להערצת החסידות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
"מִשְׁנַת חֲסִידִים"
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: הִסְתַּכְּלוּת
“– ההסתכלות היא כעין השפעה מעילא לתתא…” (לקוטי אמרים).
כקרן אור יקרות תופיע אלי מאלה הימים, עודני נער, תמים הייתי ועם אנשי החסידים התהלכתי; וכמראה הקשת בענן כן חודר ובוקע נוגה סביבי, בוקע ומאיר את חשכת התהום.
החסידים ואנשי-מעשה האלה, הם וחזיונותיהם ודרכיהם, באים וחונים מול עיני רוחי. והנה זכרון אחד יעלה על לבי. בליל בהיר היה הדבר, בשלהי הקיץ. קרני הירח בלוית כוכבי השרת נוצצים בשמים, הקסם שבהם נראה מבעד חלוני בית אבי; וכמו יד נעלמה מַחזקת בי ומושכת אותי החוצה… אבל בטרם התגנבתי לצאת, ניגש אלי אבי ויצווה עלי להישאר בבית, לשמוע שיחות זקני תלמידי-חכמים אשר ישבו אתנו, והם חסידים ששימשו את הזקן “בכבודו ובעצמו”.
עיני ולבי היו נתונים לכוכבי השמים ולמלכת הליל; אבל בעל-כרחי אני יושב בקצה השולחן הארוך לפני מנורה מאירה באור כהה; ואשמע את השיחות והדברים על-אודות “החומר העכור”, על ה“חטאים” שבחיים ועל חובת האדם לקַדש את עצמו במותר לו…
בכובד-ראש המה מדברים, צל יחלוף על פניהם. ואני, מבלי משים, כמו עוצם אנכי את עיני מראות אותם, כמו מתרחק אנכי מעליהם לרגע, רק לרגע; – ולפתע פתאום אני כבר עומד על הסף, ולפָני הוד הרקיע נמשך בלי סוף.
עוד נער הייתי; לא היה לי מושג מהקרעים שבחיים ובעולם, מהתעיות והטעיות. הכל היה עוד שלם בי והכל אחד.
מודה אני, שאחר-כך, כאשר נשבו עלי הרוחות מצד אחר ונשקעתי ראשי ורובי בהשכלה “בת השמים” ובמלחמת ה“חרות” עם ה“סכלוּת”, והחילותי לקצץ בנטיעות ובגפנים, – חשבתי את כל האזהרות, בנוגע ל“החומר העכור” והצורך לקדשוֹ, לדברים בדויים, שהמציאו אותם רק כדי לאיים בהם על הבריות.
אבל מדוע יעשו כסבר הזה? שאלתי את נפשי; מדוע תהיה יד האדם באדם, לסגור את דרך החיים בעדו ובעד משאות נפשו? מדוע זה שופכים אנחנו את הכוסות המזוגות לנו על שוליהן?.. כזאת וכזאת שאלתי אז, ואתקלס בקדושים ובעושי רצון יה, בעושים ובמעשים. חשבתי אז עלמא הדין כבי-הילולא; מטרת האדם היתה בעיני לחיות וליהנות, ליהנות ולחיות. אוי להם לבריות, אמרתי, שמניחים חיי-שעה, בעוד שהכל אינו אלא חיי-שעה. והנה שוב גדלתי וחשבתי בדרכי. הפליגה ספינתי לים, החילותי להיות צופה ומביט, לחשוב לדרכי האדם עלי אדמות ובאתי לכלל דעה, שבעלי ההנאה לחוד גם עושים שקר בנפשם…
אמנם כן, שקר הוא ואחיזת-עינים להעמיד את כל החיים ומהותם על ההנאה ועל צרכי החומר, שקר הוא והטחה כלפי מעלת האדם. לא נאה לאדם לכפוף את קומתו הזקופה תחת משא מלחמת חייו החָמריים והזמניים, שהם חוזרים ובאים, חוזרים ובאים.
חולדה זו גוררת ומַנַחַת, גוררת ומנחת מבלי לדעת למה היא מנחת; אבל חולין הוא לאדם להיות אוכל ושותה ולהיות נהנה וחוזר ונהנה, אחרי שבדבר זה אפשר לעולם להתקיים באחרים, בשאר החי למינהו. –טרח אלהים לברוא את האדם בצלמו; חיבה יתירה נודעת לו לאדם, שיודע הוא שנברא בצלם. הידיעה הזאת גם דורשת מאתנו להתדמוֹת ליוצר; וההתדמוּת הזאת היא תכלית האנושיות, תכלית הכל… אחרי שהאנושיות היא סיכּוּם הבריאה ותוצאותיה מראשית ועד אחרית.
“מלמד שנתאווה הקדוש-ברוך-הוא לעשות שותפות בתחתונים”, בבני אדם… במעשי-ידיו אלה, שאם זכו נעשו גם הם שותפים למעשי בראשית, לההויה כולה.
ימים באים לאדם, שבהם יתרומם מעל לחמרוֹ המבדיל בינו ובין קוֹנוֹ, ימים אשר בהם יתגדל ויתדבק באורו של עולם. והאור הזה נוגע במסתרי נפשו, מעורר ומניע את המהות שבו; ואז יבין וירגיש, מי הוא ומה הוא, ילמד לדעת את ערכו, יכיר את עצמותו ואת מלאכותו בעולם ובחיים.
הן אדם קדמון ראשון היה, אשר הכיר את אדון ההויה, ובו רק בו התגלה בתחילה אדונו של עולם…
בכל החיים ומהלכם ושלל צבעיהם, בכל מרחבי התולדה ודברי ימי רוחניות העולם, רק האדם “מייחד יִחוּדים”, רק הוא עולה בסולם אלהים. בלעדי האדם אין סולם לאלהים.
האדם הוא עינו של עולם כביכול… הוא היחיד בכל הבריאה, בתור בעל צלם, צלם אלהים יודעים; אחרי שבלעדיו, בלעדי השגתו והכרתו, הרי ההויה והמציאות חסרות הן כל הכרה ודעת.
האדם הוא ראשית דעת והוא הוא אבי הדעה, מחוללה ומולידה. הבריאה בכל הודה והדרה, הכל בה בבלי-דעת. בתבל הכל עיור… אין מי יודע את רבונו, אין מכיר ואין יודע. – – –
חללה של המציאות והמונה לא עלו כמסור ומקובל במחשבה להיבּראוֹת; אחרי שהמחשבה נבראה רק באדם, שהוא סוף למעשי בראשית… קדמה ההתפשטות להתבונה רעותה; והתבונה, המהות היודעת את עצמה, היא רק מנת חלק האדם, היא תכליתו ותכלית העולם כולו. תכלית העולם היא הידיעה, ורק האדם יודע את קונו וממליך עליו קונו. נורא ונשגב הדבר להרגיש את עצמנו כעומדים במקום היותר גבוה, לדעת אותנו כאלהים. “בכל הבריאה הבהיק השם יתברך בהירתו, וביותר בהאדם שבו הבהיק משרשו” (תורת חב"ד). בני-האדם הם ה“רועים” בהעולם ומלואו; בלעדיהם יש רק מרעה צאן, אבל עין פקוחה אין… נלך ונרעה…
לעתים ישכח בן-האדם ראשיתו, ככל החי למינהו ישתקע ביון מצולת החיים החָמריים, וחיה יחיה בלי חשבון ובלי הכרה ודעת. אבל ימים אלה לא יארכו לו; הוא לא יוכל לכלוא את הרוח שבו, וכל עולמו הפנימי מקבל דחיה רבה ועצומה.
דחיות רוחניות כאלה, תסיסות אלהיות, התרוצצו בכל אתר ואתר, בכל זמן עידן, מראשית תולדות האדם ורוחו. מה רבות הנה לאדם! על ידיהן יתקדש, יתעלה ויתרומם; על ידיהן יתחנך שלא להתיחס אל קניני העולם על פי מה שנוגע לתועלתו ולמטרתו לבד, כי אם לעמוד נגדם מבלי פניה והטיה לצרכיו הוא. האדם עוזב אז את חוגו הצר, מבטו קצר-הרוֹאי יתרחב; נכנס הוא אל חלל העולם הגדול, מתהלך בו לרחבו ולארכו וחודר למה שלמעלה ולמה שלמטה, לפנים ולאחור. הוא מחליף אז את הצורות במהות, את הקליפות בתוך; הוא מקיף הכל ותופס הכל.
הנני רואה בכל מלחמת האדם בתולדתו הארוכה רק מלחמת התוך עם הקליפה… מלחמת החוג הרחב עם החוג הצר. – נלחם האחד המוחלט עם הפרט הנבדַל, להיות שגם אחרי היבָּדלוֹ והתפרטותו, הרי הוא עודנו תלוי ונארג בקשר האחדות, שאינו ניתק לעולם…
גם בהתפתחותו הרוחנית של כל עם ועם משפט הבכורה לקבלה העיונית והשירית על כל הסתכלות מחשבית והגיונית; ולא מבעי אצלנו, עם חכם ונבון. – בן עמנו שקוע בצורה אחת של החיים; גם הצד הרוחני שבו נוטה ביותר לחומר. הגלוי לוקח את רוח העברי שבי יותר מהמופלא והמכוסה; מבכּר הוא את הדבר הנוגע לו על פני ה“עצם כשהוא לעצמו”. ולא עוד אלא שגם באלהים, בהויה המופשטת “דלית מחשבה תפיסא ביה”, הוא רואה רק את האב-שבשמים, אלהים שמתיחס אל בני-אדם “אם כאב אם כאדון”… אבל הנה בימי הקבלה והחסידות התרחב המבט גם בבית יעקב; החל היהודי להרגיש, כי לא זאת היא תכלית החיים והעולם, שיהיה האדם רק “סר מרע ועושה טוב”. זאת הפעם אשר הכיר, שסוד אחדותו יתברך הוא למעלה מן הצורות הללו. – חדל האדם גם לבקש חיי-שעה רוחניים והחל לפנות לבו לחיי העולם והמציאות.
האדם בעולם הקבלה והחסידות מחבק זרועות עולם ומחפש אחרי מסתרי החיים. על יד החוקים והמשפטים הרבים, התורות והדרכים, הדעות והמחשבות, שמצא המקובל או האיש החסיד לפניו, בתור דברים נמסרים מפה לאוזן או קבועים במסמרות הכתב והמכתב, שלא ימושו גם מפיו, הרי הוא מוצא בחיים ובעולם פנים חדשות וחיים חדשים. – הוא מרגיש בכל פעם בקרבו התעוררות של מעלה, “תרועת אלהים”; והקריאה היא מאל בורא ומחַדש את עולמו ואת בריותיו ושופך עליהם את חסדו.
באותה שעה, אשר מעבר האחד התגבר בישראל החפץ לשמור בזהירות יתירה כל המסוּר מימי הר סיני, בעת שהגיעה האוֹרתוֹדוֹכסיה העברית למרום קצה, ולימדה והזהירה את האדם לעשות ולשמור כל קוצו של יו"ד, בשומה פניה רק אל נחלת העבר שממנה אין לגרוע; ומעבר השני נראתה נטיה אחרת, לעזוב א תוצאות התולדה והיהדות גם יחד וללכת לבקש מרעה מחוץ לתחום, – אז סלל לו חלק גדול מישראל, מבלי שים לב לשתי הקצוות האלה, האוכלות אשה את רעותה והסותרות זו את זו, דרך חדשה בחיים וביהדות ובעבודת-השם.
ביודעים ובלא יודעים, בין בעת ש“העמידה החסידות למשפט את כל התנאים והאמוראים עם הרבנים מדור דור”, ובין בעת שעשתה את עצמה כפופה להם ולכל אשר אמרו וגזרו, – יצרה לה החסידות חיים חדשים. –גדולים מעשי השטן “לשבור את החבית ולשמור את יינה”; אבל לעתים עוד יותר קשה לשפוך את היין ולשמור את החבית… קשה להכניס חיים חדשים במעטה עתיק-ימים. מלאכוּת כזאת נתמלאה בדברי-הימים להתפתחות תורה שבעל-פה, שלמרות היותה שונה בתכלית השינוי ממהלך הרוח בתורה-שבכתב, העמידה את עצמה בשורתה כאילו השתלשלה ממנה ומרוחה. ומה שעלתה להתנאים והאמוראים עלתה גם לאנשי הקבלה והחסידות. בשניהם שמאלם דוחה מה שימיהם מקרבת: ובכל זאת אין בזה פשרה ותיווּך, אין בזה הרכבת חדש על גבי ישן… זרים היו הקבלה והחסידות, חדשים מקרוב באו, רוח חדשה, שלא פיללו בני ישראל הם ואבותיהם, מנשבת בם; אבל כמעט קט, והמה התאזרחו כעקרת ביתם ויַכּוּ שורש בלבות בני עמנו, באופן שבני היהדות העיקרית, הם שכבר עמדו בבית מעידן ועידנים, קיבלו מאת החדשים את השם מתנגדים 1.
שלוש מידות בחסידות: התלהבות, התדבקות וקדושה; ושלשתן מתאחדות באיש חסיד לאחת.
על ידי ההתלהבות תתחזק נפש בר-נש והיא הולכת וסוערת, רגשותיו הולכים וגדלים, הולכים ומתחזקים; על ידי ההתלהבות יעבור האדם את תחומו והנהו יותר ממה שהוא; מבקש הוא להיות יותר ו“הוא עולה על גבו”…
היִחוּד הוא הסרת הקו המבדיל בין העולם שלו ובין העולם שמחוצה לו… אז יתבטלו החושים והרגשות ובר-אינש טועם מעין שנת-עולם, בלי חלומות ובלי הרהורים; אין מחשבה אז ואין דעת, אין כונה ואין רצון, הכל מתהווה לאחד, לאחדות גמורה.
על ידי המידה הראשונה ינסה האדם להיות יותר ממה שהוא, ועל ידי השניה – יחדל להיות את אשר הוא; אבל על ידי המידה השלישית, הקדושה, הוא עומד על עצמו, על תוכו: הוא מקודש… גם כל החולין שבו יטהרו ויזדככו – והיה לעצם טהור. אינני רואה בחסידות לא כיתה ולא מפלגה, גם לא סיעה דתית, העוזבת את החיים והמונם ובונה לה במה מחוץ למחנה; – היא נעשתה לאט לאט לקנין העם ולה גם החיים למנה, יען כי בכּל היא מוצאת את חלקי האור והמסתתרים, “ניצוצות דקדושה”.
היא ידעה לצרף את האותיות ואת המעשים מבלי הבדל.
מנויה וגמורה אצלה, ש“רצון העליון בבחינת פנים הוא המקור המחיה את כל העולמות”; אבל היא גם יודעת, שכל אדם ואדם הוא בבחינת אוהל מיוחד, ולו מדרגה מחוחדת, שהשכינה שרויה בו, והאלהות מתגלה שם (חב"ד). ה“שם יתברך רוצה שיעבדוהו בכל האפנים”, וכל האפנים הם רצונו יתברך.
זה מעמיד מהות העבודה על ההשגה וזה על היִחוּד; זה על המדרש וזה על המעשה; זה על המוסר וזה על הצדק; זה על הדין, וזה על השלום ועל גמילות-חסדים; זה על הפשטות וזה גם על יסוד שבתפארת.
כל בעל נשמה יתירה מצא לו את אַרחו; כל אחד הולך למקום שהוא הולך ורוח אחד לכולם.
נזירים הם האנשים הללו מחוץ, אבל לא מבפנים; נזירותם לא תבוא מתוך צער ויאוש, להיפך, בהם תרנן ותריע הנפש, במצאה את אשר ביקשה, והיא הולכת לבטח דרכה.
החסידוּת היא כעין שירה ארוכה, ולה גם ריח שדה מיוחד. החוט המקשר את האדם עם הטבע ושנפסק באשמת הפלפול והחנוך ההלכתי, החל להיטווֹת עוד פעם. בן אדם מישראל החל למאס בחיי קרנות בישיבת כרכים הקשה להזדככות רוחו, ויחל לחפש את המקומות שאנשים בהם מעט וילך גם אל היערות, המדבריות והמערות.
לא ברב-עם ימצא אנוש את צרכיו הרוחניים, כי אם בהתבודדות; שם, הרחק משאון החיים והמונם, בהיותו שוכן לבדד, הוא מוצא את דרכו ושם יהיה לאשר הוא…
בשם הבעש"ט אמרו: ומשה היה רועה – משה היה למה שהיה על ידי שהיה רועה… רועה במדבר וקרוב לקול אלהים המתהלך.
והרב הזה בעצמו בטרם התגלה לבני-אדם היו עיניו נשואות אל היער, רק אל היער; ושם ביער היה רועה את עצמו.
ב: בְּיום דִּין יום הרת עולם!
יום יעמוד במשפט כל יציר לפני אבי כּל. לפני דיין, שאין לפניו משוא-פנים ושהוא מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה… ומלאכים
יחפזון ויקראו לפניו בספרים הנפתחים, על-אודות אלה שנכתבים לאלתר ועל אלה שתלויים ועומדים. אבל ביום זה נשתנו הסדרים – כם ספרם של “צדיקים גמורים” לא נחתם לאלתר, כי קמו היום מקטרגים ומשטינים רבים, והם מטיחים דברים כלפי צדיק אחד גדול, כלפי “גאון” אדיר שזכה לשם “שר התורה”.
הזקן הזה, שכל ימיו לא מש מאהלה של תורה, ושנפשו התעצמה תמיד בתורה, ותר בה לארכה ולרחבה – הוא עומד עתה עטוף לבנים לפני הדום כסא המשפט, עומד מבלי דעת את אשר לפניו, עיניו נעות ושפתיו דובבות. הוא חוזר על משנתו…
באה התורה אז, חוגרת שק וקוראת: “קלני מראשי! חדול חדלתי להיות מגינה על בני?” – והיא מניחה את כל אוצרותיה הכתובים והמסורים על הכף של זכות; גם כל תרי"ג מצוות, הן ודקדוקיהן ודקדוקי דקדוקיהן, באות שיירות שיירות, כדי להכריע בכוחן את הכף לצד זכות; אבל הכף של חובה, שעליה מונחות אשמות אותו גאון, אינה זזה ממקומה.
עליה אינה מונחת אותה העין, שנתנו לאלכסנדר מוקדון, בעמדו לפני שערי גן-העדן, רק עבירה אחת לשמה… אתא קלילא, שנברה מן התנגדותו של זה אל תורת החסידות.
החסידות באה לפתוח לבם של בני ישראל ולקרבם לאביהם שבשמים; מגמתה היתה למרק את ה“בשר ודם” שבאדם, להאיר חשכת נשמתו ול“העלותה לשרשה”, והא קרא עליה מלחמה…
אמנם כוָנתו לטובה היתה; אבל הוא “עיכב את הגאולה”, בדחותו בשתי ידים את היושבים בסתר עליון. וגם בבוא אליו גברא רבה, שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום מלא חכמה בינה ודעת, וביקש כניסה להיכלה של תורה, סגר את הדלת לפניו.
באים מכל עבר המונים המונים לקטרג על אותו גאון. גדול הרעם בפמליה עליונה; והוא – עומד מבלי נוע, עומד וחוזר על תורתתו, פומיה לא פסיק מגירסא.
בית-דין של מעלה. הללו אומרים חייב והללו אומרים זכאי. המחייבים מרובים על המזכים, והנה אחרי רבים להטות.
אבל, השכינה לא תדע מנין, בת-קול יוצאת ואומרת: אליהו עבדי טהור, כוָנתו טהורה ומשנתו טהורה! אבל כדי לכפר על השגגה שיצאה מלפניו בחייו, יבוא מדי שבת בשבתו, ברדת היום, לשמוע תורת ישראל בני.
-
עיין במאמר ל“תולדות החיוב והשלילה”, “על פרשת דרכים” ספר ראשון ↩
יִחוּדִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: רִקּוּדִין
הריקודין הם פרק בשירה ובהמית השירה.
והיה אם ישאל אחד ויאמר:כיצד מרקדין? פתח לו: לא במרקדין מחול של חול הכא עסקינן, כי אם בריקודין של קודש, בריקודין לפני המקום.
תפילה לבן-אדם כי יעטוף ולפני ה' הוא מרקד.
הקדוש-ברוך-הוא אינו אלא אחד, ובני-אדם ותפילותיהם הם רבים, רבים ושונים למיניהם… אנו מכירים את רבון כל המעשים ואדון כל הנשמות. יש לנו שעות, שבהן הננו עולים בסולם אלהים וחוזים מחזה-שדי; אנו יודעים ואוהבים את השׁם,
והידיעה והאהבה אינן רק במחשבה בלבד ובהרהורי הלב, כי אם באות הן לידי גילוי, לידי מעשה, לידי חיוּת, לחיוּת המניעה כל מהלך רוחנו ומהותנו..
כל עצמותינו תאמרנה: מי כמוך באלים!
הננו קוראים אל אֵל אלהי הרוחות ומיַחדים יִחודיו; הננו נושאים נפשנו ומתפללים בקול. הננו מחבקים זרועות עולם וחושבים בגבורתו של מעלה; הננו עוזבים א תחומינו ועולים אנו בנשמתנו.
ויש אשר יגע בנו רוח ממרום, והיה יהיה בנו לים סוער, והוא מכה גלים, מתגעש ומרעים; הסער מניע נפשנו במידה לא ידענו אותה עד כה, חיי-עד שוטפים בנו, נקרע הקו המבדיל בינינו ובין העולם אשר מסביב לנו; אנו רוצים לצאת מעצמנו – הננו מרקדים.
והריקודין הללו הם שירה גדולה מוחשית, שירה רוממה. לא בשפתי רננות היא באה, רק בתנועה היא מדברת, בתנועה שמוצאה מהמערכות העליונות… לא רק הפה, גם שאר האברים יודעים לומר שירה. הלב הולם פעם, מתלהב ומתדבק ומרקד גם הוא. הריקוד אינו זה של רגלים בלבד, התנועה במעגל ישר והפוך, כי אם ריקוד כל הגוף, כל האברים. כל החי בתוכנו – הכל נמשך בשאון תפילה ושירה גם יחד. הכל מתאחד לתנועה רבה, לתנועה של חירות. האדם מרגיש אז שאין הוא יחידי…
מרגיש הוא את יחסו אל האור העליון, אל אור אין-סוף המתגלה בכל מכמני המציאות; מרגיש את סוד החיוּת הכוללת ההויה העולמית ולבבו עולה. רוצה הוא להתאחד עם הבריאה, להתרפק על קונו, להתרפק בלבבו ונפשו; הכל בו סוער ומתרגש, הוא מרקד… וזהו סוד היִחוּד.
ב: אֲנִי תְּפִלָּה
מחוץ תשכל חרב החיים ולהטה מתהפך, גלגל חמה מנסר; בכּל סואן הרעש, והקול קול תרועת מלחמה, מלחמת-החיים כי קשתה. הכל רץ, רודף, עובד ויגע, יגע כל הימים והלילות, יגע בעבור עניני העולם וצרכי העולם…
ובן-האדם בבית-אלהים עומד ברגש…
העולם אשר מסביב לו עולם אחר הוא ואיננו אותו העולם שאחרים נתונים בו. הסכן הסכין גם הוא לראות את העולם במצריו, בגבולותיו ובתחומיו; ועתה, כי יתפלל, הוא עומד מחוץ לתחום. הכל יתרחב עד לבלי קץ, נשמתו מתפשטת, רוחו תעלה…
רגליו על הארץ הן עומדות; אבל גוו מתנשא, עולה הוא על במתי עב: הוא רוכב בערבות ושומע קול משק כנפי השכינה…
הוא כורע ומשתחוה לפני מלכו של עולם, כורע בהדרת-קודש; מרגיש הוא את היד הגדולה בחיים ובתולדה, רואה את לבנת הספיר… והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות. הוא רואה בכבוד אלהים, ורוח על פניו יחלוף.
זה אֵלי ואַנוהוּ.
ג: עַל הַמָּזוֹן
ואכלת ושבעת?!
הנה בני-אדם מנער ועד זקן, מאיש ועד אשה, מבכור השפחה עד הבכור היושב על הכסא, כולם אוכלים כל ימיהם, בימות החול ובימי-שבתות, בימות החמה ובימות הגשמים… והמהדרים שותים גם יין לרויה, או שכר משובח, אשר יטעם לחך.
הלזה פנינו מוּעדות? האם לכך נוצרנו, להיות אוכלים ושותים בערב, בבוקר ובצהרים? הלכך נוצרנו, לרעות כבהמה בבקעה ולהיפטם כעגלים? האם בעבור המזון ברא האלהים את העולם, את החי והמדַבר יחד? האפשר הדבר, כי במזון פתרון חידת החיים?!
ולוּ ידעתי שרק על מנת לאכול ולשתות נוצרנו עלי אדמות, כי זה שכר עבודתנו עלי אדמות, כי אז קשרתי קשר על החיים, והייתי קורא תגר על מעשה-בראשית. טוב היה אז, כי נהפכה קערת העולם על פיה.
“ואכלת ושבעת” – ועצם האכילה מה גסה היא, משפילה את האדם!
אמור אומרים: חביב האדם שנעשו לאמו דדים במקום בינה; אבל חיבה יתירה נודעת לעץ ולאילם שאין להם צורך לינוק בפה. הם נהנים מזיו החמה, ועלינו להכניס את מזונינו בפינו, בפה, ששירה מבעי ליה… והפה שישיר יַתיר, יַתיר את הפירורים ככלב וכעורב. – ולא עוד אלא שהכלב והעורב אוכלים בשעתם, וכשהם שבעים לא ידעו עוד את דבר המזון; ואנחנו, בני-אדם לא נסיח דעתנו מן המזונות, חשוב נחשוב בהם, אפילו בשעה שיש לנו פת בסלנו. – –
מבינים את המקרא כפשוטו; והעורבים היו מביאים לאליהו בשר ויין; אבל לוּ היה הדבר כן, כי אז לא עלה החוזה בסערה השמימה. דרכו של אדם: מלבד מה שהוא רודף בעצמו אחרי שובע, עוד משפיל דמות-דיוקנם של מלאכי-מעלה. זה העולם רחב הידים בעינינו רק כסעודה אריכתא דמי. –
אבל הנה קול אחר קורא ואומר: ועיניתם את נפשותיכם, והתרחקתם מן המזון, ואז רק אז מקרא קודש יהיה לכם, ורוח חדש על פניכם יחלוף.
היודעים אתם את הקודש? היודעים אתם, שימים באים לאדם, שאין לפניו אלא אכילה ולא שתיה, לא מחיה ולא כלכלה, כי אם יושב ועטרתו בראשו ונזון מזיו השכינה? –
ואת היום ההוא אשורנו מרחוק: וצמת ושבעת…
ד: דְבָרִים
בראשית לא היו הדברים. לא היו אמירה ודיבור, לא היה כזה במעשה-בראשית ואף לא בספר יצירה. עוד טרם היו אז ערבי-שבתות, עוד טרם נבראו הכתב והמכתב, וגם האותיות לא היו פורחות באויר…
האותיות והד הקולות הלא המה קוים ותחומים בהכּל המקיף והמאחד, כל תכליתם הוא רק להבדיל ולסמן סימנים, – בכולם רק מעין כיסוי ועיטוף. ואתם הלא יודעים, כי הטלית אינה נוגעת רק בשטח. – – – אומרים: בעשרה מאמרות נברא העולם; אבל אם גם מקרא כתוב הוא אי אפשר לאמרו; אי אפשר לאמרו גם כדי לשבר את האוזן או לסמן את מהלך מעשה מרכבה, אחרי שאין כאן לא מורכב ולא מרכיב, לא חושים ולא מוחשים, לא אמירה ולא שמיעה.– אין כאן דברים, שלהם עצם במקום אחר נבדל מהם. אין כאן נמצא, שצריך ביטוי למציאותו; אין עולם בשתי רשויות, בגוף ובמשיגי הגוף. – –
חפצים אתם לומר דבר-מה ולגשם הגות- רוחכם ואת אשר הומה בפנימיותכם; חפצים אתם להביע את הסער הסוער בלבכם ואת אשר מרחש בקדירת מוחכם ובלבבכם. תאבו להאמין, כי הד הקולות, אשר תוציאו ותשמיעו, השרטוטים שאתם עושים, הם הם גוף הענינים הפנימיים והתוכיים; בעוד שלפנים פנים אחרות ולתוך תוך אחר, מבלי דמיון כלל אל אותם הקולות והקוים החיצוניים.
אלהים עשה את בני- האדם ישר והמה מבקשים לשונות רבות.
ה: בִּטּוּל הַיֵּש
היודעים אתם, בני-אדם יושבי אור וצלמות, איזהו מקומה של דרגא עילאה, שאליה ישאף כל בעל רוח באשר הוא חי ומשכיל עלי שמים ואדמות? היודעים אתם מה היא עליית האדם בסולם אלהים והתנשאו למעלה? התדעו איפה היא מסילת כל הפרשות הרבות שהתגלו משנות דור ודור?
לא תורה ומצוות נדרוש מכם, לא קדושה וטהרה במעשים, לא התמצית והתפשטות הגשמיות, לא מחשבות טובות, גם לא עבודה-שבלב, לא השגה והתיחדות, רק אחת: התבטלו! בטלו את היש שבתוככם!
בטלו אותו לגמרי, הסירו את הממש שבכם והשתדלו לבוא למקום מופשט, לנקודה שבה אין מחשבה ומעשה, חיים ותנועה. צאו מסבלותיכם! צאו מתוככם! חדלו היות!
אין חיים בלי תנועה ואין תנועה בלא יחס. כל יחס הוא שוב בן קישורים ונגיעות; אבל כל נגיעה היא בבחינת עבדות, היא פגיעה בכבודו של עולם וביחודו של עולם.
ראיה ושמיעה כשהן לעצמן, הרהור ומחשבה, גם בלי הבדל בין טוב לרע ובין אור לחושך, כל נדנוד, כל מגע ומשא, כל שימוש החושים והאברים, כל מה שהפה מדבר והאוזן שומעת, המוח חושב והלב מרגיש, כולם הם כעין צמצום בהתגלות הנצחית ובחֵירות המוחלטת. בטלו היש!
ו: עוֹד לְבִטּוּל הַיֵּש
מאת עליון לא תצא הרעוּת, – אלא הרע יוצר מלמטה, מהצד השני של ההויה, משלילתה, מהאין.
אמור אומרים: כל מה שיש בעולם, גם הקל והפחוּת, מהצד שישנו, כלומר, מצד מציאותו בלבד, הוא כבר עומד באיזו שייכות אל הטוב.
וירא אלהים כי טוב. כל דבר ונמצא בעולם הוא בבחינת טוב יחסי וטוב מוחלט. הטוב הוא העצם הראשי והמעין הראשי, שממנו ישקו העדרים, שממנו שופעת חיוּת לכל נמצא ויש – הטוב הוא הכל והאחד.
אחרים אומרים נהפוך הדבר: כל מה שנמצא והווה, גם הטוב והנעלה, גם אותם הדברים שנראים כתרומת העולם וכתר החיים, הנה כבר בישותם בלבד מסתתר צל הרע…
כולל הרע במהותו כל החיים והעולמות. כל מה שיש בים וביבשה, ממעל ומתחת – כולם הם תולדות הרע. הרע וההויה הם שנים שהם אחד.
ולפיכך הם אומרים: נוח לו לעולם שלא נברא משנברא, שלא להיות משהיה, ושהיה הכל נשלל מתחילת מציאותו והיה אפס גמור מקדמותו. טוב היה לוּ הכל היה חדלון מוחלט, חדלון שאין לו תקומה וגשם.
והיה באחרית הימים, נאם ה' צבאות, מחה אמחה כל ישות בשמים ובארץ, אעקור כלחי וכל חושב מחשבות. הסר אסיר את האנכי שבכל חלקי היקום ואעשה הכל לאפס ולאין.
האלהות היא ביטול היש.
לְתוֹרַת הָאֶפֶס
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: חֶבְיוֹן הַשִּׁירָה
וזרח השמש ובא השמש, והשירה לעולם עומדת.
יודעים אנחנו את השירה ואת רוב שכרה, יודעים אנו את נהר דינור וכל הקסמים שבגליו… אנו מלאים שירה, קולות אלהים יתמלטו מפינו; מהו הולכים ומתערבים עם הספירות העליונות, עד שמשתברים בתוך הכלים והניצוצות, יוצאים ומקיפים את כל חי ואת שאיננו חי.
בפנים יהום הרוח. רוח השירה בא בכל תקפו וגבורתו, בכל עוּזו ורוממותו, והולך וממתיק את המר שבחיים, מסיר את השאור שבעיסה, מפַשט עקמומיות שבלב ומיַשר הדורים, בעולם ובחיים.
יהום הרוח, והוא נושב בממלכות שמים ואדם.
“השירה לא נוצרה בעד החיים, בעד מלחמת החיים, כי אם בעד עולם של מנוחה אשר לפניהם ולאחריהם, בעד אלה רגעי אין-סוף, שבהם יפול המסך ואנחנו רואים את האותות לפנים ולאחור”.
“בכּל, בכּל יודע האדם את עתו וקוצר רוחו, לבבו עליו יאבל, בראותו את גבולות הזמן והמקום; ולולא רוח השירה אשר תפעמהו, ללא רוח-הקודש שבה, כי אז כבר היה הכל בו לתוהו ובוהו, וחושך היה על פני תהומו”.
“הנה שממון בכל אשר מסביב לנו, הנה חורבן בתוך חורבן; וכיון שתפעם השירה בעמקי לבבנו, הנה לפנינו עולם אחר ושמים חדשים, הננו רואים את הרוח המאחד כל מראות החיים. כולם כולם, הרעים והטובים, העולים והיורדים, העומדים והמהלכים, החיים והמתים, כולם כולם כאור וצלילים הם, כקולות מנגינות שונות, ומכולם יחד זמרת החיים מורכבת, שירת העולם כולו…” (פרידריך ניטשה).
דו-פרצופין במציאות, האחד – העולם והחיים שאינם רק כצללים לפי שעה, צללים בלי אור, והשני – השירה של מעלה; זאת השירה, שגם בלי גוף ונשמה היא קיימת, כי היא בריה בפני עצמה, העומדת למעלה מן המקום, ואינה תלויה בסדר זמנים. העולם והחיים לובשים צורה ופושטים צורה, והשירה קיימת לעד, כי היא החומר העליון, שבו הסתכל הקדוש-ברוך-הוא, בשעה שעלה במחשבתו לברוא את העולם.
הנני מניח לכם את כל גנזי העולם וחללו, כל האושר והחיים שבו, רק הניחו לי את השירה.
הכל אלהים בשעה שהכל שירה.
ב: צָפְנַת פַּעְנֵחַ
אני ישן, אוני רואה בחלוני.
לפני יום שכולו ארוך, שכולו חולין… והחולין הם חולין ממש, מבצבצים הם מכל אתר, מכל פּינה וזוית, מכל המעשים אשר יעשו ומן המחשבות שקודמות לעשייתם, מהעולם ומלואו, מתבל ויושבים בה; ריחם נודף מכל החיים ומהלכם, מנשמת כל חי.
כל מה שמתהלך בהקיץ, כל מה שנשמע ונראה או נעשה, כל החשבונות והמעשים, הכוָנות והיגיעות, כל דבר שיש לו מטרה ותכלית; כל הרכוש החַמרי והרוחני הוא בעיני מעין חולין, חולין שאינם נעשים קודש לעולם.
כל אשר יעָשה מצד העשיה בלבד אינו יכול להיטהר; כל אשר יעָשה לשם מעשה, הוא חולין ומחנהו חולין, וכל מגע בו חולין, חולין גמורים.
והחולין ריחם נודף.
ויש אשר רוחי ילאה מכל אלה, הנני בורח מן החיים, הנני עוזבם, והם רודפים אחרי; ולא עוד אלא בכל מקום בואי כבר השכימו בני החולין וכל המונם לבוא, כבר הם ממלאים את האויר ולית אתר פנוי מהם.
הכל חולין, מלוא כל הארץ משכנם; והחולין יונקים מן היום, מן האויר, מאויר היום.
היום בא, הנה אחריו בין-הערבּים ואחריהם לילה. לא איברא הלילה אלא לשינתא, להסתלקות האדם מן העולם השפל. הלילה הוא שעת הרת החלום ועליית הנשמה.
בחלום אני עובר את הגבול; אני עוזב את שדמות העולם והיקפן, ואבוא אל עולם גדול ורחב, לעולם שאין בו חוקים קבועים ותנאים אחוזים זה בזה, לעולם שאינו נוהג כמנהגו…
בחלום הליל אני רואה דברים אשר לא ראיתי. הנני שומע דברים אשר לא שמעתי; אני משתמש בחושים לא נודעו לי מתמול שלשום.
בחלום הנני עומד פנים אל פנים מול העצם כשהוא לעצמו, הנני אז צפנת פענח.
ג: אַחַת אֲנִי יוֹדֵעַ
אחת אני יודע.
מבחוץ החיים הולכים ומתרחבים ומתמלאים על כל גדותיהם, וכל בני-אדם עמלים למלא לבבם מכל פרי הדעת הרבה, שאין קץ ותכלה לה. כל בני העולם חושבים והוגים, סופרים ומונים; כל אדם בודק ובוחן את דברי מי שקודם לו. בכל שאלה כרוכים תלי תלים של תשובות – ואת כל החקירות והדעות, הטעמים והתורות מנחילים בני הדורות איש לרענו, איש לרעהו.
ויש אשר יתגאה האדם ולבבו ירום ויאמר: לי ההבנה והדעת! לי נמסרו מפתחות המחשבה והדעה, לפַני גלוי וידוע הכל.
ואני לא אדע את הדרך אשר אלך בה, ולא אמצא הדבר אשר אליו אשא את נפשי. מאומה לא אדע מכל אלה – אבל רק אחת אני יודע. יודע אני, כי רוחי ישאני עָל ושנדחה אנכי מעצמוּתי, מה“אני” שבי לעולם אחר, אולם לא אשורנו לא מקרוב ולא מרחוק, עולם אין לפניו לא דמות ולא תמורה, לא ראשית ולא אחרית.
חלק אנכי מן העולם והעולם הוא חלק ממני.
יודע אני, שהנה הקו המבדיל בין ה“אני” לה“בלתי-אני” רק קו אחד הוא, ומה קרובים ורחוקים הם! יש אשר ה“בלתי-אני” יכה את גליו בה“אני” שבי וכמעט הנני נטבע במצולתו; ויש אשר נערי הולך ומתפשט והנני עובר את הקו וכמעט אכניס בה“אני” שבי את אשר יכונה בשם “בלתי-אני”. אתם יודעים הרבה ואני אחת אני יודע.
ד: לַחְדֹּל וְלִהְיוֹת
אחת היא, אם העולם יחזור לתוהו ובוהו, או יאריך ימים עד לבלי קץ, אחרי שאין אנו יכולים לשנות תפקידה של ההויה, וסוף כך סוף אין בכל רק עבדות אלהית מוחלטת, רק עבדות ותו לא. רק דבר אחד יטלטל את לבי, דבר הנוגע אל עצמי ואל בשרי, לאמור: מה אנכי? במה כוחי גדול? ובמה שונה אנכי משאר מעשה-בראשית? והתשובה הנה היא – כוחי מונח בהויה שבחדלון. – כל העולם כולו הוא חי או מת ונהפך לתוהו, ואני חי גם בשלילה.
לחדול ולהיות! להיות מתוך חדלון, מתוך כליון הגשם, להיות בלי סערת הלב, בלי התערותא דלעילא ולתתא, להיות ולחיות בלי גידין ועצמות, בלי לב וכליות, בלי חיים ממשיים – זו היא המטרה והתכלית.
לחדול ולהיות. אבל יש שעלינו להיות ולחדול, לבנות ולהחריב, לעשות ולהתחרט, להתחרט על מעשינו ופעולות ידינו.
אמור אומרים, כי הרשעים מלאים חרטה: אבל הנה גם הצדיקים וכל בני-האדם הישרים בלבותם מלאים חרטה.
האדם איננו הולך בדרך כבושה, ודרכו בכך לשנות גם חפצו ומאויי לבו. אשר חפץ בו היום אינו חפץ בו למחר ואשר הוא עושה בבוקר הוא מתנחם עליו בערב. וזו היא אולי מהות האדם ובזה יבּדל מן החי. לוּ היה נוטה תמיד רק לצד אחד, כי אז היה מוֹתרוֹ מן הבהמה איִן.
יום זה מלא האדם יאוש ולמחרתו הוא מלא תקוה. היום הנהו עומד במורד ולמחרתו יעלה על במתי עב; היום הוא מקדיש את עצמו לצרכי הכלל ולמחר הוא פורש מן הציבור.
היום חפץ הוא לדעת הכל, להבין את מהות העולם, וגם במופלא ובמכוסה ממנו יחקור וידרוש; ולמחר יעקור בעצמו כל אשר נטע, יסיר את הקוים שמתחת, יחריב את הצורות אשר צר, יהרוס את כל המושגים והדעות שקנה בעמל נפש, ומתאווה הוא לעזוב לגמרי את התחום… יתהפך האדם מרשע גמור לצדיק גמור, מנע לנח, מאוהב לאויב, אשר היה בו אינו בוֹ.
לחדול ולהיות! ומה רב המרחק בין החדלון וההויה!
יש שהם גם הולכים הלוך וקרב זה אל זה, ויש שהם שנים שהם אחד. – כל הווה יחדל; והנה גם החדלון יתקדש ויטהר והיה יהיה להויה מוחלטת, להויה המתאחדת עם קונה… האדם וקונו, ילוד-אשה ואור אין-סוף יחדיו יתדבקו.
מאמרות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מאמרות: מחשבות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: רְשֻׁיּוֹת
כמה רשויות איכא!
בשעה שאני בא לכרכי הים, לערים הבנויות על תלן, ורואה את הטירות הנאות, את האוכלוסין המרובים ואשמע שאון החיים, – יעבור גם עלי רוח חיים, והנני נסחף גם אני. מה הם רצים אף אני רץ לבתי משתנה ושמחה, אשר על תכתקין ואוכל באפיקורן ואשתה מיין המשומר; מה הם רצים אף אני אץ לבתי-קרקסאות ולבתי-תיאטראות לשמוע פסוקי-דזמרה ולראות את המשחקים והמשחקים עם כל הקסמים אשר עליהם היום הנני מבקר את גן-החיות, והנני רואה מכל מה שיש בים וביבשה: את הנשר ואת האיל, את הצבי ואת היחמור ואת האריות; ולמחר אני בא אל בית שכיות-החמדה, והנני נהנה מזיו שכינת הפסילים והתמונות. היום הנני נכנס להסב עם אשה, אל מנת לדבר עמה ארוכות וקצרות, ולמחר אקשור כתרים לילדה יפהפיה ביום הולדתה. היום הנני יוצא במחלות, כי חג היום לחברתנו, ולמחר אלבש שחורים ואתעטף שחורים, כדי לנחם אבלים. לזה אני נותן שלום ולזה אני מחזיר שלום; עם זה עלי להזדמן לפונדק אחד, לזה אני חייב מנה וזה חייב לי מאתים, והשלישי מכריע בינינו, וכן חוזר הדבר חלילה. ומדי ערב בערב אני לוקח את מקלי בידי ואת מעילי אשים על כתפי ואצא לטייל במגרשים היפים. הנני רואה את העוברים והשבים שיירות שיירות, הנני חי ונהנה גם אני.
אבל יש אשר נפשי תקוץ בחיים האלה. אני עומד בקרן-זוית, ומשם אקיף את העולם וחללו ואני אומר לעצי: למי ולמה אני עמל? החיים פושטים צורה ולובשים צורה; אבל בכל שלל צבעיהם ובצורותיהם הרבות אינני רואה יסוד ועיקר. הנני מקיים: שיננא, חטוף ואכול, חטוף ושתה! אבל הכי באמת האי עלמא כבי-הילולא דמיא? האומנם טוב באמת לאדם להשתמש יומא חדא בכסא דמוקרא והדר ליתבר? ושאלה גוררת שאלה. מחשבה גוררת מחשבה, ורעיון – רעיון, עד שאני גומר בדעתי, כי כל החיים לא שרירין ולא קיימין ואין כדאי בהם לאדם.
אבל מה הוא האדם?
הנני עוזב את כרכי הים, את שאונם והמונם, והריני שב אל אהלי. אני נזכר בהימים שהייתי בבית אבי, בישבי בארבע-אמות של תורה ותפילה. –אני מניח תפילין כדת, ואני נוטל את ידי למזון. אני לומד את התלמוד ומפרשיו; בערב שבת אני קורא בתורה-שבכתב, ובשבת אני עושה את שבַּתי. – –
אבל גם אז אני שואל את נפשי: למי ולמה אני עמל? הנני מתפלל ומברך, עוסק בתורה ובמצוות, הכל כמסור ומקובל לנו; אבל איזה צורך יש לאלהים שבשמים בכאלה? מה יתן ומה יוסיף לו ילוד-אשה, אם גם כל עצמותיו תאמרנה “מי כמוך באלים”?! נאמר מאל מרומם: בריותי אינן צריכין לבריותי, ואני צריך לבריותי? ובאמת מה לו ולנו? מה לו, אם גם נקיים מצוותיו ונירא את שמו ונעבדהו.
כל הני ארבע אמות של הלכה ותפילה, תורה ומצוות, כולם הן רק אופן החיים שלנו, חוג ידוע נוצר בעדנו; אבל מה היא המטרה והתכלית? גם החיים הדתיים הנם רק צורה אחת, צורה ככל יתר הצורות השונות; אבל לנו דרוש תוך ועיקר.
הנני מואס במעשים חמריים ורוחניים ואני פונה לעולם המחשבה. לא נברא האדם אלא למחשבה ועיון, לראות ולדעת מה שעיניו רואות ועל מה רגליו עומדות. נתנה ראש ונשובה למעשה-מרכבה ולעיון בספר-יצירה. נבדוק ואבוקות ההסתכלות את כל העולם ומלואו, נבדוק עד מקום ששכלנו מגיע.
אבל שמא אין ידנו מַגַעַת? – –
אני מוציא לעז גם על השכל והנני כופר בעיקרו… השכל גם הוא איננו רק חלק אחד ממכמני ההויה, ואיך אפשר בידו להשיג את הכל?
נצא השדה, נלינה בכרמים. על פרשת דרכים עומד אילן גדול בעל ענפים מרובים, הנה ענף אחד נוטה לצדנו, ועליו עלים ירוקים רבים. שערו נא, כי עָלֶה אחד מאלה אומר להתרחב על אחיו ולכסות את כל האילן; שערו נא, כי העלה ההוא גם יתחיל לחקור חקר מולידיו. – האין אנו לגבי העולם ומלואו כהעלה הזה? מה אנחנו עם כל חושינו לעומת היקום הרב? מה אנו ומה חיינו ומה מחשבותינו ודעותינו לעומת המהות והנצח?
כל מה שאנו יודעים ותופסים, כל דעותינו ומחשבותינו אשר רכשנו בעמל וביגיעה – כל אלה הם רק ילדי שכלנו וכוחות נפשנו ותנאיהם… ולוּ היו אפנים אחרים לנפשנו וצורות אחרות לשכלנו, כי אז ראינו אחרת מאשר אנו רואים עתה, חשקנו אחרת וידענו אחרת…
כל אחד מאתנו, מרַחק היום את אשר קירב אתמול, ולהיפך – שעותינו לא מוחלטות הן, אינן מתאימות להעולם שמחוצה לנו, רק פרי שכלנו הנן… אבל אחרי שגם עולם הדעת אינו אלא צורה ולא עצם, הנה תחזור השאלה למקומה: למה זה אנכי? למה זה אני עמל בדעות וחקירות בעיונים ובמושגים שאין להם תוך ועיקר?
הנני עולה הרים ויורד עמקים; אבל בכל אלה לא אמצא את אשר אבקש ולא אבקש את אשר אמצא.
נתנה ראש ונשובה אל הדרכים אשר עברנו בהם אחד לאחד.
כרכי הים, עומדים הם על תלם, החיים סוערים בהם; שוב אני שותה מהבאר ואני מרגיש כי אדם אנכי. – –
לאידך, הנה בארבע אמות של הדת – חיים של שלוה ומנוחת הדעת, שם מנצחים תמיד אראלים את המצוקים.
שרויים אנו שוב בעולם המחשבה. אמנם כן, השכל הוא רק חלק אחד, חלק יודע רק בעדו; אבל כבר רב הוא הדבר לדעת, כי הוא אומר לתפוס הכל. – –
די לו לאדם להיות עומד על פרשת דרכים בתור עצם מבדיל בין לא-יודעים ליודעים, להיות כגשר הזה המבריח בין הטבע העיור שאינו מכיר את עצמו ואת קונו ובין היוצר.
אחרי מעשה-בראשית לא היה מי שהכיר את המחולל ויוצר כל, עד שבאו בני-אדם ומצאו את האלים במדבר…
גוף ההויה יהדפני ואומר לי: גדל! הוא דוחה אותי מרשות לרשות, מחוג לחוג וממהלך למהלך…
ב: שֶׁיּוֹדֵעַ לִשְׁאֹל1
ושיודע לשאול לעצמו: מי אנכי? מי הוא ה“אני” שבי? כלומר, מי אני, אם תסירו ממני כל התכונות והנטיות, הקליפות והצורות, שכבואן כך לכתן ואינן שייכות להעצם כלל – מה אתה משיב לו?
הנה בטלן משוגע ואיש-הרוח עומד לפנינו וחוזר ושואל: מי אני?
שמי בישראל, הוא אומר. דוב בן חנה! אבל האם רק דוב בן חנה הוא ותו לא? האם השם הוא העיקר וממלא את כל היש שבו?
אמת הדבר, הוא קורא, שבמחיצתי, בעיר שאני גר בה, יודעים הם כל יושביה, שאנכי דוב בן חנה הנני. אנכי דוב בן חנה, הלן בבית-המדרש; וכיון שיבַטא אחד מהם את שמי, מיד הנני חי בדמיונו, והוא רואה אותי בגלימא קריעא דעל כתפאי ובמסאני חיורי שלי. אבל לו ישמע אחד במקום שאין מכירין אותי את שמי במלואו, היכול להשיג על ידי קריאת שמי את מציאותי ומהותי כאן?
במקומי, אלה קוראים אותי בטלן ואלה קוראים אותי משוגע או חקרן, וכל אחד מסַמן בזה את ישותי; אבל האם הבטלן, המשוגע והחקרן שלושה הם שהם אחד? האם האדם הזה, שיושב ומתעסק בנגלה ובנסתר, הוא הוא הלז, שעולמו חושך בעדו? האם זה, השפל בעיני אחרים, הוא הוא אותו האיש הלן בעומקה של קבלה?
ואם אדם אחר לגמרי הייתי, האם אי אפשר היה ששמי יקרא גם אז בישראל דוב בן חנה על שם אחי אמי?
מי אני? מה אני? הגידו נא לי!
בן-אדם אני! אבל כל בני-אדם בני-אדם הם. עברי אנכי! אבל כל העברים עברים המה. גבר אנכי! אבל גם שאר אנשים גברים הם. אבל מי הוא ה“אני” שבי? מה הוא לבדו כשהוא לעצמו?
מי אני? אנכי הנני השואל והמשיב, המכיר והניכר; אבל איך יכול המשיג להשיג את עצמו? ואיך אפשר הדבר, שיכול אדם לצאת חוץ ממנו ולהביט על עצמו כעל דבר זר? ומי הוא גם זה שבקרבי, היושב ודן עמי: עשה או לא תעשה, הימֵן או השמאֵל.
אני אוכל ושותה, עומד ויושב, מדבר ומתפלל. אבל מה אני מלבד המעשים הללו? מי הוא זה בי, שלפעמים הוא יושב או שוכב, הולך או עומד, מדבר או שותק, בוכה או שוחק?
הרי אני פונה למעלה ולמטה, לימין ולשמאל, אני מוטה לכאן ולכאן לפי חפצי, אבל מה הוא חפצי? מי יושב בי ופוקד עלי את מצוותיו תמיד?
הנני זוכר, שפעם רעבתי יום אחד, עלתה על לבבי לגנוב ממזונות שמצאתים לפני. כמעט עשיתי זאת, ובת-קול שמעתי בלבבי, לאמור: לא תגנוב! וקול אחר כנגדו: לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב! הלז מתיר והלז אוסר; ואחר-כך גבר האוסר על המתיר. מי ישים אסורים על ידינו? – –
אומרים, כי שני יצרים בתוכנו, יצר-הרע ויצר-טוב, ומלאכות שניהם היא להטות אותנו לטוב ולרע. שני מסיתים – אבל מי הם ומי אנכי?
יש אשר אני רוצה לבקר את החולה, או לעשות דבר אחר, הנני נזכר שעדיין לא התפללתי תפילת המנחה ואני עומד על יד הקיר ואשפוך שיחי – המתפלל גָבר. אבל הנה בתוך כך, שאני עומד ומתפלל, הרהורים שונים באים בי להסיח דעתי. אני מתאמץ להרחיקם מעלי והם לא ישמעו לי; אני כורע, והם אינם כורעים… ואני הלא ירא-אלהים מנעורי הנני.
הנני שואל תמיד: מי אני? ואני רואה גם את השואל הזה ואשאל עליו: מי הוא? מי זה היושב בחרכי לבי והא מקָרב גם מרחק! גופי יאמר לא בי הוא, נשמתי גם היא אחרת היא.
מי אני? ומי הוא? ה“אני” שבי הוא דבר שונה מרמ“ח אברי ושס”ה גידי, והוא גם אינו יכול להתקיים בלעדיהם.
אי אפשר לנשמה בלא גוף, אי אפשר לנו לצייר לנו מין עצם מופשט מחומר וצורה, מזמן ומקום. ומה יותר להנפש בהילָקח ממנה החפץ והרצון, המחשבה והדעת? לאידך, אם היא היא עצם הרצונות והתאוות איככה יזדווגו בה שני הפכים? איככה יגורו בלב האדם זאב וכבש גם יחד?
הנה יושב למולי בבית-המדרש נחמן הסרסור – איש מלא רמאות במעשהו. והוא לומד עתה במסכת טהרות שבמשנה. האם בו שתים שהן אחת? האם זה, היושב ולומד, הוא הוא הרמאי? לא! הוא עתה איש אחר ובו עתה נשמה אחרת… אך גם מי הוא? ומי אני?
אמנם זה יודע לשאול…
ג: חֻרְבָּנוֹ שֶׁל עוֹלָם
ואני עוד נער בימים ההם, תמים הייתי – ונפשי מלאה הד נצח, מבלי אדע, כי יש ראשית ואחרית; ואשמע את מורי מלמדני מתוך ספר עתיק, שעתיד קדוש- ברוך-הוא להחזיר את העולם לתוהו ובוהו, וכמו ענן גדול בא והחשיך אביב עלומי…
לפנות ערב היה הדבר, ובצאתי מן ה“חדר”, שהיה במדור התחתון של הבית, השמים התאדמו מבוא השמש, לבי נפעם למראה כל אלה, ובקרבי כעין תמהון: למה זה אלהים להחריב עולמו יצא?!
מני אז גדלתי בשנים. הפלגתי בים החיים ונחתי לחוף בתי-מדרשות שונים, ואין אני יודע, מאן מנייהו קודם בתורת חורבן זו: אם חכמי יון או רבנן דקיסרין, כי הן שניהם יחד ניבאו חורבן לעולם.
אבל מי התיר לנו להטיל חורבן במעשי בראשית?
בני-אדם רגילים להביט על העולם ועל החיים מנקודה אחת, מבלי דעת, שהחיים פושטים צורה ולובשים צורה ושהחומר עומד וקיים לעולם…
והארץ היתה תוהו ובוהו, עתידה היא הארץ לחזור לתוהו ובוהו… אבל עוד לפני מעשה-בראשית רוח אלהים היתה מרחפת – רוח אשר לא תכלה עדי עד; וכל זמן שאותה הרוח מנשבת אין כאן לא חורבן ולא הריסה, לא פירוד ולא כליון.
היה מי שאמר: תנו לי נקודה אחת, אחיזה אחת קטנה מחוץ לעולם, ואניע את הכל; אבל נקודה כזאת אין, אין דבר מחוץ לעולם…
לוּ היה חורבן יוצא לפנים משורת הטבע, לוּ היה דבר שאין לו כל יחס אל הצורות השונות אשר ירהיבו אותנו, אז יכולים היינו לסמן לו מקום בעולם; אבל חוש היופי הנטוע בלבנו מוצא גם בחורבן מעין מציאות.
חורבנה של עיר עם שרידיה העתיקים פועל עלינו לא פחות מעיר שעל תלה בנויה. לא בשני התכלת בלבד יראה האדם את אלהיו, כי אם גם בשמים השחורים, וגם מתוך ענן וערפל ישמע קול אלהים…
זקנה ובחרות, בנין וחורבן, אחת היא לנו. בין הניין לנו בין לא הניין לנו – כולם חיים וקיימים; חיים לעד.
רק בשעה שיחסר לנו הכשרון להקיף את כל תאי החיים בסקירה אחת, אז נראה בהם הרכבה והפרדה, חיים ומות, הויה וכליון. אבל בשעה שנתרומם על, בשעה שנבין לערך מעשי-יה, אז ניוָכח לדעת, כי הכל אחד, שהכל חי, שבּכל שורה רוח אלהים.
חורבנו של עולם! ואני גם באופן אחר ובנוסח אחר שמעתי על-אודותיו, ואת הדבר הזה לעולם לא אשכח. לא אשכח את מלמדי רבי יוחנן הנזוף, שהיה דר בירכתי העיר, נזוף מהחסידים ומהמתנגדים גם יחד. ויהי פעם, כי נפשי צרה עלי, באתי אליו בלילה ושאלתי אותו לפשר חורבן העולם.
“חורבנו של עולם?!” – פנה אלי בתמהון – “חורבנו של עולם?!” קרא שוב – ”תהי אחריתי כמוהו!"…
ד: מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם
גמירי ד“הוי סדר זמנים קודם לכן”. חושבים אנו, שגם המקום קודם להעולם, כלומר – שקודם שנוצר העולם כבר היה אויר המקום מוכן למציאות ולכל צבאיה, ואותו המקום היה, הווה ויהיה עד לבלי סוף.
רואים אנו שהעולם כולו, הנבראים והנמצאים, כל המהות, הכל הכל נתפס רק במציאות מקום, שמקיף הכּל וסובב הכּל. אבל מה הוא המקום? מאיזה מין זה, שהוא נחשב בתור חומר קדום לכל מעשה בראשית?
הכל נמצא במקום, אבל המקום בעצמו מהו? האם הוא כקו או חלל מקיף את העולם? ובמה נבדל הוא משאר המציאות מה טיבו כשהוא לעצמו?
אומרים: המקום הוא הריקות, הריקות המוחלטת, זה הים הגדול שבו יתנועע העולם ומלואו. השמים וכל צבאם; אבל מושג הריקות הוא רק מושג הגיוני, מושג שלילי, השולל א הנמצא.
יכולים אנו לצייר לנו את העולם כולו חוזר לתוהו ובוהו, ורק את מושג ה“מקום” לא נוכל להסיר ממחשבותינו אנו.
מלמדים אותנו לאמור, שכל העולם כולו וכל מה שיש בו נקנים ונתפסים לנו באמצעות חושינו, ולולא הם לא היה לנו שום מושג מהעולם שמחוצה לנו, ושרק על ידי הצינורות האלה הננו באים לידי הכרה. – יודעים אנו גם כן, שלפעמים משמש כל חוש וחוש לבדו ולפעמים הם משמשים בערבוביה והרבה מושגים נקנים לנו על-ידי ההרכבה והשיתוף שביניהם. אבל לא ברור הוא: על ידי איזה חוש או צירוף אנו באים לידי מושג המקום? איפה ראינו אותו? גם מי שלא ראה מאורות מימיו ולא שמע הברות מעולם יודע הוא את מושג המקום.
המקום אינו לא למעלה ולא למטה, לא לפנים ולא לאחור, אחרי שהמושגים האלה כבר תולדות המקום הם. חוזרת השאלה: המקום מה הוא? ואיה הוא?
וזרח השמש ובא השמש, גלגל חמה מנסר ברקיע ביום ומעבר השני בלילה; ואנחנו בני-אדם עומדים ורואים במראה הזה, אנחנו עומדים והם מתנועעים.
בא החכם קופּרניק ולימד אותנו לדעת, שגם האדמה מתחת לרגלינו היא מתנועעת. מעין תורה מהפכת כזו היא גם משנתו של קנט.
כסבורים היינו, שהעולם ומלואו נתון במקום; אבל החכם הזה מוכיח, כי מושג המקום יוצא הוא מתוכנו, – הוא אינו נקנה על ידי נסיונות מחוצה לנו, רק מונח הוא בעצם שכלנו ומהותו.
המקום הוא לפי תורתו מעשה ידי רוח בשר ודם, מין מידה ותכונה שבמוח האדם, שעל ידה הוא מודד דברים מוחשיים ומתיחס להנמצאים שבעולם ולכל אשר מסביבו.
אין אנו רואים את הדברים ב“מקום” כדבר שהוא מחוץ כל החזיונות וההויות, כי אם טובלים אנחנו כל המראות וההשגות בכלי-שכלנו, ב“מקום” השוכן בנו…
ה“מקום” הוא צורה קבועה במהלך שכלנו והשגתנו; ואנו טועים לחשוב שהוא דבר הסובב את העולם ומקיף אותנו. אנחנו מציירים לנו דברים שמלגו כדברים שמלבר.
המקום הוא, לפי דעת אותו חושב, המשקפים שלנו, של שכלנו. – בו ורק בו הננו רואים הכל ומשיגים הכל; הכל משלו, משלנו…
מקומו של עולם וחללו שוכן בעליית קיר קטנה, בקדירת מוח ילוד אשה, האדם נעשה בזה שותף למעשה בראשית. – – –
-
בעקבות סיפור של י.ל. פרץ ↩
אֲמָרוֹת
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א אַל תִּרְגְּזוּ
יצר לב האדם רע כל היום, רק רע יחשוב בעולם ובחיים, רק לקלל יֵדע. תועים אנו, בכל נמצא מכשול, בכל נראה רק רע.
מי יתן אל לבו, שיש דין וחשבון לכל המעשים. שיש הארה לכל חי ונמצא, שיש זיו בכל מעשה, מי יתבונן אל תפארת הדברים אשר תחזינה עיניו? מי יפתח נפשו לכל הדרכים והנמצאים, להחזיונות והמאורעות שבכל נמצא ובכל חי?
חיים אתם בכל יום. השכם והערב הרי אתם מוצאים דברים מוכנים לפניכם. בכד מים ששאבתם מן הבאר הרי יש חיוּת עולמית; בפרי שבידך עתה יש איזה הוד ממעלה. באותו איש שאתה מדבר עמו הרי נפש ורוח. אדם נותן לך את ידו ובמגע – האחוה שבין נמצא לנמצא.
פתחו את עיניכם, עשו את אזנכם כאפרכסת, תנו לנשמתכם המצוי שבכל חי. דעו וראו, הבינו ושמעו.
אתם עדים על נפש העולם. אתם וחייכם עדים אתם לכּל. באהבה נולדתם, כל הגשמה וכל חי נולדו באהבה. בכּל שורר חסד אלהים.
הודו לה' חסדו. אל תרגזו בדרך! כרעו והשתחוו לפני כל נמצא, לפני כל מה שלפניכם; בכל, בכל הנשמה מדברת. – – –
ב הַמִּלָּה הָאַחַת
אנו מדברים כל ימינו, נדבר בכל לשונות נפשנו, בכל געגועי רוחנו, בכל אשר בנו – ואת המלה האחת, הדבר האחד שרק לנו לאמרו, לגלותו, אין אנו מוצאים לה צביון.
הנך רואה אדם שקרא ושנה, כל הימים שהוא חי רק פעל ועשה ודרש ברבים, ואת המלה האחת, שרק בעדה הוא חי ונולד, שכח להגיד…
לכל אדם ניתנה מתנה מיוחדת, והוא אינו נהנה הימנה. לכל אדם יש זכיה נפשית והוא אינו מוצא אותה. מה אהנית לנו התורה אשר מלמדים אותנו בבטן, כיון שאחר-כך יכָּבה הנר… כיון שהמלאך בא ומשכיח אותה מאתנו… מה יהנו לנו טהרת נפשנו, שיכוך רוחנו, שכלול דעותינו, אם אין אנו יודעים את המלה האחת שעלינו לאמרה, להביעה, לחדשה, לגלותה…
ועצב גדול ימלא אותנו לראות עצמנו תועים כל הימים, מבלי מצוא מנוח, מבלי מצוא פדות, מבלי מצוא אותה המלה החיה הנותנת לנו פדות.
כל העולם יגע בעדנו, כל היקום וארג בעדנו; בעדנו השמש זורחת, ירד הגשם, העמקים יעטפו בר, ומה יש לנו? מה נדע מזה ששייך לנו?
האלהים בעצמו אומר למשה: חזור לאחוריך! אתה לא תעבור! אתה לא תראה!
תורה שחסרה בה אות אחת פסולה היא; ולמי מאתנו לא חסרה התגלות אות אחת, דוקא אותה האות שניתנה לו?
קחו מאתנו את ההרבה ותנו לנו את המעט; קחו מאתנו את המון הדברים ותנו לנו את המלה האחת שניתנה לנו, רק לנו. – –
ג הָעַצְבוּת
אין השכינה שורה אלא מתוך עצבות. אם אפשר לומר, שהאדם יודע ומכיר מכל אשר מסביב ומרחוק לו, שהחיים והעולם מודיעים לו להאדם מתכנם ומהויתם, – העצבות היא הצינור , שבו ישתפכו הדברים מבחוץ לבפנים, היא ההרגשה הראשונה מהעולם החיצון שמתעוררת בפנימיותו של האדם. – – –
וההיקף הכולל לכל המחשבות והמעשים, החשבונות וההרהורים, הרגשות והגעגועים שבנפש, הוא רגש העצבות; יסוד התוגה, אשר ימלא את כל העולם ומלואו, את כל החי מדומם עד בשר, מעשבי השדה עד כוכבי השמים, מוצא לו נתיב בלב האדם.
מה המה הרהורי תשובה? מה הוא החסד והתענוג, מה המה רגשי התגרא ויסורי האהבה וכל משברי המחשבה ומעשה, אם לא איזה צער שבלב, איזו תוגה חרישית היושבת בנשמתך. מה המה החיים, העבודה ועמל העבודה, אם לא התפשטות של צער, איזו אתערותא דתוגה. אם אנכי לא נתחייבתי שריפה למקום, היה אדם אחר שנתחייב לזאת. אם אנכי לא הפסדתי, הפסידו אחרים בחייהם, נצטערו אחרים וסבלו אחרים. דמעה אחת מנפש עניה, בודדה, לא שמעתיה ולא ראיתיה, משתפכת ללבי ומענה את נפשי. מה המה העננים, מהי יללת הרוח, שאון המים ודכיָם, השתפכות הכנור – אם לא הד הצער שבעולם ובחיים. תוגת הבריאה? – מה היא הבריאה בעצמה, אם לא מין צער, יגון-אלהים נארג בבריותיו… וינָחם ה' על אשר ברא. – – –
העצבות היא הארה, היא שפת הלב ומין געגועים.
אי אפשר לעולם בלי אדם ואי אפשר לאדם בלי עולם. שניהם עומדים זה לעומת זה כתמהים ומחכים, תמהים ומחכים…
תנו לנו כוס הקובעת ונברך עליה. תנו לנו את הצער אשר בהכרה ואת הרחמים אשר בהכרה.
רחמים וצער! אלה הם הקשרים התמידיים אשר יקשרו אותנו, את כל חי ומדַבר, את כל העולם.
ד הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ
בשעה שלבנו ימוג, בשעה שחושך ימלא את נפשנו, אז נמשש במה שמחוצה לנו ונחפש משען לנו בעולם אחר מזה שלפנינו… הדלקת הנרות אני קורא לכל משאות-הנפש, לכל הרעיונות המאירים.
הנה האהבה בחלום עוזה, הנה הרחמים והחסד, אור המחשבה והדעה.
מה המה ספרי הדורות, אם לא הארת הנשמות. איזה אור מלוה אותנו ומאיר לנו. מה הוא היאוש והרקבון מול ניצוץ אחד של תקוה זורחת.
האור הוא מתן שכרנו, הוא הנשמה אשר בנו והד התפילה אשר בנו.
כל זמן שצדקה מאירה לנו, איזה חסד ואיזה רחמים, רצון ואמונה, כל זמן שלבבנו דובב איזו מלה, איזו הטבה, איזה כוסף וגעגועים, איזו תשוקה להיטיב ולהאיר, הרי האור נדלק, הרי החיים מאירים.
חסד הוא האור. חסד הוא הדלקת הנרות.
חידות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
חִידוֹת / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי
א: דּוּ פַּרְצוּפִים
חטא גדול הוא להאמין ברע מוחלט, ביסוד רע מוחלט, יסוד קיים בעד עצמו.
בהבריאה כשהיא לעצמה אין רע כלל. הדבר נקרא רע ובא לידי פעולה רעה רק בספירה השניה של הבריאה, בספירה התולדתית. וגם באותה ספירה אין רע ממש כי אם בצורה; אין דבר רע בעצם, והוא נעשה רק על ידי אפנים ותנאים ידועים. חמור הוא עוון שפיכת-דמים, והנה ניתנה להחברה מיתת בית-דין! גדולה היא עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה.
זה הדבר: אין טוב ואין רע יסודי. כל דבר הוא בעל דו-פרצופים: זכה אדם, הרי זה נעשה לו סם-חיים, לא זכה, הרי זה נעשה לו לסם-מות.
ב: הַכְרָעָה
מה אתה ומה מעשיך, בן-אדם, לעומת רחבי הבריאה, מה אתה לעומת רבבות המעשים והנמצאים בעולם? מה האדם היחיד לעומת הרבים? גאות גדולה היא, לחשוב אותנו לעיקר, לחשוב את המעשים שאנו עושים לעיקר.
אבל הנה הנצח רק סכום כמותי הוא, מעין קו ארוך הוא, שכל נקודה ונקודה בו שוה לחברתה. חיי, מעשי, חייך, מעשיך, כל רגע ורגע מחיינו היום, מאתמול וממחר הרי זה חלק מן הנצח. חייב אדם לראות את עצמו בכל שעה ושעה כאילו כל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. – אתה, רק אתה הנך מכריע את כל העולם באותה שעה, מכריע הנך את כל החיים ואת כל הדורות. גם דומם וצומח, כל אבן ואבן, כל עץ עושה פרי ואינו עושה פרי, כל כברת אדמה, גבעה, עמק וכל חיה, בהמה ועוף, אותו מין, אותו סוג, אותו פרט, נשימתו באותה שעה, הרי הוא עיקר – הרי הוא העולם.
החיים עצם החיים, היא ההכרעה; ההכרעה עושה את הדבר היחידי לעיקר, לעיקר הכל.
ג: נִיצוֹצוֹת
כשאתה בא לבתי-שכיות החמדה, לבתי-אוצרות של כלים יקרים, בם ניצבים מעשי ידי האדם בעץ ובאבן, בשיש ובמתכת יקרה, במשי ובארגמן ועיניך רואות כל יפעת הדברים ויקרם, שאינם נצרכים כלל להחיים בני יומם, אז יבואו הרהורים מוסריים על כך ואתה חושב: אלה למה הם? – אבל עולים הם על דברים מועילים דברים שאינם מועילים. האור השפוך על כל דבר מתגעגע לבוא עם האדם באיזו נגיעה. כל דבר וכל נמצא ימלא את מלאכותו רק במה שמשפיע, במה שבא במגע עם דבר אחר. הנה על יד הבריאה הראשונה בימי היצירה עוד מערכת של זיווּג זיווּגים, של יחוּד דבר בדבר ושל מגע דבר בדבר.
הנך מתכסה בשמיכה של צמר, לכאורה נעשה זה רק לחמם גופך; אבל הנה השיות הגזוזות נתנו מנפשן לגוזז, הגוזז נתן מנפשו למטוה, המטוה לאורג והאורג נותן מנפשו לך. גלגולי הנפשות מנפש לנפש הוא העושר העולמי.
אין מספר המצוות רק תרי"ג, כי אם הרבה יותר; רבות הן לאלפים ולרבבות, כמספר השימושים בדברים נמצאים, כמספר כל היחסים שבין הדומם לצומח, לחי ולמדַבר…
זאת היא גם סיבת חשק הקריאה בספרים. אנו מתגעגעים להרבות יחסינו לדברים שלא נוכל בעצמנו להשיגם. ההרים שבמספרי-מסעות הם כאותם שעיני בעצמם ראו אותם; כל המעשים והמקרים, שאני שומע אותם מפי אחר ואורה אותם בחזון, כאילו מעשי ומקרי אני הם.
ובחרתם בחיים, בכל החיים.
ד: תְּפִלָּה שֶׁבַּלֵּב
לא רק בני-אדם מתפללים , כי אם כל נמצא מתפלל – הכל ישפוך שיחו. בכל דבר יש מעין תפילה שבלב, מעין רחשי תפילה. השמים מתפללים, הארץ מתפללת, כל יצור מתפלל, רחמים וגעגועים פנימיים בכל דבר, בכל חי ובכל נמצא. היצירה גופה מין רחמים היא, מין תפילה של ההויה.
האלהים מתפלל, האדם מתפלל, הבריאה מתפללת, כל יצור וכל נמצא מתפלל. לוּ ניתּנה רשות לכל החושים להקשיב, כי אז היתה כל נשמה טובעת בים של שירה ובעצב התפילה.
קיום העולם דורש, שהתפילה תהיה בלב, בהסתר, ולא תתגלה רק למעטים השרידים. רחמנא ליבא בעי. הלב הוא סיכּוּם התפילה, התפילה היא אם כל חי והד כל חי. – –
עוד חידות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א
מִלְחֶמֶת-עוֹלָם
ויאמר ע' האלהים, הן האדם היה כאחד ממנו… וישלחהו לעבוד את האדמה. – –
והאדם ידע את חוה אשתו. ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש…
ותּוֹסף ללדת את אחיו, את הבל רוֹעה צאן, וקין היה עובד אדמה ושומע בקול האדמה.
ומקץ הימים הביא קין מנחה מפרי האדמה, והבל גם הוא עשה כמעשהו… ויחר לקין. ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.
ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת-עדן.
וידע קין את אשתו. ותהר ותלד את חנוך. ויוָלד לחנוך את עירד, ועירד ילד את מחויאל, ומחויאל ילד את מתושאל, ומתושאל ילד את למך.
וללמך שתי נשים, שם האחד עדה ושם השנית צילה; וצילה ילדה את תובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל…
ומאז בן-אדם על חרבו יחיה, בחרבו ובקשתו כובש לו את הארץ וחי בארץ.
ותלד עדה את יבל, הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה… ויחָצו בני האדם לשני מחנות, ויבנו להם אלה אהלים לשבת ואלה הברזל מעשה ידם.
ומלחמה לברזל עם האוהל משנות דור ודור. – – –
ב
הָאָדָם וְהַמַּקֵּל
לפנים בישראל היו אומרים: הככר והמקל ירדו כרוכים מן השמים. ושיודע לשאול: למה? פתרו לו: בזמן שבני-אדם עושים רצונו של מקום, הרי ככר לאכול, ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום, הרי מקל ללקות בו…
ככר לאכול ומקל ללקות בו! והיו לאותות לעושי רצונו ולשאינם עושים רצונו. אבל העולם לא כן הוא נוהג, בו הככר והמקל באים בערבוביה. – יושבי אור וצלמות אנו; הננו אוכלים ולוקים, לוקים ואוכלים.
ואכלת ושבעת וברכת, ואחר-כך תימתח על העמוד… אלהים כופת ואליהו רוצע; זה החוזה שאינו בא אלא לקרב רחוקים ולרחק קרובים בזרוע.
התקרבות ודחיה! ככר ומקל!
ואת העורבים ציויתי לכלכלך ואת המקל להלקותך. ואז יקום אליהו ועילה בסערה השמימה… ואנחנו תועים אנו בארץ. הנה הככר מצד זה והמקל מצד זה: בכּל שתי רשויות, ומלכות אחת נוגעת בחברתה. – ויש אשר ישַנו סדריהם, הככר תלקה והמקל ישביע…
הננו אוכלים ולוקים, לוקים ושבעים…
הככר והמקל בדיבור אחד נאמרו, ומה רחוקים המה זה מזה! הראשונה היא מדרס לכל חי, כולם אוכלים ושבעים, מביצי כינים עד קרני ראמים, על ידי הזן ומפרנס לכל; – והמקל לא בא אלא בעבור בחיר היצורים, בעד האדם.
האדם יודע הוא להילָקות ואוהב הוא להילָקות; אפשר לו לאדם לבכר את המקל על הככר.
הככר היא פשוטם של החיים, המהלך הפשוט של הטבע הפשוט, אבל המקל מכה את האדם ואומר לו: גדל!
ג
בָּרִי וְשָמָּא
לא הרי העולם כהרי האדם, ולא הרי האדם כהרי העולם, עולם כמנהגו נוהג ואי אפשר לו לשנות את תפקידו, והאדם פושט צורה ולובש צורה ומהפך מידותיו לכמה גונים.
מי משניהם קודם? אלה אומרים העולם קודם להאדם; ואלה אומרים האדם קודם להעולם, גדולים מעשי צדיקים משמים וארץ.
שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מנין שאין כותבין תפילין על גבי עור בהמה טמאה? דכתיב, למען תהיה תורה ה' בפיך – מדבר המותר בפיך. אלא מעתה, על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו? אמר לו: אמשל לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני-אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגוֹ מלך ואחד הרגוֹ איספקלטור, איזה מהם משובח? הוה אומר זה שהרגוֹ מלך – כלומר, “אלו שלקו על ידי בוראן”.
ואתם הלא יודעים הנכם את רבי פינחס בן יאיר!
אמרו עליו, שמימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו. והימים האלה ימים קשים הם לבני-אדם. כל בני-אדם חצים עבדים וחצים בני-חורין, כל דאלים גבר.
הלנצח יעבוד האדם באדם?
והחסידים ואנשי המעשה, זעיר שם זעיר שם, שאינם יכולים לעקור את העבדות כולה בבת אחת, עוסקים בפדיון-שבויים. אז קם גם הרב הגדול הזה וילכו הוא וחמורו, הלוך ונסוע, לפדות שבוי אחד מאדונו.
אבל הנה מפליג לפניהם נהר גדול, ובכל הככר ההיא גם אניה גם מַלח אין.
זכר הרב, כי ניצבו מי ים סוף כמו נד נוזלים ומי הירדן נכרתו, וכאינש שנפיש חיליה בלכתו לעשות רצון קונו, התאזר ויקרב אל הנהר ויקרא לאמור:
גינאי, חלוק לי מימיך ואעבור בך!
אתה הולך לעשות רצון קונך – השיבהו הנהר – ואני הול לעשות רצון קוני; אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה… אני ודאי עושה.
בשעה שביקש הקדוש-ברוך-הוא לברוא את העולם, גזר על העליונים שיהיו למעלה ועל התחתונים שיהיו למטה; כשנתן משה את התורה, בטל גזירה ראשונה ואמר: העליונים ירדו לתחתונים והתחתונים יעלו לעליונים. יצאה בת-קול והכריזה: אוי להם לבנים מעלבונו של עולם, דוחים המה ודאיות ופני ספקות. – – –
ד
יְצִיאָה
חכם אחד היה אומר: עשרה דברים קשים נבראו בעולם, הר קשה ברזל מחתכו, ברזל קשה אור מפעפעו, אור קשה מים מכבים אותו, מים קשים עבים סובלים אותם, עבים קשים רוח מפזרתם, רוח קשה גוף סובלתו, גוף קשה פחד שוברו, פחד קשה יין מפיגו, יין קשה שינה מפכחתו ומיתה קשה מכולם.
ויש אומרים מיתה קלה מכולם, טובה שבכולם; וכן ברור הוא אומר: נסתכל ביום המיתה ואמר שירה…
אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטא בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר! אמר להו: ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן…
רבי יוחנן, כי הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי: סוף אדם למות וסוף ברמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים.
הכל למיתה הם עומדים, אבל מה הם מפסידים בזה? כשאדם בא לעולם ידיו קפוצות, כמי שאומר, כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו; וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות, כלומר – לא נחלתי מן העולם הזה כלום… ולפיכך כד הוו פליגי בית שמאי ובית הלל, אם נוח לו לאדם שנברא משלא נברא, או שלא נברא משנברא, נמנו וגמרו, שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא.
ועכשיו שנברא האדם יפשפש במעשיו; אבל מעשים לא מעלים ולא מורידים, אין בהם קרן-קיימת ואין שלטון אחרי יום המות. – –
על אם הדרך
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
על אם הדרך
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
חֶזְיוֹנוֹת עָם
א: עַל הָרָצוֹן
לא לדבַר הרצון הפרטי אני מכוון במשאי זה, כי אם לרצון הכלל, לרצון החברה והעם. –משיבים ואומרים: מי לידינו יתקע, שהעם והחברה שונים הם ביסודם מהאדם היחיד ולשניהם כוחות מיוחדים? הלא בעצם רק אישים יחידים בודדים קיימים ונראים לעינינו. וענין העם והחברה רק מושג צירופי וחזיוני הוא. – ואף אני טוען ואומר: אמת שאין במציאות אלא בני-אדם פרטיים, בני-אדם חיים רק באָפקי גֵום ורוחם; אבל מה זה הדבר, שהיחיד עובר את גבולו ולא רק כובש את אחרים, כי אם נכנע הוא לאחרים ומקבל מעצמו מרוּתם עליו? מדוע מצטרפים בני-אדם יחידים לחבורה אחת, למשפחה, לעדה ולציבור? גוזל האדם את חברו, חומד את אשר לא לו; ולאידך, הוא נותן משלו לרעהו ומקריב את חייו בעד בני עמו ושבטו. מה זה אותו הכוח הנסתר, אשר יקשר אותי, את האני הפרטי שלי עם הנפשות של אחרים ועם ה“אני” של אחרים? מאַין תבוא ההתעוררות שבלבי, להשתתף בצער נפשות שחיו לפני מאות שנה, נפשות שדרכן גם לא דרכי? – מצטער אני בצער אבותי בימי קדם. בשעה שאני קורא, שנרדפים היו מפני אויב, יזעף לבי, ולאידך, כשזר נצחון על ראשם, ירון לבי אף ירנן. צער הלבבות של רבים צערי אני הוא, שמחתם שמחתי, רצונם רצוני וחפצם חפצי. ואני בעיקר רק עובד אני לעצמותי; אני יחיד נבדל מאחרים, משאת-רוחי אך עולמי וחיי ואני מלא תמיד מחשבותי אני, רגשותי אני ושאיפותי אני. הנה עולם בצד עולם ועולם נכנס בגבול שני לו, ואף על פי כן אין כאן עקירת התחומין. על מזבח לבבי דולקת אהבה-עצמית רבה. יהירות היחיד וכל חפץ הקיום של היחיד מושלים עלי; ועל אותו מזבח בעצמו עלה יעלה הלהב לאהבת-הכלל וגם אש זו תוקד כל עוד קרבי בי. נפשי היחידה, עצמוּתי, מהותי וכל אשר בי הן אך סכום מבנה גֵוי ורוחי, סכום קורות חיי ומזלי וכל גלגול החיים אשר מסביב לי. ברגל גאוה אני דורס על יצורים אחרים ובכוחי אני משכלל עולמי אשר ניתן לי. כל העמל הוא בעדי וכל הגיגי רק בעד נחלתי. – והנה ביום אחד אתן לזרים חילי. אני היחיד אמליך עלי את הכלל, משועבד אני להכלל ואף חלקי לא אדרוש. קשור אני למשפחתי, לעמי, ואני נושא עלי סבל מקדם ומהיום. שתי נפשות בנו, דו-פרצופים, למחצית אנו אישים יחידים ולמחצית אנו בני הכלל. אבל מי יברר לנו, איך תשכונה שתי אלה יחד בלב האחד? היחיד יתפרד לשנים, והוא אחד; שני פנים לנו, שתי רוחות, ימין לוקחת וימין גם נותנת…
שואלים שוב: מי יאַמת לנו, שיש גם נשמה אחת יחידה לאדם? ומי יראה לנו בחזון, שיש קשר קיים בין מעשינו ומחשבותינו מתמול ומעתה? גם עולמנו היחיד בן חלקים חלקים הוא. הרי מאורעות שונים והרי מקרים שונים. כל דבר בחיינו אנו עומד בפני עצמו ואינו מצטרף לחברו רק במסיבי השכל וההגיון. מספרים פרטים עולים לסך-הכל רק בחשבון; אבל דבר שבעיון אינו עוד דבר החיים ועצם החיים. – כמו כן אנו מדברים על העולם בכלל ועל החיים בכלל, וגם אלה אינם אלא שמות משותפים לחזיונות שונים. אין עולם חוץ מההרים והגבעות, הימים והעמקים, היערות והשדות; אבל אין חיים כוללים מלבד חיי הנמצאים. יש אברים לגוף ואף יש מבנה לגוף, אבל אין גוף בסילוק האברים ואין נשמה חוץ מחלקי הנשמה.
אפשר להכחיש במציאות היחיד, במציאות העולם, במציאות גוי ונשמתו. נוכל לקרוע הכל לגזרים, לחַלק כל דבר לחלקים ולדחות את הסכום הכולל מפני הפרטים שונים; אבל כל זה אנו עושים רק לרגע. פושטים אנו את עדינו מעלינו וערומים אנו בלי כל לבוש ההגיון והמחשבה, וכמעט קט שוב צירופים שונים נארגים בנו והויות מחשבתיות משותפות ממלאות את החלל הריק. אין ריקות בעולם, כל עוד מושלים בנו מושגי הזמן והמקום.
מושג המקום הוא הכלי, שעל ידו נשיג את הנמצאים אשר מחוצה לנו. לולא מציאות מקום אוירי מקיף כל נמצא מגביל אותו ומבדילו מאחרים, קשה היה להשיג עצם דבר נבדל או מתנועע. יש לנו מושג מהר פלוני, מיער או מנהר אחד, יע רואים אנו חלקים חָמריים שוים צבורים לפנינו באחיזה אחת ובגבול ידוע. חלקים חָמריים סמוכים זה לזה, נקשרים זה לזה או מורכבים יחד וממלאים איזה מקום בהיקף אחד ובסביבה אחת נוטעים בנו מושג של דבר אחד. וכן הדבר בזמן: צרור דברים נאחזים באיזה יחס תדירי בזמן מוליד בנו במושג מדבר שלם ומשותף. – מה שעושה המקום ברוחב עושה הזמן לאורך, רצוני לומר, הזמן גם הוא אינו אלא מושג מקומי. מ שהמקום הוא בהווה, הולך ומשתרע ונראה בבת אחת, הזמן הוא בזה אחר זה וכקו ארוך הולך ונמשך. – –
נחוצה לנו אחיזה במקום ובזמן, צורה ידועה לרוחב ולאורך, כדי לקנות לנו מושג של דבר נמצא. נחוצה לנו אחיזה לבנות לנו, מושג הרצון, ההולך ומצטרף מחלקים פרטיים ומגילוי החפץ בהרבה פנים; וכמו כן אנו בונים לנו ממושג רצון העם גם מהותו של העם. מה שמכריח אותי לראות בחלקים חָמריים רבים, הנאחזים זה בזה והממלאים חלל ידוע, דבר אחד, אונס אותי גם לראות בקיבוץ של אנשים, הקשורים זה בזה ביחס חברתי-תדירי או שבטי-עממי, חברה שלמה או אומה. ערך החלל המוגבל במקום הבלתי-סוף הוא ערך מושג התולדה בזמן לבתי-קץ… רצון היחיד הוא מלך הנטיות או סכום הכולל של הנטיות, ורצון האומה הוא הכוח המאַחד את גילוי רצון היחידים והרכבתם יחד.
החלקים הקטנים של אבן, גם אלה שהעין לא תשורם, אינם שונים בטבעם מכל האבן. הררי סלע הם גדולים רק בכמות על פירורי אבן. שונה מזה צירוף העץ. אילן עושה פירות, מתכסה בענפיו, זה דבר שחלקיו הקטנים המתפוררים אינם יכולים לעשות. עולה על צירופי האילן צירוף בעל-חי ועולה על החי חי מדבר ומשׁכיל. ידי ורגלי ושאר האברים אינם בוראים עוד את הנשמה שבי, ולא מהם יבוא הכשרון בי לחשוב ולהרגיש. אמנם בלי ראש וקיבה, בלי האברים הפנימיים והחיצוניים אי אפשר להיות בעל רוח ונשמה; אבל הסכום של צירופי האברים אינו מוליד עוד את הנפש. הנפש היא דבר שונה מהתנועה שנולדה בריחַים-של-רוח או בריחים-של-מים. אנשים יחידים עומדים זה בצד זה אינם מצטרפים עוד לחברה; בני חברה אחת לא יצטרפו לשבט, ושבטים מיוחדים אינם מתאחדים עוד לעם. על יד החבלים החָמריים בני התועלת והצורך לשעה או לזמן ידוע גדלים עוד חבלים נסתרים, כחות פנימיים, והם הם יוצרים את הסכום הכולל ועושים מהחלקים החיים בפני עצמם יצירה אחת כוללת, חיה ומשפיעה. הנהרות הולכים אל הים והים נותן מימיו לנחל נחל; ואם סוער הסער הוא מתחולל בכולם ומשמיע קולו בכולם. אבותינו דיברו על שר של ים ואנחנו מדברים על רצון העם, זה המלאך הממוּנה על חלקי האומה וכובש לו את חלקי האומה. מה שמאַחד אותנו האישים הפרטיים לקיבוץ חברתי, שבטי-לאומי, הוא כוח שנצטרף מחבלי הרצון ומתגלה על ידי אפני הרצון. כשם שרצון היחיד וחפצו להתקיים הוא קשר המקשר נטיותיו ושאיפותיו במסיבי חייו, כך הרצון העממי בכלל הוא השליט על האישים הפרטיים משך דורות ומועדים.
הרצון הוא גם אלהי-העולם, או בתור עצם מוחלט כשהוא לעצמו או כמי שנושא בחוּבוֹ כל החזיונות הרבים של חלקי העולם והמציאות. יש כוח מוליד ויש שוב אב נשמע לבניו. הנה אור בוער והנה ניצוצות מעלים להב. רצונם של חלקי המציאות הוא להתקיים ולעמוד בצביונם. רצונו של כל נמצא לעמוד בשלו ורצונו של כל גוי ולשון להשתמר ולהתאחד. נשמע הוא היחיד אל הרבים ומושלים הם הרבים על היחיד. רצונות הנמצאים אינם שונים בכלל ברב זה מזה, דבר אחד שורר בכּל במדרגות שונות. עולה עליהם רצון בעל-חי, עולה על רצונו של בעל-חי רצונו של האדם; וחזק מרצונו של האדם הפרטי הוא רצון הגוי, רצון גוי תולדתי. איש מפקד לעצמו וכובש דרך לעצמו ישמע פתאום לקול מצווה עליון; יוצא הרצון חוץ מגדרו ונבלע שוב ברצון כולל עומד עליו. דבר מקבל צורות שונות נעשה למוחלט. אני מסיר עטרתי מעל ראשי ואני נותנה לאחר…
ב: על הַחַיִּים
לא על מהות החיים אני אומר לדבר בזה, כי אם על ההכרח המוסרי לחיות.
זכות לכל חי באשר הוא חי לחיות ומוכרח הוא לחיות. ההכרח הזה הוא תולדות הרצון הפנימי החיוני וגם מתגלה הוא ברצון. הרצון לחיות הוא סגולת כל נמצא ותוכו של כל חי. אין חיים בלי רצון, בלי שאיפה ובלי התפשטות ואין חפץ בלי כח מצווה לעצמו.
הרצון שלי לחיות אולי לא שונה הוא מרצון האילן שבגני לגדול ולעשות פרי; אבל הוא עושה זה בלא-יודעים, ואני – ביודעים. הדרך למציאות אדם חי ומשכיל היא יותר ארוכה מזו שעשה בו הטבע להוצאת עצים ואילנות. הדרך מחיי אדם פרטי לקיבוץ עם ורצונו לחיות היא גם כן ארוכה ורבה. זכותו של עם לחיות והכרחיותו להילחם על קיומו היא יותר גדולה מזו של היחיד. אני עולה בשבי סולם, כל מעלה ומעלה תביאני על. אנכי נותן מעצמי לבני גילי ואני לוקח מהם עוד רב יותר.
זכות העמים לחיות, הכוח הנפשי הפנימי המחַיה אותם ומחזק אותם – הוא עמוק עמוק ואחריתו מי ישורנו. מתנחלת הזכות מדור לדור ובאה היא מאבות לבנים ומהם להבאים אחריהם. זה צירוף של נפשות, של שאיפות ושל הכרחיות טבעיות ותולדתיות. נסבך האחד בשני וזה בחברו וכן חוזר הדבר, מתעצם ומתגדל ועושה פרי. אדם אחד יכול לאבד עצמו לדעת ולהפסיק בחזקה את חיותו, אבל גוי כולו הוא בלי אובד. ניתקים ממנו אברים אברים והוא עודנו חי ומוסיף עצמה. נלחמים אתו להכחידו, והוא גם על אויביו יתגבר. מנשלים אותו מאדמתו, והוא מוסיף להתפרץ ולמצוא לו מוצא לחיים. תקומה גם לעם נידח. חפץ הקיום של גוי עולה שבעתים על זה של יחיד. סער מתחולל עוקר גם אילנות, אבל לא כל היער כולו. בעל-כורחנו אנו חיים וביד חזקה אנו קיימים. על שלט העם נחרתו המלים: אהיה אשר אהיה! ההויה התמידית היא גם החיים.
ג: עַל הַמִּחְיָה
הצרכים הדתיים והאלהיים נחשבים היו לפנים ליסוד חיי בן-אדם עלי אדמות. בימי התחיה והתנערות להשכלה ולדעת נעשתה החירות האישית והמחשבתית לעיקר כולל. נוספו על אלה החירות המדינית והלאומית. נוסף באחרונה הצורך החָמרי-הכלכלי; ומפריזים לאמור, כי עיקר זה האחרון לא רק מכריע את האחרים, כי אם גם מולידם ומחוללם. הלחם קודם לתורה, ובאין בית לשבת ואפס מעמד חמרי כל בנין רוחני יפול מאליו. – אין אנו בני-אדם יחידים ואיש איש בדרכו ילך, כי אם קשורים אנו בקשורים חברתיים-כלכליים. נכנס איש איש בגבול רעהו, בזכות רעהו, בחיי רעהו. מהות נוגעת במהות, חיים בחיים.
נלחמים אנו בלי הרף לקיומנו. דואגים אנו בכל עת להטבת מצבנו. בכל אשר נפנה רק התועלת תאיר לנו. בכל אשר נעשה ונחשוב רק אל המחיה נשא עינינו.
בתנאי הכלכלה יש שני אבות יסודיים, הפועלים על חיי היחיד. היסוד הראשון הוא היסוד החברתי והשני לו הוא היסוד העממי הכוללי. אדם מוכר וקונה, עובד בחוגו ומשתכר ממעשי-ידיו. הוא אבר לאיזו חברה, חי במעמד חברתי ידוע והוא נהנה או חסר. שַעל רחוק מזה הוא היסוד הלאומי-הארצי, יסוד זה פועל רק בכלל, ולפעמים לא יכירו היחיד כל עיקר. סחר העם בכל, תבואת הארץ כולה זה דבר מופשט או נראה כדבר מופשט. אולם לעברי בגולה היסוד שני הלאומי הוא קודם להראשון. מה שלבני-עמים אחרים נחשב לטפל הוא לנו בשבתנו על אדמת נכר עיקר. אין לנו חירות כלכלית כלל, אין לנו מחיה עברית. אין לנו חיים חָמריים עברים עצמיים ונשמעים אנו בכל לשבט מושל עלינו. אין לנו מחיה משלנו ומקבלים אנו רק מה שנותנים לנו. – –
ד: עַל הַטֶּבַע
הנה בתרבות העברית הרבה מידות ותורות. לימדו אותנו לדעת ערך האדם, יעוד האדם, תכלית האדם. בן-האדם הוא כתר היצירה ועבד היצירה. הוא חי ונותן, פועל ומשפיע. הוא שומע ומאזין, נכנע וכפות. הוא עומד על פרשת דרכים ותלוי בין שמים לארץ; הוא חותך חיים ומות לכל חי והוא יצור שיתוש קדמו. גדושה היא סאת האדם. עני הוא בר-נש ועשיר הוא. שני יצרים לו. לו מחשבה ודעת, תבונה ושכל, לו נפש רוח ונשמה ולו ניתנה ההשגה. כל ספר אצלנו מלא הוא דברי תורות האדם, דרכי האדם וארחותיו. כל רב וגדל-דעה דורש על-אודות האדם ורוצה לצרפו ולטהרו מכל חלאה ומדוה. כל העולם כולו נברא רק בשביל בר-נש, אלהים ומלאכיו משרתים רק אותו, ההויה כולה היא אך ככיסוי קדירה לתשמישי-האדם. משמשים היו החושך והאופל מימין ומשמאל, ויבוא האדם ויאמר: אקבל עלי עול מלכותו יתברך, אעבוד ברוחי ונפשי את צורי וקוני!
עובדים אנו את האלהים, אנו מיַחדים את האחדות הכוללת או העצם המוחלט ושוכחים אנו את מכמני היצירה; שוכחים אנו כל הרם שבעולם ולא נשים לבנו אל הטבע ואל הוד מלכותה. אין לנו קירוב-נפש להרים ולגבעות, לנחלים ולימים ואין בלבנו מורא ופחד מצבא השמים. מברכים אנו את יוצר המאורות והאור רחוק מאתנו. לנו מעשים ומצוות, תורות ואזהרות, הנהגות ודרכים, שאלות ותשובות, לנו ספקות וודאוּיות, עיונים והיקשים, פשטים ורמזים, אף סודות לנו וצירופים. – אולם מול הטבע סוגרים אנו עינינו או נבנה עליו חומה…
בלוע בלע רכושו הרוחני של האדם את צרכי העולם והמציאות. קם האדם התורי, עקר מה שלפניו ולאחריו, פתח את ספר התורה ויאמר: בה אהגה יומם ולילה, עדי יכבו שאר הנרות ועדי יהָפך כל העולם כולו למצוה אחת ולפקודה אחת. נקבר אלהים בזאת התורה. נקבר העולם בספר; סָתם האדם חושיו ויהי לשומר הגויל….
גוי שלם מרד בטבע, שבט מבני-קדם הלך לתור לו מקום מנוחה בארץ וימצא את ספר הדברות, ויהי אופל-יומם וקולות וברקים נשמעו מכל עבר ואות אחרי אות בלעה כל חלקה טובה; נעקרו השדות, יבשו הנהרות, נמסה כל אבן. – נשארו רק בתי-כנסיות ובתי-מדרשות ובהם מלמדים את בני-שם הלכות וחוקים, הלכות וחוקים. וברדת משה מן ההר, לא קם נביא נגדו לתפוש את הלוחות מידו ולשברם גם הוא ולקרוא לעם תועה בישימון, לאמור: שובו אל הטבע, שובו אל אמכם!
ה: עַל הַיֹּפִי
מה שלכל בני-אדם הוא עיקר החיים, יסוד החיים וגוּלת הכּותרת של החיים – יסוד התפארת, נחשב באהלי בני-יעקב אך כטפל ודבר ארעי. היפה לבני-ישראל הוא איסור גמור וגם לדעת המתירים מוֹתרוּת גמורה. רק בקושי ובעת הדחק התירו לבן-אדם לטפל ביופי, לטפל בו בשינוי והכשר מצד המחשבה. לרבים מאתנו היופי הוא רק חמדה גרידא. רק על התאוה נבנתה ואחרית העוסק בה והמתמכר אליה עדי אובד.
התרוממות הנפש, התעלות הרוח, שלל צבעי העול וכל המוניו המה רק כמר מדלי וכשחק מאזנים מול ערכי המחשבה, מול תועלת השכל וההגיון. המית-החיים אך שכרון היא, האהבה היא בת-השטן. אלהים קדוש, מעשהו בקדושה, ואלהי העולם מתאבק עם אויבו יצר-הרע, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, ועל האדם להכריע ולסמא את עיני סמאל.
שואג היופי בשחר ובערב. מתנער העולם וקורא: לכו ושתו את ייני ואכלו את פריי, עָרוך השולחן לפני כל בר-נש והכל מתוקן ונותן ריחו. וקול מעמקי הספר נשמע: צומו! ענו את נפשותיכם! בורח לו איש ישראל מאהלי היופי והחיים, מתרחק מכל חדוה ורוחב-לב. חיי תענית לבני-ברית, ליל ארוך פרוש עליהם. זורח השמש וגם זה הוא חטא. – לובש העולם טליתו וזה מגלגלו לידי אשמות. אלהים ברא את העולם ואת מכמניו רק לנסות בהם את האדם.
ו: עַל הַסֵּפֶר
העולם שבו נולדנו, בו שאפנו רוח ובו למדנו לחשוב ולחיות, לראות ולשמוע, למשש ולחוש, הוא רק הספר ועמודיו עמודי הספר. חיינו הם חיי הכתב והמכתב, שאלותינו הן שאלות הכתב, חשבונותינו רק חשבונות הכתב הם. חוץ מדברי הכתב אין לנו חומר ורוח.
כל אשר נארג בנו, כל אשר מתרחש בלבנו, כל שאיפה וכל תנועה, כל הויה וכל נדנוד הרי הם כמו נכתבו מראש וחרותים מראש. כתובה היא נפשנו מכל עבריה, היא בעיקר רק קיבוץ של אותיות…
יש אשר קול אלהים מתהלך גם בספר ומיד גם הוא נשקע. בעת עבדנו לאלהים רבים והקטרנו להם על ההרים ועל הגבעות ונציב למלכת השמים מזבחות, אז רקדנו כאילים ונשיש לאור ולמשרתי האור. בא אליהם האחד, אם משעיר או מהר פארן, ויתן לנו ספר לדורות, ולו פרשות ותאים, לו מחילות וסתרים; ואנו נשקעים בו וחוזרים ונשקעים.
דם עתודים, קרבנות כבשים ועזים מקשרים את האדם אל הטבע. קודם הכוהן להנביא והבכור להכוהן. על פתח האוהל מביאים בני-אדם את המנחות ועמהן ברכה ומרפא. אין תורות בשמים, אין חוקים ומשפטים ואין סעיפים ודינים; יאר היום, יאירו כוכבי השמים. מה לכם, בני-אדם, חכמים וסופרים לדורות? מדוע אתם קורעים את העולם לקרעים? מדוע אתם טובלים את הכל בקדירת המוח? למה לנו מחשבות? למה לנו עיונים? מה יתנו לנו ומה יוסיפו לנו? – –
המהות יתירה היא מכל המון הדברים והאמרים על-אודות המהות. יתירה היא הנפש על תורת הנפש. כל ביטוי, כל הגה וכל מאמר רק ילידי הגשמה הם. אי אפשר לאדם להביע רחשי לבבו ולהשמיע הדי לבבו. אי אפשר לכתב להיות מטבע למכמני העולם.
אמור אומרים, כי הכתב והמכתב נבראו בין השמשות; אבל המכתב הוא דבר מוגבל ואֵל אלהי הרוחות הוא בלתי מוגבל, לו אין תחילה ואין סוף.
ז: עַל הַתּוֹלָדָה
זרועה של החברה נטויה עלינו, המעמדים החברתיים מושלים בנו, קשורים אנו ביחסי השבט והמשפחה, על אחת כמה וכמה שנדבקים אנו בארגי התולדה. הלא היא סכום החברה וחיי המשפחה יחד, הלא ארוכים ימיה ואין מספר לשנותיה. אלפי שנה של חיי ציבור, מלחמות ונצחונות, נדודים ומלון לילה ויום, הכּל מצטרף לכוח אחד ונאחז בנו, לכוח מושל גם ימשול.
כי נצא השדה, נלינה ביערות, נעלה על ההרים או לחוף הים נשכון, יסורי-התולדה בנו באים ומתערבים עם רחשי לבבנו ועם רחשי העולם יחד. אין לנו נפש יחידה כלל, ואף אין לפנינו חיי טבע בעצם. אם נאהוב או נשנא, אם נחשוב או נרגיש, בכּל יד התולדה מושלת, יד העבר הארוך. לנו גם עוז בתולדה והיא אף היא מלאה היא כשלון. לנו עושר מכלה בשר ורוח. לנו ברכה וקללה, לנו ברית-אלהים, והיא רודה בנו.
אש יוקדת על המזבח תמיד, ובא הכוהן ותקע את המאכלת בבטנו ישתפך הדם ויתערב עם אש של מעלה, ושניהם ממלאים את ההיכל ואת העזרה; ונפלו העובדים על פניהם וקוראים לאֵל ממלל רברבן: הצילנו מענן העולה ומכסה את פני כל. ואף הוא עונה: בָני אתם. צרפתיכם בכוּר הברזל, למות לא תוכלו ואף חייכם אינם חיים. – עם-תולדה אתם ונתתי לכם ספרים…
ח: עַל הָרוּחַ
לא על הרוח של בן-אדם יחיד אשא עתה את דברתי, כי אם על אודות רוח העם בכלל. העם הוא נותן משלו להיחיד, אם גם מקבל ממנו. הלא אב מכיר בבנו ומנחיל את בנו. רק נחלה זו מעשירה אותנו, אם גם היא באה מעוצם ידינו. זה זורע וזה קוצר, זה אוכל וזה מברך. ויש קשר בין אלה, יש גשר מתוח בין חוף לחוף, העולה בסולם פוגש את היורד וקרנים יוצאות מפנים לפנים, יתמוגג הלב ודמעת נצח מטפטפת והולכת. הכל היא רק תוצאת החירות, הכל נעשה מאליו ונארג מאליו; ואוי לנו אם תיהפך לעבדות, אם נעשה הרוח למושל ומצווה, אם חבלים לנו ואנו מוכים שוק על ירך.
תרבות העמים היא רק רכוש ונחלה, תרבות ישראל נעשתה לחובה על הציבור. לנו אין רוח מחַיה, כי אם רוח אוחז ומכביד עולו. יעבור הנהר את גבולו כשיגאו מימיו, כל רוח כביר מתפשט. התרבות העברית העתיקה לא עזבה את תחום שבטיה, וכה הוסיפה למשול באשר כבר משלה. לא כבשה גויים אחרים, לא מצאה לה בכל פעם קרקע בתולה לזרוע בה זרע מחדש, וזרעה אך בשדה זרוע. מלב עם אחד אמרה להוציא כל פירות שבעולם – ואך מצצה בזה כל ליח. רוח ישראל הוא חי אוכל את עצמו….
ט: עַל הָעֲרָכִין
אין טוב נצחי ואין רע נצחי, שונים הם צרכי החיים ומידות חיים, שונים הם טבעי בני-אדם, שונים הם מהלכי העמים, שונים הם הגויים והלשונות.
אין מטבע אחת, אין מעמד אחד ואין אופק אחד. מאפיל הלילה על היום, מגרש השמש את העננים, נלחמים הכוחות, מתנגשים המעמדים וחזר כל אחד להעמיד לו פנים ולמצוא לו צביון. נוער לאדם, שחרות וזקנה, ימי איבה ואהבה לו, ימי חמדה ופרישות, ימי תענוג ועוני. לא שתי דרכים לנו, כי אם דרכים למאות; לא אופן אחד לחיות, כי אם אפנים ומידות. מצוות נחשבות לעבירות ועבירות למצוות. אלהים קורא לעבדהו ונמצא כי אך נביאי שקר דיברו בשמו. סקלו כל מסית באבנים – אם גם נקי היה ומעשיו נקיים. מי זה יזיד לחרות בחרט ברזל דברים עולמיים ויאמר לתת לנו ערכים נצחיים. מי זה יאמר: אחת דיברתי ולא אשנה, לא אדע חליפות ותמורות.
אשר בחרנו תמול אינו חל עוד עלינו באלה ובשבועה לקיים אותו למחר ואשר קיבלנו עלינו פעם אינו חל עלינו למחר. מצוות בטלות. משׁנות הן צורתן, ואף התורה כורתת ברית אחרי ברית. אלהים לא רק בורא הוא, כי אם גם עוקר נטוע, גם הוא לא יתמיד ומתחדש מיום ליום.
לנו עם גולה, אם בגויים נתחשב או נבנה לנו בית, אי לנו לשׂוּם רגלינו בסד ערכים ישנים קבועים, כי אם עלינו לבוֹר לנו מעצמנו את הטוב והיפה, את הנכון והקיים. בני-חורין נעשים לעבדים, אם יסגרו לפניהם את הדרך; פותחים את החלונות – והנה החירות מרחוק תבוא.
י: בְּעַד אֲחֵרִים
כיון שהיחיד מתיחס אל אחרים, חי הוא בין אנשים אחרים ומבקש לו מעמד בין אחרים, הרי הדין נותן, שצריך הוא להעריך את מעשיו להם בין בחיוב בין בשלילה ולשקול כל דבר ודבר, אם יש בו תועלת או היזק לרבים. הלא תועלת הרבים היא גם נחלת היחיד. כל מה שאדם עושה למענה הרי הוא עושה באיזו מידה גם לעצמו. חוזר הנותן להיות מקבל; חוזר הציבור להיות מגין על היחיד, שמוסיף לו חיזוק. עם פורץ גדר מבקש לו קרבנות, וחזר הקרבן להתקיים ולהתהלך בין אישים אחרים.
מידה אחרת תאמר: מה לו לכלל בלא יחיד, ומה יתן ומה יוסיף לנו הציבור, אם לא תאיר נשמת היחיד? אם אני המרגיש והחושב כאן הכל כאן. עוקר אתה אילן אילן, איזו שארית להיער? – –
התרבות המוסרית העברית תלמד אותנו רק להיטיב לאחרים ולחשוב על-אודות צרכי אחרים, באשר לא תדע את ערך היחיד. אין בפיה פתרון נכון להשאלה: למה אני חי? ועל כן היא דורשת תמיד לאמור: חי האדם בשביל אחרים. חי אתה בשביל רעך, בשביל הציבור, בשביל העם והעדה. ועשית את הטוב לאחרים, ואהבת תמיד לרעך, ונתת לו משלך והבאת אשר לך למנחה לקהל. לנו תורת ציבור ולא תורת יחיד. מאירים אנו לשכנינו ולא לנו; דואגים אנו לרבים ולא לאחד היחיד והמיוחד.
נר אלהים נשמת אדם, חפשו בנפשותיכם.
יא: עַל הַשְּלִילָה
בגוף האדם אין מקום לשלילה. כל לאו הרי הוא מעיד על צד חיובי שקודם לו. כי נאמר לנו: לא תעשה! לא תרגיש! לא תחשוב! לא תחמוד! הרי יוצא מקריאות אלה, שהאדם עושה, חי ומרגיש, חושב ופועל וחומד לדעת-עמנו, ועל פי נטיותיו וצרכי נפשו. קודם הוא צד החיובי שבאדם לשלילי ובא זה ונשמע לזה, או בא זה וכובש את זה. איזה גיבור? הכובש את יצרו; ואיזה חלש? הנכבש ושומע בקול אחר. כל האומר קונם אני על פרי הטבע, הלא מלעיב הוא בזה את הטבע. כל מפגל ומתרחק מדבר נברא, הלא קורע הוא בזה את האחדות במעשה-בראשית.
“עתיד האדם לתת דין-וחשבון על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה”. אין אנו רשאים לעקור את אשר ניטע בלבבנו, אין אנו רשאים לשׂוּם חַיִץ בחיינו. הבכורה ניתנת לכל דבר חיובי, לכל תשוקה וחפץ. אמור אן ואל תאמר לאו לכל אשר תשאלנה עיניך. ליבא ועינא שלוחי אלהים הם. אלהי המעשה קודם לזה של הדיבור…
יב: עַל הַסָּפֵק
הברי הוא סוף כל מחשבה, קץ כל דעת ורצון. באפיסת כוח המחשבה ובעמוד האדם מלדת דברים חדשים וערכים חדשים יקבע לו דעה אחת עיקרית, יבנה לו יסוד אחד, אשר ממנו לא ימוש. כל עיקר, הנחה, חוק הגיוני, כל משפט חתוך וקיים לאמור: אותו דבר הוא כך וכך וצריך להיות כך וכך, כבר מכריח אותנו לקבלת מחשבה אחת עלינו. סוגרים אנו אז את השער, עוצמים אנו את עינינו ונישן שנת-עולם. לא כן הוא השמא וכוחו של השמא, הוא מפריא ומוליד, הוא נותן לשכל רב חליפות והוא מעורר אותו בכל פעם לחשוב נתיבותיו.
לנו בני ישראל, עם-הספר, רק ברי אחד לפנינו, רק דבר אחד נטוע בנו ומחשבה אחת מולכת עלינו. הכל ודאי הוא לנו, הכל ברור ומפורש לנו. מצרים בל ניתקים לאלוה ולאדם, לעולם ולבריאה, לערכי הטוב והישר, לתכלית כל חי. אין דבר שלא ידעו אותו חכמים ואין מידה שלא השיגו אותה הנבונים. התורה היא ראשית כל דעת, מי זה ידון ויפקפק באמרותיה? ומי זה יעלה בנתיבות שכלו עליה? לנו מטבע אחת וידיעה ברורה אחת; אין שניוּת וספקות, לנו הכל אחד.
והרסתם כל הברור בעיניכם, עקרו את הודאי שנחלתם ונטעתם את שורש הס פק בלבכם. חדלו לדעת ולפסוק, כך וכך הוא כל דבר, והתחילו לשאול מחדש ולדרוש ולעיין מחדש.
כל ידיעה ודאית היא רק בת מגע אחד עם הנשוא, אבל לא תחדור לעומק כל הנשוא. אם תאמרו לפתוח המבואות הסגורים, קחו בידכם את מפתח השמא. שאלו, היו שואלים ולא רק משיבים…
יג: עַל הַגָּמוּר
לימדו אותנו לאמור: לעולם יהיה אדם אוהב שלום ורודף שלום. הוה נוח לשמים ונוח לבריות. אל תטה אל הקצוות. אל תרשע וגם אל תצדק הרבה.
מה טיבו של מוסר כזה? ומה הם ערכי-חיים כאלה, שאינם נותנים לאדם לבקש את הצדק עד כמה שלבו חפץ? מי ישים החים לרוח האדם לאמור, עד פה תבוא ולא תוסיף? מי יעמוד באמצע הדרך ולא ילך אל המקום אשר ישאהו לבו? מי זה יחצה מעשיו? מי ישקול רגשותיו בכף-מאזנים? רחבה הארץ, רחבים השמים. אין ימין ושמאל, אין מעלה ומטה, פנים ואחור. עולה הנפש ומתאמצת, לה כנפים גדולות מכנפי הנשר. והנה יצא צו לאמור: אסור לעוף למעלה מעשרה טפחים; הוה שוקל את דרכיך.
ואני אומר לכם: אסור לבצוע, אסור לוַתר. ילך האדם בצדי הדרכים, אבל לא בדרך הכבושה. צריכים הם בני-אדם להיות גמורים ושלמים בכל מעשיהם וחפציהם. עליהם להשיג את הכל ולחדור לכל. יסיר בר-נש מלפניו כל מעצור וכל עיכוב. יהיה עֵר בין ישנים והולך בקומה בין המשתחוים. השיבנו ה' אל עולמך, אל עולמך הגמור.
יד: עַל הַשְׁמִירָה
שומר אמונים, שומר ישראל. ונשמרתם לנפשותיכם. ושמרתם את נחלת אבותיכם, ושמרתם את בניכם מכל רע ועווֹן. ושמרתם את לשונכם מלדבר רכיל באחיכם. עומד בן-אדם העברי על המשמר, והוא זהיר במעשיו, זהיר בקניניו. זהיר בעניני שמיא וארעא, זהיר באשר נתנו לו ובאשר הוֹרוּ אותו לעשות. הלא אלהים פוקד כל מעשה וכל תחבולה. הלא עיניו צופיות על כל מאורע, הוא בודק, סופר ומונה כל הגה ורעיון. לא רק כל מעשיך בספר נכתבים, כי אם כל נדנוד, כל נשימה עולה ומעידה בך, כל קו וכל נקודה באים בחשבון.
ואני אומר לכם: מי שמאבד את עולמו פעם אחת הוא מרויח יותר בחייו מזה שנזהר בו ומוציא ממנו אך קמעה קמעה.
נולד אדם ערום ועליו גם לצאת ערום. למה לנו בגדים ולבושים? למה נעטף בטליתות ולמה נסגור את ביתנו וגם נפרוש וילון על החלונות.
מה לנו לשמור דברים שאנו מולידים בכל פעם? מה לנו לקמץ – ורב ניתן לנו. מי שאינו מצוּוה ועושה גדול הוא מזה שמצווה ועושה; ומי שמפקיד נכסיו עוד עשיר הוא מזה שגודר בעדם. אומרים לבאר: נבעי מימיך ולא כנסי מימיך…
טו: עַל הַקְּדֻשָּה
מקרא הוא: והתקדשתם והייתם קדושים. והוא לנו לנר. אם גם נבנה לנו עולמות חדשים ונסלול לנו דרכים וארחות חדשים.
קדושים תהיו – לא רק בדעה ובדיבור, לא רק במעשים וכוָנות, כי אם בכל המהות. שלמות הנפש, טהרת האדם בכּל היא התכלית האחרונה. מחשבות לבד אינן עולות כלום, צירופי רגשות אף הם לא מעלים; שלמוּת תבוקש מכם, שלמוּת בכּל.
והייתם לגוי קדוש; אבל אין עם קדוש עם אובד בעניו. מוּכּה ומעוּנה ונרדף כל היום אינו יכול להיות קדוש. אם אין מחיה עממית לנו, אם את פרי אדמתנו לא נאכל ונתעמל רק על אדמת זרים, איך נעלה על ברוח. אם דו-פרצופים אנו במעשינו, במחשבותינו ובכל אשר בנו, איך נשיג הרמה נפשית ואיך נמצא את הנתיב לטהרה ולצירוף. גוי קדוש צריך להיות גם גוי קיים.
טז: עַל הָאַחְדוּת
מה אנו ומה חיינו, אם לא שלשלת גדולה של סתירות וסכום של תכונות שונות ושל מאורעות רבי חליפות. אור וחושך משמשים בערבוביה. הנה צער והנה רוחב, הנה שקר ואמת, זיוף וטוהר, קטנות וגדלות. ואנו – קרועים אנו ביותר. אין אופק לנו, אין מעמד ואין יסוד. אשר היה לנו לוּקח מאתנו ואשר אבדנו נוסיף לקרוא בשם…
החיים הם אחדות בריבוי. עולים המים מן הבאר ונשפכים לכל צד. קח בידך מאשר תמצא ונתת לרעבים. וקמת גם אתה והחיית את נפשך. הרבה פיות למציאות ואך כוח מניע אחד. עוזב הבורא את הריקות וממלא הוא את החלל בחיות עולמית. אין שבתון לו. אין תכלה למעשה בראשית. ואף אנו בני בניו מושכים בחבל משני עבריו; אנו עגים עוגה ונעמוד בתוכה ואנו קוראים לאלהי מזימות: הראנו נא את דרכיך.
דרך לגוי ולאדם יחד. ואם שברים עלו בחומות העם כולו, איך לא יבואו בקיעים בנפשנו אנו היחידים.
יז: עַל הָאָדָם
אחד הוא האדם בכל הדורות ושונה הוא במהלכו ובדרכו, הוא עולה ויורד, מתעשר ומתרושש, נכשל וגובר חילים; הוא בונה חַיִץ ופורץ גדר. אין קץ לשאיפותיו, אין תכלה לתקוותיו.
הוא בונה לו עליות ושוב יעקרן. עת לדעת ועת לשתוק, עת להתפשט ועת לבוא במחילות עפר. נלחם האדם את הנחש, וזה הולך קוממיות כבימי קדם. מלאה היא הארץ תגרה ופירוד ואהבה ואיבה יחד. כל אחד שותה את כוסו המוכנה לו, מהול יין במים. הדם הוא הנפש; וכי נמחץ הלב, אז הוא צועק מרה והקול מחריד ומרעיד.
על משואות האדם הטבעי יקום האדם התרבותי. מתנער הוא מתרדמתו ומבקש חידוש לרוחו. מתפרץ האור מעמקי התוהו והוא מראה פניו לכל עבר והמשליך ניצוציו לכל אפסים. באים אנשים חדשים בכל פעם ולהם משואות חדשות. מתחדשים הרגשות, מתחדשות המחשבות והדעות , מתחדשים הערכים וניצני טוב ויפה, רום ופישוט עולים גם עולים. תדשא הארץ, כל עץ פרי נותן ריח. רק ברכה לפנינו, אין תורה ואין מצוות, אין חוקים ופיקודים. מצווה האדם לעצמו וכובש לו בעצמו את דרכו.
בן-אדם כזה יבנה גם אהלי יעקב מחדש, אשורנו ולא עתה.
יח: הָעַצְמוּת
לא חזיונות העולם ומכמני העולם מולידים את השירה, בכל עשרם ויפעם, בכל מכמנם והודם הם באיזו מידה תולדות השירה. העולם והחיים אינם רק נותנים, כי אם גם מקבלים. מספרים השמים כבוד אֵל ומעשי ידיו מגיד הרקיע, בשעה שנפשו של נעים זמירות אומרת הללויה. האדם אינו רק קורא שמות לכל יצור ונברא, כי אם נותן להם מעצמותו ומכוחו. מחַיה הוא האדם את הכל ונותן מנפשו לכּל. העולם הוא מתנת אלהים – ובמלכות מרומים ישתתף בן-האדם. גם להאדם קליפה ועצם, תאים רבים בנפש ודרכים שונים לפניו. צריך הוא לבקש את התוך, את התכלית, את השייך לו ורק לו. בהמית החיים יפלס לו נתיב. ואם משקה א' הרים גם הוא שותה. ניתן לאדם כשרון לדבר וחיתוך הדיבור; הוא ישיר שירת הצער ושירת החדוה, ישכים עם היום ויכּנס עם הלילה.
אש אוכלת בראש ההר, ובה ישכון כבוד ה' עם כבוד האדם.
פתרון הבריאה לא בשמים ובארץ הוא, בסתרי הנפש הוא יושב ושם ימָצא. שובו שובו לאדנותכם, שובו לעצמותכם.
רחשי לב
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א
איני יכול לעשות שקר בנפשי; הנני מצטער על אשר תחסר לי קדושת התמימות ואת צערי זה אני מביע בקהל.
כל מחשבותי והגיגי אינם אלא תוצאת סבל-הירושה ומחשבות אבות… גם בעת אני מתיר חרצובות הנני רק בן לאותם הדורות שהנני פוסע על ראשם.
והרעיון לדעת ולהרגיש את עצמי טבוע במטבע נושנה יביאני לידי יאוש וידכא אותי.
כל עמלי ויגיעי לעמוד על נפשי, על מהותי ועל שורש נשמתי אך לשואהוא. אנוס אנכי לחשוב, לדון ולהגות, מפני שאבותי בעלי העיון ובעלי המוח הנחילו לי אלה. כל הספרים אשר נכתבו אצלנו באים שיירות שיירות ויונקים את לשדי, את עצמותי.
כמה קוצר-רואי בזה, שלא לראות את אשר יחסר לנו ואת הנגע אשר כבר בלבנו אנו.
נניח, שיש בנו כשרון; אבל מה הוא הכשרון בלי עולם ובלי חיים.
לנו יחסרו דברי היום, לנו חסרים מכמני העולם; לנו חסרים החיים ושאון החיים. יודעים אנו רק את שמע הדברים מרחוק; אבל אותם בעצמם לא ראינו עד היום ועל ברכם לא נולדנו.
את הים לא ראינו, גם את היבשה לא ראינו, לא ראינו מלכת השמים ולא שמענו סערות שדי; נפשנו הרכה חוּנכה במצוות, רק במצוות.
עוד בערשנו שמענו על מצוות ומעשים-טובים, על תורה וסחורה…
“כעני בפתח הנני עומד על מפתן העולם והחיים”, מקונן אני בנוסח משורר אחד. הנני רואה את כל עושר החיים והמציאות ויפעתם, ורחוקים הם מני. - - -
החי למינהו, האילנות, גם הדומם אומר שירה, שירת האלהים והטבע, שירת ההויה והמהות, אך בעדנו גדרו זיו שכינת החיים, נטלו מאתנו את העולם ואת החיים ועשו אותנו לנושאי ספרים.
והיה אם גם כבר העמדתי אותם בקרן-זוית, הסחתי דעתי מהם בחזקה, באה קינת קדומים ומטפחת אותי על פני.
עודי במעי אמי למדו אותי כל התורה. נר נשמתי זה החל לדלוק, וכיון שיצאתי לאויר העולם, מיד בא מלאך אחד מכבה את הנר וקסבר להשכיח את משנתי; והוא לא ידע, כי מה ששניתי במעי אמי לא ישָׁכח ממני לעולם. - - -
ב
עצב ישראלי, שכמוהו לא ידעתי, בא ודופק על פתחי לבי.
בחדרי אני יושב ואקשב את נכאי הגוי הישראלי ואת עצבו האורך משנות דור ודור…
אין אני יכול נשוא את העצב הרב. איני יכול נשוא את קללת-החיים הרובצת עלינו. סר וזעף אני, מלא אני עצב וצער; והצער אינו רק צערי לבד, כי אם צער כל הגוי שלנו.
אשמים אנחנו בעָנינו. אנחנו המתנו כל החי בקרבנו.
אנחנו הפרחנו את נשמתנו על ידי הכתב והמכתב, על ידי שברי לוחות המונחים בארון…
יש אשר חפץ אנכי לצעוק במחנה ישראל, לתקוע ולהריע בכל כוחי לאמור: הסירו את הנכר מקרבכם! הסירו מכם את אשר נתנו לכם!
אבל בסתר נפשי אני מתיאש, ואיני מאמין בתחית העצמות היבשות…
אני מרגיש בפנימיות הויתי את סבל נחלתי, סבל חיי ונשמתי, שגורשה מעדן אלהים, ואשר חפץ אנכי להרוס, איני יכול להרוס….
בשדה-הקברות שלנו חפץ אנכי לנטוע אלוני בשן, עצים עושי פרי; אבל באותה שעה אני שומע שירת שלדי המתים הקבורים וגם הרימה שלהם אומרת שירה.
בידי אני הורס, ומרגלי אני מסיר נעלי, כדי שלא לגעת באדמת קודש שלנו.
לאַחד אני חפץ בפנימיותי, לברוא גוי חדש ואנשים, ואני קרוע בנשמתי, קרעים בנו לדורות…
ג
– יום מחר, את היום תנו לנו ולא רק את האתמול… העושר השמור לנו רק מאתמול הוא עוני של היום ואי האפשרות להתעשר…
מאמין אנכי באבותי, באבותינו. מאמין אנכי, שהיו באשר היו וחיו באשר חיו; אבל תנו גם לנו לחיות, תנו לנו מקום לחיות מעצמנו ולעמוד על עצמנו…
תנו לי את עצמי, את מהותי, את חיי. תנו לי את נפשי כמו שהיא ואת האפשרות לביסוס נפשי. תנו לי תקוות, שאנכי בעצמי מולידו ואַל תעשוני רק לשומר נחלת אבות.
חפץ אני לרעוב אחרי שביעה; חפץ אני לשדד אדמתי ולעבוד בקרקע בתולה… חפץ אנכי לחיות מעצמי ולהיות מעצמי. חפץ אנכי להתחיל הכל מהיום ולא רק מדאתמול.
וכל אתמול, באשר הוא אתמול, חותר חתירה תחת יסודי היום, כל עבר באשר הוא עבר קובר את ההווה וכל ישן בולע את החדש…
הבו לי חיי! הבו לי מהותי! הבו לי מקום לבנות מעצמי, הבו לי מקום להניח בו את ראשי!
ולוּ היה קולי נשמע בבית ישראל, כי אז קראתי את כולם למַשׂוּאוֹת היום. לוּ היו לוחות בידי, כי אז מסרתי את הפּיסול לכל אחד ואחד. – – –
ד
–לצעוק אני חפץ, לצעוק צעקה גדולה ומרה אחת, אשר תביע במלואה כל המית נפשי וכל יסורי נפשי.
להרים קולי אני אומר, להרים קול אשר ישָׁמע בכל בית יעקב ויחריד כל אשר בנו וכל אשר קבור בנו.
אחרי כל משברי המחשבות ושאונם בנו, אחרי כל הסערה הגדולה מבחוץ ומבפנים, עוד שארית נשמה תולדתית מסתתרת בנו.
כל מחשבותי, כל הגיגי ורעיוני נהפכים על פניהם. כוחם עז, כוחם להרהר אחרי הכל ולחתור חתירה אחרי הכל; אבל אם הם מנצחים, אנכי הנני המנוצח…
ונפשי מלאה יסורים, לא אוכל להביעם; לבי קרוע מכל הצער הגדול שלנו והתהום התולדתי אשר בחיינו הצרים…
לצעוק אני חפץ, ליסר ולהוכיח ולנבא על-אודות ערכים חדשים וחיים חדשים; וכל הישן המתנמנם בי בא ומטפח אותי על פני.
המון מחשבות ויסורים קשים מקיפים אותנו מכל עבר. תנו לנו את האפשרות לחיות; תנו לנו את האפשרות להביע המית נפשנו וכל יסורי נפשנו. – –
תנו לנו חבלי השירה, חבלי המשיח…
ה
צרכי הציבור וחובות היחיד להציבור, התביעות התולדתיות והעממיות וכל השאלות הנוגעות לגוי כולו, כל אלה נדרשים באלפי פנים בתורה ובמעשה, בעיון ובסברה, והכל נזקקים להם בחיים ובספר. ואָמנם שאלת העם ועתידו, הרת עולמו וכל אשר נוגע לו הוא היסוד בחיינו וממנו תוצאות לנו… אומרים לנו, שבידינו עתידותינו, שבידינו בנין גוי והריסתו. נשמת העם בפתחה את לועה, עצבונה הארוך משנות עולם יחריד כל אחד ואחד מאתנו.
מי יחיה מישימון-אל, מי ירגע בעת עקת הציבור.
אנו מבליגים לשעה על השאלות העולמיות מפני הצרכים בני-יומם, הננו יוצאים לעבודתנו; איש איש פונה לעסקיו, לצרכי ביתו ולאשר לו, עיר עיר עוסקת בצרכיה ובמוסדותיה, מורים מלמדים לבנים, ספרים נכתבים וגם נקראים, בכּל נראה איזה מעשה וגם זרעוני מחשבה – ועננים באים, ענני פחד הגוי באים ועולים, ואנו אומרים:שמא לא יתקיימו כל אלה בידינו, שמא כל עמלנו לשוא ביחיד וגם ברבים.
הידעתם את הצער הזה ואת הקרעים שבלב? הידעתם את סימן-השאלה הגדול, המלווה כל מעשינו וכל מחשבותינו, בכל אשר נפנה ונלך? הידעתם את תוגת הנפש בעמדה לפני משבר-עם, באין אונים?
תנו לנו איזה מעמד, תנו לנו ערובה, כי עמוד נעמוד. – – –
ו
ואתחנן אל ה' לאמור: אתה החילות להראות את עבדך, אעבר ה נ א ואראה את הארץ הטובה, את ערכיה החדשים ואנשיה החדשים ההולכים קוממיות.
ויתעבר ה' בי ולא שמע אלי ויאמר: רב ל ך! – ואוסף להתחנן: אתה ה' פתחת את לבי לדעת את הדרכים האלה, בם נלך, ואת המעשים אשר יהיו לנו למגן, הראנו נא אפס קציהם מרחוק.
וירד ה' בענן. לא ברוח ה', ואחרי הרוח רעש, ואחרי הרעש אש, ואחרי האש שמעתי קול דממה לאמור: ראה אראה את עני עמי וידעתי את ההולכים לפניהם להעלותם. גם אתה, גם האנשים הבאים אחריך לא תעברו ולא תעשו – והשארתי בישראל כל הימים אנשים מספר
ואָלט פני באדרתי. – –
שינוי ערכין
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
נְתִיבוֹת
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לִהְיוֹת אוֹ לַחְדֹּל
הימים ימי חודש האביב.
כבר נטו צללי ערב ורוח צח יפוח בין האילנות המלבלבים ויניע את עליהם. פני השמים כעין התכלת ואור הירח יהל… דומיה מסביב. רק שני אנשים ההולכים ומטיילים בין עצי היער יפריעו את הדממה; אחד מהם זקן ותם ולבנת השער תלבין את ראשו ואת עברי פניו, ואחד בחור כארזים, מלא עלומים והוא משכמו ומעלה גבוה מרעהו.
המה מדברים ומשוחחים זה את זה בקול, מתפלפלים ומתוַכּחים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
מאריה דמאריה דאברהם! – קורא הבחור בתלונה – אם המאכל נותן טעם לפגם, למה זה נברך עליו ברכת הנהנין?
מצוות צריכות כונה, - השיב לו הזקן בנחת, – ואכילה – ברכה.
אבל?
הטרם תדע דעת הטור, הכלבו והאור־זרוע?!
והאור הזרוע על פני הטבע, הקסם השפוך נוגע בלבו של הבחור והוא קורא: “מה נאה!” והזקן מושך בכתפיו ומזכירהו, כי – נעלמה ממנו משנה מפורשת של “המהלך בדרך ופוסק ממשנתו…” והוא חוזר להענין של נותן טעם לפגם…
"אֵלי, אֵלי! על מאכל פחות מכזית, שטעמו פגום, דעת הפוסקים לברך, ועל כל הטבע, על אור החיים הזרוע, על היופי והנשגב, הרם והנעלה, כל המברך הרי זה מתחייב בנפשו…,
בימים ההם עודני נער, ראשי מלא טל ילדות, לבי מלא רגשי חופש, ואני עומד בין שני עולמות, אחד נותן טעם לפגם והשני – לשבח. ויהי בשמעי קול האנחה הזאת יוצא מפי אחד מסופרינו, קול אנקת נפש, בהתרפקה על הטבע ובהשתפכה אל אור החיים, ויחרד לבי ויתּר ממקומו. וארא את התהום הרובץ בין עולמו של ישראל־סבא, הקפול בספריו ובמצוותיו, ובין העולם הגדול והרחב, וארא – ויצא לבי.
“עבד ישראל – קורא הסופר הלז – יליד־בית הוא, בעיקרו הוא שקוע בעולם הפלפולים, הדינים והמנהגים חדלי־ספורות. זאת היא החכמה האמיתית, הפנימית, היסודית והמותרת. אבל החיים והטבע, אור ה' הזרוע על פני היקום כולו הוא דבר חיצוני וטפל, אשר רק בקושי התירו לפנות לו לפעמים לב בדרך ארעי ובשעה שאינה לא יום ולא לילה. התבינו? התירו; התירו את הדבר לבין־השמשות ולמועד בו כבר נתמלאה כרסנו בש”ס ופוסקים. ההתחכמות היתה לחובה, לעצם החיים, לראשית ואחרית הכל. – כל היקום, העולם הגדול והרחב עם חליפות החיים ותוצאותיהם, העולם ומלואו, תבל ויושבי בה, כולם לא נבראו רק לצוֵת לזה, לא נבראו אלא בשביל ישראל; וישראל – לא נברא אלא בשביל קיום התורה והמצוות, נברא להיות עז כנמר ורץ כצבי לעשות ‘רצון גבוה’. וישכחו כל הרבנים והסופרים, שגם הטבע במלואו, החיים גם הם הם רצון גבוה". –
“עם ישראל נחנט וישכב למעצבה, קבור הוא בערימות חול אשר שׂמוּ מחנק לרוחו ולנפשו. לספר המופשט, שבלע בקרבו כל כוחות העם וכל עצמותו וחייו בתולדתו הארוכה, אין עוד דבר לחיים והטבע. הוא ספר בפני עצמו, הכל ממנו, הכל בתוכו והכל בעדו; ולאיש ישראל לא נשאר רק להפוך ולהפוך בו, לפרשו לדרשו, לגרסו ולעשות אזנים לתורתו, כי הוא לו תמצית החיים ותכלית מין האנושי, שלא נברא רק בשבילו”.
“נורא הדבר! העם חדל להרגיש, כי יש דעת אשר יקנה לו האדם בהתבוננו בעצמו בחזיונות אשר מסביב לו ובמראות החיים והטבע. דעתו היתה רק הגות בספרים ישנים ונושנים; והתפתחות הדעת היא בעיניו – לעות פירושים וביאורים אין־קץ לספרים הללו ולדרוש עליהם תלי־תלים. וישכח העם הזה, כי הדעת היא באור ה' הזרוע, בחזיונות הטבע והחיים, בהשגתם ובהתרוממות הנפש הבאה על ידם; דעת שבה סוד גדולתם של עמי המערב עם חייהם המלאים והשלמים”.
אמנם לא רק אנו כך. יש הרבה עמים על פני האדמה, שגם המה ערפל חתולתם. אבל עדיין מונחים הם בערש ילדותם ואינם בשלמות ההתפתחות. לא כן אנו, עם אבות, עם אשר מוחו לא חדל לעבוד אף רגע זה דורות ושנים, אך סר מני אורח, ובמקום עצם החיים הלך שבי לפני צל עובר…".
"בחוץ יופיע השמש בגאון הודו ושולח את קרני אורו לכל קצות ארץ, הטבע הענוגה ככלה תעדה כליה וקוראת היא לבריותיו של אדון־כּל לגשת אליה, ללמדה, לדעתה, להבינה ולחזות בקרבה מפלאות תמים־דעים, להתענג על סוד שיחה, על נעמה ועל יפיה; ואיש ישראל יחבוש פניו ולא יחפוץ לדעת כל אלה, הכל הכל הוא מוצא בספריו העתיקים.
“רחוב־היהודים הוא סמל מפלתנו, סמל גלות ישראל עם כל תוצאותיה המרות. אל תבקשו בה עץ פורח, שכבת דשא, זמירת צפרים, אויר בריא, פנים צוהלים, חיי־עולמים – אל תבקשו, – כי לשוא יהיה עמלכם. כולה מראשה ועד וספה, כולה בוקה ומבולקה. בכל אשר תפנו, בכל אשר תשימו עיניכם תראו רק עקבות זוקן, מַדוה, הכנעה, שפלות, עוני וחסרון כל טעם.”
דור הולך ודור בא. העמים הולכים ומשתלמים, והשתלמותם היא כמעין המתגבר. כמה אושר וחיים סיגלו להם העמים, כמה טירות נאות ומגדלים גבוהים בנו הם למקדש התרבות. כמה דעת ותורת־חיים הביאו אל היכל החכמה. כל בני־אדם הולכים בקומה זקופה וקונים להם קניני הדעת והחיים. הקנינים פושטים צורה ולובשים צורה, והאדם מתענג למראה שלל־הצבעים הרבים; אבל ישנו עם אחד, שעוצם עיניו מראות את המאור שבחיים, עם שבעיניו הארץ לעולם עומדת וסדנא רק חד היא לו.
הלעולם נדוש בעקבינו דברים שהם הם גופי עולם? הלנצח יהיו אהלי־שם סגורים בפני יפיותו של יפת?
מה צרים הם אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!
משכניותיך ישראל נהפכו למעי־מפלה, אהליך הם סגורים ומסוגרים, ובחוץ החים הולכים הלוך וזרום, הלוך ושטוף – ויש אשר יפנה העובר למבואות האפלים ורואה בדמות־דיוקנם של אותם בני־אדם שנכפפה קומתם לפני המקום – ונפשו עליו תאבל…
כל העולם כולו בנחת, העולם הוא רחב־ידים; – ועם ישראל, העם אשר ראשיתו תשגה, לו די בקב חרובין. הוא לא ידע הבדל ופדות. ימות־החמה וימות־הגשמים שוים בעיניו, כאילו לא ישתנו כלל סדרי החיים, והתנועה בתבל ומלואה כבר חדלה. אל כל אשר נפנה נראה בנו אותות מות, אותות תוהו וילל ישימון…
האוּמנם?!
אמור אומרים, שלפיכך נברא האדם יחידי, כדי לידע ולהודיע ולהוָדע שהוא אחד יחיד ומיוחד, ושלא לתת פתחון־פה להכחיש באחדות האנושיות וההשתלמות. כל אדם הוא חלק אחד מן האנושיות, רק אבר אחד; וכולם, כל האברים המיוחדים, מתאחדים באחדות מוחלטת, המקפת כל היצירה והתולדה מעולם ועד עולם.
הן אמנם כי על ידי התפזרות בני־האדם למקוות שונים והתחלקותם לשבטים רבים יתפרטו וישתנו. אין הפרצופים דומים זה לזה, וכל אחד דורש מדור וספירה רוחנית בפני עצמו; אבל התולדה האלהית עושה מלאכתה תמיד, ובכל עת אשר תבוא הגבלה יתירה בין הגויים והעמים באים אנשים כסנחריב ומבלבלים את האומות ומאַחים את הקרעים. בכל דור ודור, זמן ועידן תנועות באות, המערבבות את התחומים האלה. בעולם הרוחני ליכא מושג “שלי שלך”. הכל הפקר, הכל מונח לפני הכל, וכל הרוצה ליהנות יבוא ויהנה. והנאה זו לאו רשות היא, כי אם חובה, חובה גמורה וכוללת; ועתיד האדם או העם לתת דין וחשבון על כל מה שראה בעיניו והיו לו הכשרון והיכולת ליהנות ולא נהנה ממנו.
וזאת תורת האדם!
והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’… ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים – ותורה אחת ותרבות אחת תהיה לכולם.
האוּמנם?
לא! תורת האדם אינה עומדת על רגל אחת.
ההשתלמות אינה בת אחדות מוחלטות, עומדת וקיימת. הא אינה טבועה במטבע אחת, כמטרת הבריאה והאנושיות ותכליתן, באופן שכל בני־אדם גם בני־איש מצוּוים ועומדים להכניע את עצמם תחתיה ולקבל צורתה.
“הרבה יטעו ויחשבו – אומר חכם אחד – שמטרת האנושיות היותר נעלה היא, שכל העמים יטו שכמם לקולטורה אחת, ורוח אחת תהיה לכולם, מבלי דעת, כי יסודות הקולטורה הנכונה תלויים ומונחים בצורותיה השונות לעם ועם כלשונו וכרוחו. הן אמנם ההשתלמות היא בעלת מדרגות רבות, העומדות זו למעלה מזו, עד עליונה שבעליונות; אבל תכלית ההשתלמות האנושית אינה כרוכה במרכז כללי, אחרי שהיא נעוצה ברשות־הרבית, ובהשתלמות כל הכוחות הפועלים באדם כמו בטבע”.
בני־האדם לא ישתלמו זה אחר זה, רק זה בצד זה; וכל אחד באשר הוא שם, בחוגו, במרכזו, בעמו ובזמנו, יקבל צורה על פי מיצוי נפשו ותכונתו, צורה שבה יתגשמו תנאי רוחו, נפשו, מחשבותיו ורגשותיו, צרכי לאומיותו ואנושיותו.
“האנושיות – אמר חכם אחד – אינה אלא מושג מופשט כללי, קיבוץ אותם הסגולות והכשרונות המשותפים לכל בני־אדם לגוייהם, בעוד אשר הלאוּמיוּת היא הצורה המוחשית אשר תתגלה בה האנושיות בכל עם ועם. הראשונה היא איפוא מקור החיים ויסודם, הרוח הפנימי, אשר ממנו תוצאות לכל המעשים ודרכי החיים בכל תמונותיהם; והאחרונה היא הצורה החיצונית, המוחשית, השונה בכל עם, צורה אשר ילבש הרוח הפנימי בצאתו מכוח אל הפועל, ואשר בלעדיה לא ירָאה ולא ימָצא בעולם העשיה”.
“ודע שכל אלה המחשבות כולן, החוקים והמסורות, מושגי לשון ודעת וציורי האלהות, היותן מתפשטת באומה ברב או במעט השלמוּת הן כולן נחלות ומנות שנתנו לקנין אלוה בכלל, ויצאו לאור עולם אחת אחת, באמצעות זמן ארוך ורב, והן מקושרות בקשר אמיץ, ועוזרות כל אחת את רעותה דור אחרי דור… והאוצר הרוחני ההוא המיוחד באיכותו ומשונה בעם ועם יקָרא רוח־האומה בכללה, והנהו מפַתח פיתוח עצמותו בשינוי והבדל ניכר, – הגם שקשה להבין הערך שבין הענינים הרוחניים הללו זה מול זה” – (מורה נבוכי הזמן).
הטבע ואור ה' הזרוע לא יתגלו לבני־אדם בבת אחת, בכל ישותם ומלואם, כי אם מעט מעט, חלק אחר חלק.
הן אמנם תורת “אחדות כוחות הטבע” מלמדת אותנו בינה, שכל הכוחות הפועלים בעולם ומלואו אינם אלא כוח אחד, הפושט צורה ולובש צורה, ומתגלה בהרבה פנים ובטיפוסים שונים. אבל אחרי שלא נוכל להניח, כי מקור כל הכוחות עומד כדבר בפני עצמו, ויחסו לשאר הכוחות כהאב להתולדות, הרי יש לכל הצורות הרבות שבהן יתראה ערך שוה, וראי זה כדאי זה. וכן הדבר ברוח המחיה את התרבות, שאמנם אינו אלא אחד, כוח רוחני יחיד ומיוחד, המעלה את האדם למעלה מן הטבע; אבל הכוח הזה אינו קיים כשהוא לבדו, וסופו ותחילתו נעוים בצורות שיקבל אצל כל אומה ולשון ומהלכן לפי חוגן ושורש נשמתן.
כשם שאין דת מוחלטת, חוקים קיימים ועומדים, מידות ברורות וקבועות, שפה אחת ותורה אחת; כך אין תרבות קבועה ומסומנה במצריה.
“להאדם באשר הוא אדם, חלק מן החי, ההולך הלוך ומשתלם והיה לעולם בתוך העולם המקיפו, לעולם האחוז מצד זה בשלשלת היקום והבריאה ומצד זה נבדל ונעלה ממנה, לעולם היודע ומכיר את הטבע ורבונו, – יש סגולות רבות: סגולות המחשבה והרגש, הדעת והשירה, הדת והחברה, המשפט והמוסר, הכוח והרצון. הכוחות הללו עם כל עלייתם וירידתם, כמוּתם ואיכותם המה משותפים בתור קנין כללי למין האנושי; אבל צורותיהם, הסמל שבו יצטיירו, הולכות הלוך והשתנה לפי תנאי הזמן והמקום, הטבע והתולדה. והחופש הטבעי דורש, שכל עצם נברא ילך וישתלם בחוגו ובתעודתו, ויחיה לפי מעמדו בתוך הטבע מבלי כל מעצור ותערובות” (רומא וירושלים).
“וכמו שהאדם הפרטי, אחרי אשר יתפתח ויקנה שלמוּתוֹ, ישיג מעמד קיים שבו ניכּרת עצמותו, כן הדבר בעם; גם בו יתבסס ברוב הימים עצם מיוחד, עצם בולט וניכּר, וכל עם ועם, באיזו מדרגה שיעמוד, הרי יש לו תרבות שלמה, יסודי דת ומידות, עולם הגדות ומסורות, זכרונות ודברי הימים, תכונות וסגולות, ולוקח חלק בעבודת המין האנושי, אם מעט או הרבה. ולוּ היו השנים כתיקונן והעולם על מכונו, לוּ לא הרחיקו ללכת בחיים כמו בדעת להכחיד את הכוח העצמי והמחיה של כל עצם”, לוּ לא קמו רוחות רעות בתולדות האדם, לטמטם לבו ולעוור את עיניו בתורת האחדות, אז היה יושב כל עם בעולמו ומוטבע בלאומיותו. אבל לאסון המין האנושי קמו גאונים וגיבורים רבים בתולדתו, שטעו בתורת האחדות; ובדבקם לאהבה בתורה או תרבות אחת ביקשו לזַכּוֹת בה כל העולם כולו, כמעשי אלכסנדר מוקדון, קרל הגדול, פּטר הגדול, נַפּוֹליון ולעומתם רבים ממחוקקי הדתות.
העלתה בידם? הראו סימן ברכה בפעולותיהם? האם לא היו למעצור להתפתחות הרוח העצמי שבעמים והלשונות?
קטוֹ הרומאי גזר על החכמה היוָנית, בראותו כי כזמורת זר היא להרומאים וסכנה מרחפת על ידה לקיום עמו ועצמיותו. לפי מידה זו גזרו חכמי ישראל על החכמה היוָנית הזרה לרוח ישראל בעיניהם.
“כל מעשי האומה, כל רוח נעלה וטוב המתגלם ובא לאור בקרבה, כל הרוחניות השרושה בקרבה היה לאֵל חי בקרבה”.
ושכנתי בתוכם, והשכינה גם היא נעוצה באחדות כוח הטבע, הכל בה אחד, והיא פושטת צורה ולובשת צורה, וערך הצורות שוה בכל מקום.
תורת האחדות, אחדות הטבע – האלהות, טהרת המחשבה והרמת השכל עם כל רוח השווי שבה, שכרה, לפשט עקמומיות שבאדם ובחברה, יצא בהפסד הכרוך בעקבה; כי תולדה מוכרחת מתורה כזאת היא מטרה אחת ויסוד אחד רוחני בחיים ובתולדה, יסוד שהוא תכלית מין האנושי, והכל חייבים לסגל להם עצמיותו, ועל אותו דבר סבלו כל הדורות והעמים.
בשעה שתירגם יונתן בן עוזיאל את הנביאים נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; ובשעה שהעתיקו השבעים את התורה יונית היו שלושת ימי אפלה, כי החלק אינו הכל…
נהָירנא כַּד הוינָא טליָא, בהלוֹ נר ההשכלה על ראשי, והימים האלה היו ימי תנועה בארבע האמות של ההלכה, תנועה אשר בין אחים תפריא, והרחיקה לב בנים מעל אבותם. גם אנכי נמשכתי מהתנועה הזאת, ויבוא שינוי נמרץ בעולמי; נהרסו דעותי ורגשותי ילדי־הספר ולבי נתרוקן מכל רכוש אבות… לבי נתרוקן מדברי קדם וימלא דעות ורגשות חדשים, אשר הביאוני לידי שכרון, לידי התלהבות, ישוּתי, הויתי, חפצי ותשוקותי נצטמצמו בנקודה אחת, ומנקודה זו הסתכלתי והתבוננתי אל כל העולם כולו. הנקודה הזאת היתה התרבות המערבית. מערבא! לשם זה כרעתי והשתחווי. משאת־נפשי היתה, כי ישפוך אלהים רוח התרבות המערבית על כל בשר, ומלאה הארץ דעתה והשכלתה.
מאז עברו ימים, הפלגתי בים החיים, ראיתי מערב אירופה, התבוננתי אל תרבותה, דעותיה ומידותיה – ריאתי ונוכחתי אחרת.
השאלה אם לקבל עלינו את התרבות המערבית בכּל, היא השאלה – אם להיות או לחדול. מערב ומזרח! כל אחד מתמלא מחורבנו של חברו.
כל מי שאיננו בעדנו הוא נגדנו. – מזרח או מערב? להיות או לחדול?
הרעיון שההווה יחדל הוא רעיון מחריד לב ונוגע עד הנפש.
פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת… ושעמתי בת־קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם…
ואני בתוך הגולה. – – –
סְתִירָה וּבִנְיָן
שעה זו, שאנחנו נתונים בה, היא לא כדאתמול, לא כתמול שלשום – אין דומה לה. כל היסודות והתנאים מבית ומבחוץ שעל ידם נתקיימנו כל הימים נתמוטטו. “הלילות הארוכים” הללו חדלו, ותחתם באו ימים חדשים ותנאים חדשים; והפחד אשר בלבנו לא שוא הוא, שאין אנחנו עומדים עוד על אֵם הדרך – ושהגענו לעת שבה שני עולמות מתנגשים: היות או חדלון! להיות היהודים האחרונים או עברים ראשונים.
היפלא הדבר, שכל אלה היודעים בלבבם את משא אותה שעה ותוצאותיה, היודעים את הפחד" של עם בא עד משבר, של עם שעבדותו הפנמית והחיצונית עברה את הסאה, ושעוד שעל אחד לו אל החדלון הרוחני והחָמרי. – שהכל בהם יתאמץ להכריע את הכף של ההויה על החדלון; – ועוד גם זאת מרגישים המה, שההויה צריכה להיות בהיקף אחר, באופן אחר ובמסיבה אחרת מאשר היתה עד כה. בשׂוּמנוּ לבנו אל העיקר, אל תחיית העם, אין אנו יכולים לישא פנים גם למסורות אותו העם…
אמנם על ידי העבר שלנו יש לנו זכות תולדתית להתקיים לעתיד ולתבוע זכות קיומנו; ובשעה אשר אנו הולכים לפנים ונלחם מלחמת־קיומנו אנו נפנים לאחור, לימי דגל מחנה יהודה, גיבורינו ומלומדי מלחמותינו, גדולינו ומאורי רוחנו; אבל גם כחד לא נוכל, שהשכר מנחלת־אבות שלנו גרם לנו גם הפסד רב. – –
באותה מידה אשר נתדלדל מעמדנו המדיני וקיומנו העצמי בסיבת חורבן הבית וחדלנו להיות עם פועל ומוסיף על רכושו הרוחני והחָמרי, עם חי חיי המשך לימיו מקדם, באותה מידה היו לנו העשוי והנאמר אצלנו, המחשבות והעבודות ברוח ובחומר, לעיקר – ליסודות הראשיים שאנחנו נשענים עליהם. נדחו היהודים מפני היהדות.
כל רגשות הקיום, חפצי ההויה, שמילאו לבות בני יעקב בימי קדם, ביקשו להם דרך על ידי הצינורות הללו. רבים חשבו, שבזה הם יוצאים ידי חובתם הלאומית המפכה בבתי־נפשם, בשמרם דברים שנחלו מאבותיהם.
מלבד שעל ידי הדבר הזה היינו לעבדים ברוח, לאנשים שחדל להיות להם אורח, להתיחס אל העולם ואל החיים ביחס טבעי – הסב הוא לנו את ההפסק הגדול בחיינו המעמדיים והמדיניים, הפסק שכמעט הביא אותנו לידי כליון. את בנינו לימדו להאמין, כי הצירוף הנפשי עם עַם ישראל מחייב להאמין באיזה חשבון של עולם קבוע ומוגבל; וכה פנו והלכו להם, כי ביקשה נפשם דרך אחרת.
קרועים אנו להרבה קרעים: מעבר מזה עוזב החלק הקיצוני את בית ישראל הלוך ונסוע אל בני הנכר, מקריב להם עבודת נפשו ורוחו ונותן לזרים חילו, ומעבר מזה היראים יושבים במבואותיהם האפלים, לשמור ולעשות את אשר ציוו אותם. והנאורים, העומדים באמצע, המה בעלי שני פרצופים: חצים מערביים – בחייהם ובמחשבותיהם, וחצים יהודים – בבתי כנסיות. הכוחות החיוניים הולכים ומתפזרים והאומה הולכת וחרבה.
יחד עם התשוקה, אשר החלה לפכות בלב השרידים המעטים לתחיה רוחנית, אנו מרגישים, שהתחיה הזאת צריכה להיות פנימית וחיצונית גם יחד, ושאי אפשר לה אלא בכגון הפיכת הקערה על פיה, כלומר – בשינוי הערכים שהיו לחיינו עד עתה לקו ולמשקולת.
לבבנו החפץ בחיים מרגיש, שתחית ישראל תלויה בהכרעת הכף. – משפט הבכורה ליהודים על היהדות. – האדם החי קודם לנחלת אבותיו.
צריכים אנו לחדול מהיות יהודים בעלי יהדות מופשטת ולהיות יהודים עצמיים, בתור עם חי וקיים. ה“אני מאמין” הרגיל כבר חדל להיות מספיק לנו. – –
חפצים אנו להרים את יכולת המחשבה שלו, להעשיר רוחנו ולהרבות כשרון המעשה בנו; אבל חלילה לנו להטביע מחשבותינו במטבע מיוחדת, לצוות עלינו מה לחשוב ומה להרגיש.
ציווּיים כאלה גורמים לעם עבדות מוחלטת, פנימית, והיא מביאה לידי עבדות חיצונית.
לא תיקונים נחוצים לנו בחיינו, שינויים דרושים לנו, שינויים עיקריים בכל מהלך חיינו ומחשבותינו ונפשותינו.
חכמת־ישראל, דת ישראל רק חלקים שונים הם המסורים לאיש ואיש כרצונו וכניותיו; אבל עם ישראל קודם להם, “ישראל קודם לאורייתא”.
העולם הגדול, החיים בכל משמעם, התשוקות הרבות, הרצונות והנטיות שבלב – הכּל נוגע לנו ולנפשנו אנו כמו לכל אדם באשר הוא אדם. לא נוכל עוד לפתור חידות החיים או לחיות ולפעול כמו שחיו אבותינו. אנו בנים ובני בנים של הדורות שלפנינו; אבל לא ארונות שלהם…
עלינו לחדול מהיות נושאים לספרים ולמחשבות נתונים לנו, רק נתונים.
על ידי שינוי עיקרי ויסודי בעולמו של ישראל וברוחו יקבלו כל רחשי לבבנו, כל נטיות נשמתנו, מחשבותינו, רגשותינו, תשוקותינו, רצוננו וחפצנו פנים אחרות; נחיה וגם נעמוד.
שינוי עיקרי כזה במצבו של עם, השאיפה לחירות יסודית והתשוקה הרבה לקום לתחיה מחַיה את לבבנו. השינוי הזה הוא גם כמעין נובע. הוא מחַיה כל אשר בנו ומה שבסתרי נפשנו; הכוחות שלנו מקבלים תוכן חדש לחיים.
מעבר מזה לנו עתיד מרומם את הנפש, ומעבר מזה עם תועה אנו על ידי רועינו המתעים. אחריות גדולה עלינו. הכל בידינו! יהודים אחרונים אנו או ראשונים לגוי חדש…
“הַסֵּפֶר וְהַחַיִּים”
לפני מונח “לוח העם” של “אחיאסף” שנה ראשונה, ואני קורא בו בשום לב.
בו מאמר מענין בשם “הספר והחיים”, שמתחיל בקריאה זו: “עם הספר היינו מאז ומעולם, והדבר הזה היה לנו לסם־חיים ולסם־מות כאחד…”
“בעת אשר מעבר אחד – הוא אומר – נתן לנו הספר שׁם ושארית וכו', הנה מעבר השני אותו הספר בעצמו, בהינתקו מן הארץ ובעמדו ברשות עצמו, כאיזו בריה מיוחדת, אשר כל עיקרה לא נבראה אלא בשבילה בלבד, הסב לנו רעות רבות וצרות מבית ומחוץ, עוד יותר הרבה מבית”.
“עקמומיות־השכל, שקשה למצוא דוגמתה בכל העמים בעלי־התרבות, לנו בני ישראל. לנו מבטים משונים על תבל ומלואה, המבהילים בזרותם ופראותם. יחס אוילי וסר טעם לכל חיי האדם, נעמם ויפים, עקשנות מאובנת העוצמת את העינים בחזקת היד לבלתי ראות נכוחה. – אלה היו תולדות הספר המופשט, אשר בנו לו בימה לעצמו, הרחק מכל החיים, המונם ושאונם”.
“כל ההתחכמות הסבוכה והמעוקלה של הספר המופשט ההוא, אשר בשמוע אותה אדם בריא בשכלו מן החוץ לא יאמין למשמע אזניו וישום וישרוק, היתה לחובה, לעצם החיים, לראשית ואחרית הכל; וכל זה להעם כולו, כגדול כקטן, אין נקי…”
“הספר המופשט הזה אין לו עוד דבר להחיים והטבע, שהוא ספר בפני עצמו; הכל ממנו. הכל בו והכל בעדו, ולהאדם לא נשאר רק להפוך ולהפוך בו, לפרשו, לדרשו, לגדרו, כי הוא תמצית החיים”.
“הם, בעלי הספר, מצאו עצמם קרויים לצוות על מסתרי נפשנו, רצוננו ויחסנו אל הטבע והחיים; הם התירו לנו בקושי גדול לעסוק לפעמים בחיצוניות, בשעה שאינה לא יום ולא לילה, אחרי שבן־אדם עברי לא נברא אלא לגירסא, לעשות אזנים להלכות והלכות להלכות!” ושואל הסופר הלז לאמור: “מי נתן זכות מוסרית לעם שלם, עם תולדתי, עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה, עם ישראל, מי נתן לו הזכות להשליך כל עול הטבת החיים ותיקונם על עמים אחרים, והוא ישתעשע בצעצועים בחקירות בלתי פוריות על דבר העבר אשר לו, במנהגיו ולימודיו המצומצמים, לוּ גם היה בהם דרך לתרבותו אשר בה יתפאר”.
“ו’התרבות העתיקה' של ישראל מה היא שבה יתפארו? אחרי שרק איש חי יכול וצריך להתפאר בתרבותו וכו'; אולם החנוט, הנקבר חי – מן תתן ומה תוסיף לו התרבות?”
“התרבות היא אחת מצרכי החיים, מצרכיהם היותר ראשיים, אבל לא צרכי החיים כולם. ואם בשבילה יחדלו החיים להיות חיים, אם בשבילה ועל ידה יתמכר האדם לאיזו אותיות מתות והיה לבן עולם אחר, לא אותו העולם שישנו במציאות – אז הלא יצא שכרה בהפסדה, ולמי ולמה היא?”
וההפסד הלא הוא גדול ורב מאד, על ידו נתמעכו חיינו, נשתתקה המית החיים אשר בנו, ואנו רק צללים עלי אדמות, צללים בלי אור…
צללים אנחנו. ושם מבחוץ העולם גדול. שם העולם עולם והחיים קרויים חיים ובני־אדם יודעים את תפקידם.
הנה חיים וחירות ואנו – עבדים בני עבדים. “חטא חטא ישראל בשבתו בארצו, יספרו לנו כתבי־הקודש, כי עזב אלהי אבותיו וכו'; וחטא חטא ישראל בארץ גלותו, כי בחפצו להידבק באלהי אבותיו עזב את אלהי העולם…”
“והוא הוא הלא אלהי אבותיו”. –
שינוי ערכין: מחשבות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
זִקְנָה וּבַחֲרוּת
"כדי לבנות מקדש, צריך להרוס מקדש – " (F.N.)
השפעת בעלי מחשבות, העושים רושם פורה על חיי המחשבה שלנו, יכולה להיות בשני אפנים: ישר או אי ישר. או אמיתיותיהם של אלה נכנסות בלבנו וכובשות אותו לגמרי, עד שגם “כוח-היצירה” שבנו לא יכול אלא לעשות אזנים לודאיות שלהם, לכל היותר להמשיך את דבריהם הלאה ולהוסיף “נופך” משלנו. או אנו מקבלים מאמיתיותיהם החדשות דחיה רוחנית, שמולידה בנו את הצורך להניח הנחות אחרות במקומן: ההֵן שלהם מוביל אותנו ללאו והלאו להן, החיוב לידי שלילה והשלילה לידי חיוב; הרי אנו באים לניגוד גמור להם ולמסקנות אחרות משלהם, מסקנות שאינן גם הן אלא גלגולי פרי מחשבותיהם של אלה.
“כמדומה לי – אומר פרידריך ניטשה בהקדמתו לספרו ‘לתולדות המוסר’ – שמימי לא קראתי בכובד ראש ספר שמוכרח הייתי להתנגד בלבי לכל מאמר ומאמר, משפט ומשפט שבו, כמו ספרו של ידידי פויל ריי, ‘על דבר ראשיתן של הרגשות המוסריים’, ספר מחוכם, שהקריאה בין שורותיו לבד, היא היא אשר גרמה לי להפוך קערת הדברים על פיה…” מעין אותו המאורע קרני גם אני בקריאת ספר “על פרשת דרכים” לאחד-העם. מעת שאני קורא בספרים לא קראתי דברים של טעם כאלה, שיחד עם רחשי-הכבוד שהרגשתי בלבי להם התעוררה בי התנגדות נמרצה להרבה מחשבות בם, לאמרים ולהגיונות, והם הם הכריחו אותי לבוא לידי החלטות אחרות בנדונים האלה.
כדי לסמן את יחוסי אל הספר הזה הנני משתמש גם בדברי פ"נ, שאמר על-אודות ספרי שוֹפּנהוֹיר: “אנכי שייך לאותם מקהל קוראיו, אשר בשעה שקראו רק את העמוד הראשון, מיד ידעו בבירור, כי יקראו את יתר העמודים עד תומם ויאזינו לכל אוֹמר ומלה”; בהוספה מצדי, שמיד גם ידעתי, כי עתיד אנכי לערער על רוב אותם הדברים. – בשעת קריאה בספר “על פרשת דרכים” באה בי אותה סתירה נפשית, שאינה שגורה בנו רק לעתים רחוקות: לעשות אזננו כאפרכסת למחשבות ולהרגיש תוך כדי איזוּן שלנו בדרך האחרת.
ליקוטים ליקוטים נתונים מאמרי הספר לפנינו, דברים ומחשבות שהיו “קשורים תמיד בצרכי השעה” ונאמרו בדרך אגב, כדברי איש ש“בינו לבין עצמו אוהב הוא להתבונן על כל הנאמר והנעשה בספרות ובחיים” (הקדמה). ויש שמחַבּרם יאמר: “מעתה אעזוב חיי-שעה ואעסוק בחיי עולם, לא אוסיף לבזבז חיי-רוחי פירורים פירורים, אלא אתכנס בתוך נפשי, אקבץ מעט רכושי הרוחני למקום אחד, ובסתר חדרי אעבוד את ספרותנו עבודה אחת שלמה וארוכה, שתתן לי רשות לחלום על דבר חלק לעולם הבא” (“צורך ויכולת”), מבלי לדעת שחלומו גם נתקיים.
לוּ הייתי מדייק ב“שמא” כבר יכולתי למצוא בשם הספר לבד מעין רמז למהלך רוחו, אחרי שמחַבּרו על כל אָרחוֹ הנכון לפניו ורצונו הברור עודנו עומד על פרשת דרכים. – שמו אחד, ולדעותיו מין אחדות; אבל מתחת למסילה החיצונית אנו מרגישים כעין שניוּת…
“הרצון האישי” מושך את הסופר הלז לעֵבר אחד וה“מדעי” שבו מושך אותו לעֵבר השני, מה ששמאלו דוחה ימינו מקרבת. “לא זה הדרך!” הוא קורא; והוא מרגיש לעתים, שלנו צורך להתחיל הדברים מחדש ולזרוע שׂדנו זריעה חדשה. ולאידך, הוא נוהה אחר ה“השוָאה” התמידית, שהוא רואה באדם ובעם, בחיים ובחברה; ואז רק הרכבה הוא מבקש, המשך אל הקודם, המשך אל העבר…
גם בשעה שעיניו רואות, שהיש אשר לנו כבר “נתאבן” ואין בו לחלוחית של חיים, אינו יכול לעזוב את כללו השמור בידו: רק יש מיש; כל נברא יבּרא מחומר קדום! גם בעת אשר בסתר לבו מבצבצת כעין ראשית-מחשבה, שגם אותו ה“חומר הקדום” צריך לחזור לתוהו ובוהו, כעין יראה ופחד יבואו בו ויסוג אחר…
יודע הוא “שחיי הנפש, שלהם חוקים לעצמם, אינם נשמעים תמיד לחוקי ההגיון” (“חשבון הנפש”); ובכל זאת ישעבדם לחוקים האלה, שאותם יעבוד…
הנה לפנינו מאמרו “הלשון וספרותה”. מאמר שנושא ונותן רק בשאלת הלשון והרחבתה… אבל עוד יותר מזה יש בתוכו. הוא כולל טענה נגד מהלך ספרותנו החדשה, שאינה נשענת על העבר שלנו; ותחת להתקשר בירושת-קדומים, התחילה היא לבנות מחדש, כאילו תמול נולדנו עלי אדמות. או לדבר בלשונו: “בפסיעה גסה פסחה הספרות הזאת על כל המון הדורות שלפניה, שעברו מעת חתימת המקרא ועד זמנה, כאילו לא חשבו ולא כתבו הדורות ההם מאומה – כאילו היה לה עסק עם איזו אומה של פראים, אשר זה עתה למדה קרוא וכתוב ולבה עודנו נייר חדש”.
כשאני לעצמי אני רואה ברכה באותה הפסיעה של ספרותנו ובאותה עצימת העינים לכל אשר חשבו וכתבו הדורות שלפניה, ש“התפרנסו במנוחה מן האוצר הישן”. – פסיעה כזו צריכה היתה להיעשות; ואם אינה נעשית, בדין הוא שתיעשה.
בעולם ובחיים אין העתים שוות. עתים שהאדם משַׁמר את נחלתו וחי במסורתו במנוחת לבב, הוא זהיר בה כבבת עינו, מבלי כל הרהור על דבר ערכה ומהותה; ויש עתים מזומנות לאדם, שה“אני” שבו רואה עצמו סגור במסגרת צרה של חבלי המסורת, והוא מתאמץ לעזוב אותה ולסגל לו חיים חדשים. יש אשר הקנינים הישנים מעשירים אותנו וממלאים את רוחנו; ויש אשר הפסדם מרובה משכרם, בעשותם חַיִץ בינינו ובין הטבע. סבל ירושתנו העתיקה מכביד עלינו ועוּלוֹ קשה. כל אשר מתרקם במשכיות לבבנו ובקדירת מוחנו מכוסה בענן מושגים מסורתיים ודתיים, עד שאי אפשר לנו לנשום נשימה חיה.
באים ימי “תנועה”, לגוי ואדם, אשר בהם ילאה נשוא את נחלתו הרבה, ואז הוא מתאזר עוז לערער את יסודי מסורתו ולברוא לו ערכין-חדתין, ערכין שבהם ירגיש האדם את עצמו כבריה חדשה ובעל נפש חדשה. מרגיש הוא האדם, כי עליו להקיץ משנתו, כי עליו לבטל אותם הדברים שהיה זהיר בשמירתם עד כה.
אנשים שדרכם לעמוד על פרשת דרכים – שבאותה מידה שמרגישים בעול נכסינו מימי העבר, נכסים ש“על ידם פרחה נשמתנו מתוך לבנו”, מצטערים גם לראות את הבזבוז הגמור של אותם הנכסים – משתמשים בהכרעה הרגילה: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך! מבלי שום אל לב, כי בעת אשר עבדותנו לאותן התוצאות הנושנות השחיתה את רוחנו, באופן ש“קול אלהים בלב האדם אין לו עוד שום ערך כשהוא לעצמו”, אז אין כל תקוה לתחיה חדשה בלי פסיעה גסה ובלי שיבה לימי קדם.
בתנאים כאלה התחילה ספרותנו החדשה את צעדיה… וכאלה עלינו לעשות גם היום. מרגישים אנו את הצורך ל“שינוי המרכז” בשורש נשמתנו מיהדות ליהודים, מיהודים מופשטים ליהודים עברים. וגם זאת אנו יודעים, שעל ידי השינוי העיקרי והתכני הזה, נצא מעולמנו הצר לחירות אנושית ולאומית גם יחד. הא בהא תליא. – חיינו הלאומיים דורשים מאתנו את תפקידם; ובימי החפץ להתקיים ולהיות אנשים שייכים לנו לעצמנו הננו נעצרים על ידי סבל הירושה, נעצרים גם נעצרים.
“הלאומיות היא צורה מוחשית, אשר תתגלה בה האנושיות בכל עם ועם בהסכם עם תנאי חייו וצרכיו ותולדותיו” (“האדם באוהל”). אבל דא עקא, שהנה ההסכם הזה חדל לגמרי.
“רק באותה מידה – יאמר חכם אחד – אשר התנאים המלאכותיים החיצוניים של עם או ציבור מתאימים לנטייתו הטבעית והפנימית, בה במידה תתגדל, תתחזק גם תקות החיים שלו” (דרֵפֶּר). אבל דא עקא, שגם התנאים החיצוניים והמלאכותיים הסובבים אותנו כנטיה הטבעית שלנו, טבע שני, שלישי או רביעי, כולם רעועים הם עד היסוד; דא עקא, שבבואנו לטפל בתקות החיים שלנו הננו מוצאים, שאין לנו חיים כלל…
כל עם ועם בעל קולטורה ישׁנה, כל גוי ולשון שהיו שקועים ברוחניות ימים רבים, כל אותם בני-אדם שהמה “בני-אבחן” ומגודשים בנחלת-אבות רבה – נכנעים תחת כובד המשא הרובץ עליהם; וכמו כן אנחנו בני עם “עתיק-יומין”.
אמנם נכונים במידה ידועה דברי רנ“ק על-אודות מהותו של גוי ולאום: “שאין עצמות האומה במה שהיא אומה כי אם עצמות הרוחני שבה”. אבל כיון שמידת ה”עצם הרוחני" מגדשת סאתה והאומה עצמה נעשית טפלה לרוחה; כיון שהרוחניות תתגדל ותעצם כל כך, עד שתּיבּדל מן החומר, מן החיים, מן הטבע, בתור בנין בפני עצמו שמוקף חומה… אז מטשטשת היא את החיים השלמים והבריאים ועוצרת בעד הנטיה הטבעית לינוק מהעולם ומלואו. ומי לנו “גוי רוחני” יותר מדי כעם ישראל, שכמעט “חדל לעמוד על הקרקע”, – עם שעליו נוכל לאמור בצדק: “באותה מידה שהרוחני נבדל ונפרד על ידו בתור עצם עליון בפני עצמו, בה במידה אבד הטבע את אלהותו…” (הֵגֶל). והאבדה רבה וגדולה.
“ריב לה' על כן תאבל הארץ”; אבל ביותר יגדל האבל באין ארץ, באין גם בן-אדם לעבדה.
“והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, וניבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו”. אבל דא עקא, שכל החלומות והחזיונות השונים היו רק לחלום אחד ולחזיון אחד, חלום שכל הבריאה כולה רק כ“כיסוי קדירה” לו; דא עקא שהחיים והמונם נעשו טפלים לקנה-המידה של החיים, והעולם כולו כפוי ל“חשבונו של עולם”…
אמנם האחדות ראמות מיללה. הנה אלהות אחת לעם אחד. אבל גם זה אמת הוא: “שכיון שבני ישראל היו לאשר היו על ידי האחדות המוחלטת – שוב אינם בני-חורין גמורים בתור יחידים מתפרטים מן האחד הכולל, ובזה יבדל ישראל מאלה עמי הקדם אשר הוא דומה להם בערכו” מדברי פילוסוף אחד).
סופרי התולדה שלנו, כשיבוא לידם לדבר על דבר עמי הקדם ועל דבר היחס הערכי שבין עם היוָנים לבני ישראל, רגילים לחזור ולשנות את הדברים הידועים, שבני ישראל נתנו את המוסר לעולם, והיוָנים את היופי. בעלי הזוהר מודים, שגם “היוָנים קרובים לאורחא דמהימנותא”. אבל ההבדל היסודי שבין שם ויפת, אם בכלל נציב גבולות עמים, הוא אחר לגמרי: לבני-ישראל היה די אֵל אחד בזמנים המאוחרים, והיוָנים לא הסתפקו גם ברבים – למה הדבר דומה? פלוני מקריב כל כוחו וחייו רק לבנין אחד גדול, שרק אותו הוא מיַפה ומשכלל, רק בשבילו הוא יגע תמיד ומסיח דעתו לגמרי משאר דברים; וחברו בונה מגדלים רבים, נוטע גנות ופרדסים, גושר גשרים ומעברות וכוחו מתפשט לכמה צדדים ולכמה גונים. כך הוא ההבדל בין בני-ישראל ליוָנים. האחרונים תרו את כל הארץ את החיים ומלואם, שׂמו לבם לכל מה שבים וביבשה, לשמים והארץ ולכלל צבאם; והראשונים לא ידעו רק לבנות מגדל אחד, מגדל שזולתו הכל הבל הוא. ולא עוד אלא שגם באותו מגדל – לא עלה על דעתם לעמוד על פסגתו, למען תחזינה עיניהם את כל הככר הרחבה ואת העולם אשר לרגליו…
הנה לכל מקום שנפנה מראות וחזיונות, התגלוּיות שונות, מעשים וחידות, שאלות ותמיהות; אולם אבותינו הסתפקו רק במידה אחת כוללת, מידה שאמנם עשירה היא מצד אחד, אבל לא תדע את העושר השמור במקום אחר…
ולא לבד ביחסם לעולם אשר מסביב להם הצטמצמו בני-ישראל בפינה אחת צרה, כי אם גם ביחסם לעצמם, אל מהותם ואל יסוד חייהם, ביססו את ישותם על דברים תלויים באויר… מה נכונים דברי ניטשה, ש“היותר נפלא בתולדות העולם הוא מעמד עם ישראל בהגיעו למועד שעליו היה לענות על השאלה: להיות או לחדול – בּיכּרו את ההויה בכל כופר שיתנו בעדה, והכופר הזה היה הזיוף היסודי של הטבע, הטבעיות, כל הממשות בעולם הפנימי כבחיצוני, שבא בעקב אותו הבּיכּור. ולא עוד אלא שבמקום התנאים השונים, שבלעדיהם לא היה אפשר לשום אומה ולשון להתקיים, בראו להם מתוך עצמותם יסוד ניגודי לתנאים הטבעיים, בשנוֹתם את ערכי העולם והחיים, התולדה והנפש בזה אחר זה…”
בני-ישראל היו נוטים על פי רוב “לעשות את הרע”, רצוני לומר, לחיות ככל העמים בארץ. והמלחמה בין חול וקודש, בין החיים הממשיים והחיים הרוחניים, תמלא בשטף עוזה כל ימי תרבותו הרוחנית והמדינית. פעם גבר הרוח המדומה או הגיעו ימי “ממשלת הצדק המוחלט”, ופעם ניצחו החולין את הקודש אויבם, ויחיו בני-יעקב כבני-אדם. אבל כל הנסיונות האלה להחזיר לחיים את מאורם היה לשוא.
קוראי הדורות אינם מסוגלים להבין את ערך חיי החומר והמעמד הארצי לכל עם ואדם. דרכם לראות בתולדות ישראל רק “נפלאות” ושינויים ממנהגו של עולם או גם מסדרי בראשית; רואים המה בגלות יהודה מעין נצחון שיא על ארעא; רואים המה ב“ירידת האומה התעלוּת האמונה” וכוחותיה הרוחניים, באשר "הרוחני המתנוסס בישראל אינו כרוחני של גוי ולאום, אשר האמונה שלו אך כמֵעיר לעזור לשלמוּתו המדינית, ובהיכשל עוזר ונפל עזור (“שדה צופים”, לבוב, תר"ך). גדולה בעיניהם יבנה ובנותיה יותר מירושלים בבנינה.
אבל מלחמתה של תורה בלבד, מבלי שימת-לב לשאר התנאים הטבעיים הדרושים לכל לאום, שבלעדיהם אי אפשר לו לחיות; האויר השמימי הנטוי על ראשנו, בעוד שאין עמדה תחת רגלינו וגויה לאומית לנשמתנו; ההתדבקות היתירה ב“חיי עולם”, בעזבנו את חי-השעה הדרושים לישובו של עולם – אלה הראו נכונה, עד היכן מגיעים חיי-עם במעמדים רוחניים קיצוניים כאלה… המה הראו למדי את הנזק הרב, שבא לנו בעקב זאת בתוך עם ובני-אדם.
אפשר, כי הועילה הרוחניות הקיצונית במעט, להרחיב את העוגה הצרה, אשר נדחקו בה בני-ישראל, ולהכשירם למחשבה המופשטת, שזרה היתה להם ולקוצר דמיונם. גם אפשר, כי במידה ידועה היה צורך רוחני לעם ישראל להניח גם את ה“שברי לוחות” בארון, כלומר – למלא בשרידי העבר את פרצות ההווה ולהמציא לנפש הרעבה איזה מזונות לפי שעה. אבל הנה גם המזונות נשחתו מיום שהחלו להתרבות יותר מכדי שובע.
גם אותם “יסודות הלב, שמשלו באיזו מידה בדברי-הימים לתורתנו שבעל-פה, יסודות שהתקוממו נגד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכם בהתקוממות המכרחת גם את רוח הכתב להתפתח גם הוא בהסכם עם הצרכים החדשים” (“תורה שבלב”), גם המה בעצמם התאַבּנוּ בהתגשמותם בכתב הממית את הלב…
“תורה שבעל-פה אשר שמה הראוי לה בעצם הוא תורה שבלב – יקונן אחד-העם – נתאבנה גם היא בדברים שבכתב, ולב האומה נתמלא כולו רק הכרה אחת ברורה וחזקה: הכרת אפסותו המוחלטת והשתעבדותו הנצחית אל הכתב. קול אלהים בלב האדם אין לו עוד שום ערך ואויטוריטט כשהוא לעצמו, ובכל שאלה משאלות החיים לא הוא המכריע, אלא ניתי ספר ונחזי”.
“אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, כי גם זאת תיחשב לו לחוצפה יתירה, כעבד שמסכים לדברי הרב שעושה מידותיו רחמים ואינן אלא גזירות, אלא ישתוק ויעשה כמצוּוה עליו” (שם).
“ואין ספק – יקדים ויאמר – כי לוּ היתה עין תחת עין כתובה לא בתורת משה, כי אם בתלמוד בבלי, ובאור המשפט הזה היה נמסר איפוא לא לחכמינו הקודמים, כי אם למפרשי התלמוד – אז היו הם מקבלים עליהם את הדין כפשוטו, והרבנים והעם היו משתיקים ביד חזקה את הרגש המוסרי שבלבבם, לבל ישמיע קולו כנגד הלכה מפורשת…”
כל מה שנתמעטו תנאינו המדיניים והלאומיים, נתמעטה גם דמות אנושיותנו וכל המהות אשר בנפשנו ונהיה לאנשים העומדים ומעיינים רק בספר, רואים ושואלים את כתביהם…
כל הרגשות הרבים, המחשבות הגדולות, הרצון והחפץ; כל אשר יפעם בלב האדם באשר הוא אדם, בעל נפש חיה, מַשׂכלת, מרגשת ורוצה – כל החיים והמונם, הכל הכל, נשתתקו מפני עול הספר…
“הכתב” הכּל יכול, הוא המשיב על הכּל, מבאר ומורה הכּל; הוא אוסר ומתיר כל דברים שבלב ושבמוח, כל נטיות שבמעשים ושבחיים. כולנו בחיינו ובמהותנו מסורים אנחנו בידו. “לבא ועינא תרי סרסורי דעבירה” – ועבירה היא כל דבר, שאין לו היתר ב“כתב”.
“אסוננו הוא – קובל שוב אחד-העם – מה שאין אנו עם ספרותי, כי אם – עם-הספר. עם ספרותי אפשר לקרוא איפוא רק לזה, שחייו וחיי ספרותו, הדורות והספרים הולכים ומתפתחים יחד, הספרות לפי צרכי הדור, והדור לפי רוח הספרות. להעם הספרותי תעודת הספרות היא לזרוע על תלמי הלבבות רעיונות וחפצים חדשים ולעזוב אחרי-כן את הזרע הרך להשגחת הלב, שיקלטהו, יצמיחו ויגדלו בכוח עצמו ולפי צרכיו וכו'; אבל עם-הספר הוא עבד הספר, עם שפרחה נשמתו מתוך לבו ונכנסה כולה לתוך דברים שבכתב. לו תעודת הספר היא לא להעשיר את הלב בכוחות חדשים, כי אם, אדרבה, להחלישו ולהשפילו עד שלא יעיז עוד לפעול ולהתפעל בכוח עצמו ולפי צרכיו, אלא הכל רק באמצעות הכתב” (“תורה שבלב”).
“כל חזיון טבעי או מוסרי – מוסיף לאמור – המסוגל לעורר איזו תנועה בלב מוכרח להביא אתו הסכמה שבכתב על שהרשות נתונה לו לעשות זאת, וגם אז אין ההתעוררות עוד פשוטה וטבעית, כי אם לפי תכנית מיוחדת, מלאכותית, הקבועה מראש” (שם). הנה כתב על גבי כתב ואותיות על גבי אותיות והנה חוקים על גבי חוקים. אבל בבוא אחד-העם להורות לנו “עצה ותרופה למכתנו האנושה”, הוא מכריז ומודיע ברבים: “ספר חדש נחוץ לנו עוד הפעם! הכל בדרך שהלכו בו רבי יהודה הנשיא, הרמב”ם ורבי יוסף קארו" (“על דבר אוצר היהדות”, על פרשת דרכים, ח"א).
מקטרג הוא אחד-העם על המאֵרה שבחיי “העבר” שלנו, חיים שנתאַבּנוּ בכתב; והוא ישמיע לנו עצה טובה, לכתוב עוד הפעם ספר גדול, האוצר בקרבו כל חיי הכתב שלנו.
“על כן, הוא אומר, יעמדו על עמדם גם שניהם, העם וספרו – רצונו, עמנו וספרותו – וצורתם לא תשתנה הרבה במשך הדורות, באשר לשניהם יחסרו הכוחות המניעים לזה: להעם – יחס ישר, בלי אמצעי, בין הלב ובין כל אשר מחוצה לו, ולהספר – התקוממות הלב (היוצאה מן היחס ההוא) נגד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכיו”.
אולם אין עצה להיטיב את המצב, אם לא יֵרָפא הלב תחילה, ולזה צריך להסיעו מקברי אבותיו ולטעת בו רוח חיים חדשים, חיים אנושיים ולאומיים; לזה צריכים שינויים עיקריים במהלך עולמו וערכי חייו.
במאמרו “עבדות בתוך חירות” מראה אחד-העם באצבע על ה“עבדות הפנימית המסתתרת תחת חירות חיצונית”. אבל הכנעתנו והשתעבדותנו המוחלטת לנמושות ירושתנו היא עוד מידה פחותה מזו.
“בשם חיקוי – הוא אומר – אנו מכנים לגנאי כל מה שהאדם אומר ועושה, חושב ומרגיש, לא ממעמקי לבבו הפנימי, כתולדה מוכרחת ממצב כוחותיו הנפשיים ויחסם אל העולם החיצוני, כי אם מפאת הנטיה הטבועה בו להידמות לאחרים, ומפני שהם עושים כך אף הוא עושה כך”. ואנו שואלים: האם טוב מזה השעבוד הפנימי לירושה התולדתית שלנו? כבר חדל היחס הטבעי בינה ובינינו, ובכל זאת עדיין אנו נשמעים לה. הטוב הוא חיקוי דברים שהיו לנו מאותו החיקוי שאנו מחַקים מעשי אחרים?
ולא עוד אלא שבעבדות פנימית כרוכה סכנה יותר גדולה מבעבדות חיצונית. העבדות לאחרים היא רק מקרית וארעית ונפסקת לפעמים; לא כן עבדות פנימית. אדם שהוא עבד לעצמו, או לחשבון ידוע, האוסר את רוחו, אינו יכול להיות את אשר הוא. מה נאמר לאדם ולעם אשר נתאַבּנו בעבר, והוא ממלא כל חללו, לעם אשר רק זכרון קדומים נחרת בנפשו וברוחו וחי הוא רק על פי נוסח קבוע…
“יש מדרגה של התגברות החוש התולדתי, של העלאת גירה זכרונות מימי קדם, של חסרון שינה… שבחוגם, על ידי דחיית ההווה מפני העבר, החיים בנו הולכים ומתמעטים, הולכים ופוחתים, עד שהם נפסקים לגמרי, יהיו חיי אדם פרטי, או אומר, או קולטורה” (ניטשה: “דברים שלא בעתם”, מאמר שני). ועוד פּסקל בשעתו התלוצץ ואמר: “אותם העמים שאנחנו מכנים בשם עתיקים היו חדשים וטהורים בטהרת הנוער, בעוד שאנחנו החדשים הננו עתיקים…” עם עתיק אנו בני-ישראל על ידי ירושות רבות, שטף של מחשבות, רגשות וערכים המסורים לנו מאז, ואין בידינו לחיות בעצם תומנו, בעצם הויתנו. אנחנו איננו שלנו, חלומותינו אינם שלנו, מחשבותינו אינן שלנו, ורצוננו אינו זה הנטוע בתוכנו. את הכל לימדו אותנו מכבר, הכל מסרו לנו. – כל תשמישי חושינו, כל מבטינו והרהורינו, דמיונותינו ורחשי לבנו, פניותינו ונטיותינו, תשוקותינו וגעגועינו כבר יש להם שמות ומושגים, ביטויים וביאורים, פיקודים וציוויים, עֵצות ורמיזות מוכנים ומזומנים מראש. הרי לכל יחס לעולם שמחוצה לנו ולעולם שבפנימיותנו, לכל תמיהותינו ושאלותינו כבר תשובות למכביר. הכל מסוים ומסומן במצריו ובגבוליו, הכל נתון במידה ובמשקל, בחוקים וכללים, עד שבני-אדם בנו החפצים להכיר את עצמם, אובדי עצות המה, ואינם יכולים למצוא את ה“אני” שלהם.
גם אחד-העם קורא ואומר: “לכן אפשר לומר בצדק, כי במעמקי לב כל אחד מאישי החברה יושבים אלפי היפנוטיזורים נסתרים המצווים עליו בחזקה: כך וכך תהיינה דעותיך! כך וכך מעשיך! – והוא שומע, מבלי דעת כי שומע הוא; הוגה דעות ועושה מעשים כמצוּוה עליו, מוצא עם זה גם ראיות נכוחות לדעותיו וטעמים נכונים למעשיו, ואינו מרגיש שרוח אחרים חושב במוחו ומעסק את ידיו, בעת שרוחו העצמי, ה’אני' הפנימי שלו, זר לפעמים לגמרי לכל אותם ההגיונות והמעשים, אלא שאין קולו נשמע מפני קול המונו של האני החיצוני, אני של דברים…” (“שתי רשויות”).
אבל יש שה“אני הפנימי” ילאה נשוא עוּלם של אותם ה“הגיונות והמעשים הזרים לו לגמרי”, ואז יבואו ימי מהפכות, ימים המשׁנים את ערכי-החיים הפנימיים והחיצוניים: הקודש היה יהיה לחול והחול לקודש, הטוב לרע והרע לטוב. והכל משתנה ומקבל תוך חדש וגם צורה חדשה.
“לכל ציבור ולכל תקופה בהתפתחותם יש אופן מיוחד לחשוב ולהרגיש – כלומר, לא רק שאוצר המחשבות מתעשר בכל תקופה, כי אם גם האופן לחשוב בעצמו משתנה לגמרי” (ספנסר במבואו לתורת החברה). הכל משתנה, גם אנחנו, גם חיינו, גם העולם אשר מסביב לנו. השינוי הוא הוא נשמת אפנו ונשמת כל היקום המשנה את תפקידו, והחליפות והתמורות בעולם, ובאדם, בעם ובחברה, בחיים ובאנושיות, הן הן “מעשי בראשית שבכל יום”, הן הן יסודות החיים.
מודה הוא אחד-העם: “שכשם שההתפתחות התמידית מולידה חיובים חדשים, כך היא מבטלת חיובים ישנים וכו', מתשת כוח צרכים שונים ואמונות שונות שחיי החברה בנויים עליהם” (על פרשת דרכים, ח"א), אבל בכל מלחמת הביטולים וגלגולי הערכים מקדים הוא את החיוב לשלילה, אחרי שלפי דעתו “כל תנועה בעצם וראשונה היא חיובית בלבד”. הכל בא ונולד רק מן הצורך החיובי, ורק כלאחר-יד “אי אפשר שלא יכלול בקרבו גם איזו שלילה מסותרת”; וגם אותה שלילה נעשית שלא בדעת ובכוָנה ידועה מראש, עד שלרוב “בעלי החדש ישתאו מתחילה על הדיבה הרעה שמוציאים עליהם כאילו באו להסיג גבול הישן” (שם). והוא מביא לו ראיות מהפילוסופיה הדתית, מהחסידות וכדומה. הוא לוקח לו לרוב חזיון פרטי באיזו תקופה של תולדות ישראל ומכייל אותו לחוק כללי השורר בעולם ובתולדה כולה, בעוד שבעצם הדבר להיפך: השלילה קודמת לחיוב וההריסה לבנין. החיובים הדשים יוָלדו אחרי אשר נתבטלו הישנים. מעולם לא השתאו בעלי החדש על “הדיבה הרעה”, כאילו “באים הם להסיג גבול הישן”; אחרי שעוד טרם ניגשו לבנות את החדש כבר באו להרוס את הישן בסערה ובקולי קולות.
בורח הוא אחד-העם מן הסערה, וגם במקום “התאַבּקוּת גלויה” הוא מציע לשני הצדדים לוַתר כל אחד משלו ולהרכיב חדש על גבי ישן. “כל המורכב יפה ומרובה-צדדים, שאנו רואים בעולם ודעתנו נוחה הימנו, אינו איפוא אלא התוצאה הבינונית”. אבל לא יאבה לדעת, כי לרוב הפרשיות גם אינן סמוכות, ושבחיים חדשים אין התחומים יונקים זה מזה.
הוא שואל לאמור: “היש אפשרות למצוא תרופה? היכול עוד הלב העברי לשוב ולהתנער משפלותו, לשוב ולהתקשר עם החיים בלי אמצעי, ולהישאר בכל זה לב עברי?” (“תורה שבלב”). ועל זה יש להשיב: אפשר הוא. אפשר להתחיל עוד הפעם על-ידי שינוי עיקרי בחיינו ובפנימיות נפשנו אנו.
מבינים אנו את העוז של אומה ולשון המַרגשת בקרבה את הכוח “להיות לאור גויים”, אבל יודעים אנו באיזה מחיר עלה לנו האור הזה.
“זכרונות העבר טובים ומועילים בשעה שבאים הם על ידי תוקף החיים ההוויים”; אבל לא בשעה שנשתמש בהם רק כנושאי ספרים עתיקים, מבלי יכולת להוסיף עליהם מחדש ולגרוע מהם. אנחנו לא נתיחס אל מעשה הכתב כאל צל החיים, צל שמרַשם רק דבר-מה מן החיים העיקריים, ומכל שכן שאינו ממלא את מקומם כראוי; לא נתיחס אל קניני העבר כאל השכלה עתיקה שתשאיר לנו עוד מקום לעבודה בעצמנו ולחיים חדשים. אנחנו הננו עבדי זכרונותינו, עבדי נחלתנו; חנוטים אנו על ידי מחשבות מסורות ומוגבלות. אבל כבר נלאינו לחזור ולשנות את אשר נאמר ונחשב מכבר. מתעוררים בנו צרכים חדשים ושאיפה לערכים חדשים; חפצים אנו להיות עם יודע את מעמדו וצרכי לבו.
“יש לפעמים רגעים בחיי גוי ואדם, שבהם מוכשרים הם ביותר לקבל רשמים ידועים…” והרגעים הללו באו…
אחד-העם לא יחדל לדבר קשות עם אלה הדוחים את העבר מפני העתיד, עם אלה “המאמינים שאחרי היסטוריה של אלפי שנה אפשר לעם להתחיל עוד הפעם מחדש, כקטן שנולד” (“עבר ועתיד”), וינסה להטעים את דבריו ואומר, “שכוהני ההווה הרוצים בביטול העבר צריכים על כל פנים להשתדל להרחיק זמן הפגישה הגלויה ושלא להקדים לגלות את הקרע שבנפשנו, שדוקא על ידי זה הם מאריכים עוד ימי העבר ונמצאים הם טועים בחשבונם” (“שתי רשויות”).
אבל לאושר האדם – נשיב לו בלשונו אף הוא – “דרכה של סתירה להתפרץ בגלוי לאחר שכבר נגמרה בסתר, כלומר: לאחר שכבר הספיק ההווה לא רק למצוא לו שורש עמוק בלב, כי אם גם לחתור בחשאי, בלי דעת, חתירה עמוקה תחת שרשי העבר המתנגד לו, ורק כאשר כבר הקיפה החתירה את זה האחרון מכל צדדיו ואין לו עוד על מה להישען, פוקח האדם את עיניו ורואה מה שכבר נעשה בו שלא בידיעתו. רואה חורבה נוטה לנפול במקום שהאמין עד כה לראות בנין חזק, ואף אם ידאב לבו למראה עיניו, הנה מוכרח הוא אז להכיר ולהודות, כי הנעשה אין להשיב”…
הפסיעה הגדולה כבר נעשתה. – אין פעולה גדולה רבת העלילה בעם ובאדם שממנה תוצאות להרת עולמו בלי פסיעה כבירה… אין בנין בלי סתירה שלפניו ואין הויה בלי חדלון.
ענני הזקנה עוברים וטל ילדות בא.
עָבָר וְהֹוֶה
“לפיכך אנו מוצאים – אומר אחד-העם במאמרו “עבר ועתיד”, – כי באותה מידה שחלק העתיד הולך וחסר, בה במידה הולך ומתרחב חלק העבר של האני הלאומי. בין סדר התפילה החדש בלי זכר לעתיד ובין הספרות החדשה על תולדות העבר יש קשר ויחס פנימי וכו'. הזקנה שאיבדה את תקותה לדעת, מבקשת תנחומים ותשלומים בעד אבידתה, והנה מראים לה באצבע על העבר”…
“בעלי העבר הללו – יוסיף לאמור – אף על פי שכוָנתם אינה רצויה, מעשיהם רצויים ומועילים גם לבעלי ‘האני השלם’: ירחיבו החכמים את העבר על חשבון העתיד ויבואו אחריהם הנביאים ויחזקו את העתיד על יסוד העבר וכו'”.
אבל “גרועה הרבה מזו – מסיים ואומר – היא כיתה אחרת, האומרת להביא גאולה על ידי עתיד שאין עמו עבר; המאמינה, כי אחר היסטוריה של אלפי שנה אפשר לעם להתחיל עוד הפעם הכל מחדש, כקטן שנולד: לעשות לו ארץ לאומית חדשה עם חיים וחפצים לאומיים חדשים. הכיתה הזאת שוכחת, כי העם, כלומר, האני הלאומי בצורתו ההיסטורית, הוא זה הרוצה להתקיים, הוא ולא אחר, כולו כמו שהוא”.
ובמאמרו “שתי רשויות” מנסה הוא לפַשר ואומר: “אנו למדים, שבעלי הקצה השני, כוהני ההווה, הרוצים בביטול העבר, צריכים להשתדל בשביל מטרתם, להיפך, להרחיק זמן הפגישה הגלויה עד לאחר שהשלים ההווה את מלאכתו בסתר, וכוחו של העבר נחלש כבר בעמקי הלבבות במידה הדרושה למפלתו הגמורה. ואם אינם עושים כן, אלא הם מצדם מקדימים לגלות את הקרע שבנפש החברה שנתרחב כל צרכו, בתקותם להחיש על ידי זה קץ העבר ולהעביר ממשלתו בלא יומו – הרי הם טועים בחשבונם; ולא לבד שתקותם לא תבוא, אלא שבמעשיהם אלה הם מאריכים עוד ימי העבר ובידיהם הם בונים חַיִץ סביבו לשמרו מפני ההווה, בהביאם את החברה להתרגל בפגישתם ולהביט על הסתירה שביניהם כעל טענה ישנה” (על פרשת דרכים, ח"א).
אבל הנה ההנחה, שאי אפשר לעם אחרי היסטוריה ארוכה להתחיל עוד הפעם הכל מחדש, אינה מתאמת לחזיון כיבוש הדתות בעולם. גם עם ישראל, אחרי שכבר היה לעם חי, קיבל דחיה חדשה על ידי תורת הנביאים והסופרים. כן אינה מתאמת אותה ההנחה לכיבוש הקולטורה בעולם: רכשו להם הרומאים את ההשכלה היוָנית אחרי היותם לגוי אמיץ; גם חלק גדול מהעברים עצמם התחילו לבנות להם באלכסנדריה תרבות מחדש. – אף חזיון ההתבוללות בין יהודי המערב, אם נצדיקוֹ או נרשיעוֹ, מראה על היכולת להתחיל חיים רוחניים מחדש.
לוּ היתה לתרבויות של העבר שלנו שייכוּת טבעית לנפשות בנינו, כי אז לא היה אפשר הדבר, שבּן-לילה יעשו את הפסיעה שבין מזרח למערב.
אישי כל אומה ולשון מתחילים חייהם בהווה והולכים ונמשכים הם לעבר. מסגלים להם ידיעותיהם והכרותיהם מהחכמות והדעות של זמנם; יודעים הם ברובם רק את החיים של עתה והמחשבות של עתה, חייהם הלאומיים של עתה וצרכי חייהם עתה; ואחר-כך מתחילים הם לשום לב גם לדורות שעברו. והרי זה דומה למגדל הרחב מלמטה והולך הלוך וצר עד ראשו. ההווה הוא היסוד והעבר הוא הגג הנטוי.
אבל אצלנו נהפוך הדבר, אנחנו נתחיל מהעבר ונסיים בהווה, ולרוב ניעף וניגע באמצע הדרך ולא נשיג את ההווה כלל.
עוד היום חיים בנו אלפי אנשים, ששקועים רק בימי התלמוד. גם הסופרים והחושבים בנו הנם רק מבארים ומפרשים דברי אחרים. – –
העבר דחה את ההווה; הוא לקח מאתנו את מכמני ההווה, עשה אותנו לנושאי-סבל, רק לנושאי-סבל. – –
תַּרְבּוּת וּמוּסָר
ב“על פרשת דרכים” ח"א נמצא מאמר מענין בשם “חיקוי והתבוללות”.
שם המאמר כשהוא לעצמו כבר מעיד על תכנו ותעודתו. את ההתבוללות מסַמן הוא בתור מצב, “שבו רגש הישוּת הלאומית או החברתית, באין לו על מה שיסמוך, הולך וכלה מאליו, עד שלבסוף מגיעה החברה לאותו המצב הזר, שאינו לא חיים ולא מות, ‘שריפת נשמה וגוף קיים’; ואז מתחילים אישיה להוציא איש איש את ישותו הפרטית ממצב זה על ידי התבוללות בתוך החברה הנכרית”.
אבל במה דברים אמורים? דוקא “כשסיבת ההתבטלות היא הכוח הגשמי ולהחברה החלושה אין תקוה גם היא לכוח גשמי גדול, אז באמת אין לה תקנה אלא התבוללות”; “אבל לא כך הוא מהלך-הענין הרגיל, כשההתבטלות באה מצד כוח רוחני גדול”. – במהלך-ענין כזה, סוף הדבר שעיני ראשי החברה וחכמיה נפקחים “לראות ולהבין, כי לא החיקוי מצד עצמו מביא לידי התבוללות, כי אם ההתבטלות היא המסבבת את ההתבוללות באמצעות החיקוי, וכי על כן, תחת לעצור בעד האחרון, צריך לבטל את ההתבטלות עצמה, וגם זה באמצעות החיקוי, רק בצורת ההתחרות. כלומר, צריך לסַגל לחברתם אותו הכוח הרוחני שגורם לה התבטלות, באופן שלא תימצא עוד סיבה להביט ביראת-הרוממות על החיים הנכרים שבהם נתגשם הכוח ההוא, אלא אדרבה, תשתמש בכוח זה עצמו…”
“ומכיון שהתיצבה החברה על דרך-החיקוי הזה – יוסיף לאמור – תביא האהבה העצמית להאמין בכוחה ולחַבּב את מעשי חיקוייה, לשנות יותר ויותר ממטבע שטבעה החברה המחוקה, וכך הולך ומתחזק בקרבה רגש ישותה, וסכנת ההתבוללות עוד אינה” (שם).
“כך היה מהלך החיקוי בימי קדם, ביחוסם של הרומאים להשכלת היוָנים, ובעת החדשה, ביחוסם של הרוסים להשכלת המערב” (שם). אבל מזה אין עוד מוּכח, “שלפיכך נתקיימה כנסת-ישראל בגלותה ולא נתבוללה בעמים, למרות הנטיה לחיקוי השולטת בה מעולם” (שם); ולא מבעי, שאין ראָיה מזה “שמפני ההתבוללות אין אומתנו צריכה איפוא לירוא גם לעתיד לבוא” (שם).
איני יודע, אם בתקופות ההתבוללות שלנו, בתקופה האלכסנדרית והערבית, נתקיים באמת מעין האידיאל של בעל המאמר: דרך השתלמות הישוּת הלאומית על ידי חיקוי של התחרות; אבל על כל פנים בא אז הדבר למעֵין הרכבה, ואותה הרכבה לסכום כולל. בחזיון ההתבוללות אז היה מעין הסעת כוחות רוחניים מהתם להכא.
ראוי לעמוד על חזון זה, כי למרות האישים מבני ישראל, שעשו פרי בהתבוללותם בהשכלת המערב ויצרו דברים קיימים בחיים ובספרות, בשירה ובזמרה, בחרושת-המעשה ובמחשבה, בטבע ובדעת, אין לנו בתור עם רושם מזה. כלומר, כל עבודת האישים הפרטיים האלה אינה מצטרפת לחשבון כללי של ההשכלה העברית. המה נבלעים אחד אחד באותו מקום, שבו המה עובדים, מבלי תת לנו מאומה בתור עם.
בכל חברה הסכום הכולל הוא תוצאה ממצב המעמדים הפרטיים והחזיונות הפרטיים, אבל הנה אצלנו תהום מבדיל. מיטב בנינו עובד בשדה השכלה אחרת ולנו אין השכלה כלל… מעמידים אנו אנשי-צבא רוחניים בחוץ ולנו אין השכלה ותרבות.
התהום הרובץ בין מה שבבית ובין מה שבחוץ הוא גדול מאד, או אולי אין לנו בית כלל. כל זמן שאי אפשר לנו לגדל אישים פרטיים בבית להשכלה ולתעודה, אין מקום אצלנו לסכום כולל… “הערכים הישנים” אצלנו, הם הם מסַבּבים את אי אפשרות הקישור וההרכבה עם הערכים החיצוניים, שלהם נשאף ועל שדמותם נעבוד. – –
מבקש הוא אחד-העם למצוא איזה אויר מקיף את בני-ישראל, וביקש ומצא לו במקום הדת המסורה ללב את המוסר הלאומי הישראלי.
והוא אומר: “המוסר בכל היקפו – כלומר, דרכי ההבחנה בין טוב לרע בכל ענפי חיי האיש הפרטי וחיי החברה – הוא איפוא, אולי יותר מכל שאר מקצועות הקולטורה, קנין לאומי האוצר בקרבו רשמי חיי העם ומצבו בכל הזמנים, אספקלריה בהירה, המראה לנו טיבו של הרוח הלאומי ואופן התיחסותו אל העולם אשר מחוצה לו; ואם כך הוא הדבר גם בכל שאר האומות הנאורות, שאינן רחוקות הרבה זו מזו בתכונותיהן ומצבן וקורותיהן, קל-וחומר עם ישראל, שמראשית היותו הוא עם לבדד ישכון, מובדל מכל העמים בדרך התפתחותו ומהלך חייו הנפלאים מימי קדם ועד עתה – בודאי אי אפשר שלא יהיה לו מוסר לאומי מיוחד המיוסד בתכונות רוחו, בחייו ההיסטוריים לשעבר וצרכיו בהווה” (“השילוח”, כרך ד').
המוסר הלאומי יצילנו, בנתנו לנו יסוד כללי למעשינו מבית ומחוץ.
וכי תאמר המוסר הזה מהו? אף הוא ידע להשיב: “סוד קיומו של עמנו הוא – מה שעוד בימי קדם לימדוהו הנביאים לכבּד את הכוח הרוחני ולבלי הבט ביראת-הרוממות על כוח הזרוע…”
הניגוד לכוח הזרוע הוא הוא נשמתנו הלאומית ורוח מוסרנו הלאומי, בצלו נחיה כל הימים. ומכאן מוּכח שלבני-אדם של זרוע אין חלק ונחלה בישראל ולא יכלו להיות ישראלים הגונים.
אבל כשאני לעצמי, אין אני יודע, אם זהו היה המוסר הלאומי שלנו, שעורר אותנו בימי קדם לכבוש לנו את הארץ בזרוע, או זהו המוסר הלאומי, שבא בלבנו בערוב שמשנו…
הדבר מוטל בספק, אם ביבנה ובנותיה ניתן המוסר הלאומי, או חי בין אלה שנשארו בתוך חומת ירושלים ונפלו על חרבם. – –
אין אנו יודעים, אם אֵל קנא ונוקם הוא הוא אל אלהי ישראל או זהו אלהי העברים, שאל רחום וחנון הוא; אם זאת התורה לאור לנו: “מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'”, או תורה זו: “כל האומר הקדוש-ברוך-הוא וַתרן הוא יוּתרוּ מעיו.”
ענין המוסר הלאומי הוא רק עיקר בדוי מן הלב, עיקר כשאר העיקרים הדתיים, שהולכים ובאים, הולכים ובאים…
חָרוּת וְחֵרוּת
משיב אחד-העם ב“ילקוט קטן” שלו על שאלה אחת: אם היהודי החפשי בדעותיו במובנו הרחב לנו הוא או לצרינו? שלנו הוא… ואומר שגם היהודי שאינו מאמין הוא יהודי פנימי, וערכו אינו פחות מאותו היהודי שמאמין. אמנם מחייב הוא את זה שיכיר על כל פנים את האור המוסרי הגנוז בתורה ובנביאים, ושיודה בהאידיאל המוסרי המתואר ב“נותן התורה” וב“אדון הנביאים”.
לפנים אמר: “יכול אני להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי”, והנה גם מה“אינו מאמין” הוא דורש אמונה בנצחיות הערכים שלנו.
אבל אם יכול אנכי להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילו אותי אבותי, הלא גם רשות בידי להוציא משפט על הערכים האלה או גם לפוסלם לגמרי, מבלי הינתק על ידי זה כל קשר ביני ובין עמי.
הנה לאחד-העם מין יהדות מופשטת, או מין ישראליות ידועה; ואנחנו רק עברים סתם אנו, עברים בכל הדעות שנסגל לנו, ובכל המחשבות שנחשוב.
אתם מאיימים עלינו לאמור: השקפותינו לא תתאחדנה עם היהדות לעולם; אבל זאת היא השאלה: מה היא היהדות? מה היא היהדות המשותפת והנצחית?
שואלים אנו לאמור: האם זאת היא תורת היהדות, שאדם צריך להתבייש באהבתו את שונאיו… (דברי יואב בן צרויה לדויד), או זו שבתורה שבעל-פה: חייב האדם להיות מן הנעלבים ואינם עולבים.
הזאת היא אותה היהדות שתלמד אותנו לאמור: פת במלח תאכל, או זו שאמרה: “עתיד האדם לתת דין-וחשבון על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה” (ירושלמי)?
לנו אומרים, שימרו את היהדות; ואנחנו אומרים יהודים אנו ותו לא. אתם בחרתם לכם יהדות נאה וחסודה, שרק בשכרה אנו קיימים ורק בעבורה יש לנו רשות להתקיים; ולנו אין צורך בקיום כזה, שניתן לנו זכות הקיום רק כדי למצוא שיטה נעלה בתורה ובחיים. עם ישראל הוא מאורע בפועל ולא חשבונו-של-עולם קבוע ומוגבל. עם אנו וגם חשבנו כך וכך; אבל לא רק בשביל שחשבנו כך וכך.
לא יהדות מופשטת תהיה לנו לנר, יהדות זו או אחרת. עברים אנו ואת לבנו נעבוד.
חפצים אנו לתת מקום אצלנו לכל בעלי הדעות והמחשבות, לכל בני אלים נשתחוה או גם לא נשתחוה. – –
וגם זאת אתם יודעים כמונו, שאלהי ישראל הוא בחור בצד זה וזקן בצד זה…
דבר גדול הוא – הזכיר אחד-העם בדברי ניטשה – כשמגיעים לקבוע בלב ההמון אותו הרגש של יראת-הרוממות, שיורהו ויאמר לו, כי לא בכל רשאי הוא לנגוע, כי יש ענינים קדושים, אשר בגשתו אליהם עליו לשול נעליו מעל רגליו, להרחיק מהם את ידו המזוהמת…"
על אםֵ הדרך אנו עומדים, ידינו נקיות. מי להקמת רוח העם אלינו.
דְּרָכִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
רָצוֹן וָדָת
חושב אנכי לדון בזה על שאלה אחת, והיא: איך תוכל התעוֹררות הרצון של העם להיטיב מהלך תולדתו ולתת לה פנים אחרות, לפי משאת נפשו ולבו הוא, להתאים אל אותן ההכרחיות התולדתיות, המושלות במלוא הטבע, בחיים ובמעשים, בנוגע להיחיד ולהכלל כולו? איך נעיז לבקש הטבת הלבבות והרוחות שישׁנוּ את תפקידם, אחרי שאנוסים המה על ידי החוקים הטבעיים והתולדתיים להיות מה שהם ומושבעים הם מכבר לבלי לזוז מדרכם ולא לסור ממהלכם?
אותה שאלה אינה רק שאלה ציבורית. שואלים אותה גם על היחיד עצמו. כל הצוים: “עשה!” “לא תעשה!” אינם נאותים אלא בהיות לאדם בחירה חפשית להטות את לבבו וחפצו כרצונו; אבל הלא הוא אינו שליט ברוחו ואין בכוחו לפעול כנגד חוקי ההכרח, המושלים בו ומסביב לו.
להשיב על השאלה הזאת צריך לנגוע בביקורת-התבונה או בביקורת-ההכרה. כשם שתורת ההכרה תלמדנו, שאנחנו לא נשיג בשכלנו אנו את העצם כמו שהוא, רק נכיר ממנו לפי מידת יחסו אל תנאי נפשנו ולפי אפשרות ההשגה הניתנה לאדם בכלל, ולפי זה יכול עצם אחד להיראות בפנים שונים, שאינם סותרים זה את זה, בהיות הכל תלוי לפי המרחק וקורבת הראות; כן נוכל לומר, שגם לאותם חוקי המעשים הכוללים יש צדדים רבים ושלא נדע מהם אלא לפי יחסנו אליהם.
אברר את דברי: במלחמת גוי עם גוי, בנפול אחד מהם, המאורע הוא אחד, כלומר – חזיון ההרס והאבדן הוא אחד; אבל הוא נראה ונרשם בפנים שונים. המנצח שמח והמנוצח מתאבל. ושני הרשמים האלה, עם כל היותם באים ממקור אחד, אמיתיים הם.
וכך הוא הדבר ברצון חפשי וההכרח. עם כל היות האדם סבוך בסבך ההכרח הכללי, עם כל היות התנאים שהוא נתון בהם והמעשים הנעשים בחייו הכרחיים בכלל, הוא יכול לפעול באיזו מידה על אותם המעשים והתנאים עצמם; על ידי רצונו הפנימי של האדם ואמונתו הפנימית, שהוא הוא החותך חיים למעשיו ולמהלכו, יתגדל גם כוחו.
במשל שחזון ההרס יפעול לפעמים בפנים שונים, הרי הנפעלים באמת שנים הם: המנוצחים והמנצחים, הרחוקים זה מזה כרחוק מושגיהם; אבל המעשים הפועלים על האדם בהכרח וברצון יחד, הרי הם נוגעים לאדם אחד ולחייו.
הרצון אינו אלא מדרגה מושלמת של ההכרח. ההכרח העיור בהשתלמותו יהיה להכרח פנימי: בלא יודעים נקרא הכרח – וביודעים הרי הוא רצון.
הרצון הוא חוק במהלך הטבע הנשלם על ידי האדם; חוקי הטבע בהשתלמותם בחי מדַבר יהיו לחוקים תולדתיים.
התעוררות רצונו של עם להתחזק ולבקש לו מעמד היא היא התגלמות של חוק תולדתי, ההכרח החיצוני יתרחב ונעשה לדבר שביודעים.
ההטבה החברתית היא כבת-קול של השתלמות ההכרה למדרגת חי ומכיר את עצמו.
הנבואה היא אלהות הטבע.
העם, הציבור, הוא השארת-הנפש של היחיד. עושר היחיד תלוי בציבור. מה שהוא בעצמו לא ישיג על ידי השתלמותו וקניניו העצמיים, ישיג על ידי שייכותו לאחרים, הנותנים לו משלהם ומנחילים אותו משלהם.
אותם הקנינים המסורים מדור לדור, ממשפחה למשפחה ומבית לבית, הרי הם נחלת היחיד, שמוצאם לפניו בבואו לאויר העולם. למוֹתר לו להתחיל את העבודה מראש, אם לו הכוח ללכת הלאה ולשכלל את הדבר הנמסר בידו…
במה דברים אמורים? בתרבות חיה, שמתגדלת מאליה וחותכת חיים, תרבות שנותנת לו, להיחיד, כוח להוסיף על נחלתו ולעשות פרי גם הוא.
אבל יש תרבות קדומה, שאינה נחלה, רק עול כבד, יש תרבות שלשומריה העינים לאחור ולא לפנים…
לאידך – מלמדים אותנו לאמור: שכל מעשי האדם ומחשבותיו, כל דעותיו וחשבונותיו, רגשותיו ונטיותיו, כל מה שימלא אותו לעשות ולחשוב, לעמול ולעבוד בין בחומר ובין ברוח, בין במותרות ובין בצרכים גמורים, הכל, הכל הוא רק תולדות הרצון שלו לחיות…
ואף זה, אנו עומדים בשורה אחת עם כל החי למינהו, עם כל מה שבים וביבשה, עם זוחל עפר או פורח באויר.
מה הם חיים אף אנו חיים. מה הם רוצים לחיות ועושים רק אותו דבר המועיל להם ולחייהם, כך אנו משתמשים רק בתועלת ורק במה שיש לנו צורך בו.
הרצון הוא משותף לכל החי, כל בני-אדם, לכל העמים והשבטים; אבל יש מדרגות בו, מעלות ומורדות; יש עתים לאדם ועם, שבהן ישתלם ויתרומם מעל הרצון, מעל אסורי הרצון; יש עתים רמות לנפש אחת או לכלל כולו, שבהן עומדים הם למעלה מצרכי החיים ואינם מתיחסים עוד להעולם ומלואו רק על פי מידת הצורך והתועלת…
והעתים הללו הן חיים נשגבים, הן גולת הכותרת של כל תרבות עליונה ורמה.
אין לנו העמידה למעלה מהרצון.
על ידי הרוחניות היתירה שלנו חדלנו להבין ערך העולם והחיים כשהם לעצמם ואנו שואלים על כל דבר רם או שפל – מה יתן לנו?
גם אל אלהי הרוחות היה רק לאבינו שבשמים, לשומר ישראל.
אנחנו עושים אותו חטיבה, בעבור שעשה אותנו חטיבה.
עלינו לצאת לחירות מעבדוּת הרצון והתועלת, עלינו להתיחס אל העולם ומלואו, אל הרוח ומלואו על פי תשמישי הרצון.
בראשית עלינו להיות בני-אדם, המתיחסים אל העולם והחיים בדרך ישרה; עלינו לסַגל לנו את האפשרות להסתכל באור הטבע וליהנות מזיווֹ, מבלי שאלות רבות וחשבונות הרבה…
אחת יהיה לנו, אם תנאי התנה הקדוש-ברוך-הוא עם מעשי בראשית. – למעשי בראשית בעצמם נפנה, למעשי בראשית בהודם, במרחבם, בהוד-יה שלהם, ולא אל התנאים שהותנו עמהם.
קיימא להו לחכמים, שגם לוּ לא ניתנה תורה לבני-אדם, היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה וכו'; אבל אותה התורה הבאה לאט לאט על פי מהלך הדברים והתפתחותו המודרגה של החי המכיר והיודע אינה זו של התגלות, הניתנה בקולות וברקים ובהתפרצות הלב הגדול בתת אחת.
אמרו חכמים: “כשברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם גזר על העליונים שיהיו למעלה ועל התחתונים שיהיו למטה, כשבא לתת את התורה ביטל גזירה ראשונה ואמר: העליונים ירדו למטה והתחתונים יעלו למעלה”…
הדת הטבעית היא המשך של הבריאה העיורת בצביונה הראשון, אותה הבריאה, שעושה היא את עצמה ומתהווה מאליה. נניח, שדת כזו תתפתח ותבוא אל תכלית השלמוּת, אז אין אותה השלמוּת אלא רק המשך מן הקודם וטויית החוט של יצירת הטבע הלאה, רצוני לומר – הרי היא רק הגדלה כמותית; אבל עם ההתגלות תבוא בריאה חדשה לגמרי, בריאה שתשנה את החוקים ותתן להם טבע אחר…
ידוע הוא ההבדל בין הדת הטבעית והאלהית; אבל רבים מרכיבים את הדת האלהית בדת תולדתית.
הלא נאמר: ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הן.
אבל כשם שיש הבדל בין אלהיהם של ישראל ובין אלהי העולם, כך יש הבדל בין המושג האלהי הלאומי, שאינו אלא השם המופשט מהלאום בפועל, ובין מושג האלהי האנושי והעולמי הכולל, כלומר – האל החותך חיים לכל חי. גם אורייתא וישראל לא שנים שהם אחד המה, רק שני דברים שונים הם.
הדת התולדתית אינה הדת האלהית, כשם שאינה הדת הטבעית. ישראל אינו אורייתא גם אחר מתן-תורה; המה רק נוגעים זה בזה בתקופות רבות.
התורה-שבכתב אינה התגלות החיים שלפני הכתב, והתורה שבעל-פה אינה המשך של התורה-שבכתב.
לנו, האחרונים, אין דת כלל, אם גם נשביע את כל השמות בתולדתנו ודתנו ונכבד אותם בפינו.
כל התשבחות להדת שהיתה לנו בימי קדם לא תמלאנה את התוכן החסר שלהיום… חכמת-ישראל לא תברא את עם ישראל וחכמת הדת לא תברא את הדת.
בידיעות דברי הימים ומקרי כבוש ארצות בחיל ובכוח לא נכבוש את הארץ, בעת אפס כוחנו; ובמחקרים תולדתיים על דבר דתו של ישראל ונצחיותו לא נמלא את הריקוּת בחיינו…
לנו הגיעה העת לדעת: מה היה לנו ומה יש לנו.
לִשְׁאֵלַת הַתַּרְבּוּת
איני מאמין לאלה האומרים, שיש לנו תרבות חיה מבפנים, וגם לאלה האומרים, שאפשר להרכיב בחיינו תרבות מבחוץ. איני מאמין באפשרות המשכת אור קדום לדורות שבגולה, ובטויית החוט הזה הלאה בדרך קיים ונכון. וכמו כן איני מאמין באפשרות הכנסת האור החיצוני לחיינו הפנימיים, מבלי מעמד קיים.
אנו מתימרים לשוא בתרבות מוסרית נעלה, העתידה להיות לאור גויים, בעוד חושך באהלינו ואופל בחיינו.
החנויות שלנו סותרות את בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות שלנו; החולין סותרים את הקודש. מה אנו ומה חיינו עם כל האבוקות שבידינו?
ולאידך, גם לאלה ההולכים לנטור כרמים אחרים יש לומר: חייכם, מהותכם, הדם הנוזל בכם סותר באיזו מידה מה שבפיכם, מה שבמחשבותיכם ובדעותיכם מאז.
ההשכלה והדעת לא תועלנה הרבה, כל עוד שאינן מוכרחות ולא תבואנה בנו על ידי מהלך תולדתנו; כל תרבות תוצאה היא, אבל לא התחלה הבאה מן החוץ.
רגילים אנחנו לדבר על שורש ישראל, על עצם היהדות ונפש העם העצמי, בשפת רנ"ק: על-אודות אלהי האומה; אלהים יושב במשכיות תולדתנו ורוחנו העממי, אלהים רוצה דוקא בבניו ובבני-בניו לחוד וקשים לו גרים כספחת… אבל מעולם לא יעלה על לבבנו, שמא קשים הגרים גם להם? הן אנחנו נעמיד סמל אחר בהיכלם.
לדעתי, רמיה עצמית היא, אם יאמין איש, שיכול הוא לשמור כל מה שבביתו על אדמת זר; ולהיפך – שיכול הוא להיבלע כולו בנחלת זרים.
אותן השאלות המעסיקות אותנו בדבר חובותינו הלאומיות והמוסריות לעמנו ולקנינו, הן הן צריכות להעסיק אותנו גם מצד אחר, בדבר חובותינו להם. לגויים אשר אנו חיים בצלם.
כמה תמימוּת מצדם של היראים, החושבים: מה שהיה יהיה לעולם, ושאין לנו לפחד כלל מפני הבדקים שבחומת אומתנו…
כמה תמימות מצדם של אבותינו לחשוב, שספרים בלבד דים לפקוח את עינינו; ולהיפך – כמה קוצר-רואי בזה לחשוב, שמה שהכלל אינו עושה בעד עצמו ואינו יכול לעשות, יכולים יחידים לעשות…
למה נעשה שקר בנפשנו? לנו אין תרבות קיימת. לא תרבות מבפנים ולא תרבות מבחוץ. לנו אין שמים ואין ארץ.
התרבות היא רכוש רוחני-תולדתי, המקיף כל החיים הרוחניים האנושיים והמכניס אותם לתוך צורה נפשית תולדתית-עממית קבועה ומיוחדת לקיבוץ ידוע. ואם נחפוץ להביע זה בשפה מופשטת, נאמר: התרבות היא השארית הנצחית מהחיים בני-יומם והצרכים בני-יומם. שארית מתנחלת מאב לבן ומדור לדור. כל בן מתחיל במקום שסיים בו אביו, וכה כל דור ודור נוחל מהקודם לו, ומוצא עבודה לפניו על דרך השתלמותו והתקדמותו.
אותה השארית הנצחית בצביונה המיוחד, לפי שרשיה, היא היא האור הפנימי, האור הרוחני, המאיר לנשפעיו מצד אחד ומושפע שוב מהם מצד שני. הבנים ובני הבנים נהנים מאור התרבות ומוסיפים עליו, הם מקבלים ונותנים, חיים הם ומחַיים; כל דור טוֹוה את החוט שנחל מאבותיו ומאריכו. דור הולך ודור בא. והתרבות הציבורית נותנת להם קלסתר עולמי ומקום אחד להתגדר.
היתה לנו תרבות התנ"ך, תרבות היהדות האלכסנדרית, תרבות התלמוד, תרבות של פילוסופיה דתית ותרבות הקבלה וגומר; אבל עתה נקרעו החיים באהלי יעקב לקרעים שאינם מתאחים… מעבר מזה רבו הצרכים התרבותיים, האישיים, מבלי שנוכל לעצור בהם; ומעבר השני הצטמצמה היהדות בחוגה, מבלי תת מקום לעבודה חדשה, רצוני לומר – מבלי להניח כל אפשרות לצרף לה עבודה חדשה. אנוסים אנו להיות אסוּפי השוק בחוץ, מבלי שנמצא לנו כל קרן-זוית בבית.
הרוח הלאומי הוא סכום הכולל, סכום המצרף את כל המעשים היחידים של אנשים יחידים לתרבות אחת כוללת בעלת צורה מיוחדה; ועל כן היסוד הראשון והעיקרי שלה, יסוד קיומה היחיד, הוא לברוא את האפשרות לשמור על כל הכוחות הפועלים בחוגה ובנחלתה, לשמור ולהשאיר בה כל מה שהאדם היחיד עובד ובורא. ובחוסר היסוד הזה, באין מאסף לכל המחנות, אין ביכלתה להתקיים.
אצל כל עם הלאומיות היא האוצר היחידי שבו אצורות הסגולות האנושיות, בה מוצא היחיד ערבון על מעשיו ופעולותיו, שמירה מעולה לקניניו; ואצלנו מוצא היחיד בלאומיות יסוד מתנגד למה שבלבו. את הניגוד הזה מרגיש כל אחד מאתנו, אך מתחיל הוא להשתלם ולשאוף לאיזו תרבות; מרגיש הוא זה ברב או במעט ביודעים או בלא יודעים.
הלאומיות בכלל מעשרת את האישים הפרטיים, בתתה להם נחלת-קדומים, והיא גם היא מתעשרת מהמעשים הפרטיים ומהעבודות הפרטיות של פועליה בכל דור ודור; אבל אצלנו כל העובדים ובאים לעבוד בשדה התרבות לא ימצאו עוד דבר מוכן לפניהם. – –
ועוד זאת, הקרבן שמקריב איש מאומות העולם בעד עמו, הוא רק בעת מלחמה שיש לעמו עם האויב המתאמץ להכחידו; אבל בשעת שלום, בשעה שבתוך עמו הוא יושב, כמעט שהיחיד אינו יודע מקרבנות כאלה, כלומר – אינו יודע שחי הוא בעד עמו וצריך לחיות בעד עמו, מעשיו הפרטיים הבריאים מביאים מאליהם טובה להכלל, באשר הם הם חוליות מן הציבור השלם. אולם אצלנו ידָרש מכל יחיד ויחיד, שיחיה בעד עמו תמיד, שיקריב לו קרבן בכל יום, בכל עת ובכל שעה; אנו דורשים זאת מידו, באשר החיים הפרטיים וצרכיהם שואפים למקום אחר מחיי הכלל ומתנגדים באיזו מידה לחיי הכלל.
אנחנו דורשים מכל איש עברי, שיהיה יותר מכל אדם, בעוד שלנו האפשרות לכך רק מעטה היא.
היפלא הדבר, לראות הקרעים הרבים שבנו? היפלא הדבר, שעלינו לקבול על מיטב בנינו ההולכים “לנטור כרמים אחרים” ונשמטים אחד אחד?…
קיום עמנו, האפשרות לקיומו, מונח בבריאת היקף אחדותי לחיי היחידים עם הכלל יחד והיכולת להצטרף לבית קיבול כולל, קיים ונשמר מהיום למחר. קיום עמנו אפשר רק כשיבּרא אצלנו אויר רוחני וחָמרי ליוצרים ולבונים.
תנו לנו את האפשרות לחיי איש אחד, הרבים יבואו מאליהם אחיו.
לִשְׁאֵלָת הֶעָבָר
לוּ הייתי נזקק לדון עתה בדבר העבר וההווה שלנו ויחוסם זה לזה, כי אז לא יכולתי עוד לחתוך אותם לשני דברים הסותרים זה את זה לגמרי, לשני דברים שאחד יתקיים רק מחורבן חברו.
אמנם בשעה שנילחם לבריאת איזה דבר חדש, המתאים לחיינו עתה ולמשאת-נפשנו עתה, בשעה שהלב מלא חלומות, ובסתרי הנפש נארג עולם מלא. עולם חדש ערוך בידינו – באותה שעה מתעורר בלבנו החפץ להחריב עולמות שקדמו לנו ולהסיר את הדברים המעיקים עלינו בהויתם; באשר תובעים הם מאתנו הקדשת כוחנו לשמור אותם ולעבדם, בכל עבודת הגוף והנפש, בעת שאנחנו צריכים לרוח חדש, צריכים לרוח אלהים, שנדבר עמו גם אנחנו מפה אל פה, אלהים יושב במשכיות רוחנו ובסמל עולמנו. – חייב אדם באשר הוא אדם נברא בצלם, לראות את עצמו בכל שעה ושעה כאילו הוא מכריע עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, כאילו הוא בורא במעשיו דבר שלא היה עוד באותה צורה ובאותה מטבע… התנאי הגדול במעשי בראשית שלנו ובקנין השלמוּת, שאנחנו נשים לנו פדות ונברא לנו קנין, נברא דבר אשר צריך הוא להארתנו ושניתן רק לנו. – חייב האדם להרגיש בנפשו בכל פעם מעין השכמת הבוקר, מעין הבוקר הראשון, המחדש את העולם ואת בריותיו. טל ילדות פרוש על הכל, השמש יוצא ומבהיק כמו באותו בוקר שאמר בורא העולם “יהי אור!” זאת הגדוּלה והנצח שבחיי אדם, המתחיל בכל יום, ושנותן סמל לחייו כאילו הוא שותף לכל אלה, כאילו הוא נותן לעולם איזה מרגוע, איזו הארה, איזה הד.
כל מה שבנו, ששייך לנו על פי הארת נפשנו, הוא הוא ההווה, הוא הדבר המוחש והנצחי שלנו. לא כן אותו דבר הניתן לנו, הבא לנו מהעבר, אותו דבר שכבר נעשה ונשמע, זר הוא לנו, בעת שנתחיל מחדש מעשינו ומפעלינו… בשעה שננסה ללכת בעצמנו, נראה בעבר, בכל דבר שהוא לנו משכבר הימים, איזה דבר עוצר בעדנו ובעד מעשינו. – תנו לנו, אומרים אנו, ללכת גם אנו על פי דרכנו. תנו לנו לשאוף רוח בנשימתנו אנו; תנו לנו את היום הראשון ולא את היום האחרון לשבוע. התורה לא ניתנה חתוכה, אומרים חכמים, והקדוש-ברוך-הוא מסר למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחַדש! אבל קוראים אנו – תנו אותנו לעשות אזנים לתורתנו אנו ולפלס נתיב לחיים כפי חזון רוחנו ומשאת נפשנו אנו…
הלוחות המה מעשי-אלהים וקיימים לדורות; האותיות הכתובות על הלוחות לא תמחינה כאשר לא יפּסקו המאורות. אבל תנו לנו לחַדש אותן, כאשר יתחדשו המאורות; תנו לנו לשיר על פי רוחנו את שירת חיינו, ולגַלם מהותנו, הויתנו. תנו גם לנו לעמוד בתחתית ההר ולקרוא: “נעשה ונשמע” על כל מה שיתגלה לנו.
וירד ה' בענן… תנו לנו גם לחזות בעינינו אנו מחזות שדי!
אומרים: נתמעטו הלבבות! אבל מי מאתנו לא עמד לפני כבודו של עולם ושכינתו של עולם? על מי לא התעטף עליו רוחו ונפשו ולא התגעגע להחזיק בקרנות המזבח ולחסות בצל שדי. מי מאתנו לא פחד מפחד ה' והדר גאונו ולא נמס לבבו מכל הנשגב והרם במעשי בראשית והתחדשותם בכל יום. מי מאתנו לא התפלל את התפילה: אבי שבשמים, פתח עיני לראות במעשי ידיך ותן לי את החוקים והעדות של מלוא העולם ויחד עם זה גם את הקבע אשר בנפשי! אומרים לנו: נלַמד אתכם בינה! – אבל תנו לנו גם לתעות; תנו לנו להקשיב אל אלף אלפי הלכות ושמועות שנשתכחו בימי אבלו של עולם. שואלים גם אנו: מה ילוּד אשה? מה אנוש כי תזכרנו? מה חיינו בשמים ועלי אדמות?
תורות מלמדים אותנו כל הימים, ועוד אין אנו יודעים מאומה. שעות באות בחיינו, שאין אנו יודעים בהן אפילו אות אחת. השמש זורחת ואנו חושבים, כי לנצח יהיה אור.
מהו הנצח? מהו האור? מהו העולם ומה הם החיים? מה הוא תוכן החיים ותעודתם? מהו האדם ותעודתו, מה היא תעודת החי ומלאכת העולם מה היא? השער סגור, עודנו סגור…
נפשנו מלאה התמרמרות נגד העבר, נגד כל אלה שהורישו לנו את דעותיהם ואת מחשבותיהם הם. נפשנו רותחת, בצרפה וכוללה את העבר ליסוד אחד, הערוך נגד חיינו ובסיס חיינו. אמנם גם באותו העבר עצמו היו מעטים שחפצו כמונו היום ושלא ביקשו ליהנות מן העולם ומן החיים בלא ברכה עצמית, בלא ברכת הנהנין של אותה נפש; אבל ביום זעם לא נבדיל בין הגיגית הכפויה על ראשינו ובין אלה שקרעו בה חלונות… לא נבדיל בין ערב לבוקר…
בן-האדם אצלנו נמוק בחייו במסורות ההלכות והדינים, התורות והמשפטים, הרבה הרבה דברים לנו בנחלת אבותינו, שממיתים את הנפש ואינם נותנים לה פדות; אבל יש לנו “שיר השירים” יש לנו שירות לחיים, ליפעת החיים; יש לנו תהילות בן-ישי למכמני הטבע ולהדר גאונה… נפשנו תברך: ה' אלהים גדלת מאד, הוד והדר לבשת! לאל זה נשׂבר, נשׂבר לאֵל עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה; נשׂבר לאל-עליון השׂם לאדם ישע ופדות… מה רבו מעשי ה‘, מלאה הארץ קנינו! ברכו את ה’, ברכו את מעשיו.
לחנניה בן גוריון העלו שלוש מאות גרבי יין לעלייתו, כדי להסיר מספר יחזקאל אותם הדברים בו, שסותרים לדברי תורה; כמה עמל ויגיעת-בשר צריך כדי להסיר מהעבר את כל אותם הדברים שסותרים את החיים.
…ובכל זאת.
בשעה שאנו עומדים בתוך הענינים, במסיבות חיינו בעצמנו, העבר עלינו כאבן מעמסה ואנו מתנגדים לו בעֶברה וזעם. – אחר הוא הדבר כאשר נביט אל העבר בתור אנשים רואים ולא נלחמים, בעת נתיחס אליו כאל דבר שלם עומד וקיים בתור חזיון תולדתי; אז ישתנה היחס הזה. אז גם יפה הוא העבר לפעמים ועשיר הוא. לטבע ספירה שניה, הספירה התולדתית, ובה מתנחל דבר מדור לדור.
מה שהפרט אינו יכול לרכוש לעצמו, יכול הוא להשיג בהצטרפו אל הכלל וכשאזנו מקשבת אל המית הכלל. מה שאדם אינו יכול להשיג ביום אחד, יכול הוא לעשות בצירוף הימים שעברו וחלפו. לא אך יעָנה, כי גם מתעשר הוא הפרט על ידי קרן קימת של ציבור, בזמן ששותף הוא לאותו ציבור.
גם אדם כביר-הרוח, העובד על קדושתו, אינו יכול – לוּ יתחיל מעצמו – לברוא לו את יום השבת, לברוא את הד השבת הניתן לכל אדם פשוט, ששומר אותו מפני שמצוּוה הוא עליו, מפני שעבד הוא לכל אלה אשר שמרו אותו…
כמה עבודות רוחניות ומוסריות נחוצות לאדם, גם לבעל רוח יתירה, בטרם יסַגל לו חשבון מעשים טובים ורעים ובקשת סליחה על הרעים. והנה האדם הפשוט והחילוני, שבכל ימות השנה רחוק הוא מרוח מוסרי והרהור אלוהי, הנה הוא בא ביום-הכיפורים לבית-הכנסת ופחד ה' נופל עליו, פחד ה' בא עליו ולבו מלא הרהורי תשובה וטהרת המעשים. – תפילה אחת קצרה, שאינו גם מבינה כראוי, אבל בה נשפכו לבבות של אלפי דורות, של רבבות נשמות, תפילה כזו תרכך את הלב הקשה ותתן לו מרפא…
מה שהיחיד איננו מספיק לעשות, יכול הציבור לעשות.
הנך נוטל את ידיך לסעודה. המים כי יבואו מהכלי על היד, אמנם מנקים הם את היד ומיטיבים גם לרוח במה; אבל הפעולה היא כל שהיא. אחרת הוא הדבר, כשאתה נוטל את ידיך, מפני שאתה מצוּוה, מפני שאתה מצוּוה מפי סופרים וחכמים על נטילת ידים… האל הזה שאתה עובד אותו הוא אלוהי דורות רבים, שקידשוהו ועבדוהו, דורות שמסרו את נפשם על מצוותיו וחיו באופק מצוותיו; הנשמות של כל אלה הדורות, שחיו ומתו על קידוש שמו יתברך, הרי הן באות עמך באיזה מגע; על ידי כוָנתך לקיים מצוה אחת מכל המצוות, נעשית שותף לציבור כולו, שותף נעשית.
החטאים הגדולים שחטאנו לחיים, חטאים שאנו נמקים על ידם, נעשו על ידי צדיקים גמורים, על ידי אנשים גדולים בתכונותיהם… גם בהכנעה, בחובה לעשות את עצמנו לאסקופה הנדרסת יש מין גדוּלה; גם בשפלות האדם לפני המקום הנה מורא ופחד ואיזה עוז…
גם בשעה שאנו מהרהרים אחרי מציאת ה' או כופרים באחדותו אנו נרתעים לאחורינו מפני הדר גאון אלה שמתו ונהרגו על קידוש שמו…
הדת, דת של ציבור, היא כוח פועל עלינו, גם מעשיר אותנו, אם גם יעיק עלינו.
רחל מבכה על בניה. בשעה שאפס כוח היחיד, כנסת ישראל תרים את קולה מחרבות הר חורב.
אם אדם מישראל המית את עצמו על מצוה אחת קלה, הרי דמו צועק אלי מן האדמה; ובשעה שאנכי עובר עליה, דמות דיוקנו של הקדוש הזה, תהיה רצוצה, שבורה, מעוכה, מטפּחת על פני.
זהו הצער התולדתי, ואלה המה יסורי התולדה, יסורים הממלאים את נפשנו ורוחנו ועושים אותה קרעים קרעים, ניגודים ניגודים, נצחונות ואנחות, אנחות ונצחונות.
כשאנחנו מנצחים את העבר, הרי אנו בעצמנו הננו המנוצחים. – ולאידך, אם העבר מנצח, אנחנו ובני בנינו הננו המנוצחים… סם-חיים וסם-מות בדבר אחד. מי יפַנה לנו דרך? מי ימצא את הנתיב? – – –
הרהורים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
דַּפִּים יְשָׁנִים
הנני קורא אגדת “קמצא ובר קמצא”.
“אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים”; “אשקא דריספק חרוב ביתר”. לב מי לא יפעם למקרא הדברים האלה? לב מי לא יתרגש בקרבו?
כל מחזה, כל חזיון, כל סיפור מהימים הרעים ההם עשה עלי רושם כביר ויתיצב כמו חי בדמיוני; אך הרבה יותר מכל המחזות, הסיפורים והחזיונות פעלו עלי מעשיהם של הנהו בריוני.
הרעב גדול בירושלים, עד דייזיל אדם לשוקא יזדבן הכל הצר צורר והעיר סוגרת ומסוגרת. הנה קמו מושיעים לישראל, הנה נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת; הנה מוכנים אוצרות חיטים ושׂעורים, שמן ועצים. – ולפתע פתאום אחזה אש בכל אלה ולא נשאר מהם כלום.
ומי הבעיר את הבעירה לכלות את הכל? הנהו בריוני! האם לא ירעשו מיתרי לבבנו? האם לא תסמרנה שערות ראשנו? ומדוע – מדוע עשו את הנבלה הזאת? מדוע השחיתו בידים צרכי אוכל-נפש של עיר רבתי? מדוע הוסיפו להרע בעידנא דרתחא? לבבי נתרגש אז וימלא תמרורים, נשבעתי לקחת נקם. לוּ קמו הני בריוני היום לנגד עיני, כי אז הכחדתי אותם מן הארץ ועקרתי אותם מן השורש. אמנם כן, נבלה גדולה עשו בישראל!
עברו ימים ואני רחוק מן החדר ומכל אוירו של החדר, נשתנו כל דעותי; ולוּ חייתי אז, עזרתי על ידם, גם אני עמהם הייתי באותה עצה. –
בעוד אנכי יושב על האָבנים ועוסק בעניני הרצון, הרגש והחשבון, בעוד שלבי נתון למהלך האדם וחייו, בא רוח אחר והוציאנו מרשות-היחיד לרשות-הרבים.
נבוכים הם בני-ישראל, אותו העם שאבותיו מצאו את האֵלים במדבר!
מהעֵבר מזה נחשבים אנו לבחירי-יה; ומהעֵבר הזה אנחנו מדרס לכל רגל בועטת והננו עבדים לעבדים… עוד יש לנו כשרון, כוח וחיים; אבל אנוסים אנו לנטור כרמי אחרים ולשמור את משמרתם.
מעבר אחד הננו קשורים בקשר אמיץ; ומעבר אחר הננו נפרדים לשבעים לשון ונכסה את פני כל האדמה.
לוּ היינו אך ככבשה בין זאבים רבים החרשתי, כי הן החלש יכּנע מפני החזקים; אבל אנחנו היינו לפעמים כזאב בין כבשים – יוצרי אור אנו ויושבי צלמות…
ומדי אראה בהכנעת בניו של מקום, אז את ימי הנני מקלל, אקלל תבל ויושבי בה. הנני מקלל – ואפי עז, עֶברתי קשתה.
נעשה עם בצלמנו! והצלם הזה כצל יתהלך על פני אדמות…
כגן עדן ה' ארץ מצרים.
שם ינוב הטבע והנילוס עלה יעלה להשקות את האדמה. האדמה היא אדמה פוריה, והעברים גם הם אכלו ממנה כל זמן שהמשביר מאחיהם חי. יצא האדם לפעלו ויבנה לו בנינים לנצח, והחרטומים בלהטיהם עולים על במתי עב. יופי ושלוה – רק עם אחד שרוי שם בצער ועובד בחמר ולבנים, הוא עובד השכם והערב. היש תכלה לסבלותיו?
ומשה היה רועה וינהג את הצאן אחר המדבר, והמדבר מדבר שממון, וביניהם נפוצים צאן רעואל…
הרועה מעפיל לעלות גם הוא עָל ושואל: הודיעני נא את דרכיך!
רבים הדרכים ושונים למיניהם, הנה אור וחושך, חושך ואור.
ויבוא המדברה – וירא והנה סנה בוער באש והסנה איננו אוכּל…
אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה: מדוע לא יבער הסנה? וקול ממרום נשמע: אהיה אשר אהיה…
נבוכים הם בני-ישראל. עם ששמע בדבּר אלהים, עמד על יד הר סיני וירא ההר עשֵׁן וקול אלהים נשמע: אנכי אֵל שדי! זכור ושמור!
זכור ושמור! והייתם לי משמרת!
אהיה אשר אהיה. אהיה לעם רוכל, לעם מפוזר ומפורד, לעם שאינו מבדיל בין אויב לאוהב, לעם שאינו עם…
מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. נאום שומע אמרי אל, אשר מחזה שדי יחזה. וכנסת ישראל אומרת: לא שלותי, לא שקטתי ולא נחתי. – – –
דּוּ-פַרְצוּפִים
ועוד היום אני מתפלא, איך חרתו חכמי ישראל את המאמר “הסַיִף והספר ירדו כרוכים”, אחרי שסותרים הם זה את זה ומחריבים זה את זה.
זמנים ומועדים שונים להם, לכל אחד זמן מיוחד: ובא האחד והלך השני…
הסַיִף והספר הם שני הפכים בנושאים שונים. הסיף הולך והספר בא.
עת לאדם ועם שעל חרבו יחיה, על כוחו, על אגרופו, על עוז חיוּתוֹ; העת הזאת היא שעת ההתקיימות, שעת החיים, החיים בעצם; אבל הספר הוא רק צל החיים, החיים בזקנתם.
הסַיִף אינו דבר מופשט מהחיים, אינו מובדל מהם; הוא התגשמות החיים בעוזם, בהויתם ומהותם. לא כן הספר.
יש שאנו חיים, ויש שאנו רק חושבים על-אודות החיים.
“לא יצא האיש לא בסַיִף ולא בקשת וכו'. חכמים אומרים אינם אלא לגנאי. שנאמר וכיתתו חרבותם לאתים”.
הסַיף והקשת, שבכוחם עשה ישראל חַיִל רב, שבכוחם היה לעם, אינם אלא לגנאי, מפני שנאמר…
אבל עוד שארית עוז נשארה ברבי אליעזר. חי אז איש שלא נכנע כולו לפני ההתקוממות המוסרית; והוא אומר: מותר לצאת בסַיִף וקשת, מותר לאדם לצאת בהם ביום השבת, מפני שתכשיטים הם לו.
והנה בא אחד-העם ומטיח דברים כלפי רבי אליעזר, שלא התרומם בהשקפותיו המוסריות עד למדרגת יתר חכמי דורו ולא הרגיש בלבו את הגנאי אשר בכוח האגרוף וכלי תשמישו.
תכשיטים וגנאי, רבי אליעזר ואחד-העם, מאן מינייהו עדיף?
גם אילמלא מקרא כתוב, היה אפשר לומר, היה צורך לומר, בראשית ברא אלהים את העולם, ושאחר-כך ויעש את האדם. אחר-כך… הרי אנו, מחשבותינו, רגשותינו, חפצנו, תעודתנו וכל אשר לנו רק כמר מדלי וכחשק מאזנים מול העולם ומלואו.
העולם מסַפר כבוד אל, מעשי ידיו מגיד הטבע; הטבע הוא אבי כל חי וחותך חיים לכל חי, הטבע הוא ראשית כל, ראשית ונשמת כל חי…
ואז שר ישראל שיר העולם והטבע, שיר השמים והארץ וכל צבאם, שיר הים ומלואו, שיר ההרים והגבעות, שיר האילנות והדשאים, שיר של ימים ונהרות. אז ישב איש ישראל תחת גפנו ותחת תאנתו, התאנה חנטה פגיה וירקרק ההרים מלבב למרחוק…
והימים האלה ימי הרחב ויופי.
אחרי הדברים האלה והנה יום ה' צבאות על כל ארזי הלבנון, על כל אלוני הבשן, על כל ההרים הרמים והגבעות הנישאות ועל כל החיים הרמים.
לא רק האדם צריך להיכנע מפני הדר גאונו של מחייב המציאות, כי גם הטבע, העולם כולו, הנמצאים כולם. לא רק על האדם להשפיל את עצמו, להיות ענותן בכל מעשיו, כי גם על הטבע ועל כל מעשי ידיו להישפל.
לא רק על אדם שפל ונכנע מַשרה הקדוש-ברוך-הוא שכינתו, כי גם את הר-חורב בחר מכל ההרים להתגלות עליו, מפני ששפל הוא מכל ההרים והגבעות…
חשבנו, שאלוה הוא העוז, הרום, הגבוה שבגבוה. חשוב חשבנו, שכל מה שבמרום יתהלך נעשה מרכבה לשכינה, והנה באו ימים שבהם למדנו אחרת. – – –
לא העולם הוא העיקר, רק האדם, ובאותו אדם עצמו רק מעשיו. לא האדם טפל הוא למעשה בראשית, נהפך הוא הדבר.
היפּלא הדבר, שקמו בבתי-מדרשנו אנשים כרבי יצחק שאמור אמרו: לא היתה התורה צריכה להתחיל מבראשית, רק מן החודש הזה לכם…
היפלא הדבר, שקמו בנו בני דורות רבים, שמאסו את הטבע, שחשבו את פלאי-יה למוֹתרות גמורות.
היפלא הדבר, שהיינו ללא-עם, ללא-גוי. ללא-אדם.
זוכר אני במשנת חכמים: המהלך בדרך ופוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה – מתחייב בנפשו!
ומחשבה אחת תעלה על לבבי, שרק אז יוָשע יהודה וישראל, כשמשנה אחרת תינתן לנו, לאמור: המהלך בדרך ורואה אילן נאה, ניר נאה, שמים נאים ופוסק מהם לדברי מחשבה אחרת – הרי זה כאילו מתחייב בנפשו.
השיבו לנו את האילנות הנאים והנירים הנאים! השיבו לנו את העולם.
פְּסִיעוֹת
ויהי בימי שבת ישראל בארצו, נשא את המשל הזה על מלך בבל:
הורד שאול גאונך, המית נבליך, תחתיך יוּצע רימה ומכסיך תולעה.
ואתה אמרת בלבבך: השמים אעלה – אעלה על במתי עב. אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור.
ואתה הושלכת מקברך כנצר נתעב.
לא תחד אתם בקבורה – הכינו לבניו מטבח בעוון אבותם!
וקמתי עליהם, נאום ה' צבאות, והכרתי לבבל שם ושאר, נין ונכד נאום ה‘, ושמתיה למורש קיפוד ואגמי מים, וטאטאתיה במטאטא-השמד – נאום ה’ צבאות.
מי מאתנו אינו זוכר לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה? מי מאתנו אינו אומר לבת בבל: אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו; אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע!
אלהים של בני-אדם אל נקמות הוא…
ויהי בימי גדולת יבנה ובנותיה קם דור אחר לישראל, דור רך-נפש וארך-אַפּיִם, ולו שפה חדשה ודברים אחרים על-אודות בת בבל.
והמה מסַפּרים כדברים האלה:
אמר מרודך בלאדן על חזקיה מלכא דישראל, איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא? כתבו ליה: שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלם, שלם לאלהא רבא!
נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה, ההיא שעתא לא הוה התם, כי אתא אמר להו היכי כתביתו? אמרו ליה הכי כתבינן. אמר להו קריתו ליה אלהא רבא וכתביתו ליה בסוף? אמר: אלא הכי כתיבו, שלמא לאלהא רבא, שלם לקרתא דירושלם, שלם לחזקיהו מלכא. אמרו ליה – קרינא דאיגרתא איהו להוי פרונקא…
רהיט בתריה. כד רהיט שלוש פסיעות, אתא גבריאל ואוקמיה.
אמר רבי יוחנן: אילמלי לא בא גבריאל והעמידו, לא הוה מתקיים מזרעא דישראל שריד ופליט; ובשכר שלוש פסיעות הללו שרף את ביתנו והחריב את היכלנו.
וכמה פסיעות יצעד לאחור אותו עם, שיחשוב על-אודות מהרסיו ומחריביו במחשבות כאלה? –
תולדתנו היא בת דורות הרבה, דורות בעלי דעות שונות ובעלי תכונות שונות.
ובעיקר בה רק שני בתים. יכול אנכי לחלק כל תולדתנו הארוכה לשתי פלגות, לנו אך שני דורות.
הדור האחד הוא דורו של שמאי, דור העוז והחיים. והדור השני הוא דורו של הלל, דור הרוך והענוה, דור ההכנעה תחת עול החיים, דור שהרוחניות היתירה מעכה את עצם החיים.
הטוב בעיני האחד הוא רע מוחלט אצל השני, וכך להיפך.
לעולם יהא אדם קשה כארז! לעולם יהא אדם רך כקנה!
נאמר לנו בגולה, שהכל עומד על הרוך, על הענוה, על ההכנעה.
ויש מי שאומר: איפכא מסתברא: אל תהיו לנעלבים ואינם עולבים.
הנה דורו של הלל חולף והולך, ודורו של שמאי בא…
שִׁנּוּיִים
“מלמד שכפה עליהם הר כגיגית…”
התולדה שלנו, הספר שלנו, החיים שלנו, הכל מלמד אותנו שכפו את ההר עלינו, רצוני לומר – הכריחו אותנו להפוך טבענו.
שמעו נא, המורים! והממרים הללו המרו על פי טבעם, על פי יחסם הטבעי אל העולם הרחב, שהיה שונה מן הקצה אל הקצה מאותו היחס שקבעו לו לדורות. – –
אנו מכירים את ראשית ישראל וקדמותו רק מספרי התורות והדעות, שניצחו אותו, שנלחמו עמו ואת דרכו, ואלה לימדו אותנו לאמור, שרעים היו מעשיו; אבל עלינו לתאר לנו חיי בני-ישראל ה“ממרים” בתומתם, בעוזם וברגש הטבעי שהיה בהם.
והחיים הללו, לפני מתן הכתב, מה יפים, מה רמים היו, מה נאוים ומה עזים; מה טובו אהליך, יעקב…
התום והתמימות לפני מתן “טוב ורע”, לפני מתן הדעות וחוקי החיים, לפני התגברות התיעוב המוסרי על רגשות החיים הבריאים, כל אלה נתנו לחיי בני-ישראל אז מין יופי טבעי, שאין ערוֹך לו.
היחס הישר, אשר שרר אז בין האדם לעולם, הנגיעה הטבעית בכל דרכי החיים וההתעוררות לחיים, הכל יִשבּ עתה את נפשנו ואת רחשי חיינו.
ותשוקה גדולה תמלא אותנו לימים ההם ולחיי הימים ההם, אז בשבת איש ישראל בחלל העולם והחיים וחי כבן-אדם היודע את תפקידו.
כל “חיי-עולם” שלנו, רכושנו הרוחני הוא כאפס מול חיי קורת-רוח בימים ההם.
הנני נותן לכם את המחשבות שלנו, את הדעות שלנו, את התורות והמשפטים, חוקי חיים וחוקי הלב; ואתם תנו לי את הגוף, את גופו של ישראל הקדום, את הטבע שלו ואת החיים הפשוטים שלו.
השיבו לנו ימי נעורינו…
וכי יש עוד אומה אחת בעולם, - יתאונן אחד משלומי טובי סופרי האומה – שכל דרכי החיים של אישיה, משעת יציאתם מרחם ועד נשימתם האחרונה, יהיו נמשכים והולכים כמו אצלנו על פי נוסח אחד?
“הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמונו, שבשעה אחת מן השעות, יום הששי בערב, למשל, יהיו כולם בכל כדור הארץ אוכלים דגים, תבשיל של לוֹקשין ולפת; וביום השבת צנון וחזרת ורוטב של כרעים וכבד עם בצלים וביצים ודייסא מצטמקת עם קולית עצם חלולה וגדולה”.
“ביום זה אוכלים הם לביבות, וביום זה פת הבאה בכסנין ושומשמין, וביום זה חלה הבאה בכרכום, קלועה וצהובה – ובשעה שהאחד פותח את פיו ומנגן ‘כל מקדש’ או צועק בקול רם ‘חי וקיים’ באספמיא, מיד הניגון הזה והקול הזה חוזר ונשמע בארגינתינא שבסוף העולם”.
אנו – יוסיף הוא להתאונן – אנו ציבור וגל של נמלים, שאין בפרט אלא מה שבכלל. בספר תולדות בעלי-החיים קבעו החכמים פרק מיוחד בשביל מין הנמלים בכללן, ולא בשביל נמלה אחת בפני עצמה…"
אמנם כן, מיני נמלים אנחנו ולא בני-אדם; מיני ברואים אנחנו, שנשמעים דור דור לתפקיד מיוחד ולחוק דתי שאינו חותך חיים תמיד; כולנו, בנערינו ובזקנינו, באנשינו ונשינו, בגדולינו וקטנינו, כולנו הרי אנו עבדים להכתב והמכתב, רק להכתב.
עבדים אנו – ועבדות זו היתה לעצם מעצמנו, לישותנו והויתנו, לכל מה שבנו.
אל תביטו שמים וארץ, אל תביטו בעולם ומלואו, אל תביטו בנפשיכם ובהרת-רוחכם! הביטו בכתב שניתן לכם, ושם נאמר מה שעליכם לעשות ושלא לעשות.
כל מחזות העולם, כל חזיונות החיים, כל רחשי הנפש והרצונות, כל עושר האדם ומלואו אסור הוא, פסול הוא, פגול הוא; מפני שחייב אדם מישראל לשמוע בקול הכתב.
אם יבוא בך רגש זה, חפץ זה, נטיה זו, תאוה זו, משוך את עצמך לבית-המדרש… אם חפץ חיים אתה, לך והרכן אזנך לחכמי הספר ושמע אל מועצותיהם ודבריהם.
נדחקים אנו, לאויר אנו צריכים; ואנו לומדים בספר, לומדים ומלמדים…
נמלים אנו, עוד גרועים מנמלים.
אתם אומרים: מחשבה צריכה לנו בחיים ובספרות; אבל ניצני מחשבה בנו יותר מדי. עלינו לפנות עתה אל עולם אחר.
המחשבה היתירה אכלה כל מיטב חיינו, כל עוז חיינו; היא עשתה אותנו לעם-הספר יותר מדי, לעם דעתני יותר מדי.
על ידה העבדנו את מוחנו עבודה רבה וקשה, עבודה שֶינקה כל החיים אשר בנו, והוציאה כל הדם החי אשר בנפשנו.
החיים, העולם, כל המציאות אשר מסביב לנו ובנו, הם עיקר ויסוד הכל, היו לדברים טפלים לגבי המחשבה והדעת; החיים היו טפלים לחוקי החיים.
אלהים, העולם, החיים – הכל ישר, הכל פּרוש לפני בן-האדם; ובני-ישראל ביקשו חשבונות רבים, רק חשבונות.
מחשבה יש לנו די והותר, תנו רגש לנו וחיים, עצם החיים כמו שהם.
לא ספרות המחשבה צריכה לנו – סאה זו כבר גדושה אצלנו – ספרות היפה, ספרות השירה והרת החיים הפנימיים דרושה לנו.
השיבו לנו את הילדות, את התום שבחיים, את השירה שבחיים.
זה אַלפּיִם שנה אנחנו לומדים בספר, התמדתנו היתה בלתי טבעית, כשרונותינו לא מעטים היו, מספר ההוגים בספר לפי ערך מספר העם היה רב; ומה הנה המחשבות החדשות אשר נתחדשו בין כתלי בתי-מדרשנו? מה הנה המחשבות שלנו בעצמנו בלי השפעות מחוץ?
במשך אַלפּיִם שנה לא היה לנו הווה כלל. עבר ארוך מקיף אותנו, עבר בלי הווה ובלי עתיד.
עבר והווה, הווה ועתיד…
והיה אם לא ישמע העם בקול ההווה ויוסיף, כאשר הסכין עד כה, לחיות בעבר ולעבוד רק אותו, אז גם לא נחיה, אף אם לא נמות.
פֵּרוּרִים
זכור אזכור כי המשילו בעלי התלמוד את כנסת-ישראל בין אומות העולם לכבשה השרויה בין זאבים. – נס גדול, שהכבשה לא תהיה לטרף לשיני הזאבים.
איני מבין, איך גוי כולו ישים את עצמו לכבשה ויסתפק בכך… לא אבין, איך נשים עצמנו כעם מוּכה ומעוּנה כל הימים… איך יחשוב גוי כולו נדודו למהלך עולמו.
נקל לאמור, הקדוש-ברוך-הוא הגלנו מארצנו ופיזר אותנו בין העמים. אבל גם אנו מיהרנו ללכת גולה ובחרנו להיות נודדים בין עמים היושבים תחת גפנם מלשבת בארצנו השוממה.
לא הקרבנו קרבן קיומנו בעד ארצנו ונָחל לברוח מארצנו עוד בטרם הקיאה אותנו. – אנחנו בחרנו סחר עמים אחרים, מבלי השאֵר שארית לנו בארצנו.
יודעים אנו את כל הסיבות התולדתיות לפיזורנו בין העמים; אבל הסיבות הללו אינן עוד הכרחיות גמורות ויכולים היינו לשנותן על ידי רצון חזק לאומי – אם באמת זיק-חיים אחד נשאר אז בקרבנו.
בני מיטב העם ידעו טיבה של אדמה לעם ונלחמו לה בגבורת-עוז, להם היה רוח חי ומרגיש. אבל מאַשרי העם הטעו את נטייתו הטבעית של עמם על ידי רוחניותם המזויפה וילמדו אותם לבכּר את יבנה על מצודת ירושלים, כלומר – על מצודת העם וקיומו.
עלינו להעמיד במערכה את דור עזרא ונחמיה וסיעתם ששבו שבות עמם בדמעות ותעניות עם הדור הגדול אשר נפל על חרבו, עם “הנהו בריוני”, ונראה מי המה הענקים ומי המה הננסים…
הנהו בריוני יתירים היו בודאי על בעלי שמונה-עשר דבר. הסַיִף היה יתר על הספר; אלה שנפלו על חרבם היו יתירים מאלה שנמלטו מבין החומות וטמנו את עצמם בארונות מתים…
שמשון שאמר תמת נפשי עם פלשתים הוא גדול משמשון שהיה נמלט עיור…
אָנוּ וָהֵם
הרגלנו זה כמה להבדיל בינינו וביניהם.
עמי קדם רק עובדי אֵל נכר היו, עבדו את אֵל הטבע, ולנו רק תורת אֵל חי; להם לא ניתן הנצח, ולנו – נצח נצחים; להם רק כוכבים מתעים ולנו אור עולם.
מתפארים אנו לאמור, שהיהדות אינה דת טבעית קיימת, כי אם דת תולדתית ואלהית; ואמנם אלה אשר בעיניהם הטבע הנצחי קודם לסדר זמנים יכולים הם לומר להיפך, שהיהדות היא דת טבעית. כי יאמר אחד לנפשו, כי האלהות קודמת למוסריות, מיד מוצא הוא את כל היהדות מלאה התגלות אלהות; והיה אם יחפוץ אחד בהיפך – כלומר, יבכּר את התכלית המוסרית האנושית על האלהות המופשטת, ימצא תיכף, שכל עם ה' נביאי המוסר ותורת המוסר הם. הללו מעמידים את היהדות על הצדק המוחלט ואושר הנדכאים והמעוּנים; והללו מציבים גבולותיה על המשפט: יקוב הדין את ההר; כל האומר הקדוש-ברוך-הוא וַתרן הוא יוּתרוּ מעיו… הללו אומרים, שתכלית היהדות היא לשמור את האדם מהתלהבות החיים; והללו דנים ואומרים: אדרבה, היהדות מַשלמת היא את החיים ואת צרכי החיים. הללו מעמידים אותה על תרי"ג מצוות; והללו מרימים אותה למעלה מכל “עיקר” ויסוד.
אבל אין יהדות משותפת לכל הדורות… אם בין יחזקאל וישעיהו הנביא מוצאים חכמי ישראל את ההבדל, כי יחזקאל דומה לבן-כפר שראה את המלך וישעיה לבן-כרך שראה את המלך, בודאי עוד יש הבדל יותר גדול בין אלהי הים לבין אלֵ שקרקפתיה מניחה תפילין…
האֵל שקרא ואמר “לא תחיה כל נשמה” אינו אֵל רחום וחנון. אלהי התורה אינו אותו של הנביאים, ואותו של הנביאים אינו אותו של הכתובים. אלהי ישעיהו אינו אלהי קהלת, אלהי שמאי אינו אלהי הלל, ואותו של הלל אינו אלהיו של סעדיה.
היש צורך לומר, שאלהי שיר השירים אינו אלהי בן-סירא, ושאלהי דבורה אינו אלהי ברוריה?
להעמים אין תורה אחת, לפיכך אנחנו יתירים עליהם; לנו תורת צדק, והם, לכל היותר, המציאו את היופי ותפארת החיים; להם הפרחים ולנו היסוד ועיקר העיקרים; הם רק ילדים ואנחנו אנשים…
לא לבד אנשים שומרי היהדות מתפארים בכך, כי אם גם אלה, שכבר עזבו אותה ושואבים את רוחניותם מתרבות אחרת, מתגאים בה גם מתגאים.
ואם לדין יש להשיב לבעלי הערכים הנצחיים ולהראות גלוי על אותם ארבעה דברים שאמרם משה ובאו ארבעה נביאים וביטלום… אם לדין יש גם לעיין בזה, עד כמה עשינו גם ברוחניותנו אנו בלעדיהם. והן מימות הנביאים, הכתובים, התקופה האלכסנדרית והתלמוד, הקבלה והפילוסופיה, ההשכלה והספרות החדשה, כבכל ימי תחיה שלנו אנו רואים גם השפעות גדולות הבאות מחוצה לנו.
ועוד זאת: אם גם יש לנו שירה עזה, שקוֹלה כקול ה' על מים רבים, אם גם לנו שירת היופי והטבע כשיר השירים; אבל איזו השפעה יש להן היום עלינו? איזה יחס יש בין נחלת האבות הקדומה שלנו ובין הבנים? מה לנו עוד עתה מימי ירחי קדם? וגם מה יש בבעלי התלמוד והשולחן ערוך שלנו מתורת הנביאים? מי ומי המושלים בנו ובתולדתנו, הרואים והחוזים – או הכוהנים והסופרים?
“לתולדות ישראל – אומר פרידריך ניטשה – אין ערוֹך, בהציגן טיפוס נכון מתולדות חילול ערכי הטבע”…
“בימי קדם, ביותר בימי המלכים, עמד עם ישראל עוד ביחס ישר, כלומר – ביחס טבעי אל כל דבר, והיה אז עוד סמל הרגשת העוז, שמחתם ותקותם של החיים כשהם לעצמם; אז למרפא ולנצחון היו מיחלים, אל הטבע עיניהם נשואות, וידו פתוחה לתת לצרכי העם – את הגשם. – יהוה היה אז אלהי ישראל, ולכן הוא גם אלהי הצדק. זהו הגיון כל גוי, המיטיב לכת ומרגיש את כוחו בעבודת אלילו וסמלו. בשני הצדדים יחד של אמרות העם כשהוא לעצמו, לבו ירחש תודה על המאורעות הגדולים שעשו אותו לגוי, על יחסו הטהור למועדי השנה ואשרו הבא מצאן מרעיתו ופרי אדמתו”.
“ואחר-כך, במועד הירידה – אלהים אלה אין כוחם עוד כלפנים; המה לא עזבוהו, רק שינו את מושגו: חיללו טבעו ומושגו, למען ישתמר אצלם. ה' אלהי הצדק אינו אחד עוד עם עמו, אינו עוד השם המפורש או ההרגשה העצמית של העם, כי אם אלהים המַתנה תנאים עם בריותיו… מושגו היה לכלי-תשמיש ביד הכוהנים, שמבארים כל האושר רק על ידי שכר שמיעת האדם בקול ה' וכל הרע על ידי אי-שמיעה בקולו, עונש הבא על ידי חטא”.
“ואחרי ששׂמוּ שכר ועונש במקום הכרחיות ההנהגה הטבעית בעם, החל כל הדרך הבלתי טבעי לשׂרור ביניהם. אֵל רוצה בא תחת אֵל מושיע לאדם אובד עצות וכו'. המוסר אינו עוד תוצאות החיים ותנאי הנטיה הטבעית היסודית של החיים ותנאי צמיחת העם, רק נעשה מופשט מן החיים ומתנגד לחיים”.
“זייפו את האלהים, זייפו את המוסר, והם (הכוהנים) הלכו עוד הלאה. כל תולדות ישראל לא יכלה עמוֹד בפניהם ויאמרו להסירה! – לכוהנים הללו עלתה לברוא מפעל זיופי נפלא, שעדוּת רבה על-אודותיו עצורה בחלקים רבים מכתבי-הקודש. בקלוּת דעת אין ערוֹך לה נתנו לכל קדמוּת ישראל, נגד המסורה והתולדה הריאַלית, מטבע דתית”.
“על ידי כוהני ישראל אלה נזדייף העבר הגדול בתולדות ישראל למועד הירידה, והגלות באה רק בתור עונש על העבר הגדול הזה”.
“על-ידם היו גיבּורי ישראל וטיפוסיו הגדולים של תולדתו לנופלים ורשעים”.
ועוד שפינוזה דן קשה ואמר:
“גם אם נסכים, כי העברים היו עם קשה-עורף יותר מכל העמים, אותו חסרון מונח בחוקיהם או במידותיהם שניתנו להם… וגם זה ברור, שלוּ רצה האל בהארכת ימיהם (ימי מדינתם), כי אז נתן להם חוקים ומשפטים אחרים עם הנהגה אחרת… אין לבאר זה באופן אחר, אלא רק שעוררו עליהם חמת אלהים לא רק מימי בנין העיר: על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת (ירמיה ל“ב, ל”א), כי אם עוד ממתן חוקיה; וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם… (יחזקאל כ', כ"ה)”.
“וכל מה שאעמיק לחשוב בזה, אנוס אנכי לומר עם טַציטוס, שדאגת האֵל להם לא היתה שלוַת קיומם, חפצו רק לנקום בהם… גם בלב השמים החימה כל כך גדולה, עד שגם בנתנם חוקים, שמטרתם הלא צריכה להיות קיום העם ושלוָתוֹ, המה יותר מוסבים לענוש את העם ולנקום ממנו. החוקים הללו אינם חוקים לפי מהותם בתור הטבת מצב העם, רק בתור עונש העם…”
לא נסתיר פנינו.
צִיּוּנִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א
הלל צייטלין הדפיס ביבליותיקה העברית במקצוע “חיי אנשי שם” חוברת חשובה בשני ספרים בשם “ברוך שפינוזה”.
“כשם שהחיים בכלל יש להם ערך אמיתי, כשהם חדלים להיות חיים פרטיים ומוגבלים והם נעשים כלליים ונצחיים, כן גם חיי שפינוזה העניים במובן הרגיל יש להם ערך רב גדול ונשגב מצדם הכללי והנצחי. העניות שבחייו היא היא עשירותם…”
לוּ היה הלל צייטלין גם משורר, כי אז הפך אותו הדבר, שהקדימו במבואו בתור דברים מאת המחַבר, והיה יודע שהחיים בכלל יש להם ערך אמיתי, כשהם חדלים להיות כלליים ונצחיים מופשטים ונעשים לחיים פרטיים, מוחשיים. היה יודע שעינו של אדם היא היא המַכרת העולם ומלואו; היה יודע ששפינוזה היה גם הוא אותה העין הפרטית, אשר ספגה אל קרבה הוית העולם, ושחייו של שפינוזה גם במובן הרגיל לא היו עניים…
והן גם הוא אומר בפרק השני: “אז רק אז נבין את העשירוּת שבחיי שפינוזה, אם נביט על העולם ממרום פסגת השקפתו: הוא חשב את עצמו למאושר, הטוב היותר נעלה, על פי השקפתו, היא ההכרה. תעודת האדם בחלד – לדעת את האלהים. אין מי שהשלים את התעודה הזאת כמוהו, ומצד זה אין מאוּשר כמוהו…”
ובעיקר השקפותיו על מאורעות חיי שפינוזה שמע המחַבּר לעצתו הכללית: “לבלי לשחוק,לבלי לבכות, כי אם להבין” – ויתאמץ להבין מצב נפשם של רודפי שפינוזה כמצב הנפש של גיבור הרוח הזה בעצמו. המאמץ להבין כל מה שהיה ביכולתו להבין ולסלוח כל מה שהיה ביכלתו לסלוח…
אבל אנו איננו יכולים לסלוח לרודפים, לאנשים האלה, אשר דחו את גיבור הרוח שבנו בשתי ידים…
הבקיאים שבנו מחפשים אחרי מקוריו העבריים של שפינוזה: הרי מעט חז“ל, הרי הרמב”ם, הרי הראב“ע, הרי הרלב”ג, הרי גבירול והרי חסדאי קרשקש, ואם תמצא לומר – הרי גם מה מרבי אברהם אוררה בספרו “לחם שמים”, או גם מהספר “שיעור קומה”…
וכל אלה הקטעים, שלקחם שפינוזה פה ושם, אינם נותנים גם חלק אחד אחוז משיעור קומתו, מקומת החושב הזה ומעינו הצופיה. כל אלה האבנים לא תתּנה עוד את הבנין המשוכלל.
גם העולם כבר ניתן לנו, כל המוחשים, אשר עליהם אנו דנים, כל הרעיונות והרגשות כבר ישנם פה ושם, פה ושם, והם מתהווים לכוח אחד גדול על ידי חשבון רב וגדול, מקבלים צורה חדשה על ידי המטבע של נפש אחת גדולה וכבירה.
אותו מאמר של הראב"ע: “והאמת שהוא יוצר הכל והוא הכל”, אם גם השאיר אחריו רושם עמוק בלב שפינוזה, אינו גם טיפה אחת מהים הגדול של שפינוזה. אבן אחת אינה עוד יסוד המגדל.
ועוד הפעם אנו שומעים האמרות הידועות, “שאם גם בדעת נפש התנגד שפינוזה אל היהדות, אבל יהודי היה שלא בידיעתו, ושיטתו איננה אמונת היהדות, אף לא הפילוסופיה של היהדות, אבל היא, אם הורשה להביע כך, המגמה האחרונה של היהדות. היא אינה מַתאמת עם היהדות כשהיא לעצמה; אבל מַתאמת עם האידיאלים הנצחיים של היהדות במובנם היותר טהור: הצדק המוחלט, השלום המוחלט והאהבה המוחלטת…”
והם דחו בשתי ידים את אותו האיש, שבידו ניתנה המגמה האחרונה של היהדות! עוד יותר: בני ישראל, אשר בבנו זה יתפארו עתה, לא לקחו מאומה מהתגלות אחרונה זו של היהדות ולא קיבלו הימנה כל עיקר.
שפינוזה השפיע על השכלת המערב ועל הפילוסופיה המערבית, השפיע על המשוררים הגדולים ועל גדולי בעלי האסוּפּוֹת, שמפיהם חיים העמים הנאורים; ואנחנו דחינו אותו ואת תורתו החוצה ונלך הלאה בתולדותינו ובמהלך חיינו, כמו לוּ לא ניתנה לנו ההתגלות הזאת, כמו לוּ לא נולדה כלל בקרבנו…
ומשני צדדים מתיחסים אצלנו אל שפינוזה, איתימא, רק תלמיד הוא ששתה מבאר רבותינו; ואיתימא, ענק הוא, שהאיר לכל העמים ולשונות, והוא בננו, הוא שלנו.
אבל שפינוזה לא היה תלמיד רבותינו, אם גם שתה את מימיהם, ואינו גם בננו, מפני שאנו איננו בניו… אי אפשר לחושבים רבים בלי שפינוזה; אבל אפשר לכל מה שנעשה אצלנו אחר-כך – בלעדיו. חושב זה או זה נהנה מאורו ונתגדל באורו ואנחנו לא נהנינו מאורו.
ונניח שהולדנו אותו האור; אבל כחד לא נוכל, שאנו לא השתמשנו בו כל עיקר…
ב
לפני מונח החלק האחרון, חלק שמיני מהספר “דברי ימי ישראל” מיום היות ישראל לעם עד הדור האחרון, מאת ד“ר צבי גרֶץ, פרוֹפסוֹר במדרש החכמות וראש בבית-מדרש הרבנים בּבּרסלוי, מתורגם בתוספת הערות והארות, חידושים ומילואים, מאת שאול פינחס רבינוביץ, עם הארות ומילואים מאת הד”ר א. א. הרכבי. למען ידעו דור אחרון בנים יולדו ויספרו לבניהם… והנה אני קורא בספר הראשון, היינו בפרק חמישי, המספר את הקורות משנת ה“א ש”פ עד שהוא מתחיל במאמר: היהדות בת שלושת אלפים שנה דמתה בדור ההוא (אחרית המאה הרביעית וראשית החמישית לאלף הששי) לגרעין יקר נושא פרי תהילה ספון וטמון בבטן האדמה, חבוש בשכבות אבנים ורגבי חול ועפר, המכסים אותו כולו, עד לבלי הכר פניו עוד… ושם ידובר על-אודות אחד מגיבורי הרוח ולוחמי מלחמתה אוּריאל די אַקוסטה, בלשון המחַבּר: “איש בעל רתיחת הדם, איש נלבב ומתלהב מכל רעיון חדש, איש שדמיונו מתגבר על שכלו ושולט עליו ולפעמים מבטל את השכל מכל וכל… איש שעל פי מידת נפשו הנוחה להתפעל ולהתרגש, בהיותו מלא הפכים מתגוששים ומתרוצצים בקרב לבו, נולדה ברוחו תסיסה מתמדת, התרגשות נגד היהדות אשר לנגד עיניו, אשר עשתה אותו לבועט בתורת קהילת יעקב בימיו…” ענק היה, בעל נפש כבירה, מחפשת ודורשת לה בסיס דתי מיוחד, נפש שבקרבה התנגשה המלחמה שבין היהדות והנצרות. בעודנו קתולי היה “אומר למצוא בקהילת ישראל הסמוכה את היהדות אשר בתורת משה בכל תמונתה ופשטותה, אמר למצוא בין אחיו יהודי ספרד, אשר בא בבריתם, עולם שכולו אורה, אשר בו תימצא תשובה לכל השאלות, פתרון לכל חידות עולמים והתרת כל הספקות…” ובבואו בברית היהדות לא מצא בה מנוח… נפשו התיסרה בכל הניגודים שבה ועינויי הדורות ותהי עלובה… תקופת החרם באה: “והנה כה היה אוריאל אַקוֹסטה בודד ונעזב בתוך העיר הגדולה המלאה חיים ותשואות. אחיו ובני עמו נבדלו מעליו ולשון הנוצרים אזרחי העיר לא ידע… נראה הדבר, כי בני עמו לא רדפוהו בקנאה ואכזריות יתירה, כי אחרי-כן ישב בשלום בקרבם כימי חמש-עשרה שנה והוא מוחרם ומנודה, ורק הבדידות היתה עליו למעמסה…”
אוּריאל אַקוֹסטה נכנע… “כמעט שהבטיח לחזור למוטב, ויוליכוהו לאחד מבתי-הכנסיות. והבית מלא אנשים ונשים, אשר באו לראות בתשובתו של אַקוֹסטה ואיך יקבל נזיפה… סדר התשובה היה ערוך על פי האוֹטה-די-פה, שהנהיגה האינקויזיציה בספרד ופורטוגליה לשבי פשע… בבואם אל בית-הכנסת עלה על הבימה ויקרא באזני כל העם את כל חטאיו ועוונותיו… אחרי הוידוי הגדול לחש הרב דברים באזנו, ויעמוד אַקוֹסטה באחת הפינות ויפשוט את בגדיו עד לחצי גופו וישתטח על פניו, וילקו אותו מלקות ארבעים חסר אחת.. אחר-כן ישב כנזוף על הארץ ויקבל נזיפה… (ואחרי קבלת הנזיפה ישבו שלושה חברי בית-דין ויתירו את נדרו…)”; ובכל אלה לא אמרו די. כי “ציוו עליו להשתטח על מפתן הבית, והעוברים עליו ירמסו אותו ברגליהם …”
חזיון מעציב קורע את הלב ומיסר את הלב. חזיון-תוגה ומעליב לדורות. כי אמנם אוּריאל אַקוֹסטה לא היה אחד מאתנו, אשר נקרע מעלינו, כי אם אחד שבא אלינו, בא אלינו לבקש מרפא לנפשו, מבלי שהיתה היכולת לנו לתת לו אותו המרפא… היהדות היתה חייבת לתת לנפשו של המחפש הזה תשובה מספקת ולא – להלקותה ארבעים חסר אחת…
ג
ב“לוח אחיאסף” תר"ס נדפס מאמר שיש בו ענין בשם “מרכז הכוח”.
מחַלק הוא בעל המאמר בין בני בית-ראשון לבין בני בית-שני. הראשונים התרכזו רק במרכז המקום, והאחרונים – במרכז הרעיון.
ועל כן אנו רואים, שכל המלחמות הפנימיות (בימי בית-שני) סובבות לא על המרכז המקומי, כבימי בית-ראשון, בימים שהמקום היה עיקר והרעיון טפל לו, “אלא מסביב להרעיון. – ירבעם בן נבט לא הכניס רעיון חדש לתוך גבול ישראל, אלא בנה במות לאלהי ישראל בבית-אל ובדן; אבל ההילנים לחשו לאנטיוכס, שיעמיד צלם בהיכל”.
“וכן החלה מלחמת אויבי ישראל נגד הרעיון: אנטיוכס לא החרים את המקדש, אלא העמיד בו צלם!”
אבל לדעתי אני נוכל לומר, שגם המלחמה הפנימית בימי בית-ראשון היתה מלחמת הרעיון.
הניגוד הפנימי שבין ירבעם בן נבט ובין תורת הנביאים, כלומר – בין רוח העם בכלל ובין רעיוני מוסר של אותם היחידים, היה לא פחות מזה שבין המקדש לצלם.
בעל המאמר הזה הולך לשיטתו, ש“האישים החזקים בדור אינם אלא תולדת העבודה בחשאי של כמה וכמה דורות, אשר כל כוחותיהם התרכזו במרכז אחד, כדי לבוא לידי גילוי וכו'”. אבל הן גם הנביאים לא היו תולדת העבודה בחשאי של כמה וכמה דורות, והלא המה התנגדו לרוח-העם וכפו עליו את ההר כגיגית…
ד
מענין מאמר אחד, שנדפס ב“השילוח” כרך א', בשם “מלחמת הקוּלטוּרה בישראל”.
“הרוחניות – אומר בעל המאמר, - אם כי סוף סוף גברה ידה והיתה למניעה ראשית במהלך תולדות ישראל, לא היתה הראשונה בזמן וכו'. הרוחניות עתידה להיות מושלת; אבל בתחילת חיי האומה וראשית התפתחותה באה הנטיה החילונית בלי ספק ראשונה לידי גילוי ולידי התפתחות, באופן שבראשית גילויה של הנטיה הרוחנית כבר חצבה לה מושב איתן בלב העם וכבר קיבלה צורות מוצקות. החילוניות הזאת לא בנקל כל כך ויתרה על זכותה, אשר כבר רכשה לה בכל פּינות חיי האומה; אדרבה, היא עמדה על נפשה בכל כוחה להגן במלחמת היאוש על כל שעל, אשר גזלה הימנה אחותה”.
“טעות גדולה – הוא מוסיף ואומר – מושרשת היא, לחשוב את ההתקוממות של המכבים לנצחון רעיון הרוחניות בישראל; אדרבה, היא היא הצורה השניה, אשר בה קמה אז החילוניות אחרי אשר הרוחניות של הסופרים היתה מושלת יחידה בעולם היהדות דורות הרבה. מרידת המכבים היתה נצחונה האחרון של החילוניות, הסתיו שלה אחרי שכבר החלה שמשה לשקוע”.
נשמת החילוניות הזאת עודנה מאירה ברב בנשמות הצדוקים וגיבורי המלחמה, שנלחמו עם כובשי רומא ומכחידי העם.
“ירושלים הובקעה – יסיים – היכל החילוניות היה למאכולת-אש, העם נפזר לכל עבר. וזאת היתה המפלה האחרונה של רעיון החילוניות בישראל. עץ הדעת מצץ תמצית לשד חייתו של עץ החיים, עד כי יבש גזעו ושרשיו נרקבו”.
“אז החלה הגלות הארוכה”.
ה
“הגע בעצמך: ספר על דבר תורת המוסר של היהדות וכו' לא מצא מקום להביא את המאמר: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים!”
מעין הטענה של הסופר ד"ר ד. ניימרק על ספרו של לצרוס בדבר מוסר היהדות.
וכה “הוא רואה חובה לעצמו לבאר בקצרה את השקפת היהדות האמיתית(!), ההיסטורית(!), על דבר בסיס המוסר והאבטונומיה המוסרית”.
“בסיסן של כל מצוות התורה, כלומר, כוח-החיוב שלהן, הוא – היותן מצוות אלהים. אלהים הוא בסיס התורה, אלהים ברא את כל העולמות, הוא מנהיג אותם ומשגיח עליהם, על כן בידו לצוות, וציוויו מחייב את האדם לקיימו. כל מצוות התורה שוות הנה בזה, שכוח החיוב שלהן בא אך מתוך היותן מצוות אלהים. כוח-החיוב של מצוות אלהים מיוסד על הבריאה וההשגחה. אלהים ברא את העולם, מנהיגו ומשגיח עליו, על כן אסור לעבור על מצוותיו” (“מוסר האבות” – ביקורת – “השילוח”, כרך ששי, חוברת ב').
ואני תמה, איך מניחים המה לצרוס וניימרק גם יחד את היהודים ומדייקים רק ביהדות. – שניהם שכחו, שהעברים הקדמונים קדמו להתגלות היהדות ושלהם היו דרכים שונים מדרכי היהדות. גם היהדות המאוחרה אינה עומדת כולה על יראת-שמים ורק על יראת שמים- ולה עוד פנים שונים…
היהדות היא רק שׁם מופשט. אין יהדות יסודית; יש רק אנשים יהודים חושבים ועושים בעתים וזמנים שונים.
גם דברים שאמרם משה באו נביאים אחר-כך וביטלום… גם משה עצמו ביטל את הקודם לו… אלהים הוא בסיס התורה; אבל כשם ש“התורה לא ניתנה חתוכה”, כך שינה גם אלהים את המטבע שלו…
מסיים הד"ר ניימרק לאמור: “היהדות אינה פילוסופיה, כי אם דת”. אבל אם נקח לנו לקו את ערך המושגים המוסריים-הדתיים המופשטים, מבלי אשר נשים לבנו אל האנשים אשר עשו אותם בצלמם, טועים אנו.
לא תורה מוסרית מופשטת של היהדות בתור שיטה קבועה תציין לנו ערך הדברים והמעשים, כי אם האפשרות לברוא אנשים בצלמה ולהחיותם.
אבל הנה באותה מידה שניצחה היהדות ומצאה לה קן בלב היהודים – בה במידה נתמעטו הפרצופים של נושאיה. מה לנו דברים נישאים כשהם לעצמם, אם שחה קומת האנשים על-ידם.
גם המאמינים בערכה המוחלט של היהדות אינם מכחדים, כי תקופת העוז של ישראל ובסיס עם ישראל בתור גוי בא ברובו באותם הימים שעשה לכאורה הרע בעיני השם.
אמנם כן, ביבנה ניצחה רוח היהדות; אז היתה שארית ישראל לגוי שומר אמונים; אבל מה המה אותם הזהירים במצוה קלה כבחמורה מול גיבורי ישראל שכבשו את הארץ ונלחמו לה?
הערביים ניצחו על ידי ההתגלות הדתית, שהיתה לחבל נחלתם הם; רכשו ארצות רבות על ידי האלהות החדשה שהחלה לפעם בהם ודברי העוז של נביאם; אבל העברים נחלשו בכוחותיהם על ידי התגברות הרוח הדתי.
האיסלאם כשהוא לעצמו אינו ממלא אותנו בפחד נורא, הוא גם לקח איזה חלקים ויסודות מהיהדות; הוא בא מן היהדות, אבל כוחו החיוני עולה על זה של היהדות.
די באותו החזיון ללמד אותנו, כי ערך הדברים המופשטים אינו עושה הרבה, שאך המעשים המה העיקר והאפשרות החיונית להעמיד גיבורים ולהחיות שבטים.
לא! איני יכול שאת עוד את הזיופים המוסריים שלנו ואת הזיופים התולדתיים.
מה יתנו לנו מאורות גדולים, אם יסבו לנו ליקוי נשמה …
ו
בספר “הממון” להסופר ח. ד. הורביץ אני קורא את הפרק האחרון בדבר “פעולת הממון בחיי היהודים”, והדברים כתובים בטוב טעם.
"האדם חורש את האדמה, זורע, קוצר את השבלים, דש, טוחן ואופה לחם. כל העבודות האלה כשהן לעצמן אינן נעימות ואינן נותנות לו את עונג היצירה השירית; אבל לפני עיני רוחו, בכל עת עבודתו, ירחף הלחם שיאכל, והלחם הזה הלא מספיק הוא את רעבונו ומסב לו עונג, אשר ישתרע גם על העבודה. האיכר רואה את היחס החי שבין עבודותיו השונות ולחמו אשר יאכל, ובכל עבודה ועבודה שהוא עובד בשדהו, בגרנו, בביתו, בכל תנועה ותנועה שהוא עושה – הוא כמו מרגיש תקופות ידועות של התהווּת הלחם, כמו יחוש בלבו איך יצמחו הזרעונים, תפרחנה השבלים, יבושלו הגרעינים, ישתנו ויסתגלו יותר ויותר אל הצורה אשר עליהן לקבל בכדי להספיק את רעבונו, היא צורת הלחם: יען כי כל השינויים האלה יעָשו בעזר עבודתו, בעזר כל חלקי עבודתו. ומפני שרואה האיכר ומרגיש את הקשר החי, הטבעי, אשר ימָצא בין כל תקופות עבודתו וחלקיה, ובין תקופות התהוות הלחם, אשר אליו ישא נפשו, לכן תיעשה גם העבודה בכל חלקיה ורגעיה חביבה עליו ויקרה לו בשביל תוצאותיה המועילות והנחוצות לקיומו ולהשתלמותו…
“בלי יסודות מוסריים ופיוטיים בעצם העבודה, בלי עונג ושירת החיים, אשר ימצא האדם בהספקת הצרכים – יעשה קיומו של אדם לדבר הנמנע; בקרב הציבור הנוסד על הממון יעשו כָל החיים המעשיים לאסון גדול ונורא; בלי יסודות המוסר והשירה יסתור רצונו של האדם את עצמו ואין בכוחו להתגשם בפועל”.
“היהודי לא מצא כל חפץ במסחרו או בעבודתו כשהם לעצמם, מפני שהממון היה אצלו למחיצה בין עבודתו ותוצאותיה, או במלים אחרות, מפני שכל מטרת עבודתו ותכליתה היה הממון. היהודי גם לא יכול להכניס יסודות אסתטיים ומוסריים בעצם מסחרו ועבודתו”.
“ולאט לאט נבראה תהום עמוקה בין חיי היהודי המעשיים ובין שאיפותיו הנאצלות והפיוטיות”.
“לבו של היהודי היה רחום וחנון, הוא יודע את נפש העני ופיזר נתן לכּל ביד רחבה; אבל בעסקיו ומסחרו לא ידע חנוֹת, לא ידע רחמים ורגשות נדיבים, כי כל רצונו היה משועבד לממונו…”
“הקרע הגדול הזה, אשר נברא בנפש היהודי בין חלק רצונו המעשי-הריאלי, ובין חלק רצונו הפיוטי-האידיאלי, התהום העמוקה שהפרידה את יצרו הטוב מיצרו הרע – המה עשו את היהודי לבעל דו-פרצופים שונים וסותרים זה את זה…”
והסתירה הזאת לא באה מן החוץ וברבות הימים, כאשר יחשוב הסופר הזה לפי השקפתו הכלכלית כי אם מבפנים ומשכבר הימים… היסוד הראשון לאותה הסתירה הונח ביום שחדל עמנו להיות עם היושב על אדמתו והסכין אל הרעיון ללכת גולה בין הנכרים וקדשיו בידיו…
גם לרוח יבנה ובנותיה אי אפשר בלי אדמת יהודה ובלי מקום תמידי לבני העם לשאוב את כוחותיהם ממנו ולהתקיים על ידו. את המצוות והמעשים אין לחַלק לאותם התלויים בארץ ולאותם שאינם תלויים בארץ, אחרי שהכל תלוי בארץ ובאותה אדמה נושבת, שממנה יצא רוח העם…
אותם האנשים שנפלו על-יד חומות ירושלים לא היו קצרי-ראות; ואלה שאמרו לנפשם: נניח לאויב את האבנים החָמריות ונברא יבנה לדורות – לא היו רחבי-ראות.
ביבנה יצאה בת-קול, שם נעשתה הנשמה שלנו לנשמה בלי גוף, והגוף לגוף בלי נשמה…
פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, ואבן לאבן תתּנה את הבנין; ובאין בחיינו האבנים לבנין חברתי מתוקן ושלם, כל המגדלים שלנו פורחים באויר…
אם על ידי אותו הקרע ההכרחי אין גם בית אחד שלם בישראל, אין אף משפחה שלמה אחת, אשר המסחר והקנין יתנחלו בה מאב לבן, איך אפשר לנו לברוא שבט ועם.
טעות גדולה היתה לחשוב את חיי-העולם, בהיותם כפי הנראה מופשטים מזמן ומקום, לקנינים הקיימים ומשותפים של האם, וחיי-השעה לבודדים וארעיים; אדרבה, דוקא חיי-השעה בשלמוּתם והאפשרות הארצית לבנות בית ומשפחה – הם הם הקנינים המשותפים והציבוריים, כלומר – הקנינים שרק על ידם הציבור מתקיים ואפשר לו להתקיים.
ציבור שחי מבית-הכנסת בעיר וילנה, הנבנה לשם אלהי ירושלים, אינו עוד ציבור גמור, אם איננו אלהי אותם האבנים והעצים שנשתקעו בבנינו.
כל עוד שהמדור התחתון שלנו רקוב, מה תועלנה לנו העליות אשר נבנה לנו; וכל עוד שבהקיץ אנו רסוקי-אברים, החלומות שלנו שוא ידברו…
ז
מתפלא סופר אחד וקורא: "כאילו יש לנו להתאונן על זה, שכל העמים האחרים שבקו חיים לספריהם. ספריהם חיים והמה מתים, בעוד שאנחנו אנו וספרינו חיים אנחנו כיום הזה! (ד“ר ניימרק באחד ממאמריו ב”לוח אחיאסף").
אבל הוא הדבר שאנו שואלים: האם באמת אנו חיים? האמת הוא אותו הפזמון היפה, שבשעה שכל העמים העתיקים שבקו חייהם, נר ישראל לא נכבה.
מה יתן לנו שבחה של התרבות שלנו, אם אנו בעצמנו פג טעמנו! מה לנו כל התשבחות הללו, אם נס ליחנו!
התרבות היא רק סכום החיים העממיים, ומה שמחזרת היא שוב להחיים. מה לנו שרשים, אם הוציאו לנו אילני סרק? מה תתנה לנו מלים שנתיבשו – במקום פירות?
“אני מצייר לי את טיפּוסה של הרוח הישראלית – אומר הסופר הנ”ל – ביחוסה לשאר האומות, כזקן שראה חיים ויודע את ערכם, העומד על גבי גדוד נערים משחקים בתמונות ששר ופסלי שיש, והוא קורא אליהם: לא תעשה לך פסל וכל תמונה! אל תבלו את ימיכם במעשי נערוּת, החיים תובעים את תפקידם, היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק!"
אבל הזקן הזה, שראה חיים, ישָרת אותם הנערים ויכנע מפניהם.
בא אותו סופר לידי מסקנה, ש“כל כוחה של קוּלטוּרת ישראל מונחת בשתי הסגולות הנובעות מתוך שני הרעיונות האלה: סגולת ההתפשטות מתוך החוג הלאומי להיקף הגדול של האנושיות וסגולת ההתכווצות מן ההיקף הגדול של האנושיות למרכז הלאומי. רעיון האחדות מוליד את מידת ההתפשטות ורעיון ההתפשטות את מידת ההתכווצות הלאומית; השתתפותן של שתי המידות האלה בפעולה מתמדת אחת זה הוא תוכן התפתחותה הקולטורית של האומה היהודית, זה הוא יסוד תורת המוסר שלה, אָפיה הלאומי והעבודה ההיסטורית”.
בנוגע לסגולה השניה באמת יש לו איזה סמוכים; אבל מה טיבה של בריאה זו, שעשתה אותנו, נושאיה, לחלושי אברים? מַלאכוּתנוּ היתה לברוא מושג העם בתולדה ולצרף החלקים האנושיים למרכז לאומי, ואנחנו בעצמנו הננו גוי אובד.
“נצחון בבל, הוא אומר, היה נצחון לפי שעה, ומפלתה של ירושלים היתה נצחונה של האומה היהודית”.
ישמרנו אלהים מנצחון שני כזה!
ח
זאב יעבץ הוא אדם ישר, סופר אשר שפתו אתו והולך לבטח דרכו. הוא כתב ב“ספר השנה” מאמר בשם “עולמות עוברים ועולם עומד” והוא בא למסקנה הידועה, שה“עולם העומד” הוא העם העברי, וה“עולמות העוברים” הם יוָן ורומא וגומר.
ובשל מי האבידה, הוא אומר – רק פעם אחת נחפזה יוָן בפחזותה וחיבּלה ברוחה להוציא דבר על פי עֵדות החושים לבדם, בלי חקור עוד. עיני הבשר ראו את הגוף, החומר ולא יותר, ויקחו את החומר לראשית להם וישגו את השגיאה הגדולה, אשר יכּשלו בה תמיד אלה ההולכים אחרי עיניהם. החפזון הוליד את המהומה והמבוכה בכל תרבות יוָן, והעמים הבאים נספחו אחריה; המבוכה הזאת הולידה את הטלטלה הגדולה המקלעת את הספרות בכף הקלע וכו'".
לעומת החפזון שנחפזו אבות חכמי-יפת לשום את החוש לבדו לעֵד ולדיין לדברים העומדים ברומו של עולם וכו' גדול היה כוחה של תורת ישראל, של האבות ושל הנביאים, שהם מדמים הצורה ליוצרה ונטיעה לנוטעה וכו'. “תורת יוָן נוטה הנה והנה, כי לא תמצא מנוח לכף רגלה ותורת ישראל דורכת עוז, צועדת צעדי אוֹן, כי דרכה נכונה לפניה, כאור נכון מוצאה. הספרות האירופית היא המחפשת תמיד, על כן מחזרת היא על כל הצדדים הנה והנה, ותורת ישראל היא המוצאת, אשר מצאה בראשיתה את כל אשר לתרבות האדם חפץ בו”.
"מערכת הדעות והמידות המשתלשלות מתורת משה כנגד הדעות והמידות המשתלשלות מתורת יוָן היא:
תורת ישראל / תורת יוָן
דעת האלהים. / דעת הטבע.
הרצון. / האונס.
האהבה. / הכוח.
המוסר. / היצר.
הצדקה. / התוקף.
משפט הצדק. / משפט התועלת.
דרך הסיפוק וקיום עצמו וזולתו. / דרך הכיבוש וקיום עצמו ואיבוד זולתו".
אם יעבץ חושב את עצמו ל“איש” ואת אַפּלטוֹן ל“נער”, לפי משנתו של המשורר ההיתולי הַינה, ישמח בחלקו; אבל אם יקרא בקול גדול יהודית: אנחנו גוי איתן, עם עתיק, נכבד ונאדר, והם, היוָנים, הם עם המרקד לקול כל חליל, אך ננוד לו.
נניח, שבאמת קודמת דעת-האלהים לדעת-הטבע, הרצון לאונס, האהבה לכוח, המוסר ליצר, הצדקה לתוקף משפט הצדק למשפט התועלת ודרך הסיפוק וקיום עצמו וזולתו לדרך הכיבוש וקיום עצמו ואיבוד זולתו, אנו שואלים – איזו זכות יש לאדם מישראל עתה לעשות את עצמו שותף לכל אלה?
ולאידך, הן היו לאבותינו בני-התורה אבות בעלי פנים אחרות. בדורות הראשונים נמצאו גם בנו חיי הטבע יותר מדעת אלהים, הכוח בימי קדם היה לנו יותר מהאהבה, היצר היה עולה על המוסר, ובכבוש ישראל את אדמתו היה היסוד הראשון קיום עצמו ואיבוד זולתו. לא הצדק כתב מילים אלה: “לא תחיה כל נשמה!” – אלא התועלת והשאיפה להיות לגוי על פני האדמה. והמה לא הקפידו כלל על זה, שמא יאמרו אומות העולם: ליסטים אתם!
ודעת-אלהים בעצמה, האם איננה דעת-הטבע בכלל? ולהיפך: האם דעת-הטבע אינה הכרת הכוחות האלהיים שבעולם? גם לעם ישראל נתגלה אלהים בקולות וברקים… מראה הקשת הוא לו לאות ברית, והשמים מספרים כבוד אֵל, כלומר – על ידם מתגלה כבוד אֵל… אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות, שהן עומדות ואינן יודעות על מה הן עומדות! הביטו אל השמים והארץ.
והרצון, אשר בו יתפאר ישראל, הבחירה החפשית, שהיא יסוד כל המוסר, לא יעצור אותו לדעת את היסוד הגדול של בעל-כרחך. אין אדם – בעל הרצון – נוקף אצבעו מלמטה, אם אין מכריזין עליו מלמעלה. גם הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, אבי הרצון, הוא כל כך סבוך בחבלי ההכרח של עולמו, עד שאינו יכול לשנות מזלו של אלעזר בן פדת, אלא אם יחריב את עולמו ויברא סדר אחר…
מתנגדי היצר לא שכחו לומר לבניהם: שיננים! חטפו ואכלו, חטפו ושתו, כי האי עלמא דתאזלו מינה כבי-הילולא דמיא! עתיד האדם לתת דין-וחשבון על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה!
לנו אומרים: רחמנים בני רחמנים אתם! ולנו נאמר: אסור לרחם על מי שאין בו דעה. אף רבי, שפתח אוצרות בשנות רעבון, הכריז: עם הארץ לא יכנס! וכשבאה לפניו בתו של אחר לבקש חסד קרא ואמר: עדיין יש לזרעו של זה בעולם!
לבנו נרעש, הנה אלישע בן אבויה, אחד מאלה שנכנסו לפרדס, ואם גם קיצץ בנטיעות, הנה כבר עלה עשן מקברו, בתו הרכה והמעונגה ראתה חיי צער ובאה היא לפני נשיא התורה, עטופה. העניה עומדת על יד הפתח, שפתיה דובבות בלחש: רבי, פרנסני! – אבי המשנה לא ידע רחם ודוחה את זו בשתי ידים.
והנה בא יעבץ ולוחות שנים בידו, זה של תורת יוָן וזה של תורת ישראל. על הראשון כתוב תוקף ועל השני צדקה.
שְׁאֵלוֹת וְהֶעָרוֹת
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א
שאלת אותי בני: – מה דעתי על-אודות נביאי-הבעל ואליהו התשבי?
כל ישראל מדן ועד באר-שבע נקבצים לפני הר הכרמל… אליהו שנותר נביא ליהוה לבדו ונביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש… שנים פרים – אש לא ישימו – והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים… ויקראו בשם הבעל מהבוקר ועד הצהרים לאמור הבעל עננו ואין קול ואין עונה… ויפסחו על המזבח אשר עשו… ויקראו בקול גדול… ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם… ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול… ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי… ותפול אש יהוה ותאכל את העולה… וירא כל העם ויפלו על פניהם… ויאמר אליהו להם תפשו את נביאי הבעל… ויתפשום ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם…. ויאמר אליהו לאחאב, עלה, אכול ושתה, כי קול המון הגשם.
מלחמת צירי האֵלים בבין-הערבים לפני עם פוסח על שתי הסעיפים. קול המון, וקול הנביאים ברעם והתגודדות ברחמים עד לעלות המנחה.
אֵלים נלחמים לפני שבטי גוי; והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים; ונביאי האל השני, שלא ענה באש, נתפשים ונשחטים אל נחל קישון.
באותה שעה נחתמו תולדות ישראל ונחרתה הרת עולמו; באותה שעה גברו אראלים על המצוקים…
ושם בסתר נפשי אשמע קול מדבר, שאילמלא ניצח אליהו התשבי את נביאי הבעל, כי אז היה לתולדות ישראל מהלך אחר וצביון אחר.
מאמין אני, שאילמלי “כתלי בית המדרש” לא “הוכיחו” לנו… אז אולי לא נגלינו מעל ארצנו ולא עזבנו את אדמתנו.
כל זה הריני מגלה לך בחשאי, רק בחשאי.
שאלת אותי, בני: מה דעתי על-אודות המקרא “ובחוקותיהם לא תלכו!” שאלה גדולה שאלת, ובידי אין להשיבך אלא זאת, שאני רואה ביסוד זה את העקה היותר גדולה לרוח ישראל.
תכסיסי המוסר של ישראל ושכלול רוח ישראל לא היתה ההשלמה עם כל העולם ועם כל חזיונות העולם, רק הסגירה בפני העולם ועצימת-העין בפני חזיונות העולם.
לא הרהיבו לפתוח לפני השבטים העברים שערי העולם ואת חזיונות החיים, רק שפכו סוללות לפני עינם ולבבם ועשו אותם לגוי סגור בתוך ביתו הצר.
נקל להתגאות ולומר: אנו קרויים אדם, רק אנו, אנו בעלי האור והמה התועים, אנחנו הטהורים והמה הטמאים; אבל איני מאמין שזכות בידינו להתפאר כך, כי הן מרדנו בכל האור המתגלה בעולם ובחיים ובחרנו רק אור אחד.
בחשאי אני מגלה לך, שכל הבדל והגבלה של גוי ואדם יחד היא מארת החיים.
וששאלת אותי, בני: מדוע לא יבער הסנה? זהו באמת אחד ממעשי נסים, שאין עליהם תשובה…
אבל הן גם משה השואל אמר: שלח ביד תשלח!
ואותו דבר בראשית תולדות הדת וקדמותה נותן מקום לחשוב… לבורא עמנו חסר היה כבר אז העוז הגדול, הבא רק מבטחון להצלחת מעשי-ידיו; גם הוא אז לא האמין בהצלחת דרכו, ורצונו היה רק כהכרח הבא לו מאת האלהים שוכן בערבות.
לבי לא ירגע גם לזאת, על אשר אדון הנביאים קילל את עמו אשר יצר ואשר נשא בחיקו.
“שלח ביד תשלח” – יתקיים עם זה באחר. מחשבות כאלה עלו על לב השומע צעקת עני עמי ואשר היה קרוּא להושיע לעמו!
ההרהורים האלה מעיקים עלי הרבה.
מרגוע תן לי, בני, ולא שאלות.
ב
שאלת אותי: אם יש לכשרונות בני ישראל תקוה ועתיד? שאלה היא שקשה למצוא עליה תשובה… ומי יודע אם יש בנו כשרון?
אין זה כשרון, להיות בקי וחריף, בעל-זכרון ועוקר הרים; אין זה כשרון כלל, להיות יודע הרבה ותופס דברים הרבה, לומד הרבה וזוכר ענינים הרבה.
יש אצלנו רק בעלי-מוחות ובעלי-שכל; החושבים שלנו כמו אומרים את מחשבותיהם מתוך הספר. עוסקים אצלנו במחשבות ובתורות, בלי כל הכרח פנימי ובלי כל צורך נפשי כלל.
רגילים הם צעירינו לסגל להם תשובות על שאלות שלא שאלו בעצמם. דנים המה על דברים שאינם שלהם. – –
יחסר להם, לצעירינו, כוח המוליד דברי עיוּן ואין להם הרגשה חיונית; המחשבות אצתם אינן תוצאות תסיסת החיים ומהלכם, אחרי שאין להם חיים פּנימיים, וחסרה להם הרוחניות בלא-יודעים.
המסורה העתיקה של אלפי שנה, כל המקובל והנשנה לנו זה דור דור כיבה בנו את הנר הפנימי המושכלי והחיוני ועשו את האדם מישראל לאיש בעל מוח בלי לב.
כמות הספרים שלנו ומדרש המחשבות בנו רבים הם אלפי מונים על איכות המחשבות עצמן, שנחשבו ונתחדשו בנו.
אנשים כהרא“ש, ר' עקיבא איגר והגר”א שכיחים רק אצלנו. רק בינינו אפשר היה לדעת הרבה ולשנן הרבה, מבלי צל מחשבה מקורית ורעיון פורה.
גם בעלי הכשרונות שלנו המה כמו סריסים, סריסי המחשבות המה וטמטומי הרגשות.
לוּ עם בּוּר היינו ולוּ לא היו בינינו קוראים בספר, כי אז אולי היתה לנו תקוה להשתלם בהתנערות הרוח תוך מהלך המחשבות והדעות. אבל עכשיו שעם-הספר אנו, אחרי שרוב בני-ישראל המה כותבים ספרים ומחַבּרים, מבלי איזו מחשבה חיה ואפשרות של מחשבה חיה, עכשיו שהאותיות המתות המיתו כל רוח חיים בנו וכל התעוררות נפשית לבנות מעצמה – הרי הכשרונות שבנו הולכים ונפסדים מאליהם ואינם מביאים ברכה כלל.
ובעידנא דיאוש אין אני מאמין גם שתחיינה העצמות היבשות האלה.
ג
מחוץ למחנה. – ראוי לשים לב לחזיון זה, לאפשרות חזיון זה בגיטו. פה רק פה פוגשים אנו אנשים, אשר אך תפקחנה עיניהם מעט לדעת ולהשכיל, תיכף תבוא בהם על ידי זה טינה רבה לעמם ולמסורת אבות, והם חושבים את כל קדשי האומה ואת האומה גופא כאסורים על ידיהם, כאויבים לחייהם ולכל משאת-נפשם. – חזיון כזה כמעט שאינו נמצא אצל כל אומה ולשון. שמה אפשרית רק מלחמת הדעות מבפנים, שמה, לכל היותר, אפשרית מלחמת הכיתות להחברות המדיניות; אבל כל השכלה וחירות לא הביאה אצלם שום משטמה להעם בעצמו, לא גרמה לנסיגת אחור מן העצם עצמו…
ה“השכלה” אצלנו לא היתה רק מלחמת-הדעות ובקשת חירות המחשבה, כי אם בה התגשם החפץ לפרוק מעליה את עול האומה ולהילחם כנגדה, כמו נגד אויב מבחוץ.
עוד יותר: כל אלה הבנים-הכֶּחשים, שהרימו אבנים נגד נחלת האומה ושבאו לרוצץ כל יסודותיה, כי צררו אותם וסבלו הרבה ויהיו לקרבן דעותיהם במלחמתם עם ה“קנאים”, כלומר, עם אנשי האומה שהגינו על עצמם, יפעלו עלינו כגיבורי-הרוח – הם, הבאים לחלל את השם, לא פחות מאלה שמסרו נפשם על קידוש-השם.
אפשרות אותו החזיון, חזיון שלא נפסק גם בזמן התנועה הלאומית שלנו ומקומו עוד היום בכל בתי ישראל, שבתי-מדרשיהם נעשו קבריהם לבניהם, הוא דבר הראוי לשום לו לב ולחשוב עליו…
מקדמת דנא. – בראשית התפתחותו של כל עם, כל מושגי השירה והדעות מעוטפים עוד במעטפת אגדה אלילית; ברבות הימים ירדו הגרמים השמימיים ארצה, רצוני לומר – דברי החזון יקבלו צורה יותר ממשית ויותר קרובה אל החיים.
ואצלנו הדבר להיפך, בימי קדמותנו שר העם: הגידה לי שאהבה נפשי: איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים? – אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכונת הרועים. – הנך יפה, רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים. – ואחר-כך, אחר-כך? – מה הגידו לנו שירי חיים אלה ואיזו צורות לבשו בדמיוננו? – – –
טעון גניזה. – ראוי לשום לב לאותו המאורע הרוחני אצלנו בימי קדמותנו, שכמעט אין לו דוגמה. ראוי לשום לב, שבעלי הרוח שלנו לא יכלו לבצר את ממשלתם רק בגניזת דברי אחרים… גם את קוהלת, שיר השירים, את יחזקאל ועוד ביקשו לגנוז; ביקשו לגנוז כל הדברים שסותרים דברי תורה… מאורע כזה, שמאַשרי העם בעצמם יזידו לגנוז קניני העם בעצמו, קניני הרוח של היחידים, היא עריצות, היא הגזילה הרוחנית היותר גדולה בתולדות העמים.
מסורה. – אי אפשר להכחיד כלל, כי העובדה שכל הסייגים לתורה, כל השמירות היתירות לכל תו וקו, לכל ניקוד נחשבו אצלנו כדברים שנמסרו ונשמרו מפה לפה ומדור לדור בלי שינוי, העובדה הזאת היא רק כמין צביעות; מתירא אנכי לאמור – מין שקר גלוי: את אישון עינינו יבקשו מאתנו לקחת ועל בבת עינינו יבנו מצודות…
נוסח. – שירת תפילתנו נקראת נצלנו נוסח, רק בשם נוסח. גם השירה שבלב והשתפכות-הנפש מנוסחה וקבועה היא לדורות.
זה אלפי שנה אנו מתפללים ומשוררים לאלהי אבותינו על פי נוסח נפשי קבוע ומסור מאב לבן, לא הוספנו ברב ולא חידשנו.
נוסח, הכול מנוסח אצלנו.
עם וארץ
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בְּחֹמֶר וּבְרוּחַ
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שׁוּרָה רִאשׁוֹנָה
א חֹמֶר לְבִנְיָן
במערבא, מקום מושב חכמת-ישראל וחיבור ספרים בשימוש כלי הנשק של המדעים הכבדים, המנהג להביט על מעשה הספרות העברית הקהלית ועל כתיבת המאמרים בשפת עבר בקלות-ראש. השאלות והויכוחים אצל אחיהם בני רוסיה יום יום וחייהם הספרותיים אינם אצלם מדע כל עיקר, בעל תוכן אמיתי, באשר באים המה מסתם סופרים ולא מאנשים חוקרים, באש הרצאת הדברים האלה אינה מאומתת בהערות ובראיות ממקורים ספרותיים… הם, בעלי חכמת-ישראל, בטרם יבואו לרעיון צירופי ומשפט תולדתי, מחפשים חיפוש רב בספרים עתיקים, בכתבי-יד שונים וברשימות הקורות והזמנים, ואותו הרעיון אשר יבטאו, או המשפט אשר יוציאו, הוא רק סך-הכל מחשבונות רבים ותוצאה אחרונה מיגיעה מדעית רבה; תחת זה העבודה בספרות העברית מהירה היא, רק עבודה בת-יומה. היא שופטת בקלות-ראש את הדברים לראש ולאחור; והמחשבות והמשפטים נארגים ונאמרים בה בנקל, בלי כל ראיות מדעיות וכובד-ראש. – אִספו חומר הרבה, אומרים הם, ואחר –כך תתבוננו. למדו הרבה, חפשו הרבה ועיינו הרבה, ואחר זה תשפטו. למדו ואספו את הפרטים ואת פרטי הפרטים, ואחר –כך תהיה לכם הצדקה להוציא מהם כללים…
ובספרות העברית טוענים להיפך, עונים אנו לאמור: אנו בני-החיים וקרובים אנו אל החיים, והם, העוסקים בחקרי-קדמוניות, קבורים בספרים ובכתבי-יד נושנים; לנו הכוח של הדיבור החי ושל המחשבה החיה, והם יבשים וחקירותיהם יבשות. עיננו מקפת את כל צרכי ישראל וכל שאלות ישראל, והם ומלאכתם שרויים רק בפינות שונות ובחלקים בודדים. איש איש מהם עובד בקרן-זוית אחת או גם רק בספר אחד, במצבה אחת רוחנית; הם רק להרוח ישימו לבם ולדברי הרוח המופשטים, ואנו גם להחומר נשים פנינו ולגופו של ישראל נושא התולדה ומכמני החיים, יותר נכון – חייו.
עם כל הצדק שבדברים האלה ועם כל המגרעת שבחכמת-ישראל, שכשמה לא היא, אחרי שהיא עוסקת ביותר בחכמת תורת ישראל ובדת ישראל מבישראל עצמו, רחוק ממני להשתמש בנוסח הרגיל ולשכוח את כל העבודה הפוריה באותם הדברים, שעסקה היא בהם. מימיהם אנו שותים, והיה תהיה לנו עבודתם הכבדה לעינים, בגשתנו גם אנחנו לראות בחזיונות האלה ולדעת מוצאם ומבואם. אבל יחד עם זה נדע גם לכבד את המחשבות אצלנו ואת ניצני המחשבות, שלימדו אותנו לבנות לנו כללים אחרים מפרטיהם ולראות אחרת ממה שחשבו הם להראות לנו. – חכמת-ישראל הרבתה לקבץ את המקורים התוריים ולבארם, לה דרך כבושה להשיב על כל המאורעות התולדתיים, ולנו דרכים רבים לשאול… בחשבון עולמם הכל שוה והכל ישר הולך, ואצלנו פרכות ותמיהות על כל צעד ושעל; המה קראו ושנו בשיטין, ואנו קוראים גם בין השיטין… במקום שהם מסיימים אנו מתחילים, ובמקום שנפשם מצאה מרגוע לבנו לא ירגע…
לא נסיח דעתנו ממה שחקרו ודרשו אחינו במערב ומפרי עמלם, נשכים לבית-מדרשם ונשב על ספסליהם. אם לא נסכים להערכים הישנים אצלנו בחיינו, או גם נסכים – לדעת אותם אנו צריכים ולשום לב אל כל השלשלת המקרים הרוחניים, ששלטו בנו, אם לחסד אם לשבט… והם הם, בעלי וחכמת-ישראל במבואותיהם וחקירותיהם, בליקוטיהם ורשימותיהם, בסידור החומר הרב, שהקריבו לו חייהם, עוזרים הם להבנת הדברים ולציון הדברים.
המדע הוא לרוב פרי הביקורת, פרי חקירה ודרישה ועמל מחשבתי רב ויגיעה עיונית; אבל לפעמים הוא גם מתנת-יה ונובע ממקור אחר לגמרי. ועוד זאת, אם נעיין בספרים ובמחשבות נושנות ונבור את הבר מן הפסולת, שהוא אמנם רק חלק אחד אחוז ממאה או מאלף, נמצא בו רב חפץ ויהיה לנו לראוה. לפעמים תמצאו רעיון אחד, ששקול נגד ספר כולו ושבמהלך ישר אינו יכול להיות אלא תוצאה של ספר שלם מדעי. מאין בא זה הרעיון או המחשבה ההיא לאיש, שלכאורה הוא אינו מלומד ולא התעמל בכל החקירות והדרישות לספר הזה – זוהי שאלה לא נקלה; אבל הרעיון הוא חי והוא בידינו.
הזדווגות חיינו בתחום המושב היא אחרת לגמרי מאותה שמחוץ לתחום, שם הכל שקוע במפלשי העבר וההווה, שׁם הכל הולך בדרך אחת או כבר עומד ואינו הולך… ואצלנו עוד ההווה והעבר משמשים ביחד ונדחקים יחד. אצלם הכל פרי תלמידי-חכמים, שתורתם אומנותם, ושאר העם אינו יודע מאלה כל עיקר ואינו חי באלה עוד; ואצלנו העם הוא חי ודורש חיים… אצלנו עוד התחומים יונקים בין היחידים בעלי המחשבה ובין הגוי כולו והלב מרחף בין תקוה ופחד… עקת הנפש וההכרח הפנימי והחיצוני לפנות לנו דרך ולבקש לנו דרך, הניגודים הרבים מבית ומחוץ והתנאים הבאים עלינו יום יום, מאלצים אותנו לשאול ולחשוב בכל יום מחדש… חיינו וצרכי חיינו, נאמר: התולדה של ההווה, המה לנו גם כן מקורים נאמנים למחשבות מדעיות על דר עולמנו ומהות עולמנו ותוצאות למסקנות מדעיות, שתלמדנה לא רק על היום, כי אם גם על האתמול…
נזכור ראשונות ואחרונות, נלכה לכאן ולכאן. שאלתנו היא קשה וכבדה, בכל נמצא את הסמוכים לביאורה ועיונה ומכל נקח את החומר לבירורה, או על כל פנים לדעת אותה. – –
ב הַכָּרָה
רגילים אנו להזכיר הכרה ודעת בחדא מחתא, ואולם ההכרה היא ענין אחר מהדעת. הדעת עמלה להשיג את הדברים ואת החזיונות אשר מסביב לנו, וההכרה תבקר את הדעת ותתבונן, עד כמה שאפשר בכלל לאדם לדעת ולהשיג מהעולם שמחוצה לו. האדם ושכלו הוא חלק אחוז מן העולם ומלואו, ואיך אפשר לחלק אחד לדעת הכל ולהשיג הכל? זוהי שאלת ההכרה ועיון באפשרות ההכרה לאדם באשר הוא אדם. על מדוכה זו יושבים חוקרי עולם מימים ימימה.
נניח את דבר הפילוסופיה ונשוב לשאלת ישראל ולהכרת ישראל, רצוני לומר, להכרת ישראל את עצמו ומהותו. – וכאן הבן שואל: וכי אפשר לעם להכיר את עצמו עד תומו? וכי אפשר לאם רחמניה להכיר את טיב עולליה? וכי אפשר להרים את המסך מכל הדברים, אם גם מוביל הביקור לביטול ישותם? האם לא תהיה הביקורת הקיצונית והראיה התולדתית וההוֹוית בלי מעצור לנו לרועץ,ף עד שנעמוד באמצע הדרך ונעצום את עינינו מלראות עוד?
וזה הדבר: רק השקפה אחת שולטת בנו, שחושבת כל דבר בר מינה להפסד גמור. זה דרכנו כל הימים… תמיד נלך רק במשעול אחד, ודרכים אחרים לא נדע ולא נבקש לדעת. – ר – ר
אנשי ליטא, למשל, אלה החיים עד היום באיזו מידה תחת השפעת ה“גאון” ונשבעים לשמו ולתורתו, מבטלים בשביל זה את כל פעולת החסידות והשפעתה על היהדות; המה מחסרים את היהדות פעולה רוחנית אחת ועושים להם את הסך-הכל התולדתי הרוחני מבלעדיה… וההכרה מה אומרת: אדרבה, פרשה זו, שאתם מחסרים, לא רק ללמד על עצמה, כי אם גם ללמד על הרבנות אויבתה תצא, להיות שנמשך הניגוד הזה מדור דור… אם אומר, שמתורת הקבלה נלמד על זרמי הפילוסופיה הדתית, ומחזון שניהם נלמד גם דעת את היהדות ההלכתית והחוקית, שומע יהיה לי. אבל הנה יתחילו להתרעם, אם אומר, שלהבנת מעשי הפרושים צריכים אנו לעיין גם בדברי הצדוקים, ושלהכיר את תורת הרבנים צריך לדעת גם את דברי הקראים. – לנו די לפטור ימי השופטים שלנו וימי ילדות ישראל, כל ימי קדם שלנו, במאמר הפשוט: עובדי אלילים היו אבותינו! השומרונים הם עם לא היה, ובעלי הכיתות הדתיות שלנו הרבו להרשיע. זו התרת הקשר הגרדי התולדתי אצלנו: לדחות את כל אלה, אשר אינם הולכים ב“שביל הזהב”, בשתי ידים… זה הוא דרכנו לרועץ.
דו-פרצופים בחיינו, מעבר מזה נתדבק רק ביָשן וכל חדש אסור לנו, ומעבר מזה רק אחרון אחרון חביב לנו ודברים אחרונים משכּחים את הראשונים.
ולבי יאמר לי, שלצורך הכרה נאמנה ושלמה של חיינו ומהות נפשנו, צריך לשום לב לכל מה שהיה לנו וארוג בתולדותינו, בין בחיוב בין בשלילה. לבי יאמר לי, שצריכים אנו לשמוע הד כל הנפשות הרבות שהיו אצלנו, שעלינו לשמוע לדברי הסותרים בנו כלדברי הבונים, שעלינו לשום לב למרשיעי-לכת כלמיטיבי-לכת.
לא פרשה אחת, רשימה אחת, דור אחד, תקופה אחת וזרם תקופה אחת, או זרם דתי או רצון אחד נותנים לנו את הצורה השלמה של ישראל ושל מהות ישראל, כי אם אלה של כל הדורות, של כל השבטים. כל התנועות בעולמנו וכל הרוחות שנשבו בו, בין המצויות ובין הבלתי מצויות, כולן נותנות מקום להכיר על ידן חלקי העם ולחדור אל מסתרי נפש העם. כולם עדים בנו, יחיד כרבים, שמאליים כימניים, הזכאים בעינינו לא פחות מהחייבים.
ג דַּעַת וְרָצוֹן
שאול ישאלו: והמדעיות עצמה, המדעיות העממית הישראלית למה היא לשאלתנו עתה? אמנם על ידי המדע התולדתי נוכל לדעת מה לפנים ולהבין מקרי הימים שעברו, אבל לא נוכל להסב על ידי זה את מסיבות החיים הבאים וחליפותיהם. הכוח התולדתי המתגלם לפנינו במקרים ובמעשים ובמהלך העתים הוא יותר רצוני מאשר הוא דעתי; הוא עושה וּמְעַשֶֹה ומניע את גלגלי המקרים ותוצאות החיים הרבה יותר בלא-יודעים מביודעים. כשיצאו אבותינו מעבדות מצרים לחירות לא שאלו ולא שקלו הכרחיות צאתם במאזני ההגיון והחקירה. לא בכלי-נשק מדעיים כבש יהושע את הארץ, או קמו השופטים להושיע את ישראל בצר להם, וגם דויד לא באלה הכה את היבוסי. המכּבים לא יסדו חברות מדעיות כדי לגרש את האויב, ובר-כוכבא גם הוא לא היה מהמשכימים לבית-המדרש… הרצון העממי הוא יוצר ובורא את מפעלי התולדה; אבל אינו דורש וחוקר בתורת התולדה ובהרכבותיה. כל החכמות והמחשבות העיוניות לא תועלנה לעם ביום עברתו, ולהיפך – לא תעצורנה בו ביום יתגלה כוחו. – למה נדרוש ונעמול בחכמת-ישראל ובשאלת ישראל? יקום ישראל ויראה, אם באמת עם הוא וחי הוא. למה זה נעמול לשדד את הדעות והעיונים אצלנו, לדעת ולהבין, וזה ללא הועיל.
והדעת אומרת: אני אני הנני מניעה את הרצון ומחזקת את הרצון. שש מאות אלף איש שולפי חרב גם המה עוד יוּכּוּ אחור, אם לא מימינם אש-דת למו. אש-קנאה תצית את הכוח לגבּר חילים, אם גם הים ירעם עליו. המכּבים נלחמו כאריות וכנמרים, בקנאתם קנאת ה' צבאות ובהתלהבותם הגדולה עשו חַיִל. במה כבשו בעלי הדת הנוצרית ובעלי דת האיסלאם את העולם? ומי נתן העוז לכל התנועות התולדתיות הגדולות ולתחיית העמים? דעות ותורות מושלות באדם משנות דור ודור, והכוח הוא מעשה-ידן.
דעת העם והעיון התולדתי והחברתי בכל צפוניו הוא אבי הרצון להתחזק ולעשות חַיִל. בדעתנו את עקת העבר וההווה נתבונן לעתיד; ובצר לנו ונבין מה יצר לנו נבקש רוָחה.
חיינו היום אינם מתחילים מעתה או מאתמול. רק משכבר הימים; ועל כן עלינו לדעת נכונה את אלה הימים שעברו. דעה חרוצה והכרה נאמנה בכל מפלשי עולמנו והריסת עולמנו אולי תתן לנו את העוז ואת הרצון לבנין עולמנו.
אמנם תורת ההכרח ביחיד וברבים היא צודקת על פי ההגיון ועל פי הדעת; אבל לא על ההגיון לבדו יחיה האדם ויעשה אדם.
אמנם אם מזל עיור שולט בתולדה, שולט הוא גם היום; וכשם שאי אפשר לפי זה לשנות את האתמול, כך אי אפשר לשנות את היום. אבל התאמינו, שהדברים אצלנו עתה מבית ומחוץ המה רק הכרחים טבעיים, ואין כל תועלת בזה לקום לתיקון חיינו ומעשינו? האם לא תרגישו את ההתעוררות ואת הקול הפנימי: קום והתהלך!
ואם הדבר כן, נוכל לחשוב ולומר, כי גם אשר היה פעם, אפשר היה להיות באופן אחר ואפשר היה לו לקבל שינוי. – נוכל לעבור בין פרקי התולדה שלנו ולהגיה בהם, לפי אשר נכיר ולפי אשר תחזינה עינינו עתה. הוא הדבר: הדעת היא אבי הרצון ושניהם לנו רצויים. – –
ד הֶכְרֵחַ
אומרים, אם למדע נאמין, הרי החוקים התולדתיים מושלים כחוקים טבעיים, ומי זה יכול לבקש בהם שינויים? הכל הכרח בחברה כמו בחיים, והכל בא על פי התנאים השוררים והתוצאות המוחלטות, שאי אפשר להמיר ולהחליף אותם, כמו שאי אפשר לעשות את היום המעונן ליום צח ולילה לבוקר.
אלהים הראה לאדם הראשון דור דור וסופריו, דור דור ומקריו, דור דור ומאורעותיו, ואף על פי כן דרשו חכמים, שאילמלא חטא אברהם לא נתגלגלו בניו למצרים, שאילמלא חטאו ישראל לא היה להם רק ספר התורה ויהושע בלבד, שאילמלא עשו כך וכך לא חרב הבית ולא גלו בנים מעל שולחן אביהם…
יחידי דור דור עשו את מקריו; אלה המעטים, אשר שׁתלם האל בכל דור ודור, שינו גם פני דור ודור. החומות פרוצות והתחומים יונקים, והרבה הרבה מקרים שנקרו ויאתיו, יכולים היו גם לשנות בנו הרבה, אם באמת חפצים היינו להשתנות…
בחירת האדם הוא הכוח הרצוני שבעם כולו. מה שאנו קוראים תולדה אינה אותם המקרים העיורים וסכום המעשים שכבר נעשו, כי אם הכוחות הפועלים בה וּמְעַשֹים אותה.
יוצרי התולדה המה העושים בעם, באומה ובלשון, כאשר יעשה האמן בחומר אשר בידו; אלה גדולי הדעה ורבי העלילה, הם הם המכריחים החברתיים, המטים את הדברים וגלגלי המקרים מראש.
ואצלנו עוד אינם. – –
שׁוּרָה שְׁנִיָּה
א תּוֹלָדָה
מסורה תולדתית היא אחד מהחלקים הפועלים בתולדה ההווית ובחיים ההוויים. גיבורי העם מימים שעברו ופעולותיהם היה יהיו לבני הדור הבא לסמל ולמטה עוז בידם, ובכל אשר ילכו ויכבשו בחיים. לא דעת התולדה היא העיקר, כלומר – רק לדעת אותה ולהבינה, כי אם לעשותה לכוח מניע בחיינו החברתיים והעממיים. דעת התולדה, בלי מעשים ותוצאות פוריות, רק כאבן היא מונחת ותפריע את התפתחותנו. ההתפתחות היא התולדה בהווה נוסף על העבר, חלקי חיים חדשים נוספים על הראשונים, או גם מכחישים את הראשונים…
בהיפּסק החוט התולדתי העממי-המדיני אצלנו, היו או נתהוו גיבורי ישראל כשמשון ושאול בפי האגדה שלנו לחוטאים, לאנשים שגבורתם וכוחם נחשב לחטא וליהירות כלפי שמיא… העם לא יכול ללכת בדרכם עוד ולהוליד להם בנים ובני בנים, ויפן אל דורשי ה' ואל סמל רוחם: לחקות במעשים בכל יום את אלה ולהמשיך רוחם עליו. כבעלי-חיים הללו, שיאבדו במשך הימים את אבריהם שאינם משתמשים בהם, כן אבדנו את החוש התולדתי המעשי והמדיני, מאז חיינו חדלו להיות חיי עם.
ואם בא חוזה כאִבסן ודורש זה לטובה, לאמור, שעל ידי הפטירה המדינית של ישראל, כלומר באין-צורך לו עוד לעסוק במדיניות ולבלות כוחו בחיי-שעה ובחיים ציבוריים עוברים, היו לו העת והפנאי בנפשו לדרוש אחרי חיי-עולם ואחרי חיים אישיים – קבלה כזו לא נקבל. להיפך, החלשת החוט המדיני בישראל היתה לו לרועץ: העם חדל להתנועע מאז בעצמו על ידי הכוח התולדתי, המוליד ומחַדש את החיים, ואזניו נאטמו לשמוע אל החיים התולדתיים שמסביב לו. גם ההשכלה הישראלית והפילוסופיה הדתית והטבעית, שביקשו להן נתיבות להגיונות ומחשבות הרחק הרחק מן תחום היהודים, שֹמו לבן רק לדעות המופשטות, לשאלות האלהיות והטבעיות, אבל לא לתנועות התולדתיות ולחיי העמים ומהכלם. יחסו של עם ישראל לעמים, אשר ישב בצלם או רק שמע את שמם, היה זה, אם מיטיבים הם לו – או מצֵרִים לו; אם שבט הם באף ה' או מלכיהם הם מלכי חסד. ומהלך הימים בעצמם והזרמים התולדתיים של העמים והלשונות כשהם לעצמם, המהפכות המדיניות ותסיסות השבטים והדתות, נשארו לו כספר החתום. – כשם שהשם יהודי או ישראלי סתם לא התברר ליהודים ורק תמונה אחת היתה לנגד עיניהם, בין שנזכרו ביעקב, באברהם אבינו, במנשה ואפרים, במלך דויד, ביוחנן כוהן גודל, באביי ורבא, רב אשי או גאון פלוני ואלמוני, כך היה להם השם נכרי, נכרי סתם, אם יוָני או רומי, אם פרסי או בבלי, צרפתי או ספרדי וכו'. חשבונו של עולם הרחב המדיני של הנביאים, כלפי כל העמים אשר מסביב ותהלוכותיהם, נתקצר ונצטמצם מאד. העם לא יצא מארבע אמות שלו ולא ידע מחיי אחרים; העם לא ידע גם טיב הקרקע שישב עליו. אם נשב איש ישראל במלחמה, היה בזה נפקא-מינה לענין עגונה, וההבדל שבין דת הנצריוּת ובין דת האִיסלאם היה נוגע לנו בני ישראל רק לענין יין נסך…
בימי ההשכלה שלנו מצאו לנחוץ לפתוח חלונות בבתים האפלים ולהרביץ בישראל ידיעת הטבע, דברי שירה ומחשבה; ובימי ההשכלה המדינית הלאומית אין דורש סמוכים בהרחבת ידיעת חיי העמים והחברות המדיניות ואין מבקש. התקופה הקודמת בספרותנו היתה עשירה בנסיונות לנטוע השכלה ודעת ולהרחיב דברים הנוגעים למטרתה; וכמה עניה היא ספרותנו בכמו אלה למטרתנו ולתעודתנו אנו. הנה שינויים רבים בכיבוש העולם ובתרבות המדינית העממית והחברתית – מי ישים לבו לכל אלה? מי יקרא דרור למחשבות הישראליות ויפתח ליהודי את העולם ויראה לו את הכוחות המניעים בעולם? מי זה ילמד את העם דעת ערך המעשים והכיבוּש שבמעשים. ומה זו עשיית כונים לתולדה וחשבון התולדה?
מבקשים להחיות את החוש התולדתי אצלנו, ועדיין חסרה לנו ידיעה בזה וערכי ענין זה על נכון; עדיין אין אנו יודעים, כי תולדה היא זו, שמתחשבים אישיה עם כל החלקים שמבית ומחוץ, שמתחשבים עם התנאים המדיניים הפועלים מחוץ, כעם אלה הפועלים מבפנים. עדיין אין אנו יודעים, מה זו התאחזות-עם והתנחלות-עם באמת…
ב אֲדָמָה
היה היה פולמוס אצלנו על דבר אוֹטוֹנוֹמיה עברית באוסטריה-הונגריה. השאיפות האלה שמה לה “החברה המדינית העברית” בוינה לנס. ומדוע לא ישיגו מטרתם ולא יעמלו להגיע למטרה זו? הן כל העמים והשבטים בארצות האלה מתבססים על זכויותיהם ועל משפטיהם העממיים, ואחינו בני הארצות האלה מתפרדים לאלה הלאומים השונים ונוטים לשבט ושבט כלשונו. מדוע לא יתאחדו גם בני עמנו שם לגוי אחד חי לעצמו ומקציע לו זכויות עממיות גם על אדמת נכר? מדוע לא ישתדלו, כי גם להם ינתן מה שינתן לאחרים? במה הם שונים מאחרים? ושמא תאמר, לכל אחד משבטי אוסטריה-הונגריה מכבר אחוזות ארציות מקומיות; כל שבט ושבט יושב על אדמתו אשר כבש, או משותף הוא עם עַם אחר שכנו באדמתו ולשניהם תביעות תולדתיות שיסודן בעבר; שמא תאמר, כי אמנם אי אפשר לעם להתבסס בתור קיבוץ בפני עצמו בלי ארץ מיוחדת לו, ונוציא משפט, שהממשלה האוטונומית, כלומר – השגת הזכויות הארציות האזרחיות, בחפצה להתגלם גם בעממיות, היא רק הסכום והתוצאה האחרונה מיחסים תולדתיים שכבר רכשו אותם מקודם, יחסים שהם מקשרים אותו העם לאדמתו, כנפש לגוף, או שהם נתנו לו או את הנפש או את הגוף – אז לא יאמין אדם בזה. יודעים אנו, שעם ישראל הוא עם עומד על עצמו ועל רוחו ושזכות לו על קיומו ועל עצמותו; אבל הידיעה על מציאות דבר עוד אינה נותנת את היסוד שבדבר, בעת שחסרים התנאים לזה. אמת, שאין בני עמנו יהודים מדיארים, סלוים, אשכנזים, טשכים, פולנים וכו'; אמת הדבר, שלנו סימני תרבות מיוחדה, שפה מיוחדה או מיוחדות, דת מיוחדת ועבר מיוחד, שהם שונים לגמרי מאלה אשר מסביב לנו בארצות האלה; אבל שוכחים אנו, כי אין לאחינו באותו מקום, שמבקשים את האוטונומיה, אותו הקרקע התולדתי, שממנו יונקים המה עצמותם ושעליו ורק עליו הם נשענים. שלטון-בית-לאומי אינו יכול להתקיים בלי אדמה נושבת; שלטון-בית-לאומי עצמי אינו יכול להתקיים, אם איננו גם חברתי, כלכלי ואדמתי, רצוני לומר, אם לא התרכבו האישים הפרטים עם האדמה, שעליה יוסד אותו שלטון-הבית בהרכבה תולדית. בלעדי הדבר הזה תישאר כל אוטונומיה, גם אם נתון תינתן לדורשיה, רק יצירה מופשטת ודבר שברוח, שאין לו מעמד. – גם ממשלת הקהילות העבריות המיוחדות, בשביל שאינה נוגעת אלא בעניני הקהילה המופשטים ולא בחיי האישים הפרטיים, הכלכליים והחברתיים, כלומר – באשר ביסודה רק דברים עומדים על גבי דברים אחרים ומרחפים על גבי דברים, שאינם מצטרפים עמהם כלל, נתאַבּנה כולה ואינה תופסת דבר חי. גם בארצות המערב, עם כל הסדרים הטובים שלהם והתרבות הגבוהה, מוסדות הקהילה הם רק שברים ולא דברים שלמים. קהילות עבריות דתית וקהיליות, מבלי יכולת להתרחב גם על החיים המסחריים והכלכליים והעבודתיים, הן אינן יונקות מכל החיים ואין להן תגבורת על כל החיים, אחרי שרוחב החיים לא ישועבד להן… כמו כן היא גם אוטונומיה עברית, בלי יסוד קרקעי נצחי מתחת לרגליה ובלי קשר תולדתי לפנים ולאחור.
העירותי פעם על דברי עסקן אחד בנו (ד"ר נתן בירנבוים), אשר דיבר באסיפה הראשונה בבזיליאה דברים, שלפי-דעתי המה תורה שלמה בחוק לאומיותנו וישובנו העממי, לא פחות מערך חוק השויון הכלכלי והעבודתי בתורת הכלכלה הציבורית. הוא אמר: “התרבות העברית בארצות המערב לא יכלה לעשות פרי, יען כי חסרה לה כלכלה עברית וישוב כלכלי וחברתי-חילוני, שיתן אותו הבסיס לדברי-הקודש ולענינים העבריים הפנימיים ויעשה עמהם ביחד חשבון של חיים מיוחדים ובהיקף אחד של חיים מיוחדים”… ואמרתי אני בסגנון אחר: אין קודש בלא חול, אין שבת עברית מתקיימת, אם לא החיים שם בימות החול המה חיים כלכליים עבריים וארציים, כלומר, ארציים עבריים, ומצטרפים לשבת, אשר נשענת עליהם ויונקת מהם. הדתיים שלנו ידעו, כי תורת משה תכונן כל חוקיה על הארץ ועל פרי הארץ ועל החיים בארץ; וגם המצוות, שעל פי דין אינן תלויות בארץ, ניתנו בארץ וכוחן בארץ. תרבות רוחנית וחָמרית, לאומית-עצמית, לא תתקיים בלי יסוד לאומי קרקעי וארצי, בלי באר חברתית תולדתית-מוחשית, אשר ממנה ישקו הדברים שברוח ושבחומר. אמנם היחיד יכול לנתק פתילי החומר ויכול לבנות לו בשמים עליותיו, אולם הציבור העממי עומד רק על החומר. העם הוא קיבוץ חמרי-ארצי-נפשי וקשור ותלוי בחמרו ובארצו ואם נתקיימנו עד עתה בלי ארץ, חיינו על ידי השאיפה לארץ, ואם לא ישבנו תחת גפננו וּתאנתנו, חיינו על ידי זה, שקיוינו לישב תחתיהן באחרית הימים, ולוּ גם יהיה ביומו של משיח, אין נשמה בלי גוף ואין עם קיים לנצח בלי אדמה, בלי אדמה לשבת עליה…
ג שְנִּיוּת
הרוח הכולל השורר בכל תנועות האדם השונות ורחשיו, בכל מה שהו עושה ושואף לעשות הוא, כפי שמציין אחד החושבים, רצונו לחיות. רצונו של האדם הוא המולך עליו ומושל בכל מעשיו, לעשות הטוב והמועיל לקיומו, ולהיבדל מכל החותרים חתירה תחת קיומו. על פי אותה שמירה עצמית, בשפת ההמון – אהבה עצמית, הנני מרים מכשול מעל דרכי, לבל תתנגף בו רגלי. הנני שומר את המעות שבכיסי, לבל יקחן אחר, ותהיינה שמורות אצלי לעת רעבוני, לקנות בהן אוכל וכו'. ובוא וראה, הנני רואה עני בחוץ הפושט יד, והנני פותח בעצמי את כיסי ונותן לו את המעות. ובכן פגישה זאת מבטלת בי ברגע ההוא את רגש שמירת קיומי ואונס אותי לעשות דבר שהוא לא לטובתי. לכגון דא אקרא שניות, רצוני להעיר שיש הכרחים שניים רבים בנפש ובחיים, הסותרים את הרגיל ואת התדיר. – שינויים כאלה המה מוסריים, כלומר – הם נובעים מכוח יותר גדול ורב משמירת האני הפרטי; אבל יש שגם הדבר להיפך, יש שהכוחות המוסריים יבטלו ויפנו מקום לכוחות וצרכים בלתי-מוסריים או חלוניים. העם, למשל, עושה הכל בעד שמירת אדמתו וקניניו, והוא יושב על אדמתו, מגין על אדמתו ומקריב עליה את חייו; וכל זה אינו עוצר רבים מבניו, ללכת לגור בין עמים אחרים, להרחק נדוד ולבקש את חמם תחת שמים אחרים ועל אדמה אחרת.
הן נדע, כי נחוצה היא הצדקה גם למקבל גם לנותן; אבל אם יגבר על אדם הרגש השני הזה, רגש החמלה, ויחלק כל מה שיש לו לאחרים בלי השאר לעצמו כלום, סכנה נשקפת גם לחייו. – אם חלקי עם אחד ילכו לגור בין אחרים, עוד ישאר ערבון מדיני בידי אלה, היושבים בארצם ושומרים על תרבות ארצם; הנשארים בבית יגינו באיזו מידה גם על אלה הגרים מבחוץ, או על כל פנים ישארו הם קיימים, בעת שאלה מבחוץ צפויים לכליון; אבל אוי לו לעם, שכף רגלו ניתקה כולה מאדמתו וכולו הוא בגולה. ההכרחים השניים, לבקש לנו מפלט ולחם בכל מקום שהוא, גברו אצלנו בכל; אבל מי ישמור על הראשונים? מי ישמור על קיומו העצמי הנארג במקומו, בעוד שניתק הוא ממקומו? – –
יודעים אנו, שיש לנו מצוות תלויות בארץ ושאינן תלויות בארץ; אבל אחת שכחנו, בלכתנו לחוץ-לארץ לגור בין אחרים בארצם, שהן יש גם לאותם אחרים מצוות תלויות בארצם וחובות תלויות בארצם, ועלינו לקיימן, כל עוד אנו יושבים בצלם ונאכל מפרי עבודתנו היומית. עלינו לדבר בשפת העם, שעל אדמתו נשב ולעבוד בתרבותו החמרית והרוחנית, למען נחַלק אתו והיו לנו זכויות, על כל פנים מצדנו, לחַלק עמו ולשבת עמו. ונמצא שניות בנו על כל צעד וצעד; נמצא אנו מבקשים מאדם מישראל, שיעשה כפלים מהלא-ישראל היושב עמו, אחרי שלבני-ישראל בגולה יש חובות להם ולנו, אחרי שלנו עוד דברים אחרים מוכנים.
אם יקום הרגש האחד ויגבר על השני, הרי זה מציק ומקצר את חיי השני. היות עברים גמורים על אדמת נכר, בהינתן כל הלב וכל צרכי הלב לזה, בלי השאר דברים למה שמסביב לנו, הוא דבר בלתי אפשרי, גם בלתי רשאי. ולהיפךף נכוים אנו במהותנו הלאומית מהתבוללות גמורה בעם אחר ומהשתקעות שלמה בלאומיות עם אחר, מהיות לו ולא לנו. בכל אשר נפנה ובכל אשר נעשה, רשות אחת נוגעת בחברתה – תרבותנו צועקת הב הב, והתנאים אשר מסביב לנו צועקים הב הב. והמלחמה ארוכה ורבה היא בכל בית ישראל ובכל משפחות בית ישראל.
הכחישו את הקרעים שבלב, את הקרעים שבחיים אין אתם יכולים להכחיש. שניוּת בנו, שניוּת בחיינו, שניוּת בכל אשר נעשה ונפעל, ואתם אמרתם גוי אחד נחנו…
ד מִבַּיִת וּמִחוּץ
רגילים אנו לאמור, מניחים חיי-עולם ועוסקים בחיי-שעה, כאילו חיי-עולם בעצם ניתנים, ועלינו רק לבחור בזה או בזה. – האדם בכלל יודע רק חיי-שעה, חיי-שעה שלפניו וחיי היום שלפניו. ביודעים הוא עושה את מעשהו רק בעדו, בעד בנו וביתו וכל הקרוב לו; והבא אחריו הוא רק שארית העודף, הנותר בבלי-יודעים מבו ביום ליום המחרת, לאחר זמן, לכל הזמנים, כלומר, להעתיד, או לחיי-עולם. חיי-עולם בעם ובחברה הם רק צירוף סכום הקנין בכל יום ויום לסכום כולל, ניתן להכלל והפרט גם יחד. הפירות נאכלין, ועם כל זה נשארה קרן-קיימת…
במה דברים אמורים, כשיש היקף אחד חברתי ועממי – לא רק תולדתי – ליום ולמחר, לחיי היחיד והציבור, לכל חיי היחיד והציבור. במה דברים אמורים, בעת שכל מה שבבית וכל המעשים שבבית מתאימים הם למה שמבחוץ ונמשכים והולכים למה שמחוץ; ולהיפך, התנאים הציבוריים שמחוץ המה באים מהארכת הקו שמבית, רצוני לומר, בתור תוצאות ארוכות וקיימות ממה שנעשה לשעה בבית. עם יושב על אדמתו, פליגי בזה, חד אומר: העם היה קודם, קודם לקרקע, וחד אומר: גם הוא אינו רק תוצאה מאדמה נושבת לו. איך שנכריע, הנה לנו לאות, שהם שניהם אחוזים וקשורים זה בזה, הם קיימים זה על ידי זה ושמורים הם זה בזה. ואיך שנדין, אין לזוז מזה, שכל מה שעושה אז היחיד בעד עצמו, ולוּ גם רק על ידי אהבת עצמו, יביא באורך הימים ברכה לציבור כולו ולאדמתו כולה. ולהיפך, הכלל מהנה להפרט רק בהויתו, רשות-הרבים תיבּנה מאויר ותמיד היא מאצילה את אורה לרשות-היחיד. לא כן הוא בעם שאינו יושב על אדמתו, אז יחדלו התחומין לינוק ויקרע ההיקף בין מה שבבית ומה שבחוץ, אז חיי-עולם וחיי-שעה אינם נבנים זה על זה ואינם נמשכים זה מזה, רק עומדים הם זה אצל זה, הא לחוד והא לחוד. מעבר מזה: המעשים שבבית, חיי האישים הפרטיים לא יתנו לדור הבא מה שמבחוץ והתנאים הסוככים מחוץ; ומעבר מזה: כשמתחילים לפנות לגבי חוץ ולדאוג לאשר שם נשכחים לרוב הענינים שבבית והצרכים שמבית.
“אין לנו אידיאל עממי, אשר ימלא את לבבנו בבית ובחוץ” – התאונן אחד מסופרינו. ואמנם כן, אין לנו על פי תנאי חיינו דבר קיים; אין לנו דבר שיהיה אחד מבית ומחוץ, יהיה לההווה והעתיד גם יחד, לחיי-שעה ולחיי-עולם. אנו נותנים להעם אידיאל לעתיד, בהיסח-הדעת לרוב מן ההווה, מן החיים בני יומם ומן התנאים בני יומם; – ולאידך גיסא, ינתן להעם אידיאל בהווה, דרכים לחיות בהווה והקלת החיים בהווה, והרי נפרדים אנו ממכמני העתיד, ממכמני עתידנו. הלך בזו מת בצינה, הלך בזו נכוה…
שׁוּרָה שְׁלִישִׁית
א חֵרוּת וּפְדוּת
החירות והפדות במובן פשוט הן מושגים קרובים זה לזה ומבטאים רצון אחד, ומה שונים הם זה מזה: בשם חירות אנו מכוונים לחירות אישית, אזרחית, חברתית, כלכלית או משפטית; לכל אדם, כקטן כגדול, חפץ להיות בן-חורין בחייו, בצרכיו וביחסיו החברתיים, דבר זה הוא נוגע לכל והוא צורך הכל. לעומת זאת אנו מכוונים בשם פדות, לפדות-הנפש. געגועי פדות יש לנאשם, לאיש חי חיי משפחה רעים, לאיש נושא איזה עוון בקרבו, לאיש מבקש את אלהיו, שסר צלו מאתו. החירות היא דבר משותף לכּל ודרך אחת לה בּכּל. והפדות היא דבר עצמי וצביוני, מקבל צביון מיוחד על פי צורך אותו האיש ואותה הנפש ואותם החיים הנמקים או העצובים. החירות היא היסוד התחתון, שעליו נשענים החיים הציבוריים, האישיים, ושבלעדיו קשה לחיות וקשה לשאוף רוח; והפדות היא בנין עליון על גבי בנין. אפשר לאדם להיות בן-חורין ונפשו לא פדויה; יש לאדם כל הצרכים לחיים, – וקשה לו לחיות, איזה דבר עדיין יושב בחרכי הלב ומַקשה את הלב…
וכמו שענין זה בפרט, באדם פרטי, כן הוא בכלל, בחברה או בעם. עמנו הוא חסר לכל הדעות חירות עממית, וחושבים איך להביא לו את החירות הדרושה ואת הבנין העממי-החברתי, ואת האפשריות לרכוש לו אלה. אבל שאלת ישראל, עם כל היותה בעיקרה שאלת-היום, ואי אפשר לזוז ממנה גם צעד אחד, כל עוד לא תיפתר ביסודה, הלא נוספת על אלה גם שאלת האתמול ושל כל הזמנים. האדם המדיני שבנו קורא לחירות עם, דורש לקיבוץ מדיני-תולדתי על אדמה נושבת, על אדמה שייכת לו וקשורה עמו, – והנפש, עם כל דעתה הכרחיות יסודות ארציים אלה, הנחוצים לבנין ושקודמים לכל בנין, דורשת גם פדות, דורשת פתרון לכל הכוחות המניעים בתולדותינו ושהניעו את תולדותינו, אם לשבט או לחסד…
רגילים אנו לבאר לנו כל החזיונות של צרות ישראל בתולדות ישראל בתור אוסן ורק בתור אסון: תנאים חיצוניים רעים היו לנו לרועץ, והם עשו אותנו ללא-עם וללא-אדם עומס על רגליו. כמה השכילו אבותינו הדתיים לראות במזלו של ישראל הרע אצבע אלהים וגם עונש אלהים… לאבותינו לא הספיק הביאור הפשוט: מפני מה חרבה ירושלים – מפני שלגיוני רומי גברו על לגיוני יהודה, כי אם ביקשו לזה סיבות דתיות, סיבות התלויות בחיי העם פנימה ולא רק בתנאים המדיניים החיצוניים. לנו יאמר לבנו, כי יש בעבר שלנו ובפרצופי העבר שלנו דברים, שעלינו לעמוד עליהם ולבאר אותם לנו ולמהלכנו גם בעתיד. – לבנו אומר לנו, כי ענין ה“גלות” אינו רק תורה לבד, שלא טוב להיות בגלות ועלינו לבנות לנו עוד הפעם בית, כי עוד יש ללמוד ממנה דבר-מה, ועל כל פנים לשאול עליה דבר-מה…
וכיון שבאים אנשים לידי סקירה בחזיונות האלה, כיון שהם מרגישים שבחירות המקוּוָה עוד לא ניתנה הפדות, הם מתיאשים מחירות ומבקשים רק את הפדות, או מבקשים להתחיל תיכף בפדות, מבלי דעת, שאי אפשר לפדות בלי חירות, שאי אפשר למגדל בלי יסוד; ולא עוד אלא שכל קללת אלהים שבנו וכל תוגת-העוצב הרבה של מצבנו באה על ידי זה, שעסקנו בפדות הנפש הישראלית בלי חירות האדם הישראלי, ונתנו לו נשמה בלי גוף… בודאי זה חזיון עוז, לראות את משה משליך את הלוחות, כתובים באצבע אלהים, ושובר אותם תחת ההר. אבל נצייר לנו רגע, כי באותה שעה שירד נמק ההר שמתחת רגליו והוא נופל והלוחות נשברים מעצמם… זה חלקנו, חלק ישראל בגולה, חלק ספריו, חלק חושביו ומשורריו וכל אשר נשמת אלהים באפו. הנפש מבקשת לה גדולות, ולגופנו אין מעמד…
מרכז רוחני הם אומרים לעשות – הם ומחשבותיהם בגולה, תרבותם בגולה וקיומם בגולה. פדות הם מבקשים – ואין לנו חירות, חירות עם.
ב תַּרְעָא וְדָרְתָא
מיום החילותי לחשוב בעולם ובחיים, נקטה נפשי לקחת לחשבונו של עולם התולדתי נקודת-השקפה חָמרית והטעמת המצב החָמרי והכלכלי כבנין-אב ויסוד ראשי לכל המקרים התולדתיים באמונות ובדעות, בצרכי הנפש ורכוש הרוחני של הנפש. כחילול-הקודש היה הדבר בעיני לחשוב, שכל המאורעות הגדולים בממלכת הרוח ובמרחבי המחשבה רק תולדות הקיבה הם ושאדם כבהמה שניהם מבקשים רק מרעה… ואם גם אלף פעמים יבואו בעלי המדע הזה, להביא סיוע וראיות מוכיחות להנחותיהם אלה מן התורה ומן המציאות, מן החיים וגם מחיינו אנו, בלבי רק אחת: לא כן הדבר ואי אפשר הדבר. אי אפשר שמלכותה-דשמיא בנויה רק על מלכותא-דארעא; אי אפשר שאֵל יִבּרא על ידי העולם. – וראו זה, שמא גרים! מהמלה “חומר” נרתעתי לאחורי ולא יכולתי להירצות לה. אחרת היא, אם אפיק “חומר” ואעיל במקומה את המושג המוחשי “ארץ”; אחר הוא הדבר, אם נאמר, שאי אפשר לו לרוח עם בלי ארץ שאי אפשר לרוח מופשט להתקיים בלי קרקע לנשמתו, בלי אדמה נושבת…
שאלת יחס הרוח לחומר בענינים מוחשיים וחזיוניים אינה יכולה להידמות בכּל לשאלת יחס הנפש לגוף. השקפה חָמרית, המבארת את עצם הנפש ומהות כל מכמני הנפש רק לתוצאות הגוף והרכבתו, לאמור – הנשמה היא נר הגוף ידלק ממנו ונכבה עמו, מקטנת את ערך הנפש ואַל-מותה ומלמדת אותנו לדעת את החזיון היותר נפלא בעולם באופן גס וקצר-רואי. – לא מענינת היא אותה ההשקפה, האומרת שהחזיונות הרוחניים של עם ואדם במחשבה רבה ובשירה עילאה הם הם נושאים עליהם חותם תכנית אותו האופק, שבו נולדו ובו נתגלו; אולם אחרת היא, אם נדבר מאלהות ההרים ומאלהות העמקים, של אותם ההרים, של אותם העמקים, אשר בהם ראינו מאורות חיינו.
אין בורא במחשבה ובשירה יש מאין ואין נברא בזה יש מאין, כי אם אשר נראה ונחזה ונרגיש חי בפינו ומפלס לו חיים. חושי המשורר והחושב הם רק חושים פנימיים ניתנו לו, לשאוב על ידם מהבאר העולמית ולהתקרב אל המקור לא אכזב. הטבע יפתח לו פתח בנפשו של אדם והמית הבריאה תך גלים בלבבו.
שכינתא בגלותא, כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. ועוד ההד בא בחרבות הר חורב. וירד ה' על הר סיני שם להתגלות, ומשה קרב אל ההר. אאזין מהשמים ואדברה, אשמע מהארץ אמרי פי. וגם זה נאמר: כל הדר חוץ מארצו הרי זה דומה כמי שאין לו אלוה, לאמור, הדלת שנסגרה סגורה בפניו לעד. – – –
יוצא מאלה: חסר לנו בכל אשר נבנה יסוד, חסר לקדשי שמינו אופק קבוע; חסר קרקע לנשמותינו ולנשימתנו, חסרה לשירתנו ולמחשבותינו אדמה נושבת וחסר לנו הד אותה האדמה.
את החזיון החיצוני שבעם נוכל לסַגל לנו בארץ לא לנו, אבל לא את הפנימי. את החיים הנגלים נראה, באשר הם שם, אבל לא את מסתרי החיים ואת היד הנעלמה שבחיי עם…
החוש התולדתי הוא הממצע בין האדם ובין הטבע ופותח לו את תחום הטבע. שירת היחיד טבולה בשירת-עם, ושירת-עם לא תבוא רק מהמית אותו עם ומהאופק הטבעי של אותו עם.
תנאי התנה הבורא עם השמים והארץ ועשה את קיומם תלויים בזה, אם יקיימו בני ישראל את התורה; וזאת התורה תלויה בשמים וארץ, בשמיה וארצה.
הנני פונה אל שאלת יחס החומר לרוח בנדונו של עם. אומרים, עם הוא זה, שעל אדמתו יחיה ורק על זו; התולדה היא רק שאלת הלחם וההטבה החָמרית בחיים, והחפץ לחיות ולהתקיים הוא המניע האחד בכל אלה המאורעות והמעשים הרמים וכו'. – אם יוָן ורומא, אם היהדות והנצרות בעיקרן אינן סותרות את ההשקפות החָמריות האלה, אתמה. פתרון אחר לממשלת-הרוח, באשר הוא רוח, לא אדע. ואם בשפת החושבים חפצתי לדבּר, יש לאמור: ממשלת הרוח, בשימה מתג ורסן לחומר ובהתנגשותה אתו, היה תהיה למה שאנו קוראים תולדה באדם ובעם. התולדה היא הבנין החזיוני בממלכת הדורות וצירופי הדורות.
ולאידך, הסירו את החומר כולו, הסירו אותו מהמסד וישאר כל הבנין תלוי באויר. פשטנים היו אבותינו באמרם: אם אין קמח אין תורה! ובאמת אין עבדים בני-חורין, גם אם ישירו שיר חירות. אם נצפה במעמדנו בתור עם לשולחנם של אחרים וליסודות כלכליים אחרים, לא תועיל לנו ברכת “שאכלנו משלו”…
זו היא הטעות התמידית בחשבון הגלות! אם תורה היה הדבר או תרבות, כלל זה אינו ניתק ממקומו: אין דברים רוחניים נקנים באויר, כל עוד אין לנו מעמד חברתי-ארצי מתאים אליהם; אין תרבות מופשטת מסתגלת לאורך ימים, אם אין לה כל יניקה וסעד בארץ.
וזהו שהכריז רב ינאי: חבל על מאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד! תרבות בלי ארץ נושבת, הן תרעא בלא דרתא. תרבות ותורה בארץ זרה ומבלי יחס טבעי בינן ובין אותה הארץ אין סופן להתקיים…
ג חֻקֵּי חַיִּים
פויל די לַגַרד אמר: היהדות לא גילתה אלא שני חוקי חיים חדשים, גילתה את השבת והודיעה את ההשגחה הפרטית על כל מעשי איש ואיש, לאמור, מה' מצעדי גבר כוננו ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אם אין מכריזין עליה מלמעלה… אם בדת נמנה, אולי יש להוסיף את הכתוב השלישי: את ההכרעה, את הכרעת האדם במעשיו על משקל-השיווי של כל העולם כולו ואחריות המוסרית בעד אחרים, לאמור: חייב אדם לראות בכל שעה ושעה כאילו כל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה.
זכור את יום השבת לקדשו! ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך; שבת וחול! יום השבת הוא רק אז חוק-חיים, אם ימי החול המה צירוף עבודת החיים. השבת היא חזוק היהדות ואות ברית, אם ימות-החול המה עבודת היהודים בהיקף מקומי וארצי, נאמר בשפתו של מתתיהו אחר: אם הרכוש הרוחני עומד בקשר אמיץ עם החָמרי-העממי ועושים ביחד נכסי לאום ושיטת-החיים של אותו לאום. – שונה הוא הדבר, אם הקרע הוא גדול בין יום השבת לימות-החול, אם בא חַיִץ בין ההשגחה העליונה במשמרת עם ואדם ובין בניה הנעים ונדים על אדמת זר… שונה הוא הדבר, אם המוטה בין הכף של זכות ובין הכף של חובה נשברה, אז בהכרח ישארו חוקי החיים האלה בלתי פוריים.
כסא בעל שלוש רגלים צריך לרביעית. – מרכז רוחני צורתי, בלי מהות ותוכן ממשי, רצוני לומר, מרכז רוחני-הגיוני, השופט על פי ההגיון, שצריך לנו דבר כזה, מבלי שיגיד ויגלה אותו הרעיון ומהות אותו רעיון, הוא דבר שאינו יכול לא גד אותנו ולמלא אותנו. כל רעיון חדש הכריז על עצמו בעת שכבא בא, בעת שכבר התגלה בעוזו וברוממות רוחו; אבל לוּ קם גם נביא לישראל היום וברא לנו תעודה רוחנית חדשה, אין זו יוצאת אל הפועל בלי אדמה נושבת ובלי המשמרת שבאדמה נושבת.
תנו לנו אבנים להניח עליהן את ראשנו, ואז נחלום…
ד אֲוִיר
אחד-העם, בעל המרכז הרוחני, אחד-העם בתור חוזה חזיון התולדה בעם ובתעודתו וכאיש מבין, שאין עם בלי תעודה בתהלוכות עולמו ובמלחמת הרוחות שלו ושאֵלה המה חוקי חייו במובן העממי, הוא השואל: והעבר למה? העבר הארוך באלפי הצרות והנדודים בחיי ישראל מבקש מאתנו פתרון. תניח ארץ, נאמר הנה באה גם גאולה ארצית לפזורי ישראל ולוּ גם בארצו – ישראל עצמו ומהלכו בכל הדורות בגולה למה? לכאורה הוא מוַתר מפני ההכרח הכלכלי והצערי מדהיום על הצער התולדתי מאתמול והוא אומר: אילו היתה המדינה עתידה להיוָסד בזמן קרוב ועתידה היתה לקבץ אל תוכה את כל העם בגולה, היינו יכולים להסיח דעתנו לזמן-מה מן השאלה האידיאלית, כי מה לנו לבקש תכלית לצרותינו, אם הצרות עצמן כבר הולכות אל קצן? מאי דהוה הוה, אבותינו סבלו ואינם, ואנחנו – עוד מעט וניחלץ מעול הגלות ונחיה במדינתנו ככל הגויים. שאלת האידיאל הלאומי היתה עוד אולי מציקה אז ליחידי-סגולה, שאינם יכולים למחול גם על הצער שבעבר ולא תנוח דעתם בגאולה עניה כזו, אחרי שציפינו לה אלפי שנה במסירת נפש; אבל העם בכללו היה מסתפק בזה, שהגיע אל המנוחה בהווה, ולא היה אולי מרגיש כל צורך בבקשת פתרונים לשאלות רוחניות כאלה 1.– אבל הרואה ללבב יראה, שהוא מבקש פתרונים לשאלות רוחניות אלה, ושאֵלה רק אלה לא תתנה לו מרגוע…
גם לבנו לא ירָגע.
ולא עוד אלא אחד-העם רואה “צרת היהדות” באבדן האידיאל הלאומי וטובים לו הימים הראשונים מאלה, שבם אבותינו “האמינו בלב שלם” וקיבלו יסוריהם באהבה… ואנחנו גם לאלה נבקש פתרון, נבקש פתרון למהלך כל הדורות מראש וגלגולי הדורות מראש. – –
זה הדבר, דרכי הדורות מראש ותעודת הדורות מראש יבקשו פתרון רוחני, יבקשו פתרון להשגחה העולמית העממית, נאמר – לחוק החיים של הלאום כולו ולתעודת הלאום; והיום, צרכי היום, הצרכים האישיים-הפרטיים הישראליים, הנדחקים בין החומות, מבקשים פתרון כלכלי-ארצי. העם שואל והתולדה שואלת, והאדם המבקש פתרונים לשניהם גם יחד, לבו כבכף הקלע…
אויר דרוש לנשמתנו וגופנו יחד, אויר היקפי, עממי וארצי, שבו תשובותינו ושאלותינו תעלינה בקנה אחד. תנו לנו ארבע אמות קרקע ואיזו מנוחה ארצית, ואז יהיה לנו הכוח לשאול…
שׁוּרָה רְבִיעִית
א לְאֻמִּיּוּת וְתַרְבּוּת
“נדברה נא דברים פשוטים וברורים ואַל-נא נאפילה בטלית על הדברים כהויתם. כי היהודים בעיקרם אינם רק קבוצת אנשים בעלי דת אחת, כי אם עם מיוחד, אומה שלמה – בזה אין ספק לשום בר-דעת; אך אם במובן התורי אין גם מקום לשום שאלה, הנה בחיי המציאות היתה לשאלה, אשר מצאה לה פתרונים שונים, בהשתעבדה לתנאי המקום והזמן. במזרח אירופה, שהתרכזו כשבע רבבות בני ישראל בקיבוצים גדולים ושתנאי מצבם המדיני עזרו לבנות קיר מבדיל בינם ובין עם הארץ, נשמר הרוח הלאומי של העם העתיק בכל תקפו, לא פחות מבימי שבתו על אדמת ארץ אבותיו. ובמערב, ששם מספר בני ישראל בערך אל שכניהם הוא מעט מזער ובטלים ברוב הגדול המקיף אותם מכל העברים, גם תנאי החיים נתנו למו מקום להתאחז בארץ ולסַגל למו את החיים האזרחיים של העם השליט, שם נחלש ולפעמים גם כמו נשקע מכל וכל הרוח הלאומי של האומה העתיקה וכו‘. אשמים בזה לא בן-מנחם והעתקתו את התורה לשפת אשכנז וכו’; אשמים הם החיים, אשמים הם חוקי הברזל של המציאות, המניחים חותמם על חיי האדם ומטים אותם לעבר ידוע וכו' וכו'. פה ההתמרמרות לא תועיל, רק צריך להרכין את הראש לפי חוקי המציאות ולקבל את הדין, אם גם לא באהבה”… (ז. אפשטין).
אם יקראו הסופרים אצלנו בנוסח הידוע: ניצחה הלאומיות את ההתבוללות ושברה את מרפקתה, אינם רואים את המציאות או אינם מבקשים לראות… היהדות הדתית והלאומית נשתמרה, בשביל שנשתמרו היהודים, והיהודים נשתמרו בחוגם התורי והכלכלי, שהיה סגור ומסוגר כדבר בפני עצמו, נאמר, כממלכה בתוך ממלכה. קיבוצי היהודים היו כאיים קטנים בארצות פזוריהם וכשבטים חיים בתוך שבטים אחרים, הזכויות המוגבלות שלהם בחוץ נתנו להם זכויות מיוחדות בבית, וה“קהל” וּוַעדי דייני הארצות היו הסנהדרין שבגולה. – היהדות היתה תרבות שלמה, שמלאה את לב היהודי וסגרה את היהודי בעולמו ובשפתו, בסחרו המיוחד וברוחו. הוא סחר עם הנכרים וגויי הארץ, כאשר יסחר איש בארץ עם אנשים מחוץ לארץ. למה נכסה על האמת? הוא הגר התיחס לאחרים כאזרח עם הגר והיה חי בעולמו, אשר בנה לו בחומר ורוח, בעולמו המיוחד, שהיה שייך רק לו ולעמו. – עולמנו של ישראל החָמרי והרוחני קיבּל פנים בהיקפו כשיטת-חיים אחת, שיטה שלמה, ועל כן יכול היה לגדל אנשים שלמים, לאמור, יהודים בכּל. נשתנה הדבר מיום החלו החומות, אשר גדרו הדרך בעדו לעולמם של אחרים, לפתוח לו שעריהן, אם מעט או הרבה; נשתנה הדבר אחרי-כן, כשאור התרבות אשר מסביב לו החל לחדור בחלונותיו…
בימים מקדם אחזה הדת השלטת ברסן הלאומיות, רק היא היתה הממלכה האחת בכיפה שנלחמה את היהדות אויבתה. היהודים בתור שבט, בתור שבט זר, נקראו לפעמים לסחור בארץ ומילאו מעמד ידוע בממלכה, כמעט באותה מידה, שנקראו האשכנזים לפולין, הזכּסים לזיבּנבּירגן וכו'. השבטים חיו איש איש לדגלו במעמדים הקבועים בחברה ובחיים. – אחר היה הדבר מיום אשר המלכויות הארציות החלו להיות לאומיות. שני דרכים אנו רואים בקיבוצים לאומיים שהיו לממלכה אחת, או כי שבט עז אחד ישפוך רוח ממשלתו על שאר השבטים, לעשות את הארץ והיושבים בה לשיטה אחדותית, כמו שבט האנגלי באמריקה, הרוסים, האשכנזים באוסטריה-הונגריה לפנים, או כי הלאומים האחדים בקרב הממלכה יתבססו ויתחזקו ויתבעו תביעותיהם הלאומיות המיוחדות. בין שניהם אי אפשר לישראל להתקיים עוד בתור לאום מיוחד וחוקי הברזל של המציאות יטביעו עליו את חותמם. קראנו בעתון יהודי אחד 2 דברים נכוחים, שביטלו את האגדה הידועה אצלנו, שבארצות-הברית תחל להתפתח יהדות חדשה וספרות חדשה, מבלי שנדע, כי זהו בנין רק לדור אחד והשדור השני, בן אותה היהדות החדשה, הוא כבר חציו אנגלי. ובאותה מידה יבואו עלינו הדברים גם בארץ רוסיה ופולין, אם נחפוץ או לא נחפוץ…
ימי החסידות, ימי התגלות איזו תרבות רוחנית בגולה, היו אפשריים, לפי התנאים החָמריים המוגבלים אז, לפי תכנית עולמו של ישראל, שהיה בעד עצמו וחי לעצמו; וימים כאלה לא ישובו לנו עוד. ההשכלה היתה מולדת-בית ומולדת-חוץ כאחת והיתה גדֵלה בימי מעבר. ימי ביסוס חכמת-ישראל רופפו; והספרות העברית והיהודית, שארית הפליטה שלנו, תלויות בנס, ולמחר עוד אינן…
בהביטנו על הענינים אצלנו מצד יחסם הפנימי ומצדם החיצוני, יאוש רב יתקפנו. קשה לנו לצייר לעצמנו תרבות מתקיימת בלי בסיס ארצי ובלי נכסים עממיים קיימים, בלי ערבון עממי שלם על התפתותה ואפשרות הויתה.
שאלת התרבות שלנו וערכיה היא גדולה ורבה, היא היא השאלה העיקרית, ובמהלכה ותעודתה לימים יבואו תלוי הפתרון הלאומי שלנו, אבל יחד עם השאלה העיקרית על דבר מהותה של התרבות ואיכותה, הנה שואלים אנו על הקיום העממי, אם יוכל לברוא אותם ואם אפשר לו לברוא לעצמו דבר כמו זה.
ב הַחֶשְׁבּוֹן
“אתם ניצבים היום. כשאתם עומדים באגודה אחת, אתם ניצבים, ואם לאו – אתם נופלים”. ערך הפתגם הזה שהציג עורך אחד עברי על פני עתונו חדש וקיים. כשאתם ניצבים ביחיד כמו ברבים, וכשאתם מצטרפים לציבור, כדי להשיג מטרתכם לקיבוץ הכוחות והזדווגות העבודות, שאמנם כל אחד מכם עושה בהם לבדו, עושה בהם דיוֹ…
אגודת אומנים, למשל, או אגודת בעלי עבודה, שתשאף לאַחד את האישים הפרטיים ולבסס שכרם ומעמדם על ידי שיתוף חברתי או הסתדרות חברתית, אינה יכולה להתקיים, אם יחסר לה האלפא-ביתא, כלומר, אם בעלי החברה לא יעשו הרבה במלאכתם ולא יכינו את עצמם לעניני המסחר או העבודה. וכן הוא הדבר בכוח הציבורי, יותר נכון – העבודה הציבורית המשותפת היא רק האחרית, הסכום האחרון מעבודת היחיד. היחיד צריך להתחיל – גם בהיות לשאיפה מטרה עממית וחברתית – בו, בביתו, בקרוב לו ובמעשי ידיו; הוא צריך להניח את היסוד לבנין.
היחיד הוא החלוץ בענין כל עבודה פוריה, עממית ותולדתית. ורוחו העובד בעד עצמו לפלס לו נתיב, יוביל אותו אחר-כך לרשות-הרבים ולקניני הכלל. כעין מחזה זה ראינו בימי ההשכלה, בימי תנועת ההשכלה ומלחמת החירות בדעות ובמעשים אצלנו. על יחידים היתה יד הרוח הזה לעשות בעד נפשם, בעד השלמתם, ללמוד וללמד, לעשות ולשכלל, כל אחד היה בונה את רוחו, את רוח בנו וביתו וכל הקרובים לו; והזרעים האלה, בהכותם שורש באישים ובבתים רבים זה אחר זה וזה בצד זה, היו לרוב מנין ולרוב בנין, כלומר – נתנו לחיי המקומות האלה צורה תרבותית אחרת, פנים אחרות ושכלול אחר מאשר היה להם.
לא כן הדבר בימי הלאומיות האחרונים. הן חברות חדשות נוסדו בכל עיר לתורה ולתעודה, לתרבות לאומית ולציוניות. הרי בוחרים ונבחרים לאסיפות גדולות, למועצות בעניני הכלל, הרי מעין הסתדרות ברבים ושכלול ברבים, הרי ועדים ואגודות, שאיפות של עבודה לשם האחדות הציבורית ולשם העתיד הלאומי – רק דבר אחד חסר לכל אלה, חסרה עבודה לאומית של כל איש ואיש לעצמו, לביתו, חסרה עבודה מבריחה כל חלקי ביתו של היחיד וכל צרכי ביתו. אני אומר כל חלקי ביתו, יען שחלקים בודדים לבדם, עבודה חלקית בפינה אחת, בלי השפעה שלמה על החלקים האחרים, ומה גם בלי למשול עליהם, אינה מועילה הרבה ולא תוכל להועיל הרבה. הכנסיה בבזיליאה ובמינסק, או בלונדון ובהאג, כלומר – לקריאה לציוניות באלה המקומות, אם גם יצאה מן הלב באותה שעה, לא היה ערך פורה, כי לא היה לה המשך וקישור לשאר החיים והעבודות שם בבית אחר-כך, בארבע אמות של כל איש ואיש, בביתו, בבניו ובעתידות ביתו הקרובות, אם גם הבית הוא של בני-ציון נלהבים ומדברים רמות באסיפות. הוא הדבר, שאיפה לאומית מופשטת לבד בקהל איננה יתירה על היהדות המערבית, שמתגלמת בבתי-כנסיות או בשאר מוסדות ציבוריים, בלי אחיזה מרובה בחיי כל איש פרטי ובהיקף חייו. אל תפרוש מן הציבור; אבל אין הציבור מתקיים בלי חובת יחיד ועבודת יחיד. אין אחרית בלי ראשית; הראונו את הפרוטות לבדן, ואז נדע את החשבון…
ג בְּרֵאשִׁית
“עמנו נכנס לקיבוצי אירופה השונים בתקופות שונות של תולדתו בתור יסוד לאומי מיוחד, והוא לא נטמע ולא נבלע בין היסודות הלאומיים הרבים ממנו, אלא נשתמר עד הנה בעצמותו הלאומית. בעובדה זו ובזה צריכים אנו לבקש את סיבת מצבו המוזר והמיוחד במינו.”
“היהודים מילאו בחיי העמים את תעודת המפלגה הבינונית, המתווכת בין השדרות העליונות והתחתונות של העמים השונים הנמצאים בקיבוץ מדיני; אבל בהיותם תמיד יסוד לאומי זר בקרב העמים, לא באו בנגיעה פנימית ואורגנית עם הכוחות הפנימיים הפועלים בנשמת האומות האחרות ונשארו כעולם בפני עצמו, ממלכה בתוך ממלכה, או, יותר נכון, נשארו אומה מיוחדה שאינה נוחה לאומות אחרות ושהן אינן נוחות גם לה. לפיכך גם לא מילאו היהודים את תעודת המפלגה הבינונית עד תומה, אלא רק החצי; ולפיכך גם לא יכלו להתעלות ולהכות שרשים בקרקע האומות, שבקרבן חיו במשך שנים רבות” (לשונו של הד"ר ח. ד. הורויץ).
ואמנם כן, אנחנו לא באנו לעולם במגע פנימי והרכבי עם היסודות התוכיים הפועלים בנשמת האומות האחרות ולא עם החיים הפועלים מסביבם, לא עם המשפיעים ולא עם המושפעים. אבותינו עסקו וסחרו, הוציאו קנינם מיד ליד בלי בוא במגע פנימי ונפשי עם אותם הקנינים ועם אותן התוצאות של עבודת האדם ויגיע כפו. לא זה בלבד שעמדו ולא ידעו על מה הם עומדים, לא זה בלבד שחיו על אדמה, בלי קחת חלק באופק התולדתי שלה, במלחמת החברה וזרמיה, אלא גם עניני המסחר, שהיו מסורים בידם, רצוני לומר, נכסי דניידי ודלא ניידי, שסחרו עמם, מכרו אותם או קנו אותם, זרים היו להם בנפש. המה עשו את עניני מסחרם רק באופן מוכני חיצוני, ולא על פי תנאים חברתיים ונפשיים פנימיים; המה חיו בתוך המחנה כעומדים מחוץ למחנה…
ועבודה כזו, בלי דעת ראשית הדברים ואחריתם, בלי יחס נפשי למוצאם ולמבואם היא מעין חילול הקודש, היא מגרעת לא נדע שחרה. אבותינו לא היו עם הדברים, אם גם באו עמהם במגע ומשא, ועל כן לא התקרבו אליהם הדברים ולא הם אליהם. עבודתנו הכלכלית בקרב העמים לא היתה עבודה חברתית מורכבת ולא אישית נפשית, ועל כן נשארנו קרח מכאן וקרח מכאן. כמעט לא נשאר בידנו כל עיקר. –
“לאט לאט נבראים קשרים נסתרים תולדתיים ונפשיים בין חברת האדם והאדמה שהוא יושב עליה”, אומר אותו סופר, ואותם הקשרים הנסתרים נגלים אחר כך בזכויות ויחסים חברתיים, תולדתיים ותרבותיים; אותם השרשים הדקים, שיכּו בלבבות פנימה, הם הם נעשים ברוב הימים לדברים ניתנים ומושלים ביסודי החברה והרחבת החברה. לא כן אתנו, אנחנו נשארנו תמיד מבחוץ, ועל כן לא השגנו מה שבפנים. אנו אכלנו כל הדורות רק " מידינו לפינו", בלי לדאוג לאחרית או גם בלי יכולת במצב כזה לדאוג לאחרית. עבודתנו הכלכלית לא היתה גם עבודה לאומית, ולכן לא היתה פוריה כלל. היא היתה עבודה רק בדברים העומדים באמצע הדרך, רצוני לומר, רקעבודת אנשי הבינַיִם בדברים שכבר ניתקו מהאדמה ראשיתם ומולדתם; ועל כן לא היתה הברכה בה שרויה, לא היתה יכולה להיות שרויה לכל הגופים גם יחד.
לימדו אותנו לאמור, שהתורה מַתחלת מבראשית, כדי שלא יהיו האומות מונין אותנו; אבל לא הודיעו אותנו, כי גם העבודה מַתחלת מבראשית.
ד אֲנָחוֹת
“אמנם רק עלילה היא – אומר אחד מסופרינו – שמעלילים על היהודים, כי עם סוחר הוא וכשרונו רב. בשבת ישראל על אדמתו לא למד אל דרך צור וצידון, שכניו הסוחרים, ומאזני מרמה נשארו בידי הכנעני. וגם בראשית גלותו, לא ניגש עַמנו לכהן בהיכל המסחר; ורק בשנות הדורות התיכוניים, כאשר ראינו רעה הרבה, היתה יד ההכרח באחינו לסחור את הארץ, ומני אז גורשנו מעט מעט מן המלאכות, אשר בהן התרגלנו ונתרחקנו מעל יתר העבודות, והמסחר הקטן בא לידינו, שלא לרצוננו ולא לפי כשרוננו”…
והן אמנם לא כנים הדברים בכל, כי הן כבר לפני גלות ישראל החל לשים לבו לסחר-עמים ולנדוד למקום יפליג סחר-עמים (אלכסנדריה ורומא תוכחנה); אבל כנים הם בזה, שרק עלילה היא שמעלילים עלינו מצד אחר לטובתנו, שעם-סוחר אנו ושיצרנו רבות בעולם המסחר. – מפלסי דרכים חדשים במסחרו של עם המה רק אלה, שיועילו להתפשטות קניניו, תוצאות אדמתו על אדמת נכר ובשוקי גויים אחרים. אמנם הסוחרים הפרטיים עוסקים רק לתועלתם ומאהבת עצמם; אבל בזה שמתעשרים תתעשר גם האומה כולה וערכה המדיני והתרבותי יעלה מעלה מעלה. הרי עם הכנענים, עם יוָן ורומא בימי קדם, הרי יושבי ארץ השפלה, הבריטנים ובני ארצות-הברית במאות האחרונות; לא כן הוא בבני עם-סוחר שאינו עם, הסוחרים רק בתוצאות אחרים ובפרי אדמת אחרים, המה עוזרים לאחרים ולא לעצמם, המה עובדים בעד יומו של האיש הפרטי, שצריך לפרנס את עצמו, את אשתו ובניו; אבל אינם עובדים בעד יום המחרת של האומה ובעד קניניה העולמיים, בתור עם בעל קנין. השוייצים הגיבורים, שנפלו במלחמות של אחרים כשכירי-חוץ אינם כאלה שנפלו בעד עמם על אדמתם, כמה נפשות מישראל עמה עבודות ויגיעות רבות נשקעו בבנין המסחר של העמים והלשונות; אבל כל זה ירשו הם ולא אנחנו, כלומר – לא אנחנו בתור כלל קיים בעדנו.
ועל אלה ראוי להתאבל, לא פחות מעל אלה שהולכים לנטור כרמים אחרים רוחניים וכרם שלהם לא ינטורו. רגילים אנו לקונן, כי עם-הספר נחנו וקובלים אנו על נזקי הספר; אבל איש לא ישום אל לב להצטער על אלה הכוחות הכלכליים, שנבלעו בין החומות, אין פוקד אותם ואין זוכר…
שׁוּרָה חֲמִישִׁית
א הַיּוֹצְאִים
מושגים תולדתיים מימים שעברו עושים עלינו רושם בדמיוננו, וכשאנו נזכרים, למשל, בשם “ועד ד' ארצות”, יש לנו איזו התפעלות בנפשנו ורגש יראי-עילאי לאלה שבאו מארבע ארצות על מנת להתיעץ על צפונות קהילות ישראל ולתקן את פרצותיהן… תחת זה אנו עומדים בקרת-רוח מול המעשים והמקרים הנעשים לעינינו; אין אנו נרעשים מהועדים והמועצות לתיקון חיי הגוי ואין אנו מבינים לגמרי את האחריות אשר לוקחים עליהם אלה. דברים שבהוֹוה נעשים טבע.
היה היו אצלנו בימי המועד האחרון ניצני הסתדרות ליציאת הנודדים של בני עמנו. החברה לעזר-היהודים באשכנז הרתה את רעיון הקיבוץ, עיר פרנקפורט קיבצה את בני החברות. ובין אלה הבאים להתיעץ על דבר ענין היציאה לקחו חלק גם בני הציונים, באו לאסיפה זו מודיעי מכתבי-עתים. היו הרצאות, ויכוחים, החלטות… שבוע אחד היה מוקדש לשיחות ולדברים על-אודות המועצות האלה, ואחר-כך נסחף שוב הכל בשטף החיים, או פּינו הענינים את מקומם לענינים אחרי. מה נשאר מכל אלה ומה הכוח המאַחד כל אלה, והאם יש כוח מאַחד לכל חזיונות כאלה?
השאלה היא, אם לנו בגולה שאלות שונות בחיינו עומדות זו בצד זו, שאלות החומר ושאלות התרבות, שאלת ארץ-ישראל ושאלות הנודדים, שאלת מקלט-יום, או כבר באנו לכלל דעה והכרה, שלנו רק שאלה אחת עיקרית ויסודית, שאלת קיום-העם ובריאת האפשרויות לקיומו, ואם בכלל אפשר לו להתקיים עוד.
זאת היא השאלה, אם גם אנו חושבים עצמנו לבני עם, שקיוימם החָמרי והרוחני כבר ניתן וכבר ישנו, אבל לא נתחלק כראוי בין האישים הפרטיים ויש צורך לבני-תרבות בנו להושיע לבני בלי-תרבות, ליושבים תחת גפנם ותחת תאנתם לתת מלון לנודדים, ולאלה שיש להם פת בסלם להושיט חלק ממנו לאלה שאין להם. בקצרה, שלנו שאלת השויון החברתי בין המושיעים והנושעים, בין הנותנים ובין הלוקחים, בין העשירים ובין העניים – או שהגענו לידי כך לדעת, ששאלה אחת לנו, שאלת היקום, והיא נוגעת לכולנו בלי הבדל, ושגם המושיעים צריכים לפדות עממית ולחירות ציבורית תולדתית, לא פחות מן הנושעים…
כשהיתה הגלות תופסת את היסוד העיקרי בחשבון עולמו של ישראל, והיתה למצב התדירי והנורמלי, גם לפי שיטת קיום העם הדתי – בודאי היה אז סידור הנודדים, לפי צרכי השעה, יסוד קיים בצרכי ישראל ובלתי אפשרי לו באחר. אם גירשו את היהודים מארץ זו או הצרו את צעדם שם ואנוסים היו לצאת משם, ממילא מובן, שביקשו להם מפלט בארץ אחרת; וגם זה מובן, שאֵלה שלפי שעה היה נוח להם בארץ מושבם עזרו לאלה שביקשו ארץ לשבת. זהו קלסתר פני חיי ישראל בגולה בכל הדורות ובכל הזמנים! לוּ היו נמצאים אז אנשים כמו אלה, שכיון שראו, שגלות חדלה וגלות באה, ושגם כל המנוחות לפי שעה ועזר הקהילות לפי שעה הוא רק כמי שנקרע לו בגדו ולוקח מטלית מאותו בגד עצמו לאחה את הקרע… והחלו להתבונן ליסוד כל הדבר, לוּ היו לנו אנשים כאלה, כי אז היינו יודעים מהם מדברים שבכתב. לפי מצב הרוחות אז ולפי התרכזות ההשקפה הדתית בחשבונה עם הגלות כמזלו התמידי של ישראל, אי אפשר היה למחשבות כאלה לעלות על הלבבות, או גם לצאת ממחבואן. – –
והחדש אצלנו, בתקופה האחרונה, הוא, שמחשבות כאלה יצאו ממחבואן. – החדש אצלנו, שלא לבד שהחלנו לכפור ביסוד הארבעה-עשר וחדלנו להאמין בעיקר הגלוּת כעיקר דתי וחשבון עממי ישראלי; אלא שחדלנו להאמין גם בקיום העיקרים האחרים ואפשרות קיומם, כל עוד לא תחדל הגלות ולא תהיה לנו להיפך – ארץ לשבת. החדש אצלנו, שהתחלנו להבין, כי כל הדברים יסודם בארץ וגם קיום ישראל ואפשרות קיומו תלויים בארץ, ארץ נושבת לו ולרוחו, למעמדו ולחייו; ואותה ההכרה החדשה, ששונה היא לגמרי מזו שקדמה לה, צריכה היתה להוביל אותנו לידי שינוי מעשי-יסודי. דבר שנוגע לכולנו ולקיום כל העם, אינו כדבר שנוגע רק למקצת העם. בעת הכרה ברורה שאין אצלנו מושיעים ונושעים, כי אם הכל שוים וחיי הכל צריכים פתרון שוה, הרי אין אנו יכולים להסתפק במעשים כאלה, שמתפרטים למושיעים ונושעים לבד…
אמרו, כי על ידי השתתפות הבלתי-ציונים והציונים במועצות כאלה מתקרבים לבבות שברחוקים. רגשי תנחומים! אבל אין התנחומים של קירוּב הלבבות שוים בנזק של מחיקת הקוים. בעלי שיטת הציוניות או גם הארציות, אם רצונם מוחלט ותעודתם ניכרת, אינם יכולים לקחת חלק בדברים שאינם לפי מגמתם הקיצונה… אם אנשים כבוֹדנהיימר או ווֹלפסוֹן או זנגביל אינם יודעי עצה ותרופה אחרת לפתרון שאלת העם מפויל נתן ומחפשים עמו דרך אחת באותו דבר שרחוקים הם ממנו כרחוק מזרח ממערב, אז אין מקום גם לריחוק ביניהם…
לא נצחון נחלה הציניות הרשמית, אם נענו לה אחרים להתיעץ עם בעלי דעותיה בדברים ישראליים, אנשים שלפני זמן-מה לא היו עושים כזאת – ולא עליה היא זו, כי אם ירידה. – בזה שהציוניות לקחה חלק במועצות סידור נודדי ישראל, הראתה שאין בידה כוח לסַדר את הענינים לפי חפצה ותעודתה היא. הציוניות או השיטה הלאומית או הארציות לפי מובנן ולפי תכנן האמיתי, הלא היו ביסודן שיטות מעשיות עממיות מקיפות חיי כל הגוי וצרכי כל הגוי; והם הציונים פינו מקומם באיזה דבר לבעלי שיטה אחרת, שונה מהן מקצה אל הקצה, וביקשו עזר לדבר בשיתוף בעלי מבט אחר ורצון אחר, אז הראו למדי, כי הם רק מרחפים על גבי הדברים ואינם תופסים כל הדברים. – –
אין אצלנו שאלת הנודדים, כדבר צדדי שאפשר להיוָעץ על-אודותיו, בצירוף בעלי דעות אחרות וגם להיפתר באמצעים אחרים, ולאידך, השאלות המסורות ל“ועד הפועל” – הן של ההסתדרות הציונית וההנהגה הראשית וכו'. לעם היהודים רק שאלה אחת ולא שאלות שתים. להם שאלת היום בעד המחר ולא תועיל כאן תשובת המחר בלעדי היום… או תשובת היום בלי המחר…
ב בִּינוּ שְׁנוֹת עוֹלָם!
תולדות העברית, יותר נכון, ספרות תולדות עיירות בני ישראל התעשרה בספר חדש ושמו: לקורות היהודים בקיוב מלפנים והיום, חלק ראשון, כולל קדמוּת היהודים בקיוב מסוף המאה השמינית לספה“נ, השתלשלות ראשית התישבותם בתוכה, עם כל אשר עבר עליהם מיום התישבותם בה עד המאה הי”ט, הכל על פי מקורים נאמנים; עוד נלוה לו פנקס ישן של הח“ק בקיוב מסוף המאה הי”ו, נעתק בדיוק נמרץ עם הערות אחדות מאת המחבר נחום ב“ר אברהם משה ז”ל דארעווסקי, ברדיטשוב, בדפוס של חיים יעקב שעפטיל, תרס"ג.
הביקורת, לדעת עד כמה נכונה היא עבודתו של המחבר ושימושו המדעי במקורים, היא למדעיים מן המנין. – עיני הקורא תחזינה כאן מבט תולדתי לא-בהיר, גם במהלך הענינים והמדינות מחוץ וגם בהתקשרות הענינים בבית; פרקי הספר הם יבשים וההרצאות מקוטעות, בלי כל חיבור עצמי. גם השפה היא רפויה ו“ההשבעה” בהקדמת המחבר כנגד המבקרים ש“רק מרעת עינם בו יבואו לתת דופי בו, כדי לעטות חרפה עליו”, כאילו באמת רק זדון האנשים האלה ורוע-לבם הוא להפיל כל חובר חבר מיד בצאתו לאויר העולם ולהכותו אחת ושתים – כל זה עושה רושם לא טוב. – ועם כל זה כל מן דין סמיכו לנו. – לכאורה רק ענינים מקומיים נתונים לנו בספר זה, ענינים ששייכים רק לרואות עיר אחת בישראל, אבל הרבה הרבה יבואו ללמד… הציוני והארצי, המשמיעים על השקלים, או הלומד משניות לפי נוסח ה“מזרחי”, יפה עשו, לוּ לקחו ספר כזה והיו קוראים בו פרק פרק, כלומר – לוּ למדו בו בין הפרקים…
הנה מתחלת קדמות היהודים בקיוב מסוף המאה השמינית לספה"נ, עוד בטרם באו הרוסים שמה, לפני כיבוש הארץ ובימי כיבוש הארץ… אלף שנה של תולדה עברית ארוכה; השקעת הכוחות דור אחר דור וקרבנות מרובים, מבלי השאֵר כל קרן קיימת וכל קנין עממי, אם תמצא לומר – גם אזרחי. אלף שנים זרוּעוֹת אל קוצים …
ועוד דבר, שעה תולדתית גדולה היתה אז, בבוא היהודים להתאחז בנפה זו, שעה הרת תוצאות גדולות תולדתיות, ואפשרויות רבות העלילה היו מונחות אז על האָבנים של דברי ימי היהודים. הנה מקרה רב הערך וכביר, בקום עם גיבור ככוזרים ויחיה ברוחו על דת ישראל. הנה גם לבני-רוסיה הקדמונים קודם מתן דתם נשקפה אפשרות להתיהד; והבנין התולדתי בנתיבות אלה, רצוני לומר, לוּ עלה לבנות אותו על פי הקוים האלה המתוחים, כי אז היו באיזה מובן תוצאות אחרות למהלך חלק גדול מבני עמנו ולדברי ימיהם.
אין מַקשים על מעשים תולדתיים שהיו ומוכרחים היו להיות; אבל הלב החושב מקשה: הלב תמיה על זה, כי לאלה שחיו בימים הכבירים האלה לא היה חוש חי, להכיר נכונה את אשר התוו לפניהם הגלגולים התולדתיים. בדודינו הכוזרים מצאנו חפץ להגן עלינו ולחסות בצללם, אבל לא להילחם בצדם; והנסיונות המעטים אחר כך, כאשר הוּעם הכוכב הזה, לנסות דבר דתי אל הרוסים, שבאו אז למשול בכיפה, יכחידו סופרי תולדותינו תחת לשונם בכל מיני אמתלאות, וגוללים את המעשים האלה על ראשי פליטי הכוזרים, כאילו חרפה הוא לעם, שיכוון את עתותיו, לשפוך ממשלת-רוחו על עמים אחרים. – – –
היהודים שלימדו בימי חורבן חמלניצקי ידם לקרב ויחלצו מהם גדודי אנשי-חַיִל תחת מפקד ומשטר צבעות פוליו ויִלָוו גם הם לחיל קזימיר וילחמו ברוח גבורה (עיין בספר הנ“ל, עמוד מ”ה), היו יכולים להניח דבר אחר למשמרת משל הפסוק הראשון מפנקס תקנות הח“ק הישנה של העיר הנ”ל: “הנקראים גומלי חסדים, שהם מצפים לחסד של אמת ולא לשום תשלום גמול”… אלף שנים תולדה בגלות בלי תשלום גמול; ואידך זיל גמור!
ג חֶסְרוֹן לְהִמָּנוֹת
בימים הרעים, בימים אשר החי נותן אל לבו לחשוב ולהתבונן, הוא ימָשך אל העבר ואל הימים שעברו, לא לבקש תנחומים, כי אם לראות את המקרים הנארגים בעולמנו ואת המעשים אשר עשו את תולדתנו, או לא עשו…
גילוי ארצות אמריקה הוא מקרה רב הערך בחיי העמים והלשונות, בהיוָסד ארצות ומדינות גדולות, שלא היו בחשבון הקורות לפנים, ולקחו אחר זה חלק גדול במשטר המלכות והעמים. גם לנו בני ישראל, עם בגולה יתהלך מגוי אל גוי וממלכה נושבת אל ממלכה אחרת, יכולות היו תוצאות אחרות לבוא משם, בבואנו למקום בלי עבר מעיק ו“סבל ירושה” וכל התושבים חדשים מקרוב באו… מדוע לא צלחה בידי קבוצת היהודים שם, שידעו אמנם בעתם לכבוש להם את העבדים השחורים, כהאחרים להתרומם גם הם להיות אדונים לעצמם וליסד – אם לא ממלכה עברית – קיבוץ עברי אזרחי-ארצי? על אותו דבר בידי ספרי תולדות היהודים באמריקה להשיב או על כל פנים לשאול… והתולדה מה היא, אם לא התבוננות במעשי הדורות מראש וצירופי המקרים והתוצאות מראש וחילופיהם וחילופי חילופיהם? גם את הדברים מהיום נלמד מאתמול …
הנה לפנינו, תולדות היהודים באמריקה, הקורות אשר עברו עליהם מראשית התישבותם בה עד ימינו אלה, נערכו על פי ספרים ומאמרים שונים מאת מרדכי רייזין, הוצאת “תושיה” וַרשה. יכול הקורא למחוק “תושיה” ולכתוב “אחיאסף”, למחוק את השם רייזין ולכתוב שם אחר. בכל חלקי הספר הנוסח הקבוע לנו, לסַפּר ענינים קרו ולראות את הענינים, לא תמצאו בזה לא גדולות ולא קטנות. לא תולדות היהודים באמריקה וגלגולי הקיבוץ המדיני מבית ומחוץ, מעשהו ומַלאכותו, תמצאו רק פרקים פרקים נאמרים, בלי חזיון נפשי וציור דמיוני. תחת לדעת מה עשו היהודים בארחות אלה, לפלס להם נתיבות בחסר העולם ולשום לב להמעשים בפנים, מראים לנו, כמה עזרו היהודים לקולומבוס בכספם, הכל מעין רמיזה, כמו זו שמרמזים על השתתפות היהודים העשירים בחפירות הבבליות של דֶליטש…
רייזין הוא סופר צעיר, ואולי עוד ילמד לדעת את הדברים לאשורם; אבל דא עקא שאחרים, הקודמים לו, לא לימדו אותו לדעת: דא עקא, שעם כל הרעש הלאומי אצלנו, שאמר לשנות את תנאי עמנו ממסד עד הטפחות, לא למדנו להבין ולהעריך בהערכה אחרת את הדברים בתולדתנו ובמהלך חיינו. גרץ כתב את ספרו הגדול לפני דור שלם בתנאים אחרים לגמרי וממבט אחר לגמרי על חיינו היום, ועד עתה כולם הולכים בעקבותיו. השינוי הוא רק זה, שגרץ היה גדול בידיעותיו ועל עבודתו טבועה מטבע מדעית, תחת שאֵלה היום המה רק נושאי כליו…
אנו קוראים את החלקים זה אחר זה, ולנו אין תמונה חיה מחיי היהודים באמריקה ומחיי ארצות אמריקה; אין אנו רואים את הארץ, את התושבים ואת מפעלי היהודים שם. אנו קוראים פרק גדול בדברי ימינו האחרונים, בדברי ימי חלק גדול מאחינו; הנה בו גם עננים רבים מקרבנות אדם ולבנו לא ינוע. רק השרטוטים האחדים פה ושם מאלה התקיפים העשירים, שעלו בגבורת-רהב על ההמון ועל אנשי קהילתם יגידו לנו מה. – המשורר אולי ילך לפקח על קברותיהם ולחפש בבתי-הארכיון העתיקים חומר לשירתם, תולדות הציבור הישראלי בכללו לא נראה, ואותן לא נתן לנו המחבר, אם גם חי הוא שם ועיניו תחזינה את החיים שם.
“בחיבור הספר הזה, אומר המחבר בהקדמתו, הנני חפץ למלאות חסרון גדול אחד המורגש, לפי דעתי, בספרותנו העברית החדשה: חסרון ספר המכיל ציור נכון ושלם מהמוצאות את אחינו בעולם החדש, מיום התישבותם בו עד ימינו אלה.” והחסרון הזה לא מילא. ומי יודע, אם יבואו אחרים אחריו למלאות את החסרון, יותר נכון, אם יעלה בידינו למלא את אשר החסירו אבותינו. – – –
ד אֶבֶן מָאֲסוּ
היתה אצלנו לפני איזו שנים מהומה ומבוכה בדבר הנודדים מאחינו לאפריקה הדרומית. המון נודדים מבני ישראל הושבו לאחור בדרך אשר באו בה. ממשלת קפלנד סגרה אז את חופיה בעד בני-הנכר ואחינו מוּשבים באניות שבאו. מי יפתח להם שער אחר? איה המקום שבו ימצאו מנוח?
פיקוח-נפש דוחה כל השאלות; לא נוכל לעמוד על דם אחינו! נשמע הקול מבין עמודי מכתבי-העתים ואנחת לב רבה. מאות אחינו שטים בים ואין אדמה, סגורה הארץ בעדם.
ובאחד מגליוני העתונים העברים בימים ההם קראתי זכרונות מעטים ורבים על-רודות אחר מבוני העולם ומישביו.
והרשימה מספרת: מת בלונדון זקן אחד, ושמו יונה ברגטהייל. הוא היה מהחלוצים הראשונים, שהלכו בעוז רוחם לאפריקה הדרומית, עוד בטרם היתה טרנסוַל אחוזת הבּורים וגם מדינת נַטל עוד היתה כמעט מקום ריק… שבעים יום הלך האיש הזה בים, ויקבע אחר-כן את מושבו באפריקה, ויקן קרקעות ויטע כרמים ויחרוש ויזרע ויעזור להרבה לכיבוש הקוּלטוּרי של הארץ, לעבדה ולשמרה, ויהי גם נבחר לחבר-הממשלה ימים רבים.
אז ניסה הפלאי הזה להוביל יהודים ולהושיבם באפריקה, לתת להם ארץ מולדת; בא לאנגליה והשתדל והתעצם הרבה לחולל אמיגרציה עברית משם לאפריקה – ולא עלתה בידו. הוא לקח דברים עם רבני ישראל, ואין עוזר; הוא פנה אל היהודים הבאיֶרים (הוא היה יליד באיֶרן), וחשבו, שהנו חפץ למכרם לעבדים…
"אז הלכתי לאשכנז, סיפר אותו זקן לפני מותו, ומשם הבאתי ארבעים משפחות פּרוֹטסטנטיוֹת, יסדתי להם מושבה, אף בית-תפילה בניתי להם וגם כוהן העמדתי להם, וצאצאיהם מאושרים הם עד היום. יהודים, יהודַי, לא רצו להתיישב "…
היהודים לא שמעו לקול הקורא! בדידות האיש הגדול הזה, שהיה אנוס לתת לאחרים חילו, מבלי יכולת להושיע את בני עמו, נוגעת עד תהום הלב. סמיכות הפרשיות; טרגדיה של עם וטרגדיה של יחיד, של עם נענה ושל יחיד שבידו לבנות ולהנחיל וימאסו בו…
שׁוּרָה שִׁשִּׁית
א אֶחָד וְרִבּוּי
כשנדבר על דבר שבטי ישראל בימי קדם ותנאי חייהם השונים למשפחותם ולבית אבותם, יבין כל איש, שלא הרי ראובן ושמעון כהרי יהודה ולא הרי שניהם כהרי לוי וכו'; יבין את ההבדל המדיני שבין יהודה לאפרים ובין מלכות יהודה וישראל, יבין כי אלה שהתישבו בפנים הארץ שונים מאלה שחיו מעבר הירדן, ולא מבעי, ששונים היו אנשים ירושלים מאנשי אלכסנדריה ההילנים. שבט שבט חונה לדגלו, חי באחוזתו, לכל אחד היו תנאים מיוחדים ותעודה ארצית מיוחדה וצרכים מיוחדים…
והבדל זה בגוי, ההבדל המדיני בין חלקי העם השונים, לפי מגוריהם, טבעם העצמי ומעמדם בעולם המדיני, נחוץ לדעת, כשאנו חפצים להבין את מהלכם; להבין מהותו של עם, נחוץ להכיר את אבריו המיוחדים ולא לכייל ולשפוט על הכּל לפי מידה אחת; נחוץ להבין את התולדה ההוֹוית המַפלגת דרכיה לפי הצרכים המדיניים ומהלך חלוקת הארץ מסביב לאותו העם ושבטיו. – –
בגולה אנו, אנו נאחזים בכל הארצות ובכל חלקי תבל ונסחר סחרם מדור דור; אנו בני אב אחד, בעלי רוח אחת, באיזה מובן בעלי עבר אחד; אבל האם גם בעלי עתיד אחד אנו? – זאת היא השאלה. מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. – וימי הריחוק הם גם כן חלק גדול מן העבר, חלק מן העבר שלנו הם ימי הגלות…
פזורים אנו בנפות שונות ובארצות שונות. הנה שפות שונות ותנאים שונים, ארץ ארץ ותהלוכותיה, ארץ ארץ וצירופיה, ארץ ארץ ושאיפותיה… יהודי אשכנז רווקים המה מיהודי תימן, ויהודי פולין שונים המה מיהודי רומא… מי ימנה מספר הנפרדים בנו והנחלקים לזרמים רוחניים שונים במדינות שונות – מי ימנה אותם? העבר הקדום מושל בנו וכוחו אתו לחולל חיינו ולהכריע חיינו. אבל הנה בא האלף השני אחרי האלף הראשון, ואחריו האלף השלישי וכו‘. – מציון יצאה תורה ואתנו דבר ה’ מבבל, מספרד, מרבותי שבמערב ובמזרח. לשון הקודש הוא נחלת-אבות ושפת-אם היא יהודית… גם זהו עבר…
לאֵל אחד נעבוד ובתנאי חינו אלהים רבים מתנגשים; תורה אחת אמרו לתת לנו, ולנו תורות ותרבויות הרבה; נתחלקנו לשבטים שונים, שלא הרי זה כהרי זה ולא סופו של זה כסופו של זה, ואתם אומרים: גוי אחד נחנו…
ב הֹוֶה וָאַיִּן
בטרם ידענו להבין מהלך הדורות והשתלשלות הדורות היתה לנו היהדות מראשיתה ועד סופה כדבר אחד. קיים אברהם אבינו עירוב-תבשילין. וכשקנה יעקב את הבכורה מעשׂיו, עשה זה לפי דיני קניה ומכירה. אולם הביקורת לימדה אותנו לדעת טיב דור דור ודורשיו, דור דור וקורותיו. לא בנקל נעשה הדבר. המלחמה רבה היתה מפנים ומאחור, אבל היא יכלה להם ותעשׂ חַיל, החלה לעשות חיל. הנני אומר: החלה, אחרי שסוף מעשה עוד לא בא, ועם כל ידיעתנו זמנו של כל אחד ממקרי תולדותינו ואימתי התגלה בשמינו, עוד לא נדע להבדיל בין היה להוֹוה אצלנו, ונחשוב דברים רבים מתולדתנו שייכים לנו עוד עתה, בשביל שהיו לנו בשכבר הימים.
ודא עקא. אין טמטום תולדתי, רצוני לומר, טמטום חוש התולדתי יותר מזה, שיודע רק לספור ספירות במועדים וזמנים, מבלי הרגיש, מה עוד חי בנו ממה שהיה; ואם הדבר שהיה לירושה לאבותינו או שעשו אבותינו, הוא גם לנו עתה לנחלה…
התלמוד הירושלמי, למשל, אינו חלק פחות מהיהדות הרבנית כהבבלי; אבל הבבלי הלך וכבש לו לבבות של דורות הרבה והיה למדרש ולמעשה בכל תפוצות ישראל, והירושלמי אחיו הבכור היה מונח בקרן-זוית, באין דורש ומבקש אחריו. במובן ההתפּתחוּת הרוחנית הדתית התורית שלנו, כלומר – על תולדות רוח היהודי שבגולה שניהם ילַמדו במידה אחת, להיותם שניהם מעשי ידי מורינו הדתיים בימים ההם, אבל במובן פעולתם על בני העם לא הרי זה כהרי זה. ספרי התנ"ך מונחים בארונות שלנו כספרי תורה שבעל-פה, ועולים על שולחננו; אבל רושם התלמוד היה גדול מאה מונים בבית ישראל מרושם כתבי-הקודש, ושייך הוא לתולדות היהודים הרבה יותר…
לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפוּרים וחמישה-עשר באב, שבהם בנות ישראל לבושות בכלי-לבן שאולין יוצאות במחולות ואומרות: בחור, שא עיניך בנוי או במשפחה! אבל עכשיו שנתרחקנו הרבה מחיי-תום כאלה, ולרבים מאתנו יהיו גם לתועבה, שוב אין לנו גם הזכות להתיחס למשפחות האלה ולשכוח את אשר יבדיל אותנו מאלה. – יחסים כאלה, בלי כל הבדלה בין עבר להוֹוה ובין היה להוֹוה, הן המה רק תרמית עצמית. מונים אותנו בדברים שאין אתנו עוד רק בשביל שהיו לנו; וההפסד על ידי הטעות הזאת המושלת בנו, ואי היכולת להבדיל באמת מה יש לנו עתה מאשר היה, אוכל בנו מנפש עד בש. מה שהיה אין.
ג מִשְׁפָּחוֹת
עשרה יוחסין עלו מבבל, ויתיחשו בני ישראל למשפחותם ולבית אבותם. המשפחה הוא כוח המחיה בעם, כמו השבט שלמעלה ממנו והבית היחידי שלמטה הימנו; אותו הכוח המבדיל בין האומות והמציב גבולות עמים, הוא הוא מציב גבול גם בין המשפחות בעם ועם. אינני דן בשאלת הויית המשפחות והרכבתן לשבט ועל דבר התאחדות השבטים אחרי כן לגוי, או להיפך, בדבר התפרטות האומה לשבטיה, השבטים למשפחות והמשפחות לבתים; אחרי שלא התורה החברתית נוגעת לנו עתה, כי אם התורה הרוחנית, כלומר, הערך הרוחני שבמצב המשפחות וקיומן. יודעים אנו ש“המשפחות מתגרות זו בזו”, שבין המשפחות השונות שוררת איזו יוהרה או גם משׂטמה, המגרעות ש“ביחש” וכל כגון דא לא נעלמו מאתנו; אבל עם כל זה לא נוכל להעלים את עינינו מהאורות שבדבר ומהכוחות המחַיים שבדבר. אנו רואים באפשרות קיום המשפחות אצל עם והויתן בו יסוד תרבותי ושימורי. – כמו שאין אומה חיה בלי יחידי סגוּלה, כמו שאי אפשר לכל דור בלי דורשיו ומנהליו, בלי האישים הגדולים, הנושאים בנפשותם צרכי הדור ושאיפות הדור, כן אי אפשר לאומה להתקיים בלי בנין משפחות ומעמדים משפחתיים קבועים בחברה ובחיים, בשמירת הדם ובזיווג קנינים מתנחלים. אין אני אומר להכריע בזה את הכף של המיוחסים על הבלתי-מיוחסים ולא על זה אני דן. השויון הכלכלי והמשפטי והזכות שיש לכל אדם על הלחם ועל העבודה, זכות לחיות לעצמו ולא רק בתור כל-שרת לאחרים, הוא דבר שאינו נכוה מדבָרַי אלה; והן לא בירור הדברים החברתיים והכלכליים מגמתי בזה, כי אם בירור הויית הדברים מצד כוחם העממי וצרכם העממי. אם רוצים אנו בקיום עם, ואנו חושבים זה למוסר תולדתי שיתקיים עם ושישׁמר במעמדו, בשפתו ובתכונתו, אז מחויב הדבר, שצריכים אנו גם לקיום משפחות שונות, שהן הן אברי העם וגופו.
עינינו תחזינה, שנר המשפחות לא כבה אצלנו גם בימי הגלות; ושלא לבד בישבנו על אדמתנו היה לנו הכוח להוליד משפחות וליסד משפחות, כי אם גם אחרי אשר נעקרנו ממקומנו. ואם אמנם נודדים היינו מארץ לארץ והלכנו בגולה מגוי לגוי, עוד היה בחיינו הלאומיים והביתיים כוח להעמיד משפחות; משפחות ידועות היו לנו בכל דור, בכל קיבוץ ישראל גדול; בכל קהילה מקהילות היהודים היו משפחות עשירות ותורניות, היו משפחות מפורסמות ברב, משפחות בינונות ויחידות. ואלה הדברים נשמרו באיזו מידה עד הימים האחרונים. הן עוד בזמן האחרון, כשבתולה ניתנה לאיש היו שואלים מ“שני הצדדים” לטיב אבות הכלה והחתן וערך משפחתם, ומקפידים היו באלה. לא נאמר, כי בזה תלוי כל גורל האדם, או כי בזה שמור הון האומה כולה; אבל מטבעות האומה צרורות במעמדי המשפחות ובקיום המשפחות.
והדברים האלה, שהיו קיימים אצלנו ועשו את רוב היקף חיינו זה ימים רבים, הנה הם פוחתים והולכים לנגד עינינו. בימי המשבר של העם האברים מתפרקים והיחיד מבקש לו מפלט בכל מה שימצא לפניו – תש הכוח אצלנו לבנין משפחות ולהעמדת משפחות.
היסוד המשפחתי הוא העודף על היסוד האישי, רצוני לומר, הוא הקנין למשמרת ממה שנשאר מהחיים בני-יומם והצרכים הביתיים בני-יומם. והרי בזה שאנו מניחים דבר מהיום למחר וליום המחרת כבר מונח איזה עושר ודורש לקיומו מידה של עושר. אבל די לעני בפת יומו, ולו אין סיפק לאסוף לזמן הבא. מצבנו דלל, אָפס המץ, אין לעם גם לחם יומו, ואיך יכול הוא לחשוב על המחר ולבנות משפחות לשם מחר?
היסוד המשפחתי הוא יסוד תרבותי קיים כולל, בּיסוּס דבר שכבר נתקיים ושכבר שמור הוא אתנו מהימים שעברו או גם מעושר החיים הרוחניים דהיום; ולנו הגיעו עתה ימי שיבור וניתוק הדברים הניתנים, ימי תסיסת העם והריסות וזריעת סימני-שאלה רבים בחיינו מבית ומבחוץ. שואלים אנו שאלות שלא שאלו עוד אצלנו עד עתה; לקיום המשפחה כבר צריך תשובה ברורה וידיעה למה היא חיה…
היסוד המשפחתי הוא כיבוד האבות והאמונה החזקה, שהם היו עמודי חיינו ושהם ינחילו לנו חיים גם לעתיד; אבל הנה בא תור הבנים, בא מועד למעשי ידינו בעצמנו, בא מועד ליצירת דברים חדשים, שלא היו לאבותינו כלל; ובימי מעבר כאלה בחיינו משפחות ניתקות ומשפחות מתפוררות, אבל אין משפחות מתקיימות.
ביאורים תוריים על החזות הקשה בעולמנו ניתנו לנו; ולבן השואל – תמיד תשובות בידינו; אבל כל אלה לא ינחמונו ולא יתנו את המרגוע ללבנו.
על שכחון הספרים יכולים אנו להתנחם. רבים בהם שגם ראויים לשכחה; ומהם, אם גם נשכחים היום, אפשר שיתחדשו למחר. ספרים, גם כשהם מונחים בקרן-זוית בבתי-אוצרות שונים, מבלי שישים אדם לבו אליהם, יש להם איזו השארת-נשמה על ידי קיומם בעצמם, על ידי המעשה הפשוט, שרעיונות איזה אדם, שחי בזמן מן הזמנים, באו אל הכתב ונתגלמו בכתב; אבל משפחות כי נתמזמזות, דם טהור, כוח תרבותי ומעמד עממי כי ישָבר ויפוג טעמו – מי יתן לנו תמורתו?
יש משפחות נשברות בעל-כרחן, אבר אבר יכּרת מהן, ואחר זה תתבטלנה כולן. חזיון-עצב! והחיים הדרמַטיים והחזיוניים ירעישו את לבנו ויזרעו בנו רגשי-צער ומחשבה כבדת-רוח. אבל הן גם יופי שירי בכל אלה, יופי יש בתגרת הכוחות ובתגרת יד המזל להחריב בית, שאינו פחות מזה אש לבנין בית; אבל אוי להן למשפחות שאינן נשברות כלל, כי אם נמקות הן, חדלות מן העולם ואינן.
עוד מספר של משפחות נכבדות בודדות יש ברחוב היהודים, עוד תמצא עין מחפשת איזו מנוחה בצל של משפחה קיימת, עוד פה ושם רואים אנו משפחה רבתי, שחיתה ברב ורוחה שמור אתה; והנה גם הן תחלנה להתפרק ובאים בהן בקיעים. מלחמות הדעות כמעט חדלו, ותחת זאת באה לנו אפיסת הכוחות…
נר אחרי נר יכבה, משפחה אחרי משפחה תאפס, חדלו “בתים” ביעקב הגולה, ואיה רחל מבכה על בניה? איה האם הרחמניה, אשר תרים קולה לבת עמה לאמור: אספי כוחותיך; שובי, שובי לבצרון!
ד בֵּין הַמְּצָרִים
“בנינו הולכים קדימה שנה שנה; מי יודע הגבול? עד מתי, עד אנה?” אותה הקינה הידועה של משוררנו הגדול תוכל להיאָמר עתה גם על האבות.
למה נשלה את נפשנו? לנו אין קשר של קיימא בכל מקום שאנחנו שם. לנו קשה התקומה בין העמים, אם תאבו לדעת זאת או לא תאבו. זרים אנחנו בכל ארצות פזורינו, והאדמה שמתחת רגלינו אינה מסתגלת לנו; זרים אנחנו לנו ולהם, ובביתם אנו יושבים, ואולי גם נשב לעולם, למה נשען על משאות שוא, הצדק האנושי לא יועיל הרבה נגד התביעה הלאומית. אם בתור כיתה דתית היה לנו איזה מפלט – בימי ממשלת-הרוח, נתקשה הדבר לנו, בתור עם, לעמוד בימי תגבורת הרוח הלאומי. – במצב חברתי-מדיני שעומד למעלה מן השבטים והגזעים אפשר גם לשבט אחר להכניס את ראשו ולמצוא שם איזה מעמד; לא כן הדבר בין שבטים חונים על דגלם ונשבעים לדגלם, שגם קשה לגר להיות כתושב, אם אינו רוצה או אינו יכול להיות תושב לגמרי. – –
על פי זכות משפטי-העמים, רצוני לומר, על פי הזכיה התולדתית העממית, שנותנת לכל עם הכוח לעמוד על עצמו, אין אנו יכולים לסדר את קיומנו ולבסס זכויותינו האזרחיות בארות לא לנו. – עלינו לשום לב לזה, שכל קבלה מעין זו, כלומר – כל הנאה מן הזכויות הנתונות והסתגלותן לכל צרכינו בלי העדר, מוכרחת היא על פי טבע הדברים להוביל אותנו להרכבה גמורה בחומר וברוח עם אותו הקיבוץ המדיני. – ואנו הלא קוראים, שרוצים אנו בתקומתנו אנו ושאנו מתעוררים לתקומתנו. תובעים אנו מהציבור שלנו על אותן התביעות הלאומיות שיש לעם באשר הוא עם; רוצים לעורר בנו זכרונותינו, תוגתנו וירושתנו וזה ישימו על נס; אבל באותה מידה שניטע בלבבנו כוחות פועלים אחרים מזו של הארץ שאנו גרים בתוכה, ונסתבך בקישורים נפשיים אחרים, הרי אנו ניתקים שוב מן הזכויות הארציות הנראות, שהן הן רק הגשמת הכוחות האישיים הבלתי נראים.
ולאידך. – לשם, הרחק מזה עינינו נשואות; והשאלות בנות-יומן, החיים והצרכים בני-יומם באים בתוך כך ובולעים את החיים העולמיים, את הצרכים הלאומיים. בדוחק ובמיצר נפשי אנו נתונים, לא ידע עוד גוי ואדם. אין לבני-ישראל האפשרות הנכונה לשכלל עצמם והשכלתם, והם בוכים; בתי-ספר נפתחים בעדם וההשכלה מולדת חוץ חותרת חתירה תחת אותה מולדת בית ושוב הם בוכים. הקרעים שבלב המה בזה ובזה. למי נפנה?
שותפות בנו! דו-פרצופים נעשו חיינו, הוחרמנו אנו ונפשנו להיות עינינו במערב ולבנו במזרח, והשניוּת מה מעיקה היא.
לא אבנים מזה ומזה, אבן אחת תנו לנו, אם תוכלו, להניח עליה את ראשנו…
מִימֵי הַמַּעֲשֶׂה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
חבר נאמן היה למַכּס נוֹרדוֹי הסופר, חברו בספרות ומנהיגו בציוניות, והוא הד"ר תיאודור הרצל.
ד"ר הרצל בתור סופר היה בעל-יחש, לא איש צעקני, רק נוח ודעתן ומתון; רגיל היה בדבּרוֹ לראות את הדברים ממעל, כשקומתו זקופה ולבו נתון למה שלפניו.
היו ימים אצלו, שגם לשחוק אמר מהולל, ימים שבהם לעגוֹ החרוץ כתער השכירה עבר על המקרים והאנשים הפועלים; אבל בשחוק שלו לא היה רעל, לא היתה נקמת איש, שאינו יכול לעלות, הוא התיחס ביחס שירי לכל הדברים שבחברה, ביחס יחיד לדברים שברבים. – ואחר-כך באו ימים, וראינו אותו מדבּר בלשון אחרת; אחרת היה מדבּר ועושה, אם גם לא חדל להיות סופר ומשורר.
הרצל בתור מסַפר לא היה חוזה ולא היה לאֵל ידו לגלם את החזיונות שבחיים ובשירה במידה אשר ערכם והבינם בשירתם של אחרים, משאת-נפשו לברוא נפשות חיות וליצור אותן לא היתה נתונה לו; אבל בתמצית שבנפשו, יותר נכון – התוצאה שבנפשו, אחרי ראותו מחזות החיים, ידע למסור בקרירות שפתו ובחנה המיוחד.
בשירה, על בימת השירה, לא השיג מטרתו אשר הציב לו; אבל בחיים, על בימת החיים, ראה פרי. אנשיו שבכתב המה רק כצללים; אבל אלה אשר נועדו אתו בימים הראשונים לבקש דרך לתחיית עמם היו חיים לפנינו.
ברשמי אחת המועצות הציוניות, מעשי ידיו של הרצל בימים שניסו לקוץ בו, אנו מוצאים דבריו: “ההתנגדות לא הטילה עלי אימה כלל. כך היא מידתי, אינני פחדן, כאשר הייתי לציוני פשטתי את הרגל לעבר שלי, לעבר של שלושים שנה ומעלה.”
ואמנם פשיטת הרגל לעבר הוא דבר יסודי אצל איש שהיתה עליו הרוח לעבור מעולם אחד לעולם שני, לאיש שרוב ימיו היה סופר גרמני, והנה נהפך לבבו להיות למנהיג אנשים, אשר לא ידע עד כה אָרחם ורבעם; אבל הוא נשאר במקומו, אשר התבסס בו מראש.
העתון, שהיה הרצל אחד מעורכיו, אינו עתון ליהודים מפורש, כי אם נתון בראש וראשון לעניני עם אחר ולחוגים אחרים; והנה איש לאומי, איש שעמד בראש תנועה לאומית, אנוס היה לומר לנפשו: אין עוד חלקי באשר עשיתי עד היום.
אמרו, הרי לַסַל, שהיה עוסק בדברים שונים. – אבל לסל כמשורר, כפילוסוף, כמשפטי וכלכלי עבד רק בעד דבר אחד וחיפש בכל מעשיו אלה דבר אחד. ללסַל לא אירע מאורע בחייו, מלבד איזה חלום עברי שירי בימי נעוריו, שהניעו לשבר את העבר שלו, להניח עבודת העבר שלו ולהתחיל מחדש, ולהרצל היה כגון זה. אוּגוסטין נהפך מחוטא לקדוש; המגיד ממזריטש נהפך מרבני נלהב לאבי החסידות; אבל אוּגוסטין לא היה טובל ושרץ בידו, והרב המגיד, כיון שקיבל את ההתגלות של הבעש“ט, שוב לא היה שב לוילנה… ועוד זאת: אם גם היה כותב הרב הנ”ל “תורות” לפני חסידותו, בודאי היו אחרות לגמרי מאלה שנכתבו אחר-כך ב“אור תורתו”. המאורע ההתגלותי הגדול בחייו, פדות נפשו על ידי ההופעה האלהית, שינה גם את לבבו ביסודו, וכיון שהלב נשתנה הרי לרחשי נפשו נוסח אחר ושמועה חדשה…
הרצל היה סופר ונשאר סופר כל ימיו; אבל אם אז, בהיותו עובד לדברים שבמערב, לא שגב ממנו לעשות נצורות בחזון ושירה, כאשר איוָה, היה הדבר צריך להשתנות בנפשו, אחרי גשתו אל עבודה ציבורית עממית ואחרי שהתעשרה נפשו על ידי אותה העבודה: צריכה היתה שירת הרבים וכוח הרבים ואמונתם בו להתגלות באיזו מידה בשירתו ששר אחר זה… ותקותו זו נשארה מעל.
– – כי יקום איש ושלחוֹ אלהים להיות לפה לעמו ולכבוש לו נתיבה הוא לרוב גם ממציא ובורא אותה הנתיבה. לוּתּר סלל לו דרך ופעל בעד דרכו. הוא היה נביא דעותיו וגואל דעותיו, אם גם מצא לו גואלים לדעותיו ואנשים קרובים לפעולות דעותיו; שונה היה הדבר בבעלי המהפכה בצרפת, שהיו ברובם רק נושאי כלים של דעות, שנוצרו על ידי אחרים; שונה היה הדבר באיש כמירַבּוֹ, שקדם לו רוּסוֹ ושחשב בעדו רוּסוֹ.
הרעיון המשיחי הוא הדבר היותר חי בלב האומה העברית, העם מלא געגועי גאולה ופדות ונותן הוא נפשו למי שקורא בשם אותה הגאולה והפדות. לב האומה מלא על כל גדותיו: כל איש ואשה וכל נפש בישראל בכל זמן ועידן נותנים טיפה אחת אל הכוס הגדולה. כל דור ודור נתן את נפשו על אלה. – זאת הנחלה הרבה לעם היהודים מכל הימים, נחלה נשגבה ונוראה ביפיה וסערה. בין כל המשיחים שקמו לנו ושקראו אותנו לחירות אולי טעה והטעה אחד או שני, האומה בכללה לא טעתה בשאיפותיה להיגאל…
כר זה מצא לפניו הרצל, בתור מסדר הציוניות, וכר כזה מוצא כל איש בישראל, אשר קורא לגאולה. האומה נתבעת לזה ונותנת ונתבעת לזה ונותנת. העם המעוּנה נותן את לבבו לכל.
לאידך, יש נטיה באומה נכנעה – עם כל אשר תשמור את נפשה ושואפת היא לקיום נפשה – להביט ביראת-הכבוד על אלה אשר מבחוץ יתר מעל אלה אשר בבית. הרצל רכש לו את הלבבות לא על ידי אישיוּתוֹ לבד, כי אם גם על ידי זה שבא כמושיעו מרחוק, מרחוק ולא מקרוב. – –
ריחוק רב היה בין הרצל ובין עם היהודים, ריחוק שבא על ידי השכלתו, לשונו ומעמדו ובזה פעל יותר על הציבור העברי, מגואל קרוב לעם. רישומו היה כשֹר, כאיש אשר לפני מלכים יתיצב, ובזה קסם את לבות בני ישראל, עם יודע עוני ולא רגיל באלה.
גם הצעד הפתאומי – הדבר, כי ביום אחד יבוא איש ויפתח לעם המחכה את שערי ארצו, וכל זה בדרכים תוריים, שלא ידרשו קרבן רב מהיחיד, היה אמצעי רב למצוא אזנים לרעיון הזה; לאפשרות חזון המושיע הציוני הזה וכיבושו בקהל – חזון שהתחיל ברעש וסופו לא ברעש.
שני ספרים כתב הרצל על-אודות היהודים ויגלה שיטתו בזה אחר זה, הלא הם: “מדינת היהודים”, דרך חדשה בפתרון שאלת היהודים ו“תל אביב”, סיפור.
בספרו הראשון הוא מדבר על דבר “משכנות הפועלים” – מדבר על “המשכנות וגניהם הנחמדים שמסביב להם, אשר ישיתו הוד והדר על המקום, ואשר יתאחדו להיות לאחדים עליו. יפעת הטבע תאציל מהודה על רוח האַרדיכלים, האמנים הצעירים, ותעורר את מחשבתם לחשוב חדשות שלא היו ולבלי החזיק בנושנות; ואם לא ידע עוד העם להכיר את ערך כל המערכה בסדר ובמשטר הזה, הן למצער תתענג נפשם למראה כל אשר סביבותיהם. בתוך המחנה יעמוד בית-התפילה בנוּי לתלפיות ולמרחוק ירָאה חוסן גבהו; הן רק אמנותנו העתיקה היא שעמדה לנו לעשותנו גוי אחד בארץ. ובתי-ספר מלאים אור ונוגה ומפיקים אויר צח ובריא יעמדו על מכונם עם כל האמצעים ללימודים, הדרושים לרוח העת החדשה; ובתי-חינוך לפועלים, אשר ישתלמו בהם הפועלים הפשוטים לאמנים משכילים בכל חרושת-המעשה וידיעת חכמת המכונות ביתרון הכשר והדעת, ובתי תענוג ומשחק בעד העם, אשר ינהלם ה’מרכז' וכלכל מעשיהם, להיותם למקור נאמן לתיקון המידות ודרך-הארץ”. הכל מנוּי וספוּר וחשוב שם בחרט; גם על דבר החוקים שימשלו אז נמצא ביאור. גם הדגל הישראלי כבר יסומן; גם מהות הממשלה מסומנה, שהוא “משווה אותה לנגד עיניו בתור רפובליקה אַריסטוֹקרטית – הדבר הזה יתאים גם אל רוח עמנו, הרודף אחרי הכבוד”… ואם גם “נשיאי-המַטוֹת” יהיו ה“רבנים”, המנהלים איש איש את קהל עדתו, סלוֹח נסלח לו. ומה גם שלא נמנע מלציין, שעם כל זה “לא ינתן לכוהני דתנו למשול בנו. אמנם האמונה היא הקשר המאַחד אותנו; אולם חפשים אנו בכוח החכמות והמדעים” 1.
ואותה היראה עילאה לחכמות והמדעים ולחרושת-המעשה וסידור העבודה ושיתוף העבודה הוא מביא אתו גם בספרו השני “תל-אביב”, אבל פה כבר היתה יד התולדה, הציוניות, באמצע. הנה פה הכל חשבון הגיוני מלאכותי – מה שהיה שם באיזו מידה הכרחי-נפשי. “אם תרצו אין זה דברי אגדה”; אם תרצו… אם תרצו בכך.
איזו רוח אמונה מרחפת גם על הדברים האחרונים האלה; אבל מה שחסר לשניהם יחד הוא – הכרת הכוח המניע את הציבור, הכוח הבונה באמת והמצרף את האישים הפרטיים לאותו הבנין הגדול; חסר להם חשבון תולדתי וידיעת הדברים ביסודם, חסר להם חשבון תולדתי הווי-עממי בדבר כיבוש הארץ, שסוף כל סוף “לא תפול משמים” ארצה, חשבון שמצטרף גם מדברי ימי עם ישראל וצרכיו ומדברי ימי שאר העמים והלשונות אשר מסביב.
אין שאלת ישראל החברתית-העממית וקלקלתה תלויה בזה, שאין לנו חברה מתוקנה בצדק וביושר, אלא בזה, שאין לנו חברה עממית כלל ואין לנו האלפא-ביתא העממית-חברתית לצירוף המלים הגדולות, אשר אליהן ישא העם את נפשו…
“ועל זה אין להתפלא כלל – אמר אחד-העם באחד מפרקי ילקוטו הקטן, בהתוַכּחו על דבר התוכן של הספר “תל-אביב”. – אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו. צעירינו רגילים לעסוק ולהתוַכּח כל הימים כל כך בשאלות תיקון עולם, עד כי לרבים מהם היתה שאלה זו באמת למרכז רוחם ושלא מדעתם היא באה ומתיצבת גם במרכז כל יתר השאלות, המעסקות אותם וגם הציוניות בכלל; אבל מנהיג הציונים – מסופק אני, אם יחזיק טובה למפרשיו אלה, שרוצים למשכו לחברתם בעל-כרחו; הוא לא נתכוון בספרו להראות דרך פתרון שאלת החברה בשאלת היהודים; לו העיקר הוא, לא לעשות שלום בין הכלל והפרט על ידי חברה של שותפות, אלא – לעשות שלום בין ישראל ואומות העולם על ידי מדינה יהודית. ואם ניסה עם זה לבנות מדינתו על יסוד תורת השותפות, לא עשה כן אלא בשביל לצאת ידי חובתו גם להשאלה הסוציאלית; אבל מובטחני בו, שאף אם היה יודע בבירור, כי סדרי הכלכלה במדינת היהודים לא יהיו שונים מאלה שבשאר המדינות, וגם בה, כמו באירופה, עוד תימשך המלחמה בין הרכוש והעבודה עד עידן ועידנים – לא היה כל זה משנה כלום בהשקפתו על שאלת היהודים ובשאיפתו לשום קץ לה על ידי יסוד המדינה. הוא הגיע לרעיון “תל-אביב” לא מחפצו לעשות נסיון חדש בתיקון החברה האנושית (כמו שעשה הרצקא ב“ארץ החפשית”), אלא מחפצו לתקן מצב היהודים בחברה זו, כמו שהיא בקלקלתה, שלא יהיו הם סובלים בה יותר מאחרים בגלל יהדותם”.
וביאוּר זה או היתוּלי הוא או אינו מאוּמת, כי הן במוחו של הרצל ניקרה ברב שאלה החברה, ולרחוק זה שׂם לבו בטרם מצא תשובה אל הקרוב.
בנוהג שבעולם, שכל חלום מדיני חברתי יעשה לו לעיקר שאלה אחת, שעליה הוא דן. הנה שאלת העבדים, בעת שהחברה לא יכלה עוד לצייר לה מצב חברתי בלעדי עבדים תמידים נכנעים, יכלה לעורר אחד מבעלי הגאולה, לסדר לו בדמיונו מצב חברה חדשה, שכל אישיה הם בני-חורין. שאלת העניים והעשירים ואי הצדק בחלוקת הנכסים עוררה לציורים דמיוניים, אשר תיארו לנו מצבים חברתיים כאלה, שבהם מצאו כל השאלות החמורות האלה את בירורם. ועוד זאת: עם כל החומר שבשאלות הללו, הלא יש דוגמאות להן בדברי ימי כל העמים התרבותיים, ועל האדם המדיני התורי רק לחקור ולדרוש וללמוד מהנסיונות שכבר נעשו על אותם שלהבא. שאלת מוקדון, למשל, היא שאלה קשה, אבל הרי היתה גאולת סרביה, בולגריה, רומניה ויוָן, הרי מקרים רבים כאלה בשאר דברי ימי העולם. אבל ל“שאלת ישראל” בגלותו לא תמצאו דוגמה, אחרי שהעם ניתק כולו מעל אדמתו ומפוזר ומפורד הוא בין עמים שונים, ואין לו דבר מדיני קיים, לקשר בו שוב חוט תולדתו במקום שנפסק… ומצד שני הן אין לו אפשרות אחרת להתקיים, רק לעשות שוב את הקשר הזה… זאת היא שאלה מדינית ועממית קשה, הדורשת חוק חדש בתולדה ונסיון חדש עממי. שאלת החברה המופשטת היא לא יתירה משאלת התרבות המופשטת, ואם עברה מעל הבימה שלנו, בשביל שאין לה עוד כל יסוד בחיים, בחיינו אנו, אין גם מקום לשאלת החברה החלומית. טען אחד העם על רעיון “תל-אביב”, שהוא חָמרי יותר מדי; אבל עוד יש לטעון יותר שהוא תרבוּתי ורוחני יותר מדי, רצוני לומר, שנוגע הוא בדברים שיכולים אנו לדון על-אודותם רק בעת שכבר נהיה לעם היושב על אדמתו ולו הרשות והיכולת לסַדר אז שאלת העבודה, אבל העיקר, איך יגיע העם היהודי למצב כזה ובאיזה אופן יגיע? דבר זה חסר…
משל אחר: הרי אדם פלוני מוכרח לעשות איזה דבר, נאמר – מוכרח לנטוע לו ולביתו גן שם על הגבעה מעבר לנהר; והנהר סואן במימיו, יכה גלים וגשר אין, גם אני-שיִט לא ימצא; ואם גם יעבור את הנהר, עוד לפניו עבודה קשה, לשׂדד את האדמה, למצוא עשבי נטיעה טובים, ובזה הנה מצא מדריכים ומלמדים לו את הדברים, אשר יעשה אז, בעת כבר עבר את הנהר, וכולם מורים בלשון – נניח: נניח שכבר עברת את הנהר, הלא עוד הדברים קשים וכו', ובתוך כך הוא עודנו עומד לפני הנהר ואינו יודע איך לעבור… כמו כן ה“טשרטר” של הרצל והמלה אשר ברא לתפוש את הלבבות מתחילים מעבר לנהר. הוא פתר את השאלה החמורה הישראלית, שאין לה דוגמה, איך ינתן לעם שנותק מעל אדמתו כולו בסיס מדיני באותה האדמה שכבר כבשוה אחרים ומיוּשבה היא מאחרים – מאותה נקודה שכבר נתבררה, כלומר, נניח שאותם אחרים קראו לנו לשוב, והשיבו לנו את אשר אבד מאתנו, או קנינו מאִתם בכסף מלא את אשר לוקח מאתנו ושוב אין מצבנו עוד בלתי-דוגמאי…
הרצל האמין בצדק המוחלט של העמים, שמטוב לבם בלבד יתנו לעם ישראל ניר בארץ אבותיו, והאמין גם בצדק היסודי של בני ישראל שבבואם להתישב בארצם, יהיה קיבוצם סמל היושר והצדק וייסדו מדינה שכולה צדק ומישרים. תום דמיוני משחק חברתי-נביאי בידו של סופר. – –
שלושה דרכים היו להרצל, בעת שהחל למצוא לו נתיבות ללב העם ואולי גם למעשי העם, לוּ היה איש-המעשה בכּל ולא גם סופר ובעל-דמיון. כשיצא אל המערכה היה שטף האנשים העברים, העוזבים את ארצם ומולדתם לבקש להם ארץ-מולדת חדשה, גדול ורב במספר. זה היה החומר ההיוּלי לפועל עממי ולגיבור עממי, לברוא ממנו דבר של קיימא, להרכיב אישים נפרדים בעת יציאת עם והתפזרותו במקומות שונים לציבור עממי היושב במקום אחד וקשור אל מקום אחד. מעיסת הגולים, מאלה הנותנים ספר-כריתות לעבר הכלכלי והאזרחי שלהם והולכים לבקש חיים חדשים באשר ילכו ויבואו – מעיסה זו היה אפשר ללוש את הבצק העממי החדש ולהכינו למטרה אחת, לבנות לו בית; אבל לא מאלה, שנשארו על מקומם בתור ציוניים מופשטים; מאנשים שאין להם בעולמם אלא שאיפותיהם בלבד, בלי יכולת ורצון לשתף לזה חייהם עתה, חייהם וצרכי חייהם הפרטיים עתה, מאלה המעמיסים הסבל על שכמם, שמים נעליהם ברגליהם ולוקחים מקלם בידם ללכת, מאלה יוָסד ציבור מדיני-כלכלי-עממי חדש, העומד על קרקע חדש; מהולכים יבּנה עם ויתבסס עם, שאין לו עוד ארץ נושבת, אבל לא מהיושבים חוצה לאותה הארץ המקוּוה, אם גם מדברים על-אודותיה במועצות רבות ושואפים לבוא אליה על ידי מועצות ודיבורים…
והדרך השני לציוני מנהיג הוא להיות בעצמו בציון, להניח את עברו המקומי ולתקוע ביתו ונחלתו בארץ, להיות לפה ולמנהיג לכל המתנחלים בארץ, לבסס כחלוץ את הישוב הישראלי לאט לאט על היסודות מהיום, כדי להכין את המחר הגדול – בקצרה: לבנות את הבנין בשבתו בבית, ולא בעמדוֹ רחוק מבחוץ.
והדרך השלישי, המדיני גם הוא, הוא הנסיון הקיצוני של התּרת הקשר הגרדי המדיני והארצי בבת אחת לפתרון שאלת ההווה: כלומר, להתחיל חיים חדשים מדיניים בארץ חדשה לגמרי. התרה כזאת כשמה כן היא. היא מתירה. היא עשויה לבלי חת, היא קיצונית לפי רוחה ומהותה, היא שואפת לחיים חדשים וליסודות חדשים המתאימים אליה ומתחילים עמה. מסיעה היא אנשים בלב אחד ולא צירופים של אנשים… בוראת היא רצון אחד ולא צללים של רצונות.
כיבוש ארץ חדשה עם מסורה מדינית חדשה, שלטון בית לעם על אדמה לו ניתנת דורשים גם לבות נתונים אליהם, דורשים אנשים שיודעים המה מה הם נותנים, אבל יודעים המה גם מה הם לוקחים.
התרת הקשר הגרדי בתולדות עם תיעשה על ידי התרה ולא על ידי קישורים ולולאות. התרת הקשר תיעשה על ידי אנשים בני-חורין, על ידי אנשים היודעים את אשר לפניהם, יודעים לוַתר; – וכל האומר לעשות דבר חדש בעזרת הציונים וכל “התרמיל הארוך” שעל שכמם, כאשר עשה הרצל באחרית הימים, כששב מהציוניות לבקש ארץ חדשה בעזרת הציוניות וקדשי הציוניות ובשותפות הציוניות, כל האומר להתיר את הקשר על ידי עניבות ולולאות על כל פנים אינו מתיר עוד…
הרצל אמר פעם אחת: “מונים אותנו, שאנו מדברים ושואפים, אבל כל תנועה שואפת לאיזו מטרה מדברת בתחילה לפני המעשים וזאת ראשית המעשים”. השיב על זה דברים נכוחים סופר אחד, אם גם בנדון אחר, לאמור: “במה דברים אמורים, אם הרעיון או התנועה נולדה על ברכי אומה, שיש לה אחוזה קבועה של השתלשלות תולדתית טבעית בקרקע של ארץ מולדת לצורך מורגש של התפתחות ענפי עץ החיים הכלכליים או לצורך התבצרות מדינית, לבל תוסג גבולה בעתיד קרוב או רחוק, אז הסתעפות הדעות הנוגעות אל חיצוניותו, אל אפני אפשריותו לצאת לפעולה מביאה לידי תנועה, והתנועה היא הסימן המובהק לחיים וכו‘, מה שאין כן אם הוא נולד על ברכי אומה שאין לה קפיצין ועיקרו נוסד על יסוד השאיפה גופא וכו’” (“הצפירה”).
בשאר התנועות השואפות והעומדות על הקרקע, שלהן יש שיטת חיים בין היום והמחר, יש קשר אחד בין אותו היום והמחר, שם הדברים המה ראשית המעשה, באשר עומדים הם בהיקף מקומי 2 עם המעשה. ובמקום שאין ההיקף המקומי הזה, עלינו ליצרו מראשית ולעשותו; אבל במקום שאינו, אז רק המעשה מביא לידי מדרש ולא מעשי הכלל, שאינם שוב אלא אמירה ושאיפה תקותית, כי אם מעשיו של היחיד, המתחיל בעצמו ובונה בעצמו.
הרצל הציוני והארצי שם לבו לכך, שכל עולם המדיני מסביבו עושה הרבה על ידי אמצעי האסיפות ועל ידי קהילות-עם; הוא ראה, כי השבטים הנכנעים והלאומים המבקשים חופשה מדינית, או מפלגת העובדים המבקשים חירות והזכות השלמה על העבודה ועל הלחם, מאספים אסיפות, מיסדים חברות ומועצות ונלחמים בכלי-זין אלה להשגת חפצם, וינסה גם הוא להשתמש באמצעים כאלה ולא התבונן, כי אלה הלוחמים מלחמת-הקיום או מלחמת העם עומדים בראש מעשיהם במקום יעמדו גם בסוף מעשיהם, ושאצל העמים הקטנים האחרים ההווה והעתיד עומדים בשורה אחת ושהפעולות והמועצות מעתה ומהיום המה כבר חלק מהעתיד וראשית העתיד, תחת שעם היהודים, אם כה וכה, עומדים הם מחוץ לארץ שאיפותיהם. השאיפה היהודית לחירות-עם אינה בנויה על יסודות חיי האישים הפרטיים במקום שהם עומדים, כי אם מופשטת היא, בלי כל אחיזה יסודית בארץ המבוקשת, היא מחרפת ממעל לחיים היומיים וממעל למעשים בני יומם ואינה החשבון האחרון שלהם. לוחמי עמים אחרים מאַחים בכל פעולה ופעולה את הקרעים בחייהם, תחת שאצלנו יעָשה על ידי כך קרע חדש ופירוד חדש בחיינו עתה…
“ועוד מעט תיסגר האסיפה של ראשי שבטי ישראל, סיים באנחה סופר עברי אחד, בכלות אסיפה ומועצה גדולה ציונית, עוד מעט ויאָלם קול נידחי העם מעל הבימה הגבוהה ויתפזרו האחים, שלימים אחדים התקבצו, לכל רוח, איש לעברו יפנה; ומי יודע, אם ההשקפות השונות, שהביאו הצירים מהמועצות, בהתנגשן בחיים המעשיים לא תקרענה את האחים האלה זה מזה ולא תיערכנה כשתי מחנות, שאחת צוררת את רעותה”. יכול היה עוד לאמור: מי יודע אם לא ההשקפות השונות והתקוות העתידיות שם, מעבר לחיים ההוֹויים, שאינן קשורות בהם כל עיקר, בהתנגשותן בבית עם אותם החיים בני-יומם הדורשים את תפקידם, לא תיערכנה שתי מחנות בחיי כל איש ואיש, גם מהשואפים בעצמם, שצוררות אשה את אחותה…
בשני דרכים ינועו תולדות עם ויעשו את פסיעותיה הגדולות: הגה סיגים ברוחו מצד זה וחיים חדשים חברתיים מצד אחר. תחיה חירותית ותחיה מדינית הולכות שלובות. לפרנץ קשוט, לגריבּלדי, לא היו צריכות מידות לוּתּר והוּס; העם על אדמתו, עם כי נעשה לו עוול בארצו התולדתית על ידי עם אחר, יחכה לשופטים, לגיבורים, למושיעים, למדיניים; אבל התאמינו, שלביסמַרק היתה שייכות בנפשו לרוח האשכנזי ולאלהות רוחו פחות מגיטה? התאמינו, שלגריבּלדי לא היה צירוף נפשי גדול עם דנטה? מה היה קרוֹמבל עם כל תגבורת רצונו ועוז רוחו, בלי הרוח הפוריטני והדתי, שנעשה בסיס למעשיו? מה היה עולה בידי המכבים, לולא שיתפו לגבורת נפשם את קנאת ה' אלהי צבאות?
התנועה הכלכלית-החברתית הלא היא בודאי תנועה חָמרית ומטרתה הטבה חָמרית של החברה, ובכל זאת תבנה לה חשבון עולמי רוחני חתום בחותמה וקבוע בגבוליה ותשעבד את נושאיה לחשבון עולם רוחני, אשר יאַחד כל השאיפות הכלכליות עם השאיפות האישיות והמוסריות והיו לעצם אחד. לכל “מלכותא דארעא” יש נטיה רבה וצורך לקיומה בשיטה קבועה ב“מלכותא דשמיא”. בני-אדם בעלי אחדות הם, שאופים הם לבוא לידי אחדות ושלמּות.
כאשר התחיל הרצל להיות איש מדיני במעשיו, בוַתרו על כל השאיפות הרוחניות הפנימיות, שיש לכל אדם לעשות בזה כרצונו ובלבד שיהא ציוני, כלומר – מאמין בדבר שנוכל לשתפו לכל דבר אשר בנפשו, אמנם עשה זה על צד תחבולה חברתית: רצה להרחיב על ידי כך את חוג הציוניות, רצה לעשותה סגולה לכל האנשים ולכל הדעות, אבל הוא לא שמר בזה את מדינות הנפש וכיבוש הנפש, שדורשת אדיקות, שדורשת דבר שלם, מסירות בכל, לא למחצית או לרבע … לא יפלא הדבר, שכיון שנחלש הרבע או המעט הזה ורוח חדש החל לנשב בתחום היהודים ממקום אחר, קמו כל האנשים, מהם גם החלוצים, וימהרו בתוך כך ללכת גם אל מקום אחר…
היה היו אצלנו שני אנשים בעלי מעשה ומתחילי מעשה, שביקשו עוד לפני הירצל לתת לעמנו איזה ניר ולבסס מצבו: הראשון היה השר האנגלי והעברי משה מונטיפיורי והשני תושב צרפת, הבּרוֹן משה הירש. מונטיפיורי סבב על פתחם של מלכים ויבקש חסד לעם נענה; והירש ביקש לתת אדמה לעמו, אדמת עבודה. התולדה תשפוט על דבר מעשי שניהם, בבואה לערוך מפעליהם ולדעת תכונתם. באיזו מידה היו מושיעים לעם ישראל, או ביקשו להיות, ביקשו את הדרך ולא מצאו אותה. – ססיל רודֶס הבונה הן לא היה מלא אהבת-ציבור כמו שנים אלה – וכמה הגדיל מהם לעשות! כמה כבש הוא לעם אנגליה וכמה ברא בכוחו – והוא לא עשה ברובו אלא בעד עצמו, הוא נטע את צרכי עצמו והשקיע את רבבותיו במפעלו; הוא ברא גדולות ונצורות, יען שעמד בכל כוחו והונו במקום שברא …
נצייר לנו לרגע אחד שהבּרוֹן הירש לא אסף את רבבותיו באהבתו העצמית הגדולה בתוצאה כזו, כי יחלקם אחרי-כן בנפש נדיבה ולא היו שניוּת אלה ברוחו ובמעשיו. נצייר לנו, כי היה עריץ כל ימיו, מתעשר בכל האמצעים שבאו לידו עד יומו האחרון וכובש לו אדמה על ידי עשרו ומביא שמה אנשים על מנת לעבדה; נצייר לנו, שהדבר אשר בנפשו, לעשות דבר בעמו, היה יונק רק מאותה הנקודה ומכוח האהבה העצמית לברוא מה לעצמו ושתיהן עלו לו בבת אחת – אדם כזה היה יכול להיות משיחו של ישראל הארצי, ורק מעמדים כאלה בחיי עם, שבאים מאת איש כביר העושה לעצמו, היו נותנים לאותם האחרים מה שנחוץ להם, מה שמבלעדי זה אינו יכול להיות ניתן להם.
נצייר לנו, שתחת השקלים והמניות, האסיפות והמשאות וכל הדברים הטובים לשם הציבור, מעשי הרצל והקודמים לו בזה, דברים הבאים מן היחיד לשם צדקה ולא לשם אהבת-עצמו, היה נברא איזה רעיון מדיני אישי אצלנו, שאינו נבנה על קרבנות שמביא האדם, כי אם על האדם בעצמו, מעשיו וצרכיו ורק צרכיו. נצייר לנו, שתחת האוצר הלאומי, שנצבר פרוטה לפרוטה, מניה למניה, שאינה גם חלק הרבבה מצרכי כל איש ועסקיו, או במקום קופת ה“צדקה-גדולה” של נחלת הבּרוֹן הירש וחבריו היתה נבראה לנו חברה בעלת כספים כמו “חברת הינדה המזרחית” בשעתה, והיא ביקשה לה את הטשרטר לעצמה, כלומר, לוּ נמצאו לנו אנשים שהעמידו את כל אשר להם וכל רכושם על כיבוש קנינים וארצות באפנים אלה או כדומה. זוהי הדרך היחידה לגאולה ארצית של העם. איש שהיה נותן לנו את אלה היה הגואל…
הרצל ביקש להיות יותר מאלה שני הנדיבים והפועלים לפי מבטם הצר ואמר לברוא דבר, שיעלה על מעשיהם, ובאמת אינו אלא שלישי ביניהם 3. כמוהם כן הוא לא הכיר, שלעולם לא תהיה ירושה לנו ממושיעים ונושעים, הא לחוד והא לחוד, אלא מאנשים פועלים לעצמם וסוללים בזה את הדרך לאחרים. הוא אמר להיות איש-המעשה, ואשר יצא ממפעלו – היא יצירת רעיון או חיזוק רעיון על ידי המעשה ולא עם המעשה… דבר אחד היה נחוץ לבני-ישראל הפזורים, דבר אשר יקיף את כל חיי בני הגולה ורצונם ויטה אותם בכל אשר להם, בלי כל שיור – מעשה אחד ורק מעשה אחד, ופרי תעמולת הרצל היו שניות, רק שניות – – –
הֶרְצְל וְאוּסִישְׁקִין4
א
הרצל הוא האיש שעיני רבים מישראל צפויות אליו, אבל יִקוב הדין את ההר. אם למעשים יוביל את האדם אין מַקשים, אבל אם לדין, נראה איך ידין.
בעמים קטנים נלחמים על קיומם והם צפויים, אם לשבט או לחסד, אל עם אחר יותר גדול, והתנועה הלאומית, שצררה בכנפיה את העם הקטן, עוד לא חדרה לכל אישיו, ועוד רבים בו אשר יראים מפני העתיד הלאומי המקוּוה, יען אשר יסַכן את ההווה, כלומר – ידחק את הזכויות המעטות של ההווה, יש פנים לכאן ולכאן, כלומר – יש לכל אחד מהצדדים הערכה מיוחדת למעשיו וערבון מיוחד בעד מעשיו; אבל כיון שאחד עומד כבר במחנה הלאומית שוב אינו יכול לטעון כבעלי תרעומות ההווה. – הרצל אמר לדחות את ההווה מפני העתיד, ובכל זאת הוציא מפיו את הדברים האלה: “חפץ אני לקוות, כי אלה החיים תחת שלטון טורקיה, שהשתתפו במועצה הצנועה, לא יוכרחו לסבול לרגלי השתתפותם במועצה הארצי-ישראלית תוצאות בלתי-נעימות… חפץ אנכי להצדיק את זאת רק בחסרון הנסיון המדיני של האדון אוסישקין, כי במסע-הביקור שלו בפלשתינה הביא את אחיו החיים שם בתמידות בסכנה”…
ומה יאמר מנהיג הציונים, כי יבואו אנשים ויקראו באזניו כל אותם הדברים עצמם נגדו ונגד מועצותיו, שאינן משונות במאומה מאותן של אוסישקין, ומה ישיב לתלונת האנשים נגד הציונים לאמור: חותרים אתם במעשיכם חתירה באדמה שמתחת רגלינו. מה יאמר לאלה שאמרו, שבזל וכדומה הקשו ירושת ארץ-ישראל, תחת להתקרב אליה, שהקריאות בלא עתן – חפצים אנו להיות בארץ-ישראל אזרחים ממדרגה הראשונה ולא של מדרגה שניה, הן הן עוצרות לאחרים להיות על כל פנים אזרחים בעלי מדרגה שניה… שתפישת המרובה סיכנה את המועט…
“בכל אופן הנני מזהירם, לבל יעשו שנית את המעשה בבלי דעת זו, הוסיף הרצל אז, כי הנה אין אני יכול לצייר היטב בנפשי, כי ממשלת טורקיה תתן רק ליהודים בפלשתינה הרשאת עם עומד ברשות עצמו, בעת שאינה נותנת עמידה ברשות עצמם כזו גם לעמים המושלמנים והנוצרים בממשלתה, גם תחת השפעת המועקה של צבא מכל הממשלות הכבירות”. ודברים כאלה נשמעו מפי איש, אשר הסיע את העם להאמין בציורים עממיים ואמונות עוד גדולות מאלה. ומה יאמר, אם ישיבו לו ולהועד הציוני מעשי-ידיו מלה במלה כדבריו: אין אנו יכולים לצייר היטב בנפשנו, כי ממשלת טורקיה תתן רק ליהודים בפלשתינה שלטון בית, דבר שלא תעשה וכו' וכו'.
“ואולם יש אנשים, הוסיף הרצל עוד, האומרים לטעון בעד בעלי ה’גאולה', שחושבים את קניית הקרקעות לעבודה-מעשית, יען כי הקניה והמכירה הן מקרים תמידיים בחיים המעשיים; אולם בזה מונחת השקפה מוטעית. אני מתחשב בטעות זו רק באותה המידה, עד כמה היא מביאה מבוכה בין בני מפלגת הציונים. כי נמצאים אנשים מהירים, המוציאים כסף לדברים חסרי-הגיון, בזה אין עוד הרעה גדולה כל כך, אסון אבידת כסף איננו עוד גדול ונורא, אולם רק אז נעשה את הדבר לרעה, אם התנועה הציונית תהיה אשמה בזה.”
וההאשמה היא – “כי אותה רכישת הקרקעות מעוררת לתחיה ספיקוּלנטים וכו' והגאולה תיקָנה במחיר יקר מאד וכו‘. הלא בקניות חפשיות אין המוכר צריך לדעת כלל איזה ערך נותן הקונה לקנייתו זאת וכו’. סיפור המעשה לזה: פעם אחת הוכיח אותו אחד מחברה הנהגת יק”א, כי הציוניות עוררה את התחרות בעניני רכישת הקרקעות בפלשתינה וכו'; באופן מוצלח יכול היה לענות לו, כי בציוניות אין מקום ליסודות לא נקיים כאלה".
השתוממו למקרא הדברים האלה. האם ההתחרות בקרקעות ארץ-ישראל ויוקר המחיר, ידיעת המוכרים למפרע את הערך שנותנים הקונים העברים לקניות, הן רק תולדות חברה כה“גאולה” לבד? והציוניות גופא, אשר השכם והערב הערב והשכם דיברה על-אודות גאולת הארץ וכדומה והפיצה שאיפותיה בכל כנפות הארץ, עד כי גם לאזני הערבים מוכרי הקרקעות הגיעו, האם לא די היה בה לעורר את המוכרים, שיעלו את המחיר עשרת מונים? והאם אין זאת תולדה מוכרחת מכל שאיפה כגון דא? וגם אם יתן השולטן באיזה זמן מן הזמנים לעם היהודים שלטון בית, האם יכול הוא לכוף על היחידים בעלי הקרקעות, שלא יעלו את השער? האם בעצמו לא יעשה את המסחר המביא תועלת למכור אדמת הממשלה במחיר רב? לעם אשכנז יש בלי ספק שלטון-בית על אדמת פוֹזנה ואגפיה ומטרה מדינית בידו, להנחיל את הארץ הזאת לבניו האשכנזים ולהרבות את השבט האשכנזי שם כל מה דאפשר, וגם כוח מה לזה… ושער הקרקעות יוקיר ויוקיר דוקא על ידי זה, שמרגישים הפולנים שאיפה זו. בכל חושיהם יוסיפו לבצר מעמד אומתם; וכי ימכרו, יקחו עשרת מונים מכדי שוי הארץ ואין לעצור בעדם.
ובאמת אין השער החָמרי עושה בדברים עממיים כלום. קנין קרקעות לשם מטרה לאומית לא יוכל להיערך לפי ערך השער, לפי סכום העבודה ופרי הארץ, השווי ואַמַת-המידה של השוֹוי והערך אינם שקולים כלל. הציוניות, תהיה של אוסישקין או של הרצל, צריכה לדעת, שרכישת קרקעות בארץ-ישראל תעלה לה ביוקר גדול, בהתחרות מעלה את השער וקרבנות חָמריים מרובים; ואם באמת חיה היא, אז תביא את הקרבנות האלה היום או מחר, אם בקניות קרקעות לאט לאט או במידה מרובה. הציוניות צריכה היתה לדעת, שכל רצון גדול דורש את קרבנו. עליה היה לברר לאנשים הפרטיים קצרי-הראות, כי לקניותיהם יש יסוד כלכלי-עממי, כלומר – שיש לקרקעות הנקנית בארץ-ישראל ערך אחר, ערך רב מערכו החָמרי בלבד. היא היתה צריכה להרחיב את המבט ולברוא את הרצון והיכולת, לאַבד תשעים ממאה בארץ-ישראל כדי לזכות באותו החלק העשירי … ואין זה דבר מוסרי, אלא ענין של קיום לאומי והכרחי. והנה בא אז מנהיג הציוניים בעצמו והגדיל את הפחד מפני ההתחרות ויוקר המחיר וירידת האלפים לטמיון…
הרצל אמר: “הצד הנכבד שבדבר הוא התחדשותה בכל-תוקף של הטעות הנושנה, שאפשר לרכוש את הארץ על ידי קניית נחלות וקרקעות וכו'”. וביאר הרבה פעמים “כי יש הבדל בין זכויות היחיד על איזה קנין וזכויות העם, והנה רק לרגלי ההבדל הזה נולד בתנועה הציונית הכל!” וחפץ הוא לבאר עוד זאת, “כי לוּ קנה אדם אחר בעצמו את כל הקרקעות ביקטרינוסלב, או עיר אחרת, אז אינה שייכת עוד לו במובן המדיני, רק לשלטון וכו'. כל תלמיד לתורת המשפטי יאַשר, כי הוא, הרצל, מגיד בזה את האמת”.
והאמת היא, כי בעלי הקרקעות הם רק הם המושלים, והמה אדוני הארץ בכל מקום והיסוד הראשי של הממשלה בכל מקום. האמת היא, שאם אין אנשים נאחזים בארץ, כל ממשלה היא רק מופשטת, האמת היא, שגם הממשלות בעצמן, בכל מקום אשר הן יורשות ארצות חדשות, ישלחו אנשים להתאחז, או עוד יותר מזה – ישלחו אנשים להתאחז, ואחרי-כן יבואו ויירשו…
גם בארץ אשכנז כבר היו דברים נשמעים: הסוחר האשכנזי והעובד הוא החלוץ ובעקבו יבואו כלי-התותח. אמנם יש הבדל בין זכויות אישיות-פרטיות ובין זכויות עמים, אבל יסוד הזכויות העממיות הן הזכויות האישיות, זכויות עממיות בלי אזרחיות – כלומר – בלי קרקעות, הן כנשמה בלי גוף, כגג בלי כתלים…
ואנו רואים, למשל, כי אסונה של ארץ אוסטריה הוא, שהסתפקה בממשלה מופשטת ולא שמה לבה ברב להושיב את שבטיה בארצותיה הנכבשות. המלחמה בשלזיה העליונה בעלת שבטים שונים היא רק מלחמה חָמרית, הממשלה היא ממשלת אשכנז התקיפה והאדונים המה אלה אשר להם הארץ.
ילמד לנו התלמיד למשפטים את תורת בית רבו, אבל לא ישנה בזה: הקרקעות והאחוזות הם האלפא-ביתא של כל ישוב ממשלתי, ומהם רק מהם יצרף לו עם את המלים…
בא הד"ר הרצל אל השאלה החמורה, אל השאלה המדינית והוא דן: “להאדון אוסישקין יש דעה קדומה נגד הדיפלומטיות והמדיניות וכו', והדבר הזה מזכיר לו את הדעה הקדומה, שיש להרבה אנשים פשוטים וישרים נגד האנשים שלמדו בבית-מדרש מדעים בחשבם, כי יש יתרון לאנשים לא-נאורים על אנשים נאורים. והאם בדבר בעל תכונה מדינית, שאותו יכולים להביא קדימה רק בדרך דיפלומטית, צריכים להתנהג בדרך אחרת ולא דיפלומטית?”
אמנם הדברים שאמרו הציונים להשיג הם באמת בעלי תכונה מדינית גדולה; אבל השאלה במקומה עומדת, אם להם כבר הכוח לעבודה כזו.
לארצות שלזויג-הולשטיין, למשל, יש בלי תפונה כוח חיוני בפני עצמן ושאיפה להיות למדינה מיוחדה; אבל לפי מצב הענינים עתה, צריכים המה לחשוב חשבונותיהם עם עם אשכנז.
אמנם הצורך לעם ישראל בארץ ובבית עצמי הוא קיים ומוחשי; אבל כי אותה ארץ, אשר אליה הוא נושא את נפשו, כבר בידי אחרים היא, הוא גם כן דבר מוחשי וקיים.
מדוע תתן הממשלה הטורקית לאנשים חדשים אשר מקרוב באו את אשר בידה? מדוע תן לעם להיאחז באחת מן ארצותיה ולהוסיף יסוד עממי דתי שלישי על שני היסודות העממיים והדתיים שכבר יש בגבוליה, זאת היא השאלה, שעדיין אין לה פתרון, ושבעיקר שאלה הרצל גם הוא לגבי אחרים.
הדברים של היום, כלומר – הדברים המוחשיים בארצות טורקיה היום, מחסור הכסף וכו' אמנם נותנים לחשוב, שתעשה טורקיה זאת מפני תכלית חָמרית, להרים קרן אחת מארצותיה וכו'; אבל הדברים מדאתמול, כלומר – סקירה על מהלך הענינים המדיניים-העולמיים ותגרות הכוחות הפועלים בממשלת העם הזה ומלאכותו יתנו להענינים מהלך אחר. מחסור הכסף בטורקיה אינו אלא תוצאה אחת משינוי המהלך התולדתי. הטורקים לא יגָאלו באיזו רבבות, או בענף מסחרי חדש, וכל עוד כוחם במתנם ישמרו בכל תוקף על הדברים כמו שהם.
הציונים המדיניים צריכים לדעת תולדות ארץ-ישראל בלי עמנו, לא פחות מתולדות עמנו בלי ארצנו ואת אשר נעשה בינתים … צריכים המה לדעת, כי ארצנו הקדושה כבר נעשתה לקנין לעמים רבים ולשתי דתות גדולות; עליהם לדעת, כי נחלת ארץ-ישראל ביד האיסלאם אינה מוסד פחות-הערך להם מהחזקת קוֹנסטנטינוֹפּול. ולהפך – שאיפות מסעי-צלב מדיניים עוד לא כבו לגמרי בלבבות הנוצרים, אם גם באיזה שינוי. די להראות, כי גם אנשים גאונים כראש צבא אשכנז, מוֹלטקֶה, ששום איש לא יחשדהו בחלומות-שוא, עוד חשב זמן-מה על דבר יסוד ממלכה נוצרית על האדמה הקדושה…
כה עוד היה מקום למחשבות אצלנו לפני המעשים ויחד עם המעשים.
ואותו הצד שבו החזיקה הציוניות של הד"ר הרצל, כלומר – לחזור על פּתחן של ממשלות אחרות, שתתערבנה בעניני ממשלה אחרת, האם זה הועיל? והאם לא היה גם בזה חשש סכנה גם לאותם שמבית גם לאותם שמבחוץ…
ב
אוסישקין הוא אחד מן העשרה הראשונים של חובבי-ציון, החובבים שמסגרת פּעולתם המעשית נכללה בפעולת ה“ועד לתמיכת עובדי אדמה בארץ-ישראל” אשר באודיסה וביצירת מוסדות ה“כרמל” ובדומה לאלה.
הוסיף אוסישקין לרדת פעם לארץ-ישראל לזמן-מה, וכתב לו אז אחד מחברי ועד הפּועל: בשמחת לב קראתי מפעולת ההסתדרות שלך בארץ-ישראל, וכשביב אור היה הדבר בין המבוכות, שבאו בתנועת הציוניות על ידי ההצעה הארצית. מידך תעלה רפאוּת לנו."
“עם שהוא חי ושואף לחיות – פתח אוסישקין אז את אסיפת המועצה להסתדרות הענינים בארץ-ישראל, בזכרון יעקב, – מטרתו תמיד אחת היא; אבל האמצעים, שהוא משתמש בהם, צריכים להתחלף לפי דרישת הזמן.”
"גם אבותינו השתוקקו תמיד להושיב את ארצנו, שגלינו ממנה, ולמטרה זו שלחו שמה את זקניהם, מטרת אבותינו היא גם מטרתנו; אבל במקום זקנים, אנו רוצים לשלח לארצנו אנשים חיים, למען יחיו בה.,
"אנחנו האחרונים לא באנו חלילה לגרוע ממטרת הראשונים, אלא להוסיף עליה! כן רק להוסיף אנו מבקשים ולא לגרוע. על הדברים: אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בונים בו, אנו רוצים להוסיף את הדברים: וברכתיך בכל אשר תעשה "…
“אנחנו עשינו את המוטל עלינו, הוסיף שם לאמור, אנחנו באנו אליכם ועשינו הכל מה שהיה בידנו לעשות, בכדי להביא אתכם לחיים, ועתה גורלכם בידכם”…
והוא לא ידע, כי אנשים היושבים בראש אסיפה של הסתדרות בארץ-ישראל בתור בני חוץ-לארץ והולכים אחרי-כן לחו"ל, תחת להישאר בארץ ולהמשיך את התחלת המעשים על ידי מעשיהם בעצמם בכל יום, עוד אינם יכולים לומר: אנחנו באנו אליכם.
“כלל גדול הנכם צריכים לזכור, אמר אז, ואותו אל תשכחו לנצח, ואז תהיה הצלחתכם בידכם. שימו נא תמיד לנגד עיניכם לא את מטרותיהם הפרטיות, כי אם מטרת הכלל, ואז יקום הדבר, שאנו שואפים אליו”.
והכלל הזה אינו מאוּמת כלל ואינו בר קיימא. אמנם לרגעים נעלים אחדים יעזוב היחיד את צרכי חייו הפּרטיים ויעסוק בטובת הכלל; אבל החיים התדיריים דורשים את תפקידם, והיד הפועלת בתולדה וחפצה לפעול בתולדה היא מַכּרת את האדם ויסודות נפשו ואינה נלחמת עם האהבה העצמית של האדם; היא תשתדל להעמיד את שאיפות האדם הפרטי בחוג הכלל, באופן שמעשיו, שהוא עושה לטובת עצמו, יעלו לסכום טובת הכלל ולחשבון הכלל.
לא זו היא המאֵרה בחיינו, שאין אצלנו אנשים הרבה מוכשרים לדחות את חייהם הפּרטיים מפּני טובת הכלל, רק זה – שאנו נתונים בתנאים כאלה, שעושים את חיי הפּרט ושאיפותיו בעדו ובעד ביתו מובדלים מחשבון הכלל ואינם מצטרפים לכלל, כלומר – אינם יכולים להצטרף לכלל; לא על קרבנות יחיה עם ולא מהם יבּנה. האם יצטרף מאישים פּרטיים החיים לעצמם ועומדים כל אחד במקומו, איש בביתו ונחלתו. וכל הנחלות שיסודן צרכי הבית של היחיד והמשפחה, הן הן עושות את הציבור והיו ליסוד מוסד לאפשרות יסוד הציבור.
אצילים בעלי נחלאות גדולות בכל עם, הם בודאי בעלי אהבה עצמית יתירה, שלרוב גם גודשת את הסאה על חשבון הכלל; אבל הם בוראים דבר קיים על ידי הרגש היסודי הזה, שעזר להם לתקוע יתד בארץ ולכבוש להם נחלה, להם ולבניהם אחריהם, והם הם יסוד כל מדינה וארץ. “אֶגוֹאיסטים” כאלה נחוצים לנו, הם כובשים את הארץ ולא טובת-הכלל מופשטת.
לוּ היה אוסישקין, בתור בעל אחוזה בארץ-ישראל, איש שגם שאיפותיו הפרטיות והכלכליות היו נבלעות שם בארץ ההיא, הוא ועוד כאלה, – לוּ עשו לכאורה הכל בעד עצמם ובעד ביתם, המה היו מכוננים את הדבר של ציבור והיו מניחים איזה יסוד לבנין ציבור ולשכלול ציבור כלכלי-עממי. – אבל הציוניות של אוסישקין וחבריו וגם ההסתדרות שלהם, אם גם ממשית יותר מעט מאותה של הרצל, אינה פוריה ממנה, באשר גם היא עוד קורעת את האדם העברי לשני גזרים, לעובד פרטי בעד חייו בחוץ-לארץ ולעובד בעד הכלל בארץ האבות, מכריחה אותו להיות עם המעשים העצמיים כאן ולהיות עיניו צופיות לשם.
בעולם החיים, יותר נכון – בכיבוש החיים, יהיו של איש פרטי או של עם וקיבוץ לעם, מתחילים במעט ובאים קמעה קמעה להרבה, מתחילים בצעד הראשון על מנת לעשות את השני. – המשל אומר: פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, ואין זה משל, כי אם זהו מהות ההתהווּת ביחיד ובחברה. נפשות אחדות מצטרפות למשפחה אחת, משפחות אחדות נעשות למושבה, ממושבות אחדות נעשה קיבוץ גלילי, והגלילים האחדים מתקשרים לחלקת ארץ נושבת. – מה שלא יעשה היחיד בעצמו, בעדו ובעד ביתו ובעד הדור הבא, לא יעשה הכלל בעדו. הכלל הוא רק סכום חָמרי ורוחני, המתהווה ממעשי יחידים ובא מכוחם של יחידים. נאמין בגאולת העם, בכל צורה שתהיה, את ההתחלה יעשו היחידים ובאה היא רק על ידי יחידים. היחידים, הבונים להם בימה לאומית ואזרחית בחייהם, רצוני לומר – בהיקף כל חייהם, המה מכינים את מעשי הציבור והם הם אבני-הפינה להציבור. אמנם הסתדרות קיבוצי אחינו בארץ אבותינו על ידי אישיים פרטיים, נאמר על ידי יחידים המתחילים בעצמם בבנין בים, היא מעטה ודלה לעומת הכלל; אבל היא היא ראשית הכלל והבנין היחידי המוחשי שיבּנה בידים, באשר הוא בנין פּנימי ולא חיצוני, מופשטי, באשר יש לו היקף מקומי ונצחי ואחיזה בארץ ואינו תלוי באויר או בגלגול מחילות…
אחד מחלוצי דְבַר הרצל מצא כי ישוב קטן מסוכן לציוניות מהצד הפוליטי והכלכלי, כי ישוב קטן לא יברא לעולם את התנאים הכלכליים ה“נורמַליים” ותמיד ימָצאו המתישבים האלה ברעה; ואם את המתישבים הראשונים תשיג הרעה, אז יאשימו את הציוניות וכו'. – אבל לא כן הוא: ישוב גדול אינו אלא סכום המצטרף מישובים קטנים; המהלך הכלכלי ה“נורמַלי” הוא הנעשה איש אחר איש, צעד אחר צעד ולא בקפיצה בפעם אחת מבחוץ. אחיזת אנשים בארץ, אחיזה ביתית לחוד בנויה על האגרוף ועל המחרשה, היא היא תתן את היסוד לתרבות חָמרית ורוחנית עממית, ובזה גם למשפטית-לאומית, שלא תהיה אלא חתימה על שטר שכבר ישנו…
כדברים האלה אמר גם אוסישקין: “עוד קודם יצירת המדינה צריכה הארץ להיות קנינו המוחלט של העם, הבורא את המרכז במובן הקוּלטוּרלי והכלכלי” (הפרוגרמה הציונית שלנו"). הוא החליט, כי “יותר נקל לקנות קרקעות בארץ-ישראל קודם התקבלות הטשרטר”, וגם ידע הוא לאמור, כי "איניציאטיבה פּרטית כוחה יפה מכוח מוסדות ציבוריים "; ובכל זה דרש מאת אישי העם “אומץ-רוח כזה, להיות נכון להקריב את האינטרסים הזמניים על מזבח הטוב המקוּוה בעתיד”.
ובעשותו זאת, כלומר – בחשבו, שיש כאן “אינטרסים” ארעיים המונעים את בן-האדם מהאושר הלאומי המדיני הנצחי, ולאידך – יש דברים שמובילים אותו לאותו עתיד, אם רק יתגבר על אהבתו העצמית, – בזה עזב אוסישקין את היסוד הברור האחד לקנין מדיני-חברתי, יסוד הנבנה על צרכי האדם היום-יומיים ולא בניגודו אליהם, ויחל לחלום דברים, שלא ניתנו לנו…
כה הוא בא לידי כך, להעמיד על ידי הסעיף האחרון מ“הפּרוגרמה שלו”: ישוב הארץ על ידי וכו', – שגם הוא צריך לפשוט מעליו מעטפתו הכללית ולישא עליו מטבע זו: התישבות האדון אוסישקין בארץ-ישראל – את הסעיף הזה: הכנת לב העמים והממשלות אל רכישת ארץ ישראל על ידי היהודים.
ועוד הוסיף זה, אם גם לא בתור “סעיף”, אבל בתור הצעה קלה, כי עלינו לדרוש מן הממשלה הטורקית בעזרת הקונסולים האירופיים, העומדים ומחכים ליום שנפתח פינו להרצות לפניהם בקשותינו, וימהרו לעשותן ובידם לעשותן, “כי תשיב לנו את זכויותינו בארץ-ישראל אשר נשללו ממנו”. ויחד עם זה באה עוד הצעה, שאמנם מתנגדת מעט להצעה האמורה והיא, כי ה“דיפּלוֹמַטיה שלנו צריכה לעמוד על המשמר בבירת תוגרמה ולהשתמש בכל שעת-הכושר – ושעות כושר תזדמנה הרבה – כדי להרבות את השפעתה ולבצר מעט מעט (מעצמנו על ידי קונסולינו שם ולא עוד על ידי אחרים) את מעמדנו בארץ ישראל” (שם).
ניסה האדון אוסישקין לנתק לשעה את עבותות הרצל מעליו ולעמוד על המוחש והאפשר ונמצא כי הוא רק בעיקר נושא כליו…
מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ סְתָם…
ה' מ. מ. אוסישקין בקונטרסו “הפרוגרמה הציונית שלנו”, האמורה, “הוצאת ציוני ארץ-ישראל”, בדבּרוֹ מארץ-ישראל ליהודים מצא לנחוץ להקדיש גם פרק מיוחד להערות אלה: ממי יקבלו אותה היהודים? – ושם נשמע, אם איני טועה, בפעם הראשונה מפורש, שישנם גם ערבים בארץ אבותינו, ושלהם חלק רב מן האדמה; אבל הוסיף לאמור “שהערבים האלה חיים בשלום ואחוה עם היהודים, הם מודים בזכותם ההיסטורית של בני-ישראל על הארץ” – הערבים מודים בזכותנו התולדתית בארץ שהיתה לאבותינו. ולנו, בני עם מפקפק, הנה שעות של יאוש, שנפקפק בהן בזכויות הללו. כי הן אבותינו לא היו ילידי הארץ ברובם, כי אם כובשי הארץ, והזכות, שרכשנו לנו בזה, רכשו להם גם הכובשים שכבשוה אחר-כך מידינו. לא לנו הארץ בכל, שכאלף שנים היתה עזובה מאתנו, ועמים אחרים כבשוה בדמים וריווּ אותה בדמים. כה מדבר לפעמים הספק בלבנו ונוספה לנו עוד אבן מעמסה אחת.
והנה החלו להישמע גם בגלוי ספקות בוַדאיות של אוסישקין. מסופרים בני ארץ-ישראל שמענו בירור דברים על דבר התנועה הערבית ובני הערבים. לא מודים המה בזכויותינו, הערבים ההם, כי אם כופרים – לא קרקע בתולה ארץ-ישראל לפנינו, כי אם קרקע מיושבת על ידי גוי עובד אדמתו ויש גם לו זכויות על אדמתו… הסופר א. חרמוני, יליד ארץ-ישראל, עורר במאמריו על דבר התנועה הערבית ב“השילוח” על אלה הדברים; ועוד יותר מפורש שמענו מפי תושב ארץ-ישראל אחר, שגלל באסיפת ה“עבריה” בימי האסיפה הציונית השביעית בבזל את השאלה הרַבּה הזאת לפנינו, שאלת יחס בני-ישראל הבאים להשתקע בארץ-ישראל אל הערבים…
“שאלה נעלמה” קרא לה המרצה, וה“עובדה, שאפשר היה להסיח את הדעת משאלה יסודית כזו, ושאחר שלושים שנה של עבודה ישובית צריך לדבר עליה כעל חקירה חדשה, עובדה מעציבה זו מוכיחה לו למדי את קלות-הדעת השוררת בתנועתנו וכו'”.
“מיום שצמחה התנועה הלאומית וכו', אמר המרצה הנ”ל, לא חדלו העסקנים הציונים מלהתענין בסדרי הארץ ובחוקיה וכו‘. על הכל דנינו והתוַכּחנו וכו’; אך דבר אחד שכחנו: שכחנו, כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים, ומעולם לא היה בדעתו לעזבה".
והוא הולך ומתאר לנו את העם החי הזה בתור עם “בעל לב רגש ונפש אוהבת”, שקשוּר הוא במולדתו בעבותות חזקים" וש“יש לשער, שהרבה ממנו הם נידחי עמנו ופליטיו, שהתבוללו בעמים בימי הרדיפות והחורבנות”, וגם בדמם חלק ממנו. “אם יש איכרים, המרטיבים את שדותיהם בזיעתם, הם הערבים”. “בהתפתחותו הגופנית עולה הערבי על כל עמי אירופה”. “ואין לעם הזה צורך בתנועה: עצום ורב הוא ואינו טעון תחיה, כי מעולם לא מת ולא חדל לחיות אף רגע.”
“כבר הגיעה השעה, אמר הציר הלז, לשרש את הדעה המשובשת, שנתפשטה בקרב הציונים, כי בארץ-ישראל יש אדמה בלתי נעבדת מחוסר ידים וכו'”. “אין שדות שוממים, ולהיפך, כל פלח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת הבור הסמוכה לה וכו'”. “ובכן, כשאנו באים להיאחז בארץ, הלא מתעוררת מיד השאלה: מה יעשו הפלחים, אשר את שדותיהם נקנה אנחנו? – ואנה יפנה המודח? – אמנם המושבה העברית ממציאה לכזה לפעמים עבודה וכו'; אבל ראשית, הלא אין יכולים להתחייב להספיק לו עבודה בקביעות, ושנית – בזאת נרע לעשות. כי כשתינתן לפלח עבודה במושבה המיוסדת על אדמתו, תינתן לו גם היכולת לבלי היפרד מעל האדמה, שגידלתהוּ וכילכלתוּ מיום היוָלדוֹ, והוא יוסיף להביט עליה גם אחר-כך כעל נחלתו, שנעשקה לפי שעה על ידי זרים”…
הוסיף המרצה לאמור: “נניח כי בארץ אבותינו אין לנו לדאוג לאחרים וכי מוּתר לנו, או אולי גם חובה מוטלת עלינו, לקנות קרקעות מכל הבא בידינו. האומנם יכול אופן-קניה זה להתמיד? האומנם יחרישו המנושלים הללו ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף סף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללו מהם בתוקף הזהב! הלא משפטים ידברו עם הזרים, שנתשו 5 אותם מעל אדמתם. – ומי יודע, אם לא יהיו אז לתובעים ולשופטים גם יחד… והאנשים אמיצי-לב, מזוינים כולם, קַלעים נפלאים, רוכבים מצוינים, קנאים לאומתם וביחוד לדתם. – והעם הזה הלא הוא אך חלק קטן של הגוי הגדול, המחזיק בכל סביבות ארצנו: בסוריה, בארם-נהרים, בערב ובמצרים”…
"ואַל לנו לזלזל בזכויותיו של העם הזה – קרא – וביחוד חלילה לנו להשתמש ברשע עושקי-אחים. אַל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת: זיק אחד יתמלט – ויהיה לתבערה שלא תכבה ". – – –
בתור תשובה, אם לא על שאלה זו, כי היא טרם נשאלה, אבל על שאלות מעין זו על דבר העם המושל לפי שעה, עם הטורקי, שלא נאות להוציא בלעו מפיו ולתתו לעם היהודים, כאשר חשבו מראש – בא הרצל והציע במועצה אחת רבה הצעה חדשה, לאמור: נעזוב את ארץ אבות, שהדרכים אליה מלאים חתחתים ונבחר בארץ אחרת … ו“מדינת היהודים”, חזונו של הרצל, הן היתה בראש וראשון בנויה ביסודה על חיפוש ארץ אחרת בעד עם ישראל ולאו דוקא ארץ אבות. וכה נולדה אז על יד הציוניות במחנה היהודים תנועה שניה: תנועה ארצית, לאמור: הבו ארץ לעם היהודים, עם גולה.
הקיבוץ המדיני והארצי, הארץ העצמית והתולדתית, פועלים הרבה בביסוס עם; ואם נראה, שעם יעבור גבולו ויכבוש לו ארצות זרות, אין זה כי אם כמרחיב את גבולות
ועם כל זה יש להודות, שברצון זה נולד אצלנו דבר חדש, שחסר לנו בימי הגלות, והוא רגש הקיבוצי הלאומי. כל ימי הגלות וכל הטלטולים הגדולים מארץ לארץ היו רק שינוי מקומי. אנחנו למדנו לבוא רק למקום, שכבר באו אנשים אחרים; למדנו להיות כרוכים כבנים קטנים בסינר אמם, מבלי נסות לעמוד בפני עצמנו… ראו תולדות היהודים באמריקה, ראוּ תולדות היהודים בשאר הארצות החדשות. ואם התעורר העם לדעת, כי היציאה והטלטול צריכים לקבל צורה חדשה, ושטוב לנו אנשים חיים כשהם לעצמם וכובשים להם את הדרך בארץ בתולה מלעבור אלפי אלפים יחד למקום מדרס ומיושב כבר מאחרים, אין בזה כי אם אות חיים…
הכוח התרבותי אינו רק בקריאת ספרי חושבים ומשוררים, כי אם בכיבוש הארצות והפצת התרבות. טוב שנילחם עם פראים משנמכור “בגדים ישנים” לבעלי השכלה. אבל הנה בגוף ההצעה הרבה דברים לעמוד עליהם. באחת אין אורח מכניס אורח, והן העם האפריקני גם ישמיע קולו… והרי זה דבר שלטון בית במלאכות שמבחוץ הישוב היהודי המתבסס שם לוקח עליו את המלאכות האנגלית המדינית באפריקה המזרחית להפצת התרבות האנגלית ו“ממשלת העולם” שלה; והרי יוצא מזה בריטניות מרובה גם לאותם שבבית, והרי זו “עבודה זרה” לעתיד… ושנית אין מוכשר לזה ברב עם שכתב על דגלו: קשים גרים לישראל! עם שלא יפנה לו את הדרך לעמים פראים על ידי מסיתים דתיים, שהמה היסוד הראשי בכל מיני כיבושים בארצות רחוקות. אוגנדה נכבשה בעיקר על ידי בעלי שלוש הדתות: הקטולית, הפּרוֹטסטנטית והאִיסלאם. מלחמת הדתות שם קשתה, והיהודים, שלא יבחרו להם נשים מבין הכושים ולא יבואו עמהם בתערובת דתית ואישית, יחיו “ככבשה בין הזאבים”… שאין במספר שלושים אלף או חמישים אלף, גם מאה אלף יהודים הבאים לשם, ולוּ גם ראש המזרחי הולך לפניהם עם רבניו ושוחטיו ושאר מנהיגי העם – לבסס לנו שם תרבוּת יהודית עצמית, זה דבר מובן מאליו.
קשה גם לצייר, שבדרך המלאכותי הזה נבנה לנו בית. קשה לצייר, שהציבור הישראלי, יותר נכון – האישים הפרטיים, המבקשים את לחמם ולחם ביתם באופן נאות להם על פי טבעם, יהפכו בּן-לילה מאנשי-בינַים, המסוגלים לתווך בסחר ישובים קודמים להם, לאנשים עומדים על הקרקע בראשונה. וגם זה, מלבד ששלטון-בית תחת ממשלת אנגליה, שאינו נותן כל זכיה תולדתית גם למתישבים במדינתם, כלומר – להרחיב משלתם וכוח ממשלתם – מה שהוא הנשמה היחידה של כל ישוב מדיני חי, – לא יהיה פורה ברב, בהיותו עומד על מעמדו כל הימים ואינו מתפתח, הנה גם השפעת השכלת אנגליה, אדוני הארץ, שלהם גם מפתחות הארץ ותרבות הארץ, לא תהיה יותר מעטה על בנינו אז מהשכלת רוסיה או אשכנז וצרפת. ומי יודע, אם גם שם לא יהיו נעשים אחינו לבעלי דו-פרצופים בחייהם וברוחם? שלטון-בית עברי באפריקה תחת אַדנוּת אנגליה ושאיפותיה הגדולות התרבותיות, לוּ גם יצלח, יהיה לבני-ישראל לכל היותר מעין “אלכסנדריה של מצרים” בימיה; הוא יתן לנו אנשים עברים-אנגליים, אם תאבו או לא תאבו. אבל תאבו – והדור הבא לשם יאבה…
ובאו “ציוני ארץ ישראל” וטענו – אחר שרעיון אוגנדה אמנם נפל, אבל פּינה מקומו לרעיון טריטוריאלי פשוט – “את אשר יגורנו בא לנו. אם האוגנדיסמוס לא היה אלא טעות מסוכנת, הנה הטריטוריאליסמוס שוב אינו טעות כלל, אלא היא שאיפה ברורה ומכוונת לקרוע את עם ישראל מעל העבר שלו, לאַבד מלבו את הכרתו ההיסטורית הלאומית – ולעשותו לעם אחר, שיש לו תקוות לאומיות אחרות וקנינים לאומיים אחרים” 6, כאילו הם בעצמם, לוּ באמת יאחזו ברעיון התחיה עד קצהו, לא יבואו לידי שינוי-ערכין גמור בכל מכמני הגלות ובכל אשר עשה אותם מראש לבני גלות… ובאו ה“ציונים הטריטוריאליים” וקראו 7: לא כן! הציוניות היא תנועת שחרור וגם היא הלא רוצה היא בשחרור וכו'.
והתוצאות? עם כל השניות שבין המפלגות בענין הארץ המקווה הנה הדרך לשניהם רק אחת… גם הארציים התחילו להשמיע על השקלים, ליסד מועצות ולשלוח צירים ויהי גם להם הכל לשאיפה מופשטת מרחפת על גבי הדברים ולא לחלק מן הדברים. ויהי הללו מושכים לכאן והללו מושכים לכאן, ובעיקר שניהם יושבים בבית ועושים מעשיהם בני היום, כאשר עושים שאר בני היהודים, שלא פנו לשניהם גם יחד, בלי הבדל…
התוצאות היו, שבשעה שהתחילו הרוחות להתנגש בארץ רוסיה והעם קיווה לחירות ולזכויות, החלו הציונים כהארציים, וגם החלוצים במשמע, לשתף רוחם אל הענינים בארץ ולקש אוכל מפרי הארץ. – כ – כ – כ
עוֹד בִּדְבַר הָאָרֶץ
“ההתישבות הפּעוטה בפלשתינה בצורתה עתה, אמר הד”ר הרצל בנאומו הראשון באולם המכבים בלונדון, לא תפגוש מעצורים חדשים, כפי שיש לשער, מצד הממשלה הטורקית העליונה; ובכל זאת דומה אני, כי לנדידה בהמון תתנגד טורקיה בהחלט. אפשר לה להממשלה להתיר נדידה בהמון, רק כשתהיה על יסוד אידיאה מדינית, ואם אפשר בכלל ליסד מדינה יהודית בלתי תלויה, במדרגה זו או אחרת, אי אפשר שיִנתן לנו הדבר הזה, החשוב לנו כל כך מבלי שילומים מתאימים מצדנו. בעד הטריטוריה שתינתן לנו – תהא זאת פּלשתינה או ארץ אחרת איזו שהיא – הננו צריכים להביא למושלי קושטא הנאות חָמריות גדולות; אבל במקרה זה עלינו להתנות, כי יתנו לנו את הערובות, הדרושות לבטחון קיומנו הלאומי בעתיד" (תרגום עברי של “כל כתבי הד”ר הרצל הציוניים“, קובץ ראשון, עמוד י”ד, ט"ו).
ובא נורדוי ואמר במאמרו “תעודת הציונים” ב“לוח אחיאסף” משנת תרנ“ט: חלילה לבני עמנו להאמין, כי בבוקר לא עבות אחד יקבלו פּתאום בשורה טובה מאת ההנהגה הציונית המרכזית, כי גאולתם באה וארץ-ישראל ניתנה בידיהם”…
“אני נותן, למען תתן אתה, הוא הכלל והחוק, אשר על פיהם תחיה הפוליטיקה – הוסיף לאמור. – למען תתן אחת הממשלות איזה דבר לאחרים, אז עליה לדעת מראש בדיוק מה תקבל במחירו”.
“אנחנו, בתור יהודים פרטיים, אין לנו מה לתת לממשלות במחיר הארץ אשר אנו שואפים אליה וכו'”.
אחד מתושבי ארץ-ישראל במאמרו ל“שאלת הישוב בארץ-ישראל” ב“השילוח” אמר: “במה אנו יכולים להוכיח את כשרוננו להשתמש כראוי ברשיון הגדול הזה? איזה יסודות יש לנו להאמין בעצמנו ולהוכיח לאחרים, כי חפצנו יעלה בידינו וכי לא נביא את הממשלה הטורקית לידי עסק-ביש”. ובא אוסישקין, שאמנם אינו מדיני בעל-דמיון ביותר ומבקש לרוב את המוחש, והעמיד ליסוד ב“הפרוגרמה הציונית” האמורה: הכנת לב העמים והממשלות אל רכישת ארץ-ישראל על ידי היהודים; ובביאור לאותו חוק אמר: “עלינו לדרוש מן הממשלה הטורקית בעזרת הקונסולים האירופּיים, כי תשיב לנו את זכוּיותינו בארץ-ישראל, אשר נשללו ממנו”.
ובא פלוני ציוני במאמר “על עסקי ממונות” ב“השילוח” וטוען: להד"ם! “הן כל הגויים פותחים את פיהם כקבר לבלוע את ארץ-ישראל להם לעצמם.” והוא מזכיר את העובדה, כי כאשר “הגישו חובבי-ציון הראשונים בראשונה את כתב-בקשתם אל שר העיר באודיסה, לתת להם רשיון ליסד חברה יהודית לישוב ארץ-ישראל, השיב להם, לאמור: פלשתינה היא ארץ הנצרות וכו'. ואת ההשקפה הזאת של הנוצרים על ארץ-ישראל יכיר כל איש היודע ומתבונן אל כל מעשי הנוצרים השונים בארץ תקותנו”.
ואחד-העם בא והוציא את הסכום למפרע ואמר: “אילו היה איפוא מנהיג הציונים שם לבו מראשית פעולתו, לא היה צריך להמתין, עד שיבואו גדולי העולם וילמדוהו, איך עושים היסטוריה וכו', אלא היה מבין, כי עיקר ההתקדמוּת צריך לבקש בלב העם עצמו, בשינוי השקפותיו המוסריות על ערך חייו בגולה ובהכרתו את החובה הגדולה המוטלת עלו לברוא לעצמו תנאי חיים, – וכי כל זמן שהשינוי הזה בלב העם לא הגיע עוד למדרגה הדרושה, לא יועיל הרבה מה שמלכים ושׂרים ידברו טובות על הציוניות” (“ילקוט קטן”, סימן ל"ו).
וכולם לא נתנו אל לבם, כי גם ה“שינוי בלב העם פנימה” או, “הכנת העם”, כפי שמכנה דבר זה נורדוי, גם המה עוד לא יחייבו ויוציאו דבר חי, כל עוד לוּקח מאתנו אשר היה לנו ואבדנו שורש נשמתנו בארץ…
הארץ תחזק יחסי יושביה אליה, החלשים יהיו לחזקים והנחשלים יאמצו ידיהם, כל עוד יש קשר בין מקום ובין יושביו, בין הרבים להיחיד; היחיד לא יברא את הרבים ביודעים, כי אם הוא אבר נאחז בו ונשפע ממנו.
עם כי ילך לרשת ארץ חדשה, יחידים שנעשו לעם או לגון-עם חדש על קרקע חדש, הן אמנם דבר כזה נעשה, גם בזמן ששערי התולדה כבר פתוחים לפנינו ואינם עלוטים עוד בערפלי קדם. הרי ארצות-הברית הדרומית והצפונית, הרי עם הבּורים ועוד כאלה רבים; אבל היהודים ביניהם לא יתחשבו, הם לא ביקשו להתחשב, לא ביקשו להתאחז בקרקע ולא יבקשו זה עד היום, אם גם יכריזו בראש כל חוצות לאמור: התנער ישראל, הוא מבקש אדמתו!
“חבר ועד גאולה – אומר הסופר מרדכי בן הלל הכהן במאמרו “שני מיני ישוב” ב”השילוח" – מבשר אותנו, כי כל הנחלאות שלהם נמכרו; אבל השמחה אינה גדולה, כי לא איכרים עברים נוספו על ידי זה בארץ-ישראל, לא עברים עובדי-אדמה באו להתישב על הנחלאות האלה, אלא כסף ישראל עבר אל הערבים העשירים במחיר האדמה, וכסף ישראל יעבור אל הערבים הפלחים במחיר העבודה, אשר יעבדו הם; הם יעבדו ויחרשו ויזרעו ויקצרו ולא אחינו בני-ישראל"…
“בתוך עמי אנכי יושב, הוא קורא, ועיני צופיה על חיי בני עמנו ועל דרכיו. אין חלק לציונים בחיי בני עמנו!”
יש להוסיף: לא היו לנו גם ציונים כלל במובן האמיתי, לא היו לנו אנשים שידעו, כי אין תכנית הציוניות, מה שהטעים הרצל וראה “נקודת-הכובד” שלה, – “שיעברו העניים לארץ מולדת חדשה, ארץ האבות הקדומה, בעזרת העשירים, שלא יפסידו על ידי זה מאומה, ולהיפך עוד ירויחו” (כל כתבי הנ“ל, ע' י”א) – לא היו לנו אנשים שילַמדו אחרת ויעשו אחרת.
לא לימדו אותנו לדעת, כי אין רוַח מאומה לאומה רעועה, שעוד בה עשירים ועניים, כי העשירים עושים בעד אחרים ולא עושים בעד עצמם; שאין רוַח לאומה, כי חדלה להיות אומה ואין נחלה לה בארץ ויושביה עמה.
“לישועות ונחמות יִחַלנו בכל עת, התחיל סופר אחר מאמרו “אחרי הרעש”, בכלות אסיפה רבה ציונית, הישועות והנחמות היו לשמות נרדפים עם נסים ונפלאות, כי באמת אך תקוה אחת עודדתנו תמיד, שיבוא הנס מכל מקום; וכה הסכין העם כולו עם הדעה, כי לא בידו טובתו, וכי רק ביד אחרים לעשותו למאושר או לאומלל בארץ החיים”.
השתנו הדברים: “זאת ראו ראשי הציוניות, ונתנו אל לבם, כי חדל העם להאמין בנפשו וירשמו על דגלם את הפתגם התלמודי: אם אין אני לי, מי לי? לאמור: אין סומכים על מעשי נסים. ואת התורה הזאת לימדו וחזרו ולימדו לכל, עד אשר יכולים היינו לחשוב, כי כבר חרותה היא על לוח לבם. רבים הנוהים אחרי תנועת העם ויודעים הם, כי רק בהם ובהתמכרותם אל הרעיון תלויה הצלחת הרעיון, כי רק לפי ערך האמצעים, אשר ימציאו אל ועד הפּועל, יכול זה לפעול ולעשות גדולות, כזאת יכולנו לחשוב על דבר ידיעתו של העם בציוניות”.
ואנו חשוֹב חשבנו, שכיון שאדם מבין כבר דברים כאלה, מבין מה בין גאולה הבאה בידים ובין זו של המשיחיות הדמיונית, חשוֹב חשבנו שהוא גם יבין, שאין עזר תלוי ב“ועד-הפּועל” כלל. רק העם בעצמו, אישי העם בעצמם, יכולים לעשות כל אחד ואחד בעדו ובעד ביתו; ואותה ציוניות, שסומכת רק על שתדלנות מופשטת, מבלי הצטרפות האישים הפרטיים ומבלי עבודת כל אחד ואחד בכל חייו, היא סוף כל סוף אינה אלא נסית ואין לה מעמד קיים גם באותם האנשים עצמם וחייהם, בציונים עצמם, באשר לא תמלא את חייהם בכל, באשר אינה מתחלת בחייהם…
תנועת העם, רצוני לומר – תנועה בכלל ושאיפה כללית שאינה נוגעת בחיי כל איש ואיש ומעמדו ובכל היקף עולמו ולא תסיע חיי כל איש ואיש מעצמו, היא בריאת יש מאין, היא מַתחלת מן הגג בטרם ירו אבן-פינה…
מִן הַמַּחֲנֶה
לפני איזו שנים נדפס מאמר אחד בשם “מדוע הנני ציוני?” מאת הרופא הידוע מַכּס מַנדלשטם. “וידוי של אחד מזקני הציונים” היה רשום עליו, והוא התחיל בדברים פּשוטים: “אני הגבר ראה עוני! ומידעי את עני עמי ואת גורלו המר, אשר כמעט אפסה לה כל תקוה, נשגבה ממני להבין, איך ימצאו עוד יהודים, שאינם עוד ציונים”… תום מסרי ומחשבתי. לא היו בדברים האלה רעיונות פּוריים, חידושים – רק הרוח האישי הנושב בהם.
“אך עלי להודות, קראנו שם, כי ימים רבים היתה לי אהבתי לציון כעין סמל העתיד: כי יבוא יום ועמנו יסיר, באיזה אופן שיהיה, את עול הגלות מעל צוארו ויבקש לו מפלט באחת מארצות תבל הגדולה והרחבה, למצוא מרגוע לנפשו העייפה. מכאוב עמי היה גם מכאוב לבבי, אשר כרקב היה לעצמותי וימרר כל שמחת חיי, בכל רגע נראה לי, כאילו ירדו אלפים שנות הגלות של עמי כעיט על בשרי ואין מציל. אולם זה שנים אחדות קיבלה אהבתי לציון צורה. העליתי עליה בשר והפחתי באַפיה נשמת חיים; והארץ, אשר אני נושא את נפשי אליה, היא פלשת”.
“לולא ידעתי אל נכון את ערכם המוסרי של בני עמנו, למרות אלפי נגעיהם ופצעיהם הרוחניים, אשר הוכו בית שונאיהם בנפש, לא הייתי ציוני; אולם בטוח אני, כי יהפכו היהודים בארחות אבותיהם על אדמת החופש והדרור ללאום העומד במוסרו לנס עמים, כי בהשתנות דרכי חייהם לטובה יוכלו לאַחד את הקולטורה היותר רחבה עם מצב מדיני-מוסרי בתכלית השלמוּת, אשר בכלל לאֵל יד בן-תמותה להגיע אליה; בטוח אני, כי מארץ פלשת תצא בפעם השנית, ואולי עוד בהוצאה מתוקנה ביותר, תורת-חיים לכל המין האנושי, לכן הנני ציוני אדוק, מדיני מכף רגל ועד ראש”…
והוסיף שם לאמור: “המלחמה, אשר ניכּוֹן לה אנחנו, היא פשוטה מאד ובלתי מסוכנת ביותר, אנחנו קרובים אל עבודה מתונה, עבודה שאין בה שפיכות דמים, רק קולוניזציה קולטורית; חרבנו וקשתנו המה עבודה חרוצה ושקידה רבה וכו'. אלה מאהבה ואלה משנאה יתמכו בידנו! סוף כל סוף איש לא יעמוד לנו לשטנה. לא נפול לאיש למשא, כי, להיפך, חפצים אנו לעזוב פה המקום לאחרים”.
מנדלשטם מחייב את המתבוללים העברים בני-גילו בארץ רוסיה, קראו אז. בישראל לא יבוש, לתחיית עמו ישא עיניו; ישא עיניו לחלצו מן המיצר ולבנות לו בית במקום נאמן ולציוניות המעשית יקדיש כוחו, שמו בעצמו כבר מכיל בקרבו איזו ערובה בעד הדעה הציונית; והוא גם עוסק בה ופועל ונותן לה כל אשר ביכלתו. הוא עזר לבנין אוצר-הלאומי ולמוסדו הנאמן. הוא נשא באסיפות הציוניות הגדולות משאו על דבר “הרמת המצב הגוּפני של עם היהודים”. וכן לא ימנע את רגלו מכל הכנסיות הגדולות, שהיו בעניני הציוניות והארציות ובעניני בנין העם. הוא עבד לטובת בנין ישראל המעשי גם בבזיליאה גם בקיוב, גם בלונדון גם בוַרשה. רופא הוא מנדלשטם, אחד מרופאי חולי-העינים היותר מצוינים ונודעים, מכל אפסי ארץ ינהרו אליו חולים המונים המונים לבקש עזרתו בצר, עתותיו נתונות לכל נגועי אלהים והוא לא ינום ולא יישן, לבצע לא ישים לבו, תמוך יתמוך את הדל, עשיר ורש יחד נפגשו אצלו, כי יבקשו תרופתו. זהו יומו ועבודת יומו; ועתידתו וכל הרהוריו נתונים המה לארץ אבותיו, יסוד עמו בארץ, להרים אותו בגשם וברוח ולתת לו אחוזה בארץ, בארצו.
והנה באו ימים, שבהם חגגו בקיוב את חג יובלו, יובלו של רופא, כעבור עליו תקופה ארוכה בשדה עבודתו. חג היה ליושבי קיוב עיר מושבו ולכל יודעי שמו; ובין מכבדיו באו גם הציונים, השתמשו במקרה זה להביע לו כבוד.
“אנחנו הציונים, אמרו הצירים האלה, משתמשים במקרה זה, ביום מלאת שלושים וחמש שנה לעבודתך במקצוע הרפואה, להביע לך את ברכתנו העמוקה ואת רגשי הכבוד הנאמנים לך בתור מלומד, רופא; וביחוד בתור עובד בלתי-עייף על שדה העבודה הלאומית העברית, יען כי במשך התקופה הזאת, מלבד העבודה המדעית והמעשית במקצוע שלך, הקדשת לא מעט כוח ואנרגיה לשאלות הציבוריות הלאומיות של העם העברי”.
והברכה האחת, “כי ראש עמנו בעתיד, ה’אייכנשטם' העתידי, שאת צורתו הנעימה והמעוּלה תיאר הדמיון העשיר של מנהיג הציונים ב’תל-אביב', יהיה באמת דומה לך”.
משה סמילנסקי מדפּיס זה ימים רבים מכתבים מארץ-ישראל בכל מכתבי-העתים אשר לבני-ישראל, ואנו קוראים בשום לב את אשר יודיע, והוא מודיע אותנו לפעמים מה.
והנה העיר פעם על איזה ענינים מעניני ארץ-ישראל וביניהם נמצאה הוספה קטנה בת איזה שורות, שבה היה כתוב לאמור: “בראשון-לציון גברה בימים האחרונים מחלת-העינים, המחלה גורמת הרבה צער ועמל למושבתנו. פּליאה בעינינו, מדוע לא יטריחו את עצמם אף פעם ציונינו הרופאים, שיש בהם מומחים מפורסמים במחלת-העינים, לבוא לאיזה חדשים לארץ-ישראל, לחקור את מחלת-העינים פה ולהורות לרופאים את הדרך ילכו בה”. –
ורופא-העינים מנדלשטם לא נסע שמה, להושיע את אלה בארץ-אבות; והוא איש בר-לבב ויודע, כי מעשה קודם למדרש, ויודע גם נגעי עמו. – – –
לפני איזו שנים קרה, כי הציונים באודיסה נחלו נצחון ויבשרו על-אודותיו בכתבי-העתים, לאמור: אחד-העם נבחר בתור חבר לסניף של חברת מפיצי השכלה אשר שם. המלחמה היתה רבה מצד הציונים נגד החברה הזאת מימים ימימה, אחד-העם ודוּבּנוב פּתחו בדבר והסיעו כל כוחם ליהד את החברה הזאת ולהכניס אליה כוחות יהודיים; קשים היו המעצורים, הנלחמים את הלאומיים השתמשו בכל האמצעים לגבור חילים ולהזדיין נגד האויב, אבל לא יכלו לו. – אחד-העם, איש שדעותיו ושאיפותיו להם לרועץ, לסמל ה“ריאקציה”, הנה יחלוק אתם את ממשלת ההשכלה ויחַוה להם דעוֹ… ואחרים התפלאו ואמרו לנפשם: ולשמה מה זו עושה? הם אמרו לעצמם, כי חברת מפיצי-השכלה עם בסיסה הרוחני והאזרחי וחשבון עולמה העברי היא כל כך שונה מעולמם של הציונים, עד שלכאורה אי אפשר כלל להציונים לחַלק עמהם את המפעל הזה ולהיכנס עמהם לישיבה אחת…
“צרת היהודים”, אמר הד“ר מנדלשטם במאמרו “שאלת הגיטו”, לוח אחיאסף תרס”ג, “היא כל כך ניכּרת ובולטת, עד כי לא יכחיש אותה כיום שום איש, כאויב כאוהב. כבידי מצרים כן גם בימינו אלה יהודי הגיטו עושים לבנים ומביאים בידם עצמם תבן לבנין אוה החומה הגודרת עליהם ומבדילתם מכל שאר בני-האדם”.
והגואלים עומדים על גבי עושי הלבנים. – –
מִזֶּה וּמִזֶּה
“ובשביל כל אלה, אמר ה' אוסישקין בהרצאתו אשר בכנסיה הגדולה במינסק, הנני עומד כעת על הבימה הזאת ואומר לכם: כי אנחנו חייבים לתקן הרבה את כל סדרי עבודתנו, ליסד לנו אורגניזציה כזו, אשר לחזיונות מעציבים לא יהיה בה מקום. – והיסודות הראשיים, שעליהם תיבּנה האורגניזציה, איך לבכּר את האיכות על פני הכמות. יש לנו ציונים לאלפים, אגודות למאות; אבל אנשים אך מעט לנו, מעט מאד. אמנם גם אנשים רבים לנו, אבל רק לגבּאוּת, לקטנוּת-המוחין, לסכסוכי כבוד, אבל לעבודה – אין איש – המעטים הנמצאים הנם כשבלים בודדות בין המון הנרפים”.
ולוּ נמצאו באמת אז אותן השבלים הבודדות, לוּ היו נמצאים אצלנו אז אנשים היודעים את אשר לפניהם והיו להם הצדקה והכוח לדעת את אשר לפניהם, כי אז אולי גם היו נמצאים אותם הנדרשים, נמצא אז ההמון המאמין, ההמון המקבּל – לוּ רק נמצא מי שנותן לו דבר שלם, ולא למחצה… לא נמצאו אז נותנים דבר של היום ושל המחר בשוה, מבלי לחכות, כי יבוא היום ויבלע מה שלמחר.
והנה אחרי הדחיפה הראשונה בארץ-רוסיה נגד היהודים נדפסו בעתון הז’רגוני היומי “הידיד” מעין הדברים האלה: המקרים האחרונים לימדו אותנו לדעת, שלעבודתנו עד עתה חסר הסדר הנכון. חשוֹב חשבנו אנו רק לעתידתנו ורק מעט שמנו לב להווה ולצרכי ההווה… אמת הדבר, שגם בעד העתיד עשינו מעט, אבל בעד ההווה עשינו עוד פּחות ממעט. – הימים האחרונים הראו לנו, שאנחנו צריכים לחשוב גם בעד היום… נעזוב את הארץ, אם יהיו בידינו האפשרויות לזה, נלכה בעת שהעמים אשר בצלם נשב יאמינו בנו ובתועלתנו להם, נלכה ברצון, אבל לא באונס וכו'. – ובא קורא מסתתר ושאל אז לתומו באותו מכתב-עתי על השינוי הגמור בין הבת-קול, אשר נשמעה בספרות אחרי ימי הרעמים הראשונים, ובין זו, שנשמעה בימי-המשבר האחרונים. אז החלו סופרינו להעתיק את לבבנו משאלות ההווה ומתקוַת ההווה, שהיו למפח נפש, ולטעת בנו תחתם מחשבות ורצונות רק על-אודות עתידתנו, שם שם הרחק ממושבנו עתה, שלא יהיה לנו בו מנוחה, וכל הפעולות והמעשים מצדנו לבסס את אזרחיותנו לא יועילו, ועתה יתחילו לומר להיפך; ועוד זאת, נניח שהבת-קול החדשה צודקת היא, שבאמת אין דוחים חיי שעה כולם מפני חיי הווה, מי זה לידנו יתקע, כי שלום יהיה לנו, שבאמת יכירו העמים בתועלתנו להם, ואחינו בארצות המערב יוכיחו.
ואז בא בית-המערכת והקדים להשיב ממחרת היום לאותו השואל, שבאמת אפשר לצרף שני אלה הדברים יחד, ושאין הנידון מארצות המערב דומה לראיה, מפני שהם עשו שקר בנפשם, להכחיש בלאומיותם, תחת שאנו יהודי רוסיה, לא נכחיש בכך. – וכה התחילו לדון על השניות שבנוּ ועל הסתירות אשר בחיינו עתה בזו המסקנה, מסקנה מראש שאין בהם סתירה. – –
אפשר לעתיד ולהווה גם יחד, בהיות עבודת ההווה נותנת לאט לאט השארה גם לדורות הבאים, שחיים באותה סביבה מקומית ומביאה להם את הסכום הכולל; לא כן הדבר בהיותם שניהם רחוקים במקום, ובהיות כל עבודתנו עתה שונה במהותה ובהשארת הקרן הקיימת מן אותה של העתיד…
הווה ועתיד! היום נעבוד בעד המחר והמחר יבוא מהיום, מסכום עבודתנו אתמול נבוא להיום, וכן פּרוטה פּרוטה בהווה מצטרפת לחשבון גדול בעתיד; ולעומת זה, אין לך עתיד קיים, אם אינו בנוי על ילדי היום ועל כוח היום. הערת רוח לאומי על עם נכנע, אבל עוד יושב על אדמתו, תתן לו את החירות הדרושה לעתיד וגם צרכי היום; לא כן הדבר בעם שבגולה הוא יושב ומפרי אדמה אחרת הוא אוכל ואנוס הוא לאכלם עוד… לא כן הדבר בשעה שאנו יושבים כאן ועינינו לשם…
“אנחנו לא עשינו עד כה מאומה להרמת מצבנו הגשמי, קרא הד”ר ח. ד. הורויץ באסיפה אחת לאומית, היהודי נעלה ונישא בין כתלי בית-הכנסת, שם הוא מתנשא על כנפי דמיונו, נפשו מתיפחת ומשתפכת ברגשות-קודש; אבל בצאתו מעון אלהים, מבית תפילתו, אך צעוד יצעד בשוק החיים – מיד והיה לאיש פרוטה, לזוחל ומנשק כפּות רגלי כל הפושט לו יד עזרה כל שהיא. אין לנו אידיאל עממי, אשר ימלא את לבבנו בבית ובחוץ."
אבל גם זה לא אידיאל עממי שלם הוא, אשר יפלג גם בעת ה“תחיה” את חיינו למבית ולחוץ, בעת שעלינו לבקש את שניהם, את שניהם יחד…
ובא גם מו"ל “הצפירה” והתחיל לדבר בימים האלה על “חצי האמצעים”. “ודע מה שתשיב”! קרא. “גם זו היא אחת מהתחבולות, להביא, למצער, הצלה פּורתא. אין לבטל בהבל-פּה את כל ערך הסניגוריה; הדברים שעושה, למשל, החברה Abwehr באשכנז אינם דברים עיקריים, ויש ספק אם הם מועילים הרבה, אבל אין זה מהיושר והאמת לבטלם לגמרי”. “אם חפצים בני עמנו לצאת בהם ידי חובתם, הוסיף לאמור, אם חצאי-דברים האלה מעכבים מעשות דברים שלמים ומהתבונן אל מעמד הענינים כהויתם, אז בודאי הם מביאים רעה, אבל אם הם רק הוספות והוראת-שעה, אז אין לבטלם ולדחותם, כי אם לקיימם”. והוא לא שם לבו אל ההבדל העיקרי והיסודי, לא שם לבו לזה, כי דוקא בשביל שאחינו במערב עושים את הדברים החצאים בעינינו הם אינם עושים גם את השלמים ואינם יכולים עוד לעשותם… או גם זה, שבשביל שאינם עושים את הדברים השלמים ומרגישים עצמם בתור אזרחים אשכנזים גמורים, מבלי לרצות כלל לנטות לשאיפה אחרת, יכולים המה להגֵן על זכוּיותיהם בכל כלי-נשק הארציים ואם גם חצאים. מעשיהם של אלה בנויים על חשבון אחר לגמרי משלנו, על חשבון אחד ברובו; ואם נחשוב באמת אחרת מאִתם, עלינו גם לעשות אחרת. – –
ולאידך, בקשת שיווי-זכוּיות בארץ נשב בה, גם ההתבוללות העממית, אם נבין אותה במובן הגיוני, כלומר – בתור נתינת מקום לחיי בני-ישראל בארצות פזוריהם בהווה ונתינת האפשרות להם, איזו אפשרות רוחנית גם חָמרית לחיות באשר הם שם, היא תקשור על כל פנים בחיים מעתה והתנאים המדיניים מעתה; היא תתן פּתרון, לפי דרכה, לכל השאלות בנות-יומן ולכל הצרכים בני-יומם, באשר תניח לכל אדם באשר הוא שם להתחיל במעשיו, באשר לו ומסביב לו. להיפך הוא הדבר בצד שכנגדה, בלאומיות המופשטת. היא תבנה עליות בלי תחתיות, נושאה היא משׂוּאוֹת בעניני דשמיא, בעוד שעניני דארעא סותרים אותה מכל צד. ראו אדם אוהב את שפתו העברית בלבו ונתון הוא גם לשפה אחרת; הוא דורש רמות על נחלת אבותיו והשכלתם, ועמל הוא ברב, להכניס את בניו להשכלה אחרת. אותה השאיפה אינה מניחה את ידה מזה ומזה, מהעתיד ומההווה גם יחד, ולפיכך אין בידה מאומה. עובדת היא ביחד לעגל ולמשכן, לעניני-בית ולעניני-חוץ, ואלהיה של אומה קיימת הוא רק אחד ואין שני לו…
הַצִּיוֹנִיּוּת וְהַסַּבְלָנוּת
חיי כל עם ועם עומדים על החיים המתגלים, הנראים ומתנועעים ונעשים בחברה וביחיד, כאותם הנארגים בסתר, הנארגים במקום שלא תשורם עין הקהל הגדול. יש דברים, שהם המשך להאתמול ובנויים הם על החיים מדאתמול, ולהיפך כאלה, שסותרים המה למה שהיה וכל כוחם מונח בסתירתם. לא ניתן לכל אדם לכייל בכל מאורע ומעשה את מעשי כל הדורות מראש, אבל ליחידי-סגולה ניתן דבר זה. היום דורש רק צרכי היום בכל אמצעי היום; אולם המחר דורש חשבון אחר, את החשבון הגדול… החיים הפשוטים וחיי המסורה הם לרוב שני דברים שונים, ואצלנו הם אינם שני דברים. – בחיוב, בחיוב תמידי לכל ירושת העבר ושותפותם הבלתי נפסקת ובלתי משתנית עם עניני היום, נבוא לידי זה, שנסגור בעצמנו את הדרך בעדנו, ובשלילה אולי נמצאהו. – אלף פעמים נשנה לנו: טוב מעשה עם המדרש ועל יד המדרש, בלי שום לב לזה, שהמעשה נתפוצץ על ידי המדרש והיה רק כצל בנו. – –
והנה בא סופר ציוני אחד ומבקש אחוָה ורעות בין ה“מסורה והחיים” אצלנו, אחוָה ורעות בדברים סותרים אהדדי… והכל הוא עושה בסיעת “המבט הרחב”, ועל כל מקרה ומאורע מדהיום הוא “משביע” רוחות תולדות ישראל מהחל ועד כלה. ודוקא על ידי המעטה המדעי הכולל, שבו הוא משתמש, לא נבין את הפרטים, דוקא על ידי האתמול הארוך, כל כך ארוך, לא נבין מה יתן לנו היום. – –
אם המזרחיים “ביקשו היתר-עיסקא בעד עסקי אוצר-הכספים שלנו ובקשתם נתמלאה; אם דרשו הגפת דלתות אוצר הזה בשבת ויו”ט ודרישתם נעשתה“, אין עוד כל צורך בדבר להתחיל בביאורים עמוקים: “צעיף תעלוּמה ומעטה עלטה פרוש על כמה דורות אחרי דור עזרא ונחמיה, תקופה בת מאתים שנה עד בוא הקץ לממשלת פּרס, ובמשך הדורות הללו החלה המסורה להתפתח על ידי אנשי פלא 'אנשי כנסת הגדולה’…” כמדומה, שבין ימי אנשי כנסת הגדולה ובין ימי ה”מזרחיים" שלנו מונח זמן רב; כמדומה, שבינתים הרבה דברים נעשו לנו ונשתנו בנו…
“ובכן תלך המסורה שלובת-יד עם החיים בכל מקום”. תלך! גם המזרחיים הולכים. אם היישוב הדתי של עזרא ונחמיה היה על כל פּנים פּרי מעשיהם בעצמם באיזו מידה, באים המזרחיים “נכדיהם”, לפי פירוש דורשי הימים אצלנו, לקחת תחת חסותם דברים לא להם שנעשו בראש וראשון בניגוד להם. זוהי הליכה עם החיים, לבקש היתר-עיסקא רבני על האוצר הישראלי לישוב ישראל! זוהי נקרא הליכה עם המזרחיים, לקחת את האבנט הקדוש ולשימו על צואר האומה!
“המסורת לא תורה חתומה ניתנה אלא מגילות מגילות ניתנה, לפי חשבון יריעות ספר החיים הנגלות מתקופה לתקופה ומדור לדור”. והלא הדורות אצלנו נגולו לכל כספר, בחוט אחד נקשרים ובמסכה אחת נדרשים.
“הן בפירוש הכריזו העומדים בראש ההנהגה הכללית הציונית, כי דבר אין לה עם הדת. רק אמנם, לעת עתה, בעוד שהציוניות היא במצב החומר ההיולי, לא תוכל להיות כל התנגשות עם הדת, מפּני כי ה’אין' לא יתנגש עם ה’יש'”. השומעים אתם! תנועה חדשה עממית, תנועה שבאה לחתוך חיים לעם הישראלי ולבקש לו פּדות חברתית ותולדתית, תנועה שבאה להפסיק את החוט הגלותי הארוך ולהתחיל חיים חדשים בהרכבה חדשה, היא במצב ההתהוות שלה, היא ה“אין” לעומת התקופות הקודמות, שבא זמנן להשתנות ולפנות מקום לחיים חדשים וצרכים חדשים עממיים; והן הן בבחינת “יש”, עתה, בעת שבאה העת למתוח את הקו בין החדש והישן, בין הצרכים החדשים, שבהם תלוי עתידנו בתור עם ואדם, ובין אותם הישנים, שעשו אותנו ללא-עם וללא-אדם. לעת עתה ישלימו יחד וילכו בצותא חדא, ואחר-כך, אחר-כך אולי יתגלע הריב; ואז בלי ספק לא תימלט מהתנגש בכמה דרכים עם המסורת, אבל אין לפחד שמא תגרום ההתנגשות איזה זק והפסד לאחד מן הצדדים"… ולבנו יאמר לנו, ששינוי תולדתי עיקרי, שינוי כזה, שכמוהו לא היה בכל זמן הגלות, צריך לגרום על פי טבעו הפסד לדברים העתיקים ואינו מתמלא, ככל בנין חדש, על משׁוּאוֹת ישנות רק מחורבנם. לבנו יאמר, שכל בנין חדש סותר את הישן…
ועוד סופר אחד, יותר תורי מהקודם, מַזה לבית מַזה, קם לסייע לפשרות בציוניות המעשית עם הדת והוא קרא: “אמרו להעם, כי הציניות תתן לו חיים, הכריזו בשופרותיכם תרועת קול תחיה, העם ינוע ויעמוד מרחוק; אך אם הוא יטה את אזנו לשמוע קול צלצל הד המסורה, אז הוא בידכם ורוחו הולך שבי אחר הקסם הנפלא הזה, אשר כוחו וגבורתו ממלאים את דברי ימינו”.
לוּ היה חשש, כי מכסף הקופה הלאומית יוקחו אמצעים להשגת שאיפותיהם של החפשים בציוניים, אז לא נקף הקהל הגדול העומד תחת השפעת המזרחי אף אצבע לטובת המוסד הזה; ולאידך גיסא, לוּ היתה הציוניות כולה על פי הרוח ההיסטורי של האומה, אז היתה התנועה הזאת מַקפת את כל האומה בכל מפלגותיה, כי בעיקרה אין כמוה מַתאמת להתורה ורגשי העם" (“הסבלנות החיובית”).
והן לדַבּר מהציוניות בהחלט על פי הרוח ההיסטורי של רוב האומה, נאמר מפורש – על פי הרוח הדתי, אינו משפט מאומת מצד ההיסטוריה שלנו בעלת דו-פרצופים. ההיסטוריה המשיחית אצלנו וביטול המצוות לעתיד לבוא אינם הולכים שכם בשכם עם זו שעשתה לה לעיקר וליסוד הכל קיום המצוות והחוקים התוריים: ההיסטוריה של יבנה אינה במהותה אותה של ירושלים. הקהל הגדול הדתי נוצר בעד הגלות ומבוסס הוא בגלות. חשבון-עולמו ושורש נשמתו לא תלוי בירושלים של מטה, רק בירושלים של מעלה, הוא לכל היותר דתי-ציוני, אבל אינו ציוני-דתי.
סבלנות שלילית ומה גם חיובית לא בראה תולדה ולא תכונן תולדה כל הימים. כיבוש הארץ בודאי לא בא על ידי סבלנות; וגם זאת התורה לנו מורשה, שלא תדע אלהים אחרים על פניה, גם כן לא התחזקה על ידי סבלנות. בין הגלות והציוניות, רצוני לומר – בין ביכור הרוחניות על כל דבר מדיני ארעי, ובין עשות הבסיס המדיני והעממי לראש וראשון גם לדברים שברוח, מונח שינוי גמור והולדה חדשה לגמרי; ומדרך השינוי שלא להיות סבלן, מדרך השינוי לדחות ולכבוש באמת…
ההשכלה בשעתה, להיותה חיה נושאה את עצמה ומתקיימת רק על ידי עצמה, לא יכלה בשום אופן להשלים את היראים. החסידות, המהפכת קערת הרבנות על פיה, לא יכלה לדור עמה בכפיפה אחת. הפרושים התנגדו לצדוקים, הקראים לרבנים והקבלה ותורת הנסתר לנגלה. גם בעלי התורה בעצמה, שרצו לשפּוך רוחם על כל העם, נעצו חרב בבית-המדרש והבדילו את החברים מעמי-הארץ. זאת אומרת: אין דבר אמיתי מתקיים אלא במפלגה אחת קיצונית, שעושה את הדבר בכּל, אבל לא בפשרנות סבלנית, שמכניסה הכל בה, מפני שאינה דורשת הכל…
“השלום! המתינות! דעת זקנים נוחה ומיושבת! אלה הם העמודים, אשר הציוניות בונה עליהם בנינה”, יותר מפורש – בנינו של הסופר ההוא. ולא זו בלבד, התורה מסייעת על ידו, המסורת עומדת על ידו, כל קדושת נחלת אבות עומדת על ידו. שואף הוא להיות נלוה על אלה שהלכו לפניו, שואף הוא ל“האמת החברתית” והדורית, בעוד שהבא בשם “האמת האישית” הוא כמביא שטר בלי חתימת עד נאמן; והוא, כלומר – מַזה לבית מַזה, שואל למי שאין לבבו לכ: מי שָׂמך? מי שׂמך, אותך היחיד, לשׂר ושופט עלינו, הרבים?
מי שׂמך? הלב ישים אותנו – והצער שבלב. אנשים האומרים הן למסורה בכל חללה, ואלה שאינם אומרים הן לכּל, שניהם כאחד אסורים המה בחבלי הדורות שקדמו להם ושניהם יחד מדברים על נפש הגוי ועל מלחמת לבו. – האמת החברתית אינה ביסודה אלא אמת אישית, שנטבעה לרבים, וסערת היחיד שהיתה לשאון הרבים…
“ישעיה הנביא דיבר בשם המסורת, והוא מעיד וכו', הלא מספר הפסוקים בדברי נביאנו הם מספר הקריאות בשם המסורת אשר לפי השקפת מחזיקי המסורה היא החיים האמיתיים, החיים שבחיים”. ובכן לאותו סופר הצדקה. – אבל נביאי ישראל לא דיברו בשם המסורת, שהיתה מקובלה בימיהם, אלא באו להנחיל את ישראל מסורת חדשה ולטעת מטעים אלהיים אחרים בנפשו, הסותרים למסורת ההמונית האלילית הקדומה.
האלהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אשפּוך עליהם רוחי! כה דיברו, כה נלחמו בשם האמת האישית שלהם עם האמת החברתית, שעל כל ראש הר בנתה מזבחות לבעלים. “סבלנות של אמת” מדהיום הם טרם ידעו.
“השלום! המתינות! דעת זקנים נוחה ומיושבת! אלה הם העמודים, אשר הציוניות בונה עליהם בניניה, ואיזה הדרך עבר הרוח להתאכזר כל כך על האידיאל הכללי של האומה ולקבעו נפש?”
איזה הדרך? הרוח האכזר! הרוח שבא לכבוש לו דרך ולטעת חפצים חדשים באדם ובעם לא ידע חַנוֹת לחפצים אחרים.
“בהיקף של שלום, אהבה ורצון מתפּתח האדם בכל סגוּלותיו; שם משכן העבודה, מנוחת הנפש, בריאת הגוף והנשמה”. אבל לפעמים קוראת בריאת הגוף והנשמה העממית דוקא לריב. – השעות הגדולות התולדתיות של עם, שבָּן יחתם אם לשבט או לחסד, הן דוקא נושאות בחוּבן ריב פּנימי מוסרי, והנן באות דוקא בתגרת הדעות ומלחמות הדעות…
הציוניות, אם היא באמת “דבר חי נושא את עצמו”, אם באמת נושאה היא בחוּבּה שינוי הבסיס הלאומי ויסודו מחדש, היא גם תבנה הכל מחדש; היא אמנם מולידה את היום בחבלי האתמול, אבל מגלמת היא את האתמול לפי צרכה ומהותה… שעה תולדתית גדולה יוצרת באמת ואינה רוצה שאנשיה יהיו מלחכי פּנכּה בלבד, כי אם רוצה היא לגדל דור חדש עומד על עצמו ומוליד מעצמו.
לא במספר יִוָשע עם, כי אם בחַיל, לא בסבלנות ואמת עשויה, כי אם בחיים וכיבוש דרך לחיים.
ועוד הפעם בא הסופר הזה להמשיך את דבריו בדבר “סבלנות ואמת”, והוא מתח את דינו הקשה ואמר: “אין איש שׂם מחסום לפי כל חוקר והוגה, יאמר מה שיאמר; אבל אין רשות לו לשום את דעתו בפי אוֹטוֹריטט בגילוי פנים שלא כהלכה, למען הונות את האנשים הנמשכים אחריו, הדבר הזה מרמה היא”. כלומר – מרמה היה בידי איש, בהוציאו משפט, שהגלוּת היא בּיכּוּר הרוחניות על כל דבר מדיני וארעי קיים. והוא השיב ואמר: “הרוחניות של תורתנו לא תלך לעולם נגד החיים וישובו של עולם. הדבר המדיני, שהוא נגד התורה, הוא גם נגד השיטה המדינית. המשפט הזה הוא כללי; ואם יש דברים ואיזה מצבים ותנאים הסותרים אוו, נשמע נא מפי הדנים אתנו דברים ברורים ונראה אם כן הוא”.
“סופרים, היזהרו נא בדבריכם, קרא, לא כבד הוא הדבר לנסח בסגנון פילוסופי כל מיני משפטים רחוקים מן המציאות וכו'” – ועוד לא שׂם אל לבו, שהמאמר “כי הרוחניות של תורתנו לא תלך לעולם נגד החיים וישובו של עולם”, אינו אלא מנסח בסגנון פילוסופי כולל את המציאות שביסוד הגלות והמִשמרת שבגלות. סופרים ממין הזה שכחו, שאין זאת לא-שמועה על המציאות, לאמור, שהיהדות שבגלוּת בויתורה והתפשרותה לחיי הגלות עשתה אותנו בדבר אחד עיקרי ללא-עם, ללא אדם-עם ושאבדה בהתקיימותה וברצונה להתקיים בכל אופן את הבסיס הראשי לישובו של עולם, כלומר – את הקנין הארצי-מקומי ואת הערובה-הנחלית על כל הדברים הרוחניים המתנחלים, שהיא אשר עשתה לנו כל זה, לא תלך לעולם נגד החיים וישובו של עולם… סופרינו התוריים מביאים בכל פּעם לאות חיבת הארץ בפי חז“ל את המאמר “כל הדר בחוץ-לארץ הרי זה דומה כמי שאין לו אלוה”! – אמנם דיבור יפה, אבל אין ממנו ראיה כלל. דיבור שרק נאמר ונכתב, לא יבוא בחשבון תכונת העם ומעשיו – כל עוד לא התגלם בחיים ולא היה לכוח פועל בחיים ובמעשה. התולדה הארוכה לא היתה חתוכה על פי המאמר התלמודי הנ”ל וגם לא ביקשה כלל להיחתך על פיו… בעם ישראל ובתולדתו שבגלות חי מאמר אחר: אילמלי שמרו שתי שבתות מיד היו נגאלין! או כדומה לו. האם מרמה היא או הגיון נאמן הוא לקרוא: “אילמלי קיימו בני ישראל את המאמר התלמודי הראשון: כל הדר בחוץ-לארץ וכו', אז היו נגאלין”. האם זיוף הוא לגבי אלה, שמכירים בזה ורק בזה את היסוד החי לכל עם באשר הוא עם ומחפּשים דוקא ב“שולחן ערוך” ובפנקסי העם הדתיים את ההטעמה “יהרג ואַל יעבור!” בדבר הארץ וחיבת הארץ.
“אבל שאלה היא ותהי לשאלה: מה העבודה, כלומר – עבודת החקירה ודרישה במהות העבר לאלה היוצאים ביד רמה כנגד העבר? למה לנו ציטטים וראיות מדברים – מאלה שבמקום אחר בעצמם מטפחים הם על פניהם?” כן משיבים אותנו לאמור. למה? לפי שאין העבר רק קנין כספם של אנשי היהדות התוריים שלנו בלבד ואינו רק להם לדרשוֹ כמין חומר…
נקל לומר, כי “חטא הוא להאמת, לקחת מאמר המתפרש לכמה כונות ולגות בו פנים שלא כהלכה וכו'”, או זה “שלדַבר מהציוניות בהחלט, על פי הרוח ההיסטורי של רוב האומה – מפורש, על פי הרוח הדתי, אינו מאוּמת מצד ההיסטוריה שלנו בעלת דו-פרצופים, באשר ההיסטוריה לא תוכל להיות בעלת דו-פרצופים ואין איש יושב על האָבנַיִם וצר צורה להיסטוריה, והיא תוצאה אחת מן המון מקרים, שורה כוללת אחת, אשר היא כמסקנה מכל תמצית החשבון העולמי; ולכן כשם שישראל אינו אלא אחד, כן אין לו היסטוריה אלא אחת”. אבל אין הנוסח הפילוסופי הזה הכולל עושה כלום נגד המציאות התולדתית אין מלכות בית דוד מסקנת מלכות בית שאול ואין ההיסטוריה של יבנה מסקנת ההיסטוריה של ירושלים – אם נאבה או לא נאבה. אם הבעש"ט מסַפּר מהקטרוג הגדול שהיה על ישראל ורגז מאד על הרבנים ואמר, כי בשבילם הוא, שבּוֹדים מלבם הקדמות שקרים, ואמר, כי עמדו למשפט כל התנאים והאמוראים 8… כמדומה לי, שזו היא בת-קול אחרת מאותה של הרבנים. ואם הזוהר יאמר: ובגין דא אתקבור משה לבר מארעא קדישא וקבורתיה דילה משנה איהי, דשלטא על מטרוניתא דאיהי קבלה! – הרי זה רק כעין סטירה על לחיה של התולדה לומר, שהזוהר הוא מסקנת המשנה.
זהו הדבר, אנו אומרים, סבלנות לא בראה תולדה ולא תכונן תולדה כל הימים; ואלה טוענים: “יודעים אנו, אשר כל אידיאל דורש ממחזיקיו קרבנות ומסירות-נפש, והאיש המתרשל בזה אינו קרוי בשם סבלן אך בשם בוגד; אבל במה הדברים אמורים, במי שמתיחס ביחס ישר להאידיאל ולא בעקשנות נפרזה של אינטרסים צדדיים על חשבונו של האידיאל”, כלומר – הם, שמשליכים כל השינויים היסודיים בתולדתנו בקדירה אחת של סבלנות, שלא תבחין ולא תבדיל, ועל כן גם בנה לא תבנה… המה מתיחסים אל האידיאל בדרך ישר; ואלה הדורשים מבנין עממי תולדתי חשבון ודעת, חשבון תאיו וחדריו ודעת שינוייו היסודיים, המה עושים זאת מתוך עקשנות נפרזה של אינטרסים צדדיים…
לנו הגיעה העת לדעת דרכינו ולא לעצום את עינינו. אם חפצים אנו באמת במסקנה אחת תולדתית, אז עלינו להבחין ולהעריך היטב את החלקים השונים, ודוקא השונים…
עוֹשֵׂי שָׁלוֹם
“אל תתיראו לא מן הפּרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס”.
נלחמה ההשכלה במכת-פרושים זו בכל כוחה בשירה ובחזון, בשבט ההיתול ובמלחמת-סופרים, ראשית דבר היה לה לרפא את עמנו מהמאֵרה הזאת.
טיפוס הצבוע הדתי בפימה עלי כסל שלו, בגדלותו ויהירותו, הבאות מקטנוּת-רוח – זה ידוע למדי; והוא עוד היום רועה בשושנים ברוב מקומות של בני ישראל. אבל עתה, בימי השלום, המבריח את כל בית-יעקב, ובימי הנשיקות בפומבי בין בעלי ימין ושמאל, איש לא יפקוד עוד את עווֹנו בספרותנו וינוח לו…
ובוא וראה, עוד טיפוס חדש צבועי עמד לנו עתה ולוקח את מקומו: צבוע לאומי, שמתגאה בזה בציבור ונוטל כבוד לעצמו, מפני שאוהב הוא – לא את המצוות כבראשונה – רק את עמו ואת קדשי עמו…
הצבוע הדתי היה עומד בבית-התפילה בקיר המזרחי והיה עולה לתורה ששי או שלישי, גם אם לא קרא ולא שנה וידע רק בקושי פירוש המלות בספר; דיה היתה הטלית המצויצת שעל כתפו, אבנטו של משי והעטרה של כסף על ראשו, די היה להגביה קולו בתפילתו וחקותו את הירא-שמים. הצבוע הלאומי רק שינה את צורתו, ואחד הוא בזה ובזה; גם הוא פוסע על ראשי אנשים אחרים רק משום שלובש הוא איצטלא דלאומיות; הוא מחזיק טיבותא לנפשיה, משום שהוא לאומי נלהב וכו'.
אין אני רואה בין הצבוע הדתי ובין הצבוע הלאומי שום הבדל, את שניהם שנאה נפשי… אחת היא, אם איש מתגאה בתפילין של רבנו תם וטוטפתו בין עיניו, או מתגאה במגן-דויד על חזהו; אחת היא, אם איש אוכל מצה לשם כבוד או עושה מצוה בפומבי ביינו של כרמל. אין הבדל בין זה לבין זה, כמו שאין הבדל בין המשולח, הנוסע לקבץ ממון לישיבת מיר ובין המחזיר על הבריות לשם ספרות העשויה לחיזוק היהדות… אין הבדל בין צביעות לאומית לצביעות דתית!
ודא עקא, הצבוע הדתי מצא על כל פנים בספרותנו את האנשים אשר נלחמו בו וגילו את כּיעורו לעיני השמש, והצבוע הלאומי יגדל ויעשׂ פּרי באין מוחה; להיפך – הוא מושל בסביבתו. – לפנים פתחו מכתבי-העתים את שעריהם לכל מי שבא להסיר את הצעיף מעל האנשים האלה, ועתה משתמשים הם הצבועים ההם בכתבי-העתים גופא, בתור כלי-שרת למטרתם… עתה גם לא כבד הדבר למצוא מעין אלה גם בין הסופרים בעצמם. אויר טהור תנו לנו, טהור מן הצביעות בדו-פרצופיה!
מעשה שהיה בימי אסיפה גדולה לצירי המזרחי בבזיליאה, ויבואו אנשים ונשים לשמוע אל ההרצאות, והנואם כבר התחיל את מִדברו, ויפסיקו היושב-ראש ויפנה לאורחים בקול נגיד ומצווה ובסגנון בלתי מנומס לאמור: על פי חוקי ה“מזרחי” אסור לאנשים ונשים לשבת יחד על ספסל אחד! הקריאה הזאת הטילה סער גדול באולם; ויקם הרב ריינס, שעל פני כל העם יכּבד, להשקיט את הסערה, ויאמר: “המזרחי לא יכוף הר כגיגית על מי שהוא ימאן לכסות את ראשו או להרחיקו מחברת נשים; אבל כשאנחנו לעצמנו הננו חרדים לדתנו, וכל דין תורתנו ומנהג עמנו יקר לנו ולרבים מאלה שקרבתם לנו נחוצה ומועילה מאד לרעיוננו הקדוש, בשביל זה אמרנו להיבדל לאגודה, שבתוכה לא יֵעָשה אף הדבר היותר קל שהוא למורת רוח מוסרתנו” (“הצפירה”).
נגד אמרות כאלה אין איש יכול לקטרג, אם אינו רואה דוקא באותו הרעיון ומהותו אותו השינוי הנצרך בהרבה דברים שנתאַבּנו בלבנו, ואינו רואה את הצורך לברוא רצונות חדשים, נאמר – גם מסורת ציונית. – אבל על אחת נתפּלא, בעל המזרחי אינו דתי, כי אם “מדיני”; ה“מזרחי השתדל בכל מאמצי כוחו להגדיל מספר חבריו, ובשביל זה היה מוַתר על הרבה מתקנותיו ונימוסיו” – לא דברי המה אלה, כי אם דברי סופרו של “הזמן” בבזיליאה. – נשמע מה בפיו: “ד”ר אחד מעמודי התווך של מזרחי הגיד לו, כי בפירוש אמר מראש לראש המזרחי, שהוא איננו שומר דת וכו', ובכל זאת נתקבל להמזרחים בזרועות פתוחות"…
“עלה אז על הבימה הציוני הד”ר פסמניק לקרוא את הרצאתו על דבר היחס של המזרחי להקופה הלאומית. איזה יחס מיוחד יכול להיות להמזרחי בשאלה זו? פתרון לזה לא נמצא, גם כאשר כילה המרצה את דבריו וכו', אף דיבור אחד לא נמצא בזה, שיהא מונח עליו חותם מזרחי" (“הזמן”). ואולי זהו גופא חותם מזרחי, שהמדברים על-אודות הקופה הלאומית בקהל לא ידברו בגילוי-ראש. – אבל גם זה כפי הנראה אינו נחוץ דוקא… אדם שאינו שומר את הדת יקובל בזרועות פתוחות לאגודה נבדלת מן העדה, כדי שתוכל לשמור אף את הדבר היותר קל במשמרת דתנו “לב טהור ברא לנו!”
ה“אורח לשבת” שאל במדור התחתון של מאמריו ב“הצפירה” לאמור: “במה זכה אליהו הנביא לערכו המיוחד בין יתר הנביאים? ומה הוא הדבר, אשר שת עליו את קרני ההוד העממי? הנביאים האחרים דיברו דברים רמים, שנשארו ככוכבי אור לעולם, ודברי אליהו מעטים ושמו נשוא על כל שפה!” והשיב: "כמעט כל הנביאים פּנו בדבריהם הלום והנה, והם לא חפצו במות הרשע, כי אם בשובו וחיה וכדומה; תחת שאליהו הנביא בא רק להָבֵר, שניוּת שנאה נפשו וקולו חוצב להבות אש: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה' הוא אלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו!
אליהו לא הרשה לבני שבטיו לרעת זאב וטלה כאחד, לשמש בתכלת ובקלא אילן, הוא הרגיש נחיצת ההבדלה והגוֹ סִיגים.
ועל כן קודמת ביאת אליהו להגואל, הגאולה לא תבוא עד שנדע, מי ומי לנו – והתוינו תו על מצחות המפלגות בנו, והתוינו תו…
ואנחנו רחוקים אנו מקנאת דת, מזעם וריב! אין אנו חפצים למשוך את הבריות בציציות כנפיהם או בבלוריתם, אין לנו כל טענה כנגד מי שהוא לצרינו; אבל אין אנו חפצים בצורות מטושטשות, אין אנו חפצים שירבץ עלינו ערפל של ערב רב.
מצב טהור תן לנו, אלהים!"
את כּנוֹס הוא לנו, אומרים לנו, עת תנועה בחיינו והסרת הדברים, אשר נוֹאַלנוּ בהם וחטאנו להם לעצמנו. ועם כל זה לא היו חיינו מלאים סתירות ודו-פרצופים על כל שעל ושעל כמו עתה. – על השניוּת שבלב, שגם מזה ומהזה אין מנוח לנו, לא נדבר, חרפּה שברה לבי, גם העושים והמעשים ונושאי דגל אצלנו לא נקיים הם מאלה.
באסיפה רבה ציונית, במותב כנסת איזו מאות אנשים, שעיני הרבה מישראל היו נשואות אליה, נמנו וגמרו, ליסד שתי קוּלטורוֹת זו בצד זו, קוּלטוּרת הרב ריינס והרבנים וקוּלטוּרת ההשכלה, קוּלטוּרה עממית. ובכן פּנה הנואם – והוא הוא בעל “אורח לשבת” – בהראותו לצד ימין ואמר: יסדוּ אתם ישיבה מסודרה לתורה ולתעודה; ובפנותו לצד שמאל ואמר: בנו אתם ושכללו אוניברסיטה למדעים, לאמור – עשו אתם בכך ואתם בכך ומשניכם תסתייעא מילתא. – ואנחנו חשבנו, שאמנם ימין ושמאל סותרות זו את זו; חשבנו, שאין קוּלטוּרה אמיתית אלא אחת, ואם השכלת ימין צודקת, שוּב אין מקום לאותה של שמאל, או להיפך. חשוֹב חשבנוּ כי קוּלטוּרה רבנית שכל כוחה ותעודתה לבנות עלייתה בשמיא בקשר רפוי לארעא, קוּלטוּרה שהובילה את בניה לגלות ונבנתה מחורבן הארץ, חשוֹב חשבנו שהקוּלטוּרה הזאת מתנגדת לגמרי לזו, שעושה את העממיות לה לעיקר; ולאידך גיסא אמרנו בלבנו, כי קוּלטוּרה לאומית שרוצה להפסיק את חוט הגלות הארוך ורוצה לטעת בנו ערכים חדשים ורצון חדש לגמרי מאותו בן הגלות ובן חסות הגלות, שהיא אינה יכולה, לפי טבע הדברים, לדוּר בכפיפה אחת עם קוּלטוּרה בת הגלות; חשוֹב חשבנו, שתנועה חדשה רוצה דברים חדשים לגמרי, והנה באה הפשרה וטפחה על פנינו…
אחד מהלאומיים האדוקים השמאליים נפל אז על צווארי הרב ריינס, וזה האחרון קם ויברך: ה' עוז לעמו יתן הוא יברך את עמו בשלום! וינועו אמות הספּים מקול הקורא “הידד”! ולא נשמעה אז בת-קולו של הנביא אליהו בהר הכרמל: עד מתי אתם פּוסחים על שתי הסעיפּים? – – –
דְּבָרִים עוֹבְרִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א
מֵעַבְדוּת לְעַבְדוּת
בגליון הראשון של “המגיד” לשנה החדשה נדפסה באותיות גדולות שמועה משמחת, בשם “להתוַדע ולהיגלות”, וזה לשונה:
“בהגיע לאזני חברתנו השמועה המשמחת, כי כבוד קדושתו הצדיק הנשגב שליט”א מטשוֹרטקוֹב מחַבּב את מעשי ישוב ארצנו הקדושה בלב ונפש, שלחה חברתנו אל כבוד קדושתו חמישה צירים נכבדים, והמה נוכחו לדעת, כי אמנם נתוּן הצדיק שליט“א לרעיון ישוב ארץ-ישראל בכל לבו… ויואל כבוד קדושתו להראות לעין כל, כי משתתף הוא במפעלי חברתנו וחפץ באשרה וקיומה, ויתן ידו לחברתנו (חתם על מניה אות 2600), ויקח על שכמו את המשרה הקדושה לשים עין פקוחה על עניני חברתנו הנוגעים בדת: א) למנות – בעת הצורך – רב ושו”ב במושבתנו, אשר הננו עוסקים בישובה; ב) להשגיח על הנבחרים להתנחל במושבתנו ולחַוות דעת קדשו עליהם, אם ראויים הם להיאחז בה, על פי התנהגותם בדרך התורה והמוסר; ג) גם נכון הנהו לפקח על דרכי בני המושבה – העומדת להיוסד בקרוב בעזרת השם – בתורה ומוסר, בעזרת אחדים מרבני אה“ק תובב”א. – טרנוב, בצום העשירי אלף שמונה מאות עשרים ושמונה לחורבן בית מקדשנו. בשם החברה: אברהם בן אהרן ד“ר זלץ, משנה לנשיא. זכריה מענדל שפירא, המזכיר”.
ובכן שמחים היו חובבי-ציון בגליציה, על כי הואיל כבוד קדשו לקנות מחברתם את המניה 2600 (המניה היא בת עשרה פלורין), בגלל שלושה תנאים קטנים הללו… והם משׂיאים משׂוּאוֹת ומבשׂרים את הבשׂוֹרה לכל ישראל, כי מעתה יבוא לציון גואל אמיתי ויתקרבו כל הלבבות לבנין לאומי עדי עד.
מאמין הייתי, שכל אלה אשר לבם ינהה אחרי תחיית האומה והתנערותה שואפים גם להניח אבני-פינה לבנין קוּלטוּרה חדשה ישראלית, שתרומם את רוחנו; ועל כן תמה אני, אם תנאים כאלה של “שליט”א" זה וכדומה הם אותם האמצעים המסוגלים להוביל את התכלית הזאת; תמה אני, אם “חַוַת דעת קדשו” על פּלוני ופלוני, כי “ראוי הוא להיאחז בארץ-ישראל על פי התנהגוּתו בדרך התורה והמוּסר”, והשגחתו “של כבוד קדושתו בעזרת אחדים מרבני אה”ק על דרכי בני המושבה בתורה ומוסר" תישר את הדרך. תמה אני, אם כל זה מסוגל לתת לנו אותם האנשים הדרושים לנו לבנין החדש, אותו הדור המוסרי – בעל חירות הרוח – שאליו אנו מחכים.
חושב אנכי, שבני המושבות “העומדות להיוָסד”, צריכים להיות דוקא אנשים, שאינם מוכשרים להכניע רוחם תחת השגחת אחרים בתורה ובדת.
היודעים התמימים האלה, מה טיבה של השגחה כזו? ואילו ידעו והבינו זאת, מסופק אני, אם גם הם היו שמחים על הדבר…
שלושה דברים השמיעה החברה הנ“ל בהודעתה או בבשורתה, שאדמו”ר פלוני “הואיל לקחת על שכמו את המשרה הקדושה לשים עין פּקוחה על עניני החברה הנוגעים בדת”. א) “למַנות בעת הצורך רב ושו”ב בהמושבה שהיא עוסקת בישובה; ב) להשגיח על הנבחרים להתנחל במושבה ולחַווֹת דעת קדשו עליהם, אם ראויים הם להיאחז בה על פי התנהגוּתם בדרך התורה והמוסר; ג) גם נכון הנהו לפקח על דרכי בני המושבה – בתורה ובמוסר, בעזרת אחדים מרבני אה“ק תובב”א“. והרי הדברים ברורים: שכיון שהנבחרים להתנחל במושבה יהיו רק אלה, שזכו לחַוַת-דעת-קדשו עליהם ביראת-שמים, ובהמושבה גופא יהיו מושגחים על ידי רב ושו”ב שאדמו"ר ממנה עליהם, ומבחוץ על ידי אחדים מרבני ארץ-ישראל שיהיו בעזרתו, הרי מצודתו של הצדיק פרושה על בני אותה המושבה והרי פה אינקויזיציה רוחנית…
כל זה הלא גלוי ומפורש; ועל כן תמוה הדבר. איך אומרים בעלי החברה הנזכרת ב“גילוי-דעת” שלהם: ש“עלילת-דברים היא, אשר ישימו לאיש נכבד ונעלה מאד, שרק למען הרחב את חוג ממשלתו נתן ידו להחברה וכו'”.
שואל אני, האם קולוניה ישראלית, אשר הנבחרים להיאחז בה צריכים לחַוַת-דעתו של אותו קדוש, וסרים למשמעת רב הנמנה ממנו ולרבני ארץ-ישראל העומדים לעזרתו אינה מסורה בכל לממשלת האדמו“ר? והאם המחאה על השתעבדות אנשים מישראל תחת הכנעה רוחנית כזאת רק עלילת-דברים היא? על אותו האדמו”ר אין אנו קובלים. הוא על פי דרכו יכול לדרוש, שגם אנשים אחרים ילכו בארחותיו; אבל קובלים אנו על בעלי החברה הציונית, שמסרו לו את בני עם ה'.
שואלים אנו: האם האיש הרוצה ללכת חלוץ ולפנינו וראוי הוא לעבודה גופנית, חייב להאמין גם בי"ג עיקרים ולהראות שמאמין הוא בכל דברי המסורה?
אמנם יודעים אנו את טיב התכסיסים האלה, כי למען תפוש את היראים לעבודת בנין עמנו עושים להם הנחות, על פי הכלל: המטרה מַכשרת את האמצעים. אבל זה שאנו טוענים: הדברים שאתם רואים בהם רק אמצעים הם, לאידך, לנו המטרה העיקרית, מטרה שאליה אנו נושאים את נפשנו, והיא: להכשיר את עמנו, את הדורות הבאים, לחירות פנימית, שיהיו אנשים בעלי תרבות רוחנית עצמית, אנשים שאינם מצוּוים לחשוב את מחשבותיהם, להרגיש את רגשותיהם ולעשות את מעשיהם לפי תפקיד ידוע. ואותה המטרה, להחיות רוח שפלים, להחיות את הלבבות והמוחות, צריכה להיות הבריח התיכון, אשר יבריח כל המפעל בבנין העם. דור חדש של אנשים בני-חורין צריך לנו, אם נביא לבנות בנין חדש, ולא רק תכנית של הסעת קרשים ישנים ממקום למקום לפנינו…
ב
“לפנים חשבנו – אומרים גם הציונים, – כי חדלו בני העמים לשנוא אותנו, וכי ינחילו לנו זכוּיות ומשפּטים צדיקים. חשבנו, שיעמידו אותנו באותו מעמד שבו הם עומדים, ועל כן עזבנו את אשר לנו והלכנו אחריהם לעבוד בכל אשר להם ולהשתתף במפעליהם החָמריים והרוחניים, והנה לפתע פּתאום אנו רואים, כי עוד שונאים אותנו עתה כמו אז וכי הזכויות שאמרו לתת לנו אינן זכויות ממש, ובכן שבנו לגבולנו, לגבול ישראל. ושיבה זו לאהלי אבותינו אינה אלא תשובה על השנאה שלהם והדחיה שלהם”. “אתם הנכם דוחים אותנו ואין אתם רוצים עוד במפעלנו, טוב הדבר! נשוב לביתנו וננסה להיות גם אנו לגוי בפני עצמו, אנחנו לא ננשק את השבט ולא נוסיף להתקרב לכם עוד, אנחנו נחיה מהיום והלאה בעד עצמנו, בעד עצמנו לבד”…
באים אחרים ואומרים, כי שנאת עולם לעם-עולם אינה אלא צל עובר ומזרזים את אחיהם לאמור: “אל נא, אחים, אל נא יפול לבבכם, עוד יאירו שמי החירות על ראשנו ועוד יראו העמים מה אנחנו להם”, – מיד באים אותם ה“לאומיים” אצלנו וקוראים: “שקר הדבר! השנאה לישראל לא תעבור! כל הימים אשר נחיה בין הגויים ונעבוד אצלם ישנאו אותנו ולא יתנו אותנו להתאַחד עמהם! ובכן אל נא נַשלה את נפשנו בשוא: העננים לא יעברו, ולנו דרוש גג לחסות תחתיו”…
מעין אותם הדברים אמר נשיא הכנסיה בבזיליאה בפתיחתו: “הם עזבו אותנו,… הם דחו אותנו… ברגעים הראשונים, בבוא עלינו שואת האנטיסמיטיסם, נתמלא כל אחד מאתנו רגשי השתוממות וחרון… ואחר –כך אמרנו, אם כן הדבר, נשוב לביתנו… ואחינו שבבית מקבלים אותנו בשתי ידים… יודעים המה, שלא נעיז לנגוע בכל הקודש פנימה”…
אני לא הייתי במעמד פתיחתא זו. אבל ה“פרוטוקול” רושם לנו פה את הקריאות של “הידד” ומחיאת-כּפּיִם לאות רצון; והם, הנאספים, שליחי הציבור הישראלי, שליחי האומה המקיצה לתחיה היו. אבל אני איני מבין את ה“הידד” הזה כל עיקר. לדעתי אין הכנעה יותר גדול מזו, שגוי כולו יעמיד ישותו על נטיות אחרים אליו! בני העמים אינם רוצים בקרבתנו ולפיכך נתבודד במועדינו. אבל תחיה אמיתית תבוא רק מבפנים, רק מצד הכוח הפנימי לחיות. תחיית-העם היא צורך נפשי הבא מתוך רצון העם, ואם באמת כשאנו לעצמנו אין אנו מרגישים את הצורך הלאומי לחיות בעד עצמנו, להיות גוי לבדנו, אם גם העמים יאבו להעניק לנו מכל טוב, אז תחיה זו אינה תחיה כלל.
יש לדעת, אם אנחנו הננו עם החי מתוכו, אם רגש קיום העם בא מבפנים ומתפרנס מבפנים, ואינו חי רק מחוץ. כל עם הוא עם בעבור שהוא עם, מבלי שום לב אם רוצים אחרים בכך או לא. אבל זה איננו עם, שנעשה לכך רק על ידי תגרות אחרים.
“אחד-העם” כחושב מתון יציע את דבריו ואומר: “השנאה לישראל היא אחת ממצוות העבר היותר חזקות, שנשתרשה עמוק עמוק בלבות עמי אירופה וכו', העיקר הוא, כי שנאה זו, מצוַת העבר, נשארה בכל עצם תקפה, היא ותולדותיה המעשיות, גם בעת שההווה התחזק והתפשט במידה הגונה ובהרבה מענפי החיים כבר נסו צללי העבר מפניו, אות הוא, כי שרשו של העבר הזה מונח עמוק עמוק בלב, עמוק כל כך, עד שההווה בדרך התפשטותו לא הגיע אליו עדיין ולא הספיק עוד להחליש כוחו במסתרים” (על פרשת דרכים, חלק ראשון). ומַכּס נוֹרדוֹיי כמתלבה קרה בדרשתו השניה בכנסיה השניה בבזיליאה: “אי שמים! אינכם רואים, כי שלהבת שנאת-היהודים יוצאת מסבכיה הידועים מקדם ומתפרצת בארצות חדשות, היא מתלקחת במקומות אשר כבתה שם וכו' – ואתם קוראים, כי רק מחזות בודדים הם. אתם אומרים לראות חליפת תנועת האנטיסמיטיסם במהרה, אבל כל עֲבָרה של התולדה העברית קורא באזניכם בקולות שבעים הדורות של יהודים מרודים ונאנחים, כי שקר אתם מנבאים! נבואתכם אינה אלא פשיטת רגל; יען כי אינכם רוצים לשלם תיכף את חובותיכם, הנכם עורכים שטרות על סכומים גדולים לעתיד, בדעתכם כי לא יעלו לכם מאומר ולעולם לא יפָּדוּ”.
אבל הנשמע כדבר הזה, שגוי כולו יהיה לאשר הוא רק מפני שעמים אחרים אינם רוצים בקרבתו.
“כשחזרנו על כל הצדדים – אומר “אחד-העם” במאמרו “פצעי אוהב” – ומצאנו רק תהום רבה מסביב, כשראינו הארץ רועדת תחת רגלינו ואין לנו מעמד, התגבר בנו פּתאום חפץ-הקיום בכל עוזו, כחוק לכל חי במצב כזה, וברגע אחד למדנו לדעת את עצמנו, נפקחו עינינו לראות, כי תעינו עד כה בעולם של דמיון והזיה, כי דעותינו לא דעות היו, הרגשותינו לא הרגשות, כי רדפנו אחרי מטרות שאינן מתאימות כלל לתכונות נפשנו האמיתיות, למהלך-חיינו הטבעי, וכל מעשינו והשתדלויותינו לא היו רק אחיזת עינים ומעשי קופים בלבד”…
ולכל חפץ זה הם, העמים אשר אנו יושבים על אדמתם, אנסו אותנו; חזרנו על כל הצדיים שלהם ולא מצאנו קורבה ועל כן שבנו לעצמנו…
הד"ר י. ל. לנדא קרא לאמור: “בואו וראו, נוֹרדוֹי ולַזר התיצבו בראש המחנה הגדול, האומר לשוב ציונה, רק יען אין בחפצם לכוף ראשם תחת ראשי אויבי עמם” וכו', ולומד מזה, כי מותר להיות לאיש לאומי באונס חיצוני ולא ברצון פנימי. אבל לדידי אין הדבר הזה ראָיה כלל, אותי מענין החזיון, כי גם אנשים כהרצל, נוֹרדוֹי ולזר, אשר “התיצבו בראש המחנה הגדול” היו לאשר היו דוקא מחוץ לתחום… הרצל, נוֹרדוֹי ולזר דורשים בריש-גלי התנערות הלב העברי והפעולה העברית, בעוד אשר הם עובדים בשדה קוּלטוּרה אחרת וספרות אחרת.
בנין העם הוא רק סכום כל העבודות החָמריות והרוחניות באופק לאומי וגזעי אחד; בנחלת העם יצטרפו כל מעשיהם של אישיו הפרטיים ל“קרן קיימת” ולסכום תולדתי קיים לדורות; אבל אצלנו אין הדבר כן. שומעים אנחנו לאמור: הרי שפינוֹזה, הרי מימוֹן, הי הלוי ומאירבּר, מנדלסוֹן-ברטוֹלדי ורוּבּינשטין, הינה ואַנטוֹקוֹלסקי, לסל ומַרכּס וכו', אנשים שלקחו חלק גדול בהשכלת המערב ויגדילו לעשות; אבל כל המתפארים האלה ישכחו, כי דוקא אנשים מצוינים אלה יעידו על ההיפך. שוכחים המה, כי עם כל האישים הפרטיים הרבים שלנו, העובדים בשדמות הקוּלטוּרה ואגפיה, אין לנו לעצמנו מזה מאומה, רצוני לומר, מעשי המשכילים האלה בחוץ לא יצטרפו לחשבון לאומי עברי, אחרי כי כולם עובדים הם בכרמים אחרים, באין עבודה בבית, ואנוסים המה לתת לזרים חילם…
הקוּלטוּרה הלאומית שלנו בתור “נחלת-אבות” רחוקה כל כך מן החיים וצרכי החיים בחומר וברוח, עד כי גם בנינו, אשר בין החומות נולדו, אנוסים לחפּש להם עבודה רוחנית בחוץ, לנו רק ספרים, ספרים לרבבות ולאין מספר יש לנו, וגם המה לא יספיקו מזון כוחני לכולנו, עד כי אנוסים אנו לפרנס עצמנו משלהם. כל אשר לנו בתור בעלי קוּלטוּרה יבוא רק מבחוץ; כל עבודתנו באותה הקולטורה עצמה נשארת מבחוץ. אנחנו שלהם, ראשנו ורובנו תחובים בהשכלתם וקוּלטוּרתם, בעבודתם ובמשאת-רוחם. וכל זמן שהדבר יהיה כך, כל זמן שבבית לא תהיה לנו קוּלטוּרה עצמית אנושית, שתאסף כל כוחותינו הפוריים ונחיה וניארג בשלהם – הרגשות הלאומיים ישארו רק רגשות מופשטים, מבלי כל תוצאה קיימת בחיים.
עלינו לא לשכוח, כי אם אדם כותב וחושב בשפת עם אחר, משורר ומזמר ברוח עם אחר וכו', הרי הוא כבר שייך באיזו מידה לאותו העם והרי הוא חלק של אותו העם. הרצל היה סופר אשכנזי, לזר היה סופר צרפתי; מפעלם הספרותי מוקדש היה לאותם העמים, אשר לאורם הלכו ובכוחם היו לאשר היו.
“בנוגע לקולטורה – אמר הד”ר הרצל בימי כנסיה אחת בבזיליאה – אך זאת אגיד: אם שאלת הקולטורה נוגעת בדברי דת ואמונה, הנה אכפול את דברי, שאמרתי בקונגרס הראשון: להציוניות אין דבר עם הדת וכו'. הננו מכבדים כל דעה דתית. בציוניות יש מקום לכל הדעות הפוליטיות וגם לכל ההשקפות הדתיות. הננו יהודים לאומיים, יש לנו מקום מאוחד לעבודה בעד עמנו, ולא נחפוץ להחליש כוחנו בעסקנו בענינים אשר בכוחם להפריד בינינו. לפי דעתי נחוץ להסיר את שאלת הקולטורה מסדר היום של הקונגרס לזמן מיועד". ולוּ הייתי סתם מקשן, כי אז היה עלי רק להזכיר מה שהעיר בפתיחתו בקונגרס האחרון, כי הציונים היותר נאמנים הם אלה, שרגש דתי עז יפעמם, אשר מזה יש ללמוד, כי יש להציוניות דבר עם הדת… אבל דיינו, שאף בדבּרוֹ על “שמירת נחלת-אבות שלנו”, הטעים “שעמנו איננו רוצה לשוב לחיי העבר, רק לחיי ההווה הוא מתעורר”.
אם הד"ר הרצל אומר: “בזה איננו יהודים גרועים מהרבנים, אשר גם המה בהתאספם יחד לא יִתוַכּחוּ על-אודות הדת”, אני רואה בזה רק צביעות דיפּלומַטית, שהפסדה מרובה משכרה. לא לנו לערבב דברינו עם דברי הרבנים, כלומר, להעמיד שאלת קיום כל העם ואפשרות קיומו על בסיס כיתה דתית, שאין לה בעולמה אלא שמירת אורייתא על חשבון ישראל.
אמנם מכבד אנכי כל דעה דתית וקוּלטוּרה דתית, המספּקת לאדם כל צרכיו ונותנת לו כל מזונותיו הרוחניים. בני קוּלטוּרה כזאת היו אבותינו בימי התלמוד ואף בימי-הביניִם. אבל עתה נהרסו החומות הללו ולנו צריכים בנינים אחרים. לוּ היה החלוץ לפני מחנה ישראל איש היודע באמת ערך הדברים שהוא רוצה בהם, לוּ היה פה באמת רצון פּנימי שנולד מהכרחים נפשיים פנימיים, כי אז לא היה יכול להשתמש בשום אופן בפשרות גמורות. לוּ היה מעמיק הרצל בהלך הדברים והבין לסתרי השינויים התולדתיים גם מקדם ומאז, כי אז היה קורא ואומר: לציוניות יש דבר עם הדת, או עוד יותר: לציוניות יש רק השקפה אחת דתית ואיננה נותנת מקום לכל יתר ההשקפות הדתיות. לתנועה כבירה כזאת, אם באמת מקורה בלב, יש רק רצון אחד וחשבון אחד…
אם חפצים אנו להיות לעם, צריכים אנחנו להשיג את האפשרות לשיתוף נכסינו בתור עם. אם מנהלי הציוניות בעצמם אנוסים המה לעבוד בתור בעלי קולטורה מחוץ לתחום, הרי זה די לסתור מה שהמה רוצים לבנות בפנים.
ציוניות בבזיליאה, מבלי תת אפשרות להיות עברי גם מחוץ לארבע אמותיה ביתר המפעלים ובכל האדם הקולטורי שבנו, היא כעין היהדות האשכנזית בבית-הכנסת… שאלת הקולטורה היא השאלה היותר גדולה אצלנו; עלינו לדעת, אם אפשר לנו להיות בני-אדם עברים שלמים במפעלינו ובמעשינו, בכל רחשי נפשנו ובכל צרכי רוחנו. וכל עוד שלא תהיה לנו האפשרות הזאת, כל עוד שבנינו יהיו אנוסים לעבוד מחוץ לתחום, באשר אין לנו גם שארית קולטורה בתחום, אז הדיבורים והמשאות לא יועילו מאומה…
ג
שִׁבְרֵי לוּחוֹת
מעין חזיון היתולי-תוגי היה יום הקולטורה בכנסיה השניה אשר בבזיליאה, רצוני לומר – אותו יום אשר בו עמדה שאלת הקולטורה על הפרק לפני קרואי העדה הזאת.
אומרים היינו, כי הכא בקולטורה ממש עסקינן, בדרישת קוּלטוּרה לעם המבקש להיות עם עומד על רגליו. והנה אנו נזכרים בפתיחת ראש האסיפה והנחתו הכללית, שהציונים לא יזידו לנגוע בקדשי היהדוּת. שמע מינה, דאיכא יהדות קודמת לקולטורה, יהדות עיקרית שאסור לנגוע בה. – –
המתחיל בשאלת הקוּלטוּרה מטעם הקומיסיה של הקוּלטוּרה אמר: “היא, הקומיסיה, חשבה ועיינה הרבה בדבר ומצאה, שהקולטורה בחוג הציוני אינה יכולה להיות מעין אותה קולטורה, שבאיזה דרך נוגעת ביהדות, או תחלל איזה רגש קרוב לה וכו'.” ובסוף סיים ואמר: “שהתוצאה הברורה של אותה הקומיסיה תיראה גלוי לכל, שהקולטורה, אשר הציוניות מבקשת ואליה נושאת נפשה, אינה לא דתית ולא בלתי-דתית, כי אם לאומית”.
ובכן, לפי הסיום של המרצה הזה, יש שלושה מיני קולטורות: קולטורה דתית, קולטורה בלתי-דתית וקולטורה לאומית; והציוניות מבקשת את הקולטורה הלאומית.
אבל כיון שהציוניות אינה נוגעת מאומה בערכי היהדות, בקולטורה הדתית, הלא קרובה היא אליה ושייכת היא אליה.
תם אני ולא אדע, מה היא מין קולטורה, שאינה לא דתית ולא בלתי-דתית רק לאומי, כלומר, דתית.
ומה שסתם זה פירש השני שבא אחריו באותה מועצה.
“הננו נמצאים כעת בשדה אחר לגמרי מאשר נמצאנו תמול ושלשום וגם לפני זמן מועט וכו', כל אשר עסקנו בו עד עתה רק עניני-דארעא המה אבל עתה אנו עוברים אל השדה הכי נישא, להאידיאלים של החנוך, הדת והאמונה”.
השומעים אתם? כל הענינים אשר נשאו ונתנו בהם בכל ימי הכנסיה: עניני העם ותחיית העם ועתידות העם – הכל הבל, רק עניני דארעא הם, דברי-חוץ… והוא עתה בתור שליח-ציבור לעניני הקולטורה ולצרכי הקולטורה יעבור לענינים העיקריים, לעניני שמיא, עניני החנוך, הדעת והאמונה.
הטעים המרצה הלז ואמר: איננו צריכים ויכולים להבין תחיה לאומית התומכת יסודותיה ומסתפקת ביסודות חָמריים, אנו עסוקים לא רק בתחיה מדינית ואחדות לאומית, כי אם ביחוד בתנועה, שגם נחלותינו מימי קדם היקרות לא תלכנה לאיבוד".
,מהו הדבר, שקיבצנו פּה יחד? הוסיף לאמור – מה הוא הדבר השוכן עמוק עמוק בנבכי לבבנו? אם החיבה לאנשים אומללים ונדכאים – הלא תמצאו כמו זו גם בין עמים אחרים. יש קשר אחר עמוק בינינו, שאינו כמוס ונסתר כלל; אין אנו צריכים להביע אותו, יען אנו מרגישים אותו בקרבנו, הלא היא האחדות הדתית והמסורה הדתית".
“בלי הקשר הפנימי הזה לא היינו יכולים להבין את הציוניות. ובכל אופן בתור תנועה נעזרת בחיים אין אנו יכולים להניח גם רגע, כי רק על חלקה החיוני נוַתר, מבלי לוַתר יחד עמו גם על שורש נשמתה”.
“אין אנו רוצים בשום אופן לרדת לתוך חיי היחיד העצמיים, ימי האינקויזיציון עברו”.
“אין אנו חפצים בזה, ואין איש הרוצה, כי על התנועה הזאת יטבע חותם דתי”.
“ועל כן – כלומר, בשביל שאין אדם חפץ בקולטורה של אינקויזיציון – אנו מעמידים בשורה הראשונה סבלנות פשרנית גמורה: אני מצדי רוצה, כי הציניים לא יעשו דבר, אשר יפגע ברגשותי הכי קדושים; אני דורש כי יכבדו את עצמותי הדתית. מובן, כי לא יעלה על דעתי לכפותה על חבר אחר”.
הרואים אתם את סבלנותו של הפיקח הזה? לא יעלה על דעתו לכפות את הדת על חבר אחר, כזאת לא יעלה על דעתו כלל; רק הוא רוצה מצדו, כי הציוניים לא יעשו דבר, אשר יפגע ברגשותיו הכי קדושים. מובן מאליו, שרוצה הוא בקוּלטוּרה של סבלנות משני הצדיים, כלומר, הוא אינו כופה רצונו על אחרים ואותם האחרים לא יעשו נגד רצונו…
ועל כן צריכה הציוניות, לדעתו, להשביע רצון את כל המגמות. הציוניות שואפת לא רק אל תחיה כלכלית ומדינית, כי אם גם אל תחיה רוחנית של כל העם היהודי; ויחד עם זה היא – כלומר, אותה התחיה הרוחנית של נחת קדומים – נמצאת “על מרום הקוּלטוּרה אשר בכל כיבושיה תחזיק בכל עת”.
“אין אנו מוַתרים מאומה על כל מה שרכשנו ברוח, אין אנו נסוגים צעד אחד לאחור ואיננו רוצים להיוָרש ברוח; להיפך, רוצים אנחנו, עד כמה שאפשר, להתעשר ברוח יותר ויותר”. אחר זה בא הצד השני ואמר: אנו מצדנו דורשים, כי “הציוניות לא תעשה דבר למרות רוח הדת היהודית”.
אחד מחברי הקונגרס בקונטרסו “כנסת הגדולה או הקונגרס השני בבזל, הוצאת “תושיה” – בדברו על-אודות הדרשה הקוּלטוּרית הנ”ל יסיים כדברים האלה:
“אותו הדורש, הד”ר גסטר, דיבר את דבריו בקול רם וחזק, חוגג. נדמה היה לנו כמדַבר מתוך הערפל. הוא לא קרא מעל הספר, כי אם כנוח עליו הרוח, ויהי קולו הולך וחזק ויקשיבו כל הצירים, ויקשיבו כל השומעים, וידעו כי נחה על הבית רוח הנבואה, רוח ישראל האמיתית. הוא חזה את חזון העתיד האמיתי של היהדות. ידוֹ ע ידעו כל הנדגלים בשם ציון, כי באמת אֵש דת היהדות הצרופה נשמרה בלבם… עוד היום אנו עומדים תחת השפעת החזון הגדול הזה. עוד היום אנו מרגישים מה שהרגשנו ברגעים הגדולים האלה, כי ימי הנביאים והבית, תפילת שלמה ועזרא בשעתם שָבו לנו. הקדמונים היו אומרים על רגעים כמו אלה, כי כבוד אלהים נח על הבית"…
מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א. עוֹלָם הָפוּךְ
עולם הפוך אני רואה אצל אחינו שבמערב: בנוהג שבכל אומה חיה וחפצה לחיות, שהטיפול בהעבר שלה בא רק כדי להחיות את ההווה, ובשעה שהיא עוסקת בפילוסופיה של תולדתה, עיקר מגמותיה הן אותן התוצאות היוצאות מהחשבון הכולל הזה, שמהן תקח לה אבנים ליסודי חייה בהווה ובעתיד; בעוד שאחינו שבמערב עושים את ההיפך, הם משקיעים את שארית רגשותיהם הלאומיים התולדה המופשטת של היהדות בעבר, כדי שיהיו בני-חורין בהווה, להתבולל בין העמים ולחיות חיים שאין להם כל יחס אל העבר ההוא, הקפול ומונח אצלם בבתי-מדרשות וביבליותיקות. הם מבקשים לצאת ידי חובת עמם רק על ידי עסקם בפילוסופיה של תולדות ישראל, שהן לפי דעתם דבר שכבר נשלם ואינו סובל עוד שינוי ותוספת.
ולא עוד, אלא שגם באותה פילוסופיה עצמה בוחרים המה להם ארחות עקלקלות, בשוגג או במזיד. רגילים המה לעשות חזיונות פרטיים ליסודות ואת היסודות לחוקים. על ידי כוח-ההפשטה בהלך-מחשבתם הם מכיילים את הפרטים; וכיון שהגיעו, על ידי צירופי איזה מעשים להנחת כלל ידוע, מיד הם רואים בו כעין מטבע נצחית, הטבועה בהלך תולדתנו, או עיקר שכל ישראל לא נבראו אלא בשבילו…
יודעים אנו, שבמשך תולדתנו הארוכה מסרנו נפשנו והקרבנו את חיינו על מזבח קיום עמנו. ובעוד שהחזיון הזה ימלא את לבבנו בעוז-נפש, מתחכמים אחינו שבמערב לראות בו רק תכלית מוסרית מיוחדת, שהיא היא “מַלאכוּת” ישראל, או בלשונם – “מַלאכוּת היהודית”, כלומר, עם ישראל בא לעולם אך ורק בשביל לקדש את השם ולהנחיל לכל באי-עולם את היסוד הגדול בתורת המידות: יהָרג ואַל יעבור!
ואחד מחכמי ישראל, מורה לתולדה ולפילוסופיה הדתית בבית-המדרש העליון לחכמת-ישראל אשר בברלין1, עוד מרחיק ללכת בהנחתו, שהרעיון הזה של “קידוש השם” נעשה ליסוד היהדות בימי תגבורת המכבים, שבהם ובעצם נשמתם הלאומית הוא רואה רק “קדושים דתיים”, שלא היה להם כל אידיאל לאומי זולתי ליהרג על “קידוש השם”.
החכם הזה, העושה את היהודים טפלים לגבי היהדות, נותן לה, ליהדות, עוד “מַלאכוּת” אחרת, המונחת באופן התיחסותה אל העולם ומלואו. לפי דעתו, היהדות באה לעולם, כדי לעצור בעד תגבורת הפילוסופיה של היאוש, שיצאה מבעלי דת בּוּדהא ושסכנה נשקפת ממנה לקיום האנושיות ולצרכי התפתחות רוחניותה. בעוד שהקולטורה הבּוּדהית, עם כל עומקה וירידתה לתוך תחום המציאות, חותרת חתירה תחת חיי-האדם, בראותה את העולם והחיים לבושים שחורים ואת הרע מרובה מן הטוב, – תביא היהדות ב“עינה הטובה” סם-חיים ללב האדם ותעשהו ליצור המכיר ערך כל נברא וטובת ריבון כל המעשים ביחסו לתבל וליושבי בה; ואותה הכרה היא יסוד כל המעשים הטובים, שעל-ידם האדם הוא אדם.
הנני מודה, שאם נראה בכל עם בעל קולטורה רבה, העוברת את גבולו והולכת הלוך ושטוף בעוז רוחה גם עמים אחרים, איזה “רעיון יסודי”, נוכל לומר כזה גם על הקולטורה העתיקה של עם ישראל; אבל להגביל את הרעיון היסודי שלנו בתור יסוד הטוב, בניגוד אל תורת היאוש ועין-רעה, ולומר שבשביל זה באנו אנחנו לעולם – הוא רחוק מן האמת בעם כעמנו, שיש לו ב“קוהלת” ספר הספרים של היאוש, עם שגם מוריו בבית-המדרש נמנו וגמרו, “כי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא”.
הדעות והמחשבות שהולדנו במשך אלפי שנות עבודתנו הרוחנית, רבות הן ושונות לפי השתנות חיי הדורות וצרכיהם; אבל טפלות הן לגבי הרשמים שהשאירו אחריהן במסתרי נפשנו. לא האידיאה של הקרבנות, שהקרבנו לרבבות על מזבח קיום עמנו במשך תולדתנו העצובה, מעסקת את לבבנו; רק פּעולתם הרבה על נפש בני-ישראל, פּעולה שממנה באה לנו הרוח הכהה הממלאה את לבבנו מום בגולה נתהלך, רוח עצב לאומי, אשר יתגלה מעט או הרבה ברוב המעשים הרוחניים, אשר יעשו בני-ישראל, בין אותם שבתחום ובין אותם אשר מחוץ לתחום.
וחזיון זה דורש עיון.
ב
נתפּרסמו בעתון יהודי אחד מכתבי אברהם גייגר ליוסף דרנבורג. גייגר היה האחד בחכמי ישראל שבאצות המערב, שבו התגלמו ימי התסיסה אצל אחינו שבמערב, הוא היה איש, שבכל נפשו ומאודו, בכל רוחו הכביר והסוער, היה חפץ להחיות את ישראל גם בהווה, מבלי הסתפּק בחייו שבעבר, כצונץ וסיעתו ובמכתבים הללו, בגלוי ובסתר שבהם, בשיטין ובמה שבין השיטין, ישָמע קול-נכאים, נפש איש היודע שאינו הולך לבטח דרכו. – מצד אחד הוא מחיה מתים במשאיו, ובחשבו חשבונו של ישראל וכל רכוש הקולטורה הרבה שלו, נחלת-עולמים, הרי הוא בא לידי תחיה, ורוח חדש עמו להחיות את היהדות על ידי הדעת שבקרבה; ומצד שני “כעש יאכל ברוחו, אחרי שאינו מאמין באמונה שלמה, שמהיהדות הזאת עוד ישקו העדרים… ומתירא הוא פן ייגע לריק ויוליד לבהלה” (ברסלוי, כ' לחודש יולי 1841).
“מה הן תוצאותיה של תקופת בן מנחם ביחס אל היהדות? – ככה יאמר עוד באחד ממכתביו בשנת הארבעים – חלף הטוב המעט, שנחלו יחידי-סגולה, חתרה חתירה תחת קיום העם כולו; היא שללה מאתו הדרת השיבה, מבלי תת לו ילדות חדשה”.
“כן רואה אנכי – יוסיף ויאמר לחברו זה – בחיי עמנו כעת סימני גסיסה. אמנם כן, החי בטבעו לוחם מלחמת קיומו ולפני רדתו שחת יתחזק ביתר שאת ויתאזר עוז, כשלהבת המתלקחת בטרם תכבה. וסלח לי אם אומר לך: אולי גם אני, בתור חי ומחַיה, אינני רק תוצאה של החיים הגוססים הללו”…
ובטרם תכבה השלהבת הוא נושא עיניו אל אחיו ובני עמו היושבים ברוסיה ופולין, בתקותו שמהם תצא תורה ואורה. ובתשיעי לאפריל שנת הארבעים ואחת יכתוב אל דרנבורג (שנקרא אז ללכת ולהתישב ברוסיה) כדברים האלה: לפי מהלך רוח ההשכלה בימינו בעמים ובישראל, יכולים אנחנו לקוות ממנה ברכה מרובה, כל עוד תהיה נוטה כלפי מזרח. בארץ מבורכת כרוסיה יש לאֵל יד אחינו בני-ישראל היושבים שמה, בבואם תחת הנהגת אנשים היודעים לרעות את צאן מרעיתם, לעלות למעלה, שאין אחיהם שבמערב יכולים להשיגה; ולולא תנאי החיים הביתיים שלא יתנוני הרחק ללכת, כי אז אולי אמרתי גם אני ללכת באשר תלך".
ובכל זאת הדור הבא אחריו עדיין עושה שקר בנפשו, לדחות את היהודים מפני היהדות ולהעמיד את היהדות על עיקרים שבדו להם ועיקר הראשון הוא: “אני מאמין שהיהדות עומדת למעלה מכל עצמוּת לאוּמית, באש מַלאכוּתה לאַחד ולאַשר כל העמים והלשונות; ועל כן מוטל על כל בני האמונה הישראלית בראש וראשונה, להוציא את היהדות לחירות מכל מיני התחומים הלאומיים המגבילים אותה, שאינם שייכים כלל לעצם היהדות ועוצרים רק בעד התפתחותה, ולעשותה בזה מדָת עם אחד לדת-עולם, לדת אשר לפי תוצאות דברי ימינו ותולדתנו נוכל לאמור בצדק, כי היא היא מהות היהדות”.
אבותיהם אכלו שום וריחם נודף, והם חוזרים ואוכלים שום…
ג. צוֹרְרֵי יִשְׂרָאֵל
הרהורים שונים עלו על לבבי, בקראי את המאמרים הנוגעים לעניני ישראל במהדורה החדשה של הקובץ “מלחמת האשכנזים” מאת הינריך לבית טרייטשקה, שיצא לאור עם הוספות מעזבונו. הם המה מאמרי טרייטשקה נגד היהודים, אשר עשו רושם גדול בשנות השמונים מבחוץ ומבית ואשר גרץ ואחרים מחכמי ישראל נלחמו בהם.
אמנם יש במאמרים אלה דברים קשים לנו כגידין, אבל אחר התבוננות ראויה, אנוסים אנחנו להודות שהתנגדותו של טרייטשקה אלינו מיוסדת גם על איזו הכרה בעניני עם.
מומסן, החוקר בדברי ימי הרומאים, אשר כל ימיו העמק לחשוב על תולדות המת הגדול הזה, יכול לטעות ולחשוב, כי גם גורל עם ישראל היה כמוהו, כי כזה כן זה, אחרי הנחלה הגדולה שהנחילו לבאי-עולם, התבוללו בין שאר האומות ואינם עוד; אבל טרייטשקה, שעסק בדברי ימי עמו החי, היטיב לראות, כי גם עם ישראל עודנו חי.
טרייטשקה אינו “שונא ישראל”, כלומר, אינו שונא עצמותו ורוחו של ישראל, במובנו של שוֹפּנהוֹאֶר או דירינג, שהם היו שונאינו בלב ונפש; הוא רק נלחם עם רוח ישראל מלחמת-מגן. דבריו היו נוטים רק כלפּי אותו חלק מעם ישראל, שנכנס לתחום עם אשכנז ושאינו רוצה או אינו יכול להיכּנע לפני הקוּלטוּרה הגרמנית ואינו יכול להתאחד עמה אחדוּת גמורה; והוא רואה בתנועה האנטישמית באשכנז מעין התעוררות הנטיה הטבעית של האשכנזים להגן על עצמם נגד זמורת זר"…
כחוקר דברי-הימים אינו מסתפק במשפטים כוללים על-אודות שנאת העולם לעם עולם, והוא שואל: “מה זה ועל מה זה נרדפים העברים כל הימים, אשר בגולה יתהלכו? מדוע זה תתנפל תמיד ‘החיה הרעה’ שבלב העמים דוקא עליהם יותר מעל כל שאר בני-אדם?” ובא לידי מסקנה, ש“הדבר מונח בסתירה הפנימית אשר בעם ישראל, מאז קללת אלהים רבצה עליו להיות עם מחוּץ לארצו, להיות שרוי בין האומות וצריך לזכויותיהם ולחלק עמהם חלק כחלק מצד אחד, ושומר מסורת אבותיו ועצמותו הלאומית מצד אחר; וזאת רק זאת הסבה לו המלחמה החיצונית של העמים, שאינם נרצים לתת לזרים כאלה חילם”.
לפי דעתו, כל עם אשר יתרצה לתת לבני עם אחר היושבים אתו בארצו זכויות אזרחיות ויחשוב אותם כבניו ממש, מבלי הבדל ופדות, הרי הוא עושה כן רק על מנת לסַגל לו כוחות החלק הזר הזה בחומר וברוח, ולעושתם לדבר שכולו שלו. ובאותה שעה שרכשו להם העברים המערביים שיווּי-זכוּיותיהם, הפקירו בעצמם את עצמוּתם הלאוּמית והסכימו להיות לצרפתים, לאשכנזים, וכו'. “ואנחנו – יוסיף ויאמר – אנחנו רק אדעתא דהכי, שבני-ישראל הם עתה רק מפלגה דתית, לא לאומית, נמנינו וגמרנו להשוותם אלינו בחברתנו ובארצנו. זה הוא היסוד, שמשפּט-השיווי הזה נבנה עליו, רצוני לומר, נתינת זכות מדינית תמורת הזכוּת הלאומית שסילקו ידיהם ממנה. ומן הזכוּת הזאת שיש לנו על הפקרת לאומיותם והתבוללותם הגמורה אתנו – לא נוכל לוַתר אפילו כמלוא נימא. אנחנו השוינו אותם אלינו על מנת שיהיו וירגישו עצמם כאחד מאתנו; אבל באותה שעה, שרגש הגזע הישראלי מתעורר ודורש תפקידו הלאומי, יהָרס מאליו אותו היסוד שעליו תישען זכוּתם להשתוות אלינו.”
“רצונו זה של עם ישראל, רצונו הלאומי, יכול להימלא רק באופן אחד, בעזבו את הארץ וביסדו מדינה ישראלית בפני עצמה”…
“אין אני מאמין באפשרותה של התבוללות גמורה בין ישראל לעמים, שמימות עולם תהום רבה רובצת ביניהם, תהום שבין מהות האיש המערבי לבין מהות בני שם. וגם אלה שיתבוללו ויתערבו אתנו לא יהיו אלא מזרחיים מדברים אשכנזית”…
גם משפטיו הקשים על הינה ובּרנה, אף על פי שהגדיש בהם את הסאה, יש להם על מה שיסמוכו. אותו הזכרון הלאומי-הישראלי, שאנו, בתור בני-ישראל, חושבים אותו להם לטובה, חושב הוא מצדו, בתור אשכנזי לאומי, להם לרעה; כי בשעה שהקיץ בהם החוש העברי הרי חדלו להיות אשכנזים. לפי דעתו, כל כשרון יעשה פרי ישוה לו רק בעמדו בתחוּם אחד, בעם אשר מקרבו יצא ואשר אליו קשוּר הוא בקשר נצחי, טבעי. – אמנם בידי “הגאון” הינה עלתה פּעמים רבות לעבור את הגשר ולשיר שירים טבעיים מעל גדות הריינוּס; אבל בּרנה ה“בינוני” לא היה מעולם “ביתי”, וגם דבריו הנכוחים והטובים מרחפים באויר, כי לא שורַש בארץ גזעם.
ובמות טרייטשקה, כשעוד ספדוהו ספדניא, לא שכחו אחינו אלה את “אשר עולל להם” ולא נמנעו מלספר גם אחר מיטתו…
הנרים גם אנו אבנים לסקל את ארונו? – –
ד
צורר גדול מהראשון ועמוק מן הראשון היה הבלשן המזרחי פויל די לַגַרד, שעשה רושם גדול בדבריו נגד העברים בארצות המערב. ביאור אותו החזיון ושנאתו המדעית הוא ענין בפני עצמו; ואביא רק דבריו היותר קשים2.
"לא חזיון יקר הוא לראות אנשים המתמרמרים כל כך על כל אפני החיים שהיו משוקעים בהם מבלי דעת בימים עברו, עד שאחר-כך, כאשר נפקחו עיניהם לראות את האמת, הם פונים עורף לעבר ההוא בכללו, למשפחתם ולארץ-מולדתם וכל הכרוך בהן.
"לסוף דעת האומללים האלה במעשיהם אלה לא נוכל לרדת לעולם, יען שהם שותקים ומסתירים הם את טעמם. מאושרים לא יהיו האנשים ההם לנצח, יען כי למרות כחשם בעבָרָם הוא נשאר תמיד על עמדו ומטפח להם על פניהם; ולהיפך, אומללים הם מאד, יען כי סוף-סוף הם לומדים לדעת, כי נחלת-העבר הזאת שבאה אליהם באשמת האבות ושהם סובלים ממנה במסתרי לבבם אינה ראויה לשנאה כלל, ולא עוד אלא שבמידה ידועה ולפי תנאים ידועים רשאית היתה הנחלה הזאת להתקיים לדורות.
"דומה למרירות-הנפש של האומללים האלה מוּכרחת להיות, לפי דעתנו, גם מרירות נפשם של אותם העברים שבימינו, אשר כבר נפקחו עיניהם לראות נכוחה את טיבה ומצבה של היהדות.
“הם מסתכלים לאחור ורואים שיש להם עבר שאיננו עבר; רואים את השנאה שהיתה כבושה להם בלב כל המין האנושי, את חייהם המרים שהיו חסרים כל מטרה וריקים מכל תוכן. הם מַביטים גם לפנים ורואים עוד הפּ עם רק שנאה, בוז וקלסה; כל נפש מרגשת תיקרע לגזרים בזכרה גורל עברים כאלה”.
"והנה אם בכלל אין אנו מתמלאים רחמים לעולם על אנשים הנדחקים מעברם, העברים בכל זאת ראויים לרחמים ולאהבה מצדנו – לוּ רק היו פושטים את ידיהם לקבלה מאתנו בלי גאוה ויהירות, – מפני שגורלם ידוע לכולנו וכל אחד מאתנו מכיר ומרגיש את טעם דחייתם מתוך העבר שלהם, שאיננו עובר לעולם, ומחיק יולדתם שצמקו שדיה. – עזרא הסופר הביא עליהם את רוב האסון הזה והפרושים השלימו את דחייתם. "אוון-אבות מלווה את העברים האלה רוב הימים: הספר, שהיה למרכז חייהם לגמרי… ועוון כזה אינו סר על ידי רשימת ספרים אחרים טובים מן הישן שפג טעמו. עוון כזה יכופר רק על ידי תשובה אל החיים עצמם.
“אולם על האשכנזים לשום אל לבם, כי לא עזרא אחד בלבד עמד עליהם להטיל דוחק בתולדותם, כי אם רבים… ועל כן יתחרו יחד את העברים היושבים בתוכם בדאגתם לתחיית העתיד, בשובם כמוהם אל קדמות העבר לפני מתן הספר, שבו היה האדם רק מקשיב בדומיה לילדות הטבע והיה גדל בשלוה עם עצי היער ועם תבואת השדה”. – –
משני עברים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
משני עברים: מאמר ראשון
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: אַחַד־הָעָם
“מעולם לא ביקש הרוח העברי את כוחו וגבורתו בריבוי נושאיו – מציין אחד־העם במאמרו ב”העומר" א‘, – לא מרובכם מכל העמים חשק ה’ בכם, כי אתם המעט מכל העמים, אומר הכתוב; ואלהיה של אומה זו, כשרואה אותה סרה מהר מן הדרך, אינו כורך תורתו והולך לו, אלא אומר לאותו היחיד, שנשאר נאמן לו, ‘הניחה לי… ואכַלם ואעשה אותך לגוי גדול’ "…
הניחו לי ואראכם את הדרך הטוב והישר! והוא, אחד־העם מאמין במציאות הטוב וכי קרוא הוא להורותו לנו. כוהן ונביא! שתי המלות האלה שגורות על שפתיו, והוא אינו לא כוהן ולא נביא, רק אחד מאנשי האומה השרידים הנאמנים. אם הוא לא היה עומד עתה לפנינו בדבריו, אז היתה הרוח נחה על איש אחר, כי לא יעזוב ה' את שארית עמו. ואם הוא לא היה אומר אותם הדברים, שהוא דן עליהם, היה איש אחר מבני העם מתעורר והיה אומרם, חייב היה לאמרם, אבל עתה הוא שליח־הציבור והוּא אומרם לנו…
לאחד־העם יש יחש הנפש ואיזו ענוה של אצילות, והוא עובד לרבים, הוא מכוון בדבריו להאיר לרבים; בעיניו יש ערך רק למחשבה זו, שיש בה תועלת לרבים… מי יתן והיה כל עם ה' נביאים! הוא קורא פּעם, והוא מרגיש, שאין כל עם ה' נביאים. הוא שואף אל הנבואה, אל סגולת ישראל מקדם, ולוּ גם השכל הטהור הוא נביאי.
השכל מחייב כל דבר של אמת, הלב הנקי מחייב כל דבר של אמת, והרוח המוסרי־העולמי בורא את האמת.
סדר מחשבתו של אחד־העם הוא כך: האדם הוא בריה חברתית, החברה היא הרכבה תולדתית, העם הוא קיבוץ נפשות רבות במחזה היסטורי. המדע הוא הסיקוּר והביקוּר והדעת היא תועלת האדם והרמתוֹ. המוסר הוא פרי הדעת עם צרכי הלב, הלב הוא עין השכל, השכל הוא גם שותף למוסר. – וכך דרכו למנות: הדת היא המוסר, המוסר הוא החלק האנושי הסגולתי והשכלי; אין דבר טוב, שאין בו גם תועלת מוחשית נראית, ואין תועלת אישית מוסרית, בלי חברתית לאומית. העם הוא חברה ישרה בכלל; הלאומיות היא קיבוץ של נחלת אבות, שטובה היא גם לבנים.
לא נעלמו ממנו, מאחד־העם, כל המעקשים הרבים אשר לפני כל עבודה רוחנית ושכלית. “רק מי שאינו יודע כלום מתכונת בני־האדם והכוחות המניעים את רוחם, הוא יכול להאמין, כי טעות שהחזיקו בה רבים תעבור מן העולם מיד”; כי יקומו אנשים לבחור תיכף בטוב והישר, אם יראו ויוכיחו להם, שהוא מתנגד להרגלם ולחינוכם וגם לצרכי לבם. ולפעמים הוא גם מתעצב על הדבר הזה; אבל תיכף הוא מתנחם ואומר: “מנהגו של עולם כך וחזיון חברתי הוא, שהטוב ילחם נגד המעצורים ושיש בעולם מעצורים, אבל סוף האמת לבוא”.
אחד־העם בתור סופר אינו מן הבוראים מעצמם, כי אם מן החושבים וההוגים, יותר נכון, מן המתבוננים בחיים ובעולם, בחברה ובאדם, על פי היקף שכלי־נפשי אחד.
אם נאמר, שמהות הסופר הבורא הוא זה, שיש שארית עולם היולי בנשמתו, אשר הוא מפרט אותו בכל פעם ומבקש ביטוי לו וגילוי באיזו צורה, אז לא יתכן זה אצל אחד־העם; והוא אמנם מרגיש יתרונו בזה שאינו כך. אחד־העם אינו יושב על האָבנַיִם שלא נבנו עוד, כי אם בא הוא אל אָבנים מוכנים מכבר. הוא אינו מוליד מחשבות, כי אם דן עליהן, דן הוא על דבר, אם טוב הוא או רע, אם קרוב הוא לשכר, או מביא הפסד… הוא אינו חפץ לעקור נטוע, אבל רוצה הוא להסיר את הקוצים והברקנים אשר מסביב לנטע ואשר יעצרו את גידולו. הוא גם יקח את המחרשה בידו לשׂדד את האדמה פּה ושם.
ואם חפצים אנו לבוא לידי מהות נפשו של אחד־העם בתור עובד, אם נחפש אחרי מלה, שתציין לנו מהותו, אין לנו רק זו: שויון. שויון אנו רואים במחשבותיו, בדעותיו ובהגיונותיו; לא רק משקל הגיוני הוא זה, כי גם סוד המשקל שברוחו, מין ישוב־הדעת יסודי, מתנה הגיונית, תבונית, ישרנית, אשר ניתנה לו.
אחד־העם אינו מתחיל לארוג את נדוניו מעצמו, כלומר, מעצמותו, כי אם ישים לבו אל העולם אשר מסביבו, ואל יסודי החברה. המושג “חברה” הוא האות הראשונה מן “עשרת הדברים” שבנפשו; והוא עמל לפלס נתיב לעצמו ביסודות החברה, בדעת צביון החברה והשתלמוּת הדעות התורתיות בחברה. החלק הטוב באדם והמידות התרומיות שלו הם אלה, שעומדים בקישור עם החברה. האדם לא נולד כי אם להיטיב, מנת חלקו הוא חיי צירוף והשכל, חיי מוסר ודעת. – –
לכאורה הרי הכל הכרח גמור בתבל. בעולם ובחיים, בּכּל בּכּל מושלים חוקים ידועים בל ימוטו; אבל החוקים האלה, גם מבלי יד נעלמה בתולדה ובטבע, המניעה אותם לתכלית מה, המה הגורמים מעצמם את הטוב בחברה ובאדם. החברה ביסודה כבר נושאה בקרבה את ניצני ההתקדמות והתועלת המוסרית במידה לא מעטה. בהגיון ובשכל הרי אחד־העם חושב חָמרי. הכל בחיים ובטבע מוחש וגלוי לנו, ואין גם נסתר מאת עיני החושב. חלקי המציאות הם כאישי החברה, שנאחזים באחדות הכוחות ותנאי המשיכה מן הפרט אל הכלל, מן המעט אל הרב, מן הבלתי־מושלם לההשלמה והשכלול; אבל על ידי הדבר, שהכל נוטה מאליו אל הטוב, אלהתועלת היוצאת, וש“אני” הפרטי של כל דבר נכנע אף הוא סוף כל סוף לפני האני־הקיבוּצי, הגדול ממנו והרב ממנו, שוב אין החלקים החָמריים חלקים מכניים עוד; וכה יתלבש גוף העולם בנשמה, והחומר שבו נעשה לרוח ולדבר שהוא אחוז ברוח.
לכאורה רק ידענוּת גרידא אצלו, ידענוּת ביאוּרית, שבאה להרחיב את השכל ואת ידיעת האדם; אבל לנו עסק גם בדברים שבלב ובעיוּנים, שראשית מוצאם המה צרכי־הלב ואמונת הלב בעם ובחברה…
והיהדות? היהדות היא בעיניו הדת היותר מוחשית, והוא רואה בה כל אותן הקרנים, אשר זרחו ויצאו ממנה לאחרים, וגם מוצא בה את הכוָנים, שעשו לה דורשיה ומבאריה; אבל היא אינה אצלו תורה בלבד, כלומר, דת תורית לעצמה, כי אם גילוי נפש האומה ומפעלה של האומה.
עם מאורו של רנ“ק ניתן לנו עולמו של ישראל מצורף, על פי נפשו החושבת ועל פי הדברים התולדתיים, שחשב וחקר בהם. רנ”ק בנה בנין, שהקציע בו כל אבן ואבן, כלל את הסכום הרב מפרטים רבים ומחקירות ודרישות יסודיות באפני התולדה שלנו ופרקיה, ונפשו של הקורא תירוה מעולם זה. מעין זה נמצא גם אצל גייגר, ובאיזו מידה גם אצל שד“ל, אבל כבר לא בזה הכלל הכולל, כמו “אלוה־האומה” והכוח הבורא של האומה. המקרים המוחשיים בתולדות עמנו וחלקי הפרטים הרבים יצאו על ידי מיסדי חכמת־ישראל, שבאה אחריהם, בהרכבה חדשה ובסידור נפשי חדש, מכפי אשר היו בטרם בוא החוקרים ההם; אבל החזיונות האלה היו להם כמו סובבים הם על עצמם; עוסקיה דנו ושפטו בחוקי היהדות ותוצאותיה, כמו בחוקי הרוח ותוצאות הרוח, בלי עצם יסודי הנושא אותו, ועל כן היה הכל כנשמה בלי גוף. – אבל תורתו של אחד־העם, אם אמנם תכבד גם היא את הנשמה של היהדות, והיא לו ראשית ואחרית, אבל הוא יאחד אותה עם הגוף: מושג העם, שהתבסס אצל הס, ואחר־כך בא בהרחב הדיבור אצל רפ”ס ובהסבר רב גם אצל לילינבּלוּם השב, התעצם אצל אחד־העם לעצם חי ולחזיון קיים.
על יד הקרירות של אחד־העם, הנראית על ידי תבונת המשקל והשויון ההגיוני שבו, ישא בחוּבּוֹ גם נטיה חזקה ליהדות הצרופה והחזיונית, ומן העיקר הזה והאמונה הזאת לא יזוז. שמאלו דוחה וימינו מקרבת; ולא רק מפני אהבת הפישור והמיצוּע, מידתו היסודית, הוא עושה כך, כי אם גם מפני יסוד המוסר והאמונה שבלבו. היוּ יהודים, ואז תמצאו פשר החידה, מפני מה אנו יהודים. “שם, מעבר לגבול השׂכל והמופת, יש עוד ממלכה עצומה, ושמה אמונה” (“דרך החיים”).
“כל נפש בריאה בין של איש פרטי ובין של עם שלם, אומר אחד־העם, יש לה אותה סגולה בטבעה, שמאוייה הקיצוניים מתחבאים באיזו פינה נסתרה, בשעה שהיא משקיעה עצמה בעבודה המעשית”. אחד־העם התוריי אוהב גם את העבודה המעשית. סימן בריאות יוצא מהמעשה להרוח.
בעיניו החטא והחיפוש אחריו הם רק מין עיקול ועקמימות; השויון בּכּל הוא לו הדרך הישרה והשלמוּת. כשהוא מדבר על עניני־רוח, כוָנתו רק לאותו הצד הרוחני שבאדם, שהוא בא מחזיונות המעשים; ולהיפך, בדברוֹ דבריו על־אודות עבודה מעשית הוא חושב בראש – בצירופה עם עבודה רוחנית. הרוח והמעשה הם הדברים הראשיים באדם ובחברה ושניהם יונקים זה מזה, ולפעמים גם נכנסים זה בתחומו של זה.
אחד־העם מבקש התרכזות האומה ורוחניות האומה. מבקש הוא נפש בריאה וגם גוף בריא, והוא דורש וחושב בזה ובזה. הוא רואה את המכשולים, והוא אומר להסירם. כל דבר הוא לו גם חזון תולדתי, המשליך קוָיו לפנים ולאחור. – אחד־העם הוא נגד חיבת־ציון זו “שנמכרת בשוק במחיר קצוב”, ואף כנגד זו “שאינה אלה הסכמת השכל”, בלי שורש עמוק בלב, כי אם בעד זו ה“ממלאה את הנפש בתור יסוד היסודות, בתור מרכז הרוח” (הקדמה למהדורה ראשונה מספרו “על פרשת דרכים”); והוא מבקש לאותם הדברים שבלב את הסכמת השכל. הוא מבקש הרחב ודעת; האמת והטבע הם לו האמתת הרוח ועניני הרוח.
אמנם אצלו “כנסת ישראל כבר מַתחלת היא, לפעמים, לתמוה על עצמה”, ואולי גם לשאול על עצמה… אבל כל אלה אינם מזיזים ממקומו את הוַדאיות, אשר הוציא לו מחזיונות מחשבותיו ואשר הן קבועות בנפשו והן יסודי האמוּנה שבנפשו. – הוא מזכיר גם שלילותיו, אבל לא ישכח להגיד “כי השלילה אצלו לא לשם עצמה תבוא, אלא לשם החיוב הכרוך בה”; “לא לרפּוֹת ידי העובדים” מגמתו, אלא, להיפך, להצילם מרפיון ידים"…
אנו קוראים את ה“פירורים” של אחד־העם אשר בחלק הראשון מספרו, זה מן “שער היִחוּד” שלו, שער “הכוָנה והתכלית”. איזה רוח יראי ותום מחקרי מרחף עליהם. כל רעיון מהם עטוף תכריך, לאות כי אין זה חול, כל דיבור נכתב לשמו, וכל משפט ומשפט חָתום בחותם תעודה ישראלית. לשפתם איזה אור בהיר ומחַיה ומיטיב לרוח. סידור כל ענין וענין אצלו, נושא ובנין המאמר, תכנו והיקפו – הכל כמו ציור שלם, הכל מהוקצע ומשוכלל. לא תמצא בהם גרעון או עודף, ההקדמה אינה יתירה על העיקר, אין קפיצה ואין הברקה, הכל ערוך בטעם, נאמר, בישוב הדעת ובבירור חי.
הסקירות והמשפּטים התולדותיים שלו בחיי ישראל, מהם חדשים באיזו מידה ומהם חידוּשם הוא רק חיזוק הנחות ישנות באמצעים מדעיים חדשים, שהם אמנם מקבלים בפי המרצה גון מיוחד ולהם כוח מיוחד. גם דברים נודעים נעשים על ידי אָפני ההרצאה של אחד־העם כחדשים ומושכים את הלב כחדשים. אבל ברור לנו שדבריו מוגבלים הם בחוג אחד ונוטים רק לצל הגיונו של המרצה.
מגמתו של אחד־העם באלה היא רק לבאֵר חזיונות שונים בחיים ובתולדה ולעשות מהם כּוָנים לעניני ישראל; אבל יד רצונו, רצונו היהדותי ההחלטי, מושל בו תמיד. הפרטים התולדתיים וניתוּחי הדרושים, שבהם הוא עוסק, אינם תכלית לו, כי אם התוצאה אשר רוצה הוא להוציא מהם ולעשות לו לקו. וכה הוא אינו בא לבאֵר דברים, כי אם לחַזק דברים…
בישרוֹ המדעי של אחד־העם אין להטיל ספק, אבל עם כל זה יש שבדרשו בדבר הוא מביא ראיה המסייעה לו, ועל זו שסותרת לו הוא עובר בשתיקה. – בעיניו הוא אינו נכנע למשפטים קדומים מקובלים ומסורים, הלא הוא עומד מול המעשים והפעולות בחירות מדעית, בעוד שבאמת יד המסורה מושלת בו וגם בתוצאותיו ופרי מחשבותיו. – אחד־העם מבקש את האמת ואינו נושא פנים. אבל לרוב הוא גודר את הדרך לפני עצמו…
הנני אומר לדון ולהעיר על איזו מדעותיו והערותיו אחת אחת.
ב: תּוֹךְ וְצוּרָה
רואים אנו שמוסדי העם ומנהגיו בין אדם לחברו ויחסיו האלהיים הם הם נעשים במשך הימים לתורתו שבעל־פּה, למנהגי־בית ולמסורת־עם חברתית ומשפטית; והם מתנחלים מדור לדור, עד שימצאו להם, בבוא הימים, מקום ברשמים שבכתב. הדברים המסורים נעשים לחוקים קבועים, נחקקים בחרט אלוה של האומה ונשמרים בספר; אבל החיים אינם עומדים מלדת, אותם הכוחות הנסתרים והנגלים, שהולידו את המנהגים והדעות מלפנים, אינם נפסקים ומוסיפים ללדת צרכים חברתיים חדשים; צרכים המבקשים להם גם הם ביטוי למהלכם ורוחם במנהגים ובדרכים מיוחדים. – ובבוא עתות־התנגשות כאלה, התנגשות בין המסורה מדאתמול ובין מסורת החיים מדהיום, אז שתי דרכים לפנינו: או החוקים הישנים מתפתחים ומתפרשים לפי המובן החדש, כלומר, הצורות הישנות מקבלות תוכן חדש, כמו שיום־הכיפוּרים היה לפי ציוּני המשנה בימי קדם יום־מחוֹל לבנות ישראל ונעשה אחר־כך ליום תשובה ומחילה, או זה שכוהני האלילים נעשו במשך הימים לכוהני ה'; או שגם הצוּרות כולנה תימחקנה והשינוי הגמור בחיי העם ומוסר החברה יוליד לבושים חדשים לגמרי. הנה בין הקרבנות בזמן שבית־המקדש היה קיים, ובין התפילה שלנו היום שינוי עיקרי גדול כזה, שינוי יסודי שבין גבורת פּראות־האדם ובין שכלול רוח מוסרי של האדם. ראו אדם מקריב את הפּר לפני האלהים וזורק את דמו על קרנות המזבח, כדי שיעשה שלום בינו ובין אביו שבשמים; וראו בן־אדם מתפלל בלבו ולפני אלהיו ישפוך שיחו. ובאופן הזה, השני, גם צורת הקרבנות, בזכרונותינו וההזכרות שלהם אצלנו, היא רק כתם בחיינו אנו. – יום־הכיפורים הישראלי בבית־תפילתו הן הוא נצחון מוסרי על עבודת הכוהן בבית־המקדש ושׂעיר המשתלח; ואם מצאו עוד היום לנחוץ לקבּוע “סדר העבודה” בתפילות, תעיד זאת רק על המגרעת שבחינוך הלאומי ועל חסרון העוז בנו לחיות חיים אמיתיים טהורים… אם אבותינו החמירו ב“חמץ בפסח” לפנים מן השורה וטבע החיים, ואנחנו בני בניהם רואים, שאין זה דבר החיים, והסרנו את אלה מחיי ביתנו, אז חובה עלינו גם להסיר את הצורה החיצונית. להשתמש ברמאות הידועה של “שטר־מכירה” עם נכרי, הקונה בעשרים פרוטות קנינים בעלי רבבות, ולגנוב בזה, באופן מגונה, דעת המקום, הרי בודאי לא נאה לעם, וביותר לעם שהוא כבר מחזיק חמצו בפסח… מעין זה הם בחיי הציבור שלנו: “עירוּבי חצרות”, “היתר עסקא” וכדומה. את פי החוקים האלה לא נשמור ואת ה“צורות” אנו שומרים. הרבה הרבה דברים דתיים־הלכתיים כבר הוסרו מנשמתנו, ואין להם עוד כל אחיזה בחיינו אנו, במעשינו אנו וברוח המוסר שלנו, ועוד עוסקים אנו בהם ועושים להם אזנים. – אין לנו כוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, ואנו פודים את הבן הבכור הנולד לנו בשלושה שקלים וחצי מאת זה האיש, שאין גם נקוּדה של כהונה בלבו, ואחרי אשר כבר הוסר ההבדל השבטי אצלנו מכל וכל, ויש לנו מוסר אחר בנוגע אל צורך הבן ותעודתו…
ונשלמה פּרים שׂפתינו. רצה ה' אלהינו בעמך ישראל ובתפילתם והשב את העבודה לדביר ביתך ואִשי ישראל ותפילתם תקבל ברצון. לא דיה כוָנת הלב, לא די שיח האדם לפני קונו בלי מזבח. ואם מזבח תעשה לי, לא תבנה אותו גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה. הברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך שנותיו של אדם. אבני מזבח אינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות ומטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים (מכילתא). דם הקרבן השפוך על המזבח ירצה על כל חטא ופשע ויתווך בין האדם ובין מלכו של עולם. הביאו לה' מנחה וקרבן, העשיר כערכו והדל כערכו, ואל תבואו לפני אלהים בידים ריקניות… וקול ברמה נשמע: למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', רחצו, הזכּו, טהרו את לבבכם. שוחט השור מכה איש. שפרו מעשיכם ואל תיגאלנה ידיכם בדם, גם בדם נפש כל חיה ועוף, שגם להם תיזכר הברית. – מבינים אנו את הדרך ההולך קדימה בלבו של אדם ועם ובמוסרו. אם תאומים נולדו עם כל אחד מהשבטים ונשאו אותם ובחסד עולם יבנה, אנו מבינים את התום הקדמוני הזה; אבל עכשיו שנעשה הדבר לערוָה ולתועבה, אחרי שנתהווּ בבני־אדם רגשות אחרים וערכים אחרים קיננו בלבם, שוב לא יתגעגעו לאלה ויהרוס החדש את הישן ויהיה כאילו אינו. אבל אצלנו גם הלוחות שנפסלו מונחים בארון.
ובבוא אחד־העם לדון במאמרו “בין קודש לחול” בענין סמוך לזה, בדבר חזיון קדוּשת או הקדשת הצורה על התוך, הוא אמנם נוגע באופן הראשון, במילוּי הצורה הישנה בדבר חדש, ומעיר, “כי החבית הישנה בצורתה הישנה היא הקדושה, וכל אשר בה יקדש בעבורה, אף כי תתרוקן ותתמלא חדש מזמן לזמן”; אבל הוא מעלים עיניו לגמרי מהאופן השני, שבו הצורה לא תקבל אל תוכה תוכן חדש, והיא רק כמעמסה עלינו ומקלקלת את רוחנו, כי נעשו אצלנו דברים שבלב ל“משחק ילדים”. – הוא רואה בזה, בשמירת הצורה, חוק־ברזל, דבר בטבע העם שאין לשנותו; והוא מביא משל יפה מן החיים ואומר: “ואנחנו, מפּני מה אנו כותבים ספר־תורה דוקא על קלף ובידי אדם וצורת הספר דוקא כמגילה? כל הטורח הזה ארבע מאות שנה אחרי המצאת הדפוס למה?” אבל שכח עם זה לבאֵר את החזיון, איך בא הדבר, שבימי עזרא החליפו דוקא את החבית ושינו את כתב התורה, שבו היה מכתב אלהים חרוּת על הלוּחות, באותיות שהעלו מאשור, ולא עשו בני־ישראל את הנביא ש“העיד על זה” לנביא שקר…
כל גופה של חקירה זו, של אחד־העם, באה נגד המתקנים “החושבים, שאפשר לנו להסיר את הקליפה מעל הדת”; והוא מביא ראיה לנגדם מ“נטיה טבעית” של העם, ש“לא הִרבה להתנגד להם, לחכמיו, אשר מילאו את חביתו יין חדש מגפן נכריה, **כהרמב”ם** וסיעתו, ולא נמנע גם מלהקדישם ולהעריצם; אבל את הקראים ודומיהם, אשר נועזו לשלוח יד בחביתו ולשנות פּניה לפי ראות עיניהם – אותם הרחיק בכל תוקף". שדי ביה נרגא סופר אחד ואמר, “כי הן יכולים המתקנים לענות לו: מנין לך, כי שבירת החבית קילקלה את פּעלם של הקראים, אולי קילקלה אותו החבית החדשה, שעשו ושהציגו על מקומה של החבית הישנה? ולוּ שמרוּ באמת את היין בעצם טהרתו, את היין הזה, אשר החמיץ מרוב ימים, מי יודע, אם לא עלתה בידם אז לקבץ את כל העם תחת דגלם?” 1
אבל הנה אומרים בעלי הקראים, שהם לא שברו את החבית כלל, כי אם, אדרבה, שמרו עליה, על החבית הישנה, לבל יבואו בה דברים שנחשבו בעיניהם לתוספת וגרעון. ועוד זה, הן דוקא צורת ספרי הפילוסופיה הדתית היא זמורה זרה בספרות ישראל הרבה יותר מצורת ספרי הקראים. בין הספר “אור ה'” או “מורה נבוכים” ובין ה“מכילתא” וה“משנה” שינוי יותר עיקרי, בחיצוניותם כבתוכם, מאשר בין ההלכות הקדומות של הקראים ודין הלכות למשה בסיני שבתלמוד. – ואם נעמוד על הצורה, הרי יש גם שינוי רב בין צורת ספרות התלמוד, “הכתב החדש”, ובין המקרא, ה“כתב הישן”.
“ילעגו להם המלעיגים על שמירת החבית כאַוַת נפשם – יסיים אחד־העם במאמרו, – התולדות שיצאו משמירת היין באות ומטפחות על פניהם”. ולנו עיקרים יסודיים בתרבותנו, כדברי הקבלה, שבהם גם היין חדש, גם החבית…
אחד־העם מתנגד ל“תיקון הדת”. אבל הוא מאמין ב“התפתחות הדת”. לו ה“תיקון הוא דבר מלאכותי, הנעשה לעיני הכל, בזמן מוגבל, על ידי אנשים פרטיים, מרצונם הטוב, לתכלית רצויה להם; וההתפתחות היא דבר טבעי, הנעשה באופן בלתי מורגש, לאט לאט על ידי מהלך החיים הכלליים, בלי כוָנת מכַוון, רק מסיבות מכריחות” (“דברי שלום”, עפ“ד, ח”א).
הוא מביא למשל את הדבר הזה. התורה אמרה: “לא תקחו כּופר לנפש רוצח”, ועברו דורות רבים ונשתנו הזמנים. ו“סוף־סוף נשתנו רגשות הלב כל כך, עד שנחשב בעיני טובי־העם כדבר בלתי־אפשר, שתתן התורה רשות לאדם למלאות תאוה אכזרית כזו; ואז הוכרח הכתוב לצאת מידי פשוטו, למרות דבריו הברורים, ולא מחסרון אמונה, כי אם, אדרבה, מחוזק אמונה בקדושת התורה ואלהותה” (שם). זה נקרא התפתחות טבעית, לשמור את צורת הכתוב ולהכניס בו תוכן חדש בעל־כרחו; תיקון מלאכותי היה, תיקון הנעשה בידים, לוּ קמו חוזים וקראו על הכתוב הזה, שראוי גוּפו “להישרף” ולהיכחד מ“גופי תורה”.
מה יזיק לנו הוא אומר, אם נשתמרה לנו הצורה הישנה של הדין האיום “כל חרם אשר יָחֳרם מן האדם לא יפָּדה מות יומת”, אם בא המוסר אחר־כך והוציא אותו מפשוטו, ש“בחייבי מיתות הכתוב מדבר”; או בענין הנ"ל, אם ר' אליעזר "שמסיבה בלתי ידועה לנו, לא הרגיש בנפשו את ההתקוממות המוסרית נגד דין, ‘עין תחת עין’, והוא אומר ‘עין תחת עין ממש’, אחרי ששובר המוסר בתלמוד בצדו: “ממש! סלקא דעתך?”
סלקא דעתך?! וכשבא משה ומסר לנו את מידת השם, שהוא “פּוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבּעים”, והתעורר הדבר בלב “זקן” ונביא “לבטלה”, לא עשה פּירוש לצוּרת הישן, וגם לא זה, להניח את הדבר לחוּקי ההתפּתחוּת, כי אם העמיד מקרא נגד מקרא וקרא: הנפש החוטאת היא תמות! בן לא ישא בעוון האב ואב לא ישא בעוון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה (יחזקאל י"ח, י').
“אדרבה, כל מה שתגדל האמונה בקדושת התורה הכתובה והמסורה, אומר אחד־העם שם, כן תתחזק בהכרח ההתקוממוּת הפּנימית נגד המחשבה הזרה, שהתורה האלהית תוכל להגיד ההיפך מן האמת המוסרית המורגשת ללב באופן ברור ומוחלט”; והוא לא ישים לב, כי מכאן יכולים המינים לפקור ולטעון: אם מודה אתה, שהתורה האלהית הגידה וגילתה באיזו עת מן העתים דברים וחוקים שהם נגד האמת המוסרית בלבנו עתה, הרי בזה כעין הודאה בדבר, שאין אלהות אמת אחת קיימת לעולם, ועל כן איך נוכל לעבדה לעולם בצורה אחת? החבית קדושה לך וכל הנוגע בה כאילו נוגע בכל אשר לנו, אבל על היין לא תשמור, ולא עוד, כי לא איכפּת לך לומר, כי גם מעיקרו היה חומץ בו. – –
ג חֹמֶר וָרוּחַ
מה היא הדת? ומה הם לו, לאחד־העם, מושגי דת?
“שם דת – אומר דברים פּשוטים וברורים בעל ה”עיקרים" במאמר ראשון, פּרק ז' – יפול על הישרה או ההנהגה, שתכלול קיבוץ רב מן האנשים, הן שתהיה כוללת ציווּיים רבים או ציווּי אחד, והן שתהיה אלהית וכו' או נימוסית וכו' ".
“והדת היא על שלושה פּנים, אם טבעית, אם נימוסית ואם אלהית”.
“הטבעית היא שוה בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום; הנימוסית היא מה שתסודר מחכם או חכמים, לפי המקום והזמן וכפי טבע המנהגים בה, כדתות וחוּקים, אשר סודרו בקצת מדינות בין הקדמונים עובדי־אלילים, או גם האל, מצד הסידור השׂכלי, אשר יחייבהו השׂכל האנושי, מבלי הערה אלהית; והדת האלהית, היא שתסודר על ידי השם ועל ידי נביא”.
“כוָנת הטבעית, להרחיק מעַוול ולקרב היושר, כדי שיתרחקו האנשים מן הגניבה והגזילה והרציחה, באופן שתישאר ותתקיים החברה בין האנשים ויהיה כל אחד ניצל מכף מעַוול וחומץ”.
“כוָנת הדת הנימוסית היא, להרחיק המגוּנה ולקרב הנאה, כדי שיתרחקו האנשים מן הגנוּת ובזה תעדיף על הטבעית”.
“וכוָנת האלהית, הדת האלהית, להישיר האנשים על השׂגת ההצלחה, ההצלחה האמיתית, שהיא הצלחת הנפש וההשארוּת הנצחית… ותראה להם הדרכים, שילכו בהגעתה, ותודיע להם הטוב האמיתי, כדי שישתדלו בהשגתו ותודיע להם גם הרע האמיתי ותרגיל אותם על עזיבת ההצלחות המדוּמות, על שלא יתאַווּ אותן ולא יצטערו בהיפקדן – ובזה תעדיף על הנימוסית”.
ובאמת, אם אנו בדעותינו טבעיים וחָמריים, אם הכל לנו בעולם ובאדם רק מוצא החברה והישרת החברה ודרכיה, אז בודאי די לנו הדת הנימוסית והאור הבא מאליה לאנשי החברה, כי ילכו באחוה ורעוּת איש את חברו ויעשו הטוב והישר. – ודיה אז מידת הרמב"ם: “כי החלק השׂכלי הוא הכוח הנמצא לאדם, אשר בו ישׂכּיל ובו יהיה ההשׂתכלות ובו יקנה החכמות ובו יבדיל בין המגוּנה והנאה מן הפּעולות” (שמונה פרקים, פ"א); אבל באופן כזה הרי אין עוד מקום בתולדה להתגלוּת מוּסרית ולתעודה תולדתית מוּסרית, ולא מבעיא לעם מוסרי, בעל מוסר מיוחד… תורת היהדוּת, הדתית והתעודתית, בתור ברית־עם והויה מיוחדת, אינה יכולה להיות רק חברתית וּמשפּטית בלבד, בלי חותם האישוּת האלהית. “במקום שתכלה תורת האדם, תתחיל התורה האלהית ותגד לנו דברים שאין בכוח דעת האדם להשׂיגם”. אומר נ. ה. וייזל ב“ספר המידות”. – ולא לחינם הקדים מסדר התורה את המקרא: הלא אם תיטיב שׂאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ! והטעים את ערך חטאת היחיד – והתהום הנפתח לפתח היחיד. – משה עלה למרום, לקבל דת חוקים וּמשפּטים ושאל: הראני את כבודך! והאגדה אומרת: משה כתב ספרו, ספר המצוות, וספר איוב. – אמנם התורות והמצוות לא תספּקנה לענות לאדם על שאלות נפשו…
אבל היהדות של אחד־העם, כפי חזון רוחו, היא כל דת ישראל הצרופית, שבשבילה הוא נזקק לנו במחקריו, הרי היא בעיקר לו אך דת נימוּסית חברתית ועומדת במדרגה השניה, שמנה בעל העיקרים. אושר החברה הוא מבקש, אושר מוחלט של הכלל, בתת היחיד את שלו והיותו עם הציבור בשויון נצחי. – –
הרמב“ם באיגרותיו אומר להשיב על זה: מדוע לא נזכרה תחיית המתים בתורה? ובעל ה”עיקרים" מצדד לבאר העדר זה, בשביל שהיעוּדים שנזכרו בתורה נמצאו כולם כוללים לכלל האומה (מאמר רביעי פּרק ג'). שוֹפּנהוֹאֶר דורש זה לגנאי: שהתוצאה ההכרחית ממידת האחדות של היהדוּת היא אי־היכולת ללמד תורת תחיית המתים וענין שׂכר ועונש אחרי המות (“ספרי הפילוסופיה הקטנים”, כרך א', עמוד קנ"א); והס דורש זה לשבח וכותב באיגרתו לאמור: "את לא שׂמת לבך לכך לדעת, כי החלק מכּתבי־הקודש אשר בו נפקד מקום האמונה בהשארת הנפש, נכתב בזמן שעוד לא שקעה שמשה של האומה הישראלית, ולפיכך לא היה לה צורך להעמיק חקר על דבר שיבה לתחיה וכו' " (“רומא וירושלים”, תרגום עברי, עמ' י"ד). והוא אומר מפורש: “היהדות אינה אלא התגלמות אותו הרעיון, רק מכיון שהתחילה היהדוּת לחוש בפעם הראשונה קרבת אבדן החוסן הלאומי, התעורר בקרבה יחד עם המחשבות על דבר מפּלה ותקומה לאומית גם רעיון השארת הנפש של היחיד” (שם, ט"ו)2.
ודרך זה, האחרון, בחר לו אחד־העם בדת, והוא אומר: “כי נער ישראל, בעוד כוחו חדש עמו וכו‘, חי גם חפץ הקיום הלאומי בקרבו חיים בריאים וטבעיים וכו’. ולהקת נביאים עמדו לימינו מבית, לחזק לבבו וכו‘, בהראותם לו בצבעים מזהירים וכו’, את האושר הלאומי וכו‘, והאושר הזה לא בשמים הוא ולא מעֵבר לגבול הטבע הוא וכו’; – העת הזאת לא ארכה, ממלכות גדולות ועצוּמות נוסדו על גבול ישראל וכו‘, והוא בנשאו עיניו אל הענקים האלה וכו’, וּבנסותו פּעם אחר פּעם לפרוק עוּלם מעל צוארו ולא יכול – ותרפּינה ידיו ויאמר נואש; וכאשר אבדה לו תקותו להשיב לו את החיים והחופש וכו‘, חדל לצאת עוד למלחמת החיים החיצוניים ויתחיל לדאוג רק לנפשו פּנימה וכו’. התקוות הלאומיות, אשר חזו לו נביאיו לפנים, פּשטו מבלי משׂים את צורתן הראשונה ותהיינה לבריות חדשות, שאין להן דמות הגוּף וכו‘. – כל עוד הוסיף העם לרדת מטה מטה בארץ, כן הוסיפה רוחו להתנשׂא השמימה ותלך הלוך והתרחק מחיים משמים וכו’. מחלת הרוח הזאת, בהיותה תולדה מוּכרחת ממצב העם ומהלך קורותיו, כבשה בזמן מועט את כל לבבו ולא נתנתהו עוד לשוב ולהשקיף משמים ארץ” (“חשבון הנפש”, עפּ“ד, ח”א).
גם יצירת ענין “העולם הבא”, זה הכיבוּש הדתי, המרחיב את אופק האדם ופותח לו שער חדש במלכות־שמים, אינו בעיניו מאותם הדברים, הנעשים בכוח היצירה של העם הפּנימי, כי אם כדבר שבא רק על ידי סיבות חיצוניות, ומלמד הוא על זמן חולשתו של העם ולא על זמן בריאותו. "אחר החורבן הראשון – הוא אומר – אחר שירדה האומה פּלאים והצלחת הכלל התמוטטה כל כך, עד שגם טובי־העם לא מצאו עוז בלבבם לקוות עוד – מה עשו חכמי הדורות ההם? מצאו ודרשו, כי העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; כי האושר אשר היחיד מבקש ינתן לו כאשר יִכּנס לטרקלין, ובלבד שיתקין עצמו בפרוזדור, כלומר, תחת התכלית הלאומית, שלא הספּיקה עוד, נתנו למצוות הדת תכלית חדשה, פּרטית וכו' " (“לא זה הדרך”, מאמר א', שם).
אחד־העם אינו רואה בפרידת הנשמה והגוף בריאות הנשמה, בתור עצם חי, והכרתה המיוחדה, כי אם גם כן אותות ירידה; ובמאמרו “בשר ורוח” הוא חוזר לאמור: “ואולם אחר החורבן, כשהאסון הלאומי גרם להתרופפוּת האמונה בעתידות העם, ולא יכול עוד הרגש הלאומי להיות בסיס החיים, אז הוכרחה אמנם היהדוּת לבקש גם היא פתרון לשאלת החיים בשיטת השניוּת, המפרידה בין הגוּף והנשמה”. בעין כזו הוא רואה את רום הדברים.
רבי משה חֵפֶץ בספרו “מלאכת מחשבת” אומר, כי חטא היה נקרא רע, להיותו פּועל נגד המדיניות והישוב בכלל (פּרשת האזינו, עמוד ע"ב). וגם לאחד־העם אין רע בעצם, כי אם מה שיש בו היזק חברתי ושגורם הפסד וּמעצור לקיוּם החברה… צער היחיד לאושר נשמתו ויסורי נשמתו אינו נוגע לו, קיצוניות היא זו ואינה שייכת עוד ליהדוּת המקורית! האגדה מספּרת על כמה תלמידים, שכיון שהגיעו למקרא דתי מיוחד, אשר החריד את נפשם, בכוּ. בכוּ! למה עשו כך? מדוע לא מצאו אשרם בכלל ובטובת הכלל? אלעזר בן דורדיא, זה החוטא הגדול, שישב בין הרים וגבעות, בהכות לבו אותו, והתחנן לפניהם, כי יבקשו עליו רחמים; וּבהיוָדע לו, כי אין הדבר תלוּי אלא בו, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי והיה בוכה עד שיצאה נשמתו. קיצוני! למה לא מצא מפלט לחטאו בהטבה לרבים ולא בחר אז להיות בכל אשר לו ממשרתי הרבים, ממשרתי ה“אני” הציבורי. נחום איש־גמזו לא נתן פּת לעני מיד, ומת הלז והלך וקיבל עליו כל יסורים שבעולם: נקטמו ידיו, נקטמו רגליו, נתעוורוּ עיניו, כל גוּפו נעשה מצורע; והוא שכב במיטה, שכרעיה עומדות במים מפּני הזבוּבים, וקורות הבית הישנות נוטות לנפּול. כבר שכחנו את דבר גויעת העני וההיזק החברתי שהסב במיתתו של זה, והנה לפנינו איש שהתקדש בחטאו. אחד־העם לא היה הולך כעקיבא לבקש תורה מפּיו. לא! הוא קורא, הימים הראשונים החברתיים היו טובים מאלה. “מצאה היהדות את החיים הנצחיים, הוא אומר, בארץ מתחת, בהגבירה את הרגש החברתי בלב האיש היחיד, שיראה את עצמו לא כמצוּי נפרד וכו‘, אלא כחלק ממצוי יותר גדול ונכבד וכו’. למה אני חי? בשביל קיומו והצלחתו של הכלל, שאני אחד מאישיו. למה אני מת? בשביל לפַנות מקומי לאישים חדשים, שיחדשו צורתו של הכלל ולא יתנו לו להיקפא ולהישאר לעולם במצב אחד” (“בשר ורוח”, שם). והשאלה רבה: אם חי אני, רק בשביל זה לפנות מקום לאחרים ואין לי רשות לצאת מגדר אחרים, במה זה אעשיר אותם האחרים ומה אתן ואוסיף להם בכוחי זה?
ד: שְׁבִיל הַזָּהָב
“אמר החבר: ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, וכו' " (כוזרי מאמר שני, סימן נ'). והרמב”ם אומר: המעשים־טובים הם המעשים השוים הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רעות, האחת מהן תוספת והשניה חסרון, והמעלות והמידות הן תכוּנות נפשיות וקנינים ממוצעים בין ב' תכוּנות רעות, והאחת מהן יתירה והאחת חסרה" (שמונה פּרקים, פ"ד).
“והרבה פּעמים יטעו בני־אדם באלו הפּעולות ויחשבו אחד מהקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש; ופעמים יחשבו הקצה הראשון טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה, ויקראו המוסרים עצמם לסכנות גיבורים. וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המידה, ר”ל שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוָנה ופעמים ינצל במקרה, יחשבוהו בזה ויאמרו עליו, שהוא גיבור, ופעמים יחשבו הקצה האחרון, שהוא טוב; ויאמרו על פּחות הנפש, שהוא סבלן, וכו'. ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפּיזור ויתרון טוב הלב מן הפּעולות הטובות, וזה כולו טעות… ואמנם ישובח באמת הממוצע, ואליו צריך לאדם שיכוון וישקול פּעולותיו כולם תמיד עד שיתמצעו" (שם).
“וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה, תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פּתי, לא זכרה דבר מזה. ואמנם כוָנה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעי וכו'. ודברי נביאנו וחכמי תורתנו ראינו שהיו מכונים על השווי ושמירת נפשם וגופם על מה שתחייב התורה” (שם).
ובניגוּד לזה אומר שד“ל ב”יסודי התורה“: “דרך ה' שלמד אברהם לבניו איננה, כדעת הרמב”ם, הדרך הממוצעת שלמד אריסטוטלס וכו' " (עמוד ט"ו, הערה א'). והוּא שואל נכונה: אפשר “שתוארים ארך־אפּים ורב־חסד וקדוש הן על דרך הבינונית?” (שם). ועוד תורני אחד פליג על הרמב”ם ואומר: “ואלה אשר שׂמוּ יסוד מצוות במידות, כי טוב להיות רך כקנה מהיות קשה כארז, אינם מן המהלכים באמצע ורק מן הנוגעים בקצוות, כמו כן יש הרבה מאמרים במשנה, המדברים במידות ושותקים מן המידה הבינונית, ובמקום שידובר בה, מובא כמו כן דברי האומרים עליה, כי היא מידת סדום” 3 (חיי אריסטו, מדלינגר, עמ' ד').
אבל לאחד־העם רק משנת הרמב"ם למידָה, והוא בוחר בשביל האמצעי. “מה יעשה אדם? ילך באמצע”. – זהו היסוד החברתי שלו בחיים; ועל כן מוצא אותו בתורה וביהדות. הפישור בכּל הוא לו החוק הראשי שביהדות ושבמוסר היהדות.
כשעמד מונבז המלך וּביזבּז אוצרותיו בשני בצורת, חברוּ עליו אחיו וּבית אביו ואמרו לו: מה שאבותיך כינסו אתה מפזר; אמר להם: “הם גנזו למטה ואני אגנוז למעלה”. אחד־העם לא יתפּעל מתורה זו והוא הולך לאושא להימנות בין אלה שגזרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש! לא יוַתר אדם על שלו, ולהיפך, אל יהיה גם הדין נוקב את ההר, כי אם מצווה לבצוע. לו ברור הדבר, כי הביצוּע הוא הרכבת שתי קצוות, השלילה והחיוב; ולא יעלה על דעתו, שמא זה הוא רק הדרך ביניהם, הדרך מן השלילה אל החיוב או מן המעט אל הרב. אם אומר אדם: אשנה בשביל לקבל פּרס ועושה לו את תורתו קרדום לחפּור בו; והשני כבר השתלם במוסרו, והוא מקבל בלמדו לאחרים רק שכר־בטלה; והשלישי עוד הגדיל בדרך זו ושׂם בפי ה' את הדיבור: “מה אני בחינם, אף אתם בחינם!” אז אין דרך השני השלמות היותר מעולה משני אחיו מימין ומשמאל, כי אם כפרוזדור במוסר לטרקלין השלישי, כמו שהראשון הוא עזרה לשני. – אחד־העם מודה בפסיעה ראשונה, שיש בה התקדמות, מודה שיש בכלל התקדמות במוּסר, אבל לרוב אינו מודה עוד בפסיעה שלאחריה, שעל ידי כך היא לו כבר קיצונית…
"הרגש המוסרי, אומר אחד־העם, הוא המגביל את התכוּנות האלהיות והוא הולך ומצרפו מתקוּפה לתקוּפה וכו‘. היו ימים, למשל, אשר הקשה ה’ את לב פּרעה בשביל להביא עליו מכות; לפי שהרגש המוּסרי של העם לא הגיע עדיין להבחנה הדקה הזאת, שאין החוטא ראוי לעונש, אלא אם כן עשה מה שעשה בבחירתו החפשית; ואולם בזמן מאוחר, כשהגיע כבר המוּסר לידי הכרה, שאין חטא בלי בחירה, אמרו: מכאן פּתחון פּה לרשעים לאמור לא היתה ממנו לעשות תשובה (‘שמות רבה’), והדת הוצרכה לבקש אמתלות שונות, בשביל להצטדק לפני המוסר בדבר הזה " (“המוסר הלאומי”, עפּ“ד ח”ב) 4. דברים כאלה מבין אחד־העם לאשורם, מבינם בשביל שפּתחון־פּה זה עוד נעשה בגבול המדרש…
כמו כן, לוּ היה מוצא את דברי ה“ספרא” הידועים להמקרא: “וחי אחיך עמך” 5 בסגנון אחר, מאשר הוא שם, והיה קורא כן: וחי אחיך עמך, זו דרש בן פטורי, שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים, אם שותהו אחד מגיע לישוב, ואם שותים אותו שנים מתים, בן פטורי אומר וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך; אמר ליה רבי עקיבא: וחי אחיך עמך? אלא ישתו שניהם וימותו, – כי אז אולי היינו קוראים אצל אחד־העם לאמור, שעם ר' עקיבא באה הרמת הרגש המוסרי על האהבה העצמית, שהיתה עוד מושלת בזמנו של בן פטורי. וכי זה צריך גילוּי־שכינה, היה אומר בלי תפונה אז, ויסודי דת נתגלה ללמד את האדם, כי מי שיש לו ישתה וחי, ומי שאין לו ימות לפני עיני רעהו בצמא, והלא זה יעשה גם מי שאין לו דת נגלית, התעלתה היהדות של רבי עקיבא, לוּ היה אומר כאלה, שתגיד: ישתו שניהם וימוּתוּ; חַלק חייך את חברך, ואם גם תמות על ידי זה! וממות זה, מאפשרות האחד למות בעד השני, יצאה לנו עם זה – תורת חיים. אבל עכשיו, שהברייתא על סידורה לפנינו באופן אחר, שבן פטורי, איש קיצוני שלא קנה לו שם בהלכה העיקרית, אומר “ישתו שניהם וימותו”, ורבי עקיבא הוא דאומר “חייך קודמים”; וזה נאמר באחרונה כפסק הלכה ומסקנת היהדות בזמן קדום זה. אז הרי אין לו לאחד־העם אלא משנה זו, משנת ר"ע, ליסוד; והוא רואה בזה נצחון היסוד הבריא והבלתי־קיצוני בתורת היהדות, שנשענת על אהבת החיים ממש…
במקום אחר – כשמדבר אחד־העם על־אודות יחס הבשר להרוח – הוא אומר: “ממקור אחד, מתוך יסורי החיים יצאו איפוא שתי אלה ההשקפות הקיצוניות: מצד אחד ההשקפה החָמרית, המגבירה שלטון הבשר ואינה רואה שום תכלית לחיי אדם אלא תענוגי השעה, עד שיבוא המות וישים קץ לשחוק הריק הזה; ומצד אחר – ההשקפה הרוחנית, השואפת להמתת הבשר, בשביל לשחרר את הרוח אויבו זה ולקרב את האדם לתכליתו הנצחית; ואולם היהדות בהשקפה המקורית התרחקה משתי הקצוות האלה גם יחד ואת שאלת החיים ותכליתם פּתרה באופן אחר לגמרי” (“בשר ורוח”, עפּ“ד, ח”ג)6. וכשבא רב הונא ודורש: “והנה טוב מאד זו מידת יסורין וכו', שעל ידה באים הבריות לחיי העוה”ב" (ב“ר, פ”ט), עונה אחד־העם ואומר: “לא הן ולא שכרן”, ולא באלה דרכי היהדות והיא ויסודותיה רחוקים הם מיסורין ומהקדשת האדם על ידי יסורין. אבל נצייר לנו, כי תחת משנת רבי בפרקי אבות: איזה דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (פ"ב, א'), שהיא, לפי דעת שד“ל, דעה יוָנית ולימוד מועיל הרבה לתיקוּן המידות החיצוני ולא לתיקון הפּנימי (“יסודי התורה” עמוד ל"ב), היה כתוב דברי המדרש: אמרת צא וראה איזהו דרך מביאה את האדם לחיי העוה”ב? הוי אומר זו מידת יסורין (ב"ר, שם); נצייר לנו, כי במקום הפּרושים גברו האיסיים, אז, בהיות זה כבר אחוּזת היהדוּת של הרוב ועם זה החלק העיקרי מן היהדות לכל, היה לו לאחד־העם כבר מוצא אחר בענינים כמו אלה… והלא הוא אומר, שיש בחסידות “רעיונות עמוקים, שחותם המקוריות העברית טבועה עליהם” (“תחיית הרוח”, עפּ“ד, ח”ב); ומקוריות עברית זו הלא היא סותרת באיזו מידה את המקוריות הראשונה, ולא נבנתה אלא על הריסת הראשונה ביחס שבין בשר ובין רוח.
בעל “רומא וירושלים” היה אומר: חיי העברים לא היה להם מעולם יחס עם עולם האצילות (תרגום עברי, ע' ל"ז), ומטעים את זה, ש“רק היהודים העפילו לעלות לסתר המדרגה הזאת, מקום שם חיים ומות נשתווּ, מבלי להינזר בשביל זה מן החיים” (שם, י"ב). והוסיף לאמור: “רק הדת ההיסטורית הראתה במלחמת כוחות הטבע וכו' תקוּפת התפּתחוּת, המביאה סוף־סוף לידי שלמוּת גמוּרה על ידי נצחון העליון על התחתון, ואינה צריכה להחזיר את עצמה מן החיים, בכדי להגיע לכלל קדושה” (שם, ציון ב'). ובא סמוֹלנסקין ודיבר על "תורת־חיים ", ההולכת בתווך, ושכל יתר הדתות, אשר ממקורה שאבו ותתפּרדנה ממנה, עשו מדחה לאחד משני הקצוות, האחת שמה במרום קנה להשבית את החיים וכו' והשנית הרעה, בגזלה מבני־אדם כל אחריות ותקוה וכו' (“עם עולם”, השחר ש“ג, עמ' שפ”ב), והורה, כי “המינים והצדוקים בחרו בשני הקצוות והפּרושים בחרו בדרך הישר, בעמוד התווך” (שם). והנה גם לאחד־העם, שאמנם העמיק מהם בדבר, בהם, בפרושים, נתגשמה השקפת היהדות, נחלת הנביאים, התאחדות הבשר עם הרוח (“בשר ורוח”, עפּ“ד, ח”ג). והשאלה חוזרת למקומה: הקבלה העברית ואף החסידות בנות מי הן? – האם נולדו מתורתן של הפרושים ומיצוע הפרושים? ואיך בא הדבר, שלמרות תורת המיצוע, שזה יסוד נפש העם, היה עוד פתח פּתוח להן ולבאי כוחן? – על גוף המשפּט, שהפרושים המה בני הנביאים בודאי יש לדין.
ה: הַמּוּסָר הַלְאֻמִּי
דרישת סמוכים, שבין הבסיס הלאומי וקיומו ובין מוסר אותו הלאום, הוא אמנם דבר שעולה בלבנו בצירוף המחשבה, אבל בחיים נכנסים המה אחד בגבול רעהו, ודוחקים איש את רעהו. כיבוש־הארץ הוא בודאי דבר לאומי והוא נשען גם על איזה מוסר לאומי, אבל הוא בא בניגוד רב עם המוסר האנושי. – הגרעין של המוסר הלאומי הוא פשוט: אהבה עצמית של העם, של אותו העם ותועלתו הוא, ולוּ גם הוּא מדבר בשם ה‘, אשר בו בחר ונתן לו הכל לנחלה. – המוּסר הלאומי, האפשרוּת למוּסר לאומי ולהשכלה עצמית ותרבוּת עצמית על אדמה נושבת, נאמר מקלט רוחני־ארצי, כבר נוסד על אי־המוסר של כיבוש ארצות, הרחבת גבוליהן, זינוב הנחשלים ורשת מקומם. ובאמת, אם גם כמשפּט והפכו ירָאה הדבר, אין זה אלא הצד השני של מטבע זה. סם־חיים וסם־מות ביסוד חברה, חיים לעצמה ומות לאחרים, והלכו כל העמים לרוֵה נפשם באור ה’ ירושלימה; וירושלים היתה, כמדומה, מקדם ומראש ארץ היבוסי…
חיי עמנו בראשית, אם גם כרת ה' עמנו את הברית ונתן אותנו לאור גויים, המה מבית ומחוץ שלשלת גדולה של בקשת הבכורה וגם הסגת גבול אחים. – אצל ישמעאל נאמר: גרש את האָמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האָמה הזאת עם בני עם יצחק. יעקב לוקח מעשׂיו אחיו את הבכורה, ועם כל זה נאמר: ואת יעקב אהבתי ואת עשׂיו שׂנאתי! כל שעל מארצנו נכבש בחרב ובחנית – מלחמות וריבות לא נעדרו גם בחלוקת הארץ לכובשים. אפרים צר את יהודה ויהודה את אפרים, עוד במידה יותר רבה מבני אַתוּנה את יושבי שפרתא. אבימלך הגיע אל המלכות בהריגת שבעים איש מאחיו על אבן אחת; ומספּר ראשים כאלה מבני המלך נשחטים וּמוּשׂמים בדוָדים נשלחים אל יהוּא בן נמשי, שבשם נביא בא… איך הסיע המלך דויד את אנשי בית שאול אחד אחד מן המסילה בקשיות־לב כל כך רבה, שהביע אותה רק שמעי בן גרא, בקראוֹ: צא צא איש הדמים! שלמה הורג את אדוניה ומקיים כל “צוָאת־הדמים” של אביו באלה האנשים, אשר נתנו לו ולאביו את המלוכה וכוננו להם את המלוכה. – הנה מרידות בין מלכי ישראל ויהודה מבית, כריתת ברית עם העמים השכנים מבחוץ, עם אוהב ואויב יחד, וחילול אותן הבריתות… הנה התבסס הגוי שנית ואש החרם הראשון של עזרא אוכלת על שכני ימין ועל שמאל. התחזקה ממשלת הכוהנים רק בחסות מושלי נכר; החשמונאים באים וכובשים להם את המלוכה וצרים הם איש את רעהו, הורדוס עולה על הכסא ועושה עמהם כמעשי דויד את בית שאול… בא ריב־הדמים של הצדוקים והפרושים על דבר הממשלה ביניהם, ולאו דוקא על דבר התורה… דברי ריבות אחר החורבן בדבר הנשיאות ביבנה, ומלחמות וניגוּדים בבבל, בימי הגאונים והלאה. עלינו רק לקרוא את הפּנקסאות הישנים של רוב מקרי הדורות וכל ספרי השו"ת בדיני תקנות־הקהל וחרמות־הקהל ולראות, איך היתה יד התקיפים חזקה על החלשים; ואיך עלובים היו חיי היחיד בין אלה…
והנה בא אחד־העם במאמר “המוסר הלאומי” (עפּ“ד, ח”ב) ודורש את הכל בתעודת ישראל ומהוּתו כמין חומר ושׂם אותו לנוּ ליסוד אחד, ליסוד עולמי…
מוּסר לאוּמי ישראלי חפץ הסופר הזה לתת לנו, מוּסר שהיה יהיה למשען בידינו, ואנו שואלים: מוּסר של מי? של איזה זמן ושל איזה מועד? האם זהו, שאמר “פּוקד עוון אבות על בנים”, או זה של ו“לא ימותו בנים על אבות”? האם זה הוא, שחושב שהקדוש־ברוך־הוא נפרע מהן מישראל קמעה קמעה ו“עדיין לא בא על חובו”, או זה שאומר: " אין בריה שאינה חייבת לאלהים, אלא שהוא חנון ורחום ומוחל על כל הראשונים" (שמות רבה, פּרשה ל'). האם מוסרו של שאול הוא, שבשעה שנאמר לו: “לך והכית את עמלק!” אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כּמה וכמה, ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו? או זו – של הבת־קול, שכעסה עליו וקראה ואמרה: אַל תהי צדיק הרבה! (יומא, כ"ב). האם זה הוא, שאותו תלמודי שׂרטט וכתב לר' יודן נשיא: לשנוא את אוהביך ולאהבה את שונאיך (ירושלמי, מגילה, פ"ג), או זה המוּסר של ה“מעביר על מידותיו” (יומא)? האם המוּסר של יש־אומרים, שאף הנקמה באדום היא מן הדברים, שניתנו מתנה לעולם בששת ימי בראשית; או של דעות אלה, שחשבו בין המתנות רק הישועה, השלום והרחמים (בראשית רבה, פּרשה ו')? האם זה שאומר: קרוב ה' לקוראיו, רק לקרוביו במשמע ולצדיקיו, או זה שאומר: שלום, שלום לרחוק ולקרוב, בתחילה לרחוקים ואחר־כך לקרובים (ברכות)? האם זה של רבי יהושע בן פרחיה, שאמר “עכשיו שנכנסתי לשררה, כל מי שהוא בא ומוציאני, בקומקום הזה אני יורד לו”, או זה של רבי אליעזר הקפר: “אַל תהא כמשקוף העליון ולא כאסקופה העליונה ולא כאסקופה האמצעית, אלא היה כאסקופה תחתונה, שהכל דשין בה”…7.
אמנם אחד־העם מוצא את מוסר היהדות בזה, שהוא נעדר הנקמה ורב סלוֹח; ורואים אנו, שרב אחד גדול בישראל, שהוא הלא בודאי בא בשם היהדות, מעיר על המקרא: ישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים, נ“ח, י”א), ועל המאמר של בעלי התלמוד: גדולה הנקמה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר אל נקמות ה' (ברכות, ל"ג, א'), כדברים האלה: “גם מידת הנקמה, שכפי המבט השטחי תתראה רק לענין טבעי, יכולה באמת להתעלות ולהגיע למדרגת ענין רוחני כּכל מפעל טוב בעצם, כי המחשבה הרוחנית וכו' יכולה לפעול גם על הנקמה להתעלוּתה על מדרגה רוחנית ומוסרית " (הרב ר' יצחק יעקב ריינס, “שערי אורה”, שע"ד). גם שד”ל, שמעמיד כל יסודי התורה על החמלה ו“שמי שיהגה בספר התורה ובכל ספרי ירושת קהילת יעקב יראה לחזק בלב האדם מידת החמלה ואהבה” (הקדמתו לספר “יסודי התורה”, עמ' ט'), הוא מודה, כי “עם כל מה שחיבּבה תורה מידה זו, לא נמנעה להרחיקה בקצת מקומות” (שם, ל‘, הערה ט’).
עוד מימי הנביאים, אומר אחד־העם, למדו אבותינו לבוז בלבם לכוח האגרוף ולכבד רק את הכוח הרוחני (“חיקוּי והתבוללות”); והוא רואה בבוז זה את המוסר הלאומי התעודתי שלנו; ואנו תמהים, מאין באה לבוזי “כוח האגרוף” גבורת המכבים או גבורת אלה, שלחמו כאריות בחורבן ירושלים? לבבו של אחד־העם מלא התפּעלות מנצחון המוסרי בימי החורבן, והוא מתאר: “ובכן נתפּרדה החבילה: הקנאים המדיניים נשארו אחוזי חרב על חומות ירושלים, והפּרושים לקחו ספר־תורה בידם והלכו ליבנה”… (“בשר ורוח”, עפּ“ד, ח”ג); והוא שוכח, כי אחרי ימי מלחמות ירושלים היו לנו ימי מרידת ביתר, ושרבי עקיבא עם כ"ד אלף תלמידיו “נושאי התורה”, כששׂיחקה להם התקוה המדינית לשעה, הושיטו ידם לחרב…
הן שני חזיונות לנוּ רבּי־הנפש בכתבי־הקודש: אותו של אבימלך, שהשליכה אשה אחת פּלח רכב על ראשו ותרץ אותו, ויקרא מהרה אל הנער נושא כליו ויאמר לו: שלוף חרבך ומותתני, פּן יאמרו לי אשה הרגתהו, וידקרהו נערו וימות (שופטים); וזה של שאול, שכאשר כבדה המלחמה עליו וימצאוהו המורים אנשים בקשת ויחל מאד, ויאמר לנושא כליו: שלוף חרבך ודקרני בה, פּן יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי, ולא אבה נושא כליו, כי ירא מאד, ויקח שאול את חרבו ויפּול עליה. וירא נושא כליו, כי מת שאול ויפּול גם הוא על חרבו וימת עמו (שמואל). וגם זה לנו מוסר־לאומי אישי־תכונתי, מוסר לאומי, שפעל ברוב על רבים מגיבורי המלחמה, בהיות ישראל לעם, והוביל ישרה אל החזיון האיום והנורא ביפי תוגתו: אותו של אליעזר בן יהודה, שבחר, הוא וכל העם הנסגר עמו במערה לשלוח יד בנפשם מלנפול בידי האויב, והיתה יד איש ברעהו לעשות עמו חסד המות הזה; ויהי כי תמו כל הגוי גיבור־הנפש הזה, לקח אליעזר זה האחרון את חניתו ויטביעה בבטנו וימת עם אחיו מות גיבורים (“מלחמת היהודים”).
ואין ספק בעיני, כי לוּ היה אחד־העם ממסדרי כתבי קדמוניות אלה, היה דן מעשי פראות ואכזריות אלה לגניזה, ולא היו לנו לא פרשה ט' בשופטים, ולא פרשה ל"א בשמואל א' ולא אותו הפּרק, שאין ערוך לו בספר “מלחמת היהודים”…
המוסר הלאומי, לפי דעתו של אחד־העם, הוא תורה גדולה וּשלמה לעצמה, הצריכה לימוד ושימוש (מאמר “המוּסר הלאומי”); הוא הוא היסוד בעיניו לתרבותנו ולקיוּמנוּ, או גם לתעודת האישיות של קיוּמנו; ולא חש אחד־העם לכך, שפליכּס אַדלר, שהוא לו בעבודת המוסר המעשי לנס (שם), עשה לו את המוּסר הטבעי לבסיס ולא את המוּסר ההתגלוּתי, ושזה אינו צריך כלל למוּסר ישראל, ואפילו תימא לתורת ישראל. – אחד־העם בא לידי הכרה, “כי שני אלה, הדת והמוּסר, שני עצי חיים נפרדים הם, אשר לכל אחד שורש מיוחד בטבע רוח האדם” 8 (שם); ועם כל זה הוא נושא את נפשו אל הרכבתם לאחד. לו, שבעניני המוסר הוא חָמרי ואומר, כי “המוּשגים המוסריים הפּורחים באויר החברה, ושחודרים אל לב כל איש על ידי החינוך והמשא־ומתן עם הבריות, זה הוא איפוא המקור העיקרי של הקול המוסרי הפּנימי” (“מידת הדין וּמידת הרחמים”), לו נעשה המוּסר, מוּסרו של עם, ליסוד נפשו ולמוצא קיומו. מתנגד הוּא לכל ציון קבוע לתכוּנת עם, ואומר, ש“החקירות האֶתנוֹלוֹגיות על דבר תכוּנת עם ועם הן כהררים התלויים בשׂערה ואין להם על מה שיסמכו” (“לא זה הדרך”, מ“ב, עפּ”ד, ח"א); ועם כל זה הוא מבקש לו בעצמו בכאלה נתיבות.
ו: הַמּוּסָר וְהַדָּת
אחד־העם אומר: “שלמרות הימצא איזה כללים מוסריים יסודיים המקוּבלים ומוסכמים לכל עמי הקוּלטוּרה, יש בכל זאת לכל עם ועם מוּסר מיוּחד, בהסכם לתכוּנת רוחו הלאוּמי ומהלך חייו ההיסטוריים” (“המוּסר הלאומי”); ואומר הוּא גם את הדבר הכולל הזה, כי “הרגש המוסרי הוּא המגביל את התכוּנות האלהיות והולך ומצרפן מתקוּפה לתקוּפה, בהסכם למצב התפּתחוּתו בכל תקוּפה” או “שהיחס האמיתי שבין הדת והמוסר הוא איפוא בהיפך מן האמונה הרגילה: הדת נותנת אמנם תוקף ועוז להרצון המוסרי, אבל התוכן המוּסרי בא לעולם על ידי סיבות אחרות והולך ומתפּתח לעצמו” (שם); והרי למדנו מזה, כי המוסר הוא יתר על הדת ועושה הוא לרוממוּת רוּח העם והתעלותו יותר מאשר תעשה הדת – אבל עכשיו שלנו דבר עם המוּסר הישראלי, בצוּרתו וביתרונו הישראלי, – כי אם לא יתר איכא כאן, מה יש כאן? – ויצא לנו מדבריו, שהכל אצלנו עומד על המוּסר המיוּחד לנו, ושהוא הוא הכוח הפּורה הראשי בתולדותנו ושממנו ינק גדלותו וזכוּתו גם אלהי ישראל. תמהים אנו לראות, איך גם הוא ידע במקום אחר, להגביל את ממשלת המוסר הישראלי נגד דעותיו בעצמו.
ב“ילקוט קטן” שלו, אשר ב“על פּרשת דרכים”, חלק שלישי, מוצאים אנו אזכרה ל“איוב ופרוֹמיתיאוּס”, ובו אומר אחד־העם: “מעת שהתגברה הלאומיות גם בקרבנו, נתפּרסמה בינינו הדעה הידועה וכו‘, כי הרגש המוּסרי העברי הוּא איזה דבר נבדל בעצם, שלא נמצא דוגמתו בשאר עמי הקוּלטוּרה הקדמונים, בטרם באו בנגיעה עם היהדוּת וכו’. הדעה הזאת צודקת אמנם במובן ידוע, אבל לא בהחלט. אמת הדבר, שהמוֹנוֹתיאִיסמוּס הנשגב של הנביאים פּינה לפני הרגש המוסרי בישראל דרך מיוחדת להתפּתחוּתו, שבה הגיע לשלמוּת גדולה, אשר היוָנים הפּוֹליתיאיסטים לא יכלו להשיגה; אבל טועים הם החושבים, כי יש כאן איזה הבדל עצמי, המושרש בטבע העמים האלה מתחילת ברייתם, כאילו חוש מוסרי מיוחד ניתן לישראל לבדו וכו' והיוָנים חסר להם אותו חוש וכו'”.
ולא עוד אלא שכאן אנו שומעים מפורש – להיפך מדעתו, שתורת־האחדות האלהית של הנביאים פּינתה את הדרך להתפּתחוּת מוסר ישראל מיוחד, – שבעיקר בחוש מוסרי מיוחד לא נבדל ישראל מעם יון, “כי גם העם הגדול הזה חש בנפשו מציאות העולם המוסרי, וגם הוא היה מצטער על הסתירות הנצחיות, שבין האידיאל המוסרי ובין מנהגו של עולם וכו', אלא שהפּוליתיאיסמוּס שלו עצר בעד מעוף רוחו ולא נתן לו להתרומם עד לאותה המדרגה העליונה, שהגיע אליה הרגש המוסרי בישראל” (שם) על ידי המונותיאיסמוּס וכוחו. – והנה בלקט ל“ג, נקוב בשם “תחיה ובריאה”, שו”ת דתית, מוצאים אנו אדם אחד שואל: “אם יהודי, האוהב עמו וספרותו וכל קניני הרוח וכו‘, מכיר את הטבע ואת ממשלת חוקיו וכו’ ואינו מכיר את היוצר המשגיח הפּרטי ועל אחת כמה וכמה נותן התורה לעמנו עם כל התולדות הנובעות מזה – הלנו הוא היהודי הזה או לצרינו?” ואחד־העם משיב: לנו הוא! “היהודי הזה, כפי הסימנים שמסר בו השואל, לנו הוא, כלומר, בן נאמן לעמו ולרוחו, לא רק ככל המון המאמינים, כי אם במובן ידוע עוד יותר מהם” 9.
והוא הולך ומבאר ואומר: “מי יותר מכבּד ומרומם את הטבע: המוֹנוֹתיאיסט או הפּנתיאיסט? הוי אומר – האחרון, כי בעוד שהמונותיאיסט רואה בטבע רק שלוחו־של־מקום וּכלי תשמישו של ריבון העולמים, שעשהו כרצונו ועומד על גביו, הנה הפנתיאיסט אינו מפריד בין ‘אל’ ל’עולם‘, ו’רוח אלהים’, הנראה לו בעומק יסוד המציאות, אינה בעיניו דבר שלמעלה מן הטבע, אלא היא – היא”. "הבדל מעין זה – הוא מוסיף – נמצא גם בין היהודי המאמין ובין אותו היהודי השואל, ביחסם לעמם: היהודי החפשי בדעותיו, אבל אוהב עמו וספרותו וכו' הוא – בבחינת פּנתיאיסט לאומי, הוא רואה כוח־היצירה של רוח העם מבפנים, במקום שהמאמין אינו רואה אלא כפיית הר כגיגית על ידי כוח עליון מן החוץ וכו‘, – היהודי המאמין, יותר שהוא מעמיק בתורה וכו’, יותר מתמלא לבו שבח והודיה לנותנה וכו‘, אבל אותו היהוּדי, כל מה שמוסיף לגלות את האור המוּסרי הגנוּז בתורה ובנביאים וכו’, – כן הולך ומתעלה בעיניו ערכו העצמי של הרוח הלאומי, אשר אלה לו וכו' " (שם).
והסברה, לפי ביאורו בעצמו, קרובה, שהפּנתיאיסמוס הוא יתר על המונותיאיסמוס, שהלז רואה בטבע חירוּת והלז עבדוּת, הלז מכבד ומרומם את הטבע, והלז רואה בו רק כלי־תשמיש ודבר טפל, רואה רק מה שיעשה עמו ולא מה שנעשה בו. ולפי זה, אם “בעמקי יסודם רוח אחד לשני הספרים, איוב ופרוֹמיתיאוּס האסור, רוח האדם המוּסרי, המתקומם נגד מנהגו של עולם”, הרי לא נוכל למצוא את היתרון העברי בזה, שאצל היוָני לא נמצא אלהות כזו, שיכולה “להיות לבסיס מוסרי נעלה ונשגב, כאותו שמצא לו העברי באלהיו היחיד בעולמו, העונה את איוב מן הסערה”… ואדרבה, יש מקום לומר להיפך, שהאל העונה מן הסערה משתיק את האדם בעל־כרחו. נופל המסך בחזקה, בעוד שבעולם מפולש ובהכרת הטבע מבלי מעצור עוד לנו העוז לשאול… היטיב לומר סופר אחר: “גם זה הספר איוב, אשר אנחנו רואים בו חקירה, סוף־סוף לא יעלה בידו מאומה בכל חקירותיו ישיב הכל אל אלהים העונה מן גבורותיו ובזה סרו ממילא כל השאלות, כי במה נחשב האדם לבוא בסוד אלוה” (ז. אפשטיין במאמרו “בין ישראל לעמים”).
ועוד זאת, אם חשבון עולמנו בהיכל הטבע הוא רחב מזה אשר יבוא את אלהים מן הסערה; והוא גם הוא לא ישמיע משפּט, רק יגלה רוחו הכביר, גדלו ורעמו – איך נוכל לאהוב ולעבוד את האלהים, האלהים המיוחד? אם אדם אומר: “איני מכיר את היוצר ונותן התורה ואבכּר את הטבע ואת ממשלת חוקיו בכל זמן ובכל מקום”, הן אין לו עוד שייכות קיימת עם נותן התורה, ומה לו עוד עם יעוד כזה, שמגביל את ההתגלות הדתית למקום אחד וזמן אחד? ואם בעיניו כיבוּד הטבע כמו שהוא, בכל חירוּתו ורוממוּתו, גדול מזה, שעושה אותו רק כלי־שמוש של אדוניו, איך יוכל לחבּב את אותה הדרך המוּסרית, שכל כוחה וחידוּשה הוא בזה, לחזק ממשלת אדון־כל ולבנות חַיִץ בין האדם ובין העולם? איך אפשר, “שיהיה הולך ומתעלה בעיני אנוש ערכו העצמי של הרוח הלאומי, אשר אלה לו”, להמית בו את הכרת החוּקים העולמיים וּממשלת הטבע, שהם הם נעשו עתה לשורש נשמתו. – –
“הפּנתיאיסט הלאומי – אומר אחד־העם – רואה כוח־היצירה של רוח העם מבפנים, במקום שהמאמין אינו רואה אלא כפיית הר כגיגית”. והשאלה לא תזוז ממקומה: איך בא הדבר, שהכוח הפּנימי הזה, היוצר מאליו ובא רק מאליו, מיסודי הנפש התיכוניים, בלי כל אונס מן החוץ ודחיה מן החוּץ, וזה הלא “גאוָתו של בן־חורין עברי – המכיר את הכוח שבנפשו, כלומר, בנפש העם פּנימה, מביט בנחת־רוח על מפעלו הגדול לשעבר ומאמין בעצמו גם לעתיד”… (“תחיה ובריאה”), נראה בעיני העם רק כמעשה־אונס הבא מן החוץ? מתחזקת השאלה בנו לאמור: איך השתלשל הדבר, שדוקא המפעל החירוּתי הזה נצטלם בזכרוננו אנו בני־ישראל והסתמן בכל כתבי־הקדמוניות שלנו, או בקניני הרוח שלנו, בתור דבר אונסי ופקוּדתי, אשר הוּטל עלינו והוּשם על שכמנו מגבוה… אין האדם רואה אלא מהרהורי לבו, וכל שכן היוצר הגאוני יוצר דבר מיוחד מעצמו ומחירות ישותו, ולמה נתנו אצלנו לאותה החירות סמל צר? ולמה נראה גם ברשמי תורה שבעל־פּה עצמה, מלאכת היצירה שלנו, מעין “כפיית הר כגיגית”, כעין דבר מחוצה לנו? – – –
ז: מֻקְדָּם וּמְאֻחָר
במאמר “מוקדם ומאוחר בחיים” של אחד־העם נמצא איזה בירורים מענינים על דבר אחדות אלהות בישראל ועל מוצאי הרעיון הזה; אבל כשבא להמשיך את הקו משיטתו הוא ולהוציא תוצאה מהאבות, שהוא מניח בהגיון, הוא עושה קפיצה ושוב הוא עומד באותו מקום, שחפץ לעמוד בו. – גם במאמרו זה הוא מקדים יתרון וגדלות אלוה הטבע בלבו של אדם על האלוה הלאומי, והוא מבאר ואומר: “השאלה – שאלת האדם בנוגע להטוב והרע בהטבע והמועיל לו ומזיק, אשר לא נתנה לו מנוח – היא שהולידה בו ראשונה את הרעיון הגדול, כי יש אדונים לכל חזיונות הטבע”. “אך הנה לא רק מצד הטבע וכוחותיו העיורים סבל האדם הקדמוני וכו', כי אם גם מאדם רעהו. – והרעות האלה שבין אדם לחברו גרמו גם הן פּחד ובהלה, לפעמים עוד יותר מן הרעות הטבעיות. וגם פּה ביקש ומצא האדם עזר באלהים; אך לא באלהי הטבע המשותפים לכל, לו ולשונאיו, כי אם כל משפּחה ומשפּחה באלוה מיוּחד לה לבדה”. – “והפּוֹליתיאיסמוּס הכפוּל הזה, הטבעי והלאומי, הוא מעיר, מקורו, איפוא, לא בטעות מקרית בשיקול הדעת, כי אם בעצם צרכי הלב ותנאי החיים של המין האנושי בראשית ימיו”. “ולפיכך, כשנולד ונתפּרסם בישראל בימי קדם ההם המושג המופשט של אחדוּת האלהים, לא יכול אז הרעיון הזה להיות אלא רעיון מוקדם בלבד”.
“בעל ספר שופטים – הוא מוסיף לבאר שם – רגיל להתאונן על קלות דעתם של אבותינו בדורות ההם, כי בצר להם היו תמיד פּונים אל ה' אלהי אבותיהם, וכאשר הושיעם מאויביהם, שבוּ בכל פּעם לעבוד אלהים אחרים ולא זכרו את ה' אלהיהם, המציל אותם מכל אויביהם מסביב. אבל באמת לא היו אבותינו קלי־דעת במדרגה כזו להחליף אמונתם כלבוש וכו‘; אלא חיו תמיד רק באמונה אחת, באותה האמונה הקדמונית של הפּוליתיאיסמוּס הכפול; ועל כן בעת צרה לאוּמית, בעת מלחמה ורדיפה מצד עמים אחרים, צעקו בני־ישראל אל ה’ אלהיהם, לא שחזרו אז בתשובה במובן הנביאים, לחיות מעתה באמונת האחדוּת המוחלטת, כי אם פּנו אל אלהי אבותיהם, האל הלאומי המיוּחד להם לבדם, להילחם באויביהם. וכשעברה הסכנה מחוץ והדאגות הלאומיות נדחו מפּני הדאגות הפּרטיות של איש וביתו, שב גם האדם אל האלילים הטבעיים של יום יום”.
ואיך באו העברים מן הפּוֹליתיאיסמוּס הכפוּל הטבעי הזה אל רעיון האחדות? – “אחר החורבן, רק אחר החורבן, כשנשתנה מצב הרוח הכללי בקהל הגולה וכו', – רק אז נקל היה לנביאי הדור לעקור בזמן קצר את האמונה ההמונית ולרומם רעין האחדות, להיות השליט לבדו בחיי העם ובכל הליכותיו ומעשיו. לא מפּני שפּתאום נשא אז העם מרום עיניו וראה מי ברא אלה, כי אם מפּני שאסונו הלאומי חיזק בלבו את הרגש הלאומי במדרגה גבוהה מאד, עד שהדאגות הפּרטיות פּינו מקום בראש להדאגה הלאומית; ובהתמכרו בכל כוחו ורגשותיו אל הדאגה הזאת, מוכרח היה לאחוז בכל כוחו בתקותו האחת, אשר עוד נשארה לו: באמונתו באלהיו הלאומי ובכוחו, כי רב הוּא להושיע לעמו, לא רק בארצו, כי אם גם בהיותו על אדמת נכר; אבל התקוה הזאת יכלה רק אז למצוא מקום בלבו, אם נצחון מלך בבל לא היה נצחון אלהי בבל, כי אם אלהי ישראל, שהוא גם אלהי העולם”.
שמענו מדבריו אלה לומר, שהאלוה הטבעי הוא קודם בזמן לאלוה הלאוּמי, ושגם רחב הוא בהיקפו על האלוה הלאומי, שהרי הלז, הלאוּמי, מסַמן רק גבוּלו של אותו הלאום בלבד, והלז, האלוה הטבעי, אינו מבחין בין אוהב לאויב ומשותף הוא לאוהב ואויב… והיוצא לנו מכלל זה, כי לוּ גבר האל הטבעי על האל הלאומי, בעל המרחב על המוגבל, והיו בני־אדם באים לידי הכרה, שהלאום גם הוא רק חלק מן הטבע ואחד מן הפעלים של אלהי הטבע, כי אז היתה לנו אותה האחדוּת הישרה והנקיה, האחדוּת ההחלטית, שהיא משאת נפשנו ביתר שׂאת. אבל לפי אופן מהלך הדברים, כפי תיאורו של אחד־העם בעצמו, כי המוגבל גבר על המרחב ואלהי הלאום נעשה לאלהי הטבע ולאלהי כל העמים, הרי בא אמנם בזה כיבוּש אחדותי וממשלת אֵל אחד על אלהים אחרים, אבל לא אחדות מוחלטת בהתחברות כולם לאחד; ועל כן זו האחדוּת שלנו, בבואה מן הלאום אל הטבע, אינה לפי זה אחדות הוָיתית, כי אם עממית: אֵל־העולם הוא גם כן אֵל־אבות ואלהי־ברית, אֵל לאום אחד, אם גם קרנים יוצאות מאותו הלאום המיוחד לכל העולם כולו. מלוא כל הארץ כבודו, ובהר המוריה ניתן ביתו…
גם הנביאים, שידעו להרחיב את הגבול הצר, וקראו: “כי כה אמר ד' בורא השמים הוא האלהים”, “כי לי תכרע כל ברך, תשבע כל לשון”, הטעימו עם כל זה את מקור זרע יעקב: “לא בסתר דיברתי – לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני”. אמנם אחד־העם מעיר על זה, לא זו ההגדרה שאפשר לעשות מהנחתו, שהרעין הזה אצל הנביאים הוא במהלכו השארית מהתקופה הקודמת האלילית ברעיון האנושי האחדותי, רק מדבּר הוא על “הרעיון הנבואי הכפוּל, האנושי והלאומי “, – וב”ילקוּט קטן” כ"ו הוּא מציין זה בתור “אמונה כפוּלה עמוקה”; – והוא אומר: “ונביאי הצדק האלה, שהתנשאו ברוחם על גבוּלות עמים וּמדינות והטיפו למשפּט וצדקה לכל ההמון האנושי, לא חדלו מצד אחר להישאר בנים לעמם ישראל; אך הם ראו בו את העם הנבחר, ומדי דברם בו, יכול השומע להאמין, שאין להם בעולמם אלא אותו בלבד; אבל נטייתם לצד אחר, לצד אותו האידיאל הכללי, הראתה פּעולתה גם על לאומיותם, באופן שגם היא אינה אלא רעיון המשך מרעיונם היסודי”… (“כוהן ונביא”, עפּ“ד, ח”א). המשך הוא רואה באלה! והן גם גייגר, שהקדים להטעים כּפל זה, מודה שיש בהם ניגוּד (“היהדות ותולדתה”, שיעור חמישי, ע' נ"ה).
עולים על אלה דברי אחד־העם בדבר “הכהונה בתור יורשת יחידה של הרעיון הנביאי, מבלי שיכול האחרון להגן על עצמו ולהמשיך פּעולתו על־פּי דרכו וכו' “. ו”לפיכך כשהגיע זמנו של רעיון זה, כלומר, חלקו הכללי, לצאת מגבול ישראל ולהיות לכוח־פועל בחיי העולם כולו – לא יכלה אותה היהדוּת הכוהנית ללוותו על דרכו ולשמרו בטהרתו המקורית בתוך המון הכוחות השונים, שמילאו חללה של החברה”.
זוהי הקיצוניות האחת של אחד־העם, והמקום האחד, אשר בו צירף למאורעות ישראל מאורעות של שאר העולם ומהלכו הרוחני של העולם. והתוצאה ממחשבה כזו של אחד־העם היא, לבוא בחשבון את אותו דרך הכהונה ולדעת מה הורה לנו ומה הוּא לנוּ…
“אילמלי” – הוא אומר במאמר אחר, ב“חיקוּי והתבוללות” – “היו אותם הזקנים, שתירגמו את התורה ליוָנית בשביל יהודי מצרים, מתרגמים עם זה גם את אַפּלטוֹן לעברית בשביל יהודי ארץ־ישראל, כדי לעשות את הכוח הרוחני של היוָנים לקנין עמנו בארצו ובלשונו, אז קרוב להאמין, כי גם בארץ־ישראל היתה ההתבטלות עוברת להתחרות, ובאופן עוד יותר נעלה ויותר נכבד להתפּתחוּת רוח ישראל; וממילא לא היו קמים אז בעמנו בוגדים מרשיעי ברית, ולא היה לא צורך בחשמונאים ולא בכל אותן התולדות הרוחניות, שסיבתן הראשונה מונחת בזמן ההוא, ומי יודע, אם לא היתה גם ההיסטוריה כולה של המין האנושי בוחרת לה אז דרך אחרת לגמרי”.
האופן, לקשר את כל מהלך ההיסטוריה של המין האנושי בתרגומו של אַפּלטוֹן לעברית, ואם גם בימי קדם, בפי איש יהוּדי רוחני כאחד־העם, הוא תמוה בעינינו. ולא עוד אלא שאם כן הדבר, שבאותו מאורע, בתרגוּם הפילוסופיה היוָנית לעברית, היה מונח מפתח אחר למהלך העולם התולדתי הרוחני והדתי, הלא אין זו רק טעות ותעיה של אלהי הלאום בתעודת עמו, שתחת לשלוח לישראל בימים האלה מתרגמים, המכניסים יפיותו של יפת באהלי שם, נתן לנו את אלה, שגזרו ואמרו: ארור האיש שילמד את בנו יוָנית! וגם זה, אחרי משפּט תוריי כזה שהוציא אחד־העם, הלא קרוב הדבר, שעליו ללמוד הסתום מן המפורש ולומר לעצמו, שבמקום שיצאה ההגבלה היתירה כלפּי חוץ בכל תוקף, לא נשמעה בת־הקול הלאומית והמלאכות שהיתה נתונה לה, שהרי, לפי דעתו, בזה שעצרה בעד זה שׂרכה דרכיה…
ולהיפך, איך היה היחס לחזיון תרגום התורה של אותם הזקנים, שגם הוא לא היה דבר ריק מההיסטוריה.
אמר קרא: יַפתּ אלהים ליפת וישכן באהל שם, דבריו של יפת יהיו באהלי שם (מאמר רשב"ג במגילה, ט‘, ב’), ובא בר־קפרא והגביל ואמר: יהיו דברי תורה נאמרים בלשונו של יפת בתוך אהלי שם (ב“ר, פּ”ל), כלומר, אם גם נשתמש בשפת יפת, אז יהיה השימוש הזה לתועלתנו אנו ולא לתועלת אחרים. ובאמת, כשכתבו הזקנים לתלמי המלך את התורה יוָנית, “היה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל”… (מסכת סופרים, פ"א, ז') – ובודאי לא מטעמיה, שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה (שם), אדרבה, “בדקו ומצאו, שאין התורה יכולה להיתרגם כל צרכה אלא יוָנית” (ירושלמי, מגילה, פ"א) – היה להם היום, שבו ניתרגמה התורה ליפת, היום “שבו נפתחו מקורי חכמות התורה גם לאומות ונודעה מלאכות ישראל בתבל ארץ, כיעוד הנביאים להביא דעת אלוה אחד על כל העמים זולתו”10, “ליום שמתענין מן התורה” ו“שאדם לא יאכל ולא ישתה בו עד הערב”; ובפירוש נאמר, ש“החושך בא אז לעולם שלושת ימים” (מגילת תענית, מ"א). וכששינו הזקנים לתלמי את המקרא: אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד', י"ט), לאשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לעמים וכו‘, לא הביעו עם זה רוח התורה, שניתנה לישראל והיא ברוּבה רק נחלה לישראל, כי בו בחר ה’.
המאמר התלמודי: “מלמד שהחזירה הקדוש־ברוך־הוא על כל אומה ולשון ולא קיבלוה” (ע"ז, ב') או הודעת המשנה, שכתבו על אבני המזבח דברי התורה בשבעים לשון (סוטה, פ"ז, א') לא היו תולדות הרגש, שצריך היה לזַכּוֹת אומות העולם באור ה', כי אם בא מהחפץ לקטרג עליהם. “על דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמוד ולא למדו” (מאמר רבי שמעון, סוטה ל"ה, ב'), שהיה להם ללמוד דברי ה' ולא למדו. והרי לא ביקשו כלל לתת להם חלק בתורה; וכשקיבלו הם מעצמם אורות אלהים, כמעט קינאו בהם והתנחמו בזה, שלהם, לאומות, רק תורה שבכתב ולא תורה שבעל־פּה. “אמר הקדוש־ברוך־הוּא למשה, מה אתה מבקש שתהא המשנה בכתב, ומה בין ישראל לעכו”ם?" (מדרש תנחומא, כי תשׂא); וכל זה, “לפי שצפה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קורין בה יוָנית והם אומרים אנו ישראל ועד עכשיו המאזנים מעוּין” (שם)11; ומבאר בעל “עץ יוסף” ואומר: והם אומרים וכו‘, היינו מה שמתגאים עמון ומואב, שה’ בחר בם ולקחם במקומנו ונתן להם את תורתו, ולקחו כל המוסרים הטובים שבתורתנו ושמו בדתם; ואילו היתה תורה שבעל־פּה בתוכה, היו לוקחים הכל… ואם לישעיהו נאמר: אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם ולאור גויים (מ"ב, ו'), נמצאו מבארים שפּירשו ואמרו: “גויים אלו שבטי ישראל” (רש"י, שם); וכשנאמר כמו זה לירמיהו: נביא לגויים נתתיך (א‘, ה’), ידעו גם להגביל ולומר: נביא לגויים, לישראל, שהם נוהגים כגויים (רש"י, שם). ואפשר לומר, שלא לבד שלא יכלה היהדות הכוהנית – אם להשתמש בדבריו של אחד־העם – ללווֹת ברובה את הרעיון הנביאי על דרכו, כי כמעט לא רצתה זה בלב שלם ולא נאותה לזַכּוֹת במידה אחת שוה את בני השפחה כבני הגבירה, הלב יצר להביע כזאת.
וראו זה: בהערה למאמרו “שינוי ערכין” (עפּ“ד, ח”ב) מביא אחד העם את דברי החוקר ניטשה, “כי בתנאים ידועים אפשר, שגם משפּחות שלמות או שבטים שלמים יגיעו למדרגת האדם העליון”; והוא הולך ומבאר לנו במידתו של שד“ל, “שהִרבה להם לישראל תורה ומצוות, כדי שיהיה כל ההמון אשר בישראל במדרגת הכוהנים אצל שאר האומות” (“יסודי התורה”, מ"ה), או כמו שאומר החושב הקראי, בעל “עץ החיים”: “ישראל הוא המכין בעולם השפל”, שבחיינו אנו נתקיים זה השבט העליון בתור “עם סגוּלה”, עם שקיבל עליו “להגשים בקרבו בכל דור את הטופס המוּסרי היותר גבוה, לשאת עליו תמיד עול החובות המוסריים היותר קשים, בלי שום כוָנה להועיל או להזיק לשאר בני־אדם, רק לשם מציאותו של הטופס העליון בלבד”. וכין שניטשה נותן לאחד מהסימנים של הטופס העליון הזה: “שאינו מסכים להשפּיל ערך חובותיו ולעשותן לחובות כל אדם, להטיל על אחרים את האחריוּת המוטלת עליו או לשתף אחרים עמו בזה”, הרי יש לדוּן מזה על יחס ישראל להעמים ועל הגדשת סאת ערכו על העמים. “ובאמת – אומר אחד־העם שם – חזיון יחידי במינו הוא, מה שהיהדות הבדילה את בניה משאר בני־אדם רק בזה, שהטילה עליהם חובות גדולות וקשות, בעוד אשר לאחרים הקלה את העוֹל ונתנה להם חלק לעוה”ב רק בזכוּת מילוּי החובות המוסריות היותר יסודיות: שבע מצוות בני נח” (שם)12, בלי שים לב, כי הן אין השכר לעוה“ב בזכוּת ז' מצוות רב כל כך, כזה אשר יפּול בחלק המקיימים תרי”ג מצוות… ושראיה זו, שמביא ליחשׂ־המוּסר של עמנו, יכולה היא להעיד באיזו מידה גם על איזו קנאת לב לגבי אחרים, שלא יקחו בטוב הניתן לנו חלק שוה בשוה.
המדרש אומר: הוי מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפּטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי אלא ליעקב, שבחרוֹ מכל האוּמות ולא נתן להם אלא מקצת.. נתן לאדם שש מצוות, הוסיף לנוח אחת, לאברהם שמונה, ליעקב תשע, אבל לישראל נתן הכל… (שמות רבה, פ"ל). על כגון זה אומר שפּינוזה: ההצלחה האמיתית והאושר האמיתי מונחים בזה, שהן נדע את הטוב ללכת בו, אבל לא בהתפּארות, שהוא לנו לבד למנה ואין לאחרים חלק בו; וכל מי שחושב עצמו מאושר בזה, יען כי לו לבד נפל הטוב ושזולתו לא זכה לזה, הוא לא יכיר את האושר הטהור וההצלחה המאומתת, ועליצות זו אינה אלה מעשה־ילדות או צרת־עין (“על הדת והמדינה”, ריש פ"ג).
אחד־העם מביא לו ראיה מרבי יהודה הלוי, אשר “הכיר טוב ערכה של בחירת־ישראל”; ובמאמרו “שלוש מדרגות” הוא מציין את זה, כשמלך כוזר אומר אל החבר, שיותר טוב היה, אילו ניתנה התורה לכל העמים, משיב לו זה: “והלא יותר טוב היה, שיהיו החיים כולם מדברים” (כוזרי, מ“א, סימן ק”ג). ובזה הוכיח למדי, כי משיבים כאלה התרחקו משאיפת הנביאים, שיבוא על כל העמים רוח ה' ומלכותו “ויעבדוהו כולם שכם אחד”.
ח: נוֹשֵׂא תְּמִידִי
אולי אין זה רק ביטוי כבד, שהתורה התחילה מבראשית, כדי שלא יאמרו הגויים לישראל ליסטים אתם… בעצם מונח ברעיון הזה הבעת קישורו של עם ישראל בתולדה והיותו חוליה בשלשלת הגויים והלשונות. – בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני־אדם, יצב גבולות עמים למספּר בני ישראל! זהו רעיון תולדתי, שאינו פּחות בערכו ההתגלותי מהרעיון המוסרי, זהו הרחבת היקף המבט השבטי הצר לסקירה בתהלוכות העמים ובמפעלות ההשגחה בעולם ובתולדה. קישור מאורעות הגוי והתקופות השונות של הגוי מראשית ועד אחרית, נאמר – ברית אבות לבנים, הוא כבר צעד קדימה על פּני ההווה הצר, קישור עם ישראל אל מערכת הגויים הוא הארכת הקו והמתחת הקו. – אם עין ה' צופיה בכל מעשי האדם ותחבולותיו למשפּחותיו ולבית אבותיו, אין זה צריך לומר, שיש לו איזו שיטה במעשה־בראשית של העמים ומהלך העמים, הגויים והממלכות. דניאל הוא ספר לא פּחות עמוק מספר איוב, ושאלת משה: “הודיעני את דרכיך!” אינה נוגעת דוקא ליחיד, ולוּ גם לעם היחיד. – –
ומשנסתלקה הנבואה מישראל, הן חדל גם מעין האופק הרחב, התורה התחילה להטעים על “החודש הזה לכם”, על המצוות המעשיות ולא על ראשית העולם וחציבת שבטי העמים. רק הרעיון המשיחי והציור האמונתי “לעתיד לבוא” הוא עוד הקשר היחיד, המאַחד את מושגי מציאות הלאום למושגי מציאות העמים והיותם, ואם גם באופן שלילי. – גם במאמר: לא נגלו ישראל בין הגויים, אלא כדי שיתוספוּ עליהם גרים… ביקש אומרו לבוא אל מהוּת הגלות ולבקש פּשרה, לא פחות מפשר שאר דברי תורה. והטעמת הציור מהנחש הקדמון בתורת הקבלה, שהטיל זוהמה בעולם ושתכלית פּיזור בני־ישראל הוא, כדי לינוק ולשאוב את הניצוצות הקדושים, שנשבו בין הקליפות, וּלאחד אותם עם שרשם… גם היא בראה לה איזו השקפה לחזיון של הגלות.
ההשכלה התורית למדה לראות בתכנית הגלות הטבה לגויים; הלאומיות שוב לא מצאה אותו דרך. ואמנם אחד־העם שב להיות דורש בזה ותר אחרי מעמד ישראל בתולדה; אבל גם לו לא ברורה תמיד מהותו של אותו מעמד, ולפעמים גם אינו חפץ בו; כה הוא הולך מזה אל זה, סותר בנינים של אחרים ושב להיות בונה מה שסתר. – –
הכתוב אומר: “יצב גבולות עמים למספּר בני ישראל”, והעיר רנ"ק על זה ואמר: “ראתה החכמה האלהית ונהלה להשלים ענינה לבעבור תהיה ממלכת כוהנים, היינו, המורים למין האנושי האמונה התוריית המוחלטת” (מונה"ז, שער ז': “גויים ואלהיו”), והרי יש באלה ביטוי תעודה לישראל; אבל הוא גם מגביל דבריו ואומר: “ונתבונן עוד, כי הגם שאמרנו, שאין אומה אובדת וכָלה לגמרי עד שיכלה ויעדר הרוח, שביארנוהו היותו כולל לה ומעמידה, עם כל זה לא יסתור זה המונח אצלנו, שיש לכל רוחני טבע מציאות קיים ובלתי בעל־תכלית, וזה לפי שלא יפּסק ויתבטל הרוח הנזכר אלא במה שהוא דבוק בזמן ובמקום, היינו, היותו מיוחד לארץ ודור פּרטי, וביחס זה גם הרוחני ההוא בעל תכלית ואובד בלי ספק; אולם במה שהוא רוחני בעצמותו, בלי ספק נשאר חלק ומנה לאומה אחרת שנכנסה וכו‘, אך בהבדל זה, שבגוי הקטן, באבדו מציאותו לא תוכר בחינתו הרוחנית שהיתה בו וכו’, ורק באומה גדולה רבת־פּעלים ישארו הרבה רשמי רוחניותה לדור אחרון במלאכת מחשבת, בשירים, בספרים ובחוּקי משפּט אשר לה, הבאים על ידי זה לנחלה לכל המין האנושי” (שם). והרי אפשר אחרי הנחה זו לבעל־דין לומר, שאם גם יכבה נרו של ישראל, לא תימחה מלאכתו לגמרי, ותיעשה מאליה, ככוח פּועל בפני עצמו 13.
והן כשהיה אחד־העם נלחם בשיטת ה“תעודה”, בתעודת ישראל בגויים בימי הגלוּת, גם הוא היה שואל ואומר: “אחרי שחיינו אנו אינם מביאים עוד כל תועלת להשלמת התעודה, אחרי שכתבי־הקודש לא יאבדו עוד גם בלעדינו והפּרוגרס הדתי יעשה איפוא את שלו גם בלעדינו, אחרי שאנו אין אנו עוד אלא מצבת זכרון על דרך הפּרוגרס הזה, ההולך ונשלם בלי עזרתנו – אם כן למה אנו חיים וסובלים צרות? למה לנו חיים, ועל מה עוד אנו חיים?” (“עבדות בתוך חירות”, עפּ“ד, ח”א); והוסיף לאמור: “הנה היוָנים, שנוצרו, לפי התורה הזאת, בשביל היופי, בראו כל אותן הצוּרות היפות, כתבו כל אותם הספרים היפים; ומכיון שלא היה להם עוד מה לעשות, אף על פּי שלא נתמלאה עוד תעודתם בשלמוּת, אף־על־פּי שבמשך הרבה מאות שנה אחריהם, עד תקוּפת התחיה, היתה יפיותם מונחת בקרן־זוית, – אף על פי כן הורידתם ההיסטוריה מעל במתם והניחה את היותר להפּרוגרס, אשר יוציא מאליו מן הצורות והספרים שהניחו אחריהם לנחלה; ומדוע איפוא לא תתן ההיסטוריה גם לנו לרדת מעל הבימה, אחר שעשינו לתעודתנו כל מה שהיה בכוחנו, בראנו כתבי־הקודש ויותר אין לנו מה לעשות עוד?” (שם). ועם כל זה, כשבא להשיב על השאלה: למה ולמה עוד אָנוּ חיים היום? נדחק הוא בעצמו אל הרעיון הזה של נושא תמידי, ואומר במאמרו “כוהן ונביא”, “שהנביאים אחר נסיון ארוך של אלפי שנה – לוּ קמוּ לתחיה – היו מכירים עוד יותר את הצורך המוּחלט במציאות נושא תמידי, מיוחד לרעיונם הכללי”. וזה לשיטתו, “שכל רעיון חדש בין דתי, בין מוסרי או חברתי, לא יקום ולא יהיה בלעדי חבר כוהנים, אשר יקדישו לו חייהם ויעבדוהו בכל נפשם ובכל מאודם, אשר יעמדו על המשמר תמיד, לשמור עליו מכל פּגע רע, ובכל מקום סכנה יהיו הם הראשונים למסור נפשם עליו” (“הכוהנים והעם”, עפּ“ד, ח”א), “ושבעבודה כזו – כלומר, בהפצת תורת הצדק המוחלט – אי אפשר להסתפּק בעובדים יחידים ונפרדים, המתמכרים אליה איש איש בפני עצמו, במקומות ובזמנים שונים ובהפסקות בינתים; אלא צריך שתמצא לה חברה אחת שלמה, אשר מדור לדור, בלי הפסק, תהיה נושא תמידי מיוחד לכוח הצדק, לעומת כל שאר הכוחות השולטים בעולם; חברה אשר מרצונה הטוב תקבל עליה את העבדות הזאת, להישאר עד עולם תחת הממשלה המוחלטת של רעיון יחידי ולהימצא בעבורו במצב מלחמה תמידית עם מנהגו של עולם” (“כוהן ונביא”)14. ובדברים האלה, שבעיקרם אינם אלא ביאור להחזיון הנבואי ושאיפת הנביאים, הוא כבר מבליע בנעימה מהות מצב ישראל בגויים ומעשהו בגויים בתור “נושא תמידי מיוחד”.
אבל עוד נשאר מקום לומר: אם ההיסטוריה יודעת, כי בהימצא חברה אחת שלמה, המוקדשה לרעיונותיה התכליתיים, ישתמרו אלה ביותר ויעשו פּרי ביותר, הלא אינה מתישבת בזה אלא שאלתו הראשונה של אחד־העם, למה לא ירדנו אנו בני־ישראל מעל הבימה? אבל עוד אין אנו יודעים, למה הניחה ההשגחה, לפי ביאורו זה, את היוָנים לרדת מעל הבימה ולא יצרה לה גם בהם “נושא תמידי מיוחד” בטהרתו והשאירה זאת הנחלה הגדולה שלהם לידים זרות של אומות זרות? ומדוע לא עשתה ביפיותו של יפת את אשר אמרה לעשות באהלי שם? וכי משוא־פּנים יש בדבר לפני התולדה?
במאמרו “עבדות בתוך חירות” מדבר אחד־העם על־אודות זה ומוכיח לאלה ה“מבקשים להאמין ושיאמינו אחרים בזה, כי עם שלם חי וקיים ונושא עליו עול כבד של תורה וּמצוות ועול ברזל של צרות ומכאובים וגידופים זה אלפי שנה – כלומר, הוא בהיותו נושא תמידי מיוחד ומקבל עליו את העבדוּת הזאת – הכל בשביל ללמד לאחרים איזו דעה פילוסופית, המבוארת כבר בהמון ספרים רבים ובכל לשון ובכל סגנון, וכל הרוצה ללמוד יכול לבוא וללמוד בלי כל עזרה מצדנו, וכל שכן בזמן הזה, שהרוצים ללמוד הולכים ומתמעטים מיום ליום, שגם אנחנו בעצמנו שוכחים תלמודנו מיום ליום”… אבל אם ודאי לנו זה, שדוקא אנחנו התרחקנו מאת אשר עלינו היה ללמד ולא אלה, שעליהם היה ללמוד, לפי ש“הספרים היותר מצוינים, שנכתבו בדורותינו על תולדות ישראל והתפּתחוּת רוחו בימי קדם, וביחוד על כתבי־הקודש וכל צפוּנותיהם, לא בידי ישראל נכתבו” (הקדמה לעפּ"ד, מהדורה ראשונה), אז שוב אין הדבר ברור, איך השתמרנו אנו בתור נושא תמידי, ואיך לא עשינו אנו את אשר נטל עלינו בתולדה?
בשוב בני־ישראל מבבל לארצם ובהיאָחזם בנחלת אבותיהם, אמנם היתה להם באיזו מידה זכוּת תולדתית על אדמתם, אבל באופן שובם בתפילות ובתחנונים ובתור עבדי פרס כל הימים, לא התראו כיורשים האמיתיים של אבותיהם הגיבורים, שלכדו את הארץ בחרבם ובקשתם ותפּול חתתם על כל הגויים. ובאותה מידה תתיחס תורת הפַּחות והסגנים לתורת הנביאים. הירושה האמיתית של שמשון וגדעון, של שאול ויואב התחילה בימים שאחר זה על ידי המכבים, וממשיכי הנביאים היו אחרי־כן מיטב הכתובים ורוב תהילות ישראל. היהדוּת החוּקית לבדה ותורת הכוהנים והקרבנות הרבים הן בודאי אינן הטוית החוט של דברי ישעיה: למה לי רוב זבחיכם?
ובנידון זה עומד אחד־העם בין המצרים.
הן הוא מכריע כף ה“כתב הישן” על ה“חדש”, ובהקדמתו לספרו הראשון הוא מעיר ואומר: “וחכמת ישראל, אשר גם לה נתנו תעודה גדולה, ללמדנו מה אנו ולרוממנו ברוח על כל תלאות החיים – לא דאגה אף היא הרבה לתעוּדתה בפועל. התקוּפה הקודמת, המקורית, אשר בה נוצר והתפּתח רוח עמנו בדרך מיוחדת לו וּבה איפוא שמוּר המפתח האמיתי לפתרון השאלות והתמיהות, התקופה הזאת מלאכתה נעשית בעיקרה על ידי אחרים וכו'. והיא, חכמת ישראל, שקועה ראשה ורוּבה במחשכי הגלוּת, בחורבת הגיטו” – ובמאמרו “תחיית הרוח” (עפּ“ד, ח”ב) הוא חוזר ואומר: “ישנם אנשים, אשר להם השקפה אוריגינלית וכו', כי רק התנ”ך הוא פרי הלאומיות העברית וכל הספרות שאחריו היא פרי הגלות… ההשקפה הזאת מוּטעית היא"…
בתור חוקר וּמעריך תרבות ישראל וקורותיו הוא רואה בדברי הנביאים מקור תרבוּתי נאמן, שהיה למשקה לנו ול“אור גויים”, ולעומת זה – ביצירת תרבות ישראל שבגולה רק “פּליטת נשמתנו הלאומית”, רק מעין שארית, שצלה מרובה מחמתה. – ולאידך, בהיותו מחפּש יסוד לקיום העם, אנוס הוא להגדיל את ערך תרבוּת הגלוּת וכל מה שנתחדש ונתוסף במשך הגלות, בכדי שתוכל להתחרות את תרבוּת המקרא ולעלות עליה לפעמים… כן הוא בא מן השלילה אל החיוב, מפני שיש לו צורך בחיוב. – –
ט: בָּשָׂר וָרוּחַ
“שלוש הנה העתים – אומר רנ”ק בשער שמיני מספרו, שער “עם עולם ומועדיו” – העוברות בנוהג הסדר הטבעי על כל אומה קדמונית מעת היתה לגוי עד שחלפה ואבדה לה".
א) “זמן ראשית צמיחתה והיוָלד בה הרוחני וכו', והנה נקרא זה הזמן מועד הצמיחה והגידול לאומה”.
ב) “אחר יצאו לפועל שלם וישלמו ויתעלו כל אותן הסדרים הטובים והמנות הרוחניות וכו' ותגדל האומה בכולם לשם ולתפארת משך זמן רב או מעט ויקָרא: מועד העוז והמפעל”.
ג) “אולם כמו שבכל חיות טבעי כבר טמן בחוּבּוֹ סיבת הבלות והמות, כן עוד במשך המועד השני יתחדשו סיבות השחתה והפסד באומה; אחר יצמחו וירבו ויגדלו להתיר כל קשר וכו‘, עד שידל כבוד האומה מעט מעט יותר, ותשפל ותתמעט עד כלותה; וזה זמן יקָרא לנו מועד ההיתוּך והכליון. – כך הוא הענין בכל האומות, שהרוחני שבהן פּרטי, ועל ידי כך בעל־תכלית ומעותד לכליון; אולם באומתנו, הגם שביחס אל החָמרי והחיצונות החושית, נכנענו גם אנו לסדרי הטבע הנזכרים, עם זאת הדבר וכו’ שהרוחני הכללי שבתוכנו יגן עלינו ויצילנו מדין כל בני חלוף”. ולפי שיטה זו, שהיא היתה נר גם לאחד־העם, הן לפנינו אחת משתי אלה, או שיש שניוּת בחוּקי הטבע והתולדה, ואותם שהצד החָמרי שבהם היה לנו לרוע לא הספיקו למַגר אותנו גם ברוח, או שהיתה בזה אצבע ההשגחה לשׂדד את המערכות בשבילנו, והשאלה חוזרת למקומה: למה לא עשתה ההשגחה כמו כן לנו גם בדברים שבחומר? ומדוע קצרה ידה להעמידנו גם בכוח המדיני החָמרי שלנו חוץ מחוּקי הכליון, כמו שיצרה לה זה בכוח הפּנימי שבנו? ולא עוד, אלא שיש ידים לומר, כי לוּ עלתה לנו כך, כלומר, לוּ לא נתקיים בנו המועד השלישי גם ביחס חיצוני וחושי, הרי היה בנו יותר העוז מצד אחד לפעול על העמים מאשר תעלה לנו בתור עם בזוּי ומצפה אל שולחנם, ומצד שני אפשרות יותר מרובה לתיקון רוּחני מאשר בגולה.
“והדבר קשה מאד, אמר סופר אחד לחסידים, מה אם במקום חיותנו וקדושתנו, שהיא בארץ־ישראל, שם התגבר היצר על ישראל וכו'; ואם כן איך תהיה תקוה שבחו”ל, שם דוקא ישובו ישראל ויתוקנו?" (ימי מהרנ“ת, ח”ב).
ועוד זאת, אם נאמין בחוּקי ההתפּתחוּת, הבוראים מעצמם וּמטביעים את אפני התולדה, אז הלא אין מקום לבחירת ישראל ונצחיות ישראל בתור עם החלטי ובחירי, ולמקום שעמנו הגיע בימי קדם באור תרבותו, הן יכולים להגיע גם עמים אחרים על פי אותם הכוחות העולמיים שעמדו לנו אז, והן אף אלה בבוא עתם מפנים את מקומם להבאים אחריהם או מנחילים את ירושתם להקמים תחתם; ואולי זו היא מהוּת האנושיות, שבה דור הולך ודור בא והנושאים כהנשואים ישתנו תמיד, בעוד שהארץ לעולם עומדת וסובבת על צירה. אבל אם נאמין ביד אלהית עושה בתולדה ובמסיבּי התולדה, אם נאמין, שיש צורך בעם מאיר לעמים תמיד, כמו השמש שמאיר לחלל העולם, ואמונה זו הלא היא יסוד נחלת ישראל, לפי צירופי אחד־העם ורנ"ק, אז לא נבין ולא נדע, מדוע הכה ה' את אור השמש הזה דורות ושנים, ולא לבד כי מעטו והחשיכו, כי אם עשהו ללא־שמש כלל, רק לכוכב מתעה… (שאלה, שמונים אותנו בה).
“עמלם של הפּרושים, אומר אחד העם15, נשא פרי”, הם הצליחו לברוא גוף לאומי אוירי, שאין לו אחיזה בקרקע, ובגוף הזה שכן הרוח הלאומי העברי וחי את חייו המיוחדים במשך אַלפּים שנה. והשאלה לא תמוש ממקומה: אלפים הללו של תליה באויר למה? ולמה תובלנה? ומה תכליתן?
“בדרך זה – אומר אחד־העם במקום אחד – הותרה שאלת החיים בתוך היהדות ולא נשאר מקום בה לאותן ההשקפות הקיצוניות. האדם הוא בריה אחת וכו', והוא חי לא להבל וריק, לפי שהוא אדם מישראל, חלק מאותו העם, שמציאותו בעולם יש לה תכלית נשגבה”. אבל האם לזה, לצורך יסוד חברתי זה, כפי שמצייר אותו לנו, צריכה “ממלכת כוהנים”, חברת עם בתור נושא תמידי מוסרי, שמדור לדור ינחיל את התורה הזאת, שתהיה שמורה לו ולכל המין האנושי? האם בשביל הדבר הזה אנו יוצאים להורג, נלך גולה מגוי אל גוי, ואנו למעמסה עלינו ועל אחרים ונקלל את יומנו ויום אחרים?
כל תוגת החזיון התולדתי בגולה וטרדת התולדה היא בשביל זה, שנגלה בעולם זאת התורה של “לא שלטון הבשר על הרוח, ולא המתת הבשר בשם הרוח, כי אם התעלות הבשר על ידי הרוח” (שם). ולנו, עם גולה, אין לא בשר ולא רוח…
י: בֵּין הַמְּצָרִים
לנו אין בשר ואין רוח בריא, אומר גם אחד־העם, בגולה גוּפו של עם ישראל בבחינת חיגר וכושל, ורוחו לא רוח הוא. לבבו מלא צער הגוי הישראלי, והוא מבקש תרופה לאומה על ידי הרכבת שני הליקויים בארץ אבות. מה שחסר לישראל הוא “מקום קבוע למרכז לאומי רוחני, אשר יהיה מקלט בטוח, לא ליהודים כי אם ליהדות”, מקלט לרוח הלאום והתאזרחותו (“דרך הרוח”, ב'. עפּ“ד, ח”א).
שואלים אתם: מי קודם במרכז רוחני ומקלטי זה, ארץ־ישראל להיהדות או להיהודים? נכון היה “לוּ היה אפשר להשיב: לשניהם יחד, לעם ישראל, אבל לתשובה כזו עוד לא הגיעה השעה, לא רק מפּני המכשולים החיצוניים, כי אם עוד יותר מפּני המכשול הפּנימי: כי עוד לא עם אנחנו, כי רק יהודים אנו” (שם). “ובכן – להיהדות או ליהודים?” והוּא משיב: “להיהדוּת תחילה, וסוף היהוּדים לבוא, כאשר יחדלו להיות רק יהודים…” (שם). אבל יהדות זו מה היא? וגם כי נדע מהוּתה, לאיזו תכלית שהתה בדרכה עד כה, אם לא לשינוּי יסודי, ולאיזו התחדשות והולדה חדשה פּניה מוּעדות?
“אילו היתה מדינת־היהודים עתידה להיוָסד בזמן קרוב ולקבל אל תוכה את כל העם אשר בגולה – אומר אחד־העם – היינו יכולים אמנם להסיח דעתנו לזמן־מה מן השאלה האידיאלית, כי מה לנו לבקש תכלית לצרותינו, אם הצרות עצמן כבר הולכות וקרבות אל קצן. מאי דהוה הוה, אבותינו סבלו ואינם, ואנחנו עוד מעט וניחלץ מעול הגלוּת ונחיה במדינתנו ככל הגויים; השאלה האידיאלית הלאומית היתה עוד אולי מציקה אז ליחידי סגוּלה, שאינם יכולים למחול גם על הצער שבעבר ולא תנוח דעתם בגאולה עניה כזו, אחרי שציפינו לה אלפי שנה במסירת נפש, אבל העם בכללו היה מסתפּק בזה, שהגיע אל המנוחה בהווה” (הקדמה למהדוּרה שניה מספרו עפּ“ד, ח”א).
ישאל השואל: האם אין גם במרכז הרוחני, כפי אשר יחזה אותו ברוחו, גאולה עניה ופסיעה קטנה בתולדה אחרי פסיעה גדולה? – –
“אילמלא נבראו היהודים בשביל היהדות – הוא משיב לאלה האומרים, כי היהדות נבראה בשביל היהודים, ולא היהוּדים בשביל היהדות, – כי אז היינו יכולים לאמור: עכשיו שנבראו אין מן ההכרח כלל שיטפלו ביהדותם לעולם, שהרי כמה פעמים אנו מוצאים בטבע ובחברה, כי מה שנברא תחילה לשם דבר אחר, משתחרר ברבות הימים משעבודו לסיבתו הראשונה ומתקיים גם בלעדיה; אבל כיון שהיהדות נבראה בשביל היהודים, ולא רק בשביל היהוּדים, כי אם על ידי היהודים עצמם, שהקדישו לבריאתה ושמירתה מיטב כוחותיהם במשך אלפי שנה – הרי ניכר הדבר, שבודאי צריכים הם לה ואי אפשר להם בלעדיה, שאילמלא כן לא היו עמלים בה כל כך, עם שלם אי אפשר שיעשה דבר אחד דור אחרי דור רק על פי טעות בשיקול הדעת” (שם). וכי אפשר, שואל כל אחד מאתנו, שהתולדה, אשר יצרה אותו העם ונתנה סימנים לרוחו, תטעה, להמשיך יציר־כפּה דור אחרי דור בכדִי ולהעמידוֹ דורות רבים בסכנת כליון גוּף ונפש, כדי להציל אחר־כך נתח אחד מהם או שברים… וכי אחרי הרב יבוא המעט, ואחרי הברי מקדם יבוא השמא הנורא לעתיד, אותו השמא, שגם ללב אחד־העם הוא מתגנב לפרקים וגם בקרבו הוא יושב…
– – – “ומסתכל אני בדמות דיוקנו של משה – אומר אחד־העם במאמרו “משה” – איש־מלחמה הוא זה? לא! או איש מדיני הוא? לא! ובכן מחוקק הוא? גם זה לא! שהרי כל מחוקק נותן תורתו לבני דורו, אבל משה יוצר חוּקים לעתיד לבוא”.
“אלא מה הוא משה? – הוה אומר: נביא הוא משה – לא נביא כשאר נביאים, אלא אדון הנביאים, כלומר, טופסה האידיאלי של הנבואה” (עפּ“ד, ח”ג).
ובה“קדושים” ל“דרך החיים” כולל יסודי “אגודת בני משה ותקנותיה” 16 אנו קוראים: “כל אדם יכול להיות…” “כל אחד מאתנו ילמד דרכו להיטיב, מה הוא היה עניו מכל אדם, אף אנחנו נשתדל להיות ענוים וכו‘. מה הוא יצא אל אחיו, יצא מבית גדולתו לראות בסבלות אחיו וכו’, אף אנו וכו‘; מה הוא לא נסוג אחור מהוביל את אבותינו אל הארץ הטובה, אף אם ידע כי שמה לא יבוא וכו’, אף אנו לא נחדל מעבוד לטובת עמנו, להתאמץ לקרבם אל ארצם ונחלתם”.
וזאת גם זאת היתה מגמת חבר־הכוהנים, אשר הקים אחד־העם בראשונה, לבנות הריסת עמו, ארצו ורוחו, חבורה שקרא לה “בני־משה”.
וכשעברו ה“קדושים” בכנסיה והחָבֵר החדש, הנכנס בברית, היה חוזר על ההבטחה ועל השבועה, היו נותנים לו אות לשבת, והמנהיג קם וקרא באזניו: “בואך לשלום, אחינו! ברוך תהיה לה' ולעמו ישראל. ברוך תהיה לכולנו, בתתך לנו יד לעבוד עמנו את עבודת הקודש, עבודת ישראל. ברוך אתה וברוכה תהיה דרכך החדשה, אשר ניצבת עתה עליה, דרכך זו היא ארוכה וכו', הלא ידעת אנה מובילה: קדימה! ציונה! לתחיית ישראל בארץ־ישראל!”
והוא הוסיף: “את רוענו, זה האיש משה, ישים לו האדם העברי לנס. מה הוא היה עניו, אף הוא ישתדל להיות עניו ברוחו; מה הוא יצא אל אחיו לראות בסבלות אחיו, אף עלינו לשכוח איש איש את מצבו ולהיות מצר על העם; מה הוא לא נסוג אחור מהוביל את אבותינו אל הארץ הטובה, אף אם ידע, כי שמה לא יבוא, אף אנו לא נחדל מעבוד לטובת עמנו, להתאמץ לקרבם אל ארצם ונחלתם, אף כי מראש נדע, כי אנו בעצמנו לא נראה את הארץ”.
ככה דיבר המנהיג ללב הנכנס, וכבר אנו שומעים את היאוש מתוך תקותו זו: אתה לא תעבור ובעיניך לא תראה חזון רוחך…
והוא אמנם התאזר חיל ועלה לארץ; מלא מחשבה עלה לארץ אבות, והנה משבר: אין אנשים ואין עם ואין מוסר! “עבדים כי ימלכו”! בני בניהם של נושאי הצדק המוחלט של הנביאים, “מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות, מסיגים גבולם שלא בצדק – ובתורה נאמר: לא תסיג גבול”. – “לא זה הדרך!” הוא קורא בחמת־רוחו. אם אתם עושים כך, העם לא יגָאל והארץ לא תיגָאל. “אך עד המטרה העיקרית קרוב לודאי שלא נגיע לעולם; ותחת למצוא תשובה שלמה וניצחת על שאלת היהדות, נוסיף רק שאלת היהודים במקום שלא נמצאה עד כה – בארץ אבותינו”… (“אמת מארץ־ישראל”, מ“א עפּ”ד, ח"א).
למראה הגשמת מעשה־הישוב, קורא אחד־העם: והאם לעם עתיק־יומין, אשר היה לאור גויים, לא יותר נאה להיכחד מן העולם מאשר להגיע בסופו למטרה אחרונה כזו" (“מדינת היהודים וצרת היהודים”. עפּ“ד, ח”ב)?
ולמראה עתידות הרוח הוא אומר: “הדבר גלוּי כי צרת היהדוּת, כלומר, אבדן האידיאל הלאומי, אינו דבר נבדל לעצמו, אלא חלק עיקרי מצרות היהוּדים, ותשובה נכונה לשאלה היהדוּת היא ממילא תשובה לשאלת היהוּדים – אותו החצי, שאנו צריכים לבקש וגם נוכל למצוא בציון, בעוד שהחצי האחר לא בידינו הוא וגם בציון איננו…” (הקדמה שניה מספרו עפּ“ד, ח”א).
והרי יוצא מזה כי הרוחני אשר נבקש ושבעדו כדאי היה לעמנו לסבול כל הסבלות, גם בציון לא נמצאהו כולו…
יושב בשמי־עם נתן לנו בימי קדם על ידי רועה את הלוחות, לוחות עם ולוחות עולם, ובידו של הרועה מטה האלהים; והנה באו בקיעים בשניהם יחדיו, גם ארון הברית הנה נשבר.
והנה קם אדם, בהערב שמש, להדביק את שברי־הלוחות ולעסוק בבדק הארון, ועט־סופרים בידו. – והוא בא ממלאכה למלאכה, ועמל ויגע בשתיהן, ולא עלתה לו, לא הא… ולא הא…
-
ד“ר טהון: הסוציולוגיה של אחד־העם, ”לוח אחיאסף“, תר”ס. ↩
-
עיין מעיןזה אצל גייגר בספרו “היהדות ותולדתה”, שיעור שמיני, ע‘ צ“א, וכן ב”כתבי משפּחה" להרצברג־פרנקל, ע’ רי"ט. ↩
-
עיין אבות פּרק ה‘, י’. ↩
-
עיין לזה שד“ל: יסודי התורה, ע' ל”ב. ↩
-
עיין ספרא, בהר, פּ"ה. ↩
-
עיין לענין שלמות הגוף ושלמות הנפש ב“עץ החיים” לר‘ אהרן האחרון, פ’ צ“ז, קס”ד, ועיין מאמר “מוסר היהדות” לדויד ניימרק, “השילוח”, כרך ששי, ע' תקמ"א. ↩
-
עיין במאמר “לשאלת קיום היהדות” מאת ש“י איש הורויץ, ”השילוח“ שנת תרס”ד, כרך י“ג, עמוד שצ”ח, שצ"ט. ↩
-
עיין כגון דא במאמר “על התורה” לש. ברנפלד ב“הדור” השני. ↩
-
עיין “השחר” ש“ד במאמר ”עת לעשות“, ע' קל”ג–קל"ד, בירור שאלה כמו זו… ↩
-
בשפת א. יליניק, מובאים בדו“ד, ח”א, ע' צ"א. ↩
-
עיין שמות רבה, פמ“ז, י”א, במדבר רבה, פי“ד, כ”ב, ופסיקתא רבתי, ריש פ“ה; ועיין ירושלמי פאה, פ”ב, ה"ו. ↩
-
עיין מעין סניגוריה כזו ב“זרובבל” לריב“ל, ח”ב, כ“ה. ועיין מאמר ”מוסר היהדות (ביקורת על לצרוס) לניימרק, “השילוח”, כרך ו‘, עמ’ ש"נ. ↩
-
למעין זה נזקק גם ניימרק באחד ממאמריו. ↩
-
מעין אלה אומר גם גייגר ב“היהדות ותולדותה”. ↩
-
עיין עפּ“ד, ח”ג, עמוד רל"א. ↩
-
נדפס בניו־יורק בשנת תרס"ה. ↩
משני עברים: מאמר שני
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: הָרַב וְהַתַּלְמִיד
כמו בעולם אחר אנו נמצאים בעזבנו את עולם המחשבה של אחד־העם ונבוא אל חוגו של הפּייטן והסופר זלמן אֶפּשטיין. אנו שואפים רוח, השמש זורח, והחיים מלאים אור ומרחב. בכתבי־הקודש דובר “רוח רם ונישא, טמיר ונעלם, רוּח אלהים, רוח הטוב, הנצחי והאמיתי, רוח אשר לא בידים יתפשׂ, רק לב האדם עמוק עמוק ירגישו ויתפּעל ממנו, ולאורו יתגדּל ויתקדש וידבק ביוצרו והיה לבחיר היצורים, חלק אלוה ממעל בארצות החיים” (“בין ישראל לעמים”. כתביו, חלק א', עמוד כ"ד), והם אינם לו ספר־מוסר סתם, כלאחד־העם…
ז. אפּשטיין, לא זה בלבד, שלבו פּתוּח ליפת כמו לאהלי־שם; לא זה בלבד, שיודע הוא לכבּד את היוָנים, “העם הגדול הזה, שראה את הטבע כי נעמה וחזיונותיה כי מאד נשגבו, ויתן לבו להשכיל בהם, ויפח במו מנשמת רוח האלהים אשר בקרבו, ויהי לו למעין נובע עונג גוּפני ורוחני גם יחד” (שם, עמוד כ"ו); כי גם שם לבו אל חזיון הדת החדשה, הדת שנולדה מיוָן וישראל גם יחד; והוא אומר: הננו עומדים משתוממים ומביטים, מה תהיה אחרית המראה הגדול הזה – בחזיון בית־לחם. – כמעט נוטים אנחנו להאמין, כי גדול כבוד המראה הזה על כבוד המראה, אשר הראה עם ישראל בימים מקדם: סיני עשה את דרכו לאט לאט, וכל חוג פּעולתו מצוּמצם בשבט אחד קטן, אשר במה נחשב הוא; ובית לחם – בסוּפה ובסערה דרכו: איזו מאות בשנים תעבורנה, והנה רבבות אלפי אדם מכל העמים והלשונות תוּכּוּ לרגליו ולתורתו ייחלו…" (שם, עמוד כ"ט). “ובמה כוחו גדול? – הוא שואל – האם התורה הקדומה, בשומה ערפל חתולתה וסתר פּנים לה, השביחה את כוחה כל כך? – ונביטה נא עתה אל הנעשה מסביב: הרוח הטהור, רוח כתבי־הקודש, אשר בכוחו עשתה התורה ההיא חַיִל בראשית צמיחתה ותמשוך אחריה לבות בני־אדם, הרוח הזה כבר חלף־הלך לו ואיננו” (שם).
“כתבי־הקודש אומרים: דרשוני וחיו – הוא מוסיף לומר – החיים במובנם השלם והטבעי יקרים מאד לכתבי־הקודש, והם מקרבים את האדם אל החיים ההם ונותנים לו להתענג עליהם ולשׂבּוֹע מטובם וכו‘. אלהי כתבי־הקודש הוא אלהי הטבע וכו’. הנביאים כולם, בחפצם לעורר את האדם לדבקה באלהים, הם שׂמים פּניהם אל הטבע וכו‘; אולם דרך אחרת בחרה לה התורה החדשה. את החיים הטבעיים ביטלה ותשימם לאַל וכו’. היא לא תתאר לנו חזיונות הטבע במליצה נשגבה, כי מה לה ולכל אלה וכו', אמונה ואהבה וסליחה – הן ראשית החיים ואחריתם, כאילו בלעדיהן אין כל… אמנם דברים טובים ויפים הם, אך כבר אמר החכם: דבש מצאת אכוֹל דייךָ” (שם).
לזלמן אפּשטיין אין בזה אלא משנת “בשר־ורוח” של אחד־העם; ואם גם קדם לו באלה, ואולי גם השפּיע עליו באלה, אבל מאחד־העם למדנו להתבונן באלה.
אחד־העם יטעים את העמדת היהדות על קרקע החיים, על יסודי החברה ובריאת האדם; ואפּשטיין הטעים גם הוא, כי תורת משה “התאמצה לנטוע בקרב הלב מושגים טהורים מהכרת האלהות, אהבת האדם, החמלה וכדומה; אך ביחד עם כל אלה לא תשכח אף רגע, כי דבר לה עם בני־אדם (“התורה והחיים”, שם, עמוד ד'). “התורה ציותה על לקט, שכחה ופיאה וכו', אבל הכל במידה הגונה”… “האדם קרוב לעצמו – את הכלל הגדול הזה לא תכחיש התורה ולא תתנגד לו”. “התורה ידעה להוקיר את טבע האדם גם בנוגע להלכות אישות”. “ובאופן כזה תלך התורה תמיד באמצע ולא תסור הצדה”… (שם). ב”באמצע" הזה הוא רואה אריכת ימינו ותעודתנו עלי אדמות. לאלה תורת הטבע ולאלה תורת חסד, אבל לנו תורת חיים. “ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ובחרת בחיים!” המקראות האלה המה לו כל התורה כולה, ואידך זיל גמור!
והוּא גומר ואומר: “לרגלי לימודים כאלה של התורה והנביאים לא נתנה היהדות מקום לכונן בקרבה בתי־מקלט לנזירים וחסידים, אשר יקדישו כל ימיהם לחיי פרישות” (שם); ואם לכאורה גם לנו כוהנים וממלכת כוהנים, מתרץ הוא ואומר: “גם הכוהנים, אנשי הרוח שלנו, לא התרחקו מחיי החברה, לא בילו ימיהם בהתבודדות ובהתערותא דלעילא וכו'” (שם).
הוא שואל: “הן אמנם התורה נתנה מקום לפרשה אחת גם על־אודות חוקי הנזיר”; ומשיב תיכף: “אך מלבד אשר התורה תדבר בזה כבענין מקרי ויוצא מן הכלל, ולא תעשה מן הנזירים איזו חברה מיוחדת וכו‘, הן נזיר התורה לא יתרחק מחברת האדם, לא יעוף תמיד השמימה ואל מרומיהם, לא ישנא תבל ומלואה, לא יעזוב גם את מלאכתו בבית ובשדה וכו’” (שם).
קשה ליה להמְמצע הזה: הלא “בסוף ימי הבית השני נולדה אצל ישראל כת האיסיים, אשר עזבו את החברה, התבודדו ביערות, התעסקו הרבה בתפילות ובצומות, ובזה קווּ להגיע למדרגה גבוהה”; והתשובה בצדה : “אולם הכּיתה הזאת היתה מולדת־חוץ, מולדת חכמת־יון וכו'”.
וכשהוא מוצא “בהתלמוד אמנם פּזורים מאמרים אחרים זעיר שם, זעיר שם, מאמרים מעין פּת במלח תאכל וכו‘, קדש עצמך במוּתר לך וכו’”, הוא מעיר תיכף, ש“כל אלה המאמרים הם – יתר הפּליטה מלימודי האיסיים, אשר נשארו עוד למורשה להרבה מחכמי ישראל וכו'” (שם).
“הראשון בחכמי ישראל, אשר החל ללמד את העם דעת, כי האדם השלם צריך להילחם תמיד עם החומר העכור ולזכּכוֹ ולטהרוֹ וכו' – הוא מוצא – היה רבינו בחיי הספרדי; והרמב”ם גם הוא, אם כי אין נפשו נוחה מאלה הפּורשים וכו', בכל זאת על הרבה מקומות מדבריו מרחף רוח שיטתו של רבינו בחיי"…
בקצרה: “נולדה ספרות חדשה – הוא מוסיף להביא ראיות מתנגדות לו לעצמו – הלא הם ספרי היראים, אשר אין בהם לא תורה ולא חכמה וכו‘, נולדה ספרות נזירית, שיש בה יראה, יראה פשוטה כמשמעה וכו’”, אז, “אז בעת החושך נולדו דברי הצומות וזעקתם וכו‘, נולדו תחינות ותפילות ארוכות וכו’. ואז נולדה גם החסידות וכל קדושיה עמה, אשר אין מספר למו וכו'”; והוא קורא כמנצח: “ולכל אלה ההבלים הם חפצים למצוא מקור בתורת משה, התורה הנאורה”.
ועוד שתים דלתות לפני זה הוא אומר בענין הצומות: “הן אמנם יש מקומות אחדים בספרי־הקודש, אשר מההשקפה הראשונה יכולים להראות ההיפך מדברינו, כמו אחאב, בעת אשר אליהו שיחר למוסר אזנו וכו‘, אנשי נינוה בשובם מדרכיהם הרעים, אבותינו בימי המן, דניאל בעת שהתבונן בשבר הגלות וכו’ – כל אלה צמו, לבשו שׂקים, גם נתנו אפר על ראשיהם וכו'”; והוא משיב לעצמו כדרכו: “אך באמת כל אלה המקרים לא יוכיחו עוד מאומה, כי לזכּך את החומר הוא דבר טוב בעיני אלהים; בכל המעשים הנזכרים נראה רק אותות ההכנעה, התרגשוּת־הנפש לרגל אסון פּתאומי וכו'”. כאילו באמת ההכנעה לרגלי ביאת אסון היא מדרגה יותר גבוהה מהכנעת אדם בעצמו ממורא אלוה; וכאילו “קידוּש האדם במה שמוּתר לו” הוא פּחות מהקידוש והשימור במה שאסור לו.
בא הסופר הזה וילמדנו כלל אחד בתרבות ישראל, של תורת חיים; והרי הוא מוצא חזיונות הרבה במהלך חיי ישראל מתנגדים לו, והוא מתרץ, שהם יוצאים מן הכלל הזה. אבל מה יאמר אם יבוא אדם ויבקש לו פשר כללי לכל החזיונות האלה המתנגדים לו, וימרה ויאמר: הרי כוהנים, הרי נזירים, הרי צומות ותחנונים בימי אחאב, עזרא, דניאל ואסתר, הרי איסיים והרי חכמי התלמוד, שהדעות הללו נשארה להם עוד למורשה; הרי היה רבנו בחיי והרי הרמב"ם והרי ספרי הקבלה והחסידות, והרי ספרי יראים ושבטי מוסר, שמא יש שיטה אחת בכל אלה מרישא ועד סיפא?
ועוד זאת: בתורה זו, שנאמר בה “ובחרת בחיים”, האם לא נאמר בה גם “קדושים תהיו”, “כי קדוש אתה”, “כי עם קדוש אתה”! ואומר על אלה יוסף בן גריון: כי ציונו על “כל מיני טהרה וקדושה, כי זה הוא אשר ייטב בעיני הבורא יתברך, כי בהיותנו ממוזגי הטבע ונפרשים מתענוגים, נהיה יותר קדושים” (“נגד אפּיון” בתרגום עברי).
אפּשטיין יאמר ב“הספר והחיים”, כי “הדת כולה, גם בשאיפתה היותר טובה והיותר נאותה, היא רק פּינה אחת מהחיים, אולם לא כל החיים” (שם, עמוד ק'); ודוקא היהדות, היהדות הדתית הקיצונית, הרי השתדלה למלוך ולכבוש לה את כל החיים; אין בה מצוה ואיסור ורשות, רק “עשה” ו“לא תעשה”. בהביאו את המקרא המצוין: ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, יצרף לזה תיכף “ובחרת בחיים”; והוא שוכח, שבין שני אלה עוד מונח “המות” ו“הרע”. ואמנם מהמות והרע תתחיל ממלכת הדת וכל פּחד האלהים שבדת…
ובאמת, אם נפרק את היהדות חוליות חוליות, נמצא בה סתירות רבות; נמצא, שרק הכוח השלילי לקודם הוליד תמיד חיוב חדש, אם לשבט אם לחסד; נמצא, שאין לנו דבר עם היחיד כי אם עם הרבים. – ולנו אין תקומה, לפי דברי הרב ודברי התלמיד, כי אם למצוא את “האני הלאומי הנצחי של עם ישראל” באותם הרבים.
“וכה אנו עומדים לפני החזיון, אחרי אשר ההיסטוריה הוציאה את מפעלה הגדול הנביאי וכתבה בו באצבע אלהים: מי יעלה בהר ה' וגו‘; מה ה’ דורש ממך, כי אם “עשות משפּט אהבת חסד והצנע לכת”; כה אמר ה' “דרשוני וחיו”; “צדיק באמונתו יחיה”, היא בנתה והוציאה את זה במהדורה שניה, כל מידה נכונה מעורבה באלפי מצוות ובחוּקים ובמנהגים ועשתה את התוספת יותר על העיקר”.
לבבו של ז. אפּשטיין מתפּלץ, בראותו כי “אנחנו, אנו בחירי־יה, עם סגולה, נמלא כרסנו מראש בכל מיני ספרים עתיקים וכו'; ואז אולי, בשעה שלא יום ולא לילה, נסור מעט הצדה לראות גם במעשי הגויים ובחכמותיהם, ובכל זאת גם אז שומר נפשו ירחק מהם…” (“הספר והחיים”, עמוד צ"ו).
והוא קורא: “נורא הדבר! העם חדל להרגיש, כי יש דעת, אשר האדם יקנה אותה בהתבוננו בשכלו בעצמו בחזיונות אשר מסביב לו; הוא ידע, כי דעת היא הגה בספרים עתיקים, והתפּתחוּת הדעת היא לעשות פּירושים וּביאורים להספרים העתיקים ההם” (שם, שם). ומי עשה את תורת החיים לענין הספר? ומי “ניתק אותו הספר מארץ גידוּלו והעמיד אותו ברשות עצמו, כאיזו בריה מיוחדת, אשר כל עיקרה לא נבראה אלא בשבילו?” – הוא שואל – ומי עשה את תעודת האדם אצלנו ומהלכו עלי אדמות לדברים שבכתב?
“היהדות ההיסטורית אינה דת” – הוא אומר באחד ממאמריו האחרונים – “יהדות של לכתחילה ויהדות של בדיעבד” (ב“השילוח”) – “היא אינה אמונה במובן הדוֹגמַטי המצוּמצם; היהדות היא העממיוּת של עם ישראל, היא הצורה המיוחדת של חיי הרוח והמוסר, שנסתגלה לעם ישראל בתור קנין עצמי יסודי”. ועדיין אין אָנוּ יודעים, איזו היא הצורה המיוחדת, האם עמוס או תורת־כוהנים, ישעיהו או עזרא, ד' אמות של הלכה או – הזוהר…
“צריכים אנו להבחין – הוא אומר במאמרו “היהודים והיהדות” (שם) – שלא הרי אלהי ישראל של דויד בן ישי כאלהי ישראל של עקיבא בן יוסף, ומאלהי ישראל של האחרון עד אלהי ישראל של משה בן מימון בודאי גם כן רב המרחק; ובהגיענו אחר־כך למשה בן מנחם ולנחמן קרוֹכמַל – עוד יגדל המרחק יותר ויותר. אבל במרכז החיים הישראליים הלאומיים עמד תמיד בעיני גדולי האומה הנקוּבים בשמותיהם ואף בעיני האומה עצמה, שקיבלה מהם השפּעה בלא שינוי ובלא תמוּרה – אותו הספר העתיק, יליד הגזע העברי הקדמוני…” והוא שוכח, כי יחד את הספר העתיק הזה הגיעו אלינו עוד ספרים רבים, שעמלו להתישב במקומו וגם התישבו. – –
ב: “חָרוּת וְחֵרוּת”
חברו של זלמן אפּשטיין ב“תורת חיים” הוא הסופר ישראל יוסף סירקיס; והוא גם הוא חציוֹ משורר וחציוֹ חושב, אבל מזלו גרם להיות נשאר כל הימים מחוּץ לחוּג הסופרים ופעולתם.
“ואראה ואבין, – הוא אומר בהקדמתו לספרו “מהוּת היהדות” – כי גופי התורה הן במקראות המצוות: לא תשׂנא! כי לא האהבה היא אבן פּינתה. האהבה היא זמורת זר, אשר ידי עושק נטע אותה בה בחזקה, בשפכו עליה אדרת נכר. גופי התורה הן: לא תשנא את אחיך בלבבך! לא תעמוד על דם רעך! וחי אחיך עמך – חייך קודמים! גוּפי התורה הם המקראות, שעליהם מעיד משה את השמים ואת הארץ, אשר אם יטו ויסורו מהם, יד הטבע תהיה בישראל לאבדו ולהשחיתו ולהשמידו: והן החיים והמות נתתי לפניך… ובחרת בחיים” (שם, IV ), – כמעט הוא חוזר על דברי ז. אפּשטיין. אך תחת אשר אפשטיין אינו מוַתר גם על התרבות הבאה אחרי המקרא, והוא עומד ואומר: “התלמוד גם הוא היה פּרוגרס בחיי ישראל, בהתלמוד תתרחב תורת משה ותתפּשט וכו'” (“בין ישראל לעמים”), קורא סירקיס ואומר: “רבותי! הריני רוצה לדבר על אלהות היהדות הטהורה, על אותה היהדות הטבעית, הנקיה והצרופה, כפי שהיתה בימי מחוקקה הגדול!” (שם, עמוד ח'). לו העיקר היהדות של משה, “היהדות המדינית החברתית בימי בריאתה”, ודעתו אינה נוחה מ“לוחות חדשים”, שהוא מכנה אותם “חטא העגל, ההולך ונמשך”… “היהדות קיבלה בכל דור ודור צורה חדשה, כי הכניסה אל תוכה דעות והשקפות של כל העמים, שישבו בתוכם; דעות, שהן רחוקות מן היהדות (הראשית) מרחק רב; ובהן יש דעות, שהן לגבי היהדות האמיתית – פּגול ותועבה!” (שם).
הוא דורש ואומר: “השקפות היהדות הן שונות ונבדלות בהבדל גמור מן ההשקפות של שאר העמים, כי על כן שונות תורותיה מכל עם, מפּארן ומשׂעיר!” “השקפת היהדות על טבע האדם ועל כוח האדם מתאמתת אל ההווה האמיתי וכו'”; וזאת התורה אשר לה: “האדם לא לבד שאינו מוכשר לבקש ארחות שמים, כי אם גם מן הנמנע שלא תהיינה בו נטיות טבעיות אך אל הרע וכו‘; לזאת הוא אינו יכול להיטהר בטהרת האידיאל וכו’, ונהפוך הוא, כי בעיניה, כל משאות־הנפש, אשר ישגב בהן, כל תשוקותיו הרוחניות, כאהבתו את היופי, הנשגב והמוסר, הן אך תולדה מיוחדת מטבע מזגו הרע וכו'”. – “וידוע תדע היהדות, כי תאוַת יצר לב האדם תשׁיאהו להידמות לעליון, כי גאוָתו הנבערה הבוטחת בשקר נסכיה תחשוב את מעלותיה לעליונות וכו'”. בקצרה, “זאת היא ההשקפה שיש להיהדות על האדם ועל יצר לבו הרע – שבכללו הוא גם חיפוּש המוסר וההתקדשות, והיא לא תניחהו ללכת באלה – היא שגרמה לתורתה לבקש לפלס דרכי האדם, להיותו חי על האדמה ולהאריך ימים עליה” (שם, עמוד ע').
ואם תאמרו, הרי יש מוסר, אז מבאר הוא לאמור: “מושג המוסר אין לו מציאות וישות כלל, הרפו ממנו ותאורנה עיניכם!” “לאשרנו, הוא אומר, אין ביהדוּת אותו המושג הריק, ואין לו הבנה בכל מה שמבינים וחושבים עכשיו במלה זו – המוסר! כי היהדות אמנם נוסדה רק על חוקי החיים, לומר, על טבע החיים, על הכוח העושה חיים ועל החוּקים של הכוח ההוא” (שם, עמוד כ"א).
ואם תאמרו, הרי יש דת, הוא עונה: “אין בהיהדות אותו המושג על הדת, שקיבל חשיבות גדולה בדתות אחרות, היהדוּת אינה דת, באותו המובן שיש לנו עתה בזה, כי רק האמונה בנצחיות האדם עשתה אותו המושג במובנו הרגיל עכשיו אצלנו וכו'”. “הדתיות שבהיהדות היא רק לשמור על האדם הפּרטי בחובותיו לעצמו ולחייו, שישמור את תפקידו – להאריך ימים על האדמה! כי כמו שנתנה לנו חוקים בדברים שבין איש לרעהו, כן חייבה את האדם, שישמור את נפשו. וחוקיה נוסדו גם בזה על הטבע, המציאות ועל כוחות החיים” (שם, עמוד ל"ו).
“חוּקי ההתפּתחוּת, יוסיף לאמור, הן מורים אותנו, כי הטבע (בתורה: הארץ) דואג מעצמו לתת בכל חי אברים או כשרונות חדשים, שיחיה בכל סביבה או תנאים, שהוא צריך להימצא בהם, וישראל עז, כי היתה לו תורה בלי אידיאלים – תורה בלא אידיאלים הוא דבר רם אצלו; וקין, שביקש אידיאלים ורצה כי ה' ישעה אליו, אותו קילל ה' – היה מן ההכרח, כי ידאג לו הטבע לברוא בו נטיות אל העבודה” (שם, עמוד מ"ז). והוּא אינו אומר כאלה בשרירות לבו, כי אם סולל לו דרך בפני עצמו בחיים ובמוסר, בערך החיים המוחשיים ובלתי־ערך המוסר, המעוות את הטבע.
אבל על אחת נתפּלא, הן היהדות, לפי חשבונו, “בנוּיה ונוסדה היא על המציאות וההויה הממשית” (עמוד מ"ח), “השקפות המדע עומדות לימין היהדות לתמכה ביסודותיהן” (שם, עמוד י'), “היהדוּת בעיקרה אינה אלה תורת הביולוגיה הטהורה”, והכל בה נשען על החיים, על חוקי החיים וכוחות החיים; לפי זה צריך היה עם היהודים להיות העם היותר חזק ואמיץ, ועל כל עם חי בארצו; לעם מיוחד בסגולת תורת חיים ועבודת החיים היתה צריכה להיות על כל פּנים איזו סביבה של חיים עצמיים ולא חיי עבדות ועבדות כל הימים…
“לא השבת, וגם לא האמונה באֵל אחד, הם הדברים המיוחדים רק להיהדות וכו', הוא מסיים ואומר, אפס היהדוּת של משה, של מחוקקנו, אשר לא קם כמוהו, היהדות המיוחדת והמוּבדלת ומופרשת רק בהשקפותיה, אשר לה לבדה על טבע יצר לב האדם ועל חוקי החיים!” (שם, עמוד מ"ח) – ממש כמו שאומר קרוֹכמַל הבן: לחכמינו ז"ל לא היתה דעת אלהים, כי אם דעת אלהים בארץ (“דעת אלהים”, עמוד ע"ט) – ועם חוקי חיים אלה שיסודתם בארץ, הלכנו גולה והיינו ללא־עם קיים ולבני־אדם בלי ארץ…
ג: תּוֹרַת “עֲבָדִים”
ועוד ספר אחד יצא לאור מאת הסופר הנ"ל בשם “מהוּת המוסר” (אודיסה תרס"ז, בדפוס ח.נ. ביאליק וש. בורישקין); וזה הספר עולה על כל מה שכתב, והוא חזיון מצוין בספרותנו. הספר אינו עשוי חוליות חוליות, כי אם בנוי הוא על היקף נפשי כללי וברוח יסודי אחד; חן בשפתו, יופי במשפּטיו, כמו מים חיים נובעות מחשבותיו, רק היהדות, עיוּני היהדוּת, אם הם גם תוצאה מוּכרחת משאר דבריו, הם אצלו לרוב רק פּרי ההגיון… במחשבותיו יעבור את הגבול ויעקור בנקל נטוע, ובבירורי היהדות הוא חוסם בעצמו לפניו את הגבול.
החדש בהרצאותיו אלה, שהוא כובש לו דרכים בחיים ובעולם אצלנו בלי יסודי המוסר; והוא עומד וקורא: “ואנכי, שהנני כופר במציאות המוּסר ובטוח, שיצר לב האדם רע מנעוריו, מאמין אנכי בכל זאת באדם, שאינו גרוע מן הכבשים המתפּשטות לרעות בשדה, ואין עין אחת מהן צרה בעין חברתה, ואם יש צורך במוסר רק בשביל זה, שאיש יתן לרעהו לחיות, אז אין בו צורך כלל והוּא מיוּתר לגמרי” (שם, עמוד מ').
לסירקיס המוסר אינו “מוסר העבדים”, כדברי אחד מחושבי זמננו, כי אם מוּסר האדונים, לא העבדים וחלוּשי הכוח, בני־אדם שלוקחים וחפצים הם לקחת, בראו את יסודי המוסר, להגן עליהם ועל חפצם, כי אם האדונים ראשי העם ועשירי העם, הם הם הפוסחים על ראשי הציבור, בראו גם צרכי הציבור… התפּשטות היכולת החָמרית תביא עמה גם התפּשטות הרוחניות. הוא אינו מתרגם לו את החזיון כצורתו, “שהזמן הפּנוּי הבא מעדיפת הרכוש ברא את המוסר”. “המוּסר בא לפי דעתו, ונברא מזה, שהאדונים עינו את עבדיהם בסבלותם וימררו את חייהם בעבודה קשה, אשר עבדו בהם בפרך, ומזה, שחשבו את העבדוּת לטמאת נפש, ותועבה היתה לנגוע בבשרם. כי בכוח הרוחני, ששאבו להם האדונים ברכוש גשמי ורוחני כזה, יש כוח יצירה גדול, שעשו את השאיפות המוסריות היותר רמות וקדושות” (עמוד קכ"ח).
“האפשרות ליצירת תורה מוסרית היתה – לפי הרצאתו – רק זה, שהיחיד הבדיל לו רכושו רק לעצמו וכו'” (שם, עמוד קי"ט); והוא אומר, ש“משה השקיף על הזכוּת שיש לאדם על רכושו, שהוא זוכה בו רק בכוח העבודה, שעבד להשיגו, ושאינו רשאי לקבל פּרי מרכושו בלי עמל ועבודה; במצוותיו השתדל לנַשל את האדם מרכושו, שלא יהא חושב, שהוא שלו” (עמוד קי"ח). לכאורה בזה מהערותיו של מיכאליס וסַלוַדר, אבל חידושו של סירקיס הוא בזה, כי הוא רואה כאן אך מעצור, ואת אשר חשבו אחרים לרעה, הוא חושב לטובה…
סירקיס מתאר לנו חזיון חי ועמוק מיחס האדונים לעבדים, שאלה האחרונים נמקו בעבודתם כל הדורות והללו התעשרו מהם בחומר וברוח כל אותם הדורות; והם, האחרונים, “כיון שהרגישו, שכל החַיִל הזה להם הוא, כבר נוסדו הרגשותיהם על כוח מוסר נעלה, גם השמים העידו על חָסנוֹ וזרוע תקפו” (שם, עמוד קכ"ב). ואחרי שיעמיד לנו אלה לעומת אלה, יעמיד זכויות העבדים, שהתעוררו וקראו לזכוּיותיהם הם, לעומת בוראי המוסר הרוחני, הוא קורא ואומר: “ויואילו נא מורי המוסר לשפוט: היכן הצדק – אם בכוח המוסר או בכוח העבודה?” “ויואילו נא גם לחשוב, הוא מוסיף, אם יש ביד תורת המוסר להורות לנו את היושר ואת הצדק העולמי? ואם – וזה העיקר אצלו – תורה היא, שחייב בה האדם למעשים ידועים, או הוא רק צורך נפשי?”
ופה יביע רעיון שיש בו חידושו, באָמרוֹ: "ומשה מחוקקנו נתן את תורתו לעם עבדים, ורצה שיהיו יודעים תמיד שעבדים הם, וציוה על זה שיזכרו שעבדים הם: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ולפיכך לא היתה תורתו יכולה להיות לתורה מוסרית, ותהי לתורת חוּקים וּמשפּטים, כי אין העבדים יוצרים את המוּסר ". “ומשום שמשה רצה, שישראל יהיה לעם עבדים, לכן ראה בחכמתו, שיש צורך מוחלט, שהרכוש לא יהיה לנחלה ולקנין מוחלט בידי היחיד, ובזה הציל את ישראל מן המוסריות…” (שם, עמוד קכ"ה). והלאה יאמר: “ודת משה, שהיתה דת לעם עבדים, לא היתה יכולה להתחלק לשתי דתות, ונהפוך הוא, אין אנו מוצאים בה מצוה, שתהיה נשנית בכל מקום בציוויים ואזהרות מוחלטים, כהמצוה של ‘משפט אחד יהיה לכם’ וכו', וכך היא הדת של עבדים, ולפיכך אין בה מוסריות”…
הנני אומר, זה החידוש בדבריו, ואכוון להטעמתו חוסר גידול המוסר בחוּג התורה, לפי צורת מחשבתו, – אבל בציוּן המהוּת העבדותית שבדת ישראל כבר נמצאו הרבה רשמים גם בספרוּת הקדומה, וביותר בדברי דון יצחק אברבנאל לברית ניצבים, וכה הוא אומר: “והיה זה ענין הברית וכוָנתו, שלא בחרבם ירשו ארץ ולא הורישה מאבותיהם, אבל שהשם יתברך נתנה להם לא במתנה, כי אם בתורת הלואה, כמו שכתוב: והארץ לא תימכר לצמיתוּת כי לי הארץ, ושיתחייבו לעבוד בה את אדוני הארץ וכו‘. והתבאר עם זה גם כן, שהאומה הזאת לפניו יתברך כעבדים נרצעים עד עולם, ושבניהם ובני בניהם הם כעבדים כנענים וכבושים, שלא יהיו חפשים בשום צד וכו’; ובערך הארץ הנבחרת, אשר לקחו מאתו יתברך וחייבו עצמם לשבת בה ולתת הביכורים והתרומה וכו‘, הם בהכרח כגרים וכתושבים עם אלהינו וכו’” (פּירוש התורה, הענוויא שנת ת“ע, דף ש”ד).
ובכן עבדים אנו בתור עם ביסודי התורה לעם; והשאלה מתעוררת: איזו ערובה וקישור עולמי יש, שיצווה במפגיע על העבדים להישאר עבדים, שישמעו בקול אֵל מושל תמידי ושלא יבקיעו אל החירות ולא יבקשו חירות עצמותם? גם סירקיס אומר: “ואותו הצורך המוּחלט, שיש לאדם בהרגישו כוחו ומהוּתו, גורם לפעמים מסיבות התחלפוּת הזמנים והשתנות תנאי החיים, שבני העבדים עומדים קמים ונצים עם בני אדוניהם ודורשים את יפּוּי כוחם ואת רכושם ואת אדמתם”.
“אילמלא חטאו ישראל לא ניתנו להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד”. סירקיס הוא קיצוני עוד יותר מהשומרונים, לו דיה רק תורת משה בעצמה, וגם בה רק החוּקים והמשפּטים ודיני החברה. – ואין הוא מעמיד בחשבונו את הנביאים, הכתובים, הספרים החיצונים וספרות התלמוד, ספרי ימי־הבינַיִם, הקבלה והחסידות; ואם כבר “הלוּחות החדשים” האלה לנו, הלא אין אנו עוד בני הישנים לבד, ואין אנו עוד בני־ישראל מקדם; ואיזו רשות עוד יש לנו להתיחשׂ על אלה הראשונים, שבדרכם לא נלך, לדבריו, וארחם לא ארחותינו?
“האהבה והאחוה הן המוניות – הוא אומר – והיופי הוא בלי כל אצילות ורוחניות” (שם, עמוד נ"ח). לו “גדול כוח האהבה מכוח היופי והשקטת רוחו של אדם הסוער וכו'”; ולפי “שהאנשים המוכשרים להרגיש את האהבה גם בבשרם ודמם ישנה בהם נטיה יותר חזקה מאשר אל היופי, והם הם מורי תורת המוסר” (שם), לכן “העברים הם העם, שמתכונות נפשו היה מסוגל ומוכשר מאד להרגיש, שכל מהותו וכוחו מתגלים גם בבשרו, במעיו ובקרביו, ולפיכך נועד להורות את תורת המוסר” (שם). ובכן או כי מזה סתירה לדבריו הקודמים, או כי העברים האלה, שנועדו להורות תורת המוסר, אינם עוד בני בנים לאלה, שכל כוחם ואונם בתורת חייהם היה נגד המוסר. – –
“ישראל, הוא אומר, העם שחוזיו ומשורריו הביעו את רוחם במלים כאלה: לבי ובשרי ירננו אל אל חי, צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי וכו' וכו'; ולפיכך היתה בהם נטיה יותר חזקה אל המוסר מאשר אל היופי” (שם). והשואל ישאל, האומנם באה להם הנטיה הזאת, לפי ציונו זה, למרות תורת משה? ועכשיו שכבר באה כגון דא, האם אָנוּ עוד שומרים תורת משה? ואיזה שובר יש לנו עוד על תורת משה, כי מחזיקים אנו בה.
“וכמו שהאדם – הוא אומר – כשהוא מרגיש את היופי הוא חדל־כוח להלביש במלים את כל מה שהוא מקיף במראה לבו וחזון־רוחו וכו‘, כן גם אנשים כקוהלת, המביטים בעולם מתוך שפופרת של ההבל, אין הם יכולים לבטא במלים את כל מה שהם יודעים ומבינים וכו’. קוהלת לא ידע, אם הוא מביע רעיונו במלים וכו', ומשה יודע בעצמו, שאין הוא איש דברים, כי הוא כבד־פּה וכבד־לשון, וצריך הוא לאהרן נביאו, שיהיה לו לפה” (שם, עמוד ס"א). והיוצא מזה: משה היה מבעלי היופי, לפיכך לא הרגיש את המוּסר; בני־ישראל היו בבחינת עבדים, לפיכך לא היה להם צורך במוסר, בדבר זה שוה משה הנותן לעמו המקבל. ולכאורה יש לחשוב להיפך, שהנותן הוא אחר ובעל אופי־נפש אחר מהמקבל; לכאורה יש לחשוב, שהרי כמו שהמוסר בא ממותרות הכיבוש והרגשת הכוח, גם היופי בא ממקור כזה. “על האיולת מכפּרת האהבה, הוא אומר, וגם היופי מחַפּה עליה; ולא עוד, אלא שהאהבה והיופי מרימים אותה למעלת מוסריות נשגבה” (עמוד ס"ב). ובכן הרחוקים אלה בטבע האדם, נעשו גם המה לסמוכים אצלו במוסר…
רואה הוא אותו סופר, ש“הצורך למוסר גדול הוא, אמנם, וחזק מאד”, והוא שואל שאלות אלה: “אם הצורך ההוא הוא גם צורך מוחלט ואין בידינו לשנותו? ואם הצורך המוסרי טוב הוא, ועושה יחס רצוי וטוב בין אדם לאדם? ואם משַנה הוא גם את טבע האדם בעצמו לטוב?” ותשובותיו הן: א) אין הצורך למוסר צורך מוחלט; ב) הוא עושה את היחס היותר רע בין אדם לרעהו; ג) ומשנה הוא מזג האדם לרע" (שם, עמוד קל"ה). והוא מבאר: “הצורך למוסר, שבא מן הצורך המוחלט, שיש באדם להרגיש בכוחו ומהותו, לא היה כל כך גדול וחזק בדורות הראשונים, כאשר התגדל והתחזק והגיע למעלתו היותר עליונה בדורות שלפנינו. תורת משה היא בכללה תורת חוקים ומשפּטים ותורת החיים, בה נמצאים חובות, שהחברה מכריחה את היחיד בכוח המשפּט לעשות אותם, ותורות, שהיחיד ההולך בהן ימצא חיים ואורך ימים; ומוסר בתור תורה המחייבת את היחיד לעשות אותה מחוב היוצא מנפשו־הוא אין לו זכר בה” (שם, עמוד קל"ו). ועוד הוא אומר: “היחס בדורות הראשונים בין האנשים, האידיאל שלהם היה השלום, ואת האידיאל הזה אנו רואים ביהדות הקדמוניה, כשהיתה בעצם טהרתה” (שם), כלומר, בשעה שלא התגדל והתחזק עוד המוסר והגיע למעלתו היותר עליונה. בקצרה, השלום הוא האידיאל של היהדות. “אם נתבונן, הוא אומר, בספר משלי – במרחק זמן מתורת משה – נראה, שאפילו התוכחות שבו הן כמי־השילוח ההולכים לאט, והן ביותר עצות טובות לאדם ותהילות להולכי־תום ואוהבי עבודה. ואם נַשוה אותו לספרי המוּסר שבימינו, או לשירי המשוררים ולסיפורי המסַפרים, המלאים נאצות וגידופים, נראה בנקל את הגשר, שבו עבר האדם מן האידיאל של השלום אל האידיאל של האהבה” (שם, עמוד קל"ז). ולהיכן שייכים, ישאל השואל, כל התוכחות והאיומים שבתורה? ואם אין הדברים האלה “כמי השילוח ההולכים לאט” כבר סותרים המה לדברי־תורה הקשים מאד נגד עושי הרע; ולא עוד, אם נראה את הגשר, שבו עבר האדם מן השלום אל האהבה, הלא יכול נוכל לבוא גם מן האהבה אל המוסר, והן המוּסר, לפי דבריו, סותר את השלום.
כן אנו במהלך מחשבותיו של סירקיס כמו במעגל־קסם. אין מוסר ויש מוסר. היהדות היא בת חירוּת וחָרוּת. אנו שומרי דת כעבדים וגם כבנים. ההתגלות התורית היתה בפעם אחת, ואנו מבאריה ומפרשיה וגם סותריה. – לנו חוקים נצחיים ועוברים. הנצח תלוי בנפש, והנפש היא בת־חלוֹף, אבל לרוחנו אין תמורה. – בין האלהות והטבע של סירקיס עומד האדם, והיהודי הוא האדם. אנו, רק אנו קרוּיים אדם, אם נדע את הדרך; וסירקיס יורה אותנו את הדרך, דרך שלא לפנים יוביל אותנו, כי אם לאחור, וזה לו לפנים…
ד: הַכֹּל בִּירֻשָּׁה
ועוד סופר אחד היה, שדרש מעין דברים אלה, והוא הסופר איש־יהוּדי, איש אשר מיום שחדל “המליץ” לצאת לאור נשכח מלבנו ולא נדע הימנו עוד. אחד־העם מצא את תורת החברה, ובנה על זה קיום ישראל ותורתו; זלמן אפּשטיין בחר לו ליסוד את השׂכלת המערב, רק ביקש ומצא, כי תורת ישראל היא היא בעיקרה השכלת המערב הטהורה; סירקיס הוא פילוסוף עיוּני ומשורר, הוא חשב והתבונן הרבה וראה, כי ההיהדות מַסכמת לשיטתו בטבע ובנפש ובמוסר; ואיש־יהודי הוא טבעי סתם, בּיוֹלוֹג, ובמשנת הבּיוֹלוֹגיה ותורת־החיים בחר ולמד והלך ויסד את היהדות על תורת החיים.
“הכל בירושה” – משפּט זה היה יסודו של איש־יהודי. “לו יפה כוח של הירושה מכוחו של האקלים” (“כוח הירושה”, “הירושה והחינוך”, עמוד ד'). " הדם הנוזל בעורקינו הוא הדם אשר החיה את אבותינו בעבדם אדמת הקודש, הוא הדם אשר נשפּך על הררי ציון תחת דגל ישראל, הדם הצועק אלינו מן האדמה, מכל כנפות הארץ, מימי חושך ואפלה, אשר עברו על אבותינו, ועתה צא ולמד מה גדול הוא כוח הירושה" (שם, עמוד ב').
“מקור כל תכוּנות הנפש וכשרונותיו ומידותיו של אדם, הוא אומר, חצוב וטבוע עמוק במוחו מיד הטבע, מתחילת בריאתו, ולא יד החינוך, במובנו הרגיל, תעשה זאת” (שם, שם). אבל אין אָנוּ יודעים אם המעלות שביהדות, כפי שיציין בספרו זה, ותרבות ישראל, לפי מובנו, מונחות בתכוּנות נפשנו הנעלות, ואם כן הלא תורת אל וחינוך אל לא הם עשו את הדברים אצלנו; או ידי היהדות ותורת היהדוּת הרימו את היהוּדים, ואם כן הלא יד החינוך באמצע… אם באמת דמנו, שבימי מלכותנו התערב עם דמי כל העמים שכנינו ונבלע בו הרבה מדמי שכנינו, הוא הדם היותר נקי ויש בו כל טוהר הגזע, זוהי שאלה שכבר ניסו להשיב עליה; איש־יהודי שכח, כנראה, כי דויד בא מרוּת המואביה ושכּל מלכי בית יהודה, שמהם יבוא הגואל המקוּוה, לקחו להם נשים נכריות. שמעיה ואבטליון גרים היו, אונקלוס גר היה וכו', וגם עקיבא בן יוסף בן גרים היה, והוא גם לקח לו, לפי אגדה אחת, את אשתו של טורנוס רופוס.
אמנם איש־יהודי היה יודע לתרץ ולומר: ומי יודע אם לא הגרים המעטים, אשר קיבלו ישראל, כיוצא מן הכלל, הם הם שמסרו את תכוּנותיהם על ידי אַטָבִיוּת לבני בניהם, והבנים ההם הם המתבוללים, אשר בקרבנו היום" (שם, עמוד י"ב). ואמנם על זה לא נדע מה להשיב… איש־יהודי לומד מאריכת ימינו על בריאותנו ועל רב הנחלה, אשר נפל בחלקנו; וזה לשיטתו, כי “אלה אשר לא יכלו נשוא פּגעי הזמן הם מתו ומקומם לקחו הגיבורים, אשר יכלו ללחום מלחמת קיומם” (“הרעב והאהבה”, שם, עמוד כ'); וגם זה צריך עיוּן, אם באמת החלשים הם שמתים והגיבורים הם שנשארים בחיים. בימי מלחמה וריב, אנשי הצבא – גיבורי העם – נופלים בחרב, והיושבים על המשמר נשארים. גיבורי ישראל נפלו בחומות ירושלים ובמלחמת ביתר, ואלה שנשארו אחריהם עוד לא הראו בזה את גבורתם 1…
“כל הרודף אחרי החיים, הוא אומר, החיים בורחים ממנו, וכל הבורח מן החיים, החיים רודפים אחריו” (שם); ולכאורה הרי עם ישראל רדף אחרי החיים ולא ביקש להיכחד. אבל לו, לאיש־יהודי, תוצאה אחרת בזה, והוא אמר: " העמים, אשר רדפו בכל כוחם אחרי החיים הם כּלוּ מן העולם, ואנחנו בני־ישראל, שברחנו מן החיים, חיים וקיימים אנחנו" (שם). נניח לו משפּטו והפכו זה, אבל על זאת נתמה, הן אנו ברחנו מן החיים, ולנו הלא היו חוּקי חיים ותורת חיים. “אנחנו נברח מן החיים המוחשיים וכו' ונאהב מאד את החיים הנצחיים” (שם). “אנחנו עם ישראל עם נודע בלאומים ובעל נסיון בכל מיני פורעניות שבעולם, לנו מחט בבשׂר החי אינה קשה כרימה למת, קשה לנו להיות אובדים ונקל לנו לשמוח בחיים” (“הרעב והאהבה”, שם, עמוד כ"ו). ולאלה הסתירות נאמין!
“התורה שבכתב, הוא אומר, היא התורה, אשר נתן לנו משה האיש וכו', התורה הזאת היא תורת אמת, תורת חיים. היא תתן לנו עצות טובות, איך נוכל לאכול ולשׂבּוֹע ולהאריך ימים” (שם); ואם מוצאים אתם בתורה שבעל־פּה מאמרים מוּסריים, האומרים כי יפים יסורים לישראל, ואתם רוצים לדון, שאם כן הלא תורה זו של חכמים אינה תורה של חיים ואהבת החיים בשלמוּת, אז הוא רואה בזה רק “השקפה ראשונה ושטחית”, כי בראשית “באמת גם תורתנו שבעל־פּה תורת חיים היא”, “ואין גבול בין תורת משה ובין התלמוד”; ובשנית “סתירת חכמים בנין, והאופּטימיות אשר בתורת משה והפּסימות אשר בתלמוד שתיהן עמדו לנו לחיות עד היום, והתורה שבכתב – זו התורה האופּטימות – והתורה שבעל־פה – זו הפּסימות – שתיהן תורה אחת הן, תורת חיים” (שם). אינו רואה את הבריח, המבריח אותם יחד, אם הם גם מחולקים ברב.
יש שהוא אומר, כי “היהדות יסודה בחוקי חיים ובתורת החיים”; והוא מוסיף: “לא על המצוות המעשיות לבדן יחיה היהודי, כי אם על כל דעות היהדות, היהדות איננה אך קיבוץ חוּקים טובים וצדיקים, כי אם שיטה שלמה בחיים” (“שכר מצוה”, שם, עמוד ל"ו). ויש שלא צריך לו לא הא ולא הא, לא דעות ולא מעשים; והוא אומר: שהיהדות אינה אמצעי להשיג על ידה אושר, כי אם תכלית : היא בעצמה אושר לישראל; היהדוּת אינה אמצעי לקבל פּרס, כי היהדוּת בעצמה היא היא הפּרס, והיהדוּת נותנת לנו לא רק אושר רוחני, כי אם גם אושר חָמרי" (שם).
“כל עיקרה של היהדוּת היא לחיות ולהשכיל”, “יהדות והשכלה שתים שהן אחת” (“זה לעומת זה”, שם, עמוד ל"ט). “משכילינו בדור העבר לחמו מלחמת ההשכלה בהיהדות, ולא ראו כי ההשכלה והיהדות שתי אחיות כתאמי סיאם הנן, אשר אם ימיתו את האחת תמות גם השניה”. והדברים האלה של איש־יהודי אז היו אחר־כך לבעל הספר “יהדות ואנושיות” לתורה שלמה…
על ידי התורה היה לנו הטבע למורשה ומנחלת אבות התחזקנו אנו הבנים. איש־יהודי לא שׂם את המעקשים למישור ולא הוצרך להוציא אותנו ממיצר למרחב, כי הן לפניו הכל מרחב והכל נכון. – אתם תמהים ושואלים על דברים, שעליהם יחרד הלב ויתפּוצץ; והוא עונה: הדם הוא הנפש! אתם שואלים בלב קשה; והוא אומר: למה זה אשאל ואלהי הטבע או הדם אתנו.
ה: רַב וְסוֹפֵר
חברו של איש־יהודי, אם גם ממקום אחר בא, הוא הרב הדתי רבי שמואל רבינוביץ, והוא גם סופר בישראל ופעולתו היתה זמן ידוע רבה על חלק רב מקהל הקוראים, קהל שלכאורה הן רחוקים מאתנו, אבל העיוּן יראה לנו, כי מה שנתן הוא להם ינתן עוד היום לנו, ושהתחומין יונקים אצלנו…
המו“ל כתבי הרב הנ”ל, ה. א. בַּלַשֶר, איש קוֹבנה, ציין אותו ספר בתור “ספר לדורות”; והרב הנ"ל, אם אמנם ילעג לאלה, אשר יבראו למו “יהדות צרופה”, “יהדות עיוּנית ומדעית ומאור שבתורה” (“הדת והלאומיות”, עמוד מ') לא חפץ בעיקר בכל מאמריו אלא ליסד לו יהדות צרופה כזו, על פּי חוּקי המדע והתורה, שבשניהם הוא מושל ובאו אצלו לאיזו הרכבה, אם גם הרכבה קשה… גם סגנונו ברוב המאמרים האלה הוא זה של סופר ולא זה של רב; הוא ידע וקרא את אחד־העם ונלחם בו, אם גם אחד־העם אינו רחוק כלל מדעותיו הוא…
“בימים האחרונים – אמר הרב הנ”ל בפתיחתו למאמרו “נצח ישראל” – אנו רגילים לשמוע מפּי אחינו שבמערב ומאנשים ידועים בארצנו שאלות מוזרות על דבר תעודת היהדוּת ותכליתה, תכנה ומהותה, ועם זה דאגה על דבר נצח ישראל וקיומו בעתיד. מה היא היהדוּת? – ישאלו אחינו אלה – מה תכליתה? על מה אנחנו סובלים בגולה? ועד מתי נאריך נפשותינו? מה יהיה גורלה בעתיד? האם בא קצה? האם תתם לגווֹע ועמה נתם גם אנחנו?" 2 (שם, עמוד ל"ט).
השאלה מענינת וחיה היא עד היום; והוא משיב: “לקיום היהדות אין לנו לדאוג, היהדוּת לא תמוּת, גם אם שבע תפּול, תקום ותתעודד ותחי לנצח וכו'”. “אבל – אבל יש לנו לדאוג לחלק גדול מנושאי דגלה, בנינו, עצמנו ובשרנו” (שם, עמוד מ"ד). ולכאורה קשה, אם כבר יש לנו לדאוג לחלק גדול, מדוע אין לנו לדאוג גם להשאר, והן חוּקי הטבע והתולדה מושלים פּה כשם. הבה גם נראה באיזה אופן הוא מכריע את האויב, כלומר, איך הוא רוצה להעמיד אותו החלק, שלו הוא דואג, במקום החלק הבריא, שלו אינו דואג…
“שלוש תקוּפות תעבורנה על האדם בימי חיי הבלו, הילדוּת, העמידה והזקנה, הוא אומר, ושלוש תקוּפות עברו גם על היהדות בימי חייה, ובכל אחת מהן נפגשה עם אויב חדש בדרך, אשר הכריח אותה לעמוד על נפשה, לחדש פּני המלחמה בעד קיומה” (שם, עמוד מ"א), “בעודנה באִבּה, בשחר טל ילדותה, התנגשה לראשונה עם עבודת־האלילים הנאלחה וכו'” (שם, עמוד מ"ב); “ובעוד היהדות נאבקת עם עבודת־האלילים המגושמה והפראית וכו', והנה מצפון נפתחה הרעה”, תרבוּת יוָן ורומא באו. ותקוּפת המלחמה הזאת מצד אחד וההשלמה ביניהם מצד אחר, לזו הוא קורא “תקוּפת העמידה”. “והתקופה השלישית” היא זו של זמננו.
“הנבואה המופתית, אחרי כלוֹתה את מלאכתה בימי המועד הראשון, ואחרי מלאה את תעודתה, ירדה מעל הבמה וכו', ותחתיה עלתה על במת החזיון הנבואה המוסרית וההגיונית” (שם, עמוד מ"ב). “מהשלום שבין התורה והפילוסופיה, בימי המועד השני, היתה נסיבּה, כי ממלכת האלילים נפלה כולה מבלי הוסיף קום” (שם, עמוד מ"ג). ולפרי של אותו המועד השלישי כפי הנראה עוד יש לחכות… “הענין אמנם קשה עתה מאד, כמעט יותר משתי התקוּפות, שקדמו לה למחלה מסוּכנה כזאת, מחלת הכפירה והשׂפק, הרפואה קשה עוד יותר מלמחלת ההזיה ואמונה טפלה בתקוּפת עבודת האלילים” (שם, עמוד מ"ח). מה לעשות? עם־הספר אנו, וננסה כוחנו בספר. “הספרות, כפילוסופיה הבהירה והמפיקה נוגה מימי רב סעדיה גאון עד ר' יוסף אלבּו והלאה, נסבה ותעט בגד לה בכמותה ובאיכותה”. נעשה לנו גם אנו ספר גדול. והרי רעיון “אוצר היהדות” של אחד־העם מלה במלה, בתור תרופה לימי הזקנה והשׂפק…
והוא הולך ומונה יסודות אותו הספר המקוּוה, ספר שיכיל צירופי יסודות היהדות החדשה בנוּיה על היסודות החדשים, שמחזקים את הישנים.
“הכל מודים, הוא אומר, שהנטיה אל הקצוות רעה ומגונה, וההולך באמצע הוא המשובח” (“התורה והחיים”, שם עמוד ס"ב), והרי לפנינו יסוד־המיצוּע, עיקרו הגדול של אחד־העם ואפּשטיין. ועוד “כאשר נשקיף מצד היחס אשר לנו אל המצוות וכמבואר בדברי חכמים (שאמרו: רחמנא ליבא בעי!) נמצא, כי המעשה נעלה על הכוָנה” (“נעשה ונשמע”, שם, עמוד ג'); והרי עוד הפּעם יסוד המעשה כתורת אחד־העם וגם סירקיס. “התורה הקדושה עם מצוותיה הרבות מקיפות את כל החיים והולכות אחוזי יד עם חוּקי הטבע” (“התורה והחיים”, שם, עמוד ס'); והרי דברי איש־יהודי…
אחד־העם מדבר על נצחון היסוד הבריא החי של הפּרושים נגד שתי הקצוות; ומעין זה היא גם תורתו של הרב הנ“ל. הוא אומר: “הצדוקים והקראים הקריבו עצמם אל המרכז יותר מדי; ההילניסטים והפילוסופים הסופרים הרחיקו עצמם יותר מדי, ושניהם הלכו בדרך עקלקלות, ורק הפּרושים והרבנים הלכו בדרך הממוצע”; ומוסיף לאמר: “רבים מהעם נחצו אז לשנים, אלה ביכרו את התורה על פּני החיים וישבעו לדגלה וינזרו מכל חמודות החיים וימיתו עצמם באהלה של תורה (האיסיים), ואלה ביכרו את החיים על פּני התורה וכו' (הצדוקים), אך האומה בכללה בעזרת חכמיה (כלומר, הפּרושים) מצאה לה תמיד את הדרך הנכון לצאת מן המלחמה ולהגיע את מחוז חפצה בשלום” (“נעשה ונשמע”, שם, עמוד ח', וראה “בשר ורוח” לאחד־העם). הרב הספרותי הזה מודה, “שאחרי שהתורה עם מצוותיה הרבות מקיפות את כל החיים ואוחזות הנה בעקב מעשי אדם ותעלומות מצעדי גבר, הרי טבע הדבר מחייב, כי בהשתנות החיים משתנות גם השאלות: איך ובמה להשוות את הדת והחיים לפי המקום והזמן” (שם); והוא מוצא, כי התלמוד, שלכאורה הוסיף סייגים על סייגים ומצוות על מצוות, הוּא הוּא שמצא אותה ההשוָאה, שבין התורה והחיים, מבלי לבכּר את האחד על פּני רעהו” (שם, וראה דברי אפּשטיין על־אודות התלמוד בספרו ח"א). אמנם הרב הזה מתפּלא, “איך בא הדבר, שאותו בן העם, אשר תורתו תצווה: ואהבת לרעך כמוך וכו‘, איך יוכל לשנוא את אחיהו ולבקש רעתו, ואיך האומר שלוש פּעמים בכל יום: ונפשי כעפר לכל תהיה, גם יכול לקרוא למהלומות בבית ה’, אם פגע אדם מעט בכבודו” (שם, עמוד ט'), והוא יודע להשיב: נצח ישראל לא ישַנה!
להרב הסופר הנ“ל ברור הדבר, כי לא “הספר השבית את הרגשת הלב, כי אם להיפך, הוא החזיק את כוח החיים שבלב, לבל יתם לגווֹע כולו וישמור את חומו, לבלי יתקרר בשלמוּת” (“דברי שלום ואמת”, שם, עמוד י"ט). לא אסוננו הוא שהננו עם־הספר, הוא קורא שם – והפּעם בניגוד “לתורה שבלב” של אחד־העם – כי אם אָשרנו הוא; לוּלא הספר, לוּ יהי גם במצב התאַבּנוּת – לא היינו כיום גם עם” (שם).
אבל גם הוא יודע להבדיל במושגים. הוא מבדיל בין עם־הספר, עם שהספר מושל עליו, ובין עם ספרותי, שהוא הוציא רק ספרים ותרבות, “היוָנים והרומאים היו בערכם עמים ספרותיים ולא ספריים, כלומר, להם לא היה אוֹטוֹריטט ספריי (ראשי יסודי דיברות המשפּט אצל הרומאים לא משלו כעשרת הדיברות הצוויים שלנו); אלה, כאשר נשבר זרוע עוזם ושבו ממנצחים להיות מנוּצחים, נגדעה גם קרן ספרותם, ועם זה גם עממותם וכו', בעוד שאנו חיים וספרינו חיים”.
"היתרון להעמים הספרותיים על עמים אחרים, הוא אומר ומבאר לנו את מהותו של ספר ישראל, זה הוא: כי תחת שהאחרונים נשכחו כמת מלב וישאירו אחריהם רק רשמים קצרים בהיסטוריה, רכשו להם הראשונים כר נרחב בתוכה, גם הם הנחילו לימוּדיהם ודעותיהם וכו' לדורות הבאים, אך לא לבניהם אחריהם, כי אם לעמי הנכר, אשר לא מקרבם יצאו, ורק ישראל סבא, עם הספר, הוא שהנחיל לבניו אחריו את ספרו ועם זה גם נצחיוּתו " (שם)…
בירור מפורש כזה בדבר מעמדו של ישראל לא מצינו במקום אחר, והא גם יסַמן לנו מהלך הדברים כמו שהם, כלומר, כמו שקרו ויאתיו; אבל במאורע זה, שבשעה שהנחילו העמים התרבותיים הגדולים את אוצר רוחם לאחרים ומסרו כל קנינם לאחרים ובעד הטבת אחרים, עמדנו אנו בשלנו והשארנו את ירושתנו לעצמנו, – לא זזה עוד ממקומה השאלה היסודית, אשר הביא על מנת להשיב עליה…
ו: “תּוֹרָה אַחַת”
רחוק מעט משני אלה הסופרים, וגם קרוב להם, הוא הסופר זאב יעבץ, סופר חושב ומשורר גם יחד, והוא מאלה ששאר־רוח להם. הוא מבקש לו תוכן תמידי בנתיבות היהדות, ועושה הוא זה מצרכי לבו ועל פי אמונת לבו.
על מאמר אחד, הנושא עליו את השם “אחדות”, אדין. הוא בא באותו מאמר לכלל הידוע: עם ישראל הוא גוי אחד, עובד לאלהים אחד ותורתו היא אחת.
“נקבילה נא אל עמנו הגולה, הוא אומר, את העם האספּמי, היושב על אדמתו והמתחזק ביותר להשתמר באחדותו לכל דבר שברוח, התמצא ידו לקיים את האחדות? והיא מעולם לא היתה ולא נבראה, כי ככל אשר מולדתו ושפתו ערב־רב הן של חיי הקֶלטים, הרומנים, הוֶסטגוֹתים והערבים, כן גם תרבוּתם היא תערובת פּרי רוח עמים רחוקים, אשר לא תהיה לאגודה אחת וכו‘. גורל זה הוא גורל תרבות כל העמים; על כן נראה את ספרותם, שהיא כלי מבטאה ודמות דיוקנה של התרבות, כעין שכבת שׂדרות על שׂדרות, משטיחין על גבי משטיחין וכו’. סוף־דבר: ככל אשר הריבוי נוהג בתולדות העמים בדורותיהם הראשונים, ריבוי של “זה אצל זה”, כן נוהג בספרותם בכל דורותיה ריבוי של זה אחרי זה”. – לא כך המידה בתורתנו אנו. “הנה תחילת תחילתה היא דעת ה' ותורת החסד, אשר נגלתה לאבות ולא העלתה על ספר. ראשית תולדתה מעשה קצוב ומסוים, נכתבה באצבע אלהים על שני לוּחות האבנים ביד משה בהר סיני ושאריתה בחמשת חומשי התורה, בהיות ישראל במדבר. ברוח תורת ה' זאת ובתוך מְצָרֵי גבוּלותיה, ולא מחוץ לה, ניבאו כל הנביאים וידברו כל משוררי הקודש וסופרי הקודש וכו'”. לסופר הזה ברור הדבר, שכל תרבותנו “מרועה אחד ניתנה” ושאחדות גמורה שׂוררת בין הימים הטבעיים בימי שפוט השופטים, קודם מתן תורה, ובין אותם הימים שאחר מתן התורה, בימי יאשיהו ועזרא. לוֹ אין ספק, שאחדות כזאת שׂוררת בין תורת הנביאים ובין “תורת כוהנים”. “כללים לימדהו הקדוש־ברוך־הוא למשה”. הוא מביא את מאמרם זה והוא מסיים: והכללים האלה, אשר משה רבינו היה כונסם, החלו עזרא וסיעתו להוציאם פרטים" (שם). הפּרט “לא ימותו בנים על אבות” אינו אלא פירוט אותו הכלל של “פּוקד עוון אבות על בנים”. מסכות זבחים ומנחות הן דברים הנלמדים מענין “למה לי רוב זבחיכם”. “אֵל רחום וחנון” ו“אֵל קנא ונוקם” אינם עומדים לדעתו “זה אצל זה” או “זה אחרי זה”, כי אם הם אחד מוחלט, יחיד ומיוחד בכל הזמנים ובכל מועדי ישראל ותורתו ופרי רוחו.
יעבץ בתור סופר תורני מביא לו לראיה את מאמרם: “ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להן לישראל ולא פיחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה”; ושכח את הדברים ש“אמרם משה ובאו זקנים וביטלום”.
איוב וספקותיו אינם מבטלים בעיניו את דברי משה וודאותיו, דברי קוהלת אינם מבטלים את שאר משלי המוּסר של שלמה, ועזרא, שאמר “לא לכם ולנו לבנות!” אינו מבטל את דברי ישעיהו: “כי ביתי בית־תפילה יקָרא לכל העמים!” ולהלן, בדרכי תורת ישראל: מי שאומר “מצוָה לבצוע” אינו מבטל את מי שאומר “אסור לבצוע”, “יקוב הדין את ההר”; יונתן בן עמרם, שאמר “פּרנסני ככלב וכעורב”, לא בטל את דברי רבי “עם הארץ לא יכּנס!” הזוהר לא ביטל את דברי התלמוד, והחסידות לא ביטלה את דברי הגר"א…
“על פּי הדברים האלה – הוא מוסיף לאמור – היתה תורה אחת ומשפּט אחד לכל העם מקצה, וחירות כל איש מן העבדות הנחרפת היתה דבר מוכרע מתוכו, ולביכּוּר שבט על פּני שבט ומשפּחה על פּני משפּחה במשפּט אזרח לא היה בתוכה מקום ותקומה לעולם”. השתוו בראשית מוצאי העברים ישמעאל ליצחק ועשׂיו ליעקב; לא היתה אצלנו תקומה לעולם לביכּוּר שבט יוסף, אפרים ויהודה, לביכּוּר הלויים והכוהנים, לביכּוּר בני הגולה על השומרונים, הפּרושים על הצדוקים, הרבנים על הקראים והחברים על פּני עמי־הארץ… ואולי גם טועים אנו, אם נחשוב, שזכו מיוחסינו ל“השוק והאליה”, ה“תרומות ומעשרות” וכל נתח טוב. – אנחנו, בעלי האחדות, לא לקחנו בפרקי תורתנו ותרבותנו אף מה מאשור ומבבל, מפּרס, מיוָן ורומא ומעמי ערב ומהשכלת ספרד וגומר, והכל בשביל זה, ש“תהא לנו תורה שלמה, לא בתור שכבת שׂדרות על שׂדרות ומשטיחין על גבי משטיחין”. הסופר יעבץ, שבודאי לבו רד עם אל, רוצה בזה, שכשם ש“כל רבבות ישראל, אחרי עבור על מולדתם ד' אלפים שנה, בני בשר הם לאביהם האחד הראשון – וחס וחלילה לתערובות שבטי הכנענים וכל יושבי הארץ בנו – ואיש איש מהם ימצא באחיו, הרחוק ממנו מקצה השמים ועד קצה השמים, קורטוב מדמו, כן ימצא כל חוזה וכל חוקר בישראל במחזהו של חברו, הנראה שונה ממנו מן הקצה אל הקצה – רוח מרוחו וצביון מצביונו; והפּרט המתדמה הזה הוא אחד מהשׂרטוטים המובהקים בקלסתר פּניה של התורה העתיקה, שניתנה למשה מסיני, שהיא השורש האחד הקיים והקבוע, המפרה והמצמיח והמשקה וכו'”. ולו ברור הדבר, שהפּה שאמר “לא תחיה כל נשמה!”, הוא גם ציוה לרחם על העץ ועל פּריו. ליעבץ התולדתי ברור, כי במקרא הנורא: “כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת” – והכי לא בחייבי־מיתות עסקינן, כאשר רצו לתרגם את זה, אחרי שכבר התעורר מוסר אחר בלב האדם, – כי במקרא הזה כבר היה מונח הכוח הפּורה של “רחמי שדי” על היקום.
“אחד מראשי הסימנים המובהקים לעמנו, אומר הסופר הנ”ל, המבדילים אותנו מכל העמים והמיחדים אותנו לעצמו, הוא טבע האחדות". ואנו שואלים: אימתי היה הדבר הגדול הזה? ומתי? מתי לא היה אצלנו ריב משפּחות, מלחמת המחשבות והשינוי הגמור בין הדעות וערכי החיים השונים, שעדיין המה שׂוררים בנו ועשו פּלגות בנו. התורני יעבץ מראה על החזיון הזה באצבע בעליצות נפש, “שאנו רואים באומתנו החיה שומרת את התפקיד הזה, כי את הנכסף אליה אספה אל תוכה ותהפוך אותו לבשר מבשרה ועיבּרה את צורתו, כגון בית מלכי הדייב, הכוזרים והשבט החִמיָרִי משבטי ערב, ואת המסוכן לה, כגון הכותים, לא נתנה להבקיע אליה מעולם, והדפה מקרבה את כל הנגעל ממנה, הלא הם ההמונים הרבים של בני אפרים, הקראים, השבתאים והפרנקים, מבלי פרוץ פּרץ בגופה”. ולו ברוּר הדבר ונכון, כי כל אלה הכוחות, שנדחו מאתנו בשתי ידים, היו באמת נגעלים, ובלי חיים פּוריים ושלא היה בנפשם גם דבר מה, שאין אתנו היום, או שנלקח מאתנו בלכתם.
וכמדומה, שהיו ימים שהיהדות האחדותית ביקשה להוציא גם את הרמב"ם וסיעתו ככוח נגעל ומזיק; היו ימים שהרבנות החרימה את החסידות; ועוד ידה נטויה בסתר ובגילוי פּנים למעשים כאלה גם היום.
“עצם האחדות הנעלמת יוצרת לה את הגוּף הנראה, בהוסיפה עליו את הראוי לקיומו ובגרעה ממנו את המזיק לקיומו”, הוא אומר. אבל מי הוא המזיק ומי הוא הניזק; ולמי הצדקה במהלך תרבות ישראל ותגרות הכוחות, לדוחים או לנידחים, זאת היא חידת תולדתנו – ופתרון אין.
משני עברים: מאמר שלישי
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: אוֹיֵב וְאוֹהֵב
“רואה אנכי זה כבר, שלא מן המינים סכנה נשקפת לנו, כי אם מן המאמינים, לא מן האויבים, כי אם מן האוהבים; וזה כבר נלאיתי נשוא את הריקוּת הנוראה הסובבת אותנו מכל צד, את העדר־הדעת והכשרון וכו‘, שגרמו לנו אוהבינו המרוּבים, במלאותם כל חללו של עולמנו רק דבר אחד, דבור על אופן אחד וכו’ – עד שנתבלבלו המחשבות ונפגמה ההרגשה הדקה והכשרונות מתדלדלים והולכים וכו‘. ועל כן יש אשר במסתרים צמאה נפשי לאויב כביר כוח וכו’, אויב אשר לו לב להבין ולכבד גם אנשי ריבו, אשר יצא כנגדנו לא בקלוּת־ראש, לעפר בעפר ולסקל באבנים מנופצות, למען הרעימנו… אף לא בבכי ובתחנונים יבוא, לבקשנו ברחמים, שנעסוק בסתירה תחת בנין, כדי לעשות לו נחת רוח, – כי אם בשלוה של גבורה ובדעה צלולה ומיושבת, בטוח בעוצם ידו, ילפת עמודי התווך, אשר בניננו נכון עליהם, וכוחו יגדל להניעם הנה והנה לחרדת כל המחנה מסביב. ואז אולי נפקח עינינו ונראה את אשר עשתה לנו ההתלהבות המטורפת; ואז גם נבין, כי עצה וגבורה למלחמה, ולא ברעש ומהומה יבּנה עם” (אחד־העם במכתבו אל עורך “הדור”, גליון א', אודיסה, חשון תרס"א).
ובא ש“י איש הורויץ ואמר להיות אויב כזה, והוא אמנם לא חדש הוא לנו, עוד לפני ימים כתב מאמר גדול ב”המליץ“: “סם חיים וסם מוות “, מאמר שכבר היו אז איזה ניצנים מהשאלות, אשר שאל אותן אחר כך, והרעיש אז את הלבבות. אחר זה נעשה תורני והחל לכתוב על דבר ה”אישוּת” בתלמוד בהרבה פּנים. הוא כתב חלק מספר בשם “העבריה והיהודיה”; יחד עם זה נתן לבו ליהודה הלוי, לרנ”ק ולהֶס, והיה הראשון, אשר החל לתרגם את הספר “רומא וירושלים” עברית. הירחון “בית העקד”, אשר אמר ליסד, נאסף תיכף. – נשתתק אותו סופר ונשכח מאתנו, עדי שובו שנית. ובדבר רב הערך שב, במאמר “לשאלת קיום היהדות” (הגיונות והרהורים).
“לאן? – עמד וקרא – סימן־שאלה נורא ואיום התיצב על דרך חיינו: היש תקוה לישראל? מה קצנו, כי נאריך נפשנו? על מה ולשם מה אנחנו סובלים?”
“באמת – קרא – כמה שיתהפכו נאורינו בתחבולותיהם וישלו את נפשם, כי מאמינים הם בתקפו ועוזו של רגש הקיום הלאומי הטבעי, הנה סוף־סוף אי אפשר להם, שלא לבקש סיבה ומטרה לאותו רגש, כדי להצדיק נפשם על המשיכם גם לעתיד את אסוננו הלאומי וכו' – אבל יש רגעים, שבהם תבכה נפשו של אחינו הנאור במסתרים, באין רואה ואין שומע, רוחו יהמה ולבו יתחמץ, והוא שואל את נפשו: מה תהי אחרית כל אלה? ומתי קץ הפלאות? ואם יש אחרית ותקוה?”
אומרים לו: הרי “אחדות האל” ו“ההשקפה המוסרית”; אומרים: הרי בני־ישראל מצוינים הם במידות טובות, בטהרת המשפּחה, בחסד וברחמים (ביישנים, רחמנים וגומלי־חסדים); והוא קורא: “הוי כמה פּעמים כבר שמענו תהילות ותשבחות אלה מפּי הסניגורים המושבעים של עמנו, עד שיצאו מאַפּנוּ והיו לנו לזרא!”
“מתי? מתי – הוא שואל – מתי היו כדברים האלה” לנו? ו“אם בתקוּפת כתבי־הקודש היו חיי העברים מתאימים יותר לרוח האדם הקדמון וכו', הנה בתקוּפת ימי־הבינַיִם כבר גורש מן החיים והיה לגל של עצמות יבשות, בלי לחלוחית של חיים ורגש ושירה – ולא־עם זה הוא יהיה לנו למופת?” – “לא פרי רוחו המקורי – הוסיף לאמור – אנו רואים בכל התקופה החשכה ההיא, אלא פרי רוח נדכא ונענה, לעת צרה אח יוָלד, גם עדרי צאן, כשמרגישים אסון כללי, איש אל אחיו ידובקו”…
ומבין השורות האלה דיבר אלינו אדם, שיאוש עַמוֹ רב אתו ודברים אתו. הפּירורים המדעיים לא עשו כלום. לא פתגמי היינה ושלמה מימון, לא הערות מחיבורי לסַל וגייגר, לא דברים מפ. מירטוב: “כתבים היסטוריים”, ואפילו תימא נדונים עם רבי יהודה הלוי, אחד העם ועם “מה שהביע גם קלוזנר בזהירות יתירה”… עשו עלינו רושם, כי אם הלב המרגיש. “מי יודע, אם בכלל יש לנו לפרנס את עמנו בדברי רוח, ברעיונות נאצלים ומופשטים, בה בשעה שנפשו נופחת מרעה ויגון”…
ועוד מאמר אחד כתב אחר־כך הסופר הזה בשם “שתי דרכים”, שבו הוא מדבר קשה נגד החצאים אצלנו, ועם זה נחשבים הם לשלמים וניתנים לעם בתור דברים שלמים… הוא מבין את ערך “הציוניות”, מבין את שלטון הלב, שהונח ליסוד השאיפה ליצירת מרכז רוחני, מקלט בטוח לרוח ישראל; והוא מבין גם את דרכי ה“התבוללות”. “הוי אחי, הוא אומר, הגיעה השעה להתיר את המנוּדים! לא לעג של בוז צריכה שאיפה זו לעורר בקרב הלאומיים, אלא רגש של השתתפוּת מרובה בצערה של זו, כי אחים אנו כולנו לצרה. גם ההתבוללות לא מתוך הרקק נבראה, באיזה ערב־שבת בין השמשות, גם היא, כציוניות, מוצאה מתוך צרת־היהודים והיהדות”. והוא משוה זו לזו ואומר: “גיבורים היו הציונים הראשונים, קודם שהציוניוּת נעשתה להם ‘עסק’ וכו', וגיבורים היו גם הראשונים מנושאי דגלו של רעיון ההתבוללות. אלה היו מסוללי מסילות באמת! כמה איניציאטיבה נמרצה וכמה כוח ואומץ־לב היה צריך לאלה, כדי לעשות בנפשם את הניתוח הדרוש, לצאת ממעגל־הקסם של המוסכם והמקובל ולבחור דרכים חדשות להם ולעמם! אלה היו יחידי־סגולה, שלא רצו, שלא יכלו לרדת מן ההר את העם, לשכון עמו בתוך טומאתו, בתוך אמיתותיו הפּעוטות, בתוך השקפותיו המורגלות והמוסכמות; הם רצו להעלות את העם אליהם, אם ישמע ואם יחדל, בחרף־נפש פרשו מן הציבור, עברו את התחום וגם שחו נגד הזרם…”
איך בא הסופר הזה, שהשיב להאומרים, כי הן “עם ישראל אי אפשר לחדול; ואם טובי האומה יעזבוהו, מה יהי גורל כל אלה שישארו?” דברים קשים ובוטים: “אבל הלא כל המשכילים, בחירי האומה, היו נוהגים מאז מעולם להיות הראשונים לכל מעשה חדש וכו'” (“לשאלת קיום היהדות”) – איך בא משלילה זו אל החיוב ולידי אמוּנה חדשה 1 בדברים שלא האמין ולא ביקש להאמין? – פּשר אין!
פּשר אין, איך הסופר הזה, שכתב ואמר: “היהדות בגלוּת, כשאבד לה בסיס קיומה, באין לה אחיזה בקרקע ובמוסדות־מדינה מיוחדים, התרכזה אלפי שנים באמונה ובדת ונתקיימה על ידי זה קיום וכו‘, גם אלה היו סוּרוֹגטים – ארץ מולדת מטוּלטלת וכו’, מגדלים בנויים על חול 2 אבל על כל פּנים המאמינים – וכאלה היו אז כל בני האומה – היה להם בסיס; ואולם עתה, כשאין היהדות מתרכזת עוד באמונה וכו', עתה איזה מרכז נשאר עוד ליהודים בגלות? אם אבותינו עשו סייג לסייג וגזירה לגזירה, נבוא אנחנו ונעשה סוּרוֹגט לסוּרוֹגט?” (“שתי דרכים”) – איך הוא בא לעשות גם הוא לעצמו אותו “סוּרוֹגט לסוּרוֹגט”… פּשר אין לראות, איך אדם שידע להוכיח קשה את כל בעלי ה“קוּלטוּרה” שלנו וקרא: “הגידו נא באמרים ברורים ואַל נא תסתתרו בערפל של מליצות יפות: באיזו קוּלטוּרה הכתוּב מדבר וכו‘? האם אל הדברים הגלותיים יעגנו בנינו וכו’. ובכן מה הבטחון הזה, אשר בטחתם להקים בית נאמן ליהדות בגלוּת? איה הבסיס? ואיה הטיח? מי ומי יקים יעקב?” (שם), יקום מניה וביה ליסד "מוסד לאוּמי קוּלטוּרי לכל בני ישראל (!), מוסד שישתדל להמציא לעבודתנו הקוּלטוּרית, שהיתה בתקוּפה האחרונה רק בת־השעה וילידת המקרים וכו‘, אחיזה שרשית וכו’" 3, פּותר אין לזה, שמי שקרא: “כלוּם יש לנו לבכות על חורבן היהדוּת הדתית, שבאמת גם אותה כבר אכלנו בשני חורבנות וכו‘? עתה יש לנו חיקוּיים חלושים לחוקי דת וכו’, ספיחי הגלוּת וכו', והאם על אלה נבכה על שלא ישובו עוד? מי מאתנו מוצא חפץ בשמירות חוקי־הדת האלה?” (“לשאלת קיום היהדות”), עמד בברכים כושלות לפני “שופטים דתיים” (?) בעיר לבוב, מקום התוַכּח שם, לפי האגדה הידועה, הבעש“ט את יעקב פרנק ויַטעים גלוי לאמור, כי זהיר הוא מאד בכל מצוַת־חכמים ומגדל הוא את בניו כ”ירא־שמים" גמור לתורה ולתעודה. – – –
כי דיבר הסופר ש"י הורויץ, ולא “העורך” או המיסד את המוסד הקוּלטוּרי או העומד לפני שופטיו, דברים כלבו, הם גם נכנסו אל הלב והעירו אז את הלבבות זמן־מה. אבל כי קם אחר זה לבאר ברוח מדעי דברים במהות היהדות ותרבוּת ישראל ולנתח איזה דברים לפי בירורים מדעיים, אז הרבה יש להשיב עליו. – אנו מכבדים את הרצון ואת החפץ לעמול בערכי החיים אצלנו, לא “לשם ידיעה מוחשית” בלבד, רק מפּני שהחיים האלה, כלומר, ידיעת החיים האלה ומהותם, היו למסגרת חיינו אנו ומהם גורלנו יצא, אם לחסד, אם לשבט… אבל כל זה לא יתיר לנו לומר דברים, שרחוקים הם מראיה בהירה, ומדעת את צירופי הדרכים השונים, אם גם לא נלך בהם.
אם יאמר הסופר הנ"ל במאמרו “ר' יהודה הלוי” (“העתיד” ספר ראשון, עמודים מ“ז–צ”ט) על היהדות והאמונה, “כי על צד האמת אין יהדות אלא אמונת היהודים, לא אמונה במובנה הדוגמתי־התיאולוגי, שיש לה עיקרים קבוּעים ומכריחים, ולא יהודים של הגלות, שנשמתם קרועה ופצועה ומסורסת וכו‘, אלא אמונה במובנה העברי המקורי: בטחון הלב ונטיותיו, ויהודים, כלומר, יהוּדים שנולדו ונתגדלו בארץ יהודה, בשעה שהיתה נשמתנו הלאוּמית יונקת ממקורה ושרשה וחיינו מסוּדרים על פי תכוּנת נפשנו אנו, בלי לחץ וּכפיה מבחוּץ, לא מצד מואב ואשור ולא מצד הגלוּת, לא מצד תיאולוגיה שיטתית ולא מצד תורה חתוכה ניתנה לנו והזיה גיטואית, – אמונת היהוּדים היא איפוא כלל כל נטיותיו של הלב העברי ואפני התיחסותו להעולם ולהאדם ולכל גלוייהם וכו’, כך היה מתחילה וכך היה צריך להיות גם להלן” (שם, עמוד נ"ב), אז אנו מבינים דבריו, על כל פּנים במה שצריך להיות. “וכי לא כך היה היה מתחילה”, וכי גם בשבתנו על אדמתנו אנו, היה הרבה “לחץ וכפיה” מבחוץ, לא היה בטחון הלב ולא היו חיינו “מסודרים על פי תכוּנת נפשנו אנו”, זה יגידו לנו ספרי הקודש שלנו וכל הפּליטה, אשר בם נוכל לדעת את חיינו אז מראש, כי לא היו ישרים כלל… תחת זה חסר לדבריו עיון חזיוני, אם כה יאמר: “אין ספק, שאילו היתה אומתנו מאריכה ימים על אדמתה, כי אז היו מוציאים מכלל כתבי־הקודש כמעט את כל ספר שופטים, – זולתי שירת דבורה הנערצה – לפי שהוא מיתולוגי כולו, ומספר מלכים את כל האגדות התמוהות על אליהו ואלישע וכו‘. אבל תחת זה היינו זוכים, שביחד עם התורות והנבואות והפּיוטים ופילוסופית החיים של איוב וקוהלת, היו לנו כתבי־הקודש גם על מעשה־בראשית ומעשה־מרכבה וכו’. לפי שרוח ההשתלמות, שהספּיק לעבור בתקופה ההיסטורית הראשונה של עם ישראל מן המיתוס אל האמונה באלהים חיים, היה כובש לו בלי ספק ברבות הימים דרך גם הלאה והיה בא אל קצה גבול ההשתלמות האנושית המדעית, אל המוניסמוס המוסרי הרוחני וכו‘, באופן זה היה נכנס הספר ‘מורה נבוכים’, או אחר כיוצא בו, בחלקו הפילוסופי הדתי, לא בתור מפתח ובאור לכתבי־הקודש, אלא לתור כתבי־הקודש עצמם ונקדש בקדושת ההסכם הכללי, כמו שאירע לספר קוהלת ואיוב וכו’; ותחת סיפורי הבדים על ה’טוחן העיור וזוגתו' ועל ה’אלמנה הצרפתית' ועל ה’שונמית הלז' היו לנו באמת מחקרים מדעיים ופילוסופיים דתיים בהרצאה הגיונית, ובודאי היה התוך מרויח על ידי החילופין הללו. כי עד כמה שלא תהי המיתולוגיה העברית חביבה עלינו בתור עֵדה קדומה, שהיינו גם אנו לפנים אנשים טבעיים ופשוּטים ותמימים, מבלי שהיתה קופה של ספרי פלפוּל ודקדוּקי מצוות תלוּיה מאחרינו, הלא על כל פּנים יש יותר חומר למחשבות מוסריות פּוריות ולהתבוננות מדעית פּוריה בספרים כספר ‘מורה נבוכים’ מאשר בסיפוּרים המיתולוגיים שזכרנו”.
ובכן עולים דקדוּקי ההגיון המופשט ודברים מענים את השׂכל עד כדי ליגעו על אלה הדברים המדברים ללב האדם ומורים את האדם דרכו וארחות חייו. הסירו מהתנ"ך את סיפורי־הבדים על דבר איש הפּלאות וגואל האדם, שיביא פדות לעם ואדם, והביאו שמה את העיונים הקשים על דבר “צלם ודמות” ועל דבר המלאכים שאין להם גופות. מה לנו עוד כד הקמח, כי לא כלתה, וצפחת השמן, אשר לא יחסר, כדבר ה', אשר דיבר ביד אליהו, אם כבר יש לנו “עשרים וחמש הקדמות במופת, שאין בו ספק, שהביא אותם אריסטו על מציאות הבורא, כי אין גוף ולא כוח בגוף”…
“אבל מכיון שגלינו מארצנו, יוסיף לאמור, ונעשה חיתום לכתבי־הקודש ולהתגלות השכינה בישראל ולשכלולו של הרוחני הלאומי במקום גידולו ושרשו, הרי כל מה שבאו והכניסו אחר כך לאוצרה הרוחני של אומתנו, הרי הוא כאילו בא מעולם זר, מעולם אחר, ולא כמו השלמה והמשך טבעי מבפנים”. – ועיניו לא תראינה, כי כל המאֵרה שבחיינו הרוחניים, הוא, שהכל אצלנו נכנס עד זמן ידוע במדור אחד ושהניגוּדים העצומים והסתירות התהומיות בין דבר לדבר ובין ערך לערך נראים כמו השלמה והמשך טבעי לקודם… דברי עמוס והושע, ישעיהו וירמיהו נראים כהמשך מספר תורת כוהנים וחומש הפּקודים; ספר דברי־הימים יחשב לחלק נוסף על ספר מלכים ושופטים, איוב ימָנה בין ספרי משה, וקוהלת נושא עליו שמו של מחבּר שיר השירים… הכל הוא אצלנו דבר אחד, אם דברי רבי חנינא בן דוסא, אם דברי רבי ישמעאל הם, אם דברי רבי יוחנן או דבר מאבא אומנא… אם דברי רבי יהודה החסיד או בעל ספר “שאגת אריה”. – אין פּרץ ואין צוָחה. כוח המבדיל בתרבות ובחיים ובכל דבר רוח, ושהוא לבדו פּורה ומביא ברכה לעם ואדם, נחלש בקרבנו עד תומו… וזה לא די לסופר דנן, הוא חפץ לעקרו גם למפרע, הוא חפץ גם זה, שלא נבדיל בין דברי הרמב"ם לאיוב, בין דברי הנחות עיוניות, מושכלות והגיונות ובין דברי ה', אשר בדממה או בסערה אלינו ידבר…
“אם אין באומתנו מקום אלא לבינונים ולננסים, יאמר, להמון תורנים ובעלי־הבתים, שחוג הכרתם טפח, שחוג הרגשתם זרת, שהלאה מסבל ירושתם אינם מכירים וכו', אזי עלינו להודות בכאב עמוק, כי אכן חציר העם!” ואמנם כן: אכן חציר העם…
ב: עַל גְּדוֹת הַתְּהוֹם
שני מאמרים תולדתיים או מעין תולדתיים כתב אותו סופר במאספו “העתיד”, בהרחבה ובויכוּחי דברים. המאמר הראשון כולל מחשבות על דבר “החסידות וההשכלה” והמאמר השני מחשבות על דבר “רבי יהודה הלוי”. הנני אומר מעין מאמרים תולדתיים, כי מעיני המעיין לא יעלם, כי לא נושאי הענינים היו לסופר הלז עיקר כאן, כי אם קישורי הרעיונות והמחשבות, ואם תמצאו לומר – גם ביטוי הרגשות שונות.
לא חושב גרידא, מבקר ומנתח מחזות־החיים פּה לפנינו, כי אם גם מעין פּייטן לפי דרכו. בן־אדם נעשה פּייטן משהו על ידי דוחק הרוח והתרגשות הלב… הרי הרחב הדיבור ושטף הדיבור. תיאור גורר תיאור ותמוּנה תמוּנה. אנו באים בדבריו מענין לענין ומפּרשה לפרשה, באין הפסק, והנה גם הפכים עיוניים, סתירות וקפיצות. הוא התוַכּח, דן, שקל ושפט, אבל לא בהשקט. והוא גם הכריע בכל פּעם את המאזנים לגבי אותו צד, שהוא נוטה אליו. גם לאותו סופר, כלאחד־העם, השׂכל הנקי הוא אוצר האדם, נוסף לו איזה חום ומין ליהוב.
“אנו עומדים לפתחי תקופה חדשה בישראל”, הוא אומר. “עולמנו העתיק הולך ומתמוטט, הולך ומתפּורר. את זאת יראה עתה כל מי שיש לו עינים לראות”. “הנה עכשיו, רק מי שהוא חרש וסומא אינו שומע את קול המונו של הזמן, הקורא לנו, ואינו רואה את היד הכותבת ליהדות הגלות: מנא מנא תקל ופרסין. ואם נאבה או נמאן, צריכים אנו להודות סוף־סוף, שביודעים ובלא־יודעים החיים עושים את שלהם למוטט ולמגר את האמונה בעתידות בגלות. עכשיו לא שינוּי־ערכין ימלא עוד את פּנימוּת נפשנו, אלא שינוּי המרכז של כל חיינו עצמם”. “אנו מרגישים ומכירים, שאי אפשר לנו להמשיך קיומנו כך הלאה, אלא עלינו לצאת מן החומה ולבקש לנו מעוז ומפלט, שישמשו בסיס לאותם השינויים, שכבר נתהווּ בנשמתנו; ואנו מרגישים ומכירים גם כן, שאי אפשר לנו להחזיק את האנושיות בחכירה וכו' וכו'. ובעיקר אין השאיפה לקיום לאומי משובחה, כמו שאין השאיפה להתבוללוּת מגוּנה מצד עצמה; והדבר תלוּי רק בהכשרת הרצון, כלומר, באופן הספּקת הצורך הנפשי של כל יחיד מבני האומה מצד תכוּנתו, חינוּכו והערכתו הקוּלטוּרית לחיים מלאים ושלמים ולשכלוּל חפשי. כי רק במעשה ההספּקה עצמה יש ערך מוסרי; אבל לא באופן התגשמותה. אולם כשהאומה חיה חיים טבעיים ובריאים, אז הרצון העליון של האומה הולך וכובש לו את הרצונות הפּרטיים של בני האומה, בשביל צרכים לאומיים כלליים. לא כן כשהאומה נמצאת במצב בלתי טבעי כאומתנו. הרצון הלאומי אצלנו כמעט שנתנדף לגמרי. אין בנו רגש לאומי אקטיבי, המוּכשר לחולל נפלאות ולהקריב קרבנות, היא נתנַוונה עד לידי מצב־נפשי פּסיבי, שאינו אלא בשב ואַל תעשה, ומצב כזה אי אפשר לה לאומה להמשיך בלי התנוונוּת נשמתה וחייה, שהיא עוד יותר גרועה מחדלון גמור, ושמוסרית אידיאלית בודאי איננה”… (“החסידות וההשכלה”, “העתיד”, ח“ב, עמודים פ”ב, פ"ג).
“עברו עוד שמונה מאות שנה – הוא מסיים את מאמרו השני “יהודה הלוי” – פילוסופי הגלות עודם כותבים ביאורים ומבססים את קיומנו ואת זכוּת קיומנו בגלוּת. היש חידוּש בבית־מדרשם?” ו“כמדומה, שבכל הזמן הארוך לא למדו כלום ולא שכחו כלום… עוד הפּעם אותה הפילוסופיה של עם־הגולה, של יעוד לאומי, של סוד גרגיר הזרע, של קיום שבין הכרח לרצון, של חירוּת בתוך עבדוּת, של שורש חיותנו ומרכז רוחניותנו הלאומית בארץ־ישראל. – אין כל חדש בבית־מדרשנו ואין כל התקדמות בחיינו! על כולנו, בנערינו ובזקנינו, בחכמינו ובהמונינו, עודנו מכביד סבל הירושה של אלפי דורות הגלוּת, כולנו עדיין משועבדים לקדמוניות ולדקדוקיהן ולפירושיהן. בתוך האויר המחניק של הגיטוֹ ומסורותיו ואמיתותיו המוסכמות, כולנו, ברבנינו ובחוקרינו, במשכילינו ובסופרינו, יושבים ומתחבטים וּמתלבטים, ומפקפּקים ומתפּלפּלים ומתוַכּחים ומתחדדים בהלכה: כיצד מרקדין במחולות־המות… ורגלנו תמיד נשארת בתוך ‘תחום המושב’ הזה, שכבר העלה רקבון, ובתוך כתלי בית־המדרש הללו, שכבר העלו חלודה!… גם כשיפוח היום לפעמים ונסו הצללים כמעט, ואנו יוצאים מתוך בטלה וּמתוך שעמוּם לעמוד על פּרשת דרכים, לשאול לנתיבות־עולם ולבקש לנוּ דרך חיינוּ, גם אז עינינוּ לא יישירוּ נגדנוּ, לא לפנים נביט, לא אפקים חדשים נבקש, אלא החזרת פּנינוּ אל הדרך שכבר עברנוּ עליה, דרך מלאה בּצות ורפש ועבטיט וצורי־מכשול עד אין קץ” (“העתיד”, ח“א, עמוד צ”ז).
ושוּב הוּא אומר: “יפה הוּא רעיון שיבת־ציון גם בתור מחאה נגד הגלוּת, המנַוולת כלפּי חוּץ וּכלפּי פנים”. – “אבל האפשר הוא, שיברא זה לאברי־אומה מדוּלדלים רצון כביר, להתעודד וּלהתאחד למלחמה לאוּמית גדולה, בשביל התגשמוּתו? הימצא לו גיבורים שיקריבו נפשם על קדוּשת הרעיון הלאוּמי הזה, כאשר נמצאו לפנים גיבורים שהקריבו נפשם על קדושת הרעיון הדתי? או אפשר שלעם זקן כעמנו, שכבר מלא צבאו ותש כוחו, כבר עבר המועד, כמו לשמשון הגיבור, אחרי אשר גזו מחלפות ראשו, לצאת ולהינער”. – “אפשר שרק קומץ יחידים, הוזים וחולמים, ישארו נאמנים לקברות העבר ולחלומות עתיד, והשאר, העם כולו יגָרפו בזרם החיים הכוללים, ההולכים ושוטפים בבטחה, ואינם נפנים כלל לשמשים אלה, העומדים על החומה ושומרים את קבריהם?” – “מי יודע ומה יגיד? התהום אינה מגלה סודה…” (שם, עמוד צ"ט).
מה אנחנו בונים בגולה? למה עוד נשא את נפשנו? ואם נשוב, נשוב לתרבות־אבות ולתורת־אבות, ואפילו לארץ־אבות, איזו שלמוּת עוד נמצא על דרכנו? וכל חומה פּרוצה, כל רעיון גלוּתי. ו“מדרום ומצפון ומנגב ומקדם” צופים צופים אליה פּני העמים והשבטים, איש על חרבו, איש על דגלו. ואנו תורתנו בידנו, ארון ולוחות ושברי לוחות, שברים הרבה, אף הרבה.
הוי! “המון לאומים כשאון מים כבירים ישאון”, יסיים את מאמרו “ר' יהודה הלוי” ב“העתיד” ח"א, “המון לאומים וכו', וכנסת־ישראל שוקטת במעמקיה, כבריכה השוקטת בגדותיה. ואיזה תוגה עמוּקה שחורה שפוּכה על פּני נבכי מימיה. יש אשר יתרוממו מעט, כאילו חפצים הם לחרוג ממסגרותם, יש אשר איזה יציר, איזה ‘אחר’ או איזה ‘משיח שקר’ כמו ירים את ראשו משם, כמו ינסה ויתאושש לחתור אל היבשה; ואז כמו יעבור קצף על פּני המים, והמו ורעשו, ועוד רגע והקצף ינוח והכל שב כשהיה… קול דממה דקה ישמע, ועוד הפּעם תוגה שחורה עמוּקה שפוּכה על פּני כל עולמנו; ואין קץ ואין סוף לתוּגה עולמית זו… דור הולך ודור בא. מאות שנים, אלפי שנים יבואו ויחלפו, פילוסופי הגלוּת ומשוררי הגלוּת הולכים ובאים, הולכים ובאים, ולוחשים לנו על מכתנו, להקל הכאב – אך להקל – להקל הכאב, ככלבי איוב, בלקקם למחץ מכותיו, – והולכים הם ושבים, הולכים ושבים, והכל נשאר כשהיה, הכל נשאר כשהיה. – חלומות־בלהה, חלומות אלפי שנים המחכים לפתרון עד נצח ועצב ומרירוּת בלי קץ וּבלי תכלית”…
“בודד וערירי”, – הוא מסיים את הקטע שלו ל“תולדות שבתי צבי”, בתור נסמך להמאמר “ההשכלה והחסידות”, – “בודד וערירי, הרחק ממחמדי נפשו, הרחק מבנין עמו ופליטת מקורביו, משומם ונעזב במקום אשר אסירי המלך אסורים שם, כשראה שבתי צבי, שקרוב יומו להיפּקד בפקודת כל הארץ, לא ביקש לנפשו מאומה, ורק התחנן לפני שומריו, שהעמיד עליו השולטן, שלא יקברו אותו במותו, אלא יניחוהו ברגעי נשימותיו האחרונות על שפת־הים, ושבולת המים תשטפהו ותבלעהו, ולא ידֵע איש את קבורתו ולא ינהרו המונים למקום קדשם… כמה רוממות ואצילות יש בצוָאת שכיב־מרע כזו! כמה הוד־הנפש אנו מרגישים בדברים האלה האחרונים של ‘בן־האדם’, ביחוד כשהם נאמרים מפּי איש שׂבע־הרפּתקאות ורב־עליליה, כשהוא רואה את גאון הנצח לפניו; והוא מעלה על לבו ברגעי חייו האחרונים את כל אשר עבר עליו, תקוותיו הגדולות וּמלחמותיו הרבות וּמפּלתו הענקית; והוּא רואה סוף־סוף, שהכל הבל־הבלים, עמל ורעוּת־רוּח, והוּא עומד נכנע ומשומם, מחריש ומשתאה לעומת הנצח הזה, ורק שאיפה אחת ויחידה עוד נשארה לו לניחוּמים, ואותה הוא מבקש מבקש: להשתפּך אל תוך הנצח הזה, כטיפה לתוך הים הגדול… כמה תוגה עולמית וכמה יופי נאדר יש בכל זה!” (“העתיד”, ח“ב, עמוד צ”ט).
ג: בֵּין הַחוֹמוֹת
טיבו של הסופר הזה מונח בחזון שנתן לדברי תולדה. הרבה יש לדון עמו בהקריבו את הפּרשיות אחת אל חברתה ובהערכתו אותן; אין אחדות בנדוניו וגם אין סדר. הוא חוזר על מסקנותיו, עד כי כמעט נלאה מאלה… הוא בא בעצמו במיצר מחשבותיו ומוביל את אניתו אך בקושי… הוא נסחף עם הזרם ומכה גלים, הוא נאנק דום, על צער היהדות הוא מדבר, ופתאום יגביה עוף וידבר רמות. אנו באים לעצם הדברים.
“אין ביהדות נוסחאות קבועות, ואין לדת ישראל אמירות מכריחות, ואין לאמונת היהודים אלא לב ומוח, נטיה והכרה, ושוּב הכרה ושוּב נטיה וחוזרין חלילה”.
“היהדוּת והאמוּנה! ועל צד האמת אין יהדות, אלא אמוּנת־היהוּדים. לא אמוּנה במוּבנה הדוגמתי־התיאולוגי, שיש לה עיקרים קבוּעים וּמכריחים, ולא יהוּדים של הגלוּת, שנשמתם קרועה ופצועה ומסורסת ואינה מעמידה זרע של קיימא, ואינה מולידה תכני־חיים בריאים ונוֹרמַליים, אלא אמוּנה במובנה העברי המקורי – בטחון הלב ונטיותיו, כלומר, אנשים שנולדו ונתגדלו בארץ יהודה, בשעה שהיתה נשמתנו הלאומית יונקת ממקורה ושרשה וחיינו מסודרים על פי תכוּנת נפשנו אנו, בלי לחץ וכפיה מבחוּץ, לא מצד מואב ואשור ולא מצד הגלוּת, לא מצד תיאולוגיה שטחית, ולא מצד תורה חתוּכה והזיה גיטואית. אמונת היהודים – היא איפוא כוללת כל נטיותיו של הלב העברי ואפני התיחסותו להעולם ולהאדם ולכל גילוייהם. כל מה שהלב העברי נטה אליו והאמין בו, הרי הוא יהדוּת – כך היתה מתחילה, וכך היה צריך להיות גם להלן. אבל מכיון שנעקרה היהדוּת ממקום גידוּלה וחדלה להיות פּוריה, אי אפשר היה לה עוד, שתתקיים בתחוּמיה ובגבוּליה הראשונים, ושתמלא מחוליתה, בלי השלמוּת מבחוּץ, המתאימות ליסודי אמונת לבבו ולהלך נפשו ונטיותיו המקוריות של היהוּדי. מה שהכיר ואיך שהכיר המוח – הלב מקבלו ונוטה אחריו. אי אפשר שיאמין הלב בדבר, שההכרה השכלית הוכיחה סתירתו. לב האדם בורח מן השקר ושואף אל האמת מכל מעמקיו. הוא מבקש אותו במיתוֹס תחילה; ומשם הוא עובר אל האמונה באלהים חיים; ומשם אל האל היחיד החי ושולט בעולמו כרצונו; ומשם אל הפשטת הגשמיות: מתחילה בתור שׂכל נאצל, שאין לו מציאות אלא בשׂכלנו בלבד, בתור רעיון, בתור סינתיזה רוחנית מוסרית; ובכל הזמנים הללו רק השׂכל לבדו, לפי מדרגת השתלמוּתו, הוא השליט על הלב ומורה לו דרך בנטיותיו אל האמת. ומה שהשׂכל סותר, אי אפשר לו גם ללב שיאמין בו, ואינו נופל תחת גדר האמונה כלל” (“רבי יהוּדה הלוי”, “העתיד”, ח“א, עמוד נ”ב).
על צד האמת, יש לנסח בשפתו הוא, אין יהדות ולא אמונת היהוּדים, כי־אם ברית־עם את אלהיו ושומרי ברית. לא “כל מה שהלב העברי נטה אליו והאמין בו הרי זה יהדות”, אך כל מה שעושה את העם הזה ל“עם סגולה” ולבעל חוקי־סגוּלה, הרי זה יהדוּת. היהדוּת בכלל אינה דבר שבלב או בשׂכל, אך שטר־אמנה היא על דבר יחסים קבועים בן שבט אחד מן הגויים ובין אֵל־עולם, אֵל כל הגויים, שהוא עִם זה ביחוד אֵל־ישראל. לב האדם אינו בורח מן השקר ואינו שואף אל האמת, כי אם מבקש אחיזה בדבר שבמעלה. והנה בא למחנה־ישראל אלהים, ההולך לפניהם יומם בעמוד ענן, לנחותם את הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם, והם נשבעו לו שבועת אמונים. – ואם היה “מיתוס תחילה, ואחר־כך “אלהים חיים”, ואחר זה “אל יחיד חי ושליט בעולמו” – או גם נעשה ל”שׂכל פּועל“, ואם תמצא לומר גם ל”שׂכל נאצל", מה נפקא מינה לענין הדינים הישראליים והחוּקים הישראליים, שהם מוטלים עלינו תמיד, ובעיקר הם מתקיימים תמיד, אם בכה ואם בכה. – – –
“מה שהשׂכל סותר, אי אפשר לו גם ללב שיאמין בו”. אבל מי ישאל אצלנו גם לשׂכל, גם ללב. אַל תאמר, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אלא אפשי – ומה אעשה, ומצוַת בוראי חזקה עלי4. ואין זו מצוה, כי אם פּקוּדה, חוק, חוק ולא יעבור! הוא אומר: “היהדות היא גם אמונת הלב, גם תורת השׂכל, גם לאומית, גם אוניברסלית” (שם, עמוד נ"ג). אבל הנה היהדוּת על פי טבעה היא חוּקית ואך חוּקית. אך על החוק, המקשר את אֵל־ברית עם עַם־ברית, עומדת כל היהדות מאז ועד עתה, ואפילו לנו, שכבר אנו מתפּטרים מעול המצוות. באין חוק אין יהדוּת, ואידך – כל מלאכת הדורות, כל המלאכות הרוחניות של הדורות וגם המלחמות והתסיסות של הדורות, אך פּירושא הן…
המרצה מקדים ואומר: “הדבר הזה, כשהוא לעצמו, כבר מוכיח לנו, שבישראל לא היה אז קבוע ומפורסם עדיין המושג של דת־אלהות, המסוימת ומוּגדרת בעיקריה ושרשיה, שאילמלא כך, הרי היו ממציאים לו מלה המכוּונת למוּשג זה. זה שגרם אחר־כך אמנם להרבה מחלוקות ולבלבול־מושגים ולפולמוס־דעות עצום בקרב עמנו. ובאיזו בחינה אפשר להגיד, כי כל ספר קורותינו היה מקבל צורה אחרת, אחרת לגמרי, אילו היתה לנו בשכבר הימים אותה המלה הברורה והמסוימת, אותו המוּשג הברור והמסוים, שהיו מגבילים ומסיימים לנו את תחוּמיה וגבוליה של היהדות, של אמונת היהודים; אפשר שגם גורל עמנו בכלל היה אז אחר לגמרי מכפי שהיה” (שם, עמודים נ“א–נ”ב). אבל לא מניה! לעם העברי או לשבטי העם העברי היה אולי בראשית הזמנים הבדל יסודי בין שמות אלהים, אם הוא נקרא אלהים או ה‘, או ה’ אלהים, או אל שדי, או אל צבאות יושב הכרובים ועוד ועוד, לעם היהוּדים נעשה הכל מושג אחד בשמות מתחלפים. ואם גם דיברו אחר זה על “עילת העילות, סיבת כל הסיבות” או על “מקומו של עולם”, או על “המקום” סתם, או על “ריבונו־של־עולם”, או על “הקדוש־ברוך־הוא”, ואפילו על “שכינה” בביטויים ארמיים ודכותם – והשפה בודאי עושה הרבה – כל זה לא שינה כלום בדבר הברית, שבין בני יעקב וּבין אלהיהם, וּבדבר שמירת הברית. אי אפשר כלל, שגורל עמנו בכללו היה אחר לגמרי, מכפי שהיה, לוּ גם נתברר המושג היסודי לנו לפנים מן העתים, לפי משׂאת נפשנו. לא על מושג ידוע יִוָסד עם, ולא על סמל צביוני יחיה. אלהים במחנה ישראל יתהלך ולא ינום ולא יישן. מי זה יפר את דבריו? ומי זה לא יקיים את משפּטיו, אשר ציוה על ידי עבדו הנאמן ואת אשר קיימו וקיבלו כל העומדים בתחתית ההר ב“נעשה ונשמע”?
הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. ובאמת אין כל נסתר, אך נגלה. מלך עולם מתהלך עם בניו, מיסר את בניו ומדריכם תמיד. לא תוסיפו על זה ולא תגרעו ממנו כל הימים!
במאמרו זה התגעגע המרצה אל “קצה גבול ההשתלמות האנושית המדעית, אל המוֹניזמוּס המוּסרי הרוחני” ואל “רעיון אחדות האלהים” בכל תקפו. ובמאמרו “ההשכלה והחסידות” יורה על הצללים שבאמוּנת האחדוּת ואומר “אלהותה של היהדות, אמונת האחדות, בגדלה לאין־סוף, בכובד משא לאין שיעור, שוללת מבן־אדם את החופש העצמי, האישי, היא מעיקה עליו, מבלי אין דרך לנטות הנה והנה. המוֹנוֹתיאיזמוּס ריגוריסט הוא, על־פּי מהוּתו, ובן־האדם מרגיש את כל כובד הכבלים, שזה היחיד הגדול והנערץ שׂם על ערפּו, ונופל תחת משׂאו… הנטיה לאחדות נתנה אמנם לעם ישראל את הסגוּלה ואת הכשרון להתרכזוּת המחשבה, לבקשת הנקוּדה המרכזית בעולם ובחיים, כשהם קבוּעים ועומדים; אבל היא נוטלת ממנו את הכשרון לראות ולהכיר את הטבע במצב התהווּתה, להבין ולהרגיש את חופש ההתהווּת והעלילה הטבעית, היא נתנה לו את הכל מן המוכן כבר”. – “אלהיהם של ישראל רציני הוא יותר מדי וכו', ואינו נותן כל מקום להתהוללוּת ולהשתובבוּת, כאותה הכנוּפיה העליזה של האלילים, שהם מתהוללים וּמשתובבים, פּעמים שזה קם וזה נופל ופעמים מוחלפת השיטה; ורק במקום שיש אֵלים וּבני־אֵלים, שהם נאבקים זה עם זה ונלחמים זה עם זה, שהם מכניעים ונכנעים, קמים ונופלים, רק שם יש מקום לחופש אישי… לא כן באמונת האחדות! שם שׂוררת אוֹטוֹקרטיה מוחלטת מצד אחד ומשמעת מוחלטת מצד השני. לפיכך לא היתה הנטיה האינדיבידוּאַליסטית תכוּנה יהודית בעיקרה. הפּרט שייך להציבור, להעם, והעם לאלהים (כי לי בני ישראל עבדים)” (“העתיד”, ח“ב, עמוד ס”ז. ראה גם מאמרו “תורת האחדות” ב“העתיד”, חלק שלישי, עמודים קל“ג–קל”ד).
כמו כן, הנה במאמר “רבי יהודה הלוי” מבכּר המרצה את מוּשׂכּלות הרמב“ם על סיפורי אליהו החוזה; וב”ההשכלה והחסידות" הוא עוד מכיר את הדת שבאגדת אליהו התשבי לכל ערכה.
“אגדת אליהו – אמר שם – זו היא אגדת היהודי הנצחי שלנו! אין איש יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך; וכמעט שאין לו ראשית ולא תכלית, כמו האומה הישראלית עצמה, וכימי האומה הישראלית ימיו גם הוא. אליהו זה פּינחס, שהופיע באש קנאתו על נשיא בית אב וכו‘. זה אליהו שקינא קנאת ה’ במלך ובעל בעמיו, באחאב בן עמרי. – אבל אינו רק מקנא ונוקם, הוא גם מלאך־הברית, מלאך האהבה והחסד, שבוא יבוא לפנות דרך למשיח ישראל, כשיגיע קץ הפּלאות, לקרב את המרוחקים בזרוע ולעשות שלום בעולם”. ו“בינתים, בין קצות פּעולותיו אלה הגדולות, הלאומיות, תמיד הוא מתהלך אתנו בצרה, הוא מבקש תועים בכל נתיבות, נידחים בכל דרכים. הוא גם מחזר על הפּתחים ועל כל בית עני שבישראל ישקוד לנחם ולעודד, להפיח רוח ישע ותקוה, לשום בנאד דמעתו ולשפוך כאש חמתו על הגויים, אשר לא ידעו את יעקב ואת נוהוּ השמוּ…” “הוא עלה למרום ונתעלה ברכב וסוסי אש. שמא תאמרו: הוא עלה למנוחות ואותנו עזב לאנחות – שגיתם מאד! הוא בחר לו מרום שמים לשבתו, למען ישקיף משם וירא את כל הרעה והתלאה, המוצאות את עמו בחירו פה, בעמק הבכא הזה, ולמען יהי נכון בכל עת מצוא במקום המשפּט להמליץ עליו לפני פמליה של מעלה ולבוא לרחמנו” (“העתיד”, ח“ב, עמודים ע”א, ע"ב 5).
והן זהו אליהו בעל “סיפורי־הבדים”, זהו אליהו שהחיה את בן האשה הצרפתית, ש“חליו חזק מאד, עד אשר לא נותרה בו נשמה”, ותאמר האשה, כי ראתה כי חי בנה, אל אליהו: עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר ה' בפיך אמת…
ועוד – אליהו זה החותך חיים לבני־אדם בכל הדורות ובכל הזמנים, לא הניח אחריו אפילוּ פּרשה אחת של נבוּאות ומשאות בתורה. ולא ישעיהוּ בן־אמוץ החוזה, לא ירמיהו מבני הכוהנים אשר בענתות ולא יחזקאל בן־בוזי הכוהן, שראה את האלהים על נהר כבר ו“נוגה לו סביב”, – לא אחד מאלה נעשה לנביא הברית והחסד6. גם משה איש האלהים ונאמן ביתו, אשר דיבר את ה' אלהים פּנים אל פּנים, והוא נתן לנו מפּי הגבורה את כל החוּקים והמשפּטים לעשותם ולחיות בהם, מת ו“לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה”, ולא יצא ממקום משכנו להתגלות לעיני הבריות בצר להם, ואליהו – רק אליהו נעשה למלאך הברית והחסד.
עמדו חכמים גדולים לישראל, שומרי התורה ודורשי התורה, ונהרגים על קדושת־התורה, הלא המה כתובים בספרו של האדם הקדמוני, דור דור ודורשיו, דור דור וסופריו; אבל הצדיקים האמיתיים שעליהם יתכונן הדור המה אנשים נסתרים וצנועים, ל“ו במספּר, נסתרים הם וּמעשיהם, נסתרים הם ותורתם. רק אלהים בשמים יודע את משכנם ומשׂיח עמהם. ואמונה זו לא חדשה היא לנו, כי אם כבר כתוּבה בספרי התלמוּד והמדרש. אבל מעולם לא שמענו, כי ל”ו צדיקים אלה, שהם יסוד עולם, נעשו בוני התלמוד גופא ודורשי המדרש בעצמם…
סקירה מעט בחזון הזה, בחזון דתי זה, היתה מלמדת את הסופר הזה לדעת ולהבין דברי ערכים אחרים בדת ובעשיות הדת, בעם ובנפש העם ממוּשׂכּלוֹת ועיוּנים ותורות שלמות, תהיינה גם הן אומרות צדקה וּמשפּט.
ד: מֵעֵבֶר מִזֶּה וּמֵעֵבֶר מִזֶּה
“השׂכּלה”! קורא הסופר הלז במאמרו הנזכר, “זו היתה תקופה של התעוררות האדם בלב היהודי. זו היתה באמת תקופה של ‘תחיה והתחדשות’. תחת השעבוד וההכנעה לאוטוריטיטים דתיים ותחת דכדוּכה של נפש, שהוא בא מתוך קושי השעבוד וסבל הירושה של יהדוּת הגלוּת, בא השחרור של השׂכל האנושי, באה ביקורת חפשית לכל המסור והמקובל… תחת ממשלת ההזיה המשועממה והדמיון המסורס, שהם באים מתוך ליקוּי הדת וקלקול הטעם של בעלי הסודות והרמזים – באה ממשלת הרגש הנורמלי והטעם היפה, רומנטיות אנושית טבעית. כל הכיעור והניוול, כל השפלוּת וקלקוּל האסתטיקה שבחיי היהוּדי בביתו ובצאתו, בדיבוּרו, במהלכו ובתנוּעותיו בשוּק וּברחוב, בחצרות בתי־כנסיות ובבתי־מדרשות, הכל נמסר לביקורת – והיא גזרה על ימין ועל שמאל”.
“אפשר שהיתה זו שלילית יותר מדי, אבל – אין כלום! זו היתה שלילה נחוּצה. זו היתה הריסה לשם בנין, עקירה לשם בנין, עקירה לשם נטיעה”. ו“כמה מן האנושיות היה בכל השלילה הגדולה הזה, בכל המחאה העצומה הזו של בעלי ההשכלה נגד סדרי החיים הקבועים! כעין קוּלטוּס דתי היתה ההשכלה בראשיתה, השכלה בלי דעת נפש, בלי מטרה מסוימה; שאיפה וגעגוּעים לאיזה טמיר ונעלם, לענני תכלת של בת השמים, לאור ולשכלול נפשי, לאמונה צרופה, להתחדשות האדם והחברה; והשאיפות החבוּיות לצוּרות־חיים חדשות, שעין לא ראתה אותן, והתביעות הבלתי־נמלאות לעולם, ועדנת ה’מליצה', שנפש המשכיל היתה עורגת לה, מבינה ואינו מבינה, מרגישה ואינו מרגישה. כמה יופי ילדוּתי, כמה זיו־שדי היה בכל אלה!” ו“סוף־סוף הרי אפקים חדשים, אפקים של חיים אנושיים טבעיים, של חן ויופי והרמוניה נפשית, התחילו נפתחים ומתגלים לעיני בני־ישראל; וסוף־סוף הרי מן ה’השכלה התמימה' הזו יצאו זאטוטי ישראל להיכלי החכמות והמדעים ולהרגשת התסיסות האנושיות שבחברה ולהכרת החיים בעין…” (“העתיד”, ח“ב, עמודים ע”ט, פ').
גם “זוהי אמת שצריכה להיאָמר ולחזור ולהיאָמר: בכל היות תנועת ההשכלה שלילית הרבה וכו', הנה ביחסה אל פּרובלימות העתיד של עם ישראל היתה היא – וגם בלא־יודעים – חיובית בהחלט. היא הצריכה בהכרח את היציאה מן הגלות ואת השאיפה למרכז־חיים חדש”. – “תביעותיה של ההשכלה באו מתוך צורך אנושי טבעי, לפיכך הביאה בהכרח גם לידי תוצאות אנושיות טבעיות – הימָלטוּ מתוך הגיטוֹ והיוָשעו!” – “העיקר אופן העמדת הפּרובלימה ולא בחירת התכסיס; וההשכלה אמנם העמידה את הפּרובלימה המרכזית שלנו באופן חיובי ומוחלט. אין מקום לפשרות ולויתוּרים עם הגלוּת. צאו מן הגלוּת – והיוָשעו. להימין או להשמאיל!” (שם, עמוד פ"א).
ואמנם, הבאים אחריהם בקשו גם להימין או להשמאיל. מעבר מזה ביקשו חירות מן החוּקים המעיקים והמצור שבחיי הגיטוֹ והתנערו לחיים הטבעיים לכל רחבם. ומעבר מזה חזרו שוב אל מורשת־אבות, לבקש גם בה גרעינים לזרע חדש ולחיים חדשים. בראשית היתה המגמה של הדרישה לשינוּי־ערכין; העברת מרכז האדם מן הדת וכל גדרי הדת אל החיים האנושיים שם בחוּץ, ואחר כך התחילה דרישה זו להתעמק ולבקש שינוי־ערכין בדת גוּפא… והיא הרי גם לא ניתנה כולה מרועה אחד, הלא בה מגילות על גבי מגילות, חליפות על גבי חליפות, דחיות יסודיות ודרכים שונים. הלא גם בה אומרים הללו רע לטוב של אחרים; ולאידך, מטביעים מושגי רע בעיני אחרים לטוב. הלא גם בה יש הבדל עצום בין עול־מלכוּת־שמים ובין מלכוּת־שמים, בין בן־אדם מבקש את קונו ובין אלהים פּוקד וּמצווה. קוראים גם לנביאי האמת בשם נביאי השקר. הציבור והמסורה קוראים: הלכה כפלוני וכפלוני ולכו רק בדרכי פלוני, ובת־קול אחרת קובעת דוקא הלכה זו… הללו אוסרים את המוּתר ועושים סייגים סייגים לתורה, והללו מתירים את האסורים לכאורה ובאים לחדש גם רוח התורה. – –
אם רוצה אדם לפרוק מעליו עול הדת הזמני והתולדתי מפּני החיים העולמיים, אם רוצה להחליף דברים שבאו לו מאת המסורה בדברים הנקנים על ידי השׂכל בלבד, מי זה יעצור ברוחו? ומי לא הרגיש בכל ישוּתו גם הוא אותה השאיפה ואותה הדרישה אשר בנפשו? והרי עולם גדור ומסומן במצריו עומד בפני עולם רחב ובפני כל רחבי השמים. ואין זה חזון־עוצב רב, שהבנין בידי שמים נהרס על ידי בן־אדם, אדרבה, זו מלכותו של האדם ונטייתו של האדם. אחרת היא, אם באותו הבנין הדתי עצמו נסגרים החדרים, שׂמים טיח על גבי הדלתות, ואנו תועים במבואות הארוכים והעקוּמים, מבלי אשר נמצא את הפּתח…
ובא הסופר הזה ושואל ואומר: “מכיון שאנחנו כל כך הרחקנו ללכת מן הסביבה היהודית, מן המקור היהודי, אם באים עכשיו ומכניסים לתוך היהדות תוכן זר, שאינו בעיקרו אלא מחאה עצומה נגדה, נגד כללותיה ויסודי נשמתה, כלוּם מה אפשר לקוות מזריקת ספרמון אשר כזה? – אפשר לה ליהדוּת שתתקיים רק כל זמן שאנו ממשיכים אותה באמונה, כלומר, בשעה שאנו קושרים חוליה בחוליה, טבעת בטבעת, ואנו מאמינים באחדותן של כל הטבעות הללו ומכירין בסדר העבודה הזו וסומכין עליה” (שם, עמוד ס"ט).
וכל הדברים הללו הלא הם גוּפי השאלות, שעליהן היינו נמקים…
“אמונת האחדות הזו זה עיקר חדש של היהדות, שהוא תנאי הכרחי לה במקום אמונת האחדות במובנה הישן, שכבר אינו מיוחד לנו ונמסר לארכיון של כל האנושיות. ומי שכופר בעיקר זה, שוב אין לו חלק ונחלה ביהדות” (שם). ולפנינו אין עיקרים קיימים לנו ביהדות התולדתית, אפילו אלה שאין שוברם בצדם ביהדות גופא…
לא נדון באלה.
ה: סְמוּכִין
מזה ומזה. אנו בני־אדם יושבי מטה ודורשי מעלה נדחפים, נדחפים אנו מהחיים ושאון החיים, וכן מכליון־הנפש לדת וממשברי־הדת. בר־נש יצור הוא ככל היצורים, והוא באיזו מידה גם היוצר ומבקש את היוצר. האדם פּותח את לועו לשתות וּלמַצוֹת תענוגי החיים ולמשול במכמניהם. אין גבול לתשוקותיו. לא ידע מעצור ברוחו, והוא שאוֹף ישאף גם מעלה ויבקש את השכינה. בקש יבקשנה בו ובאשר מסביב לו; וכי יחוש את הודה, אז יכרע וישתחוה, הוא, אשר עוד לפני שעה לבש גאה וגאון. לא קרעים פּה, קרעים שאינם מתאַחים. שני צירים לעולם ושני פּתחים ללב האדם… מבקשים אנו נתיבות ומתרוצצות מתרוצצות בנו הדעות וההרגשות כל הימים. אנו שואלים ודורשים, מבקשים סמוכים בתורות וּבדרכים. שמאל דוחה וימין מקרבת. ויש אשר בשתי ידינו נלחם או את שתי ידינו נושיט. לעם תולדתי רק שאלות התולדה, ועם־הרוח מבקש גם נתיבות לרוח ובירור עניני־הרוח…
אנו באים למשנה אחת, אשר נגע בה אותו סופר בדרישת סמוכין בין התגלות החסידות ובין ברית־השליחות הקדומה והיחס שבין חזון לחזון. הוא הוכיח ואמר:
“יודעים אנו אמנם את כל הבדותות ודברי־הבאי אשר בדברי השלוחים גם הם, וביחוד בסיפורי המופתים והנפלאות שלהם, יודעים אָנוּ גם הדיוטות, שיש אפילו בהאִמרה המפורסמת שבדרשת־ההר: שמעתם ואני אומר, כאילו אני זה עומד ודורש רק מפּי הגבורה בלבד, כאילו לא שאב את רובי תורתו זו ממדרשי הפרושים גם הוא, כאילו גם אותו, בכל הדברים המפוצצים הללו, לא קדמו כבר אמרות חכמי ישראל” (מאמר “החסידות וההשכלה” ב“העתיד”, חלק ב', עמוד ל"ט). אנו נזכרים בדברי הוֹלְדְהֵים שאמר: “זה הכלל והיסוד מונח אצלי, שכל הדברים הנמצאים בפי האיש, אשר ממנו נאמר כי המציא תורה ואמונה חדשה, הן בחכמה ומוסר והן בפירוש בתורה ובנביאים, רק מהרוח והדעות, אשר נתפּשטו בימיו וחיות הנה בפי חכמי ישראל בזמנו ובזמנים הקודמים לו, דיבּר ומלתם על לשונו, כי את לחמם אכל וּמימיהם שתה ומבארם שאב” (“מאמר האישות”, עמוד כ"ז).
אין הבדל בין דברי ההבאי של החסידים ובין האגדות הזרות של השלוחים. “אבל ישו – מוסיף בעל “החסידות וההשׂכּלה” – לא חידש כלום בתורה ובעיון ובמדרש, והנה על כל פּנים תביעותיו מהחיים היו מושרשות עמוק בהרגשה האנושית המוסרית של האדם; והוא, שמסר נפשו עליהן, זכה שיקראו על שמו”.
וּבדבּרוֹ על חוסר הנטיה האינדיבידוּאליסטית בישראל וכו', שוב אמר: “הדת הנוצרית היתה – אחר שפּנה דרך לפניה ההיליניזמוס הישראלי – ההתגלוּת הראשונה בקרב היהדות, שהונח בה ביסודה שחרור הרוח מתוך האות, שחרור הרגש מתוך החוק ושחרור הפּרט מתוך הכלל”. – ולכאורה זה סותר במה את הקודם. ממה־נפשך, אם אין חידוּש על הקודם, הלא אין גם התגלות; ולאידך, אם התגלות יש בדבר, הן יש כאן גם חידוש.
“זה, כלומר, דת ישו והשלוחים – הוא אומר – היה הנסיון הראשון להמצאת סינתיזה בין שתי השקפות־עולם שונות”. אבל יש בזה מעין נדון מן המאוחר על המוקדם, וגם סתירתו בתוכו. – דבר התגלי, אם הוא התגלי ופועל כגון התגלי, הן אינו הרכבי; ולאידך, כל דבר הרכבי, שוב אינו התגלי, ורחוק מהיות התגלי. – הוא ממשיך ואומר: “זו היתה ההתגלוּת הראשונה בקרב עם ישראל, שבאה מתוך אותו הצורך האישי הנפשי – להשתתף עם הקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית, בשעה שהוא יושב על האבנים ומחדש אותם בכל יום תמיד… זה היה הנסיון הראשון, נסיון שלא עלה יפה אמנם, להמצאת סינתיזה בין שתי השקפות־עולם שונות, בין זו של המוּסר הישראלי הצנוע והסובל ובין זו של האליליות הקלסית השובבה ושל האוֹטוֹנוֹמיה האישית. ואין ספק שהרבה מן השאיפה הזו הונח גם כן ביסודה של הקבלה הקדומה, אלו מאמיני השילוש ואלו העשר, – היו אז טוענים בצדק מתנגדי הקבלה בישראל – האדם מניע את העולמות העליונים, הוא מטהר את הבלתי־טהור ומשיב הניצוצות התועים לשרשם… מה עוד שיתוף יותר גדול מזה”. ולהיפך, לפי אַמת־מידתו הוא נוכל לראות, לאידך, בחזון זה – לא עליית האדם, כי אם עזותו – עזות דקדושה. הגעו בעצמכם, יש לנסח בשפתו, בן־אדם יסודו מעפר וסופו לעפר מתנשא לומר: אני אחד עם בוראי, ושנינו אנו עסוקים במעשה־בראשית. שנינו! היצור מתדמה ליוצרו; קושר־הכתרים יהין להיות שוה לנושא הכתר! – זה אולי ואַנוהוּ! וגם משנת אבא־שאול בזה צריכה ביקורת: וכי רשאי אדם להידמות אל קונו ולהתנהג במידת קונו? איה יראת־הרוממות של יצור מפני יוצרו? ואיך יזדיין יצור כפּיים, שאך נשמה בקרבו תילקח ממנו, במידות בורא־העולם ומלוא כל העולם כבודו? אין זה רק דמיון שובב ופרי־האמרה: אעלה על במתי עב, אֶדַמֶה לעליון, והתשובה בצדה: אך אל שאול תורד ותולעים תאכלנה אותך, אתה בן־אל־מות.
ועוד. המוּסר הישראלי על “הנעלבים ואינם עולבים, השומעים חרפּתם ואינם משיבים” וכו', המוסר הזה, כפי אשר מצא לו ביטוי בספרים ובכתבים מאוחרים הרבה לחורבן ואף לחורבן ביתר, בעת שנרוֹ של ישראל המדיני כמעט נדעך, ופינוּ כ"ד אלף שארית התלמידים, הנושאים גם חרב, מקום לחמישה זקנים – הוא יהיה לנוּ לסמל ולמראה למוּסר הישראלי, שהיה שׂורר בימי התקוממות המכבים וּממשלתם העריצה, לזה שהיה שולט בימי הורדוס ובימי התסיסה הגדולה בכל ארץ יהודה ואגפיה ובחומות ירושלים עצמה… אין אנו מדברים על הני בריוני שהיו, אין אנו מדברים על הגיבורים הקנאים, שעברו בלהט החרב את הארץ והרווּ את האדמה בדם, עד כי האדימו פּני הבריאה משצף קצפם כי עלה ומחמת גבורתם, לאלה בודאי לא היה מוּסר צנוע וסובל… אלא אפילו בעלי הזוּגות: שני יוסי, יהושע בן־פרחיה ונתאי הארבלי, בן־טבאי ובן־שטח, שמעיה ואבטליון, וגם שמאי והלל ותלמידיהם הראשונים, מי יאמר לנו כי תיאורם בפי המאוחרים להם נאמן יותר מתיאור דויד וירבעם בפי אנשי התלמוד, שזה עסק בשפיר ובשליא, כדי לטהר אשה לבעלה, וזה היה דורש כך וכך פּנים בתורה… ומי יאמר לנו שדוקא הפּרושים המה סמל תכוּנת העם בכּל ונושאי רוחו האמיתי ולא גם הצדוקים, אנשים גבוהי־הקומה ורחוקים גם רחוקים מלהיות נמוכי־רוח. ולכאורה המוסר הקלסי היוָני מצא לו מקום בין מיטב אצילי בני־יהודה בארץ האבות, לא פחות מאשר באנטיוכה וברומא. למה לנו לקרוא אך את פּרשת התלמוד והמדרש ולא נקרא את הדפּים הארוכים בכתבי הזכרונות ופרקי דברי־הימים של יוספוס?…
במאמרו “להרחבת הגבולין” ב“העתיד” חלק שלישי, אותו סופר חוזר ואומר: “אמת הדבר, היהדות לא העריצה את איש־האלהים – אבל שהאדם הוא חלק אלוה ממעל, ושצדיק הדור הוא שותף להקדוש־ברוך־הוא וכו', שהקדוש־ברוּך־הוּא גוזר וצדיק מבטל, את זה לא הכחישו היהודים מעולם”. – “אחד־העם מביט על תנועת שבתי־צבי כעל חזון עובר בדברי ימינו. אבל הרי על פי האמת השאירה התנועה הזאת רשמים עמוּקים עד למאד, הרגיזה אותה, את האומה, במעמקיה והרעישה אותה מן המסד ועד הטפחות; והיא גם שהכשירה את הקרקע ליצירת החסידות עם טופס הצדיק בראשה, וגם הוּא איש־אלהים הוא, שהוא מושיע וּמרחם וּמתקן ומעלה. וגם בן־אלהים הוא, שהוא מתחטא לפני המקום ועושה לו רצונו”. כה משלים הוא על ידי דרישת סמוּכים את דברי עצמו וחזון עצמו. הוא עומד על הגבוּלים ורוצה להרחיבם; והשואל אומר: מה חזית, שכח אותם התנאים התולדתיים, ואפילו הערכיים ומסבבי־ערכים מתמול, יותר יפה מכוחם של אלה מהיום והבאים מצרכי היום? ואפילו בהללו מדאתמול מה חזית לבכּר אלה על אלה? מה חזית להוציא את אלה מכלל רוח ישראל ולעשות את אלה לישראל גופא? “אין האנשים התמימים הללו – הוא אומר – חפצים להתבונן לתמוּרת העתים בכדי להבין ולהכיר, שאם גם התקיימנו אלפי שנים בגלוּת בזכוּת שיטה זו וזכינו בשבילה לשם הכבוד עם־הספר, הנה אי אפשר לה לזו, שתוסיף להשפּיע על חיינו ולפרנס את נשמת העם עכשיו, בשעה שהגורם הראשי של אותה ההשפּעה, האמונה באלהים, בתור נותן התורה ומחוקק החוקים – כבר חדל להיות לו מהלכים בתוכנו” (“על הגבולים”, “העתיד”, ח“ד, עמוד רל”ה).
ואפילו הספר הזה, הישן והמתנחל מדור לדור, אינו אחד, ואפילו אלהים גופו וחזון האלהים אינו אחד. גם עם ישראל, כל זמן שהיה חי ויוצר ערכים לאומיים, לא היתה צורתו הרוחנית קבועה ומוגדרה (שם, עמוד רל"ז).
לא ערכים אחדים תמידיים יצר העם, כי אם ערכים שונים זה אחר זה, ואפילו זה בצד זה. – לא כל אותם המקראות שראויים היו להישרף נשרפו, ולא כל אלה הדברים שראויים היו להיגנז נגנזו. ולאידך, הרי אתם מוצאים דברים פּנימיים, כלומר, דברים שקיבלה אותם האומה לשלה, ודברים חיצוניים, שהוציאה אותם מחוּץ לגבוּלה; ובין הקרובים לבין הרחוקים אין לכאורה הבדל רב כל כך. ועוד זאת, אפילו אם נמנו וגמרו ראשי החכמים להוציא דבר זה מן המחנה וגם הוציאו אותו, הוא חזר ונכנס בלבוש אחר ובאופן אחר; או גם הסיבות הנפשיות והאלהיות, שהולידו דבר פּעם אחת, חזרו להוליד, אם גם הפּירות הראשונים נמצאו פּסוּלים. רוח הוּא באנוש ואותו לא תעקרו! נניח שהיה נגנז ספר קוהלת, מפּני שדבריו סותרים דברי תורה – ועד כמה הוּא סותר ועוקר מן השורש דברי התורה והשקפות התורה! – בלי תפוּנה היה הוא חוזר וּמתנער בצורה אחרת; ובזמן אחר נגדעו מכרם ישראל כל אותם הספרים החיצונים ודברי חזון, כספר־היובלים, ספר חנוך, ספר עזרא הרביעי וסיפורי משה ואדם והשׂטן, והנה חזרו ובאו או גם נולדו שנית בספרות ישראל. והרי ספרי ההיכלות ויצורי הדמיון הרב אשר בתורת הקבלה. והאם לא משחק התולדה הוא זה, שאותם התנאים גופא שעירערו גם הם נגד ספרים חיצונים והמונם ונעצו חרב בבית־המדרש וקראו: היוצא אַל יכנס, הם הם נעשו בבדי הקבלה וספרי־החזון המאוחרים אשר לישראל וליוצרי חזיונות חיצונים… הננו מוצאים בהם עוד הפּעם את השמות רבי ישמעאל כוהן גדול, רבי חנינא בן־הקנה ורבי עקיבא ועוד. על יד ספרי המשניות וספרי החוקים, שנוסדו להראות לאדם מישראל את דרך המצוות, היו גם אלה, ואולי דוקא דברים חיצונים אלה, לדברי חזון־הנפש ותנחומיו, ספרי התורה הנגלית נחשבו בעיקר אך ללבושי התורה וספרי־חזון אלה לנפש ספרי־קודש, לקדשי־הקדשים. – “לא אך ‘זרם צדדי’ הוא זה, מה שהשפּיע מתחת לשטח דרך צינורות הקבלה והמסתורין שבעמנו” (שם, עמוד רל"ט), כי אם חלק גדול מרוח האומה היה, ואם תמצא לומר – גם חלק המשקה ומַרוה את שאר החלקים…
“ואם הרוב – הוא מוסיף ואומר – היה נגד ההשקפות האלה – ובמהלך הקבלה גם הרוב לא היה כנגד – ואם המהלך ההיסטורי אחר־כך הכריע אותן, עדיין אין זה מוכיח שבעלי ההשקפה הבלתי־רשמית אין מקומם ביהדות כלל. בכלל מאתים יש תמיד מנה, ובהכל יש גם החלק” (שם).
אמנם יש גם לומר, שאם מצד ההגיון והחשבון בודאי יש בּכּל החלק ממנו, הנה בתולדה ובמוּסר ובכל דבר המתחדש והמתפּרט לדבר חדש, החלק חידוש הוא על הכל. מיכה המורשתי אינו יתר על ירמיהו, המדבר בשמו, הלל הנשיא אינו יתר על רבי עקיבא ואף לא רבי יוסף אבן־מיגש על הרמב"ם.
שאלת מאתים ומנה, שבא הסופר הלז לתרצה על רגל אחת, היא שאלת הדורות – ואין פותר…
-
ראה מכתבי בריינין הנלהבים על־אודות מוסד “סיני” ב“העתיד”, ספר ראשון, הוצאת “סיני”. ↩
-
עמד על זה בעל המכתבים לשאלת “לאן?” במכתב חמישי, באחד מחלקי “השילוח”. ↩
-
במודעה אחת מני רבות על־אודות ההוצאה הספרותית “סיני”. ↩
-
העיר על זה אחד־העם במאמרו “תורה שבלב”. ↩
-
עיין גם “עץ הדעת בגן העדן מקדם” מאת שלמה רובין, עמוד ס"ח, הערה א'. ↩
-
העיר על זה מעט בעל “אורח לשבת” באחד מעלי “הצפירה”. ↩
משני עברים: מאמר רביעי
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: בִּשְׁתֵּי מִדּוֹת
עוד לנו סופר אחד חושב בעניני היהדות, הד"ר ד. ניימַרק. הוא הן הולך את דרכו וכובש לו דרך; והוא גם פּשט איצטלה דרבנן ונקי הוא לדעותיו מפּניה ציבורית, כי אם אומרן מלבו ומצרכי לבו, או על כל פּנים ממחשבות לבו. דבריו ומחקריו ראויים הם שנעמוד עליהם.
אם נצרף לנו את חשבונו של עולמנו העברי־היהדותי של הסופר הזה במאמריו הספרותיים, צירוף לא נקל אחרי שפתו הקשה, אם גם בנויה ומשוכללה היא וחיה מתוכה, – אז תצא לנו מעין תמונה זו: עם ישראל הוא גוף אחד בכל הדורות, ותורתו ותרבותו הן בנות נשמה אחת מוצקת בכל המועדים: יוצאי ירך אברהם, יושבי מצרים, בני דור המדבר כובשי הארץ, עשרת השבטים ובית יהודה, יהודי בבל ובני מצרים, היהודים בימי בית שני ואחרי החורבן בשארית ארצם ואחרי זה עוד הפּעם בבבל, יהודי ספרד ויהודי המזרח, יהודי המערב בימי הבּינַיִם ויהודי זמננו בכל ארצות הגרמנים, הרומנים והסלבים, ואלה אשר מעבר לים הגדול ובארצות רחוקות… כולם כולם הם בני הגוּף העברי האחד, החי על פי יסוד אחד, או לדבּר במבטאו האהוב, החי על פי חוק היסטורי אחד. – – –
ולאידך, בעניני הרוח, הרי התורה, הנביאים והכתובים, הספרים ההלכתיים והחיצוניים, התלמוד, ספרי הגאונים והקראים, הספרות החוּקית, הקבלה והחסידות, הספרות הפילוסופית בימי הבּינַיִם והביקרתית וההשכלתית, עם זו של הלאומיות, כולם בכללוּתם ובפרטוּתם הם הם חלקים חלקים של נשמה אחת כוללת ויסודית; גם ספרי הברית הנוצרית ותורת האיסלאם, הם וענפיהם וענפי ענפיהם הם חלקים מזאת הנשמה הכוללת האחת, שהביאה אורה לכל העולם. – ניימַרק ידבר על שאול התרסי כמו על רבן גמליאל, על דרשת־ההר ידון כעל ליקוטי מכילתא; ועל הספרות הקראית ישׂא מידבּרותיו כעל חלק מהספרות הרבנית… והכּל לו אחד ובא מכוח אחד. כוח אחד חי ופועל הוליד רבות ושונות ועוד יוליד גם בבא… לא רחוק הדבר, הוא אומר, שאחרי אשר הולידה דת־ישראל את הבת הבכירה, הנוצרית, ואחריה דת הקוראן, תשוב ותוליד עוד דת חדשה, שאולי תכבוש אותם העמים שעדיין לא נחלקו עוד בין שתי הבנות האמורות… עוד אנו עומדים באמצע “הפּרוצס” הדתי הגדול הזה, שראשיתו ראה ראינו ואחריתו לבנינו ולהדורות הבאים אחרינו. – ואחרי שאלה לנו ועמידה גדולה כזה לנו בהיסטוריה האנושית, איך עוד יכולים אנו לקבול ולשאול ולהצר ללבבנו.
תאמרו, הרי הצרות והרדיפות, והרי כל פּרקי התולדה שלנו, הכתוּבים בדם; אבל האם לא אלה שייכים הם לקודמים והאם אינם תוצאות ישרות מהקודמים? הנביא המטיף אמת חדשה לעולם, יסבול ברוב, ובגלל תורתו זו ישׂימו אותו בסוגר, ומי שלו תעודה רוממה, הוא גם מביא את קרבנו… ועוד זאת: הצרות והמועקות הרבות הן גם צירפו אותנו, והן הן אשר כרו בבאר שלנו שיפַכּוּ המים; “הנביאים וכל היצירות הגדולות של עם ישראל באו דוקא בימי הירידה” (“שפעת קלגסים”, “לוח אחיאסף”). חשבון שמכעינו כבר נמצא אצל גייגר, וביחוד בדרשותיו “על דבר מעמד ישראל בתולדות העולם”; אבל תחת שלגייגר, בתור מתקן־דת, כבר היו דברים בתולדותינו ודתנו, שעמד ביחס ניגוּדי אליהם ונלחם עמהם וּביקר אותם קשה, אין אצל ניימרק ניגוּד כלל וכל מה שהיה לנו חביב לו בשוה; הכל לו חזיון תולדתי ישר, את הכל הוא מבין מתוכו ומהויתו, ובכן אין עוד לשפטו ולהעריכו…
ניימַרק ידין ויבאר בנחת ובישוב־הדעת של חושב עיוּני רק במקום שלא יתחמץ לבבו; אבל כשבאים אחרים ונוגעים באשר קדוש לו, כלומר, ביהדוּת כפי שמסמנה הוא וכפי אשר יצייר אותה לעצמו, אז יהָפך ממבאר למוכיח ויתן קולו: הנה באו אנשים, שהוַדאוּיוֹת שלו היו להן לספקות וּביקשוּ להם בסיס אחר או תשובה אחרת לצער לבם בשאלת היהדות; והוא קורא להם: מה! בסיס חדש אתם מבקשים ליהדותנו? “העלובה הזאת, אחרי חיים של שלושת אלפים וחמש מאות שנה, אחרי אשר הראתה את כוחה ועוזה במידה שלא זכתה לה שום דת ושום פילוסופיה בעולם, אחרי אשר שדדה את מערכות ההיסטוריה בהוד גדלה, אחרי אשר הביאה גאולה לכמה עמים פּראים, אחרי אשר עברה במטאטא ענק על חלק גדול של כדור הארץ והעבירה את האלילות היותר נתעבה, – אחרי אשר הראתה את כוחה האלהי בקרב עם קטן וחלש, מפוזר ומפורד בין העמים, אשר קיבל עליו לשמור את טהרתה המקורית נגד עולם מלא של חיילות ולגיונות וחתם את עדותו בריבוא רבבות בניו ובנותיו, שנשפּך דמם כמים – אחרי כל ההיסטוריה הגדולה, המלאה והעשירה הזאת, אשר זִכרה כשהוא לעצמו כדאי הוא, שאומה שלמה תקדיש לו את כוחותיה, אחרי כל אלה באים אתם במאמרי שאלותיכם חסרי־הטעם ודורשים מטובי האומה, שימצאו לכם בסיס נכון ליהדות” (“כוחות היסטוריים” ב“לוח אחיאסף”)1.
ופה כבר אנו שומעים מפּי ניימַרק גם מעין קולו של שמשון רפאל הירש, יהודי חרד לעמו ולכבוד תורתו. הם, כלומר, הירש וגייגר, דיברו גם להם, באזני האומות, והוא מדבר דבריו לנו, מדבר גם לעצמו. – ננסה להעיר בכאן על איזה ממחשבותיו ודבריו של סופר זה; והוא בעיקר הלא גם יבוא בחשבון והגיון, ואינו רק מוכיח…
שתי רוחות מנשבות בלב הסופר הזה. הוא רוצה לבסס את היהדוּת על היהדוּת עצמה בתור דת, והוא קורא פּעם: “היהדות אינה פילוסופיה, כי אם דת”; ולא נוח לו גם זה, כי למוּסר־היהדוּת יהיה יסוד בפני עצמו ועומד על עצמו, ובדין־ודברים שלו את לַצַרוּס ה“מוּסרי” הוא אומר: “אך הבא לדון מזה, שלפי ההשקפה של היהדוּת יש לה למוסרות יסוד ובסיס בפני עצמה, גם זולת התיחסותה אל אלהים, דוחק הוא את עצמו להכניס אל רשות היהדות רעיון, הלקוּח מרשוּת אחרת לגמרי, וּמדבּר הוא לשון שאינה מובנת להיהדוּת” (“מוּסר היהדוּת”, השילוח, כרך י“א, ע”א) – ובשנית הוא חפץ להכניס כל דת ישראל, את יִחוּד האלהים ואת היהדוּת גם יחד, בתחום הפילוסופיה ולעשות מכל אלה רק צירופי־מחשבה עיוניים ודברים שאובים ממעין המחשב והעיון… הוא מרגיש, כי יש קורבה גדולה בין עניני הפילוסופיה והחכמה האלהית (עיין פּתיחה למורה נבוכים), והוא גם מרגיש את השינוּי שביניהם, ובשני הדברים האלה, שסותרים זה את זה, ישתמש…
“הנביאים בשעתם – הוא אומר במאמרו “הפילוספיה החדשה מתוך השקפת היהדוּת” באחד מחלקי “השילוח” – היו מפתחים את תוכן היהדות, במה שהיו מתוַכּחים עם הדעות השוררות בימיהם; אבל היהדוּת של הנביאים, בכל שלמוּתה הרמה והנישאה, אינה שלמה ואינה יכולה להיות שלמה. תכנה של היהדוּת אינו פוסק לעולם, להיותו הולך ומתפּתח לרגל כל דעה חדשה וכל תנועה חדשה שבאו לעולם. לא זו היתה עבודתם הגדולה של הפילוסופים הדתיים וכו‘, כולם השתתפוּ בעבודתה הגדולה הזאת – להוציא ולהעביר את תכנה של היהדוּת מתוך ים האפשרוּיות אל המציאות המוּגבלה, להרחיב את גבוּלותיה וכו’. היהדוּת העיוּנית מושג היסטורי הוא, וכשם שההיסטוריה אינה שלמה לעולם וכו', כך היא גם היהדות” (שם). ולהלן הוא אומר: “הפילוסופיה הדתית אינה חזיון מדעי בתולדות היהדות וכו', אלא כרוכה היא בה כגוּף בנשמה” (שם).
לרגע יפּול לבו והוא אומר לנפשו כי “היהדוּת עומדת בתור שיטה עיוּנית בפני תנאי כפוּל מוּחלט: או לבוא בדברים עם הפילוסופיה החדשה, להתוַכּח עמה, לקרב את הקרוב ולרחק את הרחוק או – לרדת מהבמה הגבוהה, שכבשה לה במלחמתה ההיסטורית הגדולה” (שם); וכרגע יתחזק עליו לבו. “לא, הוא אומר, לא היהדוּת צריכה להתפּשר עם הפילוסופיה ועם ממלכת המחשבה אשר מסביב לנו למען תוכל להתקיים, אלא היהדוּת היא היא הקוראה אותן לשבת על כסא־דין; היא קרואה להזמין לפניה את כל שיטותיה של הפילוסופיה ולתבוע מהן דין־וחשבון על יחסן להרעיון היהודי, שהביא גאולה לעולם, להאמת המוחלטת” (שם), כלומר, רעין האחדות; והוא לא ישים לב לזה כי גם רעין האחדות שלו קרוע לשני קרעים, חציו גילוּי־שכינה בצוּרה מחשבתית וחציו בצוּרה דתית, פּעם שניהם הוא עובד ושניהם הוא ממליך בנפשו, וּפעם יכריע את האחד על השני.
“אם היהדוּת, הוא אומר, רוצה לקיים את הזכוּת, שיש לה על שיטה מקפת את כל גילויי החיים וההויה, אז אי אפשר לה לסבול שום רשות היחיד מחוּצה לה וכו' ושום מחיצה מפסקת בינה ובין איזה חלל־הויה ושום קו שמשתמט מחוגה” (שם); אבל הוא לא יתבונן, כי דבר שרוצה להיות הכל ושהוּא צריך על פי טבעו להיות בכל ולהקיף את הכל, הלא יחדל עם זה להיות אותו דבר מוגבל לעצמו ורק לעצמו… “אם יש לך איזה גבול בעולם – יוסיף לומר – איזה חיים, איזו תנועה, שנתעלמו מעיניה של היהדות, הרי זה מוכיח שאין בה הכוח לפרנס את העולם במלוא היקפה” (שם). אמנם אבותינו ידעו לנעוץ חרב בבית־המדרש מפּני כמה דברים שלא יכנסו לשם… וניימַרק דורש היקף כללי, דורש דבר שיהיה מוגבל כשהוא לעצמו, ועם כל זה הוא הכל…
“אם שיטת היהדות אינה רוצה למעט את דמותה – הוא אומר – ורוצה היא למלאות את תעודתה בהיסטוריה, הרי מקום לה עתה להוציא את החמה מנרתיקה ולשלוח את אורה לתוך כל החללים החדשים, שנתגלו על ידי החקירות החדשות” (שם). ואנו שואלים, אם הדברים כבר נתגלו לנו במחשבה ובדעה – והרי על ידי זה דוקא, ששכבר נתגלו ונתעשרנו באלה, הלא דורש הוא כי נשים להם לבנו ביהדותנו – מה לנו עוד לאורה של היהדות באלה ולהסכמותיה ולהתפּשרותה עם אלה, בתור הוספת דבר אחד לשני, שהיא בעיקר עצם אחד עמו?… ועוד זה, אם נתגלו אותם הדברים מחוצה לה, הלא לא היו הזרעונים האלה – להשתמש בשפתו – מונחים בפרי היהדות, ונמצא סוף כל סוף, היא אינה מולידה את הכל ולא נתנה מעצמה את הכל.
ובואו וראו: היתה עת שגם לאותו סופר היה מבט אחר בחזיון הדת ומהוּתו ובהבדלה מן הפילוסופיה והמחקר. ולו היה ברור, שהפילוסופיה הזאת – כלומר, הפילוסופיה הדתית אצלנו – לא היתה עליה ביחס אל הדרך הנבואית, אלא ירידה, והוא אמר ושפט על הרמב"ם אז לאמר: “במקום עין בריאה וטובה, החודרת בּן־רגע אל מעמקי הבריאה ומקבלת קרני זוהר ישר ממקורה הרוחני של המציאות, באה עין הצריכה לאספּקלריה מורכבת מחמש ועשרים הקדמות וּמופתיהן, אשר כל אחד מהם, כשהוא לעצמו, מיוסד הוא גם כן על כמה וכמה הקדמות” (שם). ומה עושה מבקר זה עתה? – הוא נותן לנו הקדמות…
ב בִּדְבַר הָאַחְדוּת
ניימַרק מדבר תמיד על אלילות נתעבה, אלילות שפלה, ולו התיעוב באלה לא פחות מזה שהיה לבעלי מסכת “עבודה זרה” בשעתם; אבל אם לדין, הרי עוד הדבר צריך עיון ודעת, אם באמת היה שינוּי נמרץ יסודי כל כך בינה ובין האלהות הלאומית, במידה שרגילים אנו למדוד, או אולי צוּרה מוּחשית זו של אלהות בהרבה פנים אינה אלא הכנה באיזו מידה לזו בפנים אחדותיים. והן אנו רואים כי גם תחת ממשלת האלילות ואָפקה גדלו אנשים מוּסריים גדולים בחומר וברוח. באופק היוָני של ריבוי האלהים היה מתגלה כל הרם והנשׂגב שבאדם ועשה פּרי במידה לא פחוּתה מאשר אתנו. לכאורה היה כיבוּש הארץ והיות ישראל לעם שוכן לשבטיו ולדגליו דוקא בימי ממשלת האלים הרבים על כל הר וגבע. ימי שפוט השופטים בתומם שאין לו ערוך, ימי גיבורי ישראל ומלכי ישראל וכל הטיפּוּסים הגדולים שבהם, כל אלה עומדים ראשם ורובם תחת מחסה האלילות או הדומה לה2; ואיזה אופק נתן לנו את גדעון ואת אבימלך, את יפתח ושמשון? שאול בגדלו ובהרמת נפשו, הטיפּוּס המלכי היותר גדול בבית ישראל, מאפיל ביחשׂו גם את שמואל הרואה מקנאוֹ; ויואב, זה הגאון המדיני והצבאי היחידי, אשר עשה מדינת ישראל – והוא רק הוא, לא המלך דויד, ברא את המרכז הראשי לבית־יהוּדה, ואחר־כך לבית־ישראל, ואחר־כך לרוב העמים – האם רק בשם ה' האחד בא? וחיי שלמה המלך, יוצר התפארת בישראל, האם היו שונים מאלה של חירם מלך צור? ועמרי, ואחאב וירבעם השני וכל מלכי יהודה לפני יאשיהו, שבימיו נכרתה הברית, האם לא עשו תולדה רבה בישראל? היאמר אדם, כי חולדה הנביאה גדולה מדבוֹרה, ואסתר היהודיה רבה מרוּת המואביה? היאמין הסופר הזה כי מוסרו של עזרא סופר התורה ביחסו לשכני האומה – לא לכם ולנו לבנות! – ודחייתו אותם בשתי ידים גדול מזה של ראשי בני אפרים לפנים, שקמו ויחזיקו בשביה, אשר עשו מבני יהודה, וכל מערומיהם הלבישו מן השלל, וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסיכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום ירחוֹ עיר־התמרים אצל אחיהם (דברי הימים ב', כ"ח)? והחזיון המעשי הנשגב הזה של המנצחים לגבי המנוּצחים, הלא היה דוקא בימי המלך פּקח בן רמליה, ש“עשה הרע בעיני ה'”, בימי אלהי העגלים בבית־אל ולא אחרי גלות בבל, שאז חגגה האלהות האחדותית את נצחונה הגדול. ואחרי חורבן בית שני, שאז היה הנצחון השני הגדול הרוחני לישראל (“מפּלתה של ירושלים היתה נצחונה של האומה היהודית”, דברי אותו סופר במאמרו “כוח הקוּלטוּרה של היהודים”), האם באמת גבר אז היחס המוסרי של האדם, והאם לא היתה ההרחקה היתירה לנו לרועץ?
ואומר רנ"ק: "והנפלא בזה היות בימי מקדש ראשון ** ההתדמות** והחיקוּי, הבלתי־ראויה בעבודה ונימוס ליתר הגויים שכנינו, הסיבה לאבדן מלכותנו; ובערב ימי המקדש השני היתה אחת מאבני נגף הגדולות ההרחקה היתירה "…
באחד ממאמריו יאמר הד“ר ניימַרק, כי “הפילוסופים שלנו בימי־הבּינַיִם מילאו אותה התעודה עצמה שמילאו הנביאים בתקופה העתיקה” (“הפילוסופיה החדשה מתוך השקפת היהדות”, “השילוח”). והוא לא נתן לבו לשאול: מי כתב את הביאור למשנה אחת: “ואל תתמה (על שינוי היחס בין ישראל לעכו"ם), הרי יש שחיטת הבהמות”… האם יונה בן אמיתי כתבם או הרמב”ם3, ועוד כאלה. ניימרק בעצמו יעיר במאמרו הנ“ל, ש”כוח הקוּלטוּרה וכו' נכון על שתי הסגוּלות, שיש להן נגיעה עם רוח עם ישראל, והן סגוּלת ההתפּשטות מתוך החוּג הלאומי לההיקף הגדול של האנושיות וסגולת ההתכווצוּת מן ההיקף הגדול של האנושיות להמרכז הלאומי"; והוא לא התבונן לזה כי רעיון האחדות האלהית, בבוא הסגוּלה השניה, כלומר, בההתכווצוּת מן ההיקף הגדול למרכז הלאומי, כמו שנתקיים בנוּ כל הימים, הוא הוביל באיזו מידה גם לידי הגבלת רגש אחוַת כל האדם מידי התפּשטותו… נניח, שריבוי האלהות יביא לידי אי־השוָאַת האדם, כי כל אחד יאמר אלהי גדול מאלהיך – דבר שבאמת אינו כך; והרי ראינו קנאת הדת בסמלה היותר איום דוקא לא תחת יד ממשלת הריבוי באלהות, – נניח שכן הוא, הנה הרעיון של אחדות־האלהות, ביחסו העצמי ללאום אחד וביכּוּר אותו הלאום על עמים אחרים, הלא יוביל גם הוּא באיזה אופן לאי־השוָאַת האדם.
ולאידך, האם באמת הכל אצלנו רק אחדות טהורה היא ואין הגשמה כלל בספרי הקודש שלנו? והאיש העברי, אם גם נזכר בכל יום בזה, “שאין לאלוה גוף ולא דמוּת הגוּף”, האם לא יצייר לו גם את הקדוש־ברוך־הוא בתור יושב על כסא המשפּט ומלאכים עומדים מסביבו ומשרתיו עושי רצונו. והדבר שאנו מתפּללים ופונים לירוּשלים דוקא, שלמרות האמירות והתפילות להאל ש“מלוֹא כל הארץ כבודו”, אנו מחפּשים משכנו במקום אחד ומקדישים אנו את ה“העצים והאבנים” של האבות, האם לא יביא גם הוא למין הגשמה, אם גם הגשמה חזיונית. – והן על זה הדבר האחרון, האלהות של ישראל המקומית, העיר ניימַרק בעצמו והוא אמר: “עד כמה מושרשת היתה השאיפה למרכז מקומי בלב האומה נראה מזה: הבכיה־לדורות לא נקבעה לא על חורבן המלוכה ולא על חורבן הארץ ולא על חורבן חייה ההיסטוריים של האומה, אלא על חורבן ירושלים וחורבן בית־המקדש, הרעיון – הרעיון האחדותי התפּתח במשך שנות אלפים וכו', אבל לב האומה קשור הוא במקום קשר עולמי”…
אמנם הוא מוסיף למַצוֹת דבריו אלה ואומר: “זה כוחו הגדול של הרעיון בתולדות ישראל, הוא ברא להאומה מרכז רוחני בחללו של הזמן הנצחי, במקום שאינו ירא חרב מלחמה, אבל כל כך גדולה ועזה היא התשוּקה אל המרכז המקומי בלב האומה, וכל כך בוערת היא בנפשה, עד שגם המוח הגדול של האומה מוּכרח היה להרכין את עצמו להשתרבב מגובה נצחתו ולארוג רבות חוטים אל המקום האחד מהרחב” (שם). בעוד שהתוצאה הישרה מדבריו בעצמו היא לדון ולומר: שהרעיון האלהי הטהור לא היה יכול להשתמר בכל מהוּתו והתגלם ביותר במקום אחד וחזון אחד.
ג סֵדֶר עוֹלָם מוּסָרִי
השמים מספּרים כבוד אֵל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. האדם נשׂא עיניו בראשית אל הטבע ואחר זה שׂם לבו אל מעשיו. הטבע ומכמני העולם הנראים המה היחס החי בין האדם ובין האלהים, ובאלה מצא ראשונה את האלהים. זיוף יסודי יותר גדול מזריעת החטא בימי חנוכת העולם ובריאת האדם לא נמצא, מיום החל האדם לחשוב לו מעשי בראשית. החטא והמוּסר הם תוצאה מחיים ארוכים ומגלגוּלים של תרבות ארוכה ולא בם מתחיל האדם… מושג המוסר: "לא תעשה! " חזיון הדבר הזה, לאסור על הרצון לעשות מה, הוא מושג מוּפשט, והוא בא לבר־נש אחרי התרגלו להפשיט במחשבה ובמעשים. הצדק, עשיית הטוב והמשפּט, הוא כבר מקדים למציאותו הרגשת אי צדק ומושגים ברורים על דבר עיווּת־הדין והעקה שביחס איש לחברו; ולא תרבות הוא זה הרגש ואבי התרבות, הקורא לאלה ומעורר את הלבבות לאלה, מזה הטעם כי התרבות היא כנהר שאינו פוסק והיא חיה ומחיה לעולם, בעוד שהמוּסר החברתי אינו אלא מסיר את המעצורים לחיים. נניח שבא בא יום השלום המקוּוה ואין עמל עוד בחיים וגר זאב וכבש יחד; נניח כי שבוּ כל בני העולם אל תורת היושר והטבת המעשים, והיו אלה כטבע שני בלב בני־אדם, אז לא יצטרכו עוד למשגיחי הצדק ולמוכיחי הצדק. עמוס והושע, ישעיהו וירמיהו יהיו אז במפעלם המוסרי כמטבע שנפסלה ואין להם לבריות צורך בתוכחתם – אבל הטבע והיחס החי של בן־אדם אל הטבע לא יחדל; ועתה כאז ישא האדם את עיניו אל השמים ויראה: מי ברא את אלה, ועתה כאז יתפּעל מהררי אל ומגבעות שָׂדי, ונפשו תתרומם למראה הים ומלואו, הארץ ומלואה. קוצר־רואי הוא זה לחשוב את היופי והרגשת היופי שבעולם רק למין תענוג והנאה. היופי הוא שפת אלהים ומגע האלהים באדם; והוא אינו בא רק מפּארן, מהר שׂעיר או סיני, כי אם נמצא בכל גבעה ובכל חלק מן הטבע. הד־אלהים זה מכל פּינה נשמע. סדר־עולם היופי הוא קודם באיזה מובן לסדר־עולם מוסרי וגם עולמי הוא ממנו, בנוגע לתרבוּת החזיונית.
ואם בא סופר זה וקורא: “כוחה הקוּלטוּרי של כל אומה ואוּמה מוּנח הוּא באָפיה המוּסרי” (“כוח הקוּלטוּרה של היהוּדים”, “לוח אחיאסף”, תרס"א), מוסיפים אנו: גם ביחסה אל היופי, ואם גם בניגוּד לכוח המוסרי. להיוָנים והרומאים היתה תרבות, לישראל בימי השופטים, בימי שאול ובימי עשרת השבטים היתה תרבוּת, ליהוּדים בתור יהוּדים, מאותה שעה שחדלו להיות ישראלים קדומים, לא היתה עוד תרבוּת כזו. על כוח שלילי אי אפשר היה לבנות תרבוּת בכל; ולפיכך כאשר התעורר החפץ בישראל לתרבות מוחשית ולמרחבי התרבות, אנוסים היו לקחת מחוץ מה שלא מצאו בפנים, וכמעט אי אפשר היה כלל שיבוא מבפנים.
“ואם אמת הוא, אומר הנ”ל, שהאמנות והסגנון אין בהם משום טוב ורע, כלומר, אם אמת הוא שעולם הטוב והיפה שתי רשויות הן, כי אז מוּכרח הייתי לאמור שהיפה אינו נכנס בגדר האופי הקוּלטוּרי; אולם וכו' אין שם אלא עולם אחד, עולם טוב ורע, ועולם היפה אינו אלא אחת מצוּרותיו" (שם). וגם אָנוּ אומרים: אין עולם אלא אחד, והוּא מתגלה לאדם ברוב על ידי היפה והרגשת המוחש, והמוסר אינו נכנס בכּל לגבול זה, לו אין שייכוּת קבועה אל העולם, כי אם אל האדם, ולא אל האדם, כי אם אל מעשי האדם – ולרוב, לחלק ממעשיו, למעשיו הרעים, שבּל יעשׂוּ…
עד כאן במוּסר הגשמי, כלומר, בזה שישמור על יסודי חברת האדם וחובותיו; ובאותה שעה שיעזוב את הגבול הזה ויחל להתרחב ולהשתרר על תעודת האדם והתרוממות האדם, הוּא כבר בא בתחוּם ה“יפה” ושואב את כוחו מ“היפה” ומהכוח היצורי של ה“יפה”. האדם יעשה בנפשו כאשר יעשה היוצר בשיִש ובאבן, וטוב ורע אינם אז רחוקים מהמוּשגים יפה ומגוּנה4.
“כוחה המוסרי של כל אומה – הוא אומר – הוא שמשה ממנו נזונים כל אברי האומה, וכל שאר כוחותיה המה כוכבי לכת, הסובבים והולכים ומכוונים את תנועתם כלפּי השמש, שהוא מרכזם” (שם) – והוא בעצמו יודע, כי לא מניה ולא מקצתיה. ולא לבד שגם כל העמים התרבותיים הגדולים לא מפּי מוסרם לבד הם חיים, גם ישראל בהיותו לעם וכל הימים אשר היה לעם כובש וחי על אדמתו לא היה המוסר שמשו היחידי, כי אם איזה דבר ממועד כוכביו…
סופר זה רואה בימי ה“מדינה הראשונה” שלנו “עבדוּת רוחנית, חיים שאין להם צורה קוּלטוּרית קבועה, המתאימה לרוח העצמית של האומה”. ואותו חזיון בעצמו, שהיה בתוך “המדינה השניה”, שאמנם גם שם קיבלו כמה גוָנים מן החוּץ, הוא לו חזיון טבעי, וכל הקפיצה המחשבתית הזאת היא בשביל זה שצריך ליה הפסוק: שגדול כבוד המדינה השניה על הראשונה, ושמימות עזרא ואילך בא זמן נצחונו של הרעיון המונותיאיסטי המוסרי הגמור. ואנו חושבים שהרדיפה אחרי השכלת יוָן בימי בית שני לא היתה מעטה מזו ההשתוקקוּת אחרי תרבות אשור ובבל בימי הבית הראשון; לנו מורה מאורע זה הרבה, שבחתימת כתבי־הקודש ואחרי מלחמת המוסר עם אי המוּסר, אחרי נצחון האלהות הודאית והצדק המוסרי הודאי על שרירות לב ושאלות שמא, נסדר אצלנו ספר קוהלת, החותר אחרי כל זה ומבטל ברוב כל אלה.
“תוכה העיקרי של היהדות, אומר ניימַרק, הוא סדר־עולם מוסרי; בזה מונח כבר רעיון של מציאת אל אחד, יחיד ומיוחד, היהדוּת היא מוֹנוֹתיאיסמוּס מוסרי, וכל המטיל ספק בזה יקרא נא דברי הנביאים, שהיהדות אספה לתוך כתבי־הקודש שלה, ויראה מה הם תובעים מן האדם: שיחיו על פי חוּקים מתאימים לסדר־עולם מוּסרי” (“כוחות היסטוריים”); והוא שוכח, כי היהדוּת ושיטה מוסרית תורית אחת, אם גם יסודית, אינה עוד כל עם היהודים ואינה כוללת נפש כל היהודים; ועוד גם זאת, אם נאמר היהדוּת אספה את דברי הנביאים לתוך כתבי־הקודש שלה, הלא מוּכח מזה כי יש מלבד ספרי הנביאים עוד שאר חלקי כתבי־הקודש, ועלינו להסתכל גם שם ובמהלך החיים שם…
הסופר הזה כועס על אלה שבאים לדרוש על דבר ערכו של רעיון האחדות בתולדות ישראל ומדלגים מימות המלכים עד רבינו סעדיה (“כוחות היסטוריים”, שם); והוּא שוכח כי הוּא בעצמו עושה כזאת, ובשעה שעומדים אנו אלף שנים אחרי ימי רב סעדיה גאון, כשבא להוכיח לנו מה בעדנו ובעד תוצאות חיינו, הוא מדלג עד לימי הנביאים ועובר לגמרי על המרחק הגדול שבינתים…
“תוכה העיקרי של היהדוּת הוא סדר־עולם מוסרי”; וסדר עולמנו וכל עיקר הויתנו בגולה הוא דוקא לגבי יסודי אותה היהדוּת בלתי מוסרי, בתכנו ובהויתו. כל הדר בחוץ־לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, אמרו אבותינו הרבנים, ואנו הלכנו גולה כדי לעבוד אותו אלוה. הישנה סתירה גדולה מזו אצל עם וחיי עם? הן סדר מוּסרי של תעודתנו לכאורה הוא להיות בדלים מן העמים, וכל אויר אַפּנו וקיוּמנוּ הארצי תלוּי רק בחסדי העמים האלה. לקחנו ברוב מתרבוּת גדולי העמים ולא נתרועע אתם; ולאידך, נתנו ברוב מתרבותנו לעמים רבים, וּרחוקים גם אלה שלקחו מאתנו, מלבנו. לא יד אחת אנו רואים ברוח ישראל מאז ירד שמשנו המדיני במוסרו והויתו וקיומו, כי אם ידים הרבה; לא רצון אחד במהלכנו עלי אדמות בנוי על רצונו של האלהי המוּחלט היחידי, כי אם שאיפות ונטיות שונות, שהן והפכן בצדן. חסר לחיים שלנו בגולה אופק רחב והיכולת לצאת מעצמנו גם לרגע. חסר לחוליות שלנו חוּט השדרה; טלאים בתרבותנו, וגם בחיינו רק טלאים וקטעים ואין בגד שלם ללבוש, וכשיתפור הד“ר החושב הנ”ל לנו בגד, אין גוּף…
ד: הַתַּפְקִיד בַּתּוֹלָדָה
ועוד זאת. כי יקום איש וידבּר על עם ישראל עתה בתור עם חָמרי, עם שמוחל באיזו מידה על העבר הגדול שלו בימי עמדתו, רק מבקש הוא חיים בתור עם פּשוּט, כמו העמים הקטנים הסרבּים והבּוּלגרים, שאמנם לא יעשו את עצמם לאדוני העולם ברוח, אבל אינם גם עבדי עולם בתור עם, וּמסתפּק בסאה זו המעטה, שלעומת מצבנו עתה כלא־עם מדיני ובחיסור האלפא־ביתא הנחוצה לעם עומד על עצמו ואינו אוכל לחם חסד, אינה מעטה, אז יש לדבר מובן הגיוני, אנושי, אם גם לא תולדתי החלטי, שהרי לא היה עולם התרבות חסר ברוב לוּ היה נעדר עם פּלוני קטן בתולדה. אבל אם מעמידים אָנוּ את חיינו היום על העבר שלנו ומטעימים אנו את ההשקפה האלהית בתולדות העמים והלשונות ומאמינים אנו, שיש יד נעלמה מנהגת אלה וטוֹוָה היא את החוּטים הללו, אז הלא קוצר־רואי הוא וכחתירה רבה תחת אותה השיטה בעצמה, שעליה אנו נשענים ובשמה נדגול, אם נדבר רק על תולדות ישראל ולא נדבר על תולדות העמים, ולא נביא בצירוף החשבוני הזה מהלך חיי העמים ונתיבותיהם גם הם. כל “קיומנו בתור קיבוץ מיוחד, יאמר הד”ר הנ“ל במקום אחר, קיבוץ השומר את הרעיון העיקרי של דתו בטהרתו, הוא מחאה חיה פועלת נגד כל הדעות האחרות, ובזה הוא ממלא תפקיד גדול בהיסטוריה” (“כוחות היסטוריים”)5. והן תגדל השאלה, מדוע אותה ההיסטוריה שנתנה לנו את התפקיד הזה לא נתנה בידינו גם הכוח הגמור להיות בעלי הדת השלטת בעולם? היד ההיסטוריה תקצר? והאל אשר הציב גבוּלות עמים, הוריד ממלכות, העלה רוּחות, סבב גלגלים בתולדה ובתנועות העמים והשבטים, עד שמצא עם בחירו שקרא שמו עליהם; האלהים, שעל ידו ניצחו בני יהוּדה את בני אפרים, עזרא את השומרונים, החשמונאים את המתיונים, הפּרושים את הצדוקים והרבנים את הקראים, בשכבר הימים – ובזה הלא רואה סופר זה שיטה מסוימה ותעודה אחת לביסוס רעיון המוֹנוֹתיאיסמוּס המוּסרי בשלמותו – הוא היה יכול גם להכריע הכף עד תומה. אם אשור בזמנו גבר על ישראל, אז יכולים היו חוזי ישראל לראות בזה נצחון אלהי ישראל, שהעם המנצח היה שבט אַפּו; אבל שום איש לא יכול להגיד לנו הפּשר, מדוע נדחה בחלק אחוז אלהי ישראל, שהחל כבר ליהד את שבטי הערבים, מפּני נביא השקר מוּחמד? ומדוּע נפלה ממלכת כוזר היהודית ברובה מפּני עם הרוסים?
“עיקר חידוּשו של שאול התרסי, שבא לבטל את החוּקות בתור חלק הדת – הוא אומר – אינו אלא דרשה תלמוּדית במידתה היותר קיצונית: מה שדרשה היהדוּת התלמוּדית על כמה וכמה חוּקים פּרטיים לבטלם, מפּני שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בם, את זו בעצמה דרש שאול התרסי בנוגע לכל היהדות החוּקית בכלל” (“היהדות בתור דת ומדע”, לוח הנ"ל). והתלמוד, המקור, היה פּתוּח ברובו, וכבר שלחו מרומא צירים אל רבן גמליאל ללמוד הלכות התורה (ספרי ועוד); והשואל ישאל, מדוע לא סבב אז אלהים כי יכבוש לו האוצר הזה באורו את העולם. הנה לפנינו הלל, הענותן הגדול, ורבי עקיבא, הענק התלמודי, שעשה אזנים לתורה והוּא גם מת על קידוּש־השם, הנה מדוּע לא עשה האל אותם לגואלי ולשליחי הגויים בכל? – אין מקשים בתולדה, ואנו רואים מעצורים גדולים בתולדה, ולא תמיד הטוב האמיתי מנצח ולא בנקל ינצח, אבל יש לחשוב שההשגחה העליונה, – אם נאמין באמת במציאות כזו, במציאות עין צופיה במעשים ובתולדה ובתנוּעות העמים – לא תזנח זנוח.
“הידעתם את דבר שליחת הדתות הנוצריות, המתענים בשממות ערבה, – אומר הסופר נ”ס בספרו “למרנן ורבנן” – המתגלגלים תחת שואה בכל תלאה וסכנה, היושבים אל עקרבים בין פּראים כחיות יער וכו', להפיץ שם את לימודי דתם ואת תורת הישוב והמוסר“; ואנו, ה”נושאים התמידים" לתורה ולחיים, מה עשינו בעד הפצת תורה זו וחיים אלה אשר היו לנו למנה? ואם אלפי בנינו הלכו להרג על קידוש־השם, במקומות מושבתם בגולה, עלינו לא לשכוח, כי לא הלכו בעיקר אל המקומות האלה רק לבקש את השם ולהפיץ את תורתו, כי אם גם ללֶחם שאלו ולמעמד חָמרי בחיים. ובלכתנו מארץ לארץ הן גם לא חשבנו ביסוד, איזו מהן תכשר ביותר להפצת היהדוּת, כי אם מה יכשר לישוּב היהוּדים.
וקיטרג הכוזר לאמור, כי הן הפּרסיים אינם מתפּארים במלכים ולא בגיבורים ולא בעשירים, אבל באנשים ההם, שהלכו אחרי בעל דתם כל הימים הארוכים, אשר לא נקבעו בהם דתות והיו האנשים גולים ונחבאים ונהרגים בכל מקום שמצאו וסבלו על חיזוק אמונתם ענינים מופלאים מן הבוז וההרג וכו‘, ואולי הייתי רואה היהודים עושים זה לשם האלקים הייתי אומר כי יש להם מעלה וכו’ (כוזרי, מאמר ד', סימן כ"ב).
האנשים הקרובים לנו, בבואם לתת לעצמם חשבון מאשר נעשה בינינו, ימצאו את השינוי בזה, שחדלו לומר אורייתא קודם לישראל לגמרי, אלא ישראל קודם הוא לאורייתא. – כי יאָמר ישראל והעם קודם, הן האומה בעצמה היא הנושא התמידי של קיומה ולא איזו דעה נצחית רוכשת לה כל הלבבות לשמיעה: והרי יש מקום לחירות הדעות והלבבות ולצירופי הדעות, וקיום העם אינו עומד עוד רק על קיום דעה אחת, כי אם על הויתו; ועם אותן התוצאות הרוחניות בוא תבוא גם תועלת חָמרית, כלומר, התעוררוּת חָמרית עממית למעשה ולפעולה.
כשהיתה היהדוּת עיקרית וישראל טפל לה, הרי מובן מעצמו שכל הלבבות היו פנוּיים אל העיקר, לשכלל את היהדות, להרחיבה ולפשטה, וליהודים לא נשאר כי אם להיות שומרי משמרת רוחניותה בגלוּת; אבל כשהחלו להרגיש את עיקרו של ישראל, החלו גם להתעסק בחייו ובפדות ישראל בתור עם.
והנה בא הד"ר ניימַרק ואומר באחד מלוחות “אחיאסף”: “במובן זה מודה אני בתעודת ישראל. קיומנו בתור קיבוץ מיוחד, השומר את הרעיון העיקרי של דתו בטהרתו, הוא מחאה חיה פועלת נגד כל הדעות האחרות, ובזה הוא ממלא תפקיד גדול בהיסטוריה. אבל יחידי־סגוּלה אלה אינם מכריעים, הדתות אינן מודות עוד ברעיון האחדוּת בסגנונה הטהור של היהדוּת וכו‘. ואם ישאל אדם: ומה יהיה, אם כל העמים יודו ברעיונה העיקרי של היהדות, האם יוַתרוּ היהוּדים על התורה המעשית ויתערבו בגויים? – על זה יכול אני להשיב: איני יודע, אבל משער אני שאם יבואו ימים כאלה, שבהם יודו כל העמים ברעיונה העיקרי של היהדות, אז בודאי תחל תקוּפה חדשה: היהודים יחלו להתערב תערובות הדם בשכניהם שאינם בני ברית וכו’ ולאט לאט היהודים בתור קיבוץ דתי לאוּמי מיוּחד יחדלו מלהיות והיהדוּת תהיה הדת השׂוֹררת בעולם. – ועד לאותם הימים, שבודאי רחוקים הם, אם בכלל יבואו, אין לנו שום שאלה של קיום היהדות וכו', והתשובה הזאת בעיקרה לכל השואלים היא פשוטה ויכולה היא להיאָמר במאמר אחד”.
נניח שצדקו הדברים האלה, אם גם לא חדשים המה, יש עוד מקום לשאול עם אחד־העם: איזה צורך יסודי יש לבני־ישראל להתקיים עתה למטרה זו, אחרי שספרי התנ“ך יעשו ועושים הם את המַלאכוּת הזאת גם מעצמם, ככוח נשען על עצמו ודוקא על עצמו. – והן רואים אנו שההשׂכּלה היוָנית והרומית עושה לה עוד היום נפשות וכובשת לה לבבות בני התרבות, וגם אותם של בני־ישראל, בלעדי גוי החי ונושא את דגלה. הנצרוּת פּועלת ככוח עומד על עצמו, מבלי עם מיוּחד נושא דגלה, וכן האיסלאם ודתו. ואם לחשך הד”ר הנ“ל ויאמר, “שכל החזיון הזה שאחדים יחידי סגוּלה, שבאמת מתקרבים המה לרעיון האחדות, אינם אלא תולדות קיוּמה של היהדוּת, ולוּלא עמדה היהדוּת על דעתה כנגד כל הזרמים שבאו להעבירה מן העולם, כי אז היה כל עולם הדת חוזר לתוהו של האלילות”, – הן גם זה לא מאוּמת, כי הלא הכוח העולמי שבכתבי־הקודש מולך מעצמו וכובש מעצמו; לא עם ישראל הוא הנותן עתה לאומות את כתבי־הקודש, כי אם כבר נתן אותם בשכבר הימים, והרי הם כוחות נבדלים כל כך פּועלים מעצמם, עד שהתפּשטות המקראית לבני־ישראל גם באה מהם, מהעמים אלינו ולא מעם ישראל להם. – ולא עוד, אם נאמין שזאת רק זאת היתה תעודת ישראל ומעמדו בגויים, כי היהדות תמלוך על כל העולם כולו, לא לבד שקיום ישראל עתה אינו נחוץ עוד למילוּי תעודה זו בכּל, כי אם גם עוד יעצור בזה באיזו מידה על ידי התחרותו. כי הן קיום ישראל בתור עם בין הגויים והתגרות העממיות, הכלכליות והחברתיות, נאמר פשוט: שנאת ישראל מעתה משליכה את צלליה על ספרי התנ”ך שלפנים וגורמת אצל רבים כהות המשפּט, כלומר, השנאה מהיום מקלקלת את השורה מדאתמול, ואינה מניחה לשפוט בלי שום פּניה צדדית על הדברים שלנו מדאתמול וקנינינו הרוחניים מאתמול.
אין לנו בגולה היסוד הראשון בתור עם מדיני, אנו עם שאין לו כברת־אדמה עצמית בארץ, עם שאין לו מקום להניח עליו את ראשו, ונעשה עצמנו ענקים בשמים. “בנינו הולכים קדימה שנה שנה” עוד היום, למרות הקולות של “תחיה”, זאת יודע כל איש שעיניו פּתוּחות ולבבו מרגיש… רואים אנו שהאור שלנו לא יחַמם עוד אותנו, במובן שהיה עד עתה, וחדל לחמם אותנו ואת בנינו כאשר עשה, והיאך נוכל להרים את קולנו ולומר בלב שלם: עתידה היהדות לכבוש את כל העולם כולו! בתינו היו למפּולת, “מתמלטים מן החלונות אחד אחד”, ונחם ננחם אותנו לאמור, בם יתכנשׁו כל העמים.
ה: קוֹל עוֹנֶה
דברים בהירים מדברי הסופר החושב הזה בדבר יחס הרוח והחומר בעמנו אנו מוצאים אצל סופר אחר, מ. מ. פייטלסון, ששבק לנו חיים; והוא אינו חגור כלי־נשק מדעיים ואינו משתמש בעיונים הגיוניים, כי אם מבקר פשוט הוא; מבקר שאמנם בענינים ספרותיים יכָּשל לפעמים בלכתו, אבל בענין אשר לפנינו עלה לו להגות מה.
“הפּרט יכול לפעמים להתרומם על שאיפותיו האֶגוֹאיסטיות, – הוא אומר במאמר בנדון היהדות בשם “בטלה ועבודה”, שהדפיס בירחון “הזמן” נגד דורשי “אור לגויים” – אבל הכלל הוא אגואיסטי לעולם”. “אגואיסטי היה והנהו גם עמנו. היו לנו אמנם נביאים, שחזו את עמם בתור מטיף דעות רמות וכו', אבל עמנו בתור כלל דאג רק לקיומו ותועלתו הוּא” (שם). “נעים היה בודאי לבני דור ישעיה השני באמור להם הנביא: נקל מהיותך לי עבד ונתתיך לאור גויים וכו‘; ואולם כשהגיע הדבר לידי מעשה, ענו ואמרו בכל זאת: לא לכם ולנו לבנות וכו’” (שם).
“וכשם שלא ראה עמנו את תכלית חייו בהטפת דעות רמות לאחרים, – הוא מוסיף – כך לא חשב את עצמו גם מחויב לפתח אותן הדעות, ואף גם לשמרן בטהרתן הראשונה” (שם). ואף אם שמרו בני־ישראל, “כשהגיעו למקומות שליחותם”, את “הנקוּדה היהודית”, לא למען “דעת אלהים” עשו זאת, “כי אם למען הקיום והחיים” (שם). ולאות כי לא במוסר, כלומר, בהפצת המוסר ראינו ראשית תכליתנו, הוא מביא זה. "התורה, למשל, אמרה לנכרי תשיך6 ולאחיך לא תשיך; ואילו היה עמנו מביט על עצמו כעל קהל חסידים וצדיקים, אז על פי חוקי האֶבוֹלוּציה המוּסרית היה צריך ברבות ההתפּתחוּת להכניס לכל הפּנים בתור הלכה – לכלל של ‘לא תשיך’ גם את הנכרי; אבל עמנו היה גם בעצם וגם בעיניו הוא – קודם כל אורגניזם חי, וכאורגניזם חי היה העיקר בעיניו לא תביעת המוסר המוּפשט, כי אם האפשרוּת לחיות. ומכיון שחייו בגולה נתקפּחו ודרשו לא רק שלא להכניס לכלל הלא־תשיך את הנכרי, כי אם גם להוציא ממנו את האח – נתקפּח עמם גם מוסרו ביצירת היתר עסקא " (שם, עמוד ת"ד).
ועליו עוד היה להוסיף ולומר, כי לא לבד בגולה ובתנאים הקשים שבגולה באו בחיינו פּשרות כמו אלה, כי אם גם בארצנו או בימי שארית ארצנו כבר נולדו אצלנו הערמות דתיות משפּטיות, להקל מעלינו עול מצוות וחוּקים. הרי פרוזבול והרי עירובי תחוּמין וכאלה, והרי ביטול איסור על ידי הולכת פּרוטה “לים המלח”…
במקרא כתוב: ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו, ובתורה נאמר: ואת מצבותיהם תתוצו, ודורש הירושלמי: מה שהיה אתי הגיתי מבטל וישאם דוד 7.
“כי למה נשקר – הוא אומר – אם לא נוצרנו אלא בשביל הדעות הרמות שבספרי נביאינו – אז היהודים הראויים לשם זה הם רק שאול התרסי בדורו, וּמַרכּס, לַסַל ויתר הנוטרים כרמים זרים בדורותיו, שגם הם הטיפו דעות היהדות, ביחוד הנזכרים לאחרונה הביאון לידי מדרגת התפּתחוּת כזו, שספק גדול אם היו מגיעות אליה בתחומנו שלנו; ומה שבדאגתם לכל העולם התעלמו אלה מעולמם שלהם, היינו, מעמם, לא גנאי הוא להם אלא שבח, כמו ששבח הוא ללוי ה’אומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר… כי שמרו אמרתך!' ואנחנו, רוב האומה, שכל שייכותנו לדעות המרוממות בפינו הוא רק שאנו רואים בהן סעד לקיומנו אנו הפּרטי, הננו לפי השקפה זאת ‘מחללי קודש’ ‘ויהודי שקר’, ובאופן היותר טוב אין אנו אלא ‘יושבים על הכלים’” (שם, עמוד ת"ז).
“יכירו וידעו כל העמים!” ואנו שוכחים, כי אנו האומרים ככה ומתפּללים ככה בבתי־כנסיות, אנו מדברים אחרת ואנו עושים בחיים מחוּץ לכתלים הללו גם דברים אחרים ואנוסים אנו לעשות אחרת.
“בטלה מביאה לידי שעמום”. כלל זה אמיתי לא רק ביחס לפרטים, כי אם בנוגע ללאומים (שם, עמוד ת"ט), דברים רבים ניתנו לנו, מבלי יכולת בחיינו אנו למעשה ובאפיסת כל כוח וגם רצון נכון למעשה.
“הגלות, – הוא אומר – ועוד יותר מהגלוּת עצמה – הרעין שהננו בגלות – מעבר האחד, והנטיה התיאוקרטית של השקפותינו על החיים במשך הרבה דורות, נטיה שזקפה את כל נצחונות האומה על חשבון האלהים ואת כל תבוסותיה על חשבונה שלה – מעבר השני, שלוש אלה יחד גרמו, שחדל עמנו להאמין בתועלת עבודה עצמית אנושית בכלל ובכוחותיו הוא בתור עם בפרט” (שם, עמוד ת"י)8.
“וכשחדל עמנו – הוא מוסיף לאמור – להשתמש בכוחותיו לרַוחתוֹ, אין פלא שפסקו בתוכנו הרגשות שבאים בעקב עבודה עצמית משותפת; פסק רגש התחייבות הפּרט ביחס לכלל, פּסק רגש העלבון הכללי, וממטבע גדולה של אומה יהודית נחלפנו למטבעות קטנות של יהודים” (שם).
והמטבעות או הן פסולות ומטוּשטשות, או הן טובות והן נצרפות ברוב לקנין אחרים. אין לנו ביסוד גם שקל אחד שלם בגולה, שקל הנטבע לשם הקודש ויכול הוא – וזה העיקר – להתקיים רק בקודש, וכבר עושים מהם אצלנו סך־הכל ואומרים לעם נודד עני: רב העושר.
ו: יְסוֹד חָדָשׁ
באחד מכרכי “השילוח” הדפיס הסופר משה קליינמן מאמר בשם “על היהדות ויסודותיה”, תשובה על דברי מר ש"י הורויץ9. – קליינמן מודה לפעמים, שמה שלאחרים הוא “ברי” לו “שמא”. “אתם אומרים ברי לכם, שכך היא המידה, כך צריך להיות וכך עלינו לעשות. מאושרים! ולי אין עדיין הדבר ברי כל עיקר, פּקפּוּקים וספקות מנקרים במוחי; מחשבה באה ועוקרת את המחשבה שלפניה; רעיון בא ומחריד את הרעיון שלפניו… (“ברי ושמא” ב“הירדן”). אבל בראותו כי יד השאלה עוד נטויה הלאה, נרתע ובנה לו יסוד שיהיה לו למגן… הוא יבקש או ביקש “בסיס מדעי” בנדון היהדות, ערכה וקיומה, ומצא שסיבת קיומנו ו”אחדותנו היא אחדות התכוּנה האינדיוידוּאַלית ". “היהודים בכל מקום שהם – הוא אומר – אינם יכולים להיכנע בעמקי נפשם מפּני הכוח והאונס הבאים מן החוץ, אלא הם מתרוממים תמיד למדרגת החירות האישית וההתנגדות לכל מין השתעבדות של היחיד לאיזה אבטוריטט אנושי. והתכונה השלילית הזאת היא שמאחדת אותנו, והיא שאינה נותנת לנו להיטמע בין הגויים”. לכאורה אין זה יסוד תכני ומעמדי, כי אם ביאורי ופירוש לחזיון; אבל בבואו לכלול את מחשבותיו ועיוניו, הוא בא לידי הנחות אלה, שהוא ינסחן כך: א) מפּני מה היהדות מתקיימת? מפּני שהיא אופוזיציונלית מטבעה וכו‘. ב) מה היא תכוּנתה המיוחדת של היהדות שנותנת לה זכוּת הקיום? תכוּנתה המיוחדת היא הכרת חירותו המוחלטת של היחיד נגד הרוב וכו’. ג) האם כדאי הדבר להילחם על קיומה של היהדות? ומשיב: בודאי כדאי הדבר, כמו שכדאי והגון להילחם וגם למות בשביל שאר הדעות הגדולות וכו'.
ואם שואלים אתם לפירושם של הדברים, אז עליכם לחזור לראש מאמרו, ששם הוא מבאר לנו כל מהלך תולדתנו על פי יסודותיו, והוא מכַלֵל שם ואומר: “בתחילה לא ידע ישראל לא מלכים ושׂרים, אף לא קוֹדֶקס של חוּקים מוסכמים או מצוּוים וכו‘. לא ספר חוּקים, אלא תורה ניתנה לנו בהר סיני וכו’. משה רבינו התחיל את ההיסטוריה הישראלית ועשה אותנו לעם לא בכוח הזרוע, לא בעריצות התקיפים מלך עלינו וכו‘, אלא הוא התרומם להיות לנביא האל ולימד לעמו וכו’. כמו כן אין שום זכר למלכות וממשלה תקיפה מצד יהושע” (שם). “את יהושע לא עשה במותו לנגיד ומצווה, אלא לאיש ‘שיצא ויבוא לפני העם’”, ו“בדבר זה כבר מונח הגרעין העיקרי של ההתפּתחוּת החברתית והמדינית שלנו” (שם).
ואחרים חשוב חשבו, כי לא אך תורה יחידית ניתנה לנו, כי אם חוּקים, על כל פּנים נעשתה בנפש העם לחוּקים. “אין כל התורה שוה אפילו למצוה אחת שבתורה!” התורה וחוּקיה נתוּנה לישראל, גם לפי אגדות התלמוד, באונס ובכפיה. “כפה עליהם הר כגיגית”, “אם שומעים אתם מוטב ואם לאו פּה תהיה קבורתכם”. ולא שאלו את בני ה“קיבוץ החפשי”, לפי חזיון זה, אם רוצים הם לקיים מצוה זוֹ או לא לקיים. כל העובר “סקוֹל יסָקל או ירה ייָרה” וגם על ידי נביאיו דיבר האל: חי נפשי, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אשפּוך עליכם רוחי!
“אפילו כנגד ההתנשאות המועטת כל כך של משה, שנתעוררה בימי האופּוזיציה של קורח ועדתו, – אומר הסופר הנ”ל – לא מצינו שיהיה משה נשפּט עמהם בדם ואש, כמו שנוהגים עם קושרים“; והוא מוסיף לאמור: “גם האגדה יכולה רק לסַפּר, כי נבלעו בני קורח באדמה על פי נס מן השמים, אבל לא נהרגו על ידי הממשלה”. והמקרא מה אומר: ותפתח הארץ את פּיה ותבלע אותם. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ואש יצאה מאת ה' ותאכל. – ומה עשו האנשים האלה, שאמנם נדונו באש ובשאול, מה ביקשו? המה ניגשו אל משה ואל אהרן ויאמרו אליהם: רב לכם! מדוע תתנשׂאו על קהל ה‘? כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’. המה דרשו לכאורה אותו החופש האישי שלו, חירות ליחיד והשוָאַת היחיד. ומי היו אלה שנפלו בחרב בני לוי בימי העגל? או אלה שהוקיעו אותם ל”עיני השמש" בימי פעור? על אלה לא ידבר.
המשנה מספּרת לנו מזמן מאוחר, כי גזר רבן גמליאל על רבי יהושע שיבוא אליו ביום הכיפּוּרים שחל להיות בשבת במקלו ובתרמילו, ויעשׂ רבי יהושע כן. “נוח היה לו לוּ היה מוּטל על המיטה10 חולה ולא שלח לו ר”ג כדבר הזה, להעבירו על חזות לבו"; והוא היה אנוס לעשות כן, כאשר נפקד עליו מבית הנשיא. והאם אין לומר בזה כי המשמעת, הכנעת היחיד לרוב, היא סמל כנסת דת ישראל ועיקר יסודה?
כל בני־ישראל למגדול ועד קטן המה באיזה מובן אנשי־צבא לרעיון דתי עז עם כל הסדרים במשטר של הצבא. ליחיד משמעת לבו, וצריך הוא להכניע רצונו וכל אשר לו לרבים, יותר נכון, לריבוּי משפּטי־דתי. הרי “מלכוּת שמים”, והרי “עול מלכוּת שמים”. אין חירוּת וחופש גמור במעשה. אדם שטילטל דבר בשבת חייב מיתה, מי שהירהר מה חוץ לשיטה, סופו יורש גיהינום. כל איש ישראל ערב לא לבד בעדו, כי אם בעד אחרים, בעד “הנסתרות והנגלות”, בעד הקודמים והבאים, בעד השגגות והזדונות. אין נקי. את החירות המקוּוה, אשר יראה עליה באצבע, הן לא נמצא.
“עיקר כל העיקרים של היהודי ההיסטורי – אומר הסופר הזה – היא קדושת היחיד, שהוא משיג על ידי מוסרו הנעלה, על ידי צדקתו המוחלטת, שאינה יודעת שום גבוּלות ופשרות והתאמות עם דברים מקריים, העומדים מחוּץ להכרה הפּנימית, ומתוך המושג של קדושת היחיד ואחריותו הגדולה בעד מעשיו יוצאת גם ההשקפה, שצריך היחיד להיות חופשי לחלוּטין, מסור לעצמו ואחראי לפני עצמו בעד עצמו, גם כן בלי גבולים ופשרות” (שם). ואנו שואלים, איה דברים כאלה לנו בתולדתנו? “אנו אין אנו מתפּשרים עם דברים מקריים”, הוא אומר, אנו שכל חיינו הרוחניים והחמריים הם פּשרה ארוכה, פּשרה בין בדברים שבין אדם למקום, בין בדברים שבין אדם לחברו ובין בדברים שבין ישראל לעמים. אנו בני־ישראל, ש“בימי הבית הראשון, לדבריו, לא היו למלכות יהודה ואפרים תקומה, מפּני שבכלל התנגד ענין המלכות לשאיפה האישית שלנו והחירותית; ושבימי הבית השני הראנו ביחוד עד כמה לא יכלה התכונה האינדיוידואלית החפשית שלנו, שאינה יודעת להשתעבד לשום שלטון וכו‘, לשאת את העריצות של מלכי ישראל וכו’”, אנו בחרנו לחיינו החפשיים את הגלות עם כל העבדות הרַבּה של הגלות. – עם כולו יעָקר ממקומו וילך גולה, ילך ויעזוב את ארץ אבותיו ונחלת אבותיו, את אדמתו, אדמת גיבוריו והלוך ילך בנעריו ובזקניו, עד האיש האחרון, בין העמים להיות חוסה בצלם ולהיות אוכל־לחם־חסד, אם גם ברוב עמל ויגיע כפּים, והכל בשביל מה? "בשביל שצריך היחיד להיות חפשי לחלוּטין, מסור לעצמו ואחראי לפני עצמו ובעד עצמו ". השמעתם משפּט כזה מימיכם!
ופה, בהילחץ סופר זה אל קיר המקרים והמעשים, מתחיל הפּישור והתיווּך גם אצלו, והוא אומר: “כשהלך ישראל בגולה לקח עמו את כל קניני הרוח, אשר רכש לו בכל ימי קיומו ההיסטורי, וביחוד שמר על תכוּנותיו המיוחדות”. חושבים אנו, שבין קניני־הרוח המיוחדים האלה נכללה בודאי התכוּנה האינדיוידואלית, שהיא אצלו ראשית ואחרית של נפש עם ישראל, אבל לאט לו! “רוחו המדינית של ישראל – הוא מוסיף – פּנה לחלוטין וכו‘, הוא לא התנגד עוד לחפץ המעטים למשול על הרבים, אלא ביטל אותם בלבו וכו’, ומכאן באה הלוֹיאליוּת המפורסמת של היהודים בכל ימי גלותם”. ובכן העיקר בנו, שורש נשמתנו, ואם תמצא לומר גם תעודתנו, אנו חסרים…
הסופר קליינמן ידבר על “קדושת הלאום”, אבל יותר נכון היה עושה, לוּ דיבר על מושג “קדושת השבט”. הוא בעצמו ידבר על ההתיחסות שבין יהודי אלכסנדריה ליהודי ארץ־ישראל ואומר נכונה, ש“הם היו אז יותר בני משפּחה ודת אחת ממה שהיו בני לאום אחד”, אבל הוא מגביל את הדבר, ורואה בזה “התיחסוּת מוזרה”, התיחסות לשעה, התיחסוּת שעברה, אחרי ש“מיום שיצאנו בגולה לבני לאום אחד היינו”. והוא אינו רואה שהאחדות הזאת היא היסוד הנפשי הנצחי שלנו תמיד.
ובאמת יש מקום לבעל דין לטעון ולומר, שאין אנו בעיקר עם שלם, רק שבט ובני משפחה אחת דתית, שלנו לא די שהננו בני שנים־עשר איש, שהיו אחים זה לזה – לאלה צריך להיות אב אחד. יעקב אבינו נולד בנפשנו כמעט אחר יוסף ויהודה, יצחק אחרי יעקב, ואברהם אב המון גויים אחר כולם. – יש לומר גם זה: שאותו הרגש שברא אצלנו את ה“אבות” ומהם אב אחד, עשה גם מהאלהים הרבים אל אחד, אל ישראל. ואם הוא יושב בשמים ומולך על כל, בנו בכורו ישראל או עבדיו הם. יש מקום לומר, שהננו עומדים באיזו מידה עוד היום מול האלהים ביחס שבטי־מקומי ובתפילותינו חקוּקה המטבע: אלהי אבותינו! וזהו חוק־הברזל של קיומנו ושל נשמתנו. בתור עם אולי כבר חדלנו להיות ונתערבנו בין הגויים, אבל בתור משפּחה ישראלית ארוּכה אנו חיים, אם חיים כאלה לנו קרוּיים חיים.
עם ישראל, קיבוץ ישראל, אותו דבר שחיינו עד עתה, שחיים אנו, כל המאורע של ישראל בעולם בתור קיבוץ תרבוּתי עברי ונושא שכמו לסבול, הכל הכל אשר לנו, בין באורו ובין בצלליו, בין במה שנתַנו לאחרים ובין במה שקיבלנו מאחרים, השגנו ועשינו רק בקרבן היחיד ובקרבן היחידות. נשמת הרבים, כלומר, הריבו־השבטי שלנו11, הוא המצווה הראשון בנו ונשמת היחיד היא השומעת. עקת העוון, הרגשת החוטא בצר לו, כי הרבה הֵרע לו ולנפשו היחידה, אינה אצלנו גם חלק ממאה מעקת זה שהֵרע לעמו, כי פרש מעמו, מעִם משפּחת עולם… כל הפּורש מן הציבור באים שני מלאכים ומושיטים את ידם על ראשו של זה ואומרים: אַל יהיה לו חלק עם אלה! ואנו רואים את הידים האלה בכל פּחד ה‘. הישמרו לכם פּן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פּונה מאת אלהיו, אלהי אבותיו ומבני עמו, לא יאבה ה’ סלוח לו ורבצה בו האָלָה הנוראה עד תומו! איזו יחידות שבאדם, ולוּ תהיה עזה וכבירה, לא תישבר ולא תתמזמז למראה אלה, ואיזו אישות נפשית עוד חיה תחיה לקול קריאות עזות כאלה, צערנו גדול מנשוא, יד הברזל של הרבים, יד של משפּחה ישנה ועתיקה עם אבי־משפּחה עתיק ומסורה עתיקה, מונחת עלינו ועל רוחנו, והוא – שואף לחירות ולא יוכל. אין להימין ואין להשמאיל. לחיות לא נוכל בגולה ולמות לא נוכל. תוּגת־עולמים של האיש החירותי הפּרטי, אם יתנגד לרבים ויאמר לכבוש לו אורח אחר, לו ולחיי רוחו, מאשר עשו בעדו הרבים והורישוּהוּ הרבים. אין מפלט ואין דרך. ילאה כל כוח. נוֹאלנוּ וחטאנו… והם באים וקוראים באזנינו: חלקנו היא הכרזת תורתו המוּחלטת של היחיד. וקליינמן וחבריו אינם בני מפיסטוֹ ובאים הם לנחמנו…
לב טהור תנה לנו, אלהים.
-
הדברים האלה נאמרו כלפּי ש"י איש הורויץ. ↩
-
עיין מאמר “לשאלת קיום היהדות” ב“השילוח”, כרך הנזכר, עמוד רצ“ז. ועיין גם כן במאמר ”זכוּת הקיום וחוסר המטרה“, ”השילוח“, כרך י”ג, עמוד תפ"ו, דיבור המתחיל: באו מקשנים ושאלו וגו'. ↩
-
עיין מאמר “הרמב”ם“ (דמוּתו הרוחנית) להלל צייטלין, ”רשפים“, חוברת י', עמוד י”ז. ↩
-
העירותי על אלה במחברתי בלשון אשכנז: “על דבר היחס שבין היופי ובין המוסר”. ↩
-
עיין מעין זה ב“יסודי התורה” לשד“ל עמוד ט”ז, הערה ב‘, בהקדמה לספר “רומא וירושלים” ובדברי רפ“ס במאמרו ”עת לעשות“, ”השחר", שנה ד’, עמוד ק“ל. עיין גם ב”אגרון צפון“ להירש, מכתב תשיעי, ובדברי הרב יצחק יעקב ריינס בספרו ”שערי אורה", שער ב‘ ושער ד’. ↩
-
עיין ספרי לדברים, כ“ג, כ”א. ↩
-
ירושלמי, ע“ז, פ”ג. ↩
-
עיין גם במאמר “פּרחי הגלות” לא. מ. ברוכוב, “השילוח”, כרך י“ד, עמוד ק”ב בראשו. ↩
-
לרגלי המאמר “לשאלת קיום היהדות”. ↩
-
עיין ירושלמי ראש השנה, דף נ“ח, ע”ב. ↩
-
עיין ב“רעיונות יש”ר על תעודת זרע אברהם ותכלית אמונתו“ ב”אוצר נחמד" ג'. ↩
משני עברים: מאמר חמישי
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: הַדִּבּוּר
אין מכשול יותר גדול לבני־אדם, הרוצים לעמוד על איזה ענין, מאשר אם מנסים להסביר להם זה בתשמישים מטפיזיים מופשטים ובחקירות כוללות. כללים אינם נותנים מאומה, אם אינם תוצאות ישרות של פּרטים ושל עצם המחזות בחיים ובעולם.
ב“העתיד” הרביעי באו איזה דברים מסופר אחד על־אודות ימי־קדם שלנו בשם: “לחקר תולדות ישראל”. זה לא יספּיק לו והנה עוד סימן שני לו: “מחקר היסטורי־פילוסופי”. אבל בעינינו חשודה הסברת דברים, אם מתחילים המה בכגון אלה: “הפילוסופיה של ההיסטוריה בתור פּרובלימה כללית מדעית מצריכה תחילה פּתרונן, או לפחות הסברתן, של הרבה פּרובלימות אחרות, שבלעדיהן אי אפשר לגשת לסידור ולביאור המקרים והעוּבדות של העבר מתוך השקפת הפילוסופיה”. – או: “אין פילוסוף אמיתי שיתחיל את בנין שיטתו בהסברת הפּרוצס ההיסטורי, מפּני שהפילוסופיה של ההיסטוריה אינה נקודת־המוצא, אלא התוצאה של כל השקפה שלמה על העולם ועל החיים”. – ואנו אומרים לנו, כי זה שבכל ענין יחידי, אשר יבוא, הוא מדַבר על “הפּרוצס ההיסטורי” ועל ה“היסטוריה האנושית” ועל “הלב ועל הדם של ההיסטוריה” ועוד, יקשה עליו שוב לעשות אף שעל אחד ישר… מפּני המרחקים הרבים והאפקים הרחבים שלפניו. תפסת מרובה לא תפסת כלום! ואם בא אדם לומר משפּט נכון כזה, כי “הרבה עובדות מוכיחות, שהמסחר היהודי לא היה מעולם גורם אורגני של הציויליזציה הישראלית”, או, כי “היהודים לא יצרו יצירות כאלה, ושכל סדרי החברה שלהם נצטמצמו בתקנות של מוכת־עץ וכו', ושהפּוליטיקה היהודית בימי־הבּינַיִם לא התרוממה על פּדיון־שבויים”, בודאי אינו צריך להסמיך לזה את ה“סתומות” בהיסטוריה או בטבע, ולסַמן כי “האישיות, למרות שהיא רק אחת ואינה חוזרת לעולם, אינה מרחיקה ואינה סותרת את הכלל והחוק לגמרי”. ומה כל החרדה וסמיכת “הגורם הלוֹגי” ו“הגורם הפּסיכולוגי” לזה? אנו באים לעצם הדברים.
“ההשפּעה הזרה בעם ישראל, – מסַמן בעל המאמר הזה, בעזבו את מיצר כלליו – השפּעה שהיא תוצאה של חיי הגלות, גרמה רק לכך, שהיהדות, מיום שהלכה בגולה, חדלה להיות כוח יוצר של ערכין כלליים, שמהם נהנתה האנושיות כולה, ונעשתה לרכוש לאומי מצומצם. הביבליה היתה ליורשת האנושיות, בשעה שלתלמוד היה רק ערך לאומי ולא אנושי כללי” – ו“כשגלה עם ישראל מארצו ומעין היצירה נסתם, ירדה היהדות למדרגתו של עם פּשוט, כלומר, של עם שמציאותו בלבד הוא זכוּת קיוּמו, ושאינו מזכה יותר את העמים בערכים כלליים”, ו“הירידה הזאת, זוהי שאָנוּ מרגישים במידה מרובה, מרובה יותר מדי עד היום הזה; ומפּני שאנו נותנים להשפּעה הזרה ערך גדול יותר מדי, לפיכך אנו באים לפעמים גם לידי מחשבות של יאוש בנוגע לעתידות קיומה של היהדות” (עמודים ס“ז–ס”ח). ואומרים אנו, מכיון שהדבר היה בתחילה כך, ואחר־כך נצטמצם ונעשה כך, הרי עלינו לחשוב על־אודות זה: למה לנו עוד חיי צמצוּם אלה? ומה יתנו לנו אלה? – אבל זה לא יעסיק שוב את “החוקר ההיסטורי” מפורש; ההכרות האלה מכריחות אותו לשאוף לגלוֹת את הכוחות הפּועלים בהיסטוריה הישראלית, למצוא את יסודי הפּרוצס הפּנימי שבה, כלומר, את יסודי אותו הפּרוצס, שהביא את עם ישראל תחילה לידי יצירת ערכים אנושיים־כלליים ופעולות עולמיות כלליות וכו', ולהראות אחר־כך, באיזה אופן הלך הפּרוצס הזה עצמו, לאחר שנשתנו התנאים, הלוך והצטמצם עד לידי יצירת ערכים לאומיים מוגבלים במקום ובזמן, רק לשמירת הקיום הלאומי בלבד. – כה הוא מתחיל להתבונן ב“החזיונות הראשיים של ההיסטוריה הישראלית העתיקה”. וכיון שיש כאן חזיונות ראשיים של ההיסטוריה הישראלית, מובן כי צריך גם לבאר את “החזיונות הקונקרטיים של ההיסטוריה בכלל”… אבל אנו, בני־אדם פּשוּטים, עומדים אנו רק במשנת ישראל גופא, ובא נדין, רק בה…
“בראשית – הוא מתאר – היה האדם העברי, אברהם, יסוד המשפּחה והקיבוּץ, הקיבוּץ נתרבה ויהי לבתי־אבות, ומבתי־אבות לשבט ולשבטים. בודאי לא היה לא אלהי אברהם ולא אלהי יעקב אלהים של נביאי ישראל; אבל בכל זאת מונחים כבר שרשי הדת הישראלית באמונת־האבות, כלומר, באמונת ראש המשפּחה והשבט העברי. מאות בשנים היתה חברה עברית ודת או אמונה עברית במציאות, אבל לא מדינה עברית; במצרים חיו העברים חיים חברתיים־עבריים בפני עצמם, והיו נבדלים מן העם שבתוכו היו יושבים, ואף אם עבודת האלהים שלהם טרם נתבשלה כל צרכה, עם כל זה לא נטמעו גם בחייהם הדתיים עם העם המצרי, ויזעקו לאלהי אבותיהם, משמע, כי היו להם איזה דמיונות דתיים מיוחדים, שהגיעו להם בירושה מאבותיהם” (עמוד ס"ט).
גלות מצרים וחרפת מצרים, שבטי־יה, שבטי בני עבר נעשים לעבדים ועבדו אותם בפרך בחומר ובלבנים. אבל “המון של עובדי־פרך לא הוציא מקרבו אפילו איש אחד, שיעלה על חברו בשׂכל ובגבורה, ברגש מוסרי ובדאגה בעד קיום לאומו. צריך היה שתעבורנה מאות שנים עד שיבוא איש מן החוּץ, שבּילה את ימי נעוריו בחצר המלך ושהיה רחוק ממקום הפּורעניות של עמו, כדי להציל אותו מחרפּה ומכליון מוּסרי. פּה מתגלית בפעם הראשונה הסגוּלה היותר מקורית של העם העברי: הפּעולה של הגאון האישי הסילקטיוי בקרבו” (עמוד ע"א). והן לכאורה קדמה למשה, לפי אגדת העברים, התקוממוּת בני אפרים נגד עם הנוגשׂ; קדם למשה אהרן, ואוּלי קדמו למצבים אלה גם מצב שמשון ויפתח, אהוד ועתניאל. הדבר, שיקומו גואלים לעם נדכה ונענה להושיעו בכל פּעם, אינו רק סגוּלה עברית בלבד, כי אם סגוּלת כל קיבוּץ חברתי־שבטי. ראש האדם הוא מלך האברים; ובכל משפּחה ועַם באים בכל פּעם ראשים כאלה לבנות ולהושיע, אם בחומר אם ברוח, אם בפנים ואם מבחוץ.
“כל סדר החוּקים של העם העברי, כלומר, כל הדת העברית – הוא אומר – לא נולדה על ידי כוחות אנונימיים, כמו הבּוּדהיזם והנצרות; היה בּוּדהיזם בעולם בטרם שבא בּוּדה, וכן גם הנצרוּת; – נוכל לשער את הנצרות ואת דתות הגאולה האחרות בלי ישו ובלי בּרהמה או בּוּדה – אבל בלי משה אין יהדות; בלי משה אין עם ישראל ואין תורתו” (עמוד פ"ד).
והן לכאורה כבר היתה יהדות מרובה בלי משה, ויש יהדות גם בלי משה. אמנם ההתגלוּת בחורב ובסיני היא חוליה ראשית, אבל אך חוליה בטבעת של דת ישראל. מתחילים ימי הדת עוד קודם מתן־תורה ונמשכים ונובעים בכל פּעם מחדש גם אחרי מתן־תורה. כבר יש לנו חוּקים ומשפּטים בספר הישר או בספר בראשית. המילה, מצוַת הברית, ניתנה, לפי הקבלה, לאברהם ולא למשה, משה לכאורה גם התנגד לה, – והרי מצוַת איסור אכילת הדם, קרבן וברכה, ירושה ונחלה, יבום ואפילו איסוּר חיתוּן בבנות הכנעני… האלהים מתגלה לאברהם – על זמן נח לא אדבר, – מתגלה ליצחק, מתגלה ליעקב וכורת עמהם ברית־עולם לזרעם אחריהם. ונאמנים עלינו דברי החכמים, שבמנותם את המצוות אומרים: בא משה והוסיף, או נוספו למשה. והלא זה הדבר אשר נרגיש ואשר נדע מכל חלק מחלקי תולדתנו, מכל פּרק מספרי תורתנו, כי היהדות בצירופיה השונים אינה דת אישית אחת כלל, אינה גם דת נגלית כאחת ואף במקום אחד. מוצאה היא רק הנהגה שבטית וקשר שבטי, קשר לדורות ובו רב סתירות. ‘הואיל משה ביאר את התורה’, ולא אך תורתו בלבד. כי קדמה למשה לא רק תורת האבות, כי אם באיזו מידה גם תורת השופטים והמלכים, ואפילו זו של הנביאים, על זה לא נעמוד. עזרא היה נותן את התורה, לפי ביטוי החכמים, לולא קדמו משה; והרי לפי זה לא על הר סיני נחתמה, כי אם בבבל, בבבל של עזרא והכוהנים…
“ככה הלכה המדינה העברית הקדמונית ונבראה על יסודות שונים לגמרי מכל המדינות של העמים האחרים – הוא מוסיף לאמור, – תנאי חייו הקדומים של עם ישראל גרמו לאותה יציאה מן הכלל. בטרם שהיה מלך לישראל היו לו כבר חוּקי מלך; ובטרם שהיתה מדינה עברית במציאות היו כבר חוּקי המדינה” (עמוד ע"ז). ואנו לא נאמין לגמרי, כי היו לישראל חוּקי מלך לפני בוא מלך; ליפתח ואפילו לאבימלך לא היו חוּקי מלך, אך כאשר ביקש לו העם מלך ככל הגויים ויבחר בשאול בן קיש, אז דיבר שמואל אל העם את משפּט המלוכה ויכתב בספר… וינח לפני ה'… ואולי אנו קוראים בפרשת שופטים שבדברים דברי אותו הספר של שמואל. – בתחילה עשה דויד ל“חוק ולמשפּט לישראל”, כי “כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו”; ואחר־כך נכנס החוק הזה לבין יתר חוּקי התורה.
אין אנו מאמינים גם כן, ש“האֵל העברי אף הוא אֵל אַבּסטרקטי ולא אֵל ביולוגי” (עמוד פ"א). והוא הן אינו מופשט עד היום, למרות העבודה הרבה להפשיט ממנו הגשמיות ולעשותו לאלהים סובב את הכל ומכייל את הכל. “אל־אבות” לעולם אינו מופשט, גם כשנעשה “אל־עולם”, ומה כל החילוק וההפרד, שבו יתעמל בעל המאמר, יתעמל גם יתעמל.
שוב באים אצל אותו סופר ערפלי הפילוסופיה והחקירות המופשטות בדבר ההשקפה היוָנית־הרומית, הבאה מתוך התדמות להטבע והמניחה את חוקי הטבע והביולוגיה ביסוד החברה האנושית, ביסודם של המוסר, המשפּט והדעת, ומצד השני – ההשקפה הישראלית, שמרחיקה בהחלט את ההגשמה הארצית ושעוברת על הטבע הביולוגי בשתיקה גמורה (עמוד פ"ב), או בדבר דת המונותיאיסטית, שתתפּתח לאט לאט לתורה מונותיאיסטית (עמוד פ"ג בהערה). חוּקים וּמידות, היקפים והגבלות, היקשים עממיים וניתוּחים נפשיים, תוריים ורעיוניים. אין משפּט שאין לו אב; ואין אב בלי תולדה; ואין שני דברים דומים אף התדמות כל שהיא. אפשר להמשיך כל הנדונים האלה, לכפלם ולשלשם וגם להקציעם. אפשר להוסיף ולגרוע. אפשר להוסיף עוד הבדלים ואפשר לצמצם. מה יחסר? ומה יבוא לנו על ידי כל אלה? הכל הוּא אך בנין על גבי בנין, גג על גבי גג; וכשהנך מטפּס למעלה, שוב אין אתה רואה אלא שלבים ויתדות. אוי לו למי שאומנותו בכך!
לא נכחד. בשטף שעשועי ההגיון ובניני ההיקשים באים פעם בפעם איזה גרעינים חזיוניים. ומאלה אשׂרטט אך שני דברים.
"החוּקים האלה, – יאמר המרצה הזה, בדברו על דבר חוּקי התורה התוריים – שאינם מונחים בטבע החיים עצמם, דורשים בשבלם אוטוריטט אישי של האלהים או של המחוקק, הבא בכוחו של האלהים, וכופה את הקבוצה, כי תחיה על החוּקים הבלתי ריאליים האלה, – ולפיכך, תיכף כשנבראו התנאים הקונקרטיים ונעשה לאפשר לסדר את החיים על פי אלה, מיד נתגלה הקרע שבין החוק העומד מחוץ לחיים ובין החיים עצמם, והורגשה הקללה הכתובה בתורה… (עמוד פ"ה).
ועוד יאמר: “אנו רואים בדת ישראל הכתובה שיטה מוּגבלה ומסוימה של כל מיני חוקים, המקיפים את כל צדי החיים; ואנו רואים, כי כל באי־כוחה של השיטה הזאת חוזרים תמיד בנוגע לאותם החוּקים איש על דברי רעהו. מה שהגיד האחד, בא השני ומחַזק; ומעולם לא בא נביא אחד לחלוק על דברי חברו, כאילו היה דבר התורה איזה חוק טבעי קבוע מששת ימי בראשית, ואין להרהר אחריו” (שם).
אמנם הדבר האחרון הזה אינו מאומת כלל. הקרעים והניגוּדים, גם בתורה החתומה, נראים על כל שעל ושעל. ולוּ לא היו נביאים קוראים לדרכי אלהים אחרים ולאמיתיות אחרות, לא היה נאמר בספר ואלה הדברים: כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות וּמופת וגו‘, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום… ולא נשנה ונאמר על זה, שאך הנביא אשר יעיז לדבר דבר בשם ה’ את אשר לא ציוהו לדבר וגו', ומת הנביא ההוא… והרי דתן ואבירם; והרי קורח בן יצהר בן קהת בן לוי; והרי הוא הקורא את הקריאה הגדולה: רב לכם! כל העדה כולם קדושים!
ישעיהו קורא: למה לי רוב־זבחיכם יאמר ה‘, שׂבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פּרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. לא חפצי הוא – ידבר הנביא הזה בשם ה’, אם גם ציוה הוא על ידי אחר על אשי ריח ניחוח, ועל קרב וכרעים, ועל האש ועל הפּדר.
וידבר ה' אל משה הנביא לאמור: דבר אל בני ישראל ועשו לי ארון עצי שיטים ונתת את הכפּורת על הארון מלמעלה; ונועדתי לך שם, ודיברתי אתך מעל הכפּורת אשר על ארון העדות; וידבר ה' אחר זה לנביא אחר: לא יאמרו עוד ארון ברית ה‘… ולא יעלה על לב… ולא יזכרו בו… ולא יפקדו… ולא יעשה עוד… נאום ה’ (ירמיה ג', ט"ז). הנביא הראשון ידבר בשם ה‘: ועשו לי בני עמי מקדש ושכנתי בתוכם, קרי בתוכו, והשני קורא גם קורא: כה אמר ה’ צבאות, אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה (שם, ז‘, ג’–ד’). אך זמן קצר אחרי היציאה מארץ מצרים ומבית עבדים ציוה אלהים על קרבן האילים, על העולה ועל המילוּאים – קראו כל הפּרשה כ“ט ב”ואתה תצוה" בשמות – וירמיה הנ"ל קוֹרא שוב: כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל, עולותיכם ספו וגו', כי לא דיברתי את אבותיכם… ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח… (ירמיה ז', כ“א–כ”ב). והרי בא זה ומכחיש את זה, באים בעלי תורת הכוהנים ומכחישים את דברי הנביאים, ואין הכל עולה כלל בקנה אחד!
עוד בארץ מצרים גופא, בהכין הנביא הגואל את העם לעבודת־אלהים, הוא מדבר אל העם בשם ה' לאמור: קדש לי כל בכור פּטר כל רחם בבני־ישראל באדם וּבבהמה לי הוא! ושונה: והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך, והעברת כל פּטר רחם לה' (שמות, י“ג, ב’–י”ב). ובן־האדם יחזקאל בן בוזי עומד וקורא בשם ה' אלהיו: וגם אני נתתי להם חוּקים לא טובים… ומשפּטים בל יחיו בהם… ואטמא אותם במתנותם, בהעביר כל־פּטר רחם, למען אשׂימם (יחזקאל כ', כ“ה–כ”ו). הלז מקדש והלז מטמא. עולם כנגד עולם ואלהים כנגד אלהים! ואנו אמנם מפטירין בנביא סותר התורה ומברכין על שניהם, בלי להבדיל בין תורת חיים ובין תורת קרבן וזבח. אם יבוא אדם, שאחרי כל התפּלספותו בכל חוּקי ההיסטוריה ומכמניה אינו רואה יותר ממפטיר ואומר, כי היתה אך אחדות חוּקית מראשית בריאת העם ועד עתה, הוא אינו אלא טועה…
הלא עוד פּלוגתות עצוּמות גם אחרי חתימת התורה, שכאילו ניתנה מרועה אחד, פּלוגתות בין הצדוקים ובין הפרושים ובין האיסיים, בין תלמידי הלל ובין תלמידי שמאי… פּלוגתות בדברי סופרים גופא, פּלוגתות בין הרבנים ובין הקראים, בין חכמי ההלכה ובין חכמי המחשבה, בין בעלי ההסתר ובין בעלי הנגלה ואין כאן כלל משנה אחת, לא בתורה הכתובה בימי קדם וצירופיה, ולא בתורה הכתובה מאחרי החורבן ואילך.
קרעים רבים לנו וסתירות גדולות גם במסורה עצמה ובילדי המסורה מאז ועד היום; אבל יד אחת אוחזת בנוּ בכל זה, והיא יד־האבות. גבור גברה בריתו של האלהים את אברהם ואת בניו מהברית שכרת עמנו בין על ידי משה, בין על ידי שאר הנביאים והחוזים. כל הנביאים מאברהם ואילך ואף המחוקקים עמלו לכאורה אך לשוא או עשו מלאכתם בכדי. גבר הדם השבטי על הנפש ועל הרוח, גבר גם על הדת ועל כל מכמני הדת. אין לנו בעיקר עשרת הדיברות, כי אם דיבור אחד, דיבור מַרעים בכל הדורות ובכל אהלי בני־ישראל ובני־יעקב בכל אתר ואתר: הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם. כי אחד קראתיו, כי אחד. – – –
ב: “עַל הַיַּהֲדוּת וְעַל עֲתִידוֹתֶיהָ”
ראית מימיך אדם מתעמל בדבר אחד, נדחק על דבר אחד ונלחם על דבר אחד; געגועיו, שאיפתו, משאת־נפשו וכל אשר בו מוקדשים אך לאותו דבר, להשיגו, לרכשו ולראותו בחזון. והנה בא אדם אחר ביום אחד ומושיט לו את המקוּוה בבת אחת; והלז – הלז מתפּלץ ואומר: האם זהו אשר קיויתי, אשר אליו פיללתי?
שאל עורך “העתיד” את אליעזר בן־יהוּדה בירושלים, להביע את מחשבותיו או את השקפותיו על תכנית היהדוּת ועתידותיה. והוא, למען יוכל לענות על שאלה זו, חפץ הוא לדעת מראש, לאיזו יהדות נתכוון? – כי “הנה השם יהדוּת בלשוננו כולל שני מושגים, שאף על פי שבמשך דורות רבים נתמזגו והיו לאחד – אין ספק בדבר, כי בעצם מהוּתם הם שני דברים מתחלפים זה מזה” (“העתיד” הנ"ל). “מה שקראו אבותינו עד הזמן החדש יהדוּת, היתה דת משה וישראל, רצוני לומר, האמוּנות והתורות והמנהגים, שהחזיקו בהם כל ישראל בכל תפוּצות הגולה; וכל זמן שכנסת־ישראל חיתה גם בגולה חיים ישראליים, כל זמן שהיהודים היו נבדלים בכל עניני החיים משאר אומות העולם, ולא השתתפוּ בחיים הכלליים ולא יצאו חוץ מד' אמות של החיים היהודיים, היתה יהדוּת דתית זו היהדות בכלל; היהדוּת האחת, החומה הדתית היתה בצורה, שום יהודי לא יכול להימלט ממנה, ומי שנמלט ממנה ויצא חוצה לה חדל להיות יהוּדי גם בעיני עצמו”…
ו“הנה נקרעה פּתאום העננה החשוּכה, אשר הקדירה את שמי האנושיות מאות בשנים ושחר העת החדשה נבקע – ומהפּכה רוחנית, שאין בדברי הימים משלה, זיעזעה את הדעות והרעיונות הישנים בכל מקצועות החיים, וגם עמודי המדינות התפּלצו; ועל אָשיות חדשות נתכוננה המדינה החדשה, שהיא מיוסדה על היסוד הגדול, שכל אזרחי המדינה בלי הבדל דת משתתפים בחיים הכלליים של הארץ ונהנים מכל זכוּיות המדינה”. – ו“אז קמו גם יהודים חדשים בעולם, יהודים שלא שיערום אבותינו: אנשים מבני־ישראל שלא נשתנה בהם כלום לא בדמם ולא בדמוּתם הגוּפנית ובתואר פּניהם, ולא יצאו על ידי מעשה ממשי מתוך כלל ישראל, ואף על פי כן הכריזו, שהם יהודים בדת ולא באומה”, ולא שוב באומה. – ולאידך, כשנשתנו שוב הדברים מעט בחוץ, גם בחוץ, ו“כשהתחיל בדורנו רוח הלאומיות מנשב בעולם, נתלבּה פּתאום הרגש הלאומי היהודי בלבות רבים מהיהודים, בני הדור הזה, שרבים מהם, על פי דיעותיהם, כבר עזבו כל עניני הדת בכלל, כהאמונות וכמצוות המעשיות, וילכו ויכריזו על עצמם, כי הם – יהודים באומה ולא בדת”, “הקרע והפּירוד בין האומה היהודית והדת היהודית עשו כבר בני הדור העבר – ולא היה להלאומיים אלא ללכת בדרכי הדתיים האדוקים ולעשות כמעשיהם רק מהקצה השני”. – הללו תפשו להם את הדת, הדת המופשטה, בלי עם והאמונה בהעם, והללו לקחו להם שוב את החצי השני, את האומה – בעזוב הדת. והלא על אותו הקרע ועל אותו הפּירוד השני אנו הלוחמים רב נלחמנוּ.
וכשבא עורך “העתיד” ושואל: מה הוא עתידה של היהדות? לא ידע בן־יהוּדה לאיזו יהדות הוא מתכוון? – אם לאותה של מי שכפרוּ בחצי ממנה, באומה, והוֹדוּ רק ביהדות הדתית, או לאותה של הכופרים בחצי השני וּמודים בלאומיות, אך לא ביהדות. אם לראשונים אנו מתכוונים, אין המשיב יודע לענות כלום, והוּא מודה כי אין שאלה זו מענינת אותו ביותר ואינה נוגעת עמוק בלבו, ואינה מפריעה את מנוּחת נפשו כלל; אבל אם ליהדות הלאוּמית תכַוון השאלה, אז אין בפיו רק תשובה קצרה: היה תהיה היהדוּת ארץ־ישראלית־עברית, או – לא תהיה כלל בעולם… והן גם על אותו דבר שאנו עיינו בו ונכריז עליו בכל תוקף, כי כל מין היהדוּת הלאומית בגולה הוא כצרור מים בכברה, מה הוסיף ומה גרע בן־יהוּדה? לא הוסיף כלוּם ולא גרע כלום מאשר ידענו ומאשר אמרנו, ואף על פּי כן חידש הרבה בכנוֹתוֹ את הילד בשמו המפורש… הללו לקחו להם מחצית זו ואנו נקח לנו מחצית זו, רק מחצית. הללו בנו על תוהו, ואף אנו נבנה על תוהו במחציתנו אנו. מה לעשות? אין תרוּפה כי אם לקחת אותה מחצית בידינו וללכת עמה אל ארץ אבותינו. – יפּול כל הצעיף מהגעגועים החזקים, אשר פּרו בלבנו עד הנה. הרי החלום הארוך – והרי הפּתרון! היה תהיה יהדות הדורות ארץ־ישראלית, כלומר, בן־יהודית, או לא תהיה כלל בעולם. ואנו אומרים לנפשנו: למה היה כל העמל הרב של כל המועדים והתקוּפות וכל הטורח הרב שבקרבנות התולדה והגולה. – אמנם בימי הגולה הארוכים לא היתה פּת לאכול ותמוק נפשנו ברעבון, אבל פּתו של בן־יהוּדה, הפּת הארץ־ישראלית, כפי צביונה עתה וכל מהלכה, היא אולי עוד גרועה מרעבון ממש. היא אינה משׂביעה, אינה משׂבּיעה, לא את הגוּף ולא את הנפש…
ועוד תשובה במאסף זה, נקובה בשם “יקיצת הנשמה היהודית " מאת ד”ר נתן בירנבוים.
בירנבוים אינו מתיאש כלל, הוא מאמין בנצחיות העם. מאמין הוא כי זיק נצח ניתז לחיק נשמת העם הזה, אשר אם נדמה רגע, והנה הוא דועך בערימות הדשן, הוא מתלקח שוב ואינו נותן לעם למות, הוא לא נתן לו לגווע עד עתה ולא יתן לו לגווע לנצח – לנצח! וגלוי קבל־עם הוא אומר: גם אימת הגלוּת עם כל מרורותיה ופחדיה עליו לא רבה. אמנם ידע, שבשעה שפּורעניות תכוּפות ניתכות על ראשיהם של ישראל, הולכים יחידים וקיבוּצים שלמים, הלומי מבוכה, וניתקים בזרוע וכבודם מסתלק מהם ותועים ואובדים הם בעולמות נכר ועקבותיהם לא נודעו. ואולם הרי תמיד נשאר לפליטה מרכז לחיינו, מכוֹן צנוע לשכינת הנצח. – והוא מבאר ומברר לאמור: הרי שהחריבו פּעם ופעמים את קיומנו המדיני; ובכל זאת יצאנו מן ההפכה והצלנו את גוף העם ואת נפשו, ועכשיו, האם נגזרה כליה עלינו בגלל איזו פורעניות המוסיפות לבוא עלינו פה ושם? – עכשיו, כשהפּיזור בין האומות, אדרבה, משמש כעין ערובה לקיומנו? ולא זו בלבד, אלא שהפּיזוּר עצמו אינו מקרה מיכני, כי אם תולדה והתגשמות של נצחיותינו. – לא רק זה שאינו מאמין בשקיעת היהדות, כי אם גם מאמין הוא בהתנערותה ובכבוד עתידה; וגם בבחינה זו אין הגלות מטילה עליו אימה יתירה (“העתיד” ד', עמודים צ“ה–צ”ו).
הצורך בטריטוריה, בתור תנאי מוּכרח להתבססוּת תרבוּתית, הולך ופוחת – איה הוא הולך ופוחת? – ודוקא העם היהודי הן יש לו נסיון מפותח בנדון זה; וכל האותות מוכיחים, שהוא הולך ומסדר את מהלך חייו בדרך של תרבות מאוחדת אינטר־ארצית, אין לו איפוא להתיאש בשום אופן. כאילו האותות מבנין התרבות הדתית הגלוּתית מגידים מה על הקיום הלאה בבנינים אויריים… ואמנם מרגיש הוא הד“ר הנ”ל את הסתירות מן החיים עצמם, ואפילו מחיינו אנו, והוא חוזר אל ה“אני־מאמין” שלו ואומר: “בעיקרו של דבר אין הענין טעון ראיה וכו'; יש לנו ערבון בנו בעצמנו, בנצחיותנו, כי במקום שיש נצחיות – יש תכנית נצחית, ובמקום שיש תכנית נצחית – שם גם נטיה לשכלול ולהשתלמות” (שם). ועל דרך מליצה הוא מוסיף: הנצח עולה בסולם למעלה ומטה אינו יורד.
ולנו מליצות מופשטות כאלה, בלי יניקה מן החזיונות בתולדות ישראל ובמעשי ישראל, אינן אומרות כלום. במקום שיש נצחיות – יש תכנית נצחית! ואפילו אם נאמין בכל עוז בנצח ישראל, כי העם הוא קיים לעולם ויתקיים לעולם, הלא זהו אך נצח העם, כלומר, נצח הנושא; אבל אין עוד כאן ראיה מוּכחת על נצח הנשוא ועל “תכנית נצחית”. ומה היא התכנית הנצחית שלנו, ההולכת ונמשכת בלי הפסק? אם בספר, הרי מקרא, חזון, תלמוד, פילוסופיה, קבלה, חסידות והשכלה; ואם חוץ מן הספר – מה יש לנו חוץ מן הספר? – תכנית נצחית יש להיהדות המקראית, החזיונית, המחשבתית, האצילית והמוחשית. תכנית נצחית יש גם בסמל האל, שנגלה על הים ועל הר סיני וחוזר ונגלה בכל פּעם בפנים שונים. הנצח אינו עולה, אך קיים הוא, ולאידך, דבר שמתקיים לנצח, אף הוא אינו חי… החיים המה אך בני השינוי, ואם תמצאו לומר גם בני הקץ…
“לא מפּני שאבד החוסן המדיני – הוא חוזר ואומר – גלתה שכינה מישראל, כי אם קצרה רוחם מהכיל את שכינתם בכל הודה, עד שתהי מושלת בכל חייהם – והחיים בלעדיה, חיים כחיי כל העמים אשר סביבותיהם, נראו להם והנה הם תפלים יותר מדי ותועבה לנפשם ואינם שוים בעמל ובאהבה; לפיכך נפלה הממלכה ואת סיבת מותה סחבה עמה הגלוּת כנטל ירושה – אמנם מבלי למות על ידה. כי אין גלויות מתות כמות ממלכות” (שם). והרי הדבר מבורר כאן, כאילו חורבן מדינת ישראל היה ברצון ולא באונס, וכאילו לא עמדו לנו גיבורי המלחמה, גיבורי המרידות, ואפילו בגלות עצמה כל אלה המשיחים הקוראים לגאולה מדינית. החיים כחיי כל העמים, לעמוד ברשות עצמם ולהיות אדונים לארצם, לא היו תועבה כלל לבני מתתיהו ולכל הנלחמים עם היוָנים והרומאים, ולכאורה גם רבי עקיבא איש הרוח עמד על יד בר־כוכבא. החוסן המדיני לא פינה ברצון את מקומו בשביל חיי הרוח. כי אם, להיפך, בשביל שנשבר, נשבר בחזקה, הצטמצם מעט מחיי הגוּף בחיי הלימוד ועשיית המצוות. וּבעיקר גם האדיקות היתירה בשמירת המצוות היתה בעצם אך מין קנאות מדינית, ושמר העם על יום השבת, כאשר שמרו השומרים את חומות ירושלים…
והגלוּת עצמה במובנה האמיתי עם כל מעשה ארג האצילות שלה אינה בת שינוי־ערכין גמור מחומר לרוח, כי אם אך שארית מדינית על אדמת נכר. והרי ישראל עוד בזמן החוסן המדיני בארצו, והרי ישראל עוד בארצו, כשנשבר כבר החוסן המדיני, והרי גלוּת בבל, שלשונה עוד לשון תורה מעט, וחסד עשה הקדוש־ברוך־הוא עם ישראל, ששלחם אף אחרי הגירוש לבית אמם… והרי גלוּת מערב ושוב גלות מזרח. הבדל כמותי ארצי־עצמי ולא הבדל הויתי.
“באמיתו של דבר – הוא אומר שם – שאלה של מחלוקת היא מהו הדבר שצריך להינתן, כדי שאפשר יהיה לדבר על דבר קץ הגלות… במלים אחרות, אם צריך שיהא לה לגלות תמיד התוכן האחד והמשמעות האחת. ולא זו בלבד, אלא שאין אנו רשאים כיום, אין אנו יכולים כיום, לנצח באיזה אופן שהוא את הגלות, תהיה מה שתהיה. בראשונה צריך לעבור על פּני העיכוב הגדול, שתחילתו נעוצה בעת קדומה של אַלפּיִם שנה לפנים ויותר; בראשונה צריכה התכנית הצפוּיה לנו להתחיל שוב להראות כוחה – תורת המַלאכוּת! – במובן של התקדמות; בראשונה צריכה שכינת עמנו להיגלות עוד הפּעם בכל נפלאותיה ולהביא אותנו אל התעלויות חדשות, אֶקסטזות חדשות וערכי־נצח חדשים; בראשונה עלינו לשוב להיות לגוי קדוש ויוצר, – ואז גם נוכל, באופן זה או אחר, לפסוח על הגלות”.
אין אנו יכולים לנצח את הגלות, ועוד יותר אין אנו רשאים… צריך להמתין, עדי תתגלה שכינת העם עוד הפּעם בתוקף עוזה, להמתין עד נברא שוב ערכי נצח חדשים; ואז – נצא, אם נאבה – ואם נוכל.
תום! תום נורא, או הכחשה במציאות, שאין על עפר משלה. ריסוק אברים, ריסוק אברים בין בחומר בין ברוח, בעם שרוי בין הגויים, אוכל לחם עצבים, ונהנה – אם נהנה – רק מאור זרוע לו מאחרים. בתרמילו שלו בעצמו עבר גדול שכמעט נפסק, ערכים מתמזמזים והולכים ושברי לוחות, רק שברים, אין תקוה ואין כוח, אין כוח לחיות – וגם לחדול; והנפש, בעלת תכנית נצח, שבורה וקרועה לאלפי קרעים. אין אחוה בין הקרובים; אין נותן יד ליד. רק גחלים עוממות, הולכות ועוממות. וכי ילהב הלהב, והנה מעגל קסם, תקוה בוגדה… ואותו סופר תמים, או המעמיד עצמו כתמים, עומד בראש כל חוּצות ומחכה לערכי־נצח חדשים באים מתוך החורבן, מחכה לנצחון הגמור – אחרי שנפל שדוד גם מאסף המחנות…
ואמנם גם הוא בעצמו אינו עוצם עיניו בכּל מראות בהבדל, שיש בין ההווה ובין עתיד אשר כזה. רואה הוא בצרת עמו, בצרה הפּנימית והחיצונית, רואה הוא בקטנות היחידים ובאי־סיפוקו של הכלל; ואולם רואה הוא כמו כן, שעם כל המועקה שבנפשו עוד בורא העם לפעמים גדולות ומחכה ליום הפּדות, על מנת ליצור ערכי־עם וערכי־אנושיות חדשים. ו“עמו – הוא קורא – עם עמי אנכי בצרה, ועמו אנכי בתוחלת; ועמו אנכי בתקוה ליום, ואני מאמין באמונה שלמה, כי היום ההוא בוא יבוא” (שם, עמוד ק"א).
“הנה כי כן, מאמין אני – יוסיף לאמור – שעם ישראל מוכרח היה לבוא לידי אפיסת כוחו החילוני, להידחף ממסלולו החילוני, בשעה שהתעוררה בו פתאום ובכוח אדיר, שאין דוגמתו בקרב כל עמי הארץ, התשוקה התקיפה לקיום עמי רוחני. מאמין אני שמפני כך לא זיין את ממלכתו בכל הערובות הדרושות, שמפני כך לא יכלה דתו להתכונן בצורת מקדשו הגא, שמפני כך התחיל לנוע ולנוד, ושמפני כך למד ישראל להיות בגלות לעם נרדף ונהרג על קידוש־השם ולא לעם אמיץ בגיבורים – מה שגם כן אפשר היה. אבל אין אני מאמין שעם ישראל ישאר תמיד תחת השפּעת הדחיפה הזאת; וגם אין אני מאמין שהתפתחותו כלפי הצד הרוחני מוכרחה להוציא מן הכלל את הנטיה החילונית, הבנויה על יסודות של שלטון וחדוה – הוא שוב מכניס בפתח קטן את החילוניות, – אדרבה, אני מאמין, שרוחניות המהות וחילוניותה, חיי־עולם וחיי־שעה, קודש וחול, שאין אלה ניגודים והפכים בתוך תוכי יסודם, כי אם צדדים שונים של אחדות אחת וכו', ואני מאמין שאין כעם ישראל – שלו הלא תכנית רוחנית – עם חיוב החיים, הבוער בקרבו, גוי כרוך אחרי האושר החילוני והכוח החילוני, אשר תשאף נפשו בלי יודעים לשמש מופת ודוגמה של עם אלהים חילוני – עם אלהים חילוני, – אלא שאלפי שנה דרושים לכך, כדי לנצח את הבלטת הצד האחד, שהיא גם כן מובנה לפי דרכה של ההתגלות והפתעותיה הגדולות. ואני מאמין שהמלחמה הנואשה לשם קיום המקדש – ואם כן שוב היתה בכאן מלחמה נואשה – המלחמות העצומות של המכביים, הדיחוי הגמור של הנצרות מצד היהדות – והן הלא זו היתה שהפקירה כל חיי־שעה בשביל חיי־עולם, – ההתאמצות האדירה – ובכן כבר יש כאן התאמצות כזו – של מגיני ירושלים נגד חיל הרומאים, הסבלנות של היהדות בימי הבינים – כי כל אלה אינן אלא תעודות של החפץ הנצחי להשתחרר משעבוד של הצמצום הנזכר”.
סתירות על גבי סתירות! הסבלנות השלֵוה של היהדות בימי־הבּינַיִם היא היא באה מאותו כוח, שגרם גם להתאמצות אדירה של מגיני־ירושלים נגד חיל הרומים, והתאמצות לשם מה, אם רוח העמים אשר סביבותיהם בתור עומדים על עצמם נראו להם אך כתפלים. עם ישראל הוא העם הרוחני ובעל התכנית הרוחנית הנצחית, והוא העם החָמרי. הקודש יותר בו על החול, והוא אח לו באחדות. מה יתנו ומה יוסיפו לנו מיני “אני־מאמין” כאלה, וגם להשיב לא יוכלו, להשיב גם למשיב. – – –
משני עברים: מאמר שישי
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: מַה לָּנוּ
נקי מקבלת תוך מהותי־יהדותי ליסוד האומה ומבלי כל רצון לדרוש אחרי יסוד תוריי היה הסופר מ. ל. לילינבּלוּם. אנו חיים, היה אומר, בשביל שאנו חיים, ורק בשביל שאנו חיים. “ולפיכך גורלה של החקירה על דבר נחיצת היהדות ומטרתה מחוצה לה, בשעה שהיהדות עצמה גם היא אינה אלא אחד ממחזות ההיסטוריה, צריכה להיות כגודל החקירה על דבר מטרת החיים ועל דבר הסיבה התכליתית של המחזות ההיסטוריים” (“זכות הקיום וחוסר המטרה”, “השילוח”).
“אם כדאי לחיות או לא, – הוסיף לאמור – בעל־כרחנו אנו נלחמים. כי מלחמת הקיום הוא חוק טבעי, שאין בו מקום לחקירות ולהתחכמות” (שם).
“אין מקשים על המציאות וההיסטוריה, אם אחרים מתו ואנו קיימים, אות הוא שעל פּי מסיבות ההיסטוריה היו הם צריכים למות ואנו – להתקיים” (שם); אבל “מסיבות ההיסטוריה” הן ענין אחר לגמרי מ“חוקים טבעיים”, והא לא הא… אחר הוא הדבר אם אותנו נעבוד ואת חיינו; ואחר אם נעבוד ה‘, או נחשוב לעבוד את ה’ בחיינו אנו. ומחשבה כזו, כלומר, מציאת מחשבה כזו אצלנו, לא יעקור ממקומה…
לילינבלום הודה ואמר: “לאָשרה של אומתנו נושא העם ברצון טוב את תלאותיו בשביל יהדוּתו, כלומר, בשביל לאומיותו” (שם). ואם חיים אנו בשביל דבר מיוחד, הלא יש כבר בזה מטרה תכליתית; ועל התכלית הן אָנוּ דנים, גם הוא ידין. ואם יאמר: כי ההחלטה ש“רגש הקיום הטבעי בלבדו לא כלום הוא, אם לא תלווהו האמונה, כי סוף־סוף בזמן מן הזמנים, נגיע לשלמוּת… ושנכניס מצדנו דבר־מה, דבר חדש, לאוצר האנושי הרוּחני”, אינה אלא תוצאה משפלות הרוח של הגלוּת, כבר יבקש למחר שלמוּת במוּסר היהדוּת וּבדת היהדוּת; בלי תוכן וּבלי אמונה באיזה תוכן והשלמה מיוּחדת, שניתנה לו מאת מי שבחר בנו, יתקרר כל חפץ הקיוּם בלב האיש הישראלי. “מפּני מה אתה יוצא ליהרג?” “בשביל שמַלתי את בני”, “מפּני ששמרתי את השבת” או בעבור שלבשתי ציצית, בעבור זאת התורה ימות האדם העברי באוהל.
איזה רוח עבר אז על הסופר הזה לפסוק ולדמות מילתא דישראל למילתא דחיים, בלי “תכלית האחרונה”, נתמה תמוה, כי אמנם יודע הוא עם ישראל את הסיבה הראשונה ויודע הוא את התכלית האחרונה. מראשית מוצאי העולם הציב ה' גבוּלות עמים ובחר לו עמו לעבדו. זוהי הקרן־הקיימת בכל ספרי התורה והמצוה שלנו, באלפי החוּקים וההבטחות. לא מצוות שבין אדם לחברו הם יסודי הדת שלנו, וגם לא מצוות שבין אדם למקום, כי אם מצוות ויחסים שבין אלהי האבות לעם ישראל. ה' כרת עמנו ברית עולם, נוסף לחוקי הטבע, נוסף לחוּקי הקיוּם והחפץ לקיוּם…
“באידיאלים רמים וכוללים לא נמשוך לעולם את לב העם – אמר – ולא נביאהו לידי הקרבת קרבנות ידועים על מזבח היהדות” (שם). והעם ביסודו האמין תמיד באותם האידיאלים הישראליים, שאין להם חלוף, העם נשא־סבל בשביל שהאמין לאכול לחם אבירים.
“דת ישראל – הוסיף לאמור – היא הלבוש, שבה מתגלה הרגש הלאומי החזק של עמנו; והרגש הזה, שגם הוא משועבד לחוק מלחמת־הקיום, משתדל תמיד באופן אינסטינקטיוי לגבר חילים, בשעה שסכנה נשקפה לו, וזה סוד ירידת האומה והתעלות האמונה” (שם). ובכן יש סיבה ומסובב ודעת אותו מסובב. הלבוש נעשה לגוף, הגוּף לנשמה; והנשמה כבר תדע עצמה ומהלכה, או אומרת היא לדעת זאת.
“כל אלה השואלים – אמר – מפּני מה יש שמשות שהן זורחות ויש שמשות שהן שוקעות, מפּני מה יש אילנות שמתכמשים ונובלים, מפּני מה העמים הללו נוצצים והללו נובלים, – שואלים רק על הסיבה ולא על המטרה, שהרי אין מטרה בחיי הטבע”.
“וסיבת שקיעת שמשנו – והפּעם מבקש הוא לו דרך קצרה בסגנון קצר – אינה צריכה שום חקירה, היא פּשוּטה”.
“שקיעת השמש תלויה רק במקום, ואנחנו – היתה לנו שמש במקום ידוע ונתרחקנו ממנה”.
“והתרופה היא – לשוב אל המקום ששם זרחה שמשנו קודם”.
ופה התחילה הקפיצה השניה של הסופר הזה על המוחש והמהוּת. היו שואלים: מה היא היהדוּת, אשר בצלה נחיה, וּמה היא לנו? והוא השיב, אין כאן כל יהדוּת, רק לבוּש, או עוד יותר: שאלה זו לא שאלתנו היא ולא אחריה הלב יתוּר. הדר שאלו: איך היה כדבר הזה בתולדה, כי יעזוב עם כוּלו את אדמתו ושמש אדמתו והלוך ילך לנוע בין עמים ולשונות ללא תכלית וּללא מטרה, לא בעדו ולא בעד אחרים? – וּבדבר זה הלא האמין גם לילינבלום – והוא ענה: “התרופה היא לשוב!” ועדיין אין יודעים, מדוע הלכנו כל הדרך הרב הזה, ואיך הלכנו אותו, ואם בכוחנו לשוב, או גם רצוננו אתנו באמת לשוב.
רואים אנו עם עוזב את המדבר והלוך ילך להתישב בארץ זרועה ולכבוש לו מקום קבוע תחת השמש; אבל לא נראה עם עוזב את ארצו ללכת אל המדבר – הגלוּת ללאום קיים בעצמו הוא מדבּר, – ולילינבלוּם ישב במדבר, במקום ערב השמש, וקרא לשוב שמה, כמו שאנו, למקום זרחה לנו השמש. ויהי בוקר ויהי ערב! עברה אשמורה ראשונה, שניה, גם שלישית עברה, ערב ארוך הוּא ועדיין אין אור!
בעוד שנדון בזה נזכרים אנו גם בדברי המשורר פייאֶרברג במאמרו “הספרות היפה וחובותיה” באחד מגליוני “המליץ”:
“לוּ היה קיוּם לאום – ביחוד לאומנו – תלוּי אך בארץ מולדת בלבד, היה עמנו נופל יחד עם ארצו שנפלה; ולוּ היה הרכוּש הרוּחני של לאום יכול להתקיים בלי כל אחיזה בארץ – לא היו לנו כל אותם הגעגוּעים הרבים הטבעיים, המושכים אותנו לארץ אבותינו; אבל, כידוע, אי אפשר לכל גוּף לחיות בלי נשמה, ואי אפשר לכל נשמה להיגלות לעין בלי גוּף, ולכן בהכרח דורשת לה כל אידיאה עממית איזה מקום ארצי, שתוכל להתגלות בו, ולפי צורתה העצמית והמקורית; מקום כזה מצאה לה הדעה הלאומית שלנו או התעודה, כפי שמכנים אותה אחרים, ברחוב ידוע, שיכלה להניח עליו חותמה ולהשכין בתוכו אָפיה המיוחד, תחת המולדת שחסרה לה. כלומר: היא צימצמה כוחותיה העצמיים והמקוריים, שהיו לה בארצה – על אדמת נכר בתוך קוּלטוּרה זרה לרוחה ובמקום מוגבל וצר. וזה הוא הפּלא היותר גדול של עם ישראל, שיצר לו מולדת סימבולית להשכין בתוכה סגוּלותיו היקרות וכו'”.
“היהדות ביקשה לה תמיד מקום בארץ, שימלא לה מקום המולדת, ואת המקום הזה מצאה על כרחה בהדת וכו‘. עד כמה נאמנה הדעה הזאת, יוכלו להעיד אלה שהיה להם עסק בילדוּתם עם הספרות הרבנית: אם לא פּעלו עליהם שמות סורה ונהרדעא כשמות שילה וירושלים? – אי אפשר לנו לתאר בדעתנו, כי המקומות האלה בלתי מקודשים גם קדושת הקרקע וכו’ ומי לא ידע את השמות הידועים ירושלים שבליטא, שבפולין”.
ועל זה יש להוסיף גם לאידך גיסא, המתבוללים הראשונים אצלנו היו באיזו בחינה הלאומיים הראשונים, כלומר, אנשים שהיה להם צורך למצוא גוּף ונשמה ולהיות שייך לאיזה גוף. לא רוע־לב חזינא הכי, כי אם געגועי אנשים, אשר נלאו נשוא את דו־הפּרצופים, נלאו להיות תלוּיים באויר, אחרי קרקע ממש וחיים ממשיים.
אם אפשר היה לאנשים למַזג לדמיונם אדמת זר, שלא טיפחו אותה ולא בנוּ אותה, לירושלים אשר בליטא או בפולין, היה גם אפשר לאנשים מבני בניהם של אנשי ירושלים למזג את עצמם לליטאים ופולנים.
לצורות השונות האלה מן הקצה אל הקצה כוח טבעי אחד, כוח הממזג את הנפרדים ומרכיבם.
ירושלים שבליטא או בפולין היא רק בבחינת מחיצה מיוּחדת של קוּלטוּרה אחרת על אדמת נכר, שאין לה מעמד קיים כלל, בעוד שלהדברים לאידך גיסא יש אפשרות יותר קרובה להימלא, אם לא עכשיו, הנה בדור השני, השלישי והרביעי.
והגיטוּ בעצמו – האם אינו בעל דוּ־פרצוּפים? האם לא החול שלו חולין ממש וימות השבת שבת ממש? האם יש לחיי־שעה שלו איזו שייכוּת לחיי עולם.
אבל אי אפשר לעם בלי אחדות המדרש והמעשה שלו, אי אפשר…
ב: שׁלוֹם שׁלוֹם
מה שונים הם בני־האדם! רואים אנו אנשים שקוּעים הרבה מימיהם בשאלה אחת ומבקשים לבוא אל פשרה, וכיון שעשו צעד אחד בדבר הזה, המה חוזרים ושואלים, חוזרים ודנים, מבלי לבוא אל חוף ידוע ומבלי השיג מרגוע לרוחם… ובעוד שלאלה יעלה כך, באים אחרים ומשיבים על זאת השאלה במנוּחת־נפש וּבבירור מספּיק, עד כי הקורא, או השומע את דבריהם, יתפּלא לאמור: הזאת היא השאלה, אשר עליה נמקים בני־אדם ושבעדה המה נותנים את חייהם? אלף פּעמים אמרנו אין עצה ואין מבוא, וצער המחשבה אוכל מנפש ועד בשר, והנה בא זה והושיט לנו הכל בקנהָ…
הסופר ד"ר יהושע טהון הוא רב־הפּלאים הזה. במאמרו “מהוּת היהדות” באחד מלוּחות “אחיאסף” הוא עולה על הבימה וקורא: אַל נא תרגזו בדרך. “כן, אמנם כן, ישראל סבא הוא חולה עייף ויגע, אבל לאשרנו יש גם ישראל צעיר, והוא בריא ושלם”.
“והוא, ישראל הצעיר, – יוסיף לאמור – חפץ גם כן להכיר ולדעת את מהוּתו, אבל לא מפּני שהוא מרגיש באבריו הרצוּצים, לא משום חולשה פּנימית, כי אם מפּני שהוא עומד עתה על פּרשת־הדרכים ועוד רב הדרך לפניו, והדרך הוא דרך התחיה והחיים”… אבל אחת לא ברור לנו, הן בני־אדם ששואלים וחפצים להכיר ולדעת את מהוּתם ומהוּת עמם, ובתוך השאלה או גם בראשית השאלה, או אולי עוד קודם השאלה, כבר יש להם אותו הבטחון הנפשי, שהדרך, שהיו הולכים בו, הוא דרך התחיה והחיים, בודאי הם אינם עושים זה מחולשה פּנימית ובריצוץ אברים, אדרבה, בריאים הם ושלמים; ושוב אנו מתפּלאים, למה הם עומדים עוד ושואלים? – –
ואמנם אותו סופר מרגיש בכך, ועל כן הוא מבדיל באלה, הוא מבדיל בין החלשים והבריאים, בין הזקנים והצעירים. “שנינו אנו עושים חשבון, – יאמר – הזקנים, בשביל שהם נוטים למות וחפצים לכתוב צוָאה; והצעירים, בשביל שהם מלאים כוחות חיים וכו'”.
“לדידהו – לגבי הזקנים או החלשים – הוא מבאר, היהדות היא רעיון מופשט, היסטורי, סכוּם של מחשבות ורגשות, שנולדו לפני אלפי שנים במוחם של אבות אבותינו, באותה שעה שנסתלקה הנבואה מישראל; או, לפי דעת אחרים, איזו מאות שנה אחרי־כן, נגמרה לחלוטין היהדות, וּכבר היא מונחת בקופסה או היא מונחת בארון – חנוטה, זאת היא היהדות לדידהו; אבל לדידן, היהדות היא כוח חי, כוח פּועל, במלה אחת: היהדוּת היא הנשמה החיה בעם ישראל החי; והנשמה הזאת פּועלת, כמו שפּעלה בימים שעברו כבר, והנשמה הזאת לא נסתלקה ולא תסתלק, כל עוד עם ישראל חי וחפץ לחיות” (שם).
ועוד זאת: “הנשמה החיה הולכת ומתפּתחת ומתגלה בכל פּעם וּפעם בצוּרות שונות ובתכנים שונים”. הביטו, “בכל תקוּפה ותקוּפה נמצא איפוא במובן זה מהוּת אחרת, מפּני שבכל תקוּפה ותקוּפה נתגלתה נשמת האומה באופן מיוחד, וגם בראה לה תוכן מיוחד רק לה לבדה”. והוּא הולך וּמונה את כל התכנים הראשיים, שהתראו במועדי היהדות בהתפּתחוּת דתנו, בזמנים השונים ולפי הרוחות השונות; ובבואו לזמננו זה הוּא מוצא ביטוּי נמרץ “להתגלות רוח ישראל”, כלומר, למהוּת היהדוּת גם בה"אמנוּת העברית, הגדלה עתה לעינינו1, ואשר אין אנו יודעים עוד את הדרך אשר תלך בו, ולא נוכל לשער את העושר אשר תביא לנו. גם במאפו וש“י אברמוביץ, בליברמן ויזראילס מתגלה רוח היהדות ומהוּת היהדות”.
ובהראותו על הקדושה הגדולה השורה על מצוות רבות, שהן באות מחיי העם ומצרכיו הנפשיים, ונתגשמו אחר כך בכתב, הוא ממשיל היטב ואומר: “אין כל ספק, שאיזה ‘בית־יוסף’, שיעמוד לנו אחרי איזו מאות שנים, יכתוב בראש ספרו: סימן א‘, סעיף ב’: מצוה גדולה לומר קדיש על המת ולהזכיר נשמות ביו”ט האחרון, וכל מי שעובר על מנהג ישראל זה הוא כופר בעיקר“. אבל עליו היה עוד לעשות את הצעד הלאה ולומר: שה”בית־יוסף", אשר יקום אחרינו אנו, יוסיף עוד חלקי הלכות רבות מן החול אל הקודש, בדיני צורה ופסל וציור, הכל כפי “מנהגי ישראל הצעיר”; והנה נתקדשנו גם אנחנו ומעשינו ונכנסנו לכתבי־הקודש של עמנו, ואיך נוכל להביט על עם ישראל כעל עם שאינו חי ולומר נואש…
אבל עוד שאלה אחת בפינו אנו: עכשיו שגם סופרים תוריים כאלה, שעומדים בראש קהילות דתיות בתור רבנים דתיים, באים לידי הכרה, שבכל מועד ומועד נמצאה מהוּת אחרת ביהדוּת, ושבכל זמן וזמן תתגלה עצמות האומה באופן מיוחד לה, וגם בוראת לה תוכן מיוחד לה ורק לה לבדה; עכשיו שכבר גם הם משיבים על השאלה: “מהי היהדוּת?” בסגנון שמשיבים על השאלה: “מהי הגרמניוּת?”, ומביאים דוגמה לנו ולחיינו מהם, ש“הנה גם הרוּח הגרמני אינו עצם מופשט, עומד למעלה מהדברים הנראים בתקוּפות שונות”, ו“שהוא התגלה בימי־הבּינַיִם באותן המלחמות הקשות הרבות וכו‘, בימי התחיה וההתחדשות בהריפורמציה הדתית וכו’, ובעת החדשה בפילוסופיה והפּואסיה” וכדומה, הלא תיראה זה כסתירה רבה וכדבר והיפוּכו, אם נעמיד לנו ביהדותנו אנשים נושאים תמידיים לכל הצוּרות השונות המותחלפות האלה…
נשתמש בדוגמתו הוא אשר הביא, הן ימי־הבּינַיִם בגרמניה נתנו את האצילים, תקוּפת התיקוּנים בדת – את גדולי המתקנים וימי הפילוסופיה והשירה – פילוסופים וּמשוררים; אבל מעולם לא שמענו, שהגרמנים, בתור גרמנים, יבראו להם כוהנים תמידיים, כוהנים־גרמנים תמידיים, לשלשת המעמדים האלה יחד. וכן גם יהדות זו, שבתחילה נתנה לנו את השבת, אחר כך מנהג הזכרת־נשמות ולבסוף את ליברמן ויוסף יזראילס, ושבכל תקופה, שהיא עומדת בה, היא מוצאת ביטויה האמיתי, המתאים לה ומכריע על הראשונים ושקול כנגד הראשונים, אמנם יכולה היא לתת לנו בכל המועדים האלה אנשים עומדים בראש ההתגלות של כל אחת ואחת; אבל אין מקום לאישים דתיים כוללים, כלומר, למציאות אנשים דתיים שומרי משמרת דבר אחד נצחי וקיים, שחותמו החלטי ולא ישונה… לפי הדין והשׂכל, רק אלה המודים בנצחיות תקוּפה אחת עיקרית ובאמיתיותה על כולן ושעומדת היא על כולן יכולים לכהן ולהיות שליחי־ציבור דתיים, אבל לא אלה ששוּב אינם מאמינים בנצחיות יסוד יהודי אחד תמידי, כי אם בדבר הפושט צורה ולובש צורה…
ואמנם את הניגוד הזה מבליע סופרנו הרב בנעימה, בקריאתו, ”שאותן המחשבות והתורות והמידות, שמצאו חכמינו בדברי־ימינו, הן רק הרכוש הרוחני שהנחילו לנו אבות אבותינו לפני אלפי שנה, ואנחנו מה הננו עושים? ולהבא מה עלינו לעשות: האם רק לשמור את הרכוש הזה הישן נושן? – אמנם זאת היא תעודתנו, אומרים זקנינו; ואנחנו הצעירים אומרים: לא! כי אם להגדיל את הרכוש מגמתנו או לרכוש לנו רכוש אחר, נוסף על הרכוש הגדול, שיש לנו מימי קדם, וששמירתו היא לנו לחוב קדוש ולתועלת מרובה".
ובכן הנה לנו בתרבותנו אנו תמיד מעין נוסף על הראשונים! ספרי עמוס והושע הם דברים נוספים על ימי השופטים, ולעומת זה ה“בית־יוסף” כולל רק הוספות איזה סעיפים על הלכות ישעיהו וירמיהו… יוסף יזראילס וכל האמנות החדשה, גם ה“בורסה והמסחר”, המה, לפי דעתו, רק סעיפים חדשים ב“שולחן ערוך” של תרבוּת ישראל ויצירת ישראל. – “ואנחנו בתור אומה הננו בוראים ויוצרים בלי הפסק ועד לאין סוף, ובלי התנגדות ושינוי כלל וכלל”…
אבל בכל התגלות אור חדש ומבטא תרבותי חדש ורצון יצורי חדש אנו רואים דוקא, שמלחמה לזה החדש עם הישן. לכאורה, הנביאים, כיון שהכירו אמיתת דעותיהם, היתה להם מלחמה רבה עם האלילות עד רדתה. – התלמוד אמר כשיבואו לידי ספרי מינים אשרוף אותם ואת הזכרותיהם… הקבלה, בכבשה לה דרך חדש אצילותי, נלחמה את התלמוד, החסידוּת נלחמה עם היהדות הרבנית, וההשכלה נלחמה את כולם יחד; אבל הלאומיות שלנו התרבוּתית מַשלמת היא את כולם… באחת מבקשת לה תרבות חדשה זו צורה חדשה וכוח חדש, המתגלה בה ורק בה; ולאידך, הכוח הזה אינו חדש, כי אם ישן נושן ולו רק מלבוש חדש; ולאידך, גם הצורות הישנות, שאינן מספּיקות לנו, וּבשביל שאינן מספּיקות אנו מחפּשים לנו חדשות ואנוסים אנו בנפשותינו לבקש לנו חדשות, הן הן שוות בערכן לחדשות ומאירות לנו עוד עתה כחדשות, וכוח אחד להן לחדשות וחייבים אנו בשמירתן כבחדשות. שמאלם של האנשים האלה דוחה את הצוּרות הישנות, כדי לפנות מקום לחדשות, וימינם מקרבתן, כדי שלא תזוח עליהן דעתן מפּני החדשות. מה יעשה האדם העברי אצלנו – אנו שואלים; והם משיבים: ילך באמצע ויהיה יוצא ידי כולם! יהיה יוצא ידי כל התקוּפות וכל התורות. נִתן פּנים לכולן, ונרמה את עצמנו לומר, שרק מוצא כוח נצחי אחד וקיים לעד הוא הוא, שמפרט את עצמו בכולן…
ובכן המקרא: לא תעשה לך כל פסל וּמסכה, שעליו מסרה היהדוּת החוּקית את נשמתה ועליו נלחמה מלחמת מגן שלה הגדולה עם היוָנים, ושעליו הורגנו ועליו סבלנו רוב הדורות, הוא הוא רק פּירוט אותו הכוח היהדותי האמנוּתי הגדול, שהולך ומתגדל עתה בליברמן ויזראילס, באנטוקולסקי ותלמידיו; פּשוט, הלאו הנורא הדתי הזה התגלה בהן, הכוח הוא, לפי דעת הסופר הזה, אחד בשניהם, רק הצוּרה התגלתה באלה בפנים שונות… ובכן אין קרע ואין שאלות ואין תשובות ושלום שלום על ישראל…
ג: בִּנְיָן וּסְתִירָה
כזקן ויושב בישיבה עלה הד“ר הזה שוב על עמודי אחד ממכתבי־עת הלאומיים אשר לנו, לדבר תוכחה “כלפּי המבקשים” וכלפּי ה”סותרים".
והענין פשוט. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. באלהים מתחלת המלה השלישית מספרותנו, כלומר, ספר התורה… את אלהים התהלך חנוך, התהלכו נח ואברהם. משה עלה על הר האלהים לקבל את התורה מאת האלהים, אלהים דיבר את הנביאים, את החכמים ושומרי התורה, דיבר את ה“בונים” בכל דור; ועתה מסר את מפתחו לעבדיו הנאמנים…
ושני דברים, אך שני דברים מבקשים מכם שומרי ישראל. בראשית שמרו את המחשבות שלא נתבשלו כל צרכן, בטרם תאמרו להוציא אותן אל הציבור. ובשנית – תיכתבנה המחשבות האלה, גם הבשול והגמור, בספרים מיוחדים עומדים מחוץ למחנה; אבל אל המחנה בעצמו אל תבואנה, כי זר אַל יקרב אל הקודש!
לגבי הדבר הראשון המוכיחים האלה אך מתחכמים ושואלים: “מי ביקש מאתכם שתספרו לנו מה שאתם עושים שם בחדרי־חדריכם? כלום אינכם יודעים כי דברים פּנימיים כל כך, נפשיים כל כך, אין מגישים אלא אחרי שקיבלו צורה בהירה וברורה לפחות בנפשכם אתם? איה הצניעות בלבבכם? איה?” ולגבי הדבר השני המה כבר מטילים אימה. “נגד הדבר הזה עלינו למחות בכל עוז”, “יש בעולם בין בני־אדם בעלי תרבות וּמוּסר גבוה מין רגש של אחריות ציבורית, בלבם של בנינו־בונינו עוד לא נתרשם הרגש האלמנטרי הזה…”
מה נאמר לתשוּבות הבונים האלה לסותרים המתעקשים, בנוגע ל“הם ואנחנו”, ש“הם העמים השקועים בהבלי העולם ובענינים חָמריים צריכים לשאיפות אידיאליות, אבל לנו, העם שכוּלו אידיאלי, מה לנו עוד לנתיבות רמות?” – או לכאלה: “לוּ היו אבותינו טובעים בים הגדול של האנושיות היו אולי טיפות דם, שהיו נכנסות אל תוך עורקיהם של העמים האחרים, משפרות ומרכּכות את גזעם של אותם העמים האחרים. ומי יודע? אפשר שהיתה בּרבּריוּתם של העמים האחרים נתמעטה ונתרכּכה על ידי התמזגוּת זו, אבל הגזע המיוחד שלנו היה אובד לגמרי”.
ולא לבד שהם מסבירים לנו דברים יסודיים הללו היום, “כבר הסבירו הם במקום אחר”, ש“על השאלה הארורה: לשם מי? לשם מה? יש שהוא עונה: בעל־כרחי אני חי! ועכשיו שאני חי, אני שואף למלא איזה תפקיד בחיים!” “הם (כלומר, כל צעירי ישראל) אבדו את אלהיהם והולכים לבקש אלהים אחרים. לבקש? לא! המה אומרים לבקש, וכבר נמצא בידם. גם הפּעם הם לוקחים בלי שום יגיעה יתירה מן המוכן. חידוש מחַדשים בבית־מדרשם, שכבר נתחדש לפני אלף ותשע מאות שנה. כלום חידש פוילוס־שאול שלנו איזה דבר גדול ומקורי בתוכן האמונה והדת? הוא חידש רק את הדבר הזה, שהחליט ‘קאט האלאן’, כלומר, בשביל הכלל, לא בשביל עם אחד ומיוחד ניתנה הדת מסיני; ובזה ברא את הקתוליציסמוס וניצח את הנצרות היהודית, שצימצמה את עצמה בתוך גבולי האומה הישראלית”.
“הבונה והסותר – הם קוראים – הי מנייהו עדיף? מי עולה על מי?” “כל אדם הוא מטבעו או בונה או סותר; הוא נוטה לברוא איזה דבר, או להרים איזה דבר שכבר נברא או שעומד להיברא; והבדל טבעי זה נמצא בכל שׂדרות החברה מן היותר גבוהה של הפילוסופים עד היותר נמוּכות של העובדים החָמריים”. “הרי הסופיסטים ואפּלטון והרי הטיפּוסים של בונים וסותרים גם בבורסה… יש בני־אדם סוחרים, שהם שרוּיים תמיד בפחד מפּני איזה דבר שיבוא לעולם, והם עומדים תמיד וסחורותיהם, כלומר, ניירותיהם ושטרותיהם, בידיהם למכירה. ויש בני־אדם סוחרים, שיושבים בהשקט ובבטחה שיעברו העננים, והם עומדים תמיד מוכנים לקניה”.
וּכשכותבים כמו אלה שואלים עצמם לאמור: “מי גדול בכוחו הרוחני – הבונה או הסותר?” – המה משיבים תיכף: “כוחו של הבונה גדול משל הסותר”; “ואצלנו מרובים הסותרים על הבונים, המתנגדים על המיסדים, המבקרים על הבוראים”. “אמנם יש לנו בונה אחד אדיר וחזק, בונה שאמנם גוּפו עוד בגלוּת, אבל נשמתו כבר נשתחררה”; אבל לאסון הגוי הישראלי הוא יחיד, ו“הסותרים בני הגלות, שהגלוּת עם כל ענניה מדכאים את נשמתם”, הם הרבים. “סתירה שאין עמה בנין, עליה המה דנים והמה באים לידי מסקנה, שערכה הרוּחני של הסתירה קטן מערכו וכוחו הרוּחני של הבנין ושטוב אך לבנות מלסתור”. שוּבוּ, צעירי ישראל הסותרים, שוּבוּ לבצרון!
ד: “בֵּין הֶכְרֵחַ וְרָצוֹן”
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, אולם חמישי שכחה למנות עמהם, שכחה למנות את המֵשיב התמידי… מֵשיב בכל עניני האומה היסודיים והכוללים, האנושיים והתוריים.
“היהדות היא לא דוגמטיקה, – קורא המשיב הזה – אלא הסתכלוּת בעולם בנויה על בסיס דתי־לאומי, הסתכלות בעולם שהיא עלוּלה ומוכרחת להתפּתח ולהתגלם” (“בין הכרח ורצון”, “השילוח”, כרך כ"ב).
למשיב זה יש איזה מושׂג או אמונה מלאכוּתית ביהדות נצחית החיה לעולם, ואף שהיא עומדת וקיימת היא גם מתחלפת… העצם הוא אחד והצוּרה תשתנה. זה ענין מוּגבל, ועם כל זה כולל ומקיף…
“דוגמא מחיי הפּרט תברר לנו דבר זה ביותר”.
“להילד יש הסתכלות בעולם, להבחור יש הסתכלות בעולם, להבא בשנים יש הסתכלות בעולם משונה משתיהן, וגם להזקן יש הסתכלות בעולם שלו וכו‘. ואף על פּי שלאדם אחד יש ארבע הסתכלויות בעולם, שהן כולן אמיתיות בהחלט, בכל זה האדם אחד הוא: אדם אחד הוא גם ילד, גם בחור, גם בא בשנים, גם זקן וכו’”.
וכך הדבר גם ביהדוּת. היהדות של הנביאים היתה הסתכלוּת בעולם אמיתית בהחלט גמור בשביל תקוּפת בית ראשון; היהדוּת של שמעון בן שטח היתה אמת גמורה וחלוטה בשביל תקוּפת בית שני, היהדוּת בימי חכמי התלמוד, בימי הרמב“ם ובימי הרנ”ק היתה הסתכלות בעולם אמיתית בהחלט בשביל התקוּפה הראשונה שאחר החורבן השני, בשביל תקוּפת ספרד ובשביל תקוּפת ההתאזרחות. להוסיף: היהדות של אחד־העם וגומר…
אנו משננים לנו את הדברים המחוכמים האלה. היהדות המוּסרית של הנביאים, שרחוקה היתה מחיי בני־ישראל הטבעיים בימי בית ראשון כרחוק מזרח ממערב – ועוד השאלה רבה, אם נאמין להמסור ומקובל, כי היו אלה כולם פּרי הימים ההם, – אשר סותרים לה מהחל ועד כלה, יהדות חזיונית זו וחדשה לגמרי היא היתה הסתכלות בעולם אמיתית ב“החלט גמור” בשביל תקופה זו ורק בשביל תקופה זו, כאילו דברי ישעיהו וירמיהו על צדק־עולמים בין איש לרעהו העומדים על מנחה וזבח, לא היו אפשריים לאמור ולא היו צריכים להיאמר גם בימי בית שני: בימי הכוהנים והזבחים וּממשלת הכהונה בשם אלהים, העורכים לו שולחן. ולאידך, היהדוּת של שמעון בן שטח, יהדות בת הלכות קבועות ותקנות מספּר, שרשמיהן בכתב באו לנו איזו מאות שנה אחר־כך, שביסודן וברוחן אינן נבדלות בכּל מהלכות אחרות ותקנות אחרות גם בזמנים שלאחריהם, היא היתה “אמת גמורה וחלוטה” בשביל יהודי בית שני והחיים המדיניים התוססים אז מסביב לעם מכל צד. העם ראה רתת, עתיד הגוי הנודד זה אלף ושמונה מאות שנה כבר אז היה תלוּי ונכתב בחזון; ולגורל האיום הזה, להיות צפוּי לצפּרנים של החיה הרביעית או גם החמישית, התאימה בהחלט גמור “תקנה כתובה לאשה”, או העצה: אל תעשו עצמכם כעורכי הדיינים!
בימי הרמב“ם ואחריו היו מתנגדים עצוּמים לדברים האלה, שכבש הוא וחבריו, והם ראו סתירה במקום בנין, שלילה במקום חיוב. – ואם עשה נעשה את הפסיעה הגסה לימי רנ”ק, מוצאים אנו שחיו עמו גאונים סתם ותורנים סתם, שידעו אחרת וביקשו אחרת. יחד עם רבי שניאור זלמן מלאדי מצאנו את הגר“א, ואפילו על יד רמל”ל מצאנו רבני “הלבנון” וסופריו והכל הכל, גם הסתירות הרבות ברוח ישראל, סתירות נלחמות אחת בחברתה תוך בואן, כוללות אך אמת מוחלטת אחת…
“כל מדרגה של התפּתחוּת היהדות בתור הסתכלות בעולם היא אמת מוחלטת ולא אמת יחסית בלבד, כמו שכל מדרגת ההתפּתחוּת בכלל אמת מוחלטת היא, – מאחר שכל מדרגה היא הכרחית – וכמו שכל אמת היסטורית אמת מוחלטת היא בתקופה שנתגלתה, מפּני שבאותה תקופה לא יכלה להיות אמת אחרת בשום אופן, שהרי אין שרירות־לב ומקריות בהיסטוריה, והכל נעשה בה על פי חוקים קבועים ומכריחים”. רמוֹת כאלה מדבר סופר זה, והוא רוצה לתת לנו דוקא “אמת גמוּרה וחלוטה” בתור הסתכלות בעולם… ולא עוד אלא גם “אמת של עכשיו” צריכה היא להיות ולא “אמת של אתמול בלבד”. כה מזדיין תורני כמו זה בפני האויב…
“היהדות תמיד היתה מרגשת בסכנה וכו', ובכל תקופה חדשה לאנושיות כולה היו עומדים לה הוגי־דעות גדולים, שהיו עומדים בעת וּבעונה אחת על מרום המדרגה התרבוּתית הכללית של תקוּפתם ועל מרום המדרגה התרבוּתית ההיסטורית של לאומיותם. הוגי־דעות כאלה היו פילון האלכסנדרי, הרמב”ם בזמנו ורנ“ק בזמנו”. “אין שרירות־לב ומקריוּת בהיסטוריה”. הכל נעשה בה מה שצריך היה להיעשות.
ושני יסודות גדולים הציב לו הסופר הזה, שרוצה לרדת עד “קרקעיתה” של היהדוּת ו“לא רק לרפרף על פּני שטחה העליון”… (“השילוח” תרס“ח, עמוד ל”ט).
היסוד האחד היא “אמיתותה המוחלטת” של היהדות, אשר תשנה צורתה מדור לדור ומגון לגון, ואף על פי כן היא מוחלטת ונצחית.
“נצחיותה, כלומר, אמיתותה המוחלטת של היהדות, מוטבעת בזה, שהיא כוללת ערכים קוּלטוּריים, שיש בהם הפראה קוּלטוּרית לכל הזמנים ולכל התקוּפות, זהו היסוד האמיתי לקיום היהדוּת; ואם נשתדל לטפּח ולרבות את הערכים הקוּלטוּריים, באופן שהגרעינים הקוּלטוּריים הישנים יוציאו פּירות חדשים, אז נמצא פּתרון גמור לשאלה החמוּרה, שאלת הקיוּם של היהדות, שהיא גם שאלת הקיום של עם היהודים בתור אחדוּת לאומית” (“בין הכרח ורצון”, עמוד שצ"ח). והרי לפניכם מיסוד זה ארבע תוצאות: א) כל אמת מוחלטת, להיותה מוּחלטת, הרי היא נצחית; ב) היהדוּת כוללת בקרבה אמת מוּחלטת, וזה סוד קיומה; ג) שאלת קיום היהדות היא גם שאלת קיום עם היהודים בתור אחדות לאומית; ד) וזה הרביעי הוא רק יוצא: האמת הלאומית היא אמת מוחלטת.
"אנו יהודים וכו‘, לא רק מפּני הרגילות וכו’, אלא מפּני שאנו מוצאים ביהדות הישנה ערכים שעדיין לא נתישנו ואנו “יוצרים מהם ערכים חדשים”. אנו יהוּדים בשביל שני דברים: א) אנו יהודים בשביל שאין אנו כמו אחרים ולנו חותם־תכנית החלטי, ניתן לנו ולא ניתן לאחרים; ב) ואנו יהודים נצחיים מתנועעים ולא עומדים תמיד, בשביל שבכל תקוּפה ותקופה אנו משתוים לאותם האחרים, והרי ערכיהם ערכינו וערכינו ערכיהם. – – –
גם הסברן הזה מרגיש תוך כדי דיבור, שאין כל מעמד להיסוד הזה; והוא ממהר להקים לנו עם זה יסוד שני, שקורא לו “תעודת ישראל”; לא תעודה אלהית ותיאולוגית, כי אם טיליאולוגית, והיא, התכלית הטיליאולוגית, אינה הכרחית, כהתכלית המטפיזית, כלומר, אינה כפוּיה על בעליה כגיגית, אלא האומה עצמה צריכה לבחור בה בהכרח פּנימי, לשאוף אליה ברצונה הטוב" (שם, עמוד ת"ג).
לא די לנו ליסוד קיומנו לפנות לאחור ולקחת בכל פּעם גרעינים ישנים מתרבותנו העתיקה, למען נזרע זרע ונוציא פּירות כאלה הגדלים לעינינו בכרמים אחרים… כי אם עוד עלינו להיות חלוצים ולהתחיל בהוצאת פּירות, או על כל פּנים לגדל דברים כאלה, שיסירו את הניגוד שבין הלבבות, הניגוּד בין לבות בני־ישראל ובין אותם של כל העולם כולו.
והוא עומד וקורא: “ההסתכלות בעולם יכולה להיות שלמה, רק אם היא מַקפת את כל צדדי החיים והביאה בחשבון את הטבע האנושי… היהדות היא הסתכלות בעולם ואידיאליה צמחו מחיק זה… ובכן הקיפה היהדות את כל צדדי החיים והביאה בחשבון את הטבע האנושי… וכל עוד שהטבע האנושי יהיה רק פּושט צורה ולובש צורה, תהא היהדות יכולה להסתגל אליו, מפּני שגם היא פּושטת צורה ולובשת צורה, ואולם אם האידיאלים האנושיים החדשים יהיו נובעים מתוך הסתכלות בעולם, שהיא מתנגדת בהחלט לזו של היהדות, תהא היהדות האנטיתיזה להסתכלות בעולם זו – האנטיתיזה, שעל ידה תצמח הסינתיזה המעשירה של האנושיות הכללית”… ושמענו לומר, כי סינתיזה היא דבר אחר מהתיזה והאנטיתיזה. שמענו לומר, שהואיל ושני ערכים תרבותיים יסודיים מתנגדים באים בתגרה זה עם זה ומתנגשים יחד ויִוָלד דבר אחד מורכב משניהם, הרי הולדה חדשה זו שונה היא משתי הקצווֹת גם יחד והיא כבר חיצונה להם ולא יסוד מתוכם ופנימיותם.
“בימינו ולעינינו – הוא אומר – נעשית סינתיזה כזו בין היהדות והנצרות ובין הניטשניות, סינתיזה אשר את ההפראה הקוּלטוּרית, שתביא בעקבותיה בלי ספק, קשה עדיין לשער”. ואנחנו חשבנו, כי אם הנצרות היתה סינתיזה בין היהדות ובין היוָנות ובין התנגשוּיות שכמות אלה, שוב אין היא תוצאת היהדות לחוד.
“האומה הישראלית העתיקה, מפּני שהיא עתיקה ומפּני שנתנסתה ביסורים, אי אפשר לה שלא לעשות מזמן לזמן את ‘חשבון הנפש’ שלה ושלא להציב מטרות לאומיות לעצמה בכל דור ודור” (שם, עמוד ת"ד).
והמטרות הלאומיות האלה גלוּיות הנה לפני אותו סופר, והוּא קורא כמו מעל הספר: הרי נצחות משתנית־החלטית־מרכבית־כוללית־יחידית אנטיתיזית וסינתיזית! הרי לפניכם סדר עולם קבוע, שוטף, מקבל ונותן תמיד! וביותר הרי לנו הסתכלות בעולם בהירה, הסתכלות מוחשית־עולמית ויהודית, ולא חס־ושלום יהודית סתם, כי אם יהודית־עברית, עברית־נצחית, עברית של ישעיהו הנביא ועברית של פּלוני ואלמוני החוקר.
ואנשים פשוּטים עבדיך, מבקשים לחם לאכול, כי רעבה נפשם, מבקשים לשתות בצמא.
-
בודאי גם זו של משה אפרים ליליֶן. ↩
דברי ספרות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
על הפרק
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לְהַרְחָבַת הַסִּפְרוּת
א: צֹרֶךְ וִיכֹלֶת בְּסִפְרוּתֵנוּ הַיָּפָה
הרחק מקרית־ספר שלנו אני יושב, ואַרכּן אזני לשמוע את הד הקול המפריע את הדממה, על־אודות ערך השירה ומהלך הספרות היפה אצלנו.
מעבר מזה שומע אני אחד ממשוררינו מתפּלל: “כל מאויי תמיד, אשר יוּתן לבני־ישראל שירים ליריים הרבה; כי אמרתי רק הדבר הזה הוא אשר יתן להם איזה טל תחיה, איזה רוך ועדן, איזו נחת ונעימות… ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה… ונפשם היבשה ולבם הכהה, להרבות מעט נשמה יתירה…” (דויד פרישמן בהקדמתו לתרגום אנדרסן). ומעבר מזה אני שומע אחד ממבקרינו מטיח דברים כלפּי השירה בעצם, כלפּי אותה השירה העומדת ברשות עצמה ואינה באה לשמש את הדעה. לשיטתו צריכה הדעה להיות יסוד מוסד ופינת־יקרת כל דבר שבשירה וביפה; מפּני שספרותנו נפרדת ונבדלת מספרויות העמים בזאת, אשר “יותר ממה שהיא באה לענג בדשן נפש הקורא, להלהיב את רגשותיו ולתפוש אותו בלבו, מטרתה להניע את גלגלי מכונת מעשה מוחו, לגהצו ולצחצחו ולעודדו לעבודת המחשבה והעיון…” (“על־דבר המהלך החדש בספרותנו היפה”, “הפּרדס”, ספר שלישי). ובדבר זה הרי הוא מסתמך אכתפיה דאחד־העם, האומר, כי “בישראל מוכרחת היצירה להיכנע מפּני המחשבה, אם רוצה היא להיכבד על פּני העם” (“על פּרשת דרכים” חלק א').
גם המסַפּרים שלנו ברובם רק תועלת ממשית הם מבקשים במלאכתם, רק אותה ספרות יפה נאותה להם, אשר שכרה בצדה ביחס לצרכי חיי החברה… ולא עוד, אלא שפוסקים הלכה למעשה, שהשירה צריכה לתת לנו קלסתר פּניהם של החיים “ממש”, של החיים הנראים לכל, לא של החלומות והדמיונות הפּנימיים, שאינם נראים להמון ואינם שוים מאומה בשוק החיים הריאליים.
ואם איני שוגה, ניצח ה“ריאליסמוס” ב“המהלך החדש” אצלנו, ורושם הנצחון הזה נראה לעינים, בכל נסיון במקצוע זה. באה העת לצאת מתוך ערבּוּב המוּשגים ובלבּוּל הדעות, ולבאר לעצמנו ריאליסמוס זה מה טיבו.
אחר שגברה במערב התנועה הרוֹמַנטית והפילוסופיה העיונית, בתור מחאה מוּכרחת מוּל תגבורת ה“חומר” וה“חולין”, והתחילו בני־אדם להחליף את הקליפה בהתוך, להתרומם ברוחם מעלמא הדין לעולם־האצילות ולחדור לתוך העצם המופשט כשהוא לעצמו, אז באה על ידי גדישת הסאה וה“פּריחה באויר” עוד הפּעם נסיגה לאחור… במקום ההתרוממות לשמי השמים חזרו בני־אדם לתת עיניהם בארץ, החומר הממוּשש בידים החל לדחות את צללי הרוח, והקליפה – את התוך. הספירות העליונות, הנשמה היתירה, המופלא והמכוסה שם לפנים מן הקלעים פּינו מקום לטבע הגלוי, לפשוטם של החיים. צרכי האדם הרגילים והתמידיים נעשו לעיקר הויתו; הלא רק הם נוגעים לנו, וראוי שתתעסק המחשבה והיצירה רק בהם.
ועם זה היו הימים האלה, מצד אחד, ימי הסיום של המהפּכות במדינה ובחברה, והמערביים, שהאמינו כי כבר השיגו מלוא־רצונם בחירות ובדעת, הרגישו צורך לעמוד ולהתבסס על יסוד הקנינים החדשים שרכשו להם; ומצד אחר – באה עת התגברות המדעים המדויקים, אשר שׂמוּ כבלים על הרוח המופשט שבאדם ויעצרו בעד תעופת דמיונו. ובכן חדלו גם המשוררים לדאוֹת עָל, והסופרים ה“יפים” – לחלום בהקיץ, ויהיו ל“רואים”, לרואים את הנעשה ואת אשר יעָשה בחברה ובחיים, בראש כל חוצות ובחדרי חדרים. וכה התגשמה השירה, והספרות היפה עברה מן החזון אל הציור, מן “היצירה” אל ההבטה לתוך היצורים, מן האויר הרוחני אל העולם הריאלי.
והשמועה הגיעה לסופרינו ומסַפרינו, והתחילו אף הם לטעון: “ריאליסמוס! הבו לנו ריאליסמוס!” בעת שבמקורו כבר העריב שמשו…
אם יאמר לך משורר: אנכי אשיר רק מתוכי, מבלי כל נגיעה אל העולם אשר מסביב לי, אַל תאמין לו; ואם יאמר השני להיפך: אני אשיר רק מגבי, רק את הדברים כהויתם אני רואה, מבלי לערבב בהם צבעי נפשי הפּנימית, גם הוא משקר. כשם שאי אפשר לשירה בלי עולם מוחש ובלי חיים מקיפים אותה מכל צד, כך אי אפשר לה בלא נפש פּנימית, המרכבת את עולם־העשיה עם עולם־האצילות ועושה משניהם עולם חדש. השירה אינה מתארת אנשים וחייהם, היא בוראה אנשים חדשים וחיים חדשים…
הסופרים הריאליסטים חושבים, שמגמת השירה לשיר על מהלך החיים ולסַפּר לנו את הדברים כהויתם, את הנגלות והנודעות; ושוכחים המה, שכל כוח השירה מונח במסירת הסתר שבגלוי…
המלים “סתר שבגלוי” נראות כעין סתירה; אבל הן כוללות הגדרה נכונה למהוּת השירה ותעודתה: השירה באה להתיך את חלקי החיים וחזיונותיהם שכבר התאַבּנוּ בצורה ידועה ומקוּבלת ולחַדש את רישומם בלבנו כאילו נוצרו זה עתה. דוקא באותם הדברים הנגלים, הנחשבים כענינים ברורים ומובנים, נמצאים הרבה צדדים נסתרים, הרבה נקודות וקוים שלא שיערנו אותם ולא עלו על דעתנו; דוקא במקומות שנעשו מדרס לכּל – שם אנו מוצאים חיים נסתרים ועולמות נסתרים…
איש יהודי היה בימי “המהלך החדש”, “בן־כפר”, שלא ראה את המלך, ושמו מנחם הסופר. והאיש הזה, שאמר בתומו להיות אחד מן החלוצים, הרעיש את עולמנו בשאלה אחת לאמור: “מדוע אין בספרותנו החדשה רוֹמַנים גדולים וטובים?” – “מדוע? – השיב לו סופר אחד הנחשב ל’בן־כרך' – אבל שׂא לי, אדוני הריאליסט! מאין יוּקחוּ רוֹמַנים בחיי ישראל? קלסתר פּני הספרוּת דומה לקלסתר פּני האומה, ותנאי החיים שאנחנו בני־ישראל נתונים בהם, אינם נותנים את הדרוש לרוֹמַנים גדולים… הטהרה והפּרישות, ההסתפּקוּת ויראת־החטא, הממלאות חיי היהודי על פי התלמוד, לא יתנו מקום לתיאורים עזים, לאהבת נשים, לשעשועי אצילים, לשׂחוק והוללות ולמלחמת־הבּינַיִם, וכל הדברים היפים ההם, אשר אם יסוּבּכוּ ויסוּכסכוּ זה בזה וירבו ביניהם המעקשים והנפתולים, אז תקשר ותסבך יד הסופר האמן את החבל הזה ברוב אונים, ואחר־כך יתיר את האגוּדה לפי חכמת־הנפש ותכונת הרוחות… מה שאין כן אצלנו… היכולים אנחנו לכתוב רוֹמַנים ולשיר מחיי ישראל? אין לנו ארץ, אין לנו חופש הרוח וכוח־היצר (!), הננו שוכנים לבדד…” (דברי עורך “האסיף”).
אמנם כן, הננו שוכנים לבדד… “מאין יוּקחוּ רוֹמַנים בחיי ישראל?” – מהטהרה והפּרישות ויראת־החטא, מחיי היהודים על פי התלמוד ושלא על פי התלמוד, מהרבנות והחסידות, מההשכלה והלאומיות ויתר צבעי חיינו הרבים. האין אנו בני־אדם לוחמים מלחמת החיים, עולים ויורדים, סוערים ונחים? האין נפשנו, חיינו ועולמנו מלאים חידות שיכולות לפרנס שירה וספרות?
“ואמנם חרפּה היא לספרותנו היפה – עלינו לקבּוֹל בצדק עם אחד מסופרינו – שכל השנים האחרונות, שנים של סערות הרוחות והתעוררות הלבבות, שנים של שלטון דעות חדשות ותנוּעות נמרצות בקרב האומה, שנים אשר גיבורים חדשים בעלי קלסתר פּנים חדשים עוברים לפנינו על בימת החיים ומעשים נעשים ומפעלים נפעלים ובנינים נבנים, שראשם מגיע אל חיק עתיד נעלה מעל כל מושג אנוש, אם השנים האלה לא הטביעו חותמן עליה ולא השאירו בה אחריהן כל זכר וציוּן לדורות עולמים; אם מסַפּרינו אינם שׂמים לב לכל הנעשה סביבותינו מבית ומבחוץ, אינם מטים אזנם לשמוע הד דופק החיים, שאונם והמונם, ומסיחים את דעתם ומפַנים לבם לקטנות ולדברים של מה בכך”… (“הפּרדס”, ספר שלישי).
“קפּאון גדול – מקונן ‘מנחם הסופר’ – שׂורר בקרב ספרותנו ורוח תרדמה נסוכה עליה, הסופרים לבשו את שמלת השינה ומתנמנמים… אין כל רגש סוער וכל רוח מתפּעל, אין רעיון גדול ואין מאמר כביר, אין תנועה ואין חיים… דרך אחת כמעט לכל הסופרים, ופזמונים נושנים וידועים שגוּרים בפי כולם כל הימים. זה מעלה גירה מדברי השני, והשני יעלה גירה מדברי הראשון, וכן סובב הולך הגלגל…” אבל גם המקונן הזה עצמו רק נאה דורש היה; ובשעה שבא להיות גם נאה מקיים ולהביט בעושר עולמו של ישראל ובטרגדיה הנצחית שלו, לא ראה רחל מבכה על בניה, כי אם את “לאה מוכרת דגים”…
“אותו אומץ־הלב ועוז־הרוח – קבל סופר אחד נכונה – שעמד לפנים לסופרינו הזקנים להגן על דעותיהם בחרף־נפש ולבלי לוַתר מהן אפילו כחוּט־השׂערה, פּשט עתה ויעף מסופרינו הצעירים לגמרי”. “סופרים מסַפּרים מחזירים כרוכלים בסחורתם, שהשיגו הכל על פי מקרה ולא על ידי הרגשה פּנימית; והם עצמם אינם יודעים, מדוע הם כותבים ומסַפּרים זה ולא זה? למה הם מתארים חיים אלה ולא אלה? באשר השירה שלהם אינה תולדה מוכרחת מהגות־רוחם”.
"הרי מעט בּיירון וגיטה, מעט בּרנה ופוֹיל היזה, גולדסמית ושפּילהגן וכו'; – ספרות כזו מזכרת את ‘תיקון ליל שבועות’, אשר הלעיטו אותנו בבית־המדרש. ובלקט מלאכוּתי כזה, חיקוּי גמור, חושבים הם לברוא בתוכנו ספרות, אשר לא יחסר כּל בה, ספרות חיה וטבעית, הנושאת ונותנת בכל עניני החיים ובכל עניני הרוח אשר הביאה לנו השכלת המערב (לשון קול־קורא אחד).
דורשים אנו מהחוזה והמשורר שיראה את החיים בעיני רוחו הוא, שראייתו תהא עצמית לו, לפי יחסו לעולם ומלואו; בעוד שאצלנו כל אחד רואה כחברו ומדבר כחברו, כל אחד ואחד הולך בדרך הכבוּשה, בלי תוספת משלו.
האהבה בספרותנו אינה אהבה טבעית והאיבה אינה איבה; החיים בה אינם חיים והמעשים בה אינם מעשים.
“עניים אנחנו ועל כן עניים גם חיינו” – יאמרו סופרינו. אבל אדרבה, העוני הגדול ועינוי הנפש שאין דוגמתו, הוא הוא שמעשיר את חיינו במלחמות נפשיות המלאות הוד שירה עילאה, שאין דוגמתה ושאי אפשר שתהיה דוגמתה אצל אחרים. “מרירות זו שבחיינו הוא כל שבחם” (מנדלי מוכר־ספרים).
הטרגדיה הגדולה שבחיים באה עמנו מתחילת ברייתנו. בכל איש עברי או אשה עבריה, מהעומדים בפנים ומהעומדים מבחוץ – בכוּלם, תחת המַסוה הפּרושׂ עליהם ועל חייהם, יסתתר צער נפשי עמוק, צער שירי.
במדע מבקשים אנו את האחדות, אחדות שתכלול החזיונות השונים בהרמוניה כללית שלמה; אבל בשירה גם נשׂים לבנו אל הקרעים והניגוּדים שבחיים.
הנה האבות והבנים, שני עולמות מתנגשים יחד ונלחמים זה בזה; הנה פּגישת קוּלטוּרה ישנה לאומית ונחלת־אבות עתיקה עם השכלה חדשה, מולדת העמים אשר מסביב לנו, שגם אנחנו ירינו בה איזו אבני־פּינה. הנה ניגוּדים עצומים בחיי היחיד והציבור, רגשות וצרכים אזרחיים עם רגשות וצרכים לאומיים, מלחמת נפשנו בנפשנו…
יש שקצה נפשנו להיסגר במסגרת הקוּלטוּרה הישנה שלנו, בעוד שהעולם לפנינו רחב וגדול, רם ונישׂא, ושאיפה רבה וחזקה ממלאת אותנו ודוחקת אותנו לצאת למרחב, להחליף את “הערכין” העתיקים בחדשים; וכיון שהגענו למטרתנו, נפשנו עלינו תאבל למראה חורבות אבותינו, ואנו חוזרים ומשתקעים בזכרונותינו העתיקים ואגדותינו התמימות…
כל אחד מאתנו הוא בונה וסותר, רוצה בדבר וממאן, אוהב ואויב, מקווה ומתיאש.
יש לנו הסגוּלות היסודיות של כל נפש חיה מַשׂכּלת וּמַרגשת; אבל חסרים לנו אותם התנאים, שעל ידם ישיג אדם את חפצו ויהיה למה שבכוחו להיות. ואותם הכוחות היתירים אשר במסגרת הצרה, מעיקים עלינו, רוצים הם לצאת לחוּץ, להתגלם ולקבל איזו צורה מוחשית; רוצים הם – ואינם יכולים…
מיום אשר בגולה נתהלך לא היו לנו ימי משבר כימים האלה.
שאלת הקיום, שאלת הלאום, שאלת האדם וצרכיו – ממלאה עתה אותנו, במידה שלא ידענו עד כה.
הרי אנו עומדים לפני שאלת כל השאלות: להיות או לחדול – ולבנו מלא סערת מלחמה, פּחד ותקוה.
יש שיאוש רב ממלא אותנו. רואים אנחנו אהלינו הולכים וחרבים, בנינו נותנים לזרים כוחם והולכים לנטור כרמים אחרים, בעוד שאצלנו הפּרוּץ מרוּבה על העומד… ואנו מרגישים באפיסת הכוחות של עמנו. – ויש שקרני־תקוה בוקעות מן העבים, ונפשנו מתמלאה טל של תחיה, נחלום שיבת העם וכל חדרי לבנו ימלאו אורה…
וכה אור וחושך משמשים בחיינו בערבוביה, הכנעה וקומה זקופה, עבדוּת וחירוּת.
שואלים: מדוע אין בספרותנו היפה דברים הראויים להתכבד? ומשיבים: בשביל שהחיים שלנו יתומים; אבל יתומים הם החיים, מפּני שסופרים דלים שרויים בתוכנו. לא הרועים המה בלי צאן, כי אם הצאן בלי רועים…
ב: מִכְתָּב גָּלוּי אדוני אחד־העם!
זוכר אנכי שבהקדמתך לקבצך “על פּרשת דרכים”, בשעה שיאוש תקפך לחשוב, שעייף אתה וידיך רפות, התוַדית שלא נחשבת בעיניך מעולם כסופר אמיתי, כי אם רק כאורח בהיכל הספרוּת.
תיתי לך, אישי הסופר, על הרוח האחרת שהיתה אתך, להתישב בספרותנו במכתב־העתי “השילוח”. מדוֹר אתה בונה למדע, לספרוּת ולעניני החיים, מדוֹר נחוּץ בשעת חירום.
הרשני נא, עורך נכבד, להעיר את אזנך, שכשאני לעצמי הנני רואה באותו ה“יסוד” שהנחת לירחונך, להעמיד את הצרכים הרוחניים של ספרותנו העתית רק על היהדות ועל מה שנוגע ומתיחס אל היהדות, כעין הטיה למשעול צר…
באותה שעה שנגביל חוּגנו בשם “יהדוּת” שמע מינה דאיכא לא־יהדות, שהחיים שם מחוץ לגבולנו הם דברים אחרים ושונים מאלה שלנו; ובדבר זה, בקריעה שאנחנו קורעים את החיים לשתי רשויות, לשלנו ולאשר מסביב לנו, הרי אנו מרחיבים את הקרע הפּנימי אשר בתוך לב צעירינו.
אתה אומר: “שערי ההשכלה נפתחו לפנינו בלי מעצור, וכל דורשיה ימצאוה עתה על נקלה ואינם נזקקים עוד לסרסרותה של הספרות העברית. בדרך הדעת לא מצאה עוד עניה זו מטרה נכונה לפעולתה, כי מה בצע בלקטה לנו שבּלים צנוּמות בשדה אחר, ואנו באים לתוכו בלעדיה ואוכלים כדי שׂביעה?” – אבל בעוד שאנו באים לתוך שדה אחר, בשביל להשׂבּיע נפשנו, הרי אנו נזכרים כי ספרותנו עניה היא, רק “יהוּדיה” היא ואין פּת בסלה לצרכינו האנושיים.
הרי במכתבך אל עורך “הפּרדס” אתה בעצמך קובל על אשר התחילה הספרות להתפּתח שלא כדרכה, לשׂוּם לבה ראשונה אל ההתגלות החיצונית של החיים, אל ה“לאומיות” ושכחה את ה“אנושיות”, את הרוח הפּנימי שבו תלוּי הכל. אז הכרת לדעת, ש“האדם באוהל הוא המניע הגדול, אשר כוחו ותכוּנתו יתגלו בכל המעשים החיצוניים”, ועל כן דרשת אז “הרמוניה גמורה בין האנושיות והלאומיות”; אולם עתה עושה אתה את ספרותנו לעברית ואת החלק האנושי הרי אתה מניח לספרויות אחרות.
ספרות כזאת, בעשותה את היהדות לדבר נבדל, שאינו קשוּר ומאוחד עם חזיונות חיים אחרים הממלאים אותנו והם הם עיקר עצמנו, – תובילנו אחרי עבודת דור אחד אל היהדות המערבית המופשטת, העושה את היהודים לבעלי דוּ־פרצוּפים. ואנחנו הלא זאת מטרת עבודתנו שהיה נהיה לעם, לאנשים שרגש לאומי כללי ונחלה תולדתית מאגדים אותם, לא רק איזה “חשבונו של עולם” קבוע ומוגבל…
חשבן אתה, אדוני אחד־העם! ועל כן מֵקל אתה בכבוד השירה, ואין אתה רואה גודל ערכה בחיי אדם ועם; ואין אתה שׂם אל לבך, שקיום כל עם הוא דבר התלוי יותר בשירה מאשר במחשבה. והיה בעת אשר מחשבות זרות והרהורים של יאוש באים אל לבנו, אולי רגשי השירה של הדרת שׂיבתנו ושל רוחנו העתיק־יומין ישיבו אותנו לגבולנו…
ראה, גם אתה מודה כי “היצירה הפּיוטית בהגשימה חזיונות החיים, שאלותיהם וחוּקותיהם בצוּרות מוּחשיות יפות, פּועלת היא ביותר על רוח בני־אדם ומוּכשרת לחרוּת כל אלה על לוח לבם ולעוררם למחשבות ולהתבוננוּת יותר הרבה ממשׂא וּמתן עיוני מופשט” (תעודת “השילוח”). ובכל זאת בולטת בין השיטין שלך כעין הקלת־ראש נגד היסוד הזה בספרות ובחיים, בעשותך אותו לעבד כפוּת להמחשבה, שהיא “תכלית כל התכליות” בעיניך.
רואה אני שבמקצוע הספרות היפה עודך הולך בשיטתך, שסימנת במאמרך “הלשון וספרותה”. ושם אתה מטעים: “הקורא העברי, שיש לו טעם עברי, ואפילו הוא קורא ספרים לועזים, ישאל בהכרח על כל ספר, תהיה צורתו איזו שתהיה: מאי קא משמע לן? ואם אינו מוצא תשובה לשאלה זו, יתענג אמנם על יפי המלאכה, יהלל גם אומנות בעליה; אבל, סוף סוף, במעמקי לבו אינו מרגיש התבטלות מפּני כבודה ורוממותה של המלאכה, אם אין עמה חכמה. כי על כן לא תוכל גם הספרות הסיפּוּרית להתרומם למדרגת הכבוד הראויה לה, כל זמן שלא ישימו המסַפּרים לבם לתכוּנת עמנו זו, שנשתרשה בו עמוק עמוק על ידי מהלך חייו ההיסטוריים, ולא יסתפּקו בהשתדלותם שיהיה הציור מצד עצמו יפה ואמיתי, אלא ישתדלו עם זה שתמצא בו גם המחשבה העיונית את מזונה, שהרי באמת יכול גם המסַפּר לעשות את היצירה כלבוש לאיזו תורה נכבדה, פּסיכולוגית, מוסרית או חברותית. ואם אצל עמים אחרים, החושבים את היצירה הפּיוּטית כתכלית נשגבה לעצמה, אין דבר זה אלה רשות, ויש גם מתנגדים לו, הנה בישראל מוכרחת היצירה להיכנע מפּני המחשבה העיונית, אם רוצה היא להיכבד על פּני העם”.
ספרי המחשבה בשעתם גם הם היו זרים לעולמנו ולרוחנו כספרות היפה היום, ומעין אותן הטענות, שטוען אתה עכשיו עליה, היו אחרים טוענים לפנים על הפילוסופיה והמחשבה. בימי הפילוסופיה הדתית בעולם אשר מסביב לנו אנוסים היינו גם אנחנו להתפלסף ולחשוב מחשבות על־אודות הדת והדעת, על האלהים והמציאות, העצם והיסוד; תחת אשר עתה הספרוּת היפה ממלאה את לבות בני־האדם הנאורים.
צרכי החיים הרוחניים בדורנו והאופן שבו הם נזונים שבוּ לקדמוּתם, לימים אשר בהם המחשבות על־אודות העולם והחיים לא היו מופשטות מעצם החזיונות והמעשים, בתור מחשבות בנויות על גבי מחשבות והרהורים על גבי הרהורים; עתה רוב בני־אדם שואבים מחשבותיהם מתוך מכמני החיים וּבונים את העיונים על עצם המעשים, יחידי־סגוּלה עודם סגוּרים בעולם המופשט ומרחפים בהגיונות עליונים; אבל הקהל הגדול עומד בשוק החיים וקורא ביותר דברים שלקוחים הם מן החיים.
חפצים אנחנו להיות “בני־אדם עברים” שנזונים ממקום אחד. מרגישים אנחנו צורך לרפּא את הקרע אשר בלבבנו. – צריכים אנחנו להרחיב גבולותינו ולהעמיד את ההשכלה האנושית וצרכיה בשורה אחת עם נחלת קדומים שלנו.
אַל יהיו עוד ה“אדם” וה“עם” כשתי רשויות נפרדות, הא לחוד והא לחוד.
אמנם הננו יודעים שכוחנו ועצמותנו מונחים בתולדתנו; אבל כל עבר שאין עמו הווה, או רק זה שנפרש מן ההווה, הרי הוא בעצמו מפסיק בזה חוט חיתוֹ…
יודעים אנחנו כי רב הדרך ורבה העבודה לפנינו; יודעים אנו כי הרכבת העבר וההווה עבודה קשה היא, אחרי שעל פי סיבות רבות נעשו שני אלה כאויבים וכצרים זה לזה; אבל חפץ החיים הדופק בקרבנו, רצוננו העז להיות בני־אדם ובני־ישראל כאחד, הם ימלאו אותנו תקוה, שעשה נעשה וגם יכול נוכל.
הגיע המועד לחַפשׂ דרכנו ולצאת למרחב…
ג: מֵעֵין הטַּעֲנָה
הלוֹך לבטח דרכנו מבלי שאוֹל: מדוע נלך, לאָן נלך ואיך נלך – הוא סימן לנפש שלמה רק באותה שעה אשר באמת בריאים ותמימים אנחנו ואין בדק כל־שהוא בין הלך־רוחנו ומעשינו. אבל כיון שהרוּחות המנשבות בנוּ ומסביב לנו התחילו לקעקע את בירתנו, תנאים וצרכים שונים דורשים מאתנו בחזקה את תפקידם, ובכל זאת לא נחשוב דרכנו, הרי זה אות לא לטובה, באחד מן הימים יחרב ביתנו; ואם לא נקדים להכין דבר ליום שבר, אז לא ישאר לנו מאומה…
שומע אנכי לאמור: אדרבה, אחרי שבחוזק יד נוּטלוּ מנפש עמנו הדברים היותר עיקריים בחיי עם, ואנחנו גם רוחנו כמ' וס' שבלוּחות בנס אנו עומדים, הרי הדבר ברור, שספרותנו צריכה להיות רק עברית ולהתעסק רק בשאלות קיומנו, כי אם אין ישראל ספרוּתו מנַין? ועל דבר זה אין להשיב אלא זה: אם אין ספרות ישראל מנַין? כלומר, אם לא נדאג לקיבוץ הרוּחני האחד הזה שנשאל לנו לפליטה בכל ארצות פּזורנו – אזי נלך באשר נלך…
כסבוּרים אתם שבחקרי היהדות תרפאו את מצב רוחנו ההרוס; ואין אתם שׂמים אל לבכם כי בדבר הזה, בצמצוּמה של ספרותנו ביהדות בלבדה, הרי אתם גורמים אותו הכליון בידים.
“בעדם, בעד רבים מבנינו, שעל פּי חינוכם וחייהם אין עוד שום ספרוּת – נחוּץ לנוּ לברוא ספרוּת עברית, להבינם את המאור שבתורה בכל גדלו והדרו, את המידות המצוינות שבישראל, שהן אחוּזות ודבוּקות ברוּח הלאוּמי ובתורה”, יתוַדה אחד מסופרינו (“מוחלפת השיטה”, ב“לוח אחיאסף”).
והם אינם חפצים לשׂום אל לבם, כי כל אמירה בלחש לא תועיל, בבוא על ספרותנו אותן הרוחות החזקות, אשר תזעזענה את הבנין ממסד עד הטפחות.
השאלה היותר רבה היא זו: האם דברים שהם עד עתה כסוף הכל, כתוצאה ממלחמת העברי שבנו עם מה שמסביב לנו, יכולים לחנך דור עברי מחדש? – –
והכרה זו, כי אותה הספרות החפצה להיות כולה עברית היא רק סיום, – היא היא שמעוררה בנו תביעות להרחבת עוגתה ולהכניס בה יסודות חדשים; והיה אם לא נרצה רק לסיים כי אם גם להתחיל, עלינו לצאת מחוגנו הצר. – –
ומה היא ספרוּת היהדוּת באשכנז? אם לא מצבה גדולה ויפה, שאומרים להציבה על קבר “עמם המת, החנוט הגדול בין כל חנוטי הארץ…” (“הפּחד בספרותנו”, “לוח אחיאסף” שני). “אחינו האשכנזים חפצו להראות העמים את יפי ספרותנו, וסופרינו אנו חפצים להראות בני־עמם את היופי הזה, כלומר, לחבּב אותה על בעלה” (שם). השׂכּיל הסופר הזה להראות את הקורבה שבין ספרותנו העברית ובין היהדות המערבית; להראות ששתיהן תוצאת נטיה אחת וסופן אחד.
ואנחנו הלא חפצים אנו להיות עם, להיות יהודים קודמים להיהדות, להיות את אשר יהגה רוחנו וישאף לבבנו, להיות בני־אדם שיש להם עולם, ורק מיהדים הם אותו העולם בשׂפתם וברצונם. סופר אחד ב“הצפירה” טוען נגד ה“תובעים” אצלנו: “שהם מסיחים דעתם מן העיקר ושוכחים, כי לוּ גם תהיה תביעתם דבר שהזמן גרמא ושהשעה צריכה לה – משוללי יכולת אנחנו למלא אחריה”. אבל שוכח הוא שכיון שירגישו בני־אדם צורך בדבר, הרי זה אות על איזו יכולת, יכולת שאם לא עכשיו – אולי תבוא לאחר זמן.
והנה באים וטוענים מצד אחר:
“האמת היא כי ספרות העם, כלומר – ספרות שהיא ילידת כל העם כולו, איננה במציאות כלל(!). כל ספרות וספרות ובכל תקופה ותקופה יוצאת רק מלב מפלגה אחת של העם” (ד"ר פרבשטיין, “השילוח”, כרך שני).
משׂכּילי ברלין ש“אופן פּרנסתם הכריח אותם להשתחרר במידה ידועה מחוּקי האמונה הישנה” מצאו צורך בהשתחררות; ותהי להם הספרות העברית החדשה “לאמצעי”, רצונו לומר, אמצעי להשיג את הדברים שהיו נחוּצים להם ל“צרכי מסחרם ופרנסתם”. – “המשכילים ברוסיה חפצוּ בהשכלה, למען יוכלו לסחור בכל רחבי הארץ”, והלכו ובראו להם את ספרותנו העברית החדשה, ש“בעיקרה היתה רק באת־כוח של מפלגה ידועה” (שם), רצונו לומר, מפלגת סוחרים ידועים, שמצאו צורך בה בתור אמצעי להשיג פּרנסה ברוַח ולסחור את הארץ. – עתה נתעורר אצלנו בחזקה הצורך ל“הבנת שאלת היהודים”; ומפּני זה “צריכה ועתידה ספרותנו להיות לאמצעי להשגת התכלית הזאת” (שם), כלומר – לכייל רק פּתרונים לשאלת הקיבה וצרכי המסחרים שלנו.
הנה נפש ורוח, שאלת גוי ואדם כולו. הנה תשוקות והתעוררות הנשמה היתרה בגוי עתיק־יומין לחיים עילאים ונישׂאים, לחיי דעת וחירות, לחיי מעשה ועבודה פּנימית, לתחיה רבתי ולהתרוממות חדשה; והם אומרים: רק לסחור את הארץ אנו חפצים, מבקשים אתם רק פּת לסלכם.
ד: כְּעֵין תְּשׁוּבָה
אחד־העם בא להשיב על טענותי. הוא היה משׂים עצמו כלא שומע; אבל עכשיו “שהם, הטוענים, נכנסים לתוך רשוּתו ומשמיעים טענותיהם בפניו, אם ברצון או באונס – עליו לשמוע ולהשיב דבר” (“צורך ויכולת”, “השילוח”, כרך ראשון).
והוא אומר: “הנני מבחין בין אפשר לנמנע”, רצונו לומר, אי אפשר עוד למלא ספרותנו בכל התביעות שצעירי ישראל תובעים הימנה; אי אפשר עוד, באשר הקפיצות הגסות בלי פסיעה אחרי פסיעה, לאט לאט, הנן נמנעות גמורות…
“צורך יש אמנם לעמנו, כלכל שאר העמים, בכל ענפי המדע והספרות, אם אם אין להם נגיעה בעניני היהדות, אבל ביחס הספקת צורך כזה, הרי ידענו שאין כוחה של ספרותנו אלא בלקט שבלים צנומות וכו‘; – אבל, לאשרנו, יש לעמנו, מלבד הצורך להשכלה כללית, שהוא משתתף בו עם שאר העמים, עוד צורך אמיתי לדבר אחד מיוחד לו והוא – ידיעת־עצמו. ואַל נא תהי ידיעה זו – במוּבנה הרחב – קלה בעינינו. האדם בצורתו היהוּדית – זה הוּא איפוא, לפי מצבנו עתה, הנושא היחידי לספרותנו, אשר בו תוכל עוד לשׂוּם תקותה, כי ירוממנה משפל מצבה ויעשנה במשך הזמן באמת לחלק עצמי מעולמנו הפּנימי וכו’”.
מעין שלוש תשוּבות בדבר. ראשית, אין ביכולת ספרותנו למלא חפצי הצעירים המבקשים להרחיבה על כל צרכי האדם. שנית, ידיעת־עצמנו, כלומר – הצרכים העברים שלנו באשר עברים אנו קודמים לכל הנוגע לאדם. ושלישית, הלא זה נבקש בספרותנו, שתתן לנו את האדם בצורתו היהודית, רצוננו – כל האדם וכל צרכי האדם.
ולכאורה יש איזו סתירה בין שלוש התשובות. לכאורה אין אָפני היכולת פוסלים את התביעות שבצורך; אחרי שהרגשת הצורך בעצמו כבר מועילה הרבה לתגבורת היכולת. לכאורה, ידיעת־עצמנו, אם כוללת היא כל עצמותנו, את העברי והאדם יחד, היא היא מַצרכת גם ידיעת דברים אחרים שביחסם להאדם אינם זרים לו כלל. ולכאורה האדם בצורתו היהודית, כלומר, אותה ההרכבה, שלא ניכרים בה עוד התחומין שבין אדם ליהודי, הוא הדבר שאותו אנו תובעים…
ובאותו הכרך עצמו, במאמרו “עצה טובה” מנסה אחד־העם להשיב עוד והוא אומר:
“הלשון הלאוּמית החיה באמת בקרב בני עמה וכו' היא נותנת להם הרבה יותר ממה שכתוּב בספר־המלים שלה. כל מלה וכל מבטא בה מעוררים בלב בני עמה, מלבד המושג הברור וגלוי לכל, עוד גם שברי מחשבה והרגשה בלתי־ברורים, ששרשם עמוק בחיים הלאומיים וההיסטוריים של העם הזה וכו‘, ועל כן, כשהמחשבות הזרות נכנסות לרוח העם דרך ‘המסננת’ הלאומית הזאת, כבר אבד להן, על ידי זה עצמו, חלק גדול מזרוּתן ונעשו יותר מוּכשרות לקבל רשמי החיים הלאומיים ולהשתעבד לאט לאט לצוּרתו העצמית של העם. – אבל באומתנו, במצבה עתה, דרך ‘העיכּוּל’ הטבעי הזה צרה מאד. כמעט אין לנו שיור רק הלשון בלבד, שיש בה עוד איזה סימני חיים; וכל הבא ואומר שצריך להכניס ולשעבד כל תוכן הקוּלטוּרה, ואפילו זה שאין לו שום יחס אל היהדות, הוא סומך איפוא רק על כוח הלשון וכו’”.
אבל אין אנו מבינים, מה טיבה של יהדות לחוד ומחשבות אנושיות לחוד. גם אנו יודעים את התנאים אצלנו, התנאים המצוּמצמים לספרותנו; אבל לא בכמוּת הכא עסקינן, רק באיכוּת, לא בכמוּת העבודות וסאת העבודות, רק באיכוּת העבודות.
אמנם קטנה היא ספרותנו; אבל אותו המעט שיש לנו לא יהא מוגבל עוד בגבול ראשונים, ואַל יאָמר לנו יהדות מצד זה ואנושיות מצד זה.
לאַחוֹת את הקרעים אנו מבקשים על ידי הצירוף הזה, לאַחד מה שנקרע אצלנו בידים. והקרע רב וגדול…
ה: עַל הַסִּפְרוּת
“למה נעשה שקר בנפשנו, – קורא סופר אחד ב’השילוח', שנה שניה, במאמר נקוב בשם ‘הציונות והעם’ – האם הספרות העברית החדשה היא הקוּלטוּרה של היהודים”. הקוּלטוּרה היהודית האמיתית “בת ארבעת אלפים שנה” היא; ואיך נקדים את המאוּחר? –
אבל לנו בני הדור הזה הדבר להיפך, לנו נוגעת תרבותנו האחרונה, לפי שהיא עצם מעצמנו, לפי שהיא סכום חיינו וכוללת מהוּת מחשבותינו.
מושג ארבעת אלפים שנה הוא רק מושג כולל, מושג המאחד את כל מועדינו הארוכים. הנה ארבעת אלפים שנה רק שלשלת גדולה של מאות רבות מתגלגלות זו בצד זו וגם זו כנגד זו…
כל אחד מאתנו, בשעה שיערוך את האני הפּרטי שלו מול עולם האין־סוף, אז מעט הוא לפני הכל; אבל ערך זה לא יעצור בידו להיות קרוב אל האני שלו או אל מהותו וּזמנו.
אמנם מבלי המחשבות הגדולות, המעשים הגדולים והרגשות הגדולים, מבלי התנועות הרוחניות והרצונות הרבים אי אפשר להתקיים בתור בעל נפש חיה ומַרגשת; אבל אחר כל זה הרי הפסיעה שאני עושה היא העיקרית.
הספרות העברית האחרונה היא רק בת מאה וחמישים שנה או עוד פּחות מזה; אבל אנחנו עשינו אותה, אנחנו יצרנו אותה, אנחנו נתנו לה שאיפותינו אנו, ערכינו אנו, מגמתנו אנו. תרבותנו האחרונה היא חיינו.
אצלנו אין חול וקודש זה בצד זה, אין שני עולמות של קוּלטוּרה חיצונית וקוּלטוּרה לאוּמית; אנו רוצים להיות בני־אדם שלמים, בני־אדם בעלי אופק אחד וּבעלי מחשבה אחת וּבני זמן אחד…
מצבנו החמרי והרוחני, מעמדנו הנפשי בתור אבר לעם עתיק ואבר מעולם חדש, לחצנו הגדול בין המצרים, ספקותינו, שאלותינו, מחשבותינו ורגשותינו, כל אשר בנו עתה – הלא הכל עמל הוא להתגשם באיזה מבטא, באיזה דבר קיים, בספרותנו…
קובל הוא אותו סופר על ספרותנו כאחד־העם, “שבפסיעה אחת פסחה על כל המון הדורות שעברו מעת חתימת המקרא ועד זמנה, כאילו לא חשבו ולא כתבו הדורות ההם מאומה”. ואנו יודעים שכל עוּזה מוּנחת דוקא באותה פסיעה…
אנוסה היתה לפסוע על אלפי השנה, מפּני שהתחילה לבקש לה ערכים חדשים ומגמות חדשות; אנוסה היתה להתחיל את הדבר מחדש, אחרי שהישן נס ליחו.
אין אנחנו יכולים לעסוק רק בהטוית החוּט הלאה – מזונות חדשים צריכים לנוּ.
בספרותנו האחרונה, אם עוד יכולה היא להתבסס, נתאחד, ונאחד את השׂרידים בנוּ.
תְּנָאֵי הַסִּפְרוּת
א: זִכָּרוֹן לָרִאשׁוֹנִים
אנשי כתבי הקודש וגיבוריהם חיו בתורה שבעל־פּה עד ימי הזוהר וגם אחרי־כן. הסיפּוּרים הרבים והאגדות על־אודותיהם נולדו מהצורך לראותם עוד בחזוֹן, יותר נכון – מהשתמרותם במוחות הדורות הבאים ובלבבות הדורות עוד בתבנית מה. התנאים והאמוראים, הגאונים והפּוסקים, החכמים ואנשי־מעשה עד רַבֵּי החסידים, דור אחרי דור, כל מי שעשה דבר גדול בימיו ושקבע לו איזה מקום בחיים ובספר, לא פסקה השפּעתו במותו, כי אם חיה עוד במעשיות ובאגדות, בביאורים לתורתו ובקיצוּרים מספרו, בליקוּטים ודרושים ובכל עשׂיית אזנים לתורתו.
זהו המשך, על כל פּנים איזה המשך, וזהו קנין ומין השארת־הנפש ההולכת ומאירה; בציון לשון התלמוד: שפתה דובבת בקבר… וכן הוא אצל עמים אחרים.
אין לך חכם וגדול בדורו, שאינו חי ימים רבים בתולדות ובשמוּעות על־אודותיו. אין לך סופר גדול, שהשפּיע על החיים ועל הספרוּת, שלא יכתבו על־אודותיו ספרים וזכרונות, שהיקפם רב מהספרים אשר כתב בעצמו. ספרי בעלי־האסוּפּוֹת נרם לא יכבה, והולכים ומתנחלים הם לבאים וחיים עם כל דור.
אמנם בטבע של בני־אדם לשאוף אחרי חדשות, ונוהים הם אחרי היצירות בשירה ובמחקר, בחכמה ובספרות של זמנם; אבל יקראו גם כן את פּרי הספרוּת הקודמת להם. העם קורא את גיטה והוֹיפּטמן, את פּוּשקין וגוֹרקי, את מיצקביץ ושנקביץ וכו' וכו'. מת סופר או חכם אחד, הרי באים ומאספים כל דבריו, את כל מכתביו שכתב בימי חייו; איש איש בא ומביא בטנא את זכרונותיו על־אודותיו, וכן תיוָלד ספרות שלמה, שתתן מקום להכיר את איש־הרוח הזה באורו וגם בצלליו.
ואצלנו? בספרות החדשה שלנו יורדים יוצריה מהרה מעל הבימה. כשסמולנסקין חי, היה הוא החלוּץ בספרות ובשירה והיה ראש וראשון בזמנו, כיון שמת נשתכח… הוצאת ספריו בעיר המלוכה נפסקה, מרדכי בן הלל הכוהן כתב על־אודותיו מאמר אחד נלהב. בריינין הוציא לאור בלי סדר מאה מכתבים הימנו ואסף איזה חומר לתולדותיו ותו לא. צוייפֶל מת, אחד מאנשי־צורה הגדולים בספרותנו, בעל נפש שירית ומצוין בשפתו וברוחו, מי ידע עתה דבר על־אודותיו? מי ישׂים לבו למה שכתב או גם יקרא אותו ויהנה מפּריו? מי ידע את “חשבונו של עולם” וסגנונו? מי ידע עוד את גוֹטלוֹבּר, אחד מחלוּצי ההשכלה המצוינים אצלנו? מי יזכור גם את יל“ג, גם את בּרוֹידס, מנדלקרן או ק. שפּירא? וריב”ל, אם גם ספריו נדפסים, מי קורא בהם? מי זה יטפּל עוד באד"ם הכוהן וּבבנו, אחרי שהחל לקרוא את המשוררים החדשים. מי זה יודע אצלנו עוד על דבר נפתלי זאב שור, ישראל ברנשטיין ואפילו על דבר גציל זליקוביץ?
שצקס בעל ה“מפתח” מת, ואין איש מציב לו ציוּן, אין איש זוכר את האדם הנפלא הזה. אין אצלנו יודע את סטנוֹב ומה שעשה בזמנו לשכלול שפתנו; אין איש זוכר את פּפּנהיים, ולכאורה גם את שטיינברג שחי אתנו…
תמה אנכי אם אחד ממחדשי מלים אצלנו קרא את ספרי ברש, חז“ס, גבריאל יהודה ליכטנפלד, ויודע אף קצת מה שחידשו הם בלשוננו? תמה אני אם יודעים הקוראים החדשים, שהיו אנשים שכתבו ספרים והדפיסו ספרים גם לפני בעלי “אחיאסף” ו”תושיה", ושהיו לנו גם אז ספרי חינוך ומקרא.
סופרי ישראל! כמה מצוּקות היו על דרכם, בכמה מלחמות בבית ובחוץ היו למה שהיו, כמה ניגודים ומעצורים היו להם, לרוּחם ולהשׂכּלתם, כמה סבלו בחייהם, המלאים בדידות ותוגה; והנה מה שעשו ובראו מונח בקרן־הזוית, גם קורא אין לדבריהם.
בשעה שהתפּלל פּלוני הצדיק תפילת שמונה־עשרה, מסַפּרים החסידים, היו באות אליו כיתות כיתות של מתים לבקש תיקוּן לנפשם. חושב אנכי, שכל איש בעל איזה דמיון ולב מרגיש אצלנו יראה את כל הני הנפשות הגדלות אצלנו, דאזלין ערטילאין בעולם התוהו שלנו ומבקשות על נפשן, מבקשות השארה לנפשן…
ב: הַבְדָּלָה
מי מאתנו לא ידע את ברכת המבדיל? מי האיש מישראל וגם הבּוּר שבּבּוּרים אינו יודע מה זאת “הבדלה”? השפה המדוּברת לקחה את המלה הזאת ועשתה אותה למלה “יהוּדית” פּשוּטה. נרות־“הבדלות” של שעוה נקנים בפרוטה; הילדים, אלה הצאן שלא חטאו, אוחזים אותם בידם והגדולים מברכים לאורם: המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. המבדיל! ופירוש המלות הלא פשוט: להבדיל, להבדיל בין זה לזה ולהכיר מה יבדיל זה מזה. – ובכל זאת לא למדנו הרבה מזה, לא למדנו לדעת, שגם בשכל ובמוּסר ובספר נחוצה מידת ההבדלה – להבין להבדיל בין דבר לדבר, בין איש לאיש ובין ענין לענין, ואם תמצאו לומר גם בין מידה למידה, בין ספר לספר. מצוָה זו אינה כאחרת, זדונות אינם כשגגות ומדרש אינו כמעשה. הקדוש־ברוך־הוא הראה לאדם הראשון דור דור וסופריו, דור דור וחכמיו, דור דור ודורשיו. צריך לדעת מה זה יבדיל את הסופר מהחכם וּשניהם מן הדורש; צריך לדעת מה זה יבדיל את יפתח בדורו משמוּאל בדורו וּשניהם ממשה בדורו, מה זה יבדיל את קוהלת משיר השירים…
חכמי התלמוּד גם הם לימדו להבדיל בין קלוֹת לחמוּרוֹת, וגם בנביאים הבדילו ואמרו: ישעיהו דומה לבן־כרך שראה את המלך ויחזקאל דומה לבן־כפר שראה את המלך, והוֹרוּ לדעת מה בין אספּקלריה מאירה לאספּקלריה שאינה מאירה.
מה נשתנו הדברים אצלנו במשך הדורות! העיקרים והטפלים באים במערכה אחת, גופי תורה ודקדוּקי תורה מעורבים יחד. אין הבדל במה שתלמיד ותיק מחַדש ובין מה שנאמר למשה בסיני; אין הבדל בין טפל לעיקר, בין נמושות העולם ובין אבות העולם. ואותו דבר, חסרון ההבדל בין המעשים והדעות, בין האומרים והנאמרים, בין הכללים והפּרטים, היה בעוכרינו וטימטם את דעתנו. הדעת, דעת האדם, איננה פּוריה… אם לא תדע להבדיל בין דבר לדבר, אם לא תדע להעריך כל דבר באשר הוא ולהבין אותו דבר כשהוא לעצמו ולא במה שמשותף הוא לדבר אחר. ההבדל הוא ראשית ההכרה ואור ההכרה, הוא הוא הכוח התרבוּתי־הרוחני האמיתי, הוא הוא הדעת האמיתית. הצריך אנכי לאמור, שבחסרון כוח המבדיל אצלנו לא נבין גם את מאורות התולדה והשתלשלות המקרים והתוצאות?
וברם זכוּרה ההשכלה לטוב, היא הביאה לנו עם הביקורת את תורת ההבדל. היא לימדה אותנו להבדיל בין העיקרים והטפלים, בין האבות והתולדות, בין האמיתיות בתולדותינו ובין הזיוּפים… היא נטעה בקרבנו את הרגש הזה ותחנך אותנו לדעת ולהכיר, להכיר דבר מצד ערכו האמיתי והיחידי, מצד אותו דבר שנקנה לו ורק לו; היא עבדה וחרשה את אדמת שׂכלנו, שיהיה מוכשר ברבות הימים למטעים כאלה. – –
ועלינו, כל עוד אותה המטרה החינוּכית לנו לנגד עינינו בספרותנו, ראוי להכריע את כל המעשים והנסיונות רק על פּיה; עלינו לבדוק כל דבר ולדעת להבדיל בכל דבר. למשל, אוצר בּלוּם של כל מעשי הדורות אצלנו במדע אחד ובשירה אחת, עם כל השכר הגדול אשר בצדו, הנה הפסדו בצדו, כי יעקור על ידי זה את הנטיעות של הבדלה ויקח מאתנו עוד הפּעם את כשרון ההבדל וכוח המכיר והמבדיל. – אשכול ספרוּתי כולל יהיה אצלנו עוד הפּעם למין אלפסי, מין משנה־תורה, שכל ההלכות והחוּקים בו שוים, רצוני לומר, נשתווּ על ידי החומה האחת המקפת אותם. וכמו כן הדבר בספרים הנדפסים באוצר ספרוּתי סידורי, שיופיע מעת לעת ומפקידה לפקידה; לא יאָמר עוד: עיין סופר זה, מחבר זה, רק עיין באוצר הספרוּתי הזה. מה לו לקורא לדעת מאיזה שורש־נשמה נובעים הדברים שהוא קורא, אחרי שכוּלם נדפסים באותיות שוות ונתוּנים באוצר אחד ובתבנית אחת, והרי לפניו יוצרות ופיוּטים לכל השנה…
בֵּירָא דְשָׁתִית מִנֵּהּ מַיָּא אַל תּשְׁדֵּי בֵּהּ קְלָא. אבל אין משׁוֹא־פּנים. בן־אביגדור היה אחד מאלה, שכיוֵן לטובה, לפתֵח ספרוּת היפה אצלנו. נוסדו על ידו “ספרי־אגורה”, “ספרי־עם”, וה“ביבליותיקה־עברית”, ועוד; והתחיל עוד הפּעם הסכוּם הכולל ומחיקת ההבדל בעניני ביקורת וכן יצא שׂכרם בהפסדם. וחזיון זה ילמדנו, מה לנו קיבוּץ דברים והצללים שבאו בספרותנו מאגודת דברים שונים לאחד.
ומטעם זה אדַמה שעוד לא באה העת אצלנו לאחדות הסופרים וליסוד חברת־סופרים, אחרי שאין עוד לנו חוש מבדיל בין הסופרים, – וכל עוד אין בידנו הרכוש הרוחני הזה, ההבדל ודעת ההבדל, פּעולת כל סופר מאפע. ברוחניות עוד לא עת כנוס אצלנו, כי אם עת פּזור והבדל… עת ללמד את העם להבדיל בין דברים נכוחים ובין דברים שאינם נכוחים, בין מי שעטרת רוחו הוֹלמתוֹ ובין מי שאינה הוֹלמתוֹ… קודם שבשלו אצלנו הביקורת וכוח ההבדל הספרותי הרוחני, שהם ראשית כל ספרות וכל עבודת־רוח, לא עת חבור והַקהֵל לנו, כי אם, אדרבה, עת הבדלה ובירוּר. נתינת שני שקלים למפרע לחברת סופרים או גם כתיבת איזה דברים לא יכשירו עוד אדם להיות סופר או גם עורך בישראל. נעצו חרב על סף בית ספרותנו, לאמור: כל תלמיד שאין תוכו כברוֹ אַל יִכּנס!
ג: מֻקְדָּם וּמְאֻחָר
עם הספר אנחנו, ועם כל זה אין אנו שומרים היטב את חוקי הספר; אין אנו שומרים את חוק המוּקדם ומאוחר בדעות ובמחשבות, שבלעדיו אי אפשר לכל תגבורת רוחנית להתקיים. הדעות והמחשבות באות בסכום אחרי סכום, בדור אחרי דור, באיש אחרי איש; זה חושב מחשבה עד מחציתה וזה עד תומה, והשלישי לומד הימנה מחשבה אחרת, שהיא גם כן תוליד ברביעי הולדה אחרת, וכן יצטרף הכל לחשבון גדול והיה לנו לעינים בעת נָחֵל גם אנחנו לחשוב. בקצרה: ידיעת הדברים שכבר נחשבו בענין אחד, מועילה לנו שלא לכלות כוחנו לחינם, לכבוש דרכים שכבר נכבשו ולחפּש אחרי דברים שכבר נמצאו או על כל פּנים שכבר עמלו בהם בעלי רעיון. אבל אצלנו חדל המוקדם והמאוחר, חדלה הידיעה בדברים, בגשתנו לחשוב על־אודותיהם, ממלאכתם של אחרים ומיגיעת אחרים באלה. אין אצלנו עתה המשכת הקו הרוחני מיד ליד ובנין אחרי בנין. דברים שכבר נאמרו ונדרשו מונחים בקרן־זוית, כאילו לא היו ולא נבראו. מחשבות שכבר נחשבו תמול אינן נמצאות לבעלי מחשבות מהיום.
קובלים אנו על מיעוט הקוראים אצלנו; אבל הסופרים וּבעלי־המחשבות קריאתם עוד יותר מעטה במה שקרוב להם, רצוני לומר, במה שנעשה ונחשב בתחוּם מחשבותיהם, מבמה שיעָשה מחוּץ לתחום. אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו; אבל דא עקא, אין אדם אצלנו יודע במה שהכין חברו…
ד: כְּהֻנָּה
מקדמת דנא עד ימי ספרותנו החדשה היתה שוררת אצלנו כהוּנה של אנשים, מן בכורה ניתנת לשבט, למשפּחות, לאנשים יחידים העוברים לפני העם וכבודם על העם. הרי הכוהנים והעם, הנביאים והעם, הסופרים והעם; הרי התנאים והאמוראים, רבני סבוראי וראשי הגולה, גאוני קדמאי ובתראי, גדולי הפוסקים ואבות הקבלה; הרי הפילוסופים והמשוררים, הטפסרים והפרנסים, הרבנים והגדולים – זאת היא השלשלת הגדולה שבכל הדורות. יראת הרוממות של עמנו לגדולי החסידים והצדיקים אין לשער; לכבוד הגאונים אצלנו אין ערוֹך. לא כן הדבר בספרותנו החדשה. ניטל הימנה כבוד הכהונה, ניטלה היראה העילאה של האנשים שאנו חייבים בכבודם; ניטל מאתנו אותו דבר שהיה שמור בבית־גנזנו כל הימים. אם במליצים היה חלקי, הייתי אומר: לקוּ המאורות!
ובאמת אין לך מאֵרה גדולה מזו, אם מאַשרי העם וההולכים לפניו אין כבודם על אלה הבריות, שמלמדים אותם דעה ורוצים לפתוח את לבבם להיטיב ולהשכיל באמת. אין עולם רוחני נבנה ויכול להיבנות, בחסוֹר לו היסוד הזה.
מחשבות לבדן אינן עושות הרבה, דעות לבדן אינן עושות הרבה והאמירות אינן עושות הרבה. תנו כבוד לדורשיהן, תנו לנו סופרים מכובדים כתלמידי־חכמים!
ה: הַסְּבִיבָה
אין לך רחוק מן האמנות ועולמה הרוחני האישי כחשבון העולם החמרי, שמעמיד הכל על הסביבה ועל התנאים החיצוניים בתור אבות הדברים הפּנימיים. היוצר והבורא מעצמו, לפי ציווי נפשו ותוצאות רוחו, המושל בכל ומפיח רוח־חיים בכל, בודאי אינו יכול להיות שומע בנפשו לדברים עומדים עליו ושבידם לפקוד עליו. היצירה השירית החזיונית או המעשית היא זו, שמשעבדת לה את הכוחות ושתבנה לה ממלכת־רוח במלוא חומר העולם; ועם כל זה תלויה היא בסביבה ומוצאת היא סיוע רב בסביבה. לגדל פּירות – להוציא פּירותיה אין לה דבר עם חוקי־הטבע העיקריים ההכרחיים, העושים מעשיהם ולא ישנו תפקידם; אבל כי יעשׂוּ הפּירות הללו, אחרי שכבר נתבשלו וניטלו מן האילן, לקנין אחרים, זה כבר תלוי ברעב רוחני או שׂובע רוחני של אותם האחרים…
החושב החמרי מסדר לו את מהלך העולם והחיים בדרך פּשוּטה: כך וכך סיבות חמריות מולידות חזיון רוחני, אלה ואלה המאורעות החמריים גרמו כי יקום משה המחוקק ויתן את תורתו לעמו, ואלה ואלה המקרים התולדתיים הולידו את ישעיהו, את נביא פּלוני, חוזה פּלוני וגואל פּלוני. – אולם מגסות רעיון כזה רחוק החושב הרוחני. הוא יאמין וירגיש טיב ההתגלות הרוחנית, שלה אופי אחר מהגלגלים החמריים; הוא יודע שמשה ירד ממרום ולא לבד עלה למרום, אבל כיון שירד ותורת ה' בידו, היה מבקש לו מקבלים את התורה. לכל נותן צריך מקבל; ואם הראשון בא מעולם־העליון, ודבריו באים מעולם־העליון, הרי המקבל הוא בן־אדם עומד בעולם התחתון ובידו לחזק תורה או גם להפר תורה…
מה היו מועילים חזיונותיו ומשאותיו של יחזקאל, לוּ ניצחו אחר־כך אלה שביקשו לגנוז את ספרו. מה היה עם חכמתו של שלמה, לוּ גנזו את קוהלת, את הספקן הגאוני הזה או גם המשלים העמוקים המלאים בינת חיים. ספר אסתר הוא הפּחוּת שבכל כתבי־הקודש ונוח לו שלא נכתב משנכתב; אבל אסתר שלחה לחכמים לאמור: כתבוני לדורות! – וקיימו וקיבלו היהוּדים בעצת אלה את המגילה הזאת עליהם ועל זרעם. ומעשה טוביה, זה הסיפור היראי המלא תום ה' והוד שירי עליו, נשאר חיצון ופעולתו על לבות בני־ישראל היא כאין, אם גם נכתב להם וניתן להם.
הכל תלוּי במזל ואפילו ספר־תורה שבהיכל. בני־אדם שומעים לקח או ממאנים; בני־אדם מקרבים אשר ניתן להם או הם מרחקים. ספר התלמוד גדל רק על ידי הסביבה הרבה, שהיתה לו מדור לדור; סביבה מעטה מזו היתה לקבל ועוד מעטה לפילוסופיה הדתית ולדברי מחקר. לרבנות הגאונית היתה סביבה; סביבה עוד יתירה היתה לחסידות וסביבה קלה להשכלה. לספרות העברית החדשה אין כמעט כל סביבה… אנחת המשורר: “למי אני עמל?” יושבת בנפש כל משורר וחוזה עברי, גם אם “קולות אלהים” יתמלטו ממנו. אחרי הטרדה, שטרדה ההשגחה השירית להולדת דבר גדול ולהשמעת דפקה, הנה הושמן לב העם הזה ואין שומע.
אמנם אחד־העם מבאר לו את החזיון, ואולי גם הוא רואה בחזיון זה מעין נקמה, נקמה בשירה בת־חורגתו, שהיא אצלו גם בת־חורגת העם ואין לו בה צורך מוחלט, והוא אומר: “לשוא משתדלים גם המסַפּרים, מימי מאפּו ואילך, לרכוש לה את כבוד־העם על ידי תוכן יפה, לצייר תמוּנות שלמות מחיי העבר וההווה, הלוקחות לב לא במליצה לבד, כי אם גם ביפין הפּנימי, בהגשימן הלך־הנפש בבריאות חיות למראה עינים. גם מלאכת היצירה הזאת, אשר לפניה יכרעו ברך עמים אחרים, אינה מכבדת את ספרותנו בעיני עמנו, וכאז כן עתה רואה הוא בה רק פּרפּראות מתוקות, הטובות לענג בהן את הנפש לפעמים; אבל בשרא וכורא הוא לא מבקש בה, כי אם בספריו הקדמונים” (“לשאלת הלשון” א. “על פּרשת דרכים” א.). והתירוץ הזה, שיש בו קורטוב של אמת, בודאי לא יספּיק. עם שאין לו עוד שיר־השירים יכול להתנחם כי עוד יִבּרא לו כזה, ובהיבּראוֹ תיבּרא עמו גם הסביבה הנחוּצה, אם לא לגידוּל, הנה לכל הפּחות לשמירתו וחיוּתו בלב. אבל עם שיש לו שירי־קדם כאלה, ונמצאו לו גם יודעים שכל העולם אינו כדאי כאותו היום שבו ניתנו, ועם כל זה הוא גוזר חרם על מי שעושה זמר בלבו ומוציא כל זמר לשם מחשבה, עם כזה אין לו תקומה בשירה ואינו נותן מעמד לשירה.
משורר ישראלי היום הוא כמשורר במדבר. חסרה לשירתנו היום סביבה חיצונית וכל רושם מסביבה חיה לוקחת ומנחלת; ועל כן אין דבר חי אצלנו לבד, וגם מה שיש לנו והיה לנו בעצם אינו לנו ואין כוחו נראה בנו. – –
ו: “שְׂכַר סוֹפְרִים”
“מה אני בחינם אף אתם בחינם”. אשרי האיש אשר אינו נהנה מיגיע רוחו, בזה ורק בזה ישמור את קדושת המחשבה וטוהר המידות. ציירו לכם איש מוכיח עוון ויבוא על שכרו, איש שאין לו אלא מלאכת־שמים ומצפּה הוא אל שכר גמול האדם. בעם טבעי ויושב על אדמתו, אולי גם אפשר הדבר. יאחז הלז את המחרשה וישיר שיר לאדוני, יפעל ויעשה את עבודתו ולפנות ערב ישים לבו אל ממלכת־הרוח והטבת המעשים. משנתעוותו הזמנים ורבו גם ענין הידיעות וקנין החכמה לאיש שילמד תורה ברבים, כבר נעשה הדבר לאי אפשר, בלי מתן־שכר מיוחד. אין רוח האדם עושה פּרי במה שלא נשקע בו ואינו הוגה בו יומם ולילה. ביטול העסק בעניני הרוח גורם באיזו מידה גם המעטת הרוח. וכן נעשתה התורה גם לאכסניה שיש בה לחם, על כל פּנים לעובדיה. הפצת ספרות התלמוד באה על ידי זה, שנשענה על הרבנים ומוסד הרבנות בישראל. הרבנים, שמצאו את לחמם, היו ל“נושא תמידי” לחכמת־הרבנות. כוהני כל עם ועם המה נושאי מלאכת הדת, והם בונים עם זה גם את ביתם לפי שעה. בימי הבּינַיִם היו רוב חכמינו רופאים ועסקו במלאכה זו, שפּירנסה גם את תורתם וחכמתם. חכמת־ישראל בארצות המערב מצאה לה ערבון קיומה בזה, שהיא נשענת עוד הפּעם על רבני העדוֹת, שמוצאים את לחמם בכבוד ויכולים עם זה להקדיש זמנם לשם עבודת תולדות ישראל לשמה. וספרות ישראל בימי המאספים נשענה באיזו מידה על המורים בישראל או – על פושטי־יד בישראל. בימים הראשונים לימי ספרותנו עוד נמצאו גם הרבה מתנדבים בעם ונמצאו במספר רב אנשים, שעזרו להוצאת ספרים לאור. יהודה ליב גורדון היה הראשון שהתחיל להבין ערך שכר־סופרים בספרות; ומה שעשה הוא בעד פּרי עצמו, ניסה בן־אביגדור לעשות גם בעד אחרים. המוציא־לאור הזה הנהיג אותו מנהג בספרותנו ויעשהו לבסיס, אם גם אינו מספּיק. ענין שכר־סופרים לקיום הספרות וליסוד נאמן לעוסקים במלאכת־סופרים דורש קהל הגון, שיודע את חובתו לאנשי־הרוח וביותר מוציאים־לאור הגוּנים וישרי־לב. לנו אין לא הא ולא הא…
שכר־הסופרים ופרנוּס הסופרים בדרך ישרה, עם כל הצל הרב שבדבר, להיותו גורם עבודת־הרוח גם לשם ממון והשבעת קניני הנפש בעל־כרחם להוציא מהם פּירות, גם בעת לא יתנו עוד פּריָם, הוא לאידך גיסא האופן האחד, להחזיק באלה שתורתם אומנותם, אִיבּסן השיב לסופר אחד אשר חשב את הדבר לכלימה להיות נהנה בגשמיות מעניני רוח: “וכי עלי להתבייש לחיות מדבר, שבשבילו אני חי?” בכל דבר יש קלא־אילן ויש תכלת. גם המשפּט יהָפך למשׂפּח והדיין נושא פּנים לפעמים או גם לוקח שוחד; ואטו משום זה לא נושיב דיינים וכסאות למשפּט?
הנני אומר האופן האחד, כי שאר הדברים, התמיכות מן הצד, מוסדות ציבוריים־ספרותיים וחברות ספרותיות, שבעיקר גם אלה אינם לנו – לאו כלום הם. ענין של רבים מביא תועלת לאלה שנוטים לדעת הרבים ומשחדים לבות הרבים. החברות הציבוריות שלנו יוכיחו! ידענו את הקללה, שקיללו בה בני־ישראל, שגם בדברים טובים יכשילם ה' באנשים שאינם מהוגנים. ידענו למדי ה“מאַשרים המתעים וּמורי־השקר”, וידענו מי ומי עולים לדוכן במקום שיש מקום לחלק “עליות” בציבור…
סופר בישראל שאינו לא רב ולא מורה, שבאיזו מידה שניהם הם מוכרים את נשמתם, מפּני שהם מורים וַדאיות לאחרים שלהם עודן ספקות, אין לו מעמד קיים ולא תקוה לחיות; ואם לא יחניף להציבור, גורלו עוד יותר מר.
תוּגת הסופר העברי, אשר ישימו בסד רגלו, מעמדו, מלחמת־החיים שלו, לא הקשה כי אם הבזויה, וחוסר כל יחס־הכבוד מצד נותני לחמו, כאילו ינקמו ממנו על אשר אינו מרכין גם את רוחו לפניהם – כל אלה לא נודעו עוד במעט. והקהל שלנו? – היש לנו קהל? והישגיחו מו"לינו באמת בדעת הקהל? היש לנו היסוד לבנין הספרות ולתקומת אנשי־רוח?
ותימה, אין לנו דבר בחיי העם יותר מעניני ספר אלה. אין לנו ארץ, אין לנו מדינה, אין לנו כל הטרדות העצומות, הכרוּכות במדינה. לנו בני הגולה, אם גם נשאף לגאולה, אין קשר חי ודבר מסור לנו; בידינו אין יותר ממקדש־מעט זה הנקרא ספרות, וכוהניו – כוהניו ילבשו בושת.
ז: מֵעִנְיָן לְעִנְיָן
באחת מחוברות “השילוח” בא בין “ענינים שונים” מאמר קטן בשם “שאלה”, מבלי ציוּן שם כותבו מפורש. המאמר כתוּב בטעם, ואין בו אותה “הצורה הזרה” שראה בו העורך…
וזאת היא הרצאת הדברים בקיצור: “בימי קדם, בהיות התורה הגורם העיקרי בחיי האומה, מי שבא להורות תורה היה זקוּק לסמיכה, עתה נתקלקלה תקנת הסמיכה ונשאר רק שמה. – הספרות החדשה היום באה לרשת במידה ידועה את מקום התורה לפנים; ועתה יגידו נא כל דורשי אמת, מי המה תופסי התורה החדשה הזאת, מי המה ראשי מוֹריה, מי סמכם לדוּן ולהורות? – הסמיכה לפנים יותר משהיתה זוקקת את החכם לחכמה ודעת, היתה זוקקת אותו – לטוב ולישר. – וכמה סופרים, כמה ראשי המדברים בספרות, כמה שופטי־הדור היו נפסלים, לוּ היתה עוד נוהגת הסמיכה בטעם קדמונינו!”
“ומה תקנה בדבר? הוא אומר, הלתקן כעין תקנת הסמיכה? – אז נברא חוק ריקן, מנהג חיצוני בלי תוכן פּנימי. תקנה מעין זו של סמיכה טובה היא רק בזמן שהיא נבראת מאליה”. “החיים המועילים הם הנבראים על ידי תוכן החיים, אבל רחוק כי החוק יברא תוכן חדש בחיים; עלינו עתה לברוא אותו התוכן בחיים, שברא לפנים את הסמיכה, ואז ייצרו להם החיים בעצמם חוק באיזו תמונה שתהיה לשמור על אותו התוכן”.
אם החיים בעצמם, ולא מבעי החיים הבלתי־סדורים שלנו, יבראו להם אותה הצורה הנכונה, כדי לשמור על התוכן, נפון. נקל לומר, לברוא אותו התוכן בחיים; אבל תוכן אינו נברא, כי אם בא. וגם בבואו עוד אין ערובה להתגלותו ולאפשרות התגלוּתו, כל עוד אין לנו תנאים בריאים ואנשים היודעים להגן על הפּירות שנתבשלו, או על כל פּנים לקטפם בעתם ולא לתת אותם להתיבש על האילן.
הסמיכה בתור רעיון הבדלי היא באמת הגיון ישר. לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול! ומי שבא להורות ולדון בציבור, צריך להראות אם ראוי וכדאי הוא לכך1. אבל במעשה – הסמיכה גם היא תשׂרך את דרכיה. קנאת־חכמים לא תתן סמיכה למי שעטרה זו הולמתו, ולאידך, יעלו לרוב לגדולה זו אנשים שאין תוכם כברם. ה' ישפּוט ללבב ובן־אדם יראה רק לעינים. הסמיכה היתה מביאה תועלת, לוּ לא היו הסומכים בני־אדם עם כל “חולשת בני־אדם”. הראיות מן התולדה, בתעיות כגון דא, אצלנו ואצלם, אין צריך להביא. כל איש יכול לקחת אותן ממקומן.
תעיות וטעיות עוד יותר רבות היו באות, לוּ היה ענין הסמיכה או ההסכמה והחרם נוהג גם בספרים ובדברים שברוח. מיטב הרעיונות והמחשבות, שצריך להם זמן רב כדי לכבוש להם את הלבבות, היו נשמדים מאתנו ולא היו לנו. מי היה נותן את הספר “מורה נבוכי הזמן” לבוא בגבולנו, לוּ שאלו אותו והדבר היה תלוּי בו. מ. ל. לילינבלום בודאי החרים את “חטאת נעורים” לוּ נמסר לדינו: ואחד־העם, בהיותו עורך ואדון לפרי מחשבות אחרים, לא היה מדפיס את המאמר “תורה שבלב”, לוּ שלחו לו איש אחר. ולהיפך, מוצאים אנו דברים רבים מסופרים ידועים נדפסים וחוזרים ונדפסים בתמיכת האמרכלים והסומכים הספרותיים שלנו, דברים שאנשים בעלי מוסר ספרותי ויודעים להבדיל בין טוב לרע, בין דבר שראוי הוא להיאָמר ושאינו ראוי, לא היו נותנים להם בשום אופן לבוא בקהל.
ועכשיו שנגענו בזה, באנו אל המאֵרה היותר גדולה בספרותנו, שהיא היא שהיתה בעוכרינו. אצל כל עם ועם יש רבים, גם בין המוציאים־לאור ועושי־הספרות, שאינם יודעים מה לקרב ומה לרחק, או שהרגש המסחרי מעביר אותם על דעתם ומפתה אותם לסחור בדברים פּחוּתי־הערך יותר מאשר בדברים טובים; אבל יחד עם זה יש גם עין פּקוּחה וּמועילה לבני־הרוח, קיום העם וקיום רוחו נותן לו בכל דור גם את אלה שיודעים להגן על הטוב ולהילחם על הטוב; והם־הם נושאי הספרוּת ובוני הספרות. ואם גם ימָצאו אויבים לאיש־הרוח, שהקדים לבוא דור לפני זמנו (מאורע שוֹפּנהוֹאֶר לדוגמה), הרי יבוא הדור השני ויתקן את המעוּות של הקודם; ואצלנו הן לא זה ולא זה. – גם התנאים אינם נוחים בעמנו לכמו אלה. אם לא ימצא סופר אצלנו אוזן קשבת לדבריו בחייו, לא יוכל להניח את שארית נשמתו לבאים, מפּני הטעם הפּשוט כי אין ערובה נאמנה לעם כעמנו, התלוּי באויר וכל ספרותו תלויה באויר, כי הדור הבא לא יטוּלטל עוד טלטלה רבה, אם גם ידע לקרב דבריו.
אם אנו עוד כותבים עברית ונוטעים את שארית נפשנו בעברית, אז ספק גדול הוא אם בנינו יבינו את דברינו ואם יתקיימו בהם. על העתיד פּרושׂ צעיף שחור; וההוֹוה, ההוֹוה של כל סופר עברי, שעוד לבו רד עם אֵל, שאינו משקר לעצמו ואינו משקר לאחרים, ההוֹוה שלו מלא קמשונים וברקנים; דרכו מלאה קוצים, ששׂמים לפניו אלה אשר לא יראו אל לבו, ועוד יותר אלה, שיודעים את האמת ומתכּוונים הם למרוד בה.
בימים שיסודות הגוי ימוטו, הפּירוד והרקבון מתרבים בו, אין תום, אין חפץ ואין קיום. ענין טובת־הכלל מתערב באהבה עצמית ועמה באה שנאת איש־הרוח באשר הוא איש־הרוח. אנשים מקוללים, שאין בנפשם מתום, יעָשו למברכים את השם ברבים. כל ראש לחלי, ומי שלא יאמין בבריאות הגוי יסָקל. בּינוּ לחיי איש־הרוח ובעל רגש באויר מעיק כזה וידעתם את קרבנו. ללב מי שמקריב את נפשו וחייו ביום אחד אני מבין ואני מקנא בו; אבל אוי לו לאיש שנותן את קרבנו יום־יום, נותן חתיכה חתיכה מנפשו, מכבודו…
“להסופר והמשורר העברי בזמן הזה, יקונן סופר אחד, אין אדמה מוצקה תחת רגליו, אין סביבה עברית מתוקנה, שיהא רוחו יונק ממנה, אין קהל; אבל יש לו מקל־נודדים, לחם יבש, חרפות וגידופים, מארת יום אתמול וקללת יום מחר!..”2
איך מילאנו פּינו צעקה על עיווּת וחטא אדוני הארץ, אשר רוב עמנו יושבים בצלם, ואיך נתנו קולנו לחירות הדפוס ולחירות האדם ולכל שאר מיני החירות; רק אחת נשכח מאתנו, שאנחנו הרענו את מעשינו שבעתים מהם, ושבממלכה האחת שניתנה לנו, ממלכת־הרוח שלנו ושבידינו היא, אין תקומה לאדם אשר שאר־רוח לו.
איש מדיני גדול אחד אמר, שכדי לשמור על השלום בין עמי המערב צריך רק עשרה חבלים, לתלות עשרה עורכי מכתבי־העתים היותר גדולים, הקוראים לריב ומפיצים משׂטמה וריב.
חבלים אלה אצלנו למי? – –
ח: לְהַשְּׁאֵלָה
אחד מסופרי העתון “הידיד” היהודי, שכיון שאיסתייעא ליה מילתא, כי פינו לו עמודים במכתב־עתי, למלא בהם הגוּת רוחו, כבר הוא אדון־כל, נמנה וגמר, שאחרי אשר חדל עתון עברי פּלוני לצאת לאור, והיה עולם העברי פּנוּי זמן־מה בלי עתון עברי, חדלה בזה השפה העברית מלחיות והראתה כי נרה נדעך. – איני יודע אם אותו הסופר איש צעיר לימים הוא, והוא הולך ומונה חשבונו של ישראל, מיום ש“זרחה שמש החירות” ברוסיה ולא ידע מה שהיה לפני זה, או כי רק כשל כוח זכרונו… כמדומה, שבעולם היהוּדי היה הפסק יותר גדול להופעת עתונים, ואף על פי כן לא מתה הספרות העממית עם זה מיתה חטופה, ושבה לאיזו תחיה בבוא עִתה. מאותו סופר נעלם ההבדל היסודי שבין ספרוּת ועתונוּת, ואינו יודע שעתונוּת עוד לא ספרוּת היא, ושספרוּתו של עם אינה בטלה, אם גם עתוניו יפּגרו כולם מלכת. העתונוּת היא בית־אכסניה לספרות; היא תתן מקום לחלקי ספרות, תפרסם את מעשי המשורר ותתן להקורא את פּרי־עטו או – גם תצר צעדיו… אבל אם גם דרכה ישרה, אינה עוד עם זה הספרוּת בעצמה. בית־מלונה של הספרות היהודית אינו “הידיד” וחבריו, כמו שחושבים האנשים האלה לתומם, כי אם נפשם של מנדלי מוכר־ספרים ושל שלום־עליכם. הספרות העברית לא תחדל לחיות לוּ גם יחדל עוד הפּעם “הזמן” לצאת לאור ועמו גם “הצפירה” וגם “השילוח”, כי אם במות ביאליק ואחד־העם ועוד אלה, ודור אחר רוחני לא יקום לרשת את מקומם…
אם מצב הספרות העברית ברע הוא על ידי התנאים החיצוניים, מפּני שקשה לבנות בגולה והכל אצלנו כמ' וס' שבלוחות, הרי בזה לא יחידה היא; ואותם התנאים העיקריים, נאמר הקרקעיים, החסרים לה ולקיומה, הלא חסרים המה באותה מידה גם לספרות היהודית ולכל חיינו ומעשינו על אדמת־זר… בתנאים רעועים כמו אלה אין בטחון ל“הידיד” היהודי ול“הדרך” העממי כי יתקיימו יותר מ“המליץ” העברי ומ“הצפירה” העברית שקדמו להם. אגרין, אותו סופר ב“הידיד”, בודאי לא יאריך ימיו יותר מזלמן אפשטיין, בעל־מחשבות לא יזָכר יותר מפרישמן. מה כל החרדה? ובמה תבכּרו את העתונים ואת נושאי הדגל היהודי על אחיכם העברים? כולכם תמוּתוּ, כל עוד לא יהיה לנו בית נאמן לשבתנו ויסוד ארצי לרוחנו. כולכם תמותוּ ותחדלו מן ארץ החיים, לא יִשאֵר מאתנו אף אחד. – –
ואם נשׂים לב לתנאים הפּנימיים, שהם הם האשמים בירידת ספרותנו וכל דבר רוח באהלנו, גם באלה לא שונים הם העתונים היהודיים מהעבריים, ואותה קללת־אלהים הרובצת עלינו רובצת גם עליהם. רק אצלנו אפשר היה הדבר, שאחרי בּרוידס יבוא עזרא גולדין, שאחרי פייארברג יבואו ליפּמן־לוין וקבּק, ואחרי בּרנר ושוֹפמן ימלוך יכנה"ז… רובה של העתונוּת העברית הפּוּמבית כהיהודית היא אויבת באיזו מידה לכל איש־הרוח ועוצרת בעד ההשתלמות וההתפּתחוּת ביד חזקה. היִפּלא הדבר כי רעה נגד פּנינו, כי תש כוחנו?
ועוד זאת, אמנם כל ספרות וספרות חיה מן ההווה ועליה לחיות בהווה, אם רוצה היא לחיות הלאה; אבל הנה יחד עם ההווה לא תשכח גם את האתמול, את האתמול הקרוב אשר נתן לנו מכוחו גם בעד היום. אמנם מו"לי כל עם ועם מוציאים לאור לכל ראש השנה שלהם סיפוּרים ושירים חדשים; אבל יחד עם זה המה עמלים גם לחדש את נעורי הקודמים. יש קשר חי בין יצורי הסופר והמשורר אשר עשה ובין מה שהוא עושה ויעשה. דבריו נקבצים מזמן לזמן וניתנים לציבור ומוכנים בעד הציבור. אם לא יעלה ביד המשורר לעשות היום דבר חדש, אז יראה פרי מהישן ואינו אנוס להשביע רוחו בעל־כרחו, פּן ירעב ללחם. יש קהל חי ויש פּעוּלה חיה ומעמד נאמן ונכון לבעלי־הרוח. איה סימני מעשים כאלה אצלנו אף במקצת? האם נותן העם לסופריו גם מעט מזער ממה שהוא נותן לרבניו, ומה גם מה שנותנים החסידים לרביהם? איה אצלנו יד תומכת, איה חיזוק והעמדה לאיש רוחני? איה האפשרות היסודית למשורר לנו לחיות, להמשיך את דבריו ושלא להיות נימוֹק בחייו? –
הקורא העברי כהקורא היהודי חושבים למלא חובתם בזה, שחותמים על עתון חדש למקרא. אבל על שולחנו של מי מונחים ספרי משוררינו ומסַפּרינו? מי יאסוף נידחי הרוח לתוך אוצר ביתו, על כל פּנים באותה מידה, שאבותינו אספו ספרי ש"ס וספרי יראים? ומי דואג לכתבי סופרינו כי יהיו נקבצים יחד ונמצאים ביחד, לוּ יבוא איש לאספם הביתה? איה אצלנו מוציא־לאור שיתן את נפשו על אלה, ואיה גם אחד שיזכור את קרית־ספר של ישראל ואת חיי העובדים בה – את סופרי ישראל.
אבותינו החזיקו ישיבות, נתנו מלחמם לכבוד לומדי תורה והחזקתם; ואנחנו, שהרמת תרבות ישראל וספרותו לא תמוש מפּינו, לא נעשה מאומה להחזיק בידי אלה הסופרים החיים אתנו היום, בעוד הם חיים ולא תש כוחם מסבלון החיים.
אנו עם עתיק־יומין, ואנו מתפּרנסים לרוב מעתונות היום, שהיא מצדה כבר תדאג למדי לעצור גם בעד יצירת היום. אשר נעשה עוד שנה לפנים ואשר הניח בו הסופר את נשמתו, כבר הוא ניתק מן השלשלת הרעועה שלנו ויורד לטמיון; אשר חי עוד אתמול כבר חדל היום.
גם תבן אין אתם נותנים לבעלי־הרוח שלנו ולבֵנים אתם דורשים, לבנים לבנין לדורות. את חובתכם היסודית, את האלפא־ביתא, אין אתם מקיימים ועושים לגבי סופריכם ומשורריכם המעטים, והרי אתם תמהים: ספרות זו למה היא הולכת וחרבה? – – –
קְטָעִים
א: דֶּרֶךְ קְצָרָה
בספרות היפה ובדברי שירה הכל יודעים את ערך הצורה, שהיא אינה טפלה לגבי החומר, אלא עיקר גמור.
מימים ימימה, מיום החל אדם לחשוב ולהשכיל בדבר השירה ותורת היופי, ישׂים כוָנים להצורה ולאָפני השירה נשאל ונדרוש בדבר המחלצות, שעל פּיהן נבקר את התמונות והציורים, את רחשי־הלב, אם עשויים המה על פי חוּקי ההשוָאה ומשפּטיה ומתאימים הם בכּל לעצם הענינים. אחרת הוא הדבר בעניני מחשבה ובמסירת דברים תורניים והגיונות לאחרים, בהם אין דורש ואין מבקש אחרי צורה נאותה ואחרי חוּקי הדיבור והשמיעה ואחרי כל אלה הדברים, השייכים להסברה ומכריחים המה לשימת־לב. בדברי שירה, הנוחים להיקרא, ואדם נמשך מאליו אליהם, הרי מדקדקים ועמלים לעשות את הדברים ערבים לאוזן ונוחים להישמע; ובמחשבה, שאין אתה עומד עליה אלא מתוך עיוּן, לא נראה עמל הרבה להקל להשומע, ונהפוך הוא: עוד משתדלים להכביד על הקורא.
המשורר יֵדע עת לכל חפץ, וכי גם הנשגב והנעלה יעסיק את האדם רק מזמן לזמן, לשעה חדא ולמועד קצר; ועל כן הוא מביע את חזיונו וכל אשר ירחש בנפשו בדברים מעטים נחרתים בזמן קצר. החזיון על הבימה, גם חזיון־תוגה, המעביר לפנינו חורבן חיי־אדם או מסכת חיי בני־אדם אחדים, לא ימָשך יותר משתי שעות או שלוש; יפּול המסך, והרואה ישׂא בחוּבּוֹ את אשר חזו עיניו, ימים רבים. הסיפוּר הקצר רצוּי לעתים יותר מהארוך, באשר האדם אוהב לשמוע דבר בשיחה אחת ולא בהמשכים. כי מה היא השירה שבכתב, אם לא העתקה מדברים שבעל־פּה, תמוּנה ערוכה על הנייר באותיות הדפוס ובצירופי מלים מאיש עומד לפנינו ומסַפּר; וזה אפשר רק לשעה, לחצי, כדי נשימת־אדם, רצוני לומר, למה שיכול אדם להוציא לפנינו בשעה מעטה. מה תאמרו למי שישיר באזניכם שירה ארוכה מבוקר ועד ערב ומערב עד בוקר? תלאה האוזן לשמוע!
והאם לא ילאו המוח והלב יחד לעיין ולשמוע, אם איש אחד ירצה לנו את מחשבותיו יום שלם או יוֹמַיִם בלי הרף? האם אפשר לשמוע ולהבין דברים בעל־פּה, שבכתב המה כוללים איזה חלקים?
בתלמוד נאמר: כל האומר שמועה בשם אומרו יראה בעל שמועה כאילו עומד כנגדו, שנאמר אך בצלם יראה איש… ואמנם המחשבה בלבד ועיונה אינם עושים הרבה, אם לא נצייר לנו את האומר ואת החיים שבדיבור. עלינו לראות את האיש ואת שיחו, שחפץ להטות את אזננו לדבר אחד ולמחשבה אחת; וכל זה רק אפשר, אם מה שנותן לנו כולל עיון אחד ולא עשרה, אם אותו האיש מטעים את דבריו ומקציעם. דברים בקיצורם, דברים הניתנים לנו בבת אחת, שמורים הם אתנו להפוך בהם ולעיין בהם, כאשר נמסרו לנו והגיעו אלינו. הנה שמענו אותם ונבין אותם, ואחר־כך נוכל ללכת דרכנו ולטפּל בשאר צרכינו. היום קצר והחיים מרובים ומי יקדיש יום כולו לשיחות אדם אחד ולמחשבות בלי קץ? מי זה יפנה מקום בלבו ובמוחו בהיקף זמני אחד לדברים שישב המחבר על האבנים שלהם ימים רבים?
כמה האריך משה בתפילתו בת ארבעים יום וארבעים לילה וכמה קיצר בתפילתו: אל נא רפא נא לה! דרך ארוכה וקצרה. – –
ב: יוֹרְדִים
חזיון־תוגה הוא היסוד הראשי בשירת כל עם וספרותו החזיונית. תוגת גיבור ומלחמת בודד, תוגת־אהבים או תוגת אֵם תלפתנה רגשותינו, תמלאנה אותנו הד עצבון עולמי ונשמע קול האפס הנצחי. בחזיון־התוגה נראה, כמו בראי, את העצב בשירה ובחיים של אותו עם ומה זה יחריד את נפשו, נביט ללבבו ולענני לבבו…
רבי יוחנן, כי הוי מסיים ספרא דאיוב, היה אומר: סוף כל אדם למות וסוף כל בהמה לשחיטה. שחיטת בהמות בתחוּם המושב נעשית בפוּמבי בלי כל רגש צער בעלי־חיים והשתתפוּת הלב. גם המות, כי יעלה בחלונינו, אם כי יבכו ויקוננו עליו, יִשָכח מהרה אחר ימי “השבעה” או “השלושים”. ה' נתן וה' לקח!
אבל דבר אחד יש באהלי יעקב, שיחריד מעמקי הנפש וימלא אותם עצב, זה הירידה מנכסים. חזיונו של איש, שהיה עומד במעלה גבוהה בקניני החיים ויהי אדון למאות ולאלפים וידו פּתוּחה לעשות ולהיטיב, ועתה חזר עליו הגלגל; בביתו, שהיה מלא כל טוב, אין כל; בניו האמונים עלי תולע והמפונקים רעבים ללחם והוא בא לכך לבקש עזרה מידי אדם: עולמו חושך בעדו. – –
אלה הם רגשי התוגה ברחוב הגיטוֹ, זהו העצבון שימצא נתיב בכל לב, כקטן כגדול, כאיש כאשה, כפשוט כתורני.
בני־אדם יורדים מנכסיהם, והחי נותן את לבו…
ג: זוּגוֹת
אין מלכות אחת נוגעת בחברתה. בשעה שאנו עומדים בעיוּן דבר אחד, אז הרי זה היסח־דעת לעמוד תוך כדי דיבור בדבר אחר. כך הוא בדעה, במחשבה, וביותר – בשירה ובאמנות. אין אחת גדלה בצל חברתה ובצד חברתה, כי אם חיה ביותר לעצמה. מונח בטבע הדברים, שיפליגו בדרכם ויסתעפו בדרכם. מונח בצורך בישוּלם והשלמתם המיוחדה, שלא ילכו שלובי־זרוע עם דברים אחרים, להגדיש את הרושם בהצטרפותם, כי אם לעמוד על עצמם ולהשתמש בכוחם לבד, בלי סיוע ועזר מצד אחר. – אם אין כוח בדברי שירה של פּלוני לפעול בעצמם על הקורא ולקחת את לבבו, אז חולין הוא לו להוציאם לאור בלוית ציורים מעשי־ידי־אמן עוטרים אותם. ולהיפך, המשורר הנאמן אינו אץ להיות שותף למעשי־ידי ציירים, שבלעדי המלה העזה, הנדפסה בצדם, צבעיהם אינם בולטים ואינם נותנים לנו כלום. ומפּני זה רבים אינם נוחים מן המנהגים החדשים בספרות האמנותית, להשתמש בזוּגות בעניני יופי וכדומה. אומרים: ספרים לחוד וציורים לחוד; תנו כל אחד להיות גדל בשלו ורק בשלו…
ד: לְמִקְרָא וּלְשַׁעַשׁוּעִים
אם גם נעשים ציורים לספרי־שירה ידועים לעטרם ולפארם בדפוס, יעשו כך רק בספרים שכבר פילסו להם נתיבות בין הקהל ולא באלה שמתחילים זה עתה לצאת לאור. הרי עושים כך בספרי התנ“ך, בספרי בעלי־האסוּפּוֹת וכדומה; דברים שנדפסו באלפי מהדורות ותוצאות בלא ציורים, ינסו מו”לים אחדים להוציא לאור את המהדורה המאה ואחת בציורים ובקישוטים. והנה אותן המהדורות היפות בצבעיהן היפים, בציוריהן ושכלולן נדפסות בעיקרן לא למקרא, רק לשעשועים, בתור דברים יפים המונחים על שולחנות העשירים. ועל כן באותה שעה שעושים זאת, דואגים גם כן לעם, לקהל הגדול, ומדפיסים את הדברים האלה במהדוּרות פּשוטות, במחיר נמוך, בקונטרסים נקנים בפרוטות. ומטעם זה אין לבנו לאלה המדברים על הכבוד, שנעשה למשורר פּלוני ואלמוני, בצאת לאור שיריו או תרגומי שיריו בתכלית ההידור והיופי, עם ציורים. – על טיב הציורים לא אדבר!
אין פּותחים ביובלים ובעטרות, אין פּותחים בתוצאות יקרות רבות המחיר, בעוד שאין מהדורה פּשוּטה של הדברים ההם. תנו את שירי המשורר או פרי־רוחו של הסופר לאיש איש מן קהל הקוראים, אם יש לנו קוראים. בתחילה קיימו למקרא ואחר זה עשו לכם שעשועים. – –
לְמַהוּת הַשִּׁירָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
חָזוֹן וְשִׁירָה
א. אַחְדוּת וְרִבּוּי
לפני עין המשורר פּתוחים שערי העולם. השמים מספרים לו כבודם והארץ תראה לו את מלואה. בכּל, בכּל – בעמקים ובגבעות, בימים ובנהרות, יראה את הודם וישמע את הדם, נפשו תמָלא משחר וערב, מקיץ וחורף, ממועדי החיים וחזיונותיהם; אבל מה שונים הם יחסיו לכל אלה, ועד כמה אין שויון במגע רוחו להם. – –
אמנם אין לאדם־המשורר יחס התועלת בחזון, והוא, לפי ציוּן פילוסוף גדול אחד, בן־חורין לגבי הפסד ושכר, לגבי קרוב ורחוק; אבל הוא אינו בן־חורין לגבי עליה וירידה, וביותר לגבי הריק והמלא. – הטבע לו למשורר לפעמים כגליון לכתוב בו הגוּת רוחו, לפעמים כספר כתוב אשר ישמע לשונו רק בקושי, ולפעמים כמסתורין הללו שמדברים אליו אך בראשי־תיבות ובצירופים…
אנו מקבלים מדבר רושם שמחריד אותנו לשעה, ולמחר כבר נשכחהו והיה רק כעובר־אורח, אשר לא יכה שורש בלבנו; ולהיפך, דבר אחד טפל, שאין ערכו כהלז ולא נראה לנו לפי שעה ברב, יחצוב לו למחר מעמד בזכרוננו. יש חזון אשר יפריא את הלב מיד, וחזון אחר אינו רב ואינו מעורר אותנו ברב; רק אחר־כך, כשישָכח זמן רב מאתנו, עלה יעלה פּתאום מתהום הנשיה, והרי אז כוחו אתו לפעול עלינו ולמלא אותנו ברחשים ופלאות־לב. – חידושו של דבר זה היה, שלא ידענו אותו עד עתה והתגלה לנו בראשונה זה עתה; וחידושו של האחר הוא, שנותן לנו מחדש דבר שנתישן בנו. שנים רבות נדע ענין אחד, חיי איש או מאורע, מבלי שנעמוד עליהם ומבלי שנשים להם לב ביותר; ובבוקר אחד נשכים והנה ירָאו לנו באופן זר וחדש לגמרי: הבָּרוּר יהיה לנו לחידה והנגלה יקבל סתר־פּנים…
הרבה תלוי בריחוּק־העמידה מדבר ידוע, וכן גם בזמן ובעונה של הראִיה; והרי לא אחת היא, אם עומדים אנו בראש ההר או לרגליו, אם אנו רואים את העולם בעלות השחר או אנו עומדים לפניו לפנות ערב. ועם כל זה הן יש שעות למשורר ולחוזה, שבהן יברא לו בנפשו פּנימה את המרחק או קירוּב העמידה וגם מועד הראיה. הנה הקַיץ מתעורר בדמיון המשורר בירחי הסתיו, חזיון תוגת־החיים יבוא גם בעת שבחוּץ הכל יצהיל פּנים. לא ההפכים הם העושים אלה, כי אם הקישור הפּנימי בין אור וצל, בין תקוה ופחד. מה שבעיני החושב מחשבה חדשה, הנה להמשורר אופק חדש. הוא רואה דברים שונים והוא דן עליהם. אהבה ואיבה מתנגשות בלבו; חמתו בוערת בו והוא גם רב סַלח. – ואותו דבר, להיות מסיים ומתחיל בכל יום, להיות בונה ומחריב, להתרומם ביחסו אל העולם והחיים ולהשתקע אחר־כך בנקוּדה אחת של החיים, נותן ליצירה השירית מין חיזוק ומין חיוּת עולמית, שאינם נמצאים כלל מחוצה לה. גם המשורר הריאלי הוא בעיקר בורא מעצמו ונותן להדברים חיים מעצמו… אין בין השירה הריאלית האמיתית והלירית אלא זה, שבהאחרונה תלויים הדברים בגוּף המשורר, ובהראשונה הוא הנותן לדברים את גופם. הים כי יכה גלים או כי ינוח – לעולם ים הוא ואינו נח. השירה היא אי־המנוחה האישית, המתגלמת במנוחה יצירתית, או להיפך, מנוחת העולם כי תשבת על ידי התרגשוּת המשורר. בעומק המחשבה כבר מוּנחים ניצני הרגש וראשיתו של חזון גדול, ובמפעלות החזון הרי נעוצים חשבון־עולם והגעגוּעים להכללת החיים ולאלהות החיים.
בשירה נמצא גם הסימן להמעמד הנפשי של העם ומזלו של אותו עם… השירה העממית נושאת תבנית מיוחדת, ואף על פי כן היא קנין הכל. מבדילים הם בני עלמא בין שירי נוער ובין שירי שׂיבה, כאילו אין כבר בראשית הטבע הפּגישה הנפשית עם האחרית, ולהיפך כאילו אין בזקנה חרדת הנוער וגעגועי הנוער. אין דבר מוגבל על מצריו כמו השירה, ואין דבר שבו התחוּמים יונקים כמו השירה. זהוּ ריבוי באחדות ואחדות בריבוי…
ב. הַדָּת וְהַשִּׁירָה
האמונה באֵל אחד יחיד ומיוחד תזיק באיזו מידה לשירה ולחזיונות השירה וגם תועיל לה. אין לטבע תכנית אחת, והחזיונות הם שונים ורבים. העיקר בשירה היא ההסתכלות החזיונית והראיה המוחשית והנפשית. שונה הדבר, אם הטבע עומד על עצמו וחזיונותיו עומדים על עצמם, או אם הכל רק כלי־שרת ותשמיש לקונה־הכל וליוצר־הכל. מפּני האחד לא נראה את הרבים ולא נבין למהות העצמית של הרבים… בחזיונות הטבע של כתבי־הקודש תגבר יד השויון ויד האלהים העושה אותם; לעומת זה הסתירות שבחיים, שבחיי האדם, תגדלנה בעינינו תחת ממשלת האל, ממשלת אל אחד. אם ה' אחד יחיד ומיוחד, אז לא נבין, מדוע יעוות משפּט? ומדוע ייטיב לרעים ויָרע לטובים? ואם המזל אינו עיור ותחתיו באה ממלכת ההשגחה, הלא לב המשורר יֵצא בראותו, שגם פּה אין צדק ואין דין אמת. משה כתב ספרו וספר איוב! האיש שראה דרכי ה', לו יש צורך ואנוס הוא בנפשו גם להבין, אם ישרים הדרכים האלה. – – –
על פי הגיון זה צריכה היתה ספרות החָזון שלנו להתעשר עושר רב, באותה מידה שספרות הטבע לא יכלה להתרחב. ומה אנו רואים? האֵל יגבר כל כך ויבצר עמדתו, עד כי כָּלים הספקות ואין עוד מקום לשאלה. הקדוש־ברוך־הוּא ינהג את עולמו של אדם, והוא יודע הכל בפרטי פרטים… כל דבר יש לו סיבה ויש לו תשלום, ואנו מה כי נלין באהלינו? – בימי התלמוד ובעלי המדרש עוד נמצא פה ושם שאלת החיים בחשאי, עוד יתבונן האדם לרגע בחייו ובמהוּת חייו; אבל אחר־כך התעלם הכל בנפש העם. הנה מטבע פשוטה: טוב ורע ותשלום גמולם הבא בעקבם המה ידיעות מעין אלה, שאם נַסיק את התנור בחורף יחם בחדר ואם לא נסיקוֹ אז קר בחדר…1 מין תום וכסילות־חזיונית כזו באהלי יעקב, שעוד חלק גדול ממנה אתנו היום התנחל לספרוּת היפה שלנו. מאפּוּ היה עוד מוּשפּע מהצדק הדתי הזה וגם סמוֹלנסקין עוד לא היה חפשי ממנו. הנה החטא והנה גם ענשו! סקירה חזיונית זו בהוית האדם ובמהלך נפשו היתה לנו למין מחלה מתדבקת. אין משורר עברי מבין את לב האדם כמו שהוא ואינו מביט בעלייתו ותהומו. היותר נכבד לנו בשירתו הוא צביון התכוּנה, תכוּנת הגיבור ונושא הסיפוּר. שואלים אצלנו תמיד: צדיק או רשע? חכם או סכל? אנו לוקחים אַמת־המידה ואנו מודדים בה את נפש האדם לארכה ולרחבה; אבל את ערך המאורע, המאורע הנפשי הפּתאומי, שהוא גורם בחיי האדם, אם לשבט ואם לחסד, אותו דבר שימלא אותנו חידות־עולמים ותוּגת־עולמים, לא נבין ולא נדע. אין לנו בעולמנו אלא בן־אדם העומד לפני צורו וקונו; ולאלה שלמדו את סוד האהבה, שהיתה זרה לנו, גם זה שעומד לפני אשה, לפני עלבון או חסד אשה. – אבל אין לנו בן־אדם זה, שעומד לפני עצמו ושנותן דין־וחשבון לעצמו. ראו, אדם שולח יד בנפשו, לא מפּני שׂוֹבע ולא מפּני רעב, לא מפּני רוב טובה ולא מפּני רוב צרה, אלא פּשוט – הוא הרים את מסך החיים ונתפּלץ… תוּגת האדם, כי גזלו ממנו את האלהים אשר בקרבו, כי ינאץ את הטבע ורואה כי הכל הוא רק רעות־רוח…
קוהלת היה לנו למין דבר שעושים לו פּירושים, ואפילו איוב הוא חלק מתורה־שבכתב, ובעיני המליץ הספר הזה הוא מליצה נשגבה. – לא ינסה אדם אצלנו לדעת, כי הכא בחיים עסקינן ובכוס קוּבּעת־החיים – כוס ששותה אותה בר־נש בין בתוקף מזלו ובין מתוך הסתכלות… בקצרה, אין לנו חירות גמורה לשירה ולחזיון השירה. האלהים והגשמת האלהים בדמיוננו יחַייץ בינינו ובין הטבע, בינינו ובין החיים; ולאידך, אם עזוב נעזוב את האלהים, אז יתומים אנו בלא אב, והבדידות הישראלית תאפיל על שאר רגשות הנפש ועל סער הנפש. כה אנו באים מן הכד אל השוקת, והיד שהיתה בנו ובחזון רוחנו לא תרף מאתנו. לא זה הוא מלאך־המות שכולו עינים, כי אם גם זה שהוא עיור ומעוור…
ג. הַהִתְפַּשְׁטוּת וְהַהִשְׁתַּפְּכוּת
שני מלכים היו לנו. הראשון מלך על כל ישראל והשני החל למשול בתור מלך יהודה: שאול ודויד! שאול הוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, אדם בעל יחשׂ, גדול וגיבור־רוח. כשבא באותו לילה לפני בעלת־האוב לבקש עזר, תוגת־עצב תחריד לב כל אדם; וכשנופל על חרבו, פּן יתעללו בו פלשתים, אז הכל בנו מחריש ומשתומם לגבורת־הנפש. ודויד, נער קטן, אדמוני, לא עלה עליו הגורל מאת העם לבחרו למלך. מעל עדרי צאן לוּקח והתגלגל במחילות המרידות, עד שעלה לגדולה; את זה הוריד בדם שׂיבתו שאולה, את זה דחה, את זה קרב. הוא כרת ברית והפר ברית, מריבת־דמים בביתו, איבה ופירוד בינו ובין העם. הוא רוצה לבנות בית לה‘, ונמצא, כי ידיו בדמים נגוֹאלו… על מיטתו שלא ירד ממנה, עודו חותם גזר־דין על אוהביו ואויביו. וראו זה: שאול לא שר את השיר לה’, ביום הציל אותו ה' מיד אויבו דויד; והיה בהיות רוח־אלהים עליו, ציוה לאחר לקחת את הכנור בידו ולנגן לפניו ורוַח לו. – אבל המלך דויד היה לנעים זמירות ישראל ולבעל התהילות של רוב הדורות. מי יודע סתר, אולי החוטא הגדול הוא גם המתפּלל ברב. תפילה לאדם על שגיונות! מי שהרג את הרועה ויִשב את הכבשה, אותו הכה לבו והוא בא לידי השתפּכוּת הלב.
הנני מצייר לי את שאול מלך ישראל יושב נשען על חניתו ועיניו מביטות להרי ישראל. מחשבות רבות וגדולות בלבו על כסאו וּממלכתו ועל העתיד של העם, ששונה הוא מזה ששירך את דרכו על ידי נתיבות התולדה הדתית שלנו, והוא רואה את הצל בא מרחוק, צלו של דויד. – איזו שירה היתה נשארת לנו לפליטה, לו פתח המלך הזה את פּיו ונתן לנו מנפשו הוא, שירה של עוז נורא היתה לנו. והנה בא דויד יורשו בחייו ולאחר מותו והוא היה היה לנו לפה… ה' מה אהבתי ומה שנאתי! הליריקה של החוטא והמתחטא באה ושוטפה את נפשותינו. שירי האדם שלנו היו תהילותינו. תחת שירת ההתפּשטות לכיבוש החיים בעוז באה לנו שירת ההשתפּכות ושברון החיים. לא נשיר, כי אם נתפּלל; לא נחיה בתרועת עוז, כי אם נקונן… לב האדם, שברון הלב וכל מפלצת הלב מבקשים להם טהרה בצקון לחש, בהלל, בבקשה. “מן ספר התהלים עד התחינות של אמותינו שלשלת גדולה של שירי השתפּכוּת, תפילות ותחנונים, יוצרות ופיוּטים”, אומר ביאליק בדבריו “על־דבר שירתנו הצעירה”, “במחיצה אחת עם הפּיוּט הלאומי שלנו וכו' גדל מאליו עוד סוג פּיוּטי וכו' – התחינה העברית העממית, בתה הטבעית של התפילה הלאוּמית הקדמונית ואחותה הפּשוטה והבריאה של הסליחה והקרובה הפּייטנית”. בכי ותחנונים לנו רב; אבל משירת ההתפּשטוּת, זו שאינה באה מסבלון החיים, כי אם כובשת לה את החיים – אין לנו גם מידה אחת. לחיות לא נוכל; אבל ידינו תעשינה תושיה, כי נברך ונקלל…
ד. הַמַּעֲבָר
הסימן עליה הוא לעם בעת ששירתו עולה, ושירת העוז והרגשת שאון החיים לו? הסימן ירידה לו, בעת שהכל מתפּרק בו ונביאיו שׂמים לאֵבל כנוֹרם? בעם כתיקוּנו, יושב על אדמתו וצר לא בא בגבולו ומעשיו כתיקוּנם, הרי אין מקום להשתפּכוּת של שירה; אין מקום לרחשים בעוד הידים מלאות עבודה; ובאפס מעשה והכוח המדיני יחלש, הרי יש מבוא לדברים שבלב ולשירה שבלב. בשירת דבורה ושירת הים הרי שירת העוז, ובשירת תהלים אי־תוקף מדיני והתעמקוּתה של התעטפות הנפש האישית. שקספּיר היה בימי העוז של אנגליה, גיטה ורעיו בימי שפלות עם אשכנז. גורדון חי רוב ימיו בימי חלום השלוה אצלנו, ומשוררינו האחרונים שרים בימים שהאניה החלה להישבר…
ועוד זאת. האם נדע מהמשורר את זמנו היטב והאם הוא תמיד בן־זמנו ונושא בנפשו את הדי זמנו? הנכיר בהאידיליה של אליעזר ורבקה על עין המים וסיפור קרבת העברים הקדמונים אל הארמים זמן יצירת הסיפור, שחל בלי תפונה בימי הריסת הגבולים של שני האחים האלה השכנים? הנכיר בתום סיפוּר רות וטוביה את אסון יהודה וישראל שקדם להם? ואצלם – הנכיר בשירי גיטה את אסון עמו? או הנכיר מיאושו של צרתוסתרה את נצחון עמו? אימיתי נכתב איוב – אם בימי משה ואם בימי השופטים או בימי גלוּת עשרת השבטים? שירי האהבה ושאון הטבע של שירתנו האחרונה באו בימי מיכ"ל; ולאידך, כבר היה בקדמות נוער של זה מעין צערנו אנו. המשורר הוא בן העבר, בן זמנו, וגם רחוק מזמנו וקודם לזמנו. המשורר הבא מעצמו אינו הקדם אל הבא אחריו ואינו בן למי שהיה לפניו.
בשירה אין התקדמות – ובזה אני פליג על בעל “שירתנו הצעירה” הנ"ל; – כל משורר אמיתי סובב על צירו ובזה הוא נצחי. שירת גיטה בודאי לא היתה מבוא לשירת היינה, סיפורי דוסטויבסקי לא היו פּתיחה לגורקי וי. ל. גורדון רחוק מלהיות מעבר למשורר צעיר זה או זה… עם כל משורר וחושב גדול תבוא ההתפּתחוּת עד קצה. אדרבה, לנו הדבר לפעמים כמו יתרוקן הטבע לרגע בבריאה כבירה, ועל כן הבאים תיכף אחריה, כבר אין להם אותו הרוח החזק ואותה המתנה הגדולה.
ביאת המשורר היא נס ואינה פרי התפּתחוּת. המשוררים האמיתיים והיצירות הגדולות עומדים זה בצד זה ולא זה אחר זה. – תוקף החיים שמתגלה פעם אחת מאיר, גם אם כבר נראה לנו אור אחר…
אֳמָנוּת וְשִׁירָה
א. אֲמִתִּיוֹת שׂוֹחֲקוֹת
בשם “אמיתיות שוחקות” נמסרה לנו בירחון “הזמן” על־ידי דויד פרישמַן הרצאה נמרצה מאת סופר שוַייצי ידוע לשלושה דברים נכבדים שבשירה: על מהוּת הסגנון הריאלי, על הסגנון האידיאלי ועל התכוּנה האֶפּית.
נסיון לטעת עיוּנים כגון אלה בעברית חשוּב לנו, והוא נשכח במהרה. עתה הנני בא גם אנכי להוסיף לטפּל באלה, אם גם אֵדע, כי כמקרה הזה יקרני גם אני…
“הסגנון הריאלי במקומו הראוי, כשמשתמשים בו בהכרה היוצאת מן הלב וברוח נאמן, איננו – כפי שאומר הסופר הזה – טעות של איזו מודה וכו', כי אם הוּא ביטוּי נאמן של אחת הצוּרות, אשר לרוּחו של האמן”. “עיקרו של הסגנון הריאלי היא האמת שבמציאות בלי שום משוא־פּנים”; ואולם “אמת זו וכו' אינה גדולה בערכה כמו האמת הפּואיטית”, אלא “יש לה ערך גדול לימודי”. היא היא גם “שמחזירה להספרות” את רוחה הנכון בשעה שתלך עקלקלות, והיא ש“תגרש ממנה את הרוחות הרעות”. – –
“כל אמת שבעולם היא בת כובד־ראש” ויש לה יראת־הכבוד מפּני המוחש והנראה, ולא תפליג בדברים שאין להם שיעור. היא נותנת לנו תמיד את הקרקע מתחת לרגלינו; ואולם אם אנו עומדים על הארץ, אַל נא נרחיק לומר באדיקות, שאין שמים כלל ושלא ישאף רוח האדם לשמים. “כשם שהריאליסמוס נלחם ביושר ובא לידי נצחון תמיד, בשעה שהוא יוצא נגד האידיאליסמוס המזויף, כך הוא נופל ונכנע תמיד בחרפּה, בשעה שהוא מעיז לצאת למלחמה על האידיאליסמוס האמיתי – כלומר, על הפּואיזיה עצמה”.
“בעצמו של דבר הרי כל אמנוּת וכל פּואיזיה מדברות אלינו בסגנון האידיאלי, מאחרי שהן באות לברוא לנו עולם שני נשגב יותר ונאצל יותר”. כליון־נפש של כל עם ואדם הוא: “לצאת ולעלות”. חירות אנו מבקשים, יציאה מן הסוגר הצר, שואפים אנו למרחב…
“יתרון עיקרי של הסגנון האידיאלי הוא הטהרה הנפשית, טהרת הדמיון והרוח והמחשבה, הלשון והצורה”; אבל לו גם “חסרון עיקרי”, והוא ה“חוסר של אומץ־רוח”, כן “בנוגע לאומץ־רוח של המציאות בחיים”. אור וצללים! ואַל תאמרו רק דרך אחד עולה אל כּל ואור בכּל.
זהו מעט מהרבה מן הנאמר בשני הפּרקים הראשונים. ואנו רואים את הדורש עומד ומכריע, מכריע בין השירה המציאותית, שכולה מציאוּת, ובין זו שהיא רק אצילות; הוא מבקש בשתיהן את האמת, והאמת השירית היא לו שיווּי־המשקל בין שמים וארץ ובין שני קצותיו של רוח האדם. אין זה רק תולדות פּישוּר ותיווּך, כי אם ראִיה והבטה בכל דבר וגידוּלו.
הנה לא התוכן בשירה לנו עיקר, כי אם גידולה; ואם גדֵלה היא, ועוד יותר, ** איך** היא גדלה. – בהערכת הדרכים השונים של השירה עלינו גם לדעת, משום מה המשורר האחד כך הוא, ואיך מצא פּייטן שני את דרכו לשירה? אצל אלה נמצא, כי חשבון המעשים והחזיונות השונים בחיים היו להם לקו, ואצל אחרים – רק חשבון האדם עם עצמו. זה יָחוד לנו חידה, רק חידה… וזה כבר מתחיל בפתרון והרצאת הפּתרון; זה יאמר לשחוק מהולל, וזה יראה חמס בחיים ורק חמס. – –
האמת המציאותית תשפּיע על רוחו של המשורר. הן נפשו היא חלק מחלל העולם; והן גם ההבדל שבין האמת ובין הרגש אינו אלא הבדל יחסי, כי הלא גם המוחש ידוע לנו על ידי יסודות הרגש ועל ידי תפיסת הרוח. יודעים אנו, כי את הכל ימוד המשורר במידתו; ועל כן נוגעים לנו, מלבד תוצאות מעשי ידיו ופרי מעשיו, גם דרכי נפשו ורוחו, כי הן באלה תלויה הרכבת הדברים וחזיונות הדברים.
“הסימנים, שעל פּיהם אני מכיר את תכונתו האֶפּית של סופר – קוראים אנו בפרק השלישי של אותו ההרצאה – אלה הם: שמחתו הגלוּיה והנאמנה, שהוא שמח על המון המקרים המרובים, אם מקרים של מעשים או של מאורעות”. “וכל מי שאין לו כליון־נפש לכמו אלה, כל מי שאינו מתפּרץ ואינו משׂתרע על כנפי הדמיון כרוח־בוקר חדש אל תוך העולם, בהיותו צמא לדעת, מה יהיה משפּט הצידה, אשר ישלח לו המקרה בדרכו, זה איננו אֶפּיקן אמיתי – מבטן אמו”. ועוד סימן יותר מובהק יש להוסיף על אלה, והוא הרוח האגדי. בלי רוח אגדי אמיתי אין גילוי שירי אמיתי בחיים, ואין שירה חזיונית בלי אגדה ובלי הקרום שקורמת עליה מין אריגה זו. על ידי רוח האגדה יתהפך גם המכוער ליפה, ודברים מענים את הרוח יהפכו לאינם מענים כלל. מן המצורע היושב בפרשת־דרכים במכאוביו הגלויים נסיר את פּנינו בשאט־נפש, ובאגדה היה יהיה מוּכּה־אלהים לסמל בעינינו. מַשרה המקום שכינתו על אישים ששאר־רוח להם ומתגלה היא גם לנדכאי־רוח! איש זקן וחלש יושב על מיטת אשתו הגוֹועת, מאורת העוני, השמש לא זרחה להם; ותום הרגע ועקת הרגע יתנו להם ויוסיפו להם איזה הוד. – לא התוכן הרב והדברים הנראים יוצרים את הבדלי השירה, כי אם זה, איך הם נראים לנו ואיך הם מקבלים חזות בלבנו.
“החוק הראשי של האמנות האֶפּית הוא להפוך את מעמדי הנפש לחזיונות”. ומן הצד השני נעשים החזיונות לדברים של חיים עם תום החיים על ידי מעמדי הנפש. אנו מלווים את המשורר גוֹטפריד קֶלֶר בהררי החיים ולא נראה זעם, ודוסטויבסקי ילמדנו לחלום קשה בחיים. סמולנסקין מוכיח עוז, ברוידס יביע אומר ומלא רגש, מנדלי מהתל חרש, ולכולם נאמין… יש חיים מיוחדים, אָפקים בחיים ומעין שידוד־המערכות בחיים על ידי אפני־השירה המיוחדים ורק על יד אפניה.
“להמציא אותם החזיונות החיצוניים, שעל פּיהם נבין על נקלה מבחוץ כלפּי פנים ובדרך הקצרה ביותר ובצורה השוה לכל נפש את המקרים הפּנימיים שקדמו להם – זהו הנצחון של האמנות האֶפּית”, יאמר הסופר ההוא. ויש שלא נשאל גם למקרים הפּנימיים כלל; אין בכלל רק מה שבפרט בלבד, הוּא אחד עמו…
השירה האמיתית היא אותה המאחדת את הקרעים בהסכם אל המציאות, ובה מתאחדת נפש המשורר עם נפש המאורעות והמעשים וגופם. לה אין הנפש תוצאה מן הגוּף, כי אם הגוּף הוּא גילוּי של הנשמה; ואם אָנוּ רואים אותו, כבר אנו שקועים בנבכי הנשמה. – היא לא תעתיק את הדברים ממקומם, כי אם רואה היא את הדברים במקומם לאור נרה היא. אין שירה אמיתית בלי אור ואין חזיון אמיתי, יותר נכון, אין דבר חזיוני־שירי אמיתי בלי רוח־אגדי, המלווה את כל הנאחז בין צירי העולם והאדם יחד.
ועוד זאת מצאתי. משורר אחד הוא עשיר, עשיר הוא יותר מדי ברוב צבעיו וסממניו, משתמש הוא בגוַנים – נותן על אחד עשרה, מבריק הוא – תחת להאיר, והוא מכניס יותר משמוצא לפניו. משורר אחד ימוד את כל המציאות לארכה ולרחבה, יחבק זרועות עולם, ואופק מיוחד מוגבל לא יכיר עוד. והנה משורר שלישי, והוא מוצא לו נתיב אחר בשירה, נתיב שאמנם עמל ויגע בו ונתן עליו את נפשו; אבל הוא נעשה אחרי־כן עבד כפוּת ליצירותיו בעצמו, לאפני יצירתו ולא יכול להמיש עוד את עוּלם מעל צוארו. במלאכת כולם בקיעים, רק בקיעים. השירה היא אחדוּת בריבוּי… היא תבוא מן הפּרט אל הכלל ותדע להוביל אותנו דרך הצינור, המוביל מן היחיד אל הרבים –; אבל אוי לה, אם תטביע את היחיד בתוך הרבים ולא נראה אותו בשאון הרבים. המשורר צריך להיות בן־חורין גם מעצמו ומאפני מלאכתו הוא – ולא יהיה פּזרן במקום שמספּיק מעט ודוקא מעט. לפי הרוח הסוער מודדים לרוב את תוקף השירה; אבל השירה אינה סער, אדרבה, היא תדע לפעמים לכבוש את הסער. – – –
ב. הָאֳמָנוּת בְּיִחוּסָהּ אֶל הָעָם
באותו ירחון, הנקוב למעלה, קראתי עוד הרצאה נכבדה, גם כן על ידי אותו הסופר, בדבר האמנוּת. הרצאה שמסרה לנו בדיוק נמרץ תשעה דברים “מובנים מאליהם”, אשר העמיד המשורר הגרמני ריכרד דֵיהמֶל בשם הכולל “האמנות ביחוסה אל העם”
ואלה הם תשעת העיקרים:
“האמנות היא סכום של מעשי אמנות, שלא נבראו בשביל העם ולא בשביל שום אדם, אלא בשביל החיים הנצחיים ובשביל כל מה שאין לו תכלית”. ואותו דבר אינו מובן מאליו כלל, וגם ה“ביאור” הבא אחריו אינו מספּיק לנו. בודאי לא כל הדברים הנעשים לשם אמנות הם אמנות, והאמנות האמיתית אין לה מטרה לשם מה… אבל לא נוכל לומר, כי אין לה דבר עם חשבון האדם את עצמו ואת צרכי עצמו. “לחיים נצחיים מגיעה רק אותה אמנות, העולה ושואפת בכל זמן תמיד אל מה שאינו ידוע”. אולם גם זו, שמבקשת את החלק העולמי בידוע ואת הנצחי במה שהוא ארעי בעינינו. “רק תעודה אחת של היוצר הוא יודע: לקבוע חוק לזה שאינו נועד; רק גבול אחד של יצירה הוא רואה: לתת צורה לזה שאינו מוגבל”. אבל עוד יותר מבקש היוצר את האור במוגבל ואת חוּקי־ההליכה של הנאמר והנעשה. אנו מנסחים את ההנחה כך: האמנות היא הארכת החיים הזמניים לאורך ימים והמשכת הקוים בין היום ובין המחר על ידי גילוי נפשי, גילוּי־שכינה. האמנות היא החיים בלי תִכלה הנתוּנים במסגרת ידועה וקיימת לעד.
והדבר השני ה“מובן מאליו” הוא זה: “בנוגע לאמנות אין לנו אלא שני מינים של עם: מין תפארת־אדם ומין חלאת־אדם”. והוא גם הוא צריך עיון.
אמת הדבר ש“אמנות שלמה אינה פועלת בתור דבר שלם על כל אדם, אלא על אותן הנפשות, שהן בעצמן יש להן נטיה לשלמוּת, והן יכולות להרגיש את כוח הנפש של זולתן”. אולם פּעולת האמנות מחייבת את ערכה ובוראה את ערכה. וגם זאת: האמנות נוצרת לרוב מתוך כוח פּנימי, כוח יוצר, ואין צורך לה בהתנגדות חיצונה מצד אמנות נמוכה של האספסוף, בכדי לחזק את רצונה. הנה בין “חלאת אדם” ובין “תפארת אדם” גשר ועליו עוברים בני־אדם.
אנו באים אל הכתוב השלישי: “אין שום עם בעולם היוצר אמנות; כל עם מעורר את האמנים ליצירה”. ואולם העם נותן והעם מקבל; מקבל הוא ביותר מיחידיו, אשר יתרוממו על האחדות של השבט ובודדים המה בחייהם, מאשר יקח מאלה הנושאים את דגלו ביד רמה.
“גם מה שקוראים על פּי רוב אמנוּת לאומית לא נבראה מעולם על ידי כוח כולל של איזה רצון לאומי, אלא שבתחילה הרוּ והגוּ אותה יחידים מתוך לבם עצמם, ורק לבסוף נעשתה לקנין משותף של כל האומה”. ולפעמים גם נעשתה לקנין עם אחר ונכנסה לגבוּלות עם אחר.
אנו עומדים כבר בתוך הדיבור הרביעי: ש“העם אינו מבין דבר מן האמנוּת” וכו‘, ובביאוּרו, ש“רק מעטים נמצאים בעולם, המוּכשרים ליהנות הנאה גמורה מן האמנות”, וש“הכוח של הנאה גמורה הוא דבר יקר־המציאות, כמו הכוח של יצירה גמוּרה”. ולזאת, אם מדמים אנו מילתא למילתא, יתעצב לבנו. ריכרד דיהמל יכול היה לנַחם עצמו ואת בני־גילו לאמור: "כי החיים אינם תקופה שאינה מוגבלת, ומעשה־אמנות גמור יכול להיות נחשב במשך הרבה מאות שנה וכו’ לדבר שאין לו שום ערך, ללא־דבר וכו'; ופתאום והנה מת זה לא היה אלא מת מדוּמה, והוא קם לחיים חדשים ומחַיה אלפי נפשות ומעורר אותן לרגש חדש וליצירה חדשה ולהנאה חדשה". אבל כזאת לא נוכל לומר אנן, אנן יתמי דיתמי…
והנה דיברו חמישי: “הנאה של אמנות אצל כל מין ממיני העם אינה אלא התלהבוּת לרגלי זה שאי אפשר להיות מושג”. וביאורו: “כשם שמהות האמנות אין לה ביאורים, כך אינה מבוארת גם מהוּת ההנאה של אמנות”. ואחריו דיבור ששי חשוּב, וזהו: “האמנות היותר גבוהה אינה פּועלת שלא על ידי אמצעי, אלא על ידי אמצעי, בתור אגדה הנכנסת ללב העם”. – ובאמת רואים אנו, כי גיבורי הרוח וגדולי האמנות כבר פּועלים בשמותיהם לבד, ככוחות חיים ועצמים מיוחדים. אוּלי זוהי המתנה האחת שניתנה לאלה עלי אדמות!
הדיבור השביעי מזכיר את זה: “שום אמנות לא היתה עממית מתחילה; רק כוח אהבתה לחירות הנטועה בה לכתחילה, שמחדשת את פּני כל, היא נעשית עממית”. ולרוב גם אינה נעשית. הדיבור השמיני אומר: “כל אמנות שאינה נשארת עממית, נעשית ללא־אמנוּת, לדבר ריק ולמוץ בפני רוח”.
נשאר עוד המאמר התשיעי: “האמנות הולכת על דרכה; אשרי האמנוּת, שאפשר לו להעם ללכת אחריה”. יותר נכון היה לומר: אשרי העם, שימצא את הדרך לאמנות ולא יגדור בעצמו בפניו את הדרך. –
ג. חַי מְדַבֵּר
“כשאדם נער אומר דברי זמר, הזקין אומר הבל הבלים”. פּתגם זה אינו מאוּמת כולו. אין גבוּלות לרוח האדם, גם בימי זקנה ושׂיבה יאיר לו הבוקר; ולהיפך, ידע לפעמים גם בימי שחרותו את חורף החיים. מתנת אלהים רבה לבן־אדם, ולעומת זאת ניתן לו גם הרבה לענות בו בחיים. אין שום חי סובל על פּני האדמה כמו “מלך היצורים”, ואין מי שיודע בצערו ויודע לתנות את צערו ולבטא מהוּתו כמוהו. יש לנו שיר־השירים וספר קוהלת, ברכי נפשי ואיוב, דור דור יזמר לאל־עליון, אלהי התהילות, או נפשו תתעטף ואז יבכה על מר גורלו לפני שוכן־עולמים. ועדיין לא הוגד עד גמירא כל השאון שבחיים וכל התוגה שבחיים; עדיין לא הביע אף אחד את אשר יש להיאמר ולא הריק עוד את הסער כולו. – עוד יש מקום לבני־אדם להודיע לנו מחדש על־דבר סבל נפשם ולהוציא את המית־נפשם… כשם שהתחלת החיים באה עם כל איש שנולד, כן מתחילים באיזו מידה עם כל אדם גם הבעת החיים והצער מחדש. את הדיבור נלמד, רחשי־שפה נתונים לנו; אבל רחשי־לב אינם נתונים לנו מחוץ, כי אם עולים הם מקרבנו ומפלסים להם נתיב, מבקשים להם דרך. – ובא הוד הבוקר, ובא דוחק הערב, ובא הקיץ, ונאסף הקיץ וּפינה מקומו לתכריכי הסתיו וימי חורף. מתגולל הספר הגדול של העולם והחיים עם דפּיו הרבים, דפּים שאנו קוראים בהם וכותבים בהם; אנו קוראים ונבהלים, אנו קוראים ומגיהים… אנו כותבים ומוחקים, אנו כותבים ובאים אחרים אחרינו למחוק… בשרשי האביב כבר מונח הכורת. אין מנוחה לנו ומרחב גם לשעה, אין קנין ואין ירושה לנו. וכי נעמול ונעבוד בחרף־נפש ובכל אמונת החיים שבנו, נמצא כי כל העמל הרב היה לבטלה; וכי יגענו לרוב ועמדנו במלחמת־החיים כי קשתה, נמצא כי כל זה היה למותר. אמרו לאדם: מה הבאת לך וגם מה נחלת בחיים?!
בעיני תמהון כאלה מבטת הנפש על חלקה בעולם ושואלת ומקוננת: איה המשפּט? איה הצדק? איה ההבטחות הניתנות לנו? איה הטוב חלף הטוב ואיה הם התשלומין ומתן־השכר, אם יש מתן. פּועל שכיר יבקש את פּרי־יגיעו ואין אדון לו, והנה גם עבודתו עברה וחלפה. – הוא חורש והאדמה היא ברזל, זורע הוא והגשם לא ירד, או ישדד אדמתו ובא גשם בזעף והשחית ושטף את הכל. נאמר: ובירכתיך בכל אשר תעשה, ואין ברכה. נאמר: טוב, רב טוב צפון לאדם, ומכשולים פּרושׂים לרגליו, רק מכשולים. העולם כביכול עושה את המטבע שלו פלסתר… השטן מושל בכּל, וממשלת השטן רק להרע היא. ואם יבוא טוב לשעה, למחר כבר יחלוף, או גם כרגע יחלוף מרמה בו, בכל רק מרמה. ואם תצעק, אין שומע לך; ואם תשקול קניניך במאזנים, על שתי הכפּות תמצא אבנים. ולהיפך, אם תאמר לשבת דומם ולקבל עליך הכל באהבה, אז יעירו ויעוררו אותך וימטירו עליך זלעפות. אַל תאמר למצוא מנוחה ואַל תאמין, כי יש מפלט, כי יש מפלט גם לרגע.
קולות ובנות־קולות כאלה אנו שומעים מפּי השירה הלירית העצובה, וזהו ההד התמידי שלה. המלים ידועות; שמענו כל אותן האנחות אחת לאחת בכל השירה של הספר, ועם כל זה באה היא עם כל משורר חדש מחדש; באה היא מחדש, אם נובעת מלב וממקור אמת תצא. – חידושה של השירה הנולדה היא, שבאה היא במגע חדש עם העולם ועם החיים. אם יבוא היום, אז יבואו עמו גם צלליו ורחשיו, ובערב יתחדשו כל צללי הערב. מי זה יאמר, כי כבר נתרוקנו החיים עד תומם ביום אתמול ושכבר נאמר הכל אתמול? – –
השירה הלירית מוצאת תמיד את המבטא לצער חדש ולהרגשת החיים מחדש. אין אנו הולכי דרכים, באופן שאם הלכנו מיל כבר אנו על אֵם הדרך, כי אם אנו מתחילים ללכת בכל עת אשר יופיע היום. הרי לתפילת שחרית ולתפילת מנחה וערבית נוסח קבוע, נוסח קבוע גם לשיחות ראשי חדשים ושבתות ומועדי השנה; אבל השירה היחידית קובעת לה את נוסחה בכל פּעם ופעם ומבקשת לה את דרכה מחדש. – בה אין חשבון מראש ואין קביעות מראש; אין לוקח ונותן, כי אם מבקש ושואל… ואם מאה פעמים מצאנו דבר, במאה ואחת אבד לנו. ואם נדע או אם נאמר לדעת דבר עד קצהו, למחר שוב לא נדעהו. הנכם חופרים באר, והנה בור, ולהיפך – נוזלים מן הצור מים חיים. לאלהים מרחוק קוראים אנו: הראנו את כבודך, והוא יסתיר פּנים. – הנה יתגלה, הוא מתגלה לנו, ולמחר והנה החלל ריק וההויה תכסה שוב בצעיף את פּניה. – מן השינויים והחליפות בעולם ובחיים, בנפש ובמגעי הנפש תבוא המלה החזקה הלירית, אבל לא מן העמידה והתפישה שביד. הנה חילוף הצבעים והקצוות, והנה דחיות ממזרח וממערב; הנה בתוך בנין – הריסתו, ובתוך תקוה – משבר. משחק נורא המה החיים להמם את האדם ולעשותו עם זה לחי מדבר ומשורר…
ד. כִּבּוּשׁ הָרוּחַ
רוח הוא באדם, רוח סוער ומסער, בירכתי העולם הוא חי על פּני אחד מצבא השמים והוא חובק זרועות עולם, חודר לכל העולמות כולם ולכל החיים כולם. אין עוצר בו ואין דבר נשגב ממנו. בלבו הוא נושא את תוגת הבריאה והמית הבריאה. הוא חושב עצמו למלך היצורים ולתרומת ההויה; גם האפס לו חזון ורב סתרים משא בנפשו. האלהים מדבּר עם האדם, מדבּרת עמו מערכת היצירה, סובב סובב רוחו על כּל, ונפשו – לפעמים כפלג רחב ולפעמים רק כספוג. הנה בוקר וערב, קיץ וסתיו, חיים ומות ופלאי־המות; הכל הכל לו לחידה, והוא יבקש את הפּתרון וימצא לו פּתרון. מי יחיה ומי לא יחיה? מה המה החיים ותורת החיים? ומה הוא המעשה וחזון המעשה בחיים ובעולם? אלפי דברים יפתח לו האדם ולרבבות מושגים יחדור. אין קצה לאוצרותיו, והנה גם יתרושש, יתרושש מאד; ואז, כי ירד משמים ארצה, יקלל את מזלו או יתגבר בתפילת לחשו על מזלו. קראו את ספרי הנביאים, קראו ספרי־התורות וספרי־התפילות. היער הומה. מתקדרים השמים, למחר כבר בא האור, אור נערב, ובערב הכל יליט פּנים וישים לו סתר־פּנים. אַל תעירו ואַל תעוררו. מי ניבא והטיף מוסר, ואחרי־כן אמר שלום ללבו הסוער. הסער הוא כוח, התנועעות חזקה. הנפש תסוער כמו אלוני היער; ואם נשמע המיתה, אין זאת, כי אם המית הסער. בקולות ובברקים יופיע האלהים ממרום, ואז הריהו מטיל פּחדו, ככוח טבעי שאין לו מעצור.
הכוחות המניעים בשטף וברעם המה התחלת האלהים בטבע ואין מחשבה ודרך מסוימה להם. אחרים הם אותם צירופי המחשבה, הבאים לאדם מתוך חשבון ומתוך עיון… אלהים בדממה ידבר, בניגוד להסער; אחרת היא אותה בת־קול של השירה, הבאה מעצמה ולא בתור ממלאה מלאכת הצער. איזהו גיבור? הכובש את יצרו. ואיזהו משורר אמיתי? הכובש את סערו, כובש את מהוּתו וכל תוּגת מהוּתו ומדבר על־אודות אחרים בהשקט ומנוחה ורועה את החיים של אחרים כרועה את עדרו. כי יצר לאדם, כי יעמוד רגע לפני תהום של האפס… אז נפשו צועקת. מתנה היא הרגשת הצער והדוחק בחיים, מתנה מיוחדת היא ההבטה הראשונה באשר מסביב לנו ולחיינו. השירה האמיתית היא כוח ההתחלפות, יותר נכון, היציאה מעצמנו ומתאֵי חיינו המיוחדים והכניסה לרשות אחרים, לרשות אחרים לגמרי. לא על־דבר נפשנו נסַפּר ונקונן, ולא רק את חלומותינו נתאר. אדרבה, לבנו שבור ובאור אחרים נעמוד; או – תקוה לנו, אין כתם בנפשנו, ומעוון אחרים נפשנו נמקה. לא זה הוּא הבורא, הבורא ויוצר בעד עצמו, על פי צרכי עצמו והכרחיות עצמו, כי אם היוצא מעצמו וכובש את עצמו. – –
הַיָּפֶה בַּשִּׁירָה
א. הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת
בשבת האדם בסתר ישתוקק לגלוי, ובעמלו בנגלה ישאף אל הסתר.
אנו נגלה את הסוד ולא נעצור ברוחנו, ועם כל זה אנו אוהבים סוד וכיסוּי. והמשורר גם הוא נדחה מזה אל זה: פּעם יבוא במסתרים, יבקש לו נתיבות לא־ידועות, אשר לא הלכו בהן אחרים, ופעם ישקיע את עצמו רק בנגלות ובפירוט הדברים; לו העיקר מה שעיניו ועיני שאר בני־אדם רואות. וכי בהמלבוּש לבד לא נכיר את הגוּף? וכי בקמט בגד זה, בראיית זוית זו לא נראה את התוך ואת הפּנים? וכי בדיבור זה ובציור אופן דיבור זה לא נבוא אל הנשמה ואל מסתרי הנשמה? ולהיפך – אתם אומרים: דבר זה אינו מובן לנו, סתום הוא מאתנו, לא נחדור אל תוכו, כי לא יתָפשׂ בידיים. אבל הכי באמת הרגש אינו תופס? וכי באמת העין הפּנימית אינה רואה מה שרואה עין פּשוטה? וכי הסיקור הנפשי הדק אין לו אחיזה בחיים אשר נתאר? האם סער האדם פּחות הוּא ממנוחת האדם?
ועוד זאת, האם מושג הנסתר והנגלה הוא מושג החלטי ומברר רק דבר החלטי, או אינו אלא דבר יחסי? וכי מה שנגלה לזה נגלה גם לזה, ומה שנסתר מזה נסתר גם מן השני? וכי אין הכל תלוי יותר במקבל מאשר בנותן? וכי יש מידה וקצב לדברים שברוח? וכי הכל אחד ובעל תיאור אחד?
אנו חושבים שהשירה היא מין ראי, כי אין זו אלא מסירת דברים נמצאים או מעשים מתהווים או תיאור הלך־רגשות בהיקף ידוע, בעוד שהיא, השירה, בעיקרה אינה אלא מין הולדה, או לכל הפּחות הרכבה חיה. המשורר־המתאר הנאמן אינו זה, שסופר ומונה את מקרי העולם והחיים וגלגולי בני־אדם, ולא גם זה, שהוא ממַצה הרגשותיו על־אודות כל אלה; כי אם זה, שנפשו והעולם החיצוני מצטרפים שניהם בו לדבר אחד ובוראים דבר אחד. המשורר אינו מעתיק לו מן החיים דברים שקרו ויאתיו, כי אם להיפך, הדברים שם בחוץ נעשים ראי לנפש המשורר ומהלכם הוא על פי רוח המשורר. העצבון והתוּגה, כל מאורע מחריד בעולם הוא פשר איזה חלום שירי וחזיוני. המשוררים, אם אפשר לומר כך, הם האידיאות החיות ההולכות עלי אדמות, אידיאות שעל פּי צביונן מקבלים המעשים בחוץ תוצאות מיוחדות ומראים לנו פּנים. מה שמסכים עם חוּקי נפשנו שם מבחוץ, הרי זה לפנינו מאורע שירי וחלק שירי, ומה שאינו מסכים לזה והוא גורם לנו יסורים וניגודים, הרי הוא לנו גם כן דבר של שירה. המשורר אינו שואל, אם דבר זה הוא נגלה או נסתר, נראה או בלתי נראה, כי אם זה, אם הדבר הוא חי ומורגש. – את אשר חי ראה יראה; ואת אשר יראה ואין בו ממש, לזה לא ישים לבו. הרחבת הדיבור בשירה והתיאור הרב בכמוּת אינו עצם אחר מן הקצר והקרוץ בעין, כי אם הכפל והשילוש: דבר זה יאָמר בשעה רבה ודבר אחר יאָמר אך ברגעים אחדים. – בודאי בשירה רחבה בנין תכניתי קיים עומד לפנינו; אבל הנה גם בשירה קצרה כבר הרשימה לאותו בנין. – בני־אדם מרגישים ושומעים את הסמוּכים בנפשם, גם יודעים, שלמראה בנין נהדר בגאונו, איזו מנגינה תתרחש בלב. – הנגלה בהיקף רחב וגדול יפלס לו נתיב להנסתר, ולהיפך, הן נפש האדריכל מלאה זמרה. בלי נסתר וּבלי כוח הזמרה לא נברא מאומה בנגלה; וכל נגלה שאין בו נסתר ואין בו רחשי נסתר, הרי הוא מת ובלי רוח. וכי אך ריאלי היה זוֹלא וכדומה, ורק משורר נגלי? מנדלי, שהוא לכאורה כולו ריאלי, הוא גם סופר לירי. החיים אומרים: לא כמו שאנו נכתבים אנו נקראים, כי אם כמו שאנו נתפסים. טורגניב היה כוהן במקדש הטבע. טולסטוי היה גם צנוע במהלכו זה. מי מהם יעשיר אותנו יותר? האם הנגלה וחוזר ונגלה או זה שלכאורה הוא נסתר ועם כל זה הוא מפורש? מי יתן לנו יותר – הנותן במלוֹא חָפנים, או זה אשר מפרה אותנו ונותן לנו את אשר בנו? חשוֹב חשבנו כי דבר זה הוא מחוצה לנו, והנה הוא יושב בנו ובתוכנו הוא…
כי נאמר להבין את איכות החזון בשירה, עלינו לפנות לרגע למחקרי הענינים, אם גם העיון בכגון זה אינו העיקר ולא ילמדנו עוד מה שנלמד מהשירה בעצמה ומבנותיה.
החיים נובעים ממקום אחד ומהלך החיים הוא שונה. את החומר נוכל להשיג רק על ידי הצורה, ובלעדיה הלא הכל כים ומלואו בטרם יכה גלים. בשפת המחקר יש לאמור: הצורה שמקבל כל נמצא להיותו נמצא היא היא המבדלת אותו משאר חלקי המציאות ועושה אותו לנמצא פּרטי; או הנמצאים הפּרטיים, הנבדלים מכלל העולם והמושגים לנו על ידי חושינו, נעשים לנמצאים פּרטיים רק על ידי הצורה, כלומר, על ידי אותו הפּירוט ואותו הצביון המיוחד שהם מקבלים; ולולא זה, לולא הצד המיוחד שלהם ורק שלהם, הלא הם מתערבים בהוית העולם ואינם מובנים עוד לנו כדברים בפני עצמם. – בלעדי מעשים ורגשות מסומנים, אשר בהם תתגלם הנפש ותֵרָאה לעינינו, אין אנו יודעים הימנה ולא נוכל לדעת הימנה. ונמצאו למדים מזה, כי בדבר המושג הצורה היא העיקר, הגלוי והמוחש, אותו דבר, אשר יקל לנו תפיסתו וכניסתו לחוג הרגשתנו ושכלנו אנו. אבל יודעים אנו גם זה כי מלבד הצד המתפּרט בכל יצור, עוד יש בו צד גדול, שמאַחד אותו אחר־כך גם עם הכלל כולו ועם המהות הכוללת, ולולא אותו הכוח הכללי, או המקור העולמי, היה גם מקור הפּרט יבש.
השירה האחוזה, כלומר, זו שמאוחזה עוד בנפש המשורר וברחשי לב המשורר, היא כוללת לרוב רק הרצון לשיר, כלומר, הרגש הכולל היודע ממציאת דברים מוחשים ומורגשים מרחוק, מתעורר לצאת, מבלי יכולת גמורה לגלם כראוי את אשר הוא תופס ולתת לו צורה נראית, – ולפעמים הוא גם כוח גדול כזה, שאינו צריך כלל ללבוש וחי לפנינו גם בלי לבוש. לעומת זאת בשירת החזון, שירת החזון הגמור, כשכבר עלה קרום על הכל ונתגלם לפנינו, היא הרי התפּרטה לכאורה מן המוחש הכולל והיתה לבריאה בפני עצמה, ועם כל זה תשמור את שייכוּתה אל העצם הכולל ותגיד לנו מה גם עליו. בשירה זו אנו שומעים את ההד העולמי, כמו שבגלי הים אנו שומעים המית כל הים, וכמו שבתכלת השמים אנו שומעים רחשי צבא השמים. יפה אמר חושב־משורר אחד: השירה היא הד האין־סוף באותו דבר שיתראה כדבר מוגבל. ואני אסמן הדבר כך: השירה המוּחשית היא השמעת ההד הנסתר אשר בכל נגלה… מן רשות־הרבים המפולשה לכל עברים נבנה לנו רשות־היחיד, שנראה ונשמור במצריה, והיא עם כל אשר בה היא לאידך רק פּתיחת חלון לרשות־הרבים ולחלל העולם. – –
ב. שְׁלשָׁה דְבָרִים
איני בא לדון בזה על ההבדל שבין שירה חדשה לאותה שאינה חדשה, בין תבנית שירה זו ובין תבנית אחרת, רק למהות השירה אתבונן, יותר נכון לכוח השירה בכלל בכתבינו אנו. – עיקרי הדבר הם שנים: א) כי אותו האדם, האומר שירה, הוא משורר באמת ואנוס הוא למעשהו זה לפי דחיית נפשו וחיוּת נפשו; ב) שיוכל גם לגלם לפנינו את החי בלבו ולהראות לנו מה שהוא רואה בחזון רוחו.
השירה האישית היא מין חזיון נפשי, חלום עז בהקיץ, שיחלום האדם המשורר מחבלי העולם וחבלי החיים, מחבלי חייו והכרחו הנפשי לבקש לו תוכן לחייו. משורר זה שואל את שאלות החיים, שכבר נשאלו מכבר, כאילו הוא שואל אותן בפעם הראשונה, כאילו הן שייכות לו ורק לו. לנגד עיניו קסמי החיים נשברים, היופי שבעולם נשבר ונשבה… תחת זה השירה המוחשית היא חלק מן העולם החיצוני, הבא אל האדם המשורר פּנימה ומתקדש על ידי נפשו. משורר כזה לוקח מן העולם גוף ונותן בו נשמה, לוקח חיים פּשוּטים ומראה בהם מכמני החיים.
באיזו מידה השירה היא החלק מן הטבע הבא על ידי מעשי הטבע; ובמידה אחרת יתירה היא השירה על הטבע, באשר היא סופגת אותו ואת חללו, מאחזת אותו בקשר יותר פּנימי ומעמידה את חזיונותיו בהיקף אחר מאשר הם בעצם. – –
משפּטי האחרון צריך ביאור. הנה הר לפנינו, מתחתיתו מתפּשט עמק גדול, ממעל לו ירָאו שמי התכלת, ובהם מתנועעים כתמי עננים, מבלי דעת ארחם ורבעם; כולם לא ידעו זה מזה ואינם מצטרפים זה לזה. אפשר לנו לצייר לנו בדמיוננו ממעל שמים מעוננים לגמרי, יכולים אנו לצייר לנו עמקים עוטפים בר מתחת, שדות בלי מרעה, או ניצני יער; אבל עכשיו שנעשו בעינו של המשורר לתמונה אחת כזו שהוא רואה עתה, אחרי שהחיה את כל זה בנפשו בצירוף אחד ובמהלך רוחו, הרי הם כבר מוגבלים במציאות זו, יותר נכון, הרי הם כבר ניתנים לנו בחזיון טבעי חדש, חזיון המגלה כל אשר הסתתר בלב המשורר וכל אשר היה זרוע בו.
זה הדבר: נפשו של המשורר מוציאה פּירות בעולם, שרק הוא יכול להוציאם. – הוא המוליד והנותן לכל דבר צורה מיוחדת ומזריח על הכל אור מיוחד.
לו, וגם למשורר המוחשי, הענינים גופם אינם העיקרים; רק ההד העולה מהם, הרוח המחיה אותם. השירה הפּנימית שבכל דבר פּנימה יוצאת חוצה ונשמעת לחוץ. בשפת החסידים יש לומר: השירה היא קיבוץ של אותם הניצוצות המפוזרים בכל מרחבי עולם, המשתוקקים לעלות ולהתעלות…
חפץ אנכי לדון בזה על־אודות שאלה אחת נכבדה הנוגעת בספרות היפה, בחלק הסיפורי אשר בספרות היפה, והיא שאלת הידיעה, הידיעה בנפש ובמסתרי הנפש, שלפי רבים היא היא השירה גופא. חכמת הנפש ושירה הן אצל רוב המסַפּרים האחרונים, כשמות משותפים לדבר אחד. אומרים: זהו משורר גדול, זהו פּסיכולוג גדול, וזה יודע לחדור אל מסתרי הנפש והחיים הניתנים.
ולי רעיון אחר בזה:
בעיני הידיעה על מהוּת האדם היא רק תוכן אחד לשירה, ואיזו מידה של שירה, אבל לא השירה כולה. אדרבה, במקום שתקצר יד הדעת, רצוני לומר, במקום יכלה יחסנו אל האדם והחיים מצד הידיעה וההכרה, שם תחל השירה ומהוּת השירה. השירה לא לבד שתראה את הדברים והחזיונות אשר בעולם, היא גם תניע את החיים. השירה בוראת ויוצרת על פּי מתנת־יה מיוחדת, כמעט לא תמָצא בעולם המעשה.
העני הפּושט יד, שמצויר לפנינו בסיפור יפה, הוא כבר נתקדש ונתעלה; הוא מין בריה יותר חיה ויותר אמיתית מאותו העומד לפנינו ומבקש ממנו פּרוטה. הצער שבלב המשורר הוא יותר חי ויותר מבהיק מצערו של פּלוני הדל ומעצבון נפשו של אלמוני.
המסַפּר האמיתי, המשורר־המסַפּר, הוא רק בורא ויוצר, הוא בורא בין הדברים שראה הוא או שלא ראה, בין אלה ששמע או לא שמע, בין דברים שנתנסה בהם בעצמו או גם לא נתנסה בהם.
נפשו של המסַפּר היא ככנור המנגן: הכנור המנגן יבוא לידי קולותיו היפים על ידי סיבות מכניות, שאם גם מולידות הן את הקולות ומסבבות את הקולות, הנה שונות הן תכלית שינוי מהקולות גופם; וכך הוא אצל המסַפּר: בנפשו נארגים דברים על ידי נגיעתם בעולם החיצוני, אבל הם שונים לגמרי וחיים באופן מבהיק לגמרי מאותם שבחוץ.
כללו של דבר: הידיעה בעצמה וגם ידיעת הנפש אינה שירה עוד; ואם תאמר שירה היא, היא רק ממדרגה בינונית שבשירה. כשרון העין לראות והאוזן לשמוע אינו נותן עוד את חללה של השירה כולה.
וגם בזה יש להבדיל בשירה. יש להבדיל בין אותה השירה הבאה מצרת־נפש, רצוני לומר, ממה שיחסר לנפש המשורר בחיים ובתוכן חייו, ובין אותה הבאה ממותרות נפש, מהעודף שבנפש המשורר ועולמו.
יש שירה, שהיא רק בת־קולה של המועקה, של החסרון בחיים ובמידות, של פּגם החיים ודכאון הרוח. הנפש צועקת לחיים, לאותם החיים החסרים לה, והיא משוררת או בוכיה. – ויש שירה הבאה מתוך הרחבת החיים, מתוך סאה גדושה: האור המאיר בנפש המשורר ובחיי המשורר הוא גדול כל כך, עד שמאיר גם לאחרים ומתנחל לאחרים. הראשונה, שירת המועקה, באה לרוב מבלתי ־אפשרות לכבוש החיים ומבלתי השגת יסוד נאמן בחיים; ולעומתה השנית, השירה של המותרות, באה מריבוי האפשרות לחיים ומרוב ההשתמשות בצבעים שבחיים.
וראו זה, השירה ממין הראשון נותנת לנו מנפש המשורר הרבה יותר ממה שהיא באמת, כי הנה הצעקות יתירות לרוב מהצועק בעצמו; והשירה ממין השני נותנת לנו רק חלק אחוז מנפש המשורר… דוקא מי שישיר ממותרות רוחו אינו נותן רק חלק אחד ממנו; ולהיפך, אותו המשורר שיספּר מחסרונותיו נותן לנפשו היקף יותר גדול מאשר לה באמת.
ועוד הבדל גדול יש בין אותה השירה הבאה מבהירות המחשבה, רצוני לומר, מחיזוק כוח המחשבה ברב, ובין אותה הבאה מכליון־נפש לחיים עם נפש אחרת, לסער האחוה שביחוד.
בטרם נדע להכיר איכות שירה מיוחדה, עלינו להתבונן להמקור של אותה שירה; רצוני לומר, עלינו לדעת מאין בא המשורר אלינו, איזה מעמד נפשי ותכונתי הביאו לנו. ראוי לדעת, אם שירה זו באה מפּסולת שבנפש או מהעידית שבנפש, אם היא התגלות עזה של כוח מוסרי ודתי, או אינה רק געגוּעי החוטא לחיים טובים וטהורים, געגועי־טוהר.
השירה שורה או על חכם גיבור ועשיר או על חוטא ומצטער, והלוחות כתובים מזה ומזה. – –
בְּשִׁירָתֵנוּ אָנוּ
א. שִׁירָה עִבְרִית
עם הספר אנו, חיינו הלאומיים הם חיי הספר ושפתנו היא שפת הספר; לא יִפּלא, אם גם שירתנו היא לרוב שירת הספר. ושני דרכים, יותר נכון, שני דברים ונשואי דברים היו לה לשירתנו למנה: ירושת האבות לבנים ומלחמת האבות עם הבנים או הבנים עם האבות…
מה שלבני עמים אחרים העולם הגדול והרחבת המבט המשפּחתי הצר על ידי פּתיחת העולם הרחב והחיים הרחבים לפני היחיד, הוא אצלנו העולם התולדתי העתיק שלנו.
לב המשורר ימָלא מגלגולי היחיד לרשות האבות ולהדורות שקדמו. – שירה זו היא שירת ההתפּעלות, שירת החדר וההרחב שבחדר. והנה באים הניגוּדים, רגשי ניגוד להחדר ולתורת החדר; באים הניגוּדים להאבות ולמורשת האבות, באים כל רגשות החירות שבאדם לפתח מעליו מוסרות המסורה וכל כבלי הדורות, ולב המשורר ימָלא גם מזה ויעשה כוָנים גם לזה. שירת הגעגועים והניגוד אנו קוראים לשני מיני שירה אלה גם יחד. אנו מרגישים ניגוד להעולם הדתי אשר מסביב לנו, לעולם הצר, החוּקי, התורי, ואנו אומרים שירה; ובעוד שאָנוּ עומדים הרחק מן האבות ומחלומות האבות, אנו מתגעגעים לאיזו קורבה ולאור ביתי, ואנו אומרים שירה. אלה המה צירי השירה העברית, שעליהם תסוב. על שניהם, על שני מיני חיים הללו, תספּר השירה העברית שלנו האחרונה ועל אלה יש לה הרבה לסַפּר…
ועוד שירה שלישית באה לנו, שירה מורכבת משתי אלה הקודמות, מורכבת מניגודן זו לזו… המשורר יחיש הוד החדר וגם מועקת החדר. ביד אחת הוא רוצה להסיר מעליו את עול הדורות, וביד השנית הוא ממשיך את השלשלת הלאה; הוא בעצמו הנהו עוד חוליה אחת בשלשלת, שהוא אומר לקרעה… שירה זו היא שירת הקרע שבלב: הלב קרוע וּמוּרתח, כוחות שונים מושכים אותו לכאן ולכאן, והמשורר עומד על פּרשת דרכים ואומר שירה.
והדבר האחד, המשותף לכל מיני השירה, הוא חשבון היחיד הישראלי עם עמו. המשורר הוא החושב לאחרית, שואל שאלות עמו וסובל סבלון עמו.
המשורר העברי הוא אדם בן־חורין, שמרגיש את יסורי העבדות הישראלית ושואף לחירות. הקשר הגרדי, שהוא בא להפסיק ושעליו הוא עומד בנפשו, הוא הקשר התולדתי ולא הטבעי. לא הטבע וכברת ארץ נושבת מחזקים את האומה העברית ומחדשים את חייה בכל פּעם, כי אם התולדה ודברים שבכתב… לא מה שלפנים מקשר אותנו ונותן לנו אחיזה בחיים, כי אם מה שלאחור. לא אשר יהיה מעסיק אותנו, כי אם אשר היה. מבאר אשר כרו האבות שואב המשורר היהודי. לו דברים עם החיים שעברו והימים שעברו; לו חשבון עם לוּחות ושברי לוחות שמונחים בארון…
העם שחי חיי נזירות זה מאות שנה, עם שמתחייב בנפשו, אם הוא מסתכל ואומר מה נאה אילן זה או ניר זה, עם כזה איננו יכול לגדל משוררים מתוכו, כי אם מברו. הנה למשוררים עברים צריכה חירות מראש, חירות מן החיים ואותם ערכי החיים שבם נולדו ונתגדלו. צערנו הארוך מדור דור, מלחמותינו הנפשיות מבית ומחוץ, כל אשר סבלנו וכל אשר נסבול עוד – הכל נותן לשירתנו אנו צבע של צער והמיה גם יחד.
אם אמנם מעשירים המה הצבעים השיריים האלה מצד אחד, בתִתָּם להיחיד את נחלת הרבים ובהרחיבם את אפקו הפּרטי של היחיד ומכניסים אותו לרשות־הרבים, הנה תיעצר מצד אחד נפשו העצמית של המשורר. גשמים מרובים כי ירדו אמנם תרוה האדמה מהם, אבל לפעמים גם תישטף מרוב המים…
השירה היא הכוח האישי החירותי והיוצרי, היא תפלס לה נתיב, תניע על ידי ראִיה בהירה את החיים ומשטרם. השירה נבראה להרים את רוח האדם, ותעודתה להשמיע קולה בחיים ולתת לנו את מנת החיים, ואצלנו לרוב תאנק.
אין לנו חיים יסודיים, ועל כן גם אין לנו שירה חיובית. חפצנו לתאר – ונאנק דום.
ב. מְזַמְּרִים בַּסְּתָו
כי פותחים אנחנו את הספר הרביעי של “כל שירי יהודה ליב גורדון”, “שירי־עלילה”, קוראים אנו בשיר הראשון, שהוא גוּלת הכותרת של השירה־קינה שלנו, בשיר “בעלות השחר” (במקום הקדמה), את דברי המשורר המקונן ואומר:
מִנִּי אָז לֹא אָשִׁיר שִׂמְחָה וָנַחַת,
לֹא אֲקַו לָאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ,
אָשִׁיר יוֹם מָר, אָשִׁיר עַבְדוּת נִצַּחַת,
אֶחֱלֹם דִּרְאוֹן עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶשׁ.
אשיר דראון עולם! המשורר קורא לריב ורואה עמל בעמו ואי־נחת בחיי עמו. הנח לי, לא משורר, כי מקונן הנני; לא אוסיף עוד זמר! מיטב המשוררים, מיטב האנשים, אשר לבם רד עם מחונקי עמם ואסירי עמם, אלה שהרגישו את עקת הדורות וצער חללי הדורות, קראו תגר על מעשי האבות ותבעו מן האבות את עלבון הבנים… על חורבן דור ה“מאספים” ובעלי החרוזים, שבאו להכתיר את “השפה השרידה”, את “מפעלות הטבע”, קמו אנשים שידעו כי לא עת שחוק ועליצות לנו; כלי נשק להילחם חגרו – להילחם עם עמם וקדשי עמם.
וראו נא: אלה שאמרו את ה“לאו” הגדול, הם היו לעורקי הספרות ולרוח החיה בה. חידה היא. העם היה בעיקר עם אלה, שהיו – נגדו ונגד אוצרותיו מני קדם… לא “ילדי־רוחי” של פּינס, שבא לבנות את הריסת דת עמו, היו לאבן־פּינה בספרותנו, כי אם “הדת והחיים” והספר “חטאת נעורים” שבאו להרוס ורק להרוס.
“אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא, כי המר שדי לי”. העם יודע להבדיל בין המדברים את האמת באזניו ואם גם מרה היא, ובין אלה, שמכזבים לו וקוראים שלום – ואין שלום. העם חפץ בחירות; בחירות גם מן החָרוּת בצפּורן שמיר…
והנה שבו בנים לגבולם! באו סיבות חיצוניות ותוכיות ומכל עבר ופינה החלו לקרוא לתחית ישראל וללאומיות ישראל. הנה קולות חדשים ובנות־קולות: את קדשי עמנו לא נחריב; אדרבה, נקים את הריסותיו. לא נפתח חלונות לאור העמים, אלא הגויים גם הם לאור ישראל ילכו. לא בקיעים לנו, כי אם יסודות נאמנים. לא עבדים אנו, המחכים לגאולה כל הימים, כי אם, אדרבה, אנחנו גואלים ברוח… ומלאה ספרות ישראל החדשה תהילה לאומית ותשבחות לאומיות. אין כאלהינו, אין כאוצרותינו, אין כמוסרנו, אין כחוּקי חיינו!
ובואו וראו: משוררי ישראל המעטים לא נואלו ולא חטאו באלה. בסביבת המרכז הרוחני אל אחד־העם נשמעה השירה השלילית הכבירה של פייארברג. ובעיר שגדלים בה ספיחי חיבת־ציון עוד היה העוז לאחד מבני החבורה, מבני אותה חבורה עצמה2, לסיים סוף שירתו: “שמא! שמא הכל טעות היא בידכם!”
שמא! וכשמקונן “המשורר הלאומי” על חורבן “עיר ההרגה”, מקונן על החללים שדמם צועק אלינו מן האדמה, לא קדושים שנהרגו על קידוש־השם רואה הוא בהם, כי אם חללים, “חללי חינם”.
וְצַר לִי עֲלֵיכֶם, אַחַי. וְלִבִּי לִבִּי עֲלֵיכֶם:
חַלְלֵיכֶם – חַלְלֵי חִנָּם. וְגַם אֲנִי וְגַם אַתֶּם
לֹא יָדַעְנוּ לָמָּה מַתֶּם וְעַל מִי וָמָה אַתֶּם מַתֶּם,
וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין טַעַם לְחַיֵּיכֶם…
וּשְׁכִינָה מָה אוֹמֶרֶת? – הִיא תִּכְבּשׁ בָּעָנָן רֹאשָׁהּ
וּמֵעֹצֶּר כְּאֵב וּכְלִמָּה פּוֹרֶשֶׁת וּבוֹשָׁה…
בושה! ובשעה זו יבואו סופרים־לאומיים־שוטרים, המיסרים אותה קשה על שנשתנתה משכינתם של שאר העמים. אלהים של כל עם הולך לפניו לכבוש את אויביו, ואלהיהם של ישראל שופך זעמו על בניו ועבדיו ומוכיח אותם בלבת פּי נביאיו. – – –
“אילו הגידו את הדבר הזה לזרים, – קורא סופר לאומי אחד3 – אילו הגידו את הדבר הזה לזרים, היו בודאי משתוממים מאד! איך אפשר, שהאינטליגנציה הניזונה ישר מחיי העם ומזינה מצדה גם היא ישר את העם, לא תרגיש בזעזוּעים הלאומיים של אותו העם? איך אפשר, שבעלי הדעת הלאומית היותר רחבה, אלה שרגילים לראות בהם את תמצית הנפש היותר רבה, אלה שרגילים לראות בהם את תמצית הנפש הלאומית, את צירופה היותר נעלה, המשוררים והאמנים הלאומיים, יהיו רחוקים כל כך ברוחם ובהרגשותיהם מרוחה והרגשותיה של האומה? איך אפשר, כי בהתעורר תנועה לאומית כבירה, אשר בכל אופן יש בה מן ההוד והיופי, מן הזוהר וההתפּעלות, לא יהיו אלה עומדים בראשה, מתנבאים לה ומפיחים בה את רוחם השירי?”
ועוד לקורא זה: “עובדה היא, עובדה היא”, ש“רובם הגדול של היוצרים והאמנים הלאומיים, אשר יד להם ושם בספרותנו, עומדים מנגד לתנועה הלאומית ולכל רעיון של פּדוּת לאוּמית, באיזו צוּרה שהיא מתגלית; הם עומדים מנגד ומגלים מזמן לזמן את שאט־נפשם לאלה העוסקים בבנין האומה, ויש גם שמתנגדים להם בגלוּי”.
ואמנם למשורר העברי, אם רק אוזן קשבת לו, לא באו ימי גאוּלה, והוּא אינו מאמין בגאוּלה של היום, בלי פתרון האתמול הארוך… בלבו נשמע רק “לאו” לכל “הן " שוא. פּחד השאלה בלבו, במקום שאחרים כבר השיבוּ בחיוב. במקום שֶאלה ישמחו, יושב הוא כ”אבל בין החתנים". הם אומרים: בוני ציון אנו, או בוני ארץ סתם, ומלבו התוּגה לא תמוש.
וצאו וראו גם זה: כל אלה שעוז בלבם להתנגד לכל האוצרות הרבים שלנו ולשאון הרבים – איזה דבר מלווה אותם, שנכנס גם בלבם של בעלי החיוב; ולאידך, אלה שכורעים ומשתחוים לחיוב ושרים ומזמרים לאלהי הבנין – כוחם אין אתם ואין בזמירותיהם ודבריהם כל חיזוק.
אלהים לא עשה את הדברים ישר אצלנו. מעקשים ועקלקלות לנו מדור דור, מראשית ועד אחרית. אין נקי בנו, אין מנוח לנו. אַל תבקשו אם כן גם בשירה העברית שלוה ועוז, לה רק חיי־צער והרגשת אותו הצער.
דִּבְרֵי שִׁירָה
א
שבעתים ישאב המשורר מבאר החיים ויאמר להריק את הדלי, ובבואו לִשְנות מעשהו יראה, כי עוד לא עשה מאומה ולא הגיד מאומה. עשרת מונים ירים את המסך, ובפעם האחת־עשרה עוד הכל מעוטף בצעיף. בעצם הדבר הנה מועקת הלב וגעגועי הלב הם הם מקור הדיבור החי, מקור לא־אכזב. מבשרו יחזה המשורר את החיים, מבשרו יחזה את חיי בני־אדם והמונם, מנפשו יבוא בו הכוח לחדור אל מכמני העולם ולצרף לו את ארג העולם. הוא עומד בחרדת־נפש מול האפס התמידי ומול הטבע העיור ומבקש שם השארת־הנפש האלהית ונתיבות אלוה. המשורר ימצא את נפשו בסבלון העולם ובהרת־עולם. תוגת הבריאה וחבלי הבריאה באים בנשמתו ואומר הוא להיסתר מפּני התהום הנצחי ברחשי לב אחר ובעצבון לב אחר.
השירה היא מגע עולם בעולם, בה נשמעת המית־הלב בלוית הד העולם; יסורי המוּסר והחטא עם כליון נפש העולם מבקשים להם ביטוי בחי מדַבר. בשירה נשמע קול החיה שבאדם וקול אלהים אשר בלב האדם. הנה מעֵבר מזה האדם ומעֵבר מזה הטבע.
המשורר אומר למצוא מרגוע בדרכו; והוא מרגיש, כי הכל מסביב לו הוא עדי־אובד; מעקת העוון נפשו מתפּלצת והשמש על ראשו בוערת. הוא עולה גבעות ויורד, נופל וקם. אור וחושך יחד יחוּדו לו חידות; האלהים יושב בהיכלו וּפותר את החידות, אך את שפתו לא נכיר.
אור השירה הוא מתנת־יה ועקת־יה. אלהים המסתתר בכּל ימלא את הלב וישומם את הלב. אתא בוקר, אתא ערב…
ב
שירת היחיד אצלנו אי אפשר לה בלי שירת הציבור, בלי הבעת צרת הציבור, בלי הבעת צרת הגוי… כל אשר בנו ובחיינו אנו תוסס מחורבן הציבור ומיסורי הציבור. האזינו ותשמעו בנפשכם צרת העם כולו, יסוריו כולם וקרעיו כולם. האזינו ותשמעו בנפשותיכם את אשר סבלתם בגלגול ראשון, את אשר סבלתם באלפי הגלגוּלים של כל הימים, של כל המועדים ושל כל הזמנים. מי אצלנו עודנו חי בעד עצמו וקיים לעצמו? מי מאתנו אינו נמק בעוון הדורות ואינו סובל בנפשו מעקת הדורות? מי מאתנו חי לעצמו, מבלי מגע עם אשר אירע בעבר ובהווה? מי מאתנו עוד נקי לביתו? – –
ונפשי חולמת ליומו של המשורר, למשורר אשר יתן לנפשנו פּדות. – נפשי חולמת לאיזו מלה חזקה, עזה ומרעישה, אשר תרעיש ביפיה ובעוּזה את כל החי בנו ותוציא את כל העצור בנו ושוכן בנו. נפשי חולמת לנצחון השירה אצלנו, נצחון תוגת היפה ונצחון תוּגת הדורות.
ויבוא יום, שבו כל הטיפות המרות של חיינו הארוכים תצטרפנה והיו לים גדול אשר יכה גלים. – – –
ג
התנאים החיצוניים לגידול השירה שלנו, לגידול החיוּת האמיתית, המה רעים וצרים; אולם התנאים הפּנימיים, הסערה הפּנימית המתהלכת בקרב הדור הצעיר אצלנו, ותסיסת נפשם המבקשת לה דרך, כמעט טובים המה ומוּכשרים להוליד ניצני שירה, על כל פּנים שירה אישית.
הצער התולדתי שלנו, אלה היסורים, שבהם עוד לא נתנסתה כל אומה ולשון, השלכת הנפש מקלע אל קלע, מאהבה לאיבה ומניגוּד לחיוב היו נותנים לנו שירה רבת־הנפש. חיינו המשוּנים במינם, כל סערת הלב והמוח, הגעגוּעים והמלחמות התדירות, כל אשר יאָרג בלבבנו זה דורות רבים, סותר זה את זה ונאחז זה בזה – כל אלה היו באים, לרגלי השאלה הגדולה, המבריחה את כל עולמנו מראשו ועד סופו, לסערה חיצונית ועזה, נשגבה ונוראה יחד. אבל מי מבעלי הספרות ישמע בקול המלה הזאת? מי יפנה לה מקום? איה היד המושטה לקבל את כל אלה ואיה הלב אשר ירגיש צרכי לב אחר?
חיוּת הספרוּת היפה אצלנו, רצוני לומר, האפשרות לתקומתה וביטויה אצלנו, מוצאת מקום מעט ולרוב הדברים יבנו מצודות.
בנין הספרות היפה, גידול הספרות היפה והשירה אצלנו במידה הנחוצה היה נותן לנו איזה שם ושארית. כל דברי נפשנו ותולדותינו, כל השייך לנו, כל הנאסף אצלנו מדור דור, מבלי עשות פּרי, היה בא על ידי השירה הזאת לידי תחיה ולידי פעולה. השירה היתה מתיכה כל אשר נאסף בנו וכל אשר חיה אתנו ואת אבותינו; כל אשר ראינו ושמענו, כל אשר סבלנו מהחל ועד כלה. היה מוצא לו בה מפלט…
ד
אמנם על יד שירת התולדה נחוצה לנו שירת הטבע, שירת היחיד בעצמו וצרת נפשו או המית נפשו; נחוּץ לנו קרקע שירי חדש וכוחות שיריים חדשים ומניעים חדשים. ואמנם לאלה נשׂים עינינו ולהם נשׂבּר. – בעוד שנרות הדורות דולקים או כבים, הנר שבחיי היחיד מתמזמז. הידעתם, כי יום הדין גם לנו, יום הדין לחיינו אנו, לשאיפותינו אנו, לסבלון נפשנו אנו? הידעתם את מארת האדם ואת אשר יצר לו? ביטוי שירי כזה נבקש ולוֹ נפלל. נפלל לביטוי שירי אנושי, לשירת בשר־ודם, שהיום הוא כאן וחולם חלומות, ולמחר הוא בקבר. לשירה אנושית אזננו נטויה; אבל כבר אותו דבר, שאנו שרים עברית, שאנו שרים שירה בשפת עבר עלאדמת נכר – כיבגולה אנו, אנו ושירתנו גם יחד, אנו ועתידותינו, אנו וחלק גדול מעברנו; אותו דבר, שגם בשעה שאיזה ענין ניתן לנו, היסוד חסר לנו, הערבון לקיוּם האומה הלאה והיכולת להתקיים הלאה, אנו ושירתנו, אנו וכל אשר לנו, – זה יביא אותנו עוד הפּעם ביד חזקה לחוף השירה הישראלית ולכל השאלות הישראליות ותורתן גם יחד.
אשר ימלא אותנו אינו יכול להשכיח מלבנו את אשר חסר לנו… ואשר יש לנו לא יוכל למלא מקום זה שאין לנו. אנו משוררים לעם, בלי יסודו של עם וקיומו של עם. ידנו פּתוּחה לתת ולחזור ולתת, ועניים אנו, עניי־עם. – – –
השירה היא כוח החירות האישית היוצרת, היא תפלס נתיב ותניע את גלגלי החיים ומשטריהם על ידי הראיה הבהירה. השירה נבראה להרים את האדם, נבראה למען תישמע בחיים; ואצלנו – הן תאנק בעצמה, תתלבט בצערה ובהשמעת צערה. בת־קולה יוצאת מחרבות הר חורב וחורבן האומה. אם לנו מבוא אל הטבע, הנה הוא סגור לפנינו על ידי התולדה…
ה
השירה לא תבנה רק על קרקע החיוּב בלבד, אלא גם השלילה תהיה לה ליסוד נאמן. לא מנצחון בעלי התורות תצא, כי אם מעקת התועים, מבקשי־דרך ומהרסי־דרך, גם מאלה. – התאמרו, כי התועים והמתעים שלנו התעו רק מרוע לב, ושרק להשחית ולעקור במזיד היתה כוָנתם? התאמינו, כי רק רִשעה היתה בלב אלה אשר באו להחריב את העם, רק לחזות נקם בקדשי העם רצו – ותו לא?
ומי יכול להתעות בלב שלם גוי כולו? מי ישנא את שבטו שנאת־חינם? לב מי לא ישבר בקרבו לצער עם שלם? איה הנפש החוטאת, האומרת “לאו” לקדשי הגוי, שלא תזוב דמה ושלא תמוק בצערה? אם נדע ונעריך את גבורת אלה שמתו על קידוש־השם, עלינו להקשיב גם לתוגת אלה שהקריבו עולמם וחייהם לשם הריסת השם. עלינו להביט שמאל כמו לראות ימין, שאמנם אינן רחוקות אצלנו זו מזו. והן גם המברכים שלנו היו גם מקללים, ומי שקיבל את הלוחות הן גם שבר את הלוחות…
והיה אם תשמעו בקולכם, בקול נשמתכם, תראו, כי הפרשיות סמוּכות, פּרשיות היחיד וּפרשיות הציבור, פּרשיות שלכם וּפרשיות של אחרים; תשמעו ותקשיבו הד כל הצרות, הד כל המועקות, הד כל הדורות וכל הזמנים; תשמעו ותקשיבו המית כל הנפשות הגדלות בנו, בין כה ובין כה; תשמעו ותקשיבו כל השאלות שבחדרי־הנפש שלנו וכל סערות הנפש… אז עשירים נהיה בשירה לא נדע עתה שחרה; אז יתעשרו היחידים בנו בנשמותיהם של אחרים. נשמות אחרים תבואנה בהם להוסיף יגון על יגונם ולהרחיב המיתם, המית נפשם.
למה תאמרו אין לנו, בשעה שעוד זה יש לנו? – – –
דברי ספרות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
עִנְיְנֵי לָשׁוֹן / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי
מיכה יוסף ברדיצ’בסקי
בִּדְבַר הַלָּשׁוֹן
א
עִבְרִית וַאֲרָמִית
שני גויים בבטנך. איני מכוון בזה ליעקב ועשׂיו, כי אם ליעקב גוּפו. בית יעקב נחלק ליהודה וישראל, שמתרוצצים עדיין בנו, ושפתנו היתה לבת שתי לשונות – עברית וארמית.
לא אשׂא בזה אל המדע עיני, אם עם ישראל, שמארם יצא, דיבר בתחילה ארמית, ובכנען למד לדבר עברית ואחר־כך חזרה שפתו על אכסניתה הארמית, או אם העברית קדמה להארמית ועם ישראל למד זו האחרונה במגעו המדיני והתרבוּתי עם הארמים שכניו. איך שהיה, לנו עסק בשתי שפות, שעם כל היותן שכנות זו לזו, הן שונות בתכלית השינוי אשה מאחותה, לא בביטוי ובמלים, כי אם בנפש אשר בהן. השפה העברית אוהבת את הנשגב, הפּסול והחטוב במבטאים, בה כפל לשון, התעלות הקול, היא שפת ההתפּעלות, שפת השירה הלירית ושפת ההתעוררות והתוכחה; והשפה הארמית היא שפת המשל והסיקור החד, שפת הפּתגם החד והמוסר. שפת עבר היא שפת ישראל, שפת עם חי ולוחם, היא שפת העוז והטבע; והארמית – היא שפת ההכנעה שבלב, שפת הדת, שפת היהודים… והיטב אשר דיבר גייגר במקום אחד: כי מיום שהחלה היהדוּת להתבסס נעשתה שפתה ארמית; ובדבּר העם ארמית, הנה לו נשמה אחרת ורוח אחרת, מבטו על החיים והעולם נשתנה, יחסו לאלהים ולהטוב והישר נשתנה, הכל בו נשתנה…
וגם לזה יש לשום לב. נרה של השפה העברית נדעך כשנחלשה המדיניות שלנו וכשכוחה לא היה עוד אתה; ושפת ארם האריכה ממשלתה על העמים השכנים גם אחרי אשר ארץ הארמים היתה לחרבה.
ואנו עברים־ארמים בלשוננו. לא שנים מקרא לנו ואחד תרגום, כי אם שנים תרגום ואחד מקרא. תפילת המתים והחיים, ה“קדיש”, הוא לנו “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”; וה“יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא” הוא קרוב ללב העם יותר מ“גדול ה' ומהוּלל מאד”. פּתגם מוסרי בפרקי־אבות תופס חלק יותר גדול בחיי היהודים מפסוק בישעיה או באיוב. ספר “משלי” במשליו ובהוראת החיים שלו ואחיו “משלי בן סירא” המה המעבר בין שני עולמות אלה. ליהודי שכבר הכין לעצמו כלי־גולה אין פּנאי לעמוד מול הטבע והחיים ולשהות במבטאיו ובמדברותיו. לו צריכה תורה קצרה, אשר ישים אותה בצרור על שכמו וילך הלאה… הוא לא יתאר לו גבורת האלהים וממשלתו בצבא השמים והארץ, הים ומלואו, תבל ומלואה, ולא יכול להוליד את השירה הארוכה של רחשי נפש לפני פועל־יה; לו די הרמז האלהי הקצר: דע לפני מי אתה עומד! בצמצוּם הדיבור ישמור את הדבר בחובו והוא יאיר לפניו ויעורר את לבו. זהו ההבדל היסודי בשתי השפות האלה ורוחן, ביותר – באשר היו בנפשנו אנו. “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ!” ו“מאימתי קורין את שמע בערבית?” איש עברי אמר זה ואיש יהודי אמר זה; ובין שני אלה מונח הבדל עוד יותר גדול מזה שבין ישראל לאדום או לעמון ומואב…1
משוררי ימי־הבינים שָרוּ עברית וכתבו אשדודית. – כאשר החלה אצלנו תחיית השפה והספרות, חזרו המשכילים להמקרא ולדרישת המקרא, אבל את ביאוריהם כתבו בשפת רש“י והתלמוד. נפתלי הירץ וייזל שר “שירי תפארת” וכתב את “אמרי שפר” ו”גן נעול" לא בשפת “שירי תפארת”. גינצבּוּרג ואֶרטר ומאפּוּ כתבו עברית. גוֹטלוֹבּר כתב עברית וּצוייפל רבנית; יל"ג בשירתו נוטה לשפת עבר, בהיתוליו וסיפוּריו – לשפת בבל. מנדלי השתמש בחזיונותיו העברים בשפת המשנה וּפייארברג חידש נעורי שפת עבר. זלמן אפּשטיין התאמץ גם לחשוב עברית, מה שעשו אחרים בשפת תערובות. והשאלה רבה: למי המלוכה? למי ניתן שארית ואחרית בספרותנו? –
וראו זה, תחת שבימי־קדם היה הדבר כך, ששׂפת עבר קירבה אותנו אל הטבע ואל חירות החיים והשפה הארמית באה בתוכנו עם הכיבוש הדתי, הנה בימים האחרונים לרוב הדבר להיפך. אנשים שנשארו במעגל העבריה וטהרת לשון־הקודש, כשטיינברג, פרידברג, איש נעמי, וַרשבסקי וכו', לא התרוממו לחירות המחשבה כלל; לכפירה והרס יצאו דוקא אלה, שעמדתם היתה בשפת התלמוד. הרי שור, הרי שצקס, הרי אברהם קרוכמל ושלמה הירש ב“קורות ישראל ואמונתו”. הרי פרייליך ורוזנפלד בעל ה“משפּחת סופרים” והרי מ. ל. לילינבלום. הספר “חטאת נעורים” נכתב בלשון התלמוד והספר “עם־עולם” בשפת עבר… רק נחמן, הגיבור הראשי בסיפור “לאן?”, הוא המדבּר בלשון עבר ומהרס את עולמנו ממסד עד הטפחות בשפת עבר. התאָמַת שתי השפות האלה בשויון־הַרכָּבִי נמצא בשירת ביאליק וגם מה בשירת כהן, ובאיזו מידה עוד ב“שירי העלילה” של גורדון. ועם כל זה, המלאכה לעקור את הכפל הזה משרשו עוד לא נעשתה כולו, ומי יודע אם תיעשה? הוא הדבר: שפה אינה נעשית, כי אם גדלה היא. היא אינה נלמדת כולה מתוך הספר, כי אם גדלה בלב ובנפש, ואותה שאינה גדלה מעצמה אין לה חיוּת…
ופה אנו באים למשפּט בשני הפכים. הכפל בלשוננו בא מקריעת העם לשני חצאים שאינם מתאחים, ואף על פי כן החלו להתאחד. הפּירוד הזה עצר לרוב בעד התפּתחוּת לשוננו, והוא גם העשיר אותה. אין לנו שפה אחת ספרותית, כי אם שתים; זו סמוכה לזו, ושתיהן בנס הן עומדות וגידולן בנס…
ב
בִּכְתָב וּבְפֶה
הלשון ראשיתה בפה, וזמן רב יעבור עליה עד שתבוא לידי השתלמות בכתב ועד שתקבל לבוש גם בכתב. הדיבור החי הוא המקור העולמי הנובע והוא משאיר שארית בדברים שבכתב. אמנם הכתב עולה באיזו מידה על פּרי הפּה, להיותו כבר יצירה שירית בכל אפניו; ועם כל זה כוחו אתו, רק בקבלו יניקה מדברים שבעל־פּה, אם גם שהוא משפּיע אחר־כך על משפּיעו. הלשון, אחרי קבלה צורת הכתב, הרי היא שוב פּועלת על הדיבור ומשלימה אותו. האחים גְרים שאבו מן שפת העם, והעם שואב משפתם; וחזר הנפעל להיות פּועל, ואותה תנועה חוזרת מביאה לידי אוצר שמוּר. נס גדול הוא, שלמרות מה שחדלה שפת עבר להיות שפה מדוברת, והרי אין לה לא זו ולא זו, לא הלקיחה מן העם ולא החזרת הנתינה לבעליה, עלתה לה להשתלם ברב ולהיות בכלל גדֵלה… אבל יחד עם זה מוכרחת היתה להתעלות על פי התנאים האלה לשפת היחשׂ, לשפת־קודש. אם בכלל כל דיבור שבפה חולין הוא לגבי הכתב, ואדם שלוקח ספר לקרוא בו, הרי הוא נכנס עם זה כמו לעולם אחר, הנה אצלנו, שאין כל זכר וקשר בין הקריאה ובין הדיבור, על אחת כמה וכמה. ואמנם על ידי יחש קודש זה, עלתה לנו למעֵט עד עתה סאת החול בספרותנו; אבל חָסר לשפתנו עם זה הנוער ונגבל הכשרון להכניסה במחיצת הנוער. שפתנו היא ביסודה שפה לגדולים וקשה לצמצם אותה לקטנים. וכל אלה הנסיונות שנעשו בזמן האחרון לעשותה נוחה לנערים, לא עלו יותר מיצירת שפה אי־טבעית ומסולסלת. השתא דקשישנו לדרדקי!
גם הדיבור בשפת עבר לא יעלה לנו בטוב, בעוד לנו רק זה הדרך האחד: ההליכה מכתב אל הפּה ולא להיפך. מעלין בקודש וגם מורידין, אבל לא רק מורידין. מבור נאספו בו מים, אם גם מים חיים וטהורים, עוד לא נעשה באר, בטרם נחפּור באדמה; וכל עוד שאנו עם־הספר, ורק עם־הספר, די הדבר, וגם זה למופת, שיש לנו שפת הספר…
“מציאותו של רכוש לשוני בלבד – אומר ח. נ. ביאליק במאמרו “חבלי לשון” ב”השילוח" – אינה מספּקת עדיין, אלא הוּא טעון הפיכה והפיכה ותנועה שאינה פוסקת ומחזור תמידי בחיים וכו'“. אבל אין התנועה באה מפי המדַבּר, כי אם מלבו. – ואם ידבר הנ”ל מ“מצב של תחיה גמורה ושלמה ללשוננו, תחיה בדיבור ובכתב, מעין זו שיש לה כבר סימנים מוחשיים בארץ־ישראל” – דוקא “הסימנים המוחשיים” הללו יורונו היטב מה בין דברים הגדלים בחשאי ונעשים מאליהם ובין אלה שנעשים בידים… לא לבד אחינו הספרדים, ששפת־קודש בפיהם כל הימים, לא הביאו תחיה לספר שלנו ולשפה, כי אם גם יוצאי ירך השבט האשכנזי שניסו לעשות כמוהם, כמו בן־יהוּדה וחבריו הבאים “לדחוק את הקץ”, עמדו מלדת.
ג
עִבְרִית בְּעִבְרִית
ב“הצבי” של בן־יהוּדה נדפס בשנת א' תתכ"ו תוכן מאמרו של י. גרזובסקי (מורה בשני בתי־הספר ביפו) על־דבר “השיטה הטבעית בלימוד שפתנו או עברית בעברית”, מאמר שבו הוא מראה דרך חדשה או מברר את הדרך החדשה, ללמד עברית בעברית ולנטוע אותה בלב הנער לבית־ישראל בעברית גופא ולא בעזרת השפה היהודית או שפה אחרת שבפיו. לא שניוּת תהיה אצלנו, לשון על יד לשון ולשון נקנית על ידי לשון, כי אם לשון נקנית על ידי עצמה ומסורה על ידי עצמה.
עברית בעברית! והדבר הזה היה לקול־קריאה אצלנו ולראשית מעשה. יש לנו מורים רבים המלמדים את תלמידיהם שפת עברית בעברית ועושים להם את ה“שיטה הטבעית” לקו; יש לנו כבר בתי־ספר מעט או הרבה העומדים על יסוד השיטה הזאת; יש לנו במקצוע זה ספרי־חינוך הרבה, ועוד יותר: כבר יש לנו סופרים אחדים שנולדו בחוּג העברי הטהור ויצאו ממנו לכתוב לנו עברית טהורה, בשפה שנמסרה להם כולה עברית. שמחי, בת יעקב! אחרי דממה סער, ואחרי התרשלות והעדר לימוד שפת אבות קם בך בן דור מדבּר בשפת חוזיך וחכמיך…
ונפלא הדבר. הדור הזה, הדור העברי, שלכאורה כולו עברי, רחוק רחוק מאד משפת החוזים והחכמים. הוא ידבר עברית, המלים עבריות, השמות והפעלים עבריים, עבריים הם על פי המקור ועל פּי חוקי השפה והלשון, אבל – אינם נובעים מן המקור ואין להם כל חיבור חי ושיתוף עם המקור. נפלא הדבר, שדוקא אלה הנושאים את דגל ה“שיטה הטבעית” בלימוד ובחיים, כמו שכחו את טבע השפה ואת רוח השפה. אין בכל מה שכותבים ומדברים אפילו סימן של רוח השפה; רק שפה מלאכוּתית אנו רואים אצלם, שפה עשויה בידים בלי כל רוח־חיים. קראו את דברי כל המזמרים לנו פּזמון “עברית בעברית”; קראו את דברי כל אותם האנשים המדברים עברית, וגם לא למדוה בתחילה על ידי שפה שאינה עברית, וראו עד כמה רחוקים הם ביסוד נפשם מן הרוח העברי ומן ההד העברי.
אותם האנשים שלמדו שפת עבר בלי “מיתודות” ובלי שיטות, אותם שלמדו לדעת את הספר העברי עוד קודם שלמדו את השפה העברית ושהיו רחוקים מאד מעברית בעברית, הם הם חדרו אחר־כך לעומק השפה ולרוח השפה; ובהם, דוקא בהם, הכתה השפה העברית שורש ותעשׂ פּרי. לעומת זה לא עשתה פּרי בלב אלה, שלמדו אותה בדרך נכונה ושנמסרו להם יסודות השפה בדיוק, ועוד יותר בעברית גרידא…
השפה היא דבר טבעי וגידולה יבוא מאליו על ידי נטיעת ניצנים של לשון, ואולם אין היא דבר מלאכותי הנעשה על פי חשבון והגיון.
הספר היה לנו לשפת האֵם, הספר העתיק והבלתי־מסודר, הספר העתיק באוריו ובצלליו, ואף על פי שמרובים צלליו. אולם במקום שהאם והמורים מדברים עברית יש לנו רק צל שפה עברית, ועוד יותר – תחסר לגמרי מחשבה עברית.
בכל אשר גדל בחוג־הלשון העברי ואשר כולו עברי אין לב חי ודברים חיים. אין מחשבה של חיים ואין ארחות חיים; צפּרים מדברות בלשון בני־אדם. נחנק הכל בלבם של אלה, לרגלי שפה עשויה זו. דוקא במקום שאמרנו להיטיב – הרענו; דוקא במקום שעל פּי השכל צריכה היתה הברכה להיות שלטת במעשי ידינו – באה מארה.
“חסרון השמות והמלות להרבה מושגים וביטויים – אמר כותב מאמר אחד ב”הבוקר" בשם “השיטה הטבעית בלימוד העברי” – חסרון השמות וכו' מגביל ומצמצם את מחשבת הנער ואינו נותן לכשרון הדיבור להתפּתח בו, כי ברצוֹת הנער להביע לחברו, ומה גם לגדול ממנו שמתבייש מפּניו, אחת ממחשבותיו, או לתאר חזיון, שעשה רושם בנפשו, ואין לו די מלים לבטא את כל זה, הוא מתחיל לגמגם וכו', ובראותו כי תם לריק עמלו, הוא מחניק מחשבתו בקרבו וישׂם מחסום לפיו; וכך תלך המחשבה של הנער הולכת הלוך וּמתנונית, וכשרון הדיבור הולך ונאלם"…
“אחרי שנות עמל כאלה אין זכר עוד לכל הלימודים, שהלעיטו אותם בהם – הוא מוסיף ואומר – ולא עוד, אלא שעל פּי רוב נעשו גם שונאים להם ולכל אותם ההבלים וכו'. תחת זה אותם הנערים אשר השפּיעו להם את התנ”ך על־פּי תרגום וגם הלעיטום רש“י בלי נקודות וכו', הנה פּסוקים רבים שגורים על פּיהם, תורתם בתוך מעיהם ומתגעגעים לה, קוראים עברית ויודעים ספר”. יודעים את הספר על פּי הספר; בהלך נפשם יחרות הספר את דבריו, והם נשמעים לו או אינם נשמעים לו… תחת שאצל הראשונים, ואפילו אצל אלה ששומרים את תורת בית־מוריהם, הכל גלמים, גלמים בעלי צורה יפה, אולם בלי חיים. ואמנם כמה רחוקים אלה מחיים!
ומה נכונה קריאת בעל המאמר ההוא אל ההורים, כי “משתעשעים הם בצעצועים ובפרחים נובלים ומשחקים בנפשות בניהם”, כי “יתענגו לשמוע איזו מלים עבריות מפּי ילדיהם וכו'; ולא ישימו לב להתבונן, כי אך צפצוּף של תוכיים הם שומעים, צלצול של איזו מלים בודדות”.
“בגולה לא ידברו בנינו עברית”. “אַל נא תשלוּ את נפשכם ואַל ישיאכם הדמיון הכוזב, כי תגשמו את רצונכם בגולה, כי לא תצלח, ורק את נפש בניכם אתם קובעים!”
את נפש בניכם תשחיתו בשפה עשויה בידים; את נפש בניכם אתם קובעים, ואל תאמרו אלה יוציאו לכם פּירות, או כבר הוציאו פּירות.
ד
דָּבָר מִדָּבָר
נשאלתי מאת חבר אחד לדיבור ועוסק בהרחבת הדיבור העברי2 על אלה הדברים:
א) מהו ערך ידיעת הלשון בעד הפּרט להכרת־עצמו הלאומית, להרגשת כבודו וכמוצא להבעת נפשו?
ב) מהו ערך תחיית הלשון לשחרור הלאומי, כלומר, בתור אמצעי לשחרור הלאום?
להשיב על השאלות האלה, שבסידורן ואפנן כבר בנויות הן על איזו וַדאיות, לא נקל למי שאין לו וַדאיות אלה ולמי ששואל גם עליהן…
מהו ערך ידיעת הלשון בעד הפּרט להכרת־עצמו הלאומית? אנו מפרידים את שליש השאלה הזו מהיָתֵר, להיותה עומדת בפני עצמה, ונאמר: יש ערך לידיעת הלשון לתועלת ההכרה העצמית של הלאום וקניני הלאום, אבל רק במידה קצובה, וזו אינה עוד היסוד הגמור להכרה זו. בודאי בעם כעמנו, כלומר – במעמד עממי כמעמדנו, שהכל לנו דברים שבכתב וכל היחסים שלנו המה ענינים שבכתב, הרי הלשון, ידיעת הלשון, מכילה אפשרות רבה לבוא בקירוב עם אותם הענינים העממיים, לדעת אותם ולהכיר אותם. ולעומת זאת, הרי החומר התולדתי שלנו, מושגי הספרים וכל דבר רוחני מסורים לנו במסגרת צרה מסורתית כל כך, מסגרת שגם חוקרינו ודורשינו לא הרחיבו אותה כהוגן, ואולי גם אינם מבינים אותה כהוגן, עד שעל האדם בנו, החפץ להכיר את הדברים באמת, לחַפּש את בירורם מבחוץ ולא מבפנים… בעניני המקרא שלנו, החלק הראשי מיצירות רוח ישראל, לא תועיל לרבים לשחרור הרוח ולהבנה ברורה גם ידיעת הלשון העברית על בוריה, בלי מפתחות או מבואות כתבי־הקודש ותולדות ישראל הכתוּבים בידי אלה שאינם מבני ישראל ולא בלשון בני ישראל…
והנה באים אנו לחלק השני של השאלה: מהו ערך ידיעת הלשון להרגשת כבודו של הפּרט, כבודו הלאומי? וגם בזה נוכל לומר הן במידה מוגבלת. רואים אנו יהודים רבים בארצות המערב, שאינם יודעים שפת עבר, ויש להם רגש החיבה לעמם יותר מאלה היודעים אותה. גם מזה לא נעלים עינינו, כי לפעמים גם אנשים שלא מבני הלאום ההוא, בעסקם בשפה רק לשם בּלשנוּת ולשם השׂגתה בלבד, יבואו על ידי כך לחיבת אותו הלאום וכבודו. ויש גם להיפך. פּוֹל די לַגַרד ידע בודאי עמקי שפת עבר והיה אויב לבני עבר. באיזה מובן נוכל לומר, שידיעת שפת עבר היא לפעמים אב לכיבוד הלאום, ופעמים רק תוצאה, ולפעמים לא תעלה ולא תוריד. כן מוצאים אנו איש ירא וחרד לדבר ה‘, יען כי יודע הוא את דבר ה’, מצוותיו ופקודותיו; ולהיפך, ישקוד אחר בתורה, בעבור שהוא כבר ירא ה' בלבו. באנשים רבים ידיעת המצוות והבקיאות בתורה אינה פּועלת כלל על רוח מוסרם, והרי הם גרועים עוד מאלה שאינם בני תורה…
ובנוגע לשליש האחרון מהשאלה הראשונה: מה היא הלשון בתור מוצא להבעת נפשנו? גם בזה קשה לבוא לידי הגבלה אחת. בעם כתיקונו, היושב על אדמתו, יונק ממנה כל הלחישות הדקות, שהן הן מצאו מבטא ומלים בשפתו, מדבּר באותה שפה ואינו יודע שפה אחרת, בודאי אין מוצא להבעת רוח האדם כי אם שפת אמו. אבל אצלנו הדבר אינו מוכרח כל כך. באחת, אנו קרועים לשתים או לשלוש לשונות: הרי שפת עבר, הרי השפה היהודית והרי שפת העם אשר אנו יושבים בו, או שפת העם אשר ממנו למדנו לחשוב. שנים או שלושה גויים בנשמתנו, וכל אחד מבקש את שלו ומוצא את שלו. ובשנית, גם לשון עבר עצמה, להיותה נכתבת ולא מדוּברת, מצורפת על ידי כך מנחלות רבות. אין הסופר מוצא שפה לפניו, כי אם בורא אותה לו או בונה אותה לעצמו.
ועוד זאת. הנה, למשל, שלום־עליכם ידע שפת עבר ומצא לו ביטוּי נאמן לשירתו בשפה היהודית; מנדלי בודאי ידע שפת עבר, ועשה את המהלך גם לשירתו העברית דרך השפה היהודית. מוצאים אנו סופר זה מריק דבריו מלשון אל לשון בלי שינוי רב, ואנו רואים שדבריו שנכתבו בשפה זו יכולים היו גם כן להיכתב בשפה אחרת; ולהיפך, יש סופר שמשתמש בשתי שפות או גם שלוש, וכשם שתחומי השפות אין יונקים אצלו זה מזה, כך אין תחומי דבריו יונקים, וכל אחד גידולו בתוך שפה זו שמצא לו מבטא בה, ואי אפשר כלל להלבישו לבוּש אחר.
בשירה, בשפה הלירית, שפת עבר בכללה היא המוצא היחיד להבעת האדם הישראלי ורק בה יבוא עשרה הרב; ועל כן מוצאים אנו ערך שירה זו גדול אצלנו ביותר. – בשירה האֶפּית, במערכת החיים ובענין התיאור אין כוחה של שפת עבר גדול ככוח השפה היהודית, שכנתה הקרובה; אנכי איני מדבר בזה מהכוח בעצם, כי אם מצד התנאים. אם מדברים אנו להעם, אז שפתנו העברית אתנו; ואם אנו מדברים מהעם ונספּר על חייו, אז יד השפה היהוּדית על העליונה. והמחשבה – שפת המחשבה – עד עתה אין אצלנו רק מעטים מאד, שיודעים לומר בה כל מה שיחשבו ולא קטעים ממה שהם חושבים… יתר קהל הסופרים לא נקיים הם ממליצה, גם אם רחוקים בנפשם ממליצה. לא יפּלא, כי אם יצלח לאנשים האלה לכתוב בשפה חיה, ואם ידעו אותה על בוריה מתוך עצמם ולא מפּי הכתב, כי רק אז יתבררו להם דבריהם בעצמם ויעמדו על תוכם…
נשארה לנו השאלה על־דבר ערך תחיית הלשון לשחרור הלאום. – גם על זו נוכל להשיב רק בהן מוגבל. בעם עומד בארצו ונלחם עם העמים שכניו על זכוּיותיו, בודאי כל שעל ושעל, שהוא כובש לו מעם שכנו על ידי שפתו, הרי הוא בזה גם משחרר עצמו באותה מידה. בעיר שיש בה ממשלת־קהל־עירונית, הרי כל כיבוש־שפתי יתן לאישי אותו העם, המדברים באותה שפה, משרות ועבודה. בקיצור, עם הכיבוש השפתי כרוך גם כיבוש כלכלי, ועם זה גם לאומי־ארצי. לעומת זאת, תחיית הלשון העברית אינה נותנת לנו רב באחוזת קרקע זה שאנו יושבים עליו ובמצב החיים שאנו נתוּנים בהם. זרים אנחנו בעיני העמים וניחשב כזרים, אם נדבר בשפת עבר או בשפה היהודית ואם גם בלשונם; ואת ארצנו לא נכבוש בודאי בזה, שאנו מדברים עברית ובונים לנו בימה של דיבור עברי מחוצה לה… עם היושב על אדמתו ויש לו ראשי היסודות לחיים בתור עם, הוּא גם אינו שואל, כי אם עושה; ולנו לא תועיל גם התשובה, כל עוד אין לנו למילוּי רצוננו אחיזה בחיים ותפיסת יד בחיים…
בִּדְבַר לָשׁוֹן וָסֵפֶר
א
מֵאָז וּמֵעַתָּה
"וקודם כי אדבר בשרשי הלשון העברי, אשר מהם הסתעפו אמיריה ונשתלחו פּארותיה – קובל ר' יצחק בן משה, המכונה פריפוט דוראן הלוי ממלכות קאטאלוניא, בפרק השביעי מספרו "מעשה אפוד “, מכיל כל חלקי דקדוק לשון עברי על פי ההגיון וכו' – אקדים הקדמה ואומר, שכבר קרה ללשון העברית, מה שקרה לבעליה, רצוני, שנתדלדלה בדלותם ונתמעטה במיעוטם ונשתכחה בגלותם וטלטולם; וכאשר היתה מקדם היותר שלמה שבלשונות והיותר רחבה ומסתפּקת מכולן וכו', שבה כעין בעליה [להיות] היותר קצרה שבלשונות, ולא יספּיק הדיבור בה לא בשמות ולא בפעלים בהרבה מחלקי הנמצאות, ואולי בחלק היותר גדול מהם”.
“והחכם בעל הכוזרי וכו' נתן סיבת דלותה ומיעוטה דלות בעליה ומיעוטם; וזה כי אחר שגלו אנשיה ונפוצו אנה ואנה בין גויי הארצות הסתפּקו בלשונות הגויים ההם והניחו לשונם הנבחר וישכחוהו וכו‘. והנה בשבעים שנה של גלות בבל שכחו קרוב לחצי העם לשונם וכו’. ואם בזמן ההוא הקצר קרה להם זה, ומה גם עתה בגלות הארוך הזה, אשר אבדו ספרינו וחיבורינו וכו', ואבדו החכמות הרבות, אשר היו באומתנו, והיה כל זה סיבה לקיצור הלשון העברי ומיעוטה”.
“ועוד אחרת – יוסיף לאמור – חזקה היא שעמדה מנגד, גרמה זה, מאתנו היתה נסיבה; והיא שהמשתדלים בחכמת התורה, רצוני, בעלי התלמוד, הניחו הלשון ההוא הנבחר וכתבו מאמריהם בלשון ארמי ברוב, שהוא לשון־הקודש שנשתבש, ואולי לא עשו זה בבחירה, אבל להכרח, כי נשכחה הלשון אז בזמן חיבור התלמוד”.
לב דואג ומלא תום. תמימות היא לחשוב את לשון ארמית ל“לשון־קודש שנשתבש”. ומשיב שד"ל במכתב גדול על יסודי הדקדוק, הנספּח לסוף הספר, ואומר: “יסוד היסודות בחכמת לשון־הקודש הוא, כי העברית והארמית לשון אחת היו מתחילה, ולשון ארמית נשארה ברובה אם לא בכולה, כמו שהיתה, ולשון העברים קיבלה מעט מעט קצת שינויים; ומזה נמשך, כי דברים רבים נמצאים בלשון־הקודש, אשר סיבתם בלתי נמצאת בלשון הקודש עצמה, ואף לא בלשון ישמעאל וכוש, אבל היא נמצאת בלשון ארמית”.
עברים וארמים אנו. מוצאנו מארם ומכנען; בכתבי־קדשנו ספר שיר השירים אשר לשלמה וספר קוהלת המיוחס לחכמת שלמה. הנה ספר דברים בתוכחותיו הארוכות וספר המשנה בחוקותיו וסעיפיו, והנה שירי המליצים והחושבים אצלנו ולשון המבארים והפוסקים. לשון עבר שוב חוזרת על מקורה המקראי בזמן המאספים, ולשון התלמוד התחדשה בימי החלוּצים והחכמים דורשי־הקדמוניות. נתדלדלה שפתנו, הרבה פּעמים נתדלדלה ונתעקמה, נתקצרה ונתכווצה ונתיבשה. ו“אחרי בלותה היתה לה עדנה” וחזרה לתחיה. עניה היא שפתנו לרגלי הרבה תנאים פּנימיים וחיצוניים – וגם עשירה היא. יש בה הרבה מלים, ניבים ומליצות רבות ומושגים קרובים, ולה יחסר לפעמים לחם יומה… ספרים רבים נכתבו בה בדורות רבים במקצועות שונים, ובהם פּזורים וקבוּרים חלקי שפה שונים, ואין אתנו מכיר אותם; ומן הצד השני גם כולם לא יספיקו לנו צרכינו בפרטים רבים.
נתדלדלה האומה, נתדלדל ונתפּלג הציבור הישראלי. קורא איש איש לאלהים ומתפּלל לאלהים בלשונו וברוחו… מפטירין אחרי פּרשת ויקרא, הכוללת עניני קרבנות, בנביא שדבריו חוצבים להבות אש נגד הזבחים… אחרי המקרא יבוא התרגוּם בלשונו הרכה, ובימות החול הרי פסוּקי תנ“ך, פּרקי משנה ורמב”ם ופסוקי הלכות וקבלה; וכל זה הוא “חוק לישראל”, הכל נדפס ומכורך בספר אחד, נושא אותו איש יהודי בשק הטלית־ותפילין שלו.
נתפּטמה האומה בפלפוּלים יבשים, בקיצורי דינים ושו"ת רחבים והמון ספרי דרוש שאין תוכם כברם. הרי המון מלים בלי הגיון, ניבים בלי תוך, ביטויים בלי מושג חי, ולעומת זה בים המלות צפים דגים חיים… בבתי־מדרשות והקלוֹיזים מתגולל בין ספרים יבשים בלי ערך ספר הכוזרי, ספר חובות הלבבות, ולפעמים גם ספר מאור עינים.
ובספרות החדשה תמצאו חצירי שפה ופרחי שפה. לא אחשוב כרוכלא את האור והצללים בימי מהלכה ועד עתה: הרי שפתו החמה והחיה של פייארברג והשפה המליצית של שטיינברג; הרי הלשון העשירה של ביאליק וכהן והשפה הקשה של טשרניחובסקי, הרי שפתו של אחד־העם, ולהבדיל באלף הבדלות, שפתו של תלמידו – יוסף קלוזנר.
סמרטוטי־שפה ויקרת־שפה נתונים לנו ביחד. אין מוקדם ואין מאוחר ואין גם מבדיל. הנה אחרי “שיחות מני קדם” ליעבץ הפּרוזה המאובנה של גרזובסקי; אחרי לשון מדויקת של לילינבלום לשונו הפּרוזית של קליינמן, ואחרי בורנשטיין וזלמן אפּשטיין הא לך הפּרוזה של ש. ל. ציטרון ושל קבּק…
כל העוסק במקרא לבדו מידה ואינו מידה בידו; כל ההוגה רק במשנה לא מידה שלמה לו; וכל המשתקע בספרות ימי־הבינים או בספרות החדשה לא יבוא רק על שכרו. יש בר ויש תבן הרבה, ובבר עצמו, הרי חיטים והרי שׂעורים. פּזורים אנו וחלקי שפה שונים לנו; לא נדע היום דבר מאתמול, גם היום לא ידע מהיום גופו…
לא זו היא הצרה שיבטא אותה דוראן, ש“אתה תמצא, כי כל שרשי המלים, שמות ופעלים ומלות הטעם, במה שנמצא אצלנו, לא יעלה מספרם לשנים אלף, ולא יעלה מספר הפעלים מהם לאלף ושלוש מאות; ואם תבחין ותחקור זה בשאר לשונות האוּמות המתחלפות, יעלה מספרם לכפלים ויותר מזה” (מעשה אפוד, שם), כי אם חוסר חוש המבדיל והעדר כל נטיה טבעית שפתית. יש לנו מִשנות הרבה, ואין סדר וחוק למשנה.
לנו חלקים לשוניים הרבה ואין בנין, אין בנין מסוים. יש לנו שתי שפות שלמות, עברית וארמית, לשון המקרא ולשון התלמוד; יש לנו פּתותי לשון של ימי־הבינים וניצני לשון של מיטב הספרות החדשה, ובכולם פּרצים, אך פּרצים.
ב
הַשָּׂפָה וּמִלֶּיהָ
שאלת השפה וחוסר המלים שבה התעוררה בדור האחרון בספרותנו ורבו אלה הקובלים, ששפתנו העתיקה לא תספיק עוד, שהמלים הישנות לא תספּקנה לכל המושגים החדשים שבאים בגבולנו; לנשמות החדשות בחיים ובספרות אין עוד גוּפים אצלנו, אין גוּפים למלים של חול בשפת קודש…
וראו זה, אותן התביעות והטענות הבלשניות אינן נמצאות דוקא במקום דעות חדשות ומחשבות חדשות. שמענו לאמור: הבוּ לנוּ מלים חדשות! הבו לנו בריאות חדשות להגות לבנו, להסתדרות מחשבותינו, בטרם ראינו באלה התובעים (ידענו את התובעים למדי) את ההגיונות ואת המחשבות האלה… ובאמת אין שפה במלואה בין מחשבה במלואה; ובחוסר כוח המחשבה החיה בנו, חסר גם כוח המוליד ביטויים למחשבה ולצרכי המחשבה. כסבורים אנו, שהמחשבה מתחלת במלה, שבאה היא מהמלה העשירה, בעוד שהמלה היא רק תוצאה, תולדת המחשבה. יותר נכון, בכל מקום שיש מחשבה חדשה ומושג חדש בלב, הרי כבר יש מלה חדשה וביטוּי נכון לאותה המחשבה ואל המושג ההוא; בכל מקום שיש נשמה הן יש גוּף שפתי קיים לאותה הנשמה.
והיטב אשר דיבר אחד־העם, כי בימים שהספרים היו מלאים ענין ומחשבה “לא היתה גם לשוננו נצרכת לעזרת מרחיבים מיוחדים, שאין דוגמתם בעולם” (“לשאלת הלשון”, “על פּרשת דרכים”, חלק א'). “כל הלשונות, הוא אומר, נולדו עניות והלכו ונתרחבו אחרי־כן ביחד עם הרחבת המחשבה בקרב העם; אבל בשום אחת מהן לא נעשתה ההרחבה על ידי אומנים מיוחדים לכך, ואף לא על ידי מדקדקים וחוקרי הלשון בכלל, כי אם על ידי סופרים גדולים הוגי דעות, אשר ידיעתם בהלכות הלשון היתה לרוב קטנה; והם לא דאגו כלל להרחבתה מצד עצמה, אלא הענין שעסקו בו הביאם להמציא מלים וביטויים ודרכי־דיבור חדשים, הכל רק לצרכם בלבד, כדי לבאר היטב את מחשבתם או כדי לצייר יפה את ציורם”.
בטרם היו בינינו אנשים אשר חשבו כקוהלת, לא היה איש יכול לברוא אותן המלים החדשות והביטויים שנתוַספו על שיר השירים ועל תהילת ישראל. כשהתפּשטה השכלת רומא המשפּטים בישראל בהרכבה יהודית נולדה עמה שפה משפּטית עשירה, שפה כוללת כל אותם המושגים המלאכותיים הקבועים בדת ודין, בעונשין ובדיני ממונות וכו'. הפילוסופיה־הדתית פילסה לה נתיבה בלשון, אם גם בכבדות, יען כי גם דרכה ובואה אלינו היו בכבדוּת… עשירה ממנה היא שפת הקבלה, להיותה יותר מקורית ותופסת מקום יותר עמוק בלב. כן אתה מוצא בספרותנו החדשה. יל"ג ברא לו את שפתו, ברוידס רכש את שפתו ואחד־העם יצר את שפתו; לעתירי־נכסין כבר יש שטרות על נכסיהם. השפה תבוא מן הלב והיא דבר שבלב, אבל אין היא דבר נעשה בחשבון…
ועוד זאת: בנין השפה, התעשרות השפה, אינם באים על ידי בריאת מלים חדשות וביטויים חדשים, רק על ידי זריחת אור חדש על המלים הישנות. המלים והביטויים, שכבר יש לנו, שכבר השתמשו בהם רבבות פּעמים, באים על ידי הרוח החדש והאור הנפשי הזרוע עליהם לידי הרכבה חדשה ולידי זיווּג נפשי חדש. שפת המקרא ומליצותיה בפי לבנזון הבן היא אחרת לגמרי מאותה של האב. הסגנון התלמודי השירי בפי מנדלי הוא אחר לגמרי מאותו שבפי אלמוני, והמלים העבריות בפי ביאליק הן אחרות מאשר בפי שמעונוביץ. לא ידיעת השפה והבלשנות פּועלות בלשון, כי אם האור המושל, הזיווג הנפשי וההרכבה הנפשית אות באות, דבר בדבר, חרוז בחרוז.
באותו מובן, שהחושב לוקח לו יסודות למחשבותיו מאלה שהיו לפניו ומשתמש גם כן בהערכים והמושגים המלאכותיים שקדמו לו, ואף על פי כן נעשים הדברים על ידי רוחו העצמי ליסוד חדש גמור בלבוש חדש, כן הדבר גם בלשון וביסודות הלשון. הסופר המקורי, שרוח אלוה בקרבו ומלתו על לשונו, אינו רק יודע את השפה ומשתמש בידיעתו, כי אם בורא אותה מחדש ויוצר אותה מחדש. לו המלים, השמות והפעלים כאבני גזית בידי הארדיכל, כצבעים לצייר וככלי זמר למזמר. הנה כנור ועוגב בידי שנים, בנינם אחד הוא, המיתרים שוים בהם; זה מוציא מהם קולות נשגבים, וזה אך צורם את אזנינו בניגוניו.
העשרת השפה היא מין יחוד, דבר מתגלה במשורר זה ובחושב זה ונעשה בכוחם ועל ידי כוחם. הכוח השירי והמחשבתי המקורי הוא לשפה ולהרחבת השפה כטעמים ונגינות, שנעשים לעצם מעצמם…
לא הלבושים וערך הלבושים עושים את היופי, כי אם הלבשתם בטעם והאור החוזר עליהם מחן פּני לובשיהם.
ג
מִלָּשׁוֹן אֶל לָשׁוֹן
“אזכיר לך כלל אחד, והוא: שכל מי שירצה להעתיק מלשון אל לשון ויכוון לתרגם המלה האחת במלה אחת וישמור גם כן סדר המאמר וסדר הדברים, יטרח מאד, ותבוא העתקתו מסופקת ומשובשת ביותר… ואין ראוי לעשות כן… אבל צריך למעתיק מלשון אל לשון, שיבין הענין תחילה, ואחר־כך יספּר ויפרש במה שיובן ממנו הענין ההווה בלשון ההיא ויבאר היטב; ואי אפשר לו מבלתי שיקדים ויאחר ויספר מלה אחת במלות רבות, או מלות רבות במלה אחת, ויחסר תיבות ויוסיף תיבות, עד שיסודר הענין ויבואר יפה, ויובן הלשון לפי הלשון ההיא, אשר יעתיק אליה” (איגרות הרמב“ם, דפוס ליפסיה, עמוד כ”ז).
אין לשון דומה אל לשון לא בתוכה ולא בברה, ואת אשר ישים ה' בפי אדם בלשון זו, לא ישימהו מלה במלה בלשון אחרת. מה שבונה לשון, לשון מיוחדת, אין זה רק הביטוי והצלצול, או צירופי המלים והתוכן בלבד, כי אם תכוּנתה, יותר נכון, תכוּנת האישים המדברים באותה הלשון, אלה שנולדו בה, והתחילו לראות ולהביט על ידה בעולם, להרגיש ולחשוב, להמשיל ולדבּר או גם להתקוטט ולהתרועע.
הלשון היא לא לבוש לדבר כולל ולמושג כולל ומשוּתף לכל, כי אם חלק מעצם הדבר והמושג, והגבלתו או פּירושו אצל העם ההוא או השבט הזה.
אחד הוא העץ, היער, ההר והגבע, השמים והארץ בכל מקום שהם; אבל יחס בני־האדם אליהם אינו אחד ואינו שוה, אלא שונה הוא ברב. ואם בדברים המוחשיים כך, על אחת כמה וכמה בדברים שאינם מוחשיים, כמו מושגי החברה והיחיד, הטוב והרע, היפה והמכוער, המעציב והמשמח. כששני ציירים אמנים עומדים לפני ככר אחת ירקרקת ומציירים אותה בששר עלי גליון, הרי התמונה של זה אינה דומה לתמונה של השני; ודוקא השינוי שבתיאורם ובמעשה־ידיהם הוא הוא היסוד האמנותי והיוצרי שבכם. וכך הוא הענין גם בשפה ולשון. חלקי המציאות והחיים, שניתנו להם לבני אדם, משתנים בדיבור שינוי רב, והשינוי הזה הוא החלק היוצרי שבכל לשון, ועם זה הוא הצד העולמי שבה. בדבר זה, בריבוי הלשונות והשינויים העיקריים שבמהותן והויתן, בנפשן וברוחן ובכל אשר בהן תלוי עושר האדם, עושר מחשבות האדם ושפעת ההסתכלויות שבאדם. – בריבוּי הדיבור והלשון, שבא לנו על ידי דור ההפלגה, אין אנו יכולים לראות ירידה, כי אם עליה. לא עונש היה זה לאדם, כי אם מתנה, מתנת־יה…
בודאי טוב ויאה לתרבותו הרוחנית של האדם, כי התחומין אשר שׂמוּ הטבע והתולדה בין לשון ולשון יוסרו מזמן לזמן, ושהנטיעות שגדלו בלשון אחת תנטענה גם בלשון אחרת, כדי שנדע איש איש ממחשבות השני וכל עם ועם יתעשר על ידי הגיונות חברו ושירתו. אבל כשאנו עושים כך, עלינו לנטוע נטיעות אלה באדמתנו, כי יגדלו עוד הפּעם אצלנו, ולא נוכל להסתפּק במה שנביא פּירות גמורים כמו שהם מכרם אחר לביתנו ונעלה אותם מיד על שולחננו. – ההעתקה מלשון אל לשון היא מעין בריאה ויצירה אמנותית ולא רק מלאכה מכנית בלבד. להוסיף ולגרוע ולשנות בדברים המוּבאים אלינו מחוץ לגבולנו, ככל הצורך באותה שפה, שאנו מעתיקים אליה – לא עבירה היא, כי אם נחיצוּת היא, נחיצוּת גמוּרה, המוּנחת במהוּת הדבר שאנו עושים ובתעוּדתו. ולהטוענים ואומרים, כי בזה אנו חוטאים לספר המקורי, יש להשיב: מוטב שנחטא לספר, משנחטא לשפה ולרוח השפה. וליודעים מה טיבה של שפה ושהכל במקומו מקבל גם צביון אותו המקום ואוירו הרוחני, אין זה גם חטא ומעוּות כלל. כשחביבות עלי המחשבות והתוצאות הספרותיות שבשפה אחרת ואני אומר להביאן לגן ספרותנו אנו, אז עלי לתאר את הדברים כך, איך היה אומרם יוצרם מראש, לוּ היה עברי ובא להגיד את המחשבות או השירות האלה עברית.
ואמנם לא נקל הוא דבר זה ולא ניתן לכל. לא ניתן הדבר לכל אדם, שיוכל לגייר כל דבר מעיקרו ולעשות דבר שאינו שלנו לשלנו בהויתו ובצביונו. ולא רק בדברים שנחשבו ונולדו בלשון עם זר, השונה ברוחו ממנו, אנו צריכים ליחוד השפה ולכוח יוצרי גדול למלאכת ההבאה או המסירה מלשון זו אל לשוננו, כי אם גם בדברים שנאמרו “יהודית”, שפת העם שלנו, לא נאות לתתם בקודש כהויתם בחול ממש. גם דברים אלה צריך להולידם מחדש לפי רוחנו העברי, השונה לגמרי מהרוח היהוּדי.
כל אחת משתי השפות, יהודית ועברית, אם כי לכאורה בעם אחד הן גדלות, – עולם בפני עצמו היא, ואנו יכולים לפתוח רק חלונות מעולם זה לעולם זה, אבל לא לעשותם עולם אחד – אם בכלל נבין, מה זה מפריד בין העולמות הללו ומה עשה אותם מתחילת ברייתם לשנים…
והנה הסופר י. ח. רבניצקי במאמרו “על הסגנון של מנדלי מו”ס" (“העומר”, חוברת ראשונה), בדברוֹ על־דבר סגנונו של זקן מסַפּרינו, אומר: “וכשאנו רואים אותו, את מנדלי, עורך כמה מסיפוּרי המעשיות שלו מקודם יהודית, ואחר־כך הוא מתרגמם בעצמו עברית, אפשר לשער, שטעמו ונימוקו עמו במעשהו זה, מפּני שמתירא הוא, שמא תעבירהו עניוּת השפה על דעתו ותביאהו לידי צמצוּם והשמטה שלא במתכוון… מה שאין כן בסיפור שכבר כתוב יהוּדית, דבר לא יגרע אצלו אחר־כך בעברית, כי לא ישקוט ר' מנדלי ולא ינוח, עד שימצא כל הדרוש לחפצו באוצרות המקרא, התלמוד והמדרשים הפּתוּחים לפניו ואין בהם נסתר מנגד עיניו”. ואני רואה בהשערה זו טעות יסודית במהוּת השירה ותכונת השפה. וטעות זו היא לא רק אצל סופר זה בלבד – הוא עצמו אינו משורר ואינו בא על כל פּנים לנהוג בשירה קלות־ראש כזו, – אלא שגם העוסקים במלאכה זו באים על ידי זה לידי קלקול והשחתה. על מנדלי אין אני דן, לגאון הכל מוּתר. וּבעיקר, בבית־האָבנים של שירה רבתי זו של אותו זקן אין הדבר מתהלך כמו שיחשוב אותו סופר לתוּמו… רק רוצה אני להעיר, כי טעות גדולה היא לאמור, שדברים אשר ישיר אותם המשורר בשפה זו יכול היה לשיר אותם מלה במלה גם בשפה אחרת, ושאותו הדבר העיקרי ליצירת השירה ולהתגלמותה, מלאכת השפה, טפל הוא ורק ענין הרצון או המקרה הוא להשתמש בשפה זו או זו… השפה היא חלק הכרחי מהשירה, כהשירה בעצמה; ואם יראני אדם על איזו שירה, שאין בה ממידה זו ושבנקל יערנה המשורר מתוך נשמתו לשפה זו או אחרת, או מלשון אל לשון – אז שוב אני אומר לו, כי נוח לה, לשירה זו, שלא נבראה משנבראה ושאין חיוּתה בתוכה, יש לכל נשמה גוּף אחד ולא שני גוּפים…
ד
אַחַת וּשְׁתַּיִם
זו אלפא־ביתא בכל ספרות, שהיא עומדת על שפתה, על שפתה המקורית והיסודית ורק עליה יוסד מוסדה. כל עם תרבוּתי יודע ערך השפה ואיזה כוח עצור בשפה; כל עם יודע מה בין מהוּת שפתו העצמית והרת־רוחה הניתן לה ורק לה ובין זו, שרק נותנים מכלי אחר אליה… השפה אינה רק מטבע עוברת לסוחר, שמתחלפת במטבע אחרת, כי אם מגע נפש בנפש ורוח ברוח… הקדמונים אמרו: שמע בכל לשון שאתה שומע; אבל אנחנו לא נשמע ולא נדבר אחת בשתי שפות. כל לשון ומהותה יחידה היא במינה והיא בריאה מיוחדת במינה.
הקרעים שבחיים עשו אותנו לעם משמש בכמה לשונות, והולידו בנו הכרחים לביטויים שונים. על אלה ידאב לבנו, אבל על כל פּנים נשמור את התחוּמים ונדע את ערך התחוּמים… נדע, שאין שירה אחת נכנסת במלואה בתחוּם חברתה. אם ישיר אחד מאתנו עברית, אז ידע, ששירתו זו היא עברית; ואם ישיר בשפה המדוברת, אז ידע מפּני מה ישים לרוחו לבוש כזה.
אחרת הדבר באלה, ששירתם אינה גדלה בשום שפה, היום יוציאו אותה עברית ולמחר יהודית. אין הקורא העברי יודע, אם מה שנתון לו הוא דבר מקורי או העתקה, וגם הנותנים בעצמם אינם יודעים זה עוד…
וצר הדבר, כי פרץ המשורר היה ראש וראשון לקלקלה זו אצלנו. ואותו קולר תלוי בצוארו. את טיבו ופעלו של סופר זה כבר הגידו ברבים למדי, נחוּץ לדעת גם את צלליו. – הוא בא ועירבב את הפּרשיות… הוא בתור משורר הרי ידע וצריך היה לדעת את ערך השפה לשירה, ובא ועשה את השפה פלסתר ויסירה מהיות גבירה… בודאי תעודת כל ספרות – יוצאת מזה ספרות המונית – גם להכניס מפּרי שפה אחרת בגבולה וליהנות ממנה, ולא מבעי מאחותה הקרובה; אבל עלינו לדעת מה זה גדל באמת אצלנו ומה זה רק נוּטע בתוכנו אחר־כך, ושירה שלא גדלה ביסודה בעברית, הלא אין לה הזכוּת להימנות לקרן־קיימת של הספרות העברית…
עוד היום, כשמונים את צעירי משוררי ישראל ומסַפּריו, הרי מונים את נוֹמבּרג, שלום אַש, רייזין ועוד; וכשפּונים לספרוּת היהודית, הרי שוב קוראים לפנינו את שמות האנשים האלה. היום יופיעו דבריהם עברית ולמחר יהודית, ואין איש יודע איזה דברים נכתבו עברית ואיזה נכתבו יהודית. ותהי אצלנו השפה, שהיא יסוד כל ספרות והבסיס שלה, רק לכלי, לדבר טפל… זלזול שפתי כזה, וביטול כל יסוד חיים שבה, לא היה עוד אצל כל אומה ולשון. ולנו לא שפה אחת, כי אם שתים, ובשתיהן, עקרוּ את התחוּמים והיו – כאילו אינם.
שְׁנִיּוּת
א
בָּעָם וּבַסֵּפֶר
בפרק הראשון של “סקירות ורשמים” בעתון “הבוקר” העיר סופר אחד על־דבר השניוּת בספרותנו, אל תקרי בספרותנו, אלא בספרויותינו: ספרות עברית ויהודית, שרחוקות הן זו מזו וקרובות בסופריהן, קרובות בנו. – לא לבד כי לבנו נוטה למזרח ולמערב, כי אם מחולק הוא גם בכתלי הבית עצמם…
הנה בזכרוננו ובחביון לבנו שפת קדם, שפה עתיקה חיה בנו; ובפינו – הנה שפה אחרת. ה“חבר” ו“עם הארץ” עוד מושלים בנו שניהם: הרי הם ושפתם, הרי הם ולשונם, הם ורוחם, ומשניהם אנו נזונים… האדם בנו יכול להגביר את הקודש על החול, או להיפך, להמליך את החול על הקודש; אבל לשניהם תביעות עלינו ואותם לא נשתיק…
למה נשלה את נפשנו? כל עוד בגולה אנו, וגם העבודה בעבור ארץ האבות הוא יסוד בחיינו, הרי אנו נתונים בין שני צירים שונים. – לא תעקרו את העברית בּן־לילה, אבל גם לא תשמיטו מעם היהודים את שפתו היהודית. ואם יבואו החיים החיצוניים ויעשו כאלה או גם עושים כאלה, אז חותרים המה חתירה תחת שתיהן יחד. – ברבים מאתנו לא לבד שניוּת מושלת, כי אם עוד יד שלישית בנו: שפת־הארץ, שגם אותה נעבוד. לחלק אחוז מאתנו עוד לדבּר בלשון הארץ. לא רק לספרות העברית והיהודית, כי אם גם לרוסית, לגרמנית ועוד יש יסוד בחיינו על אדמת זרים. – –
כי יתפּוצצו ויתפּלגו הכוחות בנו על ידי אלה, כי תחת פּיתוח ועבודה בספרות אחת שלמה לנו ספרויות שונות לא שלמות, לא נעלם מאתנו; לא נכסה גם כן על הפּחתים הנעשים ברוחו של סופר, שהוא בן כמה רשויות ואנוס הוא להשתמש בעניוֹ ברשויות שונות. אבל נפריז אם נאמר, שבין הצללים האלה לא ימצא גם מעט אור; כי הן עם הדחיות והנטיות השונות לכאן ולכאן נולד גם איזה דבר של ריבוי־צבעים, עם שינוי־האופק יבוא גם הרחב האופק. אבותינו חיו רק בארבע אמות של תורה ולשונה ולא הציצו לדברים אחרים כלל, ואף על פי כן לא עשתה ידם האחת תושיה, כמונו המחולקים בנפשותינו… אין לנו חומה בצורה להתבצר, בקיעים אצלנו, רק בקיעים; אבל בעד הבקיעים נביט, אנו מביטים החוצה ולא נאמר רק הפסדנו.
מלאכת הסופר העברי וגם היהודי או הארצי, כלומר – זה שמשתמש גם בשפת הארץ, היא דבר גלגוּל ובת השתנות פּנימית. סופר כזה ידבר עם כל חוג וחוג, ושואב הוא מכל חוג וחוג בכתבו ובלשונו. – הוא מדבּר אחרת בשפת עבר, שפת נחלת העבר עם כל יצירות העבר, אחרת בשפה היהוּדית, שפה נתינית ואסופית, שאין לה בעולמה אלא מסגרת חייה… והוא מדבר אחרת בשפת הארץ, אם היא וספרותה לו לנחלה. – בלשון עבר, לשון הספר, אנו טובלים את כל ירושת האבות במלים ובניבים, במושגים ובתמוּנות, בחזיונות ובהשגות שונות שבנפשנו אנו, ואנו מולידים אותה שוב בהרכבת רוחנו ועושים ממנה בריאה חדשה. הרי חלקים הרבה מני קדם, והרי הכל עצם מעצמנו ובשר מבשרנו; אנו אברים של בנין גדול והוא מעשה ידינו. – לא כן בשפה היהוּדית, שפת ההווה, שאין לה עבר, בה אין אנו נותנים מעצמנו – כל נתינה עצמית בה מובילה רק להשחתת השפה, – כי אם מקבלים, מקבלים אנו מחיי היום, מאִמרות השעה… על מנת חלק סופרינו בשפת הארץ לא אדבר עתה.
בלשון עבר וספרותו לנו דבר עם ערכי הדורות ומחשבות הדורות ועם גלגולי הדורות, לנו לרוב דבר עם האישים הגדולים יוצרי המחשבה והספר, עם היחידים ושארית הנשמה של היחידים; ובלשון יהודית וספרותה לנו עסק עם העם, עם העם הפּשוט, שברא בשפה גרמנית, לקוחה מעמי הגרמנים, כלי־יוצר לעצמו ולרוחו ושהטביע בה את רוחו… בעברית לנו עושר, רב עושר במלים ולבושים, אלפי לבושים ושמות־נרדפים לכל רעיון ורגש, לכל נדנוד של מחשבה ונפש, וביהודית לנו שפה מקומצה, קצרה וגם חדה. הנה בעברית שימוש בלשון נופל על לשון, בהרכבת חלקי שפה לקוּחים מתחוּמים שונים וממערכות שונות ורבות; והנה ביהודית קיצור, דילוג, ביטוי למחצה, רמיזה. העברית והיהודית שני עולמות שונים הם – מה שונים – ובשניהם אנו שרויים, או שרויים הם בנו וזה חלקנו ולא רק חלקנו אנו. – –
במידה ידועה יש גם לעם היושב על אדמתו ואינו קרוע בנפשו לשתי שפות שונות יסודיות מין כפל שפה, הלא היא שפת־הספר עם שפת הדיבור העירונית, המשוכללה והכוללת, ושפת־הכפר, זו השפה המדוברת בחלק מיוחד באותה הארץ (דיאַלקט). המעיין הגדול הוא שפת־הספר, שפת בעלי־האסופות של אותו עם, במחשבה ובשירה, בדת ובמדע; אבל גם שפת־ההמון, שעוד לא נגעה בה יד יצירה ספרותית, היא באר שממנה ישאבו מים חיים. בגרמניה, למשל, הרי שפת הֶרדר, גיטה ושילר, והרי העושר ההמוני, שהביאו בכליהם האחים גרים ולשונו של פריץ רויטר וחבריו; הרי עליה על גבי עליה והרי יניקה מן הדיוטה התחתונה. – ואצלנו, הן מלבד היהודית עוד לנו הארמית, שכנה לעברית, שפת התרגוּם ושפת התלמוד. הנה “אל אלהי הרוחות!” “אל שדי!” “ה' אל צבאות!” שפת הנבואה, שפעת שפת הנבואה, ויחד עם זה, קול קריאה, כמעט קריאת אשה: “ריבונו־של־עולם!” “אבי שבשמים!” האדם מסַפּר עם קונו, מספּר ומבקש לפני השכינה ומחזיק בסינרה, כתינוק המתחטא לפני אמו. עוד פסיעה אחת, וכבר אנו שומעים הד קריאה אחרת: “גאט פון אברהם”, “מיין ליבער הארציגער גאט!” אִמרו ליהודיה, הבוכה ומתחננת לפני אלהיה מתוך ספר התחינות, שהיא אינה עבריה. קחו את הכוס של דמעות, שבה שפכו אמותינו את נפשן אחת אחת זה כמה דורות, והשליכו אותה הלאה, או שברו אותה לרסיסים! לא במשל אדבר אליכם.
אמנם השפה היהודית לקוחה מאדמת־זר ושאובה היא ממעיין אחר; אבל היא שלנו, היא נעשתה לחלק מאתנו; היא שלנו, במקום שחדלה להיות גרמנית והחלה להיות יהוּדית. לא השרשים והמלים, וגם לא השמות והפעלים מגדלים שפה, כי אם הנטיות והשימוּשים, הנטיות הנפשיות וההרכבות השונות ושימוּשן בפה וברוח היהוּדי. השפה היהוּדית, כמו שהיא מחוברת לנפש ההמון הפּשוּט ומסמנת גבולות שכלו והשגתו, היא יהודית טהורה, בה נמצא ביטוי וגילוּי של נפש העם, שרחוק מאד מן הספר וגדל עם זה באויר של ספר ותורה ומצוות. כלאים! הרכבת חלקים שונים ויצירה אחת, יצירה שספר דקדוקה הוא תאי הנפש והחדרים המסובכים של רוח העם; גם החלק העברי בשפה היהודית אינו עוד עברי גמור, הוא לא ילין שם, כי אם נעשה אזרח…
הספרות היהודית, כלומר – ספרות זו שעמלה למסור כל אותם הרחשים והביטויים ההמוניים בצורתם כמו שהם חיים בפי העם, אינה נכוית מספרות עברית וגם אינה מסגת את גבולה… היא עוסקת בקרקע חדש, קרקע לא זרוע, והיא כובשת לה אופק חזיוני ודיבורי חדש. ולאידך גיסא, האומר כי בידה לרשת מקום אחותה הבכירה, הספרות העברית, הוא אינו יודע מהו סח, אינו יודע מה היא יהודית וטבע המיוחד שביהודית. קוהלת, למשל, נכנס לחלקי הכתוּבים ומקומו על יד שיר השירים; אבל מי שחושב, שקריאת “הבל הבלים! הכל הבל!” מחה תמחה כל זכר של שירה וכל שאון חיים בנו, אינו אלא טועה. הנה זכר ונקבה, איש ואשתו, לא תלבש אשה שמלת גבר ולא תהיה לגבר.
נפש האדם היא דבר משותף וגם חלל העולם שבו תתנועע הוא משותף. בעצם יש רק בני־אדם עם רחשים נפשיים משותפים, והעמים המיוחדים, הלאומים השונים הם יציבו להם גבולות. אמנם אותם הגבוּלים המיוחדים הם דברים ארעיים לגבי יסודות האנושיים הכלליים; אבל לגבי העמים והשבטים עצמם הם עולמיים, בהם מונח וגדל השינוי והכוח לשינוי, ובהם הלא תכנית אותו שבט, תכניתו המיוחדת, ובאיזו מידה גם מציאותו. – מחשבה יצירתית, שירה עזה נוכל לתרגם לכל לשון ולשון, והן עשרה והרחבתה היא, שתוכל להינתן גם לבני־אדם אחרים בלשונם הם; אבל היסוד הבוראי שייך רק להעם שחולל אותה ולשבט הולידה. תאמרו: הרי לבוש והרי גוף, הרי קליפה והרי פרי; אבל בדברי מחשבה ושירה הקליפה היא עיקר לפרי וגם ארוגה היא בפרי. שירה אמיתית יסודתה בשפה אחת, בשפה מיוחדת, ותלויה בדרכה ובמהלכה, בנטייתה ובהדה; היא תיוָלד עם השפה ויוצאת היא ממעמקי השפה ולא תיכנס בתחילת ברייתה במקרה באותה שפה. שירה עברית היא מיוחדה במינה ויש לה אופק מיוחד וחידות חייה, וגם שירה יהודית תסובב על צירה ויש גם לה דרכים וחיים בפני עצמם; אבל שירה עברית שיכולה להיאָמר מלה במלה יהודית, בלי כל שינוי ושכלול מיוחד וחיים מיוחדים, לה לא נאה עוד השם עברית והשם יהודית. וכן להיפך, לא נוכל לקרוא לזו שירה יהודית, שמשוררה ויוצרה יכול להלבישה תוך כדי דיבור מחלצה עברית ולכתבה עברית (פּרץ, למשל, ונוֹמבּרג), זו לחוד וזו לחוד. אין שירה באה ערטילאית; וכל שירה, שתיולד ערומה במוח המשורר ואין עורקי שפה לה, עורקי שפה מיוחדת, נוח לה שתיקבר ערומה…
שירה עברית היא רק זו, שיכולה להיוָלד רק עברית ושיונקת מהרוח העברי ומנחלת שפת העברים, וכאשר תפקח עיניה הנה כבר היא עברית. וכן הדבר בשירה היהודית, באותה שנושאה עליה חותם תכנית היהודית (שלום־עליכם, למשל), היא תצא לאויר העולם וכבר שפתה אתה. כל נדנוד, כל ביטוי מיוחד בה, כל נטיה וכל רחש נפשי לקוח מן המציאות, לקוח מן הנפשות הפּועלות בה ומתוך מסכת חייה ביחוד. אין כאן שיחות מסַפּר בדברים שקרו לו או בדברים שקרו לאחרים, כי אם אותם האחרים באים ומסַפּרים לנו מחייהם הם לפי דרכם, עוברים לפנינו ומשיחים, ואנו רק השומעים… מעטים בה הצבעים, העם לא ידע כל מלאכת־מחשבת, ולו גם אין צורך כלל במלאכת־מחשבת. יש חיים נתפסים בידים ואינם צריכים לשפופרת.
וראו זה: בספרות היהודית החדשה, בחלק גדול ממנה, החלו לעזוב זה כמה את המלאכות הראשית שלה והחל השימוש בשפופרת, בשפופרת ספרוּתית ורק ספרוּתית (עוד הפּעם פּרץ, למשל, ותלמידיו נוֹמבּרג ושלום אש)… לא יהוּדית עממית ניתנת לנו מחיי העם ורחשי שפתו – והלא זהו יסודה האחד והכשרה בחיינו, – כי אם יהודית של השתלמות והשתכללות, יהודית שתאמר להתרומם על עצמה ותפסיק עם זה את החוּטים המקשרים אותה לעם, אשר בה ידבר ושפך בה את נפשו, והולכת וקרבה היא לצור מחצבתה לפנים… אין כאן דבר “שפחה תירש גברתה”, גברתה העברית, כי אם, אדרבה, כיבוש אותה השפחה על ידי גברת אחרת, השפה הגרמנית… הספרות היהודית החדשה לא תשתדל לשאוב מחיי העם בתומם ובפשטותם, או לתת לנו דברים ותוים נפשיים שעוד אינם בכתב, רצוני לומר, תיאור חיים בעל־פּה עם כל ביטוי הפּה, כי אם היא מבקשת לעשות את הדבר להיפך: לבוא אל העם, להביא דברים להעם ולהשכילו, תחת ללמוד ממנו ומנפשו דברים אשר לא נדע ולא נקנה אותם בספר…
שׂוררת האמונה אצלנו, כי שפת עבר היא שפה נקנית רק בעמל רב, מפּי ספרים ומפּי מורים, וכי דרושה עבודה רבה להיות יוצא ונכנס בה ולהשתמש במכמניה; ולעומת זה יכול כל תופש עט לזכות בשפת יהודית ולעשות בה חיל; ובאמת שפה זו, הנקובה באחרונה, לא נקנית גם ביגיעה. ממאה נכנסים לחדר יוצאים עשרה או חמישה בני־תורה, וידיעת שפה היהודית בטהרתה והכרת עצמותה אינה ענין של תורה כלל; אין אדם יכול להשיגה, אם אינה יושבת כבר בו ובנפשו.
שׂפת עבר וספרותה היא בנין של חבורה ולה נחלה רבה. המשורר יוצר, החושב יוליד מחשבות; אבל הם מוצאים מכמנים שפתיים רבים לפניהם, ויכולים באיזו מידה לסמוך על מה שלפניהם. אולם תחת זה על הסופר היהוּדי להתחיל בכל פּעם מעצמו. השפה היהוּדית וחייה האמיתיים הם ענין שבעל־פּה. – דרישה זו, שמבקשת לעשותה בעל־כרחה לשפת הספר וליורשת הספר, לעשותה לדבר שבכתב, רק קלקול היא.
ספרות העם בלשונו, ככתבו וכלשונו, תמלא באיזו מידה את הליקוּי שבספרות הכתובה ותתן לנו, עייפי המחשבה והרגש, דברי שירה פּשוּטים בתום החיים וצירופים פּשוּטים של החיים; ואם תתהפך גם היא רק לדבר שבכתב ויונקת מן האמנות שבכתב, אז עוקרת היא בעצמה את שרשיה…
על יד שירת פוֹיסט וסערת תוגת המחשבה עוד יש מקום באשכנז לשירת האובדים והנידחים ב“האורגים” (“די וועבּער”) וכדומה לה, וזה הוא העושר וההרחב. ומהשירה היהודית החדשה הן לא רחוקה המזימה גם להעתיק את פוֹיסט לשפת האורגים… והנה דבר זה יגיד, איך תעתה מני דרך, מדרכה היא. – –
בכל שירה מקורית, הבאה מעצמה, גם התרגום היותר מעוּלה וההעתקה היותר נאמנה לא ימסרו את חזיונותיה כי אם בקירוב, ומי שבא לעמוד על כולה ולדעת אותה בכל, עליו לקרוא אותה בלשון יצירתה; תחת זה אנו נהנים משירה יהודית זו – שמתרחקת ממקורה, ומתעמלת ללבוש מחלצות של ספרות חדשה עם שפה חדשה, המכנסת לתוכה גם דברים שלא נולדו בה – בכלי שני יותר מבכלי ראשון, ונאותה לנו צורתה העברית או הגרמנית השלמה מחזותה הראשונה הבלתי־שלמה, וגם הבלתי־יהודית…
לא לבד שניוּת של לשונות לנו, עברית וארמית, עברית ויהודית, לנו גם שניוּות יסודית ביהוּדית גוּפא…
לנו התחלה מספרוּת יהודית עממית, ספרות שכמעט לא ניתנה להיאָמר בשום לשון, וגם מרוח העברי היא רחוקה, וזה חידושה; וכן גם ספרות יהודית־גרמנית־עברית, ספרות שבה הכף מכריעה יותר לגרמנית (קראו, למשל, את דברי שניאור ביהוּדית, ועוד יותר את דברי הז’רגוניים הוילנאים), אבל יכולה למצוא לה מפלט גם בשפת עבר. מין כוי, יותר נכון, בריה בלי גוּף, עצם בלי גוף לשוני מיוחד…
אם חסרים היו לנו הסיפורים העממיים של ראשי הספרות היהודית העממית (חלק אחוז ממנדלי והכל משלום־עליכם), כי אז היה חסר לנו עולם מלא, חסר היה לנו “משנה תורה” של נשמת העם הפּשוּט בשפתו וברוחו הוא… תחת זה לא נתנה לנו הספרות ה“יהודית־הגרמנית” החדשה – ורק בשם זה אכנה אותה, כי לה נאה, – שבאה אחריה לרשת את מקומה, שום דבר שלא ידענו אותו מעברית או גם מגרמנית. יכולים אנו לצייר לנו רוב מנין ורוב בנין של ספרות זו הן בגרמנית גרידא והן בעברית; ודבריה הלא גם ניתנים לנו בכל פּעם גם בעברית ונמנים לדברים עברים, וגם נקראים הם בחפץ יותר בעברית.
היסוד הראשי של היהדות הפּשוטה הוא הריאליות והחיים הגלוּיים שבה מבלי לבוש וסלסול כל שהוא. היהודי אומר הכל, מגיד הכל ומוציא מפּיו הכל מבלי שיכסה את מערומיו. לא רק הלשון מדברת פּה, כי אם גם הגוּף, כל האברים. – עם הד כל מלה נראה את האומר ונשמע את פּי המדבר. נפש פּשוטה מדברת לפנינו, ורחוקה, מה רחוקה היא להיות מזמרת ב“ימות החול” הקשים, כמה הם קשים! תחת זה בת־הקול הראשית של הספרות היהודית החדשה שלנו היא תוקף הליריות, מין עליזות בלי קץ, השתפּכוּת ומליצה שירית, שטף של מליצה. שם העם מדבּר, הציבור היהודי שמקלו בידו, שׂקוֹ על מתניו ושכמו נוטה לסבול; ופה חזן הכנסת (ושלום אש בראש) יסלסל מנגינותיו; ואין קהל, אין ה“קהל” עונה לעומתו, אין קהל יהודי מדבר מפּיו.
בספרות היהודית הפּשוּטה אין כל השפּעה, זולת השפּעת העם היהודי הדובר, ויש כאן מגע בלתי־אמצעי עם רוח העם ונפשו, וטביעת הסופר – בהסרת עצמותו לשעה – בנפש העם, כמו שהוא חי ופועל, סובל ואומר וגם חולם קשה; והספרות היהודית המסולסלת (ואפילו זו הפּשוטה לכאורה, כאותה של רייזין ושל וייסנבּרג או רוֹזנפלד) היא כוּלה בת השפּעה, השפּעה הבאה מן החוץ, והיא רק ילידת הספר. – אין לה פּרי, כי אם פּרחים; בסגנון השורר בחדרי־משכיות תספּר, צעצועים תפזר, והעם יושב בשפל ביתו והמטר סוחף…
שניוּת בחיינו, "אם כבנים אם כעבדים ", ולכל אחד ביטויו המיוחד; אבל אוי להם לעבדים, שמשימים עצמם לבני־שׂררה ומנסים לדבּר בלשון שׂררה! –
ב
מִלּוּאִים
“כל לשון נשענת תמיד על המון העם המדבּר לתומו מתוך שגרת הלשון, העם יוצר את לשונו, לפי רוחו וכו'”.
“הטו אוזן לשיחות בני עמנו הפּשוטים, שעדיין לא נפגמה לשונם על ידי קריאת ספרויות זרות ועל ידי שימוש תמיד בלשונות זרות, ותשמעו, שהלשון המורגלת בפיהם אינה ז’רגון, אלא לשון, שאמנם מלותיה שאולות הן מלשונות אחרות, אבל כבר הספּיקו אותן המלות להתאזרח בקרבנו, וכל חלקי הלשונות, שנכנסו לתוך לשוננו המדוברת, נתמזגו בה כל צרכם והיו לבריה אוֹרגנית עומדת ברשות עצמה. שימוּש הלשון היהודית, אפני הדיבור ודרכי מבנה משפּטיה אינם כלל אותם של הלשונות הזרות, וגם חפשים הם מכל חוּקים מעיקים. בטבע הז’רגון אינם כלל וכלל. כי כל היודע את הלשון המדוברת שלנו מכיר הוא, שאף על פּי שאין לה ספר דקדוק בפועל, יש לה דקדוק בכוח; וכל חטא כנגד חוּקי הלשון פּוגם את הטעם ועושה רושם רע על הקורא או על השומע” (משה קליינמן במאמרו “לשונותינו” באחד מכרכי “השילוח”).
הלשון היא דבר חי מעצמו ועומד על עצמו, אם גם באה והשתרבבה והתפּלגה מתוך קניני עם זר; ואין הלקיחה בה עושה כלום, אם כבר היא באה לידי הרכבה פּנימית ויסודית, באופן שלא כאמה בתה… עובד אדמתו יוציא לחם וישׂבע לחם, אם יודע הוא טבע הארץ והסתגל לעבודת הארץ, ולוּ גם כבש את הארץ ולא נחל אותה מדור דורות. שמות החדשים והמלאכים העלו אבותינו מבבל. עזרא הסופר שינה, לפי המסורה, את הכתב העברי לכתב אשורי, ואת זה שבו היה המכתב חָרוּת על הלוּחות באצבע אלהים, הניח ל“הדיוטות”; וכל זה לא עצר בעד הדורשים לדרוש על כל קוץ ותג מן האותיות החדשות תלי תלין. ומי זה יקח מנפש העם את הרגש, שבאותיות ההן ניתנה התורה מסיני וכבר נכתבה בסיני. השפה העברית גופא אולי מוצאה מכנען; מארם באנו, מארם יצאנו, ואחר־כך היתה שפת ארם לנו גם לשפת־קודש. לא נדרוש ראשונות!
“סגוּלה מיוחדת – אומר סופר המחברת “ז’רגון ולשון עבר” – יש לישראל, לסַגל לו קנינים רוחניים של עמים אחרים ולעבדם בשינוי צורה על ידי זה, שייהדם ויאציל עליהם מעומק הנפש היהודית, באופן שיש לדמוֹת, שהם קניני ישראל מעודו ולא באו כלל מן החוּץ”.
והסגוּלה הזאת אינה רק של ישראל לחוד. קיבלו רוב העמים את הדת הנוצרית והיתה לעצם מעצמם ולהד רוחם מני קדם, וכך קיבלו עמים רבים את הרוח הרומי והיוָני. בעולם הרוחות שורר שיתוף־המינים ורבוּי המינים, ובו תמצא ההסתגלוּת מקום יותר מגוף ההולדה. יהודי הישפּניה ויהודי גרמניה היו לשני שבטים, ודוקא על ידי שינוּי של שפה, שבאה להם מן החוץ ונעשית להם לחלק פּנימי ונפשי. אכן יד ההרכבה רבה, רבה היא יותר מאשר נשער!
בנוגע ליהודי הישפּניה אין ידיעתנו רבה והיא מקוטעה מאד. ושמענו דברי סופר אחד לאמור: “כי הקהילות האשכנזיות התפּתחו מעצמן ולא נגררו אחרי הקוּלטוּרה הכללית כמו הקהילות הספרדיות; ועל כן – הוא אומר – עלינו לחשוב את לשון יהודית לבדה לאוצר החיים המיוחדים של היהודים, לשון ז’רגון לבדה – היא היא המורכבת, נותנת לנו ציור שלם של חיי רחוב היהודים” (ישראל זנגביל במאמרו “הלשון והחיים” בספר היובל לנ. ס.).
ציור שלם מחיי העם, מחיי רוב העם היהודי, היושב בארבע אמות של עבודה וסחורה ולא בתורה לחוד, נותנת לנו רק שפת־העם, השפה המדוּברת בפיהם; ודוקא אם תימסר לנו רק כמו שהיא מדוּברת, בלי הבאת ניבים חדשים, כינויים חדשים ובנין משפּטי־לשון חדש, שרחוקים הם מנפש העם ומרוחו עוד מאה מונים משפת עבר. על־דבר העם ועל־אודות נפש העם נוכל לדעת, אם נשמע אותו מדבּר ואיך הוּא מדבּר…
קליינמן במאמרו, המוּבא לעיל, מגביל דבריו לגבי לשון היהודית ואומר: “ואפילו אם נסכים לרגע, כי בלשון היהודית אפשר למסור ביתר דיוק את הסטַטיקה של החיים הלאומיים שלנו (הוא חושב, שגם זה אי אפשר לעשות בשלמוּת), הרי הכל צריכים להודות, שהדינַמיקה של חיינו אינה מוצאת לה בשום אופן ביטוּי נכון בלשון המדוברת וכו'”. ולנו לא סטטיקה ולא דינַמיקה תוכיחינה, – ידענו ממי השמות האלה לו – כי אם החיים יוכיחו, חיי היהודים, חיי חלק גדול מעם היהודים באשר הוא חי ואיך הוא חי ומוצא לחייו ביטוי מיוחד בשפתו ורק בשפתו.
“הלשון היהודית, הז’רגון – אומר בעל המחברת “ז’רגון ולשון עבר” הנזכר – הוא בנין נשגב, שיש להשתומם עליו; היהודים לקחו שמות ופעלים מהשפה הגרמנית, הפּולנית והרוסית והרבה מאד מהשפה העברית ועוד משפות אחרות ויערבו אותם יחד, רקחום, טיגנום, עיבדום ויעשום לשפה אחת, שפה טבעית, שפה המביעה כל רגשות נפש היהודים וכו'. היהודי יצק בשפתו זו את נפשו ואת רוחו, כעסו, שיחו, עצבונו ויגונו וגם ששונו ותוחלתו. בה נטע חלק רב מחכמתו וּבינתו – וערמומיותו; וּבה תמצאו את חידודיו ועקיצותיו וּמהתלותיו, את עקמוּמיותיו וּקנוּניותיו, בה תמצאו את אָפים של היהודים, את תכוּנותיהם ורשמי נפשם. אחד לא נעדר”.
התיבות בשפה זו זרות הן, אבל הנטיות לא זרות; השמות והפעלים בה לא לנו, והשימוּש בהם רק לנו הם. יש כאן נטיה והשמעה והתחדשות, קול חדש והבאת נפש חדשה בגוּפים נושנים. “ריבוי המלים משפות אחרות אשר בה, ואפילו המלים העבריות קיבלו במשך הימים בשפה זו שינוי נפשי” (הנ"ל); וגם יסודות אלה, שלוּקחוּ מן החוּץ, גדלו עוד פּעם באופי מיוחד בפנימיוּתם, והמטעים הזרים הכוּ שורש רב בלבנו והוציאו עם זה פּירות חדשים.
בשפת המקרא נשארו לנו רשמים יסודיים משפת הכוהנים והחוזים, המשוררים והחושבים; אבל כמעט לא נשאר דבר משפת בני העם עצמו, אשר קיטר לאליליו ולאשריו על כל גבעה נישאה וימצא בהם את רוחב נפשו ואת תום חייו. באוצר לשון התלמוד ובעלי המדרשים נשמרה לנו שפת הפּרושים והחברים וכל בעלי הסייגים למיניהם; ואולם אבדה ממנו שפת בני עם־הארץ, אלה שנשאו בעצמם עול הארץ ועבדו את הארץ עד תומם. – בשפה היהודית נשתמרה לנו הנשמה היהודית החילונית וצבעה המיוחד. גם אם תקחו ספרי ההלכה והשו"ת, ספרי הדרוש והמוסר, ספרי הקבלה והחסידות וספרי ההשכלה ותצרפו אותם יחד, לא יתנו לכם אותו החלק את אשר היהודית נותנת לנו. סעודה בעלת תבשילים רבים תמצאו, אבל בלי היהודית יחסר הלחם, על כל פּנים מין לחם כזה.
“לבלתי היוָכח בערכו הרב של הז’רגון – אומר הסופר מרדכי בן הלל הכהן (במאמרו “שפת הגלוּת”, “לוח אחיאסף”, תרס"ג) – והן לא נוכל לכחד, כי את השפה הזאת ברא לו עמנו ויאצל עליה גם מרוח שפתו העתיקה ומרוחו הוא; ואנו מוצאים בקרב שפה זו, שהיא נכריה לו בעיקרה, ניצוצות רבים מאורו של ישראל, וקרנים מנשמתו הלאומית”… אבל יותר נכון לדבּר על־דבר נשמה לאומית יהוּדית על יד הנשמה הישראלית. עברית או ישראלית ויהודית, עברית של הספר ושל בעלי הספר ויהוּדית של החיים, חלקי נשמה חדשים באים ומתאחזים יחד, ועל יד הרוח העברי והרבני מתעורר הרוח היהודי מרחוק. הרי הרמב“ם בסידוּרו ורוב בנינו, והרי התייר והאדריכל העממי מנדלי מוכר־ספרים; הרי רש”י לשתי התורות, תורה שבכתב ותורה שבעל־פּה, והרי שלום־עליכם, הפּרשן הגדול לנפש העם. ולאידך, במחנה השני של היהדות העשויה החדשה, הרי משה חיים לוצטו ב“לישרים תהילה” והרי שיריו הליריים של יצחק־לייבוש פּרץ, הרי מליצת המלבי"ם – והרי הפּרוזה היהודית הנזכרת של נוֹמבּרג ואַש…
“אין איפוא כל יסוד, – יסיים הסופר ההוא במאמרו הנזכר – כי מסיחים הסופרים המתנבאים במחנה ישראל את דעתם מן הז’רגון, הז’רגון היהודי, בהיות השפה הזאת מדוברת בפי רוב בנינו ובנותינו וכו‘; ואך בעזרתה נוכל להבין את חיי ההמון העברי הפּנימיים והנסתרים מעיני זר וכו’. כי טרם נבין את הז’רגון טרם נדע להרגיש את העורקים הדקים מנפש ההמון, טרם תלמד אזננו לשמוע את לחש המיתרים והנימים ההומים אלינו חרש מעל שפתי ההמון, בדברו אלינו או בין איש לרעהו, לא יהיה לנו גם המפתח הנאמן אל הגן הנעול אל לב העם”.
אבל ללב העם נבוא מתוכו ולא מגבו; רק אז תעשינה ידי הסופרים היהודיים תושיה, אם ישמעו אל שפת העם, אל שפת העם הפּשוטה, ולא יבראו לו שפה עשויה, מלאכותית, שפה יותר גרמנית מיהודית, שעוד מעט גם תשוב אל “מקורה הראשון” ולא תהיה שונה עוד מאומה מן הלשון הגרמנית הטהורה (כמו שמעיר י. ח. טביוב במאמרו “הנשמה היהודית” באחד מגליונות “הבוקר”). רק אז אפשר לומר, כי לנו ספרות יהודית, אם יתארו חיי היהודים ביהודית גרידא ולא ביהודית גרמנית, שעיקרה גרמנית… אין נפקא־מינה לדינה של שפת העם כלל, אם נדבר על־דבר “שפת ההווה” או “שפת ההתהווּת” או אם סוקרים אנו על כל זה מ“נקודת ראות הנצחיות” ו“לא מנקודת ראותה של ההתהווּת הנצחית – נקודת־ראותה של ההיסטוריה” (ראה “שפת העם ושפת הספר” ב“הבוקר”); אבל נפקא־מינה רבה, אם שפה זו היא יהודית, אם יודעים הסופרים לסַמן היטב את מצרי השפה הזאת התמה, או אם הם באים לטשטש אותה על כל שעל ושעל, לעקור את תחומיה ולעשותה בידים – ללא יהודית. ועד כמה נעשתה לאי־יהודית בידיהם, בידיהם של אלה!
שואלים הם, האנשים האלה, כלפּי הדברים, “ששׂפת יהודית וחייה האמיתיים הוא ענין שבעל־פּה”, ורק קלקול היא דרישה זו, ש“מבקשת לעשותה בעל־כרחה לשפת הספר” ולשאוב אותה משפת הספר ולא מחיי העם, “שאלה קטנה ופשוטה עד למאד”: “האם כל השפות שבעולם, והעברית בכלל, שפות הספר ויורשות הספר הן מתחילת יצירתן? מי קודם למי? השפה או הספר? השפה קודמת”. בודאי השפה קודמת להספר, ולשניהם החיים נתונים; אבל אם דבר לנו עם החיים, עלינו לשוב אל המקור. ודאי הוא זה, ששׂפת “האזינו” ו“אז ישיר” או חזיונות בלעם אינם שפת ה“עם”; אבל סיפורי רות ושופטים לא נכתבו בשפתם של אלה…
בנוגע לדברים כלפּי ספרוּת היהודית העממית, ש“כל נתינה עצמית בה מובילה רק להשחתת השפה” ולזיוף יסודה העממי, שהוא הלא המקור היחידי שלה והבאר האחת שממנה נשתה, מעמידים הם פּנים ושואלים: הא כיצד? כל נתינה עצמית, עד כמה שהיא נתינה באמת, היא יצירה, ומדוע זה יש מקום ליצירה במחשבה היהודית ואין לה מקום בשפה היהודית? –
והאם יצירה מחשבתית או אמנותית אפשרית היא בלי יצירה שפתית? וזה הלא גם אנו שואלים בנוגע להספרות היהודית החדשה, שהיום תלבש מחלצות יהודיות ולמחר או אתמול לבשה מחלצות עבריות בלי שינוי, ואפילו בלי שינוי מעט. איך אפשר לנשמה בלא גוּף, בלא גוּף מיוּחד? ואיך אפשר ליצירה נפשית ושירית, ואפילו לצל יצירה כגון זה, בלי כל יצירה של שפה, שפה מיוחדת, ורק מיוחדת?
איך נחשוב זאת לשירה יהודית, שלא נולדה יהודית כלל, או שלא היתה מוּכרחת להיוָלד יהודית, ושענין השפה בה הוא רק מקרה ולא עצם ויסוד?
יודעים הם האנשים האלה, ש“לשון עֵבר וספרותה דבר להן לרוב עם היהודים וכו', בעוד שללשון יהודית וספרותה עסק עם העם, עם העם הפּשוט”; והם שואלים: “מי הוא העם? איה מקום רבצה של חיה משונה זו? האם לא בביתכם ובנשמתכם היא יושבת?” ואנו משיבים: לא! לא שוכנת היא בביתם ובנשמותיהם של אלה, היושבים לכאורה בתוך העם ואינם שומעים אל שפת העם ואל רוחה האמיתי.. ומצא לא תימצא במסגרת זרה, הרוקמת את רקמתה בדיבורים זרים חיצוניים, כמו “יצירות קולקטיביות” “פּרספּקטיבה היסטורית”, “פּרוצס היצירה של הכלל” וכל המלים הגבוהות ההן, אשר ידענו אותן מהז’רגון הספרותי שלנו… אנשים פּשוּטים הם עם היהוּדים, העם היהודי, פּשוּט הוא מאד, ובגדולות כאלה לא יתהלך. – – –
ג
יְהוּדִית וְעִבְרִית
בספר־המלים “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה כולל כל מלות העבריות שבתנ”ך והמלות העבריות ומספר רב מיתר המלים שבתלמוד ומדרשים, וכל המלים שבספרי הפּוסקים, המחקר, החכמות, הפּיוּטים, השירה והמליצה, עד ימינו אלה; וכמו כן המלות שנתחדשו בזמן האחרון, ומספּר רב של מלים, אשר יצר המחבר למושגים ישנים וחדשים, אשר לא מצא להם כלל מלים בספרותנו או שהמלים אשר מצא אינן טבועות במטבעת הלשון העברית, חיבּרוֹ אליעזר בן־יהוּדה ירושלמי, כרך ראשון, ירושלים־ברלין, אתת“מ לחורבן” – בספר־המלים הזה, עמוד תקע"ח, אנו מוצאים בערך בעל את שני הענפים האלה:
“בעלנות, ש”נ, מידת הבעלן. חפץ מיוחד לעשות דבר־מה: זו בעלנות לעשות ככה. נהוג בפי העם".
“בעלן, ש”ז, לנק' בעלנית, מ“ר בעלנים – ניות, מי שחפץ בדבר, שיש לו תשוקה לזה. לשון העם”. ומביא ראיה לזה מהשיחה: “הנה בילדותי, שהיו כוחותי עמי הייתי בעלן להתעסק תמיד להעמיד העננים, כדי שאקדש הלבנה” (זכרון טוב, סיפורי מעשיות של הצדיק מנעסכאיז, י"ט).
ולא ידע הבלשן הזה, כי הרבי מנעסכאיז דיבר פּה יהודית ולא עברית; לא ידע, כי עברית לחוד ויהודית לחוד, וגם במלים שמוצאן מעברית.
בשפה הכל הולך אחרי האם ולא אחרי האב; ולנו אין דבר עם המוליד, כי אם במה שנולד ובאיזה מקום נולד ונשרש. בעל מוצאו ממקור עברי, ובעלנות היא קנין יהודי, השייך לאוצר השפה היהודית, שייך לה ורק לה… הפּועל לאו מילתא הוא, כי אם הפּעולה. האור יבוא ממעל; הוא ממציא מרפא והפרחה לכל עץ, כשאינו עושה פּרי, בכדי שיעשה פּרי, והפּרי הוא כבר דבר אחר מן האור. וכל המחזיר בעניני שפה את הולדות ואת ולדות הולדות, שהתאזרחו והיו לנחלה מיוחדת, בעלת סדר מיוחד ושבט מיוחד, לקנין האב ומיחשׂם על נכסי האב, הוא אינו מכיר לגמרי – גם את תכוּנת האב…
אַל יחשוב לי בן־יהודה את דברי אלה לעוול!
הסופר י. ח. טביוב במאמרו “היסודות העבריים בז’רגון” (“הזמן”, מאסף שלישי, סט. פב.), המעורב אמת וטעות יחד, חושב חמש סיבות בתור גורמים להכנסת החלקים העברים בשפה היהודית, ואלה הן:
א) לימוד התורה (בכתב ושבעל־פּה) הנפרץ בין יהודי גרמניה, ואחרי־כן בין היהודים הסלַוים, במידה שלא היתה כמוה בין יהודי ארצות אחרות. רוב המלים והמבטאים שבתנ"ך ושבספרות התלמודית והמדרשית היו שגורים בפי כל, כקטן כגדול; ועל־נקלה התאזרחו המלים והמבטאים העבריים והתלמודיים בשפה המדוברת בפיהם. ב) סיבה שניה היתה – הדתיות המעשית הנפרזה של היהודים בגרמניה ובארצות הסלוים, “דקדוקיהם בקיום המצוות וזהירותם בכל מנהגי הדת”; והם הם “הועילו הרבה לשום שפת עבר בפיהם, בפי הגדולים כמו הקטנים”. ג) גם מידת הגאוה והחפץ להתפּאר ולהתהדר בלמדנות, מידה שדבקה ביחוד ביהודים הסלוים, הסֵבּה להכניס אל השפה המדוברת המון מלים ומבטאים עבריים ותלמודיים. ד) יחד עם אלה גרמה “אהבת הליצנות והחידוד, אשר גברה ביחוד בקרב יהודי פולין”, והיא “הועילה הרבה להכנסת יסודות עבריים ותלמודיים אל השפה המדוברת וכו‘; והם הכו שרשם עמוק וכו’, עד כי היו לעצם מעצמו של הז’רגון”. ה) ועוד דבר אחד הכריח את יהודי גרמניה להשתמש בדיבורם לעתים קרובות במלים עבריות וכו': “הזהירות שלא יבינו הנכרים את דבריהם”.
אלה המה היסודות הראשיים אצלו. “ומלבד כל אלה – הוא מוסיף – היו היהודים הסלוים אנוסים על־פּי הדיבור להעשיר במלים עבריות את השפה, שקיבלו מיהודי גרמניה, כי בה רחב חוּג מושגיהם, ומאין ביכלתם למצוא את המלה הגרמנית הנאותה לכוָנתם, ומאין בחפצם להשתמש במלים סלויות, ביחוד למושגים מופשטים, שיש להם איזה יחס אל עניני הדת וכו' – הוכרחו להביע את כוָנתם במלים ובמבטאים עבריים, שלקחו ושנלקחו מאוצר הספרות הביבלית והתלמודית, או שחידשו בעצמם וכו'”. – והוא אינו רואה, שבאותו החזיון אשר מצא מלבד הסיבות הראשונות והעיקריות אפשר שמונחת הסיבה הראשית והיסודית… אין מכניסים לתוך שפה ביודעים ובכוָנות מיוחדות למטרות מיוחדות, אלא הדברים נכנסים בה ונעשים לחלקה בלא־יודעים, ומה שנעשה הוא חידוש גמור והולדה גמורה.
“הז’רגון היה למין זיווּג של שם ויפת, הזיווּג לא עלה ליפת, אבל שֵם ראה חיים טובים בזיווּג זה” (שם). העם היהודי מצא לו ביטוי חדש לנשמתו ויצר לו שפה מיוחדת לצרכי נשמתו. הנני אומר העם היהודי ולא העם העברי. קרובים הם ורחוקים, ולא נראה את הגשר שהעבירו עליו יסודות רבים מעברית ליהודית. היסודות העבריים בשפה היהודית לוּקחוּ מעברית; אבל מכיון שנתקבלו בפי היהודי, קיבלו ברוחו שינוּי רב והיו לעצם מעצמותו. לעברית לא ישובו ואינם עוד עברית, אם גם קרובים הם במבטאם לעברית.
“הז’רגון היה למין זיווּג של שם ויפת” – לבעל המאמר פּה תוצאה אחרת מאשר הוצאנו. הוא רואה בזה רוָחה ללשון העברית, ומתוצאה זו מתחלת טעותו הגדולה… הוא רוצה או רצה להרחיב את העברית על ידי היהודית; דעתו היתה, ש“עלינו להשתדל לתת לז’רגון, בכתב ובדיבור, צורה עברית יותר ויותר, עד שנעביר את המון עמנו לאט לאט מן הלשון הז’רגונית אל העברית” (שם); והוא משיא עצה לסופרי הז’רגון (היודעים גם עברית), להרגיל את קוראיהם הז’רגוניים לחקות את הסמיכות בשפת עבר, ולא יוסיפו לכתוב: “ישיבה־בחור”, “מוסר־ספר” וכו‘, אלא כראוי – “בחוּר־הישיבה”, “ספר־מוסר” וכו’; ולא שם את לבו לההבדל היסודי שבין “בחור־הישיבה” ובין “ישיבה־בחור” בפי העם, וכי דבר בעל ערך הוא, שיש לנו “ישיבה־בחור” על יד “בחור־הישיבה”…
נכונים, מה מאד נכונים דברי טביוב כלפּי הז’רגון המלאכותי בימינו, שכל מה שהוא מתפּתח יותר, הרי נכריותו מחויבת להתבלט יותר ויותר (“הנשמה היהודית”, ב“הבוקר”); אבל אינם נכונים עוד, אם הוא מכחיש ב“צורתה היהודית” למפרע ולא יבדיל בין עברית גופא ובין עברית שנעשית יהודית. הוא אומר ש“הנשמה היהודית היתירה שבז’רגון הגרמני נכללת רק ביסודותיו ובתערובותיו העבריות” וש“הנשמה” הזאת אין לה דבר עם “הגוף” הז’רגוני, ה“גוף” יכלה ויעבור מן העולם ו“הנשמה” לא תצא כלל וכלל מן העולם, כי היא תוסיף לחיות בלשון העברית, אשר ממנה לוּקחה (שם). – והוא לא ידע, כי אין חלקי הנשמה של העברית וצלה מהות הנשמה כולה של השפה היהודית, ולא הבין את השינוי היסודי והתהומי שבין עברית ליהוּדית.
עוד רב לדבר בזה!
ד
יִפּוּי הַשָּׂפָה הַיְּהוּדִית
באחד מגליונות מכתב־עת “הבוקר” ביקר הסופר ה. ד. נוֹמבּרג מחברת קטנה אחת יהודית: שטיעלע געזאנגען, געדיכטע. השם הוא גרמני גמור, והיהודי לא יבין מאומה, מה זה “שטיעלע געזאנגען” ומה זה “געדיכטע”. בקטעים שמביא המבקר אפשר להכיר איזה נדנוד שירי; אבל רחוקים הם, רחוקים מאד מרוח השפה היהודית ותומת השפה היהודית. – וכשם שלא נבין על פי הדוגמאות המעטות, איך מושיבים כותב כאלה מיד על “כסא הזהב של הפּוֹאיטים” ומרעישים אזנינו במלים נשגבות ובפרזות גדולות שאין כאן מקומן, דוקא לא כאן… כך לא נבין, איזה שייכוּת יש לחרוזים כאלה, שהוא פורש לפנינו, חרוזים שהכל בהם בנוי על יסודות לשון עם זר ועל הד שירה אחרת, לשירה יהודית, שעולמה הוא אחר מכגון אלה – בעל הד אחר לגמרי.
במהות מין שירה כזו לא נדון; אבל במהות השפה, השפה העממית ורוחה אנו דנים. מה שהמבקר החולם מזכיר בדרך אגב, לנו כאן העיקר.
לנו עיקר יסודי הוא, אם נדע להבדיל בין שפה הגדלה בתוך נפש העם וארוגה בכל פּרטיה ונדנודיה בחיי העם הפּנימיים, ובין שפה שאין לה עוד קשר־מה עם אותו העם והלכה למקום שממנו לא תשוב עוד אל העם. – לנו העיקר לדעת, כי בשפת העם אין יִפּוּי ושכלול בידים ואין כאן יצירה מלאכוּתית, כי אם שמועה, שמועה על דיבור העם ורחשי לבו.
וַרשבסקי, המשורר העממי המנוח, פרוּג בשיריו היהודיים הפּשוטים – ושירים יהודיים הם תמיד פּשוּטים! – לא ביקשו “ממלכת הערפלים” באין־סוף שלהם, כי אם באו לאוהל היהודי ולביתו הנוטה לנפול; הם לא נהו אחרי סלסולים ושכלולים ולא הביאו סולת לאלה שרגילים בפת קיבר ושׂבעים דוקא מפּת קיבר. הם לא ראו בפני האשה היהודיה את ה“טוּל” שלה, – אל אלהים! מאין לנו דיבור זה? – כי אם את “סינרה” הרחב ראו, אותו סינר האם, ששורת ילדים הולכי יחף מחזיקים בו ומבקשים לחם לפיהם, לחם יבש, ולא המון עננים קלים רבי הגוָנים"…
“הנה נחוץ לזכור, – יאמר המבקר החולם הזה בביקרתו ההיא – שהמקצוע הזה, לעשות מן החומר העממי סגנון שירי מדויק, רב־גוָנים ויפה, היה עזוב עד עתה”; וכמדומה לו, שחוּץ ממנדלי מוכר־ספרים לא עמל עוד איש ליפּות את השפה העממית. אבל לא מניה ולא מקצתיה! אין שום נחיצוּת לעשות מן החומר העממי סגנון ספרותי, לבנות ולשכלל, כי אם לדעת אותו, לדעת אותו בכל תאיו ואותיותיו ולמסרו כמו שהוא. אין כאן בשפה היהודית ובשירה היהודית, במובנן האמיתי ולא המזויף, משורר מדבּר בעד עצמו, בעד אישיותו, כי אם נפש העם מדברת מתוך גרונו; אין כאן מיטיב נגן לירי, מסלסל בקולו ושופך צקון לחשו, כי אם שליח־ציבור, מדבּר, מסַפּר ומקונן בשם הציבור וּבשפת הציבור. אין כאן יִפּוּי; כל יִפּוּי עצמי בשפת העם זיוף יסודי גדול הוא.
קובל המבקר ואומר, “שכל מה שנעשה במקצוע זה, מקצוע שכלול השפה, נעשה על פי רוב בלי דעת”; ולא ישים אל לבו, שבדברים כאלה כל מה שנעשה בלי דעת ועל פי נטיה טבעית והרכנת האוזן לנפש העם מעצמו עולה אלף מונים על כל זה שנעשה בדעת. ושוכח הוא, או אולי גם אינו יודע, כי המעשים העשויים בשפה היהודית ובשירתה ביודעים וכל הנסיונות להרימה וליפּותה או גם להרחיבה טישטשו את אָפקה לגמרי ויעשוה ללא־יהודית…
“סגנון יהודי – הוא מוסיף – אין לפי שעה עוד, יען כי היה חסר עד הימים האחרונים התנאי הנחוץ לסגנון הזה – ה’קוּלט' בעד השפה, החיבה לשפה”.
ואנו משיבים: סגנון יהודי היה לנו, היה לנו במין שלמוּת רבה, שאין למעלה ממנה. שלום־עליכם היה לנו. הוא, היהודי הפּשוט בלי התחכמות יתירה וּבלי צבעים ספרותיים וגוָנים, נשא בחובו את הסגנון היהודי והרוח היהודי; והסגנון הזה הולך הלוך וחרב – והוא כבר נחרב. נחרב עד תומו – מיום שהחל ה“קוּלט” המיוחד בעד השפה היהודית וה“חיבה” הספרוּתית החדשה לשפה היהודית. – – –
הלב כואב לדעת כל זאת.
טִשְׁטוּשׁ הַגְּבוּלִים
מכתב אל עורכי ה“נתיבות”
שואלים אתם אותי, עורכים נכבדים, מה דעתי על־דבר ריב לשונות בספרותנו; – ואני איני קורא לה ריב לשונות, כי אם הריסת לשונות, הריסה ממש.
כבר חדלה השאלה: אם בעברית נשתמש או ביהודית? למי משתיהן משפּט הבכורה? ואם נכון הדבר כי שפחה תירש גברתה? עתה שאלה יותר עמוקה וחזיון יותר נוּגה לפנינו: אם באמת עוד לנו עברית ועוד לנו יהודית? הן נעקרו התחוּמים לגמרי ואין אדם בנו יודע עוד מה זו עברית ומה זו יהודית. קוראים אנו היום דברים עבריים, ואנו חושבים לרגע כי לנו הם; ולמחר – שוב אנו קוראים אותם הדברים ממש יהודית. לאידך, ניתנים לנו דברים יהודיים, דברים כתוּבים בשפת האֵם, אשר לא תדע לרוב עברית; ולפתע יוָדע לנו, כי הם לקוּחים ושאולים מעברית, מן השפה העברית. כלי מריק אל כלי, נאד לנאד, והיין המזוּג אינו דוקא משוּמר, כי אם חמוּץ…
כל ספרות וספרוּת לוקחת מחברתה ושואלת מחברתה; אבל יש הבדל גדול יסודי בין היצירות שנוצרו בשפה היסודית ובין אלה השאולות; ואפילו אצלנו, עם פּרוץ בלשונות ובעל בלבול לשונות, גם כן היה תמיד שינוי עיקרי בין עברית ללא עברית.
אפילו אצל הרמב“ם גופו אנו מבדילים בין ה”משנה תורה“, הספר הענקי, הכתוב בלשון משנה טהורה וההולך וממשיך לשון העברית החדשה, ובין ה”מורה" של בן־מימון ושל אבן־תיבון. ולא מבעי שיש הפרש גדול בין היינה, אפילו בחלק השירה היהודית שלו, ובין לוֹצטוּ ולבנזון. יש הבדל בניָני בין יל"ג ובין פרוג, בין ביאליק ובין יהואש. שלום אַש הלירי אינו זלמן אפּשטיין כלל, ודויד פּינסקי אינו יהוּדה שטיינברג.
התחיל מנדלי ראש החבורה לתרגם דבריו היהודיים עברית. התחיל לעשות זאת, בחדלו להאמין בנצחיותה של השפה העממית, שבעיקר היא רק היא ביכרה את המשורר שבו ועשתה אותו למה שהוא; – ובבקשוֹ לו נתיבות וגם ערובה במשמרת שפת האבות, התחיל לכתוב גם עברית באותו סגנון ממש של דבריו היהודיים, רק שנתונים הם בלבוּש עברי. ושוב באו תלמידיו והעתיקו בסגנונו הוא את יתר דבריו. והנה לנו עתה ארבעה מיני מנדלי: א) מנדלי ביהודית, ב) מנדלי בעברית בהעתקת עצמו, ג) מנדלי בעברית נעתק על ידי אחרים, ד) מנדלי בעברית על ידי עצמו…
וכל אלה ד' המינים, השונים לכאורה זה מזה, מתערבים יחד וניתנים לנו כמעט כמין אחד. וכשאנו מתבוננים לחזיון הזה, אין אנו מתפּלאים שוב למיעוט השפּעתן של יצירותיו הענקיות. במידה אחת נתעשרה הספרות העברית על ידי התרגוּמים וחצאי תרגוּמים האלה, ובתשע מידות נתערבבה על ידי אלה… קם אחריו פּרץ לעקור את התחוּמים והורה הלכה למעשה, כי אין דברי שירה נוצרים בשפה מיוחדת ולהם רוח מיוחד, כי אם יש דברי שירה סתם, שירה בלי גוּף ובלי לבוּש כלל, ואנו רק המלבישים אותה היום לבוש יהודי ולמחר עברי. חילול קודש כזה ודריסה ברגלים על ערכה של השפה בספרות לא ראינו עד היום אצל כל אומה ולשון. בּן־לילה נעשה קנין השפה, שבה עמלו דורות רבים ונתנו עליה נפשם, לדבר של הפקר. ואחרי פּרץ, שעם כל סרחונו הגדול הן תלמיד־חכם היה, בא והולך דור של גמדים וקטני השגה והבנה, והם הגדישו עוד את הסאה וקילקלו בזה עוד יותר מרבם. פּרץ על כל פּנים ידע היטב עברית, והלואי כתב את דבריו רק עברית ולא יהודית מטוּשטשת; אבל תלמידיו הן לא ידעו כולם לכתוב עברית. – –
גם פּרץ הסופר הוא לנו היום משולש או מרובע. לנו דברים שנכתבו ממנו עברית ונשארו בעברית; לנו שוב דברים מאתו שנעתקו עברית על ידי עצמו או על ידי אחרים; ולאידך, לנו פרץ יהודי ממש, ופרץ יהודי נעתק על ידי עצמו מעברית או גם על ידי אחרים. ולא מבעי אצל תלמידיו ובני תלמידיו. פּה אין אנו יודעים את החשבון כלל… יש כאן שורה ארוכה של דברים עבריים, של דברים עבריים־יהודיים ושל יהודים־עבריים וגם מקצת מזה ומזה. משוגעים אנו ממראה עינינו! הרי שירה עברית והרי – יהודית, והרי כפילוּת, והרי שוב עברית נעתקה רק מרוּסית כתוּבה מיהודים או העתקה מאשכנזית. חדלה אצלנו כל הכרה שפתית, חדל כל ערך של שפה.
ב“השילוח” או במאסף אלמוני פּלוני ופלוני הוא משורר עברי, בירחון ז’רגוני הוא יהודי, בספרי ה“הוצאה העברית” בברלין הוא אשכנזי, וכן הוא פּולני לפולנים ורוסי לרוסים. גם קוֹרלניק נחשב לסופר עברי, גם גורליק ועוד כאלה.
מדרך העולם הוא, שמתחילה יתאחז המשורר או הסופר בספרוּת עמו, אחר־כך, כשיגדל ויכירו את ערכו, יחלו להפיץ מעיינותיו חוצה, כלומר: קמים בעם אחד אנשים המחַבּבים אותו ומתחילים לטעת יצירותיו גם בשדה ספרותם הם; ואצלנו נעתקים דברים משפה אל שפה בטרם עוד הופיעו בשפת המקור. – ואם זה בספרויות הלועזיות היהודיות מעין הכרח במידה ידועה, כי אלה אינן יכולות להתפּרנס משלהן כל עיקר ואנוסות הן לשאול מעט אחת מחברתה, וגם אני שלחתי לפעמים לעתונים רוסיים־יהודיים דברים כתובים אשכנזית; אבל אין היוצא מן הכלל נעשה לכלל, ואין הרשות הניתנה בדברי מחשבה ניתנה גם לדברי שירה… והעיקר, צריך לציין בכל דבר שאוּל, כי שאוּל הוא, כי הן על הקורא לדעת בכל דבר שהוא קורא, אם זה דבר מקורי הוא או אך תרגוּם. ואצלנו – לבד מזה, שאין מציינים ציוּנים אלה כלל, לבד מזה שהסופרים שולחים את דבריהם היהודיים לבתי המערכות העבריות, ושם מתרגמים אותם עברית ונותנים אותם להקהל בתור דברים עבריים, – לבד מכל זה יש אצלנו כאלה השולחים מראש דברים נעתקים בביתם מיהודית לעברית ומטעים לפעמים בזה גם את העורך עצמו.
בקצרה: כדי להיות עתה סופר עברי מן המנין, אין צורך עוד לכתוב עברית. שוכר אדם לעצמו נער שיודע למשוך בעט בשפה העברית; ואותו הנער מעתיק שורה בשורה מדברים כתוּבים באיזו לשון או מבלבול־לשון – והנה סופר עברי חדש לנו, המדבר אלינו בלשוננו אנו; ולא אך בענוה ובדממה, כדרך כל מתגנב הלבוש בטלית שאולה, כי אם במצח נחושה הוא עולה על הבימה ומוכיח לעברים בעברית, שפה שאינו נזקק לה כלל…
שערוריה! אין זאת רק גניבת־דעת והטעת הרבים, כי אם שערוריה גמורה. חותרים האנשים האלה חתירה תחת “שארית הפּליטה” שלנו, ומקעקעים על ידי מעשיהם אלה את בנין ספרותנו.
אין אנו עם, כי אם שברי עם, אין לנו ארץ ולא יסוד חמרי ורוחני, כי אם שאיפות לחצאין ותקוות לרוב נכזבות. אין לנו גם דת קיימת ואיזה עתיד נראה. כל החומות פּרוצות, בכל לב רק צער ומועקה; ואף בבשרנו חותכים אבר אבר, והדם שותת או שוב אינו שותת. לא נשאר לנו כלום, כי אם זאת הספרות העברית העלובה, ועל ידה – מעט מהספרות היהוּדית העממית ההמונית. והנה באים האנשים ההם ועושים זו של בית־אֵם לאשכנזית ממש ומסירים ממנה את הוד השכינה היהודית; באים שוב ועושים את זו של בית־אֵם למקום שופכין של בית־אב… נותנים לספרות העברית בכל יום בחשאי ובגלוי, בגניבת־דעת ובעזות־מצח, כך וכך דברים נכתבו יהודית, וביהודית פסולה ומזויפת, וכמה היא מזויפת!
לא, אדוני העורכים, לא נוציא את בנינו להורג ולא נסבול ולא נשא את תוּגת־הדורות בשביל עברית של שלום אַש ואף לא בשביל זו של בעל־מחשבות…
בשעת נעילה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בְּקִיעֵי הַסִּפְרוּת
א
ראוי לקרוא אחרי התנאים הרעים, השׂוררים בספרותנו מצד המעשים נגד העושים, מצד שומרי הגנות מול העצים עושי פרי. לא יאוּמן, אבל חוק אצלנו, כי אין מקום לרוח חיים, אין מקום לאומץ־רוח ולאדם הולך בדרכו. – אם במזיד, אם בשוגג, אם יש שיטה לדבר או אין שיטה – מעצורים ישימו לכל אלה, שנפשם שואפת למחשבה חיה ולהרחב. אין מבוא להתנערות, ואולי אין גם חפץ.
אין אצלנו אפשרות ליושר, לחיפוש ולדרישת האמת, ואין מבוא לרחשי־לב. אם לא תאמר “הן” למה שהציבור אומר הן ונקטת בחייך; ואם תבקש נתיבה ולא תסתפּח בדרך שהולכים בה אחרים, אז אין מנוח לך וירדפו אותך עד חרמה. ספרות הם אומרים לבנות, ואוי אוי לבוניה. – כי תביא אבנים, אומרים הם חול תן לנו. נפשך צועקת ליסוד; והם אומרים, הנה כבר ההיכל והגג…
שקר מתחבר לשקר וזיוף אחד נזקק לחברו. הנה יושבים המה לסעודה מדומה, ומי זה ישמע על מי יֵעָטה אבל? – כה נבדלים ונידחים בעלי לבב מריקי לבב וכה כובש הרקבון גם מקום זרע. – –
וזהו העלבון שבדבר. אם נקבול על התנאים החיצוניים בחיינו, והם הלא גורמים עיקריים לבקיעי חיינו ולפרצת חיינו, אנו יודעים את התשובה בעצמנו: אין בידינו לשנות את מזלנו בגולה, ואם האדמה מתמוטטת בכל פּעם מתחת לרגלינו, בודאי יכשלו ההולכים עליה; אבל איזו תשובה בפינו למראה כל המעצורים שבבית וכל הרקבון שבבית? מה נאמר ומה נדבר, אם נרשיע גם בדברים שמסורים לנו ורק לנו. –
באה העת שידוֹע נדע מה היא שארית הפּליטה שבספרותנו לנו, ושאם לא עכשיו, מי יודע אם עוד תתקיים לנו. כבר צריך לדעת, שהמלה החיה הנשארה לנו, המלה הכתובה החיה מפּה לפה, היא היא הדבר האחד שעוד יכול לחזק אותנו זמן־מה.
ואם הספר היה לנו לרועץ, כי אכל את מיטב כוחותינו דור אחר דור, הוא יכול עתה להיות לנו גם למין תקומה או לעורר אותנו. עתה, כי כתלי בתי־מדרשנו נוטים לנפּול, כי החיים הדתיים הולכים ומתפּרקים, – מה עוד לנו זולת הספר החדש שלנו? –
ועם כל רגשי השלילה שנרגיש לספרות שלנו, לספרים בתור תכלית, בתור תכלית עיקרית לאדם העברי, כאילו לא נברא רק לשרתם ולעבדם… נודה, שבתור אמצעי ובתור כלי־שימוּש לאמצעי מאַגד אותנו, מאַגד את המפוזרים ברחבי העולם והנתונים בתנאים משונים – אנו רואים בהם תועלת. איש איש לדרכו הולך, ניתקים היתדות והחבלים המחַבּרים אוהל לאוהל. כמעט אין עוד אלהים אחד לנו, ולא מבעי – תרבות אחת ומוסדי חיים אחדים, – ואם אין עוד לשון וספר לנו, לשון וספר חי לאחד בעיר ושנים במשפּחה, שעל ידם הם נאחזים יחד וניכּר איש לרעהו ומתוַדע לב ללב, מה עוד ישאר לנו?
וזוהי האחריות המוטלת על אמרכלי ספרותנו ושומרי פתחיה עתה. והיא, אחריות זו, לא פחותה היא מזו שהיתה מוּטלת על אלה שעמדו על יד חומות ירושלים. אַל אהיה כמגזם בעיניכם! ירושלים של מטה כי תחרב, הנני מנסח דברי אחד־העם, עוד יש לה תמורה באחרת; אבל מי יקים בנין הרוח ההרוס? מי יעמיד חומות חדשות ברוחנו? –
ב
שם שם, בין המחשבות הממלאות אותי ואת עולמי, ובין אותן השאלות, שאין בהן מרגוע ושאין עליהן תשובה, הנה שאלת ספרותנו, שאלת הספרים החדשים שלנו, שלא תתן לרוחי מנוח… הספרים הקודמים אצלנו, אותם הספרים עתיקי־יומין, ספרים בּלים אף נושנים, ספרים מעוורים את העינים במיני אותיותיהם המטושטשות עם כל הצר שבגבולם ועם כל היובש שברוחם, המה מכילים יחד עם זה גם איזו שֵׂיבה עולמית ואיזה דבר נתון להם, רק להם. הספרים האלה נכתבו ברובם לשם טהרת המידות, לשם אלהותו יתברך וּמצוותיו בכל יום. יש שפּרק זה הוא גרוע, מחשבה זו היא פּיגול, ביאור זה הוא תפל והסברה זו היא עקומה, אין סוף לדברים ואין התחלה, אין סדר ואין משטר; אבל לכּל מין הד, מין ירושה, מין הכנעה שבלב. בודאי גם גנבו ולקחו בעלי הספרים הללו איש מאחיו, לקחו מחשבות שלמות מאחרים וגרעו אותן, עקרו אילנות מצל וגזרו אותם לשימם לעצי שריפה, ובודאי גם בהם חלשים גוברים על החזקים, רעים על הטובים, טומטומים מתנשאים על מולידים; אבל איזה דבר ניתן להם, מה שאינו לספרים החדשים שלנו. ומה המה רוב ספרינו היום מול אלה שלפנים? מה המה הדברים הנכתבים אצלנו עתה, עם כל החשבון שבמוח והמרק הפּסול שבלב?
מה נותנים לנו החדשים במקום ספרי־מוסר ויראת־השם? בכּל אך שקרים אסתטיים, זיופים נפשיים ודעות שאינן דעות כלל, כי אם גיבוב אמרים.
נפלה ספרותנו, כולה מגרעת ואין מה מתום. הנוער בה אינו נוער והזוקן בה אינו זוקן. חסרה לנו יראת־הרוממות מפּני מחשבות באמת ומפּני דעות באמת, וחסר לנו כל רגש הערצה וכבוד לאותם הדברים שחיים אנו מהם.
הנה על כל שעל ושעל דברים נראים כמדעיים, נראים כשיריים, נראים כמחשבתיים – ואין בהם רוח, ואין בהם תום! תחת מעט – ואין טוב אך במיעוטו – נותנים לך הרבה. הנך רעב ללחם וצמא למים, ונותנים לך עפר תחוח ומי־רקק. לארס – קוראים סם מרפּא, ואשר יקהה שינים – מהללים בשער בתור נותן ריח.
אני קורא בספרינו החדשים, קורא ומתפּלא: מאין יבואו אלפי מלים בה לרעיונות ריקים, לדברים בלתי מחודשים כלל. אמרות אין־מספּר לכל איש יודע רק לצרף אמרים של אחרים ולגבב דברי אחרים. – לכל מקום שאתה פּונה, הנך רואה רק סריסי מחשבות וסריסי הרגשות, ואלה מדברים דוקא רמות וממללים רמות. אין אלהים בלב, וקוראים בשמו בקול גדול; אין אהבה ואין רחמים ואין הרמת הרוח, ואת כל אלה ישאו על דגל.
אהבת־ישראל אצלנו, צלצול אותה מלה בבית וברחוב ובכל פּינה בספר, היא מין צביעות חדשה, צביעות משחיתה כל חלקה טובה בנפש וברוח. – איה מקום אצלנו למלה חדשה באמת – למלה של חיים ובת צער אמיתי? איה מקום אצלנו לכל איש דובר אמת בלבבו ולא יחניף לקהל?
מזייפים אצלנו את הקודש, מזייפים את הרגשות, מזייפים את המחשבות ומזייפים את הדעות! אמרנו לפלס לנו נתיב – והנה זדים מדלגים בו; אמרנו הנה יבוא אור, ורק אופל מסביב לנו, אופל ורשע.
ג
בשכבר הימים יש שחשבתי על־דבר תולדה חדשה אצלנו, על־דבר בריאת ספרות חדשה והערכה חדשה בחיים וברוח.
לא לשינוי־ערכין במובן חיצוני נשאתי נפשי, רק במובן פּנימי, יצירתי. מה יחסר לנו, אם נתעשר גם בנשמת רַבֵּי האבות וגיבורי העם, בכל ארחותיהם, בנשמת כל אלה שביקשו להביא גאולה לעולמנו, אם בחיזוק החומות או גם – בקריעת החומות; ולמה ניוָרש, כי נדחה את אלה שלימדו אותנו עד עתה לדחותם? מדוע יהיה אָפקנו צר כל הימים, גם לגבי עצמנו ולחוקרים גדולים משלנו, אם גם נשארו מחוצה לנו? ומדוע תהיה מידת תולדתנו דומה למיטת סדום; והן לא סדומיים אנחנו: מעבר הנהר באנו ונרחק ללכת מארצנו. עם שכאלה לו, מדוע רק אלה לו?
אלהים אדירים! מדוע נדחה כל הגדול והרם, אשר לא נצטמצם מפּני גדלוֹ בד' אמותינו הצרות, בשתי ידים? ומדוע לא נשים לב לזה, שכל אלה שקראו לחירות מהחוקים המעיקים, ואפילו מהתורות והמצוות, לא קראו כזאת מזדון, כי אם מהרגשת תעודת האדם והתרוממות האדם. וגם אלה שהרחיקו נדוד מאהלי העם, כי נמקו בחייהם ובחייו, הלא נשאו עליהם סבלון־התולדה הלאה, ואף רגע בעולמם לא שכחו את אשר זנחו זנוֹחַ. ומדוע יהיה לנו הלאו הגדול פּחות מההן השלם? והן שניהם בוראים ומשניהם מבוא לחיים. – –
עם השאון אשר בלבי, עם יסורי־התולדה וגעגועי־הערכין אשר בקרבי, יאוש גדול בא בי לפרקים, יאוש אוכל מנפש עד בשר… הנני רואה את ספרי הדורות, ואני שואל: אנה הם באים? הנני רואה את הספרים המופיעים חדשים לבקרים, ואני תמה: להיכן הם הולכים? כבית־מועד גדול לי כל הספרות שלנו: שם קבורות מחשבות, קבורים רגשות, קבורים לבות ונפשות, ומי יודע אם תבוא עוד נפש לפקח עליהם? מי יודע אם עוד יבין איש את “שפת המצבה”?
ולבי יאמר לי, שבהיכּבוֹת נר זה לנו – יכבו אצלנו כל הנרות; לבי יאמר לי, שהחורבן הזה הוא החורבן האחרון…
נפשי בי מרה ותנחומין אין לי. רואה אני את חלומי נפתר לרעה; רואה אני את הדור חָרֵב וספרותו חרֵבה, ורואה אני, מה עוד יש לנו ממה שביקשנו להאמין, כי הוא יש אתנו. צערי גדול ולבי בי נאלם. נאספים אנו איש איש והחלומות יחדלון…
ד
ראיתם מימיכם עם על תלו וספרות כתיקוּנה; עם מכבד את סופריו ונותן להם היסוד לחיות, לפעול ולעשות וספרות יודעת להבדיל בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אמת בה לשקר בה. ראיתם בני לאום מקיימים את האלפא־ביתא לגבי אנשי־הרוח, ויודעים הם על כל פּנים להעריך את הרוח. בקרב אלה שיש להם אתמול ויש להם מחר ויש להם הווה, בקרב אלה יכול להיוָלד הרעיון ויש אצלם מבוא לרעיון על־אודות בעלי המחשבה והשירה: מי בקצו ומי לא בקצו? העם הנותן שואל לפעמים מהו מקבל או מהרהר אחרי מה שהוא מקבל. עם כזה יכול גם לחטוא לחושביו ולמשורריו; אבל מה שיקלקל אותו דור – יתקן הדור השני, ואם ירע – אין זה במזיד, אלא בשוגג. הרי תעית־הרוח, והרי דברים שקדמו לבוא לפני זמנם; וכשיחיד נתפס, בא אחר היורש את מקומו הראוי ויעש לו כַּוָנים. יש כאן גוף ויש כאן אברים, ועל כן יש כאן ערבון ודין – וגם כבוד ונחלת כבוד. זה לעומת זה וזה בעד זה.
אחרת, אחרת הוא הדבר בבני עמנו, עם שבור וקרוע ובעל ספרות קרועה, ספרות שאמנם יש לה אתמול, אבל אחרית המחר מי יודע. – וההווה? – אַל נא יחשוב לי אלהים לעוול, ההווה הוא מלא חתחתים והוא קבר הסופר – בחייו. ואלה האנשים, “דברני העם”, הקוראים בשמות: לאום, קדשי לאום וספרות לאום – אלה לא יבושו להצר את צעדי כל אלה שרוח להם ולהממם… אין רעוּת בספרות העברית, אין קיום ואין לחם; – אבל יש כאן הכנעה וחטאת־מרי שבע פעמים ביום. וקילל הסופר בחייו ויראה און וכשלון ואין איש; אין איש דוקא בין הקוראים לקיום ובין המדברים רמות, ועוד מזידים לדבּר אצלנו על “זר של משוררים” ועל כתרים להכתיר אותם. עבדות נתתם לנו, חיי־צער; ועל כולם חיי־שׂפק, חיי שׂפק נורא, אם אמת בפיכם, אם אמת הדבר, שרוצים אתם לחיות מרצון ולא מאונס, ואם תוכלו לחיות עוד וכדאי הדבר שתחיו עוד. – – –
נולדו אצלנו דברים רמים ואמרות גבוהות על־דבר תחיה ופדות, על־דבר הקמה לתחיה ובנין לעד; נולדו חפצים ושאיפות, מועצות והסתדרויות, והכל סובב על העתיד ועל התקוה בבא. ארץ אתם רוצים להנחיל לנו, תרבות משוכללה, רוצים אתם להקים ניר לישראל ויהיה שלום וצדק רועים יחדיו, אור ויופי בכל; ובדבר האחד, המעט שבידכם, ספרות תקראו לו, הנה רק עוול בידכם ורעוּת־רוח, רשעת לב ומעצור בעד כל דבר רוחני בידים. על־דבר משוררים אתם מדברים ועל־דבר כתרים לראשם – וחייהם חיי עבדות, חיי עבדות ומארה כל הימים. יֵרא אלהים וישפּוט!
עם שאמנם קם לתחיה ומבקש פּדות, וכנים דברים אלה, הוא ימצא גם את מלאכיו ונביאיו. לב יאמר ללב ולב יעורר לב, ואין צער במקום שיש תקוה, ואין יאוש בעלות הבוקר. וזה הדבר שאנו שואלים: איה, איה הם נביאי הבוקר? מדוע מצא לו דור ההשכלה וההרס את מבטאו הנאמן בסופריו ומשורריו, והדור הלאומי לא מצא לו מבוא ללב משורריו? מדוע לשלילה ולצער השלילה – אנו מאמינים, ועוד היום כוחה עלינו ככוחה אז ונאמנת היא ללבנו כאז; ומדוע אין אמת בחיוּב ולא ניתנו לנו נביאי אמת? – –
יל"ג וברוידס ולילינבלום – לא רק “התקוממו כנגד התאַבּנוּת הלב העברי, כנגד דיכוי הנפש האלהית שבאדם והכנעתה לדינים ומנהגים, שכל קדושתם אינה אלא השׂיבה החופפת עליהם” (דברי סופר אחד), כי אם ביקשו לפעמים גם לעקור את הכל ושאלו על הכל…
ועצם השאלה, למרות הקולות ובנות־קולות של תחיה, ממקומה לא משה עד היום, והיא אוכלת מנפש עד בשר. תחיה הם אומרים ודמנו שותת. מראים הם על אור ואך חושך ישופנו.
“אלהים של ישראל יודע גם להטיף תנחומים”; אבל הוא לא ישקר – ואין לנו מנחם. גם בעלי התחיה השאונית לא יתנו לנו מנחם!
ה
“כשאדם נער – אומר דברי־זמר”, ובשירה העברית האחרונה שמענו לרוב דברי קינה. שירת הנוער אצלנו היא שירת הצער והד צער עממי ממלא רוב חללה. המשורר לא יוכל להסיר מקרבו חשבון עמו ויסורי עמו. קול קורא לתחיה ופדות, והלב מרחף בין תקוה ופחד. זה ימים רבים לא נשמע בישראל “הן” לאומי מרבים מבניו כמו בזמן האחרון, ויחד עם זה באו גם צללי “לאו” ותוּגת הלאו. – ימי ההשכלה נתנו לנו טיפּוּסים של שוללים ידועים בשירה ובספר, הרי שמואל ב“הדת והחיים” והרי צלפחד בר חוּשים ב“חטאת נעורים”; אמרנו כי אלה ספו־תמו, והנה בא הלאו החדש וּמדבּר בלשונם ביתר תוקף וביתר הרעשה, והסביבה היא אחרת, אחרת לגמרי… שמואל וצלפחד היו חלוצים במחנה ונשאו דגל מלחמה וריב, וצעקתו של השולל מדהיום היא צעקת בודד… אין לנו גיבורים עתה, גיבורים שנשקפים לנו חייהם בחזון מראשית ועד אחרית; אין לנו פּעולות שלמות ומעשים מסוימים, למרות שאון בני־ציון וחוג החברות לבנין ציון, אבל לנו דוחק־נפש והמית־נפש. – אין לנו עתה ההרחב שלפנים; אבל העצמיות גדולה מאשר לפנים, וגם הצער העברי רב הוא מאשר לפנים. מה שהעולם ההיולי הכולל הוא לאדם משורר יתחיל לשורר ויבקש חיים ממות, מפלט מצללי האפס, ויחד עם זה צרים לו גם כתלי החיים ויבקש גם חירות מן החיים, הוא להמשורר העברי העולם העברי, עולם ארוך, מאד ארוך, מלא כוחות מתנגשים, מלא סער וצער ומלא חידה. – גם היחיד העברי הוא עבד לרבים, ואינו יכול להסיח דעתו מן הרבים; אבל הוא אינו חי עם הציבור, כי אם נמק בעוון הציבור ומרגיש בכל ישותו עקת הציבור.
אין דרך לנו, אין דרכים וארחות ואין מנוח. נפשנו נתונה כבצבת, השמש לנו לא תזרח והירח לא יחלום. אנו הולכים בזה ואנו נכוים, ובזה – וגם כן נכוים. מי יחיה אצלנו ומי יודע את החיים? מי יאמין ומפיק אֵמוּן? – הן אין זו שירה עוד, כי אם צעקה, צעקה ודוחק ודיכוי־הנפש, ואתם תאמרו כנפים לנו; כנפים תינתנה לנו – ורגלינו תיכשלנה גם תיכשלנה.
כה אָפס מנו מזור ומי ימצא לנו מנחם? – – –
שְׁנֵי דְבָרִים
א: חַבְלֵי מִינוּת
שני עולמות ניתנו לאדם – העולם הגשמי והעולם הרוחני, ארץ ושמים.
בעולם הגשמי מתגעגע הוא להרחיב גבוליו, והוא מרחיבם בכוח ובמלחמה. אין עם שלא ישאהו רוחו להרחיב את ארצו, לרכוש את אשר מסביב לו, ואם גם שלם ישלם כל שעל אדמה חדשה במיטב דם בניו. קראו בתורה, קראו את דברי המחוקק בכל פעם לאמור: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך. ארץ של שבעת עממים ניתנה לישראל על ידי משה ויהושע, וארצם של שלושה עמים, של הקני, הקנזי והקדמוני, עתידים אנו לנחול בימות המשיח. המשיח והגואל יגדיל את מידת הארץ וירחיב את גבולותיה לכל עבר. – אחרת היא בעולם הרוחני, ועוד יותר בעולמנו אנו. גם האלהים הגדול, שהוא מקומו של עולם וכל העולם מקומו, קנא יקנא לאלהים אחרים וקורא: לא יהיה לך אלהים אחרים על פּני! ומשה נביאו מזרז לאמור: את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסיפו עליו. – שמא יקום באחרית הימים נביא או חוזה או חושב לעקור התחוּמים הרוחניים של האדם, בעת רוחו גאה יגאה ונשא למעלה ראש, – לא תשמעו אליו ואַל תאמינו להמית לבו. כמסמרות נטועים דברי בעלי־אסופות, ויותר מהמה, בן־אדם, היזהר עשׂוֹת ספרים הרבה. כל המכניס לביתו ספרים יותר מדי ובא להרחיב את אוצרות המחשבה והדעה “מהומה הוא מכניס לביתו”…
וינעלו הדלתות, ויסגרו השערים. אשר היה וניתן פעם אחת הוא יהיה לעולמים. אִכלו מפּירות האילנות, שכבר המה נטועים, ואַל תעיזו לנטוע נטיעות חדשות. אַל תזידו, פּן תתך עליכם חמת חכמי האומה ושומרי־האמונות. כל המוסיף גורע וכל הקורע חלונות במבואות אפלים הוא בא להשחית את האויר. הבונים בנינים חדשים רק מהרסים הם את הישנים והנוטעים מחדש המה רק מקצצים…
מחדשי־אמונות היו בעינינו לכופרים, בוראי מחשבות וקוראים את האדם לאלהים ולמכמני הטבע מחדש – לעוסקים ב“ספרי־קוסמים”. ורבצה בנו ובספרותנו הארוכה אָלת הדחיה. אלפי דברים פּוריים במוסר ובאלהות נחנקו בעודם באִבּם, אלפי דברים רמים ונישאים נרמסו ברגלים. כה היה עם־אלהים אך לשומר פּקודים ואמונות קבועות בספר ולא למבקש אלהים בערב ובבוקר בחידוש מעשי־בראשית בכל יום. עם של ספר עתיק היה לשונא את הספר החדש. תוגת כל אלה אצלנו, שבאו לברוא מחדש, שבאו להרחיב ולחַדש, חרותה בצפּורן שמיר…
בקבלה מצד אחד ובפילוסופיה הדתית מצד שני, מבפנים ומבחוץ, באו שתי רוחות מנשבות להניע את הבּנוּי והמוגבל, ובמלחמה ארוכה וקשה ניסו שתי התורות הללו להרחיב את התורה הישנה ולהביא בה זרם מחשבתי חדש. שתי קריאות לחירות באו מעֵבר מזה ומעֵבר מזה, ולפעמים סבוּכים זה בזה; וגם בעלי החירות בעצמם נשאו חבלים רבים במתניהם וחחים בלשונם. מצמצום באו להתפּשטות, ומהתפּשטוּת באו שוב לצמצוּם אחר; – וחזרו היסודות החדשים והעיקרים החדשים להציק שוב לחירות. מתסיסה רבה באנו למעגל־קסם, מתורה אחת לתורות ועיונים. הכוָנה פּיצצה את מסגרת המעשה, ושוב נעשתה לשיטה אחוזה בלולאות הרבה.
עם ההשכלה והביקורת נולדו בתוכנו ניצני חירות גמוּרה וניתנה לנו חירות להתבונן במחשבות, בדעות ובמעשים, להתבונן בכל הנחלה ובכל פּרי הספר שלנו מאז ומקדם. מאנשים תיאולוגים שומרי משמרת של תיאולוגיה נושנה גם נושנה נעשינו אנשים יודעים ובוחנים, שואלים ודורשים, חושבים ומונים. ההכרה וכוח ההכרה באשר לנו ניתנה לנו. ואזל עם־ברית, אחוז בחבלי ברית, עם למוּד לשמור את התורה ואת המצוות ולהילחם על אמונות וחוקי־אמונות שהנחילוהו גם הנחילוהו – אזל ללמוד ולבחון. – זוהי כבר מהפּכה, מהפּכה ברוחו ובנפשו. ואת כל זה רכשנו על ידי ההשכלה והביקורת; וכמה – כמה רכשנו על ידיהן!
והנה באה הלאומיות האחרונה, שבעיקרה נולדה רק על ידי תגבורת אותה המהפּכה, שעשתה אותנו מנוטרי־דת, מאנשים רק נוטרי־דת, לעם ולמחפּשים אחרי יסודו של עם, ומחרבת שוב את קניננו האחרון הזה, מחרבת אותו בידים… אין חירות עוד לנו לדון ולשפוט, להעריך קניני קדם ולדעת מה המה לנו וכמה הם עוד לנו; שוב אין חירות. – –
לפנים היו בעלי מחשבה חדשה חשובים אצלנו ל“כופרים במציאות ה'” ולחותרים חתירה תחת תורת משה והנביאים והחכמים, “וכל הפּורץ גדר ישכנו נחש”… ובימים האחרונים, שהן “ימי תחיה ופדות” יהיו לנו, כל מי שישאהו לבו לחקור ולדרוש במסורה העברית, להציב לה גבולים או להרחיב ולחַדש, או גם לבקר ולנתח הוא נחשב לכופר בקדשי האומה הישראלית ולמהרס דברים שנתקדשו בעיני העם.
ממיתים אצלנו את אלהי המחשבה באמצעי רדיפות רוחניות ובצעקות בציבור, מטעים את הציבור. החושב בתורות הדורות נחשב עתה לבוגד בעמו; וכל המהרהר בחילוּפי הדורות ומתעמל לדעת ערכי הדורות, אם לטוב אם לרע, אם לחיים או למשבר החיים, הוא מקעקע את בנין כל הדורות. אין דין וּדברים מחשבתיים עוד, אין מחקר ואין עיון, כי אם חריקת־שינים ועינים אדומות מקנאת־עם או גם מקנאת ה' ותורתו.
שוב הכל הולך ונדרס בנו. כל אשר נלחמנו לו ואשר אמרנו להקים בתוכנו נחרב. הספרות החדשה הספרות של המחשבה החדשה הולכת ונעשית לשפחה חרופה לספרות הדתית, ו“חבלי המינות” הולכים וחונקים לנגד עינינו את השארית לנו. הוטל הארס…
וכה אנו עומדים לפני החורבן האחרון בנו, חורבן המחשבה וההכרה, שאמרנו הן תהיינה לנו למפלט. גדול הצער.
ב: מִן הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים1
חוגגים בני־האדם, עושים הזכרות לנשמות, עושים הזכרות לחיים ולמתים. יש קשר בין בני המשפּחות, יש קשר קיים בין היחיד ובין הציבור, יש קשר בין העם ובין יחידי העם. וכי יצאת לאויר העולם כבר יש לך נחלה וסביבה חיה; וכי גדלת ובאת במסיבות החיים יש לפניך אופק ממעל וארץ מתחת; וכי למדת לקרוא בספרים וידעת, כי חיו כותביהם והוגיהם לשמך ונשאו בעמלך; וכי שׂיבה זרקה בך ועוד מעט והנך יורד מן הבמה, והנה דור חי הולך בעקבותיך, מחבב את קדשיך ואשר אספת אתה יהיה להם למשמרת. יש ערובת הקיום ויש שיתוף במעשה ובמשא־הנפש. אין צורך לכגון אלה בתחית־המתים ובהקמה ובשבועה. גם המתים חיים המה, חיים בפי הבאים; חיים המה מאליהם, על ידי הרוח והחפץ שאינו פוסק. אם תרצה לומר: יחיד אני, בידי הסוף לאיזה קו; ואם תרצה לומר: אב למשפּחה חדשה אני, ראש לשבט, אבר הגוף; הד נשמע מיער רחב, אלהים פּועל מתגלה במעשיו. – –
והנה בין בעלי תרבות ודת גם אנשים עמלים בקרית־ספר. יש הוגים וחושבים, משוררים ויוצרים. יש לכל גוי נאור מין הרכבה של מאה נשמות באיש אחד, של אלף, של רבבה. אחד חי בשביל הרבים ונושא בחובו תקוַת הרבים וצקון לחש של הרבים. השמש עולה, השמש יורד, ועם צבאות השמים ועם תנובות הארץ אלפי רגשות מתחדשים ויוצאים ממחבואם. הלא ביד האחד להכריע, לברוא ולעורר. הלא לנשמת המשורר והחושב להביע רחשים אין קץ, לעלות ולשתף עליונים בתחתונים.
ואם חנן היוצר את פּלוני ואלמוני להיות מיושבי בית־המדרש ולשמש בעט קסת־סופרים, הלא מנה רבה לו ניתנה. אלהים יאציל מברכתו על אחד בעיר להיות קורא בלוחותיו או גם לחרוֹת אות ומלה אחת. מצטרפים היחידים הללו למשפּחת־סופרים, לשבט רוחני. אשרי מי שאומנותו לשמש בהיכל המלך; אשרי מי שאינו עומד בפני שער העולם, והוא סגור מזה ומזה ואין פּותח. אשרי המשורר והחושב; אשרי הנשמה השואבת מהים הגדול והולכת וחיה בים.
גם לנו ים, גם לנו שמים ועולם, גם לנו נשמות ורחבי נשמות, ומה גם צירופי נשמות; אבל הכל הולך לבלי שוב, הכל חי לבדו ומת. בודדים, בודדים משוררינו וחושבינו בחייהם ובמותם. אין השארה לנו ואין גם יסוד קיים. וכי נתת את נשמתך והמית נשמתך לגוי, הנה בנך שוב לא ימצא את המבוא ואת הפּתח לחייך… אין אחיזה לנו, אין תומך. איש איש מדבּר בפני עצמו ומתוך נגעי־לבבו ללבבו בעצמו; בריחוק ארבע אמות שוב אין שומע. – – –
על קברו של מת אנו עומדים, להציב ציוּן לאחינו, לאחד מבני החבוּרה שהלך מאתנו, ואין נוחם בפינו. אין לנו מלה חיה להורישה לבאים ואין מי יערוב לנו שתהיה מוּבנת לבאים. אפסו, תמו כל הקריאות החיות וכל שיתוף הנכסים והלבבות. וכי תאמרו: שובו למחנה, איש לאהליו ישראל! הן נשבר המגן, נחרב האוהל. רק תוּגה חרישית עוד מאַחדת אותנו; וגם היא תרד דומיה, כי תישכח השפה מפּינו, שפתו של המנוח ושפתנו אנו.
נשמור עליה.
-
נכתב לזכר סופר צעיר שמת. ↩
דור וסופריו
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שְׁלמֹה מַימוֹן וּמשֶׁה הֶס
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א
קורא אני עתה בספר “תולדות שלמה מימון” כתובות בידי עצמו בתרגום ישראל חיים טביוב, הוצאת “תושיה”, תרנ“ט־תר”ס. את ראשית הספר אדע מהמאסף “ברקאי” בימי רדקינזון, – ואת כולו קראתי בכלי ראשון, בלכתי גם אני לבקש דעת והשתלמות וארחק נדוד…
וכחד לא אוכל, נעים היה עלי ביותר לקראו עברית, בלשון עבר עושה רושם יתר ביתי…
בשפת אמת ובלי משׂוֹא־פּנים יספּר לנו מימון את תולדות ימי־חייו וכל מה שעבר עליו. לא יכסה דבר, לא יכסה על חטאיו ועל כל אשר עיוה; גם אם גנב ושׂם בכליו מתוַדה הוא על זאת.
פּשוטים הם הציורים, והכל הוא מתאר בנוסח אחד.
רק איזה מקרים בודדים, יזכירם אולי דרך אגב, פּותחים לנו פּתח אל עולם אחר… עולם שבו נראה נפש הנער הומה אל החיים…
“ואשתומם למראה ההוד וההדר הסובב אותה; ואתפּעל מאד מיפי האנשים והנשים ומתפארת בגדיהם המרוקמים בכסף ובזהב, ועיני לא שׂבעו לראות”.
הדבר היה בבוא האציל עם בתו היפהפיה וכל צבאו לבית הקטן של אביו; והנער נפגש בפעם הראשונה את העולם היפה. לא שׂבעו עיניו מראות בו. – –
“ויהי היום וכל נשי הבית הלכו לבית־המרחץ, כאשר הסכינו לעשות פּעמים בשבוע, ומבלי דעת הובילוני רגלי גם אני אל המקום אשר שם בית־המרחץ; ופתאום הופיעה לעיני הנערה היפה – נערה קטנה כגילי, שלוּקחה לבית אבותי לשפחה – בקפצה אל הנחל השוטף לפני. למראה הנערה הערומה מלאתי עונג אין־קץ ואעמוד תחתי כאסיר בחבלי־קסם. אחרי שוב נפשי למנוחתה, עלתה על לבי אזהרת התלמוד, ואומר לברוח מן המקום הזה; אבל לא יכולתי, כי רגלי כמו דבקו לארץ. – למן היום ההוא התחולל בקרבי שינוי כביר; לרגעים התקצפתי וארגז ואהי זעף ונגרש תמיד”.
“הן בעת חתונתי הייתי עדיין נער קטן, בן אחת־עשרה שנה, נער האָמוּן לפי חוּקי הפרישות והצניעות של בני־ישראל; לא היה לי כל מושג מחובות הבעל לאשתו, ונערה יפה נחשבה בעיני כאיזה מחזה הטבע או ככלי יקר. באופן כזה מובן מאליו הוא, כי עבר זמן רב אחרי חתונתי, מבלי אשר עלה על דעתי למלא את חובות הבעלים; ובקרבי אל אשתי אחזוני תמיד פּחד ורעדה, כאיש העומד לפני דבר המוּזר לו לגמרי”.
“כה עברו עלי ימי אביב נעורי, שלוש השנים שבין חתונתי עד יום עזבי את ביתי. את מבחר ימי ילדותי אלה כליתי בעוני ובלחץ, בחוסר אמצעים להתקדמות התפּתחותי, ויחד עם זה נטל עלי לכלות כוחי שלא כדרך הטבע. – באמרי לכתוב בספר את דברי ימי ההם יפּול עטי מידי; לכן אקבור בחוּבּי את הזכרונות המכאיבים האלה…”
מימון אינו רואה בישראל ובחייו, גם בהחיים הצרים, בלשונו הוא: ה“חיים הבערים והחשכים”, איזה חטא ואשמה… איזה נפל־אשת או יוצא־דופן… וגם אינו קובל על מה שסבל בעצמו ונמק בעצמו… אדרבה, כמעט בעין טובה יספּר לנו את המאורעות הרעים, הפּגעים והצרות שעברו עליו; ברוח קל ובסליחה מוקדמת לכל אשר נעשה לו יספּר. – מימון אינו רבן בעיני עצמו, גם אם מאמין הוא בכשרונו; אינו זורק טיפּה מרה באחרים ואינו בועט בכל אשר מסביב לו. יהודי פּשוט הוא גם בעמדו מחוּץ לתחוּם.
מלבד איזה בושה טבעית, שהיתה לו בנעוריו לקיים את המנהגים הטפלים ודכוָתם, אינו מרגיש בקרבו ניגוּד אל תורת היהדות, אל התורה־שבכתב והתורה שבעל־פּה. הוא הבין את חיי ההלכה והיה נמשך אחרי דברי הקבלה והחסידוּת. הפילוסופיה הדתית היתה יסוד לחייו הרוחניים גם בעת שכבר רחוק היה מן הדת מרחק רב; מושכלותיו העמוקים אינם אלא צורה מתחלפת מאותם המחקרים שם בבית… הוא למד דעת את מהות הדת הטבעית והנגלית מהשתלשלות היהדות, ועצם המושכלות שאב מ“מורו המובהק” הרמב"ם, שנשבע היה תמיד בחיי ראשו ושהיה נושא את שמו…
“אני חייב להודות לכל לראש לספרי הרמב”ם. כבוד המורה הגדול היה גדול בעיני ככה, עד כי שיויתי אותו לנגדי בתור אדם המעלה השלם בתכלית השלמוּת; ודבריו נחשבו בעיני כדברי אלהים חיים, כדברים היוצאים מפּי החכמה האלהית בעצמה ".
“בקראנו בספרו – יאמר התלמיד על הרב – נדמה לשמוע את הקול המעורר יראת־הכבוד של האמת בכבודה ובעצמה”. ובקראנו את דברי מימון, נדמה לשמוע דברי תלמיד־חכם שלא פרש. לא הד מעולם אחר נקשיב, לא איזו שאיפה ניגוּדית נראה בו, הוא יבקש לו רק עצם המוּשׂכּלוֹת, את עבודת השׂכל כשהוא לעצמו. – – –
“ואני מחליט, אומר מימון, כי האיש הקורא בספר אינו יכול להתפּאר, כי הבין את כוָנת המחבר, כל עוד אשר לבו הולך אחרי דברי המחבר, באותו הסדר ובאותם המושגים שחיברם הסופר, כי באופן כזה פּועל רק כוח הזכרון את פּעולתו. רק אז יכול הקורא להתפּאר, כי הבין לרעיון המחבר, אם בתחילה יראו אליו דברי המחבר כמו בעד הערפל, כדברים בלתי מובנים היטב; ועל ידי ההבנה המטושטשה הזאת מתעורר הקורא לחקור בעצמו על הענין המדובר בספר ולהוליד בעצמו את אותן המחשבות שהציע המחבר”.
קנט, הפילוסוף הגדול, התפּעל למראה החריפות המצוינה של מימון; וכתב על השגותיו של זה, שנשלחו לו מאיש אחר: “תיכף בהשקפה ראשונה, שעברתי על פּני כתב־היד, נוכחתי כי ערכו מאד נעלה, וכי בין המשׂיגים עלי לא נמצא איש, אשר הבין את דברי ואשר בא אל תכלית השאלה העיקרית כהאדון מימון”.
למימון בעצמו כותב קנט: “אני איני בוזה לשום שאיפה נכוחה בעניני מחקר הנוגעים לאנושיות, ואף כי למחקריך אתה, המעידים עליך באמת כי כשרונך למדעים עיוניים ועמוּקים הוא כשרון בלתי־מצוי”. ראוי גם לשים לב לדברי הכוהן, בבוא מימון אליו לבקש חסד בצר לו: “הנך פילוסוף יותר מדי… יד השכל בך על העליונה… התפּלל לה', כי יאיר אותך באור חסדו…”
“אני הייתי ביישן ופחדן מטבעי”.
“אפס, כי בהיותי איש בלתי מנוסה בנסיונות החיים, הרחקתי לפעמים ללכת בתמימותי, ובאחריתי שבעתי כעס ומכאובים ממנהגי תמימותי”. כזאת נראה בכל מהלכו…
בפוזנא, בברלין, בהמבורג, באמשטרדם ובברסלוי הוא יהודי כמו בנישויז ובאיבניץ. הוא רואה את החיים וגם חייו הוא כיהודי גמור. הוא סובל כיהודי ונושא את מוּשׂכּלוֹתיו כמקלו ותרמילו.
“כהלום ברק עמדתי לשמע הגזירה, אשר גזרו עלי ראשי העדה, עדת ברלין. כמה מצוקות, כמה מחסורים ועינויים קשים סבלתי, למען בוא אל משאת־נפשי – אל העיר ההיא; ועתה, כאשר זכיתי להגיע אליה ולראות את משאת תקותי, והנה המטרה ממני והלאה! עתה בעמדי לפני שער העיר הנכריה, נגזרה עלי גזירה לשוב על עקבי. מצוקותי נדמו למצוקות טנטלוס שבאגדות היוָנים”.
“והמשגיח על ההקדש האיץ בי לצאת מן הבית וללכת לדרכי, כי כן חזקה עליו פּקודת ראשי העדה; – ובצאתי משער העיר התנפּלתי ארצה ואשׂא קולי ואבך”.
“היום הזה היה הראשון לשבוע והמונים המונים מאזרחי העיר התהלכו לטייל במסיבי העיר. רוב הטיילים לא שמו לב כלל אלי, אל התולעת הנאנקה; ואולם נמצאו בהם נפשות רחמניות, אשר עמדו תחתם למראה היהודי השוכב לארץ ומיַלל…”
כל גלגוּליו החָמריים והרוחניים של מימון עושים עלינו רושם מעציב וממלאים אותנו חנינה. נחון לעשרו השׂכלי, נחון וננוד להעני בשבט עברתו…
מימון היה בעל שכל חושב, בעל שכל מופשט… הוא מתגורר שוב בברלין ואינו רואה מכל אשר סביבו. יבוא לפוזנא ואינו רואה שם מאומה; בא להמבורג ואינו רואה, לאמשטרדם ואינו רואה… רצוני לומר, אינו מספּר כלל ממה שראה. נסיעת הים היא אצלו מקרה קל־ערך שאינו שוה לדבר עליו; הכניסה לעולמות חדשים דברים טפלים הם אצלו לגבי ספר פילוסופי או ספר בחכמת החשבון…
בבוא אליו לברסלוי רעיתו היהודיה, שעזבה לנפשה מספּר שנים, והוא רואה אשת־בריתו זו, אחרי המהפּכה הגדולה אשר היתה ברוחו, לא יספר מאומה מרושם הראיון הזה. – בפגשו את בנו, שלא ראה אותו מעודו, והוא רוצה להאציל עליו מרוחו, לא נראה בזה פּגישת שני דורות, שני עולמות… הבן הולך וסובב עם אמו על בתי היהודים האדוקים, והאשה קוראה את בעלה לבית־דין…
“אשתי היתה אשה גסה ומחוסרת תרבות וכו‘, אבל שׂכלה היה בריא ולבה אמיץ מאד. היא דרשה ממני לשוב אִתה כרגע הביתה לפולין; ולא שמה אל לב, כי דבר שאי אפשר הוא לאיש כמוני: הן כבר ישבתי שנים אחדות בארץ אשכנז, ואצליח לנתק מעלי את כבלי האמונות התפלות והדעות הקדומות וכו’, – ואיך אאות לשוב עתה אל מקום מצבי הראשון וכו‘, ולהיות צפוּי כל הימים לקצף הרבנים וכו’?! – ובכן אמרתי לאשתי, כי אי אפשר לי לעשות חפצה עתה, כי עלי להודיע בראשונה את הדבר לרעי פה ובברלין ולבקש מאתם לתמכני במאתים או שלוש מאות שקלים, למען אוכל לעמוד ברשות עצמי בשובי לפולין, מבלי היות תלוי בחסדי בני אמונתי”. כמה תמימוּת היתה עוד בקרבו אז.
“אבל אשתי לא אבתה ולא שמעה לדברי – יוסיף לשיח – ותגמור אומר, כי אם לא אסע אתה מזה מיד, אז עלי לתת לה ספר־כריתות. – ולאחרונה אמרה בשפה ברורה, כי אך טוב לנו להיפּרד זה מזה. – ואמנם לפי דעתי צדקו דבריה מאד; אבל נפשי ירעה לי להיפּרד לנצח מאשתי, אשר לפנים אהבתיה, וגם לא חפצתי שמעשה גדול כזה יעָשׂה בקלות־דעת”.
מעין חליפות כאלה נראה במימון. ידענו את החושב בעל הרוח הקר; והנה לפתע נשמה אחרת מבצבצת ונראית לנו… “בראשונה היה בעיני הרופא מרדכי הרץ כחיה מדברת, וישתעשע אתו כהשתעשע עם כלב או עגור, שלמד לבטא מלים אחדות…” “מנדלסון השתומם על המראה, כי יהודי פּולני אשר אך הסתגל לתורת המטפיסיקה וכו' כבר בא עד תכליתה”. גם בעיני עצמו הוא “איש יהודי, יליד פּולין, שעל פּי חינוּכו ולימודו נועד להיות לרב בישראל; אבל בחשכת הערפל זרח לו אור מעט”. – מה שונה מזה הנוסח: “אני קראתי אז בספר שפּינוזה; עיונו העמוק של הפילוסוף הזה ואהבתו לאמת לקחו את לבי עד מאד”. – –
“הנני אומר לך, אדוני מנדלסון: כולנו אפיקורסים! כולנו רודפי תענוגות”. ובמקום אחר הוא אומר "גם אני, בהתוַכּחי אתו – את מנדלסון – בעניני פילוסופיה, התרגשתי לפעמים יותר מדי ולא נזהרתי בכבוד הראוי לאדם גדול כמוהו; ועל זאת אני מצטער כל ימי ".
“אחרי אשר ניתן לי הרשיון לשבת בברלין באין מעצור – יוסיף לספּר – שמתי כל מעייני להוציא את חפצי לפעולות ולהעמיק בחכמה. ויהי היום ואבוא אל חנות לקנות חמאה, וארא והנה החנוני עוסק בקריעת ספר ישן לצרכו. ואביט וארא בספר, והנה הוא לתמהוני: ספר המטפיסיקה, או דעת אלהים, העולם והנפש להפילוסוף האשכנזי ווֹלף. השתוממתי לראות, כי בעיר נאורה כברלין ינהגו מנהגי־פראים בספרים יקרי־הערך כספר הזה. שאלתי את החנוני, היש את נפשו למכור את הספר; והלז נאות למכרו לי בפרוטות אחדות. מבלי התמהמה נתתי לו את הכסף אשר דרש, ואשוב לביתי בשמחה רבה על האוצר היקר אשר אוּנה לי”.
“תיכף בהשקפה הראשונה התפּעלתי עד מאד מהספר הזה; לא רק החכמה הנעלה בפני עצמה, כי אם גם הסדר וההצעה של המחבר המהולל, ביאוריו המדויקים, מופתיו החותכים וארחות הוראתו המסודרים, – כל אלה האירו אור חדש ברוחי”.
פּשטות הסיפור הזה תשיב אותנו לעולם עתיק.
“לאט לאט באתי לידי הכרה, כי כל אותם האסונות, אשר קרו אותי ואת משפּחתי, לא מידי פּגענו ומזלנו הרע באו עלינו, וגם לא תוכחות על עוונות מדוּמים הם, כי אם רובם הם תולדות בערותנו ועצלותנו. הדעה על־דבר הסיבה הראשונה, זה הדמיון הנפרז עד לבלי חוק, נדחתה לאט לאט מפּני הדעה על־דבר הסיבות האמצעיות, ואעמיק חקור להגיע עד תכלית הסיבות האלה”
בהצעה זו של ימי המעבר שלו נשמע דברי התלמיד המובהק של ימי־הבינים.
“ולעומת זה אני אומר, כי היהודים הנמנים כחברים לכנסית הדת הישראלית וכו‘; ובכל זאת הם עוברים על מצוות הדת וכו’ – אני אומר, כי היהוּדים האלה עושים שלא כמשפּט; ואם הרב בק”ק המבּוּרג נתן אותו היהוּדי מבני קהילתו חרם, על עברו את מצוות הדת בפרהסיה, קצרה בינתי מהבין, איככה חפץ מנדלסון לחלץ אותו האיש מהחרם וכו'?" –
“מנדלסון עומד ושואל: איך תוכל הכנסיה להחרים ולעכור על פי החוּקים את אחד מחבריה וכו'? על זה אני עונה: לא כן הדבר! אותו היהודי ההמבורגי לא יעָכר כלל על ידי החרם; עליו רק לבלי דבּר דבר ולבלי עשׁוֹת דבר, המושך אחריו על פי החוק את החרם, ואז גם לא יפגע בו להט החרם, כי הלא זאת כוָנת החרם: ** כל זמן שאתה עובר בפרהסיה על חוּקי עדתנו, הנך מוחרם ומופרש ממנה**; ובכן עליך לחשוב דרכיך: במה תאושר יותר, אם בהעברה על הדת בפרהסיה, או בהיתרונות של כנסיתך?”
אנו אומרים לשמוע בזה קולו של בעל ה“חתם סופר”. היטב אשר השיב מימון לאותו כוהן: “ובכן אישאר מה שאני עתה, זאת אומרת: יהודי קשה־עורף”…
ואותו עברי קשה־עורף עלה במעלה השלמוּת, ויהי לפילוסוף וחושב גדול בזמנו. ראשי עדת ישראל בברלין לא חפצו לתת לו מנוח בעדתם, פּן יהיה עליהם למשא… וקנה לו בחוּץ את מקומו.
הנה עוד משנת הרמב"ם רבו שגורה בפיו, עוד הוא מתחיל באותן המלים הכבדות: להיות תכלית פּעולת האדם בבחינת היותו בעל רצון ובחירה, היא ההצלחה האנושית, וההצלחה האנושית נמשכת בהכרח אחר קנין השלמוּת וכו'; – והנה הוא מרקיע שחקים, יורד תהומות האדם ורוחו, ימוד את המחשבות ואת המעשים ויתחיל לחקור את הדברים מבראשית עם כל עומק השכל ועוז הנפש החושבת שבו.
לא ללמד הוא בא, רק ללמוד לעצמו, לדעת את המהוּת ואת העצם, את המַכּיר והמוּכּר, את האני ואת הרצון המוחלט.
בראש ספרו, אשר הקדיש לכבוד המלך סטַניסלב מפּולין־ליטא, הוא כותב: “ומנה אחת אַפּיִם מאושר הייתי, אם יצליח בידי להעיר גם את עמי על יתרונותיו האמיתיים ולהפיח בו רוח־אומץ וקנאת־אמת, למען ישתדל להגיע למצב ההשכלה והיושר והצדק ולתכלית מועיל…”
והשאלה לא רחוקה היא, מדוע לא היה כדבר הזה? מדוע לא נשאר לנו ממימון רב זכר? וגם ביאורו על ה“מורה” היה כלא היה, ואך מעט פּעולתו בספרותנו? מדוע לא עלתה בידנו לרכוש את עבודתו הרוחנית של אותו חושב בתור המשך אל הקודם, או יותר פּשוט, בתור המשך להרמב"ם גופא? –
“אני ידעתי היטב את שלטון עריצותם של הרבנים, אשר כסאם נכון בפולין זה מאות בשנים בעזרת הבערות והאמונות התפלות; אני ידעתי, כי הרבנים ישתדלו בכל מאמצי כוחם, לבלי תת להפיץ אור ואמת במשכנות ישראל”.
והתירוץ הזה לא יספּיק לאיש, שמוכרח בנפשו להפיץ אור ואמת במשכנות ישראל, לאיש שתנאי משכנות ישראל מכריחים אותו לכך.
“ואמנם כל עיקר כוָנתה של תורת האחדות, היא רק לסדר ולקשר יחד את כל מחזות הטבע השונים; אבל היא מניחה, כדבר המובן מאליו, את ידיעות החליפות בסיבות הטבע השונות. אפס כי בני ישראל מאהבתם אל השיטה ומחרדתם על העיקר היסודי, אחדות הטבע, שישתמר בכל טהרתו, הזניחו כליל את השימוש המדעי בעיקר הזה; לכן היתה דתם אמנם דת טהורה ונקיה מכל סיג ותערובה זרה, אבל גם דת בלתי־פוריה עד מאד, בנוגע להרחבת הידיעות וגם בנוגע לשימושה בחיים המעשיים. והדבר הזה יתן לנו ביאור נכון לתלונתם התמידית על ראשי־הדת שלהם ולסיבת פּשעם לעתים קרובות באלהי אבותיהם ולכתם לעבוד אלהים אחרים”. –
סיוּם. – עדת ישראל בגלוגה לא החרימה את שכנה הגדול, שהיה מתאכסן בערב ימיו על שולחנו של מי שאינו בן־ברית אשר משכו חסד, אבל קברה אותו “קבורת חמור”, לאמור מחוּץ לגדר…
ב
כקסם מונח על זה האיש משה הֶס, נביא הלאומיות העברית וראש וראשון להרמת קרנה. לכולנו היו ימים, אשר שם הספר “רומא וירוּשלים” העיר בנו רגשות של עולם אחר, עולם זה אך החלנו לחלום חלומו ולראות בחזון עתידתו. – עוד פּרקיו המקוטעים בהעתקת ש“י איש הורוויץ ב”המגיד" עשו רושם; ובת־קולו, שהיתה נשמעת ב“עם עולם” לרפ"ס, היתה חודרת אל לבנו. והנה הוא נתון לנו עברית1.
על הר גבוה עלי לך, מבשרת־ציון, הרימי בכוח קולך, אמרי לערי יהודה הנה בניכן.
“אל רבבות אחינו, בארצות המבדילות בין הים והקדם, מי יתן ואלכה ואקרא אליהם לאמור: הרימי נִסך, בת עמי, הרימי, אַל תיראי! בך טמון הגרגר המלא דשן וחיים, אשר כגרגרי הזרע, שפוני טמוני החנוטים שבמצרים, ישן שנת עולם ולא הקיץ; אבל יונקתו עוד לא חדלה, ועוד ישוב לתת פּריו בעתו, כאשר תבקע הקליפה הקשה שעלתה עליו מחוץ, באשמת רועים אוילים, כאשר יהיה שתול על פּלגי מים חיים באדמת־ההווה הפּוריה, מקום שם טל השמים ירד עליו מעל”.
"רוח־הקודש נחה על ישראל לא רק בימים מקדם, בהיות סוד אלוה עליו; היא שורה עליו בכל עת שההיסטוריה תּט אשוריה מן המסילה, אשר דרכה בה מקודם, ללכת נתיבות לא ידעתם, בכל עת שהחברה האנושית כורעת ללדת בריה חדשה ". – –
שובי שבי עמי! קול קריאה לתחית ישראל!
שלמה מימון יודע את היהדות ומתרחק מֶנה; ומשה הס החיצון והיוצר הולך ומתקרב אליה, ומעורר את הרעיון הלאומי ונושא נס להתולדה העברית.
כמו שלפני עיניו של המשורר אין כיעור, אין רע מוחלט וחורבן מוחלט, כך אין לפני עיניו של הס התולדתי בקעים ומגרעות בהיהדות; כל נקודה מאירה לו, והכל נותן חומר לשירת נפשו ולחזיון רוחו. תום מרחף על כל דבריו, תום וחידת־עם.
“מה שלא יכול להשיג האח מאחיהו והאיש מרעהו, ישיג הגוי מהגוי, האומה מהאומה”.
והוא יאמין, ש“במלחמת־הדרור האחרונה, אי אפשר שלא יבחין כל עם בין אוהב לאויב”. יאמין “בהתעוררות כל יושבי תבל בימים האלה לקראת עם ישראל, החפץ בחיים מדיניים על ארצו ועל אדמתו”. “אמונת היהודים בהשארת־הנפש אחת היא עם אמונתם בביאת הגואל”.
“מתנה טובה יש לדת ישראל ושבת שמה. בשמירת השבת התגלם הרעיון אשר מילא תמיד את כל בתי־נפשנו, הרעיון כי האותיות אשר תבואנה תביאינה לנו יום שכוּלו שבת, היא השבת ההיסטורית, כמו שהעבר הביא לנו בכנפיו את השבת הטבעית. או במלים אחרות, כשם שהטבע כבר נשתכלל כולו, כך עתידה גם התולדה להשיג שלמוּת ושויון גמור אחרי גמר בישוּלה. כל סיפור הדברים ממעשה בראשית לא נברא אלא בשביל השבת; התורה מספּרת לנו: ככלות אלהים את מלאכתו בעולם הטבעי ויהי האדם לנפש חיה נעשה שותף להקדוש־ברוך־הוא בבריאת העולם החברתי; ואז החלו ימי־המעשה של ההיסטוריה, אשר תחוג את שבתה אחרי אשר תסיים גם היא את מלאכתה בימות המשיח”.
כאדם שעסק בחכמת הטבע, מתחיל הס חקירותיו מבראשית, מתחיל מקדמות העולם והגלגלים, מהבריאה הבלתי־אורגנית המובילה להאורגנית; מתחיל ממפעלות־הטבע ההכרחיות, עדי בואו להשתלשלות והתגלות האנושיות בעמים ובשבטים, בקוּלטוּרות, דתות ובתנועות והתקדמות, שאינם אלא סותרים זה את זה ומשלימים זה עם זה. ולכל אלה הוא צריך, רק בכדי לבסס לאומיותו של ישראל ולעשותה מצד אחד לתוצאת המדע האחרון, ומצד אחר לפתרון כל שאלות החיים התולדתיים וההכרחיים, החברתיים והאישיים. הוא אומר: ש“אחדות הדתות במובן נעלה הוא דבר שאפשר להוציאו אל הפּועל על ידי הרמת דת ישראל התולדית למדרגת דת מדעית”. הוא חפץ להעמיד הכל על הגזע, על המורשה הנפשית בת הדם; אבל גם כמשורר יטעים ויאמר: “הרעיון, אשר אמרתי כי כבר חוּצב לו קבר במעמקי לבבי לבלתי יוסיף קום, ניצב עתה כמו חי לנגדי, הרעיון המעורר בקרבי את זכרון לאומיותי, חבוק ודבוק במורשת אבותי בארצנו הקדושה ובקרית מועדנו”.
“כל עוד בטח לב היהודי בתקומתו הלאומית, כי בוא תבוא אף אם תתמהמה, ובכוח בטחונו זה הטה את שכמו לסבול כל עמל ותלאה, כל צרה וכל מצוקה אשר מצאוהו וחיי בושה וכלימה קיבל באהבה וברצון, היה כבודו חדש עמו כל הימים; אז נשא את נפשו רק אל תעודתו האחת והיחידה, לתת לו ולשבטו שארית ופליטה בתבל ארצה, עד עת בוא היום הגדול, יום נקם ושילם, אשר ישיב לעמו גמול על ענותו וחימה לצריו”. הס עצמו לא יחכה ליום נקם; הוא רואה בעתיד רק ממשלת הדרור, ממשלת דרור וצדק אשר לאורו ילכו כל העמים.
“אמונתי בביאת המשיח היתה לי גם לפנים מה שהיא לי עתה, אמונה בתחית כל העמים התולדתיים נושאי דגל התרבוּת על ידי הרמת השבטים השפלים למעלת הגבוהים עליהם”.
“כשם שהטבע לא יוציא פּרחים ופירות, חי וצומח סתם, רק טיפּוּסים של חי וצומח, כן גם יוצר ההיסטוריה ברא רק טיפּוּסי עמים שונים”. הוא מבדיל בין עם לעם, אבל בתוך העם עצמו לא ידע פדות.
“עוד בראשית העת החדשה התעוררה תנועה משיחית בקרב היהוּדים החיים בארצות הקדם והים, תנועה שלא היתה כמוה למיום נגדעה קרן הממלכה היהודית, – תנועה אשר נביא־השקר שלה היה שבתי־צבי ונביא־האמת שפּינוזה. גם הצדוקים, הפּרושים והאיסיים החדשים, כלומר: המתקנים, הרבנים והחסידים יתמו כוּלם מן הארץ, כאשר תבוא תקופתנו עד משבר וההיסטוריה תכרע ללדת בפעם האחרונה…”
שפינוזה, מורו המובהק של הס, הוא משיחו ומאורו בעניני האלהות; ועיניו תחזינה בו “ההתגלות האחרונה של הרוח הישראלי”. אבל לוּ היה הס לא רק נביא בלבד, כי אם גם בוחן וּבודק, – כי אז היה שואל לעצמו את השאלה המחרדת אותנו: מדוע דחו עם ישראל את ** התגלוּתם** זו האחרונה בשתי ידים? “רומא לא ביום אחד נבנתה, וגם ירושלים דורשת זמן רב לשכלול בניָנה”, אומר הס במקום אחר. אפשר היה הדבר, לוּ גם שפּינוזה היה מצטרף אצלנו, בנחלת קדומים שלנו, למנין אנשי ירושלים…
-
משה הס: רומא וירושלים, איגרות וציוּנים, תרגום דויד צמח, בהוצאת “תושיה”, ורשה, תרנ"ט. ↩
משֶׁה לֵיבּ לִילְיֶנְבְּלוּם
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
רשימה
משה ליב לילינבלום התנגד לדעותי, ולא נמנע פּעם בפעם מיַדוֹת אבן בי. גם אני לא טמנתי ידי בחיקי ודיברתי עמו קשות; אולם אותו דבר לא יכול לעכר בעיני תמוּנת הסופר הגדול הזה, שהיה לכולנו זמן רב לעינים.
ואת הימים האלה, ימי השאון והתרועה, ההשכלה והחירות, ימי מלחמת הדת והחיים, לעולם לא אשכח. לא אשכח את זה האיש משה, אשר עמד בקשרי המלחמה והיה החלוץ והמצביא במחנה.
“אדם קרוב אצל עצמו; וכשהוא מתבונן אל חללו של העולם הגדול, צריך הוא לדעת תחילה את החיים שהוא חי, שהרי מכל העולם כולו אינו מרגיש אלא מה שנוגע לחייו”.
אותם הדברים הפּשוטים, שכתבם אלישע בן אבויה בשמו, ביום הכיפוּרים שחל להיות בשבת, וציוה אותם למסרם לנו, לנו “מתי התלמוד” המקיצים לתחיה, פּעלו עלינו ויעוררו את לבנו בכל תוקף.
ימי “אהבת ציון” וכל שירת “אודם השמים” עברו, “ביאורי מקראות” וחכמת־הטבע היבשה של צבי הכוהן רבינוביץ לא הספּיקו לנו עוד, וריב“ל במחקריו הישרים ב”בית יהודה" ו“תעודה בישראל” חדל להיות האיש אשר אותו אנו מבקשים.
חפצנו היה להילחם, לצאת לקרב נגד יושבי המבואות האפלים, להילחם מלחמת הבנים עם האבות ולצאת מ“עמק הרפאים”…
הוידוּי הגדול של צלפחד בר־חושים התועה, האיש הקובל על אבותיו, הקובל על רבותיו, הקובל על החיים הצרים משנות דור ודור והקובל על הכתב והמכתב, שהחשיכו את חיינו, שהובישו לשד נעורינו ועשו אותנו ללא־אדם – העיר אותנו להרגיש את הדוחק אשר בנשמתנו אנו, ועורר בנו געגוּעים וכליון־נפש, להתיר חרצוּבות קדם ולצאת מהמאסר הארוך…
כחזון גדול היו לנו הדברים האלה, חזון המתאר ומראה לנו עין בעין את כל העוני השׂורר בחיינו באשמת האבות המוּכּים בסנוֵרים, ואת הליקויים הרוחניים והחמריים אשר הסבו לנו, את הצר והמצוק אשר מצאונו ויכלו אותנו מנפש ועד בשר. לא זכרונות מתמול נגולו לפנינו, כי אם חיינו אנו, חיינו כמו שהם מצאנו בדבריו.
המועקה אשר בחיינו, הצללים אשר מסביב לנו, כל האופל שבמסורת קדומים ובחיים שבכתב, טשטוש הספר ואפיסת כוחו להאיר ולתת לנו את אשר אנו צריכים, את אשר אנו מחפּשים, הכל נגלה לנו על ידי דברי לילינבלום; והכל תיאר בצבעים קלים ובשפה ברורה, בשפה שבה נפשנו מדברת בעצמה, בשפה שהיתה מדברת בה, לוּ אך ידעה לדבּר.
הספר “חטאת נעורים” הוא ספר־כריתות שנותן דור אחד לשני, שנותן דור חדש המבקש לו נתיבות חדשות – לדור אסיר בחבלי מסורה נושנה. קחו את אשר נתתם לנו והציאו אותנו לחפשי; הסירו מאתנו את אלה הדברים, שאולי היו טובים בשעתם, אבל לא יסכנו לנו עוד. קראו לנו דרור. הניחו אותנו להיות את אשר אנו. הבו לנו חיים!
אתם אומרים: מפּי התלמוד מצוּוים אנו לעשות כך וכך, אנו מצוּוים מפּי חכמים וּמורים; ואני אראה לכם את “ארחות התלמוד”. אני אראה לכם את מהוּת החיים ואת החטאים אשר חטאתם להחיים.
החללים שב“עולם התוהו” שלנו, עולם בלי אור ובלי חיים, מרוּבים הם, מרוּבים אצלנו חללי החינוּך וחללי בתי־המדרשות, חללי החיים וחללי הספר. מרובים אצלנו חללי־העצלה וחללי אלה שגדלו בלי תרבות ובלי עבודה בריאה. מרובות אצלנו הנשמות דאזלין ערטילאין; מרובים אצלנו חולמי חלומות…
זה היה הד קולו של לילינבלום אז, בת־קול היוצאת מחורבות החיים והאנשים אצלנו, מחורבן החיים והנוער. – –
בכל מקום אשר דברי לילינבלום הגיעו אלינו, במאמריו, במחקריו ובמשאותיו עשינו אזננו כאפרכסת ונקשיב להם רב קשב.
יום־תרועה היה לנו אותו היום ששמענו בו את דבריו. שפתו הפּשוּטה של הסופר הזה ורוחו הפּשוט בלי עדי ומליצה, דרכו לצעוד ישרה בלי שום הליכה סחור־סחור, הגיונותיו הברורים והיחס לכל דבר מצד נפש ישרה המבקשת להועיל ולהיטיב – הכל ליבב אותנו, עורר אותנו ועשה אותנו למה שהיינו.
לפני ימי לילינבלום היינו אנו רק מחפּשים ותועים, צעירים נעים ונדים מספר לספר, מעיון לעיון ומדרך לדרך; אבל הוא גילה לנו את כל מה שחסר לנו, הוא עשה אותנו ליודעים. בקראנו בספרים לפני לילינבלום היה פּעם מתפּעל מוחנו, פּעם לבנו, פּעם נעה פּינה זו בפנימיותנו, ופעם נעה – פּינה אחרת; אבל הוא פעל על מה שבתוכנו, הוא שיחרר אותנו והורה לנו את הדרך בה נלך.
בביקורת התלמוד הקדים את לילינבלוּם שור, בתכוּנת הרבנים הקדים אותו מיזיס, בתיקוּנים־בדת הקדים אותו אהרן חורין, הקדימו אותו גייגר והולדהיים; אבל עוז רוחו ותכוּנתו המיוחדה בכל אומר והגה, העלו אותו בעינינו על ערכי המדעיות של אחרים ועל חקירותיהם של אחרים. הוא נפח במחשבותיהם של אלה רוח־חיים; הוא נתן להן מהלכים וסלל להן נתיבות. החכמים הנקוּבים בראו ספרים והוא – יצר דור שלם, דור מקשיב לקולו.
גם שאר הסופרים בימיו מצאו להם קוראים. קראו בחמדה דברים ידועים, שירים ידועים, סיפוּרים ידועים ועיונים ידועים; אבל יצירתו של לילינבלום נקראה כולה. הוא פעל בשמו לבד והיה נותן ליעף כוח. די היה לדעת שאיש כזה חי אתנו ונלחם לחירותנו.
משה ליב לילינבלום לא היה רק סופר, כי אם מורה, מורה משכיל את בני־הנעורים ומעורר אותם לחיים ולעבודה, מעוררם לחיים בחוּש ולעבודה שיש בה ממש; הוא עורר בלבותינו ניגוד לחיי־עולם הדוחים את חיי השעה – ניגוּד לחיים שבראש המתפּרנסים על חשבון הידים…
עתיד האדם לתת דין־וחשבון על שאינו חי ושאינו עובד!
גם ההשכלה גופא אך לשם השכלה, הדעת לשם הדעת בלבד לא היו נוחות לו. הוא ביקש רק את התועלת, התועלת הממשית העושה את האדם לחבר נאמן לחברה על ידי כוחו ועוצם ידו ועל ידי התפּתחוּת כשרונותיו, – העושה אותו לחי עומד על רגליו.
לילינבלום היה נושא בדורו דגל משאות חדשים, ערכים חדשים וחיים חדשים, חיים של קומה זקופה, חיים שמאַשרים את היחיד ועושים אותו ליציר נכבד, יציר חי במלואו ואינו נמק בעוון אחרים.
השעה, אותה שעה שהאדם חי בה, היא יקרה לו מכל נחלת־קדומים, מכל הפּלפּוּלים התיאוריים והמדעיים, שמבלים את החיים ועושים אדם מישראל לארון נושא ספרים, לבריה בלי חיים, לבריה בלי אויר בריא מסביב…
חיים ואויר! אלה היו דרישותיו של לילינבלום, דרישות שלהן הקדיש נפשו ורוחו ולשמָן אסר את המלחמה עם שרידי בני הדור הישן. חיים ואויר. אויר וחיים. הבו לנו את שניהם לרוחתנו ולישועתנו!
לבבו התפּלץ מכל מועקת החיים הדתיים אשר מסביב לנו, והתרגש לראות את כל אבני המעמסה הרובצות עלינו… לבבו התפּלץ לראות מעשי אבות מתנחלים לבנים… לראות כשרון החיים שבנו הולך לטמיון, על ידי קשירת תגים ותגים לתגים לדברים נושנים.
מדוע כפוּ עלינו הר כגיגית? מדוע הם קושרים כתרים לדברים המוציאים אותנו מן החיים? מדוע לא יתנו לנו לחיות!
רחצוּ, הזכּוּ, בני־עמי! הסירו מכם את המשא אשר הטלתם עליכם! חדלו ללמוד דברים שאינם מועילים ולעשות דברים שאינם מועילים! חיו, דרשו את החיים!
דרשו את החיים בכל לב. עבדו אותם בכל הרגשות שבקרבכם. היו לבני־אדם, הלא הארץ נתונה לכם!
בדבריו של לילינבלום אין למצוא חידושים, אין אצלו מחשבות קיימות, אין לו שיטה בנויה ודרך מדעי חדש; רק חפץ היה לו, חפץ עז לעזור ולהועיל, להאיר ולחמם את הלבבות, חפץ לעורר אותנו לחיים ולעבודה. אבל שאיפותיו אלה אינן מוּגבלות ומסוימות אצלו, הן סתמיות בעיניו כמו דת, כתוכן האדם ומהוּתו.
הוא פעל עלינו כגיבור, כאיש שחי לשם איזה דבר ונושא בחוּבו איזה דבר. הוא פעל בתור נפש המביעה חפץ בני־דורו וצרכיו.
הוא היה הצדוקי הנלחם עם הפּרושים, הקראי הנלחם עם הרבנים, האדם שבחיים הנלחם עם הריקניות שבספר…
שמואל, גיבור הסיפור “הדת והחיים”, עם השירה הרבּה שבו היה סמל של לילינבלום, חפצו – חפצו, ורצונו – רצונו.
גם יהל“ל, גם יל”ג, גם ישראל ברנשטיין, גם ברוידס בעצמו היו עוזרים ללילינבלום, שׂרי־צבאיו במחנהו היו; המה שרוּ – וצלפחד בר־חוּשים ניבא…
צלפחד ניבא וביטא וגילה את כל העצור בלבבנו מאז, ניבא לנו מה שאנו רוצים והגיד לנו מה שאנו חפצים.
“כשרון המעשה” של יהל“ל היתה שירת־העבודה בשעתה. “שירי העלילה” של יל”ג המה שירים נשׂגבים, שירים המדבּרים על הבקיעים שבחיי הדת ומבטאים את האשמות של המאַשרים המתעים. המאמר “בנין זקנים וסתירת ילדים” של ישראל ברנשטיין השמיע לנו את הדברים היותר חדים במלחמת בני דור החדש עם הישן, בתגרת שני עולמות אשר לא ישלימו לנצח, אבל הספר “חטאת־נעורים” היה המחאה היותר עזה של הבנים נגד האבות, של החיים הדורשים את תפקידם נגד החיים שפּג טעמם.
י. ל. גורדון הצטער על זה ש“אחרון במשוררי ציון הנהו”. בר־חוּשים לא יצטער. הוא לא יכחד, שבאיזו מידה אחרון הנהו, שכל מה שעשה הוא ובני־גילו אינו אלא מעֵין מעבר. והוא אומר: “אני אחד מן מתי־עולם של התלמוד הבבלי שהחיתה הספרות העברית, ספרות שהיא עצמה מתה, ואין בכוח הטל של תחיה שלה להחיות את המת, אלא להביא בו כמין תחיה”…
הוא בעצמו כמעט חדל להאמין. – אבל תחת מסוה היאוש הזה מסתתרת עוד שארית תקוה רבה להיגאל מעבדות לחירות, ולצאת מאופל החיים הצרים לאורה של ההשכלה, לבוא מחיים שבכתב לחיים נראים.
אַל תיראו! עוד יפתח ישראל חרצובותיו ויהיה לעם חכם ונבון ככל העמים, אשר בתוכם הוא יושב. – – –
משער אני, מה קרה ואתא, לוּ בעת שפּנה משה וירד מן ההר ושני לוּחות העדות בידו, בהיותו קרב אל המחנה, היה רואה תחת חזון העגל ומחולות, כי נלחם עמלק בישראל. – מעין דבר כזה קרה לנביא ההשכלה הלזה. הוא נושא לוחות בידו, לוחות של חירות וחיים חדשים, ורמות ימלל לישראל בנשאו את עיניו אל אשר מחוצה לו, והנה – היה העם ביום אחד למשיסה… נחרבו תקוותיו, נהרס בנינו… ויצא רוחו, השליך הסופר את לוּחותיו מידו ויקרא: נתנה ראש ונשובה!
ואחרת התחיל לאמור לעמו: וזכרתי לכם ברית ראשונים. פּנו דרך. דבּרוּ על לב ירושלים וקראו אליה!
הקול החדש הזה היה שוב לקול חוצב להבות־אש, לקול ברמה, לקול קורא לגאולת אחיו ולפדיון שבטי עמו. המעיין הראשון נסתם ומעיין אחר נפתח, מעיין מפכּה ברעש ובהמוּלה.
בהמאמרים הלאומיים הראשונים של לילינבלום ב“המליץ” נאצל עליו מרוחו של משה הס והשמיע לנו תרועת־נצחון.
החוגר כבר דיבר אז כמפתח.
משה ליב לילינבלום התחזק אחרי הריסת שאיפותיו הראשונות, על ידי הרמת דגל חדש לבית ישראל. ועל אותו דגל היה כתוב: מה טובוּ אהליך, יעקב, בארץ־ישראל!
מבטו על החיים החל להשתנות. סקירתו על מהוּת ישראל השתנתה, הדרך להקמת חיי ישראל ועתידותיו השתנה, גם הסגנון שלו השתנה… הציבור הישראלי וצרכיו הלאומיים בתור גוי מדברים מתוך גרונו. תחת חלום היחיד וחירותו באו בו חלום־עם ושאיפות של עם…
הסופר ההגיוני היה לחוזה, המדבר בפשטות ובהטעמה היה לדברן. השכל היה לכלי־שרת לרצון, ונביא ההשכלה החל לתקוע בשופר של משיח.
כבד עמד לילינבלום על מפתן הכניסה לבתי־ספר גבוהים למדעים, נפשו ונפש כל הדור החדש ההוא צמאה אל ידיעת החכמות והלשונות, והנה הוא לוקח מקלו ותרמילו וקורא בקול גדול יהודית: עברי אנכי! עברים אתם! עברים נהיה כל הימים.
“בעולמנו אין דבר רוחני, שיהא עומד בפני עצמו, כנשמה ערטילאית הפּורחת באויר; כל דבר רוּחני דורש בהכרח בסיס חמרי, הנושא אותו ומשמרו כדי של יתנדף באויר, כשלהבת הניתקת מן הגחלת וכרוח שאין לו עצם” (“לשאלת קיוּם הלאוּמיוּת”).
ואין זו שאלה עוד, כי אם יסוד, יסוד קיים ברוּחו, יסוד הכרחי.
“אין לך עשב מלמטה שאין עליו ממונה מלמעלה, המכה אותו ואומר לו: גדל! חוק מלחמת־הקיוּם שולט בנוּ שלא בטובתנו ואנו נלחמים על קיוּמנוּ, לא בשביל מטרה שמחוּצה לנו, אלא בשביל קיוּמנוּ בעצמנוּ”.
“כמו שהחיים הם מטרת החיים, כך הקיוּם הוא מטרת הקיוּם” (זכוּת הקיוּם וחוסר המטרה").
בדברים נוגעים ללאום ישראל הוא כפוסק; ובדברים נוגעים לספרות ישראל וחכמתו הוא כמבאר ומדבר בתום־נפש. לא ישתמש עוד בעוז הדיבור, לא יכפּיל דבריו ואינו חוזר ושונה. סגנונו הוא פשוט וטבעי. הוא מדבר בהגיון ובשכל־ישר. יודע הוא פרקי תורה שבעל־פּה, אבל אינו תיאולוג. הוא אך דורש בתולדה כמין חומר ומבקש לו נתיב; אבל אין זה נתיב כי אם חיים. תנו חיי־ארץ ודרור לעם.
ואת חטאי אני מזכיר. כשדנתי עם לילינבלוּם על־דבר דעותיו הקשיתי עליו מהמאוחר על המוּקדם, וראיתי בדבריו שתי רשויות הסותרות זו את זו.
וּבעיקר אין בין “דרך־התשובה” ובין “חטאת־הנעורים” אלא זה, שהספר “חטאת־נעורים” נכתב בשעת מעשה, כלומר, בשעת חום השאיפות השליליות והרצון לפשט עקמימות של ישראל, בעוד ש“דרך־תשובה” נכתב אחר המעשה, כלומר, אחרי שהתשובה כבר נעשתה בלבו…
לילינבלום יצא מבית־מדרשו לא רק לבית־מדרש אחר, כי אם גם בא למעשים אחרים; ותחת להורות השכלה וחיים, החל לעבוד על שדה הישוב.
גם לולא כתב זכרונות הימים האלה בספר “דרך לעבור גולים”, היינו יודעים, כי הוא היה אחד מן הראשונים העוסקים בענין זה.
והאיש הזה, אשר עמד בראש שתי המחנות, מחנה השלילה ומחנה החיוב, מצא את לחמו ואת לחם ביתו משכר עבודתו ב“חברה קדישא”.
מבוקר ועד ערב דבר היה לו עם המתים; ובערב ישב וכתב מכתבים על־דבר תחית־ישראל…
מי שלא ראה את לילינבלום ביום השבת אחר הצהרים בביתו, בשעה שהוא נח מעבודתו – אין לו מושג מעצב עברי המסתתר תחת מסכה של מנוחת־הרוח.
הוּא עשה רושם כגיבור ששב ממערכות המלחמה וידו קצרה להילחם עוד.
דוד פרישמן
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
ציוּן
במיטב ימי ה“השכלה”, בעודני נער בן חמש־עשרה שנה וּבהיותי “בולע ספרים” אין־קץ, נתן לי אחד מרעי קונטרס קטן למקרא שפּעל עלי פּעולה עזה.
עד העת ההיא הייתי רק קורא תמים, קראתי, שמעתי לקול דברים ואזני היו נטויות לכל נאמר ונדפס, לכל כתוב באותיות מרובעות, לכל מה שנעשה על ידי תופש עט חדש… וגם כאשר נתתי אל לבי להתבונן, והרהבתי בנפשי עוז להרהר ולחשוב, לעיין ולפקפּק, נגע הדבר רק לאותה המחשבה המיוחדה שבדף ההוא אשר לפני, לאותו הדיבור לחוד, שצריך היה לדעתי להיות באופן אחר, ולאותו הרעיון שהביא אותי לידי שאלה… אבל הספר בכלל, אם גם התנגדתי לפרטיו, נשאר תמיד בעיני דבר מכובד, רק מפּני שספר הוא. על כל מחבר הבטתי כעל איש יחיד ונבחר שאינו מבני־תמותה, אחרי שמחבר הוא, בן־אדם שחיבר ספר. – והנה חלפה תמימותי זאת בפעם אחת. נפקחו עיני לדעת, כי בראשונה יש לדון על הסופר והמחבר בכלל, אם הוא ראוי לכך, ואם היה רשאי לעשות כך, לחבּר ספר ולהיות למחבר. – נפקחו עיני לדעת, שלאו כל אדם ראוי לעטרת הספרות, אף אם הוא כותב ספרים; כי מעשרה העולים לדוכן, תשעה הם פסולים, וכי יש לבדוק גם מן המזבח ולמעלה. בו ביום ניתנה לי הביקורת.
"תוהו ובוהו " היה שם אותו הקונטרס, וכותבו היה דויד בן שאול פרישמן.
רוח של נצחון היה נושב מעלי הקונטרס הזה, הקטן ככף איש. הדברים קלעו אל לבי, לא בעבור המשפּטים השליליים ודברי הביטול, רק בשביל כוח־הנצחון של הסופר הלז וגערתו הצודקת.
לא אתוכּח עמכם, סופרים בטלנים, סופרים בעלי־מלים לחוד, סופרים בלי טעם וריח; בשבט מוסרי אַיסר אתכם ואגלה את נבלותכם לעיני השמש. הנשוכים לא ירפאו, ואין תקוה לגרש מהרה כל חובשי בית־המדרש, להשמידם ולאבדם מספרות ישראל, לגרש אלה שהחזיקו בה שלא בצדק ויטנפו אותה בבטלנותם; אבל דור חדש יקום, דור בעל טעם וריח, דור אשר בעד תקומתו אילחם.
"היה לא תהיה! חי אני, אם לא ביד־חזקה ובזרוע־נטויה אדרוש מכם, שתסירו מלפניכם את החך ואת הטעם ואת החן ואת השכל המיוחד אשר לכם, כדי לתת לכם את הטעם הטוב, לא טעם מיוחד ופסקי־טעמים מיוחדים, כי אם את הטעם ואת פסקי־הטעמים המשותפים לכל יושבי ארצות המערב ".
פרישמן היה תובע בספרותנו החדשה; חיים חדשים ויחוסים ישרים לחיים הוא בא לתבוע מישראל ומסופריו, מכל זרע יעקב ובני עבר. הוא לא חפץ לבנות, לברוא דבר חדש ולצרף מחשבות ודעות; הוא חפץ רק לחנך, להרגיל את העם ואת הקוראים העברים לטעם חדש ורוח חדש. הוא חפץ לפַשט את העקמומיות שבלב ובמוח, ליַשר את הנפתולים ולתת למהלכים בחיים ובספרות סדר ומשטר וצורה נאותה, כדי שלא נבוש בהם.
תנו להעם קומה זקופה, תנו לקוראינו חָטמים ישרים, תנו לאנשינו היהודים סמל אנושיות, איזה קלסתר־פּנים, נקיון שבלב והסתגלוּת קלה לחיים. הסירו מקוראינו את האבנים הכבדות המונחות עליהם וכובד־הראש המיוחד להם; הסירו מלבם את העיון העמוק והמקלקל ואת כל הדברים העושים את נפשותיהם אך לשקים.
“הקורא העברי קורא בכובד־ראש, בדחילו ורחימו ובכוָנה קודם לקריאה, והוא ממַצה תמיד את עומק־הדין מכל מלה ומלה, אוכל את הפּירות בעולם־הזה ומניח את הקרן־הקיימת לעולם־הבא. הקורא העברי הוא בעל־תכלית, והוא זוכר תמיד, כי גם שיחות־חולין של תלמיד־חכם צריכין לימוד; ולכן הוא לומד תמיד את הענין אשר לפניו ואינו רגיל בקריאה ארעית כלל”.
אבל עד מתי לא תחדלו מללמוד? עד מתי לא תסירו מכם את העיון והמכלה מנפש עד בשר? עד מתי לא תדעו, כי הכל אך ארעי הוא?
ואני ידעתי גוי אחד בארץ, אשר מחשבות נפשו הן מחשבות עקוּמות וחייו עוברים רק בהזיה בטלנית. אני ידעתי גוי התועה בישימון, התועה בדברים כתובים ומשקיע את חייו בהם. אני ידעתי גוי שלא ידע לחיות.
ומדוע? מדוע היתה כזאת? מדוע נפל זה העם החכם והנבון ונשקע בבטלנות מרובה? מדוע סר רוח־החיים מעל העם הזה ויהי ליושב בקרית־ספר, ליושב בין אנשים המלמדים אותו דעה, אף כי אינם בעצמם בני־דעה?
היטיבו את מעשיכם! קורא אני לכם, צאו מבטלנותכם, מכל הדברים המקלקלים את נפשותיכם, שמטמטמים את מוחכם ומחטיאים את בשרכם.
היטיבו את מעשיכם! קורא אני גם לאלה האנשים, אשר ישפכו את הילד עם מי־הרחצה גם יחד, ובצאת מעבדוּת לחירוּת יזנחו את ישראל כולו; אלה ואלה מעלים סרחונם באַפּי. נשבע אני לכם!
מי יתן לי שופר גדול, כדי לתקוע כל היום באזני החרשים האלה, כי עתה תקעתי תקיעה גדולה, קול גדול ולא יסף: “רדו מעל הבמות, אשר בניתם לכם ואשר לא יכירכם שם מקומכם; התיצבו וראו את אשר עוללתם לכם”. התיצבו וראו!
וּמה אני שואל מאתכם? – קרא – שואל אני מכם, כי תהיו לבני־אדם, לבני־אדם ישראלים ולישראלים בני־אדם. “חייב אדם מישראל לשרש מקרב לבו את המורך ואת הפּחד והיראה, אלה המידות המגוּנות, שהבאישו את ריחנו בכל מקום ובעיני כל אדם. אם הכּוּך על לחיך הימנית, אז חלילה וחלילה להושיט למכּיך גם את לחיך השמאלית; ורק את מטך קח בידך ותעשה בו את האותות. זה הכלל: אגרוף תחת אגרוף, יד תחת יד, ומקלכם בידכם!”
“הרומוּ, הינשאו מן העפר אשר בו תתפלשו, אני קורא לכם, הישירו את הגחון אשר אתם זוחלים עליו, ובקשו משפט, בקשו צדק, בקשו חיים וטעם!”
“אני קורא לכם!..” “הנני מדבר בלשון יחיד, ואתם אַל תפרשו את המקרא הזה לגנאי, כאילו קופץ אנכי בראש…”
אבל איש שכוחו אתו, יודע הוא ומרגיש שעליו לעמוד בראש, שעליו להרים כשופר קולו. שיטה מסוימת, שיטה ישראלית ודעה יסודית, איך ובמה עלינו לשנות את ערכי־חיינו ולעשות אותנו למה שראויים אנו להיות, היא הנותנת לאדם הכוח והעוז לקריאה: “מי לה' אלי!”
פרישמן לא בקע את הים ולא העביר אותנו בנתיבות מחשבה חדשה. הוא כותב רק פיליטונים נחמדים ומאמרים, כותב דברי היתול וּביקורת ודברים קשים כגידין; חוזה חזיונות הוא, מתרגם ועובד חרוץ בספרות.
בביקורת הקדימוּ אורי קובנר, הקדים אותו א. י. פפירנא; אבל פפירנא לא עשה רושם רב, וקובנר היה גבוה מבני דורו, עד שאחרי כל הרעש שבא על ידו נשאר חזיון בודד בספרותנו. פרישמן לא טוה את החוּט שלהם, הוא גם בא מעצמו, כאדם המתחיל, מפּני שצריך היה להתחיל אז. לבו עמו להחריד את הגדולים ואינו בז להתמהמה גם אצל הקטנים. כל פּיגול הבא לידו הוא פוסל מפּני פּיגולו והוא מכה בשבט לשונו. הוא לא ידין, לא יציע טענות רבות, רק ילעג, יהתל ויעקוץ, והוא חותך כאיזמל בבשר החי… “את מוחם, רק את מוחם של האנשים האלה מי יתן וראיתי ונתחתי ובדקתי באותו רגע שהמלאכה נעשית, וכל המותר זרקתי החוּצה!”
פרישמן היה כמודיע, שהישן אינו טוב ושהחדש טוב הוא, שהטעם הישן, הבית־מדרשי, פיגול הוא ולא ירצה ושהטעם החדש המערבי נכון הוא ומרוצה לרבים. הוא הודיע ראשונה שיש טעם ושיש צורה…
הטעם והצורה הם לו העיקר; אבל גם החיים עיקר לו, לא חיים שבכתב רש"י, חיים לפי התכנית הכתובה במוחו העקום של פּלוני, כי אם חיים מערביים, חיים של בני־תרבוּת.
בלשון המקרא משתמש פרישמן, משתמש בהכפּלת מלים ובחזרת תארים וקריאות. הוא גוער, מהתל, שופט, והוא קורא תמיד לכל: ונשמרתם לנפשותיכם! חדלו להיות בטלנים!
הבטלנוּת העברית בחיים ובספרות היא לו השׂעיר המשתלח. – עליה השליך אבני הקלע, כל אבני בליסטראותיו, ועליה שפך זעמו ושלח חצי היתוליו. לא על הבטלנוּת מאתמול ידון, זו שאכלה את יעקב משכבר הימים ותורידהו עד העפר, כי אם על הבטלנות מהיום, של אותו הדור שאנו חיים בו. הסופרים שבאותו הדור אשמים, מנהלי הדור אשמים, החיים של אותו הדור אשמים הם. הוא מרים חסרונות הדור על נס; לו נוגע הדור אשר הוא חי בו ואשר אותו חזו עיניו. הוא אינו קורא הדורות מראש ואינו מבקש לו נתיבות בהזמן שכבר עבר, הוּא יבקש את היום ודורש הטעם המערבי של היום. – – –
ד. פ. הוא כמעט האחד בין סופרינו, שה“רעמים” והפרעות לא שינוּ באופן ניכּר את רוּחו; לא מפּני שנפשו סגוּרה היא ואינה שומעת את הקול הדופק של חיי הציבוּר וצרת הציבוּר, רק מפּני שבא אל הציבוּר ולא מן הציבור. הוא מדבר על הצרכים הציבוּריים מצד היותם אנושיים. הוּא אינו שואל שאלות רבות… הוּא מדבר רק לאחרים ולא לעצמו. הוא מדבר לאחרים, כאיש שהכל שלם בקרבו, ומבקש אך רוָחה לאחרים. הוא לא בא אלינו כאיש מלא געגוּעים ותמיהות על חייו, כאיש המבקש לו תוכן לחייו הוא, ובתוך כך קולו נשמע גם לאחרים, אלא כאיש שמתחיל מיד לבקר ולראות את הצללים במעשי אחרים, ועל ידי זה נעשה הוא למה שהוא.
פרישמן אינו תיאולוג, ובאותו דבר הוא נבדל משאר הסופרים העברים. הוא אינו סופר יהודי, רק סופר מערבי, סופר הנושא את עיניו אל הענינים המשותפים לכל אדם באשר הוא אדם ונברא בצלם.
הוא אינו מאריך לדבר על חורבות הר־חורב, רק על אותן של היום. מסתכל הוא בחיים הצרים, ונושא מדברותיו על אי־הצדק שבחיים, באשר הם חיים של בני־אדם, החיים לעינינו ולא אך בני־אדם מישראל. וכשהוא קורא אחרי מיטתו של גבריאל יהודה ליכטנפלד: “האדם הגדול הזה מת ברעב – ואני אמחל ואסלח ולא אבוא במשפּט עם בני־האדם?”, גילה לנו לדעת, באיזו מידה, מאין בא הוא בעצמו.
נפשו של פרישמן מלאה קריאות שונות; אבל אין לה אותו ההיקף של נפש חושבת כאותה של סמולנסקין, או של אדם בעל רצון וחושב כלילינבלום.
“אתם מבערים פּתים קטנות בזה ובזה, הוי ואבוי! פּתים אחרות יש לנו, פּתים אחרות לגמרי, חמץ שנתקשה ברוב הימים, שלא בנקל נוכל לבדוק אותו ולבער אחריו ולעקור אותו משרשו”.
והוא הגיע לכלל דעה, שהחמץ הנוקשה הזה בא מחסרון שירה לבני ישראל, מחסרון איזה אור מחיה ומאיר. – “ינתן נא לבני ישראל ולבנותיו איזה טל־תחיה, איזה רוך ועידון, איזו נחת ונעימות; אולי נצליח לפשט העקמומיות שבלב, ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתירה. אוי לו לעם, שיש לו רק נשמה יתירה אחת בשבוע, ליום ידוע ובצוּרה ידועה!”
יום אחד לא יספּיק לנו עוד, עשו שבתכם גם בחול.
“רק עם של זקנים אנו. תנו נא ילדוּת לילדי ישראל! הוסיפו נא, ולוּ גם רגע אחד, מעט קורת־רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו להם את הילדוּת אשר נעדרה מהם! למדוּ נא אותם תמימוּת והרגשה וחזיון וחלום. בנוּ נא להם עולם, אשר אין בו עוד קנאה ושנאה ותחרוּת וחשבון־נפש וחקירות וּפילוסופיה ויאוּש, ואשר יש שם תחתיהם ימים טובים ולילות מנוּחה. הקימו להם עולם, אשר שם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני־אדם עולים למרום, ואשר שם הכל חי והכל מדבר. – עולם חדש תנוּ לנוּ, עולם אשר בו אין עוד יהודים עם תורה וּמצוות וּמרת־נפש וחשבונות ודאגות וחקירות. תנוּ לנוּ טל ילדוּת!”
"ינתנו נא ספרי שירים ביד בני הנעורים, אולי היה יהיו הספרים האלה להם כסידורי־תפילה לכל מועדי השנה, אשר יקבילו לכל דבר ולמשאלות כל איש ואיש; והתפּלל הנער העברי והתפּללה הנערה העברית ברוח השירים האלה ברגע אשר לבם יהיה מלא ".
"אוֹר הַבֹּקֶר. – עַל הַדֶּשֶׁא
יוֹשְׁבִים שְׂמֵחִים כָּל הַנְּעָרִים,
וּבִרְפִידַת חָצִיר יוֹשְׁבָה
אִמָּם זְקֶנְתָּם כְּחוֹלֶמֶת".
"אוֹר הַבֹּקֶר, – שִׁפְעת נֹגַהּ
מִשְׁתַּפֶּכֶת מִשָּׁמַיִם,
וּמִקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה
אַוִּיר זַךְ כִּרְאִי הַזְּכוּכִית".
ד.פ. הוא גם משורר אֶפּי, מסַפּר. “היש רחמים בטבע? – אם בדרך אחד ילך האדם להיסתר מפּני הטבע והדר גאונו, ועלה עליו הטבע בשבעה דרכים, כדי להביאהו ביד חזקה ובזרוע נטויה אל מחוז חפצו אשר בירר לו. יש אשר בתוך הגן, בין ערוגות המטעים, יעלה הצמח מן הארץ, והוּא לא יוליד ולא ישא פרי, עד אם בא הרוח והביא עמו בכנפיו מעט אבק מאבקת צמח כמוהו הנטוע מעבר לים אוקינוס. – מי הורה לרוח דרך להביא אל הצמח את בן־גילו מכנף ארצות תבל ומאיי־הים הרחוקים!”
דרך אחד, שבעה דרכים ועוד דרכים הרבה לחיים ולשירה, לבני־אדם גם בני־איש; אבל לפרישמן רק הזיה שירית אחת מספּיקה לכל אלה, רוח שירה עצובה כוללת לכל נתיבותיו, לכל האנשים ולכל החיים אשר תחזינה עיניו.
רוח אחד מרחף על כל אשר יעביר לפנינו בחזון, רוח של ילד גדול היודע לספּר לנו מעשים ומאורעות על ידי תיאורים שוים ועל פי נוסח נפשי אחד. – – –
“ואתה טרם ידעת עוד את החיים ואת תגרת ידם החזקה, עת אשר בקולות גדולים ובשאון כביר תגע היד הגדולה הזאת עד הנפש; ואז תשאל ולא תענה, תבקש פּתרונים – ולא תמצא…”
אתה המשורר תבקש פּתרונים ותמצא מה, אם יש בך דעה והבדלה בחיים, ואם תשים לבך לתמוּנות השונות שבחיים, למאורותיהם ולליקוּייהם, לרחשי הנשמה והלב השונים, להגעגוּעים וצרכי הנפש המיוחדים, לזיווגי הנפש ולקולות הנפש, לאלה הזיווגים והקולות המיוּחדים לה ואינם נמצאים אצל אחרת. תבקש ותמצא – אם עינך תראה במערכת החיים ביחוּד, אם אזנך שומעת ביחוד…
אמנם פרישמן מרגיש את המית הטבע, הוא מקשיב לשאון האדם ולקול החיים; אבל כשהוא מוסר לנו את רשמיו, הוא עושה זאת בדרך כלל, מוסרם בסימנים כוללים ומשותפים… יש לו יראת־הרוממוּת של משורר לפני הטבע והחיים; אבל אינו נותן צורה מיוּחדת למראה עיניו ומשמע אזניו. – הוא אינו קולט את הטבע ומראות החיים אל קרבו, כדי לברוא מהם חדשות, ואינו עושה וּבורא דבר העומד בפני עצמו, רק בתור אותו דבר בלבד. לבבו יתפּעל מכל אשר מסביב לו, הוא ירנן, יתעצב, יהמה וירעש מכל מה שלפניו, מכל מה שנפשו באה עמו במגע ובמשא; אבל עוד בטרם יצלח בידו לגַלם ולהעביר לפנינו את חזיונותיו באופן ממשי, בדברים נראים גם לנו, הוא מתחיל לפרש, לבאר ולהורות עליהם באצבע: “מי שמע וראה כזאת? מי יבין סתרי לב אדם? מי חדר אל רחבי הטבע? מי נתן לשׂכוי בינה? מי עשה את התהום הרבה אשר בין אדם לאדם? מי בא עד תכלית התאוה לדעת ארחותיה? מי עמד בסוד יצר לב האדם וכל צעדיו יספּור? מי יפתח את ספר־החיים, למען דעת את הכתוב בו?!”
משורר בן־אלהים! פּתח לנו את ספר החיים, למען נדע את הכתוב בו. גַל לנוּ את סוד יצר לב האדם והודע לנו את דרכיו!
– – “אך הגשר המבדיל בין מים למים הבדיל גם בין אדם לאדם; כי היו שערי העיר החדשה סגוּרים לפני היהודים בימים ההם, ויהי הגבול רק עד חצר־מות, והחצר הזאת נשקפת אל פּני העיר החדשה, מקדם לגשר, ויהי המקום הזה הגבול האחרון, אשר אליו בא היהודי כל עוד נשמתו בו – עד אשר יבוא המות להרוס את הגבולים, אשר גבלו צרי־עין, וּלהשווֹת אדם לאדם…”
“והדברים אשר יספּרו עתה דברים מעטים וקלי־ערך המה – הלא הם רק דברי ימי נערה משוררת…”
“כציץ על פּני השדה גדלה הנערה ברחוב היהודים באין רואה ובאין יודע, ואש נפלה מן השמים ויבוא ניצוץ אחד גם אל תוך לבה, ותתלקח בקרבו להבת שלהבת גדולה; ומקץ שנים אחדות היתה הנערה למשוררת, ותהי מהוללה ומפוארה, ותעל על הבמות ותשר ותפליא לעשות, ותקח את לב כל שומעי שיריה. – ואולם מאושרת וּשלֵוה לא היתה הנערה ההיא ולא מצאה נחת בכל התהילות אשר שמעו אזניה, כי לבה כבד עליה מאד…”
כּכה מספּר פרישמן.
לבך יכבד מכל הדברים אשר שמעו אזניך, ובכל מראות השמים ושלל צבעי העננים לא תמצא נחת למלא את נפשך; אבל הליקוּי שבשמיעה ובראיה ימָלא על ידי תום אגדי.
“פעמים רבות התהלכתי לבדי בלילה ברחובות העיר בהיות הקיץ, ואזני פּקוּחות וקשוּבות. – או אז אספּור כל צעדי: אחת ואחת, אחת ושתים – מסביב לי הרוחות הטהורות והחמות, וממעל לי האור המתוק הזרוע מקצה השמים ועד קצה השמים – אז יחרוג לבי ממסגרותיו וישאף ויערוג לאשר אין לי – ורוח מלפני יעטוף, אשר לא אדע שחרו; מי לא ידע את הרגעים הקדושים והנשגבים האלה? על מי לא היתה היד הגדולה והנוראה הזאת?”
ואותה היד הגדולה היא שמתארת לנו אותם רגעי הקודש ומעבירה אותם לפנינו…
ה“אותיות הפּורחות” של פרישמן הן סיפוּרים ליריים עצובים הנוגעים לחיים עמוקים, והם מונחים על גבי השטח. אַל תגע בעצמותן, אַל תנתח את נפשותיהן. ראיה זו חסרה ושמועה זו יתירה; ובכל זאת הן אהובות ונחמדות יחד, יצירי בנות־השירה הן. אמנם תוכל לדון עליהן גם מנקודת אותן התביעות בדבר השירה ומלאכתה, אשר פּירסם פרישמן עצמו בספרותנו – אבל הסך הכולל נותן לך רושם מהחיים והמונם, מצערן של נפשות רבות, מעליית החיים וירידתם. – אם רשימה זו, החיים והתמוּנה העוברים לפניך אינם פּועלים בדרך ישרה, אינם נותנים לך בדיוק מה שאומרים הם לתת לך, הנה מתעוררות בנפשך בתוך כך הרגשות וּמראות שעושים עליך את הרושם הרצוי. אם ההד הפּנימי שבציוריו, ההד שבאותו דבר ובאותה אות, באותה תמוּנה וּבאותו ציור מעולף ונסתר, אינך יכול לכחד, שבתוך כך הרי אתה כבר בא בדמיונך ובצירוף רגשותיך לעולם יפה, עולם שבו יש בוא השמש וצאתה, עולם שבו חיים ומתים, מתים וחיים, “עולם שבו הדומם צומח והצומח מדבּר”… אם הדברים אינם כהויתם, הרי מעין דברי אגדה הם, רצוני לומר: יכילו דבר־מה מהיופי שבאגדה…
“עתה זקנתי ושבתי ואני עייף ויגע, ואולם לפנים צעיר הייתי לימים ודשן ורענן, עתה שׂורר החורף בחוץ והקרח הנורא פרוּשׂ על החוּצות; אולם לפנים על פּני כל הארץ היה אביב ובמקום שם יעופו עתה וירחפו פּתותי־השלג תחת השמים בקול דממה דקה, שם עפוּ לפנים הצפּרים וירחפו אנה ואנה ויזמרו וירונו, ויתרועעו וישירו…”
פרישמן יצר גם דברי־אגדה, ולא ראי זה כראי זה. אם יקום ויחוד לנו חידות – הוא אוהב את החידה ואת הרעיון הצפוּן בה – חידות שיריות כאגדה הערבית שלו “סיני”, המספּרת על־דבר שני רועים במצרים: תחפנס ומשה, – אז ישאר הכל מכוסה בצל, והתמוּנה, תום התמונה, אין אנו רואים. – פרישמן, שהוא בעיקרו בן־המקרא, לא יעצור כוח להרים את הצעיף מעל החיים של האישים הדתיים באגדתו השנית: “הגולם”, המספּרת את המעשה הידוע של הרב מהר“ל מפּרג; וגם החיים הרעננים שם, חיים הנשקפים לו מ”העינים השחורות וקודחות ולוהטות" של חוה נכדת הרב – היא שמעוררת בלהב לבה וביקוד נפשה את הגולם לחיים – פּנה זיום ונעשים למין שכרון־בשרים. – –
ממין אחר לגמרי היא אגדתו היפה “מחולות” (מעשיה), המספּרת מאורע מימי העגל במדבר עם כל התום שבימי קדם אלה, תום מכשף ומושך אותנו בחזקה אל הימים ההם והחיים ההם, שאין להם ערוך…
“וממחרת היה היום בוער ככבשן. מן השער אשר לאוהל הכוהן הגדול יצאה עגלה גדולה וחדשה, והיא רתומה לשני פרים אדומים, והעגלה מוזהבה בקרנותיה ותפרושׂ נוגה וזוהר בכל אשר פּנתה. וקרני הפּרים הרתומים אל העגלה היו גם הן מצוּפות זהב נוצץ וקישורי חוּטי ארגמן עם פּרחי תכלת מצומדים אל הקרנים והם מרחפים ברוח; ועל גבי הפּרים אדרות תכלת נחמדות למראה. ומשני עברי העגלה מזה ומזה הולכים שני כוהנים, איש לעֵבר, איש לעֵבר, והם לבוּשים כתונת בד, אפוד וחושן, ובידיהם שופרות, ורימוני התכלת אשר בבגדיהם מצלצלים בלכתם. והפּרים הרתומים אל העגלה הולכים לאטם ומושכים את העגלה לאט לאט. ובמשוך העגלה ותקעו הכוהנים בשופרותיהם; ובתקוע השופרות, ושמע כל איש באהלו את הקול ויצא אל פּתח אהלו ויצאו אחריו אשתו ובניו ובנותיו וכל אשר לו. אז תעבור העגלה את כל המחנה מן הקצה אל הקצה על פּתח כל אוהל; והאנשים היוצאים והנשים היוצאות משליכים איש ואשה אל העגלה מן הזהב אשר להם לעשות בו אלהים”.
“שואלים את האמן, – אומר פרישמן במקום אחד – מה זו אמנות? כאילו האמן בעצמו יודע זאת; אבל טעות היא – האמן רק נולד אמן, ואולם מה זו אמנות, אין הוא יודע”. וּפרישמן יודע ורואה – תמימוּתו רק בת איזה רגעים היא. – הנה אור רב, ובהערב שמש הוא חושב, למה דבר זה שגב ממני וזה לא שגב ממני? את קטני־המוח אינו אוהב והוא מיסרם בשבט פּיו; אבל גם מי שיש בו דעה אינו רצוי לו. – גאות אדם הוא רואה בכל; ואם תאמרו השלים זה במעשיו או זה, יענה הוא, נרים את הצעיף, הביטו נא פה ושם.
“הגידו מה שתגידו, חגי־היובלות הביאו אותי תמיד לידי עצבות והרהוּרים קשים”. לאיש הזה, שלצון חמד לו, יש הרהוּרים קשים כל כך. הוא עומד בתוככם ולבו אין אתו. הוּא מדבר אתכם, אתכם הוא מדבר, ובודד הוא במועדו.
“ואני בשמעי את שם קין בפעם הראשונה בימי חיי, הייתי עוד נער קטן מאד ויושב עם הנערים הקטנים – החורף הבא לקראתי היה נשקף אלי כמו סוד נסתר, אשר לא ידעתי שחרו. הנה החל הלימוד בלילות; ואני הבאתי את נרי החדרה לפי מכסת מסת ידי לשבוע. – ובכל החצר דממה, ובתוך הדממה כמו רוח מלאה חדשות ועתידות, אשר לא ידעתי מה הן”.
“ולבי הרך התפּלץ מרוב מכאוב, בשמעי את כל הקללה אשר באה על קין לאמור: ‘נע ונד תהיה בארץ!’ היש עוד רעה גדולה מזאת?”
“ולפעמים דימיתי, כי קרוב אני לו ממשפּחתו – ואני חשתי וסבלתי עמו מאד וצרותיו היו תמיד צרותי”.
נע ונד היה המשורר והמבקר הזה ימים רבים, מבלי מצוֹא מנוח…
קולו היה הקול־הקורא הראשון להדרך החדש בספרוּתנו, שקראו לו גם “המהלך החדש”. הוא הודיע לנו, כי יש שירה ויש עולם, ושיש אגדה, כי יש ביקורת ויש משפּט והערכה לסופרים וספרים. הוא הודיע ויורה אותנו דעת טעם חדש וצוּרה חדשה, סגנון חדש ורוּח חדשה. הוּא הורה לכתוב ולשיר, לבקר ולנתח, לדון ולשקול; הוא תירגם בחריצוּת רבה ספרי־מדע וספרי־שירה, להיטיב הטעם ולהשכיל את הקוראים; הוא שר ועשה כּוָנים לשירה, הוא חזה, הוכיח, התלוצץ, הכל עשה באיזו נעימות, באיזה חן מערבי, הכל עשה בחפצו לחנך ולהאיר; – ומנת־חלקו היתה להיחשב כלועג סתם, או גם כּאיש ריב ומדון, מנת־חלקו היא לשכון לבדד.
בודד הוא אותו האיש, אשר התהלך את סופרים רבים כרֵע וכאח. הוא התרועע את יל"ג, התהלך בידידות את קנטור, את קצנלסון, את פרוג ואת ק. שפּירא; התהלך עם א. שולמן, התהלך עם שלום־עליכם, התהלך עם אתי.
בודד הוא אותו האיש, גם כשנעשה לעורך בישראל וחבר לתופשׂי־עט החדשים גם הישנים, בודד הוא גם כשהוא בא אל תוך המחנה.
“הנה שולח אנכי ידי לשלום, אַל תיראו! היד הזאת נקיה היא, לא לקחה שוחד, ולא היתה עם פּועלי אָון; היד הזאת לא עשתה כל רע, אך כתבה דברים שונים בספר, פּעם בארוכה ופעם בקצרה, פּעם במהתלות ופעם בתום־לב; ואם דיברתי שלא כרצונכם, הלא לטובה היתה כוָנתי, כי מה אני שואל למענכם? הלא אך להיטיב באשר אוכל ולהקל לעצמי המכאוב באשר תקצר ידי”. – – –
נחום סוקולוב
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
איזה תוים
“הוא ניצב לפני האש הלוהטת ממעל וניגש אל הערפל הרובץ ממרום והמשפיל לרדת. עד כי נגע אל הסלעים; ובערפל כזה היה האֵל הנעלם וצפון מעיני כל חי. – ומשה עמד מחריש ומשתאה ויתבונן אל הכר הנרחב המשׂתרע למטה; הנוגה החיור של הירח השתפך כפלג קסמים, והמדבר החיור נראה כה לא-גשמי, כה כשפני, כה שונה משהוא נראה תמיד, עד כי רטט קל אחז את משה. והשקר והשגיאה והאכזב דל כל דעות בני-אדם עמדו כמוצקים לפני נפשו. ושאלה נוראה התעוררה בקרבו: האומנם מה שנראה כמו הווה – היה והווה באמת? ואי-ידיעה זו כה הכריעתהו, עד כי נפשו נפלה ממרומי רגשי הקודש כסלע כבד, נפלה והתגלגלה לתהום, ששם יאוש הערפל והמוות פוער את פיו.”
מנוח חתום על דברי השירה המליצים האלה. סוקולוב האיש שכותב מאמרים שונים בכל יום ועל עניני יום-יום, הוא נפעל ונרעש מערפלי הר “סיני”.
האדם בן-יומו, הכותב ודן על כל אשר יעלה המזלג, בין בקודש ובין בחול, בין בדברים עיקריים ובין בדברים טפלים, ועומד על המצפה כמצביא וכאיש-חיל פשוט, – הוא מתגנב בסתר אהלו וכותב שירים בפרוזה… מליץ הוא סוקולוב בשיריו אלה, מליץ נשגב; אבל גם בשפת התלמוד הוא רודה. הכל בידיו, הוא מערבי גמור, הוא איש מערבי ישראלי וגם יהודי חכם ופשוט. מהכל יש בו סימנים ובהכּל מהלכו לבטח.
זוכר אני את השויון הנכון של סוקולוב בין סגנונו של יל"ג ובין סגנונו של מַנדלקרן וחבריו. – הוא יודע את כל רבּי הדעה, את אנשי המחשבה והרגש אתנו, הוא שלהם והם שלו, הוא לקח מכל מכמני ספרותנו החדשה וישנה, והוא בעצמו אינו חדש ואינו ישן, במערב ובהשכלת המערב הפתוחה לפניו הוא איש ישראלי ואוהב הוא להביט בעין של ישראלי, ובישראליות גופא הוא מערבי.
הוא מורה דעה, בינה השׂכֵּל בהליכות המדינה, בצרכי האומה ובפינות ההשכלה והתרבות, בספרות ובלשון; והוא גם לומד מאחרים, לומד מחשבת יהודי פשוט, נהנה משיחה בטלה… הוא מוכיח, אבל אין הוא מנאץ; הוא עוקץ בדבריו, אולם אינו נגדף; הוא מכבד כל דבר תרבותי ומושכלי, שירי ועיוני, ואינו אדוק; הוא יודע להוקיר כל מכמני היהדות, אבל מי יאמר עליו, שהוא סתם מאמין? הוא כתב הרבה על הסופרים ועל הספרות, על ישראל ועל מעמדו, על הציונות ועל הרבנות, על הנלהבים אצלנו ועל בעלי-היאוש; הוא ביקר ספרים רבים, בירר דברים הרבה, כתב חקירות הרבה ומשאות הרבה; ובכל אלה תמצאו עֵרב של אור וצללים, דברים ברורים וגם כהים, אמרות חדשות וגם ישנות, פתגמים חריפים עם פתגמים מעטי טעם נפלטים מעטו, ומבטאים קולעים אל המטרה עם פרזות ידועות ורגילות הולכות ונשלבות אצלו. לפעמים אנו שומעים מפיו גם צעקת אמת, יגון חרישי המשולב בהיתול מר; והנה באים דברי מחאה, קריאה לדין ומשפט ועניני שיחה סתם. מה לנו כל אלה ביחד? ומהו הסכום של כל אלה יחד בנפשו, כי נדע?
כבר עברו ימים רבים מעת שבצרור מאמריו “יהי אור”, שנדפסו בחלקי “האסיף” הראשונים, ראינו מחשבות שנוצרו בכבדות, ודברי עיון בענינים תרבותיים-חברתיים שנכתבו בקושי גדול ובהרצאה פילוסופית אי-ברורה, מאין אותם ששׂונא סוקולוב כבר. – בינתים כתב דברים חדשים הרבה, כתב מאמרים גדולים וקטנים הרבה, כתב דברי-מדע, דברי-בקורת ודברי-מחשבה. פתאום פרסם צרור ספורים נפשיים “מקו לקו”, כחצי מאה במספר. אחריהם או לפניהם הוציא מאמר-תוכחה גדול בהרבה פרקים, בשם “למרנן ורבנן”. הוא כתב צרור מאמרים על “המהלך החדש והישן”; כתב בשכלול ובאומנות חלק גדול של רומַן תולדתי בשם “נעורי הנשר”, – דברים כאלה לא ביום אחד יעשו. ויחד עם אלה כתב לנו כתבי-מסעות רבים, דברי מועצות וזכרונות, כתב מאמרים לאין מספר בהליכות העולם ומאמרים רבים ושונים בדבר עולמו של ישראל וצרכיו. – מה נתנו לנו כל אלה? מה הגיד לנו בכל אלה סוקולוב עצמו, מלבו הוא? – –
היו ימים שסוקולוב ביקש ליסד ועד-חכמים, כדי לחבּר ספר “תולדות היהודים”; הוא ניגש אחר-כך אל העבודה להוציא “כל בו” עברי גדול; הוא עסק גם בקדמוניות-ישראל, חיפש בכתבים עתיקים, הוציא לאור דברי פנקסאות ומחברות על דבר ועד ד' הארצות; הוא העתיק את הספר “תולדות פרַנק” לקרוֹזהַר ברובו, העתיק בדיוק מדעי את החלק הראשון של “תולדות היהודים” לגרץ, ותירגם פעם בסגנון חד שעורים עיוניים מאת פרופסור גרמני על-דבר קנט, יחד עם אלה החל סוקולוב את תקופת המאספים השנתיים אצלנו עם “האסיף”, תקופה שרשמה ניכר עוד קצת גם בספרותנו עתה, – דבר זה אין מן הצורך להזכיר. הוא הוציא לאור גם כרכים רבים של “ספר השנה”. וביחוד, הלא הוא זה אשר הוציא את מכתב-העתי “הצפירה” ועמד בראש עתון עברי זה ימים רבים; ואותו עתון נקרא בשׂדרות רבות, שאינן קוראות עברית מדשה אחרת, ופעל בזה יותר מאשר פעלו עתונים אחרים…
והנה היה סוקולוב גם לציוני מדיני ולאחד מלוחמיה של הציונות; הוא, שהיה מסופק ימים רבים בתשועת חובבי-ציון ושהיה לו העוז להחזיק בדגל הקדמון של ההשכלה, הוא נעשה ללאומי ודאי. – –
אחרי השבועון המצויר שלו בוַרשה יסד את “העולם” בעיר קלן. הוא איש-מעשה ואיש-ספר, איש החושב מחשבות על צרכינו בכל יום, ושמוצא לומר לנו דבר-מה בכל יום.
ועוד הפעם הנני מביא את לשונו בתיאור אחד: “אך רגע עמד ונפעם: איך אספר זאת, עת גם אני בנפשי לא אוכל לתאר לי את הדבר כמו חי, ובכל מלה, אשר בה אנסה לבאר עלי לנטות הצדה. הוי, כל אוזן שתשמע את דברי, נכונה לתת להם פנים אחרות, ובערפלי הדעות הלא-ברורות, מי יודע, אם לא יקומו אלילים אחרים לרגלי השומעים אשר לא יבינו”.
ומי הם האלילים האלה? אנו שואלים את עצמנו בכל פעם שנקרא את דבריו; מי המה אלה הכוחות הנסתרים הפועלים בנפשו, אשר יאיימו עליו ואשר לא יתנו מנוחה בלבו, עד כי יבקש לו מפלט בעטו ועל ידי עטו? מה הוא אותו הדבר היושב ברוחו ומה היא מהות רוחו, כי נדענה?…
זה דור שלם שסוקולוב עובד בספרותנו. דור רב עלעלה וחליפות המעשים; הנה ימי ההשכלה, ימי חפץ החירות וניתוק חבלי המסורה, והנה שיבת הבנים לגבולם וחלום הלאומיות ומשברו. רבים מבוני חכמת-ישראל ואדריכלי הספרות מתו אחד אחד, מתו הם ודעותיהם, הם ומחשבותיהם. ורבים מאלה שעודם בחיים דחוקים הם בין החומות, ואין דרך לפניהם אשר יוכלו לאחוז בה. סוקולוב ילך כאז כן עתה במנוחה ולא יכשל.
יש סופרים אצלנו שידיעותיהם מועטות מידיעותיו של סוקולוב ופעולתם מעטה משלו; אבל אפשר לסַמן אותם, אפשר למצוא את הנקודה התיכונה לתיאור תכונתם. אולם דבר כזה אי-אפשר לעשות בסופר זה. ולאידך – גם מי שהוא רב ממנו, לא יוכל לעבור עליו מבלי התבונן; וגם מי שעובר עליו שלא בפניו, לא יוכל לעשות כזאת בפניו. מי שנפגש עמו ודיבר עמו, ירחש לו כבוד.
בבואי לוַרשה לפני עשרים שנה, היתה לי אישיותו של הסופר אלעזר אטלס היותר חמה ומאירה. חמש-עשרה שנה אחר-כך מצאתי בו יהודי שבור, צל של אדם, שמת באהלה של תורה ונמק במסחר; ונ“ס כאז וכעתה הוא מלא עלומים, בו איזה רוח חי, אשר לא יפוג ממנו כל הימים.אם נבוא עם פלוני ואלמוני הסופר לצותא חדא, תיכף תחל השיחה על-דבר ה”מלאכה", תיכף תבואנה השיחות על טבעי הסופרים והספרות, והמהדרים ידברו גם על צרת ישראל ועל השייך ללאום ישראל. כי תתארח עם סוקולוב תמצא שהוא אדם, אדם חי ומכיר את העולם והחיים;
בריינין חשב ומצא במאמרו: "נ. ס. שׂרטוטים מתכונתו האישית והספרותית ", כי “זה יותר מתשעת אלפי יום עובד סוקולוב עבודה שהיא הולכת ומתגברת”; ומני אז כבר עבר עוד אלף יום והיום הזה האחרון הנה כיום האתמול אצלו. נ. ס. לא יזקין ולא ייעף.
מה כוח אישיותו של סוקולוב? מהו הדבר המיוחד החי בנפשו? יש בו נקודות בהירות בלי אור. יש אצלו רצונות רבם וכוַנות להיטיב. אבל אין בי רצון אחד; אין לו דרך מיוחד, כי אם דרכים רבים לו, הוא איש-החיים ויודע להתהלך עם החיים. –הוא בבחינת מצביא, שאם אמנם לא ניצן לו לחולל נשגבות, יש לו סגולה זו, שבראותו אנשים רבים נוטים לדבר אחד, הוא עומד בראשם ומנהלם בדרכם…
סוקולוב יעשה הכל בחפץ ובשלמות החפץ, אולם **בלי הכרח נפשי. ** – הוא דורש ומוכיח ולבו עמו אולם רוחו אינו סולד; כשהוא לעצמו, הוא יודע להרהר אחרי הקהל, אבל הוא נבלע השאון הקהל… אמנם הוא עומד על עצמו ויודע ערך עצמו, אולם אינו שוכח גם את הרבים וצרכי הרבים. – ומה הם היחיד והרבים אצלו, בעת שידבר עליהם או גם בעת שנוא נתקל בהם? מה הם העולם והחיים בחדרי לבו הוא?
הנני מצייר לי הדבר, שעושה הוא פעם את מנוחת שבתוֹ בחייו; ואז, לפנות הערב הגדול, הוא לוקח את דבריו אחד-אחד ורואה לאור הנר של נשמתו את יצירותיו ומבקש בהם את מפעלו הוא, את לבו ואת יסוד לבו הוא. – – –
“סוקולוב בתור סופר-היום, אומר בריינין במאמרו הנזכר, אינו בורא ערכים חדשים ואינו מהרס את הישני. הוא גם איננו סופר, הטוֹוה את חוט המחשבה מקרבו ומנפשו, איננו סופר הדולה את כל רגשותיו רק ממעמקיו וממעיינותיו הפנימיים; אבל הוא מצוין בתור סופר מסביר, אשר כוחו אתו לעשות פרסום למחשבות אחרים ולתת להן מהלכים בקרב הקהל”. וחוזר אחריו בהנחה זו חברוֹ זלמן אפשטיין, שבמאמרו “נחום סוקלוב וערכו הספרותי” (“האשכול” חלק חמישי) הוא קורא: “לא איש המדע עומד לפניכם, לא מטיף דעות רמות ונאצלות, אשר האמונה הפנימית באמיתיותן ובקדושתן תבעיר אש מתלקחת ותאציל מחומה גם על השומעים. – אבל חכם מחוכם בהמובן הריאלי – במובן תפיסת החיים כמו שהם, פיקח עברי חרוץ, העומד בתוך כל המפלגות והזרמים, ומסביר לכל את הנעשה והנחשב”… שנים עדים – ועל פיהם לא יקום דבר! כי אין זה נקרא מסביר, מי שנפשו אינה מכריחה אותו לשמוע למחשבות אחרים ולהקשיב על רגשות אחרים, או גם לתת לבו למחשבותיו ורגשותיו הוא. המרצה להקהל מחשבות ידועות, תורות ועיונים, הוא עבד המחשבה, וסוקולוב הוא בן-חורין, גם כשהוא קורא עצמו עבד ועושה את עצמו לעבד.
“לא מוכתר בנימוּסין, לא מורשה ולא סגן מורשה – הוא אומר פעם אחת – אדם פשוט מן השוק הציוני וסופר עברי מדבּר עליכם בזה, עבד לציונות מן הקונגרס הראשון ועד עתה, עבד ששבחוהו רבים וניאצוהו רבים. פונה אליכם בדברים שאין צורך להעיד עליהם, שהם יוצאים מן הלב”. וגם הדברים האלה לא יגידו לנו כלום. הוא, בעל היחשׂ, – איש שיש יחשֹ במהלכו ובכל שמסביבו, – יודע להיות עניו בדיבור ולדבר בפשטות באמת. כמו מן אין לו התפעלות מן הרם והנשגב, באותה מידה שהוא מתאר ביפעת דבריו וניביו העזים. פה יש לגרוע ושם יש להוסיף. – ה“אני” המתגנב ויוצא לפעמים מפתחי לבו של הסופר ועושה עלינו רושם, אין עושה בפי סוקולוב כל רושם. קוראים אנו לאמור: “דעו, דעו כי אחראים אנחנו בפני העם ובפני הדורות העתידים לבוא”; אבל אין אנו מרגישים בנפשנו אף במעט אותו הזעזוע הבא מהרגשת האחריות. הלא דברי תוכחה בודאי פועלים הם; ואם הוא קורא: “התעטו קלון על נפשכם?” אין לנו בשל קריאה זו אותה הפעולה. – הוא קורא: “על החירות הזאת לא אוַתר!” ושוקטים אנו. “יש לי ההרגשה הזאת, והיא מוציאה אותי מאחרי שולחן הסופרים ומצווה עלי לקרב אל העם” – הוא אומר פעם אחרת; והד הצווי לא יבוא ברב או במעט לתוך לבנו.
סוקולוב הוא פזרן במלים, בביטויים, בקריאות ובשימוש בצבעים רבים, עשיר הוא למדי; אבל יש אדם שידו פתוחה תמיד לתת ולחזור ולתת, ובכל פעם שהוא נותן, הרי הוא עושה צדקה מיוּחדת, עושה דבר שבלב; ויש אדם שמפזר ומוסיף ונותן בכל פעם לדברים מועילים, אבל הוא עושה זאת משום שאין ערך גדול לכסף בעיניו. אמנם הוא נותן, נותן מיד ליד; אולם לוקח הוא כלוקח מן ההפקר, מבלי שיראה לפניו את הצביון האישי והנפשי של הנותן. – –
סוקולוב הוא אדם מאמין בנחיצות צרכי האומה והתרבוּת, ולבו כרוך אחרי כל אותם הדברים שהוא עומד עליהם; אבל לפעמים כמו ניתקים הם ממנו… כמו איזה דבר עומד על כל אלה, ממעל להם, ורואהממעל לכל אלה. רגעים כאלה יש לכל סופר ולכל חושב ומרגיש. הנפש היא בעלת שבע הינים, יאמר המשל, והיא תשתמש בהן, פעם בזו ופעם בזו, ולפעמים גם זו דנה את זו… אולם אחרת היא מין אותה ההבטה אצל סוקולוב, ואחרת היא אותה השכחה העיקרית שלו תוך כדי דיבור.
סוקולוב האדם הארצי, בתור ציוני יהודי בזילאי – סוקולוב המושל בהרבה “שפות חיות”, החובב שפות חיות, מדבר בהברה ספרדית בשפת עבר…
ושפתו, שפתו העברית של סוקולוב, גם זו אן היא ממין שלא נוכל לסַמנו היטב. מה לא נמצא בה? מאיזו באר לא שאב אותו סופר? מה לא קרא מימיו? הוא מהתל ודורש, הוא מליץ ומבאר, הוא מוכיח ומרצה, הוא ממציא לך על כל בין ועל כל הגה ושיח עשרה גלים, כחרוזים המה כל דבריו, כמין “מאֶזאַיִק”, אם נדבר בשפתו.
שפתו של סוקולוב היא לפעמים עברית יותר מדי ולפעמים רבנית יותר מדי. יש שהוא מדבר בלשון נשגבה גם משפתו של מאפו, ויש שיזכירנו בסגנונו את מזכיריו ועוזריו; הנ“ץ ואיש יהודי ספרא, היום הוא מדבר דברים עיוניים ומשמיע משבות נמרצות, ולמחר הוא יורד אל שער יושבי-הקרנות, כדי לשמוע שיחות “בעל-הבית”. יום זה הוא בוחר לו סגנון ישר וכותב כאחד האדם, ולמחר הוא נותן לנו מפילוסופיוּתו המשונה של סופרו איש גם-זו. הוא מכסה פניו וחוזר ומגלה אותם; אבל גם גילוי זה מין מסוה הוא אצלו, וההסתר שוב אינו הסתר כלל. הפכים! הפכים אצלו אף על פי כן הכל שוה בנפשו. לו טל ילדות וסגנון נעורים וגם הדרת שׂיבה רבנית, ובכולם ישתמש יחד. לו ערפל היער וסודו כ”פרק מספר רזיאל ", ויחד עם זה הוא בעיניו כמהרשא קשה…
מין חפזון ומהירות כזו ברוח, בשימוש המלה,לא ראית מימך, כמו שתמצא אצל סופר זה. המילים קופצות וניתזות ממנו, והוא בעיקר לא יבטא אותן; הוא רק פותח את פיו, והדבורים נופלים ומתפרצים ממש, והנם מונחים לפניך חמרים-חמרים, דברים-דברים, אמרות ורעיונות, הנה המון ניבים יפים, והנה צלצולים סתם, מין חיזוק, קריאה, דבר חי, ברק, הלצה, חידוד, משפט עז; ובתוך כל לשון על לשון, מליצה בעלמא, עוד הפעם הנה רעיון חי ומבריק, קריאה חיה, דיבור עז, השתפכות, צלצול והוללות השפה סתם… ולעומת אלה, נמצא ב“נעורי הנשר” שלו שפה אחרת לגמרי, שפה שבה מנוחה שוררת, שפה מחוטבת ונישאה, שפה שיש לה ברק ועוז, שכלול ובנין.
לאידך, רואים ענו ב“שירים בפרוזה” את סגנון שפתו של פרידברג, ולפעמים גם מעין בעל “מליצת ישורון…” המעתיק ספר “ארץ חמדה” השתמש בסגנונו של שולמן, מעתיקו של גרץ כבר שפתו אתו, המתרגם את שיעורי גיאורג זימליודע היטב את שפת הרמב“ם ומבארי ה”מורה"; ויחד עם זה הנה לפניך סגנון מקראי, תלמודי, רבני, תרגומי, זוהרי, “שאלות-תשובותי”. לאיזה מהם נשמע, ואל מה מרוחו נחכה? –
“חוסן לאומי”! למלים אלה היה זמן-מה כוח-כשפים עליו, לא פחות מהמלים “תרבות לאומית” ו“דרך-הרוח” על אחד-העם. ומהו חוסן לאומי? מה צפון בו, כשהוא מובע בפיו של סוקולוב? ואם לא מלה זו היא העיקרית, – איזו מלה אחרת תתן לנו אחיזה בנפשו ומגע פנימי בנפשו? – אמנם ה“אורח לשבת” במדור התחתון של “הצפירה” היה מגלה לנו בשעתו דבר-מה על-אודות בעל המדור העליון, אם במזיד ואם בשוגג… אבל זהו הדבר: קשה עלינו להבדיל בין השוגג ובין המזיד שבסוקולוב, קשה לדעת מה הוא קולו ומה היא בת-קולו, מה הוא תוכו ומה הוא ברו? – –
ב“יקר סהדותא” (איזה דברים מוקדשים לנשמת עמיתו מ. ס. מאיר’ס, עורך ה“ז’ורנל”) ידבר סוקולוב בדבר העתונוּת וסופרי העתונוּת ועושר חליפות העתונוּת; והוא אומר: “הרוח הקיבוצי של כתב-עתי הוא מהדורה חדשה של האגדה על-דבר הכרום-זלות וכו', או האליל הפרוטיאוס במשלי היוָנים, שהיה מתגלה בכל פעם בתבנית אחרת”. אבל אין כאן חליפות ושינויים בעיקר, כי אם כיסויים וגילויים, או יותר נכון מחזות שונים…
אנו פונים אל דבריו השלמים.
הנה לפנינו מחברתו הראשית “למרנן ורבנן”, הוצאת בני-ציון בוָרשה. המחברת הזאת תסומן בתור " ספר כולל שיטה מסודרת וברורה על-דבר עבודת האומה והציונות השלמה“. ובאמת היא כוללת ענינים נכבדים הרבה ודברי השׂכּל ודעת; אבל יחד עם אלה שוררת בה ערבוביה של מחשבה ודברים לאין-קץ, תמצאו בה רעיונות חיים, פתגמים אמיתיים ודברים שיש בהם מן הענין –; ויחד עם אלה הנה המון מהתלות, חקירות, “פשטלי’ך” בלעז, הערות וסתם דברים. – פה דבר התבוננות לפניכם, סקירות שיריות וגם הארות להרבה תכוּנות ישראל, ביאורים לדברים ומעשים, למנהגים ויסודות, דברים שסגנונם, לא נאמרו אצל אחר; ולעומת זה – הנה הרבה דברים שאין להם שחר, הרבה הכפּלות וחזרות, דברים ואמרים שנאמרו רק לשם דברים. פה הוכחות חריפות וחַדות, ופתאום הנה המון מליצות תפלות. הרי ויכוּחים עזים, הרי דברי חידוד הרבה, – והרי שאלות ללא תשובות, תשוּבות בלא שאלות, חשבונות בלא שאלות, חשבונות סתם, הערכות מוּפשטות, ביאורים, שיחות-חולין, המצאות שונות. – שוטה שלמה לא תתן המחברת הזאת ואין בה גם קורטוב של שיטה ואיזה אורח ישר. הכל מעורב בה: גם הטוב והנכון, הכל בא באופן פתאומי, גם הטוב והמרעיש, הנה בכּל מין תערובת של דברים נמרצים יחד עם דרוש ותוכחה, הרכבת דברי בנין ומחאה, הצעה ושכלול, דברים ועיונים עמוקים ונוכחים עם כתיבה סתם.. א סדר ואין משטר בכאן. המאמרים המיוחדים בספר הזה נכתבו בשעתם פרקים-פרקים ונדפסו מדי יום ביומו ב”הצפירה"; וגם רוב הקוראים קראו אותם יום-יום, כי מלאכה לא קלה לאדם לקרוא אותם בבת-אחת ולסגל לעצמו את כל אשר נאמר בם וּלמַצוֹת את הטוב מן הבלתי-טוב והעידית מן הזבּורית. ולא עוד אלא שאין להדיבור שם סוף וקץ כלל: יכול היה המחבר לתת במחברת זו פרקים מאלה כפלים או גם להעמידה על מחציתה, ולא היה מוסיף ולא היה גורע ממנה. יכול אדם לקרותה גם מהופך, כלומר מסופה לראשיתה, וגם כן לא יפסיד כלום. המחשבה של סוקולוב לא תזקין, לא תיפסק ולא תבוא לידי בנין מסוים ולמלה אחת חזקה, **שהוא בעצמו יהיה כפות לה… ** הוא מוליך את מחשבותיו ובני מחשבותיו עדרים-עדרים; אבל אין הוא מתרוקן אף לשעה על ידי זה. הוא צובר ומאסף חמרים-חמרים, מבלי אשר ייגע; הוא לא יֵלא ולא עטו לא ולא…
אנו מניחים את עולם מחשבותיו ופונים אנו לצרור ציוריו “מקו לקו”, שבאו באחד מ“ספרי השנה”, גם פה הנה דברים בניי-ערך מעורבים יחד עם קלי-ערך, והכל נעשה בלי סדר ובלי תוכנית. והרי גם כשרון, הרי זהרורים רבים, ראיות נפשיות, סקירות ומבטים ואברים-אברים חיים. מה לא נמצא בקוים אלה ומה לא נאצר בהם?
כבית-ניתוח לרופאים לנו בת-שירה זו, פה מונח ראש אדם ושם עצם. פה יד, שורת שינים, עינים זקוּפות, ושם כבד ובני-מעים, אבר של נפש עצובה, רגשות עם מעט בשר ועצמות מתגוללים על הקרקע… מוחות פּתוּחים! לבבות שותתים! הנה לפניך מקצת חזיון, שיחה חיה, פרק משירה חיה, מנדנוד נפש; והנה רגש-עז מבריק, ביטוי של חיים גמוּרים. גאוניות חולניות! שירה אמיתית וחיקוי שירה מעורבים יחד! גרעינים וקליפות, פירות לאכול – ובאושים; והכל צבור ומונח זה על גבי זה, ועיני הרואה תכהינה מכל מה שלפניו, עד שכמעט לא יראה דבר…
קראו לזה ציורים, נסיונות שיריים, חזיונות נפשיים; בעיני נחשב הדבר כאילו שלל רב מונח בלי סדר, מין כלאים נורא בלבו השירי של אותו האיש, שלא עמל לברור כל דבר בפני עצמו ולסדר הכל בפני עצמו. או תיאור אחר: לפנינו איש שנפלו לו בירושה נכסים רבים ואבדו ממנו הפּנקסאות וספרי-החשבונות; והוא לוקח וחוטף מכאן ומכאן, מחליף מקום במקום ודבר בדבר, עד כי לא ידע את סכום הונו.
בנוגע לתוכן, בנוגע לחיים המתוארים אפשר ללמוד ממנו מה; אולם בנוגע לצורה, כמעט שלא ימצא בה את ידיו. – סוקולוב, זה האדם היודע הרבה מספרות וצורת הספרות, ואשר התבונן גם לחוּקי היופי והשירה ותורת השירה, איש שלמד וקרא ושנה גם בספרות הגויים ובספרי גדולי המחשבה והשירה, הוא במעשהו זה רק כמתחיל… ואַל תאמינו, כי הוא אינו יודע את הלקויים בשירה של אחרים, וכי זה שאנו רואים במלאכתו, אין הוא יודע לראות במלאכת המחשבת של אחרים; עוד בביקורתו החריפה על – אודות “המצפה” אמר דברים רבים של טעם בכמו אלה, וידע גם ללמדנו פרק בהלכות בקורת ואמנוּת.
אנו מרימים את המסך, והנה תמונה אחרת לגמרי לפנינו.
בימי קדם אנו עומדים, בימי עוז ותגרות העמים, ימי שאון וימי גבורה: “במשאות ובחזון נעלה הרים, נרד בקעות. עלי על גפי מרומי המגדל, יסודתו בשנות קדם קדמתה, רוחות עתיקי-ימים מרחפים פה וצוררים אותנו בכנפיהם. המגדל הזה היה לפנים מקדש לילידי הארץ, רוח בני-אדם עף מפה למעלה, למרחבי-יה, אך מעון – עוז, שרידי חרבות ופליטי מעי מפלה; גם אֵלים אדירים כגבר חדל-אונים באים ועוברים. ויש אשר בתי-מקדש הם כבתי-מלון, ששמה יבואו ויעברו אורחים שונים. אתמול התאזרח פלוני והתערה כאזרח רענן, והיום לא נודע מקומו איה, ואלמוני השתרע פה בעבי גבו. האלוהים אשר יבראו בני-אדם, יפלו בידי אדם, או יקומו יגברו – בהתבגרם ואת עצומים יחלקו שלל” (קטע מ“נעורי הנשר”).
ככה מציר סוקולוב. במשא-חזונו זה הוא מתאר את בני רומא, כמעט אוד ביתר שלמות מאשר הוא מתאר ת בני יהודה ברוחם אז. מאפו שני! – ואולם בלי רוך ובלי חמדת היופי, אנו קוראים את עמודי החזון של “נעורי הנשר”, והעין לא תשׂבע מראות – הנני משתמש לגבו בלשונו הוא מלה במלה – את החזיונות הרמים אשר בו; לא ינוח לבנו ועורקינו לא ישכבון, ולבנו מפכה למחזה הגיבורים הללו ונפשם העזה ונתפלא על אבני הגזית, הצורות המחושבות ועל כל מראה עינינו בגובה וברום.
הנה הכפלת מלים ומבטאים, הכל מלוטש, והכל עשוי גם בבינה פיוטית. לא נשאל להכרח פנימי לשירה, לא נבקר את זעזועי הנפש, שהשתתפו בשימוש ההיכל הזה, ולא נחקור עד כמה השתתפו – יד אומן נראה ואל רק יד מליץ.
ובאמת ידע סוקולוב להיות פה גם משורר אומן, פסל, חוצב, ולתת לנו דבר כזה בספרות העברית בדור שאינו רגיל עוד לזה וגם אין כוחו לזה. – שב“קו לקו” הוא כמעט מבוהל, פוחז, רץ, – מתהלך פה במנוחת ארי, מי יתכּן את רוחו" מי יבוא ליסוד רוחו ויכולתו? – –
והנה לפנינו חלק אחד אחוז מ“כתבים נבחרים” של הסופר הזה, שיצאו ל“זכר חג חצי-היובל של פעולתו הספרותית” (תרל“ט-תרס”ד). עשרים וחמש שנה הן צבא לאדם עלי אדמות; והכתבים האלה הם רק מעט מהרבה, חלק ממאה או יותר. וגם כאן אנו שואלים את עצמנו: מה יתנו לנו כל אלה ממנו, מעצמוּתו?
הרי לפניכם “האב הזקן, פני הוד מאירות! לב-יונה, עיני נשר ומוח חכם! – וראה נא את לבנת הנוגה על פניו, זה אות גזע חזק, העין הזאת, מלאה מתן, נראה כעצובה, לחה, ולה ברקים וחזיזים של הדור, גילת החיים, רננת ההויה”. – ו“חזה שם, בני, תמונת אשה זקנה במסגרת, היא כמצל מלאך גבוה, סוכת-שלום פרושׂה עלי בחדר-עבודתי! חזה-נא הודה שופכת שיח! אֵם-למושעות היתה לנו. כולה אומרת שיר עז, זמרת-יה”…
הנה לפניכם “הדר יערו וכרמלו”, והנה “קתא דמגלא”, “שומר מה מליל!” סופר יגע “לעורר את המחשבה העברית”, השירה העברית, והלב העברי. הוא חפץ “לנכש, לזרות ולחבר, לזרד, לגדור, לקצור, לעזק, לזמור ולבצור לנתוש, לבנות ולהאהיל תלמים, להשקות, לטעת! “והנה צערו של עולם!” “מות האח”, “תפילה” המתחלת במלים אלה: " אליך, בת הזיקים, נעטרת כתר-זיו, אליך שרתי בממלכת הפרחים אשר בגן הנעול, אַיֵך בת נצח והוד”; סמוכים להם: “שירת הקברים”, “חלום האביב”, “קידוש לבנה ברומי”… הוא ישיר שיר “ציון” בפרוזה; והנה “ציון רוח צח שפיים!” “ציון אהבת בית!” “ציון שיר גיבורים”, " ציון קול מקברים“, " ציון מגן וקשת”, ציון על הסוללות" ועוד. – והרי “סיפורים ופיליטונים”, שלושים ושנים במספר; הרי מַסוֹת ספרותיות", והרי “מכתבי-מסע” אומנותיים.
“שאו שערים ראשיכם – במלים אלה הוא פותח אחד ממכתבי-המסע שלו – שאו שערים והינשאו פתחי בית-אוצר התמונות, עוד רגע אחד אעלה בקרבך! גי-חזיון, נפלא ונהדר בשלל צבעיו! אעברה נא ואראה, מה תארו עד גדול, חרשי צירים על לוּחותיהם ממבחר קורות ימינו. הואילה נא, הקורא, לארוֹחַ אתי לחברה, והעברתי לעיניך עוד תמוּנות עבריות, למען נבחן ונשכיל לדעת, איזה הוא מראה נאה ונחמד, אשר עדותיו נאמנו מאד, והוא רשום בכתב אמת ונשקף מראש אמנה, מקדמי דורותינו וקושט תולדותינו, וכזה נראה ונקדש; ואיזה הוא חזון-שוא ומקסם-כזב, אשר הוא לראות במראות הצובאות האלה”.
והוא הולך ומונה כדרכו. – הנה לכם, למשל, תמונת “נחש הנחושת” (מלאכת טינטוריטו). " המִדבּר הגדול משׂתרע מסביב. בבין גלי עפר וחול מתגוללים נשוכי נחש, ושם על גבעה קרובה נראה נחש-הנחושת. התמונה היא מעשה ידי אמן. אדמת-תלאובות, חול בוער כתנור מאופה. החללים מתהפכים בציריהם וכל בדי עורם יתעוותו. הם עשוּיים במלאכת מחשבת נפלאה, אך נחש-הנחושת הוא כמעשה צעצועים, בלי הוד ומורא" (“כתבים נבחרים”).
כמו בבית-שׂכיות של שם ויפת אנו נמצאים בקראנו מכתבים ותיאורים אלה. הנה אולמים, תמונות, פסילים, מצבות עתיקות, צללי גיבורים,סמלי יהודה ניצבים, ובאולם אחר תמונות משברי הים, הרים נישאים, חלום עננים, כל צבעי הטבע למינהו; אבל אם ראינו דבר אחד תלאינה עינינו לראות ולהשקיף עוד, ואנו יוצאים החוצה. – אמנם כוחו של המחבר אתו, להוביל אותנו לשורה של גנות ופרדסים; אבל אין רוח מנשב בין האילנות, ונדמה כי הכל עומד בלי נוע… אנו רואים איזה אור מרחוק, ואנו קרבים אליו והוא רק מבריק. לעושר צבעיו אין ערוך, אבל חלומותיו כמו בהקיץ ידברו…
סוקולוב הוא אחד המעטים בין הסופרים העבריים שהלך הרבה למסעיו ושראה ארצות שונות ועמים שונים. הוא עבר ארחות ימים, עלה על הרים וגבעות, ביקר עיירות וכרכים וראה בתי-משׂכיות גדולים לאומנות וכל חמדת התרבות. ועל הכל נשא מדברותיו בטעם; על הכל סיפר לנו באיזה כובד המונח בעצם הדברים, אם כל זאת לא למדנו מזה ברב או גם במעט… הוא ראה אנשים גדולים, שמע משאות מדברים מצוינים וזמרת מזמרים גדולים וראה משחקים מהוללים. הוא לקח חלק במועצות רבות, עסק בעניני החברה וגם לפני שרים התיצב; ולא קלט לבו מכל זה, אם גם ידבר באלה בכל פעם. מלבד זה גם קירב סוקולוב גם רבים מסופרינו ועשה נפשות רבות בנו; הוא קירב גם אותי והיה הראשון שנתן לי את ידו.
במות הרצל היתה קריאת-האבל שלו היותר עזה; ובנפול פורט-ארטור נשא גם על החזיון הזה קינה כבירה, – הוא הספיד את ספנסר ואת חז"ס, את אטלס ואת רודקינסון; נשא אבל ובכי על כל גאון סתם ותיאר באומנות חיי איש תורני אחד, שמלבדו אין בודאי איש ששׂם לבו עליו, והוא יוסף כוהן צדק; ודוקא במין חיים הללו ידע להפליט א המלה האמיתית: “תוגה עמוקה”.
סוקולוב החי תמיד בתוך שאון החיים, המעשה וצלצול העט, הוא סוף כל סוף זר לעצמו וגם לדבריו. הוא הראה לנו את הפרוזדורים ואת האולמים ואת כל החדרים הרחבים המובילים אליו; והוא סגור הנו בעליית-קיר קטנה, סגור בנפשו וסגור גם לעצמו. – – –
שמעון ברנפלד
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שׂרטוּט
זה כדור שלם שהסופר שמעון ברנפלד כותב בעתונות העברית, וזה איזה שנים שהוא כותב גם בלועזית, ודבריו נאמרים בטעם ונקראים ברצון. – ש ברנפלד כתב הרבה דברים חשובים ב“המגיד”, בימי דוד גורדון, ושם נדפסו, מאמריו הגדולים כעין מבואים להבאים, “ברוך שפינוזה והיהדות”, “לתורה ולתעודה” ועוד כאלה. ב“המליץ”, כשנערך עוד על ידי י. ל. גורדון, החל לתת לנו תמונות מחיי ההשכלה באשכנז.
בימי “האסיף”, “המצפה” ו“כנסת ישראל” כתב ספרים שלמים תולדותיים: “דור דור”, “קורא הדורות”, ועוד; וזה הספר “קורא הדורות” היה ספר מקראי ועיוני, ואיזה רוח שנשב בו עשה אותו רצוי לקוראים. ובימים ההם כבר החלו התסיסות והויכוחים בספרות בין המהלך הישן והחדש, ובין חיבת-ציון והדומה לה ובין בני ההשכלה או בין ההשכלה והיהדות. ברנפלד כתב אז מאמר בשם “חזות הכל” ב“המליץ”, וסופרים רבם התוַכּחו עמו; ויען נוכחות גם הוא, והיה פולמוס ספרותי חשוב בספרותנו. כן נדפסו גם מאמרים צבוריים רבים מאתו ב“הצפירה” השבועית והיומית, דבר בלשנות וחקירה ב“אוצר הספרות” על-דבר רבנו סעדיה גאון, ועוד כמה דברים בכל המאספים אשר לבני ישראל.
בהיותו רב בסֶרבּיה ויהי רחוק מן החיים הספרותיים לא כתב הרבה; אך לעומת זאת, בשובו לברלין, חגר כוח, ויחל שוב לעבוד ולכתוב. פרי עבודתו היו הספרים: “דור חכם” ו“דור תהפוכות” ב“ספרי עם”, “מחמד”, תולדות מסעי הצלב" ו“גבריאל ריסר” ב“ביבליותיקה העברית”. הוא הוציא לאור שורת ספרים, שיצאו לאור בהוצאת “אחיאסף”, הלא המה: “תולדות שי”ר“, “תולדות זכס” ו”תולדות הרפורמציה הדתית"; ועוד חיבר ספר גדול בן חמישה חלקים בשם “דעת אלהים”, שנכתב על פי הצעתו של אחד-העם.
ברנפלד היה גם הסופר הראשי של “השילוח” כשנוסד בברלין, וירבץ בו דברי תולדה ומחקר בכל חודש; ומעין אותם המחקרים כתב גם ב“לוח אחיאסף”, ב“האשכול”, ב“ספר השנה”. עבודתו הספרותית במקצוע הציבורי היתה רבה ב“הדור” השבועי של פישמן, וב“הזמן” השבועי, שיצא בעיר-המלוכה מאת בן-ציון כץ; העתון היומי “הצופה” של לוּדויפוֹל ופרידמן היה כותב בכל יום וישא דעו על עניני יום-יום. הוא כתב גם ב“השילוח” של קלוזנר וביאליק, בספר הראשון של “העתיד”, הוצאת סיני, כתב את המאמר הראשון:" “בחינת היהדות”. וב“העומר”, יליד ארץ-ישראל, נדפס מאמרו על-דבר “רעיון התעודה בישראל”. הוא כתב רשימות רבות ב“העולם”, ברלין, כתב גם ב“הבוקר” ועדין הוא כותב.
ולכל הדברים האלה, מעתה ומאז, רוח אחד, שפה אחת וסגנון אחד.
ברנפלד דן ומבקר, חוקר ודורש, מעיין ומנתח, על כל מאורע תולדותי ידבר, על כל דבר העומד על הפרק ידין; והכל הוא עושה בשויון-נפש, ולכל הוא מתיחס ביחס קבוע.
ברנפלד אינו מבריק בדבריו, אינו מבקש לתפוש את הלב, אינו משתפך לפניך ואינו מליץ; פשטן הוא, מעין דיבור חי נמצא בכל אשר יאמר ובכל אשר יציע לנו. המלה “יציע” היא המלה היותר נכונה למהוּתו. לברנפלד אין באר בנפשו שממנה ישאב את דבריו, אין לו כוח פנימי הכרחי אשר יאלץ אותו בכל פעם לשבת על האָבנַיִם; הוא אינו משלם ואינו עולה – אינו בונה אך דבר אחד; אבל איזה תום הדיבור מלווה אותו תמיד, איזו תמימות נראית בו, עושה אותו נוח לקורא.
הנה לכל סופר איזה דבר שהוא מעריצו, לכל סופר יש איזו עקשנות בנפשו ואיזה צד בדעותיו שאינו מובן לאחרים; לא כן ברנפלד, הוא אינו עקשן כלל – הוא גם מובן לאחרים מכל צד, בכל אשר הוא כותב, לא היחיד דוחה אצלו את הרבים, לא נחל שוטף בחזקה, כי אם גשמים נאספים.
אין ברנפלד כשהוא לעצמו אינו רוצה כלום, אינו רוצה דבר שאינו צריך לקרוא ואינו נוח לקרוא ואינו מועיל לקרוא; כל מה שהוא אומר ומציע, הוא פשוט מובן כל כך, עד שהוא אינו מדבר אלא מלב הקורא ומסביר לו דברים שהם מרחפים על שפתי הקורא בעצמו. העולם הוא פשוט ופתוח לפני כל במעשיו ובמאורעותיו, – הכל נעשה בו כמו שמצא כתוב לפניו כאן בספר… היהדות היא נכונה. הלאומיות היא נכונה, התרבות היא נכונה, המדעיות היא נכונה, הספרות היא נכונה; הכל נכון וברור ואי אפשר לאמרם אלא באותם הדברים שהוא אומרם עתה… גם החיים הם פשוטים וגלויים, העולם המדיני הוא פשוט וברור. למה תתעקשו? למה תטפסו עָל. למה תחרידו את הלבבות ואת המוחות? למה אתם מחפשים דברים שאינם צריכים חיפוש כלל?
ושמא תאמרו: ברנפלד אינו מחַדש דבר, או שכותב רק לשם כתיבה? לא! כל מאמר שלו יש לו תוכן, כל משפט ומשפט היוצא מפיו יש לו יסוד; ובכל כעיון היוצא מעטו יש איזה דבר ברור ונאמר בהשׂכּל. שמא תאמרו: הוא ידבר על דברים שאינו יודעם על בורים? לא כן! הוא קרא ושנה הרבה, הוא יודע כל דבר על בוריו, ומבין כל דבר שהוא דן על-אודותיו. שמא תאמרו, כי ברנפלד הוא “סופר” מן השוק, ויש לו קטנות ספרותיות, או להיפך יש לו איזו " יראה עילאה" והחזקת טובה לעצמו? לא כן, אין לו כל גאות ספרותית, ונקי הוא מכל הקפדה לכשרונו המיוחד לו. ומה הוא עושה איפוא? הלא הוא כותב רק דברים מובנים לכל, דברים הצריכים להיות מובנים לכל. הוא מאיר על הטוב ומוחה כנגד הרע, רוכש נפשות להטוב והמועיל ומשפיל מה שאינו טוב ואינו מועיל. תאמרו, כי מושבע הוא בנפשו לעבוד טובמיוחד ולמחות כנגד רע מיוחד? גם זה לא כן הוא. ברנפלד בעצמו יאמר לכם ויציע לכם, שהכל טוב ולפעמים גם רע, שהכל מועיל ולפעמים גם מפסיד, שהכל בעתו ולפעמים גם שלא בעתו. – נאמר לנו, למשל: שהימים הראשונים היו טובים מאלה, ואנו רק דומים לבני-אדם – לא כן! גם אנו בני-אדם, בני עבודה ושׂכל ועובדים בתרבוּת ובמוסר, לא פחות מאלה שהיו לפנינו. ובכן הלא יש לומר היפך,, הלא יש לומר: לנו נתונה העבודה כולה? אולם גם זאת היא הפרזה, העברה על המידה, – בכלל, השתמשו בכל דבר, יאמר לכם, אך במטותא, עשו זאת בלי הפרזה, בלי קיצוניות, בלי עקשנות שכלית ולבבית. עשו הכל וברו לכם; אבל דעו מה אתם עושים מה אתם בוחרים לכם. למדו הכל, אבל דעו מה אתם לומדים; דרשו הכל, אבל דרשו זאת בבינה, ביושר ולא בעקמומיות. לכל פתחו את לבכם, אבל היו בני-אדם מבינים, השעה היא חלק מן יום, היום הוא חלק מן השבוע, השבוע היא אבר מן השנה, והשנה היא חלק מחיי הדור; הזמנים ודאי משתנים, ובכל זאת אין הבדל גמור בין עכשיו למחר ובין אתמול, ואין שנוי יסודי בנפש ובצרכי הנפש – זאת אתם צריכים לדעת כמוהו היום.
“זוהי הפעם הראשונה בחיי, שאני אומר כזה, – הוא מתוַדה פעם אחת – מידת הבושה הקבועה באישיותי הפרטית הולכת ומלפפת אותי גם בעבודתי הספרותית. מעולם לא הכרזתי על עצמי במסיבת רעים; ומעודי לא הטעמתי את ערכי הספרותי בדברי עצמי. באמת ובתמים, איני מגדיל את ערכי יותר מדי; ומעיד אני עלי, כי קשה לי מאד לקרוא בדפוס את דברי עצמי, מיראתי שמא טעיתי, ושמא דברי לא עלו יפה, ונמצא אני מצטער על זה הרבה, מעולם לא שפטני אדם בביקורת כל כך קשה, במידה שאני נשפט עמי בעצמי” (" וידוי והתנצלות" – ב“הבוקר”).
ומי זה עוד יבוא במשפט עם הסופר הזה ויהרהר אחריו, אם הוא מהרהר אחרי עצמו ובודק אחרי עצמו, שמא טעה, שמא לא דיבר נכוחה, שמא נכשל בהברקת הדיבור או בהקבעת משפט קדום, שמא נטה לשלילה, בעת שיש עוד צד חיובי בדבר, או שמא זיכה דבר שאינו כולו זכאי. אל אלהים! גם אנשי-מחשבה והעוסקים בעניני מחשבה בני-אדם הם, בני-אדם פשוטים, שעלולים לטעות או לבוא לידי טעות.
באים וטוענים נגדו, שדבריו אולי נאמרו כבר מפי אחרים, או יש להם סיוע בדברי אחרים, או גם כלולים תוכן לקוח מתורות אחרים. – והוא משיב: אילו הייתי עומד ומכריז עלי" ראו הנה הבאתי לכם דברים חדשים, לא אמרם עוד אדם מעולם, – היה אפשר לטעון עלי, כי דברי לקוחים מספרי מחַבּרים שקדמוני; אבל מימי לא אמרתי כזה, אלא הרציתי את דברי, כאלו כבר נאמרו בדברי אחרים; וּמה שחידשתי אני, מה אכפת לי, אם יקראו על שמי או לא? העיקר הוא לי, להסביר את כל הענינים לקוראים משׂכּילים המתאווים להם, אבל אינם מצויים אצל חקירות כאלה".
ואמנם, מה הסופר הלז עושה? – הלא הוא אינו אלא מסביר, מורה לבני-אדם מה שנראה לו ומה שהוא מוצא לנכון לבאר באלו הענינים שהוא עוסק בהם; והנה הוא משמיע גם דברים שנולדו עתה ברוחו, ולא באו מפי סופרים וספרים גרידא.
“הביבליאה היא בידו של ברנפלד זה יותר מארבעים שנה, והוא מקיים בה בלי הפרזה” והגית בה יומם ולילה.שפת הביבליאה היא לו לשון היום. ועולמו הוא עולם הביבליאה, בו הוא אזרח ובשאר הענינים הוא בבחינת גר ותושב" (שם). ואיך לא יהרהר אדם בדבר, שבו הוא אזרח ולא ימוש מאהלו תמיד? איך לא ימצא היהודי, שלבו תמים עמו ועיניו אינן סגוּרות, דברים להגיד בספר ובחיים, שהם הם צרכיו וצרכי חייו? איך לא יאמר דבר שצריך היה להיאמר, להיאמר גם על ידכם ולאו דוקא על ידו?
ברנפלד כתב וביאר הרבה פרקים בדברי-תולדה. הוא כתב “נסיונות היסטוריים” בביאור נכון וּבבנין מקראי, הוא הפיץ אור על הרבה ענינים ידועים ויעברם לפני הקורא, וגם הוסיף והחסיר משלו; אבל גם ברב או במעט שהוסיף וגרע מעצמו, גם מה ששיך לו, נאמר באותו הנוסח ובאותו תום הדיבור, כמו אותם הדברים ששמעם מפי אחרים. – אם תמצאו לומר: סיבת הדבר היא, משום שאין לו גאות ספרוּתית, וזוהי מידה טובה באמת לאדם, שלא להראות באצבע על עצמו ועל חידוּשיו; ואם תחפצו: אינו שומע גם בקול עצמו ואינו עומד אף בשלו… למחרת הוא אינו מטעים עוד את חידוּשו מאתמול, והוא מבאר את הדבר גם באופן אחר ממה שמצא לנכון היום; ואותו האופן החדש גם כן ברור וישר, נאמן וקיים, והקורא שהסכים לו אתמול, יסכים לו גם היום, יסכים לדבריו מהיום.
שמא תאמרו: יש חידות רבות בתולדה ופותר אין אותן; שמא תחפצו לדעת מה למעלה מזה ומה למטה מזה – גם את זה יבאר לפניכם, זה גם כן גלוי לפניו. שמא תאמרו: היהדות אינה כמעין המתגבר – התישבו רגע בדעתכם: הן היא מעין המתגבר ולה נתכנו עלילות. שמא תאמרו: היא כולה נאה וחסידה – אַל-נא, אחַי, אלַ-נא תפריזו: כי הן לפעמים לא נאה גם לא חסידה היא. שמא תאמרו: יהודה גדול מאפרים, שלו ניתנה ירושת אבות – אדרבה, לאפרים ניתנו החיים והטבע. שמא תאמרו: אפרים קודם ליהודה וחיי עשרת השבטים הטבעיים הם שאינם עתידים לחזור לנו – אדרבה, לא יחזרו לנו בני היהדוּת.
והיהדות גופא, אם תחפצו, היא טבעית, התגלית, שכלית, מוסרית תבונית, אנושית ותורנית, מקראית, תלמודית, פילוסופית, קבלית ושירית ומחשבית. בכל שונה ויפה, הכל נכון וברור, הכל טוב בעתו ונאמן בעתו; הכל חי ויחיה, הכל בה מועיל, הכל היה בה, מה שאנו מוצאים בה.
מה הוא העם? רוח העם? תעודת העם? מהות העם ואישיות העם? מה הן מלחמות הדורות ותורות הדורות? אין ברנפלד אוהב שאלות קשות, ובכל זאת הוא משיב; הוא משיב תוך כדי דבור, משיב בנקל, בדעת, בהשכל, בהגיון, בביאור נכון ומיושב, הוא משיב על כל דבר – תשובה מועילה; הוא מביע רעיון טוב לשעה ואיזה דבר מצרכי השעה.
וזה הוא הפלא. ברנפלד אינו חוזר על דבריו ואינו שונה את דבריו. מעולם לא קראנו אצלו דבר שיזכירנו את זה שהתגדר בו אתמול, שהיה כעין המשך לאתמול וביאוּר מפורט לדבר של אתמול; כל יום וחידושו בו, בכל מאמר וכל דבר שהוא דן עליו עתה יש בו דבר-מה. שמא תאמרו, אין לו שיטה קבועה? אדרבה, יש לו שיטה קבועה, והוא מדבר על כל דבר כבעל שיטה קבועה ומיושבת. הוא אינו מחניף לשום דבר, אינו מעריץ איזה דבר מפני פניה צדדית. לכאורה לא תמצאו עט צנוע יותר מעטו של ברנפלד. הוא מאמין בלב שלם בכל דבר ובכל מאמר שהוא עוסק בו. הוא הלא אומר עתה דברים שאי אפשר לאָמרם כלל באופן אחר ובנוסח נפשי אחר. לבו תמים עם כל מילה שיוציא מפיו, עם כל הגה, עם כל מאמר.
וסגנונו, סגנונו של ברנפלד, ברור ורצוי, הוא קל וגם יפה; אבל כמישור הוא בכל ושוה הוא בכל. אין בדבריו הד עמקים ועליה על גבי הרים, אין בו חלומות נפשיים וגעגועים נפשיים; ולהיפך, אין בו גם אותו השׂוֹבע בספרותי הרגיל. עת לעשות לה' בכל פעם ועת לדבר בכל פעם, עת להציע בכל פעם, ועת לבאר ולפרש בכל פעם.
ברנפלד אינו סופר העט, אינו עומד ודורש, רק מדבר הוא את דבריו; ועל כן יש בשפתו הדיבור החי, דיבור חי כמו שמדבר איש אל רעהו, מדבר אליו בנחת, בישוב ובהבנה. – הוא אינו מרעיש את באוזן והלב ורק ישמיע דברים, ישמיע גם בחפץ-לב. ברנפלד לא יקניט את מתנגדו, הוא אומר: הקפדה זו בעצמה מה טיבה, ושמא הדין עם השני; בכל אופן הדבר צריך ביאור, הלא גם אתם תביננו זאת, שלאו דוקא אני אומר כך, אלא שהענין מחייב אותי לומר כך.
ומה המה כל המחקרים והעיונים הרבים? מה הן כל המחשבות הגדולות והדעות הגדולות? מה הן סערות התולדה והחברה משנו דור דור? עניני בני-אדם הם שניתנו לנו כדי להבין ולהתבונן בהם, כמו שיעשה הוא זה עתה בדבריו שהוא מדבר היום. למה תפליגו בדרככם? למה תרעישו עולמות?
ואם תאמר, אין כל מקום לרעש כלל? יאמר הוא, אדרבה, החי יתן על לבו, האדם השכלי צריך הוא לאיזה דבר; הוא צריך להבין ולדעת, צריך הוא להבין ולדעת, צריך הוא לשפוט כל דבר, צריך שלא ללכת אחרי כל משא כבהמה בבקעה. ואם תבואו ותשאלו: האם באמת חכמים הם בני-האדם יותר מבהמה בבקעה? – גם כן טעות היא בידכם, כמו שמבואר לכם, כמו שנחזה כולנו. – בני-אדם בני-אדם הם תמיד. את הסוד הזה נדע…שואלים אתם שוב: האם אין לו יראת-כבוד לפני השבת הגדולה במחשבה ודעה, בדת ובחיים? האם מסופק הוא בדבר, שמבטלו עתה: – אדרבה, מי כמוהו יהודי נאמן לכל הדברים האלה, הנקראים קדושה ודת, מוסר ומחשבה, השפעת האנושיות והחברה; מי כמוהו חבר נאמן לכל אותם הדברים, שנקראים צדק ושלום, אהבה, דת ודעת. והוא עושה כל אלה, לא משום שהוא נבדל מאחרים וסגוּלה מיותרת לו מאחרים; הוא שונא תכלית שנאה את איצטלא דרבנן, את ה“רבן” במחשבה ובדעה. שמא תאמרו: דמוקרט הוא, אדם חיוני? – “לא הוא קורא, אינו כותב בעד הרבים, רק בעד היחידים” (“הצפירה”). שמא תאמרו: אוהב הוא את היחידים בני עילאה ומתרחק מההמון, מן הקהל הגדול? – גם זו היא טעות בידכם, אדרבה, נשכיל את ההמון, נלמד אותו בינה, נלמד להתבונן אל דרכו ואל מעשיו. “גלוי וידוע לכם, שאין אני פוסע על ראשי הציבור ואיני מטיל שררה בעטי על הציבור. אל יתקנאו בי חברי ואין אני מתקנא בהם. כלום בן-אלים הוא האדם? כלום עשיתי דבר וראיתי את ההיפך ממנו ולא חזרתי לאחורי? כלום הקטנתי אדם במזיד? כלום כותב אנכי לשם כתיבה בלבד? כלו גזירה שיש בדבר להיות דוקא סופר חושב? כלום מחשבותי הן שונות ממחשבות כל בר-דעת נקי? כלום לבי אינו מבין מה שצריך לכם ומה שמועיל לכם? כלום נתעשרתי ממה שאני כותב? כלום נענתי חס-ושלום? כלום אמרתי איזה דבר של בטלנות, של יהירות פשוטה, של מליצה, של צחות הדיבור לשם דיבור בעלמא? כלוּם עליתי לגדולה או נידחתי ממנה? כלוּם יש לי אוהבים ואת החנפים אחבב? אתחובתי עשיתי כל ימי. עדים הם קירות ביתי, עדים הם שולחן-הכתיבה וספרי, עדים כל מי שבא עמי במגע ומשא, שהנני ממלא את תפקידי”. – – –
הנני לוקח את הספר היותר חשוב של ברנפלד, “דעת אלהים”, והנני מעתיק לפניכם איזה דברים מן ההקדמה:
"גם אלה לחכמים – יאמר – יבינו מדעתם, כי בהביאנו לפעמים איזה סופר וחוקר, אם לרמוז על התפתחות היהדוּת ולראות השפעת הדעות האלה או לחלוק עליהם, אין אנו אחראים בעד אלו הדעות אשר הפסדן לדתנו ניכר, כי בבנין זה, אשר עם לבנו לבנות, יסוד הראשון הוא האמת על פי החקירה המדעית, לדרוש ולשאול את פי כל הצדדים, בטרם נחרוץ משפטנו; או יותר נכון, אין חפצנו להוציא משפט (משׂורטט אצלו), כי אם להבין את כל הדעות, שהשפיעו על התפתחות היהודית. אף לא ירע בעיני אניני-הדעת, כי לפעמים נחלוק על אדם גדול ונכבד בעמו, כי אין משוא פנים בדבר, והאמת חביבה עלינו מכל. את דעתנו נשמיע אחרי החקירה המדעית והדרישה האמיתית,לפי השגתנו אנו; ואם יבוא איש לטעון נגדנו, הרשות בידו כי סוף סוף יבוא עניננו איננו חקירה הנדסית, אשר רק משפט אחד אמיתי לה, באופן שלא תפול בו
המחלוקת, כי אם הטעות מאחד משני הצדדים, כי אם חקירה מסורה ללבו של אדם על פי השקפותיו ודעותיו ודרושיו, שהוא מצוי אצלם ומחזיקם לאמת, ושבעים פנים לחקירות כאלה, באופן שיקשה ההסכם עליהן ונוכל להמליץ על ויכּוח כזה: אלו ואלו דברי אלהים חיים".
זהו הנוסח הנפשי התמידי של ברנפלד, בכל מה שידבר וכל מה שמציע – סוף סוף ענינו אינו חקירה הנדסית; ואם יבוא איש לטעון נגדו – הרשות בידו. שבעים פנים לחקירות ולדברים, באופן שבכל קשה ההסכם; אין חפצו להוציא משפט, כי אם להבין את הדבר, אין חפצו להטיל עליכם דבריו בחוזקה.
וזהו התום הישרני שאמרתי, תום המלווה אותו על כל פסיעה, ונמצא בכל מאמר, בכל משפט, בכל דבר, בכל שיחה; זהו שויון-נפשו לכל דבר והצעתו המוקדמת לכל דבר.
ומי יכעס עליו, על אותו סופר, בקראו כאלה? מה זה עוד ישא טינה בלבו עליו, א כן ימצא שהדברים אינן כך? “גם אלה לחכמים יבינו מדעתם” – מי זה לא יחפוץ להיות מאלה החכמים שיבינו זאת? מי זה יקרא דברים כאלה ולא יאמר ישרים הם? מי לא יאמר לעצמו, מאמין אנכי לאיש הזה; ואם גם טעה, מה בכך? כולנו טועים.
ברנפלד הוא הוא יודע לדון בכמו אלה, הוא יודע לבטא לפעמים במאמר קצר טיפוסה של דעה שלמה, ולמסור לכם צביון שלם מאותה הדעה, ולתאר לכם על נכון האופי של החושב ומחשבותיו. – עשור הוא בכל אלה ותמצאו כמו אלה הרבה אצלו; אבל זה הדבר: הוא אינו גם עני. השבת שלו אינה פועלת עלינו, לפי שגם החול שלו הוא מעין השבת, ולהיפך – בשבת שלו תמצאו מעין החול…
“הסינתיזימס ביהדות בזמן הזה – הוא אומר באחד ממאמריו – אין למצוא רק במקורות הדת ישראלית מימים קדומים, אלא היהדות צריכה להיות כוח מוסיף ומחַדש; אין אנו סוגרים את חומתנו, לבלי יכנס בה מה מן החוץ. בימי גדולה של היהדות לא היתה איסתניסית כל כך, אלא קלטה מן החוץ, מה שהיה ראוי לקבל. הפילוסופיה הדתית ועמה גם הפיוט הדתי קיבלו הרבה מן החוץ: הפילוסופיה קיבלה את ההיגיון, את ‘כללי הדקדוק’ של המחשבה העיונית, את כללי ההשגה האנושית, מן הפילוסופיה היוָנית; והפיוט הדתי נצטרף ונזדכך בתמציתו האֶסתטית על ידי יחס משוררי ישראל למשוררי הערביאים. ואין אני מתירא מלאמור בפירוש, כי פיוטי שלמה בן גבירול ויהודה הלוי נעלים בתכנם, בצורתם ובהנאתם האסתטית על כמה מזמורים שבספר תהילים; בהם אנו מוציאים עליה ואל ירידה ליצירה הפיוטית בשפתנו. אבל מה שאלינו לדרוש תדיר, כי לא נָחל בכל פעם מ ‘בראשית’, כי לא נבוא בכל פעם בהמצאות חדשות, בתורה חדשה, כל עם תרבותי מיסד את קולטורתו על העבר, על קניניו הרוחניים מדורות קדומים. קדמות האומה היא תמיד עדות על התקדמותה הקוּלטוּרית. רק בבחינה זו אנו דורשים לשוב אל העבר, לא לעמוד ולהישאר בו, אלא להתקדם בו, להוסיף עליו ולחדש על ידו. אין זו דרישה אל המתים, אלא שאיפה לחיים, שתהיה היהדות אידיאל שלם, היסטורי ומוסרי” (“גילוי השכינה” ב“הבוקר”). כה ברנפלד כותב או יושב ודורש.
אין זו דרישה אל המתים, כי אם שאיפה לחיים: אין אנו סוגרים את חומותינו, מבלי יכנס בה מה מן החוץ, אבל יכנס בה דבר טוב ומועיל; אין אנו מבקשים מכם נשגבות, רק התקדמות, העבר כשהוא לעצמו בודאי שאיננו מספיק בכל; אבל לנו נחוץ יסוד העבר, כדי להתקדם על ידו, רק כדי להתקדם. ומה המקרא חבר, אם תהיה היהדות אידאל שלם. היסטורי ומוסרי? מה איכפת לכם, אם נוציא את הפסולת ונכניס לנו את הבר? מדוע התעקש ונטעים דברים שלנו, בשביל שהיא שלנו?
“הדעות המוסרית בודאי אינן קבועות ועומדות, אלא הן מתקדמות והולכות. ההשגה המוסרית מקבלת צירוף וזיקוק מדור לדור, מתקופה לתקופה. מה שנחשב בעיני בני הדורות הקודמים להיתר גמור, נחשב בעיני בני דורנו לאיסור גמור; ולאידך, דברים שהיו הראשונים נוהגים בהם איסור מוסרי נעשו לנו למוּתרים. – וּבני-אדם מתאווים לדעת, איך התפתחו המוּשגים האלה, ואיך קיבלו תוכן חדש ואיך היה אופן השפעתם על העמים” (“זרמים מוסריים” ב“הבוקר”). אבל יש בכל אלה עצם שאינו מתבאר ושאינו מתחלף לגמרי; תשליכו קליפה אחרי קליפה – והפרי ישאר… “על עמנו לשכוח” הרבה, עליו לשכוח, “”בכדי שיוכל ללמוד מחדש". ואין זה חדש, כי אם ישן; אין אלה מסתורין דתיים, מוסריות שלמעלה מן הטבע. שאליהם נשאף בדרך השכלול, כי אם “חיים אנושיים”. חיים טבעיים ומתגלים. ומדוע לא נבקש חיים טבעיים ונמאן בהם? הגדו בעצמכם, מדוע נמאן באלה?
ברור לנו הדבר, ש" לא חונן האדם בשכל אלהי, בשביל זה בלבד, לעמוד על אמיתת היקשים וחידודים הגיוניים או, בכדי לדמות מילתא למילתא, בכדי להקשות ולתרץ, ובכדי לשאול ולישב בנקל או בדוחק, או בכדי לגלות תמיהות וקושיות; בקשת האמת המוסרית אינה פעולה שכלית" (שם). תאמרו: אוי לנו, אם נחליש את הפעולה השכלית, זה המאור שבאדם, ונעבור אל המסתורין שבאדם; אבל גם מזה אַל תפחדו, הלא תבינו…
“בקצת בני עמנו אנו רואים, כי שקועים הם כל כך במנהגים דתיים, עד שאין בלבם מקום לשאיפות דתיות (שם). “חידוש היהדות מַצריך תחילה רגש דתי כביר, חיובי ומשפיע” (“חידוש היהדות”); ושוב הוא אומר: " חושש אני, כי גם הלאומיות המעטה והדלה והקיימת עוד בישראל, היא ניזונית רק מן הדת, מן השפעת הדת, שנשארה לנו מימים מקדם” (“מהות חיינו הלאומיים”). “מרובים אנו ברוחניות יותר מדי, ואין אנו חסרים אלא מעשים ממשיים” (שם); ולאידך, המעשים הממשיים לא יספיקו בלי רוחניות. אין עבר פורה קיים ומתמיד בלעדיה ואין הווה חי בלי מסורה, בלי טהרת המסורה. “לא בבקשת התעודה המוסרית לעמנו נמצא קלקול לאומי, אלא בתכלית המכוּונת שבה” (רעיון התעודה בישראל" ב“עומר”). הוא אמנם לא יכסה על הצללים שבחיי עמנו ובתולדות עמנו, ולעיתים גם במוסר עמנו ובדת עמנו (ומי עוד עשה זאת יותר ממנו, ובלי כל משוא-פנים כמוהו); אבל באחת הוא מחזיק תמיד: “עמנו יחליף כוח” (“אחרי הרעש”, ב“האשכול”).
“מסתכל אני במאורעות ובעובדות האחרונות, וברור לי שעכשיו עלינו לבנות הכל מחדש” (“בחינות המאורעות והמעשים” ב“השילוח”). הוא גם יודע שלא נבנה, ש“לא יקומו לנו אנשים, אשר להם אנו מחכים”; ועם כל זה הוא מחכה, הוא מתיאש ולבו שלם עמדו, הוא יושב וכותב ומחכה…
לא אכחד חידה לי הדבר הזה באיש כזה שנותן וחוזר ונותן, איש כותב מאמרים בכל יום ומדבר השכם והערב, שלא יפלט ממנו, ולוּ גם בשגגה, איזה דבר, שנוכל לומר עליו זוהי הנפש שלו, זהו סוד נפשו! השמעתם, אדם יוצא ונכנס באהלי המחשבה יום-יום, אדם דן בעולם ובחיים, בדעות ובמחשבות, בערכי הדורות ובצרכי הדורות, ולא ישאר בנפשו איזה קמט, או איזה יותרת? הראיתם איש יחתה גחלים בחיקו ולא יכבה? איש הולך מאה מיל בכל יום ולא יכשל ברגלו ולא ילאה כלל? – הראיתם איש ביכה עם הציבור ונאנח עם הציבור, אדם משכים ובא כל יום לעולמו של ישראל, מבלי שנראה מה הוא נותן ומה הוא מקבל, מבלי שנדע איזה המה החבלים שבנפשו והנקודות שבנפשו!
וזהו הדבר, אין אצל הסופר שמעון ברנפלד איזה מאורע גדול של מחשבה, אשר ימלא אותו כולו ואשר ימשוך אותנו אחריו, אם יצוַדה, אינו כמגלה סוד נפשו; ואם יקצוף, מעולם לא יקצוף; ואם יתפּעל, – אימתי יתפּעל? אימתי דיבר רתת? אימתי אבדה ממנו לרגע “המנוחה האֶפּית” שלו, כמו שהשכיל לומר עליו סופר אחד במחיצתו ב“הצופה”.
ואם אותה מלה לא תציין את נפשו, תציין את שפתו, ואת הנוחות שבשפתו והקלות שבשפתו. ברנפלד מושל בשפה ולא היא בו, יען הוא כותב, כמו שאדם מדבר, בלי כחל ובלי צבע שפתי. בשפה חיה מדוברת עושים כזאת סופרים הרבה, ובשפה לא מדוברת, בשפת עבר, עושים זה רק מעט, ואולי ברנפלד הוא היחיד. ואם לא נדע מזה, אם חידוש הוא הדבר בעינינו, הוא, ידע כי רוחו לא יתן לשפתו כוח-ה כובד הנחוץ, יען כי מליו כל כך קלות ונוחות, עד שנחשבו לשעה לחלק מאתנו.
איזה מקום יקח לו ברנפלד לעתיד בתולדות הספרות – שאלה זו לא אפתור עתה. אבל אם יתקיים חלומו של בריינין וחבריו ושפת עבר תהיה שפה מדוברת, לא שפתו של בריינין המליץ תהיה ליסוד, כי אם שפתו של ברנפלד, שפת ברנפלד הספרותית היא שפת הדיבור, עם כל יושר הדיבור ועם כל החולין שבדיבור. – – –
ראובן בן מרדכי ברינין
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
זכרוֹן
“הנביא… והכל מחכים לנביא… כל העומד, עומד ומחכה לגאולה… לישועה…למלה חדשה…”
" כל הנביאים שקמו עד היום בישראל היו רק הכנה לאותו הנביא, נסיך העתיד, אשר יבוא ויתגלה".
טיפוסו של החוזה הבא והלך הלוך והשתלם, הלוך והתפתח במשך הדרות הרבים, כל הנביאים, החוזים והרואים של העבר היו לגבי הבא, לגבי הנביא המקווה, כפני הלבנה לפני החמה, כנר חלב קטן לפני אבוקה חשמלית".
" הנביא אשר עינינו נשואות אליו, עדין לא בא; אבל הוא מבשׂר את יום בואו, וגם בוא יבוא… וגדול יהיה הנביא הזה ומרומם על כל כינוי ותואר – ברוח שפתיו ימית את השקר ובמבט עיניו יבער את הרע. חנפים לא יגורו במסבו, קטני-מוח וצרי-לבב לא ירוצו אחריו, מוגי-לב ודלי-רוח מפניו יתחבאו".
“וביום אשר יבוא אותו נביא, ינבאו גם כל בנינו ובנותינו, ורוח חזון ישפך על פני כל העם. יאציל החוזה מרוחו הכביר על כל אחיו ואחיותיו, ותמו אז מעשים קטנים ומגוּנים, דברים בטלים וריקים יכלו מן הארץ”.
“בוא יבוא הנביא! וביום אשר יבוא היה יהיה רק זרע קודש, ממלכת-כוהנים בני כוהני אֵל גדול ורם, בני עליון וילדי רום. וביום ההוא ינוסו הצללים, ימסו הכבלים מעל רוחנו וזרח השמש ולא יבוא”.
" הנביאים לא מתו, כל הדובר אמת, כל המוכיח בשער, כל המניף גרזן על אלילים, כל המקצץ את ארזי הלבנון הרמים, כל מי אשר מטאטא בידו לבער את רוח השקר, כל מי אשר יגביה את רוח האדם… כל מי אשר יפתח חלונות בבתי-אופל ומזריח קרני-אור בממלכת חושך, כל המלמד לאדם דעת ומחשבה, כל מי אשר יעורר את הרגשות בלבות בני-אדם הקרים, כל מי אשר ירבה חזון – הרי זה נביא…הרי זה אחד מאלה שמבשרים את בוא הנביא הגדול, הנביא המקווה".
“בוֹא יבוֹא!”
ראובן בן מרדכי בריינין כתב את הדברים האלה באחד מגליונות “הצפירה” הקודמת. ומדי אזכרה את השם הזה, שמו של בריינין, זכור אזכור את אשר היה האיש הזה לנו לפני ימים.
והימים האלה ימי התנערות בספרות היו.
הילדוּת שבנו עוררה אותנו להאמין, כי דור ספרותי חדש קם או יקום על קברות הדור הישן – להאמין, שאנו והקרובים לנו אנו אותו הדור המקווה, הדור העבר הוא גם דור ננס, דור פג טעמו וריחו, דור חיגר וסומא גם יחד; אבל אנו הננו בני דור לוחם ושואף, דור שונא את השקר ואוהב את האמת, אנו בני דור, שתעודתו להחריב ולבנות, לגדוע ולזרוע, להרוס וליסד, בני דור שעליו מוטל לבטל ולעקור משורש את הדברים הישנים ולהגיד ולהשמיע דברים חדשים. דברים חמים, נלהבים, עזים, מרוממים ונעלים, נשגבים ונמרצים גם יחד.
אנו, המתחילים בספרות, היינו בעינינו לרואים ולחוזים, לבעלי כשרון ודעה, לבעלי רוח וקומה; והם בעלי הנוצה והעט מימים שלפנינו, בני הדור שהקדים אותנו ושעדין הוא חי וקיים ומחזיק בקרנות ספרותנו, הם לא יגיעו אלינו ברוחם, מפני שאינם מבני החבורה שלנו, מפני שכבירים המה לימים, מפני שחובשי בית-המדרש הישן המה ואינם “מערביים” כמונו, כלומר, אינם שואפים לארצות המערב ולהשכלת המערב ככל אחד מאתנו.
הם, הסופרים הישנים, הנושנים, כולם הם בני הדור הישן העובר והחולף, דור לאו דור הוא – ואנחנו הננו בני הדור החדש, בני במלה החדשה החיה, החממה, העזה, הצרופה, הברורה והמצוּחצחה. עטם של אלה אינו חי עוד, אינו כביר, אינו מדויק ואינו מזוין, ואנחנו כלי-הזין בידינו, קולנו כקול ברמה, קולנו כקול של אנשי מלחמה, קול שובר ארזים וּמרקיע שחקים.
עוד לא הספיקה לנו העת להוציא הגות-לבנו אל הפועל, עוד לא באה שעת-הכושר לנו לצאת בגלוי, להביע ולהריע לפני הקהל הגדול אשר אנו נושאים בלבנו, למען ידע וישפּוט מי המה הארזים ומי המה האזובים, מי הם העוברים ביבשה ומי ומי הם בוקעי הים… אבל במכתבים פרטיים, אשר הרצנו אז איש לחברו, הפלאנו את מכות ספרותנו על אחת שבע ונמוד לה שבטים וחבלים. שם החמנו את רוחנו, הזדיינו למלחמה ליום קרב, ונתלהב ונתמרמר על מארת הספרות, על החיים הצרים בה, החיים השפלים והמעטים. שם רצצנו את גולגלתם של הסופרים המושבעים, סרקנו את בשרם במסרקות של ברזלו גררנו את עצמותיהם על מטה של חבלים.
אין רחמים ביום-הדין! ויום משפט יבוא על כל הסופרים האלה, המדכאים את ספרותנו וממלאים אותה רקבון; בוא יבוא יום עברה וזעם, יום השמֵד ואבדון.
ואז תיוָשע ספרותנו ותקום על ידינו, תקום לתחיה על ידי בני הדור החדש, דור הנכון להקריב לה כוחו ודמו, חייו ולשד עצמותיו.
לא רק ילדוּת היתה בדבר, כי אם הרגשה של כוח מתעורר באמת, של הולדת דבר-מה או הולדת נחיצות של איזה כוח, הבא להרס, לחדש, להודיע ולגשם איזה דבק, דבר חדש ורם, מאיר ומחמם, טוב ויפה ומועיל.
במלים הגדולות והנפרזות האלה, בצלצול התרועה והשאון הסתתר איזה רצון חדש, רצון שואף לבריאה וליצירה חדשה; ואותה במלה היתה שמורה לנו, בני הדור הבא.
עוז-רוח היה הדבר לדעת, שכל אזרחי הספרוּת, כל אלה הממלאים את חללה וּמושלים בה – כגמדים הם נגדנו, וּפעלם הוא כעין וכאפס מול הדברים אשר בפינו אנו להגיד ולהביע אותם. עונג רב היה לדעת ולהבין, שכל מה שהם כותבים אינו שוה כלום נגד אלה הדברים שבפינו אנו, שבלבנו ובמוחותינו אנו; ושאנחנו רק אנחנו, לוּ ניתנה לנו יד, כי אז הראנו את אשר אנו יכולים לברוא, והיינו נותנים לספרותנו את אשר אנו נושאים על הדגל!
ואז במלחמת-החיים שלנו, בימי המעבר מעולם לעולם, בין המכשולים הרבים שהיו מוּנחים על דרכנו, בעת שקשה היה עלינו לצאת וללכת למקום ששם תשׂאינה אותנו עינינו, אז, שכמעט נפלנו תחת הרצונות מצד אחד והמעצורים הרבים מצד שני, הועיל לנו אותו רגש העוז להחזיק מעמד; והוא נתן לנו את הכוח להוסיף הילחם וּלהתגבר על כל הדברים שגדרו בעדנו את הדרך.
אותו הדבר, הבלתי-נראה עוד לאחרים והנראה לנו בחזון, חיזק אותנו, הרים את רוחנו; הוא נתן לנו את הכוח ואת היכולת והנחיל לנו רגש של נצחון עוד בטרם נצחנו, עוד בטרם עשינו את אשר היה עלינו לעשות.
כה עברו לנו הימים ההם, ימי חלומות ותוקף, ימי הכנה והזדיינות, ימי מחשבה לעשות ולפעול – וימי הרת-עולמנו. כה חלמנו ונהלך בגדולות, התלהבנו ונאמין איש ברעהו, איש בקול חברו, ברצונו בכשרונו, בשאיפותיו ובאשר לפניו. וכה הזדיינו לימי מלחמה ותרועה, לימי עבודה והרמה – לימי בריאת דור חדש, דור של סופרים חדשים, בעלי לשון חדשה. גם בריינין היה אתנו.
נכבד היה לנו בריינין בשפתו, במהלך עטו וברוחו, כגיבור עמד לפנינו. בכל מאמר והגה, בכל מלה שלו ובכל רעיון, בכל מחשבה ובכל נאום ראינו איזה עוז, איזה בטחון, איזה רום; ובכל אשר יצא מעטו מצאנו שפה עזה, ברורה, צחה, שפה בנויה ומחוטבה.
כנביא היה במאמריו, במשאיו ובחום דברו. לכל דיבור ודיבור היה מין שכלול, מין חיטוב וחיזוק מצויים רק אצלו, רק במה שהוא כותב ואומר, חושב ומריע. לכּל היה גובה ורום.
להשירה של בריינין לא היתה תכונה מיוחדה, היא לא נגבלה במדור בפני עצמה, אלא מילאה את דבריו בכל מקום שהם, והוסיפה להם מין צלצול מיוחד וקול מיוחד. בת-קולה עשתה אותו בעינינו לחוזה. לאיש העומד על הבימה ומדבר רמות, לאיש שכל דבריו מוצקים ושניביו חזקים. כ“סופר הברזל” היה בעינינו.
קראנו את “גסיסת הסופר” שלו, קראנו את “הגיונות הסופר העברי”, “שני עולמות” וכו'; במורא ועוז קראנו את המאמרים האלה ונקשיב להמית הדברים.
“הגיונות הסופר העברי” נדפסו ראשונה ב“המליץ” ואחר-כך באו ב“הצבי”; ובכל מקום אשר הגיעו נשמע קול תרועה חדשה אצל בני-הנעורים, קל חדש ושפה חדשה.
מלבד שפתו של גצל זליקוביץ לא ידענו שפה עזה וחטובה כמו זו.
הללויה! תרועת נצחון ועצב חרישי שבנצחון.
מה היה חפצו ורצונו של בריינין אז? קשה לתאר. מגמה לא ידע גם הוא, ולא בא מעולם לידי דעה מסוימת, או גם לידי חשבון ישראלי ועולמי; אבל הוא חפץ להביע מה, כשרונו רצונו היה, אם תחפצו – רצון סתם היה לו, ואם תחפצו – רצון מדותי; בלע"ז הייתי מרכיבם יחד והייתי אומר: אֶתּוֹס דברני.
בריינין היה שונא איזה דבר, מבלי אשר ידע נכונה מה הדבר ההוא, והיה נלחם בדברים אשר לא נתבררו לו ולא ידע לסַמנם; אבל ידע היטב, כי ראוי לו להלחם עמהם ולשנוא אותם. הוא ביקש להרוס איזה דבר בספרותנו ולבנות בה איזה דבר – לא העינינים היו לו העיקר, רק הצורך להרוס ולבנות, הצורך לשנוא את הרע והשפל, הנמוך והמעוך בעיניו; לשנוא כל אלה, שהיו למעצורים בדמיונו לחירות והמעכבים בעד מין דבר הנקרא אמת, ולהילחם בעד הטוב והיפה אשר פה ושם ובעד המועיל בחברה ובאדם.
הוא ידע, שהסופר הוא הבורא תקופה שלמה וחיים שלמים, דברים חדשים ורצונות חדשים, שאיפות חדשות וּבנינים חדשים. הוא הרגיש שהסופר הוא החלוץ במחנה והנביא בשעתו. – –
בריינין הנלחם אז לא המשיך את דבריו, כי אם היה מוסרם לנו פסוק פסוק, משפט בצד משפט ובנין בצד בנין; בדבריו לא היו “קרן-קיימת” ויסוד, אבל היו בהם איזו זהירות, איזו צחות, איזה עוז, איזה ברק. – משפטיו ובניניו לא נבעו ממקור חי; אבל היה בהם משכלול אבנים מחוטבות זו בצד זו. הוא הטעים כל הד, כל נטיה כל נדנוד, הוא עמד על הבימה ולשונו היתה מדברת גבוהות.
את בריינין מאז לא נוכל לקרוא בחשאי, רק בקול.
בריינין חדל לנַבּא ויהי למשורר, למשורר בנשימה כבדה ובצבעים עזים. הפרוזה שלו בתור פרוזה לבד הרימה, הועילה, עוררה והקימה; אולם הפרוזה שלו בתור שירה, בתור סיפורים בכוָנה, אבדה את טעמה המיוחד ותהי כנדהמת.
כבוד ושירה הביא לה“ירמולקה”, ל“אבי-זקנו” ול“גיבורי ישראל”, כלומר – לאנשים שאבדו בעָנים… הוא כתב גם את הסיפור " שתי מיתות“, את ה”אילני סרק“, ואת ה”בר-חלפתא", גם את הסטירה “ברית משונה” כתב ועוד ועוד.
בריינין בסיפוריו הוא מליץ ביותר ורגשני ביותר; הצבעים הרבים שבהם מעוורים. אנו נפעלים מאיזה כוח מכני ובזרוע נטויה; אבל אין אנו קוראים אותם בנפש חפצה. הנני משתמש בשפתו: חיָסר להם העידון, חסר להם החום, חסר להם האור הפנימי. הוא בנה כאדם המסיע אבנים ולא נפשות וחיים.
עינו של בריינין אינה בהירה ואינה חודרת; ובבואה לראות ולהתמלא מחזיונות חיצוניים, על מנת למוסרם לנו אחר-כך ולהעבירם לפנינו – אינה מספקת, לפעמים היא משתברת,,,
המשורר והלוחם היה גם למשורר ביאוגרפי. הוא החל לעסוק בחיי גדולי הספרות והשירה שלנו. הוא חדל לומר ולעשות, כי אפס כוח, והחל להסתכל ולעיין במה שעשו אחרים. בריינין כתב את זכרונותיו על יל“ג, את תולדותיו של פרץ סמולנסקין, חייו וספריו ואת תולדות אברהם מאפו. את דבריו על-אודות יל”ג כתב ב“השילוח”; תולדות רפ“ס נדפסו בהוצאת “תושיה” בשתי מהדורות; ותולדות אברהם מאפו נצטרפו לה”ביבליותיקה העברית" ונדפסו בשני ספרים (הוצאת “תושיה”).
בדייקנות מיוחדה, במדעית מערבית ובחקירה ודרישה אחרי כל פרט וּפרט, אחרי כל מעשה ומאורע, אחרי כל דבר הנוגע בנושא שלו גם מרחוק, כתב בריינין את הדברים האלה, הוא חקר ודרש, אסף חומר הרבה, החליף בכל פעם מכתבים בנדון שלו. שאל וחיפש אחרי כל ענין צדדי, שיצא ללמד על הכלל ושעשהו נוח לקריאה. הכל הוא כך מפני שכתוב כך.
אבל זה הדבר, הכלל שלו, שהוא עושה לנו על-דבר נפש נושאיו, הוא אצלו רק מין צירוף, מין דבר שבמנין. רצוני לומר, הוא בא לו, אחרי שיספּור ויצרף סכום דברים ידועים יחד, סכום מעשים ידועים, שמועות ידועות, ענינים ידועים וּמספר מכתבים שנכתבו אליו מפּלוני ומפּלמוני, מרחוק או מקרוב, מבן דורו או משאינו בן דורו. אולם אין לו היכולת להסתכל בעין צופיה הרואה מעצמה. הוא אומר רק לראות את האמת הספוּרה והמנוייה, את האמת כמו שהיא מצטרפת מסכום של ענינים הנראים לו עתה ונשפטים העינין עתה.
בריינין ינתח ויפרט דברים מבלי בוא אל תמצית נפש המשורר, הבקורת שלו חדה היא ובלי משוא-פנים, אבל בה מסתתרת לפעמים גם איזה איבה מוסתרה… איבה שהוא בעצמו נלחם עמה ועמל הוא למחות רשמה מנפשו.
נפשו עליו תאבל, ושוב הוא מנסה לחלום, לחלום בהקיץ, או לעשות את עצמו כחולם…
“יודע הוא כי הצעתו ליסד סנהדרין בזמנו, תהיה בעיני רבים כדמיון רחוק, כחלום מטושטש; אבל דבר זה בעצמו מעורר בו עוד חשק להציע לפני הקורא את תוכניתה בקויה ורשמיה הכוללים” (“רעיונות על-דבר יסוד סנהדרין” ב“לוח אחיאסף” העשירי).
“אין הוא בן-חורין ואין הוא רשאי לקבור עמוק עמוק בלבבו” את הרעיונות האלה; ושוב מתפרצת מבין שפתיו מעט מהמלה החמה, שהבריקה לעינינו וחדלה להבריק: “אחים היינו, אחים הננו ואחים נהיה!” אחרי לכתו מאתנו היתה לו עדנה; והוא חפץ לתת לנו" אידיאל רוחני רם" ב“צרור מכתבים”.. שנדפסו ב“העתיד”, ספר ראשון. הוא נתבגר והוא קורא: “החפץ בחיים לאומיים, חיים שאין בהם בושה וכלימה, בפני הדורות הראשונים ובפני הדורות הבאים, יתן ידו לנו”. “כל החפץ להיות בין הבונים, הנוטעים והזורעים על הרי ישראל, יתן ידו לנו”.
“כל המבקש אידיאל לאומי, כל המבקש פתרון להשאלות הגדולות של היהדות, כל החפץ בקיומה ובהפרחתה, ובוא ויתן ידו לנו”.
יבוא ויתן; והוא יודע שאין עוד כל נותן לו.
“דור יתום…” – התאונן בריינין במאמרו “הנביא” הנזכר – “פסקה הנבואה… אפס החזון… מתו הענקים… דור ננסים…נפשות קטנות… השכינה לא תרד עוד מטה… אין משא-נפש… אין מעלות רוח”…
מי זה הלוחש באזני דברים כאלה? מי הוא זה המקצץ את כנפי תקותי? מי זה המכבה את אור שמשי?" – – –
מרדכי עהרנפריז
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
קטע
רוב הקוראים הבעלי-ביתיים אולי לא ידעו את טיבו של הסופר מרדכי עהרנפרייז; אבל הקוראים המעטים, הקרובים אל הספר העברי החדש ושומעים לדפקו, יודעים אותו. ואלה שנסעו לבזל בימי הציונות של הרצל ודבר היה להם בשעת בין השמשות עם שאלות הקוּלטוּרה והלשון בודאי יודעים אותו.
מרדכי עהרנפרייז הוא ציוני קוּלטוּרי וסופר מערבי; ובכוח שני הדברים אלה כתב ודיבר ויותר ממה שכתב רצה באלה. הוא היה בספרוּ הצעירה מן הרוצים לברוא דבר, היה מן המדבּרים על-דבר תכונתה וארחה של הספרות. – והוא התעתד לעשות בה דבר-מה ולהכשירה למה. הוא רצה בהקמת ספרות חיה בת הרחב מערבי. יהיו בני-אדם שלנו עברים; אבל יהיו אנשים, אנשים הולכים בקומה זקופה; לא כאורחים יהיו כי אם כאזרחים בספר ובכל דבר המשותף לעמים הנאורים על-ידי הספר. יש עמים חשוּכּים ויש עמים נאורים; עמנו צריך להיות נאוֹר, צריך להיות עם תרבוּתי – בבהירות המחשבה וכשרון המחשבה. הן לא רב הוא, אשר ידרוש מכם, מה אתם מסרבים ותמהים? האם לא חשבתם בזה מימיכם? האם לא עסקתם ימים רבים לבלי-קץ בספרי הבל ורעות רוח? האם לא לימדוכם עד עתה לשון וספר? לימדוכם, אבל לא לימדוכם להבין ישר, לימדוכם, אבל רק דברים יבשים; לימדוכם דברי בטלנוּת, דברי-דת ולא דברים מן החיים; לימדוכם במחשכי בית-המדרש, ולכם דרוש אור, אור מערבי ודעת דרכי המערב.
וּברוּך אֵל התרבות, שנתן כאלה בפינו הסופרים החדשים, ברוך הוא שהעיר אותנו ועורר אותנו לכאלה, דורות רבים ישנו שנתם ועתה קמנו, קמנו ונתעודד. אתמול היה הכל מעונן והדרך דרך חלקלקות, והיום הנה לנו אורח ישר; עוד אתמול הלכנו על ידינו ועל רגלינו, והיום אנו ניצבים ועומדים קוממיות. באים אנו אליכם!
"זה הדבר, שאי אפשר להטיל בו ספק יותר, בהתפתחותנו הרוחנית באנו עתה עד הגבול, המבדיל בין שני עולמות, בין אתמול והיום; ואיזה רוח חדש, כמו ממרחקים, מנשב במחננו. הבנין הספרותי אשר הקימו אבותינו בכל ימי עמלם, שאולי טוב ויפה היה בזמנו, נופל ומתפוצץ לרסיסים; ודור צעיר, שדמו רותח, מכין חומר ולבנים לבנין חדש, שהוא שואף אליו. והעיקר הוא – וזאת צריך לבטא בדברים ברורים ומדויקים, שהעבודה הספרוּתית כפי שאנו עוסקים בה עתה אינה המשך של עבודת הדורות הקודמים מימות המאספים ואילך, כי אם התחלת עבודה אחרת לגמרי, חדשה בצורתה ובתוכנה. ההבדל בין הסופרים הצעירים היום ובין סופרי התקופות שעברו אינו רק הבדל המדרגה,
כי אם הבדל מיני, לא רק הסופרים נשתנו, כי אם כל השיטה מוחלפת; לא גי שהדרכים הנם אחרים, אלא גם המטרה היא אחרת; לא די שהרצון הציבורי התחזק, אלא גם תוכן הרצון השתנה".
כה דיבּר הסופר הלז, והוא אז יחד אתי הולך, במאמרו התעודתי “לאן?” ב“השילוח”, ומזה לא מש. התחלת עבודה חדשה לגמרי, צורה חדשה ואופני ספרות חדשה, שינוי גמור בספר שלנו, שינוי מערבי, דרש. להאתמול אתם פונים; אבל אין זה הצורך של היום. מליצה וּפלפּוּל, חוג צר, ביאורים או חקירות יבשות הם דברים שנאים היו לאבותינו, אבל לא לנו… אבותינו היו גם מוכרי-בגדים, מחנוָנים, אנשים בעלי מוח עקום ושקוּעים המין יראה צבועית; ואנו הלא לחיים אחרים אנו שואפים לא לגלות ולכל מידות הגלות, כי אם לפדות, לפדות הרוח ושכלול הרוח. אנו שואפים לחיים, ואשר נעשה עד כה – אינו קרוי חיים. קראו את כל ספרי “המאספים”, ובעליהם הלא כבר חדלו להיות חובשי בית-המדרש וביקשו אחרת, ומה תמצאו בהם? – “השכלה”. קראו את “הלבנון” ואפילו את “הקול”, -אבל קראו אחר-כך את “השחר”; - פּה כבר אתם רואים בהעורך “אורגניזטור ספרותי אין למעלה הימנו”, פה תראו “מאמין אדוק בתעודת הספרות העברית”. והנה קם לילינבלום, קם ברוידס, קם יהודה ליב גורדון, ענקים באו אחרי דור ננסים ויבראו לנו ספרות או ראשית ספרות. המה חדלו להיות; הרבה מאשר רצו וחיפשו הם, הנה גם הוא חדל להיות, כי הם חפצו ב“תיקון האומה”, לא כמונו היום…
תחיה ופדות, חירות המחשבה וחירות העם מסבלתו עד עתה. “תחיה”! שם זה קראנו אז להוצאה ספרוּתית חדשה, למהלך החדש ולדרך החדש, שאמרנו אז להתחיל. עהרנפרייז כתב את תוכניתה בדברי להבים, כיד עטו הרם; ואחתום עליה שמי גם אני, כי חברים אנו אז ודרך אחת לשנינו.
בא אחד-העם ושאל אז: אתם רוצים! אתם צריכים! אתם חפצים להחיות ולעשות חדשות, - אבל היכולים אתם?
“ואנו הצעירים, הנכנסים עתה להיכל הספרות, השיב לו עהרנפרייז במאמרו ההוא, אנו עונים לו בקול רם” כן, יכולים אנו מאמינים אנו ביכולתנו וכוחנו!"
“וגם בזה אנו מאמינים: שלא על ידי הליכה אִטית משלב לשלב וממדרגה למדרגה נגיע למטרה אנו שואפים אליה” – “אין אנו יכולים ואין אנו רשאים ללכת לאט. הרבה מאד צריכים אנו להרוס, ועולם שלם אנו צריכים לבנות: עולם חדש”.
עולמו של הסופר עהרנפרייז באשר יצר הוא אינו חדש ואינו גם רחב; אבל יש בו איזה שכלול וסדר וחפץ ניכר לסידור הדיבור. אין כאן דם רותח, כמו שחשב; אין כאן חלומות נוער וגעגועי נוער, כי אם הליכה לפנים וחפץ ללכת. אַל תבקשו בו אור לנתיבה, בירור וּמוצא ודעת גמורה, כי אם איזה הארה על ידי זה, שאתם נקראים, שמזרזים אתכם לקום לעשות. אין כאן מחשבה חדשה, וגם לא היקף מחשבתי רחב בנוי על רגש יסודי, לבבי; אבל יש כאן תרועה ספרוּתית. מה שסטוּאַרט מיל היה לאחד-העם בימי לימודו – היה בּרנדס לעהרנפרייז. וברנדס הן היה מורה בדעת תהלוּכות הספרוּת ויהי זמן רב רוח מעורר בנתיבות הספרות.
בּרנדס שם לבו לזרמים הספרוּתיים המערביים וּלקישוּרם יחד. הסופרים הם נביאי הדור, כוהני הדור ולוחמי הדור. מתאחדים אלה ביחד, והמה מאירים; מוליכים המה את בן-האדם לשכלול הרוח ולהטבת המעשים. – לספרוּת העיקר דעת הנפש וגם הרת-הנפש; אבל היא נותנת גם פדות-הנפש. פתחו לה שערים, הרחיבו את השערים. ועהרנפרייז ובן-בנו של בּרנדס וּמכהן בהיכל הספרות העברית אינו תר אלא אחרי שער אחד – הכּניסה אל מערב! תהיה ספרותנו אבר מהַשכלת המערב וחלק של ספרות במערב. נהיה עברים, אבל אנשים בעלי טעם וּבעלי ספרות של טעם; נהיה עברים, אבל עברים בעלי מטרה וכוח, עברים בעלי חיים נאורים. " הכשרון הלאומי והיכולת הספרותית – הוא אומר-הולכים וּמתפתחים במידה שוה עם הצרכים הרוחניים של האומה ועם המטרה שהיא מציבה לעצמה. בשעה שהמטרה הראשית קטנה, אז פועלים רק הכוחות הקטנים שבאומה ושביחידים, כי לגדולים אין צורך ואין מקום; אבל בשעה שצרכי האומה הולכים וּמתרבים והמטרה הראשית תגדל ותתרחב, אז מתעוררים ומתרגשים גם אותם הכוחות הגדולים הנרדמים באומה כמו מאליהם".
“זאת אמוּנתנו היסודית הממלאה את לבנו, בשעה שאנו באים להקדיש כוחותינו לעבודה ספרוּתית”.
והוא האמין, האמין בכוח החדש ובשמים החדשים; האמין בהתקדמות, האמין בהתעוררות, האמין החיים הנועדים עתה לצאת ממחבואם, והאמין המלאכות חלוצי-הספרוּת. הוא הלא הוּא אחד מחלוציה, מבוניה וקוראיה.
“אירע לך מימיך המקרה המבהיל של התאַלמוּת אחד מקרוביך? רק אתמול היית בחברתו, התענגת על דיבוריו המפוצצים ועל צחוקו העליז, התוַכּחת עמו, התלהבת עמו ביחד, השתתפת בחלומותיו וגעגועיו, או בכעסו ובצערו; ולמחרת אתה פוגש אותו בשוק – והוא ניצב לפניך כילד אין-אונים, מוציא מגרונו איזה קולות משוּנים, פראים ובלתי-מקוּשרים: נתאַלם פתאום”.
“מאורע מבהיל מעין זה אירע לספרותנו בשנים האחרונות”, קורא עהרנפרייז במאמרו “הספרוּת האילמת”, שנדפס ב“השילוח” אחרי איזה שנים, כשעבר זה לידי איש אחר.
עהרנפרייז לא נתאַלם, גם לא נכשל; אבל הפרזתו היתרה בפרקי הביקורת שלו, שהחל להוציא אז, היא עוד מסוכנה באיזו מידה מההתאַלמוּת. אין לך דבר מפסיד יותר בביקורת והערכת דברים מהפרזה והפלגה, והפלגתו של החבר הזה, שהיה נחשב לבן-אדם של טעם וניבאו לו יתירת ביקורת בת-טעם, עוברת את הגבול. – שאון מלים בנות-התפעלות נהפך לו כמעט למשחית.
אם אדם רואה ב“שירי הזעם” של ביאליק “מחאה לוהטת” או “שפוך חמתך” חדש, בודאי הוא רואה נכונה; אבל לו לא די בזה וצריך הוא להוסיף ולאמור, כי "שפוך חמתך זה בא מתוך תחית הרצון הלאומי, מתוך התגברות החפץ “לחיים”. די ודי והותר לכנות “מגילת האש” של ביאליק “שיר השירים”…
אבל למבקר דנן היא שיר השירים של החורבן ושל התרוצצות העולמות בנשמת ישראל הצעיר“. – ב”אידיליות" של טשרניחובסקי הוא שומע “מין נגינה חדשה בחינת הוד שבכיעור ושחוק מתוך דמעות”; ובמנגינת “הבריכה” הוא שומע “מין בת-קול יוצאת מתוך החורבה שלנו, בת-קול של געגועים כבירים לארץ, ליער, לגבעה, לכל קסמי החיים ויפים”. הוא שהתאזר עוז להבחין בין טוב לרע, בין שירה אמיתית לבין מזויפה, שוב חובב ומחבב כמעט כל פייטן עברי ומתפעל מכל משורר עברי חדש, וביותר מאותו “חיל קטן של אמנים צעירים, החודרים בחושם האמנותי לעמקי הויתנו ורוצים לגלות את מסתוריה”. – דוקא שלום אַש “חביב עליו יותר מכולם”, מפני ש“הוא היותר פיוטי מכולם”. “אש הוא בעיקרו משורר היופי”; אַש מרגיש ומבין לא רק את הצער התהומי שבחיי הנשים העזובות והאומללות, אלא גם את האידיאליות הטהורה של אֵם עבריה“. בציור אחד של אַש הוא, הבוחן, רואה” תמונה מיניאטורית מן המלחמה ההיסטורית ההולכת ונמשכת לכל ארכה של התפּתחוּתנו הקוּלטוּרית: מלחמת הנבואה עם עבודת האלילים והקורבנות" (השקפה ספרותית ב“השילוח”).
כה חדל מי שהתעתד לכונן את הספרות החדשה ולטעת בה טעם וניצני הבחנה לדעת ולהבחין גם הוא בין זוהר לנוצץ. – – –
עהרנפרייז הוא גם ציוני תרבוּתי וקוּלטוּרי. הוא בעיקר אחד מיוצרי הקוגרס הראשון וראש לקוראיו, והוא גם קירב את הציונים העברים להרצל החיצוני. הרצל היה בעיניו לאחר מיתתו “איש מלא חידות והפכים וסתירות” בסקירה ראשונה; – ולו, לנושא-כליו בתרבות ובספרות, אין חידות ואין הפכים וסתירות כלל, הוא איש הרואה רק את החיים המתגלים אשר לפניו והרוצה בגילום החיים.
“שני אלפים שנה, הוא קורא, היינו כלואים בצרת הגלות, מוּשפלים ונכנעים, מרמס לכל רגל היינו; קומתנו נכפפה, רגשותינו קהו, שכלנו נתעקם, שני אלפי שנה חיכינו, שיקום בתוכנו מחדש יהודי בן-חורין, בעל קומה זקוּפה ונשמה ישרה ושׂכל פשוט ובהיר, איש שכבלי העבדות לא עיקמו את גופו ולא חנקו את נפשו” (“תיאודור הרצל” ב“השילוח”).
" הציונות של הרצל היתה בעיקרה התגשמות מעשית של היסודות היותר חשוּבים בתכונתו האישית והספרותית של רחמנוּתו ושל אמונתו הבלתי מוגבלת בהתקדמות האנושית" (שם). והנה הציונית של סופרנו זה בעצמו לא באה לו אך לשם עבודה, לשם תרבוּת, לשם תרבות מעשית ורוּחנית, לשם ועידה לתרבות ולמעשה.
“הציונות הבּזילית, כלומר, זו שמצאה בקונגרס הבזילי את צורתה הקבועה, הנה לא מעור אחד היא, אלא משני עורות” (“מאוּגנדה עד חַרקוֹב” ב“השילוח”); ולעהרנפרייז בעצמו לא הבשר עיקר, כי אם העור, הוא מדבר על זה, ש“שיטת הקיבוץ תתקומם נגד שיטת היחיד, וההשפעה מלמטה תתקומם נגד ההשפעה מלמעלה”; והוא, היחיד, חיעם הקיבוץ ומדבר באזני הקיבוץ לעהרנפרייז הציוני אין גם רצון מיוחד יסודי, כי אם שוב איזה חפץ כללי; אין לו מגמה מיוּחדה, כי אם נושא הוא בקרבו איזה שאיפות, לא דרך מיוּחדה לפניו, כי אם דרכים והולכים בדרכים הוא רואה.
חיו ועשו, עשו, אני אומר לכם, ואַל תתעקשו, וגם אני עמכם. איש עברי מדבר לעברים וקורא הוא את ילדי העברים להשכלה ולתרבות, לתרבות עם ולתחית עם, איש עברי מדבר לעברים התום ובעוז ובאיזה נוער גם בימי העמידה. – והנה התנגשו חיי-שעה בחיי-עולם ובא הבקע במקום שאמרו לאַחוּת, וגם החלוצים בעצמם נלחצים המה אל הקיר…
עהרנפרייז הלוחם והעסקן והמדבר נעשה בשבתוֹ בסוֹפיהגם לנרדף, ורדפו אותו הציונים המקומיים בני-ארצו. קרה היד השלוּחה לאחוה ולשלום, מציצים מן החלונות בעינים טרוטות. סימני שאלה ודוחק נפש השואפים גם הם תחת תוּם ואֵמוּן…
הִלֵּל צֵיטְלִין
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א. דברים אחדים
“השכינה היא אֵם הבריאה כולה, אמו של העולם התחתון ביחוד, אמם של בית ישראל, אמו של כל יחיד ויחיד, אם אוהבת, מרחמת, מנחמת, מצלת, גואלת”
השכינה היא הבריאה כולה. ו“אנו – האחרונים – אחרוני־אחרונים, יתמי דיתמי – בלי אם; – אנו בני הצער אשר כמוהו לא היה עוד, בני הצרות אשר כמוהן לא היו, בני צרות אשר כמוהן לא ראה עד היום גם העם המלומד בצרות, אודים מוצלים מן השחיטות”, אודים מוצלים. ו“אנו החיים לא בנס כי אם במקרה, אנו הצמאים וכמהים לגאולה ורק לגאולה, מניחים אנו את הבינה וכו' וכו', מניחים אנו את כל אלה לראשונים, ואנו – עינינו תועות ומבקשות רק את האֵם, את רחל המבכה על בניה”.
שכינה למראשותיו של הסופר החושב הרגשני הזה, שכינה למראשותיו ומלאכי־זעם עומדים לפניו וגודרים בעדו את הדרך.
הנה אור גדול ונורא והנה תהום גדולה. הנה חנינה והנה קנאה, הנה סליחה וגם רחשי נקמה. “אין האדם נעשה למשורר ולמורה־דרך, כי אם בנשיקת פּי האלהים”. ולאלהים כביכול פּיות שנים, ויחד עם מידת־הרחמים משמשת לפניו רב שימוּש גם מידת־הדין. מצד זה רחמי־שדי ומצד זה קנאת אל־נקמות. אין אחדוּת!
שני יסודות מושלים בנפש הסופר המוכיח הזה, ושני דברים ניתנים בפיו תמיד, הוא שופך עלינו ממתנת האהבה ומרעיש את לבבנו בזעם: הוא אוהב והוא שונא! הוא אוהב כל דבר טוב וּמועיל, אוהב כל רם ונשגב, כל נעלה ונסתר, אוהב את העליה ואת העמידה בחיים, אוהב את הדיבור העז, את הכוח הנביאי, היצורי, אוהב תוכחת־מוּסר ושאגת היופי; והוא שונא, – הוא שונא את השקר והתרמית, שונא את הצביעות וההתנפּחות, שונא הוא את הגסות, את היהירות לשם יהירות; ולאידך, שונא הוא את החצאין, את אוהבי־החצאין, את אוכלי הקליפה. שונא הוא את השפלוּת ואת העבדות והזחילה על גחון… אין דבר ישר ונכון בעולם שאינו אוהבו, שאינו מסוּר לו בכל נפשו ובאדיקת נפשו; ואין דבר מכוער בין בחיים בין בעולם, בין במידות בין בספר, שלא ישנא אותו תכלית שנאה ושלא יזרוק בו מרתו. אין מנוחה לרוחו ולרחשי לבבו…
בחלל המחשבה של צייטלין תמצאו ערבוביה של סממנים רבים וצבעים שונים, יסודות וגוּפים, תארים ותכוּנות, צירופים והויות מסוקרות; והוא לוקח מימין ומשמאל ומסדר אחד כנגד אחד, עמוד כנגד עמוד, ושורה כנגד שורה – רק להתקרה אשר ממעל לא ישים לבו. הוא לא יבנה מחמר, כי אם נותן הוא אבן על גבי אבן, רעף על גבי רעף. אמנם הוא עושה חלונות לבניניו; אבל קופץ הוא מחלון לחלון, והאנשים רואים רק את צלו, צל אדם גועש.
לו, לצייטלין, כל העולם כולו, כל החיים כולם, כל בני־אדם מהיום ומאתמול, כל הנשמות והעשׂיות, כל הרוחות והמעשים שבאים באופק חיינו ובמסבי הרגשותינו, הכל הכל חצים זכאי וחצים חייב, חצים זכאים גמוּרים וחצים חייבים גמוּרים ומלאים רשע גמור. בכל אשר תפנו, בכל אשר תלכו, בכל אשר תושיטו את ידכם ותאמרו לעשות מה ולהכין דבר־מה, לעורר את בני־אדם לדבר־מה, הרי מעצורים רבים לפניכם ואבני מכשול לרוב, אבנים שישימו אותן במזיד לפני עיור ופיקח ולפני כל הולך בשם אלהיו. והן מסביב לזרע הזה, בחדרי הטבע שבו הכל מתנועע ושואף רוח. הרי יופי, מפלט, אור ויופי, והרי נשגב וגודל. האדם מתהלך בגן־עדן־יה. נפשו תרָוה מרחבי רוח, תרוה מאויר טהור ומשמים טהורים. אבל הנה מתנגשים הם הכוחות השונים ומתפּרדים החזיונות. הנה טוב ורע, אור וצל, קטנות וגדלות, שפעת ברכה ורזון; ונלחם הצדק עם הרֶשע, יד הטוב תהיה ברע ויד הרע בטוב והתקוטטו יחד מימות עולם בכל חיי התולדה ובבניני החברה, בחדרי הדתות ובגבולות העמים, בספר ובמקדש, על שדה־קטל ובאהלי בני־אדם. ביחיד וּברבים, בכל, בכל, הנה יסודות שונים מתרוצצים, איש יבּנה מחורבן רעהו, איש יעמוד על מסילת רעהו; ואין תקומה, אם אין מֵקים; אין אור, אם לא יבואו יוצרי המאורות. הצדק הוא רם, הנשגב הוא נעלה, הנפש ומתנת־הנפש מלאות הן פלאי־פלאים, מלאות הוד וחזון; אבל לעומתם שׂורר הרשע, שׂורר הרקבון. הנה רם על גבי רם, והנה אוכלי עש, חלאת החיים, חרפּה ועלבון; איך תשובו ותאמרו: יעבור הרע, ינצח הטוב מעצמו!
ובמי האשם? במי הקולר תלוי? מי עירבב את הברואים? מי סימא את עיניהם ואטם אזניהם? מי זה הטיל אותה הזוהמה בבני־אדם, והסיתם למאֵן בטוב רק בשביל שהוא טוב, ולבחור ברע בשביל שהוא רע? מי לקח את הנפש, נפש האדם המלאה הוד, שיכולה להימלא הוד, והכניס בה רעל וארס?
“וענן יכסה את הנשמה”, “מלאה מחץ היא צועקת אל האלהים”, צועקת ו“קוראה היא אל אלהים בחזקה”. היא “מתפּללת ומתחננת, טוענת ומורדת, מכעסת ומתפּרצת”…
צייטלין עומד ב“יופי של מעלה”, ורואה הוא עם זה בדיוטה התחתונה. הוא חושב עצמו כאורח על פּני אדמות וכמעורר את האדם עלי אדמות. בידו נפקד הטוב וסימני היופי והטוב, ומסביבו רק כיעור ורע… הוא עולה מרומים והוא מתיפּח על אלה שבשפל ישבו. הוא יודע את סגוּלות עמו ואת נכאי עמו, את נגעי עמו ואת פּגעי עמו. לעזרה יקראו גם אחרים ויתעוררו גם אחרים; אבל הם באים ותרופותיהם בידיהם, הם ורפוּאותיהם, הם ותחבושותיהם. הן ה“כאב לא יוכל להירפא”, ורופאי האליל רבים, הוי כמה רבים המה!
צייטלין אינו כותב, כי אם מַרעים; הוא לא ידבר, כי אם ירקע ברגליו, הוא לא רק יוכיח, כי אם נותן קולו עוז. אין רחמים כדבעי! אין חיים כדבעי! אין לנו נשימת־הרוח כדבעי! אין חוסן, אין עליה, אין חביון ואין הבנה! דורות־דורות עמלו להיטיב, ועוד פרועים אתם לשמצה; באו גדולי־המחשבה, רבי־הרגש, באו כל יוצרי אור יקרות, באו כל נביאי־חסד וכל מטיפי־תוקף ויצרו בעדכם, נתנו את נפשם בעדכם, הלא הנה ספריהם, הלא הנה הגיונותיהם, הלא הכל פּרושׂ לפניכם וערוּך לפניכם; ואתם, אתם תאכלו מלח ותטפלו בדברי תפל. ענבים לפניכם בכרמי־יה, ומפּיכם נודף ריח בּוסר, אתם כלבי־אדם וחזירי־הנפש!
צייטלין הוא לא רק מנבא ודורש, הוא גם מקלל; לא טיפת דיו בעטו, כי אם כעס תמרורים; לא רק לטוב הוא קורא, כי משליך הוא בוז, קלון ונאצה בכל דורשי הרע.
ומה הוא הטוב והרע, היפה והכעור, הגבוה והשפל? מה הוא מוסר ומהו אי־מוסר? מה יועיל לאדם ומה יפסיד לו? מהו נשגב ומה יסמן את הנשגב? ביאורים תיאוריים לא תמצאו; לא תמצאו אצל אותו סופר איזו שיטה מסוימה ותיאורית; לא תמצאו בירור דברים במה שהוא דן, כי אם הוכחת דברים והשמעת דברים. הוא לא ילמד כי אם יודיע, הוא אינו מרצה כי אם קורא; הוא אינו סותר ואינו בונה, אינו מקציע גם אבנים לבנין, כי אם משליך את אבני הבנין על אלה אשר לא יאבו לבנות או שאין טעם לבנינם. הוא סַקל יסַקל, אבל הוא יעשה זאת בשם הצדק – הוא קנאי בן קנאי!
" – – – ואמרתם: נטה אל כל עבר ופינה, נרחף מעל לכל הדברים, נלקק את טיפּות הדבש בכל אשר תימצאנה, נבקש לנו בכל רק שעשועים, נתענג ונשׂבע נחת וצער לא נדע".
“ואמרתם: ידמו להם הפּתאים, כי באמת אנחנו מבקשים דבר־מה, כי מצטערים אנו בצערו של עולם, כי מוכשרים אנו להביא קורבנות על קדושת דעותינו, כי יש לנו חלומות נשגבים, כי יש לנו משא־נפש גדול ונעלה. יישנו להם הפּתאים – ואנחנו, הה! אך צחוק נעשה לנו; אנחנו אך מבדחים אנו את דעתנו באיזו מלים יפות ופתגמים חריפים, ולפעמים לא רחוקות גם בליצנות גסה וניבול־פּה”.
“ואמרתם: מה זה ‘יופי’, ‘אמת’, ‘נשגב’, ‘קדושה’, ‘טהרה’, ‘גבורה’, ‘אומץ’ – הלא הנן אך מלים ריקות. גם אנחנו נזכיר בשם הדברים האלה; ואולם בקש נבקש רק פּרוטות והנאות קטנות”.
“ואמרתם: הלא למדנו לכתוב ולדבר רמות ונשגבות וגם ללעוג ולהתל, ומי הוא זה אשר יגלה את הטמון בעומק נפשותינו?”
“ואולם נשבע אנכי בנוגה השחר הטהור, בדמעה הנאמנה, באש האמת הבוערת בלב, בזכרון אלה שמסרו נפשם בשביל טובת בני־האדם ואשרם, כי גלה אגלה את כל השטחוּת והקטנוּת שבכם, כל הריקניות והאפסוּת שבכם, כל התוהו והבוהו שבחייכם השוממים, כל השקר והכזב, שאתם משקרים לנפשכם ולאחרים, כל הטיפּשוּת שבערמתכם, כל החלאה והזוהמה שבמליצותיכם היפות, כל החוּלשה והרפיון שבעזותכם”.
“ואמרתם: יכתוב לו הסופר, יצייר לו המצייר, ישורר לו המשורר; ואולם אל נא יגע באליל־השוא אשר הקמנו לנו”.
“ואמרתם: דברים יפים, מליצות יפות. גם אנחנו אוהבים דברים יפים ופרזות מצלצלות; ואולם אל נא יעיז איש להעירנו משנתנו המתוקה”.
“ואמרתם: ידבר לו הסופר על־דבר האמת. גם אנחנו אוהבים לדבר על־דבר האמת; ואולם אַל נא יעיז איש לדבר את האמת עצמה. תקוע נתקע בו את צפּרני החתול אשר לנו”.
“ואמרתם: הנה עשינו לנו צעצוע לשחק בו, ונאמר לכל: ‘אלה אלהיך, ישראל’. נקח נקמתנו ממנו!”
“ואמרתם: זה מגלה לכל, כי אך עצלים נרפים ובטלנים אנחנו וכו'; על כן אנחנו מתנגדים לכל עבודה חיובית ומעשה ממשי בשביל העם. הבה נתחכמה לו פּן יוסיף לגלות את האמת”.
“ואולם אך לשוא תתחכמו, לשוא תחרפו ותגדפו, לשוא תיַדוּ אבן; על אפּכם וחמתכם תיגָלה ותיראה האמת בכל הודה והדרה, בכל עוּזה ותקפה, בכל המרירות והצער שבה”.
“הקיצו, ישנים! הסירו את המסוה, חנפים!” (“עוד הרהורים” ב“הדור”).
“לא על הפּירוד הוא דואג, לא על הקרע, כי אם על חורבן האומה. בהקיץ ובחלום ניצבות תמיד לפניו המלים: החורבן השלישי: חורבן האומה” (“המשבר”, רשימות טריטוריאליות ב“רשפים”).
משיבים לו דברים; והוא שואל: “מה יעשו רבבות האביונים החדשים? מה יעשו רבבות בני ישראל, העתידים להיות אביונים? מה יעשו כל אלה היהודים מחוּסרי־המשפּט ומשוללי כל זכוּיות־אדם? מה יעשו?” “הנני שואל: מה לעשות?”
“הנני שואל ואשאל, ואחזור ואשאל ואַלאֶה אתכם בשאלותי, בהוכחותי ובאנחותי, אדונַי”; ואשאַל ואחזור ואשאל בקול מר ועצוב, צורח ונוקב, ואשאל עדי יזוב דם, עד “יביא רטט בכל עורק ועורק שבנו”; ו“אשאל, עד כי נשתגע מרוב צער, ואשאל, עד כי תאמרו: הרף, בנערינו ובזקנינו נלך!”
כה כותב צייטלין, לבו גועש וצועק, והוא עצוב; הוא בא בשם העם ותוּגת העם, אשר תמלא אותו – ובכם דבקה חלאת אהבת היחיד, אהבת יחידכם, אהבת־עצמכם… “ואם נתעליתם כל כך, כמו שאתם נחשבים בעיניכם – הוא שואל – מדוע אני רואה בכם קטנות שבקטנות, שפלות שבשפלות, העדר כל בושה וחסרון כל אהבה למה שהוא ולמי שהוא” חוץ מכם? ומדוע אין אמת בעולם? מדוע גבר השקר, בשעה שאור אמת מזהיר כל כך? מדוע ינצח המגונה את המועיל? מדוע אוהבי השקר והחנופה הם רבים ודורשי צדק מעטים. הוי, כמה הם מעטים!
זה קול האחד בכל ההרעשות האלה. צייטלין אינו שואל לעצמו וגם לא יריב ריב עצמו, אם כי הוא עושה זאת בכל פּעם לשם אחרים. הוא לא יבקש מכם, כי תשמעו לו, כי אם רק זה שתשמעו אל הטוב. הוא לא יבקש הכנעה ליופי שלו, כפי שהוא משיג אותו, כי אם להיופי בכלל ולטהור בכלל. – הוא אינו בעל תורה קיימת, ואינו דורש מכם קבלת מחשבה אחת; אבל הוא דורש ניקוי הלבבות מכל עקמומיות, שחרור המוחות מעיווּת. הוא דורש יושר ואהבת־חסד, בכל אופן שיהיו. לא סגנון הוא דורש מכם, סגנון מחשבתי, שירי, וערכי מיוחד בחיים, כי אם עוז, חיים, חיים נקיים מכל חלאה, חיים שאין בהם כל צל.
וראיתי אני, שיש יתרון לסכלות מן החכמה, להפסד מן השכר; ראיתי את כל המעשים והנם חמס; ראיתי את כל חי, והוּא אינו יודע מה הם חיים. ראיתי ננס רוכב על הפּיל, ראיתי עוול ועמל, ראיתי מפלצת השקר; ראיתי רעל החנופה הציבורית; ראיתי חרפּת גדולינו וראיתי שפלת־הרוח של מאשרינו. בכל אשר אפנה הנה שוד ושבר, רכילות, אפיסת הדעת, חמדה בלי כוח, תאות בשרים בלי נועם, בלי שירה. אין אמת! אין תקוה, אין חירות לאדם בעל קומה זקופה ואין אויר.
קולות ובנות־קולות כאלה אנו שומעים מפּיו השכם והערב, בקיץ ובחורף, בימות הסתיו וּבימי האביב. הנוער אינו נוער והזקנה אינה זקנה אצלו; הכל רועש במידה שוה וּמרעיש במידה שוה. הנכם חושבים לשמוע קולו של יחיד, ורעם של רבים הנה נשמע. הנכם מבקשים מנוחה – והאדמה תרגז תחת רגליכם.
צבעים לחיים, צבעים שונים והרכבות שונות, תנועות שונות בחללו של עולם, בנפש האדם ובחיי האדם. האדם הוא עצב ושמח, מאסף ומחלק, מתיאש ומקווה, חולם ומקיץ. הלא אלה הם החיים וזה חביון החיים, כי לא יעמדו, כי המראה שלהם אינו מראה אחד. אבל חליפות כאלה לא נמצא אצל סופרנו זה; והוא לכאורה הלא הוא עשיר ואינו עני, הלא אדם מרגיש הוא ואינו רק מכונה של הרעשה.
האומנם לא שחק צייטלין מימיו? האם לא מצא תום מימיו? האם לא היתה לו גם שעה אחת של מנוחה ואהבת המנוחה, הוא שידו בכל ומכה ברצועתו תמיד? והאם לא מצא לומר גם מה לנפשו? והוא, המורה והמדריך, האם לא קרה לו, שבא ללַמד ונמצא לָמד?…
גם קוהלת, הקורא תגר על כל החיים, על הבלי החיים ועל כל המעשים, אומר: “לכל זמן ועת לכל חפץ”, “עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת לבקש ועת לאבד”. אבל לצייטלין עת מלחמה תמיד ואך זעקת חמס ישמיע תמיד. – – –
רוח לו, להסופר הזה, וברוח חונן; אבל הוא אינו מושל ברוחו, כי אם רוחו בו, והוא עבד כפוּת לניביו, לתוכחותיו, עבד כפוּת לצבעיו ולמשאיו. לו אין סדרים וכוָנות בנפשו, כי אם סדר אחד; קול אחד אנו שומעים, רק קול אחד.
האדם מבקש מרגוע – גם מי שנפשו עליו תאבל וּמרגיש הוא את כל עול החיים; אבל צייטלין לא ירגע. גם הנהר הידוע, המשליך לפי האגדה אבנים בכל יום, ינוח ביום השבת, ונפשו של צייטלין לא תנוח…
“הופעת־אלהים – הוא אומר באחד מפּרקיו השיריים, שכנראה חפץ לרשום בו את נפשו – הופעת־אלהים תבוא לראשונה בענן וערפל וקולות וברקים, להבה ולפּיד־אש, אחרי־כן ישמע קול דממה דקה (ישים נא הכותב לבו לזה) והעולם מתמלא טל, שקמים בו לחיים מתים ונשמות בשמים ומנוחת אלוה”. ומנוחה זו לא נמצאה במי שאומר זאת, וכל־שכן קול הדממה הדקה.
“באחד מרגעי הדומיה, בשעה שאין המחשבה משועבדת לשיטות ולדעות מוגבלות, בשעה שעיני הרוח רואות מבעד לצעיף המכוסה על הדברים והמעשים, הריני עומד ותוהה: שמא אין כל בנין במציאות… שמא אין עם ישראל חי ברוח… שמא בדותא היא כל זה הרוחני של עם ישראל”… (“תורה וסחורה” ב“הבוקר”).
ואותה הדוּמיה קוראה שוב בקולי קולות.
צייטלין העממי שואל שאלות עמו וקורא בקול גדול על צרת עמו; אבל הוא קורא גם בשבח השלום, שלום־יה, כאיש שקורא לריב. הוא שיכור מריב מלים, שיכור ההוכחה וההתנגשות וגיבור ההתנגשות. הוא בעל אדרת היופי, בעל דגל היופי, והרי נפשו מלאה שאון היופי, רק שאון!
“הנסיון הספרותי – הוא קובל ואומר – כבר הראני פעמים רבות, שדוקא הדברים היותר פּנימיים, התקוה היותר כמוּסה אינה מובנה לאחרים; בשעה שהאדם מגלה את קודש־הקדשים שלו, אין אחרים רואים שם מאומה, לפי שכל קודש־קודשים הוא סוּביקטיבי, עצמי, מיוחד, מובן ומוּרגש כל צרכו רק להנושא עצמו”… (“שאלות”, “רשפים”). בקובלנא זו הוא מדבר על קודש־הקדשים שתי פּעמים, וכזה יעשה בכל עת. הוא יגלה ויתריע תמיד, ואיך ישאר דבר כמוס? הוא קורא על השמור והנעלם אתו, ורק אתו, בקולי קולות, ואיך יהיה הדבר טמיר ונעלם? הוא לא ידבר על ה“אמונה” שלו לבד, כי אם על “התקוה” שלו וה“חלום” שלו. “כי על כן אני בא אליכם בשאלותי ובספקותי”… והוא מחלל אותם הספקות בשאון הוַדאות.
צייטלין מדבר רמות על הקדושה, על מסתרי הנפש וגעגועי האדם להתקדש ולהתדבק; והלא חלק מזה היא גם הצניעות, הצניעות והתום, הרגע בחיים הנועד לחשבון, לחשבון האדם את עצמו – וזה אינו לו. הוא מדבר את האֵלים, השׂרפים והאופנים, משרתי האל, בקולות וּברקים. אבל האל שנגלה על הר סיני בקולות, גם הוא ידע את הדממה וּבא גם לא ברעש. איה התום? איה השעה החרישית, שבה אנו, הנותנים והאומרים לתת, עומדים ריקים וחסרי־אונים. ולאידך, אנו עצוּבים עד תהום הנפש, וּבבוקר אחד יזריח עלינו שמשו והכל חלף ועבר. אנו כועסים; אבל יודעים אנו גם סליחה. צייטלין לא ידע סליחה; הוא נוקם ונוטר לכל בעלי ההשחתה, הוא נוקם נקמת הדורות, נקמת האומה, נקמת כל חי וּמרגיש, – קול גדול אצלו ולא יסף.
וכשהוּא מדריך אותנו במסילות יופי, כשיורנו את הדרך הטוב והמשובח, כשיתור אחרי דרכי האור ויחפּש את מסתרי האור, הוא עושה גם זה ברעש ובקול גדול. הוא עושה הכל היום באותו אופן ממש, שכבר עשהו אתמול, והוא חוזר על קול הקריאות מאתמול… הוא לא יורה כי אם יהלל, לא יהלל כי אם ינצח. ולא רק אדיקות היא זו, אהבת היופי לשמה ולשם ערכה, כי אם לשם הכרעתה על הבלתי־יפה והבלתי־נעים. הוא לא ילמדנו בינה בתורת היופי וההסתר, כי אם מתוַכּח, מרומם, מתגאה במכמנים אלה. אַל תגעו בכל הדברים הרמים והנישאים האלה, אתם קטני־הנפש, סורו סורו טמאים מכל קודש. “סורו!” הוא אומר לכם, למה אתם עומדים ומביטים עלי בעיניכם האדומות? לכו לסרחונכם והניחו לטהור להישאר טהור. ואם לא תשמעו לו, אז בחזקה יבוא עליכם. איך אתם מתקוממים נגדו? על צדכם דכאון וחרפּה, טמטום לבבות וטמטום נפשות, ועל צדו – האמת, אור האמת, הנשגב שבאמת וכל הרם שבאמת.
אמנם הוא אומר: “יש, אחי, אשר אנכי עוזב את כל החקירות, את כל השאלות העולמיות ואת כל הספקות הרבים והסבוכים; ובמוחי מנקרת רק שאלה אחת: מי איננו מניח לבני־אדם לחיות וליהנות מזיו השמש ופני השמים? מי גוזל את רגעי אשרם? מי מקפּח את חיותם ומטרידם מן העולם? מי משחית את הודם ופוגם את צלם האלהים אשר עליהם” (“כונות ויחודים” בלוח “אחיאסף”). ותמהים אנו, אם באמת עזב רגע את חקירותיו השאוניות, ואם נח מימיו אף רגע מעמל זעף עטו ומצעקת היופי. הוא רואה חיים ענקיים, התגלותיים ונפשיים. הוא רואה את העולמות מתרחבים, את הוד הטבע משׂתרע, והנה יכרע כל ברך, כל נשמה תהלל. האם אין אתם שומעים את רחשי היקום? האין לכם אזנים לשמוע כל אלה?
ולפתע: “מעטו האורות ורבו הצללים”; ו“עולה על לב אותה המחשבה האיומה, כי היופי והחיים שביופי הם רק עדי רגע, והרפש, הרקב והיסורין מתמידים”.
“ועולה על לב זכרון מלחמת־החיים. ועולה על הלב כל הנעשה לפעמים מבעד החיצוניות היפה. ועולה על הלב זכרון כל הנרמסים והנדרסים, בשעה שאנו מתענגים, ועולה על הלב, כי ירמס וידרס לרוב דוקא היפה והנהדר, דוקא הגדל והצומח, וחי לרוב דוקא המכוער והמגונה, השפל והנבזה, רבות רבות עולה על לב”. – – רק דבר אחד לא יעלה על לבו, כי יש קו וּמידה לחיים…
צייטלין עומד ונלחם יחיד כנגד רבים, ומשתמש הוא עם זה בכלי־נשק הרבים ובשאון המית הרבים… במקום שלא יעשה ויפעל הדיבור הפּשוט והשיחה הברורה, יעשו ויפעלו ההכפּלה השילוּש, הצעקה והרעש. – לו אין חרב וחנית של איש־מלחמה, כי אם שוּרות־שוּרות, גדוּדים־גדוּדים של הרעשות ואמרים שיריים, של ניבים וביטויים קשים ולפעמים גם יפים, אבל נפסלים תיכף על ידי רוב שימוּשם. עושר, איזה עושר לו; אבל כל העושר הזה, שאינו יכול לצמצם בו, שמור לרעתו ולא לטובתו.
אם לחינוך, אם להרעשת הלבבות העצלים ולבחינת המעשים ודעת ערך המעשים, היה פועל צייטלין בספרותנו במה. כי מי כמוהו קורא לטוב ויפה, לנעלה ורם, ומי כמוהו משפּיל את הבלתי־יפה ומגנה את הבלתי־רם; מי כמוהו עומד על המצפּה ומוכיח עמו בשעה בת־רבים, וחוזר ומוכיח; מי כמוהו יודע להטעים את ערך השירה בחיים ובהקדשת החיים, ולהזכיר כי אין זה ענין הספר בלבד או ענין העט בלבד. אבל הוא גם מקלקל בזה שהוא חוזר ואומר, במקום שדיה רק אמירה אחת. הוא אומר קדוש! קדוש! קדוש! אומר מלה זו פעמים רבות כל כך, עד שהתרגל העם במלה קדוש ולא יקשב עוד בה את ההד המיוחד שלה ולא ישים אליה עוד לב כלל… הוא הרבה כל כך להישבע בשם האמת, בשם האלהים ובשם כל הרם ונעלה בעולם ובשם הנשגב וההוד, הנצח והאמת, עד שנתרגלנו לשבועה זו ואין אנו מרגישים עוד כל פּחד ורעדה מפני שבועה. הוא כמעט הרבה הָרֵע, ודוקא בשביל שקרא בכל שעה ובכל רגע בשם הטוב.
תוגה! תוגת איש־הרוח ונתין הרוח. זה האיש שחפץ לקרב את האדם לשכינה, לפשט כל עקמומיותיו שבלבבו ובשׂכלו, לטעת בו רגשי הטוב והיפה ולהטעים לו הוד עולם והוד שכינת עולם, דוקא הוא עשה, על ידי עושר מליו, את השכינה חול, ואת הרם, על ידי מה שמזכירו אלף פּעמים ועל ידי מה שנתרגלנו בו, כמעט לאינו־רם.
*
“בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא נתתיך, ואומר: אהה, אדוני ה'? הנה לא ידעתי דבּר”. יש שעות לנביא, וזה אות של נביא אמת, שגם דבר לא ידע.
אם לא יכלכּל הלל צייטלין את רוחו בעוד מועד ולא ילמד לדבר אך במועדו, לדבר במידה ורק במידה, אז יטבע בהדיבור ויקבר את חזון לבו ואת חלקו בממלכת הרוח – בשאון הדיבור!
ב. עוֹד לְצֵיטְלִין
“ואין דרך, ואין מנוס ומפלט לך, בן־אדם – יסיים הלל צייטלין ספרו “הטוב והרע”, – אין מפלט מכל ההבל והקטנות, הצער והיסורים, שאתה רואה, כי אם באהבה אידיאלית גבוהה”. ובעיקר לא נדע מהו הצער שלו ומה היא האהבה? גם הצער, גם האהבה, גם ההתרגשות בעבור אחרים והיחס הנפשי לאחרים – הכל סואן ברעש, בהמיה, הכל קורא מאליו, הכל מתגעש. אבל יש שבן־אדם מבקש לו מפלט גם מן התגעשות זו; יש שבן־אדם יבקש לו מנוח.
“העצב מביא גם את אחרים לידי עצבות, אבל ההתמרמרות יש אשר היא מכניסה רוח חיים באחרים” – יאמר בהרהוריו בספר “מחשבה ושירה”, חלק ראשון. אבל גם העצב גם ההתמרמרות באים אצלו רק בשאון־מלים, בשטף צבעים… הוא כופל, שונה, משַלש, מעַשׂר את דברי עצמו. הוא יוצר תמוּנה אחת נכונה; והוא חוזר עליה וחוזר, עד כי ירעשו הספּים.
“יש גומר כמה פקוּלטיטים”, “יש מצטיין באיזה מקצוע מדעי”; “יש עשיר מוכתר בנימוסין”, “יש בעל כשרון ספרותי היודע להכביר מלים (מי הוא זה?), ויש איש שמשנתו קב ונקי”. “יש איש העורג לאשר לא כאן”. “ויש איש מבקש את האמת בחרף־נפש ובשאון־נפש”. “ויש איש מדלת־העם והוא מצטיין ברוח נדיבה”, “ויש איש המדבר קשות” – אימתי לא ידבר צייטלין קשות? – “ויש איש העובד עבודתו לרבים בחמלה וברחמים רבים, בהכרה ודעת ברורה, ביגיעת גו ונפש רבה מאד, בלי כל שאון ומהומה, בלי כל פּרסום, בלי כל ציפיה לתהילה וכבוד”. "יש ויש " וכל אלה תמצא אך בעמוד אחד. מדפדף אתה הלאה, והנה תמצא שוב אותן הקריאות ואותם הסימנים. “יש בין המבקשים להם אלילים שהם בבחינת ילדים”. “יש מהם אשר ימשכו רק אחר דבר אשר הוד לו”; “יש מהם עובדים לבול־עץ”; “ויש מהם נמשכים אחר כל דבר הבל”. – ועוד פּעם: “יש אשר אנחנו כולנו לא נדע את המניע הפּנימי לכל מחשבותינו וּמפעלינו”.
“יש אשר נדמה, כי אך מרום וקדוש לנגד עינינו, ובאמת אך אֵל זר לנגדנו”… “יש אשר נדמה, כי שמים חדשים ממעל לראשנו, ובאמת תחת אופק צר הננו עומדים”. “יש אשר נתּן למעשינו ערך גדול ונשגב, ובאמת אינם אלא מעשים בכל יום”. “יש אשר נדמה, כי הננו בונים עולמות, ובאמת הננו בונים בתי־נייר”; “יש אשר נדמה, כי אך את הטוב נדרוש, ובאמת אך שחוק נעשה לנו”. אנו טובעים במבול של “יש”; וה“טוב” בכאן שוב אינו טוב כלל, ה“שמים החדשים” אינם שמים כלל… לא “מניע פּנימי” כאן, כי אם שטף מלים הרבה ושאון מלים…
והנה לפניכם “כוָנות ויחוּדים” (מעין שירים בפרוזה). “הנני מתפּלל והאילנות מתפּללים עמי, הנני כורע, והם כורעים עמי. הנני משתחוה, והם משתחוים עמי”. – הוא כורע ושאר האילנות כורעים אחריו. הוא משתחוה והם משתחוים אחריו. האילנות כורעים וּמשתחוים ועמהם גם הדשאים. “הציבור מתפּלל ותינוקות של בית רבן עמו”… ו“מתפּללים אנחנו יחדיו בדחילו ורחימו, בכוָנה גדולה, בדבקוּת מיוחדה ונפלאה”. ואנו אין אנו מאמינים עוד באותה התפילה, באותה הכוָנה ובאותה הדבקוּת. הכל כורעים ומשתחוים והכל “עטופים בטליתות”. והנה אין כאן תפילה, כי אם שאון, אין כאן כוָנה, כי אם צירופי־מלים, ואין כאן יחוּד, כי אם תמוּנות בנות הדיו והעט.
הלל צייטלין אוהב את ה“צנועה מרת לבנה”, אוהב הוא לקדשה “כשהיא מכוסה בצעיף קל”; אוהב הוא אותה “כשהיא יפה וברה”, אוהבה “כשהיא ענוה צועדת אַט”; אוהבה, “כשהיא צועדת כמצטערת בצער העולם”, ואוהב הוא אותה “כשעולה לפניה זכרון כל האוהבים והאהובים, שלאורה שחו, התלחשו, נשבעו אף נשקו, וזכרון כל תקוותיהם הנכזבות”, זכרון כל התקוות הנכזבות, הכתוּבות בספרי הרומנים ובסיפוּרי־אהבים. עד כאן לירח. אבל הנה גם “השמש שולחת ישר את קרניה”, “השמש מרבה להפיץ את אורה”. ודא עקא, כי גם אור הירח הצנוע מבהיק אצלו כאור השמש. – – –
אנו משתמשים שוּב בצירוּפיו על־אודות “שירה חדשה” (מעט מעולמו הפּנימי של חוזה), ואנו באים תיכף אל “צער גדול ועמוק, נוגע עד הנקודה היותר פּנימית שבלב”… “ופלגי דמעות ירדו עיני האדם”. אדם בוכה ומצטער, מצטער ובוכה, והוא גם “עייף ויגע, מט ושחוח, כפוף ונדכה”… תאמרו, הוא בוכה בחפץ. לא! הוא “בוכה בעל־כרחו”. בעל־כרחו הוא בוכה. “קורא הוא האדם לכל ניצוצי האור שבקרבו, לכל חלקי הכוח שבו, לכל העוז שבגוּפו ובנשמתו, לכל האומץ שברוחו, כי יעזרו לו להילחם בבכי המגונה”. הכל נלחם את הבכיה והמארה. הבכיה תאפס, ותחת זה שוב “תרדמה עמוקה נופלת עליו, והוא רק חולם חלומות”. שני מיני חלומות: בראשונה “הוא חולם חלומות נעימים, ורואה לפניו אותם העולמות שעדיין לא נבראו – העולמות שלא נבראו עוד ולא נראו עד עתה לשום בן־אדם בחלום – אותם החיים שעדיין לא נוצרו, אותו גן־עדן שעדיין לא טייל אדם בו, אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש, אותו היופי, שעדיין עין לא ראתה אותו, ואותו גודל שעדיין לא עלה במחשבה”; ובאחרונה הנה גם “חלומות רעים יבעתוהו, שׂעירים ירקדו לפניו ושדי־שחת וקטב מרירי עולים לפניו”. חלומות רעים על־דבר שׂעירים ושדי־שחת וקטב מרירי עולים ומתערבים בחָזון עם “אותם החיים שעדיין לא נוצרו ועם אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש”. ואנו עומדים ושואלים: מי הם אלה המלאכים? ומי המה אלה השדים? ועוד יותר – במה יבדלו “בעולמו הפּנימי של החוזה” הרוחות הרעות מן הטובות, ובמה יפרד הקטב מרירי מן אותו היופי, שעדיין עין לא ראתה אותו?
אין אנו תובעים מצייטלין, שיַראנו אותו היופי, שעוד לא שזפתוּ עין; אבל יראה לנו את היופי, שראה הוא, שרואה הוא לבדו. שׂעירים ירקדו לפניו, ולפנינו לא ירקדו… ולאידך, הרי “קטב מרירי”, הרי רקבון, והרי כיעור, והרי כיעור שבכיעור; ואין אנו יודעים מהוּ אותו הכיעור?
צייטלין מדבר וחוזר ומדבר על־דבר “משאת־נפש”. “משאת־נפש עומדת ניצבת בתור אמת פּנימית”, “משאת־נפש טהורה כעצם השמים לטוהר”, “משאת־נפש – יופי אין קץ”, “משאת־נפש – נדבת־רוח”, “משאת־נפש – אור וחיים”, “משאת־נפש – אהבה אין קץ”, “משאת־נפש – שלום ודממה”, “משאת־נפש – אחדות והרמוניה נשגבה”, “משאת־נפש – געגועים חזקים”, “משאת־נפש אמת, של אמת פּשוטה”, “משאת־נפש – טבועה בחותם הנצח”, בקצרה, משא־נפש של יופי אין־סוף ושל גדולה והתנשאות אין־סוף ושל התרוממות אין־סוף. הנה הכל אך מעבר מזה; אבל מעבר אחר הרי רעם וּמפלצת, הרי דברים אחרים לגמרי מחזון־לב וממשאות־לב. הנה מסביב למשאת־הנפש הטהורה “חלאה וזוהמא”; מסביב ליופי אין־קץ – “סחי ומאוֹס”, מסביב לנדבת־הרוח – “אכזריות וגסות”, מסביב לאהבה אין־קץ אך “קנאה ומשטמה”. – מסביב לשלום ודממה הנה “מלחמת הקיום ושפך־דם”, מסביב לאחדות והרמוניה אך “תוהו ובוהו, צלמות ולא־סדרים”. על־יד (אצלו כתוב גם בזה מסביב) געגוּעים חזקים הנה “ענינים קטנים, נבזים ושפלים”; על יד “כבוד והדר – זחילה על הבטן, הכנעה ושפלות, דכדוך הנפש, עניות ואפסות, אפסות עד גמירא. – הרי משאת־נפש של אמת, ו”מסביב כזבים נבזים", לא אך כזבים, כי אם גם נבזים, כזבים נבזים. הרי לפניכם משאת־נפש טבועה בחותם הנצח – ומסביב “עניני־הרגע – רגע לעומת נצח – דברים של מה־בכך, רגשות־שוא, דחיפות ורדיפות”. מידות ואי־סדרים, אמת וכזב, רום ושפלות, אור וחושך, אור ממש וחושך ממש.
כבר עזבנו את דברי צייטלין ועומדים אנו בפיוטי המחזור… אדירי איומה יאדירו, ברואי ברק יברכו, גיבורי גובה יגבירו, המוני המולה יהללו, לבושי להב ילבבו, עורכי עוז יענוּ, פּחוּדי פלאך יפצחו, קהילות קודש יקדישו, רבבות רבבה ירננו ותומכי תהילות יתמידו. בשירה החדשה “יגדל הצער”, “יגדלו המכאובים”, יגדל האור, יגדל הנצח, הכל יגדל מעבר מזה, והכל יתקטן מעבר מזה, יתקטן ויזחל על הבטן, יתקטן ויהיה כרמשׂ העפר, יתקטן ויבָזה, יבזה ויהי לסחי ומאוֹס… ובשירה הישנה החתומה, גם שם האדם יתמוגג במלים, בניבים, בשׂרעפים ובאגפים. מדוע זה יצנח צייטלין החוזה על הארץ ויפּול באין אונים? ועָבר גדול כזה לו, אף לו. – –
בַּר־טוֹבִיָּה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א
מעין ביקורת
בשנים האחרונות החל סופר חדש לבוא באהלי ספרותנו וּשמו בר־טוביה. הוא כתב מזמן לזמן ב“הדור”, כתב פרקים מחקריים רבים ב“השילוח” ברשותו של קלוזנר וּביאליק. הוא היה עובד תמידי ב“המעורר”, כתב ב“העולם”, ב“רביבים”, ב“העתיד”, גם ב“העומר” וב“רשפים”, ושוב ב“העולם” ואפילו ב“העברי”.
ובכל הדברים האלה לא היה גם אחד שהרעיש את לבנו ושהביא לנו איזה גילוּי רעיון יסודי; ומצד השני לא היה גם דבר אחד אשר הקניט אותנו והיה רע בעינינו ועורר בנו מחאה וניגוּד.
אנו רואים איש בא בתכסיסי מחשבה והגיון, דרכו ביושר ולא בסוּפה, והוּא מציע ומסביר לנו בשכלול ובהקצעה מחקרים שונים ותוצאות עיוניות שונות ושפתו אתו, נוחה וקלה. מצד הצוּרה הם דברים של טעם, ועם כל זה התוכן הנה מעסיק, דבריו ונושא דבריו אינם נתפּסים היטב בלבנו ואינם נשארים שם למשמרת. אופק מחשבתי ומחקרי אנו רואים, וגשמים – גשמי ברכה – אין. יש בדבריו והרצאותיו אמרים נאותים רבים והגיונות רבים, ואוּלם כל אלה רק כצללים המה. לפנינו מורה־שעות המתנועע תמיד וגלגליו הם מעשה ידי אמן; אבל חסר בו המורה, המחט המורה על השעות המיוּחדות, והחלונות סתוּמים ואין אנו יודעים באיזו שעה אנו עומדים ואם יום ואם לילה ואם בוקר ואם ערב…
הקדמונים היו כותבים בלי סימני הפסק ונקוּדות, והיה הכל נמשך מדף לדף בלי גמר; וכעין זה אנו מוצאים בסדר המחשבה של סופר זה, במעשה ההגיון שלו ודבריו התוריים. תמיד הם תוריים! אמנם על הכתב הוא מעלה הכל בסדר וּבמשטר, והרי יש למסות המחקריות שלו תחילה וסוף, התחלה וסיום, ואין אצלו שום דבר בלא בנין; אבל בנפשו ובמלאכת־המחשבת העשויה בנפשו אין פּירוד, אין הבדל פּנימי בין חזיון לחזיון, אין השקפה מיוחדת נאותה לגמרי לעצם של דבר, כי אם השקפות סובבות זו את זו. אין גדר, אין דבר אחד רוחי מכריע ואין חיים מיוחדים. מין “עקדת יצחק” חדש ניתן לנו כאן, אם גם בשפה מובנה ולא קשה כלל. הנך מדמה לראות יער; וכשאתה הולך וקרב, אין עצים, ואם יש עצים, תאמר, שהם עושים פּרי, ובאמת אינם עושים פּרי. – –
בר־טוביה הוא בעיקרו סופר כלכלי־חברתי־עיוני־הגיוני, מבקר תורי, מחשבתי ויהדותי, נאצלי ומופשטי. הוא קרא ושנה בספרי הגויים, למד בספרים הכלליים, הגה בתורת החברה ובשיטותיה הרבות, הוא עסק גם בתורת היופי וסדרי השירה, ויחד עם אלה הוא גם ידען כללי עברי. הוא דורש במערכות העמים ובמערכת ישראל, והוא גם מרכיב את הפּרשיות ועושה סמוכין רבים לצורך ושלא לצורך.
מצד אחד בר־טוביה הוא רומנטיק מדעי ומחשבתי, הוא חובב ומחבב את התורות היסודיות והשיטות ההשׂכליות המבארות את הדרכים החברתיים ותהלוכות התולדה והטבע, והוּא כרוּך אחרי מרחבי הדברים שבהם והדיבורים הרחבים. הוּא נסחף על פּי רוב אחרי המניעים החברתיים, הגורמים הדתיים והמשפּטיים ואחרי יסודות הטבע, שהם נדרשים לנו ומפורשים לנו. הוא ידבר על דברים, שבעיקר לא יראה אותם היטב בחזון לבו, אלא שומע הוא את שאונם בעולם־העיון ומאמין בהם ובמציאותם, כמו שיאמין בדברים הניתנים.
הוא אזרח בדברי עיון, אינו בן־כפר; אדרבה, בן־כרך הוא; אבל לא בנה לו אוהל, אוהל מיוחד, וסוף כל סוף הוא לן תחת שמים של אחרים… הוא לן תחת השמים, ויחשוב עצמו לעשיר, בשביל שהשמים הם רחבים ותורת השמים היא רחבה…
וכשהוא הולך, ועוד הוא מנסה ללכת, הוא כבר מרחף; וכשהוא מרחף, הוא מונה במספר ומודד הכל במידה. הוא אינו תועה, מאחרי שהכל לפניו כמישור, והכל מישור, מאחרי שלא עמד מימיו על פּני התהום. – בר־טוביה הוא גם אדם רציונלי וחָמרי, אבל הכל אצלו לשם האידיאה, לשם המחשבה והתורה, לשם התורות שבאלה… ערכי הטוב ויסודות הטוב הם קרובים לו, בשביל התורות הרבות העיוניות על־אודות הטוב. תאמרו רֶשע – והנה יש לו כבר תורות מחשביות על־אודות מהלכי הרשע וסיבות הרשע והתנאים הנפשיים של עושי הרשע. תאמרו צדקה, תרבוּת, הישרת האדם; – והוא יודע את הצירוּפים באלה, יודע את הקישורים התוריים, יודע את כל מהלכי הדברים, ודורש ומסביר לכם דבר־דבר על אָפניו ועל פי דרכיו ועל פי יחסיו ומניעיו. הוא מסביר לכם הכל בהשׂכל וב“דעת”; אבל לא מצא נתיב לרוח, נתיב מיוחד… בר־טוביה אסף הרבה ממה שכתוב בספרי מחשבה ועיון ויודע הוא הרבה, מה שידע האדם מפּי ספרים; והוא מציע ידיעותיו בהרכבה סידורית הגיונית נעימה למקרא, ובאיזה צביון נפשי, אם גם לא אישי… הוא הרבה לכנוס, וזה הוא עושה כל הימים, אבל אין זו לקיחה סתם. גם לעין בוחנת לא נקל להכיר את “התפירות” במשפּטיו ואת ה“מובא” בנכסיו, כי הוא מושל במידה ידועה בכל מה שאסף בחפניו, והוא גם לא לחינם אסף ויגע לדעת, כי הן תכלית האדם הוא ידוֹע והשׂכּל. – –
דרכו של בר־טוביה הוא לכלול ולכייל ולדבר, לדבּר בהרחבה, גם בשעה שאומר לקצר, לבאר ולפשר ולהמציא קישורים לכל נדון ולכל חזון. הוּא אינו משים לבו לפירוד ולהבדל שבין דבר לדבר, כי אם לקישור שביניהם ולצירוף שביניהם. הוא מרכיב ענין בענין, נדון בנדון ומושך קוים מדבר אחד אל השני. כמעשה רשת לו כל העולם כולו: כוח נדבק בכוח, כוח מתאים לכוח, והכל נעשה במידה ובשיווּי־משקל. גם לסערה יש כובש ולמשברי הים יש מנצח. השׂובע מנצח את הרעב, האהבה תגבּר על האיבה וההתקרבות גוברת על ההתרחקות. סובבים־סובבים אצלו הרוחות והכוחות השונים, סובבים צבאות העולמות וחוקי־לכת; הכל יודע את משטרו והולך במסילתו. – אין אפס גמור, ואין גם ידיעה בלי הכרה. במסכת ההויה אַל תתעו, בארחות החיים אַל תחפּשו. קראו בדרכי מחשבה, בתורה אחת מחשבית, והיא תאיר לכם; דרשוּ בספרי הגיון ודעת העולם, וּראוּ איך תדבקנה חוּליה בחוּליה, ואיך יצורף ענין לענין וחלק לחלק, הכל יצורף לפניכם, אַל תלאו. והן גם אתם וגם אנו אין אנו עצלים וּפועלים בטלים; גם אנו עומדים בחוּגי ההתפּתחוּת וההשתלמוּת החברתית וגם אנו חושבים; קחוּ איש־איש אבן בידו לבנות, למה תחשו? חשבו וקנו לכם דעה; להאדם נתנו דעות על־דבר העולם והחיים, לחשוב ולהגות בהם, גם לענות בהם.
והרי תורת החברה ושאלת החברה, הרי השאלות שבעם ובמעמדים החברתיים, והרי ענין אי חלוקת העבודה וערכי שויון־העבודה. הרי עודפים וחסרים, שׂבעים ורעבים, בעלי־חיים עומדים על נפשם ונכנעים… הנה שאלת הלחם, ואַל תקראו לזאת לחם, גם שאלת־הרוּח היא. הרי שאלת החברה ביסודה, והיא גם שאלת היחיד, כי במקום שאין חברה שלמה, אין גם יחיד שלם. לשלמוּת גמוּרה דרושים שני דברים: עבודה ומחשבה; וגם שני אלה כבר מצורפים הם ומחולקים. הרי יש עבודה, שיש בה תועלת ועבודה לשם מותרות, הרי יש מחשבה הכרחית ומחשבה עודפת. הנה פה בחיים הכל פּירורים־פּירוּרים, חלקים־חלקים, ושם במחשבה וב“תורה” הכל מצטרף והכל נכלל. – צריכים אתם רק ללמוד ולחשוב, צריכים אתם לדרוש הישרת המעשים וכוָנת המעשים. צריכים אתם לדעת, כי יש צירוף בין היום והמחר, בין העולם העתיק והחדש, בין נתיבות הדתות ובין הדת המיוחדה, ויש צירוף בין העבר וההווה ובין יום המחר; יש צירוף גם בין ההווה והחדלון ובין כל תאי הטבע, צירוף ממש…
הטבע ישמור בעצמו על כל נתיבותיו, ובחיק הטבע הרי נארגת התולדה, ובתולדה – הנה כוחות שונים, ובכוחות – יסודות, וביסודות – אפנים, ובאפנים – משטרים, חוּקים וחלקי חוקים; והכל, כל השינוי־הריבוי הזה, יאָחז בשיטה אחת, בשיטה מחשבתית תורית. המוּסר הוּא יסוד כללי, המשפּט הוא דבר חיובי, חברתי, והיפה הוא כוח־חיוני־עצמי; ושלשתם יחד הם דברים התגלותיים, השואפים לצאת לחירות מהשתעבדות. ההשתעבדות גם היא רק צירופים אחרים לה מאשר לחירות. שאיפות! שאיפות מחקריות פּה ושם, ואנו עומדים בתווך וקוראים בכל כמו מתוך גליונות הספר. – –
בר־טוביה אינו רוצה להכריע בשום דבר, כי אם לדעת ולדבר על־אודות כל דבר. הנפש תשאף למרחבי־ים ועל הלחם תחיה; והוא הסופר והחושב מבקש בכל דבר את החומר ואת הרוח יחדיו. מבקש הוא להרחיב איזו דעה ולהסבירה; והוא מוצא צירופי־שיטה בכל פּעם וצירוּפים מחקריים בכל עת ועת. הוא מלביש דבר בדבר, מכניס עיון בעיון, מרכיב פּרשה בפרשה, והסתומות והפּתוּחות הכל אחת הן: הוא מבאר…
וכשהוא מבאר, אין זה ביאור עמוק, כי אם סידור דברים עיוניים ושימת דברים תוריים זה אצל זה. יש לו לסופר הזה רוח־הרצאה ואיזו מתינות שברוח ואינו קופץ בנדוניו כלל, יש לו גם איזה יושר־לב ואינו מרמה את הקורא בדרכי דרישותיו; אבל חסרה לו החיוּת החזיונית ועצם ההולדה בכל פּעם. – הוא יאמר הרבה, ולא נשמע את המעט שבדבר. הוא שואף להגיון, הוא מתעמל במחשבה; אבל הכל אצלו הוא רק ענין תורי. הוא מרבה לעסוק בדעת והכרה, בלי כל עייפוּת המחשבה והתגברות הרוח; ואם גם ידבר על דברים שונים, בעינינו אנו הוא כמו מעביר לפנינו רק דבר אחד וכמו אומר תמיד רק דבר אחד… אין בדבריו שום חידוש, אין שינוי במהלכוֹ; הוא אינו מתפּתח ולא ישתלם כלל. במאמריו הראשונים נמצא כבר את השלמוּת של אותם מדהיום, וּבדבריו החדשים נמצא את הרוח הכללי של הקודמים. אין אצלו הרת־המחשבה ויגיעת המחשבה; דבריו התוריים סובבים על צירם תמיד ויעטפו את נפשו כולה. הוא פרשן, “דרשן” מדעי, והכינוּי האחרון הזה יסמן את רוחו.
לו, לבר־טוביה, אין הכלל שמוּר: אין לך דבר שאין לו שעה, כי אם: אין לך דבר, שאין לו שעות, דחיות וקרבות, והמחקרים על־אודות זאת המה לו – נתיבות ודרכים. הוא רואה רק היקפים, והוא מבאר דברים היקפיים בחיים וּבעולם, בתולדה ובעם. הוא עושה זאת על ידי הקדמת כללים תוריים ידועים ועל ידי התחלה בכל פּעם בהנחות של מחקרים ידועים. על פי הנחות ידועות ימוד את המחזות השונים והמערכות השונות, ישוה אותם אלה לאלה, וידון מאלה על אלה במשפּטים כוללים; וסוף כל ההשואות ההגיוניות האלה – איזו תוצאה מסוימה או עוד הפּעם הנחה…
“מאחורי כל היצירות הגדולות עומדות תאוות חזקות וּשאיפות כבירות. מאחורי הפּרגוד של ההכרה מתפּרצים פּעם בפעם הכוחות העיורים בסוּפה ובסערה ובוראים עולמות שלמים” (“החוקה והמקרה” ב“השילוח”).
יצירות גדולות! תאוות חזקות! שאיפות כבירות! הכרה! מאחורי הפּרגוד של ההכרה! כוחות עיורים מתפּרצים בסוּפה! בריאת עולמות שלמים! דברים רמים כאלה יוצאים לו בחשבון, אם ינסה למַצוֹת לו כל חזון וחזון; והוא מאמין בזה, מאמין בכל השאון ומתפּעל מהשאון המדעי הזה.
הנה לפנינו מאמר ביקורת משלו בשם “החברה והמוּסר” (נדפס ב“השילוח”), ואנו קוראים רק את הדיבורים בראש: “כל השיטות המוסריות, שהיו מאז ומעולם וכו'; היו ימים והיחיד לא הכיר את עצמו כלל, נבלעת היתה נשמתו בנשמת הציבור, ולא היה לה להראשונה קיום בפני עצמה”. ואנו רואים תיכף, שאין כאן התפּרטות והבטה, כי אם הכללה והיקף, אין כאן ראיות דברים, כי אם דברים על־אודות דברים… הוא מקדים הקדמות, מרצה הרצאות, דן ומשוה בסדר והגיון; ומסיים ש“על יסוד כל האמור בזה (אמור בחמישה עמודים) אפשר לאמור, שהמוּסר אחד הוא באיכוּתו ואינו משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן אלא בכמותו”; וכי “ההבדלה הכמוּתית הולכת ונעשית להבדלה איכוּתית”. והן לא נפסיד הרבה, אם נחליף את הכמוּת באיכוּת והאיכוּת – בכמוּת. רק מוּשגים סתוּמים לפנינו וחיים אין אנו רואים. בודאי רוצה הוא אותו סופר לעמוד על תכנית שאלה; אבל היא לו תמיד שאלה תורית, מדעית, עיוּנית. הוא יודע את עניני החברה והמוּסר ביחוּד מפּי ספרים, על פי דעות…
כן הוא מדבר, למשל, על “שתי תקוּפות”, תקוּפות שעיקר מציאותן הוא לא רק פרי הספר – תקוּפות הרומנטיקה והרציונליזמוס, הרומנטיקה אצלנו ואצלם או אצלם ואצלנו, והרציונליזמוס לשנינו יחד והתגרות שביניהן; והוא מתאר ואומר: “ניגוּדים כאלה וכאלה יתגלו לפנינו בסדר החברה החדש, כמו כן נשמות בני המעמדות, הסובלים ביותר תחת עול הניגוּדים הציבוריים, מלאות ניגוד בין ההכרה והרגשים, רגשי העבדות וההכנעה שבהם לא יתאימו עוד אל הכרתם, הכרת בני־חורין בחברה, בת־חורין. אוהבי ההמון ואידיאולוגיו, משתדלים בכל כוחם להגביר את ההכרה הזאת, הרציוֹנליות הולכת ומתגברת בקרב המעמדות הנמוּכים, עוד הפּעם תחזור תקוּפת ההשכלה, ועוד הפּעם נשמע את קולות הרומנטיקים הקוראים ‘פלישתים עליך, שמשון!’” (“הדור”). ובסגנון ממש כמו זה הוא דן, אם גם יפסע שמונה עשרה מאות שנה לפנים וידבר על־אודות “יהוּדה, יון ורומא” (“דברים אחדים על־אודות התנועה הקומוּניסטית בעולם העתיק”): “ביהוּדה כמו ברומא היו הנסיונות לשנוֹת את סדרי החיים נעשים בכובד־ראש; אבל הם לא הצליחו, לא הצליחו לא ביהוּדה העניה והנכבשת, לא ברומא העשירה והכובשת” (“המעורר”).
הוא מרכיב יחד את יעקב עמדין ואת משה לצרוס, את ה“נוצרים הראשונים” ובעלי ה“משנה”, את ספרי האבנגלים, דברי הלל וספרי מַרכּס וּפּרוּדוֹן; הוא מדבר על בן־סירא וגרץ, על־אודות ס"ט־סימון ולילינבלום. ואם גם לא נתפוס אותו על השמות – הוא אינו מתקשט בהם – נפון, אם ברור גם לעצמו מה הם לו כל אלה? הרי תורה והרי חכמה, אנושיות כללית ושמית. הוא אדם רומנטי־מחשבתי ורציונלי־חברתי, אדם חפשי וחושב סתם ואדם ישראלי, ואין דבר מכריע בו בעיקר. –
הוא רואה נצחונות ושאיפות, ארחות ונתיבות, עיוּנים וּמחקרים שונים, והוּא יודע כל אלה, אבל לא את עצמותם. הוּא מַרצה ומציע שאלות שונות, ואת עצמו לא ישאל: אנה אלך? כי מה לו לשאול, ואנו הולכים כבר ונסחפים בזרם ההתפּתחוּת והדרישות והחקירות, אם כי כל אחד מחפּש את ארחו ואת דרכו, אבל בתוך כך הלא אנו עומדים ודורשים ומעיינים…
כך הוא בר־טוביה המחקרי וההגיוני וכך הוא העברי. יש לדבריו על־אודות ישראל וחזיונות ישראל וגם צרכי ישראל איזה היקף הגיוני ומהלך עיוני; אבל אין להם יסוד, אין להם דוקא אותו היסוד, שהוא רוצה להישען עליו בנתיבות עמנו, עד כמה שהוא רוצה, ואולי גם אין להם יסוד בנפשו הוּא.
הוא מדבר על ענין ה“נזירות” בחיי העמים, אותו דבר, ש“כלי־שרת הוא בידיהם של בני־אדם ושבעזרתו הם משעבדים את החוּשים ואת תביעותיהם תחת ממשלתם של כוחות הנפש היותר גבוהים”; וחוזר הוא וּמעיין בה“נזירוּת הישראלית”, ש“לא הגיעה לקיצוניות אלא לעתים רחוקות” (“רביבים” ב'). כל זה הוא להראות לשעה על הנתיב שבינינו וביניהם ועל הכוחות התיכוניים שבחזון זה אצלנו ואצלם; והעיקר, אם אך יאבה לעיין ולדון אחרת, לא ימצא אותו נתיב כלל…
בר־טוביה הוא מצדד ישראלי; אבל הוא עושה זאת שלא בהכרח מדעי גמור. אין לפנינו ראשית מחשבותיו, כי אם תוצאה עשויה ממחשבותיו. ואם נרצה להתוַכּח עמו בעניני ישראל, אין אנו צריכים להכניס ראיות חדשות וּמשפטים חדשים בשאלה זו או בירורים אחרים, כי אם נוכל לקחת סדרי מחקריו עצמם ותכנם ולתת להם נטיה אחרת מעט ומשטר אחר מאשר אצלו ויוצא לנו מזה היפך ממש…
הוא מתחיל, למשל, דבר מחקרי על־אודות ה“מפזרים והמכנסים” (“רביבים” א') בתולדות העמים והרוחות, כלומר, באותם החזיונות שראינו אוּמות חולמות חלום “ממשלת העולם” והרחבת ממשלתם על באי־עולם, הלא הוא המרחב, המעקר תחומין ומערב את הדמים, ומצד השני הכינוס, היסוד הכינוסי השם גבול לנחל השוטף… והוא נזכר בחזון ה“סנחריבים והנבוכדנאצרים”, ה“רעמססים והאלכסנדרים”; ושוּב הוּא נזכר בנביאים המבשׂרים את “ממלכת הכוהנים”, וה“חולמים הראשונים” על־דבר הממשלה הרוחנית. וכיון שהוא מדמה אותה ארץ־ישראל ש“תתפּשט בכל הארצות” (וזהו פּיזור מפסיד) אל אותה ארץ־ישראל, “אשר תמשוך אחריה את כל הארצות” (וזהו כינוס מועיל), כבר יודע הוא את אשר הוא אומר לכתוב. – באמת יש להוציא תוצאה אחרת ממחקריו ההגיוניים בעצמם, וכל הבנין העיוני שלו ישאר על עמדו… בעיקר אין הוא מוציא דבר, אלא הוא מכשיר דבר והוא נותן לסתירה אחת בחיינו הכשר מחקרי והגיוני על פי דרכו. – –
אנו מוצאים את הסופר הזה יושב ודורש ב“העומר” “ראשי פרקים” במעשה מרכבת הדת ודתנו אנו, בחיי האלהות בכלל ובחיינו אנו; והרי הוא מוליך אותנו “מעבודת האלילים אל הנצרוּת”, “מן הנצרוּת אל היהדוּת”, והכתוּב השלישי: “מאין לאן?”. ובכל המחקרים הללו, אם גם קצרים הם (תשעה עמודים יכילו) יבאר לנו ארוכות ויספּר לנו רמות על דברים ארוכים, ארוכים מאד… הוא רק אדם אוֹבּיקטיבי, הוא רוצה לדעת, לדעת רק מהלך הדברים; ואותה הדעת והבירור הוא מצרף לעצמו על ידי השגות שונות ומחשבות היקפיות שונות. הוא רוצה רק להבין מה ולהכיר מה, ועם זה הוא מטה את המשפּטים. הוא מסיים באמצע, והוא מתחיל ומסדר במקום שהוא רוצה להתחיל… ואם יבוא איש אחר ויבנה לו שלושה פּרקים אחרים בסגנונו הוא ממש ויעמידם כך: מאין ולאן? מן היהדות אל הנצרוּת, ואפילו תימא מן הנצרוּת לעבודת האלילים, רצוני לומר, מן הגעגוּעים של אופק עמי הנוצרים לתרבוּת האלילית ולערכים חדשים, – גם הוּא יכול להסתמך על הרבה דברים של בר־טוביה בעצמו ועל עיונים הגיוניים של בר־טוביה ולסיים, כאמור, את ההיפך ממנו. – כך כתב ב“נתיבות”, ספר א', ביקורת על “העתיד” – מאסף שפּירסם שם בעצמו הגיון מחקרי “ביהודים וביהדוּת” – מאמר דרושי גדול, בן י"ז שיחות, בשם “על העבר ועל העתיד”, שבו הוּא בא, אחרי עיוּנים רבים וּמשפּטים רבים בתולדה ובערך התולדה, בעם וביסוד העם, בדת ובמצב הדת ובמהוּת הדת – לידי מסקנה, כי “שקר הדבר כי שני דרכים לפנינו, אחד הוא הדרך!” והמסקנה הזאת אינה שוּם מסקנה מוכרחת מתוך דבריו והגיונותו, כי אם שאיפה בת־הרגל ונטיית מחשבה מלאכוּתית. הוא מסמיך ותולה מחקרו הראשי הזה על “שתי טעויות יסודיות, שבאו להם לבני־האדם בירושה מתקוּפת ההשכלה”; ולכאורה הוא בעצמו אינו שונא את ההשכלה כלל, וכל אשר בו ובעטו הלא חי הוא מן ההשכלה ומדרכי ההשכלה ושטוף הוא כולו בהשכלה.
“מה אנו? ומה חיינו?” הוא שואל; והוא משיב לעצמו, ש“הקיבוץ הלאומי, כשהוא הולך וגדל כהלכה, הוא מגיע לידי יצירת גזעו ואמונתו”, ש“הגזע והאמונה אינם ההתחלה, נקוּדת־המוצא של הקיבוץ הלאומי, אלא הם הנקוּדה הראשית, שאליה יכולה האומה להתרומם, כשיש לה הכוחות הכבירים הראויים לכך”. ולא יבין ולא ידע, כי גם בדרך פּשוּט מזה יכול לבוא לידי “כללו של דבר”, שכנסת ישראל היא כנסיה דתית, משעה שפּסקה לחיות חיים לאומיים על אדמתה.
ולא עוד אלא כי אין זה העיקר אצלו. “הקשר בין ישראל ובין אביהם שבשמים הוא יותר מהודק, יותר עצום – הקשר הוּא קשר של דם והדם הוא אות־הברית”.
הנה לבר־טוביה הלך־נפש; אבל הוא מוקף תמיד צללים מדעיים ושיטות מדעיות. הוא לא יבוא עם העולם ועם החיים במגע בלתי־אמצעי, הוא נשען במחקריו תמיד על איזו דעה, על איזה מהלך מחשבתי והגיוני ועל איזו תורה, וגם באותו המהלך והדרך נוגע לו רק הענין התורי והמחשבתי הזה. מפּני הענן ההגיוני לא יראה את השמש; הרבה בגדים לו – והגוּף העירום לא יכוסה… הוא שקוע כל כך במחשבות וחללי המחשבות, עד שגם אם ישיר לעתים רחוקות – וגם זה ניסה לעשות – ידבר על־דבר הלך השירה. הנה גם זה לו בנין מחשבתי. עיין: “על גדות התהום” (כבר השם מוכיח), מעין ביקורת על “מעבר לגבולין”, שברי־מחזות מאת י. ח. ברנר, ב“השילוח”, ועיין בפרקי “ספר היצירה” שלו ב“המעורר”.
“אין היוצר יודע – הוא אומר – ואין הוא יכול ואין הוא רוצה לדעת את כל התולדות של היצירה שלו, את כל אותם היסורים והחבלים שעתידה יצירתו להביא לעולם”. ומהיסורים האלה כמעט נודף ריח מחשבה… הוא מדבר על העומק, “עמקו של צער העולם”, על “כל העמל וכל התלאה שבעולם כולו”; והכל הוא עושה ברוח קלה וּבלי כובד שבנפש… הוא מסיח על היוצר והבורא, ש“קורע חתיכות־חתיכות מן הנשמה”; ואין אנו רואים סימנים של דם נוזל, על כל פּנים לא נשמע שאון הדם.
“היצירה היא עבירה, היצירה היא אכזריות”, הוא אומר. אבל היצירה היא גם ענין יצורי, דבר הבא מן הלב, ממעמקי הלב, באין לו מחסה ומפלט, ולא יוצא מהאלהים הנטויים של המחשבה, ולא גם מהדיבור, היפה שבמרחבי המחשבה.
בר־טוביה כותב “מעשיה של חסידים”, אגדה, ובה הוא מכניס את המשל של “עבד שמזג לרבו את הכוס ורבו שפך לו כוסו על פּניו…” משל ש“מהרהר אותו באגדתו כל יהודי בלבו ואנחה עמוקה וקשה מתמלטת מבין פּתחי־פיו”; ואין בו אותו הד העלבון, הד האנחה, שנמצא בו גם במקורו בהמשנה.
האנחה תצא מן הלב ואינה פּרי עיון המחשבה. ינסה נא הסופר הזה לכבות נרות הדעות השונות לשעה ויסר מאתו את ההשקפות הכלליות הכבדות והמחשבות התוריות, כי רבו סביבו – ינסה לשכוח מעט משנתו הרחבה, הרחבה מאד, ויעמוד חרש מול הפּתח הצר של העולם והחיים, כאדם המבקש על נפשו ורק על נפשו, ולא יבוא בקול רעש לפתוח לנו שערים במפתח ההגיון…
“בהאמנות כמו בהחיים – הוא אומר – (וגם במחשבה ודעה) מושלת חוקת החיקוּי; וכשבאה היצירה, כוח היצירה האמיתית, הרי היא פורקת את עולן של החוּקות”. ינסה האומר זאת לפרוק מעליו את עול ההגיון אשר נתן על עצמו ויהי כאחד האדם, ואז אולי ידע גם לדבר על עניני עם ואדם. – –
ב
עוֹד לְבַר־טוֹבִיָּה
אנו פּותחים את שברי הסופר הזה מ“ספר המידות שלו”, אשר נדפסו בחוברת היובל של “השילוח”. – ואנו קוראים בראש הפּרק הראשון: “הכל הולך ומשתלם – הכל לרבות את הצניעוּת”, וּבראשית הפּרק השני: “ונפלא הדבר, דוקא הכופרים בכל, דוקא המהפכים את הקערה על פּיה (מה בין אלה לאלה) משתלמים ומשתלמים ואין גבול לאמוּנתם בהשתלמוּת”. הפּרק השלישי מתחיל במלים אלה: “יש כאן השתלמוּת או אין כאן השתלמות – זוהי אולי עוד מחלוקת לבעלי־תריסין”. בפרק הרביעי הוא מדבר על־דבר הפּוליגמיה מפורש. בפרק החמישי אנו קוראים, כי “אמת האשה”, גורו לכם מפּני האשה!" "ואצלנו מה? – כך מתחיל הפּרק הששי – אצלנו אמרו בשעות של עליה: ‘בזכוּת נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים’; אבל בשעות של ירידה קיללו אותן בשם “פּרות הבשן”, “העושקות דלים והרוצצות אביונים”. עד כאן שקלא־וטריא על־אודות האשה אצלם והאשה אצלנו בששה פּרקים. ובפרק השביעי אנו לומדים: בעיקרו של דבר, אין האשה יוצרת, אלא נוצרת, גולם היא האשה בעולם, נפח האיש באַפּה מנשמת רוח־האלהים אשר בקרבו – ותהי האשה לנפש חיה יפה וקדושה, לא נפח – ותהי האשה ליצירת “קריקטוּרין”. והחכמים הקדמונים, שלא היה מונח לפניהם ספר־המידות כמו זה, היו אומרים פּשוּט: “אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי”.
ושוב אנו קוראים מאמרו “כוח היהדוּת בעולם” ב“העתיד” הרביעי. – הנה כבר שם המאמר מגיד על דרך הרוח שלו וּמיד אנו שומעים: “פּור התפּורר עם ישראל לפירורים בין הסדן והפּטיש. לפנינו ולעינינו נפוצו שרידי נקודת המרכז של חיי־העם לכל קצות הארץ. התכנסות פּרורי העם בדודים הרותחים אשר מעבר לים לא תביא לידי יצירת מרכז לחיי־העם. בדודים הרותחים ההם (שנגע בהם במשפּטו הראשון), דודים שבהם מתבשלים פּירורי (עומדים אנו בשורה הרביעית ואנו מתנגשים פּעם שלישית במלה פּירורי) כל האומות והלשונות להיות לאחדות חדשה, רעה או טובה, אין מקום למרכז־ישראלי”. – שומעים אנו, ש“רוח ישראל נתרכז בהיהדות”, ש“היהדות היא האנרגיה הרוחנית של עם ישראל”. – כללים, יסודות ואמירות. להנחה, שהיהדות היא התרבוּת היהודית בכלל ולא דת היהודית לחוד, כמה וכמה תוצאות חשוּבות. – בתוך היהדות משולבים כל הקנינים התרבותיים ואחוזים ודבוקים זה בזה. – הדת והאמונה מתאימות זו לזו. – המוּסר והמשפּט משלימים זה את זה. – התרבות היהודית נוצרה מחומר אחד ורוּח אחד דובר בה. על כל קניניה ועל כל מוסדותיה טבוע חותם אחד, חותם של אישיות לאומית אמיצה ומוצקה. – הנה הלל ושבח ומושגים מופשטים בלי חיים הרבה ובלי אור. אין כל תוצאה מוכרחת, כי הן בצירוף מלים האלה ממש ותשמישי־מלים אלה אפשר להפוך כל כלל אל ניגודו. הוא מסַמן, למשל, כי הנצרוּת בתור דת נפלה למטה מן הדת היהודית; והרי אפשר לבעלי־דין להחליף, כאמור, את מקום שתי המלים מראש המשפּט לסופו ולקרוא: היהדות בתור דת נפלה למטה מן דת הנצרוּת, ואין אתם צריכים לכללים חדשים וגם לצל של מחשבה חדשה. “השאלה – הוא אומר – אם יש אחדוּת וּשלמוּת ביסודות התרבוּת היהודית, או אם חסרה היא מתחילתה את האחדות ואת השלמות? ועל השאלה הזו עלינו להשיב בחיוב גמור”. ואין אנו יודעים: מהיכן למד להשיב בחיוּב גמור? ומה יאלצהו באמת להשיב בחיוב, אחרי שכל רשת מחקרו לא תקרע, אם גם ישיב בשלילה גמורה. “אין בעולם חזיון בודד בהחלט, הכל משפּיע והכל מקבל השפּעה”. ולמרצה על־דבר כוח היהדות הנה חזון בדוי נדחק ובא לחזון בדוי שני. אין כאן דוקא עולם זה ודת זו ביחוד, כי אם חזיונות דתיים הגיוניים ואף דרושיים. היהודי הן הוא שזיוג את המטפיסיקה והאֶתיקה. “היהדות היא שלימדה את האדם להתרומם על ידי המעשה אל האלהות שבעולם; תורת היהדות העתיקה עולה בבחינה זו על שיטתו המטפיזית של ברוך שפּינוזה”. וכל זה – לא בהחלט, כי “הן השיטה המטפיזית של ברוך שפּינוזה היא אמנם צעד גדול ונשגב במהלך התפּתחוּתה של ההכרה המטפיזית היהודית”. – פסוק מפורש שבתורה: ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפּים ורב חסד ואמת, הוּא מנסח מיד בכלל קיים, לאמור: “היהדוּת העתיקה הרימה את המוּסר למדרגה מטפיזית ורליגיוזית”. וכל ההנחות האלה, הן בעניני דת הנצרוּת והן בעניני שיטת שפּינוזה, אינן הנחות כלל. – “דבר שאינו צריך להיאמר הוא, כי השקפת העולם של קרל מרכּס אינה יכולה לתפוס את מקומה של היהדוּת”. ולפי שאין כאן ערך גמוּר לנצרוּת, ואף לא ערך מספּיק לדת שפּינוזה ולהשקפת העולם של מרכּס, אין פּתרון אחר ואין מילוי־נפש אחר מזה, ש“היהדות תפתור את חלומות נעוריה ותבנה את סולם חזיונותיה על אדמת ישראל תחת שמי ישראל. בשעת פּיזור כנס! וההתכנסוּת וההתרכּזוּת תשיבינה להיהדות את כוח נעוריה”. צרופי מלים! הנחות ומושגים הנראים מרחוק כיער, ואין אילנות ואף לא ענפים.
משתובבים, מתהוללים – אני משתמש בלשונו – העיוּנים וההיקשים, השימוּשים והדיברות, התוצאות וההשוָאות, המעשים והרוחות, מתפּרצים מגדות העט ועוברים לפני הקורא הלוך ועבור, הלוך ושטוף, הלוך וסחוף, הלוך והשוה, הלוך ודבּר וּבעמק הזרם הזה מוּנח אך גרגר אחד חי: אני יהוּדי, אני חפץ להיות יהוּדי, אני חפץ להיות יהוּדי בארצי, תנוּ לי, לאובד, ארבע אמות קרקע בארצי ואמצא מלון־ליל… הלא אך מלון־ליל פּשוּט לנודד ואין־כוח יבוּקש; אבל הדבר הזה הוא בשפתו של הסופר הלז: “הכרת האחדות האלהית והמוּסרית”, הרגשת נצחונה של היהדות העתיקה בהעולם החדש", “נצחונה של האלהות הישראלית בחיי האדם ובמעשים אשר יעשה האדם וחי בהם”. – –
דּוֹקְטוֹר קְלוֹזְנֶר
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
סקירה
לפני שנים רבות כתב צעיר לימים אחד באודיסה, ושמו יוסף קלוזנר, שני דברים ספרותיים על־אודות פּרץ סמולנסקין ועל־אודות יהודה ליב גורדון ולדברים האלה שמוּ אז מעט לב.
התחזק ויכתוב לנו שני קונטרסים, גדולים מן הקודמים, שם האחד: “שפת עבר – שפה חיה” ושם אחיו: “רוחות מנשבות”. וזה האחרון, המלא קטרוג וכרכּוּרים טפלים, היה ליסוד נפשו: הוא אוהב את ה“זרמים”, את ה“רוחות” וה“תנועות”, ומאלה לא סר עד היום…
כשיצא קלוזנר לחלל עולם־המחשבה, שמע על־דבר מאורות אפּלטון ושפּינוזה, שמע מדברים על דבר מציאותם של קונט וקנט, על־דבר דרוין וספּנסר, על־דבר שוֹפּנהוֹאֶר וּפייארבּך, על־דבר קרליל וטולסטוי. מביתו הביא אתו את הידיעה על־דבר מציאותם של סמולנסקין, אחד־העם, רנ“ק ושד”ל ועוד חכמי הזמן לפנים. היו עוד בן־גבירול ורבי יהוּדה הלוי, משה בן מימון ואברהם אבן עזרא. היו ימי־הבינים, היה העולם העתיק. והנה – תורת יון ורומא, והנה לנו עוד תורת ישראל העתיקה וספרי הנביאים וחוזי־יה. לפני המעמיק בנפש העם ותרבותו מתגלים ספרי הספרות התלמודית והאגדה, ספרי פילון והספרים החיצונים; ושם, הרחק מאלה, הרי דת פּרס, הרי דת בּוּדהא וחקרי התפּתחוּת התרבות הכללית ויסודי המוסר האנושי וכן גם משפּטי האדם והטבע. – –
ימי המדע והקריאה בספרים באים לאדם, והנה מלבד הדברים ההיסטוריים והדעות העיוניות, התוריות והמחשבתיות וחקרי העמים והלשונות, עוד יש דעות מוחשיות וטבעיות; והרי חכמת השמים והטבע, הרי הגיאולוגיה ותורת־החיים, הרי לפּלאס וקוּפרניקוס, ניוטון וגליליי… ביוָן היה אוקלידס, היה פּיתגורס, חכמתו וידיעתו של האדם רחבות מני ים. בכל אשר תפנה הרי לך שאלות ומחשבות, בירורי דברים נשגבים ונוראים, דברי־סתר ונגליות. באו החוזים והמשוררים של כל עם ועם והעמיקו בנפש האדם ובשאלת האדם וחייו. הם הם הביעו את הצער אין־סוף ואת שאיפות הרוח לבלי־קץ, ועל ידם החזיקו עוד גם יוצרי הפסל הגאונים ובוראי השירה והזמרה.
וכל זאת רק בקנינים אנושיים לבד וברכוש הרוחני העולמי וההיקפי לבד; לאדם מישראל, המתחיל להתבונן אל כל אשר לפניו, הנה עוד השאלה העולמית של היהוּדים והיהדוּת, העומדת במרום המהוּת העממית שלנו ושהיא יסוד אישיותנו הנצחית. לפניו, לפני בן־האדם הישראלי, שאלות רבות פּרושׂות: שאלת הציוניות ביסודה התרבוּתי, שאלת ה“איקונומיקה חברותית” והצרכים הריאליים והאידיאליים הישראליים. נוספו עוד לסופר העברי: שאלת הספרות העברית ב“התפּשטותה ובהתפּתחותה”, הבנת ה“זרמים " השונים בעיקרם ובירור הגורמים הספרותיים וההנחות הפּועלות בה אחת אחת. מנדלי כתב וברוידס כתב וגם לילינבלוּם כתב. אחרי רפ"ס הסופר החזיוני בא אחד־העם הסופר החושב, ולפני רפ”ס כתבו ארטר ומאפּו. בגליציה התפּתחה חכמת־ישראל על ידי שי“ר ושור. היתה לנו תקוּפת התיקוּנים בדת במוּבנה “הרציונלי והשאיפתי”; היתה תקוּפת ההשכלה ברוסיה והתקוה החולמת על־דבר שיווי־זכוּיות. אחר־כך באה תקוּפת הלאומיות ב”מהפּכתה הנפשית והיסודית" ושאר התסיסות בבית ובחוץ… ובכל מרבית הדברים ההם בכללותם ובהיקפם – עלינו לפלס לנו נתיב, עלינו לסדר לנו שיטה “אחדוּתית”, שיטה עשויה על פי “חוּקי המדע” התוריים והחברתיים מצד אחד ועל פי “תורת חכמת הנפש” ויסודי התבונה ה“מוחשית” וגם ה“אישית” מצד שני. אלהים אדירים! כל זה מוטל על שכם אדם אחד. איך ימצא את דרכו? – –
בכל מה שכתב קלוזנר עד עתה לא חידש דבר ולא אמר דבר בלי דרישת סמוכין. – הוא אינו יודע דבר אחד על בוריו, אם גם יודע הוא לכאורה הרבה. קלוזנר יודע רק דבר מציאות דברים כוללים ושואף לכוללות. יש לו נטיה לדעת הכל ולפַשר בין הכל ולמצוא נתיבה לכל, מבלתי יכולת להבין דבר מעצמו ולראות את הדברים אשר הוא נוגע בהם בחזיון רוחו הוא. הוא דן על הכּל. הוא אינו עקשן, ולא אטום לבו בנוגע לדעות השונות מדעתו ולרוחות אחרות משלו; והוא מודה על הרבה מפּני שאינו עומד בנפשו גם על דבר אחד… הוא רוצה הרבה ושואף להרבה וגם מאסף הרבה; אבל אינו עושה זאת בעדו וּבעד נפשו, כי אם בחפצו לבררם מיד לאחרים. נשמתו היא אוצר של דברים שאובים, מבלי עשות פּרי, אם גם ידע את ערך הפּרי ויכבד את הפּרי.
“הפילוסוף המעמיק בורא לעצמו הסתכלות בעולם חדשה, שהיא מקפת עולם ומלואו, הסופר המקורי בורא רעיונות חדשים במקצוע עיוני אחד ומסגל את רעיונותיו אלה לאיזו מן הדעות השונות, המתאימות להם ביותר, עד שכל אלה נעשים לשיטה שלמה אחת; – בעוד שהאדם המשכיל, שאין לו כוח־יצירה, עושה לו שיטה מקובצת משל אנשים מקוריים” (“השתלמות מוסרית והכרה שכלית” ליוסף קלוזנר).
ולא פעם אחת ולא שתים שאל הכותב את עצמו: למי משלושת אלה הוא ונפשו שייכים? והתשובה – לא רחוקה היא, לא רחוקה היא גם ממנו…
יש לקלוזנר יראת־כבוד מפּני כל משורר וחוזה וכורע הוא לפני כל חושב והוגה־דעות. הוא אוהב כל הדעות, כל המחשבות, כל השירות וכל הדברים הנעשים והנחשבים. החיים שאליהם הוא שואף הם בעיניו אותם ה“אנושיים האוּניברסליים הכוללים” ואותם הטבועים ב“חותם האחדות” של הנביאים ומרום השגת העולם של הנביאים. לכל נביאי ישראל הגדולים היה “רוח אוניברסלי” כללי ומשותף, ואף על פי כן כל אחד מהם הוא “אינדיבידוּאלי”. הנה להם יסוד האומה ויסוד האנושיות כולה. רוח האלהי הישראלי מדבר מפּיהם. עמוס הוא גדול כהושע, ישעיהו, זה החוזה הגדול ו“בעל האידיאות הנשגבות”, גודל כשניהם גם יחד, וגם יחזקאל דבריו נשגבים ורמים.
שמא תאמרו: זה הכל באהלי שם, העולם האחדוּתי ניתן אך לישראל ורק מכרמם תאכלו ותשׂבעו. לא! הנה היוָנים, זה העם של “החושבים הגדולים והחוזים הגדולים”, אשר העשירו אותנו ואת נפשנו עושר רב. והנה עוד תורות רבות ונשגבות, שניתנו כולן להרמת רוח האדם ולעשות את נפש האדם. אפּלטון נחוץ לנו לא פחות מתורת־ישראל; והוא חבק זרועות עולם, ב“התעמקוּתו הנשגבה”, במידה לא פּחותה מאותה של חוזה־יה. אריסטוטלס בנה את יסודות הטבע כולה. אוריפידס וסופוקלס היו “ענקים” נפלאים כל כך בחזיונותיהם, עד שכל מעשי בני־אדם במקצוע זה כאין נגדם. והרי לפי זה, לכאורה, די לו לאדם לבוא במגע עם האלהים של הטבע היוָני ולהסתפּק במאור היוָנים ובכל אשר זימרו וחשבו הם, שיצרו והעמידו לפנינו. לכאורה יש לדון, שלרוח העברי הכללי חסרים כל אלה. אמנם חסרה לנו אותה ההרגשה בטבע ובהשגת הדברים הנתונים, ועם כל זה הכל ניתן לנו. – העברים הקדמונים לא התפּלספו ולא חשבו במה שלאחר הטבע, להם היה ה“אופן ההתגלי האלהי” קודם לחיים ולמעשה; אבל הם יצרו “תורת המעשה”. היוָנים והרומים עומדים בודאי בשורה הראשונה ב“מעשיהם הרוחניים” והמדיניים; אבל אנחנו עברים אנו, במובן ה“כוללי והיחידי” וגם הרציונלי.
כה שופט וחושב קלוזנר. הוא נושא דגל היהדות והספרוּת העברית והלאומית מצד עצמותן ה“מקורית והיסודית”; ועם זה אין הוא מוַתר כלום על הקנינים האנושיים, וכל דבר רוחני־מדעי מן החוּץ קרוב לו ואהוב עליו כבן־ביתו. הוא חושב את ה“תורה החברתית הכוללת” ליסוד היסודות בהבנה ובדעת, ולאידך – הנה ה“מחשבה העיונית” היא לו עילת העילות, והרי השירה היא גם כן עילת העילות. והא ראיה, הרי יש דיקַרט והרי יש גיטה, הרי יש ברקלי והרי יש ביירון, הרי יש אחד־העם והרי יש ביאליק, או קודם שהכריחתהו דעת הקהל לכך – הרי יש שאול טשרניחובסקי…
מציאות דברים לבד כשהם לעצמם המה כבר בעיני קלוזנר יסודות בנפשו; וסמיכוּת הפּרשיות לחוד נותנת כבר את הרכבתם יחד. – אם יוציא למשל משפּט כזה: “ההגיון שופט את הרגש והתבונה בולמת את הרצון, כך נבראות בתוכנו דעות מצורפות ובלתי משוחררות מאהבה עצמית, ודעות אלה הן הן ההכרה המוסרית שלנו”; והוא סופר וּמונה: הגיון ורגש, תבוּנה ורצון, דעות מצורפות ואהבה עצמית, ועל כוּלם הכרה מוּסרית, ואלה נצטרפו אצלו לאמירת רעיון אחד – הרי מוּכחים מזה שלושה דברים: א) כי דברים כאלה בכלל נמצאים בעולם המחשבה, ב) כי הוא, קלוזנר, אספם בתבוּנתו יחד והביא אותם בקשר אחד, ג) שמכיון שנאמרים הדברים האלה עברית, הרי כבר הורכבו הקנינים הרוחניים האנושיים האלה בעברית.
וצריכים אתם לדעת, כי שם בעולם המחשבה הכללית אין הדברים פּשוּטים כל כך; שם יש דעות של המבכרים את ההגיון על הרגש, ולהיפך, דעות של המעמידים את הרגש למעלה מן ההגיון; לאלה התבונה, רק התבונה הנקיה, לקו, ולאלה הרצון הוא אבי כל וגם אבי המחשבה בעצמה; אלה מעמידים הכל על אהבה עצמית ועושים אותה גם ליסוד התרבוּתי, עושים אותה צבא לאנוש, ואלה עושים את החברה ליסוד הכל ולראשית הכל. מלחמות הרוחות השונות האלה נותנות מקום להכוָנות והבירורים, הדעות והמחשבות, הצירופים והעיונים הרבים, הלא הם כתוּבים על “ספרי גדולי בעלי הרעיונות”, הפילוסופים והחוזים. כל זה נותן לנו קלוזנר במאמר אחד ובצירוף־מחשבה אחד, ואתם אומרים: אין לנו מחשבה, אין לנו מחשבה עברית!
הנני פותח למשל את קבצו העיקרי של הסופר הכללי הזה: “יהדות ואנושיות”, אשר בו אסף את “מאמריו היסודיים” והקדישם לרעיתו, אשר “חיתה עמו יחד על הרעיונות המובעים בהם”, והנני קורא את שמותם של המאמרים הרעיוניים אחד־אחד: א) תחיה והתחדשות, ב) עיקרי השיטה הפילוסופית של קנט, ג) שמואל דויד לוצאטו, תכוּנתו, אמוּנותיו ודעותיו, ד) השתלמות מוסרית – והכרה שכלית, ה) תעודת ישראל, ו) האנושי הנצחי שביהדות, ז) המטריאליזמוס ההיסטורי והתנועה הלאומית הציונית, ח) אֶרנסט רינן והאנטישמיות היהודית, ט) הערכים הרוחניים שלנו; – והנני משער את ההתפּעלות של המחבר הלז: ראשית, הלא דבר רב הוא, שבכלל יש בעולם דברים רמים ושאלות נשגבות כאלה, ושנית, שהוא הוא בן־משק ביתם ודן בהם לפנינו…
נקח נא את המאמר האחרון לבדו, “הערכים הרוחניים שלנו”, וזה לבדו מתפּרד ל“שבעה ענינים גבוהים”, ואלה הם: 1) הפּרובלימה, 2) המצע הלאומי, 3) רעיון אחדות האלהות, 4) מוסר הצדק המוחלט, 5) הנבואה, 6) הרעיון המשיחי, 7) התוצאות. ובה“פּרובלימה” לבדה, ב“מבוא שערים” (לשאלת מהות היהדות), כבר אנו מוצאים חקירות על־דבר “המהות ההיסטורית בניגוּד להמטפיזית”, על “המהות ההיסטורית של היהדות”; והם מלמדים אותנו דעת, ש“אין שרירות לב ומקריות בהיסטוריה, חלילה, והכל נעשה בה על ידי חוּקים קבוּעים ומוכרחים”… הפּרק השני, “המצע הלאומי”, יחקור ל“מוצאה של האינדיבידואליות העברית, ההרגשה הנמרצה של העצמיות ותוצאותיה באמונה, בשירה, בליריקה ובזמרה ובהמוּסיקה הסוּבּיקטיבית”… והנה גם פּרק על־דבר “רעיון האחדות האלהית”, “המונותיאיזמוס המוסרי של עם ישראל”, ואחריו הפּרק “מוּסר הצדק המוחלט”, שבו אנו רואים, כי “המוּסר הישראלי, למרות מה שהוא אינדיבידוּאַליסטי לפי מוצאו, הוא אֶתיקה חברתית בעצם, ולכך נעשה ביחוּד על ידי המונותיאיזמוס הנבואי”. – מפרק הנבואה, – הנבואה, ש“בתור חזון היסטורי צמחה גם היא מתוך התכונה האינדיבידואלית של עם ישראל” – נבוא לפרק “הרעיון המשיחי “, “זו האישיות הגדולה, שרק באמצעותה ובעזרתה אפשר שתבוא גאולה ארצית, ישועה רוחנית להאנושיות”, וש”היא השתלשלה מתוך הנבואה, כפי מהותה העצמית”, צריך לומר: ה“אינדיבידואלית”.
נדמה שכבר באנו אל החוף; והנה מתחיל ביאור על־דבר “האינסטינקט של הקיום העצמי”, מתחילים דברים על־אודות “החיים ההיסטוריים בעצם והמטריאליזמוס ההיסטורי”. מעבר מזה עומדת לפנינו – שמרו נפשותיכם – ה“מהות המטפיזית” ומעבר מזה – ה“מהות ההיסטורית”. כאן אנו לומדים, ש“אין המהוּת ההיסטורית יכולה להיות מוחלטת, אבסולוּטית”; ועוד מעט אנו נדחפים אל האידיאה, אל עצם האידיאה! והנה אדולף ילינק וציצרון הרומי, הנה המשאות והליריות, הנה ה“הסתכלות המוחשית” בעולם, והנה ה“טרמינולוגיה” של דויד ניימרק… “אֵל נקמות”! “חוק הגמול” של קנט! – אותו קנט ש“תורת המוסר שלו היא כל כך נאצלה” – וחמש שורות להלן מזה יש לנו עסק עם הנציונליסטים הפרנציים בימי משפּט דרייפוס…
דרכו של הסופר הזה להעיד גם על עצמו. "המונותאיזמוס, המוּסר הישראלי, הנבואה והרעיון המשיחי, אנו השתדלנו להראות בפרקים הקודמים "… “את מקוריותם וראשיתם של הערכים הללו, לא יכולנו לצערנו – גם אנו מצטערים – להראות כאן בפרטות על דרך התפּתחוּתם ולהרצות דברים מפורטים על כל מדרגה ומדרגה של השתלמותם מן הימים היותר קדמונים ועד היום הזה”… "על הנביאים לא נצטרך להרבות דברים: פּעולתם כלוּלה היא כבר בעיקרה בשני הערכים הרוחניים הגדולים, שדיברנו עליהם בשני הפּרקים הקודמים "… "כי המוּסר הישראלי לא נתישן עדיין, זאת השתדלנו להראות בפרק הרביעי "… “הנבואה הישראלית, כפי שביארנו בפרק החמישי, בודאי לא נתישנה”… “המונותיאיזמוס, באותו מובן שביארנו בפרק השלישי, גם הוא לא נתישן ולא יתישן”… בקיצור: תוצאת דברינו בכל ששת הפּרקים הקודמים על־דבר הערכים הרוחניים שלנו צריכה (צריכה) להיות תשובה ברורה על שאלת מהוּת היהדוּת "…
ושמא מעט להקוראים תשובה ברורה בפעם אחת על מהות היהדות כולה, שניתנה לנו בששה פּרקים נשגבים; עליהם לדעת כי ה“הרעיון המשיחי” הנזכר לעיל, “זה הרעיון העברי המקורי”, "לקח את נפשו עוד מאביב ילדותו, להקדיש לו בכתב איזה שנים רצוּפות מחייו, כדי לחקרו מכל צד ולבוא עד תכונתו, והנה “לפני שלוש שנים קרב אל המלאכה הרבה והכבדה הזאת, לאסוף את החומר הרב והעצום, שנצרך בשביל ספר שלם ומקיף וכו', וספר כזה אינו עוד בשום לשון שבעולם…” (עדותו בעצמו).
נצא ונחשוב, שיחד עם זה היתה גם “חכמת האשורולוגיה”, “שלפתה את עמודי התווך, שהאמונה הישראלית – יסוד האמונות החיוביות של העולם כולו – נשענת עליהם” –, חכמה, “שרק 150 (קרי מאה וחמישים) איש יש עכשיו בכל העולם כוּלו, שיודעים לקרוא את כתב־היתדות” שלה; ועליו, על קלוזנר, אחד מן המאה וחמישים האלה, לתת לנו “סריה שלמה של מאמרים, שבהם יתברר יחסם של כתבי־היתדות אל כתבי־הקודש”, בכדי לחזק את העמודים האלה שלא ימוטו. – – –
ושמעו והשתוממו. מלבד ה“עבודות הענקיות” האלה העמוסות על שכם איש כבן שלושים או יותר (עלינו לנַכּות איזו שנות־עבודה על הרעיון המשיחי בלבד; ובינתים שמענו, שגם עבודה אחרת גדולה מזו: ישו הנוצרי – “העתיד”, הוצאת “סיני”, – נעשתה במשך שורה ארוכה של שנים מלאות עבודה ומרובות־עיון…), הוא ניגש עוד לערוך את "ספר הספרים " של היהדות, “ספר הענקי הגדול”, “שיענה על כל השאלות ושיראה לנו את ה’קוּלטוּרה העברית' הלאומית של כל הזמנים וכו‘, את התרקמוּתה, את התפּתחוּתה הארוכה וכו’ וכו', ובהראותו לנו – בספר שיערוך או ערך – את כל אלה, יַתוה לנו גם את הדרך, שבה צריכה ללכת הקוּלטוּרה העברית של ישראל בכדי לשוב לתחיה, כלומר – היצירה הישראלית של העתיד”.
וצאו ולמדו: מלבד כל אלה נטל עליו גם להושיע את “כלל ישראל” בימי משבר, נטל עליו גם להראות להם ביום רע "איזה הדרך " ילכו בו ולהורותם בימי מהפּכה “מה לעשות “. מלבד כל אלה הוא עוד דברן לדור ו”מטיף מוּסר” ליהודים ולסופרים מימין ומשמאל. והוא מספּיד כל חכם שמת ומקדים דברים לכל אסיפת כתבי סופר. האיש הזה לא ינום ולא יישן!
וכאשר ילאה סוף כל סוף תופש־עט זה, – אל אלהים, הן לא כוח אבנים כוחו! – תסתייעא מילתא, כי “יתכבד לקרוא שיעורים בדברי ימי־ישראל בהישיבה המתוקנה שבאודיסה”, ישיבה שעל פי התכנית החדשה שלה (אצלו כתובה “פּרוגרמה”) צריכה ליעשות “בית־מדרש־עליון לחכמת ישראל”, ונמצאו אז תלמידים מובהקים, הלא הם הנקוּבים בשמותם ח“א וב. קרופּניק, י. קופמן, נ. הרמן וי”ט הֶלמן, והמה העתיקו לנו את השיעורים האלה אות באות, כמו ששמעו אותם מפּי רבם היושב בקתדרה ודורש; והשיעורים ההם נעשו ל“היסטוריה ישראלית” גדולה ורבה. רחמנא יצילנו!
"ההיסטוריה הישראלית – קוראים אנו במודעה על־אודותיה בכתבי העתים – נועדה לצעירים וכו' ולמורים עברים, הרוצים לתת לתלמידים לא רק ידיעות היסטוריות, אלא גם הבנת המאורעות וקישורם הפּנימי, ולסתם קוראים משכילים, שיש להם חפץ לחדור אל פּנימיות ההיסטוריה הישראלית ולהכיר מתוכה את השתלשלוּת חיינו ההיסטוריים ".
“ההיסטוריה הישראלית מציעה את המסקנות היותר חדשות של החקירות בקדמוניות בני־שם בכלל ובתולדות ישראל בפרט וכו'”. “ההיסטוריה הישראלית, בחלק הראשון, הוא דבר שלם ונגמר בפני עצמו, כי מקיף הוא את התקוּפה התנ”כית במלא רוחב מובנה. בהיסטוריה שעד חורבן הבית הראשון באו כל תוצאות החקירות הדרושות באשורולוגיה (עיין למעלה) ובאגיפּטולוגיה וכו‘; ובהיסטוריה שמתקוּפת גלוּת בבל ועד תקוּפת החשמונאים, שבספרי היסטוריה אחרים הוא כמעט דף חלק… מתוארים ימי גלות בבל ושיבת ציון ויסוד המעלה וכו’ בפרטות יתירה… כדי שיראה הקורא בחוש, איך הולכים ומתרקמים החיים הלאומיים החדשים בלי עמידה והפסק "…
במורא ופחד אנו ניגשים אל גוף השיעורים עצמם, עשרים במספר. השיעור הראשון מדבר על־דבר “ההיסטוריה היותר קדומה” (“בתור מבוא לההיסטוריה הקדומה של ישראל אפשר להשתמש בספרו הליקוטי ‘האדם הקדמון’, וַרשה תר”ס, ביחוד בפרק ט' "– לשון המחבר בהקדמה…); השיעור השני מדבר על־דבר “הממלכה המאוחדת”; השלישי מימי ירבעם הראשון עד ירבעם השני; הרביעי נושא ונותן בדבר הנבואה שבעל־פּה, וסעיף ראשי יש בו על־דבר “התפּתחוּת הנבואה בישראל”; השיעור החמישי כולל תולדות “בית יהוא, מראשית הנבואה שבכתב”. והרי גם מחקרים על־אודות “סוף הגלות והתחלת התחיה”. ב“חיי היהודים מאחר נחמיה עד אלכסנדר מוקדון” (שיעור ארבעה־עשר) אנו מוצאים את הפּרשיות האלה: § המאורעות החיצוניים, § החיים המדיניים, החברתיים והקוּלטוּריים, § המצב האקונומי; ובשיעור ט"ו מפורשים דברי “הדת והמוסר בסוף מלכות פּרס”, לאמור: § האמונות והדעות הדתיות והמוסריות, § הפּרובלימה של הצדק (ואת “הבנת הרעיונות הפילוסופיים־ההיסטוריים שבספר הנוכחי עם כל פּרובלימותיו – יקל ספרו ‘יהדות ואנושיות’…” – ראה דבריו בהקדמה).
לא אַלאֶה אתכם במשפּטיו ההיקפיים והמפורטים מעין אלה: “שבכל חוסר האוביקטיביות שבתנ”ך, אין בו שום טנדנציה אחרת חוּץ מן הטנדנציה הדתית הגלויה“. לא אובילכם דרך גלגוּליו מן ה”תיאיזמוס" לה“מונותיאיזמוס”, ואביאכם תיכף אל ה“עוּבדות ההיסטוריות”: ב“ימי שמואל היתה המלוכה בישראל פּרוגרֶס ולא רֶגרֶס”; “שאול מָלך ברצון העם ולא באונס”, “והתנגדותו לדויד מובנת, שהרי שום מלך לא היה סבלן כל כך, עד כדי לראות את העם מכבד איש אחר יותר משהוא מכבד את המלך”… ומכאן אנו באים לשלושת היסודות הגדולים, שהעמיד לנו בעל־השיעורים בתור יסודי הפּרובלימה: א) "יואב בן צרויה היה גיבור מצוּין, אבל אדם גס " (עמוד ט"ז). ב) "דויד המלך אדם גדול היה " (עמוד י"ח). ג) “שלמה המלך חכם היה – בזה אין שום ספק” (עמוד כ"ד). – –
וּבכן, לולא אותם התלמידים בני־מדרשא, מעתיקי השיעורים האלה, היינו יודעים על פי ספרים אחרים ידיעות שטחיות, היסטוריות, בתולדות ישראל, אבל – חסרה היתה לנו הבנת המאורעות וקישוּרם הפּנימי… היתה חסרה לנו הידיעה בהשתלשלוּת חיינו ההיסטוריים הארוכים; והעיקר, לא היינו יודעים על־דבר הכַרַקטריסטיקות (המלה היא של קלוזנר) החשוּבות האלה של יואב… דויד… ושלמה… ועוד גם זאת: הימים שמתקוּפת גלוּת בבל ועד תקוּפת החשמונאים היו נשארים לנו דף חלק…
יהיה שמם של המעתיקים האלה חרוּת לזכר עולם!
הנה רב לכם ואודיעכם עוד, כי באותה ישיבת תחכמוני גופא קרא ההיסטוריון הנ“ל י”ח “שיעורים גבוהים על־דבר האֶתיקה (תורת־המידות) הישראלית” שעה אחת בשבוע; וה“לימוד הזה עדיין קרקע בתולה הוא”… (דין־וחשבון של הישיבה הנ"ל).
לגוּף הענינים והתורות לא זכינו עוד.
ולהתחלת “ישו הנוצרי” של הידען הזה כבר זכינו, והספר מוּנח לפנינו פּרק־פּרק ב“חקירות המקורות”: 1 המקורות העברים; 2 המקורות היוָניים והרומיים ועוד. אמנם על הקורא תקשה הקריאה בחקירות על־דבר המקורות האלה; אבל “מה לעשות? – הלא הוא קורא, כדי להעמיד יסוד מוּצק לבנין חשוּב, צריך לפַּנות מקודם את מקום היסוד מן האבנים ומן הצרורות ומן החול”… (כמה ענותן האי גברא).
אם תשאלו לטיב הספר – יענה לכם: “על תכניתו וּבנינו של חיבורנו אין לנו להרבות דברים: הקורא יכירם מאליו”. הוא יכיר מאליו את “הפּרובלימה היותר חשובה – אמנם לא היחידה – שיבוּקש לה פּתרון בספר הנוכחי”, וגם ילמד לדעת את הדרך והמטרה של הספר, שאינו בא לבאר לנו “במה טובה הנצרוּת מן היהדוּת”, או “במה טובה היהדוּת מן הנצרוּת”, “אלא אך ורק – במה שונה ונבדלת היהדות מן הנצרוּת או הנצרוּת מן היהדוּת”. “ואם מתוך שינוּי והבדל זה תצא זכוּת־הקיום של היהדות מאליה יהיה דבר זה רֶוַח גדול שנשמח עליו, אבל לא מגמה”. ואנו שמחים! – –
קלוזנר הוא בטבעו אופּטימיסט גדול לגבי עצמו ולגבי ערך מחשבותיו. אין לו צער המחשבה ויסורי המחשבה; הוא אינו מנעץ את ראשו ואת לבו בשאלה שהוא דן עליה, כי אם מבקש הוא את התשוּבה בכל דבר למפרע. הוא אינו שואל, אלא כדי להשיב מיד ולהראות, כי כל שאלה חמוּרה תשובתה בצדה אצלו… אתם שואלים “לאן?” – והוּא יודע את ה“דרך החדשה, שצריך ואפשר למצוא בה את התשובה המספּקת לשאלה זו”. תוכן חדש אתם דורשים לחייכם? – והוא נותן ומראה לכם תיכף ומיד את ה“תוכן” ההוא. נמקים אתם בניגוד שבין היהדות והאנושיות? – והוא מבאר לכם, “שאין אלה שני הפכים”, אלא, אדרבה, “אי אפשר לצייר את זו זולת זו”.
קלוזנר הסופר הוא אפּולוגיט, סניגור – הוא חפץ לרומם, לנצח, לשבח ולפאר את היהדות; אבל אינו יכול לוַתר גם על עדות מתנגדיה, כי חושש הוא לבל יאמרו, שסקירתו אינה “מַקפת” הכל ותופסת הכל. – הוא מוכיח בראיות ברורות, שהוא אוהב את היהדוּת, לא מפּני שהיא יהדוּת בלבד, כי אם גם מפּני שהיא אנושיות; ולאידך גיסא, לאנושיות הוא מסור, מפּני שהיא עומדת על יסודי היהדות… הוא מביא מאמר, “שממנו יש לראות, כי הפילוסוף היותר גדול של האנושיות כלל בשיטתו את עיקרי היהדות”; ותיכף, סמוך לזה, הוּא מביא דבר מתוך חזיון אחר, משד“ל, “שהיהודי הלאומי היותר גדול של המאה הי”ט מצא ביהדות המקורית רק ערכים אנושיים כללים”, וההבדל הוא בזה: הלז, שד“ל, אמר בפירוש באחת מאיגרותיו, כי אלהי קנט הוא ההיפך הגמוּר מאלהי התנ”ך, והוא, קלוזנר, מצא ראשית, שאלהי קנט הוא אלהי התנ“ך, ושנית, שאלהי התנ”ך הוא אלהי קנט…
קלוזנר “הטעים” (לשונו ממש) במאמרו “תעודת ישראל”, ש“אחד מן הדברים, שהפילוסופיה החדשה יכולה להתגאות בהם, הוא ביטול המושג של סיבות תכליתיות בטבע”. הוא מודיע, ש“אין תכלית בטבע ואין תכלית באדם; אבל יש תכלית לטבע ויש תכלית לאדם”. ולפיכך, לפיכך הוא גם יודע, ש“היהדות רוצה להתקיים לא רק מתוך הכרח, אלא גם מתוך רצון” (מאמר אחד ב“השילוח”).
“מכל מדעי־הרוח טיליאולוגית ביותר היא ההיסטוריה, מפּני שבה מגיעה הטיליאולוגיה למדרגת הכרה ברורה ולתוכה היא נכנסת מדעת. אי אפשר למדע רוחני זה בלא טיליאולוגיה. בודאי קובעים גם שאר בעלי־החיים תכליתות לעצמם; אבל התכליתות הללו אינן ברורות באותה מידה, שתבואנה לידי הערכת המעשים של העבר בהווה ושל ההווה בשביל העתיד. ועל כן אין היסטוריה לשום בעלי־החיים – נורא הדבר בשביל בעלי־החיים – חוץ מן האדם”. שמות משותפים ומלים!
לבני־האדם יש היסטוריה ויש תנועות ויש מהפּכות; וגם זה, כל “תנועה גדולה היא כבר מהפּכה או שינוי־ערכים. היא מבטלת ערכים ישנים ויוצרת ערכים חדשים. הערכים החדשים נובעים מן התנאים הכלכליים, המדיניים והרוחניים של האומה, שהמהפּכה נעשית בתוכה, על אדמתה ובאטמוספירה שלה. ולפיכך” – ולפיכך יש תנועה גדולה, ויש מהפּכה, ויש ביטול ערכים ישנים ויצירת ערכים חדשים, ויש אדמה ויש אטמוספירה, ויש מקום לכתוב מאמר מדעי רציני בשם “ארץ־ישראל בתנוּעות־המהפּכה הישראליות”, עם אבק־דברים למכביר.
קלוזנר היהדותי, המדעי והמחשבתי, הכותב עברית לא רק בשביל הקוראים מעם העברים, כי אם גם לקוראים הנוצרים (ראה הקדמתו לישו הנוצרי הנ"ל), הוא אדם שספג המון דברים כוללים ומוּשגים כוללים וידיעות כוללות וגם אמוּנות כוללות, ולא מצא את הפּרט שבדבר והשאלה שבדבר. הוא, לא לבד שלא למד מאחד־העם – שהוא נושא תמיד את שמו בפיו וחושב, או חשב את עצמו זמן־מה כיורשו היחיד; – הוא לא למד מעצמו ומעולם לא התברר לו דבר אחד על ידי עצמו. הוא מדבר על־אודות כל הדברים “הרמים”, על המוּסר ועל הדת, על הצדק המוחלט ושאינו מוחלט בלי כל אחיזה בנפשו. בודאי חפצו להגיד דבר ולטעת דבר־מה בספרותנו; אבל אין ביכלתו לומר כלוּם ואין לו מה לתת. עונש אלהים!
קלוזנר אינו יכול לתפוס פּרטו של דבר, מפּני שהוא תופס תמיד את הכלל. אם אנו אומרים אדם, יאמר הוא מהוּת האדם; ואם נדבר אנחנו על החיים בגבול ידוע, ידבר הוא על תולדות החיים והתפּשטוּת החיים. מה שהוא לאחרים פּרק או ענין אחד מתולדות היהודים והיהדוּת הוא אצלו יהדות כוללת, החלטית ועולמית. – לו נוגע רק החלק הנצחי שביהדות או ה“אנושיות הכוללת” שביהדות. הוא אינו מסתפּק לדבר על־אודות נביא פּלוני וחוזה פּלוני, כי אם ידון על־דבר הנבואה בכלל בתור חזיון היסטורי… הוא חפץ דוקא להשיג את התכונה האינדיבידואלית של עם ישראל; אנו אומרים עם ישראל, והוא אומר תמיד “האומה הישראלית”!
ולאידך, החיים הפּשוּטים נעשים לו ל“החיים האנושיים הכוללים היסודיים”, מחשבת האדם – ל“מחשבה היקפית, ענקית ותופסת”. אם ידבר אחד מאתנו על מהלך ספרותי, ידבר הוא על “זרמים ספרותיים”; ואם יאמר אחר דבר בעניני החברה, יוסיף הוא לדבר על־דבר “הסטטיקה החברתית והדינמיקה החברתית”. קלוזנר אוהב “אידיאליזמוס, שֶריאליזמוס מגבילו”; לו לא תספּיק נקוּדת־ראות פּשוּטה בדבר, כי אם “נקוּדת־ראות היסטורית פּסיכולוגית”…
קלוזנר הנו גם אדם ציוני, אבל ציוניות פּשוּטה אינה דיה לו; וכשהוא דן בציוניות, הוא דן על־דבר “המטריאליזמוס ההיסטורי והתנועה הלאומית הציונית”; הוא צריך לדעת ולבחון את ה“חוק ההיסטורי”, את “האיניציאטיבה האישית”, את “שיטת ההשתלשלות” ואת “השיטות ההכרחיות ההיסטוריות”, כדי להחליט, “שעל־ידי עבודת־האדמה ישוב לתחיתו לבו של עמנו”…
קלוזנר כאדם היקפי ואוניברסלי הוא גם גבר אֶסתטי, הוא מבקר ומעריך דברי שירה ויופי, ומדגיש תמיד את ה“טרגיקה היסודית” שבחיים… אי אפשר לו לקלוזנר, שלא יהיה גם לאב ולפטרון למשוררים העברים או הישראלים ושלא ילמדם דעה, בינה והשכל. ובעמדו בדעת משורר אחד, ובהיותו עוסק במשורר אחד – ממילא יש מקום רב לשאת דעה על־דבר החוזים והמשוררים האחרים שאינם ישראלים, ועל־דבר השירה בכלל, על־דבר האֶסתטיקה בכלל, על הליריקה בכלל ועל הפלסטיקה בכלל. פייארברג יכנס לחבורתם של טורגניב, טולסטוי, סטרינדברג, איבּסן, אנַטול פרַנס. ביאליק צריך להיות נערך מול בן־גבירול ויהוּדה הלוי מצד האחד, וּמוּל ביירון, דנטי, שקספּיר – מצד השני. ולא עוד אלא שגם סופוקלס, אוריפידס וכל הטרגיקים הגדולים יקומו מקבריהם; והנה גם אריסטו בא עם הפּיוטיקה שלו. קול רעש! והמשורר העברי האומלל עומד מול המחנה הכבד הזה של ראשי משוררי כל הגויים והלשונות ומחכה לגזר־דינו…
וכללו של קלוזנר: לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת! מרגיש הוא איזו אהבה ואיזו איבה לכל סופר ומשורר אשר ידון על־אודותיו. אמנם משורר זה הוא משורר גדול בחסד אלהים; אבל עוד חסר לו “העוז והבהירות”. אמנם מסַפּר זה הוא עוד רחוק מן השלמוּת; אבל יש לו לב חם וגדול. השירה “האידיאלית והסוּביקטיבית” של זה אינה רבה, כי חסרות לה ה“ריאליות והחזיוניות המוחשית”, והנה גם לה“מוחשות” צריכה להיות איזו “פּיוטיות”. ערך ה“מחשבה” לנו גדולה ורבה; אבל גם “השירה” היא נעלה והספרות היפה היא בודאי עיקר לנו. ההתפּתחוּת בספרותנו היפה היא במידה לא מעטה; אבל עוד חסר לה ה“פּיוט הריאלי”, ואולם תחת זאת יש לה ה“הד הזמרי”. היא מלאה “ליקוּיים " על כל צעד וצעד, ואף על פי כן “הוד נורא " שפוּך עליה. בספרוּתנו היפה נמצא את כל ה”המיה התהומית העברית”; אבל חסרים לה “הגעגועים היסודיים”. היא צרה בגבולה, וּבמקום שהיא אנושית היא אינה עברית…
ולא לבד את ערך שירת הסופרים החדשים ושפתם הוא ידון ויערוך, כי אם גם את שפת הנביאים ושירתם, וּבאותה מידה גופא…
“טרגיקה פּנימית” לנו גם בכמה מזמורי תהלים. לא רק יעקב כהן וטשרניחובסקי המה ליריקים אינדיבידואליים, כי אם גם “ספר תהלים הוא קובץ של ליריקה אינדיבידואלית”. לא רק הספרות הישראלית, מלפני זמן סמולנסקין ובן־יהוּדה, לא תדע פּרובלימות לאומיות, כי אם גם “איוב וחבריו אינם עוסקים בפרובלימות עבריות לאומיות”… (“היסטוריה ישראלית” הנ"ל).
נעשה לו נס, למשל, ומתו לנו שני סופרים כאחד (יהוּדה שטיינברג וישעיהו דומשיביצקי או ברשדסקי), והנה מוצאים אנו בהספּדו "שכשרונו של יהוּדה שטיינברג הוא עמוק וּמקורי, אבל אינו רחב ומקיף "; ותחת זה כשרונו של ברשדסקי הוא “לא עמוק ביותר ולא עברי מקורי ביותר”; "אבל מידה אחת גדולה היתה לו, שחסרה לשטיינברג לגמרי – רחבות כשרונו והיקפו הגדול " (“שתי אבידות” ב“השילוח”). והוא מסיים: “אילו היה אפשר לעשות משטיינברג וברשדסקי ביחד מסַפּר אחד – כלומר, לצרף הכשרון העמוק יחד את הרחב – אז היינו זוכים לאותו המסַפּר האידיאלי, שאנו מחכים לו; והוא – העקשן הגאוני – מתמהמה לבוא, ומי יודע מתי יבוא?” (שם).
וכאלה וכאלה הוא אומר בשיעוריו ההיסטוריים דלעיל גם על־אודות ישעיהו הראשון והשני. – –
"סגנונו של ישעיהו השני, הוא ציורי ומזהיר מאד, מלא השאָלות פּיוטיות, ואף על פּי כן הוא בהיר מאד; לעומת זה “חסר לו צמצוּם הלשון, הכשרון לעורר על ידי מלה אחת המון רעיונות – מה שאנו מוצאים בישעיה הראשון. חסר לו, לישעיה השני, הכוח הפּרימיטיבי והפּראי; חסרה לו המלה החריפה והנמרצה ביותר, המפוצצת והנוקבת עד התהום, שמצטיין בה ישעיה הראשון; אבל ישעיהו השני רק הוא וכו‘, הוא יודע להלהיב וכו’”.
ואותה ההשגחה האכזריה, שלא עשתה לנו בגולה מיהוּדה שטיינברג וישעיהו דומשיביצקי, משניהם יחד, אותו המשורר הגאוני, שאליו תחכה נפשו של קלוזנר, היא התהלכה אתנו בקרי עוד בימים מקדם, ולא נתנה לנו תחת ישעיה הראשון והשני נביא אחד: בעל צמצוּם הלשון וּבעל הרחבת הלשון, בעל כוח פּרימיטיבי־פּראי ובעל רוך ותום. איה האֶתיקה האלהית? הגידו אם תדעו! – –
קלוזנר דורש מן המשורר הישראלי “רוח־הקודש בלתי־אמצעי”, לא חס־ושלום אמצעי ושטחי, אלא אותו של ה“הכרה הפּנימית”, “שבאה מתוך מעמקי־הנפש היותר כמוסים”… הכל כמו שיש לו בעצמו, וצריכים אנו רק להסתכל ב“לבו הגועש” ולראות מה נעשה שם…
קלוזנר קרא בספרים או שמע שיעורים (גם הוא הדורש רמות שמע שיעורים לפנים); והוא יודע ש“בטרגדיות יש מומנטים נשגבים, שאנו רגילים לקרוא להם בשם נקוּדות־גובה, מעט־מעט מתפּתחים הכוחות המתנגדים, צעד אחר צעד הם מתקרבים זה אל זה – וּפתאום נעשית התנגשות מוּכרחת: אין לדחותה, אין לערבה ואין להימלט ממנה – אז בא הרגע הגרנדיוזי, זרועות עולם מתחבקות וכוחות אלמנטריים מתאבקים ומתפּתלים, עד שהם נופלים שניהם אל תהום־האבדון, או כוח אחד מפּיל את השני אל תוך התהום הפּתוחה”. הוא נלהב רגע מ“הפּתוס”, מ“הלהבה המתפּרצת”, מהלהבה של “התמרמרות וגועל־נפש ושל ניחומים ותקוה”, שעל־אודותיה קרא בספרים. הוא קרא גם את פרידריך שילר, “היקר כל כך לעמו ולהאנושיות כולה, למרות חסרונותיו הגדולים”; והוא יודע (מפּי מבקר) על־דבר פויסט “בן־האלמות של גיטה”, “שבו תיאור נשגב של התגוששות פּנימית בין הרוחניות ובין תאות החומר”. – הוא ביקש ומצא, “שאין בספרותנו הצעירה מין ‘רוח־הקודש’ כזה; שאין בפוּבליציסטיקה שלנו, ואפילו – הסכת ושמע! – בזו של אחד־העם, השתפּכוּת־הנפש, הבאה מתוך שפעת ההרגשות הסוערות, והפּתוס הלירי”; ו“שאין בספרות היפה שלנו – ואפילו בזו של פּרץ, שכולי עלמא, בעת כתיבת אותו מאמר, הם בעיניו תלמידיו בשירה – תפיסת מומנטים גדולים, ציורי התנגשויות עזות של כוחות איתנים, כלומר, הפּתוס האֶפּי” (ראה מאמרו “רוח־הקודש” ב“השילוח”, ש“בזמנו לא הבינו אותו כראוי, אולי יבינו מאמר זה עתה יותר”… לשונו בעצמו).
הנה “זרם של בקשת־אלהים שוטף ועובר את אירופּה כוּלה מן הקצה אל הקצה. באנגליה קמוּ קרליל ורסקין והאמונה העמוקה שבהם, בצרפת עומד על דוכנו הכוהן הגדול לאלהי הטבע המסתורי, מוריס מטרלינק… באשכנז מעריצים את נובליס וחבריו, ובממלכות הסקנדינביות יומו של קירקגרד עתה” (ראה מאמרו “יראת הכבוד”). בקצרה, את קלוזנר אחזו געגועים ל“הפּתוס הדתי”; ובכן – הוא מבקשו בספרותנו החדשה ואינו מוצאו (שערו בנפשכם את צערו); אינו מוצא אפילו אצל “ראשי המדברים” בספרות העברית של דורנו, שהם אחד־העם וח. נ. ביאליק (במאמר שלפניו היו ראשי המדברים אחד־העם ופרץ…) והוא טוען ואומר: “היתכן הוא מאמר כזה אצל אחד־העם, מאמר ממין שכתבו מיל־הבן, ואמר עליו קרליל: ‘הנה בעל מסתורין חדש’, וביאליק – אומלל שבאומללים! – היכן היא בקשת־האלהים שלו?”
שאלה לכם, סופרי ישראל, משוררי ישראל, חושבי ישראל ונביאי ישראל, עוד לא תדעו איזה פּתוס ידרוש מכם קלוזנר למחר…
ובאמת שוב הוא קורא למחר ואומר: “במעמקי החיים הישנים מתרקמים מעט, אבל בלי הפסק, החיים החדשים, ביָשן עצמו גלום החדש; אבל הוא משותף עמו וגדל עמו ביחד, וכל עוד שלא גדל ולא עלה עליו בהיקפו, הוא חבוּי ומדוּמדם. אך יום בא והחדש שבתוך הישן עולה על הישן עצמו – כלומר, על הישן עצמו, – ואז הוא מתבדל וּמתגַלה בכל חידושו, בכל השתנותו מן הישן ובכל ניגוּדו אל ישן זה – אף אם בעיקר הדבר אינו אלא חלק ממנו…” (“העברי הצעיר”).
תאמרו: מה הוא סח? והוא מבאר לכם ש“שום תנועה שבעולם אינה נעשית לגדולה, להמונית, אלא אם היא נעשית אמונה ודת”. אבל אין זה ביאור לבד, כי אם דרישה. – קלוזנר עומד במערכת של “השילוח” וב“בית־מקדש” לקוראים ומכה בקורנס וקורא: “העברי הצעיר צריך להיות יוצר לא רק בכל הנוגע ללשון־ישראל ולארץ־ישראל, אלא בכל הנוגע לאמונת־ישראל”. היאָספוּ בני יעקב!
ועוד משרה אחת לא קלה ניתנה על שכם הסופר קלוזנר, – שכם אדם זה, הנושא עליו סבל כל תרבות ישראל העתיקה והחדשה, תרבות ספרותנו ותרבוּת העולם בכלל ומכמני האנושיות בכלל ומכמניו הוא. – אל נא תשכחו, כי הוא מורנו ומאורנו באמונה ובשירה, במחשבה ובנבואה, בדבר “חובותינו להמון־העם” וחובותינו בכלל, וכי הוא מונה ושוקל את כל האישים שלנו, ושעוד עליו לכתוב, ודוקא על ידי עצמו, גם פרקי ההיסטוריה של האישיות שלו (קראו בדברי “המשקיף” ב“השילוח” בכל חודש, קראו הערות המערכת של “השילוח” בכל פּעם) – הוא־הוא גם ראש וראשון למרחיבי השפה. רוחו הגדול המוליד רעיונות חדשים, שאין להם עוד לבוש באוצר שפתנו, לא יכול להסתפּק במועט ובעבודה בלתי־יסודית. הוא היה צריך להרחיב שפתנו “על פּי דרכי המדעים החדשים ויסודותיהם ויסודות יסודותיהם”… הוא אינו מסתפּק לדרוש סמוכין מאחיותיה הקרובות, משפת ארמית וערבית, הוא הוליכה ברוחו עד שפת “הסינים והטיבֶטנים”. לו היה נחוץ כל גלגול־המחילות שבבלשנות “שפת הפינים, התוגרים, ההונגרים, ההוטנטוטים”, בכדי לבוא לידי מסקנה, שאם עד עכשיו אנו כותבים חול בקודש: היסטוריה או גם רומן, יכולים אנו לכתוב לעתיד גם: היסטורותין, היסטורותינים, רומנותין, רומנותינים.
***
רבי מאיר רמון מצא; תוכו אכל וקליפתו זרק. ויש אנשים, שמזלם להיפך: אל התוך לא יבואו לעולם ולועסים הם כל ימיהם את הקליפה.
יוֹבֵל וּמְחוֹלוֹת
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
יוֹבֵל וּמְחוֹלוֹת / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי
א
"בקיץ שנת 1749 הוציאה האקדמיה למדעים ולאמנות שבעיר דיז’ון בצרפת כרוז, שהיא נכונה לתת פּרס הגון בעד חיבור, שישיב תשובה מספּקת על שאלה זו: אם סייעה התפּשטות המדעים והאמנוּת לשפּר את המידות? – ז’ן ז’ק רוּסוֹ קרא את הכרוז בעתון הרשמי שהיה יוצא אז; וביום קיץ חם אחד, כשהלך בדרך, התפּרץ אל מוחו גל גדול, שהעלה דמעות בעיניו, כאילו צלחה עליו רוח ה'; כעין הארה עליונה חש לפתע פּתאום: הוא מצא את התשובה. – ובשנת 1750 קיבל את הפּרס של האקדמיה בדיז’ון בעד ספרו: “שיחה על המדעים והאמנויות”, שההנחה העיקרית שלה היא: “במידה שהמדעים והאמנויות מתפּתחים, בה במידה נשמותיהם של בני־אדם מתקלקלות”.
“אבל רוּסוֹ טעה בדבר גדול אחד”.
רוּסו לא זכה לראות בחזון את חג יובלו של “השילוח”… הוא לא עבר על עשרים וחמישה הכרכים או מאה וארבעים ותשע החוברות של ה“מרכז הרוחני” העברי הישראלי והאנושי… מידה אחרת לגמרי לקלוזנר, מתלמידי תלמידיו; הוא לא לבד שקרא דברי ז’ן ז’ק, כי אם גם קרא את דברי וינדלבנד על־אודותיו בספרו “תולדות הפילוסופיה”, עמוד תמ"ב…
קלוזנר כבר יודע גם את “הרעיון הגדול הגלוּם בפרק הראשון של ההיסטוריה האנושית שבתורתנו – בפרשה ג' שבבראשית”, יודע דבר מציאת “קריטריון אוביקטיבי”; יודע, ש“ישעיה הישן הוא הרבה יותר פּרוגרסיבי למשל מצ’מברלין החדש שבחדשים”, ויודע ש“במקום שיש הרחבה יש גם התקדמות”. – – –
“בכל חברה שבכל דור – הוא אומר – יש שני זרמים, שוב חזרנו לזרמים, זרם עִלי וזרם תַחתי”. ושוב אנו עומדים ביובל של שני הזרמים יחד: זרם משה וזרם יהושע; ותמהים אנו שוּב, שלא למצוא את הפסוק במאמר גוּפו לחגו של “השילוח”, כלומר: לחגו של יוסף קלוזנר…
“השילוח” של אחד־העם “נלחם עם הציונים המדיניים הטהורים מצד אחד ועם שוללי היהדוּת מצד שני”. “אלה ואלה היו בעלי כיווץ וצמצוּם”, ואחר־כך עבר “השילוח " לעורכים אחרים ואת דגלו לא שינה. – “רק צמצום אחד, שהיה ב’השילוח' הקודם, הוּסר ב’השילוח' מן הכרך הי”א ואילך”. – “באו ימי תנועת־השחרור ברוסיה, ו’השילוח' הטיף לרעיון, שאין לעם ישראל לבטוח ביסודות המתקדמים של העם הרוסי”. – באה שאלת הלשונות, ו’השילוח' התיחס בשלילה גמורה אל הז’רגון". – “וכשנתעוררה שאלת האמונה בספרוּת העברית, נזקק לה ‘השילוח’ ביותר”. – “זוהי הדרך שהלך בה ‘השילוח’ במשך כל שנות קיומו”. “אך דרך ההרחבה היא דרך ההתקדמות”. מי יסיר את העפר מעיניך, ז’ן ז’ק, וראית אשר לא פיללת!
ודבר אשר לא פיללנו מודיענו גם האדון מ. מ. אוסישקין באותה חוברת־נצחון עצמה. אוּסישקין הוא איל הברזל העברי; וכשבא לכבּד ולברך את בן־אדם ופעלו, מה לו עוד יותר, אם לא לפתוח את פּנקסו ולהוציא את פּתגמו, שהוא־הוא גם נר לדרכו, שלטון הרצון. קוּמוּ, קוּמוּ כל המרננים באהלי בני־ישראל ושמעו, כי אך שלטון אחד בתולדה ובגוי.
“חמש שנים לפני היובל היה הדבר” – קוראים אנו בדברי אוּסישקין – “הרבולוּציה ברוסיה הגיעה עד מרום קצה”. “כל קדשי ישראל ואידיאליו ההיסטוריים היו נרמסים ברגל גאוה”. “כבר עברה אז יותר משנה מיום שפּסק ‘השילוח’ לצאת לאור”, והאומה הישראלית והספרות הישראלית נתיתמוּ, באין להן מושיע ומלמד ברבים. – ובעת הנוראה הזאת, באין “השילוח” לנו ואפס חזון, נאספו בביתו של מלך־הרצון יחידי הסגוּלה “לטכס עצה ולמצוא תחבולה” – לפתוח את המעיין הסתום ולהשיב לשארית יעקב את אשר לוּקח ממנה בימי הזעם… ו“הארי שבחבורה, אחד־העם, התהלך בחדר מזוית לזוית, כדרכו בשעת התרגשות יתירה, והראה להמסובים בשׂכלו ההגיוני ובחשבונותיו הברורים, שאין שום אפשרות לחַדש את ‘השילוח’; אבל הנשארים טענו: הצדק אתך, ואף על פי כן רוצים אנו, שיופיע ירחון זה מחדש. ושלטון הרצון גבר על שלטון השכל”. – –
גברו המצוּקים על האראלים! מופיע־מופיע “השילוח” ספר־ספר בצורתו, צורת “ההתקדמות וההרחבה” לכבוד הספרות העלוּבה, הנמשכת בקרון, אם גם יודעת מי מנהיגה, – לכבוד הארי שבחבורה, שאף על פי שבאותו לילה היה מסוּפק בגוּף ההקמה, סמך ידו על הודאי של קלוזנר ומסר לו את מטהו. – כי זה לכבוד ולתפארת לבעל שלטון הרצון – הלא על זה הוא בא להעיד.
וגם אנו מעידים אף מעידים…
ב
אנו מחזירים פּנינו מדורות בני הגולה וכל העסקנות הישראלית שבגולה לדורות ארץ־ישראל ולחליפות המעשים שם, לא לארץ־ישראל של התנ“ך בלבד ושל התלמוד בלבד, כי אם “לארץ־ישראל של יהודה הלוי ושל הרמב”ן, לארץ־ישראל של אליעזר בן־יהודה ושל רמ”ל לילינבלום, לארץ־ישראל של מנחם מנדל דוליצקי ושל אחד־העם", לארץ־ישראל של אוסישקין האחרון שבחבורה – לארץ־ישראל של יוסף קלוזנר…
אסתייעא מילתא, שאביר הזרמים האנושיים הכוללים ובעל הסקירות התולדתיות הענקיות אמר לפקוד את ארץ־האבות, את ארץ הדת השמית, שהתפּשטה בכל אפסי העולם וניצחה את ההתגלוּת היונית. אסתייעא מילתא, ש“איש ואשתו יחדיו, שחיו על הרעיונות” הגדולים ההם, יצאו שניהם “בספינה הרוסית קורנילוב” ליפו ולירושלים. “היום יום שבת”. היום אירע המאורע היותר גדול בחיי הנוסע, הוא נוסע לארץ־ישראל. ו“רעיון פשוּט ומוּבן מאליו זה אמר שירה בלבו. על גדותיו נתמלא לבו בו. לא הרגיש אדון הזרמים לא רעב, לא צמא ולא קור”. הפלא ופלא – לא הרגיש אפילו בנענועים הקלים של הספינה, שבזמן אחר בודאי היו מפּילים אותו למשכב במחלת־הים, ולא ידע את נפשו… ופתאום ניגש אל אשתו, שנסעה עמו יחדיו, ובטון חגיגי, שהוא מגוחך עתה בעיניו, אמר לה: “יודעת אַת? הרי באמת נוסעים אנו לארץ־ישראל! – היא הציצה עליו רגע בעינים תמהות; אבל מיד התחילו עיניה צוחקות, וכל פּניה הוארו בבת־צחוק של רצון. היא הבינה להלך־רוחו. – – –” (דברים ככתבם, “עולם מתהווה”, רשמי מסע בארץ־ישראל, חלק ראשון, “השילוח”, כרך כ"ז, עמוד ד').
וגם אנו מבינים להלך־רוחו. אותו אדם שלא ייעף ולא ייגע מלהיות צופה לעמו ולספרותו בגולה, ועומד על הבימה כפטרון מושבע לכל רם ולכל קדוש, לקח את מקלו ואת תרמילו וילך להסיע את עצמו ופרשת גדולתו לארץ האבות. – הוא אינו נוסע כאיש פּשוט, שאומר: אלך ואראה את מעשי אחי שם, אלך ואראה, מה אמצא לי ולנפשי שם – דברים פּעוטים כאלה אינם כלום להאי גברא רבה. הוא נושא שלט על מצחו, ועליו כתוב: אני הנוסע – שמי בעברית, בין בהברה אשכנזית בין בהברה ספרדית, יוסף קלוזנר! מבקר את בתי־הספר, ידין את מורי־הדרך, מבקר את כל העסקנים הציבוריים וּמתוַכּח עמהם על־אודות כל הענינים הציבוריים… הוא בבחינת מונטיפיורי רוחני וּבידו עצה, תחבולה ותשועה. – הוא בא להתראות ולרשום רשימות. הוא בא לקשור כתרים לעצמו בארץ יהושע והשופטים, בארץ בן־יהוּדה ודוליצקי…
“יפה עד לשכרון הוא הבוספורוס. הלא זהו מקסם, הלא זהו חלום חזון־לילה ולא מראה ממראות הטבע. מי־תכלת אדירים שומים בתוך שני חופים פורחים, חמה שוקעת משתקפת במים אדירים אלה – והתכלת נהפכת לארגמן; אין זיע ואין ניע במים, והספינה לא שטה היא אלא צפה, מתחלקת כברבור הלז בבריכה שקטה: הנה פס של לבן בתוך התכלת והארגמן של המים – הנה תלמים־תלמים, שמציאותם בשקט זה מפליאה, הנה כתם עכור בתוך תכלת המים” (שם, עמוד ח'). והנה נושאת ספינה זו את החולם הגדול לגוי הישראלי, קול ה' על המים. קול ה' בהדר!
ואחר חזות נשגבה זו לא הלך קלוזנר כנוסע לראות את העיר. “מפּני קוצר הזמן לא יכול לראות הרבה…” “לא ראה – במסעה ההיסטורי שלו – לא את הילדיז־קיוסק, ולא את הדרוישים המרקדים, לא את המוזיאון ולא – להבדיל – את רחוב הזונות, שאחיותינו בנות ישראל מנוּצלות בו על־ידי אחינו בני־ישראל האשכנזים דוקא… אבל גם המעט, שהספּיק לראות, לא ימחה מזכרונו כל עוד תהיה בו נשמת חיים”.
לא אשקר, רבותי, דברי השטות האלה כתוּבים באצבע הנוסע ממש בעמוד קל“ו של “עולם מתהווה”, הנ”ל ב“השילוח”. קלוזנר, יוסף קלוזנר, לא ביקר את רחוב הזונות, ולא זיכּה אותנו עם זה בהשוָאה תולדתית מקבילה מימי העבר. – ולאיזה מראה אינו מקביל? לאיזה חזון של מה־בכך אינו מסיע פרשת ההיסטוריה?
הוא רואה, למשל, ב“תל־אביב”, אשר על־יד יפו, את רחוב הרצל ואת רחוב אחד־העם, זה בצד זה; ותיכף הוא מתחיל לדרוש: “הנה שני המתאבקים הגדולים האלה, שכל ימיהם נלחמו זה בזה, כבר נתפּשרו ביניהם בהכרתם של הציונים ושוכנים בשלום זה בשכנותו של זה… ממש, מה שאירע להנצרוּת בתקוּפתה הקדומה: פּטרוס, שליח היהוּדים, וּפוילוס, שליח הגויים, נלחמו זה בזה בכל תוקף על השאלה הגדולה, אם יש להנצרוּת לקבל גרים מן הגויים, ואם יש להנוצרים לקיים את המצוות המעשיות; ואולם בהכרתם של הנוצרים המאוחרים הם שניהם כאחד בוני האמונה החדשה; ויש אפילו חג אחד שהוא מוקדש לשניהם כאחד…” (שם, פּרק ד‘, ע’ ש"ח).
פּטרוס ופוילוס! הרצל ואחד־העם!
“אין הוא, קלוזנר, מקנא בשום אדם שבעולם, חוץ מבשנים: באליעזר בן־יהוּדה ובמטמן־כהן” (שם, ע' ש"י). “אימתי – הוא שואל – בכל שמונה־עשרה מאות השנים של גלוּתם האפלה הכניסו היהוּדים לאיזו ארץ שהיא קוּלטוּרה ממש מעין זו? שני חוקרים מקוריים, שחכמי האוּמות כבר הכירו בעבודתם המדעית וקראו כמה דברים על שמם, הוליד הישוב העברי החדש בארץ־ישראל; והם אינם לא רבנים ולא סופרים ולא חוקרים, אלא האחד הוא אורניתולוגוס (חוקר עופות) ושמו אהרוני והשני בוטני (חוקר צמחים) ושמו אהרונסון” (שם, ע' ש"ט). ואין אנו יודעים, מדוע לא יתקנא גם באלה ויהיו לנו ארבעה תחת שנים…
אין צריך למודעי, כי “חתן היובל” – והלא הוא מראה באצבע, שאך לשם זה נטרד כל הדרך הרב הזה, שלא זכה לו אפילו משה (ראה פרק ג' מ“עולם מתהווה”, עמ' רס"ג) – קיבל גם דפּוטציות… והרי גם נשפים ומשאות. “הלילה היה ליל לבנה, ליל אביב מזרחי, ותחת כיפּת הרקיע, לאור הלבנה וכוכבי המזרח הנוצצים בנוגה מיוחד בקרבת הים התיכון על אדמת ישראל ובשכוּנה ישראלית, התחילה קבלת־פּנים של אחד מן הסופרים העברים מארץ הצפון” (שם, ע' שי"ב). והסופר הלז, שאת פּניו קיבלו, היה בלי תפוּנה יוסף קלוזנר, הוּא ולא אחר. וכך כותב אדם על עצמו. – – –
ואחרי אסיפה זו על אדמת ישראל ובשכוּנה ישראלית, לשם סופר ישראלי, התחילה ה“קבלת־פּנים” בגימנסיה גופא. – דרשו “דרשות חמות”, ואחרי הדרשות התחילו ה“מחולות”. “הגדולה שבתלמידות הזמינה אותו – את הסופר מארץ הצפון – למחוֹל, והגדול שבתלמידים – את אשתו”. “פּה בארץ חמדת אבות תתקיימנה כל התקוות, פּה נחיה ופה ניצור חיי־זוהר, חיי דרור”. “גיל, גיל, גיל, גיל, שיר, שיר, שיר, שיר!”
קלוזנר מרקד! הוא “סובב בעיגול הגדול, ומאות הילדים והילדות הנחמדים, שכל דיבור שלהם הוא עברי וכל הערה של המנצח במחולות שלהם היא עברית, שרים וחוללים בעליצות ובחדוה; והם אוצלים מרוחם גם עליו, והוא שר עמהם יחד ומתלהב כמוהם, ועליז כמוהם – והוא עברי שלם כמוהם” (שם, ע' שי“ב – שי”ג).
האדם, קלוזנר, הגיבור הישראלי המנצח את ז’ן ז’ק הצרפתי, מרקד בשתי רגליו ההיסטוריות על אדמת ההיסטוריה; וסביבו מרקדים כל בני הישוב החדש, ולכאורה – הם בני הדור החדש, נושאי התקוות. – אבותיהם של אלה העמידו צלם בהיכל; ובני תל־אביב מרקדים מסביב לצלם, ולו – פֶּה וידבר, ידבר על־אודות עצמו ויגיד בכל פעם למדי על עצמו…
פּטרוס ופוילוס, אחד־העם והרצל, ואפילו תימא אוסישקין, שלתמהוננו עוד לא מצא לו התיאוריטיקון המצוין הזה עד עתה חָבר בנצרוּת הקדומה, בושנו ממעשיכם, בושנו מתל אביבכם. – – –
דברי ביקורת
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
תורה ואגדה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: לְמִי?
הנני פותח את ספר “נתיבות השלום”, והוא חיבור כולל חמישה חומשי תורה עם תרגוּם אונקלוס, פּירש“י, תולדות אהרן, קיצור תיקון סופרים, תרגום אשכנזי וביאור מאת הרב החכם הכולל מוהר”ר משה מדעסויא נ"ע, בהוצאה חדשה, וַרשה.
השם “ביאור " יעורר בכל אחד מאתנו זכרונות מימי נעורים והקסם שהיה באותה מלה בימי תקוּפת ההשכלה. מלה זו בלבד כבר העירה בי רגשות של עולם אחר, הרחק מזה שנולדתי בו וחוּנכתי בו. וכן היה לכולנו. – מעקימות שפתיו של אבי ירא־השמים, בעת הוצאתי את השם “ביאור” מפּי, נוכחתי כי יש דברים בגו. לבבי נשאני אל “נתיבות השלום”, שקראו אותנו לריב… נפלא הדבר, המבארים עומדים ברובם על אדני המסורה, שפתם המסורתית וסגנונם הרבני מדבּרים על ה' ועל האמונה בתורתו: “והנה אנחנו כל קהל עדת ישראל מאמינים, שכאשר כתב מרע”ה את תורתו, כן היא עתה בידינו היום, לא נשתנה בזה דבר מאז ועד עתה ולא קרה לה כאשר יקרה לספרי חול…” משה ב“ר מנחם מנדל סופר זלל”ה מסיים את הקדמתו “אתם אנשי אמת, אוהבי תורת ה', בחנוני נא בזאת, אם יש און בספרים הללו”. שלמה במוהר“ח יואל ז”ל מדובנא רבתי מתחיל דבריו: “יתברך האל וישתבח הבורא הטוב ומיטיב לנבראיו וכו'”. ואלה, אלה בלשונם המדברת רכות, הציתו אש בבית יעקב. רבו החרמות, התסיסה היתה גדולה ורבה; והנה עמדנו פּתאום בתקופה חדשה בישראל, תקופה שעוד היום הרי אנו המעטים בניה ובני בניה, אם נאבה ואם לא נאבה… הנני אומר: אנו המעטים, כי העם קונה ברובו עוד היום חוּמשים עם פּירושי התורה של רש“י, בעל שפתי חכמים, אור החיים וכלי יקר וכל אלה שנדפסו בדפוס הרבני הנגיד שלמה בלכטווסקי בפיעטרקוב, בשנת “זה קנו לכם, כי אין כיפים בעולם לפ”ק”, וכדומה להם… עוד היום אלה האחרונים המה דברי רומיל, כלומר, ספרי־עם ודברים השוים לכל נפש; והחומשים עם ה“ביאור” או “ביאורים חדשים” מונחים בקרן־זוית ונמכרים רק למשכילים מעטים. הצעד התולדתי הביקרתי לא נעשה עוד לפני רבים מאחינו… לוּ היה למשל ה“פּירוש היקר” על התורה בשם “התורה והמצוה” מאת הרב הגאון האמיתי המפורסם בכל קצוי ארץ, כליל החכמה והמדעים, כקש“ת מוהר”ר מאיר ליבוש מלבי“ם זצללה”ה, נדפס יובל שלם לפני חוּמשי “נתיבות השלום” והיה מכין במחקריו ובביאוריו את דורם של בעלי נתיבות השלום, כי אז היה לנו דרך ההתפּתחוּת. אבל הנה יצא ה“מלבי”ם" לאור ימים רבים אחרי ה“ביאור”. נעשתה הפסיעה הקטנה אחרי הפּסיעה הגדולה, וגם היא, כלומר, הקטנה, אינה כשרה עוד לכל הציבור ולא כבשה עוד לה את הלבבות; זה נותן מקום לחשוב על מהוּת הציבור העברי שלנו בכלל ועל הרוחות המנשבות בו.
בתנאים כאלה יוצאים לאור “תורה נביאים וכתובים עם פּירוש מדעי, יוצאים בהשתתפוּת למדנים מומחים על ידי אברהם כהנא, זיטומיר, בהוצאת אברהם כהנא, ספר בראשית, מפורש גם הוא על ידי אברהם כהנא”. כהנא הוא המו“ל, הוא המבאר, הוא העסקן, והוא לבדו עומד על מפעלו, שאליו הוא נושא את נפשו. – ב”דברים האחדים“, בתור הקדמה קצרה, אומר המחבר: “לשיטת חלוקת המקורים נתתי מקום חשוב, מפּני שמאמין אנכי בערכה של שיטה זו בכללותה… ובכלל, הפּירוש מתאמץ להסביר את הכתוּבים במובנם הראשון, בלי משפּט קדום, ומתרחק מכל ויכוּחים ודעות של תיאולוגיה. הפּירוש הוא בנוי על יסוד החקירה הביבלית של זמננו, בעזרת התרגוּמים העתיקים, חקירות הלשונות השמיות, הארכיאולוגיה ועוד. – הפּירוש המדעי נועד לחפשי הרוח ובעלי ידיעות, החפצים לתקן עצמם בכל האמור מאנשי הביקורת ולקנות להם מושג מהבנת המקראות על בורים”. – אם בין המבארים הדתיים ובין הביאורים של בן־מנחם ודורו היתה פּסיעה גסה, הנה בין דרכו של כהנא ובין ה”ביאור" הרי מהלך של ארבע מאות פּרסה… וראה זה, לא נזדעזע קיבוץ האומה, לא יצאה בת־קול; מי זה יעיז לגלות סודי? ולא באו המקטרגים והמשטינים אשר לנו לקרוא על כל חדש: מי זה נועז לגעת בקרני המסורה! אין קול ואין צוחה בספרותנו, אין חרמות ואין נדונים, אין צועקים ואין משיבים. ביאורו של כהנא בנוּי על יסוד ביקורת כתבי־הקודש בלעז ולא יחת מפּני כל. גם שם נלחמו וכבשו להם במחקר זה בנין אחרי בנין, בכל המסקנות האלה עשו צעד אחרי צעד, חקירה נולדה אחרי חקירה ודרישה אחרי דרישה; וכהנה בא ומעמיד אותנו בקץ הדברים, בטרם נבנה עוד הגשר לנו; כי הן גם אלה פּרי הביקורת של שור, של אברהם קרוכמל או של בעל “קורות ישראל ואמונתו” וכדומה כמו נשכחו מלב… וראה זה, העם שותק, הספרוּת שותקת, ה“דתיים” אצלנו שותקים; וגם אם יעב"ץ הרים את קולו באסיפת פרסבורג, אין זה דבר נורא כל כך ולא זהו הרושם שחיכינו לו.
ואותם הדברים, שלכאורה הם ענינים צדדיים ואינם נוגעים לגוּף המפעל ולערך המדעי של הספר בעצמו, הנה מעסיקים אותי. אני חושב על־אודות הסביבה שלנו העברית. במפעלו של כהנא מונח בודאי רצון עז, כוח ועבודה חרוצה. השפה תכניס הרבה מביאורו, הביקורת תמצא בו הערות רבות וּדברים עצמיים; גם הביטוּי העברי מגייר אצלו דברים רבים, שבחוּץ לא יתקבלו על הלב בנקל… השגות צדדיות, כמו אלה של אברהם זַרזובסקי, גם אם צודקות הנה, אינן עושות כלום; ומובטחני, כי לוּ ניגש הוא לבאר את המקרא, לא קשה היה לבוא גם אחריו בתביעות מדעיות ולמצוא ליקוטי בתר ליקוטי… אבל מה שנוגע לנו יותר מכל הענינים הפּרטיים וההערות היא, כמו שאמרתי, המנוחה היתירה עתה לגבי דברים אלה בסביבה העברית שלנו. חשבנו, כי הם יקראו למלחמה – והנה שלום ואף לא קול ענות.
אפשר, כי מפּני שאין כל גשר תורי רוחני בין דבריו של כהנא ובין הקוראים העברים הרגילים, בשביל שנתן לדבריו צורה מדעית מוחלטת, אי־תורנית ולא בא בכלי־נשק ספרוּתיים עבריים ליהד את הביקורת הקיצונית במידה נכונה – לא נכנסו אל המחנה. אפשר, כי רבניים אנו ביותר ולעמנו נוגעים דברים תלמודיים הרבה יותר מעניני המקרא וכל קנאת המקרא; – ואפשר, כי הרגש המדיני והצורך המדיני, הוא שיָרש את המקום התורי ואת החשבון התורי. לרבים מאתנו נוגעות השאלות היסודיות על־דבר מלון־עם ומבנה בית לאומי יותר משאלת המקרא וערכי ביקורת כתבי־הקודש. אבל גם אפשר, וזה קרוב יותר, שקהו רגשותינו עתה ושאין אנו שומעים בנפשותינו לא על אלה ולא על אלה…
ועוד זה, זאת התורה אדם כי ימות באהלה, עם כל קרבנות מחים ולבות שנותנים לה ועם כל קרבן העבודה, שמקריב היחיד בחייו, יודע הוא על כל פּנים, שיש המשך לעבודתו ויש לה גואלים. – הללו הולכים והללו באים והבאים טווים הלאה את הקו שהניחו להם ההולכים, כן הולך הדבר ונמשך עד לבלי סוף; אבל מי ילך עתה הלאה בהנתיב אשר נסלול? מי נחל ירושת בן מנחם וינחיל אותה אחריו? מי זה יבוא אחרי הקוצרים לטעת עוד או לשדד את האדמה להבאים? מי נותן לנו הערובה, כי יש באים אחרינו? היפּלא הדבר, כי בבוא דברים כאלה לידינו, כמפעלו של כהנא, מעסיק אותנו בראש וראשון הצד החזיוני שבדבר והעצבון שבדבר. לטעת ביקורת כתבי־הקודש בעברית – בודאי זה מפעל רב; אבל אותנו מחרדת השאלה עתה: למי אנו עמלים? למי?..
ב: תּוֹרָה תְּמִימָה
צעד לאחור! חמישה חומשי תורה עם חמש מגילות נתוּנים לנו. “תורה תמימה “, מתורה־שבכתב עם תורה שבעל־פּה על פי קביעות וחיבור דרשות ומאמרי חז”ל בהלכה ואגדה, אשר בש”ס בבלי וירוּשלמי, ספרא, ספרי, תוספתא ומכליתא, אדר“ן ומסכתות קטנות וכו‘, נסמך ונראה לכל אות ומלה המתיחסות בענינן בתורה־שבכתב, עם ביאור ארוך, לפרש ולבאר מוצא טעם הדרשות, על פי יסודי דרכי התלמוד ומשפּטי הלשון, ועם חידושים וּביאורים בבירות ההלכה והמאמר; והכל בדרך קצרה ובסגנון קל ולשון צחה, אספתי וחיברתי, פּירשתי וביארתי בחסדי ה’ אתי, ברוך הלוי עפּשטיין מפּינסק, בן אבא מרי הגאון רבי יחיאל מיכל הלוי שליטא, אב”ד דק' נָווהרדק יצ“ו. ווילנא בדפוס האלמנה והאחים ראם בשנת תרס”ד, תוצאה שניה. – –
“ותהי ראשית עבודת החיבור הזה בתחילת שנת התרמ”ז והשלמתו בסוף שנת התרס“א”. חמש־עשרה שנה ישב בן הגאון הנ“ל על עבודתו הרבה, לחַבּר ולקשר תורה שבעל־פּה לתורה־שבכתב. אסף קטע־קטע בהלכות ודרשות חז”ל וחרז אותם לכל מקרא ומקרא; ובהביאור מלמטה, שרובו רבני וכבר נושב בו מעט רוח הגיון, ניסה לקשר שניהם יחד ולהראות מוצא הכתוב בקבלה. ולא תהיינה עוד לנו שתי תורות חתוכות, כי אם תורה אחת תמימה…
ותורה תמימה זו קרועה היא בעיקר לקרעים רבים. בזמנים שונים ניתנו לנו ספרי המקרא מגילה־מגילה ובמועדים רבים נמסרו לנו ספרי התלמוד והמדרש חלק־חלק. וּבעיקר אין קישור ביניהם. – אם גם הקבלה והמסורה נוסדו לכאורה על יסודי המקראות, שני עולמות שונים הם. משפסקה הנבואה ונחתם כל חזון, החלו לבוא דרשות חכמים ומדרש חכמים באהלי יעקב; אבל את הגשר ביניהם לא נמצא, אם גם נצרף לנו את הספרים החיצונים. בעוד תופשי חרב וחנית בישראל ללחום בעד קיומו, לא נועזו לדרוש ברבים, שסיף וקשת ורומח “אינם אלא לגנאי”… וממשלי שלמה וגם ממשלי בן־סירא הנה עוד מהלך רב לפתגמי חכמי התלמוד. – אך אם נעמיד את התלמוד, על פי חלוקת מקוריו, על עצמו ונראה בו חזות בני אדם בני דורם ואך בני דורם, אז נבין למהלכו ולדרכו. – יש דור אשר לא יהינו בניו לעמוד בשיפולי ההר ולהביט אל ראשו, כי אם חופרים הם אחד־אחד בעפר ההר; והיה כי ישאו על שכמם סבל העפר שקיבצו, יאמרו לעבוד בזה את ה'.
“הלכות שבת חגיגות וּמעילה מקרא מועט והלכות מרובות כהררין התלויין בשׂערה, ואין להם על מה שיסמכו”… אבל יש להם על מה שיסמכו, אם יבָּנוּ מעצמם ויעמדו על עצמם. מלאכה אחת נאסרה בתורה בשבת – מלאכת הבערת אש, ושניה בירמיה ונחמיה – משא ביום השבת. מאלה בודאי לא נולדו ל“ט מלאכות, הן וענפיהן וענפי ענפיהן, עד מסכת שבת שבתוספתא ומשנה, שבתלמוּד ירושלמי וּבבלי, הלכות גדולות וּמשנה־תורה והשולחן־ערוך… בימי קדם הקריבו עוד ביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו; אבל אחר זה נעשו כל אלה ל”אבות מלאכות", שכל העובר עליהן מתחייב בנפשו. שבת לה', שבת לכל בשר, מנוחת עולם, אפס כל מעשה!
והנה בא הרב הנ“ל וחוזר על התורה הידועה: “זה ספר תורת ה‘, מצוותיו, חוקותיו וּמשפּטיו, הניתן לנו מסיני – אך בכוּלו ועיקרו ויסודו ניתן לנו, לומר אך כללי ועיקרי ויסודי כל מצוה וכל חוק ומשפּט; ואותם כתב לנו משה מפּי הקדוש־ברוך־הוּא כתוב הדר לכל ישראל; אבל פּרטיו וענפיו וּביאורו עם פּירושו וכו’ נמסרו מפּי הגבוּרה למשה רבינו בעל־פּה”. ובא משה ולימד את שתי התורות ליהושע הנלחם את ל”א מלכים; ויהושע מסרן לזקנים; וזקנים לשופטים, לאהוד ולשמשון; השופטים והגיבורים לימדו אותן לנביאים, דור אחרי דור, “עד דורו של רבינו הקדוש, רבי יהוּדה הנשיא”. שלשלת ארוכה וחוליה אחרי חוליה: שאול, אסא, ישעיה, עזרא, הלל ועקיבא; ורבים הם המאורעות בינתים. תקוּפות התולדיות הגדולות, בנין־עם וחורבן־עם בחצי אלף אחרי חצי אלף כלא הם; כולם־כולם מלמדים הם אך עיקרי תורה־שבכתב ותורה שבעל־פּה. ככר רבה להשׂתרע ומישור אין סוף!
“אכן להיות לחיבור המשנה גם הוא בערכו ערוך ומיוסד אך מכללי מושג כללי זה, מאופן התיחסות תורה שבעל־פּה לתורה־שבכתב, כפי שנמסר למשה רבינו על פי פּירושים וּביאורים וכללים מלימודים יסודיים”; “לכן קמו החכמים שאחרי רבינו הקדוש וחיברו לתכלית זו חיבורים שונים, כמו חיבור הספרא וספרי ותוספתא ומכילתא, שתכליתם לבאר עיקרי ועניני המשנה, ושני התלמודים שחיברו בארץ־ישראל ובבבל לבאר טעמי המשנה וכו', עד שעם חתימת התלמודים, אוצר התורה שבעל־פּה, נחקרה התורה־שבכתב חקר מוחלט ונתבארה ביאור שלם ונתפּרשה בפירוש מספּיק”. “אבל למרות כל אלה, הנה עינינו תראינה מחזה נפלא ומעציב, כי לעומת ההכרח המוחלט מהתאחדות שתי התורות, אשר הן בערך שתים שהן אחת, כן רב הפּירוד ביניהן, התורה הכתובה עומדת בזוית זו ואחותה, התורה שבעל־פּה, בזוית זו, עד שנעשתה התורה כשתי תורות”…
לא נפקוד על הרב, שעושה משתי תורות, שהן שתים בעיקר, אחת, רק אחת; גם לא על זה נתמה, שמאחר הוא את המוקדם וחושב את חיבורי הספרא וספרי, מכילתא ותוספתא, שהם אבות המשנה הקצרה לביאוריה. או על זה, שמקדים תמיד את הבבלי המאוחר ברובו על הירושלמי המוּקדם לו, כי הן לא במבקר הכא עסקינן; אבל נפקוד עליו, כי קורע הוא דברי התלמוד והמדרשים גוּפם חתיכות־חתיכות. כי הן המאמרים בגוּף התלמוד, כאשר נראה ונתבונן למה שכתוב לפניהם ולאחריהם, רשמם לרוב אחר לגמרי מבמעשי רשת אלה, אשר נותן לנו המאסף.
המחבר בעצמו עמד על קשי מלאכתו ויחלק את ענין הערכתו לעשרת הכללים האלה: א) קביעות הדרשות לעניניהן, ב) סידור הדרשות למקורן, ג) קיצור הדרשות, ד) הרחב הדרשות, ה) התגלות דרשות כמוסות, ו) דרשות שאינן להלכה ואשר במחלוקת חכמים, ז) דרשות אסמכתיות, ח) דרשות נוספות ממדרשים שונים, ט) דרשות נוספות מספרי הראשונים, י) דרשות כפולות במקומות שונים. והוא הולך ומבאר כל כלל וכלל לפי דרכו. המחבר התחיל בעיקר מתורה שבעל־פּה והתעמל לתלות כל מאמר במקומו של מקרא הראוי בעיניו ואשר מצא לנכון; וכה יצאה מלאכתו אך קרועה ומנומרת… אחרת היא, אם נתחיל העבודה בתורה־שבכתב, נעמוד בראשונה על המקראות גופם וסתירתם, ונבקש לנו אחר זה בספרות התלמוד אותם המאמרים, שעמדו על אותן הסתירות על פּי רוחם הם ושעמלו לישר הדורים. ואם באמת התורה שבעל־פּה היא ביאור להתורה שבכתב, הלא עלינו להתחיל בהטופס ולטפּל בהיסוד שעליו ניסו לבנות.
“כבר אמרנו, אומר המחבר, כי מתכלית חיבורנו זה לעשות אותו לביאור שלם ומוחלט ליסודי המצוות שבתורה־שבכתב; והיינו, שיהיה אדם רואה המצוה הכתובה בתורה שבכתב מתחילתו – מה שנתחדש לה בתורה־שבכתב, ולעומתה – מה שנתחדש לה בתורה שבעל־פּה”. אבל באמת עשה הוא את מלאכתו באופן זה, שהסתכל מתחילה בהלכות חכמים ובדרשות חכמים, ואחר־כך סמך את דברי המקרא בתור טפל להן. תחתונים למעלה! התורה שבעל־פּה לנו פה הכלי עצמו ותורה־שבכתב רק אזנים לאותו כלי, וכזה וכזה גם מלאכת הספר שלפנינו.
תורת ה' תמימה נתן לנו בזה משתי תורות; ועד כמה היא עוד חתומה שתיהן חתומות…
ג: תּוֹלְדוֹת הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית
בהוצאת “מוריה” וב“השתתפוּת מערכת מוריה” יצאה לאור מאת א. ז. רבינוביץ החוברת הראשונה לספר כולל “תולדות הספרות העברית”. הספר כתוב בעד “בני הנעורים” ונדפס באודיסה בשנת תרס“ו בדפוס ח. נ. ביאליק וש. בארישקין. המדפיס ח. נ. ביאליק הוא אותו ביאליק שכתב את “משא נמירוב”; ומבלי משים אנו עומדים בתקופה האחרונה של ה”ספרות העברית", והרי לנו פּרק בודאי שראוי לשום לו לב…
חיצוניות הספר עלתה יפה, ככל ספרי הוצאת “מוריה”, והספר כתוּב בטעם. שפתו החיה, החום והרגש בו עושים אותו נעים למקרא.
פּרקי הספר אלה הם: פ“א) השקפה כללית על כתבי־הקודש, פ”ב) ראשית הספרות, פ“ג) סיפורי התורה, פ”ד) הדינים, התוכחות והיעודים, השירים, פ“ה) יהושע ושופטים פ”ו) ספר שמואל, פ"ז) ספר מלכים. אני מונה אותם אחד־אחד; ומזה כבר יראה הקורא, שעורכי הספר הזה הבינו את המושג ספרוּת במובנו היותר רחב והכניסו בתולדות הספרות כל מה שנכתב בכלל בימי קדם שלנו עברית. אבל לדעתי לא כן הוא. אם כותב אדם תולדות הספרות הרומית, ישים לבו רק לדברי שירה ומעין זה, ויניח לחברו לרשום את ראשית משפּטי הרומיים ותולדותיהם; ואם אחר בא לכתוב את תולדות ספרות־יון, לא ישתף לאוריפידס את אריסטוטלס. דינים, תוכחות ויעודים בודאי אין מקום בצד שירים…
עורכי הספר, שנשתתפו יחד עם המחבר בעבודה אחת, ויקשו בזה מלאכת המבקר, כי הלא יש להבדיל איזה פרקים מהם שייכים לרבינוביץ ואיזה מהם להעומדים על גבו… לא עשו פדות גם המה בין המקורים השונים בסיפורי המקרא ולמעשי המספרים השונים, שנתערבו כמעט בכל סיפור. משה זה, שמתואר בסיפורי שמות בתור כבד־פּה, הלא שונה הוא מזה הדברן והמוכיח הגדול, שבסיפורי ואלה הדברים 1.
העורכים ירבו לדבר על המראה הגדול של התגלות אלהים למשה מתוך הסנה, מתארים הם סיפורי המסות והמריבות וכל מאורעותיו של המחוקק; ובעמדם בחיי נעורי משה ירכיבו “שלוש האפּיזודות” אלה: התעוררות לבו על החמס של המצרי, על הרשע המכה את רעהו והרגשתו את העוול של הרועים המדינים לבנות יתרו, “הדומות זו לזו בתכונתן – הצלת החלש מיד התקיף”, בעוד שבכל הפּרק ההוא, בספר מוקדש לספרוּת, לקיחת משה את צפּורה לו לאשה וההוד המיוחד השפוך על זה הסיפור, הוא העיקר וצריך להיות בו עיקרו, נושא הענין.
הם ישימו לבם יותר אל החזיונות של שירה מאל מעשי המספרים וערך מלאכתם ודרכם לסַפּר. – וזה הלא ראשית כל דבר בספר כמו זה. גם במִספּר החזיונות יפקד מקומם של אלה, שכמעט אי אפשר היה לעבור עליהם.
הנה הדרמה הגדולה של החטא בראשית העולם. שמות הפּועלים בחזון ארבעה הם: האלהים, הנחש, חוה ואדם… והנה חזון קין והבל: זה רועה צאן וזה עובד אדמה. שניהם יביאו מנחה לה' ואל זה שעה ואל זה לא שעה. ריב־דמים! יד האדם תהיה באחיו בראשונה. במצח נחושה עומד המרצח ומכחש: לא ידעתי, השומר אחי אנכי? ואחר זה באה תשובת הלב והכנעת הלב: גדול עווני מנשוא! והייתי נע ונד בארץ. בן־אדם יוצר לנדודו הנצחי. ניטלה ממנו המנוחה לעולמים!
באו ימי המבול. נפתחו ארובות השמים לכסות את פּני האדמה. שארית האדם והחי מבקשים להם מפלט. נח וביתו באים הם אל התיבה, אשר עשו להם נגד קצף המים. מן הבהמה והעוף מכניסים הם שנים־שנים. אחוה! המבול ישטוף בלי מעצור, המים נושאים את התיבה. חמישים ומאת יום צפה היא על פּני הים הנורא, אשר כיסה פּני כל היקום. אמרו היושבים בה נגזרו, – והנה עבר רוח על הארץ, וישוכוּ המים ותנח התיבה. נח פּותח את חלון התיבה ושולח את העורב הבלתי־אמון לראות, אם קלו המים, והוא לא שב. ויחל עוד מספר ימים, ויוסף שלח את היונה מן התיבה ותשב אליו לפנות ערב, ועלה־זית בפיה. יבשה הארץ. הטבע יחדש את פּניו, ונח וכל החבורה אשר אתו עוזבים את התיבה. שלמי תודה; ויבן נח מזבח לה'!
ומכל הוד הסיפור הזה ותיאורו נמצא בספר אשר לפנינו, רק את המאמר הזה: “מתוך מעשי נח כבר נשקף אחד מעיקרי הדעות שבתורה הוא העיקר של שכר ועונש” (עמוד ל"ז). והלא בתולדות הספרות אנו עומדים לכאורה ולא בתולדות הדת…
המסדר או המסדרים מסמנים ומדגישים את חיי האבות, ועל היצירות הגדולות של טיפּוּסי הנשים, “האמהות”, לא העירו כלל. הם עברו על האחיות הנשואות בבית אחד, הן וצרותיהן, רחל ולאה. עברו על המעשה היפה של אליעזר ורבקה על עין המים ועל כל התום הטבעי שבסיפור אירוסין זה. עברו על חיי שרה הגברת; עברו גם על חזיון־התוגה, שאין לו ערוך בכל סיפורי המקרא, גירושה של הגר ושילוח אברהם אותה ואת הילד בבוקר.
את חסרון סיפורי־אהבים בספר אשר לפנינו, של יהודה ותמר, של אמנון ותמר, שהם הלא הנם הסיפורים הראשונים בספרותנו העתיקה ואינם בני אהבה פּשוּטה בלבד, כי כוללים הם סיפור המקרים המסובכים הדרמטיים הבאים בעקב קרבת נפש לנפש, לא אפקוד; אולי יאמרו, כי הם “לא נקראים ולא מתורגמים”. – אבל גם בבוא המחברים להזכיר סיפור כמו זה, הנה להם, כפי הנראה, ההיפך מהכלל הידוע: “יפה שיחתן של עבדים מתורתן של בנים”, ונוטים הם ביותר להשקפת התורה המסורה מאל עצם הענין ומהות המאורע. – אבל ראשית מלאכת ספר כזה, כתולדות הספרות העברית, צריכה להיות: להעיר ולעורר על ערך סיפורי התורה מצדם השירי ולא מצדם הדתי, כי הן זה האחרון יעכור את המבט הפּיוּטי ולא יתננו לרדת לעצם החזיון.
אנו קוראים את מעשה דינה בספר זה. אמנם נזכרים אנחנו בהשינוּי שבין יחס יעקב, האוהב שלום, להמאורע שבביתו, ובין יחס בניו לזה ב“חריקות השינים ואיום באגרוף כלפּי האויבים”, כי הם למלחמה; אבל לא נמצא גם הערה אחת על־אודות הגיבור הראשי באותו ציור אהבה, והוא שכם בן חמור!
שכם, זה הבן האהוב של חמור “ונכבד בכל בית אביו”, ראה את דינה בת יעקב “ותדבק נפשו בה ויאהב אותה וידבר על לב הנערה”. זאת היתה ראשית צעדיו, למצוא נתיבות אל הנפש שחשק בה. עוד עליו להטות את לב אביו, נשיא הארץ, כי יאות גם הוא לכריתת ברית עם בת הגרים העברים, אשר מרחוק באו ומבקשים אחוּזה. “קח לי את הילדה הזאת לאשה”, קורא הוא; ואביו נרצה לו. עליו עתה לרכוש לו את לב אבי הנערה: “הרבוּ עלי מוהר ומתן”, הוא קורא. כל אשר לו הוא חפץ לתת להם, להזרים, ואַל נא ימנעו את בתם ממנו. ובבקש ממנו ראשי המשפּחה, אם בערמה או בתום־לב, דבר לא נקל, כי ימול את בשר ערלתו, “לא איחר הנער לעשות את הדבר, כי חפץ בבת יעקב”. וימול הוא וכל בית אביו. גבורת לב האוהב ואהבתו העזה פּעלה כל כך על סביבתו, עד כי גם כל יושבי עירו למגדול ועד קטן נאותוּ לחפצו, “להמול להם כל זכר”. ואנחנו נאמין להמספר המקראי הזה, כי כוחו אתו להעמידנו בתוך מסיבת המקרים; נאמין ונחוש לחזיון־הדמים הזה, קרבן אהבה של עיר שלמה ויושביה על מזבח ברית נער ונערה!
בעלי “תולדות הספרות” לא הבינו את זה…
בסיפוּרו של יוסף, הבא אחרי מעשה שכם, כבר נקיים המרצים מאלה ויעמידונו בעולם האמנות והציור. בירור הסיפור הוא בטעם ובהבנה; אבל, שוב יקולקל על ידי ההתפעלות היתירה, אם גם תבוא מלב חם. יחד עם ניתוחי הענינים לאשורם, אנו מוצאים קריאות כמו אלה: סיפור המאורעות של יוסף הוא אחת מן המרגליות היקרות בספרות העולם כולו ואין דוגמתו! כמה נוי וכמה רעיון וכמה גדלות! כל פסוק שבו הוא תמונה פּיוטית שלמה! אמנות מצוינה דקה ופשוּטה וכו'. הם כבר אינם מלמדים ומבארים ערך סיפור זה לאחרים כי אם קוראים אותו שוב, ורושם כזה אמנם לנו ברוב פרקי הספר.
ב“סיפורי התורה” חסרים בספר הזה הסיפורים על־דבר המקושש והמקלל, אלה ראשונים לקרבנות הדת. מעשה קורח, זה הטיפּוּס הגדול של המורד, אשר גם באזני איש־אלהים הוא קורא את קריאתו: רב לכם! נזכר רק בשם; וב“פרשת בלעם”, שהיתה על פי צורתה נושא לענין ביאורי בהספר, לא השתחררו ממבט המסורי ונגררו אחרי אי־הבנת האופי הנפשי של החוזה הזה, ה“שומע אמרי אל”.
בסיפורי השופטים שכוללים הרשמים היותר קדומים מחיי שבטי ישראל, לא נמצא ברור מה על־דבר ההבדל בין סיפורים כמו אלה ואמצעי מסַפּריהם לסַפּר ובין אלה הסיפורים, אשר בימי המקרא האחרים, יותר נכון בספרות המקרא.
הרשימה על־אודות סיפור בת יפתח קצרה היא לעומת חיים כאלה, הטבועים בחותם של מין פּשטות וקדמות פּראות. – יותר עלה בספר הזה שׂרטוטו של אבימלך, זה “הגיבור הפּראי”, שידו בדם נגאלה, “אכזר כחיה טורפת”, ועם כל זה לא נוכל אלא לכבד גבורת נפשו בלבנו.
הפּרק על־דבר שאול כתוּב בבינה ומקרב לנו את פּרצוּפו של המלך גדל־הנפש הזה, ה“גבוה משכמו ומעלה” מכל מלכי ישראל ויהודה ואין כנשגב גם בחזון עצבונו ואחריתו. אבל מקומו של זה והערכתו מול שׂטנו שעמד לו, המלך דויד, נכון יותר בתולדות ישראל מאשר בקורות ספרות ישראל. הגדרה ברורה, מה בין תולדה לספרוּת היתה נותנת לנשואי הענינים היקף אחר ובירור אחד.
בנסיון לרשום תולדות הספרות העברית לבני הנעורים נעשתה התחלה לטובה; אבל עוד רב הדרך לנו הגדולים…
ד: סֵפֶר הָאַגָּדָה
עוד ספר חשוב אחד נתנה לנו הוצאת “מוריה”: ספר האגדה, מבחר האגדות שבתלמוד ובמדרשים, סדורות לפי הענינים ומפורשות, כרך ראשון, ספר ראשון וספר שני, קראקא תרס“ח; והפּעם בשותפות מפורשה, סדורות הנה על־ידי י. ח. רבניצקי וח. נ. ביאליק. וביאליק גם הקדים לבאר תכנית הספר במאמר “לכינוסה של האגדה העברית” ב”השילוח" בדברים נכונים להישמע. רק דברי ההילול הבאים בינתים הם מפריעים את הקורא. ביאליק הוא כבן־יחיד המתגעגע אחרי אביו; הוא לא רק ידבר וּמרצה, כי אם גם יחבב וירומם את נושאיו בהפרזה. – ועוד זה: בתחילה הוא מעיר באותו המאמר על־דבר ערך האגדות עצמן; אחר־כך יעיר על זה, שצריכות הן להיאסף וילמדנו בינתים, באיזה אופן תיאספנה ואיך צריך להיות ספר־האגדה שלנו, ויסיים לאמור: “ולספר כזה מחכה הספרות העברית”. והקורא עוד לא ידע, כי הספר ההוא כבר מוּכן לו… ושגם אותו מאמר גוּפו לא נכתב אלא לשם הספר הזה; והוא גם בא בהספר עצמו בתור הקדמה במעט שינויים…
האגדה, “האגדה הבאה מפוזרת בתלמוד ובמדרשים היא הנותנת מקום למבוכה גדולה” – פּותח בעל “מורה נבוכי הזמן” את שערו הי“ד בדבר האגדה ובעלי האגדה; והוא הולך ומונה לנו את המינים בחלוקת האגדה בקירוב. לבני־דורו די היה שרטוט כללי כמו זה: “ואם הלכות קבועות בהוראה מלמדות אותנו מעשה המצוות בחובת האברים, הנה תבואנה האגדות מצדן ללמד אותנו חכמת הדת בטהרה ואפני עיקרי האמונה, היינו יחוד ה', גמול ועונש ועוד”. אבל לנו, העומדים על דרכי האגדות עצמן ולא על תכליתן, לא די זה; אנחנו גם לא נדבר על אגדות בכלל, על תלמוּד וּמדרשים סתם, כי אם מבקשים אנו לעמוד על מקורן ומהוּתן. – דור דור ודורשיו, דור דור ומשאותיו, ודור דור וחזון לבו; ואם גם התחוּמין יונקים זה מזה, צריכים אנו לדעת בספר סידורי כוללי את מצרי התחומין. – אמנם מקדימים המסדרים לאמור: “ספר אסיפת האגדה אינו צריך להיות ספר מדעי במשמעו הרחב, שדורש ומציץ באגדה מצד הגיניזיס שלה או מצד התפּתחוּתה ההיסטורית במקום ובזמן ובאישים”; אבל גם דבר ה”אינו צריך" הזה עוד צריך עיון… לדעתנו, צריך כל ספר המאסף דברי קדמונים, ורוצה בכללו לתת לנו חלקי ספרות קדמוניה בלשונה ובכתבה, להישען באיזו מידה על הבדל הזמנים והדורות, ולא יכול, אם ימלא את מטרתו כולה ולא אך בקירוב, לתת הכל בחדא מחתא. אמנם ספר שימוּשי איננו ספר לימודי; אבל הוא צריך להיבנות ביסודו על דרך לימודי. – –
גם מושגי האגדות והגדרתן רחבים ביותר בהספר הקבצי הנכבד הזה. לא האגדה הסיפורית היתה להם להמסדרים לעיקר – וכל אגדה במובנה האמיתי ולא גם דרשה היא אך סיפורית – הם הכניסו דברי חכמים, מדרשי הכתובים וגם מחקר, המה הבינו את נתיב האגדה במובן הניגוּדי להלכה, כלומר, שכל דבר שאינו הלכה אגדה הוא ודרוש להיכנס בקובץ הזה; ודבר זה בודאי צריך עיוּן…
“האגדות הבאות בספר זה – באות כמו שהן, כצוּרתן וכלשונן, בלא עיבוד צורה שיש עמו גם איבוד צוּרה וכו', מלבד תיקוּני הנוסחאות והלשון על פי גוּפי המקורות” וכו', ותיקוּני הלשון פּה ושם, אם גם נעשו בזהירות יתירה, לא יתאימו תמיד לרוח הדברים; והשאלה היא גם זה –אם רשות לנו לערבב דברים משלנו, בבואנו למסוֹר דברים כצוּרתם.
לא נעמוד על הפּרטים בהחומר העשיר הרב, אשר אספו המסדרים וחילקום פּרקים־פּרקים. אבל המעיין והעומד על מקורי כל אגדה ואגדה – והלא זה דרכי התלמוד וספרות המדרשית הרחבה, שיש לנו מכל סיפור ומכל מאמר נוסחאות לעשרות, המלמדים זה על זה ומשלימים זה לזה – ימצא, כי לרוב הבבלי ונטייתם ההרגלית של המחברים, לבכר את התלמוד הבבלי על יתר המקורים, הטעתם, שלא לקחת הנוסחה היותר טובה והיותר קדומה שיש לנו בדברים רבים. ועל הכרעה צדדית כזו בודאי יש להצטער.
מלאכה רצויה ורבה עשו המסדרים באסיפתם, וגם כוָנתם רצוּיה, והקרקע עוד לרוב בתולה וּבלתי מעובד והמה באיזו מידה חלוּצים הם; אבל מלאכה זו היא גם חכמה ולא תוּכל להיעשות בשלמוּת בלי יגיעה מדעית בתחילה בעצם הענין גוּפו. גם להמשורר לא תספּיק בזה מתנת־יה לבד, תורה היא וללמוד אותה אנו צריכים!
-
עמדו על זה גם בעלי מדרש “ואלה הדברים רבה”. ↩
סִפְרֵי דָת
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א
לִלְמֹד וּלְהוֹרוֹת
ספר עברי חשוב נשלח לי זה לא כבר מאת אחד מבני החבוּרה: ספר "קיצוּר התלמוד “, כולל מסכת ברכות, ראש־השנה ויומא מתלמוד בבלי, מסודרות ומפורשות על ידי חיים טשרנוביץ. נדפס בלוֹזַן תרע”ט, בעיר שלא הופיעו בה, כמדומה, ספרים עברים עד היום. אבל הנה עוד שתי מלים חסרות על השער – צריך היה לומר: בהוצאת המחבר.
“מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה”. הנה מלחמת העמים והתנגשות המעמדות החברתיים, והנה עקת הציבור וצער כל יחיד ויחיד. עלוּבים המה בני־התורה. לסבל ירושה קדומה המה עובדים; נותנים שארית כוחם לחקור ולדרוש בה, לפרשה ולבארה. במאפל הדורות המה מבקשים נתיב. אין ארחות כבוּשים, אין ספרים וכלי־שמוש מדעיים בימי נדוד וגולה, אין תומך ואין עוזר, ואף אין רֵע. – וכי בשל פּרי הרוח בעמל נפש ובבדידות אין־קץ ורעיון חבוּא הוצא אל הפּועל, יחלו פגעי ההוצאה לאור, אין על עפר משלם; תחל העבדות הנמרצה של המחבר העברי למו“ליו. מתעמרים הם קשי־הלב לא אך ביגיעו ותמצית חייו, כי אם גם כבודו להם למרמס. שבע פעמים ביום יקלל המחבר העברי גורלו ונפשו תתמוגג מצער ומיגון. לא נתמה, כי ילאה נשׂוֹא ויקם ויוציא בעצמו דבריו לאור. אם זה הדרך לאנשי־רוח, לעמוד בשוק־הסופרים ולחזור עם תורתם על המו”סים, ישפטו אלה המתגאים עוד היום על הפרחת הספר העברי ועל נצחונו הגדול…
חיים טשרנוביץ, הידוע לנו בשם רב־צעיר, כתב בירחון “השילוח” פּרקים מחקריים אחדים לתולדות השולחן־ערוך ; הוציא לאור בשנת תרע"ב בהוצאת “הספר” ספר “התלמוד “, כולל סקירה כללית על מהוּת התורה שבעל־פּה, יסוד ההלכה והשתלשלות יצירתה עד חתימת המשנה, ספר נדפס קודם לכן ב”השילוח”. חזר והוציא בשנה שלאחריה בהוצאה ההיא ספר שני בשני חלקים בשם : "שיעורים בתלמוּד ", החלק הראשון כולל מבוא למסכת בבא קמא, והחלק השני ביאורים למסכת בבא קמא. והנה לפנינו עתה ספרו השלישי או הרביעי.
רב־צעיר הוא סופר תלמודי נאור, היודע לסדר משנתו בהשכל ובדעה. הוא בעל הגיון ובעל שכל ישר. אבל הוא חוקר בתורה, לא אך לדעת אותה ולהבין בה כי אם גם לחבבה ולהראות את המאור שבה. – מתוך חיבה יתירה יבוא לחקור בפרשותיה ובשביל קיומה וצורך קיומה לדורות הוא מעיין ודורש בה.
בהנחל עליון לגויים ולמשפּחות האדמה דברי חכמה ודעת ביכר את שבטי ישורון. לבני ישראל תורה, נביאים וכתובים, ניתנו בימי ילדוּת האומה; ושוב תורה אחרת נוצרה בימי בגרותה. “התלמוד לא לבד שאינו כולל סתירה לנביאים, אלא אדרבה, הוא בא למלאות את הנביאים, שהם בנין־אב לו”. "מה שראו הנביאים באספּקלריה של הנבואה, באו התלמודיים ולמדוהו במידת הבינה וההסתכלות של השכל; הנביאים עמדו לגלות לבאי עולם מה שבלבה של האומה הישראלית, והתלמוד – מה שבמוחה, ונמצא אתה אומר: התלמוד הוא המשך מן הנביאים ". “התלמוד הוא מבאר את הסתום שבתורה, מפרט את הכללים וּמעמיד את הדעות שבתורה על קיום המעשים הטובים” ("התלמוּד ", עמוד ב‘, ג’). “ההלכה היא דמוּת־דיוקנם של החיים וצורתה היא זעיר־אנפין של צורת היהדות” (הקדמה ל“שיעורים בתלמוד”, עמוד ג'). “בעלי הקבלה, חכמי הדורות והזמנים, שהיו מניעים את גלגל התנועה של חיי האומה, הם הם שהפיחו נשמת־חיים באותיותיה של התורה ונתנו בה רוח, כדי שתוכל להתקיים לדורות”. “תורה זו שניתנה לדור שעמד על הר סיני, נצחית היא, והלכה ונתגלתה בכל הדורות ובכל התקוּפות ההיסטוריות” (הקדמה ל“קיצור התלמוד”, עמוד II ). “היהדות הפרושית התלמודית היא יורשתה של היהדות הנבואית” (שם, עמוד קס"ז).
לנו, לפי דרך זו, בכל ימי העליה והירידה של הגוי הישראלי רק שלשלת ארוכה של דעות ישרות, של הנהגות טובות ושל מעשים ישרים; וכוָנת כל אחד ואחד של פּרשני האומה היתה אך להיטיב ולהאיר, לטעת זרע נאמן בלבות בני־אדם ולהדריכם במעגלי צדק ונועם. בודאי יש צירוּפים שונים בתורה, יש הלכה קדוּמה ומאוּחרה גם בתורת משה; יש חילוּפים ונטיות רבות, יש כיבושים שונים בגלגוּלי הדורות, ושוב יש השוָאות והשפּעות. – רב־צעיר יודע גם חוקי הרומיים, והוא דורש סמוּכים… מבדיל הוא בין כללים עומדים וּבין יסודות משוּתפים. הוא אינו בעל־דמיון בטבעו, ולוּ היה עוסק בלימוּדי־חול, בודאי היה שוקל ומברר הכל על נכון; אבל מחיבתו הנמרצה לתלמוד הוא בונה בנינים תולדתיים דמיוניים ותלוּיים בשׂערה. הוא חפץ להיות סוקר תולדתי, פּרשן ומבאר – וּבעיקר אינו אלא מחנך…
יתר אנו מוצאים בדבריו, כשהוא עוזב את הכללים וּבא לדון בפרטים, בענינים בודדים. יש לבכר את ספרו “שיעורים בתלמוד” על הסקירה הכללית שלו על־אודות “התלמוד”; ובשיעורים עצמם נעלים הם פרקי החלק השני, המתחילים בביאור סידור המסכתות בסדר נזיקין, בסדר הבבות ועוד, על החלק הראשון, המדבר על־אודות מושגי הנזיקין וחיוביהם, על־אודות מדרגות החיובים שבנזיקין ועוד. אין הדבר דומה, אם אנו נמצאים בעולמו של התלמוד ודנים על קישוריו עם מושגי התורה ובאים לקרב רחוקים ולסתום בחקירות עיוניות את התהום שביניהם, או אנו עומדים במיצר המשנה ואנו דנים בסמוכיה ותחומיה בעצמה. בשיעורים הללו, ועוד יותר באחרונים, רב־צעיר הוא איש שתורתו אומנותו, איש שבידו ללַמד. אך זה צר, שהוא משתקע ביותר במשנה החוּקית, ואינו שׂם לבו כראוי לתוספתא, שלדעת גדול אחד אך המשנה הקדומה היא. אם באים אנו להתבונן למהלך המשנה וחלקיה, צריכים אנו להפנות לבנו ברוב גם למדרשי חכמים, מדרש ההלכה, שהלא הם מקוריה הם. – ואם דבר לנו עם התלמוד, איך נשתקע בכּל אך דרכי החיים והתגלמות תנאי החיים בימיהם, בספרים, בתלמוד בבלי ונשכח את תלמודם של בני־מערבא?
בעיקר אין לנו עסק בכל המקצוע של ההלכה ודברי־סופרים עם דברים, שהמה, כנאמר ומבורר לנו, תוצאות בספריםתוריים, שרחוקים היו מעולם המעשה אף בזמנם… למבקר שיטה ניגודית בזה לשיטת המחבר. – המחבר יאמין בהוית המסורה, יאמין בהשתלשלות מוּדרגת מתורה לנביאים, ממשאות הנביאים לתורת הסופרים, ומאלה לדברי המשנה והגמרא; ואני לא כן עמדי. – אני איני מאמין, שהרבנים בני הנביאים או יורשי הנביאים הם… איני מאמין אפילו גם בזה, שרבי ההלכה היו המורים האמיתיים היחידים של העם והממשיכים המיוחדים של נחלת האומה. מפקפּק אני בזה, אם באמת “הקבלה נתגלמה ונשתמרה אך בבית־האוצר של התלמוד”, ואם רבה היא תורת הרבנים על תורת הקראים ואם לראשונה משפּט הבכורה. – בין יחזקאל הנביא ואפילו בין ישוע בן־סירא ובין הלל הבבלי או רבן יוחנן בן זכאי הבדל יותר גדול מאשר בין יהודה הנשיא לבין ענן בן דויד… בעיני רב־צעיר יש למעשה המסוּפר בתלמוד באלכסנדר ינאי ושמעון בן שטח בענין ברכת הזימון ערך של רשימה היסטורית (מבוא ל“קיצור התלמוד”, עמוד XXIV ); ובעיני לא ברור כלל, אם לכל ענין הזוּגות ואף למציאות שמעון בן שטח יש ערך תולדתי. – הודאיות שבעיניו, בעיני אני ספקות גמורים הן… מבואים אחדים כתב רב־צעיר לכל אחת מהמסכתות שקיצר, כולם אך בתור הקדמות לטפסי המשניות והגמרות, ובתור נוספות הביא ציוּנים והערות בסוף הספר. כל דבר מהם הוא קובע ברכה לעצמו וכולל תוכן ספר בפני עצמו; כל נושא שנגע בו דרך אגב, כדבר שכבר נתבאר כל צרכו, הוא ענין מסובך מאד ואינו ברור עוד כלל. – גם פּה גובר החובב, חובב ערכי היהדות לפי מידת המחבר, על החוקר, גובר המרצה על הדורש.
“תפילות ישראל התרוממו מימי קדם על מדרגת ההתפּתחוּת הנעלה ביותר”. “דבר שאין צריך לומר הוא, שאין בתפילות ישראל הקדוּמות זכר להצורה של השבעות ושל גזירות, הבאות בתוקף המלים בלבד, מבלי שיצורף להן רעיון, כמו שנוהגים בעלי־ההזיה וכיתות דתיות אקסטטיות וכו'”. “תפילת ישראל היא פּשוּטה ותמימה, אין בה התפעלות הנפש במידה קיצונית, התפּשטות הגשמיוּת, צעקות והתגודדות, המצוּיות אצל בעלי־הזיה שבדתות ידועות, שעיקרן כדי להכריח את הכוחות העליונים להשפּיע על המתפּלל שפע טוב וחסד אלהות”. “תפילת ישראל הטהורה וההיסטורית אינה באה להכריח את הכוחות של מעלה, אלא לבקש רחמים וחסד; ולפיכך אין היא דורשת אלא כוָנה שבלב והמלים אינן אלא הלבוש שלה” (מבוא לברכות, XIX, XVIII, XVII ). אבל עדיין צריך עיון, אם התפּשטות הגשמיות והתאמצות קיצונית של אדם באהבת קונו ויחוּדו עם קונו לא יתירה היא על אותה היהדות הבינונית, הבוחרת לה דרך הממוצע וזה אך זה לה לקו. – אם אדם נותן את כל נפשו לאלהות העליונה, הרי זה בן מדרגה יותר גבוהה מזה שנותן אך מקצת נפשו. מדוע המעט יתר הוא על הרב והבינוני עולה על הקיצוני? חידה היא ותהי לחידה.
בהברכות והקללות שבתורה – הוא אומר – יש אמנם למצוא שיור מהמושג הקדמון ששלט בעמים ובישראל, שהמלה יש לה תקיפות מצד עצמה להשפּיע על הכוחות של מעלה. אולם היהדות ההיסטורית התגברה על היהדות ההמונית ונתנה להברכות והקללות מובן אחר וכו'" (שם, עמוד XIX ). נוגע המרצה בשאלה יסודית ועמוקה של כל מסתרי הדת העברית מראשיתה ועד עתה כלאחר־יד ואינו שוהה בדבר כלל. – הוא מותיב לכאורה לעצמו, ותוך כדי דיבור הוא שוּב מפרק…
אם מחמיר התלמוד בחטא שבין אדם לחברו, רואה רב־צעיר בזה מעלה יתירה למושג התשובה של היהדות, לעומת מושג זה אצל בעלי דתות אחרות. “הגיעה היהדות להכרת ערך האדם הנעלה ביותר. היא מיעטה כביכול כוחו של היוצר וחלקה מכבודו לבשר־ודם” (עמוד קס"ג). אבל אין אנו יודעים עוד, אם באמת עליה היא בהשתלמות הדת לבכר את היצור על היוצר ולרומם את המוגבל על הבלתי בעל־תכלית…
רב־צעיר עוסק במחקר ספרי הדת הישראלית על פי צרכי הלב. הוא מסביר ומצדיק ומחבב ערכים ידועים, הנחשבים בעיניו ליסודי היהדות ולעיקריה. ויכולים אנו לדון עמו על כל ערך וערך ועל כל יסוד ועיקר… הסתום עד עתה אינו עוד מבואר והמקובל בודאי לא ראיה הוא. – אמנם יראת־הרוממות והכנעה פּנימית לדעה מסוּרה, שעשו לה כּוָנים, היא נטיה חשובה אצל מחבר דתי; אבל אין זה עוד דבר מדעי. אף חידושי בית־מדרשו של רב־צעיר, וכוחו אתו להאיר ולחדש, נוטים הם ביותר לברור אותו הצד הרצוי בעיניו… בפרטים ובחלקי המשניות הוא מפריד בין קרובים וּמבדיל היטב בין המקורים השונים; אבל בענינים כלליים תולדתיים הוא טח טיח הבקיעים ומאחה את הקרעים על פּי נטיית לב בלבד. הוא מישר את המעקשים ומאפיל ברצונו על הפּרכות שבכל עיון. הנה הוא בא, למשל, לנתח ולהאיר ענין, ואם תמצא לומר גם לבקר; אבל חפצו לבנות ולשכלל את טירת היהדות גובר עליו תוך כדי דיבור. לכאורה הוא הולך את דרכו וגם מחפּש לו דרך; אבל נדחה הוא בכל פּעם מרשות־היחיד לאמונת רבים… נדחה הוא מחוּג המחקר והדרישה המדעית לגבול השירה. לרב־צעיר החוקר התלמודי גם לב מרגיש, והוא מתגעגע לדת טהורה וזכּה.
“הביטוי היפה ביותר של החרטה הוא הוידוי. כשאדם מזכיר את חטאיו הוא מטעים על ידי כך, שיודע הוא בעצמו עד כמה הוא זקוּק לרחמים וחסד ושהוא מכיר בחטאו, שאם אין הכרת החטא אין תשובה. על ידי זה, שהוא משוה נגדו את החטא, הוא מרגיש ביתר עוז את נפילתו ומכניע את לבו לפני אלהים” (מבוא למסכת יומא, עמוד קס"ז). ומכאן למיצר הכנסיה הקתולית שבה הוידוּי הפרטי של אדם הוא חוק, מנהג דתי קבוע, אך שעל. והן גם כת חסידית ידועה דורשת מהמאמינים “וידוי־דברים לפני הצדיק”. ההזיה הדתית, שבה בוחל רב־צעיר סוקר התולדה והתורה, היא באיזו מידה גם מנת־חלקו הוא.
“צורת המחשבה של אומה הנחקקת בכסא הכבוד של נשמתה העליונה היא חשובה כשפתה, ואפשר שמעלתה עוד חשובה ממעלת השפה: שאילו השפה היא הלבוש של הנפש ואילו צורת המחשבה היא הנפש עצמה וגילוי המהוּת שלה. וגרוע טשטוש צורה זו, שהוא טשטוש הצלם הלאומי, משאר סגוּלותיה של האומה שנפסלה צורתן מחמת הגלות: לשון שנשתכחה יש לה תקנה בהמשך הדורות על ידי לימוד והסתגלוּת, סדרי החיים שנשתנו, מנהגים שנשתנו יש להם תקנה בחזרה, אולם כוחות הנפש שאבדו לה לאומה היא אבידה שאינה חוזרת”. “שכחת התלמוד זוהי שכחת היצירה הגדולה ביותר של היהדות אחר כתבי־הקודש, שבה נשתקפה נשמת האומה במשך כל הדורות ושבלעדיה אי אפשר לנו לעמוד על מהוּת צורת האומה, השתלשלות מאורעותיה ודרכי התפּתחוּתה. עזיבת התלמוד זוהי עזיבת המקור החי והרענן שבכוחו ובגבורתו היה הגלגל הלאומי חוזר” (מבוא ל“קיצור התלמוד”, עמודים III, IV ). ולפי ש“התלמוד הוא ים גדול ורחב־ידים ולאו כל אדם יכול למצוא בו נתיבה”, שׂם לו המחבר למטרה לקצרו ולתת לתלמידים המבינים את תמציתו בצורתו הקדומה ובמהלכו.
אמנם דרך הקיצור, שזה יסוד כל ספרו זה, ביקשו כל גאוני הדורות. – אבל דורשי התלמוד שבוּ תמיד אל המקור, ואך ממנו בעצמו למדו מהוּתו ודרכו. איזה מושג נוכל לקנות לנו מארג התלמוד ומבנין היכלו, אם נסתכל אך בחדרי שאלתות דרב אחאי גאון, או בהלכות גדולות, באלפסי וברא"ש לבדם. הנה הקיצור המדעי מבדיל בין העיקר ובין הטפל וּמוציא דבר מדבר; אבל אין אדם אחד יכול למוד וגם לדעת מהו העיקר ומה נחשב לטפל? – קשה לעמוד על התחומין, לא אך בדברי אגדה, כי אם גם בחלקי ההלכה. “על ידי האספּקלריה של הסדר המחודש, יאמר רב־צעיר בעצמו, אפשר לנו להסתכל בבבואה דבבואה של נפש קדמונינו, אבל לא בבבואה עצמה”. “הסתכלות ישרה ואמיתית בנפש קדמונינו אינה אפשרית אלא למי שנכנס לחדרי חדרים של בית היוצר שלהם ונעשה כבן־בית אצלם, למי שמקשר נפשו לנפשם חיבור ממשי לא על ידי מחיצה ולמי שיושב ושונה כנגדם ורואה את בעלי־השמועות כאילו עומדים לפניו” (מבוא, עמודים IV, X ).
כי נקביל מלאכת רב־צעיר למעשה מיכאל לוי בעל “הקול” בקיצורי־התלמוד שלו, נראה את הצעד הענקי של מעשי רב־צעיר. סדרי פרקיו תורות שלמות הם, פּירושו הבהיר הוא באמת דרך ישרה וחדשה. וחבל של נדר את חייו למלאכה רבה זו בלבד, שאולי הוא יחידי בה. אבל כל מלאכת הקיצור היא ענין בו אור וּצללים יחד… המבינים בודאי לומדים מספרו בכל פּרק, ולמתחילים הנה לפניהם אורח סלול. – חוששים אנו רק לאלה, וזה בודאי חשש גם הוא, שרבים ישארו עומדים בשערי הקיצור ולא יכנסו להיכל הישן. – מאלה, שנשאו עליהם בנעוריהם את עול ה“חדר” ו“סָפוּ להם כתורא” את סוגיות התלמוד באי־סידורן כצורתן, יצאה כל שיירת חוקרי התלמוד, דורשי נתיבותיו ומסדריו. מאלה בא גם רב־צעיר, החוקר התלמודי והמקצר יחד. – אבל אותו הדור, שכבר אוכל את הפּירות המבושלים ומקבל הכל בסדר נאה ומשובח – שוב אינו מוציא פּירות…
זוהי מנת־חלקם של השׂרידים בנו. עובדים המה בחרף־נפש ובתנאים קשים מנשוא לצרכי נפשם ולאחרים, עמלים המה לדור הבא אחריהם; ומי יודע – אם בוא יבוא? – – –
ב
סֵפֶר עַל־אֹדוֹת רַשִ"י
אליעזר מאיר ליפשיץ, מורה בבית־המדרש למורים בירושלים, הוציא לאור בשנת תרע"ב בהוצאת “תושיה” ספר אחד נקוב שם “רבי שלמה יצחקי (רש"י)”. מונח היה הספר אצלי זמן רב, מבלי אשר קראתי בו, והנה “איקלע האי גברא לאתרן” ויאמר לבקרני. לא אביתי לראות פּני איש בל אדע פעלו. כה עברתי בין פרקי הספר, ואת אשר לא פיללתי מצאתי בו.
ליפשיץ קרא הרבה ושנה הרבה. באהלי המחשבה שלו עוד נמצא את כלי השימוש שהובאו מפּה ושם. בביטויו נרגיש לפעמים קשי הדיבור. הוא נושא אבנים, מושך בחבלים; עייף ויגע הוא עומד בכל פּעם ממשׂא הרעיונות ומכוֹבד ההגיון. לו תכנית מסומנה בכל משאיו, והוא משתדל למלא אחריה במידה הדרושה. הוא, המורה בבית־מדרש למורים, בפרקיו אלה אינו מורה כלל. הוא פורש את השמלה של אחד מיוצרי היהדוּת ומבאריה; ולא אך מביט אל פּניו, כי אם חודר הוא אל תוכו, אל מהותו.
לכאורה אך ספר תולדתי מונח לפנינו, כתוּב לפי אפני מלאכה זו עם חילוק הענין לפרקי־פרקים. הרי נעורי רש"י מתוארים; הרי דמוּת אָפיוֹ, אוֹפי סגנונו, תכוּנתו בתור מורה ותכוּנתו בתור מחבר. כל דבר ודבר שלוב אל הקודם, ולכל משא מבוא וביאור כללי. לא זה בלבד שליפשיץ דן על התנאים התוריים העברים והיהדותיים, כי אם גם משתדל הוא למצוא לפרטים כללים נפשיים. לו ידיעת הנפש והכרת הרכבתה ראשית כל מדע. העולם לא התפּוצץ ועלה מעמק התוהו אל ההויה הנגלית, כי אם השתלשל בימי המעשה…
אבל בעינינו אנו לא הכללים שבספר ולא הפרטים העיקר, אם גם הכל נאמר בטוּב־טעם וביושר־לב. אנו מוצאים ברש"י של ליפשיץ לא אך סמל אותו גאון ובני־דורו בלבד, כי אם נראה על ידו – וזהו החידוש הגמור במלאכת ידו של סופר דתי ממינו – רשמי מהלך היהדות ואפניה.
היהדות, שהחלה להיבראות מצירופי הכרת יחידי־סגוּלה בהטבת החברה והעם וממציאת הדרך הטוב והנכון למנהיגי הטבע, היתה ברבות הימים לכובשת הטבע, או להויה מיוּחדת תמורת הטבע. – –
והן לא נגזם אם נאמר, כי מציאות שלמה קמה על יד מציאות ההויה, וליורה רוחנית אחת התכנסו ונאספו כל מוחות הדורות, כל הרגשות והלבבות. גם לטבע אנו מבקשים נתיבות, והרי הכרת הכוחות הפּועלים, תורת צירופי הטבע ולימוד השיטות הרבות בחכמה ובדעת, שנארגו במוחות החכמים מחזיונות התנועות ביקום ושמכסים שוב בטלית ההשערות את פּני היקום. על אחת כמה וכמה בנדון הדת ובדברי היהדות. יהדות זו שבחיקה אנו נישׂאים, אך פּרשנית וביאורית היא. מנחילים האבות לבניהם אך ספרים וּפרקי ספרים, והמה לנו לאותות חיים ולמועדי הנפש…
אבות הכנסיה הנוצרית, כבירי הרוח וקדושי האמונה, אנשים שבידיהם היה לברוא ערכים דתיים גדולים מעצמם ולבנות יסודי מוּסר מרוחם ונפשם הם, נצטמצמו כולם במערה דתית אחת ארוּכה וקצרה; וכל אחד ואחד הדליק את נרו המיוּחד באש בל תכבה. מלכי הרוח היו לעבדים, יוצרים למשרתים; והכל נתהווה אצלם במסירות־נפש ובעוז־התכונה. כל פסוק בברית־החדשה היה ברוחם למערכה אלהית, כל נוסח בסבל הירושה היה להם לחזון גדול בתבל ומלואה. עבד נאמן כזה היה רש“י. רש”י לא היה משועבד למאורע אחד דתי גדול, שמבריח את כל המציאוּת; הוא עבד בתום־רוח את כל פּרשות התורה, הנביאים והכתובים, ושירת באֵמוּן־לב את כל פרקי התלמוד. הוא לוקח את המפתחות, אשר ניתנו בידו, פּותח בהם חדר אחרי חדר, תא אחרי תא, ושוב אינו סוגר… לו היה הביאור מין תפילה זכּה ושעבוד הנפש גם יחד. הוא ראה בכל המסורה העברית רק המשך אחד, מין הליכה ממקום למקום. התורה לא אך מתנה היא, כי אם צירוף של נשמות מדור לדור; כל פסוק מצמיח את צמחו; כל אות ואות יולדת ומקשרת חלקי האומה עם הצרכים האלהיים של היחיד.
בכשרון רב מראה לנו ליפשיץ את כל מכמני הכנה דתית זו, מכמני דת צירופית ומאירה. הפּרקים “תולדות הקונטרס”, “חתום הקונטרס” המה היותר מצוינים בכל הספר. על מעקשי ההתחלה התגבר המחבר לאט־לאט והגיע לידי שיווּי־משקל בנדוניו. הן אמנם פה הוא מרחיב ופה הוא מקצר – הוא נוטה יותר להרחב דברים מלקיצור דברים, – כיבוש הרוח והיראה הפּנימית כלפּי האמת של כל חזון והעמדתו על עצמו ואך על עצמו נמצא בכל דבריו, וזהו הערך המיוחד של הספר הזה.
ג
נוֹטָרִיקוֹן
בדפוס של ב. א. קלֶצקין יצא לאור בוילנה בשנת תרע“ב ספר מיוחד במינו. שם הספר הוא הנוטריקון, הסימנים והכינויים, ומחברו הוא מאיר היילפרין. הפּרקים כוללים על פי סדר א”ב: א) כל ראשי התיבות ומלות המוגזרות הנמצאות בספרותנו העתיקה והחדשה, ב) כל הסימנים הנמצאים בספרי חז“ל והמסורה, דקדוק ועברונות ושאר ספרים, ג) השמות המבודים של המחברים והסופרים. – ומבוא הקדים המחבר הזה לפרקיו, שבו הוא מדבר על־אודות: הנוטריקון, ביאור מלת נוטריקון, תולדות הראשי־תיבות, השימוש בנוטריקון, התפּשטות השימוש בנוטריקון, מיני הנוטריקון, המרבה והממעיט, דוגמאות של שיבושים וטעויות בפתרון נוטריקון; סימני הנוטריקון והמלות המוּגזרות, הסימנים עשוּיים להשתנות, כמות השימוש בנוטריקון וזכרון דברי המתמרמרים עליהם, איכות השימוּש בנוטריקון, הוראות להבנת פּתרון נוטריקון; על הסימנים, שורש שם סימן, הוראת שם סימן, דרכי הסימנים ומיניהם על פי סדר אלף־בית, כוָנה לסימנים, בשבח הסימנים, שמות חכמינו בש”ס שהשתמשו בסימנים, מתי נוסדו סימני הש“ס? סימנים שנשמטו, הדברים המצורפים אל הסימנים בספרותנו, מידת השימוש בסימנים; על הכינויים, מקור המלה כינוי והוראתה, מיני הכינויים, דוגמאות לכינויי שמות בכה”ק ובדחז"ל, פעמים שאתה מתעלם, חתימת המבוא.
נוספו עוד: זכרון החכמים והספרים המדברים על־דבר נוטריקון, החכמים שעסקו בפירוש הסימנים והספרים שנתחברו על זה, מי שדיבר על דבר כינויים, שיטתו בכתיבת הפּתרונים, להבנת הציוּנים והסימנים שבאו במחברת. – עושר רב נתון לנו במפתחות אלה, והרבה־הרבה סימנים לספרות ולתכנית תאי כל הספרות העברית אסף המחבר המתמיד הזה בחפניו. ואם כל המבואים לספרות ישראל יאבדו, יאבדו כל ספרי השימוש, הכללים והפּתיחות שיש למרבה, ספר הנוטריקון יפיץ שוב אור למדי. מדברים על־דבר נשמת הגוי, רוח העם, רוח הספר העברי ותכנית קניני הרוח אשר לעם ישראל: והלא הכל אינו אלא נוטריקון, סימנים וכינויים… אין לנו לבושים למושגים, ביטויים ישרים לחזיונות, צירופי לשון בטוחים למגענו את העולם והרוח, כי אם סימנים חשבוניים משמשים להרבה פּנים… הרי למשל הראשי־תיבות ע“ע, והפּירוש: עבד עבדים, עמוד ענן, עקיצת עקרב או עמק עכור; ושעל מזה – עולם עליון או עשר עטרות או גם עינים עצוּמות, עינים עצוּמות ועולם עליון משמשים יחד ולהם אך סימן אחד. – באותיות ב”נ מסמנים אצלנו: בני נביאים ובעל נכפּה… וּבאותיות מ“ת: מחמת תשמיש, משנה־תורה או גם מתן־תורה… ראשי תיבות ע”ט, הוא עברי טייץ, עין טובה, עוף טהור ועוף טמא. אין הבדל בסימני קינות תשעה באב ובין קרנו תרום בכבוד (קת"ב), אין הבדל בין תא הרצים ובין תואר השם (ת"ה)!
וכל אלה ההשוָאות, ראשי־התיבות, הסימנים והצירופים באותיות לא נולדו אך מפּני ש“המחברים והסופרים מחוסם על עתם וטרחתם, המדפיסים והמו”לים מחוסם על ממונם המציאו תחבולות שונות לקיצור ולצמצום", יסודם עמוק־עמוק, יסודם בתכונת עמנו… הלא אנו עם האותיות, עם המלים וצירוּפי המלים. אין לנו שמים, כי אם אותיות שמים; אין לנו ארץ, כי אם אותיות ארץ. נצטמצמו מרחבי ההויה וכל ממלכת היקום באותיות ובמספרים, ושוב היו האותיות והמספרים לרחבי אין־סוף. וגם זאת התורה אשר נתנה משה לבני ישראל, אינה באה להודיע את דרכי האלהים וארחותיו, כי אם, להיפך, האלהים מבקש את דרכיו, דרכי מעשיו ומצוותיו בתורה. מרכין היוצר עצמו ליצירה; ולנו אין שֵם לעצם, כי אם להיפך, העצם שואב כוחו מן השם, והוא אך הוא נחשב לראשית…
“מעולם הספרים, עולם העיון והרוח, יצאו הנוטריקון ויבואו אל החיים ואל עולם המעשה”; והרי גם החיים, גם המעשה, גם העיון, גם הרוח באהלנו אך צירופי שמות הם, אך כּוָנים, אך שימושים. אין ספר כי אם כתב; אין תיבות חיות למושגים חיים, כי אם אלף־בית מסורס לדברים מאובנים. – – –
אומרים, הסימנים מועילים בפני השכחה, ולכל בן־ישראל יודע ספר ורוצה מעט ליהנות מן הספר כבר דרושים תרפ"ט שנות חיים בלבד, כדי ללמוד כל כללי הסימנים, הכינויים והנוטריקון. רב נתן לנו, רב מאד.
חֲסִידוּת
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: “הַחֲסִידוּת לְשִׁטוֹתֶיהָ וְלִזְרָמֶיהָ”
ספרות התלמוד והמדרש, אף כי רחבה היא מאד וכוללת בתוכה פרי ארצות שונות וילדי מועדים רבים, היא עם כל זה בת היקף אחד, ואדם שעובר ממסכתא למסכתא וּממדרש למדרש, הרי הוא כהולך מחדר לחדר באותו הבית וּבאותה החצר. פּלוני אומר כך ופלוני אומר כך. הנה מאמר סתם, משל, דרוש, סיפור, ביאור, פּתגם והשוָאה; אבל מידה אחת לכל חכמי הדורות הללו ודרך אחת. אף הפּלוגתות הן אך כשיני המזלג, האצבעות של היד, שהכל הולך אל מקום אחד וּבא ממקום אחד. התרגשות יתירה אין פה; על הרים לא תעלו, ואפילו בשמים העליונים אין סתומות יתירות ואין דברים שאי אפשר להשיגם. חכמים, אך חכמים ותלמידי בית־המדרש מנהלים את הספינה של מחשבה וכובשים את הדרכים; ועם כל זה רוח עממי נושב בכל האמרות והשיחות, השקלות והטריות, הדברים והעיונים. פּשטות ודברים ברורים, ברורים לכל.
ובים השקט הזה מתחילות לנשב פּתאום שתי סערות גדולות. שני ספרים מצוינים במינם באו בתור חידוש גמור בעולמו הרוחני של ישראל: ספר יצירה לפני סעדיה וספר האמוּנות והדעות מסעדיה ואילך. קוים אחדים נוכל למשוך מהקודם להם עד להשפּעת אלה; אבל קישור גמור אין ביניהם. דברים בסגנון העמוק והמופשט כאחד כבמשנת ספר־יצירה לא נאמרו לפניו, וחקירות בשיטה שלמה וגמורה כפרקי האמוּנות לא שמענו מקודם.
ספרות ההלכה והמדרש השתלשלה הלאה והוציאה פּירות; אבל הנה מן שני אלה הדברים הנקובים נולדו שתי ספרויות שלמות חדשות, ספרויות מנגשות אשה את אחותה. שתיהן מתנגדות הן להראשונה והולכות עם זה יד ביד עם הראשונה. הנה לנו ספרוּת הקבלה וספרוּת הפילוסופיה הדתית, הספרוּת העברית ההיכלית והאפּלטונית הישנה הקיצה לחיים חדשים, ותבקענה כמו ממעמקי האדמה, הצטרפו ובאו גם השפּעות חדשות, השפּעות פּרסיות והשפּעות ערביות־יוָניות. באה גם כעין חזרה על התסיסה הנוצרית, למרות זה שנדחקה מחוּץ לגבול, ובאה ההשפּעה הגדולה של דת האיסלם. כה נכתבו אצלנו ספרים על יד ספרים. זה נוטה לכאן וזה נוטה לכאן, זה לוקח מזה וזה לוקח מזה וערבובית השיטות והדעות גדולה ורבה. שפה חדשה נולדה, עברית־ערבית, שחזרה והשפּיעה על העברית גופא, או שחזרה ולקחה מהעברית בלי ערבית. הרי אלפי מושגים חדשים, סממנים מוקצעים בענינים שכליים והגיוניים, נפשיים ורוחניים. הרי חיים וניגוּדם, התקבצות והתפּרדות, בנין וחורבן; הרי דברים שלמים, מוצקים כמו ברוח אחד, והרי טלאים וליקוטים. ספרים ממדרגה ראשונה הולכים ונידחים מפני ספרים ממדרגה שניה; האבות נרדפים מהבנים ואנשים הולכים ומתפּרנסים ברוחם מכלי שלישי, והראשון טמון או גנוז…
והנה מתחיל חידוש הדפוס ומרבה עוד את הערבוביה במוקדם ומאוחר, בבכורות ובפסולת. תבן נטען על גבי עגלות, ובר מושלך בראש כל חוּצות למרמס. אין מושלים יחידים – אין עולם רוחני אחד, כי אם עולמות שונים, שברים של עולמות ואברים שנעתקו ממקומם.
צאו וחשבו אחד־אחד: הרי ספרי הלכה ומדרש, ספרי קבלה ופילוסופיה, ספרי מחקר ומוסר, ספרי דרוש וזכרון, ספרים מקוריים והעתקות, העתקות גלויות ונסתרות; והרי ביאורים, והרי פירושים, והרי ויכוּחים, והרי ליקוטים, והרי הקדמות לליקוטים, והדר ליקוטים מהקדמות, מפתחות וכללים. מי ימצא את ידיו ורגליו באלה? ומי ימצא סדר נכון בכל אלה?
צאו וחשבו, כי ספרות החסידות אשר נולדה אחר אלה שאבה מכל אלה וניסתה לטוות הלאה את כל אלה, על פי רוחה ותכניתה היא הבלתי־מסודרה. מלבד הספר החסידי “שער היחוד והאמונה”, הספר “ליקוּטי אמרים” להרב רש“ז מלאדי וספר “ליקוטי מהר"ן” למהר”ן מברסלב כמעט לא תמצאו ספר חסידי שיהיה ראוי לשם ספר. אין מוקדם ואין מאוחר, אין ראש ואין סוף, אין התחלה ואין תוצאה ואין כל בירור דברים. גם לעין בוחנת קשה למצוא בהם איזה סדר, איזה ענין נמשך ואיזה רעיון בנוי מכל צדדיו; וגם למי שבקי מה בספרות הקבלה הקודמת לה – מי באמת יכול להיות בקי בספרות כמו זו – קשה להפריש מה חידש המחבר החסידי מעצמו ומה לקח מאחרים? והן גם הרבנים המחברים והתלמידים הגדולים לא ידעו בעצמם, איה יִתּם סדר מחשבותיהם הם ואיה יתחיל זה של הקודמים להם. הלא גם הם לא ידעו כל גבולים במושכלות וכל בירור בהגיונות. הנך קורא בספרים האלה והנה לפניך מקרא מסורס ופתגם תלמודי לא במקומו, משל מקורי וחצי זוהרי, פּתגם פרדסי וחצי ויטלי, ועוד ועוד. ואם תנסה לקרוא איזה עמודים רצוּפים, אז ראשך עליך כגלגל מפירורי המחשבות, ליקוטי האמירות ומשברי הספירות וטלאי העיונים…
אפשר לך לומר, ספרות החסידות אין בה כל חידוש, הכל לקוח ממקום פּלוני וממקום אלמוני; ואפשר לך לומר גם להיפך: הרי חידושים גמורים, הרי רעיונות מרעישים, הרי סקירות ודברי חזון באמת. הללו המה כבדי־פה והללו מדברים בהרבה לשונות בבת אחת; הללו טווים והללו מקשרים, הללו המה הולכים לכאורה והללו רק יושבים על משמרתם.
לסַדר מכל אלה שיטה שלמה, לחבר ספר נקוב בשם “החסידות לשיטותיה וזרמיה”, כמעשה מיודענו הלל צייטלין (ביבליותיקה של “ספרות”, ורשה תר"ע), בודאי לא מילתא זוטרתא היא.
“רבים כתבו וכותבים אצלנו על־דבר החסידות, על מידת החסידות, לקורות החסידות, מחיי החסידים, סיפורי החסידים, חזיונות ורעיונות של חסידים, נשמת חסידים; ואולם איש לא נתן לנו עוד את החסידות עצמה… רצוני לומר, איש לא נתן לנו עוד את החסידות, בתור שיטה שלמה… עיקריה, ענפיה… דרכי ההסתכלות וההתבוננוּת שלה… חילוּקי הדעות שבה… דרכי העבודה המיוחדים של כל צדיק וצדיק… ראשית זריחת שמשה, הערב שמשה, ירידתה… ואף גם זאת, איש לא נתן לנו עוד ביקורת החסידות”.
“נזקקים אנו איפוא לספר חדש, אשר יקיף את כל החסידות מראשיתה ועד אחריתה… ספר אשר יגלה את כל האורות והצללים שלה… ספר יבקר את כל כלליה ופרקיה… ספר יחקור ויעמיק: מה נותנת החסידות לכל מבקש אלהים”… והספר הזה, אשר צייטלין, המקדים כל אלה, נותן לפניך הקורא, הריהו נסיון למלא את החסרון האמור.
נסיון! ואין זה עוד נסיון, וכמה רחוק זה מלהיות נסיון. ראשי־פרקים הוא נותן, ובעצם הדבר אין הם פרקים כלל, כי רק פרקים מלאכותיים הם בלא גבולים. הוא מסמן לנו למשל פרקי: יש ואין, צמצוּם, כוח הפּועל בנפעל, אותיות, העלאת ניצוצות, העלאת מחשבות זרות, העלאת המידות והמתקת הדינים בשרשם; והנה אפשר להכניס מה שנאמר בפרק זה לשני ולא ישתנה כל עיקר על ידי זה. – הרי לנו בכל פרק “ציטטים” שונים מספרים שונים, בלי שימת לב למה שנאמר מלפניהם ומלאחריהם ובלי בחינה, מלבד איזו הזכרות בהאר"י, במה שנאמר בזה מאבותיהם של החסידים ובמקורים הראשונים. ויותר מזה, צייטלין החוקר והמבקר מדבר בין הפּרקים בלשון הציטטים גופא; הוא לכאורה מסביר מה שנאמר בספר פּלוני ואלמוני, ובאמת אינו מסביר, כי אם ממשיך את הנאמר, ממשיך ממש…
הרב בעל התניא אומר: כל מה שהאדם רואה בעיניו, השמים והארץ ומלואה, הכל הם לבושים חיצונים של המלך הקדוש־ברוך־הוא; ועל ידיהם יזכור תמיד – פּנימיותם וחיותם; וצייטלין הוא אומר: כל מה שאנו קוראים מציאות וכו' וכו'. סגנון מתאים לסגנון…
אנו פּותחים, למשל, את הפּרק “אותיות” ואנו קוראים: האלהות הסתירה עצמה בעולם, ואולם מתוך שכוח הפּועל בנפעל, הרי ישנם בתוך היש עצמו, בתוך המציאות הנגלית עצמה, רמזים וסימנים, המורים על מציאות אחרת רוחית, עליונה; – ומבלי משים אנו מסתכלים בחלק ההערות למטה, מי אמר זה, אם בעל התניא הנ"ל, אם בעל כתר שם טוב או רבי אחר ? וכה הולכים ונמשכים כל הפּרקים. הנה מעט אמרות של רבי, ומעט ביאור של צייטלין בסגנון אותו רבי… והקורא יתבלבל, ושוב אינו יודע מהחסידות לבד מהקרעים השונים המובאים פּה ושם; אבל קרעים וליקוטים בודדים, בלי בחינה ובלי הקדם דברים, שיביאו לידי ידיעה גמורה במה שקודם להם, אינם נותנים להדורש מאומה ואינם מבררים מאומה.
אמנם כן, נזקקים אנו לספר חדש ולחקר ספרות החסידות וּבירוּרה; אבל תמהים אנו, אם יקיים מר צייטלין את אותו הנדר, ואם יכול הוא, אם יוסיף ללכת בדרכו זו, לקיימו. אמרו מעט ועשו מעט, ואז תעשו מה; ואַל תאמרו הרבה, שמזה אולי לא יצא כלום. – – –
ב: “ר' יִשְׂרָאֵל בַּעַל־שֵׁם־טוֹב”
אברהם כהנא, מו“ל התנ”ך עם הפּירוש המדעי, הוציא לאור לפני שנים אחדות מחברת קטנה, נקובה בשם “רבי ישראל בעל־שם־טוב (בעש"ט), חייו, שיטתו ופעולתו”. המחברת נדפסה בזיטומיר והיא מוקדשה לאביו היקר ר' מרדכי, ש“בחוזק יד, ביד קסמים של אב אוהב, היה עוקרו מתוך הסביבה המלאה אויר אירופּי והביאו אל פּינת ערבוביה נעימה, פּינת־סתרים, העומדת בתוך סביבה אחרת לגמרי”. בתומת־ילדים טהורה היה אוהב המחבר להקשיב לסיפורי הילדים הגדולים, ילדי האמונה, ו“בכל חום הנעורים היה משתדל להוכיח את גודל ערכן העממי של ההגדות ההן ואת גודל ערכו של האיש (הבעש"ט), שעליו יכלו להתחבר ולהשתרש אצל העם שמועות כמו אלה”, ו“היה דן, שאם לא הניחה לנו ההיסטוריה של תקוּפת אותו האיש, הקרובה כל כך אלינו, חומר ממשי, המעיד על גדולתו. אם אין לנו עובדות נכונות מחייו, אם במשך הזמן, לא יותר משלושה יובלות שנים, היתה יכולה ההשגחה ההיסטורית לעשות עם האיש הזה מה שהיה בידה לעשות עם גדולי המיסדים והבונים בהיסטוריה של הדתות, במשך אלפי שנה, בערך, כלומר, להנחילנו רק מין אֶפּוס, מין ביוגרפיה הגדית, המעולפת בערפלי האמונה והמאפילה על כל העובדות הממשיות, – הנה עוד תגדל בזה, עוד תרבה ללבנו יצירת הטיפּוס הנפלא ההוא, כדי מה שיכול היה להיוָצר ולהצטייר מתוך הפנטסיה של אותו העם, שנתפּתה ונמשך אחריו ברבבותיו”.
וחוזרת היא הערה זו, אשר בהקדשה, בתוספת ביאור בפרק הראשון מן המחברת על־דבר לידתו של הבעש“ט. שם אומר המחבר, כי “חזיונות העם היותר גדולים, המתוחים כחוּט השני בתוך היסטורית רוחו של העם הישראלי, היא תורת המסתרים, שארית המיתולוגיה הקדומה, שלא הספּיקה להתמזג ולהיטהר על פי דרכה של היהדות; ולפיכך עמדה זמן כביר מחוּצה לה בתור בן קיבוץ, אסוף מן השוק, והיתה מלַוותה על דרכה המשורכת של ההיסטוריה הישראלית”. – “אלפי שנים היו דרושים לסיכּום תורת הקבלה בגליונות ספר אחד, ספר הזוהר, שיכיל את תמציתה של תורת־רזים זו, שיהיה לביבליה שלמה; ולא פחות מחמש מאות שנה היו דרושות לספר זה, בא־כוחה של הקבלה, עד שעלה בידו לכונן לתורה זו שיטה מעשית, שביכלתה להקיף את כל העם, להינטע ולהשׂתגשׂג גם אצל כל אחד האישים הפּשוּטים מתוך ההמון – לא רק אצל הוזים יחידים כמקדם – בהתמזגה עם יסודי היהדות הרבנית ובהתבססה עליהם. חמש מאות שלמות היתה צריכה תורה זו לחכות, עד שבאה שעתה המוכשרת לעשותה עממית, ולפעול מהפּכה גדולה בחלק הגון של כנסת־ישראל”. “ונפלא הדבר, כי גם בפרט זה – באופן התהווּת הסיפוּרים הביוגרפיים על־אודות הבעש”ט – עבר ספר ה”שבחים" דרך אותן המדרגות הנעלמות של התפּתחוּת ספרי דת העתיקים, אשר מתקוּפת התפּתחוּת ארוכה וממושכה במשך מאות שנים בפיות המאמינים עד הזמן של העלאתם בכתב לא השאירו אחריהם בדרך התפּתחוּתם כל רושם ניכּר וכל עקבות, שנוכל להתחקות על שרשיהם. וכל זה הספּיק לעשות הספר החסידי – ובדור כל כך קרוב אלינו – בעשרות שנים, מה שעלה לקבצי הסיפוּרים ממין זה רק במאות שלמות".
ובאמת המהלך המהיר של האגדה החסידית, אגדה שכמעט התרקמה לנגד עינינו ותהי ליצירה הממלאה לבות אנשים וגם חותכת להם חיים על פי דרכם, ראוי לשום לו לב מכמה פּנים, ולא אך מצד אחד בלבד… הנה מקלקל כהנא את רושם החזון הזה, שכבר עושה אותו לחוק ; ובמקום שחסר לו איזה פרק, הוא כמעט תובע אותו בחזקה…
“חטא היתה חוטאת הפנטסיה של המאמינים נגד הבעש”ט, אילמלא רקמה איזו הגדת פּלאים על־אודות לידתו. זר ואי־טבעי היה הדבר, לולא היה מלוּוה חזיון לידתו של מיסד שיטה דתית, המעוטפת בעצמה ערפלי הסוד, במעשה נסים ושינוּי הסדרים מצד ההשגחה".
והנה שוב קוראים אנו “זה דרכה של ההיסטוריה הישראלית לעשות זיגזַגים, מסילה משורכת במהלכה. כדרכה הרוחני, כן דרכה הארצי. ממדינה למדינה, מקצה הארץ ועד קצה תעשה קפיצות ענקיות. גרגר זרע קטן, הנצרר בכנפי הרוח, ינשא ויזרע בקרקע רחוקה, המוכשרה באותו הזמן לקליטתו. – ואחד מאותם החזיונות בהיסטורית האומה הירודה והמפוזרת, המקפצים ככה ממקום לחברו ומשתקעים בכל יום, שהם מוצאים מוכשר להם, הוא תורת הרזים והנסתר המכוסה בגליונות ספרותה העשירה”. מוחק המחבר את מטבעותיו מרוב משמוש בהן ומרוב חיבה לסממני התקופות והמחזות, שהוא בעצמו מקצרם ומרחיבם ועושה מהם כּוָנים כּוָנים. פּה ימעט החום שבלב ועוד יותר – התפעלות מליצית לשונית. ועד ד' הארצות הוא לו, להיותו שלטון אוטונומי יהודי, חזיון נפלא, שלא ראתה כמוהו האומה הישראלית בכל גלותה (עמוד כ"ב). ובצבעים כאלה הוא מתאר כל מאורע, אם גדול אם קטן. כהנא הוא חוקר במקצת, מבקר במקצת, מלקט ובורר לו את הסממנים לפרקיו, והוא גם מפרט אותם לפרטיהם; אבל בראש ובסוף הפּרטים הוא עושה לו כללים יפים וּמיני סלסולים תולדתיים, ואין גם כלל אחד, שלא ישיח בו מ“היסטורית ישראל”, ולנו כל זה, ככל כפל הדברים שלו, למותר.
הוא מתחיל להרצות ולומר: איזוהי הדרך, שבה התפּתחה מחשבתו של הרמב“ם במשך תקוּפת חייו זו, המעוטפה כולה מחשכים? והוא מחליף תיכף את השאלה הנכונה במלים אחרות וחוזר: איזהו האורח, שבו הלכו רעיונותיו, עד הגיעם לנקודת אותו ה”אני מאמין", שהיה אחר־כך לכוכב מאיר בכל השיטה שנבראה על ידו? – הוא אומר על נכון: אין איש יודע מזה עד־מה, מאחר שסיפור פּעולתו וחייו לא הגיע לידינו בסדר כרונולוגי, כי אם קטעים וסירוגין, מבלי שום ציוּן הזמנים; ותיכף לזה הוא מסמיך משפּט בלי טעם ואומר: בלי ספק היתה התפּתחוּת אָפיוֹ הכביר נכנעת לאותם החוקים, השׁוררים בהתפּתחוּת שאר בעלי־חיים… כה משמשים בכל המחברת אור וצל בערבוביה. הרי סקירות נכונות, והרי התפעלות וחום ומליצות ודברים שטחיים. ההשוָאות בין הקבלה והחסידות בנויות לעתים על בלימה. הרי פירוט הפּרטים וכילול הכללים; ובעיקר אין הכללים הללו תולדות אותם הפּרטים ותולדות אותן החקירות. כהנא אינו חוקר לגמרי באלה, כי אם מַרצה, מלקט, מבאר ומהלל. יש ניצוצות בכל פּרק ופרק, אבל אין אור מאיר…
ג
ממין אחר היא מחברתו של ש. א. הורודצקי על־אודות רבי ישראל בעל שם טוב, שנדפסה בשני כרכי “העתיד” הראשונים וגם בקונטרס מיוחד. הורודצקי יודע את החסידות יותר מכהנא, והיא גם יותר מתאימה לרוחו. מאהלי החסידות בא אותו סופר, בהם גוּדל, בם שיכלל לו את האופק המדעי שלו. הורודצקי אינו נלהב גם במקום שהוא מתפּעל; הוא אוהב את החום, את הרגש, ונושא בחוּבו יראת־הכבוד לכל נאצל ונעלה. הוא אינו פותר, גם אינו רוצה לשאול; אבל רוצה הוא להראות צירוּפי הרוּח, לברר ולסדר. ההתנגשות רחוקה ממנו; מיתמות הנפש, בעת יכבו כל הנרות אשר מסביבה, לא יפחד פּחד. אם הוא מטייל, הדרכים כבוּשות לפניו; ואם הוא מטפּס למעלה, לא יפגוש צורי מכשול. יש מרחב בעולם עד לבלי די. מי יאמר: אפסה תקוה מאנוש, מי יאמר, כי אין אלהים וכי ננעלו כל שערי תפילה לאלהים? הוא הולך את דרכו; והוא יארח אליך, מתחבר עמך ומראה לך את מסבי התולדה, קישורי המעשים וחזיונות בעלי הרגש. כי תישן תחלום, והנה תקום בבוקר והשמים והארץ פּתוּחים. יש אֵל עולם, אל ישראל ואל דעות. אלים רמים בראו יש מהכל, והם הציבו גבוּלות העמים, חקקו תורות ומשפּטים ושלחו שליחים לכל גוי. לא חסר נביאים הוא מין האנושי. צריך אדם רק להבין תהלוכות הדורות, סימני האישים הגדולים. קיומה של החסידות תלוי באורה, נצחונה הוא נצחון הרגש והאור.
מלה חביבה להורודצקי: מסתורין, ולו לא מלה היא בלבד, כי אם חלק עצמי מן החיים. הוא מכייל כללים והם בהירים כפרטים; הוא מפרט וחוזר ומפרט, והקורא לא ילאה. – האגדה לא אך תפליא אותו, היא מזינה אותו. העבודה לשוכן בערבות אך מנת האדם היא. את החוּקים לא ישנא, המה אך לו למועקה. הוא אינו מתפּלץ, אף לא מוכיח, כי אם שמש הוא למתקני דרכים.
הריב"ש היה אחד מן המחוקקים, את נתיבו תמצאו אך בארג המאורעות וכיבוש הרוחות. אנו גוללים בפרקי תולדה כמו בספר. הכל חרוּת ובולט, הכל ברור ומפורש והכל מאיר. יש במדעיותו של הסופר הזה מין תום של שירה, מין פּתוס של אֵמון. הקורא המתבונן אינו מסכים לקישוריו תמיד ולא בכל מחקר הוא מציית לתוצאותיו; אבל הוא הולך עמו ושׂם לב להרצאותיו ולסימני השואותיו (ביותר במבוא). באשר יורה ויסביר הן נרגיש אויר של מקורים. הוא אינו עומד על גבם, כי אם נושא אותם בחובו ונותן לנו מהם ומרוחם. המדעיות החסידית של הורודצקי היא חציה בירור וחציה אמונה, אמונה צרופה וברורה. אם נשכח דבר, יחַיה הוא אותו בנו; ואם לבנו מהסס, הוא ירגיע אותנו. במהות החסידות שלו אך מרגוע ותום…
ד: “בֵּין שְׁנֵי עוֹלָמוֹת”
בחלק התרגוּמים של מאסף “התקופה” נדפסה אגדה דרמתית בארבע מערכות, נקובה בשם “בין שני עולמות או הדבוק”. המחבּר הוא ש. אנ–סקי, והמתרגם ח. נ. ביאליק.
עוד בהרמת המסך לפני המערכה הראשונה נשמעת זמרה חרישית ומסתורית: “על מה ולמה יורדת הנשמה מאגרא רמא לבירא עמיקתא? ירידה צורך עליה היא, ירידה צורך עליה היא”. והזמרה הזאת נשמעת שוב מתוך עלטה בתום כל החזון והמסך יורד…
“בסוף העולם הר גבוה ובראש ההר נתונה אבן גדולה, ומן האבן נובע מעיין זך וטהור; ובסוף העולם השני נתון לב העולם, מפּני שכל דבר בעולם יש לו לב, וכל העולם גופו – גם הוא לב אחד גדול לו. ולב העולם צופה תמיד מרחוק אל המעיין הזך ולא ישׂבע מראות, והוא מתגעגע ונמשך ומשתוקק וצמא אליו; אבל להתקרב אינו יכול, מפּני שברגע שהוא זז ממקומו כדי פסיעה אחת – מיד נעלם מעיניו ראש ההר ומעיינו הזך. וכשלב העולם אינו רואה רגע את המעיין הזה, מיד כל חיותו פוסקת: ובלי חיות הלב, אין חיים לכל העולם והוא נוטה למות. והמעיין הזך אין לו זיו משלו והוא מתפּרנס מן הזמן שלב העולם נותן לו במתנה ונותן לו לב העולם יום אחד. וכשהיום נוטה לערוב – המעיין הזך מתחיל מזמר כנגד לב העולם, ולב העולם אף הוא מתחיל מזמר כנגד המעיין הזך; וזמרת שניהם מתפּשטת בעולם, וקרני־אור יוצאות ממנה ונמשכות אל כל הלבבות של כל הדברים שבעולם, ומלב לחברו ומחברו לחברו. ואיש אחד, נאמן וחנון, משוטט ועובר בעולם ומלקט את ניצוצי האור של הלבבות ואורג מהם את הזמן; וכשגומר לארוג יום תמים, הוא נותן את היום ללב העולם ולב העולם נותנו אל המעיין הזך וזה חי עוד יום אחד…”
לא ב“ספר חסידים” ההזיתי, כתבתיו אני בימי נעורי, אנו קוראים דברים כאלה, ואף לא בסיפורי החסידים האויריים של פּלוני ואלמוני. כוח שירי חזק יצר את אלה. משולח אחד בין הנפשות הפּועלות באותו חזיון משמיעם באזנינו, משמיעם לנו מתוך המעשים והמון החיים גופם. – אין לנו כאן דבר עם משורר מסתורי, שלו דרך מיוחדה לביטוי צרכי לבו ולגעגועי נפשו, כי אם שירה מסתורית ואף ריאלית לפנינו, שירה שואבת פּרקיה מנבכי העולם. מטרלינק והדומים לו עושים רושם ידוע על־ידי קיצורי דברים והבלעת אמרים. בני־אדם של משוררים אלה מלאים הם או נראים כמלאים על כל גדותיהם צער ופחד משנה. המה מתדמים לאילמים ומדברים אף ברמז… השמש בוער בחוץ ובחדרים שׂורר אופל מלאכותי… אבל אנ–סקי אינו כן. אדרבה, הוא מרבה דברים ומרבה אף מרבה לארוג. הוא בונה יסוד על גבי יסוד ושׂם אבן על אבן. נכנסים אנו להיכל, והנה חדרים רבים נפתחים לכל עבר. מאולם אחד אנו באים אל השני, ומזה לאחר ושוב לאחר; ובכל אשר נפנה, הנה עומדים כלים מכלים שונים, שולחנות וכסאות וארונות ועמודים לא יחסרו. אבל הריבוּי הזה אינו מפריע את הקורא כלל. אדרבה, הוא נמשך אחרי החזיון כמו בחבלי־קסם; והוא מהרהר וחוזר ומהרהר, אף אם לא ימנה בין אלה שרגילים בכך.
בין שני עולמות אנו נתונים בהאי עלמא גופא. דו־פרצוּפים בנו וברוחנו. הנך עושה מעשה פשוט ואין זה פשוט כלל. הנך מתאבל, נאנק ודומם; ועל יד רחשי הנפש האלו מתעוררים שוב רחשים אחרים, פּעם מקיפים אותם, פּעם סותרים להם ופעם אך משלימים אותם. אין לבקש את המסתורין בערפל, אין צורך לעמוד בבית־הכנסת בקרן זוית ולהתפּלל בחשאי, להודות או להלל או להשתתף בצער השכינה ולבקש חסדה. “כל מקום שאדם עומד עליו ונושא משם עיניו השמימה, קודש קדשים הוא. כל יום בחיי האדם – יום כיפּוּר הוא. כל איש ישראל כוהן־גדול הוא; וכל מלה שיוצאת מפּי האדם בקדושה ובטהרה – שם הויה הוא. ולפיכך כל מחשבה זרה של האדם, כל ירידה וכל נפילה שלו – מביאה חורבן לעולם כולו”. כה משׂיח הצדיק ר' עזריאל באחת ממערכות החזיון, בעת שהחסידים, חסידים ממש מן החיים ולא אלה מן הספר, סובבים את השולחן. והוא מוסיף ואומר: “נשמות ישראל מתוך יסורים קשים ועינויים גדולים, דרך כמה וכמה גלגולים, כתינוקות אל חיק אמם נמשכות הן ומתגעגעות לכסא־הכבוד; ופעמים כשהן מתקרבות עד הכסא ומגיעות סמוך לו ממש, – יש שהקליפה גוברת חס־ושלום, והנשמה נכשלת ונופלת… ולפי גודל העליה – עוצם הנפילה… כל מה שהעליה גבוהה ביותר – הירידה עצומה יותר; ונשמה כזאת, כשהיא נופלת לתהום – כל העולמות וכל עשר הספירות בוכים ומתאבלים עליה”. ולהשיחות הללו הנה פּה גלמים, עצמות ובשר ממש.
“איזהו העוז שבחטאים? – הוה אומר התשוקה אל האשה. וכשמצרפים ומזככים אותו החטא, באופן שלא ישאר בו אלא הניצוץ של הקדושה, כל הטומאה מתמרקת ונהפכת מיד לקדושה עליונה, לשיר־השירים”. בהיחס שבין חנן ולאה, גיבורי החזיון, יחס לופת שני צירי העולם – החיים והמות, נתן לנו אנ–סקי שיר־השירים תוגי, צבעיו ושפתו לקוחים מעולם הקבלה והחסידות ותקפו חודר לכל לב.
ה
י. ל. פּרץ. כתבים. תמונוֹת, ציוּרים, סיפורים ושירים ישנים וגם חדשים. חלק רביעי, ספר עשירי. חסידות. הוצאת “תושיה”.
ואני כבר דיברתי על־אודות הסופר הפּיוטי הזה באחד מ“ספרי־השנה” לנ"ס וקראתי: הבו גודל למשורר גם בכלות היובל ! שבתי והצצתי בציורים הללו. הלא שיחות חסידיות ניתנות לנו פה, ובאלה אנו עומדים.
אבל הן אלה אינן שיחות בלשון החסידים ממש, כי אם גם הרבה והרבה נכנסו בהן מהמשורר גופו, שלא ידע לצמצם את עצמו מול המעשים עצמם וההויה עצמה. גם באלה אור אור וחום; אבל הכל נדחה מפּני שפעת האור ומפּני רתיחת החום. לעולם החסידים אנו אומרים להיכנס, לעולם צפוף וּמרוּוח כאחד; אבל המשורר, המלווה אותנו באלה, הולך וקורע את הדלתות, פותח את החלונות ומכניס יפי האמנות במקום תום ופשטות. אמנם במידה אחת מאלה נמצא שביבי חסידות ; אבל הנה תשע המידות היתירות באות אך לטשטש את המתנות שבידו…
אנו קוראים, למשל, בציור הראשון “שהשמחה במעונו” את שיחת אותו חסיד, כי יַראה לאחר את גודל החסידות וההבדל שבין עולם לעולם. והוא אומר: “הם מתפּארים שהם אוכלים בדרך־ארץ… ואני יודע שאינם יכולים לאכול בלי דרך־ארץ! לפי שהם מסיבים בלי שמחה, בלי ניצוץ של חדוה ורעוּת… אין חדוה, מפּני שאין ידידות, מפּני שאיש לא יכול נשוא את פּני רעהו… תועבה היא לאב ולבן לאכול מקערה אחת; שני אחים אינם מסתפּקים בכלי מלח אחד… מפרכסים זה את זה, משוחחים ומספרים בנעימות, לפי שכן המנהג; אבל הם אינם חיים וסעודתם – זבחי מתים…” “שוטים! מלחמם לא פרסו לדל, לא הפרישו חלה, לא בירכו על הכוס. תורה אינם אומרים, זמירות אינם מזמרים; והם חפצים לשמוח !” כל נדנוד פּה אמת, כל תנועה קיימת, כל הד והד כאילו יוצא מפורש מפּי אותו חסיד. סעודתם של אלה זבחי מתים… וסעודה שלו היא במקום קרבן, במקום קרבן תודה! ולאידך, אומר אותו חסיד תיכף, בתארו את יחוסו אל הטבע בימים שלפני הושענא רבא, בהאי לישנא: “עוד לא עלה עמוד השחר… לשמים עין עופרת כהה… ענני־בוקר וצללים רצים אנה ואנה… בפאת קדים דמדומים קלים, נגוהות מתאספים… ובין ערבים יזל הנחל, יזל ויפכה, יזל ויפכה… מרחוק: פיק, פיק! איזה עוף משונה מצפצף: טס, טס… יענה השני לעומתו לאמור: דום, אל תפריע… והנחל מפכה והומה בלאט: ואני הולך על שפת הנחל ומקצץ בערבות…” ופה שוב אין אותו חסיד מדבר, כי אם פרץ… הפּייטן פּרץ מדבר פּה, ואך הוא מתנה אהבים עם הטבע, אך הוא מלקט ניצוצי אור בכל אשר מסביב. פּיק, פּיק! הנה פּרץ לפנינו אך פּרץ. כל אשר בכאן אומרת שירתו של פּרץ. ואין עוד כאן שיחה של חסיד כלל…
בוקעת ויורדת היא תפילת אותו ירא בבריסק, המתגעגע לעולם אחר ולחיים אחרים מזאת התורה ורביה, לאמור: “ריבונו־של־עולם ! רוצה אני להיות בשבעה מדורי גיהינום עם פּושעי ישראל מלהיות יחידי בגן־עדן”. הנה חיים בציור הניגודי בין שני עולמות היהודיים, נקוב בשם “בין שני הרים”. – אבל שוב נעשים הדברים רחוקים מן החיים, אם יחדל התיאור ויחל הדיבור… שואל הרב מבריסק ושומר התורה את תלמידו אשר עזבהו, אותו ואת דרכו, ונעשה לדורש חסידות וארחותיה, לאמור : “למה ברחת מהישיבה שלי? מה חסרת שם?” והצדיק ישפּיל קולו ועונה: “אך דבר קל חסרתי – אויר לנשימה”. “מה אתה דובר, נח? – שואל הגאון”; ושוב משיב התלמיד הצדיק בעמדו לפני רבו: “לא יכולתי לשאוף רוח, רבי. אויר לא היה לנשמתי”. אויר לנשימה דרשה ההשכלה ולא החסידות. החסידות דרשה חיות. וקונם אני מכל שירה שבעולם, אם ככה ידבר צדיק, אחד מרבי החסידים, אל רבו, אם ככה ידבר אף בקירוב…
“הקולות הם גוף הניגון, והגוף אינו חי בלי נשמה! ונשמת הניגון מה היא? נשמת הניגון היא לב האדם – אהבתו, כעסו, חנוֹ וחסדו, חמלתו ורחמיו…” או “געגועים וכליון הנפש, וצער וחרטה – נשמת הניגון; ולהיפך, כל תאוה רעה, רחמנא ליצלן – נקמה ונטירה; וכל מה שהאדם מרגיש… וכי יתחברו הקולות לגוּף אחד שלם, ויפח בהם המנגן מנשמת אפּו וחי הניגון”; דברים יפים, אף יפים נאמרים ב“גלגולו של ניגון”, והמה מנענעים את הלב; אבל תמה אני, אם אמרם אותו חסיד מטלנא באזני חסידי פולין, אמרם בזה הלשון ממש…
גם משירה לירית, אצילית, ומקום בכאן לשירה אצילית, נדרוש מעמד ריאלי. ואם אדם עומד לפנינו ומשיח, צריכים אנו לשמוע רק שיחתו בלבד, ולא שיחת המשורר עצמו. “והא ראיה – נדבר בשפתו – קח את הניגון וסרס אותו. התחל בו מסופו או מן האמצע – בסך־הכל ישנם כל הקולות, אף אחד מהם לא נגרע ; אך נשמת הניגון פרחה ואיננה… יונה ברה שחטנו ויצאה נשמתה… ומת הניגון, בר־מינן הוא”.
מכבדי המשורר ומעריציו אַל יחשבו לי הערה זו לעוון.
סיפורי חסידים יצאו לאור אחרי סיפורי פרץ מאת יהודה שטיינברג, בהוצאת “תושיה”, וַרשה, תרס“ד. וזה תכנם. בספר הראשון: גדליה. – מאי חנוכה? – זיידל השען. – מהעבר הקרוב. – רבי מטיל ויצחק שלום זעירא. – ירוחם פישל הנסתר. – מתוך כעס. – שניהם יצאו בגולה. – בדידות. – גבולין. – בשל כותל מערבי. – במה? – שני המלמדים. – מתוך וידוי. – ליל נדודים. ובספר השני: התם. – עונש ושכר. – הזקן ונכדו. – ואותו הילד היה. – אברהם מאיר הזקן ואלקנה האברך. – עסקי פוליטיקה. – קריאה וזמן. – בלילה ההוא. – ל”ג בעומר. – בליל שני של פסח. – המן מן התורה מנין? – הצדיק מססוב. – שלום עליכם. – הזקן בין נכדיו. – רבי יעקב. – נסיון.
שורה הגוּנה של סיפוּרים וציורים, שבהם אנו רואים את חיי החסידים, חסידים מן המובחר, וחסידים בינונים וגם פּחותים. שטיינברג אינו מהלל, אינו משבח וגם לא יהתל ויעקוץ. הוא אך מתאר, מתאר את האנשים הללו, מתאר את גופם ורוחם ואת עולמם; והוא מכיר את היהדות הזאת בכללה ובפרטיה, בגבוליה ובתאיה, מכיר ביותר חשבונה של עולמה.
“טובה גדולה עשה הקדוש־ברוך־הוּא עם כל בריותיו, שנתן להן את החיים; ועוד חיבה יתירה הראה לעם ישראל שלו, שעמד וציוה להם גם תרי”ג מצוות, בכדי שיזכה אותם בשכר טוב, כאילו לא היינו מקיימים את המצוות, כאילו לא היינו מניחים תפילין ולא היינו מתפּללים, ולא היינו שומרים את השבת בלי ציווי! כלום יש תענוג בעולם יותר גדול מקיום המצוות, ממרור בפסח, מתענית יום־הכיפּוּרים, מתורה ותפילה וכדומה. אומרים, שהרשעים הם בעלי־תאוה, רחמנא ליצלן; ואולם הוא, גדליה, נושא הסיפור ונושא כל המחשבות הללו, אינו יכול להבין, אם באמת בעלי־תאוה הם, איך זה יכולים הם לעצור בנפשותיהם, שלא לקיים את המצוות הטובות, הנעימות, המשמחות את הלב ומרחיבות דעתו של אדם? שוטים הם! שוטים אומללים! לא די שאין להם חלק לעולם הבא, אלא גם מעולם הזה אינם נהנים כל צרכם…"
זהו טיפּוּס החסיד היהודי על קרבו ועל כרעיו. זהו אדם שיצרה אותו היהדות החסידית המעשית בכל תומו ומהלכו. הוא בעצמו, גדליה, אין לו מה להתאונן על חייו; אמנם יש שהוא נאנח בלי כל סיבה קרובה לזה… אבל תוך כדי אנחתו הוא מתבייש מפּני עצמו; ואז הוא גוער בנפשו: “שוטה, מה נאנחת?! נחלי אפרסמון חסרים לך? כתר מלוכה אין לך ?”
ומה חסרים המה יהודים כמותו בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא ? ומה חסרים הבנים, שלהם אב שבשמים הדואג כל כך להם וכל כך משגיח עליהם ועל חייהם בהשגחה פּרטית ממש? ביום הראשון והשני בשבוע הרי מקבל היהודי נחת־רוח עוד מתענוגה של שבת שעברה; מיום החמישי ואילך כבר הוא חש קרבת השבת הבאה. נשארו עוד שני ימים של חול בינתים: של חול ממש בלי צל שבת. אבל הרי גם לימים האלה תורה וּמצוות, תפילין ותפילה ערב ובוקר וצהרים. הרי מצות־שמע בכל יום והרי ברכות והרי נטילת־ידים, והרי הכוָנות בסידור ובלימוד. מה חסרת ומה עוד יחסר לך, בן־אדם? וכי קמת בבוקר ובירכת ברכת שלא עשני גוי, שלא עשני אשה, שלא עשני עבד; ולאידך, אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה. יציץ אלהים יתברך מחרכי הפּרגוד על כל בני ישראל בכל אתר ואתר, איך הם מתקבצים בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות ואומרים בקול רם: אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא! והוא, המלך, מנענע להם ראשו. אב גדול זקן מאז ויושב בישיבה ובניו בהאי עלמא מיחדים יחודיו וקושרים לו כתרים.
ומדמו של גדליה, שהוא גוּלת הכותרת של שני הספרים גם יחד, לקח לו המספר מעט־מעט ללוש את הבצק לנפשות האחרות, אשר אך חלקים מהן יתאר. אין כאן שוב חידוש על רוחו של גדליה; לא ידע המחבר להוסיף, ולא עוד אלא גם מקלקל הוא רב, אם חוזר ומערבב בימי התום הללו, תום גמור, את ימי התסיסה של הציוניות, ימי הרצל, “משיח בן יוסף” ו“האַקציות של הקולוניאלבּנק”. – הנה מים קרים נשפּכים על ראשנו, בעת הגוף רותח מרוב חום וחמימות.
יודע היה שטיינברג לתאר גם תאי הנפש לאדם באשר הוא אדם ואינו עוד חסיד; אבל הנה כל זה עשה במין קלוּת ובמין הרגל… הוא ידע לספּר וסגנונו הקל היה עשוי לכך; אבל הוא עשה זה, כאשר יעשה אמן במלאכתו, ואך במלאכתו בלבד…
פרי חזון
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
פְּרִי חָזוֹן / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי
א
מַטָּעִים וּסְפִיחִים
כי יפקח נער עברי את עיניו ויבט למרחבי העולם, אמור יאמרו לו: בראשית היה המאמר והאלהים כונן את מוסדי ההויה בדבר־פּיו. הוא אמר ויהי אור. שוב דיבר ויהי רקיע, ונקווּ המים ותהי ארץ ואדמה. אז יברא הוא ומתי־סודו את בני־האדם. ויפוצו אלה לכל עבר, לרדות בעוף ובחיה ולהילחם גם איש ברעהו. נהרג הבל ראש הרועים, אף למך הרג איש לפצעו וילד לחבּורתו. קמו אנשים לוטשי ברזל ונחושת; קמו ראשונים לתופשי כנור ועוגב. הוחל לקרוא בשם ה'; ולאידך החלו רבים לסור מאחרי אדוני. אלהים נטע על כוכב אחד את גן־העדן ומסביבו – תפתה וילדי משחית. בני־האלהים זנו את בנות האדם; ויתעבר אל־שדי ויביא מבול על הארץ יצירת חמדתו להשחיתה. ואת קשתו נתן בענן לזכרון־ברית בינו ובין השרידים, שנותרו לחיות על פּני האדמה ולדעת את שמו. נח הוא ראש לשבטי הארץ; אברהם הוא ראש למוּלים ומשה הוא ראש למחוקקים. הלא מסורה רבה לנו, מבארת ומפרשת היא את כל המעשים והמאורעות ואת כל דברי התורות והמשפּטים שעליהם יחיה בן־האדם. לכל אות בחיים הנה מַנגינה דתית; לכל חזון מפולש ואף בלתי־מפולש עשו סימן והגבלה להכירו ולמשש בו ולבטאו בשם. ולימדו האבות את בניהם את אשר הנחילום הוריהם גם הם. אגדה קבועה לנו לדורות ופרחים נוקשים.
יעקב כהן הדפיס ב“העוגן” קובץ ראשון “משלי קדומים” משלו, לא ככתוב ולא כנאמר… הוא אמנם משתמש בשרידי המקרא, אבל אומר הוא להרים צעיף אחר מחידת־עולמים. לא חג הוא להבריאה, בצאתה מן האבנים; לא קול אדוני על המים, ואף לא חלום גדול מתרומם מעמקי התוהו לקרוא דרור למִקשה הנצח, כי אם ימי דכאון, רגשי יתמות ותמהון גם יחד ממלאים את אדם ואת חוה, את קין והבל ואת כל בני השבט, שאכלו מעץ־הדעת וכרתו גם ענפיו. האדם נושא את האור לו ולכל הקרובים אליו; אבל גם הצל רודף אחריו. ילדות לכהן. קין שלו אוהב לחפּור באדמה ולשבר ענפים וּלידוֹת אבנים בצפּרים המעופפות, – והבל גם הוא מדלג על כל מורד וגיא ונושא נפשו ושולח אותה על פּני מרחקי התכלת מלמעלה ועל פני הכוכבים. ילדוּת להמשורר, ואף זקנה ואימה לו. כי “תחלום חוה אחרי מות בנה ותיקץ ותקום ממשכבה, עוד החלום בין עיניה, ותלך הלוך וגשש, הלוך ותור בעינים כלות בין צללי ברושים אילמים, קופאים בזיו־ירח. אדם הראשון רואה את בניו ואת ניניו ונכדיו שמונה דורות, העובדים את האדמה ושופכים ממשלתם על עץ ואבן; – והוא הולך ומוסיף ללכת, שבילו מתרומם לאט־לאט, ויבוא אל בין ראשי הרים גבוהים, והם פרועים בשמש וענני ערפל שלג, כבדים וקלים בין כתפיהם”. בארץ שויציה מטייל רעוֹ של הנחש הקדמון, והוא מבורך ואינו מקולל. – הוא מודה לאלהים על אשר ברא אותו ו“על אשר נתן בו את החפץ ואת היכולת גם לעבור על דבריו” – אבל – “הוא בוחר טוב” – הוא “בא בסוד־קודש, להיות עומד ומשרת לפני אלהים הוא וזרעו עד עולם”. וכאלה קראנו, לכאורה, שוב גם בספרים…
במשא הראשון של המשלים החדשים האלה דנים “הנצח והרגע” יחד, למי מהם התוקף והחיים? – המשורר אומר להנחיל לנו דברים מעצמו, תמורת מטעי הציבור. הוא השואל, והוא במלאכתו – מלאכת־יחיד לא עלתה לו – הוא גם המשיב… על שפתו הקלושה באלה לא אדבר.
דרך אחרת במשלים קדומים היא למשורר אחר, לרעהו ח. נ. ביאליק, בפרק אחד מספיחיו (“מולדת”, כרך שביעי, חוברת ראשונה). חניכו של ביאליק אוהב את החדר הישן, לומד חומש עם רש"י; והדברים מאירים ושמחים.
הנה אחימן, ששי ותלמי, והנה גמליאל בן פדהצור, אף נחבי וגדי בן סוסי. הנה הזוזים והזמזומים, והנה אלופי אדום וכל גיבורי בראשית. מי נער קרא בספר־הישר או בספר־הפּקודים ולא ידע את כדרלעומר מלך המלכים, בהצותו מלכים אחרים או את עוג מלך הבשן? הולכים הם בני אברהם העברי במדבר עייפים ויגעים; והלז בא לנגדם, עוקר הר גבוה מאד בידו האחת ורוצה להשליכו על גוי כולו. – כמעט רגע ותמו יחד כל בחירי יה; והנה בא משה בן עמרם ויַפל את הענק הזה למדחפות. כה הולך ומספּר לנו נערו של ביאליק, מה שלמד בבית רבו: פסוק אחרי פסוק, ביאור אחרי ביאור; וכל צרורי האגדה משובצים הם במקומם, אף תג אחד לא יחסר. אין כאן חוזה, ישא עיניו הוא אל עברו של שבטו, ואף אין פּה נער לומד בפרחי אביבו דברי זכרונות מספר הברית ונפשו שואפת להד ירחי קדם. אין כאן יוצר אורג שוב כל ניצני קדם ומרוה אותם מרוך נפשו מחדש, כי אם מי שחוזר על משנתו… על יד ימינו של אותו הנער עומד מצד אחד הסבא הפּיקח ומלמד אותו להביט בעיניו הוא; ומצד שני עומד שוב חניכו של הסבא וקורא לו לאמור: הרחב פּיך ונמלאהו! נמלא אותך מן הכתוב ומן הנאמר…
הנער שב מבית רבו לבית אביו והוא נטפּל בדרך לארחות ישמעאלים או דודנים. באחד המקומות ילוו אותו גם הגבעונים. וכה חולפים ימים ושבועות, ימים ושבועות; הוא ונערי השבטים הקדמונים בוקעים מדבר צין וחוצים מדבר פּארן. הרגלים בצקו, השמלות והנעלות בלו. האח, הנה חצצון־תמר. מחצצון־תמר נוסעת מחנה ישראל למתקה, ממתקה לחור־הגדגד ומשם ליטבתה. הלא כן כתוב בפרשת מסעי, והלא כן קרה את אבותינו בלכתם במדבר. – –
“מבצבּצים ועולים – לפני המשורר המקדים – עולים לפניו בערבוביה ובצורה מסורסת דורות ויובלות, עמים וארצות, מעשים ועלילות, שכבר נמחו מספר החיים וזכר בעולם אין להם. בא הוא עם כל הקדמונים בדברים ושותף הוא לחייהם ולמעשיהם”. “לומד הוא סתום מן המפורש, ויותר ממה שכתוב – משלים כוח הדמיון”.
אבל אין כאן השלמה ואף לא סימני תחיה. מטיילים אנו במבוא פּתוח משני עבריו. אין ערב ואין בוקר…
ב
שִׁירַת הַמִּדְבָּר
כשתי עריבות מונחות זו על גבי זו המה שני חלקי דברי ימי התורה. סיפורי הימים מלפני רדת אלהים על הר סיני וסיפורי הימים שלאחר ימי כריתת הברית באש ובהזאַת הדם. הנה מעבר מזה ימי התחוללות אלהים, סיפורי הנחש ובן־האדם, חורבן עולם, התפּלגות שבטי העמים ודברי ימי משפּחת האבות, חיי היחיד בתור אב ופטרון, מצרי בית ואף אהבת נשים המה התוכן. אשה־אשה וצרתה בחייה, סיפור יהודה ותמר אף לא מתמול הוא, כי אם גם מהיום. – רוח אחרת נושבת בימים שלאחר ימי מתן־תורה. עזב העם את ימי המצור והעבדות במצרים וילך לו עם מושיעו בן עמרם בארץ המדבר. ומשה אינו רק מושיע וגואל, כי אם גם מיסר קשה. מתקוממים המה הרבים נגד היחיד, ממרים הם והולכים אחרי שרירות לבם. והיחיד – אומר הוא לתת את הברכה והוּא מקלל ונפשו עליו תאבל. מחוץ למחנה יתקע את אהלו; והעם שוכן באהליו למשפּחותיו, או גם בוכה הוא וקובל על עסקי משפּחותיו… לא תחמוד. לא תשא עיניך. אל תסג גבול. לא תשמע אל מאויי נפשך. ולמעלה בוער השמש ובקרב האדם אש בו תוקד תמיד. אֵל נעלם מדבּר אל עבדו ומשיחו. באוהל המשכן, ראוָה לעינים, מקריבים קרבנות לבני אלים. משרתים כוהנים לבוּשי אפוד; בראש העם עומדים נשיאים; חוגג העם את חגיו גם לעגל ולפעור. אור היום ומרחב, יופי ועוז החיים! חיים במלואם, לא היו כאלה גם בימי שפוט השופטים וגם בימי המלכים, המושלים מבוקר עד הערב ומערב עד הבוקר. כוח במתנים, תעצומות בעורקים, אוכל האדם מפּרי העץ ולא יגורש מן הגן.
אם חולם המשורר שירת החזון והדת, אם לוקח הוא מזרע האגדה ונוטע אילנות, אם ממשיכים הסופרים את דברי ימי המלחמות ומתארים את תעצומות נפשות גיבורי יהודה וישראל, הלא אך עושים יש מיש ומעלים בנין על גבי יסוד. באר תהיה לנחל, הנחל לנהר, וזה מתפּשט ומתרחב והיה לענף הים. אחרת היא, אם נכה באבנים ונוציא מים, אם גם בשדה החוקים והמשפּטים נחפּור ונגלה את רגבי הזמרה הצפוּנים בהם, אם בדור המדבר נשמע את התרועה לתאות נפשנו, אם שם נקים לנו משכן חדש לבת־שירה חדשה, לא ידענו אותה עד כה.
לספרות החדשה האחרונה נפלה בשעת חירות מנה זו לנחלה, ודויד פרישמן הוא הנותן. הוא קיים אותו נדר.
פסע יוצר שורת המעשיות הביבליות גם על הביבליה בעצמה בתור ספר דת ויפח באף בני עבר שחיו אז ויקימם על רגליהם. כמוץ הם דברי נביאים ואין שומע לדברי התוכחות והיעודים. לאדם קומה, יונק הוא מאור השמש והוא עובד את השמש, חום ושיח לכל חי, רוחב ופישוט.
ומצא המסַפּר את הפּתוֹס לחיים בלי מעצור ולתוּגה הכבירה של נפשות נפתחות כמעיינות וגם הן נאספות.
לא קול אלהים מתהלך, כי אם קול האדם. הסער שבלב ממלא את חלל העולם. חול בוער, מתאדמת כל עין וכל שׂער שבראש מתקשה. כי יבוא גבר אל אשה, כי יתאו החי תאוה, היה יהיה ככוכב עולה מן נהר די־נור וכמו לויתן עוזב את מעונו. חרדת האהבה לא ידעה מחוקק וחוזה, כי אם בני השבטים החונים לצבאותם ולדגליהם…
כי ישוב יהודה אל נוהו וישראל ישוב אל אדמתו, יפשוט עקמומית לבו, ישליך מעליו אדרתו, וירד אל הירדן לטהר את בשרו, ועלה יעלה והוא נער, אין לו תורה ולא חוּקים ולא מצבות, אף לא קברי מחשבה. וכי יספּר איש לרעהו איזה מאורע, אשה תשיח באזני רעותה או בתה על הימים שעברו ועל שנות־קדם – לא מימי עזרא וירמיה יספּרו, אף לא מימי דויד ויהושע, כי אם מימי המדבר וכל החירות והעוז שבחיי המדבר. סיפורי המדבר המה סיפורי העתיד. תהי אחריתי כמוהם!
ג
אוֹרוֹת
מספרים, שפּעם ביקר משורר צעיר סופר אחד ידוע ופתי. שאל הסופר את המשורר, אם כבר קרא את הומירוס? ולא ידע הלז לענותו. קפץ השואל מכסאו ויקרא לרעיתו היושבת בחדר השני לאמור: “בואי הנה, יונתי תמתי, וראית מין חית־אדם, שלשיר שירים תנסה ושירי הומירוס עוד זרים לה”.
ואני אודה ולא אבוש, כי עד היום את קולו של הומירוס רק מעט הקשבתי. שפת יוָנית לא לימדוני בבית אבי; ויד המעתיקים בשפת לועז אשר אדע לא הספּיקה למשכני בחבלי שירה רוממה זו. אילו אבדה התורה, אפשר היה להקשיב הדה מתרגומו של לוּתר; אבל מתרגם להומירוס כלוּתר עוד לא קם. ומי שאינו עושה שקר בנפשו יודה, כי לולא היה מקוּבל ומסור, שהומירוס הוא ראש המשוררים וכי חובת כל משכיל היא לקרוא בו, לא מצאוהו בדרך אשר כבשו לו מעתיקיו. – –
באוסף־שירים משירי אהרן בן זאב קמינקא, שירים מצוינים במינם, שיצאו לאור בפאריז בשנת תרמ“ח, הופיע הפּרק “נקמת אכילס” מאיליאס כ”א בתרגום עברי. ואני קראתי בו ימים רבים בלב הומה וגם מפחד. – אם מצא מין את מינו ובזרועות האהבה יבקשו להם זכר ונקבה מפלט מנשית התהום, אז יער שוקט לא ינוח. ואיך יסער הסער, אם אריה יקרב אל זאבה ונמר ילין במאורת דובה. התנגשות הכוחות! ענק מבני־יפת ירעם בקול בני עבר! אדם הראשון מבקש לו כסות למערומיו; והעלים, שהוא תופר לו מהם חגורה, גם כן מתנועעים, חיים הם ומבקשים את תפקידם. או משל אחר: בן־אדם חוגר חגורה לבשרו מנחש עקלתון, לזה עינים ולזה עינים, זה צועק וזה לוחש…
לדויד פרישמן עלתה לתת ב“התקופה” ספר א' את השיר הראשון מספר איליאס של הומירוס בזיווּג אחדוּתי, רק מפליא את לבנו. אין הומירוס מדבּר בכאן בשפת החוזים לפנינו, כי אם חוזה לא ידענו אותו עד כה, חודר אל המחנה העברי או קם מן הקברים. על יד השירה היחידה במינה בתנ"ך, שירת איוב, שירה שמעולם לא היה אומרה משה ואף לא אחד מלהקת בני־הנביאים, יש לנו בתרגום אותו פרק מהומירוס נסיון רב ממטע שירת אחד מבני השבטים הקדמונים בעברית. העברי מאחרי ימי השופטים ואילך יתרגש לכל חזון ולכל מראה, הוא “כותב בדמו” ואוכל את בשרו; להיוָני מין תום ומנוחה, גם כוח הפּירוט, לא נדע כאלה אך קציהם.
הומירוס בעברית לא רק מרחיב את החוּג הצר היהודי ומחדש את הרוח, כי אם גם פּותח פּתח להבנת שירה קדמונית שלנו… רגילים אנו, למשל, לערוך ספר ויקרא אך כספר פּרי הכוהנים, ספר מלא תורות, חוּקים ומשפּטים. ואחרי שידענו מתורת הנביאים, כי לא חפץ ה' בזבחים ובעולות, לא נשהה עוד כראוי ברשימות מעשי הקרבנות וכל דברי זריקת הדמים, לאות בין בני ישראל ובין יושב בשמים. והנה פּתאום יתגלה לנו לאורו של היוָני הוד שירת ויקרא בכל תקפה ועוזה. לא רק כוהן ובן־לוי לפנינו, כוהן מַרשם לנו דיני קרבן ומזבח ומפרט את ההלכות והמנהגים אז, כי אם איש משורר, חוזה בעין בהירה את התהלוכות באוהל־מועד ומתאר לנו אלה בשרד נאמן, בשרד כמעט לא נדעהו ביד עברי אחר.
לאור נוגה של שלוש שורות בשירי הומירוס מעתירת הזקן אל אלהיו: “אֵלי שמעני! אם־היכל בניתי לך לתפארה ואם־הביאותי אִשֶה לריח ניחוח פּדר כרעים לעז או לפר – שמעני הפּעם” – אנו רואים שרידנו אנו בעין אחרת מאשר היה עד כה. – אותו האדם העברי, הבא להקריב קרבן לה' מן הבקר או מן הצאן; ובא משרת המזבח וסמך ידו על הקרבן ושחט את החי במאכלת לפני ה' וזרק את דמו; והפשיט אחר זה את עור הנשחט ונתח את הגוּף לנתחיו, ובאו בני אהרן האחרים וערכו את הנתחים, את הראש ואת הפּדר, על העצים אשר על האש; ואִשוֹ של אלהים מתלקחת, אוכלת בחמדה כל נתח ונתח. עולה היא, אִשֶה ריח ניחוח לה'! והקורא עומד ורואה בתום כל המעשים האלו בירחי־קדם. ידו של המשורר עוקרת את מחיצת הדורות. – אנו בני־שם מתפּללים גם אנו לפני אַפּוֹלוֹ בן ליטו יפה התלתלים; בכל ניגודי הנביאים שנטעו בלבנו אנו עומדים רק שעל מפתח אוהל־מועד שבחזון ספר החומש ומביאים קרבן מנחה לאלהי המזבח…
ד
עֵין־דּוֹר
בכתבי־הקודש יורדים מלאכים עלי־אדמות ועולים. גם אֵל אלהים צבאות אוכל עם עבדו אשר בחר בו לחם, וילך מעליו כאשר כילה לדבּר אתו, כל זה נעשה גם בעצם היום. פּעם ישׂוֹר אדם אל מלאך ויוכל לו ופעם יירא פּן מות ימות אם אלהים ראה. בברית בין־הבתרים כבר מתגוששים שני עולמות יחד, מטה ומעלה, ואך בתרדמה ועלטה באים מזה אל זה. במעמד הר־חורב – ההר עשן והנה קולות וברקים. כי אל שדי עובר לפני החוזה התשבי, יוצאת לפניו רוח גדולה וחזקה, מפרקת הרים ומשברת סלעים. ראה ישעיהו את האדון יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל. וכי היתה יד ה' על יחזקאל בן־בוזי, הנה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב. לוקח אלהים את חנוך ספרא רבה אליו. אליה עולה ברכב אש וסוסי־אש השמימה. – אבל אדם כי ימות, ישאר טמון באוהל קברו; לא המתים ידברו ויאזינו, אחרי אופל המות אין אור.
משה מת ולא קם ולא חיה ולא נראה לבני־אדם. לא קמו הצדיקים נח, דניאל ואיוב, לא קם הושע אחרי מותו ולא קם עמוס. רק בבקעת־דורא היה יהיה המראה הגדול, כי תקרבנה עצמות יבשות עצם אל עצם ויקרם עליהן עור ותבוא בהן הרוח. גם שלום בן־תקוה, שנגעו עצמותיו בעצמות אלישע, קם, לפי האגדה, וחיה.
התפּלש העולם וניתק ממקומו. צירים אחזו את הבריאה ותחולל חדשות. ניעור מת משנתו והוא מדבר וּמוכיח בזעם לשונו. בעלת־אוב, שהיתה לפי האגדה אמו של אבנר בן נר, העלתה את הרואה שמת ויספדו לו כל העם ונקבר ברמה; והוא המת עוטה מעיל כבחייו. וידע שאול אביר ישראל, כי שמואל הוא, ויקוד אפּים ארצה וישחתו.
בבואו מן השדה התנשא גיבור זה בשמעו חרפּת עיר, להיות גואל לבני השבטים וילחם בכל אויביהם מסביב. והנה קם לו שטן בשמואל הרואה, אמר הלֵוי לקרוע את מלכוּת ישראל מעליו ולתתה לחתנו, אשר קנא יקנא בו. ניחר בו גם יהונתן בנו ויתחבר עם בן ישי. אין שלום בביתו! ריב־דמים לו גם עם בני הכוהנים. רוח רעה מבעתת את שאול. מי שלבו היה עשוי לבלי חת – נפחד ונרעש ממחנה פּלשתים ומהמונם. בצר לו יפנה אל אֵל קנא, אשר השליכהו מעל פּניו; והוא לא יענהו גם בחלומות גם באורים גם בנביאים. גדרו את הדרך בעדו וילחצוהו. אין מבוא ואין דרך…
ויתחפּש הנשיא הנזוף וילך הוא ושני אנשים עמו לילה לבית אשה בעלת־אוב, שנלחם עמה ועם בני־משפּחתה להכחידם, ויצו עליה לקסום לו קסם ולהעלות את שׂטנו. והלז, כי עלה מני שאוֹל, מדבּר רתת באזניו וינבא לו את אשר יהיה עמו יום מחר. – נביא אל־קנא הוא ולא ידע סלוח… חרדת־מות והכנעת שופט ומלך תמלא את פּני כל הככר. מפר ה' ברית עם מי שהיה עמו וכורת ברית חדשה עם רועה אחר. תוגת גיבור, עוד עולה על זו של שמשון, מבצבצת מבין גליונות הספר.
הנה במחזה של עליית שמואל אחרי מותו גם נבנה הגשר להתגלות ישוע בכפר עמאוס ולקחתו מן הלחם לעיני השנים. – סיפורי־עוז מתגלגלים גלגולי מחילות ונוצצים ועולים אחרי דורות רבים בתור סיפורי־דת עם כל הפּחד המיוחד שבסיפורים כמו אלה.
שאול טשרניחובסקי, אחד מהמשוררים העומדים בשורה, ערך לנו בּלדה זמרית בת שתים־שתים שורות מחזון עין־דור, בלדה לא נכתבה בימי “המאספים” ואף לא בימי “בכורי העתים”, כי אם בימינו אלה ונדפסה בקובץ־שיריו, שראה אור באודיסה.
בחשכת הליל בלי קשת ושֶלח, על סוס קל עין־דורה בא שאול המלך. “אַת בעלת האוב?” “כן, אדוני, הנני”. “נא קסמי באוב, צל הרואה הראיני”. זוכר המלך את גבע ועלומיו, ותמונות מרהיבות עיניו תחזינה. ועצבת נוראה סגור לבו לחצה, וכמו שפעת דמעה אל גרונו פרצה. ופתאום וירעם קול חזק – האיר הבזק: “אנכי הרואה למלך משחך, ממחילות רקבון על מה הרגזתני?” “מדוע”, ישיב שאול גם הוא, “מאחר הצאן לקחתני, ולנגיד על עמך כיום זה שמתני?” “איש האלהים!” – יוסיף המלך – “מה אֵל יענני? מה אעשה? ענני”. “על מריך – עונה הרואה – על מריך, גאון לבך אלהים יזעמך, מחר אתה עמי, גם אתה, גם עמך”. ו“באשמורת הבוקר, בלי קשת ושלח, על סוס קל המחנה שב שאול המלך. פּניו חורוּ, אך בלבו אין מורא ובעיניו מתנוצצות היאוש הנורא”.
תם החזון, תמה הבּלדה. אם על יד כתבי־הקודש גם שירות עבריות לביירון השפּיעו עליה, לא אדע. גם שירת שאול של ביירון אינה ניצבת על מרומי הפסגה.
ה
קִינוֹת וּמְגִלַּת עָם
בבית־דפוס של ח. נ. ביאליק וש. בּוֹרישקין יצאה לאור בשנה לא־מסוּמנה מאת המשורר ביאליק אגדה חזיונית מימי החורבן נקוּבה בשם “מגילת האש”, והיא תוצאה מקובץ שיריו.
יש לנו באוצרנו מימי החורבן מגילת קינות של ירמיהו הנביא, החוזה והמקונן, ומהרבה דורות מאוחרים – אגדות מורי התלמוד ודרשניו. זה לעומת זה! הנה קינת חוזה נשׂגב, בוכה וּמילל על שבר בת־עמו בשטף הלשון ובכל כובד הלשון. והנה חסידים מבני־התורה יושבים על משואת חרבות יהודה וּמסַפּרים בקיצור נמרץ לדורות הבאים מעשים מימי החורבן והדמים, מעשים נוגעים עד הנפש, נוקבים עד התהום. גלתה יהודה מעוני. – דרכי ציון אבלות. – ידו פרש צר על כל מחמדיה. – ממרום שלח אֵל זועם אש בעצמות עמו. – סלה כל אביריו. – בּלע אדוני ולא חמל. – הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי. – איכה ישבה בדד. – איכה יעיב באפּו אדוני את בת ציון. – איכה יועם זהב. – זכור ה' מה היה לנו. על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו… וה' לא לשוא כילה את חמתו. הלא רבה חטאת נביאי ירושלים. הלא גדל עוון כוהניה. “נעו עיורים בחוצות, נגואלו בדם. אֵל קנא לא יאבה סלוח, בעת קדוח יקדח אפו”…
יורד המסך והוא עולה. בית־האלהים, שבנהו שלמה בן דויד ושנחרב ביד צר, הוקם על ידי שבי יהודה, ושוב הוא נחרב על ידי בני החיה הרביעית, ועדיין לא נבנה. – מעשה שבא אחד מרבי המדרש למקום מגרש בית־המקדש וירא את הבית חרב עד המסד והכל דומם מסביב. זעק בקול מר ואמר: ריבון העולמים! החרבת את עירך, שרפת את היכלך – והנך שלו ושקט! מיד נתנמנם אותו חסיד וירא והנה אל אלהי ישראל עומד בהספּד ומלאכי השרת מספּידין עמו; וכוּלם קוראים ואומרים: הוי, אמנה ירושלים! – שוב בא מורה אחד למקום־המקדש, וירא את הבית חרב ונתוץ ואך כותל אחד על תלו עומד. שאל המורה: מה טיבו של כותל זה? מיד ניגש אליו איש שׂיבה אחד ואזוֹר עור אזוּר במתניו ויאמר אליו: אני אראך! נטל טבעת אחת ונעצה בכותל; והיתה הטבעת ההיא הולכת ובאה ממטה למעלה וממעלה למטה. הציץ המורה וירא אֵל עמו שוחה וזוקף ועומד וּמילל, שוחה וזוקף ועומד וּמילל… ויפּול על פּניו ויבך גם הוא.
שם המורה הראשון היה רבי צדוק, שמו של השני רבי נתן. גם לזה ולזה אני כורע ברך.
מאיזה מקור שאב משורר המגילה החדשה את אגדת החורבן שלו? מי ומי כתב בנפשו אגדות־האש? “חתת אלהים על ההרים הרחוקים וחיל אחז את צורי המדבר הזועפים”. “אֵל נקמות, הוא בכבודו ובעצמו, שלֵו ונורא יושב על כסא אש בלב ים הלהבה, מעטהו שלהבת ארגמן והדום רגליו גחלים בוערות. כתרוהו דהרות אשים, מחול אכזרי קודח סביבו, על ראשו להבה. – הוא מרחיב להבות במבט עיניו ומעמיק מדורות בניד עפעפיו. הבו לה‘, דוהרים דולקים! הבוּ לה’ מחול־להט ואש!”
לא בפרקי היכלות של בעלי־המסתורין אנו עומדים, כי אם במגילת האש של ימי החורבן, כתובה בידי אחד ממשוררי הזמן. אין לפנינו אנחה חרישית אחת, כי אם המון אנחות ונאקות, צעקות וזעקות. שופך עלינו המשורר את כל ים הלשון וכל משברי התוּגה שבכתב. – לא תמוּנה אחת אנו רואים, כי אם ריבוּי של תמוּנות מתפּרצות מכל עבר, כל אחת חזקה מרעותה וכל אחת מחרבת בשטף שפתה את רעותה. לא משורר ורואה פּה לפנינו, כי אם פּייטן מתלהב משאון לשונו ואיש מליץ – אמנם מליץ נשגב.
לא עלתה בידי ביאליק לתאר לנו את צרת הגוי וחורבן בית־עולמים. אין כאן תוגת הרבים ולא תוּגת אל־ברית ותוּגת שבטי עמו, אף לא תהום נפש ושממון־נצח. לא נאמין בזה, שעומד בוש ומחריש כל העולם ביגונו הגדול! לא נאמין – גם ליגון היחיד.
ו
שִׁירָה וְתוֹלָדָה
בימי־הביניים, בעת שהגוי הישראלי עמד על מפתן ימי־דמים חדשים, ומכל עבר החלו להתפּרץ גירושים ועינויים וּשחיטות לא־נושנות, ראו רבים מאנשי מעשה בחזון: איך מתים וּנשמות מעולם־האמת בוכים וּמיללים ברחובות וּבשוָקים על עקת העם הבאה. גם בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות ישבו עטוּפים על יד ארון־הקודש עוללים גוועים באִבּם וידיהם על ראשם, והם בוכים וּמיללים לפני קונם. כל לב מתרגז, כל עין תדמע, כל נפש שוקעת ביגון נורא. ומבחוץ עומד האויב מזוין בחנית או במאכלת. עוד רגע והוא חודר בזעם לבית־האלהים ונועץ את חץ המות בהרואים והנראים יחד… נפשות מתות נחנקות בחזקה עוד הפּעם. ואלהי ישראל לא ירחם!
יעקב כהן הנזכר כתב בקובץ השני ממאספו “העוגן” סימפוניה דרמתית בת עלילה אחת בשם “הקדושים”. לא מהימים ההם עלילה זו, כי אם מהזמן הזה. חללי יום־פרעות בהווה הן הנפשות הפּועלות: איש סוחר, קצב, מלמד לנערים, שמש זקן, תלמיד בית־ספר, בלשונו – סטודנט, נערה אחת, רחל אמנו, בת־קול ממש ומקהלות מלאכים. – בדרך עקלקלה, מסתעפת ועולה במרומי צורים, צועדים המתים בעינים סגוּרות והמה שחים, שחים איש את רעהו. – הסוחר המת שואל את המלמד הנרצח: “מי זה אתה?” והלז אומר: “לא ידעתי”. שוב קורא הסוחר: “לא ארץ ולא שמים אינו? אי העולם כולו?” הקצב לא יחוש בשרו, והמלמד הנה שואל לפי תומו: החיים אנו?" וקול יוצא מביניהם: “מתים אנו!” עייפים המה המתים, עייפים מאד, והם שוקעים לתוך עייפותם. תרדמת־מות מכסה את כל ההר. ואם צללים מתנועעים, אינם רק אלה מהיום, כי אם מעט מאלה שמתמול, מתמול הארוך גם ארוך. לוּ אני המשורר של אותה עלילה הייתי, כי אז לא קראתי לרחל, אֵם שני השבטים, לבוא לספוד לעולליה. אבל בדמיונו הוא נגלתה עטופה לבנים, יורדת מבין הסלעים, אור ירח בוקע את האופל הדומם – נשפּך עליה; והיא קוראת: “קול שבר יגיעני. יתומי נעלבים… היש עוד סבלי אם כסבלי אני?!” מתבוננת היא בהמתים ושוב היא קוראת: “חדש הוא הפּצע. – מי זה יעיז להפריע את השעה?” – התאמינו כי כך רחל מבכה על בניה? האם עין בעין ראה אותה המשורר צועדת על נקיקי הסלעים, ואחר־כך שבה ועלתה לאִטה מזה?
הברקה! המתים מזדעזעים! השמש הזקן יושב על אבן וראשו צונח על חזהו. קמים הישנים או הרצוּצים ומספרים אחד־אחד את אשר קרהו. לזה בפטיש רצצו רקתו; לזה פסקו חיתו באגרוף סתם, ניקרו את עיניו בעודנו בחיים במסמרות. מדוע רצחו אותם נפש? מדוע התעללו בנשיהם? ומדוע רמסו ושלחו יד בגוילי התורה? “הה, אלי, מדוע יסרתני ככה? כל הפּורעניות האלה למה? כל זה הדם, הדם השפוּך חינם – וכל העלבון, מר ממות, למה?” כל המתים, חוץ מהנערה הפּלאית, קוראים: “הוי, למה? למה?” ובת־קול ממרומים אף היא משיבה לתמהון המתים: “קדושים אתם !”
הביטו ושמעו: המתים מדברים ואף שומעים. אילמי־נצח פּתחו את פּיהם, ואשר לא יגיד מי בשפת החיים – הנה המתים יגידוה, האומנם, האם גם יגידו לנו כאלה? – האם יודעים הם את הפּתרון? – – –
אם כהן קדם לריינהולד גֶהרינג, משורר המתים, או הושפע מזה האחרון, לא אדע.
וידוי פּשוּט גם פּשוט נתן לנו ש. דובנוב ב“התקופה”, ספר ראשון, “וידוי של אחד מרבים”. נשרף הגוף בכל מדורי הגיהנום של “תחום המושב” ונשרפה גם הנשמה בלהבת מלחמת העמים, מלחמה אף את ראשיתה ואת אחריתה לנו לא נדע. חותכים עם לגזרים, ושוב הגזרים מתאחדים ונלחמים מלחמת החירות והדם ושותים את קובעת כוס התרעלה, עד אשר תשתרבב הלשון והבטן נפתחת ויצאו בני־המעים ויצעקו גם הם בקול מר צורח.
ראיתם יחידים בני אב אחד וּבלי שותף קיים… אך שבועות והבטחות נחלו אבותינו מאל חוגר עוז להוריד גויים ולהקים ממלכות: אנו נודדים בכל אפסי ארץ, נרצצים ונאנחים. נשתה יין, לא מסכו אותו לנו; נאכל לחם, לא הוצאנו אותו. ברכה בפינו על כל מתן מידי זר; והקללה סובבת אותנו, סובבת ומקפת אותנו בכל ארץ ובכל מדינה ממדינות העמים.
“רוסיה לחמה עם יהודיה זה חמש ושלושים שנה”. וההיסטוריון דובנוב יודע, כי הצרות מתחילות עוד הרבה קודם לזה… וכי לא אך ארץ זו בלבד הכתה אותנו על ראשנו מכה אנושה.
אילו לשיר ידע דובנוב, כי אז לא היה נצרך לכתבי־ערכאות ותעודות שונות, ואף לא ל“עדי־ראיה”…
שִׁירָה וּפְרוֹזָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שִׁירָה וּפְרוֹזָה / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי
א
הנה בשני ספרי־הברית שני דברי־חזון מצוינים מאפילים על פּרי התורה ואִמרות הבּישׂור, הלא המה חזון דניאל איש־חמודות וחזון יוחנן. ניתנה התורה כדי להדריך את האדם במעגלי הטוב והישר. ניבאו הנביאים גם הם להרים את רוח האדם וליסרו על משובת־לבו, מזמרים בני התהילות, ממַשל המשיח בכתבי־הבּישׂור וגם מוכיח. יש עצם מוגבל לכל נושא ורצון מיוחד לכל משא. יש שובר לכל דבר וציור ותמונה לכל מאורע. והרי זרע והרי אוכל, הרי לקיחה והרי נתינה. אחרת היא אם מן האופל לא רק יצא האור, כי אם הוא גם מולידו ומחוללו; אחרת – אם גלמים לפנינו ולהם עיני ברקים; אם יפתח התנין את לועו ויקיא מבטנו עולם אחרי עולם. הַמְלֵך ימליך הטוב את הרע המוחלט ותמלא הארץ זרע נחשים ועקרבים. והם האֵלים, להם הכוח והגבורה, להם המעוף והשובבות ולהם השאגה! בדברי־חזון הנקוּבים לעיל ונושאי אמרתם לא זה בלבד שנראה עולמות בנויים במרחבי הדמיון, וגם לא רק זה שאנו מטפּסים מדרגה לדרגה ועולים לעילא, אלא שחוזר המעלה להיות מטה וחוזר השפל להתרומם. אין רוחות, משתרבב הגֵו, יד ביד נוגעת; דוחק הלילה את היום, וחזר העולם וניער ביוצרו, וחזר היוצר ונבלע בבן־האדם, “הוסר התמיד”, ישוטטו רבים. בוא יבוא הרעב והצמא, הישן והעֵר, כד כד בידי העשיר והעני. יוסיף החומס לחמוס והטמא להיטמא, יתגעש הטהור ויחטא אף הקדוש. יתחבר אלף ותו, ושוב ינתק הכל ויחובר הכל. אני ואפסי עוד.
לא קשה־עורף הוא שניאור בשיריו הליריים, אף לא עז־פּנים ואף לא נביא, צדקתו היא עוונו. לא זה הוא רב־כוח, הבוקע אבן וטוחן צור ברגליו, כי אם מי שרגבי אדמה יהיו למוצקים בידו ואף עפר תחוח לא יישן אצלו שנת המות. אין חוקה לנפש ואין תורה ואין פדות ואין נחלה ואין חירות וקדמות; אבל יש פּה ממלל ולב מכיל וממצה. הפּתרון רק מאכל רש הוא; עינו של המשורר לא תשבע ואף לא תסתמא.
יש דבר מחויב ויש דבר שכולו הוא מופת. לנו נוסח תורה, נוסח נביאים ודברי חכמים; לנו בעלי התהילות והתפילות, משוררי החרוז ויוצרי הפּזמון. ואחריהם – הנה השיבה לימי המקרא ולרוח הזמרי המקראי. מנפתלי הירץ וייזל לאדם הכוהן ובנו הדרך סלוּלה. נדע את הנתיב לשירי מהללאל ויהל“ל, לדוליצקי, ק. שפּירא, ליששכר בֶּר הורויץ ולמַנֶה, ואף נמצא את הגבעה לעלות ליל”ג וממנה לביאליק. לכל אופי של יצירה הנה פנים ואחור. נכנסים אנו לגני־פרחים ולפנינו שושני־חמד מרהיבי־עין. שדות זרועים לפנינו נושאי פרי למכביר; ולאידך, בבקעי האדמה טומנים את הלחם, לאמור: הוצא לנו דגן. הגשם מרוה את האדמה וגם מן הבורות חפרו אותם נמשכים המים להשקות. יֵצא המזמר לפעלו ולעבודתו, תוקע בחליל או בחצוצרה, עוברי דרך לא יתמהו ולא ילפתו ארחותם. שניאור לא מנפשו יָחוד לנו, כי אם יעמיד את נפשו, יצא למערכת חיים להכריז ולהכות ויהלום כהולם פעם. סוער הרוח והאדם לא ילמד בינה, לא יתנער ולא יכוף אזנו. אין סודות לפייטן ואין כיסוי לו. מורד הוא במסורה לא ידעה. קנין אבות לו למשחק. ארור הנימוס וכבליו!
יש חרוז ביטוי לנפש ויש שהוא מתנה לנפש. קול מוליד קול וקול יוצא מקול. מדלג הקורא בהרים ולא יביט ימין ושמאל. לא הוזה הוא המשורר הלירי ואינו מבקש חסד. נותן הוא לכם מלוא חפניו ומקבל את המס וגובה את המס. “הנשמה לאלהים היא והגויה לעזאזל”. אש אוכלת אש וצמאה לאש. יבער הלב ויתמוגג. שוטה הוא זה שאינו נדיב, ושוטה גם זה שאוכל משלו. כל מתמכר לאמת הוא משקר.
על הפּואימות, שגובה להן ואין אותו העוז להן, עוד יש לדבר.
ב
בשירים של יעקב כהן, הוצאת “העולם” בהשתתפוּת “יבנה”, ניקדתי לי את השורות האלה: “ואנכי אדם בודד, בסערות־עולם ובזיק אלהים אשר בי, על אי הפּליטה, עם ספקות נפשי, מושלך בים התוהו הגדול…” וכהן אינו אדם בודד בן התוּגה כי אם משורר בן הטבע, איש קדמה אזנו לפיו, איש מקשיב אל המית תבל, ושפתו היא אך המולה אחת זמרתית גדולה וגם חדשה. לוּ כתב את שיריו בשפת עם לועז, כי אז אולי לא שמתי לו לב; ואולי גם לא עצר כוחו אז להרעיש ולרנן באותה מידה, אשר נתנה לו לשון העברים. אבל הוא לא אך קיבל מן האוצר השמור: שפתו השירית גם יצירה היא, יצירה שלה סמל ודמות. לא “נגונות גנוזים במקדשי לבבו הן חתומים”, “אוזן זר עד עולם לא תשמעם”. אדרבה, אנו שומעים אותם. – “יש ניעור פּתאום הארי וינער גאון רעמתו, בכלובו פסע אחת הנה ואחת הנה – וּפתאום ינהם נהמה גדולה אל המרחקים… קשים, קשים הם החיים גם לעוף קל־הכנפים; ולאדם, לברוך־עליון, קשים המה שבעתים”.
מצוין בשירי כהן הוא לא השיר על ה“בריונים”, שאליהם ישׂא את נפשו, כי אם “פּילטוס”, השיר על־אודות “זה ההר היהיר, רחב־הכתפים וקשה־המצח. זה ההר שׂגא ישׂגא הודו והוא נורא ונהדר כאחד. וגדול ונערץ שמו בפי בני העמק. הלא שמו נקרא על שם נציב יהודה, בימיו נתפס ישו למלכות – והוא שמסרהו לקהל זועם, הרגיז הדם הנקי השפוך את משכב העריץ, חלתה נפשו מנוחם ויבקש מפלט בהרים, בין כפים קשים ואילמים, לשכך מבוכת לבו, עלה על ראש זה ההר; על ראש ההר, שם מצא יאור קטן, שוקט למימיו. אל מי היאור הטיל גופו הרצוץ וטבע בחטאו. – לילה בשנה ורוח המת בקברו יתחבט, ידדה על קדקוד ההר ועל חומת אבניו יטלטל. – גם היהודי הנצחי הנודד, פּרוע שׂער וזקן וסבל הנצח על שכמו, זה שיטעם טעם כל מיתה שבעולם ומות לא ימות; זה הנרדף, נענה מכל, יתע ללא בית וללא ארץ־מולדת ומנוחה לא ימצא, אך על הר זה פילטוס עליו ינפש, ושוב ישב על ראש ההר, נשען על מקלו ושאף רוח לרוָחה ולבבו נפתח לבכי ולזעקה”. כה מספּרים זקני העמק ודור לדור מוסר שמוּעות מבהילות על רוחות בני האבדון. בחגוי הצור שם קינן; דור לדור יספּר באמונת אומן את האגדות על־דבר הר פּלאי ושנים גיבוריו, מעבר מזה ומעבר מזה…
על ראש פּילטוס, קרוב לשמש ולשחקים, עמדו גם רגלי המשורר, שלבו נתון אל הנודד הנצחי, ותיאר ביתר עוז את פּונטיוס פּילטוס; נזכר במסורה המתהלכת מטה בעמק, וצחקה נפשו בקול רב עליהם ועל חלומותם… רגע ונפסק הצחוק, ועלבון גדול ונושן לחץ הלב כבצבת…
ג
בעולם אחר אנו נמצאים בקראנו את שירו של ד. פרישמן “מפיסטופל” ב“התקופה” ספר א'. “לא שתי נשמות שוכנות בו בהמשורר, בסתר לבו. רב לו, לוּ ידע אל־נכון, כי יש אחת! רק עייף, עייף הוא עד לזעוה”. פרישמן איננו פויסט, אך בן לדורו הוא, איננו דורש באשר מופלא, איננו חוקר באשר סתום, לא יזנה אחרי אבן עקרה; ואשר לא יחָקר – ישט ויעבור מנו. לא כובד־נשימה להמשורר הזה, לא משהו מן התגברות ואף לא גאות בו. במין קלות נעימה יעביר לפנינו חייו. “בלבו חושך, חושך, חושך, ולעומת פּניו ספרים, ספרים, ספרים”. מפיסטו בא, דופק על הדלת ורוצה לקנות בכסף מלא נשמת אדם. המשורר עומד ותוהה ומשיב בלעג מר: נשמה שואל זה מעִמדי? אי אקח לו נשמה? אי יש לבן דורי עוד נשמה? ופתאום ויאלם. מת הלעג על שפתיו, ישקע בימים של מחשבות. זכרון קדומים עתיק מטושטש מאד וכהה נתוק מן המחשך ובעמל יתפשנו. על מצע דשא רחב עומד ילד קטן, בן ארבע או בן חמש, וגומר וגומר וגומר. “האומנם – שואל הוא – ההיתה זאת הנשמה?”
ועוד גם פּעם שניה יזכור: תנו רבנן. ורבבות אבקות שמש, עמוד גרגרי זהב, כרותות טורי אורים ממפלי עולם נפלא, יורד בעד החלון ושוכן על הגמרא, וגומר. והנה התנפּלה על המשורר הנערה בת הרב ונשקתו בעוז, ונשקתו שוב, ואחר ברחה ותנס, ואחר נעלמה ואינה. והנשיקה על הלחי בוערת, בוערת על לחי של כל אחד מאתנו… זאת, אך זאת היא הנשמה, שאת שמה שמענו בראשונה בחדר ובחוץ, נשמה חיה וקיימה עוד מלפני אלף שנים ויותר, והיתה כמדומה, אף בימי יעקב ורחל…
ועוד לנו גם שלישיה: היה עלם תמים, והאמין העלם ובטח ולא חדל רגע מהאמין. וידבר העלם על אדם ולב בו. וידבר על קיץ ועל שמש אשר לא תשקע. – ופתאום והנה נחש בגלילי טבעותיו התעגל על לבו מסביב, התעקף התפּתל ויפרש. ותמת המלה על שפתיו – והוא חי. מתה בקרבו הנשמה – והוא חי; חי ושמח ומצטער, פּושט חלוק ולובש חלוק והכל בלי נשמה. לא יחפּוץ באתנן נעורים. השם נעורים היה לו לתועבה; יחפוץ, כי שוב יחיו ימי נוער לפניו וירצח ביד את שאריתם. – והוא נער וכל המית הנעורים בו. ואם מפיסטו יבוא וידפוק שוב על הדלת, והנערה מימי תום החדר לפניו, הנערה אשר תשק ושוב תשק ואחרי־כן תברח ותנוס, יקום וירדוף אחריה גם ירדוף.
“יצרתי לי תקוות, עשיתי לי תאוות, ואמונות בראתי ועליהן נלחמתי; אולי אהמם בהנה את רגזי”.
שירי פרישמן הקודמים הנה נקבצו כבר בהוצאת “ספרות” ורשה, תרע"ב. “שירים” – שם הכרך, ולנו באלה שירים ממש.
לא אלמן ישראל משירים נשגבים, ממהתלות נביאים והומריים על אדמת נכר. הכל גועש, הכל מדבר רמות. אין כאן בני־אדם עוד, כי אם כוכבים ממסילותם ניתקים. ראמים אומרים שירה, ליש ושחל נותנים קולם. על יד המהרש“א והמהר”ם, על יד הכרתי ופלתי ולבושי שרד נולדו לנו שוב ענקים ונפילים. אין שורות קצרות עוד, כי אם רחבות. אין אגלי־מטר וגשמי־ברכה, כי אם רעמים ומטרות עוז.
ואנו, שנפשנו לא בגדולות תתהלך, מבקשים לנו דברי שירה ליהודים, דברים של שיח לחש ותפילות הנפש. הסער מתחולל למדי בנו, כי צר לנו ואפס תקוה בחיינו, נוחם תנו לנו ורחשי לב.
“נפתחו השמים, ושטף אור גדול נבקע לי פּתאום, ושפעת נוגה קרנים השתפּכה כפרץ מים פּתאום מסביב על כל, ערב ארגמן ותכלת – ואני נופל ארצה ומשתחוה וכורע – הנה אלהים אלהי הצבאות!” תום ומגע נפש בנפש בכל הגה ומלה. מהאלהים לא נפחד, כי הוא אבינו!
“ואולם רוּתקת ולא תוכל, ואתה תפּול לאחור, והכל ישוב להיות כשהיה – וזה אלפי שנים ישמע בלילה הקול, בהתאמצך להינתק – ומן הדממה שמעתיו בלילה גם אני”. עצב חרישי של בר־נש. ואם שואל, הוא שואל לעצמו: למה נפחת? למה נטעת? למה ריבוא רבבות אלפי כל האומללים האלה מסביב יצרת, ולמה אילצתני לראות?
פרישמן אינו משורר לגדולים, כי אם משורר לילדים ותום נוער לו. שיריו אינם לקריאה, כי אם לזמר ניתנו. “ויאהב הקו את השושנה האחת, וירד ממרומיו יום־יום אליה, אז ישק יום־יום לה, אז ישק בנחת, אף ישק בעוז לה”.
“בשמים שבעת כרובים, דום כחלומות, חיש כזבובים עושים את המלאכה לפני כסא־הכבוד הם”. – הנה נפתחים השמים, והכל כאגדה. אנו חולמים בהקיץ. לא מכעס ידבר, כי אם הכל בא מרחשי חמלה… שירי אחרים נפגמים, כי נחזור עליהם ונשנה אותם – וזה בודאי סימן לא טוב לשירה; – אולם שירי פרישמן נקלטים בנו ביותר ונעשים לנו חביבים ביותר, אחרי שכבר נכירם ואחרי שכבר נקבעו בלבו…
ד
ה“ביבליותיקה הגדולה” של בן אביגדור הוציאה לאור בשנה הראשונה לקיומה ציורי־מסע, רשימות־מסע במדבר ארץ כוש מאת ג. זליקוביץ, מי שהיה פרופסור לכתב־החרטומים ולשפת מצרים העתיקה בהאוניברסיטה אשר בפילדלפיה. נספּחות להציורים תולדות המחבר כתוּבות בידי עצמו ותמוּנתו. על פּיהן נדע, כי נולד זה, הכותב את ציורי המסע, ביום א' שבועות שנת תרכ“ג בעיר הקטנה ריטיווה, ולנו, עדת בני ישראל, בעת כתבתי דברי אלה, שנת תרע”ג. ובכן יובל החמישים של אותו סופר. יובל לסופר עברי! בונים מגדל לבית בלי יסוד. וכל אלה קטני הנפש ותולעי הרצון, שבימי העבודה לתופש עט באים ומנשכים אותו ומעפרים בעפר לעומתו, מתעוררים בבוקר לא־עבות אחד וקוראים: לנו הנצחון, אנו מעטרים בתפארה משורר עברי!
ובזליקוביץ לנו דבר עם משורר עברי, אשר הרים לנס את השפה העבריה, ואנו ביחס אליו אך סופרים יהודיים אנו. השירה האחרונה אשר לנו, שרבות עמלנו בה לשכללה ולבנותה, אינה אלא שירה יהודית, שירה לא תתכן בלי שפת התלמוד ובלי הזיות הקבלה וחבלי הנפש של הארמית־היהודית. לה עומק ותאים, ועל הכל פּרושׂ צעיף. אולם שירתו של זליקוביץ – עוד תלך קוממיות, היא שירה חוזית, לה רב מהד העברית הקדומה, מהעברית הגלויה ולא בעלת צירופים…
“כך היא התבל! כמות האדם כן מות הלאום כולו, ואין יתרון לממלכה עצומה מן התולעת הקטנה, הנקראת אדם! על כולם יעבור שבט ההרס והכליון! כולנו נשכב דומם בחיק האפס והנשיה! נוף, פי־בסת ותחפּנחס – אַים היום? אַים סין, מעוז מצרים ופסיליה? אַיה פּתרוס ועצביה? איפה הם נא־אמון וחרטומיה, צוען ויושביה? איה איפה הם אליליהם אמון, בן השמש, פּי החירות, עשתרות ובעל צפון? ההרס לא יכבד גם את האלים וישלח חצי האבדון בבני האלהים ובבנות השמים כמו בבני־האדם ובנות הארץ”. – כך דוברת הנפש הזאת בעוז ואת אמריה תאמר. מלהט שמש המזרח, לא ככוכב מאיר, כי אם כגוּש אש. חום וקוי אור כחצים. מגִבעת עולם ירָאה העולם.
“הרוצה שתנוח עליו רוח השירה וההתפּעלות, ילין במדבר כוש! הררי־אל וגבעות־עולם שחים בים של חול לבן, אין קול ואין קשב, אין רועה ואין עדר”. – רוכב־רוכב המשורר על גמלו בנתיבות החול כתועה בישימון. תבל מתפּלשת בחוּמה ומיבשת כל לחלוחית שבמוח. האדם לא לחשוב נולד. למה קמתם נגדו לשים מעצור לרוחו, תקוה וכוח אֵלים לו!
“שלום ושקט כעיר וקדיש נחיתו מן שמיא על אי־הכבוד. מנוחה שאננה חופפת על קלבא ועל כל אשר בה. הכוכבים ממסילותם הפיצו את נגהם הכהה ממרומי השמים הטהורים ונתיב החלב התנוסס ברקיע השמים כרקמת כסף בטלית שכולה תכלת. בארצנו, ארץ־הצפון, לא יאירו הכוכבים באור־יקרות כזה, והרקיע איננו כולו תכלת כעין הרקיע הנטוּי עתה על ראשנו. ממרום הפסגה, אשר שם נטענו אהלינו, הבטנו על היאור המשתרע לרגלינו כראי מוצק, והנהו כולו שלאנן ושלו. מעבר היאור נגבה נראו תועפות הרים לבושי מכלול וירקרק חרוץ, בכל האי הגלמוד דממה נעימה שלטת, דממה – וקול אשמע”.
כה מסַפּר זליקוביץ. אין לו עינים שונות, כי אם עין אחת בהירה, ולו אוזן קשבת לרחבי העולם. ואיך מדברים אנשיו, איך בוכיות השפחות, בהילקח מהן האוהב. בנות כוש תאמרו – ולהן “שפת האהבה, האהבה הנאדרה בקודש”.
הנה האם ובתה, שהקרוב להן הלך שבי, והן הולכות אחרי האויב, הולכות הלוך ומקוננות. האם היא כבת חמישים, ערומה ויחפה ושערות ראשה מפוזרות לכל רוח; והיא הלכה הלוך וצעוק, בהתיפּחה ובפרשׂה כפּיה, כסופקת על ירך. והשניה היתה עלמה צעירה לימים, כבת שבע־עשרה שנה, ועל פּניה החוּמים היו שפוּכים חן וחסד. קומתה היתה גבוהה ושערותיה הפּרועות ירדו מתחת לאזור חלציה; מתניה הבריאים היו חגורים באזור־עור, ושני שדיה כשני עפרים הריקו רשפי אהבה. גם היא זעקה מרה, ספקה כפּים והגתה בקול יונים: "יאַ סעיד! יאַ סעיד! "
כעת חי כותב היצירות המעולות האלה והחוזה העברי על פּרי עטו היהודי. ויש אשר ישרה עליו רוח העבר – הוא הניח לנו את שירתו למשמרת עוד בימי יל"ג – ואז יתגבר בו החפץ לכתוב בשפתנו העברית. ולא יכחד, כי אז יש לו קצת תרעומות נגד הסופרים החדשים, החוטאים בזדון או בשגגה נגד הרוח המקורי של שפתנו. – ועד כמה חטאנו, עד כמה התרחקנו מבאר לא־אכזב זו. עד כמה התרחקנו מהטבע הערום…
בספרות היפה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בַּסִּפְרוּת הַיָּפָה / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי
א
“כמו מתוך הערפל הנני רואה את תמונתו הנוגה”.
“בעד החלון נשקף העולם השקט הנהנה במנוחה מזוהר זיו שדי. הוא סוגר את עיניו ועומד כחולם נשען על הדלת, פּני אביו נהרו ומפיקים הוד; הנה הוא מתנשא אט מעל הארץ ומרחף באויר הבית, והוא מזמר שיר יפה ונעים עד מאד; וקול השיר דק ורך ומלא קסמים נסתרים ונעלמים, והקסמים קלים ונוחים, כחלום ילדות, ונעימים לנפש עד מאד… הנה גם הוא מתנשא אחרי אביו ומרחף באויר. אביו מגביה לעוף אל נחל האש השוטף שם בקצה השמים, העינים כואבות מגודל האור, ואביו שט הלאה, הלאה, הלוך וקרוב אל נחל האש הנורא… קולות זמרתו הולכים הלוך וחזק ומתערבים עם אלפי קולות זמרה השטה באויר… כל העולם כולו מזמר… והאש הולכת הלוך וגדול, התבל רוחצת בים של אש…”
מוּכּה־לב עמד לפנינו המספּר, מ. ז. פייארברג, שהלך בלא עתו, נפשו גחלים תלהט ומפּיו תצא אש. המות כורה לו שחת, וצבעי החיים בכל גוניהם הרבים נוצצים לנגד עיניו ומבריקים. חום להשמים והארץ ולכל צבאי העולם, והכל סואן ברעש. אין אלה געגועים, כי אם נפש שוקקת, ואין אלה צעקה להחיים, כי אם התנערות החיים. הנשמה צוהלת בגו הרזה. מה לה שאול וקבר, את כנפיה לא תקצצו. – – –
פייארברג הוא מליץ וחוזה גם יחד. במקרא ישווּ לו רבים ממזמורי התהלים, – ובימים האחרונים הקדים אותו בעל “אהבת ציון”. להט שפתי כמו זה לא תמצאו גם אצל רוב המשוררים הליריים.
ומליו, איך מלאות הן, איך נוצצות הן, מה מניעות הן. היופי בם בא ומושך אותנו בחזקה, מעורר את הלב. לא למחשבה נקרא; לא חידה היא, שעלינו לפתור, כי אם יום ה' בא, יום החיים. בני עם־עתיק קם לחיות ולהיאחז בתבל ולסבול. לא מישור לנו, כי אם הרים וגבעות, סלעים ואבני מגור, אבני מגור. – תאמרו – בתי־מדרשות, תאמרו – ארונות של ספרים, תאמרו – אגדות ומעשים מדור לדור; והוא שומע שאון הדורות… לא גלמים הוא רואה, כי אם אנשים קמים מקבריהם, וקוראים לאלהים ומתפּללים לאלהים. זמירות נשמעות בצללי הבתים הישראליים, תקום הנפש ותזמר. הנה טבילת שחרית, שבטי יעקב עומדים למנין, ובעטוף הרוח, המה כורעים ומשתחוים.
רוח אגדי לבת־שירתו. לו הכל אחד והכל אומר שירה. הכל חולם ומזמר, הכל חושב ומרגיש והכל נהנה מזיו שדי הוא אינו רגיל לראות רק אופק אחד ולצייר רק אותו; הוא משים לבו להשתנות המחזה, שהוא חוזה אחרי רגעי הראיה. הוא רואה את הפּועלים והנפעלים, את הנושאים והנשואים, את האדם והטבע כאחד. ולפעמים הוא נבהל למראה החַיִץ שבניהם. – –
בן הוא לאותם הבנים, שגלו משדה הטבע, ולו השמים מספּרים כבוד אלהים, ורחשי נפשו המלאה מגיד הרקיע.
הרקיע מגיד מחיים אחרים שבהם נולד העולם התחתון, וכל צבאיו מספּרים מהוד חיים אחרים. כל קרן־זוית שבעולם מלאה חיים וכל רגע מעורר לחיים ולחיים. “הוי, חיים, חיים! גם אנכי הנני אוהב חיים… נפשי בקרבי תלהט, אפסי ארץ מתרוצצים בחוּבּי ושמים ושאול תחתית בי נלחמים בעוז…” (“ליל אביב”). שמים ושאול תחתית, מאין ולאן?
והמשורר בעצמו לא ידע מאין ולאן? הוא קורא לריב ולשלום רב, הוא סותר ובונה. הוא הרגיש את הקרע שבנפש איש עברי; ובכל זאת לא נראה דו־פּרצופים בבת שירתו. הוא הרגיש את הצער העולמי; ועם כל זה החיים אצלו כמו מתחילים עתה להתהוות ולכל העולם כמו פנים חדשות.
חיים ושאון הנפש וחידוש החיים. האדם הוא מתחיל בכל דבר, ולו נתון הרבה. הנה חיים ואור, אור זרוע על פּני כל; והנך עומד ומתפּלל ונפשך תזמר לאלהי האור. למה תבקשו רעות־רוח? למה זה תוציאו בר־נש מעולמו הנישא?
“נגלה עליו גם הרעיון הגדול בזכרו כ’בן מלך שנשבה', כי עליו להיות הגיבור המקווה וכי עליו ללחום המלחמה הגדולה ולצאת בעטרת נצחון”. ישובו בנים לגבולם. שובו בנים למלך האור; ישובו כוהני־אל לדוכנם במלכות החיים ויכירו הכל את אור החיים והוד החיים.
“הוא עומד על שן סלע שמה על יד נחל וחושב מחשבות. שן הסלע הוא ספר תולדות חייו; ובעמדו יחידי על מרומיו, שם נפשו כמושל בכל וכל יכול, רצונו התרחב והתגבר, ואיזה כוח נסתר דחה אותו הלאה, הלאה במרומי האויר. הוא ביקש לעוף, לרום ולהתנשא, להילחם עם הכל ולנצח את הכל…”
וימת. – –
ב
מארת העוני נראה בסיפורי מסַפר צעיר, ג. שופמן. יד נעלמה בחיים לענות את האדם קשה, מזלו של היחיד הוא העינוי. לא על הלחם לבדו יחיה האדם; אבל העבדות שבלחם היא חזות קשה. החברה היא בית־המרכולת של החטא. כל נפש חיה נושאת את חטאה, כל חי סובל, והטבע לא יצא ממאסרו. “הנך הולך ומרגיש את עצמך כאשם בדבר־מה”. האנושיות כולה היא כאשמה ארוכה. מה הוא היחס שבין אבות לבנים, בין קירות החדר לאותו האדם שיגור בו? מה נותן העכשיו להמחר, ומה לוקחים שניהם יחד מיום אתמול? איזה דבר דוחק אותנו תמיד, יגיעה רבה ועמל אתנו, – איזה דבר יעצור אותנו, ואנו אומרים: בני־חורין אנו. זהו ההיתול של ההשגחה המלווה אותנו, או אלהות עיורת תועה עמנו כל הימים; ועכשיו שתועה היא, חושבת היא שהולכת… אבנים כבדות עמוסות הן על האדם, והוא יחלום. צללי־מות יגיחו אתו מרחם אמו, והשדַים נותנים את החלב לחיות, – מי זה ירים את הצעיף לראות מזלם של המולידים והנולדים? מי זה יתבונן בדרכי החיים ויפלס לו נתיב בערפל? עבדים אנו, בני עוני ועבדים נהיה. אין תקומה! אין אור! צללים, צללים, הרי אתם רואים צללים והולכים וּמחפּשים, מה ימצאו בחיים? על מה ולמה עליהם לחכות?
דוחק־נפש, אופל, עוני וצער, צער אי אפשר לאמרו, יוצא מציוריו של שופמן. הוא מסַפּר לנו, או בא לספּר על דברים אלה ומעשים אלה; ואיזה כוח נעלם מסתתר בהם, כוח יכול היה גם להתגלם בדבר אחר וגם בחזון אחר. שירה נסתרה היא זו, גניחת אדם בשם עצמו ובשם אחרים, בשם עצמו ובשם הסמל המטפיזי. רק סמל הוא חזיונו, רק סמל…
כשרונו של שופמן הוא חזיוני, אם גם לא יבנה דבר עד תומו. הנה נפתח לפניך תהום הנפש לרגע; ובקראנו את הדלתות הלאה ואת הסיפור והציור, ואנו ממשמשים באברינו, והנם עוד שלמים ואין אנחנו מאלה המתוארים, מעין תודה קלה תבוא על שפתנו. ככה יודע הוא לתפוש את הקורא ולהעמידו בחזון הדברים המגואלים ובכל האויר המחניק אשר מסביב לנו.
“עששית תלויה בעלת גוּלה כחולה מאירה בבית. השולחן מכוסה במפּה לבנה מרוקמת רקמה אדומה. יריעות החלונות מורדות, וחצאיהן מחבקים את הפּרחים הירוקים, שלאור העששית הם עושים רושם של תרנגולים, התועים על פּני הקרקע בלילה לאור הנר… בכירה שעומדת בפּינה מתלקחת האש, בשקידת רתת היא מלחכת את העצים הלחים ומשמיעה המולה חרישית בלתי־נפסקת. על הספּה הרכה יושבת נערה בת שתים־עשרה שנה ומנטלת תינוק עקום־העינים”.
ככה מסַפּר הסופר הזה. הצער והיפה נשלבים יחד. אפס ויש, תאות אדם, כי תפתח לועה, עם כל השממון. הנה יגון ושברון, החטא והטבע.
“יום קיץ חם. צהרים. בחוץ על פּני ירק הדשא מטיילים ומנקרים תרנגולים ותרנגולות, חזירים רטובים, שהתגוללו זה עתה בבצות הקרובות, מחטטים באשפּה שחורה; ועל גביהם יכרכּרו העורבים ארוכי־הזנב ולבני־האבר. על גג תבן של בית מפזזות ומנתרות הצפּרים הקטנות, מקפצות פּסיעות אחדות קדימה, משתקעות במחשבה מעט, מתהפּכות פּתאום לאחוריהן, מתנשאות באויר, עולות ויורדות וטובעות ונעלמות בזיו המעוור. הכלב המנומר הגדול רובץ כדרכו על סוללת בית האיכר, פּיו פּעור וּלשונו הדקה מוּשטה ורועדת”.
בעיקר לא יתאר שופמן, אין לו דבר עם “פּואזיה” לשם שירה. הוא פּותח את חלונו ורואה. אבן על לבו, והוּא רואה בהטבע; הוא, האומלל, שוכח לרגע מה שנושא בקרבו ומסתכל בחוּץ…
שירת שופמן גם באורה היא שירה בת נשימה כבדה. הוא יעשה עלינו רושם, כאיש שנחוּשתים ברגליו, והוא מכה בברזל על האבן, ותמה הוא לשמוע קול… מעין השתוממוּת בנפשו למראה כל דבר, אם כי בעצם הכל שוה בעיניו… לפתע תעלה מחשבה על לב אדם, למה לבש את נעליו הצרות והניח את הרחבות העומדות בפינת בית? והוא אז בסכנת־מות. ככה יבטא את הצער שבחיים במגע יד ובמשפּט צדדי. ולו לא קל הביטוּי כלל. הוא אינו לוקח את הדיבור ממלוא חפנים, כי אם יחפּש אחריו ויתעמל ברב – שפתו אין אתו. – הוא מרים את המלה, כאשר ירים איש משא כבד. השירה בעצמה היא לו עבודת־פּרך וסבלון החיים. אשמים אנו, כל בני־אדם, בדבר־מה. האם לא תרגישו אות קין במצחכם? האם ידכם לא שפכה דם של איזה חי ואינכם נעים ונדים בארץ כל הימים? – – –
ג
ח. נ. ביאליק. אריה “בעל־גוּף”, סיפור (קובץ ראשון), הוצאת “יבנה” (מחלקת ספרות). ורשה, תרס"ה.
הוצאת “יבנה” כבר חלפה והלכה לה; אבל הסיפור הזה לא נשכח וימצא מקומו בספרות הסיפוּרית האחרונה, בתור נסיון ובתור ראי להביט בו ביכולת המשורר בדברים של ממש… ב“מתי מדבר” וב“משא נמירוב” נמצאים אנו בעולם מופלא; דברים כאלה נולדים ואינם נעשים, אינם נעשים בידי אדם בלי מתנת אלהים כבירה; אולם הסיפור הזה יביאנו לעולם נראה וגם מפולש… המשורר מנסה לסַפּר ולתאר לנו חוג חיים ידועים ואדם בעל כוח; והוא עושה זה בדיוק נמרץ ובמעשה חשבון כאדריכל; הוא שם אבן על אבן, מחבר אבר לאבר, קו לקו, מסבב דיבור לדיבור; והכל מצטרף לתבנית אריה ולמעשהו וגידולו. מנדלי מאריך – והרבה־הרבה ממלאכתו למד ביאליק בסיפורו זה – ואוהב להאריך, מפּני שאוהב הוא לשהות על הענינים ולשיח. מנדלי משיח שלא מן הענין ובדרך אגב, הכל אצלו כמו ענפים יוצאים מן האילן, ענפים שצלם מרובה מחמתם; וביאליק שוהה, מפּני שאם יפסיק ויחסיר דיבור זה, ביטוי זה ותמונה זו, יחסר חלק גדול בתמוּנתו. – על פי הגיון עלה בידו תיאור אותו הטיפוס, שהוא רוצה לצייר לפנינו בכל תאיו וחדריו, תנוּעותיו ושיפוליו; אבל זה אינו תיאור, כי אם בנין מלאכותי. הוא מפורט, מפרט ביותר, מפּני שלא יכייל, אין כאן כלל רוח־הקודש של מספר, כי אם אמנות עשויה בטעם.
“שפיכת מעים, ריסוק אברים, מליקת הראש, רציצת גוּלגולת וריטוש הבטן – אלה המלח והתבלין, ששיחותיו של אריה ממולחות ומתובלות בהם, כאילה היה דורש בחכמת־הניתוח”. ככה מסַפּר גם ביאליק, הוא כופל ומשלש, הוא לוקח קנה ומודד, מודד ומרשם…
“צפף קוראים לו, לאריה בעל גוף, לא ששם משפּחתו כך, כי אם מפּני – שבעיר נ. אי אפשר להיות שרוי בלא כינוי ושם־לוי; וכשבא אדם לגור בתוכה, מיד עומדים ומתקינין לו כינוי מעין קלונו או קלון בית־אבא, והכינוי הזה מלפפו וקשור בו עד סוף כל הדורות”. מנדלי ממש!
“הראית הסתוניות שבאחוזתו? – היה משתבח אריה בפירות גנו – שוטה, לא ראית! אם כן, לא ראית תפּוּחי סתיו מימיך, וכסבור אתה תפּוּחים סתם, תפּוּחים כשאר התפּוּחים שבעולם? לא ולא, שוטה שבעולם! תפּוּחים שכתפּוּחי אין גם בגנו של שׂר הפּלך… הראית דלועים? – זה שיעור גדלם של תפּוּחים, כל תפּוּח כדלעת המצרית”. – דילוּגים כאלה כותב גם ברנר. יש כאן אמירה אחרי אמירה בכל חיתוּך הדיבור, אבל הן כאן דברים בלי חיים…
“אריה לא מצא בנפשו לא כשרון ורצון ולא רצון ויכולת לצאת ממחיצת גסותו אל עבר היהודים היפים; ובכן התבצר במחיצתו ויסתפּק בשם ‘בעל גוף’”. מדבר המסַפּר בעדו, ולא נשמע אצלו הד התהווּת המסופר. יש כאן סקירת דברים וגם סקירה נכונה, אבל אין בזה עצם הדברים.
הנה לפנינו טיפּוס שני. למשל, אלתר תרנגולת, בר־פּלוגתיה דאריה בעל־גוף. המסַפּר מפסיק להודיענו בקצרה מה טבעו; ואין זה קיצור כלל וכלל. “אלתר הנהו במצבו – בעל־בית בינוני; בגוּפו הנהו אדם קטן, דק וצנום, שפניו הזעומים, אפּו המחודד ועיניו הדלוחות מעורים בגידי תכלת רבים (ברשדסקי!); ומטבעו רתחן ומזולזל, הוא מבעלי המרה האדומה והשחורה כאחת, שונא את הכל ושנוא לכל. גם כשהיה שותק, נראתה כל ישותו הקטנה כחמת מלאה זוהמה רותחת, רותחת ורותחת… וכשפּתח פּיו – לא פתחו אלא לחרף ולגדף את כל העולם כולו; ובשעת מעשה הרים את אגרופו הקטן בחימה עזה ובקצף שפתים, – גם כן כנגד כל העולם כולו… הבריה הקטנה הלזו היתה בעל לאשה גדולה, גבוהה וחזקה”. עד כאן אלתר תרנגולת בשעת שלום; ובשעת מלחמה, מלחמתו את אריה בעל־גוף הבא להסיג גבולו, “גידי התכלת המעורין בפני אלתר ובחטמו מזדעזעים”; ולא לבד שאלה מזדעזעים, אלא גם ה“ארס שבהם תוסס”; לא אך תוסס, כי אם “מחלחל”, “מפעפע” ו“קופץ ועולה אל תוך העינים הדלוחות ומאדימן”… תולדות הטבע של מין שרץ נבזה בעיניו ושנוא לו תכלית שנאה יתאר המסַפּר.
וילחם אלתר את אריה, המקפּח את פּרנסתו. ועל יד שניהם נלחמו צדדיהם הקרובים ותהי יד איש ברעהו ומהומת מכים ומוּכים. “כל הנלחמים התלכדו פּתאום למוצק אחד. כגוּש תולעים נפתלים ונאבקים יחדיו. אין קול ענות, כי אם מהומה ומבוסה, כדמות ראשים פּרועים לשמצה. פּני להבים מלוכלכים בדם, שערות סומרות ומדובקות, בלוריות אחוּזות בידים, אגרופים עולים ויורדים, אשה גדולה ופרועה מטולטלת הנה והנה – וכל זה מתנועע ומתפּתל, מתחבט ומתלבט יחד”… צבעים על גבי צבעים נוספים, קוים נאמנים שנים ושלושה דים היו לתאר את התמונה; אבל על ידי הריבוי הנפרז הכל מתנועע ומתפּתל, מתלבט ומתחבט בעיני הקורא, ולא יבולבל לא פחות ולא יותר מאותו שוטר אז “למראה המחול הסבוך והמסוכסך הלזה”. חסר לביאליק בזה התום, חסר לו מגע בלתי־אמצעי בדברים אשר הוא בא לתאר. – – –
רק במקום, אשר עוזב אהלי בני־אדם וטבעיהם ומספּר לנו מגזרת העצים הישנים, שנמכו מזוקן, נוצץ מבין החרכים מעט מביאליק המשורר.
“קורות עבות וארוכות למעלה מעשרים אמה, שהיו לפנים כבוד היער, תלוּיות וצבוּרות בערבוּביה משוּנה זו על גבי זו ומעיקות מתחתיהן אלוני זוקן, שכבר הושחרו פּניהם מחורב וממטר של תקוּפות קיץ וחורף רבות… ואלוני הזוקן האלה דוחקים ולוחצים מצדם מרישים משונים ועבים, ישנים נושנים, שאין לעולם כל צורך בהם, ולא יצלחו כי אם לתרני אניות”. “סמוך להענקים והנפילים האלה מצאו מקום הצרפתים – ועל גביהם ישימו רכוּבים קרשים רחבים כאמתים וחצי, שעל גבי גביהם מלמעלה מפוזרים ומפורדים רעפי גג עשויים על פי מנהג קדמונים, שכבר אבד סברם ובטל סיכוים מלהיות לגג…”
אריה אומר לחדש את ביתו, ובא קץ גם למנוחתם של אלה. כי “אז יצוה לפתוח כל קברות הטבועים והבלועים, להניע ממנוחתם ישני־עפר עתיקי־יומין ולבקש מהם במחילת כבוד עתיקותם לצאת לאויר העולם; וכל מי שלא ראה את המרישים הענקים והקורות הנפילים, בעלותם מבטן האדמה – לא ראה גאון נשבר, יחוס נעלב והדרת שׂיבה נרמסת מימיו…” גם פּה כפל וריבוי, אבל יש כאן שירה ורגש.
ביאליק בתור משורר מצא את חידתו; בתור מסַפּר הוא עוד מחפּש והולך לא לאורו… בשירה לו כנפים, ופה רגליו עוד בכבדות תתהלכנה.
רוח אחר לגמרי שורר בפרקים הראשונים של “ספיח” (מאורעותיו של נער עברי כתובים ביד עצמו), שנכתבו בזמן מאוחר. אמנם חותם של מנדלי עוד ניכר בסגנונו; אבל הנה יש לו רוך עצמי, הוא כבר בן־חורין ועף. ביותר, ביותר עלתה לו שירת העריסה בפרק הראשון “אגודלי וחידת העולם”. בה לנו חזון חדש לגמרי.
הנער המוטל בעריסה “מוצץ תמיד באגודלו ומהרהר…” “מקופל הוא כחומט בנרתיקו וחוזה בהקיץ”; “לבו מתמלא תמהון אלם עם הרהורים, שאין להם שם ודמות – תוהה הוא על הכל…” “קשקוּש האורלוגין, הצל והכתמים על גבי הקיר, שתיקת חדר ריקן, האפלולית תחת המיטה”, “אבק פּורח – כל רזי עולם ומסתורין שצריכים עיון, – והוא תועה ואובד בתוכם כנמלה בין העשבים…” מי שאלה לו, כבר לו לא עיני בשר, כי אם עיני רוח. מה רב הדרך מ“אריה בעל הגוף” עד זה. – – –
ד
בחורף. – רומן מאת י. ח. ברנר, הוצאת חברת “אחיאסף “, קרקוי, תרס”ד. – כשנדפס הרומן הזה בהמשכים ב”השילוח", ונקרא חוברת־חוברת, עשה רושם יותר מכשנקרא אותו בבת־אחת. איזו עייפות מרחפת עליו. ירחי חורף ארוכים, מבלי אשר תאיר השמש, וליל ארוך. בתוך התחום היהודי הצר ובהרחב, הכל לו אחד, הכל כמו מתואר שחור על גבי שחור. הנפש היא בלי תקוה, הרוח לא יתעופף. “אבל הלא כן הוא! הלא גם בעבָרי אין מעשים מענינים, אין עובדות לוקחות נפשות, אין טרגדיות מחרידות, לא הריגת נפשות, לא סכסוּכי אהבים, ואפילו לא זכיות־בגורל וירושה פּתאומית; יש שם אנשים כצללים, מחזות כהות, דמעות נסתרות, אנחות”…
אין זה רומן, כי אם סיפור, ואין זה סיפור, כי אם סיפורים; ואין אלה סיפורים כי אם זכרונות; ואין אלה זכרונות נכתבו לשחרר את המספר מדבר־מה, כאדם שעושה חשבון עם נפשו.
יפּול הצעיף והנה חיים נמקים, לבבות שנתמזמזו, צללים ואנחות. מי נמק ממי? מי חטא למי? מי חייב למי? מי לקח ממי? העם, היחיד, המזל, האלוה, כל אחד מהם הוא הנאשם בסיפור זה, וכל אחד גם אשם הוא. – השמש לא תזרח בכל ירחי החורף. ומי היא הנפש, שלקחה את לב המספר ביותר להעניק לה מטובו יותר? דרך כזה אינו יודע ברנר בסיפורו זה. הוא מדייק בפרט כמו בכלל; הוא נתן לשירה אחת את כל נפשו, וטובל כל נדנוד בעצב נפשו.
“ואיזה דבר יורד מלפני עיני ומשתטח והכל מתגלה, כל העולם בכל חזיונותיו עומד לפני ערום… ולכל ההתגלמויות, לכל התנועות, לכל הקריאות, לכל המראות, לכל השׂרטוטים – לכל צבע אחד… הורם המסך… ובכן למה? למה? למה לחשוב ולהיענות לשוא…” כל מלה מתאמת לרוח הרומן בכלל, לכל תאיו והליכותיו, לכל אנשיו ומעשיו, לכּל, לכּל צבע אחד ורק צבע אחד… לילה וחורף, חורף ולילה. צללים! גם האהבה היא רק צל, האשה, הדעת, ההתנגשות, השאיפות, העם וחייו, היחיד וחייו. הוי, שאיפות, מחנק אתן לצוארנו! “בתורתי נמצא פסוק כזה: ראה הנה לפניך שתי דרכים, האחת בעל־כרחך, והשניה לרצונך – יציאה־מדעת ומיתה בידי עצמך, ובחרת במות”! ואימתי חי גיבור הסיפור? אימתי היתה לו השעה הגדולה, הנקראת אדם?
ברנר יודע לסַפּר בזה. בקיצורו, בדייקנותו, הוא מגיע אל מטרתו; והוא אינו עושה את מלאכתו באיזו חיבה, באיזו געגועים בנפשו, כי אם כאדם המושך בכתפיו ואומר: לכו אתם, הדוברים, החוצה, החוצה.
ואיה יש לחפּש רשמי רוך אצלו? – כשהוא עוזב את הנתיב הגדול, שביקש לפלס לרומנו, נוטה הצדה, כשבא לסַפּר דברים צדדיים, כשבא לספּר ולא להקשיח את לבבנו.
“נישואי אבי – מסַפּר ברנר – כמו נסיעתו לארץ נכריה, משולל ידיעת איזו אומנות או מדע, היו, כמו שאומרים, מעשה בעלמא, בלי חשבון־הנפש, בלי מטרה ניכרת, שלא מדעת, ובכן, כשנדמו כלי־הזמר התופפים, נתעורר הדומה למלך וראה לתמהונו, כי… הוא אסור בעבותים! אז נקב הרעיון במוחו, שיש פּה איזו תרמית מסותרת. לו נדמה, שהוא קיוה תמיד לגדולות. – הוא הלא נסע למרחקים, הוא היה צפור־דרור, עשה כל מה שלבו חפץ, ועתה – לו חותן זר, חסיד שוטה, חותנת ארורה, אשה מכוערה… מאין כל אלה לו?” – “ויתקצף”.
קצף זה של הליטאי, שמלאוֹ לבו לנסות את מזלו, בנדדו לערי הנגב המבורכות ברוסיה וילקח פּתאום לאיש ולנערה כשרה, אכן פּניה מלאות גומות, עקבות מחלת אבעבועות, תארה חשך משחור – הוא גדול שבעתים מקצף בנו, העילוי גיבור הסיפור, היוצא מהתחום וחוזר ונכנס וחוזר ויוצא ומקלל חייו ושופך חמתו בכל פּרקי הרומן.
“ומצב הענין, בין הליטאי הנשוא ובין פלג־גוּפו, הורע אחרי הנישואין מיום ליום”.
“הוא התפרפר בכלוב – ויצא לבו; והיא, בראשונה, הלא לא רימתהו, היא ניתנה לו כדת משה וישראל, ומה הוא רוצה? מה הוא מתרגז? מפּני מה פּניו נזעמים? ומצב הענין הורע”.
“הנשואה הצעירה החלה להבין פּתאום את כל עוונה הגדול, את כל אשמתה. לפני מי ובמה חטאה? – על שאלה כזו לא היתה יודעת להשיב, אבל היא חשה מאד בחטאתה, היא שתקה. בשביל שלום גציל שלה, בעלה, היתה מוכנת לבוא באש ובמים, לעבוד למענו כל עבודת־פּרך יומם ולילה, אך ישָכח נא חטאה הגדול לפניו”…
לא יאמין המסַפּר, כי שקולים החיים הפּשוּטים הנוּגים האלה, והללו הלא רק פּרוזדור הסיפור הם, מחיי כל הסיפור! לא יאמין שאנו מרגישים בנפש האב מאה פעמים מבנפש הבן.
“ישכח נא חטאה הגדול לפניו”; וברגש זה, העצוב עד לבלי סוף, כבר מונחת איזו סליחה לעוונה. על ידי רגש זה נעשית האשה הפּשוטה הזאת לגיבורה ומקבלת בנפשה אותו הדבר, שהיא נושאת אותו בחייה ושיעזור לה לחיות הלאה. וגם גציל בעלה יחיה הלאה. חותם המקרה טבוע על חייהם יחד, וביתם שבנו יחד – אף על פּי כן הם עושים משפּחה. – היא נתנה לחיי הבית את עצבון לבה, את עוונה, והוא – את אסונו… ובתוך האויר הביתי הזה גדלות נפשות ובאים בכל פּעם חיים חדשים… הנה אהבה להבנים, חינוך, עבר ואיזה הווה – הבן הגדול, שנולד להשיג תכלית מה, לא יבוא גם לאלה. – הנה עוזב הוא דברים בבית אביו ואומר הוא לעזבם, ובאמת לא יעזבם כלל; בא הוא לדברים אחרים, ובאמת לא יבוא אליהם. אוהב הוא ואינו אוהב. הסביבה שלו, הלימודים, בבואו ללמוד בעיר הגדולה, בודאי מתוארים הם היטב; חיים המה לעינינו המשכילים האלה, משכילים לחצאין, לרביע, לחומש, חיות הנה גם המשכילות ושיחתן, תאותן ומגמתן; אבל מה היה, לוּ לא בא גיבור הסיפור לשם? מה לוּקח ממנו שהיה לו בטרם בא אליהם? הוא מרגיש ריקות נוראה, ומעצמו אינו מתמלא… רק איזה עצב הוא מלא תמיד. והעצב, האם לא מתנה הוא? האם ניתן לכל איש ואיש להתיאש בחיים ולשפוך בלבבנו את יגונו?
גיבור הסיפור הרגיש ריקות בין המורים והרֵעים בעיר הגדולה וישב לעיר הקטנה. הוא החליף ספרים בספרים והרגיש גם ריקות הספרים; ולא נתנו לבו לנסות חיים חדשים מחוּץ להספרים… ואם תאמר: הספרים יושבים לו בנפשו וברוחו, והוא אינו יכול לשחרר את עצמו מכבלי הספרים ונושא הוא עוון אבות, – גם זה אינו אצלו. בודאי הוא קצוץ־כנפים; אבל לא רק הסביבה עשתה אותו לזה. – הוא בודאי אינו גיבור, ומדוע יעשה אותו המספר לגיבור? ציורים על יד ציורים נותן לנו ברנר, קטעים וּשברים, הכל בפירוט אמנותי, הכל בדיוק חי; אבל אין אנו מבינים את החשבון הגדול, את הסכום, את ה“רומן” שבדבר…
המספר מתחיל: “עשיתי לי פּנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושׂרטוטים מחיי”; והוא מסיים: “קמתי ויצאתי, עברתי את הסוללה ואשכב, נטפי גשם ושלג ירדו ארצה”. והאמצע: חורף, חורף ארוך!
ה
שירת ההתלבטות1. – בימים קדומים חי בארץ עוץ איש אחד מצורע, והוא נלקה בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, בבשרו אין מתום. יום־יום לקח לו חרשׂ להתגרד בו, והוא יושב בתוך האפר ונאנק דום מצער ומלחץ. יום אחד פּתח את פּיהו לשיח. אמרו בני־מסיבו, שיקלל את יומו או יודה על עוונו. והוא החל לקונן ולעורר לויָתן, גם לדבּר נשגבות ולחוד חידות. איוב נשא משלו כבלעם וכשאר חוזי־יה. אבני־גזית ביתו וכסיל וכימה מרעיו. וגם אם ענהו אלהים מן הסערה, לא היה למורה־דרך ולמדריך ולא בצע את הפּת לבני־אדם.
כעבור אלפי שנה נתגלה בחוּצות ירושלים “אברך גלילי, שבתומת הזיותיו וגאותו האוילית האמין, כי רפואות בידו למדוי המוּכּים והנגוּעים, המעונים והעמלים, והוא מבני האיסיים העלובים”. ומשורר־ההתלבטות גם הוא נגרר אחרי “תשושי־כוח ודוויים, עניים ואביונים, נאנחים ונאנקים”, “לא פחות מאשר היה אז”…
לא פחות! והנה לבני־משפּחת ברנר “אין מגע אל האלהים”, ואף אינם מבקשים חסדו שבו יתהלל; אמנם את החרשׂ “אינם מניחים מן היד”, והנה “גם זה לא יתן ולא יוסיף”. אין עוד קדושה בצער. “אין הכיעור צריך לכער את העולם” ואף לרומם את העולם. “אַל תגוללו מידת הרחמים”. “אַל תחמלו אף במעט על בעל שבר”. “שקר! שקר! הבל! הבל! יסורים אינם מעלים את האדם! האושר, העונג, הטבעיות – הם־הם עלִיה לאדם, היסורים – חטא ועוון וּנפילה”. הנה גם זה שקר מהוּל בחפץ, בחפצי הרגע.
“אין קביעות, עליות ושקיעות. לסירוגין – הכל לסירוגין – חוליות בשרשרת. מה יהיה אחר־כך? לא ידוע. איזו חוליה תעלה באותו רגע האחרון – שקיעה או עליה? – לא ידוע”. אבדנו את המסורה הארוכה והעתיד לוּקח מאתנו. אין לנו שריד בחיים ואין לנו מבוא. ואף אם תחטוף את הרגע של “המשעול הצר” ותרגיש ש“אושר הוא לתעות במשעול זה”, גם אז רק רמה תרמה את עצמך. ריק הוא חלל העולם, אם כה ואם כה…
ו
צללי החיים. – סיפורים וציורים מאת א. נ. גנסין. יצאו לאור ב“ביבליותיקה עברית”, הוצאת “תושיה”, חוברת קע“ח, ורשה, תרס”ד.
גנסין יצא מבית־מדרשו של ברשדסקי. את הפּירוט הריאלי הוא עושה כמעט בדיוק מדעי. את אדון הבית בסיפור הראשון הוא מתאר בתור איש סיטוני אמיד, בעל פּנים נכבדים מוקפים זקן שחור מעוגל ועינים קטנות ערומות; ואת הגברת – בתור אשה כתפנית וסנטרית, שזופת תנור משכבר; בעל־הבית יושב נשען על משענת הכסא לשמאלו, רגלו השמאלית מונחה על הימנית, ראשו מטה על שכמו; ובעלת־הבית שולבת את זרועותיה על חזה, מטה ראשה כמעט הצדה ומחליפה לרגעים את גיחוכה המוזר על קמטי שפתותיה, ומזמזמת בלחש הברות נגינה מקוטעות. – השפה של המסַפּר הזה היא קשה וכבדה, ונרגיש בכל משפּט ובנין את עמלו וחיפוּשו אחרי המלה, שתתאים לאותו הפּרט ולאותו הנדנוד. אם הוא מתבונן בפני חברו, שבא במיצר בהיפגשו פּתאום עם עלמה אהובתו לפנים בבית זר, והנם מעוננים, לא די לו זה, עוד רואה הוא, כי נרתעים ונבוכים הם וששׂפתו התחתונה רועדת לאט; שעיניו תועות וכמו מביטות אל עבר השולחן וכו'. אדון הבית, שזה המבקר עוזב את ביתו באין סיבה גלויה, אומר אז: “מוזר… אין אונס… צר לי מאד, מאד; אך, כנראה…”
“ג’ניה” הוא שם הסיפור הראשון והציור הוא מהחיים האחרונים. ציירו לכם סיפוּר מחיי התלמידים והתלמידות, מימי שיבת־ציון ההוֹוים ויסוד החברות והמשאים והמועצות של “ישראל הצעיר”… ציירו לכם דברי שירה מאלה, שקוראים את הסיפור “לאן?” של פייארברג, את דוּבנוב, ושמתוַכּחים הם על־אודות שיטתו של אחד־העם וספרי “הוצאת צעירים”… עוד הכל הוא לח, עוד הכל בן־יומו הוא, וכבר בא המשורר הזה, לפלס לו כאן נתיב ולחפּש לו בזה את דרכו… כמעט בלי חמדה אנו ניגשים למקרא הציורים האלה; ועם כל זה אנו נמשכים מה אחריהם. בקריאות שתים ושלוש דלתות כבר אנו עומדים בפנים, ואנו קוראים את הדברים הקרובים האלה כמו רחוקים. – לפנינו איש מסַפּר, ואם גם בעמל יעשה את מלאכתו ובאמצעים כבדים. יודע הוא המסַפּר הזה את החיים ואת הקישורים שבחיים, והוא גם מבין את לב האשה.
ג’ניה. עלמה משכלת ומבקשת לב אהבה, והיא אהבה גם הרבה פּעמים. אוהבה האחרון דויד הוא רעהו של הקודם לו, לרנר; והוא יוצא את העיר. לפני צאתו הוא בא לרעהו וחברו ב“שיבת־ציון” ומספּר לו על־אודות אהובתו, ומלה נוראה נפלטת מפּיו: עגבנית… וכאשר שואג האוהב מרה: “מה אמרת?” נפתחה הדלת וג’ניה באה החדרה. האוהב הראשון יוצא בחפזה ולג’ניה לא נפנה כלל. דומיה בחדר. יסורי גיהינום. “עגבנית”, “עגבנית”, עוד מצלצלת מלה זו באויר, זוחלה היא על הקירות, על השולחן. וג’ניה פותחת ואומרת: “שמע נא, איפוא, דויד… מעולם לא הייתי מספּרת לך, אילמלא… אילמלא, נו… אנכי אהבתי אחרים פּעמים אחדות, בטרם פּגשתי אותך… את לרנר אהבתי לפני שנתים ימים… לרפאל גלדין הריאליסט קרובה הייתי… אהבתי את סורויזוב באודיסה – גם את בֶּלי חברו אהבתי, ועתה אני אוהבת אותך… כן… כן… את כולם אהבתי! – הרימה את קולה – את כולם, דויד!… אהבתי אז בכל חום נפשי הצעירה, בכל אש לבבי, לבב העלומים… אהבתי זרים – ואתמסר לידם כולי… כולי, דויד, כמו שאני מסורה לך עתה… אבל הם לא אבו הבינני… הם… הם היו שוטים ושפלים… הכיחדתי מלרנר דבר? הגדתי לו ישר: לרנר – חדלתי לאהוב אותך… מה הפלא? חדלתי – וחסל… אדם שוגה… ומה ענה לי אז?.. במי האשם?.. הגד נא במי האשם?”
אלה המה יסורי נערה. חושבים הם נטמאה היא; היא אהבה את זה וחדלה ואחר־זה אהבה אחר. – מה היו לה כל האנשים האלה? כוכבים מתעים היו… גם בדויד, רֵעָה האחרון, הטעוה געגועיה… בודדה נשארה… לא נמצא גואל לפתוח את לבבה… לא ידעה איש…
הסיפור השני הוא “מעשה באוטילו”. האשה נשואה, הבעל חנוָני וטרוד… “מורה” המקום מבקר את הבית והמורה הוא מספר בעדו ובעדה. “אומרים – קריאה בספרים… מובן טוב, אם שלוה את… אם יותר לא חסר לך… הוא טרוד כל היום שם, אַת – פּה… בערב אין פּנאי לבטא אף חצי מלה כאדם, ובכלל… ככה היא מדברת, רבותי, ועיניה… יושבים אנחנו – המורה המספר והיא – ומשוחחים, המיחם רותח על השולחן, ופתאום בא הבעל… נורא היה מבטו אשר ירה עלי…”
אוטילו החנוָני נקם את נקמתו מאשתו הבוגדת – וזלטין, המספר ובעל־המעשה, “אשר הספּיק כבר לעשן עוד פּפּירוסה, התנער ויוסף לאמור: משום שאתם אומרים נשים… בנוגע לדידי, נוּ מילא… מבינים אתם? בכלל, היתה כל ההיסטוריה הזאת מגוחכת מאד; אבל – מה שייך…”
“מוזר, איש בלעדיו לא גיחך”
במין אכזריות שירית עוד יותר מזה מתואר הפּרצוף בסיפור השלישי "שמואל בן שמואל ", זה העשיר הכרסני, שבשעה שרעיתו הרה היא ללדת בבית הוא נמצא לרגלי עסקיו ביער, ושם עובדת הפּעם רועה חדשה, אקסיניה… שמואל בן שמואל בקומו בבוקר הוא רענן, שׂבע רצון; ובשובו העירה ובא אל ביתו הוא ממהר כחתול אל חדר־המיטות, כורע על ברכיו לפני אשתו החיורת, העייפה, המגחכת לקראתו בחולשה כי ילדה. הוא נושק לה על מצחה ברתיחה וממלמל בכבדות מסערת נפשו הגדולה:
“– נוּ… מזל… טוב לך, זינוֹצ’קה!…”
שירתו של המסַפּר לא תדע רחם, כלביאה היא מתנשאת וטורפת בפיה על ימין ועל שמאל. מה אתם באים הגמדים ויראי אור הנפילים, לכסות את מערומי החיים, את מערומכם. מתביישים אתם… מה יש להתבייש? חוק הוא בטבע, בטבענו. ככה יספּר – הקורא יאמר מוזר, אנו מתביישים, מעט רחמים; והוא משיב בלשונו הקרה: נו, מה שייך…
חסר לו להמסַפּר בכל אלה היופי הפּיוּטי, המרכך כל דבר קשה, חסרה לו איזו ערבוּת לאוזן, חסר לדבריו ההד הזמרי. הוא אומר, פּשוט: אני מצרף את החשבון, והחיים לא ידעו חשבון… הוא עושה הכל באיזו טיפה מרה, בלי נוער, והעיקר – בלי חירות…
ז
וְעוֹד לִגְנֶסִין
בסיימי את הערתי ל“צללי החיים” מאת א. נ. גנסין, שיצאו לאור בשנת תרס"ד, ואמרתי, כי המצייר “עושה את מעשהו באיזו טיפה מרה, בלי נוער, והעיקר – בלי חירות”… – לא חשבתי כי המות יבוא ויחטוף אותו בזרועו לעינינו ושעשר שנים אחרי כתבי את ביקרתי אקרא את הכרך הראשון של סיפוריו, שנאספו אחרי מותו, ושכרך זה ילמדני על־אודותיו אחרת.
אמנם איני מאמין גם היום בעדותו של פ. לחובר, בעל המבוא לכרך זה, ש“גנסין היה אחד מבעלי הסגנון היותר גדולים אשר בספרות העברית החדשה”; אבל מאמין אני שקיים גנסין באיזו מידה מה שקיוינו לראות בשירת שופמן רעהו.
איזה דבר הלם פּעם על מצחו של שופמן, והוא נושם בכל פּעם קשה ונושא עליו את המשא הכבד, שיכביד גם עלינו. גם גנסין נשא בלבו חביון החיים. אין העולם שמחוצה לו היקף לסיפוריו. הוא גם אינו שואל לעצמו ואינו סובל ממהוּתו; הוא יושב על אשדות מים במורד הר־אבנים, ועם כל שטף ושטף אבר אחד מאבריו נפרק ונשטף והולך לו ברעש.
ציירו לכם עולם בלי מועדי השמש והירח, וימי הבריאה מתחילים אך מיום השני. הימים זוחלים, כבדים הם, אפלים הם ונמוכים. והנה “יום האחד חרש כמשנהו – ראשית לא היתה להם ותכלית; ירבצו יחד כבדים ואפורים על הנשמה, שנאלמה בחרדה, ודיכאו בשרשה כל מחשבה על אביב ועל קצה אורה ועל זקיפת קומה כל־שהיא” (“בינתים”). גשם או אויר לח מכהה את החלון, ואף אם עינים בהירות לך, לא תראה היטב ונשמתך תתכווץ בפינתה ותחלום חלום בלי פתרון. המוחש מתנדף באויר; ואף אם תאמר: בן ההכרה אנכי וילמדני יוצרי להבין ולדעת ולהבדיל בין עובר לקיים, הנך סוף כל סוף נשקע בדלי שנטלו ממנו שוליו. – “האדם הוא אחד, אחד לעולם ולעולמי עולמים, ואותו שהוא בבית הוא גם ברחוב – רק שמלה אחרת יש לך בשביל הרחוב, וגם זו, על פי רוב, לא יפה יותר מזו שאתה לובש בבית, אבל לא נשמה אחרת ואפילו לא עור אחר” (“הצדה”). למשורר אין כנפים. כילד הלז הוא מונח בעריסת הטבע, והוא מושלך מקלע אל קלע. הוא מדבּר, ולא הוא־הוא המדבּר. הוא משיח והכל לא לו. – “ישנם עלומים בחיים, ואותם יחיה האדם רק אחת בחלד ואליהם כל חלומותיו – והמה הולכים ונמקים ללא נחת וללא שביב אחד של שמחה; ונמקים הם אפילו בנגוהות האביב הצוהל, ותמיד המה אובדים דוקא כה לא יפה ובאפס כל יסוד ונימוק לזה” (“בינתים”). גנסין נטרד מ“ההויה הטורדת”. איזה “ארס צורב בלב” הרגיש תמיד בנפשו. אין הרמה לרוחו, אין גובה ליצוריו ולא קומה. לפעמים הוא יושב על סף הבית ושואל לחידת מלים שגורות על לשוננו. בנים אנו להורינו, והרי לנו “אבא ואמא”. מחשבות לנו והן נוּגות; חוקות לנו – ועיורות הן. לאוריאל ולחבריו, בעלי הנשימה הכבדה שב“בטרם”, סוד גלוּי שאין אלהים בשמים. ולזקנו של אוריאל אב זקן בשמים, שאליו הוא מתחטא. מה יבדיל ביניהם? הנה ספרים, ספרים בלים לפנינו. “גם היום יש לבות פּורחים וחרדים לחיים ולקולם, וגם היום הולכים ומדפיסים ספרים באותיות המשונות הללו. ניחא שבראש ספר אחד כתוב לאמור: דברי שלום, ליקוטים ואמרים, קול אדוני על המים, – וניחא שבאחד כתוב: פַּרֵירגא ופרליפומינא מאת שוֹפּנהוֹאֶר. הכל ניחא”. קוץ זה חריף יותר מזה של פייארברג ויותר מכאיב. “אמור – קרבת־נפש, או אמור קרבת־בשר, או אמור קרבה סתם” (“אצל”). איזה ביטוי הוא האמיתי? ואיזו מנגינה היא היותר נכונה לנפש? הנך מלגלג וצרעת הסבלון פּורחת בכל גופך. אתה שולח לשונך והנה שד – ובן־אלים.
כך הוא גנסין האחרון. בו נפש בלי אור, בלי חדוה, ואף העין רואה כמו בעד הענן… אין רגש מזריע ומוליד ואין מעיין נפתח. הנך אחוז במסכת של רגשות בלי סוף ותכלה, וזעזועי הנפש נדבקים אליך בכל מגע־יד ובכל אשר תפנה. כי נטחן אבנים ונבשלן בפרור בודאי לא תטעמנה לחכנו, וכי נשתה מים שוטפים לא ירווּ את צמאוננו.
-
י. ח. ברנר: שכול וכשלון או ספר ההתלבטות. הוצאת שטיבל. אמריקה. ↩
עוֹד בַּסִּפְרוּת הַיָּפָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: מֵחַיֵּי הַקָּרָאִים
הופיע קובץ סיפורים חדשים מסופר חדש, והענין הוא חדש אתנו: סיפורים מחיי הקראים – אחינו הרחוקים. – ראובן פאהן, מחיי הקראים, ציורים וטיפּוּסים, עם תמוּנת המחבר (!), האליטש תרס“ח. אנו קוראים בקובץ ואין זה חדש. מסַפּר זה החלו לספּר, הולך רק לאט את דרכו; אולם בציורים אשר לפנינו רואים אנו מעשה איש מנוסה בתכסיסי השירה הרגילים. אמנם די כשרון באלה למתחיל; אבל הכל בלי סימני חום וילדות. רחוב העברים בני מקרא, ששעריו נפתחים לפנינו בקובץ זה, “נשאר בכללו, למרות השינויים בו, קן הקראות; והוא מרכז עתיק, קדמון, דומם, שאינו מתפּתח… חולם הוא אותו רחוב, מעבר מאד רחוק, מקראים קדמונים שייחדוהו למושבם, מגורל מאות אומללים, מאנחות מתבודדים, מצער נקרעים מעל עם, מנאקות נידחים מן החברה, מדכדוך נפשות מסורות להקראות המסבבת כל זאת”… (“סיור ברחוב”, מעין הקדמה). וכל זה לא די לו להמקדים, הוא מתחיל לתאר: “הרחוב, רחוב הקראים, כמו מעיר כל חזיונות עתיקים, האויר כמו מלחש סודות ורזים; המרחב הצר, כאילו מלא אוצר נשמות של הרבה דורות, וצעיף נוגה כהה מעטף את הבתים המורכנים ושקוּעים בעצבות־אלמות”. ואותו העצב של הדורות, העצב השירי, העצמי, שמצא לו קן ברוח המספר או בטעמו הספרותי, בולט מכל הסיפורים – שבעה־עשר במספר, – באין הבדל. אם מ”מתיהד" או מ“מתנצר” יספּר לנו, אם מ“רחוק מן העדה”, או מ“אבר מדולדל”, מ“סבל הירושה” או מ“דכדוך נפש” וכו', בכל אנו שומעים את הנוסח העצב הזה, בלי הרף. חלק העשירי מן הצבעים, שבהם השתמש המחבר, דיים היו; אבל התשעה הנותרים, הבאים בשטף רב ובפזרנות יתירה, כמו באים הם מתוך הספר… סתיו, שבו ה“טבע חיור ונכמש” וש“בצפצוף רוחו הפּזיז, כאילו נשמעה שירה מרעידה, שירת גסיסה, ששרים מלאכי כליון להחי בפטירתו מן העולם…” יזכירנו ב“פלאות הטבע” של שלום אַש… התמוּנה יפה היא מעט; אבל בעיקר אין זאת תמונה, כי אם בת ההרהור, אין זו ראיה, כי אם תפילה.
“שני ימים בשנה – שביעי באב ועשירי באב – מתאר בעל הקובץ בסיפור “שאיפה לחוץ” – נזכרים בני העדה הנקרעה מן העם ומן הארץ, כי נחרב בית־המקדש, והם מתענים וצמים, ויושבים על הארץ לקונן על חורבנו. מעל לרחוב, וּבתוכו, כמו מרפרף צער בלתי מפורש. וניכר הוא בפני האנשים היוצאים ונכנסים כל היום בבית־הכנסת בבגדי חול וברגלים יחפות. ונוסף אבל היום לתוּגת הנצח המשליכה את צלליה על חייהם. ודבק היגון המצוי אצלם בשירי קינה ונכאים, שנאצרו בסדרי תפילותיהם לתכלית היום, והלב המאובן אינו מוכשר להשמיע בקול גדול מחאה עזה, נמרצה, רק מוצא מפלטו ביגון שתקני, מדוכא ובעצבות מתיאשת… ונושאים הם ביום כזה את יגונם לשדה־הקברות, בלכתם לבקר את קברי המתים, והתאחדו החיים עם המתים באבל אין־סוף…”
זהו הציור היותר אמנותי בכל צרור הסיפורים האלה; אבל אין זה “תשעה באב” קראי לבד, כי אם גם עברי־ישראלי, בכל תוּגתו הרבה ואבלו אין־אונים. המסַפּר נכנס בתור רבני מנצח אל בית־מועד הקראי ויאנח, יאנח יותר מאשר יספּר, ושוכח כי גם מושבנו לא איתן ובני עם גולה גם אנו… אם יעקב בן יצחק, בן־ברית היחידי בכפר ונשבה בין הגויים, מתגעגע, בבוא ירחי אלול וימי הקריאה לאלהים, לצאת העירה, ו“הוא עורג לשעה של השתפּכוּת הלב בבית־התפילה…” (ראה הסיפור בשם המוטעה: “רחוק מן העדה”, שמתאים רק למנודה מובדל ומוחרם), אין בזה הפרש כלל, אם הוא מאמין רק בתורת ה' הכתובה או בהמסורה. הטיפּוּסים, שהמסַפּר מעביר לפנינו, המאורעות והמעשים של דוחק וחיי נפש, שהוא מתאר, יכולים היו להיות של יהודי רב־אשי סתם ולא רק יהודים של ענן…
רק בתיאורים הנאמנים מדיני הטומאה הקשים, אצל האנשים האלה, לפי הדת והמקרא, נזכרים אנו בחיי מי אנו עסקינן פּה; ואנו חוזרים דורות למאות לימי ספר ויקרא בתקוּפת “תורת כוהנים”… יודע הוא המחבר הרבה ממנהגי הקראים. הוא התארח עמם לחברה, הסתכל בעולמם, השתתף עמהם וגם קרא בספריהם. אבל בתיאוריו ובסיפוריו הנהו לרוב יותר מודיע, מאשר ישיר; ואם ישיר, יעשה זה בנוסח אחד קבוע, באופן שכבר נדע מראשית אחרית. מסיפור אחד מ“חיי הקראים” כבר נלמד מעשה השני. – המספּר מעתיק בסיפורים תפילות שלמות מתוך הסידור; הוא שוכח לגמרי לפעמים קרובות, כי מסַפּר הוא, וקורא את הכתובות שעל גבי המצבות של גיבוריו הנפטרים, שורה בשורה…
שפתו המוחשית לא רבה היא, והלירית היא מסולסלת יותר מדי. מוחו של הקראי האדוק אינו רק צלול בהשכמת הבוקר, כי אם “צלול ומבודלח”; את ברכת הבוקר לא יאמר הקם משנתו, כי אם “ימלמל”; וכל אשר יוסיף בברכה, “ינמך קולו המילנכולי…” כבר המלה “ינמך” בלבד הפלגה היא; אבל “קול מילנכולי” לא נמצא בכל דורות בני עבר ושומרי משמרת השפה העברית. – –
ב: “מִמְּרִירוּת הַחַיִּים”
“ממרירות החיים”. – סיפורים וציורים מאת א. בן־דוב. ורשה, תר"ס.
בהאחרון אתחיל, בהסיפור סתיו, לאמור – ציור פּסיכולוגי…
“טיפּות מטר סגריר מתדפּקות על החלון כהמטבעות בקוּפסת צדקה תציל ממות”. “הוא עומד נגד החלון ומסתכל בשמשות המוּכּות על ידי המטר המטריד ומוצא איזה מין הנאה משוּנה בהדפיקות האלה. הן זה פּדיון המות”.
הדבר פּשוּט: "הוא התוַדע בבית אביה על פי מקרה – אביה בא אל בית הרדקציה – הוא החל להתבונן עליה היטב – הוא היה מצייר לו, כי טיפּוס אשר כזה צריכה להיות יהודית, אשר הרגה את הולופרניש – הוא היה לאומי… והיא היתה דימוקרטית… אבותיה העשירים ראו היטב את הנעשה, – והם, כלומר – הוא והיא, אהבו זה את זה בכל אש האהבה הטהורה… אך לא ארכו ימי האושר – היא התקררה פּעם אחת ותפּול למשכב – הוא זוכר את רגע פּטירתה – הה, חזיז ורעם! – הן מותה היה הנבלה היותר גדולה מצד האל הנורא! – ואחר־כך, בחצר בית־הקברות, התהולל ממש כמשוגע – ויקרא בקול נהם ובחריקות שפתים: “מות לאיש הנבל, אשר יעיז להשליך גוּש עפר על פּני המלאך התמים המונח פּה!.. מות לנבל ההוא! – ובכל זאת נסתם הגולל” – נסתם הגולל, ולבן־דוב לא שמעו. שערוריה!
אבל, הירגעו. “הוא עומד על יד החלון, נשען על האדן וּמתחלחל מבלי משים ומשתומם בעצמו על סנטימנטליותו!”
הדבר פּשוט. אותו האיש שיחשוב את מות אהובתו להנבלה היותר גדולה מאל הנורא ושיקרא בקול נהם: “מות להנבל, אשר יעיז להשליך גוּש עפר על פּני המלאך התמים, מות לנבל ההוא!” הוא עומד על יד החלון, שעליו מתדפּקות טיפות מטר סגריר כמטבעות, ומשתומם על סנטימנטליוּתו…
והנה עוד תמוּנה אחרת: “יודלי”, לאמור – מצללי העבר.
“ויודלי מרגיש את מבטיה החמים והמסלסלים(?) כרוח צח את ראשי השבלים בשדה ולבו מתפּעם וכו'”.
“– מה… חפצה את ממני?”
“– כלום… חפצה אני, כי תהי לי כאח”.
“– הן יש לך אחים בלעדי…”
“– אך אותם אינני אוהבת כמוך וכו'”.
“והיא אוחזת בידו ולוחצת אותו בחמימות עזה… דמו רותח… וגוו רועד בחזקה… והוא שותק… והיא מסלסלת(?) אותו ואומרת לו בהלצה: הגמרא התישה בודאי את כוחך…”
“– מה? – מתפּרץ מגרונו קול גיחוך – הנך שמה דופי בספרים הקדושים?..”
“– אמרו לי, כי התלמוד שונא את הנשים… שׂער באשה ערוה…” הצטדקה החוטאת.
“– כן אמרו, כדי להרחיק אדם מן העבירה… הן האזנים והעינים וכו', ואחר־כך יחלו החטאים…”
“– איזה חטאים? – ואם אני חפצה לנשק אותך, מי יכול לאסור זאת עלי?”
“והיא נושקת לו במצחו, בלחייו הלבנות והמכוסות זיעה…”
וצריך אנכי לומר לכם, שאותה בת־העשיר, המנשקת בחמדה את הלחיים הלבנות ומכוסות זיעה… כשהיתה עוד ילדה קטנה, כבר ידעה את יודלי, ושניהם משחקים ב“סוסים”. פּעם לא בא יודלי אל המועד ותתחלחל הילדה. “רעיון נורא התגנב אל לבה, רעיון מעציב ומרגיז: מי יודע? אולי חלה יודלי, ואולי כבר מת… אוי! מה התפּלץ בה לבה הקטן – יודלי חברה היחיד מת – ואיפה תקח תמורתו?”
איפה תקח תמוּרתו? לא דויד מלך ישראל מקונן על אבשלום, רק ילדה קטנה על חברה המשחק אתה בסוסים… “איפה? איפה? רעיון נורא, רעיון מעציב ומרגיז התגנב אל לבה המתפּלץ…”
ועוד עובדה אחת לפניכם, עובדה, שזכרונה נשאר בלבו של ה“מטורף בדעת” ב“כל עצמתו וטרגיותו”
“הוא התאכסן בבית אשה אלמנה, שהיתה לה בת־יחידה כבת ארבע־עשרה שנה. ביום הראשון לבואו שמה, הרגיש כבר איזה התקרבות חמה אל הילדה הנעימה והחביבה ההיא. היא למדה בגימנזיון, והוא היה עוזר לה כפעם בפעם. הוא שׂם עין על קריאתה וספר מזיק(?) לא היה מרשה לה לקרוא; – אבל מה נדהם ומה נפעם, בבואו פּעם אחת אל חדרה וימצא על שולחנה: הספר הסונטה הקרייצרית. – ידידותם אמנם התחדשה עד מהרה; אבל הוא החל להביט אליה בעיני חשד מעט. הוא היה מטיף לה מדי פעם על־דבר הצניעות והביישנות; אבל מבט קורץ אחד שלה היה שׂם לאַל את כל דברי מוסרו!”
ו“פעם אחת – היא היתה כבת חמש־עשרה – טיילו שניהם ברחובות העיר הראשיים; והנה תמוּנה מכוערה לנגד עיניהם: ריבה משׂרכת דרכיה אחת עלתה כמו מן האדמה – מה תאמרו ללשון זו? – ותקרוץ אליו מרחוק בעינים משונות… הוא התאדם ויתחלחל גם יחד; אך מפּי הילדה בת חמש־עשרה פּרץ שחוק אדיר וציני מעט… הוא הביט אליה בתמהון פּחד, והיא לא חדלה מצחוק על מבוכתו…”
מבט אחד של הילדה הנעימה והחביבה שׂם לאַל את כל דברי מוסרו, שהטיף לה מדי פעם על־דבר הצניעות והביישנות. ובפגשם אותה ריבה משרכת דרכיה הוא התאדם ויתחלחל גם יחד והיא, הילדה, לא חדלה מלצחוק על תבוסתו… אותו איש התאדם אז; ומין משורר זה בצורת אדם לא יתאדם מלספר דברי שטוּת כאלה, שלא חזה אותם מימיו…
מה תאמרו לעובדה כזאת. “על משתה משפּחה אחת הציגו לפניו שתי אחיות, עלמות תמימות, כאשר נראה לו בתחילה. עברו ימים אחדים ויקבל מכתב־הזמנה לבקרן בביתן; והוא ביקרן באחד מערבי הקיץ. האחת ניגנה על הפּסנתר והשניה כמובן שרה את השירה: עיני תאוה! עיני להב! המנגינה והשירה פּעלו עליו פּעולה מכוערה מאד (עוד הפּעם מכוערה); ואז החל להסביר להן את ערך המוזיקה הנכון, כי לא נבראה בשביל להרתיח את הדם – זהו עוון פּלילי, וכזאת עושים רק קומדינטים ושנסוניטות – הוא דיבר בהתלהבות פּנימית כחצי שעה, ושתי העלמות הביטו אליו באיזו הדרת הכבוד…”
טעויות הרבה טעה משורר דנן! בראשית, לא הציגו לפניו את האחיות, רק הציגו אותו לפניהן; בשנית, אחר הצגה ארעית לא קיבל תיכף ומיד מכתב־הזמנה… בשלישית, לא תקדמנה אותו בצעדו הראשון על המפתן, המנגנת על הפּסנתר והמשוררת בשירה: עיני תאוה, עיני להב; ברביעית, לא תספּיק ידיעתו של הגיבור בערך המוזיקה, שלא נבראה כדי להרתיח את הדם, לדברי עיון והתלהבות על־אודותיה בערך חצי שעה רצופה; ובחמישית, לוּ באמת הרהיב בנפשו לומר להן, שכזאת עושים רק קומדינטים ושנסוניטות, היו משליכות אותו בלי ספק החוצה ולא הביטו אליו ביראת־הכבוד…
ולגיבור כזה, איש שאינו יודע גם את האלפא־ביתא של החיים והנפש, איש שתוכו כברו מזויף במחשבות שלא חשבן, ברגשות שלא הרגישם, בראיות שלא ראה אותן, לאיש כזה היו ימים, ש“היה מבקש לו נוחם בחברת מין היפה והרך – הן באסתטיוּתן החיצונית והפּנימית לא תהיינה כגברים השואפים לבצע – הן תנחמנה אותו מיגונו ומעצבונו על רשעת מין האנושי”.
הוי רשעת מין האנושי! חזיז ורעם! ה“ספר איוב הוא כבר האנחה האוניברסלית על מין האנושי!” חזיז ורעם!
חזיז ורעם ראוי גם לקרוא על המחברת השנית, שהוציא לאור א. בן־דוב אחרי תשע שנים ומחצה. והפּעם לא “ממרירות החיים”, בלי ניקוד, כי אם “ממרורי החיים”. ממרורי החיים, חוברת א', ביבליותיקה “ספרות יפה” 5 №, הוצאת “אביב”, ורשה. בדפוס י. אדלשטיין.
על נאד של דמעות, “דמעות אשה”, יספּר לנו בן־דוב עתה; ואשה זו אינה אם לילדיה, בצר לה בימי עוני ובאה עד משבר. אינה בת ארבעים, שאפסה לה כל תקוה בחיים, או אפילו בת שלושים, כי אם נערה היא – אַל ידמה הקורא, כי אצחק לו – נערה, בנערה צעירה הכא עסקינן, בנערה כבת שש עשרה שנה…
“העלמות זילברשטיין, האחת כבת עשרים והשניה כבת שש־עשרה שנה, שכבו כדרכן תמיד (מה תאמרו למין לשון כזו) לישון מתוך שיחה נאה. וקלרה הבכירה סיפרה לאחותה מאורע, אשר הביא את שתיהן לצחוק־הנאה. בדידה הוה עובדא, באותו יום: בערב הלכה אל חברתה מַשא קליינמן ותעבור את גן העיר; ושם רדף אחריה בחור מקושט. בתחילה עניין אותה הדבר, אבל הסוף היה תיאטרלי לגמרי”. – הגעו בעצמכם, “כשחפץ הבחור העוגב להפסיק בעדה את דרך צאתה, שמעה פּתאום מכת־לחי מצלצלת. – בינה ובין הבחור עמד צעיר אחר, מוסרי, ויחרף את הדון־ז’וּאַן ויאיים עליו, כי יושיבהו בכלא”…
מתחילה התחיל הבחור לחרף גם אותה. לכאורה נדמה לה, כי גם הוא רודף אחריה; אבל לסוף נוכחה, כי חשדה בכשרים, “פּניו היו כל כך טהורים, כל כך תמימים!..” והתמים הזה, שפּניו כל כך טהורים, יט לה חסד וגם מוסר יטיף לה, אחרי דברי חירופים. “הן יודעת אַת, כי בערב סכנה היא לעלמה ישרה לטייל לבדה – ומה גם, כי לפניך יש כוח־מושך מיוחד”. – –
ופה מתחלת פלוגתא עצומה בין הנערה הבכירה והצעירה. הבכירה אומרת, כי “סוף כל סוף מעניין אותה יותר הדון־ז’וּאַן, המוּכה מכת־לחי, ממיטיבה ואיש־חסדה; והצעירה עומדת על צד הצעיר המוסרי… פּה רואים אנו גם הבדל הדם ביניהן… הבכירה החלה להתנמנם ותעיר עוד הערות שונות על דעות אחותה מתוך נמנום; והמקרה, שקרה לה בפעם הראשונה בימי חייה, מסך עליה רוח שכרון, שלא ידעתהו עדיין. מה לחש באזנה, הרודף אחריה, – דברי אהבה וחנופה: מלאכי! וֶנוס! עפר אני תחת כפּות רגלייך… והצעירה, היא גם היא, לא יכלה להירדם בשום אופן, ואיזה חפץ אדיר קם(!) בלבה להתוַדע אליו, אל בעל המוסר דוקא, ולראותו. – מכת־הלחי שנתן לאחר, מוכיחה, כי יודע הוא גם להגן (צ"ל להילחם) כדבעי על אידיאליו… ולאיש כזה היתה חפצה מאד מאד להתוַדע”…
ו“לרעיון זה – פּה מתנשא חזהו של בן־דוב ועושה לנו שירה רמה – לוהטים פּניה בלהט מיוחד וחזה מתרומם ויורד בתקיפות; איזה דבר מקים אותה הנערה ממשכבה – חצות כבר עברה – והיא צונחת מעל מיטתה ומתחילה לטייל בחדר הנה והנה…” הסו! “אצל החלון היא ניצבת, היא מרימה את הוילון הלבן, אגן הסהר מביט בה…” והיא מהרהרת: “מי הוא? מה שמו? מה מעשהו?” חידה, חידת עולמים!
ו“שנית החלה לסוב בחדר, ומחשבות שונות – של הרת־עולם – ערבוביה של הרהורים זרים התרוצצו במוחה בחזקה, מעין מועקה הושלכה על לבה ושעמום נורא תקף אותה עד לדמעות”. הירגעו, עוד אינן “דמעות האשה”, שבשבילן בא כל הסיפור…
היא ישבה לנוח מן השעמום הנורא על מיטת אחותה הבכירה הנרדמה. והתנערה הישנה ותמשך את השטיה הצעירה אל מיטתה, “שכבי פה ולא ירגיז איש את שנתך… ישני, ישני… חבקיני היטב, כך!..” ו"הצעירה נלחצה באיזה כוח־דוחף אל אחותה ותנח את ראשה הלוהט על חזה – גם להבכירה יש חזה – וצורך מיוחד לסלסול ולרוך התעורר בנפשה הנרגזה… ומתוך חיבוק ונישוק חם ומזיע, – הכל כאשר אוהב אותו עטו של בן־דוב, – התעורר עוד הפּעם בין הבכירה, קלרה, ובין הצעירה, פאני, ויכוּח עצום על־דבר האנשים והגברים, שאינם אידיאליים לדעת זו ואידיאליים הם לדעת זו. קלרה טוענת – זה כבר שתי שעות אחרי חצות – “שבנוגע לנו, הנשים, לרוב הגברים תורת אריסטו בידם: כי האשה לא נוצרה אלא לילדים”; ופאני צועקת: “אני מוחה, מוחה, מוחה!” וצריכים אתם לדעת, כי ביותר חרה לה הדבר, על אשר הזידה אחותה לפשוט עטרת האידיאלים ממינדלין בחירה, אותו מינדלין, שלזכרו “בגוית הצעירה הוצתה אש זרה ותקדחנה חליפות”.
“הצעירה נשארת יושבת (חשבנו שכבר שוכבת היא) על מיטתה נדהמה ונבוכה”. כי דברי אחותה ומונולוגה “הלמו במוחה כבפטישים”. “השעון השמיע את השעה השלישית. היא התעטפה בשמיכתה, כאילו חפצה להיחבא מפּני זעם…” שמים וארץ הצילו את הנערה השוכבת פּה, אש זרה בחזה ובמוחה הולם פטיש, דברי אריסטו בזעמם. האם אין רחמים להם? האין אלהים?!
ואין רחמים! בזה הרגע “סבבה הדלת על צירה בחדר הסמוך, חדר אחיהן הגדול. והיא נזדעזעה…” שאלה מוזרה: “מאין שב אחיהן בשעה מאוחרת כזו?” – “קלרה! – התחננה הצעירה כמעט בבכי – הגידי לי את האמת”. – “אין לי שום צורך לשקר לך”. – “השב הוא משם? – גם אני משערת ככה, שב הוא משם…” “אל צדק! והנפש משתוקקת (?) היא מכל הערבוביה הטמאה הזאת, המבלבלת ומטשטשת את כל הטהור והזך בעמקי נשמתה, אבל האמת החדשה מזעזעת אותה עד היסוד… עתה הוברר לה הרבה!..” “גם הוא הולך שמה… אחיה יחידה, האוהב ככה לנשק את גומת צוארה…” “ילדה תמה! – סילסל קול הבכירה את אזנה – את אוזן הצעירה, שנזדעזעה עד היסוד – כך הם החיים וככה חיים מרבית הגברים. לולא הלכו שמה, לא היו נותנים לנו מנוחה… התביני?” – אבינה…" לא, לא אבינה! לא אבינה מוח מטושטש ואטום כזה.
והסאה אינה עוד גדושה. אחיה הגדול, ששב זה עתה משם… לא ירגיש שום בושה בחובו. והוא חפץ לקרוע את הדלת, כדי להשתתף בשיחתן של המפטפטות. “לא! – צעקה הצעירה, – אַל תעיז לבוא הנה… נבזה!” והנדחק “מתלוצץ מאחורי הדלת” וקורא: “הוי, בת־מלך יהירה! על מה חרי־אף הגדול? במה חטא עבדך הנכנע לפני כבוד הדר רומנטיותך? פּתחי נא!” הוא מוסיף לדפוק. “יש לי דרישת־שלום חמה, מאד חמה בשביל הנסיכה שלנו, הצעירה, דרישת־שלום מאת – מינדלין… זה עתה ראיתיו”. – “מה?” “מה הוא אומר?” קפצה הצעירה מעל “משכבה, כולה רועדת”. “זה עתה ראה אותו?.. ראה אותו שם”… “הגם הוא?” – קראה – “הגם הוא, הוא? הוא?” – “עיניה ירו זיקי עברה וזעם מחאה עזה נגד כל, ובכי שבץ התפּרץ בחדר השלו”. “דמעות אשה”. דמעות אשה, שמנה וספר אותן בן־דוב וישׂימן בנאד הספרות העברית למזכרת נצח…
חזיז ורעם!
ג: מֵעֲרָב וּמִיהוּדָה
הוצאת א. י. שטיבל הוציאה לאור פּואימה בפרוזה מחיי היהודים בשם “רבי שלמה הנגיד” מאת שלום אַש בתרגוּם מנחם שפּירא. לשלום אַש לא די הציוּן “סיפור” למלאכתו, פּואימה הוא נותן לקהל העברי או היהוּדי, פּואימה שהוא מקדישה לזכר נשמת אביו מיוצאי ביהם. אמנם בפועל לא יכול המספר ללכת בעקבות הוריו; הוא עושה זאת אך בחלום חזיונו.
והחזון כולל תמונה מחיי נגיד אחד בעירו, או תיאור חיי איש עשיר הגון וחיי בניו ובנותיו ולוקחי בנותיו. שלום אַש מחבב את החיים שבגיטו לפי דרכו ומתפּאר בזה. הוא אינו אורח שם, אדרבה, יודע הוא את אשר יתאר. בקי הוא בסימני תהלוּכות הנפש הניכּרים, מעריך כל מאורע ומעשה לפי צביונו, ואינו טועה בחוּש, אך מוסיף בכל פּעם על המידה. הן לבו מתלהב בכל פּעם מטיפּוסיו ולכאורה גם נפשו תימלא מהם; אבל את נפשנו לא ימלא ולא ירחיב את לבנו כחפצו הוא. הוא אמן עושה את כליו לפי תכנית אחת; אבל אינו יושב על האבנים ואינו יוצר. – נאמנים המה דבריו, לא יחסר מה גם בכלליו גם בפרטיו. גרונו של המסַפּר לא ניחר, כוחו אתו כאשר היה; אבל לא עלה ולא גדל. הוא מודד את סיפוריו זרת בזרת: כך וכך תנאים חיצוניים ופנימיים, כך וכך רגשות ומעשים; חלק מסוים של אור וצללים. הכל מתנועע לעינינו, הכל על מכונו, ולכאורה בכּל גם איזו שלמוּת; אבל, כאמור, אין לפנינו בורא באמת ואין אתו גם במעט מפלאי היוצר.
“מנוחת שבת” אחזה את כל בני העיירה של הפּואימה. “הנה יהודים שבים מבית־התפילה, וגם רבי שלמה וחתניו וילדיו ומשרתי ביתו ולהקת האורחים אחריו”. מכניס־אורח גדול הוא הנגיד דנן. “בצעדי־שבת צועד רבי שלמה ומחליק בכפּו על גבי שערות זקנו השחורות. – היהדוּת מבהיקה מעל פּניו! הוא רואה את העניים מבין הגויים שבעיירה, ולבו מצר עליהם, שלא עשה הקדוש־ברוך־הוא חסד עמהם ולא נתן להם את השבת. הוא מתפּלל – כל זה עושה רבי שלמה בחוּץ, בלכתו מבית־הכנסת לביתו – הוא מתפּלל בכל לבו לאלהים, כי במהרה יבוא המשיח לגאול את כל באי־עולם מעבדותם, וכל העמים יקראו בשם ה' צבאות!” “ובבואו הביתה – עוד לפני ימות־המשיח – מקבלת חנה’לה (אשתו השניה הצעירה, שהוא אוהבה ומחבבה כגופו) את ברכתו, והיא תענה לו בחשאי: שבת טובה! בעלה הנגיד מרגיש בקולה ובתנוּעותיה את כוח חום לבה, השפוּך כאור על פּני גופה (צריך לומר: על פּניה). ובלב מלא שמחה הוא מברך בשלום את מלאכי־השרת, שליווּ אותו (ואת המשורר) הביתה. בעל־הבית מביט על השולחן המכוסה לבנים, אל מנורת־הכסף, ונותן שבח והודיה לאלהים על כל הטוב שגמלהו; ואיזו גאוה, גאות הוד, ממלאה את כל לבו. הוא מתגאה ביהדותו, באלהיו ובתורתו, שנתן לעמו ישראל. הוא רואה את עצמו כמלך בביתו. לא הגלה אלהים את ישראל אל בין הגויים, ירושלים לא נחרבה מעולם, בבל ורומי לא היו מעולם”. – איש יהודי כרבי שלמה נגיד חושב בצעדו על סף ביתו אחרי קבלת השבת ביוָן ורומי. – כשירת נצחון על כל שונאיו תמיד, כאילו שב זה עתה מבית־המקדש, וזאת היא ירושלים הקדושה שלו, הוא שר שירת “שלום עליכם מלאכי השרת”.
ככה מסַפּר שלום אש. הוא מלא נחת לראות עם שכּכה לו בעולמו, מלא נחת הוא לראות את גיבוריו ומלא נחת־רוח הוא לראות גם את עצמו בכך. הלא משורר יהודי הוא ומסַפּר לעם היהודים על־דבר שבתו, על־דבר יום שכולו שבת וחסד מעלה ומטה. תנו כבוד לאלהים, שבחר אתכם מכל השבטים אשר על פּני האדמה וישת נזרו בראשכם ויצו אתכם לאמור: הלכו בדרכי, שמרו את ארחותי. תנו כבוד גם למשורר והמסַפּר התמים. הלא אך שליח־ציבור הוא, שליח הציבור היהודי. “מה גדולים מעשי אלהינו!”
אחרי הטיפּול בפואימה זו שמתי עיני בקונטרס אחר, כולל שלושה סיפורים מחיי הערבים, כתוּבים מאת חַוַג’ה מוּסה. מימי “ציורי מסע” לגציל זליקוביץ לא קראתי כאלה.
על שלושה בידואים מספּר לנו חוג’ה מוסה, על־דבר עבדול־הדי, על־דבר אחד נקוב בשם מחמד ועל־דבר אבו־אל־כלב. והנה אנו על אדמת שֵם. תום מקראי מרחף על התיאורים האלה ושפת קדם חיה בפי המתאר, חיה עוד היום. – שנים תעבורנה ורגל זר לא תבוא אל הכפר, בו נולד עבדול־הדי. העולם אינו יודע על קיומו של הכפר, והכפר אינו יודע על קיומו של העולם… שדות זריעה אין לבני הכפר. – לעומת זה הצאן אשר בכפר רב הוא. בני הצאן שם קופצים כשדים בין הסלעים, מטפּסים על צוקי ההרים ומוצאים שם את סיפוקם ברוָחה; ולכן כל בני הכפר רועי־צאן הם. בכפר הזה נולד עבדול־הדי, ומחמד, הגיבור השני, מוצאו בדרום הארץ. ומחנות־מחנות נסעו פעם מן הדרום אל הצפון. רעב היה בארץ באין גשם ופני השמים כנחושת. אפס לחם מהאלהים. והבקר והצאן התהלכו בשדות וראשיהם יורדים למטה בעצב. מבקשים הם מרעה ואינם מוצאים. ויראו האדם והבהמה, כי אין מושיע בכל הככר ההוא, וירימו לדרך פעמיהם. האהלים וכל הכלים טעונים על גבי הגמלים הרזים. בראש הגמלים הולכים הגברים, פּניהם נזעמים וקודרים; וכשאומרים להם שלום, כמעט שאינם עונים: בושים הם… ומאחוריהם מתנהלים לאטם השורים, הפּרות והצאן, כולם דקים, מאד דקים, ומבטיהם כאילו מלאים תפילה: בקשו עלינו רחמים!… ומאחורי הבקר והצאן הולכים הנשים והטף. המחנה הזה מעורר עצב בלב. רעב! רעב בארץ כבימי המקרא ובימי התלמוד, שהיו לובשים שקים ומתענים על הגשמים. כרוך־כרוך עבדול־הדי אחרי קנה־הרובה הישן שלו ולא יתנו גם כופר נפש בנו. כרוך־כרוך מחמד, הנוטר בשדמות היהודי, אחרי חבל אדמתו בדרום. כרוך אבו־אל־כלב אחרי הכלב, שמצאהו יתום בדרך ויגדלו ויטפחו ברחמי אב. מחמד הוא ממשפּחת הרעבים, והעשירים בכל מקום שהם אינם רעבים. “ככה ברא אלהים את העולם – אומר הערבי לאדוניו העברי – למעטים נתן הרבה ולרבים לא נתן אף מעט”… וכשנוטר זה שקוע במחשבותיו, ובתוך כך מתגנב השועל אל כרם אדוניו לאכול מפּריו, הוא אינו שׂם לבו לזה; הן אולי תבוא ברגע כזה מחשבה אל לבו: גם זה רעב…
אדם עברי עומד לפנינו ופותח לנו את השער ללבות בני־הערבים. עצם מעצמינו הם, בשר מבשרנו; וכל המסורה היהודית הארוכה של אל־ברית ושל דינים וחוקים אין־מספּר לא תבדיל בינינו וביניהם ולא תחַייץ.
ד: עָקֹב וּמִישוֹר
לפני ימים רבים שלח לי איש צעיר לימים, שישב אז בארץ הקדושה, סיפור קטן, נקוב בשם “והיה העקוב למישור”, ושׂירטט עליו: לאדוני… מנאי המחבר… ואני קראתי את השער: מעשה באדם אחד, ושמו מנשה חיים מיושבי ק“ק בוצץ יע”א שירד מנכסיו, והעניות ר“ל העבירתו על דעת קונו וכו‘, והיה נזוף ודחוף ומטולטל וכו’, ועליו ועל כיוצא בו הכתוב אומר וגומר. – ובקונטרס גופו הנה פרק אחרי פרק. הפּרק הראשון יתאונן על פּגעי הזמן, כי יפּול אדם למדחפות וכו', ומספר מאיש אחד ירד מנכסיו, שהלך למרחקים לסובב על הפּתחים וכתב־המלצה בידו. הפּרק השני יבאר, איך טרח ויגע מנשה חיים הנ”ל ואכל לחם־חסד וכבש פּניו בקרקע ושכח בינתים את אשתו שעזבה בעוני, ומכר כתבו לאחר וכו‘. הפּרק השלישי ממליץ בשפלות הקבצן הקונה ויודיע, איך זה מת במיתה משונה וכו’. על גבי הפּרק הרביעי כתוב: בכדי חנטו חנטיא וספדו ספדיא וכו‘. מצאו באמתחת העני המת כתב־המלצה של מנשה חיים ושלחו אותו למקום מושבה של אשתו הראשון והתירו אותה בבית־דין. ותתנחם האשה ותשׂא בעל שני ותלד לו, ומבעלה הראשון לא היה לה ולד. הנה שב מנשה חיים לביתו אחרי ימים. בדרך “פּוגע בו עני ודרך קשתו ומנשה חיים שב על עקב בשתו”. "סוף דבר, מנשה חיים טרף חייו מן העולם ולא אסרה על בעלה וכו’. עשתונותיו חתים ונכשלים ויזכור את יום המיתה; וכל מעשי תקפו וגבורתו בזה הפרק איתא".
ואני עמדתי והשתוממתי על קלות העט או גם על הכשרון הלשוני של אותו צעיר. הוא מסַפּר לנו בלשון חסידים ממש מאורע של אדם מישראל עם כל קשר המעשים והמסיבות. ואין זה דבר היתול כלל, כי אם דבר קינה, סיפור־תוּגי כהלכתו. האשה היא עקרת־הבית. היא ראתה עמל הרבה כנהוּג ותיוָשע על ידי מסיבות הזמן. הבעל היה לה לטפל ונעשה בינתים לעיקר. לו לא נפש גדולה, אדרבה, הוא בעל נפש רפה. הוא מגולגל בחיים ולא מגלגל כלל. הוא חוטף מה משולחן החיים, טלית העניות על כתפו. בלכתו מעיר לעיר הוא גם רואה מעט בדרך ושומע מעט. – הלא בר־נש הוא, וכי יפצע אדם אצבעו, הלא יצאו ממנה נטפי דם… אולם בסוף, כשגעגועיו מגרשים אותו ממנוחת נדודיו והוא בא אל מקום אשתו, שקידש אותה כדת, ושומע כי היא ניתנה באשמתו לאחר, אז שותה הוא מקוּבּעת היגון לפי דרכו. – ואם לא ננוד לו לפי מידתו, אך אשמת המסַפּר היא וסגנונו, שבחר לו בזה.
מנדל סטנוב, מ. ח. לוצטו וכל השיירה, שכתבה לנו מזמורי תהלים מחדש, ספר משלי מחדש, ספר הזוהר מחדש ואגרות הרמב"ן מחדש, כל אלה שנתנו לנו “מסכת עניות”, “מסכת פּוּרים”, “מסכת סופרים” ועוד, הם ביקשו להראות נשגבות באומנות החיקוּי. המה שיעבדו את התוכן לסגנון, ואך הסגנון היה מטרת חפצם. אבל מי שחיבר דבר אותו המאורע והעלהו על הכתב ביקש להעביר לפני עינינו חזון, ביקש לסַפּר. – –
כי עזוב יעזוב משורר את הדרך הכבושה ויבקש לו אופן לביטוּי בת־שירתו ולהגות לבו, עשׂה יעשׂה זה אך מכוח חדש עצור בו, כוח פּורץ גדר; או לאידך – התוך אינו חשוב ובעליו בא למשוך אותנו בחבלי הלשון ומבריק בשמלתו החדשה. למי מאלה המחבר דנן נמנה? זה ידוע נדע אז, כי עזוב יעזוב את לשון החסידים, לא ישתה מבאר לא חפר הוא בעצמו, ויחל לסַפּר לנו מעשים כאחד האדם בלשונו, אך בלשונו הוא. – – –
תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: חוֹשֵׁב הָעֵט
(מילואים ל“מחשבות זעירות” של יעקב קלצקין)
מקהלת מנגנים לפנינו. כל אחד ואחד מהם תוף ומצלתים בידו. קולות מרעישים ובולעים איש את אחיו ואין קול כנור ועוגב.
עוברים אנו על מסות עיוניות חדשות הניתנות לנו זה לא כבר, והנה המון מושגים וחילוקים, סעיפים וכללים וגם מחזות ומשאות, תורות והוראות. הכל מהוקצע ומשוכלל ולכאורה אף מבורר. סגנון לאלה וגם מעטה של כשרון; וכי באנו עד קצה הדרך הנה דרכנוּ על עלים ולא נמצא פּרי. כוהן עולה לדוכן והוא גם יוצק המים. – הוא מברך ואין כאן ברכה, גם אם נושא בשֵם; הוא מקלל ונפשנו לא תרָוה. יש מוכיח בשער ויש מלמד דעה או מבקש לו נתיבה, ויש מלקט פּירורים או גם מחליק אבנים…
הבדל גדול הוא אם הנפש צועקת או רוחות מנשבות – או אם הנך בא משער לשער ושום דלת אינה סגוּרה; ולאידך, הנך אומר להסתכל בחלון והנה זה כותל.
מה גדול הוא האדם בשעת רוממוּתו, ומה קטן ומך הוא בשעת קלקלתו! הנה טהרה ואצילות והנה הכנעה ועבדות, הנה קסמים והנה חיוּת – הנה נושא ונשוא, הגה והגיון, ביאור רעיון, כיבוש רעיון וחילוף רעיון. מארש הוא הכלל את הפּרט ומעמיד לו חופה וחוזר הפּרט ומזנה את פּרט אחר. כוחות שונים מתפּרצים ונאחזים בכוחות אחרים ולכוּלם תכלה וסוף. מתמזגים הם החיים, מתרוממים וגם יורדים. הנה לכל היקף היקף אחר; לכל מושכל אחיזה, ולכל אחיזה אוחז, ואף הוא נאחז… הנך בן המציאות והנך דן עם המציאות, אתה שוקל וגם נשקל. – יש אחדות ליצירה וריבוי ליצירה ותפישה לכוח היצירה ומוצא להבנת אותה תפישה; והרי ניתוח ההבנה ובירור הניתוח וחזקת הבירור. יש תמהון ומוצא, יש לכל דבר נקודת־כובד ויש מרפּא לנפש וחוקי הנפש. הולדת וגם אתה נולדת; עלית בסולם של אמצעים ומטרות ותכליות ושימוּשים, עמלת ויגעת ואינך משוחרר. גדרים בנית, מָתחת קוים, עשית מחיצות וגבולות, ואין הכרעה, אף אין שעבוד. דבר יוצא מדבר ונכנס לדבר אחר ושוב עוזבו והולך לו. הפסק לכל חיבור, מצר לכל תנועה וסימן לכל התהווּת. טוענים נגד כל ענין טענות של אמת ושל שקר; אף האמת אינה אמת בכל וגם לטעות בנין־אב. מקשים אתם והרי מבוא לפרָק; שואלים אתם והרי מבוא לתשובה. לכל עובדה מאמר, לכל מאמר סתירה ולכל סתירה ישוב. בידינו לעלות ולרדת, לשחות ולסובב, למעט ולהרבות, לבטל ולבנות, לשקול ולמוד. אם חפצים אתם, הרי היקש ומוצא לכל עיון ואם תרצו, אין שיעור לכל דבר ואין מידה. דבר זה הוא סמוי מן העין ודבר זה הוא מסור ללב. סיבוב נאחז בסיבוב, חוט נקשר בחוט וארג בארג, וגם הצמר עוד לא נטוה, על הפּשתן עוד לעלות ולגדול. נוצר האדם אחור וקדם; נוצר השכל לתהות; נוצרה המחשבה להיות חוזרת על עצמה…
חכם פּלוני אמר דבר מסוים, ובא חברו וביטל את הנאמר; ובא השלישי והכריע, ובא הרביעי והכריע אף הוא. מי לא חשב ולא בירר? מי לא עמד לפני פלאי הטבע? מי לא שקל דבר במאזני השכל ונמצא אף הוא מרוּמה? מי לא ריפרף בין ביטוּי להבעה, בין סוד לכיסוי ולא החליף גרעין בקליפה, ולא בא מתוך לחוץ?
הנך אומר לדון על דבר, והנה השכל אף הוא נשקל ונערך; הנך מקיש מוחש למוחש, מושג למושג ושלשתם אחד, והאחד אף הוא אינו אחד. לכּל תפקיד מיוחד, וכל תפקיד הוא בן מדרגות שונות וכל מדרגה היא בת־השואה. השכל מושל בך ואתה מושל בו… הנך אדון ועבד והנך בעל קורבה וריחוק. מקבל אתה את חלקי ההויה מתוך כפיפה והכרח ומתוך חירות וחפץ. ההכרח אף הוא נחלק במהותו ובחפץ נתנו חכמי ההכרח את דבריהם לשיעורים. דבר זה פוסל ברצון; עולים ברצון ויורדים ברצון, נמשך בן־האדם וֹמושך, נדחף מן הנאה לסיגוף, מדבר בן־יומו לדבר שאינו בן־יומו. מתפּשט הנצח ואף הוא מתפּצל. בא אתה מן הענפים אל השורש ומן השורש לאפסי האדמה. יש דמיון לדמיון, השואה להשואה, הגיון מול הגיון ונטיה כלפּי נטיה. לך הרבה ניתן ואף לא מעט. עשיר אתה ועני, בן מלך אוכל פירורי לחם. עלית על משכבך והנה המיטה כפוּיה. לך הכוח, השימוש והרישול. לך משכיות ואהלים נטויים. גם לעבדים צד אדנות, ולאידך, אף בני־אֵלים המה בני־שחת.
זה בא ללמד וגם לא נמצא למד, זה מחדש ואין בדבריו חידוש. זה מתראה כנוקב מרגליות ובידו רק ילדי זכוּכית. – זה שׂוחה בים ואף בחרבה אינו הולך. זה חוזר ושונה וזה מתחיל. זה מתאר ואינו תופס, וזה תופס ואינו קובע או קובע ואינו מגביל, או גם מגביל ואינו מסמן, מסמן ורשמו לאו רושם. זה פּונה לימין ונמצא נוטה לצד שמאל. זה מתראה כהולך בקומה וכי יצמא בולע רוקו. זה שולח את לשונו, כי עצם לו בגרונו, וזה אף אין לו גרון…
ב: מִפְּרִי הָאָרֶץ
בחודש סיון שנת תרע“ו יצא לאור בהוצאת “העבודה” ביפו קובץ מוקדש לח. נ. ביאליק למלאת כ”ה שנה לעבודתו הספרותית, וּבו נאספה שורת מאמרים מאת מכבדי ומוקירי אישיותו. הקובץ נדפס ברשיון הצנזוּרה הצבאית בירושלים. נדפס ונכתב ב“שעה יתומה”. בשעה “שהטרפים אינם לוחשים שיח ואינם מבשׂרים תנחוּמים”; בשעה “שהצפּור לא תרון ואת קולה לא תצהיל”; “בשעה שעקת המציאות מסיחה את הדעת מכל התרשמות שירית”. עשרה בני־אדם נאספו “בשעת חירום” לכבד משורר מרחוק ולהביע לו אומן. – ובכל המשאות הללו דנים ושׂחים אך על־אודות טיב הלשון ובריאת הלשון המיוחדה אצל הגיבור. הרי מקום כאן לביטויים שונים על־דבר התרקמוּיות חדשות והרי לבושים לשוניים וצוּרות שונות. שאון של השואות וצירופים לפנינו, ביאורים על גבי ביאורים וקישורים על גבי קישורים. במעגל־קסם אנו עומדים! מבצבצות־מבצבצות המלים והאמירות מכל צד, ולכל אשר נפן הנה המון שבחים, תהילות והערצות. קול מצהלות! זה חוטף מזה וזה לוקח מזה. הנך נכנס בפנים ביאורו של דבר אחד, והנה אתה בחוץ. הנך רואה אחד דולג ומקפץ לפניך, ופתאום והוא שוכב על גבי קרקע. זה ירים קולו, וזה פושט את זרועותיו. לפנינו כנסיה של אנשים בעלי שבע עינים, ואך את עצמם אינם רואים. – זה כמו קורא דבריו בעל־פּה, וזה קורא אותם מעל הספר. זה בא לבאר, והוא אך מפלפּל… וזה בא להרצות ולו אין דרך. – המלים על־דבר המשורר העברי אינן מלים עבריות כלל. על אדמת הקודש אנו עומדים, ולפנינו לא שפת המקרא ולא שפת התלמוד ואף לא מהשפה החדשה הברורה שהיתה לנו לנחלה. אין כאן דברים שבלב, דברי בינה והשכל, אך שאון של דברים… אמירות סתם, מלים פּורחות באויר… אין תום לשון ואין הקצעה וגבול, אין שורש.
אנו מתחילים לקרוא מאמר אחד וּמוצאים רק בעמוד אחד בלבד שפעת ניבים כמו אלה: משוררי המקרה, תשלומי יצירה, עלילות החיים, גבורות העלילות, התגלמוּת הגבורה, נטית היד הכבדה. – ומיד בעמוד אחר של מאמר שני הנה צרור מלים ממין זה: פּשטות, טבעיות, אֶפּיקה בלי פּתוֹס, שאיפות חדשות, סייגי־הכשרות, שעבוד ושירה, שידוך־יסודות, התפּנקות הילדות. – והנה אך בשורות אחדות של מאמר שלישי שוב קריאות כמו אלה: “תרועות שמחה”, “מהולות אנקות נסתרות, חרישות ועמומות”, “קולות עליזים והנוגים גם יחד”, “חדוה גלויה ותוגה חבויה”, “סערות שמחה” ו“אנקות ישנות”, “הדים עמומים” ו“הדים רחוקים”, “ימי אור וגלי זוהר”.
מה תגידו, בשמעכם קריאות כמו אלה: “הנביא! מתי לא עמד הוא במרכז עולמנו ובמרכז שאיפותינו. – על דמוּת דיוקנו של נביא בין־השמשות פּרושׂ צעיף המסתורין. – כל הדור חכּה לבוא הנביא; עד כלות־הנפש חכּו; וכשבוששו פּעמיו לבוא, קראו: אכן חציר העם, אכן יבש העם”. מה תגידו לטיב פּתגמים נמצאים במאמר אחר: “מחיה ביאליק את השמש, העבים, האלון, הצל, הבריכה, קרן האור, הלילה, ואפילו דברים דוממים כמו נוצה”. – ביאליק הוא משורר היהדות; וזה הצד החדש והמקורי שבליריקה החברותית שלו". – “ביאליק הפּייטן הוא אידיאליסט וריאליסט, ואף פּסימיסט. – לו רגשות רומנטיים ביחס לעבר, השקפה ריאליסטית על ההווה ושאיפות אידיאליות לעתיד”. ואנו מוסיפים בנוסח זה: לביאליק רגשות ומחשבות, לביאליק אמונה ובטחון, לביאליק גם מרה וכבד…
והנה באותו מאמר גוּפו פּתגמים שובבים ממין זה: “סלעים מתנועעים במדבר לאור הירח” ו“צללי בני־אדם מתנועעים על הקיר לאור העששית”. הנה “התהווּת” וה“השתלשלוּת”, “צוּרות, צבעים, אור וצל”. – “הצל יפנה לא כל כך אל הרגש, למען הביא את המשורר לידי שטימוּנג לירי־מוּסיקלי, כי אם אל הדמיון הפּלסטי של הצייר”. – או: “בהיר־עינים הוא ביאליק ונפשו מלאת אור”. “הוא תופס את הטבע בתור חזון במובן אטימולוגי”. “מכל חמודות הטבע המושכות את העין יעריץ הפּייטן את האורה והזוהר”. “הוא כרוך אחר פּולחן האש, מתפּלל לשמש ונשבע באל האור”. משוגעים אנו ממשמע אזנינו!
חסר להמעריכים האלה כל תום ואין להם גם מקצת ידיעה והכרה, כי טוב מעט מהרבה, כי מספר המאה אינו מוסיף כלל על מספר עשרה, כי אם עוד מחריבו. – המה מעריצים משורר בעל־לשון, בתור בורא לשון, במין פּראות שבלשון, כמוה לא שמענו עד כה. האנשים האלה אינם מדבּרים על ערכו של משורר, או על־אודות בת שירתו, כי אם מעריכים את כל תא ותא של המשורר; הולכים וּמונים, כמוני המצוות בשעתן, את אברי המשורר ואת קריצות עינו אחת אל אחת. כל הפעלים והתארים, השמות והנטיות שבספרי הלשון משתרעים לפנינו ומכסים על כל מושג נאמן ועל כל דיבור חי. אין כאן ביאורים, כי אם צלצוּלים; אין כאן הבנה והכרה ברורה, כי אם מין התחסדות ואמירת פּיוּטים. אין כאן חיוּת שבלב, כי אם מין קשקוש ונענוע. – שפה מלאכוּתית, שפה לא גדלה מעולם, לא בשדמות הרגש ולא בעמקי המחשבה, ממלאה את כל חלל הספר הזה. אפשר לנו להסיע אמירות שלמות ממאמר אחד ולתתן לשני, וזה לא יחסר והשני לא ימלא. קוראים אנו את המאמרים מסופם לראשיתם, ואין כאן סדר הפוך. אין משפּט מתחבר למשפּט ואין קישוּר.
“בשתיקה יצא” המשורר מן הארץ, ואנו מבינים לנפשו ולרוחו אז…
ג: “זְרָמִים” וּ“בִּיבְּלִיּוֹגְרָפִיָּה”
“חלומו הגדול” – של הד“ר קלוזנר מאז – לכתוב “היסטוריה שלמה וארוכה של הספרות העברית החדשה”, ש”בה יבוא כל סופר וסופר על מקומו הראוי לו"… לא נתקיים עוד. וכדי להרגיע את נפש המחכים נתן להם מעט מזער מאלה ויכתוב בהוצאת “עבריה” חוברת אחת בשם “הזרמים החדשים של הספרות העברית הצעירה”. “ציור ספרותי”, חוברת ב', ניו־יורק.
“בעוד שהספרות העברית של ימי־הבינים, מימי התלמוד עד ימי המאספים, היתה ברובה ספרות שלטת וכו' נעשתה הספרוּת העברית החדשה, מימי המאספים ואילך לספרות אופּוזיציונית”… “לסופרי דור ההשכלה עדיין לא היתה האומה הישראלית לפרובלימה”. סמולנסקין החל להכיר “כי היהודים והיהדות הם פּרובלימה קשה, שהכרת מהוּתה ודרכי פתרונה צריכים עיון הרבה והתעמקות יתירה, – זאת הכיר סמולנסקין. – ואולם הפּתרון, שדימה למצוא לפרובלימות אלה, הוא מודרג, אבל לא עמוק”; “עוד בימיו של סמולנסקין נעשה הצעד הראשון לפתור את הפּרובלימות שעורר באופן אחר”… “אליעזר בן יהוּדה הודה לסמולנסקין שעם אנחנו וכו‘, שיש לנו רוב האטריבוטים של העם וכו’; ואולם אין להסתפּק בזה: על האטריבוטים הנמצאים יש להוסיף את האטריבוטים החסרים… חסרה לנו ארץ, חסרה לנו אדמה”. – “כך הטיף בן־יהוּדה עוד קודם שפּרצו הפּוגרומים”, ו“זהו הזרם הגדול והחדש”…
ואחרי זה בא עוד זרם גדול וחדש לנו, – בא מרדכי צבי מנה, באה “כנף־רננים צעירה ורכה זו, שלא הספּיקה לפרושׂ אברותיה במעוף רם, עד שקדם אותה המות”. – ו“מ. מ. דוליצקי, שקדם למנה, היה המשורר, שהביע את געגועי האומה על ימי חירותה”. – “מבקר אֶסתטי קם לספרות העברית”, דויד פרישמן. “פרישמן נלחם עם הזרם החדש; ולא ידע שהוא נישא על גליו האדירים”…
כרעו והשתחווּ! אנו מדברים על אחד־העם. אנו מדברים על שלושת חלקי הספר “על פּרשת דרכים” – אז לא הופיע עוד החלק הרביעי – “שאינם אלא שלשלת ארוכה של פּרובלימות”… ומן “השלשלת הארוכה” הזאת אלה הן הפּרובלימות היותר עמוקות. הפּרובלימה הראשונה: מפּני מה נתקיים ישראל? הפּרובלימה השניה: איך היה יכול להתקיים? והפּרובלימה השלישית: ומה סוף צרותיו? וכל אלה הם עוד יותר מפּרובלימות – “חידות הן”. “חידות, שפּתרונן מסתעף לעוד פּרובלימות”, ואלה מסתעפות לעוד “חידות” וגומר…
“שום סופר ישראלי – האיש קלוזנר אינו חובב עברית, כי אם ישראלית – לא הרגיש בכל חושיו את ההבדל שבין ישראל לעמים, כאחד־העם”; – ו“כשהוא מעמיק לחקור בקורות ישראל, כדי למצוא בהן פּתרונים לפרובלימותיו, הוא מגלה הרבה דברים”. – “קודם כל הוא מגלה טרגיקה פּנימית בגורלו של ישראל, טרגיקה איומה, שבין הראוי והיש; טרגיקה, שתיארו אותה בצבעים עזים ובהירים” ביאליק מצד אחד ופייארברג מצד שני – עזבנו הן עתה את הפּרובלימה, ואנו כבר עומדים במצרי מלה חדשה טרגיקה –; ולא חס־ושלום טרגיקה סתם, כי אם “טרגיקה ציבורית ויסודית”…
אבל הסו! עוד יש על יד הטרגיקה ממין הזה, מין עוצב יסודי אחר, “יש עוד טרגיקה אחרת”, “צער היחיד”, זהו “הקרע־שבלב”, ש“ברדיצ’בסקי הרבה אחר־כך לדבר עליו מצד אחר ובכוָנה אחרת”, – והנני בזה מארא דעובדא… ואמנם צריכים אתם לדעת, כי “לאחד־העם קמו שני תלמידים ושני מתנגדים” – שנים כנגד שנים! – התלמידים היו ח. נ. ביאליק ומ. ז. פייארברג, והמתנגדים – ברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי. ביאליק הוא המשורר המעמיד את הפּרובלימה, – חזרנו עוד פּעם למלת פּרובלימה –: שאלת־הקיוּם ושאלת החדלון –, נתון עוד יותר מאחד־העם, בין “שני מגניטים”; ואצל פייארברג, משוררה של הטרגדיה הגדולה – ופה שוב טרגדיה – “הוצגה הפּרובלימה הנוראה – זו האנטינומיה הגדולה, זה הניגוד בין הראוי ובין האפשר…” – ובכן גם אנטינומיה לנו!… – ברדיצ’בסקי, אחד משני “המתנגדים העצומים, שקמו לאחד־העם, בא בשם יסורי־התולדה”, הצער התהומי; “לא כן שאול טשרניחובסקי, לזה אין יסורי־תולדה כלל…” “באמת דבר אין לטשרניחובסקי, ולפרובלימות ישראליות”, – עני הוא המשורר הלז בפרובלימות ובהתעמקות בטרגדיה של האומה הישראלית, אבל “מה עשיר הוא בחיים”. עני ועשיר!
וצריכים אתם לדעת, כי “ברדיצ’בסקי אף הוא מצא לו תלמיד הגון בהלל צייטלין”; וטשרניחובסקי גם הוא מצא לו תלמיד, ש“עוד צָעד צעד לפנים”, יעקב כהן. – טשרניחובסקי כובש את החיים, כובש את האהבה, כובש את הטבע; על כן אין עוצב עמוק בשיריו, סער מתחולל הם השירים הללו – הכובשים את החיים – תאוה בוערת, ציור פּלסטי ואֶפי – הראיתם מימיכם תאוה בוערת בציור אֶפּי? – ליריקה מועטת בשירי טשרניחובסקי; לא כן יעקב כהן. “יש אצל כהן ליריקה אמיתית”; יש אצלו “שירי השתפּכוּת ושירי־עצב עמוקים”. יעקב כהן הוא “אף על פּי כן ריבולוציונר ומהפך”, “לא במובן המדיני והמפלגתי, אלא במובן האינדיבידוּאליסטי והלאומי”… ברדיצ’בסקי תובע “שינוי־ערכין” ביהדות; אבל זה אינו דורש טשרניחובסקי, הוא עצמו הוא שינוי־ערכים ביהדות – שינוי ערכים בעולם כולו הוא תובע". המעט לכם, אדוני! –
ואַל תאמרו, כי הגיעו הזרמים הספרותיים עד קצם: הרי לנו טרגיקה יסודית והרי לנו פּרובלימות וּפרובלימות ישראליות, ופרובלימות ישראליות אינדיבידואליות, וכלום יש עוד יותר מזה? אבל לא! הנה עוד לכם זרם יסודי ועיקרי; זרם, שתופס כל הזרמים ומאחדם יחד – בסינתיזה… אלהים אדירים! כבר לנו גם סינתיזה!
“קודם כל קיבלה השאלה על־דבר רוח ישראל מהות היהדות ויסוד הלאומיות העברית פּתרון יותר מסוים במאמריו העמוקים – הראיתם אצל קלוזנר, מאמר שאינו עמוק ושאלה שאינה עמוקה? – של ד”ר דויד ניימרק"; ולהבין המאמרים העמוקים האלה בביאורו של המרצה אין מוחנו תופס כלל…
שומעים אנו רק, כי יש “שני מיני התיחסויות אל הטבע, האדם והחברה; אפשריות הן: השקפת־העולם והשקפת־החיים. הראשונה משיגה את העולם על ידי צורות התבונה האנושית; ואולם השניה משיגה את העולם על ידי התעמקותו של האדם בפנימיותו העצמית”.
“הראשונה מחשיבה ביותר את האמת ההגיונית ואת המדע; ואולם השניה מחשיבה ביותר את האמת המוסרית ואת הצדק”. “הראשונה מוצאת בעולם כוחות מגוונים ומרובים שנלחמים זה בזה; ואולם האחרונה מוצאה בעולם יסוד אחדותי מתחילתה”. קץ כל בשר! “הראשונה יוצרת פּוליתיאיסמוס, ולכל היותר מונותיאסמוס הגיוני, בעוד שהאחרונה, יוצרת מונותיאסמוס מוסרי”… ולקלוזנר – נחוץ דוקא מונותיאסמוס מוסרי, ולא חס־ושלום הגיוני… הוא אינו מסתפּק בשה“י ופה”י – תנו לו ולנפשו התעמקות־דתית, אינדיבידואלית, – תנו לו פרובלימות!
היה איזה זמן משא ומתן בין הצעירים יושבי ארץ גליציה, אם יש הצדקה לאחיהם הרוסים להתגדל עליהם בעניני ספרות, או לוקחים להם אלה האחרונים בזה עטרה שאינה הולמתם ומתנשאים בחינם. והדבר צריך עיון, כי הפֶרנהופים והבּדרים ודומיהם אינם מבני־בניהם של חיות ואֶרטר, שי"ר ושור, לא יכחיש גם האדוק שבאדוקי גליציה; ולאידך – גם אתנו בני הרוסים הרבה ננסים עומדים במקום גדולים ומתראים כגדולים. אחרי רקבון ספרותי ומשטרים בל־ידעום, שבעל־נפש יקוץ בהם, אין לחפּש אצלנו הרבה. עם־הספר יודע לעשות שַמות בספרו בכל מקום שהוא…
ואחרי כל זה עוד יש איזה הבדל, על כל פּנים בכמות. יש דברים, שבני ארץ זו לקויים בהם הרבה ובני ארץ אחרת עוד אינם לקויים באלה במידה זו. ישנם דברים, שבגליציה, כלומר, בשוק הספרותי העברי אשר שם, יכולים הם להיעשות והם נעשים, וברוסיה ואפילו באמריקה עוד אינם נעשים.
למשל, היה חי לפני איזה זמן בורשה מו“ס אחד, מוכר ספרי־השכלה ביוקר וחובבם, שיינפינקל שמו; והוא ניסה להוציא לאור ירחון ביבליוגרפי בשם “קרית־ספר”, והיה לזה איזה ערך ואיזו תכנית, אם גם רחוק היה מחכמה ומדע. הוא על כל פּנים לא נדחק למחיצה שאינה שלו והסתפּק בזה אך לציין את ספרים, שמותם ותכנם, במשטר ודיוק. ספר־ספר בא על מקומו ועל ציוּנוֹ; ואם באו שם איזו דברים ספרותיים והערות, לא היו מאת המו”ל, כי אם היו כתוּבים או מלוקטים מאת אנשים יודעי ספר. בקצרה, היה בזה מעט מתכנית ביבליוגרפית; העורך לא עבר את הגבול… לעומת זה הופיע בקרקוי “ירחון ספרותי ביבליוגרפי” כולל “השקפה על ספרות ישראל בכל הלשונות” (בכל הלשונות!). שם הירחון הוא “ירושלים” ו“תוכן הענינים” מחוברת א‘, ב’ משנה שניה (מכאן ראיה, שכבר היתה לו שנה ראשונה), יכיל “סקירה כוללת על ספרויותינו, מאספינו וירחונינו” ו“השקפה ספרותית” על ספרים חדשים: עבריים, זרגוניים, לועזיים, ועוד ועוד. ואם מעט לך, – כל זה נעשה בידי אדם אחד, – הא לך עוד כרוניקה ספרותית בספרות ובחיים, השקפה ספרותית בספרות הכוללת. – ואין דבר נעלם מעורך הירחון הכוללי הזה, הוא שופט רמות על ספרי מליצה ושיר, תכוּנה וחשבון, טבע ופילוסופיה; דן בעניני חכמת־ישראל ותולדות הספרות, בתורה ובלשון, במוסר ובדרך־ארץ. כל מחשבה וכל רעיון, שהוציא אדם בספר, הוא שוקל ומעריכו ברוחב בינתו ובידיעותיו אין־קץ! ולא לבד בדברים הכתובים עברית ויהודית יודע לדרוש ולהסמיך אחרים, כי אם גם בדברים הכתוּבים בלשון כל עם ועם, בכל הלשונות המתהלכות…
והאדם ה“כל־יכול” הזה, שכל רז לא אניס ליה, אינו משה בן מימון או משה שטיינשניידר, כי אם איש יהודי, פּשוּט, שעד עתה, או על כל פּנים עד שנת הוצאת ירחונו, היה נחבא אל הכלים; והנה הופיע בכל גדלו וידיעותיו הרחבות וחותם את עצמו בשם יונה קרֶפֶּל…
והאדון קרפּל מכריז ומודיע ומבטיח, ש“ישתדל מצדו לשכלל אורגנו לאוצר, שימצא בו גם הסופר והחוקר, שאומנותו בכך” די מבוקשו… עזות או פּתיות ספרותית רבה כמו זו לא ראינו עד היום! – –
חוקים וספרים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לביקורת הקבלה והחסידות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הַרְחָבָה וְצִמְצוּם
א: הָרַב וְהַכֹּהֵן
בימי הנוער, כשאדם מבקש להתאחז בעולם ובחיים, הוא גם מכייל לו את פרשת העולם ואורחותיו ודורש צירופים והיקפים. וגם כי יבקש לו פדות לנפשו ממסורת קדומים – אינו בא אלא לידי אֵמון אחר. אלהים ידבר אז בחזון ובמראה! – אחרת היא בימי העמידה, בימי ההכרה. האדם, שאמר אעלה על במתי עב לדבּק שמים בארץ, אינו מבקש אלא להכיר את הגבולים למועדי התולדה וגם לחזוּת נפשו הוא. וכי יפול הצעיף – אז הוא חוזר ובודק ומנתח, אף במקום שידע לפנים אך הערצה. הוא לוקח ספר-ספר, מגילה-מגילה, שאמר אולי המה יביאו לנו הגאולה והחירות, וחוזר וקורא…
הנה ספר “שבחי הבעש”ט" לעינינו, מגילת החסידות, “והוא סיפור נפלאות ונוראות, מכבוד אור ישראל וקודשו, המאיר לארץ ולדרים עליה באור תורה ועבודה, הרב האלהי מ' ישראל בעש”ט זיע“א ומתלמדיו הקדושים, אשר נתאבקו בעפר רגליו לשתות בצמא דבריו, דברי אלהים חיים. – והגם כי הם כטיפה מן הים, עם כל זה תקח אזני שמץ מנהו וכו', ורבו התועלת הנמשכים מזה להלהיב לבות בני-אדם לעבודתו”.
“ומפני כי בהוצאות ראשונות נפלו שיבושים רבים, וגם נלקו בחסר ויתיר, הוצאנו כעתהוצאה חדשה, שלמה ומתוקנת, לא יחסר כל בה על פי ההוצאה הראשונה, שנדפסה על ידי המחבר בעצמו”. לבוב. מובן כי הוצאה חדשה מתוּקנת וּשלמה לאו דוקא; ואפילו מההקדמה, המתחלת: אמרתי ממגילת ספר כתוב עלי וכו', נשמט הסיום המענין, שהוא עוד נמצא בהוצאה השניה: " היה לו לבעש“ט עליית-נשמה בתפילת המנחה להעלות נשמות רבות… וכפי שכתוב בספר עץ-החיים שער השבת, משה רבינו, עליו השלום, היה זריז בענין זה בכל ערב יום השבת, להעלות כל הנשמות בין של חיים ובין של מתים; ומזה המעשה נכונה, **שהיה הבעש”ט גם בבחינת שמה"…** כה עלה שליח-העם הזה מסֵתר מעמדו להיות דבּ לדור וגואל ברוח ולפנות דרך לפני הגואל המקווה. לא אלמן ישראל בימים ההם מגאונים אדירים וחסידים ואנשי-מעשה; והרי ספרי-קבלה וספרי-מוסר, והרי צירופים והשגות, והרי מסורה דתית רבה, עיונית ומחשבתית. כמעט אין לחד, אין עוד להוסיף; והנה בא אחד להוסיף, בא לחדש.
“ממש על דרך שזכרו ראשונים-יאמר בעל סדר הדורות החדש – וביחוד הגאון הקדוש מהר”י צמח ז“ל על האר”י ז“ל, כי התגלות נשמתו היתה מוכרחה מאד בדור ההוא, כדי שתתגלה ותתפרסם חכמת אמת על ידו… כן ממש היה מן השמים, כי הנשמה הגדולה מעולם היותר עליון (ר“י הבעש”ט) תתגלה בדור ההוא, עקבתא דמשיחא. כדי להאיר לארץ ולדרים עליה באור תורתו וקדושתו”. האר“י והבעש”ט! הראשון יוצר האגדה וחולם עז, אדם נוצר לגדולות וידו אסורות, אף אסורות; והשני יצור-האגדה, אדם בא מן העם ומושל על התורנים והנלויים עליהם, על היחידים ועל הרבים. האר“י עם כל צללי חייו, הוא בבחינת אחד קדוש, דנחית מן שמיא; והריב”ש הולך ונרקם לנגד עינינו; גם נסתריו גלויים לנו,, אין עלטה, ואין גם אויר ארץ קדומה, ארץ אבות, סביבו; והוא נעשה לחלום-עם ולאגדת עם.
“יעצני לבי-אומר המקדים לה”שבחים" – לכתוב המאורעות על-דבר אותו רב, ששמעתי מאנשי אמת; ובכל מעשה כתבתי ממי ששמעתי… ותודה לאל, שהיו לי בזכרון, ולא הוספתי ולא גרעתי והכל אמת ויציב ולא נשתנו הדברים מפי… וכתבתי את זה לזכרון ובנַי ולבני-בנַי, שיהיה להם לזכרון ולחיזוק אמונה, אמונת ה' ותורתו ואמונת הצדיקים וכו‘, כמו שאמרו חז"ל, לעולם יצפה אדם ויאמר, מתי יגיעו מעשי למעשי אבות וכו’. ועל כן ידע נאמנה כל הקורא בו, בזה ספר השבחים, כי לא כתבתי זאת דרך סיפורי-מעשיות ודברי-הימים, רק שישגיח באמיתות בעין השכל בכל מעשה ומעשה נוראות השם, ויקח לעמו מוסר-השכל מזה לקַשר לבו ביראת-השם ובאמונת-חכמים". תומת מחבר! והוא אינו מחבר, כי אם מלקט ומצרף מה ששמע מאחרים ומה ששמעו אחרים מאחרים, ואלה שוב מאחרים; וגם מה שקראו ברשימות אחרים ובכתבים של אחרים.
פעם נמצא ב“שבחים” סיפורים שלמים, סיפורים שכמעט תום מקראי להם ומנוחה להם ובירור יפה להם; ופעם אין כל מוקדם ומאוחר ואין סדר.-אמנם המלקט מתחיל בימי הנוער של הגואל, ומביא לנו שׂרטוטים מימי הלידה, הילדות, התפתחות וההסתר והגילוי. אבל כיון שנעשה כבר הבעש“ט למה שהיה, ויצא ממחבואו אל אחיו לפעול ולעשות. שוב אין סדר בסיפורים ובמעשיות ואין עוד השתלשלות במהלך הענינים… פעם ידבּר המאסף בלשון נוכח, ופעם בלשון נסתר. פעם חוזר על מה שכבר סיפר, פעם סותר לדברי עצמו, או מתחיל ואינו מסיים… הכל משמש בערבוביה, באין הבדל בין חול לקודש, בין דברי רמות לשיחות חולין, ולא תמצא כאן אפילו אלפא-ביתא של צירופי סיפור וחזון שבסיפור. המלקט אינו מסַפּר כלל, כי אם משיח, מביא דברים קטועים, או את הטפל בלי עיקר ובלי תוך; ובכל אשר נקרא ונוסיף לקרוא, לא נרגיש שום חום לב ולא שום התרגשות ויראה עילאה לנושא האגדות והמעשיות, כמו שנמצא אותה בבעל “סדר הדורות החדש” הנזכר. יקח לו הקורא מכל השיחות והמאורעות האלה מוסר השכל, כדי לקשר לבו ביראת-השם. זוהי המגמה והתכלית – חינוכו של הקורא, ולא רק הרמת באישיות של הבעש”ט והצבת ציון לה. וזה גם כבר למעלה מכוח המלקט…
" יען שראיתי בכתבים, שהעתקתי מהם סדר השתלשלות והתגלות הבעש“ט, זכותו יגן עלינו, דברים שלא כסדרם… ובשם אדמו”ר הרב נבג“ם, שמעתי הכל בסדר נכון ובביאור היטב, לכן נדפס כאשר שמעתי מפיו הקדוש. ומה שנסתעף מזה אכתוב אחר זה, ככתוב בכתבים הנ”ל". – המחבר רק רוצה לתת לנו צירופי-דברים, שכבר נכתבו בכתבים, אבל שלא כסדרם, עם דברים מוגהים מפי השמועות, נוסחאות של אגדות שונות, הללו בכך והללו בכך, ואמנם אנו לא נדע מפי מי נציל דבר, אבל אלה ואלה יגידו לנו דבר-מה, לנשמע מהם ענין-מה.
לראשית הסיפורים, כאמור, יש איזה מהלך ואנו קוראים דברים כסדרם בקירוב. הרב מ' אליעזר אביו של הבעש“ט היה דר במדינת וָאל אחיי סמוּך לספָר. פעם אחת באו שודדים לעיר ושבו אותו בשביה, והוליכוהו השבאים למדינה רחוקה ומכרו אותו שם; וישרת את אדוניו באמונה, וישא חן בעיניו ויפקידהו על ביתו. – ויעל מעלה-מעלה להיות משרת גם למשנה למלך על מקומו להיות יועץ למלך, ויתן לו את בת המשנה לאשה, והוא לא נגע בה. ותשלח אותו לארצו ולמולדתו, כי נודע לה, שיהודי הוא בסתר, בהיותו בדרך נגלה אליו אליהו ז”ל לבשׂר לו דבר הולדת בנו המושיע. ויבוא לביתו וימצא את אשתו בחיים ויפקוד אותה ונולד להם הבעש"ט, והמה אז בני מאה שנה.
ויהי אחרי פטירת אביו ויגדל הילד, ואנשי העיר, מפני שיקרה נפש אביו מאד בעיניהם, גמלו חסד עמו ויתנו אותו למלמד שילמד עמו. אמנם הער הצליח בלימודו מאד; אבל דרכו היה ללמוד כמה ימים, ואחר זה לברוח מבית-הספר…
ויחפשו אחריו וימצאו אותו יושב לבדו ביער… יביאו אותו עוד הפעם למלמד; והוא בורח בכל פעם אל היער להתבודד שם. והתיאשו ליתן אותו עוד למלמד. והוא יתום, ואין משגיח עליו. הוא נער משולח " ויגדל הילד, שלא כדרך הארץ"…
הנה לנו ראשים אגדת-מלך. אביו של הגודל לפני מלכים יתיצב וישרת אותו באמונה. הארץ היא רחוקה, רחוקה מאד, ואין לכל זרע היהודים בה מדרך רגל, אין שם כל דת ישראל ואין גם זכר למסורת אותה דת. והישראלי ההוא, תושב אחד הכפרים שבמדינת וָאלאחיי, הנהו מפקד צפונות עם זר בשלום ובמלחמה, ואשר ידברּ ימָלא כדבר אלהים. – לפי דברי הימים של הנביא משה. הוא בעצמו גולה, לפני בואו אל הר חורב, אל ארץ הכושי למלוך שם ארבעים שנה; ופה עמרם הוא הגלה, עמרם אבי המושיע. ואנו עומדים וּמתפלאים ף מהיכן באה לחוג יראים זה, לחוג שומרי תורהו אמונה אגדת-מלכם זו? ומה להם ולהוד מלכים? ––
אליהו החוזה, אליהו התשבי, מבשׂר את בוא המושיע. וזה עצמו הוא בעיקר נער שובב; אל החדר לא ישא עיניו, לא ישמע בקול המורה והמלמד, ורק ביער ישים לו קנו. מה לו ולהיער? הוא חפץ להתבודד. להתבודד… ופה כבר מונח
הקשר בין העולם שמחוץ לתורה ובין מסורת התורה והיראה. מתבודד אדם ויושב לו בסתר עצי היער ושם הוא מבקש את קונו, או כבר מתאחד עם קונו. לא המחנה ובשאון אנשים תמצאו את העבודה הנכונה לה', כי אם הרחק מחוץ למחנה…
ולפתע – כמעט אין אנו יודעים איך היה הדבר – הנה הנער היתום אינו עוד שובב, אינו מתחבא עוד ביערו ובנקיקי-סלעים: הוא אחד ממשרתי ה“חדר”; הוא מוליך ומביא תינוקות ללמד שם אמרי אֵל או אל בית-הכנסת, כי יאמרו שן “אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא!” הנער מבקש לו עבודת-שמים; ובכל עת לכתו ע תלמידים ברחובות – קריה הוא מזמר עמהם ב“קול נעים ובחשק רב”; והיתה הנחת-רוח גדולה במרומים מעבודה זו, כמו מהשיר, שהיו הלויים אומרים בבית-המקדש". “עת רצון גדול למעלה” – “ויבוא גם השטן”…
מבכּר אלהים הבל תינוקות-של-בית-רבן, שאין בהם עדיין חטא, על תפילות בציבור ורוב הזמרות דקדישא, על תמודי הגדולים ואנשי התורה; מבכּר הוא שירת הנוער וחדותא דליבא לשמו ולשם גדולתו על כל סדרי התהילים והמעמדות בבתי-כניסיות ובבתי-מדרשות. והנה הולך נער עם נערים ומזמר עמהם לכבודו; והנה חיה מתנערה שירת הלויים בדוכנם במשכן הקודש אשר בירושלים לפנים בימי תפארתה. וכה אנו באים לניצנים השניים של החסידות – לניצני “העבודה”. התבודדות ועבודה! שני דברים ידועים לנו גם ידועים מימי הקבלה והמוסר. אבל כאן המה באים באיזה תוקף ובאיזה חידוש. התבודדות ועבודה! והן לא הרי זו כהרי זו. זו מבקשת את האלהים במנוחה שלמה, בדומיה ובשתיקה בת האפס; וזו תבקשהו בשאון. בשאון הנפש והתרגשות הלב. אבל אנו לא נתפּלא על זה. דרכים שונים כאלה גם לאלהים, גם לאדם. והן גם יושב-שמים פעם יבוא בקולות וברקים, ופעם אך בדממה ידבּר, גם ידבּר.
והשׂטן בא ומתיצב למפריע על שני הדרכים יחד. על יד האור יבוא תמיד ניגוד האור… ואמנם פה היה השטן לא סמאל גופו, כי אם “ערל מכשף”, אשר התהפך לחיה הנקראה “וואלקולאק”. הרים ראש המזמרים את המקל אשר בידו והמית את החיה הזאת. – ואחר זה כבר חדל להיות “עוזר” ב“חדרים” ונעשה לשומר בית-המדרש, מן היער לחדר, ומשם לבית-המדרש, אם גם בתור שומר ושַמש…
וּפה כבר תתחיל ה“התחכמות” של המתעתד לגדולות בעניני שמיא. ודרכו היה, כשיושבי בית-המדרש נעוֹרים ויושבים ולומדים ועובדים את ה', היה הוא, השומר, ישן, או עושה את עצמו כישן… אולם כאשר ישנו הנערים והתנמנמו הלומדים, איש איש על מקומו מרוב יגעת-נפש, ניעור הישן וקם ועבד עבודתו לפני האל יתברך, “עבודה תמה”. התחילו המתנמנמים להעיר משנתם, תיכף ומיד חזר הוא על מקומו לישון, עצם עיניו ושכב כבול עץ; וכסבורים היו הלומדים, שישן זה השומר כל הלילה. – בזמן קצר, קצר מאד, כבר נפוג כל הטבע, כל התום והטוהר, והרי לפנינו איש מתכּסה, עובד את אלהים בלא, אבך לא נוכל לומר, כי הדרך הזה ימצא כל כך מסילות ללבנו…
חשבנו, כי סיפורים כמו אלה, יובילונו לאט-לאט אל חיפושי הבעש"ט ואל התאמצותו למצוא את דרכו, אשר יבור לו, אבל אולי הרגישו האורגים ומספרי המעשיות, כי כל מה שסיפרו הם לא יספיק עדיים לעשות את האדם דבּרן לעמו ומשיח לדורו, וביקשו ומצאו דרך אחרת לפשר גדולות אישיותו הנמרצה, ואמרו להורות לנו – מדוע היתה כל כך נמרצה.
בעיר רַשקוב ישב לו הרב ר' שמעון, בן הרב דק“ק פולנאי. וממנו תימשך המסורה, שהיה איש אחד בראשית ימי הבעש”ט, שנקרא שמו ר' אדם… וממנו גם באו כתבים להבעש"ט, שוב כתבים…
גם לר' אדם זה היה שיח ושיג עם אחד ממלכי הארץ והתהלך בפלטרין; ובעיקר היה עני וסגוף, כרבי חנינא בן דוסא. פעם בא למערה אחת וימצא בה כתבים גנוזים מקדמת דנא, ובהם היו רזין וסתרי דאורייתא.שם עיניו בהם ויתהלך כל ימיו בהנהגת השם לאור אותם רזיו. ויהי בבוא עתו להיאסף אל אבותיו עשה “שאלת חלום”, למי למסור את המטמונים הללו בהאי עלמא, והשיבו לו בחלום הלילה, שמסור ימסרם לאיש אחד, שמו ישראל בן אליעזר, המתגורר בעיר שקופי, וימלא הצדיק הנסתר הזה את ידי בנו יחידו להתהלך בארץ ולבקש את הפלאי זהו ולמסור לידו את מסתרי התורה.
וכה בא לישראל בן אליעזר מטמון של רזין כתובים, שלא נגלו עד יומו גם לאחר דור, וכנראה, גם רבי אדם זה לא זכה מה שזכה אלא בשביל הבא אחריו… לכאורה יכול היה ר' אדם זה להיעשות בעצמו לגודל המקוּוה; והן גם לו נגלו סתרי תורה, שהיו גנוזים עד ימיו. אבל להשגחה האלהית יש מכינים לחוד וגואלים לחוד… גם למשה הרועה מצינו את אהרון אחיו הגדול ממנו, והוא היה היה לו לאלהים ולפה.
והבעש“ט נושא אשה אחר-כך; וגם זה הוא עושה שוב בהתחקמות הסתרית. ב”פעלציל" קצר וחגורה רחבה, כאחד האנשים הפשוטים, הוא לבוש, בעת עמדו לפני אחי הנערה, לבקש את ידה. היא רק היא תדע אחר זה את סודו, את אשר הוא נושא בחובו, והן גם הבטיחה לו בשבועת דברים, שלא תגלה מדרכו לשום אדם שבעולם. ואנו משתאים ואומרים: הן אדם העובד את ה' בתום ובפשטות, אין לו מה לירוא מלגלות ואין לו מה להסתיר מאת אחיו…
וילך הבעש“ט ואשתו לתור להם מקום בארץ, ויתישבו לא הרחק מהרי גויברג, הרי-חמר, בעל הכתבים – או אולי שוב אין כאן כתבים – היה חופר בבורות את הטיט ואת החמר, ואשתו היתה נוסעת אחר זה עם מתנת האדמה העירה, למכור אותה. ומזה התפרנסו בדוחק: הבעש”ט כמעט לא היה אוכל כלל והיה מתענה – הוא, המחפש דרך חדש לבן-אדם. “נתענה הפסקות גדולות”. אפילו בעת שהיה אוכל, או אומר להשביע רעבונו העצום, “היה חופר גומא בארץ ונותן לשם קמח ומים; והיה הלחם נאפה מחום החמה”, " וזה היה כל מאכלו אחרי תענית". אין כאן שוב אשה כלל ועזר לבעלה, כי אם אדם נזיר מתבודד לגמרי במדבר; ואין איש ואין ישוב, ואין כל מזון מן המוכן. התרחקנו שוב מכתלי בית-המדרש וממקום מגורי בני-אדם ותהלוכותיהם; והנה לפנינו אדם עובד את האלהים יחידי, עובדו התעניות ובסיגופים, הכל כמו שכתוב בספרי הסיגוף ואצל דורשי יסורי האדם… ושוב אין אנו יודעים, מה טיבו של הגואל הזה, אם על ידי חבלים כאלה בנפשו הוא אומר להיגאל…
ההרים, אשר היה הבעש“ט מתבודד ביניהם ומתהלך עליהם, היו הרים גדולים וגבוהים עד מאד, וביניהם גיא עמוק; מסביב להם גם חורין ומערות, מושב לליסטים ולשודדים. פעם אחת הלך הבעש”ט על הר אחד, והוא שקוע אז בעומק ההתבוננות ואל ראה, כי בא אל קצה ההר וילך הלאה. כסבורים היו הליסטים, שישבו במחבואם, הנה יכּשל עתה האדם הזר ותפורקנה עצמותיו, אבל מיד הלך ההר השני לקראתו ונתאחד עם הראשון. ויפלו האנשים האלה על פניהם, בראותם חזון פלאי זה, ויאמרו: הנה אך איש אלהים מתגורר בינינו! ויקומו ויבואו לפניו וישתחוו לו ויאמרו: הננו לך מעתה לעבדים! – ומאז היה זה המתבודד לשופט-שלום בין השודדים… ובכל אשר יריבו איש את אחיו יבואו לפניו, והוא מַצדיק את הצדיק ומרשיע את הרשע. – חזון-אגדה כזה על יד תעניות והפסקות סתם בודאי לא פיללנו!
ויהי היום ויבואו בני-הליסטים לפני שופטם העברי ויאמרו לו: אדוננו, הנה יודעים אנו דרך קצרה לארץ אבותיך, והיא נמשכת דרך מערות ומחילות; א יש את נפשך, לך נא עתנו ואנחנו נורה לך את הדרך הזאת, ויואל הבעש“ט לילך עמהם ויתעתד ללכת אל ארץ-הקדושה, ויהי בהיותם בדרך היה עליהם לעבור אמַת-מים, ודף אחד פרוּשׂ ומוּנח על שני עברי החוף. העמיד הבעש”ט את רגלו על הדף והציץ, והנה כאן להט החרב המתהפכת… ויחזור לאחור ולא בא אל הארץ משאת נפשו.
במקום ההוא פגש ג צפרדע,שבה נתגלגלה נשמת תלמיד-חכם שחטא, והלכה ותעתה חצי אלף שנה, מבלע מצוא מנוחה ומרגוע. ויתקן הריב"ש את הנשמה השוממה, זה היה תיקונו הראשון בעולם הגלגולים!
בלי תורת הגלגול וחשבון הנשמות, הלקוחות מאוצר עליון ותשובנה לאוצר, בלי קיום העולם הרוחני הזה על גבי העולם הגופני, עולם על עולם ועולם בתוך עולם, בלי היות האויר, התנועות, ההויות וצירופי הגרמים השמימיים והארציים כאופן בתוך אופן כחלק בתוך חלק, בלי כל אלה לא נבין כלל מהלך אנשים כאלה, דרכם ותעודתם. רואים מה שלא נראה עוד לאחרים… הנה מצד האחד ממשלת הטוב; ומצד השני ממשלת השטן, ויש שגם הטוב אינו גמור וגם הרע מוביל אל הטוב. לכאורה הכל קיים והכל גָבוּל, ומצד פנים – הנה הכל מתנועע ונמשך אל המקור. כל העולם הזה הוא אך מין אחיזת-עינים, וגם מערכת עולם-הבא לא תתגלה בשוה יש בה עליות על גבי עליות וצירופים על גבי צירופים. ביסודי התורה הישנה קיים לנו: זה היה רבו של זה, וזה היה רבו של זה, זה מסר לזה וזה קיבל מזה, והרי גם עיקרים, כללים, מידות, דרכים, ענפים – והנה נוסף כאן מין דבר המניע את הכל ומערבב את הכל, בודאי מושלים התלמוד והשולחן-ערוך גם כאן; בודאי יש קיום המצוות עם כל סעיפיהם ופרטיהם. אבל יש דבר אחד, המעלה את הכל ומרומם את הכל, והוא החיות, ההויה הפנימית. אין אדם צריך להתקדש כלל, אם הוא כבר קדוש ולו נשמה גבוה ניתנה, גם ניתנה… העבודה, החיות, התוכיות, האצילות אשר באדם, בעיקר אך דברי-מתנה הם… להבעש"ט, האדם המורם מעם הזה, ניתנה נשמה עליונה, ועל כן התעלה לאשם עליון. הוא היה למה שהיה, לוּ גם לא עָבד על פי דרכו ולוּ גם לא התבודד ולא צם ולא נפרש מאחיו…
זוהי המגמה של כל הסיפורים הללו, אשר פירטנו אותם ואשר יבואו במסגרת חייו. אין יכולת בידי חוזה חזון האגדות הללו לסמן לנו את התכונה אשר באדם ואת הפרצוף נשמתו, ואנו כמעט לא נדע, במה גדול הבעש“ט מאחיו. אין נו מוצאים במערכת הסיפורים והשבחים, לא מעשים כבירים תכוּנתיים ומוּסריים לתת לנו דבר כזה, ואין לה לאגדה כשהיא לעצמה, גם צורך בזה. והרי מה יועילו כל המעשים הטובים וזיכוך-הנפש, אם אין הנשמה מתחילת ברייתה באה ממקום אור אמת ומעיים הנצח? רבּי הדור, שבאים לעולם, כדי להדריך את בני-אדם במעגלי הטוב והישר ובדרכי היחוּד, הלא המה אך שליחים הם שלוחים ממרום לשם מלאכות זו. וכל תעודתם היא למלא זאת המלאכות. והבעש”ט, ישראל בן אליעזר, שקם אחרי האר"י להמשיך את דרך הגאולה, הן גם הוא בודאי היה רק שליח…
ואם ישאל הקורא: אם כן למה כל תכסיסי הכנתו של רב זה? למה כל ההתבודדויות וההפרש מבני-אדם וכו' וכו', אחרי שהכל במתנה ינתן? יקרא את ה“שבחים” הלאה וידע. השביעו אותו, את הבעש"ט, פשוט מן השמים השביעוהו, שלא יעסוק בשמות קדושים, עדי תמלאנה לו שלושים ושש שנה. – הוא נשא מסוה על פניו כל אותם הימים, שעדיין לא ניתנה לו רשות להתוָדע אל הקהל. השולחים והמפקדים על השליח, לאמור לו: בוא לעולם התחתון ועשה כך וכך, הלא יכולים המה גם לקבוע לו זמן ומועד, לקבוע את השנה להתגלותו, את החודש המיוחד, את היום ואת השעה… ואם נמצא דוחה את השעה או מאַחר את השעה, הוא מחריב את כל העולם כולו. – –
וכה אנו באים מדרך רוחנית ביותר, מדרך שנותנת חיות והתעלות הכל גשם ובכל נמצא, להתגשמות יתירה. הנמצאים התחתונים מעולם התחתון מתעלים ומזדככים נעשים למקום השראת שכינת מרומים; ובני העולם העליון וכל תוכנית העולם מתגשמים באופן נורא…
באים האנשים האלה השם חירות ופדות הנפש, בשם חירות העם ופדות הנמצאים, והנה הם מביאי את אלוהות העולם בכבלי מכונה! שעה ורגע של אותות ומועדי השנה של חגים, שלפנינו נקבעו ם המה בבית-דין ועל פי עדים, נעשים שוב נצחיים, מוחלטים. הגואל שוב אינו גואל על נפש ורוח, כי אם כוכב לכת. מהלכו הוא כחוק, בואו הוא חוק ולכתו מן העולם הוא חוק. – ולאידך, שוב נעשים החוקים האלה והמעשים ההחלטיים למין אחיזת-עינים, למין תכלית אחרונה, ואף על פי כן אינה אחרונה. הגואל בא לנקות את העולם מחבלי החטא, שבא בירושה מקדמת דנא; ובלכתו, שוב חוזרים ערפילי החטא לכסות את פני תבל ויושביה.. האר“י ואף הבעש”ט לא פדו סוף כל סוף את העולם. ותכליתם הן היתה לפדות, לתקן,לטהר, לזכּך ו“להשיב הכל אל השורש”. צימצם האלהים את עצמו, כדי לתת מקום להתפשטות הלא היא כוח הבריאה וסדר הבריאה תוכנית הבריאה. באין התפשטות חלקי המציאות והפרדתם מן הכלל הכולל אי בריאה ואין אפשרות לבריאה לסידור עולמי כלל; אין חיים בלי תנועה שוטפת ובלע התהווּת חזקה, המכה גלים בים אין סוף; ועם כל זה מתגעגעים הנמצאים הנפרדים לשוב אל המקור, היש אל האפס. כה חוזר המתוקן להיות בלתי-מתוקן והשלם נשלם היות בלתי-נשלם. ואין אנו יודעים, למי ולמה כל העמל" – התשובה במסכת אגדות הללו לשוא תחפּשו.
אנו חוזרים אל הסיפורים עצמם.
שבע שנים רצופות ישב לו אבי-החסידות, או מי שנעשה לאבי-החסידות, בחביון הרים, ויעבוד שם את ה' לפי דרכו. ויהי כי קרבה העת להתגלותו, כלומר להיתר התגלותו בקהל, עזב את המקום ההוא, הריק מאדם ומושב לשודדים, ויתישב בכפר אחד, ושם שוב “קנה שלמות”. אשתו עסקה בצרכי הבית, וה' שלח ברכה והצלחה במעשה-ידיה, ולא ידעו עוד לחץ ומצוק כלפנים. והוא בנה לו מעבר לכפר, ביער סמוך, בית-התבוננות ויכרה לו מקוה-מים על יד הבית. שם ישב על עבודתו משבת לשבת. במוצאי-שבת, בצאת יום הקדוש ובאים ימי החול בעולם, היה יוצא גם הוא לביתו ביער, ובערב שבת אחרי הצהרים היה שב לבית אשתו, וילבש בגדי לבן בבואו, ויקדש את השבת מתוך הרחבה מתוך שמחת הלב. ניטלו גם מלבו הדוחק וההפרש הגמור מבני-אדם וצרכיהם; הוא מרגיש, כי עוד מעט ותצא הנשמה החבויה ממחבואה…
אפס כל זה כשהיו לבדם בבית, אך הוא ואשתו, אבל אם נזדמן הדבר, ששבת אורח אצלם בים השבת – ומיום שהרוָחה באה בבית, התחילו גם הם לקיים מצוַת הכנסת-אורחים במלואה – אז שוב “תכסה” הרב הזה. לא היה לובש באותה שבת איצטלה דרבנן; אדרבה, הוא היה משרת את האורח בכל מיני שירות. הבעש"ט העתיד להיות רבנן של כל ישראל, עושה שירות פשוטה לאורח בביתו כהלל בשעתו… ואנו רואים את החדותא דליבא על פני המספר…
ונזדמן הדבר, שהוצרך אחד גדול, ממפורסמי-הדור לשבות בכפר ההוא אצל הבעש“ט; והוא לא ידע מאומה מכוחו של בעל-הבית ויצר לו מאד על הדבר הזה. הבעש”ט, כמובן, שם את המסוה על פניו, איחר לבוא הביתה בערב שבת כבר אחרי חשיכה, והשולחן כבר ערוך והנרות דולקים, הוא עמד על יד הכותל כמתפּלל, וידלג ויקצר, כי הן כבר קיבל השבת לבדו. – הבעש“ט כיבד את האורח החשוב לקדש על היין, והוא ואשתו אך שתו מכוס של ברכה וישבו לאכול את סעודת השבת. פרשת השבוע היתה הראשונה מאלה שמות. ובעל-הבית “הכפרי” – אַל תשכחו נא, כי בכפרי זה כבר הסתתר מי שעתיד להיות הבעש”ט – ביקש מן האורח ה“בו תורה”, כי ספר לו מעט מדברי התורה. והתם הזה מתחיל לסַפּר לו, למי שגדול ממנו, את כל הכתוב בחומש על גלות מצרים, איך באו שמה יעקב וביתו שבעים נפש, ויפרו וישרצו וירבו ויהיו לגוי גדול, ואיך התחיל עם מצרים להעביד בפרך את הגוי הזה ולמרר את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים, ויאנחו בני יעקב מן העבודה הקשה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים, וישמע ויזכור להם בריתו מאז, אשר כרת את אבותיהם. ויושב יושב לו הבעש“ט הכפרי ושומע כל הדברים הפּשוּטים ההם מקדמת האבות בארץ המעבר, ואין סודות בפה המסיח, אין רמזים, אין צירופים מפרעה השטן וממצרים ממשלת השטן. לב המסַפּר, כלומר, מלקט ה”שבחים", מרקד בקרבו למראה התמימות ההיא. כה ידע מי שעתיד לגלות רזין רדין דרזין להתכסות…
אחרי שנגמר הסיפור על פרשת מצרים, שסיפר תלמיד לרב, בירכו ברכת מזון, היציעו לאורח את המיטה על יד השולחן, שהיתה מיטת בעל-בית. וה“בעש”ט שכב עם אשתו" בבית המבשלות, בני הכפרים לא התבישו ולא ידעו כיסוי באלה.
ושמעו והשתוממו, הנה אך נרדם האורח, קם הריב“ש וישב לו על התנור ויחל לומר זמירות השבת וכונות השבת על פי דרכו. ויהי אור סביבו. הקיץ האורח משנתו לקול האמירות וירא את האור הגדול ההוא על ראש הבעש”ט ויתעלף מרוב פחד.
וממחרת היום קם הבעש“ט ויסר את המסוה מעל פניו. אמנם הוא הלך לבית-התבודדותו ביער להתפּלל, אבל כבר שב משם ב”נשיאת ראש". ויצעד אנה ואנה בחדר ויזמר את המזמור ויסדר פרקי דסעודתא בדבקות גדולה. אחר-כך קידש הוא בעצמו ובכוָנה, ואמנם באמצע הסעודה ביקש שוב מאת האורח, כי יספר לו עוד דברי תורה; אבל תיכף התחיל לומר הוא בעצמו לפני האורח מעניני התורה וסודותיה, כשזה כבר התביש להמשיך דבריו מאתמול ולא היה בו עוד רוח…
לא אאריך, שעה אחרי שעה התגלה הבעש“ט לפני אורחו החשוב יותר ויותר; ובסעודה השלישית כבר דיבר הרב הבעש”ט בהתגלות שלמה, וידרוש ברזין דאורייתא דברים אשר לא שמעה עוד אוזן מעולם. – –
והאורח הזה, איש נודע בקהילתו, חזר עוד במוצאי-שבת לעירו, ויבוא לפני הרב דמתא ולפני נשיאי העדה וידבר באזנם כדברים האלה: הן אור גדול שוכן לא הרחק מאתנו, ואנו לא נדע! ויבוא רוח באנשים האלה ויאמרו: אין זה, כי אם ישראל בבן אליעזר הוא, היושב בכפר הסמוך לנו, כי אמנם הרגישו זה כבר, כי דברים באיש הזה וכבר ראו כמה פליאות בדרכו.
וימהרו חשובי העיר וישׂכרו עגלה ויסעו למקום משכן הבעש“ט לדבר על לבו, כי יבוא לגור ביניהם. והבעש”ט הרגיש בדבר בואם, ויקח מקלו בידו ויצא לקראתם. כה פגעו ההולכים את הבא על אם הדרך. והנה יער לא הרחק משם ויסורו אליו, “עשו כסא מענפי אילנות” והושיבו את הבעש“ט על הכסא ההוא ו”קבלו אותו ורב עליהם“. נענה הבעש”ט להם והתחיל לומר לפניהם דברי-תורה על פי דרכו אשר מצא.
כה נבחר המתבודד ואיש-הפלאים הזה למורה ולרבנן בישראל. וישב על כסא האר“י ז”ל. וזהו סדר ההשתלשלות שלו, כפי ששמעם המסַפּר והמלקט בשם אדמו“ר נבג”ם…
ואותם הכתבים, שלפי המסורה נתנו לו את החיל הרב הזה, להיות צופה בעליונים ומנהיג בתחתונים, סגר הבעש"ט אחרי התגלותו באבן שבהר ולא השתמש בהם יותר.
השבע השביע הבעש“ט אבן אחת בהר ונפתחה, ויגנוז בה את הכתבים הקדושים ושוב נסגרה עדי עד. אומרים גם אומרים, כי אלה הכתבים הגנוזים, שבאו לידי הבעש”ט מיד ר' אדם, נגלו רק חמש פעמים במשך כל הדורות לבני-אדם. הם היו בימי קדם בידי אברהם אבינו עליו השלום, היו גם בידי יהושע בן-נון… וב' פעמים השתמשו בהם בימים המאוחרים: ר' אדם והבעש"ט. את החמישי, שזכה להם בינתים, לא נדע לנקוב בשם…
עד כאן מראשית ימי הבעש“ט ומהתהווּתו, והמלקט אמנם מוסיף למלא את דברי הימים האלה בסיפורים ובשיחות שונות.. חותנו של המלקט, מו' אלבסנדר שו”ב, היה סופר הבעש“ט שמונה שנים, בטרם נתמנה החסיד ר' צבי לסופר שני, מרו מלאכה אצל הבעש”ט. והרי הוא כותב שוב דברים ששמע מאיש אשר שימש את הרב עצמו.
ולפי השמועות הללו התבודד ר' ישראל בעש“ט, בימי הכיסוי שלו, מעבר לנהר פּרוּט, ושם היתה חצובה בסלע ההר כמין מערה, ששם ישב כל הימים,, מביתו היה לוקח לו רק לחם אחד, מזון סעודה אחת, והיה אוכל אך פעם אחת בשבוע. כך התענה והתבודד כמה שנים… ורק בערב שבת היה שב לביתו. – אחר דברים האלה קבע דירתו בקרית טלוסט. והיה עני גדול, לבוש רק “טוזליק” ישן, ומחורי מנעליו הקרועים נראו האצבעות; והוא היה טובל אז את בשרו בכל יום במקוה מים קרים, אפילו בתקופת טבת… כבר ידע העם מעט ממנו, ובאו אליו פעם בפעם חולים להתרפא; אבל הוא לא נענה להם ולא שם לבו אליהם, אך פעם הובא לפניו גם איש, שאחזהו ה”רוח“, כדי להחלימו, וימאן לעשות זה, כדרכו, אבל בלילה ההוא הגידו לו מן השמים, כי כבר כלו לו שלושים ושש שנה וחדלו ימי ההשבעה, ויקם בבוקר ויגרש את ה”רוח", וישב המשוגע להיות כאחד האדם, וגם לא התפלא העם למראה הזה. גירוש הרוחות על ידי אנשים עוסקים בשמות ויראים את ה', הלא ממעשים שבכל יום הוא, ואין זה ממעשה נפלאות כלל.
עניה היא הסביבה, אשר בה התגלה הבעש“ט, וסגורה היא במסגרת של חיים פעוטים ונמוכים. הרי אנשים בני-תורה ובני-יראה מעט, הרי סוחרים קטנים, מלמדים, חנוַנים, מוכרי משקאות ומוכסים. והעמל ללחם, אם רב הוא אם מעט, גם הוא אינו מביא תנועה רבה בחיים. ומה המה החיים היומיים, אפ ננכה כך וכך שעות לעבודת השי”ת, כך וכך שעות לשינה ואכילה, בברכה מלפניהן ומלאחריהן, ומעט מזונות באמצע, אינך רואה אנשים בעלי רוח כלל; ושמים רחבים על ראשי כל אלה הצללים-היהודים בודאי אינם משתרעים… והרי מכשפים, והרי קמיעות והשבעות ורפואות בלחשים ובקריאות מזמורי תהילים. הסידור מושל בערב ובבוקר; השולחן-ערוך מושל בכל; וגם נשים זקנות מושלות… לכאורה אין בכלל בעולמו של האל יתברך לעשות הרבה ולעבוד הרבה… והן גם מן הארץ עד ורקיע רק גובה שתי קומות אדם. – היו גם “אבות” לפנים; היו גדולים רבים וצדיקים; והרי הרבה מזה כתוב בחומש ובזוהר. אבל עתה, עתה נתמעטו הלבבות! החיים קצרים, ה“רוחות”, בני-השטן, כבר באים בבתים וברחובות לאור הלבנה ועושים משחק באדם…
מה יעשה גדל-רוח בד' אמות הללו? ומה מקומו כי ותוה לו? – וגם כי תוסיפו לקרוא ב“השבחים”, ותבואו לימים שבהם כבר התוַדע הגואל, אין אנו רואים אנשים נגאלים הולכים הם ונמשכים החיים הפעוטים הללו, נמשכים הלאה כמקודם… והבעש"ט ושב היום במקום זה ולמחר במקום זה; הוא נוסע לאחד ממקורביו או ביחד עם מקורביו. מקרה יבוא על מקרה ומעשה נוסף על מעשה; ולבבנו א נרעש ולא נקבל כל רושם למראה דבר אחד מרומם…
ומה המה האנשים, המלווים את הבעש"ט על דרכו? וגם מתי סודו מי המה? אנשים בני-תורה, מקובלים, יראים וכו' הם, מהם גם “בעלי מופתים”; אבל שידוד המערכות להם, גם לרבם הגדול, לא יותר הוא ממין אמנוּת ואך מין מלאכה. – מה יש להתפלא על כל אלה? – הם יכולים להוריד ולהעלות, יכולים לרפא חולים ולגרש רוחות, יכולים להוריד גשמים; והן גן יכול אדם ללכת ברגליו, יכול להרים משא, יכול לנסר עץ או להבריח בהמה. זו יכולת וזו יכולת, רק זו שלהם היא יכולת יותר גבוהה…
יודעים הם תלמידי הבעש“ט, אשר עליהם יסופר ב”שבחים“, כי רבם ומורם הוא איש גדול ונורא, יודע סודות ורזין; אבל הם אך יודעים כל זה. תום ואמונה, אמונה פּשוּטה כראוי לתלמידים ברבם, וכאשר גם נמצא לפי האגדה החסידית, בתלמידי הרב המגיד, יורשו של הבעש”ט, לא ימצא אצלם. כמעט אין להם כל יראת-רוממות כלפי מורם הגדול, אם כי יודעים הם, שיכול הוא לעבור את העולם מקצהו אל קצהו ביום אחד ב“קפיצת הדרך”; אם כי יודעים הם, כי אין נסתר ממנו, ושאפילו דברים, שעוד משה נביא-הנביאים היה משתמש בהם באתכסיא, משתמש הוא בהם בגלוי…
מדבּרים שם במערכה זו על ממלכת השטן, על הניגוד שבין העליונים ובין התחתונים; מדבּרים על זהרים הכרות, עבודות, כוָנות, יחודים, מלכוית, ואפילו על הוד ותפארת – ואין כאן הזיה כלל, אין כאן ערפילי הזיה ונעימות ההזיה! הכל הלא נראה בחוש, הכל, גם הרוחניות שברוחניות, הוא דבר אשר נמָשש בידינו ממש, כמו שנמשש את האבן שעל הרקיע או את קרני העז וכנף העוף. ה' ציוה לברך על השחיטה. ה' ציוה לכסות את הדם. ה' ציוה להתפלל וללבוש ציצית. ציוה לטבול את הגוף במקוה לפני עלות השחר וציוה לכון בכוָנת אחד בשמע. הוא ציוה גם לומר יהי רצון פלוני, מזמור אלמוני, וציוה ללחוש על השדים ועל הרוחות, – הוא שעוד בחומש אמר “לא תעוננו ולא תנחשו!” האֵל הוא המצוה תמיד, והוא הבורא, והוא היוצר והוא המיחד את כל העולמות העליונים והתחתונים; הוא גם משגיח בעיניו ממש על כל מעשה ועל כל עבודה, ומונה וסופר כל מזיגה ומזיגה, אם היא ביושר ובצדק. הצדק אך מידה הוא, המשפט הוא אך מידה; ואפילו הכוַנה והתעצומות גם כן מידות הן. מה תתפלאו, בני-אדם? איך לא תדעו כל זה? הלא זה פשוט ומפורש לכל, ונאמרו הדברים בכל ספר וספר… גם ספרים, ספרי מוסר ויראה, הנם אך כללים מחלקי העבודה ותכסיסי העבודה. כל דבר הוא אמצעי ואיזו תכלית, והוא גם תכסיס לעבודה וליראה. הנך יוצא למלחמה, והנך מזוּין בכלי מלחמה, אז תצליח. צריך אדם להיות מזוין בפני השטן, מזוין נגד הרהורים רעים ומחשבות זרות, והוא צריך להילחם עם המשטינים והמקטרגים. ממשלת השטן וכל מלאכיו זהו מין עולם על עולם. תאמרו" הכל אחד, והנכם מיַחדים בערב ובבוקר ובצהרים – והרי כאן מעין שניוּת. וכל אלה גם לאלהים גם לצדיקי מעלה אך למשחק…
כאלה וכאלה יספר לנו בעל ה“שבחים”!
והרי לנו איגרת מהבעש“ט, שכתב להרב דק”ק בראהון. וזו לשון האיגרת אות באות: “בחורף הזה תבוא מן הדרך ותמצא בביתך על החצר שלך רעש גדול מאנשים נשים וטף, ותתעלף מחמת הפחד; וכשיעוררו אותך, אז תצוה תיכף להקיז לך דם משני גידים. – ותיכף תשלח שליח מיוחד להודיע לי על-דבר הרעש. אף על פי שתהילה לאל יש לי עינים לראות מרחוק… אף על פי כן תשלח לי איגרת על ידי שליח… נאום ישראל בעש”ט".
את שורש המעשה ותכליתו אינו רוצה המלקט לגלות, – הוא לא רצה גם לכתוב גוף המעשה, מטעם כמוס עמו.
ושב פעם הלך בן-אהוב של איזה איש למרחקים ויאחר לשוב לבית אביו, ואביו לא קיבל ממנו כל ידיעה ויירא פן קרהו אסון. ויבוא לפני הבעש“ט במר לבו, וישאלהו: יורני רבינו, אם חי עוד בני ואדע! ויצו הבעש”ט להביא לפניו ספר הזוהר, ויפתח אותו ויסתכל בדפיו ויא באצבע ויאמר: הנה בנך, הוא עתה במקום פלוני אלמוני. ויבדוק וימצא, והנה היה הדבר כן.
עינים לו לבעש"ט לראות מרחוק ועינים לזוהר הקדוש. אור שברא הקדוש-ברוך-הוא בששת ימי בראשית היה אדם מביט בו מסוף העולם עד סופו; הסתכל במעשה דור המבול ודור ההפלגה. וראה, שאין אדם ראוי להשתמש בו, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. והיכן גנזו? גנזו בתורה, בזוהר.
פעם אחת היה הבעש"ט בעיר בַּלטה, ואמר שהעיר הזאת תיחרב פעם אחת ואחר – כך תיבנה ותהיה עיר ואם בישראל, ותעמוד עד ביאת הגואל. – ואמנם, כאשר פרצה המלחמה בין ישמעאל ובין יוָן, נחרבה אותה עיר כולה, ולא נשאר כי אם בית קטן. כה חזה למרחק…
הבעש“ט היה רגיל לומר על עצמו, שהוא גלגולו של רבינו סעדיה גאון. ולא נדע מאין לו זה? נאמר, כי שקד ללמוד ספרי רס”ג; ואף רושם אילו לא נמצא בדבריו… ובמקום אחר שמענו, כי נשמתו היתה נשמת חנוך1, גם נפש דוד ורוח שלמה יחסו לו2. לאידך, היה אדם בעל עבודה והיה יודע להתפלל הכוָנה ובעוצם. מעשה שהיה מתפּלל בדרך בבית אחד בכותל מזרח, וסמוך לכותל מערב היו עומדות חביות מלאות תבואה; והיו רואים שהתבואה רועדת החביות לרגלי תנועותיו של הבעש“ט. ונוסח אחר אומר” התפלל הבעש“ט תפילת מנחה בכפר אחד, בחדר שקורין שפייכלר, אוצר-תבואות, והיו שם הרבה חביות מלאות תבואות. ובעת התפילה היתה הרקדה גדולה בין החבות בעבור רעידת הבעש”ט בתפילתו, ונתקיים בו המקרא: והר סיני עשן מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויחרד כל ההר מאד – ואותו מהלך יזכירנו בסיפור התלמוד על-אודות ר' עקיבא, כי בשעה שהיה מתפלל עם הציבור, היה מקצר מלפני כולן; וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, היה אדם מניחו בצד זה. ובא ומוצאו בצד אחר, מפני הכריעות וההשתחויות, שהוא עושה (תוספתא ברכות ובבלי שם).
והבעש“ט אינו רואה בענינים של מטה בלבד, כי אם גם הענינים של מעלה. צופה ומביט בעולמות העליונים ויודע כל משפט אשר יתעתד לבוא, ויודע גם כן לבטל משפט. עם ראה בערב יום הכיפורים קטרוג גדול על ישראל, שתסתלק מהם תורה שבעל-פה. והיה מתעצב מאד כל היום ולא הגיד לשום אדם; והלך לבית-הכנסת ואמר לפני העם דברי-כבושים, ופתח את ארון הקודש ושם בו ראשו וצעק ואמר: וַי לנו, הנה רוצים לקחת התורה מידינו, איך נוכל להתקיים בין האומות אפילו חצי יום? והנה אין אנו שוב במזיביז בירת החסידות, כי אם בוילנה, והגר”א עומד לפני הארון…
עומדים כל העם ואומרים ככל-נדרי בלבות נשברים, וקטרוג הולך ומתחזק. אין תשובה ואין מרחב! ננעלו, ננעלו כל השערים בהיכלות של מעלה, אין בא ואין עולה. עוצרים גם בעד הבעש“ט, ששוב פשט גשמותו מלמטה, והוא מטפס בעליונים. גם רבּו – בסיפור המעשה סתם, ובנראה הוא אחיה השילוני – לא יכול להביא את הרוַח לבני-ישראל ולבטל את רוע הגזירה, בראות הבעש”ט כי אין עזר, הלך ברעש להיכל המשיח, והוא מסר בידו שתי אותיות, להסיר בהם את המסגר הגדול מעל שער התפילות. ויהי מרחב, ונסתתמו פּי המקטרגים.
נוסח אחר: אמר משיח הצדק להבעש"ט, איני יודע אם תפתח את השער, אבל אם אך תפתח, תהיה ודאי ישועה לישראל. וזה השער היה של היכל קן-צפור, אשר מעולם לא נכנס בו אדם, כי אם שוב רק המשיח. – ואת טיב היכל קן-צפור הלא אתם יודעים…
“וזה הקטרוג – מסיים בעל ה”שבחים" – היה מן כת שבתי צבי ימח שמו… ושרף הבישוף של עיר קאמיניץ שתי גמרות… ואחר-כך היה ויכוח לפני הבישוף דקרית לבוב… אבל נפל פחד התורה עליו ולא הרשיע… והכת הרשעה הנ“ל כולם השתמדו”… שמע המלקט גם מהבר בקהילתו, שבהגיע השמועה מסוף מעשי הקטרוג נאנח ואמר הבעש"ט, כי השכינה מיללת ואומרת, כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה שתהיה לו איזו רפואה… וכשחותכין האבר אין לו קנה עולמית… כי כל אחד מישראל הוא אבר מהשכינה…
בכלל ענין שבתי צבי העסיק הרבה את הבעש“ט3. פעם שלח להרב דקרית ביטשוב לומר לו, שהשו”ב דמתא הוא מכת שבתי צבי. פעם שבת הבעש“ט בשייריגראד, ובמוצאי שבת ישב עם חבריו לסַפּר להם מה שראה בעליונים בשבת, ואמר שידפיסו באותה שנה ספר חדש, ואינו יודע את שם הספר, כי עדיין לא קראו לו שם, והוא נתחבר מארחד מכת שבתי צבי ימח שמו, לשון המספר הוא יפה, ונופת תטופנה שפתי זרה; ומתירא הוא, כי יחָלק לב העם על ידיו יטמא חס ושלום את העולם… וסיפר הרב ר' יואל, שפעם בא שבתי צבי העצמו לפני הבעש”ט לבקש ממנו תקנה… ואמר ר' יואל בזה הלשון: התיקון הוא להתקשר נפש בנפש, רוח ברוח ונשמה בנשמה. והתחיל הבעש“ט להתקשר עמו, עם שבתי צבי, במתון, כי היה ירא ממנו… כי היה שבתי צבי רשע גדול… “ופעם ישן הבעש”ט, ובא שבתי צבי ופיתה אותו… והשליך אותו בהשלכה גדולה, עד שנפל לשאול תחתיה… והציץ הבעש”ט מקום חנותו… וראה, שהוא עם יש“ו על לוח אחד… ואמר הבעש”ט, שהיה בו בשבתי צבי ניצוץ קדוש… ותפסו סמאל במצודתו“. ישו, שבתי צבי והבעש”ט כולם הטבלה אחת! פעם בא שבתי לפני ר' ישראל לפתות אותו ופעם מבקש ממנו תיקן… ניצוץ קדוש, מאד קדוש, היה בשבתי המשיח, אך גבר עליו סמאל. מקודש לטומאה רק שעל; יעלה בן-אדם על פסגת הקדושה ואומר: אגאל את עמי בחומר גם ברוח, ותיכף יבוא השטן ויערבב את העולם… והשכינה מיללת ואומרת: קלני מראשי! קלני מזרועי! והרי כל אחד מישראל הוא אבר מהשכינה, כל אחד מישראל! מישראל קרינן הכא, כל אחד מבני שבטי ישראל הוא אבר מן שכינת עולם, ולא כל בן-אדם שרוח באַפו ונשמת שדי תחייהו… ואלי באנו על ידי הטמעה זו לפֶתר התכווצוּת
החסידות וצמצומה עם כל רצונה, לכאורה, להרחיב את הדרך לאלהים…
אנו מגוללים ב“שבחים” ומגוללים. מה לנו עוד פירוט המעשיות והשיחות, הנסיעות של הרב, חריצותו והתחכמותו, והן לא יגידו לנו אלה את שלא נדע כבר. והרי גם הרבה מעשיות אינן מהבעש“ט עצמו, כי אם מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו. באים אנשים חכמים ולומדים מרחוק, כדי לתהות על קנקני הבעש”ט; והמה מוצאים בו פליאות ורואים במעשיו סתירות, רב סתירות. וסוף הדבר, כי מוצאים הם, או אומרים למצוא, במאורע אחד מבוא לנשמתו ודרכיו. – וה הבעש“ט הוא שוב רופא-חולים, מתפלל על פרנסות בדוחק ונוסע לעיירות שונות ומדבּר את דבריו. הוא שומע כרוזים מן השמים, רואה פני אדם הוא וכבר יודע הוא את מעשיו וחטאיו, פלוני בא אליו לבקש על מזון ועל מחיה; והוא רואה את מלאך-המות מרקד אחריו. העיקר אצלו התקשורת והראיה, הבחינה וההתבוננות, אפילו בדברים שבני-אדם אחרים אינם מתבוננים בהם ולא ישימו להם לב. הלא הוא החוזה, הוא האדם שיודע הכל ומתעלה על ידי הכל, גם השטן לא יכול לו. מהם המלאכים וגם השרפים בפניו? הוא ידיד ד' ולא עבד ה'! מחמישים שערי בינה נפתחו לפני משה אך מ”ט שערים; ודרך הגאולה של רב החסידות הוא לפתוח עוד את שער החמישים…
והנה לפנינו סיפור, עוד סיפור בהבעש“ט, כתוב בסגנון שאר הסיפורים ב”שבחים", בתור מופת אחד מפּעולותיו הרבות ועוד אופן אחד ממלאכת עבודתו בעד הרבים ובעד היחיד, הכל לפי שורש הנשמה ולפי הזמן והעידן.
אבל עלינו לשהות דוקא אצל מאורע זה לשהות ולהתעקב; וממנו כבר נלמד הרבה, אולי עוד הרבה והרבה מאשר שמענו בספר השבחים ושבחי השבחים עד היום.
ליל בפורים! נתאסף כל הקהל לבית-המדרש של הרב, העומד עד היום בקרית משכנו. עומדים עומדים כל המתפללים עטופים בטליתותיהם, והנרות דולקים בבית-האל, דולקים על החלונות ועל העמודים. ואַל תשכחו נא, כי בבית זה מתפללים אלה, שהם מהשיירה של הרב; אַל תשכחו כי בבית הזה הפּתח לשערי עולם, ושם עומד גם הסולם לשערי שמים. והרב, הרב בתוכם הלא הוא עולה בסולם! ועמד הבעש“ט במקומו ולא התחיל להתפלל… ניכר בו, שהוא במבוכה רבה… ונתעכב בעם עד בוש. והוא עוד לא הפלל ולא יתחיל בתפילה. כבר הגיעה העת לומר כל-נדרי ולהתחיל בתפילות הערב הקדוש, והבעש”ט עומד ומחשה ולא ישים לבו לקהל. וירא העם כי דברים בגו וגעו כולם בבכיה, כי הלא דבר הוא… דבר נורא קרה, וזה יעצור בעד כל תפילה ותחנונים. – ואמנם קטרוג גדול מאד היה הפעם בשמי השמים על עם היהודים; ולא היה באפשרות שתעלנה התפילות למעלה… כומר היה בארץ ההיא, והוא צדיק תמים ולא נגע באשה מימיו, גם לא הרהר בכאלה בעולם, ולא קרה לו מעודו מקרה לא טהור. וצדקתו היתרה של זה הכומר גרמה למשטינים לקטרג על ישראל. – והבעש“ט ידע וראה כל זאת ויצר לו מאד, ולא יכול לפתוח פה להתפלל. הוא עומד על עמדו, ומביט לכאן ולכאן, מביט בכל פעם גם בעד החלון החוצה. – לפתע – והנה אותו הכומר הולך על יד בית-המדרש. וימהר הבעש”ט ויסר טליתו מעליו ויעזוב את בית-האלהים ויתחבר אליו וילכו שניהם יחדיו. והתחיל הבעש“ט לדבר עם הכומר על-דבר צירופי המינים לקיום תבל, כי הן לא לתוהו בראה, לשבת יצרה… ויתעצם בשיחה הזאת עם כוהן הדת. והשיב הכוהן ואמר, כיהן הלא גם על פי נימוסי דתם וחוקם אסור לכל כוהן לבוא בברית את האשה. ויתעמל להצדיק את דרכו. והבעש”ט לא הרפה ממנו, והוא אומר כי כדי לקיים מצוַת פריה-ורביה יכול אדם גם למחול על כהונתו. כה נדברו יחד הרַבָן הישראלי והכוהן הנוצרי. והלילה הוא ליל סליחה וכפרה! ושוב טען הכּוהן כי הלא הוא מבני מעמד גדול בחיים, ואיך ינחת דרגא וישא אשה מבנות דלת העם? נענה הבעש“ט ואמר, כי הוא מכיר שר ואציל גדול בבית אחוזה פּולנית, ולו בת יפה, יפת-תואר ויפת-מראה, והוא ודאי יתרצה לתת לו בתו לאשה, אם אך יגלה לו חפצו להתפּטר ממשרתו ולבוא בברית-הנישואין. ויתאר לו הבעש”ט את יפיה של הנערה וערך החיים החדשים, האם יחליפם בחיי מקלט ונזירות, אשר הוא חי עכשיו? ונכנס הדובר ללבו של השומע והתאווה תאוה לראות את הנערה ההיא ורב חנה – והוּצת החום הזר בבשר הנזיר…
מיד עזבו הבעש"ט וימהר לבית –מדרשו, שם טליתו עליו והתחיל להתפלל עם קהילתו, קהילת הקודש, בכוָנה וברצון. וגם נסתמו פי המקטרגים וסרה השׂטנה מבית-ישראל!
זהו הסיפור ב“שבחים” גופא, בהוצאה שלפנינו עמוד ק"ו, סיפור, שבעת שנקרא אותו, פנינו יתאדמו מבושה…
הנה עם בא אל הר חורב לקבל לוחות-יה. ואלהים מתגלה בקולות וברקים ובענן כבד. הלחות הם לוחות-אבן כתובים באצבעו מעבר מזה ומעבר מזה, ונושאי הלוחות הולכים מאז מארץ לארץ ומתנת – יה בידם.
ואני זו בריתי, אמר ד‘, רוחי אשר עליך ודברי אשר שָׂמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם. והפיצותם את דברי בגויים. אשרי אנוש יעשה זאת. ואַל יאמר בן הנכר הנלוה אלי לעשות ולקיים דברי לאמור, הבדל יבדיליני ד’ מעל עמו ואסור לי ללכת בדכריו. הלא לי כל הארץ, הלא לי כל אדם.
והן גם מתפלל העם הזה בימי-הדין לאמר: ובכן תן פּחדך ה' אלהינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת וייראוך כל המעשים וישתחווּ לפניך כל הברואים ויעָשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. וידע כל פּעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויעשו כולם את רצונך!
ואותו כוהן דתי בודאי יצור שדי היה; ואם התקדש ונשמר מאשה, ככתוב בספרי השליחים, לא עשה בזה כתב האלהים ולוחותיו פלסתר… אדרבה, קיים גם את תורת-סיני וברית-סיני. – הפצת טהרת הדת לעם-אבות וגם לבני עמים אחרים, כי יכירו גם המה מלכות-שדי ויקבלו עליהם מוסר-שדי, האם זה יחָשב לעם-אלהים לעוון ולחטא? וזה יתן פּתחון פה למשטינים ולמקטרגים?!
מה היא תורת הקבלה והחסידות, אם לא תורת ההרחבה? העולם המוחשי יתרחב. העולמות הניתנים יתגדלו, גם זו התורה הכתובה והמסורה תתרחב מעל לגבוליה. האלהים בשמים הוא גדול מאד, גדול ואין-סופי והוא ימלוך על עולם מוגבל ועל מערכות מוגבלות? לא! צריך להרחיב ממשלתו על כל ההויות והספירות; גם ההויה גופא צריכה להתרחב! כה התפשטה בממלכת התורות האלה ממשלת האל והשגחתו על עולמות חדשים ועל מקומות אין תכלית – הנושא התגדל והתרחב ועמו גם הנשואים, המוחשים, העיונים, הצירופים וכל התעלומות. ובכל זאת – נשאר האלהים האין-סופי מוגבל מאד… יתר מגבול שבטי ישראל אינו יכול להרחיב ממשלתו ולשפּוך את רוחו… כל ממלכת אין-סוף ורחבי אין-סוף, כל אלפי ההשגות ורבבות המחשבות והמעשים הם אינם נעשים ואינם נארגים אלא רק בשביל ישראל, בשביל עם ישראל, עם יהודה ושארית יהודה. – נכרי ששָבת חיב מיתה! כוהן דתם שנשמר מאשה, הוא מביא בזה שטנה על זרע יעקב. האֵל הוא גדול ורם ונשגב ואין לו תכלית, ואין לו שיעור, ואין למעשיהו שיעור ולברואיו שיעור, ויחד עם זה הוא מתכווץ ומצמצם את עצמו ואת רצוני אך בבני שבטי – יעקב. הוא אינו חפף כלל, שיעבדוהו שאר העמים, ואינו מקבל מלכותו מהם. מה לו ולהם? והוא בישראל עבדו בחר.
כה קם גואל לעם הזה, גואל, שעוד אחיה השילוני מבני קדם מלמדו תורה, אליהו נגלה לו, כתבי-יה ניתנו לו, שנמסרו רק לאברהם ולבן נון – והוא בעיקר אינו גואל… ונושא הוא את כבלי הצמצום האיום הזה, אשר אכל כל הטוב והטוהר בדת ישראל, הלאה, הלאה…
אמרנו הנה חירות דתית גמורה לפנינו; אמרנו אור אלהים יזרח על כל, ויכירו וידעו אותו כל בני-האדם וגם בני-איש, ויַטו שכם אחד לעבדו; והנה אמונה דתית לפנינו, דחוּקה ואסורה בכבלי-עם, ואנו סוגרים גם סוגרים את ה“שבחים”, אשר אמרנו הנה יהיו לנו הם לעינים, בעלבון-נפש ובדכיון-נפש.
הרבה מקראות ראויים להישרף, והם-הם גופי תורה. הרבה-הרבה אמרו אצלנו לגנוז, ועל הרבה צללים היהדות הודינו אף הודינו. סיפור המעשה הזה על הכוהן הטהָור, המסתייע לחטא ולתאות-בשר על ידי איש טהור ואחד קדוש לנו, שנתָנוּ לו את לבנו, הוא הכתם הגדול היותר גדול שביהדות של החסידות! ויעך לזה גואל נקרא?! רק מי שיקום ויעביר אותו הכתם ויטהר את לבנו באמת הוא יהי הגואל, גואל הצדק, לנו. אלהים הוא מלך העולם, אך לא שומר שבט אחד, ולוּגם שבטנו אנו…
ב: צַוָּאוֹת וַאֲמָרִים
בשנת כך וכך לחורבן הבית ולבדק העם על ידי תורת החוקים והספרים, ביום הרת עולם ודין כל בשר לפני יושב מרום, עשה הריב“ש השבעה " בשמות הקדושים” ותעל נשמתו למעלה, וירא שם דברים נפלאים ונשגבים, שכמותם לא ראו כל הצופים ומבקשי הדו\ים והנתיבות; וירא נשמות של חיים ושל מתים רצים רצוא ושוב, רצוא ושוב והמונם רב מאד, עד אין מספר. ויעל העולה להיכל הגואל וימצאהו יושב ומלמד את התורה לתנאים ולצדיקים שמימות עולם וגם לשבעת הרועים. אור תורה ואור מצוה ואור השׂגה. ושיננתם לבניכם והגיתם בספרי החוקים והמשפטים. אתם בני כל הדורות! גם המשיח לומד תורה, גם הרועים השבעה…
ויגש בן-האדם, שעלה מעולם התחתון לראות בצפונות יושבי-מעלה, וישאל את המשיח זאת השאלה. שכבר נשאל עליה זה עידן ועידנים ועדיין לא השיב עליה נכונה, לאמור: אימתי ייתי מר? ויקם השונה מעל כתבי-המשנה ויאמר לשואל: אַצת לשאול, בני, ואני אשב פה, עד שיתפּרסם בעולם דרכך, אשר בו תאמר להוליך את העם היגע. ויבוא ענן ויחץ ביניהם וסר כל המראה… ורגשות כבדים מעיקים על לבנו, ואנו שואלים: מי ומי רועינו עתה? איזו מסורה נשמור – אם זו של התנאים, או זו של הצדיקים? ומה טיבו של המשיח, היושב ולומד בהיכלו ומחכה עד שיבוא אחר ויפתח חרצובותיו? ומהו הדרך, שבו אך נלך לאור השמות הקדושים? אלהים הוא נקרא בשמו ושבעים שמות לו. לו עובדים בדיבור ובמעשה, בשמירת הפקודים והציוויים, והוא לפעמים “אין העולם ומלואו מחזיק אלוהותו”, ולפעמים “מדבר את האדם מבין שערות ראשו”…
אנו פותחים ספר “כתר שם טוב”, חלק ראשון וחלק שני, והם כל דברי קדשו של הרב הקדוש הטהור והנורא מוהר“ר ישראל בעש”ט זלל“ה, אשר הובאו ביתה וסף וכו'. – “וישא אהרון, המלקט ליקוטים, את ידיו להניף את חזה התנופה, מחזה שדי יחזה מַזֶה בן מזה, והוציא את אור החכמה, הוציא עוזה מנרתיקה להראות השרים הם החכמים את יפיה”, ואנו קוראים תיכף צוָאה מהבעש”ט: “להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה וללמוד בכל יום שיעור מוסר, הן רב והן מעט”…גם פה לומדים כמוש ם, לומדים כמאז ומקדם… ואיה, איפוא, הדרך החדשה, שאליה מחכה המשיח?
כל אחד צרך להתנהג על פי מדרגתו, מה שאין כן התופס מדרגה של חברו, זה וזה לא תתקיים בידו". אין חירות אלוהות נגד התכונה הטבעית. ישמור האדם את אשר ניתן לו וישא עליו את הכבלים אשר יסמנו את נפשו. למה יעלה? ולמה ירד? – שעל אחד מזה והנה כבר סתירה גמורה לאמור: “אין לך שום דבר נברא בעולם, שלא יהיה כולל הכל; והבחירה נתונה לו, לאדם, להטות את הדבר לאיזו בחינה שירצה”. – והשואל ישאל: אם הבחירה נתונה לנו להטות כל דבר ולתת לו צורה אשר נחפוץ, מדוע לא נוכל לסגל לנו גם מידות שלא ניתנו לנו? ומי שיכן זה, מדוע לא יוכל זה?
" מידת המלכות היא מצדנו ומידינו, בעת אנו מכירים גדולתו ומלכותו של אלהים יתברך; ואז הוא נשלם במידת מלכותו, כי אין מלך בלא עם". דברים יפים אמנם שאובים מגנזי המדרשים; ויחד עם אלה, על יד אלה, פּתגם מעין זה: “שכאשר יודע אדם נגעי לבבו מחלי הנפש, אז ממתיק על ידי ידיעתו זו את המעקשים, וזוהי רפואתו”. ובכן האדם ירפא מדעתו את נגעי לבבו, בבואו בסוד הקטנות. מי שמכתיר את אלהים וממליך את אלהים, הוא כשהוא לעצמו מלא רק שברון-לב.
אנו שומעים את הריב"ש מדבּר ממדרשו של עקיבא בן-יוסף, ששורש כל האותיות הוא אות אלף, והוא קרוב לאחדות. – ומוסיף הוא לאמור: המדבּק את עצמו בחלק אחדמן האחרות דבוק בכולם. כי כמו שהקדוש-ברוך-הוא הוא מקומו של עולם, לפי דברי הקדמונים, כן האדם שנקרא עולם הקדוש-ברוך-הוא מקומו עליו, והוא עומד עליו ורואה במעשיו… צופה אלהים באדם ורואה במעשיו, וצופה האדם באלהים ומתבונן במסכת ההויה, אך, “כל נברא הוא מוגבל וכל ראיתו היא מוגבלת”. מי שיונק מהכל סוף-סוף אינו יכול לראות את הכּל – וחוזרת הדלת הפתוחה להיות נעולה. ומה הרוַחנו, איפוא בהשגה? מה תתן לנו ההכרה החלקית?
לא אור ינתן לנו, אם נוסיף להפוך דף אחרי דף ולבדוק פּתגם אחרי פּתגם, בפּגמים לקוּחים מאחרים ואף שאינם לקוּחים. לא אור, כי אם שברי ניצוצות. בערימת עפר ואפר מתלקחים פּה ושם איזה שברי ניצוצות ורשפים, ולא יעלה הלהב ולא יבער הכל כבלב הכבשן…
“כשיש רעשים בעיר או במדינה המתנהגים בשקר, ויש ביניהם צדיק המתנהג באמת, כאשר עוסק בתורה ובתפילה, אז יתפרדו כל פועלי-און”. 5אין אמת ובריאת אמת כשהיא לעצמה מכבּה את השקר, היא עוד צריכה להשתתף עם תורה ועם תפילה. – דבקות מחשבת האדם באור-אין-סוף, זה “כלל גדול בתורה ובתפילה”. כללים לתורה וכללים גם לתפילה! כללים לעבודה, כללים ליחס האדם לקונו, כללים למעשים ולטהרת הגוף – וגם לטהרת הלב! אין דרך, כי אם דרכים; איו יחיד, כי אם יחידים, ואין הכרה אחת-כי אם צירופים. בה שוב עלינו לחרוז כבימי הלמוד והמוסר חרוז לחרוז, מאמר למאמר, ועיון לעיון; ומרוב נתיבות ודרכים ומרוב ציונים ורמזים שוב לא נדע מה על אדם לעשות ומה יקרא באמת מעשה…
יש יראה חיצונית ויש יראה פנימית; יש עבודה שבלב ויש עבודה לגבוה, שאינה באה אלא משרירות לב. עבודת השטן הולכת ונמשכת, והוא מסבּך את עצמו ואת תחבולותיו במלכות דקדושה. בבוקר מתגלגלים בעולם עוד סימני הליל; וכי התעוררנו לתחיה ולפדות, להסיר מאתנו את סבל החיים, זוחל הנחש הקדמוני ונושך אותנו בעקבותינו – והוא גם אינו ממית, כי אם מרעיל… כן חוזר הכל לחטאו של האדם הקדמוני! עמדנו על הר סיני ועדיין לא נפסקה הזוהמה; באנו בברית באנו באָלה ובשבועה ונצרף את עצמנו בכל תרופות החוקים והמעשים – עוד יש לשוכן-ערבות תביעה עלינו ועדיין לא שילמנו את נדרינו! וכי תחפּש בדברי הריב"ש, שעליו ניבא המשיח, אף הוא בעצמו עודנו מתירא מן הנחש ולוחם עם ממשלת הנחש; לוחם במשלים, בחדודין, באמרים, בכוָנות, לוחם בתורה ובתפילה ובדברי התורה והתפילה… מה לו פרס המעשים? מה בעיניו “חוזק והתלהבות”? מה הן “מדרגות ועליות”? ולמה נעלה – אם סוף סופנו לירד? ולמה נטהר – אם עוד מושלת הטומאה כמאז?! ומה עוד נחפּש באותם הפּתגמים והאמרים? מה יתנו ומה יוסיפו לנו אלה עוד?…
" ריבונו-של-עולם! אין אנו מחיילותיו של בני סמאל, המכונים בשם ‘נגע רע’, והם נפילים, גיבורים, ענקים, רפאים, עמלקים. אלא מחיילותיה של שכינת עוזך אנו, ואנחנו עובדים לפניך כבני מרון, אנחנו מחיילותיו של בית דויד ובני זרעו של יצחק אנו, ועקידת יצחק לזרעו ברחמים תזכור. והרי אנחנו חתומים בכנפי מצוה, הכר נא למי החותמת, הכר נא".
ככה מסיחים גם הנגאלים על ידי הריב"ש את קונם – ואנו חוזרים ולובשים שקים במותנינו. כי קול שופר עוד טרם נשמע…
זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על פי ה', מורשת קהילת יעקב ותהי לעדות בישראל, וירא העם ויבינו בה ויהגו בה דור. זה מפרש וזה מבאר, זה מוסיף וזה מכייל. נפש האדם סוערת ועורגת ליה ומבקשת את האלהים בספרים אשר ניתנו לנחלה. והספרים קשי-הבנה הם והפּתרונים בעצמם מלאים חידות. אנו מביטים לפנים – והנה עלטת הדעות, אנו פונים לאחור – הנה אמרים על גבי אמרים. חטא גדול רובץ על הבריאה ועל כל החיים למיניהם, ועל בני ברית הסבלון עוד מכביד ומעיק ביותר.
אנו פותחים שוב את צוָאת הגואל החסידי, לראות מה הביא זה לנו בטנא לפדות ולישועה, מה הביא לנו מעצמו ומחזות נפשו הוא, והנה שוב פירורים בידינו, אשר ידענו גם ידענו את סימניהם מאז ומקדם ואשר לא אחת כבר ניתנו לנו לתרופה…
הנה על יד השבחים ועל יד הכתרים והאמרים ספר צואת הריב"ש והנהגות ישרות, “אשר נמצא באמתחת חסידא ופרישא איש אלהים מוהר”ר ישעיה אב“ד וריש מתיבתא דק”ק יאנוב. הלא המה צואות והנהגות ישרות בתורה ובתפילה ובשאר מידות, אשר נשמעו מפיו הקדוש בוצינא קדישא מונר“ר ישראל בעש”ט וכו'".
הספר הקדוש צוָאת הריב“ש, מרוח אפנו, אור נשמתנו, אור צח, מרן אלהי, קודש קדשים. בעש”ט זי“ע וכו', ה דברים העומדים ברומו של עולמים, נמצא מכתיבת יד קודש ונדפס שתי פעמים; ועתה הוצאתי לאורה פעם שלישית עם הוספות”.
אמנם אמר הרב רבי שניאור זלמן מלאדי באיגרת הקודש, שנספחה לליקוטי אמרים, “כי להבין אמרי בינה, שמה שכתוב בו, בספר הצוָּאות, הגם שבאמת אין זו צוָאתו כלל… רק הם ליקוטי אמרותיו הטהורים, ליקוטי בתר ליקוטי ולא ידעו לכוון הלשון על מתכונתו”… בכל זאת אמרנו לעיין וללקט מעט מהאמרות הללו, הישירות והבלתי-ישירות…
צוָאת הריב“ש עליו השלום, להיות תמים בעבודתו יתברך, ושתהיה עבודת האדם עבודה תמה, והעיקר, שלא לשכוח הדברים, והעיקר, ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב והן מעט… ויראה האדם להדביק את עצמו במידות טובות והנהגות ישרות, ושלא יניח שום יום מעשית מצוה, הן קלה הן חמורה. – והמשכילים יזהירו, רצון הכתוב לומר, כי הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה, כי רחמנא לבא בעי”…
כה מתחיל השולחן-ערוך המוסרי הזה בתום ובפשטות ובדרכי המוסר הידועים – ויאן אנו רואים כלל מהפכות ודרכים חדשים. " שיויתי ה' לנגדי תמיד! שיויתי לשון השתוות… בכל דבר ובכל מאורע שיבוא לאדם. הכל יהי שוה אצלו, בין אם משבחים אותו ובין אם מבזים. בין כשאכל מעדנים ובין שאכל בלתי מעדנים, הכל יהיה שוה בעיניו כי מה לנו זה וזה, ביון שהוסר היצר-הרע ממנו, מן אותו אדם, מכל וכל. – צריך האדם לעבוד השם יתברך בכל כוחו, והשם רוצה שיעבדו אותו בכל האפנים"…
“ידבק אדם מחשבתו למעלה ולא יאכל ולא ישתה יותר מדי, ולא יענג עצמו ולא יסתכל כלל בעניני העולם הזה… רק ישתדל בכל הענינים להפריד עצמו מהגשמיות, כי הסתכלותו בעולם הזה מגשם אותו”… “יחשוב אדם, שהוא מבני העולם העליון; ולא יהיו חשובים בעיניו כל אלה הדברים בעולם הזה. כי כל העולם התחתון כולו הוא כגרגר חרדל נגד עולם העליון”… ובכן חלה האחדות. אין כאן עולם אחד כלל, כי אם עולם עליון ותחתון. והתחתון טפל הוא לגבי העליון, אך טפל.
“בכל דבר שיעשה אדם, יחשוב בזה, שהוא עושה נחת-רוח לבוראו יתברך; ואף= על-פי-כן אַל יתהלל החכם בחכמתו, העובד בעבודתו והמשיג בהשגתו – במה חשוב אדם יותר מתולעת? התולעת עובדת להבורא יתברך בכל שכלה וכוחה, והאדם גם כן רימה ותולעה”. – ואַל תדמו נא, לפי זה, כי יש כאן בחיר היצורים, כי יש כאן מן עבודה גבוהה. הן כל יצור עובד בחיות שלו, לפי שכלו ולפי מעמדו ולפי חיוּתו. – ושוב אנו מתפלאים, אם זהו היחס שבין הנבראים להבורא, בין היצורים והיוצר, מה טיבה עוד של נחת-רוח זו שיש להבורא מן האדם, כלומר, נחת-רוח יתרה? האדם וכל עבודתו אינם חשובים לפני הבורא יותר מהרמש למינהו והזוחל למינהו, העובדים אותו לפי דרכם, ומה מוֹתר האדם? במה יחריד הנמצא הזה, אחד משוכני עולם תחתון, עולמות עליונים בעבודתו? ואיך אפשר ששוב נאמין בהאמור הלאה על קדושת האדם בבוקר והיעשותו אדם אחר שנולד, והוא ראוי להוליד, ונעשה עם זה כמידת הקדוש-ברוך-הוא שהוליד עולמות?… ואיה הגשר מן השויון עם התולעה אל הקרוב לאלהים?
הדרך המובילה את האדם לאלהים אינה זו המלמדת אותו חובות לאלהים. אֵל-האור. המחיה את כל היקום, אינו דורש כי נעבדהו ואין לו מתו-שׂכר ואינו מעניש. אין כללים בטהרת האדם ואין חוקם וצירופים. במישור שלפני הרים וגבעות ועל חוף הים יחלום האדם; וכי יעצום את עיניו, ישמע שוב את ההר העולמי המדבר מכל. מאישות כבירה ומביטוי קיים לכל רחשי הלב תבוא הגאולה.
אנו מוסיפים לקרוא בצוָאה: “קודם כל יזהר אדם בכל תנועה ותנועה בעבודתו, שתהיה בלי פניה – כלומר, בלי מניה חיצונית – ולזה צריך **התחכמות”…** והן אנו חושבים, כי הדברים נעשים בלי פניות צדדיות המה אך ילדי התום ותמימות. כי מי שמתחכם בעבודתו לבוראו. כבר הוא מתחכם,
ושוב אינו עובד את השם בפשטות ובדרך תמימה. – “ישמור שבת כבלכתה בכל דקדוקיה ופרטיה ולכל הפחות ידקדק בקריאת שמע”. ושוב " כל דבר שעושה האדם, יעשה בזריזות, כי בכּל יכול לעבוד את השם". ולפי זה הלא אין צורך שוב דיוק בקריאת-שמע ובהלכות-שמע ובשאר מצוות, אם בּכּל אף בּכּל, יכול בר-נש לעבוד את השם. איה השיטה האחדותית באלה?
ועד שם: " מחשבת האדם תהיה למעלה בעולם העליון בעבודת השם יתברך, וידבק ויבטח בו, שהוא ישיג חפצו, זהו כלל גדול. – אף על פי שבשעת הלימוד אין אפשר לדבק עצמו בו יתברך, מכל מקום צריך ללמוד, והתורה מצחצחת נשמתו. – צריך אדם לילך ממדרגה למדרגה בתפילה, שלא יפסיד כל כוחו בתחילת התפילה".
הכלל הראשון הוא הדבקוּת. התפילה היא התגברות הדבקות והלמיד הוא כמעט הפסק הדבקות. “כשלומד צריך לנוח מעט, בכל שעה, כדי לדבק עצמו בו יתברך”. והעיון בתורה גופא אינה דבקוּת. בסז כבר חידוש וברור, שאין הלימוד בתורה עשיה; ואין גם העשיה כהמחשבה. – האדם מחפש אך התדבקות בקונו; ועל כל שעל ושעל יש גורמים מפרידים… הכוָנה הישרה והמחשבה באלוהות מובילה להתדבקות. ולאידך, מעשים בלי מחשבה, ואפילו מעשה תוריי, כמו העיון בכתבי –התורה, זה כבר מעין סילוק והפסק. כל זה, כאמור, בעיונים תוריים. אחר הוא הדבר כשהינך אומר את דברי התפילות והתחנונים, שבהם כבר הקירוב שבלב מדבּר והתשוקה לאלהים.
" דע כי כל תיבה שבתפילה היא קומה שלמה, וצריך להיות כל כוח האדם בה, כי אם לאו – אם לא תעשה כן, תהיה כמו מחוסר אבר“… " זה חסד גדול מהשם יתברך, שאדם חי אחר התפילה, שלפי דרך הטבע היה לו למות, כי נתן כוחו בהתפילה”. ויחשוב הנה האדם קודם התפילה, שכן הוא מוכן למות באותה התפילה בעבור הכוָנה"…
התפילה של השתפּכות, לה גם יתרון על אמירת מזמורי תהילים הקבועים; ועל כן “לא יאמר אדם מזמורי תהילים הרבה קודם תפילתו, שלא יחליש גופו ולא יכול לומר אחר-כך העיקר”. “הבכיה היא רעה מאד” – “העצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא”. ועוד הפעם: אם אין אני לי מי לי? " צריך האדם להיות בתפילה כמו מופשט מגשמיותו ואיננו מרגיש מציאותו בעולם הזה". מה לנו בכיה ועצבות, סיגופים ואפילו אמירת תהילים ולימוד, אם על ידי התפילה נשיג הכל ונתעצם ביוצר-הכל. “התפילה היא זיווּג עם השכינה”… התפילה היא התאחדות דרי-מטה עם השכינה. מכל הצוָאות וציוני המידות והדרכים תישאר לנו אך צוָאה זו. וקמת בן-אדם בבוקר להתפלל, ותעמוד בערב ותתפּלל, תתפלל בכל כוָנת התפילה, בכל יחודי התיבות והמלים, תתפּלל הכל ישותך ובכל נשמתך ובכל מהותך, סילוק הגוף מהנפש, ויחוד התחתונים עם העליונים, יחוד ממש!
אבל “הנה ‘מחשבות זרות’ וקליפות רוכבות על הדיבור”… “יש להט החרב המתהפכת השומרת את דרך עץ החחים; וכשאדר רוצה לדבּק מחשבותיו בעולמות העליונים ובהבורא יתברך אין מניחין אותו הקליפות”… ובכן, שוב נקרע העולם האחדותי כאן לשני קרעים… הרי טוב והרי רע: הרי טוב גמור והרי רע גמור; הרי \מקשרים והרי מניעים, הרי יש גורמים לדיבוק וגורמים לפירוד. לא מתוהו ובוהו נברא העולם ומחושך לא היה אור. באמצע ההויה עוד נגרר ים רשמי התוהו, ועל יד האור משמש גם החושך…הנך צדיק בדרכיך, ועל ידי מחשבה אחת זרה תרשיע, ותגרום לנצחון הקליפות, – ובעיר, אין שוב הליכה עוד בדרך המישור, כי אם התגברות, התגברות האדם על האויב המסוכן… והאלהים גם הוא נלחם את השטן… השכינה היא, לכאורה, מולכת על כל וממלאה היא את הכל, ועם כל זה עוד מקום רחב-ידים למלכות הקליפה…
כה אין מנוחה ואין מרגוע כל הימים גם לעליונים גם לתחתונים! ואנו בני-אדם יושבי מטה אך תולעים אנו תולעי-אדמה… חלילה לנו להתרומם בנפשנו על הזוחלים לרגלינו, הו אנו סוף כל סוף המנוצחים במלחמה הארוכה, מלחמת האור בחושך, עולם חי בבוהו. מה הועילה איפוא התורה? ומה הועילו הנביאים? הו רב נעשה עד היום. אף על פי כן אף בירור קיים אחר לעולמי לא נעשה. בהשכמת כל בוקר ובקימת האדם לתורה ולתפילה, למעשים טובים ולכוָנה, תתחדש הבריאה ויתגבר הטוב על הרע, האור על החושך, אבל זה רק תגבורת לשעה, אך ליום… הקליפה עומדת עם כל זה בתקפה ואורבת גם לצדיק גם לרשע, גם לטהרה גם למעשים. היא תטיל ארס בצדק, ביושר, ובאה אף באה לבלבל את האדם בקודש הקודשים, בשעת התפילה, על ידי הרהורים זרים…
תורת חיים ניתנה לנו ובחרנו בחיים, מימין הטוב ומשמאל הרע, ואנו פונים לימין ומבקשים את מידת הימין. מדוע יחצה ה' את עולמו? ולמה יכסה את פניו כי נבקשהו? הנה מצד זה: נמיכת-רוח, שפלות-האדם, ומצד אחר – גאה יגאה כל אשר רוח באפו. זה מטפס ועולה וזה מתכווץ ויורד, ונפגש קצוץ כנפים עם זה שיעשה לו אבר לעלות השמימה; הלז אומר אדמה לעליון, כי שם ברית עדי עד, והלז פורש וּבוכה, מסתכל בידיו והנה ריקות…
תורת ההשגה והחברה תעלה אותנו אל עולמי עָל ותורת “המוסר” תשבּר אותנו ותשפּילנו. מזיכוך הרוח יבואו יסורו הרוח. אם רק צעדים אחדים נעשה והברכים כבר כושלות. הוד והדר לבשנו – והנה אין עוד כסות ואין פינה בנפש לנוח. מתחיל האדם להתענות ולסגף את עצמו, ובמקום הילולים ושבחים למארי עלמא, שפתיו דובבות דברי-יגון ושברי-הלב. וכמה קוצר אז בלב!
וכאורה הרי אין תענית וסיגופים רצויים לו לבעל הצוָאות; לכאורה הרי כאן הרמת הרוח וצריכה לבוא כאן איזה הרמה מכבלי החטא ויסורי החטא; ובכל זאת עומד אף האדם החסידי ומתפלל ביום תענית ובקבלת תענית. לפי הנוסח: “אוילי, בשביל תאותי וכבודי הסרוח הכעסתי את המלך העליון, לכן אני רוצה לענות את עצמי, להכניע תאותי וכבודי; יכנע עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה. ואקיים מצוה חשובה, – והריני רוצה לענות עצמי, כדי שאוכל לעבוד השם יתברך באמת ובלב שלם, באהבה וביראה, כדי שיהיה יחודו על ידִי… וכך אני רוצה לענות את עצמי… וכדי להקריב את עצמי לקורבן לפניו”…
ושוב שם: " אוי לי, מה אני מה חיי, שאני רוצה להקריב חלבי ודמי וגוּפי ואשי ורוחי ונפשי וכוחי ולבי וזרועותי לפניו, לפני בורא כל העולמות, וכל העולמות נעשו בדבריו והכל כאין נגדו, ומכל שכן אני עפ ורימה ותולעה, ואין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים. שיוסיף לי כוח להקריב הרבה קרבנות לפניו ויפה לי לשמוח עצמי מאד, שזכיתי שנעשה מגופי רוחי ונפשי כמה נחת-רוח. ועוד יפה לי לשמוח עצמי, שנתן לנו דבר, שנוכל להכניע את היצר הרע מעלינו. ואני רוצה להתענות, שציערתי להקדוש-בריך-הוא ושכינתיה, וכדי להקל צערה".
ועוד שם: " אוי לי, מה נחשב עינויי נגד מה שציערתי אותך?! ואין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים, שישגיח על עינויי להקל צער משכינתיה ותסורנה הקליפות מהשכינה…ותטהר ותתיחד עם בעלה ביחוד גמור… בחסד וברחמים, ויהי יחיד מעילא לתתא על ידי עינויי, ממוח ללב ומלב לכבד, ויריק שפעו גם עלי, ועני בוטח, שהוא ברא כל עולמות בדבריו יש מאין וכו‘, והוא משגיח עליהם לתת להם שפע וחיותם, וכל שכן שיכול והוריד לי כוח וישגיח החסדיו גם עלי וכו’ וכו'".
כה פתחנו צוָאת הברית, ואנו עומדים בשערים הקטנים של “שערי ציון” וקונטרסים מלאים שפלות רוח לפני ה'. האדם ולבו שבורים הם כחרס הנשבר; והוא מדבר ומסיח עם הבורא באורך, ברוב אורך. ולא נבין איך עוד לו תקומה בעולם ובחיים?! – על יד הרוחניות היתרה וחפץ הטוהר והזדככוּת אנו מוצאים אך הגשמה, הגשמת הבורא והגשמת הברואים והגשמת היחס שביניהם. סובבות-סובבות הקליפות וכבר דוחות רגלי השכינה… פירוד והפרד בין השכינה כביכול ובין בעלה… האל ברא כל העולמות, והכל כאין נגדו, והוא מבקש מקצת קורבן מגופו של פלוני בעינויו ומיעוט דמו. לממלכת השכינה גרם צער, יצטער גם האדם. איה גם אלהים שוכן מרומים, שאין לו צורה תבנית תחתונים? התפילה תכונן את העולם ומלואו, היא תישר את הכל ותסלול מסילה להכל; אבל איזה מלים תבחר פה? ואיך תבטא לפנינו את בטוי-הנפש וצרכי-הנפש? “אין אני מתירא מחולשה בעבור תענית, כי בלא זה כמה בני-אדם חולים; ואוד שהשכינה סועדת את החולה”. כל זה נאמר בתפילה גופא, והוא פסוק בפסוקי התפילה. ומה כל העמל לאלהים, אם כזה הוא האדם?
“יחשוב האדם, שבתפילתו הוא הולך מהיכל להיכל”. – " יחשוב שהכל, בין עולם הגלגים, בין עולם המלאכים ועולם הכסא, הכל כאין נגדו יתברך" – וצעד מזה הלאה נאמר: " צריך לאדם לרחם על השכינה"… צריכים אנו לרחם על בעל הרחמים, שהוא נותן לנו חנינה וחסד. “בכל דרכיך דעהו! דעהו לשון חיבור”. ואמנם בצוָאות תמצאו פה ושם ענין חבור האדם והבורא, תמצאו לפעמים ציוּנים לדרכים – אבל אל את הדרך!
וזה נדבר. אין לנו פהּ דרך אחת רחבה, המובילה לפתח החיים ולאור החיים וגם לאלוהות החיים, כי אם ציוני דרכים וגם נפתולי נתיבות… אף האלהים המופשט ו“הסכום הכולל” מתגלה לנו שוב כאן בהרבה פנים, ומדברים משמו גם כאן דברים אשר לא ציום ושלא פקדם… כי עייפים אנו מכל ה“תורות” והמעשים, היחודים והכוָנות הצירופים וההשגות, ואנו חפצים לעמוד פעם ערומים מול הטבע, כי יפתח הוא לנו את שעריו וגם שערי יה, הנה השמים ממעל לראשנו לא לנו הם והארץ שבה ראינו ירחי קדם שלנו אף היא נשמטה מתחת רגלינו. אין כאן גם ארץ האר"י והאופק של מקובלי צפת ואף חזון קברות האבות איננו כאן… אלהים מחריש, והטבע מחריש, מהכתבים והתורות, שהיתה להם קדושה בעינינו, פרחו האותיות – ונשארו רק גוילים…
מה נואלנו!
סִפּוּרֵי נִפְלָאוֹת
א
פותחים אנו ספר מעשה נסים ושבחי האר"י נדפס בצפת, ועתה הובא לבית-הדפוס מחדש במונקאטש. – פסיעה גסה היא מצפת למונקאטש. איש קדוש חי בימי קדם ויעבוד את ה' לדבקה בו; והוא כבש לו לבות רוב בני-ישראל ויחיה בהם. ספרים רבי עלילה הם לרוב מספר החתום; אבל בספרים קטנים בני-פרוטה ימצא היהודי את נפשו והיו לו כספר-תפילה, בתחינה לשפתי אם וכשירי אם…
ספר שבחי האר"י הוא מעשה ידי סופר; הוא אינו קובץ של מסורות בודדות, בלי מוקדם ומאוחר, רק הוא מעשה ידי איש אחד, שידע את אשר לפניו, ידע לסַפּר.
איש היה בארץ הצבי, ושמו מוהר“ר שלמה לוריא ז”ל, והיה האיש ההוא תם וישר, ירא אלהים וסר מרע. ויהי היום והוא לומד בבית-המדרש ואיש אין אתו, ונגלה אליו אליהו הנביא ויאמר אליו: שלוח אני אליך מה' לבשׂרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת את שמו יצחק, והוא יחל להושיע את ישראל… ושמן יֵצא בכל העולם… זו היא תחילת הסיפור, המתחיל תיכף בעמוד השני של השער, ואנו כבר עומדים באמצע… לא באדם, אשר החל לבקש את ה' וימצא אותו בדרכו, הכתוב מדבר, כי אם בשליח ממרום. לא על ידי עבודה רבה בלבד ויגיעת-קודש היה האר"י מה שהיה, כי אם מתנה היא בידו או מלאכוּת היתה בידו… יש נשמות פּחותות ויש נשמות גבוהות וגבוהות מעל גבוהות; ואלה העליונות גם ברדתן לארץ מלאות הן קדשי שמיא, בן-אדם הולך על אדמות ונשמת שדי בקרבו!
אמנם האר“י הלך ונסגר במצרים הישנה שש שנים, והיה לומד ביום ובלילה בקדושה וטהרה, עד שזכה שבכל לילה היו מעלים את נשמתו ושואלים אותו, לאיזה ישיבה של מעלה הוא רוצה לבוא, אם לישיבת רבי אליעזר הגדול או לישיבת רבי עקיבא, או לישיבת רבי שמעון בן יוחאי? ולמקום שהיה רוצה לשם היו מוליכים אותו, כבן המתרצה לפני המלך. – רבי אליעזר הגדול, רבק עקיבא ורבי שמעון בן יוחאי היו חיים עוד אז כמו שחי האר”י; הוא צריך עוד לתקן דברים בעלמא הדין; והמה כבר יושבים במלכות-השמים ממעל, וכולם יחד לומדים בתורה ומחזיקים ישיבה, אלף וחמש מאות שנות תלאה וחיי נדוד ארוכיםלא הפסיקו פומם מגירסא… זוהי השארת הנפש והחיים הנצחיים; משה מת ולא ידע איש את קבורתו. אבל יושב הוא בגן עדן העליון ולומד תורה עם יתר הרועים…לא רחוק ממנו יושב משיח צדקנו, יושבים הם צדיקים יסודי עולם משנות דור ודור; צריך רק השראה השכינה, רק עלית שמה ללילה אחד, ומיד נפגשים שם עמם, נותנים להם שלום והם מחזירים שלום…
האר“י לא היה הולך לביתו, כי אם משבת לשבת, ולא היה מדבר אפילו עם אשתו, כי אם בלשון הקודש… הוא זכה שלא נראה זבוב על שולחנו כאלישע בן שפט וריח גן-עדן היה על שולחנו; זכה לדעת שיחת-דקלים ושיחת עופות ושיחת-מלאכי-השרת. והיה מכיר וידע בפרצוף האדם, לדעת איזה נשמה יש בו וכמה שנים שהוא בגלגול. הוא ידע מי יחיה ומי ימות, והיה שומע הכרוז מכריז בשמים על כל דבר, והיה כובש את נבואתו מפני הרמ”ק. – זו הפעם הראשונה שאנו שומעים גם על דבר תכונתו. “הוא היה גדול מבעל הפרד”ס", הוא היה משיח בן יוסף, והיה יכול לגאול את ישראל, רק השעה לא היתה זכאית לכך; ובכל זאת היה נכנע לפני הרב המקובל הישיש והיה כפוף לו כהלל לפני שמאי…
ויהי בלילה אחד בעלות נשמתו השמימה, ויבוא לישיבת רבי שמעון בן יוחאי, אמר לו רב התלמוד: מה לך בארץ הטמאה במצרים? קום לך לצפת תב“ב! ויקם האר”י וילך אל ארץ ישראל. ושם שערי אורה אחרים לגמרי… שם שירת הארץ וזכרונות הארץ, שם שותה הצדיק מבארה של מרים ולומד את אידרא בהשגחה עליונה. “ואילו ניתנה רשות לעין לראות, היו רואים כנופיה גדולה של צדיקים ומלאכי-השרת, שבאים לשמוע”, הכל כמו שהיה בעת שירד רבי יוחנן בן זכאי מן החמור, כשדרש רבי אליעזר בן ערך במעשה מרכבה… האר"י הולך גם לגוש-חלב אל ציון שמעיה ואבטליון, גם את ציון בניהו בן יהוידע הוא פוקד.
פעם אחת יצא הרב עם תלמידיו מחוץ לעיר צפת בערב שבת, והם לבושים בגדי לבו ומזמרים" מזמור לדויד הבו לה' בני אלים, פנה אליהם ואמר: רצונכם, תלמידַי לילך לירושלים עתה לקבל שם את השבת? והתחילו התלמידים להתישב בדבר. – ויחרד האר"י חרדה גדולה, ויספּוק כף אל כף, ויאמר: אוי לנו, שלא היתה לנו זכות להיגאל… אילו היו נוצרי עדותי משיבים בפה אחד,שהם רוצים לילך לירושלים, היו נגאלים כל ישראל…
והוא, הרב, מרגיש בצער הגלות, מרגיש, ש“מימות יהושע בן נון אנו עומדים במדרגת הלבנה, דלית לה מגרמה כלום”… מדוע מתחילה מדרגת הלבנה עוד מימי יהושע בן נון, מימי התחלת האחוזה בארץ, ואם גם פני יהושע דומים ללבנה, לא אדע.
הכל מושבע ועומד אצל הרב הזה, ולאידך, הכל בזכותא תליא מילתא. הפכים אנו רואים בעולם: יש מזל ואין מזל. מי יבוא אחר המלך ומי יביל עלילותיו?
פעם אחת היה יושב הרב והיה לומד עם תלמידיו בספר הזוהר, והגיעו לענינן שבו סוד גדול, שאין רשות לגלותו… והפצירו בו החברים עד בוש – וגלה להם את דבר הסוד; ומיד שמע שמכריזים גזירה על בנו הקטן, שימות בעוד שבעת ימים, ויהי הדבר כן, ויתאבלו תלמידיו במות הילד וינחמו על מעשיהם ויכאב לבם לבוא אליו. וישלח הרב ויקרא להם ויאמר להם: בבנַי, אַל תיראו, כי אחדל לגלות לכם סודות התורה עתה; לא אזוז מדרכי עד כה, אם גם יקחו ממני כל בני… ויפּלו התלמידים לרגליו ויאמרו: יחי המלך! אולם אף אחד לא הרהר בלבבו: והצאן הרכים האלה מה חטאו ומדוע יענשו הם משמיא?
חרפּה שברה לבי. פעם אחת בא לפני האר“י בחור אחד, שהיה בדעתו לילך לחוץ-לארץ, נשק את ידו וביקש ממנו שיגיד לו, מה יקרה לו במסעו? וישיבהו הרב: נוכח ה' דרכך ותלך לשלום, ושם בחוץ-לארץ תקח לך אשה יפת-תואר ומוהר ומתן תתן לך הרבה, ובשבתך עמה ששה חודשים תמות, ולא תירש ממנה, כי אם ת”ר זהובים… והסיבה היא שבהאשה ההיא בא גלגול נשמת חברך, שציער אותך ששה חדשים והפסידך סך כזה; וכשמת נגזר עליו להתגלגל באשה ושתתענג ביפיה נגד הששה חדשים שציערך, ות“ר הזהובים המה כנגד הת”ר זהובים שהפסידך… ת“ר בת”ר. ואגדה זו אינה באה אלא להפליג בנבואת הרב.
כשבא הרב רבי חיים – קוראים אנו בספר “שולחן ערוך” להאר“י – ללמוד חכמה הקבלה מהרב ז”ל, הלכו שניהם לטבריה, והאר"י הוליך את תלמידו בספינה קטנה, שהיתה לפניהם על החוף, והיה כאשר באו בים נגד העמודים של בית-המדרש הישן, אז לקח רבי יצחק כוס אחת ומילא אותה מים משם, והשקה ממנה להרב רבי חיים ואמר לו: עכשיו תשיג בחכמה נשגבה זו, כי אלה המים, אשר שתית. הם-הם מבארה של מרים.
לא די לאדם שישכּיל וילמד, הוא צריך לשתות מים מן הבאר, ובלי מים חיים אלה אין אור ואין השגה, איו עליה ואין יחוד! גם התורה נקראת מים, דנאמר: כל צמא לכו למים. ואשרי למי שהוא עוד צמא, אשרי למי שהוא עוד מחפּש את הבאר.
הרב המורה האר“י ז”ל ראה חכם אחד, אחר כמה שנים שנפטר, והיו עוד מענישים אותו, ולא העלו אותו למחיצתו. ניגש ושאל: מה היה חטאו של זה בעולם התחתון? יענו ואמרו לו: מעידים אנו עליו שמים וארץ שלא הניח אפילו מצוה אחת שלא קיימה, ומעולם לא עבר אף על נדנוד עבירה. רק פעם אחת נכנס רגב עפר אחד במנעלו שלא בכוָנה – והיום יום שבת – והוא לא ידע ויצא כך לרשות-הרבים. ואותו עוון תלוּי בו. –
הגשמה גדולה. בעד רגב עפר, שיבוא במנעל האדם ביום השבת, שלא מדעתו, והוא יוצא בו וצועד בו, הוא מתחייב מיתה למקום. ה' אינו שוב שֵם הויה ככתבו, כי אם אדוני, אדון קשה ובא הוא במשפט ולא יחנן. מה לנו עוד היחוּדים והכוָנות, העליות וההזדככות? אין כאן עוד חסד כלל, כי אם גבורות; האדם מבקש נפשו ואמנם נותנים לו צרי ומרפּא – ויחד עם זה הרי כובד האבן.
ב
ספר שבחי ר' חיים וויטאל כולל ענינים נאמנים, נוראים ונפלאים, אשר נמצאו בכתבי רבינו הגדול והקדוש איש אלוהי מרן חיים וויטאל זצוק“ל, אשר רשם לו בכתב ידו הקדושה ממש כל קורות ימי חייו וכל המוצאות אתו עם רבו רבינו האר”י ז"ל וזולתו נשמתם עדן, – יצא לאור זה רבות בשנים, ורבים כמהים וצמאים לדברי קדשו ובל ירָאו ובל ימצאו; ואי לזאת נדפס עתה מחדש כליל ביופי ובהדרת קודש, לבוב. – כליל ביופי גוזמא היא… הנייר גרוע בתכלית הגריעות. האותיות מטושטשות ומדובקות יחד, וכל הקונטרס כמותו לא ראיתי לרוע בדפוס.
השבחים הללו אינם אגדות-עם, שיחות תלמידים, שזכו להסתופף בצל של קדושים. כ אם, ככתוב על השער, כתובים הם בעצם ידו של בעל “עץ חיים”, שהרביץ תורה אחרי האר"י. – אוטוביוגרפיה מפה קודש מלל רברבן, שלכאורה אין דרכו לחשוב על-אודות גדולתו וקדושתו, היא דבר חדש.
השנת חמשת אלפים ושלוש מאות ואחת ליצירה, בהיות אבא מורי עדיין בחוץ-לארץ, הוא מתחיל לסַפּר, נתארח אצלו תלמיד-חכם גדול בתורה, ושמו רבי חיים אשכנזי ואמר לו: דע, כי אתה עתיד לילך לארץ-ישראל ושם יוָלד לך בן, וקראת לו חיים כשמי, והוא יהיה חכם גדול, שלא יהיה כמותו בדורו… ואחרי שנתים ימים שבא אבא מורי לארץ הקדושה נולדתי אני, הדבר היה בשנת הש"ג ליצירה…
“בשנת שי”ד לפ“ק, כשהייתי בן י”ב שנה, היה חכם אחד גדול בקי בחכמת שׂרטוטי היד, והביט בשׂטוטי כפּות ידי ואמר לי: דע, כי עתידים לבוא הרהורים רעים בלבבך ויהיו לפניך שני דרכים, ואם תבחר בדרך הגיהינום, לא יהיה בדורך רשע גדול כמותך; ואם תבחר בדרך גן-עדן, תעלה בחכמה וביראת חטא על כל בני דורך! שני גויים בבטנך, רשע וצדיק. אשה אחת היתה בקיאה בהטפת השמן על המים ואמרה לו, שראתה בשמן כזה, שהוא עתיד למלוך על כל ישראל. – ועוד אישה חכמה מדברת עתידות היתה, וגם היא היתה בקיאה בחכמת הטפת השמן והיו מאומתים כל דבריה שאמרה מראש. אמרה לו: שנשמתו אינה מן הדור הזה, כי אם מן הדורות הראשונים, דור התנאים… פעם אחת היה בירושלים והיתה שם אשה אחת גם כן חכמה, וסיפרה שכל זמן שהיה דורש, ראתה עמוד אש על ראשוואליהו ז“ל מסייעו. – ושוב פעם אחת יצא אחרי התפילה מבית-הכנסת בשביעי של פסח, והיו מקת נשים הולכות לפניו, ותבט אשה אחת מאחריה ותרא מצד ימינו עמוד אור לבן מבהיק כפלי כפלים מאור השמש וממלא כל הרחוב ההוא.”
אור מצד זה ולוחשי-לחש מצד זה, לא הזוהר ו“תורת האמת” מגידים לאדם שיחו, כי אם אנשים בקיאים בחכמת שׂרטוטי היד…נבואה ניתנה למכשפי וחכמת ה' לנשים בקיאות בצירופי טיפות שמן עלי מים… כל המעשים קרו ויאתיו בארץ-ישראל, ואין כל רושם שירי ארצי בהם והוד הארץ! לנו הרגש, שדברי מאמיני הבלי-השוא אתנו ושומעים אנו שיחות נשים זקנות בפולין…
ה' מסעד הכוהן מסר לנו בשם גדול הדור, שהיה יודע עתידות, שהוא הרח“ו הוא משיח בן יוסף (הן גם האר"י היה משיח בן יוסף). ושוב בא איש אחד מארץ פרס, ושמו ר' שאלתיאל אלשיך, ורואה מראות בהקיץ, והוא נביא וחסיד מתענה כל ימיו ואמר להרח”ו, כי תמיד מראים לו, שגאולת ישראל תלויה בו, בהרח"ו. – ומי שגאולת ישראל תלויה בו, שואל באובות וידעונים…
אולם בשלהי הקונטרס יש פרק המוקדש לחלומות מיוחסים להרח"ו, ואנחנו תמהים על דמיונם ושירתם העזה, בהם אמנם נמצא את המלים, אמר המעתיק, ומי יודע מאין באו לו.
בשנת של“ט, כשהיה הרח”ו בירושלים, בא אליו גוי אחד בנאי ואמר לו: חלמתי בלילה ההוא, שמכותל הבית הזה יוצא מעין מים חיים ומשקה לכל העולם…
“בשנה היא חלמתי, והנני ניצד על ראש ההר שבמערב צפת על יד כפר מירון ואשמע קול מבשר ואומר: הנה המשיח בא! והנה עומד המשיח ותוקע בשופר ויתקבצו אליו אלפים ורבבות מישראל מכל אפסי ארץ פזוריהם; והוא קורא לנו לראות בנקמת מחריבי בית-המקדש, ונלך עמו ונילחם וַנכּה האויבים מכה רבה. – ויצו לכל היהודים ויאמר להם: אחי, טהרו עצמכם, – ונטהר אותנו ונבנה בית-המקדש על מכונו ונקריב קורבן התמיד על יד הכוהן הגדול…”
טובים דברי החלומות האל משיחותיו בהקיץ.
ג
“זה ספר נפלאות מהרי”ל, בו יסופר האותות והמפתים והנפלאות מאת רבן ומרן וכו' מהר“ל מפראג זצוקלל”ה, אשר הפליא לעשות גדולות ונוראות על ידי הגולם, אשר ברא בכוח חכמת הקבלה, להילחם נגד עלילת-הדם וכו‘; – הספר הזה נכתב על יגי הגאון הגדול וכו’ מוהר" כ“ץ זצ”ל, התנא דבי נשיאה וכו‘. והיה ספון בהביבליותיקה הגדולה דעיר מיץ; ואחרי חורבנה וכו’ נפלו הרבה ספרים עתיקים וכו' בידי עשירי העיר; והרבה יגע ועמל המו“ל, עד שמצאה ידו להשיג העתקה הזאת, כאשר יראה הקורא בהקדמה… יצא לאור על ידי הרב ר' יודל רוזנברג דומ”ץ בעיר וָרשה. בהוצאת המו“ס ר' אהרון וכו‘, ונדפס בדפוס החדש המשובח של ר’ חנוך הענוך בפיטרקוב בשנת תרס”ט לפ“ק. – מהר”ל נולד בשנת ה' רע"ג!
לפני שלוש מאות וחמישים שנה בערך היה הדבר, כי קם רב גדול בתורה ביראה. בראותו כי רבת סבלה בת-יעקב מזו העלילה הרעה, עלילת –דם, ואין עוזר, לברוא איש גולם מד' יסודות, אש רוח מים ועפר, והוא יושיע את ישראל בצר… בדמיון מפחד, אבל בלי גדולת הנפש נעשה הדבר; ובכל זה חי קם לעינינו. שבעה ימים רצופים עסק הרב ומתי-סודו בתיקונים והנהגות; ויהי ביום השביעי, בהגיע חצות הלילה, קמו והלכו לנהר אחד, שכל שפתו חמר וטיט, וילושו החברים מן הטיט צורת אדם; ציירו בו הפנים ועשו לו ידים ורגלים ויניחו אותו פרקדן. אחרי-כן עמדו לרגליו ויסתכלו בפניו כשעה חדא, אחר-כך החלו להקיף אותו שבע פעמים ויכונו בצירופי אותות ויחודים; ויהי ככלות ההקפה השביעית נתאדם גוף הגולם כגחלת אש. אחרי שבע הקפות אחרות כבתה האש ובא יסוד המים בגוף ויעל אדים, אז החלו לצמוח לו לגולם מיד שערותיו, “וגם צפרנים נתהווּ בראשי אצבעותיו”. החל הרב בעצמו להקיף אותו גם כן שבע הקפות, ויחד את תלמידיו קוראים הם את המקרא בספר תולדות האדם: ויפח באַפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה! כה אמרו שבע פעמים ואחר זה פקח הגולם את עיניו, עמד על רגליו ויבט כמשתאה…וימהרו החברים להלביש אותו בגדים, אשר הכינו לו, שׂמו מנעלים ברגליו, חבשו מצנפת לראשו ויקראו שמו יוסף. ויוסף היה השמש השני בבית הרב, ודר בחדר של בית-הדין, שם ישב תמיד בקרן-זוית על קצה השולחן, נשען בראשו על שתי ידיו, אינו אוכל ושותה וישן גם למראית עין ו“לא חשב ולא דאג על-אודות כל דבר; על כן קראוהו האנשים בשם יוסילי גולם, ויש אשר קראו אותו יוסילי אילם”.
ויוסילי גולם, מעשה ידי אדם, נושא מים לחג הפסח, כי כן ציותה עליו אשת הרב, והוא מביא את המים בלי הפסקכי כן דרך הגלמים, אשר לא יפסיקו מלאכתם הפקודה עליהם, עד כי כמעט נשתף הבית. והוא בעיקר אינו מסוגל לשירות שבבית, תחת זה הוא מסוגל לשירות שבחוץ. – מן יום הפּורים עד חול המועד של חג הפסח היה מתחפש ושׂם אזור במתניו כנושא סבל, והיה סובב בשוָקים וּברחובות לדעת, אם לא יחרש לב נוצרי רע על היהודים, להעליל עליהם עלילת-שוא.
הגאון מהרי“ל גם “הלביש אותו קמיע כתוּבה על קלף צבי, ועל ידה נעשה לפעמים רואה ואינו מראה”… מופתיו ונפלאותיו, אשר עשה, רבו מיני שערות ראש, והלא הם מסופרים לנו בספר זה פרק-פרק, אל תבקשו שירה וחזות-נבואה באלה. מעשה ה”גולם" לטובת עם נעלב הם ממעשים בכל יום. הוא ילָחם עם הכמרים; יציל בנות ישראל שנשבּו ויהפוך לבן לדתן. על פיהו יוציא הרב משפט צדק. “מעשה על-אודות ספר-תורה, שנפל לארץ ביום-כיפורים” ויתענה הרב, ויפּלו פניו וישאל שאלת-חלום, לדעת סיבת הדבר, ונפל פתקא מן שמיא ותשובתה לאמור: לא תשא על לב פכש קמה! ויוסילי גולם מצא את הפּתח להחידה, בסדרו את האותיות כך: אא“ע לת”ש לל“ב פ”כ שקמה, כלומר א“ל אש”ת עמי“תך ל”א תת“ן שכבת”ך לזר“ע לטמא”ה ב"ה. –
בשעשועים כאלה משחקים אז בפמליה של מעלה!
ובא השמש. יצא חוק חדש ממלך בשר ודם, הוא המלך רודולף, לבטל בארצו כל משפט של עלילת-דם. “וירא המהר”ל, כי שקטה בארץ ושאין צורך עוד בהגולם, כי יהיה שומר מה מליל, ויקרא אליו את תלמידיו הקרובים ויגמרו אומר, לבערו מן העולם ולא יהלך עוד בארצות החיים… פקודת כל אדם באה עליו, על הגולם, ושבו ארבעה היסודות, מים ואש, עפר ורוח, אחד אחד לגבולו… הדבר היה בחצות הליל, ושכבו כל בני העיר איש-איש על משכבו ולא ידעו, מה יעָשה עתה בגג בית-הכנסת העתיק. ובאו רוחות השמים שורות-שורות לקבל בכנפיהם את הרוח, שנוצר בשם-המפורש, והרב מהר"ל יושב ומעיין בספר גדול… נשאלת שאלה בפניו: אם מת כזה כמו הגולם מטמא כשאר המתים. אחד מן החבורה שעזר בסילוק חיים ממנו, היה כוהן…
והנה אלה שיחות מהר"ל על-אודות הגולם, אחרי אשר נתרוקן מרוחו.
הוא היה אומר: " על פי דין פטור הגולם מכל המצוות, אפילו מאותן המצוות, שהאשה והעבד מחויבים בהן; אלא משום מראית-העין ציוה עליו לקיים איזו מצוות“. והוא אמר, ש”לא נמצא בהגולם אפילו כחוט השערה לא יצר-טוב ולא יצר-רע; וכל מה שהיה עושה היה עושה בהכרח מחמת יראה גדולה, שלא יתבטל תיכף במציאות"…
“הגולם נברא בכוח מיוחד, שלא ישלטו בו כל כלי-זין להמיתו”. – “הגולם לא היה יכול להיבראות עם כוח הדיבור”. – “הגום היה מורח להיבראות בלי כוח המוליד”. – הגולם יקום בתחית המתים, אבל לא בגוף ראשון“, ו”הגולם יהיה לו גם כן חלק לעולם הבא"…
ועוד זאת: אחרי דרש בהלכות ובחוקות התורה, בא לידי החלטה, כי הגולם אחרי מיתתו אינו מטמא, יען כי אין גופו נולד, רק נעשה… ובהמה הנבראת בכוח זה – זוכרים אנו את העגלא-תילתא דהוי נבראת בערב שבת – אינה צריכה שחיטה ואין בה משום אבא מן החי… וכל שכן, שאין בה משום נבלה, אין בו אתא דטומאה".
דמדומי חמה של הגר"א.
ד
בין המון ספרי חסידים, שכולם כוללים “דברי תורה”, “השגות” ועיונים באלוה ואדם, צרכי נפש ורוח, והכל דרך פירוש וביאור לחומשי התורה, שאמנם בהם המקראות לחוד וההרצאות לחוד ואינם יונקים זה מזה כלל, יש ספר אחד שונה מהם בתוכנו ובצורתו, וכבר שמו יגיד חידושו, שם הספר: “סיפורי מעשיות, מה שזכינו לשמוע מפי רבנו הקדוש אור הגנוז והצפון הר”ן זצלל"ה; והוא הרב רבי נחמן מברסלב.
רבי נחמן היה רב גדול לחסידים. הוא יסד כיתה מיחדת בחסידות, שהיתה מוחרמה ומנודה משאר החסידים ונרדפת על ידם לא פחות משנרדפו החסידים בעצמם על ידי המתנגדים אויביהם. רבי נחמן כונן שיטה חדשה בחסידות, שעומדת בשורה של בעל ה“תניא” ושל בעל “יסוד האמונה”. בשמו סידרו תפילות חדשות, והיהו לשיחה בין אדם ובין קונו. הוא יסד את העיקר החדש ביהדות, והוא ה“**וידוי”.** וידוי החוטאים לפני הצדיק ומירוק העוון… הוא עבר את הים לנשק אבני ארץ אבותיו ולראות שם את ה“שכינה בטהרתה ובלא כיסוי”… וכל ימיו נשא בחובו את הרעיון, כי הוא-הוא הגואל… כי הוא הרים את המסך ושבידו הכל נמסר. – “צדיק הדור”, שהיה בחסידות ל“עמוד העולם”, לצינור המשפיע לכל העולם, גדל בדמיונו של זה עוד שבעתים… לו לא היה די לדעת, כי“שבעה אנשים קיפלו את העולם”; הוא דרש, כי יהיה זה אחד, יחיד ומיוחד… כה הלך והשתרבב רצוני עד בלי שיעור, אמיץ דמיונו, כי רב הוא. אם נעמוד על סודו – לחסידי ברסלב יש הרבה דברים, שאין מגלים מגלים אותם רק ליחידים בשבועה ובאָלה – היה הוא האיש, שגדול היה ממשה אבי הנביאים, גדול מהאבות, הוא היה “בן-האדם”, שלו חיכתה הבריאה…
בתנאים אחרים היה אולי מאורע זה ראשית לבנין דת חדשה ולכיבוש רוחני. מה נשאר אצלנו ממנו? כיתה קטנה, כנסיה, אמנם מוצקה באמונת הגואל, כיתה שלא החליפה אותו באחר, אבל תחייה חדשה לא הביאה על ידה. ההשגחה כמו עשתה את צעדה הרב הזה בכדִי!
והנה לנו סיפוריו.
גם הבעש“ט, אבי אביו, המשיל משלים והמליץ דברי השואה ודמיון. הרב רבי פנחס מקאריץ הפשטן היה אומר דברי שיחות ופתגמים קצרים, ויחדש הרבה ב”מילי דאמרי אנשי“. אבל כי רבן גדול לחסידים, מיסד שיטה אלהית ו”בעל תורה חדשה" יֵשב על כסאו ויספּר לנו סיפורי-מעשיות פשוטים, יספּר “מעשה מאבידת בן מלך”, “מעשה ממלך”, “מעשה ממלך וקיסר”, מ“מלך וחכם”, מ“חכם ותם”, " מעשה ממלך שכבש כמה מלחמות", "מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו וכו' וכו' – מעולם לא שמענו זאת.
אולם לאלה אתנו, שידעו לבור את הטוב בסיפורים על-אודות גדולי החסידים והרביים, כמו “שבחי הבעש”ט“, מעשה הצדיקים”, דברי צדיקים" וכדומה, ואזנם היתה קשבת ויפי האגדות המעולפות בצורה בלתי-נשלמת ורחוקה מאד מן השלמות. היתה הקריאה “בסיפורי מעשיות”, אשר לפנינו, קשה מאד. – השפה בהם נשחתה ונלעגה ואין בה מתום. אין בתאורים אלה אף משפט אחד שלם ובנוי כצורכו, והסיפורים חסרים כל סדר וכל משטר. אין כאן סימני הפסק, אין עליה וירידה של חזון; הטפל נעשה לעיקר והעיקר לטפל, ובין המון דברים צדדיים נמשך הסיפור ותוכנו.
כי קמו מעריצי הספר ומקדישיו עד היום לחפש בהם סודות ורמזים ולפרשם על דרך דברי בקבלה והסתר ולעשות מהם גם מטעמים חדשים4, איני צריך לומר, עם שירי הטבע והאהבה של שיר השירים והסיפורים האפיים של האבות ב“ספר בראשית” לא נהגו אבותינו…
תּוֹרוֹת וּמַעֲשִׂים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
תְּפִלוֹת וֶאֱמוּנוֹת וּמִנְהָגִים
תְּפִלַת הַבֹּקֶר
א
מעל הארץ פרושׂים השמים. כוכבים עולים ומאירים ונאספים, מועדי השנה באים והולכים. בני-אדם נולדים, פורחים לבוקר ומתים, ורבו עליהם, על ההולכים על שתים חיות השדה, לבלעם חיים. הנך צמא ואין באר לשתות, זרעת ואין זרעך באדמה ופני השמים כנחושת ולא יתנו את הגשם. נפלת ולא קמת. אשה אהובה הבאת לך מן השביה והיא חלתה – ואין מרפא לה. כן מושלים המזלות הקבועים בגלגליהם גם בגיבור ובנשיא במשפחתו. ומושל השמש, ומושל הירח, מושלים הכוכבים והמזלות, וכולם עושים את מלאכתם ואינם חדלים. למועד זה יצא השחר, למועד זה יבוא השמש ויפנה; את האופל לא תחצה, אם לא תכה אבן אל אבן להעלות ניצוצות. הים לך לחומה, כי יצר לך האויב; אבל עם הגלים לא תילחם, והמה באים ושוטפים הכל בגאונם.
על נקיקי הסלעים שוכב לו האדם הקדמון, עוד בשרו עירום, בלי לבוש, ורק אזור למותניו, וכל תשקוטנה התאוות ההומות בקרבו כהמות ים, כי כלה כל חמתו בשפחות הנחרפות, וחרב גאולת-דם שבה אל תערה – אז בא ומתקרב אליו שממון-עולם, בא ונוגע בבשרו ונפשו: מתפּשט על המצח וחודר אל המוח, נכנס בחוֹרי העינים ונקיקי האזנים ובא אל הדם ואל הבשר. טרם ראיתם שממון שאינו מדבר ועולם שאינו שומע; לא ראיתם עולם באין אלהים ובנים אין אב!
והנה כוחות השמים מתחילים להיות מושלים ממש, מושלים הם למעשה כגיבורים ואמיצי-לב מטה. אין עדיין יוצר כּל, כי אם יוצרים, יוצר-יוצר בחלקו; ואכזרים המה מושלי מַעל אלה, מקבלי מנחה הם.אדם כי יקריב להם קורבן, גדי או איל מן הצאן, וריכּך את לבם, והעבירו את רוע הגזירה. אז יגרשו את הארבה מתנובת-שדי, יעבירו את הקדחת מן הישוב וימלאו את הבורות הריקים מים. ויש אשר לא מבני-צאן ומן הכבשים תביא את קורבנך אליהם, לא בדבש ובלחם ובסולת תראה את פניהם, כח אם את בנך בכורך או את עבדך, אשר נפל לידיך משבי האויב, תקריב אליהם, והעברת את פרי-בטנך באש, או תקח את אלה, שקמו נגדך וחיללו את בריתך, והוקעת אותם למזלות השמים, ושככה חמתם, וקמת אאחר זה והשתחוית להם ולא תדע עוד עוני.
והנה יצא אֵל גדול, גיבור ונורא, אשר יצר את השמים ואת הארץ, את הים וכל אשר בם, וילחם את בני-האלהים הרבים אשר מסביב לו, ויכבשם לעבדים ולעושי-רצונו, והוא ישב על כסאו ויקח את השרביט בידו. תחת ממשלת-הרבים באה ממשלת יחיד; והוא כולו אש, כסאו שא ושרביטו אש, וממשלתו בלי מצרים.
הוא מצווה על השמש להאיר, על הגשם לרדת מטה, הוא שולח את מלאכיו, את החיים ואת המות, לרדות בעולם, הוא יך ויחבש, הוא מביא את המחלה על האדם ועל הבהמה והוא גם מרפא. הוא מרעיב ומשביע. הוא משגיח על בריותיו ועיניו בכל. עיני אלהים זה, היחיד והמיוחד, הן אש ובבותיהן אש, והן מביטות ורואות בבת אחת ממעל ומתחת, בים וביבשה, מימין ומשמאל. והכל הן רואות. אין סתר ממנו, מאלהים זה, ולא יפול ויקום עוד כל חי והוא לא ידע.
משגיח הוא האלהים על כל המחנות והשבטים, כי קמו ונלחמו משפחה במשפחה, שבט בשבט, וזה יט חסד ואת זה יכה בשבט עברתו. את אשר ואהב אלהים עליון זה ירָצה לו ואת אשר לא יאהב לא ירצה. פוקד הוא עוון אבות על בנים, וגם נוצר חסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו.
והנה נקטת בחייך, בא סבל-החיים להממך, ועל יד מיטת בנך אשר הולדת עומד מלאך-המות, והנה קם ודיברת באזני אלהים הזה שוכן מעלה: אנא, ה' רפא נא את חליו של בני זה. תפילה! בעיורון הבריאה לפנים ובממשלת היחיד עתה, ממשלה לא תדע שינוי והעברת המשפט, יפּול הדיבור בין האדם ובין קונו. וקונה הכל, שידיו פרושׂות על הכל, נוטה אזנו ושומע, שומע לרחשי-לבו של היושב-מטה. הבן האהוב יחלום ויבריא וירד מעל המיטה, והוא חי ומרקד לפניך. רחשי-תודה בקרבך לאלהים, והנך עומד בפתח העולם וענית ואמרת: אודך ה', כי פדיתני מיד צר! האל המושל נעשה לפודה ומציל ומרחם על הבריות. הוא אינו עוד מושל תקיף ועריץ, מקבל את מסיו מן יצוריו, כי אם אב הוא ליצוריו. אמנם כבד את אביך ויראת מאלהיך, אבל הוא רחום וחנון. הוא יושב על כסאו הבוער ומסביב אש מתלקחת. אולם בדמעות ששפחת לפניו ציננת את אש החימה ואת הכעס במרומים. מה לך בן-אדם להיות נושא את הנטל הכבד של החיים וקובל על עמל-החיים, קום והתפללת לאלהיך, ובירכת את האלהים והודית לאלהיך, האל בשמים הוא שומר את הברית לכל עובדיו באמונה, ואתה כי הודית למקום וקיבלת עליך את עולו, נעשית לבן בריתו. תפילה במקום קרבן! וקמת בבוקר, בעלות השחר, כאשר ייקץ הכל לחיים ולבעבודה בשדה, ויצת אל הים הרחב והגדול והתפּללת.
ב
סֵדֶּר הַתְּפִלוֹת הֶחָדָשׁ
הנה לפנינו סדר התפילות החדש כמנהג ק“ק ספרדים, תפילות ותחנונים מדבר יום ביומו דיבור-דיבור על אופניו, עשרת הדיברות ופרשת המן גם פרקי שבת…מזמורים ועמידות של שלוש רגלים… דיני הזכרת גשם וטל, תפילות וכוָנות, וזאת מן החדש: נתוסף בו פירושים מלוקטים מגאונים קדמונים, דברים עתיקים וישנים אם חידושי חידושים ודינים, דינים המונים-המונים, מראשונים ואחרונים, ושאר תיקוּנים מהוגנים ומועילים. הכל נדפס ונערך בשנת יע”תר אל אלוה וירצהו, ועתר האדם הישראלי ואלוה מתוך הסידור הזה ודיניו המונים-המונים מלוקטים מראשונים ואחרונים, וירצהו ולא יחסרהו.
ויאמר ה' אל משה בארץ המדבר: דבּר אל עמי אשר הוצאתי מארץ מצרים להיות להם לאלהים, ועשו להם ציצית, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. ובלכת המלובש בציצית לבית-הכנסת, הוא אומר: הריני מזַמן רגלי להליכה ועבודת בוראי לבית-הכנסת של אברהם סבא. ה“כי כל מלכו של עולם” הוא משתחוה ואומר בכוָנה גדולה את המקרא מפרשת בלעם: מה-טובו אהליך יעקב! ואחר כך מתחיל בסגנון אחר: ריבון העולמים! בזכות שלושה אבות אני בא להתפלל לפניך; ובזכות תקבל את תפילתי ותיעשה כתר לראשך על ידי מטטרון שר הפנים… מטטרון שר הפנים, שהאלהים רצה אותו לעשות ממונה על כל הממונים ועל כל השליחים, הוא עומד וקושר כתרים לאדונו מתפילות כל פה. ואדונו הוא “עילת כל העילות, סיבת כל הסיבות”. והוא שומע תפילה ורוצה בתפילות ובתחנונים של עבדיו מטה. הוא רוצה ביחודו; הוא רוצה, שבני-אדם ייחדוהו ויקבלו אחדותו. ואם תחשוב, איך איחד את ברואי? עמוד על פתחי בית-הכנסת ואמרת: הריני מקבל עלי אלהותו יתברך, כמו שציונו במעמד סיני. אולם לא די בכלל הזה, יענית ואמרת עוד ככל הכתוב בסידור לפניך לאמור:
והריני אוהב השי"ת בכל לבי והריני ירא ממנו. – והריני ממליכו על כל אבר ואבר והנני עבד לו. – והריני מקיים מצוָת ואהבת לרעך כמוך. – והריני מקיים מצוַת עשר זכירות, – וקיימתי מצוַת השקמת בית-כנסת, ואני מקיים מצוָת ישיבת בית-כנסת. – והריני מוכן לקיים מצוַת מפני שׂיבה תקום. – והריני מכוון לקיים מצוַת תלמוד תורה. – והריני מקיים מצוַת עשה של ציצית בטלית קטן וטלית גדול. – והריני מוכן לקיים מצוַת צדקה. – ולקיים מצוַת פרשנות דקרבנות. – וּמצוַת קריאת פרשת התמיד והקטורת. – וּמצוַ קריאת פרקי דזמרה. – וּמצוַת לומר אשרי והללויות. – וּמצוַ ת עניית-אמנים; וּמצוַת ברכת דיוצר, וּמצוַת שמע דיוצר, וּמצוַ ת וראיתם אותו, וּמצוַת סמיכת “גאולה לתפילה” ועוד ועוד ועוד.
איחרת לקום, והנה תיקנו לך תפילה קצרה. אך קצרה והיא ואמרת: לשם יחוד קודשא ברוך הוא ושכינתי ההריני מקבל עלי עול אלהותו… והנני עבד לו יתברך, והריני מקיים מצוַת ואהבת, והריני מכוון לקיים מצוַת ת“ת וּמצוַת ציצית וּתפילין, מצוַת קריאת-שמע וקריאת-שחרית; ואני מכון בכל לדעת רבי שמעון בן יוחאי הקדוש… והריני מקבל עלי כל תרי”ג מצוות דאורייתא וּמצוות דרבּנן, ועוד אמרים ואמרים. – – –
וקמת בן-אדם, כשתאיר משנתך בבוקר, ותאמר לפי הנוסח המקובל: מודה אני לפניך מלך רחום וחנון, שהחזרת בי השמתי בחמלה רבה אמונתך. ותחזור ותאמר" יהא רצון שיהא לבי נכון ומסור בידי ולא אכעס ולא אכעיסך. על המיטה ששכבת בה בלילה ופקדת את רוחך ביד אלהים, תדבר על הכעס פעמים; ואחר-כך תיטול את ידך ותשימן זו אצל זו ותגביהן למעלה ותאמר: שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. ותאמר גם את הפסוק הזה: ואשא כפי אל מצוותיך אשר אהבתי. מובן שקודם הניגוב עליך עוד לברך ברכת נטילת-ידים; ומובן שבלבושך מיד את הטלית-הקטן, עליך לברך למלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציונו על מצות ציצית;
לא די לך לעשות את המצוות, כי אם להודיע עליהן וּלכוון עליהן. לא די לו לאדם לקבל עליו אלהותו יתברך, כי אם מחויב הוא לכלול ולפרט בקבלה זו כל המצוות הכלולות והנלוות. עליו לקבל בפיו את כל התרי"ג מצוות דאורייתא ממש, וכל מצוות דרבנן, הן מדברי קבלה הן מדברי סופרים, הן וענפיהן וענפי ענפיהן.
והרי לכם תפילה לאמרה קודם כל תפילה: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתכניע כל המקטרגים וכל הקליפות החיצונים, המשוטטים בעולם… והרי בקשות על דרך הסוד, בנוהגים לאמרן בארץ-ישראל בראשי-אמרים: ידיד נפש אב הרחמן. – הדור נאה זיו עולם. – ותיק יהמו רחמיך. – היגלה נא ופרוש חביבי.
והרי פתח שערך בדפקי יה פתחו. – והרי הודיה: כל ברואי מעלה ומטה יעידון יגידון כולם כאחד. – והנה התפילה “יגדל אלהים חי וישתבח”. – תפילות ובקשות מיוחדות בתור הקדמות לתפילה לימי תענית ערב ראש-חודש, לשבת, לשבת ומועד, לשבת וראש-חודש, והרי “פתיחת אליהו”; הרי “אדרא זוטא קדישא”, ארוכה מאד ארוכה; והרי עוד הפעם תפילה נאה, תפילות ופזמונים, פזמונים ושבחים, פיוּטים ואמירות.
ובכל אלה עוד לא התפללנו את התפילות העקריות, כפי אשר אנו מצוּוים בכל יום. האלהים כבר נלאה שמוע דברינו וקבלותינו. יצורים אחרים ובריות אחרות עומדים ונדחקים לפני כסאו לבקש גם ה רחמים על עצמם. הלא ממלכת הבריאה רחבה היא גם רחבה, ואנו מחזיקים בכנפי השכינה וּמרננים פרשיות ופיוטים, פסוק על פסוק, אומר על אומר, הגה על הגה, אות על אות, לקחו בניו של מקום את התפילה הרצויה, רחשי-אדם לאביו שבמרומים הטהורים, ועשוה פלסתר, עשוה מעמסה בין על המתפללים ובין על השומע כל תפילה. לקחו פניני הנפש וזיכּוך הנפש והטביעו אותם בים הסידור.
ג
עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׂ
הרב הגדול החסיד החכם הכולל מוהר“ר יחחם יוסף דויד אזולאי זצ”ל מעיר הקדושה חברון כתב לעבודת ישראל ספר בשם “עבודת הקודש”, חלק ראשון “מורה באצבע” שמו והחלק השני “צפורן שמיר” יכונה. נדפסו בירושלים ונדפסו עוד הפעם ולזכּוֹת את הרבים.
במורה באצבע הנהגות פרטיות הגידו האותיות. – והן גם טובות ונכוחות: ישתדל אדם להעביר על מידותיו, כי זה כל האדם; בַּקש שלום ורדפהו, וזו מידת אהרון הכוהן. – מאד יזהר בצדקה, וביותר יזהר שתהיה צדקתו בסתר. – יזהר אדם להסתיר מעשיו הטובים ולימודו. – בסימן ב' סדר הלילה כבר אנו מוצאים, שמאד יטה אדם אוזן לדברי קדיש ולענות כהוגן אמן, ובקדיש יכוון אמן, שהוא בגימטריה אידהנויה – מִשנָה אותיות נשמה; וכשנוא קורא סדר זרעים, יכוון לתקן אשר פגם במאכלות אסורות. – לימוד המשנה בקול רם – ולימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד. – יישן אדם קודם חצות, ישתדל לישון מתוך דברי-תורה, ויאמר קריאת שמע במעומד, – ויכוון למסור נפשו בתיבת אחד. אחר כל מתוַדה, לפי סדר האר"י, ואחר הוידוי – מקבל עליו ד' מיתות בית-דין.
והנה סדר היום, יומם יצוה ה' חסדו, כן יתן לידידיו חוקים וּפקודים מפורטים לכל האמירות בעת התפילה, הנטילות והכוַנות, המה כוללים קכ"ח סימנים, קרי: מאה ועשרים ושמונה סעיפים. ביום עובד אדם מעט גם לשם פרנסה, והשם הממונה על הפרנסה דיקרנוסא גימטריה חתך וכו‘. אם אוכל האדם, הרי עליו ברכות ודיניהן וכוַנותיהן; ואם אינו אוכל ורוצה לקבל עליו תעניות, קודם שיעקור רגלו מתפילת שמונה-עשרה, יאמר: ריבון העולמים! הריני לפניך על תנאי בתענית נדבה למחר מעלות השחר עד אחר תפילת ערבית; ואם לא אוכל להתענות, או לא ארצה, כשאומר מזמור לדויד ה’ רועי, אוכל להפסיק את התענית, ולא יהיה עלי שוםעוון. כה מדבּר בן-אדם את השכינה. תנאי על תנאי, התענית אינה לו הסחה לשעה מן החיים, כי אם קורבן נדבה או נדר.
והנה דיני וכוָנות השבת אין ערוך. – והנה אורה נכונה לחודשי השנה. – שיירות שיירות דינים נכונים מתשרי עד אדר פתח הסידור. ולבסוף פרטים ב“דברים שאדם דש”, ויהיה בהם “מזורז למקודש”. – ב“צפורן שמיר” הרי דינים ופרטי דינים ב“ראש התחלה יהודה לתפילה”, ב“תפילין ותפילה”. וב“ענין הלימוד ואביזרייהו”… “כל תופסי התורה ישגיחו ויתבוננו ללמוד תורה לשמה”. “מי שחשקה נפשו בתורה כל כך עד שיום ולילה לא יחשובכי אם בתורה, וישליך אחרי גווֹ עניני העולם השפל והגשמי וכו' ובתורתו יהגה ובאהבתה שגה, ישיג מעלה נפלאה, שלא יצטרך כלל לתעניות ולסיגופים”. “שורש הכל התבודדות, כי היא ענין נשגב גדול ורם”. הכל כדכתיב בספרי חסידים, ו“השגת החכמה למעט בדיבור ולהרבות בשתיקה” כדתנן אצל הראשונים: סייג לחכמה שתיקה.
“צריך בכל יום לקרות מוסר”. – יזהר שיהיו ידיו ובגדיו ומקומו, שקורא שם, נקיי. – האדם, באשר הוא בשר ודם, צריך גם לאכול; אבל "יזהר בכבוד נשמתו יותר מכבוד גופו, וקודם אכילתו ילמד מעט, שהוא מזון הנפש. –
ואחר-כך, רק אחר-כך, יסעד למזון הגוף“… “צריך להתפלל על הפרנסה קודם אכילה”. ו”יהיה בכבוד על שולחנו, כי על שולחן המלך הוא אוכל“… “אם יבוא עני, בעוד שהוא בשולחן (יושב על שולחנו), ישמח מאד ויתן לו פת מסעודתו – ועל כל פנים לא ישלחנו ריקם; וישים בין עיניו, כי זה חלק גבוה”. – “יטבול פרוסת המוציא במלח שלוש פעמים, ויכוון כי על ידי זה יומתקו הגבורות ותסתלק הסטרא-אחרא”, הכל על ידי המלח. – ו”אם מאכל אחד ערב לו, ומסלק ידו מלאכול… כדי לסגף עצמו על חטאותיו… הוא חשוב לפניו יתברך… ועביד מהני להיות לו כפרה… ואם יתמיד בזה – כלומר, לאכול ולהסתגף בינתים, – הוא פיקח… שאוכל ומתענה בבת אחת… כי מעט סיגוף זה, שמסלק ידו מאכילת הערב לחיכו, נרצה לו כעין תענית"… פוקח הוא האדם, שאוכל ועם כל זה הוא מתענה…
ולא אלאה אתכם ב“הערות וגדרות משום תקנת אות ברית” וב“דברים הבאים, כמה נעים להזהר מדרך חטאים”, ב“מילי דמטמרין מועילים לשמירה, לו, לאדם יטור האי נטירה” ועוד ועוד; לא אפרט לך את ה“דברים המסוגלים לכפרה, ורפואות תעלה לחולי פצע וחבורה”, או את ה“הנהגות ישרות” ו“בדר התרת קללות” ושאר “נוסחי תפילות” – קללות ותפילות! – עלינו כבר לבוא ל“חלק השני מעבודת הקודש”, הנקרא “קשר גדול”, ושם חוזרים הדינים:“לקום באשמורת”, “דיני ציצית”, “קצת דיני תפילין” “וחליצת תפילין” ועד. דינים-דינים על “ודש ודבר שבמנין”, “דיני ענית אמן”, דיני יוצר-אור“, “דיני ק”ש”, ו“דיני ברכות שמונה-עשרה” וכו' וכו'.
ובני-אדם מישראל עוד דינים ל“הזכרת גשם וטל”, דינים ב“שאלת טל ומטר”, “דיני חזרת התפילה”, “דינים מאמירת תחנונים” – דינים מאמירת תחנונים – ודיני תשלומין למי שלא התפלל פרט וכלל, פרטים וכללים. – כל זה ב“קשר גדול”.
ואחרי “תם ונשלם זה שבח לאל בורא עולם” מתחיל בפירוט ובפרטי פרטים סדר היום וסדר האדם מ“כף אחת”, על פי הכוכב “כף אחת” – שבעה “כוכבי לכת” לספר – ושם כל סימני יהי רצון וכל מיני נוסחאות של רבש"ע.
“יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתמלא רחמים על פלוני בן פלוני, ותבטל מעליו כל גזירות קשות ורעות”. – “יהי רצון מלפניך אב-הרחמן, שתמלא רחמים עלינו ועל יושבי העיר הזו וכל גבולה, ותצילנו ממלחמה וממצור ומשבי ומביזה”. “יהי רצון מלפניך, שתמלא רחמים עלינו – סתם רחמים – ותעשה למען רחמיך ולמען שמותיך הקדושים”…
ריבונו-של-עולם! בחסדך יצרת עולמך ובראת אדם ועשית לו עזר וציויתנו לישא אשה וכו‘. כה “מתפלל בחור ירא, שרוצה שתזדמן לו כלה הגונה”. “רבש”ע, בושנו מאד ונמס לבנו על אשר פגמנו וכו’“. כה להתפלל שוב במוסף ר”ה ויוה“כ, בעת אמירת ומפני חטאנו, ו”היא תפילה קדומה" ונסמכת בלי הפסק לאותה התפילה של הבחור הירא.
“אל מלא רחמים, יהמו נא רחמיך עלינו לקבל ברצון הכנעתנו והרהורי תשובותינו”. – ואנא מלך רחום וחנון, תתמלא רחמים על כל אחינו בית ישראל, הנפוצים בארבע כנפות הארץ ובפרט על יושבי ארץ-ישראל“… והנה “סגולה להולך לפני מלך או שר ומושל”, סדרי כוָנות פשוטות, כשיעשה צדקה”. “סגולה לעין הרע משֵם ר' יהודאי גאון”, תפילה על פרנסה“, “נוסח כל נדרי, שהיה אומר הרב החסיד מהר”ש שרעבי ז”ל" ו“נוסח וידוי מתוקן לאמרו בהכנעה להכות באגרוף על החזה”… והוא פירוש גמור על אשמנו, גזלנו, בגדנו, – אשמנו, כי אכלנו אכילה גסה, אכלנו אך למלא בטננו ולא חשבנו להיות בריאים לעבודת ה'. – בגדנו, ברכנו ברכות לבטלה וברכה שאינה צריכה… גזלנו, גילינו סוד-תורה למי שאינם ראויים…וכן הולכת ומתפּרטת כל האלפא-ביתא שבידי אדם, הולכת ומתפרטת לא בספר, כי אם בחיים.
דיברנו בשבת דברי חול. – הירהרנו אחרי רבותינו. – ויתרנו על כבוד ה‘. – זיכּינו החייב וחייבנו הזכאי. – זרקנו הצפורנים… חיבקנו ונשקנו העריות האסורות לנו. – טעינו בהלכה. – ישבנו עם התפילין. – כפרנו בכל התורה כולה – וזה שקר גמור כלפי שמיא: אנשים הללו מעולם לא כפרו בתורה ובמצוות ובכל אביזרייהו, והכל אתי, רק למַלא דברי וידוי מהאות כ’ מהא"ב… לא ציפינו לישועה. – מרדנו במלכות בית-דויד. – נשתמשנו בשמות הקודש. – סרנו ממנהגים טובים. – ענינו אמן קטופה וחטופה – וכל העונה אמן כזו עושה את בניו יתומים! – פּגמנו בשמות הקודש ובאותיות התורה. – ציארנו – ובזה מעט חמימות ועניני האדם גופא – ציערנו נשותינו, ציערנו את בני-ביתנו, ציערנו אפילו בעלי-חיים. – קיללנו חברינו, קרינו בספרים חיצונים – גם זה השני הוא שקר גמור… רשענו, שיחתנו, שיחתנו תורתך, שכחנו אלהותך – גם באלה לא נאמין – אבל הנה שיחתנו הזקן, כי נקרעו ממנו שערות בזדון או בשגגה, וזה כבר אפשר. – תקענו כפינו ולא קיימנו.
ואלה החטאים והעוונות הפשעים והאשמות, הזדונות והשגגות המה אך מעט מהרבה, אשר יחטא אדם בר-ישראל כזה, שמזוין הוא באלפי דינים ומנהגים, האמירות וההתנהגות בכל ימות השנה.
ד
עֲבוֹדַת הַשַׂבָּת
מחלל האפס, משממת התוהו ומעמקי החושך התעורר האלהים לברוא עולם, ויקוו המים הזידונים אל מקום אחד ותיראה היבשה. ויעש אלהים רקיע ממעל, ומאורות תלה בשמים וכוכבי לכת, עשה ימים ונהרות, הוציא מן הארץ דשא עשב מזריע זרע וכל עץ עושה פרי למינהו, עשה את התנינים ואת כל נפש חיה ועוף וכל רמש. חיים-חיים נראו יום-יום במרחבי אין-סוף של ההויה; נבראו גם הרוחות ממעל ומתחת נברא האדם. ויהי ערב ויהי בוקר, ויהי ערב ויהי בוקר. וכאשר כילה יוצר כּל את מלאכתו בשמים ובארץ ביום הששי, ישב לנוח ביום השביעי ממעשה ידיו. ויקדש אלהים את היום, אשר בו שבת, לדורות עולם, כי ינוח בו כל עובד ועושה ולא יעשה בו כל מלאכה. יום השביעי הוא שבת לה‘, בו ינוח גם הבורא גם הנבראים לאות ברית-עולם. את שבתותי שמורו, כי אות היא ביני וביניכם, לדעת כי אני ה’ מקדשכם! ושמרתם בני-אדם גם דני-איש, אתם ובניכם ובנותיכם אתם ועבדיכם ואמותיכם, גם הגר אשר בשעריכם, ושמרתם את יום השבת, לנוח בו מפעליכם. ינוח בו כל אדם וכל בהמה, כל אשר רוח בו וכל אשר נשמה באַפּיו, להודות לי נוח ינוח ככל חי וכל יצור, כאשר נחתי גם אני מעמל הבריאה. שבת לאלהים ושבת לבני-עולם אשר יקראוהו!
עד כאן מגילה אחת של השבת בבריאה ובמעשה. והנה מגילה אחרת את אמריה תאמר: ושמרתם את השבת, כי קודש היא לכם, מחלליה מות יומת! צללי-המות, שאמרנו לנוח גם מהם ביום המנוחה, הנה באים באהלנו, לחלל את היום הקדוש. כל העושה מלאכה ביום שבתון, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. מות וכרת לאשר יעבוד בשבת. מות וכרת המה שני שומרי החוק, נעלב האדם וישפל.
ויקבלו בני-ישראל את התורה מהר-ברית ויעברו במדבר, וה' הולך לפניהם, הוא ומלאכו. ויהי בעת חנות השבטים למחנותם, יצוא יצא איש עברי מחוץ למחנה לקושש עצים, והיום יום שבת, וימצאו אותו מקושש, ויניחו אותו במשמר, כי לא פורש מה יעָשה לו. – ויאמר ה' אל משה עבדו: מות יומת האיש הזה! ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים וימת. וימת איש באבני עדה שלמה, על עשותו מלאכה, והדת ניתנה לסקול כל עושה כזאת לדורות. אמר אלהים לתת לוחות ברית לעמו ועבדוהו ויהי לעם קדוש; ולא שמנו לבנו לדעת, כי אבנים הללו תבטלנה גם את אבני הברית, ברית חסד ומנוח. ותחת חטא העגל, רבץ על העם ועל תורתו יחד חטא חדש, חטא המקושש. – –
“אמר הקב”ה: שבת זו נתתי לישראל לאות ברית ביני ובינם, בששת ימי המעשה יצרתי ועשיתי את העולם ובשבת נחתי. לפיכך נתתי להם ששת ימי מלאכה, ויום השביעי ברכה וקדושה ומנוחה לי ולהם". “ובא יום השבת ונעשה סניגור לאדם – גם כי יחטא ויחלל את פקודת השבת – ואמר לפניו: ריבון העולמים! בששת ימי בראשית לא נהרג יצור בעולם, ובי אתה מתחיל? – זו קדושתי? וזו היא ברכתי!” כה אנו רואים את חזון המקושש בלשון חכמים ובנוסח דבריהם.
ובא בעל המגילה ב“ואלה שמות” וביאר את תורת השבת לאמור: לא תבערו בו אש בכל מושבותיכם. בא עוד מבר והחמיר ואמר: שבו איש תחתיו, אַל יצא איש ממקומו ביום השביעי, בא ירמיהו הנביא ועמד בשערי ירושלים והכריז ואמר: כה אמר ה' צבאות, הישמרו בנפשותיכם ואַל תשאו משא ביום השבת, למען לא אצית אש בשערי ירושלים ואכלה ארמנותיה ולא תכבה; ובא נחמיה בן-חכליה ויבא את העם באַלה ובשבועה, ללכת “בתורת האלהים” ושלא לקחת ביום השבת כל שבר, אשר מביאים עמי-הארץ למכור. ויָרב את חורי יהודה, על כי לא שמרו את פקודי יום שביעי לחללם. ויהי כי צללו שערי ירושלים לפני השבת, ויפקוד ויסגרו הדלתות, ומנעריו העמיד לשומרים על השערים, כי לא יבוא משא ביום השבת. ואנו רואים את שומרי השבת, והמקלות בידם, עומדים מזוינים בפקודת בונה-הבית ובונה-העם.
ושוב אנו מנסחים בלשון חכמים: “אמרו ישראל לפני הקדוש-ברוך-הוא, ריבון כל העולמים! מלאכת השמים והארץ כלתה במוצאי ששת ימי בראשית, רחמיך וחסדיך אַל תכלא, שאם תכלא רחמיך וחסדיך, אין אנו יכולים לעמוד”. אין אנו יכולים לעמוד בסקילה ובכרת ובכל עונשי חילול יום המנוחה. קדשהו, אך קדשהו, וברכהו ופתח לבנו לעבדך באמונה ובתום, וזה לבד הוא אות ברית.
לא באבני-סקילה יוסד ברית-עם ודת-אל, כי אם בקדושת הלב ובתיקון הלב…
ה
מַרְשִׁיעֵי בְּרִית
בימי הרת-עולם, בימי האבות, בימים אשר ניסה אברהם העברי בבואו בימים לקחת את בנו יחידו, את יצחק, להעלותו לעולה על אחד ההרים, קול ברמה נשמע" אַל תשלח ידך אל הנער ואַל תעש לו מאומה! הקול הזה מחה חרפת קורבנות-אדם ויצר יסוד אחר ליראת-אלהים וקרבת האדם למקום. קול אחר הוא, אשר קרא לאברהם: המול ימול יליד ביתך; ואשר לא ימול – ונכרת הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר.
ומשה, נותן התורה, “התרשל במילה” (נדרים, ל"א, ב). לא הוא היה, שמל את אלעזר בנו, כי אם צפורה אשתו בת כוהן מדין, היא לקחה צור ותכרות את ערלת בנה ותקראהו “חתן דמים למולות”.
בני ישראל מקבלי התורה בהר חורב “ערלים היו”, ו“לא מלו אותם בדרך”, רק יהושע עשה לו חרבות צורים למוֹל את בני ישראל. ופה אין אנו שומעים על-דבר ברית, כבמעשה אברהם, אך – ויאמר ה' אל יהושע: היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם.
עוד ירמיהו קורא: הנה ימים באים. נאום ה‘, ופקדתי על מול בערלה (ירמיהו ט', כ"ה). נדחקו המפרשים בזה; וכמעט לנו הרושם, שחפץ היה לטהר את המנהג הזה, באמרו: המולו לה’ והסירו ערלות לבבכם (שם, ד' ד'). קריאה כזאת קורא גם בעל משנה-תורה לאמור: ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י', ט"ז).
אבל הנה היתה המילה לאות-ברית בין ישראל ובין אלהים במשך דורות. “מפני-מה אני יוצא ליהרג?” “מפני שמלתי את בני והכנסתיו בבריתו של אברהם אבינו”. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי – מקרא יאָמר בברית-מילה. יהי דם הנמול בקהל אמונַי כריח הניחוח אשר לה'". אומר אבי הבן, ובפרשת הזוהר, שפותחים וגוללים בה וקוראים אצל אחינו הספרדים, נאמר: תאנא כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא כאילו הקריב כל קרבנין עלמא לקמיה דקודשא-ברוך-הוא וכאיו בני מדבהא שלימתא קמיה…
וזר אַל יקרב. כל בן-נכר לא יאכל בו בפסח (שמות י“ב, מ”ג). כה אמר אדוני ה‘, כל בן-נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (יחזקאל, מ"ד, ט'). כך גדרו גדר, ונדמו נדמו דברי ישעיהו השני או השלישי: ואל יאמר בן-הנכר הנלוה אל ה’ הבדל הבדילני ה' מעל עמו (ישעיהו, נ"ו, ג').
שאול שאלו: אם חביבה היא המילה, למה לא ניתנה לאדם הראשון, יצור-אלהים? השיבו ואמרו: כל מה שנברא בעולם דורש עשיה וגם האדם, “אפילו אדם צריך תיקון” (ב“ר, פי”א). בן-האדם צריך תיקון בגוּפו, אם חפץ הוא במלכית-שדי.
מעשה במונבז ובזוטוס, בניו של תלמי המלך, שהיו יושבין וקוראין בספר בראשית. כיון שהגיעו להמקרא: ונמלתם את בשר ערלתכם, הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה וזה הופך פניו לכותל ובוכה… (ב“ר, פמ”ו). בוכים מבקשי נתיבה לאל עולם.
מצוַת מילה היא, כאמור מעין קרבן; וכשם שדם הקרבן לכפּרה על המזבח, כך דם המילה מכפּר, על כן מצותה ביום שמיני, כי הקרבן לא יכפר עד יום שמיני. כנאמר: ומיום השמיני והלאה ירָצה… דבר זה ידוע מראשונים.
"דע – אומרים המקובלים – כי יש שליחים ממונים על דם-ברית ונוטלים אותו ומניחים אותו בהיכל ידוע משבעה היכלי המלך. ובשעת כעסו של הקדוש-ברוך-הוא הוא משגיח בדם ההוא, והמקטרג מסתלק משם, והקדוש-ברוך-הוא מרחם על ישראל.
“תינוק, אומר המנהג ההלכתי, תינוק שמת קודם שנימול, בין קודם שמונה ימים בין לאחר שמונה, רק שלא נימול מחמת חולי שהיה בו, מלין אותו על קברו ואין מברכין על המילה. אבל משימים לו שם לזכר, שירחמוהו מן השמים ויחיה התחית המתים”. – –
וזכרתם, כי בר-נש שמת, אדם גדול אם קטן, הפסיק עם זה את החבל שבינו וביניכם, לא עליו שנאתכם ואהבתכם גם יחד. ומה חלקכם אשר תתנו לו? שַל נעליך, בן-אדם, כי אתה ניגש למת או לקבר. עבוד את אלהים בחייך, תן לאלהים עליון כל אשר לך, ואף את נפשך ובשרך, אבל הסר את ידך מן המתים ואל תאמר לדרוש את ה' בקרבן מן המתים.
וכשקרה מעשה בשנים האחרונות בעיר ואם בישראל, כי קמו אנשים מזרע היהודים לכרות ערלה ילד מת בן שנה, לא קמו נגדם בני-העם כאיש אחד יחד.
ואם נשמע קול תגר פה ושם, באו אחרים תוך כדי דיבּור להמליץ על אלה, שחללו גופו של מת, ועמדו ושאלו בתום פנים: “אם קוראים אנו את הברכה על ראש רופא, החותך בגוף, מפני שהוא מתכון להצילו בכליון – למה לא נתיחס באופן כזה גם לחתך קטן בערלת גול המת התמים, המציל את נפשו הישראלית עם זה מכליון” (" הנימוס הדתי והקיבוץ הלאומי" באחד מחלקי “השילוח”). מה נואלנו.
ו
בִּקּוּרִים
הנני פותח ספר קטן ככף איש, והוא ספר בִיקוּרִים, אשר עשה ותיקן איזה רב וגאון בישראל. ביקורים! משם הקונטרס עוד לא נודע הכא במאי עסקינן, לא נדע, כי תחת מסע המחנות, מחנות השכינה, הכא בעניני מות האדם ובלכתו מהעולם הזה ידובר. חדול יחדל מעגל-החיים וכל צרכי החיים. יחדל המבוא המפולש לרחוב החיים ולכל הענינים המקשרים אותך עם החיים וממלאים את רוחך ואת גופך, והנך בא בקבר שחצבו לך בעמקי האדמה וסופך יאכלך עש, עש ממש, באים כל הפרעושים והרמשׂים הקטנים, שבהרמת יד אחת הברחת אותם בחייך מעליך, ואוכלים את הבשר ואת העצמות. מקננים בעינים ובסתרי לשון; ואתה שוכב אילם גמור. למראשותיך, לרגליך, מימינך ומשמאלך מונחים עוד אילמים, בולי-עץ כמוך, שבחים רמות מללו, עלבון-אדם מי זה יביעו!
בעת שאנו שוכבים על ערש דוינו, ומלאך-המות קורץ בעיניו, והחי שבנו נותן אל לבו: “למי ולמה היה כל העמל?” אַל נא תבואו אז ותנחמונו, אַנא תבואו ותדברו באזנינו דברים, שבלי תפונה אינם ערבים גם לאזניכם. מה תחפצו בני-אדם עודכם בחיים ומלאים תאוות וחיזוק – החיים מבן-אדם חי וגווע. סורו-סורו מן הגווע, לכו מן החדר וסגרו את הדלת ואַל תביטו בהיאבק החי עם מר המות…
הזיעה נוזלת ממצח החולה האנוש, עניו נמקו בחוריהן, וגופו יתפורר, והוא מתעמל ויושב, שׂם אזור במותניו, כדי שלא יהי לבו “רואה את הערוה”, מתעטף הוא גם בציצית, ועל ראשו יקשרו התפילין והוא מתוַדה אחד, אחד: אשמתי, בגדתי, גזלתי, דברתי דופי, הכל-הכל ככתוב בספר העוונות והפשעים. הרב אומר משנת סלחתי. באים שוב שלושה אנשים ומתירים לו כל הנדרים והשבועות והחומרות: אין כאן נדר, אין כאן שבועה, אין כאן מנהג, אין כאן נידוי, אין כאן חרם, אין כאן אַלה, אין כאן קללה, אבל יש כאן מחילה, סליחה וכפּרה. יש כאן העלבת האדם על ערשׂ המות!
באה כנסת החבורה וכותבת לנו צרור מצוות של “ביקור חולים”, באים “חברים מקשיבים, אשר נועדו עברו יחדיו במסורת הברית”, “לעמוד אצל החולים בשעת אמירת הוידוי”. ו“כן שעת יציאת הנשמה”…באים-באים וקורעים הנשמה הדואבת קרעים-קרעים בעודה בסבך החיים…
“ביקור חוילם דאורייתא”. – “אשרי משכיל על דל, אין דל אלא חולה”. – והמבקר את החולה בא לקיים “מצוַת ביקורים” צריך להיות “שלם בגופו”, “שלם בממונו”, ו“שלם בתורתו”.
ישתדל הרב שהחולה יאמר הוידוי בשחרית, אם אפשר, וטרם כל יאמר הרב אל החולה דברי-תנחומין“, ולאידך, “יאמר החולה הוידוי בלב שלם ונפש חפצה, כי בשכר זה יסלח ה' לעוונותיו”. – הרב פותח ואומר אל החולה: דע, בני, אין צדיק הארץ אשר יעשה טוב ולא וחטא – אך על כל העבירות יש תקנה על ידי התשובה”. ועוד יאמר לחולה המתכווץ המכאוביו: דע, כי התשובה תלויה בג' דברים: וידוי, חרטה, עזיבת החטא“. ו”יזכיר לו הרב העבירות החמורות“. יזכיר לו אותן עבירות, שאדם דש בעקביו”, ואחר כך תבוא החרטה… ועזיבת החטא…
“החרטה כיצד? – צריך שיתחרט בלבו חרטה גמורה וחלוטה על כל עוון אשר חטא”. ו“עזיבת החטא כיצד? – צריך שהחוטא יקבל עליו, שלא יחזור עוד לסורו”. ובכן אף מרמה, אדם הולך או כבר הוא עומד על מפתן המות שוב לא יחזור לסורו, לחטוא לאלהים בחמורות ובקלות, לא יחלל עוד את השבת ולא ירים עוד יד ברעהו להכותו. ולמה אתם מכים בפניו בדברים כמו אלה? למה אתם חותכין מן החי אברר-אבר, או תשימו אותו לבוז?
ועוד לא די, אחרי הכרכורים הללו, מזהיר הרב את המבקרים, שיֵצאו כולם לחוץ, והוא ישאיר את המתעתד למות לבדו. ואז, בהיות חי מדבּר עומד בפני בן אין-אונים. הוא מתחיל שוב לקרוע נפשו ואת נשמתו; הלא עוד עוונות חילול-השם, חילול שבת, עריות, שבועות שוא ושקר, לשון-הרע ונבול – פה. ואם התודה האומלל בתחילה בכלל, אנוס הוא להתודות עתה בפרט.
החולה אנוס, לאחרי שכבר שילם המס הזה לציבור, למחול ולסלוח לכל בר-ישראל או בת-ישראל, ש“הכעיסו אותו והקניטו אותו”. הוא עוד “מפריש צדקה”, קודם שמתוַדה; ואחר-כך שוב מתוַדה האדם, כאשר יגיע כוחו אל קיצו וילאה גם ילאה מכל האמירות והמענות החוזרות ונשנות, ואומר מלה במלה את אשר יקדימו הרב בלשונו: ה' אלהים אמת ותורתו אמת ומשה נביאו אמת ודברי חכמתו כולם אמיתיים.
ואחרי אמירה זו, בלוית פיוטים ועוד אמירות, תבוא הקריאה של “שמע-ישראל!” ואחרי שמע-ישראל צריך החולה שיקבל עליו “ארבע מיתות בית-דין”, ויחשוב במחשבתו “כאילו בפועל נסקל ונשרף, נהרג ונחנק כתורה ובהלכה, על-דבר כבוד שמו הגדול והגיבור והנורא והמיוחד”.
צללי –המות הולכים ופרשים על המיטה ועל שוכבה וּממלאים ת כל הדוחק שבחדר. כבר בּירך המת ברכת “שעשני יהודי” ונאנק דום. ולפתע נזכר הרב, שמא “עבר החולה על איזה חרם מחרמי הקהילה – אנו זוכרים, כי כבר התירו לו השלושה כל החרמים – ו”המת בחרם ח“ו, אינו נכנס במחיצת הצדיקים ואוי לו ואוי לנפשו”.
והנה ה“מסירת המודעה” של המפרפר ביסורי-המות ב“צירוף הקב”ה ובצירוף ה“עדה הקדושה”, ועוד ברכות והודאות משני הצדדים, עד שסוף כל דבר “נפטר הרב וחבריו מן החולה, בדברי ניחומים… הכל לפי מה שהוא אדם”… עוד ניחומים בפי אלה שעינו חולה מעונה עד תום כוחו ואונו בו, והמה עושים זה, הכל לפי מה שהוא אדם: לפחות ימעיטו לדבּר ולגדול ירבו.
ולא אענה אותכם עוד, קוראַי ב“סדר גסיסה” ו“הדלקת הרות”. מלאך-המות כבר משחיז את הסכין, והחולה חוזר וּמתוַדה ו“מצדיק עליו את הדין”, והנה חוזר ובא הרב וּמלמד את המפרפר וגווע לגמגם בקושי עוד את י“ג העיקרים, ומעיר אף מעיר את הגוף המתפלץ לחשוב בעצמו, “כאילו דחפוהו ממקום גבוה, ושמו אבן גדולה על לבו ורגמוהו כל ישראל”. יאלצוהו לתאר לו, כאילו פתחו את פיו והשליכו פתילה של עופרת בפיו ונחמרו בני-מעיו, כאילו חתכו את ראשו בסיף, וכאילו שמו סודר על צוארו וחנקו אותו”.
אלהים שבשמים! הלא אֵל רחום אתה ורב-סַלח, ואיך לא קראת באזני אותו רב ף רב לך, הרף מיצור כפי!
מִסּוֹלְלֵי דְרָכִים
א
הרמב“ם והגר”א! זה בכה וזה בכה.
“בכלל לא הלך לבו של ר' יהודה הלוי – אומר עורך “העתיד”, ב”העתיד" ח“א, עמוד נ”ד – אחרי הפילוסופיה, ואין היא אצלו אלא עקב לסולתה של התועלת בחיים, לצורך חיזוק הדת – לא כן הרמב“ם, שמדרגת השכלתו עברה את גבול הדיליטנטיזמוס, והוא כבר מתחיל לבקש את השיטה ואת הסדר שבעולם ושבחיים ואת היחס המשותף שביניהם, לשם הכרת האמת בלבד, מבלי כל בקשת איזה תועלת שהיא לא גשמית ולא מוסרית. הוא, הרמב”ם, מתרומם כבר עד למרום הפסגה, ששם ארץ ושמים נשקו, ששם אן אלהים אחרים על פני חי-עולמים, ואין אמיתות אחרות, מבלעדי האמת האוטונומית".
“במפתח, שמסר הרמב”ם לביאור הציורים שבכתבי-הקודש – מוסיף אותו סופר לאמור במאמרו “הערכות” ב“העברי החדש”, עמודים קל“ה, קל”ו – ב“מורה נבוכים” מסר לנו גם את חוט-ההמשך של הנבואה. שגם היא נלחמה בציורי ההמון – הגשמת האל על ידי עבודת העגלים והבמות. – לא בעבודתו החיובית – לסַכּם את התורות החתוכות של המוני האומה בקובץ אחד, ב’יד החזקה' – נעשה הרמב“ם למורה גדול, אלא בעבודתו השלילית, בשלילת תארי השם, בהרחקת הגשמיות, ובכלל – בהתנגדותו למקובל ומפורסם בין ההמונים. ובשלילה זו היה הרמב”ם המשך הנביאים" – “כן, לא ב’יד החזקה' שלו, לא במה שעשה אזנים לתורה חתיכה ומקובלת, אלא בהמשכתו את מלחמת הנביאים בבעלי ‘ההערכה הלאומית’, ההמונית, נעשה הרמב”ם למורה היותר גדול בישראל אחרי תקופת הנביאים. הוא היה תלמידם של הנביאים גם בזה, שכמותם לא ידע גם הוא כל ויתורים ופשרות".
ובעיקר אין תהום רבה יותר מאשר בין הנביאים, המוכיחים את דרכי האדם אל פניו ומניעים את רוחו עָל, ובין הרב המורה, ש“כוָנתו הראשונה לבאר עניני שמות אשר נמצאו בספרי הנבואה מהם שמות משותפים ומהם שמות מושאלים”. אינני יודעהבדל יותר גדול לאלה, הנותניםקולם על תועים בארחותיהם, ובין אלההמבארים לנשארים ברוב מבוכה ובלב נבהל. לא נשחק במושגים.
ולאידך, הנה הרמב“ם פוסק, למשל, בהקדמתו לספרו “משנה תורה”, ש”כל המצוות, שניתנו לו למשה בסיני, בפירושן ניתנו – כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו – והמצוה, שהיא פירוש התורה, לא כתבה, אלא ציוה בה לזקנים ויהושע ולשאר ישראל". והקראי ר' אהרון האחרון בהקדמתו לספרו “כתר תורה” אומר: “אם כן לא נאמין, שיש מצוה על פּה מסורה” ועוד ועוד. לאיזה מקור נאמין? האם לאותו של בעלי התלמוד או לאותו של אחינו הקראים? והם גם כן יהודים הם. והנה במהות “כלליותיה ויסודי נשמתה” של היהדות גם הרבנים בעצמם המה חלוקים… משכללי היהדות והרוצים להכניס בה רוח-חיים צריכים להמשיך מעשיהם; ומי יודע, אם לא דוקא על ידי זה, שהיו מכניסים ביהדות הציבורית דברים שאינם בעיקרם אלא מחאה נגדה, אם לא על ידי כך היו ממשיכים אמיתיים שלה, הממשיכים ניגוד יסודי תוריי ודתי, שהולך ומתגלה בכתלי היהדות גופא בכל הזמנים, ולאידך, ספרי החוקים של תורת כוהנים וחומש הפקודים, ואפילו אלה שבמשנה-תורה, שהואיל משה ביאר בעבר הירדן, הלא אינם קישורי טבעת בטבעת ממש בספרי החוזים והנביאים…
הנני פותח את ספר “המורה” והנני קורא בו בפרק חמישי מן חלק א‘: "כשהחל אריסטו, ראש הפילוסופים, לחקור ולהביא ראיות על הענינים העמוקים מאד, אמר ודרש התנצלות וכו’. דע כי לא נכון למסתכל בספרי לדון אותי, במה שאני חוקר לכף חובה ועזות וכו‘. וכן נאמר אמחנו, כי אין ראוי לאדם למהר ולשלוח יד לזה הענין הגדול וכו’, עד אשר ירגיל נפשו בחכמות ובדעות, לברר וללבּן מידותיו, כדי שיהיו זכּים, וימית תאוותיו ותשוקותיו המחשביות“… והנני מסיים בפרק מ”ט מן החלק האחרון, שאומר: “המצוות הנכללות בחלק ארבעה-עשר הם, אשר ספרנו בספר-נשים ובהלכות איסור-ביאה וכלאי-בהמה ומצות-מילה מזה החלק, וכבר הקדמנו לספר כוָנת זה החלק וכו' וכבר ביאר זה אריסטו”. והנני הולך מאחור לפנים עד פרק ל"ו מן החלק הזה, שבו ישים דבריו על מצוות הנכללות בחלק הראשון והן אשר נזכרו בהלכות יסודי תורה, ביאורים והסברים, ענינים שכליים בחיי החוקים, הכל עשוי לתכליות ידועות, חברתיות ואנושיות, ואם תמצא לומר גם אלהיות.
ו“ממה שאתה צריך לדעת, – אומר הרמב”ם בפרך ל“ד מהחלק האחרון – כי התורה לא תפנה לענין זר ולא תהיה המצוה הולכת אחרי המועט… אבל כל מה שהיתה הכוָנה להמציאו, אם סברה נכונה או מידה טובה, או מעשה מועיל, ילכו בו אחרי הרוב ולא יפנו אל המעט או להיזק, שיבוא לאחד מבני-אדם מפּני המצוה והנהגה וכו‘. ולפי זה המבחן, אי אפשר להיות המצוות מועילות, לפי שינוי עניני האנשים והזמנים, כמועסק הרפואה וכו’, אבל יצטרך להיות מנהג המצוות מוחלט כולל ההמן כולו; ואף על פי שהוא ראוי בחוק קצת אנשים ואינו ראוי בחוק אחרים, כי אילו יהיה כפי האישים, היה נפסד הכל ונתת דבריך לשיעורין”…
ושוב אנו פותחים במקום “המורה” היסודי וההסברים הקשים ההגיוניים והשׂכליים את קובץ ה“תשובות” שלו למעשה יום-יום, והנה כאן אין עוד פילוסוף וחושב, אין כאן גם חוקר מתון, אין כאן אך רב מורה אצל בני-אדם לתורה ולתעודה ומבאר את השכליות שבתורה ודרך הנבואה, כי אם גם איש מוסר קשה ודיין קשה…
וזהו קיצור “נוסח פתיחת החרם, שלח הרמב”ם ז“ל לנו-אמון, על דברי כוהן שנשא גרושה”, כוהן בזמן הזה בלע עבודה במקדש ובלי חיובי המקדש.
" והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף… מה שנודע לעדת התלמידים חיל ה' וכו‘, כי כשהגיע לנו, מה שעשה הרשע אבן אליעזר בן נצאר בן שמארן – והרים יד בה’ אלהי ישראל וביזה את דבריו 8וחילל קודש ה‘, אשר אהב ונשא גרושה והוא כוהן, הוצאנו ספר-תורה המקודש, אשר העיז להמרותו, והחרמנו בשם מפורש ברבים בקהל ועדה… ובשם הזונה שיִחד לו והיא הסנה בת אבן אלעלה… וכן החרמנו באותו מעמד בשם כל בר ישראל, שישא ויתן עמהם או שישתה עמהם, או שישב עמהם בתוך ד’ אמות… ואין משתתפים עמהם בחיים ולא במות… ואם יתמידו במרים ומיאנו לקחת מוסר, תודיענו זה, כדי שיצא הפתיחין עליהן בעיירות הקרובות והרחוקות… וחלילה לנו, שנסביר פנים לזה… אבל תחלצו בהשגחה להעביר הדין בהם, על מה שעשו, ויאררם הקהל כולו בקשר אחד. ארור עושה מלאכת ה' רמיה! וארור מונע חרבּו מדם! ובעל הרחמים וכו' יחזירם למוטב וכו' וכו' יהי רצון".
ואמרינן נמי – כותב הרמב“ם בתשובותיו אלה, סימן קמ”ב, לענין שבועה – שבועת עם-הארץ מעומד ושבועות תלמיד חכם מיושב… ושבועה בספר-תורה וכו‘. וכמו המנהג בתלמיד-חכם, שמשביען אותו חולץ תפילין שלו ואוחזן בידו תחת ספר-תורה… ומביאין מיטה, שנושאין עליה מתים… ומניחין אות באמצע; ונודות נפוחין, במבקיעין אותן או שמתירין אותן בשעת השבועה, כדי שתצא הרוח בהן בקול עברה מרתחת… ונרות דולקין, שמכבין בשעת השבועה… ואפר מקלה מפוזר ושקין מוטלין באמצע. – ועומד שליח בית-דין בפני הנשבע וסודר הטענות והכפירה ואומר להנשבע: אתה פלוני בן אלמוני, אם יש עליך לפלוני זה מכל הטענה וכו’ בשמתא דישראל ליהו ההוא גברא, בחרם בית-דין העליון ובחרם בית-דין התחתון וכל דברי האָלה הכתובים בספר התורה הזה כולם יחולו על ראשו וכו'"…
אם עמוס והושע, זכריה ומיכה היו משביעים את האדם כך אפון.
ב
“לא בספריו”, יאמר הסופר הסוערי הלז, כי אם הרבה יותר בהשפעת אישיותו הגדולה נערץ ונקדש. הגר“א, באישיותו המוסרית הרוחנית, שבה, כמו קוי ההקף בתוך מרכזו, כלולות היו נשמות רבּוֹ רבבות ישראל, שבה, כמו בתוך פריזמה, השתקפה היהדות של שׂדרות דורות בכל השתלשלות עבודתה וביטוייה השונים”. “זו היתה אמנם יהדות דוויה וסחופה, יהדות של גלות, אבל זו היתה יהדוּת של נפש ישראל הכללית. – היהדות ההיסטורית של הרבה-הרבה מאות שנים בכל קיפוליה ושׂרטוטיה היותר נלבבים מצאה את נושאה בהגר”א" (“ההשכלה והחסידות”, “העתיד”, ח“ב, עמוד ל”ג). השאלה לא נפסקה והיא אומרת: מה טיבה של יהדוּת דחויה וסחופה, יהדות של גלות, אם גם אמיתית היתה לפי דרכה ולפי רוחה. להיות נערצת עתה ולהיות לסמל בן-אדם? הבן לא נוכל, במה נתיחדה ונתעצמה אישיותו של הגר"א, עם כל דעתו את דברי התורה ונוסחותיה האמיתיים באופן מפליא וקיַימו את המצוות וחוקי האלהים עד עצם נפשו, על אלה האחרים שכמותו, שגם הם עשו אזנים לתורה, המיתו את עצמם באהלה והתאמצו בדרישת התורה ובמילוי משפטיה.
“האגדה מספרת, יאמר אותו סופר, שהיה פרק זמן ידוע בחייו של הגר”א, שלא למד ולא קרא בשום ספר שבעולם, זולתי – ב“ספר הספרים” לבדו. ומשם, מראש הצור הזה, השקיף על פני כל הספרות הגדולה והרחבה, שהתפצלה והתפּתלה לארבע רוחות, כערוצי נחלים מתוך מעיין-סלע. – ואפשר לשער, מה שצריך היה איש כהגר“א להרגיש באותה שעה, כשראה המ עלתה להם למימיו הזרים של אותו ה”מקור הטהור, וכמה טיט ורפש נטבּע בהם בדרך נפתוליהם…(שם).
ואגדה זו – בדיה היא! והן זהו הגר“א שלא ראה ולא יכול לראות מעולם את המקור הטהור של ספר הספרים, בלי כל ערוצי הנחלים, הם ואגפיהם ואגפי אגפיהם. האפשר לאיש כהגר”א בלי שיתא סדרי משנה, תוספתא ומכילתא, ספרי דבי רב? האפשר לאיש גאון זה בלי שני התלמידים, התוספת והפוסקים ואוד? – האפשר לו בלי הקלות ובלי החמורות ובלי הדרכים והאורחות וכל מעשי אדם הכתובים בספרים והנאמרים בספרים? לא פתח המרצה הזה את פרשת בראשית שבספר הספרים ולא קרא את הפּסוק הראשון בו עם ביאורו של הגר“א ב”אדרת אליהו" לאמור: מלת ראשית הונח להורות על ראשית החלטי, אשר לא יצויר דבר נמצא קודם לו. – ברא, הבינו כל מפרשי הדת שמורה על דבר מחודש יש מאין. – אלהים, הוא מורה על כוח המנהיג ככל העולם ומלואו ומביט על כל מעשיהם. – את, מונח להורות על עצם הנפעל ועוד, עד כאן על דרך הפשט. ועל דרך הרמז: בראשית, ידוע שהאדם עולם-קטן והכל רמוז בו. – ויאמר אלהים יהי רקיע, היא גוגולת של הראש המקיף את כל הראש סביב-סביב עד הגרון… והוא מבדיל בין מים העליונים, שהוא המוח, ובין מים התחתונים, שהיא הריאה…כה שאב הגר"א מן המקור הטהור של ספר הספרים!
“הבר”א ידע גם הגיון ודקדוק והנדסה, ובעצמו חיבר ספרים במקצועות אלה. – והיה בזה למופת לתלמידיו, שאחריו נמשכו, – ובגלל זאת אפשר להגיד בבחינת-מה, שאילמלא הגר“א שקדם לאלה, לא היתה וילנה ל”קריה נאמנה" להשכלה. – איך שהוא, הן זה היה איש הגיוני גאוני בסקירתו הנטויה, כמובן, כלפי צד אחד, אבל גאוני בסקירתו הדקה וחדה" (“העתיד”, שם, עמודים ל“ב, ל”ג). – ולאידך " הגר“א לכאורה פותח פתח כחודו של מחט לביקורת הישן וכו'; אבל כל זה בתנאי, שיוסיפו אלה מאה ידות לחכמת התורה, שיהיו לרקחות ולטבחות להתורה, להתורה שלו…”(מאמר “הרחבת הגבולין”, “העתיד”, חלק שלישי, עמוד קמ"ט).
והנה במסכת אבות עם פירש“י ופירוש הגאון אנו קוראים בהקדמה: “אספרה אל חוק דבר אחר, אשר שמעתי מפיו הקדוש – אספרה כאשר ישבתי לפניו – לפני רבנו החסיד אליהו נ”ע – ונתגלגל לפניו הענין של החכם אריסטו… ואמר רבינו הגאון, שודאי הוא, שהיה אריסטו כופר מתחילה עד הסוף… ואילו היה בא לפני, הייתי מראה לו סיבוב החמה והלבנה עם כוכבים מאירים על השולחן הזה,,, כאשר יאירו ברקיע השמים… ואיך היה מכחיש בדעתו, שהעולם מתנהג על פי הטבע…וכי היה מן הנמנע לשמעון הצדיק, שהיה בדורו, להראות לו נפלאות רבות מגבורות הש”י… אלא שהיה אריסטו יודע ריבונו ומכוון וכו'. – ובאמת – יוסיף המַקדים – נרתעתי לאחורי, בשמעי הדברים האלו יצאו מפורשים מפיו הקדוש והטהור. אף הוא, רבינו, השיב אמריו לי: מה התמהון הזה? – על ידי שם אחד הייתי עושה כל זה. – והגאונים, שאחר זמן הגמרא, ידעוהו – זה השם – גם כן…"
מכל מה שאנו קוראים ושומעים על-אודות הגר“א – מצרף ואומר סופר אחר – מורחים אנו לציירו כך: עטוף בטלית ותפילין יושב הוא בחדר מלא ספרי הרבנים ושל בעלי הקבלה וקורא והוגה לאור הנר יומם ולילה. – קוי השמש אינם חודרים לתוך החדר האפל הזה, ואור החיים רחוק ממנו. – מה להגר”א ולהנעשה בחוץ? את פני האדם אינו רואה ואינו רוצה לראות; את קול האדם אינו שומע ואינו רוצה לשמוע. – את עוז החיים אינו מרגיש ואינו רוצה להרגיש; וכל מה שהוא רואה בחושיו, שומע באזניו ומרגיש בלבו, בא מעולם אחר, עולם ישן נושן" (ש. א. הורודצקי במאמרו “הגר”א והבעש“ט” באחת מחוברות “השילוח”).
והעולם ישן-נושן לא היה אצלו עולם כלל, כי אם קטעי עולם. פרשיות של עולם. פרשיות כתובות מעבר מזה ומעבר מזה. ורבו האותיות, ורבו הנקודות, ורבו הדינים וצירופי הדינים, ורבו הנימוקים, ורבו הגירסות, ורבו הביאורים, ורבו ההשוָאות, ורבו חילוקי הדינים.
אנו מבינים לרוחו של איש נזיר, שפרישותו מכל עניני העולם היתה גדולה כל כך, עד אשר לא שאל מעולם לשלום בניו ומעודו לא כתב להם שום מכתב של פרישת-שלום ולא קרא את מכתביהם (הקדמה ל“ספרא דצניעותא” עם ביאור הגר"א). אבל אין אנו מבינים, איך יכול אשם להוציא משפט, שהגר"א ידע לכבד את האדם שבחברו, גם אם הכיר בו כי פוש הוא וכו' (“העתיד” חלק שני, עמוד ל"ד, הערה א').
נאמן עלי אבא שבשמים. – יאמר בעל-ההקדמה הנזכר – ששמעתי מפיו הקדוש של הגר“א, כי היה בימיו בוילנה איש חולם חלומות נוראים, מבהילים כל שומעיהם, והיה מגיד לכל אדם מה שיחו ומה מעשיו בחדרי חדרים, ותפּול אימתו על הבריות. והובא האיש הזה לפניו, לפני הגר”א ואמר לו: הרשני לומר דבר אחד לפניכם, כי הן זה שבועים ישבתם במקום הזה וחידשתם חידושי תורה בפרשת האזינו על אלו ואלו הפסוקים… וישב אצלכם רבי שמעון בן יוחאי מימין והאר“י ז”ל ישב משמאל. ויתפלא הגר“א על זה, מאין ידע יליד-אשה מזה הדבר שאירע לו? והן גם גבאו לא היה באותו יום בביתו וישלחהו אז. ויען ויאמר: אמת הוא דובר, וחידשתי אמנם אז דברים נוראים; ומדי דברו זאת, צהבו פניו מאד… אחר-כך הציץ הגר”א בפני החולם וירא והבין, שהוא בעל מרה-שחורה, ובעל מרה-שחורה לפרקים חלומותיו צודקים ואמיתיים, וציוה להגבאי לדחפו ולגרשו…"
ואנו מנסים להעתיק לנו מהלך הדברים כפשוטם וכפי הוראתם.
הנה חי לו בוילנה גאון אחד מן הלומדים המצוינים ואחד מן הקדושים. בידו הוא אוחז את המפתחות לשערי התורות וההשגת, המצוות והמעשים, והוא ממית עצמו על כל סייג, על כל אות, על כל נקודה ועל כל קוץ. בשנתו מעלים אותו למתיבתא דרקיע ומלמדים אותו שנית; מגידים חוזרים ובאים להיכלו, והוא מסתיר פנים מהם. זה השער לה‘, ואפילו מלאכים עומדים כאן בחוץ, בסגנון כזה מסַפר בעל-ההקדמה זה על רבו, והוא לא כאחד מצבא מרום בארץ. והנה חי באותה קריה נאמנה לה’ עוד איש אחד, לא מפורסם ולא רבן, והוא עושה בעמל את דרכו. והנה נפל התבלול מעיניו, והוא רואה במעשי בני-אדם וצופה מרחוק. – הוא רואה את גאון ישראל יושב ולומד בפרשת האזינו, ורשב“י יושב מימינו והאר”י משמאלו. והוא אינו מאמין, כי יקָרא פעם משפל-ביתו לעמוד לפני שׂר-התורה הזה, לפני איש שחברים כאלה לו בחיים. וכשהוא עומד פנים אל פנים עם משאת-נפשו ומשיח עם רבן של כל ישראל, מכיר הלז, שאך על פי “מרה שחורה” באו לו כוחות נסתרים אלה, ויצו לגבאו, העומד ומשרת בקודש, לדחפו ולגרשו. והנה שתי ידים גסות של הגבאי אוחזות בעורף המקובל האומלל הזה, והוא נדחף בחזקה מבית-התורה וגורש…
ג
אנו פותחים ספר אבן שלמה תוספאה, והוא נוסד לפלס דרכי התורה והעבודה במאזני צדק ולפנות מהן כל אבני מכשול לבל יכשלו בהן תועי-רוח. וגם עוד איזה ענינים נפלאים; וכל אלה מיוסדים על מקראי קודש ומאמרי חז“ל, כפי מה שביארם לאמיתה של תורה הרב דומה למלאך ה' צבאות, הגאון החסיד האמיתי, ריש כל בני הגולה, אי אלהים קדוש המפורסם בכל קצוי ארץ מו”ה אליהו מוילנה זצוק"ל. והוא לקוט מכל ביאוריו הקדושים בנגלה ובסתר מאותם שכבר באו לדפוס וגם ממה שנמצא תחת ידינו בכתובים ועוד ועוד.
והנה מפתח הפרקים לזה הספר, שבו כבר שׂורר איזה סדר, סדר לא תמצאו בצוָאות החסידים כל עיקר. ואלה המה: פרק א' יבאר דרכי שבירת המידות הרעות, שהוא שורש כל עבודת ה' יתברך. פרק ב' יבאר איזו מהמידות הראשיות, שהן **כעס תאוה וגאוה. ** פרק ג' יבאר ענין בטחון והסתפקות וכו‘. פרק ד’ יבאר דרכי העבודה ועניני מלחתץ היצר, בדרך כלל להמון-העם וביחוד ללומדי התורה. לאלה לחוד ולאלה לחוד. פרק ה' יבאר ענין יראה ואהבה ושמירת המצוות. ** פרק ו' יבאר דרכי החינוך וגידול בנים ודרכי תוכחה. ** פרק ז' יבאר ענין דברים-בטלים והפכם, שהואשקידת התורה, והפרש בין עסק התורה לשאר המצוות… פרק ח' יבאר דרכי הלימוד ועניני לשמה ושלא לשמה ופנימיות התורה. פרק ט' יבאר **עניני תפילה. ** פרק י' יבאר
ענין פטירת הנשמה מן הגוף ושכר ועונש וכו'. רק י"א יבאר עניני ערב-רב וחבלי-משיח ועניני הגאולה
העתידה.
המידות נערכות לפי טבע הנוף והנפש, והמעשים לפי הרוח, כמו שהרוכב על הסוס יכול להכריחו לילך בדרך הישר על ידי יגיעה, אף אם הוא סוס רע, כן אף מי שנפשו רעה בטבע במידות יה יכול להיטיב תכונתו.
העיקר תלוי ברוח היוַלדם. – מצד הגוף והנפש האדם גרוע הוא מכל החי; אבל מצד הרוח והנשמה גדול הוא מכולם (פרק א‘, ה’, ו'). ענין התורה לנפש היא דוגמת המטר לארץ, שמצמיח מה שנזרע בה סם-חיים או סם-מות, כן בתורה מצמיח מה שבלבו של העובד (שם, י"א ).
הכל יש כאן: בירורי המידות, ציוני המעשים וכללי ההליכות לאשם באשר הוא אדם. כל דבר על אפניו, על מקומו, וכל כלל מבואר על פי טעמו, שיטה מסוימה לא תמצאו גם באלה. אך חשבון, יותר נכון-חשבונות. ואפילו הסודות המה אך כלללים וילידי הגיון. געגועי האדם לאלהים אינם געגועים, אך יראה עילאה והכנעה תחתאה כאן האל הוא שופט, אך שופט, וכל התנהגוּתו בשמי מרומים ובתחתונים הוא אך במשפט, איך נעוות מעשינו והנה נבוא במשפט. איך לא נעשה הטוב והטוב הן הוא טוב מצד היושר ומצד התועלת. טוהר, טוהר הרוח גופא לא תמצאו. פה “גאולה לא תבוא רק על ידי לימוד התורה. ועיקר הגאולה תלוי בלימוד הקבלה” (פרק א‘, ג’). אבל אין זו גאולת הנפש ופדות האדם, כי אם גאולה משעבוד, ואם גם משעבודי היצר-הרע.
חייב אדם לקיים כל דברי ארבע חלקי “השולחן הערוך” מאלף ועד תיו, לקיים את התוספות, את הגזירות
גופא ואת הגזירות לגזירות. ואפילו מצוות התלויות בארץ מתקיימות בחוץ-לארץ; ואפילו דברים הנעשים בזמן הבית נחזרים ונעשים בזמן שאין עוד בית. – וראהו תלמידו, שקנה בכור, הינו בהמה כשהיא מבכירה ונתן בעצמו הבכור לכוהן ובירך שהחיינו. – ושוב ראהו ששחט עגל ונתן זרוע ולחיים עם הלשון והדיבה לכוהן, ובירך גם כן שהחיינו ( “מעשה רבי”, ליקוטי דינים, סימן ק“ב, ק”ג).
מחייב, מייב הגר“א את האדם “ללמוד אחרי התפילה תיכף ג' שעות בלי הפסק. – ללמוד פרק משניות ולחזור היטב. – ללמוד רב אלפס בכל יום ולחזור היטב. – ללמוד ספרי-מוסר כמה פעמים בכל יום. – ללמוד מקרא ואגדות ומדרשים. – ללמוד גמרא שני דפין הכל יום עם פירש”י ולחזור היטב. – ללמוד שולחן-ערוך אורח-חיים ולחזור היטב, בכל יום. – ללמוד מסכת על-פה. – ללמוד בטלית ובתפילין. – ללמוד הלכות רגל ברגל”. – עד כאן ללמוד, ושאר “כל עניני פרנסה (ודרכי החיים) ומצוות (אפילו מצוות) ושינה אחר חצות היום שתי שעות”. – עד כאן לימות השבוע מג' ואילך. “יום ב' בשבוע כולו לה'. בו תשובת המשקל” ( שם הלכות ק“ש ותפילה, סימן ס' – ס”ב). תאמרו, יכל אדם לחשוב תמיד בדברי הלימוד וקיום המעשים, ולא רק לקיים הכל. חלילה וחלילה, דברי השולחן-ערוך המה דברי האורים ואין להרהר אחריהם, אפילו בדברים שהנפש הדתית סולדת. “מותר להשתין בתפילין, כשהם בראשו של אדם בבהכ”ס עראי, כמבואר בש"ע… ( שם, הלכות ברכת השחר, סימן כ"ד). והיד, שמחקה אלפי גירסאות, נזהרה למחוק הערה זו מסעיפי החוקים לבושת האדם…
בְּאָהֳלֵי הָהֲלָכָה
א
הנה קובץ אחד מספרי שו“ת של גאונים קדמונים וגם ראשונים, ושמו תשובות הגאונים, אשר העתיק מקובץ כתב-יד והגיה אותן והוסיף בהן הערות מוהר”ר יעקב מסופיה זצ“ל מ”ץ בק“ק איבפאלטרי בדאלמאציה יע”א, יוצאות לאור בפעם הראשונה על ידי חברת מקיצי נרדמים ונדפסו בליק בשנת ה' אלפים תרכ"ד לבריאת העולם.
נעתקו התשובות מכתב-יד נושן, הנמצא באחת מערי איטליה על ידי הרב חיד"א. והחיים המתוארים בהם הם מימים ראשונים, ננסה ללקט בעמודים אלה, לדעת איך היו אבותינו אלה ואיך חשבו ואיך היה מהלך חייהם אז.
ששאלתם: מהו בעל המעשים? – בעל המעשים הוא טוב-עין בצדקה ובצרכי-ציבור וּבמידות טובות, אף על פי שאינו מופלג בחכמה, חייב אדם לנהג בו בכבוד. – תום הם מבקשים, בני-תורה אלה, ויתר הוא להם זה על התורה, תום מרחף גם על הענינים התוריים, שנדונים עליהם, – הם לא יעלו הרים, ולא ירדו עמקים, הכל כמישור לפניהם, וגם האלהים מתהלך במישור, מי יאמר שיש כאן חידת-פלאים וסודות אדם. עלינו רק לעבוד את השם ולהיות זהירים במנהגי חכמים. עלינו לקיים את דברי החכמים ולהבין דברי חכמים. למה נתעמל בדרכנו? ואין קושי בר-נש באלה, למה נאמר אפסה עצה מאתנו להתהלך ממישרים, והן הכל הוא בגבולנו אנו ונתון לנו.
מנהג היה בישיבה, שהתלמידים מקטינין את התפילין שלהם, ולא היו גבוהים יותר מאצבע ומניחין סודר עליהם; אבל הרבנין היו גבוהין תפיליהן כשלוש אצבעות, כדי שלא ישוו תלמידיהם אליהם… לא ישוו התלמידים עם הרב אפילו במצוות: יבואו אלה לפני אלהים בתפילין מצומצמים, גדלם אך כאצבע, והללו בתפילין גדולים כשלוש אצבעות. הללו אנשי-צבא של תורה והללו הנפקדים…
מתקשים הם הרבנים בענין גוהא שבתלמוד, ומשיבים כי לא אך חכמי ישראל אמרו כן, אלא הרבה מחכמי יוָנים וזולתם אמרו, שיש מן העננים, שהם מלאכים ושרים, ומהם קול רעמים וקול זוָעות ומהם בורקי ברקים; ואף מקרא כתוב במלאכים: ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק.
לרב פלטוי: וששאלתם, מהו שיחת-דקלים. – אמרו, יום שאין בו נשיבת הרוח וכשאתה פורס סדין אינה מתנענעת, עומדים בין שני דקלים, שהם קרובים זה לזה, ורואין איך ינועו זה לזה, יש לנו בו סימן, שמכירין בהם כמה דברים. – ואמרו, כי מר אברהם קאבסי ז“ל גאון, שהיה בשנת אק”מ לשטרות, היה מכיר בשיחת-דקלים… נתן משה רבינו לסנהדרין הלכות כשפים בקבלה ולימדם אותן. ומי שיודע בהתכות כשפים, יודע גם בשיחת-דקלים בודאי.
לרב עמרם גאון: עמרם בר ששנא ריש מתיבתא דמתא מחסיא וכל רבנן ותלמידיהון ושאר אחינו בית ישראל, הדרים במדינת ברצלונא יקרים ונכבדים ואהובים לפנינו, שלומם ירבה לעד ויגדל! קבלו שלום ממנו וממר רב צמח דיינא דבבא ומן ריש-כלה ומכל חברים הסמוכים, שהם במקום סנהדרי גדולה… ומן בני-קיומי, שהם במקום סנהרי קטנה…ומשאר חכמים ותנאים ותלמידי-חכמים שבישיבה כולה… שתמיד בשלומכם אנו שואלים ומבקשים רחמים עליכם, שירחם עליכם המקום ברחמיו ברבים. – השאלות, ששאלתם לפנינו, ציוינו וקראו אותן לפנינו, כשיושבים לפנינו אבות-בית-דין ואלופים וחכמים וכל תלמידיהם. והתבוננו בהם, ועמדנו על מה שכתוב בהם, וכך הראונו מן השמים…
רבי-הגולה ואמרכלי-התורה, הם ודייניהם, הם ותלמידיהם, הם וסנהדרין יושבים בשורה לענות על השאלות, שתבואנה לפניהם מארבע פינות הגולה, הלא עיני כל ישראל לכאן נשואות, – ומה הן השאלות המתגוללות מקצה עולם אחד אל השני? – כוס של קידוש טעון בכרה לאחריו או לא? מן השמים משיבים בכאן, ולכאורה גם בתלמוד ארץ האבות לא היו בקיאים כל כך… ומה שמצאתם בתלמוד ארץ-ישראל כענין שמועה זו, אין אנו יודעים מהו? – אלא מאי, דגמירנא בפירושה, הגדנו לכם.
לרב האי ף מצוה לתרגם בבית-הכנסת על הקורא בתורה ועל המפטיר בנביא. והלכה זו ירושה מימות הנביאים… ועוד לו: אין אנו יודעין, שיש מעלה לתרגם של תורה על תרגום של נביאים, אלא כמו שיש מעלה לתורה גופה על הנביאים…
ועוד לו, לגאון הזה: לכך נתנה לנו התורה שיעור בביצים ובפירות, לענין חלה, שדברי סופרים על הר סיני ניתנו וכו', לפי שהביצים והפירות נמצאים בכל מקום, כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שישראל עתידין להתפזר בין האומות; ומשקלן ומידתן, שהיו בימי משה, ושהוסיפו עליהם בימי חכמי ארץ-ישראל, אין נשמרין להן, והמידות משונות בדורות ומדינות, שבכל דור ודרו היו חכמים מחדשין מידותיהם, כמפורש בכמה מקומות… ובעיקר אין כאן חידוש תכונתי כלל, לא בעניני תורה ולא בעניני נביאים, ולא בעניני התרגום, ואף בעניני מידת-הסופרים… מתגלגלים המה החוקים והתורות והמנהגים וחוזרים ומתגלגלים. דור דור מראהו כפני הקודם, שירה-שירה דומה לקודמת לה ואבות-בית-דין הם כקודמים להם. גלתה השכינה מבית-אל לירושלים, משם ליבנה, מיבנה לאושא ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית-שערים, ומבית שערים לצפורי, מצפורי לטבריה; גלתה מארץ-ישראל לבבל ויעבור עמה מחנה החוקים והדינים, השאלות והתשובות בכל פעם. מה תתפלאו ותשאלו לגופי דברים? הלא אלהים אחד ותורתו אחת. תורתו אחת ואף על פי כן יש בה תורה לתרגום, תורה ונביאים, דברי משה ודברי סופרים ועוד דינים של חכמים ותלמידים עד אין סוף…
ב
אנו פותחים משנה קדומה בשרידי תוספתא, ואנו קוראים בה מעט בהלכות יום השבת, אשר בו נשבות לאלהים היוצר לזכר מעשה בראשית ואנו קוראים: ארבע רשויות שבת, רשות-היחיד, רשות-הרבים, כרמלית ומקום פּטור. – וּמלבד אלה הרשויות הנה מתחילים דינים מבערב-שבת: לא יצא החייט במחטו, ולא הנגר בקיסמו, ולא הצבע בדוגמא, ואל הסורק במשיח, ולא השולחני בדינר. – כל זה מן האסורים, אבל פותקין מים לגינה בערב-שבת עם חשכה, והיא שותה והולכת בשבת; נותנין קילור לעין ואיספלנית על גבי מכה ערב-שבת, והן מתרפאין והולכין בשבת; נותנים גפרית תחת הכלים ערב-שבת ומתגפרין והולכין בשבת. התורה אמרה: לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ופה מתחילים הדינים: במה מדליקין? ובמה אין מדליקין? הלז אומר: אין מדליקין בצרי, והלז אומר: אין מדליקין אלא בשמן-זית בלבד. עמד השלישי על רגליו ואמר: מה יעשו אנשי בבל, שאין להם אלא שמן-שומשמין? מה יעשו אנשי מדי, שאין להם אלא שמן-אגוזין? מה יעשו אנשי אלכסנדריא, שאין להם אלא שמן-צנונות בלבד? מה יעשו אנשי קפוטקיא, שאין להם לא כל ולא כך… ובבבל ובמדי, באלכסנדריא ובקפוטוקיא עומדים אחינו משבטי יה ומחכים לפסקים, במה ידליקו ובמה לא ידליקו.
והנה דיני כירה,שהסיקוה בגפת ובעצים, או משנת שתי כירים המתאימות, אחת גרופה וקטומה ואחת שאינה גרופה וקטומה. – שאלת מה מטלטלין ומה אין מטלטלין. – התורה אמרה: ואף בהמתך תנוח, ולנו כבר פסקים גמורים: לא יצא חמור באוכף שלו, ואף על פי שקשור בו; לא יצא גמל במטולטלת התלוייה בחטורתו; לא יצא הסוס בזנב-השועל ולא תצא פרה בחוסם שלה. – והנה אבות מלאכות שבתורה, הנפרדות ומפורשות לארבעים חסר אחת: הזורע והחורש והקוצר והמעמר, הדש והזורה, הבורר והטוחן והמרקד והלש והאופה, כל זה במלאכת פרי האדמה; ואם במלאכתו אנו – הנה הגוזז את הצמר, המלבּנוֹ והמנפּצוֹ והצובעו והטווה והמיסך והעושה שני בתי נירין והאורג שני חוטין, הקושר והמתיר ותופר שתי תפירות, או קורע על מנת תפור שתי תפירות ועוד ועוד. וכל אבות-מלאכות אלה, עשען כולן האדם בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת: צד אדם חלזון ופצעו, הרי זה חייב שתי חטאות. תחת אשר חופר, חורש וחורץ מלאכה אחת הן, מכבס וסוחט מלאכה היא.
רוחנו סר מרוב פרטי הדינים ופרטי הפרטים של מנוחת-הנפש ביום השבתון לה', ביום שכולו לגבוה. זרקת מרשות-הרבים לרשות הרבים ורשות-היחיד באמצע… זרקת מן האסטרטא לדיר או לסחר… הנה שתי בקעות זו על גבי זו, וקמת וזרקת מן התחתונה עליונה או מן העליונה לתחתונה, או הנה מבוי ששוה לרשות-היחיד ועשהו מדרון לרשות-הרבים… הנה תל ברשות-הרבים… עמוד ברשות הרבים… גג ברשות הרבים… מנורה ברשות-הרבים…
עזוב עזבת את רשות-הרבים ורשות כל הדינים הללו, והנך נוסע על ספינה בים – אבל הנה סלע בים גבוה עשרה טפחים, והנה גם אפשר לזרוק מים ליבשה. – והרי בתים שבספינה, לוחות שבספינה וכלי עעץ, וכל קרש, והרי הכל נותן מקום לדינים ולפסקים ולפסקי-הפסקים.
וזכרנו בקושי הדינים הללו, שבאמת רחבים מיני ים, ואם אלף שנים יחיה אדם, לא יספיק למנותם כי רבו, במשנת בעל המכילתא במסכת דשבתא: אני ה' מקדשכם לעולם הבא כגון קדושת השבת; נמצינו למדין, שהיא מעין קדושת העולם הבא. וזכרנו במאמר רבי שמעון בן מנסיא: הרי הוא אומר, ושמרתם את השבת, כי קדוש הוא לכם, **לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת. ** – אבל קדושת עולם-הבא והמנוחה העתידה, מנוחה לגוף ונפש – גם מתורות ופקודים והלכות – עוד לא באה לנו, ואנו מסורים ליום השבת והוא עובד בנו
בפרך, מי יגלה עפר מעיני החכם הזה, יקום וידון.
מניחים אנו את אבותינו הרבנים ואנו פותחים את ספרי המצוות של אחינו הקראים. והנה ספר מצוות גדול, הנקרא גן-עדן, והנה איזה סימנים מ“הדיבור במצות השבת”.
“יען היות מצות השבת מצוה תוריית, והתורה בנוי לפי חכמת המבטא, צריכים אנו לעיין בענין המצות הנאמרות לענין השבת; – כה אמר בנו סה”ל צ“ל. שמלת מלאכה כוללת כל המעשים. – והנה נודה, שטעם מעשה ועבודה אחד, ויפול על המותחל ועל הנולד; ואולם בשם מלאכה בא השיבוש עליו, כי יש מי שהכילו על הנולד”.
“אמנם שני החלקים הראשונים, שהם המותחל והנולד, שהוא על ידי חיבור כולל אותם שם מלאכה, והעושה מלאכה בשבת בעדים בסקילה, והעושה בסתר חייב כרת”. – “ובעלי הקבלה אמרו: ארבעים אבות מלאכות פחות אחד… ויש לאבות תולדות… ואנחנו בארנו, שכל מעשה רצוי הוא מלאכה”…
והנה ספר המצוות, הנקרא אדרת אליהו, והוא הפוסק האחרון; והוא גם הוא עומד על המלות שנשתמשה התורה בהם במצוות השבת והן: מלאכה, מעשה, עבודה, זכירה, שמירה, יום, ברכה, קדושה, הכנה, ישיבה; והוא מחפש אחרי ה“דברים הנכנסים תחת סייג מעשה”, אחרי “דברים הנכנסים תחת סייג מלאכה”, אחרי “מעשים הנולדים בחיבור המוליד בנגיעה אחת בלבד, ואחר-כך נפרד ממנו”, ואחרי “מעשים הנולדים בשבת בלי חיבור המוליד, והם דברים תלויים בפעולתנו”. – ואצלו גם אצלו דברים, שיתחייבו ביום השבת ממאמר זכור את יום השבת לקדשו, דברים שיתחייבו ממאמר ויברך אלהים את יום השביעי, דברים שיתחייבו ממאמר ויקדש אותו. כל מאמר ומאמר בתורה בעניני שבת, בין ישר ובין אי-ישר, בין בנסמך ובין בפועל, הוא כבר מחייב עשיות ובלתי-עשיות. ואין אלה חיובים סתם, כי אם חיובים העונשים ובענויים, בעונשי הגוף והרוח גם יחד. “הנה על העובר בנסתר, מיעד לו הכתוב כרת”… “אמנם העושה מלאכה בגלוי, על ידי עדים והתראה, חייב סקילה, על פי בית-דין… ואם עשה מלאכה בשגגה בין בסתר ובין בגלוי, חייב חטאת…והעובר על דברי חכמים במצות שבת, אשר הוציאו מכוח דברי-תורה, חייב מכת מרדות”…והנה גם אלה לוקים, לוקים ממש.
אנו חוזרים אל הדורות מראש, ואנו פותחים את הליקוטים מספר המצוות לענן הנשיא, לענן בן אדוננו דויד, בן אדוננו חסדאי, בן בוסתנאי, בן חנינאי, בן פפנאי, מבני משולם בן זרובבל, בן פדיה בן שאלתיאל, בן יהויכין המלך, ואנו קוראים בדיני שבת ומועדים, כי “מותר לשאת בשבת משא דבר הקל, אין משא, כי אם בכתף”. " ואמר ענן, ירצהו האל, ואם תאמר כי להדליק בשבת הוא שאסור, אבל אם הדליקה מחול, טוב הוא להניחה בשבת, כתב הרחמן לא תבערו אש. – לכן אסור הוא להניח בין נר ובין כל אש בוערת בשבת בכל דירת-ישראל". “ואמר ענן, ירחמהו האל, ויכינו את אשר יביאו, ללמדך, שצריך להכין כל מאכלי שבת ביום הששי”. – “ואמר, כי השבת והמועדים קדושת שניהם שוה זו לזו”. – ושוב אנו עומדים בשולחן-ערוך עתיק-יומין ליום הקדוש, נקרא שבת שבתון ונקרא יום מנוחה.
אנו פותחים שוב את הסידור למערכת שבת. מי שאומר שיר השירים לפני קבלת שבת, עליו לומר אחר זה: ריבון כל העולמים! יהי רצון לפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו,שבזכות שיר השירים אשר קראתי ולמדתי שהוא קודש קדשים, ובזכות פסוקיו ובזכות תיבותיו ובזכות נקודותיו ובזכות שמותיו וסודותיו הקדושים והטהורים, שתהא השעה הזו שעת רחמים… “ומי שנאנס ולא קרא שיר השירים” יאמר פסוקים אלה: ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש – הנך יפה דודי אף נעים – וחכך כיין הטוב. – הביאני המלך אל בית היין.
קודם קבלת-שבת ממש יכּנס האדם בכי טוב ויאמר נוסח תפילה זו: “ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה וכו‘. הנני בא לומר מזמורי קבלת שבת מלכתא, להאדיר ולהעלות עולמות עליונים למעלה, ויהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלוהי אבותינו, שתפן ברחמים אל קריאת מזמורי תהילים וכו‘. – ויכוון כי בכל מזמור וכו’. הוא כורת וּמסלק הקליפות ששלטו וגברו וכו'”. ואחרי אמירת מזמורים הנה פיוט נאה ומשובח ברוב התשבחות: לכל דודי לקראת כלה! הקהל אומר מזמור שיר ליום השבת והיחיד מיַחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחיו ורחימו.
אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים כל יום יהללוך סלה. אתה קידשת את יום השביעי לשמך ובירכתו מכל הימים וקידשתו מכל הזמנים. ישמחו במלכותך שומרי השבת, עם מקדשי שביעי. ועל יד נוסח קדושה רוממה זו, על ידי הקריאה לאלהים: “ברוּך שם כבוד מלכוּתו לעולם ועד!” מתחיל סדר הדינים המנוקדים; בתור המשך לתפילה ישיח האדם המשנות “במה מדליקין ובמה אין מדליקין?”
אין מדליקין בלכש ולא בחוסן ולא בכלך, ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים, ולא בזפת ולא השעוה ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בשמן מבושל! ואנו מחכים לנחום המדי אחר, שיבוא ויאמר: אין מקדשין את יום השביעי לשמו יתברך לא בדיני חוסן ולא בדיני חלך, ואף לא בידיעת טיב פתילת האידן ופתילת המדבר… שים חלקנו יושב-מעל בתורתך שבלב, שַׂבענו מטובך וטהר לבנו לעבדך באמת, ולא לעבוד את יום השבת בהלכות ובדינים…
ג
בדפוס לא רע ונוח לקרוא נדפס הספר הקטןחותם קודש,כולל כל הלכות מילה, ומבאר כל פרטי המנהגים, אשר יסודם בהררי קודש בכל עניני הבקיאות, אשר הורה לנו הניסיון היומי, ועוד כמה ענינים הנלוים לזה, ללמד לבני יהודה וישראל תורת המצוה הזאת, וכל הידיעות הנחוצות ודרושות אל תכלית שלמותה, עם מבוא באר היטב וערוך מאת יעקב לוין, שו"ב קרקוי, שנת עדות ה' נאמנה.
ואנו מלקטים כעמיר גורנה בסעיפי הספר; והרי זה שולחן-ערוך חדש, שולחן ערוך מנהגים מלוקטים ליקוטי בתר ליקוטי, ואף לנכון הם מלוקטים ומסודרים.
סימן א' מדבר במצות המילה וקדושתה, ובו כ"ז סעיפים. וטעם מצוה זו, לפי שרצה הקדוש-ברוך-הוא לקבוע בעם, אשר בחר מכל העמים להיות עם סגולתו, שיהיה להם אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם נבדלים בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומבואם אינו שוה, וגם יהיו כולם חתומים בחותם מלכו של עולם; וכל רואיהם יכירום, כי הם זרע בירך ה'.
זה לפי הפשט ולפי השכל, אמנם עניו סוד המילה והפריעה הוא זה, “שהדין נותן, שהאור יתפּשט בכל העולמות, ואור הצפון יתגלה ויאיר. אבל הקדוש-ברוך-הוא העמים אור שכינתו והצפין טובה מפני חטא אדם הראשון והרשעים הנמשכים ממנו, בענין ששורת-הדין מתגבר ונעשה מסך מבדיל מעלים הקדושה, והמוני החיצונים, שנתן לשמור את דרך עץ החיים – והנה אלה הם שתי ערלות, אחת להט החרב, שהיא ערלה הנכרתת, והב' הכרובים הוא כנפי ערלה שנית, הנקלפת מכאן ומכאן”…
מצות מילה היא כעין קרבן, וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח, כך דם המילה מכפּר, ועל כן מצותה ביום השמיני…כי הקרבן לא יכפר עד היום השמיני והלאה ירָצה… ואותו דבר כבר ידוע מהראשונים ומבעי הזוהר.
אין מלין בניו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר האב ונמנע למולו. שאז הבית-דין מחייבים לכוף את האב להכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו ואפילו להכותו… ועל ידי גויים… (סימן ב‘, אות ג’).
תינוק שמת קודם שנימול, בין קודם שמונה ימים בין לאחר שמונה, רק שלא נימול מחמת חולי שהיה בו, מלין אותו על קברו, ואין מברכין על המילה. אבל משימים לו שם לזכר, שירחמוהו משמים, ויחיה בתחית המתים (סימן ה', י"ט). – נֵפל ששכחו למולו, אם הוא סמוך לזמן קבורתו, בודאי לא נתנוול, פותחין את קברו ומלין אותו… אבל אם שהה איזה זמן, דיש לחוש שמא נתנוול, אין פותחין (שם, כ"ד).
קבלה בתוך בני עמנו בכל תפוצות ישראל – מוסיף בעל הספר “חותם קודש” – דאם מתה אשה מעוברת, עושים כל תחבולות, שתמליט הולד מת, ולא תיקבר כך הילד, כי יש סכנה בדבר לקברה כך עם ולדה; וגם ונוול את המת לקרוע את בטנה ולהוציא את ולדה אסור מצד הדין. – ומצאתי כתוב, דלפעמים לא ניחה לנפטרת, כי תמליט הולד מת. דאם יצא לאויר העולם ולא יקרא לו שם, אזי יזיק לו; וכל זמן שלא יצא, עובר ירך אמו הוא, אשר על כן צריך להעמיד שתי נשים, וגם ילכו שלושה אנשים כשרים אצלה בתורת בית-דין… ויאמרו לה דברים רכים: את פלונית בת פלונית, כבר הוזהרת על פי חרם בתקיעת שופר, שתמליטי הולד, ולא שמעת… ואולי מפני שאת חוששת, שלא יקָרא שם להולד, על כן אנחנו הבית-דין מבטיחים אותך, שיקַרא לו שם בישראל, הן אם יהיה זכר, והן אם תהיה נקבה; ואם יהיה זכר, אז יהיה נימול ואחר כך נקרא לו שם, על כן אל תעשי באופן אחר, רק תמיטי את הולד; ועל ידי קריאת השם יזכה לעמוד בתחית-המתים עמך… כן יאמרו לה שלוש פעמים בלשון-הקודש… ושלוש פעמים בלשון אשכנז… ככה מדברים בני-אברהם אל המתים ועומדים וטוענים עם המתים. והודות לאל הרחמן, שלא יחמיר עוד הפוסק ומסיים ואומר: באם שיראו שגם זה לא יועיל, אחר עבור זמן-מה, אז יפטרוה מן הרחם ויבקשו ממנה מחילה, ויאמרו לה, שנעשה הכל לפי מנהג ישראל… ויקברוה כך ולא ידאגו כלל, ואין שטן ואין פגע רע חס-ושלום. – כל זה כתוב שם סימן כ“ד וסימן כ”ה. סימן על יד סימן. אין שטן ואין פגע! והחרמת המת, הדיבור עם המת צורם באזנינו ומעליב את נפשותינו. והן לא בסימנים גרידא הכא עסקינן, הרי הם דברים לקוחים מן החיים. ותיארתי אותם גם אני הכותב מן החיים…
מל ולא פרע כאילו לא מל. – נותנים הערלה הנחתכת לתוך חול או עפר. – ויש אומרים, כיון דבני-מזרח והלים על המים, ובני-מערב על העפר, לכן יש לתת הערלה החול ולא בעפר, לקיים דברי שניהם…(סימן ה', י"א).
מעוני הדרך לא מלו בני ישראל, אומר רבי ישמעאל: וכי ערלים שמעו קולו של הקדוש-ברוך-הוא על הר סיני ונתן להם התורה? אלא חס ושלום, נמולין היו, אלא שלא היתה להם פריעה, וכל מי שמל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל. וכשבאו ישראל לארץ-ישראל, אמר הקדוש-ברוך-הוא ליהושע: אי אתה יודע, שאין ישראל נימולין כתיקון, חוזר וּמול אותם שנית. ויעש יהושע כן וקיבץ כל הערלות עד שעשה אותן כגבעה; והיו ישראל לוקחין את הערלה ואת הדם ומכסין אותן בעפר המדבר. וכשבא בלעם הקוסם, ראה את כל המדבר מלא מערלתן של ישראל לעתידד, אמר: מי מנה עפר יעקב? ומי יכול לעמוד בזכות דם המילה, שהוא מכוסה בעפר (ציון לפרקי דרבי אליעזר, פ' כ"ט).
ובא המשורר ביאליק וקורא בקול גדול במאמרו “הלכה ואגדה”: בואו והעמידו עלינו מצוות!
ד
בשנת תרמ“ג לפ”ק יצא לאור בורשה בדפוס ר' מאיר יחיאל האלטר עם שותפו מהדורה חדשה של הספר חופת חתנים, כולל קדושת הזיווג והנישואין, מים אשר נעשה שידוכין עד יום החופה, וכל דיני נידה, וסתות, כתמים וכל הלכותיהן, נקרא בשם קונטרסט **הצנע לכת… ** גם הלכות מקואות בכל פרטותיהן עם ביאור שיעור מידתה, על פי חשבון המדידה, נקרא בשם מקוה טהרה… ועל כולם קונטרס נפלא יקר מכתם ופז בענינן קדושת-הזיווג מרבינו הקדוש המקובל האלהי מאורן של ישראל מורנו הרמב“ן זלל”ה, אשר היה בכתב-יד ישן נושן ב“ביבליטעק”… כל אלה חוברו על ידי הרב הצדיק הגאון הריף כחד מקמאיהר' רפאל מילדולה מחכמי מגנציא ז“ל. ועתה הוספנו דיני וסדר נוסח כתובה דאירכסא מאת הרב רבי חיים ישעי' הכוהן נ”י מ“ץ דק”ק ראחוב.
הדפוס הוא התכלית הרע והאותיות מעוורות עינים, ואנו עמלים לעין מעט בקונטרס הלז. הלא בני-בשר אנו, ואלהים קידש אותנו, אין עוד חיבור המינים, כי אם קדושת הברית ודיבוק נפש ברוח. כך ציוו במרומים וכך העלו את האדם במרומים.
אנו פוסחים על ההקדמה ועל הפתיחה, ואנו באים לתפילה, לנוסח התפילה, שיאמרה בר-נש, כי תבעי נפשו לזיווג הגון. יעמוד לפני קונו וידבר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלהי אבותינו, שתמציא לי ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים את זיווגי הראוי לי בזמני וכל צרכי ותקנתי, זיווג הגון הראוי להוליד וכו‘, כמו שהמצאת זיווג לאדם ראשון, ליצחק ליעקב ולמשה ולכל אחד זיווגו בעתו ובזמנו. ואותה אשה, שתמציאה לי לזיווגי, תהא אשה טובה, אשה טובה במעשיה ונאה במראיה, בעלת מעשים-טובים, בעלת-חן, אשה משכלת ויראת-אלהים, רודפת-צדק וגומלת-חסד, כל זה בחיוב. הצד השלילי של הזיווג הוא אף שלא יהיה בה שמץ פסול ומום ופגע, ולא תהי כעסנית ורגזנית, רק תהיה בעלת ענוה ונמיכות-רוח, בריאה וּבעלת-כוח, ולא תועיל אכזריות הבריות ושונאים ומחשבותיהם ותחבולותיהם וּמועצותיהם לעכּב את בת – זיווגי ההוגנת לי; ויקוים בי מקרא שכתוב: מצא אשב מצא טוב. – יהיו לרצון אמרי פי! איסתייעא מילתא ואירע להמבקש שידוך וּבא בברי עם איזו נערה, או אפילו החזיר גרושתו, הנה מתחילים הסימנים והדינים. סימן א’ דן בדבר השוה לכל נפש בשידוכין ובהמשך זמנם. סימן ב' נושא ונותן בענין ספירת שבעה נקיים. סימן ג' מדבר בדיני חפיפה, בהגיע תור נערה ללכת אל בית-הטבילה, דברים הצריכים לגופה, אם לבדוק בית-הסתרים ששבה, והם כל דיני חפיפתה בין בחול ובין בשבת. סימן ד' נוגע בעניי דברים השייכים אחר בדיקה וכל מיני חציצה. בסימן ה' דיני נוסח הכתובה. בסימן ו' דיני התענית ביום החופה.
יום-הנישואין הוא יום מחילה וכפרה. – ועוד טעם אחר אמרו לענין התענית, והוא כדי שלא יאכלו וישתו וישתכרו החתן עם הכלה, ויאמרו קידושי טעות הון…
אבל אין הטע השני עיקר, והרי מסודר לפני החתן “תפילת ענני” להתפלל ביום שמחת לבו… וזה הנוסח…
ענני, אבי, ענני, ככי בצרה גדולה אני… אנא, ה‘, כפּר נא מעווני ומחטאתי טהרני, לב טהר ברא לי אלהים ורוח נכון חַדש בקרבי. והחזק בדק ביתי הרעוע ותקן את כל אשר עיוותי, והאר כל השמות שפגמתי בהם ויהיו למאורות. – אנא ה’, מלטה נפשי… ואַל תסתר פניך ממני…
והנה תפילה גם בעד האשה לאמור: אתה ה' אלהים, האל הגדול הגיבור והנורא, אתה עשית את השמים ואת הארץ. אתה הוא יוצר האדם, וצפחת בו רוח והשמה ובראת איש ואשה רשמת בהם שמך הקדוש יו"ד באיש וה' באשה. למען דעת וללמד אותם לאמור: זכו – שכינה ביניהם, לכן אני האשה, הניצבת לפניך היוםיי' האלהים אלהים קדושים המוכנת ומזומנת בקדושה ובטהרה כדת משה וישראל עבדיך ליכנס לחופה עם החתן בעלי, הנני מַפּלת תפילה ותחנונים לפני כסא כבודך בעת ובעונה הזאת, שאתה מוחל לי ולבעלי…
לא דיים הדברים הישרים המעטים ההמה, והנה עוד נוסח “יהי רצון” כתוב בעד הכלה: יהי רצון, שתשרה שכינתך ביני ובין בעלי ותיחד עלינו שמך הקדוש ותכניס בלבנו רוח טהרה וקדושה ותרחיק ממנו כל מחשבות והרהורים רעים וכו' וכו' וכו‘. – ואחר זה בא תיכף יהי רצון שני: יהי רצון לפניך, ה’ אלהים, שיהיה זיווגנו עולה יפה. זיווג הגון של אהבה ואחוה, שלום וריעות, זיווג כשר כדת משה ויהודים, זיווג הגון של יראת-שמים ויראת-חטא, זיווג של בנים הגונים, זיווג של זרע של קיימא, זיווג של ברכה וכו' וכו' וכו‘. והרי גם יהי רצון שלישי בעד זאת בעייפה מרוב דיבור ואמירות: יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו, אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, שתשמור ותנצור תמיד את בעלי מכל נזק ומכל רע ומכל חולי וגומר וגומר.
אין כאן עוד טהרת האהבה והתדבקות נפשות; כמעט עומדים לפנינו אנשים המוכנים למות באחת מד' מיתות בית-דין, ועליהם להתוַדות על כל חטאיהם ופשעיהם, והנה עומד התליין, עומדים המסקלים, עומדים העדים והשופטים.
אדם נושא אשה וידבק בה ויבנה לו בית, ואיך לא תיפרקנה עצמותיו? איך לא תישפך מררתו? איך לא יתוַדה בתמצית נפשו ובדמי-לבבו? החתן עומד במקוה-המים ו“נותן את קולו בבכי”. תכלה הרשעה כולה כעשן! יזדווגו דודים יחד בקדושה וטהרה, ועל ידי הקדושה והטהרה הנה תפילת “אשמתי, בגדתי, העויתי!”
וכתב הרמב“ם ז”ל, שחתן נושא אשה, לוקח אפר ומקלה ונותן בראשו במקום הנחת התפילין, כדי לזכור ירושלים. לא די עוונות היחיד ופשעי היחיד ביום ההוא, והנה מעמיסים עליו זכרון חורבן-הבית וחורבן העיר. אין קץ ליסורי החתן והכלה בום כלולותיהם.
פונים אנו לעניני צניעות. בכלל זה להיות בנות ישראל צנועות בלבושיהן, ולא תלבשנה בגדים טובים משובחים יותר מדי, אלא בינונים. הסתפקות! הרודף אחרי תאותו במלבושים יקרים וחמודים יפּוֹת את עצמו היא חמדה ראשונה רוש ולענה, שיתענו בה יצרנו. – והנה עניני קידושין, ודיני ברכת אירוסין ודיני סעודת נישואין. דיני סעודה, דיני ברכת-המזון ועניני אנינות מחופה.
והנה דיני חופת נידה, דיני לבישת הליבון ודברים האסורים בנדותה, דיני טבילה ועניני שבעת ימי המשתה; ועוד הפעם דיני פרישת עונה ודיני קביעות הוסת ודיני כתמים, דיני רואה דם בשעת תשמיש, וזאת תורת היולדות לזכר ולנקבה, ובין כל מערכת הדינים האלה אזהרות בעניני בעילת מצוה.
יש אומרים, שאחר שמצא החתן בתולים מברלך: ברך אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים, אל ימשול זר במעיין חתום זרע קודש, שמרה בטהרה וחוק לא הפרה, ברוך הבוחר באברהם ובזרעו אחריו. והחכם מהרש“ל כתב, דאין מברכים ברכה זו, הואיל ולא הוזכרה בש”ס. והבית-חדש ככותב, שיש לברך, אך לא בשם ומלכות. והן גם גאונים אמרוה.
ערפלי קדם
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מִפִּנְקְסָאוֹת יְשָׁנִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: הַשְּׁאֵלָה וְהַתְּשׁוּבָה
הנה שוב ספר תשוּבות הגאונים, אשר העתיק מקובץ כתב‑יד והגיה אותן והוסיף בהן הערות מוהר“ר יעקב מסופיה זצ”ל מ“ץ בק”ק איספאלטרי בדאלמאציה יע"א, יוצאות לאור וכו' על ידי חברת “מקיצי נרדמים” הקדומה ונדפסו וכו'.
שאלו על מה שאמרו, כי שלוש משמרות הוי הלילה. והשיבו, כי משמרות אלה נקבעו לכמה דברים, מהן משמשות מלאכים, שמקלסין לפני שכינה ומהן לדברים אחרים (סימן ק'). איתמר משום רב חנן בר רבא, שארבע רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כל אחד ואחד, שאילמלא כן אין העולם מקיים, ורוח דרומית קשה מכולם, שאילמלא בן‑נץ מעמידה, מחרבת העולם. ומה תתמהו? הן בכל עת באה רוח גדולה וחזקה מאלה ארבע שמנשבות בכל יום, פעם זו ופעם זו, ובנחת מנשבת, ורוח צפונית מנשבת ועמה חיי‑אדם ונעימות. ופעמים שרוח‑מנשבת וגוברת, היא המחרבת ומטרפת את הנשמות, ושם הקב"ה נץ גדול, שפורשׂ כנפיו בפניה ממקום מוצאה ושובר את חזקתה; ואילמלי באה אל מקום הישוב בחזקה, היתה מחריבתו (סימן ל"ב).
אנו עוזבים את העולמות העליונים, ואנו פונים למנהגי ישראל, ואנו קוראים דברים לרב האי גאון.
וששאלתם – הוא אומר – שאנו רגילים ליקח ראשים של כבשים בראש‑השנה לאכול… ולשחוט כל אחד תרנגול בערב יום‑הכיפּורים. – – והוא משיב כך וכך.
“ובמוצאי‑שבת בבורא מאורי האש מסתכלין באור האבוקה בפנינו ובצפּרנינו… ואנו מטילין לתוך הכוס מעט מים ושותים וחוזרין ושופכין”… ושאלתם לפרש לכם: זה ניחוש הוא לטובה לרעמים; ורוב אנשי בבל כך רגילין לעשות… (ס' ח'). ולהלן להנ"ל: ששאלתם על ברכת האור וכו‘. ונהגו ראשונים להביט בשׂרטוטי ידים, עד שיכירו ביניה וכו’. ושמענו מהזקנים שאומרים, שיש בשׂרטוט פיסת היד סימן להתדבק בו… ועוד מנהגנו להביט בצפּרנים ואומרים, מפּני שהן פּרות ורבות וכו' (ס' מ"ט).
ראינו לאדוננו רב צמח גאון ז"ל, בדן אשה שאמרה השביעוני על כתובתי מנדין בפניה… והיא נושאה ספר‑תורה בציבור, אחוריה לארון ופניה כלפּי העם; – וחזן הכנסת מנַדה… ושופרות תוקעין. – כל החרדה הזאת רק לענין כתובה. ואם לאשה כן, לאיש לא כל שכן… יורנו אדוננו הגאון, יחי לעד, שורת הדין בזה, ואיך המנהג בישיבה הקדושה, ודברי השבועכ, שמחרים החזן בפניו, אם ארוכים אם קצרים, כדי שנסמוך עליהם… ואם אומר אמן על כל אחת ואחת? או אמן אחת על כולן? כי יש בדבר הזה תרעומות… יורנו אדוננו ויסתלק הספק… עוד יש איזה ספקות בודאיות אלה, וצריך לדעת, איך המנהג הזה בישיבה…
והנה קיצור התשובה: מנהגינו לכתחילה להשביע את מי שהוא חייב שבועה לפני ציבור, אחר שהציבור מסיימין את התפילה… ונוח להם, שיהיה שני וחמישי… ואין אדם להימנע ולישבע בציבור, אם לא יזדמן להשביעהו בשעת סיום התפילה… והתובע יכול לקבץ אנשים רבים, שיהיו נועדים בשעה שנשבע ואין לנשבע להימנע ולישבע בפניהם…
ואשר אמרתם, דברי השבועה, שמחרימים בפני הנשבע, כמה, אם ארוכים או קצרים? והנשבע על כמה עונה אמן? עיקר המנהג, שיאמר המשביע: בשמתא דישראל יהוּ בחרם בית‑דין העליון ובחרם בית‑דין התחתון… ויקרא שני המקראות לא יאבה ה' סלוח לו וגו' והבדילו ה' לרעה וגו‘… ומסיים מי שפרע מדור המבול וכו’… (סי' ט'). כל זה בדיני‑ממונות בין אדם לחברו, מחרימין ומשביעין ומנדין בציבור ואחרי התפילה ובהוצאת ספר‑התורה ובעניית אמן. מה קשים המה לכאורה החיים באלה!
נתבע אדם בבית‑דין ולא שמע, מנדין אותו וכותבים עליו פּתיחא… אך פּתיחה. עברו שלושים ימים ואינו חוזר בו, ממה שהיה בידו, כותבין עליו חרם… עתה כבר חרם, ומוציאין אותו מכלל ישראל. – וכך וכך כותבין: לחכמים וראשי ישיבות וזקנים שלומכם ירבה! מודיעים אנו אתכם, שפּלוני בן פּלוני יש עליו ממון של פּלוני ופתחנו עליו ולא קיבל… או עבר עבירה אחת (או מן התורה או מדברי הסופרים) ולא קיבל… ונידינו אותו שלושים יום, אך שלישים יום, ולא קיבל… ונידינו אותו שלושים יום, שוב שלושים יום, ולא קיבל… ולא חזר ולא תבע נידויו… וציוינו והחרמנו אותו… אף אתם החרימו אותו בכל יום תמיד… לא די בפעם אחת, אלא בכל יום תמיד – והכריזו עליו, שפּתו פּת כותי… ויינו יין נסך… וּפירותיו טבלים… וּספריו ספרי קוסמים… וחתכו ציציותיו… גם זה יעָשה לו, – ועקרו מזוּזותיו… ולא תאכלו עמו! ולא תשתו עמו! ולא תמולו לו בן! – זה הקטן שנולד למה לא יכָּנס בברית בשביל פּשע אביו? – ולא תלמדו את בניו תורה… גם שערי‑התורה יסָגרו בפני אלה הצאן שלא חטאו, – ולא תקברו לו מת! – גם המות לא יכפּר, – ואַל תכניסוהו לחברת מצוה! ולא לחברת הרשות! ושטפו כוס אחריו… ונהגו בו מנהג נכרים… (תשובה עשירית).
כל כך ינהגו בו בנאשם. והאל יתברך אמר: מה אני רחם, אף אתם רחמו. אין שוּם רגש נאמן שבלב על פּלוני, שלא קיבל עליו דין של בית‑דין. אין חסד ואין חנינה! החימה והקנאה אוכלת, אוכלת על ימין ועל שמאל, אוכלת מבית ומבחוץ, אוכלת בחיים ובמות. הציציות נחתכות, המזוזות נעקרות, אין מלמדים ואין מולים ברשוּתו של זה; והחרם – אוכל ברחובות ובחוּצות, בישיבות וּבבתי‑מדרשות, והולך ונכרז בכל יום. אין רחמים ואין סליחה, בא השמש ולא יעלה.
כל זה בחרם, בנידוי, באיש שעבר ולא קיבל עליו את הדין. אבל מי שמקבל עליו דברי‑חכמים, אך טוען, לא אשמתי ולא חייבתי, והוא נשבע שהצדק אתו, אך נשבע, כבר מגלגלים עליו אימת החרם ומשביעין אותו בכל חומר ובכל תוקף, כאילו קץ כל העולם בא.
כשמתחייב אדם שבועה – קוראים אנו בתשובה האיומה הנ"ל לרב פלטוי – וּביקשתם להשביעו, יוציאו ספרי‑תורה ויכינו אותו, את הנשבע, על הקללות הכתובות בתורה… ויביאו מיטה, שנושאים בה מתים… ויפרשׂו עליה כלים, שהם פורשׂים על המתים… ויוציאו שופרות… ותינוקות של בית‑הכנסת באין – חינוך טוב לתינוקות – ויביאו נאדות נפוחים וישליכו אותם לפני המיטה ויאמרו בית‑דין לאותו אדם, שמשביעין אותו: הוה יודע, שלמחר אותו האיש מושלך כנאדות הללו… ומביאין תרנגולין… ומדליקין נרות… – ומביאין אפר ומעמידין את המכשפין, למען ידעו על מלה הם הורגים… וכו'.
אלהים שבשמים! כל אלה בשביל אחד מעבדיך, כי נשבע שדובר אמת.
ב: תַּקָּנוֹת
כשהיתה עוד יד ישראל תקיפה בגויים וחיו בכל עיר ועיר, כמדינה בתוך מדינה, חיו לעצמם אך על פי דברי עצמם ועל פי החוקים והדינים מורשת אבות, היו מוצאים לנכון לגזור בכל פּעם תקנות ומנהגים עירוניים‑ציבוריים, לפי צרכי השעה והמקום. תקנות, שתיקנו אז הרבים בהסכם ובשבועה, חָלות גם על היחידים, כשנתנו ידם עם הרבים ונשבעו עמהם. לכאורה אין כאן רק הסכם ו“קיבוּל אֲמָנה”; ועם כל זה הכל כמעט בכפיה ובאונס. תמיד אנסו התקיפים את אלה שאינם תקיפים, הרבנים כפוּ את עמי‑הארץ, ושניהם יחד נכנעו על ידי הפרנסים והאמרכלים. מאלה ומאלה מלאים ספרי‑התשובות וספרי‑הדינים וספרי‑התקנות וספרי‑ההזכרות. ואתם כי תבקשו לדעת ולעמוד על תקוּפה פּלונית ופלונית בתולדות ישראל, אַל נא תפתחו את ספרי‑המוסר, ספרי הרמת המוּסר, ומה גם ספרי המחקר והעיון. פּתחו את ספרי‑התקנות, את כבתי התקנות, שנתנו בני‑ישראל לעצמן ורק לעצמן. ואז, אך אז, לנו מושג מחיי אבותינו בימים ההם.
הנה לפנינו תקנות שו"ם הידועות, ואנו קוראים בהן לפי גירסא מדויקת, הדפיסה הרב פיי“ש רוזנטהל בהירחון למדעי תולדות היהדוּת, מהדורה חדשה, כרך מ”ו, ואנו קוראים:
נחנו גזרנו בתפיסת‑חפץ, נחנו החתומים מטה באנו על החתום, אשר כל בן‑ברית לא ילך במלבוש נכרי… ולא ילך ברהטי חלולי בתי זרועות… ולא יהיה לו בלורית מסַפּר קומי… ולא יגלח זקנו בתער ולא בכעין תער, ולא יאכל איש ואשתו בימי ליבונה עד שתטבול בזמנה… הציבור משגיח על היחיד, לא לבד שלא ילך במלבוש נכרי ולא יתראה בחוּץ כנכרי, כי אם גם בביתו לא יאכל עם אשתו בימי ליבונה.
עד כאן בדיני לבושי האדם וטומאת אשתו, ואם יהיה שוב אדם, שיטען על המס שיקח הקהל ממנו אל כל דבר שיהיה לו ליחיד על הקהל, יתן היחיד את אשר ישאל ממנו הקהל. – יתן האדם כל מה שיש לו על פי הקהל ולא יעוות ולא ימרוד – אך הקהל יבוא עמו, עם היחיד, לדון במקומם לפני אותם, שאין נוגעים בעדותו של דבר. – הקהל בוחר את הבית‑דין ולא היחיד. – ואם לא ירצה ויעבור תקנות אלה – אם יעמוד האדם על שלו ועל של ביתו ולא ירצה לציית להקהל החזק ממנו – יהיה אותו היחידי בחרם ובנידוי כל הקהילות… ואם ישהה במרדו חודש ימים יהיה ממונו – כל ממונו ואף אותו חלק שאינו חייב – מותר למסור למלך… וגם קיבלנו עלינו לשמור את החרמות… אם יעבור שוב אדם את החרם יש לקנסו ולהלקותו – להלקותו ממש ברצועה ובעלבון – ויש לנו לקלל את המלשינים בכל שבת.
מכים ומקנסים, מקנסים ומחרימים. מי יקום ומי יחיה בתנאים כמו אלה? מי יתבע עלבון היחיד מחוזק יד הציבור?
ושוב: וגם גזרנו להביא המעשר, כפי מה שיאמרו הקהל. – הקהל אומר והיחידים מביאים! – כך קיבלו כל הקהילות בחרם, על פי ר' דוד מאיינצבורג שנת נ"י: ודברים שקיבלנו על פי חרם אין לשנותם. תמצאו גם חרמות שלא לבטל חרמות והסכמות, שלא להשבית הסכמות. מסירות מודעות לבל תימסרנה עוד מודעות וקישורים לקישורים. אין מקום ומוצא לנתק את חבלי ההסכמה! האדם הישראלי אז כמעט לא יכול לשאוף רוח נגד רצון הציבור, ואין כל מעשה ותנועה, ולוּ תהיה היותר פּעוטה וקטנה, שאינה על דעת הקהל ועל פּי הקהל.
אנו פותחים את המחברת “קדמוניות מפּנקסאות ישנים”, לקורות ישראל בפולין בכלל ובקרקוי בפרט, העתיקן וסידרן עם הערות פ. ה. וועטשטיין בקרקוי, בדפוסו של יוסף פישר, שנת תרנ“ב לפ”ק, ואנו קוראים בסעיף ב' תקנה, שעשו ד' הארצות ביחד בק“ק לובלין יום ג' ט”ו כסליו שלו“ה לפ”ק.
וזה נוסח התקנה: זאת לדעת לכל עמי הארץ, אנשי קודש בני‑ברית, שהסכימו האלופים והמנהיגים דארבע ארצות יצ"ו, בראותם המעמד ומצב הארצות לעת כזאת, הצריכים חיזוק. – בפרט אודות האנשים, הלהוטים אחרי הבצע והממון להתעשר מחמת אורנדיש גדולים ועצוּמים, שיש לחוש פּן יביאו לידי סכנה גדולה ועצומה יוצאה לרבים חס ושלום. – על כן הסכימו כולם כאיש אחד ובפה אחד, שכל מי אשר בשם ישראל יכוּנה, לא יהא לו שום עסק לשכור טשאפווי (מכס משקים) בפולין גדול ופולין קטן. – והנה אנו עומדים פה באמת במעוּות לרבים ובמעוּות ליחיד, מעוּות שאוכל כל המיטב עד היום, אוכלו בכל פּה. אבל כי אנו קוראים את דברי האיום על מי שימלאנו לבו לעבור על תקנת‑רבים זו, אז תסמרנה שׂערות ראשנו. ואנו אומרים: ידינו את זה, אשר ישים שם ישראל לשמצה בגויים, בחפצו להתעשר מעסק ביש, לארבע מיתות בית‑דין גם יחד, ואַל ישימו על ראשו את החרם הנורא הזה.
מוחרם ומנודה האיש הזה בשני עולמות… מובדל ומופרש הוא מקדושת ישראל… פּתוֹ פּת כותי… יינו יין נסך… שחיטתו שחיטת נכרי… בעילתו בעילת זנות… קבורתו – קבורת חמור… ארור ומקולל הוא בכל האָלות והקללות, הכתוּבות בספר התורה… ארור ומקולל הוא בכל אותן הקללות שקילל אלישע לגחזי… כל קללה וכל אָלה חלה על ראשו של זה, עד אשר יסור מדרכו הרעה וישמע ויציית לדברי המורים. – עד כאן הקללה והאָלה של ד' הארצות משנת שלו“ה לפ”ק. ובקרית קרקוי הוסיפו עוד אומץ בדבר וקיללו עם זי“ן ספרי‑תורה, קרי: שבעה ספרי‑תורה, לחיזוק התקנה של ד' הארצות הנ”ל. – ושמעו והשתוממו: על יד הקללות האיוּמות והמון האָלות השחורות האלה הוסיפו על העונשין עוד קנס מזומן של מאתים זקוקים… מאה זקוקים לשר… חמישים זקוקים לשופט… חמישים זקוקים לקהל… מה עלובים המה אלה, שמקבלים מאה זקוקים מהמקולל הזה!
התורה אמרה: כי יפָּלא ממך דבר למשפּט… ובאת אל הכוהנים הלויים ואל השופט, אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך דבר המשפּט. באו חכמי המשנה ומנו ואמרו: דיני ממונות בשלושה, גזילות וחבילות בשלושה, מכות בשלושה, עיבּוּר השנה בשלושה, סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלושה, אבל דיני‑נפשות בעשרים ושלושה.
וּבאים חכמי קרקוי בשנת שנ"ה וּמונים שלוש כיתות דיינים, היינו, תחתיים, שניים ושלישיים… הדיינים התחתונים יכולים לשפוט משוה פּרוטה עד עשרה זהובים… השגת גבול יותר מן עשרה זהובים פוליש ישפוט פּרנס‑החודש… ואם הוא דבר גדול, יצרף הפּרנס עמוֹ גם שאר הראשים וטובים… הדיינים השניים, עליהם מוטל לשפוט בין איש לרעהו מעשרה זהובים פוּליש עד מאה זהובים פּוליש.. ושניהם, התחתונים כהשניים, מחויבים לישב בדין בכל יום מלבד ערב‑שבת וערב יום‑טוב. – והדיינים השלישיים הגבוהים ישבו בדין ג' פעמים בכל שבוע, היינו, ביום א' וביום ב' וביום ה'. – והם ידונו מן מאה זהובים פוליש ולמעלה כל תביעות ממון שבעולם. – ושוב אנו מתפּלאים כי אין דייני אלפים, דייני רבבה ועוד.
ושוב קוראים אנו על תקנה אחת, שנעשתה אחר גראמניץ בשנת שנ“ד לפ”ק על‑דבר שמאים והערכות.
וכה דבָרה: ח"ט וקהל מחויבים ליתן ראשון את המס, המגיע מהם. וכאשר יאמרו לאחד שיתן, ואינו נותן תוך שלושה ימים, יכריזו עליו סרבנות… ואם אינו נותן תוך שלושה ימים אחר ההכרזה, מחויב המשמש של אותו בית‑הכנסת להכריז בחרם באיבוד השכירות שלו… והאיש ההוא מחויב לילך מיד מן בית‑הכנסת כמו מוחרם… והשמש לא יניח לציבור להתפלל עד שיצא מבית‑הכנסת… ואם מסרב מלצאת, אזי יקחו אותו לתפיסה… גם תפיסה כבר היתה שם!
שוב לענין ספרים: לא ידפיס שום מדפיס בלי רשות רבנים ואלופים כפי תקנת ארצות, שנתקנו בשנת דש“ן לפ”ק. ועל פיהם יקום דבר… ואם יעבור המדפיס אזי יבטלו הם מלאכת הדפוס… ויחרימו את המדפיס וכל המתעסקים במלאכה…
ודבר זה יורה לנו, כי לא היו החרמות וההסכמות על הספרים הישנים שלנו של גאונים וראשי הדור, לבל ישיב מדפיס אחר להדפיס אותו ספר כמתכּוּנתוֹ ויסיג גבול הראשון, כי אם היו שמירה מעולה נגד המדפיסים עצמם, לבל ידפיסו דברים שאינם רצויים להרבנים… והרי זו מעין ביקורת קודמת לדפוס…
והנה הפרנס, “פּרנס‑חודש”. ביום שני של ר"ח כשיהיה ראש חודש שני ימים – יקבל עליו הפּרנס בהן צדקו לשמור בנפשו ובגוּפו ליסר הפּושעים והמורדים… פּרנס פּרנס לחודש, מיסר מיסר לחודש… הפּושעים והמורדים והעוברים מתיסרים על ידי הפּרנס; והוא מקבל עליו בהן צדקו לעשות משרתו באמונה, גם באמונה…
הרי תקנות שנעשו על‑דבר טענו אין לי ביום א' טו“ב מנחם, שנת שנ”ה לפ“ק; ואחר‑כך בשנת שס”ד הוסיפו על הדבר…
הטוען טענת אין לי יחרימו אותו בכל בתי‑כנסיות… וישאר שלושה ימים בחרם. ואם לא ישלם – חובשין אותו בתפיסה של היהוּדים שמונה ימים לפחות. ואחר‑כך עד שלושים יום ישאו ויתנו הדיינים עם ראשים טובים… ואחר‑כך יתנו חרם… וגם ישביעו אותו ואת אשתו… והיינו, האיש בפתיחת ארון‑הקודש… ואת אשתו קבָּלה בפני השמשים… אל תשביעו חס ושלום איש ואשה יחדיו. האיש נשבע בפני ארון‑הקודש והאשה אך בפני השמשים.
הנה האיש טוען: אין לי. אפשר, כי לא אמת בפיו, כי הוא גם מכחש ומשקר, – מס ציבורי גם בני‑אדם מהוגנים אינם משלמים בחפץ לב, – והנה מחרימים אותו, חובשים אותו בתפיסה, שוב מחרימים, ואחר כל אלה מתחלת ההשבעה. אין מוציאים עוד כסף מבן‑אדם, כי אם מוציאים את בני‑מעיו וסוחבים אותם על פּני קרקע. חסר כל מושג, כי הנענש הזה הוא נברא בצלם, ושיש לו איזו הרגשה, אם נכאיב לו ואם נעליב בו.
נפישי רמאי בדור הזה בעוה"ר – מצטדקים בני תקנה זו, – על כן ראוי להחמיר מאד בדבר “בכל מיני חומרות שבעולם, כדי להציל עשוק מיד עושקו”. – אבל כשאנו קוראי אותם הסעיפים וסעיפי‑הסעיפים שוב אין אנו מרגישים בקשת צדק ומשפּט. איך אפשר להוציא עוד סעיף זה: כל הפשרות, אשר עשה עם המַלוים יהיו בטלים… ומחויב למלאות את החסרון… גם אם יוַתר המַלוה, על הנאשם לשלם. כך רוצה הבית‑דין.
ג: אַל יֶאְשַׁם יְהוּדָה!
תמוּנה קשה כזו נותנים לנו דברי הפּנקסאות לבני ישראל, ותמוּנה אחרת, אחרת לגמרי, נותן לנו כתב “ההנהגה של מדינת פולין”, אשר נדפס על יד הספר יון‑מצולה מימי הגזירות – הנהגה שהיתה כולה על דרך הצדק וישר ונכון וקיים.
אמרינן במסכת אבות – מתחיל המרַשם – שמעון הצדיק היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות‑חסדים. ורבי שמעון בן גמליאל היה אומר, על אלה שלושה דברים קיים העולם: על הדין ועל האמת ועל השלום. והן כל אלה ששה עמודים, שהעולם עומד עליהם, נתקיימו במדינת פּולין.
לעמוד התורה. המפורסמות אינן צריכין ראיה, כי לא היה כל כך הרבה הפצת‑תורה בכל תפוּצות‑ישראל כמו במדינת פּולין. – בכל קהילה וקהילה היו תופסין ישיבות והיו מרבין שכר לראשי‑ישיבה שלהם, כדי שיכול ללמוד וּללמד בלא דאגה ולהיות תורתו אומנותו, ולא יצא ראש‑הישיבה כל השנה מפּתח ביתו, אם לא מבית‑המדרש לבית‑הכנסת, וישב תמיד, יומם ולילה, ועסק בתורה. – וכל קהילה וקהילה היתה מחזיקה בחורים, ומספּיקין להם ממון דבר קצב בכל שבוע (למחיתם), שילמדו אצל ראש‑הישיבה. – והיו מחזיקין לכל בחור לפחות שני נערים, שילמדו אצלו. – והיו נותנים לנערים אכילה וקופה של צדקה או מן התמחוי. ואם היתה קהילה של חמישים בעלי‑בתים, היו מחזיקים לא פחות משלושים בחורים ונערים; והיה בחור אחד עם שני נעריו אצל בעל‑בית אחד. – ולפחות, שהיה אוכל הבחור תמיד על שולחנו, כאחד מבניו. – אמנם גם פּה בכל יום חמישי בשבוע היו מחויבים כל הנערים לילך בקיבוץ יחד אל הגבאי, הממוּנה על התלמוּד‑תורה, ושאל אותם הגבאי מה שלמדו בכל השבוע, ומי שאינו יודע שום דבר מה שלמד, או שטעה בדבר אחד (ואפילו בדבר אחד), השמש הכה אותו בשבטים גדולים… בציווי הגבאי… ועשה לו (מלבד הכאות השבטים) גם שאר חרפות גדולות בפני הנערים… בכל זה אין לכחד, כי המשא, אשר העמיסו אנשי‑הקהילה עליהם להחזיק ידי לומדי תורה, הוא רב גם רב. – בכל בית ובית יושב בחור אחד עם שני נערים, אצל אלה יאכל רק הבחור על השולחן ואצל אחרים יאכלו כולם, שלוש נפשות במספר כל ימות השנה. “כמעט שלא היה בית בכל מדינת פּולין, שלא היו לומדים בו תורה, או בעל‑הבית בעצמו, או בנו, או חתנו, או בחור אחד מאוכלי שולחנו”.
בכל בית ובית לומדים תורה, בכל קהילה וקהילה ישיבה ללומדי תורה ושתי פעמים בשנה קמו כל ראשי‑הישיבה ותלמידיהם ותלמידי‑תלמידיהם ונסעו לימי השוק הגדולים. בקיץ היו ונוסעים ליום השוק אשר בקרית זסלב או מֶריסלב, ובחורף נסעו ליום השוק, שהיה בקרית לבוב או בלובלין. – והיו בכל יריד ויריד, שבעיקר היה מקום‑מרכז לסחר הארצות אז ולמשא‑ומתן בני‑אדם בעולם הזה, כמה מאות ראשי‑ישיבות וכמה אלפים בחורים, וכמה רבבות נערים, וסוחרים יהודים ושל בני העמים באים לשם כחול הים, מסוף העולם ועד סופו היו באים אנשים לירידים, ומי שהיה לו בן או בת להתחתן נסע גם כן ליריד, ושם עשה חיתון, כל אחד מצא שם דמיונו וזיווגו. – ונעשו כמה מאות חיתונים בכל יריד ויריד ולפעמים חיתונים לאלפים. ובני‑ישראל, אנשים ונשים, היו הולכין בירידים מלובשים בגדי מלכות.
כבוד גדולה היה לראש‑הישיבה בכל קהילה ודבריו נשמעין, הן לעני הן לעשיר; ולא המרה איש את פּיו ובלעדיו לא הרים איש את ידו ואת רגלו ויגזור אומר ויקם. – אמנם היה גם ביד ראש‑הישיבה “מקל ורצוּעה, להכות וללקות ולקנוס ולעשות חרפות לעוברי עבירה… ולתקן תקנות… ולגדור גדר להפריש מאיסורים… ואף על פי כן היו אוהבים לראש‑ישיבה… ומי שהיתה לו מנה יפה, כגון תרנגולים פּטומים וברבוּרים אבוסים ודגים טובים, היה מכבּד בו את ראש‑הישיבה במחצה או בכולם – ושאר מתנות, ממון או כסף וזהב, אין שיעור”.
מרבים העם להביא בחיבה לראשי‑הישיבה את מתנותיהם, את תרגוליהם ודגיהם וגם כספּיהם, אם גם יזרקו בם מרה לעתים. הלא הם שומרי התורה והמצוות ונושאים על שכמם נחלת ה' המרובה. – לא יצא אדם בשבת ויו"ט מבית‑הכנסת, עד שהלך מתחילה ראש‑הישיבה ואחריו בני‑ישיבה שלו. ואחר‑כך, רק אחר‑כך, כל שאר הקהל; והיו מלווין אותו עד ביתו, – ובימים טובים הלך כל הקהל אחריו לביתו להקביל פּניו ברגל. ימי כתרי ריש‑גלותא בבבל וכל כבודם שוב לנו בפולין!
ובזה, בזה הכבוד הגדול לראשי‑הישיבה ומחזיקי‑התורה, נתקנאו כל יתר החכמים, והיו לומדים בתמידות, שיבואו גם כן לידי מעלה זו, להיות ראש‑ישיבה באיזו קהילה. – מה בכך? אם לומדים הם בהתמדה לשם כך – “מתוך שלא לשמה באים לשמה, ומלאה הארץ דעה”.
והנה על יד תורה תמידית זו עוד עמוד העבודה, כלומר, ענין התפילה. נשלמה פּרים שׂפתינו! והיתה התפילה מיוסדה על אדני פז. – בראש היתה חברה, שמשכימין לפני עלות השחר לשומרים לבוקר להתפּלל ולקונן על חורבן‑הבית. – עוד לא עלה השחר, והנה אנשים ישראלים משכימים לעבודת הבורא ולעבודת המשכן ולזכרון ימי המשכן, בהיות עוד כוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם. אחריהם היו באים בני החברה של תהלים ואמרו מזמורי דויד לפני התפילה; וחלילה שיעבור אדם בוקר אחד זמן התפילה בשינה, ולא ילך לבית‑הכנסת להתפּלל, אם לא יתעכב באונס גדול. יתגבר אדם כארי לקום ולהתעורר לעבודת התפילה. ומי שכבר הנהו בבית‑בכנסת וכבר התפלל ועשה את חובו לאלהים, לא יצא תיכף משם למשא‑ומתן ולעבודה, אם לא שמע אחרי התפילה איזה דברי‑תורה מפּי חכם, – או פירש"י על התורה או על נביאים או על כתובים או גם עניני משניות ודינים, מה שלב האדם חפץ ללמוד היה לומד בכלות התפילה מפּי חכם. אין אונס. אין ממהר לחנותו ולסחרו ולעבודת‑הממון. היה היו בכל בתי‑כנסיות כמה כיתות של חכמים, שהיו מלמדות את אחרים דברי‑תורה אחרי התפילה; ועשו כן ערב וּבוקר ומקיימים ילכו מחיל אל חיל.
והרי עמוד גמילות‑חסדים. לגמילות‑חסדים בערי פולין לא היה שיעור. ונתנו העם, שכבר נתן לעניני תורה ותפילה, כהחזקת בתי‑כנסיות ובתי‑מדרשות, וחזרו ונתנו, נתנו לכל חכם ולכל דרשן ולכל אורח עובר בשערם. לכל הפּחות היו מחזיקים את האורח שלושה ימים, ונתנו לו אכילה וּשתיה ערב וּבוקר וצהרים. בעזוב האורחים את העיר, היו נותנים להם עוד צידה לדרך, ושולחים אותם על סוס ועגלה מעיר לעיר. – באו מארץ מרחקים בחורים או נערים או בתוּלות, היו מלבישים אותם מיד. ומי מן הבאים, שרוצה לעשות מלאכה, היו נותנים אותו לבעלי‑מלאכות, ללמדו אומנות, ומי שרצה לשרת באיזה בית. היו מראים לו מקום לשרת. ומי שרצה ללמוד היו שוכרים מלמד שילמד אצלו, ואף כשלא היה הנער חשוב מאותו זמן, רק כשהיה לו לב טוב – בא לפעמים לעשיר אחד, שהיתה לו בת קטנה, ונתן לו אכילה ושתיה ומלבוּשים וסיפק לו כל צרכו, כמו לבנו ממש, ושכר לו מלמד ללמוד עדי נעשה כולו מוכן. ואחר כשגדל נתן לו את בתו. אין לך גמילות‑חסד גדולה מזו!
והנה עמוד הדין, שכל כך נכוה בו נפשנו מדיני הפנקסאות הקשים, אף קשים… ובכאן כך מתואר. היה במדינת פּולין, כמו שהיה לפני חורבן הבית בירושלים, שהיו מושיבים בתי‑דינים בכל עיר ועיר. ואם לא רצו לדין לפני בית‑דין שבעירם, הלכו אל הבית‑דין הסמוך; הלכו לדון לפני הבית‑דין הגדול. – בכל מדינה ומדינה ממדינת פּולין היה בית‑דין גדול, וכן בהרבה קהילות גדולות. ואם ראשי‑קהילות מתדיינים זה עם זה, הולכים לדון לפני פרנסים דארבע ארצות יצ"ו, שהיו יושבים שתי פּעמים בשנה בקיבוץ יחד מכל ראשי‑הקהילה. – והפּרנסים דארבע ארצות היו כמו סנהדרין בלשכת הגזית; והיה להם הכוח לשפוט כל ישראל שבמלכוּת פּולין, ולגדור גדר… ולתקן תקנות… ולענוש אדם, לפי ראות עיניהם. וכל הדבר הקשה יביאו אליהם ושפטו הם את העם.
לעמוד האמת יעיר, שהיו בכל קהילה וקהילה ממונים על המשקלות ועל המידות ועל שאר משא‑ומתן, שיהיה הכל באמת ובאמונה. – ולעמוד השלום, רק מקרא: ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום!
ושילם להם הקדוש‑ברוך‑הוא, מסיים אף מסיים המתאר, גמולם הטוב. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאס אותם ולא הפיר את בריתו אִתם.
צַוָּאוֹת וְקֻנְטְרֵסִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: צַוָּאַת רַבִּי שֶׁפְטִיל
והא לך צוָאת הגדול החסיד מוהר“ר שפטיל זצ”ל בן הגאון הגדול מוהר“ר ישעיה זצ”ל, בעל שני לוחות הברית. – ונדפסו דברים הצוָאה על יד הספר יש נוחלין באמשטרדם בבית הבחור עמנואל בן הישיש יוסף עטיאש זצ“ל בשנת תס”א לפ"ק.
אחת שאלתי מאת אלהים ואותה אבקש לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. פּתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה. – לא ימושו דברי מפּיכם ומפּי זרעכם ומפּי זרע זרעכם מעתה ועד עולם, מאת אשר ישנו פה ואת אשר איננו פּה. – לא יהיה נאבד קונטרסי זה; ואם יחפּוץ איש להעתיקו תנו לו, כי מוסר בו ודרך חיים.
יהי רצון לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותיהו, שלא יהיה פּתחון‑פּה להמקטרג, מאחר שכוָנתי לשם שמים. – ובכן שמעו אלי ותחי נפשכם, אתם בנַי ובנותי וחתנַי ואתם נכדי, אשר אתם הם עמי וצאצאיכם וצאצאי‑צאצאיכם, על כולם אני קורא את המקרא: ואם הדברים בה' אלהיכם חיים כולכם היום! – מה אוסיף לדבּר רק עתה, על קיום התורה באתי לעורר אתכם באיזה ענינים, לי היה כאילו אני דבק עמכם ומוכיח אתכם, למען תחיו והארכתם ימים אמן.
כה נפרד האב הירא והחרד לדבר ה' ואחד מרבּי התורה וּבוניה מאת בניו ובני‑בניו וּמזהירם על הדברים הטובים אשר יעשו. מה רב אשר יחפּוץ אלהים מעבדיו ומבניו, והלא זה כתוב בספרים ובאמרים. ועל היחיד, המקבל חלק מן התורה ומוסרה שוב לבאים אחריו, להזהיר ולהזהיר. הגלוּת מזה והיצר מזה. למעלה אלפי מקטרגים ומשׂטינים. אין מנוח, ורבה היא האחריות על כל אחד ואחד.
כתב אדוני אבי ז“ל בספרו – יאמר בעל הצוָאה – כשמגיע זמן האדם למות, עומד השטן על צדו ומפתה אותו ואוצר לו: כפור באלהי ישראל! והאדם הלא אין לו דעת באותם הימים, רחמנא יצילנו מהם, על כן הנני עומד מעכשיו ומעיד בפני הש”י שמו הגדול ושכינתיה ובפני בית‑דין של מעלה ובפני בית‑דין של מטה, והנני מוסר מודעה, שאם חלילה וחס, שאדבר סמוך לאותו ענין (המיתה) איזה דיבור שלא כהוגן, יהיו אותן הדברים בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימים על עצמי (אז). (תחת זה) הדברים של עכשיו הם קיימים, באשר אני מקבל על עצמי ומעיד אני שהקב"ה הוא מסבב כל הסיבות ומהווה כל ההויות, והוא ה' אחד וברוך שם כבוד מלכוּתו לעולם ועד! והם הם הדברים שאני מקבל עלי מעכשיו ולעולמים.
שמא יבוא השטן בשכבנו על המיטה לא נרד ממנה ויפתה אותנו לכפּור לעיני המות באלהים חיים הסובב הכל ומסבב הכל, עלינו להקדים במסירת מודעה ובקבלה בפני בית‑דין וּבפני עדים, שה' הוא אלהים ושהוּא אחד וּשמו אחד. קבלה ועדות על דברים שבלב ועל רחשי אמוּנת‑הלב. אלהים יושב בנו ומניע כל רוחנו ומהותנו, ועל מציאותו עלינו להעיד, להעיד בשטר ובאמנה. שמא יבוא המות, שהוא אך הלא פּתח להכרה, ויכחיש את החיים, על החיים בעודם בחיים להכחיש את המות. יש קנוניה גם נגד השטן, ולאידך, יצר השטן את מלכות שדי. כשזה קם זה נופל, והנופל יבקש תמיד להפּיל את הקם ולחתור חתירה…
– תעמידו עשרה אנשים – מזהיר בעל הצוָאה – כל שלושים יום (אחרי מיתתי) להתפּלל על הנשמה, ותעשו לי כיבוד‑אב; ואז ימלא ה' כל משאלותיכם לטובה. – שוב אני מצוה אתכם: בכל דרוש ודרוש, שאתם תדרשו, תאמרו פּשט טוב עבורי, הן מסֵפר הנדפס והן משאר כתבים שלי…
בימי שלושים תתנו צדקה בעבורי. ואם יברך ה' אתכם, תתנו כל ערב ר"ח צדקה מה בעבורה, כדי מסת ידכם. וּמן הראוי שתרחמו עלי. – צדקה ישרה לא די, לא די כי ירחם החי על החי ויעזור לו בשעת דחקו; הוא נותן צדקה לשם אביו המת ושוכב בקבר. – –
והנה כללים: ענין התפילה הוא גדול מאד כאילו אתם מקריבים קרבן. – ענין גמילות‑חסדים נוהג בי בעניים בין בעשירים. – ענין סנדק גדול ונורא מאד. (יש) להדליק נרות בשעת התפילה, והלואות על כשרי‑משכנות, שזהו עדיף מכל הצדקות. סמיכת הפּרשיות מהלואות להדלקת נרות אין אנו מבינים.
– כעס הוא אבי אבות הטומאה, ורגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו. – שבועת‑שוא תביא עניות. – והנה שבועה לשוא בערכה את הנפש ותטמא אותה גרועה היא עוד מהבאת עניות.
איסור שעטנז. אל תאמינו לשום חייט. – שוב אני מצווה אתכם הרחקת עריות. – והנה ענין מאכלות אסורות, ענין פּקדונות, אזהרה על עצלות ועצבות, על קנאה ושנאה ורכילות. תפילות ונוסחי יהי‑רצון. – סדר הלימוד ולימוד הישיבה, ענין גידול בנים וסעודת‑מצוה. בקש שלום ורדפהו. ואנו קמים מקריאת דברי הצוָאה ואין אנו נרעשים. – אין באלה חי נותן את לבו ומבקש את תפקידו, כי אם אדם חוזר ושונה על מה שאלף פּעמים נאמר ונשנה. ואנו את נפשנו נבקש, אך את נפשנו.
ב: “הַנְהָגוֹת יְשָׁרוֹת”
לספר קטן, קטן מאד, נקוב בשם “הנהגות ישרות”, נדפס בוַרשה בשנת תרמ“ה בדפוסו של ר' פּסח לֶבֶּנזאהן, נספּחו שני עניני צוָאות, צוָאת מוהר”ר יונה זצ“ל וצואת מוהר”ר משה ז“ל. נלַקט באלה האמרים. הראשון שבראשון, בצוָאת מוהר”ר יונה ז"ל, הוא הכלל הגדול בתורה ובעבודה ובכוָנת יצירת האדם לעבודת ה', שעיקר העבודה הוא בפנימיות הנקוּדה ושמירה שבלב, והיא התפילה בלי מחשבה וּפניה אחרת, ושזה לא ישיג אחד מאלף מאותם הטרודים בטרדה אנושית. אף כי ישיגו מחשבת פּירוש המלות, לא ישיגו אהבה עמה, ולכן על כל איזה דבר אשר יקרה אתכם תכתבו לכם איזו תפילה חדשה. – הנוסח, נוסח קבוע בתפילה ובהתרצות האדם לפני קונו, גם אם יכָּתב מפּי חכמים וסופרים, יתאַבּן ולא יספּיק עוד, יחבר לו האדם בצרכי תפילה מעצמו ואך מרחשי עצמו.
– יותר טוב לאדם להיות רגיל במזמורי תהלים שנים או שלושה בכוָנה מלהיות מאותם שאומרים מזמורי תהלים כולם, בלי כוָנה ובמהירות.
– בענין לימוד החידוד והדרש נתקלקלו הדורות מאד. והדבר מסוּר אל הלב. – אל תדקדקו להיות רבנם או דיינים מורים הוראה, ומכל שכן לעשות תחבולות‑רשע, כאשר נהגו מקצת רבנים שבדורנו… אלא תראו לברוח מלפניהם כברוח מן הנחש…
– מאד הזהרו, בנַי, בבניכם ללמדם ספר ושידעו היטב לשון‑הקודש. – למדוּ לבנותיכם לקרות בספרים הנדפסים בלשון אשכנז. – הללו בלשון‑הקודש והללו בלשון‑אשכנז.
בהשׂאת אשה יראה אדם שישׂא אשה מבני טובים. – ולעולם יראה אדם שידבק בבנות ת"ח. – מזהיר רבינו יונה את האדם על משא‑ומתן באמונה, מזהירו שלא ישים מגמתו להתפּרנס מן התורה, מזהירו על “הרחקת הגזל” ועל כל שיש בו “משום הנאת‑ממון”. מזהירו על כל הדברים שידענו אותם מימי התלמוד והמדרש וספרי‑יראים בתום חדש.
“אשרי האיש, אשר בוחר לעצמו זמן בשנה להתבודד בו, ולפשפש במעשיו ועל הנחסר לו מהשלמת נפשו”. יבוא האדם בחשבון עם עצמו בכל מועד ותקופה בחיים. יש כאן חובות לרבים ומילוּי צרכים לרבים, אבל עוד יותר חייב האדם לעצמו ולשורש נשמתו.
בוא אדם בחשבון ביום התבודדותך, “לא תלמד באותו הזמן” ולא תעסוק במצווֹת, זַכֵּך אך את מחשבותיך וטהר את רוחך. הכל “בעומק הלב” וב“מחשבה”. ותפילה אחת קצרה אז: יאיר ה' עינינו! ואם אלהים מאיר, הכל אור והכל ישוב אל נצחו.
סליק צוָאת הרב מוהר“ר יונה ואנו מעלעלים בצוָאתו של הרב מוהר”ר משה.
– הירא וחרד לדבר ה' לא ישים עיקר אכילתו בלילה רק באמצע היום. – תיזהר בזה שלא תשקע בשנתך תיכף אחרי אכילתך… היזהר מאד לקום בחצי‑הלילה בתמידות; ואם תוכל ללמוד אחר תיקון‑חצות עד אור הבוקר, מה טוב. – בעניני התפילות אומר אני להתפּלל רק מה שמסודרים בסידורים. לרבינו משה לא נהיר תפילה חדשה של כל אדם בצר לו, כפי שילמדנו רבינו יונה. לרבינו משה גם “הבריה טובה בכל עת ובכל רגע”.
בענין הכעס הוא מזהיר בקונטרס שני, שלא יכעס אדם כלל אפילו לדבר מצוה. – לעומת זה: הגאוה קשה להתרחק ממנה. – ראוי לאדם ליזהר מאד להוכיח באנשי ביתו ביום אחד בשבוע. – ראוי לזרז ולחקור אחרי השוחטים והבודקים. – ראוי ללמוד את המצוות להוציאן מפּיו וחיים הן למוצאיהן בפה היטב. – ראוי להזכיר מוסר לאדם, שילמד בתפילות הקבועות ומסודרות. – ילמד האדם את אמירת המצווֹת, את אמירת התפילות, ומכל שכן אמירת דברי‑תורה. ולנו על יד הסעיפים הללו וההזכרות צוָאה אחת ישנה: רחמנא, ליבא בעי.
שְׁנֵי סְפָרִים נִפְתָּחִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת
שני ספרים נפתחים, האחד דברי האיגרת, יסַפּר בו צרות רבות ורעות, דעדו על אנשי גלוגא, והשני ספר יון מצולה, יספּר בו גזירות משנת ת“ח. קראקוי, בדפוּסו ובהוצאתו של יוסף פישר, שנת רנו”ת לפ"ק. – רִנות לצרות רבות ורעות.
דברי האיגרת הנזכר, והנקרא בכי ושירות, והוא ספר דברים, מחנהו אמרים, מאורעות והרפּתקאות, צרות רבו ורעות, דעדו על אנשי גלוגא, בהיותם במצור ובמצוק תוך העיר הנבחרת, סגורה ומסוגרת, מזקן ועד נער, כלוּ חייהם ביגון וצער. גם בסופו נאמרים, איזה מנהגים טובים וישרים, – מנהגים על יד צוררי צרים! – כמלקט בין העמרים, ושנים או שלושה גרגרים, מורה לאדם דרכו להתהלך במישרים. חיברוֹ וגם יסדוֹ חד מתושבי העיר הזאת מר ינקא יניק וחכים, ה“ה הר”ר יואל בה“ר זעלקי סג”ל, חתן היקר הר“ר דויד ברל”ז, נכד הרב המאור הגדול המפורסם מוהר“ר בצלאל זצ”ל.
ואומר המחבר – בההקדמה לדברי האיגרת – הנה הואלתי לדבּר, בלב נדכה ונשבר, מרוב הרפּתקאות, אשר עלי עבר; וחסדי ה' אזכיר אשר עלי גבר. ואני הייתי בתוך השבויים תוך העיר הנבחרת, גוּלת הכותרת. – והנה בדברי עד‑ראיה, שראה ימי הדמים, הרי עסקינן, ועם כל זה לא יתאפּק מלשׂחק בספרי הזכרון בגימטריאות כמנין שמו: אני יואל בהר“ר יהודה זעלקי סג”ל וכו‘. ומביא לנו עם זה גם תירוץ על מה שכתב רש"י ריש סוכה דף ב’, עמוד ב‘… מתפּלפּל בגמרא ערוכה במגילה דף ד’, ע"א, ובמה שכתבו התוספות שם… סברות וגזירות‑שוות. מדרש פּלוני אתי שפיר. ודוק!
אחרת אחרת, רוח אחר לגמרי נושב בדברי האיגרת גופא. אין כאן שום מתרץ מדברי רש"י ובעלי התוספות, כי אם מליץ, שרוח אתו לתאֵר בחָזון את אשר ראה ואת אשר חזה, אם גם ברוב הפרזה.
“ויהי אחרי מות הקיסר קארלוס הששי, בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ואחת בחודש התשיעי, רגזה הארץ ונמס לבב כל איש ואשה, ותגעש ותרעש האדמה מפּני קול המלחמה, אשר הוחל אז בין עמו ובין מלך פרייסן יר”ה, אשר אסף וקיבץ כל אנשי מלחמתו חיל גדול כבד מאד, וירבה חיילותיו ומחנותיו, ולא קמה בנו רוח עוד". בשרטוט קולמוס אחד הוא מעמידנו בתנאי הימים ההם וברעש המלחמה.
והוא מוסיף לספּר: “ויצא דבר המלכות מלפניו ליצא ולבוא במדינות שלֶזיה. אבל לא ידענו מה היה לנו: הלנו או לצרינו? מהם אמרו לא חֵפץ במלחמה, ואינו מבקש להשתקע ולגור שמה, רק לעבור דרכו דרך המלך, למדינת ביהם להלוך, ולעשות שם נקמה בזרועו הנטויה וּבידו הרמה. – ורבים אומרים לנפשנו, עבור החוב, שיש לו על מדינתנו, הוליך את עמו לארמנותינו”.
“ויהי ביום החמישי, תשעה‑עשר יום לחודש כסליו, שמענו קול המונו במחנותינו, ואספו כל בני עירנו את כל אנשי‑הצבא השוכנים סביבותינו, ויבואו העירה ביום ההוא, המו תשע מאות חלוּצי‑צבא גיבורי‑החיל, כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, איש חרבו על ירכו. – וחיל אחז כל העיר ויושביה, שוכני ארמנותיה ודריה. ותֵהוֹם כל העיר ורוחה נשברה, ואימת‑מות נפלה עליהם מרוב פּחד וצרה, בשמעם פּקודת השׂררה, לשלוח כל איש אנשי ביתו להימלט ההרה”.
“ויצו האדון יֶנראל ביום ההוא על כל עמו לחגור כל איש חרבו וללטוש קשתו ולכוננה, וחציו לדולקים יפעל ללחום מלחמת יה. וגם על היהודים ציוה להיות עתידים ליום מחר, חמישים איש לבחור, ודבר יום ביומו יעבדו עבודתם סביב העיר וחומה. תזרח השמש יאספון ויצא אדם לפעלו ולעבודתו, איש‑איש על דגלו ואותותיו”. – “בלילה ההוא נדדה שינה מעינינו, מרוב הפּחד אשר בקרבנו, ולקחנו כל חמדתנו, זהבנו וכספּנו, להטמינו תחת האדמה, מפּני קול רעש המלחמה. ויהי בבוקר יום הראשון למלאכה, ודמינו למצוא רוָחה, ונסו יגון ואנחה, והנה צוָחה!”
אסורים על ידי המתאר לרגלי פרוזה מקושרה זו, ובכל זאת הוא מסַפּר נכונה ומתאר בשרד את המקרים ורישומם גם יחד. מליצות תהלים, אותן של האיכות והקינות אינן מעכבות כאן מאומה, אדרבה, מחזקות את ליהוב הסיפור ונקוּדות הסיפוּרים.
חמישים אנשים מזרע היהודים יושבי הקריה הנלחמה מרוּמים מאת פּקידי הצבא לבנות בחומה וּלבצר את העיר, ואלה, לא מלומדי מלחמה כל כך, ישבו על הכלים. אבל בדמיונו של המסַפּר, בדמיון חבריו אנשי בריתו, הדבר הוא איום. אין זו עוד מלחמת עם בעם, קריה בקריה, אנשים באנשים, כי אם מן השמים נלחמים, הארץ תתגעש. בימי יהושע אנו.
“ויהי הבוקר אור והאנשים, שנבחרו למלאכה, שוּלחוּ איש לעבודתו, בפקודת השר, אשר ציוה אותו, בחורים טחון נשאו ונערים בעץ כשלו – מהם בכתף ישאו העצים הגדולים והחזקים, להניעם ממקום למקום; מהם שבעו ברעות נפשם בעבודת אדמה ויחפרו בהם חפירות לתחוב העצים שמה. כמה הוליכו עגלות מלאות חמר וילכו בלא כוח למקום, אשר פקד עליהם השומר. העלו עפר על ראשיהם לבנות דָיֵק ולשפּוך סוללה. כמה הכבידו עול עליהם, וטענו עצים על כתפיהם, מספינות אשר פרקו בידיהם. כמה מן המים העורות משוּ, אשר לברות השריפה הוכנו והוקדשו. – כמה גזרו עליהם לסתור המצבות מבית‑הקברות. ויאנחו בני ישראל מפּני העבודה ומרוב הצרות. – ולא במצרים המה עושים מבצרות, כי אם בגלוגא העיר, שמה בזכרון חרות. – וגם פּני זקנים לא נהדרו, עורם כתנור נכמרו”.
“חצים עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים, צועקים מאד הומים ונאנחים”. – “אחזנו חיל כיולדה, ונבהלה כל העדה, ביום אשר כתימרות עשן הקיטור עלה, ושרפו כל הריחיים ובית‑מלון כלה. סגרו כל השערים והורידו כל הגשרים, בבוא חל המלך והשרים, כאריה יכסוף לטרוף טרף וככפיר יושב במסתרים, ויסובבו עיר ויעמדו על ההרים – כלי מלחמותיהם לנגדו העריכם, להפּיל חומות ובריחים”. – “תפוחי רעב הלכו בחוּצות וברחובות, ולא מצאו מרגוע לאכול ולשבוע. כלו חייהם ביגון ואנחה, רעבים וּצמאים נפשם לעפר שחה”.
“קינות קינות על העיר במצור. העינים יורדות דמעה. אשא קולי בבכיה, תאניה ואניה. – נבהלו עצמי מפּני קול המלחמה. – אז בעניי אבדתי – לשה אובד דמיתי. – נהמת נאנחים. הולכי נמושות ונמוכים, מחוץ לעיר כל הספינות נשלחים, וכל הלילה על פני השדה נאנחים. – ושוב תפילות ליושב בשמים: יושב בשמים הושיענו! בהררי צדקתך סמכנו! סמכנו, גדלנו, מגיננו ומחסנו! עת צרה ליעקב. – שׂק ואפר יוצע לרבים – באו המים עד נפש”.
והנה גם לא ראו יד אכזר: לא גזלו ולא חמסו ברחוב היהודים, ואף לא הכבידו עליהם אכפּם. “מי יכול לסַפֵר חסדו הרמה, אשר הראה ה' אז לעמו, כי זכות‑אבות לא תמו, כאשר פסחוּ על בתי בני‑ישראל, לבלתי ישכון בבתינו מאנשי‑צבא אשר בעירנו. – מי יכול לסַפֵּר שבחו, כי לא ישבית ה' לנו יום מנוחה, וביום השבת מצאנו פּדות ורוחה… ולא ציוה לעו (ביום זה) את המלאכה… ואף כי ביום אידם, לא נחו ממלאכתם ועבודתם, ולא חָסוּ על אלהיהם וכבודם… אבל אנחנו מלאכתנו לא נעשה, רק ביום המעשה… וביום שבת קדשנו, חסו על כבוד אלהינו, ולא ציווּ את עבודתנו”… רוח חנינה יותר גדול מזה אין, לעבוד אף ביום‑שבתון, להצר צעדי האויב, ולהניח עם זה את בני עם‑ברית לשמור את יום שבת קדשו. וכמעט לא נבין עם זה את הצעקה: “היש מכאוב כמכאובנו!”
בא האויב העירה אחרי הנצחון, “ואף כי זה דרכם למו וכך נימוסם, בבואם העירה, אשר לכדו בחרבותיהם, לבוז העיר ולשלול שלליהם”. – “אבל חסדי המלך יר”ה, לבלתי יעשו ככה ציוה לפניהם; אבל המה חיל המלך התרגזו ואש קדחה באפּיהם, עבור אנשי העיר, אשר שינו דרכיהם, ויורו חצים בחומה דרך חלונותיהם, והמיתו בזה קצת מאנשי החיל לפני בתיהם".
ובגלל הדבר הזה החלו לשדוד את העיר ויקחו עוד מעט הזהב והכסף, אשר היה עוד בידם. “הריקו חרבם לעומתם, דרכו קשתם להבעיתם” – “אך מהרה היה ה' בעזרתם, וישלח צרי למכּתם. ויתן בלב השרים לתת שמירה ברחובות ולשמור משמרת, לבל יבוזו את הבתים. וה”דת ניתנה באזהרה גדולה“. ותשקוט העיר, וגם ליהודים היתה הרוָחה. ו”יבוא חודש האביב בשמחה ויעתר אלהים לאדמה, תחת אשר היתה שממה".
תמו דברי האיגרת.
ב: יְוֵן מְצוּלָה
מין ספר‑זכרונות אחר לגמרי מונח לפנינו באיגרת השניה: ספר יון מצוּלה, המרבה לסַפֵר הגזירות והמלחמות, שהיו במדינת רוסיה וליטא ובפולין המהוללה; ומאיזו סיבה התחילה, שמרדו היוָנים במלכות והתחברם ליושבי קדר בני עוולה. גם תבואר בו כל הנהגת מדינת פּולין על ששה עמודים העלום לשם ולתפארת ולתהילה. חיברו החכם מאד נעלה האלוף המרומם מוהר“ר נתן נטע בן הקדוש מוהר”ר משה הנובר זצ“ל, הי”ד האשכנזי השוכן בצלו בק“ק זסלב במדינת רוסיה נדפס בויניציאה תי”ג לפ"ק; ועתה נתוסף בו תוספת מרובה על העיקר, וסדר סליחות, שקבע הגאון בעל תוספות יום‑טוב, הנחמדים מפּז וכלי‑יקר, לאמרם בתענית עשרים בסיון, להודות ולהלל לה'. עם העברים למוד לנשק את שבט‑אלוה. הלא הוא החוטא והנאשם תמיד. והוא אך את עוונו ישׂא בכּל.
והמחבר דנן, אשר יספּר את ימי הדמים הנוראים, אשר באו על בית‑יעקב, ימים שאין על עפר משלם לרמיסה ולרציצה, רציצת גן והשפּלתו עד עפר, הוא אינו מתפּלפּל בחידושי רש"י ווספות ומתחיל מיד בדברי המקונן מענתות: אני הגבר ראיתי עני בשבט עברתו, אשר הכה ה' לעמו בכרתו, השליך משמים ארץ תפארתו, ארץ פּולין חמדתו, יפה נוף משוש כל הארץ והדרתו, בלע ה' ולא חמל את נאות יעקב חבל נחלתו, ולא זכר הדום רגליו ביום אַפּו וחמתו! רוח תוגה, תוגה נמרצה, עוד יותר דכיון, דכיון גוף ונפש, מנשב בכל המאורעות אשר יספּר. והוא יודע לסַפּר! הוא אינו משחק בפרוזה קשורה, מלים להכבירה, כי באמת נפשו לו מרה, ובה' בכל זה לא ידבר סרה.
מחוץ ומבית
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בֵּין עֲרֵמוֹת סְפָרִים
א: בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה
אני מגולל בספר מצוין שנשכח, והוא ספר “המדריך” מאת משה פרילייך, חלק ראשון, כולל חקירות ודרישות בעניני הדת וביאורי ופירושי התורה והמצוה. נלוה אליו מבוא על-אודות קורות בנין הדת והשתלשלותה ועל-אודות הכיתות הגדולות והמפורסמות, שעמדו בישראל מימי עולי-הגולה עד היום הזה. ומקרא מישעיהו החוזה מאיר לפניו: והיה שָם מסלול ודרך הקודש יקָרא לה וכו' והוא-למו הולך דרך ואוילים לא יתעו.
עוז-רוח ועיון-משפט להמחבר. הוא שואל חרוץ ואף משיב. מקשר הוא את המאורעות ומגלה הוא את הלוט על פני המאורעות. לשונו חרב חדה ומלוטשה. והוא מיסר גם בשוטים גם בעקרבים. בלב מלא פחד אנו קוראים את דבריו ואף בשרנו עלינו יכאב.
“פרשות ופסוקים רבים באו בתורה – הוא אומר – בהבטחת אלהים להאבות, לתת להם ולזרעם אחריהם ארץ כנען לגבולותיה. ואחר-כך, אחרי יציאת מצרים, באו ציוויים מיוחדים בפסוקים ובפרשות שלמות. לבוא אל הארץ ההיא ביד חזקה. להשמיד ולגרש את כל יושבי הארצות ההן ולשבת תחתם. – והשאלה הגדולה ועמוקה מהבין: באיזו זכות וּמשפט באו שבטי ישראל בחרב נוקמת נגד שבעה העמים, אשר מעולם לא חטאו ולא פשעו ולא עשו דבר להם? ולא זו בלבד, אלא שמימות אברהם אבינו ויצחק ויעקב בניו, לא בלבד שמצאו להם מנוח בארצם ומקום-מרעה למקניהם, אלא שהתנהגו עמהם באהבה ואַחוה ושלום ורעוּת וכיבדו אותם ונתנו להם זכות וּמשפט אזרחים ואת מבחר קבריהם לקבור בהם מתיהם. גם בלכתם למצרים לא גזלו ולא חמסו אותם, איה איפוא הצדק והמשפט. לשאת חרב-נוקמת נגד עם נכבד ואנשי מידות כאלה? והיותר קשה בענין זה, הוא הציווי בשם ה' ופקודתו. השופט כל הארץ לא יעשה משפט וצוה יצווה לבני-עמו דבר זר, אשר ישתומם אדם עליו וכיליותיו ישתוממו לדעת פשר הדבר?”
“שאול ישאלו העמים – ירים המחבר קולו – ויאמרו: ליסטים אתם, מזוינים כאריה משחית וכנמר טורף יצאתם לבלוע עמים וארצות לא עשו לכם ולאבותיכם דבר רע. נהפך הוא. אהבו וכיבדו אותם מאד; ואתם קמתם תחת אבותיכם הישרים להרוג ולאַבּד גויים רבים, טף ונשים יחדיו טבחתם ולא חמלתם ונשמה לא השארתם ותקחו לכם את ארצם, הונם ורכוּשם. ועוד תזידו לאמור: בציווי ובפקודת האל הגדול הגיבור והנורא, ד' צבאות קדוש ונורא שמו, באנו. הוי, בנים סוררים”
“הן למצרים ירדתם כנשיאי הארץ ואחד מראשי שבטיכם, יוסף שמו, החיה את הארץ ומילט בחכמתו את יושביה מזלעפות רעב וכפן, וגם לארצות אחרות היתה אורה על ידו. אחר-כך עשו בני-מצרים עמכם רעוֹת ויענו אתכם להכחידכם ולכלוֹת את שמכם. עליכם, על האכזרים האלה, באה הפּקוּדה והמצוה בתורתכם לאמור: לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו; ועל עם הכנענים חפי-הפשע, עם עשו לאבותיכם אך טוב וחסד כל הימים, התהלכו אתכם וישבו בקרבכם, עליהם יצאה הפקודה להשמידם מתחת שמי ה'. זה הוא הגמול אשר גמלתם להם. הלא אבן מקיר תזעק”
“תניא בתוספתא: בן חבר, שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ, אין אביו חושש, שמא יאכילנו טהרות; ואם יודע שיאכילנו טהרות, הרי הוא טמא ובגדיו טמאים מדרס”.
“ראה הבן כמה פחיתות יש להם כמה קשים הדברים, שיצאו מפי התנאים האלה ריבוני דעלמא כולא היש משפט מעוּות כזה, שאתה התרת להם הקדושים, שהם פירות שביעית, כנאמר לגר וליתום ולאלמנה יהיה לאכלה, ולא חלקת בין פרוש לעם-הארץ; והחכמים עיותו משפטיך לומר, שחולין טהורים אסוּרים לעם-הארץ ואמרו, שאין מאכילין לע”ה טהורות. שמו גדולים וקטנים"
"והתימה גדולה על הברייתא, שאמרו “בן חבר הולך אצל אבי אמו עם-הארץ ואין אביו חושש, שמא יאכילנו טהרות; ואם יודע, שיאכילנו טהרות, הרי זה אסור ומדרס לפרושים. – ומי יתן, שהיה בעל הברייתא עתה והייתי שואלו: מה הם הדברים להוציא חורבה בעולם שכל הלומד זו הברייתא או ישַבשנה או מניח לימודו לגמרי ויאמר הכל הבל ויבטל מן התורה. ובעל-הברייתא נותן הדין וכו‘. כל הדברים נשקלים במשקל ישר שלא יִכָּבד אחד על חברו, וזה העני ישָקל במשקל הפוך; ואז יאמר, מי ראה, מי שמע כזה דברים המהופכים בלי ברירה וכו’ כאלה”.
לא מלבי הוצאתי את הדברים, הכל לקחתי ככתבו וכלשונו מספר קבלה ישן: ספר הקנה, הנקרא גם ספר**הפליאה. **
בוא וראה עד הכן היו מגיעות הגזירות הרחוקות של הפרושים, ובודאי שיצא שכרם בהפסדם ועלינו לתת תודה לצדוקים שקמו נגדם, לבל יעברו חוק וּגבול בפעולותיהם ולבל יעבירו את רוח הפנימית מפני המעשים החיצונים בערכם אל מקדש ה' ועבודת הכוהנים".
“נאמר התוספתא ונשנה בירושלמי ובבבלי: מה בין כוהן השואף את הפרה לכוהן של יום-הכיפורים, כוהן של יום-הכיפורים הפרשתו לקדושה ואחיו הכוהנים נוגעים בו; כוהן בשורף את הפרה הפרשתו לטהרה ואין אחיו הכוהנים נוגעים בו, חוץ מן המסייעים אותו בשעה שהוא מָזה. – ועל החילוק הזה יש לנו לטעון, עצוֹר במלין לא ניכל, החילוק הזה יורה על יסוד אחר רעוע אצלם בהכנת התורה על עומק כוָנתה, בשוּמם את העיקר לטפל והטפל לעיקר”…אף אלה דברי חכם הם, דברי בעל “מאמר האישות” על תכוּנת הרבנים והקראים.
ב: טְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת
הנה “מאמר על ישמעאל, שחיבּר על הדתות והוא כסיל, שדיבר אף על דתנו השלמה, והוא לרב הגדול רבינו שלמה בר אברהם בן אדרת זכור לטוב”.
“ראיתי אויל חכם בעיניו, התעתו עינו ושיבשוהו עורונו לדבּר אף על ספרנו המקודש ספר תורת משה. – תחילת סכלוּתוֹ אמר, כי מצא מן הפחיתות זה, שיחס הספר אל יהודה מן הזנות אל כלתו, והאמת יורה דרכו והאומר, כי דברים אלו כשאר כל הדברים, שיראו בעיני כל חולק בתורתנו, שהם הפך הנאות וכל-שכן מה שנגלה חטאת העם הגדולה יחזק בעיני כל בעל-שכל, שכלל תורתנו וכל מה שכתוב בה מן בנסים והאותות וקרבתנו אל השם יתברך אמת. ויתבונן כל בן דעת, אם יש רבים או יחידים חוקקים על ספר חטאיהם הגדולים ומִרים, למען יעמדו ימים רבים לזכר עוון להיתפש, – ואתה, בבן-אדם, פּקח עיניך וראה, אם הוּשם זה בספר מפי משה רבינו עליו השלום הנה אמת; ואם נוסף בו לאחריו איך סבלו מלכות דויד וכל המלכים היוצאים מן השושלת לכתוב זה בספר ולא מחקוהו? ואם יטען הטוען, שזה כולו נוסף וכל מה שב בתורה מן החלק הזהלא חרה חורבן, ירגיש כל מרגיש וכל מי שיש מוח בקדקד ואם היה באפשר ללקט כל הספרים שהם ביד הישראלים ממזרח וממערב, מצפון ומדרום וישבשו אותם באותו השיבוש ולא ימלט אחד מהם שיתחלף מחברו הענין או במלה מן המלות?”
“עמדו החכמים וקיבלו התורה מפי משה ומסרוה לתלמידיהם ודקדקו בכל המצוות, עד אשר לא השאירו מלה מיותרת בכלל וכו'. והמשוגע הזה חסר-המוח איך בא להטיל שיבוש בספר מקודש? – עוד אמר המשוגע, שמצא בספר דברים, שיש לו מאד מן הנטיה והחילוף”.
עוד אמר, שהתורה לא היתה לעולם ביד יהודי אלא כוהן… ונשארו בזה יותר מאלף שנה והיה בקלקוּל זה הזמן מהפסד דתם וכפירת מלכיהם… והם מודים, שיואחז בן יאשיה בבו אמון בו מנשה המלך המיוחס לדויד מחק כל שמותיו של האל יתברך בתורה, ושאחיו יהויקים המלך אחריו שרף התורה בכללה… עד שהחזירה להם אחרי היכּרת ממשלתם לזמן מרובה איש מן הסופרים נקרא עזרא כמו זה לא יחזק שאריתה לעולם. – ואם אמרו, שכבר היה הקלקול באלה בענינים, נביא ושליח יבטיח בהם הפסד התורה בקבלתם, אמור להם, שאין כל נביא שיבוא קורא עליו ספר מי שהקדימו כמו שלא תבוא אצל משה רבינו קריאת עליו נבואת אברהם, יצחק ויעקב, יוסף ונוח, ואין ספק בהכרח שאלו הנביאים הגיע אליהם דיבור וציווי לא בא למשה בביאור כלל, ובזה לא תתחייב בדעת שיבואו נביאי ישראל בקריאת התורה.
“אלו דבריו (של הישמעאלי) ואני (שלמה) אומר: תחילת דברי פיהו סכלות”.
ברורים דברי אותו הישמעאלי הם דברי מין בדוי והשערותיו בדבר מגילות התנ“ך ומחבריהם נאמרים בספר “קורות ישראל ואמונתו” “חידושי מהרש”ה בתורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ורש”ה מה הוא אומר לפי דעת המינים אסף וקיבץ חקר ומצא של“ה הירש”.
“בימי ירבעם – אומר המין – חי האפרתי, שאסף או כתב איזה ספרי תורה, גם זאת עשה, שהעתיק רוב המגילות וציוני האבנים אשר עליהם כתב בן שבט יהושע את דבריו ודייק לכתבם בשם משה רבו ויקרא את שמם תורה מצוות וחוקים. – הרבה פרשיות בתורה וספר ויקרא בפרט בכתובים היו מונחים במקדש עריהם ובערי הלויים; מהם היו להם בקבלה מדור המדבר; בזמניהם השונים הוסיפו מנהגים שונים, אשר יסדו מלכי יהודה וישראל, או שערכו הם בעצמם לדורות או לבני-דורם, כפי רוח הזמן. – בכמה ספרי תנ”ך נמצאו דברי קבלת הנביאים ומגילותיהם, בארץ-ישראל, אשר דעותיהם רחוקות מדעות הכוהנים תופשי-התורה ומדעות המחזיקים במצוות המעשיות. – הרבה דברים נמצאו בתנ“ך ממגילות הכוהנים והנביאים בבבל וחלק גדול מהתנ”ך הוא מספרי קורות ונבואות, מוסר ושירים של כוהנים ונביאים העולים מבבל ושאחריהם עד זמן היוָנים".
“יאבו נא חכמים וישימו לאַל דברי המינים”.
ג: קוֹל סָכָל
“בצאת אבותינו מירושלים אחר החורבן ובבואם לבבל (ושיבתם) לא היתה להם שוום קבלה ממשה רבינו עליו השלום, כי מיהושע וזקנים עד עזרא, שהיה ראש לכנסת-הגדולה, לא הושגה אפילו על תורה שבכתב, כל שכן על שום ביאור ותורה שבעל-פה, וכן מסוף כנסת-גדולה עד אחר חורבן שני פחות מכן, בהיותם חלוקים לכמה כיתות; ורק אז בתחילת הגלות התחילה הנהגה חדשה”.
"כאשר רצו לחדש ולפרש כרצונם החכמים ההם דברי התורה ומצוותיה, ולא מצאו קצת מהם אפילו רמז משמעות בתורה, נעזרו מפרשת: כי יפלא ממך דבר וגו' ובאת אל הכוהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. – וראה באותה פרשה עצמה, איך התחכמה התורה לברר דבריה הפך מזה…
“דוק ותתמה מה שהגיע מיהירותם, עד שאמרו: לא תסור מן הדבר אששר יגידו לך ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. – נפלה לארץ סמיכה רבה דלא זה. והרי הוכחה, שלא היה לחכמי המשנה, וכל-שכן לאמוראים גאונים ורבנים אחריהם לא קבלה ולא רשות מן התורה לצוות מה שציוו וּלתקן מה שתיקנו. רק מדעתם עשו מה שעשו, חשבו ליַסד והרסו, לסדר ובלבלו”…
“כפי מרבית המצוות ירבו החטאים. הנם מעבירים (החכמים) את עם ה‘, כי אם לא היו להם לקיים רק אשר נצטווּ ממשה, כמעט נתקיים סהם ועמך כולם צודקים. – אם הניחו תורת-משה מפורשת ומתוקנת קלת הקיום, כאשר כּוון בה נותנה, באמרו: כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגו’. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. (ולוּ היה) ביאור קלותה והיותה נוחה על הבריות (ולו הורו), שאין כוַנת המעשה אלא ההדרכה להודעת וידיעת ה' ואהבתו בעשות הכללות ולא הדקדוק בחלקי חלקיו”, היותה גם מתקבלת ביותר.
“כבר היה לעולמים הטוב המקווה באחרית הימים מביאת המשיח וגאולת-ישראל, האומות הראשיות ומלכיהם, אשר ביקשו ולא מצאו דת לאחוז בה, עד שהוצרכו לקחת תורת-משה אך עם החילוף והזיוף היו מתדבקים בה ומקבלים אותה עליהם כצורתה ותיקונה, והיינו לעם אחד, וכולנו יהודים מושלים בעולם וכסא-דויד נכון בירושלים והמקדש על מכונו וכבוד ה' עלינו זורח.– (אמנם על ידי) בן שחקו על משבּתנו ותקנות היתירות, מעשי עוללים ויונקים, ולא יכלו לצייר במוחם קשיי קיום ועול כבד כזה,היותה תורת אלוה אלהים ממעל, וירדו בנו כשונאים ויתנו אותנו לעבדים, והנה אנחנו לבז ולמשיסה לעג וקלס לכל הארצות, יורדים ואינם עולים כל יום ביותר”.
גם את הדברים האלה, שאליהם עוד יש לדון, לא מלבי הם, לקוחים הם משלושה מאמרות לר' אמתי בר ידעיה, השיב עליהם רבי יהודה אריה ממודינא ב“שאגת אריה”, בקובץ “בחינת הקבלה”.
מִסִּפְרֵי זִכָּרוֹן
א: מוֹתוֹ שֶׂל גוֹאֵל
ב“ספר המסעות” של רבי בנימין בר יונה מטודילו, שהלך ובא ותר ארצות רבות ורחוקות, ובכל מקום שבא כתב את הדברים, שראה ושמע מפי אנשי-אמת אנו קוראים בר מאורע רב, שקרה בגואל אחד, שקם לבני ישראל להתיר חרצובות הגלות ולבנות בית לעמו, ואחריתו רעה וכלימה גם יחד, כלימת נצח. – – –
ששם הגואל **דויד אל רועי. ** עיר מולדתו עמדיה והוא היה לומד לפני ראש"ד ולה מר חסדאי ולפני ראש-הישיבה עלי גאון. גדול היה דויד בתורת משה ובהלכה ובתלמוד, הוא ידע לשון ישמעאל, בקי היה בספרי החרטומים והמכשפים וכל חכמה חיצונית לא נעלמה ממנו. ויהי היום ועלה בדעתו להרים יד במלך פרס, לקבץ שרידי עמו היושבים בהרים ולצאת להלחם בגויים ולתפוש את ירושלים מידי זרים. הוא עשה אותות לעיני כל והאמינו בו רבים וקראו אותו משיחנו. הלא יתקע בשופר לחירות הגוי.
שמע המלך, כי קם איש עברי נגדו, שלח אחריו שיבוא לפניו. ויקם דויד ויעמוד לפני המושל בלי מורא ופחד. אמר לו המושל: האתה הוא מלך היהודים? ענה לו דויד ואמר: כן דברת. ציוה המלך לתפשו ולשימו במצודה אשר על נהר גוזן, מקום אשר שם אסירי המלך אסורים עד יום מותם. וראו זה: אך שלושה ימים עברו והנה משיח העברים התיר את עצמו מבית-הסוהר, אם כי שומרים מזוינים צופים עליו. בא ועמד לפני המלך, התפלא זה וקרא: מי הביאך הנה? ומי התירך מכבליך? ענה השליח ואמר: חכמתי עמדה לי, לא אירא ממך והמונך. ציוה המלך לתפשו שוב ונעשה דויד לרואה ואינו נראה. את קולו שומעים ואת פניו אינם רואים, התפלאו המלך ועבדיו על כוח מעשיו. ויאמרו: אין מכשף יותר גדול בעולם הזה.
אף הוא, דויד הלך בו ביום ממדינת המלך לעיר מולדתו עמדיה, מהלך עשרים יום הלך ביום אחד בכוחו של שם-המפורש והגיד לבני שבטו את אשר קרהו. וישתוממו כולם על רוב חכמתו.
נתירא מלך פרס מדויד אל רועי המשיח וישלח מלאכים אל מושל בגדד לדבר עם ראש-הגולה ועם ראשי-הישיבות למנוע את בן עמם להניע את לב ישראל; ואם לא יאבו לשמוע לו, יתן צו להרוג את כל היהודים אשר בארצו. היתה עת צרה לקהילות העברים אשר בפרס; ואף הם שלחו כתבים אל ראשי-הגולה ואל ראשי-הקהילות לאמר: למה נמות לעיניכם גם אנחנו וטפנו? מנעו את האיש היושב אצלכם ממשיחתו ולא ישָפך דם נקי.
הזדיינו גדולי האומה וראשי בית-הדין, הזמינו את דויד לפניהם ואמרו לו: דע לך, כי לא הגיע עוד זמן הגאולה; לא בכוח יגבר אדם, חדל לדבר באזני העם, כי שלוח אתה, ואם לא, מנודה תהיה לכל בית-ישראל לא נכנע אל רועי להם ולא נשמע לעצת הזקנים והחורים. היה הימים ההם מושל אחד ושמו בן אלדין, והוא נכנע למלך פרס, וביקש למצוא חן בעיניו. מה עשה? שלח וקרא לחמיו של דויד אל רועי. שיחד אותו בעשרת אלפים זהובים, ויבוא הלז בסתר אל בית המשיח והוא ישן על מיטתו, ויקם עליו ויהרגהו נפש. כה נתבטלה עצת הגואל. ואחרי שפייסו את המלך במאה דינרי זהב שככה חמתו ותשקוט הארץ.
חותן הגואל, אבי האשה אשר נתן לו, קם על שארו ובשרו וימיתהו חרש. ידו נגאלה בדם ועשרת אלפים שקלי זהב, שׁם בכיסו חלף זדון לבבו. ולא נזדעזעה ארץ בבל על חזון-דמים זה, ואף לא אחד מספרי הזכרונות אשר לנו הרשיע את קין הלז, ולא הציבו לו מצבת-קלון
ב: הַנָּבִיא מִשׁנבר"שׁ
לפי “בית-מדרש”, חדר שישי
ויהי בשנת אלף ושלוש מאות וחמש ועשרים לחורבן בית-האלהים אשר בירושלים עיר הצדקה הגיעה מגילת-ספר לשבט היהודים אשר בקורפו, כתובה מחכם נודע בשם (והוא חסדאי קרשקש בעל “אור ה'”) ומעידה על נביא וגואל, שקם אז לישראל בגלות ספרד, בו חמש ועשרים שנה היה הנביא, והוא עניו ושפל רוח – ובתורה לא למד הרבה ולא היה יודע לשון-קודש; ונגלה אליו אליהו התשבי וכד שמן המשחה בידו וישפכו על ראשו וימשכהו ויאמר: לך אל בני ישראל וכזה תדבר: בניסן הבא יהיו כם אותות ומופתים ונגאלתם ותנח עליו רוח ה' וידע לדבר צחות בלשון עבר. שלח אחריו המלך ויבוא לפניו ידבר עמו, והנה כיסהו הענן, ושמעו מלאך משׂיח עמו מתוך הענן. ויעש הנביא אותות ומופתים גדולים. אמר המלך: ננסה אותו גם באש, לדעת אם נביא-אמת הוא. מיד ציוה להסיק כבשן שלושה ימים ושלושה לילות. השליכו את המנבא למדורה, ולא נגעה בויצא ממנה שמח וטוב לב.
על הנביא ההוא העידו גם אברהם העברי, גם משה בן עמרם, גם המקדש לישמעאלים, העומד על יסוד משכן שלמה, נעל בימיו את דלתותיו ועדין לא נפתחו.
ויהי היום קמו על המתנבא החכמים והסופרים בעירו וישבו על כסאות המשפט לדון אותו. אמרו לו: תן לנו מופת כי שליח אלהים אתה; ואם לא תעשה כזה, דע כי מות תמות ענה הוא ואמר: אם לא יתנו לי מן השמים מה אתן לכם? רצו הדיינים לפסוק עליו מיתה. ואביו ואמו בוכים על פתח האוהל…
ג: מְחַלְּלֵי שַׁבָּת
היהודים בקרית אסטרגום אשר בהונגריה המדינה – קורא אני בספר “קורות התורה והאמונה בהונגריה” מאת יקותיאל יהודה גרינוַלד – החזיקו במצוות בימי-קדם והיו שומרי שבת כהלכתה ומקנאים קנאת השבת. אין אף אחד בהם עובר על פקודי אלהים וסעיפי הדינים ואין מי מהם עובר גם על נדנוד קל. הפיץ אל שדי, ה' צבאות שמו, את בני שבטי-יעקב בין גויי הארצות ומשפחות האדמה. קנאת הדת שוררת בכל הגבולות, פוסקים, משמתים, מחרימים ועונשים.
בשנת ד' אלפים ותת“ק בערך נסעו שני יהודים מרַינשבורג, בי אברהם ברבי חייא ואחיו רבי יעקב ברבי חייא, עם עגלות טעונות סחורה מארץ רוסיה ואמרו להביאן לעיר ההיא. מנהלי העגלות היו שׂכירים נוצרים. בערב-שבת בעוד יום באו אל עבר נהר דונא, העובר לפני אותה עיר; נשברו אופני העגלות ואנוסים היו לתקנם ושהוּ עד הערב. – כעבור שני האחים את המעבר כבר התקדש ליל השבת. המה באו אל שער העיר, והעברים כבר עוזבים את בתי-הכנסיות בכלות התפילה לאלהי השבת. ראו אנשי העדה כי האורחים חיללו את ליל המנוחה, לא שאלו בשלומם. בבוקר לא היניחו אותם להיכנס ל”בתי-האלהים“, קמו ו”הבדילו אותם מתוך הקהל". בראשון לשבוע העמידו עליהם, על האורחים, בית-דין; ואלה גזרו עליהם שיצומו שבעה שבועות ויום אחד, חמישים ימים רצופים; ובעבור ימי התעניות הקשים באלה יצומו עוד שנים-עשר חודש שלושה ימים בכל חודש, שני וחמישי ושני, שלושים ושישה ימי-צום אלה יהיה נגד שלושים ושש כריתות שבתורה…
ד: בַּעֲלִיַּת בֵּית -דִּין
דיני-ממונות הכל מלמדין זכות וחובה ודיני-נפשות הכל מלמדין זכות ואין מלמדין חובה… דיני-ממונות המלמד חובה מלמד זכות, המלמד זכות חוזר ומלמד חובה; אבל בדיני-נפשות המלמד חובה יכול לחזור בו וללמד זכות; אבל מי שלימד זכות אינו יכול לחזור בו וּללמד חובה… בודקין לנפשות. סנהדרין הדנה אחת לשבעים שנה נקראת חבלנית… מי שנברא בצלם, יד אדם לא תהיה בו להמיתו. אחריות הדין ועומק הדין מי ישורנו
היו מַכניסין עדי-נפשות לבית-דין והיו מאיימין עליהם לאמור: שמא משמועה שמעתם, שמא בעיניכם לא ראיתם ואת אשר תאמרו ותגידו הגיע לכם רק עֵד מפי עֵד; שמא ראיתם וטעיתם, שמא לא כיוַנתם כראוי וכל עדוּתכם רק בת-השערה היא, שמא טינא בלבכם, שמא מחליפים אתם חשד במעשה, שמא חלום בהקיץ חזיתם ושמא נכשלתם גם אתם. הוו יודעין, שלא כדיני-ממונות דיני-נפשות; בדיני ממונות אדם נותן ממון כופר טעוּתו וּמתכפּר, אבל אוי לו למי שטעה והגיד לשוא בדיני-נפשות, דם הנאשם ודם זרעו וזרע זרעו תלויים בו בעֵד ורבץ בו חטאו כל הימים. כל המאַבד נפש אחת, מעלים עליו כאין איבד עולם מלא מי אתה בו-אדם ואיך יעלה זדון בלבך להאשים את חברך ולעקור חייו. גם אלהים אינו דורש את הנפש, כי אם הכנעת הנפש. שופך דם האדם מעליב את הבריאה, מעליב את הוצר; בושה וחַמה אז וחפרה הארץ, ואַנו ואבלו אראלים וקוראים: עשו אותנו פלסתר, הכל יחזור לתוהו ובוהו
אחרי דור הסופרים קמו התנאים, אחריהם האמוראים, אחריהם רבני סבוראי, הגאונים מסדרי ההלכות והפוסקים. עמלו בתורה ובדברי-חכמים והוסיפו בה להקל או להחמיר. רבו הפּלפּוּלים לשם “חידוד” ועיון ורבו גם השאלות לדין ולמעשה, הבדילו בין דיני-שמיא לדיני-ארעא, בין עיקרים ובין טפלים, בין יסודות ועליות, כל רב לדין בעירו הוא ככוהן וכסופר בימים שלפנים. מטמאים ומטהרים, אוסרים ומתירים, פוסלים ומכשירים. מסר שוכן-מרומים את תורתו לשומרי-המפתחות. מי יאמר לבר-נש: עד פה תבוא ולא תוסיף
כתוב בספר “חוט המשולש”, שהיתה יכולת ביד בית-דין של “ועד ארבע ארצות”, שנמסרה להם הנהגת קהילות ישראל, לשפוט וליסר כל משחית ומכלה מבני עמנו. בידם היה גם שבט-מוּסר ליסר את המוֹסר והולך רכיל, אשר הזיק לבני-עירו בשוט לשונו.
ומספר הגאון בעל “חתם סופר”, ש“הוא בעצמו היה באותו מעמד”, כאשר דנו בית-דין של קהילה אחת מוסר אחד.
הוא, המספר, היה נער כבן-שלוש-עשרה, והרב הגדול בעל ספר “מראה כוהן”, שהיה אחד מראשי ועד-ארבע-הארצות, הוליך אותו עמו, בהיותו בדרך, כדי להשתעשע עמו בדברי-תורה, באו הרב והנער לעיר ברודי, עיר החופש, והובילו אותם אז לחדר גדול, ששם היה מקום הועד וּמושב הבית-דין. יום דין היה דייני העיר ישבו בראש השולחן, והאורחים ישבו בצדם. “איש זקן בעל צורה וקומה מגודל”, הוזמן היום לדין. וכי נפתחה הדלת ונכנס לחדר, חשב הרב האורח, בעל “מראה כוהן”, שהוא איש תלמיד-חכם ונכבד, ועמד בכסאו “לכבודו”, וקיים מצות והדרת פני זקן. רמזו לו לחדול מזה, כי האיש נשוא-הפנים “מוסר” היה ודנו אותו עלמעשיו. – אחרי גבית העדות ושקלא-וטריא יצא הנאשם חייב בדינו. במהירות רבה נעשה הדבר. בהשקלא-וטריא נראה שהיו כאן איזה צדדים לזכות. אבל לא לנו הדין. לא אמרו להנשפט: צו לביתך מיד אחרי שנתחייב אותו זקן “הוליכו אותו שלוחי בית-דין לחדר מיוחד וחנקו אותו, למען ישמעו ויראו ולא יזידון”.
כה נתחנך נער רך, שניבאו לו עתידות בתורה ובהלכה. ולא נראית יד דופקת על החלונות לא נשמעה בת-קול האומרת: אוי, רבנים ודייני ארצות, פתחו גם מסכת סנהדרין וראו עד כמה כיוַנתם למשנת הסופרים ותורתם. גם אותו רב וגדול בעל “מראה כוהן” לא מחה נגד זה, לא קם על רגליו לקרוא: יבוא בעל-מחשבות, בורא האדם בצלם דמות תבניתו, ויפרע מכם
רוֹמַנִים נוֹשָׁנִים
א: בְּאִשּׁה
המאה השלישית לאלף הששי – יסַפר התולדותי יקותיאל גרינוַלד בספרו “קורות התורה והאמונה בהונגריה” – חי בעיר אובין איש עברי ושמו שניאור ברבי אפרים, והוא מחשובי הקהילה, איש נודע בעמו וקרוב למלכות, ולו אשה וּבנים. ויהי היום וירא אשה נוכריה נאה ביותר, “רוח שטות נכנסה בלבו” ויחשק לבבו בה לאהבה. שכח אשת-נעוריו וּבניו שילדה לו והלך ודבק בבת אֵל נכר. וכאשר נודע הדבר בעיר, קצפו עליו ראשי העדה ודייניה ובקשו לענשו כפי מידת “העונש בימים ההם” ויגמרו אומר “לגלח את זקנו” ולשימו לשמצה לעין כל. אמר שניאור גם הוא “להציל נפשו מהבושה” ויעזוב את עמו ואת אלהיו", נכנס אל תחת כנפי האמונה הנוצרית וקיבל גם שם חדש. אשתו ובניו נשארו בדת היהדות
ושניאור גם אחרי שהמיר את דתו לא בזָה תורת ישראל ולא הֵצר לבני עמו, אדרבה, דאג לטובתם והיה להם לשתדלן ועמד בכל פעם לימינם. ניחרו בו חבריו הנוצרים, רבים מהם ביזוהו וקיללהו, ויש שאמרו גם להכותו נפש על מעשיו אלה; והוא לא “שינה טעמו” ולא נזר מבני אחיו לפנים. כל קהילה וקהילה עברית, בצר לה ודבר לה עם הרשו, פנתה אל אותו מומר; והוא יגע ועמל, עדי הסיר כל עלילה וגזירה קשה מעך בני יהודה. לפני חג פסח אחד השׂתרגה על צואר היהדות בגליל זה “עלילת-דם” ויאמרו להרוג ולשרוף את כל זרע יעקב; והוא לא נח ולא שקט, עד שעלתה לו לברר את עצם הדבר. “נהרג המלשין ועַם היהודים ניצלו”. – רגיל היה שניאור בר אפרים גם לחַלק צדקה לעניים בכל יום ערב – שבת, אבר נחתך מעַמוֹ ומשבטוֹ, והוא חש בצערם ומשתתף בחלקם.
בני המומר, כאמור, היו נאמנים לתורת היהדות ושומרים את המנהגים, שם האחד היה אברהם ושם השני אפרים. הם באו לבית-הכנסת בכל יום להתפלל, תפילין בראשיהם וטליתות עליהם. איש לא הקל כבודם ולא סגר בפניהם את השער לה'. רק שאלה אחת העסיקה את הרב דמתא, רבי נפתלי הרץ, כי יקָראו האחים לעלות לתורה אם ישאו עליהם שם אביהם ויאַמר: עמוד אברהם, עמוד אפרים בני שניאור, או יקראו אותם סתם. סוף-סוף פנה שניאור עורף לדתו ואיך ישאו את שמן בעדת אל? פנה אותו רב בשאלה זו לשני גדולי ישראל, אל המהר“ם פדובה ואל הרב הגאון רבי אליהו הלוי בקושטא: ילָמדו רבּי הגולה, מה לעשות בזה ואיך להתנהג? ותנח רוח על הרב מהר”ם וישב, שאם גם שניאור בר אפרים “מדומה בין הנוכרים, מחשבתו ניכּרת מתוך מעשיו” “וראוי לקרבו” –
והנוצרים לא חדלו לצַער את בן-בריתם, העלילו עליו, התנפלו על ביתו והסבו לו הרבה צער. באחרית ימיו “מת בתשובה”. אז עזבו בניו את העיר ויצאו לפראג הבירה. ו“שמה דרו עד מותם”…"
ב: קִיוּם חֲלוֹם
אחרי מות אחי יהודה אריה ממודינא ועלה עליו הכורת – יסֵפר בעל “חיי יהודה” בקורות ימיו – דיבּרה אמו אליו יום יום לאמור “לוּ הקשבת למצותי ותנחמני מן דאגתי, קח לך את בת-אחותי היא אסתר לאשה, כי ישרה בעיני, בקרובי אֶקָדש ובביתנו ישכון שלום”. – כשדברים האלה דיבּרה גם באזני בעלה ותבקש אותו, כי יאוֹת גם הוא לדברי-הברית. היא הריצה מכתב גם לאחותה בדבר הזה; אף היא תשיב אמריה, שיעמוד הדבר. – ויהודה אריה בעל-דמיון היה ובעל-לב ויתאַו לראות בחָזון את האשה היעודה לו ממרומים, להיות בת-זוגו. ויעש שאלת-חלום “בתפילה ובלי השבעה” ויחכה למוצא הדבר… ויהי בלילה ההוא והוא שוכב על מיטתו וישן “והנה זקן אחד אוחז בידו ויביאהו לפני קיר אחד, אשר עליו היתה תבנית מצוּירה ופרוכת פרושׂה עליה. הרים הזקן את המסוה והנה הופיע ציור נערה אחת מפיקה הוד בצביון מלבושיה. – זו היתה תבנית הנערה אסתר בת דודתו. – עוד עיני העלם מביטות בה, והנה נשתנתה הצורה, חלפה ועברה, וצורה של נערה אחרת התנוססה על הקיר ולא ידע מי היא?” – –
ויקם יהודה בבוקר ויספר את דבר החלום לאביו ולאמו ולא האמינו בזה. ימי אלול באו, השנה היתה שנת ה' אלפים שלוש מאות וארבעים ותשע ליצירה. ויצא יהודה ואמו הספינה אנקודה ויתמהמהו בדר בויניציה. שם באו דברים בין אֵם הנער ובין אחותה אֵם אסתר על-אודות החיתון ותבואנה לידי גמר בקשר-האירוסין ב“תקיעת כך” וב“קבלת קנין” והשמחה בין בעלי-המשפחה רבה היתה. אחרי איזה שעות הופיעה הכלה לבושה במלבושים מאותו הצבע שראה הנער לפני זמן על יריעת הקיר החָזון; והנערה באמת יפה בבנות היתה משכלת ובעלת-חן ויגל לב החתן וישׂשׂ ויאמר: נתקיים בי “מצא אשה צמא טוב”.
עברה שנה ויבוא קיץ, הגיע תור הנישואין. קרא יהודה לאוהביו ולקרוביו לחוג עמו חג החתונה, ויבוא עם בני משפחתו לויניציה שמחים וטובי-לב. אבל בבואם שמה מצאו את הכלה שוכבת על ערשׂ-דוי. בראשית אמרו בני-הבית, כי אין רע ופחד ועוד מעט ורפואה תהיה לה, אבל מיום ליום גבר עליה החלי ויאמרו נואש לחייה ו“לב הנערה כלב האריה ולא נבהלה” למראה מר המות. ביום אחד בבוקר – ערב שבת היה – קראה הכלה לחתן יהודה לדבּר עמו. וּבבואו החדרה ויקרב אליה, חיבקה ונשקה לו ואמרה: “ידעתי, כי זה עזות-מצח הוא, אבל אלוהים יודע, כי בשנת האירוסין לא נגענו זה בזה אפילו באצבע קטנה, ועתה בפרק המיתה רשות-מות נתונה לי; לא זכיתי להיות רעיה לך, כך נגזר עלי במרום. ה' את רצונו יעשה. הַזמֵן לחכם אחד, למען אתוַדה”. ותפן הנערה אל הקיר ותבק…
אחרי שעה בא חכ העיר, ותתוַדה הבתולה פני אלהי הנשמות על חטאים ועוונות ופשעים, לפי המנהג והחוק. הוריה ואֵם החתן אָצלוּ לה ברכה לחיי-עד. עבר יום השבת העצבון ותמהון, ובצאת מלכת-השבת ופנתה מקומה לימי החול, הוציאה הנערה את נשמתה. ויובילוה ב“הכנסת כלה” לבית-המועד. ויגדל הבכי בבית ומחוץ; וכל יודעיה ומכיריה אָנוּ לה.
“תיכף לקבורתה” קמו על יהודה ועל אמו קרובי הנערה ויאמרו: “הנה אחותה רחל הבאה אחריה טובה כמוה, כהמתה, למה נגרע, לבלתי התמיד בקורבה ולקבל תנחומין”. ויפצירו בחתן עד בוש. גם אמו אמרה לדבק טוב. לקח החתן רשות גם מאביו ונתרצה לדבר ויבוא עם רחל אחות אסתר בברית.כה נתקיים דבר החלום עד גמירא.
ג: שְׁתֵּי נָשִׁים בְּחַיִּי יַעֲקֹב עָמְדִּין
“באמצע החורף של שנת תע”ד – יספר הגאון יעב“ץ הזכרונותיו, נקובים בשם “מגילת ספר” – נסע אבי, זכור לטוב, ללונדון, לשבת שם כמה שבועות, ואותנו בני-ביתו שלח בספינה דרך ים לעיר עמדין. ישבנו שם כגֵרים עד אחר הפסח. ובני העיר הקטנה הזאת עשו לנו כבוד והסבו לנו נחת-רוח כפי יכולתם. התורני מר עמדין, עליו השלום, רצה לתת לי את בתו לאשה. הנערה היתה מלומדת ומשׂכלת, לא היתה דוגמתה בכל ארץ אשכנז… אביה רצה להפריז לי סך גדול לֵנדה, כי היה עשיר מופלג מאד וגם בעל-תורה. גם בתו חושקת היתה להדבק בתורה וביחוס… אך מטעם ידוע במשפחת האיש הזה, נמנע אדוני מורי ואבי, בשובו מדרכו להתרצות אל הברית ולומר לדבק טוב… והיה הדבר נסיון גדול מצדי… וכבר הייתי בר-דעת וידע לשקול הדברים במאזני בחינה נכונה… לא נעלם ממני, שהיה הקשר השה שידוך הגון מאד בעדי, שידוך לא נמצא כמוהו, מצד הקרן והעשירות גם יחד. היה נראה לכּל שזאת דרך ישרה לפני; בנקל הייתי יכול לבוא על ידי הקישור הזה לתכלית השלמות… וגם ידעתי היטב, שאדוני מורי אבי לא היה בידו לתת לי מאומה לנדה. די היה בידו להפקיע את עצמו ואת בני-ביתו הנעים ונדים ואינם יודעים מקום לשבת. לאידך, היה מר עמדין וּבני-ביתו מחבבים אותי מאד ומפצירים בי להפיק זממם. עם כל זה, אם היתה דעתי נוטה לכך, שלא להניח דבר הגון זה, לא ביקשתי לצער את אבא מורי חלילה. – אותו פגם-משפחה לא היה אמנם שקול כל כך להתרחק על ידו, כי לא היה פסול בעצם חס ושלום; וכבר דבקו כל גדולי קציני אשכנז במשפחה ההיא, משפחת עמדין, משפחה גברה ידה במעלת החסד והגדולה. ידעתי גם ידעתי, כי לא בכל יומא מתרחש שידוך כזה. – ואני לא גיליתי אף מה שבלבי ונכנעתי לקבל מאהבה הסכמת אדוני מורי אבי, זכור לטוב, והחלטתי, שזה השידוך אינו מהשם. שלא נועדב נערה זו לבת-זוגי, כי לגדולה מזו הייתי מתוקן בענין זיוג מצד משפחה”.
“אך הנה אחרי ימים יום צר ומצוק מצאני. ביקשתי לי עדה לכהן בה בתור רב. ואותה האשה החשובה, אשר חשקה נפשה בי אז, ולא עלתה בידה להפיק זממה, היתה מוכנה עם כל זה להיטיב עמי… ויהי כאשר זימן השם הדבר לשבת על כסא הרבנות דעיר עמדין – היא, האשה הזו, השתדלה בדבר הזה בכל נפשה – גמלה אתי חסד הרבה ועם אשתי עליה השלום. וחיבה יתרה הראתה לכל בני-ביתי והתנהגה עמנו באחוה וקרבה עצמית” (דף נ"ח).
ננסה להעתיק לנו את המאורע הזה ללשוננו אני. ובאמת גם בלשונו המאובנה של יעב"ץ הנה מובלטת דיה קרבת נפש אשה זו, שדבקה באהבה בבן רב ומורה, וזכרה לו רגשי נעוריה, גם כאשר כבר בא בברית אם אשה אחרת וילדה לו.
הנערה היתה בת איש נדיב ועשיר וגם יודע תורה, איש עושה חסד עם הבריות ושמו נודע בשערים. היא למדה שפת הארץ, השכילה בדברי מדע ותבונה, לא כדרך הבנות בימים ההם. רבות מחשבות בלבה, ואין איש כגילה בעיירתה והתרועע אתו… והנה בא לאתרא בן גאון ורב בעמו, וגם הוא מושלם ותורני היה ואיש מתרגש לרוב. אם גם בלי לב רחב ובלי טוהר שבלב. – ויבוא הצעיר בחברת בית-אביה. ראתה אותו הנערה המשׂכלת ותחשק בו. גם הוריה אמרו לדבק טוב ויתחננו ויבקשו את הגר הצעיר, כי יפרושׂ כנפיו על בתם. בקשו לבנות לו בית ולשכלל מעמדו. גם הנער נטה חוּבּוֹ אחרי דבר הברית. וישב הרב הזקן מדרכו ויאמר: אין משפחה שאין בה דופי מתדבקת במשפחה בה שמץ דופי… אין שואלים ללבבות. בונה בן-אדם חָיִּץ לעצמו וסוגר עליו את דרך-החיים. אולם בת-ישראל ידעה לאהוב ולהוקיר את בחיר נעוריה עד יום מותה.יהי זכרה חָרוּת.
אנו מוסיפים לגולל בדפי הזכרונות האלה.
הרב הצעיר יעב“ץ בא בדרכו לעיר פראג הבירה, בימים ש”היה אז האַייבישיצר אצל רוב היהודים בתכלית השפלות“, ויתאכסן בבית דודו עליו השלום; ושם נעשה לו נסיון, ביחוד בעניני הנפש… נסיון מעין נסיונו של יוסף הצדיק ועוד בקצתיתר. – אז היה (יעב"ץ מספר) בחוּר רך בשנים בכל תוקף חותו… וזמן רב עבר עליו שנפרש מביתו. והיה רעב אחרי אשה. ושם (בבית הדוד) נזדמנה לו נערה פנויה. ילדה יפת-תואר מאד… קרובתו בת-דודתו מתיחדת עמו בכל יום… והיא העֵזה פּניה להראות לו חיבה יתרה ולהתקרב אליו… כמעט נשקה לו… גם בהיותו שוכב במיטה ניגשב היא (בכל פעם) לכסותו היטב במצע, כלומר, דרך חיבת-קרובה… ובאמת, אם היה שומע לעצת יצרו, לא היתה (הנערה) מנעת ממנו חפצו… וכמה פעמים היה קרוב הדבר לצאת חס-ושלום אל הפועל. – הכל היה כאש בנעורת… פעמים רבות לא היה בבית שום אדם זולתה… הוריה גם לא היו רגילים לבוא הביתה, כי היו יושבים בחניתם בשוק; כל היום היו טרודים במחיתם… ואם לא היה השם יתברך נותן לו ליעב”ץ, כוח עצום להתגבר על יצרו הנלהב… כמעט כּפה אותו לעשות צרכיו… לולי חסדי ה' כי רבו עליו לעמוד בנסיון הזה, נפלא מכל הנסיונות (מי יודע מה עשה השטן לו). הוא המסַפּר, היה איש בכל תוקף כוחו ויצרו, בת יפה ונעימה ניצבת לנגדו ומראה לו בכל פעם עניני חיבה וקרבה…קרובה היתה לו נערה זו ובת-משפחתו, היא נתאלמנה זה ימים, פנויה היתה וילדה רכה. ואולי טהורה היתה או היתה מטהרת את עצמה, אם היה רוצה בכך… הוא היה גם בטוח בה, שאם היה חפץ למלא תאותו וחפצו בה, שלא תגלה את סודו (ולא תגחד לאיש כי ניגש אליה). והוא כבש (עם כל זה) את יצרו, המית את חומו והסכים להרוג את יצרו. לבו חלל ולא מילא תאותו, לחטוא עם בת קרובו (דפים פ“ב, פ”ג).
וברוך ה' – יסיים בעל הזכרונות לאמור – שניצלתי מאש להבה, בשכר זה אתנצל אני וצאצאי עד עולם מאִשוֹ של יצר-הרע ומאשה של גיהינום. אשרי אדם עוז לו בו, רגלי חסידיו ישמור".
ד: בַּת חָכָם
מחבּר ספר “משנות חכמים” – מסָפּר בעל ה“שבחים” – היה עוסק בתורה כל הימים לרבּות הלילות, אשתו היתה צופיה הליכות ביתה ותדאג למזון ולמחיה. להם בת אחת כבת שתים-עשרה שנה. בימים ההם חי רב החסידים הנודע בשם ה“מגיד הגדול”, ולו בן חשוב ושמו
אברהם; ותמת עליו בעלת-בריתו בנעוריו וגם הוא היה קרוא לשמי-מרומים. ותנח הרוח על אביו לשלוח שני שליחים לזווג את הנער האמורה לבנו. המה באו לעיר רחוקה ויציעו את הענינן לפני אֵם הילדה. והיא גם לא שמעה את שם הרב מעולם ויהי הדבר לתמהון בעיניה. כי הרבו לדבּר על לבה שלחה אחרי בעלה לבית-המדרש ותאמר: בטוב בעיניו יעשה. והוא הסכים לדבר וימהרו אחרי סופר, לכתוב את התנאים במזל-טוב. עוד הסופר יושב לפני הגויל וקסת הסופר בידו אמרו השליחים: כתבו על הרב כטוב בעיניכם, רק הנערה אתנו תצא. ענו האם והאב
לאמור: הלא נותנים לפי מידת חכמים לבתולה שנים-עשר חודש, תשב אתנו עוד שנה. אמרו השליחים: אל נק תאחרו זמן הנישואין, דבַר רבנו אתנו. ראו ההורים, שמהשם יצא הדבר ובסכימו גם לזאת. אולם הרב לא חפץ להתבטל מלמודו, שב לבית-מדרשו והאם והבת נסעו עם שליחי “המגיד” לקרית מושבו ויחוגו שם עד החתונה ברוב עם. ככלות שבעת ימי המשתה שבה אֵם הכלה לביתה בחדוה והילדה, היא הכלה, נשארה בבית הרב.
בלילה אחד שכבה הערה ותחלום, שהיא נכנסה לטרקלין גדול והנה יושבים בהיכל זקנים נשואי פנים כחצי גורן עגולה ודנים את אישה בן הרב לקחתו ממנה. חגרה עוז, ניגשה לפני בעלי הסנהדרין והחלה לטעון לפניהם בזכוּתו. ותיקץ והנה חלום ולא סיפרה לשום אדם דבר החלום. בלילה השני נשנה חלומה וראתה את המראה מתמול. וכן היה גם בלילה השלישי. ראו הדיינים שטענות הנערה נכוחות, האריכו את חיי אישה לשנים-עשרה שנה. והיה הדבר לה למתנה ממרומים. כאשר השכימה בבוקר ונכנסה לחדר, קם חמיה מכסאו, הילל מעשיה ויברך אותה. כעבור שנים עשרה שנה שבק רבי אברהם חיים ואלמנתו עוד צעירה לימים. שלח רב אחד נודע לדבּר בה. וחלום הציר והנה עודר לפני טירה נאה והרב המת עומד לפניה ושתי ידיו פרושׂות על הגג וקורא בקול: מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו להיכנס בטרקלין שלי ויקץ ויבן, עד היכן הדברים מגיעים.
ה: זִוּוג רִאשׁוֹן וְזִוּוּג שֵׁנִי בְּחַיֵי רַב
הנני מעתיק איזה קטעים מספר ימי הרנ"ת, שבו יסופר מענין התקרבות מורנו הצדיק וכו' הר“ר נתן זלל”ה אל רבנו הקדוש אור האורות וכו' הרב רבנו נחמן זצוק“ל והעתים אשר עברו עליו, מיום התקרבותו ז”ל אליו עד יום הסתלקותו ז"ל וכו'.
בקטע הלז יסופר על מות אשתו הראשונה של הרב הפלאי ומהלך הדברים אז בין החברים.
ביום חמישי ערב חג השבועות שמע התלמיד רבי נתן מפי רבו עניני תורה וכו'. גם הביאו לו להרב מעיר אחת בלי-כסף חדשים, ולקחם מיד הנותן ובירך עליהם ברכה שהחיינו… (כי באותה שעה, שמכבדי הרב סובבים אותו וּמושיטים לו כלי-כסף חדשים והוא מברך ברכת שהחיינו, אשתו של המקבל שוכבת בחדר הסמוך על מיטה לא תרד ממנה עוד, אין אנו שומעים כאן). – אחר-כך סמוך לערב, בעת שכבר החלו להתאסף לתפילת המנחה, נפטרה אשתו הראשונה של הרב ז“ל. ורבנו ז”ל עמד בשעת יציאת נשמתה. – וסיפר אחר-כך “שכאשר יצאה נשמתה, בעת שעמד שם, בודאי היה לו צער גדול מאד וּבלבול-מוחין, לפי מדרגתו, והוא היה צריך לעשות ולכוון מה שהיה צריך לטובתה; אבל השם יתברך עזרו אז מאד, שבעוצם הצער והבלבוּל פּעל ועשה לטובתה מה שהיה צריך לה”.
והנה תיכף שנסתלקה האשה הרבנית ועלתה נשמתה למרומים זירזו עצמם מאד אנשי החבורה הקדושה דק"ק זסלב ועסקו בקבורתה מיד בזריזות נפלאה, ולא התחילו לתבוע שום שכר-קבורה מרבנו זכרונו לברכה, רק סמכו עליו, אם ירצה ליתן להם אחר-כך שכר מה (מה גדול חסדי האנשים האלה) והם זירזו עצמם ולקחו מיד את המתה וקבורה במהירות גדולה (מהספד דברים לכבוד המתה אשת הרב הגדול גם כן אין אנו שומעים כאן), באופן שהיתה שהות אחר קבורתה לנהוג אבלוּת שעת מועטת (ולקיים אותה מצוה); ואותה שעה עלה למנין שבעה, כידוע. “וזה היה לנו לטובה וישועה גדולה, כי על ידי זה זכינו לשמוע מפיו הקדוש תורה נפלאה בחג השבועות הזה”.
והנה בתחילה נתנו להרב חדר בבית-המדרש להתפלל שם. אך אחר שנסתלקה אשת הרב, ציוה שכל תלמידיו יתפללו בביתו, במקום שנסתלקה. וכל ליל שבועות לא דיבר הרב עם חברים כלל. – רק עסק בתורה בשעת הסעודה בין מאכל למאכל, ואחר הסעודה ישב ביניהם, והיה ניעור בלילה עמהם יחד, ואמר תיקון-ליל-שבועות במהירות ובהתמדה, ולא פנה לשום אשם לדבּר בעלמא. – ואחרי שגמר התיקון, שכב לנוח שעה מועטת מאד. ואחר-כך התפלל עם תלמידיו יחד. וכן בסעודת-שחרית בים הראשון דחג השבועות גם כן לא דיבר עם תלמידיו מאומה, רק עסק בכל זמן הסעודה באמירת האידרא רבא בזוהר הקדוש. ובין כל מאכל ומאכל אמר את האידרא בקול נעים ונפלא מאד… ואחר –כך אמר דבר נאה ונכתב במקום אחר. – – –
זהו מעט העצבון שהיה בראשון לחג. אבל בליל שבת-קודש, שהוא שני דשבועות, אז לבש הרב שוב את ה“שטריימיל”, ואז התחיל להראות לתלמידיו פּנים מסבירות קצת… ושב בראש השולחן כדרכו; ואחר גמר הסעודה, אחרי ברכת-המזון, היה מזמר לעצמו אתה נגלת וברוך שמך וגו' והיה מזמר זה בניגון נפלא ונעים… וישב אחר-כך עם קצת אנשים, שנשארו עמו עד אור היום וכו'. וכן בסעודת – שחרית (ביום השני של חג השבועות) ישב הרב עם תלמידיו
בשמחה כדרכו בכל יום-טוב. – וכל בני-העיר (שכבר שכחו לגמרי את דבר המתה), שלחו משקאות לכבוד הרב, וחילק הרב (את מתנותיו) בשמחה (לכל המסובים). בסעודה שלישית (של אותו יום חג) אמר הרב תורה; והתחיל מן המקרא “ויבן ה' אלוהים את הצלע”. –
“במוצאי שבת – יסיים רבי נתן – ישבנו עמו, עם רבנו, עד אור היום, וברוך הוא (יתברך), אשר עזרנו גם בעת צרה הזאת, שנפטרה אשתו הראשונה של רבנו וכו'. ואף על פי כן לא אבדנו דברי התורה, בהיינו צריכין לקבּל ממנו”…
ואנו אין אנו יודעים מה טיבם של דברי-תורה אלה בלי רושם המות שבא באהלינו ובלי יראת-הרוממות מפני חידת המות – – –
לא עברו ימים, באותו זמן בין שבועות לראש-השנה, מוסיף רבי נתן לסַפר בזכרונותיו, נשתדך רבנו זכור לטוב עם אשתו השניה בם עיר בּרוֹדי. ואחר זה שב לביתו ואמר לתלמידיו בשבת-קודש, שהוא רוצה לספר להם ענין נסיעה שלו; וסיפר אז את המעשה על “זבוב ועכביש” אשר בסיפורי מעשיותיו; ואף אחד מן החבריה לא הבין, איזו שייכוּת יש לסיפור הלז עם בדב רנסיעתו. הוא סיפר אז גם את המעשה מ“הרב ובנו היחיד”. – בחודש אלול חג הרב את חג-הנישואין עם האשה הזאת ואמר, שכל מי שזכה לעמוד על יד חופה זו מחלו לו כל
עוונותיו. – –
עברו ימים, חלה הרב מחלה אנושה, והוא גוסס על מיטתו. בנותיו לא היו אז סביבו; וגם אשתו שבא אתה בברית, לא מלאה לבה להיכנס לחדר-המות, לבכות לבעלה, כי אשה שניה היא לו ו“לא היתה לה שום התחברות עמו”. – סתירה לחזון ביום החופה. – היא ישבה ובכתה בחדרה לבדה. לא ציוה הרב עליה כיהודה הנשיא ולא שמענו עוד על גורלה אחרי מות אישה.
מִן הַקָּרַאִים
א
“ביום ששי בשבוע, בששה ועשרים יום לחודש שבט, שנת אלף ושלוש מאות ושלושים ותשע שנים למספר יונים, והוא ארבעה אלפים תשפ”ח ליצירה", – קוראים אנו בנוסח כתובה קראית ישנה. אשר נמצאה בגניזה שבקאירה בירת מצרים ונדפסה באחד ממאספי “ירושלים” של א. לוּנץ, – "ביום הזה בא לירושלים עיר הקודש, תיבנה במהרה בימינו, חזקיה הבחור הטוב בן בנימין לפני הזקנים החתומים למטה בכתב הזה ויאמר אליהם “היו עלי עדים וקנו ממני מעתה, וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכוּת, שאני אומר לפניכם ואני לא שוגה…ולא טועה… ולא מוכרח… כי אם בתום-לבי ורצוני, שנשאתי וקניתי לי וקידשתי את סריה, הנערה הבתולה בת צדקיה בן נריה, במוהר ובכתב ובביאה, כמצות משה איש האלהים, זכרונו לברכה, וכדת ישראל הטהורים הקדושים… ואני אלביש ואכסה ואכלכל אותה, ואעמיד כל צרכיה וחפציה הראויים לה, כדי כוחי והשגת ידי… ואחיה עמה באמת ובצדק… באהבה ובחיבה, ולא אתאונן לה… ולא אאשים…ולא אגרע אותה שארה, כסותה ועונתה, כבני-ישראל הזנים ומפרנסים ומלבישים ומכסים את נשיהם הכשרות… ועושים לה הראוי להן באמונה וביושר”…
תום ואמונה בא אלמוני הבחור בלב רך וענוַת-חסד לפני הזקנים וראשי הדת יעיד לפניהם, כי בתום לבו וברצונו הגמור הוא נושא ומקדש נערה בתולה פלונית לו לאשה. הוא ילבישה, הוא יכסה אותה ויכלכל אותה ויעמיד כל צרכיה וחפציה הראויים לה, כדי כוחו והשגת ידו, ושיהיה עמה באמת ובצדק, באהבה ובחיבה… תום ואֵמון, דברי אמון ואנו מאמינים למדבר ככה. מאמינים אנו לאיש הזה, שלא יעשוק את הבאה עמו בברית ולא יתאונן לה ולא יעשה לה עוולה.
“צריך האדם להתנהג עם אשתו על צד השלום והרחמים והחנינה”, מזהירים פוסקי הקראים, לא פחות מהרבנים. “ולא יטיל אדם אימתו ביותר על אשתו, ולא יתנהג עמה על צד שארו אכזרי, אלא יהיה חיבורו עמה מתוך שמחה ואהבה וחיבה”… (גן-עדן לר' אהרון השני, סדר נשים, פרק י"ז). וזאת היא השבועה, שנהגו הקראים להישבע בעת קדשם את נשותיהם: “בברית הר סיני ובחוקי הר חורב אני פלוני בן פלוני מארשׂת פלונית בת פלוני היות לי לאשה על טהרה וקדושה במוהר, בכתב ובביאה, כדת משה וישראל הטהורים והקדושים”… (שם פט"ז).
לאידך, מאשרת הנערה הבתולה סריה בת צדקיה בן נריה האמוּרה בכתב הנזכר לפני אותם הזקנים, כי תרצה להינשא לו לחזקיה הנזכר, ולהיות אשתו וחברתו בטהרה וקדושה ויראה, לשמוע בקולו ולכבדו ולהוקירו ולעזרו, ולעשות בביתו כל הדברים שבנות-ישראל הכשרות עושות בבתי בעליהן, ולהתנהג עמו באהבה וחיבה… ולהיות תחת ממשלתו ואליו תשוקתה…
סריה הנ"ל מכניסה נכסים אל בעלה חזקיה. והוא מאשר אותו כתב, כי באו כל הנכסים האלה אל ביתו, ויהיה הכל ברשותו ותחת ידו; וכי קיבל על נפשו, שישמרם ככל אשר לו ולא ישנה מהם מאומהבלי דעת אשתו ובלא רצונה. – ועוד קיבל עליו אחריות כתובה זו, עליו ועל נכסיו אחריו, בלי אשר יאַבּד או יבלה אותה. והתנו ביניהם, שאם חס-ושלום תצא סריה מן העולם בלי ילד מבעלה, ישיב כל שהביאה עמה אל יורשיה ממשפחתה. – פה בא סדר דברים הלכתיים ממש.
וגם על-מנת-כן לוקח הנושא את הנשואה, – “על-מנת שישמור מועדי ה' בראיית הירח… ובהימצא האביב בארץ-ישראל… ובלי לאכול בשר בקר וצאן בירושלים עד יתכן מזבח ה'… ושלא יצא אל משפטי הגויים להחליף משפטי התורה”…
אמנם קשה, גם קשה על היחיד בבני-ברית, שיחד עם האַלה והשבועה, אשר ישבע לאשת בריתו כי יתאחדו, יחזיק גם בברית עם מנהגי העם ודרכיו מאז לשמור אותם ולעשותם. אבל יש בזה זכרון-אלהים על יד מעשה בני-אדם. – –
הנה משמאלם של בני הכיתה הדתית הזאת המעטים עדת בני הגויים והמונם לאין מספר, ומימינם אחיהם הרבנים, שלא אחיהם הם עוד; ואלה, בני הגבירה, אינם מקדשים עוד על פי ראיה ואוכלים בשר מן הבקר ומן הצאן, בעת שמזבח ה' צבאות חרב ואין עוֹלה ואין זבח קרבן. – והנה ניגוש ניגש אחד בהקהילה הקטנה הזאת, לבנות בית חדש בישראל ולשאת אשה כדת. איך לא יפעם הלב? ואיך לא יגשו ההורים והזקנים אל הכיתה הבודדה הזאת אל נושא האשה ולא יקראו לו: אחינו בן-ישראל, זכור גם את דת-אלהים בשעה זו ותן לנו את ידך לעבור את תורת הנביא בתום ובאמונה. ולאידך, איך לא יושיט אותו צעיר, שלבו מפכּה אהבה וחיבה לבתולה מיועדתו, כי תבוא אליו אל אהלו להיות עמו לחיות עמו לעולם, את היד לאחיו, להשבע לאלהים, שלא יצא אל משפטי הגויים ושלא יחליף את משפטי התורה, משפטי תורה מורשה לקהילת קודש.
וגם אני נשבעתי אז.
ב
והנה לנו באותו מאסף “ירושלים” גופא דברי “קורות חצר הקראים עם בית-כנסת שבו, שבפה עיר הקדושה”, נעתקו מאת חכם הקראים משה הלוי על ידי הר' צדוק טרבלום; והכניסם מר א. לונץ באוצרו **לקורות עדת הקראים בירושלים. ** ודברים אלה אינם כלולים בעיקר רק קורות עדת הקראים, כי אם גם מכילים ביחד עם זה קורות עדת הרבנים. שנאה בין אחים, שנאה כבושה מאז, והמועט נדחה מפני הרוב…
בימים קדמונים היתה “עדת בני מקרא בעיר דמשק עדה גדולה ונכבדה, מספר משפחותיה כשלוש מאות וחמישים איש, ורובם היו אנשי-חיל, יראי-אלהים וחכמים גדולים וגם עשירים גדולים. רבים היו בהם, שהיו מרואי פני הממשלה, והיו משרתים בממשלה באמונה וביושר במלאכת הוצאת המטבעות, וגם היו מזקקים את הכסף והזהב, ובכל משא-ומתן היה להם יד ושם; והיו מתערבים עם המושלים ואילי הארץ, ודבריהם היו נשמעים אצל השופטים והשוטרים, ובכל מעשיהם היו מוצלחים וגם היו בהם בעלי-אומנות, צורפים ואורגי בגדים יקרים של משי וסוחרים גדולים בכל מיני סחורות”. וביניהם אז גם מחבר ספר קראי, נודע בשם “זקן ונשוא-פנים, איש חכם ונבון, תם וישר, והוא איש נכבד וחשוב ואחד ממנהיגי העדה וסוחרי הארץ”.
ו“באותו זמן בעוונותינו הרבים לא היה בעיר הקודש ירושלים אפילו איש אחד מעדת בני-מקרא, כי מרוב עניָם כולם עזבו את ירושלים והלכו להם לדמשק ולמצרים ולשאר קהילות. ונשאר בית-הכנסת של העדה הזו סגור וחצרות העדה ריקים, מבלי איש יושב בהם שנים רבות. – ויבואו אחיהם הרבנים וכבשו את החצרות… ויחלקו להם את החצרות ואת הבתים, איש לפי חלקו, וישבו בם… והרב הגדול של הרבנים, ראש העדה הגדולה, לקח חלקו את החצר הגדול, שהוא חצר בית-הכנסת, ונאחז בו… וישב בבית הגדול והמפואר שהיה בחצר”. – עזוב עזבו עובדי אלהים עתיק בעוז ובעקשנות כּיתית בלי גבול את העיר הקדושה, מצודת-דויד, מפני ענים ומרודם; ויקומו אחיהם הגדולים ויחזיקו באשר עזבו.
“ויהי היום והחכם הקראי החשוב הנזכר שוכב בביתו וירא בחלומו יהנה איש זקן בא אליו ומראהו כמלאך-אלהים ויקרא לו ויאמר: שמואל – ויאמר: הנני. ויאמר: קום מהר ולך לך לירושלים והצל את בית-הכנסת וחצרות הקדושים מיד הרבנים, כי הצל תציל אותם מידם. – וייקץ שמואל מחלומו, ולא זכר את החלום ולא שׂלו לבו, ויאמר בלבבו, הלא חלום הוא והחלומות שוא דבריהם. ויבוא אליו עוד האיש הזקן בחלום בלילה השני ויאמר לו: הלא אמרתי אליך בליל אמש, שתקום ותלך לירושלים ותציל את נחלת וירושת אבותיכם מיד הרבנים; ואתה לא שמעת בקולי, ועתה קום מהר ולך-לך לירושלים, ואל תאחר, והצל את חצרות הקדושים מיד הרבנים. והאלהים יהיה עמך בכל אשר תלך ובכל אשר תפנה תצליח”.
וייקץ שמואל מחלומו, וגם בפעם הזאת לא חשב את החלום למאומה ויאמר, הלא דמיון הוא, המחשבות הבל הנה. ויהי בלילה השלישי, ויבוא אליו האיש עוד בחלום ויאמר לו: קום מהר ולך-לך לירושלים והצל את בית-הכנסת וחצרות הקדושים מיד הרבנים, ואל תתעקב פה אפילו יום אחד; ואם לא תלך במהרה, דע כי מות תמות, וייקץ שמואל משנתו וירא, והנה הם דברים קשים ונוראים מאד, יאמר כי לא דבר ריק הוא".
ויקרא לנשיאי העדה ולכל העם מבני-מקרא אשר בדמשק ויספר להם את דבר החלום אשר חזה ואת דברי הזקן אליו בחלום הלילה, אשר דיבר שלוש פעמים. ויען כל העם יחדיו כאיש אחד: מה' יצא הדבר להציל את הגזילה אשר נגזלנו; ואתה קום ולך, ו“יהי ה' עמך, ויהי בעזרתך, וישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך”. ויקבל עליו השליח את מלאכות ה‘, לעמוד לימין קהילתו. ויעניקו לו כסף וזהב להוצאות-הדרך וימסרו לו את שטרות המקנה ואת שטרי החוזה. “ויעשו מעמד גדול ביניהם ונאספו כולם באחדות, והתנדבו נדבתם כל העדה, כקטן כגדול, העשיר בשורו והדל בתורו, כל איש כפי כוחו והשגת ידו” נתן לדבר-מצוה. וגם מתנות יקרות מסרו בידו, כי יתנן לגדולי ירושלים ואציליה, שיעמדו לימינו בדבר המשפט. ויצא שמואל בטוח בה’ המושיע, כי לא יזנח אותו זנוח ואת משפטו, משפט צדק. "ויקח את בניו ובנותיו וכל זרעו עמו, עשרים וארבע נפשות “במספר, ויסע עם מחנהו לבוא לירושלים”.
ויבא החכם הקראי הדמשקאי הזה עם מחנהו לעיר הקודש בשמיני לחודש אדר, והעיר ריקה מבני עדתו וחברתו, אין איש יוצא לקראתו ואין איש מודע אוספו הביתה, כי הלא נכרי הוא פה. והוא גם לא ידע, איה רחוב הקראים מאז וחצרם. ויעמדו בשער כעיר, וירא והנה איש אחד רבני הולך לדרכו, ויפנה אליו ויאמר לו: איה בית הרב הגדול שלכם עתה. הראיני נא ביתו בגודל חסדך“. ויאמר הרבני, כי חשב גם את הזר לרבני: “בוא עמי ואני אַראך בית הרב”. וילך עמדו שמואל, הוא ומחנהו, ויבואו לפני חצר הרב, ותעמוד המחנה בחצר. והוא, שמואל לבדו, “נכנס אצל הרב ויתן לו שלום ונשק את ידו בדרך כבוד, כראוי וכנהוג”. ויצו לו הרב לשבת, כי לא ידע, כי איש קראי הוא, ויחשבהו לרבני. נפנה הרב ויאמר לאחר זה לבא: מי אתה? ומה מלאכתך? ואיזו סחורה בבאת עמך?” – רב לעדת ירושלים שואל את האיש אורח, הבא לשערי ירושלים, לטיב הסחורה שהביא עמו, – ויען הבא ויאמר: “אנכי מבני-מקרא מעיר שמשק ובאתי לירושלים לחוג את חג הפסח, ואחרר החג אשוב אל מקומי ולארצי דמשק; ועתה אבקש מיד אדוני, שיצוה לאחד ממשרתיו, שיתנו לי בית-מושב להסתופף בו, אני וכל אשר לי”.
ו“כשמוע הרב כי איש קראי הוא, חרה אַפּוֹ באיש המביא אותו אליו”. ויקצוף קצף גדול גם על שמואל", ויאמר לו: “לך מעלי, כי לא יש לי בית לתת לך, ואני איני מקבל קראים בביתי, אפילו רגע אחד”. וכשמוע שמואל הקראי את דברי הרב, נשבר לבו בקרבו… “אנה אלך? אנה אבקש מנוח להסתופף בו אני וביתי?” ויאמר לו הרב: “אני לא אקבל אותך בביתי, לך מעלי… ואַל תעמוד פה אפילו רגע אחד… לך בקש לך מקום ללון, בטרם שיעבור היום, ואַל תתעכב פה”. “ויפול רבי שמואל ארצה” – הנני מעתיק מלה במלה מהכתב – וישתחוה לפני הרב ויבך ויתחנן לו ויאמר: “עשה עמי ועם הילדים והנשים האלה, העומדים בחוץ, חסד גדול ונלין רק הלילה הזה אצלך בחצר בית אחד” – אנו נזכרים, כי אותו הבית שיך לבני-מקרא ואינו שיך כלל לאותו הרב – “ומחר אבקש בית במקום אחר, ונלך ונשב שם”. ויחר אף הרב בו ויאמר לו, להקראי המבקש: לך מעלי ואל תעמוד פה רגע אפילו רגע אחד “ויצו עליו את משרתיו ויאמר להם: “הוציאו את הקראי הזה מעלי והשליכוהו מחוץ לשער החצר”. – מיד קמו המשרתים ויחזיקו בידו וישליכו אותו סחוב והשלך מחוץ לשער החצר”. סחוב והשלך – מעשה סדום ועמורה בחוצות ירושלים
לא אאריך ברשמי הסיפור הלאה, איך קם ה' לעזרת הקראי ואיך מצא מסילות ללב השופטים והפָּחוֹת, כי ראו צדקת הקראי וצדקת נחלתו, ואיך הושבה הגזילה לבעליה. האגדה תעמוד לימין הצדיק. ואפילו התירוץ, כי עדת הקראים הנושנה נשארה חייבת לעדת הרבנים איזה סך, ובזכות זו קמו והחזיקו בנחלת העזובה, לא יספיק להטעים את דברי המאורע. ואנו בני-בניו של אותו רב, בושנו ממעשיו. – – –
ג
מימים קדומים לאחרנים. הנה לפנינו תקנות אבן רש": לקהל הקראים בהַליץ במדינת גליציה… הפנקס הזה המוכן ומזומן פּה קהילה-קדישא הליץ, שכתוב בו כל דבר אשר יקרה בקהל על דרך הכתוב: כתוב זאת זכרון בספר לדור אחרון וזה תכתיב יד אב“ן רש”ף (אברהם פירקוביץ ) עבד כל ישראל. תכתוב זאת לדור אחרון, למען ידעו בנים יולדו, וקומו ויספרו גם הם לבניהם…
וזה הדבר: אדוננו מורנו ורבנו החכם הקדוש, הזקן והישיש מורה צדק ומרביץ תורה בכל קהילותינו הקדושות העליונות. אשר בגליל קרים יע“א, ובגלילות ליטא ובפולין, עטרת ראשנו הר”ר אברהם, המכונה בשם אבן-רש“ף, בן אדונן הגביר המורם, כמע”ר שמואל המשכיל הצדיק והחסיד התמים, נשמתו במרומים, אשר תיקן תקנות ישרות בעניני הדת הקדושה הנוהגות להתקנת ביניהם, אשר בהם ישתוו ויהיו לאחרים, שלא יהיה שום הבדל ביניהם וכו' וכו'. – והטה לנו חסדו לערוך לפנינו תקנות ישרותֹּמועילת, אשר בהם ננהיג את עצמנו, לבלתי נטות מהן ימין ושמאל… אשר קיבלנון מעכשיו לקיימן, וגם זרעינו יוצאי-חלצינו יתחייבו להנהיג בהן את עצמם וזכרו לא יסוף מזרעם…
ואלה הם דבריו החקוקים על ספר בדיו מעשה אצבעותיו בשה ה‘. "היום היום ו’, י“ג סיון תרל”א, לסדר חוקה אחת יהיה לכם לגר ולאזרח הארץ. חוקה אחת הקשיבו לדברי תוכחתי, הטו אזנכם לאמרי פי וישמע אליכם אלהים אפתח במשלים פי, אביע מנהגים מני קדם, אשר שמענו ונדעם ואבותינו סיפרו לנו… לא נכחד מבניהם לדור אחרון, בנים יולדו ויקומו ויספרו לבניהם",
כתוב בתורה מפורש ענין ברית המילה. – וכתוב ה' פקד את שרה, – וכתוב ואברהם זקן בא בימים. – וכתוב אחריו, ויוסף אברהם ויקח אשה וגו‘, – וכתוב וישא עקב את רגליו, – וכתוב וילך איש מבית לוי, – וכתוב ויואל משה לשבת את האיש, – וכתוב ובועז עלה השער, – שמונה אלה מקראי-קודש יעידון ויגידון, כי בימי אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב ועמרם ומשה רבנו ובועז הנשיא, לא היו נוהגים לעשות משתה וסעודה במילות וחתונות וכו’. אם כן מנהג הסעודות, אשר נהגו האחרונים, איננו סבל ירושה מן הכתוב…
רק אחרי-כן, אחרי-כן “תיקנו להם בני-ישראל מנהגים חדשים לקוחים משכניהם, להרבות השמחה כאנשי-דורם בסעודות האירוסין…סעודות החתונות… סעודת הנזיר בפולין ובליטא… סעודת האבלים…” ויחל העם “לאכול ולשתות ולהשתכר… דודים ורעים, סובאי יין וזוללי בשר… ולמרבה המשתה ושלומות (חגיגות) אין קץ”.
הוי, גיבורות לשתות יין ואנשי-חַיִּל למסוך שכר, קורא הרב הקראי כנביא ירושלים. הוי, גיבורים וגו‘. והיה כנור ונבל, תוף וחליל ויין משתיהם… ואת פועל ה’ לא יביטו ומעשה יגיו לא ראו… והנה ששון ושמחה, הרוג בשר ושחוט צאן… אכול בשר ושתה יין… כל שולחנות מלאים קיא צואה…
מרבה מרבה גם עם הקראים בסעודות וחגיגות. מרבה לשתות ולאכול בסעודות שהם עושים לשם מצוה, שסופם – אכילה גסה ושתיה רבה.כה היו שרידים משבטי יה לזוללים וסובאים, לאוכלי בשר ולשותי יין. ונגדעה קרן-יעקב להיות אך עובד-אלהים זנח בית-ישראל. וקמו ועמדו מנהיגי הקהילות והחכמים הגדולים, בראותם, כי הדור פרוץ. לגדור גדר נגד שמחות הוללות הללו. קמו חכמי קלעא, ואחריהם גם חכמי ק"ק גוזליווא וגזרו, שלא לעשות סעודות בחתונות… כח אם לכבד את הבאים למילה או לאירוסין או לחתונה בכוס קטנה של יין וכף אחת קטנה מחזיקה כבר מתוק מטוגן… אן לקחת ביצה מבושלת, לכרותה לארבע חתיכות ולתת רבע לכל איש מן הקרואים.
מקצה אל קצה. ממאכלי צאן ובקר ומשתיה של כדי יין לעשרות יסתפקו מעתה בכוס קטנה ובביצה מבושלת… והעם מחשה ומקבל עליו גזר-דין של התקנות האלה.
אנו מוסיפים לקרוא:
ונחנו כורתים אמנה וכותבים תקנות, ועל החתום חכמינו ומשכילינו וזקניננו לקיים את כל תוקף התקנות האלה, לבלתי סור ימין ושמאל.
מצות המילה היא המצוה הראשונה, עשה אותה אברהם אבינו בביתו… ולא בבית
האלהים בבית שם ועבר… ולנו בניו היום בהליץ, לקחת מוסר השכל ממנו, לעשות כמעשהו, למול את הבנים בבתי הוריהם…ולא בבתי-הכנסת… משום לא תגלה ערותך עליו… שזה עוון פלילי… ועוד. הפריעה אסורה לנו מן התורה, משום לא תוסף עליו ולא תגדע ממנו… לא תוסיפו על הדבר, אשר אנוכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו… והפריעה הוספה ממש… והעושה אותה, עושה חמס, כי יוסיף כאב על כאב… ועוד.
התקנה השנית לאירושין, – האירושין יעשו כמנהג בכתיבת-התנאים של האירושין,בהסכמת תרי הצדדין… שלא יהיו האירושין באונס… לא מצד המארש ולא מצד המאורשת…ואחרי כתיבת וחתימת תנאי האירושין וקריאת המארש את ברית הר סיני… יתכבדו כל הנמצאים כל אחד ואחד בכוס אחת יין וכף אחת קטנה דבר מתוק ויברכו את המארש והמאורשת במזל טוב, וילכו לבתיהם בכבוד, בלי שום סעודה…
ג)התקנה השלישית לחתונה. – החתונה תעָשה בבית בלי חפיפת ראש וקריאת: ורָאה אל עבדיך פעלך. כי לא כנערות בני מקרא הקרימיות הצנועות, הסגורות בבתיהן כאַמות, נערות בני מקרא פולוניות, שכל אדם חוזה אותנה, גם לפני האירושין והחתונה אחר-כך. ואם כן ירָאה אל עבדיך היא בכרה לבטלה…
ד) ודוקא תהיה החתונה בבית הכלה, ולא בבית-הכנסת, כי אסור לנקבות להיכנס בתוך בית-הכנסת, ששם ספרי-התורה הקדושים, משום נקבותן. – ואין אחת מהן תפרש פתאם נדה, ותטמא את בית ה' חס ושלום.
ה) לפנים בקהילות פולין וליטא היו מגלחים (הקראים) במספרים את ראש הכלה, כמו את האשה השבויה… וזה הדבר להם בטעות… ועוד. ואין זה אך רק להתדמות לשכינהם הרבנים בגילוח שער הנשים וכו'. בחשבם, שבעבור זה יאהבו אותם כאחיהם; ואינם יודעים פסק גאוניהם הגדולים, **שהקראים לא מתאחים לעולם… **
לכן, רבותי הקדושים – מבקש ומתחנן המתקן התקנות האלה מאת העדה הקראית – תפול כמו תפילת עבדכם, חסד אלהם לכל אחיכם בני-מקרא, קהילות העליונות הגדולות והקטנות, שכרתו ברית-אמת מן היום הזה והלאה, לבלתי השחית עוד לבתולות הכלות, את שער יפי הנשים וכו'. ותלכנה בשערותיהן, אשר נתן להם הטבע, עד יום מותן…
אור וצללים צללים ואור לא תיכנסנה נקבות לתוך בתי-אלהים משום נקבותן. ולאידך, אָל תשחיתו את שערותיהם, אשר בהן נתברכו מאת הטבע ליופי. שער באשה לא ערוה היא, רק יפי הטבע ומי יזיד להשחית את אשר יתן ואשר יעניק לנו.
ושמענו מאלה, כי רבים מבני-הקראים היו מקריבים שערות נשותיהם לקרבן קרבת-הרבנים, והם-הם נעצו הרב בבית-המדרש וקראו: הקראים אינם מתאחים לעולם
חיים פעוטים נתונים לנו במסגרת תקנות הללו לאברי שבט אחד אבד בעָניוֹ, שחי בתורתו וסבל הירושה בין שלומי אמוני ישראל זה עידן ועידנים. ואם תשאלו לאותם שלומי אמוני ישראל גופם. יענו ויאמרו: אין תורה לעם הזה ואין ירושה לו.
לפנות ערב
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
פילוסופיה וחיים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
רחשי ערב
א: עֶרֶב
אַיֶּכּה? אַיכם, החיים? אַיכם, חיי? קורא האדם בצד לו, יום רודף יום, שבוע שבוע, ירח ירח ושנה שנה; מהי מהות כל אלה? – מה הוא היסוד לכל אלה? החומר והצורה ניתנו בבת אחת, האדם וזמנו, אין סדר זמנים קודם לנפש ואי נפש בלי זמן, אין רוח בלי אחיזה בעולם. הגידו נא לו, מי הוא האוחז ומה הוא הנאחז? ופתרו לי, מה הוא התוך וּמה הוא הבר? הראו לו את הגשר העולמי בין הנפש ושרשה, הראו לו את המקור, את הנצח.
אתם יודעים להרבות מלים, ביטויים ושמות נרדפים רבים אתם ממציאים לכל נמצא ולכל חי, לכל אשר יעוף בשמים והולך על הארץ; יודעים אתם להמציא מלים למושגי הנפש והרוח, לעולם ולאדם, לאלוה ולמעשיו, לטוב ולרע, לחזק ולרפה, לנאמן החיים ולבלתי
נאמן; אתם יודעים לדבּר מ“אלף” עד “תיו” ולצרף לכל השורשים והפעלים והנטיות, השמות והמלים, איש- איש לפי ערכו ודרכו, איש- איש לפי משפטו וביטויו, איש- איש לפי קולו ובת- קולו; לֵמדוּ הבין גם אותו, את החי בכל אלה, את החי באלה בעדו הוא. –
ואם שבעים שנה יחיה האדם, יאריך ימים עד שיבה , הכל לו כיום אתמול וכחידת יום אתמול; ואם אלפי דברים, מחשבות ורעיונות תתנו לו, עוד איכם אומרים לו כלום ואין הוא מבין על ידם כלום.
כי אמנם החיים המה חידה סתומה גם אחרי הפּתרון; גם הפתרון בעצמו ואפשרות הדבר על- ידינו היא חידה; כי אמנם הדיבור והאופן להשיב בעצמנו על מה שנשאל אנו היא חידה; כי אמנם הכל חידה, גם אנו גם חיינו, גם הדורות שעברו כבאים – כי אמנם החיים תמהים על עצמם ושואלים הם על עצמם מראשים עד אחרית; וגם התורה היא רק שואלת, גם משה שאל, גם אלהי הרוחות הוא שואל… ובדבר הזה אין אנו נבדלים מכל החי, מכל נפש ומכל נמצא. השאלה היא מקור הבריאה וראשית הבריאה; השאלה היא הבאר העולמית, אשר ממנה אנו כולנו שותים, אנו שותים וצמאים…
אל אלהי הרוחות! אתה יצרתנו, אתה נפחת באַפּנו נשמה, שעתיד אתה ליטלה ממנו; אתה נוטלה בכל יום ואתה מחזירה לנו בכל יום, מה חקר פעולותיך בנו כי נדע, מה פּשר השגחתך עלינו… ולבב נתת לנו, אלהים, לשמור את הטוב ואת הישר, את החסד ואת השבועה, שהשבעת את בני- האדם לשמרם בחייהם, במעשיהם, בכל אשר יפנו ובכל אשר יבוא לידם; ואתה ידעת את הסער שבלבנו, אתה יודע מה חָרוּת שם, במסתרי הלב לצדק ולמשפט קראו אותנו עבדיך הנביאים, והרהורי הלב – האם אלה לא נביאים הם? הסער מתחיל בנו, ואתה הנך בא בו; הנך בא בכל רחשי הנפש ובכל המית הנפש. הרשות נתונה ובטוב אתה דן את העולם ואת אשר יעָשׂה בכל, הכל צפוי לפניך.
אל אלהי הרוחות! עולם אחד בראת, אתה אחד ושמך אחד ואנחנו לאחדים בידך, ולמה זה פילגת גם אותנו גם את נפשותינו, גם את העולם ואת אשר מחוצה לנו? למה נתת לנו את הצער ואת האושר, את הטוב ואת הרע, את הד ההרים והעמקים ומשלחת מלאכיך הטובים והרעים, שאלה ואלה הולכים לפנינו להורותנו את הדרך, לצרף לנו מכל אלה את הדרך ולחפּש באלה את הדרך. הכל גלוי לפניך והכל כמוס ממנו; הכל חי בעדך, ולנו – ימים יבואו, שבם נחשוב כי מות בנו; הכל בהקיץ לפניך ואנו ישנים וחולמים. וגם אתה בעצמך נגלית לפנינו על הים כגיבור מלחמה, ובימי מתן- תורה כזקן שיושב בישיבה. – אתה דיברת את קין ואת הבל, את משה ואת בלעם, אתה משחת לנו למלכים את שאול ואת דויד, ושלחת לנו את עמוס ואת יחזקאל, את אליהו התשבי ואת עזרא. שים שלום והראנו את ידך האחת בכל, הראנו את דרכיך ונדע.
ב: בַּסֵּתֶר
בסתר אלהים, שם בעמוֹד אדם על צור- המכשול בחייו, על אָפים של חייו; שם, שם במקום שהנפש מבקשת לה סתרה, איזה ברגוע ואחיזה בחיים, רגעי נוחם ודעת, שם- שם הרחק משאון החיים, משאון חיינו, הרחק מכל אלה הדברים, שרדפנו אחריהם ורצנו אחריהם, שם בשעת חשבון האדם עם עצמו, עם מעמדו, עם נחלתו בעולם ובחיים תפול עליו אימתה ופחד, יראה מפני עילאה ותתאוה, - מרגיש הוא שאיזה דבר לא נפתר בחייו שאיזה דבר כמוס מאתו, שאיזה עוון נסתר רבץ עליו, מרגישים אנו כולנו, שאמנם הרבה ראינו ואת המהות לא ראינו, שהרבה רכשנו לנו ואת היסוד העיקרי לא רכשנו, שהרבה הרבה ביקשנו וחשבנו למצוא, בעוד שהכל אך תעיה היא.
והתעיה הזאת לא שלנו בלבד היא, כי אם היא נחלתנו משכבר הימים מששת ימי בראשית הוא הדבר, מימי הנחש שבא והטיל זוהמה ורעל וספקות בחיים. אמנם עץ הדעת ועץ החיים גדלו שם בעדן “ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן”, ואנחנו פִריָם לא אכלנו ומימם לא שתינו.
לבנו אומר לנו, כי העוון לא היה בזה אשר אכלנו מן העץ, רק בזה אשר לא אכלנו ממנו; הקללה רובצת עלינו, לא על ששתינו מהבאר המכוסה, כי אם על אשר לא שתינו. – המקראות בסיפור עץ הדעת טוב ורע עוד לימוד אנו צריכים.
בראשית יצירתנו נמנענו לעשות איזה דבר ועל- כן אנו סובלים בחיינו… לא לקחנו מאשר ניתן לנו, ועל- כן תועים אנו. גם למשה נאמר מפי הגבורה: כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה, אין אני רוצה… חידת האדם היא, ולה אין פתרון לעולמי- עולמים. האדם הרתיח את היורה עמד וקפץ בה… הוא הסיר עדיו מעליו, גם הלוחות נשברו, אחרי שכבר היו כתובים באצבע אלהים. וינחם ה' ויבך העולם!
ומלחמה לאדם עם העולם, מלחמה לאדם עם החיים, מלחמה לאדם עם נפש החיים, מלחמה לאדם עם בני- אלים ועם שוכני מעלה ומטה. התורות והדתות, תנועת העמים והדורות, כל אשר יבטא האדם ביחיד וברבים, כל מה שהתולדה אורגת, הכל הוא רק הד אותה המלחמה התדירית רק הדה… לא דבר והיפוכו הוא, גם השלום הוא אחד מכלי- הנשק הללו, מתִגרת האדם עם נפש ומה הוא טוב, אם לא צירוף הרע? מה היא התשובה, אם לא תגרה בחטא? מה הוא הבוקר בלי רחשי- הערב? מה הוא אור בלי צללים ומבלי אגדת הצללים?
שמענו לאמור, כי על הרוח יחיה האדם, כי האדם יסודו מנפש, אבל את מהותו האמיתית עוד לא הגידו לנו, את פשר חיינו לא ביארו לנו. שמענו לאמור, כי החיים הם סוד כמוס, כי אלהים שוכן בערפל, כי עתידים מימי אוקינוס לבוא על העולם ולהציף את הכל. והנה גם האפס הזה לא ילמדנו הכל. ומה הוא האפס, אם לא מושג דמיוני נברא ביד החי? מה היא שלילת עולמים בלי סער עולמים?
שמעתם לאמור: סור מרע ועשה טוב. הראו לנו את עצם הרע ואת עצם הטוב, הראו לנו, כי בא גואלנו ושיש אחרית לנו.
ושיננתם לבניכם! אבל הנה מה ילמד האדם ומה יאמר לבנו? מה נגיד להם לפנות ערב חיינו, בהגיע השעה להוריש להם דבר… אמרים, כי מלאך המות הוא מלא עינים, וגם הוא נפתל עם חידת החיים; אומרים, כי השטן הוא מלאך- המות. מה הוא השטן? – הרק תפחד ממנו? או, להיפך, תאמרו למצוא מרגוע בבואו? התאמרו: יפול אז הצעיף לעד ותשכבון לבטח בעפר, שלוקחתם ממנו? האמת הדבר, כי הכל התחיל מן העפר? האמת הדבר, כי רק עלינו וירדנו, וא, להיפך, כי ישבנו פעם בפנים גן תבל וגורשנו? האמת הדבר, כי יש חשבון לכל אלה המעשים, ודעת לכל אלה הדרכים, ותוכן נצחי לכל אלה העליות והירידות? את החידה נתתם לנו ואת הפתרון לקחתם מאתנו. את העולם נתתם לנו ולקחתם מאתנו את המרגוע שבעולם, את החיים נתתם לנו עם כל המית החיים ותעיית החיים וקראתם למות, ותקע בשופר גדול. –
ג: חֲרָדָה
וחרדת אלהים יחרד האדם מהמות, צל כל חי. נפשו תתמוגג, קטן הוא בעיניו לזכר קבדו ושריפת נשמתו; וחפץ הקיום יקרא לו: שכון בארץ ושב על מכונך. מרגיש הוא בר- נש, כמו איזה אופל תמידי מחכה לו ומחשיך בעדו. השאירו לי את מיטתי ובה אשכב, הוא קורא, השאירו לי כרי יכסתי השאירו אותי כאן על פני אדמות. אמנם תועה הוא בן- אדם, אבל יודע הוא כי תועה הוא, יודע הוא על- כל- פנים כי איזה דבר סוער בקרבו, ויש סער גם מסביבו.
אלפי פינות בעולם בראתם, בני- אלים, בראתם ארצות רבות וכוכבי מעל, ואת כל החלל הגדול מעולם ועד עולם שטחתם ורקעתם עד בלי סוף ואותו, את האדם, לא ידעתם! אף קרן- זוית אחת לא נתתם לנשמתו! מה ימנה מספר לכוכבים, ושמים ולכל צבאם, גויים באו, ממלכות נוסדו, רבבות נשמות באות אשה אחרי רעותה, לזכר כל המעשים הללו, וכל החזיונות הללו אין קץ. הנה בהמות שדי, שור הבר ולויתן, אריות ונמרים, נחשים ועקרבים, כל צפור- כנף ורמשׂ האדמה ולו, לו החי ומדבר, אין מקום; אין לו ערובה, שלא יאבד בן- רגע את כל אלה ולא יהיה עוד שותף לכל אלה.
אַיכם? אַיכם, חסדי- עולמים? אַיכם, חסדי אבות וברית אבות? אַיכם תורות עולם, מחשבות עולם ורגשות עולם? נתתם לו לאדם לחבק הכל בזרועו. את מכמני ההויה נתתם לו, נתתם לו לטפס בכל ולחפש הכל, ולו, לו הנה האַין שמור, רק אַין. – הקבר יאכל את כל אלה בן- לילה, שם יהיה האדם מאכל למלתעות הרקב; ואתם, אתם תחיו, חיה תחיו ותקחו לכם קרבנות חדשים ומוחות ולבבות חדשים. קנאה ומשטמה אוכלות את בשרו, את נפשו של אדם והוא קורא: מי יתן וּמַתם כמוני, מי יתן, שכמותכם כמוני נלך למקום משם לא נשוב… אתם תשארו על עמדכם ואת היחיד תשלחו שלוח לחושך לא יסוף. השמש יוסיף להאיר, כוכבי הליל יוסיפו נגהם ונרו ידעך, ידעך. ויתחנן לה' לאמור: אעברה נא, אחיה נא, גם תפילתו תגוע…
ד: עֲטָפָה
ושנאה עזה מתעוררת בלב האדם לכל היקום לכל מה שבעולם ובחיים, בדעה ובדיבור, במחשבה ובספר. גם הקרובים לו רחוקים ממנו גם השארת נשמתו בחיים יזנח זנוח חפץ הוא לכבות את הנר לעולמים, להרים את העולם מצירו; הוא נדחק לאל עליון בצערו, לרוכב ערבות. רק מלה אחת על שפתיו, חפץ הוא לבטא את המלה האחת הזאת – ומת!
ארור היום אשר בו נוצר! בו רימוהו, רימוהו בחיים ובדרישות החיים! רימוהו במכמני עולם ואבוקות העולם; רימוהו בדעות ובמחשבות; רימוהו בכל דבר אשר לקח ומצא לפניו ארורה נשמתי, הוא קורא, וכל החופש ארש בנשמתי, אורה אומנתי, שלא לקחַתני משדי אמי ותשליכיני ארצה לרוצץ את גוגלתי! הוי, לוּ מחה מחו אותי מעל- פני האדמה בטרם באתי על- מנת לעזבה. קחו ממני את נפשי, הוא מתחנן; קחו ממני את הרגש המר המקנן בי, שאתם הלוקחים נחלתי, שאתם יורשי ואתם באים אחרי; קחו ממני את הטיפה המרה, זאת השמה, שחָמרה אדם וקרואה בת- אלים, קחו ממני את זה הודאי הגמור ביסורי נפשי ותנו לי את הספק, צל של איזה ספק, של אמונה וספק, אַיכּה? אַיכּה, בן- אדם? מה לך, בן- אדם? הנך חי וגווע, חי וגווע. - -
קיץ וחורף, בוקר וערב, עלמא הדין ועלמא דאתי, כל התורות והמצוות, אשר אתם נותנים לו, כל ההבטחות אשר תבטיחוהו, וכל הנמות אשר תנחמוהו בהן – מה הם? מה כוחם, כי ייחל להם? אם נתון יצנו לנו, מי הוא הנותן – ואם ילקחו שוב מאתנו, אנה יבואו כל אלה? מה הוא העולם, שאינו נח ואינו שוקט, שט וממהר, מקולל ומבורך,מתרומם ונופל, מתגעגע ומתפלל, אוכל ונאכל? מה הוא הטוה, אשר אתם מדברים בו כל הימים? מה הוא הרע, אשר אתם יראים מפניו? מה הוא הצדק והמשפט, החסד והתשועה, אשר בידכם לתת לו לאדם ולהושיעהו באלה, הוא שואל באבל נפשו, מי אתם, הקוראים האזניו כל הימים לחירות ולפדות. את גֵוי נתתי למורטים, הוא מתאנח, הרי אני נתון שנה אחרי שנה למלתעות החיים ולקללת תבל, לשקר הרעוּת, ליאוּש וכל החלום הרע; הרי אני נענה ונדכה יום אחרי יום בדעות ובמידות, החיפושים ובבדיקות, בהליכות ובתנועות; הרי אני רואה שעה אחרי שעה את המות עולה בחלוני ואת הצללים הרבים ואת קברת התאוה ואת עורון השמש, הרי אני עומד ברגע כמימרא מול האפס פנים מול פנים ואני רואה את התהום העולמי; וכל זה לא די לכם, לא די לכם עוניי, והרי אתם מעמיסים עלי עינוי הדורות וסבל העולמות. לא די לכם, שבן- אדם נושא עליו את קללת האדם ומלחמת האדם, והרי אתם שולחים אותו לבני אלים וליושבי שאול, למלכותא דרקיע ולממשלת השטן, ואלה ואלה מושכים אותו, הללו לכאן והללו לכאן; אלה ואלה ירַאוּהוּ אהבה ואיבה, צער ומשטמה, את חרדת השאלה ושיניה התותבות של התשובה.. מה רוצים אתם מנו בכל אלה? מדוע בחרתם בו באדם להומו ולאבדו, להרימו ולהפילו? למה לכם נפש בר- נש וכל יסוריו? תאמר: האדם קורא לכל שמות, לכל אשר תחזינה עיניו ולכל אשר יחלום בהגות נפשו; תאמרו: שאנחנו בעצמנו העושים את כל אלה והשואלים האלה, שאנחנו הננו החורתים חידת עולמים ותשובת עולמים ואנו אשמים בכל אלה, אשר נסבול וניענה, נתיסר, ונידַכּה;
אבל מה לכם לדעת זאת, מה לכם להוסיף מכאוב על מכאובינו, מה לכם להורישנו את ירושתנו גם אנו.
את לבבו יפתח האדם ויזוב הדם והיה לנחל שוטף וגאה יגאה ויכסה את כל האדמה מסביב, ויטבע בו גם הוא, גם אתם, כל אלה אשר לימדוהו איזה דבר ונתנו לו איזה דבר.אֵל אלהי הרוחות - קח את נפשי! הוא מתפלל, והדם יזוב, יזוב - -
נְכָאִים
א: בַּמֵּצַּר
הימות סוד האדם עמו, או יפתח סגור לבבו והיתה לו הרוָחה? והסוד, אם מעשה, אם עוון, אם אלהים או חידת העולם, אם עם וגורלו, מה מנו יהלוך. ואם יהיו כל הנהרות דיוֹ והיערות קולמוסים, היספיקו לזה? היספיקו להביע חרדת סוד האדם, את סודו, את המסור לו, את אשר ניתן לו, או את אשר לוקחּ מאתו. מחפשים אתם את עצבון החיים במות, בחדלון, בבוא שיני האפס לכלות כּל; מבקשים אתם את מהות האדם במלחמת הטוב את הרע, במלחמת אדם באדם ונפש בנפש, ודור בדור, מבקשים אתם לדעת את האור והחושך, את העבדות והחירות, את האפשר והנמנע, את הברכה ואת הקללה; ועד עולמי עד יעלם מכם, מי הוא מקולל, מי הוא מבורך, עד עולמי עד תעו בלכתכם, תתעו, גם אנו נתעה.
והצר בא ואוכל אותו מנפש עד בשר, עד עומק היש, מה המה החיים? האם אשמה הם או עונש או סבל הדורות. איש- איש מאתנו כבר הביא את מצרו אתו בגיחו מרחם אמו. קולר אמו נושאים כולנו בצוארנו. מי ישלם את החוב הגדול? מי ימלט מעמק הבכא? כה כה יאמר כל אדם לנפשו.
האלהים נתן את החיים ענין רע לענות בו. הוא בחר לו את האדם לתת צבת בנפשו. מה אנו מחפשים? מה מנו אבד? מה נמצא, מה לוּקח מאתנו ומה ינתן לנו? יופי, רגש, מחשבה – דברים רבים תדעו לכנות בפיכם, תדעו לרמות את עצמכם ואותנו באמרים; אבל הרימו נא את המסך, קחו את המשקפת שבנפש וראו על ידה, - השמים יורידו אתכם ארצה וממבוכת האדמה תעלו השמימה. – מרמה, מרמה! חידה חדתם והפתרון קבור. עוד לא עשינו את הצעד אל היש, והאפס ישלח את לשונו ויעשה בנו את משחקו הנורא – צערו על אדם גדול הוא מנשוא.
מאמינים אתם, שהסוד הוא במעשה- בראשית, במעשה הרכבת העולם והחיים. מאמינים אתם, ששם, שם ממעל לכם חידת העולמים וסוד ההויות. מאמינים אתם, תיטיבו את מעשיכם והתקדשתם, תיטהרו; שאם תעשו את כל אלה ואלה תמצאו מנוח.אבל מי יגלה עיניכם לראות, שטועים אתם ומטעים אתם. הנכם נושאים עליכם את העון ואת העול;
אתם, אתם הנכם הנקודה הנעלמה שבחיים. אתם נתחייבתם כליה למקום, על כן שלחכם ה' לתעות על פני האדמה ולתעות בשמים.
גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע; ואנחנו יראים אנו את הרע, יראים את הצלמות, יראים אנו את החיים ונושאים אנו את החיים וסוד עקת החיים. הידעתם את סוד האדם ותוגתו? הידעתם, כי שבע יפול בכל יום ושבעתים יקלל את נפשו בכל יום? הידעתם, כי אין לא מנוח גם בזה. גם בבא! בידעתם את קברת לבבו וצרת לבבו. אלף פעמים אמר נגזר – האם לא משחק הוא הדבר – אלף פעמים נפל, נפל ועוד יחלום, כי יעשה לו כנפים.
ומי קרא אתכם לנוד לו? מי קרא אותו לנוד לכם? מי ברא את כל אלה בנו ומי ערבב את כל אלה אתנו? אֵבל גדול הם החיים ומנוד- ראש, שקר הוא הכל, והאמת המדוּמה היא חותמו… משתחוה האדם לאלהי נכר, וקרוֹא יקרא בשם אלהים. הצער יאכל כל המיטב בו, הוא משתולל…
עוד אחת נשאר לו – לשים ידו בערפו. “למה נברא העולם בב'? להראות למי שרוצה לצאת מן העולם שיצא”… אבל הוא אוהב את צערו, את ה“מ' הסתומה”; הוא בונה לו מצודות ושם יֵשב אל העקרבים שבנפשו ואל החלומות שבנפשו, עקתו, עקת נפשו, היא עד בלי שיעור, ויש גאולה לו; הוא אומר לגאול עצמו מיד שחת, ברכיו כשלו, והוא יקום, אומר לקום. - - -
ב: הַמְשׁוֹרֵר
ואם אלף שנים יחיה, לא יספיק לגלות סוד השירה ולבטא מה שבידה ניתן. ואם יחיה יחיה וישיר, במורג לבבו ישיר, בחלום לבבו ובחטאת לבבו, מה מנו יתן? מה יתן משלו? מה משלו יאמר?
נפשו גחלים תלהט, מי יצית את הגחלים? העולם סוער מקדמת קדמתו. מי יושב בסתר העולם? מי ישיר שירת העולם ויהגה את נכאי העולם?
עולמו של המשורר הוא כל הדורות, של כל הזמנים, - השתפכות כל לב ויגון כל לב. עולמו הוא תהום רב לכל חי, לכל מרגיש, לכל מי שנשמת אפו ומעשים בידו.
עָרב הוא בנפשו לכל אלה ושותף הוא בנפשו לכל אלה. הוא הרה אותם, הוא הולידם. הוא נושא אותם בחיקו, סובל על- ידם ומתענה עמהם.
עקת אלהים עליו רובצת וסער אלהים נושב בקרבו. הוא לוקח חלק מבשרו ונותן לכל חי לאכול, נותן מדמו להם לשתות ומחלבו הוא מקריב קרבן.
השורר הוא אחיה השילוני וגם ירבעם בן נבט. לנשמתו של צדיק תכלה רוחו וחבלי החטא ימשכוהו בשאונם.
אשה כי תעונה, למראה העינויים של כל מעונה ונענה בחיים תדמע עינו, תצא נפשו, וגם את הגוזל, כי ידו קשה, יבין, יבין לרוחו – יבין את האיש מסיג גבול רעהו וכובש לו ארץ, יבין לזה ולעקת לבבו, כי יקחו ממנו אדמתו, כי יגרשוהו מאדמתו.
הוא יבין את הליל ואת הבוקר, את שפעת הסתיו והאביב, יבין סוד שיח חית- השדה וצפור כנף; יבין את צפוני שדי ויבין את האדם, יבין דרך שומרי תורה ויבין ללב ממאני- תורה, והוא חי בכולם ונותן מנפשו לכולם.
והכל נתן לו, למשורר, אלהים ענין לענות בו, לכל יצרף את נשמתו ואת רוחו, לכל הוא נותן ומהכל הוא לוקח. השלום על שפתיו וריב לו עם כל בשר, לרגע אמר הנה הטוב, והרע בא וחותך את בשרו…
ואם אלף שנים יחיה ויסבול, אינן כלום כנגד סבלון רגע אחד, כנגד שירה אחת של צער. ואם אלפי יַמים ישטפו על פני כל חי, כל זה כאין כנגד פלצות החיים והצער שבשירת החיים, חייו.
קחו את נפשו, נתצו את נפשו, קחו סכין חד וחתכו ממנו אבר- אבר. הצער שבו לעולם יחיה, ושירת היגון שבו לא תבול. –
תנו לו למשורר קבר אנוש תנו לו כר וכסת, גם אבן להניח עליה את ראשו, כחלום הוא לו כל הדבר, חלום נורא.
השירה היא ברכת אלהים בתוך קללת אלהים. הנה ברכה וקללה גם יחד. ואידך זילו חיו, זילו וסבלו, זילו וחשבו, זילו והרגישו. את הכל נתן המשורר לכ ובידו אין כל, בלתי אם נפש וחבלי נפש. - - -
ג: בַּסַּעַר
וראיתי את החיים בעצם עברתם, ראיתי את עמי בשבט עברתו, ראיתי את הכל בשבט יה, אמור יאמר האדם, בהסתער עליו רוחו. וראיתי את שפלות- האדם וקנאת- האדם. וראיתי כי שקר כל בשר, כי אבד כל מוסר, כי אין אמת ואין צדק, אין אושר ואין נחת, כי הכל בעמל ינהג, כי הכל בצר ומצוק יכַלה את חייו, כי הכל אבד את חיין.
וכל אשר יראה הוא חזון נורא בנפשו. כל אשר יראה הרי הוא נושא בחוּבוֹ ונוטעו בחוּבוֹ. לו אין תקוה ואין חיים ואין חוף, הכל עבר את הגבול.
והקיץ יבוא, הסתיו יבוא, הבוקר, הליל, המית כל היקום כמו עושה לה ריקודין בנפשו, מלחמת שנים בנפשו, מחולות- המות והחי כי עבר את גבולו ויזָנח זנוח.
גנים נטעו, יערות, הנה סלעי מגור, הרים וגבעות, הנה עמקים ומערות; אררץ- ארץ וגבוליה, ארץ- ארץ ואנשיה, חוקיה, תורותיה. ה' הציב גבולות עמים, גבולות האדמה וכל צבאה; ולפתע כמו יעָקרו התחומים, לפתע כמו יאָלם כל חי וידבר ככל אלם, הרים ילכו- ילכו וני- אדם יקפאו. לפתע אין חשבון ואין דעת, רק סער אוחז בכולם וסובב בכולם חַתת הבריאה תבוא על כל בשר, על כל נמצא.
את נפשו קורע בר- אנוש, דמו שותת וחלומו מתפלץ. כבחבלי- לידה מתהפכים מחשבותיו ורגשותיו בקרבו, מי ימלל יסוריו? מי יביעם?
הוא רואה את בניו ואת פרי מעשיו נדחקים בין החומות, רואה את חלומותיו והנה הם קצוצי כנפים, רואה את מחשבותיו טובעות, רואה את עצמו טובע, טובע בנפשו וברוחו. הסער לוקח אותו בציציות ראשו ונושא אותו הלאה, צדיק הוא בדרכיו, והחוטא שבו בא ושופך עליו את המיתו. הוא הרשיע בכל, והנה לצדק יתגעגע. - -
סערת האדם הוא סכום כל העוונות והצדקות, הגבורות והנפילות. היא כוללת חבלי העולם והאדם והמית העולם והאדם. ושירתה, היא עצם המחשבות בצאתן לאויר העולם, עצם האהבות שלא יצאו לפועל והשנאות שלא יצאו לפועל, בה שאון החיים, נפש השאונית של החיים.
סערת האדם היא תפילתו בקול, היא אומרת לכתוב את הספרים שלא נכתבו וחיה היא את החיים שלא חיו; היא המית החיים והשמעת קול החיים. - -
ד: בְּדֹחַק
וכי ירבה יגון האדם, יבקש לו בנפשו קבר, אין מלים ואין תקומה לו, בהתעטף עליו רוחו, ואין מנחם. מה מנו יהלוך, כי יזרח השמש, כי יאיר היום, כי יצאו בני- החיים ממחבואם איש לעברו לדרוש אוכל וטרף; הוא תועה והולך, ניבאו לו רבות, מנבא כל יציר ויהגה, כי אתא בוקר, ולו – אין מעמד.
אין תקוה, אין מבוא לחיים, אבד מנו מנוס, כצל יהלך עלי אדמות, כי אֵל שדי סך מאתו וכבדו אזניו משמוע. תוגתו ובדידותו הרבה לא תעלה אוו אז, כי אם דוחקת אותו, לא תהמה נשמתו ולא תקשיב, כי אם תיסגר.
ואין מרפּא ואין תרופה, באין אלהים. אַל תאמרו לתת לו מה ולפתוח לבבו למה. בשבילים שדש בהם עלו קמשונים, רב קמשונים; הדרכים, שפילס לו בהם בעמל נתיב, מלאים הם שוב חתחתים, ובן- לילה עלה בהם שמיר ושית, איך יעבור שפי ואיך ימצא מהלך?
ואם ימצא, יאמר למצוא, מה ימצא, באין שומר לראשו. מה בידו, כי ייחל לו. אם יקום, מי יקימנו לבדו והוא אינו מבקש תקומה ולא יתן בה אֵמוּן.
קשה-מחשבה הוא בר- נש וחשוך מנוחה הוא, הוא מגשש כעיור גם בין פּלדות, כי יעצום את עיניו בחזקה, קוראים לו, והוא מתפלץ בעקתו. רע עליו המעשה, רעים עליו החיים; חשכה נפשו מגאולה, ואין גואל לו. לא תעו דוחק הרוח, כי רב.
וישאל האדם אז ואין עונה, כי לא ידע מענה; הוא סופר סופר, חושב ומונה, לכל תכלית הוא חוקר, ואין קץ לחושך, לחשכו. אבדון ומות הוא רואה, ואת הנתיב לנהרה אינו רואה.
למה, אלהים, תעמוד מרחוק, מרחוק לו.
הֶגְיוֹנוֹת
א: קַיִּן וָהֶבֶל
ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. ויהי קין עובד אדמה והבל היה רועה צאן, שניהם מתחילים מלאכתם בראשית העולם. “עני קין ואמר להבל? לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן ולית למיתן אגר טב לצדיקיא ולית למתפרעא מן רשיעיא. עני הבל ואמר לקין: אית דין ואית דיין ואית עלם אחרן ואית למיתן אגר טב לצדיקיא ואית למיתפרעא מן רשיעיא, ואל עיסק פתגמיא אילין הוו מתנציין על אגפי ברא.”
אנו עומדים בראשית צירת העולם. – הנה נגמרה הבריאה, הנה יצאה מחופּתה, לבושה היא שני עם עדנים, השמים חדשים והארץ חדשה. יקוו המים! נחלים ונהרות יפכו בטהרם, ויצמח אדני אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה. המאורות עולים ברקיע, שמים ממעל שׂשׂים לעשות רצון קונם. אין פרץ ואין צוָחה; אין ריב משפחות, ומלחמת החיים עוד טרם נראתה. מנוחת עולם מרחפת על פני כל היקום ועל פני כל יצור ושקט- שדי מלווה אותם. שבת ראשונה לפני ימות החול הארוכים!
והנה באו עננים וכיסו את פני כל. כרעם בגלגל נופלת בעמק השלוה השאלה הנוראה והמחרדת: אית דין או לית דין? קין והבל, שני בניו של אדם ראשון, קמים ומשליכים רעל השאלה בנפש כל חי ובלב כל בשר. אית עלם אחרן או לית עלם אחרן? בידם הגסה הם באים וחוצים אחדות הבריאה והחיים קורעים אותם לשני גזרים. אית או לית? היש שכר טוב לצדיקים וגמול רע לרשעים. משני בני- אדם, הראשונים לנולדים, נעשה אחד צדיק ואחד רשע…
לא היה גם קמט אחד בבריאה. אדון העולם הוא אחד, יחיד ומיוחד. שלמות ביצוריו ובכל מעשה ידיו. הנה זי מעט, אשר הביא אל האדם כל חית השדה וכל עוף השמים לראות מה יקרא להם – וככל אשר יקרא לו האדם זה שמו. תום עולמים מונח על הכל והוד עולמים; והנה אנו נדחקים פתאום לשאול המחשבה, היא את אמריה הקשים אחד- אחד תענה: “הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ”. ככל צעד האדם ויללת לבו, כל המועקה אשר בחיים והחטאת הנוראה הרובצת לרגליו באה ואוחזת אותו בציצית ראשו ומשליכה אותו לארץ גזירה…
מי גרש את האדם? ואימתי היה הדבר, שאדוני אלהים שלחו מגן העדן? אי אפשר שהיה החטא בפרי העץ, אשר היה למאכל. אלהים אשר אמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, הוא לא יירא ולא יתקצף, אם היה יהיה האדם כאחד ממנו לדעת טוב ורע. ואם ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם – הלא בעבור זה נוצר האדם, ויקח אדוני אלהים את האדם לשמור את דרך החיים. לא! לא “עטיו של הנחש” הוא, שבשלו אנו נמקים כל הדורות, או טעות היא, או דבר שנכתב שלא במקומו. קין והבל הם היו אלה, אשר ביניהם נפלה ראשית החטא וראשית השאלה, המחרידה מנוחת האדם כל הימים. אית דין או לא לית דין? החיים ניתנו לנו בני- האדם, פשטות החיים ואין- סופם ניתנו לנו; והנה באו האחים המריבים הללו ויעכרו מכמני תבל בשאלתם וּבויכוחם הם. המה יצרו את הטבעת הראשונה לשלשלת הארוכה והקשה של מה ולמה, אשר אנו נושאים על צוארנו ואשר ישא אותה האדם לעולמים…
ב: בָּזֶה וּבַבָּא
מימי קדם שואל האדם מעולם זה לבּא. יזרח השמש בבוקר, והוא על פרי עבודתו בערב יחשוב. ישכב כל חי, והוא חולם על המחר ומבקש לדעת, אם הניח מה מהיום למחר.
אמנם תורת האל לא תתן את האדם לקפוץ בקפיצה אחת על החיים אשר לפניו. היא אוחזת אותו בידיה ואומרת לו: הבט, הבט בחייך, הבט אל אשר סביבך, השׂכל ללכת, היטיבה דרכך, ראה את עין אדוני הצופיה ומולכת בארץ, ראה את העולם הניתן לפניך. האל יראה ויתבונן מטה, אם זרוע שדך בצדק, אם לא עבדת בבהמתך ובעבדך בפרך ועזוב עזבת לדל…הדגן כי ינתן בעתו, שדמות עוטפות בר – אלה ברכות התחיה. יכך ה' – זהו הגיהינום!
הנה באים הנביאים וכותבים בחרט במסכת העולם ומראים לנו את אריגת העולם ואת החיים, את אריגת הטוב והישר ושיני מלתעותיו של הרע. ממלכות, עמים, שבטים, משפחות כולם יגורשו מעל נחלתם בשבט אדוני, ובכולם יד משפט אדוני. הטוב והרע המה המניעים את מלכת השמים וכל צבאם. מאזני הצדק עומדים על הארץ וחיי אדם ישקלוּ עליהם בבוקר ובערב. עולם- אמת הוא המשפט, הנצח העולמי הוא הדין והצדק והגיהינום הוא הרֶשע. יושב בשמים אינו זקן ויושב בישיבה ומחכה בדינו, עד אשר יעזוב אשם מאסרי הבשר והרוח - - הוא בא ומביט בבריותיו ומשגיח על בריותיו יום- יום. האֵל הוא הדין בעצמו, הוא הדיין בעצמו, הוא הצדק בעצמו, הוא ישר וכל דרכיו ישרים. הוא חי וכל חיים בידיו ניתנו. הוא אבי היתומים ודיין- האלמנות, מציל עני מחזק ממנו ודל מעושקו. אֵל אלהים אוהב צדקות ושונא רשע.
והבאים אחריהם התחילו אומרים אֲמָרִים אחרים: במקום המשפט שם הרֶשע והצדק הוא ממעל. את אשר יעוותו העולם והחיים כאן יישרו האלהים שם ממעל והחיים הולכים ונמשכים מזה לבא – מהעולם הזה לעולם הבא … האדם פושט את גופו כמלבוש ומתעטף שם לבנים ונשמתו מטיילת בגן- העדן – אם רק אין עליה להיצרף מתחילה בגיהינום.התחומין בין ההויה ובין שלילתה בטלים הם בחשבון- עולם זה. מאורע המות, הממש היותר גדול, יהיה כמו אינו…
מאלה – מחדלון הגבולין של זה ובא והיעשותם לדבר אחד ולמסכה אחת – ושאבו עולם החזיון והשירה את כוחם. המערכה השירית היא האריגה שבחיים והרכבת המעשים השונים שבחיים. נשמת האדם תקצר ותתמעט, אם נגביל אותה רק על ההווה ועל האופק הקצר שבזה. הזה הוא בעיניו רק שובר על הבא, והבא – סוף החזיון הזה. בני- אדם רצים לבית- החזיון, כמו שהם רצים לבית- תפילה, ינתן להם בזה מאשר בבא…
ג: הַתְחָלוֹת רִאשׁוֹנוֹת
חכמת טבע בריאת האדם תורנו דעת מהוּתו ואופן חיותו יודעים אנו איך יאכל וירעב, יישן ויקום, איך ישאף רוח ויחלה; אנו יודעים בנין כל חושיו ואבריו הפנימיים והחיצוניים.
אנו יודעים את כל האפנים הטבעיים של הנפש ודרכי החיים, גם את הרוח נמוד במידה, את התאוה ואת הצער, את היגון ואת השמחה; ערוך נערוך את הצדק ואת הרשע, ערוך נערוך את הטוב ואת הרע ונבוא לידי פשר וביאור במוסר ובאלוהות. את גילוי האלוהות עצמה לממלכת האדם נצרף לנו על ידי רגשי הפחד באדם; ואת רום האהבה נבאר על ידי רגשי משפחה והחפץ להוליד ולקיים את המין. אין דבר רוחני אשר לא נדע לפרשו באפנים שונים, אין דבר נעלם מעיניו של חוקר הטבע; גם אהבת המסתרים, ההזיה והשירה הם בעיניו פרקיםם בתולדות הטבע והאדם, יין ישמח לבב אנוש של המשורר. הקיץ מוליד והאור מעורר, השירה בכלל היא רק ילידת הטבע. התנועות הגדולות בתולדות העמים באות על ידי מסיבות חומריות. תורת הנביאים, בדת הנוצרית וכדומה נולדו על ידי מלחמת הצדק של העניים והמבקשים חופשה. לאידך, היתה יפיותו של יפת רק תולדתם של התענוגים והמותרות. משפטי הרומיים באו על ידי גבורת העוז שלהם. האיסלם נולד מהזיה דתית ותאות בשׂרים…
למה הדבר דומה? לביאור ענין הספרים על ידי המצאת הדפוס… רוב בני- אדם מחליפים התחלות שניות בהתחלות ראשונות; את האמצעים והחזיונות הם מחליפים באבות. כמה עמוקה מאלה היא אותה השאיפה בפילוסופית שלא יכלה להסתפק בביאור בריאת העולם על ידי בראשית ברא וכו' ונצרכה בהשגתה להנחת חומר קדום – להניח מציאת חומר קודם הבריאה. בכל אופן מספיק זה יותר מההנחה, שהכל בא מן האפס ושצבת ראשונה בין השמשות נבראה…
נבין לדרכי הרוח ותהלוכותיו ואת הרוח עצמו לא נדע; נביןלמהלך הנפש ואת הנפש עצמה לא נדע. גם חכמת הטבע, אשר תעמיד לנו חלוקים ידועים בעולם ובחיים, אינה כוללת במהותה רק תולדות הטבע וקורותיה. היא תסַפר לנו מהלך דברים וחוקים רבים, בלי ביאור התחלות ראשונות וחוקים ראשונים. כל חלקי הביאור במדעי האדם מגיעים המה כולם אל נקודה אחת ומשם אינם יכולים לזוז עוד – וגם אי אפשר להם ללכת הלאה. הם מבארים את הדברים תמיד בהיקף ידוע - ומה שמחוץ לאותו היקף שוב אינם רואים. בעמל המחשבה באים המה לאיזה חוף; אבל אל העבר השני, ששם מתחיל העולם הגדול ומתחילה השאלה הגדולה, שוב לא יבואו.
מניח לכם האדם את השניות ובארו לו את הראשונות . מניח הוא לכם את הדרכים ואת התוצאות, ואתם הראו לו את האבות.
ד: הָלוֹךְ וָשׁוֹב
ואשׂא עיני ואראה איזה איש ניצב ובידו חבל מידה. ואוֹמַר: אנה אתה הולך? ויאמר אלי: למוֹד את העולם אני הולך, למוֹד את המהוּת, לסַמן את המחשבה ולהעריך את הטוב ואת הצדק. ואוֹמַר אליו: לא תוּכל את הדבר הזה לעשותו, כי כבד הוא ממך ולא ציוך אלהים כזאת. ויען ויאמר: לא כן הדבר; כי ציוה אותי אדוני על המחשבה ועל המעשה ויכולנו עמוד.ואתמה תמוה, איך ידבר איש בשם אדוני והאדם עוד לא חזה פני שדי – ולא הוספתי דבּר אתו בדבר הזה, כי יראתי.
אדוני נגלה לבן- אדם כגיבור מלחמה ופעם נראה כיושב בישיבה. לזה בא בקולות ובברקים ובענן כבד מאד ולזה - לא ברעש ולא ברוח, כי אם בקול דממה דקה, אל קנא ה' – ה' ה' אל רחום וחנון, למי מהם נקשיב? ולמי ומי נעבוד? למי נתּן את נשמתנו?
כי כה אמר ה' לא הסתר דיברתי – אבל אנו סתרים נבקש, ככי מי גויי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו – ואנחנו, במרחק אנו עומדים… יד שלוחה ממרום להגן עלינו ולשמרנו – ואנו אמרנו נגזרנו. הספק אוכל כל אשר בקרבנו והודאי אין בידו לתת לנו מנוח. – בן- אדם לך מלוך על כל העולם כולו וירשת את מכמני העולם כולו וחשבת על כל נבראי העולם. פרו ורבו במעשיכם ובמחשבותיכם. מלאו את הארץ וכבשוה לכם. כן צוּוינו, ועדיין לא כבשנו לנו אפילו את ד' אמותינו. המהות בכל חללה ניתנה לנו לנחלה ויד האפס אוכלת בנו. אמרו כי שמע ה' את קולנו – ומצרי שאוֹל מצאונו ברכי נפשי את ה‘, אומר האדם, והנה באו החיים ויהפכו בקרבו את הברכה לקללה. וירא אלהים את האור כי טוב במעשה בראשית, ומפּי בן- אדם התפרצה השאלה: למה יתן לעמל אור? אחרת: יום לה’ צבאות על כל גאה ועל כל נישא והרם כליל יחלוף – ואנו נקוד ונשתחוה לרם ובו נבקש חסות. מי יבנה את הגשר בין אלוה ואדם? מי יקח מעל שכמנו את הסבל הרב? ומי יט אזננו לדבר האחד, שאין הריסה לו ואין שלילה?
ואשׂא עיני ואראה והנה איש בא בדרך, פניו נופלים וחבילה בידו. ואוֹמַר אליו: מי אתה? ויעמוד ויפתח את צרורו ויראני חבל מידה והוא קרוע לגזרים. ואדבר אליו: מה אלה לך? ויען ויאמר: לבני אורישם, את הקרעים האלה, ולא ינסו עוד את אדוני. בן- אדם, חוד חידה – ויגעת לריק, כי תאמר למצוא את הפתרון.
עָלִים בּוֹדְדִים
א: וַיִּנָּחֵם
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך. עובד אדמתו ישׂבע לחם. וארח לחיים שומר מוסר. הנותן ליעף כוח ולאין אונים עצמה ירבה. לעולם ישב כונן למשפט כסאו, והוא ישפוט תבל בצדק, ידין עמים במישרים.
דרכי תורה רבים היו לבן- אדם לנחלה; וכולם הם באים לישר הדורים וללמדו דעה, כי יש שומר ומשגיח עליו, פודה ומציל.
תורה נביאים וכתובים ניתנו לנו, חזיונות והתגלויות ממרום, אחד- אחד באו לנו – יעודים והבטחות, הררי אל נפתחים, בהם ימצא דל מעוז ומחסה אביון, הצדק העולמי ידבר אלינו באלפי לשונות – ועם כל זה מנוחת האדם עוד רחוקה ממנו, ועוד לא מצא האדם מנוח לנפשו…
ועוד ראיתי תחת השמש: במקום המשפט שם הרשע, ובמקום הצדק שם העוול; אחרי ישעיה וירמיה יבוא ספר הקוהלת בפשטות לשונו ובשאלותיו החודרות – חצים שנונים בלב האדם, חצים שלעיתים פלחו גם את לב אלה, הקוראים לצדק בשם אלוהי הצדק.
ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ומפי האומר את זה שמענו את הקינה: מי יתנני במדבר! ארור הים אשר יוּלדתי בו, יום אשר ילדתני אמי אַל יהי ברוך!
המחוקק, אשר אמר לתת לאנוש תורת-חיים, הוא ישים בפי גיבורו איוב: למה יתן לעמל אור? ואיש האלהים הלז, אשר הביא בנפשו את הודאי הגמור על- דבר נוֹצר חסד לטובים ואת הרשעים לא ינקה, לו היתה שעה, שעמד לפני תהום השאלה העולמית: למה רע לצדיק וטוב לרשע?
האל בעצמו, יוצר האדם, אשר אמר ויהי ורצונו הנמרץ חרות בברזל הנצח, גם עליו נאמר: וינחם כי עשה את האדם, ויתעצב אל לבו. – נגד אלהים מתנחם ומתעצב על לבו, כל כלי יוצר של הנביאים לא יצלח ואפס מאנוש כל חזון.
ב: אוֹתִי עָזְבוּ
הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו! אלהים נדחה מפני תורתו, המעשה והמצוה הם המניעים של האדם. חוק הברזל, המושל עליו ומדריכו. הטוב והישר, הצדק והמשפט, כל יחסי האדם לחברו ולמקום הם פעולות ומעשים. כמו ביטוי סותר לעצמו ירָאה הדבר: המעשים הם הרוח והנשמה היא הגיף… יוצר בראשית דורש מנמצאיו את המעשה, את שמירת התורה השלמה, את הודאי שבידים. את הודאי הגמור בהליכות עולם ובחיים.
שמענו אומרים: וצדיק באמונתו יחיה! מה היא האמונה? מהו אותו הרגש החינוכי, שנושאים אנחנו בלבנו פנימה והחיים לא ירָאה, בחיים בני- יומם ובמעשים הנגלים. הניחו את אשר לה' לה' - והיו טובים, היו בני אדם- טובים; הניחו את הרוח ובחרו לכם את הגוף, את החברה ואת הצבור, את היחיד ומעשיו, בחרו זה את זה.
והדת? הדת היא המעשה, הדבּרות הם לרוב: לא תעשה לך. לא תעשה! אלהים מונח בשמירת והמצוות והפקודות.אלהים מרחף ממעל וגוו בידינו! – תורתו וחוקיו שמורים לעד.
אַל תביטו ראשונות ואחרונות. אַל תביטו אל מה לפנים וּמה לאחור, אַל תביטו ממעל, רק מתחת. ראו מה אתכם וּמה ניתן לכם. אפילו כל התורה כולה אינה שקולה כנגד מצוה אחת מן התורה! הרוח אינו שקול כנגד המעשה; מכם ידָרש רק המעשה.
ועשיתם את הטוב והישר לשם המעשה, ועשיתם את כל אשר ידרש מכם, את כל אשר נפקד עליכם; גם חותמו של העולם הוא מעשה, גם אלהים הוא אך עושה.
הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו! יאוש ויגון אלהי נושב מן הדברים האלה.
המעשים יכריעו את אלהים, הברואים את הבורא, החזיונות המתחלפים – את היש המוחלט.
ועבדת את אלהים, והכריעה העבודה כביכול גם את האלהים. –
ג: לְקִיחָה וּנְתִינָה
טובים השנים מן האחד. האדם מדיני הוא בטבעו. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו. או חברותא או מיתותא! האדם רודף אחרי חברים, אחרי רעים, אחרי אשה, האדם רוצה לפתוח את לבו לאחרים ולא לסגור את לבו; האדם רוצה להביע את אשר בו, את אשר הוא חושב, את אשר הוא מרגיש ואת אשר הוא נושא בחוּבּוֹ ואינו רוצה לסגור את לבו. לא לקחת רוצה האדם מחברו, לא להיוָשע ממנו, או גם לשמוע ממנו, כי אם להגיד, לו לתת לו להושיע לו. – האדם הוא יותר בורא מנברא, הוא יותר יוצר מיצור, הוא יותר מושל ממשוּל; נשמת האדם גבירה היא, נשמת האדם לא תאהב להיסגר ולהישאר בחומותיו. ואם ישימו אסורים עליה, הדמיון הוא לה למפלט והחלום הוא מושיעה ף הדמיון הוא הרע הנאמן לאדם במקום שאין רעים, והשתיה לשכרה – במקום שאין הכד פתוחה…
ואם אלף פעמים תשימו את האדם החי והמרגיש מחוץ למחנה, אם אלף פעמים תגזלו את רעיו ממנו וכל אשר לו, אם על פיו תתנו מסגר, הדמיון יפתח לו את אשר סגרתם ואת אשר החסרתם ממנו… איש רעים להתרועע הוא בעל נפש, גם באין בן- אדם בגבולו נפשו מולכת. לא לקחת הוא חפץ, כי אם לתת, לא לקבל מגמתו, כי אם לפתוח את ידו ולהעניק לכל נפש.
ואם פעם אחר פעם תשימו אותו בסוגר הבדידות, הרי שומעים מסביב לו. שבט אלוה בפיו, והוא מברך ומקלל. ואפו עז למראה עוול, נפשו מרה, רוחו הומה ויגונה ושאונה עולים על כל גדותיה.
טובים השנים מן האחד ושלושה מן השנים והארבעה מן השלושה ומספר רב ממתי מספר. והוא אינו אחד אלא שנים, עשרה, מאה. – לבו של אדם לא ידע רחם לעצמו ולאחרים; והוא מיסר את עצמו ואחרים, הוא לוקח מעצמו ונותן לאחרים.
ד: הַשָּׁעָה הָאַחָת
תנא דבי אליהו: מעיד אני שמים וארץ, בין ישראל בין עכו"ם, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי המעשה שעושה, כך רוח- הקודש שורה עליו. – לכל אדם נברא בצלם, לכל חי מדבר וגם לכל נמצא יש שעת השראת- השכינה, יש רגע רם ונישא, שבבו הוא קרוב אל קונו, שבו הוא עושה דבר או משיג דבר, שניתן רק לו וּלשורש נשמתו ולתעודת חיתו.
אמנם ענין זמנים הוא ענין כמותי, אבל כוחו לא יחדל ולא יסור מאתנו. עלינו בני- האדם אך להעתיק לנו את החייםמהכמות לאיכות, - ולדעת, שהכל יומד לא רק לרוחב, כי אם לעומק. ניח שאין העולם נברא, מדד זמנים לא נפסק; נניח, שהבריאה לא נכתבה בחרט אלוה על טבלאות האפס, עוד ישאר לנו מושג הזמן והערכת הזמן; גם השארות- הנפש באה לנו על ידי המושג הלז ונצחו וחותמו בנו ובנפשנו. אבל לא הרב בו וכמותו לנו עיקר, כי אם ישותו והויתו בכלל. נוקיר את הזמן ותלויים אנו במחשבותינו בזמן, ועם כל זה, לא משפט והיפוכו הוא, כי א גם יסודו יש לפעמים נצחיות לרגע… שהאור דולק ביופיו, בעת שיאיר, נצחי הוא וימלא את מַלאכותו בזה, שיאיר עתה. – יש חיים ארוכים לרגע, יש מעשה אחד ואמירה אחת כבירה, ששקולים המה כנגד מעשים רבים ואמירות הרבה; יש שעה אחת רמה בחיים, ששקולה היא כנגד כל ימי האדם.
יפה הוא אותו החיזיון, שתארו חכמים: כשחטא האדם ופנה היום, חשב, כי העולם יחשך בעדו וישב נמק באופל הליל. כיון שעלה עמוד השחר וראה את הבוקר זורח, הקריב פר ואמר מזמור… מה רם ונשגב הוא, לחיות בשעת הבוקר הראשון ולראות את הבוקר הראשון, בקום על אדם שכינת- אל. והנה אחרי השכמת הבוקר יבואו צהרים, יבואו ערב וליל, הבוקר השני יגיע ומתחיל האדם לומר: מנהגו של עולם כך הוא! התגלות היחידי באדם ובעולם תתהפך למנהג קבוע. השעה הנישאה הראשונה לא היתה דיה לאדם ראשון וחיה עוד תשע מאות שנה ושלושים שנה… ישיבו מה שישיבו נגדנו, אלף שנים אינן שוות כיום אתמול, כבוקר של אתמול, כבוקר הראשון.
מענינת היא גם אותה האגדה, המספרת על- דבר המלאכים, הנבראים בכל יום לומר שירה ונשרפים הם אחרי זה בנהר דינור… מה להם ליצורי- שדי אלה עוד לשהות בעולם, אחרי שאמרו שירת הבוקר שלהם ומלאו את מלאכותם, אשר בשבילה באו? אבל הרבה נבראים יש בעולם, שעוד ישארו קיימים וחייהם נמשכים, גם אחרי אשר עשו את מעשיהם וקיימו את תעודתם. מה שאליהם היה מוטל, כבר בא לידי תפקידו ונמלא והם תועים עוד עלי ארץ באפס מעשה… את שלהם עשו, עשו באותה השעה הגדולה האחת, שהיתה להם בחייהם ושהיתה נכונה בעד חייהם, והנה הם בבחינת אוכלים ואינם עושים.
נאמר לבני- אדם: ושניתם ושילשתם; אבל רק זה הראשון, הדבר הראשון, אשר נעשה ואשר בעדו נוצרנו, לו יסוד, רק זהו נאמן ונכון לנו, וכל אשר בא אחריו, הוא מותר לנו… כל חזרה על הדבר היא כבר העתקה מאותו דבר ואינו המקור. לא היתה התורה צריכה להתחיל בבית רק באל,, בראשון שאין שני לו. – – –
דִּבְרֵי חֵקֶר
א: הַמַּלְאֲכוֹת בְּחַיֵיּנוּ
הכל צפוי והרשות נתונה. – שאלה קשה עוד יותר מן היחס שבין הידיעה והבחירה הוא היחס שבין המקרה ובין המלאכות בחיים. קשה לעמוד על אָפים של הדברים. אם כל מסכת המעשים והמאורעות בחיי האדם רק ילדי המקרה ה וגם צירופם תלוי רק ביד המקרהאו פונים ונותנים הם כלפי מטרה אחת ותכלית אחת…
אמנם לימדו אותנו כדבר הזה, אולם החיים באים ודוחים את אלה. חיי אדם ירָאו לנו לרוב כהמון מקרים, מאורעות ומעשים, בעלי פנים שונים ואפנים אפשריים שונים, לא רק הרשעים מלאים חרטה בחייהם, כי אפ לכל אדם יש עתים בחייו שיחשוב: אלה ואלה המעשים בעולמי היו לא לצורך, אלה ואלה הדבורים אשר דיברתי היו למוֹתר, דבר זה שבא עלי בחיי לא היה צריך לבוא ולא היה מוּכרח לבוא. המעשים בכל יום, הדיבורים בכל יום, היחסים והפניות בכל יום עלולים להשתנות כל כך בכל פעם, תלויים כל כך בסיבות חיצוניות ופנימיות, סיבות שלא נוכל לשערן מראש ואי אפשר לכוון להם מקודם, עד שאנוסים אנו להניח, שכולן רק ילדי המקרה בעיור הן, אותו המקרה, שלא יֵדע חשבון ולא ישמור בצעדיו כל חשבון…
ולאידך, מה הוא המקרה? – מושגו של המקרה בכלל בלשוננו אנו רק צירוף שכלי, הגיוני וחשבוני, והוא בא מתוך חשבון האדם עם העולם ועם משטרי העולם, ומה הוא העולם, מושג העולם, אם לא גם כן מושג צירופי והסכמה. שכל המעשים והתולדות, שכל החיים והזמנים מצטרפים לבחינות ונותנים ביחד דבר שלם, שאו קוראים לו עולם. גם הדבר אשר נכנה אותו מעשה, מאורע, הוא רק צירוף של נקודות רבות ותנועות קטנות בנות- רגע לידי דבר מסודר ולידי שלמות, שאנו עושים לנו במחשבה ועל ידי צירופי מחשבה…
ומה הוא האדם?מה הוא גם זה, שמקשר את כל חיי אדם במחשבותיו אנו לאחד, שמקשר אותו היום להאתמול ושניהם למחר, אם לא דברסידורי, רוחני, שׂכלי וחשבוני; ובכן, הדעה אומרת, שאין חשבון והכל רק מקרה, היא תקח מאתנו הרשות גם לבטא את המלה “מקרה” ולהשתמש בה לצורך ההגיון והחשבון המלאכת העיון. אם לא נאמין בחשבון הגדול בחיינו, אז אין מקום גם לחשבון הקטן…
ועוד זאת: השפה היא רק ביטוי לדברים, הנמצאים או מורגשים עלפינו, בכל פעם היא עושה כוָנים לדברים מוחשיים בחומר וברוח, בעולם ובנפש; וכל מלה נמצאת כבר, להיותה נמצאת ברכוש השפה ובספר המלים של לשוננו, הרי היא כבר מעידה על מציאות אותו דבר, שתבטא אותו ואשר מצא לו בה לבוש. אם השפה תדע מהמושגים מטרה ותכלית, אם היא תדע מחשבון רוחני לסכום חיי אדם עלי אדמות ויחסו לכוחות עליונים, הרי כבר מונח בזה עצמו הוכחה קיימת, כי אמנם יש דברים כאלה במסכת האדם ומקריו בעולם ושׂורדים הם במהלכו ואורחותיו תמיד. באין אלהים משגיח על בריותיו בודאי לא עמל האדם לברוא לו שֵמות אלה לבטלה; ובאין מטרה ותכלית בחיים, חסרות היו המלים האלה באוצר שפתנו…
אנו מבררים לנו את הדברי כך: בהאלף-בית שלנו. מא' עד ת‘. יש לנו כ"ב אותיות, והן תבואנה לאלפי צירופים, למלים אין קץ; המלה אשר בפינו עתה תתרקם רק מאותיות אחדות, שבוררת היא לה לצורך אותו הביטוי ותניח את השאר. – אם נוציא המלים “גדול” או “קטן” מפינו ורוצים אנו לתכּן מושגים אלה. רק האותיות ג’ ד' ו' ל' ק' ט' ז' לנו עתה, ושאר האותיות אינן צריכות לנו, בבנין המלות “גדול” או “קטן” עלנו לפסוח עליהן ולשכוח אותן. נשער לרגע, כמה קשה היתה יצירת המלה הזאת, כמה קשה היה, בבוא המושג “גדול” לידי התלבשות מלה מסוימה המסמנת אותו, לבחור מכל המון האותיות וצירופיהן דוקא באלה ולהרגיש בהן, שדוקא הברות אלה נכונות לאותו מושג, והן- הן תבענה אותו מושג במלואו…
וכן הוא ענין צירוף מושג המלאכות בחיי האדם בהמון המקרים והמעשים בסביבו. אמנם מאורעות רבים לא לצורך הם בעולמנו, אלפי מקרים בחיינו ובמעשינו, שלא נדע פשרם ולא נדע להוציא לנו מהם את החשבון, מה הם לנו ולמה הם לנו; אבל אחדים מהם, זעיר שם, זעיר שם, נותנים אותו חשבון, יתַוו לנו תוים ויתנו לנו רמיזות והארות לדעת את החשבון מהם לחיינו. הנה מקרים ומאורעות השגחתיים בחיינו מעורבים המקרים סתם ובמעשים סתם, ועלינו לבור את התוך מן הפסולת, את העיקר מהטפל ולדעת מה הם לנו ומה יסַמנו אלה לנו. עלינו לסַדר לנו טיב מלאכוּתנו ותעודתנו עלי אדמות. כמו שאנו מסדרים לנו מלה חדשה לבריאה מחשבתית חדשה. המקרים והמעשים הרבים בכל ימי האדם והיקף זמנו כוללים אותיות רבות מפוּזרות פה ושם, בלי סדר ומשטר, ומלאכות חיינו היא רק צירוף מלה אחת שלמה בהמון כל אלה.
המלאכות שבחיי אדם היא החותמת שלו, אבל מלוכלכת היא ועוד הרבה דברים אחרים דבוקים עליה, כדי שלא יראה אותה מיד ולא יבין אותה מיד. – וזוהי עבודה רוחנית רבה לבר- נש לנקות אותה מכל חיץ, ללמוד אותה לדעת ולהכיר את היד הגדולה, המושלת בחייו ובתעודתו בכל אלה. האדם הוא בבחינת כורת ברית את עצמו ונותן תוכנית דתית לעצמו, אם מוצא הוא מלאכוּתו ויודע את תעודתו, למה לא שלחהו אלהים לחיות ואיזה צורך מיוחד יש בחייו.
ב: הַפְּלָאָה שֶׁבַּלֵּב
לקורא העברי מן הדור הישן ידועות המלים “עצם המוּשכּלות” למרבה, ידועות לו מכל ספר המחקר מימי- הבינים, שקרא בהם והזין בהם את רוחו זמן רב. מהו עצם המושׂכלות בתור מושג מופשט מהאדם וקודם לשכלו ומפזר מאורו לשכלו? מה הוא כוח- החיים ההיולי בלי חיים ממשיים? מהו שׂכל- קדום במובן חומר- קדום?
הקדוש- ברוך- הוא ברא את עולמו כבורא מתוך הספר ועל פי תוכנית מחשבת הספר. התורה קדמה אלפים דור לפני הדורות, אמרו הדתיים, גם “סדר זמנים” היה לפנים ושוכן הערבות היה מטיל על פני האפס הגדול… הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים, והמים טרם נבראו. – ככה אנו מדמים את היוצר לצורה ואנו מקדימים את המאוחר. ואפלטון ולרבי שמלאי לא די ששׂכלו של אדם מתעורר בקרבו ובא בקרבו בבואו בימים, כי אם מושל הוא בו ומאיר לו עוד במעי אמו, במעי העולם. השׂכל הכללי שם בשורשי ההויה הוא יושב, ומשם הוא מפלס לו נתיב ללב האדם… שכלו של האדם ותבונתו הוא ספר- תורה הושם בארון והלוחות כתובים באצבע אלהים.
ואם אמור יאמר בו-האדם לעצמו: אעלה על במותי עב, אדמה לעליון, אם האדם יאמר: עד שלא באתי, לא היה מי שקרא להקדוש-ברוך-הוא אדון, עד שבאתי אני וקראתיו אדון; אם האדם יאמר: אנכי ילדתי והריתי את כל המחשבות הגדולות האלה, את כל מכמני האלוהות וגם את עצם המושכלות… תיכף באים ושואלים: מאין באה רוח האדם? ואיך עלה לו להיות נבדל יותר מן החי, אחרי אשר ארוג הוא בגוו כיתר החי, ובמה כוחו גדול להיות ברוחו מעל לעולם ולמצוא נתיבה לעולם?
הלב והמוח, השכל והרגש, הנטיות והחושים – האלה הם העושים את האדם? האלה העושים את מוֹתר האדם? האם אלה מולידים גם את הרוח? ומה הוא הרוח? מה הוא הלב וכל האלהות שבלב? מה זה הדבר הנקרא שכל ודעת, תבונה וחריצות? מה המה השמות שנותן האדם לכל אלה, נותן לעצמו ולכל אשר תחזנה עיניו? מה המה חושי הנפש והרוח? מה היא זו המחשבה והשירה וההתפעלות והגעגועים עם כל המדות הרוחניות והיסודות הרוחניים? מה זה רוח לגבי חומר? מה זה נפש לגבי גוף?
וכל השאלות האלה עם כל צאצאיהן וצאצאי צאצאיהן יש חוט אחד המקשרן יחד, יסוד אחד ומקור אחד – הלב וכל הפליאה שבלב. משם יוצאות קרנים לכל אלה והשפעה לכל אלה. הספירות והגלגולים והקישורים שביניהם, יסוד השגתם בלב האדם. ששם נבקש גם את המושכלות ואת עצם המושכלות, משם יבוא הכל, הכל…
וזה רגש האחריות הגדולה, אשר בלבנו, אשר בחיינו ועולמנו אנו; זה יסוד החיפוש הגדול בחיי אדם ותכלית האדם, זהו היסוד לאלפי רבבות ספר, תורת הנפש, תיאור הנפש עם כל המית הנפש ומהלך הנפש.
וזהו המקור לאלפי התורות והדעות, לרבבות המחשבות העיונים, לכל החכמות שבנגלה ובנסתר, באדם ובחברה ותורת החברה; פלא האדם וחייו מניעים את כל אלה, לא ה“יראה והפחד” לא ה“חפץ לחיות” ולהטיב את תנאי החיים.
הפלאה שבלב היא מחיה את אשר בנו ומחזקת היא שייכותנו לעולם, אשר מסביב לנו. היא תשיר שירים, היא תחשוב מחשבות, היא תחוק חוקים והיא תנשב את הסער הגדול התוכחות וביעודים, אשר ניתנו לנו.
התגלויות רבות באו לעולם. – אדוני מסיני בא וזרח משׂעיר, הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש. אדוני בצאתך משׂעיר, בצעדך משדה אדום. אלוֹה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן, רכב אלהים רבּוֹתים אלפי שאנן, ויענו קהל עם ועדה: נעשה ונשמע! – הלב, הלב הוא השואן בכל אלה.
תנו עוז לאלהים! קראו לנו, ובן- אדם יתן, בן- אדם יתן את נפשו ואת רוחו ומכמני העולם ולרוח העולם. בן- אדם יברא משכלו את עצם המושכלות, עצם ההשגות ורצון התורות. בן- אדם יפתח את לבבו לאלה. –
זכרו ימות עולם, בינוּ שנות דור ודור. אדוני יציב גבולות עמים – ובכל חשב האדם, הגה ברוחו, את הכל הוא שואב מן המקור, ממקור לבבו.
ואספר לכם מעשה יה, יאמר הרוח שבאנוש; ואספר לכם מעשי בראשית ומעשי מרכבת העולם, אספר לכם את מעשי העולם ואת מהות החיים אתאר ומכמני החיים. ואספר לכם את כל הֶמיַת המחשבות והדעות, את כל יסודי התורות ומבועי התורות; ואספר לכם את דבר כל הגלגולים והספירות, את מה למעלה ומה למטה, את מה לפנים ומה לאחור; הכל הכל אספר לכם, יאמר נא בר- אנוש, באין קץ ובאי תכלית לחזון רוחו.
הים יקרש, הגבעות יתישרו, פני השמים יקָרעו והאדמה תיבלע התוהו, לצדיקים עושה הקדןש- ברוך- הוא כנפים ושטים הם בים האפס, ורוח האדם לא יאפס, גם מושג האפס פרי רוחו הוא וענין שכלי הוא… כל באי עולם הרוחני חיים מפירותיו בעצמו ואינו שׂבע. נפש האדם לא תשׂבע וההפלאה שבלב לא תכלה…
ג: הַמַּזָּל
גלגל הוא החוזר העולם! גלגל החוזר בעולם ובחייו, בחיי האדם ומזלו על האדמה. היום יעשֵר ומחר ידל, היום יעלה ומחר ירד, היום ימצא ומחר יאבד לו.
והמזל בעצמו הוא בעל דו-פרצופים. יד מזל רע ויש מזל טוב, יש אדם שמעשיו מבורכים ויש אדם מקולל יש אור וחושך במעשים, בוקר וערב…
התורה והמוסר אומרים: בידיך עתותיך, מעשיך ירוממוך ומעשיך ירחיקוך, בטוב העולם נידון, וברכתיך בכל אשר תעשה! והצד השני של המטבע הוא: לראות שאיזה דבר שולט בנו, אם לטובה אם ורעה, באין כל קשר ויחס למעשינו אנו לא בתורה תשובה כלל על מעשינו אנו. ביד אחת מרחיקה הדת כל מושג הכרחי בעולם, המולך כעיור, מבלי דעת גמול ותשלום, ובשנית תפתח לזה דלת, כי יאמר מזלך גרם, גזר- דין מן השמים הוא, שאין לשנותו אלא בשידוד מערכות…
והשואל ישאל: איך אפשר זה בצד זה? איך אפשר לאדם להיות נושא עליו סמל בן- חורין, סמל דבר שיש לפעולותיו חשבון, לדעת שהוא בא בחשבון ובאים עמו בחשבון, ומצד אחר להיות נכנע אל המזל, שאן לו דין ואין לו תובעים?
אלוהים, אלהי האדם הוא המקשר בין בר-נש לעלמא הדין ולעלמא דאתי, והמז הוא החַיִץ והקיר המבדיל ביניהם. מה פשר הדבר? איך נלמד בזה בינה? ואיך נדין לתהלוכותיו.
גם בעלי התורה האחדותית, שלהם רק חשבון אחד בעולם וּמשפט אחד בעולם, לא ירהיבו בנפשם לדבּר מפורש על צד ה“עונש” שבמזל, וגם להם ישותו הוא הדבר העומד חוץ מתחום ה“שכר והעונש”; והשאלה הגדולה: מאין יבוא? מאיזה מקור הוא נובע?
אומרים: המזל הוא מין קללה או גם ברכה. מה הן הקללה הברכה? מה זה “ארור אתה” ו“ברוך אתה”? מה זה הדבר, כי אדם זה הוא מקולל, וזה – מבורך? גם אלה המושגים כבר לוקחים את נקודת- הכובד שבגלגלי חיי אדם פנימה ומניחים אותה מבחוץ.
אנו מציירים לנו אדם כותב איזו דפים מימין לשמאל וממלא את הטורים בדברים בני- סדר, הנקראים מראשית עד אחרית; והנה בא אחר ומתחיל מן השורה האחרונה הכתובה בדף האחרון, המלה האחרונה, והוא כותב על הכתוב משמאל לימין; הולך בחזרה משורה אל שורה, עד שיעבור בקולמוסו ובסדר דבריו על הדברים הכתובים ביד שלפניו. כך הוא בחיי בן- אדם מקולל, שיבורך על ידי המזל, או להפך, בן- אדם מבורך, ומקולל על ידי המזל, החיים שלו סובבים על צירם, והמזל סובב על צירו, זה דוחק את זה, זה מבליע את זה.
נייר כתוב המה חיינו, בני המזל, גם כן באים וכותבים, נשמתנו כתובה עוד מלידה, אומרים, עוד מירושת אבות ומהדורות מלפנים; והחיים שם בחוץ, מאורעות בני מזל, גם כן באים וכותבים, כותבים הם על גבי הכתב… באים אנו החיינו מן הכד אל השוקת: אנו בונים לנו בנינים החיינו ובחיי רוחנו, בעוד שלמחר וגם היום יכול המזל לפתוח את לועו ולבלוע את הכל. הכל.
המזל הוא היסוד העיור בבריאה, הוא יסוד האפסי בעולם, שעדין לא נכבש ביד ההויה… ועל האדם שׂוּמה לפדות עצמו ממנו ולכבוש אותו בחייו…
ד: עַל הַוִּדּוּי
בתורת החסידות של רב אחד גדול 1, יותר נכון: בעבודה חסידית אחת יש מקום עיקרי לוידוּי-דברים לפני הצדיק, לוידוּי-דברים… היהדות של הרוב לא תדע אלא את הוידוי של הגוסס: צו לביתך כי מת אתה! האדם מתוַדה מתוך הספר, בכלות כוחו ואונו, גדול מזה הוא הוידוי היחידי, שמתודה בן- אדם בעודו חי ועומד על נפשו ועל מעשיו. שברון הלב הוא הוידוי וחשבון האדם עם נפשו ועם לבו. ככוח טבעי פועל הדבר הזה עלינו, הים גאה יגאה על גדותיו, כי יתגברו המים.
וידוי- דברים של האדם, השתפכות לבו ונפשו, פתיחת לבו ונפשו היא נטיה של היוצר, של החי והמרגיש את מסכת העבר והשארת מקרי העבר בעולמו.
המשורר ישיר, החושב מסַדר לו טירת מחשבותיו, הארדיכל בונה בנינים, המדיני מפלס נתיב בחיי העם, הנוסע יסע ארחות ימים ויטפס על גבעות עולם; והמתוַדה עושה את אלה על פי כוח, השורר בכל אלה. הוא מוליד, הוא בונה, הוא רואה עולמו בחזון רוחו.
חשבון הנפש, הרהורים מוסריים, תשובה, מירוק העוון, טהרת הרוח, שמות רבים יש לוידוי, והכל עולה בקנה אחד ויוצא לפועל על פי כוח אחד, כוח של התגלות והשארה. הוידוי הוא השארת- הנפש מאתמול להיום, מהעבר להבא, תחית המתים של האדם, בעודו בחיים. הוידוי הוא הקול הטבעי באהבה וברעות, בשברון הלב ובחשבון, בחשבון מעשיו ועלילותיו.
ספר- התהילים הא וידוי גדול. ספר “אלה הדברים” הוא וידוי, “קוהלת” הוא וידוי. משלושתם אלה יחד, אם גם רחוקים הם זה מזה. יש מה בכל איש ובכל נפש סובלת ובכל אדם משורר.
ואם שבע פעמים יכה האדם על לבו, אם כנופל וחסר לב יתיצב לפניהם, אם ירשיע את עצמו על כל צעד ויראה לנו את מפלצת “החיה הרעה” שבנפשו, כל זה נשוא הוא מתוך איזה אור בנפש. דיבור הנפש הוא שפת- הנפש. וידוי- דברים הוא חיות הדברים ועליית הדברים. בוידוי,, בשעת שיתוַדה אדם על עצמו ועל מעשיו, הוא עולה על עצמו ומתרומם על מעמדו. – החטא נכבש על ידי השתפכות הלה והיה לצדק.
ומה הוא החטא וסערת החטא? אם לא וידוי האדם, שלא התוַדה עליו; מסתרי האדם, שלא מצאו להם ביטויים נכונים, מתגלגלים המה במעשים רעים ופרועים; הרע שבחיי האדם הוא רק שגיאה, תעיה, כוח שלא מצא לו דברים.
הוידוי הוא חיתוך- הדברים של הנפש ושל המית הנפש, הוא הדרך שנפלט לנו ביער סבוך. טבילת שחרית וידוי היא. תפילה סתם היא לוידוי. האהבה יונקת מאבנים של הוידוי והצדקה של הלב היא גם כן מין וידוי. רעות האדם תבוא מצורך הוידוי. בעיקר כל צמיחה וחיבור באדם מעין וידוי הוא.
הוידוי אינו כוח מוסרי, כי אם כוח שירי, התגלות מעשית וחיונית. אמנם המוקד הוא צורתו של הוידוי, אבל לא מבועו ויסודו. הוידוי הוא פתיחת- פה לנפש והבנין השירי של אותה נפש. העבר קבור ומעולף במקרים רבים, כל מעשי האדם קבורים אצלו בדמיונו והוידוי יפתח להם פתח. העבר הוא דבר שבלב ובוידוי יעשה אותו למראה עינים ולחזון עינים: החיים נפתחים ממאסרם, והולכים ומתקשרים בחזיון חי, לב האדם יגָאל! - -
רַעְיוֹנוֹת
א: הַשְׁגָּחָה
עולם המחשבה מלא אותנו במידה מרובה כל כך, עד כי רק לו נשים לב, להתבונן על כל חלקיו, לנתחו ולפרשו, לשקלו ולהביט בו, להבינו ולהכירו ולדברים אחרים לא נשים לב…ואותו הדבר שהוא המניע בפילוסופיה ובתורת ההכרה, יסיח את דעתנו מעולם ההשגחה, וממחקרי ההשגחה, שמהותם אינה פחותה בחיים ובמעשה מן הדעת וכל תרבות הדעת… אנו חושבים בכל ובאלהות ההשגחה לא נחשוב, נחשוב בהיגיון ובמחשבה, ובמעשים ובאריגת המעשים ואיך הם נעשים בחיינו אנו, לא נחשוב. - -
מה היא ההשגחה? מה היא המחשבה? הנני מקרב שאלה אחת לשניה, יען כי מוצא אנוכי בירור הראשונה על ידי השניה, מוצא אנוכי את מהות סדר ההשגחה כמהות מערכת המחשבה…
אמיתיות מופשטות כשהן לעצמן, בטרם נגעו אל האדם ובטרם כבשו לב האדם, אין דנים עליהן, אין דנם על אמיתתן, אמיתתן הן לרוב אמת נושאית ולא נושאית. הדעה החיה בלב האדם ומושלת באדם היא אמיתת אותו אדם. האמת היא באותו אדם מאותה העת שנגלתה לו והשיגה הוא בעצמו. ההשגה הנפשית תוליד את האמת. הנני אומר “השגה נפשית” ולא רק הגיונית- מחשבתית; ידיעה סתם של אשה פלונית, שאנו רואים אותה ואנו מכירים אותה, לאו שמה ידיעה, אם לא באנו אתה במגע נפשי וקירוב לבבי, הקירוב הזה הוא התגלות- הנפש, וכוח מושל עלינו וחי אתנו באופן אמיתי- נושאי. נניח שאאמת פלונית היתה כבר היולית בטרם הכירו אותה, לכוח אמיתי היתה מיום שנתגלתה וגם משעה שבאה עם איש בקירוב רוח. – מציאות דעה מתחלת מעת שהגיעה ממשלתה על האדם ובמי שתמשול בו. - -
וכך הוא הדבר בהשגחה. ההשגחה תהיה לכוכבו של האדם, מוליכו ומדריכו, מעת שיכירנה וימשילנה עליו, מיום שהחל להכיר את מפעליה וצעדיה בעולמו ובמעשיו… אמיתות ההשגחה תתאמת אצל אותו האדם, שחדר אל אריגתה והכיר את מסכתה בחייו ושהמליכה עליו. – ההשגה היא אמת נגלית, המשפיעה עלאותו האדם, שנגלתה אליו. עין ה' צופיה באדם, מעת שיכיר את היד הנעלמה החיים ובמעשים, מעת שיכיר שנתון הוא תחת ממשלת כוחות נעלמים, שיטו את חייו למסיבי איזו מטרה ותכלית אישית, נאמר, למלאכתו ולמזלו. – אֵל אלהים שוכן בערבות האדם והוא אדון לכל מעשיו, מעת שיבין וירגיש את אלהות המעשים והשמירה האלהית שבמעשים. וכיון שהכיר את מעשי ההשגחה והכניס אותה בנפשו ובעיקרי נפשו, הוא נעשה כבר בזה שותף אליה ונשמע אליה, אם יאבה או אם גם לא יאבה. כיון שהוא מכיר והתחיל להכיר אדון מצווה לכל המעשים ולכל התנועות, הרי הוא כבר ומד יחד עם זה תחת ידי ההשגחה. ההשגחה היא מתנת האדם ומזלו של האדם, יותר נכון אלהות האדם והתגלותו של האדם. ההשגחה היא אמת נגלת וכוח נגלה. ההשגחה והדעה הן מלאכי האדם ותורות האדם, תורת נפשו ובריתו, אשר יעשה בהם את העולם ואת החיים, את עולמו וחייו; הן- הן היקום אשר האדם ויש להן מציאות יחסית לאדם. ההשגחה והדעה הן שני צירי האדם, שעליהם יסובב ועל פיהם יחתוך לו חייו ועולמו; ההשגחה והדעה הנה חותם תוכנית האדם.
ובספרי החזיון אנו למדים ממפעלות ההשגחה, כמו שאנו למדים בספרי המחשבה על- אודות המחשבה. סכום המחשבה ויסודה מונח בהכרה ובכוח ההכרה, צעדי ההשגחה מונחים ונראים באריגת המעשים. החיים בני יומם, המקרים הפשוטים המה חוליות הטבעת ההשגחה, המה אברים ופרקים מן חזיון החיים וממשלת החיים.
עין רואה ועין צופיה! עינו של האדם רואה, כי עין צופיה עליו, שיש שיטה במקרי חייו ובמאורעותיו, שהכל שמור לאיזו כוָנה ותכלית, ושהכל עושה את ממשלת חייו.
מה הוא האדם, אם לא עולם בעולם? מה הם הנפש והרוח היודע, אאם לא סכום המעשים ותורות המעשים? מה הוא החי המשכיל, אם לא נפעל ופועל על ידי זה שנפעל? מה הוא האדם בלי אלהים שוכן בנפשו, בלבו ובמעשיו, בדרכיו, בצירוף חייו ובתהלוכותיו?
עין רואה ועין צופיה, עינו של אדם הרואה ומכירה רק את ריבונה, בוראה עם זה את העין הצופיה עליו. האדם הוא הסיני של ההשגחה, בקולות ובברקים תרד עליו להומו וגם בקול ענות: בכל יחזה את האלהים וימליך עליו את האלהים. - - -
ב: עַבְדוּת וְחֵרוּת
עבדוּת וחירוּת, באיזה אופן נוכל לומר עבדות בתוך חירות על מוסרו של האדם, שעוצר בידו לעשות מה שלבו חפץ. העולם פתוח לפנינו, הכל פתוח לפנינו, החיים מעוררים לקחת מהם בכל פינה וחוזרים ומעוררים, אין דבר שלא ניתן לנו ליהנות ממנו אין דבר שלא ימלא חשקנו וימשוך אותנו אחריו. העולם להינות ניתן, החיים ליהנות ניתנו. האדם מצטער על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה זו היא הבת- קול התמידית באדם וחיים; זהו דרור האדם ואלה הן שאיפות האדם ועשירות האדם, ליהנות, לחבק את כל העולם בזרועותיו ולגמא אותו בלבו, לגמא בלב הגומא והחושק את כל מכמני החיים, לקחת מכל הבא ביד ולחזור ולקחת, בלי נותר, כל ויתור עבדות היא! כל קול מוסרי, המונע מליהנות, עבדות היא, האיסור הנפשי עבדות היא ועצימת העין עבדות היא.
נשמע מה בפי בעלי המוסר. להם נוסח אחר: העבדות הזאת, שאתם מותחים קו תחתיה, חרות היא. אם כוחי עמי להפריע את תאותי, אם תאותי בידי ניתנה, אם כל החשק שבי הוא לעצור בו ולמשול בו, הרי זוהי חירות נפשית, אישות יסודית. חירות ההנאה ניתנה לכל בהמה, וחירות המוסר מתנת האדם החי יקח מכל הבא בידו, והאדם בוחן את כל הבא לידו…
איזה גיבור? הכובש את יצרו. איזה בן- חורין? הכובש את יצרו, איזה אדם?
הכובש את סערת לבו ומטה אותו, מטה את חפצו כחומר ביד היוצר.
ואם נשאל מאין תבואנה העבדות והחירות גם יחד בלבו של אדם? מאין יבוא הניגוד הפנימי שבין צורכי הלב המוסריים ובין תרועות העולם והחיים? מאין גם ההבדל בלבו של האדם גופו, מה שקוראים הדתיים “יצר הרע” ו“יצר הטוב”.
אם נאמין בשתי רשויות ביוצר אור ובורא חושך, בדו-פרצופים, פשוט, אם נאמין בשניוּת בעולם ובחיים; כי נבוא לאלה במובן ההגיוני, אז גם נבין במובן ההגיוני את המקורים השונים לאלה; אבל אחדות הטבע והאלוהות, המקור האחד לכל הנמצאים בפנים שונים, תסיר את החַיִּץ שבין הרע והטוב, בין הכוח המוסרי ובין כוח החיים. ועל כן יאָמר, שכל הזיה דתית ואלוהית, כל תורה של אחדות העולם והאלהים מובילה לאי- מוסר, כלומר מובילה לרגש מַתיר את הכל ועושה את האדם קרוב במאויי לבו לכל. “השם יתברך רוצה שיעבוד אותו האדם בכל האופנים”, ואפילו בתאוות ודברי חולין, יאמר החסיד. אין חולין לפני הקדוש- ברוך- הוא ואין דבר שלא קרוב להקדוש- ברוך- הוא, האדם הוא חלק אלוה ממעל וכל אשר בו הם חלקי אלוה ורצנו יתברך; והיה אם לא ישמע האדם לרחשי לבו, שהם רק רחשים אלהיים ממעל, הרי זה ממאן בחזיונו יתברך וגורם לגלות השכינה מקרבו… הטענות נגד בעלי “הכל אחד” נודעות, הטענות נגד בעלי ההסתר נודעות.
אנו מתיחסים לשאלת עבדות וחירות במוסר ובחופש החיים, לא ביחס הגיוני, כי אם ביחס שירי ויצרי, השיש כמו שגדל הוא בודאי בר- חורין בהיקף מקומו יותר מזה שפסל בו היצר והקציע אותו לפסלו, אבל דוקא על ידי צורתו הוא מקבל את החירות האמיתית, הפנימית. הכוח המוסרי של האדם הטהור הוא רק כוחו של היוצר, יוצר בנפש וברוח, יוצר במעשים ובסידור המעשים. חירות מוסרית היא חירות של היצירה. העולם ניתן לנו לברוא ממנו, לברוא בו, החיים ניתנו לנו לצקת אותם על האָבנַיִּם שלנו, הנפש ניתנה לנו לעשותה, לעשות בה.
אַל תאמינו שנותנים אתם איזה דבר מנפשכם, בפסלכם את השיש שבכם ואן אתם משתמשים בנותר ובעודף, - בריאה נפשית אתם בוראים בזה, יצירה מעשה ידי יוצר.
ואַל תאמינו שעבדות היא זאת, שנשמעים אתם בחובכם לקולו של היוצר בכם ברוח ובמעשה; אדרבה, חירות היא, חירות של היוצר ומעשה ידיו. אַל אמינו שאין העולם שלכם.
מוסר הלה היא רק זמרת הלה. שמאל דוחה וימין מקרבת, הלה הוא המתווך שביניהם על ידי השראת שכינתו, על ידי היוצר שבו.
אם העולם הוא בידיכם לצקת אותו על האַבנַיִּם של נפשכם, אז הרי אתם בני- חורין במובן יותר בהיר, משהנכם בידו ונשמעים רק בקולו.
חירות האדם תבוא מפנימיותו והעבדות היא מה שמוטל עליו מסב ב לו. העולם הוא עבד הטבע, ובני-אדם נקראים בנים למקום. – העולם מתחיל מבראשית, והאדם יקרא שמות למעשי בראשית…
חירות זו, שניתנה לכם, כסבורים אתם, שעבדות היא, כדי שתיגעו אחריה ושתעמלו בכוח יצירתכם בה. עבודה ניתנה לכם וטהרת הרוח ושאיפות הרוח. הרוח בעצמו הוא רק סמל החירות ונובע מן החירות.
בעבדות מוחלטת טבעית ובסיבוב הטבעי של כל חוקי הטבע על צירם, מבלי נטות ימין ושמאל, אי אפשר כלל לרוח להתפשט ואין מבוא כלל לחיי רוח. התעוררות הרוח היא שינוי מעשי בראשית והפיכת הקערה על פיה במעשי בראשית, מהפכה בכל יום, בכל מאורע נפשי ורוחני. היצירה ומעשי הרוח המה מעשי בראשית שניים, שאם גם החומר שעל האָבנַיִּם שלהם הוא חומר קדום, חומר העולם והחיים הניתנים, אבל הצורה היא חדשה, הצורה מתחלת עוד הפעם ובוראת עוד הפעם לפי רוחה, לפי מטבעתה, לפי כוחה ומהותה.
עבדות וחירות. בתור עבדים באנו ובני חורין היינו, נהיה, התחלנו בעבדות ונסיים בחירות…
ג: חוֹבַת הַלְּבָבוֹת
את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל! המקום נתן לנו את המנוחה ואת הנחלה ואותם לא ניקח? אמנם חתחתים וצורי מכשול על כל שעל, על כל צעד, אבל יוצר האדם לא יזנחהו ואלהים שם לבו של בר- נש לא למושב. היודעים אתם את החסד שבאדם והאור שבמשמרת האדם? היודעים אתם, כי יש טוב וישר, חסד ומעגל טוב, כי יש צדק עולמים ואישיות עולמים?
ואם סער תסער התאוה, אם גלים יכה החטא אם הרֶשע והעווך גם כן ישכנו בנו וימצאו להם מקום, הרי הכף נכרעת תמיד לטובה, הרי הנפש הטובה תמיד תתן לנו ערובה.
טובת- לב שלוַת- עולם שוכנת בלבו של אדם, ההולך לושר דרכו, אמונת האדם ובטחון באלהיו, בנפשו, בחסד שמים ובחסד מרומים. האם יש נעלה מאלה וטהור מאלה? האם יש דבר יותר מרגיע את הלב ונותן לו את המנוחה הדרושה, מטובלי שחרית וממתפללי שחרית, ממשכימי עם הבוקר וכל טהרת הבוקר.
אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, זו היא אלפא- ביתא של האדם, של מתנת האדם. אלהי, אֵל בשם הכינוי, אֵל בתור אב, אָבי, אֵל דיין ושומר את האדם, אֵל נותן מזון וחיה להאדם, אֵל בא אל האדם בצר לו ומדבר אליו רכות, אֵל אוהב את בריותיו ואוהב את בריותיו.
מה היא התשובה? מה היא התשובה עוד קודם החטא? מהו אותו הרגש הרך, המקשר את האדם עם קונו ועושה אותו קרוב לקונו? מה המה הרהורי- שדי, הבאים ללבו של אדם ומפלסים להם נתיב ללבו של אדם?
החזיון שבחיים עושה את כל אלה, מסירת הלב לאיזה דבר יקשרנו אל אותו דבר.
האדם לא רק נקשר אל הטבע, כי אם מתעשר הוא על ידי הטבע. האדם שם את לבו ללב העולם ומאזין על נפשו, על ראשו, על חיותו, על מהותו. ומהי המהות העיורת, אם לא קדמות הכוח שביודעים? מה היא המית חיות האדם, אם לא הכוח שאינו פוסק של העולם ושל כל חללי העולם?
אתם אומרים, הרע מושל באדם ובחיים; והנה אמוֹר יאָמר לכם, שאתם המושלים. אתם אומרים, הרע הוא רע מוחלט – הנה מורים אתם, שבידכם הוא, להטותו כחפצכם.
לא חִדלו הרע, קוראים לכם, מקום יש בנפשכם להניע את הרע ולהיטיבו, מקום יש בנפשכם להיטיב כל דבר ולהאיר כל דבר.
הלב הוא היוצר, הלב הוא הבורא, הלב הוא שנותן חותמו על כל המעשים ועל כל הרגשות והמחשבות, הלב הוא חותך חיים גם למות ולצללי המות, הלב הוא הבאר האחת גם למים המאררים גם למים המתוקים. המתוק יהפך בה למר, והמר למתוק.
וזה הדבר אשר יתן לנו את הכוח לחיות וערובה בעד החיים, הצדק העולמי השוכן בנו, מנוחת הצדק וגעגועי הצדק. העולם יתחיל בנו, יתחיל בחיינו, במעשינו בלבבנו. העולם יעשה את דרכו במסילות לבבנו. העולם הוא סכום צדק עולמים עם מלחמת עולמים; ואנו המכריעים – לנו ניתנה ההכרעה במעשים ובלבבות.
חובת הלבבות היא- היא רגשי ההכרעה. האור היוצא מלבנו לכל חי ולכל נמצא, לכל מאורע ולכל מעשה. חובת הלבבות היא חזיונית- אורית, להאי לשמים ולארץ ולכל צבאם. להאיר לכל המעשים והחזיונות, להאיר לשוכני מעלה ומטה.
בן- תמותה, תאמרו, אדם בעל בשר ועור, גידין ועצמות הוא, היום כאן ולמחר בקבר. אבל קראו את מצבות האדם, שיציב לו לנפשו, לרוחו, שיציב לו ולכל הדורות, שיציב הוא לו ולמעשי בראשית, קראו את מעשי בראשית בפרשת בראשית, קראו את המית האדם וסערת הדרם הספרי הנביאים והתורות, ראו את בוני עולם ומשכיות עולם, ראו המחשבות העיקריות של רבּי הדורות וקדושת המעשים של צדיקי הדורות וגדולי הדורות. הלב הוא הנותן ובורא את כל אלה. הלב שאמר שיר השמש, שיר השירים של האור, שבו מרפא וחיים, הוא נצחי יותר מהשמש ומכוכבי השמש. הלב יוצר איזה מעשה לדורות, הוא נושא בחוּבּוֹ את מעשי הדורות.
ואם אלף פעמים מתים אנו, את צללי המות אנו נושאים בחיים ובשירה; גם אדון המות, זו היצירה הדמיונית, בא גם כן מהלב ומרחשי הלב. המוסר הוא פחד האדם והמית האדם, מוסר הוא הצד השני מטבעת החטא ושניהם בלבו של אדם הם מוצקים; שניהם המה חזיון רוחו והסער אשר בלבו, הרגש האלהי שבאדם, שגָאה יגאה או מבקש הוא לו מפלט…
צדק- עולמים הוא שותף וסערות- עולמים, המנוחה תבוא לפני הסער והסער יקדים את המנוחה, אנו וחיינו נותנים לכל את הגשר. חובת הלבבות וסערת הלבבות נותנות את הגשר. - -
חובת הלבבות היא המעין העולמי והסער העולמי. חובת הלבבות מוליכה את כל נחלי המעשים והחזיונות אל ים החיים והים אינו מלא.
השמים שמים לה' והארץ ניתנה לבני- אדם, והלב מושל בשניהם יחד. הלב הוא גולת הכותרת של הבריאה ותהום הבריאה; אנה נברח? אנה נסתיר פנינו מפני חובת לבבנו? - -
ד: הַצֶדֶק
הצדק הוא לא רק יסוד חברתי, הסכמי, דבר ציבורי, לא רק תשובה על עוול ועל רֶשע, על חיי אלמנות ויתומים ואין להם מושיע בצר ועל הנגזלים והעשוקים, כי אם גם נר למאור, נר לצורך הנפש ולחיות הנפש.
-
ר' נחמן מברסלב. ↩
חורב
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
נתיב ראשון
א: אֵל בְּרִית וְאֵל עוֹלָם
אנכי ה' אלהיך – כשעמד הקדוש-ברוך-הוא ואמר אנכי ה' אלהיך, היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות ובא תבור מבית אלהים וכרמל מאספמיא, שנאמר: חי אנו נאום המלך ה' צבאות שמו, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא, זזה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי; – וכיון ששמעו מפיו: אשר הוצאתיך מארץ מצרים – עמד כל אחד במקומו ואמר: לא עסק לו אלא עם מי שהוציא ממצרים…
קסברו הם, אלהי העולם מדבר וקורא להם, קורא לכל באי-עולם ולכל צבאות הארץ ויאמר: אנכי ה' אלהיך, אשר בראתי את כל חי ואשים שמי על כל חי ועל כל נברא – ונתקבצו כל ההרים, וכל אשר לו אוזן קשבת להאזין ולשאוב את אמרת אלהים; אבל כיון ששמעו את סוף הפסוק: אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מיד נרתעו לאחוריהם ואמרו: אלהי אבות ישראל הוא, אלהי התולדה של עם אחד ורק של עם אחד, ולנו לא יתן חלק בנחלתו, איש למקומו! ביודעים או בלא-יודעים הביעו בעלי המאמר הזה את ההבדל היסודי שבין דת אנושית ובין דת לאומית. ספר המכילתא, שממנו לקול פתגם זה, הוא ספר קדמון בתורה שבעל-פה.
פרק חזה, מה בין הדיברות הראשונות לאחרונות, מה בין הקריאה: זכור את יום השבת לקדשו – כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח בום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו – ובין הקריאה: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן ציוך ה' לעשות את יום השבת. – בעלי המקרא, הקראים, הפליגו בדרכם וחשבו לתומם, כי שני הענינים האלה טעם אחד יכללם, בעבור, “שענין יציאת מצרים היא כחידוש העולם”…כמה עמוקים מהשקפה כגון זו דברי בעלי הזהר החדש, לאמור: אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, בהאי פסוקא שאל רבי יוסא, זעירא דמן חבריא, מרבי שמעון בן יוחאי ואמר ליה: אית לי לישאל שאילתא חדא מינך ומשחי לי בלבאי ואנא דחיל מלישאל…אמר ליה רבי שמעון בן יוחאי אימא. אמר ליה. האי דהקדוש-ברוך-הוא מדבר להון לישראל בכל אתר ואתר: אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך וכו', מאי רבותא? – חידוש – העולם הוא רבותא יותר גדולה מיציאת – מצרים, ואלהי העולם, שרוחו ישכון על כל בשר, אדון האדונים, הוא מרחיב ממשלתו על האלוה של העם.
בה אמר ה', קדוש עולם ויוצרו, האותיות שאלוני על בני – היקבצו כולכם – ועל פועל ידי ציווּני… אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, אני ידי נטו שמים וכל צבאם ציויתי… פּנו אלי והיוָשעו כל אפסי ארץ.
ה' צדקות אהב וזרע זרע צדק בכל חי ובכל אשר ברא. הקדוש-ברוך-הוא מחדש מעשי בראשית בכל יום. הבוקר, טהרת הבוקר היא מתן-תורה בכל יום.
תלמודי אחד, רבי יוסי בר חנינא, אומר: " לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר כתב לך…ששמה נהג בהם טובת-עין ונתנה לישראל; ועליו הכתוב אומר, טוב עין הוא יבורך". גם בזה לנו מבט רחב, היחיד מזכּה את הרבים, התגלוּתו של היחיד תאיר לרבים. והוא בא לעולם בעבור הרבים. הטבע מצד זה ובני – עליה מצד זה, השמים שמים לה' והארץ ניתנה לבני-אדם, אבל יש קשר גם בין ארץ לשמים. הטבע מחדשו הקדוש-ברוך הוא בכל יום, אלהי הרוחות מדבר אלינו בכל יום. התורה שבכתב חתומה וגמורה והתורה שבעל-פה אינה חתומה ואינה גמורה. רק זו התורה נקראת חיה, שאם גם מחה תימחה, יכול האדם לכתבה מלבו; שאם לא יבין בפרשת הכתב והמכתב, יאמרו לו עצי היער וחיות השדה את פרשת השם.
בכל דרכך דעתו ולכל נתכנו עלילות, זהו מעין התורה שלא יפסק. חביב האדם, כל אשר נשמה באפו, ולא רק בן תולדה זה או זה נברא בצלם, כל בני-האדם נבראו בצלם, והכל שוים לפני מלכו של עולם. אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, וגם המצרים לי עם. אמר הקדוש-ברוך-הוא למלאכים, שבקשו לומר שירה על אבדן עם זה: מעשי ידי טובעים בים! ראו גם המצרים הם מעשה ידי, אני עשיתי את האדם ואצווהו על דרכי. אומרים אתם: הללו הם בנים למקום והללו הם עבדים למקום. אבל אין עבדות לפני המקום, האור זורח לכּל והבוקר יאיר לכּל.
ב: אַחַת וּשְׁתַּיִם
“נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלהינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד. מן העולם ועד העולם אתה אל, אלוה כל בריות אתה ואדון כל תולדות. כי כל פּה לך יודה וכל לון לך תישבע וכל ברך לך תכרע וכל קומה לפניך תשתחוה וכל לבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך”. כל הנשמה תהלל יה, כל אשר נשמה באַפּו, כל צור שדי וכל חי, אין פדות לפני שוכן מרומים, אנו חיים ברצונו והולכים לאורו, כולנו חוסים בצל כנפיו ורחמיו פרושׂים על הכל. לא רק אלהי צבאות עִמנו, משגב לנו אלהי יעקב סלה; אך ה' צבאות, אשרי אדם בוטח בך, בן-האדם!
נשמת כל חי, נשמת כל אדם. – ולבעל משנת ביכורים דיבור אחד שונה מזה: אלו מביאין ואלו לא קורין, הגֵר מביא ואינו קורא, שאין יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו…וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר, אלהי אבות ישראל… וכשהוא בבית-הכנסת אומר, אלהי אבותיכם". בן-אדם זה, שנכנס תחת כנפי השכינה וקיבל עליו מלכות-שמהים הרחבה וברית עולם, אינו יכול לומר אלהי אבותינו, “הוא מביא ואינו קורא”; הוא מתפלל לפני אלוה, ישפּוך שיחו, ולא יתנוהו לומר אלהי אבות, מפני שאינו יכול לומר פסוק זה כצורתו…
כמה עולים על זה דברי איש תלמודי אחר יחיד. “תני בשם ר' יהודה: גר עצמו מביא וקורא, מה טעם? כי אב המון גויים נתתיך, לשעבר הייתי אב לארם, מכאן ואילך אתה אב לכל הגויים”… (ירושלמי, ביכורים).
יתפּלל בן-האדם, ישכים ויאמר: אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא; כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך. אני העומד פה ומדבר עם קוני. השמש מאיר, האדם יקום בבוקר וידבר את אלהיו עם אור הבוקר. נפשו מלאה איזה הוד, איזה רוך: אלהי, נשמה שנתת בי, טהורה היא; אתה בראתה, אתה בראת את כולנו, אתה משמר את כולנו ונתון תתן את הבוקר לכולנו. מודה אני לפניך, יאמר האדם; ובהירחץ נפשו לטוהר, עוד מאט ויצא לפעלו ולעבודתו, נותנים בלבו עוד דבר אחר – יחד עם זכרון ריבון כל המעשים ואלהי כל בשר, הנה עליו לזכור גם את אלהי האבות.
“זכור לנו ברית אבות”, “הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם”. – מה יאירו לנו דברי ישעיהו השני או השלישי: כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו.
קרוה ה' לכל קוראיו והוא אבי כל קוראיו, אחד שמו על כל נברא; ולא נאמר, כי נתן רק לאלה ולא לאלה.
מקבלים אנו עלינו עול מלכותו, כי הוא אחד ושמו אחד, ושניות אנו עושים בו ובמעשי ידיו… אחת דיבר אלהים ושתים זו שמענו. – –
ג: אִם לֹא יַגִּיד
כי ביתי בית תפילה לכל העמים, ונחה רוח ה' על כל בשר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות. – האל רוצה כי ישיבו אליו לב כל בני-האדם, וידע כל אדם, כי בצלם אלהים נברא; וידע כל בר-נש, כי ימין ה' פשוטה לקבל שבים, “ימינו פשוטה לכל באי-העולם” (ספרי), ימינו פשוטה לקבל כל אשר נשמה באָפּו וכל אשר רוח בו.
“אל אלהי עולם מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא בכל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל; וידע כל פעול, כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור, כי אתה יצרתו”. ידעך כל יצור. – –
“לא הגלה הקדוש-ברוך-הוא את ישראל ביו האומות, אלא בשביל שיתוספו עליהם גרים”… לכל דת אלוהית יש צורך להתפשט ולהתרחב, מלאכות האור הוא להאיר, להאיר באופל ולכל מי אשר באופל יתהלך.
אם חסד האדם היה את האדם והראהו את פניו, אין זאת מתנהלו לבד, כי אם העיר אותו. על-מנת ללכת בדרכיו הוא ולהוליך גם אחרים בדרכיו… כל בן-דת הוא ציר שלוח להשיב לאחרים ולקרב לב אחרים. שלום אומר ה' לרחוק ולקרוב. “ברישא לרחוק והדר לקרוב”… רחמי-שדי צריכים לבוא דוקא לרחוקים ולאלה אשר לא קראו עוד בשם ה'.
אחרת, רוח אחרת לחלק רב מאתנו, המוחם ובלבבם של רבים בנו נחרת אותו מאמר, ששׂמו בפי ה': “אלהין אנכי לכל באי עולם ולא יחדתי שמי אלא על עם ישראל” (סתר' תורה, רות רבה); ואי אפשר להם כלל לעקור מנפשם את הרעיון של חטיבת עם אחד ונחלתו לעצמו ואך בעד עצמו. “נוכרי ששבת חייב מיתה”. " לא יירש בן השפחה עם בן הגבירה!"
ואל אלהי הרוּחות יקצוף ויאמר: “אם לא יגיד ונשא עוונו, אם לא תגידו אלהותו לאומות העולם, הרי אני פורע מכם” (ויקרא רבה, פ"ו). – אם לא תגידו.
ד: כָּל הָאָרֶץ
נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך, יקים לך ולא לגויים (ספרי). החודש הזה לכם – לך לבדך יהיה ואין לזרים אתך, האל אמר, אינני מזהיר אחרים על דרכי אלא אתכם; לא נתתי המשפט אלא לכם, הצדקה היא שלכם, לכם הרחמים ולא נתתי את המצוות אלא לכם… (שמות רבה). ודורש אחר ב“דברים רבה” עוד מרחיק לכת ואומר: אלה הדברים, קראו דבורים; מה דבורה זו דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים, כל הם דברי תורה, סם-חיים לישראל וסם-מות לאחרים. סם-חיים וסם-מות! ישרים דרכי ה' להולכים בהם מבני ברית, לא כן לאלה שלא בני מברית. “לא יחֵד הקדוש-ברוך-הוא שמו אלא על בני ישראל”, אינו מבקש יחודו משאר באי עולם – הוא נקרא האל הגדול והנורא, ושיביא נהרה לכל…
והנה גם נוסח אחר: אשר יעשה אותם, היה רבי ירמיה אומר, אתה אומר, מנין אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככוהן גדול, תלמוד לומר: אשר יעשה אותם האדם; וכן הוא אומר: וזאת תורת הכוהנים והלווים וישראל לא נאמר כאן, אלא וזאת תורת האדם וכו‘; וכן הוא אומר: פתחו שערים וגו’, כוהנים ולויים וישראלים לא נאמר, אלא ויבוא גוי צדיק שומר אמונים; וכן הוא אומר: זה שער לה‘, כוהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא צדיקים יבואו בו; וכן הוא אומר: רננו, כוהנים, לויים וישראלים לא נאמר, אלא רננו צדיקים בה’; וכן הוא אומר: הטיבה ה‘, לכוהנים, ללויים ולישראלים לא נאמר כאן, אלא הטיבה ה’ לטובים" ( ספרא).
ולמה הקדוש -ברוך-הוא אוהב צדיקים? – הוא אוהבם על שאינם נחלה ולא משפחה, את מוצא הכוהנים בית-אב הם, את מוצא הלויים בית-אב הם; ואם מבקש אדם אחר, שאינו כוהן ואינו משפחת כוהנים, להיות כוהן אינו יכול… אם מבקש להיות לוי אינו יכול, כל עוד שאינו בן מטה לוי; ולמה אינו יכול להיות משומרי משמרת ה‘? לפי שלא היה אביו כוהן ולא היה אביו מן הלויים… אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי, יכול הוא ואין מעצור לו.לצדקה ויראת האדם את אלהיו אין בית-אב ואין זכות משפחה ומטה אחד. נאמר יראי ה’ ברכו את ה‘. בית יראי ה’ לא נאמר אלא יראי ה‘, יראי ה’ אינן בית-אב, אלא מעצמן… (במדבר רבה). “ומכבדי אכבד, ללמדך, שכל המיַשר ארחותיו הוא מכבד להקדוש-ברוך-הוא” (בראשית רבה).
שאל גוי אחד את רבי יהושע בן קרחה, שאל ואמר לו: אנו יש לנו מועדות, אתם יש לכם מועדות, לנו יש ימי גינוסיא שלנו, ואתם יש לכם פסח, עצרת וסוכות; השעה שאתם שמחים אין אנו שמחים, ובשעה שאנו שמחים אין אתם שמחים, אי זה יום שאתם ואנו שמחים? – יום גשמים הוא, יום שבו יורדים גשמי ברכה, הוא מאַחד את הכל ונותן שמחה בלב הכל. – כתיב: לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו, הם כתיב אחריו? הריעו לאלהים כל הארץ, כוהנים לויים וישראלים אין כתיב, אלא כל הארץ (שם).
אבל לא רק גשמי ברכה ממעל יקרבו את הלבבות הרחוקים, כי אם גם ברכת האדם בפנימיותו, ה' כי ידבר ללבב האדם באשר הוא אדם ולא רק ללב בן משפחה אחת. לה' כל הארץ והוא נחלת כל בני הארץ…
ה: חֶסֶד לְאֻמִּים
בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם – יצב גבולות עמים, ויפץ ה' אותם גוי – גוי לארצו ולחבל נחלתו, שם ישכנו ויעשו את פעלם: גוי-גוי ידבר את לשונו, הולך בדרכו וחי על פי תפקידו. יש אמנם הבדל ופדות בין העמים ויש מועדים שונים. גוי זה עולה וזה יורד. זה ילָחם וכובש את חברו, וזה רב נוא – ויעבוד צעיר. בו אלהים בתולדה וגם שם שכר ועונש…
כי ידין ה' עמו, כשבמקום דן את האומות שמחה היא; וכשהמקום דן את ישראל כביכול יש תחות לפניו (ספרי). – אבל אין הבדל בין אלה לאלה, בין בעושים את הטוב ועולים בין בעושים את הרע ונדונים. יש דין לפני המקום ויש רחמים לפני המקום. הכל שוים לפניו; חסד עמי חסדם וחטאתם חטאת.
תניא: אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת? – נענה רבי אליעזר ואמר: צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת. כל צדקה וחסד שהאומות עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתגדל.
נענה רבי יהושע חברו ואמר גם הוא: צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת, חטא הוא להם, לפי שאין עושין לו אלא כדי שתימשך מלכותן. נענה רבו גמליאל ואמר בנוסחם ממש: צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שהאומות עושין חטא הוא להן, לפי שאין עושין אלא להתיהר בו. – אמר רבן גמליאל: עדיין אנו צריכין למודעי, לדברי אלעזר המודעי, אבל גם הוא לא ידע לומר אחרת והשיב: צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שעושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו. – נענה רבי נחוניה בן הקנה ופתח ואמר אף הוא: צדקה תרומם גוי וחסד לישראל ולאומים חטאת. עמד רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברַי ומדבריכם, נראין הן, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל ולאומות חטאת (בבא בתרא).
ושואלים בעלי התלמוד לאמור: מכלל דהוא נמי, רבן יוחנן בן זכאי, ביאר מקרא זה, מה אמר ודרש ביה הוא? אמרו כך אמר: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם! והוא השכיל לומר ולהשוות אלה לאלה, אלה המה עושים טוב וגם אלה יקנו את הטוב לשם עצמו. מדוע יסוג אחור מהראיה הישרה וינענע בראשו לדרך אי-ישרה, לא נדע.
אבל אנו לא נסוג אחור ולא נעשה הבדל ופדות.
ו: תּוֹרַה אַחַת
תורה אחת תהיה לכם, לאזרח ולגר הגר בתוככם. וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם. וגר לא תלחץ; ואתם ידעתם את נפש הגר. “לא תוננו בדברים ולא תלחצונו בממון” (מכילתא). וכי יגור אתך גר בארצכם לא תוני אותו, כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר אתכם ואהבת לו כמוך. ואהבת את הגר כי גרים הייתם. " והיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך. כשם שנאמר לישראל ואהבת לרעך כמוך, כך נאמר לגרים ואהבת לו כמוך; כי גרים הייתם בארץ מצרים, – דעו מנפשן של גרים או מה נפשן של גרים, שאף אתם הייתם גרים" (ספרא). תורה וחוקה אחת לאזרח ולגר, ולא לבד לגר, כי גם לנוכרי העובר בתוככם. אתם קרויים אדם וכל אשר נשמה באַפּוֹ קרוי אדם, הצדק ניתן לכל ואַמת הצדק צריכה להיות אחת לכל. משפט אחד לאזרח ולתושב ולכל מי אשר יבוא במגע אתכם; משפט אחד לכל אדם, באשר הוא אדם!
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. אם עני ישראל וגוי עומדים לפניך ללוות, עמי קודם, ענייך ועניי עירך, ענייך קודמים לעניי עירך, עניי עירך ורניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, – אם על טבע האדם נדבר ועל אהבתו העצמית, הנה הקרוב לו קרוב לו מאחר; אבל אם באים אנו להורות את האדם דרך ומוסר, הנה כל הרחוק לו צריך להיות קרוב לו. – עניי עירך קודמין לענייך, עניי נכרים על אדמה זרה, בלי חסות ומלון, קודמן לעניי עמך, דע רחם בלבך! לא תשיך לאחיך נשך כסף, נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך, לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. אמנם האדם מבדיל בין בן-עמו לבין לא בן-עמו; אבל מוסר אלהי לא ידע פדות לא יסיר חַיִּץ בין אח לשאינו אח, בין קרוב לך ובין נכרי לך, סוף מקרא, למען יברכך ה', קאי על הלא תשיך,אבל לא על התשיך. חי אלהים, כככי לא ישלם שבר לעושי רע בעיניו; ובאו דורשי רשומות ודרשו ף לנכרי תשיך – מצות עשה ולאחיך – מצות לא תעשה (ספרי).
ובאים האחרונים ויפרשו את הענין כך: “הרי ענין זה דומה לחברת אנשים, עושים חוזה יחד, שלא להלוות זה לזה בריבית, אבל מזולתם לוקחים ורשאים לקחת. כאלה מעשים בכל יום ובכל עם ולשון, האגודות עושות הנחות לעצמן ואין לזר חלק אתן. כזה גם המאמר לנכרי תשיך, ובו מצוה בנויה על יסוד תיקוני העולם וחברת האדם” (תורת ה' תמימה). אבל לתורת אלוה דרכים אחרים מתורת האדם והנהגתו. מלכותא דשמיא אחרת היא לגמרי ממלכותא דארעא…
תנו רבנן: וכבר שלחו מושלי הרשעה ב' סרדיוטות אצל חכמי ישראל ף למדונו תורתכם, קראו ושנו ושילשו: בשעת פטירתן אמרו להם, דיקדקנו בכל תורתכם ואמת, חוץ מדבר זה, שאתם מבדילים בין שור ישראל שנגח שור של נכרי ובין שור של נכרי שנגח שור של ישראל, ואותו אין אנו מודיעים. באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילת נכרי, שיהא אסור מפני חילול-השם. – עוד יתרה היה עושה בו בנו של הלל, לוּ היה גוזר על הבדלים אלה מפני חילול-הנפש…
תורה אחת תהיה לכם בלבבכם וברוחכם, תורה אחת בעד כל אדם.
נָתִיב שֵׁנִי
א: בְּמַרְאֶה וּבְחִידוֹת
ויאמר אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך אַל נא מעבור מעל עבדך. ואמר אברהם בבעו ברחמין מן קדמך י“י… משום ר' אליעזר המודעי אמרו אף זה אדוני קודש… ויאמר, שם זה קודש, שאמר כן אל השכינה”… “אותו היום חולה היה אברהם ויצאה חמה מנרתיקה, כדי שלא יטרח באורחים, והוא היה כמה אל עובר ושב, נפק חזייה להקדוש-ברוך-הוא דקאי אבא”… בא הקדוש-ברוך-הוא לשאול בשלום אברהם. – היינו דכתיב, אל נא תעבור מעל עבדך… אל נר תעבור, ככה מדבר בן-אדם את ה' בצלם ובדמות. ויאמר ה' אל אברהם, למה זה צחקה לאמור? ותען שרה ותאמר לא צחקתי וּתכחש. תום אלהי ושיחת משפחה יחד. ויחל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם. – וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו מה פשוט מהלך זה! אין כאן חלומות ומחזות לילה, אין איל משולש, עגלה משולשת, תור וגוזל, ויאן כאן תרדמה ואימה חשכה. אלהים בא באוהל האדם ומדבר עמו כבן-אדם. “דיברה תורה בלשון בני-אדם”!
חזות אחרת. – ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון, השׂרים והעבדים ססובבים אותם והנביאים מתנבאים לפניהם. וימהרו גם אחרי הנביא מיכיהו בן ימלה ויפתח פיו ויאמר: “לכן שמעו דבר ה‘, והנה ראיתי את ה’ יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עיון מימינו ומשמאלו”. ה' יושב כמלך על כסאו וצבא השמים עומדים עליו לשרתו. – –
וראה ישעיהו הנביא את אדוניו יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל ושרפים עומדים ממעל לו. וראה יחזקאל בו בוזי הכוהן על נהר כבר, והנה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל, ונוגה לו סביב, וראה ונפל על פניו ושמע קול מדבּר.
גם אל התורה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן, כיסה שמים הודו ונוגה כאור תהיה, קרנים מידו לו. לאליהו נאמר, צא ועמדת בהר לפני ה‘; ולמשה, הנני עומד לפניך על הצור; לעיני כל בני ישראל מראה כבוד ה’ כאש אוכלת בראש ההר. בעמוד ענן ובעמוד אש הלך ה' לפניהם, לנחותם את הדרך! רק אחר החטא חמק אֵל ועבר, וקרא לאמור: כי לא אעלה בקרבך עוד, אך מלאכי ילכו לפניך, הלא הם מלאכי מורם גם מלאכי זעם.
בערב הנבואה החלו זכריה ודניאל לדבּר בחזון, ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עמד בין ההדסים אשר במצולה ואחריו סוסים אדומים, שרוקים ולבנים; – ואשא עיני ואראה והנה איל אחד עומד לפני האוּבל ולו קרנים והקרנים גבוהות. – – ובימים האחרונים לפני חורבן הבית, וכבר צלו של חורבן נראה “ודלתות ההיכל נפתחות מאליהן”, התחיל שמעון הצדיק לנבּא רעות, נתקבצו ויאמרו לו: אישנו כוהן גדול, מנין לך כל אלה? השפיל עיניו וענה ואמר להם: בכל יום כיפורים, כאשר נכנסתי אל ההיכל פּנימה לשמש בקודש, היה זקן אחד נראה לי, והוא לבוש לבנים ועטוף לבנים, היום ראיתיו לבוש שחורים ועטוף שחורים… תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסאו ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך ותנהג עם בניך המידת הרחמים, וניענע לי בראשו, רחמי אב! ישמעאל בני, מסיר ה' עטרתו מעליו, ומבקש ברכה מבשר ודם. – –
והנה נעשה מלך מלכי המלכים ל“מחויב המציאות”, ל“עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות”. האל, אשר דיבר את האבות, דיבר את נביאיו וחכמיו השכם והערב פנים אל פנים וקָרן אור פניהם בדברו אתם, נעשה לדבר “שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף”. “לית מחשבא תפיסא” במאריה דעלמא כוליה, לית מחשבה תפיסא בה בשכינה. היא-היא שהיתה בת-קולה מנהמת כיונה מחרבות הר חורב ושבאה לשרת באהלי בני-אדם, למען יישרו את ארחותיהם.
והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם וחזיונות יראו, וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך את רוחי ואביא את האדם במראה ולא בחידות.
ב: בָּשָׂר וְרוּחַ
כי לי כל הארץ, כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי.
בכל מקום אשר תזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך! שכינת האל פרושׂה על כל ומקומה בכל… “עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו, מקריב עליה, הוא ובנו ובתו, עבדו ושפחתו” (תוספתא). הכל כשרים לגבי המקום תום ומרחב-יה! בכל מקום שבן-אדם, עומד, עומד ה' עמו הוא משׂיח עמו ומקריב לו את קורבנו וירָצה לו. לא כוהנים ולויים מיוחדים, לא מקום מיוחד נבחר; אצל כל בית אב ואוהל, אדם מעמיד מזבחו. מזבח אדמה תעשה לי! פשטות, בגדי עוני, האֵל לא יבקש מזבח זהב וּמזבח נחושת, מעשה ידי אומן, אך מרגב אדמה, תל עפר לו תעשו, די לו. ואם מזבח אבנים תעשה לי, העמד את האבנים בגודלן ואַל תבנה אתהן מגזית. לא תעשה לה' כל פסל וכל מעשה חָרוּת. לא יגבה לבך לעבוד את ה' מעושר ובכל מעשה חרש; אני אל שוכן בכל מקום. ומיד כל אדם אקבל מנחתי. הלי ה' תגביהו אמרים ותבנו לי בית והיכל; אני, שמלוא הארץ כבודי, הוא זה, שהנני בכל ולא אצמצם עצמי במקום אחד…
בכל מקום תזכיר את שמי. “בכל מקום, סלקא דעתך!” והנה רוח אחר בא לבנות בית ליושב שמים, אשר שמי השמים לא יכלכלוהו, לבנות בית לשמו. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. עזב ה' את כל הארצות אשר ברא באדמתו הגדולה ובחר לו ארץ אחת; בחר לו מכל ההרים הר אחד, ובהר מקדש, ובמקדש דביר, ובדביר ארון, ארון העדות, ושם יוָעד וידבר. המקום בין שני הכרובים הוא “מקום המובחר”; ושם יתגלה האלהים, אשר קרא ואמר: לא תעשה לך ככל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בשמים מתחת.
וכל איש אשר שחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביא, דם יחָשב לאיש ההוא. דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו; ונכרת זה מעמו, אשר הקריב לה' מחוץ למחנה ונזכר בו מיד במקום שעמד. דם יחשב להאיש ההוא, אשר לא הביא את הדם לכוהן מיוחד ולבית מיוחד…
וקמת ועלית. האדם בצר לו, בהשתפך עליו נפשו וברצותו לעבוד ה‘, עליו ללכת הרחק-הרחק; הוא לא יכול לעבוד ה’ מיד ולהשתחוות במקומו, כי ביתו מרחוק אך מרחוק.
בפלטרין של מלך יעלו אלף עולות בכל יום, וגם כבשת הרש מקריבים לו. זר ששימש חייב מיתה! הישמרו לכם, פן תבואו אל מקדשי פנימה; אך כוהנים לבושים בגדי כהונה יקריבו לפני ה' ויקבלו את הדם במזרקות. ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט; ועשו את האפוד זהב תכלת, ועשית חושן משפט מעשה חושב. ועשית ציץ זהב טהור ופיתחת עליו פיתוחי חותם קודש לה‘. קודש לה’ על זהב טהור. הציץ על המצח ירָצה לפני ה'. חוקת עולם!
וקול ברמה נשמע: למה לי רוב זבחיכם? למה לי רוב בגדיכם? באו הנביאים חוזי יה והוכיחו את העם וכוהניו על אחת שבע. לא תוסיפו הבא מנחת שוא לי. רחצו הִזַכּוּ, לכו נא וניוכחה. ולא שמע העם…
רצה ה' אלהינו בעמך ישראל ובתפילתם והָשֵב את העבודה לדביר ביתך ואָשי ישראל ותפילתם תקבל ברצון. תפילה במקום קרבן. ונשלמה פרים שׂפתנו. העם עוד מבקש קרבן במקום תפילה, לא חזות-רוח, כי אם חזות-בשר.
ג: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט
ותחסרוהו מעט מאלהים, הוד והדר תעטרהו. שאול ישאלו: מדוע ותחסרהו? ומה היה לוּ היה משה איש האלוהים לעבד ה' גם לבן אלים, ולא רק מחציו ומעלה? מה היה, לוּ נפתח לו למשה גם שער החמישים משערי בינה, אשר נסגר בעדו. מה היה לנו, לוּ לא היה מתירא מפני המלאכים, שביקשו לשרפו בהבל פיהם, וראה גם את פני ה'…
הדמיון הרב היה עושה את אליהו החוזה, ש“עלה למרום, מה שלא היה שום אדם דוגמתו”, לשָלֵם בתכלית השלמות, לעולה בסערה השמים. אין פרץ בנפשו, אין כתם ברוחו ואין ענן על חייו, כולו קדוש וכולו טהור ולבושו כעומר נקי כל הימים. כה יתהלך מגוי אל גוי ומאדם לאדם ביום צרה ויושט מרפא וארוכה בכל עת. ומשה אביר הרועים, סרחונו כתוב עליו בתורה. – נאמר משה ואהרן הכוהניו, ואין אך כוהן ומחוקק אחד לנו!
בני לוי, גרשון, קהת ומררי, ובני קהת, עמרם ויצהר, ובני עמרם אהרן ומשה,
ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוּא וביו עד עולם, ומשה איש האלהים, בניו יקָראו על שבט הלוי. במגילה זו בדברי הימים משה גם כאהרן אינו שקול. אהרן נבדל להקדישו, ומשה ובניו נמנים על שבט הלוי, רק נמנים הם.
אבל הנה באו ימים אשר בהם התבוננו לדעת, שרק משה ראה באספקלריה מאירה ושאר הנביאים ראו באספקלריה שאינה מאירה, שבהם הוא אך השליח האמיתי ושאר הנביאים לא היו שלוחים, שבהם אך, הוא היה הנבחר מכל מין האדם, אשר השיג מידיעותיו יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימַצא".
“תא חזי, נביאי ונביאי שאוקים הקדוש-ברוך-הוא לישראל אתגלי קודשא-ברוך-הוא עלייהו בדרגין עילאין קדושין וחמו זיו ייקרא קדישא דמלכא מאתר עלאה, אבל לא קרוב כמשה, דהוה קרוב למלכא יתיר מכלא יתיר מכלא, דהא זכאה חולקיה יתיר מכל בני עלמא… דעד דלא נחת משה לעלמא שרות הוה הוא לעילא, ועל דא אזדוגת ביה שכינתא מן יומא דאתיליד… זכאה חולקיה דמשה נביאה מהימנא על כל שאר נביאי עלמא, בגין כך לא אשתדל ביה, כד אסתלק מעלמא בר מקודשא-בריך-הוא דאעליה לפרגודיה, ועל דא סליק משה בנבואה עלאה ובדרגין יתירין מכל נביאי עלמא…”
אתפשטותיה דמשה בכל דור ודור! גם “צדיק הדור” החסידי שעליו העולם עומד בכל דור, אינו אלא ממלא מקמו של משה, מאיר באורו, ביניקת נשמתו הרבה והעלאת שרשה…
ותחסרהו! אין תדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ונפשו של אדם דורשת בעקתה צדק בלא חטא, דורשת הארה שלמה, שהיא כולה לגבוה.
ד: אוֹתִי
וידעתם אותי, וידעתם את אביכם. וידעתכם את האל, וידעתכם את דרכיו. האל חָפץ שנכיר אותו, שנבין את מהותו, שנלמד את דרכיו; הוא יבקש מאתנו, כי נעמוד במחיצתו, כי נקבל עלינו את עול מלכותו ושנדע מאורו. אור ה' עלינו שופע, כל אשר נעשה ונחשוב, נרצה ונחלום, כל מגע ומשא בנפשנו, הרי הוא הארה מלמעלה והופעה מלמעלה. מדוע תבקשו אמצעים ודרכים, אם ה' בפיכם ובלבבכם יושב.
שמענו לומר, התורה קודמת לבריאת העולם, שמענו, שהיא ראשית – והיא אך אחרית הנה…התורה היא תוצאת הארת השם, כי תחוק זאת אחר-כך בספר; ובכן קדם לה השם, קדמה של ההבהקה, וגם קדמו לה בני – אדם חוזים, שראו אותה הבהקה… אור אלהים המתהלך במכמני תבל עורר את הנביאים לומר אמרי-יה ולספר מעשי-יה, התורה היא ראשית דיבורו של אדם, כי ילמד לסַמן לנפשו פחד שדי, התורה היא “חסלת” לחשבון אלוה ועולם – ולא ראשית…בשעה שנברא העולם לא היה עוד מי שמכיר את האלהים, בא האדם והתחיל להכיר את הבורא – ובכן הרי התורה אך פרי ההכרה הזאת היא ולא אביה.
ועוד זאת, אחרי “קולות וברקים”, שנשמעו לפני הר סיני, עוד יתחנן בן-אדם לפני קונו: “הודיעני נא את דרכיך”, “הראני נא את כבודך”. התורה אינה אלא פסיעה אחת בהכרת הדרכים, וכיון שעשאה האדם, הוא שואל עוד ומבקש את אלהיו עוד; לא מהמאור שבתורה יבוא ויגיע בר-נש לאדוניו שבשמים או גם יכירו לדעת, כי אם להיפך, אור ה' על פניו יחלוף ומהודו לו תורה תינתן. מדוע נקדים את המאוחר? ומדוע יתנשאו בני התורה על אביהם מחוללם?
האל הוא הנוטע נטעי חיים בלב האדם, הוא ולא אחר, הוא ולא על ידי מלאך. וידענו, שגם מלאכי התורה אינם אלא משרתיו ועושי רצונו, כל עוד שמו בקרבם כל עוד שמו נקרא ובשמו לבדו נקרא.
ואַל תאמרו התורה מחזרת את האדם למוטב גם בלי שם ה‘, כי די לעבד בלא וכו’, גי לכלי-אומנות בלי האומן; אל תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו, כל עוד אין ה' אתכם ועזבתם אותו לרגע. השׂכּל וידוֹע אותי.
ה: לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ
לוּ חכמו בני-אדם, ישכילו לדעת אורחותיהם עלי אדמות, כי אז לא ביקשו רוב תורות וחוּקים, לא ישבו ודרשו על כל מאמר ועל כל מצוה תלי תלין של הלכות וסעיפים ולא דרשו את ה' באלפי מנהגים והלכות. אין אלהים אלא אחד ואין דרך לה' אלא אחד. למה תבקשו צורות שונות? ולמה אתם מחפשים וחוזרים ומחפשים?
אקניעם ללא עם, ללא דת, ללא פשטות שבדת. גם חסידה שבשמים ידעה מועדה ותור ואגור שמרו את עת בוֹאָנה. למדו צניעות מחתול וגזל מנמלה; למדו משפט, למדו דעת, מה בקשו מכם עבדי ה' הנביאים, ששלח לכם השכם ושלוח.
יטיב ה' לטובים ויבקש רק את הטוב ואת הישר. יבקש כי יפנה האדם אליו בצר לו וישלך עליו יהבו. יבקש מאדם תום ושמיעה, דרכי חיים וחסד. יבקש כי ידע האדם, כי לא אלמן הוא עלי אדמות ושיש שומר למעלה, יודע דרכי תבל ויושביה.
לוּ חכמי בני אדם ישכילו זאת, ישכילו להביט בדברי תורה שניתנו להם ולדעת, כי אך מעט ידָרש מהם. קחו את החמישה חומשי תורה, את השישה סדרי משנה עם כל המסכתות והתורות וקראו בהם היטב-היטב. מה יורו לכם, אחרי שתסירו מהם את ענפיהם המכסים הכל; המה אומרים או בקשו לאמור: קבלו עליכם עול מלכות שמים והכריעו זה את זה ביראת שמים והתנהגו זה עם זה בגמילות – חסדים (ספרי). הלא מעטים המה הדברים. רק מעטים!
אלהים עשה את האדם ישר. מה ישר מהלכו, אם רק שומר הוא את תפקידו. ואנו נבקש לנו חשבונות רבים ודרישות רבות. מלכות-שמים, יראת-שמים וגמילות-חסדים, גם אלה השלוש ראשיתם אחת ומוצאן אחד; לוּ אך חכמו והשכילו בני-אדם לדעת את האחד, כי יש להם רק דרך אחד.
ו: וְיָדַעְתָּ
פשוטים הדברים של ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא, פשוטים ותמימים. זה היה אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך שלו; וכן הוא אומר בדויד, כי ממך הכל ומידך נתַנוּ לך. ממך הכל ומידך, אֵל עולם ויוצר הכל, מידך הכל בא. ומידך כל עושר נפשנו, המאור שבלבנו בא מזיוך; הכל שלך, גם אנחנו, גם נשמתנו, גם הטוב אשר בנווה חסד אשר בלבנו. תן לו, בן-אדם, את שלו, שאתה ושלך שלו; שאתה ורוחך שלו, שאתה ומחשבותיך שלו, שאתה ואלהות נפשך שלו, שאתה וספקותיך שלו, ודאיותיך שלו וכל הברכה וההשגה שבך שלו.
לנו אומרים פקדון נמסר לנו לשמרו, וגם אנו השומרים רק פקודים אנו, פקודים בידו של מעלה. טיפות אנו מן הים הגדול ויונקים אנו מהחסד הגדול. כל המאור שבאדם הוא אותו של אל עולם; והכל בידינו הוא מתנת אור עולם. מדוע תתנשאו על ה', ואיך נאמר: הכל אך כוחנו ועוצם ידינו הוא.אותנו לימדו: ושמרת ועשית. וידעת את הטוב, בעוד שהכל הוא רק מתנה בידינו ממעל, עבודתנו כולה שלו, יגיעתנו כולה שלו וגם הדרישה בשמו היא חלקו.
אם נקרא לה', הוא-הוא קורא בנו; אם נשוב אליו, הוא-הוא משיבנו; ואם נבקש את האור, הוא – הוא שולחנו. את אשר אתנו ואשר מקיים אותנו נתן לנו, ואת אשר נאמר עמלנו בו – אנו בעצמנו – לא עמלנו הוא, רבות המחשבות שלנו ממקור העליון מוצאן; ובעשותנו את הטוב והישר ונביא מרפא לעולם, אנו רק נותנים בחזרה את אשר שם אל עולם בנו.
תן לו משלו, שאתה ושלך שלו, צואה נצחית!
נָתִיב שְׁלִישִׁי
א: שַׁעַר הַגְּמוּל
והיה אם שמוֹע תשמעו בקול ה' אלהיכם והבאתי עליכם ברכה, ונחלתם כל טוב, חלף מעשיכם הטובים, ואתן לכם ברכה, על אשר בקולי תשמעו. נוסח כזה חתום על הרבה מקראות שבתורה ויעודים שבתורה. גמול! יש צורך לגמול את האדם על מעשיו ולשלם לו כפעלו ועל פי פעלו. האדם צריך לקבל שכרו במעשי הטוב והצדק ואַל יהי עובד חנם. – –
" ודע מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא“… " ונאמן הוא בעל-מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך”… “אם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה ליתן לך”… הבטחת השכר נראת בספרי הדת על כל שעל ושעל.על כל דבר טוב ומועיל, שעושה בן-אדם, יקח את שכרו; אין כך דבר שאין לו שכר!
תניא: ושפך וכיסה, מי ששפך הוא-הוא יכסנו, מעשה באחד ששחט וקדם חברו וכיסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. איבעיא להו: שכר-מצוה, או שכר-ברכה? למה נפקא מינה? לברכת המזון (בבלי).
ברכת המזון, שכר ברכת המזון, שכר עשיית מצוה בעשרה – נָקבה לי שכרך!
“הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי המעשה” – ויד הצייר האמן באה אחרי ניצוץ מחשבה זו ומציר לנו ציור הזה: “הכל נתון בערבון והמצודה פרושׂה על כל החיים… החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ליטול בו ונוטל וכל הרוצה ללוות בא ולווֹה… והגבאין מחזירין בכל יום ונפרעים מן האדם לדעתו ושלא לדעתו… ויש להם על מה שיסמכו… והדין דין אמת”… ציור יפה מחזיק במועט את המרובה וּמסמַן חזות החיים וסדר החיים. והנה לוקח הצייר את הטיפה שנשארה עוד בקולמוסו ומצרף עוד אל “והדין דין אמת” את המאמר “והכל מתוקן לסעודה”… כל חללי דעלמא היינו נותנים, לוּ הסירו שלוש מלות אלו מן המקום הזה. לא ספר יחזקאל וספר קוהלת ראויים היו לגניזה, לוּגם דבריהם סותרים דברי תורה, כי אם העדפה זו, זו.
סעודות הבראה בעד עבודת השם! סעודה לעתיד בעד מעשי הטוב והישר! סעודות בעד רחשי-הלב והטוהר שבלב!
סיפרו לנו על דברים שנכתבים בתורה, כדי שלא תהיינה האומות מונות אותנו לאמור: ליסטים אתם, – לא שמנו לב, שלא לתת להם פתחון פה לומר, גרגרנים אתם. ואומר רבי זירא ה“מדרש נעלם”: “כל מיני פיתוי פיתה הקדוש-ברוך-הוא לישראל להחזירם למוטב, ודא הוא יתיר מכל דון דאמר להו: ואכלתם לחמכם לשׂובע…והקללות: ואכלתם ולא תשבעו, דא קשיא להו מכל דון, מאי טעמא? שכתיב: מי יתן מןתנו ביד ה' בארץ מצרים וכו', מלמד דמשום האכילה מסרו נפשם למות… כיון שראה הקדוש-ברוך – הוא תאותם, אמר להם, אם תשמעו לקול המצוה ואכלתם לשובע, כדי להניח דעתם. – כהאי גונא, חמו רבנן דגלותא אתמשך, אסתמכו על קראי שאורייתא ואמרו דומינין למיכל ולמחדי בסעודתא רבה, דומין קודשא-ברוך-הוא למעביד להו. ועל דא רובא דעלמא סבלי גולתא, בגין האי סעודתא”…
כמו רוח מעולם אחר נושב מאמר אחד, שנשאר לנו לפליטה מאת אנטיגנוס איש סוכו. וזו צורתו: אַל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב, שלא על-מנת לקבל פרס… ויהי מורא-שמים עליכם, יהיו שמוּרים בלבבכם, יהיו הטוב והישר שמורים בלבבכם לעשותם, לעשות לשמם; עשו את הטוב בשביל הטוב, ואת הישר לשם הישר! רוח מוסר חדש ועולם חדש יפתח לפנינו, עולם בלי פניה ומטרת שכר באורחות-חיים, בקשת צדק רק לשם הצדק… אומרים כי יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קיבלו ממנו, מאנטיגנוס, כי יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קיבלו מהם ואחרים מהם, וכן הלאה. – כמה עלינו הרוח, לוּ באמת היה הדבר כן, ולו אמנם נתקבל אצלנו היסוד המוסרי הזה, ותורתו של איש סוכו היתה אמירה לדורות. – – –
מעט-מעט גם דולקים איזה נרות, זעיר שם וזעיר שם. תניא: לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, שלא יאמר אדם, אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי. – אשרי איש ירא ה' במצוותיו חפץ, אמר רבי אלעזר במצוותיו ולא שכר מצוותיו… רבי אלעזר בר צדוק אומר: “עשֵׂה דברים לשם פעולתם, דבר בהם לשמם” (ספרי).
ובואו וראו, לא בא זכרון בלבנו, שמהמעין הזה נובעים אך מים חיים, שמדברי אנטיגנוס בא לנו דבר חדש, להעמיד את הטוב על עצמו ואת הישר על עצמו ולטעת רגשי טוב ועבודה לשמה; לא נאמר לנו, שאיש סוכו, זה האיש הפלאי, הנחיל לנו ברכה רבה שאין שניה לה, כי אם להיפך, מצאה הקבלה כאן צורי מכשול ל]ני בני-אדם, להתעות ולנגף בהם רגלים: לא טוהר יצא מהדברים האלה, כי אם תעיה; לא בנין רב בנה, כי אם עוד קילקל ותקלה יצאה על ידו…
“לאנטיגנוס איש סוכו, יספרו, היו שני תלמידים, שהיו שונין בדבריו והיו שונן לתלמידים ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן ואמר: מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? – אלא אילו היו ודעין אבותינו וכו' לא היו אומרים כך… עמדו ופרשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות”… אנטיגנוס איש סוכו לא זיכה את הרבים בדברו, לא הביא מוסר בלב האדם, כי אם הכשיל את הרבים ועשה פרצים ברבים. – גם זה הוא גמול.
ב: אֲרֻכָּה וּקְצָרָה
תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה בפני רבי אלעזר והיה מאריך בתפילתו יותר מדי, אמרו לו תלמידיו: רבנו כמה ארכן הוא זה.
אמר להם: כלום מאריך הוא יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה ארבעים יום וארבעים לילה וגומר; שוב מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה בפני הרב הזה והיה מקצר יותר מדי, אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה. אמר הוא להם: כלום מקצר זה יותר ממשה רבנו דכתיב ביה: אל נא רפא נא לה!
ברוח אחד נפשי מסוּפרים הדברים האלה, הקצרן ישוה לארכן והארכן לקצרן, כאילו אין ביניהם כלום… כאילו אין הבדל בין תגבורת התפילה בארוכה ובין קיצורה, כאילו תגבורת הדברים ושטף עוזם לא שונים הם ממי-נחל מעט. – אחרת ילמדנו המאמר במדרש תנחומא: אלה הדברים! אמרו ישראל למשה: אתמול אמרת לא איש דברים אנכי, ועכשיו אתה מדבר כל כך… בעל המדרש הזה הרגיש את השינוי, שבין זה משה הנושא משאיו ב“אלה הדברים” את תוכחותיו הרבות, ובין משה הקצרן והמצווה את החוקים שבשאר ספרי התורה…
לא איש דברים אנכי, צו את בני ישראל, – ואמרת אליהם עשו משכו, קחו וגו'. ולעומת זה הנה קול אחר: כי שאל נא לימים ראשונים, אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה?
או נשמע כמוהו? השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה ויחי? או הניסה אלהים לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם לעיניך. אתה הראית לדעת? מן השמים השמיעך את קולו! וידעת היום והשבת אל לבבך! – הנה הלז ביקש את ה‘: אֵל נא רפא נא; ופה לב אחר ישפוך שיחו: ויאמר, אדוני ה’, אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגומר. ואנו שומעים את ההבדל. אזני מי לא תקשבנה זאת?
בספר התהילים נאמר: מזמור לדויד, ה' מי יגור באהלך? מי ישכּוֹן בהר קדשך? הולך תמים וּפועל צדק ודובר אמת בלבבו ולא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח. עושה אלה לא ימות לעולם – עושה אלה. ובדברי אבות יסוּפר: חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר, אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה, שידבק בה האדם? נענה זה ואמר עין טובה, זה אמר חבר טוב, וזה אמר שכן טוב. זה אמר הרואה את הנולד, וזה אמר לב טוב. – חמישה משיבים על השאלה הרבתי במרום מוסר האדם בנוסח אחד ובשויון נפש אחד…
ישעיהו אמר: הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע, הוא מרומים ישכון, מצדות סלעים משגבו, לחמו ניתן, מימיו נאמנים. ורבן שמעון בן גמליאל הן הניהם של הסופרים אמר: על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום. – הנביא אומר: כי ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו; והנה בלשון חכמים נוסח אחר: הכל בידי שמים. עמוס נותן קולו: כה אמר ה‘: על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואבין בעבור נעלים. השואפים אל עפר ארץ בראש דלים ודרך ענוים יטו – למען חלל את שם קדשי; ובעלי הפתגמים המוסריים אומרים: שבאה מיני פורענויות באין לעולם על שבעה גופי עבירה, מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשירין וגומר. יחזקאל קורא בדבר ה’: חי נפשי, אם לא ביד חזקה אשפוך עליכם רוחי, אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם ואשפוך עליכם רוחי; ואגדה בבלית יסופר: כפה עליהם הקדוש-ברוך-הוא הר כגיגית!
אמנם אלו ואלו דברי אלהים חיים, אבל גם באלהים עצמו יכ הבדל, אם כזקן ויושב בישיבה יתגלה לנו, או כאר יתן קולו. – הבדל גדול הוא, אם אחד ידבר אלינו ורק דבר אחד נשמע, או אם שנים ידברו וזה אומר כך וזה אומר כך, חולקים המוסר…
עמוס, הושע, מיכה, ישעיהו, ירמיה, יחזקאל! די לנפש להקיף את גבורי-רוח האלה וחזון דבריהם. גי לנפש גם באחד, במרפא דבריו של אחד. ציירו לכם, כי נכנסו לתוך ספרי הנביאים גם דברי בני הנביאים הרבים פתגם-פתגם, מאמר-מאמר, המה חולקים עוד עם חבריהם או גם נגד רבותיהם, מה זה בונה וזה סותר, זה מחייב וזה שולל, כה אין לנו אלונים מיוחדים, ששׂיאם עולה לשמים, כי אם יער וצל יער. –
החכמים הבאים אחרי המקרא היו פועלים עלינו, לוּ תחת שיירה רבה ומורים לאין ספור, דור אחרי דור, היה לנו רק מורים יחידים ולא היה מספר העושים אזנים לתורה רב יותר מהנביאים ובעלי התורה גופא… רשמם היה מפריא, לוּ עם עמקם ורב תורתם היתה גם גבורתם בעוז הדיבור והתוכחת-יה.
פתגם מעט וקצר כמו “לב טוב” וכדומה, אם גם יחפוץ את הטוב, לא יזריע עוד רב זרע ולא יסיע את האבנים מנפשנו… רבי יוחנן בן זכאי היה אז לרבן גדול, לו תחת לשאול את תלמידיו לטיב הדרך הישרה, כאילו רק בא לנסות שכלם בדבר שבקדושה, היה הוא המשיב ומורה להם את הדרך, שיבוא לו האדם, והיה משאיר לנו למשמרת משׂא גול וחזק בדבר זה בו נלך. – –
ג: נֻסְחָאוֹת
כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי, אין כעסו כעס עולם, ואם אוסריני אין איסורו איסור עולם, ואם מתיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו, אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו; ולא עוז אלא שיש לפני שתי דרכים, אחת של גן-עדן ואחת של גיהינום, ואיני יודע באיזה מוליכים אותי, ולא אבכה? אמרו לו: רבנו, ברכנו, אמר להם: יהי רצון, שיהא מואר שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו, עד כאן? אמר להם: וּלוַאי!
איזה תום מונח באגדה המאוחרת הזאת, שאמנם אינה נאה לא לרבי יוחנן בן זכאי ולא לאיש שהרת-דת בחיקו וּודאיות של דת. שיבכה בנעילת ימיו, באשר לא ידע באיזה דרך יוליכו אותו.
יהי רצון, שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם; וכבר ראינו בין אנשי התלמוד אנשים שמורא-השמים שלהם גדול היה מזה של בשר-ודם, אנשים שאפילו בשעה שנחש כרוך על עקבם לא הפסיקו מעבודתם…
אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך, שמא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנאמר איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע. מאיזה מין היתה יראתו של איוב, יראתו את השם? המושג מורא-שמים כבר יגיד, שאמנם יש שמים וישב בשמים ודיין נצחי, שיש אל אלהי הרוחות, אשר בידו נפש כל חי ודורש חשבון מאת כל חי בעד מעשיו. עקביא בן מהללאל אמר: דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון… ורבי אלעזר הקפד היה אומר: הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון, לידע להודיע ולהיודע, שהוא אֵל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא העד, הוא בעל דין והוא עתיד לידון… ברוך הוא, שאין לפניו לא עוולה, ולא שכחה ולא משוא-פנים ולא מיקח שוחד, שהכל שלו. – ודע שהכל לפי החשבון. – ואַל יבטיחך יצרך, שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא!
הילודים למות והמתים להחיות. הוא אֵל, הוא דיין, הוא בעל-דין, דבר בא אחרי דבר ודיבור אחרי דיבור. איזה הד אחר מאותו סיפור על-אודות רבי יוחנן בן זכאי מנשב מכל אלה. גלגל אחר סובב על צירו. למות ולהחיות! אנו עומדים במסכת החיים ואחריות החיים עלינו. על-כרחך, על כרחו של האדם נעשה הכל, ואם כל זה איזה סימן של חירות מלווה את אלה, חירות האדם המכיר את כל אלה ויודע את אלה. יש כאן דין-וחשבון, אבל אינו של כעס-עולם ושל מיתת-עולם. בן-אדם לא יפחד ממלכו של עולם, כאילו עומד הוא לפני כסא משפט מלך בשר-ודם. הוא יביט לפניו, יצור עומד לפני יוצרו. – –
ד: לֹא נַפְלִיג
אמר רבי מאיר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת: ללני מראשי, קלני מזרועי. המקום מצטער על בריותיו, שכינה מצטערת ותעט אֵבל לצער האדם ולפגעי האדם. אם שם בסתר אהלו יושב האדם ומצטער, מיד גם השכינה מצטערת, כל העולם מצטער וכל יצורי-שדי מצטערים, בן-אדם שרוי בצער! דמעה אחת של אדם, אסון שקרה לאדם ומירר את חיינו ועלב את חיינו, מרעשת עליונים ותחתונים. עלבון הוא לעולם להיות חי בנחת, אם רק איש אחד שרוי הצער, עלבון הדבר לכולנו.
ותוּגה חרישית מתגנבת אלינו ממקום שיושב בבן-אדם קודר ושוחח. מירכתי האדמה יבוא הלחץ, שילָחץ בו איזה אדם ואיזה נשמה וישָמע בנשמתנו אנו. הם-הם הדי הליל לא נפסקים בהשכמת הבוקר והם-הם צללי הבוקר… ואם האסון לא קרה אותנו, אם לנו השמש זורח, הלא לאחר לא יזרח; אם אותנו לא החריב המבול, החריב את מעמדו של אחר ואם גם לא נדע הימנו. אזנים להם לכותלי ביתנו, לשמוע כל צרה וכל פגע, כל יגון וכל אנחה בשכנותנו, במקום מושבנו, בכל תפוצות העולם ומושב בני-אדם.
תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן, שהיה בא בדרך ושמע קול צוָחה בעיר, אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי; ועליו הכתוב אומר, משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. משמועה רעה לא יירא! אבל אלוה כל בשר לא ישים פדות בין רעה שבבית לבין אותה שמחוץ לבית. הלל נשיא הדור – פיללנו כי יהיה כאותו חסיד, שהיה מחבק ומנשק כל איש ישראל מצורע וחולה ואומר: הריני כפרתך. פיללנו שקול צוָחה שבעיר תחריד את לב רבן של ישראל, כאילו באה זו מתוך ביתו… ואם גם נאמין בתום אותה ברייתא, איזה דבר ישאר בלבנו. מה דעלך סני, בחברך תרגיש; אין הבדל בלבבנו בין קול צוָחה שבעיר וקול צוָחה שבבית. קלני מראשי, קלני מזרועי, קלני מלבי, קלני מכל חי, מכל אשר נשמה באַפו, מכל קול צוָחה ודמעת אדם, מכל עלבון ומכל פחד פתאום, אין הבדל בין זה שבבית ובין זה שבחוץ!
ה: דְּמָעוֹת
מפני מה חרב בית-המקדש? מפני מה פסק עם ישראל להיות עם מדיני, יושב בארצו? מפני מה הולך ישראל בגולה זה דורות מבלי מצוא מנוח? והדין נותן שעל שאלות כאלה תבואנה תשובות נוגעות בעם ובחייו. – ציבור גדול, עם הולך וחרב באשמתו, בשביל עוונות מדיניים וחברתיים, ואם תמצאו לומר גם דתיים. חרבה ירושלים, בשביל שחיללו בה את השבת, בשביל שלא שמרו בה את המצוות, והיתה יד איש ברעהו להרע, ותעל זעקת רבים.
מעשה באדם אחד, יסוּפר בתלמוד, שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוא. פעם אחת הוכרח ללוות בצר לו, וירא כי אין עוזר לו, פנה תלמידו אליו ויאמר לו: שלח את אשתך אלי ואַלוֶך את הדרוש לך. שלח אשתו אצלו, שהה עמה באהבים שלושה ימים ובעלה דאג לה. קדם ובא אליו ואמר ליה: אשתי ששלחתי אליך, היכן היא? השיב לו: אני כבר פטרתיה לשלום ושמעתי שהתעללו בה אנשים בדרך. התקצף האיש ואמר: מה אעשה לזו? אמר לו תלמידו: אם אתה שומע לעצתי גרשה. השיב רבו ואמר: איך אוכל עשׂה הדבר וכתובתה מרובה. אני אַלוך ששנית ותן לה כתובתה. נתן לו מעות ועמד הוא וגרשה והלך זה ונשאה. כיון שהגיע זמן-הפרעון לא היה בידי הרב לשלם חובו. אמר לו תלמידו: בוא ועשה עמי בחובך. נעשה עבדו, והיו הם, התלמיד-המַלוה ואשתו שנישאת לו, יושבים ואוכלים ושותים, והוא הרב, עומד ומשקה עליהם ומשרתן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נחתם גזר דין של ישראל!
דמעות, אשם דמעות, באה הרגשה מוסרית חדשה והרכבת הענינים ומהלך המעשים בתהלוכות עם באופן חדש. דמעות של יחיד הכריעו את הכף לטובת הלאום…
החטא יחיד ובעקבות חזיון מעציב מרעיש ומפחיד נשרף בית-אלהים, נחרבה עיר-קדשו, ועדין נושאת האומה אותו קולר בצוארה עד היום. האנושיות סובלת בחטאו של אדם ראשון, ועם כולו נושא עליו קללת אותן דמעות, שלא תמחינה לעולם.
ו: הַטָּעוּת
וזו הטעות טעה נחום המדי. כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית-מקדש חרב, אמר להם נחום המדי: אילו הייתם יודעים שבים-המקדש חרב, הייתם נוזרים? אמרו לו ף לא. עמד נחום המדי והתירן. וכשבא הדבר אצל חכמים, אמרו לו: כל שנזר עד שלא חרב בית-המקדש – נזיר, ומשחרב בית-המקדש – אינו נזיר. – –
הנה נזירים באים מן הגולה מארץ מרחק, ירחים וימים הם הולכים ולבם מלא פחד-אל וגעגועים לביתו, לשלם בו נדרם ולמצוא סליחה, לחם לא אכלו ומים לא שתו ומענים הם את נפשם בדרך. עוד מהלך יום ויומים לעיר-הקודש, הדרכים נשמו, אין עובר ושב. מביטים הם איש אל רעהו בתמהון ופחד; ובלכתם בדרך והולכים וקרבים למטרה, ולבם יַך בקרבם מרגשות קודש – הנה תימרות עשן עולות מעיר – הקודש ועננים מכסים את השמים… העיר שרופה, הבית שׂרוף, בני-ישראל נכרעו לטבח… קורעים הנזירים את בגדיהם, נןפלים הם על פניהם, מתפלשים בעפר ומרימים קול-בוכים מחריד את השמים ואת הארץ ומתמוגגים עד תום הנפש. הס כל בשר! דממת-מת והערב של החורבן הגדול בו ומכסה את פני כל. חושבים אנו שגם נחום המדי, לקח את המפתחות והפיל את עצמו לאש, אין תורה ואין עם ואין כל. – – – אבל הוא עוד חי, והנזירים המה חיים וההלכה לא תדע רחם והיא שואלת: מה יעשו נזירים אלה בנדר שלא יכולים עוד לקיימו עתה, להיות שהבית חרב, והמה שנדרו, חשבו שבית המדרש קיים… נחום המדי הולך לשיטתו: אילו היו יודעים הנזירים שבית-המקדש כבר חרב, לא היו נוזרים, ונמצא היה הנדר רק אדעתיה דהכי, ועכשיו שהדבר היה בטעות, גם הנדר בטל למפרע –; והחכמים הולכים לשיטתם, כל שנזר עד שלא חרב בית-המקדש – נזיר. “הלכה כחכמים” ונחום המדי נענש, שיכָּתב עליו במשנה, כי טעה.
אוי לך, ארץ, שמלכך נער, שנזיריך שואלים בהלכה, עת עם כי יחרב. – – –
נָתִיב רְבִיעִי
א: כְּלָלִים
וטוביה אמר בלבו, כי שמע ה' את תפילתו כי קרבו ימיו למות ויקרא אליו בנו ויאמר אליו " שמע, בני, אמרי אביך ושׂימם בתוך לבך – שוה ה' לנגדך תמיד והשמר מעוון ומעבור את פי ה' – תן מהונך לעני ואל תעלים עיניך מִמנו – תן לשכיר פעלו ולא תלין פעולתו עד בוקר, את השנוא עליך אַל תעשה לעמיתך! הכתוב אומר: לא תקוֹם ולא תטוא את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה‘! ובעל המתרגם מוסיף לאמור: לא תהוון נקמין ולא נטרין דבבי לבני עמך ותרחמיה לחברך, דין אנת סני לך לא תעביד ליה, אנא ה’! מעשה בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי, אמר ליה גיירני על-מנת שתלמדיני כל התורה כשאני עומד על רגגל אחת; דחפו באמת הבנין שבידו; בא לפני הלל גיירו, אמר ליה: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה היא, זיל גמור!
גם לפני רבי עקיבא בא איש אחד ואמר לו: רבי, למדני כל התורה כולה כאחת, אמר לו כן: בני, זה כללה של תורה מה דאת סני לגרמך לא תעביד; הוא היה אומר: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה. ולא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי, הואיל ונתקלקלתי יתקלקל חברי עמי. אמר רבי תנחומא על זה: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה. שנאמר בדמות אלהים עשה אותו. נתעמק הדבר במאמרו של בן עזאי: זה ספר תולדות האדם, זה כלל גדול בתורה, זה ספר תולדות אדם.
דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה, שכל גופי תורה תלויין בה? בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. אמר רבא אפילו לדבר עבירה!
דרש רבי שמלאי: תרי“ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני, שס”ה לאוין ורמ“ח עשה, בא דויד והעמידן על י”א, בא ישעיהו והעמידן על י‘, בו מיכה והעמידן על ג’, בא חבקוק והעמידן על אחת באמרו: וצדיק באמונתו יחיה, בא עמוס והעמידן על אחת: כה אמר ה' דרשוני וחיו!
בכל דרכיך שעהו, אפילו ברע… “הרע נעשה כסא להטוב”; בכל דרכיך ידע האדם את ה' ובכל ימצאהו. מה עולה כלל זה על מה דעלך סגי, ואפילו על זה של ספר תולדות האדם.
דרשוני וחיו! גם זה לנו התגלות מוסרית. דרשוני, יאמר מלך ה' צבאות, וחיו. אַל תנסו את ה', אבל דעו אותו.
החברה תיַשר בין אדם לחברו, האדם נותן לחברו וגם חוזר ולוקח. איך יבאר רבי עקיבא את בללו לאמור: רוצה אתה שלא יטול אדם את שלך, אף אתה לא תטול של חברך, שמור לי ואני אשמור לך. שיווי משקל! ואם אכרע את הכף, יבוא אחר ויכריע הוא לעומתי.
שונה הוא דבר היחס בין אדם למקום. את אורחותיו נלמד ודרכינו ניַשר. שאל לאלהים ויגדך!
ב: לֹא מִדָּה כְּמִדָה
שופך דם האדם דמו ישפך. ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין שן תחת שן ויד תחת יד. “ונתת נפש תחת נפש, נפש הוא משלם ולא ממון” (מכילתא). ובימים האחרונים נאמר ף "עין תחת עין, כך היה ראוי כפי הדין הגמור, שהוא מידה כנגד מידה (ספורנו).
מעשה ברבי יהושע שהיה בא בדרך וראה גוגולת אחת, שצפה על פני המים. אמר לה על שאטפת אטפוך ולמטיפיך יטופון (אדר"ן ). אף הוא, הלל, ראה כזאת ואמר על דאטפת וכו' יטופון (אבות). על דאטפת, הדעת נותנת והשכל מחייב, דעל דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון, כי במידה שאדם מודד בה מודדין לו, שכך היא המידה (תוי"ט).
כך היא המידה וכל דרכיו של הקדוש-ברוך-הוא הם מידה כנגד מידה… אם יטיב לצדיקים, יעשה זה במידת צדקתם, ואם ישיב אשמת רשעים בראשם הוא עושה על פי פעלם, לא יפחית ולא יוסיף: אמת המעשה היא אמת השילום. אם כך וכך עשית, ככך וכך ינתן לך, “ובמידה שאדם מודד מודדין לו” (משנה). אם לשבט אם לחסד ואין שינוי במערכה זו. רב הונא בשם רבי יוסי אומר: בתחילת בריאתו של עולם צפה הקדוש-ברוך-הוא, שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו (ב"ר); ורבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא אומר: כל המידות בטלו, מידה כנגד מידה לא בטלוה… (שם).
תני בשם רבי מאיר: במידה שאדם מודד בה מודדין לו. מאי טעמא? אמר קרא בסאסאה בסאה. אין לי אלא דבר של מידה, מנין לפרוטות קטנות שהן מצטרפות לחשבון מרובה? תלמוד לומר, אחת לאחת למצוא חשבון. בנוהג שבעולם. אדם נכשל בעבירה, שחייבין עליה מיתה בידי שמים, מת שורו, אבדה תרנגולתו, נשברה צלוחיתו, נכשל באצבעו והחשבון מתמצה… (ירושלמי). אחת לאחת! ספרם של זכאים מכאן וספרם של חוטאים מכאן, ובאלה ובאלה כותבים ואחת לאחת ימָצא חשבון. זה חייב כך וזה חייב כך; שילם אדם מעט ימָחה חלק מעוונו מחשבונו; ניתן לו חסד מעט שוב יזקף לו על החשבון. אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכאלה תלמדו את בני-אדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, הלא ישולם, הכל ישולם.
שוב תני בבבלי: רבי מאיר אומר ומלמד במידה שאדם מודד. קם רבי יהושע ואמר ליה: וכי אפשר לומר כן? וכי אפשר אדם נותן מלוא עומסו לעני בעולם הזה, הקדוש-ברוך-הוא נותן לו מלוא עומסו בעולם הבא? וכי מידתו של מלכו של עולם זוהי מידת בשר ודם? מידת טובה מרובה או מידת פורענות מרובה. – מידה טובה מרובה היא, מידת השילום היא אחרת לגמרי מהמעשה. “ותוספת של הקדוש-ברוך-הוא היא יתירה על העיקר” (דברים רבה). אמר הקדוש-ברוך-הוא: מי שיש לו בידי רחמתיו, ומי שאין לו בידו וחנותיו, במתנת חינם אני עושה עמו (שם).
הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה הוא ואין עוול בכפיו, צדיק וישר הוא. ישרים דרכי ה', ישרים מעשיו וישרים הם אורחותיו. הוא לא ינהג את עולמו רמיה ולא יתן לצדיק למוט רגליו ולרשע להצליח. ואם רואים אתם כאלה פעם, אַל תהרהרו אחרי מעשיו ואַל תבדקו אחרי נתיבותיו. הוא לא יעוות משפט, לא יימין ולא ישמאיל כמלוא השערה מאת אשר אמר לעשות. מה אנו כי נבוא אחרי המלך ונדון אחריו.
הצור תמים פעלו, כשירד משה מהר סיני, באו כל ישראל אצלו, אמרו לו: משה רבנו, אמור לנו, מה היתה מידת-הדין למעלה? אמר להם אני איני אומר לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אלא אפילו להחליף בדבר, אל אמונה ואין עוול (ספרי).
אינו אומר גם להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ומה גם להחליף בדבר. גם מידת-הדין גם מידת-הרחמים לא נאמרו אלא לשׂבּר את האוזן, האל לא ימוד ואין לפניו מידות. הוא יודע רק אמונה וכל מעשהו באמונה. הוא תמים פעלו תמים אך תמים.
ג: מִדַּת הָרַחֲמִים
ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כה דיבר ה' אל משה לאמור; ותרגום אחד מבאר את זה על פי תום קדמוני קדום דתי: עמי בני ישראל, היכמא דאבונן רחמן בשמיא בו תהוון רחמנין בארעא, תורתא וא רחילא יתה וית ברה לט תיכסון ביומא חד. – דרך אחר לתלמוד, שאומר: ואילין דמתרגמין, עמי בני ישראל, כמה דשנא רחמן בשמים כך תהוון רחמנן בארעא, לא עבדיו טבות, שעושין מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא רחמים.
זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות. אבא שאול אומר: ואנוהו, היה דומה לו או נדמה לו, מה הוא חנון וריום, אף אתה תהיה חנון ורחום… וגם בזה דרך אחר לבעל המשנה: האומר יברכוך טובים הרי זה מדרך המינות; האומר על קן צפור יגיעו רחמך ועל טוב יזכר שמך משתקין אותו. – ומוסיף התלמוד לאמור: מפני שעושה מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא רחמים, ואינן אלא גזירות…
אלי, עמי נוהג במידת רחמים ועם רבותי נוהג במידת דין. ומאין שאין אלי אלא מידת-רחמים? שנאמר אלי, אלי, למה עזבתני. ה' ה' אל רחום וחנון. גזירות לגבי רחמנא לא נהירין ליה לבן-אדם. בר-נש חפץ להתדבק במידותיו של הקדוש-ברוך-הוא שהן רחמים ולהכניע את לבו על פי מידותיו אלה. יושב בשמים אינו שופט על פי מידת הדין, כי אם על פי מידת הרחמים, לזה נפלל.
" אף הרחמים והחנינה ניתנו במתנה לעולם" (ב"ר). האל הגדול יעשה חסד, ועושה הוא חסד לרעים ולטובים, הוא אינו דיין, שופט ומודד, כי אם מחלק הוא ברוב טובו יתר על פעלנו ויתר על מעשינו. נאמר לו: כל האומר הקדוש-ברוך-הוא וַתרן הוא יותרו מעיו! והוא וַתרן ושומר חסדו לכל אשר נדמה באָפּו.
ה' אל אלהים צבאות יושב במרום וקונה כל, הוא מארי דעלמא כוליה וריבון כל העולמים, מלך מלכי המלכים וצור שדי. כל שמותיו אלה של הקדוש-ברוך-הוא אינם נוחים לנו כהשם “אבינו שבשמים!” ובאמרנו זה אנו סומכים תיכף: אבינו שבשמים, חוס ורחם עלינו, שמע קולנו, אם כבנים אם שעבדים. אם כצדיקים אם כרשעים. יש רחמים לפני המקום, אותו דבר לא יעזוב אותנו וילווה אותנו תמיד על דרכנו. רחמי-שדי ממלאים את כל היקום ואת כל העולם. התורה והחיות העולמית הכל בא רק מן הרחמים; האהבה היא הרחמים והשירה היא רחמים. יש געגועם בין האדם ובין קונו ובין יושב בשמים ובין כל יצוריו, רחמים הם הבאר, ממנה כל העולם שותה. בלי רחמים אין התפילות מתקיימות, אין הלב מתקיים, ואין העולם מתקיים; בלי מידה זו אין כל קשר לבבי בין נמצא אחד לשני אין דור מנחיל לדור ואין משפחה מולדת משפחה. פתחו את הלב וחיו המכמני הלב. אלהי הרחמן זה אלי ואנוהו, לפניו אשתחוה.
ד: הֲכָנָה וִיגִיעָה
בו זומא ראה אוכלוסין על גב מעלה בהר הבית, אמר: בורך חכם הרזים וברוך שברא כל אלה לשמשני! כמה יגיעות יגע אדם הראשון, עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע וקצר ודש וזרה ובירר וטחן והרקיד ולש אפה ואחר-כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוּקנין לפני; וכמה יגיעות יגע עד שמצא בגד ללבוש, ואני משכים בבוקר והכל מונח מוכן לפני. בן זומא הוא האורח הטוב, שאומר: כל טרחות שטרח בעל-הבית לא טרח אלא בשבילו, והוא יברך את בעל-הבית, שאכל משלו והתלבש משלו.
אחרת, דברי חזון אחרים לגמרי במערת החיים ובגורל האדם, לרבי שמעון בן אלעזר. הוא אינו רואה באלה את ההכנה הגדלה בשביל בני-אדם, כי אם, אדרבה, יגיעת האדם, יגיעת האדם ללחם ועלבון נפשי בכל פעם על הלחם. ראית מימיך, הוא אומר, חיה ועוף שיש להם אומנות בחיים; ראית צבי קיץ, ארי סבל, ושועל חנוני, ראית חיה ועוף לומדים מלאכה וחיים על ידי עבודה והם, כל אלה שנבראו לשמש את האדם, ולכאורה טפלים הם לגבי אדם, הם מתפרנסים שלא בצער, מתפרנסים ממתנת ה' ומנחלתו הרחבה; ואנו, בני-אדם, שנבראנו לשמש את קוננו, אינו דין שנתפרנס שלא בצער, אלא שהרענו את מעשינו וקיפחנו את פרנסתנו; – הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכל עץ אשר בו פרי יהיה לכם לאכלה. מלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים. והם בני חורין ואנו העבדים… ארורה האדמה בעבורך ובעצבון תאכלנה. הלז ראה את אדונו של העולם יושב ומפרנס את כל בכל יום, והלז רואה אך עמל האדם. לא אך אורח רע הוא רבי שמעון בן אלעזר, כי אם צופה ומביט בחלקת האדם העינים אחרות. באמרות בן זומא עוד הד מה מספר התהילים ומתהילות אנוש, רבי שמעון בן אלעזר אינו מהלל; בו האדם מכל אל לבו לאמור: הרעותי את מעשי!
ושכינה מה אומרת: אל תקשו לבכם, טוב יגיעת רוח עם יגיעת בשר וגם היגיעה היא מתנת חלקכם. את הכל נתתי לכם, למדו לדעת זאת.
ה: תְּשׁוּבָה
גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה. גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה. תניא רבי מאיר היה אומר: גדולה תשובה שבשביל היחיד, שעשה תשובה. מוחלין לכל העולם כוּלו.
אמר רבי פנחס, טוב וישר, למה הוא טוב שהוא ישר, ולמה ישר שהוא טוב, על כן יורה חטאים בדרך, שמורה דרך תשובה.. שאלו לחכמה: חוטא מהו ענשו? אמרה להם חטאים תרדוף רעה; שאלו לנבואה: חוטא המו ענשו? אמרה להם נפש החוטא היא תמות; שאלו לקדוש-ברוך-הוא חוטא מהו ענשו? אמר להם יעשה תשובה יתכפּר לו; היינו דכתיב, על כן יורה חטאים בדרך, יורה לחטאים דרך לעשות תשובה.
התשובה היא זיכוי החטא. זדונות של אדם נעשים לו על ידה כזכיות. אור הנפש יהל ממקום אופל והיקפו של האדם וטהרת רוחו יגדל מאשר היה. – הצדיק עושה את הטוב על פי טבעו, הוא הולך בדרך הכבושה לפניו ורואה את אשר לפניו, אבל בעל תשובה רואה לצגי הדרכים ובא מצדי הדרכים. אין דבר בחיים ניסתר הימנו, נפשו יגעה וגם נצחון תדע; הוא התאבק את השטן ואת הרע במלואו, והוא האיר את הרע והרים את הרע ממדרגתו או הסיר אותו. הצדיק הולך לאט בדרכו, לא יט ימין או ושמאל, ובעל תשובה עולה הרים וירד בקעות ולא יירא מאבני נגף, שבע פעמים יכשל ויקום.
ואמר רבי חיי בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי-תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. מה היטיב רבי אבוהו לראות ממנו? אמר ר' אבוהו: במקום שבעלי-תשובה עומדים וחובקים בנפש את העולם ואת החיים וכל היסורים שבחיים והטוהר שבחיים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד ולא יעמדו לעולם… במלחמת הרשע עם הטוב ובדיכוי הנפש יש אור יותר גדול מבטוב השלֵו והשוקט. הטוב הוא החלק הנקבי שבעולם ובאדם, כל כבודו פנימה, שם שם בהשכמת הבוקר ובצמחי האדמה; והרע המיטהר הוא היסוד האישי המוליד ומפרה ומעשיר, הוא נותן חיים ואור וצער ומרחב לנפש, הוא מרבה את הנפש. לא אלה קרובים לאלהים, שבורחים מהרע או אינם יודעים הימנו, כי אם אלה היודעים אותו ומסירים אותו מגבורתו או מעלים אותו, שולם שלום לקרוב ואשרי לרחוק, כי יעבור את הים וגליו ויבוא אל החוף.
ו: אַחֲרָיוֹת
תני: כל העושה מצוה אחת, מיטיבין לו ומאריכין לו את ימיו ונוחל את הארץ; וכל העובר עבירה אחת מריעין לו ומקצרין לו את ימיו ואינו נוחל את הארץ; ועל זה נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, החטא זה יחידי שחטא זה, הוא אבד טובה הרבה.
הוסיפו לאמור: לעולם יהא אדם רואה את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי; עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות; עבר עבירה אחת, אוילו שהכריע את עצמו לכף חובה; ועל זה נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא זה אבד ממנו טובה הרבה…
כל העולם כולו הוא חציו זכאי וחציו חייב, ובמעשה אחד שאדם עושה עתה, במחשבה אחת ובדיבור אחד, הרי הוא מכריע את הכף, מכריע את עולמו כולו. קדושת המעשים כולם והכרעתם לטובה תלויה באדם אחד, זכות העולם כולו הוא מפעלו של היחיד; ולאידך, הנה אך מעשה אחד רע בא, צל אחד מאפיל, והוא הכריע כל העולם לחובה ולרעה. בידי עתותי, עתותי כל, במחשבה אחת טובה יכול אני לטהר את העולם כולו וברעה – לערבב את העולם ולהחריבו. השמים והארץ וכל צבאם. כל החיים לגוייהם ולשפחותיהם, כל אשר ביקום תלוי באדם זה ובמעשה זה. אחראי אנכי במעשי ובמחשבותי בעד הכל, בעד כל מה שנשמה בו, עושה וחושב, גדל וחי.
אחראי הוא האדם בעד כל, בידו להכריע הכל, הכל בידו.
נָתִיב חֲמִישִׁי
א: הַמַּעשֶׂה
וכבר היה רבי טרפון ור' יוסי הגלילי ורבי עקיבא מסובים בבית ערוד, נשאלו: מה גדול, תלמוד גדול או מעשה גדול? נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול, שהתלמוד קודם לחלה ארבעים שנה ולמעשרות נ“ד שנה ולשמיטין ס”א שנה וליובלות ק"ג שנה; וכשם שענש על התלמוד יותר מן המעשה, כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה. עד כאן נוסחת ספרי דבי רב. ובבבלי מוסיף וספּר, כי בתחילה נענה רבי טרפון ואמר משה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול, חזרו וקבעו אותו כולם ליסוד גדול. בירושלמי נאמר, כי נמנו בעלית בית ארום התלמוד קודם למעשה; ובשמחות שומעים אנו להיפך: אבא שאול אומר המעשה קודם לתלמוד תורה; וגם באבות נשנה לנו: לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה! לא בתורה וברוב תורה תליא מילתא, ואם הגית בה כבר תזכה, כי אם במעשה ובטוהר המעשה. יש יושב ולומד כל ימיו וטורד את עולמו, ויש קונה עולמו בשעה אחת ובמעשה אחד. למה תפליגו ימים ומדינות להפיץ תורה ולהרבות בתורה ולעשות אזנים לתורה? שפרו מעשיכם בתחילה וזקקו מעשיכם. מדרש בלי מעשה כגוף הוא בלי נשימה; תורה בלי עבודה, וגם אם תמיתו את עצמכם באהלה של תורה, עוד אינה רצויה כמעשה ואינה שקולה כמעשה.
תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בר קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון חברו לבקרו. אמר לו, חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואיבדה את טוביו, ועדין היא קיימת, ואני שמעתי עליך, ואתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספרך מונח לך בחיקך; תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה יחד. קיבל עליו כל אלה ולא ביקש לחזור, הסיר לבו מן התורה, ואמר “מי שיבקש עלבונה ששל תורה, הוא יבקש גם את עלבוני!” שוב שאל לו רבי חנינא לאמור: רבי, מה אני לחיי עולם הבא? אמר לו, כלום מעשה בא לידך? – כי הקדיש עצמו לתורה ולתעודה, ולא הספיק לו, כלום מעשה פשוט בא לידך? – השיב, נתחלפו לי מעות של פורים במעות של צדקה. עמדתי וחילקתי אותם לעניים. קרא רבי יוסי " אם כן, אם גם אנשים החיית בצר להם, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי. מה רב הוא המעשה!
ב: לֹא בִּגְדוֹלוֹת
אבא תחנא חסידא לא למד מיעוטין וריבויין, אתין וגמין, אכין ורקין, הוא לא לימד תורה ברבים ולא הוריש את גבורותיו בספרים ובהלכות. ומה עשה האיש הזה, כי נקרא שמו חסיד, כתבי המדרשים יספרו לכם.
בדרך היה, בדרך לביתו, ועני היה האיש, ככל אלה אשר לא יגעו בנחלת זרים, והוא הולך בכל ימות השבוע, סובב בכפרים, למצוא מחית מעט לאנשי ביתו, המחכים לו וליגיע כפיו, והוא עובד בכל מלאכה אשר יתנו לו, גם יבקע עצים, יחפּור האדמה או ישא סבל, ואת אשר יתנו לו בעד עבודתו בפרי הארץ – כסף אין בימים ההם – הוא שם את אשר אסף בשק ונושאהו הביתה. לו אשה ובנים והורים זקנים, שפרנסתם עליו ועל ה', כי יתן להם לרעבים.
היה ערב שבת. היום רד. החבילה שעל שכם אבא תחנא כבדה היא, הוא עיף מרוב עבודה בימות השבוע, והוא ממהר ללכת, כי מתירא הן פּן יחלל את יום השבת. וירא והנה מוכה-שחין אחד, צרוע וזב מוטל על פרשת-דרכים ואינו יכול להניע ידיו ורגליו מחולי. ויאמר מעונה-האלהים אל העובר: רבי, עשה עמי צדקה והכניסיני לעיר. בא היצר הרע ואמר לו: אבא, אם אתה שומע לזה, עליך להניח את חבילתך ולהפקיר מזון וחיי שבוע ימים של בני משפחתך, היושבים ומחכים לך. בא היתר הטוב ואמר לו: אם אתה מניח את זה, המצא אתה מתחייב בנפשו. ויד היצר הרע הולכת וגוברת, קרובים לאיש אנשי ביתו! מה עשה אבא תחנא, התעצר עוז והתגבר על האויב לנפש האדם, השליך חבילתו ארצה ויטען את מוכה-השחין על שכמו וישאהו העירה. – –
אם שמר לו ה' את חבילתו ולא לוּקחה בידי זר, אם העמיד לו השמש, למען לא יכּנס לעיר עם דמדומי חמה ויחלל יום שבתון, ואם גם יצאה בת-קול ואמרה לו: לך אכול בשמחה לחמך! כל זה אינו נוגע עוד לנו. לנו נוגע גודל יכולת אדם וחסידות אדם.
בממלכת רבן גמליאל, רבי יהושע בן קרחה, רבּי ורבי יוחנן, היושבים בד' אמות של הלכה ועושים אזנים לתורה, נותר לפנינו איש חדש וסמל אישי חדש. לא תורה ומצוות יבוקש מאתנו, לא הרבה תורה ומצוות, כי אם עשיה, עשיה אחת, לא ארחות שונים, כי אם אור חי.
הרבה פתוח לפנינו, הרבה הרבה למדנו מרבותינו אלה, לדרישותיהם אין קץ; והקורא בספריהם הרבים כמעט יאמר נואש, כי מי יבוא אחרי המלך ויקיים כל מצוות נמלך, הלא הם ודקדוקיהם, הם ופרושיהם ותוצאות פרושיהם; והנה אנו רואים במה יזכה האדם את דרכו…
ג: חַיֵּי עוֹלָם
רב ברוקא חוזאה היה עומד בשוק דבי לפט, בא אליהו ואתחזי ליה. אמר ליה רב ברוקא לאליהו: איכא בהאי שוקא בני עולם הבא? אמר ליה אין כאלה. עוד הם מדברים, עבר חד בן-אדם, דהוה לביש לבוש ללא ציצית, נושא מנעלים שחורים, שלא כדרך היהודים, והיה ממהר לדרכו, קרא אליהו: זהו בן עולם הבא! רץ אחריו רב ברוקא ואמר ליה: לא אניח לך, עד שתאמר לי מי אתה; אמר ליה הניחוני היום ובוא למחר. קם מר ברוקא ביום המחרת והשכים ואמר לו: מי אתה? הגד לעבדך זה. ויען הזר ויאמר לו, כי שומר בית-אסורים הוא. כל הימים, שהיה האיש הזה עומד במשמרתו זו, היה דואג לחיי האסירים והיה מוסר נפשו על שלומם. לא קרא האיש הזה ולא שנה, לא שימש תלמידי חכמים ולא עסק בתורה ובתפילה, על שער בית-האסורים ישב יום-יום, עשה מלאכתו אשר מסרו בידו וריחם על העלובים בחברה, שגם להם נשמה באפם. כה עמד רב ברוקא על מפתן חיים חדשים, שלא ידע אותם בבית-המדרש ולא שמע על-אודותם בבית-המדרש.
וכי אין הדרך מוביל לחיי עולם הבא אלא תורה למעשים טובם? וכי יש קוני עולם, אם גם לא קיימו מעולם: והגית בה יומם ולילה? עוד רב ברוקא עומד וחושב באלה עברו שני בני-אדם, וגם אלה פניהם ולבושיהם לא ענו בהם, כי שומרי דת הם. בא אליהו פתאום ואמר לו: גם אלה בני עולם הבא הם! הולך רב ברוקא אחריהם ואמר להם: הגידו נא לי, אחי, מה מעשיכם אתם? ויענו אותי לאמור: אוהבי לצון אנו, והיה כי נראה אדם שסר צילו מעליו ורגשי עוצב ידחקו את נשמתו עד דכא, אנו ניגשים אליו, מדברים על ליבו ונבדח ליה, עד כי תשוב חדות החיים אליו; בין רחוקים נקרב, וכי יבגוד איש באשתו או היא מורדת על בעלה עשה נעשה שלום ביניהם. כה מצאו אלה את הדרך לחיים-עולם!
ד: רְאֵה
ראה נתתי לך היום שני דרכים, את החיים ואת המות, את הרע ואת הטוב, ובחרת בחיים… הנה קרע גדול בעולם למלואו, רע וטוב, צדק ורשע, אור וחושך, אור נוגה ואופל-עד. אל אלהי העולם הוא יוצר אור וּבורא חושך, אֵל יחיד וּמיוּחד הוא אבי פרצופים רבים ובעל חזיונות שונים. הנה מלאכי-רחמים ומלאכי-זעם ממלכת הטומאה ומלכות הקדושה, ותריבנה אשה את רעותה כל הימים. ובן-אדם נמשך לכאן ולכאן, נתבע לעגל וּלמשכן ועובד אלהים שונים. בכוחו להיות צדיק ורשע, אכזרי ורחמן, עולה ויורד.
ואמר החבר: הטומאה והקדושה שני ענינים הם, זה כנגד זה, לא ימָצא האחד אלא הימָצא השני… ובמקום שאין קדושה אין טומאה… ואמנם הרע יונק מן הטוב והטוב מן הרע, החסד מן הדין והדין מן החסד. אך לא כוחות שונים מתנגשים העולם ובחיים, כי אם דבר יסודי אאחד בפנים שונים. הרע הוא חומר גם לטוב, והעוון הוא לפעמים גם הכנה לצדק. וירא אלהים את כל מעשהו אשר עשה והנה טוב. קדשו מעשיכם ואַל תפגלו מעשיו; האזינו ושמעו מעשיהו בכּל, הקשיבו ושמעו אמרתו, בכל אשר ברא ממעל ומתחת. האל לא יעוות דרכיו, לא יברא דבר שלא לצורך ולא יעשה מלאכתו רמיה. עולה אתה בסולם הבריאה וגם תיכּשל; ישן אתה והנך עֵר. יצא השמש ובא השמש, וכן כל צבא השמים וברואי-מטה. הכל יצורף לחשבון אחד ואין מספר אחד מכחד את השני. שני דרכים לפניך, מות וחיים, ואם תרצה רק אחד המה, אחד.
ה: הַסָּעִיף הָרִאשׁוֹן
"שיויתי ה' לנגדי תמיד: הוא כלל גדול בתורה והמעלת הצדיקים, אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו, בשעה שנוא לפני מלך גדול; וכן אין דיבורו והרחבת פיו בהיותו עם אנשי ביתו וּקרוביו, כמו בהיותו במושב המלך, כי אז הוא משגיח בודאי על כל תנוּעותיו ודיבוּריו, שיהיו מתוּקנים כראוּי. כל שכן כאשר ישים האדם אל לבו, כי המלך הגדול הקדוש-ברוך-הוא, אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר:: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, בודאי מיד תגיע אליו היראה וההכנעה מפּחד השם יתברך ויבוש ממנו.
כתוּבים הם הדברים בקיצור שוּלחן ערוך, א' מדיני השכמת הבוקר, בו ו' סעיפים, ושיויתי ה' לנגדי תמיד בו סעיף אחד, הדברים לקוּחים מדברי הרמב"ם.
דיני השכמת הבוקר. שיויתי ה' לנגדי תמיד. האלהים הגדול יושב ממול האדם תמיד, רואה במעשיו ומשגיח בו, והוא לא יירא ממנו ולא יכּנע. גם בשנתו לפני מלך בשר ודם, כבר אין הדבר כמו בשבתו בביתו, והוא מלא יראת-כבוד, מדקדק בכל תנועה ודיבור שלו, ולפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא לא יעשה זאת ולא יכּנע.
שיויתי ה' לנגדי תמיד, לא לבד, שזה כלל גדול בתורה ובמעשים, כי אם זוהי הקריבה לאלהים שבאדם ובנפשו ובדרכו עלי אדמות. שיויתי ה' לנגדי תמיד. וכשיגיע האדם לידי מדרגה זו, לחשוב במציאות אלוה תמיד ולדעת את השם תמיד, כשרואה הוא את מפעלות ה' והשגחתו על כל שעל ושעל, בכל פסיעה ופסיעה ובכל מעשה ומעשה, אז כבר יש ערבון, כי לא יחטא ולא יסור מדרך הטוב והישר, אז גם אין חטא ואין הרמת יד למעלה ולמטה. אין דיכוי הנפש ואין כשלון בנפש.
“שיויתי ה' לנגדי תמיד” היא גדולה מעשרת הדברים, גדולה גם מהקריאה הראשונה אנכי ה' אלהיך; האל היושב כבר בלב בריותיו הוא גדול מאל מצוה. בכלל של שיויתי ה' לנגדי תמיד כבר ניתן לאדם הכל, ואין הוא צריך עוד להלכות אחרות ולסעיפים הרבים הבאים אחריו. – – –
ו: הַחוֹקֵר וְהֶחָסִיד
האל הנכבד והנורא מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אל אלהיך תירא. והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהם חכמתו, שאין לה ערוך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד: צמאה נפשי לאלהים לאל חי; וכשמחשב דברים האלו עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויוָדע, שהוא בריה קטנה שפלה ואפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד: כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו!
“מה אנוש כי תזכרנו!” לא בספרי החסידים אנו קוראים את הדברים ההם, כי אם בהלכות יסודי תורה, הלכות יסודי התורה! התורה הנודעת מצור העולמים ונפש ההויה של העולמים תהיה ליסודות, לעיקרים קיימים וקבועים, והיסודות להלכות. הלכות שבת והלכות יום-טוב והלכות יסודי תורה! מצוה לאהוב את השם. האהבה היא מצוה, גם ידיעת השם היא מצוה, מצוה לאהוב את השם. שמאמר… שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך, וחייב אדם לקיים כל מב שנאמר וכתוב… ודויד אמר: צמאה נפשי לאלהים; בעל התהילות לא שאל בכתובים ולא דרש במצוות ופקודים, נפשו צמאה לאלהים חיים. הוא לא הצטרך להכיר את השם אחרי חיוּב התבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים וללמוד מתוך חכמתו, שהוא צריך לאהוב אותו, נפשו נתנה לו כל אלה!
צמאה נפשי לאלהים לאל חי, אמור יאמר האדם, אתה ה' הנך יודע עמלי ולבי, אתה הינך יודע, כי אני לך וכָמֵה אני לך; אתה יודע, שאין העולם ממַצֵע ביני ובינך, כי אם אתה ואורך אשר בי. איני יודע לא הלכות ולא יסודות, כי אם אותך. הראיני את כבודך והחיה בי כבודך.
קטעים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: שִׁקְרֵי הָרוּחַ
כי יצא איש לשוק וירמה את חברו, ורמהו בדבר מקנה וקנין ויעשה עוול במשא-ומתן, אז נבין לתהלוכותיו, וגם נדע את אשר מתמול שלשום. הנה גניבת דעת רעה היא מרִמה במעשה, ואדם רע לשמים עולה בחטאו על זה שרע הוא לבריות. אל תאמר, זה האחרון מזיק בחוּש והנקוב ראשונה אינו מזיק בחוש; חיזוקי-רוח אין להם תקנה ורבצה האָלה שבהם כל הימים. וחיזוקים ארעיים יש להם תקנה ויש להם חילופים. אם בא אשם וגנב מכיסי מנה או מאתים או לקח לו כלי מביתי שבחרתיו, יהי לו אשר לא לו; יאכל לחם לא עמל בו וישן על גבי מיטה לא נעשתה עבורו. – אחרת היא, אם בא אחד וידבר רמות וריק לבבו, אחר הוא הדבר, אם אחד ינבא לשקר ודיבר בשם רוח ואין אתו. ראיתי עבדים רוכבים על סוסים; ראיתח מלך מוג-לב, קצין בעמו ולו עיני חתול. ראיתי עזות ופתיות גם יחד, אריתי שיקוצים חברתיים, טומאת בית, אב מורד בבניו ובאשתו, עוול ואוון אין קץ. אבל מה כל אלה מול זה, האומר לכוהן בקודש פנימה והוא חלל, מול חוזה בעמו ואלהים רחוק ממנו.
ב: הָעֲמִידָה וְהַכִּלָיוֹן
ספר שהיה קדוש בשעתו והיה בכּתוב בו צורך לבני-אדם בשעתו, ונתרוקן מתוכנו, חדלו ערכיו להתקיים בין בני-אדם ולהיות למאור לבני-אדם; ושׂמו אותו בארון ופרשׂו פרוכת על גבי הארון, רק מעת לעת, בהיקבץ עם לשמוע על עברו ועתידו, לוקחים אותו ופורשׂים אותו לעיני העדה וקוראים והנאספים עומדים ומחשים, מתביישים להביט איש איש בחָזות רוחו ובנפשו הוא ומועדי-עולם לא נעתקים. אין דיבור חי בא מחדש מהרַת הבריאה ואין בוקר אחרי ערב.חטאנו לאלהים, כי עשינו אותו לקדמון לפני כל ולהויה בלי תכלה בחדול הכל. חטאנו לדברי הברית, כי חצבנו אותם באבנים. כל דבר לא נולד, גם הוא אינו מוליד ואינו מפריא. ממעמקי החוק התפוצץ האור, ורק אחרי שנות כך וכך לתוהו ובוהו נשמע הקול: יהי עולם! אַל נעשה את היצור עבד ליוצרו.
ג: מַשְׁבִּיחִים
וגם זה הבל ורעות-רוח להיות משביח, משכלל ומפאר ומוסיף כל הימים. עוול ורעות רוח להוציא יש מיש. להעמיד בית על גבי בית וחדר על גבי חדר. אנו שמים כלים בהיכל, גודרים גדר לטירה ואם כרם נִטע, הרי שורות – שורות והרי אילנות שונים. העין לא תשׂבע מראות והאוזן משמוע. אשר נעשה פעם מתהווה כל פעם. מרחיב צורתו וגם משנה צורתו. לזה קוראים אנו הרחב ולזה הקצעה.אין אדם בונה בנין משל עצמו, אינו מכניס ומוציא מעצמו ומהויתו רק מתנות לנו, רק מטבעות שהרוַחנו. את האופל לא תחצו. לדבר שלם אין ריבוי. רק מי שערום הוא מבקש לו לבוש וחסות…
ד: אֱלִילִים
ההשתחויה, ההתנפלות לפני האלהים, הערצת בעלי-הרוח זהו דבר מתנה. מה הוא האדם, אם לא ידע ולא ירגיש את הנעלה ממנו ונשגב ממנו. איך תשׂבע העין, אם לא תראה הרים וגבעות, יערות מצלים ושדמות רחבות. הנפש היא בת התרחבות, את כל דבר נוכל לכפּול ולהעלותו עשרת מונים. אין גבול בעולם ואין רקיע בלי שחקים וערבות ממעל. נשיא כי יהיה בעמך – כבדהו ושגבהו. אם יורו אותך את הדרך לאור ולפישוט, קום והלכת בו, בבית-מקדש לאמת ולהבת-המעשים תוכל לשבת על הארובה כדי לשמוע דברים חיים. הטה אזנך לכל מורה ומתבונן ותן אומן לכל הקצבת תכלית בעולם ובתולדה. ירושה רבה לנו מימי אבות אבל אשר יחָקק בנו הוא זה, שירשנו בעצמנו במסיבות חיינו. הרבה-הרבה קנינים בתבל, עניים אנו, כל עוד אין לנו נוטעים מחדש וזורעים מחדש.
אחר הוא הדבר, אם אילני-סרק אומרים להוציא פרי, אם חסרי-תום קוראים לאומן ולטהרה; ואם אלה שלא עמדו על תהום השאלה, באים להשיב… הזיוף שבמחשבה הוא הרת כל רקב, קודש בלתי-קדוש הוא הפתח לממלכת-השטן. לכל הרס וחורבן יש תקומה ובנין, במקום ששרתה הקללה עוד תוכל לשרות הברכה, ואף נפש נדכאה ועלובה עוד תראה רוַחה.אַך אוי ואבוי מתעלולי הרוח, משרוּת בהיכל בלב ערל. אויואבוי מאלילים נושאי אפוד בני-אֵלים.
ה: צִלְלֵי עֶרֶב
וקמת בבוקר ויצאת לפעלך בשוק החיים, מקרים ממקרים שונים יפגעו בך. כל אחיזה בבריות גורמת ערבוביה אישית, כל שותף רק יחסיר, כל לקיחה פוגמת. החי שבאדם דורש את תפקידו, יצר האדם מושל בו, להרסו ולאבדו. אך עמל נראה, אך נשגה. חבר כי נפגש, מי יודע את אשר בלבו. זה יתן לנו את ידו – ואך כשול נכשל. אור השמש יאיר לבני הטבע, אבל לא לבני-אדם, שלהם נפש בתוך נפש. מי יתבונן לעצמו וישים פניו לאחרים? אך חטוף יחטוף מן החיים. אם לטרף יצא, מי זה רואה, בעת שנראה הוא. אתם לא תדעו את שחץ היום וחללי היום. אדם קם מן המיטה, רחץ בשרו במים וטהר ויצא לשוק, והרי הוא מלוכלך בנפשו ובגוו. זה גוזל וזה נגזל, זה משקר וזה רק מרמה. אין תקוה להתכנס עוד, אפס חזון של היחיד באויר החברה.
וכי רד היום, השמש מתקרב ומתחמק. ושב בן-אדם הביתה ונסגר בארבע אמות אשר לו – רוח אחד בו יבוא. הים לא יסער, רק בריכות מים לפנינו. אז בן רוח כל צמא. אין עולם עקום עוד, הכל ישר הולך את נתיבו. – –
ו: הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן
אומרים, כי אל עליון חותך חיים לכל חי ונותן לכל בריה את חלקה, ושאלהים הוא משגיח על כל הנמצאים, מקרבם ומרחקם לפי פעלם. אמור אומרים, כי יש משפט ויש העלאה לטובים, ירידה והשפלה לרעים. הכל, הכל אך בכסף ישָקל. הזוכה מזכה גם את האחרים והחייב גורם רעה לעצמו ולאחרים. וכי ראית עוול ועמל בעולם, לא ידעת לערוך כראוי ולהסתכל כראוי. וכי נוקשת ברודפך אחרי האמת, לא היתה האמת, שעבדת אותה, האמת הגמורה. עשר פעמים תשאל ואין תשובה נכונה, תוסיף לחקור ולדרוש ולתור במעשים ובתהלוכות, ובכל אך תמצא גדר לפנים מגדר.
לא! לא עשה הבורא את האדם ישר, לא עשה את העולם ישר, לא לסעודה קרא את בני-החיים.
אף לא ערוך השולחן… כל אחד אוכל חלק חברו וחי ובשל חברו. אך גזל וחמס בכל אשר נהנה ונשביע אותנו; ואף במכמני האהבה אצור מצוי של התנגשות. אין תורה ואין חוק ואין התגלות זכה בטבע. בכל משמשת הערבוביה ובכל אוכל רקב העיורון.
לרומם אותנו אתם אומרים, להוליכנו הלאה. אנה נלך? ואיה נסתיר בושת-פנינו? אקת העוון, לא עוון החיים, אך עוון הבריאה, אוכלת בכל אשר בנו ובכל אשר נעשה. אך האופל ינחם אותנו לרגע; ובא באפס ויבלע את הכל, ואולי אז יבוא המרגוע לכל…
ז: מְאַשְׁרִים מַתְעִים
מקדמת דנה, מימי ביסוס המשפחה וחיבור האישים לקיבוצים חברתיים, מימי החל האדם לערוך את חזיונות החיים ולסדר לו מושגי טוב ורע, יפה ומגונה, רחב וצא, החל גם לשאול לגדול ממנו. ין נוחם לנפש נכאה רב מזה, שמרכנת אזנה לדברי מורה ומדריך; ואין מרגוע גדול מזה, שיוצא מלב אחד ובא ללב השני. זה נותן וזה לוקח, זה יעלה מים חיים מבארו ונותן לחברו לשתות. וניצבו המצוינים במשפחתם ויטיפו לקחם לכל בני הישוב מסביב. וקמו הגדולים בעמים ומלמדים בקהל. אחד מורה את הרבים, היחד והמיוחד מורה את הרבים. וכתבו בני-אדם בספא, אחרי גילוי מעשה הספר ומלאכתו, את כל דברי המשאות האלה, את החזיונות והפתרונות, אשר הנחילו ראשי הדורות והשבטים. אנוש כי יתעה בדרך חייו ונפשו עליו תתעטף, יגולל בהם וימצא את אשר יבקש. ראית עמל הרבה, ומבארי לך מהו עמל ותכליתו, הפרטים שראינו בחיינו אנו, מצורפים שם לכללים, שואלים אנו בצר לנו, והנה שטף תשובות. אין חושך גמור, בכל מסתתר גם איזה אור.
עלובים אך אלה, שמעמידים פורצי פרצות לשומרים, שמבקשים להם מיַשרי-דרך ונפגשים אך במתעים. – עלובים אלה, שנותנים נפשם לאבנים; באים לבית-אל והנה בית-אוון; מביאים קורבן ואך ינשוף אוכל את קרבנם.
יש ארון ועליו פרוכת ובו אין לוחות. יש מחוקק ונושא דגל ללאום והוא נושא את שם אלהים שוא.
לתועה ננוד. אין חזון מרעיש לב מצאן בלי רועה המבקשות להם רועה. אבל את המתעה נאור. אין מחריב יותר גדול מזה שבונה עליות – ונפשו תרד שחת.
ח: חִידוֹת הַחַיִּים
מה זה הדבר, כי האדם יבקש לו נתיבות ודרכים וימצא מרגוע בצירופי מלים ומושגים. מה טיבו של חזיון זה, שהחלק פושט ידו לכל ושהיצור ממַצה את יוצרו. ראית אילן שוכב על גבו והשורש מתעקם ופותח את לועו לבלוע את הענפים. ראית ענפים משתרבבים והולכים ועוקרים בעצמם את השורש. והנַפת הגרזן והכית על האבן, והאבן תחל לסוב ולהתנועע ולרקד. מי שם גבולות בין דומם וצומח ובין חי ומדבר!
מי מחלק את כל אלה למשטרים ולמערכות? בכל יונק זה מזה וחולק זה עעם זה של אחר. הכל חפץ לעלות ולרדת, הכל מתפלץ ומשתלשל, מתחמק ומתעטף, מתכייל ומתפרט. לכּל בוקר וערב, שנת-עולם ויקיצה. וחזר הנברא להיות בורא. וחזר החושך האילם לבקש מוצא לאור… מי ישיר כל אלה ומי יסמן נדנודי כל אלה? מי זה ישתוק ולא ידבר, ומי יפרט הכל בדיבור-פה? משממון העולם אין מפלט ולקבעת החטא אין פתח. אין אנו מספיקים לנו גם במשהו, ואם אתפ אומרים רב ניתן לנו. אין התרוממות כדבעי ואין שכרון כדבעי. אין נתיב ואין אורח. הכל צועק מצרה בנו. לכליון-הנפש אין מידה. להרוס הכל אנו חפצים. אנו עולם בתוך עולם ואין רבוי ואין אחדות. הכל הוא רק בקירוב, בגדר האפשר; ועם כל זה רוצים אנו להקציע ולמוד ולהציב גבולות. בכּל אוכל הספק מראש ועד סוף, ובלשון האדם נוצרה המלה הכוזבה: ודאי, אין תום ושלמות, ורק אברים-אברים וריסוק אברים, ואנו משווים דבר לדבר, מקשרים ושולבים מאמר במאמר. נואש האדם במעשהו, והוא נושא בגוו ובנפשו כלימת-נצח ושאלת-נצח.
חיים ואור, רחבי אור ושאון חיים. מתנת אלהים – מי יתַנה אותה ומי ימדוד אותה? ועם כל זה אך שממון בנו. צער האדם עוד גדול הוא מן המות ועמוק מן המות. חבלי ההכרה אוחזים בנו ומעלים אותנו לים סוער. גלי העולם מכים בנו, יתר על כל המון של כוכבי-לכת הוא קול שאון-הנפש.
כשישב אלהים על אבני היצירה ואמר לברוא עולם פתר את חידת התוהו, אבל בבוראו את האדם ויפח האַפו נשמה שואלת, נעשתה על ידו שוב הבריאה לחידה, בל תערוב שמשה. האדם אינו סוף מעשה בראשית, כי א הריסת מעשה בראשית.
ט: הַדּוֹרוֹת וְהַיָּחִיד
בן-אדם עוזב בטן אמו ויצא לאויר העולם ובא אחד ממלאכי מעלה ללמוד מִסתורי התורה ודברי-הברית. שלושה שותפים בו אביו ואמו ואל עולם וגדול חלק גבוה מעל גבוה מחלק דירי – מטה. אלהים יושב ממעל, ובארגי הבריאה לו ואחיזות אין מספר. האב הוא בן משפחה אחת והאם היא בת משפחה אחרת. זה מביא ירושה משלו וזו מביאה ירושה משלה. בכל עצם מעצמות האדם, בכל מיתר ממיתריו, בכל זוית שבנפשו יושבים כוחות שונים. עליו להעשות לבריה אחת ודברים שונים לא לו מתנגשים בו. אך עור ובשר לו, גידין ואברים – כמה משקל לכולם? – והוא מחבק זרועות, מחפש נתיבות נצח. האדם הוא רק נקודה אחת בשלשלת הארוכה, והשלשלת, נמשכת מכל עבר. גם אם יכָּלא בחומות נפשו, עוד ימצא את התהום; גם אם יבקש לו מפלט באשתו הוא, יבקש הכלל לעומת זה תפקידו ממנו. אין יחיד בעולם, אין אדם חי לעצמו ובעד עצמו; אין חיים סובבים על עצמם, אין חיים סגורים. אנו נושאים אך משא הדורות, ואנו מנחילים שוב את המשא לבאים אחרינו. כל יחיד הוא אך שליח, ושוב לא נדע מי שלחוֹ ולמה הוא שלוח? כל אחד הוא אך כלי – שימוש ואמצעי – והמטרה סתומה. מי ימצא את הפּתר? מי יתן לחי את אשר לו? – – –
קינים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
א: יַתְמוּת גוֹי
כי יקָרא קן ציפור לפניך, והאם רובצת על האפרוחים, ששלח תשלח את האם. עובר אתה על ציווי זה ולבך אכזרי לקחת את האפרוחים לעיני הורתם והיא צועקת בצערה – אז מלאך אחד מבני-מרום בא ביעף, פושט את כנפיו ומעלה צעקת נפש זו לפני אוהל השכינה. היא יוצאת ממקומה וידיה על ראשה ומתאנחת ואומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! אף כנסת-ישראל מלמעלה שהיא אם הבנים, מנהמת ומיללת. כי ישבּוּ את גוריה מאתה ויוליכו אותם בגולה; אבל צעקתה תועה בישימון הנצח, מסתירה השכינה את פניה. אין האזנה ואין הקשבה ואין עונה! אנא ה', הכָלה אתה עושה לעמך? בראת גויים ולשונות, גבול שמת לעמים, יש מדור לנמר, מחסה לשפנים, רק לבני-בחירך אין מפלט ואין מלון ועל ערקתא דמסאנא נהרגים הם כל היום. שאלה זו שאל משה בן עמרם מאת מטרון שר-הפנים – ולא ידע הלז לענות אותו דבר.גדול הצער, נמחץ הלב!
ב: לֶךְ לְךָ
אל אדיר, אף קנא ונוקם ונקרא רחום, נראה אל איש אחד, בו בחר בארץ שנער, ויעקור אותו ממולדתו ומבית-משפחתו ויביאהו אל ארץ כנען, שבטיה יושבים אז לבטח, וינחילו ארץ-ירושה לאחרים ויברכו בקול רם. שמעו עמים, רגזו ויאמרו: ריב לנו עם האיש ההולך הלוך ונסוע הנגבה. ויהי השמש לבוא והנה אימה חשכה נפלה על ההולך. וירד העיט ויקרא: ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך, יקומו בניך ויגרשו את יושבי הארץ הזאת ואחר זה תלקח האדמה, אשר כבשוה, גם מהם. עם מבורך יהיה ביתך ומקולל. בני-ברית יקראו להם – ושומרם, אשר אמר לשאת אותם על כנפיו, ינום ויישן. אין מנוחה לך, בן-שם. נודד תהיה כקין, ואף ההר עליו יקבלו בניך את העדות יעקר, ועלו בנקיקי-סלעיו שמיר ושית. וייקץ האיש והנה רחצו פני השמים בדם ועל הארץ מתחת מונחים רסוקי אברים מבני דורות ושמיטות רבות. ויחרד וילָפת…
ג: אַקְנִיאַם בִּלֹא-עָם
ויכתוב המחוקק את דברי האָלה והברית ויתנם לעם אלהים ולעם נידח. אל דיבר אל השבטים ויאמר, כי לו המלוכה. הסתיר פניו מהם וישלח בבחיריו שן-בהמות וכעס-אויב. מחוץ תשכל חרבו ובחדרים אימה וחירוק-שינים. מה לכם, בני אברם כי תתנשאו ותדברו רמות על תורה ופדות, הלא אל מוציאכם זנח אתכם זנוח ויתן אתכם ומחמדיכם למרמס. אם זנתה אמכם ואם תחבק את בעליה – אם כה ואם כה אך מדחפות חלקה, שמוע תשמע חרפתה ותהי לזוָעה. רק שקר הנחילו לנו נביאינו, בלחמם נגריס כחצץ שינינו. בראשים הביע הנחש דברי אומר, וידחהו אלהים מכסאו – והוא גם הוא אך ערס יציעו. עם מקולל ונענה אנו אין לנו תשועה ברב יועץ.
ד: שער החמישים
ארבעים ותשע שערים נפתחו לו להמחוקק העברי, וירא דרכי החיים והמות, את הטוב ואת הרע, את הישר ואת העקום, ויאמר לבנות לו ולעמו בית כמו רמים ולכונן מכון-שבתו. לפתע הנה האופל מפלס לו נתיב מעֵבר מזה והחושך בא ובולע חלקו מהעבר השני. הליט פניו באדרתו ויאמר: משער החמישים ואילך האפס אורב לנו, ושם אין אלהים עוד, לא מתווה ולא פוקד; קץ להעדות ולהחוקים תכלה למשפטים ולתורות. ואני אמרתי לנצח אחיה. מה כוחי כי איחל? ולמה נלחמתי על חירות גוי – וסופו עבדות! וירד ה' בענן ועמו מלאכי-זעם וצירי-משחית ויקרא: התלתי בך, משה עבדי, לא גאולה נתתי לכם ולא אור ואף לא חיי-עד. ימק העם במתנתי, אבנים אעמוס על שכמו. בערב יאמר ומי חדל ובבוקר יכפּור בשחר. אעשה בניו ואת בנותיו למשל ולשנינה. חלף אשר עבדני. אחייץ בין גוי לגוי, אשבית ממלכות, ונרמסו גויות בני אברהם ויצחק בפרסות סוסים, אלף פעמים ימיתו אותם. ימלא הים מדמם ויתגעש ויאמר: עוד הב לי הב!
ה: חִלּוֹל הַשּׁבוּעָה
אם לא תשמע את כל דברי התורה הכתובים בספר המחוקק, והפליא האל הכביר את מכותיך ואת מכות זרעך, והפיצך בכל הארצות, ולא תאמין בחייך ולא תמצא מרגוע. כל הנפגש עמך ישליך עליך נעלו, כל תושב הארץ יֱיַדה בך אבן. והיית עם ממואט, גוי אובד, בן שבט נידח, בניך ימותו מיתות משונות, יחולל כבוד בנותיך ונשיך לעיניך, והיית משוגע בעצם היום.
טובל אל שדי רגליו בדם ויז בו על כל חי ועל כל בשר. בסכינים ובכידונים, החרמש ובמגל, בפטישים ובעצים סתם נופלים על כל עבר על בני-ברית. ומחצו את ראשיהם, ושברו את עצמותיהם, והשליכו אותם ארצה. ישָפך המוח החושב וההוגה מחשבות ידָקר הלב המרגיש ותרוּטש הבטן. מקול צעקת הנשחטים והנהרגים יבָּהלו גם אראלי-מעלה ובושה החמה וחפרה הלבנה על שבועת אלהים כי נשבתה. ואל-נתיבות לא יאמר די ועוד ידו נטויה לענוש את בניו קשה וליסר אותם שבע.
ו: וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה
ארור אתה בביתך ובחדרך, ארור אתה ברחובות ובחוץ. הקללה רובצת בכל פינה, וגם כי תברח לבית-אלהים, גם שם ישמידוך, ישָׂרף הגויל והאותיות אינן פורחות…
האבכר חללי-רעב על חללי-חרב? או אבחר במארה ובמהומה על מרמס אויב? אם אל בשמים בבניו יכזב ויעשה את תורתו פלסתר, איך ישמרו לנו אוֹמן בני משפחות האדמה? אם שוכן-מעל לא ישא פנים לזקן, נער לא יחון וימכור בנותיו לבושת, איך נבקש חנינה מבני עז-פנים? אם ה' אלהינו לא אמת הוא ודבריו לא קיימים, איך לא תרעש הארץ מקצף וחמת בני-אדם? עולה המות בחלונינו, אך משחק אנו ושר המשטמה, נופלת נבלת גוי כדומן על פני השדה, עינים ולשון, פּה ממלל ומדבּר היה היו למרמס, אף ידי, אף יד המשורר, תמוּגר, עיני תנוּקר וגם לי לא יהיה קבר.
ז: בִּלַּע אֲדֹנִי
ואירשׂתיך לי לעולם, ואירשׂתיך לי באמונה, אענה אענה את השמים, נאום ה', ועבדי יענו את הארץ. אבל אין מרחם ואין אמונה ואין קיום ההבטחה. בילע, בילע אדוני ולא חמל, את בניו לא ידע, את בני-פולחנו לא יכיר. נהפכה הארץ לעמק-עכור, את אשר זרע היום יעקור למחר, ואת אשר עשה גם ישבית. ומור יאמר עם-ברית: אף אני אבוא על חלקי ואבנה אהל לשבתי, הנה באו ימי-פקודה, באו ימי-השילום. פוקד האל המיסר את עוון הבנים על האבות ונַקה לא ינקה עד אלף דור; משקה הוא כל בני-אדם ובני-איש מכוס החרמה, וכי יבוא הרעל ויאכל מנפש עד בשר, מחנות-מחנות תולעים מתכנסים לנקוב את העצמות ואת הגידים ולעשות שרטת בכל גו ולהבאיש את האדמה. כל חי מחנק משנהו, כל אשר ברא ועשה אורל את חברו.
מחלל המות יצא אלהים ויפלס לו נתיב בין נבכי הבריאה ויטיל ביצת שנאה ואיבה, קנאה ותחרות, וימלא את כל היקום הרס ושביתה, שקר ובגידה. לא חוקי חיים לו, כי אם חוקי מות ואפס. לא ספר-ברית נתן לבני שומרי-אמונים, כי אם ספר – כריתות, יחשוב אדוני אך להשחית. יסלה אביריו, יהרוג את נביאיו ואת אשר בחר אך מאוס ימאס. ראה ה', והביטה, טבחת ולא חמלת, אך עליך הורגנו כל היום…
ח: יוֹם לַאדֹנָי
קצרה יד ה' להושיע, כבדה אזנו משמוע הוא אמר ולא יקום, דיבר ולא יבוא. משמעי ישועות הוא, לו התהילה והכבוד, לו ייחלו בגאולה ובפדות, ואך האופל יכסהו. גם הוא רעב ללחם ולילה לילה יבעתוהו מזימות.
יום ה' גם לו יבוא. גם אלהים יתיצב לפני בית-דין. ועלתה דמעת העשוקים, דם הנרצחים; וקול קורא: שפטו את השופט, יסרו את המשגיח. הלא הוא התגאה לאמור, כי הוא עמים ידביר, כי לו ישמעו ממלכות, כי בידו להשבית ממלכו מן נארץ ולא יהיה עוד מפריד. והנה הוא אך עיף וכושל ופיק-ברכים. גם בארותיו תכזבנה מימיהן, מתנותיו ריקות, הוא ידע רק את הקללה ולא את הברכה. לא די לו בקורבנות פרים וכבשים ועתודים – את מוחות בני-האדם יבקש, את הקרב ואת הכליות. האתים יהיו לחרבות והמזמרות לחניתות. ודקר יצור אחד את משנהו ואכל הקצף בכל. חבלים יאחזו כל נברא ואלהים אין-אונים, גם הוא את חיציו יכלה.
משרתי ה' מושלים על שבעים העמים והוא לבדו רואה נקם בעם-בחירו. פעם אחר פעם מָעַל בשבטי יעקב ועוד יוסיף. להשחית. תרצה הארץ את שבתותיו, יכתירו כתר לראש-פתנים. יזעקו, יחרקו שן, חרם להעובד והנעבד גם יחד; תשתגע הברואה ותשוך את שדי יה. היו יהיה הכושל לנעורת ופעלו לניצוץ, ובער היוצר מכף רגלו ועם ראשו; ומעשן אלהים העולה ונפזר יהומו כל ברואים וימָלא כל חלל העולם פגרים מתים. יום לה' ולאשר עשה לשוא.
ט: עַוָּה עַוָּה
ואתה בן-אדם, הינבא ותאמר: חרב-חרב, חרב לבני תבל ויושביה, חרב מרוטה לטבוח שבטי-יה. שופך עליהם אֵל מושיעם את זעמו ואכל אותם מבוקר עד ערב. בימינו אש ובשמאלו כחדון, בפיו מפיק זלעפות. במזרח ובמערב יהמה כעשו, ידלק חמתו ויבער כל חלקי ההויה, אשר נטע בעצמו. אריה הוא האוכל את גוריו, תנין ההולך ומקיף כל אשר יצר ומחָנק באומץ כוחו כל אשר ישאף לרוח. אל יעות משפט, לא אמון בו; מנ כיזב ואמר, כי צדיק וישר הוא וכי תמים מעשהו? הוא משחק בגיבוריו, בוגד הקדושיו, יבטיח ולא יקיים; הוא יוצר אור, והחושך המית-נפשו. אף אם יצהיל פניו רק אבהל, ואם עבים ישים סתר לו, אז אך יחרוש עלינו רעה. נשבע אלהים בחמתו לכלות את זרע יעקב. והוא מכחידם בכל יום. נותן את השארים והפליטה למרמס, יבקע בטן הרה, יאחז וינפץ כל ראש עולל אל סלע.
י: חֶרֶב אֱלֹהִים
לא יאבה אלהים בזבחי-צדק, לא יאבה נפש נכאה. רוח נשברה יבזה, הוא נותן ידו את פושעים, את רוצחי אדם דרכו. יעקור משפחות, ישבית בתי-אבות, יטביע עיירות שלמות בדם. וכי יעמידו לו מזבחות מבניו ובני-בניו, אז ישחט עוד את כוהניו ולוייו, יערבב בני-מעלה עם בני-מטה. והאש הקודחת מאפו יצית בכל פינות עולמו, ועלה הלהב ואכל כל חלקה טובה, בולע החלב עם הפרש ועוקר כל נטע וזרע, כל ההורג בן-אדם, דמו ודם זרעו תלויים בו; מחריב עמים ומוריד גויים שלמים לתהום נשיה – על אחת כמה וכמה. מי בישר את השלום לנבראים בצלם? מי אמר לכרות ברית גם עם שאר בשר? ומי הפר את אשר אמר? מנשל היצר את הארץ מיושביה, אף משרתיו מלאכי-חבלה הם, אף עושי רצונו הם אך חרם וכיליון, אף וחימה. משה עלה אל הר ויבָּהל לראות את האש האוכלת בראש ההר, הכה על ראשו בלוחות ויזעק בקול גדול, ויחרד כל חי וינוע. אין מנחם מאז ואין דרך. את כולנו תאכל חרב-אלהים, לא ימלט אף אחד.
יא: אֶעֱשֶׁה מִסְפֵּד
אעשה מספד כתנים וארים קול נהי ובכי עדי יבּקעו כל מוסדות האדמה ותמוטינה אָשיות השמים. ואנו ואבלו כל חי ובשר. יכוף כל עץ ראשו ואף אגמי מים יבוקעו. כל מעשה-בראשית, כל אשר נברא ונעשה יקרא תגר על היצר ויגש לפניו ויאמר: אתה הכלמתנו, אך חרפה שמת עלינו, חדל לך למלוך למעלה ולמטה, ונשוב כולנו וימי האפס, לימים לא הוכן עוד כסאך ולא היה לך מושב. את אשר בראת החרבת ואת אשר עשית נתת למרמס. גלמים היו לפניך ונפחת באפם את ההרס ואת השביתה ומילאת את כל הבריאה הוללות ורשע, פשע רב וצמאון לדם. מה שם אלוה, אם לא קריאה לריב, אם לא כיבוש בלי מצרים. אם לא התנגשות והתפרצות, אם לא שאיפה לכליון? מה היא בפי אדם נחלת שדי? גאות התנשאות, פריצת גדר וממשלה בלתי-מוגבלת על אחרים. הנני קם בבוקר ולא אדע, אם עוד חיה אחיה בערב. אני פורס על הלחם, והמות נשקף בעד החלון בעצם היום ולו כנפים אין מספר. בן גידלתי, והוא נגזל ממני או נדקר לנגד עיני. רעיה נתנה לי את חייה, ואני רואה בבשתה. אם אשיר, חבל ניתן הצוארי ואם אקונן, חותכים את לשוני.
יב: חִדָּלוֹן
אלהים משמים השקיף על בני-אדם משרתיו מטה ויתן לזה חרב ולזה חנית ויאמר להם: בואו וחבלו איש את אחיו ורחם לא תדעו, דרכי-מות דרכי ואת החיים נטעתי, למען תת חיילים לחבלי משחית. לא אובה כי ישב אדם תחת גפנו, ואין חפצי כי יבנה לו בית. שבתותי לא תשמרו, את מועדי בַטלו, הסירו את השלום והשלוה מפיכם וקמתם וזרקתם רעל הכל מדרך רגליכם וזנבתם את הנחשלים ותמקו כל חי. דכאו כל נשמה ואני אהיה עם ההרס והכליון. אחזק את האיבה והתחרות. וימלא כל העולם שממה; אסגור את ארובות השמים מלמעלה, אלביש את השמש שׂק ואעוור את עיני הכוכבים. לא יהיה אור אמרתי, כי אם חושך. את החושך הוצאתי ממעמקים ובניתי לו מבוא וישבתי על כסאי ובו אתעטר. מלאו את כוסי מיץ-מוחות ודם-לבבות וערכו שולחן לפני מעצמות ברואי ויצורי. אני לא אדע ראשית, כי אם אחרית. אני לא אברא עוד ולא אשכלל עוד, לא אנוח עד אשר תהיה כל הארץ מדבּר ואין תושב, לא יִוָתר כל אשר נשמה באַפו, כוכבים יאספו נגהם ולא יהיה מטר ולא יעלה צמח. ואז אתיר את מוסרות הטבע, אפרק הכל לרגבים, וגם אני אשקע שוב במצולות תוהו ובוהו והכל אפס ואין. – – –
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.