מפרשת גבורתם של מעפילי “פטריה” ו“אטלנטיק” 🔗
"קיימת עליה שקוראים לה “בלתי ליגלית”. הכל בעולם חוקי זה הוא חוקי. ממשלות חוקיות, כבושים חוקיים, תעודות חוקיות, הפרת הבטחות חוקית. רק עלית יהודים, על יסוד המנדט העתיק של יציאת מצרים, היא איננה חוקית.
— — —
איזו הגירה בעולם היא כשרה וחוקית, אם עליה זו אינה חוקית? ואיזה חוקים בעולם חוקיים, אם זכות־חיים ליהודי היא בלתי חוקית?
— — —
העליה הבלתי חוקית יש לה תפקיד מיוחד במלחמתנו. כל רעיון מחפש לו את היסוד הסוציולוגי אשר ישמש נושא לו בעצם חייו — — — וכשאני שואל את עצמי: מי בימינו אלה הנושא הטבעי – בגזרת גורלו – של מלחמת ישראל על קיומו, והיכן מקומו? הריני משיב לעצמי: על פני הימים נטושים נושאי הדגל של צרת היהודים. הללו לא יתנו לשערי הארץ שיסגרו, לא יתנו למצפון העולם שיירגע, לא יתנו למר מלקולם מקדונלד שיבצע את ספרו הלבן. הפליט היהודי יוצא בראש המערכה וכולנו חייבים לצאת בצבאותיו.
— — —
לא אשמת הפליטים ולא אשמת ישראל הפכונו לפורצי חוק. מי שפרץ את החוקה היסודית של א“י – עושה אותנו עברינים. — — — אין להכנע לחוק השולל את זכות החיים של אדם. אנו פוסלים את היסוד המוסרי של גזרת העליה. אנו מכריזים כי זכות היהודים לעלות לא”י איננה תלויה בחסדם של אנגלים או ערבים. זכות ראשונית היא, ורק האלמות גוזלת אותה מאתנו.
(מדברי ב. כ. בקונגרס הציוני הכ"א)
מפי מעפיל: בדרך לציון 🔗
ב־14 באוגוסט 1940 נסענו מברלין לוינה ונשארנו שם שלושה שבועות, מסודרים בבתי מלון ואחר כך בבתי־ספר. היינו 500 אנשים יוצאי הרייך, אשר נועדנו יחד לטרנספורט שסודר ע“י הועדה המיוחדת להגירה יהודית אל מעבר־לימים. מלבדנו השתתפו עוד 600 וינאים אשר סודרו בפְרֶסְבוּרְג בבי”ח פרימיטיבי וחכו לעליתם עוד מדצמבר 1939. אתם יחד הועלנו בפרסבורג על ספון אנית דַנוּבָּה, ואחר כך בטולצה על ה«פסיפיק». באניה הזאת היו עוד כ־1000 וינאים 600–4 דנציגאים, 200 פרגאים, אשר הועברו אחר כך ל«אטלנטיק», ו־700 צ’יכים שנסעו ב«מילוס» ואשר חלקם הגדול רצה להגיע ללגיון הצ’יכי. 500 המשתתפים יוצאי הרייך הרכבם היה 150 בגיל בוגר, אשר ל־99 מהם היו ילדים בארץ; ביניהם ציונים ותיקים רבים; 280 חברי ה«חלוץ»; 70 חברי עלית הנוער שכלם היו בגרמניה בהכשרה במשך שנה־שנתיים. ההרכב הזה היה מתאים בדיוק לחוקי קבלת הסרטיפיקטים.
ב־3 בספטמבר עזבנו את וינה, עברנו ע“י מרשג את הגבול האוסטרי (הגרמני). והגענו מאוחר בלילה לפרסבורג. נסענו מיד לנמל ועלינו על האניה, אשר בה מצאנו את 600 הוינאים הנ”ל. אניה זו היתה בעלת 800 טון, אנית טיולים בדנובה וכמובן בלתי מוכשרת לגמרי לאכסן ולהוביל בתוכה 1100 אנשים. כל פנה, כל מעבר, הספון כלו, הכל שימש מקום לינה. נדמה היה לנו כי אין לתאר צפיפות גדולה מזו, אך עד מהרה נוכחנו שטעינו. עבודות הארגון נמשכו כיום יומים, סודרו שרותי הנקיון והאכל. יום־יום התקיימו שיעורים בעברית. ידיעת הארץ, היסטוריה עברית ולמוד הציונות. שרנו הרבה. למרות כל הקשיים לא פסקה הפעולה התרבותית אף ליום אחד במשך כל הנסיעה. כל ליל שבת בלינו בחגיגיות. החלוצים הדתיים התפללו יום יום בצבור.
מזג האויר היה יפה כל הזמן ומעל ספון האניה נהנינו מיפי הדנובה וגדותיה. כאשר עברנו על פני קשדובו ביוגוסלביה, ששם נמצאים בהכשרה מספר גדול של החלוצים מגרמניה, ראינו על החוף הרבה אנשים מנופפים דגלי תכל־לבן. שם על גדות הנהר עמדו חברינו וקרובינו ואנו היינו צריכים לעבור על ידם מבלי לקחתם אתנו. בפעם הראשונה שרר ביננו דכאון רב. מאורעות יום המחרת עוד הגבירוהו. עברנו את רוסק שצדה האחד הוא בולגרי והשני רומני. נסענו בחצי הנהר הבולגרי והנה הופיעה על ידנו אנית גלגלים זעומה. היא נטתה כל־כך על צדה עד שהתקבל הרושם, כי במשך רגעים ספורים תתהפך. בצד הפונה אלינו עמדו צפופים ודחוקים מאות אנשים. אניה זו היתה «פנשוב», שעגנה שם כבר שבועות מספר. השלטונות לא הרשו לנסוע באניה הרעועה. על ספון אניתנו היו כמה נשים שבעליהן היו על ספון «פנשוב». אלה קראו אלינו כמה מלים, אך לא קלטנו אותן. מיד השתררה דומיה בינינו.
— לאן אתם?
— לארץ!
— ומה שלומכם?
— אנחנו רעבים.
יותר לא הגיעו הקריאות והמרחק גדל והלך. לא היה בינינו איש שעיניו לא דמעו. מיד התחילו לאסוף פרודוקטים וסיגריות. כיון שרק ימים ספורים היינו בדרך, נאספו כמויות די גדולות. נכנסנו לנמל הרומני הקרוב כדי למסור את הפרודוקטים. שלטונות הנמל עכבו אותנו ולא נתנונו להמשיך בנסיעה בלי רשיון מיוחד. היתה זו שבת אחה"צ והיינו צריכים לחכות עד יום ב‘, על כן חזרנו לרוסק כדי להוריד שם את הפרודוקטים. אך משם לא יכלו לא יכלו להשלח כי היינו שוב בבולגריה. החלטנו להשאר עד יום ב’. בליל ראשון מת אחד האנשים באניה, בן 50, משבץ הלב. למחרת עלו לאניה שני רבנים וניתנה רשות לעשרה מאתנו להשתתף בקבורה. בלילה הבא נסו 3 בחורים מ«פנשוב» להגיע אלינו בשחיה כדי להחליף ידיעות. הם נתפשו ונאסרו.
למחרת בבוקר המשכנו סוף־סוף בדרכנו. השלטונות הרומניים נאותו לקבל צרכי אוכל לאנשי «פנשוב». כעבור יומים הגענו לטולצ’ה, תחנתנו הראשונה. טולצ’ה נמצאת במרחק של 70 ק“מ משפך הדנובה. על יד החוף עגנו שלש אניות. «אטלנטיק», «פסיפיק» ו«מילוס», שבהן היינו צריכים להמשיך את הדרך. כיון שהיה צורך להתגבר על כמה קשיים טכניים, נגשו אל העברת האנשים מהאניה רק כעבור שלושה ימים. ספינותינו עגנו באמצע הנהר. אל כל אחת מהן התקרבה אחת משלש האניות. אלינו קרבה «פסיפיק». ההעברה התחילה בשעה שתים אחה”צ ונגמרה בשעה 10.30 בלילה. בעלותי על ספון «פסיפיק» היה לי הרושם שאנוכי באנית מתים קטנה, צרה, רקובה, ואפלה. סירת משא זעירה ופרימיטיבית בעלת 900 טון כבת 40–50 שנה, מכילה כ־30 תאים בשביל 60 איש, שני בתי כסא. שני ברזי מים. על האניה הזאת מוטל לחצות ימים ולהוביל 1100 איש בתוכה; הרי זה מן הנמנע. אך הבלתי אפשרי נעשה אפשרי הודות לעבודה המסורה של מרכז הטרנספורט וכל יתר העולים, אשר היו מוכנים לסבול רעב, צמא ומצוקה ובלבד שאניה זו תביאנו ארצה. המצב שנראה לנו באנית הדנובה כצפיפות, היה בעינינו עתה בזבוז מקום. במעברים, בתאים ובכל הפנות נבנו דרגשי־שינה בני 3–4 קומות. האנשים נדחקו לתוכם כלתוך מגירות. אויר לא חדר לתאים האלה ופחדנו שנחנק. הרופאים אמרו כי אין אפשרות ללון בתנאים כאלה, ולמרות הכל לנו כך. על שני הספונים שכבו האנשים בצפיפות כזו שאיש לא יכול היה לקום בלילה. לא היה מקום להניח את כף הרגל. מקום השינה שלי היה בין שני ארגזים שעמדו כה קרובים זה לזה עד כי לא יכולתי להתהפך והייתי מוכרח לשכב כל הלילות על צדי. על הארגזים שכבו אנשים ורק הודות לרווח הצר בין הארגזים, אשר לתוכו נדחקתי, לא נפלו עלי. חסרות לי מלים כדי לתאר למי שלא נסע עמנו, את התנאים באניה. כאשר עלינו על האניה, לא היו בה לא צרכי אכל ולא כלי בשול, מלבד פרימוס אחד במטבח קטנטן. לא היה אור, לא מי שתיה, לא אפשרות רחצה ולא בתי כסא. חסר היה כל הנחוץ לנסיעה. אילו אמרו לנו ביום ההוא כי נבלה באניה זו שני חדשים, היה כל אחד משיב, שאיש לא יעבור תקופה כזו וישאר בחיים. עד מה הטיבונו לסבול כל זאת! לא פרצה כל מחלה רצינית שנגרמה ע“י הצפיפות האיומה ותנאי האניה הפרימיטביים. בעבודה קדחתנית ביום ובלילה נבנו 3 דודי בישול, הוקמו בתי כסא, סודרו מחסני פרודוקטים (בתוך ארובות אויר). ישנו במשמרות, במשך ימים ספורים «דפק» הכל בסדר גמור כמכונה. לא היינו מגיעים לכך, אלמלא היה רצון אחד שליכד את כלם. פעמים רבות במשך הנסיעה חזרנו ונוכחנו, שכלם היו מוכנים לסבול מחסור, רעב וצמא, לותר על שינה ובלבד שיגיעו לארץ. שלשה שבועות היינו תקועים בטולצ’ה. שם קיבלנו כמות כמות פרודוקטים מן החוף כפי צרכנו. סו”ס טענו את הצידה, הפחם והשמן. גם עובדי האניה הגיעו וצריך היה לפנות עבורם תאים. גם תא ההגה שבו ישנו ששה אנשים, האחד על השני, גם גשר הפיקוד, שהוסיף בלילה עשרה מקומות לינה וביום מקום לשיחות, פונו. על גג תא ההגה הורשינו לישון גם להבא ושם הצטופפו רבים.
בטולצ’ה בלינו את ראש־השנה. על הספון העליון והתחתון התקימה תפילה בצבור. אחר הצהרים ערכנו מסיבה של כל החלק החלוצי, שהתאימה מאוד למצב רוחנו המרומם – כי הרי בשנה החדשה נגיע לארץ ישראל! בכל הימים הללו נמשכה הפעולה התרבותית על אף הדוחק והקשיים.
בצהרי השביעי באוקטובר הפלגנו מטולצ’ה, אחה“צ הגענו לסולינה ויצאנו מרחק־מה לים־השחור. שם נאלצנו לחכות עד בוקר המחרת למורה הדרך שיוביל את אניתנו מחוץ לשדה המוקשים. מעכשו היתה כל חניה של האניה שמחה לרבים מאתנו, כי מיד היו קופצים מכל עברי «פסיפיק» לתוך הים ונהנים מרחצה הגונה שנעשתה כה נדירה בחיינו. בשמיני לאוקטובר התחילה הנסיעה בים השחור. רב החובל הבטיחנו כי נגיע לקושטא במשך 30 שעות. בתחילה נסענו במהירות של 10 קשרים, אך הנסיעה הלכה והואטה. למחרת נדמה היה כי אין אנו מתקדמים כלל. בערב נכנסנו לתוך מפרץ קטן ורב החובל הודיע כי אין ביכולתו להמשיך בדרך; המצפן התקלקל, וסקסטנט שבעזרתו אפשר תמיד לקבוע את ההימצאות, אין כמובן בנמצא. החוף היה בלתי מיושב ורק מרחוק נראתה תחנת רדיו קטנה. בבוקר למחרת שט אליה רב־החובל בסירה, אך התברר שהתחנה נהרסה ע”י הרומנים, כיון שאזור זה עבר לפני ימים מועטים מידי הרומנים לידי הבולגרים. “אחה”צ עומד לנסוע אוטו לבית הדואר ואנו נאלצים להתעכב כמה ימים" – זו היתה הודעתו של רב החובל. כמלאך משמים הופיעה אחה"צ סירה של משמר החוף. אחרי ששמעו על מצבנו, עלה אלינו קצין המשמר. המכונה התחילה לעבוד, האניה זזה והקצין הובילנו בבטחון לורנה. בשעה מאוחרת בערב הגענו. העוגן הורד לפני הנמל.
לאחר שהפלגנו החלה סערה חזקה בים השחור. האניה טולטלה מצד לצד. אי אפשר היה עוד להזדקף, כלם הקיאו. גלים עברו את הספון, קורות נפלו, צריך היה לפנות את הספון. בלילה הפילה אשה. היינו מוכרחים להכנס לתוך מפרץ מגן. אחרי 24 שעות של סערה משתוללת נרגע הים והמשכנו בדרך, כשהשמים בהירים והשמש זורחת עברנו את הבוספורוס. החלו רשמי הנוף היפים ביותר בנסיעתנו. מבלי להתעכב עברנו ע“י קושטא, דרך ים השיש והים האגאי. בינתיים התברר כי כמויות הפחם שלנו היו קטנות מדי. גם מי השתיה ומצרכי האכל אזלו, על כן הוחלט לעגון ע”י מקום ישוב קטן באי כרתים. בכל נסיעתנו לא ערכו לנו קבלת פנים לבבית וצוהלת כבמקום הזה. התושבים הביאו לנו מתנות ושׁרו וניגנו לפנינו. הם גילו את ידידותם אלינו במשך כל השבוע שבילינו שם. זו היתה הפעם הראשונה מאז הרבה שנים, ששררה בנו ההרגשה כי אנו בני אדם שוי ערך בעיני אחרים. גם פה עלו לאניה באי כוח הקהלה היהודית והפעם שלחו לנו את כל צרכינו. בעזבנו את הנמל נפנפו ידים מפה ומשם, ולאות תודה לקבלה היפה שערכו לנו, נגנה התזמורת שלנו את ההמנון היוני. בינינו השתרר מצב־רוח חגיגי. התחילה התקופה האחרונה בדרכנו למטרה הנכספת. בלב ונפש וממאות הגרונות עלתה שירת «התקוה» ו«תחזקנה».
המרחק מכרתים ועד לחוף ארץ־ישראל הוא כ־850 ק"מ, היינו צריכים לעברו במשך 4 ימים. אמרו לנו כי ביום השני נראה את קפריסין. עבר היום השני, השלישי, יבשה אינה נראית, ואניה לא מופעת.
פשטה השמועה כי שוב התקלקל המצפן ורב החובל טעה בדרך. בבוקר היום השלישי התחילו לשבור את כל העצים המיותרים ואף את סירות ההצלה, כיון שנותרו מעט פחמים והספיקו רק עוד לשעות מספר. מאותה סבה הפסיקו גם לבשל. היכן אנו נמצאים? ים, ים בלי קץ, ואף אניה אינה נראית. ב־10 בלילה צריכים הראשונים לקום מדרגשי השינה שלהם – כי נחוצים העצים להסקת המכונה. כך זה נמשך כל הלילה איש אינו ישן. רק מועטים מוצאים להם מקום ישיבה. ב־4.30 לפנות בוקר עולה השחר. באופק נראית רצועה. מה זאת? יבשה!!! אך איזו? איפוא אנו נמצאים? אולי קפריסין? או אולי סוריה? ואולי באמת הארץ? אנו מתקרבים יותר ויותר. השמש עולה. על גשׁר הפקוד מצטופפים הכל וחוטפים את המשקפת אחד מידי השני. והנה קריאה – זוהי ארץ ישראל!!! אנו מתקרבים למפרץ חיפה. פורצת שמחה וצהלה, מתחבקים מברכים זה את זה, צוחקים ובוכים מרוב אושר. כל סבל הנסיעה נשכח בין רגע. שרים את «התקוה» ושיר פורץ אחר שיר. הגענו למטרה! הגענו לארץ, כל הסבל מאחורינו, עבר כלא היה! כמה מאושרים היינו ברגעים ההם. עברנו ע"י עכו. במרץ מחודש אנו ממשיכים לעבוד, שיברנו כל עץ ובלבד שנחיש את הנסיעה. כמעט לא היו עוד עצים. אך עד חיפה מוכרחים להגיע! לפני הכניסה לנמל התקרבו אלינו שתי סירות בריטיות קטנות (אין אמת בהודעת הממשלה, כפי שפורסמה אחרי כן, שנתפסנו בלב הים), נעצרנו. שני קצינים עלו על האניה ובאותו הרגע עולה הדגל הבריטי על תורן ה«פסיפיק». האנשים מוחאים כפים מרוב שׂמחה. הגענו לחוף מבטחים! ודאי יפתח לפנינו תיכף שער הנמל. רבים לובשים חולצות לבנות כדי לגלות את חגיגיות הרגע הזה. אך השער אינו נפתח, נשארנו לפני הכניסה. אחד אחד אנו פושטים את החולצות הלבנות, זה היה לפני צהרי יום הששי 1 בנובמבר 1940.
אחה“צ הגיעה ועדה רפואית לאניה, נשלחו לחם ותפוחי־זהב. כל אחד קבל חמישית ככר לחם ותפו”ז אחד. לא העזנו להתחיל באכילה. זה בא מן הארץ! מסתכלים בתפוח מכל צד, מריחים אותו, ובהרגשה חגיגית נהנים ממתנת הארץ הראשונה.
עמדנו כל היום על הספון ועינינו לא שבעו מראות את החוף. מוזר היה הדבר שלא הגיע עוד בא־כוח הסוכנות אלינו. אמרו כי עוד מעט מתחילה השבת. אך אחרים הזכירו שאף ביום־כפור עלו בבולגריה באי־כוח הקהלה היהודית לאניה, אך אחרים הסבירו שודאי לא הושג רשיון. והנה התחילה להתפשט השמועה כי נכנס לנמל ביום השני, כי למחרת יום־שבת, אחר־כך יום ראשון, שבו האנגלים אינם עובדים; אם כן ביום שני! ירד אור היום. רק עתה הרגשנו שסירת משטרה קטנה שטה ומקיפה את אניתנו בלי הרף, בלילה התחיל יורד גשם. כל אלה שישנו על הספון נסו למצוא מקום עמידה במעברות. בפנים האניה מתגלית תמונה שקשה לתארה. ביום הקודם פורקו כל הדרגשים והאצטבות ואפשר היה לישון רק על הרצפה. שטח המשכב הוקטן בשני שלישים. נשים זקנות וילדים קטנים רבצו על המדרגות ונסו לישון בצורות משונות של שכיבה וישיבה. בחלק הקדמי של האניה ישנים במשמרות, כל ארבע שעות. אחדים נרדמים בעמידה. אמהות יושבות על הרצפה, ילדיהן הקטנים דבוקים אל גופותיהן. טרם ראיתי בחיי מצוקת אדם כבלילה השני, שגם בו ירדו גשמי זעם ורוח סערה התחוללה ועשתה שמות.
סו’ס עלה עמוד השחר והשמש זרחה. יכולנו לעלות על הספון. השבת הראשונה ע“י חופי הארץ. אחה”צ נשלחו שוב פרודוקטים ומאז חזר הדבר יום־יום, תמיד אותה המנה הזעומה. לא הבינונו. אנחנו בארץ וגם פה עלינו לרעוב? במשך כל הנסיעה לא סבלנו מצוקות רעב כמו בנמל חיפה. ביחוד סבלו הצעירים. מנתנו היתה חמישית ככר לחם שצריך היה להספיק לארוחות הבוקר והערב, בצהרים ¼ ליטר מרק, בערב תפוח זהב אחד, גבינה משולשת אחת או שתים, כפית חלבה ותה. עברה השבת, עבר יום הראשון, ולא ארע דבר. רק סירת המשטרה הקטנה עשתה את הקפותיה יומם ולילה. ביום השני הופצה השמועה כי יעבירונו ל«פטריה» שראינוה עוגנת בנמל. אמרו כי עליה נבלה את ההסגר של שלשה שבועות, אזי ישׁוחררו כל אלה שקרוביהם בארץ והמעטים הנותרים יועברו לעתלית. זמן היותנו על «פטריה» יהיה קצר כי בסוף החודש תפליג לאוסטרליה, לשם טרנספורטים נוספים של צבא. מה מקור השמועות לא ידע איש, אך במהירות עצומה התפשטו והכול האמינו בהן. והנה שוב חומר חדש לשיחות בלי קץ: מתי תהיה ההעברה? כלם קוו כי בקרוב. כל אחד התגעגע לצאת מהדוחק והתנאים הבלתי אנושיים. התהלכו ספורי נפלאות על «פטריה» לכל אחד תהיה מטה משלו, יהיו די בתי־כסא, חדרי־רחצה ומקלחות. לא יהיה תור להשגת כל דבר, והשמחה רבתה! אך קשה היה להיפרד מ«הארגז» הישן הזה. בלינו בו שני חדשים ולמרות כל הסבל היו גם רגעי־עליה שׁל חלומות ותקוות משותפים, גלויים של קרבת אדם לאדם בצרה. ועל הכל, – הן אניה זו הביאה אותנו לארץ ישראל!
האמנו כי ביום השלישי יעבירונו ל«פטריה» אך גם הוא עבר ולא ארע דבר. ביום הרביעי הגיעה «מילוס» ונתקבלה על־ידינו בשׂמחה רבה. היא עגנה מולנו. בבוקר אותו היום התקרבו שתי סירות קטנות ל«פסיפיק» – ההעברה התחילה. לראשונה הנשים והילדים, עלי הוטל לעזור בנשיאת המטען וכך זכיתי לנסיעה הראשונה. בהפרדנו מ«פסיפיק» עמדו כולם על הספון ונופפו ידיהם. נסענו דרך מחסום הנמל עד «פטריה» הענקית שעמדה שם. יצרנו שרשרת על המדרגות והמטען הועלה מן הסירה. אחר־כך עלו הנשים והילדים, הוציאו כל אחד את מטענו ונגשו לשלחנות הארוכים, מאחריהם עמדו פקידי המכס, שבדקו את המזודות. אין לתאר את הדברים שראיתי בשלשת הימים שנמשכה ההעברה. הפקידים התנהגו בזדון, הוציאו בכוח את כל החפצים מתוך המזודות, הפכו, זרקו, וערבבו את הכל ודרשו אחר כך מהאנשים לארוז את החפצים באותה מהירות שבה הושלכו החוצה. נדמה היה שהפקידים האלה הכריזו ביניהם על התחרות בהפיכת המזודות. חזרנו ואמרנו להם כי זה כל רכושנו ולמשך שׁנים לא יהיה בידינו לקנות מחדש חפצים. אך דברינו לא עשו כל רושם עליהם. כאשר אמרנו להם שחבריהם למקצוע הגרמנים התנהגו אתנו יותר טוב, היתה תשובתם – צחוק שטני על השפתים. אחד הפקידים זרק את המזודה בגמרו את הבדיקה. דרשתי לדבר עם האחראי, זה בא, שמע את טענותי, והפקיד היטיב במקצת את התנהגותו. החרימו תעודות, כל דבר כתוב, סיגריות, מציתים ורפואות. לא נגע בלבּם מצבם של אנשים שהיו חולים וזקוקים לרפואות. «יחזירו לכם» כך אמרו. אשה חולת־לב שלקחו ממנה את הטפות, העירה לפקיד כי הטפות הכרחיות לה. הלז לא הגיב על דבריה ונגש לבדיקת המזודות הבאות. האשה השתדלה כמה פעמים להשיג את הרפואה בחזרה אך לשוא. היא היתה כבר מיואשת ושבורה לגמרי ממלחמתה זו. עתה אין לה כבר צורך בטפות – כי היתה אחד הקרבנות הרבים.
את החולה המסוכן פרידנטל היינו צריכים לשאת מהסירה למעלה, הפקידים דרשו להניחו על הארץ לשם בדיקת המכס. השאירוהו מונח על הארץ זמן רב ורק אחרי מחאתנו התקיפה הורשינו לשאתו הלאה. מצבו הורע כעבור ימים מספר. בנו, הרופא האחראי של הטרנספורט הגיש בקשה לרופא הנמל היהודי להעביר את אביו לבית־החולים, רופא הנמל היהודי סרב. כאשר נודע המקרה באניה, פרצה התרגשות גדולה בין האנשים. מצב החולה הלך ורע ד"ר פרידנטל פנה לקולונל והושגה הרשות להעברתו לבית־החולים. כעבור חצי שעה הביאו את החולה לסירת השרות הרפואי, למחרת מת.
כבר הזכרתי שאחרי בדיקת המטען נחקר כל אחד, וצריך היה להודיע את שמות קרוביו בארץ. באחת החקירות האלה שאל אחד הפקידים אשה שנשאה את כרסה בין שניה, מה טיב התזונה בגרמניה, היא ענתה לו ששם לא ראתה כי ירעיבו אשה במצבה, כפי שהרעיבוה כאן. הפקיד לא שאל יותר.
ביום השׁשי נגמרה ההעברה של אנשי «פסיפיק», בשבת וביום הראשון התחילה העברת אנשי «מילוס». התנאים ב«פטריה» נראו בעינינו אחרי אלה של «פסיפיק» כנוחיות ולוקסוס. נשים ילדים הוכנסו לתאים, הגברים לאולמות הגדולים שבהם היו מטות מונחות אחת על גבי השניה, החלוצים הוכנסו לאולמות הגדולים בבטן האניה. בלילה הראשון ישנו על הרצפה, אך לכל אחד היה שׂק מלא קש והיתה זו הרגשה מצוינת, כשישנו אחרי זמן כה רב שינה הגונה. למחרת בנינו דרגשים ולכל אחד היה מקום מספיק. גם אפשרות רחצה ובתי־כסא היו במדה מספיקה. באניה היו הרבה חילים אנגלים, בכל מקום עמדו משמרות חילים מזוינים ברובים. רבים צעקו עלינו ואף הכונו במקלותיהם, היו גם הגונים ביניהם. עד מהרה הבינונו שאנו כלואים בבית־סהר צף על־פני מים. על כן סרבנו לקבל על עצמנו כל עבודה ארגונית.
ביום הראשון נמשכה חלוקת האכל יותר משעתיים הודות לחוסר כשרון של האנגלים וגם יתר הסידורים היו בכי רע.
*
קבלנו על עצמנו שוב את כל העבודות והכל הלך כסדרו. התענוג היותר גדול היה בשבילנו הטיול במסדרוני הספון. היינו רחוקים מן היבשה כ־400 מטר ויכולנו לראות היטב את חיפה והכרמל. הכל התפעלו מיפי הנוף ומבהירות הצבעים. בחדר האכל היתה ערות רבה, ועל יד שׁלחנות שונים למדו עברית, על הספּון התאספו קבוצות לפעולה תרבותית, שרו הרבה. היינו מאושרים. רק לא הבינונו מדוע לא בא עד היום בא־כוחה של הסוכנות, או שׁל מוסד יהודי אחר. הרי לא יתכן כי אנחנו היהודים כה חלשים בארצנו שלא יעלה בידי המוסדות להשיג רשיון בקור! חידה היא לנו.
נתנה לנו רשות לכתוב אל קרובינו בארץ (המכתבים האלה נתקבלו כעבור חודש), אך אלינו לא הגיעה כל ידיעה מן הארץ. ופתאום הופצה שמועה כי לא יתנו לנו לרדת פה וכי ישלחונו ב«פטריה» לאוסטרליה. נדמה היה לנו שהשמועה אינה אמיתית ומגוחכת עד שאין לדבר עליה כלל. אך השמועה צפה שוב. וכאשר הביאו בשבת 10 בנובמבר שתי סירות עם עובדי האניה והם ספרו לנו כי עוד מעט ו«פטריה» תפליג. חשך עולמנו, ומועקה כבדה העיקה על לב כולנו. נמצאו כאלה שפזרו את חששותינו באמרם: «הרי ידענו ש«פטריה» תפליג. בקרוב וברור כי אנו נרד לפני־כן»
ביום הראשון בערב ישבו חוג אנשים על הספון ושרו, קם נער אחד, פנה אל החוף וקרא בעברית, «איננו רוצים לאוסטרליה. אנחנו לארץ ישראל, חברים! אחים! עזרונוּ!!!» הילד הזה בטא את רגשות כולם. קמנו כולנו וחזרנו על קריאתו, באו אנשים נוספים והצטרפו לקריאה. היינו למקהלה מדברת, כל הספון התמלא, מאות קולות עיפים ומלאי סבל הקוראים אל הארץ. «איננו רוצים לאוסטרליה. אנחנו לארץ ישראל, חברים! אחים! עזרונו!!!»
מתחילה שירה ולבסוף פרצה בזעקה «התקוה». כל הרוחות סוערות ונרגשות, בכל מקום מתוכחים, רוב החברים מחזיק בדעה שהאנגלים לא ישלחונו מכאן. ביום השני הודיע הקולונל, שיפקד לפנות את הסיפונים אם התקהלויות כאלו תשנינה.
תשומת לבנו הפנתה בבקר ההוא לשׁתי סירות הפחם שחנו ע"י «פטריה», טענו בלי הרף פחמים לאניה. לפועלים אסור היה להרים את עיניהם ולראותנו, ועל אחת כמה וכמה לאמר לנו אפילו מלה אחת. הטעינה נמשכה כל יום ב' ויום ג'. נשים שילדיהן בארץ נפלו מתעלפות, בנים שהוריהם בארץ בכו מר, מהומה בכל האניה, לא יכולנו לשבת בחיבוק ידים למראה האסון הנורא הזה, אך מה לעשות?
לבוקר היום הרביעי נקבעה תפלה בצבור. עוד זו נמשכת והפועלים הפסיקו פתאום את עבודתם. אחד הפועלים מעיז וקורא אלינו: «כל הישוב שׁובת היום למענכם, איננו מסכימים כי תשלחו מהארץ!» החלטנו על שביתת רעב.
הגיע זמן האכילה, הסירים הובאו למקומות החלוקה. ביום ההוא היה רק תור קצר של ילדים קטנים. בדרך כלל היו ההורים מביאים לילדים את מנתם, אולם הפעם עשו זאת הקטנים בעצמם. תמונה זו היתה עדות לאשמה כבדה. רבים בכו. ביום ההוא צף בפעם הראשונה השם מאוריציוס, לא נשלח לאוסטרליה כי אם לאי בודד וקטנטן באוקינוס ההודי. ההתרגשות הלכה ועלתה. הרי זה פשע, בימי מלחמה, לשלוח מעפילים כמונו מהחוף האחרון.
ביום החמישי התפרסמה ב«פלסטין פוסט» ההודעה הרשמית על שליחתנו. בערב התאספנו כולנו, מרכזי הטרנספורט דברו. היתה זו השעה הקשה ביותר בנסיעתנו הקשה ורבת המאורעות. קראו לפנינו מכתב שבו יפנו לנציב העליון. מרצוננו באנו תחת חסות הממשלה ולא נתפסנו בלב־ים, הננו יהודים, לאיזו ארץ יכולנו לבוא אם לא לארץ ישראל? באנו לא כאויבי אנגליה אלא כידידיה, כמעט לכל אחד יש קרובים בארץ. אכזרי הרבה יותר לשלוח פליטים יהודים מחוף הארץ מאשר לגרשם מגרמניה.
וכן יפנו לכל הרשויות, הנשים תכתבנה כתב בקשה אל המלכה, הילדים אל בת־המלך. אסור להתיאש! ומתוך אמונה אחרונה אנו שרים «התקוה» ו«תחזקנה».
התחיל היום השישי, יום שמש זוהר. עמדתי על הספון והבטתי אל חיפה ונדמה היה לי שבכל הימים שבליתי ב«פטריה» לא נראתה הארץ כה יפה ונהדרת כבבוקר זה. החלטתי לברוח בלילה וזו התכנית: במעבר המוביל אל המטבח נמצאת בליטה בקיר ובה חלון קטן. תחתיו נמצאת סירת אשפה ואפשר לקפוץ לתוכה מן החלון. מול «פטריה» עוגנת אנית נפט. אשחה עד שרשרת העוגן שלה, אם אגיע אליה – ונצלתי, כי משם אוכל לשחות אל החוף מבלי להראות. הקשי יהיה להגיע למעבר אל המטבח שכל־כך שומרים עליו. השעות זוחלות באטיות אכזרית. שוב ושוב אני עולה אל הספון ורושם במוחי בדיוק נמרץ את קו השחיה. סו“ס יורדת החשכה. אני לובשׁ כותנת, מכנסים קצרים וזוג נעלים קלות. בלי פרידה מחברי לא אוכל! אני פוגשו ואומר לו: היום אני הולך אל המעבר למטבח. המשמר אינו כרגע, אך איני יחידי, אחדים מתכוננים לשחות. ראשון קופץ נער בן 16 לתוך הסירה, אחריו עוד שני בחורים. חרש, חרש הם יורדים לתוך המים ושוחים לאנית הנפט. טוב לראות כמה שקטות ומהירות הן תנועותיהם. אך נעלמו, והנה, מופיעה סירת המשמר. האם הרגש הדבר? לא. קופצים עוד שלושה, הכל מסתדר כבפעם הראשונה, אחריהם כמה נוספים. ואז יורד בחור שאינו יודע לשחות בבטחון. הוא חוזר אל הסירה. המשמר מתקרב, כנראה שהחילים שמעו את הרעש. אחד מהם קופץ לתוך הסירה מאיר אותה ומוצא את הבחור. לוקחים אותו לסירת המשמר, מביאים אותו למדרגות האניה. בחור ובחורה שקפצו לתוך הסירה לא נתפסו ע”י החיל. פתאום מופיע המשמר שנית; מחפש ומוצא את שניהם. מיד נשמעת שריקת אזעקה. מודיעים לחיפה. מאירים את כל הנמל, מפנים את הספונים, הכל נדחפים למקומות הלינה. אני נאלץ לותר היום על בצוע תכניתי.
בקושי הגעתי למקומי בבטן האניה מבלי שיראוני. רגזתי על הכשלון. ע"י מטתי עמד חברי ולחץ את ידי, הוא ראה הכל מעל הספון. בינתים משתלטת עלי מחשבה אחת בלבד: הלואי ויצליחו אלה שהגיעו לאנית הנפט. מרוב התרגשות לא ישנתי כל הלילה. בשׁבת השכמתי לעלות על הספון ולהודע על גורל שלשת החברים שנתפסו. נגשתי אל החדר שסומן לי כמקום המצאם. לא הצלחתי להגיע עדיו. אחד החילים השומרים גרשני. והנה לא האמנתי למראה עיני – על החבל תלוּיים 10 זוגות מכנסים קצרים. נדהמתי. הצלחתי להעיף מבט לתוך החדר בו נמצאו עשרת החברים. הם ישבו רועדים בפּנה. לפניהם עמדו חילים, רוביהם מכוונים אליהם. אחדים מהם כבר היו על החוף. שם תפשה אותם המשטרה המוזעקת. את היתר לקח ערבי לתוך סירתו והבטיח לעזור להם בעלותם ליבשה. הם האמינו בו, בהגיעם אל החוף מסרם מיד למשטרה. בצהרים הביאו את אחד־עשר הבחורים לחדר קטן וסגור ללא אור ואויר. היה זה תא למשתגעים. בבוקר ובערב קבלו שתי פרוסות לחם יבש. רק אשנב קטן נפתח מן התא אל מעבר צדדי. חתכנו את חוט הברזל מבחוץ והכנסנו להם לחם, שוקולדה ועוגות. את הדברים־הטובים האלה קבלנו באותו היום מההסתדרות. כל אחד קבל שתי חבילות שוקולדה, 10 עוגות, 5 תפוחי זהב ועוד. יותר משנה לא טעמנו שוקולדה, לא אכלנוה בעונג רב, כי ידענו שזוהי מתנת פרידה. אחדים מהחילים גרשו אותנו כמה פעמים מהחלון אחרים כאלו לא הרגישו בנו. במשך כל היום הסתובבו פקידות בין הבחורות ורצו להוציא מהן ידיעות על בריחת החברים: אם ידעו על כך מקודם ואם עוד חברים התכוננו למעשה זה. הבחורות הגיבו על שאלות המרגלות בבוז.
במשך כל יום השבת טרחו האנגלים למנות אותנו, אך הדבר לא עלה בידם. ביום הראשון קבלנו את הספירה על עצמנו, ואז הלך הכל כשורה. ב־4.30 עם רדת החשכה ניתנה פקודה לפנות את הספונים, האולמות והמעברות. הכל נשלחו למקומות הלינה. בחילים הורגשה עצבנות עם רדת הערב. שריקות וצעקות נשמעו מכל צד, רצו הנה ושוב, האירו את הנמל. עצבנות זו נמשכה גם ביום הראשון. בינינו הלך הכל במסלולו, בחדרי האוכל המשיכו בפעולה תרבותית. באחת הפינות נשמעו דפיקות מכונת כתיבה, שבה נכתבה בקשה אחר בקשה.
ביום הרביעי הופיעה לפתע “אטלנטיק”, האניה השלישית ונעצרה לפני הכניסה לנמל. מיד אחה"צ הגיעה אלינו סירה עם נשים וילדים. אלה ספרו לנו שקצין אנגלי הובילם מקפריסין לחיפה והודיע להם בדרך, כי בחיפה תהיה להם הפתעה גדולה. הכל חשבו שהכונה לירידתם המידית אל החוף. כעת שמעו את האמת – הגרוש! אותו הקצין לא התביש ללעוג לאנשים האלה בסבלם. עם חשכה נשלחנו שוב למקומות הלינה.
התחיל היום השני 25 בנובמבר, אשר לא ישכח מזכרוני כל ימי חיי. צריך היה לפנות מקומות שינה לאנשי “אטלנטיק” וכל הנשים שתאיהן היו ע"י מעבר מסוים נצטוו לצאת מתוכם. באחד התאים האלה גרו האם ותינוקה שנולד בים השחור. החילים מצאוה מיניקה את הילד והכריחוה לעלות מיד לספון. על הסיפונים ובמעברות היתה תנועה ואנשים לרוב. כי בשעות 8־10 ניקו את פנים האניה ודרשו להמצא על הספון.
הסתובבתי ע“י ה”כלא" כדי להודע מה שלום הבחורים. פגש בי חיל, נתן לי מטאטא ואלצני לטאטא את השביל. עשיתי זאת בחפץ לב, בתקוה שיתנו לי לנקות גם את התא. החיל התרחק. פתאום אני שומע מרחוק רעש עמום כרעם. לא שמתי לב לכך, והמשכתי לטאטא. פתאום ראיתי אנשים רצים הנה ושוב ונשמעות קריאות וצעקות מכל צד. “קרה אסון”! “אזעקה”! “התקפה מהאויר”! “כל הנמצאים על הספון האחורי לרדת”! והנה עולות זעקות יאוש – “אבדנו”! ובאמת אנו מרגישים ש“פטריה” נוטה אט אט אל צדה. אני רץ חזרה אל הכלא ופוגש שם בשני בחורים עסוקים בשבירת הדלת, אני עוזר להם הדלת אינה זזה. לא נראה אף חיל, מה לעשות? שוב אנו מנסים. פתאום מופיע אחד השומרים. אנו דורשים ממנו לפתוח מיד את הדלת, הוא מסרב. האניה מתהפכת והולכת, אין ביכלתנו לעמוד זקופים, מתקרב בריצה חיל אחד וצועק: “לפתוח” כלנו יחד עם האסירים עולים בחפזון במדרגות למעלה. כאן על הספון עומדים האנשים האחד מחזיק בשני, מצטופפים בצד השמאלי, כי הימני נוטה יותר ויותר למים. נשמעת קריאה: “ללבוש חגורות הצלה”! אני נזכר כי באולם השינה של הגברים ראיתי חגורות כאלו. אני קופץ אל המדרגות למטה אל אולם השינה. שם אני פוגש ב4–5 אנשים. ילד בוכה חוגר חגורת הצלה. הוא מסתבך בקשירה, אני ממהר לעזור לו. אח"כ אני תופש מספר חגורות וחוזר. אך אין לי כבר כל אפשרות ללכת זקוף, אני מוכרח לזחול על ארבע, העליה במדרגות מהירה, בידי עוד שתי חגורות וגם אלו נעלמו בין רגע. מושיטים אלי ידים ומושכים אותי אל הצד הנבוה, חיל נתלה ביד אחת בארובת האויר ובשניה הוא מחזיק ברובהו, הוא שומר על האנשים לבל יקפצו המימה. פתאום נשמע רעש גדול, נופלים קרשים וכל מה שאינו מסומר לגוף האניה. אחת הקורות נופלת עליו הוא עוזב את משענתו ונופל לתוך המים, הרובה בידו. אחריו קופצים רבים, הצפיפות פוחתת. אני מאבד את שיווי המשקל ומתחלק במהירות עצומה לתוך הים. מבריקה בי המחשבה: להתרחק במהירות מן האניה. כי עוד רגע־שנים והאניה מתהפכת. אם תתהפך עלי, יהיה זה אבדני. אני מרים ראשי ורואה שהאניה נמצאת שני מטרים מעלי, הסתכלתי לתוך הפתח הפעור של הארובה. האנשים הנמצאים עדין על הספון, נאחזים בשארית כוחותיהם בכל הבא ליד. תמונה אכזרית ומזעזעת! על ידי נופלים תרנים. סירות הצלה וקרשים. אני מאמץ את שארית כוחותי ושוחה במהירות האפשרית. והנה – לפני שרשרת העוגן של אנית הנפט, שהיתה מטרתי לפני שלושה ימים. ברגעים ספורים אני נמצא על ידה ומסתכל סביבי “פטריה” התהפכה, חלקה התחתון עולה מעל לפני המים ועליו יושבים אנשים המשתדלים למשוך אחרים מפנים האניה. פני הים מוצפים אנשים שוחים. מאז ההתפוצצות עברו רק עשר דקות. עשרים מטרים לפני נעצרת סירת מוטור קטנה ואוספת את השוחים במים. אני עוזב את השרשרת ושוחה לקראת הסירה. מעלים אותי. הסירה מתכוננת להתקרב לחוף, הבורג הגדול מסתובב והנה זעקה מחרידה, בחורה ששחתה מאחור אל הסירה נתפסה בבורג; חזה, בטנה, רגליה נתרסקו לגמרי. את הגוססת אנו מושכים לתוך הסירה. בינתיים הגיעו הרבה סירות כדי לאסוף את השוחים. רבים עומדים על שובר הגלים.
ברגעים ספורים הגענו לחוף. מעלים את הבחורה הגוססת לאוטו חולים. אותנו מביאים דרך שרשרת של משמרות למחסן הגדול, המוקף כולו חילים. אשר ראו עיני במחסן, הוא כה מחריד, מזעזע ואכזרי, שלא אוכל לבטא ולתאר. כמעט כולם בוכים, וכולם מחפשים – האם את ילדיה, הילדים את הוריהם, האיש את אשתו, חברים את חבריהם. ואם מצא איש את רעהו, הרי הם מתחבקים באנקה! אתה נשאל בלי הרף: הראית את בעלי, את ילדי? איה אחותי?…
ילדי, ילדי! אני שומע קול בכי. אני מכיר את האשה שילדה לפני 4 ימים ב“פטריה”, היא ממשיכה לקונן כשהיא נאחזת ברצפה, “אותי הצילו ברגע האחרון, בעלי לקח את הילד, ושניהם נעלמו ואינם!”
— ראיתי אותו באחת הסירות והוא מחזיק בידיו מישהו – משקר אני בלי הסוס.
“כך אומרים כולם” – היא עונה.
מביאים אלונקה ונושאים אותה החוצה, היא רק יצאה והנה מופיע האיש עם הילד.
מחלקים שמיכות. רבים המתהלכים כמעט ערומים, פה ילדה בפיז’מה, שם אחת במעיל של חיל ואחרת בבגדי־ים. רבים מתרוצצים בתחתונים. נשים מתהלכות בשערות פרועות, כמעט כולם יחפים. בלי הרף נושאים חולים ופצועים החוצה.
הסתכלתי באנשים, האם אלה הם אותם בני האדם שחייתי אתם חדשים אחדים? כמה נשתנו, זקנו כולם. ועולה בזכרוני התמונה של יציאתנו מכרתים, כל הצהלה, כל השמחה והאושר בפנים המלאות תקוה. והיום? בכל מקום שבר וסבל, מצוקה ויאוש. וכמה אנשים נשארו באניה וטבעו בים! עולה השאלה: האם כך מוכרח היה להיות?
יום־עתלית (מכתבו של עד־ראיה) 🔗
חברים,
בתור עד ראיה הנני פונה אליכם ומוסר לכם מה שקרה לנו בארצנו ביום שני ט' בכסלו התש“א, הפוגרום הנורא ביותר על האנשים האומללים שבאומללים זקנים שבורים ורצוצים, ישישים וחולים, נשים וזקנות, טף ותינוקות – הנעים ונדים ממחנה רכוז אחד למשנהו, מוכים זה שנים בידי הרוצחים הנאצים ונשאים על פני שבעת הימים. לאנשים הללו התאכזרו בארץ התנ”כ כנופיות בריטיים הנושאים את דגל הצדק, היושר והדימוקרטיה בעולם. יום של חורבן ושבר לאומי, שמועטים כדוגמתו בהיסטוריה הדוויה שלנו, עבר עלינו בפנה הקרובה לעתלית המושבה. אוי לעינים שראו זאת ואוי לנו שהיינו עדים למאורע. פשע יהיה אם נעבור על הדבר בשתיקה. “זכור את אשר עשה לך עמלק”! ירשם לעולמים מה עשה לנו שלטון הרשע והביורוקרטיה בתקופה הכי טרגית לעמנו. חוטאים נהיה כלפי האומה וההיסטוריה שלנו אם לא יזדעזע הישוב, אם לא יזדעזע כל אדם בישראל והעולם כולו. ארורים יהיו האחראים למעשה הפשע – לזאת התפלל כל אחד מאתנו למראה גרושם של מעפילי “אטלנטיק” מעתלית.
ביום א' לשבוע, ה' כסלו אחרי־הצהרים הרגשנו שעומד להתרחש הלילה דבר מה במחנה. באו קציני צבא ומשטרה גבוהים ופקידים רבים בלבוש אזרחי. הכרז מצב הכן במחנה. לא הרשו לאיש לצאת. בערב התחילו לבוא אוטומובילים עם שוטרים למאות, מפינות שונות בארץ – משכם, מג’נין, מחיפה ועוד. השוטרים היהודים הורדו מתפקידיהם והצבא קבל על עצמו את השמירה במחנה. כל הלילה היתה תנועה רבה והמולה. פני המקום ממש כפני חזית. מעפילי “אטלנטיק” קבלו פקודה לארוז את חפציהם ולהיות מוכנים מחר בשעה 4 לפנות בוקר לגירוש. את מעפילי “פטריה” סגרו בצריפים. את כל השוטרים היהודים העירו בשעה 4 בבוקר. כלאו אותם בצריף השמירה ואסרו עליהם לצאת. (עמדנו על מרפסת הצריף והיינו עדים לכל המאורע). סביב המחנה בשדות ועל הגבעות עמדו טנדרים ומכוניות משורינות לעשרות. חיילים מזוינים ברובים ומקלעי ברן הוצבו בכל פנה ולאורך כל הגדר. לעבודת־הקודש בפנים המחנה בחרו והביאו את קבוצות “המרביצים” המהוללות שבין השוטרים הבריטיים. הם היו “מבושמים” כדבעי.
מעפילי “אטלנטיק” סגרו את עצמם בצריפיהם, פשטו את לבושם והשתטחו ערומים על הרצפה. בכיות הנשים, יללת הילדים והצעקות והזעקות של הזקנים קרעו לבבות. בשעה 6.20, עם בואו של מפקח המשטרה בארץ, סונדרס החלה הפעולה. בפנים צוהלות משמחה. בסך ובשירה התפרצו השוטרים הבריטיים לצריפים. אזנינו קלטו את הד המהלומות והמכות. אינכם יכולים לתאר לעצמכם את זועת התמונה ההיא. הנשים נתלו על התיל הדוקרני של הגדר ערומות למחצה. זעקו איומות, התפלשו באדמה, קרעו את שארית בגדיהן, תלשו את שערותיהן והתחננו מר לפני האנגלים העומדים מולם וצוחקים. במו עיני ראיתי כשסונדרס צחק למראה זקנים שבורים – אחד צולע. אחד עוור ואחרים כושלים וזוחלים בכבדות, שעברו לפניו. למען האמת צריך להעיד, שאחדים מן השוטרים הבריטיים הסתלקו ממלוי התפקיד. היו מהם שבכו. השוטר טילור ברח לגמרי מן המקום. סרג’נט אחד אמר שזה היום הנורא בימי חייו, אך אלה היו רק יחידים. אחרי זה התחילו להוציא את הגברים בכוח מן הצריפים, ארבעה שוטרים סחבו על שמיכה אדם אחד, פצוע כולו, ראשו שבור וזב דם, והוא ערום לגמרי. אחד אחרי השני סחבו והוציאו אותם בכוח. כולם ערומים, פצועים מהמכות, אחדים בלי תקוה לחיים, רגלים וידים וקדקדים שבורים ובעיניהם זעם איום של טירוף. את הנשים תפשו בחזיהן וסחבו באכזריות. הן צעקו שבמחנה ההסגר שבבוכנולד לא התיחסו אליהן בשפלות כזו. בעיקר הצטיין באכזריותו הקצין גרנד, שדרך בעצמו על ילדים הכה ודרס נשים. הקפטן סקוט עודד את כנופית הפורעים. “חבריה, פשטו את המעילים והפשילו את שרווליכם, יש לנו עבודה מעניינת”. השוטרים היהודים פרצו בבכי מר, אחדים התעלפו למראה הנוראוֹת. בא חיל יהודי מן החזית שרצה לראות את אביו המעפיל. כנראה, טעו בלבושו והכניסוהו למחנה. לנו לא ניתן לגשת ולעזור במשהו. את החבילות נאלצו הנשים והזקנות לסחוב בעצמם ונפלו ממש תחת כובד המשא. ילדים וטף יללו מר, נשים זקנות צעקו וקראו לילדיהן שבארץ, ללא מענה. אחדים מהמעפילים צעקו: “מי דואג לנו? אי אחינו? זעזעו את העולם! הודיעו לאמריקה! גם חיות רעות ומצורעים אין מובילים כך!” רבים מהם צעקו ודברו גם עברית. על השוטרים היהודים אסרו להחליף אתם אפילו מלה. מישהו ניסה לרשום כתובת מפי אשה זקנה שבנה נמצא בארץ, והוגש עליו רפורט. תהלוכת הגולים המעונים נמשכה שעות. אל האוטומובילים השליכום כחביות.
עוד המחזה עומד לפני עיני ואינו מרפה ממני. כל הלילה אני רואה אותם בחלומי. רואה אני את הידים האומללות הפרושות השמימה, רואה אני את הפצועים עד לחרדה וערומים, כשארבעה שוטרים סוחבים כל אחד בשמיכה מגואלת בדם, רואה אני את הישיש בן 70 ומעלה, חציו ערום, בידיו ספר־תורה והוא נדחף בידי שוטר. שומע אני את הזעקות האיומות של הנשים הזקנות, את יללת התינוקות ובכי הנערות. רואה אני את העלם היפה כשגופו זב דם, ראשו שבור והוא ערום לגמרי ובידו רק הכנור היקר לו מכל. רואה אני את האדם הנאה, בעל המצח הגבוה, ראש שיבה לו, כולו הוד של איש־הרוח הצועד לאטו ומסביבו הפורעים הפּראים. איך אוכל לשכוח כל זאת?
חטא הישוב שלא התקומם. לא עשינו כל מה שיכולנו להצלתם. למה לא גייסנו אלפים מהישוב ליד שערי בית ההסגר בעתלית, שיצבאו על שעריו ולא יתנו לעשות את הנבלה הזו בישראל. הנוכל להגיד במצפון שקט: “עשינו למענם הכל, ידינו לא שפכו את הדם הזה”? כולנו אשמים, כולנו חטאנו כלפיהם. אל נא תצטדקו, אין כל כפרה אלא שהמעוות יתוקן.
אל ישכח הדבר!
בברכת ציון ותקוה לגאולה.
מול אניות המעפילים 🔗
קורות ההעפלה בחדשים האחרונים הם במובן־מה נס לתנועה הציונית. התנהגות אנשי “אטלנטיק” היא בבחינת התגלות כוח סמוי לתנועה. מנין שאבו עולי “אטלנטיק” את האומץ הציוני־המוסרי לתת את גופם למכים ולמתעללים, מבלי כל תקוה להצלחת התנגדותם? נחשוב רגע: מה קרה כאן? לאלף ושמונה מאות עולים, שסבלו נוראות במשך כמה חדשים, הציעו ללכת למשך ימי המלחמה לאי בטוח, ולהתקיים שם על חשבון הממשלה; והם סכנו את עצמם כדי למחות נגד תכנית זו. אילו היו מציעים את הדבר ליהודים טובים בישוב – יש לחשוש שמאות היו הולכים למאוריציוס מרצונם הטוב. לאנשי “פטריה” נשקפה לפחות תקוה ממעשה הסתכנותם; לעולי «אטלנטיק» – לא היתה כל תקוה. יתכן, שגבורתם גדולה מהרבה גלויי גבורה עברית בעבר. הם הלכו לקראת המגלב הבטוח, וידעו מראש שינצח.
יש ומשוים את מעשה «אטלנטיק» ו«פטריה» למפעל תל־חי. אך קיימים כמה הבדלים בין שני המאורעות. אנשי תל־חי חיו בארץ זו, ידעו את ברכתה. ומתוך זה ינקו את כוחותיהם. אבל מנין ינקו את כוחותיהם אנשי «פטריה» ו«אטלנטיק»? אלה גילו כוח יהודי סמוי, שאין אנחנו אחראיים לו ושעוד לא הגענו להבנת מקורותיו.
עוד מאה, עוד מאה וחמישים אלף עולים יהודים – וגורלה המדיני של הארץ נקבע. זאת יודע העולם, זאת יודעים הערבים, וזאת יודעים אותם האנגלים שרואים את ענין האימפריה במזרח קשור בשאיפות הערבים. צורות בנין והתאבקות שהספיקו בתקופה הקודמת, – שהיתה תקופת הסוואה מבחינה מדינית ורחקה עדיין מההכרעות האחרונות, – לא תספקנה בשנים הבאות. עם לא יוכל לרכוש לעצמו מולדת, מבלי לאמץ את כל כוחותיו הנפשיים והגופניים; ואנחנו עם מפוזר ומיוחד במינו; עלינו לחפש דרכי התאבקות, שמתאימות לתנאינו – שתבלטנה את כוחנו ותדברנה באותו זמן למצפונו של העולם, ולמצפונו של העולם האנגלו־סכסי בפרט.
עולי «אטלנטיק» רמזו לדרך זו.
«פטריה» ו«אטלנטיק» נתנו לנו אות, כמו שאנשי תל־חי בשעתם נתנו אות. אין אסון בכך, שהישוב מחולק לעת־עתה בהערכת הקורות, – האם בענין תל־חי לא היה מחולק בשעתו? העיקר, שימצא צבור שישא את הדגל ברמה. האחרים יצטרפו אליו בבוא הזמן.
התפקיד הראשון הוא לחנך את הישוב והגולה היהודית לאורם של «פטריה» ו«אטלנטיק» ולא רק לשמע אסונם. התפקיד השני – לשתף את הישוב שיתוף פנימי במעשים אלה ובמעשי התאבקות אחרים, אשר ודאי יבואו. אין ערך מדיני למעשי גבורה, אף אם יהיו גדולים מאוד, אם הכלל אינו עושה עצמו שותף להם. והישוב לא היה שותף להתאבקות המעפילים. חסרים לנו לעת־עתה הכלים, כדי לקרב את רובו של הישוב אפילו לידיעת הדברים לאשורם. רבים מאד האמינו להסתה של ממשלת א“י, כי אניות אלו מלאות אנשי «גייס חמישי». בלי כלים מיוחדים להסברה המונית, נפקיר את גבורת המעטים לשכחה ולזרות. ולא די שהישוב יהיה שותף – צריך גם שהצבוריות היחודית באמריקה ובאימפריה הבריטית תשתתף אתנו במפעל ההגנה על העליה ובפעולות המכוונות לערער את האמון לממשלת א”י, הנכונה להחניק את העליה עד תום.
ודאי ישאלו: האם עכשיו הוא הזמן להתאבקות חמורה זו? (אין להשלות את עצמנו – זו היא האבקות חמורה מאד). והשאלה אינה רק בהמשכת עלית המעפילים, או בהפסקתה. השאלה היסודית היא: האם ממשיכים אנחנו את ההתאבקות נגד מדיניות «הספר הלבן» גם בתקופת המלחמה, או לא. ברי, שאין המדובר על חדשים אחדים, אלא על שנים, על כל שנות המלחמה. עלית המעפילים היא מכשיר בהתאבקות זו. היא – נשק מדיני, המתאים לכוחנו, והמתאים גם לחולשתנו. יש בו מבטוי מסירות היהודים לארץ וגם מכוח התביעה למצפון העולם. אין זה ענין הומניטרי בלבד. מבחינה הומניטרית קל היה לבוא לידי הסכם עם ממשלת א“י, שתעביר את המעפילים לאי נוח יותר, ויתכן גם, לאי קרוב יותר ממאוריציוס. ערב ועידת לונדון, בסתו 1938, רמזו לנו חוגים חשובים, שממשלת אנגליה תהא מוכנה להעביר מספר מסוים מילדי גרמניה לארצה, במקום שיעלו לא”י. הם בקשו את הסכמתנו לדבר, וטענו, כי מבחינה הומניטרית יהיו הילדים בטוחים בסקוטלנד לא פחות מאשר בארץ. אך אנחנו לא נתנו את אישורנו להצעה זו.
מדוע אסור להפסיק את ההתאבקות נגד «הספר הלבן» גם בזמן המלחמה? אילו נשאר «ספר לבן» זה, שניתן לפני שנה וחצי, במצב סטטי, יתכן שרוב הישוב היה נוטה לדחות את ההתאבקות לזמן מה. אולם, האם עומדים אנחנו במקום אחד? האם נשאר «הספר הלבן» במצב סטטי? הננו נמצאים למעשה בתוך תהליך של העמקה בלתי פוסקת של «הספר», הן מבחינת העליה והן מבחינת הקרקע. בשטח האחרון הגענו לגזרות שלא שערנום לפני שנה.
כולנו מלאי התמרמרות על אותו משפט שבהודעת הנציב, הקובע שמעפילי «פטריה» לא ישובו לארץ גם לאחר גמר המלחמה. אך משפט מעין־זה לא בא במקרה. יש בו משום סימן ומשום קביעת המסילה המדינית. בעצם הודעה זו ובהתנהגותה של האדמיניסטרציה נתגלה יחס של בוז אלינו, יחס של אי החשבת כוחנו. לו החשיבו במקצת את כוחנו, ודאי שהיו מונעים מאתנו את ההודעה כולה, על כל משפטיה. כנראה שבהכרתם של פקידי השלטון הבריטי במזרח התיכון הננו ראויים ליחס כזה.
לו היו לנו תקוות, שלאחר המלחמה תפסק מדיניות «הספר הלבן» בתוקף הנצחון הבריטי עצמו, אפשר היה לקבל נימוקים רבים בעד מדיניות של הסוואה והכנעה בזמן המלחמה. אבל על יסוד מה מותר לנו לקוות? אנחנו יודעים, כיצד נוהגת אנגליה אחרי כל מלחמה גדולה. מעולם אין היא מוכנה לשום מלחמה; היא עושה מאמצים כבירים בהמשכה של המלחמה; אך לאחר סיומה היא מסתפקת בפתרון השאלות העיקריות לגבי דידה, ומשאירה את השאר להתפתחות מקומית; היא מסתגלת למאזן הכוחות שהתהווה למעשה במשך המלחמה בחבל עולם זה או אחר. אחרי כל מלחמה מפרקת אנגליה את זינה במהירות, שבה לאלתר לעסקי השלום ומפקירה לעתים את החלשים לגורלם. ואין לטעון זאת לחובתה של בריטניה, באשר אין ביכולתה של מעצמה אחת, ותהא החזקה והמוסרית ביותר, לדאוג לכל אלה שלא דאגו לעצמם בזמן.
לא אחת צוין גורל האשורים. יאמרו: האשורים הם שבט קטן ונידח – אותו קל להפקיר. אבל נזכור את גורלו של עם גדול יותר, המונה מליונים – של הארמנים. גורלם לא היה טוב מגורל האשורים. הארמנים תמכו באנגליה במלחמה הקודמת בלי כל תנאי, תמכו יותר מאתנו, ואנגליה השאירה אותם לנפשם.
הגשמת «הספר הלבן» והעמקתו יוצרת עובדות פוליטיות ומרגילה את המחשבה המדינית הבין־לאומית למסלולים מסוימים. העליה נסגרת – והישוב שקט; חוק הקרקעות מתרחב והולך – והישוב אינו זז ממקומו; רומזים על הפסקת העליה גם לאחר המלחמה – ואנחנו מסתפקים במחאות־ניר. צ’רצ’יל ודאי שאינו נגדנו. אבל קשה לדרוש מצ’רצ’יל ומחברי הקבינט שיקדישו מזמנם ותשומת־לבם למחאות מלוליות. צ’רצ’יל וחבריו מוכרחים, קודם־כל לעסוק בענינים רציניים, שיש להם ממשות פוליטית. עליהם לדאוג לתוספת אניות־מלחמה מאמריקה, להלואות מארצות־הברית, לשלוש חזיתות־המלחמה, לגיוס כוחות העבודה, לתקציב ההזדינות ועוד ועוד. הם נושאים באחריות לגורלה של בריטניה בזמן החמור ביותר בתולדותיה. קבינט המלחמה הבריטי אסור לו להתעסק בטלגרמות־מחאה, שאין מאחוריהן כל רצינות מדינית. ואילו האנשים העוסקים יום־יום במדיניות האנגלית במזרח מתנגדים לנו ברובם, והם הקובעים את המסילות. לעומת העובדות הפוליטיות, שאנשים אלו יוצרים, אין אנחנו יוצרים שום עובדות פוליטיות אחרות. על מה נשעין איפוא, את התקוה, שלאחר גמר המלחמה יהיה מצבנו טוב יותר? אם לא נתאבק בזמן המלחמה, יש לחשוש שלאחר המלחמה נצטרך להשתמש באמצעים הרבה יותר חמורים.
בנאום שנשא הנציב במועדון «הרוטריים» בקפה לורנץ בדרך תל־אביב – יפו, אחל להם לרוטריים הארצישראליים, שיתאספו גם במאורעות העתידים מתוך אותם יחסי הידידות ששררו ביניהם במאורעות הקודמים. הזכרת «המאורעות העתידיים» היתה כנראה, פליטת־פה, אם כי הנוסח הודפס בעתונות. ברם, הנציב לא דבר בעלמא, בהבטיחו לנו מאורעות. קודם כל – מפני שהוא מכין אותם במדיניותו. אבל, יתכן, שצדק גם מבחינה עמוקה יותר. אין בטחון שהישוב הערבי יוותר על אופיה הערבי של הארץ, מבלי נסיון רציני מאד להחזיר לעצמו את הארץ בכוח. ספק הוא, אם עם מפוזר יכול להחזיר לעצמו מולדת, מבלי נכונות ל«מאורעות» מצד התושבים הקודמים. אי־אפשר לבנות מדיניות ציונית על התעלמות מכך, שההתאבקות על עתידה של הארץ מתקרבת לשלב מכריע. גם מבחינה בריטית לא היה «הספר הלבן» הנקודה הסופית במדיניות הפרו־ערבית. נכון, שהוא פורסם כדי לרכוש את תמיכת הערבים בזמן המלחמה. אך תהא זו טעות גדולה, אם נחשוב כי «הספר הלבן» יפול מפני שהערבים לא ימלאו את התחייבויותיהם הפוליטיות כלפי אנגליה. מהו השכר, שאנגליה קיבלה מהמדיניות הערבית עד כה? אף אחת מהמדינות הערביות לא שלמה את התמורה. מצרים היא נייטרלית ואוסרת אפילו התנדבות לצבא הבריטי; עיראק ממשיכה את יחסיה הדיפלומטיים עם איטליה; אבן־סעוד מבליט את עמידתו מן הצד. אך, בכל זאת, למה יפסיקו תומכי «הספר הלבן» האנגליים בנסיונם? נסיון מפסיקים אם המשכתו עולה ביוקר, אם מפסידים משהו בגללו. אבל אם מנסים ומנסים, ואין הדבר גורם לקשיים, אם הצד הסובל מהנסיון אינו דואג לערער את האימון לנסיון זה – מדוע להפסיק? אדרבא, ההגיון הפוליטי אומר שבתנאים אלה צריך להעמיק את הנסיון, הרי בין כה וכה אין מסכנים ע"י כך דבר.
אם לסכם מה שהשגנו במשך השנה ומחצה האחרונות מבחינה מדינית, – קשה לאמר שפעלנו הרבה, אבל היו לנו כמה הישגים. איזה הם? כיצד רכשנו אותם?
משהו הושג ע“י עליה ב'. אנחנו מדגישים בסיפוק, שיש לנו ישוב בן חמש מאות אלף יהודים, אבל כארבעים אלף מהם נכנסו ע”י עליה ב' (וידוע כמה שוה כעת כל אלף נוסף). והיה זה הישג חשוב גם מבחינה פוליטית טהורה: הוכחנו שלא קל לבצע את «הספר הלבן», שברנו במקצת את תקפו. בזמן האחרון זכינו שוב להישג פוליטי מסוים. הממשלה הוכרחה לותר לנו בנקודה אחת; והותור הזה, הראשון מצד הממשלה מאז פרסום חוק הקרקעות, בא בעקבות מאורע «פטריה». אותו נציב שהצהיר, כי בשום פנים לא ישאיר את «פטריה» בארץ, מסר כעבור שבוע הודעה שניה והפוכה. זהו הישג פוליטי, ויש בו משום הודיה בכוחנו. ועוד חוליה חשוב לנו לזכרה: לפני חצי שנה בערך התנהל ויכוח בישוב בענין מסירת הכלים לשלטונות. היו שאמרו כי «האנגלים» יביטו עלינו כעל בוגדים ובני גייס חמישי, אם לא נמסור את הכלים לממשלה (והדבר היה אחרי מפלת צרפת, כשמצבה של אנגליה היה הרבה יותר חמור מעכשיו). מישהו היה מוכן למסור את הכלים, ומישהו רצה למסור את מספרם. אולם החלטנו לא למסור את הכלים ואף לא את המספרים. קשה לאמר, שיחסינו עם אנגליה סבלו מזה, או שהגיוס לא יצא לפועל. מוטעית היא הדעה, שאי אפשר לצרף פעולה ביקרתית ואקטיביסטית עם תמיכה נאמנה במלחמתה של האימפריה. גם דבר היחידות הצבאיות הושג רק לאחר התאבקות ממושכת עם האדמיניסטרציה. אישים נכבדים בישוב איימו עלינו, כי אם נדרוש יחידות עבריות־לאומיות, יהיה בזה משום הפרעה לממשלה האנגלית ומניעת עזרתנו לה. הם טענו להתנדבות «בלי תנאי». אך אנחנו דרשנו יחידות עבריות וקבלנו אותן. לא ידוע, שע"י זה נתקלקלו היחסים בין הציונות ובין אנגליה, או שהכבדנו על מצבה של האימפריה הבריטית.
כמובן, אסור לשכוח שהתאבקותנו נגד השלטונות יכולה להתבסס – הן מבחינה מוסרית והן מבחינה פוליטית – רק על יחס אהדה עמוק לאומה האנגלית. מי שאינו מעריך את מוסריותה של אומה זו ושולל את רמת מצפונה, – אין טעם ואין תכלית למעשי ההתנגדות שלו. לו היו «בעלי הדבר» שלנו רוסיה או גרמניה, איזה ערך היה אז למעשה «פטריה» או למאורע «אטלנטיק»? איזה משקל יכול היה להיות להתנגדות פסיבית ולאפלציה לדעת־הצבור? יש ערך להתנגדות זו, מפני שקשורים אנחנו, אולי לא במקרה, עם אומה בעלת רמה מצפונית גבוהה. ויש תקוה פוליטית להתנגדותנו, מפני שהיא מלווה במעשים מתמידים לעזרתה של אנגליה הלוחמת. פעולת התנגדות לשלטונות בארץ, שאינה מבוססת על הערכה מוסרית־חיובית של העם האנגלי ועל צדקת מלחמתו, – היא חסרת תקוה מבחינה מדינית.
כל תנועה חייבת לדעת מהו העיקר בשבילה בתקופה זו או אחרת. בשנים שבין מלחמת העולם הראשונה והשניה היה העיקר במעשה ההתישבות; פעולתנו המדינית שמשה לְוַי למפעל ההתישבותי, במדה שהתנועה היתה נאמנה בתקופה ההיא לדבר ההתישבות – היתה נאמנה גם לשאר. ע“י הרחבת העליה וההתישבות היא בססה גם את המדיניות הציונית. אולם, משעה שפורסם «הספר הלבן» והפעולה הקונסטרוקטיבית הלכה וחונקה ע”י חוקי הארץ, – עבר מרכז־הכובד להתאבקות מדינית. אם התנועה תהא נאמנה לעיקר זה, היא תכשיר גם את מפעלי ההתישבות והעליה. ואילו אם תותר על ההתאבקות המדינית – תאלץ, כעבור זמן מה, לותר גם על שארית המעשים הקונסטרוקטיביים, כי אלה לא יתכנו יותר בקנה מדה רציני אלא מתוך כוננות אקטיביסטית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.