הַיּוֹם יִפְנֶה

וְאַהֲבָתִי הַחֲשָׁאִית

אַךְ תַּבִּיט אֶל תּוּגַת עֵינֶיךָ הַתְּכֻלָּה.

אַהֲבָתִי הַצְּנוּעָה.

וּבְבֹא אֵלַי הַלַּיְלָה הָרַךְ,

מַה יַּעַרְגוּ שְׁנֵי שָׁדַי הַקְּטַנִּים, הַחִוְרִים

אֵלֶיךָ, דּוֹדִי!

וּפֶתַע אָז אֶתַּר מִיצוּעִי

וּבְיָדִי אֶלְחָצֵם אֶל לִבִּי. חֲרֵדָה אֶלְחַשׁ

אֶל הַלַּיְלָה

“אֲהַבְתִּיו, אֲהַבְתִּיו!”

גַּם רַחְמִי יִרְעַד חֶרֶשׁ תּוֹךְ גַּעְגּוּעִים

אֶל הַיָּלֶד. —

תּוֹךְ בְּדִידוּת אֲפֹרָה וַעֲמוּמָה

נְשָׁמָה צָרַבְתִּי צָרֹב…

וְאֶל צְלָלִים בָּאֹפֶל הָרֹב

אוֹשֵׁט אָז יָדִי הַצְּנוּמָה.

בִּפְצָעַי מִתְפַּלֵּשׁ לִבְתָרִים

אֶת בְּשָׂרִי הִתַּרְתִּי — — —

וּכְחַיַּת פֶּרֶא בַּיְּעָרִים

מֵאָרְבִּי לַטֶּרֶף שִׁחַרְתִּי.

וְּכְשֶׁנֶּאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה —

אִמִּי לִי הוֹפִיעָה.

סַנְטֵרָהּ הַחִוֵּר אָשׁוּרָה

וֶאֶשְׁאַג שְׁאָגָה עֲצוּרָה…

מַה כָּלְתָה לוֹ, הֵן יָפֶה כָּכָה —

אַךְ הָלֹךְ עִמּוֹ לֹא הָלָכָה

אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַלַּיְלָה,

אֶל נָוֵהוּ, מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ,

מָקוֹם שָׁם סַהַר חוֹלֶה יָבֹא

וִישַׂחֵק חִוֵּר לוֹ מִלְמַעְלָה.

מַה כָּלְתָה לוֹ, חָכַם כָּךְ,

אַךְ כְּשֶׁעִמָּהּ עַל אַהֲבָה סָח —

תּוֹךְ עֵינָהּ רַעַד חֲשָׁאִי הָיָה.

אֶל הַתּוֹעֲפוֹת אִם נִמְשָׁכָה —

הָלֹךְ עִמּוֹ לֹא הָלָכָה

אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַהֲזָיָה.

מַה כָּלְתָה לוֹ, הֵן שָׁר כֹּה נָעִים

תּוֹךְ חֶשְׁכַת חַיָּיו הַנִּקְרָעִים.

אֶל לִבָּהּ נָבַע שִׁירוֹ זְרָמִים

וּמִיצוֹ שִׁכֵּר אוֹתָה כָּכָה —

אַךְ הָלֹךְ עִמּוֹ לֹא הָלָכָה

אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַדָּמִים.

מַה כָּלְתָה לוֹ, הֵן כָּכָה חָלָה,

כִּי בַשְׁקִיעָה מִצָּה כָלָה

רַעַל אָדֹם שֶׁל חֲמַת גְּסִיסָה.

מַה כָּלְתָה לוֹ, כֹּה יָפֶה גָּוָע —

אַךְ הָלֹךְ עִמּוֹ לֹא תָאָבָה

אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַמִּיתָה.

*

בֹּאִי, בּוֹדֵדָה, רְוַת שַׂלְמַת דִּמְדּוּמִים

אֶל הַמִּישׁוֹר.

שָׁם הַלַּיְלָה יִכְרַע חֶרֶשׁ

תּוֹךְ חֶרְדַּת אַהֲבָה

לְרַגְלָיִךְ.

וּבְעַד הַשְּׁבָכָה אֶלֶף לִבּוֹת

אָז יַעַרְגוּ

אֶל מֶבָּטֵךְ.

כִּי בָאָה השָּׁמֶשׁ. —

דרוזנדורף, 27.4.1915