בַּחשֶׁךְ עוֹד יִגַּהּ לִי אוֹר.

אֱלֹהִים אֵינוֹ עוֹנֶה לַמְּבַקְשִׁים אוֹתוֹ בַּבֹּקֶר.

אֱלֹהִים שׁוֹתֵק מִבֵּין כּוֹכָבָיו.

אוּלַי הַהוֹרוֹסְקוֹפּ יֵשׁ בּוֹ נֶחָמָה

לְכָל הַנּוֹלָדִים

עַל כּוֹכָב זֶה.

הוֹרָה נִרְקֹד בִּסְעָרָה מְלַכֶּדֶת

שְנֵי עוֹלָמוֹת בְּאֶחָד הַמַעֲגָל

הוֹרַת אַחִים בְּאַרְצָם הַמוֹלֶדֶת

נִפְגְשוּ שְלֵוִים וַעֲמוּסֵי שְנוֹת עָמָל

שְנֵי עוֹלָמוֹת. וְשוֹנֶה הוּא קֶצֶב

הַנִּיב וְהַשִיר וּסְחַרְחֹרֶת מָחוֹל

אַךְ אֶחָד מְאוּחַד הַגִיל וְהָעֶצֶב

הָרוֹתֵת הַפּוֹעֵם וְשׁוֹפֵעַ בָּכָּל.

שְנֵי עוֹלָמוֹת בִּמְחוֹל הַנוֹעָר

אוֹבְדִים נֶהֶרָסִים חוֹמוֹת וּתְחוּמִים

נִשְׁאַר אַךְ עוֹלָם רַב אוֹנִים וַטהַר

לֵב וְרָצוֹן רוֹגְשִׁים לוֹהֲטִים.

רוֹקְדוֹת שָנִים בֵּינֵנוּ הִפְרִידוּ

בְּצַו גוֹרַל אַכְזָרִי וְאוּמְלָל

כְּמִיהָה וְעֶרְגוֹן נִימָה יַרְעִידוּ

עַל מַה שֶׁאָבַד דֻכַּא וְחֻלַל

רוֹקְדִים יְמֵי הַיַּלְדוּת חָלָפוּ

בְּצַעַר וָקֹר בְּרֶצַח אַכְזָר

עוֹד שַׁחַר וַתֹם כָּאוֹר רָעָפוּ

וּפֶתַע בָדָד בְּלִי אֵם וּמַחַר.

הוֹרָה! עַל הַכָּל יַחְדַו נִגְבֹּרָה

הוֹרָה, הלאה הלאה עוד נרקֹד

הוֹרָה! כֹּחַ אוֹן עוד נֶאֶזֹרָה

הוֹרָה! רַב אָשְרֵנוּ רַב מאֹד

הוֹרָה נִרְקֹד בִּסְעָרָה מְלַכֶּדֶת

זְרוֹעַ וַגוּף בְּשַרְשֶרֶת אֵין סוֹף

וְלֵב מָלֵא תוֹדָה מְעֹודֶדֶת

לָאוֹר לָאוֹת לָשָבִים אֶלֵי חוֹף

הוֹרָה נִרְקֹד בְּשִירָה מְעוֹדֶדֶת

אַחַת הִיא הָאָרֶץ הָעָם הַמַעֲגָל

הוֹרַת אַחִים בְּאַרְצָם הַמוֹלֶדֶת

נִפְגְשוּ שְלֵוִים וַעֲמוּסֵי שְׁנוֹת עָמָל

רָחֵל זֶלְדִין

עינות

מכתב לארקה 14־7־1945

לארקה שלום!

נדמה לי כי חבה אני לך את המכתב הזה: באתי אליך תמיד, בימי “רעה” וספקות, לכן מגיע לך מעט מהחדווה של ימי אלה.

כחודשיים שאני כאן בעסלוג', ואני רואה שהרבה קשיים שנראו כבדים כל כך ערב בואי, כמו נמוגו ואינם. אינני חושבת, כי לא יהיו עוד קשיים, ודרכי תהי סוגה בשושנים. אבל אצלי (ואתה היודע) הפחד מפני הצעד ולפני הצעידה חזק יותר מאשר בהליכה עצמה.

יש כאן משהו שלא מצאתי באלונים. אוירא בראשיתית ומשהו כעין להט חלוצי – או פשוט חדוות־נעורים. כולם צעירים ומחקירה כללית נדמה שכולם שמחים ומאושרים. אף על פי שידוע וברור כל כך שאם תעמיד כל אחד לחוד ותציץ אל נפשו, הרי שאין שמחה מוחלטת ואושר שלם כמו בכל מקום וכמו החיים בדרך כלל.

אבל יש ערבים שיושבים כולם יחד ואז אין שום דבר מלבד שירה וצחוק. ויש לפעמים הורה כזאת, עד אובדן החושים. ודאי הורה כזאת רקדו בימי העלייה השניה ואולי גם אצלכם בימים הראשונים.

אנחנו כאן כ־25 איש והרבה מאוד המבקרים והמטיילים לכאן.

הקיץ כאן אינו “מדברי” כל כך, אין להתאונן על חוסר חום אבל אין הפרש גדול בין האקלים של כאן ובין ראשון לציון.

זה אולי מעט לצירוף התמונה הכללית. ואשר לי עצמי אינני יודעת בזכות מה מהימים הראשונים היתה לי הרגשה כל כך ביתית וכל כך טובה. אם יכולתי להאמין לעצמי – או אולי עצם העובדה ועצם ההליכה הזאת – על מנת להישאר ולא כמו באלונים שבאתי לראות ולבדוק ולבחון אם כדאי ויום יום מסרתי לעצמי דו"ח ויום יום צצה מחדש השאלה כן או לא.

בכל אופן באתי למקום לא זר ולאנשים מוכרים ושראו אותי מיד כחברה. אף על פי שעודני באופן רשמי אורחת עד גמר שלושה חודשים.

משהו מיוחד מקצוע מיוחד אין לי.. כמה שבועות.. עבדתי כמה שבועות במטבח…. רק עתה הביאו 150 פרגיות לכאן והיום התחלתי לעבוד בלול ויכול להיות שאמשיך בכך.

כתבתי פעם מקיסריה לאמא שלא העיקר לגור בבית כי דווקא שם באוהלים יש משהו יפה וטוב כל כך. נדמה לי שככה אפשר לומר על החיים כאן ועל הראייה שלי אותם בצורה כזאת. רק אני תפילה שההתלהבות הזאת תתמיד ולא אתחיל כדרכי לחטט ולמצוא מגרעות. על הבריכות שהקימו כאן ומספרים וכו' לא אכתוב לך, יש מקורות מוסמכים לכך. ואינני אוהבת כל כך למסור אינפורמציה בשטחים כאלה. אנחנו שומעים ממין זה די והותר. לכל קבוצה של מבקרים וטיילים מספרים את כל הפרשה הזאת ותמיד באותו נוסח ויש כבר בעלי מקצוע כאלה. הנוף הזה מוצא דווקא חן בעיניי, אמנם אינו מתברך בצבע הירוק אבל אולי דווקא משום כך ומשום המרחבים הגדולים המשתרעים סביב. לילות הירח כאן יפים מאוד. אע"פ שלילות ירח אינם יכולים להיות קנה מידה, כי הם יפים בכל מקום.

אני מרגישה שאינני עקבית במכתבי זה. פשוט קופצת מעניין לעניין. אבל אני יודעת שמכתבי השני אחרי שהעליתי מתוכי מעט מהחוויות החדשות שלי יהיה יותר מתון ואולי יספר אז יותר.

אני מסיימת בבקשה גדולה שתכתוב לי ויהיה זה תחליף־מעט לשיחה שבע"פ.

דרישת שלום חמה לפניה ולבן וכל טוב.

רחל.

קבוצת רביבים (עסלוג')

ראשון לציון

רחל זלדין.

הערה: את המכתב, שמעיד מאוד על הלך רוחה כאשר הגיעה לעסלוג', הוא קיבוץ רביבים, כתבה רחל לדוד שלה, אחי אמה, אהרון (ארק’ה) ישראלי מקיבוץ גבת, שהיה סופר ואיש רוח, ובן זוגה של המשוררת פניה ברגשטיין, שמוזכרת במכתב. פניה נפטרה בדמי ימיה ב־1950. בנם היחיד, גרשון ישראלי, שגם הוא נזכר במכתב, נפל במלחמת ששת הימים.

אילת נגב

הוקלד מתוך: כתב יד של המשוררת

ליום הולדתו השבעים – עד מאה ועשרים!

אָבִי, הוּא אִישׁ שׁוֹתֵק תָּמִיד.

רֹאשׁוֹ, אֲרוֹן־סְפָרִים רַבִים

יָדָיו מְלֵאוֹת עִתּוֹן.

נוֹשֵׁם הוּא אֲוִיר אוּלָמֵי־כִּנוּסִים

כַּשֶׁמֶשׁ וָאוֹר.

לבּוֹ, נֵר־תָּמִיד בוֹעֵר

“נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר”

מִתְהַלֵּךְ הוּא בְּאֶרֶץ גְּדוֹלָה וְטוֹבָה

נָתַן אֱלֹהִים.

אָבִי, מִלָּיו שׁוֹתְקוֹת תָּמִיד.

יוֹמוֹ שָׁלֵו עַד מְאֹד.

אָבָל קוֹלוֹ הַמִתְמַלֵּא פִתְאֹם בֶּכִי –

מְגַלִּים אֶת סוֹדוֹ.

– הלילה אלם.

– בנתיבה רחוקה, מול מרחב איתנים, מתלכד מעגל – מתי המעט. וסוער ויוקד. זרוע אל זרוע, כתף אל כתף, רגל דולקה רגל – הורה.

– שיר עולה. – זה רן הדם בכל נים ווריד, מרצד האור בעין. פועם הלב בגילה וברעד – הורה. רוקדים אביבים, עוגים כסופים, ערגונות לא נודעו. רגל עולה, רגל יורדת – מחול מסתחרר. – זה שואג הישימון העירום, הצמא. עורגה אדמה עקרה.

– נעה סובבת הערבה, השחק הומה, כמה היקום. מחול מסתחרר – מחול מדובב תמולים ומחר.

– בו להט שרב, קרה מרעידה. יליל סופות ועצב הסתו. בו יופי מרטיט בנגוה חמה. רוח לוטפה, בו הוד־המרחב. השגיא, הטמיר.

– בלא ניב ידובב – על עינים כלות למטר, אלי – טל. על רטט של יד בטמנה הזרע. בבלי דעת אם תנב אדמה, אם תונה ותבגד.

– על תפילה שבלב, על תקוה ואומן בזה הנתיב, בזו המשאת מחול מסתחרר – מבשר ומריע על גיל של ילדות, מול גשם־ברכה. על ראש שהרכן כתודה וברנן. אל ציץ וערער שהנץ.

– על גלים מפכים בתלם מוריק. על קציר – יבולים.

– על אשר לא נבנה, לא נכבש, לא נסלל עוד. על אשר עוד צופה ומפלל ליד. – מחול מסתחרר, סוער ויוקד לו, מחול מתי – מעט, בנתיבה רחוקה. – הלילה אלם.

רחל זלדין – נגב.

הקדמה מאת הבנות

הערה שלנו למכתב לאוניברסיטה העברית, ראשית שנות השבעים, ובו תיארה את מהלך חייה וביקשה להתקבל ללימודים: אנו מצרפים גם עמוד ראשון, בכתב ידה. היא היתה תלמידה מצטיינת אבל בגיל 16 החליטה לעזוב את הלימודים וללכת לבית הספר החקלאי עיינות. היא רצתה להיות חלוצה, אולי כמו רחל מכינרת שלמדה אגרונומיה בצרפת. אלא שהחלטתה לעזוב את התיכון העיוני וללכת להתיישבות התבררה כמכשול. בשנות נעוריה תעודת הבגרות נראתה לה כ“חתיכת נייר” לא חשובה מול האתגרים של בניית הארץ, אבל ככל שניסתה להשלים אותם אחר כך בצורה אקסטרנית, היא לא הצליחה – כנראה מה שלא עושים בזמן, קשה מאוד לעשות אחר כך. במכתב זה לאוניברסיטה העברית בראשית שנות השבעים, הסבירה מדוע קטעה את לימודיה. האוניברסיטה אכן גילתה הבנה ורחל לא איכזבה. היא החלה ללמוד ב־1974 וסיימה תואר ראשון בהצטיינות, וגם החלה ללמוד לתואר שני, ואף זכתה בפרס הארי הרשון לשירה. אלא שעל חלק מאותן שנים העיבה מחלת הסרטן, והיא נפטרה ב־1982, בגיל 58.

8 באפריל 1982.

פרטים ביוגרפיים:

רחל נגב, 8 באוקטובר 1923

רחל נגב – מהלך חיים (טיוטת המכתכ לאוניברסיטה העברית:)

נולדתי בפינסק שבפולין בשנת 1923 להורי איטה ויצחק זלדין. ביתנו היה בית ציוני ודובר־עברית ואני למדתי בבי"ס "תרבות בביאליסטוק, בו כיהן אבי כמנהל.

בשנת 1936 (הערה: כנראה 1935) עליתי עם הורי לארץ וסיימתי את בית הספר העממי בחולון ב־1938.

בשנות 1939־41 למדתי בגימנסיה “נורדיה” בתל־אביב. היה זה בימי מלחמת העולם השניה והיתה זו תקופה שבה לימוד וסיום גימנסיה היה לבני הנוער כסטייה מהדרך הטובה, החלוצית, הציונית והמוסרית גם יחד, ותעודת־בגרות נחשבה אז ל“פיסת ניר” אשר אין לה ערך ומשקל.

על כן קמתי בסוף הכיתה השביעית ועזבתי את הגימנסיה והלכתי לבית הספר החקלאי “עיינות” אותו סיימתי כעבור שנתיים.

לאחר שסובבתי בארץ לחפש קיבוץ כלבבי, הצטרפתי לקיבוץ “רביבים” שבנגב והייתי בין הראשונים, ובמלחמת השחרור היינו שייכים לחטיבת הנגב.

בשלהי מלחמת־העצמאות יצאתי, יחד עם בעלי אברהם נגב, בשליחות מחלקת הנוער של הסוכנות אל תנועת דרור הבונים בארצות אמריקה הלטינית ובשובנו ב־1952 לארץ השתקענו בירושלים.

במשך שנת 1953 למדתי בקורס מקוצר למורים ועבדתי בהוראה בשנים ובתקפות שונות בביה“ס ברמת רחל ובביה”ס ע"ש אגרון.

משחר ילדותי התחלתי לכתוב שירים, ובשנת 1967 הוצאתי לאור את ספר שירי “כמו שכתוב בלב” (ובימים אלה יוצאת מהדורה שניה). שר החינוך והתרבות מר זלמן ארן זכרונו לברכה הוא אשר קרא אותי אליו לאחר שקרא מספר שירים שלי ב“מאזניים” והציע לי את עזרתו בהוצאת ספרי – ובבוא היום מימנה בהמלצתו “היחידה לחינוך ולתרבות” את הוצאתו.

לאורך כל השנים שמעתי שיעורים והשתפתי בסימינריונים אצל לאה גולדברג ז"ל ואצל הפרופסורים הלקין, מירסקי ודב סדן.

אולם במשך כל הזמן נפשי יוצאת ללימודים סדירים ולהיות תלמידה מן המניין, מפני שראיתי כי אין דומה לימוד סדיר לשמיעה חפשית. ומביאה אני את שאלתי כי יינתן לי ללמוד באוניברסיטה כתלמידה מן המניין ספרות עברית מבלי שתהיה לי תעודת בגרות, דבר שמנעתי מעצמי בתוקף הנסיבות שהבאתי לעיל. ומבקשת אני כי שיריי גם הם יהיו לי למליץ בעניין זה.