כרך א: שיעור הקומות

מאת

ישעיהו אברך

---

בפתח הספר פרקי יותם

מאת

ישעיהו אברך

שלושת הכרכים של “פרקי יותם” הרואים אור לאחר פטירת מחברם ישעיהו אברך, מכילים את הרוב המכריע של מאמריו, שנכתבו במשך כארבעים שנה (להוציא את אלה שנכללו על ידו בכרך “פרקי יותם” משנת תשל"ו – בהוצאת “עם עובד”.

שלושת הכרכים נערכו והובאו לדפוס על־ידי ועדת מערכת והעקרונות שהינחו אותה היו עקרונות עריכתו של המחבר עצמו ב“פרקי יותם” הראשון. מאלה נבעה ההחלטה שלא לכלול בספרים את הרשימות הקצרות ואת מאמרי המערכת, כאלה שהופיעו במסגרת “דבר היום” של “דבר”, כמו גם ההחלטה על החלוקה הפנימית של המאמרים לשערים, לפי עניינים ונושאים.

סדר המאמרים בכל שער בפני עצמו נקבע לפי מועדי הופעתם, ומועד זה אף צויין בשולי כל מאמר. מספר ניכר מפרקי יותם פורסמו בשעתם תחת כותרת כוללת, פעמים בשינוי־מה, שציינה מעין רצף של מדור

קבע (“מפנקס הזמן”, “מזווית אחרת” וכיוצא בהם). תחת אותן כותרות־מדור נהג ישעיהו אברך להדפיס כמה מאמרי־משנה, תכופות בעניינים שונים זה מזה, כל עניין ותת־כותרת שלו. הפרקים הללו מופיעים כאן כנתינתם הראשונה, כאשר המאמר הפותח הוא הקובע את הכללתו בשער המסויים. הואיל ומאמרי־המשנה הם, לעתים, בנושאים הרחוקים מנושא המאמר הפותח. יש בסוף הכרך השלישי “מפתח נושאים” מפורט, שבו מצויינים המאמרים, גדולים כקטנים, לנושאיהם ולענייניהם, לפי אות הכרך ומספר העמוד.

תרבות הכתיבה הייחודית של י. אברך כמו גם שליטתו בכל מכמני הלשון ורגישותו לדיוקה ולדקויותיה קבעו לוועדת המערכת מגבלה ברורה: פרט לכמה שינויי־כתיב טכניים הנובעים בעיקר מהתפתחויות במלאכת הדפוס – לא חלה יד בלשון המאמרים, אף לא בכל הנוגע לענייני הכתיב החסר והמלא. המאמרים מופיעים עתה במקובץ. ממש כשם שהופיעו בנפרד במרוצת השנים.

מפני חין ערכם, חשיבותם ועומק ההבנה שבהם, מצאה לנכון ועדת המערכת להביא פעם נוספת, בסוף כרך ג‘, את דבריו של פרופ’ דב סדן שנכתבו כהקדמה לספר “פרקי יותם” הראשון. בצידם מופיעים גם מאמריהם של אריה (לובה) אליאב ושל משה שמיר שפורסמו לרגל הענקת פרס ישראל לישעיהו אברך.

בהצטרף שלושת הכרכים החדשים לכרך האחד שהוציא המחבר בחייו – ניצבת בהיכל הספרות העברית מורשתו הרעיונית, הספרותית, האנושית והיהודית של ישעיהו אברך במלוא תפארתה וכוחה, מופת לדור ולדורות.

ועדת המערכת

---

שער ראשון: רמת החיים ורמת האמת

מאת

ישעיהו אברך

שער ראשון: רמת החיים ורמת האמת

מאת

ישעיהו אברך

---

שירות אינפורמציה מזווית אחרת

מאת

ישעיהו אברך

כשאני בא לשיחה עם עתונאים, אני מוכן גם לקבל “גול”.

הממונה על הכנסות המדינה

לא ניענה להזמנתו של הממונה על הכנסות המדינה ולא נבוא לבעוט לו – כמאמרו – “גול” בשער. לא נעשה זאת מכמה טעמים. ראשית, לא נבוא להוסיף אבנים על אחת העגלות הכבדות של המדינה שהוטל על הממונה־על־ההכנסות למשוך אותה במעלה ההר בעצם נפתולי הפיתוח והבטחון החמורים של המדינה. שנית, לפי כללי “המישחק ההוגן” אין בועטים אל שער פרוץ, ובענין ה“שין־אלף”, אותו שירות אינפורמציה שמהותו נסתברה לנו בימים האחרונים, השער נראה לכוֹתב־הטורים פרוץ במקצת מצד כושר־ההגנה הצבורי עליו עד כי לא תהיה רבותא אם נבקיע אותו. ואולם נרצה לברר באופן עיוני בלבד כמה עיקרים של “המישחק ההוגן” בין מנגנון לצבור ובין צבור למנגנון, עיקרים שעימם קמה ובלעדיהם – לא נהיה קיצוניים לומר: נופלת, אך לא נחשוש לומר: – נבעים בקיעים בהרגשת החירות של האזרח במדינתו וגם בנכונותו הפנימית להיענות לתביעות המדינה ולצרכיה. נשתדל לעשות זאת בלי היזק להכנסות המדינה, שהרי בתנאי החיים וההיאבקות של מדינתנו שום מאמר איננו שקול כנגד כך־וכך רבבות לירות שאפשר להקים בהן עוד יחידות דיור לעולים או לסתום בהן עוד בקיע בחומת־הבטחון של ישראל. היינו רוצים לקוות כי המנגנון העוסק בגביית המסים – גם הוא בודק היטב את מעשיו אם אינם פוגעים בתכליתם.

*

קשה לומר כי מלאכת גביית המסים היא הקלה והנעימה במלאכות. הבורסקאות, כמדומה, היתה לפנים הפחות־אהובה במלאכות אצל יהודים. אבל מי שאמר “אוי לו למי שאומנותו בורסי” לא טעם, כנראה, מעודו טעם אומנות־גביית־המסים. ואמנם, פתגם זה על הבורסקאות נאמר על ידי רבי יהודה הנשיא. בתקופה שלא היה ליהודים ממשל משלהם ולא היו גובי מסים יהודים, ולכן לא יכול היה לעמוד מקרוב על כל קשייו של אותו מקצוע שהוא גרוע משל בורסקאי. יצר לב האדם למס – רע מנעוריו. ואף כי נאמר “ישראל – נתבעים למשכן ונותנים, נתבעים לעגל ונותנים”, הרי מי שאמר זאת לא פירש טעם התיבה “נתבעים”, ואיננו יודעים אם תביעה זו באה בדרך הלחישה־באוזן, בנוסח: “בי אדוני, שלם מסיך”, או בדרך המשיכה־באוזן, בעזרת כיתת שין־אלף מיוחדת ובנוסח: “חבל על התחבולות, יודעים הכל. בין כה וכה תשלם”. אך כיוון שאנו יודעים, בדרך כלל, טעמה של נתבעוּת. אנו מניחים שמאז ומתמיד לא היו יהודים ממהרים לשלם מסיהם. אלא שאין זו תכונה של יהודים בלבד. אין לך, דומה, עד היום דימוקרטיה מפותחה יותר משהיתה הדימוקרטיה האתונאית והכרה אזרחית מפותחה כהכרתם של אזרחי אתונה, בכל זאת ידוע לנו כי גם בה היו משתמטים מתשלום מסים ובתי־דין של אתונה היו מטפלים בעבריינים כאלה.

גילויי ההשתמטות ממסים ימיהם, איפוא, כימי תקנות־המסים עלי אדמות. ואולם, מן ההשקפה שאין אדם אוהב לשלם מסים עד התפיסה הכוללת, הרואה את העם מחבל תחבולות ומערים הערמות כדי להוליך שולל את הממונה שלו על המס – המרחק רב מאוד.

כי חרף כל הידוע לנו על אי־התלהבות לתשלום מסים – העם הזה, כפי שאומרים: היושב בציון, איננו ערל־לב. התביעות המוצגות לו מרובות מאד. הוא עמוס – ההיסטוריה העמיסה עליו, הנסיבות הבטחוניות והמדיניות העמיסו עליו – משא של חובות לעיפה כמשא שאיננו רובץ על שום עם בעולם. זהו משא של נכונות תמידית לקרבן־דמים, במשמעות הראשונה והחמורה ביותר של מושג זה, ושל נכונות תמידית לקרבן־ממון. והוא עומד בנכונות הזאת אולי יפה יותר משעומד בה כל עם אחר בעולם. אמת: יש בו מערימים, מבריחים, פורקי עול, אך זוהי שכבה דקה בתוכו. בעיקרו, בעצם מהותו, זהו עם נדיב. ייתכן כי מפני כובד המשאות וריבוי התביעות ותדירות התביעות – העם הזה נראה לפעמים קובל יתר על המידה, אך איננו חדל להיות נדיב. את העובדה הזאת לא יעקרו ולא יטשטשו אפילו כמה סיפורים פיקנטיים על פלאי־הערמה של משתמטים מובהקים. כי יש איזו הוכחה ניצחת של סכומים דמיוניים כמעט שהישוב העמל והאפור הזה מזרים אל קופות המס והארנונה והיהב וההיטל והבלו והמלוות והאגרות והפיסים למיניהם. נכון הוא כי הישגים אלה הם בחלקם גם הישגים של מנגנון־גבייה משופר, אבל רק אטימות־מוח לשכתית תזקוף כולם או עיקרם לכוחו של המנגנון השואב. זהו ביטוי ללב העם יותר מאשר לחכמת המנגנון. מכל מקום לא “שירות אינפורמציה” הביא כיבושים אלה אלא העם עצמו, אזרחים אפורים וישרי־לב, לא נחשוש לומר: שין אלף אחר: שלומי־אמוני המדינה.

לכן מן הראוי להעיר לממונים על ענייני המסים, כי אין זה נכון שהגורל אינה להם לעסוק בקשה ובתחבלן בעמים מבחינת היחס אל המס למדינה. ואין זו הדרך החינוכית וגם לא הדרך התועלתית הטובה ביותר לטפח בעם מאזוכיזם אזרחי ולשנן לו בלי הרף כי אינו ראוי לאימון וכי יש לשמור על מוסרו בשבע עיניים. הקמתו של שירות־חשאין לגביה, הנובעת כאילו מתוך הכרה כי “רוב ישראל – גנבי”, ממוטטת את הגאון המוסרי של הציבור ונוטעת בו רגש של נחיתות אזרחית שלא זו בלבד שאיננו מוצדק מצד עצמו אלא שאין בו כדי לסייע למדינה לקידום עצמה ומטרותיה ככל שהיא נזקקת לרוחם של האזרחים.

*

ואולם גם אילו היה העם הזה מַסוֹפוֹב מלידה ואפילו היתה גביית המסים שלנו בשפל המדרגה, היינו מייעצים לחפש דרכים ואמצעים להגברתה, אך לא דרך של שירותי חשאין. אין חלקנו עם האיסטניסים במדינה המהססים למסור עבריין פלילי או פושע מדיני מסוכן לידי השלטונות מחשש שמא ייתפסו הם עצמם לחטא המלשינות, כביכול. “אנינות” אזרחית זו כבר הצביעו עליה לא אחת כעל שריד מימי שיעבוד־לזרים שאזרח חפשי ובעל הכרה במולדתו שלו חייב להתנער ממנה, כי היא לרועץ למדינה. יתר על כן: במדינה מוקפת אויבים כמדינתנו, שחייה – פשוטו כמשמעו – תלויים לה תמיד מנגד, שירותי־בטחון חשאיים, יעילים, חדי־אוזן וחכמי־לב, הם חלק בלתי נפרד ממערכת ההגנה שלה, מעין חומת־ראדאר אנושית המאותתת על סכנות. המשימות של רגישות בטחונית חריפה, המוטלות על השירות הבטחוני שלנו, משוות לו גם אחריות מוסרית מיוחדת והיינו רק רוצים לקוות כי מבחינה זאת יירש את הענווה והטוהר שהיו סגולותיו של שירות “חשאי” אחר בתהליך תקומתנו – “ההגנה”.

ואולם, דוקא משום שמצב הבטחון של המדינה מחייב לשים שומרים ושוטרים בכל שעריה – אולי אפילו בדיספרופורציה מסויימת אל גודל האוכלוסיה – יש להישמר מכל משמר שלא להרבות שירותים כאלה בכל כינוי שהוא ובכל מנין שהוא. כאן באיזה שהוא מקום נמצא הגבול הדק והעדין מאוד בין מדינה המאמינה באזרח לבין מדינה הרואה את האזרח כעובר־חוק בכוח ולכן חייבת להתחקות עליו עד שייתפס גם בפועל. מכל מקום: לא ייתכן שכל פקיד, ואפילו בכיר מאוד, יראה אפשרות שלא להסתפק במילוי שליחותו על ידי קבוצת מפקחים או מבקרים גלויים, אלא ייצור מעין “פאלאנגה” חשאית לנופף בה על הציבור. זהו כילף ציבורי ומוסרי מסוכן מאוד שניתן לכל המרובה להפקידו בידי ראש־הממשלה – אולי בידי ראש ממשלה זה – אך אין להפקידו בידי כל פקיד בכיר במדינה.

אם נמשיך בעקיבות בדרך שבה בחר הממונה על ההכנסות, ואם להניח כי דרך זו מתיישבת עם הרגשת החירות של הצבור במדינה דמוקרטית, כי אז אל נתפלא אם גם אגפים אחרים במדינה יקימו להם שירותים חשאיים משלהם לצרכים המיוחדים להם; החל מפיקוח על הגשמת הקיצוב ועד הפיקוח על אי־החזקת בשר חזיר במקררים, בניגוד לחוקי־עזר עירוניים. יש בכלל בכל משרד ממשלתי נטייה ל“אוטרקיה”, לקיום שירותים עצמיים משלו בלי להזדקק למשרד אחר – והדוגמאות לכך בשטחים שונים אינן מעטות. אם גם בענין “שירות אינפורמציה” או שירות חשאי, או קיראו לזה כאשר תקראו, יערוך כל משרד שבת לעצמו כי אז אל ייפלא אם נחשוב שאוירת־החיים שלנו מעיקה במקצת.

*

נשים נפשנו בכפנו ונאמר כי איננו נפעמים גם למשמע הידיעות על אלפי מתנדבים העומדים לימין השירות. אין ספק כי היכולת לרכז אלפים מן הציבור לעזרת האנשים העוסקים בתפקיד החיוני אך הבלתי־נעים של גביית המסים – היא עצמה ראוייה להערכה ועצם היענותם של האלפים מעידה על חוש מפותח של בגרות אזרחית, אף על פי כן – לא נכחד – אין היא מלהיבה אותנו. הרבה קריאות להתנדבות הושמעו בציבורנו ולא זכו להד. בחירי האומה גם ניסו לשמש לרבים מופת בהגשמה עצמית ובכל זאת, למרבה הצער, לא משכו אחריהם את הרבים להתנדב אל הנגב, אל הספר או אפילו אל עבודת־האדמה בלבד. התנדבות מופלגת כזו לקריאת הממונים על המסים יש לה, כנראה, במקרים מסויימים גם מניעים אחרים שלא תמיד יש משהו ביניהם לבין אחריות צבורית ולא תמיד אפשר לראות אינפורמציה הבאה מתוך מניעים אלה כמהימנה. חובה אזרחית היא כמובן, להביא לידיעת שלטונות־המס כל ידיעה על עברייני־מסים, אך רשת מטופחה של שוחרי־טוב מופלגים כאלה – אלפים! – אינה נראית לנו כדבר המוסיף לבנין המתוקן של ציבור.

אין לנו שירות אינפורמציה משלנו ולכן לא נבוא לבלוש אצל נציבות מס ההכנסה כדי לדעת אם ההפסד הכספי בהחזקת שירות כזה יוצא בשכר הגבייה המוגברת, אך לבנו איננו מנבא לנו הצלחות מופלגות. השערוריה הגדולה וההערמה הגדולה יכולות להתגלות על ידי שימוש בעת הצורך ובעת החשד המובהק בכוחות החקירה – אפילו החשאיים – הקיימים ואילו בשל ההערמות והעקיפות הקטנות של שכירים, למשל, באמת לא כדאי להחזיק מנגנון־בילוש מיוחד, כי עצם ענין החקירה צריך להיות תוצאה של חשד ולא שהחשד ביחיד צריך לצוף כתוצאה של חקירת שתי־וערב הנעשית בתוך העם באופן שיטתי. אבל לא זוהי הבחינה העיקרית ביחסנו אל ש.א., ומה גם שאנו יודעים כי אחוז המשתמטים במדינתנו אינו עולה בהרבה על המקובל במדינות אחרות. הבחינה היא טעם המדינה שבה אנו חיים.

אולי זה דבר שאין אנו יכולים להגדירו־כמו, אך כל חושינו אומרים לנו כי זה לא טוב למדינה. כי זה רע גם לאוירה הציבורית של מילוי־חובות. כי עצם הידיעה על קיומם של שירותים מתרבים כאלה עושה את החיים קשוחים יותר ומשליטה בהם קצת פחד ומידה מסויימת של אי־אימון איש בחברו. אנחנו רוצים לראות עם שמקיים מצוות, אך איננו משלים את עצמנו לשאוף כי העם הזה יהיה כולו זכאי. מכל מקום איננו רוצים כי זכאות זו תיקנה בכוח הפחד ובכוח שורות של זקיפים סמויים שיעמדו על כל מעבר בחיינו, זכאות כזו משליטה איזו דממה מעיקה או קדרות של צידוק דין כללי. מסתבר כי ככל שאחוז הצדיקים במדינה עובר איזה רוביקון הגיוני, שמביא בחשבון מציאותם של מעטים עוברי־חוק, כן אנו צריכים לתהות על האמצעים והדרכים שבהם הושלטה צדיקות זו אם אין הם גרועים ומסוכנים יותר מחברה שיש בה גם כמה עוברי עבירה.

מפקחים, מבקרים, בודקים אפילו נוגשי־מס גלויי־פנים וגלויי־שם – אדרבה, כאוות נפש היעילות, כנחוץ וכמועיל וכהכרחי לענין המדינה. יחריף הדין את גזרו. יילקחו העבריינים אל מעבר לסורג. יוחרפו העונשים ויהיו הקנסות דוגמאות מרתיעות לכל אמיד בישראל שבהערימו על חוק המסים הוא מקפח למעשה כושרה של המדינה להתקיים ולמלא תפקידיה באחת התקופות הקשות של ריבונותנו המדינית, אך עוד שירות חשאי לפקודתו של כל ממונה שהוא – לא. האנשים שהוטל עליהם לספק את החומר החיוני להנעת גלגלי השירותים, הקליטה והבטחון של המדינה, זכאים, במלאכה אפורה וכפויית־תודה זו, להיות מצויידים בכל כלי שאיבה, בכלי זה – לא.

22 בנובמבר 1957

---

חותמה של מונטריאול

מאת

ישעיהו אברך

(מכתב מקנדה)

טיסה של שעה ורבע מניו־יורק מביאה אותך אל מונטריאול שבקנדה. אין המראה של מונטריאול החדשה נבדל במאומה מן הנוף הרגיל של עיר אמריקאית, ואף־על־פי־כן יש איזה חותם מיוחד לעיר הקנדית הזאת בת שני מיליון התושבים. היא טבוּעה קודם כל בחותם מיפגש התרבויות הצרפתית והאנגלית והמאבק העקשני של קיוּמה של תרבות צרפת עושה את העיר הזאת על כל שירותיה לעיר דוּ־לשונית. היא פּותחת ועידות בינלאומיות ואסיפות רשמיות בשתי הלשונות, היא מלמדת את ילדיה בבתי־הספר את שתי השפות במידה שווה. משמעותו של חינוך רב־לשוני זה נסתברה לי במיוּחד כאשר פּגשתי ילד יהוּדי בן עשר שדיבר אלי ברהיטות ארבע שפות: צרפתית ואנגלית, הן לשון־הלימוּדים שלו בבית הספר העממי; עברית עסיסית – ישראלית כמעט – שמלמדים אותו ב“תלמוד תורה”, ואידיש טובה, שהוריו, פליטי־חרב של פולין שלאחר המלחמה, מדברים ביניהם בבית. פוליגלוֹט יהודי קטן של מונטריאול.

הצלב הקתולי

ובתוך המאבק הגלוּי הזה בין שתי התרבוּיות מתחולל איזה מאבק סמוּי בתרבות האנגלית עצמה בין ההשפעה האנגלית, האירופאית, לבין האמריקאית. שלוות־רוחה של לונדון וסערת־רוחה של ניו־יורק משמשות כאן בערבוביה. והתושב, שמוצאו מאנגליה מפתח בתוכו איזה תריס פנימי בפני השפעתה של האמריקאיות הצעקנית והמהמה ומנסה להתבצר בתוך טירתה של התרבות האנגלית ולשמר את רוח האצילוּת הגדולה המשוּכה על פני החיים באיים הבריטיים.

והחותם האחר המייחד את מונטריאול מעיר אמריקאית הוא הצלב הקתולי. בשוּם עיר באמריקה – ותושבי קנדה אומרים, כי גם לא בשום עיר בקנדה – מגרדים צלבים מרובים כל כך את השמים כמו במונטריאול. מבעד לחלון בקומה החמש־עשרה של מלון “המלכה אליזבט” אני רואה יער של צריחי־צלבים: צלב, כאצבע שלוּחה למרומים בפיסגתה של קתדרלה עתיקה; עמוד־צלב מוּאַר במרומו של הר על אם הדרך ומאות צלבלבים הפזוּרים על גגותיהם של בתי־יראה ובתי־פוּלחן וּמנזרים ובתי־ספר קתוליים למיניהם.

הועידה השלישית הדו־שנתית של “קונגרס העבודה הקנדי” (ההסתדרות הארצית של פועלי קנדה). שהתכנסה במונטריאול, היתה טבוּעה גם היא בחותם המיוחדות של עיר קנדית זאת. הועידה כולה התנהלה בשתי הלשונות עם תרגום סימולטני ובזה שיקפה את דו־לשוניותה של מונטריאול. דברי הפתיחה של קרדינל לַגַ’ר, הארכיבישוף של מונטריאול, סימלו את ההשפעה שעדיין לא פגה של הכנסיה הקתולית על חייה של הארץ הזו, ואילו בדבריהם של הצירים בא לידי ביטוי אותו מאבק סמוי בין העצמאות הקנדית לבין ההשפעה האמריקאית, תוך חתירה להשתחררות מכסימלית מהשפעתה הגוברת של ארצות־הברית על התנועה המקצועית בקנדה. המאבק המשולש הזה, המתנהל בגלוי ובסתר בחיי קנדה בכלל, הוא גם חלק מחייה של תנועת הפועלים כאן.

האיגודים המקצועיים

קונגרס העבודה הקנדי – איחודה הכולל של תנועת הפועלים בקנדה. פרט לאיגוד קתולי המתקיים בנפרד – הוקם לפני חמש שנים עם המיזוג בין פדרציית־העבודה הקנדית לבין קונגרס האיגודים התעשייתיים, שבא בעקבות מיזוג דומה של שני האיגודים האלה בארצות הברית. מאורגנים בו כמיליון ומאתיים אלף פועלים, כמאה אלף פועלים משתייכים עדיין לפדרציית־ העבודה הקתולית של קנדה, שאיננה מסונפת לקונגרס. הקשרים הכלכליים ההדוקים בין ארצות הברית וקנדה, העושים בשטחים שונים את שתי הארצות הללו חטיבה משקית אחת, באים לכלל ביטוי גם בארגונם של הפועלים. רובי האיגודים, המהווים את קונגרס העבודה הקנדי, אינם אלא שלוחות של איגוד האב שלהם בארצות־הברית. הימאים, עובדי הרכבות, עובדי הנמלים, תופרי־הבגדים ואיגודים אחרים בקנדה – מרכזם בארצות־הברית והם נתונים בכל ענייני שכר והמדיניות המקצועית להחלטות איגוד־האב שלהם. מובן: החלטות מתקבלות בועידות דימוקרטיות של האיגוד, שבהן משתתפים בנציגות יחסית החברים הקנדיים של אותו איגוד. האיגודים בקנדה הם מקומיים ועניינם יותר בפועלים הקשורים במשק הלוקאַלי של קנדה.

המבנה כבארה"ב

מיבנה ארגוני זה של תנועת־הפועלים בקנדה חופף במידה מרובה גם את המבנה של הצד שכנגד: המעבידים. חברת ג’נרל מוטורס, למשל, בקנדה, איננה אלא סניף של החברה האמריקאית ו“המדיניות המקצועית” של חברה זו כלפי פועליה בקנדה מוכתבת על־ידי הקו המדיני הכללי של הנהלתה בארצות הברית, וכך גם חברות גדולות אחרות. אין ספק, כי צורת־ארגון זאת – אף שיש בה הרבה יתרונות מבחינת ההישגים המקצועיים של הפועלים – עושה את המיבנה הארגוני של קונגרס העבודה בקנדה למורכב במקצת ומגבילה במידה ניכרת את סמכותה של ההנהגה המרכזית שגם בלאו־הכי, מעצם המיבנה הפדרטיבי, איננה יכולה להיות סמכות רחבה ביותר.

בין שאר הנושאים העסיקו את הועידה השלישית של קונגרס־העבודה הקנדי המלחמה בתחיקה האנטי־פועלית המתפשטת במחוזות שונים של הדומיניון: כניסת התנועה המקצועית בקנדה כגורם פעיל במערכת החיים הפוליטיים ומקומה במדינה.

אדם הבא מישראל והרגיל לממשל, שבו תנועת הפועלים מהווה רוב כימי דור, אינו יכול כלל לתאר לו חוקים המחוברים מלכתחילה ובמתכוון נגד הפועלים וארגוניהם. אוּלם תנוּעת הפועלים המאורגנת במדינות הקפיטליזם המפוּתח של היבשת הזו, בארצות הברית ובקנדה, מכלה במלחמה בהצעות־חוק אלוּ לפני היותן לחוק ובחוקים אלה משעה שנתקבלו במוסדות המחוקקים, הרבה מאוד ממרצה המחשבתי וממאמץ ההסברה והארגון שלה – ולא תמיד בהצלחה. חוק טאפט־ הרטליי, למשל, בארצות הברית, המגביל זכות השביתה של הפועלים, או חוק לאנדוּם־גריפית, שנתקבל באחרונה והמטיל על האיגוּדים אלף הגבלות וביקורת חמוּרה, הם ציוּני־דרך מרים במאבקה של תנוּעת הפועלים האמריקאית בתוך משטר שבו, בענייני עבודה ויחסי עבודה, יש לנציגי ההון הגדול אמירה מכרעת. מאבקים אלה נעשו באחרונה גם נחלתה של תנועת הפועלים בקנדה.

התערבות השלטונות

שלטונות המחוזות בקנדה מתערבים יותר ויותר בעניינים הפנימיים של האיגוּדים. חוקים אנטי־פועליים מובהקים נתקבלו באחרונה בניו־פאונדלנד ובקולומביה הבריטית שהם מחוזות וטריטוריות של קנדה והחוק המתוקן של יחסי־העבודה במחוז אונטריו אף הוּא איננו בטובתם של האיגוּדים המקצועיים. מאחורי חוקים אלה מושכים בחוטים התאחדוּת בעלי התעשיה של קנדה, לשכת המסחר ואיגוּד הקבלנים. הטענה המושמעת מפיהם היא, כי המלחמה לשכר גבוה יותר ולרמת־חיים גבוהה יותר, שמנהלים האיגוּדים המקצועיים בקנדה, היא מקור האינפלציה הגוברת בארץ זו, אם כי שום איגוּד מאיגוּדי מעבידים אלה לא העלה על דעתו הקטנת מחיר התוצרת על ידי הקטנת מתח הרווחים של בעלי ההון.

וכך הולך ונוצר מצב משונה, שבעוד יש לאל ידו של האיגוד להשיג במשא־ומתן חזיתי עם המעביד הרבה מן התביעות המקצועיות שלו, הוא נתון להתקפה ערפית שיטתית ומאורגנת היטב של התחיקה, המכוונת להחליש יותר ויותר את כוחו וסמכותו של האיגוּד, להבאישו בעיני חבריו ובסופו של דבר לפורר בדרך זו כוחם של הפועלים גם ליד שוּלחן המשא־ומתן.

20 במאי 1960

---

קנדי והפועלים תפיסת העולם – אחת, הפירושים שונים

מאת

ישעיהו אברך

(מכתב מניו־יורק)

עוד לא היתה תקוּפה שבה היתה תנוּעת־הפועלים המאורגנת בארצות־הברית מקורבה כל כך להנהגת המדינה כמו בימי הנשיא הנוכחי, כשם שלא היתה עדיין תקוּפה שבה היה הנשיא הנבחר חייב כל כך לתנוּעת הפועלים כפי שחייב לה ג’ון פ. קנדי. הנשיא עצמו מיצה זאת בהערה שנונה וקולעת בנאוּמו לפני ועידת התנוּעה במיאמי: “אני יודע להעריך חשיבוּתו של ארגוּן פועלים כי רק בזכוּתו הוּבטחוּ לי משרה קבועה ופרנסה – מפרכת אך מכובדת למדי – לארבע השנים הקרובות”. ואמנם, החדשים הראשונים לאחר עלות קנדי לשלטון היוּ, מבחינה זאת, ירחי־דבש, שכרון הנצחון של הדימוקרטים חפף על הכל והאפיל על הכל. לאחר שמונה שנים של זרוּת עויינת בין הנהגת המדינה לבין ארגוּני הפועלים כמו נבקעה במקצת החומה. דלתות הבית הלבן נפתחוּ לרווחה לפני מנהיגי הפועלים. הם לא הוזמנוּ להישאר שם ולהשתלב בתוך הרקמות השונות של השלטון המבצע, אך חדלוּ להיות אורחים בלתי רצוּיים בחצר ואשינגטון. ואוּלם ימי בחירות הם ימי הלם, ימי נצחון – ימי משתה, וימי שלטון – מציאוּת אפורה ואכזרית שבה חוזר דופק־החיים לקיצבו הנורמלי וכוחות חברתיים וכלכליים פועלים בהם פעולתם הרגילה ומעלים יותר בעיות מאשר פתרונות, וכל הררי־ההבטחות של ימי בחירות אין בהם כדי למלא את הגאיות העמוקים של בעיות, שמציאוּת סוערה ודינמית, כמציאוּת־החיים בארצות־הברית, כּוֹרה אותם כמעט יום־יום. במציאוּת זאת ההרגשה היא, כי ירחי־הדבש בין הנהגת המדינה לבין תנוּעת הפועלים מתקרבים אל גבוּלם ופה ושם מתחיל להתרקם הרקע למאבק ביניהן. אופייה של התמורה הזאת מוסבר אוּלי יותר מכל בנוסחה הנפוצה עתה בחוגים רבים: היה זמן שהנשיא קנדי ידע בדיוּק מי בחרו והיה מזכיר זאת לפועלים בהזדמנוּיות קרובות; עתה מגיע הזמן שמנהיגי הפועלים חייבים להזכיר לו ולאדמיניסטרציה מי בחרם, ויהיה צורך, כנראה. להזכיר להם זאת בתכיפוּת גוברת אולי גם בקול גובר והולך.

ההרגשה: זה הזמן לשינויים

המכשול הראשון הוא פסיכולוגי, בעיקרו. כאשר האדמיניסטרציה היא עויינת – הבעייה פשוּטה. נוסח המגע הוּא נוסח מאבק ואין שוּם צד חייב בכפפות־משי. המחנות ערוּכים מראש. אייזנהאואר לא ניסה כלל להסתיר כי הקבינט שלו הוא בעיקרו קבינט של התעשייה הכבדה ושל העסקים הגדולים. גם לו ביקש – לא יכול. הדבר היה חרוּת כתו על מצחו של כל אחד מחברי ממשלתו. הן היה זה, כמדוּמה, אחד החברים המכוּבדים ביותר בממשלתו – שר ההגנה וילסון – שהטיל לחללה של ארצות הברית את אימרת־הכנף הנודעה “מה שטוב לג’נרל מוטורס – טוב למדינה כוּלה”. עם סימן־היכר ברוּר כזה – קווי־המערכה חדים ובהירים. מה שאין כן אדמיניסטרציה אוהדת, שאתה עצמך בחרת בה. זה יוצר מיד קומפלכס של יחסים, שהצד הפסיכולוגי שבהם לא פחות מורכב מן הצד המעשי. התביעות המוצגות לאדמיניסטרציה כזו מצד גוּפים ציבוּריים מתקדמים – גדולות יותר. ההכרה כי שלטון הדמוקרטים איננו שלטון לנצחים – מכתיבה לתובעים את הקצב. זהוּ הזמן לשינוּיים. זה הזמן להעלות כמה תביעות שלא ניתן כלל לבטאן לפני אדמיניסטרציה עויינת. כל השהייה – החמצת הזדמנות, כל דחייה – הסרה מן הפרק, כל ויתור – חוסר תעוזה. אך מאדמיניסטרציה הקרוייה “אוהדת”, תובעים לא רק למלא הבטחות לבוחרים בתחום החקיקה הפרוגרסיבית אלא גם לשתף את התובעים בעשיית החוקים האלה ובביצוּעם. בשני תחומים אלה ובאחרים מסתמנים יותר ויותר הבדלי התפיסה בין הנהגת הפועלים לבין הנהגת המדינה הן לגבי הקצב, הן לגבי ההיקף, והן לגבי ענינים מהותיים אחרים העשוּיים לקבוע כל הכיווּן של משק הארץ ולטבוע חותמם על דמות החברה האמריקנית כולה.

תקלה אחת צפה ממקור בלתי־צפוּי כלל: בעיית היקף סמכויותיו וזכוּת־התערבותו של השלטון הפדראלי. אם ניתן בכלל להבחין בקו המבדיל בין הדמוקרטים לריפובליקנים בארצות־הברית – הקו חוצה בנקוּדה המהותית הזאת. האחרונים מתחלחלים ממש לכל צעד המוסיף כוח לשלטון המרכזי – אפילוּ הצעד החיוּני לקידומה של הארץ. לדידם יקוב דין־האוטונומיה של כל מדינה ומדינה בברית את ההר: את הר העוני באזורים נחשלים, את משכנות הדלוּת, את הר הבערוּת, כלומר: יתקיימוּ העוני והבערות, באשר הם מתקיימים, אפילו לנצח, ובלבד שהשלטון הפדרלי לא ייכנס במגפיו אל ליבה של האוטונומיה הרגיונלית שהיא אחת מאבני־הפינה של החוקה האמריקאית. התערבוּת מוגברת של השלטון הפדרלי במהלך עניניהן של מדינות הברית, עלולה להביא להתערבות מוגברת בחיי המחר, הכלכלה והרווחים ומשעה שהשלטון יתקע חוטמו יתר על המידה בריווחיהם של חברות ותעשיינים – יבוא קץ־כל־בשר דמוקרטי בארצות הברית ויוסר נזרה של החירות האמריקאית.

נגד החופש לקיים עוול

פועלי ארצות־הברית, שתמכו בזמנו תמיכה נלהבת במצע הדמוקרטים לבחירות לנשיאוּת, עשוּ זאת גם מתוך הטעמה שאין לפרש את החירוּת הזאת כחירוּת לקיים עוול. החופש הוּא אויר־הנשימה של החיים האמריקאיים, כולל חופש הפעוּלה של המדינות השונות. אך עבר זמנו של החופש לעוני, החופש להפקיר את הזקן והתשוש, החופש לראות מאות אלפים נפלטים מתהליכי הייצוּר כתוצאה מהתפתחוּת טכנולוגית בלי לדאוג להעבירם למקצועות אחרים, החופש להפלות בין גזעים. תנוּעת־הפועלים התייצבה לצד המגמה להרחיב סמכוּתו של השלטון הפדרלי, לייפות את כוחו להגדיל את הוצאות המדינה, אפילוּ על חשבון הגרעון. כדי לבצע תכנית סוציאלית מתקדמת בתחום התעסוּקה, ביטוּח לזיקנה, הרחבת רשת החינוּך והשיכוּן – תכנית שכמה ממדינות הברית אינן מסוגלות להרים בכוחות עצמן, אך הממשלה, הארץ כולה, יכולה גם יכולה. יתר תוקף וסמכות של הממשלה הפדרלית לגבי המדינות הבודדות, יתר חופש־התערבוּת של הממשלה בעסקיהם של הטראסטים והחברות – אלו הן סיסמאות שפועלי ארצות הברית דגלו בהן לפני הבחירות ושבהן הם דוגלים עד היום.

אך גם סיסמה היא, לפעמים, דגל־פיפיות. פועלי ארצות הברית בוודאי לא שיערו כי סיסמת הסמכות המוגברת לשלטון הפדרלי, שהם עצמם נופפוּ בה, עלוּלה בהגשמתה העקבית להפנות עוקצה גם כלפיהם. כי אם אמנם התערבוּת ממשלתית בכלכלה, בתעסוּקה, בביטוּח סוציאלי – מדוּע דווקא הימנעוּת ממשלתית מן התחום החיוּני הזה של יחסי־עבודה, שבארץ תעשייתית מפותחה כארצות הברית, הם אחד המפתחות למשק הארץ? התשובה לשאלה זו בוודאי מצוּייה, אך היא איננה פשוּטה והתפתחוּיות אחרונות מוכיחות כי איננה פשוּטה כל עיקר.

אל הבעיות עצמן מיתוסף קו מיוּחד בעל אופי אישי. בתוך הקבינט של קנדי מונים שני שרים כדינמיים ביותר – מעין סימן ההיכר לתעוזתו ולתנופתו של משטר “הגבול החדש” – והם שר ההגנה רוברט מק־נמארה ושר העבודה ארתור גולדברג. למן היום הראשון ממש שבו נשתכנה האדמיניסטרציה החדשה בבית הלבן, אין שמו של השר היהוּדי הצעיר והמחונן יורד מכותרות העתונים ואין לך כמעט תחום הנוגע לממלכת־העבודה, במישרין או בעקיפין, שבו לא ישמיע קולו. שבתו ספנים והופסקה תנוּעת הסירות מניו־יורק לניו־ג’רסי ביום הראשון לכהונתו – מיד מופיע ארתור כ“אמודאי” – מתווך, ומסביר ועמל ומשכנע כל הלילה, ועם שחר – חסל סדר שביתה. איימוּ זמרי המטרופוליטן אופירה להשבית את האופירה שני ערבים בלבד לפני פתיחת העונה – מיד מופיע ארתור כבר־הכי בעיסקי מוּסיקה, נושא־ונותן עם האמנים, ההנהלה והוועד הציבוּרי, מצהיר בתוך־כך על תמיכה מוגברת של הממשלה הפדרלית בפיתוּח האמנוּיות, עושה לילות כימים ביישוּר ההדורים וכאשר העונה נפתחת כסידרה והמסך עולה מעל “טוּרנדוט” – כל סולתה ושמנה של ניו־יורק מריעה בקימה לארתור גולדברג על שלא הדיר אותה משמחת־הבכורה ומתצוגת־האופנה הכללית שהיא בת־לוויה למאורע זה. כמעט אין מספיקים לעקוב אחרי הפעילוּת הססגונית המדהימה של הנמרץ בשרי קנדי. בערב הוא נואם בחג ה“בונדס” בניו־יורק. למחרת מיסב עם ראשי השלטון היפּאני בבירתם בטוקיו למשא־ומתן על מיכסות היבוא־היפּאני, בסוף השבוּע ממתיק סוד עם הנהגת פועלי הפלדה ועם אילי התעשיה להבטיח שלא יופרע השקט בענף רגיש זה של הכלכלה האמריקאית עם פקיעת החוזה הדו־שנתי, ולפנות ערב הוּא שושבין לנשיא קנדי בקבלת ספר־תורה, מתנת ארגוּן יהוּדי מתקדם בארצות־הברית לנשיא הקתולי הצעיר. ראש הארגוּן והנשיא מחבקים את תורת ישראל וגולדברג נוהר נהרה יהודית רחבה.

צריחי השלטון אינם יציעי־צופים

אך גולדברג איננו רק פעלתן נמרץ ומעין “אשכול” אמריקאי בחכמת המשא ומתן, ביושר־הלב ובחום האנושי הנלווה לה, הוא מן הבולטים בקבינט של קנדי הדבקים בפילוסופיה של מיצוּי סמכוּיות השלטון הפדרלי ואפילוּ הרחבתן – אם צרכי המדינה מחייבים זאת. שלטון, הוא טוען. פירושו נטילת אחריות ומיצוּי אחריות. צריחי־השלטון אינם, לפי דבריו, יציעי־צופים והיושבים בהם אינם בגדר מסתכלים־להנאתם. שלטון משמעו הנהגה, הדרכה, תיאום. אבל אם נחוץ – גם ביצוע. זוהי אדמיניסטרציה של “שרוולים מופשלים” ובזה ייחוּדה. ובפילוסופיה “מסוכנה” למדי זו – מסוכנה לפי המושגים המקוּבלים בארצות הברית על מהות השלטון הפדרלי – בא שר־העבודה הצעיר לוועידת פועלי ארצות הברית במיאמי והטיל את הסיסמה שהיתה אמורה לסמן את הכיווּן: “עליית שכר – לפי פריון העבודה”. המשפט־המחזיק־מרובה הזה כמו נבלע בתוך נאום רצוף דברי בידוח ומחמאה לפועלים ולהנהגתם, אך משמעוּתו הובנה היטב והוּא נתלה בחלל הוועידה כתמרור, כציוּן דרך. חדשיים לאחר מכן הטיל קליע מסוכן עוד יותר. בנאוּמו בלשכת המסחר בשיקגו לפני שבוּעיים אמר כי בדעת האדמיניסטרציה להתערב מעתה יותר בתהליך המשא־ומתן הקולקטיבי בין פועלים ומעבידים לא רק לאחר מעשה, כדי להפסיק שביתה, אלא גם לפני מעשה, כדי למנוע אותה ולא רק כדי למנוע סכסוּכי עבודה אלא גם כדי לחסום את הדרך בפני הסכמי־עבודה בין מעבידים לפועלים, שאינם חופפים את האינטרס הכולל של האומה. ומהוּ האינטרס הכולל הזה – הממשלה בלבד היא שיכולה להגדירו כשם שהיא מגדירה אותו במדיניוּת החוץ ובמערך ההגנה. וכל הדברים האלה, הוסיף גולדברג, הם “המדיניוּת השקולה והסופית של האדמיניסטרציה, על דעת הנשיא”. לא פחות ולא יותר.

הנאום הזה, שיצא מכן־השילוח של אסיפת ראשי המסחר בשיקגו, עדיין מנסר בחללה של אמריקה. פועלי ארצות־הברית ראו לנגד עיניהם מיד סיעה של עטלפים: תיווך ממשלתי, בוררוּת חובה, המעטת חשיבוּתם של האיגוּדים המקצועיים במשא ומתן הקולקטיבי, פגיעה בחירוּיות – דברים שארתור גולדברג מתחלחל מהם לא פחות מכל מנהיג פועלים אחר בארץ. אך זה דרכו של פולמוס שהוא נמשך אל הקטבים, כאשר כל צד מעוּניין לדחוף את חברו אל הקוטב לנוחוּת הוויכוּח ולהיערכוּת העמדות.

“הטיל הנגדי” של תנוּעת הפועלים לא איחר לבוא. הוּא יצא ממושב הוועד הפועל שלה במיאמי שנסתיים לפני שבוּע. שילח אותו נשיא התנוּעה ג’ורג' מיני בעצמו, בישרוּת האופיינית לו, והיה ברור כי כוח־הדחף של ה“טיל” הזה נאגר במשך חדשים מרובים והנאום האחרון של שר העבודה בשיקגו רק הזניק אותו. בהצהרתו ביקש מיני להודיע במפורש לנשיא קנדי, כי איש בקבינט שלו אינו יכול לשים עצמו דובר של תנוּעת הפועלים וכי התנוּעה לא מילאה ידי איש מבין שרי הממשלה לדבר בשמה, ובקיאוּתו העמוקה – שאין עליה עוררין – של ארתור גולדברג בענייני פועלים ויחסי העבודה, עדיין אינה עושה אותו נציג הפועלים בממשלה לעניינים הנוגעים להם.

ישראל איננה הארץ היחידה, הסקרנית להתבונן בדו־קרב מילולי כזה של ראשי ציבור ולפעמים גם לעודדו. אמריקה הגדולה עטה על ויכוּח כזה אוּלי במישנה להט. וכאשר אמריקה זאת מתגייסת למערכת־סקרנוּת היא יוצאת אליה באלף כלי־האזנה ותמסורת, מגרה כל צד לאיזו הצהרה נגדית ומייחלת להברקות חדשות שילבּוּ את הויכוּח ויהפכוּהוּ למדורה ציבוּרית ראוּייה לשמה. אך “הצד שכנגד” מאופק, השר איננו זעף, והנטייה היא לשכך סערות, כי שני הצדדים יודעים, שהדרך המשותפת של תנוּעת הפועלים עם ההנהגה־הדמוקרטית של המדינה היא עדיין בתחילתה וכשם שהיא זרועה כבר פה ושם הישגים, כך היא רצופה חתחתים חמוּרים העשוּיים עדיין להעמיד כל היחסים עם האדמיניסטרציה במיבחן חמוּר פי כמה. אחד מהם הוא בוודאי התביעה הגוברת והולכת בקרב פועלי ארה“ב לקיצוּר שבוּע־העבודה לא רק למען נוחוּתו של העובד אלא כפתרון היחידי הנראה לעין למהפכה התעשייתית האדירה של האוטומציה, הלופתת יותר ויותר את עמודי הייצוּר האמריקאי – מהפכה ש”ימי הלוּדיטים" של יורקשיר בראשית המאה התשע־עשרה נראים מגומדים מאד לעוּמתה. ואין זה, כאמוּר, החתחת היחיד.

במחקר שפוּרסם זה מקרוב על־ידי “החברה ההיסטורית האמריקאית” מסופר, כי פרנקלין רוזוולט לא גילה עניין מיוחד במעמדו של האיגוד המקצועי בארצות הברית, לא ייחס עודף חשיבוּת לכוחו ולא הביא אותו בחשבון במידה הראוּייה בהערכת הכוחות הציבוּריים השונים בארצות הברית ומשקלם. קרוב לוודאי שדברים אלה לא יוכלוּ להיאמר על הנשיא קנדי, ולא רק משוּם שהוא חייב לתנוּעת־הפועלים את עצם בחירתו, אלא משוּם שהוא יודע היטב כי אין לו משענת רצינית ובטוחה יותר בציבוּריוּת האמריקאית לתכניותיו הפרוגרסיביות בתחומים שונים של חיי הכלכלה והחברה. באותה מידה יודעת גם תנוּעת הפועלים היטב כי על אף חילוּקי־הדעות שהופיעוּ – ובוודאי גם יופיעו בעתיד – התפיסה היסודית של עניני העולם ועניני הארץ משוּתפת לפועלים ולהנהגת המדינה הנוכחית. וקל יותר ליישב הבדלי־פירוּשים של תפיסת־עולם דומה מאשר לגשר על פני תפיסות מנוגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, כפי שהדברים היוּ בימי האדמיניסטרציה הקודמת. שני הצדדים יודעים, איפוא, היטב יתרונותיה הבסיסיים של השותפות הזאת ובוודאי גם יידעוּ להוריד את ספינת־היחסים שלהם מן השרטון – גם אם ביום מן הימים תעלה עליו.

23 במארס 1962

---

תלי הגבורים הקטנים

מאת

ישעיהו אברך

לפני זמן מה הבזיק שמו של כפר דרוזי אחד. הבזיק ונשכח. לא כדרך כפר. כדרך חדשות. אנייה שעדיין לא נולדה יכלה להחזיקנו במתח־חדשות ארבעה חדשים תמימים. ילדים בכפר דרוזי? – יום יומיים והם חדלים להיות חדשות. אולי משום שהם מתים.

במשרד הבריאות, המוטרד באחרונה בכמה עניינים שאין להם שייכות אל בריאותו הגופנית של העם, נמצא זמן לוויכוח בעניני דימוגרפיה: כמה ילדים בכפר כיסרא הלכו לעולמם בשל חצבת שלא נגלתה במועד. הפקידים אומרים: שלושה. הכפר טוען: שלושה־עשר. ועוד היה באותו משרד ויכוח בעניני לוח: כמה ימים עברו למן הביקור הראשון של רופא שגילה חצבת, עד לביקורו החוזר: שלושה־עשר או יותר. המספר שלושה־עשר – יש רואים אותו כסימן־טוב יש רואים אותו כסימן־רע. במשרד הבריאות הוא ניסו כסימן־שאלה. בוויכוח הזה לא קל לפסוק. הכפר רחוק. קשר מטוסים סדיר – אין. ואילו ה“פולקסוואגנים” בכבישים עוקפים כפרים של חצבת. דבר אחד ודאי: המלאך שכולו עינים ביקר בכפרים האלה בתדירות גדולה יותר מן המלאך רפאל או שליחיו. על כך אין ויכוח. אפשר לספור את תלי הגיבורים הקטנים האלה במבואותיו של הנשכח בכפרי משרד הבריאות: כפר כיסרא.

על דפי העתונות מתנוססות תמונות על התקדמות מדע הרפואה בישראל. אין נגע בעולם שאיננו מסוגלים להעלות לו ארוכה – בארצות נחשלות ופחות נחשלות. בכל מקום שיד ישראל מגעת. אל זכרוננו נדבק מראה אחר: תמונת ישיש כבן שמונים – תבורכנה ידיו – מחזיק תינוק בידו האחת ותוקע בירכו הקטנה מזרק גדול. כנראה, נגד מחלה גדולה. הישיש הוא אחות במקצועו.

התצלום איננו משבטי סומאלי הצפונית. הוא מצפונה של ישראל. מכיסרא. בתי־הספר לרפואה מוציאים מדי שנה מחזורים־מחזורים של אנשים ונשים צעירות לשירות ההומאני הזה. בקרוב, אומרים, יקום אפילו בית־ספר מיוחד לאחיות דתיות צעירות. בכיסרא הגיל הממוצע של האחיות – אם לשפוט לפי האחות היחידה במקום – הוא שמונים. כפר של גבורות. במכון ווייצמן כבר יודעים לצלם חלקיקים מואצים בתאי־בועות. במעבדות של בתי־חולים כבר יודעים לתפוס איזוטופ בודד ולזהותו באופן אישי. כל מדען רציני בארץ כבר פגש – עוד לפני עשר שנים – את “אומגה־מינוס”. בכיסרא עדיין מרפאים פצעים בקורי עכביש. האנטיביוטיקה במקורה. העובש מצוי במקום ואין הכרח להביאו ממשרד הבריאות. ומה גם שאין לכיסרא שירות־תחבורה סדיר, ומשרד הבריאות אינו יכול לעלות אל הכפר רכוב על־גבי חמור. זה אולי יאה למשיח, אך לא לרופא או לפקיד בָכִיר. מכל מקום: לא בימינו. לא מטעמי דוחק־הזמן. מטעמי הכבוד, או מטעמי הכבוד המדומה, הידוע בימינו בשמו החדש: היוקרה.

חצבת איננה דבר שאדם מזמין לעצמו. חצבת, ככל מחלה אחרת, מגיעה מעצמה. לא מן השמים של איזו מפלגה שהיא. מן השמים של אלהים. רק שטות היא, כמובן, לומר שיען כי החצבת היא מן השמים ויען כי על הבריאות הרשמית מופקדים אצלנו אנשים הנושאים עיניהם לשם – לכן יש קשר סיבתי בין חצבת ובין משרד־בריאות כזה. הבלים. חצבת יכולה לבוא בכל משטר ומכל משטר. ואולם כאשר אתה שומע במה עוסקים קצת מן המופקדים על הבריאות בישראל, אין אתה יכול עוד להוציא מן האפשרות גם קשר סיבתי כזה. אנחנו שמענו זאת מ“קול ישראל”.

*

בוקר אחד העיר אותנו השידור הרשמי בידיעה קטנה, שלכאורה, כל אורה כנצנוץ הנר אף על פי כן כמו הבקיעה את אפלולית הבוקר המעונן.

עיקרן תחילה: סגן שר הבריאות הצהיר שאם איזה ארגון ספורט דתי לא ישולב באיזו ליגה של כדורגל, תתייחס לזה מפלגה דתית אחת בחומרה יתירה וגם – תסיק מסקנות. בעיני רוחנו כבר ראינו את כדור־השלג־הרגל הדתי הזה מתגדל והולך: כתבות על בית הקונסוליה בניו־יורק, רבנות ראשית בשער הליגה, כל המטבחים הפרטיים בכל בית יהודי בארץ – מוטרפים, והממשלה – הנה הנה היא מתמוטטת. לא, איננה מתמוטטת. חוש האחדות הטבוע בנו – הכופרים, כביכול – מתחדד. אנו נחרדים להיזכר כי בשל יצול־של־עגלה כבר חרבנו פעם. שער הליגה נפתח לפני ההתאגרפות הדתית והממשלה יכולה לשוב ולטפל בתלאות האמתיות של המדינה – עד מחזורי הליגה הבאים, של הכדורגל או של הקואליציה.

*

סגרנו את קולו של קול ישראל. הנחנו את צרור הלחם והגבינה שארזנו לקראת יום העבודה והשתהינו מעט. לא על הגרוטסקה הפוליטית. על הגרוטסקה הצבורית ולא נהסס לומר: המוסרית.

הוועדה שנתמנתה בזמנה לחקור מקרי המוות של הילדים בכפרים הדרוזיים הגישה לפני שבועיים את המסקנות. משרד הבריאות לא סיפר זאת עדיין לצבור. לו היה הדבר תלוי בו – יתכן כי לא היה הכרח שכל הארץ תרגש בשל איזה מלאך־מוות קטן שחצב לו בכפר בהרים. היו מתייקים את תעודות־הפטירה של החללים הקטנים כשם שמתייקים מסקנות. אלא, שהארץ, כידוע, דולפת. כך דלפה הידיעה כי אחת השלוחות של משרד הבריאות נמצאה אשמה בהזנחה. כביכול, הזנחה של מה־בכך שבעקבותיה נקטפו חייהם של ההרריים הפעוטים בכפר, שאף כי הוא נתון בין פסגות, הוא שוכן, כנראה, הרבה מתחת לפני המים של קלחתנו הצבורית.

בשל תלי הגבורים הקטנים האלה – לא עולה על דעת איש במשרד הבריאות להסיק מסקנות. על בעיטת־כדור דתית – ייהרגו ולא יעברו. על התלים עברו – ולא נקעו רגל. אילו התעמק מישהו במשרד הבריאות מעט יותר גם בדיני נפשות גם בדינים אחרים העולים באחרונה מתלי־הגבורים שלו – אולי היה מוצא כי הוא חייב פחות בחשבון עם הקואליציה ויותר חשבון – עם אלהיו.

12 ביוני 1964

---

קרילוב והדואר

מאת

ישעיהו אברך

כאשר היינוּ קוראים בימי נעורינוּ את משלי קרילוב היה לנוּ רגש מעורב של הנאה וקנאה. הנאה – לחכמתו של הממשל הרוּסי הגדול; קנאה – הלמאי איננוּ יהוּדי. חריף שכזה – ולא מבני־ברית. השבוע הרהרנוּ בכך שנית. במשל שלו וּבנמשל שלנוּ.

ידוע המשל של קרילוב על מגפה שפרצה בין החיות ועל מאמצי האריה, מלך החיות, למצוא את החטא ואת החוטא שגרמוּ למגפה. נאספו כל יושבי־יער, ונכבדי־העדה התוודו על חטאיהם: האריה, הנמר; הזאב והדב – כל אחד וּפשעיו. הקשיבו הנאספים לווידוּיים רב־קשב, בדקוּ וחזרוּ ובדקוּ, ולא מצאוּ כל דופי במעשי המתוודים – ושורש המגפה לא נודע. עד שנשמעה געייתו של טלה או של שור שסיפר בדמעות־שליש כי ברעבונו גזל מעט שחת מערימת החציר של הכומר. הנה – קראוּ הנאספים – אבי־אבות החטא. בעטיו באוּ עלינו כל היסוּרים. אותו נקריב – וכופר.

המשל משל קרילוב – הנמשל משל חיינוּ.

השבוע רגזנו מאד על סבלי־הדואר ועד שלא יגיע לתא־הדואר שלנו אחרון המכתבים שנשתהה מפּני שביתתם – הרוגז לא יפוג. אמת, התנסינו בשביתות דומות בארצות מכוּבדות למדי, לרבות ארצות שבהן מעיפים את איגרותיך בצינור פּניאומטי ישר אל בית־הדואר של הממוען. גם שם, בקצה השני של צינור הפלא, עמד אדם. הצינור – לא שבת, האדם – כן. והאיגרת נעצרה. אמרנו בלבנוּ: כל עוד עניין לנו בבני־אדם אין, כנראה, לחברה האנושית כל סיכּוּי להיות חפשית מתלאָה. משיבוש־סדרים, מרוגז. תצליח החברה האנושית ביום מן הימים להשתחרר מבריה טורדנית זו – אולי ירווח לה והדואר יגיע במועדו.

אלא שבינתיים הרוגז – רוגז, וּשביתת הפרא, ככל שביתה, מורטת עצבי־אדם. והאדם במקרה שלנוּ זה כבר לא מי שסתם את הצינור – זה פשוּט אנחנו המחכים ברחוב ברנדייס לדואר ואיננוּ.

ואף־על־פּי־כן, ככל שאנו מלאים חימה על השביתה הפּרוּעה של סבלי הדואר – שהוכרזה שלא על דעת מקבלי המכתבים – לגבי סבּלים אלה יש עמנוּ גם מעט סלחנוּת. הללו, בין מאבקם צודק בין אינו צודק, אינם נלחמים על עקרון ההפרשיות ולא על מקומם בסוּלם החברתי – ולא מהם או בגללם יעוּרער המאזן המסחרי או תיהפך הפּירמידה הכּלכּלית שלנו על פיה. סבּל הוּא סבּל ויהיה שכרו אשר יהיה – תמיד יהיה מרוּד־יום. אין פירוּש הדבר שאין לקרוא לסדר – וּבמלוא החוּמרה – אבל: כּקרוא מרוּד־יום.

לכן, כאשר אנו פותחים בליל־שבת את “קול ישראל” ושומעים את דובר הממשלה מודיע בתקיפוּת נחרצה ובכל חוּמרת יום השבת, כי מהם, משמונים סבּלים אלה דווקא, וּמהם ראשונים וּמשכרם הקרוב היא תנכּה, בלי־רחם, את ששת ימי השביתה – אנו חשים עצמנו פּתאום עומדים עם קו־הסבּלים. אדירים מהם שבתוּ והשביתוּ שירותים חיוּניים – משופטים בבית הדין עד מנהלים בּכירים במשרדי הממשלה – והממשלה, אף שלא היססה לשלוף כל איוּם – משכר לא ניכּתה. אם מתכוונים – ואמנם חייבים! – ללמד פורצי־גדר לקח, יש במי להתחיל. לאו דווקא בסבּלים. הם אוּלי ילמדוּ מן האזהרה בלבד. המבחן הוּא בתקיפים מהם. המבחן הוּא בעמידה מול שובתים שבהפסידם שכר של יום־שביתה עדיין אינם מפסידים פּת־לחמם. העוּבדה כי בראש השלטון בארץ עומדים פועלים – אינה צריכה להפריע במיוּחד לנהוג לפי עדיפוּיות אלוּ.

4 בנובמבר 1964

---

המהפכה המוניטארית

מאת

ישעיהו אברך

סבא של אחינוּ היה לו כיס רגיל במקטורן העליון שלו ועוד כיס־זוטא חבוי בביטנה מן העבר השני בצד ימין של כנף הבגד. הכיס הרגיל, הגלוי – קופה שוטפת ליציאות יום־יום; כיס־הזוטא, החבוי – בנק. בנק לחסכון. ולמה דווקא מאחורי כנף־הבגד הימנית, שאין להגיע אליה אלא ביד שמאל? – ובכן, דווקא משום כך. זה טעמו של בנק. שלא יתחשק לך כל רגע להוציא כספך. יהיה לא־נוח, יהיה מסובך קצת – לא תמהר לפזר הונך, וסופך שאתה חוסך נדונייה לבת או אתרוג לסוכות – הכל לפי מידת כיבוש־הייצר שלך בדרך אל הכיס הקטן, בביטנה, מצד ימין, שאין אתה מגיע אליו בנוחות אלא אם כן אתה איטר ובמשפחתנו לא היו איטרים.

היה הנכד שואל: אם סבא כה להוּט לחסוך – לשם מה לו התרמילים בביטנה? מדוע לא יפקיד מעט־הכסף בבנק כדרך העולם וּכפי שקוראות המודעות המצוירות?

משני טעמים – היה סבא משיב. ראשית, הבנק רחוק, הסוליות משתפשפות והעור בקיוב (מקום מגוריו) יקר; שנית, אין המלך וכל הממלכה שלו מחוייבים לדעת כמה אביון הוא סבא שלכם.

השבוע זכרנו אותו לטוב.

*

לפני שנים אחדות יצאנו אל מעבר־לים, לפני צאתנו היינו שכירי־חודש ואת גמול־עמלנו היינו נוהגים לקבל במזומנים – במטבעות ובשטרות־כסף של המדינה, השטרות הרגילים של ישראל: פעם עם ציור של צנוריות מעבדה (כנראה, תהליך הזיקוק של הכסף הישראלי), פעם עם איזו התרחשות אבסטרקטית, ממיטב הציור המקורי של ישראל – אבל תמיד כסף. מטבע עובר לסוחר. מכוּסה, כמדומה, על ידי מעט זהב ועל ידי הרבה מקרקעין. על חסכון לא היתה לנו שהות לתת את הדעת. הבעיה לא היתה איך לחסוך. הבעיה היתה – ונשארה עד היום – איך לחבר קצוות: זנב הכסף עם קצה החודש. הראשון קצר, והשני, כידוע, ארוך. לפעמים ארוך מדי.

וכך היו היחסים בינינו לבין המוסד המפרנס אותנו, ובינינו לבין בית־המכולת ודוכן־הירקות המזין אותנו, פשוטים ובלתי אמצעיים: המחזור היה ער, טבעי, בכסף חי ונושם – על אף הציורים המכבידים עליו. נוטל מזה ונותן לזה – אינו משתהה ללא צורך בשום מקום. דאגה לחוסר כסף – היתה גם היתה; טרדה במעט שיש לך – לא היתה.

עולם של אתמול.

*

אחרי הפסקה ארוכה חזרנו לארץ ומצאנו בה חידושים: אַיי.בּי.אֶם, מחזמר, המון רפורמות, אך גאונית שבהן נראתה לנו הרפורמה – או המהפכה – המוניטארית. חסל סדר כסף או שטרות כסף. מוקצה מחמת כללי ההיגיינה האלמנטריים. המדינה רוצה לתת לך הזדמנות לחסוך. ובמקום הכיס הקטן מן העבר ההוא של הביטנה תפר לנו המוסד המפרנס אותנו – בנק כיאה לעולם שאיננו עוד עולמו של סבא.

ובכן, מאז חזרנו איננו מקבלים בסוף החודש אלא זנב־חשבון עם מספר־צופן – לבנק. והראשון היודע כמה השתכרנו החודש זה לא אנחנו, אלא העלמה סתורת־השער א־לא בריג’יט בַּרדו בסניף הבנק שבשכנותנו. לאחר שהיא יודעת – מודיעים גם לנו. מאז הונהג סדר זה איננו יודעים עוד מה מצוייר על הכסף הישראלי. אנחנו קוראים צ’קים.

אמת, זה גורם לנו מעט התרוצצות, מעט אי־ודאות ולפעמים גם רוגז. ועקרת־הבית (עובדה) כמעט נפלה לתוך זרועות המשטרה בשל משיכת עשר לירות מעבר־לזכות; גם הדאגה הנוספת הזאת לשלומו של הבנק ולבטחונו – מפני אש, מפני רעידת אדמה, מפני השטפון – כדאגתו של משה נאַדיר בזמנו, אינה מקילה עלינו. אבל חכמת־מדינה היא חכמת־מדינה ויש לנו תמיד דרך־ארץ בפני כוח־ההמצאה שלה ואם מומחים מצאו כי זהו הסדר האידיאלי לאדם העובד – עפר אנחנו תחת כּפּות רגליהם כרגיל. אמנם חסרוננו לא נתמלא. אבל כשאנו שולפים פּנקס צ’קים עם מונוגרם פרטי לחתום אותו לחלבן – אנו מרגישים קוממיות. בעלים בעמינו. יש בזה קצת מהעמדת־פנים של דל גאה, ושלמה המלך כידוע לא אהב אותו ביותר, אבל מדוע ניבדל כיחידים ממנהגה של המדינה כמדינה?

*

השבוע, בגמר השנה האזרחית בירכנו על פרי ההילוּלים. הצצנוּ בחשבון הבנק – אין בנק בישראל נוהג להודיע זאת ללקוחו – ומצאנו כי סכום של ארבע לירות ועוד ששים ושבע אגורות נרשמו לזכותנו כריבית לשנת 1964. לקחנו את המטמון, הוספנו אגורות אחדות כדי לכסות דמי שתי כוסות קפה ומעט דברי מאפה בבית הקפה הסמוך לבנק, וערכנו – כל המשפחה – את החשבון:

לזכותנו:

כאמור לשנה, 4.67 ל"י.

לחובתנו:

30 צ’קים כל חודש במחיר 2 אגורות 12x2x30=7.20

שני טלפונים בממוצע לחודש אל הבנק לשאול אם כבר הגיעה המשכורת. 12x30x2=7.20.

אוטובוס אל הבנק הלוך וחזור 12x40=4.80.

סה“כ חובתנו 19.20 ל”י.

הפסד שנתי (שלנו) 14.53 ל"י.

וזה מלבד עצבים, שעות שאנו מבזבזים בתור וריגוזים אחרים הקשוּרים בנועם השירוּת הישראלי.

חשבון כזה ומסקנות כאלו אין אדם מפרסם בלי התייעצות עם כלכלן. שאלנו, איפוא, ידידנו כלכלן בעל שם, מה היה הטעם המדעי במהפכה המוניטארית הזאת. אמר לנו טעמים אלף ובית וגימל והודה כי לא שיכנעו אפילו את עצמו, לבסוף הוסיף: אין אתה מבין גודל הפלא: בהפסד האישי הקטן שלך אתה מסייע לפיתוח תעשיה כבדה של בנקאות וממציא תעסוקה לאלף עובדות ועובדים נוספים (המספר הוא של הכלכלן) ביחוד בערים הגדולות. אין זו שאלה של חסכון – זו שאלה של תעסוקה, של פיתוח וההעברה לענפי משק יצרניים וכמובן של פיזור האוכלוסיה. ככתוב בקווי היסוד.

כן – הוסיף – שכחתי, זוהי גם שאלה של נוחות לעובד.

*

שמחנו שבימי נעורינו לא היה חלקנוּ עם אלה שהיוּ מלגלגים על חלם.

14 בינואר 1965

---

מותו של חוק

מאת

ישעיהו אברך

אלף סיבות לנוּ להיות עם אנשי הרפוּאה. ואף שעברו הימים של רופאים־מדינאים ומורי חברה נוסח בן־מימון, ומקצועות המדע נתפצלו ואדם מתייחד עם מקצועו, סלדנוּ מפני אלה המבקשים לצייר דווקא את הרופא – ההומניטַר מטבע הכשרתו והקדשת חייו – כאויב החברה שאין לפניו אלא מעגלו האישי בלבד.

ואנו עם אנשי הרפואה לא רק משום שהרבה מעצם היכולת האישית לכתוב שוּרות אלו אנוּ חייבים להם, אלא משוּם שהדבר הנראה כנתון מאליו: בטחון הבריאות של יושבי הארץ הזאת, רעננות ילדיה והגזע הבריא והאיתן שקם לנגד עינינוּ – הם שטיפחוהו. כשאנוּ קוראים סטטיסטיקה על עליית היצוא של בגדי האופנה אנוּ שמחים לראות התפשטוּתו של המשק. כשאנוּ קוראים שאחוז תמותת התינוקות בארץ הוּא מן הנמוכים בעולם – אנו יודעים כי מובטח העיקר. ואם יציבתנו זקופה וגוונו איננו שחוח – אנוּ יודעים כי עשתה זאת לא רק תנועת התחייה. עשוּ זאת רופאים.

גם מידת התפוגגותה של הרוח החלוצית אצל אנשי המקצוע הזה איננה גדולה ממידת התפוגגותה בשכבות עובדים אחרות, לרבות אלו שהן חלוציות מטבע בריאתן. ואין איש יכול להטיף להם מוסר יותר משהם יכולים להטיף לו.

אבל זווית־הראייה הציבורית איננה תמיד זווית הזכוּיות. זווית־המבחן היא הצורך החיוּני של הארץ כפי שהוא מחריף ומופיע מעת לעת. והוּא החריף באחרונה בשטח הרפוּאה ובאזוריה המרוחקים של הארץ, וחסרים שם רופאים ובריאות היושבים שם בסכנה. חקיקת חוק או קביעת תקנות שבהן רוצה החברה כולה להבטיח עצמה מפני מפולת באחד מתחומי חייה הראשונים – הוא טעם קיומה של חברה דימוקרטית. רק מי שסבור שמשטר דימוקרטי חייב בדאגה ובאחריוּת לאזרחיו פחות משחייב בהן משטר אחר – יראה בנסיון לחייב קבוצת אנשים למלא שירות חיוּני פגיעה בדימוקרטיה, אבל איננו מניחים שיש רבים הסבורים כך.

ואיננוּ מניחים כי רבים יסברו כך יען כי אותו משטר דימוקרטי עצמו מיישב גם את השממה והספר לאו דווקא על פי חוקי הוולונטריות הצרופה. אמנם לא על ידי חוק חובה, אבל על ידי יצירת תנאים של אין ברירה שכמוהם כחובה. אמת ידוּעה היא, כי חלק ניכר של מתיישבי הספר לא באוּ לשם משום שהעדיפוּ את ערד ואת עדולם ואת כביש־הרעב על פני תל־אביב, אלא משום שהמדיניות הרשמית של החברה העוסקת בהושבתם יוצרת בשבילם אפשרוּיות בעדולם ואיננה יוצרת אותם במקום אחר ואינה מעמידה את המתיישבים לפני ברירה רבה. לכן הנסיון לחוקק תקנות שיבטיחוּ כי צבור גדול זה לא יישאר בלי שירותים חיוּניים – איננו כל כך יוצא דופן כפי שנדמה במבט ראשון. זוהי חובת יסוד של חברה הערבה לאזרחיה. נורבגיה עושה זאת לגבי רופאי שיניים – מדוע אסור לעשות זאת בנגב הישראלי לגבי רופאים?

לפיכך, עם כל אהדתנו לרופאים, היינוּ עם רוח החוק, אמרנו עם רוחו ולא עם הנוסח, כי איננו מניחים, למשל, שתישלל מסטודנט לרפוּאה כל יציאה מן הארץ למשך עשר שנים, ומציעי החוק בוודאי גם לא נתכוונוּ לכך כאל מטרה. אבל שום פגם אין בכך אם רופא צעיר, שהחברה משקיעה בו אשר משקיעה, יחיה מעט בהרגשת חובה כלפיה. יתכן כי יתפרק מהרגשה זו במשך הזמן ככל ישראלי אחר, אבל יטעם ראשית תחושת החובה הזאת. אין זה מזיק לאזרחות טובה. אין זה מזיק לדימוקרטיה. ובטווח רחוק אין זה מזיק גם לחינוכו האישי של רופא.

נכנסנו, איפוא, בריב עם טובי ידידינו הרופאים. הלהטנו ויכוח. ותמכנוּ בחוק. במיתון הנוסח שלו, אבל – בכל לב. אלא שפתאום הסתבר שכל חשיבוּתו של החוק איננה חשיבות, שאיננו בוער ושניתן לדחות אותו. ואף שהיזמה להניח את החוק על שולחן הכנסת יצאה מחברי כנסת – היזמה להניחו הצידה באה ממקום אחר. והוּא הונח. הצידה, כלומר. החוק לא היה חולה. אבל הוּא מת. מיתת פתאום. מסנוקרת. לא של הרשות המחוקקת, שרק היא רשאית להמית את וולדה, אלא של הרשות המבצעת. אחת הסנוקרות של רשות זו המשתלחות באחרונה יותר ויותר לשטחים שהם מעבר לתחומיה. החינוך הזה להיינו־הכיוּת של ממשלה, מפלגה, שופטים, כנסת, כולם במקלעת אחת, משבש עלינו כל המושגים של אורח־חיים דימוקרטי אמיתי. והוא מעמיד בספק לא רק את יכלתנוּ להבטיח בריאות הציבור בישובים נידחים, אלא גם את יכולתנו להבטיח את בריאות החיים הממלכתיים וסידרם. לכן כאשר יעלה הדבר לדיון מחדש על ידי חברי כנסת אלה או אחרים בכנסת זאת או באחרת היינו רוצים להבטיח להם כי נהיה בכל לב עם הרופאים. אם אמנם די בשיחה נלבבת אחת עם הראשות המבצעת, כדי להסיר מן הפרק הצעת חוק של פרלמנטרים בעניין שהוצג כחיוני עד מוות, והוא אמנם כזה – ישוחחו נא את השיחות האלה קודם. אל ישַלְחוּ אותנו לשווא ברופאים ואותם בנו. עונת המחלות ביישובי הספר נמשכה עד כה – תימשך עוד חצי שנה. פיקוח נפש, כידוע, דוחה דחיפות, ואם נגזר עלינו להמתין – נמתין.

אלא שתמיד כאשר מוכיחים לנו כי עניינים שברפואה אינם דוחקים – אנו נזכרים בתלי הקברים הקטנים שבמעלה כפר דרוזי אחד, בכיסרא, בגליל. מגפת החצבת ומגלו של המוות לא רצו שם לחכות עד שתעבור עונת המהומה הפנימית שלנו. עד שאפשר יהיה לשלוח להם רופא – עם או בלי חוק. הם חדי הכרעה יותר, אולי משום שאינם יודעים כלל את זווית הראייה של יחסי ציבור.

29 ביולי 1965

---

דיוקנו של מנהיג

מאת

ישעיהו אברך

(דוד דובינסקי)

לפני שנים אחדות שוחחנו עם אחד מראשי תנועת הפועלים האמריקאית, מן המבריקים שבהנהגתה, על דמותה ונתיבי־התפתחותה של תנועה זו. ביקשנו ממנו לתת – להשכלתנו ולהקלת המגע שלנו – הערכה משלו לדמותו של כל אחד מן האיגודים המרכזיים. המהווים את כוחה המאורגן, בן שלושה עשר המיליון, של תנועה זו.

היוּ לו כמה וכמה הגדרות ממצות שציינוּ אפיו וטעמו של כל איגוּד, אך כמדומה שאת המעניינת ביותר נתן לנוּ על איגוּד תופרי בגדי הנשים בן חצי מיליון חברים. זהו – רשום לך – לוח־התקנים המוסרי של התנועה כולה. איגוּד זה הוּא בין הקובעים נורמות מוסריות של ההתנהגות הציבורית באיגוּדים המקצועיים של ארצות הברית. הוּא ולצידו עוד איגוּדים בודדים ורובם – אין זה מפתיע – יהודיים.

אין פירוש הדבר שממנו רואים וכך עושים כל האיגוּדים האחרים. נורמות מוסריות הן כידוע מופת אבל לא חובה. ונוכח מה שנעשה בכמה איגוּדים מקצועיים בתוך התנועה ומחוצה לו – גם לא תאמין אם אומר כי אמנם הכל מתנהגים לפי נורמות אלו. אבל איגוד תופרי־בגדי־הנשים הוּא אמת־מידה. אמת־מידה גבוהה מאד. לא רק של נקיון־כפיים. אלא של אחריוּת, של יושר ציבורי, של עקרונות, של פעילות מקצועית עם השקפת עולם עמוקה יותר. לאורך כל דרכו של איגוד זה מתוחה איזו נימה אנושית וחברתית החורגת מן התחום הצר של עניני שכר.

יזדמן לך בוודאי – המשיך בן־שיחי בניו־יורק – לשוחח עם הלביא הזה דייב דובינסקי. שים לב, כי כאשר הוּא מדבר בעניני האיגוד, הוּא איננו מדבר במושגים של המון־עם אלא במושגים של אדם. של יחיד. לא תשמע ממנו, כמדומה, ביטויים כה כלליים כמו “צבור־התופרים” או “צבור־התופרות”, שהוא מטבע־לשון שגור ושחוק של מנהיגי איגוּדים מקצועיים בכל מקום. הוא ידבר על היחידה האנושית היסודית שממנו מורכב ארגון: על התפּר ועל הגוזר; על האשה – או כביטויו של ד. ד.: הנערה הרכונה על המתפריה, על החייט והחייטת המוציאים לחמם מתעשייה זו.

היכנס, אמר המשוחח, ללשכתו של דייב דובינסקי בניו־יורק ותמצא בחדר ההמתנה לא תצלום של המוני־פועלים, אסיפות ובאריקאדות – ויש לאיגודו גם היסטוריה רוויית קרבנות. – אלא תצלום אמנותי מופלא, לכל רוחב הקיר, של זוג ידים של גוזר, ידים ותו לא. זוג ידים עצום־ביטוי, המספר יותר מכל דבר אחר סיפוּרו האנושי של בעל הידים האלו – שסביבו ולענינו עיקר כל, סערו, מלחמותיו וכיבושיו של אחת הדמוּיות המרתקות ביותר בתנועת הפועלים האמריקנית: דייב דובינסקי.

*

אבל מעבר לתווי־ייחוד זה המשיך בן שיחנו – זכה האיגוּד לרום מקומו בתנועת הפועלים האמריקאית משום שהאנשים שעיצבו ומעצבים את דמוּתו עד היום באוּ אל התנועה המקצועית כשהם ספוגים אידיאלים חברתיים. המורשה האידיאולוגית, היתה מושרשת עמוק בלבותיהם. הם לא ביקשו לתרגם לעבודה היומיומית של האיגוד המקצועי תכניות חובקות זרועות עולם של שינוי־משטר ומהפכות בסדרי חברה. נוסח אירופה של שנות העשרים והשלושים של המאה. אך כל מה שהיה טמון בתכניות אלו מבחינת זיקוף קומת־האדם, גאולתו ממצוקה, ביטוחו מחולי, הרמת קרנו הרוחנית לא פחות מאשר החמרית, עשותו לא רק בורג הכרחי במנגנון הייצור של חברה תעשייתית אלא גם שותף חיוּני – ומוכּר כחיוּני – בהיווצרותה של החברה האמריקנית ובעיצובה – כל הדברים האלה נעשו יסודות ערכיים בחיי האיגוד המקצועי של דייב דובינסקי, חלק ממערכת האידיאלים שלו. ותמציתה של פילוסופיה זו לגבי היבשת החדשה שאליה נהר העוני האירופי היא: “הכל שווים לפני אמריקה. לבנות ולהיבנות בה”.

אולי אין זה מקרה, המשיך בן־שיחנו בנימה של הרצאת־דברים היסטורית. כי ראשי המפיחים רוח זאת בכמה איגודים מקצועיים בארצות הברית היוּ יהודים. ההשתוקקות שלכם – כך אמר – לחיים נאצלים יותר שרשיה עמוקים יותר ומופרים על ידי סבל ממושך יותר לא רק חמרי. את הדאגה והמאבק לא רק להטבות חמריות אלא לכבוד־אנוש (Dignity) במובן הרחב והנעלה של המושג – הדגישו בעיקר היהודים. ורם מכולם – דייב דובינסקי. העברתה מן העולם של סדנת־הזיעה Shop־ Sweat

הייתה בשבילו לא רק ציווי של הקלה חמרית לחברי ארגונו ולרווחתם אלא גם מחיקת כתם מפרצופה של החברה האמריקנית ומעל לכל החזרת צלם האדם.

*

תמצא בו. סיים בן שיחנו. צירוף מופלא ולכאורה מתנגש של תקיפוּת בלתי מתפשרת וחום לב: של קשיחות ורוך; של פשטות־הליכות ועממיות טובה בצד הכרה ברורה ומובהקת בחשיבות מקומו ומעמדו של יהודי גא בהיותו אמריקני ושל אמריקני שהוא בכל רמח אבריו יהודי. אבל תמצא בו גם דבר אחד שאין לו ניגוד בתוכו ושאינו מתנגש אצלו בשום דבר אחר: חכמתו. פיקחות אנושית ערה וכובשת. ומעל לכל זכור: לפניך איש של עקרונות.

היתה זו הדרכה מקיפה מאד. אך הדבר שכבש אותנו יותר מכל היתה העובדה כי כל הדברים האלה נאמרו על ידי מנהיג אחר חשוב לעצמו בנימה של הערכה אמיתית, כמעט הכרת תודה על שתנועת הפועלים האמריקנית נהנית מתרומתו של משרת־צבור זה.

ארבע שנים היתה דלתו של דוד דובינסקי פתוחה לפנינו – וודאי כמו לפני ישראלים אחרים – לרווחה. היום היינו יכולים לעקור את המרכאות מן הדברים שהושמעו באזנינו על ידי אחרים ולהשמיע אותם כך כהדרכה לאחרים. מדפּי הרשומות עולות כמה עוללות לדמוּתו – ולא נכחד:

נקומם בוודאי גם את דובינסקי גם את הציונים באמריקה אם נאמר כי דובינסקי הוא בעינינוּ אחד הציונים הגדולים בימינו. הדבר המשותף לציונים אלה ולדובינסקי, הוא פשוט ביותר: הם אינם מתכוונים לעלות לישראל, וגם הוא. כפי שאנו מבינים, אינו מתכוון לעשות זאת. הם אינם אומרים שלא יעלוּ. הוּא אינו אומר שיעלה. אך מעבר לענין זה, מעטים היהוּדים שענינה של ישראל והנכונוּת התמידית לעזור לה כה טבועים בתשומת לבם ובענינם כפי שהם טבועים בד. דובינסקי. לא התורה הציונית עשתה זאת, עושה זאת איזו תחושה יהודית עמוקה שלו, הרואה את ישראל כמרכז ההתאזרות היהודית ובעצם גם כאילן שעלה משואת היהוּדים הגדולה באירופה, שואה שזִכרה אינו חדל להסעירו. הוא איננו ציוני, חלילה, אך אין זה עוד סוד, כי בימים הקריטיים ביותר של 1948 היה זה איגוּד תופרי בגדי ההלבשה לנשים – איגוּדו של ד. דובינסקי – שסיפק לפי קריאה דחופה, (כמדומה של הח' גולדה מאיר) – הלוואה של מיליון דולר לסוכנות היהוּדית לצרכים חיוניים של הקיום. ומובן, כי מחוסר גמור של כל רגש ציוני שלח בשם האיגוד את המברק הנודע לחיים וייצמן: “נעמוד לימינכם כדי שתגברוּ בעוז־הרוח ובכוח ההתמדה על צירי־הלידה החמורים של המדינה שקמה לתחייה” ו“אי־ציונות” דומה של ד. דובינסקי נמשכת ופרושה מאז על עשרות מפעלים של בריאות וסעד שהקים איגוּדו בארץ – באמצעות מגבית ההסתדרות בארצות הברית – הקים ועדיין לא חדל.

*

דובינסקי שייך בוודאי לדור של מנהיגים שמצד אחד קובלים עליהם שאינם מרבים להתייעץ ומצד שני משבחים אותם תמיד שדברם – דבר והכרעתם – הכרעה. את המיפלט בעודף־התייעצויות היה אומר ד. מחפשים לרוב אלה שלא נבראוּ להכרעות. לא שמענו מעולם את ד. מודיע החלטתו בגוף ראשון. תמיד: אביא זאת ל־Board. אבל ידענו כי אם הוא נוטל דבר להביאו ל“בורד”, ידע ה“בורד” בדיוק מה דעתו של ד. בענין זה ולא יצא הנושא משם מטושטש ודהוי. ותהיה החלטה, באופן דימוקרטי מאד, על פי כל הכללים, אך – על פי דובינסקי. זהו הסדר טוב עם הדימוקרטיה. זו אולי הדרך היחידה לפעולתה התקינה. מכל מקום, דומה, כי העולם סובל פחות מנוסח זה של חיים ציבוריים מאשר מן המתקשים להחליט.

*

טוב להכיר את החבורה הטובה מסביב לד. דובינסקי בשלבי ההנהגה הגבוהים כדי למצוא ביניהם דמויות מימי החלומות והאידיאלים הנעלים של תנועת הפועלים בעולם. כך לואי סטולברג, היורש עתה מקומו כנשיא האיגוּד, כך משה פליקמן, סשה צימרמן, ד. גינגולד ואחרים – שכל אחד מהם, בגלגולי־גורל אחרים, יכול היה להיות בין בוניה של ההסתדרות ותנועת הפועלים בארץ ובין נושאי־דגלה הרעיוניים. בתוך הקבוצה הזאת ומחוצה לה מזדקר ד. דובינסקי כקובע רמות של הנהגה צבורית, שהעיקרית שבהן: אי־הטעייה. תקיפות מול מעבידים ואמירת־אמת לפועלים; עמידה בלתי מתפשרת כלפי תעשיינים בתביעות הנראות לו צודקות ואי־כניעה לשום דימגוגיה של פועלים או לסכנה של אי־פופולריות בתביעות שאינן מוצדקות. שמענו עקרון זה וראינו אותו מוגשם בעקיבות הלכה למעשה בכל המערכות המקצועיות של איגוד זה. ואין הדבר פשוט דווקא בו: בתעשיות־מפתח, הקשורות יותר להתפתחות הדינמית של הטכניקה והמדע והמשוועות לידיים עובדות – ההישגים, בתנאי גיאות כאלה, עשויים להיות בולטים יותר, מה שאין כן בתעשיות הצריכה. אך אם קנתה לעצמה הנהגה זאת אמון בין חצי מיליון הפועלים – היא קנתה אותו דווקא בזכוּת תיאור מדוייק לפועל מה מוצדק לדרוש ומה אינו מוצדק, מה ניתן להשיג – ומה לא. היוּ בוודאי לאיגוּד זה כמו לאחרים ימי גיאות וימי שפל, אבל – הנהגתו מעולם לא הטעתה אותו. ובכך אגרה גם אמוּן, גם כוח.

המכון האפרו־אסיאני של ההסתדרות, שקם ב־1960, וודאי היה פעיל ומתקיים גם ללא עזרה מבחוץ. היה נופל כמעמסה כבדה – אבל היה מתקיים. ואולם עובדה היא, כי הבטחון ביכולת להפעילו כסידרו ובקביעות, בשעה שהחלוּ להקים את הבנין, בא עם החלטתה של תנועת הפועלים בארצות הברית להשתתף רשמית בסכום ניכר ביותר בשנה הראשונה, בצורת מלגות. – הסכום הגדול ביותר שנתנה אי־פעם תנועה זו, כגוף רשמי וכולל, לאיזו שהיא הסתדרות פועלים בעולם.

הרבה שושבינים רושמים לעצמם הישג מדיני ומעשי זה – הנמשך בקביעות עד היום אם כי בצורה ובהיקף אחר. אך האמת היא כי ראש־השושבינים האלה היה דוד דובינסקי, וכל הכוחות האחרים, החשוּבים, בתנועת הפועלים הונעוּ על ידו. רעיון בית־הספר הזה הובא לפניו בעת ביקוּרו הקצר בארץ ב־1959 על ידי מזכיר ההסתדרות דאז הח' פנחס לבון. דובינסקי נכבש לרעיון. הופעתה של ישראל כגורם מסייע ומדריך לתנוּעות פועלים בארצות משתחררות היתה אחד המעשים שכבשוּ את לבו ואת דמיונו של ד. דובינסקי, ועל מנהיגי הפועלים בארצות הברית שראוּ בכך פעולה אנושית, חברתית – וגם פוליטית – ראשונה במעלה. ואם נמשכת עזרה זו למכון האפרו־אסיאני עד היום – מעטים היודעים מה גדול בכך חלקו של ד. דובינסקי. אולי גם משום ההערכה והאמוּן שרוחשת אליו כל צמרת התנועה בארצות הברית ובראשה – ידידו האישי – הנשיא ג’ורג' מיני.

*

הקשר הישיר והידידותי עם הבית הלבן איננו עומד בפני עצמו. מקומו של ד. דובינסקי בציבוריות האמריקנית נערך כראוּי על ידי ידידים ויריבים מעבר למפלגה ולאיגוד. כאשר אנוּ קוראים באגרתו האחרונה של הנשיא ג’ונסון אליו מיום 29 באפריל 1966 בין השאר: “ויהיה נא ברור כי דלתות הלשכה של בית זה – הוא הבית הלבן – פתוחות לפניך כל עוד אני נשיא”. אנוּ יודעים כי אמנם כך היה השער פתוח וכך היתה ההערכה לדובינסקי בבית־רם זה גם בימי רוזבלט, כבימי קנדי, וגל אמיתי של חום והוקרה מקיף יהוּדי גא זה מסביב, כאדם שאמריקה גאה בו לא פחות משגאה בו עמו.

כאשר ישבנו אתמול בחברתו ובחברת רעייתו אמה נבונת־הלב על מרפסת המלון בישראל וראינו עיניו וארשת פניו ידענוּ בוודאות כי הכרת־תודה זאת של עמו לא נתעלמה ממנו.

15 במאי 1966

---

שיעור הקומות

מאת

ישעיהו אברך

המוח האלקטרוני מעלה מעליות, מוריד מעליות, מפקד על כל מערכת הכבלים, מחולל נסים – גם נפלאות – מפסג את מצודת החקלאות במרכז העירוני ההומה אל מרומי ההישג הארכיטקטוני. הכפר ננעץ בעיר. כובש את העיר? – לאו דווקא. מחקה אותה. ביומרה להיראות גדולים. בתאווה קוטעת־נשימה לא לפגר. אחרי מה לא לפגר? אחרי שיעוּר הקומות.

*

באוצר שיריו של ה. לייוויק מצויה, אם אין זכרוננו מטעה אותנו, פואימה: “ומה יהיה כאשר חומות ניו־יורק לא יוכלו לגבוה יותר”. השאלה נשאלה לפני ארבעים שנה ומעלה, אך התשובה הולכת וניתנת עתה. חומותיה של ניו־יורק גבהו עד אין־סיפּון, אך גם חייה של אותה עיר שקעו באותו זמן עצמו עד אין־קרקעית. איש לא יוכל להצביע על הקשר המדויק שבין התנשאוּת הבתים והתגמדוּת האדם, אבל דברים המתפתחים זה ליד זה, זה בצד זה, כמו יוצרים מאליהם את הסיבתיות ואת התלוּת ההדדית.

נחוג את הבניין כאשר נחוג ונניף עליו דגלים כאשר נניף – יהיה כל הבניין הנישא הזה הדום לרגלי היאחזוּת אחת, מושב־בהרים אחד, עין־חרוד אחת – דגניה אחת. שום ברנר או א. ד. גורדון אינם נחוּצים כדי להקים בניין של שבע־עשרה, או לעניין זה כמה שתנקבו, קומות. כל בנק גדול, כל תעשיין משגשג יכול לעשות זאת. יחנכו, איפוא, את הבניין של המרכז החקלאי המפואר כחנוך בית, כחנוך דיוטות, מעליות, לשכות – אך אל יטעימו אותנו בחנוכתו מליצות על נכסי תנועת־העבודה, כאילו נוסף ל“תנועה” עוד נכס צאן־ברזל של עצמה רוחנית, רעיונית, הגשמתית. לא מפני שרעיונותיה וחלומותיה של תנועת־העבודה הם מליצות, אלא מפני שהשימוש בהם לבתי־אבן מתנשאים – הוא המליצה והוא שדפונה. כאשר נעבור על פני בניין זה, על אף כל הנאומים שננאמו, לא נצדיע לפניו יותר מאשר לפני בניין “בורסת היהלומים” – ואפילו ניסקל על ההשוואה. אין שום הבדל בין בניינים אלה, זולת אחד: בניין מתנשא של בורסת היהלומים על מפתן העיר תל־אביב הוא טבעי, עומד בנופו שלו וזיקורו הוא זיקור של סמל לעיר. בניין החקלאים השיתופיים – הוא כמו נטוע בנוף לא שלו. צמח בר בנוף זר.

*

אם נרצה לעשות איזו שהיא השוואה או קורלאציה – בוודאי יערערו. ובאמת: מה קשר בין הקמת בתי־שכיות או בתי־שרד מפוארים – אל בעיית העוני, הצריף הדל ואל כל הרוחש בהם. אין שום קשר. המוזיאונים נבנים מכספי תורמים נדיבי־לב בחוץ לארץ – ולא רק מכספם – ומגדל־העופל של החקלאים בתל־אביב נבנה מתוך עשרים וששה מיליון לירות טבין ותקילין של חקלאים יהודים המפיקים בזעת־אפיהם את לחמנו מאדמתם – ואין לערבב מין בשאינו מינו.

ובאמת אין לערבב – כי המינים מעורבבים ממילא. כי שום דבר אינו נבנה בחלל ריק ומלכויות־חברה נוגעות אחת בחברתה יותר ממלוא־הנימה. המגדלים והצריחים והטרקלינים, ומאורות־העכברושים והפחונים המאכסנים משפחה של עשרה והילדים המזוהמים מעזובה – כל אלה מתרחשים במספר מצומצם מאד של קילומטרים חברתיים מרובעים. זה מתחת לחטמו של זה. בסמיכות מציקה, מעמתת, מציגה שאלות ואינה נותנת עליהן מענה. לכל היותר: יינתנו פירושים. מענה – לא. ינמקו נימוקים – את העימות הזה – לא יתרצו. ופחות ממנו – את אבדן שיקוליה של תנועה מה והיכן נחוץ לה אימתי – “ואבדה דעת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר”.

אל הבניין הגבוה הזה יבואו גם מגובה אחר: יבואו יושבי שלושים וכמה ישובי הר שכוחי־אל שגם הם במניין העדה החקלאית. יבואו ישובי־הספר יבואו אל בניינם. אך יבואו אל הזרוּת המבשרת את עצמה כבר מקצה קו הראייה. יבואו אל הניגוּד המאותת למרחקים. ספק אם יבואו אל ביתם.

יש חוקים לעוני ויש חוקים לפאר. אין עניוּת במקום עשירוּת. וההדר מחייב. רהיטים בלים, יושן, שרידים של עניוּת, סמלים של צניעוּת – הבלים. מחר, מחרתיים יהיה תוכו של הבניין כברו, ומערכת המושגים על המראה הפנימי הנחוץ לבית תלך בעקבות העצמה החיצונית. לא לפגר אחרי המוח האלקטרוני. בבית כזה מוכרחים לטכס טכסים, לחוג חגיגות, ללשון לשכות. שם מוכרח להשתקע פארקינסון. והוא, כידוע, לא היה מעולם סימנם של מתיישבים. של מוציאים לחם מן האדמה.

מבית זה ומדומיו ניתן לצפות ולראות בעליל איך נהפך העם הזה יותר ויותר ל“עמא דדהבא”.

*

“האדרת כוחו והעלאת כבודו של האדם העובד” – אולי על זה נחלוק יותר מאשר על הבניין עצמו. שום דבר אינו מעוות יותר מאשר האמירה הזאת או – האמונה התמימה הזאת.

אדירות לשם אדירות – לא הוסיפה מעולם כוח. וכוח שנאגר על פי התאדרוּת בלבד – הוכח לא פעם כרועץ. “כבודו של האדם העובד” בארץ הזו נאצל ונאדר עד כה מתוך הבקתות ומתוך התלמים ומתוך הענווה האנושית הנפלאה שליוותה את גדולי מעשיו מתוך צריפיו. ואם יש הרגשה, כי מסתמנת התרופפות של הכוח הזה – מגדלי־ראווה כאלה בלב העיר רק יגבירוּה.

מכל מקום: אברהם הרצפלד, המופלא והאגדי במיישבים, השכיל איך שהוא רוב השנים לפרוש מרבדי ירקוּת של מאות יישובים חקלאיים גם מתוך ד' אמות של חדר־פיקוד שהיה לו כמפחה. אולי משום כך, באמת, מסופר בעתונים כי הוא “מברך על היעילוּת של הבניין החדש, אך רואה בדאגה חמוּרה בקיעים בעניין הגשמת העקרונות והיסודות של ההסתדרות החקלאית”. אלא שבניין יומרני זה לא זו בלבד שאיננו מאזן את הדאגה אלא מעמיקה.

הבניין יהיה גם “לברכת האדמה” – אמרוּ המברכים. המליצה, כידוע, איננה יודעת גדרות. אך מי כחקלאים יודע, כי האדמה האכזרית וכפוּיית־הטובה איננה מושפעת אפילו ממנה. התרנגולת הממושמעת ביותר לא תטיל ביצה אחת יותר לטובת הקומה השבע־עשרה; הקמה בשדות לעולם לא תגבה רק לשם תחרות עם דמיונם של מגביהי המגדלים; והמאריכים מענית בהר לא יצטרכו לטיפה אחת פחות של זיעת אפיים, רק משום שבמפקדתם בשדרות שאול המלך בתל־אביב הותקנה מערכת מיזוג אוויר של שישה מיליון לירות.

כבר אנוּ רואים את החיצים הממורטים. את הלעג לבורות הזאת שאינה מבינה מאום בתחשיבי חסכון לטווח־ארוך: שאינה תופסת כי אין ההשקעה האדירה הזאת באה אלא כדי להבטיח את היעילוּת, את הצניעות, את החסכון וכי כבר היום אפשר למכור בניין כזה בכפל מחירו. אם נעמוד מול כיתת יורי דיו ומתרצי הכל – נבטיח להם מראש כי נניח להם. רק נזמין אותם לעיין בקובץ השייך לענייננו, הוא קובץ “האדמה” של יוסף חיים ברנר שהכל מציינים עתה חמישים שנה להירצחו. הרבה דברים שהושמעו אז, לפני חמישים שנה, כדאי לקראם בציבור גם היום. ואולי אין כמותם יאים כמזמור שיר חנוכת הבית של חקלאי ישראל השיתופיים – בתל אביב.

25 ביוני 1971

---

הרהורים לעת מבחן

מאת

ישעיהו אברך

כאריה בודד־מעט עובר יצחק בן־אהרון על פני ערים ומושבות ומרכזי פועלים וטוען לאמיתו ואתה מתמלא השתאות לסבילות ולכוח ההתמדה. כי עליו – בייחוד ובמכריע – עמוס נטל המסעות הזה. זהו חזיון שלא ידענו הרבה כמותו בתנועה החברתית של העובדים. אך הדבר המתמיה יותר הוא שאין תנועה זו משכילה לגבור על קטנות של יום־מרי ופולמוס ולומר לציבורה ולעצמה, עתה ולאלתר, על דרך הפשט ולא על דרך הדרש והרמז, כי יצחק בן־אהרון הוא הוא נציגה המועדף להנהיג את ההסתדרות בארבע השנים הקרובות.

הוא ראוי לכך מכבוד התנועה. אך זכאים לכך קודם כל רבבות העובדים, שרק קהות־חושים לא תבחין כי הם נותנים בו אמונם ומיבטחם. ושום תנועה חברתית, המודרכת על ידי התבונה, אינה יכולה להתברך בנכס מנהיגותי חשוב מזה.

אך קרוב לוודאי כי הדבר המשכנע ביותר יהיה אם נאמר כי טובת הקלפי הקרובה כמעט תובעת זאת במפגיע. וככלות הכל, הקלפי היא הכביר והתרפים של כל תנועה המבקשת לא לשמוט מידיה את הגה הציבור.

נקדים ונאמר: הרבה סלעים, שכמה מהם היו ברבות הימים לסלעי־מחלוקת מיותרים, י. בן־אהרון עצמו גרר אותם אל טבור דרכו. כיוצא בזה, כמה אבנים שיידה אפשר היה לא ליידותן כלל – בין שלא היה כלל צידוק ליידוי, בין שלא היה הכרחי לגוף המאבק החברתי שאותו קיבל על עצמו לנהל. בצד הרבה מאבני הדווי שלו – ודיבורו על המצוקה ועל העוני הוא דיבור של דווי אמיתי וישר־לב – היו לו כמה אבני־לווי מיותרות, שהכוח לעצרן הוא מיבחן לאדם לא פחות מאשר הכוח להטילן.

ואילו הוספנו עוד שאנו רחוקים ת"ק פרסה ממשנתו המדינית של י. ב. א. – היינו רק משלימים מעגל האמת של עצמנו.

ואולם כל ההשגות האלו אין בהן כדי לסתור עובדה ניצחת ונוסכת תקווה כי י. ב. א. הוא מן הגילויים המוסריים והמחשבתיים המסעירים ביותר שהעלתה תנועת העבודה בעת האחרונה. והוא הרוח הבלתי מצוייה העוברת לפעמים כסוּפה בחייה של חברה ומטלטלת אותה. ואף שהיא הופכת על פיהם כמה מושגים מקובלים סופה שהיא מצללת את המראה ואת הנוף ומבהירה גם יעדי־השאיפה גם יעדי־המאבק ומחדדת ראייתם של יעדים אלה. בסך כל הדברים הוא היום גאוותה האמתית של תנועה – אף כי מטעמים שונים זהו אולי גם מקור למיתקלים ולקשיים בפנים.

*

אין זה מקובל בעולמנו כי אדם שאינו חסר את רשות הדיבור יטול לעצמו גם את רשות הצעקה. הרשות לצעוק – מקובל מימי י. ח. ברנר – נתונה למי שרשות הדיבור אינה מזומנת לו. יצחק בן־אהרן וודאי אינו מקופח לא ברשות הדיבור ולא בכשרון הסובייקטיבי להביא רשות זאת לביטוי, לכן אולי תמוהה בעיני התמהים ופעמים גם מעוררת אצלם רוגז רשות הצעקה שהוא נוטל לעצמו כפעם בפעם. ואולם לזעוק זעקה כנה – אמר חכם צרפתי – מותר גם בלי סולם תווים ובלי מפתח מוסיקלי, ומידת הכנות והאמת שבדברי י. ב.א. מכפרת על ההפרות של גינוני טקס ומוסכמות. הוא נגוע בדבר שלא רבים בימינו עדיין נגועים בו: הוא אוהב פועלים. אהבה נוסח ישן. כפשוטה. בצרתם לו צר. כך. אישית כמעט. הוא מדבר לא למענם אלא אותם. ואדיקותו בקידוש עמל־האדם כערך חברתי ואנושי, היא־היא היסוד העמוק לאהבתו זאת. אמת, אין זה לפי מגמת האופנה. התפתחותה המעוּותת של חברתנו כמו מכריזה יום־יום שהעבודה איננה השלב ההכרחי או המפואר ביותר לטפס בו אל מרום הרווחה והמעמד החברתי – אך דווקא משום כך קולו התקיף של בן־אהרון בזכות המתפרנסים מיגיעם, ראוי להישמע שבעתים. אם אין אנו טועים, עדיין אין זה סותר לחלוטין את אדני היסוד של תנועת העבודה ואין זה מעלה עליה את עובש הימים שהיו, אלא את ירקותם ואת ליחם האמיתי.

*

בין חטאיו של י. ב. א. מונים לא פעם המתיימרים להיות מתקדמיה ומפוכחיה של התקופה את דרך תוכחתו, המזכירה, כך הם אומרים, את שנות העשרים והשלושים. אם אמנם נכון הדבר – ניטול את הסיכון לומר מלים אחדות בזכות השנים הישישות והעבשות האלו.

איש אינו מכקש להחזיר את גלגל הזמן אחורנית, והינוקות שבנו כמעט נסלדים כאשר מזכירים להם שנים בלות־מזוקן אלו. אך מי הוא שאמר כי כל מה שהעלו שנות העשרים והשלושים בתחום אדם וחברה הוא מוקצה־מחמת־פיגור בשנות השבעים? מה קידש כל־כך את שנות־השבעים, שאדם צריך להתבייש אם נשארו בו עקבות רוחניים ומוסריים של שנות העשרים או השלושים?

היתה בשנות העשרים והשלושים שאיפה אמיתית–לא סיסמה– למעט יותר שוויון בחיינו; לחברה שנכסיה מחולקים באופן צודק יותר; למיעוט פער בין עשיר לרש; למתן הרגשה של שוויון בין מי שיש לו הכל לבין מי שאין לו מאומה, מה רע, מיושן או פגופ בסיסמה זאת עכשיו? כן, ממש עכשין, באוגוסט 1973? האם זה באמת מביש כל כך, אנאכרוני כל כך, לתבוע גם בשנות השבעים כי יקויים יותר שוויון בארץ ובחברתה? האם כה גדל השוויון בחמישים השנים האחרונות כי סיסמה זו נעשית מיותרת? או–אם לא גדל השוויון האומנם כה נתעקמו מושגי היסוד המוסריים שלנו על חברה ואדם בתוכה עד כי השאיפה עצמה לשוויון צורמת היום יותר? האם מיליון אזרחים שנאספו מגלויות שונות ומרודות ומילאו בעשרים השנים האחרונות תחילה את המעברות ועכשיו– חלק מהם–את משכנות העוני והפרברים וערי הפיתוח; האם צריכים לסיסמה שוויונית זו םחות משצריך היה לה הישוב שהיה כאן בשנות העשרים והשלושים? האם בשנות השבעים הועלו רעיונות אנושיים וחברתיים גדולים יותר,מטיבים יותר לאדם ולחברה

שלעומתם מתגמדות משאות הנפש של שנות העשרים?

*

מה מכיל דכרון השנים האלו, המצויירות לפנינו כשנות שיגרון ופודאגרה הצולעות על ירכן: האומנם רק נוסטאלגיה אל גלגלת באר־המים, מחרשת־העץ, החמרת והגמלת? מה למשל מבחינה רוחנית וחברתית, המזכיר מצד ערכו האנושי בדמיון כלשהו את הקיבוץ או את המושב, יצרה שנת השבעים של החברה בישראל שפניהן של שנות העשרים והשלושים צריכות להסמיק לפניה מבושה? מבחינה רעיונית מכיל זכרון התקופה ההיא את היפים בכיסופי־אדם. מדוע אסור להזכירם, להטיף להם או לנסות להציע לחות על פיהם?

אך האמת היא כי הערכים החברתיים וההומאניים שהיו להם מהלכים בשנות העשרים והשלושים ימיהם כימי הנצח– לא רק זה שיסודו בעבר אלא זה שאין לו תכלה והוא נמשך עד כל הימים, ונצח הערכים הזה אינו פוסח גם על שנות השבעים שבהם אנו חיים– שנות הסיאוב החומרי המגושם המטופח על־ידי המעמד הישראלי החדש ועל־ידי שיכבה גדולה של מתעשרים מן הנסורת ומן השבבים שמתיז משור העליה, הביטחון והפיתוח.

ואם זהו הדבר שנגדו נאבק י. ב. א. בין השאר, הרי הוא ממלא בכך שליחות שכוּחה אך רמת־ערך שמילאוה תמיד טובי מנהיגיו של העם, שוחרי טובתו וגדולתו המוסרית, ובכך נתנו גם את עיקר הטעם לצידקת ייחודו.

*

אמרנו: “בין השאר”, כי בשנות כהונתו לא עסק י. ב. א. רק במלאכת־הדוכן של תוכחה גלוּיה ואמיצה – שגם קולה שלה אינו אובד בחלל ורישומיה נחרצים היטב בעמקי תודעתו של ציבור. הוא רכון יום יום על הסדן כאחד המפוייחים במשרתי הציבור. ותביעותיהן האמיתיות של שנות השבעים, ככל שהן נוגעות למעמדם הכלכלי והחברתי של החיים על יגיעם בתוך חברה בת־ימינו, זכו דווקא בו לביטוי המעשי והתקיף, אם כי פעמים גם המוחץ והמזעזע מעט. הוא חזר ונטע בעובדים הכרת ערך עצמם וערך כוחם אולי אפילו עודף הכרת כוחם. נתפסו, כמובן, להרגשה זאת קודם כל החזקים ממילא, וריסונם חייב להיות אחד הציוויים הדחופים של התקופה הקרובה לא פחות מאשר המשך הדאגה לחיזוק החלשים. אולי ניתן היה לעשות יותר לריסון התקיפים. אך ייתכן כי הדבר נעשה – ויהיה – אפשרי יותר רק לאחר שהוחדרה בציבור המגוּון של חברי ההסתדרות הרגשת סמך וביטחה בהנהגתם, שאת ביטוּייה אפשר לראות עתה ברור ומפורש בכל מיפגש עם שליחם הציבורי.

אך אם יש דבר שניתן להבחין בו קו ומגמה ולראות בו חותמה של התקופה הרי זוהי העקשנות הנחרצה לעשות את העוני והמצוקה בארץ מטרה לפעילות נזעקת של ההסתדרות, ולהוציא את ארגון הפועלים הגדול אל מרחב הדאגה למצוקת אדם ולדמות־חברה, כמתחייב משליחותו המקורית כמוליך וכמתווה דרך.

*

אל רגלי הוויכוח הציבורי בישראל נקשרת, דרך הרגל ומסורת, כאבן כבדה – המחלוקת. והיא כמשקולת המושכת אל המורד את הוויכוח, את המתווכחים ואת היצרים המלוהטים גם יחד. אף על פי כן נדמה לנו כי אפילו אחד־עשר ימים בלבד לפני הקלפי עדיין אין זה מאוחר לעלות על נתיב התבונה הפוליטית התכליתית, שהוא במקרה זה גם נתיב ההגינות הציבורית, ולהודיע לציבור כי בן־אהרון הוא מועמד מפלגת העבודה לכהונה הבאה של מזכיר ההסתדרות. כך ברור ומפורש. אין צורך להיות מחונן במידה עודפת של ראיית־הנולד כדי לדעת כי גם על פי הנסיבות הפוליטיות הפנימיות וגם על פי תביעת הציבור ממילא תצטרך תנועתו לעשות זאת אחרי הבחירות – ועשה תעשה.

וככלות הכל, מי יודע? ייתכן, כי הודעה על כך כבר עתה, לפני הקלפי, עשוייה להשפיע על הבוחר אפילו יותר מן המודעות רבות ההשראה, המוציאות אל הזירה את הסוסים ואת השוורים ואת הזבובים ושאר רמשים, שאומצו, כנראה, על ידי מפלגות בישראל כנשק הבלתי־קונבנציונלי של חכמת מסבירים בשנות השבעים.

31 באוגוסט 1973

---

הפרק – והדברים היורדים ממנו

מאת

ישעיהו אברך

העניינים בפינתנו נעים אל הפרק וממנו במהירות כזאת עד שגם הפרק עצמו נעשה אחוז עווית. אנו רוצים, איפוא, ללווֹת בקצרה נושא אחד דווקא בדרכו מן הפרק. אולי מן הטעם הפשוט שאין לך כמעט דבר בארץ שמורידים אותו מסדר־היום ושאיננו עולה עליו מחדש בכוח עצמו. במוקדם או במאוחר. לרוב – במוקדם. דוֹקוּ ותמצאו.

לאחר שרבים מאמצים ידיו של שר הבטחון על שהוריד מן הפרק ענין אריאל שרון – אנו רוצים לחזק את ידיו על שהעלה אותו. זו היתה ידיעה שעמדה בסתירה כה קיצונית אל הדברים הטפלים שבהם עסוק עדיין חלק ניכר של העסקנות הציבורית שלנו עד שהיא הדהימה ממש בחוסר־השיגרה שלה.

כמעט אמרנו לשר הבטחון: לך בכוחך זה, אסוֹף אותם מכל מקום – מן החווה ומן הסדנה ומן העסקנות המפוררת־דמות וממוססת אף את המצויינים – והחזר לכוח ישראל את מחצו, את תושייתו, את מעוּפו המפליא. הוֹצא אותם מקטנוּניות החשבונות המפלגתיים והכיתתיים ותן להם מלוא המרחב לפיתוח דמיונם וכושרם, כמאז.

אל תדחה צעיר מפני זקן, אך אל תוציא ישן מפני חדש עד אשר יספגו זה מזה איש את יתרונות חברו ועד שבטחון ישראל יינק משניהם את תמצית התרומה שעדיין בכוח כל אחד מהם לתרום לחיזוקו, לבצרונוֹ.

אסוף לשם סוציאליסטים רודפי שלום קיצוניים; “לאומנים” צרובי אהבת־מולדת, יונים ונצים, גוזלים של אלה ושל אלה, ויבנו מחדש את הסוללה.

אל יהלכו עליך אימים. אם אריק שרון או לעניין זה – מאיר פעיל או כל לוחם ומוליך אחר נחוצים אל החומה, אל יבהילו אותך השקפותיהם. על אף כל הריטון והמחאה והזעקה־מלב שנשמעו באחרונה – עדיין איננו עומדים ערב פטרוגראד. משום צד. לא מכאן, לא מכאן. אם אמנם עצל העם, כפי שכל מוכיחיו רוטנים באחרונה – או כפי שכל רוטניו מוכיחים באחרונה – הוא עצל גם לִמְרָדִים. הרי שהזמן עדיין נתון כדי לשדד כל המערכות. הזמן נתון – אך הוא איננו סנה.

ובסך כל הדברים: טוב לראות כי בצד מסע־רכש של כלים ואביזרים במרחקים – לא נשכח גם רכש האדם וכי עם כל רוחק־המבט אין מוציאים מטווח הראייה גם את חצר־הבית.

ב. פולקסוואגנר

ובכן, עברנו גם בעונה זו את ראצידיב ואגנר. עוד צלקת אחת – אך עברנו. מפני סכנת האלימות – אומרים יפי־נפשה של התזמורת הפילהרמונית – ביטלו את הקונצרט.

פעמים נדמה כי הנגנים המהוללים האלה מדברים אלינו מכוֹכב־לכת אחר. רם יותר. נישא יותר – אי־שם מאיזור הגאלאקסיה השמימית העליונה. מיטיבים עם דרי־מטה – ומדברים. מחשש אלימות, כמובן. שאם לא כן היו כבר מזמן מחצצרים עלינו ומשמיעים את אשר הנפש האמנותית כה יוצאת להשמיע. אמת, ביוֹהרה מוסיקלית כזאת הם נמצאים מזלזלים מעט בקהל־המאזינים שלהם עצמם, אבל קהלם – ארך־אפיים: אינו מוחל להם – מוחל לכנורם.

מפוּשטים, כך הם אומרים, מן הארציוּת המגושמה של טינותינו ונטירותינו הקרתניות, הם חיים את המוסיקה כמשהו עילאי, משהו שמעבר לזרמי השֹנאות והדם.

“פולקסוואגן מותר, גרוּנדיג מותר – וּואגנר לא?” ובכן, אין לנו דעה שונה לגבי פולקסוואגן מאשר לגבי ואגנר, אך ואגנר יצר גם מוסיקה גם “ליבּרֶטו”, והתמליל הזה של שנאת יהודים תהומית מהדהד באזנינו כמזמור־לווי ל“ניבֶּלונגֶן”, ל“מותו של זיגפריד”, ל“הולנדי המעופף”.

“לטבּע אותם בים־סוּף לבלי יצוּפו עוד” – אילו נתקיימה משאלתו זאת של ואגנר בשלמות, ולא באופן חלקי ופגום כפי שקיימוּה הנאצים, ספק אם נגנים יהודים בארצם היו יכולים לקרוא לו היום מן המצוּלוֹת הפילהרמוניוֹת.

אנו יכולים, כנראה, לשאת התרוששותנו בשישה מיליון ועניוּתנו המשוועת ברוח היוצר בכל תחום מתחומיה לרגל היכחדם של מיליונים אלה, אך דבר אחד לא נוכל לשאת: את עניותנו הנפשית בלי ואגנר. וכאשר מעלים אותו חכמי התזמורת הפילהרמונית שלנו מן האוֹב המוסיקלי, הם מעלים אותו בחרי־אף כזה עד שיותר משאתה מבחין מי אוהב את ואגנר ומי איננו אוהב אותו, אתה יכול להבחין היטב, מתוך נימת הפולמוס וסערוֹ, אין יהודים שונאים זה את זה בשל ואגנר.

בכינורו של דוד, מספרת האגדה, הפיחה הרוח, רוח של כשרון מופלג אך גם של סיכלות יהודית מופלגת מפיחה, כנראה, בכינורם של אלה.

ג. הסולם שאנו מושיטים ללולינים

סיפורו של משה נאדיר על היהודי שהפקיד עשרה דולרים בבנק והיה יורד כל לילה לבדוק אם הבנק שמור כראוי – מתחיל במציאות חיינו לצאת מאיזור האליגוריה ולהיכנס, מוחשי ומוצק, אל הוויית החיים הממשית.

האמת היא כי בתנאי חיינו – אין זו מלאכה קשה כלל. בית־שירותים אין במחיצת ביתנו אפילו כמהלך

שתי פרסאות; חנות פשוטה שאפשר לקנות בה ככר לחם בלי טלביזיה, כחנות שבה זיבּנוּ אבותינו, איננה בטווח הראייה, אך הבנק הוא בטווח־היד ממש. בטווח היד שלנו ובטווח־ידו אל כיסנו. אמרנו: בנק? בנקים! אם יש מי ששם עלינו מצור באחרונה אלה בתי הממון המפורכסים הללו. שתי אַמות מימין – הבנק של הלאום: שתי אמות משמאל, כפי שאפשר להבין, הבנק הנמרץ של תנועת העבודה; כלפנים – הבנק לנכּיוֹן. מאחור אין עדיין בנק אמתי, מן הסיבה הפשוטה שהמקום מיועד למיצבור־הפסולת של השכונה, והעירייה עושה כמיטבה לקיים את הבנק הזה ברמתו הנוכחית ולהבטיח את צמיחתו.

ג’ון סטיינבק בסיפורו הדרמתי על המסע מאוקלהומה לקליפורניה מתאר לנו את מקומו המכניע של הבנק בחייו של תום ג’ואד. בחַיינו היום תפקידו של הבנק רם יותר. הוא חלק מנופה של חברה שמחזיקה שטרות כסף ומדמה שהיא מעוּשרת. לגופו של ממון איננו בטוחים אם רכושו של איש משכונת העובדים שלנו גדל כהוא־זה בעשרים השנים האחרונות אבל על הרכוש הזה, שלא גדל כהוא־זה גדלו כמה וכמה בנקים כהם אלה.

זה מסימני הסטטוס החברתי – אומר לנו שכן המסיר בארצות ונושם אוויר כרכים. כמוהו כמו הסאלון ליופי, הקאוּנטרי קלוב, המכונית השניה, הקאבינה בבריכה. פנקס־ההמחאות האישי הוא המוֹנוֹגראם של חברה אצילה ואם עדיין אינה אצילה – היא מתאצלת. ויען הבנק הוא מוסד שכולו כסף – מראהו מכוּסף ומזוהב. אם בנק לא יהדר פני עצמו – מי יהדר? בשכונה שלנו האֶדיפיס היחיד המתחרה בפארוֹ עם הבנק הוא בית המרקחת הסמוך. בשניהם, אומר לנו השכן, נמצאה התרופה קודם כל בשביל בעלי העסק עצמם.

אך מעבר לצד הפליטוני של העניין מזדקרת שאלה מוסרית פשוטה כקיבר וחדה כלהב: מה פניה האמתיים של חברה, המתיימרת להיות חברת עבודה ושוויון, שבה יכולה קבוצה של מחזיקי שק של דינרים – עם עבר ציוני או בלעדיו – להחליט על פשיטת־רגל ולעשות בן־לילה מאות מפקידים תמי־לב לפושטי־יד? ושאלה שמתחום הפילולוגיה: מדוע קוראים לקבוצת אנשים הנכנסת לבנק בעצם היום, כּוֹלאת את הקהל ומריקה את הקופות – “שודדים”, על פי איזה קוֹד מוסרי מותר לחובשי המצנפות ומגוהצי־הפראקים לעשות כדבר הזה ממש ועם זאת להיקרא “סלתה של חברה” ולהישאר מאחורי סורג ובריח – של חווילתם.

ממי בא הכסף ולאן הוא הולך? כספה של ישראל, עיקר כספה של ישראל – הלב לפה אינו מגלה – בא מליבם של יהודים שמחוצה לה, מנדיבותן של ממלכות שמחוצה לה. ואל מי הוא הולך בחלקו, ולאן הוא מנוקז? אל תעלותיהם של בני־ציון למיניהם. בהערמה, בהמולה, במעוף. אשפים כספיים בעמלם של אחרים.

על כרחך אתה שב אל ביתך:

אילו גרעה תנועת העבודה בישראל משהו מחלום ההתפשטות של עצמה והיתה מקיימת, על פי תפקידה בחברה הישראלית ובהנהגתה, כמה מן העקרונות הצנועים יותר של שלטון־פועלים, כגון: גדיעת ההתעשרות שמתוך שוֹד, מתן אזיקים על ידיהם של עוֹשקים המטפסים לרום הסולם, הגנת הדל וחסימת כל דרך בפני האפשרות שמסי אדם ויגיעוֹ יופנו לכסות את שוד הלוליינים – אולי היתה זוכה באמת לקצת הגמוניה. בלב דלים, לפחות. אבל, – אומרים לנו – אל התנועה אסור לכוון ואין גם שום סיכוי לקלוע כי הרי הדברים מתקדמים ומתנייעים בה בקצב מסחרר. הרי זו תנועה.

ד. “זה מפעים פעמון”

אנו מקווים כי איננו מועלים באימון שנתנה בנו קבוצת חברים אם נספר מקצת סיפורם. ככלות הכל אין זה סיפורם שלהם בלבד. זה סיפורה של חברה עברית מתהווה.

היינו מסובים בעיר הנצח עם ששה אנשי־קתדרה ישראליים, מן המרצות האוניברסיטאית הצעירה. כולם ילידי הארץ וחניכיה, שקועים בדיון על נושא שמתחום עיסוקם במחקר החברה. צלצול הטלפון הפסיקנו והיינו נאלצים להיפנות לשעה קלה לשיחה. בתום השיחה התנצלנו על ההפסקה: – מקווים כי תסלחו. דיברתי עם המשורר, או המשוררת, ל. וודאי תסכימו שאין מפסיקים שיחה עם אדם במעלת כבודו, או כבודה. – עם מי? – עם המשורר ל. – סליחה, אבל מי זה, או זאת? רצינו לקרב את הדברים אל תודעת המסובים אך לא ידענו כי אנו מוסיפים בלבול על מבוכה ואמרנו: בן או בת דורו של ג., מן הראשונים בשירה העברית המודרנית. השם ג. כבר היה מעט יותר מוכּר, אבל היכרות שמתוך זרוּת גמורה. מתוך זכירה עמומה של השם. – “זה מפעים פעמון”, אמרו כדרך האנגלים. פעמון רפוי מאד אבל פעמון. שלפנו בזה אחר זה ממדף הספרים ספר אחד של המשורר – או המשוררת – ועוד ספר ועוד אסופת שירים. לא התרגשו. רק בהוּ מעט.

כאשר המשכנו בשיחה נצטללה לפנינו דמות שעווה של ששה מומחים ישראליים (יש להניח כי בשטחם הם אמנם מומחים) למדעים של כלכלה, ומדינה, וכספים, וסוציולוגיה, שיכלו להיות באותה מידה ממש אמריקאים, או אנגלים או תאילנדים או גרמנים.

אילו עוד הפלגנו מעט מתחום הספרות והיינו פונים, דרך מקרה, אל משעול ההיסטוריה היהודית היתה בוודאי הבהייה גדולה שבעתיים.

אמרנו לעצמנו: אולי גם אנחנו איננו מצויים אצל מאקס ובֶּר או אצל ג’ון קיינס יותר משבני שיחנו בקיאים במשוררים ל. וג. – ואם כך מדוע נלין עליהם? אלא שבין נרצה בין לא נרצה את צדקת קיומנו הייחודי ומהותו אנו שואבים לא מחכמי הכלכלה האוניברסליים אלא ממחשבת ישראל, סופריו ומשורריו, ולביסוס צדקת־הקיום הזאת והנחלתה לילדינו אחרינו יזדקקו פרופסורים ישראליים במדעי המדינה והסוציולוגיה לא פחות ממורים יהודים באזור המקרא וקורות הימים.

כאשר העלה מישהו רעיון שאולי נכון היה באוניברסיטאות יהודיות של ישראל לתת לכל הפקולטות שנה אחת – אפילו זו שנה נוספת – ללימוד תורת העם, קורותיו וספרותו, הוא נראה בעיני המסובים כאדם שלא מן הישוב. אילו היה השם עגנון מוּכּר להם יותר אולי היו רואים בדבריו של תמהוני זה הימהוּמוֹ של “כּלב חוצוֹת”.

אלא שבעצמו של דבר מי ייפנה היום לתת דעתו על היסודות המעצבים פני עם. רצון־קיומו, וכוח עמידתו? ומי באמת יכול לתת דעתו על מותרות חינוכיים כאלה כאשר עדיין לא פתרנו את הבעיה הבוערת של הסברת המיכניזם ההמוני המסובך לילדי הגן, לתלמידי בית־הספר היסודי – ואפילו לא לחניכי בית הספר הדתי של ישראל.

19 ביולי 1974

---

תחזית מזג האוויר

מאת

ישעיהו אברך

ספק אם יש עוד תקופה שבה אנו יודעים בוודאות כזאת טיבו של מזג האוויר – כמו בימים שבהם שובתים המטאורולוגים. אר הם מקפיאים את השבשבת על ראש הגג – מיד נעצרים הדייג בנתיבו והטייס במעופו וכאשר כל אלה נעשים פתאום חסרי־אונים וחשופים לחסדי הטבע ולתעלוליו בגלל קבוצת חוזי־האוויר במצפה של בית דגון– רק אז אנו יודעים בדיוק מהו מזג־האוויר האמיתי של הארץ הזאת. האוויר והאווירה. אז איננו צריכים כלל לתחזית שלהם. המצב נתון– והתחזית ברורה לא פחות. מן הערפל הזה. המקדיר כל צלילות, יכול לבוא רק דבר אחד: שבר־ענן.

או שמא אינו צריך כלל לבוא. הוא נמצא כבר עמנו ואנחנו – בתוכו. הוא מגיע אלינו מן המטאורולוג בראשון־לציון. מטכנאי הרדיו בירושלים. – מכל מקום שבו עוברת רוח־העיוועים על אומה החוזרת ויוצאת מדעתה עוד בטרם נתאוששה מן השברון הקודם. מכל מקום כזה בא שבר־הענן.

המטאורולוגים. הוסבר לנו. לא ישובו לצפות בעננים אם לא יקבלו “תוספת תעופה”. הם עצמם אמנם אינם מעופפים אך הטייסים שאליהם הם משדרים– מעופפים. מדוע יקורקע שכרם? ראשם מגיע השמימה ואילו סולם־שכרם מוצב ארצה– איך תוכל חברה מתקדמת לשאת פער־גבהים כזה! רצונך, בכלכלה שכל־כולה כמו תלוייה באוויר כולנו זכאים לתוספת תעופה. אלא שלנו אין שבשבת על הגג ואין לנו במה לאיים לא על הטייסים בשחקים ולא על המנווטים את כולנו מירושלים בקיצור? אנחנו, כנראה, המקורעים האמתיים. מכל הבחינות.

*

אתה מביט כהמום במשק שמסביבך, בגזעו הנאכל והולך ובהילולה הגדולה של הזוללים– המורטים את נוצות הארץ הזאת יחד עם שכבות העור קרעים קרעים, ואינם חשים כלל כי הם אוכלים משבחי עצמם. אלה למען ההשואה– ואלה למען ההפרש; אלה למען הדמיון– ואלה למען השוני: עובדי ממשלה על שאין משווים אותם לעובדי ציבור, ועובדי ציבור. על שאין משווים אותם לממשלה. וטכנאים– לעתונאים, ועתונים– לשופטים, ושופטים– אל מה שאין למעלה מהם. ועל ההתעשרות ההוללה של בני־עלייה משכבות אחרות– כבר הרחבנו את הדיבור לא אחת. ורק העוני נשאר בעינו. כי אין לו אח ואין לו שנת־שבתון ואין לדחקות סולם ואין חוקי פער והפרשיות בין אביון לאביון– והמצוקה היא גוש אחד של חלכאות. סולם בלי שלבים, אלא שהמצוקה האנושית האמתית– אינה שובתת. כי היא אינה יכולה לעצור לא טייס במעופו ולא חברה המאבדת דרכה. היא בקושי עוצרת דמעתה.

מן ההגמוניה הגדולה של תנועת־פועלים סמכותית ובהירת־דרך. נותרה עם חלוף השנים תפזורת של הגמוניות קטנות. ריבונויות של קבוצות; הגמוניה של מנופאי בתחנת־כוח. המסוגל להחשיך את לילנו והגמוניה של איש־התצפית בתחנה מטאורולוגית. המסוגל להקדיר את יומנו– ושניהם מוציאים ריבונות אישית ומקצועית זאת היטב־היטב מן הכוח אל הפועל. מכוחם– עד כלות כוחנו.

*

“צילם של חללי מלחמת יום־הכיפורים מלווה את אירועי הימים”– אמר שדר מן החוץ כשהוא צופה במסע־האבלות היומי של ישראל אל בתי־המנוחות. אמר ולא דייק. לא צילם שלהם מלווה אותנו, רק צילנו שלנו– אותם. צל טירופו של עם שלם מלווה את שיירות מתיו. שבזכותם– ובזכותם בלבד– הוא יכול להרשות לעצמו את הרווחה ואת המותרה ואת הציוניות הארסית הנוראה– להיות היום עכשיו, בלתי שפוי.

ב. ומדוע לא?

אנו מכבדים את יושר־לבו של יושב־ראש ועדת הכספים של הכנסת כפרט וכשליח־ציבור ודווקא משום כך היינו רוצים לקבל תשובה – נוסח: ילמדנו רבנו– מדוע זו “חובה ממלכתית” ועל שום מה זו “חובתה של ועדת הכספים הפרלמנטרית כולה” למנוע את התפטרותו של נגיד בנק ישראל בשל השוד הגדול בבנק בריטניה? היכן כאן החובה הציבורית. הממלכתית. המוסרית– היכן?

אפשר, כמובן, למנות נימוקים בעד ההתפטרות ואפשר למנות נימוקים נגדה– אם כי בעיני בני־תמותה. שלא ניחנו בחכמת כלכלנים ולא נתנסו בצד האמפירי המפרך ־של גלגול מיליוני דולרים. נראית חובתו הציבורית של הנגיד להתפטר– חד משמעית ובהירה כבדולח; אך אפילו יש למי שיש נימוקים נגד ההתפטרות. שמא יסביר לנו בעברית־של־חולין היכן כאן חובתה של ועדת הפרלמנט למנוע זאת. חובה נימוסית, מוסרית, חברתית– איזו חובה. לאלהים?

מדוע אין זו חובתה הראשונית. המובנת מאליה. של ועדת כנסת– כל ועדת כנסת– להתייצב לימין המפקיד התמים ולומר למי שהופקד על מעט הוננו או רכושנו כי יען נרדם על המשמרת– עליו לנטשה?

אילו היו דברים אמורים בשומר־לילה או בשומר־יום והבנק היה נפרץ– איש לא היה שואל את המוסדות המחוקקים של ישראל מה לעשות בשומר. מדוע כאשר הדברים אמורים בנגיד– מיד מצוּוָה הכנסת להזדקף ולעמוד– ובחרי אף!– לימינו?

איננו חשבונאים. אך אם אנו מתרגמים מאתיים מיליון לירות. שכנראה ירדו לטמיון בשל הנמנום הקל הזה. לשירותים שיימנעו כתוצאה מכך מתושבי ישראל זה בלבד די בו כדי להעביר צמרמורת. זהו. כמדומה, מחיר השלמתה של תחנה להקלת יסורי־תחבורה לפשוטי־עם או מחירם של שני בתי חולים משוכללים. אם נרצה לתרגם זאת. מצד שני, לעומס המסים– היש שיעור למכשלה שהוטלה כאן על דרכו של שר האוצר במאמציו לשאוב אמצעים כדי להציל את המשק מתמוּטה?

איננו רוצים להביא היקשים מתחום אחר. אבל מדוע זה– ידידנו המכובד באמת ישראל קרגמן– חייבת כנסת ישראל לדאוג כל כך שלא תיפול שערה משערות משרתו של הנגיד ארצה, כאשר ראשם הכלכלי של יהודים רבים– מהם גם קשי־יום־ועמל– כמעט נערף בשל נמנומו החטוף? מדוע?

רק אל נא תטיח בפנינו שאיננו כלכלנים. הן עיניך הרואות שמלכתחילה לא כתבנו שורות אלו במדורם של המומחים לפיננסים.

ג. ריקות

אנו חייבים הכרת־תודה לסטודנטית אלמונית שהפרה את כללי־המשחק של מועדון הסטודנטים לרפואה בחדר נתיחת הגוויות ב“הדסה”, ירושלים, וסיפרה אשר סיפרה. נבלות גדולות באו על העולם והן צמחו מנבלות “קטנות” שלו רק משום שלא נמצא מי שיעז להפר את כללי המישחק של הנוולוּת. נקווה כי בית־הדין של האקדמיה, המרוכס באבזמי־משמעת נוצצים כאלה, לא ירחיק אותה לשנתיים מלימודי הרפואה בשל “הפרת משמעת” חמורה כזאת.

ההתקדמות הכוללת שאנו ערים לה– היא בעינינו ההיסטריה הבריאה ביותר שראינו באחרונה אצל עם נברוטי מעט כעמה של הארץ הזאת. יכולנו, כמובן, לפטור גם את הפיגול הזה– שבא מירושלים דווקא– בהעוויה חולמנית: עוד חריג אחד. אי השפיות כל כך נפוצה בימינו וגילוייה כל כך צבעוניים עד שאין אנו יכולים כלל לשים עצמנו יועצים לכל מי שמבקש לטרוף דעת עצמו– באיזו אי שפיות עליו לבחור ואיזו אנחנו מעדיפים. בחברה יהודית, שגם הסמים נעשו בה צרכי־אוכל־נפש לשכבות תחתית ועלית קיצונית– רשאי אדם לבחור לו את הביטוי האינדיבידואלי לאי־שפיותו, כדין ציבור חפשי וכדין הברירה– החפשית כמוהו.

אלא שכל חברה המבקשת להקל חרפת־עצמה טוענת תמיד במקרים כאלה: חריג, יוצא־כל־דופן, הישראלי החונק זוג זקנים באנגליה– חריג; צעיר מישראל הרוצח בגבול שוויץ– חריג; המפוצצים גשר בזאמביה– חריגים; היורה למען יהלומים בהונג־קונג–חריגה. השודד באמצעות בנק– חריג; פחות משלושה מיליונים יהודים ויש להם נציגים כמעט בכל העולם לצרכי חריגוּת. לרבות חריגוּת רצחנית. וזה לבד מן החריגוּת הנפשעה הנפוצה יום־יום בארץ גופה.

מידת־הרחמים שאנו מבקשים לגרור לבית־המתים בירושלים– אין מקומה כאן. איננו חייבים– בשום חסד כלפי פרחי־הרפואה הנבולים האלה. בחדר פירוק־החיים, שבמרתפי בית החולים. מרחפת רוח גדולה, חסד־של־אמת; רוח צרוּפה של פיוס עילאי– אבל לא עליהם. הם שחייבים בה והם שחיללו אותה עד קלון.

*

עתה, אומרים יצטרכו למגינת־לבם לעזוב את העתודה האקדמאית המהוללה וללכת לשרת בצה"ל. כעין עונש של שלוש שנות שירות מפרך.

ובכן: המקום האחרון שאליו צריך לשלח אותם הוא צבא ההגנה לישראל. אם יש מקום שבו לא תיתכן אי־שפיות כלשהי בתחום היחס לחיי אדם, לגופו, גם לגווייתו– זהו שדה־המערכה, שאליו נשלחים, לדאבון הלב, טובי הבנים לא מפני שקהוּ אצלם רגשי־אנוש אלא מפני שהם קרואים להגן על החיים. אין אולי מקום שבו מבוקש ומתחייב רגש של חרדה לחיי אדם ורגש של יגון. וצער ודרך־ארץ מול אבדנם המוחשי מאד, כמו בשדה המערכה שבו כל אחד מן הקטולים, מכל צד, הוא עולם מלא שנהרס בשל רוח־הטירוף העוברת מזמן־לזמן על העמים. אך בנקודה האיומה הזאת של המוות נגמר הטירוף הכולל ומתחילה השפיות האישית המחרידה, על ציווּייה האנושים הקפדנים. אדם מול אדם– החי מול המת, ובינהם ניצבות גם קדושת החיים גם קדושת החדלון הנורא.

*

בענין אחד שוב אנו מוצאים עצמנו חלוקים עם ידיד נאצל. האבחנה שחיים איזק מבקש לעשות בין להוטי־המוח בחדר הניתוחים של בית־החולים האוניברסיטאי בירושלים לבין מערכת החינוך– אינה נראית לנו. אי־אפשר אמנם למתוח חוט ישיר של סיבה ומסובב בין מה שקורה בבית־הספר העברי, בבית, ברחוב ובמרחבי־חינוך אחרים לבין מה שאירע בחדר הדיסאַקציה בירושלים, אך באותה מידה אין לראות את שני הדברים סובבים במעגלים נתוקים זה מזה לחלוטין.

יש לזכור שאין הדברים אמוּרים באיזה יוצאי־דופן שבשוּלי־חברה. זוהי האינטלגנציה של ישראל. העלי שבמכתש. עדית שבעדית. דרי־מעלה אמתיים. לא מהרי האטלס, מן הבתים של קונצרטים סטריאופוניים. שמנה של הסולת. הם הגיעו אל הרפואה על פי אַלימינציה אל כיוון המעולה. רק יחידי סגולה זוכים לעבור את המפתן. חמשה מתוך חמשים שנבחרו מתוך מאות אחדות– הם בחירים באמת. אך המעולה שבמושגים אוניברסיטאים של ימינו לצרכי הרפואה איננו, כנראה, קודם־כל מה אתה, איש צעיר. חושב על האדם כברוא־בצלם? או מה אתה יודע בהומאניזם של הרמב"ם או של הלל הזקן– רק מה אתה יודע בטכנולוגיה של אברים.

זוהי חברה, אמר מי שאמר, שבה המשפטן אינו לומד צדק רק לומד חוק, והרפואן אינו לומד אדם רק לומד אברים.

*

אך הדבר שבו כולנו חייבים להודות הוא כי במערכת החינוך. כמו בחיי הדור כולו. אין עוד הרבה דברים שבקדושה. “התרבות המתקדמת” הוציאה את האלהים מקדושתו, הציניות החברתית הוציאה ממנה את האדם. הניכור לערכי היהדות הפקיע את צלם שניהם. ככל שהמעשה בחדר הדיסאקציה הוא תועבה מבחינה אנושית ןוש לו הגדרה אוניברסלית של קאניבאליות, כן הוא בגדר דבר שאין להעלותו על הדעת במיבנה רוחני של יהודי. כי הדם הוא הנפש– קביעה ראשונה זו נחתמה לא בשום קודכּס אחר רק בתורת ישראל. החינוך בישראל העמיק בוודאי את הרגשת השייכות של צעיר יהודי אל ארצו ואל אדמתו, אך הזין במידה מועטת מאד את הרגשת השייכות אל מורשתו הרוחנית. בתוך “מנטליות גלותית”, שהושלכה אחרי גו, נכרכו גם תכונות של אצילות יהודית, של נדיבות־לב, של הוּמאניזם וחסד. לא רק כהשקפת עולם אלא כאורח־חיים אישי שביטויו רגישות מופלגה לסבלות אדם, לחיי אדם– לגוף האדם כיציר־כפיו של הבורא. “הבלים” כאלה היו פעם מיסודי החינוך היהודי. הם נעלמו ממנו. החינוך הישראלי– גידל פאטריוטים ישראליים מופלאים. מחרפי נפשם. לחינוך היהודי– “עדיין לא ניתן הסיכוי”, אם לדבר בלשון־המעטה של האנגלים, לא בבית־הספר, לא בבית. אילו למדו כי דרך־ארץ קדמה לתורה, ספק אם היו בעלי־מלאכה רפואיים גרועים יותר, אך בוודאי היו בני־אנוש משובחים יותר.

*

אך הבעייה החינוכית האמתית ההיא: הריקוּת הממלאת את המוחות. האינפאנטיליות הבשלה הזאת. הצורך הנפשי להיות עסוקים במישחקים ובשעשועים תפלים, כאילו אין הם יכולים אפילו שעה אחת– ואפילו בחדר האברים הפרוקים– בלי סובלימאציה נפשית מהבל להבל, או כאילו גיל עשרים־ואחת הוא הגיל הקלאסי למישחק ה“פאנדים”. מכאן גם בעיית יחס המחילה שלנו אל בני־טובים אלה. שהרי במשהו– אנו סבורים משום־מה– הם מוכרחים לשחק, בייחוד בחדר הגוויות, שבו חוגג המוות עצמו את מישחקו המושלם ביותר.

השממון הרוחני הזה, הפיהוק הנפשי הפעור– הם אולי הדבר המטריד ביותר בהתערבות המאקאברית הזאת. והשממון הזה איננו רק נחלת החמשה בלבד.

*

בלי לפגוע בבעלי־מלאכה קשי־יומם וענווי עמל ורוח, היינו שואלים איזה אסון היה קורה לחברה אילו היינו שולחים את חמשת האבירים מחדר הדיסאַקציה בירושלים ללמוד נפחות או נגרות. למשל?

אלא שסולם ערכיה של חברתנו מהופך זה מכבר ואיש לא יעז לשלוח היום בני־טובים משום מקום, לא מן העיר ולא מן הכפר, ללמוד אומניות כה חסרות ברק כמו בנאוּת או מסגרוּת או נגרוּת \– רק כדי לבנות לחברה סולם־ערכים חדש.

16 באוגוסט 1974

---

קול עַנוֹת

מאת

ישעיהו אברך

הימים האחרונים– ולא רק האחרונים– מלמדים כמה אין בהשקפות על מיבנים פוליטיים מן הקבוע והנצחי. אתה עוקב אחרי שביתות הרשעות והפרע של העת האחרונה– כמו השביתה בעורק־התעופה הלאומי היחיד– ואתה חולם על הימים שבהם עמדה מאחורי שביתה כזו איזו מפלגה פוליטית, בדל מפלגה. מסגרת חברתית כלשהי שאפשר להיוועד אתה ולדוּן גם על הענין הגשמי המסויים העומד על הפרק. גם מזווית־ראיה רחבה יותר, היא זווית האחריות הלאומית והחברתית. ספק אם יכולנו להעלות על הדעת כי חזיון שכה ביקרנו אותו ושנצטייר בעינינו כמארה לאומית ייהפך בנסיבות אחרות כמעט למשאת־נפש.

אם עשו זאת בעבר קבוצות בדוּלות של השמאל– היתה תמיד איזו אינסטאנציה־של־ערעור שהגיעה עד נציגות המפלגה הזאת בכנסת. אפשר היה לקרוא לה לעזרה. לקרוא עליה תיגר. לתבוע אותה למיצוי האחריות הצבורית. אפילו עם בדל השמאלנים הקיצוניים ניתן היה לדבר. הם לא נעלמו מן האופק, הם לא הסתתרו, הם עמדו לאחריותם הצבורית ולא התכחשו לה. גם אם פירושם לאחריות זאת היה מסולף.

עתה סובבות גם השביתות הפרועות בחלל חברתי ריק. מנהיגיהן מכריזים על השביתה– ונמלטים אל המחתרת. הולמים ובורחים. שובתים ומהתלים. מבחינה חברתית ענין לנו עם גוף אמורפי. לך דבר אל חוסר־כתובת. אברהם שלונסקי קרא למעמד אחר לגמרי: “רואי המולדת בנקב הגרוּש”. בלי היסוס ניתן לומר זאת היום גם על קבוצות עובדים מסויימות. בודדות מאד, אך קיימות ושרירות. ובעיקר: שריריות בשום פנים לא מתחתית הסולם. לגרוש הישראל כבר מזמן אין נקב, אך הם עדיין רואים מבעד הנקב הסתום הזה את כל בעיית קיומם וקיום החברה כולה. איך אמר התחזוּקן הסטואי הזה בשדה־התעופה, בעצם מהומת השביתה: “אין אידיאולוגיה. יש כסף”. חד וחלק.

אתה עומד מול האטימות, מול שליחת־הלשון הזאת אל כולנו– חדל־אונים. איזו קונדסיות מרושעה ואיזו הרגשה של אדנוּת מוחלטת, עם קצת שמחה־לאיד מול המטוסים המקורקעים. מול הנשים והילדים הדוחקים זה את זה בבית־הנתיבות. מול העלבון הלאומי הצורב. ישראל של ימי מצוק: יום אחד– תרגיל של עירנות לאומית מושחזה, ולמחרת– תרגיל של שיתוק והתבזות, של חברה פרוקת־חישוקים, של איזו שנאה־הדדית שאין להבין פישרה ושל פורקן הרסני ליצרי קנאה שאין להבין טעמו. אתה עומד ותוהה: מה מקופח כל־כך בהרגשתם של אלה. שכך הם רואים להגיב? לחמם איננו צר ומימיהם אינם לחץ. וקיפוחם הסוציאלי אינו קיפוח אבל משהו סמוי מאד, עמוק מאד, כנראה, מעורר את הדחפים ההרסניים האלה– והסמוי הזה הוא־הוא שחייב לעורר חלחלה אמתית והוא אולי המדאיג יותר מן התקלה החמרית ומשיבוש לוח־המסעות. במי, בתוך שכבת העובדים בישראל. הקנאה הגדולה הזאת ובמי צרות־העין הטורפנית הזאת. שמעוררות תגובה בלתי רציונאלית כל־כך של שביתה והפסקתה ותעלולי האטה קורעת־עצבים– במי הנקם הזה? מה עלול להיות תרגומם של יצרים חבויים אלה לעת אחרת?

אין עימם שום ויכוחים על אידיאולוגיה או על קוצו של יוד במצע פוליטי. הם בזים גם לזאת גם לזה. הם תוצר של חברה שהשתחררה. קודם כל: מאידיאולוגיות. אם אין דעתך כדעתם– הם פותחים בשירה. בצחקוקים. בקול ענות.

אין קול ענות, אמר גדול משוררי התחיה. אלא קול מבוסה. מבוסת אנשים תמי־לב. השמים מיבטחם במוניטין של ישראל– ומוחזרים במפח־נפש, ומבוסה של רבונות יהודית הנסטרת על לחי. ואולם המבוסה העמוקה והמשמעית ביותר לכולנו היא אותה רינה מלעיגה של פועלים יהודים. שברצותם פותחם עורק־החיים של ארצם וברצותם חוסמים אותו להחניקה. בתחושה של רבונות מעמדית מעוותה. במצהלות, בקול ענות.

ב. מה יהיה על האינדיאנים

מי שמבקש להיווכח כי בעיקרו של דבר הכל באופי היהודי– ובעיקר: באופי התלישות והעקרות של האינטלגנציה היהודית– עומד על עמדו. יקרא נא את סדר־היום של הארגון העולמי של סטודנטים יהודים. “ווג’ס”. במה, סבורים אתם, עומדת עתה לדון הוועידה העולמית של אינטליגנטים יהודים צעירים מכל העולם? בבעיות הטמיעה, הגורפת כסחף את שארית אדמת הפוריות של היהדות הצעירה בגולה? בענין הנוקב של העימות בין יהדות־של רווחה בגולה לבין יהדות־של־גאולה במצוקה? ואולי בבעיות החינוך היהודי או בחיזוק עתיד ישראל? – הבלים. הבעייה היהודית הבוערת שתידון בקרוב בוועידת האינטליגנטים היהודים הצעירים מכל קצווי העולם במונטריאול שבקנדה היא בעיית המיעוט האינדיאני בארצות־הברית.

את כרמם שלהם כבר נטרו. את בעיית עמם כבר פתרו. את בעיית עצמם אינם מציגים כלל לדיון. אף כי הם אולי הבעייה הטורדנית ביותר של העם היהודי בשעה זו. מה שעדיין לא השכילו לפתור זו בעיית אדומי־העור באמריקה. איש אינו ממעיט בסיבלה של עדה אנושית זאת ההולכת ונכחדת ואיש אינו פטור מלתת עליה לבו ודעתו. אך אם יש מי בעולם שחייב להמציא פתרון לבעייה זו– הרי הם. כמובן מאליו. הסטודנטים היהודים הצעירים בעולם. שהיו מאז ומתמיד נושאי כל דגל לכל מחנה ובכל מקום– רק לא דגלם שלהם. דגל אומתם. יש להניח שעל דרך הפרפקציוניזם היהודי והאקדמי יעבדו תכנית, עם “מטלות” מדעיות ברורות. כלשון האקדמיה, איך להחזיר לבעליה האמתיים של ארצות־הברית את האדמות הכבושות. כגון את מנהאטן־ניו־אמסטרדם– היא ניו־יורק של ימינו– ואת צ’אטאנוּגה ואיך לבנות ריזרבאטים מתאימים בשביל לבני־העור לאחר שיוחזר לאינדיאנים מה שלקחו מהם בכוח כריסטופר קולומבוס והכיבוש ההולנדי.

לפני שנים אחדות עסקו– אם איננו טועים: בסיועה וביזמתה של משלחת צעירים יהודיים תלושים מישראל– בקביעת זכויותיהם של ישראל לביניהם. את השאלה הזאת. כנראה, כבר פתרו וכך הם מתקדמים יפה תחום־אחרי־תחום: פותרים בעייה, מניחים לה וניגשים מיד לאתגריה של בעייה אחרת. כאותה אגדה על המשיח היושב בשער העיר. מתיר פצע וחובש פצע ואינו מתיר כל פצעיו בבת־אחת– שמא ייקרא פתאום לגאול את ישראל ולא יימצא מוכן לכך. כיוון שגם הווג’ס היהודי נועד. כנראה, להיקרא כחתף לגאול את העולם כולו– הוא עוסק בבעיות הגלובוס פלח אחרי פלח. אוד ־לוחש אחרי אוד־לוחש. או כמאמרם: " ONE AT A TIME " כך הולכת ונאכלת האנרגיה הרוחנית של דור יהודי שאילו הקדיש מחציתה לעמו. למורשתו ולתחייתו הלאומית והחברתית– אולי היו פני העם כולו ופני אחיזתו בארצו אחרים לגמרי. דבר אחד וודאי: פני הדור הזה עצמו היו שונים לחלוטין.

מדוע המשילו חכמים פניו של הדור למה שהמשילוּם– קשה להבין. חיית־הבית הנזכרת במשל עיקרה נאמנות אל המאוּרה. אל חצר־המוצא מבחינה זאת. לפחות, פני הדור האוניברסיטאי היהודי בעולם אינם– בשום פנים אינם– כפני הכלב.

ג. גלימת הבישוף

מה מסוגלת להסתיר גלימתה של כמורה– זאת תיאר אולי באופן השנון ביותר היווני עמנואל רואידיס. מקדימו של קאזנצאקיס. איש “זורבה”. בסיפורו על האפיפיורית יוהאנה. הבקיאים בתולדות הכס הקדוש מטיבים בוודאי מאתנו לדעת אם אמת הסיפור. המובא גם ברשומותיו של ספרן הוואתיקן דאז, או רק משל היה. כך או כך– צדקנותה ואלף פניה של כנסיה זו אינן מוציאות מכלל אפשרות שאמנם הצליחה גבירה ממוצא אנגלי לכהן במשרה הרמה ביותר של הכנסיה הקתולית ולחפות בקפלי גלימתה על כל מה שעלול היה להסגיר את זהותה האמתית– עד שאחזו בה צירים בעיצומה של תהלוכה דתית. כוחה של גלימת־כמרים במאה התשיעית.

כארבעים שנה היה ספרו של רואידיס היווני– מרתק מצידו הפאבּוּלארי ומקסים בסארקאזם אמנותי בלתי־שכיח– מנודה ומוחרם על ידי הכנסיה ורק לאחר מותו ב־1920 שוב הופיע הספר באתונה. לפני שתי עשרות שנים בא לורנס דארל האנגלי וגאלו מן ההשכחה. וכך– בלבושו האנגלי ובשפות אחרות– הגיע הספר אל הקורא שמחוץ ליוון. כלל מסקנתו של רואידיס: אין לך דבר שאי־אפשר להסתירו תחת גלימתו של בישוף.

אל סיפורי הגלימה המחפה נוספה עתה עלילתו של הבישוף קאפוצ’י. אם הגילויים על מעלליו של כהן זה יש בהם כדי לסמר שער– מדהימה שבעתיים שלוותה של הכנסיה כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של הרם ממנו בכהונה. מכסימוס החמישי. הוא חבר ההסתדרות ג’ורג' חכים, האפאטריארך של אנטיוכיה.

*

לא שום נסיון לבדוק ולהגיע לשורש העובדות. לא שום התעמקות בהיקף הפשע. לא שום הכרה מראש במעשים שעשה– אם אמנם עשה אותם– כבפשע. ככלות הכל: ענין לנו לא בהברחת־מטבע או בהונאה אדמיניסטראטיבית אחרת. הדברים אמורים בשותפות פעילה במזימה לרצוח ברואים־בצלם. ואף שרצח יהודים איננו דבר שהכנסיה סלדה או הדירה עצמה ממנו מאז קיומה. הרי בלדרות־נשק בשליחותו של ארגון־מרצחים עדיין איננה חלק מתפקידי השרד או משיגרת עבודת־האלהים של כהן קתולי. קשה להניח כי הבישוף המקומי הואמן דווקא למטרה זאת על ידי “ממלא־המקום” " או אפילו על ידי בא־כוחו למזרח־התיכון בדמשק.

ואף על פי כן לא נשמעו עד כה שום גינוי ושום הבעת צער. שום התנערות מראש מפשע כזה– אם יוכח שאמנם בוצע. יתר על כן: דיבורו של מכסימוס החמישי, הוא, כנראה, המינימוס המוסרי של הכנסיה במחוז אנטיוכיה. כמו מצדיק מעשיו של אותו בישוף. משעה שהדברים נוגעים ליהודים ולמדינת היהודים– אין מתקיימים כלל בעיניו של האפאטריארך מדמשק שום חוק של מדינה. שום סדרי משפט, שום הליכים של חטיבה לאומית־ממלכתית. כאילו היו אחוריה של המכונית הקאפוצ’ית עמוסים לחם־פנים נוצריים או דיוקנאות של קדושים. וכביכול על הברחת תשמישי־קודש אלה הוא מובא בדין.

*

מפני החובה הראשונה של עשיית־צדק. אך לא פחות מזה מפני הביזוי והרהב שבפי ההגמון הגדול מדמשק– שום וויתור. אף לא על שלב אחד. משלבי עשייתו. אף לא על קוצו של דין. ובעשיית הצדק עצמו– שום ערבוב של שיקולי יתרון או חסרון פוליטי. מה ששנוא עליך כשהוא נעשה בידי אחרים– אל תאמצו לעצמך. אם נתיר לרשויות המשפט לסגור תיק שורץ־תועבה מפני שיקולי התועלת הרגעית– לא נוכל לתבוע מגרמנים, מיוונים, מאיטלקים ומכל אומה אחרת התנהגות שונה גם כלפי מרצחים לסוגיהם, וככלות הכל, האפיפיור עדיין אינו מפיק נפט.

ואולם אנו חולקים גם על עצם הפחד מפני נקמנותו של הכס הקדוש ברומא במקרה שנשפוט את בישופו, גם על הצפייה לחסדו אם נרכין קומת המשפט הישראלי לפני חסדו המקווה של הכס.

עדיין מהדהדים באזנינו דבריהם של יהודים נשואי־פנים על כל הטוב הצפוּן לנו בחיק המדיניות של הכנסיה הקאתולית אם, למשל, בעת ביקור האפיפיור בארץ נצא לקבל פני האב הקדוש במגידו ולא נתעקש על קבלתו בירושלים דווקא. רק ניקוֹד להם בענין זה. אמרו לנו מאמרים כבדי־הגות, מיד תגלה הכנסיה את כל טוב כוונותיה: הכרה רשמית במדינת היהודים. חילוף שגרירים התנהגות כלפינו כדרך שנוהגת הכנסיה החסודה אף בנוקשים ביריביה ובאויביה.

סופה של תוחלת ממושכה זאת ידוע– ולא רק על פי הסיומת שבספר משלי. אין כמעט דבר שלא עשינו כדי לעורר חיוך קל על פני־השעווה של האריסטוקראטיה הדתית ברומא– אך הם נשארו קפואים כשהיו. אף לא ניד. אף לא זיע. נמצא שגם ההגיון במקרהו של הבישוף קאפוצ’י עמם: מדינה שאין הנצרות מכירה בה כדין. הרי להלכה איננה קיימת ואם איננה קיימת– איך אפשר בכלל להחריבה? ואי־אפשר גם להאשים איש בנסיון להתנכל אל מדינה שמבחינה נוצרית־רשמית לא נבראה כלל.

ניתן איפוא למדינת־הדין לעשות את שלה. נוכל רק להרגיע את ראשי הכנסיה הרומית שנשפוט אותו כראוי. לא נתלה משקלות על רגליו. לא נשים גופו בסד ולא נגלגל אותו בתוך אופן־העינויים נוסח טורקבימדה. בסופו של דבר גם לא נעלה אותו על “אוטו־דה־פה”. דבר זה עצמו יש בו. כמדומה. כדי להרגיע גם את האב הקדוש ברומא. גם את הארכיהגמון לאנטיוכיה.

*

איוּמו החמור של מכסימוס החמישי שהכנסיה עשוייה להכריז על קאפוצ’י כעל קדוש ומעונה– גם הוא אין בו סיכון ואין בו חידוש. מי שיפשפש קצת בקורותיהם של בני־התמותה שהנצרות הכריזה עליהם כעל בני־אלמוות, ימצא כי האיבה ליהודים ואפילו הטבח בהם לא הפריעו לה מעולם להכריז על קדושתם, והדוגמאות לכך מרובות. גם טבח בהם לא הפריעו לה מעולם להכריז על קדושתם. והדוגמאות לכך מרובות. גם טבח ההוגנוטים. למשל, התחיל דווקא בליל הקדוש בהתולומיאוס. הרי שקדושה לחוד ותועבה לחוד והן גרות יפה מאד בכפיפה אחת זו עם זו. אין איפוא מקום לריגוש. בחבורת הקדושים של הנצרות לא ירגיש עצמו הבישוף קאפוצ’י מבחינה זאת יוצא־דופן כל כך.

לכן, קדוש– כאוות נפשכם. אבל לכבודה של הנצרות היינו מייעצים לה לא למהר ולהעניק לו את התואר: מעונה. סיפורן של נערות צנועות בירושלים על נסיונן האותנטי עם הבישוף קאפוצ’י– מזים תואר כזה. אלא אם כן לילות הוללות וזימה הם חלק מתקן־העינויים של בישוף קתולי לאזור הארץ הקדושה.

6 בספטמבר 1974

---

פנוֹם־פן

מאת

ישעיהו אברך

"הנוֹתָרִים לִחְיוֹת

בּבוֹא אוֹרְכֶם לֵב תֵּנוּ

לָרֶשֶת את דִמְעַת

כָּלִים כְּנֵר עוֹמֵם"

(א.סוצקבר בתרגומו של נ. אלתרמן)

בדרך מפנום־פן אל שוּם־מקום: בכיתות רגלים של שני מיליון קמבודים – הולכת אומה ורוצחת את עצמה. לא עם אחר הניף עליה פרגול. לא אויב היגלה אותה אל האבדון. היא עצמה. חמר רוּז'. החמר האדום גזר זאת על החמר הבלתי־אדום. אין לדעת כמה מתוך שני המיליונים של אנשים, נשים, זקן וטף המורדפים מפנום־פן כדי להפןך לאכרים אמנם ייקלטו בעבודת־האדמה. אבל הם נבלעים ברבבותיהם על ידי אמא־אדמה עצמה. נאספים אל רחמה. נוטשים ביתם, מעונם, יצועים. אורח חייהם ושולחנם הערוך– כי כך ציווה משפטם של אחרים. חוסן משפטם. להיות עובדי־אדמה. בלי הכשרה, בלי צידה, בלי מאום. אולי גם בלי קרקע. עם זאטוטים חבוקים. עם תינוקות חנוקים. להיטהר. בגזירת הסילוף הגדול, בגזירת הצדק המטורף, המעוות והמלוכסן יותר מן העיניים האסיאניות המבקשות על נפשן. אך מעל לכל: בחרבו. בחרב השלופה של צדק רצחני, מסורס, מפיסטופָלי.

*

בלי רחמים. הרצח בורא את החיים. האמצעים מקדשים את המטרה. קדושת המטרה נולדת מתוך זוועת האמצעים. היא מתקדשת במהלכם. ההגיון הזה לא נברא בדרום־מזרח אסיה. אביו איננו הבודהיזם. זה היה הצו הראשון של המהפכה הבולשביסטית הגדולה מ־1917 ואילך. מאז– שום דבר אינו מקויים בעולם הקומוניזם בעיקבות גדולה יותר מן הצו הזה. לגאול את המין האנושי ולהשיט את גאולתו בנחלי דמו. בנהרי דימעה להביא גאולה לאדם– בלי אדם. מורשתם העקיבה של דז’רז’ינסקי ויז’וב; של אבי־העמים ומאורם.

*

ליבו של שום עם אינו הולם עם הקמבודים בדרכם אל האבדן כמו ליבו של העם שבאותיותיו נכתבות שורות אלו. דברי־הימים מרמזים כי באותה שנה ממש שבה הכרזנו בבאזל לפני כשמונים שנה על ראשית השחרור היהודי. הכריזה קמבודיה של אז– של המלכים והמאנדארינים והכתות והמעמדות המדכאים– על ביטול העבדות. כשמונים שנה לאחר מכן היא חזרה– בלי מאנדארינים – אל הגרוע מזה: אל הכלייה.

אך אין צורך לחפש זימון של תאריכים ושותפות־של־לוח. יש דמיון וזהות באופן שבו הוליכו אותנו ובאופן שבו מוליכים אותם אל אסונם. הולם־הצעדים הזה של הייאוש; פועם־הרקות הזה של חרון־אין־אונים אינם מבקיעים אל שום אוזן יותר מאשר אל האוזן היהודית. אל הממבראנות של בעלי־הנסיון.

סופר “ניו־יורק טיימס” בשובו מפנום־פן טוען כי “בכל ההיסטוריה האנושית לא התרחש דבר דומה לפינוייה של פנום־פן”. הוא מזכיר את סנחריב ובבל. את הרומאים וקרת חדשה ומזהיר כי “זה עלול לקרות גם בניו־יורק”. אהבנו את ניו־יורק שבה עשינו כמה משנות חיינו \– אך עדיין אין היא נמצאת במעלת העדיפות הראשונה בסולם מידת־הרחמים שלנו. אנו יודעים אולי טוב מסופרו המוכשר של “הטיימס” מי מוקף טירוף דומה ומאין מתחילה לעלות כמו מערבולת של סופת־חול– רוח־העוועים של התקופה.

*

השמאל הצעיר של העולם– ועימו השמאל של ישראל– חידש כנראה זה עתה את עונת־הרחצה ואינו פנוי להפגנות. לויטננט מטורף אחד של ארצות־הברית במאי־לאי יכול היה להצית את כל חושי הצדק של השמאל. מפקדה שלמה שאחז בה טירוף של השמדת עמה– אינה עוקצת אפילו עקיצת־יתוש בפדחתו המוסרית. אולי כאשר יקום פעם איזה כרושצ’וב קמבודי ויערוך ועידה ויגלה את כל נוולותו ורצחנותו של משטר־האביב של 1975– אולי יענה לו הד גם מן השמאל של ישראל. מן השמאל– ומאניניו במדיניות. בבוהימה. בטורי התוכחה והמצפון של האות המודפסת. אולי לא לפני כן. לא עכשיו. רק לא להיות נחשונים בהתגרות עם פודי־עולם, רוז’– או לא רוז'?

*

מתוך אמונת־לב ומתוך רוח־פיוטית נאצלה תירגם אברהם שלונסקי שתי שורות אחרונות של הימנון פועלי העולם במלים: “עם האינטרנציונל– ייעור, ישגב אדם” מתוך אמונת לב יהודי– משום שהטכסט המקורי או הטכסט הרוסי שממנו תורגמו שורות אלו איננו מפליג כלל אל עילוי האדם. אבל– כמיהת הלב היהודי להגשמת חזון אחרית־הימים היא, כנראה, כה גדולה עד שבת־הקול היהודית שענתה לקול המקורי היתה חזקה מן הקול עצמו: “ייעור ישגב אדם”.

אלא שרק בימיו הקודרים ביותר של המין האנושי הובא האדם לשפל־תחתיות כזה ולהיפוכו הגמור כל־כך של השגב, כפי שהביאה אותו התנועה. שאימצה לה. בצידם של אחרים. את הימנון־המרדנים הזה.

*

כך פוסעים להם שני מיליון קמבודים– יותר משליש העם הקמבודי כולו– אל קבר־האחים הגדול הקרוי עבודת האדמה. והפטיש הולם בהם להביכם, לבלבלם. להכניע כוח־רצונם; והמגל יורד מן הדגל וחותך בצווארם– ועורפם. אחר־כך ישובו שניהם חבוקים אל הדגל כדי להתנופף בראש המחנה הנותר– כנס. כבשורה.

לבנו פועם עם הקמבודים. אילו ידענו לשונם היינו ממלמלים איתם תפילת־הדרך. עכשיו שאנחנו כאן– לא נותר לנו אלא ללמוד בנוסף ללקח של עצמנו גם את ליקחם שלהם. את פנום־פן.

*

בספרו “לשמור לנצח”. פרקי אסיר בברית המועצות שהקדימו את יומנו של איוון דניסוביץ, מספר יהושע א. גלבוע על החותמת “לשמור לנצח”. המוטבעת כצו על עטיפת התיק של כל נאשם או נחקר ב־נ.ק.וו.ד.

הנצח הזה של הבולשביזם העולמי שיקר בוודאי לא פחות מששיקרו נצחיו האחרים ואפשר להניח בוודאות כי כאשר החליפו יאגודה את יאז’וב ובאריה את יאגודה– החליט כל אחד מהם איזה תיק ראוי להישמר לנצח ואיזה– להישמד, ובמהירות האפשרית. אך בנצח־חיינו הקצר. עד נשמת־אפנו האחרונה. ננצור את ליקחם של התיקים האלה. רצח־העם המתרחש לנגד עינינו בקמבודיה הוא מן ה“תיקים” שעליו חייב כל המתהלך בארץ החיים לחקוק חותמו שלו: “לשמור עדי עד”.

הלא כך מצווה נאדיאז’דה מאנדלשטאם באחד מפרקי זכרונותיה על הסתאבותה הגדולה של המהפיכה: “אם נצרור סיפורים אלה לעד. אולי נגרום לבני־האדם לחשוב פעמיים בטרם יפליגו שנית למסע־סהרורים כזה” אולי.

ב. הרוח שבאורנים

בשבועון של הקיבוץ הארצי מיום 7 בפברואר מסופר על אחד המורים במוסד חינוכי של התנועה הקוצף על “מהפכת התרבות” השקטה המתחוללת בסימנר “אורנים”. "ניאו־ציונים בעלי־כיפות מסתובבים שם ומטיפים תורתם. מרעיפים עיקרי אמונה על מורינו לעתיד. והגרוע ביותר– בני קיבוצים צעירים. תינוקות שנישבו. בעצמם מלמדים תורה: יריב בן־אהרן. מוקי צור, אברהם שפירא, גד אופז– אותו חוג “‘שדמות’ הידוע לשימצה”. מסתבר, אומר העתון, כי הקצף יצא על פקולטה חדשה למקורות ישראל שהוקמה באותו סמינר. ומקור־מקורו של כל הענין באותו חוג “שדמות” תמהוני המסעיר מי־המנוחות של התנועה הקיבוצית בתהיות ובחיפושי־דרך.

ובכן, לחמישה חברים בקורס של התנועה היתה התגלות. האלוהים היהודי נגלה להם מתוך האורנים. וכך משתוממת פתאום טבחית בהירת דעת ותמת־לב ממשמר־העמק: “מדוע לחנך את ילדינו רק על אגדות גרים ואנדרסון כשיש לנו אגדות חז”ל כה יפות שצמחו מנוף הארץ? מדוע לגדל את הנערים על תרבות ראוותנית וזרה של טלביזיה כשאפשר להוציא כה הרבה מן החסידות. הקבלה, עד בובר והרב קוק; כשיש לך שפע של מקורות שהתפתחו התפתחות עצומה עד שיבת ציון. – – – אני ממש המומה מן השפע הזה".

ביצת־קולומבוס של טבחית.

וצעיר מאחד הקיבוצים מסיח מן הלב: “לקחתי פעם ראשונה ‘סידור’ ביד וכבר לא עזבתי אותו. לא ידעתי בכלל שיש ספר כזה”. וזה בוודאי לא הספר היהודי היחיד שלא ידע עליו.

*

הרהורים מעורבים עולים מתוך כתבה זאת. של קורת־רוח ושל עגמה.

קורת־רוח על שהאיוושה שהעלתה קבוצת “שדמות” מתחילה לנענע מעט את צמרות האורנים ולנערם. זוהי תהייה שיש לברך עליה. כאשר תנועה חלוצית נקלעת לאיזור של תהייה רוחנית חדשה: כשהיא מתחילה לעורר ספקות לגבי מוסכמות קשוחות שהיא עצמה הספיקה לעצב ובוחנת בלי רחמים־על־עצמה את מעשי עצמה– היא חוזרת אל מקורה. היא חוזרת אל אי־השקט הרוחני שהוא־הוא שהוליד גם אותה.

אמת. קבוצה אחת של אנשי “שדמות” עדיין איננה תמרור־דרך לתנועה. אבל הטיפות האלו עתידות לנקוב צור. אם לא יעשה זאת רק כוח־המושך של אמונת־היהודים– יעשה זאת גם כוח־הדוחה. ההולך וגובר, של אמונות אחרות– אמונות חברתיות שאנחנו הנפנו להן דגל והן הניפו עלינו קרדום; תעשה זאת הריקות המחפשת במה למלא את עצמה. אך תעשה זאת אולי יותר מכל הראייה המפוכחה שגם לפי המישנה הסוציולוגית המתקדמת ביותר שום עם אינו יכול לבנות חייו על בלימה רוחנית ואין רצף לאומי אלא רצף של ערכים ומסורות מדורי דורות.

מה שלא עשו, איפוא, חכמי ישראל– יעשו הסוציולוגים. ומה שלא הספיקו לעשות. כמישאלת הטבחית, מרטין בובר והרב קוק– יעשו בוודאי רות בנדיקט ומארגארט מיד¹. גם זו לטובה.

עד כאן קורת־הרוח ובשובלה– העגמה.

*

והעגמה איננה בכך שאותו בחור צעיר מן הקיבוץ לא נטל מעולם בידיו “סידור” לצרכי־תפילה, אלא בכך שלא ידע כלל–כעדות עצמו– על קיומו של ספר כזה. על הבורות המטופחה הזאת. בורות שניטעה ביודעין על ידי תנועה שלמה כחלק מעוות מאידיאולוגיה חברתית– עליה העגמה.

כי חשבון־הנפש מן הדין שיהיה אמתי. המסרת וערכי הרציפות הרוחנית– לא רק הגינונים החיצוניים של חג ומועד– נעקרו עקירה מכוונת. קשה לראות לאיזה עם הזיקה עקירה כזו יותר מאשר לעם היהודי שיצירתו היא יצירת־שלשלת של כל חוליותיו ודורותיו ואין צידקת־ייחודו אלא בכך.

לכן, כאשר העלון של הקיבוץ הארצי מסיים בקריאה: “… ובכן, התנועה הקיבוצית מצמיחה עוד מיפעל חשוב, מיפעל חלוצי”– אנחנו נושאים לו ברכה, אך איננו יכולים שלא לזכור כי זהו מיפעל חלוצי הבא לתקן שגיאה עמוקה, חמורה מאד. של התנועה החלוצית עצמה. והתנועה, המכובדת עלינו מאד, שבעלונה נדפסו הדברים– לא היתה האחרונה למישגה.

“לא האפיקורסות היהודית מבהילה אותי אמר לנו אחד מגדולי מחשבתה של תנועת העבודה, שנסתלק לפני זמן לא רב– מבהילה אותי העם־ארצוּת. אנו מתחילים לחוש בה היטב בשרשים ובצמרות”

חובה להודות: במו ידינו נטענו אותה.

23 במאי 1975

---

הנער מכפר מזרעה

מאת

ישעיהו אברך

חופן חלוקי־אבנים על התל הקטן. פרח על קברו הרענן של טלאל מוחמד עוואד בן החמש־עשרה מכפר מזרעה שבגליל המערבי. כמו שיבש פתאום את רצף המשטמה. כמו כיבה לרגע את אישה.

ביבושת מספרת הכרוניקה

“הנער שטבע בבריכת שורק ביקש להציל מטביעה ילד יהודי בן חמש שנסחף ברכבו על הגלגל. הנער הערבי הבחין בילד הנאבק בגלים הוא חש לעזרתו והצליח להסיט לעבר החוף. אך עוואד נסחף– וטבע.”

כאיזה סמל עלוּם לברית סמוייה ומוכרחת. כעירוב גזוּר ומחוייב של סירוגי קיום ואבדן. כמו אנו כרוכים זה בעקבו של זה על פי הגורל. למשות זה את זה מן המצולות.

בצד הנימה האנושית המרעידה כמו נארגת בזה מאליה הפקעת “יהודי– ערבי”. בן חמש עשרה– ואלי עדיין לא ידע שום אש אחרת זולת הגחלת העוממת בלב כל יצור אנושי: להזדעק לעזרה. לחלץ. אולי.

עדיין לא שמע. כנראה,– או שמע ועדיין לא קלט– את תרועת־השיטנה העולה יום־יום מן המאוּרות בביירות ובדמשק ובקהיר: להטיל אותם אל הים! עשה כמצוות לבו הקטן ומשה מן הים לב תמים כשלו– והחייה אותו. וקיפד פתיל־החיים של עצמו.

ומזווית אנושית זאת. של נעורים מכאן־ומכאן שלא חטאו. כמו הוטל ברק־סנוורים על כל האפל והזומם. המשגר חיים צעירים אל הרצח. אל הדם. שבריר אחד של אור אנושי, של חסד־אדם, בתבערת־יצרים שאין רואים אפילו ראשית דעיכתה.

תפילה על תלולית העפר של טלאל מוחמד עוואד. בן מזרעה.

ב. מענק או חירום?

דברי שר האוצר בראיון לעמיתנו אברהם קושניר (“דבר”, 8.8.75 ) כי יהיה צורך להכריז על מצב־חירום כלכלי אם לא נקבל את הסיוע האמריקני המבוקש– מעוררים הרהורים נוגים מאוד, אך מעל לכל הם מעוררים שאלה מוסרית ממדרגה ראשונה.

והשאלה היא: אם אמנם הכל תלוי כל־כך במענק האמריקני. ואם בלי המענק הזה אנו עומדים– כפי שאמנם אנו עומדים– על עברי פי־תהום, איזו זכות מוסרית יש לנו לנהל. עם המענק הזה, אותו משטר־חיים הולל שאנו מנהלים? איזו זכות יש לנו לחיות חיי מותר ובזבוז על חשבון משלם־המסים האמריקאי, או על חשבון תרומותיהם של יהודים נדיבים שם? איזו זכות. למשל, יש לרבע־מיליון ישראלים עניים לנהור אל כל שכיות־העולם לא מאמצעיהם שלהם ולא מעמלם אלא מיגיעם של אחרים?

אך חמורה לא־פחות השאלה איזו זכות יש להנהגת העם– ולא רק הכלכלית– שלא להעמידנו על מצב־החירום הזה עתה. לאלתר, ומיד, בין נקבל את הסיוע האמריקני לקנות בו כלי־מגן– בין לאו? איך יכולה הנהגה, המופקדת לא רק על רווחתם הבזבזנית של תושבי־הארץ הנוכחיים, אלא גם על עתידה ורווחתה של הארץ מעבר לשעת־ההווה המצומצמת; איך היא יכולה לתת לאותה השתוללות כלכלית חסרת־רסן להימשך עד כלות האגורה האמריקנית האחרונה? איך היא יכולה לתת להם להידרדר כך מן הבחינה המוסרית של חיי־מותרות שלא מתוך יגיע עצמו– איך?

ביושר־לב ובענווה האופיינית לו החל שר־האוצר לטפל בכמה ממדווי המשק הישראלי, שבעיקרם אינם אלא מַדוויה של חברה שאת דיוקנה המעוקם גילפנו במו ידינו. בזו אחר זו נחרזו באחרונה חוליות שונות של פעילות כדי לנסות ולהחזיר את חיינו אל האמת. אך ההתנהגות האזרחית כמו מהלכת בין־הטיפין של אמת זאת ועוד מעט תוכיח בתרועה כי אין לך מכשול שהעיקשות לחיות כסהרורים אינה יכולה להתגבר עליו.

*

כי לא עברו אלא חדשים מעטים מאז נאמרה לנו האמת הכלכלית בלי כחל– והכל חזר לקדמותו. הכבישים נושמים ונושפים דלק. שאף הוא, כמסתבר, איננו אלא מלקוח־מלחמה זמני; חלונות־הראווה קורעים את רשתית־העין בשפע שאינו שייך כלל לעולמנו לא מצד הייצור, לא מצד הצריכה: ערך הכסף פחת?– עברנו כמעט בלי ניד עפעף, ב“נֶטוֹ” מובטח לכל, אל ערכים כספיים גבוהים יותר. הכל צמוד ומצומד אל דדיה הצמוקים של המדינה, המניקה לא את חלבה רק את לשדה ודמה. היה אמנם לפניזמן־מה פיחות חד וחותך, פיחות לא זוחל, אך הוא הגליד– והכל חזר לקדמותו, ועולם כמנהגו נוהג. הרש אולי התרושש מעט, אך העשיר– הפליג ןהעשיר. הנסיון לחנך אותנו למעט ריסון והתאפקות– נכשל. איו, כנראה, עניות במקום עשירוּת.

עשירוּת– ואין איש נותן דעתו על טעמה ועל מקורה. עשירוּת של נתמכים. של המקבלים כספים כדי להיבנות כעם– והם נבנים כיחידים. כולנו. הכספים זורמים אלינו מטימיונה של מעצמה גדולה– עם מחיר שעדיין איננו יודעים לא מהותו ולא שיעורו– וממעיינות־הלב של יהודים נפלאים. אנו צומחים צמיחה אישית כצמרת מוריקה מתוך שרשם וגזעם של אחרים. “הוא לא ייקץ אם לא יעירנו השוט”– נבואה מדכאה זו שהטיל המשורר אחרי פרעות־גולה. מתקיימת לדאבון־הלב גם אחרי יובל שנים ומעלה– בכללו למעלה מחצי־יובל של עצמאות יהודית.

במקורות היסטוריים שונים אנו קוראים על תקופת הסיוע והפתקים במשבר 1926. האמת היא שבמידה מסויימת אנו חיים כולנו במערכת־סיוע אלא שהיא עטופה אלגנציה של מענקים בין־מדינתיים ונודב־לב מופלא של אחים במרחקים. אלא שעם פתקים של 1926 לא נסענו למרחצאות מונטה־קאטיני. כי אלמלי היינו צריכים לכלכל היום מפרי עמלנו בלבד גם את התותחים, גם את החמאה, ספק אם היה לנו כדי מימרח פת־קיבר לכל ילדינו, הילדים של צוותי־האוויר בכלל זה.

ואת הגאון הזה יש לעצור בטרם מגיע אלינו גם עמיתו הנלווה והוודאי– השבר.

*

מי יעצרנו?

על כרחך אתה פונה שוב אל האוחז בהגה הספינה– אל תנועת העבודה. מה זכות, אתה תמה, יש לתנועה זו להחזיק בקרנות השלטון וההנהגה של ארץ למודת־מכאוב זאת, אם אין בה העוז לעשות את מה שמצוות הקיום וההיוותרות־בחיים של הארץ מטילה עליה כעל קברניט? קבוצה קטנה של שרים עושה לילות־כימים בהדיפת ההתנכלות המדינית אל בטחוננו. אך קבינט שלם עדיין פנוי לעשות את מה שכורח־השעה מצווה על המדינה לעשותו גם מחוץ לאזור המדיניות והבטחון– אם כי בשייכות רבה מאוד אליהם. הוא פנוי– מכל מקום: חייב להיות פנוי– להציב מיד סכר בפני ההתעשרות. בפני גריפת־הון: לשפוך סוללת־בלימה אדירה שלא כל נוכל מצוי יוכל לפרוץ אותה או לאגפה, לעשות זאת בחוקים, בתקנות, בכוח־אכיפה משפטי, מוסרי– ואם נחוץ: מיבצעי. זה ירתיע יזמים? משקיעים?– הבלים. צווי־התגוננות אמיתיים של המדינה, הנובעים מתוך שמירה על קיומה הכלכלי, לא ירתיעו את ישרי־הדרך, המבקש בתום־לב לבנות את עתידו ועתיד ביתו בדרך של יצירה משקית, ימצא דרך לבנותם ביחד עם המדינה ולא על חרבותיה. אך חוקים ואמצעים ירתיעו נוכלים. יסיגו סרסורים ואולי באמת יבריחו ממחזור־הדם של אומה מפרפרת, קצת מן העלוקות שנצמדו אליו למצצו, להגירו,אולי.

להציב סכר בפני ההתעשרות– ולהוריד מן הגגות גם את הסהרורים ההולכים ומתרבים בתוך מעמד העובדים גופו. במקום להתהדר התהדרות־של־טווסים בנוצות ההגמוניה המדומה של תנועת־העבודה על כלל הארץ ותושביה– להוכיח מינימום של הגמוניה מוסרית בתוך תנועת־העובדים עצמה. להוכיח לעובדי הבנקים, הסותמים זרבובית־התה של מעבידם, לעובדי־המס המתפשטים בעפולה, לטייסים, למשיטי אניות, המעמידים בשריקה אחת כל ספינותינו בימים, ולפלגים רבים אחרים בתוך האחריות המרוסקת הזאת של תנועת־העבודה. כי אם יוסיפו לבזות כך את עצמם ואת כולנו, ימצאו את עצמם בסופו של דבר במצב, שהוא אולי סוריאליסטי מאוד בדימויו אך קרוב מאד להיות מציאות, של חולבי עטינים– בלי פרה.

*

כללו של דבר: אין עוד כל טעם לחזור ולשלוף את האיום ב“שעת חירום” כבדחליל. יהיה מענק אמריקני או לא יהיה– יש להסיר את הלוט, הלכה למעשה. מפניה האיימניים של המציאות, כמות שהם. יש להוכיח בפועל ממש כי אמנם אין לנו– אין!– לא דולרים למסעות, לא זהב לציפוי בריחי־הדלתות ואפילו לא די חמאה למרוח בה את פיתנו; אין לנו לא הון מוּלבן ולא הון מוּשחר לשלם בו כל קפריזה של אזרחים מלומדי־תפנוקים ומרחמי־על־עצמם. קיבעו על כל אשנבי המסעות והמותרות וההוללות את שלטו של המשורר: “אלהיכם (ממלכתכם, ארצכם, אוצרכם) עני כמותכם”– ושמא עני מכם, ואיטמו את האשנבים.

אין טעם לחזור ולקרוא בגרון את האמת. אף כי גם הכנות היא מן התכונות החשובות של מנהיגות, והיא מקויימת באחרונה במידה הראויה להערכה. אך הקריאה לחיים של אמת היא ענין למטיפים. אתם הופקדתם לעשות אמת. עשו אותה. הופקדתם להנהיג– הנהיגו! הנהיגו אותנו יום־יום, מהיום למחר. בנתיבה של האמת הכלכלית הקשוחה כסלע, בלי רחם.

איננו ראויים עתה אלא למלוא חומרתה של מידת־הדין.

ג. חגיגת קיץ

את מדפי הספרים הולכים וממלאים באחרונה ספרים מסוג חדש– מאזור מדעי־החברה השימושיים: מימצאי אגרנט. סיכומי שמגר, מורה־דרך לנתיבי נפט, תככי הכדורגל– ספרות־העת־והמוקד שאינה מניחה כמעט מקום לספר מן המניין. ואל השיפעה הזאת נלווים לגיונות של כתבים אחרים: ספרי הפעילים והעושים, שאינם מוכנים עוד לסמוך על רושמי־העתים ומכינים להיסטוריונים אינוונטר ספור של מעשיהם– עד אחרון בהם. וירקוּת גדולה משוכה על הכל, והעבר כולו לובש שיראין ומעט החולין שהיו בו וביסוריו כמו משמיעים רק זמירות. בראייה ריטרוספקטיבית נשקף כנראה רק האביב– והוא בלבד. ואפילו השלכת– גם היא מוריקה, ואפילו חרכּו של העבר– מחמם. או אולי באמת היה לעונות־השנה מראה אחר בעת שעברה– אלא שלדאבון הלב מיאנה העת ההיא לעמוד מלכת.

אבל נשוב אל מדף הספרים.

בתרועת־חג טיפסנו השבוע אל המדף ופינינו בו מקום לספר חדש, שאילו לא היו חיינו סואנים וקודחים כאשר הם. היינו חוגגים את בואו בצלצלי־שמע. פינינו מקום ל“פאוסט” בתרגום עברי חדש, על שני חלקיו, מאת יצחק כפכפי (בהוצאת “דביר”).

כי אנו שומעים את שם המתרגם הזה כמעט לראשונה– זוהי בוודאי תעודה לעניותנו. אך כבר מזמן– אולי מאז הופיעו תרגומיו של שלמה דיקמן ז"ל לקלאסיקה היוונית– לא עלה באפנו בושמה הטוב של לשון כפי שעלה מתרגומו של יצחק כפכפי, שאליו ואל קבוצתו במעוז־חיים הגענו השבוע בזכות גיתה. דרך סבוכה מעט– אבל הגענו.

אין מנין כלל ואין קרקעית לעינות הלשון שנפתחו לפני המתרגם ובזכותו– לפני הקורא, מגרפה עם אלף מיני זמר, עם מיקצב השומר על המקור, עם צירופי לשון ודימוי ועם עקבות מעטים של כלי־המלאכה, היו שם– אנו יודעים– מיפסלת ואיזמל ומכחול, אך עקבותיהם קלילים וניכרים אך מעט.

שלושה מתרגמים¹ שרו עם יצירת־פסגות זו ויכלו לה רק בחלקה. פתח מאיר הלוי לטריס, המשיך י. ל. ברוך, והפטיר רק לפני שלושה עשורים המשורר יעקב כהן. יצחק כפכפי ממעוז־חיים עומד בתחרות הזאת בזקיפות קומה. בגאון מוכר, ואין זה מעט.

אמת, עדיין חסרה לנו, גם לאחר תרגום זה, הפריצה הפיוטית, נוסח תרגומי־הקלאסיקה של אלתרמן ושלונסקי, שתיתן לדיוק־התרגום גם את מפרשיה העבריים של שירה גדולה. אך הישגו של י. כפכפי הוא המיטב שניתן עד כה לפאוסט בעברית. מיטב הראוי לכל תהילה.

לא נפלוש אל תחומו של מדור הספרות. אך תרועת־חג של ספרות גדולה מגיעה גם אל הפרברים, ומפרבר זה של פנקסנו– כחלק מרישומי הזמן, והתהפוכות, והפרחים העולים מן הטרשים– ברכת־נהנין גדולה. אולי יאה הדבר לפאוסט לצאת בלבוש עברי מתוקן ומרהיב ביותר דווקא מן הקיבוץ, מן המקום שבו עדיין הומה ונלבטת הרוח– היא רוח־האדם הגדולה שפאוסט כה ביקש לשרות עמה.

"אַךְ לֵב אָדָם

לָנֶצַח לֹא תִּבְרָאוּ

אִם לֹא יִצְמַח דְבַרְכֶם

מִתּוֹךְ לֵבָב"–

היינו נושאים דברים אלה של גיתה כמו נס אל כל מקום ואל כל דוכן; אל כל הדוברים אלינו גם בימים אלה, כמאה וחמישים שנה לאחר “פאוסט”.

13 באוגוסט 1975

---

רמת החיים ורמת האמת

מאת

ישעיהו אברך

אילו היתה למדינה הזאת דמות־הגוף היינו חייבים לקיים בה מצוות ביקור־חולים. היא איננה בריאה. ולא שהיא, חלילה, חשוכת־מרפא. אלא שחולייה, כנראה, מורכב למדי: היא מקרה גבול טיפוסי. יום אחד שפוייה, צלולה כבדולח– יום אחר משובשת, אטומה כטיט; היום תובעת דבר אחד– מחר את היפוכו. והכל באותה מידה, של יצרים וריתחה. בתוך כל התהפכות האלו קשה למצוא איזה עקרון או מפתח־של־שיטה שעל פיהם אפשר יהיה לנבא את הימים או את הנושאים. הכל כמזלו של יום או כמזלו של ענין.

העוסקים בבריאות־הנפש יודעים כמה סבוכים ומורכבים הם מקרי־הגבול. אנחנו, יושבי הארץ הזאת, שייכים, כנראה, לסיווג הזה. מקרה־גבול מובהק.

*

לפני חדשים אחדים פורסם בארץ ספר שכל מי שקראו יכול היה להסמיק מבושה או מחרון או משניהם. עתונאי חרוץ אחד חיבר מידע למידע, קו לקו, סיפרה לסיפרה ומצא כי מארנקה של המדינה הזאת נשדדים כל שנה כך־וכך מיליארדים, ולא שמוציאים את הכסף מכיסה, אלא שאין מכניסים אותו כלל לתוכו. מערימים את השמאים ועל המסים ועל התקנות– ואינם בושים.

במה אפשר להמחיש את גודל הביזה הזאת?– במה לא? רצונך, הנה כמעט שליש מן המענק האמריקני, שבו אנו מבלבלים מוחו וליבו של עם ידידותי גדול ומבקשים כי ימלא בחסדו שלו את אשר מחסיר בזדונו משתמט המסים שלנו; רצונך, הנה ציודן המלא של כך וכך אוגדות; רצונך, הנה דיור לעני ולצעירים, ותלמים, וארובות, ומקומות עבודה– פרנסה וייצוא.

המדינה, שבאותו יום היתה במקרה במצב של שפיון גמור, קראה את הדברים, ראתה פני עצמה וכבשה אותם בקרקע. ואילו דעת־הקהל– הכתובה, המושמעת והמצולמת– כינתה את שמאי־המסים שלנו בכל שמות הגנאי, שאמנם היו ראויים להם על כי הניחו לחרפה כזאת להימשך. הנושא נשתהה זמן־מה על הפרק– עד שירד ממנו. אלא שהפרק, כמו הטבע, איננו סובל חלל ומילא עצמו מיד בנושאים מסעירים אחרים. המגילות הגנוזות של פסולי־החיתון– ככל שזכור לנו– דחקו את ספר הביזה; מבשרת ירושלים. כמדומה, דחקה את המגילות; השריפות דחקו את מבשרת ירושלים, והפרק הציבורי המהמה הלך ונתמלא דברים אחרים.

אלא שדווקא הממונים על השוּמות ועל המסים נתנו כנראה בפעם הזאת את דעתם על מה שהובא בספר ועל מה שאמר להם בוודאי לב־עצמם כל הימים. הם לא נחפזו לרדת מן הפרק הזה– ועשו מעשים אחדים. ראש המסים. שאין אנו מכירים אותו אלא משמו: יצחק מן, כמו דרך קפיציו ובעוז־רוח, שנימוקיו נשמעו לנו מוסריים יותר מלבלריים. פתח בכמה מהלכים.

*

על פי החוק שנתנה בידו הריפורמה– תכנית שנתחברה על ידי צירוף נדיר של בקיאות והגינות– ביקש להטיל זנב־מס על ניירות־ערך מסויימים. ביקש– וכמעט, כמאמר הסלאבים, “כוסה בכובעים”, יצא בתום־לב ברגל ימין וכמעט הפכוּה לו לשמאל, ורק בדרך־נס צפה ועלתה גולגלתו מחדש על פני המים הרוגשים של הציבור, היחידה שהחמיאה לו מבחינה ציבורית היתה, כמדומה, ההסתדרות. ענין המס על נת“ד (מה זה בדיוק נת"ד?) ירד. איפוא מן הפרק בשל תגובה שכבר אז אפשר היה להבחין בה קצת מסימניה של אי־שפיות, אך עדיין תגובה חלוּשה, מהוססת. את היום הגדול, האמתי, של שיבוש כוח־ההבחנה מראה הציבור עכשיו, עם התגובה, ההיסטֶרית כמעט, למה שקרוי “שאלון רמת־החיים”. מי שקרא את ג’ורג' אורוואֶל ומי שלא קראו מנפנף היום במונחים “1984” או “האח הגדול”, והכל סובב על ציר המיספר הזה ושאר־הבשר הזה. והמינימום מכל הבּוּקים־הסריקים שתוֹלים בשאלון המסתורי הזה, הוא “מדינת משטרה”. המכסימום הוא, כמובן, ענין ל”ליצאנציה פואטיקה". ובדמיון מפליג אפשר להביאו אפילו עד מחנות־כפייה.

היינו רוצים להסתכן ולומר מלים אחדות על צירוף־התיבות הבזוי– ובאמת בזוי– הנקרא מדינת משטרה.

*

אנו פטורים לומר דעתנו על מדינה כזאת. אנו רואים דגמיה והיא מעוררת בנו אימה. חלחלה– וסלידה. אנו רוצים, איפוא, להניח כי אפילו ממשיליו הקיצוניים של משל זה אינם מתכוונים לדימוי כזה של מדינה, שבה נעלמים בני־אדם בצו משטרה וצוללים בנשיה והיו־כלא־היו.

אבל– ונאמר זאת לצורך חידוד הוויכוח– אם ימשיכו ללפף אותנו מכל צד בקורים של הונאה והערמה וגניבת איש מרעהו וציבור– מעצמו. מן המדינה; אם נצטרך לבחור בין חברה אכוּלת רימה ותולעה של שוחד ושלמונים ו“פרוטקשן” לבין הקצאת מקום גדול יותר לתפקידה של המשטרה והרחבת כלי עבודתה– הסמוכים. כמובן, על החוק– נצטרך להשתהות מעט ולשקול מה עדיף. אין הבחירה עוד חד־משמעית כל כך.

זה נוגד מאוד. זה חותך בבשר החי זה מצער מאד לדעת שמדינת־היהודים. רק עשרים ושמונה שנים לאחר קומה, כבר חייבת להציב לפני עצמה אפשרויות כאלו לבחירה. אבל עיצבנו את דיוקן המדינה הזאת ופני חברתה במו ידינו ואין לנו על מי לקבול אלא על עצמנו.

*

אלא שהצגת “מדינת משטרה”, בכל תבנית שהיא, באנטיפוד קיצוני ויחיד למדינה של הונאה והעלמה. היא הצגה מוטעית, אפילו היא נעשית בתום־לב. והיא בוודאי נעשית כך על ידי רוב המחווים דעתם כך– בכללם כמה מטובי ידידינו.

כי בין הקטבים הראויים לשיקוץ, של “מדינת נוכלים” מזה ו“מדינת משטרה” מזה. משתרע מרחב גדול שבו יכולה אפילו הנאורה במדינות לחיות חיי־חירות מלאים ולנשום מלוא־הריאה אווירו של חופש אזרחי ואישי מושלם. בין שני הקטבים האלה נמצאת “מדינה של עשיית צדק”– לא צדק קיצוני של אחרית־הימים כחזון ישעיהו, ולא צדק מגורע בהרבה שהסוציאליזם מגלגל בו. רק צדק עם נורמות־יסוד של חברה אנושית שבה נטל־משאה וכובד־עומסה– לרבות שלל יתרונותיה– מחולקים במידה אלמנטרית של הגינות ושל יושר חברתי. חברה המבוססת על שוויון בנשיאת הנטל בין אלה שהיא העשירה אותם לבין אלה המקיימים את חייהם וחיי־ביתם בעמלם ובאותה מידה של יושר־לב–גם את מדינתם.

מידת הסכנה שבהתערערות הצדק האלמנטרי הזה. ובתוצאותיה המוסריות. האנושיות והחברתיות. גדולה בהרבה ממידת הסכנה שבאותו טופס אומלל על “רמת החיים”, העלול אולי תוך מקריות־המידגם להעלות גם כמה חפים מחטא ולנבור בעניניהם לא יהיה בכך שום אסון. יתעופפו גם שבבים אחדים ובלבד שייעקרו סיקוסים.

*

האם זה באמת כל כך נורא ומסוכן אם כמה ישרי־דרך ישתרבבו גם הם לתוך המידגם ויחוייבו לגלות קצת מן הסודות הכלכליים הכמוסים– שאין להם? האם זה באמת חטא נורא כל כך אם לעומת טעות בכתובות אחדות, יתגלו גם נחילי המירמה והשוד של אלפים– והם נמנים לצערנו באלפים– המורטים כנף־בגדיה של המדינה מכל עבר. בוזזים אותה בלי נקיפת מצפון ופעמים עוד מוסיפים לגלוג על חוסר־אוניה להילחם בהם? האם קדושת החירות הפרטית צריכה ליהפך למחסום בפני גילוי כוורות של פושעים– ומה שהעלה ברוך נאדל בספר הנזכר אינו מתיר כלל לקרוא להם בשם אחר? והאם אין גילוים. והוספת אמצעים ניכרים לבצרון המדינה ולפיתוחה כתוצאה מגילוי זה. מצדיקים גם נגיעה קלה בכמה אזרחים ישרים. שלרוב הקשר היחידי בינם לבין מס־ההכנסה הוא אותו פלט חדשי של המחשב?

לשאלה זאת אין לנו שתי תשובות. ואיננו רואים שום רע בכך אם גם אנחנו ניתפס פעם על פי המידגם לחיות שבבים במַחטב ההכרחי הזה.

*

עוד שני איומים ראויים לנגיעת עט:

איום אחד הוא ירידת “המוראל” הכללי ועליית הירידה. יש להודות כי האיום בירידה הוא היום נשק גרעיני כמעט. למען העלייה אין האזרחים ממהרים כל כך להזדעק– כי היא מטילה גם הרבה מצוות מעשיות,.אישיות, של קליטה. עניין הקליטה איננו, כידוע, רק עניינה של הרשות בלבד. אך קריאה נגד הירידה אינה מחייבת הרבה. התביעה בענין זה היא מן הממשלה– לא מעצמך.

האמת היא כי סוגייה זאת איננה קלה. ראינו את היורדים בהמוניהם. ראינו אותם בארצות תפוצה ורווחה וכמו ניגלה לעינינו טיפוס של יהודי בלתי־מוכר לנו. לא טיפוס של גלות ולא טיפוס של גאולה. רק כלאיים של שניהם. מאמץ לעצמו גינוני־גלות ועם זאת נושא על פי רוב בגאווה תגי־גאולה שענד בארץ. והוא חצוי בין גאוותו על הטמיעה המהירה לתוך העולם הגדול לבין גאון העצמיות שניטע בו בעצם היותו– או היוולדו– בארצו.

כאמור, זוהי סוגיה חמורה ומורכבת, ומן הראוי לעמוד עליה שלא בהקשר־דברים צדדי. אך הבאתה של סוגיה זו בקונטכסט השאלון והמסים היא הבאה שמתוך הנמקה טמאה.

לפני זמן־מה איימו היהלומנים שאם יחוייבו לנהל ספרים– ירדו. איננו יודעים עד היום אם אמנם היהלומנים ירדו מן הארץ או שהשלטונות ירדו מתביעתם. בסמוך לכך, מסופר בעתונים, ביקשו זוגות בבאר־שבע להחזיר את תעודות־הזהות של המדינה משום שלא ניתן להם מבוקשם– ואף זה איום בירידה: מקצה אחר מסופר כי ספנים ישראליים בשפך המיסיסיפי תלו על ספינתם שלט להודיעך שהם שובתים– דווקא בנהר המיסיסיפי – נגד מדינה ישראל. האיום הישיר או העקיף הזה בירידה נעשה איפוא באחרונה נפוץ יותר ויותר והנה קיבל, אם לא הצדקה, לפחות קצת רציונליזציה בכמה מאמרים בעתונות.

*

אמרנו: הבאה פסולה– ולא נחזור בנו. אילו הכריזה מדינת־היהודים שהיא מוחקת את “לא תגנוב”– ואולי עוד דיבר אחד– מעשרת הדיברות שלה. ייתכן כי רבבות נוספים היו נוהרים אליה. ואולם השאלה היא אם אמנם אנו נכונים לקנות כוח־משיכה על־ידי ויתור על ערכי־מהות של חברה. שלא לדבר על חלום החברה האחרת שאותו הבאנו עם לבנו בבואנו לכאן.

ועוד שאלה: כוח־משיכה למי? ככלות הכל. מי שכל ריבונות ישראל איננה שקולה בעיניו כנגד טופס אחד– יעשה כלבבו. אלא שטופס גרוע מזה ראינו בארצות־הברית, היא ארץ החירות הגדולה– ולא ראינו אזרחיה נמלטים מאימת הטופס לאיי־הבתולה. ומי שמאיים עלינו בירידה מאימת הנייר הזה– שהוא אחד האמצעים להשבת גזל– לא את הטופס איננו אוהב, אלא את ארצו. מדינה איננה מפלגה או כיתה, שאם מדיניותה אינה מוצאת חן בעיניך אתה מקים לעצמך כת אחרת. ריבונות היא בך ובתוכך. – כל אתה ואתה– בונה אותה ומעצבה ולא איש אחר תחתיך. ערוך את עצמך– איש־איש את עצמו– ואתה עשוי להיות מופתע להיווכח שאין זה עונש כלל וכלל לחיות בה.

*

והאיום האחר: מרי אזרחי.

אנו מכבדים יותר מדי את ידידנו חבר־הכנסת שמחה ארליך משנאמין כי הוא מתכוון למרי אזרחי כפשוטו. בהגיונו השקול יכול היה למצוא מזמן עילות חמורות יותר למרי אזרחי מן הטופס הזה– אם אמנם נהפך גם ה“מרי” לנשק מקובל במערכה הציבורית.

אבל את המרי האזרחי, הבזוי והנקלה, הראוי לכל גינוי, מקיימים כבר הלכה־למעשה יום־יום– וכנראה: במשך שנים– סרבני המס ושומטיו, הנוטלים מידי המדינה כלים חיוניים לקיומה ולפיתוחה. עם המרי הזה צריך ללכת בקרי– בלי שום פשרות. הדבר שהם מעוללים למדינה חורג מן ההגדרה הטכנית. כביכול, של “השתמטות ממס”. הוא בגדר חבלה בכוחה של ישראל לשקם עצמה, לבנות חייה וכלכלתה. והוא חבלה בתמצית־כבודה של מדינת היהודים. משום שחלק רב לו, למיפגע הזה, בגורמים המחייבים עדיין את המדינה להיות כפושטת־יד.

*

רק הבל הוא, כמובן, להניח כי הטופס יענה את הכל. שום מיפגע עוד לא נעקר ושום חברה עוד לא נגאלה על ידי טפסים, וגם כאן חל הכלל: טפסת מרובה– עדיין לא תפסת. מה שלא יעשו החינוך. החקיקה והמופת– שום טופס לא יעשנו.

אבל הוויכוח הנטוש עתה בציבור הוא בזווית העקרונית. עד היכן מותר להתקרב אל הפרט כדי להגן על הכלל– וממילא על כל פרטיו כולם. הויכוח הוא לימין מה מתייצבת ההכרה הציבורית שלנו: לימין החברה, להגנת עצמה, או– בעקיפין– לימין אלה העושים לפירורה.

“והבחינה המוסרית?”– שאל מראיין חשוב של "קול ישראל " בקול נכאים את הממונה על הכנסות המדינה מ. נוידרפר בליל־שבת האחרון. המרואיין הנבון מצא את עצמו נבוך מעט ברגע הראשון וכמו נדחק קצת לקרן־זווית. עם נשק כל כך בלתי קונבנציונלי כמו “מוסר” בידי קריין של הרדיו, היסס קצת להתמודד.

בלי להידרש לכך, אנו רוצים לקרוא אל תוך דו־שיח זה קריאת־ביניים אחת:

–מוסרי, מוסרי מאד, מר גדעון לב־ארי. מכל־מקום: מוסרי לא פחות מן החרדה העקיפה לחירותם הפרועה של חומסי המדינה ומשליכי יהבה על החלשים.

זה– לטעמו של מאזין אחד, לפחות.

9 בינואר 1976

---

במנהרה – אבל עם פנס ביד

מאת

ישעיהו אברך

איננו יודעים מה הן הדרכים שבהן אומרות הממשלה ללכת לקראת “האור שבקצה המנהרה”. אנו רוצים להאמין כי הממשלה עצמה אמנם יודעת, מכל מקום. עד שיבקיע האור הנכסף בוודאי יש עימה פנס כלשהו ואיננה מגששת באפלה גמורה.

כך אנו רוצים להאמין, אף על פי כן, טוב היה אילו נתנה הממשלה סימנים ברורים יותר למציאותו של פנס כזה. אילו עשתה כן, יתכן כי רבים יותר היו נזעקים לדיגלה. גם אנחנו, ככלות הכל, מי שמעט בינה בקדקדו יעדיף ללכת בדרך משובה אל יעד ברור מלהחליק על פני דרך כבושה– אל שום־מקום. שדנו אמנם בזמנו ביחד עם פייטן־החלוצים: גם אם “לחוף ספינתי לא תקרב” עדיף “להלך בנתיב שמש־זהב”, אבל זוהי המראה פיוטית ולא מצפן להולכים. מי שמהלך ומטרה בלבו ותרמיל כבד על שכמו– חשוב לו החוף. והוא העיקר. וחשוב עוד יותר לא להגיע אל חופי הטעות.

*

חוף אחד, למשל, אינו מלהיב אותנו. אפשר– וחובה!– לבטל כמה מן היתרונות שכבשנו לעצמנו עם הגיאות המלאכותית של השנים האחרונות. עם רמת החיים המנופחה. כי אפילו ניתן היה להגיע אל “האור שבקצה המנהרה” בלי חיסול היתרונות האלה– חובה היה לחסלם, לעקרם כעקור גידולים ממאירים. אין זו חובת התקציב והכספים. זוהי חובת החברה ומוסרה.

ואולם על דבר אחד יש לשמור מכל משמר. אפילו הוא כרוך במיתוח נוסף של שרירינו הכלכליים: לא לבטל נכסי־צאן־ברזל של הישגים חברתיים. לא לערער יסודות שעליהם ביקשנו להשתית חיינו מראשיתם. לא לעקם את תווי־היופי המעטים שעוד נותרו בחזותנו החברתית. כל אשר ייעקר בתחום זה לעת בצורת– לא במהרה יינטע מחדש. וכוורות־העוני בחברתנו גדלו בשני הדורות האחרונים לא פחות משרבו בהם נחילי העשירות.

העזרה ההדדית. שפועלים יצרו אותה כחגורת־מגן לביטוח בריאותם והביאו אותה, מצד תוכנה החברתי והאנושי, לגובה שאינו מוכר אף בארצות נאורות– היא אחד היסודות האלה. מיפעל הבריאות. מצד היקפו ורמתו הרפואית, הוא אולי מן המפוארים במעשיו של דור־החלוצים ורק מי שראה גורלו של עובד שפקדה אותו מחלה בארץ מפותחה כארצות הברית, למשל, יכול להעריך כראוי רוחק־ראייתם של ראשונים בארץ ישראל. אנו יודעים: 400 מיליון הלירות הנחוצות כדי להוסיף ולקיים שירות חיוני זה ברמתו. אינם סכום מבוטל. אך נעז לומר: גם בכל פיתולי הכלכלה הישראלית, גם בתוך העווית הנוראה שיוצר המחסור– הכרחי למצוא אותו. למצוא אותו ממקורות החברה כולה ולא מאמצעיהם המוגבלים של העובדים. מי שיטיל עתה על אנשים עובדים חובת תשלום על ימי מחלה בבתי חולים או יכפה דווקא עליהם הגדלת המסים – כמו ישלוף אחת מאבני־הפינה של הבניין החברתי המתוקן יותר שביקשנו– ועדיין לא נואשנו– להקימו.

רק דיבור מרוּשע. כמובן, יזכיר גם בקשר לכך את “וואדוּז” ואת בנק־ברטניה ואת כל הנקבים האחרים שדרכם ניגר. כמדומה, בשנה אחת כשיעור המיליונים האלה. אף על פי כן, אין לב הציבור פועם רק על פי ההגיון ואין סערו נקצב על פיו בלבד. וגם לנו נדמה כי עדיין לא מוצו כל האפשריות להקל על תקציב המדינה בלי להעמיס על עובדים חלק כבד מבטחון בריאותם– נכס שיש להוסיף ולנצור אותו כבבת־העין.

אפילו לאחר ביטול המס בן־יומו על נת"ד וביטול חלק ממס המחזור על אגרות חוב– עדיין אין להזדקק בשום פנים אל הנגיסה הזאת בערך– מהותי של חברת אנשים המבקשים עדיין להיות ערבים זה לזה.

גם מבחינת התכלית אפשר כמדומה לומר בוודאות כי מי שיפנה לדרך זאת סופו, בלחץ החברה. לסגת ממנה. אם ממילא יסוג– למה יפנה אליה מלכתחילה?

15 בפברואר 1976

---

ועל סביבותיו שב הרוח

מאת

ישעיהו אברך

בין העומר והביכורים: בין השיירות הנעות בדרכים והרגשת חול־המועד הגדול של המדינה המפליג הרחק מעבר למניינו בלוח העברי, הלכה ונתפוגגה הרוח שנתפעמה פה־ושם עם הופעת האיום בהפסקת הסיוע האמריקאי.

מזוויות העתונים ומן הפינות החבויות בלבבות החלו בוקעים ציוצים ספונטאניים. בהססנות־מה, כמו היה המעשה שאנשים עומדים לעשותו מיושן מאד, כלוח ומחוץ לאופנה; כמו יצאו האנשים אל איזור המחשוף והעירום כשהם לבושים בגדי “בוני וקלייד” של שנות השלושים, אבל– העזו ויצאו. כהישג־היד המצומצם, כפתח־הלב הנרחב. תמהוניים כמו הגיחו ממחבואם ושוחרי־טוב לתומם השילו בבת אחת את רגשות הבושה ואת הפחד להיות מלוגלגים– וקראו קריאה של נכונות. ויש שגם עשו בקריאת עצמם. פה־ושם נענו מורים וסופרים ופועלים והורים ששכלו– וועדי־עובדים. כן. גם ועדי־עובדים, הגוף הנודע היום כתנשמת מפחידה. ושמא לא רק נודע. אבל– נענו. המפחידים או האחרים– אבל נענו.

*

עובדים נענו ומארגוני־עובדים עלה הד– ורק מועצת פועלי הממשלה. כלומר: ממשלת ישראל עם ראשה, שתקו שתיקה חתומה. כמעט עויינת, כמו אין זה עניינה כלל. נאמנה לחישובים מפוכחים– כדין מועצת־מנהלים קרת־מזג– היא נזהרת מלהפיח בגחלים הלוחשות. אולי תיכווה. אם תפיח בהם בירושלים עשוי הדבר להתפרש שלא כהלכה בוואשינגטון. אם נתרום מכוח עצמנו עשרה, עשרים, חמישים, מאה מיליון– עוד יטעה פורד לחשוב כי איננו צריכים לארבעת אלפים מיליון שלו– ויהיה מיקוש. את הרכש הצבאי כמעט מיקשנו כאשר אמרנו כי מצרים חוסכת שליש מצבאה. רק נעודד את אזרחי־ישראל לתרום משלהם ומיקשנו גם את המימון. את הרביע החמישי, האחרון. אין יותר רביעים.

*

אנו מוצאים עצמנו באחרונה חלוקים בכמה עניינים עם ידידתנו חברת הכנסת שולמית אלוני, אך אי־אפשר שלא להודות כי היא תימצתה לפני זמן־מה הרגשת רבים באמרה כי הקול החסר עתה בחלל הוא מעין “נאום לאומה”. קשה אמנם לצפות כי האש הבֶּנגאלית העולה אלינו באחרונה מדוכני האומה גם תחמם לבבות גם– כמאמר המשורר– תחצוב “ספירים לרבבה”. פחות מכל, כמדומה. יודעים עתה המחזיקים במוסדות השלטון: במה מדליקים. אבל ההרגשה היא כי הניצוצות הניתזים מן ההתעוררות העממית כמו נהדפים בחומה של ראציונאליות כבדת־ראש ואנליטיקה עילאית. נהדפים– אם לא מכובים במשב־פה של ביטול. במה מדליקים– אין יודעים, אך יודעים, כנראה, היטב במה מכבים.

“אלפים לא מיליונים וודאי לא חצי מיליארד– כתב ידידנו ג. בנימין¹– אבל יד בוטחת, מכוונת, היתה עוקרת בהם הרים”. יד בוטחת, מכוונת– אבל היכן היד והיכן ההרים? ירושלים אינה עונה בכלל. איך קרא גבורו של קארל צ’פֶּק: “הי אתם, שם למעלה!” אבל “שם למעלה”– אין עונה. העולם בו אנו חיים. העם ידבר והמימשל לא יעננו בקול.

*

כאילו אין די שרים בממשלה לקרוא בהרבה קולות, וכאילו אין הם קוראים אם מתרצה להם. כאילו אין זה מובן שהקריאה לתל־אביב והתביעה מעצמנו לא זו בלבד שאינן מחלישות את הקריאה לוואשינגטון אלא שהן מחזקות אותה ונותנות לה תוקף מוסרי. ולא רק קריאה אל היושבים בקרנות הכלכלה ואל שכיריה. אלא קריאה– ואם בגבורות צו!– אל היושבים על משמניו המזוייפים של משק ישראל. קריאה מן המיצר.

אולי הפעם, עם הידיעה על ביטול חלק מן הסיוע האמריקאני, היתה הקריאה נשמעת. ואם לא היה קולה נשמע– הגיונה היה נשמע, צדקתה היתה נשמעת. כורחה היה נשמע. לא היתה נקלטת כקריאת חירום– היתה נכפית כגיגית. זו היתה השעה לאחוז בעטיניו של ההון הישראלי הצבור, ולחלוב אותם בלי רועד־יד אל דליי המצוקה והבטחון של עם אביון.

*

כי בצד שוויון־הנפש שהמימשל הישראלי מגלה כל התעוררות כזאת בשדרות העם הרחבות– אי־אפשר שלא להבחין בחזיון מוזר בשדרה אחרת של הציבור.

בעוד עולים מזמן־לזמן קולות תמהוניים של נכונות והתנדבות מאזור הפועלים והעובדים האחרים. אין קולה של האמידות הישראלית נשמע כלל ותמהונות כזאת אפילו אינננה מבצבצת שם. איזו בהמיות מגושמה יצוקה בשכבת המתעשרים של ישראל ביחוד בין אלה שעלו מנכסיהם בעקבות חפירות ומצור. שכבה זו טובלת בשומן עצמה, משייטת בו להנאתה כמו שוויסק־אווזים ומקיימת באופן מגושם וחסר כל מסורת־של־נדיבות את מצוות “חטוף ואכול” שלה. אין אתה מבחין בה שום התעוררות ספונטאנית להטות שכם בימי מצוק.

זוהי שכבה של מתעשרים שהתקופה תלתה נזמי־זהב באפה. אך לא הנחילה לה שמץ ממסורת הנגידות היהודית. זוהי עשוּרה של ספינות־מפרש. של בריחי־זהב לדלתות, של תמונות אמנות לפי האמה: של חגיגות בר־מצוה המשכשכות בתוך בריכות שחייה– אך ללא תו של אצילות או נודב־לב שהוא מסימניה של הנגידות היהודית המסורתית. אינך מוצא בה לא את טיפוס הנדבן ולא את היפוכו: הכילי הקישח, אלא את שווה־הנפש, שאין המצוקה שמסביב מגרה את חושיו לטוב או למוטב.

זוהי שכבה הרואה כפרס המגיע לה בדין כל מה שהיא גורפת ממצוקת ישראל, אך בצד כל ההברחות האחרות היא גם מבריחה מעצמה. כהכרח זבוב טורד, כל רעיון של הקדשת חלק מנכסיה המצטברים לצרכיו הדוחקים של הציבור. וגם במילוי חובתה על פי הדין ועל פי החוק היא, כידוע, משחירה הון עצמה ומלבינה פני חברה ומעוותת מסורת הערבות ההדדית שבה נצטיינו ישראל.

*

זו היתה השעה לקרוא מלמעלה כאשר קרא האיש הקדוש, מל הישיש, גיבורו של אנאטול פראנס ליושבי אי הפינגווינים:

“בני, ה' נותן עושר לבני־אדם ולוקח עושרם מהם, כטוב בעיניו, כינסתי אתכם להטיל תשלומים על העם לכיסוי הוצאת הציבור. – – – את גודל התשלום נקבע. לפי עשירותו של כל תושב, וזאת אומרת, מי שיש לו מאה בקר יתן עשרה ומי שיש לו עשרה יתן אחד”.

אך בשום מקום אין עתה יורשים לא למל הקדוש ולא לקדושים אחרים– קרובים לנו יותר. ובעלי מאה הפרות צמודים, הם ומיקנם, אל הכר ואל המרעה. ובצמרות– שלא כבמרתפים– אין חולמים עוד חלומות. ואתה שומע את קול אזילתו של הזמן. את אנקת הרוח נושא הבשורה השב על סביבותיו– בלי הד.

*

– מי זה פרץ בצחוק באמצע עמידת־הדום במיסדר?– קרא רב־הסמלים בגערה אל הכיתה המתאמנת.

–זה היה ספונטאני!– השיב אחד הטירונים בקול רועד.

–ספונטאני, צא מיד מן השורה! רעם קולו של רב־הסמלים. צא, אמרתי!

בתום לב ניסו כמה “ספונטאנים” משכבת העובדים בעיקר להשמיע קול בעיצומו של מיסדר־הדממה הגדול. לפי תגובת הממשלה– אין מה לחשוש. הם יוחזרו אל השורה במהרה. אליה– ואל דיממתה.

ב. תרבות הדחפור

ידיעות על מצבות נתוצות, קברים פעורים ושלדי־אדם מפורקים לאבריהם מעוררות בנו בצד החלחלה האנושית הטבעית גם צמרמורת של זכרונות. מראשית ימי גלותנו ועד קברות־האחים של שנות הצלמוות במאה הנוכחית, מלווה את תולדות היהודים נוף של עצמות יבשות, עפר תחוח וקברים שחוללו. אם יש דבר שמעולם לא יכלה בינתנו להשיגו זהו כילוי החימה ביהודים מתים. חיינו הרבה משנות נעורינו בין נכרים ולמדנו להבין כי– אם לנקוט לשון המעטה– אין אנו אהודים עליהם ביותר. למדנו, כדבר האנגלים. “בדרך הקשה” ומבשרנו, כפשוטו, חזינו זאת. ואולם דבר אחד היה מזעזע אותנו תמיד ועד היום איננו יכולים להסבירו לעצמנו אפילו על דרך האנטישמיות הזואולוגית: ניתוץ המצבות וחילול־הקברים בבית העלמין היהודי. גם כאן? הן כל מה ששכנינו ביקשו ושאפו אליו ואמרוהו בפירוש היה לראותנו שרועים במקום הזה בדיוק. ומשהגיע יהודי למנוחת־עולמיו– גם מיתתו מדידה שינה מעיניהם. חי או מת– יהודי. פירושה המילולי של שנאה קשה כשאול.

הנבלות שבה נהגו הירדנים בקברות היהודים בהר הזיתים. החזירה אותנו אל חוויה מצמררת זאת לאחר ששנות ריבונות ותקומה השכיחו מלבנו את עגמות העבר.

אם אתה מוסיף את כיבוד־המת, שטופח לאורך כל מסורת ישראל– כל כניסה לבית־עלמין משרה עליך אוירה של התבטלות, של חשבון־נפש ודרך־ארץ. האופן שבו נוהגים החיים במתיהם הוא, כידוע, גם עדות לתרבותם ולרמתם המוסרית של החיים. ואין זו תורתם של אנתרופולוגים בלבד.

*

מתוך זעזוע מהול בכלימה קראנו, איפוא, באחרונה על החפירות שאנו חופרים בסמיכות לבית הקברות המוסלמי בתל־אביב, על הנגיסות שנוגסים הדחפורים באחוזת־קבר ועל העצמות הנפזרות בגבעה הנגוסה.

אם יש מי שמקפיד בדקויות של הגדרה– ניטיב עמו ולא נאמר: ברבריות. אבל נאמר בפירוש: גסות־הרוח, אבדן־צלם. נאמר כי אבד לנו, כנראה, משהו מיסוד האצילות היהודית, שאפילו כל נוולותה של גולה ומרדותה לא הצליחו למוטט אותה. העצמאות, כנראה, מצליחה יותר. כאן בית־עלמין, שם מסגד– הנתן מי את דעתו כיצד היינו אנחנו מגיבים על חילול כזה של בית־עלמין או בית־תפילה יהודי?

איננו יודעים מי עומד מאחורי נאמני ההקדש המוסלמי ביפו, הטוענים כי בית־העלמין חולל. די לנו שעומדים מאחוריו דייריו, שוכני עפרו, של בית העלמין הזה. כל עם ועצמותיו היבשות. כל עם– וזכות הבר־מֶצרא של מתיו.

אין אדם צריך להשתייך למועדון האופנתי של הסאלון־ערביזם הישראלי כדי להתמלא סלידה למראה התנהגות זאת. הבחינה היא בתחום האלמנטרי של תרבות האדם, מוסרו ומידותיו וכלל לא בתחום יחסי שולטים ונשלטים. בית העלמין, מכל מקום, הוא מחוץ לתחום הזה. הכל שווים בו לפני העפר. העם היהודי הוא הראשון שחייב היה לדעת זאת. לדעת– ולהנחיל לפחות ידיעה אלמנטרית זאת לישראליים נושאי תרבות־הדחפור של ימינו.

11 ביוני 1976

---

אבן מקיר

מאת

ישעיהו אברך

א.

אבני החן, מטילי הזהב, המטבעות וניירות־הערך הנחשפים באחרונה בקירות של נגריה, במעונו של סיטונאי־שווקים, בחנות קמעונית בפתח־תקוה ובשאר מקומות תמימי־מראה– אין להם, כמובן, קשר עם שוד־הכספות הגדול של בנק דיסקונט. אך כל אשר מתגלה בחביוני הקירות האחרים יש לו חיבור אל כספת אחרת: הכספת הגדולה של המדינה. הכספת שלי, שלך– של עמלנו הניגר גם אל הביזה. יש לו קשר– כי האוצרות המתגלים באחרונה עם כל מיגרד של טיח הם חוד־העדות לשוד הגדול של המדינה, המתחולל יום־יום, בגלוי ובחבוי, והיוצר את התמונה– הסוריאליסטית לכאורה, אך לדאבון הלב: מציאותית מאד– של אזרחים הטובלים בעושר עד סיאוב ומדינה המתפלשת בעוני עד חמלה. ושתי המסילות כמו מתוחות במקביל והן, כנראה, לא תיפגשנה לעולם לא רק מפני שחוקי הפיסיקה מונעים זאת אלא מפני האופן שבו מתנהגת– ומונהגת– החברה הישראלית.

בשיגרת־הדימויים המקובלת נוהגים להשוות את ראשית המימצאים שנתגלו עד כה לחודו של קרחון. הדימוי אמנם שגור מאד אך המראה קרוב יותר ללועו של געש. הצד השווה בשניהם: הגוש החבוי במעמקים מסוכן בהרבה מן החלק המזוקר על פני השטח. הצד המבדיל: הקרחון נשאר בקרחותו. הר־הגעש מועד לפלוט לבּה.

אבל גם שלא בחביון הקירות זורם הכסף כאשד. וכבד אין אתה יודע מה הוא שטר של מעות קטנות ומהו שטר של נגידים. וכך אתה מוצא עצמך, מרצונך או שלא מרצונך, מבושם ומעורפל כמו היית מרחף ביחד עם כולם בתוך עננה של בועות־הקצף העולות מאמבט הבורית הקרוי: כלכלת ישראל.

ב.

אין עוד טעם לחזור ולשאול: איך קרה הדבר? אין טעם לחזור ולשאול מה ככלות הכל היה במשך שלושה דורות טעמה האמיתי של ה“הגמוניה של תנועת הפועלים” אם רכוש אדיר כזה, ובחלקו לא בלתי־מזוהם, יכול היה להיצבר– ועדיין הולך ונצבר– ללא מעצור. וכמצויין, אין הדברים אמורים בשוד־פורצים המוליך במישרין אל הכלא. הדברים אמורים בחיים רגועים של ביזה תיקנית־כמעט, שבהם אנשים בוזזים את מדינתם בלי־רתע ומספנים במלקוח את ביתם ואת ליבם ומגירים דמי־המדינה הזאת בחלקם אל ההוללות ובשארם אל המיסתור.

אין טעם לשאול זאת. אף כי יש ויש טעם להרהר בדבר וכל מי שבמשך תקופת־הדור הארוכה– לאו־דווקא בשתי השנים האחרונות– היה מעורב מצד תנועת העבודה בצורה כלשהי בהחזקת הגה־המדינה חייב לשאול את יושר־לבו. שאלה נוקבת זאת. כשם שלא ייתכן כלל שמי שעיקריה של תנועה זו עדיין יקרים לו– לא יקום וישאל, בלי להירתע מראש מן השאלה בשל התשובה הצפוייה והמביכה: אם זה אשר נאגר ונספן בכתלי הבתים והמדינה בימי שלטון הפועלים, מה עוד אפשר להספין בהם בשלטונם של שאינם־פועלים?

ג.

אבל זוהי שאלה שבין תנועת הפועלים לבין עצמה ובמקום כל הוויכוחים שהיא מנהלת בבעיות־גורל, כגון: מאילו משמרות ייבחרו הנציגים לכהונותיה ואיך סוף־סוף יחולקו המנדטים בין הפלכים והגלילות– היתה מטיבה לעשות אילו היתה נועדת לכינוס של חשבון־נפש אמיתי ומקיימת שיח גלוי־פנים עם עצמה. מעין תפילה־זכה של תנועה שהפרה הרבה מנדריה לעצמה, ולא פחות מזה– לחברה שאותה אמורה היתה לשרת. לא רק הימים שבין כסה לעשור יפים לחשבון־נפש כזה.

ואם יסתבר לה תוך שיח כזה כי אין שום דרך לקיים שלטונה אלא תוך השלמה עם עיוותים מתמשכים כאלה: אם יסתבר כי אין כל תקווה להעביר מן העולם את כל הדברים שכה עיוותו ועיקמו את העקרונות– יקום בה העוז “לגהץ” את העקרונות או למחוק אותם כליל. או־אז תוכל, לפחות, לחיות חיי־אמת: אומרת מה שהיא עושה ואינה ההיפך ממה שהיא אומרת, ופיה וליבה שווים, ומבקשת על מעשיה אותו שכר שמעשים אלה, ולא מליצות מצעה, ראויים להם. מי שירגיש עצמו נוח באוירתה של אמת זו– ישלב זרועו עם התנועה ויילך עימה כל כברת־הדרך המזומנת לה עדיין– עד היכן שהיא מזומנת. מי שיראה עצמו נבגד– ינסה לחיות את חייו בלעדיה ולחפש לעצמו מכנה משותף יותר בין הדברים שהוא עושה ובין החלומות שטווה כל ימי בגרותו.

ד.

כי השאלה, כפי שהיא עולה מכלכלתה ומחברתה של ישראל כיום, חדלה להיות שאלה פיסיקלית, שלפתרונה מחברים מיספר־למיספר או מחסרים מיספר־ממיספר עד שמוצאים איזו נקודת איזון. וודאי: השאלה אם ייעצר, ולו גם לתקופה מוגבלת, מירוץ־המחירים והשכר (מירוץ־הרווחים, כפי שאנו רואים, אינו נעצר בין אם כל השאר רצים ובין אם הם עומדים על עמדם)– איננה בלתי חשובה ואין איש מבטל ערכה של כל רגיעה קלה בסחרחורת הכלכלית שבה נתונה הארץ. השאלה מתחילה להיות שאלה מוסרית ממדרגה עליונה: כמה עוד זמן יכולה החברה לתת לביזה להימשך וכמה זמן תוכל לשאת את המצב, שכבר כינינו אותו קודם כאשר כינינו, שבו המדינה עומדת ופושטת־יד בעוד חלק ניכר של אזרחיה צוברים עושר בחינגה פרועה שספק אם ידעה הארץ ואם ידעו הם כמותם מעודם.

ה.

אי אפשר שלא להדגים את ההכללות במראה העין.

נקלענו למלון מפואר שבו נתקיימה אותה שעה– אומרים לנו: כמסורת– מכירה פומבית, נוסח מכירות “סאותבי” בלונדון. לא לצרכי צדקה. לצרכי מרכולת. מי שחפץ מיותר בידו מוסרו למכירה– ונוקב מחירו. תוך שעה קלה נתמלא האולם מאות ישראלים וישראליות שנהרו בבגדי חג לקנות בכל מחיר כל מה שכלל לא היה נחוץ להם. המחירים לכל אבזר דמוי־עתיקות או דמוי־אמנות גאו מרגע לרגע בתחרות להוטה. הערב הגיע אל קיצו במהרה. פחות ממאה ישראלים מילאו את הקופה ברבבות לירות– ישראלים סמוקים ובהולים ומשלמים יותר ויותר תמורת כל חפץ הנחוץ להם פחות ופחות, ויוצאים בנהמת־חג אל מכוניותיהם.

מאולם האכרזתאות יצאנו אל רחבת־הדשא שבה חגגו אותה שעה שבע־מאות ישראלים אחרים–הם והבריכה, ופנסי־המים השטים, וקשת־הצבעים הנוצרת, כנראה, בעקבות מבול־הכסף– כלולותיו של זוג ישראלי בינוני, כמעט אמרנו: בינוני מאד. כאן, מעל למקווה־המים הזה. אומר לנו ידידנו יודע־כל. נתעופף לו תוך שלוש שעות כפרפר־לילה עוד רבע מיליון לירות, ושרשרת הכלולות במתכונת כזו לערך, תימשך עד הימים הנוראים– כאילו לא שיוו זבחים אלה של עם־אביון מראה של ימים נוראים לכל אחד מימות־השנה בלוח העברי.

עמדנו מוכי־תדהמה מול הקלות, האלגנציה והיוהרה שבהן נשלפו או נחתמו ההמחאות. בעל־האכסניה שהבחין במבוכתנו הפטיר: "אדוני, אתה חי, כנראה, בארץ לא־נודעת. הכסף איננו זורם היום בארץ– הוא נשפך. כדומן. (למען האמת: הוא השתמש בדימוי פחות רֶספקטבּילי אם כי הולם בהרבה את האופן שבו ניגר כסף ישראלי בימינו).

ו.

אילו היו בארץ עינות נפט, מכרות זהב או מחצבי פלדה– לא היינו תוהים הרבה על מקורו של הכסף ועל כור מחצבתו. אך מכל פינות הארץ עולה שריקת הדלות בניסורם של אלף צרצרים והמקור היחיד שממנו זורם כסף רב, הטורף לפעמים את הדעת ברשרושו ובברק־טריותו, הוא מכונת־גוטנברג משוכללת של בנק ישראל וככל שהשטר שהיא נותנת בידינו מגוהץ יותר ואלגנטי יותר– הוא שווה פחות ונאפס יותר.

"– – – לא התביישתי כל ימי חיי, בכל תפקיד שמלאתי, לדרוש כסף מהיהודים מחוץ לארץ ישראל. עשיתי זאת שנים רבות. בעניני בטחון, בעניני קליטת עליה– בלי בושה, בכבוד.–

“– – – אבל לתבוע מיהודי בעולם כסף, כדי שיהודי בישראל יחיה יותר טוב? ברמת־חיים יותר גבוהה ממה שהוא יכול לחיות כתוצאה ממאמציו, ממסירותו לעבודתו, מערך הפריון שלו– שום יהודי לא חייב בזה”.

דברים אלה אמרה גולדה מאיר, בין השאר, בראיון לדב גולדשטיין ב“מעריב”, ערב ראש השנה.

אילו בידינו הדבר היינו מפיצים דברים אלה במלואם– לא תקצירים שהובא כאן– כאגרת לכל אזרח, דברים שהגיון־הניתוח שבהם מתחרה רק עם כנות, המילים ופשטותן.

“שום יהודי אינו חייב” לתמוך בכך– גם לא הנהגת־היהודים בארצם.

ז.

נוכח מראות אלה– שקשים מהם נראים כמעט יום־יום בהרבה ממישורי חיינו– בעיית המאזן המסחרי של החברה מתחילה להיות חריפה פחות מבעיית המאזן המוסרי שלה, אם כי אנו יודעים היטב שגם דברים אלה אינם חסרי־קשר ביניהם. אנו מלווים בתוחלת כל הישג של שר־האוצר בגישור על פני הפער המסחרי, אך תהליכים עמוקים ומתרחבים של ערעור־המידות בתחום הכלכלה מתרחשים לנגד עינינו ונהפכים לערעור־מידות חברתי. שום הנהגה אינה יכולה לפטור עצמה מן החובה לסתום פרצות־בחוק המאפשרות ערעור־מידות זה ולעקור אותו בכל התוקף המוסרי, הצבורי החוקי, והשלטוני שבידה.

והיא אינה חסרה שום אחד מן התקפים האלה.

התוקף המוסרי, נתון בידה מעצם היותה הנהגה יהודית. הצ’ארטר לתוקף זה ניתן כבר לפני אלפי שנים במדבר ולא פג מתוקפו מאומה עד היום. הסוציאליזם, לרבות הסוציאליזם הציוני, יכול היה רק בקושי להוסיף משהו על הקודכס היהודי העתיק של עשיית־צדק.

התוקף הצבורי ניתן להנהגה בעצם ההצבעה בעד מצעה החברתי לפני כשלוש שנים בלבד. יש לה איפוא לא רק מצע המבטא שוויון אלא גם מנדט המצווה עליה מדיניות זאת. יתר על כן: הציבור שנתן בה אימון ציפה– ועדיין מצפה– בתום־לב כי אמנם תבצע אותה ולא תניחנה רק כסיסמה חרותה־על־דגל. אם אין ההנהגה מבצעת מדיניות זו– היא מועלת באמונו.

והתקפים החוקיים והשלטוניים לביצוע מדיניות זאת נתונים בידיה כמפסלת בידי האומן– כלי לא יחסר, לא לקבלת החוקים לא לאכיפתם. הצדק, מחוקקיו ושוטריו, כולם עומדים כאן לימין הקברניטים ואם אין הם מפעילים אותם כרצון הציבור ובמצוותו– הם בטלים מאימון.

ח.

ויש לומר משהו על הכיוון ועל העדיפויות.

כותב־הטורים רחוק מלראות בציבור השכירים בישראל טלית שכולה תכלת. בתוך ציבור זה עצמו יש סולם כלכלי וחברתי שנפער בין שלביו אינו שונה בהרבה מן הפער בין כל השכבה הזאת לבין שכבות אחרות. אוכלוסיית השכירים עצמה היא היום “פלוראליסטית” מאד (רק הגדרה של “חיים על יגיע עצמו” מחשק את כולם. אין לזלזל גם בחישוק זה, שהוא סימן־היכר מוסרי שרשי, ואילו לא קיימה ההסתדרות אלא את אחדות האנשים החיים על עמלם– ייחודה ייחוד). אך גם בתוך חברת השכירים יש היבדלות מעמדית והתנשאות חברתית ואפילו הסתגרות הגוברת והולכת בפרוגרסיה ישרה לקצב שבו גוברת ומתעבה מן הקצה השני של הסולם שכבת העוני והמצוקה. בשכבה דקה של המחנה הזה גופו אתה כבר מוצא סימנים מובהקים של אטימות־לב וניווּן מוסרי כתוצאה משגשוג כלכלי– ואין היא נבדלת מבחינה זאת. בהרבה מכל מעמד שמחוצה לה. היא גם אינה מונעת תרומה שלה לאורח־החיים הראוותני של ישראל כולה.

אילו היו מעשינו מוכתבים על ידי ציוויים של עשיית־צדק בלבד– היה מזמן צורך לשים כל כובד משקלם של הכוחות הארגוניים והחברתיים במאמץ להטבה יסודית, לתפנית, בתנאי חייהן של שכבות נצרכות יותר בתוך מחנה זה לגופו ובכוח המשמעת המוסרית לרסן את החזקים– ולשים עיקר הדגש על חיזוק החלשים.

אבל תשלובת של גורמים– מביאה לידי כך שאיומו של החזק נקלט יותר מזעקתו של המעונה וההד העונה לאיום הוא לא תמיד בפרופורציה נכונה אל שיקולי הצדק הסוציאלי הפונדאמנטאלי. ואחדות־הגורל האמיתית של אנשים עובדים יותר משהיא מתהדקת ומעמיקה. היא מתפרדת ומרדידה, ופעמים אינה קיימת עוד אלא בזכות החישוקים המסורתיים ובזכות הנהגה האדוקה– ובדין– בחישוקים אלה כבאחת מאבני־השתייה של תנועת העבודה בראשיתה.

ט.

ואף שיש מה לתקן בתוך שכבת השכירים גופה– הנה מצוות עשיית הריפורמה הזאת חלה על ההנהגה שלהם עצמם. ואולם אם מבקשת המדינה לבער ביזה, לסתום פרצות שדרכן ניגר עמל הציבור ורכושו– לא מחנה החיים־על־יגיעם הוא הכתובת הראשונה לכך.

כי ככל שהדברים אמורים במאמצי המדינה להגיע למידה גדולה יותר של אמת במערכת המסים; לשיעור גדול יותר של צדק בחלוקת ניטלם ולמידה אפקטיבית יותר של ריסון השוד– וזהו בדיוק שמו!– לא מחנה שכירי־יום ואף לא מחנה שכירי־חודש הוא היעד. התיקון ההכרחי והדחוף הוא בשכבות אחרות. אליהן יש להפנות עתה את חוד־המחץ של האמת ובתוכן טמון המוקד האמתי של החולי החברתי והכלכלי של ישראל, ומן המוקד הזה– השלוּחות.

כי הנקודה הקובעת מן הבחינה המוסרית היא, ביסודו של דבר, לא רק חלקם של אלה או של אלה בסיכומי ההכנסות אלא אחוז המשתמטים והמערימים וחובלי־התחבולות והחומסים שבכל אחת משכבות הציבור– שכבה מול שכבה.

אולי מותר להניח על פי התחושה וההגיון– אף שלא על פי המספרים הבדוקים– כי ציבור האנשים החיים על יגיעם אינו מגיע, ואינו יכול כלל להגיע, אלא לאחוז מבוטל של הערמה. השוד הגדול של המדינה– מבחינת ההשתמטות, הלהטוטים במטבע חוץ והברחתו, ספינת זהב בקירות, הנאה מהלוואות בלתי־צמודות של אשראי הקרוי מכוון. מביטול סובסידיות, מפיחותים, זוחלים או מקפצים, מרווחי מלאי שנצבר– המעשה הזה הוא נחלת שכבה אחרת לגמרי.

י.

והוא נחלתה של שכבה זאת במיוחד, לא רק מפני שהיא מועדה יותר לעקוף חוקי כלכלה ומסחר אלא גם משום שלגביה מתקיימות כמה תקנות שאין להבין כלל איך יכול ההגיון– או המוסר האלמנטרי– לשאתן.

אין אדם צריך להיות כלכלן משיעור־קומתו של פרופיסור פטנקין (שיחתו ברדיו ביום שני של ראש־השנה) כדי שלא להבין כיצד יכולה המדינה לשלם “צמידות” להלואות שהיא מקבלת מן האזרח ומצד שני– לפטור מצמידות הלואות במיליארדים שהיא נותנת לשכבה שלמה של אזרחים במה שקרוי “אשראי מכוּון”. חובה שלה לאזרח– תופח, חובו שלו למדינה– צומק. וכך מקיימת המדינה לגבי עצמה את האימרה העממית הסארקאסטית: “לצרכי חליבה– אני פרה, לצרכי שחיטה– אני פר”. והנה אחד המפתחות להתהוותו של המצב הסוריאליסטי שנזכר בפתח דברינו.

משכבה זאת יוצאת המורסה המשחיתה פני חיינו והיא הקובעת את קו־הגובה הנשאף של רמת החיים, אורח חייה ההולל אי־אפשר כלל שלא יעורר מרי וזעם וגם ייצר אנושי טבעי של קנאה וחיקוי, ואין לדעת כלל מה חלקם של כל אלה במעשים אי־רציונליים– הראויים מצד עצמם לכל גינוי– שאנו עדים להם בשנים האחרונות הן ביחסי־עבודה ובמאבקים מקצועיים, הן בלשכות־הסעד– בכל מקום שבו עדיין נאבק אדם גם על דברים אלמנטריים הנחוצים לקיום חייו וחיי ביתו.

י"א.

יש להפיג את הפחד האווילי שמא החמרת הדינים או מיצוי־הדין יבריחו אנשים מן המדינה. היהלומנים, אומרים לנו, היתנו את הישארותם בארץ באי־ניהול ספרי חשבונות. אילו לא בא בשבוע שעבר יהלומן ישר־לב והפריך בטלביזיה את ההתנאה המתועבת הזאת– וודאי היינו מאבדים עשתונותינו מול איום ציוני מסוכן כזה. מזלו של עם ישראל שאת החושן, כל כל שתים־עשרה אבניו. כבר הספיקו לשבץ ארבעת אלפים שנה לפני שהופיעו איומיו של ראש היהלומנים.

אך האמת היא שלא מיצוי החוקים מבריח אנשים מן המדינה אלא הגסות ועזות־המצח שבהן מפירים אותם. ההברחה, הקנוניות, ההונאה הן שיוצרות את איכות החיים המשובשת. ובשל איכות פגומה זאת נמאסה, כביכול, עליהם הארץ שהיא, כטענתם, “מלאה חמס”– מעשה ידיהם.

שלטון המבצע חוק, המקפיד בקיום עיקרי הצדק החברתי– סופו מטהר את איכות החיים. מדינה שבה אין עושקים– וגם אין עושקים בה את המדינה עצמה– היא אבן־שואבת למגורי אדם. הגומחאות, בדמות כספות סמויות של הון מוברח, הנחשפות באחרונה בקירותיהם של ישראלים רבים, הן־הן גומות הכיעור והניוון של איכות־החיים הישראלית וסתתימן היא חובת נוי־החיים ומוּסרם גם יחד.

י"ב.

הדברים חוזרים אל הפתיחה– אל תנועת העבודה. לא מפני שאנו רואים בה יחידת־סגולה שההשגחה משחה אותה למלוך בארץ. הדברים חוזרים אליה מפני עצם העובדה שהיא מולכת זה ארבעים שנה ומעלה– פעמים בברכת ההשגחה, פעמים בהסתר־פניה. הדברים חוזרים אליה משום שבארץ שבה שבעים אחוזים מן האנרגיה הכלכלית נשאבים ממקורות הציבור– ולאחר שהם נשאבים ממנו הם גם מכוונים על ידיו– הנהגת הציבור הזה היא באופן פוטנציאלי כל־יכולה. לא רק האמצעים– מעטים או רבים– הם בידיה כחומר ביד היוצר, בידיה נתון עיצוב דמות הכלכלה וההתנהגות הכלכלית־מוסרית של מפעיליה. בידיה– כזאת, בידיה כחובה.

אם אמנם כל אשר נמצא עד כה בכספות הוא רק חודו של הר– הרי ספון בתוך הקירות של בוזזי ישראל לסוגיהם כל אשר נחוץ למדינה כדי לקומם הריסות חברה ולגשר על פני פעריה; לתת מיטה לחולה, מזון לתינוק ויום־לימודים ארוך ומטופח לכל ילד במצוקה– כל הנחוץ כדי לשנות את איכות־החיים האמיתית של ישראל.

הדבר המתבקש רק הוא לקיים ללא־ליאות “יום־לימודים ארוך” בדמות חקיקה הסותמת פרצות ושיעור חינוכי רצוף. מרתיע ומעניש, לכל המעוותים כך פני החלום של העם היהודי ופני המציאות הסגולית הנדירה שטובי בניו ניסו לעצב בראשית הגשמתו.

1 באוקטובר 1976

---

טעמה של "אי־נעימות"

מאת

ישעיהו אברך

הרופא בבאר־שבע, ששר־הבריאות פירש בשמו בעת הדיון האחרון בכנסת, זכאי, כמובן, לתבוע לדין את השר שם טוב על הוצאת שם רע. זו זכותו כאדם, כרופא, כמי שכבודו יקר לו, יתבע, ישרה עם השר– אולי יוכל לו. באוירתה של ישראל היום יש אולי בנקיבת השם גם סכנה מוחשית לרופא, וזהירות מוקפדת יותר, גם מעל דוכן הכנסת, לא היתה מזיקה להארת הענין ולא היתה מטשטשת את חומרתו.

ואולם אין לך דבר המעיד כל כך על כשרוננו להפוך אחרון לראשון וטפל לעיקר. כמו העווית שאחזה את ציבור הרופאים למשמע דבריו– הנכוחים!– של שר הבריאות. עוד מעט נהיה נוטים להאמין כי הדבר הנורא שהוּבא לקבורות בבאר־שבע הם לא חייה של אשה ורעייה ואם לתשעה ילדים אלא כבודו של דוקטור למדיצינה שמפני המשמעת הפרופסיונלית של ארגונו מיאן להגיש לה עזרה. ובשמו של אותו רופא לא נפרש, כמובן, מחשש להוציא דיבתו אמת.

אי־אפשר שלא להיות נדהם להיפוך־המוחין הזה. ואלמלא תמימותם, המקובלת בעינינו, של רופאים ועובדי־רפואה, היינו נוטים להאמין כי המהומה על פליטת־הפה האומללה הזאת לא באה אלא כדי להסות את המרי והזעם על התנהגותו של אותו רופא ועל התנהגות ארגונו שהביא את המאבק המקצועי של חבריו אל מדרגה כזאת של אבדן הבינה.

*

כי השאלה העולה לפני הצבור בראש ובראשונה– ונעורר עלינו זעמם של ידידינו הרופאים כאשר נעורר– איננה שאלת כבודו או מעמדו של רופא פלוני או אלמוני, עולה חדש, בעיר האבות או בכל עיר אחרת. השאלה היא אם יכול מאבק מקצועי– גם אילו היה זה מאבק על הלחם ועל המלח– להגיע למדרגה כזו של הפקרת חיי אדם וסיכונם, במאבק הפרופסיונלי של רופאים לא ייתכן כלל שאפשרות כזו לא תצוף. אבל היא כנראה נשקלה היטב והובאה בחשבון, שאלמלא כן לא היה ארגונם נזקק מלכתחילה לאמצעי־מאבק הנושא עמו סכנה של קיפוח חיים.

צירוף זה של עמידה על הכבוד אפילו תוך עמידה על הדם– מטיל בנו צמרמורת. ולא ששבועת־היפוקראטס או מוסר הרופאים אינם יכולים לעמוד בצירוף הזה אלא שמוסר־האדם האלמנטרי אינו יכול לעמוד בו. בכיים של תשעה ילדים מיותמים, שעל גבם חרשה הפעם מחרשת הכבוד והעיקשות– משתיק כל הקולות שבעולם ואפילו קולותיהם של מאות רופאים נכלמים המפגינים בשערי הכנסת. קולותיהם שלהם, לרבות קולו המתייהר־מעט של קברניטם ד"ר רם ישי. ובשמו, הן מותר לפרש, כי הרי על קנאות זאת גאוותו.

“– – – בכך, אומר הקברניט בראיון־השבת, נגרמת אי־נעימות לחולים”. “אי־נעימות”– להגדרה פחות פושרת של מהות פגישתו של אדם עם מלאך־המוות לא הספיקו. כנראה, לד"ר רם ישי לא הדמיון, לא אוצר־המלים בעברית ולא מושגיו על המותר והאסור גם במאבק מקצועי– אפילו הוא צודק.

*

איש אינו כופר בצידקת מאבקם של הרופאים על השיפורים המתבקשים– כמעט תובעים את עצמם– בתנאי עבודתם ובשכרם. עברו של הרופא־החלוץ מצדיק זאת, ההווה של סולמות השכר המקובלים היום בארץ מחייב זאת. אבל– וגם זאת יש להטעים– כסולמה של חברה זאת ולא כסולמה של כל חברה אחרת. מי שעושה את שכר הרופאים בארצות־הברית– או לענין זה: שכרו של כל מקצוע אחר שם– נקודת־התכּוונוּת ואַמת־מידה לשכר בארץ– בחר לו נקודה שרירותית להשתווּת עם אמריקה ומתעלם ממהותן השונה מן היסוד של שתי חברות אלו. וארגון מקצועי אחראי היה מיטיב עם עצמו, עם האמת ועם חברתנו כולה אילו עקר מתוך עצמו ומלב חבריו את נקודת־ההשוואה המפתה, אך הזולה, הזאת. שום תוספת שכר, בשם מפורש או בשם בדוי, לא תוכל עוד ימים רבים לגשר על פני הפער הזה או אפילו להתקרב אל גישורו. מציאותה של ישראל היא הגוזרת שוני זה– וכל האיומים על ירידה או “פרישה המונית” הם התייצבות סרת־טעם בתוך תחומו של מחנה שבשום אופן אין הרופא הישראלי שייך לו– גם אם מנסים להוליכו שמה.

*

אבל ענין אחד הוא צידקת המאבק הזה וענין אחר לגמרי הוא צורתו ואמצעיו. סיפורו של פרופיסור מכובד ברדיו כי “כל רופאי חדר המיון קיבלו את ההחלטה לשלוח את האשה (שלא נבדקה– י. ) לאשקלון” נוטל מן הרופא הבודד שמסר לה החלטה זו לא רק מחצית של חוסר־התבונה והופך אותה לחוסר־תבונה והופך אותה לחוסר־תבונה קולקטיבי של צבור שלם– בהנחיית ראשיו.

אל אזור זה– ואולי אל חמורים ממנו– שייכות בוודאי גם כמה מן הכרזות שהונפו לפני הכנסת בעת הפגנת הרופאים. האיזכור של “משפט הרופאים” בברית־המועצות הוא דוגמה לעווית הלופתת לפעמים את השכל־הישר ולאבדן כל חוש־מידה במלחמה על הכבוד או על מחירו.

צר לראות גילוי זה אצל אנשים שהדיסציפלינה המדעית של כל אשר חקרו ולמדו בוודאי הדריכה אותם להבחין בקפידה בין נושא לנושא, בין משל לנמשל, בין יצרים להגיון. קשה לומר כי הכתבות שהונפו בכנסת העידו על כושר־הבחנה כזה.

*

עם כל חוסר־הפופולריות שבהתייצבות לימין מה שקרוי “מימסד” (כאילו כל מה שהוא היפוכו– הוא טלית שכולה תכלת)– מחייבת שורת־האמת לומר באופן חד־משמעי דבר לצידקתו של שר הבריאות. אם להתעלם מן התקלה של איזכור השם– יש להתקומם מבחינה מוסרית וצבורית כאחת נגד האמצעים שבהם נקט ארגון הרופאים במלחמתו המקצועית, ונגד האיומים– התפלים מעט– שהוא חוזר ומוסיף עליהם, כשאתה מביא בחשבון כי המצב המתון, כביכול, מצב הסאנקציות, שאליו הואילו הרופאים להחזיר אותנו אחרי ההשבתה הטוטאלית, הוא־הוא המצב שבו קרה האסון לאסתר ריווח המנוחה– אתה מתחיל לחשוש כי חוסר־התבונה איננו תו מקרי בהתנהגות ארגונם.

מכל מקום, גם הרופא עלוּם־השם בבאר־שבע יותר משהוא קרבן למעידת־הלשון המקרית של שר הוא קרבן למעידת השכל־הישר של ארגונו שלו עצמו.

מותה של אם לתשעה ילדים– מפני עיכובים נוהליים או מפני טלטולים נואלים– הוא חמור דיו כדי לעורר אצל ראש ועד התפעול של הרופאים הרהור רציני אם הנתיב שעליו העלה את מאבק ארגונו איננו נתיב עקלתון. אך לא פחות מכך עליו לשקול אם תוצאות ההליכה בנתיב זה, שכבר קיפחו חיי אדם, אינן מתחייבות דווקא אותו לפנות את מקומו, לפנות ליישוב־דעת שקול. מהוסס ואחראי יותר. היינו־הך מה נשבע להיפוקראטס.

ב. “אֶרֶץ מַה לָךְ עוֹד נְבוּכָה?”

בנוף הצחיח מעט של השירה העברית בימינו, המפרנסת אותנו באחרונה במידה לא מועטה של חקיינות חדשנית, כמו ביצבץ לפני זמן מה עלה ירוק מגזע עתיק. פנס מן העבר הוצב בתוך רחוב מואר בזיקוקים והבקיע לו קו־אור משלו.

את הפנס הזה הציבה לפני זמן־מה האקדמיה הישראלית למדעים, בדמות כרך ראשון– מתוך שני כרכים– במחזור שירי הקודש לאברהם אבן־עזרא.

על כל אשר הוגה הקורא להלך הצבעוני והמופלא של שירת ימי הביניים– לאברהם אבן־עזרא– עוד ייאמר־מה בהמשך השורות, אך כדין פתגמם של חכמים: “היין– לבעליו, התודה– למוזגיו”. נפנה מלים אחדות אל המוזגים.

*

“האקדמיה הישראלית למדעים”, מספר לנו ידידנו גבי כהן, העומד בראש מערכת וצוות־מחקר חשוב בתוך האקדמיה– היא מוסד סטאטוּטורי מוכר, על פי חוק מיוחד שחוקקה המדינה. מפני צניעותה של האקדמיה– או מפני בורותנו– לא ידענו על כך והחמצנו, כנראה, מעשה־חקיקה סגולי ויפה של הכנסת. סגולי ויפה– כי אם פרסום שירי אבן־עזרא ופרסומים ספרותיים ומדעיים אחרים שנזדמן לנו בינתיים להכירם, הם “המידגם המייצג”– ראוי עצם מעשה־הקמתה לשני התארים האלה, והאקדמיה עצמה– לשבח נוסף על ההצנעה. בוראת עולמות־של־תורה ואין אתה שומע אפילו ציוצה, כשאתה פוגש בתחום הספרות וחכמת ישראל שמות כשל דב סדן, נתן רוטנשטרייך ואחרים, שהם מעמודי־היכין של האקדמיה, אתה יודע לאמוד רומם ועומקם של עולמות אלה.

אלא שלמוזג האמתי של היין; פרופיסור ישראל לוין– אתה רוחש תודה עם כל שורה ושורה במיקבץ השירים לאברהם אבן־עזרא; עם כל סתום שמתפענח; עם כל ביאור המתיר פקעת סבוכה; עם כל אלומת־אור שהוא מטיל פה ושם על מערכת פיוטית עלומה וערפילית. וכל זאת: בלשון בני־אדם, כדרך שדיברה תורה עד בוא האוניברסטאות של ימינו. משנתו של פרופ' לוין סדורה, לשונו בהירה וכמו יצר לעצמו מיקצב משלו, מיקצב הביאור: מרוכז, ממצה, ממעיט־דברים. בנתיב טובי המפרשים.

*

המדור הספרותי בעתון בוודאי יגדור חלקה משלו לספר, למחברו ןלמהדירו, אך על דבר אחד אין רישומי־עטנו יכולים לפסוח: חכמת המשורר.

דמותו של ההלך העני, הנודד מספרד לאיטליה, ממקום למקום; בן עירו של יהודה הלוי ובן־דורו– היתה מאז ומתמיד דמות מרתקת גם בשל הדרמה הגדולה של חייו והאסונות האישיים שפקדוהו, עד אותו סיפור שלא אוּמת, כמדומה, החלטית עד היום, על בנו שרידו, יצחק, שנתאסלם. אך הדבר הכובש במיוחד בשירתו של אברהם אבן־עזרא ומייחדה הוא חכמת המשורר.

אבן־עזרא מצטייר כאחד מחכמי המשוררים העברים, ולא רק בסאטירות ובאֶפּיגרמים– שאין להם קיום כלל אלא מכוח החכמה, שהרי אין אדם מסוגל כלל לגלף אפּיגרם חד וקולע בלי כוח זה. כוונתנו לחכמה השזורה וטוויה בתוך השירה כולה ומגיהה כל גוני הפיוט באור מיוחד, אור הבינה. כעין האור שאין אתה יודע מקורו העולה מעומקת ציוריהם של אמני־מופת. וגיד החכמה קלוע בתוך הפיוט כאחד משס"ה שלו. ואתה מוצא את שיאה במקום שהפיוט עצמו מגיע לשיא, והיא בשר מבשרו– רוח מרוחו.

בתור־הזהב המחודש והקצר של ספרות ימינו אתה מוצא צירוף נדיר זה אצל ענק אחר בן־דורנו– נתן אלתרמן. כפלא השיר– פלא החכמה הארוּגה בו כאחד מעורקי־הדם הפיוטיים. אתה קורא בשירתו של אברהם אבן־עזרא– שעשועיה, רימוּזיה, חיוּכה העצור, ניגוּנה– ואתה מגלה איזה חוט סמוי המוליך אל חכם־המשוררים שדורנו זכה למחיצתו או, רצונך, ממנו– אל תור־הזהב של שירתנו לפני כאלף שנים.

הנה חגיגת שלהי־הקיץ שלנו. וכבר אנו שומעים מתיבת “קול ישראל” על הופעת עוד מחזור משירי החול של שלמה אבן־גבירול. ועל דעוואן נוסף של אבן־עזרא, עוד פנסים. “ימי הבינים” מתקרבים– ותור זהבם.

*

שורה אחת, מתוך כרך השירים הראשון לשירי הקודש של אברהם אבן־עזרא חוזרת ומהדהדת באזנינו:

“אֶרֶץ מַה לָךְ עוֹד נְבוּכָה?”

יפה לכל הימים. גם לימינו. סדן הזמן היהודי– אחד הוא.

5 בנובמבר 1976

---

מפנקס הזמן

מאת

ישעיהו אברך

הרוח סעוּרה ואף על פי כן חייבים הדברים להסתדר– גם לעת הדיון הראשוני– לפי מהותם, חומרתם וליקחם, וסידרם– בסתירה או שלא־בסתירה למהומה בתקשורת ולסופה בכנסת– הוא כך:

א. אחד מראשי מערכת־השירות של הפועלים, מראשי דובריה של תנועתם כולה, עשה שליחותו רמייה ובאופן פשוט, ובניב לא־מיופה, קיבל שוחד, לכיס עצמו, להנאתו האישית– לא בלי תחבולות וערמה;

ב. כספים השייכים לציבור– לאו דווקא ציבורה של מפלגה– הועברו שלא על דעת הציבור הזה לקרנות המפלגה ולמערכותיה.

שני הדברים חמורים. יסוד הנטילה מכספי־הכלל שלא למטרה שלשמה נועדו ושלא בידיעת הציבור־בעליהם– משותף לשניהם, העבירה על החוק, כעבירה, אף היא שקוּלה. אף על פי כן, מי שאינו מבדיל בין החומרות, אף שמתכוון אולי להחמיר באחרון– סופו מקל בראשון, ואין לך דבר המעיב יותר על בהירות הלקח מטשטוש־הגבולין ומגיזוּם העוונות.

*

נקדים ונאמר כי במודע גזרנו על עצמנו שתיקה נחרצת כל עת הבירורים והדין– ועד אותה כותרת מהממת בעתון של יום ב', בסתר־לבנו האמנו, באיזו וודאות שאין אנו יודעים כלל על מה נסמכה. כי נטוותה כאן ריקמה של חשדות ותאוות־טרף מהולים ברדיפת־צדק אמתית, והרקמה נתעבתה עד כדי כך שרק הדין עשוי לקרוע אותה– ולזכות חף. הדבר שבא הוא, כמובן, היפוכה של צפייה זו. והוא לא יכול היה שלא לנחות כרעם וללפות כטלטלה.

אך אם אמנם כך, חובה לשכוח חברות וגינונים ולימודי־זכות– ולראות דין. ואין הכוונה לדין ואין הכוונה לדין המשפט וגזרו אלא לדין שבלב, לאותו חבר־מושבעים פרטי היושב בלב כל אחד מאתנו. בית־הדין והשופט ישקלו בוודאי– כחובתם וכמיוחל– כל הנימוקים לקולה בקביעת הגזר, אך לבנו, סניגור ככל שיהיה, ומשפטנו, רחום ככל שיהיה, לא ישעו, בשום פנים לא יוכלו לשעות, לכל הקולות האילו.

והם לא ישעו להן כי בצד האימפֶּרַטיב המוסרי המתיר את המותר והגוזר על האסור– את כל החשבון של שברון החיים. והשורש והעתיד חייב אדם לעשות לפני שניצב־מישנה זיגל מכניע אותו. על פי דין המדינה וצידקתה, בדוכן הנאשמים.

עם כל הצער שבדבר אין סיבה– שום סיבה– שנוכח הגזר הצפוי נלך כולנו לטבול בשלולית של מידת־הרחמים. כי אם אמנם רחמים, ואם אמנם חסד, ייתכן כי הראוי לכך ביותר הוא לא רק הנאשם אלא גם קהל גדול של משרתי הציבור– רופא ואחות בכלל זה– העומד לפני ציבור חשדן ומאשים ומורה־באצבע וחייב פתאום לעמול הרבה כדי להוכיח כי דרכו ישרה וכי אין לנגד עיניו, אלא קיום־ביתו ביגיעו וקיום שירותו ההומאניטרי לאדם במצוקה.

בקטע זה של הענין אין דום ברורה אלא לקיים את הכלל שקבעו קדמונים כי “כל שנעשה רחמן על האכזרים– לסוף נעשה אכזר על הרחמנים”.

*

ואכזריות במקרה זה איננה נעוצה רק במעשה של נטילת כסף שאינו שלך אלא גם בהטלת כתם על אחד המוסדות המופלאים שהוקם במצוקת־חלוצים ובחזונם ועל כל העובדים נאמנה בשרות הציבור.

מסורת נפלאה של טוהר־כפיים היתה שרוייה במשך כששים שנה במערכת העזרה הרפואית שהקימו הפועלים. אפילו המעוף והיוזמה של בוניה ומפתחיה– יזמה ששום יורש לא הגיע כלל לגדילי־שובלה– לא שיבשו את טוהר־המידות כהוא־זה. איך אפשר שלא להזכיר כאן את החלוץ המצניע ועניו־הדרך משה סורוקה זכרונו לברכה ושמות כשל ד“ר יוסף מאיר המנוח או כמו אליעזר פרי ויצחק קנב י”ל– הרביעיה החלוצית שגם תקעה יתד לסוכת־המרפא הראשונה בעין־חרוד לפני כששים שנה, גם הניפה את המפוארים במגדלי הרפואה בארץ.

פחות מכל ראוי היה בית זה לפגיעה בשמו. בשם מייסדיו שבנו אותו ברועד־יד נדבך אחר נדבך ובכל הרוחשים אמון גם להישגיו בתחום הרפואה גם לעושים יום־יום במלאכת העזרה והניהול.

מצד אחר, נחוץ רק לשמוע את ההכללות שבהן משיחים אנשים תמי־לב ברחוב ואת כל אשר נכרך יחדיו בהכללות אלו כדי להבין מה עמוק הקעקע שנחרת עם מעשה זה בדיוקן העובדים בשרות הציבור, וכמה עמל נחוץ יהיה כדי למחותו.

*

הנסיון החוזר לדבר על מיליונים בשירות המפלגה מזה. ועל רבבות אחדות בשירות הבצע האישי מזה– כמו בא לגמד את האחרון ולבטלו מחטא של מה־בכך אף שהוא־הוא המוקד האמיתי של המעילה באמון והוא־הוא בבואת ההתייחסות המוסרית האמתית של האדם לתפקידו והשליח לשליחותו; של האבחנה הרועדת בין רכוש היחיד לרכוש הציבור. ואף שכאב המשפחה האצילה הזאת כמו חותך בבשר החי של כל הבא לנגוע בנושא זה– אי־אפשר שנימשך אל ההטעייה ואל הטשטוש של כוח השיפוט. ארבע או חמש פעמים שלמונים, בזמנים שונים, בעסקות שונות ומשונות, במרום צמרתו של האמון– הם שיטה, סדר חיים מתמשך, שרק מינוי רם יותר או סורגי־כלא יכלו לקטוע אותו.

החרטה, מכל מקום, המרעידה עתה לב בכנותה, לא נשמעה אפילו הרף־עין אחד קודם־לכן.

*

ואל הפרק המפלגתי שבסוגיה.

מה הביא הפֶטישיזציה של המפלגה לחייה של החברה הישראלית– דבר זה ראוי להיחקר כפינומן חברתי־פוליטי בתחום הרחב של מדעי החברה והמדינה. ספק אם יש עוד הרבה משטרים דימוקרטיים בעולם שבהם יוּחד למפלגה מקום מכניע כזה כמיט בכל תחומי החיים. כבר עמדנו על כך בהרחבה לא פעם– ולא נוסיף. שעה שאתה מבקש לסכם זאת לעצמך על דרך האפוריזם, אתה עומד על כך כי ככל שביקשה הדימוקרטיה הישראלית להשחיז את אחד מכלי־המלאכה היסודיים שלה; המפלגה, כן היא החלידה אותו. ככל שהושחז– כן הוקהה. נושחז ככלי פוליטי– החליד ונזדהם ככלי חברתי. טבע חותמו בחיי הפרט והכלל, ברימוּם אנשים ובהנמכתם, וקבע נורמות, שאם להשתמש בלשון עצורה– לא תמיד חפפו את התקנים המוסריים הבאנאליים של חיי אדם וציבור. ההיתר לבצע־כסף אישי– אף הוא בשלב כלשהו גלגולו של ההיתר שהיקנתה המפלגה לא פעם, ביודעים ובלא־יודעים, לפעול למען עצמה שלא על דרך השיגרה התקנונית.

(ובמשפט מוסגר: אולי אין לך הוכחה ניצחת יותר– וגם חמורה יותר– לשלטון הפרימאט המפלגתי, מן העובדה כי בחיפוש המועמדים לכהונת הנגיד של בנק ישראל לא פנו הפונים אל עבר המומחים המובהקים ובעלי־המוניטין בתחום המטבע, הכספים והכלכלה אלא לעבר ההצטיינות המפלגתית, מובן: בתוספת כישורים כלכליים מסויימים– אך לענין זה מוגבלים למדי. זה, יותר מכל דבר אחר, הוא אבי־אבות העיווּת. המינוי, המפלגתי במהותו, לנגיד בנק ישראל הוא שהוליד בסופו– אולי מטובת הציבור– את תגובת־השרשרת המשפטית עד לאותו יום מר של ההודאה).

*

זהו דבר שכל מפלגה– ומפלגת־שלטון במיוחד– חייבת לתת עליו את הדעת. המפלגה עצמה היא אמצעי ולא מטרה– אמצעי לקיום חיים דימוקרטיים אך לא מטרתם. ויען כי איננה כלל מטרה– היא איננה יכולה אפילו להיעזר בנוסחה המפוקפקת של קידוש האמצעים. היא איננה יכולה להיות יקרה יותר מן החברה שאותה היא באה לשרת או נעלה יותר כערכי־מוסר יסודיים המקובלים על החברה. היא עבד החברה ולא אדון לה. זהו סטאטוס שקשה יהיה מאד לעסקנים מפלגתיים אחדים להסתגל אליו– אבל לא תהא להם ברירה. משפט השבוע יוכיח, ומי שאיננו גורס שלטון בכל מחיר, חייב לדעת שהבוז לעקרונות ולתקני־מוסר יסודיים הוא אחד המחירים שבהם אין קונים שלטון. אפילו לא– ואולי: בוודאי לא– שלטונו של עם עובד, נושא אלהים בלבבו.

*

ועל אף כל האמור ושלא בסתירה לכל הדברים החמורים שיש עוד בפינו לבטאם בנושא זה של שיבוש סדר־העדיפויות המוסרי– ניטול עלינו את החומרה ואת הסיכון, ואולי גם את נופך האופורטוניזם ונימת הרֶזיגנציה החבויים באמירת הדברים– ונאמר אותם בפכחון צורב: אין ברירה. אין שום ברירה אלא למתוח קו חוצה, חותך וחותם פרק־צבורי־ומשפטי על כל מה שהיה כרוך במימון מפלגות בישראל בעבר, כולל תקופת־הביניים שבין ראשית החוק ועד היום. לקבל הודאה־בחטא של כל המפלגות כולן, למתוח קו בזעף ולפתוח מנין חדש בחומרה מפליגה, בחוקים ברורים ומפורשים, במכסות עונשים מסויימות ומוגדרות בחוק. בפליטה מן החברה, בסורגים. למתוח קו על כל המערכת הזאת– כל עוד לא נמצא בה יסוד של בצע־כסף אישי.

אין לבנו, ואולי גם לא ליבם של אזרחים רבים מן השורה, יכול להכיל מערכת חדשה של התקלסות בערך עצמנו ופעמים גם שמחה לאיד עצמנו. ואין הלב יכול להכיל מירדף טוטאלי קוטע־נשימה כזה, אפילו הוא מירדף לצדק מושלם.

*

מסקנה תמוהה? – אין ברירה. משום שאין עם שלם יכול להושיב את עצמו, בבית־הסוהר ומשום שאין. כנראה, דור מפלגתי קשיש או צעיר; מפלגה גדולה או קטנה; שבמיצוי־דין עקרוני אמתי– היו נשארים מחוצה לו. ההבדל היה בוודאי במכסת העונש, אך לא בעצם זיהוי העבירה. וזה כולל– אם אתם רוצים– אפילו כמה מפלגות שצצו זה עתה. כי אף שהן לא היו– אנשיהן היו וחלק מחטאי מפלגות־האם שלהם עמוס יפה גם על כתפיהם. וכל מי שהיה עד לחטא או שותף לו ולא מיחה ולא טרק דלת בשל ענין זה בלבד– יכול רק לחזור בתשובה, אך אינו יכול לפטור עצמו מחלקו בעוון. מכל מקום ב“סדום” של החטאים המפלגתיים בתחום המימון– ספק אם יימצא, בכל המפלגות כולן, מנין של צדיקים.

*

כי ככל שהדברים מעוררים דחייה ורתיעה– יהיה זה עוול מוסרי לחבר בנשימה אחת אנשים שנלכדו בבצע־אישי ואנשים שקנאותם– המוטעית– לתנועתם העבירה אותם על קפדנותם המחוייבת בדיני הצבור. והדבר חל גם על זכרם של כמה אנשים מסולתו של העם היהודי שחיו בצנע והלכו כך לעולם, וגם על אחדים החיים עמנו– ונזכיר את שמותיהם במכוון: אהרן ידלין ויהושע רבינוביץ וענווי־חיים אחרים– שגם אם שגו בעסקי מפלגה וגם אם אנו מקוטבים מזה או מזה בדעות מדיניות ואחרות עדיין הם בעינינו מנקיי הכפיים בשירות הצבור. וכשם שיש יסוד מוסרי בחובה להילחם נגד נגיסה בהון הצבור ונגד העדפת החטיבה על הכלל– כך יש חובה מוסרית למנוע הטלה שרירותית של כל אדם אל הלוע חסר־הרחמים של ההחשדה.

*

הרהורים בזעזוע החברתי העמוק שעבר עלינו השבוע מרחיקים הרבה מעבר לטורים שהועלו בעמוד זה. הרהורים על הדין בישראל, שהוא מן הדברים המעטים החוזרים וזוקפים כפעם־בפעם את קומתנו. הרהורים על מימשל שלא חסם שום נתיבה אל הדין; הרהורים של כאב צורב של חבר־של־שורש שמעד; הרהורים על רב־פקד או על ניצב, ששמר על כבוד מעמדו ולא טען אלא דברים הנוגעים לדין ולדין בלבד– והרהורים על תנועה.

ובהרהורים על התנועה צף ועולה קודם כל הצו הקטיגורי של תפנית בחינוך המפלגתי ונטיעת קנאות לערכי־חברה במקום התמכרות פאנאטית לערכי שלטון. תפנית בחינוך וקידה של פרידה ושם תודה ליעפים– וחילוף המשמרות.

אך בהרהורים על התנועה– עולה וכופה עצמה עלינו קודם כל מידת־הדין. מידת הדין על תנועה שפיתחה את דת־הנכסים וקידשה אותה ועשתה כל המרבה נכס בתוכה כאילו מרבה תפארה וערך; ועשתה את החומר והלבנים קנה־מידה לכוח צבורי ולעצמה חברתית. והניפה כל חכם־להטים למדרגות העליונות של סולמה. ונתנה כל משקלה, לפחות בשני העשורים האחרונים, לא לחיזוק המסד ולאישושו– מסד החברה, והעמל וההתישבות השתופית; מסד הדברים שהם התגלמות מוחשית, בעליל, של ערכיה ושל כל זכות קיומה– אלא להגבהת טפחות ולנישוא מגדלי גזית ואבן.

תנועתי, צר לומר, וכולם בתוכה, ראויים היום למידת־דין חמורה. עברה הנפלא של תנועה זו, שכך עלתה לו, רק הוא ראוי למידת הרחמים.

*

אלא שבאזנינו מהדהדים דברים שכתב אתמול חיים גורי בשם בני מרשק המופלא, והם עצמם כמו עוגן שהושלך אל מצולות כולנו; “מכאן אפשר לצאת רק קדימה”.

עדיין אפשר.

18 בפברואר 1977

---

הרהורים לקראת הקלפי

מאת

ישעיהו אברך

מימים ראשונים שלנו כחברי גרעין בקבוץ מרחביה זכור לנו הסיפור. ילד נולד לאחת המשפחות בקבוץ וקראו שמו בישראל “יאיר”. בא אחיו הבכור בן־השש, שנשא את השם הדהוי “שמואל”, ואמר לאמו, לא בלי נימה של צרות־עין על שהעניקו לאח־הזקונים שם יומרני כזה: “יודעת אַת אמא?– אם הוא לא יאיר נקנה לו פנס”. חכמת הבכור ניסרה ימים רבים כאפוריזם שנון להזדמנות יאה.

החל מאמש מקיים, כנראה, הליכוד את חכמתו של בן־השש ממרחביה. מודעה עצומה בעתונים קראה לכולנו להדליק את האורות בפנסים גם בשעות היום– במכוניות ובבתי העסק בכל חוצות המדינה. אור גדול ליהודים. אורו של פנס, כמובן, וכל כילוי־האנרגיה הזה לא בא אלא כדי לסתור אמירתו השחוזה־מעט של יצחק בן אהרן בליל־התוצאות כי “כּבוּ האורות במדינה”. ובכן: לא כּבוּ, והראייה: כל הפנסים דולקים. על סוללה נאזלת– אבל דולקים.

האמת חייבת להיאמר כי גם בימים שלפני הליכוד– לא לאורך כל שלושים השנה נזדרח אור־נגוהות. משהו עומעם בשנים האחרונות דווקא. אך היה אור של חלום חברתי והוא עדיין מהבהב כאור־הגנוז ועוד ידובר בהמשך הדברים– ופנסי־המכוניות וחלונות־הראווה אפילו יאירו שבעתיים כאור חמה לא ימירו אותו. תאורה איננה אור. שום אור של עששית לא יגיה קדרות ולא יעביר אופל. מכל מקום, לא מפנסי־המכוניות מצופה האור שחברה ישראלית קדרונית־מעט כה צריכה לו.

*

להרהור נוסף נמשכנו בעקבות כמה ניסוחים אחרים.

אהבנו מאד את הלשון שנקט הצעיר מבית־שאן. המבקש לטפס בעזרת סולם־חבלים של מודעות־ענק אל מעלת הכהונה, הראשה בהסתדרות.

אהבנו את הגוף הראשון שבו דיבר בעניני משק הפועלים ואת תחושת־הקנין הוודאית שלו– תחושה שהוקנתה לו על ידי חזונם של אנשים שחבריו של אותו צעיר היום כה לחמו בהם בעבר. בהם ובחזונם, עד חרמה. הוא מדבר בנוסח של קנין אישי– ובדין מדבר כך– אך הוא יכול לדבר בלשון כזו רק בשל זכות־הקנין שהוקנתה לו על ידי אדיקותם של אחרים. ענין בלתי־חשוב שנשתכח ממנו. כנראה, בלהט שיחו. חבל.

אך ביותר אהבנו את הנחרצות, את הביטחה, את ה“מנוי וגמור” שלו. אומר הצעיר בקול הנשמע כאילו עלה מקרן־יער צרודה או מחבית של רעיונות סדוקים: “– – – ויהיה חלק (של משק הפועלים– י.) שנמכור אותו” לא פירש איזה חלק. לא פירש מה המחיר. לא אמר למי ימכור. נתחים־נתחים. אולי את כל אשר נסלל־ונבנה, אולי את כל אשר הניב והושבר. ואולי– ומדוע, בעצם לא? – את הקיבוצים עצמם, את המושבים, את הכפרים השיתופיים, את כל מצודות החן החברתי של ישראל. את כל היוצא־דופן־לטובה בחברתה המתעוותת. עדיין לא צד אפילו סנאי אחד במלכות היער המופלא הזה וכבר מוכר עורם של דובים.

מוקדם מעט. רהוּב מעט.

ואף שלא היינו מעולם חסידיה של דת־הנכסים, שקנתה לה אחיזה עמוקה כל כך בתנועת העבודה, שום דבר לא חידד את חושי־המגן שלנו על נכסים אלה יותר מן הרהב הזה. כי היפוכה של תפיסת הנכסים כדת איננו מכירה כללית של כל אשר השיגו תנועה ואנשים ביגיעם. היפוכה הוא מיקום הנכון של הנכסים בסולם ערכיה ועדיפויותיה של תנועה. שינוי בסדר הערכים. אך בשום פנים לא מערומים ודלות. ככלות הכל, כל הנכסים האלה ניבנו לא רק בתבן ובלבנים. בנתה אותם אמונה, וכל עוד חבוי בהם ניצוץ של אמונה– והוא נותר ואפשר ללבותו– אין מעמידים אותם למכירה.

*

אך נותר בהם יותר מניצוץ.

נותרה עימם אמת שאם אמנם יש עדיין טעם להילחם על מושגים עבשים־מעט כמו שיוויון וצדקה– אין לזנק אל מלחמה זו מתוך מקפצה של אביונים דווקא. מעטים הדברים שסעדו כל כך את העובד במלחמתו על מעמדו שלו ועל כבודו של יגיע־הכפיים כמו המשענת של משקו העצמי, פועל ידיו ופועל רוחו.

הרבה דברים מרים אפשר לומר בגנות עיוותים שנתעוות גם משק זה, אך הדבר הקודם לכל אמירה והמתחייב כמינימום של טאקט חברתי ומצפוני הוא קידה של ענווה לפני הדמיון וחכמת־הלב האנושית שהינחו את מקימיו. לפניהם– ולפני יגיע־האדם החלוצי שנתנו לו בוניו.

מכל מקום: כדי לתגר בנכסים, כדי למכור רכוש בבורסאות, אין כלל צורך במעלת התואר הרם של ראש ההסתדרות. כל רוכל רהוט, כל סרסור נמלח, יעשה זאת באופן המוצלח ביותר. אך לא לשם בחירת אלוף־הרוכלים נועדה כל המהומה לקראת יום השלישי הקרוב. והוא קודם כל יום של חשבון־נפש ציבורי.

*

אל חשבון־הנפש הזה מכוונות גם השורות הבאות. הן באות גם להשיב לאגרתם של קוראים הלמאי אין אנו עומדים על המסקנות המשתמעות מתבוסתה החמורה של התנועה בבחירות לכנסת. והתשובה היא כי את המסקנות האלו רשמו חברים רבים– וכותב־הטורים בכללם– בטורי־העתון במשך שנים אחדות– הרבה לפני הבחירות האלו.

וכבר נטען בעבר כי אם לא תתייחד התנועה עצמה ל“תפילה זכּה” של חשבון־דרכה ושל מסקנותיו עתיד להימצא מי שיוליך אותה ל“כל נדרי”. וכך אמנם היה. וכבר אמר פרופ' נתן רוטנשטרייך במאמר שלאחר המפולת כי טעמה הראשון של אצילות הוא שלא לבוא לפני השרוי בצרה ולומר: הן הזהרנוך.

לכן, החשבון ייעשה. אך לא רגע זה הוא שעתו. עכשיו– ואין זו הגזמה– יש להגן על עמודי המיבנה ועל ההלכה החברתית שהיתה ביסוד הקמתו. דבר לא נפגע בהלכה זו. דבר לא ניטל מערכה, דבר לא ניטל מן הכמיהה לשוויון אנושי וחברתי. דבר לא ניטל מן הכיסופים לחברה משופרה יותר. דבר לא ניטל מן החלום הנרקם מימי עמוס והושע דרך אהרן דוד גורדון ויוסף חיים ברנר ומאיר יערי ויצחק בן־אהרן ויושבי רביבים ומרום הגולן– והוא אותו החלום, והוא אותו ראי למאוויי־אדם בכל הדורות. ואין אנו אומרים לקרוע חלומנו זה ולהמיתו רק משום שנסתלפו פה ושם דרכי הגשמתו. על אחת כמה וכמה אין אנו מוציאים חלום זה למכירה פומבית.

*

ואנו מזדעקים להגן על הבית– עם סדקיו ועם פרצותיו– כדי לבנותו. לא כדי להציל נכסי בטון וברזל– אלא כדי להמשיך ולקיים אותה ציביליזציה חברתית־אנושית־ומוסרית שלמה שאת פסגת יעדיה מסמנים עמק חרוד וישובי ההר וכל אשר נברא בארץ המתחדשת הזאת בצלם עמל האדם וחזונו.

נבוא אל צריחי־המשמר כדי שאפשר יהיה מחר– מחר ולא מחרתיים– לנטות על הבנין פיגום. לנטות פיגום ולהעמיד עליו בנאים, חדשים בצד ישנים, לכוננו מחדש. לא לצרכי שיפוץ חיצוני, לא לצרכי טיוח, בעבודת־טיח עסקה תנועה די והותר כל השנים האחרונות. רק לצרכי ביצור היסודות ויישור הטפחות. ולהניף על הפיגום מיד כל הדגלים. לא לצרכי חג, לצרכי ציון המטרה והדרך והכיוון שאליו תנשוב מעתה הרוח. כל הדגלים. דגלה של התישבות. דגלו של שוויון הלכה למעשה. דגלה של התחדשות. ומעל לכל דגלה של ענווה גדולה. כענוות המוּכּים– והמאמינים מאד. כענוות מגשימים. דגלו של יגיע האדם ועמלו. דגלו של שורש יהודי ושל אמונה. קיצור: דגלה של אמת שאיננה רק ראשי־תיבות לתווי קלפי רק כל־כולה אמת־מידה ומהות.

*

ונזדעק לא למען התצלומים ולא למען הדיוקנאות הממלאים את דפי העתון– אלא למען דיוקנה של תנועה. למען כל הדברים שבהם מילאנו צקלוננו בטרם יצאנו בנתיב־ההרפתקאות הארוך של תנועה חלוצית שספק אם היה לעת היבראה כמהותה וכייחודה בעולם. וכאשר נטיל פתק בקלפי לא נלחש לתוך החריץ בעד מה ובעד מי בתוך הפתק הזה איננו מצביעים. אך אמור נאמר בלבנו בעד מה כן הצבענו. הצבענו בכל שלמות־הלב וכוונתו בעד אחיזה בכל כוחנו באותה כיברת־נחלה מוצקה של העובדים שעדיין ניתן להקים עליה מנוף. באנו בפתק זה הפעם להבטיח שלא תישמט מידינו הנקודה האַרכימֶדית– אולי האחרונה– שעליה יש עוד סיכוי ואפשרות לכונן מנוף להתחדשות, לתמורה.

אין שום דבר שיצדיק את הזדעקות כולנו הפעם אלא תוחלת זאת.

20 ביוני 1977

---

קברניטים

מאת

ישעיהו אברך

כך, פשוט, ובלי רועד־יד, יש לומר להם את הדברים: הם יונקים בלי ניד־עפעף את חלב אמם ביחד עם לשדהּ. הם אינם היחידים בארץ היונקים כך. אך הם סגוליים מבחינה זאת במעמד האנשים החיים על יגיעם. שכבה עלית, שעצם מעופה במרומים כמו מַסיק אותה מלכתחילה מעל לעולם־ההבלים שלנו, מעל לדאגותיו הארציות. הם מטיסים את העם הדווּי ביותר בעולם אל העם העני ביותר בעולם, אך מבקשים להיות נגידיו. הם נמצאים כמונו במחצית שכונות עזרא ומורשה וקטמון; הם נושמים כמונו אוירת־המרדות־והעוני האמיתית של הארץ הזו. אך נסיקה קלה אל על, כמו מנתקת אותם מישראל־של־אמת ומעבירה אותם אל עולם ההזייה הכלכלי, החברתי.

כביכול, כל הארץ בועת־סביון.

מי עיקם כך מושגי שכר, חברה, כלכלה, דרגות בסולם הקיום? מי הצמיח להם בנוסף לכנפי־הטיס. גם כנפי־עטלף זרות כאלו, איימניות כאלו? מי הפך את צוות־האוויר לצבת הלופתת גרונה של מדינה ענייה ומרודה להכניעה גם בדחקותה גם בבזיונה ובאזלת־ידה?

*

ראינו בני־עלייה אלה והם באמת מועטים. קומץ קברניטים ושאר נסיכי טיס – נער יספרם. אך הם כמו גזע. גזע נאצל מעט. צוות של מרומים. כאילו לא יצאנו – אנחנו והם – מאותם החלצים הכלכליים עצמם: מאותה שלייה זבת־דם של מדינת העניים.

החברה המפעילה את המטוסים רק שואפת אל על. אך האגודה האנושית שקבוצת־הטייסים הזאת יוצרת היא חברת־על ממש. אצולה. גלגולו הטכנולוגי המתקדם והזוהר ביותר של הרכב היהודי, אלא שהוא היה משפיל־עין יותר. נמוך־לב יותר. ענוותן יותר. אף שגם הוא לבש לפעמים בגדי־שרד וכדרך כל רכּב היה יושב בראש הדוכן. בחרטום. הוא לא חבש ספסל של אוניברסטאות או של מכונים טכנולוגיים, אך גם לא למד איך לופתים ארץ ושמיה בגרונם. ואולי לא ידע כלל כי יש לשמים גרון וכי גם משם אפשר להחניק ארץ.

*

בני עלייה. אנחנו חיים באיזור וואדי־סאליב והתקוה ובית־שאן – הם חיים באיזור השטרלינג גם באיזור המארק והדולאר – הכל לפי השער הגבוה ביותר ביום המשא־ומתן עם ראש חברת המטוסים.

העתונים מספרים כי הם נערכים יפה למלחמה. אם לא יינתן להם מבוקשם יחסמו – הם אומרים – את מדינה ממרומים. הם ייזמו סולידאריות מקצועית של כל טייסי העולם – של הרוסים ושל האמריקאים; של המצרים ושל האנגלים; – לימין טייסי ישראל החלכאים העומדים על נפשם מול מדינה קמוצת־יד ומרושעת. התארגנות קרבית, כמעט, מול אויב משותף – כמו היה קצין־מבצעים מתכנן את הכל: את המערכה, את האיבטוח מבפנים של טייסי הנתיבים האחרים, את גיוס העזרה מבחוץ. אבדן־העשתונות המלהיב, שכרון הקרב.

אנו יודעים: כל אחד מקברניטים אלה עמל כאחד־האדם בישראל והוא המטיס גם את כלי המלחמה המגינים עלינו – על כותב־הטורים, על היוצק אותם במידפסת, גם על הקורא עתה צירופן של אותיות אלו. אבל גם נהג־המונית המוליך לילה־לילה לעבודה, הוא מפקד כלי־מלחמה ונוהג בצריחו ביום־קרב ועדיין הוא מושיט לנו לוח־תעריפים המחושב בכסף שטבוע בו דיוקנו של הרצל או של מונטיפיורי – לא של ג’ורג' ואשינגטון ולא של המלכה אליזבט – וטורח ומהפך בשברי־האחוזים שאין מנגנון־המונה מספיק כלל להדביקם. והוא משיא ילדיו, ובונה ביתו, ומקלל את מס־ההכנסה – וחי, כמוך, כמוני, כרבבות אזרחי ישראל. חי כעמלו, וגם הוא, כנוסע עמו. יושבים ליד המיכוונת ביום פקודה.

ובסך הכל הן אנו עמלים זה עם זה ומגינים זה על זה וערבים זה בזה – כטייס, כנהג, ככל מוציא־לחמו מעמל. ככל יהודי היושב בקידמת־החזית הזאת. אין חברנו חב לנו פחות משאנו חבים לו ומאזני הערבות ההדדית מעויינים עד דק. כערבות כל חוליה לחברתה בשרשרת.

*

כמיליון לירות לשנה שכר־עבודה לקברניט, בשיאו. כך אומרים החשבים. כמה נאה מצד הנוסקים שעדיין יאה בעיניהם להשתייך לארגון־עובדים משותף אתנו וגם –לדבר עברית. שכר הממריא אל שמונים אלף לירות בחודש, אולי הולמת אותו שפה אירופית – נגידית יותר, נאצלה יותר. שפתם של י. ח. ברנר ושל א. ד. גורדון; של הושע ושל עמוס – כך נדמה לתפיסתנו הקרתנית – אינה מסוגלת כלל לעמוס מיטעני־דמים כאלה כשכר ליגיע־אדם בחברה של מצוקות. היא תכרע תחת משא הכבוד ושטרי הנייר גם יחד.

ובמשקל שני: שמא בכל זאת עברית? שהרי היא ולא שום שפה אחרת המציאה את הצירוף הלשוני המיוחד הזה של בצע־כסף.

*

בני־עליה. שלטון הולך ושלטון בא – וסדן השמים אחד הוא. והכוח והסמכות היחידים ששלטון זה, כמו קודמו. מסוגל לגלות הוא קירקוע המטוסים. לקטום את האף לא למסבים את הסבל אלא לנושאים בו. להכניס לקרפיף את המטוסים ואת נוסעיהם גם יחד.

אולי אין דרך אחרת. אבל אם אמנם אנו נשארים מנותקים מן העולם משום שאיננו יכולים להפעיל את כלי הטיס – השאלה המתעוררת איננה אם אנחנו מסוגלים לקיים חברת תעופה ריבונית, אלא אם אנו מסוגלים לקיים רבונות. ולא תחשוב עוד לתהות: מי שיבש כך כל מערכי חיינו וכל מושגי האחריות של אדם לציבורו. נפּח לסדנוֹ, אזרח לארצו. חשוב שיוהרה חברתית והתנשאות חמרית – וגם בצע כפשוטו – מעמיקים בהם יום־יום את חותמם. מהדקים עלינו קולרם.

*

כך סדן השמים – כך סדן הים. לזכותם של קציני־הים יש לומר כי הם דווקא אינם מבקשים שנפעיל הפעם למענם את מידפסת־הכסף של ישראל. בשום פנים לא יניח להם מצפונם לראות את המידפסה הזאת פולטת עוד ועוד “הרצלים” “בן־גוריונים” ומעמיסה כל משקלם של בחירי־עם אלה על האינפלציה בישראל. מצפונם המוניטארי אינו מניח להם זאת. אחריותם הלאומית לא תוכל לשאת זאת. לכן: דולארים. את הדולאר עדיין אין מדפיסים כאן. אמרנו “עדיין” כי סוף־סוף – כך אנו משערים – יגיעו גם באזורי הכדור המערבי למסקנה ההגיונית כי תחת לטרוח למען ישראל במלוות, במעניקים ובמגביות, – אולי אין פשוט מלהציב מיטבעת־דולארים בירושלים. מידפסת־בת לבנק אוף אמריקה. בלי תיווך מיותר. מן היצרן – לצרכן. וראשוני הצרכנים – כמובן: הטייסים, קציני־הים ודומיהם – כל אלה שמדינתם גידלה וטיפחה וריבתה אותם במטבע הישראלי המעונה שלה – כדי שיבזו יום־יום אותו ואת הריבונות היהודית שמאחוריו.

שלשום דיווחו העתונים כי “בלחץ העיצומים – רמז משרד האוצר שישקול תשובה חיובית”. כך שלשום. ואמנם אתמול שקל – ונתן. אוצר הולך ואוצר בא; טמיון של מערך. טמיון של ליכוד – היינו הך. נתבע ונותן. להגיון ולבזיונו. זה באנחת כניעה. זה בתרועת הדר, אך סדן הארץ – כמוהו כסדן השמים וכסדן הים – אחד הוא.

סדן התקופה.

*

חיים חזן זכרונו לברכה, ענק ספרות ישראל אמר לפני שנים אחדות ספק דבר של קביעה ספק דבר של נבואה:¹

“כל אחד שוקד לקבל עולמו ולאכול במו שיניו את חלקו במשיח” –

תמהנו אם נותרו עוד הרבה חלקים מן המשיח לקיים בהם את הזבח החוגג הזה של עם שמחוג־המצפן שלו נתקף עווית.

9 בספטמבר 1977

---

ענין של חול

מאת

ישעיהו אברך

בהקדמה לספרו “אי־הפינגווינים” מביא אנאטול פראנס את עצתו השנונה של היסטוריון אחד, “איש זקן ופיקח”, לאמור: “– – – אם אתה חפץ שספרך ימצא חן בעיני הקהל, אל תשכח להלל ולשבח בכל עת כושר את המידות הטובות שעליהן עומדת החברה: מסירות לעושר – ובפרט ענוות־דלים והבלגתם. שהיא עמוד־התווך של המשטר”.

קשה לנו להבטיח, כי בשורות הבאות ננהג על פי עצתו של אותו היסטוריון מצד הקילוס והשיבוח, אבל כמה מהרהוריו של אנאטול פראנס בענייני חברה לפני כמאה שנה. נראים לנו כמצנפת שהוחבשה כמו על־פי מידה לקרקפתה של מציאות בת־ימינו. מציאותה המתהווה של

ישראל.

הרהרנו בכך בעקבות האזנה לדיוני־התקציב בכנסת, אך לא רק בעקבותיה.

*

כי הרושם הוא שבעוד שליחי ישראל סיימו זה עתה את טיפוסם במרומי הפירמידה של חַאופּס בגיזה – עמלים ישראלים טובים אחרים, המנהגים עתה את כלכלת הארץ וחברתה, לחזור ולהפוך על פיה פירמידה אחרת – מופשטת מעט, אליגורית מעט – היא “הפירמידה הכלכלית ההפוכה” ששירטט הוגה־דעת יהודי לפני כששים שנה בלבד, בפולטאבה.

אותו סוציולוג ובלשן יהודי מבריק, בר בורוכוב –ששכונות הנושאות את שמו הולכות ונעלמות עתה מקו האופק – ניסח, כידוע, על דרך הגיאומטריה את החולי הכלכלי והחברתי הבסיסי של העם היהודי לערך כך: המסחר, שהוא קדקדה של כל חברה נורמלית, הוא בסיסו של העם היהודי; ואילו העמל, שהוא בסיסו של כל עם נורמלי. הוא קדקדו של העם היהודי. הרי שכל עמידתה של פירמידה כזו היא עמידה של פיסחים, של נס.

התנועה החלוצית אימצה לעצמה דיאגנוזה גיאומטרית זו ובמשך שלושה־ארבעה דורות כמעט שהפכה את המשולש הזה והעמידה אותו על בסיסו. אלא שמדיניות של מהפך אחר, שבה, כנראה, המהפך עצמו הולך ונהפך למדיניות. חוזרת עתה ומבקשת להשיב את המשולש על קדקדו, מעין תנועה של "בורוכוב ב’רברס' ".

*

למען ההגינות יש לומר כי תהליך ההתהפכות. כתהליך אובייקטיבי־מעט שיסודו בנסיבות שמתחומים אחרים, החל באופן מואץ כבר לפני עשר שנים ומעלה, ביחוד: לאחר פתיחת “השטחים” ומציאת רזרבואר של כוח־עבודה “בורוכוביסטי” אמיתי בתחומים שמחוץ לישראל. כלומר: הדברים קדמו לשינוי השלטון ולא החלו עמו. אך מה שהחל במידה מסויימת כסטיכיה, הולך ונעשה, לפי מדיניות השלטון הנוכחי, לפילוסופיה חברתית מודעת, כמעט למדיניות שימושית. ותמציתה של תורה זו היא שלא העמל דווקא הוא מקור החיוּת והקיום ולא הוא בראש הסולם. וכיוון שאינו נתון להעדפה חברתית –אין הוא ראוי להעדפה כלכלית ואת מידת העידוד והתמיכה, כמו את מידת הרחמים והסליחות, יש לגלגל על שכבות אחרות, שכבות שתורה שהיתה שלטת בציונות כחמשים שנה קיפחה אותן, כידוע, והשיבה אותן עד דכא.

והכספות בקיר יעידו.

*

גם אם נהפוך עלינו אהדתם של ידידים, מהם מעצבי המדיניות הזאת, נאמר חד־משמעי: אם יש דבר בתחום המדיניות החברתית שנגדו יש להתקומם בכל הכוח הטמון בדיניה ובהליכותיה של חברה דמוקרטית –הנה “חצר המטרה”. לא משום שתנועת־העבודה צריכה לחפש לה מעקה־אחיזה בחדר־המדרגות האפלולי של אופוזיציה, אלא משום שנשמת העצמאות היהודית, תמציתה ולוּזה, נתונות במפסלת העיצוב, גופה נתון בהכרעה על הגבולות, נשמתה נתונה בהכרעה על דמות החברה שבתוך הגבולות. ואין זו רק שאלה איזו דמות יאה יותר לעם היהודי הריבון אלא בכוח איזו העדפה יחזק ויכה שורש. ובכוח איזו יתרופף ויהיה כעלה נידף.

*

דברים שונים ונצברים הוליכו אותנו אל מסקנה זאת. השבוע שעבר העלה אחד מהם. בעודפו של קול אחד הוסרה מסדר־יומה של הכנסת הצעה, שאין בעינינו הגיונית ממנה וצודקת ממנה, של הענקת זכויות סוציאליות מלאות לפועל היומי והשוואתן לשכירים חדשיים. מי שלא בקי בפרטים אלה בעבר עומד נדהם לעצם התגלית של קיום פער עצום כזה בין זכויות עובדים לסוגיהם. בארץ שהעבודה היוצרת היא דגלה: עומד מוכה־תמהון מול הנוסחה האנטי־סוציאלית, האנטי־ייצורית, האנטי־הגיונית מכל בחינה, שלפיה זכויותיה הסוציאליות של לבלרית־מתחילה עדיפות במידה מכרעת על זכויותיו של פועל ותיק בפיגום. “בונה ארץ” שלא על דרך המשל, או של האיש הקודח – כל הקדחות – ליד המחרטה. ההסרה הזאת מסדר היום של ענין רווי עוול ומכאוב חברתי, היא אקט של שרירות ועלבון סוציאלי ששום להטי־לשון פסבדו־מדעיים לא יחפו עליו. העובדה שמי שהסיר הצעה זו של מזכיר ההסתדרות הוא דווקא השר הממונה על העבודה ועל הרווחה – כמעט מקיימת בשלמות גם את האירוניה, שבה ניסח בזמנו אנאטול פראנס השנוּן את מסקנות התבוננותו הסוציאלית.

אלא שהענין שעלה השבוע הוא רק חולייה במחרוזת.

*

בקו הסמוי או הגלוי הזה של “מסירות לעושר” אתה מוצא את המאמץ העקשני, הרווי שיעור מופלג של מידת־רחמים חסודה, להלבין הון שנולד מתוך צירי הבטחון והפיתוח של המדינה – רעיון שאילו הוגשם כהגייתו, ספק אם היה דוגמתו להלבנת פני המדינה עצמם: אתה מוצא בסידרת־דברים זו את הפטישיזציה של הבורסה, כאילו היתה מורסה חדשה זאת של כלכלת ישראל וחברתה מפעל־מופת חלוצי של ייבוש־ביצות נוסח אלף־תשע־מאות־שבעים־ושבע (אף כי האמת היא שהאַנופֶלֶס – הוא יתוש הביצות שמלך בארץ בשנות העשרים, לא הצליח להדליק קדחת מטריפה מזו שעוררה. בריצה אחרי הכסף, הבורסה הנוכחית בפסג' אלנבי); אתה מוצא תשוקה דוחקת. בדומה למאווי של הגשמת חלום עתיק, להעביר מנכסי הציבור לרשות היחידים; אתה מגלה מגמה זו של “מסירות לעושר” במידת הרחמים והסליחות המגולגלת על יהלומים, על משלשלי הערך־המוסף לכיס־עצמם, על חברות־מסע ועל שאר אביריה של הגיאות המזוייפה. ובתקציב המדינה החדש – אנו שומעים ברגע זה דבר־המומחה ברדיו – “יש כמות ענקית של סיבסוד הון”, דבר שהוא ניגודה הגמור של כל מחשבה משקית או חברתית מתקדמת.

לא יפלא, איפוא, כי כעטרת־תפארת לכל אלה רוקם לו שר התיור והתיעוש חלום של “קאזינו ישראלי”, האמור לציין ייחודה של האומה העברית העומדת לגורל. היכל־ההימורים של עם הנביאים. טוב למחפשי בילויים ולמבקשי־אלהים גם יחד.

המגמה –וכתרה.

*

ומצד “ענוות העניים והבלגתם”, מעברו השני של מרידיאן העשירות, עומד האדם החי מיגיעו, וממנו נתבעות גם המצוקה, גם “הענווה וההבלגה”, ואין אדם צריך להיות מומחה בכלכלה או בפַרמַצבטיקה כדי להבין כי כל גלולה שמבליעים בה את הציבור כדי לרפא את המשק, מכניסה שכבה אחת לתוך ספיראלה של עשיריות ובעת ובעונה אחת מטילה שכבה אחרת לתוך צמרמורת של מצוקת־הקיום, כל המלים המטילות דאגה ופעמים גם אימה, כמו: פיחות, אינפלציה, ביטול סובסידיות – מפריחות את העשיר ומקמילות את העני; זה מצפה להן וזה חרד מפניהן והחי על יגיעו מוּכה גם מן החולי גם מן הריפוי, ויותר מכל – מן ההטפה החסודה להצטמצמות לענווה.

*

אל כל אלה נלווה קו שאין להגדירו אלא כנטירה או כצרות־עין חברתית ואידיאית. מפעל הבריאות של הפועלים הוא מן הנכסים הלאומיים שכל מדינה מתוקנת היתה מתברכת בהם. אך אי־אפשר שלא להבחין – ואין להירתע מלומר זאת – בהתאנוּת שיסודה הפסיכולוגי הוא כנראה יותר בהצלחתו של מפעל זה מאשר בכמה מכשלונותיו. רוח של זרות נושבת אליו, אף כי עניינו הוא עניינם החיוני של שני מיליון מבוטחים ופרי־שירותיו חתום לתפארה בבריאות הציבור בארץ.

אך גוּלתו של קו זה היא ההסתערות החוקרנית והגוברת על התנועה הקיבוצית – פאר חברתה של ישראל ופסגת השראתה החברתית – בענייני מסים והכנסות. כאילו כאן, דווקא כאן, קבורים כלבי־ההערמה על המדינה ולא בחמישה־עשר המיליארדים המרחפים כעטלפים באפלולית המשק הישראלי ואין מנסים כלל ללוכדם; כאילו היו תשעים אלף הנפשות שבתוך מסגרת־אנושית נדירה זו של התנועה הקיבוצית מכרסמים את רקיקי־האוצר ולא אוכלי לחמם מיגיעם, מן הרוח המפרנסת יגיעם והעושה גם את מפעלם הכלכלי פנינה בגזרה המשקי של ישראל ואף כאן אתה תמה מה בהסתערות זו גדול ממה: הדאגה לתגבורת־הכנסה לתקציב המדינה או ההזדמנות שנפלה בידי יריב אידיאי לצלול לתוך רקמתה הפנימית של חברה, שמעולם לא ראה אותה בעודף של נדיבות־לב ויפי־עין.

*

כך מתחברים בישראל של היום פרקים־פרקים למיקשה של מדיניות חברתית אחת, שסיפורו השנון של מחבר “אי הפינגווינים” מדגים אותה בדיאולוג אירוני. הנשמע כבן־זמננו לא פחות משהלם את בני־זמנו:

"מן הראוי – אומר מוֹריוֹ מנכבדי הפינגווינים – שטובת הכלל, היא לבדה. תהיה לנגד עינינו ותכוון את צעדינו וזו מחייבת שלא לדרוש הרבה מאלה שיש להם הרבה. פן יהיו העשירים פחות עשירים והעניים יותר עניים. העניים מתפרנסים מעשירותם של העשירים, משום כך קדוש הוא רכושם.

"– – – וכלום אפשר בכלל להטיל מס לפי גודל הנכסים? אותות השפע מטעים. דבר אחד ברור: הכל אוכלים ושותים. הטילו מסים על העם לפי הצריכה. הרי החכמה והרי הצדק.

העם מחאו כף".

כך דיבר מוריו וזקני העם מחאו כף".

אין הכרח שנלך דווקא בעקבות זקני העם של מוריו.

*

הימים הם ימי ריתחה מדינית גורלית והמחוג, כאן ובקאהיר, נע יום־יום בעווית כלשהי בין ציר התקווה הטובה לבין ציר הסכנה. אף־על־פי־כן מצוה לעקוב גם עתה אחרי תהליכי חברה, ובגזירת אותם הימים עצמם – למנוע את עיוותם. התעקמות פניה החברתיים של הריבונות היהודית נושאת בחוּבה גם זרעוני־סכנה של התערערות עצם־בסיסה.

וככל שעל פי עצם טבענו איננו נושאים את נפשנו לא לסער ולא למעשי־מיפגן – אי־אפשר שלא נודה עתה כי במסע המיפגן והמחאה, שיזמו בשעתם הפועלים והסתדרותם, היה הרבה מראיית הנולד לגבי המגמה והכיוון ששלטון חדש עומד לגלות במהלכיו הכלכליים־החברתיים.

לפני שנים אחדות שמענו את המשורר נתן אלתרמן ז"ל מפטיר לידידו: “פרסמת היום מאמר חריף. אינני יודע בדיוק למי כיוונת. אבל טוב שתלית סטירת־לחי. מי שראוי לה כבר ימצא אותה בעצמו – ויאספנה”.

בראייה רטרוספקטיבית נראית לנו כך הפגנתם של רבבות העובדים לפני כחדשיים. טוב שהמחאה נתלתה. טוב שהודלק התמרור. אך חשוב עוד יותר, שיוקם למגמה זאת סכר. ככלות הכל לא שיעורן של תוספות נתון עתה על הכף – רק כיוונה ודיוקנה של חברה.

גם תנועת־עבודה פצועה איננה פטורה מעיקרי התחייבותה לחלומה ויותר מזה –לחברה שתנועה זו וציבורה הם גם הלוּז שלה גם אבן־הפינה.

ב. אחיות בקרית צאנז

ארץ של שלושה מיליון יהודים. שלושה מיליון יהודים, בודדים. בודדים מאד. חשוקים יחדיו לעת מלחמה. גלמודים, גלמודים מאד, לעת שלום. כאילו אין מי שיגאל בארץ מיתמותו זולת הפסיכיאטר או האקדח, חלחלה.

אנו קוראים סיפורם של חנה ואסתר הורביץ מקרית צאנז ולעינינו נפרשת מגילת הנכר האנושי והאימה של שתי בנות יהודיות בישראל בתוך קריה שהיא שלהן. בתוך בית שהוא ביתן, בתוך הקן. אנו שומעים – לא בלי השתאות ודרך־ארץ – דברי התום והאמונה של נערה מבית־יעקב המספרת, כמו דלוקת־גחלים בעיניה היהודיות הבורקות, על טהרת המשפחה ועל חובת ההינזרות מן הסביבה הרוחשת יצרים וחטא ועל הבית שהוא גם מצודה יהודית וגם חישוק לבני הזוג ולילדים. אנו מפליאים צעירה זו ועמידתה אבל גם תמהים־מעט איך יכולה להילוות אל השקפה נחושה כזאת – הסתגרות גדורה ומבוצרת, שאינה מניחה להשקפה עזה זאת לשׂרות עם הרוחות שמסביב מתוך בטחון שתוכל להן. שהרי סגירה הרמטית כזאת מביאה לידי כך שאפילו רוח קלה ומצוייה המבקיעה לה פרצה בחומה הזאת נהפכת לזלעפות, לסופה. וסופה – גורל.

אך אם אמנם עוז־באמונה – מדוע לא יכלו גם חיה ואסתר לומר את אמונתן או פקפוקן בגליות כזו ובעוז כפי שאמרה אותן גחולת־העין מבית־יעקב; מדוע כפו על שתי הילדות האלו כליאה פנימית בתוכן וחנק של הגיגיהן והרהוריהן ללא כל אפשרות של פורקן; ללא שיח; ללא קיום הכלל היהודי העתיק כי “דאגה בלב איש – אם דאגה היתה זאת – ישׂיחנה”. קודם כל ישיחנה. וימצא לו אוזן להשיחנה, וימצא לו, מעל לכל, לב להשיח לפניו. לב מאזין. מדוע הוטל עליהן בתוך מצור של בית וחברה גם מצור כזה של לבבות – ונידוי.

עולמה של היהדות חסד ייבנה. עברנו בחוצותיה של קריית צאנז לעת אבל וראינו הרבה מסימניה וממסורתה של יהדות עתיקה, אך ראינו במועקה ובכאב שכונת־יהודים שלמה שהרבה דברים טובים בוודאי מצויים בה אך דבר יהודי אחד, כנראה, לא נמצא לה לעת מבחן: מעט חסד.

והחסד היחיד שגולגל השבוע משכונה זו אל מחוצה לה הוא חסד של אמת. ואף הוא פצוע מאוד. חסד בעל־מום. ליד הגדר.

שורות של הפטרה – נר לאסתר וחיה הורביץ שנטרפו בקריה שהיא בית. בבית שהוא נכר.

13 בינואר 1978

---

אחיות בקרית צאנז

מאת

ישעיהו אברך

ארץ של שלושה מיליון יהודים. שלושה מיליון יהודים, בודדים. בודדים מאד. חשוקים יחדיו לעת מלחמה. גלמודים, גלמודים מאד, לעת שלום. כאילו אין מי שיגאל בארץ מיתמותו זולת הפסיכיאטר או האקדח, חלחלה.

אנו קוראים סיפורם של חנה ואסתר הורביץ מקרית צאנז ולעינינו נפרשת מגילת הנכר האנושי והאימה של שתי בנות יהודיות בישראל בתוך קריה שהיא שלהן. בתוך בית שהוא ביתן, בתוך הקן. אנו שומעים – לא בלי השתאות ודרך־ארץ – דברי התום והאמונה של נערה מבית־יעקב המספרת, כמו דלוקת־גחלים בעיניה היהודיות הבורקות, על טהרת המשפחה ועל חובת ההינזרות מן הסביבה הרוחשת יצרים וחטא ועל הבית שהוא גם מצודה יהודית וגם חישוק לבני הזוג ולילדים. אנו מפליאים צעירה זו ועמידתה אבל גם תמהים־מעט איך יכולה להילוות אל השקפה נחושה כזאת – הסתגרות גדורה ומבוצרת, שאינה מניחה להשקפה עזה זאת לשׂרות עם הרוחות שמסביב מתוך בטחון שתוכל להן. שהרי סגירה הרמטית כזאת מביאה לידי כך שאפילו רוח קלה ומצוייה המבקיעה לה פרצה בחומה הזאת נהפכת לזלעפות, לסופה. וסופה – גורל.

אך אם אמנם עוז־באמונה – מדוע לא יכלו גם חיה ואסתר לומר את אמונתן או פקפוקן בגליות כזו ובעוז כפי שאמרה אותן גחולת־העין מבית־יעקב; מדוע כפו על שתי הילדות האלו כליאה פנימית בתוכן וחנק של הגיגיהן והרהוריהן ללא כל אפשרות של פורקן; ללא שיח; ללא קיום הכלל היהודי העתיק כי “דאגה בלב איש – אם דאגה היתה זאת – ישׂיחנה”. קודם כל ישיחנה. וימצא לו אוזן להשיחנה, וימצא לו, מעל לכל, לב להשיח לפניו. לב מאזין. מדוע הוטל עליהן בתוך מצור של בית וחברה גם מצור כזה של לבבות – ונידוי.

עולמה של היהדות חסד ייבנה. עברנו בחוצותיה של קריית צאנז לעת אבל וראינו הרבה מסימניה וממסורתה של יהדות עתיקה, אך ראינו במועקה ובכאב שכונת־יהודים שלמה שהרבה דברים טובים בוודאי מצויים בה אך דבר יהודי אחד, כנראה, לא נמצא לה לעת מבחן: מעט חסד.

והחסד היחיד שגולגל השבוע משכונה זו אל מחוצה לה הוא חסד של אמת. ואף הוא פצוע מאוד. חסד בעל־מום. ליד הגדר.

שורות של הפטרה – נר לאסתר וחיה הורביץ שנטרפו בקריה שהיא בית. בבית שהוא נכר.

13 בינואר 1978

---

מלוּנת הגבעוֹנים

מאת

ישעיהו אברך

אין לדבר כל קשר אל הסכסוך היהודי־ערבי. אין לכך שום נגיעה אל השקפות מדיניות. המראה שהוצג לפני זמן־מה בטלביזיה על מאורות־המגורים של פועלים ערביים מן השטחים. חשף שערוריה מוסרית־אנושית שכמותה אולי ראו עינינו באיזור מטעי הסוכר של מארטיניק או בפאתי השוק של האיטי. אך המקום האחרון שבו ציפינו לראותו הוא מדינתם החלוּמה של היהודים.

לא ערבים צולמו שם. צולמה שם ישראל ואין זה חשוב כלל שלא כל ישראל כך. חשוב שבהרות כאלו של כלימה אנושית פושות בלב־ליבה של מטרופולין בישראל הרוחשת – ופעמים גם שורצת – קידמה למיניה.

שבעת אלפים בני־אדם בתל־אביב בלבד. לילה־לילה. שבעת אלפים טובעים לילה־לילה בזוהמה וברמשים אחרי יום־פרך אצל מעבידם הישראלי. בחלקם נעולים מבחוץ על מנעול ועל בריח, ואשה יהודיה ששיפוליה מהלכים אחריה – כנראה, מלונאית של הרבה כוכבים ישראליים – מוליכה אותם בתנועה גראציוזית של סוהרת אל בית־השער ונועלת אותו עליהם. עד אור הבוקר. או עד בוא הבקורת – כלומר, המשטרה – במעבה חצות.

מבקשים להרחיק סכנה בטחונית – ומטפחים, ומשקים, ומצמיחים אותה בלב האנשים לילה־לילה.

הילטון־לגבעונים.

ודאי: אסור למתוח קווי־הקבלה. אך לפחות מצד לינת־הלילה המיוסרה הזאת, הרוחשת קללה וכינים, זרועה, כנראה, עירי המיופייפה “גולאגים” קטנים אחדים. לא להיבהל. הדברים אינם מפיגים את מהות־עצמם גם אם מותחים קו־מֶרידיאני ארוך מקצה הקוטב הצפוני אל קו־הרוחב שבו אנו יושבים. נבלה היא נבלה. היינו־הך מה המרחק ממנה אל קו־המשווה.

אנו יודעים: לא זאת ישראל, אפילו לא ישראל של 1989. אבל גם זאת ישראל. וה“גם” הזה בלבד דיו כדי להטיל בנו חלחלה. קו בדיוקנו של עם שבספריו נכתב על אשר נכתב על “הגר הגר בתוכם” ועל חובת “ויינפש בן אמתך והגר”.

*

מה עתיד לקרות לחברה הישראלית אם לא יימצאו בה חוטבי־עצים או שואבי־מים משלה: מה עתיד לקרות לה אם לא יימצא בה מתלם־שדה או דורך־ענבים או נוטה־אנך – שאלות אלו מאוחר קצת לשאול. מה שעתיד לקרות לה – כבר קרה. “ה’אחר־כך' – כמאמר הסלאבים – כבר היה קודם”. איש לא הגדיר זאת באופן קולע יותר מידיד שנון־לשון: נסתיים – אמר –עידן עבודת האדמה והחל עידן עבודות העפר. כך אמר ומיצה בזה כל אשר התהולל בארץ בשני עשורים.

הוויכוחים האידיאולוגים הלוהטים בתוך החברה הישראלית של ימינו אינם נטושים עוד על דרך זו או אחרת בהגשמת חזון חברתי או על מקום־הנחיתה הרצוי באזור הביניים שבין שני האינטרנציונלים. הויכוח הישראלי בן־זמננו נטוש בין שני מחנות אידיאולוגים שונים לחלוטין: מחנה הצמודים ומחנה ניירות־הערך – והניירות האלה הם. כנראה, האיזור האחרון בישראל שבו עדיין מתייחסים למונח “ערך” בדרך־ארץ אמתי, בכובד ראש, העליון בשלבי סולם הערכים של ישראל בת־ימינו. את ערכי דת־העבודה יקיימו השכנים.

*

איך, בכל זאת, מתיישבת ההתנערות ההולכת וגדלה של מדינת־היהודים מכל מה שריח של עמל נודף ממנו, עם תורות והלכות שהונחו בה כאבני־פינה? ובכן, המציאות החברתית המעוקמה נותנת יום־יום את התשובה: באמת, איננה מתיישבת, לא עם אהרן דוד גורדון ולא עם פחות קנאים ממנו לערך העבודה ולא עם כל הכמיהה לשידוד תלמי־חיים ולקוממיות. ובאמת אין לדעת – או אולי אפשר לדעת. אך אין הלב ממהר לגלות זאת לפה – מה יקרה למדינת היהודים כאשר יישלפו מיסודותיה אחת־אחת אבניי־שתייה אלו. כאשר יישלף מהם החלום.

ואף שענין זה – מהפך־הערכים הלאומי – אינו חדל להציק מצד הדאגה לעתיד ישראל ולדמותה. עניננו בטורים אלה בצד האנושי הבסיסי של הנושא.

*

רעד עובר בך למראה הקהות. האטימות ו־מה שמכונה בפי הצבר ה“ז’לובּיות” של פני המעביד הישראלי החדש; למראה עור־הפילים המוסרי של דור חדש למתעשרים יהודים. דור המפיק מן העבודה הזרה כל אשר ניתן להפיק ממנה לשמינה ולבעיטה, אך איננו מעלה על הדעת שלא ייתכן כלל מבחינה אנושית ומבחינת עצם חזותנו כיהודים שבעי מרדות – לנהוג בעושי־העבודה מנהג הדוד תם.

מדהים הדבר להיווכח כי אף־על־פי שעובר על ישראל תהליך מזורז של אוטומיזאציה חברתית והיא נעשית “חברה של הרבה חברות”, פסיפס של דיוקנאות רוחניים – היא מגבשת לה בהתמדה ובשיטתיות מכנה משותף כולל, חותם ודאי אחד: מגושמוּת הקרובה מאד אל גסות־הרוח.

*

מתי העטינו עור כזה על עצמנו? ממי ירשנו דיוקן כזה של בוהוּת וקהוּת? מי נתן בנו את החוצף המוסרי הזה לכלוא יצורי־אנוש כצלמנו וכדמותנו לילה־לילה במשהו הקרוב יותר למכלאות־צאן ולמירבצי־סוסים מאשר למשכנות־אדם?

מי, מן החרדים האמתיים לבטחון ישראל, ימוד את עצמת הקללה הסמוייה העולה אלינו מן המשפתיים האנושיים האלה. ערב־ערב ובוקר־בוקר, לא על שום שאנו מבקשים – כמגיע לנו כזכותנו – את חלקנו על פני האדמה הרבונית של אלהים, אלא על שום שבתוך חלקת־האלהים הקטנה שאירשנו לעצמנו. בזכות זאת ובזכות יגיעם של דורות, אין אנו יכולים למצוא משכן־לילה אנושי לאורח שאנחנו הטינו אותו ללון.

*

ואין איש שואל את השאלה הפשוטה – ממה נפשך: אין אתם יכולים בלי עבודת גבעונים – הבטיחו להם לפחות מנוחת־לילה אנושית. פתרתם, לתועלת עצמכם, שאלת בטחונם ביום – תעמיד לכם חכמתכם להבטיחה, לרווחתם שלהם גם בעת מנוחתם בלילה. אין אתם משכילים לעשות לא זאת ולא זאת – החזירו אותם לבתיהם, לכו אל הצובאים על פתחי הבורסות והפיסים ולשכות־הסרק למיניהן, תנו בידם כשיל ומעדר והוציאום אל הפיגומים.

אלא שהמדינה הולכת ונעשית, לדאבון לב, ממלכה ללא מען. הרבה בה שלטים, הרבה בה שבילים, הרבה בהם מחוונים – אך כתובת אין. מה – יש את לבך לשאול – עושה במקרה זה “שר העבודה והרווחה” עם המלה “רווחה” שבשילטו? מה עושה היועץ לעניני מיעוטים עם העצה ועם המיעוטים גם יחד? אלא שהשלטים – שלטים והבזיון הולך ומעמיק ורק פה־ושם עולה ציוץ מעל דוכן הציבור – ונדם.

כיוון שהדברים אמורים בשכירי־יום החיים על יגיעם. אולי נכון יהיה לצפות שההסתדרות – ששינתה מיסודם תנאי עבודתם של העובדים מן השטחים – תצא עם הנהגתה לביקור־לילה באזורים אלה. ואולי, בעקבי הביקור הלילי הזה וכמסקנה ממנו, תקרא תגר על מי שתקרא ותמצא דרך להאיר מעט על שוכני המכלאות האלו את הבוקר.

עליהם ועלינו.

*

הפטרה לשאלה לא־טכנית: האם – שואל אותנו חבר – זהו הדבר שהיינו חייבים לראותו בטלביזיה דווקא בליל־שבת? ובכן, איננו יודעים אם זהו מזמור־שיר ליום השבת דווקא, אך אם אתה מסרב – בעקשנות, בדחייה – לראות את המציאות של כל ימות־החול. אין ברירה אלא להביא לך את בבואתה אפילו בשבת. ומה גם שאין בבואה זו חסרה יסוד של פיקוח־נפש. ואין זה חשוב כלל אם יש מי שאוהב לשדר דווקא תמונות מדכאות כאלו. בוודאי יש האוהבים זאת. אך העובדה הקובעת היא כי שודרה אמת. ואין היא חדלה להיות אמת חמורה. טורדנית, משוועת לתיקון, גם אם מישהו עושה אותה עוד כלי בטיפוח תכונה יהודית של שנאת־עצמו.

מכל מקום, דברי ימי היהודים מורים כי מאמת כזו לא ברח שום חוזה, אינו דין, איפוא, שיברח ממנה צופה. גם לא בשבת.

6 במארס 1979

---

פּונדק הבּריאות

מאת

ישעיהו אברך

יש להוציא את המאבק על קופת־חולים מן האזור הערכיי־חברתי. אין טעם לדבר אל שרים – הבאים אל משרדיהם כבוא לשכן אל מכתבו בבנק והרואים את תפקידם מזווית של פקידות מעומלנת ובשומה – על ערכים של עזרה הדדית ועל היסוד החלוצי הטמון עד היום במוסד לבריאות הציבור שהקימו הפועלים. נהפוך הוא: הרושם הוא שאוזנם נצרמת לשמע כל אוצר המלים. הניבים והמושגים שהדריכו בעבר את חיי הארץ וחלוציה.

יש, איפוא, להסכין לרעיון כי שפה שלמה. לכסיקון לשוני וחברתי שלם, הולכים ונמחקים, ושפה אחרת, סאנסקריט אחר שממנו מסתעפות השפות, יורשים את מקומם. ואף כי עדיין לא נצטללה מהותו של הסאנסקריט החדש הזה – ברור לגמרי כי לשון הפועלים והאדמה, שיסודה בעלייה השניה והשלישית, בישובים קולקטיבים, בכבישים ובפיגומים, מצילה את אזניהם של שרים חניכי ה“הדר” ושל סגני שרים דֶנדיים מעט והיא תיעקר משיחם־ושיגם של אנשים וציבור עם השלטון הנוכחי.

ובכלל – כל המנין הוא אחר, עידן אחר, ספירה אחרת, גם מנין העליות. אין בכלל מנין כזה בין מבשרי העידן החדש, מנין העליות איננו. כידוע, לוח זמנים בסולם האימיגרציה. זהו מניינה של משאת־נפש, של השקפת־עולם וכל המגמה בימינו היא להעביר את המניין הזה ואת הרֶמיניסצנציות שלו מן העולם וליצור ספירה אחרת. ספירת העוצרים – מסוגם של שוסטק, פלומין ואחרים. כל אשר יבוא עכשיו, מאז 1977, הוא הזמן החדש למניין העוצרים. לצערנו – גם למנייננו.

יש, איפוא לעקור מכלי־הלשון ניבים כמו: עזרה הדדית, יישוב שממה, חברה צודקת או שוויונית ולאמץ ניבים חדשים מתוך שרשי לשון והווי אחרים. דבר אחד ברור: אי־אפשר עוד במערך־המלים החדש להישען על מושגים שיש להם שרשים בערכי־חיים ארכאיים.

*

ובכן, המאבק על קופת־חולים צריך לצאת מתחומו הערכיי ולהיכנס לתחום הארצי, המעשי מאוד, של הגנה על בריאות הציבור, על בטחון בריאותו, מול הסכנה האורבת לרוב אוכלוסי הארץ הזו מקבוצה של סהרורים המנהלת על גבו של הציבור מדיניות של עורמה פוליטית.

יש לחדול לראות בדין־ודברים זה עם שר הבריאות מעין תחרות אלגנטית בטניס השולחן. התנהגותו – הצמצום המרושע של התמיכה לקופת החולים ולמעשה: למבוטחיה – היא התנהגות של מתאגרף ציבורי ויש להשיב לו תשובה היאה לסוג־ספורט זה ולא לענפים הנאצלים יותר של תרבות־הגוף הציבורית.

*

ועצירת התמיכה של הממשלה הכושלת הזאת במפעל הבריאות, שהוא לוז השירות הרפואי של הארץ, היא מדיניות של עורמה פוליטית מובהקת כי איננה נובעת מתוך יכולת לתת – עתה ומיד – פתרון קונסטרוקטיבי אחר לצרכי הבריאות של האזרחים. זוהי מדיניות ערמומית המכוונת להגשים נבואה, מרושעה וערמומית לא פחות, של המתנבאים עצמם. לצרכי המסע הפוליטי נגד השירות המסועף שהקימו הפועלים חייבים מתנבאים אלה להוכיח שאין בכוחה של קופת החולים לקיים חובתה לציבור. כיוון שהמציאות – היקף השירות ורמתו – אינם מספקים הוכחה כזו, אפשר ליצור אותה ולתת לנבואה. שעומדת להתבדות, להגשים את עצמה. אם עוצרים את התמיכה. אם מתעתעים במקבליה קודם נתינתה. אם יוצרים מצב של דחקות ומצוקה בשירותי קופת החולים – מביאים להתנגשות מידית בינה לבין מבוטחיה. בינה לבין הנותנים בה אימונם עושים את קופת־חולים חסרת־ישע ומציגים אחר־כך את אזלת־ידה כהוכחה שאין היא יכולה לעמוד בהתחייבויותיה. וכך משסים בה את הציבור, ששירותו מתקפח בידי המשסים גופם.

זה נשמע לא רק ערמומי אלא אפילו שטני מעט. אבל בממלכת־הגמדים הזאת גם מקומו של אשמאי זה אינו נעדר. אין, כנראה, גבול – לא של הגינות אלמנטרית, לא של אחריות ציבורית – למקום שאליו עלול להוליך תסביך־הנקם של הכושלים. וכבר היתה לנו הזדמנות לעמוד עליו בעבר.

*

הבריאות היא נושא של חולין. אפרורי מעט, ואין נלהבים לעסוק בה ובמאבקים שהיא כופה לפעמים על עוסקיה, מי מן הזירה הפוליטית ישים ליבו לאחת ההתרחשויות החברתיות החשובות בתחום הפונדאמנטאלי של חיי האזרח שעה שהקרקס הפוליטי של ימינו פורש מיבחר כזה של ראווה צבעונית, התחבקות עם נשיאים וראשי־ממלכה ושלוש מאות עתונאים מכל העולם הפוערים אוזן לכל הבל־פה ומצלמה – לכל ניד־עפעף? מי יעסוק בהבלי עולמנו הקטן. שבו נופח לפעמים אדם בודד את נשמתו מפני סיוע רפואי מושהה או משובש? המלחמה הפוליטית של ימינו מציעה למשתתפים בה, מכל הצדדים, צריחים של פסגות – מי יתן לבו לדרגשי המרתפים? כאשר כל האזניים נטויות להולם התופים מי יאזין לקולות־ההולכים מסוף העולם ועד סופו – וקול הנשמה היוצאת מן הגוף. פעמים בגלל טיפול מאוחר, הרי הוא בכלל הקולות האלה.

*

אין זה מן הנמנע – אמר לנו אחד מראשי הציבור האחראיים – כי מתוך אחריות למבוטחים, שנתנו בנו אימון כל השנים ולא נכזבו. נקום בוקר אחד, נשים את המפתח על שולחן המימשל ונאמר לו: הנה הדבר הנפלא הזה, שאתם מבקשים לעשותו מכשלה. הנהו תחת ידכם. ונאמר – וזה ניסוח של כותב הטורים – לשר המנהל מדיניות של גבאי קרתן וערמומי, הנוקם נקמת כשלונו: הנה המפעל המסועף, הנה שני מיליון המבוטחים, הנה עשרים ושבעה אלף עובדים ומשפחותיהם וממחר בבוקר – ענו אתם לצרכיהם. ענו – אתה וחבריך, שכל טווח ראייתכם החברתית איננו ארוך מטווח הראייה של חפרפרת.

אולי נקום ונאמר לקבוצת האנשים המסורה, שנשאה עד כה באחריות להישגי מיפעל הבריאות הזה ולבטחון הבריאות של איש, אשה, זקן וטף בארץ הזאת, לפנות את זירת־הישע ולמסור את המערכת כולה לידים המגששות עתה בשדה הבריאות של ישראל וביותר: לשר הבריאות עצמו שהוא, כנראה, שר שכולו ידים. שמאליות, לדאבון הלב.

אמרנו: אולי נקום ונאמר, אך לא היינו מייעצים להיחפז ולעשות זאת. אם יש לשלוח את מישהו אל ראש הצוק – כי אז לא את השירות אלא את המבקשים לחבל בו. אין בכוחו של ציבור להפיל ממשלה שלמה אלא באמצעות הקלפי, אך יש ויש בכוחו של רצון הציבור להעביר מכהונתו שר מתעתע, שהתרומה היחידה שהוא תורם לבריאות הציבור היא: סכנה. די לראות מי בנוטשים את הנהלת מערכת הבריאות הממלכתית כדי להבין כמה קרובה ומוחשית היא סכנה זו.

*

המלחמה נגד ההתנכלות המגושמת לשירות הבריאות של העובדים – איננה מלחמתה של הנהגה בלבד. גם לא מלחמתם הבלבדית של העושים יום־יום בפיתוחו והנושאים באחריות לו. זהו עניינם החיוני של האזרחים מבוטחי־הקופה עצמם. כשם שהאינפלציה, בשיעורה ההרסני, ירדה על הארץ ועל אזרחיה כחתף וכבר אין לדעת איך ומתי ניתן יהיה להעביר אותה מן העולם. כך עומדת עתה הרגשת בטחון־הבריאות של האזרחים לפני מיט־פתאום כזה, נכס נפשי ואזרחי עצום, שטופח במשך עשרות שנים, עלול להתפורר מפני צירופם האומלל של רשע ושלומיאליות. מאוחר יהיה לקונן לאחר בוא המפולת.

אילו הבחינו עובדים בישראל בעליל כי הצלת בטחון־בריאותם חשובה לא פחות – אולי הרבה יותר! – מהוספת עוד אחוז אחד או שנים לשכרם האינפלאציוני, ודאי היו נזעקים מאליהם למיפגן ולמצור, ולא היה שר זה יושב על מכונו אפילו יום מיותר אחד.

לכל המרובה היה חוזר לנהל את פונדק־הבריאות הכושל שהקים הוא עצמו באפס תנופה ודמיון בטרם בא. בתאונת קלפי, לשלוט ולהמר על בריאות כולנו.

4 ביוני 1979

---

לא על הלחם

מאת

ישעיהו אברך

ובכל זאת – אין כבודנו מחול.

רצה לומר: על אף דברי־הפיוסין בישיבות משותפות: על אף החיוך אל העדשות; על אף כמה דברי־מתיקות המטופטפים לאוזניהם של פרחי־עתונאים – על אף כל אלה כבודנו מחול.

שרי ממשלה רשאים להריק זה על זה אפילו עביטים של רפש־חוצות ולטעון אחר־כך כי הרעיפו גשמי־נדבה, טעמם – כבודם, וכבודם מחול, ציבור שמחל על כבודו – אין כבודו מחול, על אחת כמה וכמה אם מעולם לא מחלנו עליו.

מי הם – בוודאי נישאל – ה“אנו” האלה? ובכן, נאמר בפשטות: אנחנו, החיים מיגיענו – וממנו בלבד: המפיקים את התל"ג של האדמה הטרשית הזאת; המקיימים חובנו – כשם שמקיימים חובתנו – למדינה ולאוצרה בקפידה. בשלמות; אנחנו – שרי העבודה האמיתיים של הארץ הזו – זכאים למידה של דרך־ארץ בדיבורם של קברניטים אלינו. לפחות כדבר שר אל שרים. לא כדבר שרי־כס אל שרי־הדום, רק כדבר שרים־של־שרביט אל שרים של כף־הבנאים. אנו חלק ממאות אלפי השרים בקבינט הכלכלי האמיתי של ישראל המקיים מושבו הרצוף בשדותיה, בקווי־המימסר של חרושתה, בככר העמל והפרך של אומה קשת־יום.

על מילוי שלם וממצה גם של החובה לאוצר המדינה – איננו זכאים לשום פרס. אבל אנו זכאים לקורטוב של דרך־ארץ בסגנון, בניב ואפילו בדימויים האנטומיים הנפוצים היום בחברה המרובּקה של ימינו. לא אנשים עובדים – לא הם ולא עמלם – עיצבו את זירת הקרקס הנוכחי הקרוי “כלכלת ישראל” – אותו ואת ה“סאלטה מורטאלה” שמבצעים בה יום־יום לוליינים. או מוקיונים של משטר שנברא בתאונת־קלפי. לא הם.

לכן, אין כבודו מחול.

ב

ואי־אפשר שלא להקדים עוד שורות אחדות – אף הן לא בשדה לחם.

החברה הישראלית המהוגנה מבקשת באחרונה להימלט מכמה תארים מציקים, או מגוּנים, שהיא ראויה־גם־ראויה להם על ידי עטיפת התארים הפשוטים האלה במחלצות של סוציולוגיה מודרנית, קישוטם בניסוחים מדעיים או הצעפתם ברעלה מילולית אחרת.

את הרצחים ההדדיים בעולם התחתון – שהם עתה כמו מעשה־בכל יום־אנו מכנים, כמעט כמוסכמה לאומית, “חיסול חשבונות”. בהיות ההגדרה לשפיכות־הדמים הזאת כמעט נוסחה פיסקאלית – הרי מעצם טבעה זה אין היא צריכה עוד להטריד את מוסר החברה ומצפונה.

כך העולם ההוא. ואילו את גסות־הרוח הפשוטה, ההיולית ההולכת ונאחזת באחרונה בעולם העלי ויורדת מצמרותיו אל השרשים; מן הכנסת והממשלה אל השווקים וחוזר חלילה – אנו מכנים “אלימות מילולית”.

תארים אלה ודומיהם עוקרים את המעשים ואת תיאורם מכלל פשוטם ומכניסים אותם אל עולם של מושגים פסבדו־מדעיים, כמעט רספקטאבּיליים; אל עולם של הגדרות והתייחסויות חברתיות שסיתרן מרובה מגלויין ויותר משהן מכות בתדהמה, הן מעוררות אצל השומע הרגשה של בערות ואי־נוחות אינטלקטואלית מול רמת העמקות והמסתורין. כביכול, של המלים הטירוריסטיות עצמן.

כאשר סגן־שר קורא לציבור – שהוא מעגל־היוצרים האמיתי של הארץ הזו – פּאראזיטים". הוא איננו רק מעוות את השלד החברתי של ישראל או אומר דבר־שקר. הוא פשוט משיב גסות־רוח, כאשר שר שלם טוען כי יכה ציבור זה עצמו – אותו או את ארגונו – “בבטן הרכה”, הוא אינו עוסק באנטומיה או באטימולוגיה של האלימות. הוא פשוט מגיס רוחו, ועיקרה הנוסף של הרוח הגסה בכך שבטנם של מיליון אנשים עובדים בישראל איננה ביטנתו של הבגד. היא הבגד עצמו. בטן זאת, שהשר מאיים לכוון אל טבורה. היא בטנה – אם לא ליבה – של ישראל. ואין שר יכול לתבוע לעצמו גם כתר של ממונה, כמעט אחרון, על קיום פעימתו של הלב, גם עטרה של אלוף החובטים בו.

טעמה הסר של הפילולוגיה הציבורית בימינו.

ג

כי ככל שהדברים אמורים בגופי־המצוקה שבהם שרויה עתה ישראל ולא בתחרות על מעלות־הגידוף – לא עלה עדיין על דעת איש ממעצביו הנוכחיים של משק ישראל להילחם בסיוטי הכלכלה בעזרת מכשיר פשוט במהותו אך חותך כאיזמל ומעלה־ארוכה מאין כמוהו; מכשיר שהוא גם להב־מנתחים גם פלס־בנאים: הצדק. לחתוך לא בבשרם של אלה שלגביהם איננו אלא עורם־עלי־עצמות אלא במעטה החֶלב שעטה כרסם של רבים. לחתוך במעטפת שומן־הבר שהוא־הוא שהוליד אצל רבים את ייצר הבעיטה. לחתוך בו ולבלום את הבעיטה החוצפת והקוראת בראש־חוצות להוללות, לחיים כלכליים פרועים. למירמס כסף־החירות היהודי הראשון שהוטבע בארץ מאז נחרבה המיטבעה האחרונה של החירות, מיסודו של שמעון בר־כוכבא.

להתחיל בהעברת אי־הצדק מאורח־החיים הכלכלי וממילא יועבר עימו ובעקבותיו לפחות חלק מסיוטיה של האינפלציה המהרסת. ליטול מן העשירים, במישרין, בלי התחכמויות. לשלוח, בדרך החוק, את יד־המדינה אל כיסם, כשם שבדרך פשוטה ובלתי־אמצעית שלחו הם את ידם אל כיס המדינה להעשיר עצמם. לרוששה. כי אין – ולא יכול כלל להיות – במדינה דוויה כישראל עושר עובר־על גדותיו אלא אם כן ינק מבלוטות המגן והפיתוח שלה וממדוויה. כל קו־הביצורים של האמידות הישראלית – צריחיו, תעלותיו הדמויות, חפירותיו המבוצרות – לא נתכּן ולא נברא אלא מתוך המערבולת המטורפה הזו, שבה נשקו מצוקות־העם זו את זו: מצוקת ההגנה את מצוקת הקליטה ושתיהן את מצוקות החינוך והבריאות ויחדיו הולידו את המצוק הגדול של ישראל ואת השפע הפתלוגי של יחידיה.

לחתוך באלה ולא לחשוש מפני אישום ב“אכספרופריאציה” – היא נישול – כביכול. כי אם תיטול המדינה אל עצמה – בדרך רווחי הון – חלק מן העושר הזה, שנולד תוך אינוס אפלולי של המצוקה, משלה היא תיטול ולבעליו האמיתיים תשיבנו. היא לא תשדוד איש ולא תנשל איש. היא רק תגבה קורטוב ממה שחבים לה מַשמני ישראל ובועטיו.

את דרך המלחמה הזו באינפלציה, דרך הפעלת הצדק הכלכלי והחברתי כמכשיר־מלחמה פעיל ולא רק כריקמת־חלום של הוזים, אולי לא היתוו לא ג’ון מיינארד קיינס. לא מילטון פרידמן – ואפילו איש ליברלי ומתקדם כג’ון גאלברייט איננו ממציאה הראשון. היתוו אותה תושבים עתיקים מאד של הארץ הזאת – מן הפרובינציה ומן המטרופוליה: מענתות ומתקוע; ממורשה ומירושלים. הם שקבעו ראשונה את הדיאגנוזה האינפלציונית של “כספך היה לסיגים” וכל המירשמים שהכתיבו בפארמאקופיה החברתית והכלכלית העניפה שלהם כאמצעי ריפוי, נתמצו בנוסחה: "הון־עתק בידי יחידים, הון המעוות מושגים ראשוניים של חיי־חברה־ואומה מתוקנים.

ד

כי עם כל כמירוּת־הלב היהודי שלנו ומידת־הרחמים המפליגה השולטה בו היינו רוצים לראות פעם עין־בעין את מבוכת־הפתע האמיתית של עשיר בישראל. היינו רוצים להבחין בהלם האמיד לשמע גזירה כלכלית חדשה. כשם שאנו רואים את ארשת חוסר־הישע, אם לא הייאוש, של שכיר־היום או של העני, נוכח תרגילי הקפיצה־לגובה של מחירי מזונו הבסיסי. לא ייצרנו־הרע הוא הדורש זאת. חוסן החברה הזאת, שלמות־נפשם ואמונתם של תושביה – הם התובעים זאת, ובמפגיע.

היינו רוצים לראות איך קמים בוקר אחד עשירי הארץ הזו – עשרים אחוזים של תושבי ישראלי היונקים כחמישים אחוזים של הכנסותיה – ומוצאים עצמם המומים מגזירה שניחתה עליהם בחדשות־ההשכמה של קול ישראל, גזירה המאיימת להחסיר רובד אחד, או רבדים אחדים, ממימרח־השפע המתעבּה שבו הולכים ונמשחים חייהם יום־יום, שעה־שעה. היינו רוצים לראותם אנוסים להשתהות כמעט־קט ולגרד פדחתם בחיפוש אחרי תושיות. בחירה אחרי קימוץ וחסכון — בדיוק כשם שאנוסים לעשות זאת היום העובד במערכת־הייצור ועקרת־ביתו שעה שהם שומעים. כמעט כברכת־בוקר קבועה, את בשורת אותה תיבת־הרדיו עצמה כי “הלילה, בחצות” הוכפל מחיר השמן או שולש מחיר הנעלים לילדים.

וליבנו היהודי הרחום ישא גם זאת: היינו רוצים לראות את האמיד הישראלי, השכוב על דינריה של מדינתו. מפטיר לעקרת־ביתו באנחת־אכזב כי “אין ברירה” והשנה אולי יצטרכו לוותר על שיט באיים הקאריביים, או על גלישה בהרי אינטרלאקן, או על מכונית שלישית לבת־הזקונים. (ולמיכתב השורות האלו אתה נדהם בעצמך להאמין כי זה איננו עוד הווי בדוי של חלק מתושבי ישראל ). כי אף שהוא עצמו עשיר – אלהי־המדינה הזו, אם לעשות פּאראפראזה של דברי המשורר. בשום פנים איננו עשיר כמותו.

היינו רוצים לשמוע את אנקת־השובע הזאת העשויה להיות האנקה המטהרת היחידה בתוך אנחות־המכאוב של התקופה. אנחות שמתוכן עולה בקול חותך־כתער זעקת המרי וחוסר־הישע של המצוקיים ביותר בתוך המצוקה הכללית של מדינתם.

אין ארוכה לישראל – לא למדווים אחרים שלה ובוודאי לא לפגע האינפלציה – אלא באיזון כלשהו בין הצוהלים לנאנחים; בין העולים מנכסיהם עם כל ניתור של כספית־ האינדכס כלפי מעלה. לבין הצונחים והמוכרעים על ידי ניתור זה בטבורו של כל חודש.

ה

כי רק ארץ שבה מבוקרים השכר והעוני בלבד ושבה אין השפע והעושר מפוקחים ומבוקרים כלל – רק היא יכלה לארש לה את הסיסמה השאוּלה ממלכות־העושר־והשפע. מארצות הברית של אמריקה: To keep up with the joneses“” (“לא לפגר אחרי הג’ונסים”) – סיסמה שמשורר חכם קרא לה באפלקציה עברית שנונה: לעבוד את “כּמוֹש”.

כּמוֹש היה שמו של אלהי מואב. המלך יהורם נלחם בשכמותו עד חרמה. אך אנחנו – טען – סוגדים לו בדבקות. הוא מכוון דרכנו, הוא מכונן צעדנו, הוא מעצב את אורח־החיים שלנו. כן. הוא, כּמוֹש.

אנחנו מבקשים לרהט את ביתנו בדיוק כמו שריהט הסיטונאי השכן; אנו מוכרחים להתקין מערכות מיזוג־וחימום בדיוק כמו שהתקין היבואן שגר מנגד; אנו רוצים דירת־גג או חווילה בדיוק כמו שהקים לעצמו הקבלן שבנה את ביצורי הנגב (מהדורה א'). בכל ארחי החברה כולם – אנו עובדים את כּמוֹש.

בקנאות הזאת לחיות “כּמוֹ־ש” –אין ההגיון תופס, אין מידת־הצדק תופסת ופחות משניהם – מידת האחריות. אך בעוד שנחוצה מלאכת־חינוך עקיבה ונחרצת בכל שכבות־הצבור – שכבת העובדים בפירוש בכלל זהה — כדי לעקור מידה מהרסת זו של חקיינות המשחיתה אופייה של חברה; מקעקעת בית, רחוב ושכונה ומכניסה את הארץ כולה למירדף־אַסטמטי אחרי שפע שאינו לפי יכולתה – חיוני למנוע מלכתחילה היווצרות של המופת והמודל המגרים לחיקוי. חיוני לסכּור את אשדות הרווחים המזינים אותם או לפחות ליטול מהם – לפני כל נטילה מאחרים – את שהם חייבים למדינה ענייה ומרודה שפתחה לפניהם – לא רק במושגיה של ישראל –מרחבים קסומים של עושר ושפע.

ו

זאת צריכה היתה להיות הנקודה שממנה אמור היה לזנק מימשל – המתיימר להיות נועז – כדי לתקן פגמי כלכלה ומשק. אלא ששר האוצר בחר לזנק אל המירוץ מכיוונו ההפוך של המסלול, משום ששם, כנראה, נראתה לו הדרך תלולה פחות מן השביל הנפתל מאד המוליך את מיצבורי העושר המעוּות של ישראל. כמי שאיבד צרור־מעות במקום אחד והולך לחפשו במקום אחר, מפני שהמקום שבו אבד צרורו שרוי באפלולית ואילו המקום שבו בחר לחפש – מואר בפנס גדול. נתיב העשירות של ישראל שרוי כנראה באפלולית מעובה מאד ואין קל, איפוא, מלחפור עוד ועוד בנתיבם הגלוי והמואר של שכירי־יום. לפי אותה שיטה, המופעלת בעקיבות, לעולם לא תגע הממלכה בכספות גלויות או סמויות של נגידים, אך שום־תשים ידה בלא היסוס אפילו על כספות הביטוח־הלאומי, חסכון שכירים ומעבידיהם, כי שם ניצב פנס גדול והשטח גלוי ומואר מאד ובנוסף לכך – המבקש לשלוח ידו בחסכונות אלה הוא, במידה מרובה מאד, גם הזקיף המופקד על שמירתם.

ז

שר האוצר החדש של ישראל הביא עמו – אין לכחד – מידה גדולה של כנות בדברו אל הציבור ומידה לא פחותה ממנה של זעם. הכנות ראוייה לכל שבח וגם הזעם כשלעצמו איננו תכונה הראוייה לגנאי. וככל שהיא באה לבטא געש פנימי של אזרח בישראל למראה כלכלה מתמוטטת – טובה תכונה זו מכל העמדות־פנים, מכל חיוך מעוּשה, מכל החנפה לציבור, שאינו תופס – או נוח לו להעמיד פנים שאינו תופס – את כל חומרת שעתו.

אלא שבדברי הימים של ישראל אין נביאי־זעם בעלמא. כביכול, זועמים לשם תיראפיה נפשית או לפורקן מרי־רוחם. לא היה שום ערך – וספק אם היה זכר – לנביאי־הזעם של ישראל אילו לא היו, קודם־כל ולפני הכל, נביאי צדק, זעם שלא הצדק הולידו – הוא זעם יתום, אסופי. זעם נרגנים.

אין אנו תובעים משרי־הממלכה של דורנו סגולותיהם של ענקי־קדומים, אך מעשיו של השלטון החדש אינם מגלים אפילו סימנים כלשהם כי יסוד הצדק – שהוא אבן־פינה לכל משטר נאור, לבד מהיותו ערך יהודי־ואנושי מהותי – מטריד אותו. אם לשפוט לפי סדר העדיפויות שעל פיו הוא פועל – או, נכון יותר. לפי סדר המכאובים שכבר גרם בששת השבועות הראשונים לכהונתו – הצדק נדיר מאד במפת העדיפויות שלו: איום האבטלה – איננו איום על היהלומנים; התרועה הצוהלת למכירת פּרות ודירים – איננה איום על היבואנים; מירקב הוורדים והגֶרבּרות בחממות של מגדלי־הפרחים – איננו איום על הקבלנים; ואילו קפיצות־היד לגבי קיצבאות הזיקנה והילדים בשום פנים איננה איום על אנשי הבורסה.

ח

כי בנקוט השלטון סדר־עדיפויות מהופך. הוא מהלך בין כלי־החרס הנדירים והיפים ביותר שיצרה הקדרות החברתית של ישראל – ומנפצם. היקר בכלים אלה הוא, כמובן, בטחונו של אדם החי־על־יגיעו כי לעולם לא תחסר עבודה לפרנס בה את ביתו ולעולם לא יופקר לאבטלה. הבטחון הזה כמו זועזע פתאום, כמו הוטל פחד בלבבות. עדיין כל הרעיונות על המעבר ממקצוע־למקצוע מרחפים באספמיה ערטילאית של חולמיהם, אך כבר נתערער אחד הנכסים של עצמה־נפשית שישראל העניקה תמיד לבוניה ושממנו היא חוזרת ושואבת את חוסנה הנפשי שלה. נזרע זרע הפחד, פחד העובד מפני עתידו, ולמרבה התדהמה אתה שומע אפילו ראשית שביעות־רצונם של זורעיו. כביכול, נראית ראשית ניצני החולי – – – של ההבראה.

ספק אם יש מקום או זמן בהיסטוריה של עמים חפשיים שבהם הוכיח עצמו הפחד כמכשיר הבונה חברה וכלכלה או כתכשיר הממריץ בני־אדם להתאזרות חלוצית. אך אם אמנם הוחלט באשר הוחלט לא לבחול גם בפחד כבאמצעי להגשמת מדיניות – המעורפלה עדיין מאד מצד עצמה – יש אולי שכבות־צבור אחרות לגמרי שעליהן נכון היה להתיז מן התרסיס המסוכן הזה לצורך טלטלה וחשבון־נפש. ואילו אינן, כפי שכבר הוטעם. שכבות האנשים שבנפשם יביאו לחמם.

אך נהרסים גם כלי־משכית של ממש.

ברגע שבו יתחילו אנשי כפר ומושב למכור פרותיהם ומשקיהם מפני תפיסתו המעוקמה של השלטון — נשברו לא רק כלי־החמדה של ישראל. נשבר גם מטה עוּזה.

כן. הדבר היחיד העתיד לעמוד “INTAC”, בלתי פגוע, הוא הבורסה, אך אפילו בורסת־הפלא של היהודים לא הצמיחה עדיין לא עגבניה אחת, לא צפורן־נוי אחד ואפילו לא אסימון נוסף אחד של מטבע קשה שבו אפשר להניע גלגליה של מכונת־ייצור או של מכונת־מגן ולקדם בהם עצמאותה של ישראל.

ט

ואף שדברינו במאמר זה הוסבו על עיקרים. אין הם מנותקים בשום אופן מן המפּחה, מן היום־יום המלובן שבו מעוצבים חיי אדם בישראל – חייו, גידול ילדיו, אמונתו בעצמו, חוסן רוחו.

לכן, בחצר־המפּחה הזו, אנו בכל לבנו עם ההסתדרות בזעמה – הנובע מצידקת שולחיה – ובהתגוננותה בשם כולנו. גם אם לא תמיד נראית תכלית ישירה נושאת־פירות למחאה – אין לחנוק אותה. ואם נשק־המחאה של אנשים עובדים הוא שביתה – יהא כך. אין לך תגובה מבישה יותר למה שנראה כעוולה ברורה ומתמשכת – מדומית הציבור או נציגיו.

וככל שיבקש העט להיות אנין ומקפיד ובררן בנושאיו אין להימנע מטיפול בהיבט, כביכול, מגושם עוד יותר, כמעט מגונה – ההיבט הפוליטי.

יש לזכור כי התקנות האחרונות, על פי טיבן וכיוונן האנטי־סוציאלי, אף הן לא נולדו על פי נשיפתה הפתאומית של רוח־הקודש על ראש הקברניטים הכלכליים. הן נולדו – ויכלו להיוולד – ממערכת־השקפות פוליטית מסויימת, כזאת ולא אחרת. על פי אותם הכללים ממש נולדת התגובה למעשים אלה. אילו לא היתה בה מוטיבציה פוליטית מובהקת להעביר מן העולם שלטון מתעתע ועימו את האיוולת שבהתנהגותו הסוציאלית – היתה כל תופעת־המחאה הזו חזיון אופורטוניסטי מובהק שבגללו, אולי באמת. אין להשבית – ולו גם ליום אחד – את גלגלי־הייצור ולשתק את התמסורות. אבל טעמה וצידוקה של קריאה כזו, המזעזעת מוסדי־משק. הם בכך שהיא נועדה לעקור מדיניות ולפקוח עיני הציבור מן ההאחזה. שום בושה אין בכך ושום ציבור אינו חייב בהתנצלות על חריגה, כביכול, זו מדרך־מאבקו הרגיל.

י

הטעם האמתי של המערכה על מחיר הלחם הוא דווקא הקריאה העולה ממחאה ספציפית זאת כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וכי מדיניות כזאת בהתגשמותה העקיבה, עלולה ליטול ממי שמוציא לחמו מיגיעו, דברים יקרים אחרים. מלבד הלחם, שעליהם אמנם חיה־יחיה אדם כל הימים.

אין, איפוא, שום סיבה שלא לצאת –במלוא האָזן הניתן לציבור בחברת־חוק דימוקרטית – נגד משטר שאם עשייתו המעוותה היא עשיית שגגה – הוא משטר של סיכלות. ואם עשייתו היא עשיית מזיד – הוא משטר של רישעות. ובכל אחד משני המקרים האלה המצווה המוסרית – גם הכלכלית, החברתית והמדינית – הדחופה ביותר היא: להעבירו מן הארץ.

28 בדצמבר 1979

---

נקמת הישימון

מאת

ישעיהו אברך

א.

ספק אם יש דבר המשקף יותר את פניהם המעוותים של חברה ושל סולם ערכיה מן העובדה כי מכל הגופים החברתיים הפועלים בארץ נקראת עתה דווקא התנועה הקיבוצית לאפולוגטיקה כוללת על אורח־חייה החברתי והלאומי – אם לא על עצם קיומה.

בכל הסילופים המטופטפים עלינו ממרזבה של תנועה עקרה, שהגיעה – לפי תפיסתנו: על פי תאונה לאומית – אל הגה השלטון, עוד לא היה כטפטוף הזידוני הזה.

אילו לא היתה תנועת־הפועלים הרשמית טרודה בימים אלה בוויכוחים תהומיים בין מחנותיה ואישיה על “מקום בצמרת”, היתה קוראת, בוודאי, לציבורה לעלות אל מקום שבתו של האדם העטור היום בעטרת ראש ממשלת ישראל ולכפות עליו בקשה מחילה – מכבוד חלוצים ומכבודה של ישראל.

ב.

לבקש מחילה מציבור של אנשים החיים על יגיעם שבמצוקת רעב וחולי – ופעמים בקרבן החיים עצמם – היכו שורש באדמה סוררה והקימו בנין חברתי לתלפיות.

כל פיסת שדה וכרם, כל ראש מיקנה, כל כר־דשא – ושומו שמים: גם כל בריכת־שחייה ציבורית – לא באו אלא בזכות עמל מפרך, בזכות ההתייסרות וכוח־ההתמדה – ומעל לכל: בזכות האמונה. הנה דוגמה לערך־המוסף של עמל־אדם – החוזר אליו בטהרה. אין פרי קדוש מזה בכל הזמנים, בכל התקופות – לרבות התקופה שבה המליך העם על עצמו את ראש מסע האופנועים.

לפני ציבור כזה צריך היה גם יריב לכרוע ברך – בין הוא אוהב את הדגל הפרוש בלב האנשים והמתנופף על ביתם. בין אין הוא אוהבו, אך אם אין אמת־ליבו – כמצופה מלב מנהיג השוחר טובתה של ישראל – מסוגלת לגבור על הננס העסקני היושב בו מוטב יכבוש לשונו ויידום.

ואולם אם נפטור אותו – מפני מצוקות נפשיות אלו – מבקשת מחילה מכבודו של ציבור מסויים זה. לא נפטור אותו מהתנצלות לפני כבודה של ישראל.

ג.

לא רק משום שמה שעשו דורות של חלוצים אלה לעצם תקומתה של ישראל ומה שהם עושים היום לבצרונה ולעתידה ראוי להשלת־נעל מצד כל מנהיג ציבורי – ענק או לא־ענק – בימינו.

אלא משום שהדברים שהשמיע ראש הממשלה אל האומה בראש־השנה רווים חומר דליק, שיסודו מעיוות ציבורי, ולא רק דברים יוצאי־דומן שאמר אלא אופן אמירתם הזחוחה, המוקיונית כמעט: הצליל הצחקוקי הזה בנושא שכל־כולו כדור־אש מלוהט – הם שעשו את ראש ממשלת ישראל לאלוף־מסיתים.

ורק הזחיחות העצמית יכולה לפתות אותו להאמין כי הסתה זו תפגע רק בזולתו ולא תחזור בסופו של דבר – במועד לא רחוק כלל – גם אליו במכת בומרנג, שהגיונו בתוך עצמה. זורע הרוח הוא־הוא שעוד יחזור ויקצור כל זעמה של הסופה. זהו דין ההגיון הציבורי ואיש עדיין לא חמק ממנו.

אך בינתיים קוצר אותה העם. לפני העם הזה. שחגו הושבת ושלתוך ביתו הובא בענין זה בעצם יום התפילה והזכרון מופע קצר של ליצנות תפלה, ממנו הוא חייב לבקש כפרה גם אם חלף יום־הכיפורים, שהרי הדברים אמורים בחטא שבין אדם לחבריו, ואפילו כמה צירופים של “בעזרת השם” כידוע, אינם מכפרים עליו.

ד.

כשאתה תוהה על המקורות להתפרצות זו – על המקורות ולא על הסיבות, כי הסיבה הישירה, המידית, היא קטנוניות פרנסית – אין אתה מתקשה לזהותם.

התנועה, שראש־הממשלה הנוכחי עומד בראשה, היא כל ימיה תנועה של ישימון רוחני, של צייה רעיונית, הקיבוץ, כיצירה רעיונית חברתית, הוא היפוכם של אלה, הוא לבלוב רוח האדם במיטבו. נישגיה של יצירה אנושית זאת – שמרטין בובר כבר הגדיר את “אי־כשלונה” באשר הגדיר – הם־הם הסנוקרת. אם לא סטירת־הלחי המוחצת ביותר שנתנה תנועת העבודה למקטרגיה במחנה הציוני.

זהו כפל־סטירה או, אם תרצו, סטירה דו־לחיית.

כי יצירה זו עלתה יפה קודם כל מבחינת עצם ההגשמה של רעיון החברה השוויונית החיה על יגיעה – וזה, כשלעצמו, מהפך בכל מה שסברנו כי אנו יודעים על טבע האדם. אך היא הוכיחה עצמה גם כמכשיר חיוני בהגשמה הלאומית ובניגוד לאימים שהכילו יריביה היא היתה לראש־פינה בבנין הציוני ולחוד־החנית של ההגנה עליו. עם עצם היום הזה. האיים האלה היו למיבצרי.הריבונות היהודית ובניהם – העלי, כן, העלי, במכתש הגנתה.

הקיבוץ הוא ההתמודדות הרוחנית העקיבה והממושכת ביותר המתוחה על פני כל ארחי חייו של אדם ופעמים על פני כל תוחלת־חייו במסגרת השוויונית, הקולקטיבית. אין זו התמודדות חד־פעמית, אלא אתגר רגשי־יום־יומי. עיקש ומתמיד, שהמידבר הרוחני של התנועה הרביזיוניסטית אינו מכיר אפילו בדל־טעמו. הדרך היחידה להתייצב מול ההישג המכניע הזה היא, כמובן, לצחקק עליו. בצחקוקים כאלה – שהם מצד עצמם חיקויו הזול והמעוות של הומור אמתי – ביקש, כנראה, ראשה הנוכחי של ממשלת ישראל להתייצב מול העבר וההווה של בנימין בנאי, איש מנרה, מולו ומול כל בית־המגשימים כולו.

ה.

אלא שהאמת צריכה להיאמר בלי כחש ובלי שרק:

קרוב לוודאי שהתפרצות כזו לא היתה אפשרית כלל אלמלא ההרגשה כי היא נופלת על קרקע לגמרי־לא־בתולה גם בחוגים שונים של תנועת העבודה עצמה. זה שנים אחדות מורגשים בתוך התנועה הזו גופה זרמים — סמויים וגם גלויים – המבקשים לשטוף־מעט מעל נהר חיינו את פרחי ההילה החברתית שנקשרו לתנועה זו כל כימים – מראשיתה.

יש להזכיר לעצמנו – וחברים בתנועה הקיבוצית צודקים בטיעונם זה במידה שאין למעלה ממנה – כי את ענין כרי־הדשא בקיבוצים, כסמל, כביכול, למשכן־שאננים העלו לראשונה לא אנשים מבית־מדרש זר אלא אנשי מעמד וכהונה בתוך תנועת־הפועלים עצמה.¹ אי־אפשר גם לכחד כי בשכבות שונות של עובדים. בערים של פיתוח או בערים של אי־פיתוח, ניתן להבחין בליחשושי־קיטרוג בין על רמת־החיים של הישובים השיתופיים, בין על “סגירותם” של הקיבוצים, בין על רוח קרייריזם אצל קצת מאנשי התנועה הקיבוצית בצאתם בשליחות הציבור כולו.

נאמר־מה על שלוש התייחסויות אלו בסדר־דברים הפוך.

ו.

חברינו בקיבוצים בוודאי לא יתעקשו לטעון כי טלית השליחות הציבורית שלהם מחוץ לקיבוץ כל־כולה תכלת וכי לא דבק גם בקצת משליחיה אבק הפגע־העסקני המוכר לנו היטב מן התחום שמחוצה לו. משיחות עם אנשי תנועה זו הבינונו, כי ניצניה השליליים של מגמה זו אינם מחוץ לתשומת־ליבם.

ואילו לטענת ה“סגירות” היינו מבקשים לומר בשם עצמנו:

כל הטוענים כלפי הקיבוץ מדוע לא פתח שעריו לזרימה המונית בימי העלייה הגדולה ובסמוך להם, מתעלמים – ביודעין או שלא ביודעין – מכך שהקיבוץ איננו רק תא להגשמת חלומות חברתיים ולאומיים אלא, וקודם כל, בית, בית לחבריו כבני אנוש. בית גדול, רחב וענף יותר ממסגרת הבית המשפחתי המקובל, אך עדיין בית. לא מועצה מקומית, לא עיריה, לא מחוז – בית. ואולי רק בכוח היותו בית לחבריו טמונים גם סוד ההתמד שלו כחטיבה חברתית סגולית גם סוד נכונותו ויכולתו להיות – כקבוצת־אנשים מלוכדת ומגובשה – נחשון לתפקידים חלוציים בעם.

זוהי סוגיה מורכבה מאד שמן הראוי להרחיב בה בהזדמנות קרובה, אך נוכח גלי השיסוי הדמגוגי נגד התנועה הקיבוצית בנקודה זאת דווקא, ראינו לנגוע נגיעה־של־מכווה גם בגחל־רתמים זה.

התנדבותם של אלפים מנוער הקיבוצים למעשי חינוך והדרכה בישובי הארץ הקרובים והנידחים. המחנות וחבורות־הנוער מבחוץ שבתוך הקיבוצים וצורות שיתוף וקשר אחרות הם אולי מבחינה זאת. ובשלב זה, פתרון שביל־הזהב ההגיוני. בעוד הקיבוץ מגייס כוחו לתת תשובה ייחודית לתביעות השעה, כמתחייב מעצם היותו גוף חלוצי, הוא מנסה לשמור מכל משמר על החישוק החברתי הפנימי, שבחוזקו ובעמידותו מותנה גם עצם היכולת לתת את התשובה החיונית הזאת.

ז.

ואולם פועלים באשר הם, המציינים ציון־של־דופי את רמת־החיים שאליה הגיעו קצת מעמיתיהם, החיים גם הם על יגיעם, בהתיישבות השיתופית – עושים דבר שהוא פגום מבחינה מוסרית לא פחות משהוא חסר־הגיון מבחינת התכלית הנרצה של פועלי העיר עצמם.

והדבר הוא פגום מבחינה מוסרית כי כל אשר משיג אדם מיגיעו שלו, כל שיפור בחייו ובחיי ביתו כתוצאה מיגיע זה. הוא־הוא מחוז־החפץ הנעלה של כל מהפכן, של כל סוציאליסט יהודי – החל ממשנתם של ישעיהו. עמוס והושע ועד הקרובים יותר לימינו כא.ד. גורדון וכי. ח. ברנר – ואין נעלה ממנו. קל־וחומר אם יגיע זה. שיצוקים בו פלגי זיעה ודמעות. מתמשך על פני דורות של מצוקה והתקדשות חלוצית.

מי שאכלו אותו כל האנופלסים של ביצות יזרעאל ועמק־הירדן וואדי־חווארית ומי שחבריו מצאו מותם בהדברת השממה ובהעברת היתוש האימתני הזה ושאר מזיקין־בישין מעולם ההתישבות היהודית – זכאי בפירוש להתפרקד היום מול בריכת־השחייה השייכת לציבורו שעמל וקדח כמוהו. והוא זכאי עתה ליהנות מעקיצתם של יתושים טורדניים נורמליים. אפילו אם בריות אלו עצמן חזרו זה עתה ממלאכת־חרוצים אצל השרועים לגדות בריכות השחייה הפרטיות בסביון ובהרצליה פיתוח.

ח.

רמה זו של חיים שאליה הגיע – אם אמנם הגיע – חלוץ ומתיישב בכוח עמלו, היא נצחונו שלו, נצחון האדם בכלל ונצחון האדם המסויים הזה. כשם שהוא נצחונה של תנועה שיצאה לדרך כעדת חולמים־יחפים וכל מה שכבשו אנשיה לא כבשו אלא בכוח הדבר הבאנאלי. אך הקמאי כל־כך בצדקו, המכונה יגיע־כפיים.

ההתרסה בענין זה – בייחוד מצד עובדים – היא, איפוא, התרסה בלתי־מוסרית. פוגעת, הופכת כל הקודאֶכּס החברתי על פיו וכמו מצווה על חלוצים לרבוץ כל ימיהם בדחקות ובעוני – שאם לא כן יהיו גם בעיני עמיתיהם. עובדים כמותם. כ“מיליונרים מטֶכּסאס”.

והדבר הוא גם חסר־הגיון מבחינת התכלית הנרצה של הפועלים עצמם שהרי עילוי חיי האדם – בתחום החמרי, התרבותי, החינוכי ובכלל ערכי־הרוח – הוא ראשית־מטרה ותכלית־כל־התכליות של האדם העובד כפרט ונס־כל־דגליו כציבור. ומבחינת התועלת הישירה לאדם, מן הראוי להביא כל מי שבא לארץ ומבקש להתקיים מעמלו אל מרכזי ההתישבות הזאת להראותו מה מסוגלים לעשות רצון האדם, דבקותו, מזיגתם של לחם – ופעמים גם חוסר־לחם – וחזון ומעל לכל; אמונה בכוחו כיחיד וכחטיבה מציבור. בחינת כזה ראה – ונסה.

ט.

את המלאכה החינוכית הזאת מצווים לעשות לא רק האנשים החיים בתוך ההתישבות הקיבוצית, אלא תנועת הפועלים כולה. עליה להעביר מן העולם את הפעילות המסוכנת החותרת לגלות הבדלי אינטרסים – כביכול – בין הפועלים למתיישבים השיתופיים. כאילו היה זה הבדל “גזעי” בין שבעים לרעבים, בין קידמה לבערות או – גרוע מזה – בין מוצא למוצא.

עליה לבנות סולם־מדרגות חדש בתוך מערכת החינוך האישי של חבריה – וקודם כל בחינוך הדור הצעיר בתוכה – שבו יועלו מחדש ערכים של חיי־שוויון וחיי עמל אל מרום הגרמים בסולם־מעלות זה.

אם אמנם יש ל“מחוזות” תנועתיים. בכל איזור שהוא, תפקידים שמחוץ לסדר־היום הפוליטי, או העסקני, הרגיל – הבנייה החינוכית המעמיקה והרואה־למרחוק היא־היא בראש התפקידים האלה.

י.

כי מזווית ראייתה הכוללת של תנועת העבודה כתנועה חברתית הבעייה אינה מתמצית כלל ועיקר בחלוקה כזאת או אחרת של הכהונות והמשרות והכיבודים בין זרמי עיר וזרמי כפר. בין ההתישבות ופועלי העיר. אף כי גם בענין זה מן הראוי לומר כי כל המודד את תנועת ההתישבות השיתופית של ישראל במחשבים אריתמטיים בלבד אינו מבחין כנראה עד היום היכן נגמר המוט והיכן מתחיל הדגל בניסיה של תנועה חברתית. שום חרון־אף עסקני לא יוכל להצדיק דבקות ביסוד המנין בלבד והתעלמות מיסוד המשקל הסגולי שמטבע הדברים מאפיין כל תנועה חלוצית. אין בכך שום קידה־של־נימוסין לתנועה כזאת אלא הכרה במעמדו המיוחס – כן, המיוחס – של היסוד החזוני. האידיאי ומעל לכל: המגשים, בחייה של תנועת־הפועלים כולה.

אבל, כאמור, הבעייה איננה בחלוקת שללי־כהונה, הבעיה היא בהתכוונות מחודשה אל הערכים האנושיים־אוניברסליים והלאומיים שההתישבות השיתופית מגלמת אותם: במתן ביטוי להתכוונות זאת לא רק במבצעים פוליטיים אלא במערכת עקבית של חינוך להגשמה – ובהגשמה עצמית. וכל זאת, לאו־דווקא במתכונת קשוחה של צורות־חיים קיימות אלא גם בחיפוש תמידי אחרי תבניות חדשות העונות לתנאי הזמן, אך משמרות את עיקרי החלום החברתי שנארג בהתישבות החלוצית עד כה.

יא

ככלות הכל, השאלה איך לסכור פיות מקטרגים מבחוץ היא ביסודה שאלה של אקטואליה בת־חלוף. ראש־ממשלה בא וראש־ממשלה הולך וחלומות אדם וחברה, כמו המאוויים להגשימם. לעולם עומדים, וחומות ההתישבות השיתופית לא יפלו בהבל־פה ואפילו לא בהבל שופרו של ראש ממשלה בראש השנה.

השאלה האמתית היא איך לחזור ולנטוע ערכי־חיים של תנועה מפוארה זו, בתוך משאת־נפשו של ציבור ובנסיבות חינוכיות וחברתיות שונות מבעבר. שום גוף לא ייטב – או יירע – להשיב לשאלה זו מתנועת העבודה עצמה.

מובן, רק לאחר שתתפנה אל כל ההבלים האלה מן המאבקים הגורליים בין מחוזות, מזכירים ומחנות, שהם – המאבקים – בשעה זו, לפחות, עיקר חייה אם כי אינם דווקא – בסיום הפסוק במקרא – סגולה לאורך־ימיה.

9 באוקטובר 1981

---

"התחלקו ביניכם"

מאת

ישעיהו אברך

אילו עמד לנו כוחנו היינו מתייצבים כמשמרת וקוראים לחברינו להתייצב כמונו ליד לשכת שר־האוצר הנוכחי ולא לסגת משם – עד רדתו.

לא רק משום שאנו סבורים שזוהי המדיניות הכלכלית המעוותה ביותר שנוהלה אי־פעם על ידי שר כלכלה בישראל – מדיניות שעל מהותה המוסרית עמדנו לפני זמן־מה בהרחבה בטורי עתון זה.¹ ועיקר טעמה של שחיתות זו בעינינו בכך שהעבירה רוח של הפקרות כלכלית, אישית, ומוסדית באזרחי ישראל. הפקרות של “חטוף ואכול, חטוף ושתה, כי – אל דאגה! – מחר לא נמות מבחינה כלכלית”. הפקרות שבאה לאשש רשמית את ההנחה של האזרח הישראלי בסהרוריו כי הוא באמת עשיר וכי מדינתו איננה ענייה ממנו. מדינה המעיזה לשלוף בפתאום, כמתוך קרן־השפע, מאות מיליונים ולפזרם לאזרחיה לצרכי מותרות – אף שצרורה נקוב ודמיה ניגרים – היא מדינה שהונאת־העם לצרכי שלטון היא ערך בערכי־החינוך שלה. סיכומה הפשוט של משוואה כזאת הוא: שחיתות.

שכסף נדיב זה הוא כספם של אחרים והנאתך ממנו היא הנאה של טפיל: או שהוא כסף מדומה שלך ומשקלו כמשקל המוץ וסופך לפרוע את הזיוף הזה כפל־מונים – דבר זה לא נאמר לך ואפילו ניסו להעלימו ממך. יתר על כן: בבולמוס של הצלת שלטון קורס כמו ביקשו לומר לך כי כל סיפור העניות הלאומית המרודה שלנו איננו אלא אגדה שבדו שליטים קודמים כדי להלך אימים ולהעלים כח עושרה ושיפעה האמתיים של מדינתך. החוב הלאומי של ישראל, שתפח בשנים האחרונות במיליארדי דולרים, הוא כמובן עדות ניצחת לנגידות המושפעה הזאת.

על נטעי הלענה האלה, שנשתלו לעת בחירות וקבעו סיפּונים חדשים לציפיות האזרח ולתביעותיו בארץ מתפלשת בעונייה; על נטעים אלה בלבד – ששלוחותיהם. כשלוחות העשב השוטה עוד יכרסמו שרשי כלכלה וחברה ימים רבים – חובה היה מכבר להוריד את השר מן הכס הרם שעליו הושב ושהפך אותו לכס־ההטעייה של כלכלת ישראל.

אלא שחובה קודמת היא להורידו מכס ההתחסדות, שעדיין אנו מתקשים לקבוע מה גדול בה ממה: היסוד המוכר של “זמרי המבקש שכר כפנחס” או העלבון שהוא עולב יום־יום באינטלגנציה האלמנטרית של אזרחי ישראל.

*

הנה דברים מפיו בתמצית:

“הקרב שמנהלת ההסתדרות על תוספת־השחיקה הוא כולו פוליטי, אין לו שום שייכות לטובת העובדים. אין בו שום דאגה למשק הארץ, על טובת העובד שוקדת הממשלה, לנגד עיניה. כמובן, טובת משק המדינה וכלכלתה” –

זוהי תמצית. לא מילולית, של מובאות מנאומיו הרגועים, צנוני ההגיון למראית, של שר האוצר שבקושי מגלות שפתיו ניע כלשהו בעת הלבשת מחשבתו במלים. כאילו ביקש להדגיש את הטמפרטורה היציבה של הגיונו הצונן – אי־שם באיזור שמתחת לאפס – שאינו מושפע מכל ריגוש מצוי או מאיזו בעירת־לב פתאומית.

הדבר המאוס הזה הקרוי “פוליטיקה” הוא. כידוע, נחלת אלה הטוענים טענת השכר השחוק והזועקים זעקתם של מאות אלפים מקופחים – כן. עדיין מאות אלפים, לפי הסטטיסטיקה הרשמית – אבל בשום פנים איננו נחלת המדינאים שעיקר דאגתם משק ישראל, דרכי הפיתוח שלו, שגשוגו ורווחתו. לגבי צדיקים־יסוד־עולם אלה ה“פוליטיקה” היא, כמובן, מוקצה מחמת מיאוס.

*

ואת הדברים האלה אומר בלי ניד־עפעף אדם שרק לפני עשרה חדשים בלבד רצע את אוזנה של כלכלת ישראל אל מזוזת הפוליטיקה בגילויה הגס והמגושם ביותר. רק לפני חדשים כמו בקע דרך חירות מאיזו ביצה עלומה וציוצו המבשר, המבקש לקבוע אנטיפוד גמור לכל אשר היה רווח לפניו, היה: “יש לי!”. כמו חיכה בקוצר־רוח בתוך המדגרה של דינרי־הזהב ורק ניתן לו לבקע את הקליפה החל מפזרם לכל עבר.

נגיסת עשרות מיליונים מן הדולרים המנודבים על ידי בני־ברית ושאינם בני ברית לצרכי בטחון ופיתוח והעברתם לכיס האזרחים בדמות טלביזיות צבעוניות בימי בחירות. הן, כמובן, תמצית המוסר הלאומי ומרום הדאגה למשק המדינה ובשום פנים אינן “פוליטיקה”, עמידה נאמנה של נציגי ציבור לימין שכבת שולחיהם ששכרה נשחק – היא־היא “פוליטיקה”.

הגיון מעוות של הדובר או זלזול בהגיונם של שומעיו? קרוב לוודאי: שניהם.

וישראל של היום, שבתופי אזניה מכה השלטון – בתחום המדיניות, הבטחון והכלכלה – ברמת דיבור היאה אולי לאוגנדה, שומעת חרפתה. חרפת הזלזול בתבונתה, ואינה משיבה. נעלבת ואינה עולבת, ואין לה, כנראה, פנאי להשתהות על כך יתר על המידה. כי היא נתונה בעצם מירוצה אל משרדי הנסיעות, כי בא הקיץ.

*

אך נעמוד כמשמרת לא רק משום שהמדיניות מעוותה והצגתה מתחסדת. אלא משום שהיא קרובה לבריונות בדרך הגשמתה. היא מבוצעת במידה מגושמה של רהב אישי ושחץ ציבורי ממש כמו מדיניותו האטומה והמזלזלת בבלמים מוסריים של עמית אחר בממשלה הזאת באזורי הבטחון של ישראל.

חילוקי־דעות בין הממשלה ובין הנציגות הלגיטימית של העובדים אינם חזיון נדיר בחיי הארץ הזאת – בשום שלטון. הם גם חזיון טבעי בכל חברה שבסיסה משא־ומתן חופשי בין מעמדות ובין אזרחים לממשלתם.

אבל די היה לראות את עמידת־השחץ ליד דוכן הכנסת ואת ארשת־הפנים המלעיגה של שר האוצר הנוכחי כדי להבחין שהדברים לא היו אמורים כלל – והם אינם אמורים גם עתה! – באיזה ענין עקרוני או מהותי (425 שקלים!) שממנו גורלות למשק המדינה. הציחקוקים התפלים האלה לנוכח קריאות־הביניים של מזכיר ההסתדרות. שבקעו מלב מורתח של שליח ציבור האחראי לשולחיו, היו כהעוויות של בדרן במשתה־אביונים.

אלא שבחלל הכנסת המושפלת, בין ינעם הדבר בין לא ינעם לשר ולחבריו, תהדהד עוד ימים רבים הקריאה הכמו־רסוקה של ציבור שאינו מוחל על כבודו: “אין אנו באים לפניך כמבקשי נדבה. אנו תובעים בשם הציבור את אשר מגיע לו בדין. במידת הצדק ולא בשום מידת־הרחמים”.

לו נשאלנו – היינו מעדיפים את הניב המהוסס־מעט מלב נסער על פני העברית הקצובה והתקנית (אפשר לצאת מן הדעת מן התקניות הלשונית החלולה וחסרת הנשמה הזאת!) של פקיד בכיר במינהל עסקים הנושא כתר שר.

*

כי מתוך הציחקוק הנעווה ומתוך שלולית– המלים העכורה עלתה כצפרדע־ציבורית הצעה של מתת־חסד. אישית כביכול, של שר הנדיב לעובדיו. מתת – לא על פי הדין או על פי המשתמע מתוך הסכם אלא על פי נדבת־לבו של גבאי תקיף. ברצותו – קופץ ידו, ברצותו – מרחיב. כאילו חזרה ישראל הריבונית לימי קהילה־וגבאים וכמו לא היתה קיימת כלל מערכת של התגוננות וכבוד שהקימו עובדים לעצמם במשך ארבעה דורות של חלוצים.

ליד ספריית סטראשון בוינה־שהיתה – מספר לנו חברנו יוצא ירושלים־דליטא – היו יושבים דרך קבע שני פושטי־יד עוורים ולפניהם לגין של פח וכל העובר – ברצותו מטיל בו איסתר. כנדבת־לבו, נגיד אחד, שלא הגה חיבה יתירה לעניים, היה עובר לפניהם בערב־החג. משליך כפתור־מתכת המשמיע קול־נקישה לתוך הלגין וקורא לקבצנים: תתחלקו ביניכם.

מן המופת הזה שאב, כנראה, שר האוצר את השראתו, כאילו היו הצבור ונציגיו. התובעים תביעתם בדין. גם במעמד של פושטי־יד, גם במצב של סומים. התחלקו ביניכם וריבו, כמובן, על החלוקה. נאום שר האוצר של ישראל בעשור הרביעי לרבונותה.

*

אל היוהרה נלווית. כרגיל, תאומתה: הסיכלות.

תכסיס זריעת הפירוד בין שכבות־עובדים שונות כדי להטיל בהן מבוכה – אבד עליו הכלח מזמן וכבר אין היום ארץ מפותחה בעולם שלא השליכה להטוט זה אחר גווה. שיטה זו היתה יפה אולי לקפיטליזם התעשייתי בחיתוליו. היא איננה קיימת עוד. והיא עברה מן העולם לא משום שאיננה מוסרית אלא פשוט משום שאיננה יעילה עוד.

כי רק גישה גבאית של תקיפים יכולה להניח כי בתנאי הארגון המלוכד של בני־אדם החיים על עמלם. בשלהי המאה הטכנולוגית הזאת, אפשר להפעיל שיטות פרימיטיביות של שלמונים כדי להפיס דעתו של חלק אחד ולקוממו נגד חברו. על אחת כמה וכמה אי־אפשר לעשות זאת בתנאי הארגון הסגולי המחושק של עובדים בישראל. בוני ארצם ובוני כוחם מראשיתם. ורק הבל הוא לחשוב שדי לזמן קבוצת וועדים. לחייך אליהם, לפרוט על מיתרי התלבטות אלמנטריים – כדי לראות אותם מופרדים מציבורם. ואין צריך לומר שהמדינה ומשק הארץ היו ניזוקים מהפרדה כזו. אילו נתקיימה, לא פחות – ואפשר יותר – מארגונם של העובדים.

אבל זהו בדיוק הפרימיטיביזם המחשבתי של מי שהופקד על אוצר המדינה ונעשה הנווט המעשי והמוסרי של חלוקת אמצעי הכלל.

ובכוח הלך־מחשבה נערי זה הטיל את משק הארץ – ויותר מזה: את אזרחיה – על לא עילה. למערבולת של שביתות ורתח ציבורי שבעת כתיבת טורים אלה עדיין לא שככו.

*

מעל בימת העתון הזה, הנושא את הכותרת “עתון פועלי ישראל”. ראוי בהקשר דברים זה לומר בלי רתע גם מלים אחדות פנימה. היינו חוטאים לנורמות יסוד שקבענו לעטנו אילו ביקשנו לעקוף נקודה זו רק בשל חומרתה מבית.

פטיש חלול זה של שר האוצר היה מכבר מכה באוויר בלבד אילו לא הוגש לו סדן מתוך המחנה פנימה. הופעתו של שלמה אביטן בשם שלושה־עשר הוועדים “החזקים”. אין בה מבחינה ציבורית פחות רהב משיש בהופעת השר הממונה על הקופה. זהו חזיון צבורי מעוות בתוך המחנה גופו, הראוי להוקעה מוסרית – ואם נחוץ: גם ארגונית. חלקלקות הלשון והאיזון הערמומי בין מחאה לסניטה, שאימצו לעצמם כמה מראשי הוועדים האלה כלפי הארגון הכולל של ההסתדרות –רק מחמיר תופעה זו ומחריפה.

עצם העובדה שקבוצת ועדים מתוך השכבה החזקה של כלל העובדים רואה לנכון לנהל מערכה מקצועית נפרדת ולהיבדל. בכוח עמדות מפתח שלהם במשק, מציבור של מאות אלפים הלוחם על דברים אלמנטריים יותר – היא חזיון הנוגד כל ערך הערבות ההדדית של ההסתדרות, הוא סותר את הרעיון החברתי העמוק של “עובדים ערבים זה בזה” – רעיון שהוא עילת כל ההישגים הפלאיים של ארגון העובדים בישראל ושבכוחו הגיעו גם שלמה אביטן וחבריו אל אשר הגיעו. אל המוכן שהגיעו.

ליד משרדם של אלו לא נציב משמרת. עדיין בכוחו של ציבור מאות האלפים החי על עמלו להחזיר איש־איש אל תחומי שליחותו הלגיטימית שאליה יועד על יידי בוחריו.

מכל מקום: בארץ הזאת ובתנועות הפועלים המיושנה הזאת עדיין בוחר הכלל את נציגיו באמצעות תיבת הקלפי ולא באמצעות תיבת הטלביזיה. גם בעידן פוטולוגי זה עדיין מוגזם יהיה למסור את תפקיד הבחירה וההעדפה של נציגי הציבור למצלמות רשות השידור של ישראל.

*

הפטרה:

למראה התנהגותו של הדור הצעיר, החדש, ממשיך דרכו של הרביזיוניזם בישראל, אין אתה יכול שלא להודות ביתרון אחד בולט שלו על פני תנועת העבודה חרושת־הקמטים.

מורשת התנועה החלוצית והרבה מערכיה נתפוגגו בתהליך ההנחלה מדור אל דור. יש פער גדול – חייבים להודות – בין התפיסה הערכיית של דורות ראשונים לבין תפיסותיו של דור חדש ומעפיל. פעמים – ללא היכר.

הרביזיוניזם, חובה לומר, לא לקה בהתפוגגות כזאת. ערכי ההדר המנופח והמגושמות בהתנהגות הציבורית, שהיו מסימני ההיכר הבולטים של התנועה הרביזיוניסטית מראשיתה – לא דהו ולא נתפוגגו כל־מאומה בדור־ההמשך שלהם. נהפוך הוא: הדור הצעיר (שחבר הכנסת מיכה רייסר, למשל, או שר האוצר הנוכחי, הם בוודאי מנציגיו הבולטים) נושא דגלם של ערכים אלה ברמה ובעזות שאין בהן כדי לבייש שום ברית של הדר או של בריונות־מילולית בעבר.

31 במאי 1982

---

"עירוב" בשומרון

מאת

ישעיהו אברך

טורים אלה לא נועדו לדבר בזכות הבניה האינטנסיבית בשומרון או בגנותה, בעוד שאין אנו רואים עקרונית את יהודה ושומרון בחינת טאבו מוסרי או מדיני להתישבות יהודים בארץ ישראל – אין אנו נלהבים כלל לאדריכלים המדיניים של בנייה זו. התנועה השלטונית, הנושאת בצריחה את דגל הבניין בשומרון, מטבעה, מעצם מהותה, איננה כלל תנועה של בנין, כל קורותיה רצופות בחלקן קריאה לשבירה ובחלקן מעשים של פירוק והריסה.

כל הדברים הרמים על חשיבות האחיזה בקידמת סיני, למשל, לא עמדו לה, כידוע, בשעה שגחו הדחפורים להרוס שם ישוב תוסס־חיים ובנוי לתלפיות: כשם ששום מעצור לא בלם את אנשי הלאומיות הצרופה כאשר החליטו – מטעמים שנשארו סמויים עימם עד היום הזה – לשתק ולפרק. כמעט תוך אלימות־מינהלית ובכל מחיר. את המוביל הלאומי היחיד של ישראל באוויר; האידיאולוגיה של ניתוץ ושבירה היא, כידוע, גם דגלו של מי שמחזיק בידו את שרביט – או את שוט – הכלכלה והכספים בימינו שהרי גם הוא, בעומדו על עיי משק וחורבות כלכלה והריסות יחסי עבודה מעשי ידיו, טוען כי הוא־הוא אלוף הבנאים של הכלכלה הנכונה. מערכת מושגים מהופכה של ה“אורוולים” הקטנים המקדימים בשנה את השנה היעודה להם, היא כידוע, 1984. עליהם, כמו על הינוקות, ניתן להחיל מאמר חכמים: בנינם – סתירה.

ואולי בנינם הוא במהותו סתירה משום שהבנין, כערך־של־קיימא לעצמו, כמאווי קונסטרוקטיבי בלב אדם וחברה, לא העסיק אותם מעולם. בעוד אחרים דיברו על בנין ארץ – הם קראו לדם ואש. הבנייה היתה בעיניהם ענינים של חולמי חלומות חברה תמהוניים, הרואים במלאכה המשעממת של לישת חומר עם לבנים מעשה אנושי־יצירתי לשמו. בנייה כזאת לא עמדה מעולם על פרקם הרוחני או המעשי.

*

אולי משום כך, נראית בעינינו גם הבנייה הסואנת. הקונבולסיבית מעט – מרשימה ככל שתהיה – בשומרון, כעיצוב של אמצעי בלבד הנועד למטרה אחרת, ולא כמהות לעצמה, כמסד לחיי אדם וחברה יציבים. בהכירנו מעט ארחו־וריבעו של שלטון זה. המוכן בהבל־פה – לפי נוחותו או לפי מצוקתו – לטהר היום מה שטימא אתמול ולהיפך. אנו צופים בהתפתחות הדברים בשומרון בחרדת־לב אמיתית. הרבה בועות – מדיניות וצבאיות – הפריח שר־הבטחון הנוכחי של ישראל וכמעט יום־יום מתפוצצת עוד בועה כזו לעיני ציבור בוהה. אנו נחרדים לרעיון שגם נאמנים בכל ליבם. מטובי חלוציה של ישראל היושבים ישיבת־קבע בשומרון. נגררים מעט אחרי אשף־הבועות הזה. וענין לנו הפעם – יש לזכור – לא בנוסחאות מדיניות מופשטות או באופוריה נפשית שדרכה להתפוגג כעננת־סמים קלילה. הענין הוא במסכת־חיים שלמה של בני־אדם, אנשים נשים וטף, הרותמים עתידם לחלום־ליבם הטהור, ומוצאים עצמם רתומים גם להבל־פיו של לוליין מדיני. בזרנוקים אחדים של בועות־קצף אפשר, כפי שכבר ראינו, להוריד גם מן הגג הרם ביותר כל חולם, כל מתיישב וכל דובר אמת בלבבו.

ואולם תהי השקפתו על עתיד יהודה ושומרון אשר תהיה – אין לך הבל גדול יותר מלצוות על חברת העובדים לא לבנות בשטחיהן אלא לאחר שיותקן “עירוב” שיתחום את הבנייה על פי קו־המצע של מפלגת העבודה. לפי חוט ה“עירוב” הזה – ובשום פנים לא מעבר לו.

*

איננו נלהבים לגרגרנים פוליטיים שאינם מסוגלים לפתוח ארוחת־בוקר, צהרים או ערב בלי לגמוע מן האפריטיף הפוליטי הזה ששמו יוסי שריד. אנו רחוקים מהשקפותיו כרחוק מזרח ממערב. ואם – כגירסת ר' יהודה הלוי – יש לרוחות השמים האלה גם קצוות. אנו רחוקים מהשקפותיו כרחוק סוף המזרח מסוף המערב. אך כל עוד נשמרת הערכת דעתו בגבולות משקלה כדעת איש יחיד – משכיל מאד אבל יחיד – טוב שדיעה זו חוזרת ומנסרת. אפילו היא נקלטת לפעמים בחוש־השמע האישי שלנו כנסירת המשור.

אבל ימחל לנו ידידנו הטוב והנאור: דעתו בענין חברת־העובדים והבנייה בשומרון אין לה בעינינו שום אחיזה בהגיון החיים המדיניים והציבוריים של חברה דימוקרטית ורק משונה הדבר שהיא מבקשת לעלות על במת־הדיון של חברת־העובדים גם בגלימה מוסרית.

*

ולא הנימוקים הכלכליים המושמעים באחרונה – לא בלי הגיון – על ידי כמה מטובי עמיתינו, הם בענין זה נר לרגלינו. זווית־הראייה היא עקרונית.

תנועת־העבודה, כתנועה מדינית, נלחמת על השקפותיה, נאבקת על לב הציבור ועל דעתו ויש לה – כן, יש לה – נוסחה מדינית משלה (גם תכנית אלון היא אחת הנוסחאות המדיניות שלה, שלא נידחו). ואף שיש לה תוואי מדיני משלה, היא איננה מדינה בתוך מדינה. מן ההכרעות המדיניות, המתקבלות בכנסת באורח דימוקרטי בניגוד לדעתה של האופוזיציה, אינה נגזרת – ואינה יכולה כלל להיגזר – היבדלות או פרישה של חלק אחד מן הציבור ממערכת חיים ופעילות רק מפני שהחלטות אלו אינן לרוחו. חברת־העובדים היא עצם מעצמיה ובשר מבשרה של המדינה הזאת. היא ארוגה בכל עורקי הכלכלה והמשק ויש תחומים שבהם היא–היא אב־העורקים. רצונך: היא מלח־הארץ ככל שהדברים אמורים בתפיסה חלוצית של משק המדינה.

ואולם היא גם מסגרת חברתית־ומשקית למאות אלפים של אזרחי־הארץ הזאת, שאף כי אין הם מאוהבים בשלטון הנוכחי, דינו הדימוקרטי דין – ולא רק במקום שהוא מתווה את הדברים כחוק. גם מזרם־החיים המותווה את הדברים כחוק. גם מזרם־החיים המותווה ומונחה על ידי דימוקרטיה כזאת בתחום המשק היא איננה יכולה כלל לפרוש. בענין עקרוני דומה נאמרו השבת ברדיו דברים של טעם מפי מזכירת הקבוץ הארצי. ותמצית ענינם – נקווה שאנו מדייקים – היא קיבוצי “השומר הצעיר” לא יספסרו בבורסה. אך כל עוד קיימת הבורסה כמוקד לגיוס אמצעים לפיתוח אין גם “השומר הצעיר”, המתקיים עדיין, כמו כולנו, בתוך חברה שאיננה סוציאליסטית, יכול להינזר ממנה.

אין כמשל הזה – בעקרונו, לא במהותו, כמובן – יפה לעניננו.

*

איננו מכירים גוף צבורי בארץ שתירגם בקפדנות את השקפותיו המדיניות – ופעמים גם השקפות שענינן איסור והיתר דתי – למצוות עשה ולא־תעשה ביומיומו. הטענה שנטענה בזמנה נגד תנועה קיבוצית מסויימת הלמאי היא חורשת בטרקטורים גרמניים בעוד היא מתנגדת פוליטית ומוסרית לשילומים מגרמניה – לא נראתה לנו מעולם, אף כי סברנו אז כי השילומים, חרף כל אשר הם עוללו לחברתנו במרוצת הימים, היו כורח של בטחון ישראל ופיתוחה בימים ההם.

גזרנו על עצמנו אישית, כחובת הנאמנות של אדם למצפונו, הינזרות גמורה, בתחום צורכי אדם וביתו, מכל דבר שמקורו בארץ המטומאה הזאת. עם זאת לא גינינו את המתנגדים לשילומים שהיו חורשים אדמת־העמק בטרקטורים גרמניים – משום שהארץ והעם הם בעינינו מירקם כשהדברים מעורטלים ממוסרניות – היא מוסר מדומה – הם מצטיירים בהגיונם:

האחריות המדינית למעשי המדינה – היא אחריות השלטון הקיים בה. המאבק על שינוי המדיניות הזאת – וזהו מאבק־מצווה בתחום החברתי לא פחות מאשר בתחום המדיני – הוא ענינם של גופים פוליטיים. חיינו, בכל תחום שהוא, ייעשו בלתי אפשריים אם מאבק מוצדק זה יתורגם לפרישה או למיאון בכל קטע־חיים, שהוא חלק אורגני מן המארג המשקי או האחר של המדינה רק משום שהדברים בקטע זה אינם נעשים כרוחנו.

לכן, בנו הבנאים, תלך חברת העובדים כמסורתה ותבנה כמצווה עליה בעצם תפקידה כסוללת וכבונה. זה איננו מוקצה מחמת אסור דימוקרטי ובוודאי שאיננו מוקצה מחמת מיאוס מוסרי.

חברת העובדים אחראית לטיב הבנייה ולעמידותו של כל בית ובית, דבו עתידים בני־אנוש לרקום חייהם ועתידם – להבטיח רווחתם, כחובת בנאים.

על איתנות מערכת הבנייה הזו כולה ועמידותה –אחראית המדינה, אחראי השלטון, האדריכל המדיני של בנייה זו.

על עיוותיה של מדיניות זו כמדיניות – אם אמנם היא מעוותה – תילחם ללא־רחם המערכת הפוליטית של תנועת העבודה. אך מי שמבקש למתוח חוט של “עירוב”. נוסח חדש, כביכול: מהלך כל וכך בתחום השומרון או ביהודה לצרכי בנייה מותר אך מעבר לו אסור באסור־דרבנן של “המשמרת הצעירה” של תנועת העבודה – יבקש נא זאת בשם השקפתו הפוליטית המיוחדה אך אל ילבש לענין זה גלימתו המוסרית של נביא־זעם.

2 בינואר 1983

---

שביתה שׂטנית

מאת

ישעיהו אברך

באיחור כלשהו אנו באים לבקש מחילה מפועלי נמל אשדוד ומעובדי התחזוקה של “אל־על” על כל אשר כיהינו בהם ועל כל אשר אמרנו בגנותם בשעה שהטילו בנו שביתותיהם בעבר. ככל אשר נתחכמו ותיחבלו בשעה שהיו משביתים את נמלי הים או את נמלי האוויר לא הגיעו לקרסולי התיחכום והרישעות של אלופי הרפואה בימינו. כוחה של הכשרה אקדמאית.

הגזמנו גם בטענותינו אל פועלי הנמלים מן הזווית המוסרית והחברתית של פגיעה בטובת הציבור. ככלות הכל, יורדי הים באניות הוכשרו לאומנותם בלי שום שבועות הומאניות או גלגול עינים רחמני. הם לא גררו את שלשלת־היוחסין שלהם לא אל היפוקרטס ולא אל הרמב"ם – וככל הידוע לנו אפילו נפטון. שר הימים, אינו נזכר בבחינות־הגמר של עושי המלאכה בימים רבים. בשביתותיהם היו גם פרץ גם צווחה, אך הם לא תבעו מאתנו לא הילת־חברה ולא עמידת־דום והצדעה. הם ביקשו כסף. כפשוטו. מה שתובעים ב־1983 עמיתיהם בשדה הרפואה הוא בדיוק אותו הדבר עצמו, אלא שהוא נעטף בגלימה של התחסדות הומאנית והתייפיפות חברתית.

אנו יודעים היטב כי כבר בשל שורות־מבוא אלו אפשר להעלות אותנו לגרדום. והאמת היא כי חוב־חיים אישי שאנו חבים במידה מרובה ליושב־במרומים ולאחר מענווי־הרפואה וצדיקיה בימינו – מכביד לא מעט על כתיבת טורים אלה. ואולם מה שמעוללת עתה הנהגתו של ציבור הרופאים: מה שמעוללים שנים־שלושה יהושע־פרץ’ים – עם – סטטוסקופים לציבור בישראל, למוסרו; לנורמות של מאבקים מקצועיים בחברה שפויה. להישגים הרפואיים והחברתיים של הרפואה הציבורית בישראל – מסלק כל מעצור מאמירת הדברים בכל אמיתם וחריפותם. היינו הך את מי נקומם: שועי מינהל או שועי רפואה. וכבר אנו רגילים לשלוח עט בנפשנו, והשם, איך שהוא, מרחם.

*

נאמר, איפוא, מיד: לא נדבר בטורים אלה על דרך של חלוקה מוקפדה ומאוזנת בין תוכחה ומחמאה, בין סטירה ולטף, לא נאזן דבר. אין ענייננו בשעה זו בחטאי ביורוקרטיה של מימסדים ממשלתיים או אחרים ובמשוגותיהם שלהם. עניינו בשערוריה המוסרית שלא היה כדוגמתה, שבה נושא ארגונו של ציבור עובדים אחד ברפואה – והוא בלבד. ובשערוריה במוסרית שבשביתה והשטנית הזאת. אין לו שותפים, אפילו לא במימסד הממשלתי.

אך לשם מיצוי, ככל האפשר, של האמת – חובה להקדים: מצבו של הרופא הצעיר, המתחיל והמתמחה, צריך – ככל המובן לכולנו – תיקון יסודי ומהיר. לא משום טעם של ריבוד מעמדי מכובד יותר, אלא מן הטעם הפשוט והבסיסי של הבטחת הקיום בשיעור המתחייב גם מכובד האחריות המעיקה. גם מכובד המאמץ שתבעה ההתכשרות למקצוע, גם מן האיזון האלמנטרי המתבקש בין ערך עמל־האדם כעמל לבין תמורתו.

המספרים שנתפרסמו בענין זה הם באמת מדהימים. אילו לכך – ולכך בלבד – יוחדה מערכה מקצועית שיטתית, קרוב לוודאי ששום אוזן, אפילו אוזנו של מימסד־חרשים, לא היתה יכולה להיות אטומה לה, כשם שאיננה אטומה לה, כנראה, עתה.

העובדה שההסתדרות הרפואית לא נתגייסה למערכה סגולית זו אלא לאחר שחיברה אל קטר זה קרונות עמוסים של תביעות בשביל חלקים אחרים של ציבורה, מהן תביעות שאין להן שחר מוסרי – מוכיחה איך אפילו בארגון קטן. שבידל עצמו מבחינה אירגונית מציבור גדול כדי לעסוק בייחוד־עצמו; איך גם בארגון כזה נקבעת המדיניות לא על פי הצרכים החיוניים והצודקים של שכבה חלשה בתוכו אלא על פי סינתיזות ופשרות בין צרכים אלה לבין תביעת החזקים שבארגון – צודקות או לא צודקות. במערבולת כזו “במדמנה” זאת (וזהו ביטוי של אחד מחשובי הרופאים ברדיו). משיית אבן־הצדק האמתית נעשית קשה וסבוכה – אם לא בלתי־אפשרית, כפי שמתחילים להעיד על עצמם שמונת השבועות של השביתה הברוטאלית הזאת.

*

ברוטאלית – כי בתוך המאבק הנוכחי של הרופאים, שהוא על פי העגה הפשוטה מאבק מקצועי על “MORE”, על “יותר!”, משולבים כמה יסודות שאין כל יחס בינם לבין תביעות השכר עצמן. משולבת בו קשיחות מגושמה שספק אם נודע כמותה בשביתות בארץ. והיא, כנראה, אחד מקווי־ציון של הדור הנוכחי בישראל בשכבות תחתית ועלית כאחת. בכל מקרה אין הדברים אמורים במזוּת־רעב. אין שום פרופורציה בין הקיפוח – המשווע לתיקון! – בשכר השכבה הצעירה של הרופאים, לבין הנקמה, עד סיכון החיים. בציבור של חסרי־ישע בעת מצוקתם הגדולה. איננו יודעים מסתרי הסטטיסטיקות ומשמעותן, די לנו בעדותם של רופאים עצמם כדי לדעת ששביתה זו אכן עלתה – ועדיין עולה – בקרבנות אדם. כפשוטו. אי־אפשר אולי להצביע על מנינם המדוייק, אך מספיקה לנו עדותו הכוללנית ברדיו של ד“ר י. פנחסי, מנהל שירותי הרפואה של “הדסה”, כי מבחינת הבריאות נגבית מן השביתה הזו “רבית דרבית”, כלשונו. החולה הכרוני משלם כבר עתה בבריאותו יום־יום גם מן ה”קרן" הרזויה שלו.

אין פרופורציה בין העוול לבין הנקם כשם שאין שום פרופורציה בין הקיפוח לבין האיבה העולה מדובריהם של הרופאים לסוגיהם. כמו באה בהם לידי ביטוי איזה הרגשה רדומה של השפּל ואפלייה. שהם מעבר לעניני שכר. כמו אין החברה נותנת לעלית המדיצינית שלה אותו מעמד של ייחוס המגיע לה במרומיה.

מי שראה אסיפת הרופאים באלפיהם. תגובותיהם לדיבור דימגוגי של דובריהם מן הבמה: התשואות האדירות והצוויחות יכול היה להניח, כי הוא נמצא באחד מכינוסי־הככר של מפלגה פוליטית מסויימה. מהו – אינך חדל לחוד לעצמך – הדבר האיום שעוללה החברה לציבור זה ושבכוחו להלהיט יצרי־זעם פרועים כאלה. ודאי, יש לבדוק גם מעשיה של חברה והנהגתה שיכלו להצמיח זעם ארסי כזה. אך אפילו חטאו בכל ה“עגלים” שבעולם כלום אין כלל תקרה או גבול לכפרה הנתבעת מן הציבור כולו, ובייחוד מציבור שבמצוקה? שהרי עוד מעט יסתבר לך כי המקופחים האמתיים של ישראל יושבים לא בקטמונים ובמוסררות ובמשכנות העוני בפרברי ערים ובחדרי ההמתנה של המרפאות הציבוריות – אלא כאן, בהיכל התרבות של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בעצרת המרי והזעם של רופאי ישראל.

*

ואגב מערכה זו, שבה מריצים חולים מכתובת לכתובת, מ“מוקד” ל“מוקד”, ושבה כבר נפלו, לפי עדות הרופאים עצמם, גם חללים – מתכוונים לקלוע אל לוח־מטרה נוסף: אל מערכת הרפואה הציבורית בישראל. ובאיזו שמחה־לאיד, שהיא עצמה יכולה לנבוע רק מבילוע־דעת חברתי. מתבוננים יוזמי השביתה הזאת ותומכיה בפגיעה המוחשית באמת במערכת זו, פגיעה שהם יוזמיה ומחולליה, ושותפים להם, כנראה, מצד שלטונות הבריאות האנשים המשתוקקים לראות בהתמוטטות מערכת הבריאות שהקימו פועלים מדאגה לעצמם והיתה לאחר ממעוזי־הכוח הבריאות שהקימו פועלים מדאגה לעצמם והיתה לאחד ממעוזי־הכוח הבריאותי והחברתי שלהם.

כמעט מתבקש לומר לפרחי־רפואה אלה: שלו נעליכם מעל רגליכם! אם יש לארץ הישג חברתי, אנושי ולאומי שאין עליו עוררין ושמעורר השתאות העולם זוהי מערכת הביטוח הוולונטארי הזה. ודאי: לא פקידים בנו אותה. הקימו אותה בלהט־ליבם רופאים ואחיות וחובשים נודדים ביער חדרה ובעמק יזרעאל וטיפחו אותה רופאים־חלוצים מגזע ד"ר מאיר וטור ופדה ושיבא ורבים כמותם. אבל החזון החברתי של רפואה שווה לכל נפש והקניית הרגשה של בטחון הבריאות לכל קשה־יום היו חזונה ומשאת־נפשה של החברה כולה. אין כל קושי להרוס זאת. אך די לראות את רשת המוקדים הרפואיים – היצור המשובש הזה שנולד מתוך זיווגם של איבה ותיסכול – כדי לדעת מה צפוי מבחינה חברתית, אנושית ובריאותית בתחליף הזה, או בדומה לו. למערכת הקיימת של הרפואה הציבורית, ובייחוד מה צפוי לאדם שאין ידו משגת לשלם 600 שקלים לכל גולגולת של ילד חולה.

האמת היא שרק מוחות מעוקמים – ומוח מעוקם יכול כנראה, להשתכן, יפה גם בצד מאגר של נוסחאות מדעיות ומונחים לטיניים – יכלו להוליד את האנדרוגינוס הזה הקרוי “מוקד” (כבר נזקקנו לו, לדאבון לבנו, פעמים אחדות). להולידו – ולהסביר לנו כי רפואה זאת, המוגשת בתנאים מעליבים מכל בחינה שהיא – והבחינה ההיגיינית אינה יוצאת מכלל זה – היא מעשה חלוצי של רופאים מוסרי־נפשם על הרפואה ועל העזרה לאדם, והיא־היא, כביכול, המהדורה האחרונה של חלוציות רפואית בישראל, נוסח 1983.

*

וכיוון שעניננו בהיבט המוסרי של השביתה הזאת אולי נעיז עוד לומר כי בעוד שרובצת על הנהגת החברה והמדינה אחריות מוסרית לתקן בלי כל שהיות את אשר עוּות ונעוול לגבי הרופא והמתמחה הצעיר בישראל – הרופא הנושא בכל כובד־עוּלה של רפואת הציבור בימינו; בעוד יש לקשוט באופן דחוף את כל האחרים. אולי תתבונן מעט ההסתדרות הרפואית בביתה שלה ותנסה לקשוט עצמה בענין חמור לא פחות מבחינה מוסרית שאי־אפשר כלל שההתייחסות לתביעות הרופאים לא תושפע ממנו.

בתוך מערכת השירות הרפואי בארץ ארוג היום חוט של שחיתות, כפשוטה, שאין איש מכלים עליה דבר. הן סוד גלוי הוא, כי גם בימים של צפיפות נוראה בבית־חולים ציבורי, לאחר שתורך לניתוח או למיטה נקבע באופן רגיל למועד שבעוד 3 – 4 חדשים, עשוי להימצא בשבילך מקום בעוד יומיים או שבוע בלבד אם תבקר אחר־הצהרים ביקור פרטי אצל אותו רופא עצמו. האין מה לתקן בתחום זה זולת השכר? והאם אין היחס אל תביעות השכר נקבע גם נוכח נורמות מוסריות מעוותות אלו שלא היו מוכרות ברפואה בארץ בעבר?

*

כל הדברים שנאמרו אינם עומדים בשום סתירה למידת ההוקרה שאנו רוחשים לרופא בישראל ולכל אשר תרם למעמדה הנוכחי בתחום המדע הרפואי ובפיתוח מסגרות־בריאות בחברה. אך ריצת ה“אמוק” הזאת – הממציאה יום־יום איום חדש והתנכלות חדשה כדי לאשש עוצמת התביעות – לא זו בלבד שאין בה אף קורטוב ממידת החסד האנושי, שככלות הכל צריכה להיות טבועה בלוז המקצועי הרפואי, אלא שהיא נראית גם כחסרת שפיון אלמנטרי. האם לא די בחדשיים מיוסרים כאלה כדי ללמד את הציבור והנהגתו לקח – אם אמנם זו תכלית האמצעים הברוטליים האלה? האם באמת אי־אפשר להפסיק. עתה, מיד את ריצת הטירוף הזאת למען ציבור גדול שבתום־לבו – ובתעוקת־לבו – הוא משלם על לא עוול בכפו גם את מחיר הקיפוח האמיתי של שכבת־רופאים מסויימת גם מחיר בילוע־הדעת של הנהגתם?

*

ב“פרקי משה”, שהוא מן החשובים בחיבורי הרפואה של הרמב“ם וביותר ב”מסה על הקצרת" מדגיש הרמב“ם חשיבותו של הרופא לא רק בעת מחלה אלא גם כשהגוף בריא. “שלא כבאומנויות אחרות – אומר הרמב”ם – חייב הרופא לגלות אמנות, הגיון ורגישות. עליו להיות מוכשר לקבל תמונה מקיפה על חיי החולים ונסיבות חייהם כדי שכל אבחנה תהיה מבוססת גם על ידיעת מצבם הכללי”, בעולם הערכים של הרמב"ם כרופא דגול קשורים העקרונות הפיסיים והביולוגיים קשר בל־יינתק בערכים אתיים ומוסריים.

האם נותנים ראשי ההסתדרות הרפואית דעתם על סינתיזה זו. שאין אומנות שבה היא חיונית יותר מאשר באמנות הרפואה. איך אמרו חכמים: “רופא – רפא חיגרתך”, היינו: חיגרות שלך, וציווי זה קודם אפילו לנסיון לרפא אחרים.

25 באפריל 1983

---

בין השרביט והסדן

מאת

ישעיהו אברך

לא. לא מדיניות של אבטלה, לא אבטלה של רבבות, לא בזה מתחילים, לא כל הארץ “אתא”, וגם כמובן, לא “אתא” עצמו, לא לשם כך שלחו מאות אלפי אנשים עובדים את שלוחיהם לממשלה. לא לשם כך קידשנו את האחדות. קידשנו אותה – אם בכלל – לא לשם הצלת משק מופשט, ערטילאי. קידשנו אותה לשם הצלת האדם, הכלל האנושי המקיים את המשק הזה שאין לו, מעיקרו, שום זכות קיום אלא למען האדם. נושאו.

שום תרופת אבטלה הגוררת עימה סבל רבבות –סבל אנושי ראשוני – אינה יכולה כלל להעלות ארוכה לתחלואי כלכלה שאינם אלא תחלואיה של הכרה. המירשם הזה, שאבטלה שמו, יכול להיות רשום ברצפטורה של כל כלכלני העולם ושל כל כלכלותיו — הוא איננו מירשם לישראל. הוא איננו מירשם למדינה של עליה שהאדם ורוח־האדם הם מסד לקיומה, אם לא תנאי מוקדם לו. הוא איננו מתכון למדינה שהמינימום שהיא חייבת לבניה הוא אפשרויות נדיבות לבנין עתידם. לביסוס ביתם, להכאת שורש באדמה שהם מארשים לנו בדמם. לא יתואר כלל, מבחינת המוסר הלאומי והאנושי האלמנטרי כמו מבחינת ערכי־המהות של הציונות, שצעיר ישראלי, החוזר מצבא לוחם, יחזר על פתחי לשכות תעסוקה – וגם יושב ריקם.

במצוקת אנשים חיים לא יתואר כלל דום־לב ארעי. אין “מוות קליני” זמני לאדם עובד, שאחריו, אחרי גוויעת הביניים הזאת, תבוא ההחייאה – לו, לביתו, לילדיו. מה שיהרסו חדשי אבטלה של רבבות לא תבנה ולא תקומם שום נוסחה –אפילו מדעית־למהדרין – של כלכלנים.

*

כי מה פירוש הנוסחה: “תחילה אבטלה ואחר־כך הסבה לענפי ייצור” – שאגב, אינם קיימים עדיין לצרכי קליטת המוסבים? הן הכנת פסי־הייצור האלה, שאיש עדיין לא העלה אותם אפילו על לוחות השירטוט, והסבת המובטלים, שאיש עדיין אינו יודע אל מה להסב אותם – כל אלה הם תוחלת ממושכה שעדיין לא נקבע בכלל תאריך־יעד להגשמתה. ובינתיים? – ובינתיים, בתהליך ההסבה. שכאמור, איש אינו יודע בדיוק איך מתרגמים אותה למעשה – ייהרסו אדם וביתו ויפורר רצון־החיים שלו ושל ילדיו.

האם, באמת, תוכל לקיים מיצהלות־הוללות מזה ואנקת־מובטלים מזה? היש בכלל בכוחה המפורר של החברה הישראלית הנוכחית לשאת עימות אנושי נוקב כזה יותר משיש בכוחה לשאת אינפלציה מטורפה? האפשר בכלל לרפא חולי אחד בחולי לא פחות חמור ממנו?

*

“כסף מטורף מתרוצץ בישראל” – אמר ראש הממשלה. וזוהי הגדרה ממצה להתנהגותו של הכסף הישראלי המקפץ בתוך כפות ידינו כאחוז עווית. אלא שכספה של ישראל מטורף משום שכל אורח־חייה מטורף ומשום שכלכלתה הונהגה כשבע שנים בידי בלוּעי־דעת. היש מי בהנהגה הנוכחית של ישראל המניח כי אפשר יהיה לקיים את חיי המדינה בעימות כזה בין “כסף מטורף” ובין אנשים שדעתם עלולה להיטרף עליהם מפני אזלת־ידם לקיים את ביתם. את בניהם?

ובאמת. האם בשביל לנקוט ראשית־לכל־הדברים באמצעי המוחץ הזה של פיטורים; האם בשביל לחולל תנועת אבטלה התפללנו לשלטונה של תנועת העבודה? האם כל החכמה הכלכלית והסוציאלית החדשנית להצלת ישראל, שתנועה זו מסוגלת להוליד, כאחד משלבי השיקום הראשונים לאחר שבע שנים של דגירה אקדמית וקמיטת־מצח מלומדה. היא חכמת האבטלה?

*

האם אין יסוד הצדק החברתי, כמו יסוד האיזון והשפיות הפנימיים בכלכלת ישראל, מחייבים קודם כל תכנית אופרטיבית, כשלב הקודם לכל השלבים האחרים, של נטילה לטובת הכלל השדוד, לטובת הזינוק לשם פיתוח, לפחות עשרה אחוזים מארבעים מיליארד הדולרים שלדעת מומחים לכסף ולמחבואים נמצאים בחשבונות בבנקים או מוסתרים בפוזמקאות, במרצפות, או במחילת־סתר אחרות של אזרחי ישראל? האם מרווחים נורמליים של כלכלה נורמלית נשאבו כל אלה? האם אפשר היה בכלל להפיק שכבת־זיבדה דשנה כזו מחלב־העזים הרזה שנסחט מעטיניה הצמוקים של ישראל? האם היתה בכלל שכבת־שומן כזו על גופו הכחוש של משק ישראל, שממנה אפשר היה להגיר שומן אל הכספות, אל המרצפות ואל הפוזמק? האם לא היתה זו שכבת־הבשר עצמה שהופקרה לשוד על־ידי הנהגה סהרורית – פיטמה את היחיד וציפדה את הכלל והביאה שניהם אל עברי פי פחת?

האם אין זו חובה ראשונה של ההגיון הכלכלי והצדק החברתי גם יחד ליטול – ביודעין ובדרך החוק – חלק מחלב־המריאים הזה, האגור בידי יחידים, להעבירו לרשות הכלל ולהניע בו גלגלי ייצור, פיתוח וצמיחה – מושג המגולגל כל כך באחרונה בפי כלכלני ישראל?

*

ודאי: הדבר קשה וסבוך וכרוכות בו הרבה בעיות אופרטיביות ואולי גם התנגשות עם שותפים שרוממות הליברליות – והיא, במשמעותה הנוכחית בישראל, ליברליות עושקת – בגרונם. אך האם יצירת אבטלה של רבבות היא ענין נושא־פירות יותר, פשוט יותר וסבוך פחות מבחינת האופרטיביות החברתית מאשר ויכוח עם ליברליות מופשטה, אנאַמית? האם מחלוקת עם הליבּרל פּת מסוּכּנת יותר משלילת הפּת, כפשוטו, מאלפי אדם? האם לא בדיוק לשם התמודדות עם הקושי והסביכות האלו בחרנו בכם, שלוחי תנועת העבודה, לנסות להנהיג את הארץ הזו ולרפאה מחולייה?

שהרי אם אין הדימוקרטיה מסוגלת להוכיח כי היא יכולה – והיא בפירוש יכולה – בדרכיה שלה לרפא את תחלואי המדינה. לחטא אותה מן החמדנות המשחיתה ולקיים כלכלה בריאה על אדנים של צדק חברתי – אל תופתע ואל תקונן אם תמצא עצמה פתאום מובסת על ידי דרכי מימשל יעילים ממנה. אך רומסי ערכיה.

ויימאר איננה הדוגמה היחידה.

*

ובתוך תנופת־הצמצום הגדולה: קיצוץ רבבות שעות־לימוד ופיטורי מורים – והיא סוגייה חמורה לעצמה.

כי אפשר בעת־מצוקות לגזור הקפאה על כל דבר, אך אי־אפשר כלל לגזור הקפאה על חינוך. אם אתה מקפיא מכונית או וידיאו או אפילו שעועית או קאוויאר – אתה מקפיא את ההווה. אם אתה מקפיא חינוך – אתה מקפיא את העתיד. אם מקצצים בלימוד תורה אין מקפיאים אלא, פשוט, מחסירים. ביטול רבבות שעות הוראה ופיטורי אלפי מורים הם שרטת־תמיד בדיוקנו העתידיי של העם, צלקת שלא תגליד.

פעמיים נדמה כי אנו עלולים לשכוח את מקור־המחצבת. לענין האבטלה כולו הסכנה היא שנשכח שליחיה של איזו תנועה אנחנו, ואילו לענין הקיצוץ החפוז בחינוך אנו שוכחים שליחיה של איזו אומה אנחנו. ואין הכוונה לתארים הנעלים של “עם הספר” ו“עם סגולה”. מי מדבר היום – ברמה הרוחנית והמוסרית הנוכחית של חברתנו – על “עם סגולה”? הבטיחו לנו קודם־כל שבנינו יקראו את הכתוב ויבינו את הקרוא ושחלק מן העם לא יהפך לאבר כהה ומדולל בחייה הרוחניים של ישראל. הבטיחו לנו כי לא נצלול בחשכת הבערות של עצמנו ונוותר לכם – לפי שעה – על היומרה. שהיתה משאת־נפשם הכנה של נביאי ישראל ושל בונה־תקומתה בימינו, להיות “אור לגויים”.

*

וישאלו אותנו בוודאי אנשי המעשה: “ובדליכּא?” – וזהו, כידוע, ניב ארמי נפוץ ומתומצת למלים העבריות “ואם אין?”. ובכן, בדיוק בזה אנו כופרים. איש אינו מבקש מכם לאמץ סגולה המזומנת להשגחה בלבד ולברוא “יש מאין”. הנתבע מכם הוא ליטול – באומץ, בהכרע, בכל כוח־החקיקה העומד לרשותכם – “יש מיש”. לקחת “יש” מועט מאד להבראת ישראל מתוך “יש” מסואב־מעט ועובר על גדותיו של יחידיה.

רק אל תשאלו אותנו: איך עושים זאת? בדיוק בשביל זה בחרנו בכם וציידנו אתכם בכלי־חקיקה וכלי שיפוט וכלי ביצוע. אולי לא התרגלתם עדיין לרעיון שאתם שלטון. שלטון דימוקרטי – אבל שלטון. הנחתנו הנוספת היא שכלי התיכנון נמצאים בידכם מתוקנים וערוכים מזמן, שהרי לא ישבנו שבע שנים בטלים משלטון רק כדי לקונן על מר־גורלנו הפוליטי. אלא אם כן יוכח כי אמנם על כך כילינו את עיקר האנרגיה הרוחנית שלנו כל ימי שהותנו בשממה הפוליטית. כמו חיכינו לשרביט המושלים וכמו לא ידענו כי חשוב וכבד ממנו סדן הנפּחים.

*

את אחת מאגרותיו אל ידיד מסיים סנקה. המדינאי והוגה־הדעות הרומי הנודע, בסיכום נחרץ כזה: “אין עוד סיכוי למרפא במקום שבו דברים שנחשבו כמידות מגונות נהפכו למינהג, לאורח־חיים”. איננו יודעים מה עומק השרשים של “המידות המגונות” – במובן של חמדנות. חמדנות והוללות פרועה – בישראל של ימינו. העובדה, שסנקה כתב דברים אלה מרומא הרחוקה בתאריכים הסמוכים מאד לחורבן הבית השני של ישראל (כחמש־שש שנים לפני החורבן), היא, כמובן, מקרית לחלוטין ולא אלינו כי אם אל עמו שלו כיוון דבריו.

ואולם אם אזהרתו של סנקה נכונה מעיקרה –קרוב לוודאי שאיננו רחוקים עוד מרחק רב מן השלב שבו נהפכות מידות מגונות למינהג המדינה, לאורח־חיים. העצירה לפני הקו המייאש הזה היא מראשי תפקידיה של ממשלה שתנועת הפועלים עומדת בשעה זו בראשה – תהיה רוטאטיבית כאשר תהיה. אלא שאת הבלם העשוי להביא לעצירה חיונית זו אין לחפש לא בין פועלי “אתא”, לא בקצבאות הזיקנה ולא באזורי הפיתוח המעונים של ישראל. הכל יודעים היכן ובאילו שכבות הוא טמון.

20 בנובמבר 1984

---

הדג וחכת הזהב

מאת

ישעיהו אברך

מטובי חברינו בתנועה הקיבוצית נבקש היום דבר אחד בלבד: לא לטייח, למען אוהביה, למען טוהר דרכה, למען מותר התנועה השרשית הזאת מן הלוליינות העסקנית –למען השם: לא לטייח. תנועה זו, בזכות כל אשר אגרה בימי חייה ויצירתה בארץ הזאת, היא כמדומה, מן הגופים המעטים היכולים להרשות לעצמם לקום ולומר: טעיתי.

לומר זאת לציבור, אך קודם כל לעצמה. בלי פיתולי־דברים, בלי להכמיר רחמים על עצמה. להודות – ולעזוב. אפילו מצווה לאומית אי־אפשר להביא בעבירה חברתית, וההזדקקות של תנועה נקיית־כפיים זו אל סרסרות־הכסף היא כתם חברתי חמור.

*

יש בקע. בקע אמתי, לא טיח מתקלף לא לבֵנים שזעו זו מזו בשל ניע־אדמה קל, ניבעה בקע, אין לכסותו בטיח, אין לייפותו בצבע ואין לסתמו בטיט של מלים. ברע. כי הכל כבר מתחבר לנו בעולם־המושגים הפרוע והמבולבל של ימינו – משמר־העמק. צרעה או דגניה עם בורסה, עדיין לא מתחברים לנו. ושמות היישובים המפוארים האלה לא הובאו, כמובן, אלא כסמל־תמצית למהות הגוף החברתי הקרוי קיבוץ.

והם לא יתחברו לנו אל התיבה, “בורסה” כל עוד אנחנו עצמנו – ורבים כמותנו – מחברים אל השרשים הרעיוניים שמהם נבטה וצימחה תנועה זו, ואף שרחקנו ממנה מרחק של מקום ושל זמן, עדיין אנו חשים עצמנו מחוברים אליה בטבורנו הרעיוני כאדני־השדה והיא – לא נכחד – המופת המפרנס את חלומנו החברתי לגבי דמותה של ישראל כולה, עד עצם היום הזה.

*

אנו יודעים מצוקת מכאוביה של תנועה זו בימינו. מעטים הדברים המבטאים בחריפות כזו את עומק המכאוב כפיסקה אחת באגרת שהגיעתנו השבוע מחבר, אחד מבחירי התנועה ביישוב־קיבוצי בדרום הארץ: “הנה, מקיבוצי. – והוא ישוב לא גדול – ירדו למעלה מארבעים אנשים, ויש קיבוצים שאחוז הירידה והטמיעה בהם גדול בהרבה”. הנה תמצית לבטי־חייה של התנועה הקיבוצית, כל ענני עתידה, בקליפת־האגוז של משפט מדהים אחד.

אנו יודעים – בסטייה קלה ממאמר קדמונים – כי לא רק כאשר “אזילות השׂעוֹרים מן הכד” מנקשת ובאה הסכנה אל הבית. פעמים נעות אמות־הסיפים דווקא מעודף שׂעורים, חזינו, בשעתו, מבשרנו מה מסוגלת לעולל המצוקה לקומץ־חלוצים המנסה להיאחז בצפרניו בטרשי הארץ הזו, ומה המיבחן שבו מעמיד המחסור את היחיד והחברה כאחת. אף על פי כן, נדמה לנו כי השפע והרווחה – שהחי על יגיעו כה ראוי להם – מסוכנים, לפעמים. למוסר חיים של ציבור־אנשים ולחלומותיו לא פחות מן המחסור.

התנועה חלוצית, שנתנסתה נסיון מר כזה בימי עוני ורעם כפשוטם ועמדה בו, צריכה, כנראה, לאיזור־כוחות גדול־לא־פחות כדי להתמודד עם הרווחה של עצמה, וביותר: עם הפיתויים האורבים לה מצד חברה הוללת שמסביבה ואין אנו מחדשים, כמדומה, דבר באומרנו כי בעוד המחסור מעמיד במיבחן את כוח־הסבילות של האדם, השפע – מאיים להשחיתו.

*

ויען כי איום כזה הוא ממשי מאד הרי ריבוי הבקיעים – במסד ההכרה הציונית, שביטויו הירידה; באשיות העקרונות החברתיים, שביטויו העבודה השכירה ועתה גם עסקי־הבורסה –מחייב אבחנה גלויית־פנים ובעקבותיה התנערות בלתי־מגומגמת, חסרת־פשרה – ותפנית.

בשלושה – בעינינו – חומרתו של הבקע האחרון:

ראשונה – בכך שמבקיעיו אינם אנשים בודדים שנתפסו לחמדנות חמרית, איש־איש לעצמו וליצרו, בתבערה החמרנית המשתוללת מסביב אין לצפות כלל כי לשונות האש הזו לא ילחכו גם בני־תמותה בחברה הקיבוצית, אלא שחומרת הבקע היא בכך שקיבוצים – כחטיבה חברתית וארגונית שלמה, מעטים או רבים – עשו את הבורסה ותעלוליה הספסריים מקור לגיטימי לרווחים, ותהיה המטרה שאותה משמשים רווחים אלה אשר תהיה, הם באו בשערי הספסרות הזאת – הדברים צריכים להיאמר במערומם – והכניסו להיכלם החברתי את צלם עיסקי־האוויר שהושלך בזמנו כנצר־נתעב עם ראשית הופעתה של התנועה החלוצית.

שני לחומרה הוא עצם ההתחברות אל גורמים ספסריים לעסקי־ממון. שבמוקדם או במאוחר, על פי עצם אומנותם כבורסאים ספקולטיבים, יהיה ריחם נודף וסופם להבאיש ריחו של כל המתחבר אליהם – אפילו הוא בַּשָׂם. התחברותו של סרסור־ממון אל גוף חברתי מכובד כקיבוץ כמו מעניקה לו תו של רספקטביליות ולא ייפלא כי בצד הידיעה על הסתבכותם של השולחנים המודרניים ממהרים אמצעי התקשורת לציין כי הוא זכה לאמונם של קיבוצים. איש מגזברי הקיבוצים הנוגעים לדבר לא נתן, כנראה, כלל את דעתו על אזהרתו של דוד המלך “אל תתחר במרעים”.

והחומרה העיקרית היא, כמובן, עצם ההצטרכות אל מקורות־פרנסה – אפילו הם מקורות משלימים – שהמרד נגדם היה לוּז המהפכה של התנועה החלוצית. הולך וקרב יום שבו תתפוס החקלאות היא עבודת־האדמה. שלושים אחוזים בלבד ממקורות־הקיום של הקיבוץ. את חלק־הארי תהווה מעתה התעשיה הקיבוצית, שעצם פיתוחה וסיעופה הוא עדות לתסיסה כלכלית יוצרת ולכוח־ההמצאה והתושיה הכלכליים והחברתיים של הקולקטיב החלוצי. אך אם הבורסה המספסרת תדחק עצמה להיות ולו גם שותף זוטר בריבוד הכלכלי העתידיי של הקיבוץ, כי אז שווא עמלו בוניו בו.

*

“קם אצלנו דור חדש של risk ־ takers (נוטלי־ סיכון)” – אמר, בצער מהול בחדרה, איש דור־ההמשך באחד הקיבוצים, והוא בר־הכי במדעי החברה ובמדעי ההתנהגות, כך – אדם מבפנים, ואולם הרושם למתבונן מבחוץ הוא כי בעוד הולכות ומתעצמת בתנועה זו הסמכוּת הכלכלית מורגשת בעליל התפוגגות־מה של הסמכוּת הרוחנית.

איננו רואים עצמנו כלל ועיקר כמוכיחים־בשער לתנועה חברתית שרק מגשימיה – והם בלבד – זכאים לייסר עצמם ולבחון דרכם. אנו עושים זאת מתוך אמונה כי חרף פגמים אלה ואחרים העולים כפעם בפעם בחייה של חטיבה חברתית זו – הקיבוץ איננו חלום־עובר של דור או דורותיים. זהו יצור חברתי־אנושי, שנברא בצלם אלהים. אם אמנם נכון הוא ששוויון־האדם והצדק הם חותמו של הצלם הזה.

הביולוגיה החברתית לא בנקל תעביר מן העולם זן פלאי זה, שנברא בשעת ליבּוי־מאורות וסופו – כך אנו מאמינים – לחצוב מתוך עצמו עיינות חדשים להתמד הקיום, לפועַם־ליבו החברתי, מובן, כל עוד לא יקהו חושיו וכל עוד תהיה נפשו פתוחה לחשבון.

*

מסופר כי אוגוסטוס יורשו של יוליוס קיסר, האיש שלכבודו קרא הורדוס לשומרון “סבסטיה” נוהג היה לומר: “הלהוטים אחרי רווחים קלים הכרוכים בסכנות גדולות משולים לאדם היוצא לדוג דגים בחָח של זהב. אם ייתלש החָח ויאבד, שום שלל של דגים לא ישווה לו בניזקו”.

גזבריהם של קיבוצים, היוצאים לדוג בזרמי הבורסה, משולים גם הם לאותו דייג. חָח הזהב הוא – לענין זה – הקיבוץ, ונוצצים בו שמות כאהרן דוד גורדון, יצחק טבנקין, שלמה לביא וייבדלו לחיים ישראל גלילי, יצחק בן אהרן, ואחרים, אירועי השבוע האחרון לימדונו כי בעוד אין בטחון כי גזברים־דייגים אלה יעלו אלתית בחכתם. אין שום ספק כי את חָח־הזהב של תנועתם הם עלולים להוריד למצולות.

5 בפברואר 1985

---

היום

מאת

ישעיהו אברך

הבהר לעצמך היום הבהר היטב:

נכסי ההסתדרות – בערכי חומר ורוח – אינם עומדים למכירה ואין, איפוא, צורך בשום שמאי. כל אשר עוצב בה במיטב החלומות של תנועת העבודה – ערכו קיים ועומד ואינו צריך לשמאות חדשה. כל אשר נאגר בה. בחזון חולמים ובקנאות מגשימים. במשך ארבעה דורות, צריך היום רק לדבר אחד: לשמירה. לשמירה מעולה. לפלד־דלת של אדם והכרתו כדי להגן עליו מפני גניבת־הדעת, מפני ליסטות רוחנית.

ודאי: נחוץ חשבון־נפש גם בחייה של ההסתדרות. הרבה מעשים וכלים – וגם דרכים – יש להעמיד במיבחן תמורת הזמן והאדם. זו תהיה ראשית חובתה של ההנהגה בבואה אל קדנציה שלמה וחדשה של פעילות ויזמה משלה.

אך עתה, היום. יש להגן על עמודי הבנין ועל ההלכה החברתית שהיתה ביסוד הקמתו. דבר לא נפגע בהלכה זו. דבר לא ניטל מערכּה. דבר לא ניטל מן הכיסופים לחברה משופרה יותר. דבר לא נגרע מן החלום הנרקם מימי עמוס והושע דרך אהרן דוד גורדון ויוסף חיים ברנר – והוא אותו החלום. והוא אותו ראי למאוויי־האדם בכל הדורות. אין אנו אומרים לקרוע חלומנו זה ולהמיתו רק משום שפה ושם נחוצים תיקונים בדרכי הגשמתו. על אחת כמה וכמה אין אנו מוציאים חלום זה למכירה פומבית. לשמאים.

*

היום, בלכתך אל הקלפי, אתה נקרא להבטיח כי כל אשר אגרת – אתה וקודמיך – בחוש לאמת חברתית, לא יהיה למשיסה בידי חבורה־של־ריקוּת, הגוררת עימה כדגל, כצו־חינוכי מעוות – ולאורך כל אותם הדורות ממש – את הקריאה: “לשבור!”. הנושאת על גבה כצלב־של־שליחות לא את אנך הבנין, לא את מחדשת השדה רק את הפטיש המהרס. שום תנועה לא דבקה לאורך־זמן כזה בסיסמת־קרב הרסנית כזו ושום תנועה לא קיימה – בכל מקום שהדבר ניתן לה – בשלמות מהרסת כזו את סיסמתה כפי שקיימה אותה תנועת “לשבור”. בכל מקום שבו נגעה כף ידה. לאושרנו, לא במקום שאליו הגיעה רק כף רגלה אך בשום פנים לא השיגה אותו כף ידה – בהסתדרות.

*

ואתה מצוּוה היום להפקיד שמירה מעולה על נחלתך כי חבורת ההוזים. הנושאת את דגל השבירה, הוכיחה בעליל – ולא רק בימית – כי היא מתכוונת בדיוק למה שהיא אומרת. שבע שנים הוכח הדבר יום־יום: בכלכלה, בבטחון, בחברה. מי שנתן לה קולו לפני שבע שנים בקלפי הלאומי בוודאי לא שיער כי אפשר בכלל בתקופה כה קצרה להשמים כל חלקה טובה, להפוך לצייה כל מוצאי מים. רע ומר שהמדינה כולה היתה שפן־הנסיון לתעלול הנהגתי שכמעט הביאה אל עברי פי תהום. רע ומר עד־אימה המחיר ששילמה ישראל על העזות וההפקר שהשליטה על עצמה בשעה חטופה של ליקוי מאורות התבונה הלאומית והחברתית.

אך גרוע שבעתיים יהיה אם לא יילמד הלקח. אם יינתן לרוח־העוועים הזאת לפרוץ אל מצודת־הכוח האמתית של החברה הישראלית, אל הלוז שלה, שהוא אחד מעמודי־היכין של המדינה כולה.

אל תתן להם לעולל להסתדרות את אשר עוללו בימי שלטונם למדינה כולה.

*

היום אתה בא לפרוע – ולהיפרע. לפרוע חובך למצפונך ולדבר אל הקלפי את אמת ליבך, לתת קולך לא רק בעד הדברים היקרים לך ולביתך כאדם עמל אלא גם לקרוא תיגר נגד. להיפרע. כן, להיפרע.

בשלושה מוקדי־חיים הקדיח הליכוד את התבשיל הלאומי של ישראל: בבטחון, בכלכלה ובחברה. בבוא העת בוודאי ייפרע ממנו העם בקלפי על כל שעולל לבטחון המדינה – לטוהר צה"ל ולקדושת החיים של לוחמיו. זהו חשבון־דמים לאומי החייב להיעשות בקלפי בבוא המועד בלי קורטוב של מידת־הרחמים.

היום ייעשה עם חבר זה החשבון על כל אשר עולל. למשק המדינה ואזרחיה וליושר חיי החברה; על הכזב שאליו הטיל את חיי הכלכלה ועל ההרס שהטיל בכל משק של עקרת הבית, של החי על יגיעו: על שהפך כסף לסיגים, שטרות־מדינה – לנייר אריזה, ומחירים – לחלליות הנעות בלי שום כוח־כבידה, בלי אחיזה כלשהי בקרקע של מציאות כלכלית יציבה.

אך מעל לכל אתה הולך להצביע נגד פלישה של שממה רעיונית הרסנית לתוך חברה שרקמה כל חייה ובנתה אותם לתפארה על אשיות הרעיון. על כּוּליוּת התפיסה החברתית, שבה המאבק על רמת־חייו של העובד ובנין כוחו העצמי במשק ובעזרה הדדית אחוזים זה בזה כמירקם אחד. ועל המירקם הזה – שההתישבות השיתופית היא חוט הארגמן שלו – נארגה ראשיתה של ארץ ישראל וממנה. מראשית זאת – גלימת העצמאות כולה.

זכור: ההסתדרות איננה מועדון של מלל, היא איננה דוכן ערטילאי להתחנחנות של נואמים. היא מפּחה. על סדנה מרוקעים יום־יום החיים עצמם, מרוקעת המציאות המוחשית המתהווה. היא הלחם והמים של האדם בישראל. אל תיתן לרהב לעבור את מפתנה. אל תפקיר יסודותיה למכרסמים וגגותיה – לסהרורים.

*

תנועת העבודה מתברכת עתה בשלושה מוקדי הנהגה. שהם תפארת לה ולעמה.

בכתר הנשיאות נושא אחד אצילי העם היהודי – ממשיך מורשת מפוארה ורבת־קסם של קודמו וקודמיו ומוסיף נופך סגולי משלו והוא נופך מבהיק בכתרה של ישראל; אל ראשות ממשלת ישראל הגיע עתה נציגו האמין של דור־ההמשך במנהיגות ישראל ועם בואו כמו הובאו אליה תרבות־הנהגה חדשה. שפיון הדיעה והדיבור; נעקר הרהב שכמעט טיבע את כולנו בשלוליות של מלים חלולות; אל הנהגת ההסתדרות בא נציגו הסגולי של דור שצמח מתוך העמל והפרך ומתוך יסורי ההתערות והקוממיות של אחד הפלאיים בשבטי ישראל. ומשוּך על מעשי ההנהגה שלו חוט הנאמנות והכנות – ותוך דברו כברו. הוא אמת ודברו אמת ומעשיו בשליחות כולנו – אתה חש זאת בעליל – אמת.

אין אתה צריך היום אלא ללכת בעקבות האמת הזאת – אמיתך.

13 במאי 1985

---

אחי הוא

מאת

ישעיהו אברך

המונח אתא כבר הרחיק מתחום הכלכלה וכל־כולו עתה בתחום החברה. האדם, חכמת־השלטון – ולדאבון הלב: גם איוולתו. חדשיים ראשונים, לערך, היה עדיין בגדר ההגיון של הבחינה הכלכלית. מתמשכת מעט – אבל כלכלית. בחינה של ספרות, של טורי־חובה וטורי־זכות, של כּישוֹר ופלך, כונסים ומקרקעין, מעבר לזמן סביר זה של דיון ובוחן כלכליים הוא הלך ונפתל כפקעת חברתית־אנושית כמעט ללא התרה. ויען כי חרג מכבר מאזור המומחים לכלכלה – מאזור תבונתם וסיכלותם גם יחד – כבר מותר גם לבני־תמותה פשוטים להפך בו. נוכל איפוא לנסות לומר בענין זה דברים אחדים בלי הרגשה מופלגת של התבטלות.

המונח יצא מתחום הכלכלה, אך הוא חרג גם מתחום ייחודו כאתר, כמיפעל חרושתי. כפי שהוא מתגלגל זה כעשרה חדשים כנצר כלכלי נתעב בין הלשכות והלבלרים – ועימו מטולטל כך גם גורלם של מאות עובדים – הוא היה לאבן־בוחן בכוח־הכרעה של מימשל.

שלטון יכול להחליט נכונה – ולא יוּחמא, כי זה בדיוק הדבר המצופה ממנו; הוא יכול לשגות – ולא יינקה, כי אם שגה והירע עם עמו סופו לתת את הדין. דבר אחד אין שלטון יכול: לעשות עצמו נלעג ומבוזה ולצפות לקיום סמכותו בתודעת האזרחים. יהיו מעשיו בהינף המדיני של ישראל אשר יהיו, די באירוע מוסרי כושל אחד בתחום הנראה שולי, כביכול, בחיי החברה כדי לזעזע מעמדו – אם לא למוטטו, שבעתיים כך אם כושלו של האירוע מתמשך ועימו מעצימים גם יסוריהם של אנשים חיים, גם אבדן־התושייה של הנהגתם.

*

הבאנו בעבר, לענין אחר, משלו של אריסטופנס במחזהו “הפרשים” בענין “כותונת ששרווליה ארוכים”, שום נמשל אינו מתקרב אל משל קדום זה יותר מן הנמשל הטקסטילי הנטווה היום במפרץ חיפה.

באותו מחזה שם אריסטופנס בפי גיבורו ה“דימוס” – הוא העם בדמות זקן קרוע־בגדים ובלוי – אימרה אחת שכדרך הרבה אמרות של חכמי־קדם כוחה עומד עד היום: “תכנית בניינו של נמל פיראוס – אומר הזקן העירום־למחצה למוכר־הנקניקיות מוקף הפרשים – היתה המצאה גאונית של תמיסטוקלס (האדמירל היווני הנודע, בונה הצי האתונאי – י.). אך שום דבר לא ישווה לכותונת ששרווליה ארוכים”.

כך היתה גם הכותונת הפשוטה מבית־הפלכים של אתא ל“נייר הלאקמוס” של כוח־הסמכות – הוא “כּוח־הגברא” התכליתי והמוסרי – של השלטון בישראל. ואולם הסתבר ש“כוח־הדברא” של שריו, כנראה, גדול ועצום ממנו.

בשעה שטורים אלה יראו אור תדון הממשלה בערעור מחודש בענין אתא. בהכירנו תבונת הנוהג בה ושרשיו – אין אנו יכולים כלל להניח כי לא תובקע ברגע האחרון ממש חומת הקהות וכי לא יישמע קולה הצלול של מנהיגות – שהיא עצם מעצמה ובשר מבשרה של תנועת העבודה – בהכרעה נחרצת לקיומו של המפעל ועובדיו.

אם אמנם, תתעשת הממשלה, תבגר לתפקידה ותושיע – מה טוב. אך אם שעות אחדות לאחר שטורים אלה יראו אור, שוב יגולגל הכדור האנושי המיוסר הזה מן המליאה אל הקבינט. ממנו אל הצוות, מן הצוות למומחים וחוזר חלילה – תבוא נא גאולת כבוד החברה הישראלית מן המקום שממנו ינקה אותו בעבר: מברית הערבות ההדדית של החיים על יגיעם, חברת העובדים היא גילומה של ברית זאת.

*

ודאי: אין שום צידוק מוסרי לכך שאחרים יחטאו ועל כלל העובדים ייצא הכסף. רבים מן העשוּרה הישראלית מקיימים היום, כמעט כשיטה, את הסיסמה “קח – וברח” ומשאירים את הציבור לאנחותיו. נוסח “הפח נשבר – ואנחנו נמלטנו”. אבל זוהי המציאות העגומה בשעה זאת ובמקום שאין אנשים על חברת העובדים להשתדל להיות – ובכל כוחה הכלכלי, החברתי והמוסרי.

ומותר חברת העובדים מחברות עיסקיות אחרות – יש, כי לא הכל הבל, כי דמם של הפועלים בדמה זורם ודמיהם – בדמיה. זוהי נקודת־מיבחן לא לחשבונאים. לא רק למומחים בצירופי־ספרות. זהו מיבחן לרוח המפעמת את המפעלים הנאדרים האלה שהקימו הפועלים. זוהי נקודת־מיבחו לכושר־ההתעלות של מינהל־ציבורי שרוח בו. עת לעשות לאדם – לגורלו של אדם עובד שהוא– הוא אבן־השתייה לכל מה שתנועת העבודה מבקשת לייצג – עת לעשות לאדם – הפרו תורות כלכליות, שבכל זאת לא ניתנו בהר סיני.

משהו מרוח הערבות ההדדית של ראשונים מתבקש כאן. אולי יישמעו הדברים תמימים, תלושים ממציאות ומראיה צוננת ומפוכחה, אך אם יעמיקו ראשי חברת העובדים לראות, ייתכן שימצאו כי אותם 20־30 מיליון דולר, שייתבעו מחברת העובדים עכשיו, מסוגלים להצית איזו להבה חדשה של אמונת הפועל בשלוחיו.

*

נאיבית אולי תיראה, למשל, קריאה היפותטית כזאת מן הצריח של חברת העובדים:

“פועלי אתא! לגבי מימשל, לגבי תעשיינים, לגבי כלכלנים – כן, גם כלכלנים שלנו – אתם מיפעל, משגשג או כושל, אבל מיפעל, " plan” מושג חרושתי־כלכלי של ריווח והפסד. לגבינו, שלוחיכם, אתם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. אתם קודם כל אנשים, בני־אדם, עם נשים וטף, המפרנסים עצמם זה עשרות שנים מיגיעם, מזיעת אפם. אינכם מבקשים שום הסבה: לא לספסרות־בורסה, לא ליבואנות לא לסטייקיות, רק להמשיך ולקיים עצמכם ביגיעכם בלבד.

הנה נידרנו. לא הבטחנו, לא הצהרתנו לתקשורת. נידרנו: לא ניתן לכם לנפול. לא כמעשה צדקה של פילנטרופים. רק כמעשה של חברות אנושית וערבות הדדית. נגייס מרגע זה ממש כל המומחים שלנו, שרבים מהם כבר חוללו פלאות בשיקום משק ומיפעל, ונצווה עליהם – נצווה, לא נבקש – להקדיש כל מעיינם לשיקום מיפעלכם, לא בלעדיכם, לא במקומכם, לא מכונות חדישות במקום אנשים שנשחקו בעמל. רק אתכם.

ביצות־קדחת יכולנו לייבש? את המשרד הקבלני פושט־הרגל לפני חמישים שנה יכולנו להפוך ל“סולל בונה” מפואר של ימינו? – נוכל גם לאתא, נקיים זאת לא רק כחומת התקנות הכלכליות והסעיפים המלומדים. רק כחובת הלבבות של אדם לאדם. של בעלי הברית המופלאה שכרתו זה עם זה בוני הארץ וחלוציה: ברית העמל. ובסופו של דבר, במאמץ דרוך וממוזג של אמונה, להט ואהבת־אדם מזה ובקיאות מקצועית חלוצית – מזה, נראה גם לדור המודעים והפת’ים והשרירים – מה מסוגלת לעשות תנועה בהתעטף עליה נפשה"

כך הקריאה.

*

איננו יודעים להצביע מי בחבורת המומחים מסוגלים למהלך כזה. אבל האמת היא שהוא אינו מצופה כלל מהם. הוא מצופה – לא נהסס לומר – מן האדם העומד היום בראש ההסתדרות, בשל כל הסגולות שנתגלו בו ושהביאוהו אל רום הסולם של הנהגת הפועלים. למחוק את מספרי הגיר האימניים שרושמים המומחים על הלוח. להאמין כי הרוח חזקה מן הלוח וכי היא, הרוח, מסוגלה לשנות גם את מספרי הלוח. והדברים ידועים מימי המומחים. להבדיל, מיסודו של ג’ון הופ סימפסון (“אין מקום בפלשתינה אפילו לחתול אחד”) עד הפלא הגדול שחוללו – ואף זה להבדיל – יהודה אלמוג וחבריו, בעגבניות המליחה של ים־המלח.

אנו מאמינים – וכך נכתב בטור זה – כי האיש העומד היום בראש ההסתדרות הוא דובר אמת בלבבו. המבוקש ממנו עתה הוא לשלוף אמת זו מלבבו ולקרוא בה, עימה. ולמענה איזו קריאה אחרת, חדשה, גורפת באמונה ובנחרצות. האומרת היום לפועלי אתא: אחינו אתם. הכל כביכול, אחראים לכם – אנחנו ערבים. כל השאר יבוא בעקבות קריאה זו. גם הכסף לחילוץ – נגייסו מעצמנו ולא נפטור בשום פנים כל האחרים – גם השגשוג, שיבוא־יבוא בעקבות החילוץ. אם אמנם תעשה ההנהגה והמומחים גם יחד רצון האדם והחברה בלבב שלם.

*

אין זה למעלה מכוחה של חברת העובדים – כל עוד איננו למעלה מרצונה. מקויימת כאן תשובתו המפורסמה של הנער הסיני שנראה הולך ועומס על גבור נער בוגר ממנו אך פגוע ברגלו.

–האם לא כבד מדי משא הנער הזה עליך? שאל אותו עובר־אורח.

–לא. כלל לא. איננו כבד בכלל – זה אחי, ענה הנער.

23 ביוני 1985

---

לא!

מאת

ישעיהו אברך

בבית החולים בצפת קנתה אחת האחיות חלב מכספה כדי להזין בו תינוקות חולים; בבית החולים רמב"ם חסרים חוטים לאיחוי אברים בניתוח; יופסקו ארוחות חמות לזקנים. בחינוך יקוצצו עוד רבבות שעות הוראה וטיפול בנוער. יעמיקו מסים על גימלאים.

(מן העתונות ואמצעי התקשורת)

לא. לא יתכן. לא יתכן שיינתן לשערוריה החברתית והמוסרית הזאת להימשך אפילו לא יום אחד נוסף. לא יתכן שהגבאים ובעלי־הטקסא. היושבים על מה שקרוי “אוצר המדינה”. יניחו כי חזיון מביש זה, שלא היה עוד כמוהו לחרפה לא בישראל הרבונית ולא בארץ־ישראל שלפני הרבונות, יוכל להימשך באין מפריע עד שיגמרו השרים והלבלרים והמומחים את החשבונות האישיים הקרתניים ביניהם. מזקנים תישלל ארוחה חמה, מילדים – שעות חינוך, מחולים – כוס־חלב, ממדינה – כבודה, וחיי־העם, וקודם כל: חיי שועיו, יימשכו כסידרם – ואין־מחריד. לא.

כיוצא בזה לא יתכן שהציבור – ומה שמתיימר להיות העלית הרוחנית והמוסרית שלו – יביט בכל אלה ויחשה. לא יתואר שמה שמכונה “אנשי־הרוח בישראל” – סופרים, מורים, פרופסורים זוקפי־גבה באקדמיה המתיימרים להיות חלוצי הקידמה; הנזעקים כמו בשיחרור קפיץ דרוך עם כל עוול, אמתי או מדומה, בביר־זית או בראמאללה; קבוצות שתמיד מוכן עימן קול־קורא לחתימה וצי־מכוניות להפגנה – לא יתכן שלפחות חלק מציבור זה, הרגיש כל כך לכל עוול, לא יקום היום, מיד, לשביתת־שבת ולזעקה על מפתני הממשלה הזאת שיימחק הכתם המביש הזה מפרצופה של ישראל.

אלא אם כן, גם הטובים שווא־ידברו ואין הם נִמְרָדִים אלא מְרָדחים־שבאופנה, ומצוקת־אדם וחברה וקשיש היא להם נושא של ספרות ולא אש־אוכלת בעצמות קיומם היומיומי, הארצי, במוסר־חייהם.

*

לא. איש לא יוכיח לנו כי אין שום קשר – לא של צדק ולא של מעשיות תכליתית – בין ארבעים ושלושה מיליארד דולר, הספונים כנכסים פיננסיים רשמיים בבנקים; בין עשרה מיליארד דולר נוספים המסתובבים כחלליות בשוק ההון השחור ובין מאתיים מיליון דולר בלבד החסרים למדינה כדי שלא לפגוע בילדים, בקשישים, בגימלאים, בחולים, ומי שטורח להוכיח כי אין שום קשר ביניהם או כי לא אפשרי, כביכול, שום קשר ביניהם, מקיים בשלווה סטואית את קשר־הבושה ששום מדינה מתוקנת אינה יודעת כמותו.

כיוצא בזה לא יוכיח לנו איש – אפילו בעברית נוטפת־צוף־ונהי – כי במאתיים מיליון אלה תלוי כל גורל התכנית הכלכלית, שנהגתה תוך חיבוטים פוליטיים ומתגשמת תוך ייסורי־אדם אמיתיים, בייחוד – של החיים על עמלם. שהרי אם אמנם בחוט־שערה זה – פחות מאחוז אחר מכלל התקציב – תלוי כל גורל ישועתנו הכלכלית. הרי שכל עניין הישועה הזאת גם לגוף הכלכלה, טעון בדיקה.

*

כי איש לא יוכיח לנו שיש פדוּת מוחלטת בין מיליארדים שצברו יחידים לבין אוצר המדינה המדולדל, וכי אין שום דרך לחבר בין המעט, יחסית, החסר למדינה כדי לכלכל צרכיה החיוניים – בטחון ישראל בכלל זה – לבין ההצבר האדיר הזה של הון. בממון ובנכסים אחרים, שבידי יחידיה.

כשם שאיש לא יוכיח לנו שאין שום קורלציה – לא רק מוסרית אלא גם חשבונית ומעשית – בין רבבות המכוניות החדישות, מודל אחרון למהדרין, המהדסות על הכבישים; בין מאות אלפי הישראלים המתרוצצים בין אינטרלאקן לקאטמאנדוּ, לבין קשישים המתהפכים במיטותיהם בבתי־החולים מפני הקור והעזובה, ומעל לכל: מפני ערלת־הלב של לבלרים המתקראים מנהיגים.

איש לא יוכיח לנו שבחברה מתוקנת כלשהי יכולה, לאורך ימים, ההוללות להתנהל במסילה אחת והחלכּאוּת במסילה אחרת ובמירווח בין שני מסלולים מקבילים אלה, תחולל לה חבורת־גבאים מחול־גבאים מחול־מחניים של הטבות למחנה־עצמה ויתרונות למחנה בכירֶיָה, ניגוד מוסרי קטבי זה, כך ההנחה, יימשך ודבר לא יתמוטט ולא יקרוס, כי העם, כך ההנחה, נבער.

לא. איש לא יוכיח לנו כי אין בכוח המדינה – בהגיון קיומה הדימוקרטי, במהותה החברתית המתקדמת, בכוחה כסמכות ממלכתית עליונה – למצוא איזו חוליית חיבור, לקשור איזה צינור־יניקה אל העטינים הפרטיים המשופעים האלה ולהזין את המצטמק והנצפּד בחינוך, במרפא, בסעד, בבטחון.

לא. איש לא יוכיח לנו כי מה שיָכלה לשאת אפילו העיירה היהודית המרודה ביותר בגולה: לתת חינוך של יום־לימודים ארוך. ומתמשך לפעמים עד חצות, לכל ילד יהודי; לקיים תמחוי חם לכל זקן ולכל דכפין – מה שיכלה לעשות קהילה של חלכאים־ונדכאים, קשיי־יום ומרודי־עוני, סנדלרים ונפחים וחייטים ונושאי־סַבָּל יהודים; מה שיכלה לעשות הדלות היהודית ממצולות סבלותיה למען חינוך שלם לילדים – לא יכולה לעשות מדינה של עשירוּת־יחידים מופלגת, עשירות חמדנית ומסואבת כעושרם של רבים בישראל של ימינו.

כוחות־הדחיפה אל המורד – מבחינת גידול העבריינות, עימוק הבורות, אי־סבלנות, שנאת־אחים ואלימות – הולכים ומתעצמים בשיעור ההולך וכופל עצמו מיום־ליום ואילו כוח־הבלימה – שהחינוך הוא עיקר ביטויו – הולך ומחולש ביודעים.

לא. איש לא יוכיח לנו שאפשר להציל כלכלה – לא רק כלכלה כמושג מדעי מופשט וערטילאי אלא כרֵיאה נושמת בגופה החי של חברה – על ידי הרס החברה עצמה והרס האדם שהוא כל סיבתה וכל תכליתה ואין לה קיום. לא צידקת־קיום ולא יכולת־קיום, בלעדיו.

*

לא. איש לא יוכיח לנו כי תנועת העבודה – אפילו בממשלת אחדות מדומה – והיא אחדות המכוּלבת כליבות־כליבות – אינה יכולה להציב מחסום בפני ליבל מיופייף אחד, הרץ ריצת־אמוק, כמו היתה הארץ מדבר אנושי שומם וכמו היתה הנהגת אוצר המדינה המיוסרה הזאת רק חכמת הצירוף של נוסחאות מתימטיות ו“מודלים” ולשון־צוּפים של נופת־מדעי ולא אמנות הניווט החמור והדורך־כל־עצב בין צרכי האדם החי והחברה. אמנות־ניווט לא רק לפי ספריהם של סמואלסון, מילטון פרידמן וקיינס אלא גם לפי עיקרים של עמוס והושע וגם –כן, וגם – לפי חולמי החלום של חברה יהודית מתוקנה בין טובי החלוצים של דורותינו.

לא, לא יתכן שראש ממשלת ישראל, שהוא שלוחה המפורשת והנאמן של תנועה חברתית שבראה משהו בארץ הזאת בצלם חזונה; לא ייתכן שראש ממשלה זה לא יעמיד במיבחן ערכיי אלמנטרי את כל השיתוף עם שר־אוצר איטֵם המאיים על כולנו ועל בורותנו, רחמנא לצלן, במדע הכלכלה, בקריאתו היהירה, מורשת רומי: Experto crede Roberto! " “האמן למומחה רוברטו” – הוא שם הדובר עצמו, היינו: האמן לו, לבַּשָּם – שזינק פתאום, אֶכּס־מאכינה, מהדס־הבשמים ומצלוחית־התמרוקים המפוקקה אל דרגת מחונן־עם ומכונן־דרכו בכל תחום: בתשעים אחוזים של מדיניות בינלאומית ובמאה אחוזים גמורים של הלכות־חברה, כלכלה ואדם.

*

לכן, אם אין ראש ממשלה – שנמזגו בו סגולות נדירות של קור־רוח ואיפוק – יכול לכפות על חבר – או חברים – בממשלה זו מבט אחר על הכיוון שבו תונהג החברה הישראלית: אם אין שום תקווה לא רק למנוע המשך שחיקת־שכרם הדורסנית של החיים־על־יגיעם אלא גם את שחיקת דמותה המוסרית והחברתית של המדינה – אם אין סיכוי ותקווה לכל אלה, את האחדות המדומה והמכשילה הזאת, בנוסח גבורו של גוגול: “אני ילדתיך – אני גם אמיתך”.

ויפוצצו אותה לא על טאבה, לא על ניבול־פיו של שר מגושם אחד (הזדמנות זאת ממילא כבר הוחמצה) וגם לא על עביט השופכה המילולי (המילוא’לי), שלא היה כמוהו לבָאְשָּׁה, שנשפך באחרונה על ראשנו יום־יום מפי סגן־שר אחד – אפשר גם על אלה אבל לא בעיקר עליהם.

פִּרמוּ את האחדות המכולבת הזו על העיוות החברתי החמור והתמשך שהיא חורתת בפרצוף העם; על מחיקת צלמה המוסרי של ישראל כצלם חברה שבה, באמת, ישראל ערבים זה בזה.

העמידו בלי היסוס למיבחן־העם וקראו לו להכריע אם הוא רוצה שמדינתו החלוּמה תתגלגל למהדורה עקבית – אפשר מנוּונה יותר – של ביזנטיון, שבו חיו זה בצד זה יוהרת־הטמטום וצהלם של שועים עם שפלות־ברכם ודמעתם של חלכּאים, או שנחזור למצוות אדם וחברה שהיו גם יסוד למערכה על תקומת ישראל גם אבן־פינה לבניינה.

ודאי: יש במיבחן יָזוּם זה הימור על כס השלטון, אבל ההימור הנשקף מן המצב הנוכחי לכס המדינה כולה – ולדמותה – חמור ומסוכן שבעתיים.

12 בדצמבר 1985

---

לחוֹקֵק צדק, לא לשַׁדֵל

מאת

ישעיהו אברך

קִידָה לפני המכאוב

יהי העט יומרני כאשר יהיה, הוא חייב בקידה של התבטלות לפני מכתב אחד שפורסם לפני זמן־מה (“יאוּשוֹ של חבר נאמן”, “דבר”, 2.2.86 ) בחתימתו של אדם ששמו אינו שכיח בכתיבה העתונאית. קידה לפני הכֵּנות, המכאוב והאמת שהעלה אריה בן־משה באותה אגרת גלוייה. הדברים ממוּעָנים אל ידידנו עוזי ברעם, מזכיר מפלגת העבודה, אך הם ננעצים בלב כולנו. כהינעץ אמת.

נקדים איפוא, את המאוחר, נרתום – דַּמאמר הרוֹוֵחַ – את עגלת־המסקנה לפני סוּסֵי־ההנמקה ונענה לקריאתו של אריה בו־משה בהזדהות חד־משמעית, כך:

איננו יודעים עדיין בעד מי נצביע בבחירות הקרובות – אם ניקרא אל הקלפי – אבל אנו יודעים כבר עתה בוודאות בעד מי לא נצביע: לא נצביע בעד שום גוף שלא מחק את קווי־העוֹקֶם המוסריים והחברתיים בתכנית התקציב של המדינה לשנה הקרובה. ולא חשוב לענין זה מי יעמוד בראש הגוף הזה או מי יחזיק בזנבו; ולא חשוב אם הגוף ייקרא “יציב” או “אמת” או כל שם אחר מן השמות הנרדפים לאמת או הרודפים אותה1 ולא חשוב אילו מליצות – תנ"כיות או סוציאליסטיות – יְעַטרוּ את מצעוֹ. שום מסורת, שום הרגלי־הצבעה אטאוויסטיים, לא יביאו אותנו להזדהות בקלפי עם גוף צבורי שנתן ידו – ולו בעקיפין – לעַוֵל בקשֵי־יום ובקשישים; לעַקֵם עקרונות־עצמו בתחום החינוך, הבריאות והצדק החברתי האלמנטרי – ולעַוֵות פני חברה.

לעַוֵות עוד יותר פניה של חברה שכבר הם מעוּותים בלאו־הכי בפער הנורא – שסופר עליו רק השבוע – בין עשרת האחוזים של יושבי הארץ היונקים ארבעים אחוזים של ההכנסה הלאומית לבין תשעים האחוזים שבשבילם הותירו את כל השאר. עיווּת העולה ביתר־שאת מן הידיעה שנתפרסמה השבוע, והמסמיקה פני כולנו, כי הפער בין עשירים ועניים בישראל גדול מאשר בדימוקרטיות המערביות – ואפילו בארצות־הברית הקפיטליסטית מידת אי־השיויון קטנה יותר.

נפתח בעוֹשי העוולה, אך בחצר המטרה – גם העומדים מנגד.

הטבילה והשרצים

וכיוון שההתייחסות כאן עשויה להיות גם אישית – שאיננה ממנהג עטנו – אולי מן הראוי להוסיף שורות־מבוא אחדות:

לפני כמה שנים יצאנו בטור זה באופן נחרץ נגד הנסיון שנעשה לפגוע בשמו הטוב של מי שמכהן עתה כשר האוצר. בתחום היושר האישי, ראינו כחובת־העט להתייצב לימינו נגד הנסיון – שלעולם ייראה בינינו מופקר לא פחות מִנִקְלה – להאשים בלי הוכחות ולהכתים שם־אדם ישר־דרך בלי סימוכין. היתה זו עמדה נחרצת נגד הוצאת שם רע, שם בּדוּי, שמחנו כי חַפּוּת זו אמנם הוכחה באופן חד־משמעי.

באותה מידה של חובה מוסרית אין לנו אלא לצאת עתה באופן נחרץ לא־פחות נגד הוצאת שם טוב – שם בדוי – שם בָּדוּי – של גואֵל־ישראל ומושיעו. לאותו שר עצמו הטובל בריפורמה פיננסית ושרצים חברתיים בידו; המראה לנו יום־יום את פלא הכספית היורדת במדחום המדד – והיא, כמובן, ירידה חשובה מאד ובאמת מפליאה מצד עצמה – בלי להביט כלל בפניו המחווירים־כסיד של החולה שחומו ירד, ובלי לזכור כי הבר־מינן אין לו מידת־חום כלל.

אפס אינפלציה – אפס חסד אנושי?

האינפלציה ירדה – או הורדה – עד לאפס ממש. וזו כשלעצמה עדות לכשירות בניווט כלכלי. הכלכלה הולכת ומֵסִיגה את חוּמָה הפתולוגי, אך ריקמת החברה – אותו מוסר חברתי אלמנטרי שהיה לוז החברה הישראלית וגאונה – הולכת ונפרמת קרעים־קרעים באבטלת רבבות, בהחלשת החלשים, בפגיעה בקשי־יום, באי־בטחון קיומן של שכבות־עם רופפות. ובנוסף על כל אלה – במיתוח כל החומרות המסוכנות האלו על פני ארבעה־עשר חדשי־מכאוב נוספים.

ו“קַש” זה של עיוות חברתי עלול בהמשכו לשבור לא רק גבם של כל הגמלים במוּמחִיָיה הפיננסית של ישראל, אלא גם לפוקק חוליות־השדרה של החברה כולה. שהרי אפס רגישות חברתית ואפס חסד אנושי חמוּרים אולי פי כמה מאפס אינפלציה.

המשענוֹת האמיתיות של הריפורמה הכּלכּלית

אנו יודעים חלקו של שר־האוצר בניווט מקצועני (“אני כלכלן!”) של ההתפתחות הנוכחית בכלכלה, אך באותה מידה אנו יודעים שלא עשתה זאת הטכנאות הכלכלית המיומנה וכי כל הפעלתנות המקצועית הזאת יכלה להיות מֵאָפַע אילולא שְנַיִם:

א. התייצבותו האמיצה, המנהיגותית והסמכותית, של ראש־הממשלה לימין הריפורמה הכלכלית שנועדה למחוץ את האינפלציה, עד שיובא המשק –שכמעט נחרב עד־היסוד על ידי מימשל קודם – במהירות האפשרית אל שלב השיקום המבריא. לא היתה שום משענת־בּטוּחוֹת כזו לשום שר אוצר מאז תאונת־הקלפי שהביאה את הליכוד לשלטון;

ב. חוש האחריות של הנהגת ההסתדרות ונכונות של העומד־בראשה ליטול סיכונים חמורים – סיכונים כלכליים ממשיים לחברת־האדם שהוא מייצג וסיכוני־מנהיגות אישיים שאין שום אדם העומד בראש ציבור נחפז להיחשף להם. שהרי אין זה פשוט כלל להחזיר ציבור, שסהרורים הרחיפו אותו אל ענני ההזייה, אל קרקע של מציאות קודרת ואל האיפוק והצמצום המתחייבים ממנה.

כּף הזפת בחבית שאיננה חבית של דבש

אילו היתה מידה כלשהי של הגינות בחיים הציבוריים של ישראל, צריך היה שר־האוצר לקוד כל יום קידה־של־הודייה לפני הנהגת ההסתדרות, שבחוסר־אנוכיות־סקטורלית כזה ובמיצוי כזה של אחריותה הלאומית התייצבה לימין תכנית־ההבראה וזאת, חרף כל אשר תכנית זו מעוללת במהלכה בתחום השכר, האבטלה, עיירות הפיתוח, הקשישים ובטחון הקיום הכלכלי הבסיסי של החי על יגיעו.

אלא שמידת ההגינות הציבורית איננה נעלה, כנראה, ממידת הרגישות החברתית של שר האוצר ואין הוא מחמיץ שום הזדמנות ליצוק כף מגוּשָמָה של זפת סוציאלית לתוך חבית הריפורמה הכלכלית שלגבי החיים על עמלם לא היתה זו מעולם חבית של דבש. ואם מי שהוריש למדינה את ההרס הכלכלי נחשב עתה בעיני רבים כשר ההשחתה הציבורית, הרי יורשו, על פי כל מדיניותו ומעשיו, עתיד להיחקק בתודעת הציבור כשר הָעַוְלָה החברתית. נַווָט מקצועני – יתכן: מינהלן ממורק – אולי, מנוכר וערל־לב למצוקה אנושית, לאדם שבכלכלה – ודאי וודאי, קודמו ראה כאחד מיעדיו להעשיר את העשירים – יורשו של קודמו מסייע לרושש את העניים. הכיוונים, כביכול, שונים אך המכנה המוסרי לשניהם – משותף.

הַפַּן האנושי והַפַּן הפוליטי

הניכּור האנושי, הזָרוּת לשכבות־מצוקה – הם פַּן אחד בהתנהגותו של שר האוצר, אך חָמוּר לא פחות הַפַּן הציבורי – כפשוטו: הפוליטי – המעוצב על ידי אידיאולוגיה שלתוּמֵנוּ סבורים היינו כי מציאות־החיים של ישראל והתפתחותה כבר האֳבִידוּ עליו כלח.

מאז הטיל זאב ז’בוטינסקי לחלל, לפני חמישים שנה ומעלה, את הקריאה “יָא ברעָכן!” (“כֵּן, לשבּוֹר”, את ההסתדרות – י.) לא נתנו הגורל והקלפי הזדמנות לחסידיו לנסות להגשים אותה. ואולם באיחור של אותן חמישים השנים כמו נזעק להגשימָהּ בפועל, במעשי יום־יום, לא וֶטֶרַן שער־הכניסה אל חֲצֵרָהּ.. מדיניות ה“כֵּן, לשבּוֹר!”, אמורה להיות כרטיס־הכניסה שלו בשְׁעָרֶיה. ועל חוט עקיב זה נשחלים כמה וכמה מעשים חברתיים מגונים.

העמידה – המוּפקרת – מנגד

כי מהי ההתאַנוּת – העקיבה, הקשוחה, שאיננה נרתעת אפילו מיסוריהם של זקנים־נכים המושלכים אל ההפקר לפני שער בית־החולים – לקופת החולים, שהיא בלא גוזמה מעוז־הבריאות של ארץ ישראל מימיה החלוציים ועד ישראל הריבונית בימינו? במחשבת שר־האוצר מְכוּוֶנֶת הִתאַנוּת שיטתית זו לקעקע גוף וולונטרי הנראה כאחד ממעוזי־הכווח של העובדים. אך, למעשה, זוהי התנכלות מרושעת לבריאות הציבור, שבתוצאותיה האכזריות האפשריות היא גובלת, לפעמים, בפלילים.

כיוצא בזה, איך ניתן להסביר את ההִתאַנוּת לחקלאות השיתופית, פאר הישגיה של הציונות ומסר לכל קיומה הכלכלי של ישראל? בעיני שר־ האוצר גם זה טלטול של עוד מעוז בתנועה שאיננה אהודה עליו, אך למעשה, זהו מיטוט אחת האָשיוֹת לבנין הלאומי כולו. ערעור יסודותיה של ההתישבות החקלאית איננו רק פגיעה במסד החברתי, החלוצי והציוני של ישראל אלא גם זעזוע המיבנה הפּירַמדיאַלי הבריא של כלכלת ישראל וריבוּדה – מיבנה שהציונות כה עמלה להשיבו על מכוֹנוֹ.

וחולייה אחרת באותה שרשרת עצמה: סולל בונה. איננו בקיאים כלל בעניני משק הקבלנות והבנייה בארץ. אבל מהי העמידה־מנגד הסטוֹאִית הזאת – והיא כמו שמחה מפורשה לאיד – נוכח הקשיים החמורים שאליהם נקלע עתה מיפעל־אדירים זה של העובדים?

האם התמוטטות אפשרית של “סולל בונה” ופליטת חמשה־עשר אלף מפרנסים ממעגל העבודה היא “רק” נפילת עוד מעוז של תנועת־העבודה, או שהיא מפולת לאומית מסוכנה, שעימה נשברת אחת מזרועות עוּזָה הכלכלי והיצירתי של מדינת ישראל: על גבו של מי מנהל שר־האוצר ה"אַ־פּוֹליטי – לדבריו – את מישחק היושר־הַמְאַזֵן כביכול, ומצייר עצמו בדמות המתייסר היחיד על אסון כלכלתה של ישראל, שחבריו, ביחד עימו, המיטו אותו עליה?

והאם – להפטרה – חשבון “אתא” באמת נסגר ונחתם על פי ראיה צלולה ומרחיקת־ראות מזווית כלכלית־יצרנית? האם הֶפרש של ארבעה מיליון דולר שבין הדְמָמַת המפעל והפקרת עעובדיו לבין המשך החייאתו, הבטחת הקיום והפרנסה ורצף הפעילות הייצורית לאורך ימים; האם הפרש זה צריך היה לקבוע גורלה של החלטה לאומית עקרונית, כלכלית ואנושית גם יחד?

האם אפשר על כל המגמה השלילית הזאת לכפר רק בתאניה־ואֳניה על גורל המשק, בטיעון צדקני לאיזון מדומה, בקול נהי ובכי־תמרוקים?

“על גב מצוקתנו אתם מטפסים אל הגדוּלה”

באחד מנאומי־ההגנה המפורסמים שלו ( " SESTIO PRO" – בזכות סֶסטיוּס‎) קורא קיקרו בשם העם אל כתובת השליטים שהעמידו את הנאשם לדין: (בתרגום חפשי) “על גב מצוקתנו אתם מטפסים אל הגדולה”.¹ אמירה זאת – לפני אלפיים שנה – היתה מכוונת אל נטל־המסים הכבד שהמימשל היה מעמיד על המוני־העם תוך אפלייה לטובה של הנגידים והשוֹעִים.

הרושם הוא שעל גב המצוקה הזאת – של אבטלה, מירוּר חיי הקשישים וחליבת שכירי היום ומעוטי־ההכנסה – מבקש גם שר־האוצר של ישראל לטפס במעלות הכהונה הציבורית. כמו היה איזה גילוי של גברוּת ואונים בהכנעה חסרת־חסד של החלש.

“בִּנְתִיב הָעֱנוּת הוֹלְכָה הַפְּדוּת”

והדבר חל, כמובן, גם על הכוונה למתוח מצוקות אלו – שמטבע הדברים יעמיקו ויוחמרו – על פני שנת־יסורים נוספת. כמו לא היתה בכלל נקודת־שבירה בכוח־הסבילות של אדם מובטל ובמצוקתם של עיר פיתוח ויושביה; כמו לא היתה שום דחיפות, מוסרית ומעשית, להבטיח כי צעיר שחזר מן הצבא לא ימצא עצמו מיותר בחברה ששלחה אותו להגן עליה – גם תוך חירוף נפשו, לעבוד, בשלבים העליונים של ההנהגה הלאומית, “לפי הספר” הכלכלי לכל תגיו, בלי לפתוח – כתביעתם הנמרצת של ראש הממשלה וחבריו – שביל מוחשי אל נתיב ההתאוששות, הוא עוגן־ההצלה למובטלים והוא גם עוגן־תקוותה של החברה כולה.

בִּנְתִיב הָעֱנוּת – כתב דוד שמעוני – הוֹלְכָה הַפְּדוּת". אולי יבין גם מנהיג־הכספים של ישראל כי רק אם יֵיראו בעליל ניצנוצים ברורים של “הַפְּדוּת” – הצמיחה, יוכל ציבור של קשֵי־יום להוסיף ולשאת במועקה הכבודה של “הָעֱנוּת”.

לא לשַדֵל – לחוֹקק

יש איזו פַּתֵיטיוּת במאמצים – הראויים מצד עצמם לכל שבח – של כמה חברי־כנסת לכונן שדולה למען הקשישים ולמניעת קיפוחם. ששים וחמשה חברי כנסת – רוב מוחלט מבין מאה ועשרים חבריה – חָברוּ לשדוּלה הזאת, ככל שאפשר לשאוב עידוד מרגישותם ההומנית הכּנָה של חברים אלה אי־אפשר שלא לחייך מעט לטעמה של שדוּלה כזאת: ששים וחמשה חברי כנסת, שלהם כוח־הצבעה וכוח־הכרעה, מארגנים שדוּלה נגד עצמם או – ואפשר לראות זאת גם כך – בעד עצמם. אין פלא שדווקא אקט – לכאורה, חיובי – נענה בחיוך מריר כלשהו מצד הנוגעים לדבר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעשרות מכתבים למערכת.

ואמנם, עוד מעט עשויה להסתמן בחברה הישראלית המאורגנה הנוסחה הבאה: העוול יש לו הליכים דימוקרטיים סדירים ומקובלים – הצדק צריך שדוּלה: כביכול, לעוול יש קואליציה רשמית בתוך בית־המחוקקים, הצדק, לעומת זאת, צריך הידברות חוץ־מסגרתית: העוול הוא הדופן – הצדק יוֹצְאוֹ. השטות החברתית ממוסדה, ואילו מינימום של חכמה חברתית צריך להתארגנות מבחוץ. כמו היו ששים וחמשה חברי־כנסת מבקשים לשדל עצמם בפנים, בכנסת. כמו אין הם יכולים, בכוח הרוב שריכוזו, לקום מחר בכנסת, לפרוע כל חוקי־קואליציה ולחוקק את הצדק במידת הדין במקום לשדול אותו במידת־הרחמים.

מיבחן האמינות האמיתי

ושמא חבוייה גם במרד מַצְפּוּני כזה סכנה לערעור הרוטאציה? ובכן, תהיה כל הרוטאציה – שאיננה, בעצמו של דבר, אלא עיסקה של מפלגות – כפרת מכאובם של יושבי ערי הפיתוח, של כל קשי־יום; של ארבע מאות אלף קשישים בישראל, שחלבם ודמם מוּבָנִים בכל אשר קם בארץ הזאת מאז נגעה בה יד חלוצים.

ואם הדבקות בהסכמים הרוטאטיביים מוליכה לעיוות מתמשך בכמה מערכי־יסוד חברתיים של ארץ־ישראל, כפי שעוצבו במשך שלושה דורות, תהיה דבקות זאת כפרתם, אמונם של רבבות אנשים תמימים בכל אשר נאמר והובטח להם בזמנם לפני הליכתם לקלפי – חשוב, מחייב ומוסרי לאין ערוך מכל אשר הבטיחו מפלגות זו לזו בחלקן ביניהן נתחי־שלטון עתידיים.

זוהי הברית האמיתית שאין להפירה. זהו מבחן־האמינות האמיתי של תנועת העבודה, אלא אם כן היא מוכנה נפשית להתפתחות שתביא בסופו של דבר למינוי כונס־נכסים גם לערכי־חיים שהם כל טעם שאיפותיה – אם לא טעם קיומה.

21 בפברואר 1986

---

הפיל, התַּן והאיוולת

מאת

ישעיהו אברך

לפני זמן־מה לנו לחזור ולעיין בכרכי השירה של חברנו המשורר אברהם סוצקבר, שהוכתר אתמול בפרס ישראל. חזרנו וקראנו שם בּלדה מופלאה, שכמעט נשכחה מאתנו, על “בית העלמין של הפּילים” באפריקה.

ענינה של בלדה מקסימה זו – סיפור על מקום נידח באפריקה שאליו מתחילים הפּילים, בהגיעם לגיל מופלג, להימשך כדי להחזיר נשמתם לבורא. הפּיל הישיש פותח במסע של אלפי מילין אל אותו מקום אפוף־מסתורין ובהגיעו אל מחוז־חפצו הוא סוגר את מעגל חייו.

מסתבר, לפי אותה בלדה, כי סוד המסע הזה, שהוא כה מדהים בתעלומו, מוכר על כל פרטיו ותכליתו לתן – או לצבוע – האפריקני, באיזה חוש בלתי־מוסבר, שאיננו פחות עלום מחידת חוש־המשיכה של הפּיל אל מקום מנוחתו, מבחין התן – או הצבוע – במגמת מסעו של הפּיל הישיש. כבר בנקודת־המוצא הוא מטפס ועולה על גבו ונעשה שותפו למסע לאורך אלפי פרסאות. בואכה בית־החיים של הפּילים. כך מבטיח לעצמו התן כי הוא ולא אחר יזכה בשלל המזומן לכל טורף בהימוט פּילים.

אנו נשאיר את הסיפור הזה בתחומי פליאתו המרתקת. לא נביאנו כמשל ולא נקביל לו נמשלו. אך אולי נסתייע כאן באמירתו של נתן אלתרמן, בהגיבו על מאמר מסויים שפירסם חברו, לאמור: “קראתי היום את מאמרך. תלית בו סטירת־לחי. אינני יודע למי כוונתך אבל תהיה סמוך ובטוח כי מי שיראה עצמו ראוי לה יבוא ויקחנה לעצמו”.

בהוויית חיינו אולי יימצא מי שיגלה בסיפור זה את בבואתו.

*

ההסתערות הנחרצת – בחמת הגיון מדומה – של ראשי האוצר על הקשישים קצובי־הזיקנה, שנבלמה מעט על ידי קשיות־עורפם המוסרית של מזכיר ההסתדרות ושל שר הכלכלה, היא כחידה חברתית ופסיכולוגית שאין לה פשר, ספק אם נודע עוד בארץ גילוי כזה של איוולת, עיוות חברתי ורישעות, כפי שנתגלה עתה ביחסה של הפיננסה הישראלית הרשמית לקשישיה־גימלאיה. כמו ניהלה איתם המדינה מערכה של “חיסול חשבונות”. המקובלת, כידוע, בעולם של נורמות מוסריות וחברתיות אחרות.

*

תחילה – האיוולת.

כל אשר שומעות האזניים וכל אשר רואות העינים בהוויה הכלכלית הקדורנית של ישראל, כמו זועק להכרזת שעת־חירום כלכלית. לא שעה של קמעונאות וטלאים, רק שעה של תנופה ותעוזה. שעה של לפיתה אדירה בעמודי המשק כדי לטלטלו טלטלה של תמורה וזינוק.

יום־יום אתה שומע מפי מנהיגי הכלכלה תאניה־ואניה. משל לא היו צוות־קברניטים. שעליהם חובת הניווט ומציאת הנתיב, אלא אגודה־של־מקוננים. כמו היו מתחרים זה בזה בהפלגה של קדרוּת התיאור וכמו ביקשו מאתנו להציל אותם ולהתקין להם תקנות וחוקים, כאילו לא הפקדנו בידיהם את מלוא הסמכות לעשות את כל הדברים האלה למעננו.

איש מהם אינו חולק עוד על ודאות האסון הכלכלי הקרב. הם מתחרים ביניהם רק בניבוי תוחלת־הזמן שעוד נותרה לנו לקיים את גן־העדן של הסיכלות, שבו אנו מהלכים כבר שנים לא־מעטות כמסוממים. הם חלוקים ביניהם רק על תוחלת “הגאון שלפני השבר”.

*

לפני שנים אחדות, בעת ביקור בפורט־או־פרנס, בירת האיטי, כיבד אותנו אחד המלווים מילידי המקום בכוס בירה, אך התנצל־מעט על טעמה הפושר, שאיננו מנעים, כמובן, את המשקה בארץ טרופית כהאיטי, “אין לנו כאן, למטה, מערכות־קירור משוכללות – התנצל המלווה – אבל אם תזדמן לשם, למעלה, לארמונו של פּאפּא־דוֹק (הוא דוקטור דבלייה, שליטה המושחת של האיטי שהלך בינתיים לעולמו והניח שלטון ארצו ופגרונה לבנו המושחת, כנראה, לא פחות מאביו) תוכל ללגום בירה קרה כקרח שזבים קירות הארמון מתוך צנרת־קירור מיוחדת”, הדברים נראו אז בעינינו כאירוניה מרה אם לא כדמיון קאריבי. לא יכולנו להעלות אז על הדעת כי – לפי סיפורי עתונות־ישראל השבוע – מיתקני שאיבה וקירור כאלה לבירה הם כיום מאד “IN” בחוגי הישראלים שעלו מכנסיהם והיו לאחד מאביזרי־המעמד, שישראלים, היונקים כמו כולנו מעטיני הסיוע האמריקאי, מתקינים עתה בחווילותיהם.

*

תחת לתפוס בקרניה את אי־השפיות ההוללת הזאת של אזרחי ישראל; תחת לחפש דרך להגיע אל הון־המחתרת המזעזע כל אשיות־כלכלתה; תחת להטיל על הארץ משטר חירום כלכלי ופיננסי שישיב למדינה חלק מן הגזל שגזלו ממנה אזרחיה ויחזיר לכלל האזרחים מקצת מן הגזל שגזלוהו יחידיו; תחת לחולל מהפך חד, מהיום למחר, כדרך כל מעשה־הצלה מהפכני – נוהג האוצר כבעלים של חנות סידקית, אפילו את האבידות הקטנות, הקמעוניות, שמציאתן אין בה כדי לשנות כהוא־זה בחומר מצבה של ישראל; אפילו אותן – הוא מחפש, על פי נוסחת חכמי־חלם, לא במקום שבו הן חבויות אלא במקום שיש בו פנס.

ושום דבר, כידוע, אינו חשוף וגלוי יותר לפנסי הלבלרים של הטמיון הישראלי מקיצבת הזקן והגימלאי שלבלרים אלה הם קוצבי־לחמם הטכניים.

ובאיוולת זאת של רוכלי־סידקית מבקשים להביא ישועה – או אחת הישועות – למצוקות הכלכלה של ישראל, שלא נודע עוד כמותן לחומרה.

*

אלא שחמור מן האיוולת התועלתית הוא העיוות החברתי.

אין העט אין למתוח קו־חיבור בין האלימות הנפשעת כלפי קשישים, שהיתה לחזיון נפרץ במטרופוליה הישראלית ולא רק בה, לבין האופן שבו נוהגת החברה המהוגנה עם קשישיה בתחומי־חיים שונים. אף על פי כן, אין לראות את השיא הפלילי כמנותק לחלוטין משלבים אחרים בהתפתחות החברתית הזאת. שהרי גם החופים המרוצפים ביותר לא ישנו כחוט־השערה דמותה החברתית והמוסרית של ארץ שמתקשה לספק ארוחה חמה לזקנים ושרבים מקשישיה מופקרים לניוון, לנוולות, לחוסר־ישע, חברה שעל כבישיה מהדסות באופן קוקֶטִי רבבות מכוניות מן הדגם החדיש ביותר וכנגד זה קשישיה־ראשוניה בוססים בעוני, במצוקה, בעזובה, במגורים תת־אנושיים; חברה כזו היא אכולת־רקב ומנוּונה אפילו יותר מן הישישים המרודים שבפרבריה.

כל מה שאמר קהלת, בדרך האליגוריה, על הזקנים והזיקנה, חל כפשוטו דווקא, על החברה הישראלית בת־ימינו: “התעוותו אנשי החיל וחשכו הרואות – – וסוגרו דלתיים”.

כמו ננעלו לפני האזרח הקשיש בישראל דלתות החסד.

*

על דעת שום מוח מן המוחות – המבריקים, כידוע – של הפיננסה הישראלית לא עלה עד כה, למשל, רעיון לקבוע איזה קו־מיפלס, או מדד ממוצע של ההוללות. שכל מי שנמצא בו ומעבר לו יוחמרו לגביו תביעות המדינה ועונשיה אף למעלה מן הנורמות הרגילות של המיסוי הממלכתי. תחת זאת הבריק במוחות אלה – שכמסתבר, אינם יודעים לא לקשור את זנב חתולה של האינפלציה ולא לתפוס את זנב יתרות־המטבע במנוסתן – הרעיון של מיפלס “השכר הממוצע במשק” כתקרה, כקנה־מידה וכסד קצוב למחייתם של גימלאים, וההדגשה היא על “הקצוב”, היינו: לבלרי המיספרים הם הקוצבים, על פי המצפון הסטטיסטי, מידת החמצן הכלכלי המקסימלי היאה לגימלאי במדינתנו. אין מומחים אלה מסוגלים לחסום שור – או שוֹע – ישראלי בדישו הפרוע, אך אין קל בעיניהם מלשים מתג בפיהם של תמימי־עמל וליטול, דרך עושק, מן המעט שאגרו בזיעת־אפם בקופות הגמל והביטוח שלהם ושל המדינה כל ימי חייהם.

אנשי שלטון ה“הדר”, ששרידיו במימשל הנוכחי הם שהעלו, כנראה, את הרעיונות העקומים האלה, מתעלמים מן הציווי “והדרת פני זקן”, אך אמונים על הרהב, שהיה אחד המאפיינים האמתיים של השלטון הקודם, הם מקיימים, בשינוי קל, דבר הנביא “ירהבו הנער – או הבער – בזקן”.

*

אלא שהגילוי החמור ביותר בפרשת ההתאנות אל הקשיש בישראל הוא הרישעות.

מיהו ככלות הכל הקשיש הישראלי?

זהו באופן כללי, אדם שנתן מיטב שנות נעוריו, מיטב חלבו ודמו, לתקומת ישראל או אדם שמילט חייו מן המשרפות או מזדונם ומהשפלתם של שליטים מזרחיים. הארץ הזאת רווייה גם דמם של צעירים תוססי־חיים שלא זכו להגיע לזיקנה, גם זיעתם ולשד־ליבם של זקנים שנתנו לה נעוריהם. אם היה מקום “להיטיב עם העם” – הנה שכבת־האדם בישראל שראוי היה להיטיב עימה, גם מפני החסד, גם מפני הגמול, גם מפני מעט דרך־ארץ של עם ומדינה לפני ראשוני בוניהם.

אלא שבחינה מעמיקה־מעט של הדרך שבה הוגשמה הסיסמה הפתיטית הזאת בשבע שנות שלטון־הסהרורים בישראל, עשוייה לעורר חלחלה. הביטוי הכלכלי של “הטבה” זו הוא, כידוע, חורבן המשק והכלכלה שאליו הובאה ישראל, ואילו ביטוייה של ה“הטבה” בהתנהגות הבטחונית והחברתית של אותו שלטון, מתמצה, כנראה, בנוסח המצמרר ההולך ומקויים בחייה של ישראל: לא להפריע לצעירים למות אבל לא להניח לזקנים לחיות.

שני “לאווים” אלה הוריש לישראל שלטון אחד בשבע שנות מליכתו. אם יש איזה ייעוד למחליפו – עקירתו־מן־השורש של הלוך־הרוח שמסוגל היה להביא “לאווים” אלה לעולם, היא־היא ייעודו המוסרי הראשון.

26 באפריל 1986

---

הַפּרוֹיֶקט

מאת

ישעיהו אברך

מותר לפשפש גם במעשי קיבוץ

זה כשבועיים טורח לגיון של מושכי־עט להוכיח כי בשעה ש“מסביב יֵהום הסער” – טאַבּה שַבַּ“כּ, הלסינקי, קאמרוּן, פיסגה – אין טעם לחַטֵט בנושא שולי של רֶמֶש חַלָש ונוֹאָל”, כמאמר המשורר, שנאחז בניר־אליהו. וכבר תצילֶנה האוזניים דווקא מן ההִיסוי הזה.

ודאי: שוּם חֶברה בימינו לא היתה נדרשת כלל לנושא טָפֵל כזה. אבל לא משום שחֲבָרות אלו הן פחות קרתניות, אלא משום שאף אחת מהן לא בראה יצירה אנושית כובשת־דמיון דוגמת זו שבראה הציונות החלוצית, ולפי שיצירה זו – הקיבוץ – היא חזיון סגולי של ישראל, רק לכבוד הוא לחברתה להידרש מזמן־לזמן לאורחות־חייו ולמעשיו, וגם – אם נחוץ – לפשפש בהם.

גלגולו של דמיון חלוצי

ושבעתיים מותר ויאה להתייחס לשוק־הפשפשים של ניר־אליהו משום שהלבישו אותו גלימה כלכלית־מדעית מתקדמת, שאינה חסרה יומרה: פרוייקט.

ראינו את הסמל הרקום על חולצות החברים והחברות המשרתים את השוק והבינונו שהברקה זו הומצאה במאמץ אינטלקטואלי משותף של “מכון גאלופ” ושל ניר־אליהו. עפר אנחנו, איפוא, תחת כפות רגליה של סימבּיוֹזה נאצלה כזו, שהרי מה, באמת, יאה יותר להתחבר גם אל ה" ניר" – והוא תלם־אדמה חָרוש – גם אל “אליהו” – והוא שמו של אחד הסגפנים המופלאים של התנועה החלוצית, בונה כוח־המגן של ישראל – מאשר מושגי השוק והפשפש?

בין הגבורה והאיוֶלֶת

איננו מתרגשים, איפוא, כהוא־זה מן המחמאות שמשפיעים על אנשי “ניר אליהו” כל שוחרי־הקידמה בישראל. כלל הוא: כל מה שחוגים דתיים בישראל מתקוממים לו – קל וחמר אם בראשם עומד הרב עם הזקן ההרצליאני – עתיד, ממילא, מאליו, בלי שום תהיות והשתהות מחשבתית, לזכות בתמיכה של הפַּלגה המתקדמת בחברה הישראלית. המשואה בענין זה פשוטה עד רדידות: מה שאינו נראה לחוגים אלה הוא מעיקרו, מעצם העובדה שהוא מעורר את התנגדותם. דבר שבקידמה, בחיוב, גישה פשטנית זו, המשתקת מלכתחילה כל שיקול־דעת לגוף הענין הנדון, הולכת ומכה־שורש באינטליגנציה הישראלית החילונית ונאחזת בה כ“דיבוק” שפעמים אינו חמור במהותו מן הדיבוק שבו לפות המחנה שכנגד.

אלא שהמחמאות על אומץ־הרוח וקריאת־העידוד מצד מגיני הקידמה מעוררות גם חיוך סלחני גם אירונה מרירה. “חרף כל הלחצים” – כותב עתון בכותרתו בכל כובד־הראש – ימשיכו אנשי ניר־אליהו לפשפש את השוק – או לשווק את הפשפוש – גם בשבתות שתבואנה.

“חרף הלחצים” – איזו דבקות במטרה. נוסח “תמות נפשי עם פשפשים”. ומזכיר הקיבוץ. טוען: “אנחנו עומדים במערכה”, ורק חסרה שם, למרבה הגרוטסקה, איזו אפסיונריה, שתשמיע משהו בדומה ל“הם לא יעברו”.

מי אמר כי פסה גבורה – ואיוולת – מישראל?

טעם “הזמן והתקופה”

ולענין הצורך לצעוד – כדברי המזכיר – “עם הזמן והתקופה”:

איננו חסרים לחלוטין נסיון של חיי קיבוץ ואם לא עמד בנו הכוח להמשיך בהגשמת חלום זה – לא בחלום הקולר.

אך בעקבות הנסיון הזה – שלקראתו הכשרנו את עצמו ואף חינכנו אחרים – מותר לנו להקשות על דברי המזכיר הנמרץ של ניר־אליהו בענין “נסיבות הזמן והתקופה” שהקיבוץ חייב להסתגל אליהן.

אימתי, יש את נפשנו לשאול, קמה התנועה הקיבוצית – שלך ושל כותב־הטורים – כולה? האם היא קמה בנסיבות של חברה יהודית החיה על יגיעָהּ ומדירה עצמה מפרנסות־הבל ורעות־רוח, או שהיא זינקה בשעה שהחברה היהודית – מצד הריבוד הכלכלי ומצד המקורות שמהם ינקה את מחייתה – הגיעה לשיא האנומליה אם לא הניוון? האם פריחתה של התנועה הקיבוצית והתבססותה החברתית והרעיונית לא הגיעו לפיסגתן דווקא בשנות השלושים שבהן השתוללו בארץ ספסרות בקרקעות, ריבית נושכת ואיכּרוּת שׂבֵעָה ומתנכרת? האם עצם הקמתה ובריאותה של התנועה הקיבוצית לא היו אַנְטיפּוֹד קיצוני וחד ל“נסיבות הזמן והתקופה”? האם יהיה בכלל צידוק לקיומה של תנועה זו אם תאמץ לה מחדש את העיוותים ותסמונת־החולי החברתי שנגדם היא אמורה – מעצם בריאתה – להילחם? האם המראה החברתי של יריד־הצרכנות הצרחני הזה – שאין בו מאומה מיסוד העמל היוצר – אינו משחית את דמות־הקיבוץ כחטיבת־חיים אנושית וחברתית אחרת, שונה ומהפכנית, בקליפתה ובתוכנה גם יחד?

פרדוכס המתחפש להגיון

זוהי, כמובן, תחבולה מסחרית לגיטימית והיא חלק מן התחרותיות הקיימת בכל משטר של יזמה חפשית. אם אני מסיג את השוּק שני קילומטרים מקלקיליה, אני זוכה ביתרון גיאוגרפי, לוכד את הלקוחות עוד לפני הגיעם לקלקיליה ומכה את פשפשוקי קלקיליה שוק על ירך – אם יש בכלל לרמשים האלה אברים המסווגים כך.

אלא שלא אתמול נבראה קלקיליה בשכנות לכפר־סבא ולא מאתמול החלה התחרות עימה. וגם בעבר היה מעורב בכך קיבוץ. בהבדל אחד: בסיס התחרות היה שונה לגמרי, התחרות עם קלקיליה בעבר היתה על עבודה, על יגיע האדם, על זכותם של בוני־עמם להתפרנס מעבודה שהמשק העברי, אף הוא בונה עַמו, יְצָרָהּ, בסמיכות למקום שבו יושב עתה קיבוץ ניר־אליהו ישב אז – ויושב עד היום, לאורך ימים – קיבוץ רמת־הכובש, אנשיו, שעמדו במוקד המאבק על זכות החלוצים לעבודה, גם הם התחרו בקלקיליה, אבל לא על דוכני־סדקית, אלא על הזכות לעבוד ונגד העבודה הזולה שהיתה נוהרת אל כפר־סבא ממזרח.

בורוכוביזם מהוּפּךְ

שדה־תחרות זה פתוח גם עתה לפני חברי ניר־אליהו. מה פשוט מזה: להניח ליושבי קלקיליה לקיים את שוקיהם שלהם, בעוד שאנשי ניר־אליהו, אם אמנם כה רָבתה מצוקתם, יבואו אל מקומות־העבודה המרובים, הקיימים־בכוח, בכפר־סבא ויתחרו על הקלקילייתיים על עבודה בפרדס, בבנין ובכל מלאכה מצויה אחרת ונמצאים הכל מקיימים את עקרונותיהם – ומתפרנסים. שהרי איננו מניחים כי עבודת־שכיר בחוץ (והיא גם אופי משלוח־היד של כותב־הטורים) נחותה בעיני קיבוץ ניר־אליהו מטיפוח שוק תגרני בחצרם!

או שמא יש מי שמוצא צדק־חברתי וטעם־אידיאי דווקא במסלולי־תנועה הפוכים: אנשי קלקיליה יבואו בהמוניהם למלא מקום היהודים בכל מלאכה שחורה או בזויה ואילו אנשי ניר־אליהו יבואו בסמוך לקלקיליה למלא מקום הערבים בסחר סדקית?

בתהפוכות העת ומושגיה – גם פרדוכס מצער זה של “בורוכוביזם בהיפוכו” מתחיל, כנראה, להתחפש להגיון.

כוחו של עקרון – ככוח המחזיקים בו

מפי אחד ממורינו הנבונים שמענו בזמנו נוסחה המגדירה בתמצית את ענין העקרון. “עקרון–היה אומר – הוא הדבר הֶחָלוש ביותר עלי אדמות. אין לו חוליות ואין לו חוט־שדרה וכל־כולו איננו אלא צירוף של מלים – נוסחה. את קשיחותו משַווה לו המחזיק בו. בידיו הוא נהפך לחוט־שדרה”.

ואכן, הסחר, המכר והתיווך אין בהם פסול בשום חברה וכל ציבור־אנשים מתוקן מתקיים גם עליהם. אבל משעה שגוף חברתי מתאגד וכותב לעצמו לוחות־ברית משלו וקובע כי הוא, הגוף הזה, חי ויחיה על יגיעו – ועל יגיעו בלבד – הוא קובע עקרון־מַנחה, ומשעה שקְבָעו כיסוד לעצם התאגדותו הוא נהפך לנורמה מחייבת, לתו־ייחוד.

ואם אמנם הכלל של “חיים על יגיע האדם” הוא אבן־פינה בכל המיבנה האידיאי של החברה הקיבוצית – לא כל רוח של מצוקה מצויה יכולה לשַבֵר אותו ולמוטטו. אילו היה עקרון זה מקודש אצל אנשי ניר־אליהו כמאמינים־חברתיים כשם ששמירת־השבת, למשל, היא עקרון מקודש אצל המאמין הדתי – לא היה עולה על דעתם לחללו גם במצוקתם כשם שלא יעלה על דעתו של יהודי מאמין – אפילו בהגיעו עד פת־לחם – להפר את עקרון אמונתו ולפתוח חנותו בשבת לשם הקלת המצוקה.

כבר בעצם השוני בעוצמת הדבקות האמיתית, השרשית, בעקרונות – טמונה חובת דרך־ארץ כלשהי מצד כולנו לפני היהודי המאמין.

ומכאן – גם לענין השבת כיום־מנוחה, שבשום פנים איננו בענין זה טְפֵלָה־לעיקר

עדיין אין זו בושה להגן על השבת

ובכן: אין אנו מתביישים כלל להגן על השבת כערך של הקיום היהודי גם בימינו. סימני־ההיכר שלנו כיהודים בני דור־הקידמה הולכים ומתפוגגים ושמירת אופיה הבסיסי של השבת כיום־מנוחה Sui generis של היהודי – הוא מן הסימנים שעדיין לא נשחקו כליל (אגב, בענין זה כתב שלשום ב“מעריב” פרופסור אהרון מירסקי דברים מעמיקים מהיבט מעניין נוסף).

עדיין שמור עימנו טעמה המיוחד של השבת בקיבוץ שחברנו לו ושלא השתייך דווקא לתנועה של שומרי־מצוות. היתה – ויש, כמדומה, עד היום – בבית הקיבוצי ובחצרו רוח מיוחדה של אוירת־שבת שהיתה היפוכה הבולט של אוירת יום־חול. איננו יכולים להיזכר באוירה רוננת ונאצלה יותר מן המסע של עגלות־הילדים הסובבות בחצר ובין השבילים והמדשאות באוירה של משק השובת בכללו ממלאכה וממהומת יום־החולין.

עתה מזַמנים אנשי ניר־אליהו אל חצר ביתם או בסמוך לה ביום השבת שלהם את כל מהומת־השווקים הישראלית, את בולמוס הצרכנות הצרחנית, את כל הבהמיות העדריית הסואנת המציינת – לדאבון־הלב – את הישראלים בהיקבצם יחד באלפי כלי־רכבם באיזה סיחרור של חטוף ואכול, חטוף וקנה, וההופכת גם שַבַתו של קיבוץ – שבת של ילדים והוריהם ודור הסבים והסבות גם יחד – לשבת של יריד.

אומץ הלב האמתי: להודות במשוגה ולעזוב

אלא שהמקומֵם בהפרת־שבת זו היא ההתפארות בחילולה. כאילו היה זה מעשה של תעוזה ואומץ־רוח ופסגת נצחונו של האדם החפשי בישראל. כאילו השכיבו שם פרקדן לא את הרב פרץ אלא את האלהים היהודי בכבודו ובעצמו. ללמדך כי מה שלא יעיז לעשות לא סוחר בודד בתל־אביב ולא התאגדותו המאורגנת יכול ומסוגל לעשות קיבוץ־חלוצים שהמרד בַקַיָימות הוא מתווי־האופי שלו לרבות המרד או הטשטוש של עקרונות חייו שלו עצמו.

התענוג המפוקפק המוסב בזה לכמה “אתיאיסטים” יהודים, שקול כנראה, כנגד הצער הנגרם לא רק לרב מנחם הכהן אלא לכל מי שכמה מערכי־היסוד בתבנית הקיום היהודי עדיין יקרים לליבו, ולוּ רק מן הטעם שעדיין לא נמחק מלב זה זכר דור של אבות ואמהות וסבים שנשרפו על מוקדים ושהבשבת היתה ערך מקודש בחייהם ועד צאת נשמתם.

אם יש, איפוא, אומץ־לב אמיתי ליוזמי ה“פרוייקט” הזה – גילויו יכול להיות רק אחד: להודות במישגה ולעזוב.

בין מידת הצער למידת הדין

אנו יודעים: כל אשר כתבנו כל הימים בזכות התנועה הקיבוצית; וכל אשר מושרש בלבנו בדרך־ארץ ובהוקרה לפני החזיון האנושי והחברתי המופלא שאין מָשלו בעת האחרונה לא בקורות היהודים ולא בקורות העמים – כל הדברים האלה לא יעמדו לנו לאחר שורות הבקורת על מעשה־כשל של חטיבה אחת – ודאי רבת־זכויות גם היא – בתוך התנועה הקיבוצית. אלא שזהו סיכון מחושב ולא נטריח לכאן את אימרתו הנודעה של אריסטו לגבי מה שצריך להיות יקר לאדם אף מעבר לרחשי־ליבו.

עם חתימת הטור נוכל רק לומר כי מידת הצער בשורות אלו אינה קטנה ממידת הדין.

3 בספטמבר 1986

---

לנוֹגַהּ עֵץ הָרָקָב

מאת

ישעיהו אברך

היינו רוצים לברך את פרופסור אריה גלוברזון על שראה כחובתו המוסרית – הן כחוקר והן כמי שדמות החברה מדאיגה אותו – לשוף פרק מתוך מחקר ולהראותו־אור בלי להמתין לפרסום מחקרו בנושא־כולל ששכר־ הבנקאים הוא רק אריח אחד בתוכו.

התהודה הציבורית למימצאים אלה מוכיחה כמה חריפה עדיין – אפילו בציבור מתקהה והולך כציבורנו – הרגישות גם לחרפת השוד עצמו גם לכלימת ההתחסדות של אנשים המתקראים בהוויית־ימינו בכירים. שהרי מהם, מן הנסיכים הכלכליים האלה, מוּמטרוֹת עלינו דרך־קבע תוכחת־המוסר על רמת־חיינו המופקרת והתראה חמורת־סבר מפני המפולת הנשקפת למשק אם יתוקן, חלילה, שכרו של פועל ייצור המשתכר בקושי דמי ישיבה אחת שלהם.

מותר להניח, בלי שום מחקר מיוחד, כי התסיסה והמהלכים – הבלתי־רציונליים, לפעמים – הפוקדים באחרונה כמה ציבורי־עובדים, מקורם הממשי והפסיכולוגי בהתנהגות המופקרה הזו, שביטויה מופגן יום־יום על דרך המוחש באורח־החיים של שכבה מתנשאת זו. שלה ושל שכמותה.

*

מסתבר כי הרָקָב בבנקאות הישראלי המודרני הַמְהַפֵַך בכספים של עם אביון – איננו רק בתחבולות־הרמייה שנועדו להעשיר, במדומה, את קופת הבנק. גם לא בפאר המזוייף, הקרתני, שבו קישט ה“פּארווני” המינהל הזה, דרך בזבוז. את פנים הבנקים וחוצם. הרקב עולה גם מן העזות, שבה הם נוטלים לעצמם־מקופת־העוני של עַמָם, קופה שהם היודעים יותר מאחרים כל אמת עוֹנְייהּ.

ובאמת, מי שהשכיל במשך שלוש־עשרה שנים תמימות “לווסת” את שכל הציבור ומנהיגיו הכלכליים – ויסות שבסופו של דבר העמיס גם על השֵׂכֶל גם על המדינה נטל של שבעה מיליארד דולר – אי־אפשר שלא יזכה בשום גמול על כושר־ההמצאה הזה. שהרי אין החברה יכולה להיות כפויית־טובה עד כדי כך.

הדבר המפליא הוא רק שנחוץ היה חוקר אוניברסיטאי בעל שיעור־קומה כדי להעמיד ביצת־קולומבוס סטטיסטית זאת על כל משמעותה החברתית. כמה בחרנו בחכמי ועדת־הכספים של הכנסת וועדות הפיקוח האחרות וכמו מִינִינוּ את חכמי־החכמים של בנק ישראל כדי לעזור לנו לקונן בדיעבד על העיוותים ולא כדי למנוע אותם.

*

והרהור אחר – בצידי הענין:

כל ארץ מתוקנה – כל שכן מדינה מתפתחת כישראל – צריכה למחקר צרוף ובסיסי לא פחות מאשר למחקר שימושי. מבחינה זאת מתברכים האוניברסיטאות ומכוני־מחקר של ישראל במעמד ובתהודה בינלאומיים. תביעתם לתת בידם אמצעים להרחבת המחקר הבסיסי ולהעמקתו היא תביעה בשם טובת ישראל ועתידה.

ואולם גם במהלכם של מחקרי־יסוד אלה – בייחוד בתחומי החברה – צפים ועולים, לפעמים, מימצא־לוָוי שעם היותם רק אריח צדדי בבנין הכולל, הם טעונים חשיבות סגולית משל עצמם. פרגמנטריים ככל שיהיו, הם מטילים, לפעמים, אלומת־אור על פינות־חיים שכוחות ואפלוליות ומשרתים בהֶאָרָה זו את החברה – שֵירות שאין ערוך לו. העירנות להבחין בחשיבותם העצמיית של מימצאים אלה היא מסגולותיו של חוקר, ששרשיו נטועים במעמקי המציאות האנושית ומצוקותיה.

*

עתה לא נותר לנו אלא לחכות למימצאים של מחקר שיראה באותיות ובמספרים אֵיך מקיימים רבבות עובדים קשי־יום את ביתם, משפחתם וחינוך ילדיהם בשכר של ארבע מאות וחמישים שקל לחודש. מימצאים אלה יהיו בוודאי סנסציוניים פחות ממימצאי שכר הבנקאים, אך הם יהיו מדכאים יותר.

עימות שני הקצוות האלה עשוי להטיל אור־אמת על מה שאירע לחברה שנבראה בחלום־השוויון, והוא לדאבוננו, אור עגמומי מאוד על פניה המתעוותים של החברה הישראלית בימינו.

15 באוקטובר 1986

---

מנהיגוֹת ללא פַּנָס

מאת

ישעיהו אברך

“אחות אחת מן הנוטשות – סירבה למסור את המפתח של בלון החמצן”

(גלי צה"ל, בוקר אתמול)

חדר הטיפול הנמרץ איננו זר לנו. חָווינו בו גם את זעם ההשגחה וַחֲרוֹנָה, גם את חסדה ונדיבותה. את זעמה היא נוהגת לכלות בנו כחתף, במישרין, את חסדה – ברצותה – היא מרעיפה עלינו טפין־טפין, בידי שליחים. כי נחזיק טובה לשליחים אלה, הרופאים והאחיות, כל עוד רוח באפנו – בכך אין שום ספק. בזכותם אנו מסוגלים ברגעים אלה ממש להשיט את העט על פני הנייר. וככל שהדבר יישמע פרדוכסלי, ואולי גם כפוי־טובה, בזכותם זאת נוכל עתה לומר גם כמה דברים לחובתם.

כי יקרו לנו האחיות, יקרה לנו חובת־הלב, אך יָקרה לנו גם האמת – כפי שאנחנו, כמובן, תופסים אותה. העובדה כי את מחצית לחמנו אנו מוציאים זה למעלה משלושים דנה מעמלה של אחות, איננה מקילה, כמובן, על הצגת האמת הזאת, אך אין בה כדי למנוע את אמירתה.

*

ובכן, האמצעים שנוקטות אחיות בתי־חולים במאבקן המקצועי; כל אשר הן מעוללות בנטישות הקצובות והפרועות האלו לחסרי־ישע ולנחשפים לסכנת־חיים (ובשעת כתיבת־טורים אלה מהדהדת בחדר הודעת מנהיגותן כי הפעם ינטשו גם את מחלקות הגריאטריה והפסיכיאטריה); כל אלה הם שערוריה מוסרית וחברתית שמעטות כמוה ידעה הארץ מעודה.

ובלי שום גינונים: יהיה גרעין הצדק בתביעתן של האחיות אשר יהיה – ואין חולקים כי יש בתביעתן יותר מגרעין כזה – רוח־עוועים אחזה בצמרת ההנהגה שלהן. מישהו בתוך ציבור האחיות עצמן צריך להתנער מן הבלהה הזאת; מישהו מתוך שורותיהן צריך לקרוא ל“דיבוק” הזה: צֵא! גם אם ייצאו עימו כמה מן ה“אַפַּסיונַריות” המנהלות בדרך מעוותה כזו את מאבקן.

ומוקד העיוות בכך שבשום־פנים אין כל הקבלה או איזון בין חומרת הקיפוח הכלכלי של האחות לבין חומרת האפשרות – שאיננה תיאורטית כלל – של גרימת מוות לאדם. העובדה שאין אני יודע – או מַשים עצמי כמי שאינו יודע – מי בדיוק מֵת בַּעֲטִי התנהגותי;מי היצור האנושי שנקטל בעקיפין על ידי ההתנהגות הבלתי־שקולה הזאת – איננה מקילה כלשהו חומרת החטא.

לא נשים עצמנו שופטים בגוף התביעות של האחיות. מידת האחריות, אורך־הרוח והערבות־ההדדית שמגלות כאן ההסתדרות ושלוחותיה המקצועיות. די בה כדי שנוכל להניח התרת סביכותו של הצדק הזה – משקלו היחסי כלפי עובדים אחרים ומשקלו הסגולי למקצוע אנושי־סיעודי זה – לשיקולם האחראי ולהדרכתם. שיקול זה בוודאי יטול בחשבון גם את ההכרח להעלות את השכר התחילי של אחות גם את חום־הלב וההוקרה הכֵּנָה השמורים בציבור לעובדי־סיעוד אלה, לנאמנותם ולמסירות־נפשם.

*

לשלמות האמת אי־אפשר שלא לומר – בפרק מוסגר – גם זאת:

צדקת תביעתן של האחיות, חריפותה ותקיפותה אינן חסרות אחיזה כלכלית, מוסרית ופסיכולוגית בהוויית החיים של ישראל בימינו.

בחיי החברה של ישראל מתחולל עיוות חמור המשנה בתהליך מתמשך ועקיב כל דמותה. זה בצד זה דרים בישראל בכפיפה אחת עושר נצבר ומסואב – גלוי ועלום – המופגן יום־יום בהוללות הארץ הענייה הזו, ובצידו – מצוקה נצברת של רבבות, שאין קולה נשמע.

כל בן־תמותה מגיע על־נקלה למסקנה כי בארץ, שהעם בחלומו ראה אותה בנוייה על יגיע־האדם ובזכות יְגיע זה הובאה לדרגת הפריחה והפיתוח הנוכחית; בארץ הזו כדאי היום להיות יבואן. מתווך להשקעות ממון, קבלן לעבודות עפר או קבלן לעבודות בנין, שגם הוא לפעמים קבלן־עפר בהביאו לקבורה חסכונם ועמלם של אחרים; כדאי לסחור בסמים, להתקין תחנת־טלביזיה פרטית בכבלים, לסחור בוידיאו “כחול” או אפילו בשיווק אופניים לילדים ערב יום־הכיפורים; בקיצור: כדאי לעסוק היום בארץ בכל דבר של הֶבֶל ובכל דבר של חטא רק דבר אחד, כנראה, פחות כדאי היום מכל: לעבוד.

כאשר אל מול פניהם של אנשים החיים על יגיעם נפרשת תמונות הוללות בלתי־מרוסנה זו, אין זה אלא טבעי שבלב רבים מחלחל מרד של חוסר־אונים המוצא פורקנו באמצעים ובדרכי־מאבק שאף כי שורשם בצדק, אחיזתם איננה תמיד בהגיון החברתי הצרוף.

תיקונו של עיוות זה – במדיניות חברתית נועזה, שביצועה למעשה ייראה בעליל, ושתעביר מחיינו את ההתעשרות החמסנית, את היניקה הברוטאלית מעטיניה המצומקים של ארץ ענייה. כל פני הארץ ורוח תושביה בשכבות המצוקה והקיפוח של עובדים בישראל עשויים להשתנות אז מן הקצה אל הקצה.

מלחמתן – ואפשר יותר מזה: אופי מלחמתן – של האחיות אי־אפשר שלא יהיו מושפעים, נפשית ותכליתית, מן המראה החברתי המעוות שמסביבן.

*

ואולם גם בתוך המערך המעוות הזה של חיינו אין האחיות שייכות לשכבה המקופחת ביותר בקרב העובדים, מתקפחת בתוכן קבוצת־השכר התחילית ויש בוודאי קיפוחים בתנאי העבודה שחובה להעבירם מן העולם בלי דיחוי – ואכן, הרושם הוא כי במצב הנוכחי של המשא־ומתן רוב הקיפוחים הבסיסיים האלה באים על תיקונם. אך הדרמה המוגזמת – והבכיינית מעט, יימחל לנו – על תנאי כלל האחיות מעבר לכך, איננה לא לכבוד הציבור הזה ובוודאי לא לכבוד נציגיהן.

כולנו, כל שכירי־עמל בישראל, הננו בגדר UNDERPAID – היינו: מקבלים תמורה בלתי־מספיקה לעבודתנו ביחוד אם מנסים להשוות שכרו של כל מקצוע לנָהוּג בארצות־הברית, למשל, או בשבדיה – השוואה שאין בה לא הגיון ולא תכלית. אף על פי כן, אין לשייך אותנו לקבוצות־המצוקה של ישראלי המצדיקות שוועת מרָד, תאנייה וקיפוח כפי שמשמיעות עתה נציגות האחיות של בתי־החולים. כולנו, ואחיות בתי־החולים בכלל זה – עובדי ציבור, עתונאים, מרצים באוניברסיטאות, שדרים בתקשורת, חקלאים – איננו חסרים לחם לאכול, בגד ללבוש יכולת לבקר בתיאטרון ובתזמורת ואפשרות לבלות חופשותינו במעונות־נופש; כולנו – אולי לא כולנו, אבל בשום פנים לא בלעדיכן – איננו מדירים עצמנו מסיור חופשה בחוץ לארץ; גם ביתו של כל אחד מאתנו מתקיים על עבודת־שְנַים, לרוב: שני מקופחים. אנו שייכים, איפוא, כולנו, ברב או במעט, לשכבה אחת בישראל שאין חלקו של רובד אחד בתוכה מקופח הרבה מחברו.

ואם אין גורלן שונה במידה קיצונית מגורלם של רבבות עובדים בישראל – חוש־המידה המחייב את כולנו במאבק על תנאי־העבודה והשכר מחייב את כולנו במאבק על תנאי־העבודה והשכר מחייב אותן לא פחות. וכוונה לחוש־מידה המבחין לא רק במידת הצדק האבסולוטי שלי אלא גם בהשוואה לצידקם ולמצוקתם של צבורי עובדים אחרים בתוך משק המתחיל רק עתה להראות סימנים – אף הם רופסים למדי –של יציבות. אך מעל לכל: חוש מידה המבחין בין המותר והאסור אפילו במאבק הנראה צודק.

שלא לדבר על כך כי גם הטאקט האלמנטרי, גם אצילותן של נשים זו לזו, חייבו מתן ימי־חסד אחדים לשרת־בריאות חדשה, נמרצה יִשְרַת־דרך ושוחרת טוב.

שהרי אם נאבד כולנו את השפיון ואת חוש־המידה נצטרך לילך בעקבות אחיות בתי־החולים ולפנות אל איגודים בינלאומיים שונים, מקצוע־מקצוע ואיגודו – כולם, כידוע, ידידים מובהקים של ישראל – לעזור לנו במאבקנו נגד המדינה המרוּבּעת או המרושעת הזו ששמה ישראל ונגד הנהגת־העובדים בתוכה המקפחות את כולנו עד אין נשוא.

*

איננו יודעים מי טָבַע לראשונה את המושג “אחות רחמניה”, כך או כך, קשה לומר כי מה שעושה עתה הנהגת האחיות של בתי־החולים – במידה לא מועטה של אבדן שפיון השיקול שאין להבין פישרו – יש לו קשר כלשהו אל מידת־הרחמים על החולה, על האדם במצוקה הנתון לחסדן, תביעתן אל גופי המדינה ותמיהתן על “הצבור השותק למראה הסכנות הנשקפות לחולים” – יש בה גם מידה כלשהי של צדקנות שהרי החרדה מפני סכנת־החיים הנשקפת לחולה חלה קודם כל עליהן, על הנמצאות ליד מטתו – ונוטשות אותה.

אם יש עדיין איזו משמעות למושג “אחות רחמניה”, ביטוייה העיקרי הוא, כנראה עתה בקילוחַ בלתי־מכובד של רחמים עצמיים הנוטף מכל הופעה של מי שמוליכות את מאבק האחיות. אילו היה זה מקצוענו היינו מתביישים בגירוי זול כזה של הכמרת רחמים על עצמנו, גירוי שבו רווייה כמעט כל הופעה של מנהיגותיהן.

*

ויש פרט אחד שבשום פנים לא נוכל לפסוח עליו:

לא האמנו למראה עינינו אך קראנו ברשימת הנמוקים של האחיות לשיפור השכר גם את הנימוק שעליהן לטפל בגוססים ובגופות מתים. ובאמת, כאשר למדו את מקצוע האחות לא סיפרו להן, כנראה, שיש חולים בלתי־מנומסים המסוגלים להתחיל לגסוס ואפילו – מגושם מזה – למות לעיני האחות בלתי להתחשב כלל לא ברגישותה ולא ברמת־שכרה. לפי סולם־נימוקים זה השכר הגבוה ביותר בחֶברה מגיע לאנשי־הטהרה או לקברנים.

אילו קראנו הנמקה זאת בהקשר־דברים אחר – לא בהנמקה רשמית – היינו סבורים כי משַטים בנו שיטוי מאקבּרי. אבל בחיי הארץ בימינו גם זה, כנראה, אינו בלתי אפשרי. ואולם אילו בידינו הדבר היינו עושים הכל כדי שלא למות בידיהן של אחיות המצהירות זאת, אבל עוד פחות מזה היינו רוצים להיות מטופלים בידיהן בחיינו.

*

את פלורנס נייטינגל – שכל אחות גאה להיאחז באילן־היוחסין שלה כמופת לרגישות אנושית, לאהבת אדם ולמילוי חובה – היו מכַנים “הגברת עם הפנס”, והכוונה היתה לא רק לפנס שבו היא מאירה בלילה מיטתו של חולה אלא למאור־הלב שבו מצאה נתיבות אל האדם השרוי במצוקה.

ההנהגה הנמרצה והבוטחת בעצמה של אחיות בתי־החולים איבדה, כנראה, גם את פנס השפיון, גם את הפנס הזה.

אל יהיה להן ספק: כל אשר לא הובא על סיפוקו בתביעותיהן עד כה ואשר עליו הן ממשיכות לנהל מאבקן חסר־הרסן, אינו שווה – ולא רק בעיני כותב־הטורים – נשמת־אפו של אדם חי אחד.

נ.ב

נקווה כי אם ניקלע שוב למצוקות, לא יגמול לנו איש על תוכחת־אוהב זו בהעלמת המפתח של בלון החמצן…

27 באוקטובר 1986

---

נֶזֶם־זָהָב בְּאַף קַרְנפים

מאת

ישעיהו אברך

הקולות הבוקעים מתוך חמַת־החלילים הנבובה של חבר־הכנסת קופמן ושותפיו בוועדת הכספים נשמעים – על רקע מישורי הקמה, שדות האספֶסת ובוּסתני הפרי של מושבי העובדים והקיבוצים שבמצוקה – כשריקות היֶלֶק. נוף־האדמה הישראלי, נוף האדם העובד אדמתו, ואפילו הנוף הפוליטי הדלוח של ישראל, לא ידע עוד עַכרוּרית מחניקה, מבישה, כזאת.

חדשים ארוכים שופכת העסקנות הקרתנית של חלק מבית־המחוקקים הישראלי את דָמָם של חקלאים קשֵי־יום בבקעת הירדן. בגולן ובכל מקום שמצוקת הכסף – שנבראה, במידה רבה, על ידי מדיניות מעוותה של שלטון – הולידה את מצוקת האדמה ואת מֵיצַר החיים על יגיעם.

וחבורה פוחֵחָה זו – ואין כינוי אחד לקבוצת נבחרים העוסקת בתעלולי־השהייה צינים בשעה שהדברים אמורים בדיני־נפשות ממש– כמו נהנית מעצם ההתעללות הזאת. וביותר: מן הכוח הנתון בידיהם לחוללה. וכיוון שהדברים אמורים ביצירה משקית וחברתית סגולית של תנועת־העבודה. ויצירה זו היא־היא הנתונה עתה במצוקה – אתה מבחין אצל נבחרים אלה יותר מקורטוב של שמחה לאיד.

*

איננו יודעים מה בדיוק החטא שחטאו חקלאים אלה ושהביאם לשקיעה מסוכנה כזו בחובות. איננו יודעים מה חלקם של ארגוני־הקניות במפולת זו ומה עוללו לתנועת ההתיישבות השיתופית האשפים הפיננסיים מאסכולת ארידור וממשיכיו, אך אנו מבינים כי כל יום של השהיה מגביה את הררי־החוב של עובדי־אדמה אלה במיליון נוסף ומעמיק את המצולות שאליהן דוחפים כמה גמדי־עסקנים של הכנסת עשרים ושבעה אלף משפחות של אכרים עבדים.

איננו יודעים מה חטא חטאו מתיישבים אלה בישובי העימות – בין אם הם מעומתים עם אוייב. בין אם העימות הוא עם השממה – אבל אנו יודעים כי הם מלח הארץ הזו, כפשוטו, אנו יודעים כי לַחמָהּ של ישראל מעמלם בא. הם, חרושי הפנים ומיובלי הכפיים, הם ששינו פני האדמה הצחיחה הזאת ופני העם שהיו, מבחינה זאת, צחיחים לא פחות. הם– והתנועה שליכדה אותם ועודדה אותם ועיצבה אותם בעמקים, בלכיש, בגולן: האליעזר־יָפֶה’יִם, ההרצפלדים, האשכולים, האליאבים: הם ששינו את פני העם היהודי. כל אשר מוריק בארץ הזו – בזכותם מוריק. הם שבראו את “הזמן הירוק”, שהוא פּאֵרָה של ישראל, ושום “זמן צהוב” לא בנקל יוכל זו.

*

מה, איפוא, מקור הנימה המרושעת הזו הבוקעת מחלילי־החֵימָה של התזמורת הרוהבת הזאת הקרויה “ליכוד”?

המקור הוא: נקמת הכושל.

אין לך רגש מחלחל יותר, מתסיס יותר – אך מעל לכל: מעווה יותר – מיצר־הנקם הרדום של הכושל במי שזינק עימו יחד למירוץ, אך בחר לו מסלול משלו – והצליח ממנו. אין לך דבר מעוות יותר מן התעלולים שיכולה להצמיח ההזדמנות שניתנה לכושל להגשים מאוויי־נקם רדומים אלה. מי שחש עצמו פתאום – על פי “תיקו” של קלפי – מלך הארץ, לא יהסס כהוא־זה להַתְפּיל, כלכלית וחברתית, את מֶלַח הארץ האמתי.

הם יתנכלו בכל מרי כשלונם למפעל הבריאות המסועף של הפועלים, כי נכשלו כשלון חרוץ. בקוצר הדמיון ובשלומיאליות, בקיום מפעל־נפל משלהם: הם יתנכלו – גם יבוזו בליבם – למפעלי חינוך ותרבות של ישראל כי בעליבותם הרוחנית לא הצליחו לדרוך אפילו עינב אחד, תרבותי או בידורי, ב“יקב” שלהם: הם מתנכלים ביוהרת־מושלים, אל ההתישבות השיתופית המוריקה, כי בכל שנות חייהם עסקו בשתילת אילני־סרק של סיסמאות ומעט מאד בעצים נושאי פרי. הפסוק “עובד אדמתו ישבע לחם” איננו הפסוק היחיד מספר־הספרים שלא נקלט כלל בתודעתם האנושית והחברתית.

כי הם מסוגלים – בקוביות לֶגוֹ – לבנות כל מגדלי המלל והרהב שבעולם. אך מעולם לא בנו אדמה.

*

מכאן חוסר־הבושה והעמידה על זיעת רֵעים – שבזכותם אנו מוציאים לחמנו מן הארץ. חוטמם של קרנפים אלה אינו מסוגל כלל לשאת את נזם־הזהב האמתי שבו עיטרה ההתיישבות העובדת השיתופית – כן, השיתופית – את דיוקנה החברתי והכלכלי של ישראל.

ואף על פי כן: לא להפקיר שום זירה ובוודאי לא את זירת האדמה. להיאבק ברהב הזה כמצוות הדאגה לעתיד ישראל ועַמָה, בשום פנים לא לנטוש ולא להפקיר עשְׂבִּיהָ – שעדיין היא מוריקה ופורחת – למאכל תיישים.

אסור לעשות זאת מטעמים של הגנת הטבע. אסור שבעתיים לעשות זאת מטעמים של הגנת האדם החי על אדמתו – האדם וארצו.

19 ביולי 1987

---

שַׁלֶּכֶת

מאת

ישעיהו אברך

"כָּכָה יֵבְךְ רַק סְתַו־מוֹלֶדֶת

(מתוך “בָּאֹהֶל” לאברהם שלונסקי)

מי שמבקש לראות בעליל את מהפך־הערכים האמיתי שנתחולל בחברה הישראלית; מי שמבקש לראות – למה לא נודה? – צעדיה המהוססים אם לא פיק־הברכיים, של תנועת העבודה; מי שרוצה – לכאבו – לראות איך הולך וקָמֵל לנגד עיניו אביבו של עם שרק לפני שלושה־ארבעה עשורים בלבד נחשב לרענן בעמים; מי שלא ראה מימיו מולדת בשלכת – יעבור נא על פני אהל ההתישבות השיתופית – הקיבוצית והמושבית – הנטוי מול פני בית־המחוקקים הישראלי.

לא כל יום מזדמן לעין מחזה “סוטר־על־לחי” כזה (וגם זה ניבו של אברהם שלונסקי) כְּמחזה של עובדי־אדמה חרושי עמל, האנוסים לעמוד על נפשם מול שועים ועסקנים המטבעים אותנו ואותם יום־יום במלל נמלץ על ערכה – ועל עדיפות ערכה – של עבודת־האדמה הציונית.

*

ונעצור מיד, כבר בפתח דברינו, על מפתן הבית – ביתנו.

כמה עוד אבנים – היינו רוצים לשאול – יש בכתרה של תנועת־העבודה בנוסף לאבן־הספיר הזו של התישבות שיתופית־שוויונית; של ברית עובדי־האדמה שאין דבר המסמל יותר מהן את המהפכה בחיי העם ובריבודו הכלכלי והחברתי ואת היאחזותו בצפרניים־ובשן בטרשי הארץ הזאת?

מה עוד – לא נהסס לשאול – מפאר את כסאם של ארבעים חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות אם לא ההילה הזו של חלוצי עין־חרוד ומרחביה ויטבתה ובקעת־הירדן ומרגליות ולכיש? מה ייחוד יש לכל תנועת הפועלים הישראלית המאורגנה בלי היצירה הסגולית הזאת של עם שקם מאפרו?

קשה לכתוב שורות אלו, אך קשה שבעתיים לומר כי קולו של צוות־הנהגה חשוב זה נשמע באדיר ובעוצמה הציבורית הראויה בימי־מצוקה חמורים לציבור שהוא בשר־מבשרה של ההסתדרות אם לא לוז בעמוד־השדרה שלה.

*

ברימוז אווילי – לא פחות משהוא מרושע – לוחשים באוזננו חברים מאזור אחר כי התנועה הקיבוצית איננה עוד באופנה בחברה הישראלית של ימינו וכי התייצבות לוחמת מדי לצידה עלולה אולי להיות לרועץ בימי קלפי. חניכיו של מי שהמציא את “בריכת המיליונרים” עלולים – אומרים האומרים – לחזור ולהרכיב על “סוס” זה את התרמית החברתית הגדולה שיותר מכל דבר אחר היא שהביאה אותם לפני עשר שנים אל צמרות ההנהגה של ישראל.

את המעשיוּת התפלה הזאת של עסקנות קרתנית יש לדחות בסלידה. חיבורנו אל תנועת ההתישבות החלוצית איננו חיבור טכני של מנין־קולות. חיבורנו אליה וחיבורה של החקלאות השיתופית אל כלל הציבור החי על יגיעו הוא חיבור של מהות, חיבור אורגני של עורקים וורידים היונקים מאב־עורקים חברתי אחר, יונקים זה מזה ומזינים זה את זה ומבטחים לגוף כולו את כל תסס־חיותו.

*

שהרי מי המציא בכלל את העימות המרושע של קיבוץ או מושב שיתופי מול עיירת פיתוח, כאשר הראשונים הם דוגמה איך מסוגל אדם לחצוב מתוך עצמו – מתוך עוֹניוֹ והתייסרותו החמרית, אך מתוך חוסן אמונתו ונחישותו – את עתידו ואת עתיד הכלל שהוא בונה ונבנה עימו.

והלא זהו בדיוק גם סוג התפתחותן המעוררת השתאות של ערי הפיתוח. כל־כולה של התפתחות זו תולדה של מאמץ־אדירים דומה שהשקיעו יושבי־מעברות לשעבר – ולימים דור האבות ודור הבנים גם יחד – בבנין עתידם.

אלה הם מעצם טבעם קווי דמיון וזהות ובשום פנים לא קווי הפרד וחיצוי – שניהם פרי מאמץ זהה שבו השקיע האדם כל חלבו ודמו.

רק מחדלו או אדישותו של החינוך הפנימי – השקוע כל הימים ראשו ורובו בגידול עסקנים בחממות – יכלו להתעלם מטיפוח עקיב של יסוד משותף זה בין מה שמצוייר ברשעות כשני קטבים. הישגי האדם בהתישבות השיתופית הם מבחינה זאת חצר־מטרה לשאוף אליה ולא מפוח ללַבּוֹת בו עוינות וצרות־עין.

*

והערת־סוגריים – כמו בצידי הענין ובכל זאת מגופו – ואף היא לביתנו פנימה.

גל של התעוררות ציונית פקד באחרונה את תיבת־הדואר שלנו וכמו עמדה להתפוצץ מעוצר האגרות האישיות שניתכו עלינו בפתאום, ובאמת כמה דימוקרטיה וציונות יכולה להכיל תיבה מסכנה אחת של בית־מגורים רגיל?

והכותבים – כל אחד נפשו יוצאת לקבל תעודה של “ציוני מוסמך”, היינו: להיות ציר לקונגרס הציוני הקרוב. הרגש הציוני הרדום התעורר פתאום אצל הרבה אנשים צעירים תאבי הגשמה לאומית (ואולי גם תאבי מסעות) ואתה תוהה לפעמים מנין שאבו צעירים שאפתנים את המליצות הרמות שרק שנים משופעים בהן: התנך – – – והעליה השניה. מתולדות־חייהם של רוב הצעירים האלה לא קיבלנו רושם של עודף־בקיאות לא בזה ולא בזו.

נניח איפוא לפניות המתחנחנות האלו. ואולם אם הציונות וערכיה כה בוערים כאש בעצמותיהם מדוע לא ראינו אף לא אחד מהם או את כולם יחד מתייצבים כמשמרת־תֶּמֶך בפתח אהל ההתישבות ומפגינים לפחות לשעה קלה מידה כלשהי של הזדהות עם מה שהוא באמת הלוּז והלשד של המהות הציונית? להפגין בפועל, אפילו לרגע־חיטופים אחד יסוד של הגשמה עצמית. בחינת: נאה דורשים – הרבה, יהיו גם נאה מקיימים – ולו גם כזית.

אלא שגם זה טעמו של חינוך לעסקנות מהַמָה – חינוך ופריו.

*

ונשוב אל גלעין הנושא.

בעת כתיבת טורים אלה עדיין אין סימן לתמורה בגישת השלטון. ואולם – אפילו תהיה – מישהו חייב לתת את הדין גם על מישוך התוחלת.

יש לזכור כי בשלב הנוכחי, הפורמים כך את גידיהם ועצביהם של אנשי האדמה הם עדיין לא הפקידים, הביורוקרטיה ה“נורמלית” עדיין יש לה – מעצם טבעה – גלגלים מרובעים משלה להסיע עליהם כל פתרון.

אלא שהמורטים כך את עצבי החקלאים יושבים בצמרות ההכרעה הציבורית. קהותם למצוקת אנשי־האדמה – תמצית לשדה של מדינת היהודים – היא קהות שמדעת, קהות של היודעים את האמת ומתכוונים, בפירוש, למרוד בה.

התוחלת הממושכה הזו, שכופים אותה זה חדשים אחדים על טובי בוניה של הציונות לא רק מְחַלָה ליבם של נאמני האדמה אלא שהיא עצמה תסמונת החולי העמוק שבו נָגוע חלק ניכר מהנהגת המדינה בימינו. זהו חולי בתחום הנפש הציבורית היונק משרשים אטאוויסטיים של גבאות קרתנית ויהירותם של בעלי־הטַּכְּסָה.

מול נגע זה עומד נכלם לא רק חוש הצדק הבסיסי אלא גם ההגיון הציבורי האלמנטרי.

*

שהרי על פי איזה הגיון ניתן להסביר את העובדה שרק לפני ארבע שנים יכלה המדינה המדולדלת הזאת לערוב בשיעור של שבעה מיליארד (!) דולר למהמרים בבורסה (וכבר החלה השבוע לשלם ראשיתה של ערבות זו טבין ותקילין). ואילו היום היא מסרבת “עקרונית” – כתיפלות המסבירים – לערוב להמשך חייה ותנובה של האדמה (והיא, אין לשכוח, אדמת הלאום) בסכום, מבוטל יחסית, של מאתיים מיליון דולר?

שלושה ימים בלבד – כך זכור לנו – הספיקו אז לראשי המדינה ולמחוקקיה (כולל רב־הכספים שבין המחוקקים) כדי להתקין ערבות אדירה זו ובלבד להציל את נשמת־אפה של ישראל – את הבורסה; היום – ששה חדשים אינם מספיקים לה כדי להציל את אזור סל־הלחם של ישראל, את הלחם ואת המוציאים אותו מן האדמה.

עשרות בשנים היתה ההתישבות העובדת העָרֵב האמיתי לארץ ישראל ולחוסנה. היום, בעיני העסקנות המנהגת את ישראל, אין היא נמצאת ראויה למידת־גומלין כלשהי – ולו גם גומלין של אצילות אלמנטרית – במתן ערבות המדינה בימי משבר הפוקדים אותה, ערבות הבנין לאושיותיו.

“דבר לא אבד לך – אמר אזופוס. העבד החכם, לבין שיחו הפילוסוף היווני – כל עוד לא אבדה לך הבושה”.

הנהגת־ישראל של ימינו איבדה גם אותה.

*

מול חוסר־בושה זה אולי תנסה גם תנועת־העבודה נוסח אחר, אבירי ואלגנטי פחות, שהרי כל יום של גינונים מחירו בממון – מיליונים, ואילו מחירו בקריעת מיתרי־נפשו של המתיישב העברי אין לו שיעור כלל.

אולי חובת־הזמן היא להשיל את מחלצות־הייצוג, ללבוש סרבלי־משחק מהוגנים וכדרך־מרדנים־מותרת לעשות אובסטרוקציה חד־משמעית, בנוסח: דבר לא יעלה על דוכן הכנסת כל עוד נמשכת ההתעללות המרושעת בעובדי האדמה, רצונך: בציונות.

אין להיבהל: הדמוקרטיה הישראלית לא תקרוס, חלילה, אובסטרוקציה כזאת אף היא חלק לגיטימי בחייה של כל דמוקרטיה מהוגנת.

שהרי העם הפקיד אמנם בידי הליכוד ושותפיו מחצית מכוח־השלטון בישראל, אך בשום פנים לא הפקיר לשרירותם את נכסי־צאן־הברזל של רבונות ישראל ואת הלוז של בניינה החברתי.

*

בשירו “בּאֹהֶל” כותב אברהם שלונסקי בסיום הבית שראשיתו עשינו מבוא למאמרנו:

" – – – כָּכָה יֵבְךְ רַק סְתַו־מוֹלֶדֶת

עֵת בָּרוֹם בְּיָד רוֹעֶדֶת

יְכֻבּוּ נֵרוֹת זָהָב"

בהתייחסות אליגורית לדימוי פיוטי נפלא זה – אין כמעט שורה בבית זה שאיננה יפה לימינו.

מחול־העוועים מסביב להתישבות העובדת אין כמוהו מבטא סתיו שהקדים לרדת על מולדת אביבית, תוססה. ואילו לא ברום אלא כאן, על פני־האדמה, מנסים עסקנים לכבות ביד – לא רועדת כלל – את מעט “נרות הזהב” שעדיין נותרו לפליטה בדמדומי החברה הישראלית של ימינו.

ההתישבות השיתופית השוויונית היא אחד משרידי נרות־הזהב האלה.

*

ואף על פי כן: מים רבים – כל מֵימֵי הליכוד והמתחברים אליו גם יחד – לא יכבוהו.

10 בנובמבר 1987

---

"התחלקו ביניכם"

מאת

ישעיהו אברך

אילו עמד לנו כוחנו היינו מתייצבים כמשמרת וקוראים לחברינו להתייצב כמונו ליד לשכת שר־האוצר הנוכחי ולא לסגת משם – עד רדתו.

לא רק משום שאנו סבורים שזוהי המדיניות הכלכלית המעוותה ביותר שנוהלה אי־פעם על ידי שר כלכלה בישראל – מדיניות שעל מהותה המוסרית עמדנו לפני זמן־מה בהרחבה בטורי עתון זה.¹ ועיקר טעמה של שחיתות זו בעינינו בכך שהעבירה רוח של הפקרות כלכלית, אישית, ומוסדית באזרחי ישראל. הפקרות של “חטוף ואכול, חטוף ושתה, כי – אל דאגה! – מחר לא נמות מבחינה כלכלית”. הפקרות שבאה לאשש רשמית את ההנחה של האזרח הישראלי בסהרוריו כי הוא באמת עשיר וכי מדינתו איננה ענייה ממנו. מדינה המעיזה לשלוף בפתאום, כמתוך קרן־השפע, מאות מיליונים ולפזרם לאזרחיה לצרכי מותרות – אף שצרורה נקוב ודמיה ניגרים – היא מדינה שהונאת־העם לצרכי שלטון היא ערך בערכי־החינוך שלה. סיכומה הפשוט של משוואה כזאת הוא: שחיתות.

שכסף נדיב זה הוא כספם של אחרים והנאתך ממנו היא הנאה של טפיל: או שהוא כסף מדומה שלך ומשקלו כמשקל המוץ וסופך לפרוע את הזיוף הזה כפל־מונים – דבר זה לא נאמר לך ואפילו ניסו להעלימו ממך. יתר על כן: בבולמוס של הצלת שלטון קורס כמו ביקשו לומר לך כי כל סיפור העניות הלאומית המרודה שלנו איננו אלא אגדה שבדו שליטים קודמים כדי להלך אימים ולהעלים כח עושרה ושיפעה האמתיים של מדינתך. החוב הלאומי של ישראל, שתפח בשנים האחרונות במיליארדי דולרים, הוא כמובן עדות ניצחת לנגידות המושפעה הזאת.

על נטעי הלענה האלה, שנשתלו לעת בחירות וקבעו סיפּונים חדשים לציפיות האזרח ולתביעותיו בארץ מתפלשת בעונייה; על נטעים אלה בלבד – ששלוחותיהם. כשלוחות העשב השוטה עוד יכרסמו שרשי כלכלה וחברה ימים רבים – חובה היה מכבר להוריד את השר מן הכס הרם שעליו הושב ושהפך אותו לכס־ההטעייה של כלכלת ישראל.

אלא שחובה קודמת היא להורידו מכס ההתחסדות, שעדיין אנו מתקשים לקבוע מה גדול בה ממה: היסוד המוכר של “זמרי המבקש שכר כפנחס” או העלבון שהוא עולב יום־יום באינטלגנציה האלמנטרית של אזרחי ישראל.

*

הנה דברים מפיו בתמצית:

“הקרב שמנהלת ההסתדרות על תוספת־השחיקה הוא כולו פוליטי, אין לו שום שייכות לטובת העובדים. אין בו שום דאגה למשק הארץ, על טובת העובד שוקדת הממשלה, לנגד עיניה. כמובן, טובת משק המדינה וכלכלתה” –

זוהי תמצית. לא מילולית, של מובאות מנאומיו הרגועים, צנוני ההגיון למראית, של שר האוצר שבקושי מגלות שפתיו ניע כלשהו בעת הלבשת מחשבתו במלים. כאילו ביקש להדגיש את הטמפרטורה היציבה של הגיונו הצונן – אי־שם באיזור שמתחת לאפס – שאינו מושפע מכל ריגוש מצוי או מאיזו בעירת־לב פתאומית.

הדבר המאוס הזה הקרוי “פוליטיקה” הוא. כידוע, נחלת אלה הטוענים טענת השכר השחוק והזועקים זעקתם של מאות אלפים מקופחים – כן. עדיין מאות אלפים, לפי הסטטיסטיקה הרשמית – אבל בשום פנים איננו נחלת המדינאים שעיקר דאגתם משק ישראל, דרכי הפיתוח שלו, שגשוגו ורווחתו. לגבי צדיקים־יסוד־עולם אלה ה“פוליטיקה” היא, כמובן, מוקצה מחמת מיאוס.

*

ואת הדברים האלה אומר בלי ניד־עפעף אדם שרק לפני עשרה חדשים בלבד רצע את אוזנה של כלכלת ישראל אל מזוזת הפוליטיקה בגילויה הגס והמגושם ביותר. רק לפני חדשים כמו בקע דרך חירות מאיזו ביצה עלומה וציוצו המבשר, המבקש לקבוע אנטיפוד גמור לכל אשר היה רווח לפניו, היה: “יש לי!”. כמו חיכה בקוצר־רוח בתוך המדגרה של דינרי־הזהב ורק ניתן לו לבקע את הקליפה החל מפזרם לכל עבר.

נגיסת עשרות מיליונים מן הדולרים המנודבים על ידי בני־ברית ושאינם בני ברית לצרכי בטחון ופיתוח והעברתם לכיס האזרחים בדמות טלביזיות צבעוניות בימי בחירות. הן, כמובן, תמצית המוסר הלאומי ומרום הדאגה למשק המדינה ובשום פנים אינן “פוליטיקה”, עמידה נאמנה של נציגי ציבור לימין שכבת שולחיהם ששכרה נשחק – היא־היא “פוליטיקה”.

הגיון מעוות של הדובר או זלזול בהגיונם של שומעיו? קרוב לוודאי: שניהם.

וישראל של היום, שבתופי אזניה מכה השלטון – בתחום המדיניות, הבטחון והכלכלה – ברמת דיבור היאה אולי לאוגנדה, שומעת חרפתה. חרפת הזלזול בתבונתה, ואינה משיבה. נעלבת ואינה עולבת, ואין לה, כנראה, פנאי להשתהות על כך יתר על המידה. כי היא נתונה בעצם מירוצה אל משרדי הנסיעות, כי בא הקיץ.

*

אך נעמוד כמשמרת לא רק משום שהמדיניות מעוותה והצגתה מתחסדת. אלא משום שהיא קרובה לבריונות בדרך הגשמתה. היא מבוצעת במידה מגושמה של רהב אישי ושחץ ציבורי ממש כמו מדיניותו האטומה והמזלזלת בבלמים מוסריים של עמית אחר בממשלה הזאת באזורי הבטחון של ישראל.

חילוקי־דעות בין הממשלה ובין הנציגות הלגיטימית של העובדים אינם חזיון נדיר בחיי הארץ הזאת – בשום שלטון. הם גם חזיון טבעי בכל חברה שבסיסה משא־ומתן חופשי בין מעמדות ובין אזרחים לממשלתם.

אבל די היה לראות את עמידת־השחץ ליד דוכן הכנסת ואת ארשת־הפנים המלעיגה של שר האוצר הנוכחי כדי להבחין שהדברים לא היו אמורים כלל – והם אינם אמורים גם עתה! – באיזה ענין עקרוני או מהותי (425 שקלים!) שממנו גורלות למשק המדינה. הציחקוקים התפלים האלה לנוכח קריאות־הביניים של מזכיר ההסתדרות. שבקעו מלב מורתח של שליח ציבור האחראי לשולחיו, היו כהעוויות של בדרן במשתה־אביונים.

אלא שבחלל הכנסת המושפלת, בין ינעם הדבר בין לא ינעם לשר ולחבריו, תהדהד עוד ימים רבים הקריאה הכמו־רסוקה של ציבור שאינו מוחל על כבודו: “אין אנו באים לפניך כמבקשי נדבה. אנו תובעים בשם הציבור את אשר מגיע לו בדין. במידת הצדק ולא בשום מידת־הרחמים”.

לו נשאלנו – היינו מעדיפים את הניב המהוסס־מעט מלב נסער על פני העברית הקצובה והתקנית (אפשר לצאת מן הדעת מן התקניות הלשונית החלולה וחסרת הנשמה הזאת!) של פקיד בכיר במינהל עסקים הנושא כתר שר.

*

כי מתוך הציחקוק הנעווה ומתוך שלולית– המלים העכורה עלתה כצפרדע־ציבורית הצעה של מתת־חסד. אישית כביכול, של שר הנדיב לעובדיו. מתת – לא על פי הדין או על פי המשתמע מתוך הסכם אלא על פי נדבת־לבו של גבאי תקיף. ברצותו – קופץ ידו, ברצותו – מרחיב. כאילו חזרה ישראל הריבונית לימי קהילה־וגבאים וכמו לא היתה קיימת כלל מערכת של התגוננות וכבוד שהקימו עובדים לעצמם במשך ארבעה דורות של חלוצים.

ליד ספריית סטראשון בוינה־שהיתה – מספר לנו חברנו יוצא ירושלים־דליטא – היו יושבים דרך קבע שני פושטי־יד עוורים ולפניהם לגין של פח וכל העובר – ברצותו מטיל בו איסתר. כנדבת־לבו, נגיד אחד, שלא הגה חיבה יתירה לעניים, היה עובר לפניהם בערב־החג. משליך כפתור־מתכת המשמיע קול־נקישה לתוך הלגין וקורא לקבצנים: תתחלקו ביניכם.

מן המופת הזה שאב, כנראה, שר האוצר את השראתו, כאילו היו הצבור ונציגיו. התובעים תביעתם בדין. גם במעמד של פושטי־יד, גם במצב של סומים. התחלקו ביניכם וריבו, כמובן, על החלוקה. נאום שר האוצר של ישראל בעשור הרביעי לרבונותה.

*

אל היוהרה נלווית. כרגיל, תאומתה: הסיכלות.

תכסיס זריעת הפירוד בין שכבות־עובדים שונות כדי להטיל בהן מבוכה – אבד עליו הכלח מזמן וכבר אין היום ארץ מפותחה בעולם שלא השליכה להטוט זה אחר גווה. שיטה זו היתה יפה אולי לקפיטליזם התעשייתי בחיתוליו. היא איננה קיימת עוד. והיא עברה מן העולם לא משום שאיננה מוסרית אלא פשוט משום שאיננה יעילה עוד.

כי רק גישה גבאית של תקיפים יכולה להניח כי בתנאי הארגון המלוכד של בני־אדם החיים על עמלם. בשלהי המאה הטכנולוגית הזאת, אפשר להפעיל שיטות פרימיטיביות של שלמונים כדי להפיס דעתו של חלק אחד ולקוממו נגד חברו. על אחת כמה וכמה אי־אפשר לעשות זאת בתנאי הארגון הסגולי המחושק של עובדים בישראל. בוני ארצם ובוני כוחם מראשיתם. ורק הבל הוא לחשוב שדי לזמן קבוצת וועדים. לחייך אליהם, לפרוט על מיתרי התלבטות אלמנטריים – כדי לראות אותם מופרדים מציבורם. ואין צריך לומר שהמדינה ומשק הארץ היו ניזוקים מהפרדה כזו. אילו נתקיימה, לא פחות – ואפשר יותר – מארגונם של העובדים.

אבל זהו בדיוק הפרימיטיביזם המחשבתי של מי שהופקד על אוצר המדינה ונעשה הנווט המעשי והמוסרי של חלוקת אמצעי הכלל.

ובכוח הלך־מחשבה נערי זה הטיל את משק הארץ – ויותר מזה: את אזרחיה – על לא עילה. למערבולת של שביתות ורתח ציבורי שבעת כתיבת טורים אלה עדיין לא שככו.

*

מעל בימת העתון הזה, הנושא את הכותרת “עתון פועלי ישראל”. ראוי בהקשר דברים זה לומר בלי רתע גם מלים אחדות פנימה. היינו חוטאים לנורמות יסוד שקבענו לעטנו אילו ביקשנו לעקוף נקודה זו רק בשל חומרתה מבית.

פטיש חלול זה של שר האוצר היה מכבר מכה באוויר בלבד אילו לא הוגש לו סדן מתוך המחנה פנימה. הופעתו של שלמה אביטן בשם שלושה־עשר הוועדים “החזקים”. אין בה מבחינה ציבורית פחות רהב משיש בהופעת השר הממונה על הקופה. זהו חזיון צבורי מעוות בתוך המחנה גופו, הראוי להוקעה מוסרית – ואם נחוץ: גם ארגונית. חלקלקות הלשון והאיזון הערמומי בין מחאה לסניטה, שאימצו לעצמם כמה מראשי הוועדים האלה כלפי הארגון הכולל של ההסתדרות –רק מחמיר תופעה זו ומחריפה.

עצם העובדה שקבוצת ועדים מתוך השכבה החזקה של כלל העובדים רואה לנכון לנהל מערכה מקצועית נפרדת ולהיבדל. בכוח עמדות מפתח שלהם במשק, מציבור של מאות אלפים הלוחם על דברים אלמנטריים יותר – היא חזיון הנוגד כל ערך הערבות ההדדית של ההסתדרות, הוא סותר את הרעיון החברתי העמוק של “עובדים ערבים זה בזה” – רעיון שהוא עילת כל ההישגים הפלאיים של ארגון העובדים בישראל ושבכוחו הגיעו גם שלמה אביטן וחבריו אל אשר הגיעו. אל המוכן שהגיעו.

ליד משרדם של אלו לא נציב משמרת. עדיין בכוחו של ציבור מאות האלפים החי על עמלו להחזיר איש־איש אל תחומי שליחותו הלגיטימית שאליה יועד על יידי בוחריו.

מכל מקום: בארץ הזאת ובתנועות הפועלים המיושנה הזאת עדיין בוחר הכלל את נציגיו באמצעות תיבת הקלפי ולא באמצעות תיבת הטלביזיה. גם בעידן פוטולוגי זה עדיין מוגזם יהיה למסור את תפקיד הבחירה וההעדפה של נציגי הציבור למצלמות רשות השידור של ישראל.

*

הפטרה:

למראה התנהגותו של הדור הצעיר, החדש, ממשיך דרכו של הרביזיוניזם בישראל, אין אתה יכול שלא להודות ביתרון אחד בולט שלו על פני תנועת העבודה חרושת־הקמטים.

מורשת התנועה החלוצית והרבה מערכיה נתפוגגו בתהליך ההנחלה מדור אל דור. יש פער גדול – חייבים להודות – בין התפיסה הערכיית של דורות ראשונים לבין תפיסותיו של דור חדש ומעפיל. פעמים – ללא היכר.

הרביזיוניזם, חובה לומר, לא לקה בהתפוגגות כזאת. ערכי ההדר המנופח והמגושמות בהתנהגות הציבורית, שהיו מסימני ההיכר הבולטים של התנועה הרביזיוניסטית מראשיתה – לא דהו ולא נתפוגגו כל־מאומה בדור־ההמשך שלהם. נהפוך הוא: הדור הצעיר (שחבר הכנסת מיכה רייסר, למשל, או שר האוצר הנוכחי, הם בוודאי מנציגיו הבולטים) נושא דגלם של ערכים אלה ברמה ובעזות שאין בהן כדי לבייש שום ברית של הדר או של בריונות־מילולית בעבר.

31 במאי 1982

---

שער שני: בין הניחוח והרקב

מאת

ישעיהו אברך

שער שני: בין הניחוח והרקב

מאת

ישעיהו אברך

---

ריפורטג'ה ותעמולה

מאת

ישעיהו אברך

מונחות לפני רשימותיהם של עתונאים עברים מביקור בעיר־חיילים ואיני יודע אם להמשיך בדרך הבידוח את הרשימות הללו ולהביאן לכלל גיחוך בולט, או לעמוד על הצד הרציני יותר שבדבר, והוא דלותה של הריפורטג’ה העברית וקוצר־ידה של תעמולתנו.

בּרי: אין זה קל לאזרח לראות, אגב ביקור חטוף אחד, ראיה־של־אמת את הווי־החיים של הצבא. הרי זו מסכת סבוכה ומורכבת ביותר וכמעט שאין ללמוד עליה מאומה מתוך הצצה קלה בלבד. יש כאן, מצד אחד, סכנה של התמוגגות והתפעלות נפרזת מכל דבר שיש בו משום שוני לעומת חיי־האזרח ומצד שני — של רחשי־רחמים והשתתפות בצערם, כביכול, של אנשים שנטלו על עצמם קשי־חיים שכזה. משניהם כאחד יסלוד האדם אשר עליו יסופר. בשניהם כאחד יחטא העתונאי לטעם הטוב — ולאמת. ואם נוסף לכך יש לכתיבה גם תכלית של תעמולה — יהיה בזה גם משום קוצר־הבנה לדמותה ולדרכיה של התעמולה העברית לגיוּס. כי תעמולה זו אינה רשאית בשום פנים לקרוץ לאזרח באמצעי־פיתוי זולים על הנוחות הצפויה לו באימונים ובשירוּת. הרי זו גם גניבת־דעת וגם זלזול בערכים המוסריים של ההתגייסות אם אנו הופכים ענין גדול זה לענין של כדאיות, בשל זכיה במקצוע לעת שלום או בשל הוספה במשקל (מדוגמאותיו של כתב “הארץ”). עתונאים עברים כבר הציצו פעם בטרקלינם של חיי הצבא, במערכות השירוּת הממשי, ונפגעו. נפגעו — כי ראו הכל אך לא ראו את אמת־החיים של בחורינו או שראוה ונתעקמה אצלם. עתה עברו ביעף על פני הפרוזדור, מחנה האימונים. ופגעו. הם פגעוּ במאמצם המפרך של מאות בחורים עברים שמלאכת האימונים בשבילם אינה “שעשוע של תיל דוקרני” (כדברי איש “הארץ”) בלתי אם מלאכה התובעת אימוץ עצום של כוחות הגוף והנפש. ואין כוונת הדברים לקשור זרים של כבוד נפרז לכל אלה שפשטו מדי־אזרח ולבשו בגדים אחרים. פחות מכל ירצה החייל בזאת. אך על אחת כמה וכמה שאין כל כוונה לגרוע כמלוא־נימה מערכם ומטיבם של הסדרים הנהוגים, שבעיקרם ובכללותם יש בהם מן הדאגה המכסימלית לחייל כאדם. ועל כך — ובדין — גאוותו של משטר הצבא הבריטי הרואה בחייל לא רק בורג במכונת־המלחמה האדירה אלא, ולכל לראש. אדם שצרכיו ומשאלותיו ראויים לתשומת לב יתירה בכל מידת האפשר בתנאי צבא ומלחמה, אך מותר לשער כי שום ריפורטר, האמון עלי עתונות אנגלית, בעל חוש־מידה מסויים, לא היה מנסה להפוך מחנה של אימון אזרחים וסיגולם לשירות. למעין מחנה־התבדרות ושעשועים ויתרונות של נוחות שאך הבאי הוא להאמין שאפשר לקיימם בתנאי מלחמה.

על כן היו לנו לזרא תיאורי־ההתמוגגות על מסורת של “פייף או’קלוק” ועל “חדרי־שינה מרווחים” — וכיוצא בהם דברים פשוטים ואפורים למדי שריפורטר — שוחר־הוּמור. כנראה — לא מצא להם אלא הגדרות מבריקות, ממתיקות וקרובות אולי מאד לאוצר־המונחים של אזרח צעיר בכרך עברי, אך רחוקות מן האמת החיילית. על כל פּנים: החייל, טירון כוותיק, אינו יכול להסכים כי בשל תפיסה מסולפת של דרכי־התעמולה לגיוס יעשה כל ריפורטר את תנאי־חייו, על לבטיהם ועל יתרונותיהם, מעין “תופין של מתיקות” לכל מי שעדיין לא מילא את חובתו.

*

ומכאן — משהו לדמותה של הריפורטאג’ה העברית. זו רעה־חולה שלה, בכללותה, שאינה יודעת אלא שתי צורות־קצה של תיאור: האחת — כרוניקה יבשה עד כדי חורב ומשעממת עד כדי הרדמה. ואחת — שפכון־רגשות והתפעלו עד כדי אבדן כל חוש־מידה ומציאות. דרך האמצע והיא דרך התיאור הכבוש והמתאפק, שאין בו יובש אך גם לא התמוגגות נכסלת, כמעט שאינה ידועה לה, או שמגישים לקורא גודש של שורות שגורות או שמלעיטים אותו בליל של מליצות. התפעלות ודמיון־דל. אך לעתים רחוקות ניתן תיאור שיהיה בו משום חוויה אמתית לקורא ומשום שרוב הריפורטרים מעדיפים, כנראה, את הדרך השניה זכינו לכתבות על חיי הצבא, המזכירות לנו מכתביהם המפורסמים של תיירים ממרחקים שביקרו לראשונה במשק שיתופי. את התפעלותם מתרנגולת מטילה ומפרה בעלת שם עברי…

אך לא הייתי בא לריב את ריבה של הספרות הריפורטאג’יסטית ולא הייתי מצביע על פגמים שבאסתטיקה, אלמלא נגעו הדברים בשאלה אהה, נכבדה מאד, והיא: דרכי התעמולה שלנו לגיוס.

תעמולה זו — נפתולים רבים ידעה, ראשיתה — חרוזים נמלצים על גבי מודעות, המשכה — בתי־שיר בעתונות ועתה — רק עתה —שינתה את דרכיה והחלה לדבר אל העם בלשון פשוטה, בהירה ונוקבת ומשום כך גם קולעת ביותר. סיסמאות חרוזות כמו “במקום רבוא — רבואתיים” פינו את מקומן לאַפֶּלאצ’ה הפשוטה והמוצדקת ביותר מבחינה מוסרית־אנושית: “ניקום נקמת אחים”. אך אם התעמולה העברית הרשמית מצאה סוף־סוף את הניב הנקלט ביותר, הנה העתונאים המסיירים — אם לשפוט לפי תיאוריהם האחרונים — עדיין לא מצאוה.

כי הדבר שאנו החיילים מבקשים לספרו לאזרח איננו הטוב והמשופר והנחמד והנעים שבסידורינו הטכניים בצבא. גם אילו היה הדבר כך — ואך פתי יאמין כי הוא אפשרי בתנאי־שירות בימינו — לא היינו נזקקים לכגון זה כדי לעודד את קנאתו של האזרח ולא בשל כך היינו קוראים לו לבוא. אלמלא היה אותו עתונאי חדור מושגים מקובלים על “פייף או קלוק” ועל אקרובאטיקה של הליכה על חבל; אלמלא היה להוט פחות אחר “קוריוזים” — אפשר היה רואה יותר את העיקר ואפשר היה מרגיש במשהו אחר שיש בו באמת כדי לעורר קנאה אצל האזרח ולהניעו למחשבה על עצמו ועל תפקידו. ויודעים אתם במה יש לקנא ומה יש להביא לצבור כדבר הראוי לקנאה? — הרי זוהי ההרגשה הכללית של הטירון העברי — כי הקשיים, התלאות ולבטי־ההסתגלות בגוף ובנפש, כאין וכאפס הם לעומת ההנאה — כן, ההנאה! — שבנשיאת המדים.

אתה, העתונאי, היית עושה שירות טוב ונאה יותר לתעמולתנו אילו היית מספר לצבוּר — וזו האמת! — כי שום טירון, גם אם היסס ופקפק ופסח על שתי הסעיפים ואפילו אם עבר את מפתן הצבא לא בכוח עצמו בלבד. לא ימיר את ההרגשה הזו של מדים ומילוי־תפקיד בכל יתרונותיה של נוחות־אזרחית שאולי קשה היה לו להיפרד ממנה. וודאי שהיית מטיב לשרת את עניננו לו סיפרת לבחורים בעיר, כי בעצם אינם זקוקים אלא להכרעה אחת, להתגברות אחת של ספקנות שאחריהן מן ההכרח שתבוא הרגשת־סיפוק והכרח הערך העצמי כאדם וכיהודי — כי כזאת יכולת לראות במחנה־האימונים, אלמלא היה לבך נתון לקוריוזים.

אל תספר להם על “שינה מרווחת” ועל “צלחת מן השמים”, אמור להם פשוט, גלוי ואמת: יש פשפשים, יש תרגול כבד ומפרך, יש צורך להכניע הרבה רצונות ומשאלות יפים, יש להיכון לקשי־חיים דוקא — אך כנגד כל אלה יש רגש אחד המפעם את האדם למיום עברו את הסף והוא המנעים את הכל והמחפּה על הכל: רגש של מלוי־חובה, תגמול פנימי כלשהו, אולי קטן אך עמוק מאד, לכל מה שנעשה שם לאב, לאם.

זו דרך התעמולה — ואחרת אין.

31 באוגוסט 1943

---

חרושת החזיונות

מאת

ישעיהו אברך

הבמה העברית קצרה באחרונה הרבה אלומות של תהלה — ובדין. היא שיכללה עצמה, הגבירה כוח־המבע שלה, חשפה כשרונות, פרצה אל מחזה הראווה הגדול ברוב־עם — ויכלה לו. ואולם אגב התקדמות והישגים היא פנתה גם אל עקלתון. על חמשה ציוני־דרך בעקלתון זה ידובר בּבא: על הפרסומת, על הראווה, על החרושת, על הנכר ועל בריחה מן המבוע.

על הפרסומת

בעצם הצגת הבכורה של אחד התיאטראות שלנו פרצה דליקה. היתה מהומה, אך גדולה ממנה היתה הסנסציה. רבים מן הצופים נטו להאמין כי הדליקה שייכת לגוף ההצגה ואפילו שיבחו את הנהלת התיאטרון על הסממן המפתיע שהכינה להצגה הבכורה. אין גבול, אמרו, לכוח ההברקה ולדמיונו היוצר של במאי.

הקהל שלנו רגיש, כידוע, לכל השפעה חינוכית ועוד מעט קשה יהיה לפתוח הצגת־בכורה בלי דליקה כשם שכבר היום לא נוח ביותר לפתוח מסך בלי שחקנים המחופשים בחיות או כבהמות־בית או, לפחות, כאדני־השדה. מחזה בימינו שאין בו לא חמור ולא כלב בקושי מתקרא מחזה. על אחת כמה וכמה אם אין בו כמה מניינים של מחוללות חשופות־שוק או פרומות־חזה. סממנים אכזוטיים, כמו: גמגום קאליפורנאי, כעכוע סיני ומלבושים משוק העתיקות של אינסטנבול נעשו מכבר הכרח לבנין כל הצגה ואין בהם עוד משום חידוש. כביכול, טעמו של הקהל נשתפר מאד ונתעדן מאד בהשפעה של התיאטראות. הוא אינו אוהב עוד חיקויים. רק דברי מקור. ולא סתם מקור אלא מקור ראשון. מן המבוע. סח לי איש תיאטרון: גבירה שבאה לקנות כרטיס להצגה ביקשה כי יראו לה תחילה את הבד שממנו נתפרו התלבשות. אם התלבשות הבוכאריות, למשל, לא הובאו מטהרן אלא נקנו בחנותו של ברוך בירושלים — מה טעם תוציא מעות כדי לראות בד־בוכַרי שאיננו בד־בוכרי? מטרונית אחרת, ממוצא מערב אירופי, ביקשה שיערבו לה. כי השולחן בחדר האצילים שעל הבמה הוא שולחן מקורי מימי “לוּאי קַטורז” ולא חס ושלום מעשה חיקויים של חרשי ישראל. לא נתמה עוד אם אדם שיחזה בהצגה תנ“כית יבקש שיבטיחו לו כי האריג שבו מכסים יעקב ורחל את בשרם הוא מטווה מקורי מתקופת ההיקסוס, תוצרת אלוני־ממרא, ולא מלאכת מחשבת של בצלאל בן חור או מעשה־חיקוי של נשי ויצ”ו בימינו. כי מקור, פירושו: ראשוניות, והמונים הנתונים להשפעה חינוכית נוטים לפרש השפעה זו פירוש קיצוני ביותר. עתים הם מתרחקים מאד מכוונותיו של המשפיע. אך זה שכרו של כל חינוך אינטנסיבי, והתיאטרון העברי אוכל עתה פירות חינוכו שלו: הוא הפתיע את הקהל בכושר־ההברקה שלו. בא הקהל ומפתיע את התיאטרון ברחבות־התפיסה שלו.

ואולם ההפתעה היא בבחינת חרב־פיפיות ובמקום שאתה מוצא כוחה שם אתה מוצא חולשתה. כל כוחה של התדהמה — בפתאומיות ובחד־פעמיות שבה. אם עמדת כל הימים על רגליך ולפתע אתה ניצב על ראשך — זה מפתיע ואפילו מדהים. אפס, אם תוסיף לעמוד על ראשך בלי הפוגה — לא תפתיע עוד איש. כך אתה — כך מודעה על הצגת תיאטרון. כאשר אנדרוגינוס הפוך־ראש מופיע לראשונה על לוח המודעות — אתה נפתע: אמרת קרקס והנה תיאטרון. אך כאשר לגיונות של אנדרוגינוסים צועדים במשך שבועות תמימים כפותי־רגלים על לוח המודעות ־יותר משאתה מסתכל בהם, הם מסתכלים בך. בסופו של דבר זה מטיל שעמום גם בך גם בהם. הם — סופם שיבלו על לוח־המודעות ואילו אתה מצפה בקוצר־רוח להברקה גדולה מזו, אלא שגם עולם המדהימות איננו בלתי מוגבל.

על הראווה

הראווה היתה, לדאבוננו, אחד היסודות המַנחים בפעולת במותינו — ולא במודעה בלבד. בתי־כנסת ריפורמיים באירופה היו נוהגים להביא במודעותיהם דמות־דיוקנן של אחדות מבנות־הגויים המשתתפות במקהלה כדי למשוך צעירים אל התפילה. באו עלמים להתוודע אל המשוררות ונמצאו מתפללים תפילה־זכה וסופם מתוודעים אל האלהים. פרסומת מסוג זה לשוכן־ערבות ולרוח הקודש היא עצמה אולי איננה רצוייה, ואולם כוונתה היתה, כנראה, רצוייה. ואולם תיאטראות שלנו באחרונה חלק ממודעות שלהם איננו רק סממן ריקלַמי אלא הוא־הוא גופה של הבמה, היינו: אלהים שאיננו במודעה — לא יהיה גם על הבמה ואילו אשת־גלמודות שישנה בה עלולה להיות גם על הבמה. הבמה, כמודעה, עיקרון הראווה.

התיאטרון שלנו מנסה להתמודד עם הקולנוע לא במיוחד שבתיאטרון אלא בחיקוי סממני הראווה של הקולנוע. ניצוץ לוחש ומהמם של אמנות הבמה הולך ומפנה מקומו לזיקוק־די־נור, לאש קרה ומצננת. התיאטרון נגרר אחרי תרבות־השטח של הבד ואחרי כוח־ההדהמה האופּטי שלו בלי לנסות להעמיד מולו את הגוון השקט והמאופק של עצמו ואת לחן־קולו בנשימה קטועה ומרוסקת, כל עוד נשמה באפו, מנסה התיאטרון העברי — בן־בנו של זקן מופלג כבד־הליכות ונשוא־פנים מימי סופוקלס — להתמודד בריצת־מרתון עם צעיר נועז ושובבני, קל־דעת וטרזני כלשהו, יציר רוחה של המאה העשרים ובן־טיפוחה. אפשר יוכלו לו לצעיר זה אונו והונו של תיאטרון אמריקני, למשל, אך בודאי לא תוכל לו לאורך־ימים במה צנועה, דלת כוח ואמצעים כבמת ישראל. דברים שהתיאטרון העברי ברח מהם וניער עצמו מהם חוזרים אליו במהדורה חדשה. המשחק — אבי־אבות התיאטרון ועיקר צדקת־קיומו — נעשה רק אחד הסממנים בהופעה הבימתית. פנס־הקסם נעשה גורם לא פחות חשוב ממנו. התזמורת והמקהלה — אולי חשובים יותר. במקום ההמייה החרישית בא קול התוּפּים. אור גנוז פינה מקומו לאורה של מנוורת־גז. הצעד הריתמי המדוד והמאופּק — לשעטת־מחול. איך אמרה שכנתי לכסא: כבר נגמרה כמעט כל המערכה השנייה ועדין לא רקדוּ, ועדין לא שרוּ ורק מדברים ומדברים — משל, אנו יושבים באסיפה ולא בתיאטרון.

אָכן איש לא היטיב לחנך את שכנתי לאהבת־תיאטרון מוזרת כזו יותר מן התיאטרון עצמו. ואַל נא נתלה את הקולר בצופה. לפי שעה אין לרוּבו של קהלנוּ מחנך תיאטרלי אחר זולת הבמה העברית, וכאשר תחרוש ותזרע במה זו כן היא קוצרת, כן היא תקצור.

על החרושת

בנשימה מרוסקת רץ התיאטרון אחרי חבריו ומבחינה מסויימת — גם אחרי עצמו. אחד האלילים שהתיאטרון סגד לו בתקופה האחרונה הוא אל־הפוריות. ספק אם איזה ענף שהוא במשק החמרי והרוּחני של המדינה זכה למידה כזו של פוריות כאשר זכתה לה הבמה העברית. וההתחרות איננה רק בין תיאטרון לחברו. כל תיאטרון מתחרה עם עצמו. עוד לא הספיקה הצגה אחת להיקלט על הבמה או לדרדר ממנה וכבר חברתה מתדפקת על הדלת. על כבש האוירון מתחלפים הבמאים. זה הולך וזה בא. יבול של קרוב ל־30 (!) מחזות נתנו לנו התיאטראות בעונה האחרונה. הבולמוס אחז את התיאטרון וגרף את המבקרים והעתונאים וטלטל את קהל הצופים. אחת לשבועיים מוזעק הצופה להצגה בכורה חדשה והוא נקלע בין תיאטרון לתיאטרון ובין מחזה למחזה ואינו יודע את נפשו. עדית ובינונית וגם זבורית משמשות בערבוביה והצופה מחוייב לקלוט כל אלה, לעכל כל אלה ולגבש לו מבליל זה של מחזות, סגנונות וספרויות טעם אמונתי כלשהו וכושר־הבחנה אמנותי.

ברד הצגות־הבכורה היה למין מכת־בכורות. ריקמת־טעם אחת שמתחילה להתרקם אצל הצופה — התיאטרון עצמו הורס אותה, כאילו היה התיאטרון לוחש בלי הרף על אזנו של הצופה: כל שהראיתי לך עד כה הוא כאין וכאפס לעומת מה שתראה כמעט קט.

החפזון הוא בעוכרי התגבשותו של טעם הצופה. אך הוא גם בעוכרי העבודה האמנותית השיטתית של התיאטרון. הבולמוס הוא ניגודה הגמור של עבודת הבמה כי הוא מקפח את שיקול־הדעת השקט והמיושב ומשליט על פעילותנו האמנותית אוירה של “יריד”. צמצום מספר המחזות לשנה היה מאפשר לתיאטרון לברור מחזותיו ביתר קפדנות ולהכינם ביתר שקידה ואילו לצבור הצופים היתה ניתנת הזדמנות לראות כל אותם מחזות טובים ומובחרים שהורדו מן הבמה לא משום שנכשלו אלא משום שמחזות צעירים יותר וטריים יותר כבר ההיו מוכנים לעלות ואי־אפשר היה לעכב עוד יציאתם לאור־עולם.

על הנֵכר

התיאטרון הוא כלי לחינוך אמנותי ולהנאה אסתטית ובשום פנים לא קרדום בידי המדינה. מכל מקום: לא במדינה חפשית שבה אין הביטוי האינדיבידואלי של אנשים ומוסדות טבוע בחותמה של מלכות, אף על פי כן, אי אפשר לו לתיאטרון להתעלם לחלוטין מן הארץ ומן המדינה שבהן הוא קיים ושמהן הוא שואב את קהלו ויונק את חיותו. יתר על כן: יש ימים בחייה של אוּמה שבהם היא מצווה ללכד כל גרגיר של יכולת רוחנית וחינוכית כדי לעמוד בתוך שעתה הגדולה וליכול לה. אין זה מוגזם לומר כי אנו חיים בימים כאלה. העובדה שקמה מדינת יהודים והיא הופכת סדרי־בראשית על כברת־אדמה זו וטובעת מחדש דיוקנאות־אדם ויוצקת דפוסי־חיים ומהתכת שבטים ועדות ועושה כל הארץ כור־אדירים של היתוך וצריפה — עובדה זו לא הומצאה על ידי ירחמיאלים. היא מדגישה עצמה בעצם התרחשותה יום־יום במישורי הארץ בהרריה ובגאיותיה. ואולם איתרע מזלה של מדינה זו שרבים מיושביה — מטעמים של מנטליות יהודית מיוחדת ואולי גם של התפרקות כללית שלא כאן המקום המקום לייחד עליהן את הדיבור — מכסים בעמוד־ענן את האורות ומטילים עמוד־אש על הצלילים. הראשונים מועבים, האחרונים מוארים, והתמונה מתעקמת. יכול התיאטרון לומר: אומנותי — האמנות הצרופה ואין לי בעולמי דבר זולת האמנות ומעשה אמנותי שאירע לחבורה מסויימת על התימזה, למשל, עדיף על איזו התרחשות קרתנית, בכלובה של ארץ זו. סוף־סוף גם אם התיאטרון אספקלריה של הדורות אין הוא מחוייב להיות בבואה של הדור הזה. תיאטרון איננו עתון יומי ואילו את מלאכת החינוך יעשו בתי הספר, תנועות הנוער, אולי אפילו המפלגות, אך לא התיאטרון. השקפה זו אפשר לחלוק עליה אך אפשר היה גם לכבד אותה אלמלא הוגשמה בעקיבות. אלא שאמירה זו — יימחל לנו — היא חסודה במקצת. מתחוור כי אין התיאטרון שלנו רואה עצמו חפשי מכל זיקה למתרחש בארץ, אך הרושם הוא כי הוא חש יותר בזיקה אל השלילה. הוא נשמר מאד מלהיות כלי הסברה וחינוך בדומה לעתון יומי, אך אינו חושש ליהפך לפעמים למשהו הדומה לעתון ערב. מסתבר כי אם היסוד הנגטיבי במחזה מקורי עשוי לדבר אל יצרי־לבו של ההמון — נכון התיאטרון לקפל במקצת את תביעותיו האומנותיות, ואז הוא לובש אמיצות־לב ומתייצב כמוכיח בשער ומנסה להאמין כי אכן הוא ממלא שליחות חינוכית גדולה.

ברם, לאמתו של דבר, זהו אומץ־לב מדומה במקצת. קיטרוג על המדינה הוא אחד הדברים הפופולריים ביותר בחברתנו עד כי נחוץ בימינו אומץ־לב כדי לדבר בחברה מהוגנת בשיבחה. התסביך הפתולוגי המונח ביסודה של תופעה זו ראוי מצד עצמו למחקר. המלגלג על הארץ הזו מדמה, משום מה, כי הוא שם לקלס את הכל ואת כולם רק לא את עצמו. אך לאמתו של דבר הוא משול לאדם האוחז בכנף־הבגד של עצמו, רץ וקורא: תפסו את הגנב, בלי לחוש כלל כי הוא הקורא והוא הרץ ועמו רץ למעשה לפחות אחד ה“גנבים”. סוף־סוף מדינה זו איננה רק בבואתם של כמה פקידים משרתי־הצבוּר. היא טבועה בכל אחד מאתנו וכל אחד מאתנו חותמו ודיוקנו טבועים בה ואלמלא בחרנו בדרך של “קשוט עצמך” תחילה יתכן שהיינו מגיעים מהר יותר אל קישוטו של כל הצבור. ואלם אם בחרנו מטעמים של נוחות אישית בדרך של “קשוט אחרים” נעיז נא לבחון היכן תמצית תפקידנו בנסיבות הימים האלה.

הוקעת הרע היא בלי ספק אחת השליחוּיות החינוכיות החשוּבות של כל מוסד בעל מגמה חינוכית וראש לכל: של התיאטרון. להוותנו נתרבו במדינה הצעירה מעשי הונאה ושחיתוּת, גברה ההתנשאות ועצלתיים־של־לשכה טובעים את חותמם לא־פעם על היחס של משרתי־הצבור אל קהלם. התיאטרון קרוא להילחם בתופעות אלו בלי רחם.

ואולם בצד השליחות החינוכית הזאת קיים עוד ייעוד חינוכי, אולי פחות פופולרי לפי מושגי האופנה המקובלים בחברתנו, אך לא פחות גורלי וחיוני לקיומה של המדינה ולעצם התלכדותנו כחברה: נטיעת ערכים של אהבת העצמאות ואהבת המדינה והוקרת החירות בלבם של אזרחים ותיקים, אפילו ציניים כלשהו, ובלבם של מאות אלפים יהודים, עולי כל הפזורה היהודית, האמונים עלי נוָדוּת רוחנית ואזרחית והעומדים עדיין תוהים ונבוכים מול עצם התופעה של שלטון יהודי ומול התביעות המרובות ששלטון זה וארץ זו מציגים ועלולים להציג להם.

לא שיחקה השעה למדינה והתיאטרון לא עמד ואינו עומד לימינה באחת השעות שבהן היא כה זקוּקה לו ולסעדו החינוכי. דברי הימים ישפטו אם הסתגרותו זו של התיאטרון במגדל השן של האמנות הצרופה והתעלמותו מדעת או שלא מדעת מקיומם של רבבות יהודים אלה היתה לטובתו של התיאטרון ולטובתה של המדינה או לרועץ לשניהם. ואולם אם אין בכוחו של התיאטרון להביא אל משכנות־העליה החדשה ואל שכבות העם האחרות לפחות מעט מאורה הגלוי והגנוז של העצמאות ומאהבתה, לא יתואר, כלל שיביא להם רק את צלליה ואף אותם מוגדלים ומנופחים כצללי־בלהות.

אזנו של התיאטרון העברי רגישה לכל זעקה והוא מוצא לה מבע בסולם הרם ביותר של יכלתו האמנותית. אך משוּם־מה אין היא רגישה באותה מידה לזעקתה של ארץ מאד מיוסרת, אך גם מאד־מאד אהובה. היא כברת־הארץ הקטנה שמתחת לרגלינו המתהפכת בצירי התחדשות ובריאה וראוייה, גם היא גם מתנחליה גם הדרמה האנושית המתחוללת בה, למבט חנון וללטיפת־חסד אחת מצד התיאטרון העברי.

על בריחה מן המבוע

כל תיאטרון יש לו מבוע משלו המזין את שרשיו. יכולה צמרתו להיפרש למרחקים — כל עוד הוא יונק מן המבוּע שרשיו מתעמקים. התיאטרון העברי, כל תיאטרון עברי הפועל ומתקיים במדינה, נגזר עליו להיות שתול על פלגי מימיה של ספרוּת ישראל הקדומה והמאוחרת, זו שבעברית וזו שבאידיש וזו שבלאדינו, ומהם עיקר יניקתו. את שרשיו של תיאטרון עברי בארץ יכולים להזין דברי־הימים של העם. יצירות המופת שלו ואוצרות הפולקלור הבלתי־נדלים של כל תפוצותיו בכל הדורות — פולקלור שמעצם התרקמותו בארצות שונות, באקלימים שונים ובמחיצתם של בני כל הגזעים שבעולם הוא אולי העשיר והמגוון שבפולקלור העמים. כל עוד ניכרים בתיאטרון סימני יניקה מן המבוע הטבעי והמיועד לו — אין רע ואין סכנה בכך אם הוא שולח מזמן לזמן בד אחד או כמה מבדיו לאקלימים זרים. אך משעה שהוא מתרחק מן המבוּע ומנסה לא רק לשלוח פארות אלא גם להכות שרשים בנופים של נכר, הוא גוזר עליו מראש שדפון והתייבשות לוז־חייו. יכול תיאטרון, גם תיאטרון עברי, לשאול כפעם בפעם סממנים מתרבות נכר, אך בשוּם פנים לא יוכל להתקיים לאורך־ימים על תרבות שאולה. רצונך, כל המנטליות היהודית של התיאטרון העברי ושל אנשיו היא בסתירה מוחלטת לאפשרות כזו.

ואולם חרף הסכנות החבויות בכך לתיאטרון עצמו, אין הוא מהסס באחרונה לילך בדרך זו, פולקלור של כל עם שבעולם מגלים בו כל ריחות־הקטורת ואילו מפולקלור יהודי בורחים מחמת ריח־החמין הנודף ממנו. התיאטראות שלנו, כמו כותבי הבקורת שלהם, נכונים לסבול כל ריח שבעולם רק לא ריחה של עיירה יהודית. תאמר: כולם יוצאי כרכים ועריסתם היתה תלוייה בין צריחים של מגרדי שחקים. חלילה. רוב־רובם נתחנכו על ברכי העיירה היהודית וספגו ריח התבשילים היהודים, אך דוקא משום כך אין הם רוצים בזכרונות אלה בחברה כרכית, נאורה ומתוקנת כחברתנו.

סח לי מוסיקאי אחד, מטובי המלחינים והמבצעים של מוסיקה יהודית: “יום אחד נקראתי לנגן נעימות־יגון באזכרה לקדושי עיירה יהודית. שאלוני: מה תנגן? אמרתי: נעימות־יגון של חסידים. אמרו לי: הנח ל”חמין" אלה. הב איזו נעימה של שופּין או של ביטהובן", גם תגוּבת־מבינים זו היא תוצאה של השפעה חינוכית שתיאטרון שלנו ומבקרים שלנו כאחד יש להם חלק לא קטן בה.

אוצרות בלתי־נדלים של דרמה ושל פולקלור עדיין מצויים אצל מנדלי, שלום עליכם, פרץ ובני דורם והם גנוזים ומשובצים כאבני־חן אצל עגנון, הזז, בורלא ואחרים. התיאטרון העברי מכתת רגליו למרחקים וטורח טרחות הרבה כדי להשיג ולהכשיר להצגה פרקי־חיים והווי של עמים רחוקים, כבודה של טרחה זו מבחינה תרבותית כללית במקומה מונח. אך מותר לנו לצפות כי בימת הארץ הזו תקרב יותר אל יצירתנו המקורית, העברית והאידיש, ותיצור מהם ערכים בימתיים חדשים לחינוך הצופה העברי, ואם תשקיע בהכנתה לבמה אשר היא משקיעה בּזר — סופה לקצור פירות־ברכה לבמה העברית ולחדש יניקתה ממבוע לא־אכזב שרק בו וממנו כח־החיות של התיאטרון העברי וכוח צמיחתו לימים יבואו.

9 באוקטובר 1953

---

תקע בשופר גדול לתרבותנו

מאת

ישעיהו אברך

מבחינת העשייה התרבותית היזומה אפשר לומר, כי המדינה חיה חיי תרבות והסברה תוססים מאוד. מרצים, מסבירים, מטיפים, אמנים, בדרנים — חיים ודוממים — פושטים מדי שבוע בכל הארץ ומעוררים רחש עצום של פעלתנות תרבותית, שכמוהו לא ידעה הארץ מעודה. כלי תחבורה קלים וכבדים נעים מדן ועד באר־שבע ומבאורותיים לים ומסיעים את צבא־התרבות על נשקו ועל תחמושתו החדישים: עולם מלא של אביזרים טכניים, שאין תרבות ישראל נעשית היום בלעדיהם.

נציץ נא לפנים המלאכה המרובה הזו, ודאי, לא דל תוכה, אך לא מעטות קליפותיה. את גרעין הפעילות התרבותית, ועל אחדות מהן הבאות במקום התוך — נשיח כאן.

*

לפנים נמדדה התרבות בעומק, היום — לפי אורך המודעה שאתה מפרסם בעתון: אינטש על טור אחד — פעולונת בטלנית של תרבות. שריד מיושן מימי העליה השניה; חצי עמוד — חוסר העזה; כל העמוד — סימן למעוף, לדמיון — פעלתנות ראוייה לשמה. יש לך דמיון — אתה קונה כל העמוד הראשון של העתון ומתרבת את ישראל בבת־אחת, בחדא־מחתא ולא טפין־טפין כדרך העצלים או הבטלנים מדור־החינוך הישן. אין לך דמיון —אתה הולך אצל הכרוניקה הפטיטית ונקלע שם בין תורנויות של בתי־מרקחת ובין הרצאתו של יוסף אריכא על שורת המתנדבים, ואין נפש חיה בישראל יודעת כי פעלת פועל תרבות. בקיצור, המודעה היא ראשיתך, ועתים, חלילה, גם אחריתך.

ולא רק באינצ’ים, גם בפרסאות, " כך וכך פרסאות" — מודיע תיאטרון תוססני — “עברה הגיבורה בעלותה וברידתה מן המדרגות בהצגה פלונית”.

דמו בנפשכם גודלה, היקפה ועומקה של התרבות; מהלך ששים פרסאות בהצגה אחת! לעומת מחזה מרתוני כזה, מה ערך, למשל, להצגה שבה הגבורים יושבים רוב הזמן, או שבכלל אין בה מדרגות? פשוט, לא כדאי ללכת. שפל המדרגה.

הנוסח החדש הזה, הנארג בפעילות הרוחנית שלנו והמכניס את כולנו למירוץ של מיכסות וכמויות, איננו אלא אות־מבשר כי תמה והולכת תקופת הכנור בתרבות והגיעה עת הסכסופון. התרבות והחינוך, אומרים האומרים, אינם סובלים עוד כשמדברים על אודותיהם בקול דממה דקה. הם רוצים ברעש, בשאון, במהומה ובהמולה. נוסח: תרבת אותי בסערה בכוח, באלף תופים — בליאונל המפטון. אל תצייץ אלי כצרצר, כוף עלי תרבות כגיגית — והכה בגיגית. תקע בשופר גדול לתרבותנו!

*

עוד לא הספיקו לנקוף אצבע למטה וכבר מכריזים על נקיפה זו באלף כרוזים מלמעלה — מירושלים או מתל־אביב, או מאיזה שהוא “מעלה” אחר, התקיעות עצמן, אומרים התוקעים, אף הן בגדר מעשה־חינוך, או לפחות מעשה־הסברה; הן מסבירות את קיומך, אם אני עושה מעשה־תרבות צנוע במושב אחיהוד יש לו, כלכל מעשה חינוכי, ערך יחסי, אך אם אני מקים סביבו שאון בירושלים ובתל־אביב, יש לשאון הזה ערך כמעט מוחלט: הוא מוכיח כי אינני גברא קטילא, וכי אינני עושה תרבות מתוך קימוט־המצח אלא מתוך הפשלת־השרוולים.

אבל לא רק על העשייה ומסביבה יש לתקוע. גם המעשה עצמו הוא בגדר מיבצע של תקיעה גדולה אחת. מכל מקום, כך חידשו המחדשים, תרבות, אומרים הם, אין לוחשים באוזן. גם משה רבנו לא נועד עם כל אחד מששים רבוא בני־דור־המדבר ללחוש לו באופן פרטי עשרת הדברות. הוא הרעים והבריק, ובבת אחת לכולם. ואלמלא הימום זה שהמם אותם, ספק אם היינו זוכים לקבל את התורה. תוף־אזנו של אדם אוהב תופים, מאז מעמד הר־סיני אין אתה יכול, כנראה, להעניק לאדם תורה או חינוך, או לבאר לו דיבור־דיבור על אופנו בדרך ההגיון והשכל הישר — אלא אם כן אתה מוציא אותו במקצת מן הכלים. ואתה מוציא אותו מן הכלים — בעזרת כל הכלים; בתוף, במצלתיים, בשופר, — בהמולה, לאחר שאתה מערפל קצת את מוחו, שוב לא ייבצר ממך להכניס לתוכו הכל. כך, אומרים, דרכו של מוח האדם מאז ועד ימינו. אמנם בין “אז” ובין “ימינו” היו גם שיטות אחרות של הקניית־דעת ושל החכמת יהודים, אלא ששיטות אלו, כנראה, לא עלו יפה. והא ראיה: ה“עם־הארציות” הגדולה של הדורות הקודמים, והבערות הגדולה הפושה בעם שאין לה תקנה אלא שופר או גיגית.

*

גיגית זו נוהגים החדשנים לכפות קודם כל על העולים החדשים. כלום תהינו לשאול עולים אלה כראוי למאווייהם הרוחניים, לחוויותיהם הנפשיות ולצרכים החינוכיים המיוחדים לכל עדה ולכל שבט? חלילה, אין לחברה המתוקנת פנאי לתת לבה על טעמה המיוחד של עדת־אנשים, אין היא יכולה להרשות לעצמה תפירת בגדי־תרבות לפי המידה. יש לה “קונפקציה” חינוכית, מעין שמלת־פרחונין גזורה לפי מידה אחת, או לפי כמה מידות קבועות. ואותה ראה וקדש. בין אם אתה מפוזנאן או ממאראקש, מסאמארקאנד או מקוצ’ין. בכלל, ההנחה היא, כי אין אתה יכול להביא עולים חדשים לכלל פעילות רוחנית ותרבותית אלא אם כן אתה מפגיז אותם תחילה. המטר עליהם הכל בבת אחת: את מרלין מונרו, עם הסברה שימושית לחקלאים על מחלת הפה והטלפיים; הסברה מוקלטת מעל סרט־מוכני על האינפלציה, ביחד עם פרקי־זמרה מעל גבי תקליטים, הב להם הרבה והב להם גיוון. יש להם, כידוע, לעולים החדשים (הכל “עולים חדשים”, ואין צורך להתעמק מי כל אחד ומה צרכיו), מין מוח מיוחד, מוח־עולה־חדש, והמוח הזה, — שסימן ההיכר שלו איננו מאין בא, מה מקורו, מה אוצרו התרבותי, המחשבתי והנפשי, מה מסורת יצירתו הרוחנית, אלא הותק שלו בארץ, — מוח זה כאילו איננו סובל דיבור של הגיון, מלה של ישוב הדעת, חינוך והדרכה של אורך־רוח. דברים היוצאים מן השכל או נארגים מלב אל לב. לא, זהו, כביכול, מכניזם מחשבתי מיוחד שאיננו מופעל ואיננו מגיב כטעמך אלא אם כן אתה פונה אליו ברמקול צרחני. ואם תאמר, איך למדו יושבי־מערות יראת־שמים ותפילות, ואיך למדו בני תימן, למשל, פרקי זהר ורמב"ם, ואיך השכילו להבין בספירות הקבלה ולאהוב עמם ואלהיהם בלי מנגנוני ההסברה המודרניים ובלי אביזריהם המוכניים, יאמרו לך: אינה דומה צנעא לתל־אביב. ששם נשמע גם ציוץ של תורה ואילו כאן אי אתה יכול בלי צופר. כך מקנים תורה בימינו. כרצונך: קנה או דחה, קח או הנח.

*

הרבה דברים עשויים לחבב מולדת על אזרחיה, עיקריים בהם: אחוות אדם לרעהו. טיפוח מנהגי תרבות אלמנטריים. עילוי הרמה המוסרית של האזרחים בדרך המופת והדוגמה האישית, נועם־הליכות, עבודה לדורש ולחם לרעב וחירותו של אדם לחיות כרוחו. טיפוח נוף הארץ ושיפורו, שימור שכיות עבר. בקיצור: ריקמה שלמה של מעשים, גינונים, מנהגים, מסורות ומגעים בין אדם לחברו, המשתזרים בתהליך אטי וממושך בחיי יום־יום של הפרט והכלל עד שהם אופפים את האזרח בהרגשה של נועם־מולדתי־ייחודי. נוטעים בו גאון לאומי חיובי ומוסכים בו, כשיקוי טוב, אהבה לפיסת ארצו. שעם כל קטנותה לעומת כדור הארץ כולו. אין בעיניו נאה ממנה. טוב ממנה ואהוב ממנה בכל העולם כולו. במדינה המקבצת עמה מירכתי עולם — מעשי־חינוך מכוונים לא זו בלבד שאינם מיותרים

להחשת התהליך האוביקטיבי של ההתלכדות אלא שהם חיוניים. אבל גם יצר־הטוב הזה של חינוך־הציבור יש לו גבולין. וגבולותיו הם: אל תיכנס בשופרות־ההסברה לתוך בני־מעיו של האזרח. ממשלה, כל ממשלה, היא אמנם דבר נחוץ. ממשלה טובה — היא אפילו דבר מועיל. אף־על־פי־כן זוהי מין בריה בחלד הסוציולוגי של החברה, שכל מה שנתקלים בה פחות מחבבים אותה יותר. מכל מקום, אין היא האורח הרצוי ביותר בקירבת רשות־היחיד של האדם, אבל אם אתה פושט בגניו, בחוצותיו ובסימטאותיו של האדם ומקדם אותו בכל מקום ברמקול, במכונות־הקרנה ובתיבת־נוגנים, אין אתה מקרין עליו רווחה־של־ארץ, וספק אם אתה אוצל עליו אהבת־ארץ. אפילו עם הציור על גבי הבד שאתה מקרין לפניו בחוצות העיר חשוב ומעניין — ההמולה משתלטת עליו. אתה מדמה כי אותו קהל־

צופים נכבש ליופיה של התמונה שמראים לו על הבד, אך הוא נכבש יותר אל ההמולה. צבור אוהב ירידים. גם יריד של תרבות, אף־על־פי־כן אין מקנים תרבות באמצעות יריד, ואם מצליחים להקנותה —מקנים תרבות של יריד.

לא נקפח כליל מקומם של הרמקול והתוף. מעשה התרבות יכול אמנם לוותר עליהם לחלוטין, אלא שיש ימים שבהם אין החברה יכולה בלעדיהם. אימתי? בשעה שיש לקרוא את האזרח למיבצע דחוף. חד־פעמי ועתים גם גורלי, כגון: גיוס לעת מלחמה. יריד של בחירות או, להבדיל, רכישת פיס. גם אז אין לרמקול זה כל קירבה או סמיכות לתרבות, אך נועד לו תפקיד הצופר במכונית הכבאים במרוצתה אל מקום הדליקה. ימים אלה יש להביא הכרתו של האזרח לחידוד מופלג, או לטמטום גמור, במהירות מכסימלית ואין ברירה אלא לתקוע בכל הקולות ובכל הכלים. אבל חינוך אזרחי יומיומי הוא מעשה מורכב ואטי עד אכזריות ושום תקיעת־שופר אינה מחישה אותו. ואם חיינוּ כל ימות השנה יהיו ערוכים לפי סולם־הקולות הגבוה ביותר — מה הצליל שיישמר לנו ליום־פקודה ממש?

כל האומר כי רמקול זה לא בא אלא כמשקל־שכנגד לצריחת מקטרגים ולצווחה של השקר, אינו אלא שוגה מעיקרו. אין אתה יכול להלביש אמת בבגדי־מוקיון ואין אתה יכול לתופף אותה מתוך לגינים נבובים. יש אמת לא רק תוכן משלה אלא גם כלים. סולמי־קול משלה, ואם היא מנסה להשתמש בכלים שאינם שלה, אין היא נשמעת עוד כאמת לשום אוזן, ואין היא נאמנת.

*

מעשה התרבות בימינו ניתן לא רק בשפע אלא גם מיכסות־מיכסות. במיבצעים חד־פעמיים. המונח “מיבצע” נדד משדה־המלחמה ישר אל תלמי־התרבות. מעולם, למשל, לא עלה על דעת קדמונינו להכריז על מיבצע “רבנו עובדיה מברטנורה”, ובכל זאת לא היה חייט יהודי שלא ידע פרק משניות עם פירוש רבנו עובדיה או קחו, למשל, ספר כל כך לא פופולרי כמו התנ“ך. בשום מקורות לא מצאנו אפילו רמז ל”מיבצע תנ“ך מימי עזרא הסופר ועד ימינו”, ובכל זאת: איכשהו נתקיים ספר־הספרים ונתקיימנו אנחנו עמו. היום יש לנו ברוך השם, מה שקרוי “מיבצע שבוע התנ”ך“. ללמדך: למה נעסוק, יושבי ארץ התנ”ך, במעשה מייגע ומשעמם של פרק יומי, מוטב נרכז כל הכוחות למיבצע תנ“כי שבועי בשנה, מעין הפצצה תנ”כית מרוכזת אחת, ושלום על ארץ התנ“ך ועל אזרחיה לפחות שנה תמימה, עד המיבצע הבא, ובמיבצע הבא נקח את הרמב”ם, מדוע לא? ומקום מתקנא בחברו, צא וראה — אומר לך איש צבור — מה בינך לבין תאומך־בתפקיד: אתה עוסק כל השנה בליקוט גרגרים, מקיים חוגים לתורה עם מפרשים ומלקט שומעים אחד־לאחד — בא חברך ומקים בבת־אחת פיתום, כל התנ“ך כולו על שבוע אחד. כמעשה השמש מחלם, שהחליט: למה לו ללכת בוקר־בוקר ולדפוק על כל תריס ולכתת רגליו בכל העיר כדי לקרוא ל”סליחות“, אם הוא יכול לאסוף כל תריסי העיר בביתו ולדפוק בהם ל”סליחות" בבת־אחת!

“חכמי־התריסים” מסוגו של השמש מחלם הולכים ומתרבים באחרונה והם מעוררים רגש־נחיתות או קנאה. וקנאת־פעילים אפשר מרבה תרבות אבל גם מרבה שאון. מה אתה מביא למעברה, או לישוב אחר של עולים, סרט ראינועי, אני אביא להם מין מכונה, שהיא גם מדברת, גם מראה מראות, גם מתקפלת, גם נפרשת — כל כולה מעשה־פלאים. תרבות עם לונה־פארק. אתה אומר: חוג לומדי חיבור וחיסור בישוב אחד, או חוג לזמר? תוך שבוע ימים אקים לך עשרה חוגים, מאה חוגים, מאתיים — כמה שתרצה, כל העם יזמר, יחבר ויחסר תוך שבוע ימים — אם רק לא נהיה בטלנים. אם נדע לדרבנו כראוי. צריך רק למצוא את צלעותיו של העם ואת הדרבן הראוי שידגדג אותו בינותם. מכאן ואילך הוא ישיר, הוא ירקוד, הוא יאהב — כדרבנות!

*

לא ייפלא איפוא, אם את מקומו של בר־האוריין במעשה החנוכי מנסה לדחוק הפרש, בעל־הדרבנות. במקום מחזיק המקדח, במלאכת תרבות אפורה שכולה יגע וניקוב־צורים, בא משלח־העפיפונים. אין הוא נזקק יתר על המידה למשנה חילונית או מסורתית שאובה מעיינות או מקרנות־השפע. די לו במה שהוא קולט בחטף מישיבת־קרנות. הזריזות קודמת לבקיאות. אין אדם שואל אותך עוד אם אתה בקי אך הוא רוצה להיות בטוח שאתה זריז. ואם אין אתה זריז די־הצורך אתה יכול לעשות כל מלאכה שהמדינה צריכה לה: במכרות, בחציבה, בחרושת או בשדה, רק לא בתרבוּת, כי מיזוג הגלויות הרוחני הוא ענין שהציבור צריך לו מיד. ואין לו פנאי להמתין עד שיתגלו תלמידי־החכמים, המעלית הרוחנית של הדור צריכה שרירים. פשוט: שרירי בשר, מעלית ככל המעליות, והיא איננה יכולה לנוע בחבלים. לא בחבלי־תהייה ולא בחבלי־נסיונות. מנופים היא צריכה ומניפים גברתניים. כך חידשו המחדשים.

ואולם דבר אחד באמת אין התרבות יכולה בלעדיו: מקצת חן ולא על דרך הדרש וראשי־התיבות. לא שום חכמה נסתרה, רק קצת חן אנושי פשוט שעיקרו צורה, טעם־טוב ומשהו מקסם־הליכות שאין אתה יכול להגדירו כמו מוגזם יהיה לומר כי כל העשייה הרוחשת של ארגונים ומוסדות בשדה התרבות עטופה גם מעטה כזה.

הפשלת־שרוולים זאת למלאכת החינוך כאל ניסור־עצים, או כאל תרגיל התגוששות — איננה האחרונה בקליפות.

22 באוגוסט 1956

---

עוללות שאגאל

מאת

ישעיהו אברך

מחיצתו של שאגאל היא קודם כל מחיצה של יהודי גדול. יש מונים בו לפעמים מום של דבקות בגלות, ואולם סימן לא טוב הוא לנו אם כל מה שעוסק בהוויה היהודית בנכר ואיננו בתחומי הרינסנס הלאומי נטבע מיד בחותם של גלות במשמעותו של השלמה וכניעה. סימן לשיכחה, להתנערות־מדעת מאבק היסורים והגבורה הנאצלה של יום־יום יהודי בגולה — אבק שהוא הילתו. שאגאל נושא בלבו עד אחרון נימיו את הילת־הגבורה של היום־יום היהודי המעונה. יצירתו היא גם תעודה מונומנטלית לספר הקורות ועיקשות־החיים של העם. גם תעודת החסד והאמונה בעתידו. אילולא ריחפנו כולנו מעל גגה של וויטֶבּסק ואילולא נישאנו קצת מעל גגו של העולם הארצי והמפוכח, כולם היינו מסוגלים היום לעמוד כאן? עמידה זו שלנו לא באה אלא בזכות הריחוף ההוא. עד היום הזה נושא עמו שאגאל את הריחוף היהודי לא כתוכחה אלא כבשורה של התעלות והתרוממות הנפש. חלום הפדות שטווה היהודי במעמקי נשמתו הרחיף אותו, עם כל תרמיל יסוריו, מעל להוויתו הקודרת בין הגויים. משאת־הנפש אל הפדות הצמיחה לו גם כנפי־אמונה. בין עבי הבדידות והתוחלת ליווה אותו חיוך הבינה והחסד של שאגאל.

*

לענין השקפת־העולם, שהיא יסוד ליצירתו, אל תשאל את שאגאל שאלות במישרין. לא יענה לך. יחמוק מהן או ישיב לך בשאלת־תם: “מאין בא צעיר בהיר־עינים כמוך? פשוט, מתל־אביב? כלומר: מן החולות, מן הים ומן הנעורים. ואין לך בשעת־בוקר זו ובעיר שוקקת זו מה לעשות אלא לחלוב צייר חֵלֵכָה?” — כך מסיט שאגאל את השיחה לנושאי־הבאי או לנושאים שהוא מגלה ענין בהם, אך אינו גורס שאלות מכוונות שמציגים לו כדי לדלות ממנו הברקות, אפוריזמים או רמזים להשקפת־עולם ולהשקפת יהודי, אלא שבשטף השיחה הוא משיב על שאלות שלא נשאלו בפה, אך יודע כי הן מרחפות ומטרידות יהודים — ואולי מטרידות גם אותו עצמו: מדוע דוקא דמות יהודי עם טלית ועם טוטפות כסמל הצלוב מנצרת? פשוט בתכלית: “וכי הם, כלומר: הנוצרים, הצלובים? וכי בבשרם תוקעים מסמרות? אותנו צולבים כך אלפיים שנה, יום־יום, שעה־שעה, בכל ארץ. אם יש מעונה בעולם — זה יהודי עם טוטפות. הרי גם הצלוב הראשון היה יהודי”. ביאור זה, שניתן כאילו בלי־משים, מפזר תמיהה ומעמיד את “הצלוב” של שאגאל באור של טראגיות יהודית גדולה. מה שהיה לפני רגע מוקשה, בלתי מובן ועתים גם מקומם — נעשה פתאום טבעי וכמעט שאינו ניתן לפירוש אחר. אם צלוב — כי אז: יהודי, אם מעונה — כי אז: נושא הטוטפות, פירוש נוקב.

המגע עם ישראל ואנשיה וביחוד עם הנוער שלה הוא בשביל שאגאל כמכווה־אש. מה שמתחולל כאן הוא בסתירה גמורה לעולמו הפנימי ואם לא בסתירה — לפחות, אחר. כאן יהודים אוהבים זה את זה יותר. בכל העולם כולו שואבים השראה מן השמש, האחו, העננים — אצלכם די להביט בחיים עצמם, בשטפם ובנוער, שהוא כמעשה־פיסול יווני. די להביט — וליצור? מי יודע כוח־ההלם של התמורה המופלאה הזאת על הדמיון היוצר. מי יודע מה יכול הירואיזם חדש זה, הירואיזם רענן ומתפרץ, לחולל בנפש אדם יהודי שלמרות כל תמורות העתים עדיין וויטבסק היא צירה, וחולין של חיי יהודיה הם־הם סמל הגבורה, המהפכנות וקשיות־העורף — העזה מגבורה — לחיות.

*

עם יהודים עבדקנים, חסידי חב"ד, מסב שאגאל כעם הגבורים החיים והאמתיים של דרמה שהוא כתבה. המיפגש עם ר' אלי הישיש, מזקני וויטֶבּסק, הוא כמיפגש עם היהודי בעל־התרמיל ששאגאל הרחיף אותו באחת מתמונותיו בליל שלג וכפור מעל לוויטֶבּסק. “הנה הוא כאן. שילחתי אותו לפני ארבעים שנה מוויטבסק — לך דע שיגיע הנה, לשפריר. הוא אשר אמרתי: יהודי אינו הולך לאיבוד.”

ומדוע אינו הולך לאיבוד? — משום שהוא מהפכן. העבדקנים האלה המסובים בכפר החב"די הם המהפכנים האמתיים של העם. החידוש שהם נושאים עמם: עבודת כפיים ואדיקות דתית באוירתה של ארץ חילונית. איננו פחות מהפכני מן החידוש שנשאו צעירים מתפקדים ונאורים, כביכול, לפני כמה עשרות שנים. “טוב לסעוד עם רֶווּלוציונרים”.

*

בביתו של ש. א., סופר יהודי דגול, בעל שם עולמי, ידידו של שאגאל משכבר הימים. קילוח השיחה ביניהם ראוי היה מצד עצמו להיקלט. שאגאל פורק כל עול הטכס והמעצורים של אורח־מוזמן ומופיע כאיש־שיחה נלבב שאיננו חסר שובבות. עיניו הקטנות, הכחולות והעמוקות, מרצדות בתוך בתי־העין, מצטמצמות, מתבדרות כשני מיפרשים כחלחלים. חכמה גדולה יש בהן ומשובת־נעורים, לא בלי שמץ קורת־רוח מספר על מסעותיו בארץ כאורחם של — — — של מי לא? של הממשלה, של ההסתדרות (“מה בעצם ההבדל ביניהן כבר לעולם לא אבין”). בקיצור: הכל, יש לי רושם, אוהבים אותי כאן. אפילו הנהג, גם הוא אומר שהוא אוהב אותי. רק הבוקר הכירני וכבר מאוהב, אהבה במבט אחד. בכל זאת: עמא פזיזא. במה ישיב לב דל כמוני לכל הרבה אהבה?

המארח הגדול — ש. משתקע בהרהורים, לפתע ננער, טופח לשאגאל על שכמו כשנצנוץ של דמע מבריק בעיניו: “הנאה גדולה יש לי לראות כי אותך, מאַרק, מקבלים כאן בכבוד־מלכים”. שאגאל משתתק, נושך שפתיו רגע, עושה העווית־פנים, אחת מאותן העוויות שאגאליות טיפוסיות שאלף מבע להן. הפעם זו העוויה של “בתמיהה”, לאמור: כל כך זכיתי, ואני לא ידעתי. לוגם לגימת־לחיים מן הלגין הקטן. אחרי הפסקה קטנה לוחש באזני המארח: “למה בשם אלהים, צריך היית להתעשק עם הרבונו־של־עולם היהודי?” — — —

*

במשרד נסיעות — לקבוע פרטי הטיסה בחזרה, לצרפת. אף כי פקיד אחד דיו כדי לטפל בענין. משקרא בשם הלקוח החלו כי פקידי החברה מסתננים בזה אחר זה אל הדלפק — משל כל אחד יש לו טיפול בו. הבכיר בפקידים נוטל גליון־אוטוגרפים רשמי של החברה, שבו מחתימים לקוחות ידועי־שם, מושיט לשאגאל וכדי להבטיח לשאגאל שיימצא בגליון־החתימות בחברה טובה, מצביע על שורה פנויה לחתימה מתחת לחתימתו של אמן אחר, שגם הוא טס במטוסיה של אותה חברה. שאגאל קורא את השם, מהרהר רגע בכובד־ראש מעושה, הופך את הגליון, בוחר לט איזה מקום פנוי אחר בזווית הגליון. חותם את שמו, מהרהר רגע אחר כך מוסיף מעל לחתימתו באותיות גדולות ובשורה מיוחדת: " RAPHAEL " מצטחק בהנאה ומפטיר: אם כבר שכן, לפחות — — —

*

כאשר פתח הרב בכפר שפריר בנאום־ברכה תמהנו מה יוכל רב בישראל, האמון על הלאו המפורש “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”, לומר לאדם שכל מלאכתו, כל ימי חייו, הם עבירה על הלאו הזה. לבסוף מצאנו נאום הרב הטוב והעמוק בנאומי הערכה לא רק לענין הצייר הגדול אלא לענין הציור בכלל. פניני מחשבה בשם הרבי הגדול:

בנושא הציור ומלאכת הדימוי כבר אמר הרבי, זכותו עדן, כי שלושה אופני ציור הם:

ראשית: המחשבה. וכי מה היא המחשבה אם לא מלאכת ציור ודימוי, וכי מסוגלים אנו בכלל לחשוב בלי דימויים? מבחינה זאת כל אדם חושב — מצייר. אין למחשבה שום אחיזה ואיננה יכולה כלל להיקרא כך אלא אם כן אנו מאחזים אותה באיזו שהיא ממשות דמוייה, מצויירת במוחנו. ומהי מחשבה שאיננה צלולה אם לא איזה ציור או דימוי מבולבל?

שנית: הדיבור. מהו הדיבור אם לא תיאור, אם לא ציורם של הדברים? המלים הן הצבע ולשוננו — המכחול. אמן הדיבור הוא מעיקרו אמן הציור. זהו מין מעשה־גילוף אמנותי בפה, בכלי הדיבור.

והשלישית — הציור עצמו, והוא המדרגה הגבוהה ביותר בהמחשת הדימויים, שתים הראשונות הן בכל זאת בתחומי מלאכת־המחשבת ואילו המדרגה השלישית, הציור עצמו, היא האמנות, היא חסד־עליון, בשביל השניים הראשונים מספיק שכל מאורגן. השלישי — לעומת זאת — צריך גם שכינה, רוח־הקודש, קצת שלהבת־יה.

הגיגי הרבי המנוח בענין ציור — יש לכותבי מסות על אמנות בימינו מה ללמוד מהם.

*

בעוד הרב מפיק מרגליות־הגות באזני שאגאל, לוחש יהודי עבדקן וחכם־עינים אחר דבר־תורה משלו באזני שכנו: כל ענין לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה אינו מכוון כלל לשאגאלים ודכוותם. ציור טוב שמקורו בהשראה, היינו: בזיק שכינה, ספק אם הוא אסור על פי דיני ישראל. אלא שכבר בימי דור־המדבר ומתן התורה החלו מתרבים המודרניסטים והמופשטים והחלו ממלאים דפנות האהלים של יוצאי דור־המדבר בתמונות תמהוניות, זרות ומוזרות, עיוותו פני האדם ועשו צלם־אלקים שלו מסולף ומעוקם, שמו בו שלוש עינים שיהיה נראה מן החזית ומן הזוית גם יחד. ביקשו להוסיף על מעשה־אלקים ונטלו כל שמחת־חיים מדיוקנו של אדם. ראה משה רבנו נחשול של סילוף־דמות ושיבוש־הטעם עולה, חלילה, על ישראל. מיד חזר להר סיני ואמר לאותו מלאך שכתב לוחות הברית: הוסף להם לאו של “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”. שאם כך מציירים ואינם נזקקין כלל לשכינה — מוטב שלא יציירו כלל. אבל לצייר כשאגאל, שכולו רוחניות, לא זו בלבד שאין זו עבירה אלא שמצווה גדולה היא שהרי הוא מקיים בריחופו־ציוריו מאמר מפורש ביחזקאל “בהינשא החיות מעל הארץ יינשאו האופנים — כי רוח היא באופנים”.

*

הרבה ימים הטריד שאגאל־הילד את אמו להביאו לבית־הספר היחיד לציור בוויטֶבּסק הוא בית־הספר של הצייר והפדגוג פאן. כאשר למד שנים אחדות אצל פאן ונחוץ היה לבחור כמה תלמידים מוכשרים הראויים לסטיפנדיה כדי להמשיך בלימודיהם באקדמיה לציור בפטרבורג, בחר פאן בכמה תלמידים, שרובם אינם ניכרים עוד בציור הרוסי ובוודאי לא בציור העולמי, אך לא בחר בשאגאל. “לא כדאי. בין כה וכה לריק”.

ענין זה של מורים, ואפילו מורים דגולים, שאינם מבחינים כלל בכשרונו המובהק של התלמיד ומרפים ידיו דווקא בשטח שבו הוא עתיד להתגלות כגאון — הוא שכיח למדי בתולדותיהם של גדולי אמנות ומדע ותובע: דרשני. דומה, המורה אינו מבחין בין נצנוצי־גאונות לבין גילויי־בערות, יען כי שניהם עומדים בסתירה אל הכללים הנלמדים. הראשונים — מתוך מרדנות יוצרת, האחרונים — מתוך טמטום. טבעה של הגאונות שהיא מקדימה את כוח־התפיסה הרגיל וחורגת מקני־המידה המקובלים בשיפוטי הטעם או ההגיון. לכן, כנראה, אינה נתפסת על־ידי הניצבים על דוכן ההוראה של הקיים ושל המקובל. הגאונות היא מהפכנות, ההוראה — שמרנות, שמירה על הכללים. ומשום שהגאונות מופיעה בחדשנות ובניתוץ כללים, סימניה נראים לחסרי חוש האבחנה כסימנים של בורות שמחמת אי־ידיעת הכללים. די לזכור עצותיו של הלברכטסברגר, מורהו של ביטהובן בקונטרפונקט לתלמידיו, שלא לבוא במגע עם בטהובן “יען כי הוא (כלומר: בטהובן) מעולם לא למד שום דבר ולעולם לא יעשה שום דבר באופן סולידי”. רצה לומר: הסולידיות קודמת לכל — השקפה מקובלת אצל מורים. למזלה של היצירה האנושית, מי שיש בו ניצוץ־שכינה סופו מבקיע גם חומת התנכרות של דורו גם חומת אטימות של מורו.

*

— — — עשינו אזננו כאפרכסת לשמוע עוד דברים של טעם־טוב מפי הרב, שנשמע לנו לא רק כתלמיד־חכם מופלג אלא גם כאסֶאיסט נפלא, אלא שכאן פנה לדרוש אחד שהיה בו יותר מרמיזה.

שמעתי כי נזדמנת לישראל בשנית בכוח הזמנה שהוזמנת. ועל כגון זה יש דבר תורה. נאמר אצל יעקב אבינו בצאתו לחרן “— — — ושמרני בדרך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי” נאמר “ושבתי” ולא נאמר “והשיבני”. משתמע מכאן שתחילה נחוץ אמנם לתת לאדם משמר והנחייה בשביל שירצה לשוב אלא שלשוב הוא צריך בעצמו. נחוץ לשמור אותו, להנחותו, להבטיח את הדרך, אך לא להביאו. לבוא צריך מעצמו. כל אדם צריך לבוא בעצמו.

דברי הרב הדהדו באזני שאגאל כל שאר ימי שהותו בארץ ולא חדל למלמל בלי הרף: “לבוא בעצמו, קוּמען אליין. מעכשיו — בעצמו”.

6 בספטמבר 1957

---

בין טיסה לעשור

מאת

ישעיהו אברך

בחוגי לשכות המדינה מתכוננים זה למעלה משנה לחוג את העשור. לשבחם של ראשוני המארגנים ייאמר כי בראשית תיכנון החג ראו לנכון לזמן גופים ציבוריים שונים וקבוצות ממומחים לליבון פרטיו. ואולם לפני שנה לערך בא מיפנה. בהשפעת חילופי־רשויות או חילופי־שיטה כאילו ירד העשור למחתרת. תוכנו וארגונו היו לאחד הסודות הנשמרים ביותר במדינה, ונראה סיכוי גמור שההכנות לחגיגות העשור, ואולי גם החגיגות עצמן, יעברו בשקט. מתוך ארגון למופת בלי הפרעה מוגזמת מצד אוכלוסי המדינה. נראתה בבירור האפשרות לתכנן את החג ב“בלופרינט” ברחובות. לקיים אותו בפאר מ“דן” ועד “רמת־אביב” בלי שהעם — העם הרב והטורדני הזה — יתערב בחגיגות וישבש אותו. הסגל הדיפלומטי היה מרוצה, התיירים היו מרוצים ויקירי החברה הישראלית, המסתופפים בצִלָם של דיפלומטים ותיירים, גם הם היו משבחים טוב־טעם־ברירתו של מנגנון העשור לישראל. היתה אפשרות — ואיננה עוד. כי באיזה שהוא מקום נסדקו צינורות והחלה דליפה ופרטים שונים על החג ועל הדרך לקראתו החלו מגיעים שלא במכוון לאזני הישוב. ואז בא הכינוס ברחובות, באולם על שם כובש צ’ילי והפרוקורטור של פארו, ובו צויירו קווים נרחבים לתוכנו של החג ולדרכי ארגונו, לפי תפיסת המתכננים והמארגנים. וכיוון שנודע לישוב, הוא רוצה, כדרכו, להתערב ולחוות־דעה, יען כי חג העשור לתקומה נוגע באיזו נקודה חמה מאד בלבו של אותו ישוב — ואין מפלט.

*

עתה, כאשר הולכות ומתמוטטות המרכאות מסביב למושג ציונות, מותר אולי לדבר גם על עצמאותנו בלשון ציונים בלי להיות נלעג. העצמאות היהודית, אם כי לצרכי הגדרת מצב הריבונות של עם היא מציינת לגבי ישראל מה שהיא מציינת לגבי כל העמים האחרים שזכו לשחרור לאומי, דומה ואינה דומה לשלהם. כמה שלא נרצה לאמץ לנו מושגי עצמאות שאולים מאחרים — משעה שאנו מביאים אותם לחצרנו הם כאילו מושלכים לתוך כבשן ומלובנים באש הייחוד היהודי. לא בדינו את הייחוד היהודי. לא בדינו את הייחוד הזה. הוא צילנו למראשית הדורות. אין עם שלא שילם מחיר עצמאותו במאבק, ביסורים, אך שום עם לא שילם מחיר יקר כל כך בתוחלת־לב, בכיסופי־דורות, במרטירולוגיה המתמשכת על פני כל תולדותיו ובמיצוי כל שטניותה האפשרית של המרטירולוגיה הזאת כאשר שילמנו אנחנו. כשם שנכון הוא ששום עם לא זכה ל“השבת אבידה” של חירותו הלאומית לאחר תקופת־דורות ארוכה כל כך כאשר זכינו אנחנו. לכן גם שמחת־העצמאות שלנו מהולה יסודות נוספים. היא מעוררת לא רק תאוות־שעשועים, היא גם מעבירה בנו רעד, מבעד לחג העשור הקרב נזרק אור גדול עד לעמקי קורות היהודים, והאור הזה פורש לפנינו כל תמונת־חיינו כעם. גם על המחיר האיום גם על הגמול הגדול.

יש גם יסוד רוחני עמוק לחג עצמאותנו. זהו נצחון גדול של קריאת ה“אתה בחרתנו” הרוחני והמוסרי שקיימה את ייחודנו הלאומי והאנושי במשך הדורות. שום דבר לא טפח כל כך על פני הרעיון “ככל הגויים בית ישראל” כדרך הייחודית שבה הלך העם על פני הדורות כדי להחזיר לעצמו את חירותו וכדי להיות, מבחינה מדינית, ככל הגויים. לכן יש לשמחתנו אופי אחר, כלל לא “גויי”. ומושגינו על החג שאנו עומדים לחוג — ושהוא חייב קודם כל להיות חג של שמחת־הלב ושל הודיה — אינם יכולים להיות קרובים למושגים של תהלוכות ברודווי. אין פירוש הדבר שאנחנו נשמח פחות. אבל נשמח כיהודים ונשמח כישראלים. בתנאי, כמובן, שהממונים על השמחות יתנו לנו לשמוח כיהודים וכישראלים, על פי אוות־לבנו.

למה נכחד: המגמות המתבלטות בארגון של חגיגות העשור ובעיצוב תוכנן אינן מעודדות להאמין כי אמנם יתנו לנו.

*

אבל עד שאנו באים אל התוך של החגיגות — נעיז ונפצח כמה קליפות.

לפני שלושת אלפים שנה, לערך, כונן המלך דוד את ירושלים כבירת מלכות ישראל המאוחדת. אולי היתה זו טעות מצידו. ראשית זה סיבך אותנו מאז ומתמיד בצרות־צרורות, החל בקמצא־ובר־קמצא דרך תעלולי פונטיוס¹ פילטוס ועד ימי האמרשלד ושער מנדלבוים. שנית — זה רחוק מרחובות, אבל, אין ברירה: זוהי הבירה. אפילו פקידי המכס הכירו בכך ועוברים לירושלים. אולי זה לא לא נוח מבחינה אדמיניסטראטיבית, אך אין זה הדבר הבלתי־נוח היחיד בארץ זו. וכי נוח לחרוש בנחל־עוז או לקצור בקיבוץ דן? וכי נוח לנסוע באוטובוס של “אשד” בחול־המועד? או האם נוח, למשל, להאזין למרצה מפלגתי בשעות־הים והרחצה של שבת בבוקר? — בכל זאת נושאים האוכלוסין בעול ודוחפים עגלת־המדינה קדימה. אלא שלא ניתפס למליצה אם נאמר כי ירושלים היא משהו שמעבר לשיקולי הנוחות האדמיניסטראטיבית. כלום אין החוש המוסיקלי. לפחות של המארגנים, אומר להם כי בשורת העשור של מדינת ישראל, היוצאת מבירתה ירושלים, יש לה מלכתחילה צליל אחר מזו שתצא מכל מקום אחר בארץ, ויהא נוח וחשוב כפאר המושבות העבריות — רחובות? ואולם קרוב לודאי ששיקולי הנוחות יגברו ודבר העשור יצא מרחובות. מילא, סוף־סוף גם רחובות. מילא, סוף־סוף גם רחובות היא בתחומי מדינת ישראל.

אבל יש גם קליפה אחרת:

בין אם דומה חגנו לחגן של אומות אחרות, בין אם איננו דומה — חג מתחילים מבית. גם תכונה לחג מתחילים מבית. לא שמענו עד כה שעמים יתחילו לארגן חג ציון — שחרורם — מחוץ לארץ, אבל, שמענו שכך התחילו לארגן את “חג העשור לשחרור ציון”. מן התנועה המוגברת של מארגני חג־העשור לחוץ לארץ ומחוץ לארץ מתקבל הרושם כי מדינת ישראל, האובייקט האמיתי של החגיגות הקרובות, איננה בפיסת־ארץ זו לשפת הים־התיכון אלא באחת מארצות אירופה או אמריקה, היינו: בכל מקום שיש בו, או שמאמינים שיש בו, תיירים פוטנציאליים, אך לא במקום שהמדינה חיה ונושמת. בארץ העברים גופה ובמקום שבו חיים ונושמים העברים עצמם. ציונים ועסקני־ציון טובים, שהיו רגילים במשך שנים ל“מדינה בדרך” לא נגמלו, כנראה, ממושג זה עד היום, מדינה בדרך, עשור בדרך, הכל — “בדרך”. האוירון נהפך לשם נרדך לכל עשייה. כאילו אין דמיונו של אדם יכול להמריא אלא אם כן האדם עצמו ממריא עמו. ובין טיסה לטיסה, בין אירופה ואסיה לאמריקה, מעשרים את ישראל. כאשר נשאל מי שנשאל מה טעם הטיסה העשרונית הזאת ומדוע מתחילים את החגיגות לא מקרקע הארץ הזו, שהיא עצמה כלת־היובל ושעליה יושבים השושבינים העיקריים של העצמאות העברית. לוחמיה ונקבציה, השיב תשובה כמעט בורוכוביסטית: “זוהי תוצאה של האנומליה היהודית. שם פזורת ישראל”. אנומליה? — אולי. אבל לא רק של הפזורה.

*

התיירות היתה, הווה ותהיה אחד המכשירים החשובים להמרצת ההיכרות בין עמים, להתקרבות חברתית ותרבותית ולהקניית־דעת הדדית. שום עם אינו יכול עוד לתכנן כראוי מסכת חייו הכלכליים ודרך מיפגנו התרבותי או האמנותי בלי להביא בחשבון את התייר. ישראל הצעירה יש לה ענין נוסף ומיוחד בתיירות. ראיית ישראל מקרבת יהודים ועוקרת דעות קדומות אצל לא־יהודים. היא גם מסייעת בעקיפין להקהיית אנטישמיות בתפוצות שונות. לכן חייבת ישראל אולי יותר מעמים אחרים לתת דעתה על התייר. מי כמונו אכל פירותיה של תיירות מרת־נפש ומוציאת־דיבה כזו של ראשוני התיירים בכנען, שלוחיו של משה רבנו? לכן, אין כעמנו יודע להעריך תיירות. ואולם עַם המתחיל לראות כל חייו באספקלריה של תיירות — מתחיל לחיות למעשה חיים אכסהיביציוניסטיים. ואם הוא מטפח בלי־הרף יסוד זה בחייו הלאומיים, סופו מקבל ארשת־טמטום של מאנאקין. הליבנטיניזם, שעיקרו התגהצות חיצונית כדי להידמות לזרים, הוא בעיקרו מיצוי קיצוני ומעוקם של השקפת העולם התיירית.

אף־על־פי־כן, לא מעטים בארצנו האנשים הרואים את המולדת בנקב התייר. עתים נדמה לך כי לא חשוב להם כלל מה הננו באמת. חשוב מה יאמרו עלינו. ישראל זאת, שקמה מאפר העם ומתוך הרמץ של תבערתו הגדולה, היא קודם כל ישראל של ראווה. זה לפעמים לא כל כך חשוב שיהודי ישראל יהיו מרוצים מארץ ישראל, חשוב שתיירים מאמריקה יהיו מרוצים מיהודים מישראל. אנחנו, מסבירים לנו פטריוטים־תיירים, איננו חיים בשביל עצמנו. גם לא כפי שסברו חולמים־ולוחמים בעבר: בשביל הדורות הבאים. אנחנו חיים בשביל הדורות הנוכחיים של… התיירים.

ואם התיירות היא חזות הכל כי אז — הכל למען התיירות. גם חג העשור. לכן נתחיל לארגן אותו לא מצד פנימו, מצד שמחת־הנפש שראוי לתיתה לעם היושב כאן והנאבק כאן והראוי לשמחה זו לפני כולם, אם כגמול ליסוריו, אם כדרבן לעמידתו האזרחית בעתיד ואם כסתם־שמחה שראויים לה בני־אדם. כל בני אדם, הממשים את חלומם, — אלא נארגן אותו קודם כל מצד הראווה. אם נהיה טובים ואם נטיל עצמנו בלא היסוס לזרועותים של מארגני החגיגות, כי אז — כנראה — נמצא את עצמנו שחקנים טובים בהצגת־עם גדולה שתוצג בשביל תיירים, כלומר: יותר משנשמח נתבקש לשַמֵח. אל־תקרי: ושמחת בחגיך אלא ושימחת בחגיך. במקום לרקוד בככרות העיר בכוח־שמחת־פנים שלנו נתייצב כחוגגי־שעווה בחלון־הראווה של התיירות.

יתכן, כי אין זו המגמה האחת בחגיגות העשור — ובודאי שאין זו המגמה האחת! — אך אי־אפשר להשתחרר מן ההרגשה כי הקווים הכלליים של תכנית העשור רפודים מגמה כזו. כשם שאי־אפשר להשתחרר מן הרושם כי כמה תושבים מארץ־ישראל, שהגורל או התפקיד זימן להם לבלות שנים אחדות בחוץ־לארץ, ובעיקר: בארץ אנגלו־סכסית, חוזרים לארץ לא רק עם “ל” עברית קשוייה קצת, אלא גם עם “נקודת מבט” מיוחדת. הם סמוכים ובטוחים כי מלבד שתי העיניים הישראליות שהחזירו עמהם, הם מצויידים עוד בעין שלישית אחת והיא עין־העיניים: מבט של מסתכל־אובייקטיבי־מן־הצד. שלוש או ארבע שנים שהם יושבים בחוץ־לארץ הם אוגרים בשבילנו את שמן־המור שבו היו רוצים כי נבריק קצת את בלוריתו של העם. נהיה, אומרים הם, מיופייפים קצת, לא הכרחי כל כך להיות יפה, צריך להיות מיופייף. אם איננו יכולים לספוג כל עושר־תרבותה ושפע מסורתה הנאצלת של ארץ רחוקה אחרת. נתפוס לפחות את גינוניה, אם לא את האור, לפחות את הבוהק. ולא יזיק. סבורים הם, אם נשמח בבוהק הזה לא רק אורח־חיינו, גינוני־חברה ונימוסין שלנו, אלא גם מועדינו וחגיגותינו — ואפילו חג כה אינטימי של עם וכה טבוע בחותם ייחודו — כחג עצמאותו.

*

ולצרכי הבוהק הזה עומדים לגייס לקראת החג בישראל מיטב זיקוקין־די־נור אמנותיים מבחוץ. אין חגיגה בלי “מסמר” ואין מסמר אלא כוכב ואין כוכב אלא שביט מהוליבוד. וההגיון העקיב של התיירות מדריך, כנראה, את המארגנים לסבור כי כשם שתייר ישראלי² הבא לארצות־הברית משתוקק לראות את דני קיי ואת אסתר ויליאמס. כך, יש להניח, ישתוקקו לראותם בארץ תיירים מארצות־הברית בחג העשור. אם נצליח להוריד לחג העשור כמה שביטים מקאליפורניה — הצלחת העשור לתקומתנו מונחת בקופסה. כי מה יכול להיות מרומם יותר והולם יותר את רוח ישראל מתסריט על נושא ישראלי כתוב בידי רב־תסריטאי של ברודוויי ומבוצע, למשל, על ידי נסיכת הסכס והכדורגל של ניו־יורק רבתי: או הצגה תנ“כית־ישראלית גדולה נוסח ססיל־דה־מיל עם דמויות תנ”כו־אינדיאניות?

אחדות העם היהודי צריכה, כידוע, להיות אחת המטרות המודגשות והמופגנות של חג העצמאות. קיבוץ הגלויות של ישראל — אחד הנסיונות הנועזים בקורות העמים של יציקת שבטים, עדות ונצרי־עם שונים לחטיבה לאומית אחת — מדגיש אחדות זו יום־יום. ואולם דומה, כי התקבצות החאבאנים מחצר־מוות והבארבארים מהרי האטלס ויהודי קוצ’ין מירכתי הודו וחסידי לובאביטש מאוקראינה וחלוצי הקיבוצים היהודים מארצות־הברית, עדיין אין בהם, בעיני רבים מאתנו, להעיד על אחדות־העם היהודי. אך אם יעלה בידינו לגלות סבא־רבא יהודי אצל ליצן־בדים פלוני או סימנים של מוצא יהודי אצל כוכבת פלמונית ולהביאם לשמח אותנו בחג העשור — או אז תהיה שמחת העם שלמה ואחדות האומה ומקוריותה תופגן לעין כול.

אך רם חוש־השמיעה לא היטעה אותנו, הרי תהיינה עינינו נשואות לחוץ־לארץ לא רק לצורך דליית כוכבים. מסתבר כי אם, למשל, נחוצים בחג העשור דגלונים. דגלוני מדינת ישראל, כדי שפעוטות בישראל ישמחו וינופפו בהם בימי החג — לא יצטרכו ילדינו המעודנים לטרוח ולרקום את הדגלונים באצבעותיהם הרופסות. המרקמות המיכניות של ארצות הברית ידפיסו לנו בשיטת הסרט הנע דגלי ישראל כמה שנחוץ — לחג העשור, לחג העשרים. אפילו ליובל. וכמובן: הכל חינם אין כסף, במסגרת המגבית או כמפעל מיוחד — מפעל הדגל, או למשל, ממתקים, שקיק ממתקים לילדינו הלקקנים בחג העשור. א ביג דיל: בארטון! ענין גדול הוא לקונצרן הממתקים המסועף של בארטון בארצות הברית להמתיק לנו קצת את חג העשור! ממתק אחד לאזרח. מיליון שמונה מאות אלף ותשעים ממתקים — גם כן בעיה!

ואם אלהי המוזות יהיה בעזרנו וג’ורג' ג’סל יצליח בשכר חמשת אלפים דולר להקנות לנו הימנון לאומי חדש, מיובא ומגוהץ, במקום “התקווה” — ונסגרה עוד חוליה אחת בשרשרת האפתעות הנכונות לנו בחג העשור.

דוגמאות אלו אינן בדויות. הן רק ציצים מזר. נוצות מכנף המעוף, משבים קלים המרמזים בדאגה על כוון הרוח.

*

יש רואים בחג העשור גם חג למנין שטרות־דולר. בלשכות שונות יושבים ומונים חשבון הערך־המוסף של חג העשור. נוסח תעשייה: כך וכך השקעה במטבע מקומי, כך וכך במטבע זר, כך וכך הכנסה נקייה במטבע זר — הרי עוד שלב בעצמאות הכלכלית שלנו. וכדי שנוכל קודם כל לעמוד בהשקעה מבטיחים לנו כי כמחצית אותו מיליון דולר. לערך, הנחוץ כהשקעה יינתן על ידי יהדות העולם. רצה לומר: הסיכון מלכתחילה אינו גדול.

כותב־הטורים אינו איש פיננסים, אך כלל עתיק נקוט בידו, מורשת מפי זקנים, כי “במקום שמדברים על רווחים — הכן צרורך לגרעונות”. במדינה ישראל כבר נתקיים לצערנו כלל זה לא אחת ואין לנו אלא ליעץ לשר האוצר לתת דעתו על הפתגם. מכל מקום: התנופה האורגניזציונית האדירה, המבשרת רשת של לשכות עשור־של פלך ולשכות־עשור־של־גליל וחבר־מקשרים בין חוגגי עשור לחוגגי יובלות מקומיים (כגון: יובל תל־אביב וכיוצא בו); אולי היא מעידה על מעוף ועל שאון יוצר, אבל בקושי היא מבשרת חסכון.

ואולם הצד הפיסקלי הוא עניינו של שר האוצר. אנו נתונים כאן לבחינה אחרת, לא נחשוש לומר: המוסרית של כלכלת העשור.

מותר לעם הזה, הקיבוץ היושב בעמדה הקדמית של מערך האומה, לגייס עזרת כל יהודי העולם לביצור בטחונה של המדינה, לקיבוץ נידחים, לפיתוח משקה ולביסוס כוחה התרבותי־הרוחני שהוא חלק מביצור האומה — אך את חגיגותינו ננסה לפרנס בעצמנו. עדיין לא הוכח כי שמחת־הלב גואה בפרופורציה ישירה למחול־המספרים וכי כמות האנרגיה של חינוך אזרחי שאפשר ושנחוץ אולי להזרים בתוך העם הקובלן אך הנדיב הזה ביום חגו הגדול — עומד ביחס ישיר לכמות הכסף שיש להשקיעו בחיגוגו.

אם עשירים אנחנו — נחוג את העשור במלוא הדר עושרנו, אך אם אביונים אנחנו — ואנחנו מאוד אביונים, אפילו יש לנו דודים עשירים — נחוג אותו כאביונים. כמה נפלאה היא שמחת העניים!

*

כי חג העשור לעצמאותו איננו בשום פנים מיבחן לכושר־הניפוח שלנו, הוא איננו חג הראווה וחג ההתקשטות בנוצות לא־לנו. בעצם היותו חג של יהודים הוא גם חג הענווה: חג הכוחות החבויים בתוך העם היושב כאן — מיפגן העושר והדלות כאחת. נתפאר ונשתבח במה שיש לנו, אך גם במחסורנו לא נתבייש.

ניתן ביטוי לשמחת־לבנו בדרך העממית ביותר. אולי פה ושם ייראה הגמגום, פה ושם יחסר הליטוש. אין רע. אין דבר חינני יותר מהתבטאותו הטבעית של עם על פי דרכו ובמיטב כוחותיו שלו, אפילו היא מגומגמת כלשהו. הניחו לבגדי השיראין השאולים, נלבש לחג העשור את בגדנו המנוקה ונצא לרחוב לשמוח — בלי “כוכבים”. ואם יבואו אחים ממרחקים יראו אותנו בשמחתנו — אל דאגה. ישראל הטבעית כמות שהיא, כובשת תמיד. איך אמר אותו קברניט: “אל תקפלו את הדגל, אך למען השם: קפלו קצת את המיפרשים!” תנו לנו לשמוח כאביונים. אך כזקופי־הקומה באביוני העולם, כעשירים בעניי העולם, בשמחת התחושה העמוקה והנפלאה של החירות.

25 בספטמבר 1957

---

עיר מבעד לספר

מאת

ישעיהו אברך

לא נכחד: דברי הדפוס שמשפיעים עלינו באחרונה מוסדות שונים מרתיעים אותנו קצת ועל הרוב אינם מעוררים עודף־אמוּן. אין לך מוסד שאין לו עתון משלו. תחילה במכפּלה, אחר כך בדפוס, אחר כך בתצלום. פעמים הרבה: בתצלומי אישים מקומיים, ולא תמיד קנאַת־ספרוּת זו מרבה חכמה. אלא שנפחדים אנו ביותר מן הספרים. ספרים שלמים, כרסתניים והדוּרים, שכמה מהם רוח של קרתנות גדולה נושבת מהם. ואף כי תפוצתם — במשמעות הטכנית של המושג — מרובה, קריאתם מועטת, עתים אפסית. ריח של שׂרד נודף מהם והידורם רק עושה את השרד למגוהץ יותר, ואולי גם מאיט את ההתעבשות. מכל מקום: כרכים שלמים מסוג זה כשם שהם נשלחים מן המוציא לאור כתשורה למקבל, כן הם נשלחים מניה־וביה מן המקבל כתשורה לספריה ציבוּרית או לספריות חיילים. ספרני צבא יוכלו לספר הרבה על השפע הזה של כרכי ניורת ותצלומת שרק מחברי־המלונים התמימים מכנים אותם בשם ספר. המלון כך — אף אנחנו כך. אלא שסוגיה שלמה היא ואולי עוד נשוב באחד הימים לראות בר שבה ותבן שבה, יתרונה וחסרונה מבחינה חינוכיתת ומעוד בחינות. כי יש גם יוצאים מן הכלל.

יוצאים מן השרד

אחד המועטים הטובים נזדמן לידינו בצורת שנתון של מועצת פועלי חיפה (מעשה ועדת התרבות, כמוּבן). מאסף של יֶדע ושל טוּב־טעם, עשוי במינימום של הידור ובמינימום דומה של התהדרות. סיפור־חולין מלא ענין. תאמינו או לא תאמינו: חוט של צניעות משוך עליו. סיפור־המעשה של פועלי חיפה ומוסדותיהם בשנה אחת, המפתח עלילותיו כסרט סימפאטי, יש סופרים לחיפה. רישומם בחיי העיר — כך אומרים — לפי שעה איננו רב. אך בספר זה הוא ניכר. ערכו סופר בעל טעם. אנחנו יודעים שמו אבל לא נגלהו. עוד כמה אפתעות טובות שמורות לקורא בגוף הספר.

חטים ושעשועים

יש בו מספרים לימודיים ויש מספרי ראווה. כאלה כן אלה נשענים על הסטאטיסטיקה המדוייקת. כוונתנו שהחומר טוב ללומדים ולחוקרים וטוב למחפשי הישגים. בדרך אל מדורי התרבות, המעניינים אותנו במיוחד, הצצנו ביעף במדורים אחרים ואגף סיפוק יצר הסקרנות למדנו כמה וכמה דברים מעניינים, מהם אפילו פיקנטיים במובנה הטוב של המלה, למשל: “הים משליך כל צרור של כסף ושל זהב וכל ספינה אבודה אל ים של חיפה”. אינכם מאמינים? עיינו במסכת תנאים לדברים ל“ג, י”ט — כ"א, או, לשם קיצור הדרך — בעמוד 14 של שנתון חיפה. בתקופה מאוחרת יותר עלולים היו שני מטילי זהב, שנפלו בעת פריקת ארגזים במדינת ישראל, להרוג שני סווארים, אלא שאנשי קואופרטיב־המונים “הגל” (גם על קיומו של מקצוע המונים, מקצוע ימי מיוחד, נודע לנו מאותו שנתון), מצאו אותם ואגב כך גילו רשת להברחת זהב. עוד למדנו שאהרן שרמן הוא אלוף דייגי החכות המעלה את שללו בחכת־ניילון אחת ויש לו, כמאמר הדייגים, “נשמה בידיים”. אך הידיעה השייכת ביותר למדורנו היא כי בית הממגורות בנמל חיפה מצטיין בעיטורים אמנותיים, בשער הכניסה — לוח מוזאיקה המראה קציר חטים, עבודות גראפיט על הנושא “ואספת דגניך” ומוזיאן־זוטא בתוך המפעל, המדגים את התפתחות אסמי־התבואה מימי קדם ועד ימינו. חיטה ושעשועים. בקיצור: אין קץ לדברים המעניינים, והספר נושם נשימת ים ונשמת הייחוד של עיר נמל עברית, אלא שפנינו אל מלאכת החינוך והתרבות, שאם לא כן יקשו עלינו הלמאי אנו מרחיבים את הדיבור על עיר ופועליה במדור זה דוקא.

הפועלים — נושאי תרבות העם

כשאתה מציץ אל הפלטין הגדול של עבודת התרבות בחיפה אתה מאשר מסקנה אחת ומגלה אחרת. אתה מאשר מסקנה, הקובעת עצמה כעובדה ניצחת ורבת־חשיבות בחיי התרבות של הארץ,. כי אם יש איזה נושא לעבודת תרבות בהמוני העם, על כל גילוייה, זו ההסתדרות או, באופן מפורש יותר: המרכז לתרבות ולחינוך ומועצות הפועלים בכל מקום, סלק פעולותיה של מועצת פועלים אחת בשדה התרבות ותתגלה שממה בכל אימתה. זה ניכר בכל מקום, זה בולט בחיפה. חישוק שלם של מפעלי תרבות וחינוך והסברה ובידור מקיף חייהם של פועלי העיר הזאת, והדברים כולם מתוזמרים וערוכים לפי מידות היחס הנכון בין פעולה לפעולה. לפי הצרכים ולפי המגמות. ממלכה של חיי תרבות רוחשים. מסקנה זו אתה מאַשר, ואילו מסקנה שאתה מגלה היא, כי בימים שאין חיפה עוסקת ב“אתא” היא נתונה ראשה ורובה לענייני הקניית תרבות ודעת לפועלים — במבט־רחב, בתנופה, באדיקות.

בשמונה דרכים

אם לא יספיק לנו המצע לתאר כל מעשה התרבות אולי יספיק לנו כוח־המנין. בשמונה דרכים ניסו להביא דבר ההסתדרות לפועל: בהרצאות במקומות העבודה (“חגיגיות חברית ופועלית פשוטה נסוכה לפעמים על הרצאות אלה בחדרי־האוכל של מקומות העבודה”); במועדון התרבות בשכונות (“כאן משתדלים להפגיש את הפועלים זה עם זה לאחר שעות העבודה. על משפחותיהם וידידיהם. באוירה נוחה ונעימה”); באולפנים לעברית. איך אומרים העורכים: “על סעיף זה אין צורך להרבות מלים”. נכון. ביחוד אם הסיסמה הראשונה להקניית הלשון היא “אלף מלים בעברית”; דרך רביעית: חוגים להשכלה אֶלמנטרית. מחשבון אלמנטרי עד פרקים במדע הכלכלה; דרך חמישית: אמנות ומוסדות אמנות; דרך ששית: טיולים קולקטיביים להכרת נופים ולהרחבת אופקים — של הנוף ושל הרואה. דרך שביעית — גוּלת כותרת: ספרים וספריות וגולה שבגולה: ספרית ילקוּט. כי אם מסופר — וזו אמת! — שבתקופה שנתיים הוכנסו לבתי פועלים שלוש מאות אלף ספרים עברים — כלומר: יום־יום, וכך במשך 730 ימים, מצאו את דרכם לבתי פועלים כ־500 ספרים עברים — הרי זה כמעט בגדר מתמטיקה גבוהה או בגדר מעשה־חושב: “שרשרת של ממש בין עולמו של הפועל לבין ממלכת הרוח של האומה”.

על אדני סטטיסטיקה

נהיה נאמנים לכותרת של מאמרנו ונתעכב על הדרך השביעית: הספרים. האמת היא שבחרנו בה גם בשל הסטטיסטיקה. אנשים המסמיכים למעשה־התרבות שלהם גם סטטיסטיקה מדוייקת הקרובה למחקר, סימן שהם עוקבים אחרי שהם עוקבים אחרי מעשי עצמם ואינם זורים לרוח. תנו לי עסקני תרבות הרושמים כל מעשה שלהם כדי לצרף כל המעשים שעשו, להתבונן בהם וללמוד מהם על המעשים שהם עומדים לעשותם — ואתקע להם ורד בדש בגדם או אמסור דיוקנם לאבא פניכל לציירו ולשבצו ברשימתי. הפעם נתקע ורד בדש החיפנים גם בשל עצם ליקוט המספרים גם בשל ליקחם.

כמה ומה קוראים הפועלים?

פועלי חיפה קראו בשנת 1956 בספריות של הפועלים — רצונכם לדעת בדיוק? — מאתיים עשרים ואחד אלף שש מאות שמונים ותשעה ספרים. המספר אינו מבטא כל הקריאה. ראשית מפני שהרבה פועלים — אפילו בחיפה — קוראים גם בספריות לא פועליות: שנית, כבר אמרנו שאותה מועצת־פועלים עצמה ציידה כמעט ביתו של כל בית־אב רביעי של פועלים בחיפה בספריה משלו. כוחם של ספרים אלה נזדמן לנו לראות באחרונה בבית החלמה אחד. כל מבריא שבא לבית־ההחלמה עושה עצמו מיד מנוי לספריית המוסד, מה שאין כן חיפנים. יש להם משלהם. מתיישב לפניך חיפני בחורשה ושולף מתוך כיסו, לא בלי שמץ־גאווה. “תמול שלשום”, “פרטי” של עגנון — קלסיקה־של־כיס מעשה ידי חיפה ואינו צריך לא לחסדי שכנו ולא לחסדי ספרן. לא נגרע מחשיבות הסטטיסטיקה לגבי מבוגרים אם נגלה שספרות־הילדים תופסת 44.3% מכלל הספרים הנשאַלים בספריות. וכי “פו הדב” למילן, למשל, הוא חומר קריאה רע למבוגרים?

האומנם, דור שאינו אוהב שירה?

“עוּבדה מצערת היא — אומרת סקירתה של ועדת התרבות — שספרי שירה אינם קוסמים לנוער שלנו בימינו אלה כפי שזה היה בדורות הקודמים”. רק אחוז אחד (בדיוק: 1.1) מכל הספרים המושאָלים הם ספרי־שירה ורובם ספרי לימוד־חובה לתלמידים. סתם לקרוא שירה — אין זה, כנראה, עיסוק בשביל הנוער. יש דברים ארציים יותר. בימים של ירח מלאכותי, המדע נעשה, כנראה, שמימי יותר מן הליריקה. חסל סדר חלומות.

אלא שתמהנו אם לעושי התרבות מותר להסתפק בהפטרה כזו. לפנים היה ספר־השירים או ידיעת איזו פואימה קלסית בעל־פה או ציטטה משל גיתה, פושקין. ביאַליק — נחלתו וגאוותו של בן תרבות יהוּדי. לא היה מזיק כלל לכוחם החיוני המפעיל של הרבה מעסקני התרבות שלנו אילו, למשל, היו מקדישים שעות אחדות בשבוע לשינון כמה פרקים מתוך “עיר היונה” לנתן אלתרמן. תחילה לעצמם ואחר־כך — לאחרים, ולו על חשבון כמה נאומים שיחמיצו, ואין הדברים אמורים לחיפה דוקא.

נפט וספריות

מי שומר לקנות את מיתקני חברת “של” — אל ישכח לגאול גם את הספריה העברית הנאה שהוקמה שם על ידי ועד הפועלים והמפעל. אלף ספרים למאה עובדים — לא רע. 17 מקומות־עבודה (מנין טו"ב) יש להם 15,675 ספרים. 55% מן הפועלים במקומות אלה נזקקים להם. מהם — כך חישבה חיפה — 54.2% עולים חדשים.

איננו יודעים אם ענין הספריות במקומות העבודה הוא המצאה של חיפה. מכל מקום: זהו מעשה הראוי לחיקוי מחוץ לחיפה ולהרחבה בחיפה עצמה. גם הרעיון שנותני־העבודה יציידו את מפעליהם בספריות איננו עקום כל עיקר. הסיסמה “ספריות למקומות העבודה” עדיין אי אפשר ללכת עמה לבחירות, אך אפשר ללכת עמה לשולחן הדיונים, וקודם כל: עם “המעבדים” במשק ההסתדרותי. הנה פתח־עשייה חדש, וכבר פתוח כלשהו לפעילי התרבות. אפילו עם כתובת מדוייקת. אדרבה!

*

היתה זו הצצה בלבד מבעד לספר־השנה ובתוכו — מבעד לצהר קטן: ענין הספריות, הספרים ומיקרא הספרים שהם גם אדן לחיי־תרבות וגם אבן־בוחן שלהם. לא הרחבנו יריעתנו על כל חיי התרבות של חיפה — כי אנחנו, לפחות, לא נתכוונו לכתוב סםר שלם אלא רשימת־עתון בלבד. אך גם המבט מבעד לצוהר הקטן — מעורר כבוד למעשה התרבות הרוחש של מועצת פועלים אחת.

25 באוקטובר 1957

---

תורה נמשכת להרים

מאת

ישעיהו אברך

כשנזדמנו לפני שנים אחדות לאנגליה ולארצות הברית היינו נוסעים ומפליאים חזיון נפרץ אחד כמעט בכל עיר ועיירה: העם לומד. מיד לאחר שבתי־הספר מתפנים מתלמידיהם הרגילים הם מתמלאים מבוגרים בגילים שונים הלומדים מאלף־בית ועד משוואות סבוכות ביותר בפיסיקה־מתימטית. במקביל לצמאון העם לדעה ניכר מאמץ של רשויות מקומיות ואזוריות ושל אגודת וולנטריות למיניהן לרוות צמאונו של העם.

לפני ימים אחדים נוכחנו לדעת, כי לא היה כל צורך בנסיעה למרחקים ארוּכים כדי לעמוד גם על הצמא, גם על המאמץ לשברו. את הנעשה אין, כמובן, להשיב וכיוון שנסענו — נסענוּ, אלא שנספר, לפחות, מה ראינו ביעף, ממש כאן מתחת לחטמנו.

תנ"ך על שפת־הים בערב

נימוקים של סקרנות אנושית צרופה הביאונו עם ערוב היום לשפת ימה של תל־אביב. ביקשנו לראות רחבה זו של מכונות־מישחק. של צעירות וצעירים במכנסי־ג’ינס ועשן־קלייה של ערמונים ואגוזי־אדמה — מה בינה לבין " down town " בכל העולם. לפי הכלל שאין אדם אלא מהרהורי לבו יכולנו להיווכח במה הרהר לבנו באותה שעה. מסתבר, כי הרהר בתנ"ך.

מעבר מזה התרוצצו שחומי הבראזיליאנה, מעבר מזה נחפזו אחרים לעסקי שפת־הים של שעות הערב ובתווך: קבוצת אנשים לומדים. העפתי עין: תאמינו או לא תאמינו — ספר־הספרים. אמרתי בלבי: ודאי איזו קבוצה מיסיונרית. הללו, כידוע, מגיעים לכל מקום ומבקשים להקנות דבר־האלהים גם לתועים בשפתות הימים. טעות. יהושע, שופטים, שמואל אינם מן הספרים שמיסיונרים נמשכים אחריהם. כשראיתי אחד מקבוצת עשרים האנשים פורש לפינה ומתייחד עם גליון נייר שלו, הצצתי מעבר לכתפו, הוא מתלבט בסוגיה של מלחמת יהושע בעמק־איילון, בהיסטוריה של חלוקת המלכות בישראל ואיחודה בימי המלך דוד ובאיתור מדוייק ככל האפשר של אמבטי המלך שלמה. גיוון הנושאים לא הורה אפילו ברמז על מקצועו של הלומד: איסטרטג? מונארכיסט? שרברב? לא זה ולא זה — נהג. מוותיקי הנהגים בארץ. אב לשני ילדים ובן לאב של העליה השניה. אך אין כל סיבה להסתיר שמו. הוא איננו עסקן ציבורי ואין לו שמשי־פרסומת. נעשה זאת אנחנו תחתיהם: שמו משה שוטלנד, נהג בחברת המוניות “אילת”. גם חוקרי־התנ“ך האחרים הם נהגים. חברת תיור אחת אירגנה אותם בקורס מיוחד של חדשים אחדים להרחבת או להעמקת ידיעותיהם בתנ”ך. בהיסטוריה ומעט גם בארכיאולוגיה, ובאתרים היסטוריים כדי שמדרכי טיילים או תיירים בישראל לא יביישו את עם־הספר. פעמיים או שלוש פעמים בשבוע מעמידים את המכונות לשעתיים ונרכנים על התנ“ך. מתחילים, כמובן, “במהלך ראשון” אחר־כך, לפי כל כללי הנהיגה הנכונה. במהלך שני ולבסוף דוהרים בתנ”ך כמו על הכביש החדש לאילת. החלפנו עם משה שוטלנד מלים אחדות בענין הבית הראשון של המלך שלמה ובענין הבית שלו, של משה שוטלנד עצמו. משפחה מושרשת בארץ. עליה שניה מזה, מיבצע “נחשון” מזה וסיני כגולת־כותרת וכך, אם איני טועה, לפי הסדר: שלושה דורות — הסב, האב, הבן. תורה, חלוצים והגה במקום אחד.

עם תום השעור — חזרנו על עקבותינו ולא המשכנו עם הטיילת. זיכה אותך המקרה ברושם טוב אחד מחוף ימה של תל־אביב — אל תקלקלהו.

תורה נמשכת להרים

על מגידו נאמר, בין השאר, שהיא עיר קדומה בגבול עמק יזרעאל והרי שומרון ושהיה לה ערך איסטרטגי רב. זה — באנציקלופדיה השימושית (המצויינת!) של מועצת פועלי חיפה בעריכת דן פינס. אנציקלופדיות כרסתניות יותר מאריכות, כמובן, יותר בסיפור תולדותיה של העיר אך אינן מטיבות לעשות זאת מדן פינס. לחלק אחר מן הציבור הישראלי זכור השם מגידו בצירוף למושגי מלונאות, בילוי, חוג נוצץ, מכוניות הדורות ו־אל נא ייחשב הדבר לחטא: יקרוּת מופלגת. לחברי קופת חולים בימינו מוכר השם כמקום־מרפא מן הנאים והמצויינים במקומות המרפא של קופת־חולים. אין הדבר שייך למדורנו, אך אי־אפשר שלא ללחוץ ידה של אותה קופת חולים (אגב, לא קשה ללחוץ, ידה ממילא תמיד מושטת…) על ההברקה הנפלאה של רכישת פינת־החמד על הכרמל. כאן הוכח בעליל שלא רק ההסתדרות יודעת לבנות בתים משוכללים, גם בעלי־הון פרטיים “צנועים” מסוגלים לכך. אלא שטוב לפועלים במיוחד להתגורר במקום שכוונת המכוונים היתה לשכן בו עשירים. איני יודע איך להעביר לכם תחושת הטעם הזה אבל האמינו לי: יש איזו הרגשה טובה במיוחד, בחינת: עדיין לא כל העולם כולו שלכם, אלא שלנו נזדמנה הכרת מגידו כמקום־תורה. ואף זה בזכותה של אותה קופת חולים, של אותה ההסתדרות הכללית, של אותם העובדים העברים בארץ ישראל.

כחמישים לומדים, כולם עובדי מרפאות של קופת־חולים נתאספו למחזור האחד־עשר (מדוע, לעזאזל, עברו עשרה סמינריונים כאלה ולא סיפרו עליהם לא לנו ולא לציבור?) ללמוד תורת קופת־חולים. עשרים ואחד יום נמשכים הלימודים והם מקיפים עולם ומלאו. מ“מס מקביל” ועד “אבחנת מקרה דחוף”, מתורת הביטוח הסוציאלי ועד מעשי־המרכבה של תקציב קופת־חולים והמתמטיקה הגבוהה והמסחררת של עשרות המיליונים. אתם ודאי סבורים הייתם שקופת חולים זה שירות רפואי לפועלים ותו לא, מסתבר שזו תורה, ותורה סבוכה. בעשרות שנות קיומה השכילו כל מיני מוסדות מחוקקים לתקן תקנות וסעיפים ובני סעיפים ופירושים לסעיפים — ר' יוסף קארו לא יתמודד עמם. טבע שבי להימשך למקום תורה, השכיח מלבי לשם מה באתי למגידו — ונחבשתי עם האחרים לספסל. בקיצור: אם תבואו מחר לאשנב של קופת־חולים והאשנבאי לא יסגור לפני אַפּכם ממש את החלון, אלא יכנס עמכם בשיחה לשלומכם, לשלום בני־הבית, למצב העבודה: יציע לכם כסא להמתין בו בנוחות ואפילו ימזוג לכם כוס־תה (כנהוג בועד־הפועל) — תדעו: הוא למד זאת במחזור האחד־עשר במגידו. רק אל נא תמהרו לתבוע זאת ממנו מחר ממש. לפי התקנות אין זה מגיע לכם. רק לפנים משורת הדין, אלא שגם את ה“לפנים משורת הדין”, שעיקרו קצת נימוס, אדיבות, הסברת־פנים. היקנו במנה גדושה באוניברסיטה של המחזור האחד־עשר במגידו.

כשאתה מסיר לרגע משקפי הפליטון ומתבונן קצת בכובד־ראש בנעשה מסביב אתה מתמלא הערכה ליוזמי התכנית, ללומדים, למרצים, בעולמה הסבוך של קופת־חולים יש בודאי לחייקל ווישינסקי, חבר המרכז, הרבה דברים לענות בהם, אך הוא לא שכח דבר אחד: שהשירות הציבורי בימינו הוא תורה ושאין אדם יכול לעשות שירות זה כהלכתו אם אינו לומד אותה. הוא שיזם את השכלת־העובדים הזו. כחבר קופת־חולים פשוט נעים היה לדעת: אי־שם, למעלה־למעלה, במרכז, חושבים אפילו עלינו. גם זו לטובה. כאדם הקרוב לעניני התרבות של ההסתדרות נעים היה לדעת: אין תורה פוסקת בין כתליה.

על גרעונותיה של קופת־חולים אנו קוראים הרבה, ביחוד בעתון “הארץ”, הוא מהלך עלינו אימים ומטריד לא פעם שנתנו בלילות. כי מה יהיה אם יעירו אותנו לילה אחד ויאמרו לנו פְּרע שטרות של קופת־חולים המגורענת שאתה חבר בה, ולא — אנו מעקלים לך את ה“ווספּה”, למשל? הרצאתו של משה ס. מראשי קופת־חולים, מאבות הפיתוח הנועז של המוסד ומקובעי־ההלכה בתוכו, הסירה קצת את הסיוט הזה ופתחה שער להבנה מעמיקה יותר בהנדסה המורכבה של מגדל־העוז לעזרה הדדית של הפועלים. מסתבר, כי זוהי סוגיה מורכבת שביסודה יש חישוב סוציאלי קפדני לחלקו של הפועל, לחלקו של המעביד, לחלקה של החברה כולה. זהו שיעור חשוב בסוציולוגיה לא פחות מאשר בפיננסים. רצונך: תורת המאבק של האדם העובד על ערכים מוסריים של עזרה הדדית בינו לבין חברו ועל קיום אחריותו של הכלל ליחיד בצר לו.

לשבחם של המרצים ייאמר כי הם באים כשמשנתם סדורה ודיבורם ערוך והם מצויידים בדיאגרמות מאירות־עיניים. חדלו לסמוך על הנסים. מנין להם תורת החינוך הויזואלי — האלים יודעים. אבל הם מקיימים אותה בטעם, בתרבות ובהבנה מיתודית.

כחמש מאות איש עברו את ההכשרה הזאת. הרבה מהם עולים חדשים, אם לא רובם. ויש בחינות ויש תעודות־סיום ויש בין הלומדים קצת רעד של “לפני בחינות”. בקיצור: תורה על כל סממניה. אלא שמי שאמר כי אין תורה נקנית אלא ביסורים, לא היה כנראה מעולם באולמיה המרווחים ובאוירתה המנעימה של מגידו.

*

כשטיילנו אותה שבת מסופר לסופר על הר הכרמל ולגמנו “קידוש” והפטרנו דבר תורה אצל יהושע בר־יוסף ראינו על אותו הר־כרמל עצמו שלט: “בית ספר לחברי ההסתדרות”. שוב תורה. היינו מספרים עליו אלא שקצרה היריעה. אין קץ לתורה היוצאת מכל נקיק, אלא שמאז ומתמיד, מימי נתינתה, יש לה, כנראה, משיכה מיוחדת להרים. והכרמל יוכיח.

23 בינואר 1958

---

בית בקידמת הככר

מאת

ישעיהו אברך

החודש עמדנו לסייר באחד מישובי הספר. באלומה זו שאנו מלקטים מנגוהות הפזורים פה ושם נחוץ היה לנו הספר לא רק משום שחיי הארץ. על כל גילוייהם, נמצאים נוטים במקצת על צידם אם אין אתה מגלה סמוכת־אדירים זו שספר שמה, אלא משום שהצצה שם מראה לך יותר מבכל מקום אחר אדם במאבק. חיינו במפּחה האמיתית שלהם. שום דבר אינו חושף כל כך שרשים כמו פעייה של מקהלת ילדים בדימונה, ניסורי פוגות של באַך בתל־קציר, משיכת מכחול של שושנה סנדלר בקדרון. בתי־השיר, המכונים בלשון הספרות: “לבנים”, שפלטיאל סתויי, הנער השחום מטריפולי, בונה במחברותיו במושב זיתן. ולא לאחרונה: קול תורה היוצא מפי אזרחים חדשים, תמהוניים כלשהו, ב“אהלו” לשפת הכנרת, פּכפּוכם של עיינות.

אלא שחיפושי־הספר שלנו יש להם עוד טעם אחד: תרבות בכפר זוהי תרבות עם בושם האדמה. אנחנו איננו יודעים סוד החיבור והפירוד של אטומים רוחניים, אך נדמה לנו כי אין ככוח הרוחני המתהווה כתוצאה מחיבור תורה עם אדמה. מים עם שרשים.

ואולם כל מה שאמרנו לא היה אלא בגדר הרהורי־ספר. כך, לערך, היינו מתחילים לכתוב אילו הלכו הדברים כשורתם ואילו נזדמן לנו החודש לבקר בספר. אלא שלא נזדמן לנו. מסתבר, כי בימינו לא כל מחשבה טובה מצטרפת למעשה. מכל מקום: לא בימות הגשמים. לא נוסיף, איפוא, להעמיד פנים: גשמי־הזעף סגרו אותנו על מנעול ועל בריח. ניתקו גשרים בין ישובים וותיקים לחדשים ועשו את הספר עוד יותר ספרי מתמיד ואין יוצא ואין בא אל אשדוד־ים — הוא המקום שבו אמרנו לבקר באותו חודש ולא ביקרנו בו. מחמת הגשמים כמובן, כפי שכבר הסברנו.

*

בתל־אביב מלינים עלינו כי אזננו ערה לכל איוושה ממרחקים ואטומה לקולות התוקעים עצמם בתוּפה ממש. משתכפו הגשמים וכל הארץ היתה חשרת־עבים, אמרנו: נקפל תכניות גדולות ונשלוף תכניות צנועות, הנחנו לרכב הרתום ושמנו פנינו רגלי, ככל האדם, אל הבית שפועלי תל־אביב אינם פוסקים להפליג בשבחו בית תבורי, לאחר שביקרנו בו — נספר עליו. לאחר שנספר עליו — יסתבר: א) שפועלי תל־אביב צודקים; ב) שהמושג “ספר” איננו מוּשג גיאוגרפי בלבד או כמאמר המילונאים: “רצועת אדמה החוצצת בין שתי מדינות”, אלא גם מושג סוציולוגי־רוחני. מבחינה זאת אתה יכול למצוא ספר אפילו במקומות הרחוקים מ“רצועת האדמה החוצצת” ולא רק בסימטאות הכרך ובפרבריו, שהם שם־נרדף לעזובה חברתית, אלא גם בטבורו ממש. רצונך: אפילו בככר דיזנגוף. כי בית תרבות הניצב מול לועיהם של המפוארים בבתי־הקולנוע, במרכז שאונם והמונם של בתי הקוקי והפּיצות וסרטי בלהות־האהבים ובמוקד שעשועיו של כרך מתהולל — הוא בית על הספר. אין לו ניאון שדולק וכבה ואין לו מאותם תצלומי מראות הכובשים את הרואה מבחוץ ומזמינים אותו לבוא פנימה, אך מהבהב בו נר, מן הנרות העתיקים של העם. עדיין לא ידוע מה כוחו של נר זה, מן הנרות העתיקים של העם. עדיין לא ידוע מה כוחו של נר זה להכריע את ברק־הניאון, אך הוא מתמודד אתו. מתמודד בכוח, בהעזה, בשמרנות שלו, בדבקותובגרעין ובחכמת שומרי־הנר — האינסטרטגים־של־תרבות.

*

כשאתה מתבונן במעשה התרבות, כפי שהוא נעשה על ידי ההסתדרות בערים, אי אתה יכול שלא לקבוע שינוי גדול שחל בו, שינוי בקנקן וביין כאחד. בית־תרבות בעיר הוא כיום בית־תרבות לכל דבר: גם למראה החיצון, לקפידה אסתיטית על הקישוט והעיטור, ואפילו על מערך הריהוט. עציץ ההרדוף בזווית ופרח בארגרטל ושלווה טובה ומאירה. ואף שהבית מבהיק כלשהו, אין בו קור ויש בו אצילות. אדם נכנס אל הבית — ואור לו. בתוך בית שכזה האוזן נפתחת מאליה, העין, שהיא בבת־הלב, פקוחה לרווחה והלב עצמו פתוח לאהבת המקום, ואם יש איזה רגע שאדם מסיח דעתו מן התורה שהוא שומע מן הבמה — זוהי הסחת־הדעת לשם ההתגאות, לשם התרחבות־הדעת. נוסח: נכס זה שלי הוא. לא אשבע בנקיטת־חפץ כי בכל בתי־ההסתדרות כולם יורדת על הבא הרגשה כזאת. אך ודאי לי כי זו הרגשה בבית תבורי. אוירה היא דבר שאין אתה יכול להגדירו־כמו. אף על פי כן אין לך דבר מוּחשי יותר ממנו. והאוירה לכל הבא ברחוב שולמית מספר שבע בתל־אביב היא: זה ביתי ואנווהו.

*

מה עשתה תל־אביב של ההסתדרות לפני בית־תבורי — כמעט קשה להבין, אך מה שהיא עושה עתה בתמיכתו העקיבה והממריצה של אליעזר שכטר, ראוּי לכל ברכה. אני יודע כי אפשר לגלות בדברי פנים שלא כהלכה, בכל זאת לא אחשוש לומר כי יש איזו אירופיות — במובנה הטוב ביותר של המילה — בכל דרך העבודה התרבותית בבתים אלה, כשאתה מביט במודעת השבוע אתה רואה חלוקי־אבנים בודדים, אך יש מי שדואג לצרפם לפסיפס. יש איזה חיבור סמוי בין קונצרט סימפוני של פועלים ובין הרצאה בסוציולוגיה; בין מיפגשי זמר של ילדי־פועלים ובין הסברה ברום־עניניה של המדינה: יש איזו הולכה מכוונת למחוז־חפץ תרבותי, שבה איך־שהוא נארגים כל השבילים האלה ומתחברים לדרך־מלך אחת, ויש הרגשה כי יש מי שדואג מראש להתחברות הזאת. בסך הכל זהו עמלם של הלשים דיוקן.

כבר אמר מי שאמר: לא הייתי רוצה למכור כשפים לחרטומי מצרים ופחות מזה הייתי רוצה לעשות תרבות בין יהודים. תורה, זוהי, בידוע, פרקמטיה שכל יהודי לא זו בלבד שהוא בקי בה לעצמו, אלא שיודע בדיוק איך להקנותה לאחרים, לכן אנו מבינים לא פעם ללבטיהם של העושים בשדה, אלא שברל פרימר ופמלייתו הציבו את מעשה התרבות של ההסתדרות בתל־אביב במעלת הידיעה ובמעלת ההעמקה. פחות מרצים, השואבים כל תורתם מן הברושורה והבוססים זה שנים במליצות־עצמם, ויותר מבינים מיוחדים־לנושא, מתעמקים בו ומעמקים בו את השומע; יותר הסברת־דברים ופחות הימום. פחות מקרה וארעי ויותר שיטה וקבע. כך לתורה, כך לבידור, כך ליציקת מסגרות־חברה כלילות־שבת וערבי־שבת לרבות ערבי־חול שלא פעם תורה חוגגת דווקא בהם.

*

עם גיאורג זינגר יש לנו חשבון. לא כל מנצח אנו נושאים על כפיים. אותו נשאנו — ובאופן האישי ביותר. ולא לאחר ליל קונצרט וניצוח מופלא. הימים — ימי זכרונות, לכן לא נעלים: נשאנו אותו, חוליית־הגנה, פשוטו כמשמעו, על כפיים מספינת־ניצולים בליל־סגריר אחד מול קנים נטויים ומול עיר נאפדת סוד וגבורה. זה היה לפני תשע־עשרה שנה. לערך, בימי מיפרשים ותקווה, לפני שבועות אחדים נשאנו על כפינו (לא כפשוטו) בשנית. זה היה באותה עיר־חולות, לא הרחק מן המקום שבו תקענו זרוע־שרירית תחת בית־שחיו ולחשנו לו. לחש־מחתרת שאין כמוהו לבטחון ולתקווה: אל תירא! הפעם: ברחוב שולמית שבע, כאשר סיים את הניצוח על “הקונצרטו גרוסו” בביצוע התזמורת של עובדי עירית תל־אביב. המוסיקה בישראל חבה הרבה לגיאורג זינגר המנצח והפסנתרן, אך אנו לוחצים ידיו הפעם במיוחד כלחוץ ידי חלוץ ופידגוג. כי אם לוקחים ממונה על מדחנים, ופקיד־שומא, ומהנדס־דרכים ועובד־נקיון של אחרי־חצות ועושים ארבעים עמלים שכמותם צוות־מנגנים לתפארה ומשמיעים עמם, להפלאת הכל, מיטב המוסיקה הקלאסית — עושים מעשי־בראשית, ואף זו קודמה להליכה בדרכים לא סלולות של אדריכלי התרבות בכתלי ההסתדרות בתל־אביב. מגוּמות־הנוי בדיוקן.

*

ישבנו אותו ערב — אחד מערבי התרבות המגוונים והתוססים של הבית — ומבטנו שוטט באולם. פני העמל הקשובים אין כמותם לאמת. יש לתרבות־כפר בושם שלה ויש לעיר חותם משלה: חותם העמל והחומרה. מן האולם נשקפו לנו דמויות משל מאסארל ומשל קטה קולביץ ויותר מהן — משל בית־היוצר החדש של האומה העושה שבטים לעם. יוצקת כולם בצלם אדם עובד ונותנת בו מאור. לא יצאנו החודש לספר הרחוק, אך גם מקרוב נשכרנו. הלכנו בעקבות מחזיקי הנר בכרך המהמה ושמענו באין־קול הלמות הפטיש המנגד דמות.

9 במאי 1958

---

הפטרה לפרשה אחת

מאת

ישעיהו אברך

שלוש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו: קול גלגל המה וקול המונה של רומי וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף… ויש אומרים: אף (קול) רידייא.

(מסכת יומא, כ' ב')

עד היום מתקשים מפרשים להסביר מהותו של אותו קול הרידייא הנזכר במסכת יומא, כאלף ושבע מאות שנה לפני המצאת האלחוט. ואולם אם לקבל אחד הפירושים הרווחים, הדברים אמורים במלאך הממונה על הסערות, שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו. לפי אותה מסכת נמצא כי כל ענין הרדיו אי־אפשר לו בלי סערה. ההתפתחות מסביב לעתון הרדיו לא באה אלא לאשר סברה זו. אין זאת כי כל מה שנולד במזל רדיו נולד במזל מישברים, כך הרדיו. כך עתון הרדיו.

הפשה כולה, שאך לפני שבועות אחדים העסיקה את דעת הקהל בישראל, הגיעה, כידוע, לקיצה בעזרת פשרה בין מחייבים ושוללים וירדה לעמק השווה. יש לנו בדרך כלל השגות על סעיפי הרזרבה שמשרדי הממשלה נוהגים לחתום בהם את תקציביהם. אך אלמלא נבראה הרזרבה אלא בשביל שתהיה אפשרות למצוא בה בשעת־חירות מקלט בטוח לקואליציה ממשלתית — דיינו. כי אם זהו מונח־הקסם העשוי להציל ממשלה ממשברים, הן גילינו אחת מתרופות הפלא ליציבותו של שלטון, ובארץ הקואליציות כארצנו זהו הישג שאין לזלזל בו כל עיקר.

ואולם כשוך הסערה בצלוחיתו של עתון הרדיו מותר להפטיר כמה וכמה לקחים לתוכו של ענין ולברו. אולי מצווה להפטיר אותם, לפי שבתודעת הציבור החושב אפילו פרשה צדדית כזו חורצת חריצים, אין זה מאוחר ואין זה מיותר להעלותם.

*

שלומי אמוני הדימוקרטיה בישראל, ביחוד: לבית מפלגת הפועלים המאוחדת, חרדים מפני עתון־הרדיו שמא יהא ריח של שרד נודף ממנו. והם, כידוע, סולדים מפני השרד. לאנינים אלה אנו מניחים, אף אנחנו איננו גורסים מתג לפיהם של כותבים, פחות מזה אנו אוהבים מאמרים הנכתבים בקצב ההכתבה מגבוה, אך פחות מכל אנו אוהבים ישועים. מוזר מאד לשמוע חלחלה מפני שרד מפי אנשים הנוהגים כל ימי חייהם לקבוע טעמם על פי שרד, ועל פיו בלבד. דומה, אין לך חטיבה חברתית באוכלוסיה הציונית של הארץ שתהא יותר שרדית, ממושטרת וצועדת במיקצב אחד בהשקפת־עולמה, בהליכותיה ואפילו בעיצוב טעמה האסתיטי כמפלגה שוחרת־גוונים בישראל זו. כשמזדמן לך, לפעמים, לקרוא עתונות שלה, בין בדיבורה אל הקהל בין בשיחה־ובשיגה בינה לבין עצמה, אתה מופתע לא רק לאחידות הנוקשה של כל פרט בהשקפת־עולמה ולאוניפורמיות בהשקפת־עולמו של כל פרט, אלא גם למונוליטיות הגמורה של הניב שבו באות השקפות אלו לכלל ביטוי, כאילו אין משנתה של אותה תנועה יכולה להתבאר אלא בניב־מתכונת המדהים לפעמים בשממונו ובחד־טונליות שלו. לשון־שרד מיוחדת זו — תערובת של הגות מרכסיסטית, פלפול אמוראי ולבטי־מחשבה־ורגש של וֶרְטֶר הצעיר — נמשכת זה שלושים שנה ומעלה והיא נתונה עד היום כתו־היכר וכסימן־שרד של התנועה, החל בבטאוני ההגות העמקניים ועד הפשוט בכלונים הפנימיים של שכבת־הנוער החינוכית.

לא ניכנס למהותו של אותו סגנון, שאינו עומד כערך לעצמו אלא כראי לתיפעולו של מיכניזם מחשבתי מסויים — ערפל לשוני שאיננו אלא בבואה של עלטה מחשבתית. הדבר ראוי מצד עצמו למחקר, כדרך שאנו חוקרים עתה דיאלקטים של כיתות שונות תמהוניות פחות או תמהוניות יותר, בדברי ימינו. אבל דבר שאיננו מוטל בספק הוא כי לפנינו סגנון־של־שרד. נוסח: כך כותבים אצלנו, כך ולא אחרת. רצונך, לא זו בלבד שאי־אפשר בתנועה זו להתנבא שלא לפי קו־השרד אלא שלמעשה אין מתנבאים אפילו בסגנון אחר.

לכן אנו מניחים להם. עוד יעבור זמן רב עד שיתנערו משרד עצמם ועד שיסגלו להם, בשורות עצמם, את תורת “מאה הפרחים” העושה עכשיו דרכה מפקין, וכל עוד לא עיכלוה כראוי אל נא יעשו עצמם בארץ זקיפים לגיוון הביטוי ולדימוקרטיה של המלה הנכתבת. פשוט אין מאמינים להם, ויותר מכל מפחדת מפניהם הדימוקרטיה עצמה. כי גם היא, על פי טבעה סולדת מפני ישועים.

*

איננו שותפים גם לחרדתם של פלגים אחרים, צדוקיים פחות, לא משום שאנחנו אוהבים שרד, אלא משום שאנחנו סבורים כי ממשלה שהיא בּיאוּת־כוחו הלגיטימית של ציבור הבוחר אותה באופן דימוקרטי רשאית לדבר אל הציבור ואפילו לספר לו על מעשיה. בסיפור זה כשלעצמו, כל עוד הוא אמת, אין לראות שום פגם. רצונך, זוהי מצוות־עשה של החינוך האזרחי, ואם המעשה המסופר, כל עוד הוא אמת, מזכה את עושיו ברחשי הערכה של הקורא — לא נאמר בשום שולחן־ערוך של הדימוקרטיה כי זוהי עבירה. כשם שלא נאמר בשם יורה־דעה של הדימוקרטיה כי חינוך לאזרחות טובה פירושו דווקא שפיכת קיתוני־שימצה על המדינה ועל עושי דברה, ואילו סיפור עלילת המתח והמאמץ לבטחון הארץ, לפיתוחה, להבטחת לחם ליושביה — הוא בסתירה לחינוך אזרחי טוב. יש בארץ עתונים מרובים למדי העוסקים במלאכת הנאצה, מהם המודרכים על ידי השקפת־עולם ניהיליסטית, שמצוות מירור טעם־החיים היא להם מטרה לגופה, מהם המודרכים על ידי השקפת־עולם מפלגתית, שמלאכת ניאוץ השלטון היא להם עצמם דרך אל השלטון. עתונות זו מנסה להסביר לנו כי הישגו של החינוך האזרחי הטוב נמדד במידת שאט־הנפש שהוא מעורר אצל אדם למדינתו. כמה משבועוני־המידרכה המצויירים והירחונים הבטרם־פילוסופיים עמלים בפרך על עיצוב המאזוכיזם הלאומי שלנו על ידי טיפוח המאזוכיזם האישי של כל הנותן יד לבנין המדינה בצלמה הנוכחי. כאשר אזרחי ישראל כולם בלי יוצא מן הכלל, יהיו משוכנעים כי זכו לגרוע ולמושחת במשטרי העולם; כאשר המדינה תהיה מאוסה בעיניהם עד להחריד, או־אז תושג התכלית הנרצה. כל מה שהם מתאמצים לעשות הוא לצייר — בעזרת כמה כתבים זריזים וכמה פרופסורים שיש להם זכיון על המוסר וקו ישר אל אלהיו — מעין תמונה של גרניקה מוסרית שאליה, רחמנא־לצלן, הטיל אותנו השלטון הזה.

אנו יודעים כי חוקיה של דימוקרטיה אמיתית מניחים לכל אדם לכתוב כעולה על רוחו, ואפילו היא נתבלעה עליו. אך בשום מקום לא נכתב כי ממשלה חייבת להימנות עם שומעי קיטרוג ואינם משיבים. מכל מקום; זהו חלק בלתי־נפרד של משנת החינוך האזרחי לספר לאזרח מה עושה השלטון שהוא האזרח, בחר בו. ביחוד אין לראות שום רע בכך אם השלטון הזה איננו יצוק מפלגה אחת ואם מעשי השלטון והישגיו הם מעשיהם והישגיהם לפחות של אותם הזרמים החברתיים המשתתפים בו יום יום. דיבור זה אל האזרח נחוץ וחיוני שבעתיים בארץ שבה כמעט מחצית התושבים חסרה חינוך אזרחי אלמנטרי. ממשלה המחוייבת לדאוג לגיבוש חטיבה לאומית משרידי עם מפוזר ומפורד, אינה יכולה כלל לפטור את עצמה מלתת חיסון הסברתי עובדתי נגד הרעל הנמזג יום־יום בנפשות האזרחים, לפי מיטב סבלונותה של הדימוקרטיה. בשום פנים אין לשלול מממשלה את הזכות לספר על מעשיה ולהגן עליהם מפני הסילוף. ואם מצא מי שמצא כי עתון עשוי לשרת מטרה חינוכית־הסברתית זאת — יהא עתון.

*

ואולם, אם עתון הרדיו אינו מיועד כלל למלא שליחות הסברה ממשלתית, שהיא בעינינו שליחות לגיטימית כשלעצמה, אלא נועד להוסיף עוד שיפור לשירותי קול ישראל — כי אז שמורות עמנו הערות אחדות.

לא נכחד: מורגש בציבור כי שירותי קול ישראל נתונים זה שנה ומעלה בסימן המאמץ לשכלולים ולשיפורים. אומנם, חלקם של השכלולים הטכניים בולט יותר מן השיפורים המהותיים בתכנית, אך אפשר טבע הדברים הוא כי שיפוצים מיכניים, שהם מוחשיים מאד, נותנים סימניהם בטכניקה של השידור יום־יום מה שאין כן תיקונים קלים בתכנית, המשתרעת על פני זמן־האזנה ממושך, שרק מעטים מאד שומעים אותה בשלמותה. אך מי שסבור, כי השיפור החיוני ביותר בשירותי השידור בשעה זו הוא עתון־רדיו — טועה, וטעות זאת שלו ושל חבריו היא הנותנת כנראה אותותיה בשידוריו של קול ישראל.

לא נרחיב כאן את הדיבור על מכלול בעיותיו ותפקידיו של קול ישראל. אך לא נעלים מן האחראים לו הרגשה שהיא לפעמים נחלתם של מאזינים לא מעטים. שהקול הזה יכול היה להיות ערוך במידה גדולה יותר של קפידה, המחייבת את שירות השידור של מדינתנו — על כל ייחודה האתני, התרבותי והמדיני. ואין המונח קפידה שם נרדף לשעמום. כוונתו קודם כל להיות ניגודה של משובה־פאמיליארית המתגנבת או משתלטת לא אחת על התכנית. נחוץ היה שמי שהוא יבדוק ביתר קפדנות ויעקוב ביתר שיטתיות אם אין אנו נוהגים כאן, באחד מכלי התרבות וההסברה האדירים של המדינה, חקיינות מוכנית ולא בררנית במידה מספקת לתכניות של ארצות שבהן נזדמן לאנשי שירות השידור לבקר כמילגאים. נחוץ היה לבדוק אם אמנם מוצדק המקום המרווח שאנו מייחדים בתוכניותינו לחקיינות של חיות ועופות, לתסכיות־המתח והבלש המופלאות ולפרטי הבירורים הפליליים במטה המשטרה שבהם מלעיטים את המאזינים על משכבם בלילות ומבטיחים להם חלומות־בלהה מתוקים; לשידורים “במישרין אל המיקרופון” ממועדון לילה מובחר ולפיוט הנעלה הטמון בשירים־החרוזים בנוסח: “פריון, טכניון, מיליון”, המורעפים עלינו, הם ודכוותם, בתדירות מטמטמת עתים פעמיים או שלוש פעמים ביום, כשם שנחוץ היה לבחון מה טיבה של אותה אינטליגנציה אנציקלופדית — מדהימה, רעשנית, מסחררת ומכה אל החומש — ההולמת אל רקותינו שעות רבות בשבוע באמצעות החידונאות המופלגת, שבה משיגים החידאיים בקושי את שטף ההברקות של עצמם ונעים, וכך מניעים את קהל המאזינים, בקצב סילוני מקוטב אחד של תנ"ך והיקסוס אל הקוטב של עלילות לנה טרנר וחוזר חלילה — בידענות שאין קץ לרוחבה, ונחוץ היה לבדוק מה השפעה מפציעה לוליינות השכלתית זאת להמרצת הלימוד והידיעה ומה — לטיפוח השטחיות התשבצית. ואלם יתכן כי צורם מכל הוא “קול הנערים” הנותן לפעמים אותותיו בממלכת קול ישראל באין מכלים והפמיליאריות באופי השידורים בנוסח “קול ישראל — חברים” הנושבת מצורת הגשת התכנית והעושה לא אחת רושם כאילו היה שירות חשוב זה ענינה של חבריה סימפטית אך לא דוכן של מדינה, על כל המתחייב מכך.

איננו מתכוונים ליצור את הרושם כי זוהי דמותו של קול ישראל. אנו יודעים להעריך חלקים חשובים מאד של התכניות, שבהם הושגה רמה המשתווה לחלק הטוב שבתכניות בינלאומיות, והם משרתים גם צרכיה המיוחדים של המדינה. אנו מוקירים לא פעם את הכושר העתונאי הבא לידי ביטוי ב“כיסוי” מאורעות בארץ ברהיטות, ובדיוק שבהגשת החומר האקטואלי. ניסינו למנות רק סירפדים שיש לנכשם ולא היינו מאריכים עליהם את הדיבור. אך אם ראש שירותי השידור מוצא להדגיש כי עתון־רדיו נחוץ לנו עתה בין השאר כדי להביא תצלומי דיוקנאות של קריינים וביאוגרפיות שלהם, ומדבריו עלינו ללמוד כי אלה הם לפי תפיסתו הדברים החשובים בשעה זו להשלמת שירות הרדיו ולהשלמת אוצר השכלתו של המאזין — עלינו לומר לו כי בענין זה טעמם של כמה מאזינים מן השורה הוא אחר במקצת. אמנם דיוקנאות של קרייניות וקריינים כאשר יודפסו כל שבועיים ב־350 אלף טפסים יצטרפו ברבות הימים לאלבום חשוב והיסטוריוגרפי של עושי תרבות־האֶתֶר בישראל, והביוגררפיות שלנוהם יתרמו בודאי תרומה חשובה לספרות הרדיוגרפית שלנו, אף על פי כן נדמה, כי כל עוד המדובר ברדיו ולא בטלביזיה, הבעיה איננה איך נראים הקריינים אלא מה הם משמיעים — נכון יותר: מה ניתן בפיהם להשמיע. ומאחר שקול ישראל הווא קודם כל מועדון־מישמע ולא מועדון־מיקרא, שיפור השידורים למאזנים קודם לאספקת חומר־קריאה פוטו־ספרותי של אותם השידורים עצמם — לקורא. ואף כי אין הכסף עונה את הכל הרי במחצית המיליון או אפילו בפחות מזה ניתן לעשות לא מעט לשיפור השידור, שהוא־הוא לוז־קיומו של קול ישראל ותמצית תפקידו, וכל השאר אינם אלא אביזריו.

*

כאמור, פרשת עתון הרדיו הגיעה מבחינה צבורית לקיצה ולאחר שהסעיף המפורש של העתון הוטמן בכותרת הכללית של הרזרבה, כאילו פוייסה דעתם של כל הצדדים ורווח גם למתנגדים. סיומה של פרשה זו מזכיר את תוצאות הדו־שיח בין שני בחורי ישיבה בענין הנעליים שנועל רוטשילד:

— ראה, אילו נעליים נועל רוטשילד?

— פשיטא של זהב.

— ומה יעשה כשירד גשם?

— ינעל ערדליים.

— ואיך יראו את נעלי הזהב?

— יעשה חור בערדליים.

— הרי יחדור גשם?!

— גם כן בעיה! יסתום את החור בקש.

התשובה האחרונה הניחה דעתו של השואל והדו־שיח הגיע לקיצו, כך בענין הנעליים וכך — בענין עתון הרדיו, אלא שבכל הויכוח הנסער מסביב לענין העתון יש עוד צד אחד והוא: הגילוי המשונה במקצת של חוש־הממלכתיות שלנו.

קברניטי הציבור והמדינה קוראים מזמן לזמן את הציבור לגיוס מהיר ומחודד של הכרתו האזרחית. לעתים קרובות למדי הוא נתבע להבין לעומקם דברים מורכבים ביותר מבחינה מדינית, בטחונית או כלכלית־פיסקלית והוא נתבע להבינם ברמיזה ולהיענות להם לאלתר, הניסבות הבטחוניות והאחרות של הארץ עושות את האזרח מוּעָד־לקריאה בכל עת. אולי סוד־כוחה האמיתי של המדינה הוא בדריכותו ההכרתית של הציבור, שבמידה רבה אין דומה לה בציבורים אחרים בעולם. רק לפני שבועות אחדים נסער אותו ציבור בענין דליפה וקיבל שיעור מחמיר עד־מאד בהשכלתו האזרחית ושילם שכר־לימוד גבוה מאד, ועדיין טחנות המחשבה שלו טוחנות לעכל את השיעור החמור — והמוצדק — הזה ואת מסקנותיו. מחר עלול אותו ציבור עצמו להיות נסער לענין אחר שברום־מעלותיהם של חיי המדינה, כי בים הנרגש שבו אנו שטים, ההתנחשלות היא דבר שאפשר לצפות לו כל יום. בנסיבות אלו חכמת־מנהיגות היא לא לדרוך את הכרתו של הציבור למיבחנים טפלים באופן יחסי, כדי שלא להקהותה לקראת מיבחני־עיקר. כאן עומד בנסיון לא רק חוש־הממלכתיות של האזרח, אלא — ימחלו לי — גם חוש הממלכתיות של רבי־המדינה עצמם.

ממשלת פועלים זאת, או כפי שהיא קרויה: ממשלת הרוב הפועלי, יש לה יסודות עמוקים מאד בתודעה של ההמונים. נכון לומר כי הרבה משגיאותיה נסלחות לה בשל היותה ממשלה של כל מפלגות הפועלים הציוניות, ואת המחיר הזה צריכים לדעת הרוב והמיעוט כאחד. אולי נלמד קצת מקדמונינו: אדם מישראל חייב בתרי“ג — שש מאות ושלוש עשרה! — מצוות, עשה ולא תעשה. אף על פי כן, כשעמדו חכמים לבחור מה הם ה”לאווים" שעליהם ייהרג יהודי ולא יעבור, בחרו בשלושה בלבד! היתה להם, כנראה, חכמה עמוקה להבחין בין עיקר לשאינו־עיקר ולא להעמיד יהודי בנסיון למעלה ממידת ההכרח. בימים ההם — על אף כל הנאמר במסכת יומא — עדיין לא היה רדיו, ולא עתון רדיו, אך מותר לנו להניח כי חכמת קדמונינו לא היתה מדריכה אותם להוסיף את עתון הרדיו כ“לאו” רביעי, שעליו נהרגים ואינם עוברים, וייאמר במפורש: זה חל על תבונות הרוב לא פחות מאשר על המיעוטים. אולי זה מחייב את חכמת הרוב, אם הציבור הרחב, בעצם מתן האימון באלה שבחר בהם כרוב, מניח כי תבונתם גדולה מתבונתם של אלה שהניח אותם במיעוט, וכי תבונה יתירה זו תעמוד לרוב לא רק להנהיג מדינה, בטחונה, יישובה וקיבוץ־שבטיה אלא גם להבחין בין עיקר לשאינו עיקר, ועתים לוותר לשאינם־נבונים.

פרשת עתון הרדיו רק הוכיחה כי מרובים הדברים שמוטב מלכתחילה, בעת קביעת העמדה כלפיהם, לנהוג בהם מידה מסויימת של התאפקות ורזרבה, בטרם מחייב פולמוס נסער להעבירם אל הרזרבה של התקציב, הלקח הוא לציבור ולקברניטיו כאחד.

9 במאי 1958

---

עם נציגים של האפרו־אסייתים

מאת

ישעיהו אברך

(מכתב מקנדה)

השאלה ששואלים עמי אפריקה אינה רק: “איך עושים זאת אצלנו?” הבעייה המעסיקה אותם והחייבת להעסיק לא רק אותם, היא איך להבטיח שהציביליזציה המערבית, הפורצת עתה בסערה אל יבשות עזובות, לא תקפח את עצמיותה; איך למנוע אוניפורמיזציה משעממת ומטמטמת של הליכות־אדם, הרגלי־בילוי ומראות עיר וכפר בכל היבשות. איך להבטיח — כמאמר אחד הצירים בועידה — שהדחפורים הגדולים של הקידמה האנושית, כאשר הם באים לאזורים צחיחים מבחינה טכנולוגית וסוציאלית, לא יסחפו עמם את הנטעים המושרשים של תרבות־עם מקורית ולא יחריבוה.

"בכפרים הנידחים של ארצי לא ידענו קולנוע. אבל כאשר באה אלינו תיבת־הקסמים הזאת היא באה לא עם לורנס אוליביה, או עם צ’ארלס לאוטון אלא עם “מטען גדול של חזה”, ופיזרה אי־שקט בכפר ויצרה מתיחות חדשה ומערערת חיים מאוזנים, אולי פרימיטיביים — אבל מאוזנים. “ואני תוהה — אומר איש אינדונזיה — אם לא מוטב היה לכפרנו בלעדיה.”

תרבות־העולם — אומר איש הודו — נעשית חד־גונית יותר ויותר. ועוד מעט לא יהיה לנו מה ללמוד איש מרעהו. כבר היום אנו מתהלכים ברחובות הראשיים של לונדון, פאריס, טוקיו וניו־יורק בשעות הערב ואיננו מבחינים עוד באיזו מארבע הבירות אנו נמצאים, כי כל כרכי העולם שווים לפני אורות־הניאון וכולם כרעו ברך לפני תרבותה החד־גונית של הפרסומת, ויותר משכרך אחד משתדל להיות שונה מחברו — הוא משתדל להיות דומה לו וכל בדרי־העולם משתדלים להטיל עלינו אימתו הגדולה של השיעמום שבחד־גוניות.

אבל אולי הגדולה בזעקות, ביחוד של עמי אסיה, מול ההסתערות של הציביליזציה המערבית היא בתחום אחר: בהכנעת ערכי־רוח על ידי עורכי־חומר. ההתקדמות המפליאה של המדע מעתיקה את נקודת הכובד בחינוך האדם מן ההומניסטיקה אל המחשבה הטכנית השימושית. האדם נעשה משוכלל יותר ויותר, אך גם מעודן פחות ופחות. הנוסחה המתמטית, שכוחה בקשיחותה, בחד־משמעותה ובפסקנותה, מכניעה את גמישות־הרוח האנושית ומוכרחה ברבות הימים לטבוע את חותמה הקשוח על דמות האדם. ההתמודדות הזאת בין המדע הטכני והחינוך ההומאניסטי מורגשת כבר היטב בעולם שנתחנך על ברכי התרבות המערבית, אבל היא חריפה שבעתיים ביבשת כאסיה, העוטה עדיין בחלקה הגדול דוק של רוחניות והנותנת לערכים רוחניים, אפילו מיסטיים, משקל מכריע גם בחיי יום־יום, של היחיד ושל הצבור. וכאשר ההתקדמות הטכנולוגית מגיעה באותו קצב עצמו גם ליבשות אלו, היא מערערת, לפעמים, את כל עולם המושגים הרוחני של ארץ ויושביה.

לא קל למצוא שביל־זהב בין עולמות מתנגשים אלה, כשם שאי־אפשר לעצור את הלוויינים המלאכותיים במירוצם מסביב לכדור־הארץ או במערכת השמש, כן אי־אפשר עוד לעצור את עצם שילוחם שהוא מן השלבים העליונים בהתקדמות מחשבת האדם. אבל אחד הצירים של אסיה הקטנה סיכם מסכת מורכבה זו בקו שנתקבל על דעת הועידה כולה והמכוון להקהות את המחץ של התקדמות זו: “כאשר אנחנו נכנסים אל עולם חדש ומופלא זה שאנו קוראים לו “העולם המשתנה” — ניכנס אליו כאל בית־חרסינה. אל נמהר. אין כל רע אם כמה אביזרים טכניים של המאה הזאת יאחרו להגיע אל ארץ שלא ידעה אותם מאות שנות קיומה. ניתן ריווח גדול יותר של זמן למיפגש דרמתי זה של תרבויות, מסורות, מינהגי־אדם, מינהגי־משפחה ומינהגי־חברה. ניתן להן להיאבק ביניהן. ניתן להן לפעול על פי החוק הביולוגי של הסלקציה הטבעית. בתוך מאבק חפשי כזה קרוב לוודאי שערכים מהותיים של תרבות, בין זו הנראית בעינינו פרימיטיבית ובין זו שאנו רואים אותה כמתקדמת, ינצחו כל דבר טפל ויהוו אותה תרבות חדשה וממוזגה שיכולה להיות פריו הנפלא של מיפגש העולמות”.

זוהי נוסחה הטובה למיפגש־תרבויות בין ארצות ועמים שונים. היא חשובה לא־פחות למיפגש כזה בתוך ארץ אחת בין שבטי־עם שונים ועתים נדמה כי גם בארצנו — מרובת העדות והשבטים — מותר היה לתת עליה את הדעת קצת יותר.

ויש איזו “נקודה ישראלית” בסיפורנו שאין הכותב יכול לפסוח עליה. עתים אתה משתאה כמה מהר אנו מסתגלים לעובדות שהן ביסודן מהפכניות וכמה מהר אנו רואים אותן כשיגרה. ההתוודעות שלנו אל עמי אפריקה ואסיה וההתוודעות שלהם אלינו היא אחת העובדות האלו. איננו רואים עוד שום חידוש או הישג מיוחד באותן ידידות והיכרות עם עמי אפריקה ובלהיטותם לבוא אלינו לרוות צמאון לידיעה, לנסיון, להחשת הפיתוח של ארצם, אנו מזכירים שמות כמו צ’אד, קאמרון, סיאֶרה ליאונה וסנגל כאילו היו שזורים בחיינו מדורות וכאילו הזכרנו מדינות באירופה המזרחית או המערבית שבהן היה קשור גורלנו לשבט ולחסד — לשבט יותר מאשר לחסד — עשרות דורות. אבל רק לעיתים נדירות אנו מתעכבים על משמעותה — מותר לומר: ההיסטורית — של השיגרה החדשה הזאת. רק לעתים נדירות אנו עומדים על כך. שבעצם זהו אחד מגדולי הפלאים שהתרחשו בחמש־שש השנים האחרונות ושכוחו של פלא זה אולי אינו נופל מפלאי הכיבוש והפיתוח של מדינתנו מאז קמה. זהו פלא — כי הדבר לא מוכרח היה כלל לקרות. כי נחוץ היה רק קורטוב של התעלמות־בשוגג מחשיבותו המכרעת של חלק־עולם חדש זה, נחוץ היה רק איחור קל, כדי שנעמוד מול יבשות אלו כזרים וכדי שהן תעמודנה נגדנו כחומה.

איננו באים להתנבא על כוחה של ידידות זו עם כמה מעמי אפריקה ואסיה או לעמוד על ערכה המדיני המעשי. אבל עצם העובדה, כי כאשר אתה אומר במיפגש בינלאומי לבן־אפריקה — מכל מדינה שהיא פרט למדינות־ערב — שאתה מישראל, מתנצנצת עינו בהיכרות, בהערכה גם, בהרבה מקרים, בגילוי בולט של חיבה — הוא אחד הכיבושים הגדולים של מדינתנו בתקופה האחרונה. מסתבר, כי מצאנו ניב אל המנהיגים הצעירים של עמי אפריקה אולי ביתר קלות משהצלחנו להתוודע אל הדור היהודי הצעיר בארצות התפוצה. מדינת ישראל חייבת הרבה לאלמונים וללא־אלמונים בתוכנו שברוחק־ראייתם חיפשו ומצאו במועד נתיבות אל יבשות ועמים אלה.

בעיית ה“אֶקוויליבריום” מטרידה יותר ויותר את מכנסי הועידות הבינלאומיות. ככל שמתערערים שיוויי־המשקל באזורים שונים בעולם, כן מתרבה הצורך לשמור על מאזן אזורי, גזעי, גושי בגופים השונים הנבחרים בתוך הועידה. העולם אולי חצוי לשני גושים פוליטיים עיקריים. אבל בתוך הגושים ובינות הגושים הוא מחולק פצלים־פצלים. ואין לך גוש שאין בו התגוששות פנימית. מי שמדבר היום על גוש ערבי אורגני — מדבר על דבר שאינו קיים. כאשר מושיבים מצרי בוועדה וחולקים לו כבוד אין די עוד אם מושיבים לצדו לשם שיווי־משקל גם ישראלי. כי המצרי עצמו רחוק להיות מאוזן בתוך הגוש שלו עצמו. אם יש מצרי — נחוץ עיראקי ואם ישנם שניהם, נחוצה תוניסיה ואיזה מתח פנימי של חוסר אהדה הדדית מופגנת מורגש ביניהם. ואף שמדובר היום על גוש אפריקאי, לא נראה רחוק כל כך היום שגם בתוך הגוש הזה עצמו, יצטרכו לשמור על “אֶקוויליבריום”, ואין לדבר סוף. עוד מעט לא ייתכן כלל לשמור על שיווי־המשקל של כדור־הארץ כולו. אם לא יימצא לו כדור־שכנגד לאזנו.אך אולי יצלצל הדבר כפרדוכסלי, אם נאמר כי מתוך ריבוי הניגודים והתערערות המשקלים מתחילים לצוף איזה פיוס־שבתבונה, מעין אחדות חדשה ואיזה אי־רצון להעלות ניגודים ולהחריפם מתוך ידיעה, כי זה מוכרח להביא למבוי סתום, כי ממש כשם שיש לי ניגוד עם פלוני, כך יש לאלמוני ניגוד אתי ואיני יודע אם בסופו של דבר אִימצא מרוויח או מפסיד. ההרמוניה המופלאה ששררה בין כל המשלחות בועידה לחינוך מבוגרים במונטריאול, מקורה, כמובן, גם בנושא, שהוא שלוו באופן יחסי, אך אולי היא מסמלת לפחות בשכבת המחנכים את ראשית עייפותם של עמים ומדינות — לשנוא.

9 באוקטובר 1960

---

תרבות של זנב התרנגול

מאת

ישעיהו אברך

ממרחקים נראית לפעמים ארצי כמפרפרת בין הגאווה והנחיתות. היוצאים אותה לשעה שומעים תהילתה מפי זרים ורואים נצנוץ קנאתם: הנה ארץ קטנה כזרת, אך אפופת רוח גדולה: כורעת תחת משא עצמה, אך נותנת כתף לאחרים; חייה מתח ומעט מרדות, אך אנשיה נושאים בעיניהם איזה שביב־של־מטרה הנותן טעם לחיים. לורד פונטלֶרוֹי הקטן של העולם. פרפוּר נעים לכיוון הגאווה.

כנגדם, החוזרים אליה ומהם כורעים תחת הנחיתוּת: ארץ לנו קטנה וכנפיים אין לה, לא טלביזיה, לא מרוצי סוסים, החשׂפניות — נער יספרן, קונכיה. כל עוד אתה יושב בה אתה מדמה שאתה שט באוקיינוס ההודי וכל התנחשלות קטנה היא כשיעול הלווייתנים בקרקעית הים או כהתעטשותה של הידרה. רק יצאת ממנה ונקלעת לעולם שהוא גדול באמת, מיד אתה עומד על כל גודל קטנותה, כלום. מחט קטנה. אחת ממאה מיליון מחטים שאמריקה אחת מעיפה לחלל בסנוקרת אחת. פרובינציה. ללא מסעדה סינית ראוייה לשמה. ללא מרק צבים. ללא אותו בושם חריף של ציוויליזציה מערבית העולה מרשרושן של שמלות קוקטייל והעושה את האדם לאדם ואת חוה — מה עוד אפשר לעשות ולא נעשה לה? בקיצור: תחום מושב. איך חיו כאן שלמה המלך, ישעיהו הנביא, ר' שמעון בר־יוחאי, ולהבדיל: אשה אוניברסאַלית כמו מלכת־שבא; איך כתבו כאן כתבים, איך בילו בילויים. מה הם עשו כאן בערבים — חידה היא ואין פותר. פרפור נואש לכיוון הנחיתוּת.

ובין המפרפרים — שועים ופושטי־עם, עולים־מנכסיהם ושכירי־יום — שכבה לא תחסר. עם שלם קם להגן על עצמו מפני הקרתנות. מאז מלחמת הקוממיות לא נראה לי עמי מלוּכּד כל כך כפי שהוא מאוחד היום בשאיפה־החרדה שלא להיראות חלילה באספקלריה הבטלנית של כנרת־כנרת או של חידון התנ"ך אלא להופיע בכל הילתו הכרכית. ללמדך: הוקפצנו מן השיעבוד ישר אל שובך החברה הגבוהה ואנו מרגישים — כמו בבית.

ידידי שקידם את פני בהזמנה ל“מסיבת קוקטייל של שעה חמש לרגל בר־מצוה של בננו” וחברי האמן. שהיה נחבא תמיד אל כלי־אומנותו ומקדם אותי היום בהזמנה ל“מסיבת קוקטייל לרגל פתיחת תערוכתי” — כמו הטילו אלומת־אור על המהפכה החברתית העוברת עתה על ארצי. פירושי המושאל של המונח קוקטייל הוא, כידוע, בליל של משקאות. פירושו המילולי הוא פשוט: זנב־התרנגול. פירושו החברתי בימינו בישראל מתחיל לדמות לתרבות חיים. תרבות של זנב־התרנגול.

נטפל באחדות מנוצותיה.

* * * * *

הלכות נימוסין אינן זרות למסורת היהודית. לא גילה אותן השולחן־ערוך המקוצר לנציגי חוץ ואפילו לא העורכות של מדורי הנימוסים בעתוני היום והערב שלנו. כל תורת ישראל היא תורת נימוסין גדולה אחת המקיפה יחסים בין אדם לחברו, מחברת את הנימוס במוסר ועושה את נימוסיו של אדם לא מערכת־גינוּנים תפלה אלא ערך מערכי חייו. ר' יוסך קארו ישב בעיירה גלילית נידחת בלי שיהיה לפניו לא תקנון של הפרטיכל הדיפלומטי ולא ספרו של קַרנֶגי “איך לזכות בידידים” ועם זאת חיבר את ספר הנימוסין המקיף ביותר שבין אדם לאדם ובין אדם לחברה. הוא לא הדריך אותנו באיזה כיוון לשים את המזלג על השולחן, אך הוא מאריך עמודים רבים בסדר נטילת ידיים לפני האוכל. הוא לא קבע בדיוק סדר ליווי גבירה לאחר נשף־חשק. אך האריך מאד בסוגיית הנימוסין הפשוטה של ואהבת לרעך כמוך. הוא לא ביקש למרוח פני חברתנו במרקחת של גינוני הבאי, אך ביקש לעצב פרצופה המוסרי במסכת נימוסין שהיא עצמה הווי, אורח חיים.

אמת, מידות נימוסין אלו מתמעטות בחברתנו. כאילו פּקעו מיתרי הסבלנות שבין אדם לרעהו ואדם נוהג לתבוע מרוּת־נפש של עצמו — מזולתו. אדם רוטן על מעביד שמקפח אותו, אך גובה כעסו מן הממתין לעזרתו; השרב פורע עצביו, אך הוא נפרע על כך ממוביל הקרח; לבסוף הוא רוטן על עצמו על שהוא מוציא רוגזו על אחרים — אך חוזר ונוקם גם נקמת הריטון הזה מזולתו. שרשיה של מתיחות נפשית זו, הפרושה במידה מוחשית מאוד על פני חיינו בארץ, הם בוודאי במידה רבה בתמורה האדירה העוברת על העם והארץ והמשנה פניהם מן הקצה אל הקצה. ארחות־חיים של שבטים ועדות יותר משהם מתמזגים — הם מתנגשים ואנו נמצאים עדיין פחות בתקופת המיזוג ויותר בתקופת ההתנגשות, התנגשות מולידה מתח, ומתח מוליד אי־סובלנות. גם פּלאי הפּיתוח המתחוללים בארץ והמעוררים השתאות — מתחוללים בידי אדם, ואדם יכול לחוללם רק מתוך מיתוח כולל של כוחותיו הנפשיים בעוד מיתרים אחרים של אריכות־אפיים ושל סובלנות מתרפּים. מעולם לא היינו זקוקים, איפוא, לקודכּס הנימוסין העתיק של העם כפי שאנו זקוּקים לו עתה. נימוסין של האצילות היהודית המקורית שדבר אין לה עם להטוטי חברה נאורה.

אך “תרבות של זנב־התרנגול” שהיא מסימניה של תקופתנו, אינה עוסקת כלל בנטיעת נימוסין. המדורים השונים בעתונות העברית המודרכים בקפדנות על ידי גבירות נאורות ורחבות־אופק. אמנם קוראים לעצמם “מדורי נימוס”, אך אינם אלא מדריכי־הגינון של חברה נבוכה מאד המתקראת גבוהה. הקודכּס הזה מצווה עליך, למשל, לזקוף דרך אצילות אצבע קטנה בשעה שאתה מרים כוס תה. אך הוא מתיר לך לתקוע בעת ובעונה אחת מאחורי גבו של חברך אצבע משולשת. בחריסטומטיה קפדנית זאת שבה מלעיטים את הקורא העממי שלנו כל שבוע, תמצא נימוסים מכל הסוגים, אפילו פרק מיוחד ל“נימוסי חדר מדרגות”, שם תלמד, למשל, דבר שבוודאי איש מאתנו לא ידעו עד כה, כי גם חדר־מדרגות תמים יש בו מעלות־אצולה ומעלות כבוד שונות. וכי עלינו רק “לזכור שהמקום המכובד (!) בחדר המדרגות הוא המקום ליד המעקה” וכל שאר המדרגות הן, כמוּבן, בשפל המדרגה.

בפרק אחר של אותם מדורי נימוסים שאסרו מלחמה על הקרתנות תמצא כי “אם התעטשת ליד השולחן, איש אינו צריך לשים לב אליך ואף לא לומר לך “לבריאות”. אתה הוא המבקש סליחה. ככה זה”. זה אמנם שינוי־ערכים גמור בכל מה שידענו עד כה בהלכות עטישה בציבור. אך — “ככה זה”. במופלא ממך אַל תדרוש. איך היה סבא אומר במר יאושו: אין מה לעשות.

במדור אחר, העוסק כמעט בדיני נפשות, ייוודע לך כי “לא מדברים עם סַכו”ם ביד, זה יכול להתפרש כאַקט בלתי ידידותי, כשאתה מנופף את הסכין ביד לעבר היושב מולך". נקל לשער מה גדולים האחווה, השלום והריעות שבחבורת אוכלים מהוגנת כזאת, אם כל נפנוף בסכין בעת חיתוך האוּמצה הוא פשוט איום ברצח. אבל, איך נאמר שם: “ככה זה”.

מאֵזור אחר באותה הדרכה מקיפה יסתבר לך כי מלחמת־המצוה בקרתנות דוחה גם פירוח־נפש. וכה נאמר שם, מלה במלה: “אם נתקעה עצם בגרון, עוזבים את השולחן ויוצאים. אם המסובים הם אנשי נימוסים(!) לא ישימו לב אליך. רק אם יש שאתה נחנק או בדומה לזה” — למשל: משמיע ניחורי גסיסה.

זה נשמע מוזר, הדרכה זו עצמה בעתונות יומית מכובדת כמו נתקעת לנו כעצם בגרון. אבל זוהי כלשונה תורת הנימוסים של “זנב־התרנגול” המשופעת עלינו באחרונה לא רק מצינור אחד. זו צריכה, כביכול, להיות התשובה לאכילת פאַלאַפל בחוצות, לדוכני שש־בּש או לפיצוח גרעינים בבתי־הקולנוע. אך זו איננה התשובה, זוהי ההשלמה. רצונך: זוהי תרבות מסויימת־מאוד בשלמותה: גזזת עם מי־קולון.

אַכן, מעט יותר נימוסין בין אדם לחברו היו עושים בוודאי את חיינו נעימים ומלאי־תוכן יותר. כולנו צמאים למעט מאור־פנים, למעט יותר נכונות לעשות חיי הזולת קלים יותר במחיצתנו. אנו צמאים לכך בכל מקום — באוטובוס הציבורי ובצמרות־ההנהגה של הציבור כאחת. ערכים אלה צריכים גם צריכים טיפוח ומערכת חינוך שלמה צריכה לרתום עצמה לכך מגיל בית־הספר — חינוך לנימוסין, לסובלנות הדדית ולא לגינונים תפלים. בחדר האוכל של קיבוץ או של קבצה אין המזלגות והסכינים מונחים כזקיפים של חצר המלכות באנגליה, אך מעטות החברות בעולם היכולות להתחרות מבחינת נימוסין, במשמעותם העמוקה עם החיים הכל־כך לא פרוטוקולריים כמו חיי הקבוצה למשל. חינוך של סובלנות אדם לרעהו מוליד מאליו נימוס של הליכות, אך הניסיון להפוך כל בית ישראלי לבית־דיפלומטים ולהשליט על מסיבת רעים יהוּדית פשוּטה טמטומו האוניפורמי של פרוטוקול, הוא אווילי לא פחות מנסיונם של כמה דיפלומטים — לאשרנו, יוצאי דופן ספוּרים מאוד — להשליט על חייהם, אורחם וריבעם בבית ובחוץ את עובשה, גינוניה ושממונה של דיפלומטיית־הרוזנים־המכופתרים שאָבד עליה כלח.

לכן, נלך נא גם אנו בעקבות מעצבי דמות חיינו החדשה ולפחות בסידרה זאת של גינוני שולחן נעוץ עצות אחדות: אירע לכם האסון ונתקעה עצם בגרונכם — הוציאוה בו במקום, ליד השולחן, בפרהסיה, במשפט גלוי —מיד. אל תתגנבו בשלוות נפש — כעצת המדריכים — אל הפרוזדור ואל תחייכו באווילות תקועי־עצם־בגרונכם לנערות המלתחה. אל תסמכו על ההבטחה כי אם, חלילה, תעמדו להיחנק — כל החברה תחוד לעזרתכם. להד"ם! באווירת החברה הנאורה שמבקשים, כנראה, להשליט עלינו, אנו עלול עם להיחנק בציבור גם בלי שתיתקע עצם דגים בגרון, אך אם, חלילה, תיתקע — נוציא נשמתנו בפרוזדור ביחידות, בגלמוּדיות מדכאָה. צפור לא תצפצף, איש לא יחוש לעזרתנו באפלה ואיש לא ילך להלווייתנו ביום גשם. כי חברה זאת איננה מתחנכת על גמילות־חסד אנושית. היא עסוקה בחפירת חפירות להתגונן מפני הקרתנות — ומעמיקה אותה.

והיא מעמיקה אותה לא רק באמצעות מדורי הנימוסים בעתונים. זנב־התרנגול הזה המכונה “קוקטייל” היה לפנים מכשיר־קשר עיקרי במה שקורין היום “מגעים דיפלומטיים”. אם לא השכלת לקשור קשרים בדרך אחרת, היית קושר אותם באמצעות ה“טייל־של־הקוק”. מה שניסו דיפלומטים מוצנפים להסתיר ליד שולחן רשמי, הסכימו ללחוש ליד כוסו־של־תרנגול, כדי שיוכלו לומר כי אמרו מה שאמרו בשעה שהיו בגילופין. האמת היא שבימינו כלי־תמסורת זה אינו יעיל עוד באותה המידה. מדינאים ופרחי־מדינאים עדיין באים זה לזה ומריקים כוסות להנאת ההרקה עצמה, אך אין מריקים סוד. הדיפלומטיה העולמית בימינו נעשתה גלויית־פנים וגסת־רוח יותר ומוכנה לנהל את דו־השיח המדיני שלה מן המרפסות. ואין לך דבר שהיא יכולה ללחוש אותו באוזן בלי שתהיה מוכנה להודיע עליו מבעוד זמן ובתקיעת שופורות כי הנה היא עומדת ללחוש עליו באוזן. להיפך, ככל שהסוד גדול יותר, כן היא משתדלת לעשות לו פומבי, לפרסם עד כמה הדבר הוא סודי. לכן, עדיין מרשרשים זנבות־הפראקים במיפגשי זנבות־התרנגול. האלה, אך אין מרשרשים סודות. שותים ומקנחים, ויש שסובאים וזוללים, לבסוף אומרים כמה דברי קילוסין ויוצאים, ואוהבים — או שונאים — את מדינת־המַשקים כפי שאהבוה — או שנאוה — קודם. נכנס יין וסוד לא יצא.

אך בעוד העולם המדיני מקיים עדיין את מצוות־השממון של הקוקטייל כמס עובד למקצוע וכנאמנות, שאין מפלט ממנה, למסורת, מתחילה החברה הישראלית כולה רק עתה להתרפק עליו. במיפגשי עקרות־בית, במשא־ומתן על תקנות פנסיה, בחנוכת חדרי איזוטופים, בחגיגת בר־מצוה ובברית־מילה. פעם קידשו על היין, היום מקקטלים עליו. אנו עומדים במסיבות אלו ויודעים כי על אף תמורות העתים קלסתר פני כולנו — של המארחים ושל האורחים גם יחד — הוא עדיין יותר פנים של קידוש־ליל־שבת או של פדיון־הבן, ולכל המרובה: פנים של “קומזיץ” חברי — אך אנו מעדיפים אווירתו המרוממת כביכול, של קוקטייל. משל, אלפיים שנה הדירו אותנו מהנאַת הטעם הנאצל הזה והנה הוא בא. באיחור, אחרי הרבה שנות צמא, אבל בא, וכך נהפך זנב־התרנגול־בצורת־נוזל לכתר האלגנציה של חברתנו החדשה בהתהוותה. מעט־מעט הוא חדל להיות אוברטורה לארוחה ונעשה אורח־חיים לעצמו. מסביב לו מתלבשים, הוא קובע שיעור המחשופים, הוא קובע שיעור הניכויים של ראש המשפחה ואת השארית שיביא לביתו. הוא סיר־הלחץ של הרכלנות. אך שכרו הגדול הוא, כנראה, שהוא נושא עמו בֹּושׂמה החריף של חברה המשועממת אד אימה אך — הגבוהה.

מעטים, כנראה, מסוגלים לחזור ולהמיר את השכר הזה במפגש־רעים, שחינו בפשטוּתו, ושהיה בעבר מסימניה החיוביים המובהקים של חברתנו.

* * * * *

הזנב לא היה מעולם פסול לחלוטין במסורת היהודית, הכל לפי מי שעמד בראשו. הן חכמים אמרו: היה זנב לאריות. משמע: גם כבודו במקומו. אף הנסיון, בגילויים אלה ובגילויים אחרים שעוד נעמוד עליהם, לקשור את אורח־חיינו אל זנבו של תרנגול דווקא, מתוך תקוה שהוּא אשר יביאנו אל מעלת פאריס, לונדון או ניו־יורק — בטעות יסודו. הוא פשוט מוליך אותנו ל — ביירות.

15 במארס 1953

---

היד הקטנה מן המערבולת

מאת

ישעיהו אברך

נודה על האמת: לא נלהבנו מעולם לארגוני־חברה בישראל הנושאים שמות לועזיים, וארגון “רוטארי” ביניהם. בימים שלפני הריבונות היו כל הארגונים האלה מסמלים לנו, משום מה, התבדלות מן הקרוב והתפרקות על הרחוק; עקימת־אף אֶל הבית וחיפוש השראות בעולם זר. רוצים לגמל חסד — אמרנו — יקימו אגודה של גמילות־חסדים; רוצים לסעוד את החולה — יחדשו את לינת־הצדק. לשם מה להיתלות דווקא בהמצאתו של עורך־דין אחד שוחר־טוב משיקאגו ולדבוק בשם לועזי, שהוא טכני בעיקרו ושאינו בא אלא לציין רוטאציה־של־ תורנות לפגישות: פעם אצלי, פעם אצלך — “רוטארי”.

כלום חסרים במסורת היהודים מקורות של השראה לאהבת הגר, לעזרה לזולת? כלום בשיקאגו כתבו לראשונה את כלל־הכללים של חברת האדם: ואהבת לרעך?

כך היינו מהרהרים כאשר היתה העין נתקלת בשם הלועזי הזה, וכאשר סיפר לנו ידיד כי הלך והתחבר לשם — היתה לנו הרגשה כאילו נטל פרידה מהווי אחד ונתחבר להווי אחר. שייך — אבל כבר לא לנו.

השבוע בושנו מעט בפני עצמנו — והסירונו את הכובע בפניהם. באשקלון ובקריית־גת.

* * * * *

בושנוּ.

כי עתונינו המכובדים ביותר היו מלאים השבוע תיאורים דרמטיים על האסון בקריית־גת וכתבים סיפרו בהרחבה על סחף־הגורל הזה, שכמו שטף את הקהילייה האנושית הקטנה במבואות לכיש. הזריזות העתונאית עמדה כאן במיבחן, עמידה הראוייה לתהילה: צולם נחל האכזר, צולמה האם השכולה והפעוטה חסרת־האונים ששלחה יד מן הנחשול. צולמו המשפחה והמצילים. ופרט לנחל הגועש עצמו, שאותו, כידוע, לא קל לראיין — אין לך כמעט אדם בקריית־גת שלא רוּאיין. על הטעם הטוב שבאותה נבירה עתונאית ברגעי האסון ממש — אין טעם להתעכב. לאחר ששמענו פעם מראיין של “קול ישראל” משוחח עם אֵם אחת מוכת־גורל שנשפטה על הריגת ילד בעל־מום ושואל אותה לפני שני מיליון מאזינים, בכל כובד־הראש של האיוולת: "מה היית עושה אילו עמדת שנית לפני בעייה כזו? — לאחר ששמענו זאת, שוב לא יפתיעו אותנו מראיינים ישראליים. זו עתונאות חדישה וזה טעמה.

ואולם מעבר לאותן כתבות נרחבות לא ראה שום עתון צורך (פרט לעתון ערב אחד) להקדיש מאמר ראשי לאותו גילוי נדיר של מסירות־נפש קמאית שגילו יוסף איפרגן ואדמונד דיין בקופצם אל הזרם הסוחף, כאילו כל יום קופצים אזרחי ישראל כולם לתוך סחפים להציל את חבריהם. ובוודאי שלא נתעוררו כותבי הטורים המכובדים האלה לומר לאמהות, לילדים ולרעיות — לפחות באותה העמדת־פנים של חשיבות שבה הם מדברים בעניני מדיניות־החוץ של סין — כי לבנו הולם איתם וכי לא יהיו נעזבים. כאילו גילוי נדיר זה של אהבת־אדם — שעליה ורק עליה יכון חינוכו של העם הזה — פחות חשוב ללוותו מאשר את נאומיהם של ראשי מדינה. נאום לא נעדר.

ובושנו גם בפני עצמנו. בושנו מפני שחברת־הסעד המשוכללת שלנו יצרה כּלים לכּל וארגון לכל וכרטסת לכּל — אך כמו המיתה את ההתעוררות הפשוטה והבלתי־אמצעית של היצר־הטוב הפרטי שלנו לחוש לעזרה. כבר לא כדי להציל את הנסחף. כדי לסעוד מעט את המיוּתם. כאילו שטר־הניכויים שאנו תורמים כל חודש למוסדותיה השונים של החברה המאורגנת — הוא גם השטר שעל פיו אנו מוכרים לה בקבלנות את חוש־החסד האישי שלנו.

* * * * *

הצדענו, איפוא, ל“רוטרי”. הצדענו לפני החברים האלה באשקלון, שמכל המדברים בימינו גבוהה על חברה־של־אחווה ומכל השקועים עד צוואר במערכי־האחווה — באו הרוטאַריונים האלה אל בית האֵם שתרמה כליה לבנה החולה ושטפו את הרצפות ובישלו מעט גריסין ועזרו בתורנות מתחלפת במשק־הבית של האם האמיצה. והצדענו לפניהם בקריית־גת, שבלי אומר ודברים ובלי קצינים ליחסני צבור ובלי מסיבות־עתונאים החלו לאסוף תרומות למשפחות. וכבר הם עומדים באלפים, ומכל המדברים בעברית על הבחינה האנושית העמוקה שבקליטת העולה — באו דווקא נושאי השם הלועזי הזה וישו. עשייה נוסח ישן, מאדם לאדם.

* * * * *

אך יותר מכל הרכנו היום את ראשנו לפני מה שמכונה: ישראל השנייה.

הזכות היהירה הזאת שלקחנו לעצמנו להיקרא ישראל הראשונה — עומדת זה שנים מול הערעור החמור של חיי היושבים על הגבולות והמתנחלים באזורי הסחף של כל הסכנות למיניהן. היד הקטנה של אסתר וייצמן שנשלחה מן המערבולת וידיהם של אדמונד דיין ויוסף איפרגן שנשלחו ללא חשבון אל תוך המערבולת — ממוטטים כּליל את המנין הסידורי האווילי הזה. היכן היא ישראל הראשונה — זאת האיר בברק־סנוורים הנחל שגאה השבוע בעמק לכיש.

24 בינואר 1965

---

לג. קרסל, חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל תשכ"ט

מאת

ישעיהו אברך

(דברים במסיבה)

כשאני רואה לנגד עיני את המסובים כאן, אני יודע כי בנסותי להנחות את המסיבה הזאת. אהיה משול לאדם שמנסה לנווט ספינה שכל נוסעיה קברניטים.

ואני מודה כי רוב ימי השתדלתי ככל יכולתי להתחמק מתפקידים כאלה. שאף כי יש בהם מן הנעימות של חלוקת כבוד לחבר, יש בהם גם מן המבוכה שח אמירת שבחו של חבר בפניו. אלא שמסיבה זאת היא בין העולין הנעימים משום שאני סבור כי הסתדרות, שבה כולם חברים. החולקת לעיתים קרובות כבוד לגדולה. מותר לה לחלוק מזמן לזמן, ועל פי כל גינוניה המקובלים, גם כבוד לתורה.

את מעלותיו של אליקים גצל קרסל (אגב, אולי יסבירו לנו דב סדן או קרסל עצמו את מקורו המדוייק של השם גצל, ובייחוד את הצירוף הזה של אליקים המונותיאיסטי מזה וגצל הפאגאני מזה, שרק גליצאים, כנראה, יכלו להמציא אותו). את תרומתו ללכסיקוגרפיה העברית ולספרות העברית ודאי יציינו בהרחבה הרשומים אצלי בתור הנואמים במסיבה זאת. כשלעצמי, בתחום שבו אנו מקיימים מסיבה זאת. הייתי רוצה לעמוד על התרומה. שתרם אליקים־גצל־קרסל לספרות תנועת העבודה ולביבליוגרפיה של ספרות זאת.

לגבי כל מי שלומד מקורותיה ומשנתה של תנועה זו היה השם קרסל לא רק שמו של מחבר, אלא שמו של מכשיר של כלי־עבודה, של קרדום שחופרים בו תורה — כשם נרדף בתחום זה אל המושגים הלכסיקוניים של לארוס ואחרים. כשאתה מתבונן בעבודת החיטוט, המחקר והגילוי שעשה איש יחיד זה, אתה מתקנא בדור הנוכחי וחושב כמה מבורך ומאושר דור־לומדים של ימינו שיש לו סדן’ים וקרסלים ושיכול לעשות לעצמו מלאכת הלימוד קלה ושוטפת. ואתה מתפלא לפעמים איך דור, שמבחינת לימוד תורה אינו צדיק מופלג כל כך, זוכה שחלק גדול ממלאכתו כבר נעשה לו על־ידי אחרים. אנחנו ובני־דורנו חייבים היינו לתעות ביער הסבוך הזה בלי מורי דרך מסוגם של קרסל, סדן ודומיהם — ואין דומיהם.

ואולם אם יש דבר השקול כנגד עומק הידיעה, הבקיאות והעיליויות של קרסל — זו אולי רק ענוות הבקיאות הזאת ונחבאותה.

כשאתה סוקר את יבולו הספרותי והלכסיקוגרפי של קרסל, אתה עומד משתאה מול הצניעות, המחתרתית כמעט, שבה נעשתה מלאכת־אדירים הזאת, ורק בהבשיל אחד מפירותיה, היא עולה פתאום מעל פני השטח. ועל־פי טיב הפרי והיקפו יכול אדם רק לדמות לעצמו מה עמוקים השורשים ומה עבה הגזע שהיו נחוצים כדי להצמיח אותו.

אליקים קרסל הוא מן הגילויים ההולכים ומתמעטים של המתמיד והעילוי היהודי שתורתו ובקיאותו וכוח זכרונו גם עמוקים כים גם רחבים כמוהו. אין הבקיאות חיזיון נדיר גם בין חוקרים ולומדי אוניברסיטאות בימינו. אך הבקיאות בימינו ככל שהיא מעמיקה — שטחה ותחומה הולכים ומצטמצמים. קרסל הוא מן השרידים של אותה בקיאות יהודית תורנית, שרוחב אופקה לא רידד את עומקה, ושעומק־ידיעתם לא צמצם את אופקיה.

עיליות זאת הולכת ונעלמת כשם שהולך ונעלם הטיפוס של תלמיד־חכם יהודי רב־אנפין שאף כי אחיזתו בענף אחד של חכמת ישראל, אין היא מפריעה לו להפליג אל מרחבים גדולים של תורה ושל בקיאות בכל תחומי חכמת ישראל וגם מעבר להם.

כשהייתי נער והבאתי בפעם הראשונה הביתה לכסיקון רוסי — אם אינני טועה: בתחום הגיאוגרפיה — והתחלתי לשנן אותו בצמאון פרק אחר פרק בסדר הא"ב ניגש אלי סבי, הוציא מידי בזעף את הלכסיקון ואמר: בספר זה תעיין כאשר תדע כבר את כל הספרים שהוא כותב עליהם.

הסכנה הזאת שנקרא ונלמד מתוך הלכסיקון, במקום לקרוא וללמוד את הספרים עצמם, הולכת וגדלה דוקא כשהלכסיקון הוא טוב ושכתיבתו רהוטה וכשהוא נע בין הביו־והמונו־והביבליוגרפיה. את הסכנה הזאת הטיל לפיתחנו גצל קרסל עם הלכסיקון המורחב לספרות. אבל באיזו סכמה שביודעין או בלא יודעין, תנא קרסל — ושייר, והטיל, כמדומה לי, בתוך כל ערך איזה גירוי־של סקרנות לדעת על הערך הזה יותר, ובחשובי הערכים — לרצות לדעת אותם עד תומם. ואין אתה יכול להגיע לידיעה זאת, כמובן אלא בהליכה מקרסל אל המקורות עצמם. וגירוי זה, הארוג בתוך כתיבתו עצמה, שבאה לא רק ללמד עובדות־יסוד שאתה מחפש לדעת, או לוודא דברים שאתה יודע אלא גם לעורר צמאונך לדעת יותר — הוא אחד הסממנים החשובים שהטיל קרסל בתוך החיבור המקיף והמסייע הזה.

הסכנה שהזהיר מפניה סבי, לפחות במקרה שלנו איננה קיימת גם מסיבה נוספת: גם אם יסתפק הקורא של ימינו בקריאת קרסל בלבד על פי הא"ב, ירכוש ידיעה עמוקה ונהיה כזוכים מן ההפקר, אבל טיבו של הלכסיקון וברכתו למעיין שמתוך־ידיעה — עליהם בודאי היה גם סבי מברך.

ואני רק פותח בזה את שורת הדברים שראוי קרסל שיאמרו לו, אינני יכול שלא להביע תמהון לפעמים איך קרה הדבר שהעוצמה העיקרית של הזכרון היהודי כמו נאחזה דווקא בגליציה, בזבלוטוב או בברודי. אבל עובדה היא כי גליציה היא שנתנה לנו שני המחשבים האלקטרונים של הזכרון התורני היהודי שבינותם אני יושב ברגע זה. ואת הבכיר במחשבים אלה, את דב סדן, אזמן בזה אל הדוכן.

5 בינואר 1959

---

עלים מפנקס הזמן

מאת

ישעיהו אברך

א. הקולות שאנו סופרים

אפילו נניח כי פתקי־הקולות, המצטופפים יחדיו בקופסת הקלפי בשעת־לילה אפלולית, נתפסים ליצר הריבוי הטבעי — עדיין אין להסביר אלא על דרך הנס איך הם מתרבים אף למעלה ממנין הזכאים בכלל להצביע.

הנס הזה אירע כנראה באחרונה בקטע ממערכת בבחירות בישראל — אך אין הוא מבדח כל עיקר.

הדברים המנסרים בין הפה ןהאוזן על מהלך הבחירות פה ושם בהסתדרות מקצועית נכבדה אחת — אינם יכולים עוד להישאר בתחום מצומצם זה. השמועות הנלחשות ושאינן נלחשות אינן נוגעות בשולי הדברים. הן נוגעות בכבודו ובמצפונו של כל חבר בארגון. אם גמדי־עסקנים פה ושם מבקשים להוליך אותנו אל בחירות נוסח האיטי — עלינו לדעת זאת. אולי נלך — מפני האֶקסוטיות והחידוש שבדבר; אולי נעדיף לשבת בביתנו, להניח לפתקים להצביע בעצמם ולתת לדמוקרטיה לבנות את עצמה כבניין־נייר אדיר, על כל העוצמה היצוקה בבנייני־קלפים. אך עלינו לדעת זאת, איננו רוצים להיות מזוייפים שלא בפנינו.

החרדה הזאת איננה רק עניין של מפלגות קטנות. היא עניין מוסרי ראשון־במעלה דווקא למפלגה מנהגת, כי על פיה נקבע סולם־התווים של מנגינת ההתנהגות הפוליטית בישראל. רצונך, יש גם עניין תכליתי מאד בידיעת הדברים לאשורם: אם אין האמת נחשפת ואם המספרים בחלקם עלולים להיות בדויים, הרי הלקח העשוי להילמד מהם אף הוא לקח בדוי, מתעה.

ייבדק הדבר מיד, בלי רחמי מפלגה על עצמה. אם מחייבת האמת להפסיד שרביט שלטון, יהיה השרביט כפרתה. אפילו לדעת המפוכחים, המעשיים והתכליתיים — המחשיבים את התוצאה הסופית יותר מאשר את הדרך שבה נתקבלה — הפסד שלטון בארגון מקצועי אחד עדיין איננו קץ כל בשר פוליטי.

ב. המליצה המדעית

הלשון האוניברסיטאית של ימינו, בייחוד בתחום מדעי החברה. ראויה בוודאי למחקר מיוחד הן מן הצד הלינגוויסטי הן מצד היותה בבואה להוראה הנוטלת מן הלימוד את נשמתו ומקנה לתלמיד נוסחאות מיכניות תחת תורה. דור המלומדים הצעיר של ישראל גדל בתוך סדים אלה כמלפפון הגדל לתוך בקבוק. נעסוק בו בהרחבה בהזדמנות אחרת. הפעם דוגמה אחת.

“ב”אקדמאי", בטאון — אינפורמטיבי בעיקרו — של האקדמים במדעי החברה והרוח, אנו קוראים מאמר בעניין הפער הסוציאלי, המתכוון להציע תנועת התנדבות לצמצום הפערים — דבר יפה ובעתו, לכל הדעות. אך הנה, כלשונו, הפרק הראשון שכותרתו: “נוסחת הגורמים היוצרים את הפערים החברתיים־כלכליים”.

"נסמן את הגורמים היוצרים את הפערים ב־X, ואת הפערים עצמם ב־Y, ונקבל את

הנוסחה (X)f = Yהפערים הם הפונקציה של הגורמים לפערים חברתיים־כלכליים.

X — הוא המשתנה הבלתי־תלוי שאנו יכולים לנסות לשנותו כרצוננו.

Y— הוא המשתנה התלוי. כשנגרום לשינויים ב־ X ישתנה גם — Y.

במידה שנצליח לבטל חלק מן הגורמים היוצרים את הפערים המסומנים ב־X.

זה יצמצם את הפערים עצמם המסומנים ב־Y.

הגורמים היוצרים את הפערים החברתיים־כלכליים מתחלקים למעשה לשני סוגים:

1.הגורמים הגלויים.

2.הגורמים הסמויים (הלאטנטיים).

הנוסחה תשתנה בהתאם לכך ל־ (X2+ 1X) f= 4

1X — הגורמים הגלויים. 2X — הגורמים הסמויים היוצרים את הפערים החברתיים־כלכליים".

עד כאן — הפרק הראשון. ברור כמאדים. לאחר כמה מהמוּרות מדעיות נוספות באה פנייה להתנדבות הבוגרים לצמצם הפער. מעניין רק איך יצמצמו המלומדים הצעירים את הפער באור־עקיבא ובקטמונים, למשל, כשהם חמושים בנשק המתוחכם של המישוואה הלאטינית.

מאמר קצר זה, שחלקו הבאנו כאן, אינו אלא נטף מתוך המבחנה. מליצה טכנולוגית, פסבדו־מדעית, הולכת ומשתרשת אצלנו בתחום הרוח, בין נחוצה בין אינה נחוצה. את מקומו של המליץ הלשוני הולך ותופש המליץ המדעי המצעיד עלינו גדודי מלים המחופשות כמדע. השימוש המופלג בנוסחאות אלגבראיות פוטר את הכותב ממאמץ מחשבתי מקורי ומתרגיל בהתבטאות ובהבעה. הוא פוטר אותו מסגנון. אך מעל לכל הוא מנתק את המחבר — וממילא את הקורא — מכל קשר רגשי אל הנושא האנושי שבו אמורים הדברים. אף כי זהו הדבר הנחוץ אולי יותר מכל בטיפול בעניינים של פער בין אדם לאדם ובין עדה לעדה. הנוסחה המדעית של הפער הזה פשוטה כלחם ולהבדיל מן הפיסיקה הגרעינית, למשל, אין היא צריכה כלל למישואות לאטיניות. המדובר הוא פשוט בעוני, על כל הסתעפויותיו. לב יהודי ואנושי חם עם קצת ידיעה אריתמטית פשוטה ייטיבו עם הנושא יותר מאשר אֶקס פּלוּס Y, פלוס— דווי.

מי אמר: דיברה תורה בלשון בני־אדם"?

ג. תכנית אב

עם כל הכבוד שאנו רוחשים למונחים שריח של קידמה וייעול עולה מהם — קשה מעט לעכל את המושג “תכנית־אב” לתיאטרון, שלפי כל הנכתב בעתונות עומדת המועצה העליונה לתרבות להגישה לממשלה או לשר החינוך והתרבות, אלא אם כן הכוונה היא למהדורה אחרת של תכנית־הב — כביכול בתקציבים בלבד תלוי גורל תרבותנו ודמותה.

איננו יודעים מי משני ההורים חסר לתיאטרון העברי: אבא או אמא, אך אם לשפוט לפי צוצן של להקות חדשות לבקרים — אין הפעילות התיאטרונית חסרה אבות. להיפך: הרבה אבות לה. מהם גם אבות־נזיקין.

חוקי “הברירה הטבעית” תקפים לגבי פעילות אמנותית לא פחות מאשר בכל שדה אחר ויש להניח לחוקים אלה לפעול. הטוב, אם ייתמך, סופו להכות שורש ואילו הקלוקל ממילא יתפשט ושום דבר לא יעצרו: הן על כך עמלים כל־יום־תמיד שירותי הרדיו הממלכתיים ולהקת הנערים והנערות שבראשם. המפרנסת את אמנות הבידור והקלעים של ישראל.

כך או אחרת — יניחו לנו עם “תכניות־אב” לתיאטרון. מעט יותר עידוד לנקי ולמבורר. קצת פחות עידוד לתפל וקצת יותר “אבא” לתכניות האמנותיות והבימתיות שהמדינה עצמה משפיעה עלינו בכליה שלה — ואיך־שהוא נישא את יתמותנו.

שלושה חדשים, אומרים, תימשך עבודת הוועדה על “בניין אב”. חבל על יגיעה מאומצת — ובסופו של דבר: סיזיפית — של מוחות ישראליים דווקא בימי הקיץ המתישים.

ד. בזכות “בימות”

ועוד לעניין הבמה:

מלחמה “בימות” על הקלות להצגותיה ראויה לתמיכה מצד כל שוחרי היזמה האמנותית הטובה. ואין זה חשוב כלל אם הממריץ לפעילות הוא עיסקי ביסודו. חשובה רמת־הטעם וחשובה התוצאה. והתוצאה היא כי שורה של מפעלי אמנות שיזמה “בימות” מאז הקמתה לא הרבה ניזומו כמותם — מצד התרומה למקור ולעידון־הטעם — על־ידי גופים בעלי אופי ציבורי שעל פי עצם מהותם אמורים היו להיות חלוציה של יזמה כזאת.

באחדות מהצגותיה סתרה “בימות” את ההנחה המטופחת — ומשום כך גם רווחת — כי אם אין במה יורדת ל“טעם ההמון” סופו של ההמון להוריד אותה. נסתבר כי מה שקרוי “טעם ההמון” אף הוא, במידה מסוימת, דבר בדוי או חיפוי על טעמם המגושם של המגישים. הבמה איננה רק תולדה של טעם הציבור, היא גם מראשי מעצביו. “איש חסיד היה”, “הבוסתן הספרדי” והמחזת שירי איציק מאנגר הם דוגמה איך אפשר במעט דמיון והעזה לעצב את טעמו של “המון” זה ולהביאו אל דברים מעודנים יותר ואפילו — כמו ביצירות איציק מאנגר — אל הנאצל.

איננו יודעים כמה עושר משקיעה המדינה כדי לעודד את דלות־הדמיון וחוסר־הטעם היורדים עלינו באחרונה ממסכי הקולנוע בדמות “שתי דפיקות לב” או בדמותן של יצירות דומות בסרט הישראלי המקורי הפורה מאד באחרונה. אך מידת הצדק מחייבת, לפחות, שלא לקפח מפעל אמנתי פרטי המודרך על ידי התכוונות לרמה גבוהה ולטעם אמונתי. ככלות הכל, במה גרוע חלקו של מפעל פרטי בתחום התיאטרון מחלקה של יזמה פרטית ו“מאושרת” בתחום הטקסטיל, האטריות, או הקרמיקה הסניטרית למשל?

או אולי אין שום גוף יכול לזכות בנדיבותה של המדינה אלא אם כן הוא מראה מינימום של כשרון לפשוט את הרגל בממדים לא־פרובינציאליים? אולי.

ה. עוד בנתיב הנפט

כמי ששלחו עטם על פני נתיבי הנפט של ישראל, איננו רואים עצמנו פטורים לראות גם נתיבים אחרים. מסתבר שלא כל מה שהוא נפט בארץ — בּוֹאש, ולא כל שנעשה בתחומו מסעיר כותרות ומגרה נחיריהם של עתונאים.

הלכנו השבוע בעקבות צינור הנפט החדש שנמתח מן השפלה לירושלים. כעשרה חדשים נמשכה הנחתו. כך — בצינעה, בדממה חתומה ונחרצת. קרוב לשנה נגסו הדחפורים יום יום בסלע, נהמו המבקיעים, ניגרה זיעתם של פועלים ורעמו הדי פיצוצים לאורך כל הנתיב מאשדוד דרך הרי יהודה עד ירושלים. אזננו העתונאית רגישה לכל איוושה קלה בחייה של ישראל. את הדף־האוויר הזה לא שמענו.

ובאמת מה יש כאן לספר? הילולות, כנראה, לא היו; מכונות לא נקנו ולא נמכרו; עורכי דין מקדשי שם־שמים לא היו מעורבים; המלאכה היתה קשה אך שולמה במטבע רך; הפועלים לא זכו בשום שכר־טירחה כי לא עבדו בהתנדבות אלא על פי שכר־העבודה המקובל של ארגונם.

העובדה כי הולכים ונמתחים עורקים לירושלים, עורק אחר עורק, לגאול אותה מניתוק, מצמא למים ולכוח; להשיט אותה במחזור דמה של הארץ — עובדה זאת איננה כלל סיפור לספרו; נפט שאיננו מעלה באַשה —מה מטעמים כבר אפשר לעשות ממנו?

אלא שדרך חלל־הצינור הזה נשקפת גם המחשבה שבתחילת המעשים מישהו טורד את מוחו. רואה נולדות, מחזיק בידו איזו מפת־תיכנון. מענה עצמו בשאלות ובוחן תשובות ונותן תוואי לפיתוח, לירושלים גדולה.

הקורא, שכולנו מפטמים אותו יום־יום בבקורת נטולת־חסד, יהסס בוודאי להאמין שגם מאחורי כל זאת עומדת — הממשלה.

7 ביולי 1972

---

איך חונטים את החי?

מאת

ישעיהו אברך

עד היום אנו עומדים, כידוע, משתאים מול חכמת החניטה של חרטומי מצרים. ואם אין אנו טועים — סוד חניטת המת, כפי שידעוהו חכמי הזמן העתיק, לא נתגלה עד היום הזה. ואולם באחד מערבי הסתיו הארוכים, שהם גם ערבי מקרא ועיון, נוכחנו לדעת שאף כי אין אנו מבינים עדיין את סוד חניטת המת — יתכן שגילינו את סוד חניטת החי.

לצורך חניטה כזו אין צורך בשום סמים מסתוריים, צמחים ותבלינים, לחשים או השבּעות, מספיקה לשון־חונטים מדעית ואין לך דבר חי, רוטט ומפרפר, שאין אתה יכול להקפיאו. אך למה נאריך? — קראנו בעיון כתב־עת מדעי בהופעת־הבכורה שלו: “הקיבוץ — במה בין־תחומית לחקר החברה הקיבוצית”.

* * * * *

אתה מעיין בכתב־העת ואתה נדהם לראות איך מציאות מופלאה, יחידה במינה בהוויה החברתית של העולם, שכל כולה שפת אמת ושפת־עצמה ויצירת־חיים מקורית — עומדת כמו כנועת־ברכים לפני לשון־החרטומים של הסוציולוגיה המודרנית. וכמעט מתמוטטת בפני הפלא הגדול של המלים, המילים הנישאות, שאוניברסיטה בת־ימינו מגדלת על משמעותן, האמיתית או המדומה. לא מעט מן הבּוּרוּת נושאת־התואר של התקופה, ושום מאמץ לא ייקר בעיני המחברים כדי להוכיח שאין היצירה הקיבוצית קרתנית עד כדי שאי־אפשר להכניסה בסד התבניות הסוציולוגיות — המילוליות, לפחות — של המדע בן־זמננו.

בתוך מאמר מנותח ומעומק על שינוי והמשכיות בקיבוץ — נושא חשוב לעצמו — אנו מוצאים, למשל, את הפשטות המילולית הבאה:

" — — — הנחה שתים: היכולת הדיפרנציאלית של החברים בהתממשוּתה מהווה מקור למשאבי הקיבוץ כקולקטיב“, או " — — — העקרון השלישי הוּא אי־התנאה בין המשאבים המגוייסים מכל פרט ופרט לבין המשאבים המוקצים למימוש מטרותיו וצרכיו הדיפרנציאליים”.

מה שאנרכיסט אחד השכיל עוד בראשית המאה הקודמת להגדיר במשפט מבריק ומובן לכל בן־תמותה: “מכל אחד — לפי יכולתו, לכל אחד — לפי צרכיו”. מחייב את המדע המודרני לגייס את כל פיתולי־הסגנון כדי להלבישו מסתורין ובלבד שייראה מדע.

אנו ממשיכים לקרוא — והנה עוד מהמורה:

" — ־ — — אינני עוסק כאן באופרציונליזציה של האספקטים התיאורטיים, אך על בסיס האלמנטים שאובחנו ניתן להבחין פרופיל וכו' " או שרטון אחר " ־ ־ ־ ב‘: הדפוס המשברי־מבני. כאשר חל שינוי במקביל הערכים המצביים וקיים מצב של אי־הלימה וכו’"

ובכן, קיים ולא־קיים מצב של אי־הלימה. לא קיים “מצב של אי־הלימה”, כי הסגנון הולם מאד, והולם כפטיש, ברקותינו. אך קיים גם קיים מצב של אי־הלימה גמורה ומשוועת בין חיים תוססים, נושמים וסעוּרי רוח גדולה לבין אבני־לשון דוממות שהן כמו אבני־נגף לכל מחשבה בהירה ואבני־סקילה לכל גרעין של מחשבה יוצרת.

* * * * *

לזכותם של חוקרים אחדים, חשובים וישרי־לב, המשתתפים בקובץ, יש לומר כי פה ושם הם חוזרים ומעירים ש“קורא שאינו מעוניין בניסוח הפורמאלי — יוכל לעבור לדיון בקטע הבא” אילו נהגו כך רוב המחברים בקובץ סברה שהיינו יכולים לפסוח על חלק ניכר מן הרגבים הלשוניים או הגיאומטריים הפזורים בו בשפע כזה.

אך זוהי, כנראה, אופנת הלשון של המדע החברתי בימינו, היוצא מכלי־כליו כדי להבטיח שבשום פנים לא תדבר תורה בלשון בני־אדם. כל מה שאתה מסתבך יותר בשפת עצמך, עוטף הגיונף בקליפות־דיבור — אתה יותר מדעי, עמקן, מתוחכם. בימינו אין אתה צריך להיות תלמיד־חכם. חשוב שתהיה מתוחכם. וכל מה שאתה מרבה מטלה. (יש מלה כזאת) צילווּח, מישתנים, דיפרציאלים, נורמאטיביות — אתה מתוחכם יותר. אתה נדהם לחשבון כמה מאות מיליונים משקיע הציבור כדי להקנות לצעיריו ולצעירותיו מונבּלאַן של מלים שאין בהן שימוש למאומה. מונבלאן של דיבור — ומידבר־נוואדה מחשבתי. אסמי־מלים לא להזנת החברה, לא לשיח יוצר בין תלמיד־חכם לחברו ובוודאי לא לקניית ירקות בשוק, החצץ הלשוני־המדעי הזה הוא תוצר האוניברסיטה של ימינו — ביחוד בתחום החברה, אם כי לא רק בו. מסתבר כי כוחן העיקרי של מלים כמו־מדעיות אלו הוא כוח־החניטה — הכשרון להמית נושא ולשמר אותו ממעמיד פני חי.

אתה פותח בשיח־של־פלוגתה בנושא עיוני מעיקרו עם איש אוניברסיטה של ימינו ועוד בטרם הספקתם להבהיר זה לזה מושגי־יסוד שמהם אתם עומדים להפליג לוויכוח — וכבר אין בן־שיחך יכול להמשיך אלא אם כן צייר לך ציור, עוד בטרם שלף תורתו — הוא שולף סרגל. דעתו, כך טוען, אינה יכולה להסתבר לך אלא על פי התרשים או הרצף או העקומה או הגראף או כל ציור אחר מאזור הגיאומטריה. רק כאשר מניחים את המושגים כשהם מצויירים קווים ועיגולים ומשולשים — רק אז אפשר לראות עומק הרעיון וגם מסקנותיו ותוצאותיו ב — — — צילווּח. כן צילווח.

* * * * *

נזדמנו פעם לדיון בעניני אמונה ודעה במרכז חברתי ופוליטי חשוב ביותר, ועל הבמה. לפני מאות חכמי המרכז, התנוסס לוח שהמחיש תוצאותיה של כל החלטה אפשרית — כמנהג החינוך החזותי לקשי־לימוד או כמו סיכומה המשוער של נוסחה כימית. עמדנו כמתלהמים מול התקדמות מפליאה זאת של החינוך הוויזואלי בתחום הרוח והשפעתו על פריחת צמרת מחשבה. כגזר־דין אלגבראי של ניוּטון או של גאליליי אך יותר מהם — כחרב המתהפכת תלוי היה הלוח על ראשם של המשתתפים באותו ויכוח ורק הפלאנו איך יכלו מונטסקיה. או בן־מימון לנסח מחשבתם המדינית. הגותם וייחוד השקפת עולמם ולהעבירם מדור לדור, בלי עזרת גראף של גיאומטריה.

דבר הלמד מענינו הוא, שבסופו של דבר, פנה הוויכוח ופנו המתווכחים באותו כינוס לאשר פנו בלי שום התייחסות אל הפלא המדעי הזה של דחיסת הרעיונות לתבנית של תנור־אפיה. אך הלוח התנוסס כל הזמן על הקיר כ“שיוויתי” מודרני, כסמל לאורחות מחשבה חדשים וכקול־מבשר מהפכני.

כאשר יצאו מאותה ישיבה שאלנו יעלת־חן אקדמאית אחת איך קוראים לתשבץ המקורי שהתנוסס כל הזמן על־הקיר ושאיים כל כך על כולנו? — צילווח, אמרה לנו בחן. וענינו השתי־וערב המדעי־גיאומטרי המתקבל כתוצאה ממהלך זה או אחר שננקוט. שאלנו: גם בעניני אמונה אמונה ודעה? — מה ההבדל, צילווח הוא צילווח — צילוב ולוח.

פירושו האמיתי של צירוף זה הוא קרוב לוודאי לא צילוב ולא לוח אלא צילוב־הרוח — והוא כנראה בדיוק הדבר הנעשה עתה במוחותיהם של אלפי תלמידות ותלמידים — אף כי בעיקרו ומרביתו אין שימושן של כל המלים האטוּמות האלו טוב לא לבנין חברה ובוודאי לא לעירוב־תבשילין כהלכתו בכירתה של עקרת בית.

* * * * *

כשאתה חוזר אל מאמץ־הבתולים המדעי של הקיבוץ אין אתה יכול שלא להציג את השאלה: למי ככלות הכל מיועד כתב־עת כזה? אם הכוונה היא לתכלית המעשה, לשירות הקיבוץ — ספק אם מרוב מדע אפשר לשאוב ממנו ידיעה. למגלפים את דמות הקיבוץ וחושבי מחשבתו מוגשת כאן לא מיפסלת אלא מערכת שלמה של מצבטים ונקרים מחדר הקבלה של רופא־שיניים. כל מערכת פּתולה מחברתה או פּרֶציזית מחברתה. לא נתפלא איפוא, אם יותר משנמצא סיכומי מחקר אלה בחדרי המפחה היום־יומית שבהם נילושה ומעוצבת תבנית החיים של הקיבוץ, נמצא אותם בשלב העליון על מדפי הספריות שקוראם החרוץ ביותר יהיה העש.

ודאי: הספרים יעמדו באיזור המדע, זה המדע הסוציולוגי של האוניברסיטה בת־ימינו שנראה כאילו תכליתו להעמיד אותך במרחק נאות מן החברה ומחייה; להכשירך להיות יודע לשחק עם עצמך או עם עמיתיך במושגיה המדעיים של החברה — אך סופך שאתה עצמך נהפך לאחת מבעיותיה הסוציאליות, והיא: חוסר קומוניקציה פשוטה בין שיכבת־מלומדים גדלה והולכת, גדלה ומתייהרת, לבין החומר הלימודי והמחקרי שממנו נילוש כל מחקר בתחום החברה — חומר רוטט הנושא את השם הבלתי־ יומרני: אדם. כאשר הלך־מלים זה מנסה להשתלט על תנועה אנושית מופלאה כתנועה הקיבוצית, שהקומוניקציה בין אדם לאדם בתוכה היא אבן פינה לכל בנין חייה — מותר למוקיריה של תנועה זו לראות זאת במידה “משמעותית מאד” של דאגה.

* * * * *

אין הדברים באים להמעיט כלשהו בערך הנסיון לנתח כמה חזיונות חברתיים בתוך התנועה הקיבוצית, כפי שהוא נעשה גם בכתב־עת זה. חברה שנרקמה במזיגה נדירה כזו של הכרה מוכחת ושל מאוויים חברתיים חריפים — יש ויש טעם לנתח באופן מיושב וצונן תהליכים המסתמנים בה ורמזי־כיוון. אך המקוריות שבדמות החברה הזו והייחוד שבה מחייבים איזה מינימום של עצמיות גם בדרכי־הניתוח ובניבו. עצמיות — ולא להיטות כנועה כל כך אחרי המלל המעונן של הסוציולוגיה המודרנית, המתפתלת להוכיח כי בעידן הגרעין היא מסוגלת להיות גראפית, לינארית ואלגבראית לא פחות ממדע הגרעין עצמו.

לאחר שאתה קורא כל החומר המדעי שבכתב־העת אתה מתמלא געגוּעים — לימי הפובליצסטיקה והמסה של התנועה הקיבוצית. אתה פונה אל גליונות בלים־מעט של “מבפנים”, “הדים” ו“ניב הקבוצה” ואל חוברות־לשעתן שנכתבו על ידי הוגי מחשבתה של תנועה זו ואתה קד להם קידה של הכרת־תודה. אין בהם יומרות־מחקר מפליגות ואין בהם שרטוטים של אלגברה לינארית, אך מכל עלה ועלה מבצבצת איזו ירקות מחשבתית, רעננות — ומקור. הלשון היא לשונם שלהם, חתומה בייחודו האישי של כל כותב — ואם להוציא פה ושם כמה מטבעות שנטבעו על־ידי אחרים, כל כתיבתם והגותם — נביעה. כמיהות־ הלב לחידוש פני חברה ולסולם־ערכים חדש לא שיבשו כלל את צלילות־ההגות ואת חדות־הניתוח של השכל, גם בטפלם בנושאים השייכים לאיזור הכיסופים שלהם.

11 בינואר 1974

---

פרידה בלי דמעות

מאת

ישעיהו אברך

המושג “פרה קדושה” הוא מושג נפוץ מאד, אך דווקא מפני שהוא פופולרי כל־כך מחוץ לתחום הרפת, מתעוררת לא פעם הסקרנות לדעת איך ככלות הכל נולדה פרה כזו — וביותר: איך מקדשים אותה. כלומר, מהי הפרוצדורה של קידוש פרה של חולין.

ובכן נדמה כי היתה לנו הזכות לעקוב אחרי התהליך הזה. ולמדנו זאת, כמצוות הימים, על דרך החינוך הוויזואלי, עין בעין ראינו עור הפרה הזו ודרך התקדשותה. והיכן? בתיבת־המראות של ישראל, היא הטלביזיה מירושלים, בתהליך של ניקוי הראש.

* * * * *

ראשיתה — בריה ככל הבריות ממשפחת היונקים. נבוכה מעט ובוהה היא מהלכת על פני המסך הקטן בטיפוף זהיר וקוקֶטי כמו דוגמנית על בימת המיבחן. מטלטלת מתניה אילך ואילך. קדה קידה קלה ויורדת מן הבמה. בשלב זה אין היא יוצאת מכלל פּרוּת, עד כדי כך שאתה תמה מה מותר הפרה מן הבהמה.

ואימתי היא מתחילה להתקדש? כשהיא מטילה מה שהיא מטילה. תהליך זה מוכר היטב בחוצות כלכותא. עברה פרה קדושה, הטילה מה שהטילה — שניהם מקודשים. גם היא גם יציאתה. וככל שהיא מרבה לעשות כן, כל היא מתקדשת יותר עד שאתה תמה אם מן הצד האטימולוגי של הענין באמת אין כל קשר בין המונח “גילוּל” שענינו בעברית “אליל”, לבין המונח “גָלָל” שענינו מה שענינו. והדברים ידועים.

* * * * *

בקצרה: החלה פרה זאת להטיל באופן שיטתי ונועז מעל מעקות הצבור — על ראש יהודי דתי. על ראש מתנחל. על ראש נשיא, על ראש המלכה אליזאבט כביכול, או על ראש מוצג ארכיאולוגי של האופוזיציה — מתחיל תהליך התקדשות. מעט־מעט אתה נעשה עד לתהליך של טראנספיגורציה שכמוהו, כידוע, נתחולל בארץ רק לפני כמה אלפי שנים. פתאום אתה רואה איך פרה סקוּלארית, בהמה של חולין, שלא עלתה על זירת־המראות של “קול ישראל” אלא כדי לבעוט ולרמס את כל “הפרות הקדושות” שבחיי החברה והממסד — איך היא עצמה לובשת קדושה. ואיך נקבצים סביבה כל השוחטים המקצועיים של הפרות הקדושות ומַזים עליה מימיהם בטורי־העתונות ומביאים דווקא אותה למדרגה של קדוּשה צרופה, עילאית.

* * * * *

משנתקדשה — היא מתחילה גם להלך אימים. הופכת מעמדה הביולוגי ונעשית שור. שור נגח. בפרה קדושה אתה מהסס לנגוע מפני הקדושה. מול שור נגח — אתה נרתע מפני האלימות. נסה להתגרות בו ואתה מבועט בפומבי. קבל עם ועדה. ברבות הימים הוא, כלומר: הפר, אוגר כוח־הפחדה כזה עד שאם אתה רוצה להעיר כי בענין זה או אחר הוא מעלה־גירה יתר על המידה — אין אתה יכול לעשות זאת, אלא אם כן אתה מקדים לו שבחים על מוצאו הגזעי. על העיצוב המופלא שעיצבו המגלף ועל עוז־רוחו השורי. אין אתה עושה זאת — אתה עלול להיבעט בגלוי. בלוח המראות.

אנו נסתכן בהערות אחדות — בלי קידות מקדימות כאלו.

* * * * *

הביקורת המתקדמת של ישראל, שיותר משהיא עוסקת בענין הראש המנוקה הזה מבחינת המהות ההומוריסטית והטעם היא איננה שוכחת את תפקידה כזקיף לחירות הדימוקרטיה — מגינה באופן מלומד מאד ובעזרת הספרות המקצועית על זכותה של הסאטירה, זוהי דרך טובה למדי להעתיק את נקודת־הכובד של הבחינה מאיזור הטעם אל איזור המאבק על נפשה של הדימוקרטיה. ר"ל, כי משעה שהדברים מועתקים אל זירת־השוורים הזאת — מי יהין להופיע כלוחם נגד חירות־הדיבור ולכבות פנסם הרועד של דיוגנסים ישראליים?

אך הבעייה — בעיני כותב־הטורים, מכל מקום — אינה כלל הזכות ללגלג. אפילו לא הזכות לרישעות הלגלוג. אף כי קב אחד של חסד כנגד כל תשעה קבים של רישעות. לא זו בלבד שלא היה משבש חירותה של הרישעות.וטעמה — אלא שהיה גם מיטיב עמהם. הבעייה היא, איפוא, לא הזכות ללגלג אלא הכשרון לעשות זאת. ואין הכשרון או חוסר־הכשרון בתחום הסאטירה נבחנים אלא בחכמת השנינה, בחריפותה, בחדות המילה הנאמרת או בברק הסיטואציה. באין שנינה, באין חריפות־מוחין, כל הבידוח אינו בידוח ולחינם מטריחים לכאן את “סאטיר”, אותו אליל אומלל מן המיתולוגיה היוונית שחציו־תיש וחציו־אדם. בקושי בא כאן חצי אחד שלו על סיפוקו — ובחרו בחצי שתבחרו.

* * * * *

המתמוגגים כל כך מאומץ־הלב של התכנית ישימו נא לב כי ככלות הכל אין שום קושי להעמיד איזה “מֶנֶקֶן פיס” בדרני שיטיל מימיו מן הבמה על כל מי־ומי במדינה הזאת. זה יהיה מעשה נדיר של אומץ־לב. פֶּרבֶרטי מעט — אבל אומץ לב, אבל זאת עדיין לא תהיה סאטירה. אפילו לפי משנתו של גילבֶּרט הייט. ואם ללכת לפי שמו של המישדר בטלביזיה הישראלית — זה עשוי להיות ניקוי של כל רמ"ז האברים, רק לא של הראש.

* * * * *

על פי בחינה אלמנטרית זאת אתה צופה בתכונה הויזואלית, בהמולה וביזע, בגרירת מוצגים של "Papier Mache " מהכא להתם ומהתם להכא; אתה רואה קטרים נושמים־ונושפים הרתומים לרכבת של הרבה קרונות־משא ריקים כדי לגרור אי־שם בפינת הקרון האחרון בדיחה צפוּדה, בת־פקוּעה של ליצנות שבקושי מוצדק היה לרתום להובלתה עייר אחד.

עולם התיאטרון האמתי יודע היטב כי אף התפאורה הגרנדיוזית ביותר אינה יכולה לבוא במקום טיב המחזה וטיב המישחק עצמו. ואשר נכון לגבי התיאטרון בכללו — תקף שבעתיים לגבי הסאטירה. אם אין גרגיר של שנינה וברק־השכל — אפילו עשרה צמדים של קרניים עם חמישה שעירים לעזאזל ליד כס־המשפט, לא יעוררו את רֶפלֶכּס הטחול, שהוא, כמקובל מפי קדמונים, המוקד לאותה עווית נעימה הנברקת בפנינו: הצחוק.

כי ברוב הדברים הנחשבים סאטיריים והמוצגים בטרחנות מרובה כזאת — יש בקושי שמץ של שנינה. והם דומים לביצה המבקשת להיבקע אך אין לאפרוח די־כוח להבקיע את הקליפה ולצאת — או שמא אין בה אפרוח כלל.

ההנאה שאנו נהנים מן ההתקלסות הפומבית באחרים — היא כשלעצמה אין לה קשר עם הסאטירה. מכל מקום: אין היא יכולה לבוא במקומה. יש אנשים ומראות שאנו כה צמאים לבקר אותם עד שההתקלסות בהם בציבור היא עצמה גורמת לנו הנאה, אפילו אין בה שמץ של חידוד. ואולם דבר זה, שהוא לגנות האופי האנושי שלנו, לגנוּת יצר לב־האדם. עדיין איננו לשיבחה של תכנית האמורה להיות תכנית של בידוח טוב ולעורר בת־צחוק וחיוך מפוייס גם אל הנקלה — ולא רק לגרות את יצרינו הקטנוניים, ואותם בלבד.

* * * * *

הסאטירה יש בה אלמנט של רישעות. ההומור — לאו־דווקא, ההגדרה המקובלת של ההומור היא: התבוננות טובת־לב בסתירות או בהתרחשיות בלתי־הארמוניות של החיים. במקום שהוא מתחיל לעורר חימה, זעם, ואין בו, בסופו של דבר, יסוד שך סובלנות או השלמה ( Tolerance or Acceptance) — שם תם ההומור והוא מתחיל להיות דומה להתגרדות בקלשון (לטובת המומחים נאמר מיד כי זה מובא מספר לועזי רב־חשיבות — ולא ממקורות יהודיים מיושנים).

אלא שבתוך ההתחכמות ההומוריסטית שב“ניקוי ראש” לא היה קורט של תבונה מפייסת, המוסיפה איזה מבט של “הבל הבלים” לא רק לדברים שנעשים ללעג אלא לעשיית־הלעג עצמה. לפי טעמה של תכנית זאת עלינו לראות, להתרשם, אולי גם לצחוק מעט — אך לסלוד. לא לחייך חיוך סלחני, מפוייס — רק לסלוד. יצאנו מפוייסים מעט — שיבשנו כל תכנית המציגים.

ובעוד קבוצת הבדרנים מעמידה בראי־עקום את עודף־הרצינות במעשיהם של אחרים, היא “לוקחת את עצמה” ברצינות תהומית — עם כל האביזרים והתפאורות שהם חלק מרצינות מופלגת זאת. ואולי זהו אחד מגרעיני ההומור האמיתיים שבתכנית.

* * * * *

מינוּאט של מוצארט ביחד עם כוריאוגרפיה של וואלס ווינאי בצירוף ריקוויזיט של האופירה המטרופוליטאנית מגוייסים כדי להוליך, למשל, בדרך מייגעת של מחול מתארך — זנב־בדיחה על קידה לסמל הכנסת. יש להודות: הנושא כשלעצמו איננו חסר זווית מבדחת, אבל הוא כמו נדון לתלייה איטית ומודרגת על ידי תיחכום בימויי, שאין הבדיחה, אפילו בבואה מן הטלוויזיה, צריכה לו כלל.

מבלי משים אתה נזכר בסיפור על היהודי שנמצא אחרי חצות הלילה מדשדש בפרוזדור של מגרד־שחקים בניו־יורק וגורר עמו סוס. המעלית מקולקלת והוא גורר את הסוס במדרגות האחוריות עד הקומה הארבעים שבה הוא גר. לבסוף פותח דירתו. שולף אקדח, יורה בסוס — נאנח אנחת־רווחה וצונח לתוך הכורסה. — מדוע עשית זאת? נשאל על ידי השכנים הנדהמים. — אני גר עם אחי. כל בדיחה שאני מספר לו הוא טוען שכבר יודע אותה. הנה הוא עומד לחזור עוד מעט מפילדלפיה, יראה פגר־סס בבית. פעם אחת אוּכל גם אני לומר לו: אני כבר יודע.

כך משכה אותנו לא פעם גם תכנית “ניקוי ראש” אל הקומה הארבעים עם כמה צמדי־סוסים כדי להראותנו בראש המגדל משהו הדומה לנפל־בדיחה.

* * * * *

הומור זה שהוצג לפנינו, יש בו אולי הרבה התחכמות אך מעט מאד חכמה. טעמו של סיפור מבדח, גם סיפור במראות, הוא בשנים: בדרך סיפורו ובשיאו. אך בדרני המסך הקטן הוליכו אותנו מהלך פרסאות אל מעין התאדוּת (אֶוואפּוראציה בלע"ז) הומוריסטית, עד שלאחר שאתה מגיע עייף ויגע אל קצה הדרך, אינך יכול שלא לשאול: “אז מה”?

אין אנו מבקשים מהומור ישראלי תכונות שהיו להומור יהודי, ושהיו לו סיבות ומקורות משלו. אך כבר ראינו גם הומור ישראלי שטעמו — ואפילו חריפותו — עמו והוא צבעוני ומלא חיוּת. די לראות תכנית של אותה רבקה מיכאלי עצמה — ביחידות או בצמד — כדי להבחין בין מבריק לאפור. ואילו בתבנית הנוכחית גם דמות זאת, מן הרעננות על הבמה, משחיתה הן עצמה בהעוויות־חזות ותנועה שהן כסד וכמחוך לאיש יוצר. לו — ולצופה בו.

* * * * *

איננו יכולים שלא להיזכר בהקשר־דברים זה בחזיון דומה שהיינו עדים לו רק לפני זמן לא רב.

המילון העברי, הישן והחדש, לא הספיק, כזכור, למבקרי האמנות בישראל כדי לשאת תהילתו של הדבר העצום שנפל בדרמטורגיה של ישראל עם העלאת “יעקבי וליידנטל”. דרך כוכב! וביותר, כמובן, שוּבח גם כאן הצד האמנותי בשל ההעזה החברתית ופריצת־המוסכמות שהיו בעצם חגיגתה הגדולה של האסלה וניחוחה על הבמה הישראלית.

ויען כי לא בא עוד כבושם הזה במחזאות הישראלית — נתגייסה כל האינטלקטואליה המתקדמת להלבישו שפת אנגליה, להוציא בשורה אוניברסלית זאת מתחומה הצר של הפרובינציה הישראלית ולהביאה בלבוש משופר אל המרכז האמתי לתרבות־התיאטרון של ימינו, הוא לונדון. “יעקבי וליידנטל” העבריים היו ל“דומינוּס” — שם עם בושם רומי, כיאה למטרופולין של העולם הגדול. את שם הגיבורה “בּיג טָאכעס” — לפחות את מחציתו — לא צריך היה לתרגם לאנגלית.

אלא שמה שהבינו מבקרי ישראל — לא הבינו כנראה המבקרים הנבערים מדעת של ה“טיימס” וה“גארדיאן” הלונדוני וכתבו על המחזה הזה ברוח של משיכת־כתפיים תמוהה. פליאה וסלחנות, נוסח: איננו מבינים כלל מה מצאו הישראלים במחזה שכה נתמוגגו ממנו. כאשר חזרה תהוּדת הביקורת הזו לישראל כמעט האשמנו את העתונים באנטישמיות. לא את המחזה — את העתונים האנגליים שביקרו אותו.

וזו רק דוגמה מסייעת איך מוחלפת בחינה ספרותית־אמנותית בבחינה אידיאולוגית־חברתית הנותנת אולי פורקן למאווייהם של מבקרים, אך נרחקת מן הגרעין של הנושא המבוקר. כך שם, כך ב“ניקוי ראש”.

* * * * *

כמו לאגלי־טל כך צריכים חיינו למעט חיוך והתפרקות ואין לך דבר שביקורתנו ואפילו זעמנו יכולים למצוא בו פורקן יותר מאשר בסאטירה. אך התכנית שנפרדה מאתנו זה עתה תרמה לכך רק מעט. מבחינה מסויימת היא הוסיפה גם מעט תוגה על שאבד ללא תקנה ההומור היהודי המבריק והמפוייס שקיים אותנו בתלאות־הימים ובעצבונם.

איננו מצפים כי יינתן לנו בתחום ההומור יותר ממה שיש לנו. אם זה כל מה שיכולה להעניק לנו “האשה היפה ביותר בפאריז” בשטח ההומור — לא נותר לנו אלא להסתפק בכך. זה הבור וזו חולייתו ואין טעם לקונן על כך. שהרי גם אנחנו חלק מן הבור ומן החולייה, אם לא בתוכו.

ידידנו שמעון דז’יגאן, הוירטואוז המופלא של ההומור היהודי בימינו, סיפר לנו פעם על אורח במסעדה יהודית בווארשה שכאשר נשאל על־ידי בעל־המסעדה אם אין לו תלונות על המרק. ענה: יש לי שתיים: האחת —מדוע כל כך תפל, השניה — מדוע כל־כך מעט. דבר אחד נוכל להבטיח לאנשי “ניקוי ראש”: טענה מן הסוג השני אין לנו. צאתכם לשלום. בסך הכל, קבוצה סימפטית של מתבגרים, מגודלים מעט — אבל שוחרי טוב.

7 במארס 1975

---

על המיקרופון הלאומי

מאת

ישעיהו אברך

הקרב על הרדיו מתנהל תמיד בעמק הפוליטי של לשון היבשה הציבורית שלנו ועיקרו עניני שטחים ופארצֶלאציה: כמה דקות הוקדשו לזרם זה וכמה לזה; את מי קיפחה המצלמה ואת מי העדיפה. צריח־המערכה המקובל הוא דוכן הכנסת ובו, שלא כמו מדוכן השידור, החלוקה היא מדוייקת עד אלפית הסיעה. תקנון הדמוקרטיה מגן על הכל ואתה מרגיש כי הנואמים יורדים מן הדוכן כמו לאחר פורקן־יצרים מפיג. דיברו ורווח להם.

וולטיר מופיע, כמובן, תמיד. לעולם יימצא חבר־כנסת הבקי לפחות בפסוק זה מן הפילוסופיה והקלאסיקה של צרפת. “אתנגד וכו‘. אבל איהרג וכו’” — והדברים ידועים. ואם לא למד זאת מן המקור. למד מחברו שכבר אמרו קודם לכן מן הדוכן. עולה חבר־כנסת אל הדוכן בעניינים של הגנה על הדמוקראטיה או התקפה עליה — יעלה את וולטיר על ראש שמחתו. מן האוב. אילו זמננו פנוי ורוחנו מבודרה ולא מועקה, היינו מקבלים על עצמנו למצוא איזה ממלא־מקום לוולטיר, שלא לעייפו כל־כך. נדמה לנו שפרקי־אבות או שמונה־פרקים להרמב"ם, שהם קודֶכס יפה להליכות אדם בחברה, הם אזור טוב לחפש בו את מקביליית־ווֹלטיר. אך פרקים אלה כידוע לא חיברם פילוסוף עם שם צרפתי — מה טעם יש, איפוא, לצטט אותם מן הדוכן?

* * * * *

יהא נא ברור: אין אנו מזלזלים כלל גם בחלוקת זמן־השידור לפי ההשקפות. ואף שגם אנחנו התחנכנו על עקרונות דומים לשל וולטיר, איננו סבורים שלפחות חלק מקבוצת־הנערים הממונה על המיקרופון הלאומי שלנו הם כה חפים מחטא או באמת “זכּי־גו כסולת” — כמאמר המשורר. יש להם רציוֹת ואי־רציוֹת בתחום הפוליטי והן משתקפות יפה־יפה במראות ובקולות ואין צורך לעשותם קדושים. אין אנו בטוחים שהם יודעים תמיד מה הם רוצים, אבל הם יודעים היטב־היטב מה אינם רוצים והם אינם מניחים לנו בענין זה שום ספק. מסתבר כי דווקא מקום המוגן מעיקרו ומראשיתו על ידי העקרון החיוני של חירות־הדיבור — נהפך לא פעם לקן של צרעות מזמזמות המוצאות מחסה בעקרון הזה ומעוותות אותו.

* * * * *

קוּריוז לדוגמה:

לילה שלפני יום הבחירות בנצרת, סקר שליחו של השירות הממלכתי את עניני העיר הזאת. אילולא ידענו כי אפילו ברשות השידור בהעצמאית עדיין שלטת מדינת־היהודים — היינו בטוחים כי זה שידור של רק"ח לקראת הקלפי שתיפתח מחר. הסוקר — כאמור, שליח מיוחד של שירות־השידור מירושלים — מנה במשך כרבע שעה כל מוּמי נצרת בשלטונה הנוכחי. לא פסח על שום שטח שיש בו עמק־בכא ולא דילג על שום שיכבה שיש בה בוכיים — מבעלי המלאכה עד האקדמאים, ורק הפליא אותנו שלא הביא כעדות מסייעת גם את הכנסיה הנוצרית, שהרי גם לה בוודאי טענות אל נצרת שבמימשל יהודי — אם לא טענות קדומות יותר. הרושם שנתקבל — ואותו ביקשו כנראה ליצור — הוא שנצרת היא באזור החורף של לֶפּלאנד, המקום והתקופה שבהם כידוע השמש אינה זורחת לעולם. השמש? — אפילו לא איזה מאדים חיוור. פשוט: חושך, ממש, תמיד חושך, ואין צורך לומר בעטיו של מי.

לא צריך להסביר לנו שלא הרדיו עושה את הקלפי — רק המעשים. ולעניין נצרת נכון יהיה לומר כי האווירה המדינית הכללית קובעת שם יותר מצנרת־הביוב המקומית שתוקנה או שלא תוקנה, והראוייה כמובן לתיקון בנצרת ממש כמו ברחובנו. אבל במנין הקולות שלמחרת היה גם לשידור חלק. אילו לא ידענו מה לשים מחר בקלפי — לאחר השידור היינו יודעים. לא הותירו בלבּנוּ שום ספק.

אחרי שידור זה לא היינו בטוחים אם אמנם תמיד מוצדק לקיים בשלמות את פסוקו הנודע של ווֹלטיר. מובן, כל עוד איננו סבורים שדמוקראטיה היא שם־נרדף לבית־מחסה לשוטים וכי תפקידה הראשון של דמוקראטיה הוא לגזור כלייה על עצמה או להיות עץ־גרדום למחזיקים בה.

אבל זוהי רק הערת אגב, וגם לא נוסיף לקוריוז זה את העוּבדה — הבלתי־שייכת, כמובן, כלל וכלל לענין — שארבעה מעורכי התכנית הסאטירית המבריקה מאוד, הם חסידי המגע עם אש"ף ושוחרי פלשתינה. עניינם הוא וזכותם ואין, כמובן, לבני־אוואנגארד אלה שום הרגשת שליחות במישדרים הסאטיריים או האחרים, שהרי גם הם וולטירים קטנים ומוכנים בוודאי ליהרג על כך שגם דעות שאינן כשלהם ישודרו ויפוצוּ חוצה.

* * * * *

ואולם ההסתערות על נאומם של פרופסור אחד או שניים ברדיו — הרצאת־דברים והשקפות שהם זכאים בכל זכות לומר אותן במיקרופון הלאומי לא פחות משזכאי לכך כל בעל דעה אחרת — עושה כמה משדרני ישראל לגיבוריה של הדמוקראטיה, לשומרי חומותיה, ומזעיקה לימינם מיד כל מי שחירות־הביטוי אמנם יקרה לו בכנות. וכך נמצא הנושף בצוננים — נכווה אחר־כך ברותחים.

כי מלחמה שגוּייה כזאת מסיחה את תשומת־הלב מן העיקר: מן העובדה שקול זה — הוא, בידי חלק מן המחזיקים בו היום, מכשיר מעוקם ומעוות מבחינה רוחנית. משובש מצד הכיוון והמגמה, והוא מן הכלים האדירים המטשטשים היום כל דמות ייחודית של עם ומדינתו. פעמים מתקבל הרושם כי זוהי התקבצותה של חבורת נערות ונערים שחלק מהם משטה בנו להנאתו וכופה עלינו טעמו של ליבאנט מיושן ואנאכרוני־מעט (הליבאנט של ימינו לבש מזמן גאוות־עצמו ואינו עוד חקייני ומתרפק על גינוניו המזוייפים של המערב, כבעבר.)

ואילו לגבי העיקרון של אופן הגשת החדשות והריפורטאז’ות — הקול הזה עדיין לועס עד גירה את הכלל הבאנאלי שידיעה היא בגדר “חדשה” רק אם “אדם נשך כלב” ולא להיפך. השיגרה המטמטמת הזאת הגיעה לידי כך שפעמים אנו משתוקקים לאיזה בולדוג שינשוך אדם — וזו תהיה, כנראה, הסנסציה המסעירה ביותר במיקרופון או במצלמה הרשמית של ישראל, שבה — כל הימים ובכל המראות — כל האנשים נושכים את הכלבים.

* * * * *

יתכן כי גם הגירסה הפוליטית מושפעת מן הנוסחה הבאנאלית הזאת, הנלמדת בגן־הילדים של הרפורטאז’ה העתונאית. יותר מאשר מזדון־ליבם של העורגים על הקידמה.

נאומי כמה מן השרים, למשל, חדלו מזמן לרגש אותנו, גם מצד תכנם גם מצד צורתם. לרוב, אין בהם דבר שעדיין לא אמרוהו אחרים או שעדיין לא אמרו הם עצמם. ואילו מצד הצורה — ימיהם של האוֹראטוֹרים הגדולים נוסח ז’אן ז’ורס וזלמן שז"ר חלפו־עברו מכבר, ואתה נאנח היום אנחת־רווחה כאשר שר מסיים נאומו בלי עושר מוגזם של סירוסי־לשון.

אך דווקא משום כך היתה לנו פתיעה ביציקת־דברים רעננה של שר החינוך והתרבות בכנסת, להגדרת ההבדל בין שייכותנו שלנו לארץ־ישראל לבין שייכותם של אחרים. ויען כי שום אדם “לא נשך כלב” בדברים הגבישיים האלה — הם לא הובאו אפילו בעתוני־הפועלים של התקופה. נביאם למען אמת הרפורטאז’ה:

" — — ־ ארץ ישראל, כארץ שבה נתקיימו חיים היסטוריים, לא היתה כזו אלא על ידי העם היהודי. בידי אחרים היתה ארץ זו רק מחוז, חבל, גליל, אבל פנים היסטוריות לא היו לה אלא על ידינו. ושיבת ישראל לארצו היא תהליך היסטורי כביר, מסובך מאוד, ועל כן יש לנו חילוקי־דעות. חילוקי־הדעות הם על מדיניות בכל שלב, אבל התהליך ההיסטורי הוא הגורם המכריע גם בגורל העם היהודי. גם בגורל ארץ ישראל. — — — ארץ ישראל היתה חלקת אחוזה לעמים ולכובשים רבים אך היא מולדת מעשית ורוחנית לעם אחד בלבד."

איך אומרת המודרנה: “סוף ציטוט”.

* * * * *

בקריאת ביניים הביע חבר־הכנסת מנחם בגין תקווה — נאיבית מעט — שהטלביזיה תשדר כל מלה מנאום זה. אבל איך אומר הישראלי: היית מת". אף לא מלה אחת מכל התבנית היצוקה הזאת, המתקנת קצת את המסלול של החלליות המחשבתיות המבולבלות התועות עתה בעולמנו. אף לא מלה אחת, כי דברים אלה המאירים זווית חשובה — אחת, אמנם, אבל חשובה — של מהותנו ומיהותנו כאן, הם בגדר ציונות נמלצת. “פלשתינאות” היא, כידוע, מלה של קידמה בישראל, קידמה של הירחמיאלי המקומי המהופך שעדיין לא טעם טעמו של משטר שמאלני אמיתי. אבל — קידמה. מה שאין כן הגדרות ציוניות, וביחוד הגדרות הקשורות בנימים ההיסטוריות המקשרות אותנו אל הארץ הזאת. הן שייכות לתחומי הפגרון הפוליטי, אם לא לאזור “אמונים”.

מכל נאומו של שר החינוך והתרבות נבחרה, איפוא, לשידור הידיעה כי — לערך — “השר התייצב לימין הגנת חירות הדיבור של שידורי ישראל” — עם תמיסת וולטיר או בלעדיה. כי דברים כאלה היוצאים מפי שר של הממלכה הם, כידוע, אפתעת היום, בגדר “אדם נשך כלב”, והם־הם לדעת “קול ישראל” בשורת ישראל תשל"ו וגולת חדשתו.

* * * * *

אבל התפיסה הפוליטית היא רק צד אחד של הדברים ויש בה בוודאי פנים לכאן ולכאן. הנקודה שאין דנים בה בכנסת — משום שאין היא פוגעת או מקפחת שום דובר ושום סיעה — היא נקודת התפיסה התרבותית הכללית המדריכה את ראשי המישדרים שלנו. התפיסה הכללית והתפיסה היהודית.

כי מתוך התיבה המזמרת הזאת עולה לא פעם קולה של בערות יהודית. מעין “למנצח על הניתוח”, כסיפור השבוע של העתונים. מסורת של תרבות יהודית נתונה בו באחד משני הקצוות: או בתוך עקמומית סאטירית מופגנת או בדמות שיעורים בהלכה. אותו רצף של תרבות יהודית ועברית עסיסית ושרשית; של ערכי מחשבה והגות וספרות ומעט דרך־ארץ לפניהם כלפני נכס־יסוד רוחני שהוא כל ייחודנו — אינם קיימים. אין זו שאלה של דת או אדיקות במסורת, זוהי שאלה של רצף חיי התרבות ומי שמבקש להבין חשיבותם של ערכים אלה על דרך המדע המודרני — יקרא נא בקפידה את חיבוריה של מארגרט מיד.

* * * * *

כבר השלמנו עם מעט בורות. כך השלמנו, למשל, שאין אזארבייג’אן אלא אזראַביג’אן ואין אוליגארכיה אלא אוליגראַכיה ושעזריה אלון מרצה על גוף הארץ ולא על הנוף ושיש מלון בן חמש כוכבים, ובשבועיים יש ארבע־עשרה ימים — וכיוצא־באלה דברים חסרי ערך.

אך גדולה מאלה הבערות — והיא בבואתו של דיוקן רוחני פחוּס, שכמו רידדו אותו במערוך. זו התפיסה שפותחת “זמר־זמר לך” בשבת בבוקר בתפילת “יברכך ה' וישמרך” וממשיכה מיד ב –" Kiss me baby “; זו שבוחרת דווקא את ליל ראש־השנה, ליל הימים־הנוראים, לספר בו על “חייה והרפתקאותיה של מֶרלין מונרו” (אולי משום שהיתה גיורת?: זו שקוראת ליום־תענית של הקדיש הגדול לזכר השואה וממשיכה עם “ממני — מני”; זו שמוכרת לפירמה של מטליות וסמרטוטי־ניקוי את האפוטרופסות על פרקים ביהדות, מבזה בטעם בלול ומעורב זה את היהדות ומכבדת את הסמרטוטים ומכתירה את כולם ב”הבאי אפס־חמש“; זו שמבקשת להסביר לנו ש”ניקוי ראש" או ניקוי כל אבר אחר, שעניינו הומור שארז' או סאטירה, אינו צריך כלל לעורר חיוך מפייס, רק סלידה ושאט.

ידידנו חיים איזק העיר בזמנו¹ הערה נכונה בעיקרה: “אנו מתייחסים לאנשי השידור באופן מוגזם מחשבות־זדון שקולות. האמת היא שפשוט חסר שם עורך”. אבל האמת השלמה היא שהדבר הנחוץ הוא לא רק מינוי עורך אלא הפיכת כל המערכת הזאת — המערכת בכל משמע.

26 בדצמבר 1975

---

מפנקס הזמן

מאת

ישעיהו אברך

א. ריאליזם סוציאליסטי מאד

הצייר זֶלֶנין הורשה לעזוב את ברית המועצות. התנאי: לצמיתות

(“יונייטד פרס”)

הסיפור הכרוניקאלי של הצייר זֶלֶנין הוא, לפי מעגלי ברית המועצות, שיגרתי למדי: שילוח, חירות, מעצר, גירוש — “קוריקולום וויטאֶה” נורמאלי של חלק גדול מאזרחי הארץ ההיא. סיפורו הקונקרֶטי של הצייר זֶלֶנין בתקופה האחרונה: בספטמבר נעצר על ידי השלטונות במוסקבה כדי למנוע השתתפותו בתערוכה בלתי־רשמית של ציור מופשט שנערכה תחת כיפת השמים. השבוע הורשה לצאת את ברית המועצות. אבל — לצמיתות. לאמיתו של דבר, שום נושא בידיעה הזאת איננו מפתיע יותר מן התגלית המקרית שגם במוסקבה, חסרת־האלהים, ה“בֶּזבּז’נית”, יש כיפת שמים. אין זה מעט.

אלא שלא לגילוי זה נתכוונה סוכנות הידיעות. היא נתכוונה לומר שבהתמודדות הזאת שבין עולם המחר לבין עולם המופשט. המצב, לפי שעה, תיקו. “מכונית אשפה הטילה מטען של אדמה על אחד הציורים ואחד הפועלים דרס תמונה אחרת במגפיו, כשהוא משמיע קולות. לאחר התקפת הדחפורים מטעם השלטון. סובבו האמנים בשטח כשבידיהם תמונות קרועות ומסגרת שבורות”. זה היה לפני חדשים אחדים. עכשיו, כאמור, ישתרר תיקו. זֶלֶנין יעזוב לצמיתות ורק לאחר שתתלכד קבוצה חדשה של אמנים מופשטים. נדע מה יעשו שוב דחפורי הקידמה.

כבר הורגלנו לידיעות משם. כבר קראנו גולאג אלף וגולאג בית; כבר רותקנו לרשוּמות של יהושע א. גלבוע ושל אדוארד קוזנצוב וליומנים אחרים שמתוך מחנות פוטמה וקולימה — ואף על פי כן כל ידיעה על הרישעות השוצפת של משטר־המחר הזה כמו מהלימה את רקותינו מחדש.

* * * * *

קרוב לששים שנה. כמעט שלושה דורות מבחינת מה שנתארע בתוכן — כמעט אין־קץ דורות. אך עדיין אותה קהות, אותה אטימות, אותו פחד מפני הסמוי, מפני המזימה הנחרשת בשיח נאהבים בגן. בסוד מתפללים. בצקון־לחש של אדון לפני אלהיו. באופן העמדת הבית הנחרז בשיר. במשיכת המכחול. אותה חרדה. מפני הדמות המסותרת אולי בתוך הקו הגיאומטרי התמים של המופשט. מפני הלעג החבוי, מפני כתב־הסתרים שהמחתרות של כל הדורות נוהגות להעלים בתגי הטוטפות של היהודים, במזוזות, בנקבים הסימטריים האלה שבמצות לחג הפסח. גם במשולש ובמרובע של הציור האבסטרקטי. כל מה שאינו מדבר בשפה ברורה — חשוד. קרוב לוודאי: מסית, יוצר קשר עם אחרים. מעבר לקיר. מעבר לגדר. מעבר ליבשות. למשטרים.

לדבר בשפה ברורה — ולדבר ביחידות. שום דבר אינו מסוכן יותר מאשר דיבור סמוי — ובצוותא. יוצאים אל השדה לקרוא שיריה של נאטאליה גורבאנייבסקאיה — המגורשת גם היא לצמיתות — קושרים; נאספים ל“מנין” יהודי — זוממים מחתרת; מותחים־בקבוצה בדים מופשטים להציגם בככר האדומה — מכינים ניסי מרד. כך או כך — רק לא אבסטראקט. רק לא שפת סתרים. ריאליזם. והוא בלבד. כדין הפילוסופיה הסוציאליסטית מאז.

אבל גם ריאליזם בפירושו הנכון. כל מה שאינו מדבר בשפה ברורה — מסית, אך גם כל מה שמדבר בשפה ברורה שלא כרצון השלטון — דינו לקפוא עם הנהר. כמו עצמות האסירים הקופאות בגולאג והעולות עם הזרם המפשיר באביב. ריאליזם של לחיים שנוורדו בגיר צבעונין. של בת־איכרים עליזה המחייכת מן הכרזה הסטאחאנובית, לא ריאליזם של מסע־המוות אל המחנות. לא של הרפסודות והקרונות המוליכים לשם. לא של השרפרף העומד על בלימה בכלא לוביאנקה או של הנחקר ה“יושב” על בלימה זו חמש יממות רצופות עוד בטרם הוחל בסחיטת הודאתו. ריאליזם כפי שמפרשים אותו בשעה הנתונה הזאת בלוביאנקה או באופן ספציפי ומסויים יותר: בכרכרה האטומה המוליכה לשם ללא הפוגה, ללא הרף, את זרמי האדם. את “פושעי ההווי” ואת הנציגים האחרים של בוגדים למיניהם (ראה גולאג). ריאליזם אמנותי של ה“עורבנים” — הכרכרות האטומות המסיעות אל הנשייה, אל האבדן.

* * * * *

ובכפרים הרוסיים משתולל באותה שעה ממש ריאליזם סוציאליסטי אחר. “סֶלאסקיה ז’יזן” (חיים חקלאיים) מספר כי בכפרים רבים של ברית המועצות חסר לחם והאיכרים מכתתים רגליהם אל המרכזים האזוריים לשבור שבר. מתוך מתת “הלחם והחרב” מקיימת ברית המועצות קיום למהדרין את המתן האחרון. בטילים, למשל, אין מחסור, היבול הזה שופע. לצרכי המדינה ולצרכי יצוא. למצרים, לאבו־דאבי, לאנגולה. לכל מדינה של קידמה בעולם. גם, כמובן, לאש"ף. הסוציאליזם חוגג את נצחונו בתחום הבאליסטי. אך הוא מוּבס לגמרי בתלמים. העבדות עצמה עדיין אינה מולידה לחם. גם לא החירות שמדגלים אותה כסיסמה עקרה.

במה לא דישנו את אדמתה של “אמא רוסיה”? בזיעת עובדי־הכפייה, בלשד אדם ובדמו, ולחם — אין. יש חלליות, הרבה חלליות, אך גדול ורב מהן החלל בסיפוק צרכי אוכל־נפש של האדם. על כרחך אתה חוזר אל סיפורו של תמיסטוקֶלס, בונה הצי היווני, ואל מוכר־הנקניקיות שבשערי אתונה. “צי ספינות גדול, אומר מוכר הנקניקיות, לפי אריסטופאנֶס, הוא דבר עצום, פארה של יוון. אך כותנת לחימום הגוף — האמן לי — גדולה ונעלה ממנו”.

צי כזה בנתה באחרונה גם ברית המועצות. בנתיבי ימים, בשחקים, בחלל, את ה“טופולב 144” — תאומו של ה“קונדורד” — הניפה אל במתי־עב. אך את האדם הסובייטי קירקעה. את לחמו, כפשוטו, אינה יכולה, להבטיח. כששים שנה אחרי הפלת בית הרומאנובים אכול הרקב, ביססה סוציאליזם של רשע — ושל עניים. כחמישה אחוזים בלבד של כוח העבודה האמריקאי, העוסקים בחקלאות, מפרנסים מאתיים מיליון אמריקאים ופותחים אסמיהם גם לרוסים, כששים מיליון חקלאים, שהם קרוב לשלושים אחוזים של כוח העבודה בברית הסוציאליסטית, אינם יכולים לפרנס מאתיים מיליון שלהם. והגשמים והבצורת אינם מפלים, כידוע, לטוב או לרע, שום משטר. והגשם יורד — או אינו יורד — באותו שיעור, לערך, בקפיטליזם המנוון ובסוציאליזם המהפכני; בקאנזאס, הוא סל־הלחם של ארצות הברית, ובאוקראינה — הממגורה של ברית המועצות. אבל רצון האדם לעמול ולא לו — מפוגג ושוקע רק במקום אחד. דווקא במקום שבו הונף דגל גאולתו.

התורים מתמשכים למכנסיים וללחם — וכמוהן מתמשכת הדאגה. דאגה עמוקה מול עוני מרוד. אך שום דאגה אין בה, כנראה, כדי להסיח את דעתה של הרישעות מן הסכנות שברוח האנושית הסועָה; מפחד חירותה של מחשבת האדם. מן המראה המסוכנת של רוח־האדם האסורה בכבלים, מן הסתום והעלום והמופשט. קמח אין, אך תורה סוציאליסטית מעוותה מוסיפה ליקוד כאש־תמיד על המזבח שעליו נעקדים זה עשרות שנים אדם וחירותו — אדם וחלומותיו.

* * * * *

באחת הסקירות של המשורר והחוקר הבריטי הנודע רוברט קונקווֶסט, במחזור “בחינות סובייטיות”, מובא מתוך עלון “סאמאיזדאט” הסיפור על כתב האישום שהוגש נגד יענקל האנצ’יס בעיר קירוב, בשלושים באוגוסט:

לאחר פירוט החטאים לפי סעיף 190 א' של החוק הפלילי — ובהם למשל, האישום כי בעת שהותו במחנה עבודה הגדיר את שיטת “צינוק־הענישה” כפאשיסטית — חותם כתב־התביעה את פרשת החטאים של יענקל האנצ’יס בפשע הבא: “בסוף פברואר, בשובו מן הדוכן, שבו אמור היה לקנות כמה עתונים, העיר בדו־משמעיות, בוגדנית, כנראה: “פרבדה” (אמת) — איננה: “רוסיה” — נמכרה ואזלה, נותר רק ‘טרוד’ (עמל).”

מה יכול להיות מסוכן יותר למשטר מדיבור אבסטראקטי, סימלני ומרומז כזה? ומה יכול להיות מסוכן יותר לאדם ממשטר, הרואה בקו המופשט של המכחול את הקשת הדרוכה של אויביו?

* * * * *

כך קיבלו ארבעה אמנים לא־יהודים — משוררת אחת, שלושה ציירים וזֶלֶנין בתוכם — אשרת יציאה. אבל — לנצחים. שלא על מנת לחזור. ולאן קיבלו רשות לצאת? לא תאמינו: לארץ העברים. כביכול, אם אתה רוצה חירות — לך שמה. איזו מחמאה מאזור בלתי־צפוי.

לו רק יכולנו לעמוד בה.

ב. בַּנקים

אם להודות על האמת; אף שאיננו אוהבים בנקים — אנו אוהבים את הבנק שלנו. ולא, כפי שאפשר לחשוב, מפני הבטחונות שהוא נותן לנו, או מפני ריבית גבוהה יותר שהוא מעניק למפקידים, לא. אין זו אהבה מטעמים פיסקאליים. היא איננה תלוייה בדבר. מכל מקום: לא בדבר זה.

אנו אוהבים את הבנק שלנו מפני שתענוג הוא לבלות בו שעה קצרה — וגם ארוכה — בתנאים של סאלון ממדרגה ראשונה. כמו באולם המתנה של מלון “הילטון”. לבלות — וביחידות. כמעט במדיטציה. כלומר: לא ביחידות מוחלטת. ככלות הכל: יש בבנק דלפקים וליד כל דלפק פקיד, וליד כל פקיד סגן־מנהל — ולעולם אינך יחיד באולם המפואר הזה אבל — לקוחות אינם מפריעים. הם פשוט אינם. לכל המרובה יש מעין חילוף־משמרות. אנו יוצאים — בא לקוח אחר, כסדר. בחילופין. לעולם לא ביחד. במשמרות, כדי שלא תהיה התקהלות.

בקיץ — התענוג, כמובן, כפול, המקום ממוזג־אוויר ואתה יכול לפוש בו בשלווה וגם למצוא באוירו הצונן מיפלט מן החום היוקר שבחוץ, בשום בית־הבראה, אפילו של תנועת הפועלים גופה, לא תמצא נוחות כזו, חמצן מזוקק כזה, וכמובן: פאר כזה ומיבחר קפדני כל כך של אמנות ישראלית חדישה. כאשר האונייה “שלום”, עליה השלום, פשטה את הדגל הלכנו לראותה בטרם תלך ואיננה. הריהוט והאדריכלות הפנימית של כל סניף בנק חדש בישראל מזכירים לנו קצת תפארת האנייה הזאת. את הדרה וריהוטה, כמובן, לא חלילה את גורלה.

* * * * *

בקירבת ביתנו נסגרו באחרונה סנדלריה, חנות־ירקות ובית־קפה — בסדר זה. במקומם נפתחו — לא חשוב באיזה סדר — בנק ובנק ובנק. אם להודות על האמת: אין סיבה להצטער. יהיו כל נעלי־הפלטפורמה והחרשפים ומסחטות האספרסו כפרתו של בנק אחד. לו רק אפשר היה לאכול בנקים או לפחות לתקן בהם זוג נעלים.

אם אתה ממיר חנות ירקות בבנק — אתה מוסיף יוקרה לשכונה כולה. אם הבנק הוא של תנועת הפועלים אתה זוכה גם ביוקרה אישית. הנה התנועה שלך, אינה מפגרת. מתקדמת עם הזמן, פעמים אפילו מקדימה אותו, גם אותך.

לא בלתי־מעניין הוא לעקוב אחר התחרות בין הבנקים. כמו במירוץ הארנבות בפלורידה. בוקר אחד אנו קמים ובפינת הרחוב — בנק. של האומה. כמובן. ראשון או לא ראשון? בשעות הצהריים כבר אנו רואים אדריכלים־של־פנים בולשים בסביבה ונועצים עיניהם באטליז הסמוך. אין ספק: מחר ייעלם. חסל סדר בשר. במקומו יבוא — אתם כבר יודעים מה, של העמלים, כמובן, לא ייתכן שיהיו שניים. אחריהם ידדה כמובן בנק הנכיון — אם לעברת מונח שאינו עברי. יבוא — בלי צל של ספק, כמו המחזוריות שבתורת קופרניקוס. כמו החוקיות שבשקיעה ובזריחה ובמחזור הכוכבים. רק מנין שהוא לא פחות משלושה מצטרף. כידוע, ל“מזומן”. ובכן, רוצים מזומן — יהיה בנק שלישי.

חמישים אחוזים של הסימטה הצרה שלנו — בנקים. כבר עמדנו בעבר על כך כי היחיד שפחד מן הבנק הוא גבורו של ג’ון סטיינבק ב“ענבי זעם”. כל הדרך הארוכה מאוקלהומה לקאליפורניה חימר אחרי מכוניתו — וקילל את הבנק. גם משה נאדיר, כידוע, לא היה מאוהב בשולחנים. אבל הוא צחק לבנק. אנחנו — לא. הבנקים. כך נדמה לנו, צוחקים לנו.

* * * * *

בנקים, הסביר לנו ידיד אחד מומחה לפיננסים, נחוצים לא כאשר ערך הכסף עולה, אלא כאשר הוא מתרבה. מתרבות המטבעות, מתרבים השטרות — מתגבה סך־הכל. אלפים הופכים למיליונים; מיליונים — למיליארדים. היכן תאכסן ריבוי סרטני כזה אם לא יוקם בנק נוסף?

הסביר— ונחה דעתנו. כמות הכספים מתרבה. איכותם מתמעטת. הבנקים מתרבים. אנחנו מתרוששים. עוד מעט תימלא כל הארץ בנקים, “החומה והמגדל” של התקופה.

בשיטת “אמנות המיחזור” החדישה, המקובלת היום מאד במוזיאון ישראל למשל, אפשר יהיה לפתוח בבנקים אלה מאגר של נייר. השטרות שהיו פעם כסף יהיו כעיסה טובה למוצר זה. על הנייר נוכל להדפיס עתונים ובעתונים נוכל לכתוב מאמרים בגנות פשיטת הרגל —

לא של הפיננסים.

של החברה שבה תלינו חלומותינו.

23 בינואר 1976

---

הקולות שאנו רואים

מאת

ישעיהו אברך

ובכן: אנחנו עומדים ונובחים — כך לשון הפתגם — ושיירת השידור דוהרת אל הפרסומת כמו פרש בלי מרדעת. ואין זה חשוב כלל מה טוענת ברית התנועה הקיבוצית, חישוקן של שלוש התנועות שהן שריד מגאוותה החברתית של ישראל; לא חשוב מה מעלה בניתוחו החד אהרן מגד, מה אומר חיים איזק אנין־הטעם, מה טוען במחקרו פרופסור אליהוא כץ, אבי הטלביזיה הישראלית; מה אומרים קוראים למערכת או מה אומרים חברי וועדת־החינוך של הכנסת — אף הם, כידוע, אזרחים המחזיקים ברשיון חוקי למקלטי חזות ושמע. שיירת השידור דוהרת אל שדרות מאדיסון. היא מטיבה לדעת מכולנו מה טוב לכולנו.

תהיה פרסומת — יהיה תקציב. יהיה תקציב — תוכל להרחיב תכניותיה. תרחיב תכניותיה על פי טעמה — תביא לנו עוד קוז’אק אחד ועוד משפחת בּאנקר לעילוי נשמת תרבותנו. נרים שוב קול צעקה — תהיה עוד פרסומת. יהיה עוד תקציב, תוכל שוב להרחיב תכניות. תביא עוד הבאי־חמש ועוד קולומבו — דינמיקה הנלמדת מנסיון עצמה ומעברה. וכל מה שהיא אומרת לנו עתה, לפני קבלת ההסמכה לשדר את התפלוּת, הוא, במחילה מכבודה, רעות־רוח. לטוב: מַטעה את עצמה; למוטב — מתעה את כולנו.

* * * * *

מנהל רשות השידור אינו בטוח — כך טען שלשום בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת — אם יש לכנסת מעמד חוקי וסמכות להתערב בעניני רשות השידור. יש, ברוך השם, למדינה יועץ משפטי, שהוא עתה האורים־והתומים לא רק של הדין אלא גם של השכל־הישר ברבונות הישראלית — נניח לו ולכנסת עצמה להכריע בסוגיה זו. אף כי אם לשפוט לפי הזהירות וההליכה־על־בהונות שבהן מטפלים חברי הכנסת ברשות השידור כל אימת שענייניה או תקלותיה עולים לוויכוח — הדין כנראה עם המנהל. בסולמו הנודע של מונטֶסקיה הושמטה, כנראה, חבורת מחזיקי המיקרופון הלאומי כרשות רביעית; הרשות המחוקקת, הרשות השופטת, הרשות המבצעת — ומעל לכולן: רשות השידור. אין שום סיבה מדוע לא תמלא שדווקא מדינת ישראל את ההשמטה המצערת הזו של הפילוסוף הצרפתי.

אבל מנהלי שירות השידור מופיעים בענין הפרסומת. חזור והופע, לא כמי שמופקד על כלי לאומי, שבין השאר הוא מגלף יום־יום את דיוקננו הרוחני והתרבותי, אלא כבנקאים או כחשבי־תקציבים. ובהמשך להסבר הפיננסי ולבקיאות בענין המרצת השיווק. התחרות והתחשיב — הוכיחו באותות ובמופתים, שגם העתונים לא יקופחו וכי מודעה בטלביזיה רק ממריצה לתת עוד מודעות בעתונות. פרסומת גוררת פרסומת. כמים לים מכסים. זה נהנה ואיש לא חסר.

* * * * *

לא נחזור אל בעיית העוני, הצריכה ורמת־החיים. גם לא נשאל בהקשר זה שאלה הנשמעת היום נאיבית: האם עידוד צריכת המותרות כלול בפרוגרמה הלאומית והסוציאלית של התנועה המחזיקה — לפחות בשעה שטורים אלה רואים אור — בהגה המדינה. זוהי שאלה שאין להתבייש להציגה גם בשעה ששאלות חמורות בהרבה, בקונטֶכסט זה של דמות־החברה בימי שלטון הועלים, נזקרות מול תנועה זו כרמחים. לענין השפעת הפרסומת של צריכת־היתר — נפַנה את הבמה להדסה צמרת מבית השיטה, לגבינו — קוראת אלמונית המביעה השקפתה באגרת רבת־ענין ובראשוניות כּנה:

" — — — משום מה נפקד הנושא של הפרסומת בין שאר הרעות החולות שאנשי־העט עוסקים בהן. אציין תחומים שבהם נראה לי עיקר הרע: א) עידוד התאווה לרכישה וטיפוח ייצר הקנייה; ב) חינוך לבלבול ולשקר.

"— — — ייתכן שאין שום אפשרות למדוד מה משקלה של הפרסומת בבולמוס השאיפה לרמת־חיים שאנו שרויים בו. אינני תמימה לחשוב שזוהי הסיבה הראשית. אך אני בטוחה שהפרסומת עוזרת בזה בקנה־מידה כביר. כזרוע משתלטת ומשפיעה.

"— — — אני יודעת: אנחנו מבוגרים ויודעים להבחין ולהעמיד דברים בפרופורציה הנכונה. אבל הילדים כולם מתחנכים מתחת למטר המזרזף הזה (פעוטה בת־ארבע מחקה בלי־הרף את קולה הסֶקסי של הזמרת: ‘תנו לזקן מט — בדיפלומט’).

" — — — לא ארחיב בענין ההשלכות שיש לזה על כושר־ההאזנה. כושר־הקליטה ויצירת יחס־של־כבוד לדברי הזולת, יבואו מאשר יבואו. — — — איני משלה את עצמי להאמין כי משרד החינוך יצליח לבטל את הפרסומות ברדיו — — — אך אולי תקום תנועת־הסברה נגד שידורי הפרסומת המאיימים עלינו בטלביזיה."

דברים כפשוטם בעניני החינוך לצריכה של הדסה צמרת מבית השיטה — וזהו רק חלק מאגרתה הנבונה והמאלפת בנושא זה. אך עניינו לא רק בהיבט זה. עניינו גם באזור ההשראה הרוחנית והאסתיטית.

* * * * *

" — — — הכל מאמינים — נכתב בהרחבה בפנקס זה לפני חמש שנים — כי כאשר משדרים כל יום סיסמה רבת־חן, כגון: ‘חיי תיאום על מזרן בעל־גוּם’ — הדבר מסייע למכירת מזרנים. אך איש לא ניסה לבדוק מה עושה חרוז רב־השראה כזה, — או חרוז כ’מט־דיפלומט' ומאות כתפלותו המיוצרים כל יום לצרכי פרסומת — לטעמו של השומע, כאשר הוא מוזלף אל האוזן שעה־שעה. איש לא ניסה לבחון אילו קני־מידה חדשים להערכת המלה הנכתבת יוצר טיפול־ההלם החרזני הזה המושפע על המאזין הישראלי במשך שנים רצופות."

לא על הסגת גבול העתון אנו משיגים אלא על הסגת גבול הטעם האלמנטרי. על פתיחת פתח כרחבו של אולם לנחשול חדש של גרפומניה מילולית־חרזנית המציף אותנו ממילא בעידודה, בשירותה ובהמרצתה האדיבים של רשות השידור כל יום מימות השבוע.

שש דקות רשמיות של תפלוּת לכל שעה רגילה של שידור. מעשר מדוייק של טמטום — מוכר על ידי הממלכה. חצי שעה של מטחי־השראה כאלה יום־יום, שלוש מאות וששים יום בשנה, להוציא שבתות. ומי שמבקש לראות דוגמה של התקרובת שעומדים להגיש לנו במסגרת החדשה — ישים נא לבו לשאר־הרוח של תשדירי־השירות החינניים שבהם מנסה רשות השידור להטעימנו טעמה של הפרסומת העתידה לבוא עלינו כמעשר ממלכתי. שלה ושל רום רוחה. מעתה גם נראה את הקולות.

* * * * *

בעיית החרזנות הצרחנית נראית לנו, איפוא, חמורה לא פחות מבעיית הצרכנות המנופּחה. מכל מקום: מעליב מעט הוא ההסבר כי בשביל לחזק בושׂמהּ, מורהּ ונרדהּ של תכנית הטלביזיה הרגילה — הכרחי למהול אותה במנה הגונה של מי־רגלים.

לא עשו כן, כידוע, אפילו לפיטומה של הקטורת.

ב.לָמד־וָו

אילו ביקשנו קורטוב־של־נחמה למתהווה בחיינו היום בדפים של העבר הלא־רחוק — היינו מוצאים אותו בנקל בפזמונים שכתב נתן אלתרמן לתיאטרונים הסאטיריים של ישראל בשנים הסמוכות לקום המדינה. ועיקר הנחמה הוא בזה שאם אמנם כך היו פני הדברים בתוך הישוב והחברה הישראלית לפני כארבעים שנה ומעלה ועדיין אנו בחיים — אין אנו חסרי־תוחלת גם היום. כבר נאמר במקום שנאמר: סדן הזמר היהודי — אחד הוא. אין לך הוכחה טובה לכך מן התימטיקה של הפזמונים האלה שריב האחים, פילוגם, פיצולם, ריסוקים — הוא הרבה פעמים מוקד הסאטירה הצורבת של חכם המשוררים.

מָה קָרָה לָהּ לְאַרְצֵנוּ

מִי אוֹתָהּ כָּל כָּךְ שִׁנָה;

כְְּחוֹמָה גְבוֹהָה בֵּינֵינוּ

מִי הִצִיב אֶת הַשִׂנְאָה.

שִׂנְאָתֵנוּ הִיא עִוְרֶת

אִישׁ אָחִיו אֵינוֹ מַכִּיר;

אַל תּשְׁאַל מַה זֹאת אוֹמֶרֶת —

זֹאת יוֹדַעַת כָּל הָעִיר.

שני בתים אלה לקוחים מתוך הפזמונים שכתב נתן אלתרמן לתכנית ל"ה של “המטאטא”. שבכורתה נתקיימה ב־28 באוגוסט 1934. לפני כארבעים ושלוש שנה. מסקנה: עסיס־חיינו — הקטטה. עם שאינו חדל להינצות. ותמיד באותה מידה של אדיקות, באותו שצף־קצף, באותה קנאות של “ייהרג ולא יעבור”. היינו־הך אם הדברים אמורים בהבדלים שבין אמונה לכפירה, בניואנסים שבין השקפה פוליטית אחת לאחרת או במאבק על שררה אישית, שתמיד ידעו בארץ הזאת לרפדו ריפוד של אידיאה ושל השקפת עולם.

יש להודות כי אם נבקש נוחם בדפי־העבר הרי מכמה וכמה בחינות ההשוואה היא לטובת הזמן הנוכחי — זמננו. כי אם אפשר היה בתקופת הישוב השסוע הזה, תוך ריב חריף ובלתי־מתפשר כפי שמתארו המשורר, להילחם על העצמאות, לכונן אותה ולגונן עליה; להפריח מדבר ולכנס נפוצות עם — אין סיבה שלא יופלאו פלאים גם תוך הריב והפיצול הנוכחי. אם קו הוא החקוק באופיו של עם, — אין טעם לנסות למחקו. מאז ומתמיד, כנראה, באחת ידו עושה בקטטה — ואחת מחזקת השלח. אולי מצליחים אמצעי התקשורת החזותית להדגיש היום יותר את קטימת־האפים ההדדית — אבל אין עוצמתה היום עולה על כל אשר ידענו בעבר. ידענו — וחיינו.

* * * * *

ואף על פי כן דומה שימינו, מבחינה זאת, מסוכנים יותר, אולי מפני שהאפשרות לאבד את נכס העצמאות היא במהותה קלה יותר מן המאבק להשיג אותה ומפני שהכוחות הצרים עליה אדירים ונחרצים יותר; אולי מפני שהפיצול בעם בימינו יש לו לא רק יסודות פוליטיים אלא גם יסודות סוציאליים ועדתיים עמוקים. ואולי גם משום שמשקלו הסגולי של הזמן הוא אחר, שונה מן הקצה אל הקצה. תכולתה הפנימית ומיקצבה של אותה מכסת־זמן עצמה שונה היום מאשר לפני ארבעים שנה. הזמן מקבל עתה החלטותיו בפחות היסוס ורתיעה וביתר נחרצות ונטילת־סיכון. מול הזמן הזה — אימת השיסוע הפנימי היא אימה כפולה ומכופלת והמסקנה מהשוואה לשנת 1934 היא, מבחינה זאת, כפולת־פנים.

ובכל זאת — צרת תקופות־רבות חצי נחמה. והחצי הזה — ורב ממנו — עולה באדיר גם משירי־הזמר והפזמונים האחרים הבוקעים, עליזים ומתרוננים, חכמים עד אין־קץ ומנחמים. מתוך שלוש מאות העמודים של הכרך הששה־עשר לכתבי־מקור של נתן אלתרמן שהביאו לבית הדפוס מנחם דורמן ורנה קלינוב.

* * * * *

כך הורסים ענייני ספרות אל פנקס־הימים האפרורי ומבקשים להיקלע בו כחוט משזר ואין. באמת, פדות בינם לבינו. שלושים וששה כרכים של כתבי אלתרמן שיצאו לאור בחמש השנים האחרונות במאה חמישים וחמשה אלף עותקים — יוצאים מגדר מאורע ספרותי אדיר ונרקמים בתמונה הכללית של נוף החברה ודיוקנה. כתכלת במטווה, כשָני במקלעת. רבבות ספרים אלה אינם מתחלקים רק במכסה ממוצעת למדפו של קורא. הם מצטרפים כאבן־חלמיש אחת, כגרם רוחני אדיר־כוח, אל עצמה תרבותית ומוסרית של עם שלם.

הכרך “פזמונים ושירי־זמר” הוא הכרך הלמד־וו. האדם השוקד זה חמש שנים, מאז פטירת המשורר, על ההדרת כתבי אלתרמן. קירוב פזוריהם והבאתם לבית־הדפוס — מנחם דורמן — אף הוא מן המנין הזה. אולי העובדה שהוא עצמו איש קיבוץ ובית־ההוצאה הוא של תנועה קיבוצית¹ — היא ששיוותה למיפעל—איתנים זה צנעה כזו, הס כזה, כאילו עשו אותו המהדיר והמוציאים־לאור בהישל־נעל.

* * * * *

פעמים אתה מהרהר מה גדול חובה של הספרות ושל השותים יינה למוזגים מסוגו של מנחם דורמן (לפני זמן־מה הזכרנו בהקשר־דברים דומה מוזג אחר: פרופסור ישראל לוין). טור לא היה מספיק לנו אילו ביקשנו לפרט כאן את כל התאורה שהעמיד מנחם דורמן לקורא בכל כרך מספרי נתן אלתרמן. פנס הרקע ההיסטורי והחברתי; פנס האוירה הספרותית והתרבותית של התקופה; פנס הלשון — המגלה כל פינה חבוייה או מוצלת בלשונו המתרוננת של המשורר; פנס החכמה — והוא מלווה את כל עבודת המהדיר בבנין ובשיוך ובסיווג. ובצד כל הפנסים האלה עומד תמיד מחזיק האבוקה־המדליקה, בריחוק קל של כבוד והתבוננות ורתיעה. וצירף לזה אוצר־רישומים נדיר של צילה בינדר.

הספרות — והאמניות בכלל — יודעות את חזיון הצמדים. צמד זה של נתן אלתרמן ומהדירו, מפרשו לעת צורך, מנחם דורמן י"ל — הוא מן הצמדים המופלאים האלה. מאליהם עולים בזכרון הצמד גיתה — אקרמן בספרות; פרנץ קאפקא — מאכּס ברוד, או בתחומנו, ר' נחמן מברצלב וסופרו־ימינו ר' נתן שטרנהרץ — והזכרנו רק מעט מן הצמדים האלה באמנות. אין שום צמד דומה לחברו לא במהות הצמדיות ולא באופי הקשרים אך יש דמיון בהתמכרות, בשירות תוך דרך־ארץ ופועַם־לב, שהיה המהדיר או בן־הברית של היוצר, מגלה לחברו. רק התמכרות כּוּלית, כהתקדשות ליעד רוחני, ונאמנות ליוצר־חבר כזו של מנחם דורמן יכלו להביא לספרות העברית תוך חמש שנים בלבד יבול של שלושים וששה כרכים, למעלה משנים־עשר אלף עמודי מקור ותרגום, פרי רוחו של נתן החכם: האם הרהר מי, שאמנות־המוזגים הזאת — בצד יינו המשובח של המוזג עצמו — ראויה לביטוי נעלה של הוקרת עם ותרבותו?

* * * * *

היינו חוטאים לאמת שבה אנו מנסים לאמן את עטנו אילו לא העלינו הרהורים אחדים שהציפו את הלב למקרא הריפרטואר של תיאטרונים בישראל בפרק־זמן אחד של ימי התקומה.

ימי האסון הגדול שפקד את העם במלחמת העולם השניה נתנו את רישומם דרך קבע בשירת אלתרמן. בטור השביעי, בשירי “מכות מצרים” ובכלל שירתו באותם הימים. כל מי שהיה קרוב למשורר באותה תקופה יודע באיזו אינטינסיביות מתוחה ומַסערת חי את חוויית הימים ההם ואת אסונם. לעומת זאת אתה רואה ריפרטואר של התיאטרון העברי הארצישראלי מאותם הימים — למעלה מעשור: 1934 – 1944 — ובשום מקום בריפרטואר הזה אין אתה מוצא ביטוי כלשהו — הד, רמז, או אפילו התייחסות עקיפה — לדרמה הנוראה שהתחוללה באותן השנים ממש ביהדות אירופה. אתה עומד לפני חזיון מדהים זה עתוּק־לשון.

משנת 1943 ואילך היה ידוע באופן לגמרי לא־עמום על ההרג הגדול של העם היהודי, ההולך ומתחולל שם. לפי תעודות־הימים נתבעו בעלות־הברית כבר ב־1943 להפציץ את ברגן־בלזן. פירושו: דבר קיומם של ברגן־בלזן של כבשני־הגז כבר היה ידוע. ואף־על־פי־כן: אף לא הגה, אף לא רימוז אחד בריפרטואר של תיאטרון בתל־אביב.

אתה סוקר את ספר הריפרטואר הכללי — לא רק של פזמונים אלה — של “המטאטא” ו“לי־לה־לו” בעשר השנים הקריטיות האלו ברגש של תדהמה. השמש זרחה, השיטה פרחה, השוחט שחט — והתיאטרון שׂחק. מה, אתה מהרהר בלבך, קרה אז ליישוב בארץ? מה קרה לבניהם. לאחיהם, לאחיותיהם של הנשמדים, שישבו בטח בארצם? מי עירפל כך את מוחם, מי היקהה כך את חושיהם?

* * * * *

וודאי ינסה מי לתרץ כי במה סאטירית איננה מקום לטפל בו בטראומת־איתנים כמו השואה וכי נושאי החורבן אינם נושאים לבמה כזו דווקא. אבל הסאטירה היא רק עוד דרך לביטוי המכאוב, לזעקה, לאתרעה — פעמים היא דרך יחידה. ואיך אפשר היה בכלל לגלגל אותנו כך בצחוק בשעה שאחים גולגלו במחילות־עפר ובקברי־אחים? ומכל מקום: איך אפשר היה שלא נעלה יגונם לפחות ברמז. כלשהו, על ראש שחוקנו?

אתה מקביל תאריכים זה לזה — והתדהמה שלמה: במרץ 1943, תכנית ס“ב של “המטאטא” בשם “הילד ישנו”. באפריל של אותה שנה מתחולל מרד הגיטו. על מוראותיו, אך חודש ימים בלבד לאחר מכן, במאי של אותה שנת 1943 עצמה, מציג “המטאטא” תכנית ס”ג שלו “מיסטר קבוץ” ואף לא איזכור אף לא הגה — כמו דבר לא אירע בינתיים. והשיר החדש — והנפלא — שהוא כנעימה מוליכה באותה תכנית הוא “כחול ים המים” ־— — —

חוקרי הזמן בבואם לנתח תקופה זו יעמדו לפני הקהיון הזה של הבמה העברית ושל החברה המשתקפת בתוכה — כלפני תעלומה וחידה, כשם שנעמדנו אנחנו.

ושמא השיכחה וההשכחה — גם הן קו של אופי, ענין של מהות?

עצוב — אם כי חובה — להרהר בכך גם בימינו.

28 בינואר 1977

---

מיסטיקה של מַדמֵנָה

מאת

ישעיהו אברך

אף שלא חישקנו את כותרת הטור הזה בגרשיים — לא אנחנו המצאנו את הצירוף הלשוני הזה. זכות היוצרים עליו שמורה להיינריך בֶּל, בעל פרס נובל לספרות, שהגדיר בדרך זו את תעלומת הטורח המדעי המופלג של אחד מגבוריו.

בין הדמויות המאכלסות את היציע הספרותי המגוון שלו, משרטט היינריך בֶּל את דיוקנה של הנזירה הגרמניה רחל, המכונה הארוספיקה, שכל מעיינה — טינופת. כן. עיקר עיסוקה הרוחני של גבירה זו הוא ללמוד את אופי האדם, לרבות כושרו האינטלקטואלי, על פי התצורה של הפרשת העיכול שלו. הארוספּיקה זאת מדייקת ברישום התבניות השונות המתהוות מן ההפרשה, עורכת, תוך קמיטת מצח מענה, סטטיסטיקה ומישוואות אלגבראיות, עד שלאחר עשרים־ושמונה אלף בחינות של תהליכי־עיכול היא מוצאת את המכנה המשותף — והוא, כנראה, הצירוף הרוחני המזוכך — בין הפילוסופיה ובין הגסטרונומיה בגלגולה האחרון: המוצר הסופי של פי הטבעת.

יש להודות כי לא על־נקלה תוספת הסביבה המדעית והאחרת את כל העומק והעולֶם של כוונת החוקרת, אבל כל תורה, נסתרה ככל שתהיה, סופה שהיא נוקבת גם מוחותיהם האטומים של אנשי המדע ומעט־מעט נגלית גם להם המהות הפילוסופית העמוקה החבוייה בין הסטראטות השונות של הגלל האנושי — ניחוחו ותצורותיו.

“Fäkalistische Mystik” מיסטיקה של מַדמֵנָה מסכם היינריך בֶּל את תצפיתו הספרותית הפּרֶציזית באחות רחל — היא הארוספּיקה, מגדת־העתידות.

* * * * *

למפעלה המדעי של הנזירה הארוספּיקה קם זה מכבר בדרמטורגיה הישראלית ממשיך. אם לא מתחרה פּוֹטֶנטי מאד. מתחרה — כי אין להשוות כלל את העמקות, התיחכום, כושר־הפירוק לחמרי־יסוד, הצבעוניות והריחניוּת שמגלה חנוך לוין בחומרי ההפרשה ובאברי ההפרשה של האדם —אל הרדידוּת המדעית שבה מהפכת בהם גיבורתו של היינריך בֶּל. אין היא מגיעה אפילו לעיגול שיתו של מחבּרנו העברי המקורי — אם לשאול לשעה קלה קצת מן הדימויים האנטומיים החביבים על שני גבורינו גם יחד.

והיה טעם לברך שנמצא לנו סוף־סוף בלשוננו התנ"כית הנקייה, גם בהגותו הפילוסופית המזוקקה, יוצר צעיר ותוססני שכל מעיינו גללים. ובאמת היינו מברכים על כך אילולא הביא אל הבמה את כל המבחנות כולן. מפרק בהן את החומר לנגד עינינו, מפוגג ניחוחיו אל נחירינו וממלא כל חללו של תיאטרון — הפעם של תיאטרון “הבימה” ויובלה — רק בּושם אחד בלבד מן הרקחים הנלווים אל סממני הקטורת, הוא בושמם של מי־הרגלים, ולא זו בלבד, אלא שהוא כופה עלינו, בעזרת מומחים זוקפים־גבּה, לומר כי זו ספרות. כי זו דרמה. כי זו מודֶרנה. ומעל לכל: כי זוהי מרידה בקיים וממילא — גילוי נועז של נון־קונפורמיזם רוחני. תרבּית בקטריולוגית של הדרמטורגיה הישראלית החדשה, המתיימרת להיות גם תרבּותה.

* * * * *

לא נעמוד על עמקות הרעיונות הדרמטורגיים ועל מהות הפילוסופיה של האדם הדווּי העוברת כחוט־השני במחזותיו. הרעיון להעמיד (ב“הלווייה חורפית”) זה־מול־זה הלוויה של אדם ערירי ביום חורף מול חג־כלולות של משפחה זעיר בורגנית ומול תחבולות החוגגים להדחיק ענין הלווייה מתודעתם — אינו חסר יסוד של צער־אדם ושל חישוף חולשותינו האנושיות. אבל גם רעיון גימנזיסטי סביר, איננו מצדיק העלאת כל עביטי־השופכין הנקווים במוחו של מחזאי, או במירחש האנאלי שלו, אל בימת הקהל והמשחק — באופן שגם בדל־רעיון, אם מצוי כזה, יהיה בטל בהם בששים. ככלות הכל, כתיבה איננה נשפטת רק לפי הרעיון שאותו מבקש הכותב להביע אלא גם לפי האופן והאמצעים שבהם הוא עושה זאת. והרי לא יעלה על דעת איש לעמוד — חוץ מבימי צפּדת וכפן — שעות על גבי שעות ולנבור בערימות של גללים, רק מפני שיש סיכוי של אחד־לעשרים־ושמונה־אלף, אם לנקוט מיכסה של האחות הארוספיקה, כי יימצאו לו בתוך הפרש גם גרעינים אחדים של חיטה שלא נתפרדו בתהליך העיכול ושאפשר לטחנם למאכל. ונקל גם לשער מה יהיה במקרה הטוב ביותר טעמה של פת כזאת לכשתיאפה, ומה גובה הר־הזבלים שיהא צורך לנבור בו כדי למצוא בו חטים כדי פת־מאכל אחת.

* * * * *

ניתן להבחין שהתסביך האנאלי של המחזאי הצעיר נענה וניעור כנראה, כדרך כל תסביך, לגירוי אחד ומסיים, הוא גירוי הבא מעליית המסך ומהֶבזק אורות הבמה. מן הבחינה הפסיכיאטרית — אומר לנו מומחה־לדבר — שום דבר אינו קובע יותר את ודאות קיומו של תסביך מן העובדה שהוא ניעור בסיטואציות קבועות ומגיב לגירויים מוגדרים מאד. בכתיבה החסרה גירוי אכסהיביציוניסטי כזה, כתיבה שאין עמה קלעים, מסך ואורות, מעלה לפעמים חנוך לוין גם שורות שיש בהן גרעין של סיפורת טובה ובחוברת האחרונה של “סימן קריאה” (מספר 8) נזדמן לנו במפתיע לקרוא שורות מפרי עטו שלא חסרו בהן סממנים מובהקים של כתיבה שפוייה וכובשת.

אלא שתכלית שורותינו אלו איננה לשפוט את כלל עטו של ח. ל. אלא את עביטו הדרמטורגי כפי שהוא מריק אותו עלינו, בשממון החוזר על עצמו ובהעלאת־גירה אנאלית, מבמות התיאטרון בישראל בעשר השנים האחרונות — החל מבכורת־האסלים, היא “מלכת האמבטיה”, דרך “סוחרי־הגומי” ועד “ההלוויה החורפית”. ועל אף שמה הגוזר והחותם, — שהרי אין עוד אחרי לוויה ולא כלום — הרי לפי גלגול עיניהם של מבקרים מסויימים אין סימנים שהיא מבשרת סתימת הגולל על תרבות הגללים שח. לוין — וכבר יש לו סיעה גדולה של אפּיגונים — מילא בה את בימותינו בשנים האחרונות.

*

וכיוון שכבר הזכרנו “אֶפּיגונים” — נאמר מה גם בעניינם. המלה “חינוך” היא כמובן מילת פיגור — כמעט פיגול — בימינו ושום בר־דעת לא יהין לשרבב גם אותה כקריטריון או כקנה־מידה — אפילו אחד מרבים — בהערכות ספרותית או אמנותיות. האדם בימינו מחנך, כידוע, את עצמו, בּורו מתמלא מחולייתו שלו ואין מסגרות התרבות והחינוך של החברה חייבות בחינוכו. ולא זו בלבד שאינן חייבות אלא שהדבר אסור עליהן בקונמות של הקידמה.

אך אם בכל זאת יש לבמה, לנאמר עליה ולנתקע באזננו ממנה, ערך חינוכי כלשהו, הרי החינוך לטעם ולאהבת התיאטרון שמנחילים ח. ל. ומחקיו לגילאים ולדור שזה המיפגש הראשון שלהם עם התיאטרון, הוא כחינוך הפיוטי הנאצל שנותנים חרזני הפרסומת ברדיו לאהבת שירה ולתפיסת מהותה — והוא משלים חרזנות זאת היטב.

ואף שטעם איננו דבר שניתן להגדירו־כמו הרי השחתת־הטעם איננו דבר שהוא לחלוטין בלתי נורמטיבי. וכך הולכת ומתהווה נורמה חדשה של נפל־דרמטורגי שהזבל האורגני הוא מפיטומי קטורתו ופי הטבעת — חישוקו. לעולם אי־אפשר יהיה לשלול מחנוך לוין זכות ראשונים באיזרוחו של תוצר זה על בימותינו, חבל רק שעדיין אי אפשר למנות בו מבחינה זאת גם זכות אחרונים. המשך הדרך על בימות ישראל — עדיין הוא בעיצומו.

* * * * *

לא נעמוד בהרחבה על הבעיות הספרותיות והצורניות המתעוררות עם שמיעת הטכסט. המרחק בין הנופת ובין היפוכה הוא כידוע מרחק של אות אחת בלבד באלף־בית העברי. יש אומרים כי המליצה של תקופת ההשכלה נתמצתה במידה גדולה באות “ו”, בשימוש המופלג ב־“ו” המהפך כמורשת הביטוי התנ"כי. הנון־קומפורמיזם של חנוך לוין וחבריו העתיק את המליצה הקודמת רק אות אחת בלבד קדימה והפך את האות הבאה אחרי הוו' לאות הדומיננטית בכתיבה בת־ימינו. האות “זין” חדלה לשמש אות באלף־בית או אפילו אבר מסימני־הזכרות של האדם. היא היתה למליצה ספרותית ולשונית שלטת, המסמלת את המודרנה הספרותית של ימינו — כלי־זינם של חדשנים. כאילו הם־הם שהמציאו את האות ואת האבר גם יחד.

היא מובאת בפי נסיכי החידוש הלשוני המהפכני הן כעיקר והן כעיטור; הן כבשר התבשיל הספרותי והן כתבלינו; הן כקידומת והן בסיומת ומכל אותיות האלף־בית העברי — להוציא את האות ת' שגם לה ייחוד משלה בספרות בת־ימינו — נשארה האות ז' הפעילה ביותר בספרות החדישה ובדרמטורגיה שלה במיוחד.

ב“הלוויה חורפית” היא מנגנת כלי ראשון. ומסביבה ממלאת את הבמה כל הזמן תזמורת מילולית אדירה של כלי נפח.

פילוסופיה של צאת־הנשמה. מפת־הנפש נוסח חנוך לוין.

* * * * *

בין הרוגי הבושם הזה, הנראים כמעורפלים מרוב התפעלות, אתה מוצא קודם־כל שורה של מבקרים אמנותיים מלומדים. מעט־מעט נכרתת ברית הקידמה בין הדרמטורגים לבין מבקרים חדשנים כמותם. החיטוט הפילוסופי הזה: אם הוא אומר “ת־ת” למה הוא מתכוון? אם הוא שר שיר לאבר — למה תרמוז מילתו? אם הוא משמיע פתאום, בלוויית מוסיקה. “אריה” של קיטש, המחללת גם את שפת יידיש — מה הוא בא לומר לנו? שהרי יש בוודאי הבדל של כוונות בין המערכת האנטומית התתית בעברית לבין זו שביידיש וכל ניואַנס איננו אלה סתר־כוונה.

מה לא שמענו מכמה מן המבקרים: צירוף של בראכט ובקט; קאפקא ודוסטוייבסקי — והכל במפח עברי אחד. שחנוך לוין מדומה אל כל אלה — מילא. אבל העובדה שעל־פי חוקי הסילוגיזם האנושי משתמע מכך שכל אלה דומים לחנוך לוין — עובדה זאת עושה את כל טירחתנו בעבר בקריאת קלסיקונים — מיותרת. אילו היה לנו קצת אורך־רוח יכולנו שנים אחדות לאחר־מכן להסתפק ב“ורדה’לה” או ב“יעקבי וליידנטל” ולהיות פטורים מעונש הסירבול של “החטא ועונשו” או של ה“אידיוט” הקלאסי.

חבל.

* * * * *

אחד הרעיונות התפלים, העשויים לגרום עלבון צורב לכל מרדן־במוסכמות של ימינו, הוא כי אין אדם מסוגל כלל למרוד בקונפורמיה מרידה־של־ממש אלא אם כן הוא פותח את הסתערותו עליה מאזור השת. את חומות יריחו הפילו, כידוע, בתקיעת שופרות. את חומות השמרנות הרוחנית של ימינו — סבורים חדשנים אלה — ניתן למוטט במפחים טבעיים יותר. לפנים, נתפתו מורדים להאמין כי הגיון הדברים וצידקתם הם העשויים לחולל את המהפכה המיוחלת במוחותיהם של הבריות. חנוך לוין מבקש בעקשנות של נפּח להוכיח לנו שראשית המרד בחברה, עיקרו ושיאו, הם באזור האנאלי שלנו. ובשורת בואו — עודף הסרח. קריאת־תגר עם ריח. ואין אתה מעביר קריאת־קרב זו לקהל שמנגד־לבמה אלא אם כן אתה מציף אותו בכל הנרדים שדרכי העיכול האנושי, בנדיבות מופלגת כזו, מוותרים עליהם.

בחברה מוכת הלם ובלבול תרבותי, המעפילה בכל כוחה אל מרומי המודרנה ומבקשת להיחלץ מצפרני הפרובינציאליזם הרוחני — לא נתפלא עוד אם יכלאו את אדי־בושמו של חנוך לוין בצלוחיות וימכרום כשכייה בבתי־התשפורת בקרב המעמד הישראלי החדש של ימינו.

דין התקופה וטעמה.

* * * * *

בחילוף־אגרות מרתק שבין גיאורג ברנדס, בחיר מבקרי הספרות והאמנות של שלהי המאה הקודמת, לבין ניטשה, מעלה ברנדס הרהור על הנכון ושאינו נכון בהעלמת־עין מן השלילה העולה מתוך כמה חזיונות שבתחום התרבות. בתשובה ממקום שבתו בריביירה הצרפתית, שבה ניסה להתרפא מתחלואיו, משיב ניטשה לברנדס בינואר 1888, בזו הלשון, לערך: “במה עוד ייתכן היום להיות, ‘שליח לדבר תרבות’ אם לא על ידי ‘הפצה’ של אי האמון בתרבות?”

המתבונן בארחות התרבות של ישראל אינו יכול שלא להיזקק להרהור זה. והוא תקף כלשהו גם לגבי ארחות־התיאטרון בימינו.

ששים שנה נמשך מהלכה של “הבימה” מן “היהודי הנצחי” אל “ההלווייה החורפית”, מדוד פינסקי אל חנוך לוין. מהלך ארוך של טורח ויגע שספק אם נתכוון — אל מחוז־חפץ כזה דווקא. הנחמה היחידה היא בכך, שב“הלווייה החורפית” המבושמה הזאת, מגיעה “הבימה” אל פסגת האנטיתיזה שלה. ואם אמנם כך הדבר, הרי על פי חוקי הדיאלקטיקה — וגם על פי חוקי התנדפות הבשמים — לא נותר עוד לתיאטרון הלאומי מרחב גדול להתקדמות בכיוון זה. הקוּבּעת הזאת נשתתה כבר, כמדומה, בתיאטרון הישראלי עד תומה. הגרף הזה כבר רוקן וגורד, כמדומה, עד התחתית. אחרי המזמור לסוחרי הגומי ואחרי הכוראל אל הצחנה — אין עוד לאן להתקדם. כאשר כל האולם מלא עכּוּזטיקה — שום אודַה לאחוריים אינה יכולה עוד להלהיב. על אחת כמה וכמה כאשר הבשורה מגיעה ל“הבימה” באיחור מה ואפילו המיית בני־מעיו האמנותיים של הדרמטורג הצעיר מגיעה אל התיאטרון הלאומי פגוּגה ומפוגגת לאחר שחנתה חנייה ארוכה ומתנשפת בכל הבימות האחרות.

בכך, כאמור, משלימה “הבימה” מעגל דיאלקטי, ורק דף חדש, תיזה חדשה, דיוקן חדש, עשויים להניח ל“הבימה” איזה תו של ייחוד בקיומה התיאטרלי. היא חייבת זאת לשמה — לקסם השם, היא חייבת זאת לתארה הלאומי שכה התרפקה עליו, היא חייבת זאת לשיכורי יינה הישן — וגם החדש, אך לא המוחמץ.

ואולי היא חייבת זאת יותר מכל לכבודו של הנון־קונפורמיזם הרוחני האמיתי — שכל שעה היא שעתו, שאין לך מקום פנוי הימנו ושכּל שלב בחיי התרבות והרוח של האדם הוא שלבו — אחד ממקדמי התרבות האנושית שקצת ישראלים, המתחזים כמרדנים, מבקשים להטביעו בתוך מיסטיקה של מדמנה.

3 בנובמבר 1978

---

מלחמותינו הקטנות — האבוּדוֹת

מאת

ישעיהו אברך

דברים שאדם כותב — דין שיהיו מודרכים על ידי אמונת־עצמו בדבריו. זו אמונת־חובה. מי שמתפתה גם להאמין כי דבריו ישנו סידרי־בראשית — כאילו דבק באמונה תפלה או נסתפח על המאמינים־לכל־דבר, שעליהם כבר פסק החכם־מכל־אדם מה שפסק.

מפי וולטר ליפמן, מאבות העתונאות המודרנית, שמענו בערוב ימיו, נוסחה זאת: “האמן במה שאתה כותב, אך לעולם אל תשגה להאמין כי מה שכתבת — מיד מחולל מהפכה” — זו אימרה עם דיגוש סקאֶפּטי מאוד, אם לא ציני מעט, אך איננה חסרת־אמת לחלוטין. מכל מקום: בעוד שאין היא מקהה אמונתו של הכותב בדברי עצמו, היא מפכחת אותו מאד לגבי כוח־השפעתם הממשי, המציאותי, של דבריו.

הקדמה זו יאה להרבה נושאים, שלהם נדרש העט מזמן לזמן. אלא שלנושא המעשי, הבלתי־מופשט, שבו נדון בהמשך — שמוּר עמנו גם משל מן החיים ואין הוא צריך לחכות לביאת־המשיח כדי להיות דומה לנמשל. הוא פשוט, תאומוֹ.

ברוחה של אגרת, שבה נכתבים טורים אלה, לא נפסח גם עליו.

* * * * *

לפני שנים אחדות הונח, לא הרחק ממקום מגורינו, היסוד לארובה הגדולה של תחנת רידינג, היא הארובה הנותנת היום בנופה של העיר סימן מובהק של זכרוּת. רק החלו מעלים נדבכיה של הארובה, מיד נצטווחו כל שוחרי האויר והאוירה והנוף. יום־יום היה מתפרסם מאמר־עתונאי בגנות המפלצת הזיהומית העתידה לאיים על העיר, ויום־יום, במקביל, היינו מבחינים ממצפה ־ביתנו איך מתגבהת הארובה עוד אמה ועוד אמה; יום־יום הוגשו תביעות של אזרחים לערכאות — ויום־יום נזקרה הארובה. ביום שבו תביעות של אזרחים לערכאות — ויום־יום נזקרה הארובה. ביום שבו הגיעה התביעה הכמעט־אחרונה אל הערכאה העליונה ביותר — הועלתה חגורת־הנדבכים האחרונה, הארובה הושלמה והחלה לדגדג את הרקיע. וכאשר יצא פסקו של בית־הדין הגבוה לצדק נגד הזיהום — יצא גם תימור־העשן הראשון של ארובת רידינג והוא מיתמר אל תוך נחירי אפנו ומהול בנשמתו עד היום הזה.

היחס האמיתי בין האות הנדפסת — למציאות. או: כוחה היחסי של המלה הנכתבת.

* * * * *

כך היה גלגולו של העשן מתחנת רידינג. כך עתיד להיות גלגולו של הצבע בטלביזיה הישראלית. ולא שהדברים דומים במהותם אלא קרוב לוודאי שיהיו דומים בתוצאות ההתמודדות שבין הדעה המושמעת לבין המציאות. מי שהחליט כי תהיה ארובה בתל־אביב — ידע כי היה־תהיה. מי שהחליט כי צבע בטלביזיה הוא הדבר החיוני ביותר לישראל בשעה זו וכי בלעדיו נוסיף להיות שקועים בעזובה אסתטית וטכנולוגית, לא־עלינו, ידע כי היה־יהיה צבע. ומהר. חיש־גד. היינו־הך מה כותבים קוראים בכל העתונים או מה שכותבים בהם הכותבים.

כאשר לימין הצבע מתייצבים גם כמה אנשי קידמה רעננים ופורצניים של תנועת העבודה — שהיא, כזכור באופן עמום למדי, גם תנועה של מגשימים — כבר יש וודאות: יוגשם. יהיה צבע. העטים יעייטו, השיירה — תיסע.

בהכרה מראש כי מלחמה זאת שייכת גם היא למלחמות הקטנות והאבודות של העט — נשאל שאלות אחדות.

* * * * *

אין אדם משים עצמו רשע או דון־קישוט או אוייב הקידמה — ולכן נקדים ונאמר: רק גיחוך והבל הוא להיות אוייב של התפתחות טכנולוגית מוכרחת, והשידור בצבעים הוא בוודאי שלב מרתק בהתפתחות זאת. ואף שידידנו, אמן המכחול, אינו נלהב לרעננות ולוויטאליות של הצבעים המתקבלים בשידור טלביזיוני — אין אנחנו תמימי־טעם עימו. לפחות, את תפרחת־האביב של השקד בהרי ירושלים, את הלבלוב הארגמני־מעט של הנשירים או את כּותם פרי־ההדר וירקוּת עלוותו בשרון היינו משתוקקים לראות בגונם הטבעי.

ואולם השאלה שבמדינה כישראל חייבת להציג לעצמה היא לא אם צבע הוא דבר מרתק, או: מי בארץ הזאת מבחין בצבע ומיהו דאלטוניסט. השאלה היא האם יכולים היא ואזרחיה להרשות זאת לעצמם עכשיו וההדגשה היא גם על “להרשות לעצמם”, גם על “עכשיו”.

* * * * *

אין לך דבר מביש יותר מאשר דל גאה. שמעון בן־סירא, הרחיק לכת ומנה את התכונה הזאת, את הדלות המתייהרת, בין ארבעת הדברים שנפשו קצה בהם. אילו נזדמן עכשיו אותו ממשיל עתיק לישראל, קרוב לודאי שהיה מציב תכונה נסלדת זאת לפני כל שלוש התכונות האחרות.

מדינה שלפחות שליש אחד משלושת שלישי־השנה — כך הסביר לנו כלכלן — איננה יכולה להתקיים בלי עזרתם של אחרים; מדינה שמאות אלפי נפשות בתוכה מתגוררות בתנאי תת־עוני; מדינה שבבתי־חולים שלה מנתחים, מפני הצפיפות, בפרוזדורים; מדינה שתקציבה עלול לשאת השנה גרעון של כעשרים מיליארד לירות משום שאין בכוח אזרחיה לכלכל את שירותי־עצמם החיוניים; מדינה ששטר־הכסף שלה כבר מראשית גיחתו ממכונת־הדפוס נושא עליו חותם של כסף־מזוייף משום שברגע שהמכונה פולטת אותו אין הוא שווה עוד את הערך שנטבע בו וספק אם יהיה שווה מחציתו לפני צאת שנתו הראשונה; מדינה העומדת לארוז גם נדל"ן שלה גם נכסי דניידי שלה, במדבריות כבארץ זרועה, שבהם השקיעה מיטב חלבה ודמה. ולחפש ליושביהם אחיזות חדשות במחיר מיליארדים —

מדינה כזאת — האומנם אין היא יכולה להתקיים עוד שנים אחדות בלי מראות צבעוניים? הקידמה הזאת, טוענים גם כמה עסקנים, איננה יכולה לחכות. כך טוענים — ועדיין מצפים שנאמין כי הם שפויים שפיות סוציאלית או מוסרית — וכי זעקתם בעניינים סוציאליים בוערים איננה גלגול־עינים צדקני אלא אמא היוצאת מלב.

מאליו עולה הסיפור על שתי הכפריות ביוון שנזדמנו לאתונה וראו בחלון־ראווה של צלם־פסלים את תמונת אפרודיטי בעירום. ראי־נא־ראי — אמרו זו לזו — לקנות כתונת לעורה אין ידה משגת אבל להצטלם צילום־ראווה — יכולה גם יכולה.

* * * * *

לא נבוא עתה בויכוח על מהותו האנציקלופדית של המושג קידמה. אך אולי נפרש משמעותו בעינינו:

אם חברה חוסכת מפי־עצמה ומאפשרת — ולו גם לילד נוסף אחד — לרכוש לעצמו ידיעת אלף־בית — זו קידמה;

אם חברה מסייעת לילד נוסף אחד לעבור מבית הספר היסודי אל שלבי החינוך הבאים, — התיכון או הגבוה, המקצועי או העיוני — זו קידמה (מבחינה זאת, למשל, עתיד שר החינוך והתרבות להרים לקידמה שיעשה קאליידוסקופ שלם של גוונים בטלביזיה. החינוך התיכון חינם, וביותר — יום החינוך הארוך, אם אמנם יונהג, הם שלבים של קידמה אנושית אמתית שכל צבעי־הקשת של תיבת הטלביזיה, ימחלו לנו המתקדמים, יכולים להיות כפרתם);

אם חברה דואגת לכך שאלפי ילדים נוספים לא יופקרו לרחוב וייקלטו במעונות חינוך וטיפול, להיותם גדלים כאזרחים מועילים לעצמם ולציבורם — זו קידמה;

אם חברה מפתחת ומשכללת עד קצה גבול יכולתה וכשרונה את מערכת־הייצור הטכנולוגית שלה, עד המעלה העליונה ביותר בסולם ההתקדמות האפשרית, כדי להגביר כושר קיומה העצמאי, הכלכלי והמדיני גם יחד; אם איננה מוותרת על שום כיבוש מדעי, רוחני או טכנולוגי כדי להשיג מטרה זו של עילוי עצמה והתקיימות בכוח עצמה — זו קידמה.

אבל במה — זולת קיום תורתו של אריסטיפּוּס היווני על העליונות המכרעת תמיד של ההנאה האישית, ההדוניסטית — מתבטאת הקידמה, או במה מקוּדם כוחה של חברתנו, אם נראה את קוז’אק או את קולומבו — ולענין זה: אפילו את התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אף שהיא כשלעצמה, ככלי־אמנות ראשון במעלה, ביטוי מובהק של קידמה; אם נראה כל אלה לא בשחור־לבן רק בצבעים קוואזי־טבעיים?

אלא שההבדל העיקרי הוא כנראה בין קידמה של יוקרה, של מה שהאנגלי קורא:Keeping־up with the Joneses”“” (“לא לפגר אחרי הג’ונס’ים”) לבין קידמה של מהות, קידמה של חברה. שהרי גם בסעודיה ובאבו־דאבי יש טלביזיה צבעונית ואף־על־פי־כן איננו מניחים שאפילו שוחרי הקידמה הצבועה ביותר אצלנו יש להם רגשי־נחיתות כלפי אבו־דאבי או כלפי סולטאנות עומאן. אף כי האמת היא שמבחינה אחת יש לנו סיבה אמיתית לרגש־נחיתות עמוק אפילו כלפיהן: שתי מדינות אלו מתקיימות על מקורותיהן — אנחנו לא.

* * * * *

האמת היא כי הנהגת שידורי צבע בישראל העניה, ישראל המתקיימת במידה לא מועטה מנדיבותם ומעמלם של אחרים, היא ניגודה של קידמה מוסרית אלמנטרית, שגם היא, בדרך כלשהי, מחייבת קצת את כל החושבים על חברתנו במושגים של קידמה.

ומבחינה זאת הבעיה האמתית, התכליתית, היא: היכן סוף־סוף מתחילה נקודת ההתנזרות הראשונה, נקודת־הזינוק של הסיגוף, המתחייב, מעשית ומוסרית, מן העובדה כי עדיין איננו מתקיימים מיגיע כפנו אלא מיגיע כפם וכספם של אחרים. היכן מתחילה נקודת ההתאפקות והצמצום נוכח הידיעה כי החוב החיצוני של ישראל מגיע ל־3,000 דולר לכל נפש — שיעור שאין דוגמתו בעולם; היכן מתחילה נקודת חשבון־הנפש והמסקנות המשתמעות ממנו יום־יום נוכח אותה ידיעה עצמה שמביא לנו מנהל בנק ישראל בניסוח אחר, היינו: כי כל אזרח בישראל מתחיל את חייו בחוב של ששים אלף לירות. “אנחנו, אומר ד”ר ישראל שפר בהקשר דברים זה, יכולים להתקיים עם גרעון לאומי כזה רק משום שאנחנו מגייסים מענק אמריקני, מגביות, בונדס, הלוואות ופיצויים מגרמניה, מדינות אחרות לא היו יכולות להתקיים כך".

ולא קם עד כה מנהיג בישראל שיהין לומר לעמו ההדוניסטי, תאב־העינוגים, דברים פשוטים ואמיצים, תוך פאראפראזה של דברי המשורר: אלהיכם אינו עשיר כמותכם! אין לנו, פשוט אין לנו במה לקנות לא צבע ולא דברים חשובים ממנו ואין אנו נשכרים־די מיגיענו כדי לקנותם. אנחנו מתגרים ומסחרים זה עם זה בנייר דמוי־כסף ורק בתוך הקונכיה הכלכלית של עצמנו אנו יכולים לרשרש כך בשטרות, בהרבה שטרות, ולדמות כי אנו שכובים על דינרים אמיתיים.

* * * * *

יש מידה גדולה של גניבת־הדעת וכמותה — מידה של זלזול באינטליגנציה של השומע — אם אומרים: זה לא יעלה לאוצר המדינה יותר מכמה עשרות מיליונים ואילו השאר — רכישת המקלטים — הוא ענינם וכספם של אזרחים, שממילא, כנראה הוא מצוי אצלם. ובכלל, אומרים האומרים, הכלכלנים עדיין לא אמרו את דברם ועדיין לא ידוע אם החלפת המקלטים תעלה עשרים וחמשה או שלושים מיליארד לירות, עדיין לא ידוע.

ובכן, רק המשלים עם כך כי אנחנו רשאים ויכולים לחיות כל חיי המותרות שבעולם מעמלם ומנדבתם של אחרים — יכול לטעון כך. גם כסף של אזרחים תושבי הארץ הוא, ביסודו של דבר, מנכסי־קיימא של המדינה והשאלה לאן יופנה כסף זה איננה פחות חשובה ופחות קובעת מן השאלה לאן יופנה כספו הישיר של אוצר המדינה. בולמוס הביקוש, שיבוש העדיפויות, הרדיפה האסטמאטית אחרי יכולתם ובזבוזם של אחרים ועצם העובדה שגם תועפות־כסף אלו יש להן שרשים, בריאים או חולניים, במקורותיו של הציבור — הם גורמים מספיקים כדי לעשות גם טעם הכסף הזה גם תכלית הוצאתו — ענינו של הצבור כולו. ויש — כידוע גם לקצת חברות וחברים בכנסת המעורבים במוקדים הסוציאליים של חברתנו — מטרות חשובות בהרבה מצביעת התמונות בטלביזיה, שאליהן יש להדריך את הציבור, בלי להכניס את העניים ומעוטי־היכולת אל המירדף המתיש האנטי־חינוכי אחרי דברים שבשום פנים עדיין אין ידנו משגת לאמצם לעצמנו.

* * * * *

מתןך שפעת המכתבים־למערכת, שנדפסו בעתונות ושרובם שללו “צבע־עכשיו” מאותם טעמים שהזכרנו לעיל, ראוי לבור קטע ממכתבו של ש. זבלבסקי מגבעתיים, שבו — תחת הכותרת “ראווה צבעונית” — נאמר בין השאר:

“— — — סיפר יעקב אחימאיר, כשהיה כתב הטלביזיה שלנו בארצות הברית, ששאל אשה יהודיה שם למה אין לה מקלט טלביזיה, השיבה שכל דולר שחוסכת היא מעדיפה לתרום למדינת ישראל הענייה”.

איך אומר הפתגם: אחינו באמריקה עובדים יותר מדי קשה מכדי שנמנע מעצמנו את כל המהנה שבטלביזיה צבעונית. תעיד על כך בת־שיחו המרודה של יעקב אחימאיר, שכמוה — נאמנים עד־כלות — הכרנו לאלפים במגענו שלנו עם יהודים נלבבים בארצות־הברית.

לכן, אל דאגה, לזכור צוואתו של נגיד העתונות המודרנית — ולא לדאוג. יהיה צבע, יהיה, כוודאות של ירח שלם במחצית אדר. לא המכתבים למערכת ולא המאמרים בעתונים יעצרו את הקידמה הזאת בדהירתה. אפילו לא עד־ארגיעה. אפילו לא לשנים מספר. אפילו לא עד גמר הפינוי מסיני או עד התחפרות־המיליארדים החדשה בעורפה של רפיח. הצבע יעשן. בעגלא. בזמן קרוב. כמו הארובה.

יהודים נדיבים בארצות הברית ישאו אותנו גם כדלים, גם כגאים. הם משלמים את דלותנו. הם ישלמו גם את גאוותנו.

היינו־הך מה חשב על כך אלפיים שנה קודם לכן מַמשיל יהודי אחד.

16 במארס 1979

---

עוללות

מאת

ישעיהו אברך

לזכרו של ר' זלמו שז"ר במלאת תשע שנים לפטירתו.

תוך ריכוז חומר לעבודה מונוגרפית על זלמן שז"ר — דמות מרתקת בצבעוניותה המחשבתית והרגשית בין אנשי־הרוח של העליה השניה — נמצאו לנו בראש האמיר עוללות שכמצוות קצת מן הפוסקים ראוי לברך גם עליהן.

טעם העוללות האלו, הרשומות בפנקס־הזמן של קשרי עבודה ורעות במשך שנים, הוא בלווית־האותנטיות שהן מוסיפות לדמותו הססגונית. לקסמו, לברק החריפות היהודית, לחסד־ליבו — פעמים גם לתמהוניותו. שהרי בעצם נדירותה וייחודה של דמות כה רבת־אנפין טמונה גם תמהוניות כלשהי. אלא שיותר משהיא תמהוניוּת שלו היא תמהוּת שלנו. והיא התמהוּת שמטבע הדברים מתעוררת בנו למראה חזיון לא שיגרתי, שונה, מיוחד וסגולי בנוף האנושי המקיף אותנו. את התמהוניות הזו בוראים אנחנו, ראייתנו, הרגילה באפרורית ובשיגרה, היא הבוראת את התמהונים.

נקדים עוד ונאמר כי ככל שהדברים נדלים מנבכי הזכרונות האישיים, בעבודה ובשיחות טן־דוּ. הקושי העיקרי לכותב הוא במאמץ לעמעם את ה“דוּ” ולהניח סיפורו בטן־חד. כשה“דוּ” הזה — זולתך הוא, כמובן, ציר הסיפור ועיקרו. אלא טבעם של זכרונות אישיים הקשורים בזולת שעצם היבראותם היא בהיות הנפשות הפועלות, נפש הנכתב ונפש הכותב, כרוכות זו בזו בגוף התהוותו של הסיפור, פעמים ללא הפרד. זו אולי הסיבה העיקרית שלא נענינו עד כה לשום פניה לכתוב בהיקף מלא זכרונות העבודה והקשר בימיה הראשונים של מדינת ישראל עם דמות מופלאה זו בגלריה של אנשי־הרוח הבולטים בתנועת התחייה היהודית. קשר מימים ראשונים למדינה ומימים נמשכים של כהונת זלמן שזר כנשיאה השלישי.

לכן: עוללות בלבד, שבהן יבקש העט — ככל שיעלה בידו — להקפיד בליווי ובהשקפה מן הצד. ובקבצנו רק אחדות בלבד מן השפע הממלא את הרשומות, כמו ביקשנו לקשור לזכרו אגד־צבעונים בלולאה של אהבה.

ושלי — היה?

יום אחד, באביב 1949, בשירותנו, בשלהי מלחמת השיחרור, במטה פידוד המרכז ברמלה, נקראנו אל אלוף הפיקוד, צבי אילון. ברגע זה, אמר, טילפן אלי אלוף שאלתיאל, ראש אגף כוח־האדם במטה הכללי, והודיע לי כי מר זלמן רובשוב־שזר, שנבחר זה עתה כשר החינוך והתרבות הראשון של מדינת ישראל, מבקש לשחרר אותך מיד כדי שתצטרף אליו בתפקיד מזכיר כללי למשרד החינוך ההולך ומוקם. התיבה “מיד” הודגשה חזור והדגש בפי אלוף הפיקוד כמובאה מדברי אלוף שאלתיאיל וכמובאה שלו מדברי ר' זלמן רובשוב, ברוח מפורשה של קוצר־רוח. מיד.

למחרת, כמו על דרך הציות לצו־תנועה צבאי, התייצבנו, עדיין במדי רב־סרן של צה"ל, ברחוב כלשהו — ה', אם איננו טועים — בקריה ליד אחד הבנינים השוממים, שנועד, ביחד עם קבוצת בנינים נוספת, לאכלס את משרד החינוך והתרבות. שר החינוך הגיע באיחור קל של שעה אחת — והוא, כפי שנסתבר לנו אחר־כך, איחור של חסד — אך במאור־פניו, שנתעלם לגמרי מן האיחור כמו היה כּלא־היה. פיזר מיד עגמומית הממתינים והתחלנו פוסעים ביחד לראות את הבנינים עד שהגענו לבית בן קומה אחת שאמור היה לאכלס את לשכת השר והמזכיר הכללי. באנו פנימה ומצאנו תרהוטת מושלמת של חדר־שרד לשר והלשכות הסמוכות — פרי דאגתו, יעילותו וקפדנותו של מזכיר הממשלה דאז זאב שרף בידי שלחיו.

עמדנו מהורהרים מעט בטבור החדר. ההגדרה, שבמרוצת הימים נשתגרה מאד ונתבלתה ולבשה מרכאות: “אחרי אלפיים שנה”, היתה בימים ההם, וברגע המסויים הזה, הרגשה מוחשית מאד, מרעידה. היה רגע של דממה ומבוכה קלה.

פתאום מקיש שזר במקלו העבה ברצפת החדר, כמו נקישה פסקנית של קבלת החלטה: “אין ברירה, צריך לעשות מיניסטריון”. כאן המקום להעיר כי כמעט כל ימי כהונתו כשר החינוך הראשון של מדינת ישראל העדיף שזר בשימוש־לשונו את התיבה הלועזית “מיניסטריון” על פני תרגומה העברי “משרד”, שהרי משרדים היו קיימים בארץ־ישראל גם לפני קום המדינה (“די לי — אמר פעם — בזכר ‘המשרד לעבודות צבוריות’. שזרוע אחת שלו פשטה בזמנה את הרגל, כדי שלא אהיה מאוהב בשם הזה”) ואילו “מיניסטריון” הוא מחידושיה הבולטים של הרבונות. “משרדים היו לנו, מיניסטריונים — לא.”

עמדתי מהורהר, תוהה ונבוך ולא השיבותי לו. נקש נקישה שניה, כמו מבקש להקיצני, ואמר בהיפוך הסדר: “צריך לעשות מיניסטריון — אין ברירה.”

נטלתי ידו בידי ופניתי אליו, ספק בלחישה ספק באנחת־נואשים: לומר את האמת? אינני יודע איך עושים זאת. אבי לא היה מינסטר, סבי לא היה מיניסטר. אינני יודע איך עושים מיניסטריון.

“כך? — נעץ בי שזר עין אחת של תוכחה ועין אחת של חסד — ושלי — היה, הא?”

הנימוק המוחץ הזה שיכנע אותי, כמובן, מיד.

צריך רק לרצות

יש לדעת כי מערכת־החינוך גופה פעלה, כמובן, כסידרה, כמכונה משוּמנה, עם טובי המחנכים והמארגנים מימי כנסת ישראל והועד הלאומי, והמשיכה לפעול בלא כל הפרעה. הבעייה היתה בעית המבנה הכולל של מיניסטריון שנוספו לו פונקציות חדשות בתחום התרבות, העתיקות, ההכשרה הגופנית — וזה בצד התפקידים שעליו למלא כמוקד כל הפעילויות האלו וכגג להן.

הלכתי, איפוא, למחרת אל המועצה הבריטית וביקשתי לצייד אותי בתרשים המיבנה הפונקציונלי של המיניסטריון לחינוך באנגליה. עיינתי בזה ימים אחדים ישר והפוך — מתוך חוסר־אהדה מושרש לבריטים ביקשתי לבדוק דווקא מה ניתן לעשות להיפך מהם — נועצתי עם מזכירים כלליים של משרדים אחרים שכבר היו קיימים זמן־מה (משרד החינוך נכון רק עם קום הממשלה הקבועה הראשונה) ובתום שבוע ימים באתי אל שזר בתרועה, שחצייה כניעה וצידוק־הדין וחצייה נצחון: אני כבר יודע.

— הוא אשר אמרתי, הפטיר שזר לשון מורה ומוכיח: צריך רק לרצות.

מה היה לרצייה זאת, למדתי רק לפני שבועות אחדים בירושלים. כשהוּראה לי במקרה תרשים המיבנה של משרד החינוך והתרבות בימינו. מצאתי בו עקבות ברורים של התהיות שתהינו לפני שלושים שנים. רוב השיפורים, כמובן, של הבאים אחרינו, רוב התקלות — מקורן בחתום מטה ובמועצה הבריטית.

להכשיר עתודה של לוויים

ימים ראשונים היה המשרד מוצף מאות מכתבים ובקשות לראיונות. בעניני מדיניות או בבעיות מוניטאריות. למשל, אולי לא היו ליהודי ארץ־ישראל רעיונות מיוחדים להציעם למוסדות הממלכה החדשים שקמו זה עתה, אבל בעניני תרבות ורוח — לחם־חוקם וסוד־קיומם של אחינו בני־ישראל כל הימים — לא היה קץ לרעיונות ולהמצאות. משל, כל אחד שימר בגנזיו תכנית לשיפור חיי התרבות והרוח של ישראל ורק חיכה לבוא הממלכה. והנה באה. החל מן הרעיון להקים מיד קרקס תנ"כי שהטקסט בפי הליצן יהיה שאוב כולו מפסוקי משלי (ובאמת: מי חכם כמחברם?) ועד הרעיון לכונן אוניברסיטה ביבנה — תאום לאוניברסיטה העברית בירושלים. ובין אלה לאלה — פסטיבל מלכת־שבא באום־רשרש, היא אילת. (היום — בעידן הפסטיבלים — היה הרעיון בוודאי נקלט מיד); הקמה מידית של בית־ספר לזמרה “ליטוּרגית”, לנבחרים מבני־לוי בישראל, כדי להכשיר עתודה של לוויים להנעים זמירות בבית המקדש — שבוודאי תראה המדינה בראש מעייניה את הדאגה להקימו בהקדם. את הכהנים אמור היה לפי תכניתו של אותו יהודי, להכשיר משרד אחר, שהרי יש במעשי־הכהנים יסוד של מיומנות מקצועית ותבונת־כפיים, וענין ההכשרה הזאת שייך יותר לתחום ההתמחות המקצועית “PROPER”. מובן, בפיקוח אנשי־הלכה הבקיאים בעבודת הכהנים, מה שאין כן הכשרת הלווים שכל־כולה ענין של הכשרה מוסיקלית.

ותכנית, חשובה באמת, וערוכה לביצוע מידי: הוצאת קונקורדנציה מלאה של התלמוד והמדרשים, שכבר מוכנה לדפוס בידי הגאון ר' יהושע קוסובסקי. נקל לנבון דעת כי הדבר שקסם לזלמן שזר היה מיפעל הקונקורדנציה, ואמנם מיפעל־אדירים זה אומץ על ידי המדינה בחתימתם של זלמן שזר ודוד רמז ובתמיכתו הנלהבת של ראש הממשלה דאז דוד בן־גוריון. משך שלושים שנה הופיעו מטעם משרד החינוך בשיתוף הסימינריון התאולוגי בארצות הברית כל מ"ז הכרכים של הקונקורדנציה עצמה ועתה מוסיפים להופיע כרכים משלימים של שמות ומילואים והם מנכסי צאן־הברזל של הלכסיקוגרפיה והאנציקלופדיקה העברית. הרב יהושע קוסובסקי עצמו נסתלק בשיבה טובה אך בניו בנימין ומשה המשיכו במיפעלו והביאוהו עד סיום.

בין פורה לליתה

רוב הרעיונות וההמצאות האלו הושטו בליתה, הוא נהר־השכחה של היוונים, או נפלו בידי פּוּרה, שהוא שר־השכחה של היהודים, משום שפשוט אי־אפשר היה להשתלט על ערימות המכתבים. קל וחומר — לבחון ביסודיות כל הצעה והצעה. הדבר לא היה אפשרי גם מבחינה פיזית אלמנטרית משום שאחד העקרונות שזלמן שזר היה חוזר עליהם למן היום הראשון שבו דרכה רגלו על מפתן משרדו היה: רק לא פקידות. רק לא מקהלה של לבלרים.

הנה, למשל, כדבריו: “נחוצה מזכּירות לי, ונחוצה מזכּירות לך, נחוץ מישהו ליד הטלפון ומישהו שיודע להדפיס מכתבים — והנחוץ ביותר ובדחיפות הוא יועץ משפטי לשרטט טיוטה ראשונה של חוק חינוך חובה חינם, כי למן היום הראשון אין ב. ג. נותן לי מנוח בענין זה. אילו מצאנו אשה שגמרה משפטים ויודעת גם מלאכות־משרד, האמן לי שאפשר היה להסתפק בפקידה אחת. לא צריך יותר. וכי מה, למשל, יתנו לך שתי טלפוניסטיות? עם מי רוצים לדבר: אתי או אתך, נכון? ובכן, כך או כך לא תוכל לדבר שתי שיחות טלפון בבת־אחת. תוכל?”

על פי תפיסה כזאת — הנראית כה תמימה וכמעט אבסורדית ושבה טמון בעצם גרעין של ראייה־מראש לאיזה תמנון רב־רגלים יכול להתפתח מנגנון ממשלתי אם תוּתר רצועתו — בקושי ניתן היה לפתוח כל המעטפות שבהן שוּלח לחפשי דמיונם של אזרחים רבים שוחרי־טוב. וכמה מהם בוודאי צללו, מדוע לא נודה, בתהומותיה של בירוקרטיה עוד בטרם תקום. אחדות מהן ודאי יעמדו לגורלנו מקץ הימים וחלחלה תוקפת אותנו לעצם האפשרות של עימות פנים־אל־פנים עם דמיון היהודים שנקטע אולי, פה־ושם, באיבו, בעצם התלבלבותו.

לזכותנו, אולי נטען כי ח’וק ח’ינוך ח’ובה ח’ינם (הוא “חוק ארבעת הח’תים” כפי שאהב שזר לכנותו עד שבא היועץ המשפטי והוכיח שהתיבה הרלבנטית והמגדירה לחוק זה הוא “לימוד” ולא “חינוך”. המשפטן רצח ח' אחת וקילקל לשזר את כל ההברקה של ארבעת הח’תים. אף כי שזר לא נכנע והפטיר: אין דבר. הוא עצמו הוסיף ח' — זהו חטא השינוי שעשה) — חוק זה הוכן למועד. פקידות לא היתה ורק קצת מכתבים נענו אבל הטיוטה הראשונה של “חוק לימוד חובה חינם” היתה מוכנה לאותה ישיבת ממשלה שבה העמיד ב. ג. את הנושא על סדר־היום. נצחונו של זלמן שזר בעיני עצמו מבחינת הדיוק בהכנת טיוטת החוק למועד. לא היה קטן מן ההישג המהותי שבעצם הגשת חוק לימוד חובה חינם לילדי ישראל, וכמנין הימים ההם: “הראשון אחרי אלפיים שנה”.

עם אישור החוק בכנסת כתב נתן אלתרמן, שחושו היה מחודד למשמעות ההיסטורית הטמונה לפעמים באירועים של חולין. בטורו השבועי, “חוק חינוך חובה” — הח' השמוטה של היועץ לא הפריעה לו). בפּאראפראזה על “חדרו של ר' מאיר” מתוך “ספיח” לביאליק:

יָבוֹא יוֹם וְ“סָפִיחַ” יִכְתֹּב הוּא

וִיתָאֵר אֶת הַבֹּקֶר הַשָׁר

וִיסַפֵּר אֵיךְ הָלַךְ אָז בָּרְחוֹב הוּא

לְחַדְרוֹ שֶל רֶבּ זַלְמָן שַׁזָר.

— — — “הוא הכל יתאר, את התכלת/ את האור, את העץ בטלליו”

— מי שראה את זלמן שז"ר יורד מדוכן הכנסת לאחר נאום ההצגה של חוק חינוך חובה — לאה, שטוף זיעה, אך נוהר — יכול היה לחבר אליו בלי קושי את הדימוי “העץ בטלליו”. “בין חוקים שעברו לדובר ואושרו! בעצרת הכנסת — כתב נ. א. — אין עוד חוק מאושר יותר.” אכן, בין שרים שישבו אז בכנסת לא היה אז שר מאושר יותר. לימים אמר הוא עצמו: “את משק־הכנפיים האמתי — הרגשתי אז”.

ישראל־של־כל־הדורות

נערמו מכתבים ולא נבוא לספר בכולם שהרי אילו הספקנו, כמעט צילמנו ב“לייזר” מידגם מוחותיהם של יהודים — תחינתם, פיתוליהם, מעוף־דמיונם, הבריא או הממריא, וכל סערת־לבָּם האמתית, הכנה, נוכח קום תקוותם. והוא צילומם של ימים שלא יישכחו לעולם, כשם שלא ימושו לעולם מעיני רואם מראות המחולות הספונטניים בככר דיזנגוף עם מנין הקולות הנודע — ה“יאֶס” וה“נוֹ” — בעצרת האומות ב־1947. אך גם אילו ביקשנו — לא היינו מספיקים, וספק אם העט היה מסוגל להציב גדות לסמבטיון הנפלא הזה שהיו מעורבים בו קור־הרעיון וחום־הריגשה; התפרקות על הווית מלכות תנ"כית ארצישראלית מזה ועל מורשת סורא ופומבידיתא מזה ועל כל אשר נאסף בממגורת הרוח של העם דרך “תור הזהב” וההשכלה עד ימי התחייה בישראל. אין כמעט חוליה בתרבות ישראל שבה לא נגעו ההצעות והרעיונות. ובצד כל אלה: רעיון מרכזי בלבוש של ביצוע כמעט־קונקרטי, איך מחברים כל החוליות וממשיכים לנגד שלשלת. שהרי זה עיקר תפקידה של המסגרת הרבונית המחודשת: ליטול כל החוליות ולחברן, לשאוב מכל מכמניה של תרבות ישראל ולצקת אותם בדמות חדשה, סגולית, של ישראל־של־כל־הדורות.

אלא שרוב הרעיונות באו מפי זלמן שזר עצמו או הובאו אליו בעל־פה. וכבר היית יודע שאם שהה, למשל, למנוחה קצרה בסנטוריום של בודנהיימר על הכרמל (היה־היתה פנינת־יקרת כזו. לימים, כמדומה, נרכש המקום על ידי “משען” המקיים בו בית־אבות) והיה שבוע ימים במחיצתו של מרטין בובר, שגם הוא חיבב את המקום, בוודאי ישוב משם טעון רעיונות חדשים. וכך הווי. בוקר אחד קרא לי אל הכרמל לשמוע מפי שניהם את התכנית להקמת “בית מדרש למורי־עם” — ועיקר תפקידו של בית־מדרש זה להכשיר מורים למבוגרים נוכח הצורך הדחוף בפיתוח רשת השכלה כזו לגלי העליה החדשה שהגיעו אז לחופי הארץ. הרעיון— כמו השם “מורי־העם” — הלהיב את שזר וביחד עם בובר מצאו את האיש הנכון: דמות נדירה של מחנך מטוהר־סולתה של העליה הגרמנית הציונית, את ד"ר פרוידנברג מנהלל, לנהלו. בית־המדרש קם בירושלים וכמדומה קיים עד היום. וזה רק אחד הרעיונות שנולדו בשיח שזר, “בדרך הילוכו”. רובם — המופשט עלה בהם על המוחש, רעיונות שרק מיעוטם ראוי היה לקרום עור וגידים ורק מיעוט שבמיעוט אמנם קרמם.

הזמן שנכלא בתוך שעון

הכל מבקשים ראיונות. בעיני האזרח: כל הנושאים בתפקיד, אף הבכירים ביותר — פקידות. השר — כהונה. מבקשים את השר, פגישה עם השר היא ציון ביומנו של המבקש. חג. פגישה עם הפקיד, יהיה החשוב במעלה — חולין. עוד שורה ביומן. שום חשיבות. שהרי, לימים, כשאדם יבדוק יומן־עצמו או יוריש את היומן לנכדיו — והם יעלעלו בו וימצאו בין השורה ‘ישיבת ועד הורים’ או אסיפת איגוד יוצאי שטויבץ' את הציון: “בשעה 10 — עם שר החינוך והתרבות” ינעם להם ויכובד. הכל היו חייבים, כדרך הלשכות וכהלכות סדר ומדינה, לבקש מן המזכירה מראש מועד לפגישה עם שר החינוך והתרבות. הכל — חוץ מאחד שעליו לא חלו שום כללים ושום תקנות וכל גינוני מלכות נעשו עפר תחת כפות רגליו, והוא ר' פנחס אלטהויז, עליו השלום, איש חב"ד היושב דרך קבע בישראל, נציגו של הרבי מליובביטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון, היושב כידוע, דרך קבע, בברוקלין.

כשהיינו רואים מבעד לחלון המרווח של הבית הקטן ברחוב ה' בקריה, צלליתו המתקרבת של אותו יהודי גבה־קומה, שפרקו נאה וזקנו השחור עובר לו על פי מידותיו, הבינונו כי הבוקר אבוד וסדר־היום משובש ללא תקנה ורק נכמרו רחמינו על קרבנותיו־בכוח של הלוח־המשובש הזה שיבואו בוודאי איש־איש למועדו וימתינו עד בוש. שהרי איך יכלו לדעת כי בחדר־השר הסמוך שקועים ר' פנחס אלטהויז ושר החינוך והתרבות בענינים העומדים ברומו של עולם חב“ד — בכללם גם ענינים שבהלכה, גם ענינים שבמעשה, כגון סיוע לפיתוח מוסדות חינוך והכשרה, שאמנם קמו אחר־כך לתפארת בתחומי כפר שפריר הוא כפר חב”ד. אלא שבינתיים היה חדר־ההמתנה רוחש ממתינים. איש־איש לשעתו שלו, עד שלבסוף היתה נפתחת לצדדין דלת־ההזזה הרחבה של זכוכית אטומה ור' פנחס אלטהויז היה פוסע משם בנהרה ועדיין מעלע מלים של חתימת־שיח ור' זלמן שזר מחרה אחריו, מלווהו וכבר הוא מחווה קידה ותרועה לממתינים, מתקשה מעט בקביעת סדר הנכנסים אך לבסוף קובעו לפי טעמו בלא שום קשר עם לוח־השעות שנקבע על ידי לשכתו. ושאר הממתינים משיבים לו — לפחות למראית עין — בחיוך של סלחנות. ור' זלמן נבלע עם בן־שיחו ושום דבר לא קבע אורכה של השיחה ומישכה זולת הענין שמצא שזר בבן־שיחו — והענין בלבד.

השעון היה במקרה זה המצאה מיושנת של קדמונים שכבר מזמן אבד עליה הכלח ורק האינֶרציה הטבועה באדם, או שריד הייצר האטאוויסטי של עבודת־אלילים, עדיין כופה את האדם לסגור ליצור מוכני שבסך הכל איננו אלא קוצב שעות. שניהם — השעון והלוח — כמו לא נבראו אלא לנגוס, אחד הממעיט ואחד המרבה, בתוחלת החיים שנקצבה לאדם. שים לב: דבר אינו מקצר את חיינו יותר מן השעון. הוא והלוח. איך הסכים הזמן, אחד מסודות הקיום וחכמתו, להיכלא בתוך מערכת גלגלונים ננסיים כאלה — לעולם לא נבין. שאפהאוּזן נעשה הבעלים של הזמן שלנו — האין זה מגוחך?

שני שגרירים

יום אחד כמעט חולל ר' פנחס אלטהויז משבר בין־לאומי.

כבן־בית במשרד חדל בכלל לקבוע עתים לפגישה ורק “השכים לבית השר”, הקדים בואו לבוא השר. והיה מקבל פניו בלשכתו בבוקר עוד בטרם יקדמוהו אנשי לשכתו. רק הגיע שזר מיד היו נבלעים שניהם בחדר השרד, אין יוצא ואין בא. ומי יעז להפריע להם כאשר בבואו טרח ר' פנחס אלטהויז לרמוז לאנשי הלשכה כי חזר רק שלשום מארצות־הברית. וארצות־הברית לענין זה לא היתה — נקל לנבון דעת — לא פסל־החירות ולא גבעת הקאפיטול רק הבית ברחוב איסטֶרן פּארקוויי מספר 770, חצרו של הרבי מלובביטש. מי יודע איזה מסר־של־מסתורין הביא הישר מברוקלין ומי יהין להפריע לשני חבד"ניקים הממתיקים סוד?

אלא שהשגריר הצרפתי — אם אין זכרוני מטעני, מר אדוארד פילים גיוֹן — לא שם בכלל לִבּו לכך והגיע בשעה היעודה, היא 09.30 בבוקר. לפגישה שנועדה לו עם השר.

עיכבתי מעט את השגריר בשיחה מקדימה. המעמד הזה לא היה לגבינו מעמד שיגרה. כל ימינו — ימחלו לנו גינוני הממלכה — לא הרבינו להיפגש עם אמבסדורים, גם מן הסיבה הפשוטה שמימי היותנו גרעין בקיבוץ מרחביה עד אמצע האביב של 1948 לא היו האמבסדורים ידועים כלל בארץ־ישראל, קל וחומר: נפוצים. המעט שידענו על ויקטור הוגו, על וולטר ומופסן; על בודליר ורש“י, על מאטיס, שאגאל ושרה ברנארד — הלך ונדלה בשיח־המתנה זה, אך מחוגי־השעון נעו והנושאים כלו ובשעה 09.55, עשרים וחמש דקות לאחר השעה היעודה, החלטנו להעיז, פתחנו חריץ בדלת ההזזה של לשכת השר והפטרנו בלחש: “השגריר הצרפתי”. “גם פה יושב שגריר” — הפטיר לעברנו זלמן שזר בעיצומו של דו־שיח ער עם שגריר חב”ד, והיה מובן שאין להפסיקו.

כעבור עשר דקות יצאו. ר' אלטהויז חמק הפעם מהר, מחשש, כנראה, שמא תצנח עליו השפה הצרפתית, ואילו ר' זלמן כמו עשה תפנית חדה מעולם אחד לעולם אחר, החווה ידו אל השגריר בתנועה של הזמנה אל הכניסה והכריז באקצנט צרפתי מלא־חן של שטויביץ: " VOTRE EXCELLENCE". נכנסנו בעקבות השגריר ובילינו כ־45 דקות בשיחה שוטפת שבה — יש לציין נדיבותנו — ניתנה רשות הדיבור גם לשגריר, וסוכם משהו על קשר ושיתוף־פעולה שעוד יטופל וינובר בו כדין במשרד החוץ. בעיני צרפת, אם אנו זוכרים כהלכה לא נחשבנו עדיין. וממילא גם לא יכולנו לחדול להיחשב. “ידידה ובעלת־ברית”, וימי דה־גול, שטבעו את המטבע הזה ושחקו אותו אחר־כך, עדיין היו רחוקים. צרפת, כזכור, בעל־כורחה ענתה “אמן” להקמת ריבונותנו ועננה קלה זאת לא משה מתודעתו של שר החינוך בשיחתו.

השגריר נפרד — ויצא. שזר, שהבחין בתרעומת קלה על פני בשל השהיית השגריר בהמתנה שעה ארוכה כזו: פנה אלי ואמר, ספק בבידוח ספק בכובד־ראש — והתכוון בפירוש להניח לשומעו להיטלטל בין שני אלה:

שגריר— אך — זה תפקיד חשוב. אבל בכל זאת — תפקיד ארעי, חולף. היום שגריר מחר “אויס”. רוצה ראש ממשלתו — מדיחו מחר. אבל הרבי מליובביטש שריר וקיים לאורך־ימים עד מאה ועשרים, ואין, ברוך־השם, שום כוח בעלמא־דארעא שיכול להדיחו. קבע ושאינו קבע — קבע עדיף. פסק.

האם כבודו רצח וגם ירש?

בהיבחרו נשיא המדינה מצאתי קושי מסויים בדרך הפניה אליו. הדיבור בגוף נוכח — “אתה” — לא נראה יאה בשיח עם נשיא, גם אם הוא ידיד, חבר. פתחתי, איפוא, שיחותי הראשונות עמו כנשיא בגוף שלישי והדברים היו מסתבכים ומתערפלים מעט כי בשעה שדיברנו בזולתנו קשה היה להבחין מתי ל“הוא” הנוכח, שזר, ומתי לאדם שאיננו כאן והוא באמת גוף שלישי.

הסחתי לפניו לבטי. הפטיר מניה־וביה: “למה תתלבט? תלמד מאליהו התשבי. זוכר את הסיפור על כרם נבות? ובכן, איך אמר אליהו לאחאב מלך שומרון? האם אמר לו: ‘האם כבודו רצח והאם כבודו ירש’ בגוף שלישי? — לא. אמר פשוט: ‘הרצחת גם ירשת’, בגוף שני. אתה, ואם אל מלך כך — אל נשיא על אחת כמה וכמה.”

עוד נימוק בנימוקיו המוחצים של זלמן שזר. וכרגיל — משכנע מאד. ומאז — “אתה”, בגוף נוכח. והשיחה החלה קולחת וכך אמנם קלחה בינינו בעשר שנות נשיאותו. אתה.

רגל

משכן הנשיא, עדיין בצריף ברחוב אברבנאל, המה אותו ערב אורחים מארצות־הברית — רובם, וותיקי פועלי ציון. העילה: סמנריון “הרצליה” מיסודם של “פועלי ציון” בניו־יורק, שזה לא כבר קיבל הרשאה משלטונות החינוך בארצות־הברית להעניק תואר שלישי, החליט לכבד את שזר, הנשיא השלישי של ישראל, בתואר דוקטור של כבוד.

בעבור הנשיא אל מושבו לקראת התחלת הטקס נעצר לידי באחת השורות והפטיר: תישאר כאן אחרי הטקס. דבר לי אליך.

ענין לעצמו הוא תיאור התהלוכה של כמניין וותיקי התנועה מארצות־הברית אל השורה הקדמית. חבושים מצנפות־אקדמיה חידודית ועטויים גלימות־שיראין שחורות, קמוטות ומקומטות כמו הוצאו זה עתה ממגרות בית־העבוט ועדיין לא גוהצו כל צרכן. נראו הצועדים יותר כשיירת־אבלים מאשר מיצעד־חג.

לבסוף מצאו הכל את מקומם והטקס נערך וסויים — ברוב נאום, כמובן שהרי לא כל יום מזדמן לאנשים לדבר מדוכן הנשיא במשכנו. במהלך הטקס — כמו מן ההזמנה אליו — נתחוור שבנוסף לנשיא המדינה, הזוכה בתואר הכבוד, הביאו וותיקי התנועה מארצות־הברית גם איזה עורך־דין משיקאגו שראו להכתיר גם אותו סימולטנית בתואר הכבוד דווקא במשכן הנשיא בירושלים, נוסח: “טובים השנים מן האחד”.

תם הטקס וכמצווה — עלינו עם שזר אל דירתו.

לא הספקנו להגיף את הדלת אחרינו ושזר לא יכול לכבוש את מריו: “שפוט אתה, האם היה זה בגבול הטעם הטוב לצרף לטקס של הענקת תואר לנשיא ישראל, עוד דוקטור אחד שאינני יודע בכלל מיהו ומהו, בנשיא לא די? מינהג משונה: רגל משיקאגו”.

לא הבינונו מה פירוש “רגל משיקאגו” אך שזר לא נתן לנו שהות לתהות הרבה.

“כידוע לך, לפי דיני ישראל, אבר שחותכים מגוף האדם יש להביאו לקבר ישראל. משקטעו, ר”ל, רגל לאחד מבני העיירה היתה חברה־קדישא מתלבטת איך להביא את הרגל לקבורה. הן לא יערכו לווייה מיוחדת לרגל. חיכו, איפוא, עד שתזדמן לוויה רגילה ולפני סתימת הגולל היו טומנים בקבר הבר־מינן גם את הרגל שחיכתה לקבורה.

אלא שזאת לא היו מעיזים לעשות לבר־מינן שהיה מנגידי העיירה. ואולם אם נפטר אחד הקבצנים, אחד מפושטי־היד של העיירה, אפשר היה לפעמים לשמוע בבית־העלמין, רגע לפני סתימת הגולל, איזו קריאה פתאומית של אחד הקברנים: חכו, חכו, יש רגל."

מדוע חשבו פועלי־ציון האמריקנים שלנשיא ישראל מגיע דווקא דינו של קבצן העיירה, מדוע הגיעה לו “רגל משיקאגו” — להם פתרונים. אבל בסך הכל: אין נחת — בלי עוגמה. “צויל טאָר מען זיך נישט פארגינען” (לערך: “אין אדם צריך לשאוף לעודף טובה”).

תלמיד־חכם שמחל על כבודו.

רוח קדשך

יום ששי אחד בשעה מוקדמת בבוקר טילפנה שולמית כהנא. חכמת־הלב, מנהלת לשכת הנשיא. שזר נמצא ב“גלי כנרת” בטבריה ומבקש לדבר איתך. אבל טוב שתפנה כבר עתה את בוקר יום א' ותבוא לירושלים. הדבר היה סמוך מאד לגמר הקדנציה האחרונה שלו כנשיא.

תוכנה של אותה שיחת־שחר פתאומית עדיין אפוף חידה בעיני עד היום. היה סיפור — ואולי, כביכול, סיפור — על חלום שחלם באותו לילה והחלום זרוע פרקי־מציאות שהכאיבו לו מאד. בגמר השיחה ניסיתי לפרום את חוטי־החלום אחד־לאחד, תפסתי קצת מפשרו והבינותי מה מבוקש ממני לעשות. והסיפור מורכב — ואינו ענין לכאן.

ביום הראשון הקרוב הופעתי בלשכתו בירושלים. מצאתיו עצוב מאד.

“יש שני פסוקים בתהלים — אחד אינו מדאיגני ואחד מדאיגני מאד. בפרק ע”א נאמר " אל תשליכני לעת זיקנה“. פסוק זה אינו מדאיגני עוד. אין מניחים עוד היום לנפשו זקן בככר העיר. וינר (הוא זאב וינר, ראש “משען” — י.) בנה בתי־אבות לתפארה, כמעט “ארמונות לזיקנה”. לא ישליכוני לרחוב. אבל פסוק בפרק נ”א — “ורוח קדשך אל תקח ממני” — מדאיג אותי החל מן השבוע שעבר עד דכא. ומדוע מן השבוע שעבר?

היתה עצרת־חג גדולה של ה“בונדס”. ישבנו ליד שולחן הנשיאות ולימיני דוד בן־גוריון. הוא הוזמן ממעונו בשדה־בוקר. זו היתה שנת־חייו האחרונה. ב. ג. נקרא לדוכן, נאם אנגלית, ציטט באנגלית פסוקים מן התנ"ך והשתמש במונח " LORD " לתרגום שם האלהים, פעם “לורד”, ושוב “לורד”. שמעתי זאת — וכבר לא מצא הדבר חן בעיני.

אבל אחר־כך בא דבר מכאיב יותר ב. ג. פתח בסיפור אחד, כעבור דקות אחדות חזר עליו ובתוך חמש־עשרה הדקות של נאומו עמד לחזור עליו בשלישית ואז רמז לו סֶם רוטברג, יו"ר העצרת, מה שרמז וב. ג. הפסיק נאומו והתיישב.

כל הלילה בכה ליבי. בן־גוריון, צלול המחשבה, בעל הניב הגבישי, הסלעי, שהגיונו חלמיש: הנה ענק זה חוט־המחשבה מתנתק לו פתאום בחדשים האחרונים — ואין שליטה, אין.

לא עצמתי עין כל הלילה, ורק מלמלתי בליבי: אלהים. “ורוח קדשך אל תקח ממני” — רגע אחד קודם עצום לי את עיני. בלי רחמים. שמעת — “בלי רחמים”.

ההשגחה נענתה לתפילתו — כמעט עד נשימת אפו האחרונה.

* * * * *

ברשומותינו נחתם הדף כך:

דמותו הנגלית של אדם הוא קצהו המועט. חוּדוֹ, של הקרחון, במעמקים. בכל הרבדים, רוגשים החיים האמתיים שבין אדם לבין עצמו. לגבי זלמן שזר לא היה צורך לנפץ מעטה של נוקשות או לקלוף קליפות הרבה כדי להגיע אל הגרעין, הקליפה עצמה היתה קליפה של משיים שכיסתה על גרעין של נודב־לב וגודל־רוח אצילי.

דומה, רק בסיפורי ר' נחמן מברצלב אתה מוצא רתק כזה של ענין־אחוז־בעניין וחן של לולאות־דברים הקושרות נושא בנושא — כפי שהיית מוצא בשיחו של זלמן שזר. רבדי שיחה הקשורים זה בזה בשלשלת־אסוציאציות: חולייה בתוך חולייה, דמות אחוזה בדמות, דיוקן אחד גורר אחריו סיעה מרהיבה של דיוקנאות. אור־האישים שהועלו ונוגה האיש המעלה אותם.

הלבבות החסידיים האלה: פתוחי אופק עד־אופק כערבה, נדיבותם ממיסה קפואים ומפיגה רגוזים ומנענעת אותך לשעה קלה כבערסל דמיוני — בורא מאורי הלב.

21 באוקטובר 1983

---

עוללות שאגאל

מאת

ישעיהו אברך

כשאתה קורא בשמו של אדם בחייו – כאילו משכת בפעמונה של דלת. כשאתה קורא בשמו לאחר מותו – כאילו נגעת במיתרו של כינור. כל אדם כך – כל־שכן אדם שבאחד מצמתי־חייך כמו נקשרה נפשך בנפשו.

אנו מעלעלים בפנקס שדפיו מצהיבים מעט. רישומי־יעף של פגישות, שיח, התבוננות. וויניאֶטות קלות, כשם שנרשמו בזמנן סמוך להתרחשויות. ללא יומרות הערכה או ניתוח; ללא הרגשה של בלעדיות כלשהי על ידידות, על קשר. ללא הגזמה בעמקותם. רק נקודות־חיבור תוך גילויי ריעות כפי שעלו בפרקי־זמן שונים בזימונים שונים בישראל, בפאריס, בניו־יורק. עוללות בלבד. הבהקים החוזרים אל אדם ממיפגש עם מקור־אור.

ביקשנו לפתוח מיד בפרקים מן העבר, אך העתונים של הימים האחרונים־דווקא דוחקים עצמם אל מבוא הפנקס וכמו מבקשים לטבוע חותמם עליו. ולא רק בעצב העמוק הנוׂשב מהם עם מותו של אחד גאוני היהודים. שהרי אי־אפשר לכתוב אפילו שורה אינפורמטיבית אחת על מות שאגאל בלי להעביר לקורא את ההרגשה כי נעקר משהו מנוף־הרוח היהודי וכמו נטרף אחד המיפרשים שעימם הפליגה רוח־היוצר של האדם אל מרחבים בלתי־מושגים, אל נצורות.

אבל הידיעות – המעורפלות משהו – ממהלך טקס הלוייה, ממקום הטמנתו של שאגאל, ממה שנאמר ושלא נאמר שם, כמו מעמיקות את התוגה – מזווית אחרת.

מדוע לא מגיע לעם היהודי קורטוב הכבוד הזה ללוות אל בית־עולמו את אחד מגאוניו בסימן השייכות של “עצם מעצמנו ובשר מבשרנו”? מדוע צריך היה אותו יהודי ישיש לבקש רשות לומר “קדיש” על הקבר ולקבל רשות כזאת רק אחרי שקלא וטריא משפחתית מול הגולל? וכפי שאנו יודעים עתה, היתה זו אלמנת האמן, האשה האצילה לבית ברוצקי, שהכריעה את הכף ובזכותה הידהד – בכל זאת – ה“קדיש” היהודי בבית־העלמין העירוני של סן־פול־דה־וואנס כשנכדו של שאגאל חוזר מלה־במלה על תפילת הפרידה הארמית של היהודים. מדוע מגיע לנו העלבון הצורב שבעצם הצגת השאלה: מותר או אסור לומר “קדיש”? האם היה משהו טבעי יותר מהורדת היהודי־המרחף מגגות ויטבסק אל פיסת האדמה, הנכרית אף היא, שבה נטמן משיצר דמותו הסימלית כל־כך, השמימית כל־כך, של אותו יהודי?

כך תגובת־הלב הראשונית, הטבעית עד אין טבעית ממנה. מבחינה זאת כאובים הדברים שעלו מטקס הפרידה בסן־פול־דה־וואנס. ואולי יתבהרו יותר במהלך הימים ויוקל מעט כובדם. אלא ככל שהדברים אמורים בדמותו של מארק שאגאל עצמו כיהודי, נראים כל הרימוזים – מהם גם מרושעים־מעט – כחסרי אחיזה, אם לא כהבל. לא היה יהודי “יהודי” ממנו. המושג “בכל רמ”ח אבריו" אינו ממצה זאת. שהרי זיקתו היהודית של מארק שאגאל היה בה גם משהו מיטפיסי היצוק בתודעה, בדמיון, בחלומות – בכל עורקי־הרוח של יצירתו.

עוד נשוב אל הנושא בחיתום הפרקים. נאמר אולי רק זאת: מחיצתו של שאגאל היתה מחיצה של אמן מופלא ושל יהודי גדול.

“אפשר לכבות את הפנסים”

בדירה צנועה ברחוב דיזנגוף נאספו בערב כמנין אורחים מבאי־הבית. נוספו עליהם מארק שאגאל, שלכבודו כל ההתכנסות; שלום אש, שבא – אם אין זכרוננו מטענו – לחנוך את ביתו בבת־ים, וזלמן שז"ר שכיהן כשר החינוך והתרבות. בשעה מאוחרת יותר הופיע הצייר חיים גליקסברג, ניצב בדלת הכניסה, הבחין בשלושת הענקים, תלמיד חכם כפי שהיה – הפטיר בהדגשת החרוז מלרע: “הנה פמליה של נהורא מעליא. כל המאורות. אם הם כאן, אפשר לכבות את הפנסים ברחוב דיזנגוף”.

שאגאל ואַש סוקרים את ארון־הספרים. אַש מוצא שם מדרש “בראשית רבה”, מעלעל, מספר כי הוא שקוע עתה בכתיבת יצירתו על ארבע האמהות והוא עומד עתה “בפרק שרי (שרה), הדמות הטראגית ששפחתה היתה פילגש לבעלה. ועדיין לא ירדתי לכל עומק נפשה של אשה מורכבת זאת. ובכלל קשה ל”אנש" את הדמויות התנ“כיות. הנה, לכאורה, בשר־ודם כמונו. עם יצרים, תאוות – אש־אוכלת. ופתאום – יצורים מעולם אחר. שפחה מצרית מסתובבת עם מלאכי־עליון כמו היו חברים מנוער. והכל מדברים עם האלהים. כל אחד מהם טופח לאלהים על השכם (“א גאנצער ‘פּאַן בראַט’ מיט גאט”). לך פענח אותם. צריך ללמוד מלוא־עולם כדי לרדת לעומקן של דמויות אלו”.

מחזיר “בראשית רבה” למדף. שולף “מורה נבוכים” עתיק, דפוס ונציה. מתפעל מהשתמרות הדפוס ומן ההדפס הברור של חיתוכי העץ. פונה לשאגאל: “ביננו לבין עצמנו, מארק: שנינו רחוקים מלהיות למדנים גדולים. הרב שלי מקוטנו (עירו של אש) ומורה־ההוראה שלך מוויטבסק (עירו של שאגאל), היו למדנים גדולים מאתנו. הבה לא נרמה את עצמנו”. שאגאל נותן בו מבט קונדסי: “איננו למדנים גדולים – אמרת? ובכן, תמחל לי, זה לא בדיוק כך. איננו עם־הארצים קטנים – כך צריך לומר”. “ובכלל למי יש כוח להררי־ספרים כאלה? יהודים אהבו לכתוב ספרים. מראשית־ ראשיתם”.

ומה רצית – עונה לו שלום אש – שיציירו תמונות? הרי הדבר הראשון שאסר עליהם משה, הוא־ הוא הדבר שאתה, מארק, עושה כל ימי חייך. פשוט, יושב כל הימים ועובר עבירות. מזל גדול. דמה בנפשך מה היה קורה אילו כל אותן ארבעת אלפים שנה מאז מתן תורה היו היהודים יושבים ומציירים תמונות? את כל העולם היו מציפים. רק זה חסר לנו: עולם מלא שאגאלים. שאגאל אינו נשאר חייב: “ועולם מלא שלום־אש’ים – יותר טוב?”

משה מוקדי, זכרון לברכה, האמן האציל והנשכח־מעט, שהחל אז לעבור מציור פיגורטיבי לאבסטרקט, לוחש על אוזן שכנו: “חשוב רגע. בעצם, משה רבנו אסר רק על הציור הפיגורטיבי: ‘לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה’. פחד מפני הסגידה לדמות. אבל מה שאין בו דמות – אינו אסור. כך התחיל האבסטרקט אצל יהודים לפני ארבעת אלפים שנה. ה’גויים', מסתבר, איחרו קצת”.

באולם האורחים תלוייה היתה תמונה עזת־צבעים של הצייר היהודי מ.כ. שליט בה הצהוב החריף ודומיננטי בה דיוקנו של יהודי שזקן עבות יורד לו על פי מידותיו. המארח הושיב אותנו כאשר הושיב אך הבחנו כי שאגאל אינו מרגיש עצמו נינוח, פונה לצדדין, נועץ עיניו תוך בהייה באיזו נקודה סמוייה, לבסוף כמו מסתנן אל העבר השני של השולחן “נדמה לי כי כאן נוח יותר. בין החברים”. במושבו החדש היתה התמונה הצהובה מאחוריו.

בשובנו למלונו היתה דעתו של שאגאל זחוחה עליו וכמו בלי שום קשר עם סדר־הישיבה שעות אחדות קודם לכן, החל לספר: "יום אחד בא לראיין אותי אחד מעורכי מדור האמנות של עתון צרפתי נודע. שעה ארוכה ישב ו’פרם את גידיי' ודיבר, כמו כל מבקר אמנות, בידענות מופלגת עם הרבה מלים רומיות. חמישים שנה אני מצייר ולא שמעתי עוד שטפון כזה של מלים זרות כפי ששמעתי בשעת־ראיון קצרה בסן־פול־דה־וואנס מפי אותו מומחה קוקֶטי.

בגמר הראיון שאל אותי בזהירות מתחנחנת: מר שאגאל, מה דעתך על בן־דורך מ.כ., צייר יהודי מפורסם היושב גם הוא בפאריס?

עניתי לו בכובד ראש: דע לך שהזכרת ברגע זה אחד מגדולי הציור בימינו. אם אתחיל למנות מעלותיו – לא אספיק. בקיצור: גדול מכל גדול!

המראיין רשם תשובתי מלה במלה, לבסוף כיחכח מעט בגרונו והעז: סלח לי, מר שאגאל, אם אשאל אותך שאלה לא דיסקרטית אבל בעקבות תשובתך – היא מענה אותי מאד: לפני שבועות אחדים ריאיינתי את הצייר מ.כ. ובסיומו של אותו ראיון שאלתי גם אותו: מה דעתך על בן דורך, צייר יהודי מפורסם אף הוא, מארק שאגאל? בן־שיחי פתח בטיראדה של בקורת עליך, כפר בכל גאונותך ולא אחזור כאן על כל מה שאמר בגנותך. איך אפשר להסביר זאת: אתה מפליג בשבחו עד רקיעים והוא עושה אותך כעפרא דארעא.

אין דבר – מספר שאגאל – אמרתי לו. אל תתרגש, איש צעיר. שנינו שקרנים."

בין האמת והחסד

לאחר הפצרות מרובות נאות לבקר בתערוכה של אמנים ישראלים בביתן התערוכות, ברחוב אלחריזי שבתל־אביב. פנים הביתן, לפני שלושים שנה ומעלה, היה – אם לנקוט לשון המעטה – צנוע מאד (הוא עומד, כמדומה, בצניעותו עד עצם היום הזה). ירדנו בשלוש המדרגות – ריצפת הביתן נמוכה היתה ממיפלס הרחוב – ונגלה האולם האפלולי על מחיצות ה“יוטה” שלו. שאגאל נעצר וקרא בהתפעלות: “איזה עוני יפהפה! בדלות כזאת צריכה – חייבת! – לצמוח אמנות גדולה. האמנים בארץ הזאת הם חלוצים אמיתיים. הכל כאן מייבשים ביצות. גם הציירים”.

עברנו מחיצה אחר מחיצה – כל אמן או כל צמד אמנים, קיבלו תא כזה לעצמם. האמן מלווה אותנו בסיור, מסביר, מאריך ומצפה בקוצר־רוח לפסק־דינו של שאגאל. אך שפתיו של שאגאל חתומות וכווצות במין העווייה שאגאלית טיפוסית שיש בה גם תום ילדותי, גם כובד־ראש וריכוז אמתי וגם שביב של אירוניה “ממזרית”.

בהמשך הסיור כמו “נפתח” והחל להפטיר הערות: “אמרתי לכם כי בעוני כזה מוכרחה לצמוח אמנות גדולה. ובכן, היא צומחת. רואים בעליל: צומחת וצומחת ואיננה חדלה לצמוח”.

לך דע טיבה של מחמאה זו.

נעצר ליד אחד הציורים. האמן לצידו. מחכה למוצא פיו. “כשאתה מצייר – אתה מתגרד. (מדגים) נכון? רואים. זה מציק ומציק ואתה אינך מפסיק להתגרד. כן, רואים. אין דבר, גם אני הייתי מתגרד בפטרבורג. בכל זאת – אני יודע? כך אומרים אנשים – יצא משהו, אין דבר. ייצא. גם בתל־אביב. נחוץ רק אורך־רוח. ראית עם יותר ארך־רוח מן היהודים?”.

נעצרים בתא אחר. גם כאן האמן לצידו. הכרת־פניו של שאגאל ענתה בו בעליל כי הפעם אינו מרוצה ממראה עיניו. “דלקרוּאָה! פּוּנקט דלקרואה. נו, אז הרי דלקרואה כבר עשה זאת פעם.” רצה לומר: עוד אחד, דמוי דלקרואה, לא נחוץ.

היה יותר מקורטוב של רשעות בהערה זו. לחשנו באזנו: “שאגאל, טיפת חסד!” “בעונג”, הפטיר ברחבות־לב, “רק אמור לי מה אתם אוהבים בארץ־האבות יותר: חסד או אמת?”

שאגאל ומלוויו לא יכלו, כמובן, לפני שלושים שנה להעלות על הדעת כי יום יבוא ולא נאהב בארץ לא את זה ולא את זו.

בכל זאת נצטרך לנסוע לסן־פול־דה־ונס

בשבת בבוקר יצאנו לטיול ל“בית דניאל” בזכרון־יעקב. היו בקבוצה הצייר משה מוקדי ז"ל ורעייתו. המשורר סוצקובר ורעייתו, רות קליגר (לימים: עליאב). מארק שאגאל ובת לוויתו וכותב הטורים עם הרעיה. בדרך גילה לנו כי היום יום הולדתו. העמדנו פני מופתעים אף כי הסוד הזה טופטף לאוזננו ימים אחדים קודם לכן על־ידי בת־לוויתו.

עמדנו גם אנחנו להפתיעו.

יש להזכיר כי ביקורו של שאגאל בארץ עורר גלים של חום והוקרה והוא חש זאת – כפי שעוד יסופר מפיו בפרק אחר – על כל צעד ושעל. שלוש שנים בלבד לאחר קום המדינה עדיין ראו עצמם היושבים בה כמשפחה גדולה אחת שימינה פשוטה לקבל שבים מבין דגולי היהודים, לכבדם, להתכבד בהם ולהמריצם להשתקע דרך קבע במדינת היהודים שזה עתה קמה. רעיונו של דוד בן־גוריון להציע לאלברט איינשטיין את כתר נשיא ישראל היה כמו מסקנה טבעית מהלוך־רוח זה, שהיה נחלת יושבי הארץ כולם בראשית ימי ריבונותה. היו אלה ימים שבהם המטבע “עם סגולה”, – שבן־גוריון שאלו מספר “דברים” והטילו לחללה של ישראל הצעירה, הנערצה בגויים – לא נשמע כלל כמליצה אלא כשאיפה בשאיפות העם שסיכוייה להתמלא נראו מוחשיים למדי. מכל מקום, שאיפה זו לא נראתה דמיונית יותר מעצם הכמיהה לעצמאות שהיתה, בסופו של דבר, למציאות ממשית, או משאיפות לצדק חברתי ולשוויון, שהקיבוץ, למשל, היה גישומן המוחשי. מדינה, שנראתה ב“חלום באספמיה” – כן; חברה שוויונית, שנראתה כאוטופיה לקוחה מן הספרים – כן; עם סגולה – לא?

ברוח השאיפה התמימה הזו הועלה רעיון להציג לשאגאל – כמתנת המדינה – כברת־אדמה של דונם או שנים באחת הפינות היפות והמבודדות בצלע הכרמל של זכרון־יעקב, לבנות לו מעון־משכן ואטלייה כצרכיו ורק לצפות שיעשה את ארץ ישראל מעון־מגורים, תאוֹם למעונו בריביירה הצרפתית. יבלה בארץ שלושה ארבעה חדשים בשנה, יחיה וייצור דרך חירות כאוות ליבו.

רעיון כזה אין מעלים, כמובן, אלא לאחר בדיקה קפדנית אם אמנם נכונה המדינה למעשה נאצל ומשמעותי כזה של נדיבות והוקרה. ימים אחדים לפני צאתנו לזכרון־יעקב נועדנו, איפוא, עם משה שרת, זכרו לברכה, שכיהן אז, באיזו תקופת־בינות קצרה מאד של שבועות אחדים, גם כממלא־מקום שר החינוך והתרבות.

שרת נכבש לרעיון, אך שקול ואחראי כאשר היה, ביקש שהות להתייעצות. מדייק וקפדן, כדרכו, הביא כעבור יומיים תשובה חד־משמעית: “אתה רשאי להציע לו זאת”. “אבל – כדרך האריסטוקרט שבו – תדגיש: שום תמורה. התמורה היא היותו עימנו. התמורה היא עילוי כבוד ישראל בעיני עצמה גם בגויים”.

בידענו משמעותו של דיבור זה, האחריות וההתחייבות הנובעות ממנו, ובשביל שלא לחפש אחר־כך סימוכין בזכרון, רשמנו בפנקסנו – בדפים שמהם אנו דולים עתה פרקים אלה: “מ. שרת: אתה רשאי להציע לו זאת”. הראינו לשרת את הכתוב ולא זו בלבד שלא נפגע אלא שהפטיר “כך נכון לעשות. זו מידה של אחריות”.

בשבת בין השמשות, סמוך למוצאיה, הסבנו בצילו של כליל־החורש בגינת בית־דניאל בזכרון־יעקב לחגוג את יום הולדתו. רות קליגר־עליאב “גירדה” איזו מחצלת שהספיקה למושב כל החבורה. מאי־שם נשלף בקבוק יין כרמל אדום (השגות השתייה והגילופין של הימים ההם!) והרמנו כוס לחיי שאגאל. מלאו לו ששים וארבע.

בתוך שיחת רעים על דא ועל הא השחלנו את ה“סוד”. באיפוק מופלג. בזהירות. בהרבה “אולי” ו“יש רעיון”, בלי שמץ של אכיפת־טובה אבל בהדגשה ברורה כי הדברים נאמרים “בשם ובמלכות”.

חיכינו בדריכות לתגובתושל חתן המסיבה.

עיניו התכולות והעמוקות מרצדות בתוך בתי־העין, מצטמצמות, מתבדרות כשני מפרשים כחלחלים. חכמה גדולה ניבטת מהן ומשובת־נעורים. ואולם תחת להתייחס להצעה שהובאה לפניו, פתח במשא על – – – “האהבה הזורמת אלי מכל עבר”. "נראה כי אוהבים אותי כאן. אפילו הנהג אמר שהוא אוהב אותי. אני מבין שאפילו הממשלה אוהבת. ראיתם מימיכם ממשלה בעולם שיודעת לאהוב? אבל, בעצם, מה הפלא בדבר? כשיושב בה מאהב מופלג כמו זלמן שזר? איך הוא מסוגל בכלל ל’משטר' ענינים – הרי תוכו רצוף אהבה, רוחניות (‘גייסטיקייט’)?

“נו, במה ישיב לב דל כמוני לכל כך הרבה אהבה? (אל בת־לווייתו) מה דעתך וו – ה?”

עם הכוסית השניה והשלישית נעשתה השיחה מפכה, חופשית יותר, מצד כל המשתתפים: כיוון שעלינו הוטלה החובה להביא תגובתו לרשויות, העמדנו פני גילופין ואמרנו “אהבה – לכאן, אהבה – לשם, סוף דבר אתה בא או אינך בא?”

דממה. ואחר־כך אנחה שהיה בה כדי לשבור חצי גופו – – – של הזולת: “הוי, וויל איך! (הוי, כמה אני רוצה!).”

הבינונו כי חסל סדר זכרון־יעקב וכי אם נרצה לראות את שאגאל, נצטרך. בכל יום שהוא מימות השנה, לנסוע לסן־פול־דה־וואנס.

“ליברטה”, טור־עופל ומשה רבנו

פרק זה חזר ונחתם סופית בהזדמנות מאוחרה יותר.

עשר שנים חלפו ושליחות ציבורית־מדינית השהתה אותנו בניו־יורק. שאגאל הגיע לארצות־הברית לביקור קצר – אם איננו טועים: לפתוח במוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק את תצוגת הויטראז’ים שנועדו לבית החולים “הדסה” בירושלים, לפני העברתם קבע לישראל. הזמיננו לסעודת צהרים טן־דוּ על סיפון אוניית הפאר הצרפתית “ליברטה”, שבה הגיע לניו־יורק ובה עמד להפליג ממנה באותו ערב.

לאחר המהומה הגדולה של המטרופולין האמריקנית, הרגיש עצמו נינוח מאד בהיותו שוב על להפליג ממנה באותו ערב.

לאחר המהומה הגדולה של המטרופולין האמריקנית, הרגיש עצמו נינוח מאד בהיותו שוב על טריטוריה צרפתית. האניה “ליברטה” היתה, כמדומה, נושאת הכתר באניות הפאר של אותה תקופה ואפילו “המלכה אליזבת” לא יכלה להתחרות בעידון הצרפתי. בפאר המאופק, במסורת האסתטית של הצרפתים.

עיינו בתפריט שהיה גדוש מאכלים שמעולם – למה נכחד? – לא שמענו שמותיהם. “אתה בטוח – שאלנו את המארח בחיוך – שהכל כאן על טהרת הכשרות?”. “הכל? – אינני בטוח. אלא שאם אין זכרוני מטעני לא היתה אמא בוויטבסק מגישה בסמוך לחמין־של־שבת דווקא מרק־צבים.”

היתה זו שיחה של חום וחביבות. בסיומה שלף דפי־הגהה אחרונים של ספרו “חיי”, שעמד להופיע במהדורה צרפתית חדשה, רשם הקדשה וצייר את שלושת תמרורי המקומות שבהם נפגשנו עד כה: טור־עופל – והוא סימלה של פאריס; הספינה “ליברטה”, והיא מסמלת את ניו־יורק שבה עגנה הספינה באותה שעה, ואחרון אחרון: משה רבנו עם הלוחות – והוא, לדבריו, סימלה של ארץ ישראל “של תל־אביב” – דווקא.

כיוון שהזכיר את משה רבנו ואת תל־אביב ובהיות רוח־השיחה קלילה ושובבת מעט וידנו בתוך ידו לפרידה העזנו: “אתה זוכר מה שהצענו לך לפני כעשר שנים בזכרון־יעקב – אולי היה לך הרהור שני?” “הרהור שני – אתה אומר? בענין כה נדיב, כה נאצל (‘noble’) מהרהרים רק שני הרהורים? מהרהרים ולא חדלים להרהר.” ושוב: “הוי, וויל איך (הוי, כמה אני רוצה!)”.

הבינונו כי אין ברירה ובכל זאת נצטרך לנסוע לסן־פול־דה־וואנס.

בעוד אנו מנפנפים אליו מן הרציף והוא נשען על מעקה הסיפון, הבחנו כי הוא “מתעסק” באיזה דף נייר שבידיו, מקפל וחוזר ומקפל לבסוף עושה ממנו דמות ציפור מכונפה, כדרך שהיינו עושים כילדים בבית־הספר, ומעיף אותה מן הסיפון אלינו, מעשה שובבות נערית ואלף־חן. ובבטן־“הציפור” מלים אחדות של ידידות ושל פרידת ההפלגה.

פרידה – וחלום השתקעותו, ולו גם החלקית, בארץ, נגוז סופית.

*“לצרפת יש רק שאגאל אחד”

הוא אהב את צרפת – וצרפת אהבה אותו. הוא היה בעיניהם צרפתי לא פחות ממאטיס, מסיזאן – ומפיקאסו הספרדי, שאף הוא אומץ כצרפתי, אם כי לא יצא מעולם מכלל ספרדיותו. “אתה יכול לתאר לעצמך את פאריס בלי טור־עופל? כך לא תוכל עוד לתאר אמנות צרפת של ימינו בלי שאגאל.” הוא היה מסימני־ההיכר של הגדולה בנוף התרבות והאמנות של צרפת.

כאשר השלים את הויטראז’ים בשביל בית־החולים “הדסה” על הר הצופים, הציגם – לפני העברתם לירושלים – בפאריס ובניו־יורק. בניו־יורק הוצגו במוזיאון לאמנות מודרנית בצפיפות כלשהי שלא הבליטה כראוי את היצירה המונומנטלית של שאגאל. בפאריס, לעומת זאת, הוקם לצורך התצוגה הזמנית הזו ביתן מיוחד רחב־מידות בחצר ה“לובר”, כנספח למוזיאון המהולל. רק שם אפשר היה לראות כל יפי הויטראז’ים הן מצד כיווני־האור ומינוּנו, הן מצד המרחב והפרספקטיבה הנחוצה לעין הצופה. אם יישארו לנצח במאפּליית המיבנה בבית־החולים “הדסה” בעין־כרם, בלי תיקון יסודי בתנאי התצוגה – לא ייראו הויטראז’ים לעולם כפי שנראו בביתן הארעי המיוחד שממשלת צרפת ראתה להקים להצגתם.

כאשר היפנה אחד מקוראי “לה מונד” שאלה אל שר התרבות של צרפת: איך מבזבזת ממשלה כסף־ תועפות כדי להקים ביתן לתצוגה ארעית של חדשים אחדים – השיב אנדרה מלרו, שר התרבות של צרפת באותם הימים, באופן לאקוני, קצר וחד:

“לצרפת יש רק שאגאל אחד”.

תוכו רצוף אהבה

התיבה “אהבה” שזורה היתה בשיחו ובדברים שכתב – בין מכתב, בין הקדשה, בין הודעה לציבור. תוכו היה רצוף אהבה. אהבה כמושג של חסד, של פיוס אנושי גדול. אהבה שהיא כמו אפיריון לכל מערכת היחסים בין אדם לאדם, בין אדם לטבע – רצונך, אפיריון ליקום כולו. אולי יסוד־האהבה הזה, שהיה כמו יצוק בעורקיו של שאגאל, הוא־הוא שריסן פה ושם את הזדעקותו, הזדעקות של חרון וזעם, שנתבקשה, לפעמים, נוכח עוולות. קשה לנו לדמות לעצמנו את האדם ש“תוכו רצוף אהבה” כלוחם זעוף, כ“נביא נושא חרב”. גם מריו הוא מרי מאופק, עצור, שיש בו מיסוד העצב והתוגה יותר מאשר מיסוד הזעם. את ציוריו היהודיים הנוגים עוטפת דמעה, לא חרון.

בדבריו בירושלים, עם חנוכת הוויטראז’ים שלו, העיד על עצמו: “אני יודע כי נתיב חיי הוא נצחי וקצר. ולמדתי, מיום צאתי מרחם אמי, ללכת בנתיב זה יותר מתוך אהבה מאשר מתוך שנאה.”

בשיחה נינוחה בבית שלום אש אגב איזכור השם שאגאל אמר לנו שלום אש: “שמת לב איך מהגה שאגאל את האות ל' במילה “ליבע' (אהבה)? באיזה רוך והתנגנות. הוא אינו צריך אפילו להגות את המלה כולה. אופן ההיגוי של ה’ל' המיוחדת הזאת – אינו יכול להטעות. מדובר בפיוס, במיקצב מתמשך, Lentissimo, ל – – י – – בע. לעולם לא אהיה מסוגל להגות תיבה זו כך. ואיך אוכל? – אם אני עסוק כל הימים ב”אל נקמות” והוא כל ימיו מתנה עם האלהים אהבים. עם אלהים, עם אדם, עם היקום. הוא עובד את אלהי האהבה. שפינוזה היה נהנה ממנו מאד. פאנתאיסט שכזה. אבל לא סתם פאן־תאיזם. רק “פּאן־אַמוּר”. הכל נישא אצלו אל שמי עליון. ובעצם, האם בראשו של עגל אין אלהות? ואתה, אני וכל ה’הומו סאפיאֶנס' שלנו כבר יודעים בדיוק מה זה, מה זה, ראש של עגל?

רק להציץ לתוך המוח של השאגאל הזה – מה אין שם: כנורות, עגלים, גגות, שעונים, זקנים, תרועת־חיים, לווייה, ישו, משה רבנו, צלב, תפילין – אל אלהים! וכל הניגודים האלה יוצאים אחר־כך על הבד באיזו הרמוניה מופלאה, הרמוניה טבעית, לא מחושבה אבל נובעת גם מאיזו הרמוניה שכלית פנימית, מנבכי השכל־הבלתי־מודע, אם אמנם קיים דבר כזה. "

עד כאן שטף שיחו של שלום אש – כמו היה אחוז יקוד וסער־לב.

“בסימן של מסירות־עד־כלות”

עם נעילת התערוכה הרטרוספקטיבית בתל־אביב – לפני שלושים וארבע שנים – הירבה להתלבט איזו מיצירותיו יותיר לישראל. הצייר משה מוקדי, סיפר לנו כי יום־יום היה שאגאל מענה אותו ושואל מה, לטעמו, נחשב כאן ביותר ומה ראוי להניחו כאן “אבל, לא באופן החלטי. לא קטיגורית. משאלה. לשם קבלת מושג. כמו ששואלים ילד: מה היית רוצה, אבל עדיין אין פירוש הדבר שזה בדיוק מה שיקבל” – נאום שאגאל.

סיכמנו בינינו כי לא נייעץ לו דבר כדי שלא להבין אותו – אם עצתנו לא תיראה בעיניו – ואותנו, אם יחליט בהיפוך ממנה.

יום לפני נעילת התערוכה זימן לארוחת בוקר במלונו – אז: גת־רימון – את זלמן שזר, הצייר משה מוקדי וכותב־הטורים. ופתאום: “מה דעתכם על המיספר שלושים ותשע – מיספר יפה?”

ר' זלמן שזר, עם נטייתו לקבלה ולגימטריות, צירף, כנראה, מספר למספר ומשמעות למשמעות ופסק מיד: ודאי. שלושים ותשע, מנינו “טל”, כנאמר בישעיהו: “כי טל אורה טלךְ”.

בעוד שז“ר מעמיק בדרוּש ובגימטריה העמקנו – מוקדי והח”מ – בהרהורים למה בעצם התכוון שאגאל? לבסוף, שלף את קטלוג התערוכה ואמר: “חפשו!” מצאנו כי במספר שלושים ותשע רשומה התמונה “בדידות” – מפאר יצירותיו של שאגאל. רק כילה שזר את דרושו, קראנו אל שאגאל כמעט ביוניסון: “שלושים ותשע? – מספר נהדר!”

“Solitude” לחש שאגאל בצרפתית בדידות. “שלכם היא. היש עוד בעולם אומה Solitaire (בודדה) יותר”.

שלף מכיסו אגרת מוכנה כתובה יידיש וממוענה אל מ. מוקדי ואל כותב הטורים ונאמר בה, בין השאר:

" – – – היה זה חפצי כל הימים שלא להוציא מידי תמונה זו לארצות אחרות עד שנוצרה עתה מלוכה יהודית. אני עושה זאת עתה גם כסימן של מסירות־עד־כלות (‘מיין נשמה איבערגעבנהייט’) לארץ בפסיעותיה הראשונות – – –.

אני מניח עמכם, כנציגי שר התרבות של ישראל. את האחריות להשגיח ולהחליט באיזה מוסד רשמי ולאיזה קיר יאה התמונה הזאת, בהרמוניה אסתטית וסוציאלית ובהסכמה עמי. – – –

המסור לכם,

מארק שאגאל".

“Solitude”. בדידות, במוזיאון תל־אביב. עם לבדד.

“הצבעים והקווים זולגים כמו דמעות מעיני – אף כי אינני בוכה”.

אל שורה אחת באגרת זו יתחברו אולי הדברים שבהם נחתום פרקים אלה והם כחוליית חיתום המקשרת אותם אל ראשיתם.

פעמים נדמה כי זה שנים אנו עומדים ואורבים בפינה לשאגאל היהודי באיזה מאזוכיזם שאין להבין פישרו. כמו היינו רוצים לשכנע את עצמנו כי הוא מתרחק מן היהדות ומבקש להבליט את אי־שייכותו. מרוב מאמץ להוכיח זאת קשה כבר להבחין מי באמת נגוע בתכונה גלותית: הוא או אנחנו.

ודאי יכלה להכאיב למי שיכלה להכאיב העובדה שצייר את המושיע בסמיכות לדמויות התנ"כיות, בחלק מן העיטורים בבית התפילות של הנוצרים. אלא שבתחום הציור, בתחום הגאונות של הציור, נכון יהיה לומר כי היתה לשאגאל שכינה, רוח־קודש, משלו. ספק אם היה עוד אמן שהמיסטיקה של עצם אמנות הציור, החלומיות העל־גשמית, כה טבועות בכל אשר העלה מכחולו כפי שהן טבועות ביצירתו של שאגאל. “אלי שבשמים! קרא פעם באנחה – אילו הבינותי את שאגאל אולי הייתי נראה אחרת – ואפשר הייתי חדל בכלל לצייר.”

אלא שיש לנו, כנראה, מידפסות מסויימות, שלפיהן, על פי שיגרת מחשבתנו, צריך להתנהג יהודי שקנה לו שם בעולם. ודאי, כה הושפל העם וכה מתעמרים בכבודו עד שכל גילוי גאוני בתוכו כמו בא לפצותו, בעיני העולם ובעיני עצמנו. גם נסיונם של זרים, המוכר לנו ממקורותינו, לגזול

נכס כזה מאיתנו ולאמצו ברבות הימים כחלק מנחלת־הגאונות שלהם; ליטול ממנו חותם־מוצאו ולטבוע בו חותם של אוניברסליות על־לאומית בלבד – מטבעו מעורר בנו כוחות הדיפה ותנגודת.

אלא שחשדנות זו, שיש עמה כמו מעקב־צמוד אחרי כל איוושה הנראית לנו כסטייה מכל מה שאנחנו, לפי אמות־מידה שלנו, קבענו כנורמה של נאמנות ליהדות; חשדנות זו עושה צל־הרים כהרים, מהלכת עלינו אימים ללא־צורך ופעמים מרחיקה מאיתנו. אך רב מזה: היא עושה, לפעמים, עוול לאחד גדולי הגניוס היהודי והאנושי בדורותיו. ואין גם להתעלם ממידה של צרות־עין לגאונים. יש כזאת. שהרי ביזוי הנפילים הוא, לעתים, חלק מן ההגנה העצמית של הננסים.

וכך כתב מארק שאגאל המשורר:¹

"אני במדבר עומד לפני ערמות

של מגפים,

בגדים – אשפה ואפר – וממלמל את קדישי"

ובמקום אחר “על הארץ החדשה”:

– – – ארצי החדשה היא בת

שנים ספורות

מה צעיר הוא בני דוד

כל השנים את הדמעות ספרתי

חפשתיך בשמים ועל הארץ – – –

ובשיר קדום יותר, ששאגאל לא פירש מענו ובוודאי שלא ננסה אנחנו לפרשו, כמו ביקש על נפשו:

"כועסת את עלי ארצי?

"כמים בתוך כד אני פתוח לפניך.

"טלטלת אותי מכבר אל מרחקי אפסים,

"ואני לישון לעד אבוא אליך.

"ואת קברי באפר תכסי.

“נדמה לי כי הצבעים והקווים זולגים כמו דמעות מעיני – אף כי אינני בוכה” – כך אמר שאגאל בירושלים. בקידה של יגון ודרך־ארץ לפני אחד גאוני היהודים אגדנו שורות אלה כזר צנוע על קברו בנכר.

3 במאי 1985

---

למי נחוץ עוד ערוץ

מאת

ישעיהו אברך

הקרב – הגלוי והסמוי – על הערוץ השני בטלביזיה חוזר ומזכיר לנו, בנסיבות־החיים של ישראל בימינו, את הסיפור על האיכר היווני ופסל אפרודיטי.

עבר איכר יווני משדות־המרעה של ארקאדיה על פני חלון־הראווה של צלם־צמרת ברחוב הפאר של אתונה. ראה מראות הרבה, אך נשתהה על תצלום פיסלה של אפרודיטי בגודל טבעי, בעירום, כמובן. ראה נא ראה – אמר לחברו – לקנות כסות לגופה אין ידה משגת אבל להצטלם היא מצטלמת דווקא אצל צלם־צמרת!

ובכן, הארץ חנוקה במצוקות. רוב יושביה אינם חסרי־כל אך היא עצמה מתבוססת בעונייה. אין במה לקיים את “אתא” ואין במה לייצר מנועים בבית־שמש; אין במה לקיים ארוחות חמות לזקנים ואין אפשרות להניח לגימלאים מלוא־חוסכם לעת זיקנה; אין במה לקיים רפויי־דעת ותשושים בבתי־החולים המיועדים להם ואין במה להקנות דעת לילדים, וחרף כל אלה – הדבר החסר באופן חיוני, כמעט נואש, לחיי העם, לתרבותו, לחינוכו ולבידורו, הוא עוד ערוץ אחד לטלביזיה. על שני קביים קל, כידוע, יותר לצלוע.

איך אומר הישראלי המצוי: שגעון.

כאשר ביקש יובנליס, הסטיריקון הרומי הנודע, לפני אלף ושמונה מאות שנים, לגנות את השפל המוסרי של אזרחי רומי, הוא טבע את המימרה הנפוצה עד היום: “לחם ושעשועים' – רק שני אלה יבקש, כנראה, עמה של רומי”. לפי הדביקות שבה עוסק שר־התקשורת בישראל בעניני הערוץ השני מתקבל הרושם כי בישראל סיסמה זו היא סיסמתו של המימשל. כאילו כבר פתרה ישראל את כל בעיות הלחם, והדבר היחיד שאין היא יכולה בשום פנים בלעדיו הוא ה־CIRCENSES, שעשועי הקירקס, או בלבושם המודרני בישראל: הטלביזיה. שהרי בתעלולי ניהולה מתחרה הטלביזיה הישראלית, באמת, רק בקרקס “מדראנו” – רומי אף הוא, וכפי ששמענו באחרונה: פושט־רגל אף הוא.

ומדוע – אומרים – נחוץ הערוץ הנוסף הזה? משום שאין כל חכמי ישראל מסוגלים להשליט טעמם על הערוץ היחיד הקיים. לא נותר להם, איפוא, אלא להניח למימיו לזרום בעכרוריותם ולפתוח לצידו ערוץ שני, מתחרה. עוד ילובן בהמשך־הדברים במה, באמת, עתיד הערוץ השני – אם יקום – להתחרות באחיו הבכור, אך הטענה העיקרית היא כי אם לא יהיה לנו עוד ערוץ יקרסו תחתיהן, ר"ל, הדימוקרטיה והתרבות גם יחד.

על שני נימוקים לשלילה, שכבר הועלו בעבר בוויכוח זה, לא נרחיב את הדיבור ועל השלישי – והוא עיקר ענייננו בטור זה – נרחיבנו.

לא נרחיב את הדיבור על עידוד הצריכה, שגל־פרסומת מיוחד בטלביזיה עלול להמריצה. אין זה חידוש במדינת היהודים שיד אחת עושה בה בענין אחד, ויד שנייה – בהיפוכו, בניגודו. לא זו בלבד שנשתבש סדר־העדיפויות בשורה של דברים: הטפל עלה למדרגת עיקר והעיקר נדחק לתחתית הסולם (ראה, לדוגמה, מקומה של העלייה, נשמת־אפה של הארץ הזו, בסולם־העדיפויות הממלכתי בשבע השנים האחרונות), אלא שדבר והיפוכו נקבעו לא־פעם בסדר־בכורה שווה. כך, למשל, יכלה יד אחת להכביד על יבוא מכשירי־וידיאו והיד האחרת הוכיחה באותות ובמופתים בשידורי־פרסומת שבלי מכשירים אלה חייך אינם חיים.

גזירות הימים האחרונים עוד יחריפו פרדוכס זה – אבל, כבר למדנו שאין מביאים ראייה מן הסיכלות והדברים בחוסר הגיונם מתקיימים, כנראה, בישראל בנוחות זה לצד זה.

גם לא נתעכב בהרחבה יתירה על התחרות לעתונות היומית הצפוייה מערוץ הפרסומת הזה. חרף כל המגרעות שאנו מונים בה, עדיין אין לישראל סיבה להתבייש ברמת העתונות שלה בהשוואה לכל ארץ דימוקרטית אחרת. יש לזכור כי מצבה של עתונות זאת מבחינה כלכלית נחות אפילו ממצבו של מיפעל תעשייתי, פרטי או ציבורי, הנאבק על קיומו. מיפעל כזה יחפש את תמיכת הממשלה במצוקתו, העתונות, לעומת זאת, לא זו בלבד שאינה יכולה לחפש תמיכה ישירה כזו אלא שאילו הוצעה לה היתה מצוּוה לדחותה על הסף. שהרי הדבר האחרון שעתונות חפשית יכולה לאחל לעצמה הוא פטרונז' על הנכתב בה והפיכת “בעל המאה” ל“בעל הדיעה”.

וסיפור מוסגר, אך שייך לעניננו:

בביקור במכסיקו לפני למעלה מעשור ריאיין אותנו שליחו של אחד העתונים היומיים שם, והוא, כפי שהוסבר לנו בשגרירות ישראל, עתון אופוזיציוני. ראינו לפנינו עתון רב־עמודים, גדול בתבניתו מן העתון היומי של ישראל, ושאלנו את המראיין אם עתון בהיקף כזה מסוגל לקיים את עצמו. “הוא, לא! – השיב המראיין – הממשלה מכסה את הפסדיו. יש ענין למשטר שתקויים במכסיקו גם עתונות אופוזיציונית. זה משפר את המראה הדימוקרטי של המדינה.” ואין הדבר משפיע כלל על העמדות שנוקט עתונך? – הוספנו לשאול. “אם לומר את האמת – השיב המראיין שהיה למרואיין – זה ממתן אותן קצת.” ממתן. כלומר, עושה את הכתוב בו פושר יותר, לא חד־משמעי כל־כך. לא קרירא ולא חמימא.

מוגזם יהיה לחשוב כי חכמי המימשל, הלוחמים לערוץ הנוסף, נושאים בחביון־ליבם גם את החלום הזה. שהרי חופש־הביטוי של העתונות בישראל יכול, באמת, לבלע דעתו של כל שלטון.

אבל, כאמור, ענייננו בהיבט אחר והוא ההיבט החינוכי הכולל. והרהורינו מבוססים על ההאזנה – עתים מכורח נסיבות – לפרסומת בעשר השנים האחרונות ב“קול ישראל”. וצפייה בה, באותה תיפלוּת עצמה, מזמן־לזמן, ככל שהיא מופיעה כבר היום באופן פיגורטיבי בטלביזיה הישראלית.

עוד לא עלה – לדאבוננו – בדעת איש לחקור את הזבל ה“פיוטי” הניתך עלינו בשידורי פרסומת אלה. כשם שלא נחקרה עד כה התרכובת הכימית של ההפרשה הפיוטית הזאת היוצאת מהרבה תכניות־בידור – לאו דווקא פירסומות – של קול ישראל.

ארץ זו, שהיתה בעבר ארץ של נביאים־פייטנים, נהפכה לארץ של משוררים־בגרוש, שכל מילת־הבל שלהם וכל שטות־נחרזת מוקלטות מניה וביה ונשדרות בהדרן המטמטם בגלי הרדיו. כל זמר היה למשורר. כל פטפטן – לפייטן. אין זמר־הבידורים של ימינו צריך עוד למשוררים. הוא יכול לקיים אוֹטרקיה ספרותית־אמנותית משלו. בנפשו – הפיוטית – יביא לחמו: הוא מפייט בעצמו את מה שהוא עתיד לזמר. בור־הזימרה שלו מתמלא מחוליית־עצמו. אוצר־המלים של הפייטנים האלה הם בבואה נאמנה לאוצרם הרוחני הכולל. המלים עצמן הן יבושת של עץ חלול, אך את הירוקת מוסיף הזמר מעצמו בכעכועי־גרון, בגלגול־עינים, בהתפתלות של יסורים מדומים. המלים, התפלות כשלעצמן, יוצאות מגרונו תוך עווית. כמו היו לו, חלילה, טחורים בגרונו. רק ישו על הצלב, כפי שציירוהו אמנים מימי הרנסנס ואילך, מראה פנים מעונות כל־כך כמו שהראה הזמר שהתייסר לפנינו – ועימנו – לפני זמן לא רב בתכנית־יחיד בטלביזיה הישראלית.

ובעקבות כל זמר־פייטן מחמרת, אגודל בצד עקב, פמלייה של יוצר־משרתים, היינו: משרתים את היוצר ואת קופת עצמם. הולך האמרגן, ואחריו – המפיק (והוא היום, כמדומה, בין הראשונים בסולם הסטטוס החברתי של ישראל), ואחריו – יוצק התקליטים. וסוגר את הטור, כחיל מאסף, הקצין המייחס על כולם את הציבור.

וכמובן: השדרניות והשדרנים ברדיו ובטלביזיה, שהם עצמם חלק אינטגרלי מן ההווייה הרוחנית הזאת, הם העוטפים את ה“יצירה” בצלופן של מתק ומיגוג. הם־הם המטבעים אחר־כך את כולנו בשלולית הזאת, שבה מעורב בושם במי־רגלים, ומיהולם הוא, כנראה, היוצר את ריח־החלבנה המתקתק העולה מן הפיוט־תוצרת־בית של זמרי (וזמרות) ישראל בימינו.

הוסף עוד ערוץ אחד – ואתה מוסיף לא פרקים נוספים של אלתרמן, אורלנד, גורי, זך וחפר, אלא עוד ועוד חופן אל ערימת הפיוט־בפרוטה המבקש להאכיל את כולנו בדומן הזה עד שנהיה לחיפושיות־זבל.

בעיית הפרופאנאציה של הזמר הישראלי בכלי־התקשורת היא, כמובן, עניין לעצמו ואולם אין דבר הממריץ יותר את שקיעתו מן הפירסומת, החרוזה והבלתי־חרוזה, הנשפכת אלינו מבית היוצר של פרסומאים בארץ (להוציא בודדים בעלי רהיטות ושאר־רוח) ומהשראתם של כותבי ה“ג’ינגלים” למיניהם.

איננו יודעים כמה אזרחים ממהרים לשלם את אגרת הטלביזיה בעקבות ה“ג’ינגל” רב־ההשראה החוזר אלינו יום־יום בטמטומו: “יש דרכים שונות לנשק בחורה וכו'”. אנו יודעים רק כי די לו לצעיר־ביתנו במדים, המגיע לחופשה קצרה, לשמוע מעבר לדלת את האוֹדה המרוממת הזו, כדי שיקרא אלינו עוד מן העבר ההוא: “אם לא תסתמו שם את הטמטום הזה – אינני נכנס הביתה”. אבל הטמטום מתקיים ומשתרש ונשגר בפי נהג ובפי עקרת־בית, וכל־כולו, שימו לב, פירסומת רשות השידור למען עצמה, היינו: זה איננו טכסט שאיזה יצרן טמפונים העמיס על התקשורת הלאומית שלנו, אלא טעמה של רשות השידור עצמה בשעה שהיא בוחרת את הפיוטים לצורך האדרת השם והאגרה גם יחד.

אלא שבצד ההבל, ההולך ונהפך לאכסיומה, שבלי ערוץ נוסף יתמוטטו, חלילה, אשיות הדימוקרטיה והתרבות, החל מתפתח בן־הבלים קטן והוא הרעיון שערוץ כזה – אם יקום – יהיה נתון לאחריותו של משרד התקשורת, הוא משרד הקומוניקציה.

מסתבר כי משרד התקשורת – שעיקר מהותו ותפקידו פיתוח השירותים הטכניים לתועלת האזרח – הוא הטוען בעיקשות לבעלות ולפיקוח על הערוץ הזה. משל, נפקיד את הפיקוח הרפואי על מחלקת־הניתוחים בבית־חולים בידי החברה המייצרת את שולחנות הניתוח או בידי הטכנאים המפקחים על תקינות המנגנון. כאילו הדרך היחידה להשתחרר מכל מעורבות ממשלתית בענייני חינוך, תרבות ורוח הוא למסור אותם לממונים על הטכנולוגיה.

אין לך דבר נואל יותר מהפיכת משרד הקומוניקציה לשותף באחריות על הרמה, הטיב והמהות החינוכית והדימוקרטית של ערוץ־שידורים כלשהו. ורק תמהנו על איש המכובד עלינו, כשר התקשורת הנוכחי, שראה לאפשרי להעלות רעיון מוזר כזה.

נימוק אחר נשמע גרוטסקי אפילו בשוק־הפרסי של הקואליציות הישראליות. עיקרו: הערוץ השני הובטח לבוחרי “שינוי” במצעה לבחירות וחובה לקיים הבטחה זו בעקרון ובמעשה. בעקרון – לעמוד בכל הכוח המוסרי" על עצם הקמת הערוץ הנוסף, בין יפה שעתו בישראל המיוסרה של ימינו בין אינה יפה; במעשה – יען כי המצאה חד־פעמית זאת נולדה בחביוני “שינוי”, רק הגיון הוא ודין הוא שנציגיה, בעלי “זכות היוצרים”, יופקדו על הגשמתה. ועל ההנמקה הזאת מגן אדם חכם־לב וחכם משפטים שנוהגים היינו “להתפלח” אל אולם ההרצאות של האוניברסיטה כדי להאזין לדבריו השקולים והמוסמכים בענייני דין ומשפט.

צאו וראו מה מסוגלת לעולל השררה או הפתולת הקואליציונית של דימוקרטיה מעונה.

כמעט מתבקש לשטח בקשה: הניחו לרעיון הזה כולו. גם שר החינוך והתרבות, מטובי המחנכים של ישראל – בפירוש: המחנכים, כי חמש שנות כהונתו כנשיא ישראל היו, ויישארו גם מופת חינוכי לעם ולמחנכיו; גם שר החינוך – כמו ישראל כולה – זכאי שלא להיות מוטרד לעת כזאת בענין הטפל הזה. המצוקות שאליהן הוטל החינוך בימים אלה, ושנפלו, לדאבון־הלב, דווקא בחלקו ובתקופת כהונתו, מזכּות אותו להיות פטור מעיסוק בהבלים. הערוץ השני – הוא אחד מהם.

כן. כמעט שכחנו ענין הבטחת התדר בלוויין בשחקים, והחשש שמא ייתפס על ידי אחרים ולא יימצא לנו עוד תדר פנוי. זוהי, כמובן, סכנה מוחשית, אף כי אילו בידינו הדבר – עדיף בעינינו חוסר־תדר מאשר תדר מהמם עם צביקה פיק ודומיהו המקיף את הארץ כמה פעמים ביום ומשדר לאוניברס כולו. אבל אם אין ברירה ויש להבטיח לנו את הערוץ בשחקים אולי נשדר בו איזה מסר – כך קוראים לזה בימינו – לעולם, מספר הספרים, מארץ הבחירה?

אבל זו כמובן. הצעת שווא. אנו נשדר לחלל העולם כולו כך:

"לך קנה לך כרטיס

"המכניס מיליונים לכיס

צריך פיס בחיים – יים – יים – יים". וכדי להוציא את המסר מתחומו הפרובינציונלי ולעשותו יפה לאוניברס כולו – נשדר בלוויין:

"פיס לדל – פיס לשוׂעים

פיס מציון – אור לגויים – יים – יים – יים."

26 ביוני 1985

---

מזווית אחרת: מִפְעַל הַפַּיִט

מאת

ישעיהו אברך

"הו ארצי מולדתי – אַת

הולכת פַייפן"

בצד הזרמים החיים של השירה העברית בימינו קולחַת לה, דרך קבע, פַּייטָנוּת של מֵי־מדמנה. הרדיו ממלא חלל־הבית בשפע של תפלוּת מפוּיֶיטֶת, בחרזנות רגילה ובחרזנות של פרסומת, ואם תנסה לסגור את המכשיר בביתך – הקילוח השיטתי הזה ישיג אותך במונית, בבית־הקפה ואפילו – לא תאמינו – בבנק. שהרי ה־“Soft-music” הוא אחד הפיתויים שבו מבקש הבנק המודרני למשוך לקוחותיו או להנעים להם את השהייה בתוכו. וזה, כמובן, מאותות הצנע באורחות־החיים שהוא, כידוע, מסימני־ההיכר המובהקים של בנקים בישראל של ימינו.

אלא שעניננו בשורות אלו לא ב“חמצן של המדינה” אלא בחנקן הפיוטי המוּמְטָר עליה.

אין לך זַמָר בישראל שאיננו משורר. אין הוא צריך כלל לתמליל של אחרים. הוא עצמו מתַמְלֵל. כל פּטפּטן – פּייטן. בנפשו – כפי שכבר נאמר –יביא לחמו הפיוטי. כיוצא בזה, אין זַמֶרֶת, בת־פקועָה, מגיעה, כנראה, לאביונה אמנותית מושלמת אלא אם כן חיברה לעצמה גם את תֶפֶל מילות־השיר. כל אוצר המלים של משוררות ומשוררים אלה מגיע בקושי למאה, אבל גם במאה מלים אפשר, כידוע, לשורר. בייחוד את הדלוּת. הצרצר, כידוע, עושה זאת בלי מלים בכלל.

יורשיהם של האלתרמנים והשלונסקים בימינו אינם – כפי שרבים סבורים, בטעות – חיים גורי, יהודה עמיחי, נתן זך, אשר רייך ודומיהם. נסיכֵי הפיוט האמתיים של התקופה הם ריטה, חַזה, אריק איינשטיין ושאר בדרני־זמר למיניהם. חותמו של פיזום זה: הגות־אינפנטילית ולרוב גם עלגוּת לשון. אלא שאפסה כמעט כל תקווה להילחם בהם, כי מַלְאָכָם רוכב על כתפיהם של כל עקרת־בית במטבח ושל כל נהג מונית ברכבו – ובפיהם מיתגוֹ.

נדרשנו לנושא זה פעמים אחדות, אך המאורע הספרותי האקטואלי שהמריצנו לחזור אליו הוא יצירה פיוטית חדשה של אריק איינשטיין – והוא גם בעינינו מן המעולים והמעודנים בזַמָרי ישראל – על “המדינה ההולכת פַייפן”. הבשורה על הופעתו הקרובה של ה־“Chef d’oeuvre” הזה נִתְִרְעָה אלינו מן הרדיו וממדורי־הבידור של העתונות ימים רבים לפני שראה אור עולם. סוף־סוף השמיע אותה הרדיו לפני שבוע בזימרת־בכורה. מעתה ואילך ודאי יִלְפּוֹת אותנו הזֶמֶר בכל מקום – מהיכלי־התרבות עד, ימחלו לנו, בתי־הכבוד הציבוריים של האומה.

כיוון שאין לך בימינו דבר פּופּולרי ומשיב־נפש יותר מקינָה אוֹנֶנֶת על המדינה האומללה הזו ועל גורלה המר – חוגר אותו זַמָר שֹק ובשִבתוֹ על הגדר, “רגל פה, רגל שם”, הוא מקונן על חלומותינו הלאומיים ש“הלכוּ פייפן”, כלשונו.

מה תָרמה באמת גם תפלות מחורזה ושיטתית זו – ועימה ולצידה מחזאות רבת־השראה כמותה – לרוח ה“פַייפן” של המדינה, דבר זה עוד ראוי לבחינה. ואולם את ריח־המדמנה, העולה אלינו – ביחד עם איזה ערפל־כוהלי – מן החרזנות הזאת, אנו מתרגלים לנשום אל תוך ריאותינו כבוֹשֹמָם של מי־ורָדים.

והשיר הזה, מבטיחים לנו, יִסַק נסיקת־בכורה לקראת ראש־השנה. ומה, באמת, יאה לפתיחת “הימים הנוראים” מִן הַפַּיִט המנחם הזה?

אין טעם להרהר במה שאירע לפזמון העברי – החכם, השנון וגם הבוֹטֶה – מימי נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, חיים חפר ודומיהם. אי־אפשר גם לשלול לחלוטין את תופעת “זִמְרַת הקסטות” כפרץ טבעי ואותנטי של כל המבעבע היום בעמקי ההווייה הישראלית.

ואולם היומרה של המתקראים “זַמָרֵי צַמֶרת” לצַמְרֵר אותנו בפיוט עצמי תפל ולהעלות גם את מילותיו לראש סולם הפיזום העממי של איש ואשה, נער ונערה, בבית, ברחוב, בויעוּד חברתי – אין בה מאומה מיסוד־המעמקים הטבעי הזה. היא איננה אלא העמדת־פנים מלאכותית המבקשת לקרוץ אל הרום ואל המעמקים גם יחד ואיננה אלא אנדרוגינוס של שניהם.

אלא שלא בהם תלוי עיקר הקולר. יומרה זו מזוּבָּלָה ומדושנה על־ידי כלי התקשורת, מדורי הכוכבות והַמַזָלים, ומבקרים זוקפי־גַבָּה. באחת התכניות הקרובות של הרדיו או הטלביזיה בוודאי נשמע “ראיון לעומק” עם המחַבֵּר על חיבוטיו של היוֹצר עד שהוליד את ה“פייף” הנעלה הזה וכמה אימץ את חלציו המחשבתיים והרגשיים כדי להראותו אור עולם. ובעקבות ראיון כזה יבוא בוודאי ניתוח אנליטי של התקליט החדש עם הארות מלומדות של אהוד מנור, או מומחים אחרים, על עמקות הרעיון ועל האור הגנוז בַּשֶׁרֶק החד־פעמי הזה.

“קול ישראל” ו“גלי צה”ל" בוודאי יוסיפו להעמיד לרשות כל אלה את מרפסתם כדי להטיל עלינו ממרומיה את פרחי – או גללי – זִמְרַת־העם החדשה הזו. וכך יוסיפו להוליך אותנו בעקשנות אל החופה עם הכּלה שהועידו לנו על פי טעמם – עִם זִבְּלִית הזמר.

24 ביולי 1986

---

בין הניחוֹחַ והרָקָב

מאת

ישעיהו אברך

יש לחסל את הצנזורה – ולחסלה מיד. יש לנתץ בלי דיחוי את חומת ההתערבות הביורוקרטית החוצצת בינינו לבין תרבותנו החדשה בהתהוותה.

ויש לשלוח את חברי הוועדה לבקורת מחזוֹת אל אִיי־השֵדים לא רק מפני עקרונות הדימוקרטיה שבה אין לחסוֹם שום אדם בניבוֹ. יש לשלוח אותם – כדי להסיר את המיכסה הסוגר על הדוּד שבו רותחת היום המחזאות הישראלית החדשה ולתת לבוֹשֹמהּ – או להיפּוכו – לפרוץ הַיישֵר אל תוך נחיריהם של הצופים. יש לעשות זאת כּדי ליטול משומרי־החומות של רבונות האמנות את תמרון ההיסט הזה של דעת הציבור אל עניני חופש הביטוי והקידמה והסחָתָה מחובתו הטבעית להשתהות, קודם כּל, על ערכּו האמנותי האמתי של החומר הדרמתי המוצג לפניו. חומר – פעמים, זיבורית – המוגש לו במעטה של תעוזה חברתית וקידמה אסתטית; חומר דרמתורגי שרק הסטרוקטורה הסגולית של מחזה – העשוי מטבעו קטעים־קטעים, כניסות ויציאות, דיאלוג ועלילה, שיר ופזמון ואפקטים חיצוניים – מכסה לפעמים על רצף הריקוּת והדלוּת הרעיונית והספרותית.

ויש לחסל את הצנזורה כדי להעמיד את נחירי הצופה בעימות ישיר ובלתי מופרע עם כל שלושת הַנְרָדִים העולים מחלק ניכר של המחזאות הזאת:

א. הבושם הספרותי;

ב. הניחוח הלשוני וההגותי;

ג. ריח־הרָקָב של שנאת־עצמו.

ונפתח, כּסדר הדברים, בראשון.

המחזאות, שעיקרה הדיאלוג ואין בה רצף פאבּולרי כרצף של סיפּורת; שבניינה מפולש במידה רבה בשל עצם טבעו של דיאלוֹג בין נפשות שונות; היא, מבחינה זאת מיקלט מצויין ומחסה אידיאלי לחסרי־כּשרון. אין כּלל גבוּל לפטפוט־ההבל שאפשר לשֹימוֹ בפי המשתתפים בשֹיח. כּל־גבב חרוז, כל נפל־רעיון העולה במוחו של המחבר, ניצוקים ונמהלים במחזה. האפקטים הנלווים לכל אלה רק מפָרקים עוֹד יותר את הרצף ומשחררים רבים מן השוֹלחים ידם במחזאות מחובת הכּשרון לטוות איזה מירקם עלילתי ורעיוני על הבמה.

בחיבורו המאלף “ליצן החצר והשַליט”, שעניינו הסאטירה הפוליטית בישראל, מזכּיר לנו איש התיאטרון ד"ר דוד אלכסנדר בין השאר, כּי “המונח ‘סאַטירה’ נגזר מן המלה הלַטינית SATURE ופירושה: מלא או גדוש. ובהרחבה: תערובת המלאה בדברים שונים”.

מבחינה זאת מקיימים כּמה ממחזות־הסאטירה הישראליים בשלמות את ההגדרה הלטינית הזאת: בליל של התחכמויות, חוסר־חריפות של חכמה אמתית, הגות־של־בוסר ואפילו הרישעות – בהיותה חסרת חן וברק – היא רישעות נלעגת, אם לא מאוּסה.

לא נהיה בין נושאי־מֶשֶׁך־הזבל של מר הספרי, מחבר “החילוני האחרון”, ולא נביא בשלמוּת את הדיאלוג הַבָּשׂוּם, המשתרע על פני ארבעה עמודי־פוליו והסובב בעיקר על מאמציו הפיסיים של הגיבוֹר – צ’ופּצ’יק שמו – לנגן את “התקווה” בנפיחוֹת. זהו אחד הנְרָדִים הספרותיים של המחזה, והוא, כמובן, הברקה נדירה, שגם היא יצאה, כּנראה, מאותה תיבת־נוֹגנים עצמה שממנה ביקש הגיבוֹר להפיק את “התקווה”.

לא נעמוֹד בפרק זה על מהותו הפתולוגית של הביזוי העצמי, הכרוכה בעצם הזיווּג הזה של ההימנון הלאומי עם חמת־החלילים התחתונה של גופנו. הקידמה, כּידוע, אינה מכּירה בשום פּרות קדושות (להוציא פרוֹת שהיא עצמה בוראת בתוך מסעה). אף־על־פי־כן, אנו רוצים להניח כּי מעטים הישראלים המתקדמים שהיו מעיזים לעשות שידוך דומה בין “האינטרנציונל” – הימנון הגאולה של האנושות – לבין התיבה־המזמרת הזאת. וזה לבד מן העובדה ש“האינטרנציונל” הוא הרבה יותר פּוֹליפוֹני מ“התקווה” ולשם ביצועו המושלם נחוצה מערכת מורכּבת יותר של כלי נשיפה ששום בן תמותה עדיין אינו מצוייד בה בשום איזור של חלציו.

נניח, איפוא, לתסמונת הפתולוגית, שעליה עוֹד נעמוד בהמשך. אבל העובדה שמבחינת הכּתיבה הקרויה “ספרותית” אפשר בכלל להעלות על הנייר דיאלוג מטומטם כזה – מעידה על טיב הרֵיח העולה באחרונה מכּמה מחזות ישראליים.

ושתי הערות־ביניים:

אלף: כּיוון שהעמידו אותנו על כך שמחבר הסאטירה הזאת – האריסטופנס הישראלי הצעיר – הוא, בנוסף לסגולותיו האחרות, גם ירֵא־שמים, נניח לשוֹכֵן־ערָבוֹת לבדוק מה רוחש תחת כּיפתו ומה קודח במוחו של אותו מאמין המתהדר בכך שיוכל לנפוח ממערכת הביוב הפרטית שלו את הקריאה: “שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד” – כּן, במפורש, בשם־ההווייה ובהטעמה הראוייה.

בית: כּתחליף לביצוע בכלי־הנשיפה האישיים שלו, שאותו גיבור מתקשה בו פיסית, הוא מציע למפעילו על הבמה ביצוע בציוּר – בטכניקה חדישה של הגרפיקה השימושית: “אשתין לך על הקיר מה שאתה רוצה” למשל “שמע ישראל – בצבעים”. מעניין לדעת איך היתה הקידמה הישראלית, הנזעקת לחופש הביטוי ורוקדת בבּיר־זֵית, מגיבה על טכניקה כזו אילו ביקש אותו צ’ופצ’יק לצייר על הקיר בכתב־שׁתָנים פרק מן הקוראן, למשל.

עד כאן – הבושם הספרותי. הניחוח הלשוני יש לו מסלול משלו.

המַתכּוֹן למחזה ישראלי בן־זמננו נראה פשוט: עֲרוֹך רשימה של עשרה־עשרים מונחים מן האיזוֹר האנאלי – מונחי הפרָשָׁה או מישגל; דאג ששום אחד מהם, במכפלה נאותה, לא יחסר בדיאלוג הבימתי; הוסף לזה – במיטב טעמך – “בן־מיעוטים” מן השטחים, הנאנק תחת מגפו של הקלגס הישראלי; תַבֵּל כל זאת בכמה אברכים מפואתים ומצוייצים – והרי לך מחזה ישראלי מקורי ומושלם ששום יסוד חשוב (או מעוּות) אינו חסר בו. תבזוק על כל אלה כמה הגיגים של פילוסוף־גימנזיסט – והעלית מן התבשיל גם תאוּדה של הגות.

וכך הולך ונולד לנגד עינינו ירחמיאל חדש – מהוּפּך. ירחמיאל עם אוצר־מליצות חדש, ששפת דיבורו וכתיבתו מעידים על דיאלקט מיוחד ועל שייכות למועדון־לשוני חדש ומתקדם השואב עיקר השראתו מן האינסטלציה האנאלית.

אם סימנו הלשוני הסגולי של ה“ירחמיאל” הקלסי בעבר היה ו' המהַפֵּך, השאוּב ממקורות תנכיים ארכאיים – סימנו הלשוני של ירחמיאל בן־ימינו הוא האות הבאה אחרי ו'. אות זו היתה לעמוד־ התווך של כל הבנין הדרמתי. כך היא, כך החֵ’ית הבאה אחריה. וכך היתה גם ה“ח’רא” לא רק קוֹרט־בשָֹמים שבוזקים אותו על התבשיל כּתבלין – כשם שהיו מוסיפים מֵי־רגלַים לבִישֹוּם הקטורת – אלא היא־היא התבשיל עצמו. לקיים “אכלת אותה”.

וכדי שיידע הקורא על מה קוראים לנו נציגי הקידמה להגן בחירוף נפש – על פי נוסחתו הידועה של ווֹלטֵיר – נַטעים את הקורא, על אף סלידת העט, פסוקים אחדים מן התבשיל הזה:

“שלאנג: מרד שמֶרֶד. כּל שמוֹק מקים פה מרד. קאַקערים. שטוף־זימה אחד שרוצה טאַכעס. כל פרעסער פּוצוביץ נהיה לי פרופסור לייבוביץ”.

ואם צודק ירחמיאל – הוא הַסְפָרי – בהנחתו, בפי אותו שלאנג במחזה כי “כשיציגו רבע־תחת, כּשיוציאו את הַשַד / יעמדו כּאן אלפים עם הכּסף ביד”; אם הנחה זו נכונה – יש לסלק את הצנזורה מיד ולהיווכח, אחת לתמיד, אם מושכת־הקהל העיקרית של המחזאות הישראלית היא באמת מערכת־הביוב האישית שלנו.

חברנו הנאצל, המשורר אהרן זאב, זכרו לברכה, אמר לנו בזמנו בצאתו, דרך מחאה, באמצע הצגת “מלכּת האמבטיה”:

“צנזורה – שמֶנזורה! מי צריך צנזורה? אצלנו, בפולין, היינו עושים זאת, פשוט, בשתים־שלוש ביצים סרוחות”.

נעיר רק כּי בהצגה, שבה אנו מדברים בטורים אלה, יספיקו הביצים בלבד. הריח מסוּפָּק על ידי הבמה.

נכון, איפוא, שאין שום צנזורה צריכה לחצוץ בין המחזה ובין שיפוטו. ומבחינה חינוכית אולי, באמת, אדרבה: יבוא הקהל הישראלי ויראה “איזה רַב יש לנו”.

ולענין "רֵיח הרָקָב של שֹנאת עצמו, שהוא מעבר למחזהו המסויים של מר הספרי.

יש להקדים ולומר:

ככל שאין הדברים אמורים בהיבט המדיני של מעמד הפלשתינאים, יש לברך בכל־לב על כל גילוי כֵּן של רגישות לאפליה, לקיפוח ולכל השפלה ופגיעה בכבוד האדם, בכבוד כל ברוא־בצלם, כל שכּן אדם המשתייך למיעוט אתני בחברה שלְאוֹם אחר דומיננטי בה.

עניינים רבים בתחום אנושי זה משוועים לתיקון – וזה כּולל את תנאי־המגורים הבלתי־אנושיים של עובדים מיהודה ושומרון, שרובם באים לעשות אצלנו במלאכוֹת שאנחנו – בהיפּוך־הערכים של חברתנו – מאסנו בהן. והדבר חל גם על אופי שלטוננו ביהודה ושומרון ועל גילויים של בהמיוּת גסה ומשפילה מצד מתנחלים מסויימים ומצד בודדים במערכת הבטחון (מאורעות חלחוּל בזמנם ובדומה להם). יתר על כּן: מי שרואה, על פי השקפתו, את יהודה ושומרון, או חלק חשוב מהם, כּמסופחים בעתיד למדינת ישראל חייב שבעתיים להקפיד בהתנהגותו כּלפי אנשים הנחשבים בעיניו אזרחים־בכוח של מדינתו.

בטורים אלה הושמעה לא־פּעם אתרעה חד־משמעית בנושא אנושי זה, שבו חייבת ישראל לנהוג על פּי מיטב הערכים של כיבוד האדם ולהילחם בענין זה בלי רתע במהרסים מִבַית.

ואולם המחזאות והסַרטאוּת הישראלית – ברוּבּה – יותר משהיא מודרכת על ידי אהבת הגר היא מודרכת על ידי שנאת־עצמו. היא הופכת עצמה באופן אוֹבּסֶסִיבִי לא רק לנושאת־דיגלה של הלאומנות הפלשתינאית, אלא גם לנושאת־דיבתה – בהגזמה, ברשעות, ברוח מופלגת של שנאת־עצמו – של מדינת היהודים. היא מחפשת לה מעין “מרפסת בּאזל” להוליד ממנה את בשורת חיבת ציון הערבית. ואילו ממרפסות המחזאוּת שלה היא מטילה, ברוֹב מחזותיה, את גלליה על שיבת־ציון היהודית בהתגשמותה. כּמו חטאנו חטא־קדמון לפני תשעים שנה באותה באזל עצמה וכמו הוספנו עליו פשע לפני כּארבעים שנה. מכל הדיאלוגים – היינו הך מה רמתם הספרותית או האינטלקטואלית – כמו נושבת רוח החרטה הגדולה על עצם הצעד הנועז שצעד העם היהודי אל תוך לוע־הארי של ההיסטוריה העולמית, ובייחוד: אל לועו הפעור והטורף של המזרח התיכון.

כמו לא הגענו אל הארץ הזו בשארית כוחותיו של עם יתום מאבות ומאמהות ושַכּוּל ממיליון עוללים מוּמתים. כּמו לא הבאנו עימָנו צדק פצוע וזב־דם שאנו גוררים אותו בשארית כּוחנו, מִן הארץ הזאת ואליה, לאורך דורות.

וודאי: שאלת החיים עם שכנינו והיחס אל הגֵר הגָר בתוכנו, היא משאלות־המוקד הקיומיוֹת, המוסריות והלאומיוֹת, של החברה הישראלית ועתידה.

ואולם בחברה זו יוקדות כּמה בעיות־קיום חמורות נוספות: סוציאליות, עדתיות, רוחניות (דתיים וחילוניים); יחסי אבות ובנים, היחס לעבודה וליגיע־אדם, קשר ישראל עם העם היהודי בתפוצות וכמעט אמרנו גם שאלות “ציביליזטוריות”, ככל שהדברים אמורים בהמשך הבטחת רמתנו האיכותית והטכנולוגית בחבל־עולם סָעוּר זה. משא־הבעיות העמוס על ישראל מסוגל לרסק חוט־שדרתו של עם חסון בהרבה, בעל מסורת ארוּכּה יותר של עצמאות וליכּוד לאומי.

ואולם כּאשר באה במאית של תיאטרון לילדים בישראל להביא את יצירת־הבכורה שלה לבית־הספר היא פותחת בנושא סבוך ונפתל שהוא מכוות־אש גם לבוגרים, ומבקשת, דרך עדיפות, להלעיט את הפעוטות הבּוֹהים בנושא שהוא אולי אובססיבי לבמאית, אך עדיין הוא מחוץ לטרדות המרכזיות של מוֹח הילד ונפשו.

וכאשר באים מחנכים – גם חילוניים – (וגם מחנכים הם, כּידוע, מימסד. היחידים שאינם מימסד הם במאים, שחקנים, מבקרים והיח"צים שלהם) ובתום־לב פידגוגי מטילים ספק בעדיפותו החריפה של ענין נשואי־התערובת לגבי הילד הרך בישראל – מיד מגוייסת זעקת־שבר על התאַנוּת לחופש הביטוי.¹

כאילו אסור להטיל ספק בחשיבותו החינוכית המיידית בישראל של ענין נשואי התערובת – מנושאי־הבעירה הסבוכים של הקיום היהודי בימינו. כּמו אין הילד היהודי בישראל יכול עוֹד להתקיים אפילו יום אחד בלי שנושא בּהול זה יוּאַר לוֹ – באוֹר הקידמה, כמובן – כבר בראשית צעדו אל עולם תיאטרון הילדים.

הפטרה:

את המטבע “שנאת־עצמו היהודית” לא אנחנו המצאנו. שאלנו אותו מהוגה־הדעות היהודי־גרמני

תיאודור לסינג. הוא שטבע מושג זה והכתיר בשם זה את ספרו האחרון (JUDISCHER SELBSTHASS), שהופיע בברלין בשנת 1930, שלוש שנים לפני הירצחו בידי פלוגת־רצח נאצית, שנשלחה למשימה זו במיוחד אל מעונו במארינבאד.

דמותו של תיאודור לסינג, שנולד כּיהודי ומת כיהודי, היא דמות מורכּבה ומרתקת. אמרנו: נולד כּיהודי ומת כּיהודי, משום שבין שני האירועים הבּיולוגיים האלה, בהיותו סטודנט, הֵמִיר דתו והיה ללוּתראני. בַּעֲלוֹת הציוניוּת המדינית האקטיבית על במת ההיסטוריה היהודית – חזר לסינג ליהדות, נלהב לרעיון הציוני ופירסם, כּאמור, את האחרון בספריו: “שנאת עצמו היהודית”. עיקרו של ספר זה – מחקר קלִינִי של האינטלקטואלים היהודים שהוכרעו על ידי תסמונת החולי “שנאת עצמו היהודית”, שתיאודור לסינג – על פי מהלך קורותיו – התנסה בו בעצמו.

מקום מרכזי בין שש הדמויות שלסינג מונה בספרו, תופס אוטו ויינינגר (אגב, כּל מי שנתפס בדבקות כּזו לפרק “הנפש היהודית” במחשבת ויינינגר, שבו בולטת כּל כך תסמונת החולי הזה, מן הראוי שיעיין מעט בפרקי הספר הנשכּח של לסינג). כהפטרה לניתוח יסודי של אחת משש הדמויות בספר זה – כּולם אנשי יצירה והגות – כותב לסינג במשפט חותם:

"עמדה לפנינו הבחירה לראות בגיבור זה דמות נתעבת (כּמידת הדין – י.)

או דמות אומללה (כּמידת הרחמים – י.) “אנחנו רואים בו אדם אומלל”.

איך נתגלגלה תכונת אופי זו של “שנאת עצמו”; איך נשתרשה והסעיפה שלוחות בקרב שכבות של אינטליגנציה עברית באַרצָה הרבונית – אינטליגנציה המשוחררת מכל תסביכי היוצר היהודי, חצוי־הנפש, בארץ נכריה – זוהי חידה המחייבת אולי מחקר קליני לעצמו.

ואולם כּאשר אתה קורא את “החילוני האחרון” ועוֹד רבות מיצירות הדרמטורגיה הישראלית של הזמן האחרון וכשעליך להחליט אם לשפּוט מחברים אלה – בּנוסח לסינג – כנתעבים או כּאומללים, הרי מתוך אַטאוויזם של חסד יהודי ושל מידת־רחמים יהודית מושרשת – אתה בוחר בהגדרה האחרונה.

19 בדצמבר 1986

כרך ב: עוז לנדיבות

מאת

ישעיהו אברך

---

שער ראשון: בין קידה לחשבון־נפש

מאת

ישעיהו אברך

שער ראשון: בין קידה לחשבון־נפש

מאת

ישעיהו אברך

---

סוד שיח עם אסיה

מאת

ישעיהו אברך

א.

לא נכחד; אנו ניגשים לקרוא ספרי־מסעות על המזרח הרחוק ברגש מסוייג כלשהו. ימים רבים היו ארצות אסיה ועמיהן כספר החתום בפנינו ואילו משהחילונו להציץ בעולם זר ומופלא זה, אין לך מבקר שנשתהה שם, מי הרבה ומי מעט, שלא יראה להעלות רשמיו בכתובים. אין זאת כי השוני והמוזרות באורח־חיים של יושבי אסיה הרחוקה כה עזים וכה כונפים את המבקר עד שאין לכלוא את רגשי ההשתאות והתמהון בלי לחלקם עם הרבים, אלא שלרוב נתפסת עינו של המסייר אל הגילויים החיצוניים האכסוטיים – וכבר אנו יודעים, ברב או במעט, תיאורי הפאגוֹדות, הפרוטומוֹת של בודהא, העניות המנוולת והגיישות, שהם, דרך־כלל, הציצים העיקריים בכתביהם של המציצים באסיה. ואולם המבט החושף שרשי־חיים, הוויית־אדם וארחות־חברה של עמים קדומי־תרבות אלה נעדר, אם מחמת קוצר־הראייה, שאיננו משיג אלא דברים שבקרבת העין, ואם מחמת קוצר־המשיג, שגם דברים הנתפסים בשדה־הראייה אינם מתפענחים לרואה ואינם מגלים לו נבכיהם של העולמות. ראייתו אינה בבחינת אתגר לאסוציאציות מחשבתיות וללימוד דבר־מתוך דבר, אלא היא מוגבלת בתוך עצמה ואין עימה מלבד הדברים הנראים ולא כלום. הכללה זו, ככל ההכללות, יש לה, כמובן, חריגים, וכבר יש לנו כמה ספרי מסעות שהם ראשית־הנסיון בספרות־המסע העברית הנוגעת לאסיה, להעלות רבדי־חיים עמוקים יותר ולצרפם להווייה אנושית שלמה ותוססת.

ב.

לא נתבע מדפי־יומן של שליחות דחופה ודוחקת, הכונפת שתים עשרה ארצות ומרחבי־ימים וצוררת אותם בשמונים ימי ראייה חטופים, אשר היינו תובעים מספר המסעות וההסתכלות של המשתהה להתבונן, אף כי עושר הסגנון ושפע הניבים, שהם כמבוע למחבר, ביחד עם כוח־ההיתוך האינטלקטואלי שלו משווים גם לרשמים חטופים כוח־המחשה ועושים אותנו שותפים לחווייותיו. הרושם הוא כי המחבר היה נתון למירוץ כובש־נשימה של מראות והתרשמויות מזה ושל מחוגי השעון מזה ופליאה שמצא שהות כלשהי לצקת רשמי־החטף שלו יציקת־סופרים. אלא שגם בדפים אלה צרורות תצפיות של עין בוחנה וטבועות כמה נקודות־ייחוד שנתהוו מעצם השליחות ומדרך מילוייה ועל אחדות מהן נשהה את עטנו.

ג.

הנקודה הראשונה היא עצם החידוש במגע הסברתי מקיף עם עמי אסיה וסיגול ניב ההסברה אל המנטליות המיוחדת של עמים אלה.

במשך שני דורות של ציונות מדינית היתה ההסברה שלה נטוייה בשני פלסים עיקריים: א. הסברה ליהודים, תוך מגמה לעשות נפשות לציונות – וביותר: לציונות המגשימה – בקרב היהודים; ב. הסברה ללא יהודים, ביחוד: לרַבֵי־מדינה ולקובעי־גורל אחרים בארצות אירופה ואמריקה הצפונית, כדי לכבוש אותם לתמיכה בשאיפות התחיה של העם היהודי. עם קום המדינה גמל בכל חריפותו הצורך בגילוי נתיבי־הסברה חדשים בשני המישורים גם יחד. ואולם הרושם הוא כי שינוי־ממשי, ובמידה מסויימת: גם נושא פירות, מסתמן לפי שעה רק באחד מהם – ולאו דווקא במישור היהודי.

המהפכה הגמורה שחלה באובייקט המוסבר של הציונות – מדינה עצמאית במקום תנועה החותרת לעצמאות – לא חולל תמורה קיצונית בדרכי ההסברה ליהודים. מטיפים ציוניים, המתַחֲרים זה את זה בכשרון להרעיד לֵב, מוסיפים לשוטט בפזורה היהודית בימינו ואין שיחם נבדל משיחו של מטיף ומוכיח מימי המדינה־בדרך. אולי ההבדל היחיד הוא בנושא. לפנים היו פורטים על נימי הקדרות והעגמה של חיי הגולה ופגעיהם היום פורטים על התווים החיצוניים של העצמאות היהודית ועל גינוניה של המלכות העברית המחודשה. ואולם היהודים שניב זה בלבד היה מדובבם מתמעטים והולכים. רוח הבקרנות הצינית של דור יהודי צעיר, משכיל מזה ומרוצה־מעצמו מזה, דוחה בחוסר־סבלנות בולט וללא שמץ של אורך־רוח שבנימוס כל הד מליצה. הניב האמוציונלי כמעט אבד עליו כלח ואת מקומו צריך לרשת ניב חדש שיביא לצעירי היהודים בגולה את ההלכה של ישראל החיה והנושמת. את המשנה החברתית והאנושית של תקומתנו, ואת המאור האידיאי שיש לאל־ידה של מדינה קטנה ומיוחדת זו לתת לנוער חסר־משען ומחפש דרך הן כיהודי הן כאדם.

ואולם זוהי משאלת־לב בלבד. כך צריכים היו להיראות פני הסברתנו אך הם אחרים לחלוטין. אנו מוסיפים לדבר אל צעירי יהודים בתפוצות כשם שדיברנו אל אבות־אבותיהם. אפשר זו אחת הסיבות שגם אם אנו מעלים כסף איננו מעלים מגשימים.

שונה ומעודדת יותר התמונה במישור ההסברה ללא־יהודים. דפי שרת הם מבחינה זו דפי עדות.

ד.

על הפרובלימטיקה הסבוכה שבשיחנו עם עמי אסיה – למותר להרחיב את הדיבור. שני מקורות שמהם שואֵב העולם האירופאי־קונטיננטלי והנוצרי בכלל – ידיעה על היהודים ובעיותיהם: התנ"ך והאנטישמיות, אינם ידועים לעולם האסיאני. אין לעמים אלה שמץ של “תודעה יהודית”. גם הסיפור על מיליונים שניספו לפי־חרב אינו מזעזע אותם, יען כי מיליונים ניספים שם לפי־רעב שנה־שנה ואין העם האסיאני, כביכול, חסר אותם. צבע עורנו אף הוא אין בו כדי לקרב. נהפוך הוא: הוא מעורר אסוציאציות של גזע מאד בלתי אהוד שאסיה נשתחררה זה לא כבר מאזיקיו. ניתוץ משפטים קדומים לגבי הגזע – מבחינה שונה לגמרי מזו שהיינו רגילים בה בעמים – ביחד עם הקניית השכלה בסיסית על הייחוד שבהווייתנו הלאומית, קודמים כאן לכל שיג־ושיח בבעיות אקטואליות. על אחת כמה וכמה – לכל נסיון של הידברות ושיכנוע בענינים העומדים על פרק־היום המדיני בינינו לבין עמים. לכן מפליא הדבר שבעתיים שבהתמודדות זו, שאליה יצאנו כמעט כסוּמים, אנו מגלים יותר גמישות, כוח־המצאה וסיגול משהראינו עד כה בהתמודדות ההסברתית שלנו עם בשר־מבשרנו – היהודי הצעיר של התפוצה. אין זאת כי עומדים להסברה זו גם חיפושי־נתיב גם חכמת־ניב וגם ידיעת לב השומע.

ה.

לא נעמוד בהרחבה על המעיין המתגבר של נימוקים ונימוקים שכנגד. ראיות, עדויות, גזירות־שוות וגזירות לא שוות, היקשים, פירכות והזָמוֹת שהם כחיצי־מסביר שנונים בידי אחד מאמני ההסברה שלנו בשׂיחו עם קברניטי עמים באסיה. “ראייה” לציילון ו“אינו דומה” למאלאיה (“הם זוכים בעצמאות תוך תהליך של שלום, בהסכמה גמורה עם השלטון הזר המעביר להם סמכויותיו בהדרגה מתוכננת ומסייע בכל לשלטון הלאומי להשתלט על הענינים – בעוד שאצלנו עקר השלטון הזר ללא כל הסדר עמנו והפקיר את הארץ לתוהו”).

ו“מעיקרא דדינא פירכא” להודו (“אין זו אלא רדידות היסטורית מצד הערבים להשוות את מדינת ישראל עם מדינת הצלבנים – הם אינם מבחינים בין הרפתקה צבאית־דתית־מדינית, שבאה לפתע כפרי איזה יצר חולף שתקף פתאום את העולם הנוצרי – לבין חפץ החיים ולהט התקומה הפועמים בלב עם שלם זה אלפים שנה”). – טיעון הרצוף עירנות מחשבתית בלתי פוסקת ועושר אינטלקטואלי. פה ושם מחזיר אותנו הדו־שיח או הדו־קרב המילולי אל מיטב הטיעון הקלאסי למהותנו היהודית המיוחדה הידוע לנו מימי “שאלו סבי דבי אתונה” ועד שיחם־ושיגם של דגולי הדַבָרים של הציונות המדינית עם קברניטי עולם בדרך המייגעת של כיבושם להבנת ייחודנו ושאיפותינו. כושר־טיעון כזה הוא קנינם של יחידים ואין לראותו בחינת מטבע לרבים. אך יחידים אלה טובעים גם דפוסי־טיעון ומתווים קווי־טיעון ואותם מסוגלים – ואמורים – מסבירים אחרים לרשת.

ו.

מבחינת הצורה: צמצום וריכוז הביטוי, ניתוח אנליטי שאיזמלו: הגיון נוקב ואי־הפלגה. אין שרת מקבל את ההנחה הנפוצה כי מאחר שבחייהם של עמי אסיה עדיין ארוגה המיסטיקה לכן יש לדבר אליהם בלשון אגדה ובלשון מטיף ומעורר. הוא פונה אל חריפות־המוחין של שומעיו ואל עמקות בינתם. כל־כולו הלכה ומאמץ של שיכנוע שכלי־מחשבתי בלי שום מי־ויכוח או מי־הפלגה שבהם נוהגים. לצערנו, נואמים רבים להשיט את עיקר־דבריהם ואת גרעין־נימוקיהם ועתים גם לטבע אותם בהם. כלל זה של צמצום ומיצוי הן בבחירת הנושאים והן בטקסט¹ המילולי הוא מסימני ההיכר של הניב השָרֵתִי. גם הנטייה לחדשנות לשונית היא בוודאי אחד הגילויים הטכניים של החיפוש אחרי הדיוק שבמושגים, דריכת המלים עד מיצוי כל משמעותן והשמטת מלים העוקפות את המשמעות או את המושג.

מבחינת התוכן מצטיירים שלושה חוטי־שני להסברה בסיסית שלנו בקרב עמי אסיה. קו המורשה הרוחנית והרציפות הלאומית; קו עוּבדת הקיום ודחף־היוצר; קו הערגה לשלום והכוח, אלא שכל קו ומידת ההשפעה שלו. ענין לנו בשיחנו עם המשכיל האסיאני להצביע על המורשה הרוחנית והמוסרית הגדולה של עמנו שעריסתה אסיה וימיה כימי המורשה הרוחנית של עמי המזרח. וכמותה היא בכלים הראשונים שעיצבו מוסר חיי האדם והחברה עלי אדמות. מכלים אלה הריקו עמים, דתות ותנועות בתקופה מאוחרת יותר, אך לא יכלו ליטול מראשוניותם. רצה לומר: העם הזה, ששמו ושמעו מהדהדים עתה במזרח לא מאבן נולד. רגבי המזרח הם אָבְנַיים שלו ומורשתו הרוחנית – אבניים לאמונתם של עמים וגזעים אחרים. ואולם, עם כל הדגשת הרציפות הלאומית שלנו מימי קדמוניותנו בארץ הזאת – רציפות מפליאה, המוסברת אולי אף היא בכוח החישוק הרוחני, המיסטי – הסתבכות מינימלית בהסברת אלפיים השנה שבין חורבן לתקומה. דילוג מקצה בסיס־הקשת האחד של ההיסטוריה העברית אל משנהו, ודיבור על ישראל כְּעַל עובדת־קיום, מדינה במדינות, שרירה וקיימת שזכות קיומה – גם בתוקף קיומה – אינה יכולה כלל להיות מוטלת בספק. כשם שאין לפקפק כלל בשייכותה לאסיה, כי בתוך אסיה היא יושבת ובה היא בונה חייה המחודשים. ומתוך עובדת־קיום זאת בא תיאורה של ישראל תוך מזיגה תמידית של ענווה וגאון – ענווה שאין בה מן ההתבטלות וגאון שאין בו מן ההתנשאות אלא מסימני הבטחון הפנימי, נוסח: איננו בגדר מעצמה – אך אנו חזקים, איננו מדינה גדולה, אך אנו עם גדול וקולנו נשמע באומות; איננו מנפנפים ביתרוננו הטכני, ההשכלתי והסוציאלי על פני המדינות הסובבות אותנו, אך איננו חסרים יתרון כזה; יש נסיונות חברתיים גדולים ונועזים יותר מן הנסיון החברתי של ישראל, אך יש ויש מה ללמוד מן הייחוד וההישג שבנסיוננו; אנו צמאים לשלום, אך – אל נא תשכחו – אנו מלומדי נצחון: אין לנו עושר טבעי, אך אנו נועזי־פיתוח, כמעט בכל תחום סובבת ההסברה על שני צירים אלה, המאזנים זה את זה, ונמצאת מדגישה את החיוב בכל אחד מהם. זוהי הסברה הבנויה על שני קטביה של האמת הישראלית ועל הבנת נפש השומע האסיאני, החתומה גם בחותם הענווה וגם בחותם ההערכה ליציבות ולכוח.

ז.

נקודה אחרת שזכתה להארה מזוית מקורית היא החייאת הלשון העברית. מקובל לראות בהשלטת העברית כשפת העם והמדינה בכל תחומי החיים, שני פלאים: פלא ההתנערות וההיגמלות של רבבות בני־אדם משפות שהיו רגילים בהן ופלא ההחייאה של לשון שנחשבה לשון מתה. שני הפלאים מצטרפים לנס השלטתה של לשון לאומית אחת, דבר שמדינות רבות באסיה ובאמריקה, שיש להן עממים רבים ושבעים לשון בתוכם, מתקנאים בו.

ואולם מ. שרת, מעמיד אותנו על נקודה מעניינת נוספת שאיננו מרבים לתת דעתנו עליה: נצחון הלשון העברית על פני שפת הכובש ששלט בארץ לפחות כימי דור: האנגלית – דבר שעמי אסיה, שהיו נתונים לשלטון קולוניאלי, לא יכלו לו. במאבקם בשלטון הקולוניאלי לא נתנו העמים האסיאניים את דעתם כלל על ענין הלשון. להיפך: הם ינקו מתרבותו של הכובש ושפתו נארגה בכל חוגי האינטליגנציה והיתה להם לשפה מדוברת. היא היתה לשפת המשא־ומתן הרשמי, לשפת המגע החברתי בין השכבות העיליות של החברה ולמעשה אף סימלה במידה מרובה את הריבוד הסוציאלי של האוכלוסין. כל רשת ההשכלה בארצות אלו – למן בית הספר היסודי ועד המכללה – היתה בשפה האנגלית. עקירת הבורות והאנאלפבתיות באה באמצעות האנגלית. משהוקם בית־ספר בכפר שבו לא ידעו ילדים מעודם לימוד מהו – הוא הוקם כשכל המקצועות נלמדים באנגלית. העובדה שהתנועה הציונית, בהיותה המדינה־בדרך, הלבישה עצמה מיד גם לבוש של שחרור בדמות שפה לאומית וראתה גם בשפת הכובש, אם תינתן לה דריסת־רגל מוגזמת בחיינו, סכנה חמורה לעצם המאבק המדיני, היא גילוי של בינה עמוקה ושל אדיקות־חלוצית. זו התרשמותם של בני אסיה. אבל גם כשאתה מהרהר בכך כאן בארץ אי־אתה יכול שלא להשתאות. אין זה חדש כי דווקא בתוך העם היהודי הנטייה לטמיעה ולהתבטלות בפני כל לשון ותרבות זרה – ביחוד: לשון ותרבות המקובלות באותה תקופה כגבוהות – היא גדולה, ובתוך הישוב היהודי לא חסרו פה ושם נטיות סנוביות להתבוללות לשונית. נחוצים היו גם כוח־מוסרי וגם מעשה שיטתי מכוון כדי למנוע השתלטותה של האנגלית בחברה הגבוהה, במשא־ומתן היהודי הפנימי, בבית־הספר או במכללה.

היינו: העמדנו את האנגלית במקומה הנכון. נתנו לה מלכתחילה את המקום הראוי לה כשפה אירופאית חשובה בבית־הספר שלנו, אך לא כשפה דומיננטית בתוכו. ההישג שלנו בהרקת הספרות הטכנולוגית והמדעית בכלל לעברית ובהוראת המקצועות המסובכים ביותר בבתי־הספר הגבוהים שלנו בשפה העברית יוצא כאן מגדר הישג לשוני־טכני, מקבל משמעותה של אי־פשרנות לאומית ונעשה חלק בלתי־נפרד מן הכמיהה לגאולה ומן המאבק העיקש והנפתל עליה. ולוואי נעמוד גם בימי המדינה באותה אדיקות ונאמנות לערכי לשון ותרבות עבריים שציינה את ימי החתירה לעצמאות מדינית.

ח.

נקודה אחרת היא הדרמה האישית שבפגישתו של מ. שרת עם פאנדיט נהרו. הבחינה שאנו בוחנים כאן נוגעת רק לצד האנושי ולא לצד הפוליטי של הבעיה. הבה נראה מה היה רקע הפגישה ומה היו נסיבותיה: ימים רבים אנו מבקשים מגע עם אישיות רמת־מעמד זו בדברי ימי הודו ובהיסטוריה של הזמן החדש בכלל. לאחר יגיעה מרובה עולה בידנו להועיד ראיון עמו. שליח דגול שלנו מתכנן בוודאי בקפידה את שיחת־העימות הזו, שבעצם ההסכמה לקיומה יש איזה סימן של תזוזה. שליחנו הולך, איפוא, לפגישה מתוך הכרה בצדקת הענין שאותו הוא אמור להציג, מתוך וודאות כי משנתו סדורה ומתוך ידיעה מראש של עיקרי הטיעון של בר־השיחה. אלא ששעה קלה לפני הפגישה מתרחש דבר מדהים: בדרך אל לשכּתו של נֶהרוּ קונה מ. שרת את עתון־הבוקר של הודו ונדהם למראה הכותרת הראשית: “כוחות ישראל הגיעו לתעלת סואץ” (‘מבצע קדש’) שערו בנפשכם סערתו הפנימית של שליחנו ההולך אל נהרו: אלף – אין הוא יודע דבר על המיבצע הצבאי הזה. בית: גם בהתרחשו אין הוא יודע עדיין מה טיבו: גם בידעו מה טיבו – ספק אם לבו שלם עמו; גם אילו לבו שלם עמו – אין לו כל ידיעה איך אומרים מתכנניו של אותו מיבצע להציגו לפני העולם. ואחרון־אחרון גם לו נתבררו לו כל הדברים האלה דקות אחדות לפני הפגישה היה הדבר מחייב שינוי יסודי של כל קו־ההסברה שהוכן מראש. במקום להופיע כתובע, שיש עמו להציג לבן־שיחתו כמה קושיות נוקבות ומביכות בענין מוסר היחסים בין עמים ובענין הדו־פרצופיות ההיפוקריטית במקצת שביחסה של הודו הרשמית לישראל, מצֻווה השליח פתאום להופיע כפרקליטו של ענין שברגע זה כל העולם מטיח אותו ככתב־אישום חמור נגד ישראל. ואף כי המנוסים בפיתוליה של הדיפלומטיה אינם נבוכים בדרך כלל מהסברת דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת – צירוף־הנסיבות הפתאומי הזה יש בו כדי להדהים ולהביא במבוכה אף אותם ושכמותם. ואולם השליח אינו משתהה כלל להיתפס לשמץ־מבוכה. תגובתו הרפלקטיבית־כמעט היא “עלי להתגייס מיד להגנת הענין”.

מדרגה זו של התעלוּת אישית משיגים רק יחידים. נסיבות השליחות המיוחדת הזו מעמידות את שליח העם במערכה המדינית בשורה אחת עם הסייר בשדה הקרב. התיאור העצור והדרמאטי של הפגישה עם נהרו, שאינו מרופד בשום מקום מידה כלשהי של תרעומת על חומרת התפקיד ועל הפתיעה שבו, מעלה לידי ביטוי עוז־רוח לאומי וגודל־רוח אישי כאחד. כאשר מ. שרת מציין כי הפטיר את שיחתו עם נהרו:

“We are not on speaking terms”, אתה חש בזעם שלו. ואתה תמה לאותו גאון פנימי שבו יכול שליחו של עם קטן לסיים שיחה כה מורכבת עם אחד ממנהיגיה הבולטים של אסיה רבתי בנסיבות הבלתי נוחות ביותר לשליח ולעניינו. מעטים אולי המיבחנים המדיניים הרצופים דרמתיות אנושית פשוטה וחריפה כמיבחן הזה של שליח ישראל בהודו בבוקר ה־30 באוקטובר 1956.

ט.

נקודה אחרת המודגשת בספר והמשהה על עצמה את המחשבה היא: סדן צרות העצמאות אחד הוא. מתוך שיחה עם ראשי המדינות שזכו בעצמאות בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה מסתבר כי כמעט בכל אחת מהן כיבוש העצמאות פתר בעיה, אך העלה והחריף בעיות. העצמאות פתחה את השער אל הנכסף אך גם אל הבלתי־נודע. העם נעשה אדון למשטרו ולחירותו אך גם לתלאותיו. משהוסר עול הזרים מצווארם של עמים כאילו סולק גם הכלירעם שהיה קולט, או שהיו נוהגים לשַלֵח בו את כל המדווים האחרים של העם. רוב העמים הנתונים לעול זרים כוחם עמם לשעבד כל מאווייהם וצרכיהם לגוּלַת כל המאוויים: החירות המדינית. אך משהושגה חירות שוצפים בבת־אחת ובמלוא החריפות כל היצרים החבויים והדחוּקים האחרים. עוֹניוֹ, יסוריו ובעיותיו של העם נחשפים אז בכל אימת מערומיהם ובעוד המלחמה לעצמאות היתה מלווה ברוב המדינות תהליך של ליכוד לאומי והתגברות על הבדלי־גוון בהשקפות חברתיות – האקט עצמו של השתחררות ופריקה עול־זרים מביא לניפוצה של אחדות זו ולפרטיקולריזציה מדינית, אידיאית, שבטית, עדתית או אחרת, העלולה להעמיד בסכנה את העצמאות גופה. כך בעיית העדה הסינית במאלאיה, בעיית השפות בציילון, בעיות הבטחון של כל מדינה והבעיות הסוציאליות החמורות הכרוכות בבערות ובעניות המנוולת שבהן נאבקות עתה כל מדינות אסיה שזכו לעצמאות בדור האחרון.

מסתבר כי מיבחנו האמתי של עם איננו רק ביכולתו להיאבק באדיקות ובדרך בלתי־מתפשרת על חירותו. יכולת זו היתה מאז ומתמיד והינה גם היום נחלתם אפילו של העמים הפרימיטיביים ביותר. המבחן הוא בפתרון בעיות שלאחר העצמאות, בעיות הנובעות מעצם קיומה של מדינה בימינו, על כל סבכיה החברתיים, התרבותיים, הכלכליים והבטחוניים. המאבק לעצמאות כשהוא לעצמו אין בו עדיין כדי להכשיר את העם לקראת הפתרונות.

מסקנה זו אינה חדשה עמנו. מי כמונו יודע כי העצמאות איננה אלא מסד לבנין החיים הלאומיים וכי דווקא השאיפה הטבעית למצות כל יתרונותיה של החירות הלאומית היא־היא המעמידה לפני כובשיה חומות שלא פעם נדמה כי אין להבקיע אותן. אולי נתנחם בכך שסדן יסורי העצמאות אחד הוא וכי דרך ביצור העצמאות ובנינה היא תלולה ומלאת חתחתים לא רק בישראל. אין ספק, הסכנות האורבות לעצם קיומה של העצמאות אין להן אחיות אצל מדינות אחרות אבל יסורי ביצורה וקידומה של החטיבה הכלכלית, המדינית והחברתית של העם שזכה בחירות, משותפים כמעט לכולן.

26 בדצמבר 1958

---

וידויים אמריקניים

מאת

ישעיהו אברך

(דפי פגישות)

כשאתה משקיף מקרוב על אופיים וטיפוסם של הבאים מן הרווחה שמעבר לים אתה רואה את גילוייו של האכזיסטנציאליזם היהודי בימינו. גילוי מוחשי מאד ברדיפה אחרי כל הנאה אפשרית מהנאות העולם הזה וגילוי של השקפת־עולם אכזיסטנציאליסטית. במפורש וברמז, ברוב־דיבור ובהתנהגות, הם חושפים את עצמם.

כך אנו חיים. כך אנו רוצים לחיות, כך ולא אחרת. אנו רוצים ליהנות מכל הטוב והמרהיב בארץ הזאת. לא במקום הדברים הנאים המצויים במקום שבו אנו גרים אלא בנוסף להם נחוצה לנו ארץ ישראל זאת. לא במקום ארצות־הברית, אלא כלוויית־חן לה. כנופך ליהודי בנכר. אנו נהנים בעצם אנו נהנים בכל מקום; ממראות פורטו־ריקו והאיטי כמו ממראות הכרמל אלא ששם אנו רק נהנים. כאן אנו נהנים וגאים. לגבי דידכם, הישראלים, בעימות אתכם – אנחנו, כביכול, מחנה מול מחנה. לגבי הנכרים שבקירבתם אנו יושבים – הישגיכם הם גאוננו. אנו מספרים להם את סיפורי־עלילותיכם – הגבורה, התעוזה קשיות־העורף – לא בגוף שלישי: הם, הישראליים, גברו, העיזו היקשו־עורף אלא בגוף ראשון: אנחנו, היהודים, עשינו זאת. שום דבר אינו מרים יותר את שם מאשר מאשר עלילותיכם כאן. טעמו של השירות שאתם הישראליים נותנים לעם היהודי, איננו כפי שאתם סבורים טעמו של מקלט. טעמו הוא טעם משען. לא מקום לקלוט בו את יהודי העולם, אלא מקום שבעצם קיומו הוא מקל עליהם את היותם במקום שבו הם הווים. אלא אין אתם הישראלים תופסים כלל את המשמעות הכפולה הזאת שהיא־היא בעינינו טעם כל הרבונות הישראלית: מקלט לרדופי העם ולנחשליו, משען לבטוחי העם ולמתקדמיו. הפלא הגדול ביותר אולי שחוללתם הוא כי שנים וחצי מיליון יהודים – מהם כמחצית שנאספו מן היבשות המפגרות ביותר – היו למקור גאווה של העם היהודי כולו. כולל חלקיו הנאורים, המשכילים, המרווחים ביותר, גולת־כותרתו של העם כולו. זהו הישג כביר. יש להסתפק בו. אתם, אשתמש כאן בלשון התנ"ך, כביכול, הגבעונים של העם היהודי בימינו; חוטבי־העצים ושואבי־המים של תקומתו הלאומית. אך בעיני העם כולו אתם גם גזע הכהנים. אולי אלה הם שני היסודות בהכרת העם היהודי בארצות הרווחה המעוררים לגביכם הישראלים אותה תערובת בלתי־מושגת של חמלה והערצה. השתתפות בצער סבלותיכם בשאתכם את המשא הכבד, בחוטבכם את הגזעים העיקשים ובשאתכם את אסל־הדליים של העם העוברים על גדותיהם – ורצון להשתתף בהילתכם. לזכות במשהו מזוֹהרה. אילו יכול היה יחס זה להתקיים ימים רבים – לא היינו רואים מערכת־יחסים בריאה יותר, אמתית יותר בינינו לביניכם. אולי – תאמרו ואפשר גם תצדקו – זה לא כל כך מוסרי. זה איננו מחלק את העול במידה שווה. ייתכן. אבל הן כולנו יצאנו לדרך על פי הרצון החפשי וכולנו – אתם אבל גם אנחנו – הלכנו אל מול גורלות עיוורים. אינני יודע אם יש אמריקנים רבים שיהיו מוכנים להשוות מבחינה היסטורית. לגבי השינוי והתמורה בקורות העם, את הישגכם, שבפסגתו הביא לכינון המדינה היהודית ואת הישגי היהודים בארצות־הברית שהרווחה החוֹמרית, החירות האנושית והאזרחית הן משיאיהם. אך אולי ניתן פעם דעתנו גם על כך, כי הרווחה והחירות וזקיפות הקומה של היהודי בארצות־הברית, ככל שהן תלויות במידה לא מבוטלת בגורמים שמסביב, ביחס הסביבה – בעקרונות שעל פיהם חיה הסביבה הנכרית והמשטר הנכרי – אינן רק תוצאה של יחס הסביבה אלא במידה לא מבוטלת הישגם של היהודים עצמם, של תוקף הכרתם האנושית, גאוותם, מאמציהם הפיסיים והנפשיים והשכליים־רוחניים לבנות עצמם. ביתם אופיים וכל אורח־חייהם אחרת משהיו בעבר. חירות זאת ורווחה זאת שכה מדברים עליה אינן רק תוצאה של תהליכים אובייקטיביים, שמחוצה לעם היהודי. הן גם תוצאה של מאמצי עצמו, כמעט אמרנו: מאמצים חלוציים, שהיו קשורים במעברים נפשיים עמוקים, לא פחות – כמעט הייתי מעיז לומר – מן המאמצים שלהם נזקקו חלוצים יהודים במעבר לחיי עבודה בכנרת, למשל.

ואם זוהי בעומקה ההרגשה המפעמת אצל רבים מאתנו – שעברו כל תלאות ההסתגלות – אולי נכון יהיה להרפות לזמן מה זה־מזה, איש – מרעהו ולהניח למרכזים אלה להתפתח זה בצד זה ביחד עם חופש־הברירה והמיון הטבעי. החל כאן לא פחות מאשר בביולוגיה, וביחד עם תחרות חפשית בין המרכזים שתושפע גם מכוח המשיכה של כל אחד מהם גם מכוחות־הדחיפה העלולים להיווצר בכל אחד מהם. ועד אז – אנחנו ניתן להם כלים ואתם תתנו לנו תהילה.

חלק א': האידיאולוגיה מעכבת

(ההמשך, בדטרויט, ארה"ב, עם זוג יהודי אמריקאי)

אומר לך משהו על נשואי התערובת: כאן יש לכם טיעון רציני. אילו הייתם מניפים סיסמה כגון: ‘אם אתה רוצה להציל ילדכם משמד ומאבדן – שלחו אותו לישראל. כאן לכל היותר יתחתן עם תימניה, או עם מארוקנית. מעין מולאטים של העם היהודי אבל לא עם חרומות־האף הכושיות.’ זה חסר בתעמולה שלכם.

אבל אומר לך דבר שאולי יזעזע כמה יהודים אמריקניים אולי יותר מאשר אותך: אינני בטוח אם הורים יהודים בארצות־הברית ייבהלו מזה. באינדיאנה, אולי גם במקומות אחרים, מגיע אחוז נשואי התערובת ל־50%. מכה זאת של נשואי תערובת, ככל שהיא מתמשכת, מאבדת את אימתה, את סיוטה, את כוחה המאיים. אני חושש להעלות זאת על דל שפתי: עוד מעט, ברבות המקרים ובהתפשטותם, נשואי התערובת יחדלו להיות כתם במשפחה אלא גומת־חן, אצל ההורים. אצל יהודים אולי יותר מהר מאשר אצל הצד השני. ראה את ההתפתחות הזאת של קשרים בין־דתיים – מי ממריץ אותם. מי דוחף לקראתם אם לא היהודים! רבנים יהודים מתקדמים עושים זאת בתום הכרה או בתום־לב ובתום־מטרה להקהות ניגודים ולעקור זרע של שנאה דתית ולמנוע בעתיד אנטשימיות. יש הגיון וטעם בפעולה זו וכוונתה בוודאי רצוייה. אם כי לא מי שעושה בה יוכל לספר לך שההתלהבות היהודית להתקרבות זאת בין הדתות עולה בהרבה על התלהבות הצד שכנגד. כאן עלול לקרות משהו הפוך משקרה לכומר שביקש לנצר את סוכן הביטוּח. וזה מובן, אחרי הכל, הצד השני איננו צריך לעקור מלבנו אנטי־נוצריות או יצרי־השמדה סמויים או מגמות אפלייה דתית ואזרחית. אנחנו הצריכים לכך. כאן אנחנו המבקשים. התובעים. אם בכלל אפשר לדבר על התלהבות כזו. המיבחן היה רק לפני חדשים אחדים, לאחר מלחמת ששת הימים.

שום אדם איננו ממהר לעזוב חברה נתבעת ולהצטרף לחברה תובעת; שום אדם איננו שש לעבור ממעמד של נותן למעמד של מקבל או של מבקש. אתם חברה תובעת, מבקשת. אתם גם נתבעים. כלומר: תובעים מעצמכם. ובזה גם עיקר גדולתכם ועיקר כוחכם בתביעה מאחרים. אך עוד הרבה שנים תהיו מצויירים בעינינו כמבקשים. יש לכם רגש מוצדק אך מוגזם קצת של עליונות יהודית עלינו; יש לנו – ולא בנקל ייעקר – רגש מוגזם, אך מוצדק על פי מערכת היחסים האובייקטיביים שבינינו. רגש של אדנות עליכם. שים לב: “אני שפכתי את דמי עליך” – איננה אלא תביעה מוסרית ערטילאית. אני פירנסתי אותך והשקעתי בך כך־וכך" – היא תביעה מוחשית מאד עד כדי בעלות ועד כדי ערכאות. אנו באים אליהם ושומעים ורואים עלילות־הגבורה של דורכם ואנו נפעמים. אך גם הטובים שבנו חוזרים ומהרהרים בליבם: כוחנו ועוצם כספנו הוא שהקים לנו־לכם את החיל הזה. כל מה שאנו מבוקשים יותר לתת מכספנו נהיה נכונים פחות לתת מעצמנו. אצטרף לחברה זו במו גופי, מהרהר לו לא־פעם אף הטוב והנדיב מבינינו, ואיהפך באחד הימים גם אני לתובע, למקבלי כן, למקבל. הכסף שאנו נותנים הוא – וזה נכון מאד מבחינה פסיכולוגית – מעין כופר־נפש, נוסח: קח את כספי ובלבד שלא תתבע אותי עצמי או את בני. אך מבחינה פסיכולוגית: בקשת הכסף הזאת מצידכם גם היא הגורם המרתיע מלהצטרף אליכם. כאמור: היום כל עוד אני בחוץ אני נתבע, מבוקש, נדיב; מחר – אני בפנים ואני מטבע התנאים של הארץ הזאת שלכם, של רמת־חייה האישיים ושל רמת־צרכיה הלאומיים והבטחוניים, נהפך לתובע, למבקש, למקבץ.

אין זה פשוט כלל וכלל. כדי שתהיה ראשית תמורה אצלנו נחוצה גם מהפכה אצלכם. השאלה הגורלית היא אם מהפכה כזאת אפשרית. ואינני מתכוון לכך אם אפשרי הדבר שיימצאו מדברים בנוסח אחר אלינו, אל מה שאתם קוראים: התפוצה, או הגולה, או היהודים בארצות הרווחה. השאלה היא האם מבחינת צרכיה האוביקטיביים הבוערים באש של הארץ הזאת בבטחון ובפיתוח – מהפכה כזאת, שביסודה צריכה להיות מונחת מראש הנכונות לוותר על מידה מסויימת של עזרה כספית. אם מהפכה כזאת, מבחינה אוביקטיבית אפשרית?

(אבל לומר לך מה שאומרת לי רעייתי לאחר כל הדברים: הם בכל זאת נפלאים, הישראלים האלה).

בסבך כזה של רגשות ותיסכול לך הגדר את מערכת היחסים בין שני חלקי עם ומעל לכל: לך התנבא עליהם. אולי אתם. אחרי הכל אתם העומדים עכשיו במקום שעמדו הנביאים. נאמר מה שנאמר על גדולתה של ארצות־הברית – ישעיהו הנביא, לא התנבא ביבשת המערבית. אפילו את חזון העצמות היבשות לא חזו כאן. זהו. בכל – אבל בלי יחזקאל.

לא אומר לך שהתעמקתי בפירושה של הציונות. לא. ציונות אתם אומרים היא אידיאולוגיה. אידיאולוגיה לאומית. אומר לך משהו שבוודאי יפתיעך: אנו למדנו לחיות בלי זה. לחיות בלי אידיאולוגיה. אין פירושו שדבר שהוא בתחום משאת־הנפש המופשטת של אדם או כיסופיו אל טוב, נעלה, וצודק – הוא זר לנו. האמריקני הממוצע, והיהודי האמריקני הממוצע בתוכו, רוצה דווקא להדליק כפעם בפעם בחייו גם נר־נשמה אידיאולוגי. אבל, כפעם בפעם, נרות שיש להם תחילה ויש להם סוף ושאין אתה מתקשר אליהם קשר של טבור לעולם, לא לאורך זמן לא לאכסקלוזיביות של מטרה. היום, אני רוצה, אני נותן מעט חילי למלחמה על שוויון הכושים. בכנות, ביושר לב אזרחי – אבל בלי טירוף או קנאות. כן – כן. לא – לא. זהו, למעשה, טעמו של אורח־החיים האמריקני כולו. יעבור – ולא ייהרג. החיים עצמם, טעמם, רווחתם, בושמם הכובש, מופלגותיהם הצפונות, הדברים שכבר למדנו לארות מהם תענוג והדברים המסויימים שעדיין לא למדנו לארותם – אחרי ככלות הכל יקרים. יקרים מאד. שבעתיים יקרים מפני שהם קצרים. הנכונות הזאת להשחתת או לבזבוז החיים של דור הווה על מזבח החלום להיטיב חייו של דור עתיד – אמרתי על מזבחו של חלום ועל מזבחו של ספק – טעונה בדיקה גם מצידה המוסרי. חיי שלי ושל בני דורי, אף הם חטיבת־חיים שהוענקה לי על ידי בורא־עולם ושאין אני רשאי לבזבזה יותר משאני רשאי לבזבז חיים של אחרים.

אולי משום כך זרה מעט האכסקלוזיביות האידיאולוגית והרציפות העקיבה שלה לכל אורח החיים האמריקאי. לא אידיאולוגיה אחת. לא סל אחד לשים בו כל הביצים האידיאולוגיות. שים לב ששום דבר לא הוליד פירות באושים כל כך של קנאות ושפיכות־דמים והשפלת אדם מן הדבקות הזאת במכלול־אידיאולוגי אחד. מדוע אני צריך לקנות מחסן שלם של סוציאליזם – על צרור מיצרכים ששייך ושאינו שייך לענין – אם אני רוצה, למשל, לעקור את העוני מארצות־הברית? מדוע אני צריך, למשל, ב“עיסקת כולל” כזאת לחדול להאמין באלהים? רק משום שאני סבור, כפי שסברו גדולי הסוציאליזם המדעי, שעבודת־הכפיים ועבודת־הרוח של האדם היא אבי־אבות היצירה האנושית וראויה לגמולה הראוי – להכרת הגמול ולפרעונו? שים לב: אם יש איזה דבר המאפיין מבחינה רוחנית את החיים האמריקניים קרוב למאתיים שנה, מאז נצחונם של צבאות וואשינגטון על האנגלים, זהו חוסר חוט אידיאולוגי אחד במובן המקובל של מערך החיים הרוחניים והחברתיים של אירופה! האם הפסיד האמריקני על כך? האם האדם האמריקני היה זוכה ליתר רווחה, אילו היו חייו שסועים – או: מרופדים בזרמים אידיאולוגיים שונים? ואינני מתכוון כאן לרווחה חומרית. אם כי גם היא דבר שאין להתעלם ממנו במחי־מחשבה. מבחינה זאת אתה יכול לראות בעליל איזו עובדה סוציולוגית מפתיעה שדווקא במקום שאליו באו אנשים לא בדחפים אידיאיים – לאומיים או אוניברסליים – אלא בדחף המצוקה האישית, החומרית, החברתית והפוליטית; דווקא במקום שאליו נמלטו־נהרו אנשים כדי להציל איש־איש את חייו שלו, את עתידו; דווקא במקום שהנהירה אליו היתה לה מוטיבציה אגוצנטרית מובהקת – דווקא באותו מקום ומאותם מוטיבים אינדיבידואליסטים קצר הכלל כולו את המשופעים והברוכים בפירותיו.

זהו, למעשה, האנטיפוד הגדול שאורח־החיים האמריקני העמיד מול אירופה כבר מראשית התהוותה של ארצות־הברית. הבריחה מאירופה בשנות ההגירה הגדולה היתה מעיקרה וביסודה בריחה ממצוקות, מרדיפות, ממלחמות, אך היה בה גם משום בריחה מן הקנאות האידיאית והפוליטית – וגם הדתית – שאירופה היתה לא רק עריסתה אלא גם מעוֹן־טיפוחיה.

בלימודי הסוציולוגיה שלנו הביא לנו פעם הפרופיסור תקציר משנתו של זקן אחד מהחלוצים הפלשתינאים: א.ד. גורדון. נכבשתי אני ונכבשו חברי אל רעיונותיו. משנתו, אני יודע, קרובה יותר אל משנת הסיגוף האישי והוויתור ואינה דומה כלל – ובוודאי שקשה יהיה מאד להחילה על אדם אמריקני, למשל, המודרך דווקא בלי הרף על ידי תאוות השיפור וההנאה מחייו. אבל כמה מאתנו מצאו בא.ד. גורדון משהו התומך באינדיבידואליסטיקה של החיים האידיאולוגיים, בבנין חיי הכלל באמצעות חיי הפרט? בעינינו זוהי היפוכה הגמור של המשנה הסוציאליסטית שמַתחילה, כמובן, ביצר היומרני לשינוי סדרי־עולם, הכל כדי להיטיב מצבו של האדם היחיד. מי יודע. ייתכן כי אילו ניסה הסוציאליזם להגשים עצמו בדרך זאת – מטובתו האישית של הפרט, מעילוי רמתו המוסרית של היחיד – היה משיג פירות בטוחים יותר בשיפור הכלל. אולי היקפו של הכלל המשופר היה קטן יותר מהיקף הכלל שאותו מקיף היום המשטר הסוציאליסטי. אך עומקו של השיפור היה בוודאי גדול יותר, ואריכות־ימיו מובטחת יותר!

וכל זאת לא אמרתי אלא בהתייחסות לאותו אורח־חיים אמריקני שאיננוֹ רוצה, שדוחה, אידיאולוגיות כוללות, חובקות זרועות־אדם – ובטרם תשחררנה את מי שהן מבקשות לשחרר. הן משעבדות שיעבוד גמור את מי שנצמד אליהן. אם רוצים לאהוב את ישראל, אולי גם להתיישב בה ביום מן הימים – מדוע צריך להשתעבד לאידיאולוגיה טוטאלית כזאת של ציונות? האם אין אתם עלולים להפסיד ביהדות אמריקה הרבה דברים חשובים רק מפני שתובעים מהם, מבחינת השתעבדות אידיאלית, הכל?

אני סבור כי דבר דומה קרה לכם גם בענין הדת. מי לא נתן לכם לשמור פחות מצוות; לעבור יותר עבירות, בלי להכריז – בדיוק כך, או לערך כך – כי הדת היא אוייב הקידמה החברתית שאתם שואפים לבנותה? מה רע היה אילו פותחו אצלכם, מראשית התישבותכם, צורות שונות של התחייבות דתית או מסורתית כפי שהתפתחו אצלנו באמריקה בלי לגרש את האלהים באופן חד משמעי ממשכנותיכם? האם, באמת, התחייה הלאומית או אפילו התחייה החברתית והאנושית שהקיבוצים הם העלית שלה, היו מקופחות אילו היה בישובים אלה, מלכתחילה, גם בית־כנסת: אדוק פחות או אדוק יותר, שמרני או מתקדם, אך – בית תפלה?

אינני יודע אם היהודי האמריקני הצעיר שומר מצוות יותר מן היהודי הישראלי הצעיר הממוצע. בוודאי שלא. ואולי אפילו פחות. אבל ההבדל בין דור שלם אצלנו לבין דור שלם אצלכם שאלה לא נשבעו לקיום מצוות – ואלה נשבעו לעבור עבירות.

גם זה פרייה של הטוטאליזציה האידיאולוגית. הכל או לא כלום. חטאו בזה אצלכם לא רק דוקטרינרים סוציאליסטיים מסוג הפלג הרדיקלי שלכם “השומר הצעיר”. גם בפלגים ההתישבותיים האחרים של התנועה החלוצית החילונית. נזרע החטא הזה, נזרע וטופח, כאילו עבודת־אלהים מינימלית או שמירת סמלי־מסורת והנחלתם מדור לדור מתבקשות או עלולות היו להתנקש בבנין החברתי המפואר והמיוחד־במינו שהקימותם.

כל פעם שאני בא לישראל אני שומע טענות – ועתים גם אני שותף להן – על הקיצוניות של האורתודכסיה הדתית הישראלית ועל מלחמתה בצפורניים ובשן לא רק לקיום יכולתם שלהם לנהל אורח־חיים דתי מלא, אלא גם להשלטתו על אחרים. אני שותף, כמובן, לגינוי המגרעת הזאת, ולו רק מן הסיבה שכשם שלדידי אין לבנות חברה מודרנית על הכרה בחוסר־אלהים כך אין לבנותה על תרי"ג מצוות. אך האם לא נתתם פעם דעתכם על כך, שאולי קיצוניות חדשה זאת של האורתודוכסיה הישראלית היא גם תולדה של קיצוניות הכפיה שהטלתם אתם לפני שני דורות כאידיאולוגיה שלמה ומקפת של אתיאיזם יהודי? זוהי עובדה שאין טעם להתעלם ממנה, כי הדור החלוצי המופלא של ישראל הוא־הוא שעשה את האגנוסטיקה להשקפת עולם יסודית. במבט לעומק ההיסטוריה אפשר לומר כי ללא שום צורך רתמה החלוציות היהודית לעגלתה סוס השחרור מאלהים שלא היה נחוץ כלל לצידם של שני סוסים אדירים – הסוס של לאומי והסוס של שחרור אנושי חברתי, כדי למשוך עגלה זו במעלה ההר.

אבל אם תעמיק להתבונן תיווכח כי גם זוהי תוצאה של טוטאליזציה אידאולוגית, שהיתה אופיינית לכל תנועות המאה הזאת והיתה אופיינית שבעתיים ליהודים, שהעמיסו אותה במיטען מיוחד של מתח רגשי וקנאות.

את ההמון האוקראיני הנבער מדעת נחוץ היה אולי לנתק מן האיקונה ומן התרפים כדי שלא יורדם וכדי שיראה נכחו את הסכנה האמיתית של משעבדיו. האמנם הכרחי היה לנתק המון – או נוער – יהודי מאלהיו כדי להדליק, בחשכת מרדותו הגלותית והשפלתו האנושית, את לפיד התחייה? מדוע?

כפי שאתה רואה יש לנו לא רק תירוצים לגבי עצמנו. אלא גם מעט קושיות לגביכם. אבל ככל שפגשתי ישראלים, קרי סתם ישראלי – מקשן, לא תרצן. על אחרים כמובן.

ושאלתי שאלה זאת על התנועה ההתישבותית דווקא משום שדווקא שם אני רואה באחרונה ניצנים של תחייה – אל תיבהל – דתית. או אם אתה חושש: אמונתית. כי האמת היא שבשום מקום האמונה אינה טבעית יותר מבמקום זה – הקיבוץ שכל־כולו אמונה. למעשה, זהו אולי הפלג היחיד ביהדות היכול להתמודד היום עם הדת ביסוד האמונה, ויותר מכל: בקיום מצוות מעשיות אישיות, הנובעות מאמונה.

חלק ב': המציאות מעכבת

האשה והתיזה שלה:

אומר לך את האמת: אם אנחנו מתכוונים להישאר כאן ולגור כאן ולא לעזוב את הארץ הזאת, הרי זה גם מוסרי שאם יגזר עלינו לשלוח בנים למלחמה נשלח אותם למערכה שמנהלת הארץ הזאת, היינו הארץ שבה אנחנו יושבים ובה אנחנו מתכוונים לשבת. היה מאד בלתי מוסרי מצדנו לומר כי מצד אחד אין אנו מוכנים לעזוב את הארץ הזאת ומצד שני אנו רוצים כי אחרים, לא אנחנו, יתנו עליה את חייהם. אם מופיע הכרח כזה, החברה האמריקנית היתה מקיאה אותנו על כך. ואין זה חשוב כלל אם אנו מסכימים למדיניותו של הנשיא בענין ווייטנאם או לא. כל עוד זוהי מדיניות מוכרת על־ידי העם האמריקני כמדיניות של ארצו – היא ארצות הברית – וכל עוד איננו מתכוונים לעקור מארץ זו אלא, להיפך. אנו ממשיכים יותר ויותר לקשור את גורלנו ועתידנו איתה – אין אנו רשאים למלט את בנינו מסכנות הכרוכות בקיום הארץ הזו או בקיום עקרונותיה.

יציאת הבנים לישראל תהיה או לא תהיה אקט של שיקול לגופו מאלף בחינותיו, אך בשום פנים איננו יכול להיות שיקול הנובע משקילת חומרת הסכנות פה או שם, אצלכם. ההיסטוריה היהודית היתה מעדיפה בוודאי שאם נגזר על בני ליהרג – שייהרג בישראל ולא במלחמה כה חסרת־שחר, כפי שהיא נראית בעיני רבים, כמלחמת וויטנאם. אך כל עוד איננו מביאים בחשבון את השקפת עולמה של ההיסטוריה העברית לגבי עצם ישיבתנו כאן, אין לנו אלא להסיק מישיבה זאת את כל המסקנה האזרחית ההגיונית המשתמעת ממנה. אחרי הכל אם אנו ממשיכים לשבת כאן משום שאנו מוקירים את החירות שבה זכינו, כפי שאולי לא זכה לה מעולם שום ציבור יהודי בארץ־לא־שלו – חובתנו האלמנטרית היא להיות נכונים להקריב על מזבחה של חירות זו גם קרבנות. אלה אינם קרבנות של מזבחי זרים. כל עוד אנו יושבים כאן וממשיכים לשבת כאן מתוך הכרה, זהו קרבן הכרחי על מזבח חירותנו שלנו עצמנו.

אני יודעת, זה צורם אזנם של הישראלים. אבל עצם ישיבתנו כאן צורמת אותי לא פחות – לא כן? ואתם הרי אנשים הגיוניים – לא כן?

בחוג המשכילים היהודים נמשך החקר של היהדות. היהדות והנצרות. היהדות והריפורמה. היהדות וזכויות האזרח, היינו: הכושים. כן, היהדות והעיור, היינו: האורבניזציה. בתוך החקר המרובה והמגוון הזה של תהייה וחיפוש ואף אבדן־דרך – נראה איזה קו דמיון בינו לבין הערטילאיות המרובה שבה שיקעו עצמם חוקרים – או נכון יותר: צעירים יהודים פלפלניים – בשנות העשרים והשלושים של המאה הזאת. בחקר הסוציאליזם וזרמי הרוח של תנועת הפועלים העולמית. מרובה התלישות ומרובה העקרות.

אך הם חוקרים וחוקרים באוביקטיביות שאין משלה בלי לדעת, כפי שאומר הרב, שהם נוגעים במכווה־אש. כי כאשר יהודי מתחיל להתעקש עם היהדות – הרי זה כאילו ניגש עם גפרור דולק לחבית עטרן או לערימה של אבק־שריפה, בלי שיתן לעצמו דין־וחשבון כלל שהוא־הוא – החוקר עצמו – הגפרור הדולק. ג’יבס פארקס, ההיסטוריון הנוכרי הנודע של קורות היהדות, סיפר פעם כיצד נתפס ונלכד ברשת זאת של דרך־ארץ בפני העם היהודי על ידי עצם חיטוט במרטירולוגיה הארוכה שלו. הדבר בוקע מכל שורה ושורה של ספר ההיסטוריה שלו שהוא יצירת־מופת לעצמה. יהודי הניגש לחיטוט בבעיות היהדות, ותהיינה הבעיות אשר תהיינה ויהיה היהודי אשר יהיה, מעצם גישתו ומשיכתו לכך נלכד בפקעת מפותלה, מן המבוך שלה. קרוב יותר לוודאי שהוא עצמו ייהפך לחוט מן החוטים המהווים את סיבכת ריקמתה. רצונך הוא הגפרור רצונך הוא אבק השריפה עצמו. הוא מתייהד. על לא עון בכפו. בלי דעת. אך מתייהד. אך פחות מכל, כמדומה, אתם מעריכים את המכשול הגדול האחד העומד בפניכם, בפני הגשמת תביעתכם לעליית – האשה, או האם היהודיה בארץ הרווחה. אִם להוציא אמהות בודדות, שנפשן נקשרה בנפש ישראל מעבר לפעילותן הפילנטרופית, כתוצאה מאיזו התקשרות אישית שמניעיה הם לפעמים אימפונדרביליים – הרי האם היהודיה ברוחה, הרעייה היהודיה, היא החומה הבצורה. לא מפני שהיא נוטה יותר לטמיעה, לא מפני שהיא נוטה יותר לנכר. נהפוך הוא: השרשים האמוציונלים של האם והאשה ביהדות, ובעיקר במכורתה ובמנהגיה, עמוקים אולי יותר משל האב, גם בדור השני. אולי באמת משום שהם בעיקר אמוציונליים ונוסטלגיים. הן האשה אוטמת אזנה יותר מן הבעל בפני הצעה לעלייה מפני שקודם כל טוב לה. רָווּחַ לה, שָפוּעַ לה. מעולם לא היה לאשה היהודיה טוב כל־כך, נוח כל־כך כפי שנוח לה עתה בארץ הרווחה. ואם אחד הדברים הכתובים אצלכם על הלוח האידיאי הוא עילוי מעמד האשה, זוֹקֶף קומתה, היותה שווה בין שווים – הרי כל אלה הושגו במידה שאולי מעולם לא יכלו לחלום עליה על ידי האשה־האם בארץ הרווחה. היא איננה מגיעה למסקנה זאת על ידי ניתוח אנליטי משווה של מעמדה בעבר לעומת מעמדה עתה. היא חשה ומודעת על כך בביתה, בחווילתה, במכונית שבה היא נוהגת, ביכולתה לעשות בזמן כרצונה. במותרות שהיא יכולה להרשות לעצמה בעדי ובלבוש – כל יום, כל רגע. היא חשה זאת כאשה, להנאת עצמה, והיא חשה זאת אולי עוד יותר כאם. היא משיחה בגאווה של יושר־לב ובהנאה של כנות עמוקה על העובדה שהיא יכולה לתת לילדה – לבן או לבת – כל דבר שילד יהודי, והיא מדגישה כאן: ילד יהודי, ספק אם זכה לכך אי־פעם בעולם.

זוהי קורת־רוח אישית, אמרה לנו אם טובה אחת, וזוהי גם קורת־רוח לאומית. אתה לא תאמין, אבל אני מהלכת בבית הדו־קומתי שלנו, במדשאה שלידה בריכת־השחיה; עוברת לחדרי הבנות, המכוסים באביזרים שיכולנו להבטיח לכל אחת מהן למען רווחתן, ואני חשה רגש מעורב של קורת־רוח ו־נקם. כן נָקַם. זה יצלצל מוזר באזניך אם אומר, כי בשעה שאנחנו יוצאים בשתי המכוניות שלנו לבילוי הקיץ במכסיקו באקפולקו – אני נוסעת ואני מהרהרת הרבה תוך הנסיעה: זוהי נקמה בגויים. אנחנו נהנים מרווחתה של אמריקה ככל האדם, אך כיהודים אנו נהנים ממנה גם הנאה של פיצוי. לפעמים אני מהרהרת שגם בבהילות הזאת של היהודים כאן לזלול, להעשיר, להתקשט בעדי־עדיים, יש לא רק משום סיפוק תאוות ארציות אנוכיות אלא גם ביטוי של איזו נקמה, של גמול היסטורי על כל אשר עוללו לנו ושדדו וחמסו אותנו בעבר. נצירת החיים האלה ומניעת כל זעזוע בהם – אולי גם היא מצווה יהודית לאומית. למה לא ניתן לילדינו מלוא ההרגשה כי חייהם חיי־בטח, בלי לזעזעם בתיסכולים לאומיים מוגזמים שספק אם ייטיבו את חייהם בעתיד, אך בוודא ובוודאי יטלו מהם את ההנאה מחייהם, הנאה שהם זכאים לה, כאזרחים וכיהודים? כלום לא זה הדבר בדיוק שאתם בישראל רוצים לתת לילדיכם?

ואומר לך עוד משהו שבוודאי תתפלא לשמוע אותו מפי אשה, ואינני יודעת איך יישמע באזניך: הילד שלנו מקבל חינוך לאהבת הבריות, לנדיבות להגיית שלום לרחוק ולקרוב. גם אם אתעלם מכל המעצורים שהזכרתי קודם – הרי החינוך לישראליות כרוך מאליו, כמסקנה הגיונית ומוכרחת, בתיאור המחנה העומד מול ישראל, המחנה הערבי. אתה מוכרח לבנות לפניו את דמות המחנה הזה והוא מוכרח להתרגל לראותו ראייה עויינת, לא מפני שאין לאהוב את ישראל בלי לשנוא את הערבים. אני יודעת שלא זו מדיניותכם ולא זה חינוככם אבל, כיום, המחנה הערבי לפי מעשיו, לפי דיבורו לפי התנהגותו המלחמתית הוא מחנה עויין. אין אתה חייב לחנך את בנך לשנוא אותו – דבר שבאמת אינכם עושים וזהו אחד מגילויי גדולתכם, ועל כך ראוי לעמוד במיוחד – אבל אתה מחוייב, מכורח צו־הקיום שלך. לחנך או להכשיר את בניך להתנגד לו. מדוע טוב הדבר לילד או לבית או – אם רצונך – לעם היהודי כולו, אם אתחיל לבנות לפניו דמות של אדם מגזע הערבים או את המחנה הערבי כולו, כמחנה שהוא מחוייב להתרגל לראות בו מתנגד לעתים גם אוייב הראוי לצוות עליו למלחמה?

אחרי הכל, מכלול החיים הרוחניים והמוסריים והחינוך לקראתם וטיפוס האדם היהודי שאנו רוצים לגדל אינם יכולים להצטמצם בתחומי האספקלריה הישראלית ובתחומיה בלבד.

---

בית הדין הגבוה

מאת

ישעיהו אברך

פיתאגורס – הזכיר לנו ידיד שבא מעבר־לים לביקור קצר – האמין כי ביסוד כל העצמים בטבע מונח המספר. בישראל, טוען הוא, מאמינים כי ביסוד כל הבריאה מונחת המפלגה. ממנה התחיל העולם.

טול – אומר הוא – מושג המפלגה ממערכת המושגים היומיומית של האדם הישראלי ואתה נוטל שאור מעיסתו המחשבתית ויוצר ריקוּת שורקת במוחם של רבים. כאילו עקרת שולחן־האוכל מסידרת רהיטים או את הקנקן ממערכת התה.

בין צודק ידידנו בין מגזים – דבר אחד וודאי: בארץ שבה העדיפה הדמוקרטיה לצקת את עצמה בדפוסים של מפלגות ושברי־מפלגות; בארץ שבה אין אדם יכול לחשוב על קדושת השבת באשדוד בלי להרהר במה שעלול לקרות בעירית נצרת – בארץ כזו בית־דין גבוה לצדק הוא מגדלור גבוה – כפשוּטו: ממפלגה, משררה, מן הגימוּד שפקד לאחרונה את חיינוּ הציבוּריים. וכל פעם שפסק־דינו של בית־דין זה מופיע בציבור כאילו הטיל ברק־אור על טעמה האמיתי של הארץ ורעמו החינוכי מתגלגל ומפיח תקווה.

בפסק־דינם של חובבנים־משפטיים הכל גזוּר וסופי, חד וחלק. הכל ממוּסקן במסקנה עוד בטרם נוּמק בנימוּק. פּסק־דינם של שופטים – כוּלו לבטים: “לכאורה” ו“יתכן” ו“אנו סבורים” ושוּם שיקוּל אינו גלמוּד וּכשם שיש לו תאום יש לו יריב. ואין האמת מחליקה לה באלגנציה כעולה מן הרחצה, אלא נצרפת בספקות ונולדת תוך צירים. בפסק־דינם של שופטים בערכאה העליונה אי־אפשר שלא לחוש את פעימת האחריות הגורלית לאמירה העשוייה להיות אחרונה, חותכת־דין. היא עולה מכל שורה של שלושת פסקי־הדין הנפרדים שהוצאו בשבוע שעבר בענין איש אל־פתח. היינו הך לאילו מסקנות הגיע כל אחד מהם.

ובעקבות פסק־הדין, שלכאורה אינו מחייב אלא שיקול חוזר, יבוא נא שר המשפטים – מן האמיצים והעקביים במורי־הדין – ויצווה להביא סניגור מן החוץ לנדון אל־פתח.

לא מפני שאין די עורכי־דין בארץ או שאינם מהימנים. התמהון, שבו מקבל לפעמים הציבור עמדתם התקיפה של פרקליטים ישראליים לימין הנאשם, תמהון זה הוא שיבחו של הפרקליט הישראלי ושיבחו של משטר. הזדהוּת הפּרקליט עם שליחוּתו, מתפרשת, לפעמים, כטעות כהזדהוּת עם העבירה. ואוּלם דוקא חיצוי נפשי זה מעלה מעמד הסניגור אל מעלות גבוהות של המיבחן המוסרי בחברה הבנויה על חוק.

אלא שלגבי הענין הנדון קובע לא רק השיקול, הסטואי מעט, שלנו, המהלכים חפשי, אלא יחסו וסערת־נפשו של אדם מול גרדום, הוא, שחייו תלויים לו מנגד, זכאי לערער אפילו על מהימנות זאת. הגרדום הוא העז והמוחץ בנימוקיו. והוא זכאי לכך כי חוק־המדינה פתח לפניו אשנב. החוק פתוח אמנם לענין אחר, אבל הענין חלף והפתח קיים. וכל עוד לא סתם אותו המחוקק הוא פתוח גם לחג’אזי. על אחת כמה וכמה אם הנאשם נקלע לתחום השיפוט הצבאי, שהוא תחום השיפוט היחיד בארץ שבו קיים עדיין עונש המיתה כממשוּת מאיימת.

ואולם לדחייה גמורה ומוחלטת ראוי הפחד שמא ינצל פרקליט מבחוץ את דוכן בית המשפט כדי לחרף ולבזות את המדינה. אלף פנדורות רוקדות בדרך אל הצדק – פחד זה הוא אחד מהן. לא רק משום שאלמלא היה למדינה מה להשיב לחורפיה ספק אם היתה לה זכות להתקיים. המדינה עומדת כמעט מאז קומה שנה־שנה מוּל נאָצה וביזוי של נציגים ערביים בפורום הנכבד ביותר של האומות, עונה לחורפיה דבר ומתקיימת, ויותר משנגרע מכבודה בשל נאומי־שיטנה אלה – נגרע מצדקת נואמיהם. אך אפילו רצתה למנוע מעצמה תוספת מיותרת של דברי־בלע מפי פרקליט עויין – אין היא יכולה לעשות רצון זה נימוּק למנוע את בואו. אחת מן השתים: ידבר לענין – זו שליחוּתו; יסטה ממנו – יתקנו אָב בית־הדין. אם כי נכון הוא שבירורה של אמת כרוך לא פעם בביזוי הדדי, ועל הצד התובע להביא בחשבון כי במהלך הבירור יושמץ על ידי פרקליטים לפעמים לא פחות משיבוּזה הנאשם בעצם עבירתו. גם זה אחד ממחיריו של הדין.

אנו יודעים: כל רגשותינו ויצרינו מתקוממים לדיבור המתון. היושבים על הגבולות והחשופים לילה־לילה לרצחני אל־פתח, מטבע הסכנה ממצים כל רגשותיהם בכלל העתיק, והוא כלל הקיום, “הבא להרגך – השכם להרגו”. אלא שהכלל הוא כלל בשדה־הקרב, במארב, כידון מול כידון. הוא חדל לפעול בדרך אל בית־הדין. וכל טעמה של עשיית־הדין הוא הסגולה – הנראית בלתי־אפשרית לפעמים – להתנער מרגשות אלו, ויהיו שרשיהם בטבע האנושי עמוקים כאשר יהיו. צריפת הדין מסיגים אלה היא תנאי מוקדם לנקיונו. הדין אינו נקם. הנקם הוא אויבו של הדין.

29 בדצמבר 1965

---

מזווית אחרת

מאת

ישעיהו אברך

ואף על פי כן –

העם הנפלא הזה איננו קניינן של מפלגות. הוא איננו עבד להן. הוא אדוניהן. הוא איננו חופר שוחות כדי לבצר שלום מפלגותיו – אפילו לא שלומן של מפלגות הפועלים החלוציות. או הסוציאליסטיות. הוא איננו דורך כל חושיו ושולח בן ובת ואב ואהוב מול תותחים כדי שכפות המאזניים המפלגתיות תהיינה כחוט השערה כפי שהיו ביום־קלפי של נובמבר אחד – יום, שרק תרועה של עיוורון יכלה להכריז עליו בזמנו כ“יום המיבחן המכריע”. הוא דורך את חושיו כדי שלא להימחות מעל פני האדמה, כפשוטו. והוא מעפיל יום־יום, בסבילותו בבית ובדריכותו בחזית. תוך בדידות־יהודים שהיא כגורל לו, אל מרומי הגדלות הלאומית והאנושית לא כדי לקיים גוון כזה או אחר של חייו הפוליטיים – אלא כדי לקיים את החיים עצמם. לשום דבר פחות מזה לא היה מזדעק כלל עם נבון ופקוח־עין כעם המקובץ כאן.

לכן, אם יש מלים שהריחים הכבדים של הימים האלה טוחנים אותן לאבק פורח – המילה “יוקרה”, גלגולו הפתולוגי של המונח כבוד, שהעפילה בשנים האחרונות למרום הלשון הצבורית, היא אחת מאלה. שום יוקרה לא של מפלגה, לא של קבוצת מפלגות ואף לא של הרמה במשרות הצבור, אינה עומדת בהקבלה ואיננה מתמודדת כלל עם החשבון הגרעיני הזה של הקיום.

כי נחוצה חֵירשות־מלידה או אטימות־לב מתוך שובע שלטוני כדי שלא לשמוע את התביעה העולה בקול אדיר מתוך הדממה שירדה על הבתים, מתוך הדרכים הנשמות, מתוך שאון מכונת המלחמה ומתוך הסערה שבלב אם: לקרוא לשיתוף במרכז הפיקוד וההכרעה של חיינו המדיניים והבטחוניים בשעה זו את כל אלה שגם אם הכזיבו את ראשי מפלגתם ואת שופטיה – את בטחון העם הזה לא הכזיבו מעולם.

יתכן שינופצו מפלגות ויתמוטטו דוכנים וכסאות. יתכן כי מתוך מכבש הימים האלה אולי יעוצבו פני החיים אחרת – מן הקצה אל הקצה אחרת. אין ברירה. לא תיכתב שום “מגילת איכה” אם נהר הימים הנוראים האלה ישטוף כמה משקופים ומזוזות של המערך המפלגתי הנוכחי שנברא כמעט לפני שני דורות. זוהי תוצאה בלתי נמנעת של הדף־האוויר החברתי שאף הוא בן־לווייה בלתי נמנע לסוג הימים שאליהם נקלענו.

אך חלחלה אוחזת אותך למחשבה כי יתכן גם יתכן שמתוך קפידה קנאית ובלתי מתפשרת על כל תו ותג של מיבנה החיים המפלגתיים שלנו בימים אלה – על סוציאליזם מהפכני־פחות ועל סוציאליזם מהפכני־יותר – נהר־הימים ישטוף את כולנו ועל גליו יצופו שלמים ובלתי פגועים המשקופים והמזוזות של כל מפלגותינו הפוליטיות כולן, מפלגות הרוב והמיעוט גם יחד.

כברזל מלובן מונפת היום – ובדין – חובת האחריות הלאומית והיא גוזרת מותר ואסור בתנועת העט. היא גוזרת על אי־עריכת חשבונות. אף כי שום עם הנתון במיבחן כזה איננו יכול כלל לוותר על ניתוח חד של מעשיו ועל בחינת הלקח המשתמע מהם גם לעת חירום. את פני הארץ הזאת עיצבו הגיאוגרפיה וההיסטוריה; את תנודת הכוחות הפוליטיים מעצבים תעלולי המדיניות הבינלאומית; אך את כושרנו לראות כל אלה יום־יום ראייה מפוכחה ואכזרית, ללא ייפוי וללא שמץ־רהב; את יכולתנו לדלות לפעמים גם מתוך איוושה קלה את אות האזעקה – את אלה אנו מעצבים בעצמנו. ובצאת העם, בבוא השעה, מן המבוי האפלולי שאליו נקלע, לא יוכל כלל שלא לתהות על בחינתו של הכושר הזה, כשם שאי־אפשר שלא לכלול בבחינה זאת גם את עצם ההיסוס המתמשך התמשכות גורלית להכריע על צירוף האנשים החיוניים בשעה זו כדי להעביר את ספינת העם כולו במצרים שבהם נתקעה.

אך אם אמנם אין השעה כשרה לחשבונות – החשבון האחרון שהיא כשרה לו הוא חשבון היריבות והקנאות הכיתתית, חשבון המפגר אלף פרסאות גם אחרי הסכנה גם אחרי רצון העם וצבאו הערוכים מולה.

אך הבל הוא לומר כי ביטוייה היחידי של חובת האחריות הלאומית בשעה זו היא השתיקה. היתה זו התנכרות גמורה של עם ואנשיו לחובתם הלאומית האמיתית אילולא גילו באזני הנהגתם מה, לדעתם, אחת הדרכים החיוניות – לא רק לביצור בטחון המדינה אלא גם לביצור הרגשת הבטחון של יושביה – והקול הנחרץ שבו מושמעת עתה תקיעה זו אין כמותו אות לבגרות ולאחדות לאומית. לא היה, לאשרנו, שום צורך לתקוע בשופר כדי לעורר את העם להתייצב בחפירות; אולי עוד יעלה בימים אלה לא אחת הצורך להכות שוב־ושוב בתוף האזעקה; אך התוֹף האחרון שבו מותָר, מבחינת אותה אחריות לאומית עצמה, להכוֹת באוזני העם בשעה זו הוא תוף־הפח של התשבחה העצמית.

1 ביוני 1967

---

הבהרה בעִתה

מאת

ישעיהו אברך

יש צורך לומר באופן חד־משמעי ובלי גמגום ובלי זקיפת־גבות של מומחים ומבינים, כי הודעתו של סגן־ראש־הממשלה בתפקידו כממלא מקום ראש־הממשלה על החטאת המטרה בכפר לבנוני – היא הודעה מוסיפה כבוד והודעה בעִתּהּ.

יש לומר זאת כדי לגדוע היסטריה קרתנית בעודה באיבה. בטרם נשלפים עטי־החול ועטי־השבת להמטיר עלינו הערכות ואנליזות מדיניות וצבאיות; בטרם מתמלאים המוספים ראיונות וקמיטות־מוח אינטלקטואליות; בטרם מתחילים מומחי הרדיו והטלביזיה את מישאליהם – בקיצור: בטרם יורדים עלינו הערפל והטשטוש בעוד האמת הכבדה כעופרת מתחילה לכרוע תחת גל של סברות מאת עתונאים־בשירות, אלופים־במילואים וחכמי־מדינאות בדיעבד.

וודאי היה טעם לומר את הדברים לדרוזים בישראל הכואבים כאב אחיהם ההרוגים מעבר לגבול; וודאי היה טעם לומר זאת למדינות־ידידות מעטות המאמינות עדיין כי דברנו על טוהר הנשק אינו מליצה ואינו התחסדות; אך היה קודם כל וראשית כל טעם לומר זאת עתה, מיד, ובלי גמגום, לעם־של־ישראל עצמו. אין מעשה חינוכי גדול מביסוס נוסף של הוודאות כי אין מאפרים טעויות ואין מייפים כשל ודברי הצבא טהורים כטוהר נשקו.

סגן ראש־הממשלה עשה בדיוק אשר ציוו מוסר העם ומוסר מלחמתו לעשות. באותו יום. לא יום מאוחר יותר. עוד בטרם עובר הלחש בין המרחרחים והמצותתים כי משהו שונה מהמסופר אמנם התרחש בחזית.

עשה זאת לא פעם – כהרגלו וכדרכו – בדברים גלויים ובוטים, ומשום כך גם מחנכים, שר הבטחון של ישראל. עשה זאת הפעם ממלא־מקום ראש־הממשלה מתוך תחושה מוסרית ומדינאית חריפה של אמירת דבר ברגע המדוייק.

אל השכול היהודי על אבדן בנים בקרב ועל מות אזרחים חפים מפשע לא ייתכן כלל שלא יצטרפו יגון וצער אמיתיים על אבדן חיים של ברואים בצלם וחפים מחטא מן העבר ההוא של הגבול. צער בלי התחכמות. בלי מורך לב. גם בעצם ישיבתם של צדיקים־יסוד־עולם, נציגי אומות צדיקות, בהיכל המשפט בניו־יורק.

29 ביוני 1972

---

עלים מפנקס הקיץ

מאת

ישעיהו אברך

א. אלון מורה

יש להקדים ולומר כי ככל שההיאחזות בסבסטיה מעוררת אצל רבים רגשי מרי וזעם – מעוֹרבת ב“אשמת שומרון” זאת גם מידה גדולה וכנה של אהבת־ציון, בנוּסח של קנאוּת יהודית ציוֹנית שגילוייה לא נראו מכבר. בבחינת־עניינים צוננת נראה לפחות צד אחד של מעשה זה, בלתי־מדוּד כאשר יהיה כולו, שקוּל כנגד הרבה מגילות־החלטה של משמרוֹת צעירוֹת הקוראות לאחרים לקיים, למשל, כּחוק וכדין, את מצוות יישוב הגליל, אך מחבּריהן של מגילות אלו נשארים באיזור המאבק הבלתי־נרתע על מקוֹמם – בסולם העסקנות הציבורית. החוק נשמר וגם שממת הגליל היהודי נשמרת וכבר אין אתה יודע ממה נשׂכּרת הארץ וממה היא יוצאת נפסדה.

ואף שלא נוּשל שום אדם ולא הוּפר למעשה שום חוק־של־כנסת במבואות השומרון – הוּפרה סמכות ממלכתית שהיא אבן־פינה לחיים תקינים והוּשבּתה הסכמה הדדית, החשובה לא פחות מחוק – וחובה לומר:

במתח־הימים הזה, כאשר צבא ההגנה לישראל מלכּד כל גרעין של כוח לקראת ההתמודדות התלויה מעלינו כחרב, כל המפסיק היום משנתו ואימונו של צה“ל ומסיח דעתו מקו־האש האמיתי, החבוי אולי בתוך מחילוֹת הרי שומרון עצמם – כאילו התחייב בנפשנו. וכל הקורא לאויב את קריאת־הקרב, שלא הוא עצמו יכול להשיב עליה, ואינו שואל מראש לדעתם של אלה האמורים להיקרא לענות עליה – חוטא בשיבוש מערכות ההגנה של ישראל. היינו־הך מה הם מניעיו. ואילו צעירים אחרים הששים אלי־קרב, שהגיעו לשומרון לא כדי לנצח את השממה אלא כדי להביס שם את הממשלה הנבחרת של ישראל היושבת בירושלים – לא למדו, כנראה, את הפרקים הרלוונטיים לאיזור זה בתנ”ך עד תוּמם, וחובתה של ממשלת ישראל להעמיד אותם, בדרך היאה ביותר לתבונה הממלכתית של העת, על טעותם.

ואף על פי כן:

אתה קורא את עתונאי ישראל ומאזין לשדרי ישראל ולקצת עסקנים בימים אלה ושומע דיבורם של המתנחלים בשומרון – וכבר אינך יודע באיזה צד של המיתרס נמצאים חמוּמי־המוח האמיתיים. “קרב תנו להם! הוכיחו להם מיד עליונותו של צה”ל" – בתחנת הרכבת התורכית. הדמוקראטיה הישראלית יכלה לשאת הסתערות של אלפים בשערי הכנסת, אחוזים להט של כובשי באסטיליה; היא יכלה לשׂאת את המתינוּת הנבונה של השלטון בעת ההיא, שבזכותה עברה הארץ את נהר־דינוּר שלאחר יום הכפורים; היא יכלה לשאת באורך־רוח של בטחון־עצמי ראוי לתהילה את הוֹרסי הגדרות בפיתחת רפיח. אך אם היא לא תסתער היום באַלוֹתיה – מינימום: באַלוׂת – על חובשי הכיפות, אוֹהבי עמם אך הוֹזים מעט, מאֵלוֹן מורה – הקיץ עליה הקץ. עלה הכורת עליה ועל הנוהגים בה היום – ראש הממשלה ושר הבטחון – שעל צלילוּתם וקוֹר־רוּחם ואיפּוּקם הממלכתי והיהודי ברגעי מסה ותיגר אלה עוד נישא להם ברכה ימים רבים, בין אם ניישב את השומרון בסבסטיה, בין אם ניישב אותו במחנה יוסף – ובאחד המקומות בוודאי ניישבנוּ.

כשם שבתולדות צה“ל תירשם אותה פעולת “אש־לילה” של הרמטכ”ל וקציניו, בדמות שיחה פּדגוגית של אחר־חצות עם צעירים יהודים, נשותיהם וילדיהם בבית־נתיבות אפלולי בסבסטיה – כאחת מפּעוּלוֹת העימות המופלאות של צבא ההגנה לישראל, שנצחונה מובטח לה כבר מעצם קיוּמה.

ב. הצמאון לשפיות

המַרבה לטעוֹן לשפיות אינו מעיד, כידוע, על עצמו שהוא בעל מידה עודפת של צלילוּת־הדעה. מי שמחשבתו ערוּכה – אינו קם כל בוקר ושר שיר־מזמור לשפיוֹן של עצמו. על אחת כמה וכמה אינו רואה כל סביבתו כאילו יצאה מדעתה.

הרהור זה במוּסכּמה נתעורר בנו לפני זמן־מה עם “מינשר הארבעה” – קריאתם של ארבע חברי הכנסת משני צידי המיתרס הפוליטי, כמו ממצוּלוֹת הבּינה המדינית, “לשפיות מדינית ולפשרה לאומית”. כל כך העיקה עליהם צלילוּתם שלהם עד שלא יכלו לרגוע אלא אם כן יסירו את התבלוּל גם ממחשבתם של אחרים. עד שהכנסת כולה תשתנה. עד שהעם יחזור וייכנס אל דעתו.

עוד נשוב בהזדמנות הקרובה אל טעמו של יצר־החריגוּת הזה, אך בנושא זה של שיפיון־הדעה חובה לומר כי שיעור מאלף בפכחון מדיני אמיתי נתנה לנו באחרונה ממשלת הששים־ואחת דווקא. כן. הממשלה הצפוּדה הזאת שאף אנחנו – למה נכחד? – לא האמנוּ כי תוציא את יומה. מסתבר כי אפילו נוכחותם של נציגי ר"ץ – לא הפריעה לה לקבל החלטה יצוקה בענין הפלשתינאי. עוד מעט נצטרף לאלה שהיו סבורים תמיד, כי גם נוכחותם של תמהונים אחדים אין בה כדי לשבש מהלכה הסדיר של התבונה. הם מסוגלים אולי לעזוב את הממשלה בשל “מיהו יהודי” אך לא יפקירו אותנו בלי ממשל בשל “מיהו פלשתינאי”.

ובכן: לא “באזל” בקלקיליה ולא “הצהרת בלפור” ישראלית בשכם ולא שום שליחות משיחית להקים תנועת־תחייה “ציונית” לערבי פלשתין – כרצונם של קצת סהרורים יהודיים. רק חד וגבישי: אתם שם – אנחנו פה. אתם מעבר מזה של הנהר – אנחנו מעבר מזה. הגדרת אינטרסים קיוּמית, גוֹרלית, ולא שום התחסדות והכתרה עצמית כמושיעם של אחרים. את התנועה הציונית־הפלשתינאית־הירדנית תקימו, או לא תקימו, בכוח עצמכם. אנחנו, רמץ מתבערה נוראה, נמשיך בהקרמת החלום הציוני של עצמנו. וגם זאת מלאכה ליום תמים.

איך אמר החכם ממורשת: “כל העמים ילכו איש בשם אלהיו” – אנחנו לא נגלף לכם לא את האֵלים, לא את הגילוּלים.

יצחק רבין, חייבים הדברים להיאמר, הוא שהחזיר בעניין זה את מדיניותנו אל שפיוּתה, עד כדי כך שאנו מתחילים לחשוש למעמדו אצל הבוהימה הישראלית. שש שעות תמימות נחוצות היו לו כדי לדיין עם חבריו, אך משקיבלן לא בזבז אותן לניסוחים עגלגלים ועוקפים המפייסים את הכל; לא “מסמך” חדש, שבעת מצור מדיני אפשר לצור בו על פי הצלוחית, רק החלטה שהיא גם צינה למגן גם חנית להסתערות במערכה מדינית.

מסתבר כי ריטוריקה עמומה אינה מפריעה לומר דברים צלולים וכי לא חשוב כלל מה מטעימה הדיקציה. חשוב מה מדגיש ההגיון. דברים שבאריתמטיקה לאומית אלמנטרית: מכאן מדינה – ומכאן מדינה, הרי שתים. לא שלוש ולא שום חלומות־תחייה מושתלים כגפיים זרות בגופם של אחרים. לציוֹנוּת, שוכחים לפעמים, בשעה שביקשה לקום, לא היו בשכנוּת סמוכה שבע־עשרה מדינוֹת דוברוֹת עברית.

עכשיו, משפטרה אותנו הממשלה מן הדאגה הכבדה לתנועה “הציונית” של אחרים, אולי נוכל לחזור ולהתרכז סוף־סוף בבניין הציונות של עצמנו.

ולעולם אין לדעת: ייתכן כי יימצאו גם כמה חברי כנסת תמהוניים – אולי אפילו בתוך המערך עצמו – שיאגדו עצמם באגודת “חיבת ציון” מחוּדשה בתוך הפרלמנט הישראלי. הדבר עלול עוד לקסום אפילו לאנשי דור־ההמשך שבתוכו. דיוגֶנֶסים צעירים אלה, המחפשים בנרוֹת ובאופן נוֹאש כזה אחרי ערכים, עלולים עוד למצוא לאפתעתם כי לא רק הערך “פלשתין” אלא גם הערך “ציוֹנוּת” חבוי אי־שם בין ערכי התשתית של תנועת העבודה הישראלית.

מכל מקום: הרעיון הוא כה חריג וכה יוצא־דופן בימינו עד כי יתכן שדווקא בשל כך יכבוש לבה של קבוצה מחברי הבית. לעולם אין לדעת.

ג. מאגדות סין

מתוך מַקהלת האוֹחים של שידורי ישראל מצייץ לפעמים גם אנקור. השבוע צייץ. מסין. כדרך אמנות הדיפלומטיה, המגרדת אוזן־ימין במעקף של יד־שמאל, נמסר כי הסנטור הנרי ג’קסון סיפר־למי־שסיפר כי בעת ביקורו בסין אמר־מי־שאמר – ולזה קוראים “שדר” – כי “סין מעוניינת בישראל חזקה כמבצר נגד התפשטות ברית־המועצות, וגומר”. אין זו אמנם משימה פשוטה בשביל שלושה מילון יהודים להיות חומת־מגן לשמונה מאות מיליון סינים מול מאתיים וחמישים מיליון סובייטים – אבל ההיסטוריה היהודית יודעת משימות פחות הגיוניות מזו. ואם זה רצונם של דברי־הימים וזה מחירוֹ של חיוּך סיני – מילא.

בקיצור: כל מה שסיפר לנו דוד הכהן בספרוֹ המרתק על האפשרות שהוחמצה לקשור קשרים עם המעצמה האסיאנית האדירה, מוּאר באור־נגוֹהוֹת עם ידיעה כזאת, הנקלעת אל הבוקר כחץ־זהב שלוּח מרקיע. דבר פעוט! עוד שמונה מאות מיליון לימינך – נוסף ליהודי ארצות־הברית וניו־זילנד.

איננו יודעים מי צייץ לשידורי ישראל את הידיעה המלהיבה הזאת: סינוֹלוֹג מן האוניברסיטה או “חוג מדיני יודע דבר”, אך היא שודרה וגם נדפסה בוודאות מהימנה שאינה מניחה מקום לעירעור. היא יצאה מן המישדר כשמן הנכתש מן הזית בבית הבד.

אלא ששמי העולם רוחשים היום ספינות־חלל ולווייני־תקשורת וכל ברווז שמעיפים מכדור הארץ מוּעד להתנגש באחד מהם. מסתבר כי העוֹף המסויים שלנו התנגש בשתיים: גם בלווין סיני גם בספינתו של הנרי ג’קסון עצמו. הסינים השתקנים האלה, שקשה לעקור מלה מפיהם יותר מלעקור שן, נזדרזו והודיעו בשפיפונים סיניים, בטוּר מאוּנך: להד"ם! והסינטור ממדינת ואשינגטון, שהוא חסיד אומות העולם בידידותו הסבלנית למדינה יהודית קאפריזית, לא היסס הפעם ואמר גם הוא שהסינים לא אמרו את מה שהישראלים אמרו שאמרו.

החלטנו לחפש את האנקור. איננו. לא הוא לא זנבוֹ. לא נותר לנו אלא לנחש היכן קינוֹ. מלת הצוֹפן “שדר”, שבה הגדירו ידיעה מרעישה זאת, כמעט מגלה את הקן. דבר אחד ידוע לנו בוודאות: אין זה מוּנח השגור במובן זה בהודעות הרבנות הראשית, למשל.

הסובייטים, שאינם יכולים, כידוע, לשאת עוול והאמוּנים על האמת הצרופה, הודיעו על עניין זה ברדיו מוסקווה כי “ישראל משקרת”.

הבלים, היא איננה משקרת. היא רק מַרבּה דברים. ועל פי הנוסחה הידועה שטבעו חכמים בפרקי אבות.

ד. חומות הקרמלין

חומות הקרמלין מתמוטטות ויהיה צורך להחליף מיליון וחצי לבנים בחומה.

(מן העתונות)

ובכן, המקסימום שהזמן יכול היה לעשות הוא לכרסם את הלבנים. את לבני־החמר. לא למוטט את הקשיחוּת ואת הזדוֹן ואת הגרדוֹמים שהקים משטר מתעתע – רק לכרסם את הלבנים. עתה יחליפו אותן.

נעשה עוול לזמן אם נטיח כלפיו מדוע עשה כה מעט. לבד מן הזמן – לא ניסה איש לעשות אפילו זאת. כששים שנה של דם וגרדום – ואיש לא ניסה לקרקר את הקיר הזה. מיליונים נערפו, נבלעו בגוּלאגים ובטוּנדרה, בבאבי־יארים רוסיים – איש לא ניסה.

בְּלֵב סִיבִּיר, בְּזךְ שְׁלָגֶיהָ

מַה לִי צָפַנְתָּ הַגּוֹרָל?

עוֹד פֶּגַע? – הַב!

תְּלָאָה? – שַלְחֶהָ!

וְלֹא אֶשְׁאַל עוֹד: מֵהֵיכָן?

אֲנִי מוּכָן, מוּכָן, מוּכָן.

כך, על פי זכרוננו העמום, קרא משורר עברי – חיים לנסקי – ממעבה הערבה הנוראה ההיא. הוא כתב. כתבו אחרים. מבעד החריץ הזה ומבעד הבקעים האחרים עלתה האנקה מן המצוּלוֹת. איש לא האזין.

היה צידוק־דין גדול. גם בפנים הארץ ובינוֹת האנשים פתוחי־הלב הטולסטוייניים, גם בחוץ – בעולם גדול של אנשים חולמים, שהאמינו כי אי־שם, באיזור קרונשטאדט, נדלקה אבוקה גדולה של חירות. לא רצו להאמין כי הניפו אותה חוזים אך נושאים אותה תליינים.

כולנו תרמנו לגוּלאגים. כולנו. המטרה, שהיתה מטרת־לבנו שלנו, קידשה בעינינו את האמצעים שהיו כולם שלהם. כל גרדום, כל מרתף עינויים, כל עקירת־צפרניים, כל צריבה בברזל־מלובן – שלהם. גם כל ההתעייה הגדולה הזאת של מוֹח האדם ולבוֹ ודמיוֹנוֹ – בביתם ומחוצה לו. כיהודים היה לנו חלק בהנפת הדגל על החומה. כסהרוּרים יהודיים – שם ובסוציאליזם המהפכני בעולם כוּלו – יש לנו חלק בקיומה של החומה הנוראה הזאת עד עצם היום הזה.

“כמהפכת זרים” – מאיים הנביא. ואומר הפרשן: כמהפכת זרם. אם אפשר היה לצפות לערעור ולהיפוּך חומות הגרדום האנושי ששמו “הקרמלין”, מהפכת זרם צריכה היתה להפכן – זרמי הדם והדמע ששטפו את ברית־המועצות מאז בא הבולשביזם לשלטון. עשרה מליון, לפי גירסה אחת של משורר וחוקר קפדן רוברט קונקווסט, עשרים ואחד מיליון לפי גירסה אחרת שלו. בין חומות אלו הוצבו גרדומים לא רק למיליוני אדם ולעמים שלמים. שם הועלתה על עץ־התלייה – התקווה. שם נצלבו הנעלים בכיסופי לב־אדם. אך אפילו נחשולי הזרם האדיר הזה לא קיעקעו את החומות. רק לבני־החמר נאכלו על ידי הזמן. טוב שיש זמן.

אנו יודעים: “מצוּדה מול הנאצים. בלי הצבא האדום היו נשמדים עוד מיליונים”. אך אולי – אולי? – בלי ראשית השותפות בין שני בכורי־השטן לא היתה באה עלינו כל הכליה הנוראה הזאת.

חוֹמת הקרמלין הנוכחית, על ששה־עשר מגדליה וצריחיה, נבנתה – אומרים דברי הימים – עוד במאה החמש־עשרה. בראשית המאה העשרים ניכרוּ מתחת לחומה הזאת קבריהם של קומוניסטים שנקטלו במהפכת 1917. אולי הם, במרי האכזב, שמכרסמים את החומה? הקומוניסטים והסוציאליסטים החיים – לא העזו. אולי נועזים מהם – המתים?

2 באוגוסט 1974

---

עלים מפנקס הסתיו

מאת

ישעיהו אברך

בגלל התעקשות של ששה קילומטרים עלובים מוכנה ישראל לסכן את השלום.

(קיסינג’ר)

א. שישה קילומטרים יהודיים

שני מטרים עלובים של תהום מפרידים לפעמים בין פסיעה לפסיעה. הם עלובים אולי מבחינה מתימטית, אך הם הסיפרה הגורלית ביותר שבעולם לפוסע. התהום אינה צריכה יותר מן ההפרש הקטן הזה, שפסיעת האדם אינה יכולה לגשר עליו. ליד לוח החיבור בבית־הספר נראה המספר עלוב, קטנוני. ליד התהום – הוא גורל. הנרי קיסינג’ר יושב ליד הלוח.

שישה קילומטרים, אומרת לנו מפה לא כל כך עתיקה, הם מחצית הרוחב של צוואר־החיים של המדינה לפני מלחמת ששת הימים. מה שקרוי: גבולות

1. מחצית רחבו של קנה־הנשימה המוליך אל הסימפונות והמעביר מעט חמצן. ששה קילומטרים עלובים.

פחות מששה קילומטרים חצצו בינינו לבין הנצחון על המחנה המצרי השלישי. בינינו ובין המראה האחר של כל פני המלחמה והשלום לאחר יום הדין. אך דווקא בקילומטרים האלה ראה הנרי קיסינג’ר גורל. גורלו שלו. של הצלחתו המדינית. חכמת היחסות, אף היא, כידוע, פריו של מוח יהודי מבריק.

ששה קילומטרים מעבר מזה או מעבר מזה של מעברי־הגנה במידבר; ששה קילומטרים עם אפשרות לטווח את התותחים על יישובי החולה ועל טבריה – או בלעדיה; עם לוע של קנה הפעוּר מטול־כרם אל נתניה – או בלעדיו. באמת, קילומטרים של היינו־הך?

בוויאֶטנאם – המיקוח על הקילומטראז' היה כנראה קל יותר. במרחבי שדות האורז לא הושם הדגש על קמעונאוּת כזאת, על פרסאות אחדות. ההיסטוריה אוהבת אופקים, ערבה – לא קוצה של אַמה. שטח עלוב כזה הוא כמו סד למדינאי חובק־עולם ומיטת סדום להצלחה של קריירה דיפלומטית.

מתוך הדברים הקטועים המתפרסמים מישיבות סודיות של שר־החוץ האמריקאי עם אנשי הקונגרס בוואשינגטון – עולה הפעם צלילה של דימגוגיה קטנה וערמומית. בקושי הולמת את תרבות הארווארד. בששה קילומטרים טפלים של עיקשות מציירים את ישראל כחוסמת את הפתרון, את הרווחה, את השלום. ולא לשכוח: את הנפט.

ענת בת־השש המשקיפה אל הגולן מחדרה המשוריין בדגניה בטוחה כי ששה קילומטרים ממנה צפונה משתרע כל עולם האימוֹת והפחדים והדם. היא ראתה אותם. שטח גדול פי כמה מכל כדור הארץ.

בגלל ששה קילומטרים של אדמה ערבית, אומר קיסינג’ר, אנו נרחקים מן השלום. האמת היא, כי ששה קילומטרים יהודיים, ישראליים, ארוכים כאורך הגלות – ושמא כאורך הגאולה – מפרידים בינינו לבין כל הלך־מחשבתו של מי שהיה פעם נער יהודי פליט ועתה שר החוץ של האדירה במעצמות – הנרי, המכוּנה קיסינג’ר. היושב, כאמור, ליד הלוח.

ב. תחזוקה

ובכן: אלה הם פועלי תחזוקה מן הדרגה הרמה ביותר. הם מחזיקים בגרונה של המדינה תחזוקה אמיצה, הדוקה מאד, כאשר לא החזיקה עדיין שום קבוצת־עובדים אחרת בארץ.

מפוכחים, קרי־מזג, שקוּלים בכל מלה ומלה היוצאת מפיהם כאילו סיימו זה עתה בית ספר לדיפלומטים, אלה, במזגם הצונן והצלול, לא ישכחו בוודאי שום פריט במטוס לדאוג לו בשעת התחזוקה. הם יודעים בדיוק כל נקב וכל חלוּל שבהם עלול להיסתם החמצן המפיח תנועה וחיים. יודעים, ואם נחוץ – סותמים.

על איזה דשן צמחה קרוּת־המבט הזאת, השחוזה כחנית, של ישראליים בסרבלי העבודה? שונאים אותך, אותי, את סביבם – מילא. (“מה אנחנו – לברלים?”) אבל מדוע הם שונאים כל כך את הצליינים, הבאים במידה של פיקוח־נפש לעבוד כאן את אלוהיהם ולתת אגב־כך מחיה לפועלי התחזוקה היהודיים? מדוע אותם? הרי הם שייכים למימסד עולמי רחום שאין לו כל קשר לא עם המימסד הישראלי המרוּשע, הכורע תחת משא קיוּמנו; ולא עם ההנהלה של חברת התעופה הלאומית, שחטאה העיקרי הוא, כנראה, שהיא נזקפת כחלמיש לקיים את קו החיבור היחיד שלנו עם העולם.

אסור, כידוע, להמשיל אותם לשום גוף – מכאן ושלא מכאן. המעשים שהם עושים, הם כידוע מעשים של לינת־הצדק ואין להם שום קשר עם חבלה. לא במשק ישראל, לא באשיות־חייה ושלטונה. אלה הם מעשים מוּכרחיים במאבקם של קשי־יום מרודים, חלכאים ונדכאים, שאין להם מה לאבד – איך אמר מארכס – אלא את הכבלים.

אלא שפעמים, למלוא החלחלה והעגמה, נדמה כי זה אולי הדבר החסר על ידיו של אחד או שניים, המככבים כל יום שני וחמישי בטלוויזיה הישראלית על רקע כנפינו השמוטות. על רקע חרפת ישראל.

כמבויישים וכנדים־לנו עומדים כלי־הטייס הנושאים עליהם סימלה של מדינה מקורקעת, רתוּקה בטבּוּרה אל האדמה כאדן־השדה. מדינה שרק לפני פחות משני עשורים עדיין היתה סמל לרוחו הנוסקת של אדם, למעוף רצונו – היום היא שרועה על מסלולי־התעופה של עצמה וחוגגת קבל־עולם את החג הגדול של נמיכות־הקומה.

בתוך כל החרפה הצורבת הזאת – אות של הזדקפות.

פתאום הבזיקה מירושלים העובדה המפתיעה, שכמעט נשכחה ימים רבים, כי גם למעט היהודים שנותרו בארץ מחוץ לחמש מאות פועלי התחזוקה – יש שלטון. דברי שר התחבורה כי למען הנסיון לתקן עיווּת אחד באופן יסודי – מוצדקים הסבל והנזק הזמניים, הם ראייה אמיצה ומדרכת. מעולם לא התייצב עם באחדות כזאת מאחורי ממשלתו כמו בשעה שהוא רואה אותה צועדת צעד של זקיפות, של החלטה נחרצה, של אמת. פתח בכך שר האוצר – וקנה עולמו. הנכונות לוותר יום אחד על קב־של סולת כדי להבטיח פת־קיבר סדירה לכל הימים – היא מטעמם של ימים ראשונים ונשכחים. מיינם המשומר.

יש לומר כי תרגיל זה בחוק חינוך חובה של אזרחי ישראל – ערכו עולה על מחירו. הוא נלמד לא לשעתו בלבד. פירוק שביתת הימאים לפני כעשרים שנה נלמד עד היום כציון־דרך בקביעת מרות הציבור על יוצאי־דופנו. אם אמנם יודעת הממשלה מראש ובבהירות מה יהיו הצעד השני והשלישי והבאים אחריו, כי אז ייתכן ששר התחבורה, הבנימין בשרי ישראל, תפס באופן המבוגר ביותר גם משמעותה החינוכית והחברתית של התמודדות זו, גם טעמה וחובתה של מנהיגות.

החינוכית – כי לא את שדות־התעופה בלבד פוקדת רוח־העוועים הזאת.

יושבי הארץ הזאת זכאים אולי להיות שותפים גם בקביעת המחיר העליון שאנו מוכנים, למשל, לשלם מעמלנו בעד התפרקותו של ימאי ישראלי ביפאן. כיוון שאין לנו שליטה על אינדכס המחירים של בית־התה בטוקיו, אולי מותר לנו לשקול ולהחליט כאן – בנערינו¹ וגם בזקנינו – מהו המחיר שידנו משגת לשלם בעד המיצרך החיוני הזה. או שמא נצטרך להשלים עם כך שנתפרק לא בטוקיו אלא בהונג־קונג או בהונולולו – אם השער שם סביר יותר – ובלבד שלא למוסס כליל את מטבע ישראל בשל סעיף חיוני אמנם, אך בכל זאת, רק אחד בשלל סעיפי ההגנה והמאבק של אדם ועמלו.

כך זרועה עיסת־המלאכה הישראלית, שעיקרה ובצקה אנשי־עמל ישרי־לב, עמוסי פרנסת־ביתם ועוּלה – צימוקים ומרורים המשבשים תבניתה וטעמה. איננו יודעים בדיוק טעמה הספציפי של ההתפרקות ביפאן, אך אנו חשים על בשרנו היטב טעם ההתפרקות של כל הגיון חברתי ואנושי בארץ ההבטחה. עוד מעט לא נראה בה עיסה – רק שאור. ושאור חמצמץ מאד. שער אחד לדולר בשביל המתפרקים. שער אחר – לעומסים. מ"ט שערים שדרכם אנו בורחים מאמיתה הצורבת של ישראל ענייה ומרודה, עוקפים אותה ומתקינים לעצמנו פשפשי־מוצא להתחמקות – עד שפתאום מופיעות אמיתות אלו עצמן מחדש כמפלצות איימתניות גם בדרך העוקפת שבה בחרנו. וכך אנו מנסים עוד עיקוף ועוד חמיקה עד שהמירמה סוגרת עלינו מעברים ואין עוד חריץ לעבור בו, והאמת נחשׂפת זקופה ומכנעת.

העם בכללו, – אומר לנו ידיד – מוכן היום “לכפר על עוונותיו”. אם אמנם כך הדבר – הרי זו שעתה הגדולה של מנהיגות. אין טעם לצוות עלינו חזור וצווה שנשאל, נוסח קנדי, “מה אני יכול לעשות למען ארצי”, הנהיגו – ואימרו את התשובה. אימרו חד וברור מה לעשות. מעולם לא היתה אזנו של עם קשובה כל כך ומעולם לא היה לבו נוהה כל כך ללכת אחרי דבר־אמת.

ג. אחותי מבית דגן

כמטחווי־אגד מן הבית, מן הצפון – המטיף, המעמיד פני חשיבות; מן השכונה המסורקת למשעי בערוגות של פוליצֶסיה בוערת־באש – אגם הדווי. אגם היתמוּת הגדולה. לא אגם אחד.

“בגיל שבע כבר ידעתי על החיים כמו בן־אדם מבוגר” מספר למנחם תלמי (“מעריב”, ששי, י"ג בטבת) הנער מבית דגן, עירו של בן־לולו המוטל מת בתעלת הפרדסים. “אחותי הוציאה אותי מבית דגן, לקחה אותי ללמוד מקצוע. היתה שומרת עלי, לא נותנת לי לצאת לבד”. “אילו לא הוציאו אותי בזמן מן המקום ההוא – גם התמונה שלי היתה מופיעה היום בעתונים”.

האחות הזאת – כמו ברבור זקוף־צוואר בתוך אגם של עכרורית, ואצות, וסמים, וקנה של אקדח משתיק־קול, ו“חבילה של אלף לירות הנשלפת מן הכיס בשביל לקנות בקבוק טמפו וכל מיני דברים כאלה”. ואף היא, האחות הזאת, כמו אחזה בציציות ראש־עצמה ומשתה עצמה מן היוון לאחר שצללה בו, כנראה, עד־צוואר. ורק ההבזק הפתאומי של האבחנה ברגע האחרון ממש – האיר תמונת עולמה, ועלתה מן המצולה ונזדעקה קודם כל למשות גם את אחיה. ברגע האחרון.

עיירה שכוּחת־אל. לא במדבר. לא על גבול הגדר המתוחה. לא מול נקיקים חורשי־רע. כאן. בסמוך מאד לפעימת־החיים הקצובה, בשכנות לאב־העורקים, בדרך הראשה בין בירה למטרופולין, על העורק הכּלילי ממש – חלקת מידבר. בתוך מכוניות־השרד של הטרודים בעסקי המדינה, הנעות בין קצה אחד של הדרך לקצהו, מעופפות המלים “סתימת פער”, “נוער־במצוקה”. מעופפות – ומתעופפות. חולפות על פני בית־דגן ואינן מניחות בה אפילו את בת־קולן. שם, בחלל העיירה, שומעים רק את מַשק המטוסים המוליכים מעולם לעולם ואת הרחש הרווּי סוד והעוטף את העיירה בקורי־תעלומה של התחבולה, המזימה.

אגם באגם נגע. ותמונתה של עיירה לא־רחומה אחרת בדרום – חייה, עיסוקה ושיממונה בשעת בוקר וצהרים – נפרשׂת על המסך הקטן. וכבר אנו יודעים – על פי אותה שיחת־מופת של מנחם תלמי – לבנות לנו בעצמנו תמונת־חיים של עיירה־תאום. עיירות בישראל לא נעלמו מעיני מפלגות ומעיני עסקנים לעת התמודדות, אך נעלמות מעיני החסד האנושי, מן המבט החונן. “ללא מחונן ומשיב נפש – וללא מכונן צעד”. ורק קאלאשניקוב, כנראה, וכרוז בערבית עלולים פתאום להטיל אלומה של אור מסמיא לא על גדר־בטחון פרוּצה, רק על ריקמת־חיים פרוּמה, קרוּעה לגזרים ולכודה כמו בחוסר־תכלית מדכא כל הימים. בישראל – של חלומות, של קבוצים, של משמרות צעירות, של תנועות־נוער חלוציות. של “אור לגויים”.

אנו עומדים בהשפל־עין מול השקיעה האנושית המתהווה והמתמדת בטווח ראייתנו ממש. המלים והעט שומטים עצמם לפני חרפת־עצמנו. החוקרים והחוקרות בסוציולוגיה – לגיונות. המושיטים יד למשייה ממצולות – בודדים. העוסקים בתורת העוני – הכל. הרוכנים להציל ממנו את הבּרוּא־בצלם – מתי־מספר.

נקרא לאחותו של הנער מבית־דגן, שנתייסרה היא עצמה במדווי החיים ובליקחם, ונאַמצה אל לב. בארץ הזאת – של תנועת־עבודה נטוּיית זרוע, של תנועות־להמשך ותנועות־לשינוי – נגזר, כנראה, על החבוּשים להתיר עצמם מבית האסורים, למשות עצמם או לטבוע. כך או כך – בבדידוּת. בגלמודיות נוראה.

וירא כי אין איש.

3 בינואר 1975

---

מפנקס הזמן - על המדיניות הגרעינית

מאת

ישעיהו אברך

א. על המדיניות הגרעינית

מאיזור התנועה, שלה אנו חייבים את חינוכנו הציוני שנתקיים ואת חינוכנו הסוציאליסטי שנתפוגג מעט, הגיעה לפני זמן מה ידיעה שסתרה או הפכה קצת על פיהם כמה משפטים־קדומים המבקשים באחרונה להיאחז בהכרתנו. אף כי איננו בטוחים אם מזווית־הראייה של כמה פלגים בתוך תנועה זו יימצאו דברינו מחמיאים דווקא.

ובכן: הפגנות נגד התנחלות, משמרות בפיתחת רפיח – “השומר הצעיר”, אומרת הידיעה, יתנחל בפיתחת רפיח. כך החליטה לפני שבועיים, לערך, מועצת הקיבוץ הארצי. מובן: עם סייגים, ועם הגבלה, ועם אותו “תוך” או מקף מפורסם שעליהם נוהגת תנועה זו ליהרג־ולא־לעבור זה שנים. נהרגת או לא נהרגת – אבל מיישבת.

מכאן ואילך מתחיל להיות חשוב פחות מה דיבר המזכיר המדיני או הארגוני עם אש“ף בווינה או מה אומרים מזכירים מדיניים כל יום שני וחמישי בטלביזיה. ביסוד מונח גרעין חלוצי של הגשמה אישית שהמשותף האמיתי בינו לבין תנועת “אמונים” – ככל שהדבר יישמע פראדוכסלי – הוא עמוק יותר מאשר בינו לבין כל שי”ח עקר. גרעין פה, גרעין שם – עם הפיסיקה הגרעינית הזאת של “השומר הצעיר” אפשר לבנות ישראל מפוארה מאד – היינו־הך מה אומרת הדיאלקטיקה שלו.

הנה תוכה האמתי של תנועה מגשימה שברגע של הכרעה הוא מכניע את ברה. הדברים בוודאי יהיו מלוּוים פירוּשים רבים וסברנוּת רבה ואבחנות דקות נוסח “מה בין בני לבן־חמי” – אבל: בפיתחת רפיח. שם ובגולן. אלא שעל הגולן, כמדומה, מעולם לא היו הדעות חלוקות. גם לא בתנועה זו – אם לא פסחנו פה ושם על נאום של לטיף דורי.

אנו נזכרים כי כאשר ביקש בזמנו יוסף ויתקין להתריס נגד יחסו השלילי של ברנר אל מסורת העבר של העם היהודי ואל חוליות־החיבור לעבר זה – פנה אל ברנר כך: “אל ישים עצמו רשע, מר ברנר. מעשיו, כל יישותו, מכחישים את דבריו”. ובכן, “השומר הצעיר” – ייאמר לזכותו – “מכחיש” את עצמו כך מאז היותו לתנועה פוליטית, ובשום זמן אינו מגיע למלוא אוֹרוֹ כתנועה מגשימה כמו בעת “הכחשה” כזאת.

יש לומר כי עצם הדיון במועצות בענין התיישבות של גרעינים וחיזוק ישובים חלשים והרחבת מפת עבודת־האדמה של הארץ, היא כמו גוף־זוהר המופיע בשמינו מגאלאכּסיה אחרת. מופיע – ועמו שוֹבל־אור של ימים שבהם היתה הדאגה להשלמה חברתית של קבוץ או למיבנה המשקי שלו או לאיזון בין המינים שבתוכו – מן הידיעות שבכותרות מדורי־החברה של עתוני הפועלים, לפחות. אתה קורא ידיעה כזאת היום וחוזר ובודק בתאריכו של העתון. אבל אין צורך לבדוק. די לראות את הכותרות הסמוכות: רימון לדיסקוטֶק ומעילה בוואדוּז וסמים בצקלון – התקופה ברורה. התאריך – בן ימינו. אי־אפשר לטעות. אך גם הידיעה על דיוני ההתישבות – נכונה והעולם האחר והמופלא הזה מתקיים ולוחם את קיום עצמו. אילו רק השכלנו לחזקו.

עם עולם זה אפשר לעמוד בוויכוח גם על הגבולות, גם על המדיניות, להאזין – פעמים לדבר של הגיון, פעמים לדבר של היפוּכו, פעמים לצירוף של שניהם, אך בסופו של דבר רק מעולם זה וממנו בלבד אפשר עדיין לשמוע “מה דיבר ה' מן הקמה”. מן הקמה של תלמי־חיים ששום תנועה שלא מאזור הציונות ושום דור שלא מאזור התחייה החברתית היהודית לא בראו עדיין כמותם. אנו רושמים זאת לעצמנו לעת וויכוח.

ב. הפלגה אל האמת

איננו כלכלנים, אך בחושים שאין להם כל קשר עם כלכלה נדמה לנו כי התעודה שהוּנחה על שולחן הציבור על ידי פרופסור חיים בן־שחר וחבריו היא תעודה של משקל סגולי, מצד הענין החברתי, לפחות.

שום דבר לא היה מעוּות יותר באחרונה מן הדיבור על העיווּתים. הכל דיברו בהם. הכל הטיפו לכל. הכל קישטו הכל. איש לא ניסה לקשוֹט עצמו. כל צד פיתח שקר משלו עד שיום אחד מצאנו עצמנו מפרפרים ברשת מפותלה של כזבים. כזבים – ובזיונות.

מעולם, בימי יגיענו, לא נסטרנו כל־כך על לחי כמו ביום שבו נשחל לתוך תיבתנו הפתק המודע כי הופקד על שמנו סכום של מאה לירות לערך, כהשתתפות בביגוד. כביכול, כל הימים הילכנו עירומים אלא שמעתה נהיה בוגדי בגד. כלומר, ייתפר לנו עלה. וכל הלהטוט בתפירה זו חכמתו בכך שהמדינה שותפת בה. וזה מוּסכם הדדית. בשקר גומלין, קטן – אבל מוּסכם.

וכך נערמו זו על גבי זו תוספות חשק ותוספות בושה – שלא היו אלא מעטה של כלימה על חברה שבמשך חמישים שנה היא הוכיחה – וזה כעשרים שנה היא מעמידה־פנים – שהעמל הוא דיגלה.

העימוּת הפתאומי הזה בתחום הכלכלי והחברתי איננו פחות טראוּמטי מעימות דומה בשטחים אחרים. ואולם הרבה שנים, כנראה, היו נחוּצות כדי לגלות את ביצת־קולומבוס: וועדת מומחים, שלושה וחצי חדשי־עבודה חרוּצים – ומעט יושר לב.

קראנו את התעודה שכולה ספרוֹת ועקוּמוֹת וביאוּר־דברים, ועניינה, כביכול, למומחים בלבד. אך מצאנו אותה מיסמך כובש־לב ביושר הגישה, בחוסר כל קוֹקֶטיוּת מדעית, ברצינות של חיפוש אחרי אמת ובהגנה עליה משנמצאה למחפשים. המונח “יושר אינטלקטואלי” נעשה באחרונה כמו נוֹצת־דוּכיפת למי שבא לבאר דבר שאינו מוּסבר על פי הגיוֹנוֹ של היושר הפשוט. בדוקומנט נדיר זה נתחוורה לנו פתאום מהותו האמתית של המושג. מתברר כי היושר המשׂכיל לא זו בלבד שאיננו סותר את היושר האנושי הבסיסי אלא שהוא תאוֹמוֹ. רצונך: הוא – הוא.

זה איננו רק מיסמך כלכלי. זהו מינשר חברתי. מה שלא השכילה או לא העיזה לעשות תנועה חברתית ופוליטית, המגלגלת כל הימים במושגים של שוויון והגינות ובשאר מלים נעלות של הפרוֹגרמות החברתיות – עשתה קבוּצת מלומדים. בתחושה עזה של הזרמים הסוציאליים. של עשיית צדק. של חינוך לשמירת חוק, באיזה תבוּנה מאוּזנת של “זה נהנה וזה לא חסר”. אף כי יש זיזים שחובה להקהותם כדי שהצדק והחוק בריפורמה זו אמנם יירדו כרוכים…

הם עשו שירות חשוב לחברה הישראלית, אך גם שירות לא פחות חשוב לפרופיסוּרה של ישראל – שיכבה המצטיירת באחרונה בעיני רבים כנתוּקה, מרחפת בעולמות אחרים ו“עוכרת ערכים”. רוח רעננה, הרווייה פה ושם תמימות נעימה של תלמידי חכמים, נושבת מן התעודה הזאת. חפשית מפזילוׂת ומנוֹערת מפיתולי־ניסוח מפלגתיים המתבלים אצלנו כמעט כל מיסמך שמתחבר בשליחות הצבור. כך הכתובים – הביאורים הנלווים להם בכלי התקשורת. דין־וחשבון – עם מחברים ומפרשים ענווי־לב. וגם גרעין הענווה בהופעתם של מלוּמדים צעירים אלה איננו חסר־לקח לנושאי שררה.

מזווית אחת ראוי שיוּער כבר בשלב זה. בעוד נפוצים העיוותים באלף ואחת המצאות באיזור הרחב של שכירי־יום ועמליו – הנה המירמה הגדולה והעוֹשקת, מירמה של גזל המדינה, טמונה בשיכבה אחרת, היא שיכבה גדולה של מתעשרים בוֹני עצמם ממצוקת עמם. יש לדאוג שהטיפול בשיכבה זאת ייעשה תוך הכרה עמוקה שהגיעה שעתה של מידת־הדין למי שזכו עד כה למידה מפליגה של מידת־הרחמים – מידה שמלכתחילה לא היו ראויים לה. לקחת מאתנו את בזיוֹן הביגוּד ותוספות החשק ופיצוי הבּוּשה – אך לקחת מאחרים את השוד. לא לשכוח היכן קברות־התאווה האמתיים של גזילת הצבור.

איננו יודעים מה יהיה גורל מסקנותיה של הוועדה ואין כל בטחון – אומר לנו ספקן מקצועי – כי לאחר מתיחת הקו לא יתחיל מנין חדש של הערמה. אוּלי.

כך או כך – אור חדש האיר השבוע גם באיזור שבו כמעט אמרנו נואש על עצמנו. ואי־אפשר שלא להבחין בכנוּת ובנחרצוּת שבהן מלווה שר האוצר את מסקנות הוועדה. כמו בנה מזח להפלגה חדשה.

השומע תגובתם של אזרחים מן השורה רואה בעליל כי לא פחות משיש רעב לכסף יש צמאון לאמת. אין הכל מקולקל, כל כך כפי שהוא נראה בחטף. הכל משוּבש מאד – ושיבּוּש עמוק מאד – אך איננו מקוּלקל. ובסך־הכל אין שום אומה הולכת אלא בדרך שבה מוליכים אותה, ואין ספינה שטה אלא בכיוון שאליו מנווטים אותה. רק נרמז על הכיוון החדש – ואתה חש בעליל: לב הציבור נכון, לוּ רק יהיו הקברניטים נחרצים ובהירי־דרך.

וזוכרים מקוֹר מחצבתם.

ג. הפלגה אל כיוון הפוך

הם צודקים; הם ראויים לביטוח רפואי מפליג – וחינם. עם קדימויות בתור. עם אחות למשמרת לילה. הם – וכל אשר להם. גם נשיהם וטפּם. והם צריכים באופן דחוף למיבחן רפואי יסודי כדי לטפל במוּם ההולך ומעמיק מיום־ליום עד כדי סכנה: החרשוּת. מי הם ה“הם” האלה? – החברים הטובים והמיוחדים־לסגולה שבהם בחרנו לכנסת. פעמים אנו נתפסים להרהור: אולי בטעות.

אפשר לכתוב על הענין הצדדי הזה בריתחת־לב. אפשר לכתוב עליו בגיחוך מדכּא. לא נבחר בראשונה. אך בבחירה השנייה נוכל לומר כי אם יהיה נחוץ לאנשי הסאטירה בעתיד איזה ליבּרֶטוֹ מבריק – אין הם צריכים עוד למחברים. הפרטיכל המפורט של ישיבת וועדת הכנסת בענין זכות בני־המשפחה של חברי הכנסת לעדיפות בטיפול רפואי, הוא תמליל ספוֹנטאני מושלם לתכנית כזאת. אין צורך בעריכה.

וכך נאמרו שם הדברים, כפי שהובאו על ידי מר עוזי בנזימן ב“הארץ”.

"חבר כנסת אלף (יו"ר) יש להרחיב את הביטוח הרפואי המיוחד של חברי הכנסת גם על ילדיהם. אנו צמוּדים לשׂרים בכל דבר ומדוע נהיה מקוּפחים בענין הזכויות הרפואיות? הואיל והזכויות אלה הונהגו לגבי ילדיהם של שרים, שופטים ודיינים – יש להחילן גם עלינו;

"חבר כנסת בית: אני מצטרף לדעה זו. לחבר־כנסת יהיה קשה לבצע את עבודתו כהלכה אם אחד מבני משפחתו יהיה חולה ולא יהיה מי שידאג לו.

"חבר־כנסת גימל: אני בטוח שהצבור יבין זאת כיוון שבכל צבור יש יחידי סגולה.

חבר־כנסת יוסף שריד: מה??

"חבר־כנסת גימל: כן, כן. יחידי סגולה. ויש הצדקה שניהנה מזכויות יתר."

וכך נמשך הדיאלוג המדכא הזה של חנף עצמי ובסיומו נערכה הצבעה. כל המשתתפים – מסוּפר – תמכו בהצעה ואישרו אותה. פרט ליוסף שריד.

“הציבור יבין” – אמר חבר כנסת גימל, מלומד הנסיון, צר לומר כי בעניין זה, הצדק עמו. הוא יודע, כנראה, טוב מאתנו נפש צבורוׂ. ההחלטה שנפלה אתמול בכנסת בענין מס המפלגות היא הוכחה נוספת לכך.

אלא שפעמים אתה קורא ואין אתה מאמין לאותיות, לסימני הדפוס, למלים. כמו אינם מתחברים. כמו לא נאמרו, כמו בדה אותם מישהו. ככלות הכל, הדוברים מוּכּרים לך. הם, ניבם וקולם. הכנסת – אתה יודע – מפוׂארה מאד, אך איננה בנוייה שן. הדוּכן חגיגי מאד, אך העולים אליו יוצאים מאזור המפּחה ושבים אליו. עצמנו ובשרנו. ואף על פי כן משהו כמו מכווץ שם את האפרכסות כמו קורע את תופּי־האוזן – והדברים שמבחוץ כמו אינם חודרים. או חודרים ואינם מבקיעים. חרשוּת.

מי שמרגיש נחיתות וקיפחון מול הזכויות העודפות של שרים ומעסיק בכך גוף של בית־המחוקקים העברי בימינו – לא יחוּש עוד לעולם לבו של ילד שנשללה ממנו ארוחת־צהריים בבית־הספר, ויהיה מקורו ומעמדו של המקופח הזה בתנועת העבודה או בכל תנועה אחרת, – אשר יהיה.

וירגמו אותנו כאשר ירגמו.

21 במארס 1975

---

מפנקס הזמן -"Survival"

מאת

ישעיהו אברך

א. “Survival”

אל המונח “שואה”, המעורר בנו חלחלה, נסמך באחרונה מושג אחר המעביר בנו צמרמורת – “Survival”. אין לו תאוֹם בעברית. יש לו רק תרגום, ועניינו: הישארוּת בחיים.

לא שמענו הרבה את המושג הזה בסמיכוּת לעמים או למדינות אחרות, אפילו לא בהתייחסוּת אל מדינות האפוּפות סכנה מוּחשית של כלייה מצד הרוב העויין המקיף אותן, כמו רודֶזיה – להבדיל, למשל. אך אנו שומעים אותו באחרונה משתגר יותר ויותר בפי מדינאים בסמיכות לישראל. יש לדאוג, אומרים הם, ל־ Survival של ישראל, להישארותה בחיים, מפני צער־בעלי־חיים.

שר החוץ של ארצות־הברית, שאין עניינו בפילולוגיה דווקא, מצא בדיוק כאן את בקעתו הבלשנית והוא מתגדר בה – גם מתגנדר בה מעט – יום־יום. בכל נאום, לעניינו ושלא לעניינו, הוא דואג לשבץ את המונח הזה בסמיכוּת לישראל. פילולוגים קטנים ממנו במדיניות האמריקנית הסתפקו בהצהרת הדאגה לבטחונה של ישראל – הוא מדבר על הישארוּת בחיים. כביכול, דאגתו עמוקה יותר, שרשית יותר.

אי־אפשר שלא להבחין כי הוא החל להשחיל מושג זה בהגדרות המדיניות של המימשל האמריקני לא לפני שהקנטנוּ אותו מעט והמרינו את פיו. אך מתוך ריקמת־הנקם הקטנונית מאז כשלון השיחות עם מצרים, יוצא כמעט יום־יום המונח Survival כמרצע מושחז, כחוּדו של רומח המכוּון להינעץ בלב־לבו של מה שנותר מזקיפוּת־קומתנו הלאומית, מבטחוננו בחיים, מאמונתנו העיקשת.

יש לומר כי הטעם התכסיסי של השימוּש במוּנה הזה הוא מרוּשע לא פחות מן המונח עצמו. הוא בא קודם כל להעמיד את דאגתנו על הקיום הפיסי האלמנטרי ולקצץ בכנפי החלומות של מדינת היהודים במעוף־הנשר שלה כבשורה, כתרועה של רינסאנס לאוּמי. והוא בא לרמוז כי בעוד המינימוּם הזה של הישארותנו הפיסית בחיים תלוי על בלימה, הנה גם הבלימה הזאת עצמה תלוייה בחסדי מעצמה ידידה או בכוח־הבלימה שלה. פירושו: רק תסתיר מעט פניה ממנו – וניתק גם הפתיל הדק והקריע הזה שבו, כביכול, תלוי קיומנו.

לצורך התכלית השימוּשית בא המושג הזה לומר לנו בשפת הדיפלומטיה של הארווארד כי הדבר שהעולם ההומאני־מאד והדורש־טובתנו־מאד רואה עצמו מחוייב לדאוג לו, הוא לכל המרובה: הישארות בחיים. לא עוד. אולי אפילו השתיירות כחטיבה מדינית. אבל אם צו ההשארה־בחיים הוא הקובע, כי אז גם מדינה יהודית מפתח־תקוה עד רחובות היא השתיירות, Survival היסטורי. יש יהודים ויש מלכוּת. גם מי שרואה עצמו מחוייב לא רק כלפי ההומאניזם, והמצפון, והשלום העולמי, אלא גם כלפי ההיסטוריה רבת־התלאה של העם היהודי – מילא חובתו: גאל ישראל. המדינה, כגינת־נוי יהודית, תישאר. יישארו החותם, הסמל, הדואר. אולי גם קצת יהודים לקיימם.

בצד הבטחת הנשימה לסימפונות הנפט של עצמו, רואה העולם חובה להבטיח לנו את נשמת האף. אין זה מעט. בהשוואה לדכאו ולטרבלינקה – הדאגה להישארותנו־בחיים בישראל נוגעת עד לב והיא נדיבות אנושית מופלגת של עולם רגש, נדיבות שקשה היה לחלום עליה לפני שני־דורות בסך הכל. היא גם תמצית מילוי־החובה של בן העם היהודי למוצאו. מעין השארת־נפש לאומית, כלומר: יינתן לנפשנו להישאר בצידם של עראפאת וחבש וחוואתמה. הנסיך היהוּדי שנקלע אל הנהגת העולם יבטיח זאת. גם אם יחזור בינתיים לדוכנו בהארווארד. בין טוב הדבר ובין לאו – קרוב לוודאי שהיום הזה אינו רחוק.

הדיפלומטיה הישראלית, שגילתה מידה של קוממיות במאבק המדיני הנוכחי, עומדת מול המינוח הפוליטי הנקלה הזה כמו נעלבת ואינה עולבת, שומעת חרפה ואינה משיבה. ואמנם – איך תתייצב מול הנקמנוּת המילוּלית הקטנה, מול הדברים הבוטים כמו מדקרות־חרב, כאשר החרב עצמה מונפת בכל איומיה: בקימוץ־נשק, בקפיצת יד, בעווית של הצופים בכשלון עצמם.

אף על פי כן: מכבוד קיומנו כבני־חורין; מעצם שייכותנו לדור שבנה חירותו בלשד עצמותיו – היא חייבת לעקור את המונח הזה מאוצרו הלשוני של הפרופסור. לקרוע לגזרים מן התורן הבינלאומי את המטלית הזאת, המתחזה כנס התקווה הטובה, שבה מנפנף אלינו ידידנו מהארווארד.

איננו יודעים מה צפוי לנו בחיק התעלומה הקרוייה “הבחינה מחדש של המדיניות האמריקנית במזרח התיכון”. גם אין בדעתנו לעסוק בציוּר פסיכוגראמה של שר חוץ יהודי במעצמה גדולה ושל נפתוליו. ואולם מלחמת העצבים שפתח בה בעצם הכרזת הבחינה הזאת – הכרזה שכל־כולה המצאתו שלו – בזוּייה לא פחות מן המזימה המדינית שאולי מרקחים לנו.

בעוד אנו יושבים דרוכים לקראת “זריקת הנעל השנייה” של ארצות־הברית, הניף שר החוץ את המוט המלוּבן של “הישארות בחיים” והוא טורח להעבירו כלפיד אל מחיצתו, אל הסובבים אותו – עד סגן־הנשיא (לפי “ניוזוויק”) ובוודאי גם מעבר לו.

האמת היא כי יותר משזו הכרזת מלחמה על העצבים שלנו, זה פורקן לעצביו שלו. אחד מגילוּיי העווית הרגשית, המתמיהה בעוּזה, שאחזה בו ובמעצבי המדיניות האמריקנית נוכח המפולת בדרום־אסיה, פורטוגל, בקפריסין.

“אמריקה – אמר הנרי קיסינג’ר עם רדת המסך על הדרמה הווייטנאמית – בוגרת יותר, לאחר נסיון זה”. אם לשפוט לפי פיתולי־הלשון בענייניה החיוניים של ישראל דווקא עתה – קשה לאשר אבחנה זאת. מכל מקום: אם מחיר ההתבגרות של אומה הוא ששים אלף הרוגים – כי אז, לדאבון הלב, אנחנו מבוגרים מכבר ומבוגרים שבעתיים; כי אז קנינו כל שנות חיינו, ולפני שלושים שנה במיוחד, לא רק את חכמת הבוגרים. אלא גם את בינת הזקנים ופכחונם. אל ריקמת־העצבים הזאת מוּתר היה לקרב במעט יותר טאקט, במעט יותר זהירות ורתיעה. אולי צריך שר החוץ עצמו באופן נואש לתקוות Survival כמדינאי, נוכח כל אשר פקד באחרונה את מדיניותו מקצה עולם ועד קצהו, אנחנו את החווייה המעודדת של “הישארוּת בחיים” כבר חווינו פעם. בארץ הזאת, כפי שהספיק אולי ד"ר קיסינג’ר לראות במו עיניו, מתכוונים אחיו בני־עמו למעט יותר מזה.

תלמי השדות ותלי האפר – יעידו.

ב. הדיש, המחסום

אם יש מי שצריך לתת דעתו על הבעייה החמוּרה של הישארוּת בחיים במשמעות אחרת – זוהי מה שקרוּי בעברית משוּמשת וּבלה: תנועת העבודה של ישראל.

ואין הכוונה להישארות פיסית. בתיה, חומותיה ואולי גם ארמונות שבנתה יוסיפו להתקיים על פי כוח־המעמס הסטאטי של הברזל והלבנים. כדין כל בנין. כדין הקולוסאום ברומא ועמודי הפנתיאון באתונה ואריחי־השיש המגולפים של פומפיאה. גם אין הדברים אמוּרים בהשתיירוּת פוליטית, שלטונית. צירוף של בדל־מפלגה זה או אחר, ויתור לסיעה אחת וויתוּר דומה לניגוּדה מאפשרים – כפי שהדבר מוכח כבר שנים רבות – לקיים על דרך התחבולה הדימוקראטית שלטון של תנועת העבודה. גם הכוח הכלכלי של העובדים המאורגנים אין לו סיבה להיתפס לדאגת ההתקיימוּת. להיפך: הסטטיסטיקה – והיא, כנראה, הרוּח החיה היום באופנים של תנועת העבודה – מוכיחה כי הכוח הכלכלי מתעצם, חלקו היחסי בכלל המשק גדל והסוציאליזם הפיסי הזה, בתרגומו לבעלוּת קיבוצית על אמצעי־ייצור ונכסים, עולה כפורח.

כוונתנו לסיכוי ההישארות־בחיים של תנועת העבודה כגורם חברתי ומוּסרי ייחוּדי, גורם נושא־בשורה, שככלות הכל בו, ורק בו, טמונה כל צידקת התבדלותו בתחומים שמנינו. ומבחינה זאת הדברים מתפתחים, כנראה, בקצב מזורז בפרופורציה הפוכה, אף כי לא חסרת הגיון־פנימי משלה: העוצמה הכמוּתית, הטכנית, הפיסית, של מה שקרוי תנועת העבודה – מוסיפה והולכת; הכוח החברתי, הרוחני, המוסרי מתכווץ והולך, עד שהיא מתחילה לאבד כל סימן־היכר וסימן־ייחוד חברתיים – להוציא את התנועה ההתיישבותית המופלאה שהיא עדיין אבן־הספיר בניזרה החלוּל של התנועה, אם עדיין היא נושאת נזר.

שורות אלו אפשר היום להקדים להרבה מנושאי החברה בישראל. אנו מקדימים בהן, כמיכתב־חובה בעיני עצמנו, את ההתייחסות להוויית הימים האלה.

עונת הדייש, מתחוור, היא בעיצומה. השוורים אינם חסומים. ואין כמעט חלקה שבה אין הדייש נמשך, וכל הדברים – אין ברירה אלא לומר זאת – אינם מוליכים אל שום מוקד אחר אלא אל התנועה הזאת. לא אל שום גוף אמורפי, לא אל כוחות עליונים סמוּיים. אליה.

כן. כל הדברים. גם דין־וחשבון המבקר. ולא רק הכרך האחרון. כל עשרים וחמשת הכרכים יחדיו. וואדוּז, ההתעשרות ההוללה, ההלוואות המאוּשרות, פלאי השכר של טייסים וחמישים־ושלוש התוספות בדוּיות־השם לשכרנו – אליה. בלשון פשוטה: תנועת העבודה אינה יכולה להתנער מן העדוּת הפשוּטה והמוחצת כי בימיה קרוּ הדברים. בימי שלטונה שלה – הרצוּף, המוּצק, הודאי, כמעט אמרנו: השבע – הלך ונתעבּה הענן הכבד הזה שבקושי אנו מוצאים בו היום חריץ לנשימת־חמצן טהורה. בימיה.

וודאי: אנו זוכרים היטב מה עוד קרה בימיה: תקומה, ועלייה ופיתוח־משק וארובות חרושת ותלמים לתפארה – ואין קץ לדברים בוני־עם שנעשו בימיה. אך אם במשך עשרים וחמש שנים יכלו דברים מרהיבים אלה – מנכסי צאן־הברזל של קיומנו הלאומי – להעלות משנה־לשנה מעטה מתעבּה כזה של התעוותוּת חברתית ומוּסרית ואיש לא ניסה לחתוך בו כדי לפצחו – שום גוף אינו חייב לתת על כך את הדין יותר מתנועה זו. בכל התמודדוּת פוליטית שלה עם גופים אחרים היא מונה אחת־לאחת את האבנים שבכתרה וקושרת לעצמה, אולי לא בלי דין, את זרי־הדפנה של ההתבצרוּת הלאומית. היא־היא שחייבת לענוד עתה את זר־הקוצים. שלה הוא. לענוד אותו בענווה רבה, בהרכנת ראש ומעל לכול: בהרהורי תשובה. ההשחתה המוסרית של פני חיינו היפים, של פני תקומתנו המרהיבה, באה בימי שלטונה הכול־יכול של תנועת העבודה. המינימום שאנו חייבים לעשות, בראשית כל הדברים, הוא להודות בכך. נכון: לא בלי סוֹמק. לא בלי בושה.

וודאי: לא היא שחטאה את החטאים עצמם. אף כי גם מערכותיה הפנימיות שלה לא נוּקוּ מן החטא גופו, ובבתי־הדין של המדינה לא נפקד לדאבוננו גם מקומה הפיסי על ספסל הדין. וודאי: שכבות אחרות נגסוּ בכל־פה במעט הנכסים שצברה פה העניוּת היהוּדית. אבל התנועה שבה דברינו אמורים יצרה את הפרצות וסילקה את השומרים והתנמנמה התנמנמוּת ממושכת בביתן־השמירה המוסרי שלה, שבזכותו, ובזכותו בלבד, היתה זכאית לטעון לעדיפוּת חברתית על פני אחרים. אך יותר מכול היא פיתחה בתוך עצמה את דת־הנכסים כערך עליון של כוח ציבורי או חברתי ואין פלא אם ערכי הדת הזאת אומצו גם על ידי קצת מיחידיה. ובוודאי שאי־אפשר למנוע משכבות העם שמחוצה לה לדבוק בכל מאודם בדת של נכסים וצבירת־רכוש, שקוּדשה באדיקות כזאת – אף כי למטרות אולי נעלות יותר – על ידי התנועה החברתית והפוליטית המנהגת את הארץ. עוד תהיה לנו הזדמנות להרחיב בנושא זה את הדיבוּר כחלק מחשבון־נפש הכרחי לתנועה נצרפת – או נשרפת – באש ולכל חבר בה. כל עוד חיים רבים מאתנו באינטנסיביות של מעורבות אישית כמעט, את המתהווה בתוך תנועה, שבשלב זה או אחר נתנו לה מיטב שנות חיינו, איננו פטורים מחשבון כזה. במשפט מוסגר נאמר, כי בעוד אנו רחוקים ת"ק פרסה מן היעדים הפוליטיים שאליהם מרמז חברנו הטוב ליובה אליאב הרי כל שבוקע מלבו לענין דרכה החברתית של תנועת העבודה ואובדן־דרכה – בוקע מלב רבים.

אך תכלית השורות הראשונות האלו היתה להטות את התמרור אל כיווּן. לחדול להטותו אל כל רוחות השמים. לקרוא את סיפורי “יוון המצולה” של מבקר המדינה ושל בתי הדין ושל הכותרות הננעצות כחנית – ולהטות את המַחוון אל עצמנו. זהו דיוקן עצמנו. זה איננו דיוקנם האמורפי של אחרים. זו בבואת שלטונה של תנועה באחד מפרקי חייה היפים והאומללים ביותר. לצוות על עצמנו מעט הרהור מייסר, מעט ענווה נכנעת, ולהשתהות קצת לתפילה זכה, אולי גם למעט סיגוף.

9 במאי 1975

---

על ימי הביניים

מאת

ישעיהו אברך

גם אם נוציא למיפגני רחוב בזכות הסדר הביניים את כל פועלי חיפה ואת מיטב הבנים של התנועה הקיבוצית ואת האמהות העובדות הנפלאות – שהן־הן האמורות לשלוח בנים אל הקרב – לא נוכל, ובוודאי לא נרצה, להעלים את העובדה כי הוא נחתם ביד רועדת. הוא נחתם ביד רועדת מול ליבו הרועד של העם כולו, שוללים ומחייבים כאחד. הוא נחתם כך משום שמקופלת בו הדילֶמה המענה של שני המחנות גם יחד: החותמים יודעים היטב כי אין הם ניצבים לפני מיסמך זה כמו לפני מגילת חירויות חדשה; השוללים יודעים כי בתנאים הנתונים יתרונם הגדול הוא שאין הם נקראים להציע – ובעיקר: לממש – דרך אחרת. כי בתנאים הנתונים – ועוד נייחד עליהם את הדיבור – דרך אחרת כמעט אינה נראית. ואולי זוהי הנקודה הכאובה יותר במצב שנתהווה ושבנסיבותיו יש לקבל הכרעות.

ההתכתשות ההדדית המרה שאנו עדים לה – וגם מעורבים בה בלב חצוי – מאז בוא מזכיר־המדינה האמריקאי לאזורנו, היא אולי חריפה ומרה שבעתיים מפני ששני הצדדים מודרכים בחמת־ויכוח זאת – יש לומר בלי היסוס – על ידי חרון אין־אונים. חוסר אונם של המחייבים, באין לפניהם דרך שונה; אזלת ידם של היריבים, שגם בידם אין שום דרך של ממש להציעה.

כי רק הסברה שטחית יכולה לרדד נימוקי־ההסכמה לחתום על ההסכם למונחים של ערב־בחירות, למלים מודגשות בקורסיב, לסימני קריאה (כגון הסיסמה העקורה מענינה: “לא מסדה – לא וישי”) ולסידרה של קריאות־ביניים ממוסגרות בעתונות, כ“סטאקאטו” של המלים וההגיון גם־יחד; רק הסברה רדודה־לא־פחות תשאף להעלות הסכם זה למדרגה של מגילת־חירויות חדשה ולעסוק כל יום במנין מעלותיו. כוחו של הסכם זה איננו ביתרונות עצמו. ספק אם יש בו, בתוך עצמו, יתרונות כאלה. זהו הסכם היוצר מציאות מחַסרת מבחינה צבאית, כלכלית. ובעצם מסירת קלפי־המיקוח העיקריים כבר בשלב זה – גם מבחינה מדינית. אך על אף כל מגרעותיו – ואת זאת ולא שום דבר אחר חייבים להסביר מחייביו – כופות הנסיבות לעשותו, כי אין שום דבר טוב ממנו וגם המצב הקיים, הנוכחי, אפילו יש גורסים בטעות שהוא טוב, אינו יכול להימשך עוד. אינו ניתן להמשך.

הסברה כנה וגלויית־פנים מצווה לומר כי בין כל ה“אין ברירה” שהופיעו מזמן־לזמן בגזירת המציאות היהודית או הישראלית יימנה מעתה גם ה“אין ברירה” הזה. כן, אין־ברירה אלא לחתום על הסכם־הביניים. ובאמירה חדה וגלויית־ניב לא פחות: אין ברירה עתה אלא להיכנע לתנאים שנתהוו. מה הם תנאים אלה, איך נתהוו ומדוע – זו שאלה אחרת. אבל הם קיימים ועוד ידובר בהם בהמשך.

רק זו יכולה להיות הסברתם של המחייבים ורק אם לא יעשו מאמץ נפתל, וביסודו: עקר, לשבח יום־יום את יתרונותיו הסגוליים – יהיו דבריהם דברי מדינאות והנהגה ויפלו על לב קשוב.

והם חייבים בהסבר צורב, אך אמתי, זה, משום שהתביעות שעליהם להציג לעם לפני ההסכם הזה, מיד לאחריו או בעקבותיו, הן כאלו שרק פרישת המצב כהווייתו, כהווייתו הכפוייה, בלי פיאור ובלי איפור, בלי שום “צפרים בחוצן”; רק ידיעת האמת, וכל האמת, על הברירות המעטות מאד העומדות לפנינו – יכולה לכרות אוזן לתביעות אלו ולגרום לשינוי אורחות־חיים. אין לנו טענה טכנית, כביכול, אל ראש הממשלה מדוע הבטיח כי לא יהיה הסכם בלי ביטול מצב הלוחמה ומדוע יש הסכם ויש מצב לוחמה, הנסיבות המדיניות הן, כנראה, כאלו שאי־אפשר להשיג את ההכרחי הזה. אבל חובתו – וכנותו המוכרת – מצוות לומר: ביקשנו בכל מאודנו להשיג אי־לוחמה, אף נאבקנו על כך במרי – אבל צר לנו לומר לכם כי במצב הנוכחי של העם והמדינה ובמעמדם, אין להשיג זאת. ואמת זו חשובה לאין ערוך גם לגבי אורחות־חיינו בעתיד, גם לגבי כושר עמידתנו וממילא גם לקיום האימון ביושר דברי ההנהגה ובכנות מעשיה. והקורא בוודאי יבחין כי ההדגשה החוזרת על שינוי אורחות־החיים איננה פליטה מקרית של הקולמוס.

כי בתוך המהומה הגדולה ולהט־היצרים של אוהבי עמם וארצם מזה ומזה – נשכחו דבר אחד ועוד דבר שבלעדיהם לא ניתן כלל לשפוט כדי מסקנה לא את ההסכם, לא את תהליך התגבשותו ולמען יושר הדיון: גם לא את לב חותמיו. וחלק מחובת־הלבבות המייסרת של הזמן הנוכחי הוא לחזור אל שני אלה ולהזכירם. בין יהיה הדבר לקורת־הרוח, בין יהיה למורתה –ואין הוא יכול כלל להיות לקורתה.

כי בלהט הוויכוח על הסדר הביניים נשכחה נקודה מכרעת אחת: מוצאו. ההסכם, שהוא לעצמו מציאות מחסרת, הוא ילוּדה של מציאות־אֵם שנתהותה עם מלחמת יום־הכיפורים ובעטייה. מלחמה זו, ליקחה ורישומה, לא נמחקו מלוח הזכרונות והתחושות של העם היושב כאן והיא לא נמחקה מדרכי המחשבה והסקת הלקחים וההתנהגות כלפינו של העמים הסובבים אותנו, אויבים שמקרוב וידידים שמרחוק. ההסכם הוא עדיין הדו של הרעם הגדול המתגלגל מאז יום־הכיפורים ובתוך כל סעיף מסעיפיו אתה מגלה בנקל את בת־קולו.

כי בכל דיון בהסכם, ביתרונותיו או בחסרונותיו, יש לזכור כי הוא איננו אלא המשך מחירה של תנומה שנלכדנו בה ביום נמהר אחד והתנומה עצמה – תולדה של רוח־שאננים ושל לאות ענוגה שאחזה בנו הרבה קודם לכן.

זה איננו מחיר ששולם פעם אחת בשדות הקרב – והוא כשלעצמו היה מחיר איום. זהו מחיר מתמשך. בתוך המחיר הזה נכללים לבד מאבדן עמדות בשדה המערכה של המדבר גם כמה דברים שאין להם כלל מנין בכמות או בשטח. בתוך המחיר הזה כלול קודם כל אבדן הדיוקן כעם רענן, ער ודרוך חושים – מופת להתנהגות לאומית ואזרחית; אבדן הדיוקן כלפי חוץ, בראייתם של עמים אחרים, וחישוף מפתיע של דיוקן מבעית מעט כלפי פנים; בתוך המחיר כלולה ההכרה, המעמיסה עצמה כאבני־ריחיים, של תלות במעצמה אחרת– תלות בחסדה, בנדיבות לבה וממילא גם בתהפוכותיה. עוד לא נתנו לעצמנו דין וחשבון מלא על פירושו של ברק זה, שביקע פתאום את הכרתנו הלאומית, ועל כוח־הכירסום שלו בבטחון־עם־בעצמו. פתאום נתחוור ביום־מסה כי אף שאולי לא חשוב כל כך מה יאמרו הגויים, חשוב עד כדי גורל מה הם יעשו ומה לא יעשו בעת מיבחן.

יש בוודאי ליום־הדין גם מחירי־מישנה שעניינם בתחומים אחרים, כגון: דחיית יכולתנו לתקן מפגעים חברתיים וכלכליים בתוך החברה הישראלית גופה וההכרח להעתיק לתחתית סולם־העדיפות עניינים שעל פי הגיון חייה של חברה נאורה ועל פי הגיונה של העצמאות היהודית – היו צריכים לעמוד בראשה. מחיר זה ואחרים ראוי היה לעמוד עליהם במיוחד אלא שענייננו הפעם בדברים הנוגעים למוקד ההסכם הזה ולמקורות הולדתו.

ההסכם הוא, כאמור, המשך המחיר הזה ואם אפשר לקבול פה ושם על נקודות לשלילה שאינן מאוזנות במשקל דומה על ידי נקודות לחיוב – יש לזכור כי זהו יום הכיפורים – והוא בלבד – שיצר סיטואציה זאת של אפשרויות מועטות מאד ויתרונות מועטים עוד יותר – לבחירה. במידה מודגשה בולט הדבר בהסכם ההפרדה הראשן, במידה רפוייה יותר אבל־חד־משמעית לא פחות – בהסכם הנוכחי, אך מה שעדיין הולך ונגבה מאתנו הוא חשבונו של יום הדין תשל"ד.

מלחמת יום הכיפורים היתה, כפי שאנו מבינים עתה, המחיר המחוייב, הדיאלקטי, של התנהגותנו לפניה. אך היא עצמה נהפכה לקובעת־מחירים־מאלצת לכמה וכמה הסדרים ואקטים מדיניים לאחריה. ההסכם הנוכחי נושא בתוכוֹ את הֵדם.

מידת האמת ויושר העט מחייבים איפוא לומר, כי משום שאין לתלות בממשלה זאת את קולרו של היום המר ההוא ממילא אי אפשר לתלות בה קולרן של התפתחויות אחרות שהן, למלוא המועקה והאמת, תוצאה מוכרחת של יום זה. תנאי ההסכם עם מצרים הם תוצאה כזו. הם המשך הגעש הוולקני שהחל לפני שנתיים או – אם תרצו – הגעתו לחוף של מישבר משתהה ממוקד של התנחשלות במרחקים. ואתה תמה אם איזו ממשלה בישראל – ממשלת “אמונים” ו“ליכוד” בכלל זה – יכלה בכלל, בתנאים שנתהוו, לנהוג אחרת.

בין “התנאים שנתהוו” יש לייחד מלים אחדות לעניין תלותנו בארצות הברית.

וודאי: היא לא נולדה ביום־הכיפורים. אילו נעשה מחקר־מעקב אחרי מקורות החיוּת של המדינה־היהודית־בדרך ושל המדינה היהודית שהגיעה לתחנת־היעד היינו מוצאים כי תלות זאת בארצות הברית – מפני סיבות שונות זו מזו, אך מצטרפות – נקבעה כבר מימי צאת המשלחת הראשונה למגבית בארצות הברית. ויימצאו בוודאי היסטוריונים בקיאים מאתנו שיגלו גם איזה ציון־דרך מדיני יותר המסמן תלות זאת.

כך – כל הימים. אבל אם היה דבר שהבליט תלות זאת ונתן לה צביון חריף של תלות אקסקלוזיבית, תלות לחיים־ולמוות, היתה זו מלחמת יום־הכיפורים, ובאופן ספציפי יותר: רכבת־ההצלה האמריקאית שהגיעה אלינו בעיצומה של מלחמה זו. איש לא יכחד היום שהיא הצילה את ישראל כריבונות ואת יושביה באופן פיסי. זו עובדה שתעמוד לאותו ד"ר קיסינג’ר עצמו – שיש לנו אלף סיבות אחרות לבקר אותו קשה – כל ימיו, גם כל ימינו. אבל עובדה זו הראתה גם באופן חד וברור מיהו המציל ובידי מי העוגן. ומעצם התהוותה של עובדה זו, כמו מעצם קיומה– לא יתכן כלל שלא יתהווה זעזוע עמוק בכל מחשבת הבטחון של ישראל, שהיה בה קודם כל יסוד מוצק וּודאי של הסתמכות חד־משמעית על עצמנו.

דברים הקיימים בסמוי ואינם מוכחים הוכחה ניצחת כזאת – הם נושא לעיונים מופשטים, ובעיונים מסוג זה ניתן תמיד למצוא נימוקים בעד ונגד כל אחת מן התיזות שבעיון. אך דברים שיצאו בזיקור כזה, בטראומטיות כזאת, אל פני השטח, הם לא רק עדות מוחצת ושיכנוע ניצח – הם נהפכים לאילוץ אופרטיבי מאד במדיניות המעשית ולגורם שאין עוד מיפלט ממנו בשיקולים תכליתיים.

אם לנסח זאת בברירה פשוטה, נאמר כך: כאשר התמיכה או אי־התמיכה האמריקאית הוכחו כדברים חורצי־גורל כאלה וכאשר, למשל, השארת שדות הנפט בידינו עלולה להביא להתנכרות אמריקאית – אין אתה פטור עוד לשקול היטב שני הדברים זה לעומת זה ובתנאים שנתהוו – אין ברירה! – התמיכה האמריקאית גורלית יותר ולכן גם עדיפה.

ואף זה מן האילוצים שהופיעו על פני השטח במלוא חודם המושחז בעקבות יום הכיפורים. שום הנהגה ישראלית לא תוכל עוד להתעלם מהם בעת הכרעה. היא לא יכלה להתעלם מהם גם הפעם.

אמרנו “ועוד דבר אחד” – ונפרטו בקצרה:

לא קל להנהיג אומה נבוכה, אומה המורטת יום־יום נוצות עצמה – עם עורה ובשרה: אומה הנתונה בתחרות גדולה על הקטנות; אומה הרוצה מעברים בסיני – עם תוספת בושה; שדות נפט באבו רודס – עם צמידות לאינדכס; “פ־16” – ובריחי זהב לדלתות; החזקת כל הקווים, בכל הגבולות – אך “לא נלך למילואים אם לא יסדרו לנו עניני שוק הירקות בבאר־שבע”; אומה שכל שכבה בתוכה יש לה שכבה־שכנגד לתבוע ממנה – רק לא מעצמה; אומה שרגילה היתה לראות את תנועת הפועלים שלה דוגלת במופת ורואה אותה טובלת עד צוואר בחיקוי.

אמת, גם עקירתה של מבוכה זו והפיכת קערת ההליכות, המינהגים והמוּשגים שנשתרשו, על פיה – היא מראשית חובותיה של מנהיגות ועליה החובה לטלטל את העם עוד בטרם מטלטלת אותו המציאות ומנפצתו. ועל כך עוד נאמר מה בחתימת דברינו. אך אי אפשר שלא לראות כי באיזה צירוף נסיבות אומלל מאין כמוהו נקלעו לתוך פקעת אחת רגעי החולשה וההתרופפות הפנימית, אולי הקשים ביותר שידע העם מראשית תקומתו, עם החובה החדה־כתער להתייצבות קשוחה, לנכונות לקרבן ולהתלכדות שמתוך נכונות כזאת. לא ניתנו, כנראה, הדברים לעשותם ביחד בקטע־זמן הלוחץ מכל העברים באלף אתמוספירות והאוזל, לקראת ההכרעות, כשעון־חול.

מכל מקום: את שני השלטים – בעד החזקת אבו־רודס ובעד גילום ההטבות לעובדי־הבנקים החלכאים – אי־אפשר יהיה עוד לשאת בהפגנה אחת. לא עוד.

מתוך זווית־ראייה זאת אין עוד בעינינו תכלית שימושית או ליקחית רבה לחטט בהסכם הביניים, ולא הוא מטיל עלינו את מוראו. שהרי, כפי שכבר נאמר, הוא איננו אלא שבריר מוראו הגדול של יום אחר, אחת ממכיתות המראה הגדולה שנופצה באותו יום. כל אשר אנו יכולים לומר על ההסכם, הן לחיוב והן לשלילה, איננו אלא הפטרה לפרשה חתומה. בין נראה בו חלב גלוש, בין נראה בו פרי בשל שנשר, זה – גלש וניגר, זה – הבשיל ונשר ואין עוד לשנות בהם. אם הוּא פותח אשנב לקראת השלום הנכסף – ימים יגידו. אך הדבר המטיל בנו חרדות הוא הזמן שמניינו מתחיל עתה והחשש כי מירווח־הזמן, הנחשב כריווחו הגדול של ההסכם, לא יבוזבז ולא ייהפך בכלותו להפסדו המוחץ.

כי הסכנות הטמונות בימי הביניים המתחילים עתה אינן פחותות – ושמא חמורות – מן הסיכונים שבתוך ההסכם עצמו. וככל הדבר יישמע פרדוכסלי – הסכנות של תקופת הביניים טמונות דווקא ביתרונות שבהסכם, ככל שהם עתידים לבוא לנו מידי ארצות הברית (שהרי מידי מצרים לא יבואונו, כידוע, בהסכם זה שום יתרונות של ממש). כי באופן השימוש שלנו ביתרונות אלה תלוייה אולי כל עמידתנו כחברה וכאומה, בכללה היכולת לעמוד במבחנים המדיניים והבטחוניים החקוקים כבר עתה כמו מירשם וכמו גזירה מיד עם סיום תקופת הביניים. אם לא ימים רבים לפניו.

אנו צופים פני היתרונות האלה בחרדה.

אנו צופים בקורת־רוח מהולה בחרדה את פני המענק האמריקני של שלושה מיליארד דולאר בקירוב, למעלה מחמישה עשר מיליארד לירות, כשליש מכלל תקציבה השנתי של המדינה. אנו יודעים: הוא נחוץ באופן נואש כדי להבטיח את הצטיידותנו וכדי לשחרר כלכלה ישראלית רעועה מעומס־אדירים זה. אין דבר מסוכן יותר לאומה, שהחלה אולי רק בחדשים האחרונים לראות עין־בעין את קלסתרה הכלכלי האמתי, מאשר זריקת ארגעה כזאת. בעוד היא באה למלא תפקידו החיוני של מיכל חמצן לנשימה הבטחונית, היא מפציעה ארגעה מדומה ומַשלה אל מערכות הכספים והכלכלה ועד משק הבית הפרטי; משכיחה את דלותנו העמוקה, את דירדורה הפרוגרסיבי של דלות זאת, ומאיטה את תהליך ההתפכחות ההכרחי שאולי החל זה עתה.

אנו חרדים שמענק זה לא רק ישכיח את דלותנו אלא יעמיק את תחושת עשרנו המדומה; שהשבבים שיהיו ניתזים ממנו יפרנסו עוד יותר את חינגת־הסהרורים הגדולה שאנו חוגגים כולנו – מעבידים ועובדים; יבואנים, קבלנים וחלכאי הבנקים. אנו רואים בעיני־רוחנו טיבם ודמות־גופם של שבבים אלה: קו הגנה חדש בסיני – וחלק משני המיליארדים, שהם מחירו המשוער, זורם בתעלות גלויות אל איזור החווילות של הקבלנים והחוכרים בעוד חלק אחר מוצא דרכו במחילות סמויות אל אזור המטבע המוברח; ואנו רואים כמעט בעיני־בשר איך במקביל לקו ההגנה החדש הולכת ומתגבהת סוללת הביצורים של העשירות הישראלית והוללותה.

אנו נפעמים לידיעה על התגבורת הגדולה בחימוש שאנו עתידים לקבל מן הצד האמריקאי, אך באופן פרדוכסלי מעט גם שפעת הנשק האמורה לזרום אלינו עם ההסכם מעוררת איזו מזיגה תמוהה של בטחון עצום – ורועד לב. ולא שאיננו צריכים לכל מה שמצוייד בו גליית. אלא שאנו רוצים להיות בטוחים בכל מידת בטחון אפשרית שבאותו שיעור מתבצרת ומתחסנת רוחו של דוד – כמשל הקולע של שר־הבטחון בספרו על בטחון ישראל. היינו רוצים להיות בטוחים כי מידת ההסתמכות שלנו על כל אשר יבוא עלינו בשפע כזה, איננה עולה על מידת ההסתמכות על חומר, שיהיה טיבו אשר יהיה לעולם הוא בחזקת חומר, וכי שום טיל או קלע המתווסף למאגר אינו מסיח את הדעת כלשהו מן החובה לחזק לב המחזיק בו ואמונתו.

היינו רוצים להיות בטוחים כי לא נשגה לעולם שגיאתם של עמים אחרים ש“אררטים” של נשק לא עמדו להם כאשר ליבם היה מובס; כי נמשיך לזכור שחזקת הניצב חשובה לא פחות מחודו של הלהב וכי חיסונו של הניצב, הוא העם המחזיק בלהבים – הוא מן הציוויים העיקריים המוטלים על הנהגה בימי הביניים הצפויים לנו, אם תנצלם כראוי.

לא נמנה ספקות אחרים – התלויים במעשיהם של אחרים ולא במעשינו שלנו בלבד. מבחינה רחבה זאת נראות שלוש־השנים של ההסכם כחלום, והזמן המציאותי הנתון להפוגה הוא בוודאי מצומצם ודוחק בהרבה. אך בחינתה של ההנהגה תהיה, אם תתחיל למנות את שלוש השנים מרגע חתימת ההסכם מיד ולאלתר. אם תקרא לנו לנדוד ביחד עימה כי כל שהיינו אמורים לעשות בלי המענק האמריקני – נעשה עמו. כי אם אמרנו להכריז חירום – נכריזו מיד. אם אמרנו – אם אמנם אמרנו – להטיל על עצמנו הגבלות חמורות הנובעות מדחקותנו האמיתית – נטיל אותן על עצמנו מיד. אם אמרנו לעקור כל הנאה אישית מן התכונה הדרוכה לעמידה ולהתגוננות – נעקרנה מיד. בלי גמגומים. בלי רתע. רק אם תדע ההנהגה בימי הביניים האלה לנתק אותנו מן הצמידות אל ערך הכסף ולהחזיר לנו את ערכה המוסף של התקווה – רק אז יהיה צידוק לכל היגע והקרבן שניתנו להסכם הביניים עם שר החוץ האמריקאי.

כבר אמרנו בהזדמנות אחרת כי הזמן בישראל איננו סנה. הוא אוּכּל. האמת היא שמצד ראייתה של ישראל הזמן הוא גורל. מזווית זאת, וממנה בלבד, חייבת ההנהגה להשקיף על שלוש השנים שכבשה לנו גם לשם התאוששות ושיבה אל עצמנו, אולי כעל ההישג היחיד האמיתי של ההסכם שנחתם השבוע. ואפילו הדבר הנדוש היום בעקב, הכלוא במרכאות והמתקרא “חינוך ציוני” – איננו מחוץ לענין האינטנסיבי של שנים קריטיות אלו.

לא נוכל, כנראה, עוד הרבה זמן להינתק מתלותנו בארצות־הברית, אך אנו יכולים בשלוש שנות ביניים לעשות הרבה מאד כדי להעמיק את התלות בעצמנו. אך לא רק להעמיק תלות זו אלא גם להבטיח כי נוכל לקיימה. להבטיח כי כל החלטה שנרצה לקבלה בעתיד לא תהיה גזורה מראש מכורח חולשת עצמנו. ההחלטות שלפניהן נעמוד ביהודה, בשומרון ובגולן מחיבות שלא נהיה כפויים שוב על ידי חולשה כזאת ושנוכל לקבלן לא רק מתוך הרגשה שהעם כולו מזדהה עימן אלא גם מתוך וודאות שהוא מסוגל בעצמתו הפנימית לעמוד בהזדהות זאת וכי התגבר על יסודות החולשה הפנימית שגזרו עליו לא במעט את ההכרעות הנוכחיות.

הבטחתו החוזרת של הנשיא פורד לנשיא סאדאת, השבוע, מיד לאחר חתימת הסכם הביניים, כי ארצות הברית לא תרשה שום קפאון גם להבא – רק מבשרת טעמן של ההכרעות הצפויות ומרמזת על טיב העוצמה הפנימית שתידרש מאתנו כדי לעמוד בהן.

האם תשכיל הנהגת העם להפוך את ימי הביניים האלה – שמניינם החתום הוא שלוש שנים אך מניינם האמיתי על פי נסיון התהפוכות שלנו עם שכנינו הוא אולי קצר בהרבה – לתור־זהב חדש של התחדשות חברתית, למניין יהודי חדש של מאמץ ותקווה, להחזרת עטרתה החברתית של ישראל ליושנה? כל צידקת ההסדר הנוכחי תיבחן בזה – ובזה בלבד.

אבל ייבחנו בכך לא רק הגיונו וטעמו של מיסמך שנחתם בינינו לבין מזכיר המדינה האמריקאי ולבין שליט מצרים. עצם חיינו והמשכם ייבחנו בדרך עיצובם וניצולם של ימי הביניים. מה אנו עומדים לעשות בימים שנפלו בחלקנו במחיר כבד כל כך – נעשה איפוא חשוב שבעתיים ממה שכבר עשינו או לא עשינו בהסדר.

על כך – לטוב או, חלילה, להיפוכו – עתידה ההנהגה הזאת לבוא חשבון.

5 בספטמבר 1975

---

מפנקס הזמן

מאת

ישעיהו אברך

התארגנותם של עובדי משרד החוץ, באסיפה ארצית כללית, נגד מינויו של פרופיסור שלמה אבינרי – כלומר: לא נגדו אישית אלא נגד מינוי “אדם מן החוץ” – היתה אחד החזיונות המעוותים שהיכרנו בחיי הארגון הממלכתי של ישראל. אפילו על רקע הערבוביה הגמורה בין הרשויות, שנשתלטה באחרונה בארץ – ההתקוממות הנזעמת הזאת היא דבר שהגיון החיים הציבוריים והגיון סולמם המינהלי גם יחד אינם יכולים כלל להשיגו. מאות עובדים נועדים למשך ארבע שעות בעת העבודה, כמו לומר לנו כי עבודת מדיניות החוץ של ישראל כמוה כאזור־שחיטה סגור שאין להכניס בו שחיטת־חוץ ודינה לגבי עובדי החוץ של ישראל כדין “מרבק” למשל, למשחטות הדרום. המשל בוודאי לא ינעם לחיכם של יפי־הטעם בשירותנו החיצוני. אך הנמשל נעים עוד פחות. הנסיון להפוך את השירות למדיניות ישראל בעמים – אחד העורקים הכליליים במחזור דמה של ישראל – ל“גילדה” מקצועית נוסח ימי הביניים או ל“צֶ’ך” נוסח העת החדשה, מעיד אולי יותר מכל דבר אחר על תהליך של הסתיידות בעורקי האבחנה הציבורית ורק מבליט את הצורך לפעור לרווחה חלונות ופתחים לפרץ רוח מבחוץ.

כעשרים ושמונה שנים נתגבש השירות הזה עד שהיה למערכת של “פקידות חוץ”, שבחלקה היא מעוצבת על פי הניב, ההופעה והמזג של הפקידות החיצונית בממלכה המאוחדת. אם להוציא כמה נציגים בולטים מראשית קום המשרד – בארצות הברית, בבריטניה, בצרפת, באו"ם ובמקומות אחרים, ודוגמה מזהירה במסגרת זאת הוא בית ההרצוגים המופלא – נראה חלק מן העושים בשירות זה כקהיליית אנשים מעומלנת ומגוהצה, כאילו נתקיימה ישראל כמעצמה ביורוליסטית מימי המלך אחאב הראשון, לפחות.

לא נותר לנו איפוא אלא לחזק את ידיו של שר החוץ בנסיונו לפתוח שערי השירות החיצון לכל מי שישראל צריכה לו, היינו הך מה ויתקו ומה זכויותיו ב“גילדה”. ומר יגאל אלון ראוי מבחינה זאת לכל ברכה.

*

לא חסרה ענין היא גם התגובה הפרלמנטרית המוזרה בנושא זה. היינו רואים את ישראל כאומה בעלת לב פרוז מאד אילו שילובו של פרופיסור אחד בעל דעות מדיניות חורגות היה ננעץ בו בלי קושי כסכין ממורטה. פעמים ננעצות בו באופן עמוק ופוצע יותר מטבעות־לשון קהות הנגררות לכאן מסיטואציות אחרות, מסוכנות באמת. מה נוכל עוד, למשל, לומר על פריצה של חוד־טנקים מצרי אל לב הנגב – שנקווה כי לא תתרחש לעולם – אם את הביטוי “תקיעת סכין בגב – או בלב – האומה” כבר ניצלנו לצרכי מינויו של פרופיסור שלמה אבינרי?

אבל חברי הכנסת מחוסנים לפעמים, מפני ההגיון לא פחות משהם מחוסנים מפני הדין – ואין מקשים על ההפלגה.

*

ואולם תכלית השורות האלו היא לעסוק לא בשובבות המנגנון, המפונק מעט, ולא בגזמנות של חבר כנסת מכובד, אלא לשאול שאלה או שתיים מזווית שונה.

ונאמר תחילה מאיזו זווית לא נשאל.

ובכן, לא נשאל מזווית השקפת העולם המדינית של עצמנו ולא מהיפוכה – כלומר: כלל לא מתחום החלוקה המדינית־האורניטולוגית המקובלת. מעסיקה אותנו בנושא זה שאלת מוסר השליחות הצבורית. חרף הנסיון הדל שאגרנו בעצמנו בתרגיל צנוע מסוג זה – אין אנו מוצאים לה בסיטואציה הנוכחית תשובה.

כן. גם לא נפנה שאלות אל הממשלה ואל הממנים. לפני ימים אחדים דיבר ראש הממשלה לפני תלמידי תיכון והשיב חד וברור: “עובדי מדינה מקבלים עליהם בכניסתם לעבודה עול המדיניות של הממשלה ואין במינוי שום שינוי במדיניות זאת”. עדותו של ראש־ממשלה נאמנה עלינו ואיננו צריכים לראייה מסייעת. גם איננו חוששים למהפכה מדינית כתוצאה ממינויו של פרופיסור אחד – חשוב כאשר יהיה. על נצח־ישראל כבר נאמר, כידוע, מה שנאמר, ואין הוא תלוי עוד אפילו בהשקפותיו של מנהל ראשי בלשכת החוץ.

שאלתנו מעיקרה מופנית על הפתרון המצפוני שנותן לכך הפרופיסור עצמו, המוסיף להיות מכובד עלינו על אף התרכובת הצבעונית מאד של סוגי התומכים בו למיום המינוי.

והשאלה בעינינו היא: על מה חולק פרופיסור אבינרי בענייני מדיניות החוץ של ישראל ועם מי הוא חלוק עליהם.

*

ובכן, פרופיסור אבינרי, ממאורי האקדמיה של ישראל, איננו חלוק – עם מי שהוא חלוק – באיזה ענין מישני של המדיניות הישראלית, באיזה “סעיף קטן” מסעיפיה. הוא גם אינו חלוק בשאלה ארגונית, נוהלית או אדמיניסטרטיבית. הוא חלוק – ולפני חדשיים השמיע דעתו החולקת הזאת באופן בוטה מאד – בנושא שהוא לוז הבעייה המדינית של ישראל בשעה זו או ה“סוֹלָאר פְּלֶאכְּסוּס” שלה.

השאלה אם יש לאפשר הקמתה של מדינה שלישית בינינו לבין ירדן איננה, כידוע, שאלה אקדמית מופשטת. היא משאלות החיים של ישראל. והיא איננה מופשטת – משום שבידינו לאפשר הקמתה, או, בשלב זה לפחות, למנוע אותה. בין אם מדוייקים דבריו של אותו מאזין־רדיו כי “מדינה פלשתינאית יוצרת תנאים דה־לוכס להשמדת עם ישראל”, בין אם מוגזמים – הם, או היפוכם, מבליטים רק כובד הנושא השנוי בוויכוח, חומרתו ומרכזיותו. פרופיסור שלמה אבינרי כינה רק לפני חדשיים את עמדת ראש הממשלה בנושא זה כעמדה של טעות. חלק עליה ודיבר בזכות הקמתה של מדינה שלישית. הסכמנו עמו או לא הסכמנו, אבל נמלאנו כבוד לעמדה בהירה ואמיצה של אזרח ישראלי מכובד, נוסח: אדם באמונתו יחיה.

*

אנו ממשיכים בפיתוח השאלה:

הציפיות מן הפרופיסור היום אינן בתחום המינהלי או הארגוני. לתחום זה יש בוודאי מומחים גדולים ממנו. הציפיות – לא רק של שר החוץ – הן בתחום האינטלקטואלי, בתחום ההברקה המחשבתית ורעננות־המוחין הפוליטית. ואולם סגולה זאת של כושר־מחשבה אם איננה מחוברת אל האמונה והמצפון האישי – לא זו בלבד שהיא עקרה אלא שהיא חדלה להיות סגולה מעוררת התפעלות. אם הפרופיסור לא יוכל להפרות את המעשה המדיני של ישראל ברעיונותיו משום שכיוון הרעיונות הוא בסתירה גמורה לדרך המוסכמת על ישראל – מה רבותא ותועלת במינוי החשוב הזה, שרק יעשה בעליו כמשחת רעיונותיו ארצה; אם, לעומת זאת, ינסה לפעול על פיהם – ימצא עצמו מיד בקונפליקט עם מדיניות הממשלה והכנסת, שדווקא בעניין זה היא מנוסחת באופן חד־משמעי ומניחה מעט מאד מקום לסטיות אפילו לנבחרים, קל וחומר: לפקידים המבצעים.

(ענין אחר הוא, כמובן, שאם יכלה הממשלה לחיות עד כה עם הרבה קונפליקטים בלי אינטלקטואל, היא יכולה כבר לחפש אינטלקטואל אחד בלי קונפליקט – אבל צד זה של הנושא הוא מחוץ למסגרת המוגדרה מראש של מאמרנו זה).

ואולם קונפליקט כזה כאשר הוא מתהווה יכול להיפתר רק על ידי מהלך אחד: התפטרות. לא נעים להצביע על פתחי היציאה, דווקא בעת כניסתו של אדם לתפקיד – אם כי דווקא פתחים אלה מוארים, כידוע, באור־אדום בכל מקום של התוועדות ציבורית. אבל אם אמת דברי ראש הממשלה השבוע – מזה; ואם אמת דברי הפרופיסור אבינרי ברדיו לפני חדשיים – מזה; ואם קיימות חוליות־חיבור וזיקה בין השקפת אדם לבין מצפונו, הרי נכנס פרופיסור אבינרי לעבודתו מיד בראשיתה על תקן של מתפטר־בכוח – כמעט ללא מיפלט. אלא אם כן תחליט ממשלת ישראל להתאים מדיניותה לטעמו של הפרופיסור – או תתפטר היא.

אולי מותר לסטות קלות ולהביא דוגמה ממציאות אקטואלית אחרת. איננו בטוחים אם מזגו של פרופיסור פאטריק מויניהאן, למשל, אהוד על אינטלקטואלים ישראליים יותר משהוא אהוד על האינטלקטואליה של הארווארד. אין לנו בטחון בכך – אף על פי כן, דוגמתו בעינינו דוגמה.

ברוב ענווה אנו סבורים כי הבל הוא להניח שפאטריק מויניהאן התפטר רק מטעמי מזג ונוסח. כשם שקרתני למדי לחשוב שעניינה של ישראל – ומלחמתו הכנה על ענין זה – היא העילה העיקרית לכך. הקרב האמיתי שניהל מויניהאן הוא קרוב לודאי עם עמיתו הסובייטי. ולא רק משום שמזגו של האירי מהארווארד חמים יותר מדי אלא משום שבעניין המכריע של מדיניות־הדיטאנט כלפי ברית המועצות יש לו, כנראה, על אף הטיוח המרובה, השקפה אחרת משל שר החוץ והמימשל האמריקניים הממונים עליו. כיוון שהקובע במדיניות זו הם בכל זאת השר והמימשל; וכיוון שפאטריק מויניהאן לא הוזמן כדי לשפר את המצב האדמיניסטרטיבי של משלחת ארצות הברית באו"ם אלא לבטא את מדיניותה של ארצו – קם והתפטר. והדבר, כנראה, לא יכול היה להימשך יותר משישה חדשים.

הנמשל אינו צריך הסבר. ואולם אם המערך המדיני הנוכחי של ישראל יימשך – ואין לראות כי הוא עומד להשתנות על אף קולניות מבקריו – ואם אמונתו של אדם עדיין ממלאת תפקיד בביצוע שליחותו, הרי אפשר כמעט לחשב מתי תתפוגג התקשרות זאת או מתי תגיע אל קיצה. וכל ההשוואות אל ה“יועצים” האחרים אינן תופסות. מיבחנו של המצווה לבצע – חד וחמור יותר. מכל מקום: פלא־יועץ נמצא לנו, כידוע, אפילו בימים קדומים, פלא־מנהל – לא נמצא לנו.

*

ומערך העמדות המדיניות עשוי להמשיך ולהתקיים – כי יש לראות לא רק על מה חולק פרופיסור שלמה אבינרי אלא גם עם מי הוא חלוק.

ובכן, אנו יודעים כי הוא חלוק עם ראש הממשלה, אבל לא זו העובדה המכרעת. העמדה נגד מדינה שלישית, מפורשת, כמדומה בהחלטות הממשלה כולה ובמדיניות הכנסת. אדם במעמד של נבחר, או שר, יכול לפעול גם מבפנים לשנותה. לפי מנהגי האזרחות הטובה של ישראל הוא יכול אפילו להצביע בעדה ולחוות אחר־כך דעתו נגדה. פקיד, אפילו במעלתו של מנהל כללי, חייב לבצע אותה ואינו יכול כלל לחלוק עליה או לעשות נפשות לדעתו בפומבי. מה הוא עושה אז עם מצפונו האישי?

מי שמצפה מפרופיסור אבינרי שיעשה כהיפך ממצפונו – מזלזל כנראה מלכתחילה בתוקף המוסרי של עקרונותיו ובקנאות־אמונתו בהם, מי שיצפה שיפעל לפי השקפתו שלו – וקרוב לוודאי כי יש המייחלים לכך דווקא – מזלזל בסדרי מימשל ומדינה ומקווה לעשות השקפתם של מעטים קו מנחה במעשים שיש לעשותם מכוח הרבים ומטעמם.

*

אל השאלה העקרונית־בעינינו נסמכת שאלה אחרת שעניינה בתחומי זמן ומקום וסולם־עדיפויות.

פרופיסור אבינרי רואה להודיע כי הדברים אמורים בשירות של שנתיים־שלוש למען האומה, ובתומן ­– ישוב אל הקתידרה הלאומית. זכותו היא – ובוודאי תכובד.

אך אם אמנם זהו תחום־הזמן המוגבל שבו יכהן, כי אז מוגבלת עוד יותר אפשרותו לעסוק בהסברת ההשקפה המדינית העצמאית שלו, אפילו יעשה זאת כל הימים בלחישה על אזנו של שר החוץ בלבד.

השנתיים הקרובות – בעצם, כמו כל שנתיים אחרות בחייה הדרוכים של ישראל – הן שנתיים קריטיות שמצוותן העיקרית היא עשייה וביצוע מדיניות שנשקלה והותוותה. זו איננה תקופה שנועדה לסימפוזיונים עיוניים חדשים בין שר לפקידיו, חשובים כאשר יהיו. אם יש מקום לבחינות עיוניות, עקרוניות חדשות – ויש תמיד לא רק מקום אלא גם חובה לערוך בחינות כאלו – הכנסת והממשלה הן מקומן. אך משרד החוץ, עד שיא צמרתו ובכלל, הוא זרוע־של־ביצוע ואין הוא יכול רק בשל נוכחותה – החיובית כשלעצמה ­– של אישיות אינטלקטואלית נכבדה בתוכו, ליהפך לזירה של התגוששות עקרונית בנושאים שכבר ניתן להם פתרון בספירות הפרלמנטריות של ההכרעה הציבורית.

מכל מקום מה שבוודאי אינו נחוץ בשנתיים־שלוש אלו, הוא משיכת המדיניות הישראלית – ובאיזור הביצוע דווקא – עוד לכיוון אחד. נוסף על הכיוונים המרובים והמנוגדים שאליהם היא נגררת היום ממילא – ודרך אי־כבוד מרובה – על פי משלו הנודע של קרילוב על הברבור, זאב־הים והסרטן.

*

העלינו הרהורים שמאיזור הפיוס או מאיזור החיכוך של אדם עם מצפונו – בלי להתייחס לגוף העמדות. אפשר, כמובן, לומר כי לחיות עם השקפה אחת – ולפעול כהיפוכה, זוהי מדרגה בלתי שכיחה של התעלות אזרחית. אולי. אולי זה המיצוי הקיצוני של המונח “יושר־אינטלקטואלי”, אפילו כשהדברים אמורים בענייני יסוד ואמונת־אדם. אך אם אמנם כך הדבר, כי אז מצטייר לפנינו היושר האינטלקטואלי מתוחכם – ואפילו הפכפך קצת – במידה כזו שהיושר האנושי הפשוט אינו יכול להבינו.

מקוצר המשיג. כמובן.

27 בפברואר 1976

---

מפנקס הזמן – טָרֶשֶׁת־העורקים המוסריים

מאת

ישעיהו אברך

א. טָרֶשֶׁת־העורקים המוסריים

בבית־מלאכה בתל־אביב, שבו נשרפו חיים שלושה פועלים ערביים כלואים, נשרף ונתפּחם גם פרצופנו המוסרי. ואין זה חשוב כלל שרק יהודי אחד או שנים מבעלי הסדנה הם שהיו כולאים לילה־לילה את שלושת הפועלים הערביים בין המשׂורים והמַקצוּעות והנסורת ועשו את הדיר אכסניה לבני־ אדם ומלכודת להם. חשוב כי אפשר היה לעשות זאת שלוש מאות ששים וחמשה לילות בשנה, כפול שנים אחדות. ואיש בעיר הזאת, בשכונה הזאת, ברחוב הזה, לא קם ולא זע ולא ניסה אפילו “להלשין” על הכולאים כדרך שעושים זאת לגבי העוקף את דיני מס־הכנסה או החוצה כביש בתמרור אדום.

שובע? קהוּת־החושים? – אולי כל דבר לחוד וכולם ביחד. אך הם, וגילויים אחרים מסוגם, כמו מצטרפים לאיזו טרשת גמורה של העורקים המוסריים. דפנות הרגישות נסתיידו, כנראה, עד כדי כך שגם חתך עמוק באיזמל איננו מגיע עוד אל מוקד־החישה המוסרי. שום דבר איננו עוד בלתי מתקבל על הטירוף.

אילו נקראנו להפגין – מי יקרא לנו להפגין כשאין הדברים אמורים לא בתוספת ייחודית, לא בשכר־טייסים ולא בפירוק מחנה “קדום”? – היינו מתייצבים ליד הסדנה הזאת במשמרת אלף־ימים, כמספר הלילות שבו נשאה חברתנו את הנבלה הזאת – והחרישה. להפגין – לא כדי להחיות מתים אלא כדי לנקור עצב־אחר־עצב במערכת החושים של יושבי העיר הזאת עד שיקיצו בזעקת כאב. אולי גם באנחת כלימה.

אם האנשים שנעלו לילה־לילה את שלושת הפועלים הערביים המפוחמים כנעול בהמות־עבודה; אם הם עצמם עדיין מהלכים חפשים ואינם נעולים באכסניה שרוּגה של הממלכה – כלימתנו כפולה.

אם אנו מוכנים להפר כל הלכה של א.ד. גורדון או של יצחק טבנקין ולשכור לנו, כאדוני־הבית, “גבעונים” לכל מלאכה הנראית בעינינו בזוייה; אם אנו מוכנים לעשות זאת ולא להבטיח להם אפילו תנאי־מינימום של שיכון ומנוחה שכל אדם עמל זכאי להם – אל נופתע אם יימצא מי שיקרא לפנינו פרקים מ“אוהל הדוד תום” ויצווה עלינו למצוא בהם את בבואתם של אחדים מאתנו.

האם זה מוגזם לצפות שהסתדרות הפועלים הכללית תשמיע בענין זה קול מחאה ותתייצב בראש התובעים בתוקף לבער את מינהג־הכליאה הנקלה הזה?

*

אנו כובשים פנינו בקרקע לפני בוּשת עצמו. אנו עומדים על קברם של שלושה אנשי־עמל שרופים־באש אך גם על תילם של כמה מושגים שעל כנפיהם נישאנו אל הארץ הזאת וברוחם ניסינו לבנותה. את מידת הרחמים והאצילות היהודית התחלנו כנראה לעולל בעפר עוד לפני הכליאה המבישה הזאת בסדנת הנגרים בתל־אביב.

ב. קובה

“באחִי אני נלחמת מפני שכפה עלי מלחמה. אבל כל חייל קוּבאני שדורך על אדמת אנגולה הייתי הורגת פעמיים” – כך אמרה מפקדת בקבוצת־גרילה של נשים המשתייכת לתנועה “אניטה” באנגולה. היא הצהירה זאת לאחר שכיתת־יורים, מורכבת מנשים בלבד, הוציאה להורג באנגולה שבעה חיילים קובאנים שנשפטו ונמצאו אשמים – לדברי כתב אנגלי בלוסאקה – בביצוע מעשי אונס ורצח בארץ שסועת־הקרבות.

כמאתיים חיילים – מתוך חיל־משלוח של שנים־עשר אלף – נהרגו עד כה בקרבות באנגולה. מעתה הם עתידים, כנראה, ליהרג במוזאמביק ואולי, ברבות הימים וחרדתם, גם בשכנות הררית קרובה יותר למדינת היהודים.

*

קובאנים – קריאוֹלים, מוּלאטים, כושים מאיי הודו המערבית, אלפי פרסאות מאפריקה – מה הם עושים באנגולה? קובאנים – אכרים קשי־יום המקימים מולדתם מעיי הרודן באטיסטה ומתעתועי־החלומות של רודן אחר, יורשו – מה להם ולארץ רוחצת־בדם־עצמה באפריקה הרחוקה? קוּבאנים – שראינו אותם בביתם, הם, נשיהם וטפם, רכונים צרובי־עור אל קני־הסוכר בלהט הטרופי ומפיקים מן הסוכר את מעט לחמם ומלחם – מי נתן להם רובים? מי הרחיקם מחוצן הבית, מחיק הרעיה, מזרועותיו של ילד פעור עיניים ותפילה להפליג אל מרחקים כדי לקטול ברוּאים בצלמם, חלכאים ונדכאים כמותם – מי? “מי – כזעקת המשורר – הלום שלחם ויצו עליהם לבל אחור יביטו” – אחור. אל מולדתם שלהם עצמה המפרפרת עדיין בין היומרה ובין תת־הקיום. מי?

*

לא סחפה אותם לאנגולה רוח התנדבות; לא הביא אותם לשם להט מהפכני כלהט שהחיש מתנדבים לספרד לפני ארבעים שנה; לא הביאה אותם התעוררות ספונטנית של שותפות־גורל הדורכת לפעמים גם את קשת הלוחם – לא. אין גם צורך בכך – בשעה זו לפחות – באנגולה. לאחר ניפוץ כבלי השלטון הקולוניאלי של פורטוגל עוד רבה מלאכת השיקום הראשונית, העוברית, הכלל־מעמדית. עוד לא שופשפו הריסים לראות עין־בעין את אור העצמאות ולהניח לפצעי מלחמתה להגליד. בקטע זה בחייה של ארץ נחשלת יש אמנם צורך במושיעים מבחוץ אך לא במושיעי־חרב. ואולם הם באו. לא על פי חובת לבם. על פי צו של רודן. ולא רק של הרודן העבדקן שלהם. מצביא ככל שיהיה, מאריך־דברים ככל־שיהיה (שש שעות רצופות שמענו אותו נושא מדברותיו, סיים זמנו ולא סיים נאומו), מֶגַלוֹמַן ככל שיהיה ביבשת שלו – לא הוא הועיד להם את אנגולה כתכלית משיחית אקטואַלית של הסוציאליזם המהפכני. על פי צו של פיקוד אחר באו. מארץ הרחוקה מקובה מרחק רב יותר משרחוקה ממנה אנגולה. מאיזור הפיקוד העליון של הצדק המעוּות ושל החירות המעוּותה כמוהו. הם באו על פי צו של ארץ שבמשך כששים שנה נוהגת היתה לערוף את בני עצמה עתה היא שולחת עודי־דברה לערוף בניהם של אחרים. ארץ שמלאכתה – על פי צו שלה עצמה – נעשית בידי אחרים. מלאכתה המזוהמת ביותר. הנבזה ביותר. מלאכת ההכחדה של בני־אדם שעוד בטרם טעמו טעם חיים של בני־חורין נגזר עליהם להיצמד אל עפר ארצם המשוחררה, מתחתיות הבור של קיברם.

*

כשאתה מעביר מבטך על פני יבשות אינך יכול שלא להבחין כי אין כמעט שפיכות־דמים על פני כל מקום שהוא בכדור־הארץ ששלטון הסוציאליזם המהפכני לא יהיה מעורב בו. ולא שהוא מסובך בו בדיעבד, אלא שהוא־הוא יוזמו, מציתו ויוצק־השמן על מדורתו. בעצם, לא שלטון הסוציאליזם הוא המעורב בכך אלא השלטון הרודני של ברית המועצות על הסוציאליזם. שלטון שכמה מפלגות קומוניסטיות באירופה – באיטליה ובצרפת – מנסות בהדרגה – אם כי באיחור פאטאלי – להשתחרר מחיבוקו, אם אפשר בכלל להשתחרר מחיבוקו של ברדלס. ואולם ארצות באפריקה ובאסיה, המקיצות לעצמאות, רק נקלעו עתה אל חיק הברדלס הזה וכבר הן מקיזות דמן ודם־בניהן למזימותיו, לטירופו.

כך תאַמן עתה קובה, במבוא האיים הקריביים, ארגוני־חבלה פלשתיניים חדשים ללוחמת גרילה בשטחים עירוניים – בוודאי לא לגרילה בהאוואנה או באודיסה. ולא חשוב כלל שתושבי קובה המרודים לא נתבקשו כלל לבחון ולהחליט מי הוא כוח־הקידמה האמתי במזרח התיכון ומי הכוחות הסוחפים את האזור מחדש אל הקנאות הדתית. נוסח קדאפי ואל הפגרון החברתי נוסח אבו־דאבי. חשוב שהרודים בסוציאליזם העולמי רואים היום את האינטרס שלהם כך – ועמים נבוכים ובוהים, שזה עתה העפּילו אל העצמאות, הם צבאם וקרבנם גם יחד.

*

לפני זמן־מה טבע שליט מתקדם אחר – מלך מארוקו – קריטריון חדש ומפתיע למחיר החיים, מחיר של מישוואה כמותית. כאשר נשאל איך העז לסכן חייהם של שלוש־מאות וחמישים אלף מארוקאים במיצעד אל ערבות סאהארה ולהעמידם מול קני התותחים של אלנ’יריה, השיב, בקריצת־עין של תגרים, כמי שיודע חשבון: “זה נראה לי מחיר סביר. חישבתי ומצאתי כי זהו הריבוי השנתי הטבעי של העם המארוקני. ראוייה – אמר המלך – סאהארה שנפסיד עליה ריבוי שנתי אחד”. כך. שלוש מאות וחמישים אלף ברואים־בצלם עלולים להיטבח, אבל זה לא הרבה. בסך הכל: שנה אחת של ריבוי מארוקני טבעי.

איננו יודעים מהו בדיוק הריבוי הטבעי של הקובאנים. קרוב למדי שאינו מגיע לקרסולי כוח הפריון המארוקני הן מצד ההרגל, הן מצד גודל האוכלוסין. ושמא מגיע – דרך הטרופּיים בפרייה־ורבייה מי יידע? אבל הסוציאליזם המהפכני אינו נוהג, כידוע, לעשות אפילו חשבון כזה. הוא עורף את ראשי בניו וראשי בניהם של אחרים ואינו עוסק בצירופי ספרוֹת. הוא עורך חשבון אלגבראי של משטר ולא חשבון מתימטי של בני־תמותה. ואף שחישובי המלך המידברי וחישובי השליט המתקדם שונים – נתיבם אחד. ואין חיי אדם נחשבים לא בעיני זה ולא בעיני זה אלא ככל שהם באים לשרת טירופו של שלטון או תכליתה של אידיאה שהוצאה מדעתה.

*

שנים־עשר אלף חיילים בחיל־משלוח למרחקים – הם חלק נכבד מכוחו של הצבא הקובאני הנחוץ להגנה על האי קובה עצמו. אי המיפרצים והשוּניות; אי־החופים החשופים. אך קובה יכולה, כנראה, להרשות לעצמה להוציא את כל צבאה ולשגר אותו כחיל־ישע לכל מקום בעולם. גם למוזאמביק, גם לסוריה, גם לדרום־תימן. לכל מקום שבו תרצה ברית־המועצות להיות מיוצגת בשדה־הקטל ובשדה ההכרעה ולתת לאחרים לחתות את גחליה.

וקובה יכולה להרשות לעצמה להישאר חסרת־מגן כי תשעים מילין מן החוף הקובאני יושבים נשיא משועמם של מעצמה אדירה ושר־חוץ, צבעוני יותר אך מפוחד וציני עד חרדה, ומשעשעים את עצמם ואת עמם בתרגיל ששמו ידוע ומהותו אינה ידועה – ה“דיטאנט”. תשעים מילין מחופה של ארצות־הברית מפליגות בלי־הרף אניות נושאות־צבא וכלי־משחית אל זירת אפריקה ובכל הצי האדיר של מעצמת־העל הסמוכה אין סירת־משמר אחת לעצור את הספינות ולשאול: “לאן?”, או ליירט לנגדן את הדרך.

כי קובה מוגנת. באבטחה ממרחק. באבטחה שאיש אינו מעז להעמיד אותה במבחן ואולי בדרך זו גם לנפצה כאגדה – כשם שעשה זאת לפני כחמש־עשרה שנה נשיא צעיר ונחרץ של אותה מעצמה עצמה בקול האתראה בלבד. היום נטבחים קוטפי־הקפה מאנגולה על ידי קוטפי־הסוכר מאיי הודו המערבית ושר החוץ המלומד מאד של מעצמת־החירות עסוק בניסוח שמעצם הזדקקותו לסינטאכסיס הלשוני המקובל הוא מאבד את כוח־המחץ הספונטאני שלו ומאותת אפילו לשוטים כי שיירת הספינות והגייסות יכולה לשייט אל אזור הדמים באין מפריע.

*

צמרמורת עוברת בך לרעיון כי גם בטחונך שלך עשוי להיות תלוי בחבורה הפהקנית והצינית הזאת של המופקדים על חירות העולם – חבורה המתקראת, כנראה, דרך לצון: “הנהגת העולם החפשי”.

ג. שעת־ערב אחת

נזדמַנו אל מוקד הבטחון בשעת־ערב מאוחרת במקצת. הכל פעל שם כמו היתה זו שעת־צהריים בעיצומה. מכונות תקתקו, אנשים יצאו ובאו. העבודה רחשה – אך בלי שום מהומה. פעילות של אחריות כבדה. מדודה. גם במיקצב. בתנועה. ברמזי ההוראות ובביצוּען. התורנית מעבירה ידיעות בפתקים של העתקי־פחם. אתה מנסה לגלות מתווי־פניו של הקורא מה נאמר במימסר הבהול. לשווא. השיחה נמשכת בקור־רוח עילאי. בצאתנו נודע כי היתה פעולה צבאית וכל זמן ישיבתנו הגיעו דיווחים וניתנו הוראות – בהירות, שקולות, מיושבות – בלי ניד שריר. רק שאלה אחת חזרה בלי הרף; “וּשלום האנשים?”.

מפת המזרח־התיכון על הקיר – מאיימת. אף שהיא גדולה מאד – היחס בין ישראל הזעירה לבין המדינות האופפות אותה והמדבר אינו משתנה. לא נעים.

השעה מתאחרת. איש שיחנו ממשיך להרצות בשלווה ובסדר המחשבתי האופייני לו. אריח על גבי אריח. שום מי דיבור. למעלה מארבע־עשרה שעות רצופות של פעילות מחשבתית, של חומרה, של אחריות נוראה – והדברים שלווים, מאורגנים ומפכּים כמו היתה זו תחילת היום ולא שלהיו. אלופים נכנסים ויוצאים. החדר, אתה יודע, רווי סוד. סוד כמוס. כאן נופלים גורלות. אך האוירה נינוחה. הסוד מרחף עליה, לופת אותה, אך אינו מתגלה אפילו אפס־קצהו. הוא קיים בכל כובד חומרתו, אך אין הוא מכניע לא את השיחה הקולחת, לא את הנינוֹחוּת הכבושה, המאופקת. מתחתן רותחת האחריות כמו סוּפה, אך הדברים זורמים להם בערוצים נפרדים, בצלילות מופלאה, נוסכת בטחון.

רק המפה, המפה הזאת.

שום סוד אינו מתגלה, אך בשעת־לילה הסמוכה לחצות אתה שב אל ביתך וכמו ינקת כוח. דברים שלא נחלמו – נסתברו כמציאות. כהוויה של ממשות. כלבנים בחומה.

בחלונות אלה עוד ידלק האור שעה ארוכה עד שיחליפנו השחר. מחשבת־הבטחון של ישראל – צרובת־אש ומיוסרת – בוחנת וחוזרת ובוחנת עצמה בלי רחם. בלי הפוגה. אינה פונה לצדדין. אינה יוצאת לפולמוסים. מכונסת בתוך עצמה – כמו אין לה בעולמה אלא עולמנו. הקיום.

שעת־ערב מאוחרה במחיצתו של שר הבטחון.

26 במארס 1976

---

הכלים וה"עיתוי"

מאת

ישעיהו אברך

יש מידה לא מעטה של התחסדוּת בגל הביקורת שעלה בארצות־הברית בעקבות אישור “עיסקת הנשק” עם ישראל בסמוך לבחירות. וכמידת ההתחסדות העולה מן הבקורת בארצות־הברית – מידת העיווּת העולה מן הבקורת הנשמעת כאן.

לא נחזור על הנימוקים הרשמיים – וההגיוניים מאד במקרה זה – של ישראל כי המשא־ומתן על האספקה הזאת החל לפני חדשים אחדים וכי הוא לא נפתח כלהטוּט־של־לחץ על סף הבחירות. זהו נימוק העומד בכוח עצמו ויש בו כדי להסיר חשד כי תביעה זאת נולדה ברגע האחרון כדי להביך את הנשיא פורד ולהעמיד את המימשל האמריקאי הנוכחי במצב שלא יוכל לדחותה.

אבל אפילו כך, אפילו לחצנו דוקא עתה לקבל תשובה מתוך הנחה כי התנאים הפוליטיים הפנימיים בארצות־הברית נוחים יותר לקבלת תשובה חיובית – מה רע בכך? איזה “חטא בעגל” יש כאן?

*

על מה ביקשנו: על סירות מירוץ, על אבזרי דיג, על מכונות־הימורים או על צרכים דומים אחרים שאם רוצים אפשר לספק אותם ואם רוצים אפשר להתעלם מהם? ביקשנו על הדבר החיוני לקיומנו ואין לנו בענין זה טווח ארוך־פחות וטווח ארוך־יותר כי בתנאי הסביבה שבה אנו חיים כל הקשור בחימושה של ישראל ובהצטיידותה הוא טווח קצר, קצר מאד. חלומן של מדינות ערב להשמיד את ישראל לא נתפוגג כמלוא־נימה לא בשל מלחמת לבנון, לא בשל הפירוּד – הארעי – בינן לבין עצמן ואפילו לא אחרי השיחות – שהיו או לא היו – למתי פלד עם חמאמי או עם נציגי אש"ף אחרים בפאריס או לא בפאריס. הנשק זורם אל ארצות ערב לפני בחירות בברית־המועצות, בימי בחירות שם ולאחריהן והמזרימים אינם משתהים כלל להרהר שמא כוח־הקטל של נשק אדיר זה מוגזם מעט אפילו בפרופורציה כמוּתית אל שלושה מיליון יהודים בישראל שאותם הוא אמור לכלות.

לכן, בחירות בארצות־הברית או לא בחירות – הנשק נחוץ לנו. חיוּני לנו. וחיוני עתה. לא בימות המשיח שלנו ולא בימות המשיח של ג’ימי קארטר עד שיבוא – אם יבוא – לבית הלבן, ועד שיישב – אם יישב – איתן בכסאו. הוא נחוץ לנו בלי שום קשר אל מה שיפלטו הקלפיות בסאן־פרנציסקו. בניו־יורק ובאלאסקה בשנים בנובמבר. הנשק נחוץ – וכמוהו נחוצה בדחיפות הוודאות כי אמנם נתקבלנו. וודאוּת זאת חשובה כמעט כמו הנשק עצמו להרגשת¹ הבטחון של עצמנו, להרהורי­־הרתע של שכנינו. והרגשת בטחון זאת, כמו הרהורי הרתע האלה, משקלם לגבינו אינו נופל ממשקל טוריהם. של נובאק ואֶוואנס, ואפילו של טובים ומהוּגנים מהם, “בוואשינגטון פוסט” או בכל כלי מהוגן אחר של כלי־התקשורת האמריקאיים.

*

אילוּ היינו מסייעים לקידום ענינו של ג’יראלד פורד במאבקו על הנשיאות באמצעות ענין שהוא פסול או לא־נכון בעיקרו, או מנוגד ביסודו לרצון העם האמריקאי כפי שרצון זה הפגין עצמו עד כה – היו לטענה נגדנו סימוכין. אך אם ענינו של פורד מקוּדם על ידי אקט חיוּבי, חיובי גם מזווית־ראייתה העקרונית של דעת־הקהל האמריקאית הרוצה בבטחון ישראל – מדוע לא נעשה הכל כדי להמריצו לעשות אקט זה? ומדוע זה לא מנומס – מבחינה דימוקרטית ומבחינה ליברלית ומכל בחינה של אניני־הנימוסים הבין־מדינתיים – להחיש עשייתו של דבר שבמהותו, בעיקרו, לא זו בלבד שאינו למורת־רוחו של הצבור האמריקאי, אלא שלפי כל הסימנים והעדויות – הוא לטעמו ולרוחו.

נאמנה בעניין זה מאד הגדרתו הגבישית של אבא אבן (“מעריב”, ערב שבת, 15.10.76) לאמור:

" – – – אלמלא היתה ארצות־הברית כולה משוכנעת כי שמירת המאזן מושתתת על אינטרס לאומי ובינלאומי ספק אם לוחות־זמנים פוליטיים כלשהם היו מיתרגמים לחיזוק רצוף של עוצמת ישראל. כזה שאנו עדים לו בעצם הימים האלה. – – –"

רק מתחסדים – והם לא מעטים כלל דוקא בין שדרות הליברלים בארצות־הברית – יכולים לייעץ לנו לא לתבוע נשק חיוני להגנתנו בסמוך לבחירות מפני שזה עשוי – או עלול – לעזור לאחד המועמדים. יתר על כן: כל להטוט, כל Gimmick בלשון האמריקאים, העשוי לסייע להשגת אמצעי־הגנה אלה אינו פסול ואיננו מגוּנה, כל עוד הוא חוקי ואיננוּ חריג מבחינת האטיקה הציבורית. אלא ששום דבר הבא להגן על קיומו של עם אינו יכול להיות חריג מבחינה זאת. אם יש עם הרשאי בענין זה לבוז קצת לגינוני־טקס ולנימוסי הסאלון – זהו העם ששרידיו יושבים בישראל. עם שכמעט נעקד על מזבחו של השולחן־ערוך הדיפלומטי לפני כמה עשרות שנים בלבד. יהיו כל נימוסי־טרום־הקלפיות כפרת ישוב אחד, בן אחד, שאת חייהם נסכן על־ידי הדחייה הקלה ביותר בקבלת נשק במקום שעדיין ניתן לקבלו ובכל דרך שבה אפשר לקבלו.

*

זוהי מדיניות־הרגע ולא מדינאות לטווח־ארוך – אמר לנו ליברל מקומי בזקיפת־גבה מדינאית, אם לא בגלגול־עינים צדקני מעט. ובכן המדינאות הראשונה שהיא כצו על ישראל ועל קברניטיה היא הבטחת הקיום. בלי גינוני איסטניסוּת ובלי עודף של כרכורי־נימוסים. הבטחת הקיום לאורך ימים – היא־היא המדינאות הישראלית האמיתית לטווח ארוך. בלי קיום – בלי אמצעים להבטיחו – אין מדינאות ואין מצנפות של מדינאים ואין טווח ארוך ואין טווח קצר – ואין שום טווח בכלל. עם כל רצוננו שג’ימי קארטר יחייך אלינו – חשוב שיחייך אלינו כל עוד אנו קיימים ויכולים להשיב לו חיוך.

אבל גם מבחינה זאת, מבחינת איך יגיב קארטר על הצהרה זו אם יעלה הוא לכס הנשיאות – הרי מי שטוען למדינאות ומי שמאמין שקארטר הוא מדינאי – וכותב־הטורים ביניהם – אין לו מפני מה לחשוש. כי אם אמנם ג’ימי קארטר הוא מדינאי, ואם הוא עומד לימין החירות במקום שהיא נאבקת על חייה ואם, כדבריו, הוא “יודע סבלותיו וצירי־תקומתו של העם היהודי” – בוודאי יקיים מה שהבטיח קודמו ואולי אף יוסיף על כך. אך אם יתברר כי הוא פוליטיקאי נקמן וצר־אופק, כי אז, אם ייבחר, בעייתה של ישראל לא תישאר בגבולות “פצצת המצרר” או “אמצעי החישה האלקטרוניים” אלא תעמיק בענינים המהותיים של ישראל, גבולותיה ובטחונה. אפילוּ לעת כזאת טוב להיות מצוּייד מראש באמצעי־חישה.

*

קשה להיות מאוהב בפצצות. קשה להתייצב לימינן בלהט הוּמני. כלי־משחית הוּא כלי־משחית והתיבה “מצרר”, שנתחדשה זה עתה בלשון העברית, כשאתה מדמיין לך כוח־הקטל שלה, מעוררת זוועה וחלחלה ורתע, גם כשהיא נתונה בידיך והיא כצינה לעמוד בה מול אויבים ומעל לכל – להרתיעם. אך, לדאבון־הלב, זוהי מציאות של המזרח התיכון בימינו ועדיין כלים אלה – ולא מאמריו של ידידנו האהוב יורם קניוק – הם כלי ההרתעה היחיד החוצץ בינינו לבין ההשמדה. כן, ההשמדה. ברדיו של ערב־שבת ניתנה למלה הנוראה הזאת לגיטימציה מדינית בפי המנהל הכללי של משרד־החוץ, שאיננו שייך, כידוע, למחנה הנצים בישראל. אין זה מרחיב את הלב לשמוע גם ממנוּ כי “מטרתן של מדינות ערב כולן (גם מצרים המתונה – י.) היא השמדת ישראל”. זה אינו מרחיב את הלב אבל זה מצלל מאד את הדעת ולא פחות ממנה – את הראייה.

גם הגישה ההומאניסטית ביותר, שואפת־השלום ביותר, אינה יכולה בתנאים אלה אלא להתייצב לימין “אמצעי החישה” והטילים והמאבק להשגתם. לא הם הפתרון, אך הם, לפי שעה, הערובה האנושית היחידה למניעת פתרונות אחרים.

מובן, שהנשק אינו עונה את הכל. ויש לנשק מחיר לא רק כספי ועוד ניתבע בוודאי במועד לא רחוק לשלם גם את המחיר המדיני. אבל רק ערלי־מוחין יירתעוּ מתביעת נשק כזה או מקבלתו רק מפני שהוּא עלול להיות לנותניו סימוכין לתביעות מדיניות – מעין גזר המבשר בואו של מקל. מי שצידקתו המדינית מושרשת ואמונתו בה מוצקה – יילחם עליה באותה מידת קנאות גם אם נשק בידו.

*

איננו זוכרים באיזה שלב בדיוק שלפה אמריקה את פצצות־ההלם האלו בוויאֶטנאם. אך באותה מידה איננו יכולים להיזכר בשום מקרה שבו בטחון אזרחיה בוואשינגטון או בניו־יורק או בכל עיר אחרת היה בסכנה מוחשית כזאת שחייבה לשלוף אותן. נוכל, איפוא, להרגיע את יפי־המוסר מן ה“וואשינגטון פוסט” כי לא נשלוף אמצעי־קטל אלו בהזדמנות של הגנה על עמדות ואינטרסים שלנוּ בים הצפוני באיי קאמוי או בבארבאדוס. נשלוף אותם בהגנה על רעננה ועל אילת, על עצם הקיום ועל הזכות להתקיים. והצעקה המוסרנית הזאת, שקמה בזמנה גם עם הידיעה על סיכוי לקבל טילי “פּארשינג”, אינה עושה עלינו שום רושם. לא ליברלי, לא הומאניסטי.

והיא איננה עושה שוּם רושם כי עוד לא ראנו מעולם ב“וואשינגטון פוסט” תיאור מדוייק מה מסוגל לעשות טיל “סקאד” אחד לכמה רחובות בתל־אביב ולקצת מיושביה. ואילו קראנו תיאור כזה – בוודאי לא קראנו אתראה לברית־המועצות שלא לספק אבזר קטלני זה לאויביה של ישראל. גם לא ראינו צדיקי “וואשינגטון פוסט” קוראים לשר־החוץ שלהם לפוגג מעט התלהבותו ל“דיטאנט” או לאיים על ה“דיטאנט” הזה באיזה מעשה־גומלין אם אמנם יסופקו ה“סקאדים” למצרים ולסוריה. והם אמנם סוּפּקוּ. והם שם. קבועים ונטויים במשגרים על עבר הערים והישובים ומרכזי־אוכלוסין בישראל ושום כתב של “וואשינגטון פוסט” לא התחלחל ולא פתח בנושא מאיים זה את העמוד הראשון בכותרות העתון הנכבד של בירת ארצות־הברית.

אך הוּא פתחו יפה ולרוחב כל עמודי השער בתיאור מטיל־אימים של הכלים שהנשיא פורד אישר את אספקתם לישראל – לארתעה, להגנת עצמה.

*

לא נותר איפוא – ליושבי ישראל, לפחות – אלא לברך את שר הבטחון שלא הירפה, והטריד והזעיק, שהרי, עם בחירות בארצות־הברית בלי בחירות בארצות־הברית, הוא אחראי יום־יום לבטחון ישראל וליכולתה לעמוד על נפשה – והוא ממצה אחריותו זאת. כיוצא בזה יש לברך את ראש־הממשלה שהמשיך להטריד בכך את נשיא ארצות־הברית ובחר בעיתוי הנכון והמבטיח ביותר להטרדה זאת – על אף עיקומי־אפם של שומרי־גינונים בישראל למיניהם. שהרי עם בחירות בישראל בלי בחירות בישראל – הוּא אחראי לבטחון ישראל וליכולתה לעמוד על נפשה והוא נענה בשלמות לאחריותו זאת.

*

נ.ב.

ענין אחר – והוא שוּלי באמת בקונטֶכסט זה אך איננו שוּלי כלל מבחינת סדרי מימשל – הם הסדר והאופן שבו הובא הדבר לידיעת עמיתים בממשלה ולידיעת הצבור כאן. אבל נישאר בשלב זה בתחומי העיקר, אף כי תהיה לנוּ בוודאי עוד הזדמנות לומר מה על הספּחת החדשה הקרוייה “מקורבים”, ההולכת ומתפתחת בחוגי השלטון והיא, לא פעם, הרוקחת את תבשילנו והיא גם – המקדיחה אותו. אנו רואים שוב סימני הופעתם של “הסקונדאנטים” האלה, נזכרים בעבר לא רחוק – ומתחלחלים.

אך בלי להיכנס לנושא זה עתה ובלי להעיב הישגים – אין ראוי מלהביא אַקורד־דברים של אבא אבן במאמרו הנזכר בערב־שבת הנשמע כמוּבאה מספר־מופת:

" ––– כל דור עומד על כתפיהם של קודמים ושואב מכך רושם של טווח־ראייה יותר רחב וכל אחד שנוחל הצלחה – ידו משולבת בידים של עמיתים – – –"

יש כמה מקומות בממשלה הזאת שבהם ראוּי לחרות את הדברים על לוח – לכל עת, גם לעת קוצים וגם לעת דפנה.

20 באוקטובר 1976

---

מפנקס הזמן – חוזה־השלום הטלפוני

מאת

ישעיהו אברך

א. חוזה־השלום הטלפוני

בספירת הריאליה – הדברים בימים אלה נוּגים מאד. אפילו מדכאים. פעמים קשים כשאול. אך גם הספירה הסוריאליסטית – לדאבון הלב, עצובה לא פחות. אילו לא ידענו כי חלום אי־אפשר לצלם וכי כל הנסיונות המדעיים לעשות זאת נכשלו – היינו בטוחים כי התמונה שפורסמה השבוע ממסיבת־עתונאים אחת היא תצלומו של חלום. חלום־עוועים, אבל – חלום. ראינו בתמונה־קבוצתית־של־גברים את ידידנו ליובה אליאב בהינף־יד משיחי; את עיני האלוף פלד בורקות ורושפות כעיניו של נביא קנא; את פדחתם של עתונאים בוהים הרושמים דברים בשקיקה ובסבר־חמוּר, ומעל לכל ראינו שלום־עדנים ההולך ומצוייר על הלוח, קו אחר קו, חלום של מתק – ושל חרדות. איך אמר בענווה כּנוּעה האלוף הזועף: “פריצה היסטורית”.

אבל חלום בכל זאת אינו ניתן לצילום והתמונה שפורסמה בעתונות על מסיבת־העתונאים שנערכה בשם “המועצה לשלום ישראל־פלשתין”, היא תמונה אמתית. ממשות. כך הם באמת ניראו. כך הם דיברו. זו המציאות ואלה הדברים. ממשות סוריאליסטית – אם פאראדוכס כזה אפשרי בכלל – אבל ממשוּת. פאקט. עיני־בשר שלנו ראו. אזני־תמותה שלנו שמעו. והמידפסת יצקה את הדברים בעופרת וכבר הם חלק מקורות־העתים. כך נראה בוודאי גם נתן העזתי כאשר נלכד בחווייה האכסטאטית של חזיון העולם השמימי. נושף ורושף ומניף־ארכוּבות במסיבת־העתונאים שלו ברומי – ומהלך תקווה ואימים גם יחד. כשלוש מאות שנה עברו – וגם הוא כידוע נרשם בתולדות. והיטב נרשם.

*

נימת דברים אלה לא באה אלא לרמוז כי עם כל גינוני האצילות שכולנו משתדלים לנהוג בליובה אליאב וברעיו – הגיע הזמן לומר להם בפשטות: הרף! הגיע הזמן להפסיק לשעה קלה את הוויכוח המהותי לגופה של ה“פאטה מורגאנה”, שלה נתפסו הוא וחבריו באכסטזה משיחית, ולומר להם כי יחדלו לנהל משרד־חוץ פרטי בערבון מוגבל – או שמא דווקא בלתי־מוגבל. איש לא הטיל עליהם עול חמוּר זה; איש לא משחם ואיש לא הסמיכם לכך ואם יש הגבלות על מיפגשים כאלה – הן חלות על ליובה אליאב ועל חבורתו לא פחות מאשר על כל בן־תמותה בישראל.

ויש לומר לו זאת לא מפני שמדיניוּתו איננה מדיניוּתה של ישראל ואין הוא יכול לשאת־ולתת על פרקמטיה או על נכסי דלא־ניידי שאין הוא בעליהם היחיד ושאינם רשוּמים על שמו בלבד בספרי־האחוּזה של היהודים. לא על גוּפי־הלכה אלה נייחד את השורות הבאות. יש לומר לו זאת מפני טעמים אחדים נוספים שנמנה אותם בתמצית:

א. לא יתואר כלל שכמה נבוכי־דרך יטילוּ לתוך הוויתנוּ הפוליטית – וכתולדה מכך גם לתוך הווייתנוּ החברתית המסוערה – בלבוּל ומבוּכה וּבדיוֹנוֹת שאפילו גרעין־גרעינם – מסתבר מהודעה קצרה אחת מבירות – אין לו אחיזה במציאוּת. לא יתואר כלל שאל פקעת הימים וסיבכם, שאולי לא היה משלם לחוּמרה, יוטלו יום־יום אבני־בוהוּ של השקר הגדול, ההולך ונחשף יום־יום. כי בעלי־דברינוּ, כביכול משתוקקים לשלום בעוד אנחנו קהים לו, דוחים אותו ונשארים צמאי מלחמה וקרבן. הצטללות מינימלית של המחשבה המדינית מחייבת קודם־כל סילוק אי־השפיוּת. כי אין לך היום נציג מובהק יותר של ההאלוּצינאציה המדינית ושל בילוּע־הדעת הלאומי מן ההרצליאַניוּת הפלשתינאית שליובה אליאב וחבריו היו לנושאי דגלה;

ב. לא יתואר כלל שקומץ סהרורים ישים אותנו ללעג באזני כל שומעינו במדינות־ערב, בעוד שרק חרשים־מלידה אינם שומעים את צחוקם המתגלגל כרעם למשמע דבריו האנליטיים. כמו אֶכּס־קתידרה, של האלוף וחבריו. די היה להאזין לפיתולי־ההסברה שלו על ההכחשות וההסברות וההכחשות־שכנגד מטעם אש"ף כדי לראות שאפשר בימינו לשאת מדים – ועבר מפואר – של הצבא המהולל בעולם ולהישאר מנחם־מנדל מדיני. שאגב, מעולם לא היה מסוּכּן לא לעמו ולא לאחרים משום שהוא, לפחות, לא ביקש להעמיד פני טאליראן.

רשאים איפוא ליובה – חברנו לדרך ארוכה – והאלוף פלד במילואים, להיות מאושרים שנפל בחלקם להיחשב בעיני שכנים ובעיני נציגי־מרצחים כּתמהונים רפּרזנטטיביים של עם ישראל. אך העם עצמו, העלול להצטייר לעיני האויבים באספקלריה של שניים אלה, אינו יכול להרשות לעצמו להיראות כך. חכמתו המושרשה אינה מתירה זאת; המחיר ששילם רק לפני דור על קהוּת חוּשי הקיוּם והאבדן – מתרה ומרתיע; הצורך התכליתי לשאת־ולתת עם השכנים בדרך האחריוּת הלאומית השקוּלה והממוּצה עד תום – אינו מרשה זאת; וחשוּב מכל: הנושא הגורלי העומד על הפרק אינו מניח מירווח לשום מעשה־ליצנוּת מדיני. אפילו הוא נעשה בתום־ליבה של האיוולת.

ג. המבוכה שקומץ זה, הדובר בשפת הגוּת וקידמה, מטיל בלבותיהם של יהודי העולם, מקהה תחושת הסכנה לקיומה של ישראל, תחושה שאינה יכולה להתפוגג אפילו שעה אחת. וייתכן, כי גם במהלכי־היומרה של קומץ ישראלים זה, אפשר למצוא את שרשי התפצלוּתה של האחריוּת המדינית שאנוּ עדים לה באחרונה בכמה מן הגופים היחודיים החשובים בתפוצות.

*

מנינוּ רק שלושה טעמים שמסתעפים מן הנושא ולא נגענוּ באחרים ולא נגענו בּלוּז שלו. כבר היתה הזדמנות לקיים דוּ־שׂיח גם על העיקר ובוודאי לא תחסר שעת־כושר לחזור אליו. הרושם הכללי המתקבל מתמצית־דבריהם של העוגבים הישראליים על שליחי קאדומי – או על יריביו – הוא כי ניתן בכלל לפתור בקלוּת את בעיית ההכרה ההדדית של הצדדים זה בזה. הנוסחה ההדדית הזאת פשוטה כלחם: אש"ף יסכים (ובטלפון מפאריס, כמובן) לתכנית בילטמור ואנחנו כאן, היודעים גם קרוא וגם כתוב, נחתום להם בראשי־תיבות על האמנה הפלשתינאית, נחזור אל קו כפר־יונה וניתן לשני הדוקומנטים, המטולפן והחתום להתמודד ביניהם – ולעצמנוּ להימחץ תחתם.

הדברים נכתבים בכל הצער החברי האפשרי. עדיין ליובה אליאב מופת בעינינו בכמה תחוּמי־הגשמה מן העבר – ובאחדים מהם היינו זה לזה כבני לווייה. אך אפילוּ נראה את דרכו הפוליטית הנוכחית כתאוּנה – נקרא לו לנהל את מערכותיו כאן. בבית. שדות המאבק המדיני בישראל – פתוחים. יבוא עם כל אזינוֹ – עם או בלי זעף איראציוֹנאלי – ויילחם, כדרך שהוא אמנם עושה מזמן־לזמן. אבל – כאן. וכשם שגם הטוב בישראלים אינו מוסמך להכריז מלחמה על עמים אפילוּ הם אויבים, כך אין הוּא מוסמך לסבך אותנוּ. בגלימה של שליח הציבוּר, בשלום של תרמית עם מרצחים, אפילו הם ידידים – להשקפותיו. לא בפאריס, לא ברומא ולא בשוּם מקום אחר בעולם שבו מבקשים לראות בו, במקום בממשלת ישראל המוסמכה, את נציגנו או במקום שבו מבקשים לעשותו – בלי שיבחין בכך – כלי־שרת במזימותיהם של אחרים.

ב. אברהם ליאֶסין מארח את הבישוף מרומא

מה עושה הקדוש סילבסטר בביתו של אברהם ליאֶסין בתל­־אביב – זאת יוכלו בוודאי להסביר רק בעליו של בית הסופר. אבל הדבר לא יכבד מהם ביותר. הוא – כלומר הקדוש סילבסטר הראשון – ייפגש שם עם מהרישי מהש יוֹגי וביחד, כנראה, ירקחוּ קטורת נוצרית־קוֹנפוּציית למען מחפשי־דרך יהודיים מבולבלים שמתוך מחנה הפועלים בתל־אביב. סילבסטר, מכל מקום, שלא כעמיתו מהרישי, יעשה זאת בלווית כמה בדרנים ישראליים. הנירוואנה אינה צריכה לתוספת בידוּר. השילוּש הקדוש – כן.

אם לשפוט לפי המודעות, אמוּר היה החג בבית־התרבוּיות של הפועלים להיות מן ההדוּרים ביותר. כל בית ישראל חגגוּ את ליל הסילבסטר במסיבת־חג רגילה. מסורת היא מסורת והיא מעמיקה ומתקדשת משנה לשנה ואין מה להוסיף עליה. ואוּלם בבית התרבות הנושא את שמו של אברהם ליאֶסין, חניך סלוֹבּוֹדקה וּווֹלוֹז’ין, הידרוּ בו, “נשף סילבסטר נראנדיוֹזי”. גראנדיוזי. כראוּי להגמוניה של תנועה וּלעצמה.

עם הנחת יסוד למסורת של חגיגות סילבסטר בבית התרבות של אברהם ליאֶסין כיוונוּ בוודאי המארגנים והבעלים לא רק למאווייו של סוציאליסט יהודי, שנלחם בקנאוּת נגד הקוסמופוליטיוּת, אלא גם למשאלת־ליבם של היהודים האמריקאים הטובים שתרמו את הבית לזכרו. הן בדיוק לכך נתכוונו: מדיטאציה טרנסצנדנטלית עם בּזיך של לבונה נוצרית ובצירוף־מובן־מאליו של ריקודי עם ישראליים. כך או כך – שילוּש.

*

אנו יודעים את התשובה: בית־ציבור הוא בית־להשכרה וכשם שאין מערכת של עתון אחראית לתוכן המודעות, כך אין מינהלה של בית אחראית למעשים שעושים בו השוֹכרים. אם זו התשוּבה – ושמענוּ אותה השבוע מפי כמה מן הקרובים לענין – יתחברו נא הבעלים אל התאחדוּת בעלי־הבתים בתל־אביב ויסירוּ מעצמם כותרות שענינים של תורה וחינוּך מעורבים בהן. אגב כך, אוּלי ירשמוּ גם את אברהם ליאֶסין עצמו בספרי־ האחוּזה של התקופה המבוּלבלת ולא בספר היוחסין של תרבות אידיש, ספרוּתה ומעמקי שרשיה.

אלא שהסכנה האמתית איננה כלל שאברהם ליאסין או אהרן דוד גורדון יתהפכו בקברם. הם הפוּכים מכבר. הסכנה היא שהבישוף המנוח מרומא, שבימיו החליטה הועידה האקוּמנית הראשונה כי על הנצרות להיבדל, היבּדלות מוחלטת מן היהדוּת, הוּא לא ימצא מנוח בּעֶדנוֹ. הוּא, וכל הכבוּדה האֶקוּמנית של תקופתו, עשויים להתהפך בקברם למראה העוּבדה ששוּם הפרדה לא הועילה. גם אם תכתוש את היהודים במכתש לא תסוּר מהם איוולתם. הנה דווקא הם חוגגיו האמתיים של יום־הזכרון לסילבסטר. והיכן? כששים קילומטרים מגולגלתא. מהלך פרסאות ספוּרות מן המקום שבו צילבוּ את מי שצילבוּ. הם או עוֹשי דברם. ואם קדוש נוצרי עם כל פמלייתו מתהפכים בסמוּך כל כך לאזור־המגורים הצפוני, היוקרתי, של תל־אביב – אין לדעת מה עוד עלול להתהפך עמם. הכל, כידוּע, עתיד להיפתח מצפון ומי יודע אם לא ינוּעוּ גם אמוֹת־הספּים של הבית שבּו אנו רושמים שורות אלוּ.

ככלות הכל, כולנו גוי קדוש. ביחוּד בליל סילבסטר.

*

לזכוּתו – או לנזקוֹ – של בית־ליאֶסין ייאמר כי דמיונם של הסטודנטים היהודים בישראל עשיר יותר. מכל מקום: מרתק יותר. את גמר הטרימסטר הראשון בעיר הבירה עמדוּ בני־פקועה של האקדמיה לחוג עם שמונה חשפניות. לא בחוסר־כל – אבל בעירום. סטריפּטיז ברמה אקדמאית. בית־החזה עם תואר ראשון. בוודאי מן המדעים המדוּייקים. ואם את זאת עמדו להראות בגמר הטרימסטר הראשון, מה עוד היה נשאר להם – להן – להעניק לנו בגמר כל חוק הלימודים?

בזכוּת חמש מאות בני־תורה אמתיים, המסתובבים עדיין גם הם בין כתלים אלה, כּוּסה העירום ובוטלה התכנית וכביכול לא היו דברים מעולם. עוד מעשה־ליצנוּת של דור העתיד. גם עם המוֹח, כידוע, טיפלוּ – או לא טיפּלוּ – בזמנו על דרך ההתבדרוּת. וּכבר אין אתה יודע מתי סטודנט ישראלי כובש פניו בתורה ומתי הוא רק מעמיד־פנים. כך או כך, טוב לראות את הגלימוֹת החדשות שתרבוּת ישראל מנסה למדוֹד על עצמה בימי חג בבתי־החייטוּת המפוֹארים של ימינוּ: באקדמיה האוניברסיטאית ובבתי־היוּקרה של חינוך הפועלים – בתי סאן־לוֹריין ודיּוֹר של תרבות ישראל בימינוּ.

*

בשובנו לענין ליאֶסין, אסוּר, כמוּבן, להזכיר כי לכבודו של אותו סילבסטר עליז היו השכנים בעיר מולדתנו מנפצים את הזגוּגיות בבית־אבא וכי להגדיל קדוּשתו של היום – שרפוּ גם זקנו של הסב. אלה הם, כידוּע, הרהורים מתוך צקלוֹן־הגלוּת העמוּס עלינוּ לעייפה ואין זקיפוּת־הקומה הריבונית סובלת אותם כלל. אלא שידיד טוב מעיר לנו כי חוגגים יהוּדים בישראל לא נתעלמוּ גם מזכרונות אלה. הלוח, אומר לנוּ הידיד, מורה כי לילוֹ של סילבסטר הראשון חל השנה בדיוּק בעשרה בטבת – שהוא גם יום שבו הוּשׂם המצור על ירושלים, גם יום הקדיש הגדול לזכר טבוּחי השואה. חשדנו איפוא בכשרים. הכל הוּבא בחשבון, שילוּש או לא שילוּש?

7 בינואר 1977

---

על הכפייה ועל פיק־הברכיים

מאת

ישעיהו אברך

– – – "בְּהַכּוֹת עַל רָאשִׁים

כָּאֶבֶן

הָאוֹתוֹת שֶׁנִרְאוּ כִּשְׂחוֹק".

(נתן אלתרמן, “שירי מכּות מצרים”)

א

יש ענין פילוסופי־סטואי – אולי יותר ממדיני תכליתי – לתהות על מהות הכשלון של שיחות סיירוס וואנס מארצות־הברית עם עמיתיו במוסקבה. ועיקר התהייה – על הסיבה הראשית לכשלון: מאגר הטילים.

הסובייטים – אומרים המומחים – עומדים על כך שיוּתר להם להחזיק באשפתם נשק־גרעיני, שיהיה בו כדי להרוס את העולם שלוש פעמים, כלומר: פעם אחת יותר משיש בכוחה של ארצות־הברית לעשות זאת. האמריקאים, לעומת זאת – בוודאי מתוך פלס־המוסר המעוּיין מאד של נשיאם הבּאפּטיסטי – טוענים: לא, כי! שתים בלבד! כל אחד צריך שיהיה בכוחו להפטיר את העולם רק שתי פעמים. לא תוּ. חלוקה צודקת של כוח־ההמתה. אין הרג בלי מוּסר. והשוויון הוא, כידוע, בסיסו הראשון של כל מוסר חברתי – מוּסר הרציחה בכלל זה.

הגיונם הפשוט של בני תמותה, שהם־הם המועמדים ליהפך לזרחן מסמיא או לחנקן רדיואקטיבי כבר עם השיגור הראשון, אינו שואל כלל את השאלה הפשוטה: מה יישאר עוד להרוס אחרי חורבן גמור אחד ומה תוסיף מיתה־משונה חמישית לאחר שכבר קוימו באנושות ארבע מיתות־בית־דין ולאחר שהארץ כולה היא ממילא שמה ושאייה “וחושך על פני תהום” – כפול ארבעה. מי, בתוך החושך־הימש הזה, יבחין בצבע הדגל ובחרמש ומתוך איזו גאלאכּסיה שמימית יפציעו פתאום חמישים הכוכבים החוורייניים של ארצות־הברית?

*

בן־תמותה אינו שואל ומדינאי אינו מקשה וגם איש מכל חכמי הממלכה השביעית של העתונות אינו מנסה להעמיד בראי־המעקם של התבונה את כל המהומה הטיקסית הזאת, את גנוּסיית הבּיאה־והיציאה של שר־חיצון אמריקאי ואת מיקוּח המעצמות על “כמה פעמים אבדן?”. איש אינו מלגלג על העמדת־הפנים של ברז’נייב־הנגזל ועל הפיוסין של קארטר־הנדיב ואיזו שיפעה של רצינות וסבר־כמרים יורדת על העולם כענן של לבונה ושל עופרת.

כי מה באמת יקרה אם לא יינתן לנו להישמד אלא ארבע פעמים בלבד ואם התוצאה תהיה 2:2, כלומר: שתי השמדות לכל צד, ואיזה תיקו גדול ייתלה על העולם? כלומר: לא על העולם רק על הבלימה. שהרי העולם כולו ממילא לא יהיה אלא נתרן מנודף, ואנחנו – ההומו־סאפּיאֶנס לשעבר – חלקיקים בוהים בתוך התוהו. מה ייעשה בתיקו כזה אם בתוך הוויית ה“אין” הגדולה אי־אפשר יהיה כלל לדעת, אם סוף־סוף ניצח הסוציאליזם, משאת נפשנו המתה, או שכוחות־התמול הביסו את תקוותה המפרפרת האחרונה של מה שקרוי היה רק לפני כמה מעופי־טילים “האנושות”.

*

בתוך עולם־איתנים זה, הנאבק על זכותו הבלתי־מעורערת למות ארבע פעמים – ועוד פעם אחת, נגזר על אומה קטנה להילחם על זכותה לחיות פעם אחת, פעם ממושכת אחת. וכיוון שכבר ידעה בימיה כל ארבע־מיתות, עם בית־דין ובלי בית־דין, אין היא בהולה אל החמישית ולא נותר לה אלא להיאחז באלטרנטיבה היחידה, הבּאנאלית כל־כך, לחיות.

נקל להבין, כי במצבם השפוי הזה של העולם ושל קברניטיו, התעקשותה של אומה זעירה זאת לחיות היא גילוי מובהק של אי־שפיות. ולא היינו רואים בכל כל אסון אילולא היתה מתחילה להיראות כך גם בעיני קצת מתוכנו.

הרהורים אלה ודומיהם קיימים לעצמם, אך הם עולים כאוברטוּרה מחשבתית לכל עיון במה שנאמר ונכתב על רצון־החיים העיקש של ישראל לא רק בעולם החיצון אלא גם בעולמה שלה, בתוך המעגל הפּנימון של מחשבת קיומה.

ב

“אם רוצה ישראל למנוע פתרון כפוי, עליה ליטול יזמה בנושא הפלשתינאי ומהות השלום” – בכותרת־מישנה זו מכתיר עמיתנו דני בלוך את מאמרו על המערכה המדינית הנשקפת, לדידו, לישראל לאחר רמזי קרטר באמרותיו (“דבר”, 5.3.77).

חלוקים כפי שהננו עם ד.ב. בעניני המדיניות של ישראל, כפי שדעתו משתקפת במאמריו, אנו מכבדים דרך־התבטאותו ותרבותה. אלא שכותרת־מישנה זו, החוזרת בהגיונה המוזר לא רק אצלו, מחייבת השתהות קלה ובדיקה, שהרי דברים, המבקשים לשם החיזוק להיראות כשני הגיונות (“למנוע כפייה”, “ליטול יזמה”), לא תמיד מצטרפים אפילו כדי הגיון עמיד אחד.

“למנוע פתרון כפוי” – צו־אתראה זה משמיעים לנו אנשי־שלום מבפנים ואנשי “ברירה” מבחוץ בלי־הרף והאימים שהם מהלכים עלינו באפשרות של כפייה כזו גדולים מן האימה שעתידה אולי להביא עלינו הכפייה עצמה.

יש, איפוא, צורך להבהיר לעצמנו קודם־כל ענין, שלצערנו הולך ומעלה ערפל, כי מניעת פתרון כפוי, המניעה הזאת כשלעצמה, לא היתה מעולם מטרה במטרות הציונות. היא איננה כתובה לא בחזון־הקדומים של שיבת־ציון, לא כתוכנית “האופּרטיבית” של חוזה הציונות וספק אם נזכרה אי־פעם, כמטרה לעצמה, אפילו בכתבי י.ל. מאגנס או ר' בנימין או בכל גנזי עדת “ברית שלום”.

ג

מטרת הציונוּת, לפי מיטב זכרוננו האנושי, היתה קודם כל פתרון יהודי לשאלת היהודים. באמת, פתרון כפוי. פתרון יהודי כפוי על העולם. כפוי – כי על אף נטיית־החסד של מדינאים ליברליים ואוהבי־ישראל בכמה משלבי ההחלטה המדינית על הקמת “בית לאומי” ליהודים – ומאוחר יותר: מדינה של יהודים – בעיקרו היה הפתרון הציוני כפוי, כלומר כפוי על האומות. די לראות את הערפל הכבד העוטה את חמש־עשרה השורות של הצהרת־בלפור כדי להרגיש גם בתוך שעת־הרצון הנדירה הזאת את כרחם ואת אינוסם הנפשי של כותביהן. פעמים אתה תמה איך יכולות חמש־עשרה שורות מסכנות כאלו, של אנגלית קולוקוויאלית־כמעט, לאכלס מטען עצום כזה של דו־משמע ושל ענני־ניסוח.

והפתרון הציוני כפוי על העולם משום ש – למה נכחד? – העם היהודי עצמו כפוי עליו ונוח היה לו לעולם בלי יהודים ובלי ציונות גם יחד. הפתרון ההרצליאני אוּמץ על ידי העולם – בעצם, על ידי חלק מן העולם – כרע־היהודי במיעוטו. הקריאה “יהודים לפלשתינה”, שהיתה שגורה בפי אנטישמיים של הדורות האחרונים, לא היתה כידוע קריאה של התלהבות לפתרון הציוני, היא היתה כניעה לפתרון שאכפו היהודים על הגויים סביבם – מעין פשרה, שהיא לנוחות הגויים לא פחות משהיא לטובת היהודים. לא היתה זו מצידם תרועת־כורש חדשה. במשמעותה, ובהקשר־הדברים שבו נהגו להשמיעה, היתה הקריאה “יהודים – לפלשתינה” נשלפת מאותה המיגדפה עצמה שממנה נשלפה הקריאה “יהודים – לעזאזל”. ולכך באמת נתכוונה, אלא שהחליפה תיבה.

ד

אך נחזור מן הסטייה הקלה של פירוש הפתרון היהודי הכפוי על הגויים ונבחן מהות הענין העומד לפנינו היום. היינו: הפתרון הגויי האמור, כביכול, להיות כפוי על היהודים.

ובכן, הבעייה היום, כפי שהיא היתה תמיד, איננה מי אוהב כפיה או מי סולד מפניה.

ככלל המונח “כפייה” כשלעצמו איננו מבהיל כל כך. הכפייה הראשונה, נוסתה, כמדומה, דווקא על היהודים – ושלא ברעתם. מי אינו זוכר, למשל, את ההר דמוי־הגיגית שבעזרתו כפו על עם־המדבר את הדיברות? אילולא כפיה זו – לא זו בלבד שהעולם היה נשאר עד היום בלי קודֶכּס מוסרי בסיסי אלא שאבותינו – ואנו בתוך חלציהם – (כך, לפחות, מספרים קדמונים) היו נקברים במדבר לעולמים¹ וחסל סדר־יהודים לאורך ארבעת אלפים שנה עד ימי בעיית פלשתינה – בכלל.

גם בימינו, הכפייה כשלעצמה, כמעשה־אינוס מדיני, איננה מטרה שתמיד מצווה להסתער עליה בקאטאפּוּלטות.

אילו, למשל, היו “כופים” עלינו גישה חפשית לבארות־הנפט בסעודיה; השתתפות־חובה בקבלת התמלוגים מן הפטרו־דולרים של לוב; משיכת צנור־מים מן הפרת או מן החידקל; פתיחת שערי ישראל לכל יהודי ברית־המועצות ושאר “כפיות” ממין זה – ספק אם היתה לנו סיבה להילחם בכך, רק משום שזהו מעשה־אינוס מדיני, או משום שהדבר הוא בגדר טובה המושפעת עלינו בעל כרחנו. קרוב לוודאי שהיינו מוצאים דרך לחיות עם כפייה כזו.

אלא שהכפייה שמפניה יש להזהיר – ועוד נבהיר לשם איזו תכלית – איננה כפיה מן הסוג המיטיב אלא כפיה של פתרון שביסודו איננו טוב ליהודים. הרי שהבעייה הראשונה בסדר־הדברים איננה טיב הכפייה אלא טיב הפתרון; לא דרך הטלת הפתרון – אף כי גם היא בעלת משקל משל עצמה – אלא מהותו, הפתרון גופו.

ה

ואם הפתרון הוא רע. אם נזרע בו גרעין של הריסת ישראל, מדוע צריכות הברכיים לפוּק מפני איומי־הכפייה ומדוע יש להקדים וליטול יזמה ברוח הפתרון הרע הזה ובלבד למנוע את הכפייה? איש אינו מזלזל במשמעותה המעשית האפשרית של כפייה, כאשר הכופה איננו לוכסמבורג או מונאקו או סאן־מארינו, אלא מעצמת־על, וביותר – מעצמת־על ידידותית שהרבה ממשאבי־הקיום שלנו נתונים בידיה. אבל אם אמנם בנים אנו לתנועת־שחרור שתחושת־צידקתה עימה מראשית הופעתה המדינית ועד עומק־העמקים של שרשיה ההיסטוריים, מאימתי ממהרת תנועה כזו לקפל דגליה ולהיענות לפתרון רע שטומנים לה כרשת או פורשים לפניה כמרבד, רק מפחד הכפייה? ואגב, גם יכולתם של “הכופים הפוטנציאליים” להוציאה אל הפועל – אינה פשוטה וחלקה כל כך.

מאימתי פוטרת עצמה תנועה כזו מראש ממאבק נחוש נגד תכנית שהיא בנפש קיומה רק מפחד העימות עם הכפייה?

אך האמת היא שכל המאיים עלינו כאן בישראל, בעברית, באפשרות של פתרון כפוי, חושב את הפתרון הצפוי־לכפייה לפתרון לא־רע בעיקרו, ולא המלחמה בכפייה היא עיקר לו רק המלחמה למען הפתרון הזה או לקרוב לו. ונוסחתו האמתית של הישראלי המאיים, טוֹוה את הגיון־עצמה בעקיבות: אם אמנם הפתרון שיעמדו לכפותו הוא הטוב ביותר לשעה זו – מדוע לא נקדים ונציענו בעצמנו? מדוע לחכות עד שיכפו אותו? אלא שבדיקת התולדות תוכיח כי מה שנחוץ היום – לא פחות מבעבר – הוא לא להמשיך ולאיים על העם בדחליל הכפייה, אלא לחזור ולחנכו לעמוד על צדקתו גם מול אפשרות כזאת. כל תולדות הציונות המדינית והציונות החלוצית־המגשימה – הן תולדות המלחמה בכפייה: מלחמה בכפיית גזירת הקרקעות; מלחמת צי־ההעפלה היהודי בכפיית גזירות העליה, כפי שלחמו אותה ספינות “וואלוס” ו“אַאוּרורה”; מלחמה בכפיית מועצה מחוקקת, שעמדה לגזור חיי מיעוט נצחי על תנועת התחייה היהודית. רצונך: ציונות־מדינית או ציונות־חלוצית בלי המלחמה בכפייה כמעט שלא היתה קיימת כלל.

הדבר הנתבע איפוא היום הוא לא לברוח מן הכפייה אל הכניעה אלא להיות מוכן, במלוא שיעור הכרת־הצדק, להתייצב מול הכפייה, אם אמנם תופיע באופן מוחשי כאמצעי להטלת פתרון שהוא סכנה לישראל.

עד כאן – לעניין הכפייה.

ו

ולענין: “על ישראל ליטול יזמה בענין הפלשתינאים”. מה פירושה של נטילה מומלצת זו? פירושה של יזמה מחדשת בענין הפלשתינאים, בנוסף על כל מה שכבר נאמר והוצהר על ידי הנהגת ישראל על פתרון הבעייה במסגרת ירדן, הוא מדינה שלישית, היינו: מדינה ערבית נוספת החוצצת בינינו לבין ירדן, לשון אחרת: מדינה המחוברת בעורפה אל ירדן ונושאת עיניה, פניה וכידוניה – אל נתניה ואל יפו.

וודאי, אם תצא ישראל רשמית ב“הצהרת בלפור” כזאת, כפי שמבקש לראותה ידידנו ליובה אליאב ב“ארץ הצבי”, היא עשוייה למנוע מעצמה מעשי־כפייה או נטילת־יזמה של ערבים או של מעצמות, משום שימצאו אותה עושה את מלאכתן תחתיהן. אך את מהותה של מדינה כזאת ואת יעדיה איננו צריכים ללמוד על פי הדרש. אנו יכולים ללמוד אותה מן הפשט הערבי המקורי, שחכמת הפלפול היהודי עדיין לא השיגה אותו.

עד כה היתה לנגד עינינו “האמנה הפלשתינאית” הראשונה בלבד ולצידה – ההחלטות ה“ממתנות” של מושב־המועצה האחרון בקאהיר. די אמנם לקרוא בשני אלה – גם בפירוש האחרון, הממתן כביכול, של קאהיר ­– כדי לדעת אל מה חותרת התנועה הפלשתינאית כאל יעד ריאלי, של דורי ושל דורך, ולא כאל חזון לימות־המשיח.

אלא שעם כתיבת־טורים אלה הגיעה אלינו הכרזתו של מנהיג “א־צאעיקה” זוהיר מוחסין בראיון לג’יימס דורסי, המומחה לעניני המזרח התיכון של העתון ההולאנדי “טרוב”, בענין מהות המאבק הפלשתינאי, וספק אם נשמעה אי־פעם מפי אישיות מנהגת של אש"ף הצהרה כזאת בגרעינו של סכסוך־הדמים הממושך בארץ הקודש.

וכך, מתוך אי־התחשבות מחפירה עם “ארץ הצבי” ועם מחברה תם־הלב; מתוך התעלמות מכאיבה מפלשתינאים גזעיים כמו מתי פלד וחבריו ותוך זלזול מביש בפיקניק של המתקדמים היהודים נוסח “שלי”, שנתקיים רק לפני שבת ביער הרצל בבן־שמן, קם זוהיר מוחסין, ראש המחלקה הצבאית של אש"ף, ואומר בפשטות:

“– – – הטענה לזהות פלשתינית מועלית מסיבות טקטיות. אין עם פלשתינאי. הקמת מדינה פלשתינית (דבר מוחסין – י.) היא כלי להמשך המאבק נגד ישראל ולמען אחדות ערבית. – – – רק מטעמים פוליטיים אנו מדברים על זהות פלשתינית. בשל סיבות טקטיות למשל, אין ירדן יכולה לטעון לזכויות על חיפה או יפו אבל אני כפלשתיני יכול לדרוש את חיפה, יפו, באר־שבע וירושלים”.

עד כאן מוחסין.

– – – וכדי “ליטול יזמה בענין הפלשתינים” עלינו, לדעתם של קצת ישראלים המתקראים “שפויים”, להחיש את התהליך הדיאלקטי הזה המוליך אל השמדת עצמנו – ובלבד לקדם פני כפייה. רצה לומר בנה לך גרדום נוח לפי מידה, ואל תצטרך לגרדום של קונפקציה שעלולות להתקין לך מעצמות או שכנים – או שני אוּמני הקולר והמערפת גם יחד.

ז

יש נקודה קריטית אחת שרודפי־השלום או ממלליו מבקשים לרשום לזכות עצמם בהדגשה: כביכול הם צמאים לשלום והאחרים – תאבי מלחמה. הם רואים בחרדה את הדם העלול להישפך במחזור חדש של פעולות־איבה והאחרים, כביכול, מתייחסים לכך בשוויון־רוח וקנאותם מעבירה אותם על חרדת־ליבם. ובתוך טיעון כזה, העלול להיקלט בקלות דמגוגית בכל בית־אב עברי, מצטייר צד אחד כדואג לבן ולבת ולחיי הנוער של ישראל וצד אחר כאחוז דיבוק של מידת־הדין ללא קורטוב של מידת החרדה.

אלא שהאמת הכאובה והמרה מאד היא שלום של היום, בתנאים מקפחים מבחינת בטחון ישראל, נושא בתוכו את גרעין ההשמדה של מחר. הוא אבי־אבות המלחמה הבאה בתנאי־קרבן נוראים וחמורים יותר. שלום של גבולות מצומקים ושל גרון־אדמה נטוי מכפר־יונה עד נתניה. איננו חוף־המבטחים שבו יעגן ישראל לאורך־ימים אלא גשר הזינוק המשופר לאויביה וחוף־הפיתוי להשמדה סופית – גירוי ופיתוי שנלווים להם תנאים לא־רעים כלל להגשמה.

אין לך הטעייה חמורה יותר, מרושעת יותר, מן המגמה להעמיד זה מול זה שלום־עדנים מכאן וקרבות־דמים בלתי פוסקים מכאן. כביכול, הברירה היא ברירה של השקפה ומאווי־לב ולא ברירה של כורח.

והכורח, הכופה עצמו על הכרתו של כל אדם יהודי שבא למצוא מיבטח בארץ זו, הוא כי עוד ימים רבים נכונו לו ולאחיו עמו חיי מתח וסכנה ודריכות במאבק על קוממיות עמו – וקוממיות עצמו – שעדיין לא פסק. ואם יש דבר הכפוי כמעט באותה מידה על הנהגת־העם ועל דבּריו הריהו הכשרתו הנפשית של העם לאמת הזאת. שכרה של אמת זאת? ביסוס הרבונות, על יפי החיים היהודיים העצמאיים, שתיכון בטח, לפחות, כמניינו של נשיא אמריקאי, “לאלף השנים הקרובות”. השכר – עצם חיינו הרבוניים היום ואולי גם ההרגשה שדורנו זכה גם לפצות את זכר הטבוחים. גם לנטוע עץ־חיים לבאים אחריו.

ח

“יש לומר לעם את האמת” אומר ידידנו דניאל בלוך – ואולי זוהי אחת משורות ההגיון הגרעיניות בכל מאמרו. אלא שגם האמת איננה עוד חד־משמעית כל כך בימינו.

כי האמת היהודית כולה, ככל שהדברים אמורים במלחמת ישראל על קיומה, אינה רק ששכנים מתאנים לה ומעצמות מצירות צעדיה ושכל ענינן של מעצמות – גם ידידותיות – הוא לפתור מצוקות שלהן, היונקות מן הסכסוך הישראלי־ערבי, והמעיקות עליהן מאד בשעה זו, וביחוד – – בחורף. זהו חלקה העובדתי של האמת, אך חשוב כמוהו החלק הליקחי לאומה ולקברניטיה – והוא המשלים את האמת ועושה אותה גם חומה וגם חרב.

והאמת השלמה שיש לומר אותה לעם היא כי צפוייה, כנראה, תקופה של התנגשות חדה בינינו לבין טובי ידידינו בעולם. וכי בתוך התנגשות זאת – שאין, כנראה, למנוע אותה – כבר מן הסיבה הפשוטה שזביגנייב בז’זינסקי מתגורר לחוף הפוטומק ואורי פורת עם לטיף דורי ביחד יושבים במנרה ובפצאל וביטבתה – בתוך התנגשות זאת של מאבק נחרץ נגד הפתרון הכפוי, צפויים לעם – כמו בעבר הציוני הרצוף מאבק ומרי – קשיים חמורים מוחשיים מאד. קשיים לעם ולכל יחיד בתוכו.

ט

צפוייה סכנה שמתוך סירוב לוותר על מה שהוא עיקר בעינינו לא נוכל עוד להתהולל ברמת־חיים שמפרנסים אותה אחרים; לא נוכל עוד ליהנות מן הברק המדומה של הלירה הישראלית הנעשית יום־יום מזוייפת יותר, אף שהיא נושאת חתימתו של נגיד הבנק הממלכתי; צפוייה סכנה שנחזור וניתבע לקרוא: הנני!, באותו קול, באותו תוקף ובאותה נכונות שהשמיעם ישוב יהודי צנוּף ומכוּוץ, שטוף דמעות שואה אך מאמין עד כלות־לבו, בשנת התש"ח. אל מול הסכנה הזאת, שאולי היא בסופו של דבר מיבחן־מצרף חיוני לעם הזה, יש לקרוא עתה את ישראל. אל מולה יש “לומר לעם את האמת”.

כן, אולי יש לקרוא לו גם להתייצב מול הסכנה, המוכרת מאד לעם היהודי לא מהיום, שכמה סהרורים מעלפי־מחשבה ימשיכו להצעיף הכרתו בהינומה של אחווה ושל שלום מול הסכנה לקיום, השלופה כמאכלת.

י

בהשקפה המזהירה אותנו מפני הכפייה אך הקוראת לנו, בעצם, להקדים מעשה־כניעה למעשה־כפייה, מקופלות קטנוּת־אמונה עם מורך־לב שספק אם ידעה התנועה הציונית מעודה, קטנות־האמונה ביטוייה באבדן הבטחון בצידקת דרכה של הציונות ובהשוואת טיעוניהם של שני העמים הנלחמים על פיסת ארץ זו כאילו היו צידקו של זה וצידקו של זה מעוּיינים ומתחרים זה בזה. עשרים ואחת מדינות ערביות רחבות־ידים מזה ומדינה יהודית אחת צמוקה כגרוגרת מזה – ועדיין הצדקות מעוּיינות.

וקטנות־האמונה איננה רק בשורש צידקת הציונות אלא גם בפרוגנוזה הציונית הבסיסית, הבנייה על סיכויים להתחזקות מוסיפה והולכת של המרכז הלאומי בישראל על ידי עלית היהודים לתוכה.

ההתקדרות הזמנית של אופקי־העליה, מארצות חירות ומארצות שיעבוד, די היה בה כדי להתחיל למוטט אצל קצת ישראלים את ההשקפה הבסיסית על המום הסטרוקטורלי הטבוע בעם היהודי בפזרונו ועל התפתחויות – דטרמיניסטיות, כמעט – המתחייבות מהגיון המום הזה, אפילו אם פה־ושם מפציעה איזו קרן־אור זמנית באחד מפזורי העם או באחד מפרקי־הזמן החולפים של קורותיו.

קטנוּת־האמונה מבקשת לסמוך עצמה, כביכול, על אדני ההגיון המוכח והניתוח הריאליסטי, אך בעצמו של דבר, מקורה בשפע וברווחה חמריים, המעלים מעטה־חַלב על מיטב אמונות־הלב, ובעייפות החושים הלאומיים מעוצר מלחמות־חוץ ותגרות־פנים גם יחד. וכך הולכת ומתהווה ציונות של “מהיכא תיתי” – נוסח: כיוון שכבר אנחנו כאן, עלינו להפיק מהיותנו את המיטב הקיומי האפשרי, אך לעמעם את חלום־הדורות ולקפל מעט את דגליו.

י"א

מסתבר כי עם כל הקריאה “למנוע כפייה” – הרי כפיון אחד בכל זאת נחוץ־גם־נחוץ עתה לארץ וליושביה: כפיון הלב להאמין; “נטילת יזמה” להתחדשות האמונה בצדק שלך, עוד בטרם אתה מאמץ לך בִּטָחון בצדקתם של אחרים. אמונה מתחזקת והולכת גם בכוח ההגיון – אם יש דבר כזה כמו אמונה־הגיונית – כי לא חל שינוי־של־מאומה בעצם הגורל הטראגי של העם היהודי, שינוי שיהיה בו כדי להצדיק החלשת האמונה בפתרון הציוני כהתרתו היחידה של מצב־טראגי זה. מובן, בושה וכלימה הן שגילויים חריפים של אנטישמיות בארץ כה מתקדמת כמו ברית־המועצות וגילויים של אי־אהבת יהודים בארצות פחות־מתקדמות כמו צרפת וארצות הברית עדיין משמשים משענת־וודאית לרעיון הציוני. אבל אלו הן בושתו וכלימתו לא של העם היהודי אלא של העולם הסובב אותו – שמפני שמע כפייתו בלבד מקבלים כמה מידידינו הטובים בישראל פיק־ברכיים עוד בטרם ראו ברק־עיניה של תנשמת־הכפייה עצמה.

*

על ישראל ליטול יזמה? – בוודאי. יזמה חדשה של קוממיות הלב, שהוא, כמו מוחם המתעקם של כמה ישראלים, הולך ושח תחת משא הכפירה הפנימית ומורא הכפייה החיצונית משא ומורא האוחזים זה בגרגרתו של זה. וככובד המשא הראשון אימת המורא השני.

22 באפריל 1977

---

מפנקס הזמן – "לא להניח לה ליפול"

מאת

ישעיהו אברך

א. “לא להניח לה ליפול”

“ארצות־הברית – אמר ‘פקיד בכיר’ בדרך מז’נווה – לא תניח לישראל ליפול”.

(מן העתונות)

יש להניח כי בסופו של דבר יצורף לאיזה סיכום – במנין של ספרוֹת ובמנין של מעות – מחיר הדוּכנים בשוק־הפטפוטים, שפתחו המפלגות בדמות התיפלוּת הממוּסגרת המופיעה יום־יום בעתונות. הסיכום של כל הציורים האלה, של השטחים הריקים ושל השטחים הכתובים – שהם ריקים לפעמים יותר – יגיע בוודאי למיליונים רבים. ולא נותר אלא לקוות שכל המיליונים האלה המוּצאים על הפּסולת והמושלכים אחר־כך אל סליה לא יביאו איש אל הדין וכי הם, כלומר המיליונים, שאוּבים כחוק וכהלכה מתקנות המחוקק שהיה, כנראה, נדיב מאד לגבי מיכסת ההוצאות לגולגלתו של כל חבר־כנסת.

כי אם אמנם יימצא אדם שיחרף הפעם הזאת את נפשו ויעבור על החוק ובלבד להבטיח מימון נוסף לתצוגת־הדלות־המחשבתית הזאת של מפלגות בישראל – דין יהיה שירצה עונשו מחצית־המחצית, שיעור בשיעור, בבית הכלא – ובבית־מחסה לשוטים.

אלא שאין טעם להאריך בכך שבוע ימים לפני הורדת המסך, שהרי את מרבית ההצגה כבר ראינו וממרבית הנזיד כבר הולעטנו ואם צפויים לנו כהפטרה עוד כמה “אקדחנים” וכמה חשפניות־בּלות – נישא גם אותם בענוות מוסברים. יכּה הבל את הבל. וכל ההבלים – אותנו.

בסך הכל אלה הם “פטישי־הפלסטיק” של חגיגת הבחירות ומי שמצא כי אין כפטישי־סרק אלה לסַמל בהם חג של עצמאות, למשל, אל יופתע אם הוא מוצא כמותם בדיוק יצוקים בכ"ב אותיות עבריות ומתקראים הסברה או תעמולה לקראת בחירה שפוייה של פארלאמֶנט.

או שמא רואים המסבירים כחלוּלים לא רק את הפטישים שבהם הם מכּים בראש הציבור, אלא גם את הראשים המוסברים עצמם? יתכן. זוהי, כנראה, ההשערה הקרובה ביותר לאמת. יהי כך. נלך, איפוא, ונצביע לפי מנת־המישׂכּל שאותה מייחסים לנו המסבירים.

אלא שחשבון זה, של דרָרַת הרוח בנוסף לדרך הממון, אף שאין זה ריגעו ואין זו שעתו, חייב להיעשות, ועוד ייעשה במפורט – ולא נעקוף אותו.

*

אך בעוד שאין המודעות מעלות לליבון כמעט שום בעיה מבעיות המוקד של ישראל בימים אלה – מגיחות הבעיות עצמן מן הגלוי והצפוי ומן הסמוי והמפתיע ונזקרות כרמחים. והעובדה שבעיות אלו מטילות אור צורב של זכוכית־מגדלת על תפלוּתו של הוויכוח המתנהל היום, מן המודעות – עובדה זו היא רק טפלה לחומרתן של הבעיות האלו עצמן.

מתוך הדברים השקוּלים והמנותחים בבהירות שהביא אבא אבן במאמרו ב“מעריב” השבוע (10.5.77) ושכינויים “האמת על מדיניות ארה”ב – יש שינוי, אך אין להיבהל“, היינו מציעים לנעוץ את מקדח־הניתוח בחלק הראשון – יש “שינוי” – ולהיערך היערכות ישראלית ויהודית למסקנות הנובעות ממנו. לא להיבהל (לעולם, ובכל תלאה, באמת: “אל תירא עבדי יעקב”) – אך לשפוט את מראה הדברים המתהווים שפיטה לחומרה ולא לקולה. תמציתה של תמורה מתהווה זאת ורוחה ניתנות אולי להבנה דווקא מתוך האמירות כלאחר־יד של ה”אוראקלים" השונים בוואשינגטון.

ימים לא מעטים היתה ננעצת בנוּ כחנית אמירתו המשתגרת של הנרי קיסינג’ר ושל נשיאו עימו על דאגתם ל“היוותרות בחיים” (“Survival”) של ישראל. כל העמים חיים ובדין חיים – ואילו לישראל יש להבטיח את “ההתקיימות”. נאמר לנו פעם על ידי אחד מבני שיחו של מדינאי זה כי עמד במשך הימים על הפּוצע שבניב זה ושינה אותו מעט או שהוסיף לו גם את “בטחונה” של ישראל, היינו: המעצמה הגדולה תדאג תמיד “להתקיימותה” של ישראל – ולבטחונה. יפה.

השבוע (ביום רביעי) אנו קוראים בדבריו של “פקיד בכיר” בפמלייתו של הנשיא קרטר, בתדריכו לכתבים אמריקאיים בז’נווה, מודיפיקאציה מסויימת – לא סימנטית בלבד – לניסוחי הקודמים בכהונות:

“ארצות הברית – אמר ‘הפקיד הבכיר’ – לא תניח לישראל ליפול”. זוהי, כמובן, בשורת־עידוד מפליגה שיש בה כדי להרנין כל לב בישראל. “לא להניח ליפול” – ופקידי המימשל המעונבים של ארצות־הברית, הם, כמובן שיחליטו באיזו נקודת־שבירה אנו עומדים לכרוע תחתינו ובאיזו נוּכל, איך־שהוא, להחזיק מעמד.

הזכרנו רק משפט אחד, תסמונת בלבד, ולא מנינו, כמובן, את האותות הממשיים, השחוּזים כרומח, הידועים כבר היום לא רק למעצבי המדיניות של ישראל אלא גם לכל קוראי עתוניה. ולא נחזור למנותם כאן, פרט לאות האחרון של אי־העדפת ישראל בקבלת נשק להגנת חייה – ביתה, חצרה, ערוגותיה וכל המירקם החברתי, המדיני והכלכלי המפליא שהקימה מאז היתה לרבונית.

*

החיים היהודיים בכלל והחיים הישראליים בפרט אינם נעשים נעימים יותר או קלים יותר כמלוא־הנימה אם אנו מצליחים לגלות עוד שליט – וביותר: שליט אדיר־כוח – הפונה לנו עורף. אך החיים נעשים קשים פי כמה, לובשים גלימה של שיכּוּר־עצמי ודומים למסע בלוּנה־פארק, אם אין מגלים נימות, דגושים ומגמות מבעוד זמן. וכך יקרה שקצב התעוררותו של החשש פעמים אינו משיג את קצב דהרתה של המציאות אל שברונה.

יש מקום לניתוח מעמיק יותר של גילויי המוסרנות שאתה מבחין בהם מזמן לזמן אצל מדינאים חשובים – של הגילויים, של תוצאותיהם ושל ביטויים הממשי במעשה המדיני. בסך הכל לימדו אותנו הקורות להתייחס לגילויים אלה באיפוק רב ולא להתלהב להם קודם הזמן כדי שלא להישרף לפעמים בלהבתם או לעלות על מוקדם. מעט־מעט התחלנו נבהלים דווקא מפני גלגול־עיניים מוסרני של פוליטיקאים ואפילו של מדינאים. נבהלים מאד.

למדנו למשל, כי המוסר דרכו לילך ולהתנדף ככל שהוא נתקל באינטרסים של אותו מדינאי עצמו – מעצמתיים, לאומיים או אחרים. רק נתבררו לו הקשיים להפעיל בתוך עמו ובתוך ארצו ערכים מוסריים שהוא הטיף להם, הוא מנסה למצות את המוסר־הצרוף הזה, לפי תפיסתו שלו, בענינים הנוגעים לעמים אחרים. ואף כאן – תוך אבחנה מורשת שלא ייפגע אגב כך האינטרס הלאומי העצמי של ממלכתו.

הנמשל פשוט. מובן ליהודים אולי יותר מלכל עם אחר.

*

אנו נבהלים, למשל, – כן, נבהלים – מפני המראה הזה של הליכת נשר אל זרזיר בז’נווה, הליכה המעלה בזכרוננו תמונות נוסח ברכטסגאדן או מינכן, עם או בלי מטריה. אף כי, מכאן כמשם, חזרו ללונדון. לא קל למחוק תמונות אסוציאטיביות כאלו מקרקעית־המוח של דור הזוכר עדיין. זכירה של עד־ראייה, את חיוּכי המדינאים המרוּצים, את הפרידות הנלהבות ויותר מכל־וכל: את המחיר שתמיד שילמוהו אחרים. חבל הסוּדטים לא היה אחרון במנין זה ורצועת־פירוז משני עברי הגבול בגולן, כאשר נשיא ארצות־הברית מדבר בה, איננה רחוקה כל כך מן המשל.

לא קל גם לשכוח אמרות־שפר של נשיאים כגון אימרתו הנודעה של פראנקלין דילאנו רוזבלט לאחר פגישתו עם אבן־סעוּד. את ריקעה ופירושה האמתי למדנו אחר כך היטב ממעשי־הצלה שצריכים היו להיעשות ולא נעשו ומן המעשים שנעשו ולא צריכים היו להיעשות. ואת סודותיו המדכאים של הרקע הזה למדנו מאוחר יותר מספרו של מורס – “While Six Million Died”.

מסוכן, וכמעט מאזוכיסטי קצת, לתלות בידידים סימנים של יריבוּת. אך מסוכן עוד יותר להדביק תוויות מרדימות של ידידות תנ“כית־מוסרית למי שעדיין חייב להוכיח נאמנות זאת במעשיו המדיניים וביותר: במעשיו לעם התנ”ך.

*

יש לומר כי בימים האחרונים ממש נשמעים מבחינה זאת צלילים של מנהיגוּת אמתית מפי ראשי־המדינה. דבריו הנאמנים והיהודיים מאד, כתמיד, של ישראל גלילי; דברי שר הבטחון החוזר בנאמנות אל עצמו ואל דרך־הגדרתו הבהירה, הצלולה; דברי ראש הממשלה, שמאז נתפנה מכהונתו כמו הותרה לשונו לדבר בניב אנושי פשוט – קול אחד. ברקע עולה ומצטרף גם דברה של יהודיה גדולה אחת, והוא כתמיד כמו חצוּב־מסלע ונושא עמו גם את הדווי הכללי והאישי של תהפּוּכות ההיסטוריה הישראלית, גם את ליקחן. צירוף הקולות הזה – מעמיק איתנות. יוצק ביטחה. סברה שאפילו ההסברה במודעות לא תוכל לו.

*

אלא שמשהו בנוסף לזה חיוני עתה לסוללת־המגן של ישראל.

הפּוֹעל “לכד” הוא, כמו הרבה ניבים בעברית, רב־משמעי. בבנין דקדוקי אחד עניינו לכידה ושבייה. בבנין דקדוקי אחר עניינו התחברוּת וליכּוּד – אך את המלה הזאת אסוּר, כמובן, להעלות על דל־השפתיים שלושה ימים לפני הקלפי. (אולם בבנין “התפּעל”, התלכדוּת, שבּו מותר עדיין להיעזר, הוא מצוות השעה וגזרהּ. כל העננים המתקשרים בשמיה של ישראל בימים אלה והבאים עליה כחשרה – גוזרים את ההתלכדות הזאת. אין מיפלט מראיית החובה הזאת פנים־אל־פנים – גם מול נשיאים מבחוץ, גם מול הרוח אשר בפנים. ולא התלכדות של הפירורים אשר בתווך. אלא התלכדות של הקצוות, של עמודי המשען. ככלות הכל, ישראל – היהודית, הציונית – יקרה יותר אפילו מן הסך־הכל של מספר מפלגותיה.

ב. הרהורים של קלריקאל

“בהצגת בכורה של האופנאי יעקב יעקבי הופיעה על המסלול שמלת־בלוזון שנתפרה מטלית יהודית”

(מן העתונים)

איננו מכירים את האופנאי יעקב יעקבי אבל נעים היה לדעת שערכים יהודיים בני־קיימא לא נעלמו גם מעינם של אמני האופנה. כל הקינה על הינתקות ממקורות, התנכרות למחצבת – הבל. כל זמן שבשביל לעשות חצאית־בלוּזון ראוייה־לשמה עדיין אנו נזקקים לטלית – לא ניתק קשר־הדורות. יתר־על־כן: גילוי חומר־הגלם הזה כפוטנציאל אופנתי – כדברי אחת הכתבות במדורי האופנה – הוא, מסתבר, אחד המקורות המבטיחים ביותר של הכלכלה הישראלית. נפט אין לנו, קפה אין לנו, נחושת אין לנו, – עם שהיתה, כנראה, בימי שלמה המלך – אבל טליתות? ככל שיאווה הלב. כמעט מראשית הדורות. וחשוב מכל: עד אחריתם, כנראה. הרבה דברים סופם לעבור מן העולם (יש אומרים: אפילו האופנאים עצמם) – הטלית, כנראה, לא. מכל מקום: לא כל־כך מהר. לא כשיעוּר עונתה של אופנת קַרדן אחת או שתים. הנה סוף־סוף פירושה האמתי של המלה הנדושה “משאבים”. מקור שממנו אתה שואב ושואב – ואיננו נדלה. טלית.

השואה בלבד, למשל, הורישה לנו מחומר זה שיפעה. הררי־הררים. ככלות הכל, לא כל היהודים נשרפו עם הטליתות. רבים, פשוט, לא הספיקו להתעטף בהן. ושמא נאספו גם הטליתות. כמו שיני הזהב התותבות, כחומר־גלם בשביל הגרמנים. ומדוע באמת לא? וכי האופנה הגרמנית – טול, למשל, את כתב־העת “Sie” – אינה מקדימה בדמיון־היוצר שלה את אופנת היהודים בארצם?

אירופה, סיפר לנו ידיד, שסייר בעִיים היהודיים שם לראות מה שרד משכיות־החמדה שלהם, עדיין מלאה תשמישי־קרושה יהודיים. גם טליתות, או ראשית כל: טליתות, שהרי הטלית היתה ציודו האישי של כל יהודי, רש כעשיר, זקן כנער־מצוות. האופנאי הישראלי החדש, בעזרת נשי ישראל, עשוי להביא לשרידים אלה “ישע ופדיום”, כמאמר הפייטנים של העת הבינונית. שמלת הטלית, מספרים עדי־חזות, הוצגה לפני שבועיים בתנועת־קווים נאה וסימטרית ובטלטול־קווים נאצל על־ידי דוגמנית ישראלית – מקומרת במקום שראוי לקימוּר, מקוערת במקום שראוי לקיעוּר. הכיעוּר הישראלי במיטבו.

וכדי שלא נטעה, הסביר לנו המקורב אצל בעלי ההשראה הטליתית כי אין הדברים אמורים בבד דמוּי־טלית אלא בטלית־של־ממש שבושמה – ביושנה וגונה כגון הגוויל, שאף הוא, כידוע, חומר בחומרים הערכיים של היהדות. יש, אמנם, איזו בעייה עם הציציות, שאין נשי ישראל והאופנאים יודעים עדיין אין כורכים אותן וכיצד מסתדרים איתן, אבל עם מעט דמיון וודאי יימצא גם לציצית מקומה הראוי במלתחת האשה הישראלית בת־זמננו. או שמא עושים את חצאיות הבלוזון מטלית־שכולה־תכלת והיא, כידוע, פטורה מציצית? אולי למטרוניתות של ישראל ולגוזרי אופנתן – פתרונים.

המידה ההלכתית המינימלית לטלית היא, כידוע, זו המספיקה להלביש ילד המסוגל ללכת. באופנת־המיני שנתחדשה, כמדומה, זה עתה בעונת־הקיץ של פאריס, לא יקשה על האמן יעקב יעקבי להלביש כל נשותינו בטליתות, לפי כל התווים והתגים של ר' יוסף קארו. לא ידע, כנראה, הצדיק מצפת לאיזה דור חסר־מידות הוא מתקין את תשמישי־המידה של הטלית היהודית.

*

בקיצור: מעל אגן־הירכיים המטלטל של האשה הישראלית בת־ימינו תשתקף לנו מעתה בבוּאתם הממוּזגה של היהודי הישן עם הישראלי החדש. האחרון ימזוג בה את הקהוּת עם האטימוּת ואת שתיהן – עם גסוּת הרוח, המטפסת ועולה ככל שמגביהה ועולה השכבה החברתית בסולמה של ישראל.

אם נספר כי בלבוש זה הלכו יהודים לקדש שם אלהיהם ושם עמם על המוקדות – איש לא יזוע. הלכו – הלכו. גורדמוּ – גורדמוּ. אך אולי תרתיע מעט את נשי ישראל העליזות הידיעה כי יש שעוטפים בטלית גם בר־מינן יהודי לאחר טהרה. תזכורת מאקאבּרית קצת בעצם נשף־ריקודים עליז – לא כן?

מתי יגיעו אופנאי ישראל אל הטוטפות?

13 במאי 1977

---

עוז לנדיבוּת

מאת

ישעיהו אברך

על אף ה“סאלון־ערבּיזם” שנתפשט אצלנו באחרונה בדרך שהיו מתפשטים בעם היהודי מזמן־לזמן דרדרים של תלישות ושל שנאת־עצמו; על אף האנדלרמוסיה־של־הצדָקים, שהוטלנו אליה באחרונה ושלא באה אלא לערער את צדקך שלך הנטוי כפלס; על אף כל אלה ובלי קשר עם כל אלה – תקום נא ממשלת ישראל ותכריז על החזרת עקורי בירעם ואיקרית לכפריהם.

לא כדי לרַצות שונאי־עצמם לתיאבון; לא כדי לקבל מחמאתו של מזכיר המדינה או חיוכו של מזכיר בית־האומות בניו־יורק ואפילו לא כדי לזכות בהינף־יד של ברכה מן הוויקאר ברומא. רק כדי להיענות לצו־הלב של עצמנו. להיענות לאמונה כי עולמה של ישראל – אף שהיא נאבקת בצפרניים־ובשן על האחיזה בכל טרש מטרשי הארץ הסוררה הזאת – חסד ייבנה. עולמה של ישראל – כחלק מעולמה של היהדות. כלוּז של מורשתה. גם כביטוי של מוּסר־חייה כאומה, גם כביטוי של חכמתה. היא חכמת השכל המבדיל, או חכמת ההבדלה עצמה שהיא, כידוע, סימנה המובהק של הדעת.

*

להחזיר את העקורים המארוניים והאחרים לא משום שאנו חייבים משהו, כלשהו, לנצרות הקאתולית־רומית או אורתודוכסית־יוונית או לאיזה שהוא גון מגוניה. אילו זה החשבון ואילו לא היו מעורבים בו יסורי אדם וסבלותיו – הקריאה האחרונה שנחוץ היה להאזין לה היא קריאתו של אותו “ממלא מקום” ברומא, הרואה זה שנתיים בטבח מאמיניו בארץ־הארזים ואינו מניד עפעף ומבקש לקנות במחיר כיסוי־דמיהם את בטחון מרכולתו, הגשמית־עסקית, לא פחות מאשר הרוחנית־דתית, בעולם הערבי. וזה לבד מן החשבון הפרטי שיש לנו עם מעצמה דתית זאת מאז ומקדם – וגם מאז ולא מקדם.

אין אנו חבים לה דבר ואין היא ראוייה מבחינתנו לשום דבר זולת זעם־נקמתם של האלים.

על אחת כמה וכמה אין אנו חבים דבר לעולם הסובב אותנו או הסוגר עלינו מקרוב, שאינו ממתין אלא למעידה קלה שלנו כדי לנפצנו אל סלע.

*

אך אנו חבים חוב זה לאות ולעדוּת כי כשם שיש מחיר לתועבה נוסח קאפוּצ’י – כך יש שכר לנאמנות נוסח ראַייה ועדתו. אנו חבים חוב זה לעדוּת כי הפנקס אמנם פתוח, אך היד רושמת בו לא רק את התועבות ואת הזדונות אלא גם את היפוכם. וכי מדינת היהודים, המשופעת אולי בפגמים הרבה – במוּם אחד אין היא נגועה: המוּם המחפיר של כפיוּת־טובה.

אנו חבים זאת למאזן הנכון של פנקס הרשומות, אך אנו חבים זאת, ולא־ פחות מכך, לכוחנו הנצבר. לכוחנו – לא לחולשתנו. אנו חבים זאת כנדיבותם של חזקים, כחסדם של מנצחים, כפתיחוּת־לבם של שליטים. לא לעתים קרובות הפקידו הקורות בידינו גורלם של נשלטים ועשו אותו תלוי באומר־פינו, במשיכת קולמוסנו, בהינף מטה־המושלים שלנו דוקא; לא לעתים קרובות העמידו אותנו הקורות בצד החורצים גורל אחרים. רוב ימי חיינו נגזר עלינו לחיות – או למות – בצד האחר. ואין הימים רחוקים כל־כך כדי להשכיחם.

ככל שאנו רוצים בישראל בטוחה, נרחבת בשטחי מגן והתיישבות; ככל שאנו מבקשים – כמתחייב וכנכון – להוציא פארות־של־ישוב למזרח, לדרום ולצפון – כן עלינו לשלוח מאותו גזע עצמו גם ענף של גודל־רוח לָחוֹן בו, באותו צפון עצמו, את מי שהאמין לדברנו. לגמול למי שבטח בבית־הדין של ישראל ותלה תקוותו גם במידת־המשפט גם במידת החסד המבדילה את ישראל מן האומות.

*

המלה “תקדים” מבהילה, אך גם היא איננה מחוץ לתחום שליטתו של השׂכל הישר. ואין שׂכל ישר אלא השכל המבחין.

היה זה לא אחר מאשר הבישוף ראַייה שקבע ייחודם של שני כפרים אלה מבחינת זכותם הסגולית וצידקתם. התובע את זכותם הוא שקבע את הצמצום הזה ולא אלה שנתבעו לקיימה. וצמצומו של ייחוד זה – לטעמו הנכון וההגיוני מאד של אותו בישוף – הוא בכך שתושבי שני הכפרים האלה היו ונשארו נאמנים למדינת־היהודים בעוד שכפרים נוצרים אחרים נלחמו בה. אין דין־אלה כדין־אלה ואין כאן שום תקדים לאחרים, לָשונים, ושום דבר – כולל החשש המובן מפני נחשול העלול להתפרץ ­– אינו עומד למכשול אמתי בפני עשיית־הצדק.

הדעת הבוחנת והמבדילה, מאזני־הצדקה השוקלים והטָרים – הם שיעמדו מול כל נסיון מרושע להפוך חריץ – לבקע, ואשנב של נדיבות – לפתח הנפער אל תהום. מכל מקום, כוחה של ישראל לעמוד גם בחסד שהיא תגמול הפעם. גם במשמעות המוסרית המנומקת של סירובה בעתיד.

*

אולי אין זה מיותר להוסיף כי גם גדר – דוממת ככל שתהיה – יוצרת הגיון משלה. אי־אפשר לאורך־ימים לקיים גדר חייכנית ומסבירת־פנים מלבר אך זעומה וקודרת מלגו. על אחת כמה וכמה אי־אפשר לקיים גדר של דו־פנים כזאת כשהיא חוצה בין מארונים מזה ומארונים מזה, בעוד הצד הנזעם של הגדר הישראלית פונה אל אזרחיה שלה ואילו צידה האחר מחייך – בנדיבות־לב הראוייה לכל ברכה – אל אזרחים שמחוצה לה.

תמציתו של דבר: דווקא חוף הביטחה והכוח, שאליו הביאו את ישראל ראשי־ממשלה וקברניטי־בטחון בעבר, דווקא חוף זה אָמוּר – ומסוגל – להיות בשעה זו גם חוף הפיוּס והחסד.

מכּל מקום, אין אנו רואים סכּנה לישראל אם תוכיח כי מאגר העוז שהקימה לעמוד בו מול צר – אינו חסר גם את העוז לנדיבות.

3 באוגוסט 1977

---

מפנקס הזמן – שלכת אמריקאית

מאת

ישעיהו אברך

א. שלכת אמריקאית

“במשלחת ישתתפו גם נציגים זוטרים של אש”ף".

(סיירוּס וואנס)

קשה לזכוֹר תקופה שבה היתה אמריקה מחוּסדה יותר במדיניות המזרח־תיכונית שלה כמו בימי־סתיו אלה. את עלי־השלכת האחרונים השיר השבוע שר־החוץ שלה בשיחת־תידרוך לעתונאים.

לפי אותו תדריך, שהובא על־ידי כל סוכנויות הטלגרף, ישתתפו אמנם בג’ניבה נציגי אש“ף, אך הם יהיו “זוּטרים”, Peanuts. מרצחים זוּטרים. מרצחים – למלא רצון אש”ף; זוטרים – לשכך חרדוֹת ישראל. האיזון מתקיים – ושלום על אגן הים־התיכון אבל קודם כל: על אגם ג’ניבה.

*

מה פירוש “זוּטר”? איך מודדים רוצח זוּטר? מי מדד בשעלו דם? – אין זו, כנראה, בעייה סבוכה מדי מזווית־ראייה אמריקאית. ממיינים את אנשי אש"ף לפי מיכסת־הקטל שביצע כל אחד – ומי שלא רצח במעלות או בקרית־שמונה אלא ילד אחד, למשל, מזטרים אותו. זיטרוּהוּ – טוב לג’ניבה.

קנה־המידה פשוט ומתקבל ביותר על החשבון. אֶתיקה היא, כידוע, גם ענין של אריתמֶטיקה. לא חשוב, כנראה, אם הרגת, חשוב כמה הרגת. לא הפרזת – חבוֹש מצנפת, בוֹא לשוויץ ובכבוֹדך נתכבד. אמריקה – מכל מקום – תתכבד בך מאד. תסיר מצנפתה שלה – ותיקוֹד. לפניך ולפני החבית שמאחוריך. עוד נשוב אליה.

*

יותר משיש בהודעות של סיירוס וואנס מן הזלזול במוסר האנושי ובהגיון המדיני – יש בה זלזול בשכלם הישר של הישראלים. או, גרוע מזה, זלזול בכוח האמתי של עמידתם העיקשה ובכנוּתה. כאילו בא לומר: הן אתם יודעים כמונו כי ממילא, בסופו של דבר, יתקיימו הדברים כדעתנו אלא שאין אתם יכולים לסגת מן העקרון שהסלמתם. הנה חבל־הצלה קטן: אשפים זוטרים. פרחי־רציחה. ואפשרויות הזיטור מגוונות: זוטר במנין הקטוּלים; זוטר בכלי הרצח; זוטר באובּייקט, כגון: ממלא דינמיט בעגבניה בפתח־תקוה ולא בארובה של מגדל־שלום. אשפים ננסיים. יאים לשיעור קומתו המוסרית של העולם בימינו.

אתה קורא שורותיו של סיירוס וואנס ותוהה מה זוטר בהם ממה: המוסר האנושי, השכל המדיני או הערכת תפיסתו וכוח־עמידתו של עם שאולי הוא מועט במנין אך הוא שבע־ימים וחכם־חושים ויודע גם טעמן של מלכודות, גם מראה הפתיון שעל פיתחן.

תחבולה זוטרת מדי לארץ אדירה.

*

ידידנו בוואשינגטון, מן המוחות המבריקים שהכרנו בארצות־הברית, טוען זה מכבר באגרותיו כי אנחנו טועים טעות גמורה בהגדרת מהות המשטר הנוכחי בארצות־הברית. אמריקה – הוא כותב לנו זה חדשים אחדים בעיקשות פאנאטית – היא עתה לא דימוקרטיה פרלמנטרית, לא דימוקרטיה נשיאותית – אולי גם שתי אלו – אבל אמריקה של ימינו היא קודם כל מונארכיה. כן, מונארכיה. הקונגרס – קונגרס; הסינאט – סינאט; קארטר – קארטר, אבל בראש כולם – המלך.

מובן: המלך חאלד. מלכה החלוּש של סעודיה. המלך עם הפּוֹדאגרה הממאירה, כפי שאומרים יודעי־רפואה. ובכן, על פיו יישק היום דבר בארצות־הברית. כלומר: לא כל דבר. הדברים הקטנים עדיין מסורים לשרשרת הדימוקרטיה המוּכרת, עם הנשיא בראש חוּליותיה. אבל הדברים החשובים, החשובים באמת, בהם מכריע חאלד. מלך הסעוּדים. הוא אינו צריך לטעון. הוא אינו צריך לרטון. הוא אינו צריך – אם להמשיך בחרוז – לרנוֹן. הוא צריך רק לרמוֹז. הוא צריך רק להניד עפעף – וכבר מבינים את שרעפּיו. הוא אינו צריך לשגר אגרת או לשדר נאום. די שיעקם – את האף, כמובן – והכל בוואשינגטון מתיישר לפי העיקום הזה.

*

בני־ארצי, כותב לנו הידיד שהוא בעל עבר דימוקרטי מובהק, רגילים בקלישאוֹת מן העבר וכאשר הם שומעים כי כך וכך רבבות אמריקאים – מהנדסים, טכנאים, מוֹצצי־נפט, מורים, כמרים, נזירות – יושבים היום בסעודיה, הם קוראים לכך: קוֹלוֹניאליזם. קולוניאליזם חדש, אמריקאי. הבלים. הוא המלך ואנחנו, כאן בוואשינגטון, נתיניו. אל תלעג לי: אנחנו המושבה. הילידים.

ייתכן שאנחנו אומרים לו, למלך, איך לעשות דברים. אבל מה לעשות – הוא אומר לנו. בפירוש כך. ואתה יכול לגחך אל שרווּלך כאוות־נפשך. אני מכיר הרבה התפתחויות טראגיות בהיסטוריה של ימינו שהצופים בהן סברו שמוצג בפניהם שארז'. אני מכיר את ההתפתחויות – ואת סופן. ושמא אתה מכיר אותם טוב ממני.

העובדה שהם כבר קנו בלונדון את כל תחתוני־הנשים ואת כל החזיות של “מארכּס־אֶנד־ספנסר” מעלה אולי חיוך מריר, אך העובדה שבזה אחר זה נרכשים על־ידי השייחים בנקים וחברות־מניות ותעשיות באמריקה – עוד תעורר צמרמורת. לא רק בכם. בכולנו. ואל תופתע עוד אם תמצא את ידידך בוואשינגטון ממוֹלל מחרוזת ענברים. חי אלהים – זה יבוא. אינשאללה.

*

אתם, למשל, – אנשים נבונים היושבים בקירבה גיאוגרפית גדולה יותר אל אותו מלך – מאמינים בתום־לב בתוּלי כי טיעון הגיוני אחד, מבוסס על משנת־המוסר של קאנט ועל המורשה ושטר־הקניין של ספר־הספרים, מיד מטה דעתו של נשיא אמריקאי לענינכם. והא ראייה: חיוכו הרחב כנהר, טפיחתו הנלבבת על־שכם וקריאתו המשיחית־כמעט “להבטיח שלום־ישראל לאלף שנים”.

ובכן: מעולם לא נראיתם בעיני נכסלים יותר. קריאת־טלפון אחת מריאַד – לא של המלך עצמו רק של שגריר מבוהל המואמן אליו – שקולה כנגד שני קאנטים וארבעה עמוסים ואתה יכול להוסיף עליהם גם את יוחנן המטביל, הוא הבאפּטיסט הראשון בהיסטוריה שקדם אפילו למגדל־הבוטנים החשוב מג’ורג’יה.

אמנם. עדיין פותחים כאן בוואשינגטון כל שיחת־מדינאים בכד – כד של הגיון, של עובדות ושל ניירות עמדה – אך בלשכות הדיון הפנימיות מסיימים אותה, תמיד מסיימים אותה, בחבית. ואתה כבר יודע לאיזו חבית אני מתכוון.

אתה מכיר את אנדרטת־החירות בשער אי־הדמעות בכניסה לחוף ברוקלין? ובכן שם עוד תתנוסס חבית נפט. וכי, במה, אתה סבור, מדליקים היום את לפיד החירות של ארצות הברית?

דבר הידיד החכם משפת הפּוטומק.

*

הנה עניין הפלשתינאים ו“שתים־ארבע־שתים”. החלטת ה־ P.L.O. (הוא אש"ף) במושבו האחרון בדמשק לדחות את החלטת מועצת הבטחון עוררה אצלכם תרועה, נוסח: יראה קארטר וישפוט עם מי יש לו ענין ויניח סוף־סוף לענין הפלשתינאי שאחז בו כמו דיבוק.

הרי עוד מחשבת־בוסר. והיא סימן, כי לא השׂכּלתם להבין דברים לשורשם. הנשיא הזה גמר אומר להכניס את הפלשתינאים למיקוח הפוליטי הפעיל במזרח התיכון – והוא יכניס אותם בין יכירו בישראל בין לא; בין יקבלו את ההחלטה המפורסמת של מועצת הבטחון בין לאו. מדוע? לא מפני שהוא משיחם של הפלשתינאים או משיח־צדקם של חלכאים ונדכאים בכל העולם אלא משום שסעודיה הבהירה לו כי גם ענין זה סיומו בחבית.

יסרב ערפאת לנוסחה זאת – ימציא לו קארטר נוסחה אחרת, כל פעם קרוב יותר אליו, כל פעם רחוק יותר מן הישראלים ובלבד to accommodate him“” (ועניינו בעברית: לרַצוֹת אותו) אותו – ואת השייחים העומדים מאחוריו.

הכל ידידי, חג סביב החבית הזאת ושום נשיא אמריקאי לא גילגל בה יותר מן הנשיא הרֶליגיוזי הזה שאינו חדל גם לגלגל־עיניים למשיחו של אל־עליון ולתנ"ך המקודש שלכם. ואם לא עמדת עדיין על כך שהפוליטיקאי המסוכן ביותר הוא מאז ומתמיד מי שטובל לשונו לפני כל שיחה בנופת־צוּפים של מוּסר – אתה ועמך עלולים ללמוד זאת הפעם בדרך הקשה. על בשרכם.

אתראה מעיקה של ידיד נבון־לב.

*

נשיא ההסתדרות הציונית בארצות־הברית מר שטרנשטיין מיהר והגיב בּעיים־רוחו על הודעתו של הנשיא קארטר בענין הפלשתינאים ודיגושו היה על עיתוי ההודעה – בעצם ראש־השנה של היהודים – שהושווה בפי מר שטרנשטיין לעיתוי ההתקפה הערבית על ישראל ביום־הכפורים.

כוונתו של ראש הציונות בארצות־הברית היתה בודאי שלמה, אך הטענה המודגשת על השבתת החג נראית לנו מוגבלה־מעט – ולא היינו רוצים כי בה תרוכז ההתעוררות היהודית. הענין איננו בעיתוי אלא במהות.

בהודעתו ביום־החג השבית הנשיא האמריקאי לא רק את ראש השנה של היהודים אלא ימי־שנה רבים שאחריו. לא נגד היום שבו פורסמה ההודעה יש ללקט את כל גרגרי אחדותו ולגייס את כל חרון־אפו של העם היהודי, רק נגד העמדה האטומה כקיר. הממורטת כתער והמשחיזה – בלי שאולי תתכוון לכך – כהשחז סכין־בסכין, גם תערם של אחרים. של אויבים בנפש.

אם עדיין נותרו בעם היהודי כולו שרידים של קשיוּת־עורף קדוּמה – שעת המאבק הנחרץ על עתיד ישראל היא־היא שעת התגלותם.

ב. גם מדרכה היא מולדת

ובכן, הסכנה היא מוחשית מאד: עוד מעט ישללו מאתנו גם את הזכות האחרונה שעדיין נותרה לנו לפליטה בארץ – הזכות להיות מלוכלך. הגזירה האחרונה שגזר ראש עיריית תל־אביב עלולה, מבחינה זאת, להיות הקש שישבור את גב גמלנו האזרחי.

האמת היא כי אנחנו מכירים מעט מאד יהודים שהיו מסוגלים בכלל להעלות רעיון־בּארבּארי כזה. דמו בנפשכם: יהודי אחד יגזור על יהודי־זולתו – זר, פרטי, אינדיבידואלי – לצאת שלוש פעמים ביום לנקות את המדרכה הצבורית. הצבור מלכלך – והפרט צריך לנקות. כאילו אי־אפשר לקיים חנות של אבני־חן או מזללה של צלעי־כבש גם בתוך שלולית של מי־רגליים.

ומצד מי באה הגזירה הזאת? דווקא מצד ראש־עיר שגדל וצמח מתוך אווירת־החירות של הארץ; דווקא מצד האדם שהיזמה החפשית העלתה אותו לשלטון. בקיצור: נסתתרו כל הבינות וכבר אין אתה יכול לדעת מי בארץ הזאת מייצג מה.

*

זה לעניין דיכוי החירות. וענין הכבוד?

בא ראש־עיר – בן זמננו, איש־התקופה – ובחוסר־הבנה גמור לדרך התהווּתו של הריבוד החברתי החדש בארץ הוא מצווה, למשל, על בעליה של חנות־בוטיקים בת־ימינו לצאת שלוש פעמים ביום ולטאטא – כן, לטאטא – את ד' האמות הצבוריות שבקידמת חנותו. בעל־בוטיק – עם מטאטא! העלי – ינקה את הריפות! עלית שבעדית – ויטאטא זיבּורית!

ואל נא יקראו לכך במינשרים הרשמיים בלשון סגי־נהור “לכבד”. כביכול מצווים “לכבד את המדרכה”. אם זה כבוד – בּוּשה מהי"? האנגלים, שאינם מתחסדים, גזרו באמת את שם־הפעולה הזה משרשו האמתי: to clean – מן המקור קלון, כמובן.

הנה עומד אדם להשיא מחר את בתו אל הרובד הסוציאלי והחברתי המכובד של הארץ: אל קבלן־העפר או אל השוּלחני – ומה רואה היום החתן המיועד? עומדת כלתו־של־מחר, היא אשת־חיקו־של־מחרתיים, ובפרהסיה, לעין השמש מטאטאת. חסל סדר שידוך. בו במקום. כמאמר המשורר: על מטאטא רכוּב – יברח.

*

אף על פי כן, אילו אנחנו ראש העיר, היינו משלימים את הצו עד גמירא: פוקדים על בעלי־החנויות, לאחר גמר היום ולאחר שילוש הטאטוא, ליטול גם דלי של סיד לבן או כחלחל עם מברשת־סיידים וּלאַפּר בו את שפת המידרכה, מטעמי נוי וחיטוי גם יחד. כך נצטוו בזמנם לעשות זקני־אבותינו וכך שיווּ למבוי המפולש של העיירה בּוהק של נקיוּת שכל כרך ישראלי רבוני יכול היה להתברך בה – אף שלא למדו היגיינה וקוסמטיקה במכוני־יופי, כדרך שלומדים עתה צאצאי הבוטיקאים בקידמת דיזנגוף.

ואולי ימצאו סוחרי תל־אביב ניחומים בכך שעל החצר האחורית של החנויות – עדיין לא גזרו. טוב, למשל, לדעת כי בחצר המסעדה הנאצלה, שבה מזדמן לנו לסעוד מזמן לזמן, יוסיפו הבּוּלבּוּסים והכרוּבים והחרשפים והסלקים לעמוד גלויים ומזביבים ומחייכים אל השמש – רק אַמה אחת בלבד מבית־הצרכים. הן ממילא אנו מבליעים תמיד את התשובה על השאלה “מאין באת”. מדוע לא נחיל זאת גם על התבשילים המוגשים לנו בבית־האוכל הישראלי? וכי חשוב מאין באו? די אם ידוע לנו לאן הם הולכים. ועל החצר האחורית הזאת, שהיא פינת־יקרת של בית־האוכל הישראלי, עדיין לא גזרו. גם זו לנחמה.

כך או כך – אנו מציעים לסוחרי תל־אביב לא להיכנע. יעבור עליהם מה – את הבולבוס הזה אין לבלוע! הנקיון הוא בפירוש המצאה זרה – ובשום פנים לא יהודית – שהובאה לכאן מן הגולה. אי־אפשר לכפות אותה על יהודי גא, זקוף־קומה – ומלוכלך־מעט – בארצו. לא.

*

ואף על פי כן:

מולדת – שכחנו, כנראה – איננה רק “צמודים” ו“דולר נת”ד" וסיורים בפיורדים הנקיים של נורווגיה או בהולנד; מולדת היא לא רק תיאורי־נוף ולחי־החמור ודמויות־גבורים מספר־הספרים. מולדת היא החצר. המידרכה. קידמת הבית שבו אתה מגדל ילדיך. דלת־האמות שבהן אתה סועד. נועם האויר ונועם האוירה, יפי הנוף הפרוש לנגד עיני־הבשר שלנו – ונקיונו. הדברים העושים את כל האקולוגיה האישית שלך – החברתית, המוסרית וגם הפיסית־ממש – לא רק מורשת־אבות יקרה אלא גם אחוזת־לבּך הפרטית. ארץ חיקך. לאהבה אותה. לנוצרה.

כל תורת המכורה על רגל אחת. גם לאנשי עסקים.

23 בספטמבר 1977

---

ראיון

מאת

ישעיהו אברך

כשעה שלמה עמד האינקוויזיטור הקטן של “קול ישראל” וניקר גידיה של גליה, המתיישבת בת העשרים־ושמונה מפצאל. במסגרת התכנית לחג־הסוכות “לחם מן הארץ” ביקש, כנראה, המראיין לקבל תיראפיה אישית למצוקותיו המוסריות והפוליטיות, ולכל המדווים הוֶרטֶריים האחרים הפוקדים קצת מן הישראלים הצעירים בימינו.

פעמים בקלשון של מובילי־השחת, פעמים במצבטיים של מנתחים, ביקש להוציא מפיה של המתיישבת הזאת את הוודאות כי נוכחותה על האדמה הזאת היא נוכחות של ספק, מכל בחינה שהיא. נחזור, על פי הרישום החטוף ועל פי הזכרון, על כמה מבחינות אלו ועל התישאול המבריק מאד, היורד חדרי־בטן.

*

“דיברת כאן על חקלאות. חקלאות נעשית על אדמה – נכון? (תגלית עולמית! – י.) יש כאלה שאומרים שהאדמה כאן איננה של העם היהודי. מה דעתך? הרגשתך?” – אל החוּמש. " – – – יש כאלה שאומרים שזה שהיהודים ישבו פה פעם זה לא נותן ליהודים זכות לקחת מאדמתם של אחרים". – בּוּל.

השדרן שולח עוד כמה שאלות כחץ פולח אל “לב הבעייה” – ומצפה בסקרנות לתשובה כלבבו. “קשר היסטורי מקנה זכות? – – – אם יהיה הסדר ויחזירו את האדמות בעד מה תהיי”" גליה עונה מה שהיא עונה. “את מתחמקת מתשובה” תיקו קטן. אין רע. התשבי, האמור לתרץ, לא יאחר לבוא. תיכף ניווכח.

*

וישינסקי הקטן מניח לרגע לשאלה נכבדה זו ופונה אל סוגיה אחרת, מכרעת לא פחות. נוגעת בשורש־שרשי הדימוקרטיה. נציגו של שירות השידור בישראל פושט לרגע מדי חוקר ולובש גלימתו של פילוסוף במדעי המדינה.

“את מבינה שבעצם אתם קובעים עובדות ואת מאמינה שהעובדות שאתם קובעים יחייבו את העם – מיעוט מול רוב?” המונטֶסקיה הקטן מירושלים אינו מתעניין כלל אם פצאל עשה דין לעצמו והתיישב בבקעה הקודחת הזו על פי חמדת־לבו בלבד או אם הושיבה אותו המלכות בדין הממלכה. אם יתן דעתו על כך – מה יעשה עם התיזה שריקח לכבודנו כל הדרך מירושלים?

גליה כּספי מפצאל איננה נבוכה. היא מלומדת כמוהו בדימוקרטיה־הלכתית אך בקיאה, כנראה, ממנו בדימוקרטיה־מעשית ומשיבה בניב אמריקאי כלשהו ובשלווה־סטואית של עובדי־אדמה: " אבל הממשלה הקימה אותנו ואנחנו כאן בזכות הרוב. זאת אומרת שאין כאן בעייה דימוקרטית“. הגיון עיקש של אנגלו־סאכסית תמימה בבקעת הירדן. עוד לא הספיקה, כנראה, להתוודע אל ה”ברנרים" הצעירים בישראל של ימינו.

*

ניקור־הגידים נמשך: “מה יהיה אם יבוא הסדר והממשלה תצווה עליכם לרדת מכאן?” תשובה, לערך: “תגזור הממשלה – לא תהיה ברירה. נרד”. פשטני מדי, כנראה. המראיין, עם סבר של חשיבות, עוזר לה לנסח את התשובה ניסוח עיוני־מדעי: “כלומר, עוד פעם התנגשות עם הדימוקרטיה אבל אז תכפפו את הראש לפני החלטת הממשלה”.

עצוב מעט לקבל תשובות מנמיכות־עוּף כאלו. תשובות של אדמה. שדרן ממלכתי, או ממלכתי־עצמאי, טורח ועושה כל הדרך אל בקעת הירדן, מחפש איזו מלחמת־אזרחים קטנה, קרונשטט קטן. מה מקום ראוי למרד כזה יותר מפצאליס, האזור שפותח על ידי המונארך הורדוּס, היא פצאל של ימינו. ובכן: אין המרייה. אין מרידה. להד"ם. גליה עלתה על הקרקע בדין ואם לא תהא ברירה תרד ממנה – בכאב, אבל כדין. והשדרן הממלכתי־למחצה חוזר עם תיבת־הנוגנים לירושלים ואין בה טרף. לא פרץ, לא צווחה, שום אדם לא נשך כלב בפצאל ואין scoop. אם גם שם, במקום שכוּח־אל זה, אנשים לא ינשכו כלבים היכן, לאלהים, ייעשו החדשות?

ובכל זאת עוד נותר חץ באשפתו של המלומד הצעיר מבית־התקשורת בירושלים: “אני רוצה לשאול אותך גליה: האם תעזבי את הארץ אם הממשלה תחייב אתכם לרדת מן המקום הזה?” גליה משיבה (בתמצית): “לא”;

מה יהיה? המוחות שם בפצאל, כנראה, בלועים ומבולעים לחלוטין. כל התשובות – כמו להכעיס. ידינו מסימטת המלכה־הלני עושה אתנחתא קלה, אך עדיין אינו יורד מסולמו. עוד לא גמר לשאול. לא הביישן – מלמד.

*

בהתרפקות־של־אביונים על חיי־המעלה של הנגידים שואל המראיין סוף־סוף את השאלה הטחונה־עד־בּאנאליות של הישראלי המצוי, המתאמן עתה כטירון בבורסת ניירות־הערך של ישראל:

“מה את מרוויחה – מלבד הנושא הציוני – מבחינת איכות־החיים כשאת משווה לעומת מה שהיה לך שם?”

גליה אמרה משהו פשוט וכן מאד, ונשמע כציונות ברה, על הרגשת החירות של יהודי בארצו, וחתמה: “באתי כי רציתי לעשות משהו קונקרטי”.

הפילוסוף הקטן מוכּה בהלם: “ק־ו־נ־ק־ר־ט־י?” הוא מסנן בתדהמה, אילו באה לעלות על בּאריקאדות, להילחם נגד גזילת אדמות, להפגין נגד עינוי אסירים פוליטיים – ניחא. עוד גדודה אחת מגדודי־הישע של העולם היהודי הצעיר בימינו. אבל קונקרטי? לבוא לישראל בשביל אחד “קונקרטי” כמו בקע הירדן? – מחוז־חפץ עלוב למדי בשביל צעירה אמריקאית מתקדמת ונושאת־תואר.

כאן באה עוד סידרת שאלות נוסח אריק רוּלו – ולבסוף פנינת חתימה – בעברית מקובלת:

" יש כאן את השאלה שהתחלתי לשאול אותך: למה הגעת למסקנה אחרת מזו של כל יהודי ארצות־הברית?"

והיתה כמובן, תשובה. ותשובה נכונה מאד. אך איננו סוכניו של “קול ישראל” כדי להיות תעתיק לכל משדרי החכמה שלו. בּקשו זאת מדובר הרשות ותקבלו סטינוגרמה מדוייקת. הדברים שם מסודרים מאד.

*

זהו צרור השאלות, זו תמציתן, וזה – לערך – צירן. אף לא נסיון לקבל אינפורמציה פשוטה. ארצית, אנושית. אף לא שאלה בתחום ההומאני הפשוט. אף לא משהו מתנאי־החיים של הישוב הזה בבקעת הירדן – מן המקומות המלוהטים ביותר בעולם – שבו יושבים בניו. איך חיים שם בארבעים מעלות בצל; איך מסתגלים אנשים זה לזה ממוצאות שונים, מתרבויות שונות. מה בכלל מוצאם של המתיישבים – בנוסף לאמריקאית הצלולה הזאת והיודעת־דרכה? מה הן עתודות־האדם למעשי החלוצים האלה? לשאול כל השאלות האלו כדי שנדע איזה מעיין עדיין מקר לנו סהרורים מופלאים כאלה, בוטחי־באמיתם כאלה?

אלא שכמידת ההתחכמות של “המתחקר” (בלשון הימים) ממידת התום הנבון של “המתוחקרת”. מתיישבת מיושבה מאד. ובזכותה נודע לנו בכל זאת משהו שרשי יותר על פצאל.

הוא מחפש, כנראה, את התירוצים האבודים לשאלותיו האבודות; הוא מתרפק על התיסכול הפוליטי של היצירה האנושית בעמק פצאל והיא משיבה לו ב“כך וכך אדמה לגידול פלפלים”, ב“נסיונות לגידול מאנגו”, ב“ניסויים עם הפּאפּאיה”. יש כרם. יש פּלפּלים. מן הבקעה הזאת, גלגול נחלתה של שלומית אחות הורדוס, מייצאים פלפל של ישראל לאירופה. ומעל לכל: יש “שתילי־זיתים” סביב השולחן – שתי בנות לגליה, בת שתים ובת ארבע. ויש בוודאי “כרם זיתים” שלם כזה בארבעים המשפחות בפצאל. יש שורש.

*

אתה מאזין לילידת־אמריקה זאת ­– בסך הכל כשבע שנים בארץ – ומתקשה להאמין. בייחוד לפי שאלות־הטרד של קול ישראל, כי עדיין יש גם ארץ־ישראל כזאת. ולא רק בהתיישבות הוותיקה – שפני אנשיה חרושים כתלמים ומחורצים כסלע־קדומים ועדיין מקרים אמונה כּפלג – אלא גם בהתיישבוּת של ימינו, של שנות הבצורת החלוצית הגדולה. התיישבות של נעורים והתחדשות, שבה, כמאמר המשורר, מוסיפים “אביונים עליזים – – – למשוך את מחרשת־העם”. כמוהם כקודמיהם. קול ענות. של אנשים. של אדמה. של רעיונות מופלאים. של חלומות. של כל אשר נתן לארץ הזאת את “טעם החיים” האמתי – עוד לפני שטעם זה נהפך לאורטוריית הבוקר של “קוקה קולה”.

*

אין אנו מוסמכים כמובן לייעץ לחכמי “קול ישראל” מה לשאול ואת מי לשלוח אל תלמי הסטלגמיטים האנושיים התוססים והנפלאים האלה העולים מאדמתה של ישראל בבקעת הירדן; אל שכיות־החברה האלו של ישראל בשנת תשל"ח. אך אם אמנם מבקש “קול ישראל” לשלוח אל ישובים אלה ודומיהם “מתחקרים ומתשאלים” נוסח ערבת־הנחל שחבטה בנו ביום ראשון של סוכות – ישלח אותם לשם כשהם יחפים. כן. בלי נעלים.

ואם אין להם נעלים – יקנה להם נעלים כדי שיהיה להם מה להשיל בטרם תדרוך רגלם בשדמות המופלאות האלו – סימן ותמרור של ישראל שהיתה, ואולי: בשׂוֹרתה של ישראל שתהיה.

3 באוקטובר 1977

---

מפנקס הזמן – ובכל זאת ברוטאלי

מאת

ישעיהו אברך

א. ובכל זאת ברוטאלי

הוויכוח הישראלי־אמריקאי הולך ומוּסט מנקודת־הטבור שלו אל הפֶּריפריות. מגוּפי־ההלכה אל הנוהל, ומן הנוהל – אל הסֶמנטיקה, אל הגדרתם של מושגים. ותוך שהוא גולש, במכוּון או שלא במכוּון, אל ערוצי־המישנה – הולכת ומתערפלת נקודת־המחלוקת המהותית. אולי זו בדיוק כוונת המכוונים ואולי זה החלק הערמומי־מעט בכל מהלך הדיונים של האמריקאים אתנו מאז בא הנשיא הדרומי לכהן בוואשינגטון. כך אמור היה נייר־הישראלים להשכיח את נייר־הרוּסים וכך נועד הויכוח על הגדרת אוירת השיחות בוואשינגטון להשכיח או להסיח את הלב מן העקרונות, המזדקרים יום־יום כרמחים, שהאמריקאים רואים עצמם כמו מפורזלים אליהם – על אף הנייר וליל־השימורים והשיחות. אך האזור הסמנטי, אנו עומדים כנראה עתה עם האמריקאים באות ב' – בּרוּטאלי".

והשאלה הסֶמנטית האחרונה – המכרעת, הגורלית – היא כמובן, מה זה “בּרוּטאלי”. חשובה עד כדי כך שראוי לפרסם עליה הודעה מיוחדת מן הבית הלבן. ממרום שבתו של הנשיא. כביכול, לא חשוב כל כך מה הדברים שנאמרו שם, חשוב איך מכנים אותם.

*

מעברים שונים אתה שומע באחרונה אמרות־כנף – ואמרות־על־קביים – של הנשיא ושל יועצו לענייני בטחון לאומי, שחומרתן חבויה כסטירה וכנפץ בכל תיבה ותיבה שמהן הורכבו. איך, למשל, מגדירים קביעה מעוּדנה מאד היוצאת מפי נשיא, בנוסח: “ישראל חוסמת את הדרך לשלום יותר מן הסורים”? איך מכתירים אמיר אלגנטית מאד – חלילה, לא מאיימת – של היועץ לבטחון הלאומי בכלי־התקשורת של קנדה: “אין ארצות־הברית, על פי האינטרסים הלאומיים שלה, יכולה למנוע מעצמה שימוש במנוף־של־השפעה על ישראל, הקיים בידיה”? איך קוראים לסיפורו המדהים של פאטריק מויניהאן על הנסיונות האמריקאיים לבוא בדברים עם ממלכת הפרסים כדי למנוע מישראל אספקת נפט, אם לא תקבל תנאיה של ארצות־הברית לשלום באזור? איך מכנים הכרזתו, המפתיעה בנימת ההתנכּרות, של ידידנו אנדריו יאנג, נציג ארצות־הברית באו"ם, כי “הסיוע לישראל איננו מקדם את השלום במזרח התיכון”?

אולי אלה דברי־חיזור מחמיאים או מחוות פיוסין וריצוי – ורק אנחנו, הבּוּרים בפילולוגיה מדינית, ושר־החוץ שלנו, שמוצאו, כידוע, מכפר נידח של עמק־חלוצים ישראלי, רואים בהם בּרוּטאליוּת? אולי.

כך או כך, נצרף בּוּרוּתנו אל הסילוף, כביכול, שסילף שר החוץ ונאמר: אכן, ברוּטאלי. כבּרוּטאליות של כל עיוות, של ידיעת האמת והתכּוונוּת למרוד בה. והיא טמוּנה אפילו בתוך המשפט היחיד הזה עצמו ששר־החוץ של ישראל הביאו כדוגמה.

*

כי לעניין שעליו נסבו דברי הנשיא השאלה איננה אם דבריו הם אמת עובדתית או בדיון. אף כי גם בספירה בסיסית זאת של אמירת אמת ואי־אמירת שקר נשפט נשיא או מושל כהישפט כל האדם ואפילו מעט יותר מכל האדם בשל התוצאות, המוחשיות והמכריעות מאד, העלולות לצמוח מהערכת דברים מוטעית של שליט רם־מעלה כזה.

אבל בקונטֶקסט הישראלי־ערבי, או הישראלי־סורי במיוחד, הרקע המצמיח אמירה כזו כל־כולו ברוטאלי. וחומרת הדברים בכך שאין נסיון, או אין רצון, להבחין בין כל מה שנתוּן על הכף מבחינתה של ישראל – חייה או אובדנה; קיומה או חדלונה – לבין מה שמוטל על שולחן הדיונים מבחינתה של סוריה; בין מי שבהפגזות־דמים על הישובים שלמרגלותיו גרם בכלל, כתוצאה בלתי־חזויה מראש של מעשיו. להעלאת בעיית שטח־האדמה הזה על סדר יומו של העולם, לבין מי שבהגנה על חייו יצא במחיר דמים והקרבה לעקור מקפּצת־רצח זאת מידי מחזיקיה – ועקרה.

*

יש אולי הגדרות חמורות מאלו שנזקק להן שר החוץ של ישראל בתיאור דבריו של נשיא ארצות־הברית. אך התיבה “ברוּטאליות”, שכרכו בה גם כותרת לסילוף האמת גם ציוּן של השקפה אנושית־ומדינית מעוּותת, אין סיבה לסגת ממנה. היא איננה מחוץ למקומה – אף כי יתכן מאד כי בשעה שהיא מושמעת מפי אחרים ככותרת וכתמצית מהותית לדברים שנאמרו – היא צורמת צרימה חדה גם את אזני יוצריה המקוריים ומעלה בהן אפילו סומק דיפלומטי.

אולי אין החיים המדיניים המעוּנבים סובלים הגדרה היוּלית כזאת מעולם האלימוּת, אך עובדה היא כי אלימוּת סמוייה או “כפיפת־זרוע”, כמאמר האנגלים, מושחלת באחרונה בדיבורה של ארצות הברית על ישראל ואל ישראל ואם היא עצמה איננה צורבת את שפתותיהם של המדברים – אל תצרום הגדרתה את אזניהם. ככלות הכל המלים שמהן הורכבה – שלהם הן.

*

המערכה המדינית של ישראל איננה מערכה על מלים. היא מערכה על מהות. מערכה של גורל. אבל סגנון המערכה המנוהלת נגדנו וסגנון הדיבור וההתקשרות עמנו מתחיל גם הוא להיות חשוב משעה שהוא נעשה סימפטומטי – ולרוב הוא כך – לגישות המהותיות שמאחוריו. המלחמה על כבודה של חומה עתיקה, שרופה־באש וחכמת נסיון, היא בנסיבות אלו חלק מן המלחמה על המהות.

“ירושלים אינה סייגון וקברניטיה של ישראל, לכל זרמיהם, אינם וואן־טיוּ” – את התרכיז המילולי הזה, את משמעותו, יש להעביר לוואשינגטון־של־היום בכל דרך. את כוונת הדברים יבינו היטב. הם יודעים יותר מאחרים מה עוללו ב“ג’ניבה של הוויאֶטנאמים” – היא פאריס. ולגבי ישראל גם ג’ניבה איננה עיר־קסומה שיש לדדות אליה אפילו על קביים. אבל מה שעשו בפאריס הוא רק כאין וכאפס לעומת מה ששגיאתם – או זדונם של אמריקאים מסויימים – עלולה לעולל לנו, לקיומנו, לכל מהלך ההיסטוריה של המרוּד בעמים, שהעפיל אל חירותו בסולם־חבלים מחריד, מתוח על פני אלפי שנים של דמים וקרבן.

*

כך או כך, בּרוּטאלי או לא ברוטאלי – צריך אדם להיות דאלטוניסט מדיני גמור כדי שלא להבחין בגוֹניה של חשרת־העננים המתקרבת אלינו מקצה האופק. אין אמריקה דומה לצרפת ואין לארצות־הברית מסורת של “פּיגאל” מדיני כפי שיש לפאריס, על הלאוואלים והדארלאנים שלה. אך הרגשת־הלב היא כי משהו בנוסח המהפּך של דה־גול הולך ומתרקם, מבחינתה של ישראל, עם הנשיא הדימוקרטי של אמריקה. בהבדל אחד – והוא, לענייננו, יתרון: בפחות אפתעה וביותר הכשרה של חרדותינו וציפיותינו. כל אשר עוד יבוא מפיו של אותו נשיא – אם מצד המדינה הפלשתינאית, אם מצד הנסיגה, אם מצד כל מעמדנו באזור, אם מצד ארגון מחושב וזדוני־מעט של דעת־הקהל – לא יבוא עוד כצניחתו הפתאומית של איזה גרם שמימי על יבשתנו המדינית אלא כשלב נוסף, מסקני ומצוּפה, מכל אשר כבר אמר ועשה הנשיא האמריקאי הזה עד כה.

הכתובת הולכת ונחקקת על הקיר אות אחר אות וכבר אין לטעות בניחוש צירופיהן. לא אנו נקבע טיבו של העימות הצפוי ולא אנו, כנראה, נקבע מהם כלי־המאבק שעוד יישלפו בו. אך אין להציב עוד שום בלמים בפני התגייסותו של הלב והכוח היהודיים בארצות־הברית למאבק נגד הזרמים המסוכנים האלה במימשלם.

*

אך לא פחות מן הכוח המדיני והצבורי שיש לאגור בארצות־הברית וביהדותה כדי לעמוד במיתקל הזה ואולי גם לנצח בו – יש ליזום ולהחיש את העימות שאין מיפלט ממנו עם ישראל עצמה. כן. להחיש את העימות – המוּדע, המפוּכח והמרפּא – של אומה עם עצמה, עפ פגעיה.

יש להתייצב – היום ולא מחר – בלי שום אשלייה ובלי ארגעה מרדימה, לעימות עם אורח־החיים המופקר, ההולל, הבזבזני – ומבחינה זאת הבלתי־מוסרי – שארץ זו מנהלת לא במעט בזכות מענקיהם של אחרים. יש לעקור מלב נאמנים של שמץ של חרדה שמא נוותר בסופו של דבר על כמה עיקרים מדיניים לא משום שאנו חוששים מפני עימות עם האמריקאים; לא משום שלא יהיה במה לקנות רובים אלא משום שבסתר־לבנו אנו נרעדים מפני העימות הצפוי לנו עם עצמנו; מפני ההתנגשות הצפוייה לנו עם הרגלינו הפרועים. אם אמנם נצטרך להפנות חלק מן הכסף החבוי בקירות או הטמוּן בכספות או המשתלח במסעות אל כל ארצות תבל – אל מטרות לאומיות־חיוניות שהיום אנו מקיימים אותן מנדיבות־לבם של זרים.

הנהגתה של ישראל – כל הנהגה – תיבחן לא רק בעמידתה העקיבה בעימות החיצון. היא תיבחן בנחישות החלטתה ליזום ולקרוא אל העימות החינוכי, המוסרי והתכליתי בפנים. לקרוא לעימות ולעמוד בו.

אין לשער כלל עצמת הכוח המוסרי שניתן לשאוב מעימות כן ועקיב כזה עם עצמנו לקראת הצפוי לנו, למגינת־הלב: בוודאות, בעימות על הקיום הריבון ועל עתידו – עם זולתנו.

*

עם התקרב יום־השנה לפטירתו של דוד שמעוני, אנו מעיינים באחרונה בשירי־הזמן שלו, שגם רווּ מהוויית התקופה גם נתנו להווייה זאת את ביטוייה הפיוטי. אנו קוראים שם הפטרה לשיר אחד שנכתב לפני ארבעים שנה ומעלה נוכח ביכורי בגידתה של מעצמה בהתחייבויותיה, וענינו ארץ־ישראל ועם־היהודים. מאז נתהפכו דברים מיסודם: העם כמעט נחרב, הארץ קמה וחיתה, המעצמה איננה עוד כל־יכולה כשהיתה. אך עיקרי השיר – כתוגתם, כביטחתם – שרירים.

"– – – – – עֲנִיִים

לֹא בַיִת, לֹא מָלוֹן, לֹא צָבָא,

לא צִיִים –

וְאַף עַל פִּי כֵן:

בְּהִמוֹט אֲרָצוֹת וְאִיִּים

בִּשְׁקֹעַ הַשֶׁמֶשׁ הַגָזוּל, הַגָנוּב

שֶׁל חוֹלְשֵׁי־עַל־עַמִים –

הַנוֹתְנִים חִתִּיתָם

עַל קַצְוֵי יַבָּשׁוֹת וְיַמִים

שִׁמְשֵׁנוּ־צִדְקֵנוּ אֶת אוֹרוֹ

עוֹד יָהֵל,

עוֹד נַעְפִּיל, עוֹד נַעַל, עוֹד

נַשׁרִישׁ, עוֹד נָנוּב

בִּמְרוֹם הַר יִשְׂרָאֵל."

פאתיטי מעט. כתוב בנוסח המאמינים של התקופה שהיתה כל־כולה תקופה של אמונה יתרה. ואף שיש כבר “בית” ויש “מלון” ויש “צבא” ויש “ציים” – טוב לשנן מיקצבים אלה גם היום. יפים לסגריר. לכל סגריר. איש אינו מכלה עוד זמנו להתפלל על שקיעת השמשות הגזולות, הגנובות של אחרים. העולם ממילא יהיה מלא אותן. אך אדם־יהודי קורא שורות אלו ונצמד לכוכבו שלו, שפריר זעיר ב“גאלאכסיה” מדינית אדירה, והוא כל עולמו. כל תוחלתו.

חבל ששורות רחוקות אלו של משורר בן־זמננו שכתב בשפת התנ"ך, אינן מזדמנות לפעמים גם לעינו של מאמין באפטיסטי אחד מן “המישורים המלבינים” של ארץ ג’ורג’יה. שורות היפות להתוודעות קרובה יותר אל אומה עתיקה ומורכבה מאד שאותו מאמין תהוי מבקש, כנראה, לקרוא עליה תיגר.

ב. הר גרִיזים

“הוגשה תלונה לשר הבטחון על חילול המקומות הקדושים לעדה השומרונית, בהר גריזים”.

(מן העתונות)

כמו בשיני־נברנים הולך ומכורסם מעברים פרצופנו המוסרי. גסות־המידות חורתת עצמה כתו חד בדיוקן. כמו חדלו קדשים.

מתי אתה תוהה, נתחולל ההיפוך הצורב הזה? מתי החלה אצילות־הרוח היהודית – שעל קיומה לא היו עוררין – לסגת בהכנעה כזאת, בצידוק־דין כזה, מפני המגושם והנבער: מפני המגיס והוואנדאלי? מתי נולדה ועוצבה והשיגה מדרגה כזו של שלמות – בריונות ישראלית שאין עימה לא קוממיות ולא שפלות־ברך רק אטמות וקהות והרדמה גמורה של נימי ההבחנה בין הראוי לשאינו ראוי: בין היאה למגוּנה, בין המשובב למהרס? מתי הועלו לרום סולם־הסמלים שלנו – בצד הסכין והנפּץ שהם סוגיה מחרידה לעצמה – פחית השימורים המרוקנה, בטבורו של נוף מטופח, ושיירי זלילה וסביאה בעיבּוּר מקדשם של אחרים – מתי?

*

מפקדת צה“ל תחקור בוודאי היטב תלונתם של השומרונים על חילול המקומות הקדושים להם בהר־גריזים. הסיפור עצמו מסמר חושים. אין הלב נוטה לקבלו לא מצד עצמו ולא מצד הזכרונות שהוא מעלה מנשיוֹת החוויה היהודית: אבנים מקודשות שנותצו בכלי־ברזל; סלע־פולחן ב”גבעת עולם" על הר גריזים – המומחים אומרים כי משמעותו של הסלע לשומרונים כמשמעות ה“כותל” ליהודים – שנופץ ונעקרו חלקים מתוכו; כנפות־גדר שנעקרו מצירן – מהפכת זרים.

“גבעת עולם” כך כותבים העתונים, שימשה לישראלים כמחראה. והימים לא ימי מלחמה ולא ימי התבהלוּת, רק ימים של שיגרת המלאכה הצבאית, כּחיי ישראל ימים־ימימה. ביקור ארעי וחטוף של יחידה צבאית אחת. והיו שלטים. והיו אזהרות. אך גסות־הרוח מתגברת גם על השלט, גם על ההתראה: היא, פשוט, עוקרת אותם ומסלקת כל מחסום טכני לפני חינגת היצרים.

היכן – קראנו רק לפני ימים אחדים – נותצוּ מצבות בבתי־עלמין יהודיים וחוללו שערי בית־כנסת? העט מתקשה לנקוב בשם הארץ ההיא בסמיכות לישראל, אך רושם־הקורות מסמיך ימים לימים, מעשה למעשה, נבלה לנבלה, והקורא בהן בעתיד יקביל וישווה – ולא יאמין. ארנולד טויינבי, שהיה שש כל־כך לערוך את ההשוואה השטנית הזאת, יעלוז בוודאי בקברו. והיש, באמת, הבדל בין גבעות ותלים של עם־עולם לבין “גבעת־עולם” של מאמינים אחרים?

*

איננו יודעים מה עתידה להעלות חקירת החוקרים. כך או כך – את “העובדות בשטח”, שהעלתה עדשת־המצלמה, לא יוכלו לסתור, אך חמוּר מכל מסקנה העתידה לעלות מחקירה כזו הוא לימוד־הזכות של הקצין־החוקר שטען, לפי העתונות; עוד בטרם חקר, כי “המעשים נעשו “בתום לב” וללא כוונות זדון”. נבלה בתום־לב – קשה להאמין כי אמירה סרת־הגיון כזאת יכלה לצאת מפי מפקד בישראל. נחוץ מילון חדש ומתוקן של הלשון העברית ושל הסֶמנטיקה המקובלת בין בני־תמותה כדי להעלות בקנה־אחד שני מושגים נצים כאלה. כאילו אין הזדון טמוּן בעצם הנפת הכּשיל או הכילף על דבר שהוא מקודש בעיני אחרים ושקדושתו איננה בלתי־מוכּרת למניפים.

תום־לב.

*

אך ההסבר לכל שהתרחש בפסגת הר־גרזים נשמע בוודאי בתום החקירה. אולי גם נקדים לשמוע איזה ביאור הגיוני לבלשנות העברית המעוּותה הזאת שיצאה מפי קצין ישראלי. אך מערכת־החינוך של ישראל איננה יכולה לראות בכל אלה עניינים שהם מחוץ לתחומה. ועד שהיא טורחת להלביש אותנו מחלצות כחול־לבן ליום חג – תנסה תחילה, על דרך מעשה־החינוך הסבלני והיגע, להעטות רטיית־פשתן פשוטה על המוּמים ההולכים ונחרצים בנו והעלולים להיחקק בנו עד אין תקנה. אך מעל לכל: תנסה נא, במלאכת חינוך רגוּעה ומעמיקה, לרפא את המומים עצמם.

*

הר גריזים נועד, לפי קדמונים, להיות הר הברכה. את הקללה הניחה התורה לתאומו, הר עיבל. ישראל הצעירה מבקשת, כנראה, להשוות את מעמדם של שני ההרים באיזור אפרים, ככל הנראה: על פי עיבל.

21 באוקטובר 1977

---

אירופה כּאחיתופל

מאת

ישעיהו אברך

“ראש ממשלת גרמניה המערבית הלמוט שמידט הפציר השבוע בסאדאת להימנע מהסכם נפרד עם ישראל”.

(מן העתונות)

הפציר.

ובכן, ראש ממשלת גרמניה המערבית, ידידנו הסוציאליסט הלמוט שמידט, טרח כל הדרך מבון הקדוּרה אל קהיר הבוהרת וצנח להזהיר את נשיא מצרים מפני כריתת שלום נפרד עם ישראל ומפני ההיבדלות הכרוכה בכך מן העולם הערבי. כלומר: לא סתם לבקש בא אלא להפציר. במפגיע. בתפילה וגם – כפי שמסופר בעתונים – בדורון: עוד כמה עשרות מיליונים כמענק, ואף זה מצטרף לשיכנוע שמצרים לא תעשה את שגיאת־חייה – או את שגיאת־חייהם של האירופאים – ולא תפנה לשלום נפרד עם ישראל.

מסתבר, כי גרמניה של ימינו איננה יכולה כלל להדיר אחרים מחכמתה המדינית ומרגישותה המוסרית, ביחוד כשהדברים אמורים בעסקי שלום או מלחמה; בהמשך הקזת דמם של אחרים או בהפסקתה. גרמניה, לעת כזאת, לא תוכל להחריש.

בשולי ההתגעשות המדינית של השבועות האחרונים – ועד שננסה לעשות גם בטורים אלה ראשית־סיכומיה – אי־אפשר שלא להיעצר חטוּפות בתחנת־הביניים של ההתבטאות הגרמנית הזאת ושל התבטאות מדינות השוק האירופי המשותף בענין הסכם נפרד אפשרי בין מצרים לישראל, אף כי הסיכוי להסכם כזה נראה כמתאדה וכמתפוגג־מעט. “בעמדתו זאת – אומרים עתוני אירופה – יבטא מר הלמוט שמידט גם דעתן של כל מדינות השוק של אירופה”. כלומר, הוּא איננוּ יתום. ההתנגדות לשלום נפרד היא דעתן השקולה של כל המדינות הרוכלות בשוק המהמה הזה.

ובכן, ספק אם אפילו המדיניוּת האירופית – שמעולם לא התנזרה מנופך של צביעות – ידעה בעת האחרונה עזוּת מדינית ונקלוּת מוסרית כהתבטאותה בענין זה לגופו וכזיעת־האפיים שבה היא טורחת להחדיר השקפה זו בלב בן־שיחנו שמנגד.

*

ענין השלום – המלא או החלקי – בין ישראל לבין אחת ממדינות־ערב, או בינה לבין כולן הוּא כגחל־רתמים מלוהט לכל היושבים בחפירות; ענין של חיים או מוות, כפשוטם, לישראל ולישראלים, למצרים ולבניה. כל חזית שאפשר להקהותה או אפילו להרגיעה בלבד – לבד מהיותה שלב חשוב בהתקדמות מדינית לקראת השקטת האיזור, היא קודם־כל שלב בצמצום ההרג והקרבן. פסע להצלת ברואים בצלם. אם ניתן לישראל – ולצידה, אפילו רק לאחת מן המדינות השכנות בלבד – להבטיח לםחות בקטע אחד של המרחב המבוער הזה אוירה של השקט ובטח; שלוות חריש וקציר לעובד־אדמתו; לילות־מנוחה לאמהות ולרעיות וקרן־אור של ביטחה לבנים – אין מי שיכול לעצור אותן בדרכן, לבד, כמובן, משיקולי המחיר המדיני, המחיר בבטחון וברבונות, שעליהן עצמן לשלם בעד חלקת־שלום כזו. שיקול כדאיותו של המחיר הזה – חסרונו או יתרונו לטווח־קצר; יתרונו או חסרונו לטווח־ארוך – הוא שיקולן ועניינן של מדינות אלו ושלהן בלבד. והוא שיקול נפתל וחמור שממנוּ תוצאות לחיי העמים ולעתידם, ולגבי ישראל – תוצאות העלולות להיות גורליות. רק רגש־אדנוּת אטאוויסטי של שליטים־שהיו יכול להדריכן להתייצב מול רצונם המשותף של שני העמים המעורבים בכך – אם אמנם יגיעו לכלל רצון משותף כזה – ולהטיף נגד מהלכי־שלום שעמים אלה מבקשים לעשות בינם לבין עצמם, על פי מיטב שיקולם לגבי מה שהוּא טוב ומה שאיננו טוב לעמיהם.

ולא היינו באים בטענה אל אירופאים נאצלים אילו דיברוּ מה שדיברוּ בסוד מועצותיהם שלהם בלבד – ואפילו נתנו ללהגם המדיני הזה פומבי. אך הטרחה, היגיעה והפעלתנות שנטלו זקני־אירופה אלה על עצמם כדי להשפיע על המצרים שלא ייתפסוּ למדוחי השלום הנפרד – אין אתה יודע מה גדול בהם ממה: סיד־העורקים המדיני או הנבלה המוסרית. קרוב לוודאי: שניהם.

*

יש להודות כי מצד אחד, לפחות, ראוייה יזמה לא־קרואה זו לשבחים: מצד הכנות וגילוי־הלב שבה.

שלא כדרכן – המוּכּרת לנו היטב – אין מדינות אירופה מתעטפות הפעם בשוּם גלימה של צדקנות ואינן מגלגלות־עינים למצפּוּן, ומר הלמוט שמידט, נציגן, מדבר הפעם גלויות. הוא אינו בּוש כלל להסביר את התנגדותה של גרמניה – וכנראה גם התנגדות חברותיה בשוק – להסכם נפרד בין מצרים לישראל בנימוקים ארציים מאד: הסכם דו־צדדי בלבד עלול להוליד מורת־רוח בשאר מדינות־ערב; מורת־רוח בשאר מדינות־ערב עלולה להוליד חרם־נפט חדש. וחרם־נפט חדש – הדברים ידוּעים – עלול להניח את מדינות השוק בלי הסקה מרכזית בחורף, ויהי כל השלום בין ישראל למצרים כפרת כל מעלה שמתחת־לאפס בביתו של צרפתי או של גרמני באירופה. המשקל הסגולי של הנפט הנחוץ ללוכסמבורג או לבלגיה הוּא כמובן, כבד יותר ממשקל דמם של בני־המצרים או בני־היהוּדים, העלול להוסיף ולהינגר אם לא ייחתם הסכם ביניהן.

ואם אמנם יעלה בידי האירופאים למנוע חוזה־שלום נפרד בין ישראל ומצרים; ואם בסופו של דבר גם הסכם כולל עם מדינות־ערב ייתקל בקשיים – אין אירופה ברוכת־הנסיון חסרה תושיה: עוד מחווה של ויתור מצד ישראל – והשלום יכּון. עוד נתח מגופה, מבטחונה, מתקוותה – והנפט בעורקי אירופה יזרום באין־מפריע. והנפט הוּא, כידוּע, הנפש. נפשה של אירופה שעל מפתן המאה העשרים־ואחת – ומצפּוּנה.

*

את השאלה הבאה, הטורדת אותנוּ מאד, איננוּ יכולים להציג לגרמניה דווקא. ולאחר שורות אחדות יתברר לקורא מדוּע איננוּ יכולים להציגה לה. אבל אפשר ואפשר להציגה לפחות לארבע־חמש מדינות שבשוק המשותף האירופי.

לענין העצה לישראל, השאלה היא: את פי מי שאלה אנגליה המנצחת, בימי מלחמת העולם השניה, אם לכרות שלום נפרד עם איטליה – זולת פיהן של הארצות שהיו מעורבות, הלכה למעשה, כמוה במלחמת־הדמים הזאת? ולענין העצה לערב, השאלה היא: את מי מבעלות־בריתה שאלה צרפת המנוצחה אם לכרות הפסקת־אש עם אויביה ואם לאו? את פי מי שאלה איטליה המוּבסת, כּשהיתה מעורערת מבחינה צבאית מדינית וכלכלית, אם להפסיק מלחמתה בבנות־הברית או לחכות עד שיפסיקוּ אותה כל מרעיה? האם שקלה כל אחת מן הארצות המעורבות במלחמה אם יהיה קר או חם לאחת משכנותיה כתוצאה מהשבת החרב לנדנה, או האם הודאגה פן תאחז את שכנותיה צמרמורת?

איננוּ באים לשפוט מעשיהן של מדינות אלו בעבר, אך אנו רשאים לרצות להבין את הגיון עמדתן עתה, את הגיונה – וגם את גרגיר צדקתה. אנו מבקשים לדעת מה זכותו של צרפתי נאור או של גרמני נאור ממנוּ לומר לשני עמים שבניהם מגירים אלה את דמיהם של אלה: אל תגיעוּ לכלל שלום נפרד ואל תפסיקו שפיכת דמי־עצמכם משוּם שהדבר אינו טוב למערכים המדיניים שלנו במזרח התיכון ומשום שבסופו של דבר אנו עלולים, בעטייכם, להיחשף ל – – קרה בחורף.

כך או כך, אנחנו, היושבים בקרבת האש העוממת עדיין כמו לבּה חבוייה במזרח הזה, איננוּ צריכים להמתין לעיצומו של החורף. אנוּ קוראים דבריהם של אישי־אירופה החסודים ואנוּ נתקפים כבר עתה צמרמורת למראה ניוונה המדיני והמוסרי של יבשת, של אירופה, שלפי מקורה במיתולוגיה היוונית היו כורכים עצמותיה בהדסים לשַמר בּוֹשמה וניחוחה. מכוחה של אירופה – ורקבוביותה.

*

ככל שהדברים אמורים בגרמניה אתה מהרהר גם הרהור נוסף העולה ממעמק, אף כי אין הוּא שייך במישרין לענין הנדון.

אילו עשה העם הגרמני – ומנהיגיו בראשו – חשבון־נפשו האמתי לאחר השואה, היה צריך להיות רעוּד ורתוע כל אימת שמזדמן לו לנקוט בזירה הבינלאומית עמדה בענינים הנוגעים ליהוּדים ולישראל – מוקד רבונותם. במחיר זול למדי קנתה לעצמה גרמניה שלאחר השואה את יחסיה המחודשים עם העם היהוּדי ואת מעמדה הרספקטאבּילי באומות. אולי אין לדרוש – משום שאין להשיג! – מן העם הגרמני מידת־תמיד של שפלות־הברך והכנעה בבואו בין העמים, אך כיהודים אנו רשאים לדרוש מהם להיות מעט יותר מהוּססים, מעט פחות בוטחים־בדעתם, כשהם באים לדבר בענין שבמישרין או בעקיפין הוּא נוגע גם לשרידי קרבנותיהם.

ויש אחיתופל אחר נשוא פנים ומשיא עצות שאין לקפח אותו.

את המקהלה האירופית הזאת, המזהירה מפני שלום נפרד, מלווה גם נעימת־סולו ליתוּרגית מוּכּרת לנו מאז: נעימת הוותיקן. מחברי האנציקליקה, היא “אגרת־הרועים” הנודעה “Pax In Terris” (“שלום עלי אדמות”) יוצאים גם הם נגד חלקת־שלום שאיננה לפי טעמם. כלי־ התקשורת האירופיים מדווחים כי ב“אזהרה נגד שלום נפרד בין מצרים וישראל יצא גם ‘אוסארוואטורה רומאנו’, עתון הוואתיקן”. הכס הקדוש, מסופר בידיעות, לא יראה בעין־יפה שלום מפוצל זה.

עינו של הכּס. אילו לא הכרנו תבלוליה בימים קריטיים לעם היהוּדי – אפשר היינו מופתעים. עכשיו שאנו מכירים בָּבָה זאת היטב – אין היא מטרידה אותנו עוד. מוּכּר לנו היטב קולו של הכוס הזה בין חרבות היהודים. תקומת היהוּדים, לאשרנו, יכולה גם יכולה להתעלם ממנוּ. אלא שהמקהלה עם הסולן הזה גם יחד, בעולם נאור ומתחסד, מעבירים בנו חיל וצמרמורת.

*

הנה מיזאנסצינה נוּגה אחת מתוך הדרמה המדינית והאנושית המתחוללת עתה לנגד עינינו – ועימנו. אל עיקרה – עוד נשוב.

4 בינואר 1978

---

"הבה נהיה אמיצים"

מאת

ישעיהו אברך

מתוך ציוני־ההתנהגות הרוֹווחים האחרונה בעולמנו הציבורי עשוי להתקבל הרושם כי האנטיפּוֹד של הנבלה אינם – כפי שמורה ההגיון – ההגינות ויושר הלב. האנטיפּוֹד, כביכול, היא ההתחסדות.

אם אתה תומך בכל התוקף, ואפילו בחציפות, בענין שנראה אולי בעיני רבים כמעוקם – אתה דובר־מישרים ופיך ולבך שווים; אם אתה מתנגד לו באותה מידה של קנאות – אתה מתחסד. כלומר, מחנן אמנם קולך, אך בלבך – כמאמר החכם – שבע תועבות.

כך, למשל, קראנו לפני ימים אחדים ציוּנים שהקדים לתת למתנגדיו הפוטנציאליים סופר אחד שהוא חסיד של הטלביזיה הצבעונית: אם אתה תומך בצבע – הסביר לאורך כל אגרתו מפאריס – אתה איש הקידמה; אם אתה מתנגד לצבע – אתה פשוט צבוע או, כלשונו, מתחסד. כביכול כל מה שאיננו קידמה הוא התחסדות, והקידמה עצמה – כידוע – מעולם אינה מתחברת עם תכונה שפלה כזו.

זהו משל מאזור אחר, שלא בו עניננו בשעה זו, אף כי עוד נשוב אליו ואל נמשלו בהזדמנות קרובה. הדוגמה באה רק להאיר את תעלולי הסימנטיקה הציבורית בימינו.

*

ואולם שימוש קלאסי באותה נוסחה עצמה עשה השבוע חבר־הכנסת פסח גרופר באחת הוועדות בעת הדיון על הגדלת שכר השרים. לפי תפיסתו של מר גרופר, מגינה הנמרץ של תביעה זו, המתנגדים להגדלה אינם בעלי השקפה אחרת אלא, פשוט, מתחסדים או מוגי־לב. רצה לומר: בעצם גם הם מבינים את הצורך הנואש בהגדלת שכר השרים בשמונים אחוזים, אבל לבם מג, וכיוון שלבם מג לומר את האמת – הם אומרים את היפוכה. ואם הפגם הוא במורך הלב – המַרפא הוא, כמובן, באמיצותו.

לכן ממשיך חבר הכנסת גרופר, “הבה נהיה אמיצים”. נסלק עוול של שלושים שנה, נעלה שכר השרים – וחסל סדר התלבטות.

שלושים שנה מקופחים, איפוא, שרי ישראל ואיש לא שם אל לב. לא לשכת־הסעד, לא לינת־הצדק, לא העובדות הסוציאליות – איש. ואילולא חבר־הכנסת גרופר ועמיתיו־לרגישות־סוציאלית יתכן שלא היינו יודעים כלל על המצוקה הנוראה הזאת המתקיימת מתחת לחוטמנו ממש עד עצם היום הזה.

יש להודות כי בתולדות ההתנסויות של העם היהודי כבר ראינו מעשי־אומץ נועזים מאלה, אבל בימים שבהם כה “שח גבהוּת האדם” וכה “שפל רוּם אנשים” גם העוז להזדקף לימין שרים חלכּאים הוא גילוי של גבורה, אף כי איננו בטוחים אם המונח עזוּת לא היה משתבץ כאן באופן טבעי יותר.

*

אנו מניחים לצד המוסרי של הענין. השאלה כיצד יכולה מנהיגות בימינו, לאחר כל הויתורים והקרבן שהיא תובעת מזולתה, לבתור לעצמה נתח טוב יותר מן הירך הלאומית ולנהוג כדרך שנוהגים כוהנים בזבחם של אחרים – היא שאלה לעצמה. מבחינה זאת יש להודות כי אף שהנהגה זאת מצויינת בכמה תכונות שחסרות לה – חוסר־בושה אינו חסר לה. וחוסר־הבושה הוא בכך כי הנוגעים־בדבר עצמם יכולים להחליט מה היא מצוקתם, מה הוא שיעורה של המצוקה ומה גובה הפיצוי שהציבור חייב לתת להם על מצוקה זו – היינו הך מה הוא נותן לאזרחים אחרים השרויים באותה מצוקה עצמה. יתר על כן: המחליטים על הסייגים החמוּרים, שבתחומם יכול הציבור לנוע כדי להקל מצוקה זו – הם־הם המחליטים גם על פריצת הסייגים האלה כאשר הדברים נוגעים להם עצמם. אם להוציא את ראש הממשלה, שמתוך חושים של הגינות ציבורית בסיסית השמיע קולו נגד מגמה זאת וגרם לדחיית הדיון – אי אפשר שלא לומר בלשון פשוטה: קבים רבים של מגוּשמות יורדים עלינו באחרונה ודבריו של חבר־הכנסת גרופר הם רק קב אחד מן הקביים שעליהם מדדה הרשות כולה. והדוגמאות שמורות עמנו – ולא נפרטן הפעם.

ואפשר היה, כמובן, להאריך בחובת־המופת של מנהיגים ולהרהר מעט בפסוקו של מיכה המורשתי, שראשי בית־הספר הריאלי ראו לחקוק אותו בשעריו, ובמשתמע מן הצו “הצנע לכת” לקברניטים של עם אביון; ואפשר היה לומר לחבר הכנסת גרופר, במערכת הבחינה המוסרית של נושא זה, כי יותר משמבוקשת ממנו ומן הדומים לו אמיצוּת – מבוקשת ענווה. אבל הבחינה המוסרית איננה הבחינה העוברת־לסוחר בימינו והאומץ, כבר ראינו, מתגבר עליה בנקל והוא מטילה פרקדן – וכך היא מוטלת, כנראה, בקידמת חבר־הכנסת גרופר גם בנושא שכר השרים.

*

ואולם בחינת השכל השימושי היא בחינה שאיננה זרה גם לאמיצים ודווקא מזווית השכל הזה אתה נדהם לגילויה הפשוט של הסיכלוּת.

רק לפני חודש ניהלו שרי הכלכלה והכספים של הממשלה קרב על התקרה המכסימלית של תוספת־שכר לעובדים, שהמשק – כפי שקוראים המומחים לעטיניה המצומקים של המדינה – יוכל לשאת. רק טיעונה התקיף של ההסתדרות ועדויותיה החותכות הביאו את השלטון להסכמה כי תוספת עד תקרת חמשה־עשר אחוזים לשכרו של עובד – עדיין לא תמוטט את המשק כליל. הממשלה פרפרה, פירכסה, ולבסוף הסכימה, אבל מעבר למחסום זה – כך נשבעה – תיהרג ולא תעבור.

ואולם עוד לא עלה כראוי אפילו הפרח הראשון בערוגה שנחרשה במאמצים מתוחים של ההסתדרות והממשלה – ואנשי השלטון באים ושותלים במרכזה אטד. ודווקא מן הזן שאנשי השדה והרפואה היו קוראים לו בוודאי “אטד הרקב”.

לכל אדם־עמל – תקרה של חמשה־עשר אחוזים השעוּנה כמעט על קרקפתו, לשוֹעים – קמרון נישא ומרווח, שמונים־אחוזים גבהו. ואין זה חשוב כלל שבסופו של דבר יירדו מעט מגובה זה בלחץ דעת הקהל ובלחץ תחושת־הצדק הטבעית שאויר החברה, של כל חברה, מלא אותו עד כדי ממשות פיסית. חשוב כי הדגל הונף ועימו נתגלתה המידה האמיתית של שתי איפות שבה מוכנים לנהוג בעם אביון בימי חרדות ומצוקה.

והשכל השימושי אינו עומד למחליטים להבין כי זו הטלת גץ במחנה גדול ומלוהט למדי של אנשים עובדים שנתבעו לכבוש ייצרם, וכי ממחר תאחז האש במשק ובחברה מכל עבריהם ותאכל גדיש עם הקמה, שרים ועמלי־יום גם יחד.

*

אל פכחונם של ציניקנים מתלווה גם טעותם של תמימים.

כבר אמרנו בהזדמנות אחרת כי השר דוד לוי הוא בעינינו תוצר מקורי של ישראל החדשה ודברים שהוא משמיעם בענין המצוקה של ערי־פיתוח ושל שכבות מקופחות נשמעים לנו טבעיים וכנים, כמו היתה המצוקה מדברת את עצמה.

ואולם כאשר אותו תושב של בית־שאן טוען כי אין הוא יכול לכלכל את משפחתו הברוכה במשכורתו של שר ולכן ראוי הוא, לא בתורת סתם אב קשה־יום, שהאל והאבהוּת בירכוהו במשפחה ענפה, אלא בתורת שר נושא־כתר, לתוספת שכר של כּשמונים אחוזים לו ולכל השרים ולכל הפקידים הרמים – הוא מדבר לא בזכות המחסור שבמצוקה אלא בזכות העדיפות־שבתואר – ודיבורו כולו פירכה.

כי אם אמנם סבור השר כי אין אדם יכול לקיים משפחה בגודל מבורך כזה אפילו בשכר שאינו מן הירוּדים בארץ – ייצא ויילחם לזכות כל ברוכי־המשפחה הנפתלים בקשיים אלה וימצא דרך או נוסחה לתבוע להם פיצוי מיוחד. אם אין הוא עושה זאת – ברוך יהיה באבהוּתו, אך אל נא יבקש לגבות את ערכה־המוסף, המקרי מאד: השרוּת.

*

נשים נפשנו בכפנו ונאמר מלה גם בענין שכר השופטים. כבר היה הדבר שיגרתי־מעט לחזור ולדבר בשבח המערכת השיפוטית של ישראל. אף כי בשעה שהולכים ומתמעטים כתמי־הירקוּת בחברה הישראלית רק טבעי הוא שאנו מתרפקים על כל חלקה, שבה – כך נדמה לנו – נשמרת עדיין הירוֹקת במלוא עסיסה ובה משומר מיטב יינה של ישראל.

מוסכמה היא: שופט בישראל – כמו בכל מקום אחר בעולם – צריך להיות משוחרר כליל מדאגות־היום ומקומו בראש הסולם של השכר המקובל בחברה. ברום הסולם. בשלב הגבוה ביותר – אבל בתוך הסולם.

הטענה כי הבטחת הצדק והשיפוט הטהור מחייבת לא רק קיום הוגן אלא גם היבדלות גמורה מסולם־הקיום המקובל בארץ – בצד היותה מוזרה ומעוררת תהיות חברתיות רבות – היא, לטעמנו, עלבון לצדק ולעושיו גם יחד.

והיא נראית בעינינו כך משום שכלל־הנסיבות של חיי עם ומדינה – הוא חלק מאוירת עשיית־הצדק או חלק מן ההווי שבו חייבים לחיות גם עושי־הצדק כדי ששיקוליהם ומשפטם לא ייפגעו מן התלישות ומן הניתוק ואולי גם מגבהוּת־הרוח, שהיא, באופן טבעי, תולדתם של שני אלה.

אם שופט מקופּח בשכרו – יש אולי סכנה כי בעקיפי־עקיפין יקופח גם הצדק. ואולם אין עדיין כל וודאות שאם יהיה פער עצום ברמת־החיים בין שופט לקהלו; בין היושבים על־מדין לבין שאר בני־תמותה העשויים לעמוד לדינם – הצדק יובטח יותר. אוירת השיפוט תצטלל יותר והבנת השופט לנפש הנשפט תעמיק יותר.

אין איש שיטען כי יאה העניוּת לצדק. אך לא יימצא, כמדומה, אדם שיכפור בכך כי יאה לצדק מנה מתונה של עניוּת. ואם כבר הזכרנו את מיכה המורשתי אולי אין זה מקרה כי את הצירוף “עשׂות משפט” ו“הצנע לכת” כרך נביא זה בסמיכות הדוקה כל־כך בתוך פסוק אחד של פרקי נבואתו.

שופטי ישראל, גם אם שכרם מחייב תיקון, אמורים היו – כך נדמה לנו – להיות הראשונים בדחיית כל מעשה שיש בו כדי לפער עוד יותר את הקרעים הקיימים בתוך החברה הישראלית ולהעמיד דווקא את עושי־הדין בישראל כגאים בין הדלים.

*

על הפסוק “ואבדה חכמת חכמיו”, שהבאנו לפני זמן־מה לציין בו מצבה של הנהגת ישראל בימינו, העיר לנו קורא באגרת מפורטה, בין השאר: "אם קראת את אזופוּס החכם, בוודאי אתה יודע פתגמו כי ‘אין אדם יכול לאבד דבר שלא היה לו מלכתחילה’ ".

כמה מהלכים שעושה השלטון מראשיתו – ולא רק בתחום הכלכלה – מטים אותנו לחשוב כי צדק הקורא וישר הפסוק אך נכוחים מאד גם דברי אזופוס. והמאשים את השלטון כי איבד את חכמתו – תולה בו, כנראה אשמת־שווא.

18 ביולי 1978

---

הרהורים מבּית

מאת

ישעיהו אברך

א.

תנועת העבודה מתחילה, בתחום המדיני, להעלות בזכרון אחד מגבוריו של יוסף חיים ברנר שהיה נושא עיניו למרומים, סוקר כוכבים מצידו האחד, סוקרם מצידו האחר, לפעמים נתקף חוסר־אונים מול הדברים הנחרצים שממילא הם קבועים־ועומדים ומפטיר, ביידיש דווקא, “פַרפַלן”, היינו: הדברים גמורים וחתוּמים – ואין עצה.

פסיחה בלתי־פוסקת זאת של תנועה על סעיפי עצמה אינה מחוייבת להביא דווקא אל האפּילוג המר של הגבור מ“שכול וכשלון” אך איננה מוציאה מכלל אפשרות גם הורדת־מסך כזו.

כך או כך – תנועת העבודה שוחה עתה במים המדיניים הסעוּרים של התקופה בתערובת סגנונות של מישׂחה־חזה ומישׂחה גב; מישׂחה־פּרפּר ומישׂחה־שליחים (הרבה שליחים) – ולא בחילופין, רק כּל המישׂחים יחדיו. ואין דבר העלול להמיט עליה סכנה יותר מערבוביה זו של נסיונות מנוגדים – המבוצעים בעת־ובעונה אחת: לצוף על פני המים. לנסות להבקיעם וגם – להינווט אל מיבטחים.

ב

ייאמר מיד: אין עניננו בשעה זו במצב הטכני־עובדתי של היות או אי־היות תנועה בשלטון, אף שאנו יודעים כי מצבה המהותי של החברה כולה מושפע לא מעט מן המגמות המוכתבות לה על ידי קברניטיה. הוא הושפע כך – לטוב ולמוּטב – מקברניטיה הקודמים ואילו מגמתם של קברניטיה הנוכחיים מקועקעת יום־יום במציאותנו ואין לטעות בה. יש להודות כי השלוּמיאליוּת הפשוטה של מימשל זה – המזכירה הרבה פעמים את שילוּח־החץ ואת ספיקת־הכפּיים האומללה של למך בן מתושאל – נראית לפעמים טראגית והרסנית יותר מן המגמות התמהוניות המזינות קצת ממעשי־כּשל אלה.

ג

מי שאינו נלהב להוסיף ולראות את הליכוד הנוכחי מחזיק בשלטון, יכול אולי להתנחם בכך שכבר מזמן – וכל ה“מזמן” הזה אינו עולה על עשרים חודשים – אין הוא מחזיק בו. למעשה מתקיים בארץ שלטון אינֶרטי שגלגליו נעים מכוח מקור האֶנרגיה שהמציאות האֶכזיסטנציאַלית עצמה, המציאות כממש, מפיקה מתהליכי חייה, ויותר משהנוהגים אוחזים בהגה – אוחז המנוע הפרוע בהגה ובנוהגיו. ורע מכל: בכולנו. מהותית, או קלינית, כמאמר הרפואה, אין שלטונם שלטון ואילולא מעקשיו של מימשל קודם – ייתכן כי הציבור היה עושה מזמן להחלפתם. מכל מקום, ככל שהדברים אמורים בכשלונות, מאַמת השלטון הנוכחי היטב את האימרה האנגלית המפורסמה: " מה שאתה יכול לעשות – אני יכול להיטיב לעשות ממך". ועדיין הוא, כנראה, בעיצומה של ההטבה הבולמוסית הזו.

פעמים נדמה כי הרבה בוחרים היו מתייצבים עתה בתור לבקש בחזרה את השקעתם – הוא הפתק שהטילו בקלפי לפני כעשרים חודשים. אף כי לוּ הוחזר להם ספק אם היו יודעים למי – תחת מחזיקיו הנוכחיים – לתיתו.

ואף שאין אנו שמים עצמנו מורי דרך לתנועת העבודה איך־לעשות־מה כדי להחזיר לעצמה את השלטון – מוגזמת קצת בעינינו האשלייה כי כשלונותיהם של המחזיקים בו עכשיו הם בלבד יעשו זאת. הרבה נעשה להתאוששותה של התנועה, אבל חשבונה המחוייב עם עצמה תקף כשהיה, והכורח לעשותו לא נחלש כמלוא־הנימה. אך, כאמור, לא בכך עניננו הפעם.

עניננו בגמגומה המופלג של תנועת־העבודה בנושא אחד של המערכה המדינית הנוכחית, הוא ענין האוטונומיה – השערוריה המדינית הגדולה ביותר שידעה ישראל, הן מגוף הענין הן מנוהל הדיון בו, מאז דרכה הציונות המדינית על הבימה הפוליטית.

ד

ונפתח דווקא בענין הנוהל.

בעוד אנו מעיינים באחרונה בתעודות וביומנים של דוד בן־גוריון משנת 1938 אנו מוצאים בהם קטע מאַלף הנוגע למיתודיקה של הדיון המדיני.

בהתייחסו אל הרעיון של צירוף מדינת־היהודים, לכשתקום, אל האימפריה הבריטית – כותב ד.ב.ג. אל זליג ברודצקי בהנהלה הציונית בלונדון, ב־4 בינואר 1938 לאמור:

“– – – שאלה זו היא יסודית ואין להציע הצעות ולעשות כל צעד מעין זה בלי דיון ובירור, קודם כל בינינו לבין עצמנו. – – – אני מצטער על הפזיזות שלכם. בשאלות חיוניות ויסודיות כאלו אין פועלים מתוך בהלה רגעית, בכל אופן לא בלי התייעצות ודיון”.

כלומר, גם גדול מנהיגיה של הציונות המדינית – בימים שכבר היה להשקפותיו משקל מכריע – לא העלה על דעתו כי ניתן להטיל לחלל המדיני החיצון רעיון הנוגע בשתוֹת הציונות, בלי שהרעיון יבורר תחילה במועצותיה הפנימיות.

יתר על כן: בכל אשר קראנו על דברי ימי המאבק הציוני וככל שידיעתנו בהם מגעת – איננו נזכרים אף לא במקרה אחד שתכנית הנוגעת לשרשי הקיום הלאומי של ישראל ולבטחונה תישלף ותופרח – ספק כצפור־שיר, ספק כעטלף – בחוסר־זהירות כזה אל האויר המדיני של העולם, אויר שככל שהדבר נוגע ליהודים הוא מורכב תמיד ביותר מארבע־חמישיות של חנקן ובקושי מניח לנשימת היהודים גם לוּגים מעטים של חמצן חיוני.

ה

מבחינה זאת, עפיפון האוטונומיה, שראש הממשלה שלפוֹ כמו לולאה מצילינדר־קוסמים סמוי – סמוי מעיני עמו שלו, מוחבא ומסוּתר מעין מפלגתו, עלוּם מבירורי ממשלתו, מעורפל ומנוכר מידיעת עצמו – הוא מעין “דִיאוּס אֶכּס־מאכינה”, נוהלי, הגורר בשובלו שערוריה לאומית ממדרגה ראשונה.

המושג נוהל שאנו נוקטים בו כאן, הוא, כפי שניתן להבין, ניב הבא להמיר את המושג¹ דימוקרטיה. אבל העדפנו את המונח הפרוצדורלי הפשוט כדי להטעים כי אין עניננו, בשעת דיון זאת, בהפרה או באי־הפרה של נוהגי החיים הדימוקרטיים, אלא בסדר הדיון הלאומי בנושא בעל משמעות מכרעת כל כך לעם ולעתידו.

למעוֹרים בעסקי־מדינה נזדמן בוודאי יותר מאשר לנו לשוחח בנושאים מדיניים עם האשה הדגולה שהלכה לפני זמן קצר לעולמה. באזננו מהדהד הצירוף שצירפה בשיחה אחת בביתה לפני כארבעה חדשים שבו ראתה את האוטונומיה כ“שידוך של שערוריה עם אסון”. כך הגדירה גולדה מאיר בבהירות־בינתה את ההמצאה המדינית הגאונית הזאת ואת דרך העלאתה לדיון העולם החיצון.

ו

ו“שידוך” כזה מבצע אדם יחיד במחשבת־בּוסר אחת. לא בדוּקה משום צד מצדדיה ומשום סכנה מסכנותיה, והוא תוקע חוּפּתה במרכז בימת־הדיונים העולמית באופן שאי־אפשר יהיה עוד להסיגה ממנו – ומוליך אל האפריון קודם כל את הכלה: היא שערורית ההעלמה, הסמיוּת, אי־ההבאה לדיון מוקדם לפני השושבין העיקרי: עמו – וקורא אחר־כך אל הברית הזאת את החתן, הוא בן־הזוג המצוייר בעיני ג.מ. בדמות מפורשת של אסון.

ואין שום הגזמה בהגדרה זו, לא במקורה, מפי מי שטבע אותה, ולא כהבאתה בהקשר־דברים זה. המכשלה טבועה קודם־כל בהסקת עפיפון שהמסיק עצמו אינו יודע לא פשרו ולא קירבת־פשרו והוא מטיל אל חלל העולם המדיני חישוק של אפס חלוּל – ואין כידוע אפסים שאינם חלולים – שכל אחד יכול למלאותו כרצונו. ולא נחוצים היו דבריו של בוּטרוּס ראלי המצרי משלשום כדי להבין כי אכן כרצונו שלו, כרצונו של אוייב, ימלאנו. ועוד נחזור אל טיב המילוי.

ז

זה למעלה משנים־עשר חודשים שהשתוּקית הקרוייה “אוטונומיה”, הוטלה אל מפתנו של העולם הפוליטי ועד היום – עד עצם כתיבת השורות האלו – אין איש ממטיליה מסוגל להגדיר את משמעותה האמתית. ואין איש מסוגל – כי אין איש יודע. בשעת־הזדרחוּת אחת של ליחוּך־השור או בשעת־דמדומים אחת של איסוּף־הצאן חלף, כנראה, איזה נוגה־אור במוחו של מי שחלף ועוד בטרם תפס כל משמעותו קרא בהתפעלות: הנני, כי קרנת לי! והוא מיהר והעיף את החזון הזה אל דלתם של אויבים גלויים ושל ידידים מתחסדים עוד בטרם הסביר את מקור האור ויקרותיו – לאחיו בני־עמו, לעצמו.

ח

וכך מנסר זה למעלה משנה איזה עמבּ"ם (הוא הקיצור השגור ל“עצם־מדיני־בלתי־מזוהה”) בחלל המדיני של ישראל, והיחידים, כנראה, שזיהו אותו כהלכה ­– כי הוא עונה למאוויי־ליבם משכבר הימים – הם אויבים ערמומיים מזה וידידים מתעתעים מזה. ורק בני העם העלול לשלם את מחירה של ההתחכמות היוונית הזאת בשער גבוה יותר ממחירו של כל חוסר־שלום (כי אין כאוטונומיה, בפירושה הערבי – והוא־הוא פירושה האמתי – מקור ודאי למלחמות הבאות. אם לא למלחמת־הכרע אחת) – רק העם הזה אינו יכול עדיין ללקט שבר־הגיון אל שבר־הגיון כדי לצרף איזה נר־חרסים שלם של מחשבה של תכלית הרעיון הזה ועל תועלתו, מבחינת עתידו של עם נקבץ.

ואפילו הכנסת – מוקד כל חכמת העם או, לגירסה אחרת, יער־התבוּנה העולה מתוך עצי תיבות־הקלפי המרובות של ישראל – אפילו כנסת זאת מנוּעה עד היום מלהתחיל לברר מה בעצם טיבו של הרעיון הגואל שהטלנו לפיתחו של העולם או של הרעיון הנואָל שהנחנו בפתח עצמנו. בעוד זמן קצר היא תיקרא, כמדומה, להצביע בו, אבל אסור לה לתהות עליו ואין לדבר בו ואסור לשקול בו ולטרות בו כי – – – “האויב מאזין”.

איך לחש חובש־ספסל אחד על אוזן חברו: “זה שלושים שנה אני מתנזר מתשמיש, אבל – ראה הזהרתיך: רעייתי איננה יודעת על כך”.

ציבור המקבל הסבר תפל כזה מקברניטיו ובא על סיפוקו ונאלם דומיה – אינו ראוי, כנראה, לא להסבר טוב מזה, לא לקברניטים יאים מאלה.

ט

ומגופה של הסוגיה המדינית:

כבר ניתחו בציבור – שלא מדוכן הנבחרים – פגמיה של המצאה זו וגם בלי ניתוח מפורט הסכנות זקורות כחניתות:

א. התכנית מתחילה, מטבע הדיון ומטבע הדברים, מקווי הגבול שבהם עמדנו לפני מלחמת ששת הימים, וממילא ראשיתה בפרברי כפר־סבא או בחצר כפר־יונה.

ב. ההיסטוריה – בלי הפלפולים המשפטיים – יודעת לספר כי מעט מאד “אוטונומיות” נגמרו בפחות מרבונות. להוציא שאיפת האוטונומיה של היהודים במקומות שבתם, שאפילו גדולי הוגיה לא נתכוונו לרשת את מלכות ליטא או את ממלכת רוסיה ולהקים שם מדינה יהודית במקומן. אחרת היא, כוונת הפלשתינאים. האומר: אוטונומיה, מוטב איפוא כי יאמר במפורש מדינה פלשתינאית ולא יתעה עצמו ולא יוליך שולל את זולתו. מבחינה זאת צודקים אנשי “שלום עכשיו”. כי אם ממילא עתידה לצמוח מן האוטונומיה מדינה פלשתינאית – וממציאי האוטונומיה מודעים לכך היטב – מדוע לא יינתן הדבר לפלשתינאים בשם ובמלכות וב“הצהרת בלפור” יאה, באמת ב“הדר”?

ג. אם השיבה לגבולות 1967 היא כדברי אבא אבן – אמן הניסוח המדיני, מאופק הביטוי ואציל תרבות־הלשון – “שיבה לגבולות אושוויץ”, נקל לשער פירושם של גבולות אלו אם מעבר להם יישב ראש־הממשלה יאסר ערפאת, עם כל גינוני מדינה – צבא בכללם – ששום הגבלות מילוליות לא ימנעו אותם.

י

מימשל השולף תכנית כזו – ובאופן שבו שלף אותה – ראוי היה כי יפנה מקומו לאלתר, היינו־הך איזו מפלגה שלחתו. והוא חייב היה בפינוי מקומו לפי כל אחת משתי הגירסות האפשריות:

אם הוא מוּדע לכך כי הצעתו מוליכה למדינה פלשתינאית ומערפל אותה במתכוון כדי להעלים נסיגתו מעקרונות שבהם ביקש לרכוש – ורכש! – אמונו של הבוחר בעת הקלפי. היינו: יודע את האמת ומתכוון למרוד בה ולהערים עליה;

אם מתכוון – בתום־לב של כסילים – לטעון לאוטונומיה ובהתחכמות מילולית כזו לקיים, כביכול, שלמותה של ארץ ישראל כאחדותיות יהודית. רק הנלכדים בכסל־עצמם יכלו להניח כי זוהי גם דרגת החכמה של בן־שיחם. סופה של התחכמות כזאת, כפי שאמנם משתמע מדברי קארטר וסאדאת גם יחד, עתיד להיות קירוע מוחלט ממדינת ישראל של כל אשר נמצא מעבר־לקו־הירוק וכל הדיבורים על התנחלות במסגרת אוטונומיה כזאת הם או הונאה־עצמית בתום לב או המשך של תיעתוע־מדיני.

האמת לאמיתה היא כי דין האוטונומיה הזאת ודין הדינמיקה שלה בתחום המדיני קרובים יותר לדין מושג האוטונומיה בתחום הפיסיולוגיה, שבה מוגדרות תכונותיה כך: “האברים האוטונומיים הם איברים שאינם ניתנים כלל להפעלה מכוח הרצון המכוּון של בעליהם הואיל ואין כל מסילה עצבית־מוטורית מגיעה אליהם מן המוח”. רק הבל הוא, איפוא, להניח כי דווקא האוטונומיה של יאסר ערפאת תהיה ניזונה מן המוח המדיני והלאומי של ישראל כשמסילה “עצבית־מוטורית” מוליכה אליו הישר מירושלים.

אילו עסקו ראשי־המדינה פחות בדקדוקי־פרקליטים ונותנים דעתם יותר על ההגדרה הזאת שמתחום הפיסיולוגיה דווקא – יתכן כי לא היו מולידים מונגולואיד מדיני כזה ולא היו מטילים אותו לא לחללו של העולם העויין הסובב אותנו ולא לחללה של תנועת התחייה המיוסרה של היהודים.

יא

כשם שאין תנועת העבודה רשאית לעשות צעד כלשהו שיש בו לסכן את התרקמותו של השלום כך אין היא רשאית, מעצם אחריותה הלאומית, לתמוך בצעד שיש בו לקרב אל פתח ביתה של ישראל את הסכנה המוחשית לקיומה. האוטונומיה – בפירושה האמיתי – היא סכנה מושחזה כזאת. היא מחזירה את ישראל הלכה למעשה לגבולות 1967, סוחפת אותה, על פי הגיון ההתפתחות, לגבולות 1947 – והיא ראשית קליעתו של הקולר על צווארה של הריבונות היהודית המחודשה.

אם תכנית זו מנוגדת למצעיה של תנועת העבודה, כלומר: לכל מה שיכלה להוליד עד כה מחשבתה הפוליטית השקולה והאחראית; אם מפלגת העבודה אמנם רואה בתכנית זאת “שידוך של אסון עם שערוריה”; אם זוהי, לפי כל הנשמע במועצות, דעת חבריה – אל תדבר בכך דיבור של חצאין. אם הכרתה היא שטמון בתכנית זאת גרעין של סכנה לישראל – תקום ותאמר זאת. תקום ותצביע זאת. ואין היא חסרה תכניות אלטרנטיביות שיש בהן כדי להשלים הסכם עם מצרים לא פחות מן האוטונומיה. בנסיבות הנוכחיות, למשל, תכנית אלון בשום פנים איננה אחרונה בהן.

יב

אם אין תנועת העבודה יכולה לומר זאת בוודאות על דעת רוּבּה – תברר תחילה מה הוא רוּבּה. תברר בעוז ובלי רתע. כבר דנו במפלגה זו בשעתה בענינים שעמדו ברום עולמנו הלאומי – כמו בענין החלוקה ובענין שלמות הארץ, בשנות השלושים והארבעים – והיא לא נתמוטטה. לאחר חריש דימוקרטי עמוק ויסודי החליטה מה שהחליטה – וחיתה. ואחרי חריש כזה נותר ממנה, כידוע, הרבה יותר משריד אחד לפליטה. תנועה, שכבר לא אחת הפקיד העם בידה את גורלו, אינה יכולה לחיות כל הימים במורא הזעזוע של נשירה. על אחת כמה וכמה – כל עוד נתמכת מדיניותה ע"י הלוז הרוחני־האידאי האמתי שלה: ההתישבות העובדת. ולא נהסס לומר: אם אחדות מלאכותית בנוסח “הברבור, הסרטן וזאב הים” עלולה לבוא על חשבון עניניו הגורליים של עם ישראל – תהיה אחדות מזוייפה כזאת כפרתם.

מכל מקום, תנועה איננה יכולה להישאר אנדרוגינוס פוליטי בענין מכריע של הקיום הלאומי רק מפני שהחיפוש אחרי הזהות הביולוגית עלול להטות את המשקל לכיוון אחד הזוויגים שלה, לזכרוּת או לנקבוּת. אם תעדיף לאורך־ימים אנדרוגינוסות כזאת – אולי תחיה חיי שלווה, חיי בהייה, אך דבר אחד ודאי: לפרוֹת ולרבּוֹת לא תצלח לעולם ואפילו וולדות כמותה לא תוכל – כידוע – להעמיד.

היא לא תוכל גם לאורך־ימים לשחות בכל הסגנונות ביחד – שחיית שליחים ושחיית פרפר בכלל זה. אם תתאמץ עוד הרבה זמן לעשות כן היא תיראה בעיני הציבור – מבחינת כושר ההנהגה המדינית והלאומית – יותר ויותר בדמות השלב המקדים את הפרפר.

5 בינואר 1979

---

מפנקס הזמן – טעותן של נמלים

מאת

ישעיהו אברך

א. טעותן של נמלים

באחד מרחובות מימכר־הספרים, הזורמים אל המוזיאון הבריטי בלונדון, חיטטנו בדוכנים למצוא לנו דבר־מיקרא להעביר בו בגינה הסמוכה שעה פנויה אחת שחצצה בין ויעוד לוויעוד. כבש את עיננו ספרון צנום ומהוּהַ באנגלית “מיבחר אגדות סין”. בארבעה שילינגים עשינו אותו קנייננו. הספרון – מסוף המאה הקודמת. האגדות, לפי המצויין במבוא, עתיקות יותר: ראשיתן במאה התשיעית לפני הספירה, ימי שושלת צ’ואו.

האגדה הפותחת: טעותן של נמלים.

"היה הענק שרוע ביער. טיפסו ועלו עליו הנמלים. המונות. לגיונות. טיפסו עד שכיסו חזהו, ליפפו רגליו; עטפו ראשו – קיצור: נמלו כל גופו. נזדקפה נמלה צנומה אחת, דרכה שריריה, נשמה מלוא־החזה וקראה בתרועת נצחון:

– שימו לב, אחיותי! אנחנו רומסות את הענק!

צייצה לעומתה נמלה ביישנית מקצה בוהן רגלו של הענק:

– פתייה. אינך מבינה את מצבנו לאשורו. לא שאנחנו רומסות אותו – זה הוא שנושא אותנו.

– אבל הוא מת, לא הרפתה הראשונה.

– אין דבר, התעקשה חברתה, גם כשהוא מת."

ממשלי הזמן והאנשים.

ב. הדר א'

עד שאנו דואגים להבטיח – בדרך שעוד ידובר בה להלן – את מקורות האספקה של אנרגיה פיסית לישראל, אנו עדים לתהליך פרוגרסיבי של פיגוג האנרגיה הנפשית. וכשם שמשום כיוון לא באה נסיגה גדולה יותר מעקרון הדבקות באזורי בטחונה של ישראל כמו מכיוון המכסימאליזם הציוני המנופח, כך לא באה משום כיווּן שיפלוּת־ברך לאומית כזו שבאה מכיווּן נושאי דגל ה“הדר”.

אין זו רק הוכחה לריאליזם של נווטים. זהו, במידה לא פחותה, פיזור של מדוח מדיני שריחף כל הימים בתוך בועה מנופחה – ורק נינעצה בה הסיכה הראשונה של מציאות נפתלת ומסובכה, מיד פקעה הבועה ונתגלה פנימה הכוזב. אין עוד נהר ואין גדות; אין מדבר ואין הרים ואין כנראה עוד הרבה דברים בגיאוגרפיה הקדומה או בטופוגרפיה בת־זמננו של ישראל שאפשר לראותם קבועים ועומדים ויציבים. כן, אולי זולת – שגריר פעלתני אחד, שלעת הצורך הוא מכונן צעדה ולעת־הצורך מחונן עפרה של מדיניות־ישראל הגאיונה. הנתון היציב היחיד בתוך המערכת הפוליטית והגיאוגרפית המובּילית מאד של ישראל בת־ימינו.

ולא היינו מבודדים לצורך טיפול־העט דווקא את החזיון המעציב של התשה נפשית שהביא עלינו מימשל אחד, אילולא ראינו בכך תהליך פרוגרסיבי מדאיג. טול מישראל את השמינית האחרונה של קוממיות־הלב, הממריצה לשאוף ולהיכסף אל שלבים גבוהים יותר של התעלות מדינית, רוחנית ומוסרית – ונטלת ממנה את הלשד המזין כל עצמותיה, והארץ על יושביה חוזרת אל ימים שלפני היות החלום.

*

כל ימי חלומנו על הארץ הזו לפני בואנו אליה וכל ימי שבתנו בתוכה ידענו כי אנו יושבים בין שני ימים הקושרים את הארץ ואת יושביה עם שני הקטבים של ההיסטוריה היהודית, עם שתי הבימות שעליהן נתחולל עיקר חזיונה: מזה, ים סוף, שאותו חצתה ההיסטוריה היהודית ועם־ישראל על גבה, בדרך אל ריכוזו; ומזה, הים הגדול, הוא הים התיכון, שאותו חצה עם־ישראל וההיסטוריה על גבו, בדרך אל פזרונו. בין שני הימים האלה זורמת, וגם מתנחשלת מזמן־לזמן, התודעה היהודית בישראל והם גם מוקדי ההווייה המדינית שלה.

בשבועות האחרונים למדנו לדעת כי גורלה של פיסת־ארץ זו נעשה מחובר, מבחינה קיומית ממש, לים נוסף, ים אחר, רחוק – הים הצפוֹני.

*

בין הגילויים החמורים של התקופה, שישראל עוברת עליהם ביעף, נעלבת ואיננה עולבת, שומעת חרפתה ואינה משיבה ואפילו אינה משתהה קצת להבהיר לעצמה חומרת סימניהם ואימת האיתות המסוכן שבהם – ענין סירובם של האירופים למכור לנו נפט מן הים הצפוני מפחד “מה יאמרו הערבים”, הוא מן העיוותים המחפירים ביותר בדיוקנו של עולם, שצביעותו כבר אין בה כדי להפתיע.

מי שקרא את ספרם של שני חוקרים¹, שהסיטו את מסך־ההתחסדות מעל כניעתן של המדינות הנחשבות דימוקרטיות, לאיומי החרם הערבי, וגילו את פיתוליה המבישים של כניעה זאת – אולי לא יופתע גם מהתנהגותן של שתי מדינות צדקניות כנורווגיה וכאנגליה. הדברים המסופרים בחיבור זה מכים בתדהמה כל קורא – אפילו לאחר ששמע גם את הנימוקים לאי רכישת ה“כפיר” הישראלי מפי הגמד הסוציאליסטי היושב בווינה.

אלא שכל זה הוא בזיונה של אירופה. בזיונן של דימוקרטיות ישישות וגם מנוּונות־מעט שידיהן רעודות תמיד מ“פּאר קינסון” מוסרי. די לקרוא את פרקיו של מרטין גילברט, הביאוגרף הרשמי של ווינסטון צ’רצ’יל, על דיוני הקבינט הבריטי בעצם הופעת סימני־ההכחדה הראשונים של העם היהודי, כדי לראות על איזו ערווה־מוסרית כיסתה עלוות המלים, השקספּיריות כמעט, של אצולת הדימוקרטיה הבריטית בדבּרה אל העולם ואלינו בימים הטראגיים ביותר ליהודים באירופה.

לאחר שאירופה עמדה בזמנה באופן מחפיר כזה על דמנו אין היא מרגישה עוד שום אי־נוחות מיוחדת בעמידה על דמי־הפרקמטיה שלנו. אף כי מידת העוֹז ופיקוח־הנפש הנחוצה היום כדי לעמוד מול איומיו של זאכּי־אל־יאמאני היא אולי קטנה יותר ממידת הסיכון שהיתה נחוצה כדי להפציץ את אושוויץ, למשל.

אך, כאמור, כזה כן זה בזיונה של אירופה.

*

ואולם כאשר אנו קוראים כי סגן הנשיא האמריקאי וולטיר מונדייל טורח בשתדלנות ישראלית אל הנורווגים ואל הבריטים ובידו לגין אמריקאי לאסוף לתוכו קצת נפט כדי לקיים חיותה של ישראל – הנעשית גם מבחינה זאת כריחיים על צווארה של ארצות־הברית – אנו פוגשים ראשיתו של הבזיון הישראלי. ראשית התפלשותה של ישראל בביזוי עצמה.

ועדיין השתדלנות בעיצומה ואין אנו יודעים כל מידת כשלונו של “כולל” הנפט הזה כשם שעדיין לא ברור מאימתי תהיה תקפה אותה “ערבות־אוואל” של אמריקה: מיום החתימה על ההסכם או מן הרגע שבו נבקש להבעיר אש בכיריים כדי לשפות בה סיר־של־ערבית וכאשר אישנו תכבה – נקרא למונדייל.

האמנם – אתה מהרהר הרהור של פשוט־עם – כה רפרופי היה השלום הנשוא־והנתון וכה תלוי היה על בלימה עד כי גם לאחר מסירת כל מרחבי סיני עם מפרץ־שלמה יכול היה השלום להירעץ גם על הישובים בפיתחת רפיח, גם על התחיבות פורמלית חד־משמעית של זרם־נפט מתמיד לישראל מבארות שחפרה, גם על שדה תעופה אחד לפליטה וגם – על מכבסה בנאות־הכיכר, ועל כל אחד מאלה בנפרד?

האמנם כל אחד מן הדברים האלה וכולם ביחד חייבים היו להיות בגדר דברים שעליהם אנחנו ניהרג והם לא יעברו או שיכול היה להיות לפחות דבר אחד מאלה שעליו אנחנו לא היינו עוברים והם, בכל זאת, לא היו נהרגים?

ואפילו לא היתה מובטחת בכך האש בכירים של ישראל אולי היתה מקויימת בלבותינו אותה להבה קטנה המזינה חלומנו כאן והיונקת מן ההכרה כי לא בכל דבר שהוא חיוני לנו אנו בגדר מקבצי־נדבה ותלויים בחסדם של נדיבים?

מי, ככלות הכל, זמם להשמיד את מי בכל המלחמות שניזומו במדבר הזה בשלושים השנים האחרונות?

*

אלא שמיטב ההדר – כזבו. ובתוך כל המשא־ומתן היורידי, הפילולוגי – והנשקני מאד – שנמשך כאשר נמשך, לא נתן כלל איש מאנשי ההדר את דעתו לא רק על ממשות הפיצוי, אלא גם על הצורה, הטעם והאופן שבו אנו עתידים לבקשו, או שבו עתידים שד"רים זרים לקבץ אותו בשבילנו; על המחיר שנצטרך לשלם בהעמקת החותם של פושטי־יד אוניברסליים; אך יותר מכל – על התשת האנרגיה הנפשית והרכנת הקוממיות כשכר ללוג של אנרגיה פיסית – אם אמנם יטרחו שתדלני אמריקה להשיגו בשבילנו מנדיבי אירופה.

הדר.

ג. הדר ב'

אלא שההדר שבו דברינו אמורים הוא מעוּבּר. יש גם הדר ב'.

“משרד מיוחד של הפנטגון יוקם בתל־אביב. נציג בדרגת גנרל יגיע לארץ. הוא יהיה אחראי לבניית שני שדות התעופה בנגב”.

“– – – אלפיים וחמש־מאות קוריאנים ואחרים יובאו לבנית שדות התעופה בנגב”.

(מן העתונות)

סיפורי העתונים בישראל על הגנרלים של הפנטגון העומדים להתיישב בתל־אביב (כישיבתם בריאד ובג’דה, למשל) כדי לתכנן לנו שדות־תעופה ולהשגיח על בנייתם; על אלפי הקוריאנים – ברוכים יהיו באשר הם יושבים – העתידים לבנות לנו את המסלולים; על היוגוסלבים (ידידינו בנפש!) המוכנים, כנראה, גם הם להושיט יד לבנייה הסוציאליסטית במדבר – סיפורים אלה כמו כופים על אדם מישראל הֶשְׁפֵּל־עינים מבושה. בנין זרים – וסטירה. סטירת־לחי לכל מה שציין את זקיפות־הרוח היהודית כאן. אין כמעט ערך מערכיה של ישראל־המגשימה שלא נסתר על ידי ידיעה עתונאית קצרצרה זאת.

איננו יודעים מה הסיבות האמתיות למסירת העבודות בנגב לקבלנות אמריקאית. המתיימרים לבקיאות אומרים לנו בין השאר כי המימשל הישראלי הנוכחי – המקפיד, כידוע, מאד על נורמות מוסריות בעניני מיסחר וקבלנות; דרכי צבירת־עושר וכיוצא באלה – ביקש למנוע בכל מחיר התעשרות מחודשה של קבלנים לבנייה ולכרייה, של בעלי הכשילים והכילפות למיניהם. לכן – עשירים מבחוץ.

אם זו הסיבה – ספק אם ידעה המדינה חרפה גדולה ממנה. אם מימשל רואה עצמו ערוך להתנגשות עם כוחות חיצוניים אדירים אך אינו רואה עצמו מסוגל לעמוד בעימות עם יצרי־בצע של תושבי ארצו שלו – נשַׁלח את המימשל אל כל רוחות־המדבר ונמליך על עצמנו לא רק גנרל אמריקאי מומחה לבנין מסלולים אלא גם קברניט מדיני שינהג בנו כנהוג אמריקה באחת מחמישים מדינותיה או בטריטוריה שלה, למשל: פוארטו־ריקו.

*

אלא שהקלון שבנימוק הבא מתחרה רק בבזיון שבנימוק הראשון: כוח־העבודה בארץ – אומרים המומחים האחרים – אינו מספיק כדי לכלכל עבודה נוספת זאת.

יכולנו לבנות את שדות עציון ועיטם; יכולנו לבתר את הארץ במוביל ארצי מקצה צפון עד נגב; יכולנו לעשות דגניות מאום־ג’וני, עמק חפר מוואדי הווארית וקרית־דימונה מחולות מדבר; יכולנו לבנות חרושת צבאית ואוירית אדירה – ואיננו יכולים למצוא בקרבנו, אפילו בתוך חברה הבורחת מעמל־כפיים כמו ממגפה, אלפיים וחמש מאות זוגות־ידים להקים בהן שתי מצודות שהן כורח לבטחון ישראל עם עשיית השלום בסיני.

את הפירמידות בלוכסור או בגיזה ידענו – לגירסה אחת – לבנות עוד בטרם היינו בכלל במצרים. את פיתום ורעמסס, מכל מקום, בנינו באמת, גם לפי גירסאות מהימנות יותר. עכשיו, בדרכנו ממצרים, אין אנו יכולים להקים אפילו “פיתום” קטן של עצמנו בלי מלוכסני־עין מקוריאה ובלי קומוניסטים – מלוכסני־דרך, כידוע – מיוגוסלביה.

*

ולא עלה על דעת שום קברניט בישראל־של־ימינו מה שעלה על דעתה של חלוצה יהודיה דגולה אחת – הגברת ינאית בן־צבי – לקרוא (או איך אומר היום מי שאומר: להכריז) במינשר אל יהודים בישראל ובתפוצה על התנדבות לביצור ישראל. אל הבנאים, והסוללים והיוצקים; אל הצמודים ללשכותיהם ואל הצובאים על שערי הבורסה – לבוא לזמן־מה אל הנגב כדי להתנדב – בשכר מלא! – לבנות את הנסיגה ולבצר את השלום. להביא לשם מישראל בנאים מנוסים שהחליפו אומנותם; לקרוא למומחים כאלה מן התפוצה – ואם אין ברירה: לצרף אליהם, כטעם הימים, פמליה של נכבדים – כגון מר נסים גאון ודוֹמָיו, האוהבים גם מעשי־בראשית גם תצלומיהם – ולהפיח בעם רוח אמתית של בנין שלום־ישראל.

ככלות הכל, מה עוד מסוגל בימינו להצית מחדש זיק של התעוררות ודמיון חלוציים יותר מן התיבה “שלום”?

אלא, שבכל זאת, כנראה, יבואו קוריאנים. ויבוא הפנטגון. ויבואו יוגוסלבים. וכך הולכת ומצטיירת בימים אלה תמונת הריבוד המקצועי והאתני לביצור ישראל: פועלים – מן המזרח הרחוק; משגיחים – מן הכדור המערבי; וצופים בהם – ישראלים, כיושבים על־מלאת.

*

איך אומר אזופוס החכם בדיאלוג עם ידידו, על טעם הכבוד והבושה:

“– – – מעתה, ידידי, לא יאבד לך דבר. אין אדם יכול עוד לאבד מאומה לאחר שאיבד את הבושה”.

כל שכן אומה שבראשית דרכה אל התחייה וגם בהרבה מהמשכה לא חדלה לשאת בגאון עטרה של חלוצים.

ד. אל ארץ אחרת

בימי החג יצאנו לראות את המעט שעדיין נותר מן “האדמה החרוכה” של ישראל. מן השטחים שהחריכה תנועת העבודה² העברית בעשרות שנות שלטונה. ירדנו אל העמק. סתם עמק – אין צורך לפרש – הוא עמק יזרעאל. כך קבע העם – לא המילונים, לא הכרונולוגיה. כבר מצלע הר־תבור ראינו בבירור את סימני החריכה: משבצות־משבצות של ירוק וזהוב ושחום – זהו, כנראה, מראה של שדות לאחר שאחזה בהם אש של חלוצים. חרוך בסימטריה מפליאה של ריבועים ומלבנים בתוככי אדמה דשנה ושחורה כפחם. לא כל שחור ניתן, כנראה, להלבין. אדמה, למשל, לא. מכל מקום: לא בעמק יזרעאל.

מרחביה. צור מחצבת. אדמה “חרוכה” מירקוּת ופני האנשים – שרבים מהם לא ראינו למעלה משלושים שנה – חרושים כפני התלמים. ובתוך התלמים – נעוריהם, להטם, סבילותם, עיקשותם ומעל לכל: אהבתם ואמונתם הגדולה. הם עמדו בכל אלה – אנחנו לא. “נשבענו, לא נעמוד מלכת” – קראו, ביחד עם שלונסקי, וקיימו. ועדיין פוסעים ומקיימים.

כאן ובמקומות דומים הוכרזה עצמאות ישראל הרבה שנים לפני שהכריזו אותה ברדיו. כאן נתנה הציונות משמעות אמיתית לשמה־הנרדף: תחייה. כאן החייה דור יהודי נדיר את הישן וברא את החדש. בריאה של סגולה. כאן היינו למה שעדיין הננו בעיני העולם. עדיין. שתי שנות חיבוקים ולוליינות עדיין אינם מטלטלים שורש. כאן הכתימו חלוצים בגדיהם בעיטרן מחרשות; בשמן מכונות, ברגבי אדמה, באבק הישימון ובשלולית הבצה, אך לא העלו רבב על רוחם, בשבילם לא צריך היה לשחרר מכבסה.

*

לא בשום פנים לא שמורת־טבע. לא כותרת או סטיו של שרידי עמודים עתיקים. העמודים עצמם. היכין והתווך. או: אבני הפינה. עקור אבן כזאת מן המסד של ישראל – ונפלו ערים ומטרופולין.

רק קבוצה פחוסת דמות רוחנית, שהוקלעה בתאונת־קלפי אל השלטון, יכולה לדמות כי עמודי־התמך של ישראל הם שני מגדלי היהלומים שבמבוא אל השפלה. אפילו הם – כן, אפילו אוֹבֶּליסקים אלה של השפע הישראלי – יסודם מעפר מרחביה ודגניה וגינוסר ופצאל ומחולה. ואולם לֵךְ הַטְעֵם ניחוחו של זבל־שדות למימשל של בַּשָׂמִים.

אל ארץ ישנה אתה עובר. מאיר יערי, דוד כנעני וחבריהם חרושי־העמל והאמונה, המהלכים בשבילי מרחביה, ושכמותם, בישובים דומים בישראל. ודאי ימחלו לנו אם בדמיון שחלף כברק נצטיירו לפנינו כממשיכים בטוויית החוט של ההלכים ממורשה ומתקוע. נותנים חייהם על אמיתם, ולוחמים, וחורשים – וקוצרים. לא שמורה ולא שריד. הבלים. תא־חיים תוססני שמתקיים בו תהליך ביולוגי נמרץ: מַשיר עלה וּמֵנֵץ, פּושׁט דמוּת ולובש דמות וחוזר ומצמיח ייחוד וסגולה.

אשרי חברה שככה לה.

*

כך שאפה ארץ ישראל להיות. כך יכלה להיות. כך היא עדיין מצווה להיות. ואולי רק כך היא עדיין עתידה להיות.

אילולא בושנו, היינו חוזרים כאן בשינוי קל על ניבו של אברהם שלונסקי, והוא המשך לשורה שהובאה קודם לכן, ועל השורות – חישורים ב“גלגל” החלוצי שלו:

“– – – טוֹב לִנְפֹּל עַל צַוְארֵי אֲדָמָה רְחוּמָה וְלִבְכּוֹת אֶל חֵיקָהּ” –

בהודייה. בהזדהות. בקידה לפני מי ששרו – ויכלו.

27 באפריל 1979

---

בין דובר לדברים

מאת

ישעיהו אברך

כולנו מומחים למדינאות, לגינוּני מלכות ולכללי הטקס הדיפלומטי. שלושים שנים בלבד של רבונות מדינית – שבריר של זמן, שאיננו אלא מתג בקורות הימים – הספיקו לעשות את כולנו בקיאים מופלגים בהלכות הגלימה והמצנפת. הכללים הועתקו, כמובן, משולחנן הערוך של ממלכות מנוּסות – אך אנו מהדרים בהם מאד. מנהגו של הבא־מקרוב.

יותר מאחרים אנו מקפידים שיהיה צווארוננו באוּמות מעוּמלן, מצנפתנו מבהיקה, והשסע בפראק – זה השסע המפלג את כל העולם התחתון של הדיפלומטיה – צמוד למידותיו התקניות. אך ביותר אנו מקפידים שהמלים, המלים־החישוקים האלה, לא יכילו אלא את מנת החמצן המינימלית החיונית לקיומן כמלים. שהרי מזווית־הראייה של הלינגוויסטיקה הדיפלומטית יותר משנבראו המלים להבהיר כוונות – הן נבראו להעלימן.

אלא שבעצם תהליך ההסתגלות הזה, שכל דיפלומט ישראלי צעיר נכנס לתוכו כמו לתוך מחוך משוּנץ, נשכח עיקר מהותי אחד: אותו דיבור מיוּפייף וחמקני, המכסה טפחיים ואינו מגלה אפילו טפח – יפה אולי לכל סיטואציה של שיח־נימוסין או להגי־קוקטייל, אך ספק אם הוא יפה לסיטואציה של כאב. המכאובים אינם מסתדרים בתוך מערכות־דיבור מיוּפייפות כאלו. מטבעם אין הם מדברים כלל. הם נזעקים. זעקה חדה. בלתי מאורגנת. פעמים אפילו בניגוד גמור לחוקי הסינטכסיס ותמיד – בניגוד לחוקי הנימוסין. וכאשר נדחקת זעקת המכאוב לצאת היא מקעקעת גם את חומת ההסגר של ה“בון־טון” ופורצת אל החלל בשריקה חדה.

הדיפלומטיה לבנת־הכפפה נסלדת, כמובן, מקול צורמני כזה והודפת אותו מעצמה הדיפה של התגוננות. ואין פלא: בהופיע הקול הזה, שעיניו לטושות כעיניה של אמת מפוחדה, הוא מערער את כל טעם קיומה של הדיפלומטיה שיסודה בשקר מפורכס, בבושמה המזוייף של הצביעות.

*

אילו התעמקנו מעט בסוגיה זו כיהודים, בוודאי היינו מגיעים למסקנה ההגיונית כי מטבע בריאתו, מעצם המלחמה על קיומו ומטבע עומק־הדורות של מכאובו לא יוכל העם היהודי הרבון אפילו לחלום על לשון־דיפלומטים מצוחצחה שלא תפרוץ ממנה, מזמן לזמן, במפתיע ובמדהים, זעקת דמיו.

בזכרוננו משיייטות באופן עמום־מעט (לדאבוננו, לא כדי ציטוט מדוייק) כמה אמירות מסוג זה במעמדי־שיח בין־לאומיים, שפרצו כמו לשון־אש מדיבורו השקול של חכם־המדינאות של ישראל אבא אבן, בתפקידו כשר חוץ, ואמירות אלו הן בעינינו עד היום מוקדה – בכל מובן – וחותם־לבּה של הדיפלומטיה הישראלית. בעמימות דומה, אך בעוצמה שאיננה פגה, מהדהדים באזננו כמה משפטים של אֵש שהיפנה שר החוץ לשעבר משה דיין למארחיו בגרמניה בעיצומה של מסיבת קוקטייל רשמית – משפטים שהרעידו לא רק את היין בגביעים. מידת הגאון של עם ריבון, שנלוותה למידת היגון של עם ניגף, הוסיפה לדיאַלקט הדיפלומטי של העם היהודי צליל ישראלי וביחד יצרו את חכמת־הלב של המדינאות היהודית בימינו, כלומר: עד תאונת הקלפי של 1977.

*

זה היה מבוא לענין אחר שבו – אנו יודעים – אנו עומדים לקנות לנו מחנה שלם של פולגים או יריבים. דמוּ בנפשכם גורלו של אדם, שפוי במידת השפיוּת המצוייה, העולה על בימת עתונם של פועלי ישראל ומבקש להגן – על מה? – על דברים שאמר אריק שרון דווקא. ובכן, אנו מתכוננים לעשות בדיוק זאת בדפים או השורות הבאות. לעשות – ולעמוד לגורלנו מקץ הדפים.

וכדי שאי־השפיות שלנו לא תישפט מעבר למידותיה האמתיות, נקדים ונאמר כי אין עניננו בשעה זו לא במי שהמציא את רעיון הדמה בהתישבות והביא מושג נפלא זה של התישבות, שחלוצים נתנו עליו את נפשם, לטשטוש ולחילול; גם לא בפחזוּת הנערית שבו הוא מטפל בנזר הישגיה של ישראל – החקלאוּת, מביצת התרנגולת דרך עטיני הפרה ועד פקעות הפרחים בחממות. גם לא בסגולות נקיון־הלשון שניחן בהן, כגון: הפשטה – מילולית, לאשרנו – של חבריו השרים בישיבות ממשלה. ולמען שלמותה של האמת – ובמידה הראוייה של הבדלה – גם לא במעללי־ההצלה הצבאיים הנועזים שלו, שאין שום יהודי יכול, או צריך, לשכוח אותם. ולא שכל המכלול הזה איננו ראוי לניתוח מפורט, אלא שלא בו עניננו הפעם והבאתו כאן איננה אלא לצורך האיזכור – וכפי שאמרנו: לצורך העמדת אי־שפיותנו, שתתגלה בהמשך הדברים, למשפטה הנכון.

*

ולסוגייה – שהיא עיקר בטורים אלה.

האמונים על הגינונים הדיפלומטיים – בינינו לבין העולם, בינינו לבין העם היהודי בתפוצה – ודאי קיבלו חלחלה ופיק־ברכיים סאלוני לשמע המלים שהשמיע שׂר־הבּר הזה של ישראל בניו־יורק. ואולם ברכיו של כותב־הטורים לא פקו והדברים שאמר השר הבלתי־מאוּלף הזה להנהגת היהודים בניו־יורק הם בעיניו בפירוש הדברים שיש לאומרם שם. אולי לא נכון הוא שיאמרם שר. אולי לא זו בדיוק הלשון לאומרם. אולי נכון היה לפשוט את מחלצות הכהונה קודם האמירה ולדבר אליהם בלי תארי־מלכות, כדבר יהודי אל יהודי. אבל, ככלות הכל, גם הגבלה זאת היא הגבלה של גינונים ולגבי הדברים המהותיים שיהודים צריכים לומר זה לזה בימינו בלי מחלצות – מהות הדברים שאמר אריק שרון ליהודי התפוצה היא בדיוק מהות הדברים שמצווה וחובה לאמרם שם. הם אינם כל הדברים שיש לומר להם. וחסר בהם הדבר העיקרי שיש להזליף לאזניהם חזור והזלף יום־יום, שאם לא יתחילו סוף־סוף הם או בניהם או נכדיהם לראות בישראל ביתם – בית לבוא אליו כדי לחיות בו – שווא עמלו בוניו בו. ולאורך ימים – ואולי לא כל כך לאורכם – שווא גם כל טרחתם המדינית בבתים הלבנים ובבתים האחרים וכל חום־הלב האמתי, הדאגני והמופלא, שהם משיבים עלינו יתפוגג ויתאדה כהבל. ועמו – נאמר בפירוש: באין עליה – יתפוגג ויתאדה כאפיזודה היסטורית החזיון המופלא, שספק אם יש כדוגמתו בקורות הימים, של תחיית עם וקומו מעפר.

אבל אפילו החסיר אריק שרון דיבור־גרעין זה – כשם שמחסירים אותו לחלוטין שרים אחרים של ממשלת דברנים זו – הרי כל אשר לא החסיר ואמר להם ראוי היה להיאמר ובשעתו נאמר. לא מפני שזו היתה השעה היאה ביותר לומר להם זאת, אלא משום שאין שעה שאיננה יאה לאמירה זאת.

*

וטעם האמירה הזאת, בלי פיתוליה הדיפלומטיים, הוא להעביר ליהודים נפלאים אלה את התחושה האמתית של הסכנה שבעמדת המימשל של ארצות הברית לגבי הענינים הנתונים עתה להכרעה סביב ישראל. סכנה – לא מפני שלילת ההיאחזות היהודית בשניים וחצי בנינים בחברון ואפילו לא מפני ההתנגדות לישובים יהודיים בבקעה, שהוכרו כלגיטימיים על ידי מה שקרוי היום בפי כל מלהג פרלמנטרי “הקונסנזוס הלאומי” של ישראל. סכנה מצד הקו – הנעשה משלב לשלב חד ומושחז כלהב – הבא לעשות את ישראל פלך־מתיישבים חסר כוח־קיום לחוף הים התיכון. פלך שדי בו כדי להיות מונומנט לעברה המפואר של ארץ היהודים, אך אין בו כדי להיות מיבטח לעתידם. קו שאין תחילתו נעוצה ב“חברון עכשיו” ואין המשכו מומרץ על ידי “שלום עכשיו”; קו שאין בסיסו בבני קצובר כשם שאין קדקדו בעמרי פדן. רק קו שיסודו מעפר והמשכו באותו עפר. יסודו מעפר הנפט של ממלכות־המדבר שבאיזור ומשם גם המשכו וחוד־מחצוֹ. גם לאחר שנסלק מן הדרך את המימשל המתעתע של עצמנו – וחובה זאת עלינו לקיים בלי דיחוי, וכמעשה של הצלת עצמנו, בתיבות הקלפי של ישראל – גם לאחר זאת לא יחדל להזדקר חוד החנית של מדיניות אמריקאית הנראית מתונה, אך עקיבה, לקנות את חבית הנפט של ריאד במטבע של ירושלים. ועדיין איננו יודעים אם דווקא אירופה היא חלוּצו של סחר־חליפין זה.

ואין לך דבר המצביע יותר על חודה המוחץ של סכנה זו מן ההצהרה הצדקנית הזאת על “הבטחת קיומה של ישראל” החוזרת כהפטרה תפלה לאחר כל אקט מדיני ממשי שפגיונו ננעץ בלב־לבו של הקיום הזה.

*

לא קוצר המשיג הפילולוגי הוא שאינו מניח לנו להבחין הבחנה דקה כל־כך בין “עיתוי” לבין “זמן”, אך עומק־הדאגה היהודי הוא שמטשטש בעינינו את הבדלי הגוון ביניהם. מבחינה זאת הזמן היהודי הוא תמיד גם העיתוי. בין נראים מחוגיו של הזמן הזה, בין איננו מבחינים בהם – לכל שעה בשעון הפנימי של היהודים, מאז חורבנותיהם, מאז ניגפו נגיפה של אומה ונגיפה של בני־אנוש, היא־היא העיתוי. לפחות במובן מועד האזעקה. ועדיין איננו יודעים מה עוללה ההצטעצעות הזאת בסימנטיקה של הזמן – הוויכוח על ה“עיתוי” בעניני הצלה ותגמול בקרב לא־יהודים וגם בקרב יהודים – בשעה שהונף הגרזן על כל העת היהודית כולה להכריתה – ה“זמנים” וה“עיתויים” בכלל זה.

לכן, אפשר להציג שאלה אם מבחינת עיתוי של ממשל אמריקני העומד לבחירות חדשות – זהו הזמן להכביד עליו ולהביכו. אך מבחינת עיתוי של העם היהודי ומבחינת עיתה של ישראל כל רגע שבו מאותתת הסכנה הוא הזמן והוא העיתוי והוא – הציווי. אם נחוצה הפגנה של מאה אלף או של מיליון; אם נחוצה הפגנה בכלל – זוהי שאלה שתשובתה טמונה רק בסיכויי הפרי המצופה והתועלת. אם מותר לשר בישראל להתערב בעניני המימשל האמריקני בארצו? – יתכן שלא. ואפילו לא נאסר הדבר על ידי הפרוטוקול – הוא שלוּל מעיקרו על ידי התבונה. אך מותר ומותר – ואולי גם חובה – על שר מישראל, תהיה לשונו האנגלית פצועה וחבולה כאשר תהיה, לעורר הזדעקות־אמת של יהודים. לקרוא קריאה היוצאת לא משרוולה המגוהץ של הדיפלומטיה אלא מליבם המורתח של מדינה ועם שכיוון שקמו מעפרם אין הם רוצים לעזוב – ונאמין כי לעולם לא יעזבו – את בימת הרבונות של ההיסטוריה האנושית שעה אחת קודם שיעזבו אותה כל בני־החלד האחרים.

20 במארס 1980

---

חברון

מאת

ישעיהו אברך

גם אילו היינו ישראלים מתקדמים נוסח 1983 היינו מקדימים ביקור של ניחום־אבלים אצל משפחת אהרן גרוס לביקור־תנחומים אצל ראש עירית חברון מוחמד נאטשה שהודח ממשרתו, ככלות הכל, אבדן־חיים חמור מאבדן מישרה. האבל האנושי הפשוט קודם אפילו לצער ההומאני על מי שהפסיד – הפעם בשל מישגה של מימשל – את כהונתו כמרי דאתרא.

העובדה שאהרן גרוס, זכרו לברכה, היה אברך־ישיבה יהודי – מן האלמנטים המצויירים כחשוכים ביותר בישראל של ימינו – איננה עושה את דמו כאדם, כיהודי, סמיק פחות. מובן, שניחום־אבלים זה אינו יכול להקדים בסולם־העדיפות את משלחת־המחאה על הגבלת חירותם של מתפרעים אקדמיים בביר־זית, שהרי כל בר־בי־רב מבין, כי ההקפדה על ריבונות הקאמפוס האקדמי קודמת אפילו למחאה על הפרת הדיבר השישי. לבד מזאת – הראשונה היא שאלת מוות והאחרונה שאלת־חיים ואין צריך לומר ששאלת־חיים עדיפה.

אלא שאפילו ההגיון הפרוגרסיבי ביותר צריך היה, לפחות, לקבוע את סדר־העדיפות המפוּשר כך: א) לחיצת־יד של עידוד לעומדים על נפש החירות האקדמית בביר־זית; ב) ניחום אבליו של אהרן גרוס; ג) משלחת הזדהות אל ראש־העיר, הדמוקרט נאטשה, שסולק.

עם סדר כזה – בנסיבות הפסיכיות של ישראל בת־ימינו – היינו גם אנחנו משתדלים לחיות.

אבל לא אנחנו קובעים את סדר־העדיפויות של ההומאניזם הישראלי בן־זמננו והחזיון הוא, כאמור, בתחום הפסיכיקה יותר משהוא בתחום המדיניות או האידיאולוגיה. והדברים מבוטאים, כידוע, היום בלי שום סימן־שאלה בפרוזה ובחרוזים כאחד. ועל עניין זה של “שנאת עצמו” כבר עמד בזמנו בהרחבה תיאודור לאסינג,¹ שעשה את כל המעגל בן שלוש מאות ושישים המעלות בין יהדות – לא־יהדות – יהדות, והצליח אפילו להסביר את הנפש היהודית המעוקמה של אוטו ויינינגר טוב יותר מכל פרשן־בימה ישראלי. אך אל השלישיה – לסינג, ויינינגר ופרשנו הישראלי – עוד נשוב בהרחבה בהזדמנות הקרובה.

אבל אם נינתק לרגע מן הקידמה הישראלית של ביר־זית – חובה לומר ללא רתע כמה מלים אל המחנה שממול אל מוחות מעוותים לא פחות, אלא בכיוון הפוך.

*

כי מה שנעשה בשוק בחברון לאחר הרצח הנפשע של אהרן גרוס הוא תועבה, אם לא גילוי של טירוף. ריגמו את כותב השורה הבאה – ולא יסוג: אין שום הבדל, שום הבדל, בין שריפת חנויות של יהודים ודוכני־פרנסה של יהודים במטרופולין אחת של רוסיה, למשל, שבה עברו עלינו שנות ילדותנו, לבין מה שראינו שוב במו עינינו לפני ימים אחדים בחברון. כל אומה חווה את מצוקותיה ומולידה גם את המשוררים שכותבים אותן בספר. גם השוק הערבי המרוד בחברון עוד ימצא את פייטנו

יש, כמובן, הפרש במניעים, בסיבות הישירות, שגרמו לדליקת־יצרים כזאת. שם וכאן, אין צורך ללמדנו מה הם. אבל אין הבדל במעשים עצמם, בתועבת המעשים ובמשמעותם.

אם איננו יכולים להיאחז בלב חברון אלא כשורפי־שווקים, פרועי־יצרים, המכלים עמל־חיים של זולתם וחוסמים עורקי מחייתם ועושים זאת בגלגול־עינים צדקני של לוחמים לקדושת השם – נוותר על ישיבה בתוך חברון. נשב היום לצידה, בעורפה, מעליה אך לא בתוכה. אין ההיסטוריה היהודית וגם לא הריבונות היהודית נגמרות בקיץ אחד רווי אש ודם ועשן של 1983. אנחנו כאן. לעולמים ברוח אחרת של חיים עם שכנינו, שסופה לבוא בעיתה או בהחשתה, עוד נשב זה בצד זה בתוך חברון. שימו לב שמערת־המכפלה לא איבדה את סבלנותה וחיכתה לנו, כמעט בלא־פגע, כמה אלפי שנים. הרובע היהודי בחברון לא יצטרך לחכות לנו כל־כך הרבה. אנחנו כבר שכניו הפיסיים, הושט ידך וגע בו.

כי אם עלינו לבחור בין השחתת כל מידות־המוסר שלנו, כבני־אנוש וכיהודים, לבין ויתור זמני על ישיבה ברובע היהודי בחברון – נבחר באפשרות השניה. השאלה איננה כלל איך – בסופו של דבר – נוכל לחיות עם שכנינו, אם אנו מקעקעים בהם את דמותנו כשליטים ברוטליים, חסרי כל בלמים; השאלה היא איך נוכל לחיות עם עצמנו, עם רגישותנו המולדה – כעם שבע־מרורים – לדמעת אדם, למצוקת חלכאים; איך נוכל לחיות עם עברנו כחלוצים המארשים לעצמם כל שעל אדמה בעמל־כפיהם ובזיעתם; איך נוכל לחיות עם מורשתנו המוסרית האמתית – לרבות מורשת המוסר שבדתנו – שבשום פנים לא הסמכנו את הרב לוינגר ורעיתו להיות נציגיהן היחידיים עלי אדמות ארץ־ישראל.

*

אנו יודעים, כי יש לנו חשבון מיוחד עם חברון וחיים עדין בתוכנו אנשים שיש להם עם חברון חשבון־דמים אישי – שלא יישכח לעולם.

אבל חשבון היסטורי של עם אינו יודע טעמן של נקמות לוקאליות. מבחינה לאומית אי־אפשר כלל לנהל חשבון־נקמות כזה. הגדולה בנקמות העם היהודי באויביו בכל מקום ובכל הדורות – מקישינוב, דרך ורשה בואכה חברון של תרפ"ט – היא ריבונותו, ריבונות היהודים בארצם ועל ארצם. לא נבוא עתה לענוש את יפו על פשעיה בימי י. ח. ברנר או את יושבי הגליל הערביים על כל אשר עוללו לאנשי תל־חי. אנחנו כאן, זה הגדול בפיצויים שהעם היהודי כבש לו על כל שנות ענותו. זו הגדולה בנקמות. אין לנו, כאומה, שום חשבון עם רחובות אחדים, רובע מסויים – לבד מאיזור המכפלה – בחברון. אפילו היא “אחות לירושלים”, ותהיה קדושה כאשר תהיה מראשית עיצובנו כאומה בידי זקן אבותינו.

להגנת עצמנו קיים עתה – לאושרנו – הגוף שלא הכירוהו יהודים נרדפים במקומות מושבותיהם ולא הכירוהו יהודי חברון בתרפ"ט. קיים צבא ההגנה לישראל. קיימת העדיפות החד־משמעית של הריבונות היהודית גם ככוח פורש חסות ומגן גם ככוח משיב מלחמה. בידי ישראל הריבונית חרב החוק והיא־היא גם חרב הצדק ואשרי העם שזו חרבו האחת. אשרי העם שאיננו מפלג חרבותיו בין חוק, צדק ונקם ואינו מפקיד כל אחת מהן בידי כל קבוצה של שלומי אמוני צדקם או נקמתם.

*

אנחנו כאן לעולמים. ופירוש הדבר שאנו יכולים להרשות לעצמנו לחזור אל הרובע היהודי בחברון בעוד עשר או עשרים שנה. קל־וחומר אם אנו יושבים ומחזקים עצמנו בקריה הצופה פני חברון – ואיש לא יעקרנו משם. אפילו לא ניסוחים מעורפלים של מפלגות פוליטיות בישראל. איש לא יסע עוד לחברון עם דרכון וּויזה. בימית, יש לזכור, לא כרתה איתנו ההיסטוריה שום ברית. בחברון – כן.

ומי שסבור כי אין ההיסטוריה ממלאת – או צריכה למלא – בימינו שום תפקיד בטעם ישיבתנו או אי־ישיבתנו כאן, אינו יודע – או משים עצמו כאינו יודע – מה הלוז האמתי המקיים אותנו כאן ואיך אי־אפשר יהיה כלל להתקיים כאן אפילו יום אחד בלי משענתה של הישישה היהודית ארכּת־הרוח הקרוייה היסטוריה.

ואולם רק מי שאינו מאמין ברצף ובתמיד של היות ישראל כאן, בחברון ובעציון, והופך את מלחמת ישראל למלחמת השוק והרובע, ישחית מוסר־לב עצמנו, יסרס דיוקננו בעיני זולתנו ויוסיף מרורים לחייו המרודים בלאו־הכי של העם הזה שהעמידה האמיתית על נפשו בשעה זו איננה בבניין רומאנו בחברון.

לא יתואר כלל שטהורי־הלב, החלוצים האמיתיים מבין מתיישבי יהודה ושומרון – בגוש עציון, בבקעת הירדן ובדומה להם – בימינו, לא יבחינו בתופת המוסרית שאליה מוֹליכות הפרעות שעשו יהודים לפני שבוע בחברון.

22 ביולי 1983

---

מפנקס הזמן

מאת

ישעיהו אברך

א. דמים בדמים נגעו

מדוע נכנסנו כפי שנכנסנו ללבנון ומדוע נשתהינו שם כפי שנשתהינו – זוהי שאלה חמורה שהתשובה עליה עדיין לא ניתנה. מדוע חייבים היינו להישאר בלבנון שנה ורבע עד שמספר הקרבנות של ישראל הצעירה יעלה על חמש מאות – זוהי שאלת־חרדות שחרונו בלבד של אריק שאון לעצם מישמע השאלה אין בו כדי לסלק אותה.

אבני־הגולל עוד יזעקו את השאלה ימים רבים ושום חשבונות תפלים עם מותחי־הביקורת לא ישתיקו זעקתן, גם אם שלוש מאות “בלבד” של קרבנות המסע הגדול והמורחב אל מעמקי לבנון יזעקו: “מדוע?” – לא יחדל הקול ללכת ימים רבים מסוף ישראל ועד סופה, תהא עצבותו של ראש הממשלה על התפתחות אומללה זאת כאשר תהיה; יהיה עצבוננו על עצבותו מעיק כאשר יהיה – כל המועקות הללו עפר הן תחת כפות רגליו של השכול הנורא של בן, רעיה, אם או אחות שחיי יקירם נשדדו מהם בשל טעות או בשל תסביך־הגדלות של מנהיגים. ורק משום שהעם מסוחרר משפעת ההנאות המשכרות של דמים־כממון, אין הוא עורך חשבון אמיתי עם מנהיגותו על אבדן הדמים במשמעות של דם־החיים. בשום ארץ אחרת לא היה מימשל של כשלון לאומי איום כזה יושב על כנו אפילו יום נוסף אחד.

ואף ששכרון הדמים־כממון גדול מאימת הדמים־כדם – רק יתחיל שכרון זה להתפוגג מעט, יגיע גם מחיר הדם אל תודעת האזרח וסופו לתבוע את תגמולו האחד: דרדור המימשל הזה מן הצוק, הפלתו לבל יוסיף־קום עוד כמוהו – כהזיותיו, כשגיונו, כנמיכות־קומתו – להנהיג את ישראל.

*

עד כאן – חטא השהייה בלבנון. אבל צאו וראו את אופן היציאה ממנה: “פיקח – אומר האנגלי – הוא אדם היודע להיחלץ ממצוקה שחכם מלכתחילה לא היה נכנס לתוכה”. חכמה של אי־כניסה, או שלכניסה זהירה ורתועה, למצוקת לבנון כבר לא נוכל, כמובן, לתבוע מן השלטון הנוכחי – שהרי אנחנו, העם, כבר שקועים שם ביחד איתו עד צוואר. אבל גם אופן היציאה והנסיון להיחלץ – המוצדקים לגופם – נושאים חותם של “חוּשמיות” אמתית מבחינה מוסרית ומדינית; מבחינת ראיית הנולד – הנולד העומד להיוולד מחר ממש – ובוודאי גם מבחינת הדילמות הצבאיות החדשות.

אין לבנו עם המלינים שבבואם לפסול הם פוסלים קודם־כל במומה של ישראל. גם תוכחת העולם המתחסד, אף היא, כשלעצמה, מעניינת אותנו כקליפת־השום. רמתם המוסרית של המטיפים – מכל גוני הקשת הפוליטית של העולם – מוכרת לנו היטב ולא הם יאלפונו מוסר.

אבל דמם וחייהם של בני־אדם – לא־יהודים כיהודים – מעניינים אותנו ענין מוסרי עמוק ביותר. אין כמונו יודעים פליטוּת ועקירוּת מהי. אין כמונו יודעים טעמו של חורבן הבא כחתף על עיר, על רחוב, על בית, על משפחה – על אדם. איננו בקיאים בתורת הזזת כוחות והתפרסויות, קיצבן ותיזמונן. ובענין זה אנו קדים בענווה לפני כל מפקד בשדה – מרמטכ“ל עד רב־טוראי. אבל חושינו הפשוטים ואמוננו בכושר־החיזוי, התושיה והתיחבול של צה”ל ומפקדיו כמו מציקים לנו להרהר כי – אולי? – אפשר היה לווסת את פריסת־הכוחות כך שיצומצם – אם לא יימנע – מרחץ־הדמים שבא כמעט שעה אחת בלבד לאחר נסיגתנו; אולי אפשר היה לצמצם מעט את ממדיה של הטרגדיה האנושית הנוראה של מאות אלפים הנעקרים כהרף־עין ממקור־חיוּתם ומושלכים אל חוסר־הישע, אל האבדון. ואולי – בשיקול זהיר, מחושב ורואה־נכוחה – אפשר היה, בלי לוותר כלשהו על ההחלטה העקרונית של הנסיגה, לצמצם את החלל הצבאי שהתהווה עם צאתנו ושאיפשר לבריגדות של פלשתינאים ואחרים להופיע מחדש בשערי ביירות, ואין זו, כמסתבר, אלא ראשיתה של תסבוכת חמורה, חדשה.

*

ודאי יאמרו: אי־אפשר עוד להבין מה בעצם רוצים אוחזי־העט: תחילה תובעים לצאת וכשאנו יוצאים שוב הם מלאים טענות כרמון. כל אשר נעשה – ודאי יאמרו האומרים – לא יישר עוד בעיניהם.

רק מנהיגות של אובדי־עצה יכולה להציג שאלה כזו, אנו יודעים – כל העם יודע ועתה, כמדומה, מבינה זאת גם ממשלתו – כי הכורח להינתק מלבנון הוא כמו צו־חיים לישראל. זהו הכורח לחזור אל הצירים האמיתיים שהחברה הישראלית הציונית מתהפכת בהם ולהחזיר את כל נושא לבנון אל הפרופורציות הנכונות במירקם המסובך של בעיות הקיום שלנו.

אבל איך להינתק מלבנון: איך לבצע את הניתוק הזה בשוֹם־שכל, ביישוב־דעת, בחרדת־לב ובשיקול כל הגורמים הסבוכים הכרוכים בהינתקות כזאת; את ה“איך” הזה אנו מניחים למימשל, האמור לדעת טוב מאיתנו מה הם הנתונים הדימוגרפיים, הצבאיים והפוליטיים המרכיבים את מסכת לבנון. והמצוּוה לפעול על פי שיקלול קפדני של גורם מול גורם.

אין לנו הרגשה כי במדינאות בוגרת ונבונה אי־אפשר היה להקטין את ממדי האסון האנושי שפקד אזורים בלבנון מיד עם נסיגתנו. כשם שאיש לא יסביר לנו כי מדינאות נבונה יותר לא היתה חוזה מראש איזו סיטואציה חדשה עלולה להיוולד מיציאת־חתף זו מבחינה מדינית וצבאית ואיזה מצב עלול להיווצר שם גם מבחינת בטחונה של ישראל לטווח־ארוך יותר.

רק המושג “אומגעלומפּערט” – שמקורו יידיש, והוא צירוף של השלומיאלי עם הפרוע, מעין “חושם־מגושם” (צירוף שאף ידידנו חכם שתי הלשונות לא מצא לו ניב זהה בעברית) – רק מושג זה הולם הן את האופן שבו דהרה ישראל אל מעמקי לבנון, הן את האופן שבו היא מנסה עתה להיחלץ ממנה.

ודמים בדמים נגעו.

נ.ב.

לא ייאמן כי אותו מימשל עצמו מרהיב עוז בנפשו לתבוע כי יינתן לו מנדט להמשיך ולהנהיג את ישראל, להמשיך ולתעתע בה. לא ייאמן – אבל הרבה דברים שלא ייאמנו כבר ארעו באוירה הסוריאליסטית של חיי הציבור בישראל. ציבור שברגע בלתי מוסבר של ליקוי־מאורות הוציא, כנראה את שיפוטו החברתי, המוסרי והמדיני הצלול לפגרה ממושכת. ממושכה מדי.

ב. כמדקרות חרב

“יש בוטה כמדקרות־חרב” – איננו יודעים מי היה לנגד עיניו של שלמה המלך כאשר טבע אימרה זאת. השבוע כמעט עלינו על עקבות המופת.

רפאל איתן איננו נקלע אל עטנו דרך נאצה והקורא מזמן־לזמן טור זה אולי הבחין בכך. חרף מעשה־הכשל הנורא שבהמשך מלחמת־לבנון לא הוא נראה בעינינו אבי־אבות המשוגה האיומה הזאת וממשיכה העיקש. יש בו – בעברו, באורח חייו – מן החלמיש של חלוצים וכיוון שדמויות מסוג זה הולכות ומנדירות אצלנו אולי כאן מקור הרתיעה של העט וזהירותו בבואו לדבר ברפאל איתן. גם עמק־יזרעאל, כצור־מחצבת, עומד לו בשעת תהיות שאנו תוהים, ואפשר אנו טועים.

אבל דברים שאמר באחרונה ומשל שהמשיל באחרונה אין אתה יודע מה גדול בהם ממה: הקהות או התפלוּת – ויימחל לנו על הגדרות חריפות אלו. הדברים שהן באות להגדיר חריפים וחמורים מהן.

*

“מחנות ההשמדה באירופה יהיו בתי־הבראה לעומת מה שיקרה לנו כאן אם לא נחזיק מעמד אפילו פעם אחת מול אויבינו” (מצוטט לפי “הארץ” מיום 24.8.83) – כך אמר.

מה יקרה לישראל אם תנוצח אפילו פעם אחת על ידי אויביה – איננו צריך תיאור. מי שמבקש תימוכין מוחשיים בצפוי לנו אם, חלילה, נובס – יכול למצוא אותם בימים אלה ממש בהרי־השוף. כוח המגן של ישראל מיום קיומה יונק את תעוזתו ומסירות־נפשו קודם כל מהרגשת צידקו אך בין השאר גם מן ההכרה המחרידה הזאת. וכבר ניסח את הדברים האלה לא אחת, בעטיפת־לשון מוקפדה ומסוייגה אך באכזריות ריאליסטית מאד – כחובת אדם המנהיג את עמו – דוד בן־גוריון.

אך עם כל המוראות האלה – אי־אפשר כלל לאיים על יהודי מדינת ישראל באושוויץ שניה לא משום שהיהודי הישראלי הוא אחר אלא משום שהדבר שלא קרה מעולם לפני שואת היהודים כבר קרה עימה ואנו מודעים לקיומה של אפשרות מזוויעה כזאת. הדבר שאויביה של ישראל חייבים לדעת הוא לא שהיהודים חרדים מפני אושוויץ שנייה אלא שכל התנכלות ליהודי הארץ הזאת עד כדי תאווה להשמידם ולהשמיד מדינתם – עלולה להגמר בחורבנם שלהם. אם לא בחורבנו של המזרח־הקרוב כולו – לבעליו וללקוחותיו.

אין זו קריאה של “תמות נפשי עם פלשתים” ואילו נקראה לא היה בה הרבה מן הנחמה. אבל זו התראה של הרתעה לפלשתים של ימינו מה צפוי להם אם יהיו סבורים שהם קרובים להשמדת ישראל ויתפתו לפעול על פי סברה זאת.

*

אבל לבד מכך. מהו הדימוי המעוות הזה: “מחנות ההשמדה יהיו בתי־הבראה לעומת משה שקירה לנו”? קרא נא, מר רפול, את ספרו של יצחק ארד “טרבלינקה”, שהופיע השבוע ב“עם עובד”; קרא את “הספר השחור” של איליה אהרנבורג; קרא את ספרות־השואה שבית לוחמי־הגיטאות מוציא בהתקדשות כזאת במשך שנים. אפשר בכלל, לצורך כל השוואה שהיא, למצוא איזה דימוי מן החיים הרגילים, הרגועים, לאתרים שבהם בוצעו הדברים הנוראים, האכזריים, השטניים ביותר, בברואים בצלם?

השמעת על הוויכוח בין שני קציני גסטאפו, באחד מ“בתי־הבראה” אלה, איך נכון יותר לרסק גופו של ילד יהודי: באופן ורטיקאלי (מאונך), על ידי קריעתו לשנים באורך, כשזה מחזיק ברגלו האחת של הפעוט וזה מחזיק ברגלו האחרת; או באופן הוריזונטאלי (מאוזן), כשזה עוקר ממנו את ראשו וזה תולש ממנו את רגליו – ושניהם מדגימים את השקפתם בדרך אמפירית?

מה שנובא על בת־בבל: “וניפץ את עולליך אל הסלע”, וקויים באופן מילולי ואיום כזה בעם היהודי בטרבלינקה, באושוויץ ובמיידנק – האם זה דבר שבכל קונטכסט שהוא ניתן למצוא לו תאום באיזה דימוי אנושי קיים? האם יכול השטן, אפילו הוא אשמדאי מזרחי שיצא מדעתו כליל, לעלות גם על האימים האלה? האם אינך מרגיש, רפאל איתן, איך פוצעים הדברים האלה, ה“ליצנציה פואטיקה”, כביכול, הזאת, ליבו של כל אדם שאחד מיקיריו נקרע חי לגזרים “בבית־הבראה” כזה או שזיהה פתאום את בנו, את בתו או רעיתו בבור הרצוחים בשעה שנצטווה לשרוף את גופות המתים כדי שלא יישאר סימן או שריד?

האם ייגרע ממך ומשיעור קומתך אם תכרע בהכנעה לפני מי שאזניו עדיין מצילות מפליטת־הפה – כך אנו מקווים – האומללה שלך ותבקש מחילת הנשרפים ומחילת זוכריהם הנושאים על זרועם ובליבם את קעקע־הדמים של “בית ההבאה” הזה עד אחרון ימיהם?

תמיד “כמדקרות חרב”?

ג. ג’וניה

ארחנו לידידים מארצות־הברית לסעודת־ערב באחד המלונות המכובדים מאד בצפון הארץ, באזור הבריכה הצופה פני הים הבהבו זיקוקים ונורות צבעוניות, תזמורת הנעימה בשירים אנגליים צרחניים־מעט, בנענועי־ירכיים של שלוש זמרות גוצות ובאטרקציה של שירים אחדים ביידיש. הכל שר ונתמוגג בשמחת־עניים זאת – עד כלות ערב של סעודת־מצווה ישראלית. מן המוקד, שעליו נשפדו צלעות הכבש, תימר עשן סמיך של אודי אלון עקשניים ותור של שש מאות אנשים – כנראה, מזי רעב – הזדנב באורך־רוח אל המזבח הקטן, מחכה לתורו, מוכן, בסבלנות של אנשים מהוגנים, מתורבתים, היודעים טאקט ובון־טון מה הם, שהרי חלק מהם – מן המכתבה, מן השוק הסיטונאי ומן האקדמיה – חזר זה עתה ממסע לימודים במארכס אנד־ספנסר בלונדון או בגאלרי לה־פאייט בפריז ועדיין תלמודו בידו. מחיר הארוחה – לא נעים בשעת התרוממות־רוח משופדה כזו לדבר על דברים ארציים – היה 35 אלף לירות לזוג, לא היתה זו חתונה, לא ברית־מילה ולא פדיון־הבן רק ערב־פורקן רגיל, אחד הקבועים כל שבוע. של “בר־בי־קיו” – סעודת־מצווה המלהיבה בעצם שמה הלועזי את הישראלי העולה מנכסיו. פה נשפדו הערב – אמר לנו האמריקני אוהב המכפלות והיפוכי השערים – 20 מיליון לירות, 40 אלף דולר. אם לדבר גלויות; (“טו בי פראנק ווית' יו”) זה לוקח לנו קצת זמן בעירנו הקטנה, היא פורטלנד של מדינת מיין, לאסוף בשבילכם 40 אלף דולר, אבל לפי מה שעינינו רואות זה שווה

*

באשר הודיעה להקת־המים כי תציג עתה את אגם הברבורים לצ’ייקובסקי, חשבנו שמפני כבוד האגם והברבור והמלחין מוטב נפרוש מכאן.

יצאנו מאיזור הברבורים, הכבשים, המזבח ועדר־הישראלים מוכי־הכפן ובעברנו באולם המלון, מה שמתקרא בעברית “לובי”, נעצרנו למישמע אות השידור של “מבט” בטלוויזה, בין הידיעות הראשונות שעל המסך: יושבת־ראש וועדת החינוך של הכנסת, הגברת אורה נמיר, קראה תיגר על הפסקת מיפעל ההזנה לילדים בבית־הספר לחינוך מיוחד בירושלים, מדוע הפסיקו? מפני העוני הממשלתי והציבורי מפני חסרון־הכיס הלאומי.

אחר כך באו התמונות ובמרכזה של שעת־השידור החטופה הזו דיוקן, שאינו מש מעינינו עד היום, של ילדה יפהפיה, מוכת־גורל, שהיא־היא האובייקט שממנו נשללה הארוחה בבית־הספר ושאין בכוח העם היהודי היושב כאן להזינו בארוחה חמה אחת.

*

לא הספקנו לצרף מראה למראה – זה שמתחולל מעבר לכתלי האולם ליד הבריכה וזה שנפרש לפנינו על המיקרע; לא הספקנו להרהר אם אנחנו נמצאים בבית־משוגעים השוכן בישראל או בארץ ישראל שכל־כולה בית משוגעים; לא היה סיפק בידינו לחבר ענין לענין ולזהות את העוועים עם מי שמנווט את מדינת ישראל בימינו; לא הספקנו להמשיך בהרהורים ובמסקנות משום שברק מחשבתם של המארחים היה מהיר יותר, מהמם יותר.

אלהים, – אמר המארח לרעיתו – האם עדיין אנחנו בג’וניה? ביקרנו זה עתה בלבנון, כך בדיוק היתה התמונה שם, בג’וניה שעל חוף הים בפנים: זיקוקין, ברק, הוללו, יין, “רוק” בטן־רוקדת. ובשובנו עם המכונית, פחות מקילומטר משם, בתוך ילל של פגזים, תור־ארוך של בני־אנוש כבויים – זקן, אשה וטף – החוסמים את הדרך בידים פשוטות ומתחברות משני עברי הדרך. והם ממשיכים שם לרקוד אל התהום.

אתה רוצה לומר לנו, א – ך, שזוהי אותה ארץ ישראל שראינו בבקורנו כאן לפני חמש עשרה שנה? – אל תענה. צר לנו, לאלה מכם שעשו את ארץ ישראל, הימים האלה הם בוודאי ימים קשים.

קשים אמר?

ד. נינים

לא היינו בין שמונה מאות אלף הישראלים שאין ריאותיהם יכולות לשאת את ימי הקיץ בלי החמצן של פאריס, לונדון או פּאלמה־דה מאיורקה. נותרנו עם שרידי האומה הדווייה שבוססו כאן. כיוון שנתקפנו רגש נחיתות כלפי ידידים הגומאים מרחבי יבשה וים, נושמים אויר פסגות ורואים בלונדון את שכספיר ואת יהושע סובול – החלטנו לשוטט מעט כאן. להתחכך בדפנות הקונכיה ולהלך בתוך תחום־העירוב של הפרובינציה הישראלית שבקושי יש לה, כידוע, כברת־יבשה ראויה לשמה אך כנגד זה התברכה בשלושה ימים. החלטנו לנסוע מים אל ים – ולראות גם את הדברים שבדרך.

ארץ אהבתי תמיד יש לנו טענה כלפי עצמנו: מדוע הקדמנו להתאהב בה לפני ארבעים שנה? אילולא עשינו זאת היינו חשים בוודאי היום טעמה וסערתה של אהבה חדשה. ואולי עדיין לא היתה פוקדת אותנו מזמן־לזמן התשוקה לבגוד בה. מסתבר כי אנחנו זקנו, היא – לא, כל מקום בה – צעיר משהיה. שדמת העמק, עריסתנו, גידלה אותנו, הזקינה אותנו – אך היא עצמה הלכה והצעירה. תמיד עומד איזה סומק־נעורים בלחייה, איזו ירקות רעננה לכל מלוא העין, איזו תשבוצת נפלאה של חצב ומרגנית ושושן ולוע־הארי וכלנית ורקפת – ואדמה שחומה. ואף שחורשים בה חורשים ומוצצים ממנה כל לשדה בעונת הקציר, והאסיף, והקטיף, והמסיק, ומפיקים ממנה כל הניתן להפיק מן החומר שממנו קורצנו כולנו – עדיין היא אדמה בתולה, רעננה, שופעת ירקוּת, מלאה, פתוחה לחריש ולזרע.

ובקיבוץ – נינים. מה צעיר מנין? סימן לזיקנה? הבלים! סימן לחיים מתמשכים, לרצף, לאיזו בגרות של דורות. ליד הצריף שבו צהלו בעבר נעורינו – נמתח מרבד גדול של צבעונים ובינותם מקפץ נין, קיבוץ עם אבות ובנים ונכדים ונינים – ועדיין אתם מפקפקים בעמקות־השורש, בוודאות־הרצף של האדם והעדה – ברצף החלומות התפוגה הזאת של החלומות, שכה מתריעים מפניה, אפילו תבוא – תימשך הרבה־הרבה זמן. אבל אפילו כך, חלום יפוג וחלום אחר יבוא תחתיו, האיזור הזה ששמו עמק־יזרעאל איננו יכול כלל בלי חלומות – מטבע ההיסטוריה הקדומה של המקום, מטבע הרי נצרת הסובבים אותו ומטבע העיינות שבמורד חרוד, תהיה הארץ בידי מימשל שמיר או מימשל שית. בעמק הנפלא הזה תמיד יוסיפו לפרוח המרגנית – והחלום.

ארץ אהבתי.

23 בספטמבר 1983

---

בין קידה לחשבון־נפש

מאת

ישעיהו אברך

בימים מיוחדים אלה כמו מתבקשת קידה קלה לפני עמי. כל הניסוחים המפותלים של התשובה לשאלה: מיהו יהודי, מאבדים הרבה ממשמעותם מול הניסוח שניסחה השבוע המציאות: זהו יהודי, שום התנשאות, שום “אתה בחרתנו” בתחומים אחרים, אבל בתחום זה של “ערבים זה בזה” – תחושה מפורשת של יתרון, כמעט אמרנו: עם־סגולה.

אנו יודעים כי בימים אלה של קידמה וחביקת־עולם במלכות האוניברסאליזם אסור לומר מלה של שבח וייחוד למורשה, למסורת המוסרית היהודית. אף כי לפעמים נשגב מן הבינה לתפוס מדוע אסור לו לעם, שנתן לעולם את הקוד המוסרי הבסיסי לחיי אדם ולהליכותיו, לראות עצמו חלוץ בעיצוב נורמות מוסריות ומדוע אסור לו להשתבח בזה. אבל היום, ביום מיוחד זה כמדומה, מותר.

ועל קרתנות קלה זו ימחלו לנו כל זקיפי־הקידמה – בני־ברית ושאינם בני־ברית – של ימינו. ככלות הכל: רק קדחת קלה של הערכת־עצמו, מצב דלקתי כלשהו, לא נורא, יחלוף, עד מהרה.

*

חמשת אלפים תמורת ששה, או רצונכם: ששה תמורת חמשת אלפים. וכי חייו של כל ישראלי שקולים כנגד חייהם של אלף יצורי־אנוש אחרים? וכי אין חייו של כל אדם, של כל ברוא־בצלם, שקולים כנגד כל העולם כולו? ודאי: שקולים, ונשמת כל חי היא נשמת הבריאה כולה ואין המוסר האנושי – ככל שהדברים אמורים בחיי אדם – יודע כלל מכפלה מהי ואין לוח־הכפל מעצים כלל את המוסר כשם שאין לוח־החילוק מחסיר ממנו כהוא־זה (אגב, באסונות המון־אדם, בקאטאקליזם אנושי, פעמים לוח־הכפל יותר משהוא מחריף את התחושה המוסרית הוא מקהה אותה ומוראות העבר היהודי הקרוב הם עדות ניצחת ומדכאה מבחינה זו).

אבל כך, כנראה, בעיניו בלבד, כך בעיני יהודים. אין אנו מכירים שום התנהגות כזו בעמים ובמימשלים אחרים. והדוגמאות, מן העבר הקרוב יותר והקרוב פחות, רבות מספור ולא נלאה בהן את הקורא.

מה מקורו של הייחוד הזה? מפני־מה מעשה זה שעשתה השבוע ישראל נדיר כל כך בפרקטיקה המדינית של עמים אחרים שעמדו בפני דילמות דומות? מדוע לא גילו זאת עמים נוצרים־לעילא שרוממות האהבה, החסד והחמלה בגרונם?

ניתוח אופיים והליכותיהם של עמים היה מעלה בוודאי הרבה סיבות לכך. אך ככל שהדברים אמורים בתשובה כוללת, אולי אפשר להסתפק בסיבה שרשית, מופשטת מעט: הם קוראים בלי־הרף בתפילותיהם הנוצריות את הציווי הנודע בספר תהלים “עולם חסד ייבנה” – אנחנו כתבנו אותו.

*

אכן, זר לא יבין זאת. זר לא יבין איך אומה הנלחמת על חייה, כפשוטו, חוזרת וחושפת עצמה לסכנות, שזה עתה יצאה להעבירן מקירבת גבולה, ובלבד להציל חייהם של ששה מבניה; זר לא יבין את הפאראדוכס התהומי הזה שמצד אחד מוכנה אומה לשלוח – ואף שלחה – בנים אל האש ואל סכנת האבדן כדי להעביר מן העולם הגיאוגרפי הסמוך את אלפי המתנכלים לחיי אזרחיה, ומצד שני היא מוכנה להחזיר אותם. להחזיר את אותם האלפים עצמם אל טווח הסכנה לחיי עצמה ולחיי אלפים סמויים שלה, כדי להציל ששה צעירים מסויימים מאד: את רפי ואת דני ואת אלי וראובן ואבי א' ואבי ב' שחרב מונחת על צווארם לא על דרך ההשאלה אלא על דרך הממש והדם. לעשות למענם הכל. אף כי דרך נפילתם בשבי מעוררת בפי רבים שאלות ותמיהות.

משונה? חסר־הגיון? סתירה בגוף הענין? ודאי: עוד חזיון בלתי מוסבר בצד הבלתי נתפס, של האופי הלאומי היהודי, של המיוחד והסגולי – ופעמים: המבורך – במיבנה הנפשי של העם ההפכפך הזה.

*

אלא שהקידה לסגולות העם היא ענין אחד ואילו זרי־הדפנה לממשלתו הם ענין אחר לגמרי. כי הפאראדוכס הזה איננו חסר מוסר־השכל גם בקצהו האחר:

מידה זו של התעלות מוסרית, שיקלול מענה של ערך־החיים ונטילת סיכונים לאומיים, שגילתה ממשלה זו השבוע – אילו גילתה אותה לפני שילוחה של סופת המלחמה אל מעמקי הלבנון, יתכן שהיתה חוסכת לנו לא רק את החילופים המשמחים־המדאיגים האלה אלא גם את השדרה המחרידה של מאות התלים הרעננים בבתי־העלמין הצבאיים של ישראל.

אשר עשתה הממשלה בשבוע שעבר הוא – כניתוחו הנכון של חבר־הכנסת יצחק רבין – המעשה היחיד שאפשר היה לעשותו במצב חד־משמעי זה של “אין־ברירה”. לבד מן האימפרטיב המוסרי הכופה של הצלת־חיים, שום ממשלה לא היתה יכולה להתייצב לפני העם אילו הפקירה־מדעת חייהם של ששה בנים במערבולת־הדמים של טריפולי הנצורה. אבל יש לזכור כי “אין־ברירה” זה גופו נוצר על ידי אותה ממשלה עצמה. היא בנתה אריח־על־גבי־אריח את חוסר־הברירה הזה. במלחמת לבנון בימים שבהם יכול היה השכל הצלול, השיקול המחושב – לא ריחוּפם של סהרורים – וההכרעה הרצונית הברורה למנוע את היווצרותו מלכתחילה. עתה, מתוך השיחרור הבלתי־נמנע הזה של אלפי מחבלים ואסירים בטחוניים בתנאי האילוץ שנוצרו בשבועות האחרונים בטריפולי, היא חזרה ויצרה לעצמה ולעם מצב חדש של “אין־ברירה” שאין לדעת כלל מה הוא עשוי לתבוע מאתנו בעתיד ומה עלול להיות מחירו בקרבן. כשם שאין לשער כלל מה מזימות עלול להוליד לוח־המחירים ההתחלתי, החד והמצמרר, שנקבע מעתה לחייהם של בני־ערובה יהודים.

ימי־הקלה הם ימי־הקלה ואיש אינו ממהר להכביד אותם באישומים על העבר ובהרהורים נוגים על המצב החדש שנוצר עם שיקומו של כוח־מחבלים שזה עתה שולם מחיר כה יקר כדי לפוררו. אבל ימי־הקלה אלה הם גם ימי החשבון השמור, המתאגר, והוא רק חוזר ומקיים את אשר למד העם היהודי לאורך כל קורותיו כי אין לך שמחת־יהודים שאין תוגתה העמוקה בצידה.

*

נס חג־החנוכה הקרב סימנו, כידוע, עמידה־בקרב של מעטים מול רבים. כשאתה מהרהר בהסכמתה של ישראל להתיר כחמשת אלפים אסורים כנגד פדיון ששה שבויים ומנסה לשכוח את זוויות־הראיה הפוליטיות־פנימיות – אתה מגלה משמעות נוספת, היא המשמעות המוסרית העמוקה, שאקט ישראלי זה משווה למטבע “מעטים מול רבים”. אין זה רחוק כלל מן ההגיון ואף לא מחוקי הסיבה והמסובב, כי העוז המוסרי הסגולי הזה, שהביא את כולנו להשלים עם עיסקה מדהימה כזאת של “מעטים כנגד רבים” – הוא־הוא המפרנס את כוח־העמידה של המעטים נגד הרבים גם בשדה המערכה, והוא־הוא עדיין לוז כוחה האמתי של מדינת היהודים.

*

ושתי הערות בשולי הנושא:

א. אין עיננו צרה בשום אומה שמחמיאים לה על עזרתה לישראל בעת מצוקה, אבל ההפלגה בשבחים ל“הומאניזם הצרפתי המסורתי”, שעל פיו, כביכול, נזדעקה צרפת לעזרה בחילוץ השבויים, היא מוגזמת קצת, אם לא קרתנית־מעט, והיא שייכת לאבדן חוש־המידה השכיח כל כך בהנהגת ישראל שאינה יודעת שום מילת־ביניים מתונה לשיבוח או לגידוף זולת הסופרלטיב – ואותו בלבד.

ודאי, כל השבחים לצרפת על עזרתה הלוגיסטית בהעברת השבויים והעצורים ועל תיווך – לדעת המעורבים בכך, לא משמעותי כלל – במגע עם המחבלים. אך האם ניסתה, מקירבתה לערפאת לסייע במידה כלשהי למתן מעט את המחיר הנורא ששילמה ישראל תמורת שיחרור ששה מבניה? – לאו דווקא. לכן תודה על סיוע טכני. אבל מה זה שייך ל“המסורת ההומנית הנמשכת מימי המהפכה הצרפתית וכו'”? – דברי־הבל נישאים שאמרם־מי־שאמרם במעוף דמיונו בנמל בן־גוריון, ואולי אין אדם נתפס על צהלו.

שר־החוץ הצרפתי מר קלוד שאסון – שלהטו ההומאניסטי עוד מימי המהפכה הצרפתית לא העביר אותו מעולם על קור־רוחו המדיני העכשווי המגושם־מעט – לא הסתיר כלל את ציפייתו לגמול מדיני מן המעורבות הצרפתית הזאת, לפי התבטאויותיו כל הימים. יאסר ערפאת של 1983 והמהפכה הפלשתינאית קרובים היום לתודעתו יותר מרובספייר ומהפכת 1789.

לכן זכוּר לטוב, אדרבה, כמעמדו של חרבונה, לא פחות אבל גם לא הרבה יותר, ומי שיירד סוף־סוף מתרבות־הסהרורים הזאת. בדיבור כבמעשה, עשוי אולי, באמת, להתחיל להיטיב קצת עם העם.

ב. נאמנת עלינו עדותו של ליובה אליאב – טהר־הלב וחלוץ־השליחיות – על מאמציו של ברונו קרייסקי, ואף שהאחרון איננו מחובר בטבורו אל המהפכה הצרפתית דווקא, לו אנו חייבים, כנראה, הרבה על חלקו במאמץ לפדיון־השבויים. שהוא שני רק לחלקו של ליובה אליאב עצמו ולקבוצת האנשים במשמרת הבאה – מרינסקי, תמיר ואחרים – שבאו להחליפו, אנו רוחשים לו תודה וגם – נקווה כי ימחל לנו – מעט חמלה.

באיש המומר הזה, שפחד כל כך מפני איזכור עברו או עבר ביתו היהודי כמו מפני ליבוט־הכנפיים של עטלפים ליליים, נתגלה פתאום זיק לוחש של מהות יהודית שהוזכרה בראשית הטור הזה. הזליג דמעה – סיפר אליאב? אם אמנם עשה זאת בהקשר האנושי־היהודי הזה, הבגיד עצמו לעולמים, ללא תקנה.

סוציאליסט? שוחר־שלום? רודף צדק? – ימחלו לי: הבלים, יהודי מומר, שונא עברו – אבל יהודי.

אחינו אתה היום, מר קרייסקי, אין ברירה, אבל אל דאגה: לשעה־קלה, לשעה קשה אחת בלבד.

28 בנובמבר 1983

---

בין צידון לציון

מאת

ישעיהו אברך

לא, לא ייתכן, לא ייתכן בשום פנים שהדילמה היחידה שלפניה עומדת ישראל הנוקזת דמיה בלבנון, היא: או קטל יום־יום בדרכי צידון או קאטיושות לילה־לילה בקריית־שמונה. לא ייתכן שסיטואציה שנוצרה במעמקי לבנון – במידה מרובה תוך התפתחות ממציאות שלילית שאנחנו במו־ידינו בראנו אותה – תיהפך לנקודת־מוצא מכרעת בכל שיקולינו על הישארותנו או אי הישארותנו שם. כשם שלא ייתכן שצירוף מיטב־המוחות של ישראל – שהיכתה עד כה בחכמת־מגן ובתחבולת־קרב את כל אויביה – לא יגיע לנוסחת־פתרון שגם תמנע את הקטל היומי בדרכי לבנון וגם תעביר את סכנת הקאטיושות מן הקריה המיוסרה בגליל.

אמרנו “צירוף מוחות” שהרי לא ייתכן כלל – פסיכולוגית, מהותית וגם פוליטית – שחבורת־החבושים המחזיקה עתה בקרנות המימשל בתאוות־חיים של שכיב־מרע שלטוני; לא ייתכן שקבוצת־חבושים זאת, והיא בלבד, תוכל להתיר את עצמה – ואותנו – מבית־האסוּרים הלבנוני שהיא עצמה כוננה אותו.

*

איספו, איפוא, קבוצה של טיכוס־עצה מידי, חירומי; איספו מנין או שני מנינים של מצביאים וחכמי־מדינה מכל שדרות המחשבה הבטחונית והמדינית של ישראל־הציונית והציבו לפניהם חד־משמעית לא את השאלה אם יוצאים מלבנון אלא איך יוצאים ממנה – היום, מחר – במינימום של תקלה בטחונית ומדינית.

חשוב מאד מה תאמר אמריקה; חשוב ביותר מה תעשה סוריה. חשוב מכל: מה אומר הדם הניגר ללא פשר, ובתוך ישראל גופה חשוב, כמובן, עד־אין־קץ מה אומר פת למודעי ודוד לוי לשמיר ושמיר לאגודת ישראל, אף על פי כן חשוב מכל: מה אומר בן מישראל לאמו ומה אומרת ישראל לעצמה ולבניה.

שום שיקול של כבוד, שום שיקול של בושה. אין שום ישראלי צריך לשלם בדמו את מחיר הפחד של השלטון מפני בושת־פני־עצמו. ראש הממשלה לשעבר, המתבודד במצוקתו, כבר מכריז על הכשלון האיום הזה קרוב לארבעה חדשים בחישוק־שפתיים אילם עד להחריד. הגיע הזמן שחבריו – שאיש מהם איננו מחניכי מנזר־השתקנים – יקראו בפשטות טעינו. טעינו טעות איומה. אנו נאלצים לעצור עצירת־פתאום – ולעצור מיד. ואף שכל עצירת־פתע היא מסוכנת – אין ברירה, חייבים לעצור, עכשיו, בעצם הדהירה.

*

לא נבקש מהם שום קידה של בקשת־מחילה לפני העם. אם ימחל העם לשליטים או לא ימחל להם זאת נדע בוודאי מן הקלפי שסופה לבוא ביום מן הימים – ואם נזכה, אולי תקדים לבוא. אף כי יש להודות שחידת העם בימינו סתומה לא פחות מחידת מנהיגותו ותעלומת המשך קיומו של השלטון הכושל הזה חדלה להיות מסתורין של מהות השלטון ונהפכה לחידה גדלה ומתערפלת של רצון העם המחזיק בו.

אלא שלענין מסויים זה של ההשתהות בלבנון ובשעה מסויימה זו – לא באנו לעשות מאזן כולל ועתידי, אלא את חשבון הדם הניגר היום חשבון הנעורים, והאמהות, והכלות, וחשבון אביבי־החיים שלא יהיו עוד. ועוטה את כל אלה החשבון הנוקב והמכריע: יש או אין ברירה.

*

אם יבואו טובי המוחות ויוכיחו לנו – לא מפחד כבודם האבוד, לא מפחד משרותיהם הנתונות בסכנה ולא מאטאוויזם פוליטי של ניפוח ויוהרה – כי אין ברירה; כי אין שום אפשרות לקיים חיים שלווים־יחסית בגליל אם אין יושבים בצידון ואם אין מחזיקים בלבנון את כל הכוח היהודי העצום – והחשוף – הזה; אם יגיעו למסקנה כזאת מתוך בחינת הדברים לגופם – בלבד – נרכין ראשנו במועקה גדולה אבל נקבל את הפסק האכזר של מציאות מרה ושל הגיונה. אם הישיבה במעבה לבנון גם היא בגדר “בדמייך חיי” – נלך חבוקים בצדקתנו, גם במשעול הצר הזה, אם גם הוא הסתעפות הכרחית מנתיב־הענות של תקומת ישראל.

השאלה “הלנצח תאכל חרב” יש בה כדי לקרוע לבו של עם ושל כל יחיד בתוכו. לא נאמר אמת אם נאמר כי יש בפינו כבר עתה תשובה מוחלטת ומרגיעה לשאלה זו כאן, על האדמה הזו. כשם שאין בפינו תשובה לשאלה הנוראה ממנה: הלנצח תאכל המשטמה ליהודים בכל מקום שמחוץ לכאן. אין בפינו תשובה אך יש בלבנו ידיעה ברורה מה ההבדל המהותי בין הקרב האמור להבטיח בתחנת־זמן כלשהי את עתידו וגורלו של העם היהודי לבין מלחמה נגד משטמה, דיכוי וגם רצח, שאפילו היא נושאת פה־ושם פרי חלקי אין היא משנה מהותית את גורלו ואת הצפוי לו בחביון העתיד.

*

אחת אנו יודעים: לא ייתכן ששאלת המשך שהייתנו בלבנון תיהפך לעוד שאלה אחת בין שאר השאלות העמוסות על סדר־יומה של ישראל הנצורה – כמו מס־נסיעות או אש"ל של חברי הכנסת – ושלא תהיה לשאלת המוקד והגורל של חייה עתה. לא ייתכן שהמארבים והסריקות והחיבור הכמו־ישיר הזה בין דרך־צידון הקוטלה לבין דרך־ציון האבלה – החיבור של הרף־עין בין מסע־האבדן בסבכי־השיחים של לבנון לבין מסע־היגונים לקרית־שאול; לא ייתכן שכל אלה ייהפכו לחלק מובן־מאליו של היום־יום השיראלי. לא ייתכן שמדד־המוות המחריד הזה ישוזר בריקמת־החיים של ישראל כמו מדד־המחיה המטורף שלה. לא ייתכן שהמתרחש בלבנון ייפרש לפנינו כמו תמונת־רקע רחוקה שעליה נעים ומרצדים החיים הרגילים – והמסואבים מעט – של ישראל, החוגגת, אגב, בשעת כתיבת־טורים אלה בתאוותנות מגושמה את חג המולד של מושיע צידקם.

*

התמיהה: “אין זאת כי שכחונו שם למטה” – שורה שהבאנו בפתח דברינו – איננה, איפוא, עוד שאלה ריטורית של משורר אלא תיאור הוויית־חיים של עם שאיננה מדכאת פחות מהוויית־הקטל של בניו.

באחד הפרקים של “מסדה” שואל יצחק למדן בפי “המוּקע המתהלךְ”: “מִי הֲלוֹם שְׁלָחַנִי וַיְצַו עָלַי לְבַל אָחוֹר אַבִּיט?” מי שלחנו ללבנון – אנו יודעים. אך מה הדבר המצווה עלינו שם “לבל אחור נביט” – נשגב, לפי שעה, מבינתנו. כך או כך חובתם של מי ששלחו אותנו אל מעבה לבנון להסביר את פשר ההתמדה ב“צו” הזה, ורב מזה, על פי שיקול מעמיק אך מהיר, לבטלו ולהחזיר את ישראל ואת בניה אל הקו השפוי של הגנת ביתם.

2 בינואר 1984

---

הטבילה והשרצים

מאת

ישעיהו אברך

“מהוּגנים כפי שהננו, לעולם אין חושינו קהים במידה כזוּ שלא נשמח קצת לכשלונו של ידיד” – ובכן, בניגוד לאימרה סארקאסטית זו, הנפוצה בשמו של ברנרד שאו, אין אנו מהוגנים או קהים במידה קיצונית כל כך גם לא לכשלונו של יריב.

נשים איפוא נפשנו בכפנו ונפתח בשורות אחדות של לימוד־זכות אל מענו האישי של אזרח ישראל, איש חוות־הבוקרים בנגב, הנאבק על מה שהוא רואה כצידקו – או כמוניטין של צידקו – בבית־דין של מושבעים בניו־יורק. אחר־כך נפנה אל חומרת מעורבותו של שר בישראל – על מחלצות השררה והילתה – בדינו ובעניינו של אותו אזרח עצמו, בכפל־הזהות.

ובכן: בדיעבד, אנו עוקבים באהדה – אחרי מאבקו האישי העיקש של האזרח שרון נגד השבועון “טיים”, כדי לטהר שם־עצמו ממה שהוא סבור כי זאת דיבה ותמצית הדיבה היא, כידוע, דברי כתב ה“טיים” בישראל – במפורש או במרומז – כי שרון ידע מראש על הטבח העומד להתחולל בסברה ובשתילה ואולי אפילו המריץ ברמיזה את משפחת ג’מאייל למעשה־נקם.

אם דברי “טיים” אינם נכונים, רצון כולנו הוא – כל יושבי ישראל, ידידים כיריבים – שהדברים יוכחו כדיבה. לא מפני שאין לנו, כישראלים, סיבה מיוחדת לאהוב את “טיים” ולא מפני שאנו מחפשים סיבה נדירה לאהוד את שרון, אלא משום שדבר הצדק עצמו יקר לנו ומשום שכיהודים אנו יודעים טעמה של דיבה ומה היא עלולה להצמיח לאו־דווקא – ולא רק – בשעת הפרחתה.

לפיכך, משעה שהדבר הובא לערכאות ועל טעמן של ערכאות רחוקות אלו עוד נאמר מה בהמשך – אנו מייחלים יחד עם שרון להצלחתו במשפט.

*

מבחינה זאת, דווקא המאמץ הפיסי והנפשי שהוא משקע כדי לטהר שמו מן האשם הנורא הזה; דווקא מאמץ זה מעורר איזו איוושה של חסד. ואפילו יבקש אחר־כך להוון את זיכויו היווּן פוליטי בישראל, עדיין הדבר מישני לגבי עצם הדחף האנושי המפעים אותו להוכיח כי נבלה זו הוא לא עשה. רגישות זו אף היא מידה מסויימת של זכות לגבי אנשים שלא ניחנו במידות מופלגות של אצילות־הרוח או של אנינות מוסרית.

מה יעשה אחר־כך שרון בישראל אם ינצח – זוהי, כמובן, שאלה אחרת לגמרי היא שייכת לתחום כוח־ההתגוננות הפוליטי והמוסרי של החברה בישראל. היא תלוייה בעוצמת הנוגדנים שחברה זו פיתחה בקירבה כדי לחסום את הדרך בפני המגוּשמוּת, ההזייה, הקהוּת המוסרית והסיכלות המדינית. כוח־ההתנגדות הזה צריך לעמוד לה בלי קשר לתוצאות המשפט בניו־יורק, שהרי תכונותיו של שרון, הפוסלות אותו – בעינינו – להיות שותף בהנהגת ישראל, הן תכונות אימננטיות, מובנות בתוך אישיותו, ואינן מושפעות כלל ממה שיתחולל או לא יתחולל בבית המושבעים במנהטן.

עד כאן עניינו האישי של האזרח הישראלי אריק שרון.

עד כאן – הטבילה.

*

מכאן ואילך – השרצים.

כי אם יש דבר המאפיל על גילוי חיובי במעשהו של האזרח שרון, הריהו גרירת המדינה כולה ועירוב הכהונה הרמה והפעילה של שר בישראל במלחמה על המוניטין האישי הזה. כלומר: עירוב של הילה ומחלצות־כּהוּנה, שאינן מגוּף ההוכחות של הצדק, במערכה האישית נגד הדיבה.

זוהי זכות שאריק שרון נוטלה לעצמו ושבה הוא קונה לו עדיפות על פּני כל אזרח אחר, אזרח נטוּל כל שׂרד וכוֹתפוֹת, שהיה, יוצא למערכה על צידקו. הופעתו בבית המשפט האמריקני בענינו שלו כשר פעיל בממשלת ישראל, היא לא רק הפרה חמורה של נורמות חברה ומדינה, אלא גם נסיון להטיל על כף־המאזנים – פסיכולוגית ומעשית – משקלם של גורמים חוּציים שאינם שייכים כלל לעצם בחינת עובדות החיוב או השלילה, האמת או היפוכה, שבגוף המעשים והאירועים.

העיקשות האטומה הזאת להופיע בבית המשפּט לא כאחד־האדם הלוחם לצידקו אלא כשוֹע ישראלי, בכל הדרו ועצמתו השלטונית, מעיב על כל מלחמתו ומטיל פגם חמור בטהרתה.

וכבר נאמר מה שנאמר על “המשתמש בתגא” – היינו: העושה את הכתר קרדום לחפור בו. אפילו יטען כי הוא מבקש לחפּור בּו אמת, חמורה לא פחות – והיא כשרץ נוסף בידי הטובל – הטלת המחיר החמרי של המאבק האישי הזה על כתפי המדינה.

אדם שצידקו, או שמוניטין של צידקו, יקרים לו עד כדי כך שהוא נכון לערוך גלות לימים ארוכים אל מעבר לים כדי להיאבק עליהם – הדבר הראשון שמחובתו לעשות הוא להיות לאזרח מן השורה, להשיל כל מחלצות־שררה, להופיע לפני הדין כאחד־האדם, בלי שום תגי־שרד; לגייס כל כוח־האדם שבו וכל כוח־החווה שלו כדי לנהל מלחמתו בטוהר, בלי להעמיס את עצמו ואת מחיר המוניטין האישי שלו על שכם מדינה הכורעת בלאו־הכי תחת משא עצמה.

*

ויש בחינה של סידרי־מינהל שבמהותה, בהקשר־דברים, אף היא בחינה מוסרית מובהקה.

המערכה על הצלת המשק הישראלי ממִיט – מאבטלה ליושבי ישראל ומסתימת מקורות לקליטת עולים – היא היום מערכת־גורל לישראל. המלים: “עיסקת חבילה”, “הזרמה”, “טקסטיל אתא”, אינן עוד מלים טכניות השאובות מן המילון המסחרי והפיננסי בישראל של ימינו אלו מלים של אש, הפקרת החזית הדלוקה הזו באחד ממיגזריה הרגישים והקובעים ביותר – מיגזר התעשיה והמסחר – איננה רק עבריינות מינהלית, מה שנתעוות – ומוסיף להתעוות – בישראל בין היצרן, הספּק והצרכן; בין רווחת השועים ומצוּקת הדלים והחלוקה המפלה של עומס ביניהם – הוא עיוות הממוטט אשיות חברה, הפקרת המערכה הזאת בעיצומה, כמוה כנטישת מפקדה את החזית באחד מרגעיה הקריטיים – דבר שלא נמנה דווקא מעולם עם תכונותיו של אריק שרון כמצביא.

גילוי אגוצנטרי זה של “אני ומוניטין שלי – ואפסם עוד” הוא פשע מוסרי השקול כנגד כל המלחמה הצעקנית בשם הצדק על גדות ההדסון. ואם מלחמה זו היא בעיני שרון מלחמת־מצווה, הרי זו מצווה הבאה בעבירה חמורה מאד שעיקרה מעילה בשליחות שהטיל עליו הציבּור.

*

אלא שחמורה מכל, מבחינה ממלכתית ומוסרית כאחת, היא ההתעמרות הצינית בכבודם של ממשלת ישראל ואזרחיה.

סכום של רבבות דולרים מתקציב המדינה המרוּדה הזאת יוּצא לכלכלת השר וּפמלייתו באחד ממלוני הפאר של ניו־יורק, ולא שהשר הלוחם לצידקו ביקש מממשלת ישראל מפורשות להקציב לו סכום־תועפות זה לצורך ניהול מלחמתו “על כבוד העם היהודי”, אילו הציג זאת גלויות היה מניח בידי הממשלה שיקול וברירה להחליט אם אמנם גם היא רואה במשפט זה את חריצת דינם וכבודם של העם והממלכה. אך הדרך שבה נהג היא התחכמות נלעגת הגובלת בציניות אם לא בהונאה: שהותו בארצות־הברית, שלו ושל בני־לוויתו, היא ברוּבה – כדבריו – “לצרכי הפּעילות כּשר המסחר והתעשייה”. היינו: משם, מלב־ליבה של מנהטן, יפעיל את תיעוש אפקים, ושדרות, ונתיבות; משם יפקח על תנועת המחירים בישראל; שם יציב סכר נגד האבטלה במצפה־רמון וממלון יוקרה בניו־יורק בשום פנים לא יתן לסגור את “אתא”.

אילו נלכד באחיזת־עינים מפורשה כזו לבלר מלבלרי המדינה שאיננו שר, קרוב לוודאי שהיה נתוּן מכּבר ברשתו של בנימין זיגל, לא כן שר המפיל חיתיתו – חיתית “העליה בטנק על משרד ראש הממשלה” – על חבריו לתנועה הרועדים לכסאם, וממילא, באמצעות חיתיתם שלהם, על הממשלה כולה.

כל צדק שייעשה למוניטין האישי של אריק שרון לא יהיה שקול כנגד העיוות המוסרי הזה שבביזוי ישראל והנהגתה וביזוי שכלו השפוי של העם. בדרכו לטבילה אל בית־המשפט בניו־יורק מוליך, איפוא, שרון עימו כמה שרצים מוסריים הקשורים באופן המאבק על צידקו. ככל שנפלל ביחד עימו להוכחת טיעונו־צידקו, לא נוכל, לדאבוננו, להתעלם משיירת הזוחלים הזאת המלווה אותו – ולא רק בדרכו אל הדין במנהטן.

*

מזלו של העם היהודי שנתן לנוצרים את אחד מבניו והם עשאוּהוּ לבן־אֵלים. בזכותו של אותו יהודי צלוב יש לנוצרים עילה לחוג יום הולדת – ולצאת לפגרה, בזכות פגרה זו בניו־יורק יזכו, כנראה, יהודים בישראל לראות כאן את השר ההולך לפניהם קודם שובו אל מלון שבתו במנהטן. אך לא ינצל הזדמנות זו כדי להשיל מעליו את בגדי השרד. אולי תהיה זו שעת־כושר טובה לומר לו, עם כל צערו שבדבר, כי מה שמחכה לו בישראל איננו עוד כס בממשלה אלא האוכף בחוות־הבוקרים.

אשר לכבוד ישראל, שאריק שרון כה חרד לו, הן כבוד זה – ביחד עם טובי בניה של ישראל – תקוּעים זה החורף השלישי בארץ הארזים, וידוּע גם מי תקעם בעומקי הארץ ההיא, לחלץ את כּבוד ישראל מחילול ואת בּניה ממצוקה, אפשר רק שם. מכל מקום: לא במחיצת ששה אמריקנים בּוֹהים בבית־המוּשבּעים של ניוּ־יורק.

13 בינואר 1984

---

תל האפר הלוהט

מאת

ישעיהו אברך

נשים נפשנו בכפנו ונדרוך על תל האפר הלוהט – והוא, בקירוב. תרגומו העברי של השם תל־רומיידה – בעיבורה של חברון, קרוב לוודאי שניכווה גם בגחלתם של יריבים גם באישם של קנאים – אבל הסיכון הוא מחושב. שהרי אין אתה בן־חורין לעקוף כברת־אדמה חיה ונושמת של ארצך רק מחשש פן תיגוף באבן רגלך או פן תדרוך על רמץ לוהט.

נפתח בדריכה זהירה על גחלתם של יריבים.

*

ובכן, איננו בזים למונח “זכות אבות” ואיננו מתרגשים לגרשיים, שנוהגים, כאפנת הזמן, לעטר בהם שתי מלים אלו. ככלות הכל, כולנו – לרבות הקדומניים ביותר בין אנשי הקידמה בישראל – יושבים כאן קודם כל בזכות־אבות. יד־חנה וכרם־שלום אינם נבדלים מבחינה זו כל־מאומה לא מאלוני־ממרא ולא מרחוב ברנדייס בתל־אביב, שבו נכתבות עתה שורות אלו.

קיצורו של דבר: יהודי שחזר אל הארץ הזו – בין לחונן עפרה, בין לשפוך ליבו לפני שריד מקדשו, בין לייבש את העמק בין לסקל את ההר – לא חזר אלא בזכות אבות. הרצל ובלפור: סאן־רימו ולייק־סאכסס לא היו – אין זו בושה לומר – אלא תולדה של זכות־אבות זו. על פיה – ולא על פי שום תעודה אחרת – תבעה הציונות את ארץ ישראל; על פיה אושרה אחר־כך זכות העם היהודי על מולדתו במשפחת העמים.

*

על פי זכות אבות ועל פי נחלתם. ירושה – אנו יודעים – איננו מושג אהוד, או מקובל על רוקמי חלומה של חברה חדשה. אבל עובדה היא הפלגנו אל הארץ הזו כשבידינו צו־ירושה חוקי – גדוש סעיפי־סעיפים ומשתרע על פני עשרים וארבעה כרכים – והצו הזה הוא־הוא ראשית ותמצית כל הטיעון המדיני שלנו על הארץ. הצירוף הבּנלי הזה “ארץ אבותינו”, שנפתלי הרץ אימר שתלו בהימנון הציוני, נשמע אולי ירחמיאלי־מעט, אבל אפילו הציוני הנאור ביותר לא המציא עדיין הגדרת־שייכות ניצחת מזו.

לכן, איננו מזלזלים כל־עיקר בצירוף “נחלת־אבות” כשהוא בא לתרגם את זכות־האבות לממשות גיאוגרפית. הציונות, ככלות הכל, איננה איזו אידיאה מופשטה התלוייה על בלימה. היא מערכת של צידוקים היסטוריים, אתניים ומוסריים המבוססת על גיאוגרפיה. ציונות בלי גיאוגרפיה נתקיימה מימי חורבן, הבית השני עד ימי באזל, אלא שבכוח הפסוק “ותחזינה עינינו” שיהודים חזרו עליו בתפילתם שלוש פעמים ביום – והוא פירנס את חלומם לאורך הדורות – לא נגאל שום יהודי מן השיעבוד ולא ניצל שום יהודי מאבדן. הוא עלה על המוקד כשתפילה זו על שפתיו. אך התפילה עצמה – למגינת־ליבם של מאמינים – לא הצילה אותו מעקידה.

רק משעה שנסמכה לתפילה זו אחיזה פיסית בגיאוגרפיה של הציונות, באדמתה של ארץ ישראל, היתה הציונות למעשה הגואל האמתי של העם היהודי, ועיקר חיותה ולשדה של גיאוגרפיה זו בהיותה גיאוגרפיה של נחלת־אבות.

*

עד כאן דרכנו על גחלתם של יריבים. מכאן ואילך, קרוב לוודאי, ניקלע לאישם של קנאים.

כי מי שמבקש לראות בכל פיסה של גיאוגרפיה ארצישראלית את לוז הציונות ומחייב אותנו לקיים על כל מקום ומקום בארץ ישראל את הצו “ייהרג ולא יעבור”, ואינו מסלם את עדיפויות השעה ואינו מדרג את חומרותיה – אולי הוא מחבר עצמו היטב אל ההיסטוריה של העבר, אך תולש עצמו לחלוטין לא רק ממציאותו של ההווה אלא גם מן הסיכויים האמתיים של העתיד. וב“תפסת מרובה” זה הוא עלול למצוא את עצמו כמי שהפסיד את המרובה ממנו והחשוב ממנו, והדברים יפים במיוחד לענין המלחמה. במחיר דמים, על כל קבוצת־בתים בעיר חברון, ובאחרונה על תל האפר הלוהט – הוא תל־רומיידה – שבעיבורה.

ולא היה עוד בעינינו מדוּח, הגובל בסהרורים יותר מן האכסטזה הלאומית וההיסטורית שמבקשים להפיח בנו מן התל הרומץ הזה. עוד מעט ומי שלא נוּפח בה, יוצג – ושמא יתחיל גם להיראות בעיני עצמו – כעוכר ישראל. כותב־הטורים בכללם.

*

משלוש בחינות עולה המאבק המהמה הזה על תל־רומיידה למדרגת מדוּח.

קודם כל: מצד התכלית הנרצה.

איזו סכנה של אבדן חברון מבחינה יהודית אורבת עתה לעיר הזאת המוקפת חגורה של ישובים עברים בקרית־ארבע ובגוש עציון? שבעתיים כך, לאחר שאין כמעט גורם פוליטי בר־משקל ובר־סיכוי לשלוט, שלא הצהיר כי בכל הסדר מדיני שהוא, חברון, מצודתה של ירושלים מדרום, תהיה חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל. האם קאראוונים אחדים בתל־רומיידה או בית־דירות אחד בטבורה של חברון, המוגן יום־יום בגופם של חיילי צבא ההגנה לישראל, אמורים להיות תריס בפני הפרה של התחייבות כזאת?

כלום לא הוכיח הנסיון המדיני של השנים האחרונות שאפילו יישוב יהודי צפוף, בנוי לתפארה ושוקק חיים ופריחה, אינו יכול לשמש תריס בפני ויתור – שפוי או שגוי – של קברניטים מדיניים? מדוע יעמדו כמה קראוואנים ברומיידה למכשול יותר משעמדו למכשול עיר ואזור־התישבות מפוארים, סמלו המחודש של הדמיון היהודי היוצר, במבואות סיני? האם לשם הרחקת כמה קרונות מגורים נחוצה מידה גדולה יותר של ברוטאליות או של ייסור־כליות ציוני משהיתה נחוצה, למי שרוממות הציונות הגדולה בגרונו, להריסת ימית?

*

והבחינה האחרת היא בחינת העדיפויות – ומי הרשות הקובעת אותן.

מי נתן זכות בידי כל אוהב־ציון־על־פי־דרכו לקבוע כל אימת שיתרצה לו – לפי תפיסתו השפוייה או השגוייה – מהי נקודת־הבעירה של הסכנות האורבות לישראל בשעה נתונה? מי הסמיך אפילו רב שאש הקנאות הציונית יוקדת בליבו (ועוד נאמר מה לענין האש הזאת) להעמיד על ראשן את ישראל ואת הנהגתה ולצוות עליהן נוסח המשל הנודע של אזופוס: “כאן קפוץ!” כאן רומיידה – כאן קפוץ!, כאן דהיישה – כאן קפוץ! כאן, על התל הזה שאיווּ לו השקפותיו או חלומו, תרוכז בשעה זו אנרגיה לאומית, חינוכית ובטחונית, אף שכל גרגיר שלה נחוץ באזורים אחרים, – אזורים שמהם עולה עתה במפתיע סכנה קיומית שלא ידענו ולא שיערנו כלל, כמותה. מי נתן לרב לוינגר זכות להטיל על שר הבטחון הנוכחי של ישראל – העומס על שכמו בכובד־ראש שאין כמוהו לחומרה ובאחריות דורכת־עצב כזאת את כל משא הדם וההזייה של קודמו – את המיטרד הזה, כן, את המיטרד המיותר הזה ברומיידה או בדהיישה, שלא היה עוד כמוהם טפלה לעיקר משימות הבטחון והקיום של ישראל בשעה זו?

ככל שאין הדברים אמורים באתרים מקודשים או במוקדי־בטחון חיוניים – מאימתי מנהלת אומה לא מדיניות בטחון של ארץ, שאש גלוייה וסמוייה אופפת אותה מכל עבר, אלא מדיניות של סימטה או תל – הכל לפי החלטתו של סהרורי לאומי תורני. כן, סהרורי, והגיעה השעה לומר זאת בלי רתיעה.

*

כותב הטורים רחוק מלהיות מנוכר למסורת. מידה מופלגת של דרך־ארץ שמורה בלבנו לדבקים באמונתם – הדתית, הלאומית, החלוצית, אבל כל עיקובנו אחרי פעלו של הרב לוינגר – שבתחילה נכבשנו לדמותו הסיגופית – הביאנו למסקנה הכאובה שצילו מרובה מחמתו והיזקו מרובה מטובתו ועיניו בורקות באיזה ניצוץ מפחיד מאד שהוא כמו מעבר ליקוד האמונה, שהרי האמונה, אף שיסודה בחוויה, יש בה גם יסוד מוצק של שפיות הדיעה כמו מתרוצצים בדמות זו, להט של מסירות כנה לעמו מזה ואש־זרה של משיחיות שקורה מזה, ויותר־ויותר הוא משוייך בעינינו לקטיגוריה של “מאשריך מתעים” שמפניהם כה הזהירנו הנביא. ואולי מקויימת בו גם המחצית החמורה יותר של אותו פסוק: “ודרך ארחותיך בילעו”.

ככל שהדברים אמורים אפילו בהגשמת שאיפותיהם של שלומי אמוני ישראל – יותר משהרב הזה מסוגל להחזיר אותנו אל הר־הבית הוא עלול למוטט אותו עלינו. ואין זה, כידוע, משל שאוב מן הדמיון.

*

והבחינה האחרונה היא בחינת השכן, כאדם, כברוא־בצלם.

האוכלוסין הערביים היושבים בחברון יודעים היטב כי הן מן הבחינה העקרונית של המדיניות הישראלית והן מבחינת השליטה הממשית של צבא ההגנה לישראל, גורלה של עיר־האבות נחרץ ונחתם להיות חלק ממדינת ישראל.

מדוע צריך לעשות את חיי יום־יום של אנשים ברואים־בצלם לבלתי־אפשריים ולהטיל לתוך יורת־היצרים הרותחת הזאת מטיל מלובּן חדש בדמות בית או קאראוואן בסימטה זו או אחרת של עיר האבות? אנחנו שולטים בעיר הזאת ובסביבתה – איזה רגש מעוות של קיפוח באה לספק ההשתכנות בבית אחד או שנים בטבור העיר או בעיבורה? האם יישוב המדבר והערבה ובקעת הירדן אינם מטרה לאומית, חינוכית, ציונית וחלוצית דחופה יותר וחשובה יותר מאשר כמה קרונות־דירה ברומיידה. שכל עיקרם, כביכול, לארש לך עיר שהיא ממילא מאורשה לך ואין עוד כוח שיוציאנה מידך?

*

כך ממאיסים גם עליך סהרורי הרב לוינגר את עצם המגמה – שהיא כה נכונה והגיונית מבחינה לאומית – של יציאה מגבולותיה המצומקים של ישראל, ומציגים אותך בענין זה מעברו של מיתרס שבעקרון, בהשקפת עולמך, אין אתה שייך אליו כלל.

כך ממאיסה עליך הפטישיזציה־עד־אבסורד של גיאוגרפית החצר והסימטה את רצונך לראות את ארץ ישראל שלווה, בוטחה וחורגת מגבולות־החנק הקודמים שלה. כך משבשת עליך ההזייה הדתית – הנתפסת בתל־הרמץ בחברון כמעט לאבדן השפיות – את פתיחות־לבך ואת מידת הדרך־ארץ השורשית שאתה הוגה לתום־ליבו של האדם המאמין.

26 בפברואר 1985

---

בּעֵין הסערה

מאת

ישעיהו אברך

לא היינו שם. לא היינו באוטובוס הַפַּלָצוּת כנוסעים. לא היינו סביבו כמוֹשיעים וְכַמְחַלְצִים. לא עמדנו פנים־אל פנים עם מי שמבקש לחסלנו. לא טעמנו טעם העימות־המישיר־מבט עם המוות. לא הועמדנו בפני הכורת להחליט בשבריר־השנייה אם אמנם המרצח העומד מולנו או הצועד לימיננו, הוא בחזקת “הבא להרגך” ולכן מוצדק וחובה “להַשְכִּים להרגו”, או שמא נסוג פתאום מכּוונתו המקורית והוא בחזקת דובר־שלום ורַחום.

ויען כי לא נבחַנו במיבחן־האימים הזה – לא נשים עצמנו שופטים על מי ש“השכימו להרגו”. אם אמנם השכימו להרגו, לא נגלגל עיניים צדקניות לומר למי שהיה נתון בעין־הסערה איך חייב היה לנהוג ברגעים הקריטיים האלה של קרב ובלהה – וסכנת־מוות.

לא היינו שָם. לא ראינו את המוות פנים־אל פנים ולא נדון חברים שלא הגענו למקומם. הכרעת העט – בשעת חיבור מאמר לעתון – אם לכתוב כך או לכתוב אחרת, כאשר העימות המסוכן והממשי ביותר של הכותב הוא עימות עם הנייר; הכרעה זו בוודאי קלה יותר מהכרעת אדם סְעוּר־חושים, כאשר העימות הממשי שלו הוא עם המוות. כפשוטו, וכל זאת בשעה שבמעמקי זכרונו מרחפות תמונות מרצח־מעלות ומן הטבח בכביש החוף. לא היינו שם.

לא נאמר איפוא בשַלוַת הנינוחות שליַד הַמַכְתֵּבָה מה צריך ומה לא צריך היה לעשות המציל בפרודַת־הזמן הקריטית מול מערבולת האש והדם ומול חידת הסכנות העלומות, שאולי רוחשות סביבו.

ואין צורך להסביר לנו חומרת הדיבר החמישי, הצו העליון, החָל על כל הברוא בצלם, והוא יסוד־היסודות של קיום אדם וחברה.

עד כאן – ככל שהדברים אמורים במצבי־אימה, שבהם מתערפלות נורמות־החיים –והמוסר המקובלות. שהרי אפשר לצורך הבדיקה לשחזר פרטי המצב ותנאיו הטכניים־פיסיים. אך בשום פנים אי־אפשר לשחזר את הסיטואציה הנפשית של מי שהיה נתון במערבולת הקרב, ההצלה והסכנות הסמויות.

זה – לגבי האירוע הטראגי עצמו, נסיבותיו ומעמד המעורבים בו בעת התרחשותו.

*

משָם ואילך – דין אחד לכולנו. ואולם בכל אשר אירע לאחר הַבְּעָתָה הזאת. דין המעורבים בהמשך ההתפתחויות כדין כל אחד מאתנו ובחינת התנהגותם – הנכונה או השגויה – נתונה לקריטריונים רגילים, שבהם אנו בוחנים התנהגותו של כל אדם וטעמה המוסרי ויש לומר בלי גמגום כי מה שנתרחש לאחר האירוע בחאן־יוניס – החל מן ההטעייה בוועדות־הבדיקה ועד הפינאלה בליל־השימורים של הנהגת העם – מעלה סומק וחלחלה גם יחד. אדם עשוי להגיע למסקנות עגומות על כוח־השיפוט והניתוח מרחיק־הראות של הנהגת עַמו. אם הדבר הנכון והמבריק ביותר שהיא מסוגלת להוליד אחרי שקלא־וטריא מתמשכים עד אור הבוקר הוא הנפל התבוני, הציבורי והמוסרי שהולידה בליל־ההליכה אל הנשיא – ובנוהל ההולכים איננו זוכרים אימתי נתקיימה בישראל באופן בוטה כל כך הגדרת הנביא: “וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתֵּר” כפי שנתקיימה באותו לילה במועצות השלטון בירושלים.

אך נלך לפי דבר־הדברים ואולי נשוב, לעת חתימה, גם אל ליל־שימורים זה.

*

שורש כל הרעה: ההחלטה לכַזב.ובכן, קודם כל: ההחלטה לְכַזֵב

אם אמנם נהרגו המחבלים לאחר שחדלו להיות סכנה מוחשית וגלויה לסביבתם – הדבר הנכון ביותר שאדם בשיעור קומתו ובשיעור הגינותו המוכרת לנו, של ראש שירותי הבטחון, צריך היה לעשותו הוא לקום ולומר: אני האחראי. אולי לא אני בלבד. אבל, כמוקד הפיקוד וההכרעה הסופית, אני האחראי. אני ולא אחר. זאת חייב היה לעשות כבר בתחקיר הראשון לפני הוועדה – הפנימית, הישראלית – הראשונה. ועדה שבראשה עמד האלוף מאיר זורע, מטהורי־הלב בצבא ישראל. מי שנתן רוב שנות חייו לבטחונה והקריב שני בניו על מזבחו. חובתו של ראש שירותי־הבטחון – על פי הנורמות שבהן הוא עצמו חַי ופיקד כל הימים – היתה להתייצב לפני הוועדה במלוא שיעור־קומתו הסמכותית והמוסרית, ולומר: אנחנו הרגנו אותם. בשיקולנו שלנו עשינו זאת, בשיקול החרדה והאימים ובמצפון־לבנו כפי שהדריך אותנו – אולי בטעות? – בשעה נוראה זו. זאת האמת – והדבר נתון מעתה לשיפוטכם. מה שנאמר לעולם החיצון – האורב לכל מעידה קלה שלנו הוא – מִטֶבַע הכורח להגן על נתיבי־הפעולה העלומים של השירות – ענין אחר. ואולם לכם, חבר־בוחנים בשם ישראל, בשם העם והנהגתו, הנה האמת – כמורכבותה. עמד לנו הכוח, לפי מה שראינו כצַו מצפוננו, לעשות אשר עשינו בפֶּסק־הדמדומים שבין סכנת־המוות וסיכוי ההיחלצות ממנו. הנה עומד לנו גם אומץ־לבנו לומר לכם – ואנו בשר מבשרכם – את האמת כמות־שהיא, שהרי כולנו יחד משייטים יום־יום בספינת־הסכנות הזאת. הכל, איפוא, למשפטכם.

אם מֵעים משהו את דמותו של ראש־השירותים – ששמו העלום יצא לתהילה מצד מוסר הפיקוד וחכמתו כמו מצד תעוזת־הביצוע – זוהי אי־התייצבותו הגלויה, הלא־מְחַפָּה והחד־משמעית לפני גוף־חוקר פנימי של ישראל. ממנו נכון היה לצפות כי יקיים, בכללו, מאמר המשורר: “גַם בַּבְּעָתָה, בָּאֵש, בַּדָם / הֱיה אַתָּה, הֱיֵה אָדָם”.

מכאן, מן הטעות העוּבָּרית הזאת, של ראש השירות, כל הַחֲטָאִים – לא־עוד הטעויות – האחרים: חטא המרמה, חטא בידוי הראיות, חטא ההדחה לשקר, ונקלה מכל: הפשע הכבד של הנסיון לגלגל את האשם על כתפי הָחָף.

*

האפשרות שיואשם דווקא החף מפשע. האפשרות – הלא־היפּוֹתֶטית כלל – שכתוצאה מקנוניה בין דרגים מדיניים ומיבצעיים יוטל האשם על אדם חף מפשע, מעוררת חלחלה. עצם האפשרות שכתוצאה מעדות־שקר עלול היה גם היועץ המשפטי להשתכנע באשמתו – המדומה – של אדם נקי מחטא, מעיד לאיזה עיוות ומִשְׁפָּח עלולה להוליך תחבולת־רמייה – כביכול, קלה – אחת. הַכְשָלָה וביזוי מחושב של יועץ־משפטי בר־לבב היא מסוג הנבָלות המוסריות השכיחות במשטרים אחרים, שאנו קוראים עליהן, תוך זעזוע, בספרים.

מי שסבור כי גם נבָלָה כזאת ראוי – ואפשר! – להביא לקבורת־חֲמור מטעמים של בטחון ישראל, אינו ראוי כלל להעלות את הצירוף “בטחון ישראל” במשמעות חוסנה האמיתי – המוסרי, לא פחות מן הפיסי – על דל שפתיו. מי שסבור כי בקופת־תולעים כזאת אפשר לחזור ולטפס בגרם־המנהיגות של העם המרוּמה והדָווּי הזה – ילך ויבדוק תחילה את כוח־שיפוטו לא כמנהיג, אלא כבן־תמותה, כאשם הנחשב, כידוע, כמותר ממי שנחשב.

*

הרוטאציה איננה “ציווי החלטי” של המוסר האנושי, המושג “רוטאציה”, ככל שזכור לנו, אינו נמנה עם ערכי המוסר ההחלטי, ערכי “האימפּרטיב הקטיגורי” של קאנט, למשל, זהו מושג חוזי־טכני בין שליחי מפלגות, תנאי־בתנאים שעל פיהם הוסכם על פעילות משותפה לזמן מוגבל, מעין “מוֹדוּס אוֹפּרנדי” לשיתוף פעולה בין כוחות שונים, פעמים – מנוגדים. חובת השמירה על הסכם כזה אף היא, כמובן, מן הנורמות של חברה מתוקנת.

אף על פי כן, הנסיון לעשות נושא זה קני־מידה מכריע לבחינת עיוותים חברתיים ומוסריים אחרים – מהם ערכים מוחלטים – ההתחסדות שבו מתחרָה רק עם קֵהוּתוֹ, והנוסחה המתחסדת היא: אם חקר האמת גילוי כְּזָבָם של מנהיגים עלול לסכן את בואו של אותו מנהיג אל פסגת השלטון – יחַלְחֵל לו הכּזב, ירקב ויאכל מוסדי־חברה־ושלטון ובלבד שהצעצוע הזה – שרביט המושל – לא יישמט מידי מי שהובטח לו ואימתי יישמט? – דווקא בשעה שמלאו ימי כיסופיו והשרביט הוא כמעט בטווח־מגע “הושט ידך וגַע בו”.

עוד לא נשמע כהבל ההגיוני והמוסרי הזה. שהרי, ממה נפשך: אם בחינת מעורבותו של יצחק שמיר תעלה כי אין לו חלק ונחלה ברקימת הכזב המתוכנן והמשחית הזה, בייזומו או בעידודו – יבוא נא אל חוף הרוטאציה הנכסף כשהוא “צָח (בכל מקרה: לא־אדום) ודגול מרבבה” וינהיגנו אל מחוז־חפצו המדיני והחברתי, אף כי אין זה בשום־פנים מחוז־החפץ של כותב הטורים.

ואולם אם יתברר, כי היתה ליצחק שמיר מעורבות ישירה – ואולי אפילו מַנְחה ומדריכה – ברקימת הכזב־המשולש הזה (לפני ועדת זורע, לפני ועדת בלטמן ולפני בית־הדין הפנימי של שירותי־הבטחון בראשות שופט מחוזי) – יהיו כל הבריתות והרוטאציות כפרת הנבלה המשוועת הזאת, שבדרך נס לא הספיקה להביא גם להפללתו של אדם חף מחטא. כלום בשל ההבל הטכני הזה, הקרוי “רוטאציה”, נושיב על כס ראש ממשלת ישראל אדם המחנך עמו וקברניטיו למרמה? האם גם האמת, כערך עליון, כציווי החלטי בפירוש, גם היא עבד לברית של פלגים פוליטיים? והיינו רוצים לשאול דווקא את חבר הכנסת משה ארנס – מן האצילים וישרי־הדרך במחנה שאנו יריבים לו – האם הצו " אלהים לשלטון בחרתנו", שאימצה לעצמה התנועה הרביזיוניסטית בזמנה, עדיף גם בעיניו על אזהרת הנביא “עִַמִי מְאַשְרֶיךָ מַתְעִים וְדֶרֶךְ אָרְחוֹתֶיךָ בִּלֵעוּ”?

שלטון הונאה, שלטון רמייה, ובלבד – שלטון?

*

גילויי הכזב מסוכּנים שבעתיים מגילויי האמת. וַעֲדוֹת־חקירה הפכו למָנָה מסורתית בתפריט הלאומי – הפוליטי והחברתי – של ישראל. אילו ביקשנו ללכת בעקבות יוּבנַליס הרוֹמי, היינו מאפיינים את מאוויי־העם בישראל בימינו בנוסחה: “לחם וּוַעֲדוֹת חקירה”. זוהי הקלַסיקה של המחזאות הציבורית בימינו, שרצונכם היא גם לכבודה של האומה גם לבוֹשתָה.

לכבודה – על שאינה נרתעת מלהידרש לתראפּיה זו, שהיא כזעזוע־חשמלי לַעֲצָבֶּיה; לבוֹשתָה – כי היא נאלצת להזדקק לתראפיה זו לעתים קרובות מדי. מי שמצוּוֶה לקבל תכשיר אנטביוטי לעתים סמוכות, סימן שמחלחל בו איזה זיהום כרוני הראוי מצד עצמו למעקב שיטתי ומעמיק – כמעט אמרנו: לוועדת חקירה.

ואף על פי כן, אין מפלט מן התכשיר הזה גם הפעם. אולי היו, בשלבים מוקדמים יותר, דרכים אחרות להביא מועקה מוסרית וממלכתית זו לכלל תפוגה. אפשר הוחמצו, אפשר לא הוחמצו – אבל אין הן קיימות עוד. עתה לא תירגע עוד הרוח ולא יירגעו עוד העצבים אלא בדרך זו.

*

צופר הכבאים מפחיד פחות מלשונות־האש, ואין מה לחשוש. לא יתגלו שום סודות. מי שהביא את הכזב לדרגה כזו של פיתול ופרהסיה בלתי־מרוסנה אל יבהיל אותנו בסכנת הגילויים שתחשוף האמת. שהרי הדבר שאינו יודע רסן הוא הכזב. רק הוא הדוהר בלי מתג ובלי מרדעת. האמת לעומת זאת, שתוכה רצוף אחריות, יודעת היטב גם את רְסָניה. מכל מקום: מי שנאמן עלינו בגילוי האמת, נאמן לא־פחות גם בשמירת סוֹדָהּ. ואילו מי שמתבהל מצוֹפרי הכבאים יותר משהוא נבהל מלשונות־האש ידאג נא מראש שלא להבעיר דליקות. כּל שכּן: לא לְלַבּוֹתָן. הצוֹפָר לעולם אינו מסוכן מן האש והַמְכַבּים לעולם אינם מפחידים יותר מן המְלַבִּים.

ואולם אם כל כך גדולה – בדיעבד – החִיסָה על עצבי העם, רק דבר אחד יכול לחסוך לנו טלטלה זו: התפטרותו המידית האמיצה של “הדרג המדיני” בדמות ראש־הממשלה דְאָז, שהיה מעורב, כנראה, במארג־התככים המחפיר הזה.

רק מעשה נחרץ ומצופה זה יכול לחסוך את המשך הנבירה בפרשה מדכאה זו בימים שבהם “בחוץ יָשוּר אוייב”.

*

את רוב הסוּפות הציבוריות מקים השקר לא האמת. ואולם אם בכל זאת ייגזר עלינו גם בימי־דאגה אלה לברר, בדרך של חקירה, פרטיה וַאֲמִיתָה של פרשה עגומה זו – אין שום סיבה להיבהל ממהלכיה של האמת. בדקו ותמצאו כי את רוב הַסוּפות הציבוריות מקים ומעורר הכזב. האמת, אף שהיא מנחשלת את נהר החברה לשעה קלה, סופה שהיא מרגיעה ומשיבה שלום־נפשו של העם על מכונו.

מכל מקום, אין שום דבר המזעזע יסודותיה הנפשיים של אומה יותר מן ההרגשה כי מְאַשְרֶיהָ מַתְעִים. ויותר מכל חייבים לזכור זאת מי שזכו להיות בני־דורו – כל שכן: חניכיו – של דוד בן־גוריון.

*

הצדק אינו אוהב את הלילה. לא נעסוק בליל־השימורים של השבוע שעבר, שבו מוטל היה הצדק אין־אונים על שולחן הניתוחים והתפתל ביסוריו, גם מאימת האיזמלים הרבים שנשתלחו אליו מכל עבר גם מאי־ידיעה להיכן עומדים לטלטלו אחרי חצות. הדבר האחרון שהוא ושוחריו יכלו לשער הוא כי היעד בשעת־לילה ירושלמית מאוחרת כזאת הוא הבית הנעלה של ישראל והאיש הנאצל וחַם־הלב היושב בתוכו. הצדק, ככל שידוע לנו מן הספרים, אינו אוהב את הלילה – לא את מחשכיו ולא את אורותיו המַתעים. כל הדימויים המוכרים לנו בהתייחסות אל הצדק הם דמויי אור ו“כשמש בצהריים”. נעים־זמירות־ישראל מסכם זאת בפשטות: “והוציא כאוֹר צדקך”. הצדק אינו סובל גם את הבהילות. כל שכן בהילות לילית שיש עִמהּ גם משהו מאובדן העשתונות.

כל אשר עשה הנשיא – בחסד ליבו עשה, במבט מפוייס על העם המטולטל מעווית לעווית ואינו מוצא מנוח לנפש. זה היה, בדיעבד, מעשה תראפּטי שסָכַר זרם עכור אחד, ואולם דווקא חסד זה של נשיא בר־לבב העמיק בלי־משים את תחושת האפלייה בין מבַצע למַנְחה, בין הצועד למכונַן־צעדו.

וכך, כאמור: בלי משים, נפתח פתח לסוּפָה חדשה, אפשר חַמוּרָה וגורפת מקודמתה.

וַחֲבָל.

*

לא אלמן ישראל. כשם שֶחֲבָל לא־פחות שעשרים חדשים של הנהגה מדינית שקולה, מעוררת כבוד במתינות סגנונה, במעשים נועזים בתחום הבטחון והכלכלה, בפיוס אמיתי של אוירת החיים הציבוריים – כמו עלולים להיחתם באיזה אקורד צורמני העלול לשבש, לפעמים זרם המנגינה כולה. נאמר בפירוש: סידורי הלילה הירושלמי ובהילותו – תהיה כוונתם טובה כאשר תהיה – לא היו יאים לרוח הממלכתיות, הזהירה והשקולה שבה ניווט שמעון פרס את ספינת ישראל בעשרים החדשים האחרונים. די לראות את הגל הבלתי־מרוסן ופעמים נטול כל תרבות של בקורת ענינית, שבו זיכו אותו עטי־כּיסוחַ בסוף השבוע כדי להבין עד כמה אסור לתת ללילה לערפל אפילו עד־ארגיעה את יישוב־הדעת, מתינות השיקול ואורך־הרוח שהן ממיטב סגולותיו של האדם המכהן עתה כראש ממשלת ישראל.

כי יש־ויש בכוחו, גם בשלב מאוחר זה, להוסיף אקורד יאה יותר, הרמוני יותר, לשליחותו המרכזית בעם ולהישגיה: לשלוח הביתה את יצחק שמיר. כשם שנשלח ראש שירותי־הבטחון לחון אותו מראש ולשלחו הביתה. להראות לעם כי לא תוּשַם שום פדות בין הצועד לבין מכונן־צעדו, להשלים את סכירת הזרם העכור, שבה הוחל חלקית בבית הנשיא לסכור – במידת הדין והשוויון־לפני־הדי־הנראים בעליל, לפעול – ויהיו התוצאות הפוליטיות אשר יהיו, לפי חשרת העננים המתקשרת באופק – התוצאות הציבוריות תהיינה חמורות יותר אם לא ינהג כן.

ואשר לחשש מה יקרה לבריתות, לסידורים הפרסונליים, ללהטוטי המפלגות – כבר הביא פעם בקונטכסט חמור יותר, חבר־כנסת לשעבר, ענק־הרוח ר' דב סדן, את נחמתו של ירמיהו: לא אלמן ישראל.

באמת, לא אלמן.

30 ביוני 1986

---

שער שני: מסע מתוך היער

מאת

ישעיהו אברך

שער שני: מסע מתוך היער

מאת

ישעיהו אברך

---

יסירו כובעם – ויכרעו

מאת

ישעיהו אברך

מרתף־השואה שבגבול חומת ירושלים הוא מרתף־התייחדות. הדברים שנאספו שם: חיי אדם שהיו לסבון, עצמות שהיו לאפר, קרעי־פרוכת מאדמים וגווילים חרוכי־אש הם מצבות־זכרון לעצמנו. זה איננו עוד מוזיאון אחד לאתנוגרפיה, גם לא חלון־ראווה של זוועות, זהו שיעור חזותי של בלהות, לנו ולבאים אחרינו. שיעור עם לקח, לא לשום עם, לעמנו.

אפשר – אם כי אין הכרח – להוליך לשם אורחים, גם חשמנים, גם סנאטורים, גם לא סנאטורים. אך בהגיעם אל המרתף הזה יעשו עמנו חסד: ישתקו, יעמדו על המפתן, יראו – וידומו. אל יאמרו לנו כאן יותר ממה שלא אמרו כאשר ראו את הזוועות עצמן, עין־בעין.

ודבר אחד – למען מעט הטעם הטוב – אל נעשה אנחנו: אל נבקש מהם להדליק נרות במרתף ואל נשים בידם אבוקה להעלות נר כנגד מיליון. כל נר – מיליון יהודים, ששה נרות – ששה מיליון יהודים, בדיוק, נחיה בלי ראוות־ההדלקה הזו ובלי המישוואות, ידלקו הנרות בלעדיהם.

היה זה, כמדומה, נוצרי גדול שאמר כי אדם אינו כורע לפני אלהיו – אלא לפני חטאיו. אם זה מנהגם – אל יעלו לנו נרות נשמה.

יסירו כובעם – ויכרעו.

28 בינואר 1964

---

שיחה עם אורח בליל החג

מאת

ישעיהו אברך

כאשר הוזמנו שלשום לבלות את ליל שמחת־תורה במחיצתו של נשיא האיגודים המקצועיים מגרמניה – קיבלנו את ההזמנה בלב־ולב. סעודת־חג היא סעודת־מצווה, אך את ה“מסיחין” שבשעת הסעודה יראנו במקצת. הנושא גרמניה – כמה שלא תרצה לעקוף את צירו וללכת סביבו סחור־סחור – הוא מכווה־אש. הגיון הוא הגיון ובינה־לעת היא בינה־לעת ואין לך דבר שלא תוכל לנתחו באיזמל השכל הצלול – אף על פי כן: בנושא זה אין אתה יכול שלא להיקלע באופן הבלתי צפוי ביותר לתוך מערבולת כמו מתהום שבתוכך־פנימה מזנקת פתאום איזו התנחשלות מרעידה. כל שאבד לך וחוט ארוך של מראות־עבר נעשים פתאום שותפים אילמים לדו־שיח. עיניך ומחשבתך בוהים – ותם כל הגיון. לכן, ככל שאתה יכול להימלט מן העימוּת הזה – אתה נמלט.

כך הרהרנו ופסחנו על הסעיפים לפני הזימון, אלא שידידנו מזכיר ההסתדרות, שאירח אותנו בביתו, הבטיח לנו ערב של חג כסידרו ושיחת־רעים חפשית ללא מתח, ואף שהיתה זו – לגבי דידנו – התחרות חדה עם ההקפות בבית־הכנסת של שכונתנו שנעדרנו ממנו שנים אחדות הצטרפנו אל המסובים.

עקרת־הבית עמדה עלינו במאור־פנים של מארחת לדאוג שלא נחסר דבר ושלא נפסיק בשיחה, שנפתחה עם לחיצת־יד ראשונה של התוודעות ולא נפסקה אלא סמוך לחצות כדי לתת לאורח ולמלווה שהות של תנומה קצרה לקראת מסע לשדה־בוקר – עם בוקר.

*

השיחה קולחת, וכל שאלה שנשאלת מפי אחד משבעת הנוכחים היא כמו ניצוץ בנעורת. נזדמנו למסיבה אינטימית עם אדם החי את חייה של גרמניה הנוכחית בכל מלוא משמעותם – המדינית, החברתית והמוסרית – ואנו רוצים היום, הערב, בשמחת־תורה תשכ"ה, לדעת הכל, ולא כל כך הכל כמו התוך. תוכה של אמת בכמה עניינים שהם כמוקד לסקרנותנו המחשבתית והרגשית גם יחד. לודוויג רוזנברג הוא אריסטוקרט אירופי במובן האציל ביותר של המושג. הדברים שקוּלים, רצופי הגיון ועמקות, אך עם זאת דלוקים באיזה יקוד־של־אמונה שהוא מעולמה של אצילות אחרת, אצילות יהודית.

– הם אחרים או אינם אחרים? שאלנו כולנו בפי המארח וכמעט הוספנו: אנא, דברים ברורים, כפשוטם, כאילו דווקא מבן־שיחה זה נתבע את הדין אם יוכח שאינם אחרים.

– אינני יודע מה הם יהיו. אך עוּבדה היא: אם יש מה ששנוא בגרמניה־של היום יותר מכל זהו כל דבר שיש בו סמל של מיליטריזם וגינוני־צבא. ספק אם יש היום בעולם עוד ארץ שונאת־מדים כגרמניה. הנוער סולד מפני כל אוּניפורם ודרגות. אדם המשרת בצבא ומקבל חופשה ימהר לפשוט את מדיו עוד בטרם יצא מן המחנה. עד היום, כמדומה לי, מוכנה גרמניה לשלם כל כופר־גיוס לאנגלים ולאמריקאים ובלבד שהיא עצמה לא תצטרך ללבוש מדים. ואשר לי – מעיר ל. ר. במשמעות מוטעמת – אם כבר נגזר על גרמניה להחזיק צבא, אעדיף חובת־גיוס על פני צבא־קבע. הדימוקרטיה מובטחת יותר בידי מגוייסים על פי החוק מאשר בידי שכירים.

כי אמנם כך יהיו הדברים תמיד – קשה להתנבא. הימים ימי גיאות ושפע כּלכלי ועל הנוער עובר תהליך של הינזרות מחיים פּוליטיים והתרכזות גדולה יותר בחייו שלו על כל המיבחר המהנה שחיים אלה מציעים בימי רווחה. אם תבוא פעם תקופת־שפל – ודאי יימצא איזה שעיר לעזאזל. מה יהיה טיבו של השעיר הזה – קשה להתנבא, כל עם מוצא לו את שעירו שלו בשעת־מצוק.

*

– אף על פי כן: איך משקיפים בני גרמניה של היום על עברם ועל סיוטי העבר הזה?

– את גרמניה של היום אין לשפוט או להעריך על פי תגובותיהם של בני 40 עד 60. הם עדיין נוגעים לדבר. יש לשפוט אותה על פי הגיל של בני לפני־הארבעים. רובם לא היה להם חלק בעיצוב העבר, אך כולם מעצביה של גרמניה לעתיד. רוב בני הגיל הזה רואה את העבר כחזיון־בלהות ותגובתם היא תגובה של שאט ותדהמה וחוסר־רצון להאמין שאמנם יכול היה לקרות מה שקרה. טול, למשל, את משפטי־אושוויץ הנערכים עתה בפרנקפורט. ניתן להבחין בארבעה סוגי תגובה: נמאס, אין כוח לשאת זאת עוד; השני, אחרי קריאת שישה־שבעה סיקורים מבית־המשפט: די, שבעתי, ויש הבדל, אומר איש־שיחנו, בין הראשון והשני; השלישי אינו נלאה להסתכל, לקרוא – וללמוד, והסוג הרביעי: תגובה מאזוכיסטית כמעט של אנשים שעל גבם חרשו כל התועבות האלו והם נכונים לייסר עצמם ולראות מראות אלו עד אין קץ כחלק ממהות חייהם הנפשיים.

אינני מאמין כי כאשר אתה ממאיס עם על עצמו, על־ידי כך שאתה חוזר ופוקד עליו יום־יום את עוונותיו, אתה מחנך אותו להיות עם טוב יותר. טול את הילד שהשחית דרכיו: אם אתה מעיר לו פעם־פעמיים על מעשהו הוא עתיד לתקן עצמו. אך אם אתה חוזר ואומר לו כל יום: אתה רע, אתה נקלה, אתה מושחת, סופו שהוא מסיק: ובכן: אני רע, רע הייתי ורע אהיה – ואין לי עוד תקנה. אין שום תכלית חינוכית בחזרה הבלתי־פוסקת הזאת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתיאורים הנרחבים שבמשפטים על אימי־העבר וחלחלותיו. מדי שבוע משדרות כל תחנות הטלוויזיה של גרמניה שעתיים־של־היסטוריה הסוקרות את פרשת המשטר־האפל מראשית קום התנועה הנאצית ועד נפילתו של הרייך. שתי שעות אלו הן לגבי כל גרמני מן השיעורים הנבונים והטובים ביותר.

אמרנו בכל הענווה: טלביזיה היא שיעור טוב. אך אולי יסודי ממנה שיעור קבוע בספרי־לימוד ההיסטוריה לילדים בבית־הספר. אך בספרי לימוד ההיסטוריה של גרמניה בימינו אתה מוצא פרקים חטופים מאד על התקופה האפלה הזו, כאילו הגיע המחבר למהמורה והוא נוטה במהירות גשר לעבור עליה. אם אין אתה מתחיל לשנן דברים אלה כבר לגיל הרך – ספק אם אתה מחסן דור בפני פורענויות בעתיד.

מזכיר ה“פארבאנד” היהודי בארצות־הברית, נצטרף לשיחה והעיר שגם בספרי לימוד ההיסטוריה של ארצות־הברית אין מייחדים מקום רב לזוועות שמשטר הנאצים חוללן. המלחמות שנוהלו – מתוארות בפרטות. אך השואה והכחדת־העמים והמצאות ההשמדה השטניות – בקיצור חטוף. ואם אמריקנים כך – למה נתפלא על הגרמנים?

לא חיכינו לתשובה. דו־שיח במסיבה של שמונה אנשים הוא בעיקרו רב־שיח ולא ערב שאלות ותשובות. אמר לנו פעם ידיד: דו־שיח חפשי הוא כמו מלתחה: אדם בא ותולה שאלה על קולב, בא אחר – תולה תשובה בא שלישי תולה שאלה אחרת. אין כל אלו מחוייבות להיות ממין אחד ולחפוף זו את זו, לאו־דווקא.

*

– איך ניתן להסביר את היסוסו של הצד הגרמני דווקא בכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל? מנהל המחלקה המדינית של ההסתדרות ציפה לתשובה מפי אדם שעל אף היותו יריב פּוליטי של הקאנצלר ארהארד – הוא נמנה עם ידידיו האישיים.

– המעצור ליחסים הוא אחד ויחיד: סחטנות הערבים. האיום בהכּרה בגרמניה המזרחית הוא כמטפחת־אדומה לגרמניה המערבית. כאשר הדברים באים לענין גרמניה המזרחית – אותו חלק הנראה חתוך באופן מלאכותי בגוף העם והמדינה – נטרפים חושי־ההגיון, אין לך דבר שעליו מאוחדות כל כך כל המפלגות כמו הרעיון של גרמניה אחת. אמרתי לארהארד:

“ובכן מה יעשו הערבים – יאיימו שלא יקבלו את הסיוע מידינו? זה אמנם איום חמוּר מאד, אבל אפשר להתגבר עליו”. אבל הרגישות קיימת והסחטנות מטשטשת לא פעם את שורת ההגיון – ונכנעים לה.

אך האמת היא – וכאן מציב ל. ר. עוּבדת־קולומבוס פוליטית שכמעט נתעלמה מאתנו – כי שום מפלגה בגרמניה עדיין לא הציעה בענין זה הצעה חד־משמעית שתחייב בירור והחלטה שאין להתחמק מהם. היחידים שעשו זאת בפירוש היינו אנחנו, האיגודים המקצועיים. מפלגה פוליטית עדיין לא עשתה זאת, עוּבדה שנשכחת, לפעמים.

*

– מזכיר ההסתדרות מוסיף להקשות: המדענים, אותו כידון גרמני סמוי השלוח אלינו מאחורי כתלנו בידי אחרים. רק אתמול ביטל ארהארד מעשיוּתו של חוק כזה וכמו במבוי־אטום נתקע ענין שהוא בעל חשיבות כה מכרעת לישראל.

– לומר, כמו שאומר הקאנצלר ארהארד, כי אין לחוקק נגד המדענים משום שהחוק לא יוכל למנוע מעשי־תועבה שלהם בחוץ לארץ – כאילו אמרת שאין לחוקק חוק נגד הרצח מפני שאין בכוח החוק בלבד כדי למנוע אותו.

נכון הוא שחוק כשלעצמו איננו עוקר אפשרות של רצח, אבל החוק מבטיח עונש, ועונש חמוּר. והעונש מרתיע. קשה לראות איך ימנע החוק מלכתחילה יציאתו של אדם. אין היוצא חייב לומר לך מה הוא מתכוון לעשות. הוא ייצא לסיור עתיקות במזרח־התיכון וסופו שתמצאנו ביחידה מדעית בקאהיר. אך אפשר וחיוני לחוקק חוק שאין אדם בגרמניה יכול לסייע לאיזו מדינה שהיא בייצור נשק – כל נשק שהוא – אלא באישור המדינה. וכל מי שימרה פי החוק – צפוי לעונש בשובו למולדתו. חוק כזה אולי לא ימנע הרפתקנים מתועבות – אך ירתיע, וזה המינימום שגרמניה חייבת לעשות

*

אבל כך או אחרת – ולא בקשר לכך מטיח האורח כלפי המסובים – אין ישראל יכולה לשחק מישחק ברוגז. איש לא יתרשם מכך שלאחר תום תפקידיה של משלחת השילומים, תארוז ישראל את חפציה ותיעלם כליל משדה הפעילות המדינית ומשדה הראייה הציבורי בגרמניה. כוחות נגדיים – מן הצד הערבי – פועלים באופן שיטתי ונמרץ בכל דרכי ההסברה והשיכנוע. הם יודעים שיש היום רגישות מסויימת בגרמניה לדיבור אנטישמי, אך דרך ההסברה שלהם מחוכּמה יותר: איננו אנטי־יהודיים. הן עובדה היא שבעיצוּמה של מלחמת העולם השניה, כאשר אירופּה היתה כּמזבח לעם הזה, חיו יהודים בעולם הערבי בהשקט ובביטחה. אך בשכנותנו – זה דרך הטיעון – גזלו ארץ ונישלו עם מאדמתו. עשו זאת ציונים. נגדם המערכה. ובמערכת־נאצה זאת רתומים דיפלומטים ערבים ורתומים אלפים – אם לא רבבות – סטודנטים ערביים הפזורים באוניברסיטאות של גרמניה והם עושים זאת בלהט של הכרת־שליחות, ושישראל כנגדם אילמת ואינה נשמעת וזרעי־הטינה נזרעים.

היש בר־דעת בישראל – ויהיו רגשותיו כלפי גרמניה אשר יהיו – הסבור, כי מותר להפקיר אומה בעלת מעמד מדיני חשוב כל־כך באירופה לשטיפת־מוח מתמדת של אוייבים? לומר לכם גלויות: קשה לתפוס זאת. את העבר אפשר לקיים בכוח הרגש הנסער – את העתיד אין ליצור כלל בלי שיקולו המפוכח של ההגיון.

*

קלחה השיחה ונתאחרה השעה, אך מתח ההקשבה אינו פג. במישור המוסרי־האישי כמו מפטיר האורח אני־מאמין צנוּע: כאשר הוצע לו לשבת בדין כאחד השופטים במשפטם של נאצים הנאשמים ברצח המוני – סירב. כל עונש שבכוח החוק להטילו – לא יהיה שקול כנגד אפס־קצהו של החטא. ואם המקסימום שאפשר לדון בו אדם זה הגרדום, ואם זהו העונש המקסימלי שאפשר להטיל על משמידי־עם, כי אז לרוצח רגיל מגיעה חצי־שעת מאסר ואחריה – דרור ואילו להטיל על הפושע הנאצי עינויים מן הסוג שבהם עינו הם את קרבנותיהם פירושו להעניש חיית־טרף על ידי כך שאתה עצמך תיהפך לחיה טורפת. מקצה זה או מן הקצה האחר – מוטב ניתן לאחרים לשפוט.

עוד השחלנו ספק אמירה ספק שאלה: האם על ידי סירוב זה אין אדם פותח לפעמים, פתח להתחמקות הפושע מידו של הצדק, כי הרי אין לדעת מי השופט שידון אותו במקומך. יתכן, אך זהו נתיב מוסרי־אישי של אדם ואין מקשים.

*

את השיחה קטעו מחוגי השעון של שחר שמחת־תורה. דברי האורח – אבני־גזית של הגיון, אך החוליה שבה ניתן לחבר צלילות מפוכחה עם ריגוש נסער לא נמצאה לנו בנקל. היא תימצא בוודאי לאורח, מחר, ביתר קלות בביתו של אחד צופה למרחוק בשדה־בוקר.

בבית הצנוע והחמים של המארח נתלו בליל שמחת־תורה זה סימני־שאלה אחדים שמפני המחוג לא נשאלו. החמצנו מצוות הקפות, אך התנחמנו במה שאמר לנו פעם תלמיד חכם אחד: אין חג יהודי שבו אין אדם מישראל צריך לדבר בבני־אחיו. האם לא עליהם סובב כל שיחנו הערב?

29 בספטמבר 1964

---

דפים שווייצאריים: מתוך יומן

מאת

ישעיהו אברך

מבעד לחלון הרחב, שמולו נכתבות שורות אלו, פרושה העיר ציריך כעל כף היד. ההר נושק את האגם והענן את ההר וצריחי־הצלבים את השמים – וכל אלה אינם היחידים הנושקים כאן. אירופה כולה, אומרים, נושקת בפאריס ונופשת בשווייץ. אנו עדי־ראייה: אין זה מדוייק מעט.

ואולם דבר אחד נכון: נשתנו דרכי החיזור ודרכי העגבים. אין אדם טורח עוד אחרי בת־מינו ברגל. ארבעה גלגלים מנופחים וגלגל־עתודות – וכל עולם החלומות כממשות לפניך, וכל השקיעות והזריחות, הירח עם כל כוכבי הלכת, מקופלים בארבעת הדפנות של “סיטרואן” אחד, גלגולו של יצר הנוודות הקדום. אנו חוזרים – בהידור, בנוחות, בקרונות נגררים אל מכוניתנו – אל היסודות הצועניים הרדומים בנו. וצוען מכולם – הנוער תנועות־שחרור־ומרד גדולות ספק אם עוד יקומו באוניברסיטאות של אירופה. מכל מקום – לא עתה כאשר מפת־הדרכים של חברת “של” היא המורה־דרך הרוחני העיקרי של הסטודנט. אידיאות גדולות שאירופה היא עריסתן נלחמות עתה במקום־מחצבתן מלחמת מאסף.

נוער של אירופה? לאו דווקא. נוער של העולם.

*

ואירופה כולה היא ארץ־נוד. הוסרו הגבולות והורמו המחסומים. איזו חירות בין־ארצית פורשה על אירופה ועושה אותה חטיבה אחת, שפה נבללת בשפה, משק – במשק, אומה – באומה. כל הרעיונות הנעלים על פאן־אירופה הולכים ונעשים ממשות, לא על פי החינוך, לא על פי מהפכות ולא על פי החלטה של פרלמנטים אלא על פי גורם פשוט וארצי מאד הרווחה.

כוחם הקמאי של לחם וחמאה. יש איזו רגיעה גדולה שלאחר מלחמה – ושכחה גדולה מדעת – מעצם הרצון לא להעלות מוראות עבר, ושלא־מדעת – מעצם השפע המשכיח דברים שאין אדם מתאווה לזכור אותם.

האיטלקי המשמש אותנו במלון, אחד ממיליון האיטלקים המספקים רעבונה של שווייץ לידים עובדות, כבר מגיע יום־יום אל עבודתו במכונית מטיפוס ישן קצת, הוא יחליף אותה בקרוב – כך הבטיח לנו, תוך שנה־שנתיים – הוא מקווה – יוכל לרכוש לו “אופל” 1200, כמו זו של הטבחית.

וויליאם גרין, בונה ארגונם של פועלי אמריקה, היה אומר כי חלומו הוא שכל פועל תהיה לו תמונה על הקיר ומרבד על הרצפה וכמדומה כנור ללמד ילדיו נגינה. פועלים בארצות־הברית ובמידת מה גם פועלים באירופה של היום חוזרים על חלום זה בבת־צחוק: השגותיה של ראשית המאה הזאת!

*

סביבנו – אמידות בשנים ובכסף. הכרנו את העשירות במקורה – בארצות־הברית – ואין דמיון, יש מעט מגושמות בעשירות האמריקנית ויש – חייבים להודות – סימן אצילות בעשירות האירופית. הראשון – עבד לכספו, האחרון – אדון לו. האירופאי הוא נגיד, מיושב מעריך אמנם את עצמו עם כספו אבל לא פחות מאשר את כספו, נדיב בטוב־טעם וכילי בצנעה להבדיל מעמיתו מעבר־לים שנדיבותו בתרועה וסרבנותו בעזות־פנים. איזה חוט של מסורת ושל שרשים משוך על אירופה ועל נגידיה להבדיל מחוט הבהילות והחיפזון שבהם מריץ את חייו העשיר האמריקני.

אילו ביקשנו להיות עשירים היינו מעדיפים את הנוסח האירופי, אבל איש אינו שואל אותנו מה אנחנו מבקשים ואיש אינו סקרן לדעת איזה נוסח היינו מעדיפים. זהו, העולם מתנהל לו בלי התערבותנו, חבל.

*

לוח הפרסום של חברת התיירות המצרית המתנוסס יחידי בתוך המעלית– מרגיז אותנו מעט. שום חברה אחרת לא חדרה אל המעלית שרוב נוסעיה יהודים. המצרים – כן, כאילו נסיעתנו ללוקסור או לפירמידות של גיזה איננה תלויה אלא בפנייה אל לשכת התיירות המצרית בבאנהופשטראסה בציריך. כריסטוף, השוויצרי בן השש־עשרה, הדואג לכל מחסורנו ליד השולחן, איזן קצת את חששותינו מפני עודף השפעה מצרית באזור היערות של דולדאר. לפני סיום שנת הלימודים – סיפר – היה בכיתתו מישאל: לאיזה צד היית מצטרף בסכסוכים הפזורים עתה על פני העולם: בין וויאטנאם הצפונית לאמריקנים; בין ההודים לפאקיסטאנים בקאשמיר ובין היהודים לבין נאצר. בשתי השאלות הראשונות התחלקו התלמידים כמעט שווה־בשווה, עם עודף קטן להודים בקאשמיר ולאמריקנים בוויאטנאם. בשאלה האחרונה הצביעו כל עשרים ושמונה האוונגליסטים הצעירים שבכיתה פה אחד לטובת ישראל.

משני טעמים – אומר כריסטוף. ראשית, מפני החטא הקדמון של שיעבוד היהודים במצרים; שנית, מפני שבזכות היהודים יש לנו משיח.

לא נעים היה לדעת שכישראליים אין זכותנו מוכרת במידה מספקת וכי קיבלנו רוב בזכות קדמונים בלבד. אבל נעים היה לדעת שכאשר אנחנו נוסעים במעלית עם ההיסטוריון הצעיר כריסטוף – המודעה של הפיראמידות מתאזנת.

*

הדרך מלוגאנו לציריך מטפסת קצת במעלה ההר ומרבד הירקות הדשנה מטפס איתה. גשמים רבים ירדו באחרונה ובתוך הרי האלפים כמו נפרמו העורקים ודמם הלבן והמקציף של הפלגים בוקע מן החגווים בהמייה גדולה, בקולות מים רבים. פה ושם נתפס האשד על ידי מערכת־סכרים וממנה נפתחים עורקי המתח הגבוה להניע גלגליה של התעשייה השווייצרית. האדמה כאן – אמר לנו בן־שיחנו ברכבת – איננה מפיקה הרבה דברים רק מים. אבל זה טיבה של אדמה שאיננה כפויית טובה: יונקת מן הפלג ומן האגם ומן השלגים הסדירים ומן השלגים הנפשרים ומחזירה – אתה רואה מה היא מחזירה: את כל האדרת הירוקה הזאת, תפארת שווייץ וכוחה.

על רקע המים המובילים את עצמם בכל מקום ללא " מוביל ארצי"; על רקע הגבולות הפרוזים ועל רקע אווירתה של ארץ שזה דורות רבים לא ידעה מלחמה – נראה משונה ומפתיע מעט הכרוז הגדול שפגש אותנו בתחנת הרכבת בציריך: “מפקד האזור הצבאי של הקאנטון קורא אל הדגל כל יוצאי צבא ששמותיהם מתחילים מא' עד ל'. ההתייצבות חובה. העבריין ייענש במאסר ללא המרה בקנס”. חמור עד אין למעלה ממנו.

ואף על פי כן: האימהות של בני שוויץ ששמותיהם מתחילים מא' עד ל' – יכולות לישון שנת־ישרים. כן הן – כך שר הבטחון שלהן, זהו תרגיל־של־רצינות שמאמנים בו את בני שווייץ מעת לעת. תרגיל בלבד לעוררם, בהרים המופלאים האלה, שבהם גילף אלהים את השלווה במוחש: שבהם טייל היינה וניגן וואגנר ושוררו גדולי משורריה של אירופה – אפשר לפעמים לשכוח כי האדם יודע גם שירות אחרות.

*

יתכן כי הדברים מיוחדים רק לנו, אך בבואנו לאירופה אין לנו מפלט מן ההרגשה כי כאן בשמיה של אירופה זו, עדיין מרחף העשן הגדול של המשרפה. והוא רודף אחרינו וממלא את נחירינו ואת כל נשמת אפנו. ארובת הכבשן, אף שהיא רחוקה מכאן מאות מילין, נראית בעיני רוחנו כאילו בטווח הושטת היד. הנה כברת אדמה רצופה אחת ללא הפסק – אירופה – שבה נמצאים גם הרי־הקיט גם הקברים. לא אוקיינוס מפריד ביניהם ולא ים. אדמה אחת, מענית אחת, המשך אחד, הנה כאן גיא החזיון הגדול. גם במת־החזיון גם גיא הצלמוות, וכל ארץ ההרים הזאת אף היא לובשת פתאום זעף גדול. גם היא לא הסבירה פנים.

התזמורת הצבאית הגרמנית, שהשתתפה אתמול במיצעד התזמורות הבינלאומי. ואותו שרביטן שלה, בעל פרצוף אדמדם וחזרזירי מעט שמכנסי גאליפה תקועים לו במגפיו – לא הרחיקו מאיתנו את התמונה ורק חידדו את קוויה. הם צעדו בזקיפות וכל הופעתם אומרת: אנחנו כאן, מעט חלילים, הרבה חצוצרות והרבה מאד תופי־צעד – והרגליים עדיין מתבלבלות קצת בין צעד־האווזים הפרוסי המסורתי לבין כללי הצעד המתון של הצבא הגרמני החדש.

מחיאות הכפיים היו בודדות – במופגן. הזוג מרוטרדאם שבקירבתנו טרק את המצלמה, וויתר על כל שאר הטכסים והתחיל להבקיע לעצמו דרך אל המוצא תוך העוויה של שאט. אנחנו – מורכבים יותר – התלבטנו, עבר – הווה, גרמנים אלה – גרמנים אחרים. אולי הם לא היו, בוודאי לא היו, נראים צעירים כל כך.

רק בעל־השרביט הזה עם הפנים החזרזיריים, הוא בלבד. בגלל נבל אחד לעורר מהומה? לקום, להקים את האחרים? בינתיים – עברו, טוב שעברו. עם התזמורת של הכח הטקטי הצרפתי באירופה – כמעט פיזמנו את המנגינות. עם התזמורת האמריקנית צעדנו על אדמה אחרת.

*

העתון “נאציונאל צייטונג” מבאזל כמו המשיך את קו־המחשבה שלנו למחרת, בשבועון המצוייר “שטרן” המופיע בברלין – מספר העתון מבאזל – נתפרסמו חיבוריהם של ילדי ברלין המערבית שהוזמנו לבקר בימי הפגרה ביחידות הצבא הגרמני שבגרמניה המערבית במסגרת פעולה חינוכית שסיסמתה היתה “מקום תחת השמש”. לפני שובם הביתה רשמו הילדים את חווית־הנופש היפה ביותר שלהם.

כותב בן־שש־עשרה; "שאלתי אם יינתן לי פעם להחזיק מכונת ירייה. המדריך הסביר לנו את הנשק, אחר כך דחף אותו לתוך כף ידי.

פתאום הייתי לאיש אחר. כוח עצום קרן מן הנשק, הרגשתי עצמי חזק במידה מספקת כדי שבשעת הכרח לכבוש בכלי הזה את רוסיה כולה". בן־ארבע־עשרה ציין כי הקליעה בבובה דמויית־אדם היתה החווייה היפה ביותר שלו בימי הפגרה.

העתון השווייצרי מעיר: העובדה כי הילדים הפיקו סיפוק כה רב מן היריה בבובת־אדם – היא עצמה צריכה היתה לזעזע את המארחים. לצערנו, הדבר לא היה כך. כל הצדדים נהנו. אולי מקרה הוא – ממשיך העתון – שדווקא קבוצת נערים זאת היתה קבוצה של תאבי־כיבוש וששים אלי קרב. אבל גם מקרה זה בלבד מחזק את הספקות אם אמנם רק חילוף־הדורות יעביר רוח חדשה בגרמניה. המפתח הוא: חינוך, וחינוך עקיב ושיטתי.

כאשר הבעייה הזאת לופתת אותך כיהודי וכיהודי בלבד – הלפיתה היא אכזרית, חד־משמעית. היא תופסת אותך בצפרניו של עבר ושל עבר בלבד. כאשר אתה נלכד בה היהודי מישראל אתה יודע שמסקנה זאת בלבד איננה ממצה הכל. שנאת גרמניה מבצרת אמנם היטב את העבר, אך איננה בונה את עתידך. משהו מורכב בהרבה נתקבע לקיומו של עתיד זה.

*

הזבנית המהודרה ובעלת פני־האצילים החיוורים בחנות הבגדים המפוארה בלוגאנו – לא הפטירה מלה שאינה שייכת לגוף המשא־ומתן העסקי ורק בתום כל משפט של הסבר ושכנוע לטיב הסחורה ולהוגנות המחיר, הניפה אצבע מעודנת שצפרנה עשוייה היטב, והצביעה על תסרוקת־המגדל הגדולה שעל ראשה, כעדות כחיזוק לדבריה. שילמנו ועמדנו להיפרד ולא פטרנו עצמנו מהערה כי השבועה “בחיי ראשי”, שכה הירבתה לחזור עליהם בהנפת אצבע, היתה מיותרת. אנחנו עצמנו אין זה מנהגנו להונות ואיננו סבורים שהאחרים רוצים דווקא לרמות אותנו.

פרצה בצחוק: לא נשבעתי ולא עלה על דעתי להישבע, ביקשתי רק לומר לכם כי אני יהודיה – והפיאה הנכרית תוכיח. אמרנו לה: פיאה נכרית בימינו אינה ראייה, כי מעולם לא הייתה הפיאה כה נפוצה ומעולם לא היתה כה נכרית כמו בימינו. אמרה: סימן שאין אתם מבחינים בין פיאה כשרה לבין פיאה שאיננה כשרה והרעיפה עלינו באנגלית שוטפת הלכות משל יוסף קארו ואחרים לענין כיסוי שער האשה ולסוגייה “שער באשה – ערווה”, ובכלל, הוסיפה: אם אתם כאן, גשו אל בית־המדרש (לא בית כנסת) היחידי בלוגאנו. שם מול הכנסייה הגדולה, פנים אל פנים, ראו את הרב, תלמיד־חכם מופלג, מעולם לא שמעתם שמו של הרב ח.? והרבנית הרתוקה, לדאבון הלב, לכסא מחמת שיתוק, אבל דעו לכם כי זוהי קהילה אדוקה. אדוקה מאד, ללא פשרות.

בלוגאנו זאת – במרכז ההומה הזה של הבילוי, הבידור, ההוללות ו“הייצר הרע” הגדול – אין אתה יכול להיות יהודי לחצאין. או – או, כאשר ששים משפחות יהודיות יושבות בין עשרים אלף נוכרים – אין הם יכולים להיות יהודים על תנאי. ואם תשאלו אותי – לא רק בלוגאנו, גם אצלכם. לא די במצוות הישיבה בארץ, היא איננה פוטרת ממצוות אחרות. הצרה היא שאתם מניחים כי היא גם מכפרת על עבירות. את ה“חזון איש” הכרתם? היה מגדולי האנושות, הכי גדולים.

הבטנו בהשתאות אל בעלת הפיאה הנכרית הזקופה ברחוב ההדור בלוגאנו, כגוש־קרח נוכרי נראתה לנו בבואנו וכלפיד־אש יהודי בצאתנו. בדלת נדחק לבוא פנימה פעוט אחד עם סימנים ועם כיפה רקומה בהול מעט “כבר הולכים לבית הכנסת. לסגור, לסגור”.

יצאנו ופגשנו ראשוני הממהרים אל בית התפילה. לא היינו בטוחים עוד אם דווקא בידינו – ובידינו בלבד – נמצאים הסממנים הוודאיים והבדוקים ביותר לשמירת המשכה של היהדות בימינו.

*

נגמלנו מן הצלבים ומפעמוני כנסיה וכל צלצול שלהם מעלה איזו בת־קול מן העבר ומעט חרדה. אירופה עדיין מצטלבת – ומצטלבת באדיקות. ההולאנדי אינו פותח לאכול בלי ברכה וצילוב, והצרפתי שעלה למטוס, אף שחתם על תעודת ביטוח, לא הניח הכל למקרה – והצטלב, והסטודנטית התמירה שיצאה ביחד אתנו מתערוכת האבסרטקט בקוּנְסְטְהָאוֹז – פרשה לזווית ונראתה עושה סימני השלוש הקודש. ויום ראשון הוא יום ההצטלצלות הגדולה של הפעמונים ויום הצליינות הגדול, שיירות שיירות , עד היום.

*

ביום כזה לא נוח מעט. כן, עד היום קצת לא נוח. אולי נדמה לנו כי עקרת־הבית בשובה מן הכנסייה נראית לנו מסבירה פנים פחות, זועפת קצת. היום, היא מספרת, היתה להם דרשה בענין הכנסיה האקוּמֶנית הבאה: הם דיברו – “הם” פירושו הכומר – על אהבה ועל הצורך לזכור את יסורי המשיח, אך לסלוח לאלה שעוללו זאת. על הצורך לאהוב, אבל, אני מוכרחה להגיד לכם, זה מורכב, מאד מורכב. מה פירוש לשכוח? כלום אתם תשכחו פעם מה שעוללו לכם הגרמנים?

תפסה עצמה וכמו קטעה לפתע את חוט השיחה. האפרסקים הטובים ביותר שאתם אוכלים אצלי עליכם לדעת – אמרה – באים מן החווה של המנזר הפראנציסקאני שבשכנות, יראי־השמים הנאמנים ביותר בעולם.

כל הזמן לא נתנו דעתנו על כך שאנחנו גרים בין כנסיית סנטה אננה לבין המנזר הפראנציסקאני. שם הרחוב שאנחנו יושבים בו – פילאטוס.

סביבה מחממת את הלב מכל העברים – מן העבר הקרוב ומן העבר הרחוק.

---

עלים מפנקס הסתיו

מאת

ישעיהו אברך

*

"קירעו לבבכם: – כך ניסר בלי הפוגה פסוקו של הנביא כל אותו ערב של דין ובלהה שבו צפינו בסרט השיכחה הגדולה של קיבוץ לוחמי הגיטאות. “המכה השמונים ואחת”, וצפינו בו ברגש של זעזוע עמוק לא למראה “שואה” באיזה מושג מופשט בחלל אפוקליפטי כמעט, אלא למראה אסונם של ששה מיליון יחידים, יצורי אנוש, שמערימות גוויותיהם ומערימת קלונם עולה הר־האימה הגדול – הוא שבר בת עמי. צפינו בו לא כרושמי רשומות, לא כהיסטוריונים, רק כעדים קרועי־עיניים, ברגש הפשוט והאין־דומה לו של כאב חותך ודמע הניגר כמפל על שכך עוללו להם: לאחי, לאמי, לאבי – לכל משפחת עמי הגדולה. כך הציגו אותם עירום ועריה בפני עצמם וכך ציוו עליהם גם להישמד, גם לשאת את החרפה הגדולה – חרפת חוסר האונים, חרפת אבדן צלמם, חרפת הצעידה הזאת איש מול מבושי רעהו ואשה מול ערוות אחותה: חרפת הרמיסה של הכבוד האישי, הקיומי, עוד לפני כל הכבודים האחרים היהודי, האנושי וכבודו המפוקפק של עולם המתיימר להיקרא נאור.

ערב ההתייחדות שספק אם ידענו כמותה מאז הוחל בסיפור השואה. ערב שבו חזרנו ונשאנו גם אנו עינינו אֶל אֵל מלא רחמים – שלא ריחם, מאומה, כחוט השערה, לא על הדם, לא על הברואים בצלמו, לא על העלבון.

אל מסתתר.

*

ללמוד לכאוב.

לא ללבוש שום שריון של חיסון, של העמדת פנים. לכאוב עוד ימים רבים במלוא העוצמה, במלוא היוליות האסון. לתת לדמעות לשטוף באין מפריע לא ליבוש מפני דור צעיר ועז־רוח המשיב היום, בארץ חירותו, תשובות יהודיות אחרות לתת ללב לכרוע מלוא קומתו לפני אסונם של האהובים והקרובים, לפני הכּורים בעירום קבר לרעייה ולפני הגוררים את גופם המקורע אל הבור, לפני הנשים המעורטלות מכבודן, מאצילותן, מחמדת בריאתן, לעיני עצמן ,לעיני מטומאים. לכרוע לפני שברונם וקלונם שלא נוקמו של אחי, של אחיותי, לבכות, בלי חשבון, “ככה יבך רק בן בלי אב” – ושלא בעקבות המשורר: עת ברום, ביד לא רועדת, כובו, בבת אחת, כמו לנעילה חתומה של שערי הרחמים, כל נרות הזהב.

אל מסתתר.

אך בעיצומה של הסערה – לנהל חשבון, בתוך כל הפקעת הזאת של רגשות דלוקים – למתוח חוט של הגיון וחשבון, מדוייק מאד, גם של העמלקים גם של עצמנו.

*

לא לשנוא עם שלם, אך לא להתרפק עליו באהבה מבישה. לא ליפול אל חיקו, לא בברית תאומים של ערים או של משלחות־נוער ולא לבוא היום אל מפקד הדיוויזיה השביעית במחנהו הצבאי, בראש משלחת של ישראל ועובדיה כדי ללמוד – וממנו דווקא – איך לחנך מבוגרים בישראל (אף כי ביקור זה עצמו מוכיח כי מנה ראויה שלמה של חינוך מבוגרים היתה מטיבה גם עם כמה פעילי תרבות וחינוך ישראליים). לראות בפכחון רב, גם בפכחון המציאות המדינית, מקומה של גרמניה במדינות אך לראות הגרמנים, גם גרמנים של היום, כעם שבו עדיין יושבים דורות אחדים – לא דור אחד – המפשיטים, והמשסים, והמורטים, ופותחי הברזים, והיורים, והדוחפים אלי בור. ולראות, כמו דרך ערפילי־אש, מאחריהם את מחזות המיליונים המוחאים כף בתרועה, את הנשים הלהובות והצחקניות והיוצאות מכליהן להריע . נשים גרמניות נוסח היינריך בֶּל – רק של אתמול?

לזכור להם זאת, לשאת את חמתנו הקפוצה עד אין זמן. לא למען ההתייסרות העצמית לשמה, מפני חובת הלבבות ומעל לכל – מפני הלקח. לא להרפות לא מן הפושעים, הקיימים עדיין לרבבותיהם, ולא מן הצדקנים. לתבוע מהם כל אשר ניתן – מול האימות המבקשות לחזור על עצמן. לשוחח עמם על כלכלה ועל בטחון, לפי כל גינוני הטקס, לסעוד “סעודות־עבודה” מדיניות. אך לשלוף באמצע, מתוך מצנפת ההתחזות הגדולה, את הסרט הזה. להשבית גינוניהם, הדרת כבודם המפורכס, העמדת הפנים המהוגנת. לא לתת להם לרגוע, שלושים שנה עדיין אינן נצח.

בעצם תינוי־האהבים בקאהיר ובעצם ההתרפקות הנאצלה הזאת בלוב ובדמשק – לשלוף את גליל הצלולואיד הזה; היהודי במערומי אזלת ידו, הגרמני במערומי דעתו המבולעת. כך נראה גיא הצלמוות היהוּדי. כך נראים כּוריו, כך נראה עולם הצופה ואינו רואה. זה הסצנריו וכך בוודאי היו רוצים לראותו היום גם בני שיחם של הגרמנים בקאהיר. אלא שכך לא ייראו עוד הדברים לעולם.

אל מול הבורות האלה עמדנו כולנו גם הדורות שלא יחיו עוד, גם הדורות שעדיין לא חיו. נצח־היהודים כמו הדליק באש הכבשנים עצמם את אבוקת הנדר: כך לא ייראו עוד הדברים לעולם.

*

לערוך חשבון – גם של עצמנו.

איך עלה העשן החורך מן הארובות ונחירי היהודים בעולם לא נרטטו. לא זעו: איך עלו הלהבות מתוך הכבשנים, שבעתיים כאור חמה ועיני יהודים בעולם לא נקרעו בפחדים, בהזדעקות, בטירוף־חושים שאינו בוחל בשום מעשה־הצלה כשם שאויביהם לא בחלו בשום תעלולי השמד. איך לא קמנו מטורפים ובלועי־דעת, וסותרי כל חושים להעלות באש גבעות שלטון. דאונינג־עשר ודאונינג־עשרים, מושבי לורדים במועצותיהם ומושלים בכיפותיהם; איך לא השחרנו את הבית הלבן של פרנקלין דילאנו רוזוולט ואיך לא הכפשנו בפיח־המשרפות את כיפתו הזהובה של ממלא המקום ברומא.

“היחס אל היהודים מבחינה פורמלית חייב להיות הוגן, קפדני ונוצרי. אולם בתחום היחס הזה יש לדאוג כי יהודים אלה לא יוחזרו עוד אל החיים האזרחיים” – כך אנו קוראים בכתב־יד של הלל דנציג לספרו על שואת יהודי הונגריה, מתוך פקודת אחד הממונים על פלוגות העבודה היהודיות שנשלחו אל קו החזית. הפקודה קויימה בדייקנות מופלגת: היהודים לא חזרו עוד אל החיים האזרחיים. אל שום חיים.

הוגן, קפדני ונוצרי מאד.

וכך אכלו הלהבות בארבע שנים תמימות ואנחנו לא העלינו באש אף לא כס־ממלכה אחד. אף לא כס־קדוש אחד וגם לא את כס הישיבות הטקסיות של עצמנו. כל כך החזקנו בסוכת הציונות שלא תיפול עד כי לא תפסנו כלל כי אף הציונות המפוארת ביותר והמלכותית ביותר של עם מושמד היא ציונות תלויה על בלימה.

*

עתה אנו יודעים יותר, עתה, עם חלוף דור או שנים, אנו מתחילים להבחין בפועל ובמוחש כי השואה היתה אסונו של העם היהודי לא בתקופת זמן אחת. לא מאורע טראומאטי שתחילתו במועד אחד וסיומו במועד אחד, ובין תחילה לסיום סבב כאחוז אמוק איזה כדור־בלהות, שרף, אכל – וכבה. מצד התרחשות הדברים, זמנה ומקומה, זה בוודאי נכון, אך מצד חותמה על עתיד העם – חייו, דמותו, אוניו – מניין השואה הוא מניין לדורות ואת צלקות חותמה עוד נישא ימים רבים, רבים מאד.

*

לשלוף את הסליל הזה גם במסיבות עצמנו. חטוף ואכול, חטוף ושתה – חטוף וראה. ממסיבות הגן המפוארות, מן ההילולות של חוגי חברה ומתוך שיירות הבילוי בדרכים – Drive in! היכנס, ראה סרט, לא כדי להשבית שמחה לא זכינו גם בה מן ההפקר. הממלאים את הדרכים ואת החורשות ומוצאי־המעיין וחופי הנחלים – הם, וחבריהם שאולי אינם עוד, שילמו את מלוא תמורת הדרך והיער וחלוקי האבנים שבשפת הנחל והוד־ההר וירקות העמקים – שילמו מלוא מחיר וקנו שמחת־חייהם בזכות.

אך לשלוף את הסרט הזה במוצאי שמחות כדי לדעת, בלי כל אשליה, מהי הפאנורמה ההיסטורית שעל ריקעה אנו רוקמים את שמחותינו ומהו התסריט שרואים בעיני רוחם ומציירים במשאת־נפשם השכנים הסובבים אותנו.

*

לזכור לטובחים ולזכור, בשום פנים לא לשכוח. למחרישים, לא לשם הזכירה, לשם הלקח. הכל ראו מעצמות־הברית בעיני ינשופי־הביון שלהן. הן ידעו בדיוק יומי את הנעשה במעבדות הגרעין של הגרמנים, את שיחם־ושיגם הסודי של מדענים, את דיוני המפקדה הגרמנית בבונקרים רק את הארובות האלו, שנזדקרו אל השחקים ונתגרו בהם וביושביהם; את החרושת הנוראה והפעילה הזאת של המוות; את הפרוייקטים התעשייתיים האדירים של דכאו ואושוויץ ובירקנאו – באלה לא הבחינו.

הם ידעו להפציץ מעבדה קטנה וחבויה בין יערות קיט, לאתר אותה, לזהותה, לכוון אליה, להשמידה. הם לא יכלו לבזבז אף מטוס אחד כדי להפסיק את שריפת העם היהודי. הם ניהלו, כך מספר הסרט וכך מספר ארתור מורס,¹ חילוף מברקים ותזכירים ותחקירים: דעת מפקד והערות המעיין ודעת הממונה ודעת הממונה על הממונה בחזית והשקפת ה“פאשמאשניקוב”, הוא הלבלר הקטן. בוואשינגטון ודעת הגדול ממנו שם הם רשמו, ועיינו, וחיכו ועינו – עד שאולי ייפסק העשן כי לא יהיה עוד את מי לשרוף בסתר לבם – ובחביון ניירותיהם בינם לבין עצמם כפי שנתגלה עתה – חיכו לזה. לגמר סופי ומוחלט שלא יחייב עדו התערבותם. כמעט העט הכותב טורים אלה הוא עדו של ה“כמעט”.

לזכור להם זאת היום, גם בדיונים עם מזכיר המדינה האמריקאי על הגולן ועל חברון ועל טול כרם. בדיונים עם הילד היהודי מגרמניה, המסוגל היום לנווט את העולם או לשבשו, רק מפני הוריו ראו את הנולד או שהנולד כבר הלם בדלתם בקרדומות. להראותו מהו קיצה ההגיוני של דרך שאת ראשיתה מקדמים בהתרפסות, בברכים פקות, ומיהו המשלם את מלוא מחיר אחריתה. להבינו, אותו ואת העולם כולו, בוודאות שאין עמה טעות, כי לא תהיה עוד הטעייה כזאת, אחיזת־דעה כזאת, תרמית כזאת.

בכל מקום אחר – אולי בוויאֶטנאם, בקפריסין, – אולי, רק לא כאן. ואף זה שאוב מן העצמות הנגררות כמו גזירי עצים מן המריצות; משרידי הרמץ בכבשן; מן העפר התחוח הזע על הבורות – מן התעודה הנוראה הזאת על העם היהודי ההרוג, שליקט משורר עברי גדול וחבריו לאמת.

11 באוקטובר 1974

---

עלים מפנקס הסתיו - א. החירות והחיטים

מאת

ישעיהו אברך

יש רצון לשדר שורות אחדות ליבשת ההיא. לצרף מלים אחדות של הודייה לארץ המבוזה הזאת. ארץ החמדנות החמרית, ארץ הקאפיטאל הברוטאלי – ארץ שעולם־המחר מצייר אותה בעינינו כל יום כשריד המנוון ביותר של האתמול.

ארץ הנדיבות האנושית הגדולה.

ודאי: חברות־נפט בכווית וחתרנות בצ’ילה, ואספסוף רוגם כושים בדרכם לבית הספר, ורצח באישון־יום ו־ C.I.A.. כמו תמסח רב־זרועות והשרברבים האלה בוואשינגטון אבל –

ארץ עם הנרי ג’קסון.

ארץ עם סינאטור שלדמות אחת כזאת נשאנו עינינו – לשווא – הרבה ימים גם לפני שלושים שנה. בימים של שכול ומשרפה נשאנו – ולא נגלתה. לא שם ולא בשום מקום אחר בעולם. לא לנו. לא לנשרפים.

ארץ של תמונה־קבוצתית עם נשיא שבה מסובים יחד ראש הממלכה ומדינאיו וראשי המחוקקים ומסכימים בארשת של קורת־רוח לפשרה שהשיגו בינם לבין עצמם על האופן שבו ייפדו יהודים מכלאם של אחרים.

האחרים האלה.

ארץ הטראנסאקציות שכמותן לא ברא השטן; כך־וכך יהודים תמורת כך־וכך שבולת שועל. כך־וכך חיטה תמורת מעט חירות. מרכולת בזוייה מעט, אך אין לך אמצעי בזוי מדי לקנות בו חירותם של אחרים.

מזלה של חירות שגם השטן צריך חיטים.

*

תערובת של פכחון־עסקי צונן והתפעמות אנושית חמימה. פסוקים בפי פוליטיקאים הנשמעים כמובאות מתוך מגילות־חירות או מתוך כתבות החקוקות בבסיסן של אנדרטאות: “הזכות המקודשת של כל אדם לבחור לו את המקום היאה בעיניו לחיות בו”. או “זכותו של כל אדם להגדיר בעצמו היכן היא מולדתו” – בת־קול של אמריקה צעירה. מאמינה.

ארץ המשתכרת מעט בלילה ופעמים גם נופלת לתוך הנהר – אך ננערת בבוקר ומדברת את הדברים המפוכחים ביותר, הזקופים ביותר, בהגיון יבש ביותר, בלב חם.

ארץ ההפכים הגדולים, אך גם ההיפך הטוב – הוא לפי מידות היבשת שלה. רחב כפתחו של אולם. נדיב. רב־ישועה.

*

רגע אחד של ברק ההשגחה. אך בלי אשליות. דברים שמדינאי אומרם מעבר־מזה של קו השלטון – לא הם דווקא הדברים שיאמרם אם וכאשר יגיע אל העבר ההוא. אך את עולמו קנה כבר עתה. היינו־הך (כלל לא היינו־הך!) מה יאמר כשיהיה השרביט בידו. אך גם כל אשר יינצל בין־הזמנים – בזכותו יינצל. בזכות סינאטור אחד ממוצא נורבגי שנלכד בתחושת צידקו של עם תמהוני.

ודאי: עוד לא החל הדיבור וכבר בא הגמגום. המספר ששים – מיהרו להוסיף – איננו מובטח. כנראה, יותר מדי מספרים של יציאה מעבדות אחרת, קדומה יותר. גם שם ששים. אבל גם שם לא ספרו בדיוק. כמה באמת יצאו ממצרים – אנו יודעים? אבל יצאו. עובדה. אנחנו העובדה. ואפילו המישוואות המתימטיות שערך לענין זה דוד בן־גוריון לא הבהירו את הסיפרה “שישים” של היציאה ההיא בדייקנות. ובכן: אך הים נבקע. הים – והרישעות.

*

ארץ של נורבגי אחד צדיק – אך מעל לכל: של יהודים נפלאים. מבקשים שניתן להם לשפוט בעצמם מה טוב להם, אך יודעים היטב, כמו בתחושת הראדאר, מה לא טוב, מה מסוכן, לאחיהם. תחושה של ערבות יהודית שאיננה חתומה במעטפת. רק רוטטת ככספית, פעלתנית, חסרת מרגוע, רואה עצמה נושאת באחריות לגורלם של יהודים אחרים בעולם לא פחות משרואה עצמה כך מדינת היהודים. פעמים סוככה גם עליה. כעל הדר־גאונה – האנושי, האתני, האמריקני.

יהודים זקופים שבתבונה עילאית עשו את המאבק למען ישראל לחלק מן המהות של אזרחותם האמריקנית. וכך גילו מהר מאד איך חירותם באמריקה מפרנסת כוחה של ישראל ואיך שותפותם לישראל מפרנסת זקיפות קומתם כאמריקנים.

ודאי: מידת הגאווה שנתגאו בנו כל הימים: עד יום הכיפורים, היתה גדולה ומהנה יותר מנימה מוגנבת של מידת־הרחמים שנוהגים בנו לאחר אותו יום. אלא שאף מידה זו לא באה כדי לקיים חלכאים אלא כדי להציל ממלכה. להשיב גאון־עוזבנו. שלנו ושלהם.

כטבע ההיסטוריה, מוחזרים עניני היהודים – אל היהודים. מה אמרו הגויים – כבר אנו יודעים. ולא רע אמרו. מה יעשו היהודים – עדיין לא. לא היהודים העומדים לבוא ולא העומדים לקבלם.

כך או כך – שום טענה אל העומדים לצאת. בעוד נפתח פתח – שעדיין איננו יודעים שיעורו – ליציאה מן המכלאה האנושית הגדולה נפתח מקום גם לפאראדוכס: ארץ שאפשר לצאת אותה – אולי אין עוד כל כך טעם לברוח ממנה? הרהור יוצא דופן מעט. אך איננו זר כל כך לא לאופי האדם, ובוודאי לא לרוח היהודי. מדינת היהודים – האנטיפוד המושלם ביותר למרדות היהודים בברית המועצות – היא החירות הטבעית, הננשמת כאוויר. אך היא חירות – עם עול גדול. עול יום־יומי של קיום החירות שאיננו נופל בנסיבות ימינו מן העול של המאבק להשגתה. מי שנשא ימים רבים כל כך עול־בלי־חירות – וזו, כידוע, איננה דווקא במדינת היהודים, לא נדין גם אותו. לא הגענו למקומו.

עשרים אחוזים, אומרים לנו, שקלו, כנראה, וכך נשארו בווינה. נניח למרודים אלה ונשאל לא מה עושים הם בווינה, בבריסל או בלונדון. רק מה עושים אנחנו למען שמונים אחוזים שיבואו. ומה יעשו הם אתנו ביחד בבואם.

הפעם אנו חייבים תשובה לא רק ליהודים, גם לפרקליטיהם. גם למצפים לאיד.

*

הסוציאליסטים – וביחוד: המהפכנים שבהם – יודעים כידוע להסביר על דרך הדיאלקטיקה כל התפתחות, בין פנתה לכיוון ששיערו, בין הפתיעה אותם ופנתה אל הכיוון המנוגד. העובדות, כידוע, תועות לפעמים התורות – לא. מי שמצוייד בנוסחת חיים כזאת – לא יימוט לעולם. וקיומה, גם החצוף מעט, של המהפכנות הזאת בישראל, על אף המהלומות שהנחיתה עליה המציאות, היא עדות לכושר העמידה הזה.

אך כל סוציאליסט תמים – ובשל מיפגע זה גם ישר־לב מעט – אינו יכול שלא לראות במידה של צער ולקח כאחת את הפאראדוכס: מעצמה־של־אתמול, שכולה חמרנות ודיכוי וניוון ותאוות־בצע, עמלה שנים אחדות, אולי גם תוך הפסד לסוחרי־החיטים שלה, כדי להשיג חופן של חירות לשרידי עם רדוף אצל מעצמת־המחר שכל סמליה, ודגליה ונאומיה הם חירות ושוויון והומאניזם גן־עדני, ישועה ל“עם הלכה”.

תעלולי הזמן, האנשים והדגלים.

אבל זהו, כידוע, לקח לתמימים בלבד. עוד עובדה אחת שתעתה.

*

מעבר לתחום זה נראה כי המצוקה הכלכלית של ברית המועצות היא, כנראה, עמוקה וחריפה עד מאד אם יכלה, בשל עיסקת חיטים אחת עם מעצמה קאפיטאליסטית, לא רק למחול על כבודה כיצרנית סוציאליסטית אלא גם לוותר על אחד העקרונות שעליו מתקיים המישטר ההומאני הזה כששים שנה – הרישעות.

ב. דת הנכסים

ריגמו אותנו בכל האבנים, שיפכו עלינו כל הקיתונות – רק השיבו לנו תשובה פשוטה ומובנת לבני־תמותה" מה עושה – עשתה? – מפלגתנו, מפלגת־פועלי־ארץ־ישראל לשעבר, היא מפלגת העבודה כיום, באיזור וואדוז? מה הם הערכים הציוניים, הסוציאליסטיים, היהודיים, שמפלגתנו – האמורה להיות הסמן הימני, האידאולוגי והשלטוני, של תנועת העבודה – מחפשת בנסיכות ליכטנשטיין? או – כפי שאומרים היום – “לחלופין”: מה הענין הסוציאליסטי־הציוני שגילתה תנועתי, היא תנועתו של בר בורוכוב וברל כצנלסון, בחנויות הבושם והתמרוקים ללא־מכס בשדות התעופה בארץ? מה, אלוהי הרוחות, הוא " אילן כוח"? מהו האילן ומהו הכוח?

אין כוח פוליטי – אומרים לנו יודעי־כל־הדברים – בלי כוח כלכלי, כשם של“אגודת ישראל” נחוץ באופן חיוני בנק־של־כספים כך נחוצה באופן נואש למפלגה של פועלים חנות־של־בושם. אילן־כוח. כך, בלי דעת, צץ לו בן־לילה, בתוך נוף־המרעה של מפלגה – אילן עם כוח. כנראה, עם הרבה כוח. עם שלוחות. בשפת הפתולוגיה קוראים לכך, כמדומה, מיטאסטאזות. של כוח רקבובי, כמובן.

אי־אפשר לכלכל חיי מפלגה מן המסים בלבד – אומרים האומרים. אי־אפשר? – כלכלו אותם פחות, המסים המשולבים כבר במסי הפועלים אינם מספיקים; הקצבות הממלכה, כבר על פי החוק המיוחד, אינן מספיקות – התאימו מעט את מידות הגוף לבגדיו. אין ברירה. ייטיב לשומנו, לא־ירע לבשרו, ושמא יעלה מי על הדעת כי טוהרה של מפלגה שקול כנגד אמידותה? אולי. פעמים אתה נתפס להרהור שאם אלה “האילנות” שמהם חייבת היום תנועה לינוק את מה שנראה כ“הגמוניה” שלה – יהיה כל “הבוסתן” הזה כפרתנו. כלומר: כפרת כל החלומות הנאים שחלמנו עליה בנעורינו – ושעדיין אנו הוזים בהם בבגרותנו.

בהתיישבות המפוארה של כלל הפועלים, שהיא־היא מצודת־הכוח האמתית – לא די; במשק אדיר של כלל הפועלים, בתעשיה, בבנין ובמחצבים – לא די; שתי משענות כלכליות עצומות אלו עדיין אין בהן, כנראה, כדי לסעוד את המיבנה האידאי. נחוצה גם כלכלה של כת ומשק של סיעה. גם בבורסקאות של תנועה אידיאית לא די. נחוץ בשם. בכוח שותפות כלכלית כזאת – כמו מבקשים להסביר לנו – שלטונה של תנועת הפועלים מובטח.

דורות עמלה תנועת העבודה לקיים תורתו של בר בורוכוב ולהפוך את הפירמידה הכלכלית על פיה. לאחר מאמץ אדירים – הונפה ונהפכה. עתה מבקשים, כנראה, להפוך את ההפוך. איננו יודעים מה בדיוק עושה ברגע זה הפירמידה – אבל בר בורוכוב, נוחו עדן, בוודאי אחוז אי־נוחות מסויימת באזור שלוות־העולמים שלו.

איננו בקיאים בעניני משק. אבל למראה התרשים הגניאולוגי של אחת החברות הואדוזיות שנתפרסמה באחרונה בעתון והמגלה לנו נוף של אילנות־וכוח מפלגתיים שלא ידענו עליו כלל – אתה מתחיל להרהר כי אולי תיטיב גם לאויר של מפלגתי איזו הזלפה מכובדה מערוגות הבושם.

ואילו על “דת הנכסים” הזאת של תנועת העבודה, הדוחקת יותר ויותר את המעט שנותר מדת העבודה – עוד תהיה לנו הזדמנות לייחד את הדיבור.

ג. שחק־מאזניים

איננו בטוחים אם הדרך הטובה ביותר להבליט את מידת חירות הדיבור הקיימת בישראל היא לשלוח את ד"ר ישראל שחק להרצות בכינוס מחבלים בהולאנד. איננו בטוחים אם זו הדרך הטובה ביותר, אם זה הפורום הטוב ביותר להציג בו את הדימוקרטיה הישראלית ואם הולאנד היא הארץ היאה ביותר לתצוגה כזאת.

אבל הברירה איננה בידינו והיא בידיו של אותו כימאי־אורגאני מהר הצופים – ייתכן כי גם זו דרך. ככלות הכל, המיבחן למערכת־העצבים של הדימוקרטיה איננו ביכולת להאזין לשפויים אלא בסגולה לשאת את המשובשים. אין אתה מעמיד את נחיריה של הדימוקרטיה למיבחן אם אתה מצווה עליהם לנשום כל הזמן בושמו של הגיון. אבל אתה בוחן אותם בחינה־של־ממש אם אתה פותח אותם מול דברים היוצאים מן הביבים של זרם התודעה האנושי. על טעמם וריחם. עמדו באלה – עמדו במיבחן.

לכן כל עוד מדבר ד"ר שחק דברים המעידים על תעתועי־דעתו שלו יותר משהם מעידים על מישטר העינויים והנגישה בישראל – אין שום סיבה לעכב בידו. זכותו של אדם לטירוף הדעת איננה קטנה מזכותו ליישובה, ואף היא מזכויותיו של הברוא בצלם שאין לקפחה. יתר על כן: אם מאזיניו, האקדמאיים־המתקדמים בכל מקום שהוא בעולם, אינם מסוגלים להבחין בין שכל לשבושו – ספק אם ראוי לבזבז עליהם הסברה של הגיון ושל שפיות הדעת.

כך או כך – על החזיון הזה ששמו ד"ר שחק אפשר לגחך, אפשר להצטער, אפשר לנוד־ראש, אך בשום פנים אין להגיע בו למידה כזו של רצינות וחרדות שיחייבו אזעקת החוק או שומריו. שחקים אלה ודומיהם הם כלבי־החוצות של הדימוקרטיה וההבדל בינה לבין משטרים אחרים הוא דיוק כאן: ביכולת לעמוד מולם בשפיות ובקור־רוח בלי לפתוח לפניהם בעזרת שומרי החוק לא את שערי־הכלא ולא את שערי ההסגר לחולי־נפש. אל האחרון הם עשויים להגיע בכוח עצמם – על פי צו הרפואה ולא על פי צו המשטר.

אילו הלכנו בשיטתה של הנזירה רחל ביצירת־המופת של היינריך בֶּל, שהיתה מגלה על דרך הבדיקה המעבדתית־צורנית את אופיו של אדם לפי ההפרשה – יכולנו אולי ללמוד משהו על אופין של שכבות מסויימות בחברה הישראלית על פי ההפרשה הכימית־אורגאנית הקרוייה ישראל שחק. אך אין לנו לא ההכשרה היאה ולא הכלים היאים ולא נותר לנו אלא לראותו כגילוי חד־פעמי של הגֶניוס האקדמאי בישראל. נוגה – וכבה. נקווה.

לכן, כל עוד אין ד"ר שחק מגלה באמסטרדאם כמה מטוסי ריסוס יש לנו בהרצליה וכל עוד אין הוא מרצה בירושלים על האוטואמנציפציה של פינסקר – ידבר במיטב הגיונו ויפיץ מעיינות הכימיה האורגאנית שלו חוצה. יפיץ – יתקיים באופן מכובד ככל אזרח בארץ הזאת השומעת־הכל וייהנה לא מן הספק שמא דעתו בלועה מעט עליו אלא מן הוודאות שאמנם כך הוא.

1 בנובמבר 1974

---

מפנקס הזמן - א. סטטיסטיקה

מאת

ישעיהו אברך

המיספרים: לפי השנתון של הקונגרס היהודי האמריקני אנו מונים עכשיו ארבעה־עשר מיליון. ארבעה־עשר מיליון יהודים. השוואה אל מנייננו לפני כארבעים שנה מעלה עוּבדה אחת הננעצת בהכרתנו כחוּדו של רומַח: העם היחידי בעולם הסופר לאחור.

ששה־עשר מיליון לפני כארבעים שנה. ארבעה עשר מיליון עכשיו – כולל שלושים שנה של ריבוי טבעי. העם היחידי בעולם שבשביל להבין זרמי־התפתחותו בשלושת הדורות האחרונים יש להזדקק לפעולת החיסור.

המתמטיקה המחרידה של העתיקה באוּמות.

*

המפתח הוא במיספר אחר, מקביל: שלושים שנה לחיסול אושוויץ. התעלומה – ופתרונה. וכל הפתרון הזה, כל אזור בירקנאו – אומרים הניצולים המעטים – השתרע על פני שטח שלא עלה על כמה קילומטרים. כמעט מתבקש להוסיף מלשון־הימים: עלובים. הכל: הבתים המכוּנמים, הכבשנים, הגדרות, הצריחים, הטבּעות, נעלי הילדים והתלתלים – על פני קילומטרים אחדים של אכזריות. של קלון. של זכרוננו המתפוגג, כל בעלות־הברית יחדיו, על כלי הבּיוּן וציי התעופה שלהן. לא יכלו להתגבר על קילומטרים ספורים של צלמוות.

איזה שטן ברא את הספרוֹת הנוראות האלו ואת צירופיהן? קילומטרים אחדים של דמים, וקלון – ושיכחה.

*

מתוך כל הסבכים של הסטטיסטיקה עלה השבוע מיספר אחד כלשון אש: ארבע מאות שלושים וששה יהודים שהובאו על־ידי הגרמנים מסאלוניקי שביוון אל מחנה אושוויץ כדי לעזור לגרמנים בהולכת יושבי־המחנה אל גורלם – סירבו לעשות זאת והעדיפו ללכת עם אחיהם אל התאים. העתונות הפולנית, המגלה זאת באיחור של שלושים שנה, אינה יכולה עוד שלא לציין כי זהו אחד הגילויים המופלאים של מסירות־נפש בכל ימי מלחמת העולם השניה. והפעם אינה מעלימה את המוצא: יהודים.

כך פורץ מזמן־לזמן מתוך סורגי־הפלדה של ארכיונים, סיפור יהודי כּלוּא המטיל אוֹר לא רק על דיוֹקנוֹ המתעוות של עם עקוּד אלא גם על גבורה עילאית ברגעי השרייה המכרעת עם הגורל.

הסלוניקאים. מן השבט היהודי השרשי שישב על קו־הגבול של גלויות והיה – דרך השבתאות וחכמת הקבלה ור' שלמה אלקבץ ובתי הדפוס העבריים – כגשר הנטוי בין קהילות מזרח ומערב, ומחבר ביניהן. עם מסורת של ערבות יהודית פעילה עוד מימי האנוסים. מעבּורת כזו של ערבות הדדית בּנוּ צעירי סלוניקי גם על סף התהום באושוויץ, ועימה עלו על המוקד ביחד עם אחיהם.

ערבים זה בזה – עד תוֹם.

ב. בשלולית של מידת הרחמים

מי שדרכו לאגור – היינו ממליצים לפניו למהר ולאגור חברי־כנסת. כן. חברים בפרלמנט הישראלי הצעיר. לאגור – כי לפי כל הסימנים שערם עומד לעלות כדין המלח והסוכר. כדין האסימון. כדין כל דבר בעל ערך. פה לאוזן עוברת השמועה כי לאחר ששערו של חבר־כנסת הועלה רק לפני חצי שנה לשלוש מאות אלף לירות, בקירוב, עומדים להעלותו בקרוב בעשרות אחוזים נוספים. הממשלה – אומרים – תגיש לכנסת הצעה, או אולי יגישו זאת חברי־כנסת לעצמם, להגדיל את ההקצבה למפלגות בחישוב של רבבות לירות נוספות לכל חבר־כנסת במקום כשלוש מאות אלף עד כה.

גדולה מזו: ייעשה מאמץ – כך אומרים – להעניק מלווה בלתי־צמוד ברבית סמלית, בשיעור של ששים מיליון לירות בקירוב, כדי להקל מצוקתן של מפלגות. ולא שעלה ערכה הסגולי של הדמוקרטיה אלא שמפני האינפלציה הדוהרת אי־אפשר לסַלא חבר־כנסת אלא במשהו הקרוב לפז. שתי המפלגות הגדולות, נאמר, מסכימות לכך. כלומר: לקבל.

*

אנו עומדים, איפוא, לטבול בשלולית של מידת־הרחמים. גדולה המצוקה בפרברים, בשכונות העוני, באזורי הסעד – אך גדולה ממנה מצוקת המפלגות. דומה, מפלגות אלו ככל שמשביעים אותן כן הן רעבות. רק לפני שנים אחדות הונהגה ההפרשה הממלכתית החוקית למימון המפלגות. כשנה לפני כן, כמדומה, נכלל, על פי שיטת “המסרב – יודיע”, מס־מפלגתי מרצון בתחום ארגון הפועלים היציג. אך שום מצוקה אינה מכמירה כל־כך רחמי אנשים בישראל כמו מצוקת־מפלגה, היא שכונת־העוני של הכרך הפוליטי. האיסתר בלגין המתרוקן הזה – קורא כפעמון־אזעקה לעת דליקה.

*

אין אדם הרוצה בקיומם של חיים דימוקרטיים תקינים שיבוז למפלגות כמכשיר לקיומם ולוויסותם של חיים אלה. עד כה לא הומצאה צורה אחרת של התארגנות צבורית שתמלא מקומה של הדימוקרטיה הישירה בעיצוב דרכי המימשל על פי רצון־עם. ואת המסד למיבנה המדיני של הארץ אי־אפשר לתאר כלל בלעדיהן. אך יש להודות כי בארץ שבה אנו יושבים, חרג התא הזה של הדימוקרטיה הפוליטית ממרחב־המחיה הלגיטימי שלו ואתה מוצא אותו כמעט בכל תחום מתחומי החיים בדומינאַנציה מעמיסה את עצמה, קובעת, מכרעת. הוא משולב בכל מקום במידה מוגזמת כקנה־מידה לכושר־אישי כזווית־ראייה המתחרה בזוויוֹת ממלכתיוֹת, חברתיוֹת, לאומיוֹת. המסגרת הזאת, שאיננה אלא אמצעי לקיום חיי צבור תקינים, קודשה הרבה פעמים כמטרה, ועניינה קיבל משקל־של־עדיפות גם בשעה שהוא עמד להתמודדות עם האינטרס של הצבור כולו.

הפלגת חשיבותה של מפלגה מתחומה הנכון והלגיטימי ועגינתה בתחומים שבהם אין לה מקום כלל – הן שהוליכו אל חנויות־הבושם בשדות התעופה, אל עסקות כלכליות שאינן כלל מענינה של מפלגה פוליטית, וסופן – ואדוּז. ולא תמיד – כפי שראינו רק השבוע – זהו באמת סוף־סופן.

*

בנושא זה חובה לומר דברים שיש בהם פנים רק לכאן. אם אין מפלגה יכולה לפרנס את יום־יומה בשל חובותיה והיא משופעת בנכסים – תמַנה לעצמה כונס. אין הציבור כולו מחוייב לשלם רוחב ידם של עסקנים ותנופת דמיונם. שקעה בחובות – תמכור נכסיה. תהיה עניה יותר – אולי ייטב לה. אם תתרושש מעט נכסי חומר – עדיין לא תעשיר בנכסי רוח, אך לפחות תוכל לתת עליהם את דעתה יותר. תמַנה לעצמה כונס־נכסים חמרי ותשתהה מעט על ספירת־המלאי של נכסיה הרוחניים. המלאכה לדאבון הלב לא תהיה מרובה מדי.

ואולי תוך ספירת המלאי ומעט חשבון־נפש יימצא שפריחתה האמיתית של מפלגה ראשית עומדת בפרופורציה הפוכה לעושרה הגשמי וכי ימי־הגיאות האמתיים שלה היו כאשר מאזניה לא נימנו במיליארדים אולי.

*

אף שאתה יודע כי הנבחרים המייצגים אותנו בכנסת הם בשר־מבשרנו והמצוקות, כמו רחשי־הרוח בצבור, ידועות ומוכרות להם לא פחות מאשר לכל אחד מאתנו – אין אתה יכול להימלט מן הרושם כי כאשר הדברים מגיעים אל העסקנות המפלגתית הם כמו מהלכים על כוכב־לכת אחר.

כי נחוצה מידה בלתי־מושגת של ניכּוּר כדי להעלות עתה – כאשר תועפות של כספי־העם ניגרו אל ביבי התרמית – הצעות לכפר בכספי הציבור כולו גם על חוסר־הרסן ועל הדמיון הממריא של קצת מעסקניו: להעלות הצעות של הטיית מים אל ישימון שהיה, כאשר לנגד עינינו קמלים מחוסר השקייה מינימלית ראשוני הפרחים שנשתלו בחינוך כיתה י', בנסיון לגאול נוער במצוקה או בארוחה חמה לילדי־עוני במועדוניהם. איך אמר השבוע לענין זה מי שאמר: “כשיורד הגשם – נרטבים כולם”. כולם – להוציא, כנראה, מפלגות.

*

חברי־הכנסת – אנו קוראים – אינם ממהרים כל כך לקוֹד לאזור היושב־ראש, שהוא גם אזור סמל־המדינה. למען האמת, איננו מתרגשים יתר־על־המידה ממידת הפכחון הזאת של קצת מנציגינו. קצת פחות גוֹבה־לב ופחות רום־עינים לא היו מזיקים לכמה מפרחי־כהונה אלה, אפילו עדיין לא לקו במותנת. ככלות הכל, ח“כ הולך וח”כ בא והרבונות וסמליה לעולם עומדים. אך נוכח הדברים שמעלים עתה קצת חברים בבית הזה לראש סולם העדיפות – צר להבחין בספק המתעורר אם אמנם אנחנו חייבים לקוד לפניהם.

מסתבר כי הרבה נדרים שנדרנו במוצאי יום־כיפורים אחד אינם נדרי, והרבה שבועות שנשבענו אינן שבועות. ואנו מקיימים במעוקם אך בעקיבות צוואתו של גדול מלכי ישראל: אם אין אנו יכולים להתפרנס מזה – אנו פושטים ידינו בגדוד. בכל דוּד.

*

בינתיים נזדמן לנו לקרוא השבוע באותו ענין מכתבו של יו"ר וועדת הכספים של הכנסת לעתון “הארץ”, ומפני כבוד הכותב ויושר־דרכו הצבורי אי־אפשר שלא להתייחס לדבריו. אף כי דווקא משום כך מפליא אותנו לא פעם מדוע בוחר יושר־הלב הזה להתייצב בצד המתמיה מעט.

אין ספק: דימוקרטיה יש לה מחיר וציבור המבקש לחיות במשטר־חיים כזה ולא באחר ישא במחיר הזה בנפש־חפצה. בסופו של חשבון מחירו של כל משטר אחר – יקר יותר. לא רק מצד הממון. ואולם השאלה היא: מיהו הקובע מחירה של הדימוקרטיה והאם זכאי כל עסקן בעל־מעוף לקבוע לה גם מחיר בזבזני – ולחייב אותנו אחר־כך לשאת בו. זוהי בעצם השאלה העומדת להכרעה גם עתה. עובדה היא כי גם לאחר שהוקצו מכסות־תקציב למפלגות – לא נקבעו על דרך החוק סייגים ברורים וחד־משמעיים להוצאותיהן. הדימוקרטיה של הקאפיטל האמריקני הגדול יכולה להרשות לעצמה מחסומים חוקיים כאלה. ואילו בישראל הדלה נוהג הציבור להגיש מזמן לזמן למפלגותיו אבוס, אך הוא נרתע מאד לתת בפיהן איזה שהוא מתג או רסן.

היינו רוצים לראות את הגופים הפרלמנטריים המחליטים על הקצבות כאלו – כשהם עוסקים קצת במלאכת הרצענות הזאת.

31 בינואר 1975

---

מפנקס הזמן - א. קינאת סופדים

מאת

ישעיהו אברך

ידידינו מבין אנשי־הרוח המופלגים של העולם מנהלים תחרות בנבואה אפוקליפטית על גורלה של ישראל. קינאת סופדים. אויבים מאיימים עלינו, ידידים סופדים לנו. גם ידידים שמאזור האבסורד הספרותי – משהם מגיעים לענינה של ישראל הם עורכים לה מיספד על דרך הריאליה וההגיון, כמעט על פי המתימטיקה. כאן אין מקום לאליגריות. דברים כפשוטם, לא כסאות דמיוניים, לא קרנפים. בית קברות. לא בהשאלה. מהיום למחר. ממצהלות האמהות והזאטוטים הנפלאים בבתי הקפה ההומיים של הכרך – היישר אל העיים. בלי שום גשרים של האבסורד.

בעוד החזיון של איומי אויבים מוכּר לנו – החזיון השני חדש במקצת, אך דווקא הוא מן החזיונות המדכאים של התקופה. הוא אמור, כנראה, לרשת את מקומה של השתיקה. שלא יוכל עוד להיאמר: העולם הנאור ראה ושתק. ובכן הנאור לא שתק. הוא מקונן. בתוך ההתנבאות האפוקליפטית הזאת מדלגים על כמה אלמנטים יסודיים של האפוקליפסה כמו מלחמת גוג־ומגוג, התנגשות האיתנים הצפוייה בקץ־הימים ושאר צירי־הכלייה של העולם – ומגיעים מיד אל עיי־החרבות של עם ישראל, כמובן. עם מידה עצומה וזולגת של מידת הרחמים. כיאה לידידים.

*

בין הדברים המעוותים של התקופה ניתן, איפוא, להבחין בקו שהוא מצער לא פחות משהוא מדאיג: האויבים – ריאליסטים מאד. מדברים בז’ארגון של ליסטים. הידידים – סוריאליסטים. מדברים בלשון המרומז והאבסורד – נוסח יוז’ן יונסקו, מן הצדיקים שבאנשי הרוח בעולם, או בלשון הפסיכולוגיזמים והרתיעה הקלה, היא ביטוח המישנה נוסח היינריך בל ( “גם אתם גירשתם עם” – לערך, י.).

למה מתכוונים האויבים – אפשר להבין על פי הפשט. הדברים מנוסחים באופן מפורש. השבוע, למשל, הגדירו זאת סופרי אסיה ואפריקה בוועידתם במאנילה חד ופשוט: “מגנים את תוקפנותה התרבותית (!) והמזויינת של ישראל נגד מצרים, סוריה ומחנות הפליטים הפלשתינאיים” ותומכים “במאבק העמים הערביים נגד הציונות – לשחרור כל האדמות הכבושות”. לא אבסורד. לא מיטאפורה. חנית. נביאים שולפי־חרב. שנאה באנגלית בסיסית. של מאה מלים.

למה מתכוונים האויבים אפשר, כאמור, להבין על פי הפשט. למה חותרים הידידים – רק על פי הדרש. ולאחר שמבינים אותם – נרעדים מעט. אילו דיבר אמיל זולא בקולו של יוז’ן יונסקו ואילו במקום זעקתו הנודעה היה אומר לדרייפוס תפילת־אשכבה בטרם זמן – היתה בוודאי לעם היהודי הרגשת קירבה אישית אל הגיליוטינה הצרפתית. היום אנו זוכים במקדמה של קדיש־יתום מפי גדולי הרוח האנושית. לא כל אומה זוכה לכך. הלב נצבט לראות בצער העולם אם ניכחד. הוא יהיה חסר מאד. לא אומלל – אבל עצוב. ויען כי איננו יכולים ואיננו רשאים לגרום צער כזה לגדולי־הרוח של המין האנושי הנוכחי – חובה לגלות איזה קורטוב של מידת־הרחמים. עליהם, כמובן.

ואין כנראה דרך לגלותה אלא בעמידה מאוששת על הסוללה. עמידה לא רק כדי להציל את הנפש. אלא כּדי לחסוך לאצילי־הרוח של העולם את צערם. משימה לא בלתי־נעלה. היא באה להבטיח כי הילדים היהודיים העולזים היום בככר העיר ובדרכי־האביב יוכלו בבוא הזמן לקרוא לפני ניניהם את הקרנפים. אם עדיין יקראו אז את ספרות האבסורד.

*

קיצור: אתה מוצא היום בעולם הקרוי נאור הרבה מגדולי־הרוח, אך מעט מאד מגיבוריה. כל אשר נאמר לגנותנו – בוטה, חריף, חד משמעי, פגיון, אשר נאמר לזכותנו – מגומגם, מנוסח, מורתע, קנה־סוּף. ואין הכוונה לגירושנו או לאי־גירושנו מ“אונסקו”. שום עם עוד לא שבק־חיים אם גירושו אותו משם. הכוונה למלחמה על עצם הקיום שאותה מנהלת ישראל. אתה שומע את הידידים גונחים, מתנבאים, מקוננים – אין אתה שומע אותם יום־יום, מתייצבים־לימין ואומרים: חורבן זה שאנו חוזים אותו לא יתרחש עוד לעולם. לא ניתן שיתרחש. אין אתה רואה אותם מתאגדים באגודה, שופכים סוללה, מקימים עליה דייק, רואים עצמם עמוסים חובת האיבטוח שאמנם הדבר הזה – האסון הזה שהם מנבאים אותו – לא יחזור עוד עולמית.

*

האמת היא כי כשם שנחוצה מידה יתירה של עוצמה כדי להתייצב מול מזימות אויבים, כך נחוצה, כנראה, גם מידה לא־קטנה של חיסון כדי לעמוד מול ידידות בוכייה. מול קינת הסופדים. מכאיב מאוד לומר זאת ללבבות גדולים של אנשי־רוח בפריז ובברלין החולמים עמנו עד כלות הנפש הספרותית – אבל אין ברירה. ובכן: להביא קינות ליהודים – הרי זה כמו להביא תבן לעופריים. איש מכּם לא יתחרה עם כוח הקינים, ההי וההגה של העם היהודי עצמו. ואפילו יוז’ן יונסקו – כך כל גדולתו האמתית – לא יתמודד מבחינה זו עם החוזה מענתות. את קינתו של האחרון אנו משננים לבנינו זה כאלפיים וחמש מאות שנה – וחיים. אלא שהוא היטיב עמנו יותר: קונן וקונן לאורך חמישים ושניים פרקים שלמים וארוכּים למדי, לבסוף אמר:

" אַל תֵּחָת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְִנִי מוֹשִׁיעֲךָ

מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקֵט

וְשַׁאֲנָן וְאֵין מַחֲרִיד".

אמר וקיים.

וכעבור אלפיים וחמש מאות שנה בא עוד כותב־עברית אחד, ולאחר שאמר מה שאמר על “חציר העם” ומחץ אותו במרירה, בתוכחה, בזעף – קרא את הקריאה הסוראליסטית ביותר: “על קרקע העם ובתחתיות נשמתו – עוד תגה ותנוצץ שכינתו”.

לא עברו חמישים שנה – והיו בינתיים מתי מדבר ועיר הריגה – והאור הזה נגה והתנוצץ, במרחביה ובאפיקים ובנחל ארגמן ובכל ארץ־קדומים, ואם אין בידי ידידינו מספרות המודרנה לא דגל ולא פגיון־מלחמה ולא שופר אזעקה להתייצב בהם לימיננו והדבר היחיד שהם יכולים לעשותו הוא לומר קדיש־יתום שלם בעודנו בחיים – יהי להם אשר להם. בספרינו העתיקים נמצא לפחות בצד חידת הקינות הזאת גם את פתרונה. ובתוך אגודת הסופרים העבריים של העת העתיקה נמצא לפחות בצד המקונן גם את נושא הבשורה.

ב. כינורו של יהודי

מיודענו דורך־הקשת יהודי מנוחין – סיפרה הכרוניקה אתמול – הכריז מכּוח עצמו ומכּוח “אונסקו” כי תומכי ישראל הם “בעלי מנטליות של מצור”. יפה.

אנו מעלעלים בפנקס הרשומות מלפני עשרים וחמש שנים, לערך. הדפים מצהיבים. אך המסופר בהם כמו מוריק עד היום. פעמים ירקות ארסית.

יהודי מנוחין רשום בהם. עמד לבוא בתש"י לקונצרט שהוקדש בחלקו לטובת מוסד צדקה בישראל, אך לא לפני שהופיע בברלין לפני חיילי הווֶרמאכט, שבי־צבא, לטובת ילדיהם. ניגן שם, כדרכו, בהפלאה ונאם שם כדרכו – בהבל. נאם והסביר בפאַלצֶט דק ובהגיון דק עוד יותר – שאין הבדל. שהוא אוניברסלי וכינורו אוניברסלי והכל מגושר על ידי הקשת, הנעימות והמיתרים. הכל, וגם דם יהודים איננו סמיק טפי. וכל זאת חמש שנים בלבד לאחר החורבן. ולפני ברלין היה בדרום־אפריקה וגם שם דיבר. וכבר אמרנו איך. וכאילו טורח כל הימים להוכיח שבשום פנים אין לזהות שמו של אדם עם מַהוּתו. יהודי – אז מה?

הגיע אז לישראל בעודה חובשת פצעיה ומיסדר הנכים של המדינה הצעירה רק קם על קביו. והמדינה עצמה משפשפת עיניה אל מול האור שנבקע. כמתוך התהומות הגיע ואחריו ניגרר כשובל כל אשר דיבר והיבּל בברלין, ביוהנסבורג ובמקומות אחרים. לא בנוסח " Soldaten Zeitung " שם כותב האב. רק בנוסח מעודן יותר. לא בא לראות מולדת קמה לתחייה בא אל חיילים פצועים. כּמו אל ברלין.

בתוקף כהונה חייבים היינו לחתום על מיסמך שלו. בהתנגשות זאת של המצפון עם החובה הלישכתית ניסינו אז לתת עדיפות לראשון. וירה ויצמן המנוחה, הגבירה הראשונה של המדינה שהיתה פטרונית של הביקור, קראה לנו כדי להספיג אותנו מנה של תוכחה. ספגנוה. אך נשארנו איש איש בדעתו והדברים נפתרו אחר כך בדרך אחרת שלא באמצעותנו.

אלא דוד רמז, שכיהן אז כשר החינוך והתרבות ושמע באורך־רוח את הסיפור כולו, סיכם את המונוגראפיה היהודית של הכנר המהולל בחדוּת בלתי שכיחה, במשקל הסגולי שהיה חביב עליו: שרץ.

אין סימנים כי לאחר עשרים וחמש שנים שינה הכנר המופלא את מעמדו הביולוגי הזה – כּיהודי.

*

האמת היא כי רמשים כאלה – אם להמשיך הגדרתו הבוטה של דוד רמז – מזחלים על גבה של ההיסטוריה בעברית מראשית הימים. ואין יהודי מנוחין מיוחד בהם ובוודאי לא האחרון בהם. אולי גדול כל כך הגירוי שהם מגרים את מערכת העצבים המוֹטורית שלנו משום שהם מופיעים תמיד בעת תלאה ומצוק כאשר כל הריקמה הלאומית נתונה במצב דלקתי. הם מוסיפים אז חרפה על מכאוב, בושת־פנים על יסורים. כך מימי פלאביוס, דרך הייבסקציה ועד הקרייסקים והגבורים היהודים מן השמאל החדש והישן של ימינו.

את דברי השימצה הנקלים ביותר על מאמצי התקומה של העם היהודי בארצו אתה מוסיף לשמוע מפי יהודים. “היהודים הבלתי יהודיים” – מכנים אותם מחבריו של ספר על האנטישמיות החדשה שהופיע זה עתה בארצות הברית. ¹

החזיון הוא תמיד כחידה – אך אין בו עוד חידוש. נתן ווינשטוק אחד, כותב, למשל, בפירסום אחר בין השאר: " הקמת מדינת ישראל מסמלת את הניוון הרוחני של אותה עדה יהודית עצמה שנעשתה המדכא הקולוניאלי על אדמות ערב, בעוד שהוא – הניוון – מביא עם שלם – את הפלשתינאים – לגלות, לעוני ולחוסר־אונים".

וכך ממשיך בעקבותיו דייב פרנקל הנוסע “בארבעים אוניברסיטאות” כדי להסביר מדוע יש לעקור את מדינת ישראל מן השורש.

כאשר יהודי מנוחין מנסח, איפוא, בשם “אונסקו” החלטה אנטי־ישראלית ומשכנע כינוס של הארגון לקבל אותה – הוא איננו עוד יוצא־דופן לא לגבי התנהגות עצמו בעבר ולא לגבי קבוצה גדולה של יהודים “בלתי יהודיים” אחרים. האוזן המסוגלת לשמוע היום את ערפאת ואת סובניארג חייבת להתרגל לשמוע גם את ברונו קרייסקי, גם את יהודי מנוחין. הם חלק מנוף־הבלהות היהודי של התקופה.

*

ואף כי יהודי מנוחין דאג שכל המנגנים ב“אונסקו” יתנגדו לחפירותיה של ישראל בירושלים – אולי בכל זאת כדאי לחפור בה. אין זה מן הנמנע כי בכברת־הארץ הקטנה ליד עיר־דוד, שבה חופרים “ומחללים את כבוד הנצרות ואת כבוד האיסלם” ואת רגשותיו של הכנר היהודי המהולל, יימצא גם כינור. הסטראדיוואריוּס של מלך־ישראל שהרוח הפיחה במיתריו. כּך או כּך – לא זו, כנראה, הרוח המפיחה היום בכינורו של נגן יהודי אחד בן־ימינו.

ג. על רגל אחת

אנו רוצים לומר תודה נלבבת למטליות הניקוי – Scotch Brite" "־ שבזכותן מתבהרים לנו יום־יום, שש דקות לפני השעה ארבע, כמה מושגי יסוד ביהדות – מהכנסת כלה ועד הלוויית המת, ועד בכלל. דברים מרתקים באמת. אילו היו לרבון־עולם סוכנים נדיבים ומוכשרים כאלה לפני ארבעת אלפים שנה – יתכן שלא היה צריך לחזר על פתחי האומות כדי “לשווק” את עשרת הדיברות. “החברה הדרומית לשיווק” היתה עושה זאת בשירותו של הקדוש־ברוך־הוא – כשהם שהיא עושה זאת היום מטעמו המעודן של “קול ישראל” – בכשרון, בנדיבות, בהצלחה מסחררת. כן, היא ו־ שׂטוֹק יצרני הברֶנדי, והוֶרמוּט " – למען ההיגוי האנגלוסכסי המדוייק, כלשון הקריינית.

כלומר, קליף ריצ’ארד, פראנק סינטרה ו“האבנים המתגלגלות” הם בגדר חוק־לימוד־חובה־חינם בשירות־השידור הממלכתי, ואותם עלינו לקבל במישרין מתקציבו של משלם המסים הישראלי. אך אם אנו רוצים לדעת משהו במורשת מוצאנו היהודי, אפילו “על רגל אחת” עלינו להיות נתונים לחסדי “החברה הדרומית לשיווק " Scotch Brite”… זה הגיונה וזה טעמה היהודי של סיעת הנערות והנערים הבונה לנו את תבניות הבידור והחינוך הממלכתי – והרי לך עוד וואריאציה על נושא כירסום המוח היהודי. הדבר המפליא רק הוא כי את התכנית “על רגל אחת”, לא ניצל עד כה לצרכי פרסומת שום מכון אורתופדי.

אך על־הקביים האמתיים מדדה הקול הממלכתי של ישראל. יש לזכור כי צירוף “מושגים יהודים” – תכנית שהיא עצמה עשוייה בכשרון – אל פרסומי איטריות או אל תכשירים למלחמה במקקים איננו נעשה רק על פי טעמם השרירותי של טכנאים הטרודים בסנקציות או על פי רצון מנהלים מרורים. זה טעמה הבררני של רשות ציבורית שבראשה עומדים גם סופרים. ואפילו מתקדמים. מתקדמים מאד. אפילו? – אולי משום. משום שהם מתקדמים.

שלומי־אמוני־ישראל היושבים ברשות השידור אינם מוטרדים כנראה מזיווּג זה. ואולי גם זה אינו מפליא עוד. ככלות הכל הרי אין מבזים כאן שום עסקן או מפלגה או כת פוליטית. היש היום מושגים מקודשים מאלה ביהדות של ישראל?

14 בפברואר 1975

---

מפנקס הזמן - א. עולם יהודי

מאת

ישעיהו אברך

לפני זמן־מה נזדמן לנו באקראי, בחסד המחבר, לקרוא דפים מתוך רשימות רבות־ענין שרשם השגריר אליעזר דורון בימי כהונתו במדינות שונות – באירופה המזרחית ובאמריקה הלטינית. הדברים בוודאי יראו אור במועד לא רחוק ויספרו את עצמם. ואולם ענין אחד שהתרחש בעולמנו היהודי בשבוע האחרון החזיר אותנו אל סיפור שקראנו בדפים אלה.¹

המחבר מספר על קבוצת־הנוער " Schwarzes Fahnlein " (“הדגלון השחור”) של תנועת ההתבוללות היהודית בגרמניה מיסודו של מאקס גאומן. קבוצת־נוער זו, כמו ארגון־האב שלה, ביקשה להוכיח כי מצד נאמנותם – היהודים יכולים להשתלב יפה במשטר הגרמני החדש.

דברים אלה ידועים לעיקרם ולשימצתם גם מתוך רשומות־העתים ולא נאריך בהם. ואולם דבר צדדי לכאורה אך מדהים, שעלה מתוך רשימותיו של השגריר, הוּא הנוסח המובא כמדומה לראשונה של הסיסמה שהיתה קבועה במועדונה של קבוצת־הנוער היהודית בברלין, ולשונה:

"Was stort es Dich, Deutschland, das ich Dic - liebe?

(“מה איכפת לך, גרמניה, אם אני אוהב אותך?”)

הקבוצה פורקה על־ידי המשטר בשנות 1936־1935 בשל עמדותיה “העוינות את המדינה”. סופם של חבריה לא היה מסופם של יהודים אחרים שלא התרפקו בתעלולי־חיזור כאלה על מי שעתידים היו להיות מרצחיהם.

*

נזכרנו השבוע בסיפור זה עם ההחלטה של “ווג’ס” – הארגון העולמי של סטודנטים יהודים – להוציא את ישראל משורותיו. אין, כמובן, כל דמיון בין המגמות של ארגון עולמי זה לבין מגמותיה של אותה קבוצת־נוער יהודית־גרמנית אומללה מצד הדגל וההשקפות החברתיות – אך יש ויש כנראה דמיון מצד עקמומית־המוחין היהודית שכמו יש לה חוקיות והמשכיות משלה. ארגון ווג’ס, מספרת כתבה באחד העתונים, נתקרב בשנים האחרונות התקרבות רעיונית אל הפלשתינאים ומקיים מגעים עם נציגות אש"ף בלונדון. באספקלריה של תנועת שחרור מתקדמת זו, טבעי, כמובן שישראל נראית כגורם קולוניאלי כובש, והציונות – כסימלו של האימפריאליזם. המנוון. לכן – כך מסופר בעתון – תמך נציג הארגון בוועידה בבומביי ברעיון של “אי הכרה בחוק השבות” ויען כך – “ובשל חילוקי דעות פוליטיים שאינם ניתנים לגישור” – אין, כמובן, לישראל מקום במחיצתו של נוער יהודי מלומד – או לומד להיות מלומד – באוניברסיטאות העולם.

*

יש להודות כי הרעיון להוציא את ישראל מתוך כלל ישראל – הוא מקורי עד רעד. מקורי עד כדי כך שרק העת היהודית המסוכסכת של ימינו יכלה להולידו. פרדוקסלי ככל שהדבר יישמע, אתה נוטה להניח כי קיומה של ריבונות יהודית בפינה אחת של כדור הארץ כמו סומכת את העזות והביטחה של נוער יהודי עקור משורש, אף כי חזיונות של התרפסות כזאת לא היו נדירים גם קודם לכן. מבחינה מסויימת נוטה הכף בהשוואה זאת לזכות חברי “הדגלון השחור”. שלוש שנים לאחר בוא היטלר לשלטון הם עדיין לא ראו רצח־יהודים מתוכנן, רק שמעו עליו כעל חלום נאצי. אש“ף, לעומת זאת, כבר הספיק להתוודע אל העם היהודי בהגשמה: במעלות, בכפר יובל, בשמיר ובקרית שמונה. ואף־על־פי־כן: “מה איכפת לך אש”ף אם אני אוהב אותך?”

אמרנו כי על דרך הפרדוקס מדינת־היהודים כמו סומכת בעקיפין גם חזיון־חרפה כזה – משום שאדם יהודי בימינו יכול להרשות לעצמו כל תרגיל של לוליינות על פני חבלו הדק והמתוח של העולם מתוך הוודאות כי מתחתיו פרושה יריעה גדולה ומרופּדה של עצמאות. גם אם יעולל אותה בעפר – תאסוף אותו. גם אם תמעד רגלו, כפי שמעדה בינתו, ויפול או יופּל – לא ייחבט אלא בחוצנה החם של הריבונות היהודית המבוזה. היא אספה את כל שרידי הסהרורים האלה שהופלו מחבלה המתוח של המהפכה בפולין, בברית־המועצות, בהונגריה – היא תאסוף בבוא הזמן גם את רון פרנקל, ראש ה“ווג’ס” ודומיו. אין הוא ה“דני האדום” היחיד המועמד לאיסוף.

אך אי אפשר שלא להשהות הרהור על החזיון הזה.

*

את הסאלון קומוניזם שקנה לו אחיזה בעשורים הראשונים של המאה הזאת הולך ויורש, ביחוד בקרב היהודים הצעירים בעולם, סאלון ערביזם. כמתעתעים סובבים צעירים יהודים בעולם וכמו מלכודת פרפרים בידם לצוד בה רעיונות, חלומות – בלימה להיאחז בה. לומדים היסטוריה – ואינם לומדים ממנה. גאולה לעצמם אינם רוצים, או אינם מסוגלים, להביא, אך מושחים עצמם למשיחם של אחרים. בין קרואים לכך, בין מזמיני עצמם, בין נידחים בשאט.

לפני שנה – אנו קוראים בפנקסנו – נזעק אותו “ווג’ס” עצמו לבעיית אדומי־העור באמריקה. ניסה, כנראה, להניף את דגל מהפכת האינדיאנים בארצות־הברית – ולא עלתה בידו. האינדיאנים העדיפו, כנראה, למצוא את גואליהם מתוך עצמם. עם הפלשתינאים, מסתבר, הצליחו יותר. בנזיד האשפי, הקרוי “מדינה פלשתינאית חילונית”, לא יחסר עוד, כנראה, גם התרווד האקדמי היהודי.

אכולים בעומק־ליבם רגשי־נחיתות מול נוער יהודי שבנה בדמיו מולדתו, מיבטחו, סדנו – פיתחו קצת סטודנטים יהודים בעולם רגשי התנשאות של הומאניסטים־לעילא. לא שמעו מעולם ירי ממארב ליד הבית, שריקת פגז בחצר; לא נשאו אחותם הרצוחה על כפים ולא נכלאו כבני ערובה במלון הקורס על יושביו. נוסעים ממקום למקום, מדוכן לדוכן, ודגל ממורט של גאולת עולם בידיהם. ממורט – כי נשמט מזמן מידיהם של יהודים אחרים, חולמים ומתעתעים כמותם, שהושלכו עם הדגל אל ביבי הקורות או אל מסחטות־הדם של המפכה.

*

השבוע, אומרים לנוּ, נתפייסו. כיוון שתקציבם – למרבה התדהמה – יונק מחציתו, לפחות, מעטיניה של ההסתדרות הציונית הקולוניאלית – מצאו איזה מפתח של פשרה נציגותית וייאותו, כנראה, לקבל את ישראל מחדש בקהל ישראל.

לא כל־כך קשוחים כמו “אונסקו”.

גם זו לטובה.

“מה איכפת לך עם יהודי אם אנחנו שונאים את עצמנו?”

ב. צמח

מצאנו את עצמנו השבוע חלוקים עם ההצהרות הרשמיות: ישראל – אמרנו – היא בכל זאת מעצמה גרעינית בפירוש. היתה כזאת ונקווה כי תישאר כך, על אף ההכחשות. צריך אדם לכתת רגליו עד האמפיתיאטרון בצמח כדי להיווכח שאמנם כך הוא. עשרים וארבעה הגרעינים, שלושת אלפים צעירות וצעירים, שנתכנסו שם לפני זמן מה קודם צאתם להתיישבות: סערם, להטם, אמונתם – אינם מותירים בענין זה ספק: אנחנו כוח גרעיני. יתר על כן: כל הכּוּרים שיעניק שר החוץ האמריקאי לנסיכות קאטאר, לאבו־דאבי או לכל ממלכה ערבית מפותחת אחרת, לא יוכלו לעוצמה הגרעינית הזאת. מובן, אם אמנם תמשיך ותעצם.

*

נאמרה כאן מלה אליגורית וראוי לומר גם מלה שאינה אליגורית, משום שפתאום, באיזו פינה צפונית מרוחקה, באו כמה אלפי נערות ונערים והפכו את הפירמידה הישראלית ההפוכה. וכשמהפכים את ההפוך – הוא כידוע מתיישר מאוד, נעשה ישראלי מאוד ונעמד על בסיסו. איננו יודעים עדיין איך תתקבל בבואתה של פירמידה זו כאשר תובא בטלביזיה הישראלית ואם בשיפוצי קריינים ובעזרת הנגטיבים המוּכּרים של המצלמה הרשמית־למחצה של ישראל – לא יחזרו ויעמידו אותה על קדקדה. אבל לעינינו היא הופיעה בתצורה הנכונה: הפירמידה האמתית של ישראל. על פי הקווים הגיאומטריים של ההנדסאי הציוני הוותיק בר בורוכוב.

הבטנו במיבנה המרהיב. הסכמנו עם היושב לימיננו כי אין זוכים באור כזה מן ההפקר. כי תנועת נוער – של העובד והלומד – טיפחה זאת שנים אחדות במסגרת חינוכית. וכי גרעינים אלה נבטו בקרקע שנחרשה ודושנה היטב באותן השנים – דושנה לקראת צמיחה כזאת ולא לקראת אחרת. והזורע – קוצר.

*

ועל הזורע.

שני פרקים, שנכתבו לפני עשרים וחמש שנים לערך, מיצו, כך נדמה לנו, מיצוי גמור את דמיונה החברתי של תנועת העבודה – התנועה ש“הובילה” את המחשבה הציונית בדורות האחרונים: האחת היא הכפר השיתופי והאחרת – הנח"ל. מעבר לאלה – כמו נסתם דמיון.

הכפר השיתופי היה נוסחת־הפלא שבה ניצלה ההתיישבות החקלאית והחברתית לאחר ששואת היהודים סתמה את מקורות־היניקה. הרעיון של הקמת רשת כפרים שיתופיים היה נועז או, בלשון ימינו, בלתי סביר לחלוטין. אך כל מהפכה היא בעיקרה לא רצף של ההגיון אלא דילוגו הנועז, אם לא היפוכו. כך המהפכה, כך החלום. הכפר השיתופי – ליוצאי תימן והרי אטלס וחצר־מוות וארצות־הברית – הכיל יסודות של מהפכה וחלום גם יחד. היום זו שרשרת של כפרים. חגורה. אולי החגורה היחידה שמצוות־הזמן היא לא להדקה. הרבה דברים – התלתן והאספסת, הכותן והעינב, הירק והפרי – עלו מן האדמה הפוריה של התענך, מן המישור המוריק של לכיש ומן הטרשים הסוררים של הררי ירושלים. אך יותר מכל עלה מהם האדם. לוי אשכול ראה את הצמיחה הכפולה הזאת בעיני־רוחו בשעה שזירה את הגרעינים. נקל לתאר מה היו פני הארץ אילו נטה אז לבו של בן־הלוויים הזה להקמת בתי־מלון מפוארים, למשל. שפת הים בתל־אביב אולי היתה חסומה ומתנשאת עוד יותר, אך חומתה של כל בקעת בית־שאן היתה פרוצה. והמלונות, כידוע, אינם מניבים עגבניות. אפילו לא בעונת המלפפונים.

הכפר השיתופי של שנות החמישים היה – למיטב חשבוננו – שירת הברבור החברתית של תנועת העבודה. שירת־התאום שלה שנולדה כמעט באותו זמן לצורך הדואֶט החלוצי – היה הנח"ל. הרעיון הוא ילידו של אותו איש־יהודי עצמו שהעלה את התקומה המדינית אל הממשות וכל ימיו היה כעומד וקורע ערפילים שחצצו בינינו לבין מחוז החפץ. כך יצק גם את הצירוף הזה של נוער חלוצי לוחם: מגל הסוגר על חרב. מעין תיקון קל לגירסת הנביא: עושים מלאכה באתים אך עדיין אין מכתתים את החרבות.

הנח"ל, יציר רוחו של דוד בן־גוריון, היה כמעט הפאלצֶט האחרון שעלה מאגם הברבורים המזמרים של תנועת העבודה. מצד יופי הנעורים והרעננות – אולי מן היפים בצליליה.

*

לא הפלגנו אל העבר אלא בשביל לעגון מעט בהווה. קראנו באחרונה מה עלה בחלקו של עזריה אלון, זה הגזע החסון והמופלא בנוף־האמונה של ישראל, שעה שבא לומר מלים אחדות לכתובת משמרתה הצעירה של מפלגת העבודה. איך שקל כגמולו. צעירים אלה יש להם, כנראה, מיפוי מדוייק ואינוונטר מלא של כל העמדות הפנויות והעומדות להתפנות – מפני הביולוגיה או מפני הבחירות – במערך ההנהגה של תנועת העבודה אך מעולם לא עשו איזו רשימת־מלאי או מיפוי של משבצות־האדמה ונתיבי החברה והרוח שאותם מן הראוי לבצר. עינם לא הועלמה משום כהונה העומדת להתפנות, אך כל השדה למלוא־העין של הגשמה עצמית והתיישבות וחינוך־עצמו, שבו הגיל שלהם – ורק גילם שלהם – יכול למלא את החסר, כמו נעלם כליל מטווח ראייתם.

וכך דומה היום המשמרת־הצעירה של תנועת העבודה לכל משמרת פוליטית בכל ארץ אחרת וכמובן היא תלוייה על בלימה של ניסוחים פוליטיים עקרים ושל קרבות אוויר מילוליים, והבסיס היחיד למאבקה, כביכול, הוא הארציות של הכהונות.

כך או אך – רישומה של משמרת ארבע־הרבבות לא ניכר לא באמפיתיאטרון של צמח ולא בדרך השדות המוליכה אליו. היא גם אינה ניכרת כלשהו כאיזה גרעין אידיאי וחינוכי בין הרכונים על קווי־התמסורות ועל דודי־הפלדה שבהם תוסס יינה האמיתי של תנועת העבודה. היא אינה ניכרת אפילו כבן־לוויה חלקי אל מאות צעירי התנועה הקבוצית העושים כמתנדבים בשליחות קהילייתית־אנושית באזורי־מצוקה. כן, היא ניכרת מאד, המשמרת הזאת, ברמה העסקנית, המהמה, הלוחמת־סרק עוד בטרם שינסה מתניה למלחמת־רעיון. מכל מקום: בצמח היא לא היתה.

*

היא לא היתה – ואין, כנראה גם בתכניתה להיות שם. שמונה ישובים – כך קראנו השבוע – עומדת התנועה הקיבוצית על כל זרמיה להעלות בעשור הקרוב לגליל. לא שמענו כי לפחות אחד מהם, או אחד בנוסף עליהם, הוא מאיזור המשמרת. ויש לזכור כי הדברים אמורים כאן בגליל היהודי, בקו הירוק, ואין כאן שום בעיות של מצפון פוליטי המוריד לפעמים באופן מענה ואכזרי כזה את המשמרת הרגישה הזאת בכינוסיה.

בשיח־שמונה של “דור המחר – על ישראל של מחר”, בהנחיית חנוך ברטוב (“מעריב”, ז' תשרי) אמרה מרגלית רז, צעירה ממושב יעד:

“––– נדמה לי שהיום במקום לדבר צריך פשוט ללכת למקום שבו אתה סבור שאתה נחוץ. ––– הקבוצה שלי, למשל, ־ חלקנו בוגרי הטכניון – החליטה שהיום חשובה ההתיישבות במקומות שונים, בין השאר – בגליל, וכבר הקימונו ישוב תעשייתי בגליל במגמה ליישב את הגליל המערבי הריק מיהודים ולהקים חברה בריאה, אוהבת עבודה ולא כסף ומחנכת כהלכה את ילדיה.”

מעניין כמה עוד ועידות יהיו נחוצות למשמרת צעירה של תנועת־עבודה נושאת־דגל כדי להגיע לניסוח פשוט כזה של הפרוגרמה האידיאית וההגשמתית שלה.

כאשר אתה קורא השבוע באחד מעלוני ההסברה התנועתית כי המשמרת הצעירה במחוז גדול אחד נכנסה “להילוך גבוה” – וענינו של ההילוך הגבוה הזה הוא: חוגים לארגון, לקשרי חוץ לבידור וכיוצא בזה – אתה תמה קצת למושגים הגיאומטריים המשובשים שקנו להם אחיזה בשיגרת־הדיבור העסקנית. כי אם ארגון ובידור וכל היוצא באלה הם ממידות גובה, וההתיישבות החלוצית, שהיא מד־הגובה האמתי של כל תנועת העבודה בישראל, אינה נזכרת בהן כלל – אין פלא אם צמח היא באזור הנומך של העדיפויות, אי־שם, בעמק הירדן.

ודאי, כמעט נכנסנו ללוע־האריה. אבל לא נורא. ככלות הכל, אפילו לפי שם עצמם – עדיין לא אריות. גורים. והן הזירה אינה ננעלת גם אחריהם.

הנה צרור הרהורים פראיים המתרקמים בראשו של אדם כשהוא מפליג כאורח־לרגע עם הנחל האיתן בצמח.

28 בספטמבר 1975

---

מפנקס הזמן

מאת

ישעיהו אברך

*

תעודות שמתוך חיי הקיבוצים ובעיותיהם נושאות עמן עד היום – ואולי דווקא היום – בושם מיוחד. אנו עטים לפעמים על העלונות הפנימית המפותחה של התנועה הקיבוצית – בתאווה. כמו מחפשים איזה מיפלט מן העיתון היומי או מן הפֶּריודיקה הכרוניקלית של ישראל. מיפלט מבית המשפט. מן הסמים, מן ההונאה המתפשטת כספחת, מן המוּנח הכמו־עיסקי או כמו־מתימטי של “חיסול חשבונות” שנשתרש באחרונה בעתונות וכל כוונתו איננה אלא להרגיע – נתפוצץ רימון על מיפתן ביתו של סוחר ירקות – אל בהלה, מרגיע אותנו סופרו של העתון, אין זה מעשה של מחבלים רק “חיסול חשבונות”; חומר־נפץ הופך בית־מגורים כמעט לעיי חרבות ורק בנס אינו קוטל את יושביו – אין סיבה לחרדות: פשוט, “חיסול חשבונות” של העולם התחתון. “תחתון” כל־כך ענף ומשורג עד שאין אתה בטוח עוד אם אינו מטפס ומגיע אל דירת־הגג של ימינו. די לראות את הפיצוצים בחדרה, באשדוד ובחיפה ואת הפסיקות בדין מנהלי הנפט והבנקים בעת האחרונה כדי להרהר מחדש במושגי הנומך והגובה של העולם הקרוי עדיין “תחתון”. ובכן, הוא איננו עוד במרתפים. תמצאו אותו על המרפסת. עלה מן התחתיות – ועלה יפה.

אבל היתה זו רק סטיה קלה מן הנושא, ללמדך מה עלולה לגרום תוך־כדי־כתיבה הצצה מרפרפת בכותרותיו של עתון יומי שיגרתי.

*

אין אנו תמימים להניח כי החברה הקיבוצית נקיה לחלוטין מן הסיגים האלה. היא איננה אי. ואפילו היתה כך – כל אשר סוער ומתנחשל סביבו, מציף גם אותו, מכרסמו פה־ושם ונוגס ממנו – ואין הוא עומד עוד בבתולים האידיאיים כבראשית החלום או כבראשית הגשמתו. ותיקי התנועה הזאת נוהגים להשוות תקופה לתקופה. סולם־ערכים אחד לסולם־ערכים אחר – ונגנחים מעט. אתה שומע אנחה זאת מן הכתובים הפנימיים, מתוך דברים באסיפות, משיח מקרי. יתר על כן: טורים שנכתבו בזכותו של הקיבוץ זכו, לפעמים, למשיכת־כתף תמהה דווקא מצד ידיד שהוא מוותיקי־קיבוץ. ביקש לומר – ואמר: לו רק ידעת אמת שתוססת בתוך התנועה הקיבוצית עצמה, בעיות שבוערות בה כלפיד ומצוקות שלופתות אותה כבמלקחיים דווקא עתה, לעת שפע ורווחות!

אולי איננו יודעים כמו. בוודאי איננו יודעים. אינו דומה מי שקם בבוקר אל תלמי שדות מרחביה או דגניה או מעוז־חיים למי שקם אל המהומה הרתחנית של כרך העומד לזנוק את זניקת־טירופו אל היום. אינה דומה ראייתו של הראשון את עצמו לראייתו של האחרון את חברו. כמאמרו של מושך־במכחול צרפתי: “הן רכונות על התלמים ביקוד השמש – ואני מצייר אותן להנאתי בירוק ובאדום”.

ואף על פי כן: בתוך התנועה הקיבוצית יושבת צידקתה של ישראל, כאן מתנופף דיגלה, מכאן עדיין – עדיין! – נישאת הבשורה, היא ונחמתה המאַזנת. פעמים יש את נפשך לבנות נוסחה קיצונית־מעט כגון זו: התנועה החברתית הזאת היתה אבן־הפינה בבנין־הציונות – בנין של משק, חברה ורוח־האדם – ואילו לא נבראה אלא בשביל כך דייה. אך באותה מידה ניתן לומר כי אילו לא באה הציונות אלא לבנות, בצד מפעל־התקומה היהודי גופו, את היצירה האנושית והחברתית הזאת – עולמה קנוּי.

הנה כי כן: אם התנועה הציונית היא תנועה גזענית, אין לך דבר “גזעי” יותר בתוכה מבחינת הייחוד היהודי והאנושי – מן הקבוץ.

*

הרהורינו עגנו בחופי התנועה הזאת תוך קריאה בדפי מחקר אחד – מחקר או סקר – שנזדמן לידינו במהדורתו הראשונית, בכתב יד, בטרם ראה תבניות־עופרת של בית־הדפוס, ועניינו: השפעת הפיצויים האישיים מגרמניה על התנועה הקיבוצית.¹

אתה קורא בירורים ודיונים בתנועה הקיבוצית לכל זרמיה בנושא זה מראשיתו: פרוטוקולים של מזכירויות, של מרכזים, של אסיפות קיבוץ, של התכנסויות רחבות יותר; רישומי שיחות עם חברים – ואתה מסרב להאמין כי כדברים האלה נאמרו או נכתבו בישראל של שני העשורים האחרונים, עשורי טירוף־החושים החמרני.

“––– טעות מרה וחמורה טועים חברים – אומר ב־1957 ח. הדרי מן הקיבוץ המאוחד – בסברם שאפשר לחזק את החלש ולקנות את לבו המהסס על ידי הסתגלות לחולשתו וויתור לספקנותו ––– אסימונים שחוּקים ולוחות שבוּרים לא יצילו לנו חברים. אדרבה, הם יציגו את כולנו ככלי ריק, מדולדל, עקר ונטול־ערך להגשמת חזון הקיבוץ וליישובה של ארץ גם יחד”…

ואתה מהרהר: אילו רק אימצו לעצמן צמרות תנועת־העבודה של ימינו את הנוסחה הפשוטה הזו שבראשית המוּבאה!

ויעקב חזן, מן הלביאים של התנועה החלוצית, מסכם בעין־השופט ב־1958:

" ––– צאו וראו איך סודר אצלנו עניין השילומים. היש דוגמאות עולם להזדהות כזאת של הפרט עם הכלל וקיום נאמן כזה של יסודות השיתוף והשוויון בחיים?"

התשובה כבר מזוּמנה בפינו ובוודאי גם בפי כל מי שיעקב חזן שאלו. היא נתונה אולי יותר מכל בסיכומו של אפרים רייזנר, שעמד ב־1958 בראש ועדת החברים המרכזית של האיחוד:

" ––– חינוך האדם בקבוצה לשיתוף בנכסים עמד במבחן קשה – והאדם יכול לו. שלושת רבעים ממספר החברים הנוגעים בדבר קיבלו על עצמם לקיים את מצוות ביטול הקניין הפרטי והסכימו להסתלק מרכושם, שבא עליהם במפתיע. הם עמדו בפני הפיתוי ושמרו אמונים לשיתוף, לשוויון ולחזון. בין החברים האלה לא מעטים שזכו לרבבות לירות וכאלה שיקבלו גימלאות חדשיות לכל ימי חייהם."

*

מי שנזדמן לו לקרוא את היומן של “בני קריניצה” ² הקבוצה הקומוּניאלית החולמנית שנוסדה ברוסיה לחוף הים־השחור לפני תשעים שנה, לערך – ימצא אולי רק שם הקבלה לתום־הלב ולעומק־האמונה העולים מדבריהם של חברי הקיבוצים, שהובאו כאן ושלא הובאו כאן, בענין המר והדאוב של הפיצויים מגרמניה. ואימתי? – שבעים שנה אחרי קריניצה, חמישים שנה אחרי ראשית דגניה, בעולם מפוכח וקשוח כעולמה של תקופתנו ובישראל המפוכחה כמוהו, אם לא – ממנו.

" ––– אני מבין היטב את כל אחריות החובה שאני מקבל על עצמי, אני מקבל אותה בהכרה ברורה ובלי כל כפייה חיצונית ––– ככל שתגדל חירותי הפנימית, כן חושב אני, יתרחב ויתגדל חוג חובותי."

כך כתב אחד מחברי “בני קריניצה” (“בני המעיין”) ביומנו, על חוף הים־השחור, ב־1889. אפשר לצרף את הדברים אל פרוטוקול השיחות של התנועה הקיבוצית באמצע המאה הזאת – עם יתרון מופלג לאחרונה, שעיצבה כך חייהם, שעיצבה כך חייהם ומושגיהם של רבבות, דרך המשך והתמדה.

*

ודאי: אנו יודעים – מן השמועה ומן ההרים ומשיח עם ידידים וחברים – כי הפיצויים מגרמניה חרצו חריצים עמוקים בדיוקנה של החברה הקיבוצית: שינוּ נורמות מקובלות ובוודאי פיזרו זרעונים של אי־שוויון שנביטתם עדיין לא נסתיימה. אנו יודעים מה – מטבע הדברים – יכולה להעלות על פני השטח בעייה שנמזגו בה דמים וקרבן; ירושת טבוּחים ויצר ההתקיימות – על כל גילוייו – של השרידים; תחושת השייכות האישית אל האסון וממילא יצר הבעלות האישית על הפיצוי ומולם – צו של חברה, שהשוויון הוא תו־היכר המוסרי שלה וצידוק לעצם קיומה הנבדל. אין ספק כי חותמה של מערבולת נוראה זו, של יצרי־לב טובים ושל חמדנות שבטבע האדם, ניכר בכל קיבוץ שאליו חדרו הפיצויים מגרמניה וניצבו בככרו כשלד העולה מן ההריגה, או מילאו את אווירו כפיח מן הכבשנים.

אך חרף כל הגילויים השליליים, שגם הם לא חסרו במערבולת הזאת, רצינו עם קריאת קטעי הפרוטוקולים וההתחבטויות והלבטים האישיים והחברתיים – לקום ולהרכין ראש לפני התנועה הזאת, לפני ההנהגה ולפני אנשי־השורה. לפני שיעור הקומה. עצם ההתחבטות, עצם המאבק של אדם וחברה עם יצריהם, עצם אסירת המלחמה הזאת – הם גודל־רוח אנושי שאיננו שכיח עוד. שבעתיים כך – נוכח פניה המעוקמים והמתעוותים של החברה הישראלית בימינו.

*

מה עוללו השילומים והפיצויים לחברה הישראלית כולה? – דבר זה עדיין לא נחקר ושמא אין כלל צורך לחקרו. אם נחפש מקורם של מושגינו הנוכחיים המעוּותים על רמת־החיים הרצויה, אין זה מן הנמנע כי נמצא אותו כאן. זרמי הכסף הזה שלא בא מיגיענו, כמו שטפו כסחַף כמה מושגים על מותר ואסור, מוצדק ושאינו מוצדק, יאה ושאינו יאה ברמת־חיים של יחיד וציבור. השואה – כך שגור בפי המליצה – “ציוותה עלינו את החיים”. אך אנו הרחבנו צו זה גם על רמת־החיים, כאילו ציווּ עלינו הניספים לחיות טוב יותר בגין עמלם השדוד.

כי השואה וספיחיה הביאו עמם מיפגע שלא ניצפה כלל. הפיצוי – הדל ביחס – שניתן לשאירים על הריסת העם ובזיזת רכושו, גרם להשחתה לא־מעטה של פרצופנו המוסרי. ההיתר, שנתחייב מתוך צו־הקיום של המדינה, ליטול כל גרגיר של שילומים כדי לבצר את התקומה הלאומית, הוא – אולי יותר מכל דבר אחר – התיר את כל הרצועה גם ליחידים.

מתוך השואה ומתוך אפס־שילומיה נסתייענו כאן בבניית עצמנו כאוּמה והרבה תלמים המתוחים על פני הארץ – מעפר השילומים האלה נתחחוּ. אך לא פחות מכך צמח מתוך השילומים – ובעקיפין גם מתוך שלומי היחיד – שדה־ברקנים חברתי גדול ויבּלית מוּסרית השולחת גידיה אל הדורות. התשובה האמיתית לשאלה: מה עולל לנו היטלר? איננה מתמצית בציון עוּבדת הטבח האכזר של שישה מיליון יהודים. מעלליו של אותו מטורף ושל אומתו חורגים מעצם הטבח האיום הזה ומזמנו, וחותמם יהיה טבוע בקלסתר העם ובהתפתחותו לאורך הימים. אבל לא רק בכך שנסתמו פלגי־המים האדירים שעליהם היה שתול עצנו הרוחני. אלא גם בכך שהגמול – המיזערי, המבוטל – למעשה־השוד האיום גרם לא מעט להשחתת דמותם של הנותרים. ברמץ של השואה הדלקנו לא רק את לפיד־התקומה אלא גם את היצרים האישיים להרבות נכסים, לנקום נקמת הביזה הגדולה בטיפוּח השפע של עצמנו; לעשותנו מאמינים – מתוך הכרה צלולה או מתוך היסחה המכוּון – כי יתרון החומר שאנו מוסיפים לעצמנו וכל עיטור או סטיו שאנו מוסיפים לבניינינו מתוך גמוּלים אלה – הם, כביכול, חלק מנקמת היהודים במרצחיהם.

*

אלה הם הרהורים צורבים, שבין שייכים לנושאנו במישרין בין בעקיפין אי־אפשר כלל שלא יתעוררו מיד עם איזכור הצירוף “פיצויים שמן השואה”.

אך אפילו תוך הרהור כבד זה עולה המסקנה כי היתה, ככל הנראה, מידה נאצלה מאד. מדודה ובררנית, בגישת התנועה הקיבוצית אל השילומים האישיים – יותר מבגישת מזוּכּים אחרים בפיצויים אלה. העקרונות שנקבעו, שלפיהם רוב האמצעים האלה יופנו למפעל תרבות וחברה מרכזיים של היחידה הקיבוצית כולה ולא להשבחת מעמדם החמרי של החברים או של הקיבוץ – הם ההקפדה על השוויון, שהוא ערך בסיסי בחיי החברה הקיבוצית, כמו נתמזגה ועלתה בקנה־אחד עם הזהירות המוּסרית המתחייבת מעצם אופיים של דמי־שילומים אלה. דמים – בכל משמע.

או שמא אנו נוטים לחשוב כך מפני שלבבנו אפוף הצינה תר אחרי פינת־אור לחמום בה? – אפילו כך לא נחדל לפלל שאמנם כך ייראה אי חברתי מופלא זה של ישראל עוד ימים רבים.

21 בנובמבר 1975

---

מפנקס הזמן - א. מסע מתוך היער

מאת

ישעיהו אברך

את ימי חול־המועד פסח בילינו במסע אנטי־אביבי לחלוטין. הצבעונים והחרציות התרוננו בערוּגות הבית כבכל אביב. כליל־החורש נקש על החלון בפקעים סגולים. ורק השַחרוּר פנה לנו עורף וכבש את מָקורו הכתום בגבשושית עפר, עד כי צבעו נמזג עם האדמה כגוש אחד של אפר. גוון זה, ולא שום גוון אחר, השליט עצמו על המסע כולו.

יצאנו, עם שלום חולבסקי¹ למסע עם “יחידה פארטיזאנית יהודית על שם ז’וקוב”. הלכנו עמו ועם חבריו בדרך שהיה בה הכל – השלגים והכפור והבצה הטובענית ושלכת נוראה של עם גווע ובדידות וצלמוות – רק לא ציוּץ אחד של אביב. לא פּרפר אחד לבשורה. חדלון איום ובתוכו זיקים, בלתי מוסברים בשום הגיון אנושי, של אמונה.

*

אולי זה תרגיל מאזוכיסטי שאנו עצמנו איננו יודעים פשרו. אבל ספר על השואה איננו יכולים להניחו לקריאה לעת־מצוא. הוא דוחק את כל האחרים במדף הקריאה־הפעילה. הוא מתחיל כמעט לקרוא את עצמו ומצרף אותנו אליו. ואנו עושים את כל הדרך עם המסוּפר בו. עם המסוּפר – כי אילו נקראנו לעשות עמו את הדרך בפועל ממש, ודאי היינו מצטרפים כבר בראשיתה האיומה של הדרך אל נוף־השלדים היהודי בבוֹרוֹת אירופה.

ספרים מן השואה הולכים ונערמים בספרייתנו וגם אילו היו הדברים המסוּפרים בהם דומים זה לזה כשתי טיפות־דם היינו מצוּוים לקרוא כל אחד מהם מקרא־חובה, עד שורתו האחרונה, ולא להניח שום ספר כזה כשדפיו מחוּברים, קיראו לכך הזדהות, קיראו לכך אשלייה של שיתוף־גורל – זה מקרא־חובה, לא חובת המינהג, לא חובת האבלוּת ואפילו לא חובת־הלקח שהיא בעינינו ראש כל החובות. זוהי חובת הלבבות, אין לה מניין סידורי בסעיפים של קודכס מחייב. אולי אין לה גם הסבר של הגיון, אם אתה מחוייב בה, לבך מחוייב בה, מעצם קיומך כיהודי עלי אדמות, על כל אדמות, גם על אדמתך.

אבל שום ספר כזה אינו דומה לחברו, כשם ששום חיים אינם דומים לחבריהם ושום מוות אינו דומה לחברו ושום דמעה אינה דומה לחברתה ושום יבבה של תינוק מעוּנה אינה דומה לחברתה. דמו של כל אדם שותת אחרת. דמעתו של כל אדם זולגת אחרת. כך הדמע. כך הזעקה. כך סיפור הדברים ותמונתם.

השואה בצבעוניותה האיומה. האסון באלף פניו. באלף שׂטניו.

*

מתוך חיי היער של שלום חולבסקי, עולה פרק נוסף במעללי־גבורה יהודיים בעת השואה, גבורה שאין בה – ולא יכלה להיות בה – שום תכלית של הצלת הנפש, כי הכל כמעט גזור היה מראש לחוסר־תקווה. אך עולה מתוכם גבורה עילאית של הצלת כבוד אדם המנסה לגבות ראשית חשבון־הנקם, אפס קצהו, עוד בהתחולל הטבח.

על מלחמת־פּארטיזנים נואשה זאת עוד יכתבו רושמי הקורות, אך מתוך חיי היער בספרו של שלום חולבסקי עולה וניצב כנד הגילוי המיוחד: האיבה ליהודים הזרועה בחלקים שונים של מעגל הלוחמים בנאצים, מעגל בתוך מעגל, בקבוצת הפּרטיזנים עצמה. מלחמה משותפת בשונאי־ישראל, תוך מידה־לא־מבוטלת של שנאת ישראל.

רדופי־האיבה הזואולוגית של הנאצים מבחוץ נמלטו הנועזים והנחרצים מבין היהודים אל היער, אל הכפר הבילורוסי או האוקראיני, ומצאו שם לא פעם, אם כי בלבוש אחר, את אותם השטנים עצמם שמפניהם ברחו ושבהם ביקשו להילחם ממעבה היער.

––– הופיעה יחידת שוטרים ביאלורוסים מלוּוה על־ידי קבוצת גרמנים. השוטרים היו במצב־רוח מבודר ושרו:

על פני פסגות ומישור שורותינו נצעיד

יהודים וקומוניסטים נהרוג ושמיד.

––– ו “הגויים שעבדו בשדה, בקציר שחת, תפסו את פייבל וערפו במגלים את ראשו.”

ודאי: לא כל הנכרים כך. אך שנאת־ישראל המגושמת באירופה המזרחית, הסלאווית, כמו השמיעה קול שני, מתואם ומלווה, לצד הקול הראשון, המכניע, של אירופה המערבית, הגרמנו־רומית. מבחינת האיבה ליהודים מצא, איפוא, פטיש את סדנו ו“גויים שגוייסו לכרות בורות – הלכו לעבודה זו בשמחה לקבור את היהודים” – עדות חולבסקי.

*

ספרו של חולבסקי, כמו ספרים אחרים המספרים את השואה, ממלא גם תפקיד חשוב בסוגיה הסבוכה למדי של הגיאומטריה המוּסרית, שבה אנו נלבטים מראשית ההתישבות הציונית בארץ ישראל. כחלק מתורת הספק והכפירה, ההולכת וקונה לה אחיזה בשורות משכילים ונוער־שוליים תיכוני, פותחה באחרונה גם אסכולת הסימֶטריות שבצידקת שני העמים הטוענים לחזקה לאומית של אדמת ארץ ישראל. סיפורי השואה – וסיפור מלחמת הפארטיזנים היהודיים בכלל זה – מוסיפים עוד ערך כבד־משקל המטלטל את הסימֶטריות המדומה הזאת טלטלה עזה. אמרנו עוד ערך – וזה בנוסף לערכים אחרים היוצרים א־סימֶטריות חריפה ומטים את הכף. נמנה רק את המרחב הערבי העצום, שבו יכולה כל קהילה ערבית, שאינה שרוייה כלל בסכנת כלייה פיסית, למצוא גם את גאולתה הלאומית, גם את פדות־נפשה הרוחנית. מנינו – ולא נוסיף כי לא בכך ענייננו הפעם.

ענייננו בהקשר דברים זה לומר כי אשר עוללו לבני־העם הזה בתקופת פריחתה של הציביליזציה המערבית בראשית המאה הזאת, אשר עוללו לחברה היהודית בימים שבה נתלבלבו באירופה הרעיונות החברתיים־המהפכניים הנעלים ביותר – לא עוללו בהיסטוריה האנושית לשום עם אחר, מזרחי או מערבי. תקומתנו אולי צמחה גם מעיי האפר אך בשום־פנים איננה גמול לכך. היא איננה משיבה לחיים את השרופים באש ולא תשיב עוד לעולם לחיים את כל אשר נשרף עימם ביצירת־עם בהווה ולעתיד. אך התקומה היא ראשית־ביטוח מפני הישנות האסון. שום עם לא התנסה בכך. ומבחינה איומה זאת – אין לשום אומה עדיפות עלינו.

*

ענין אחר שאינו מרפּה הוא: החתף, פתאומיות המהפך. הקושי להאמין או לתפוס בכלי־השכל כי מערכת־חיים של נטע ושורש – המתנהלת על מי־מנוחות או על מי סער, אך מצויינת בסימן של הקבוע והיציב – כמו נשטפת בבת אחת כּבמהפכת זרם ונמחקת מעל פני האדמה. מערכת נושמת של חיי אדם וחברה, מארג של יצירה וחינוך והישג אנושי – נקרעים בן רגע, נעקרים ואינם. לא בידי הטבע. לא בטייפון של אקלים. בטורנאדו של אדם. במעשיו. בעצם ידיו. זה עתה היו – ואינם עוד. רק לפני שעה היה השולחן ערוך, והמפה פרוּשה ומנורת־השבת מפיצה אור ומשפחת־חיים־ותקווה של אב ובן ונכד מסוּבּה לשולחן, ובן רגע – שאייה. ובשאייה פרטית כזאת, שאיננה פוסחת על שום יחיד, על שום אשה, זקן או טף – נמחק עם.

… וְנֵעוֹר הָרַעַם וְרָגַז וּפִתְאֹם

יִתְפּוֹצֵץ עַל ראשְׁכֶם

וְקַמְתֶּם מִשְׁתָּאִים וַחֲרֵדִים,

מֻכֵּי סַנְוֵרִים וְתִמָהוֹן

נִזְרָקִים מֵאוֹר אֶל עֲלָטָה…

(“קִרְאוּ לַנְחָשִים”, לח. נ. ביאליק)

החיים הנורמליים, הזורמים להם בערוצם הטבעי, אינם יכולים כלל להעלות בדמיון את מראה המהפּך, את ניגודם החד כלהבו של תער, את האפסוּת והחידלון שלאחריהם. אין אתה יכול כל שעה משעות חייך לחיות בשניוּת איומה כזו של הוויה רגועה וקיימת מזה ושל דימוּי החידלון האפשרי – מזה. אין אתה יכול זאת כיחיד ואין אתה יכול זאת כל שעה כעם. כל שעה – לא. אבל אומה שנתנסתה בכך – אינה פטורה לשוות לנגד עיניה מזמן לזמן גם פּאנוראמה זאת של האימה. בלתי סבירה, בלתי הגיונית, בלתי מתקבלת על כל השפוּי והצלול – אך לא בלתי אפשרית עוד. כבר היתה אפשרית פעם.

*

את המישנה הציונית הסדוּרה, עם חיזוי מדוייק למדי, למדנו ב“מדינת היהודים” של בנימין זאב הרצל. אך את הצוואה הציונית האמתית, צוואת החוייה הגזורה להסעירנו כל עוד רוח באפּנו, הניחה בוודאי הנערה הפליטה מגיטו ניסביז':

“כבר הייתי רוצה להיות בארץ ישראל לפני מותי” – ובהפטרה רוויה ייאוש: “בין כך ובין כך אהיה בארץ ישראל. ולוּ אחרי מותי.”

שמא, עם קריאתנו בספרו המסעיר של שלום חולבסקי ועם כתיבת האותיות העבריות האלו, שבהן אנו חורתים דבריה וזכרה, אנו מביאים אותה ואת הערופים האחרים ביער היהודי האיום באירופה – אל מחוז חלומם.

ב. פינאלה: פרס

שנים אחדות חרשה תכנית “ניקוי ראש” בטרשי ההומור הישראלי, בהצלחה פחותה או פחותה יותר, אך את הפרק הסאטירי האמתי – ואולי המבריק ביותר – הגישה לנו בשבוע של פסח, כלומר: לא היא, שופטיה.

נימוקי השופטים – יש להודות – הם כמעט טראקטאט פילוסופי ואילו לא קדמו להם בכך יוונים נשוּאי־פנים, אפשר היה לראות באמנה זאת חידוש של ימינו הנאורים. “התכניות ממקדות את המבט בתרבות הפוליטית והחברתית של ישראל ומשתפות את הצופה בראייה ביקורתית ובמבט רענן (על) הנעשה סביבו.” רענן. מינימום.

עד כאן לשון האמנה השיפוטית בכתב. אלא שהיושב־ראש הוסיף עליה מורה־נבוכים בעל־פה: “רצינו – אמר הפרופסור בשידור־רדיו בשבת האחרונה – לשבור את המוסכמות של אירועי יום העצמאות”. ענין לנו, איפוא, לא רק בהנמקה מדעית־שכלתנית אלא גם במשאת־נפש “לשבור מוסכמות”. לרמה מתוחכמת כזו של שיפוט, חובה להודות, לא זכו הרבה ערכאות בישראל. גם לא ערכאות לאמנות.

*

את הלהיטות הזאת לשבירה כאל מעשה־בראשית – קשה קצת להשיג. המוסכמה הגדולה ביותר בימינו היא כמדומה, השבירה עצמה והיא עוברת כחוט־שני כל ימות החול והשבת, עם פרס ובלי פרס. בהרבה טורים של עתונות, בכלי התקשורת החזותיים והשמיעתיים, ואין הפרופיסור הנאור ושני חבריו לשפיטה מחדשים מאומה אם הם מנסים לשבור עוד שריד אחד הנראה בעיניהם מקוּדש. שום דבר אינו שיגרתי בימינו יותר מן התאווה לניפוץ השיגרה והיא דגלם של רבים – אולי רבים מדי – שאינם מתיימרים כלל להיות לא שופטים ולא פרופיסורים.

אגב, גם העצמאות גופה – יותר אולי מאירועי יום העצמאות – היא מוסכמה מיושנה ושיגרתית מאד, שכמעט מעלה עובש במאוויי העם במשך כאלפיים שנה. אין, איפוא, פלא שאתה מבחין פה ושם גם בניצנים של תאווה – מודעת או בלתי־מודעת – לנגוס גם במוסכמה המיושנה הזאת עצמה ולא רק באירועיה. המשכו של מבט רענן.

אך אם אמנם היה את נפש הפרופסור וחבריו לנתץ מוסכמות – יכלו לנתץ מוּסכמה של תפלוּת שבה משוקע הסרט הישראלי ולפתוח בו פרק יהודי או לפחות את מערכת הפרסים החדשה הזאת שנגזרה עלינו – פתיחה יהודית. חג העצמאות יאה לפתיחה כזו. גם הימים שקדמו לו, ושעליהם ייחדנו את הדיבור בפרק הקודם, היו מצדיקים אותה.

“המכה השמונים ואחת” – היא האוברטורה האמתית, ההיסטורית, האנושית, לכל קולנוע ישראלי, אם נגזר עלינו שיהיה כזה. ביימה אותו ההיסטוריה עצמה ופעלו בו כל הנפשות העם היהודי באירופה, והוא נרקם חוט־לחוט מלבם של משורר עברי גדול ושל עמיתיו ממדליקי הנקם והמרד. היה טעם לפתוח מערכת הפרסים כך, ורק ברבות השנים לדשדש באבק גדולים בשטוקהולם, בהוליבוד ובכל מקום שעיננו החקיינית מגעת.

אבל גם השורש הוא, כידוע, מוסכמה וכבר שמענו מה יש לעשות במוסכמות.

*

בצד יעקב מימון ורבקה גובר ורב קפאח וגרשום שלום ואחרים שקיבלו – או יקבלו – את פרס ישראל על תרומתם שלהם לאחוות יהודים ולחכמת ישראל, יקבל אותה, איפוא, השנה גם המפיק של “ניקוי־ראש”. פרק הומוריסטי כזה – יש להודות – כותבת חכמת־ישראל רק אחת לשמיטה. השנה כתבה אותו.

לפני זמן לא־רב זיכו חכמי־שיפוט אחרים מחזאי ישראלי צעיר, נושא בשורת השבירה בניחוח משלו, ב“פרס שז”ר". גזירת השופטים לא היתה כל־כך לטעמו של הנשיא המנוח ועם כל אצילותו הפטיר הערה של תמהון. דבר־ההערה גונב לאזנו של חתן הפרס, נפגע ולא הופיע לבית הנשיא לקבלו. נעלב ולא עלב. לימים אמר הנשיא המנוח למי שאמר: “שמי – מילא. אבל מדוע חייב דווקא אני להעלותו לתורה?”

*

אילו הוגש לחתנים אלה פרס המבקרים – לא היתה עיננו צרה בהם. מבקרים אחדים אמונים על אנליזה כימית־כמעט של פרק מפרקי ההומור הזה ויודעים במלומדות עילאית לפלות את הכינמת הסאטירית הזאת עד אחרונת ביציה. אך את ה“אוסקר” הזה יצטרכו להגיש להם בבניני האומה בירושלים לא מבקרים רק ראש הממשלה. איך יגישו בכלל אם לפני זמן מה פירקו כל אבריו, עד אחרון בהם, ונטלו ממנו קודם כל את הגפיים. במה יגישנו?

בקיצור: פרס ישראלי? – כמובן! איש לא הצחיק אותנו עד כה פחות מהם. איש לא

שיטה בנו עד כה יותר מהם.

*

לאחר תגובה ספונטאנית־מעט, למקרא הידיעה המוזרה ולמישמע הסברי המונחים – אתה מנסה להפעיל מידה של הגיון ולראות את הדברים מזווית מפוכחת יותר. ככלות הכל, תרבות־החיים היומיומית שלנו נקבעת עתה לא על ידי הרב קפאח ויעקב מימון אלא על ידי “מושל יריחו”, “מלכת האמבטיה”, “ניקוי ראש” ודומיהם. גם אמצעי התקשורת – והאור הזרוּע מהם יום־יום הם או בבואתה של תרבות־חיים זאת או חלק מהותי, אורגני, שלה. ואם זו האמת וזה מראה־הנוף מסביב מה טעם יש להתעקש ולהעמיד בצמרות האילן דווקא זמירים כאשר בגזעו שורצים הזחלים באין מכלים.

איננו בטוחים אם לכך דווקא נתכוון ידידנו חיים איזק במחצית השנייה של שאלתו: "ומדוע, באמת, לא?² בשורותיו לפני שבוע. אך אם אנו מקבלים דמות תרבותנו המתהווה כפשוטה – שמא נכון הוא להתאים יותר את הצמרות אל הגזע במקום להרים תמיד קול־צעקה כאשר כמה זחלים, מתוך עדה גדולה רוחשת, מצליחים להגיע אל אמירי הפיסגה. בסך הכל, אם להם הגזע – תהי להם גם הצמרת.

מוטב, איפוא, שנחיה זמן־מה, תקופת מעבר בלבד, בדוּאַליזם רוחני שבו ידלגו על הרי פרס־ישראל הוגו ברגמן ז“ל עם יוסף מונדי; בן־ציון דינור ז”ל עם מוטי קירשנבאום – עד שבסופו של הזמן – והוא, כנראה, איננו רחוק – יצטלל איזה מוניזם תרבותי־רוחני עם חנוך לוין, י. סובול, יוסף מונדי ומוטי קירשנבוים בגזעו ובצמרתו גם יחד. שוורים אלה של תרבות ישראל לא ייחסמו עוד בדישם. אם הם השורש והגזע – יהיו להם גם האמירים, גם הפסגות.

29 באפריל 1976

---

דילֶמה בוינה

מאת

ישעיהו אברך

א.

ההיסטוריה היהודית מזמנת לנו מעת לעת נושאים לוויכוח הנמטרים עלינו במפתיע כאבני אלגביש. נפוּצת היהודים אל גולה חדשה מיד עם צאתם מברית־המועצות, היא, מצד היותה נושא לענות בו, אחת האבנים האלו. אלא שגם הבלתי־צפוי ביותר מוצא אותנו ערוכים ומיושבים, והדברים שעלינו לעשותם מבוהרים לנו מיד כשמש בצהרים. וכיוון שהם בהירים עד סנוורים אנו מבקשים לפתור אותם מיד. בלי איבוד זמן. מכל מקום: איננו נבוכים. נ אנו יודעים תמיד ובכל שעה מי הם, לערך, עוכרי־ישראל באותה שעה – ואם אנו יודעים זאת, כבר אין בעייה איך לטפל בהם. יש אבחנה – יש דרכי־טיפול.

שורות אלה באות ברוב היסוס להחזיר לנו מעט מן המבוכה שדין היה כי תרד עלינו עם ההתרחשויות האחרונות בקרב יהודים יוצאי ברית־המועצות בוינה. מבוכה לצורך בחינת עצמנו.

ב.

על שלוש מטרות עיקריות נטושה המערכה של העם היהודי מאז המפכה הבולשביסטית בברית־המועצות – מערכה שהוחרפה מאד בשני הדורות האחרונים שלאחר המלחמה:

א. על קיום חיים יהודיים עצמאיים, עם כל סימני ההיכר שלהם, בברית המועצות גופה;

ב. על זכותם של היהודים לצאת מברית־המועצות;

ג. על זכותם לעלות לארץ ישראל.

המטרה הראשונה לא הושגה. לא זו בלבד שלא הושג החיוב אלא שהעמיקה השלילה. מראשית המהפכה – וביותר לאחר מלחמת העולם השניה – נמשך תהליך הריסוק של כל תא מתאי הקיום הלאומי העצמאי של יהודים בארץ זאת. במעשה מכחיד, שיטתי ועקיב, נופצה לרסיסים מערכת־הייחוד של החיים היהודיים על כל גוניהם – והדברים ידועים. טבח הסופרים היהודים הוא גוּלה רצחנית במערכת השמד הזאת, אבל הוא רק חלק ממנה. בברית המועצות נותרו בחיים כשלושה מיליוני יהודים, אך תרבותם וסימני הייחוד הרוחני שלהם נקברו ברציפות ודרך שיטה קבורת־אחים. בצד הבאבי־יאר הפיסי שיצרו הנאצים בתוך ליבה של ברית־המועצות יצרה ברית המועצות עצמה באבי־יאר רוחני ליהודיה – לא רק בקיוב. אולי אחד החזיונות הבלתי מושגים ביותר הוא שחרף התמורות העזות שעברו על ברית הריפובליקות הסוציאליסטיות בין סטאלין לכרושצ’וב לברז’נייב, לא הועלה – ולוּ גם לשם בחינה־מחדש בלבד – אלמנט זה של יחס לתרבות היהודים ולקיום ייחודם הרוחני. מימי הסוציאליזם המתגשם ברוסיה זרמו במשך הדורות כנהר־אדירים, העלו נחשולים, גם שינו כיווּן, אך את האצות של מגמת החורבן הרוחני של היהודים – לא שטפו.

ג.

היסטוריונים שיבואו עם הדורות יגיעו אולי גם כאן למסקנה – המתחילה להזדקר כ“ערוגה של סכינים” גם בעקבות השואה הפיסית שפקדה את היהודים באירופה – כי השלווה היחסית שבה צפו היהודים שמחוץ לברית־המועצות בתהליך ההכחדה הרוחני שהתחולל בתוכה, גם לה חלק בהימשכותו הבלתי־מופרעת של תהליך זה עד שהגיע לשיאו הנוכחי.

מול שני דברים – עשוי רושם־הקורות לציין – עמדו יהודי העולם והנהגתם מוכי קהות ואטומי־תפיסה בלי שום כשרון של ראיית־הנולד או ראיית־הגווע:

א. מול התפתחותה של ההשמדה הפיסית ושיאיה האפשריים בגרמניה;

ב. מול התפתחותה של ההכחדה הרוחנית ושיאיה האפשריים שלה בברית־המועצות;

בשני המקרים יצאה היהדות וידיה על ראשה. והיא עומדת לפני שני הבאבי־יארים האלה כלפני מצבת־עדות אחת, אם לעוורון אם לחוסר־אונים אמתי של העם היהודי.

ד.

אינו יודעים אם מלחמה זאת היא אבודה ואם פרק זה אמנם נשלם וגם תם. ככל שאין לבנו הולך אחרי הרבה מהגדרותיו של ד"ר נחום גולדמן ־ אפשר שלא להודות כי בעניין זה צדק כנראה מאתנו ואמר בעבר כמה דברים שהמציאות הסובייטית, לדאבון־הלב, לא הזמינה אותם. המלחמה על קיום חיים יהודיים שם היא, כנראה נושא שיהיה צורך להחזירו אל סדר־יומו של העם היהודי אולי דווקא לאחר שהחלה העלייה ולאחר שהוכח כי ציבור גדול של יהודים יישאר ימים רבים גם בארץ רחבת־ידיים זאת.

שתי המטרות הנותרות – עוז המלחמה עליהן אינו צריך לחדול לרגע. ציונים ככל שנהיה, הרצליאנים ככל שנהיה, בורוכוביים ככל שנהיה – חייבים נהיה להודות כי לפנינו שתי מטרות: יציאת היהודים מברית־המועצות – אחת; עלייתם לישראל – שתים. שתי מטרות, שלדאבון הלב לא תמיד ניתן לעשותן אחת.

ה.

ולפנינו שתי מטרות – כי אם אמנם ארץ־הסובייטים היא ארץ־תלאוּבות ליהודים גם בקרב ארצות הפזורה; אם נכון הוא כי ארץ הקומוניזם היא בשלבי התחתית של סולם הגלויות שבהן נפוצים יהודים ואם נכון הוא שישיבתם של היהודים בארץ ההיא מחישה את ההכחדה הרוחנית שלהם יותר מישיבתם בכל ארץ אחרת – הרי כל מה שאפשר ושניתן לעשות כדי להוציאם משם הוא מעשה גאולה לעצמו. אם אפשר להוציא יהודים ממקום שאין להם חופש לבחור בתרבותם ובייחודם אל מקום שבו הם חפשים לעשות זאת – חובה. גזירה, לעשות הכל להוציאם משם, אפילו יבואו לגולה אחרת.

ו.

כל יהודי שהוצא משם, עדיין לא נגאל לחירות – אבל יצא מעבדות. ייתכן כי גם בצאתו משם יפנה לאזורים הנושאים עימם סכנה של התבוללות, יפול על צווארה של תרבות נכריה, לא ידבק במורשת עמו ויראה את ביאת־משיחו בעצם הפדות מארץ הסובייטים. אפילו כך, היינו: אפילו יפנה לאחת מארצות הפזורה היהודית ולא אל ארץ תקומתו – עדיין הצלתו הצלה. לא שלמה, לא מהפכנית – אבל הצלה.

וההצלה היא כבר בכך שמעתה ואילך הברירה אם לחיות חיים יהודיים; אם לחנך ילדיו בלשון עמו – היא בידו. הוא יכול לבחור בהיצמדות למורשתו הרוחנית העתיקה, הוא יכול לבחור בשכנות־של־אחווה עימה, הוא יכול לבחור בניתוק ממנה – אבל זו הפעם הראשונה לאחר כששים שנות מהפכה – הברירה בידו. הוא אינו כפוי על ידי שום שלטון; הוא איננו משולל ברירה בין כמה אפשרויות – הוא אדון לבחירת רצונו. הפקדת חופש הבחירה בידי היהודי עצמו הוא־הוא אחד הדברים שעליהם נלחמנו עם השלטון הסובייטי מאז. הנה היא ניתנת ליהודי. מחוץ למלכות הסובייטית – אבל ניתנת לו. זהו הישג יהודי חשוב ויש לראותו בפרספקטיבה היסטורית, לגבי כל מה שניתן להפיק ממנו, ובריטרוספקטיבה היסטורית, לגבי כל מה שקדם לו – כדי לתפוס כל משמעותו.

ז.

ודאי: עם יציאה זאת ועם הקניית זכות־הבחירה הזאת עדיין לא הצלנו את היהודי הצלה שלמה, הצלה ציונית. ומבחינה ציונית אפילו נטלנו עלינו סיכון: הנה קראנו להם דרור והם פּנו בחלקם לגלות אחרת, ועין־הסובייטים רואה ופנקסם פתוח וידם רושמת. ואף על פי כן – אין ברירה. דברי ימי היהודים – לפני השואה וגם אחריה – רצופים החמצות כאלו של גאולה שלמה או אפילו ויתור עליה, ואי־אפשר להפעיל את כוח־הרצון של היהודי או את לבו במנוּאַלה, היא גלגלת־יד, מבחוץ. אפילו היא גלגלת־יד ציונית.

נהירת היהודים אל ארצות־הגולה שמעבר לים ולא אל ישראל נתקיימה גם מיד לאחר השואה הגדולה ורק חלק מניצולי השואה הזאת בחרו בישראל כמחוז מיבטחם. זו עדות מצערת אחת. אך העדות הנחרצת – ושמא המכאיבה ביותר – היא, למגינת הלב, נכונותם של שלושים רבוא יהודים שכבר טעמו טעם גאולה – להיפרד ממנה ולחזור אל חיים של פזורה, שבהם נמשך תהליך ההתרוקנות והאזילה של החיים היהודיים. שלוש מאות אלף יורדים – יעידו.

הרי שעיוורון יהודי ואי־ההעדפה הציונית אינם נחלתם של יהודי ברית־המועצות בלבד ומבחינה מפוכחה זאת ראוי לומר כי אם ששים אחוזים מיוצאי ברית־המועצות בוחרים בישראל הרי זה הישג ציוני חשוב שאין לבטלו ואין בו בשום פנים כדי להטיל יאוש.

ח.

וזהו הישג ציוני אם נביא בחשבון כי כששים שנה לא ניתנה ליהודים שום אפשרות לגיטימית של התארגנות ציונית או של חינוך עברי בכל שלב שהוא. אם לאחר ששים שנים כאלו, קרוב לששים אחוז של היהודים משם רושמים את “ציון” כיעדם האמיתי – ספק אם היה בתולדות הציונות חזיון מפליא מזה להעיד על חיוּתה ועל שרשיה הסמויים בנשמת האדם היהודי, יהי חינוכו אשר יהיה.

יתר על כן, אם השואה בגרמניה לא הבריחה את היהודים הברחה גמורה ומוחלטת – כדי סלידה וחלחלה – מארץ ההריגה והמוות; אם עדיין נמצאים יהודים לא מעטים החוזרים ומשתקעים בברלין ובפרנקפורט – לא היתה כלל סיבה להניח כי משטר קומוניסטי, שלפחות לא השמיד את היהודים השמדה פיסית, יעקור מלב היהודי כל גרעין של אזרחות קוסמופוליטית ויקשור אותו בטבורו הרוחני קשר אכסקלוסיבי אל מולדתו העתיקה. לא כל גולי בבל שבו אליה עם הכרזת כורש (“מי בכם ––– ויעל”); לא כל הציונים נהרו אליה עם הצהרת בלפור ולא כל היהודים זרמו אליה עם הכרזת ריבונות ישראל – אפילו לא כ"ח שנים אחרי ההכרזה.

ככלות הכל, מותר לקצת יהודי ברית־המועצות בצאתם ממנה להיות ציונים נוסח מיליונים מיהודי אמריקה או אנגליה או צרפת. המלחמה על משמעות ציונותם של יהודי תפוצות אלו היא, כידוע, מרה ועיקשת למדי, ואף על פי כן לא מאסנו ולא געלנו לא בהם, לא בעזרתם החמרית, לא בעזרתם המוסרית – ולא בעזרה המדינית, במקום שהדבר אפשרי.

יהודי מברית־המועצות, שבמשך כששים שנה היה מנותק מכל ההווייה הציונית המגשימה, זכאי לא פחות מכל יהודי אחר בעולם לגילויי־אחווה ולעזרה בצאתו מארץ המצוקה, היינו הך – לענין העזרה הזאת היינו הך – לאן פניו מועדות. לכן כל נסיון להשפיע על “היאס” או על “ג’וינט” או על כל ארגון יהודי אחר למנוע עזרה זאת – פסול בעינינו מעיקרו מבחינה מוסרית, יהודית ואנושית כאחת.

ט.

וחובה לזכור כי נסיון כזה פסול ביותר עכשיו, כאשר הציונות וישראל מבקשת להופיע לא רק כמנוף ממשי לקליטת יהודים אלא גם כמסעד וכמשען למלחמת יהודים על זקיפות קומתם בכל מקום שהוא. ככל שהציונות – וכל המתקראים ציונים – כבשו להם מעמד דומיננטי בארגוני היהודים בעולם – כן הם חייבים בדאגה ובעזרה ליהודים באשר הם יהודים ואין הם יכולים כלל לבדוק בציציותיו של יהודי במצוקה אם הוא ציוני – וציוני מגשים, דוקא! – או אם הוא סתם יהודי רדוף.

אין דבר הגיוני פחות, ואולי גם אוילי יותר, מלהביא לכך שיהודי אמריקאי שבעצמו יושב לרווחתו בארצות הברית, ימנע עזרתו מיהודי היוצא מברית־המועצות רק מפני שהאחרון אינו מגשים את הציונות בגופו – בעלייה. אין מוסדות היהודים והציונים יכולים לעשות כך לא מטעמי חובתם – ואפילו זו יומרת חובתם – כארגון יהודי כולל ומוסמך ביותר בוודאי לא מטעמי מוסר יהודי ואנושי. הם, ממש כמו כל אחד מאתנו, מצווים לשאת כל יהודי נדכא על שכם, ויהיה משאו כבד כאשר יהיה. המטבע "ישראל ערבים זה בזה " – נטבע, כידוע, עוד בטרם קמה ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית המורחבת לארץ ישראל.

י.

אנו יודעים היטב כי אין זה הצד היחיד של הבעייה וככל שאתה מעמיק לבחון אותה עם העומדים ליד המפחה יורקת־הגיצים הזאת – מתגלים בה צדדים חדשים. אחד מלוּבן מחברו. מסתבר, כי אין כלל שיעור למורכבות החיים היהודיים ולסביבות גורלם וכל צד וכל נימוק הם סוגייה סבוכה, שגם בה מעורבים זה בתוך זה עניינים של תועלת אישית ועניני מוסר – אישי, לאומי וחברתי.

יש יסוד ההונאה: אדם מודיע כי יוצא לישראל ופונה לקנדה. יש יסוד שלילת הזכות מן הזולת: אדם יוצא לבלגיה ונוטל מקומו של יהודי שנתכוון לצאת לישראל. יש יסוד החבלה המדינית: ניתן חיזוק בידי הסובייטים לטעון כי הסיפור על כיסופי היהודים בברית־המועצות לעלות לישראל – הוא בדייה, וכמוהו, כמובן, הציונות כולה. ועדיין לא מיצינו כל היבטי הענין המורכב הזה וסבכיו.

אף על פי כן יש לראות זאת כשאלה מוסרית כבדה שבין יהודי ברית־המועצות לבין עצמם ואין אנו יכולים לשים עצמנו שוטרים עליהם ועל התנהגותם המוּסרית ולוּ גם מן הסיבה הפשוטה שלא נתנסינו במה שמתנסים הם ואין אנו יודעים כלל לאיזו תחבולה היינו רואים היתר לעצמנו להזדקק אילו היינו תחתיהם. אנו יודעים כי החיים היהודיים בברית־המועצות אינם פתוחים לשום ויכוח צבורי ולאפשרות של הכרעה בינם לבין עצמם במשפט גלוי. אפילו כך אין אנו יכולים לעשות עצמנו מעורבים באיזה תהליך או נוהל העלול לקפח הצלתו של יהודי – ויהי מחוז־חפצו של היהודי אשר יהיה.

שואת היהודים בדור שלפני האחרון ניתצה הרבה נורמות מוסכמות של מושגי שקר והפכה אותם למלים בלבד ככל שהדברים אמורים היו בהצלה. אם יש יסוד של הצלה – פיסית או רוחנית – בהוצאת יהודים מברית־המועצות, הרבה נורמות מוסכמות כאלו יפוצו גם מפניו כמוץ מפני הרוח.

יא.

אלא שהדילמה הציונית האמיתית איננה רק בוינה. הדילמה היא כאן. היה זמן שהציונות עיצבה את מדינת ישראל – היום מעצבת מדינת ישראל את דמות הציונות בתפוצה. יהיה למדינה כוח־מושך – ינהרו יהודים לתוכה; לא יהיה לה כוח־מושך – לא יבואו יהודים לתוכה. עם היא"ס או בלעדיו. וככל שנחלש כוח־דוחף, בארצות־הפזורה החפשיות, ויהודים מחוץ לארץ ישראל יכולים לחיות גם בתנאי חירות יחסית מבחינה פוליטית, גם בתנאי רווחה חמרית – כך עולה שבעתיים חשיבות הכוח־המושך של מדינת היהודים, וכל אלמנט בכוח־המושך הזה מקבל מישנה כובד וחשיבות.

הדמות החברתית של ישראל – וזה מקיף גם את הריבוד החמרי, גם את ארחות־החיים, ההרגלים וההליכות של החברה הישראלית – נעשית מבחינה זאת חשובה לא פחות מן החזות הבטחונית. שום צמצום של עזרת היא"ס בווינה לא ידחף יהודים להגר לישראל דווקא, אם אורה של ישראל, לא ימשוך אותם אליה. אור של חברה שהיא עצמה, לפחות, עדיין מאמינה בציונות אמונה שלמה ולא מצומקה וקובעת אמונה זאת כפרימאט בחייה ובחיי אזרחיה; חברה שהיא עצמה עדיין מאמינה בעלייה, רוצה בעולים לא פחות מאשר בעלייה, וקובעת על פי רצון זה דרכי התנהגותה יום־יום, רמת תאוותיה החמריות, מושגי צידקתה ומושגי עוולתה; חברה שבעבר הלא־רחוק עדיין לא התביישה להגדיר את יעדה כחברה חלוצית. אל חברה

כזאת עשוּיים יהודים להימשך גם עתה. אי־אפשר להביא יהודים לישראל רק בכוח שלילה מיכנית של כל ברירה אחרת. שום איש לא יתקומם לכך יותר ממי שהיה נתון במשך ארבעה דורות לכפייה ולחוסר־ברירה ופתאום ראה אור חירות.

*

הציונות היתה ונשארה חלומו היפה והמרהיב של העם היהודי. היא התגשמותה. אלא שדבר אחד נכון גם לגביה: אי־אפשר להגשים אף את הנעלה בחלומות – בתחבולות אדמיניסטרטיביות.

30 ביולי 1976

כרך ג: המוט והדגל

מאת

ישעיהו אברך

---

במפחה או במגדל־השן

מאת

ישעיהו אברך

שאלת הסמינריון הגבוה לחינוך שהוטלה לתוך חיי־החינוך המסוערים בלאו־הכי, ולסערת הזרמים במיוחד, עוררה גלים ובני־גלים בתגובה המתקרבת לתגובת־שרשרת: התנחשלו זרמי־החינוך הרגישים במיוחד לכל דבר המשבש הילוכו השלו של הזרם; הוסער בית־הדין הגבוה לצדק ורגשה ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, בקיצור: הנה־הנה ינועו, חלילה, אמות־הסיפים של הממשלה.

אפשר אות־כבוד הוא למדינה צעירה שעל־אף חילוקי־הדעות המחודדים בתוכה בענינים שבכלכלה או אוריינצטיה מדינית. אין היא נפלגת פילוג־ללא־גישור אלא בענינים שבחינוך ואין היא שוקלת לממשלתה אלא על סדנא של תורה. אין זאת כי בענינים הגשמיים של הנהגת המדינה עדיין חבוי אי־שם עמק־השווה, מה שאין כן בעניני־רוח העשויים, כנראה, קטבים־קטבים וזוויות־זוויות והזיזים בהם מרובים והם זרועים תהומות־רבה והגשרים הנטויים עליהן מעטים, ואפילו המעטים – רופפים.

האומר להיכנס לעוביו של פולמוס זה, שמילא טוריהם של עתונים וחללה של כנסת, משול למי שמכניס ראשו ללוע־הארי ואין כוונתו של כותב־הטורים להסתכן בכגון־דא. שלטונות החינוך של המדינה, שראו להעלות נושא זה למדרגה של נקודת־מוקד בחיי החינוך של הארץ בשעה זו, וודאי לא היו יוצאים למערכה אלמלא נצטיידו תחילה בכל תווי החוק והמשפט, וביותר – באזינו של השכל הישר. כיוצא בזה, יש להניח. לא היו ראשי־זרמים נקפצים לתוך פולמוס רותח אלמלא ראו במעשה זה שינוי סדרי־בראשית והפקעת זכות בר־מֶצְרָא של הזרמים. יתדיינו נא אלה עם אלה בכל עוז־ההגיון ובכל חום הפולמוס האופייני לבני הישוב הזה ויפול פור־הדין כאשר יפול.

אך מתחת לויכוח־קליפה זה מבעבעת שאלה אחרת לחלוטין הנוגעת לגופי המגמות של הפעילות החינוכית שלנו ככל שהם באים לכלל גילוי בכל ענין הסמינריון הגבוה לחינוך ובמידת־החריפות שבה הוצג ענין זה במרום בעיותיו של החינוך בארצנו בתקופה זו. והיא שאלה שניתן לנסחה בברירה שבין המפחה ובין מגדל השן.

ב.

היו ימים – והם אינם רחוקים – כאשר הדאגה לערכים אלמנטריים של חיי חינוך ותרבות לא הטרידה – ואולי לא היתה חייבת להטריד – את מוסדות השלטון היהודי בארץ. הישוב היהודי שלפני קום המדינה הגשים למעשה חינוך־חובה של ילדיו עוד בטרם היות חוק. אפילו גן־הילדים, הנחשב כשלב מאוחר יותר בהתפתחות החינוך המאורגן. קנה לו מקומו כחלק בלתי־נפרד של מערכת־החינוך בארץ, חדל להיות מיקלט לבני־אמידים בלבד והיה למוסד עממי שכל שכבות העם – לרבות הנחשלות שביניהן – נזקקות לו. הבורות כמעט שלא היתה ניכרת ואפילו אכלו מתגיה פה ושם פאת־השדה הן נצטמצמו בפיאתו בלבד. כמעט פטורים היינו מן הדאגה לעקירת־הבערות בהיקפה הרחב, הרובצת כצל מעיק ומעיב על מדינות ועמים וותיקים ונאורים. הקרא והכתב היו נחלת־הכל ואפילו היו הבדלי־גוון בין מסורת התרבות של יוצאי ארצות שונות וגלויות שונות היתה, באופן כללי, תפיסה דומה של אורח־החיים התרבותי כפי שנתגבש במשך דורות בארצות מוצאם של רוב המתנחלים בארץ. באותם הימים אך טבעי היה הדבר כי נשאנו את נפשנו אל שיאים חדשים וגבוהים יותר ואל רמות נישאות שעמים אחרים, צעירי־מסורת אך ותיקי־עצמאות מאתנו, הגיעו אליהם מכבר. משאת־נפש זו הינחתה אותנו גם במעשה היומיומי ומותר היה לנו לשים את הדגש במכוון על טיפוח שכבת אינטליגנציה ולשקוד על שיכלולה התמידי של שכבה זו משום שהעם כולו, מתוך הכרה שלא היה צורך להמריצה, דאג למסד התרבותי האלמנטרי. וכל עוד מסד זה היה רחב מאד וגם עמוק למדי, מותר היה – ונכון היה – לכונן עליו מגדלים ואף להגביהם בלי־הרף. חוקי־הנדסה אלמנטריים הבטיחו חוזקו של הבנין והגנו עליו מפני המיט. אותם הימים – דרך משל – מוצדק היה לחתור לכך שמורה בבית־ספר יסודי יהיה משכיל יותר ממכסת־ההשכלה הניתנת בבית המדרש למורים ומתואר בתארי־מדע יותר משהיה, כדי שהתלמיד, שהגיע בלא המרצה כלשהי של חוק או של שיטור לכתלי בית־הספר, יקנה יותר תורה ויוסיף דעת. בעיית המסד לא הטרידה אותנו ביותר ודין היה כי ניתן עיקר תשומת־לבנו לטפחות וגם לפסגות.

ימים אלו – אם נאבה ואם נמאן – חלפו. וספק אם ישובו במהרה. הבורות אינה מהלכת עוד דרך בושה בצדי־דרכים ואינה מכרסמת עוד בחשאי את פאת השדה. היא צועדת באון ובביטחה בדרך־המלך ואוכלת בפרהסיה בטבורו של התלם. אך גם הבורות חדלה להיות עיקר הסכנה או כל הסכנה. כי הבורות עצמה איננה אלא אי־ידיעה שמתוך אי־לימוד או מתוך לימוד שאינו מספיק. היא פוגעת מאד בנושאיה, אך בממדים מוגבלים אין היא נושאת בחובה סכנת־ערעור לחברה כולה. ציבור נאור ומתוקן יכול, בתנאים מסויימים, לטוות ריקמת־חייו התרבותית ולהגיע לכיבושי־שיא גם אם בשולי דרכיו נשרכת במקצת הבורות. כי הבור מעורר רק רחמים והמאמץ להקנות לו דעת איננו אלא חסד שהחברה גומלת עמו כדי להוציאו ממחשכים. אך גרועה מן הבורות ומסוכנת ממנה פי כמה היא הבערות שגילויה העיקרי איננו אי־הידיעה אלא חוסר־הרצון לדעת או הרצון לא לדעת. הבערות איננה פסיבית. היא מתקוממת התקוממות ראשונית לכל גילוייה של התרבות ומכריזה על עצמה כעל אויבה הגלוי. ובעוד שהבורות דומה, לכל המרובה, לשלולית של מים עכורים אך עומדים, משולה הבערות לנחשול שדרכו להסתער וטבעו לגרוף.

במגמות האובייקטיביות של התפתחות הישוב בשנים האחרונות אפשר להבחין ראשיתה של סכנה זו שבורות ובערות כרוכות בה. מספר לא־מבוטל של בני־הארץ היה רחוק במשך דורות ממרכזי התקדמותה של התרבות האנושית וכיבושיה לא השיגוהו כלל. הניב שבו אנו מבטאים את עצמנו, הן בדרך החשיבה היומיומי והן בכל ענפי התרבות והאמנות, זר לו לחלוטין ועתים גם בלתי־נתפס. אלפי ילדים עדיין מהלכים מחוץ לכתלי בית־הספר וחוק חינוך חובה טרם השיגם ואפילו השיגם יד שומרי־החוק, ספק אם הנוטרים את כרם החינוך יוכלו לקלוט ילדים אלה לבית־הספר. וקודם כל: מחוסר מורים ולו גם מורים בעלי־השכלה של שתי כתות סמינריון שדווקא בימים אלה נמצאה השעה כשרה לראותה כפגומה.

המסד הרחב למדי של תרבות וחינוך אלמנטריים, שבו יכלה הארץ להתברך לפני שנים אחדות, הוצר מאד ונתערער מאד. זו הפעם הראשונה בדברי ימי הארץ ששלטונות החינוך היהודיים נזקקים לאמצעי־לחץ ועתים גם לאמצעי־משטרה כדי להניע הורים שישלחו ילדיהם לבית־הספר. וזה בשעה שארגונו של החינוך נתון במצב הטראגי למדי של חוסר כלי־הוראה ומחסור משווע בבני־הוראה.

אניני־הטעם שבינינו ואותם שהורגלו כל הימים לשבת במגדל־השן רשאים להיאנח למראה התפתחות זו ולהתפרק על עבר רחוק וטוב מן ההווה הנעוץ במסורת התרבות המפוארת של ארץ מוצאם ועל עבר קרוב, ואף הוא טוב מן ההווה, הנעוץ בריקמת חיי־התרבות של ארצנו. אך עובדות־היסוד שבהתפתחות דמותנו התרבותית עתה לא ישתנו אפילו ישבו היושבים בצריחי המגדלים ויאמרו “איכה” כל הימים.

ג.

מהפיכה הגוררת עמה תמורות־יסוד במיבנה החברה וממילא גם בדיוקנה התרבותי, מציגה מאז ומתמיד את שכבות האינטליגנציה שבתוכה בפני דילֶמות חמורות מאד. מלחמתה הנואשת של האינטליגנציה הרוסית על מעמדה – ובעיקר על רום מעמדה – לאחר המהפכה היא דוגמה מובהקת לכך. ביטוי ספרותי להיאבקות זו ניתן בפרוזה הרוסית שלאחר המהפכה, שבנושא זה ייצגוה באופן מובהק פאנטאליימון רומאנוב, לידין ואחרים. המהפכה היהודית, שמבחינה היסטורית־יחסית היא אולי פלא גדול יותר מפלא המהפכה הרוסית, גררה עמה – בנסיבות שונות לחלוטין – שינויים דימוגרפיים ותמורות מכריעות בדיוקן החברתי והציבורי של הישוב והציגה את האינטליגנציה שלנו בפני אותה הדילמה עצמה: לחיות או לבדול?

גל הבערות העולה וההתמוטטות המדאיבה של גינוני־תרבות חיצוניים בכמה מתחומי חיינו עוררו תגובות שונות ומסקנות שונות. יש אצלנו שיכבה לא דקה של אריסטוקרטיה תרבותית השקועה באבלות על אורח־חיים נאה שהנה־הנה הוא הולך ונגוז. בני השכבה הזו רואים עד היום – ומאמינים כי יוכלו לראות כך לאורך ימים – את העדות השונות המתקבצות בארץ, על מנהגיהן המיוחדים, המקוריים והפרימיטיביים, כראות מוצגים אכזוטיים שמן הראוי, לדידם, לקיימם ולטפחם להנאתו של המסתכל המתורבת. כביכול. כשם שמטפחים ריזרבאט של נוף מיוחד וצמחייה מיוחדת העלולים חלילה להיבטל ולעבור מן העולם. הללו מאמינים כי יוכלו לאורך־ימים לרקום בשלוה חלום־חייהם הנעוץ אי־שם בעברה של וינה, למשל, ולבקר אחת בשבוע בישוב של בני חצרמוות ולהפליא מנהג משונה ואכזוטי מאד של נשים הצובעות פניהן בשעווה עם כניסת השבת ומציירות אותן בציצים. הפרימיטיב הופך בעיניהם מוצג־של־ראווה ורצונך הרי זו דווקא גומת־חן בדמות דיוקנה של חברה מתורבתת.

שכבה אחרת – אריסטוקרטית פחות אך לא פחות תלושה ומתנכרת – מנסה דווקא להתעמק בבעייה זו של התבערות־העם. אך מתוך תלישות וחוסר־אונים כאחד היא מגיעה למסקנה של צידוק־הדין ובדילות גם יחד. צידוק־הדין נלמד מתוך הקבלה לארצות תרבות אחרות. יש מדינות רבות בעולם, מהן שתפסו את עליוני־השלבים בסולם הקידמה האנושית, ובתוכן פלגי־עם שלמים נבערים מדעת ואפילו אנאלפביתים גמורים ולא הפריעו להן המוני־בורות אלה לתפוס את המקום המגיע להן, או את המקום שבחירי־התרבות של העם כבשו להן, בגרם־המעלות של הקידמה האנושית. היינו: התקדמות תרבותית מזה ושטף־בערות מזה ואין אחד מפריע לחברו כמלוא־הנימה. ומה שיכולה להרשות לעצמה איטליה, למשל, מדוע לא תרשה לעצמה מדינת ישראל? צידוק־הדין הוא גם ההצדקה לבדילות מכוונת. אם הנחת מראש כי הבערות היא כמעט תופעת־טבע ואין להילחם בה כשם שאין למנוע בואו של הרעם או של הסחף – לא נותר לך אלא להסתגר בתוך ד' אמותיך ולטפח בחוג־עצמך הצר והמבודל אותם ערכי־תרבות והליכות־חיים הנראים בעיניך מקודשים בכלל ומקודשים שבעתיים משום שהם הופכים להיות נחלת יחידים או נחלתה של כת.

שכבה שלישית רחוקה מרחק רב מן האחרות, היא צופה פני המתהווה ואפילו מתעמקת בו ומבקשת לו תקנה. אך מפני אימת הקשיים הטבועים בעצם הנסיון להקנות דעת להמוני אדם ברבבותיהם ומחמת הרתיעה הנובעת מאימה זו, היא מנסה להאמין כי בעצם די לה לחברה לשמור על המספר היחסי של בעלי תארים אקדמאיים בתוכה כדי לשמר גם להבא ולאורך־ימים צביון־חייה התרבותי שנראה קודם לכן כמשביע רצון ברוב או במעט. מכאן ואילך נפשטת הבעייה ביותר ואינה תלוייה עוד אלא ביכולת האובייקטיבית להביא כך־וכך צעירות וצעירים למעמד אקדמאי, לתאר אותם ולדאוג כי מספרם לא יפחת עם כל גל־עלייה שהוא, ויהי היקפו אשר יהיה ותהיה רמתו התרבותית הממוצעת כאשר תהיה.

ואולם דאגה אמיתית ועמוקה לצביון־חיינו התרבותי והחברתי – עתה ולעתיד – לא תימצא מיפלט בשום אחת מן השכבות הללו. הגורל המיטיב, שבהצטלבות היסטורית מסויימת העניק לנו את העצמאות, גזר עלינו את ההתלכדות החברתית והתרבותית בין כל נקבצי־העם כולם ועשה אותה תנאי לעצם קיומה והמשכה של העצמאות. והוא גזר עלינו לא רק שכנות־של־מגורים בין יוצאי אירופה ויוצאי תימן אלא גם מזיגה־של־חיים ביניהם. ואם התלכדות או מזיגה זו מופרעת מחמת בערותם של חלקי־עם ניכרים, הרי הצבת הראשונה להתלכדות מוכרחת זו, היא ביעור הבערות. כי הדבר המעניין ביותר בשעה זו אומה שכה נידלדלה בכוחות־תרבות כאומתנו איננו הישגם המשופר של יחידים ושיאים מלוטשים של בחירים אלא הממוצע התרבותי הטוב והגישור בין תרבויות שונות ובין רמות־תרבות כה נבדלות זו מזו. אמת: אין זו מלאכה קלה כל עיקר ובוודאי שאין זו מלאכה לאניני־טעם מושבעים, אך זהו אב־מלאכה לאניני הדאגה לעצם קיומנו כעם אחד. כי תגדל כאשר תגדל קבוצת בעלי התארים. לעולם לא ימלאו חסרונה של תרבות־עם ולא הם יערבו לעתידו.

ד.

אילו היו אסמינו מלאים ואמצעינו – תועפות וכחותינו מרובים יותר, דין היה כי נציב לעצמנו בתחום חיי החינוך והתרבות בתקופה זו שלוש מגמות המשלימות אחת את רעותה, וביותר משלימות את צרכיה המשוועים שלהארץ. והן:

א. ביעור הבערות מילדות ועד בגרות ועד בכלל על ידי קליטת כל צרכי־החינוך במוסדות חינוך והוראה, וחדירה עוקרת לכל קן מקניה;

ב. טיפוח מכוון ובלתי־פוסק של שכבות ההדרכה התרבותית ופיתוחן כדי שתהיה בידינו הצבת הראוייה למלא את המצווה עלינו בתחום הראשון:

ג. טיפוח שכבות־שכבות של משכילים בכל תחום מתחומי ההשכלה היהודית והכללית כדי לקיים רמת־תרבותנו, ואף גם להגביהה.

ואף שאסמינו ריקים ואמצעינו דלים וכוחותינו מועטים עדיין שלוש מצוות אלו בתוקפן, והן בבחינת תמרורי־דרך לכל פעילות מכוונת בשדה התרבות והשכלת העם. ואולם רק לעתים נדירות מתברך עם ביכולת למלא במידה שווה וכמעט בעת ובעונה אחת כל המצוות גם יחד. והחיים המציבים שלושה תפקידים אלה יחדיו הם־הם המטילים גם את חובת הברירה בין מוקדם ובין מאוחר או, נכון יותר, את חובת הדיגוש של אחד מהם.

וחובת הדיגוש – ביחוד כשהדברים אמורים בתפקידיו של שלטון – היא עתה על התחום הראשון והשני. (בענין זה נאמנו עלינו דבריו של ר' וולוולה מטוריסק שהיה טוען כי “מצוות יגדיל תורה קודמת ליאדיר” וכי “אלף יהודים שאינם עם־ארצים עדיפים מ”מניין" אחד של תלמידי־חכמים מופלגים"). כל גרגיר של כוח־הדרכה השמור עדיין עמנו יש להטילו אל קני הבערות לבערם.

ראשית, מכוחו של חוק. המדינה קיבלה על עצמה חוק חינוך חובה והיא מחוייבת לבצעו לא פחות משמחוייב האזרח לציית לו. יתר על כן: חינוך אזרחי נבון מחייב את השלטון להדר בכיבוד חוקיו כדי לשמש דוגמה לאזרח וכדי שיהיה מצוייד בתוקף מוסרי לכפותם על הממרים. בתחום חינוך הילד נטלה המדינה על עצמה לא משאלות בלבד ולא הסתפקה במצעים כלליים אלא קיבלה עליה חובה בהירה ומפורשת שנוסחה לפרטי־פרטיה על ידי הכנסת לפי יוזמת הממשלה. חובה זו עדיפה, איפוא, על אחרות שאינן מוגדרות כחוק.

שנית, משום שהפנייה אל מרכזי הבערות של הילד ושל המבוגר, שהם גם מרכזי דלות, יסורים ועוני, היא בגדר פעולת תרבות וסעד גם יחד. יסורי הלשון וחבלי ההסתגלות התרבותית אינם האחרונים בשורת יסורי־ההתנחלות של העולה החדש. כל המנחה אותו בשבילי התרבות מקל עליו את ההליכה בשבילים הנפתלים למדי של ההיאחזות בארץ ונוטל הרבה קבין מקשייה.

שלישית, משום שההליכה אל מרכזים אלה היא עצמה מדגישה את רצונה הנחרץ של האומה לראות במהרה התלכדות שבטיה, היתוך־תרבותה והצטרפות כל בניה כולם אל מעשה־יצירה אחד. כבר ההליכה בלבד הורסת את החיץ הקיים – ואין לכחד כי הוא קיים – בין שבטים, עדות ותרבויות, שלעולם אין תקווה כי יינתץ על ידי אלה שמקרוב באו.

ה.

המלחמה למען שנת־הלימוד השלישית, הנוספת, במדרשת המורים ספק אם היא נענית לאחת משתי המצוות הנזכרות ככל שהן מכוונות להרחבת המסד התרבותי של העם. הרעיון להעלות רמת השכלתו של המורה כדי שלב אקדמאי הוא לכשעצמו מבורך, היינו הך אם מקורו באירופה או אם הורתו ולידתו על אבני החינוך בארצנו. אך לא כל רעיון שהורתו לפני חמש שנים, היינו: לפני התקבצות הגלויות ובטרם הועמדנו לפני הבעיות המטרידות אותנו עכשיו, טובה לידתו אחרי חמש שנים, ואין לך סכנה גדולה יותר מאשר נטילה מיבנית מגנזי־הרעיונות כדי להקרימם עור וגידים, בלי לבדוק היטב אם לא נשתנו בינתיים כל האקלים והנסיבות שבהם נתעוררו רעיונות אלה בעתם. והבא להאריך היום הכשרתו של המורה העממי שנה נוספת למעלה משתי שנות הסמינריון המקובלות דומה למי שמהלך בבלויים ומאמין כי הדבר היחיד החסר להשלמת לבושו הוא נוצה צבעונית בסרט המצנפת.

מצב כוחות־ההוראה בשדה החינוך היסודי לא היה כמותו לחומרה. אם לקבל את המספרים הרשמיים־למחצה כי לקראת שנת הלימודים הנוכחית חסרו בחינוך העברי בלבד כ־800 מורים, פירושו כי אלפי ילדים עלולים להיות מחוץ לתחומי החינוך ומופקרים לחיי רחוב או לחיי מחנה או מעברה שהם ניגודה האקטיבי החמור של כל אטמוספירה חינוכית. הליקויים הפנימיים ברמת ההוראה של בתי הספר היסודיים אינם נעוצים בכך שרוב המורים לא השלימו השכלתם בכיתה נוספת מעל לחוק־הלימודים הרגיל של בית המדרש למורים. אם לראות מיבצעיו של הנוער העברי בשדות הארץ לפני קום המדינה ובמערכותיה לקראת קומה באספקלריה של החינוך שקיבל החל מבית־הספר היסודי, אין לנו כל עילה לטעון כלשהו כנגד המורים שהכשירו נוער זה ושסיימו רק בית־מדרש רגיל למורים. האמת היא כי מורה בוגר־סמינריון הוא היום – יותר מתמיד – המורה האידיאלי המבוקש על ידי כל מנהל בית־ספר משום שרוב המורים שנוספו לנו מאז קום המדינה לא סיימו אלא קורס מזורז או אולפן מזורז עוד יותר ואפילו לומדי הסמינריון הוצאו מכתלי בית־המדרש אל סדן־ההוראה לכל המאוחר אחרי המחצית הראשונה של שנת הלימודים השניה.

בנסיבות אלו הדיבר הראשון המחייב את שלטונות החינוך הוא הכשרה מוחשת של מורים – בחוק הלימודים המקובל היום בבתי־המדרש למורים או בקורסים מזורזים – כדי לקלוט כל ילדי הארץ בכתלי בית־הספר ולקיים, מצידם לפחות, חוק חינוך חובה. שיפור רמת־ההוראה מעל לזו שהיתה מקובלת לפני קום המדינה הוא אולי חשוב מאד אך בשום פנים אינו דחוף יותר מדחיפות הצורך לקלוט כל הילדים חסרי־החינוך. אכן, ענין אספקת מילואים של כוחות הוראה לכל שנת־לימודים חדשה בארץ של עלייה שאינה פוסקת הוא מורכב ביותר ומעורר אלף בעיות ואחת, ועשר פנים לכל בעייה. אך דווקא משום כך הוא תובע לעצמו כל תשומת־לבם של שלטונות החינוך וכל עוד ענין זה קיים כבעייה חדה ומטרדת אין הוא מתיר ריחוף כלשהו בעולמות אחרים ויהיו נעלים כאשר יהיו. שלטונות החינוך יבוקרו אמנם קשה אם פה ושם תימצא בבית־ספר רמת־לימודים נמוכה או ירודה ביותר, אך הם יישפטו בלא חמלה על כל ילד שיהיה מופקר לחינוכו של הרחוב משום שלא נמצא לו מורה, ולו גם מורה שאינו נושא את ראשי־התיבות של התואר הטרום־אקדמאי.

כאמור, הדברים אינם קלים. הנוער בימינו – בכל העולם – אינו נמשך אל ההוראה כשם שאינו נמשך, בדרך כלל, אל המקצועות האקדמאיים למחצה. העלייה אינה מביאה עמה כוחות־הוראה ביחס ישיר אל מספר הילדים צריכי־הלימוד כשם שאינה מביאה אתה אחיות ורופאים בפרופורציה מתאימה למספר חוליה. לדאבוננו ניתנים לנו הדברים בגלי העלייה האחרונים בהיפוכם הגמור. ואולם ההנחה כי תוספת כיתה אחת לבית המדרש למורים והענקת תואר בצידה תגביר את הנהירה אל מקצוע ההוראה ותרבה מורים (הנחה יחידה שהיתה מצדיקה בתנאים הנוכחיים את עוז־המלחמה על דמותו החדשה של בית המדרש למורים) יסודה בטעות שהיינו מעדיפים לראותה כטעות שלא־מדעת. היא תרבה אולי נהייה אל התואר אך לא אל ההוראה בבית־הספר היסודי. כל תלמיד שיזכה להתקבל לבית־אולפנה זה יתקשר אל מגמת־התואר ולא ירפה ממנו עד אם יקבלנו. אך לאחר שיקבלנו מותר לראותו מחוק מרשימת המועמדים להוראה בבית־הספר היסודי. על אחת כמה וכמה אין לצפות כי נושא תואר זה יפנה אל המעברה ואל ישוב העולים הנידח הזועקים היום זעקה אילמת אך מרה לקורטוב של חינוך ואינם נושאים עיניהם כל עיקר אל התארים. נהפוך הוא: אם עד כה אפשר היה להפיק כל שנה מבית־מדרש זה מספר מורים קבוע לצרכי בית הספר היסודי מותר לומר בביטחה כי עם הארכת חוק־הלימודים וקביעת התואר אי־אפשר יהיה עוד מבחינה מעשית לראות בו מקור לשאוב ממנו מורים לצרכי בית־הספר היסודי.

בשביל למלא את המחסור המשווע בכוחות־ההוראה לא נותר לשלטונות החינוך שלנו אלא להוסיף ולילך בדרך ההכשרה המזורזת, לחשוף בתוך הישוב הותיק ובקרב העלייה כל גרגיר של כוח־הוראה ולהעמידו ליד הדוכן, כדי שלא יהיו ילדי ישראל בטלים מתורה. בעת ובעונה אחת יש לכונן סמינריונים נוספים למורים, לפזר פיזור גיאוגרפי את בתי־המדרש למורים ולהסמיכם למקומות המגורים של התלמידים, למשל אם ייראה הכרח בדבר – כל שכר־לימוד בכיתות הסמינריון הקיימות ואפילו ליתן לתלמיד כלכלתו בפנימיות, אם כמענק או כמלווה. כוח־המשיכה של הנחות אלו עשוי להיות גדול יותר מכוח משיכתו של התואר. הראשון ימשוך נוער מדלת־העם ובסופו של דבר יביאנו אל המקום המייחל לו ביותר: אל בית־הספר היסודי. השני ימשוך נוער בעל־אמצעים וקסומי־תואר ויגדיל לנו שכבה נוספת של משכילים שהיא חשובה לגופה, אך ספק רב אם יביא נוער זה אל התכלית הנרצה מבחינת צרכי המדינה המקבצת גָלוּיוֹתֶיה וילדי גלויותיה.

ו.

אנו רגילים לדבר בנימה שיש בה לפחות שמינית־שבשמינית מן הלגלוג על בעלי ההכשרה המזורזת שהועמדו בשנים האחרונות ליד דוכן ההוראה בבית הספר. כאילו הם עטו עלינו ולא אנחנו התרפקנו עליהם. אך האמת היא כי את מערכת החינוך בארץ בארבע השנים האחרונות – וביחוד את רשת החינוך בעליה החדשה – הצילו מהתמוטטות לא כת נבחרת של אקדמאים אלא עדת הפדגוגים הגדולה והמנוסה בארץ ולצידה אותם אלפי מורים וכביכול־מורים שנמצאו לנו בשעה קריטית מאד, וביד רועדת ומתוך מידה גדולה של התבטלות עצמית לפני עוצם התפקיד החינוכי אחזו בידו של הפעוט־העולה וכוננו צעדיו לבית־הספר. מורים אלה אין לראותם כאבק־הוראה שסופו לפוץ לכל רוח עם נשיפת־פה אחת של להקת אקדמאים. אם ינעם הדבר ואם לא – כמחצית החינוך של ילדינו נתון עתה בידיהם ועלינו לקבל עובדה זו לא כמקור לנהי ותאניה אלא מצד אחד כתופעה מעודדת שברגעי־משבר חמורים לארגונו של החינוך נחשפו ונמצאו לנו בני־הוראה אלה ומצד שני כמוקד של דאגה ושקידה להרבות ידיעותיהם, להשלימן ולהביא צבור גדול זה, בכל גודלו ובכל היקפו, לרמת ההוראה שאליה הגיעו בוגרי הסמינריונים למורים. ובמקום לומר עליהם קינות יום־יום – להכניסם אל מעגל תָחוּם של השתלמות בתכנית שתשתרעה על פני 3–4 שנים, מספר חדשים בשנה, עד שיגיעו בקצה התקופה לרמת בוגר סמינריון.

אמת. זה לא קל. זה מורכב בהרבה וסבוך בהרבה ומטריד בהרבה מאשר כינון כיתה אקדמאית מלוטשת אחת. זה מחייב תיכנון שקדני ועקיבה עירנית ומתמדת אחרי ציבור גדול המשתלם במקוטעין. אך הברירה שהוטלה עלינו איננה בין הקל יותר ובין הקשה יותר אלא בין החיוני ביותר ובין החיוני פחות. והחיוני ביותר בשעה זו איננו להסמיך עוד יותר את המוסמכים בלאו־הכי אלא לסמוך את הכושלים. וזה המיוחד שבתפקידים שהטילה עלינו תקופה זו בתחום ארגונו של החינוך.

ז.

אלמלא הלם בנו כבמקבת המחסור המשווע בכוחות הוראה יתכן כי צריך היה לקבוע תקופת לימוד נוספת כדי להתכשר בימינו להוראה בישראל. אך לא לשם הוספת־דעת אקדמאית מופשטת אלא לשם חקר ולימוד הבעיות המתודיות המיוחדות שקיבוץ־הגלויות מוליד אותן בשדה ההוראה. קירוב בני עדות שונות זו מזו ומשונות זו יותר מזו. מציאת הניב המיוחד לדובב כל אחת מהן ומכנה־המבע המשותף לדובבן יחד. מיזוג הגוונים הנוגדים לכאורה זה לזה, כדי פסיפס שצבעיו מתנגדים יחד ומשלימים איש את רעהו – כל אלה אינם אלא לקט מקרי מפקעת־בעיות זו. את פתרונן לא תקדם כלשהו בקיאות נוספת של המורה בתאריכי מאורעות בינלאומיים או בנושאים הדומים לכך. כי אפילו ידע המורה אל דיוק־שבדיוק אימתי התחילו מאת הימים של נפוליאון ואימתי נסתיימו. ואפילו יעקור הרי־היסטוריה ויטחנם זה בזה וינער כמתוך השרוול בבקיאות של עילוי תאריכים ומועדים ויערבבם יחד ויוכל לצלול בנבכי יוון ורומא וגם לעלות מהם – עדיין יעמוד סומא וחסר־אונים מול כיתה של פעוטות מתימן, מעירק או מחצרמוות, הנתונים באפילה עמוקה, או של בני מזרח אירופה שהורתם, לידתם וראשית־נביטתם על ספי הכבשנים ובאקלימן של משרפות. על אחת כמה וכמה יעמוד חסר־ישע מול כיתה שנתערבבו בה כל היסודות האלה יחדיו, וכשיהיה מצווה להתיך כל אלה ולצרפם ולהפיק מהם טיפוס חדש של נער ישראלי־חפשי, אז יתחוור לו לפתע כי הרבה מעמלו האוניברסיטאי היה במידה רבה לריק וכי שקד אמנם במשך שלוש שנים אל אבניים־של־תורה ונצטייד במיטען שיש בו כדי להציבו שלב גבוה יותר בסולמה של חברה וחידד את שכלו וזכה לראשי־תיבות לועזיים של תואר אקדמאי ובא בסודם של גדולי־תורה וגדולי־מדע, אך לא בא בסודם של יחיא וסעדיה ונסים ויענקלה המצפים להדרכתו ושהוא גואלם היחיד. ולא הכשיר את עצמו על אבניים של מעשה ולא ניתן בידו המכשיר הספיציפי לעשות בו את עבודת החינוך והמיזוג המיוחדת במינה שקיבוץ הגלויות הטיל על מורה כישראל – עבודה שספק אם על אופייה, קשייה ותכליתה נרמז כלשהו בספריהם החשובים מאד והמכובדים מאד של גדולי־המדע.

אלמלא היתה זו מגמתה של הַכִּתָה הנוספת שבתכנית בית־המדרש הגבוה, אפשר היה להבחין בה הד־פעימתו של דופק־הימים ולראות את הנימין המקשרות אותה אל הוויית־החיים הסוערת – והמתרקמת תוך סערה – של הישוב בימים אלה. גם אז אפשר היה להשיג אם יש לנו עתה פנאי לכך, אך אי־אפשר היה להטיל בה מום של תלישות. ואולם משעה שהמגמה היא הקניית תואר־אקדמאי במתכונת הלימוד האוניברסיטאי המקובל, אי־אפשר שלא לחוש כי היא נולדה באקלימו של מגדל־השן.

ח.

טורים אלה לא נתכוונו להעריך מבחינה פדגוגית תכנית זו או אחרת של הכשרת מורים. שדה עמוק ונרחב זה שמור לבעלי־המקצוע שבודאי עוד יהפכו בו על דרך הבקיאות המקצועית והנסיון המרובה. הכוונה היתה רק לבדוק מעשה אחד במחרוזת העשייה החינוכית והתרבותית לאור הצרכים האמתיים של השעה ודחיפותו – לפי חיוניותו. גם ענין הסמינריון עצמו – כפי שנאמר בתחילת הדברים – לא הובא כאן אלא כסימן אופייני וכמד־רוח. הסכנה האמתית והעמוקה יותר היא כי אקלימו של מגדל־השן חודר אל שכבות רבות וניכרות של האינטליגנציה העברית המסתגרת יותר ויותר בחוג־עצמה ומנסה לחיות בו חיי עולם של עצמה ומתעלמת הרבה פעמים ביודעים מחישוקי הבערות ההולכים וסוגרים עליה מסביב ומן התפקיד שהוטל עליה לפרוץ חישוקים אלה ולהביא מעט מאורה או כל אורה לעם גדול ומתרבה הצמא לאור זה.

ערב אחד אחד נקלע אורח אחד אל ישוב של קָרָאים בזוית הצפונית־מערבית של הנגב. הישוב חגג את חג הביכורים הראשון על אדמתו ובניו – מבוגרים ונוער – הציגו את מגילת רות ככתבה וכלשונה בלי עיבוד של דרמטורג ובלי “שיפורים”. על רפסודה של עגלת־שחת הציגו בני הקראים לא רק את ביכורי פרי אדמתם אלא גם את ביכורי יצירתם התרבותית העצמית. היה זה מחזה מעורר גיל־מהול־בדמע לראות תנועות הרגלים הבלתי־בטוחות והרוטטות כלשהו לקצב התופון והמצלתיים; חיבוטי־הניב, שקראית ערבית ועברית תנכ"ית משמשים בו בערבוביה; פציחות־הקול שעדיין לא הגיעו אף למדרגה של זמרה מזרחית בינונית וכולם יחד לא נצטרפו אלא לפרפורים ולצירי היאבקות של אנשים השואפים לכבוש כיבושים ראשונים של חיי־תרבות. ונתחוור אז לרואה כי בין תל אביב וירושלים ובין אותו ישוב ובדומים לו מפריד לא רק מרחק גיאוגרפי ולא רק מרחק־של־דורות, כמרחק שבין תרבות הפרימיטיב לתרבות המאה העשרים, אלא גם מרחק פסיכולוגי מדעת, מרחק שיסודו בהתרחקות אקטיבית, מרחק שלא זו בלבד שהוא מאריך אלא גם מעמיק. ונתחוור לו עוד, כי למעשה הרבה משיחותינו ומויכוחינו הסוערים אם, למשל, הבימוי של הצגה פלונית הוא קלסי־קונסרבטיבי או מודרני־חדשני ואם שחקן זה הצליח פחות או הצליח יותר, הם אמנם חשובים מאד ואולי גם פוריים מאד, אך הם משולים לצלילים הנשמעים באולם סגור שהותקנו בו מכשירי־תהודה טובים, אך הם אובדים ואינם נשמעים כלל ובוודאי שאינם נקלטים כשהם מוצאים מד' אמותיו של אולם זה אל החלל הנרחב של הארץ. כי במרחבי הארץ מנסרים היום בקול־אדירים שאינו־נשמע צירי נסיונות־הבראשית של אלפים ורבבות הנאבקים כילד פעוט עם סימניה הראשונים של תרבות. המהלכים עדיין על ארבע, ושבע נופלים, וספק קמים, וספק אם יקומו אם לא נחוש לעזרתם.

ועלינו לחוש לעזרתם ולהתקין כל כלינו לכך לא רק מטעמי־סעד – אף כי גם הם אינם מבוטלים – וקודם כל, משום שעם אחים אלה נגזר עלינו לטוות מסכת־חיים של חברה ומדינה, ארוכים ונצחיים כנצח העצמאות עצמה; משום שכבר עתה זוהי הפֶריפֶריה הרחבה האמורה לקלוט את יצירתנו התרבותית בכל שדותיה ומשום שנעמוד ערירים מאד ומיותמים מאד במעשה התרבותי שלנו בארץ אם לא יצורפו אליו יהודי כל התפוצות שבתוכה. ומעשנו גופו אף הוא יהיה פגום ועקר אם לא נביא אותם ברבות הימים לשיתוף פעיל בתעשייה זו. ועלינו לצרפם למעשה – וצירופם עתיד להיות מבורך – משום שבידיהם נתונה עתה כף־הסיידים, פשוטו כמשמעו, של המדינה הנבנית. הם – ולא אנחנו – מיישבים עתה את אזורי־הספר הנידחים והמסוכנים ביותר; הם מפריחים עתה שממות הארץ, הם נאבקים יום־יום עם טרשיה ועם פגעי־אקלימה. הם נפחיה האמתיים של מדינת ישראל בשעה זו.

והגישור על פני מרחק זה לא יבוא אם נוסיף להצטעצע בהישגי־עצמנו. וכל עוד לא יבינו נושאי־התרבות שבתוכנו וביחוד: היושבים בצמרת־העשייה והמופקדים עליה כי מלאכת התרבות בעם איננה בבחינת מס שאנו חייבים לשלמו לקיבוץ־הגלויות. אלא אחד מגופי־התפקידים ובשעה זו: אחד מראשי התפקידים של המופקדים על מעשה החינוך והתרבות בארץ; וכל עוד יאמינו באמונה התמימה שמפתח־הפלאים לצורת חיינו בעתיד נתונה בידי קבוצה קטנה או גדולה יותר של בעלי־תארים – קשה יהיה לחזות באור־ורודות דיוקנו התרבותי והחברתי של ישוב זה בעתיד.

ט.

ימים אלה – כאשר המדינה הומה עשיית־בראשית שאין משלה להיקף בדברי ימי הארץ הזו – משולה הארץ לסדן־נפחים גדול שעליו מנוגדת עתה לא רק הדמות הכלכלית אלא גם החברתית והתרבותית של הישוב לאורך־ימים. בידי אנשי־החינוך של המדינה הופקדה המקבת החשובה ביותר לעיצובה של דמות זו. ולא נותר להם ולכל המצויים אצל עבודת החינוך והתרבות בארץ אלא להתייצב ליד המפחה ולנגד ניגוד ראשון את החומר האנושי הנמצא עמנו. ואפילו יעמדו משחירים ומפוייחים ואפילו תיצרבנה ידים ענוגות תוך חישול, חיתוך והלחמה – תהיה שכרם ההרגשה, כי הם מנגדים שכבות־יסוד של תרבות וצרים דמותו של עם ומניחים מסד איתן ומוצק למגדלים גבוהים, ומבטיחים – ורק כך מבטחים – ישיבת־בטח במגדלים אלה, לכל אשר יוסיפו לרצות בכך. כי ירבו יפי־התואר כאשר ירבו – עולמנו עדיין הוא צריך לנפחים.

11 בנובמבר 1952

---

שער ראשון: כבודם של מאמינים

מאת

ישעיהו אברך

שער ראשון: כבודם של מאמינים

מאת

ישעיהו אברך

---

דליה – בלי מלאכים

מאת

ישעיהו אברך

לא. אין הכוונה לסרט בּקוֹפּרודוּקציה עם צרפת, גם לא למלחים, הכוונה לקיבוץ אחד בהרי־אפרים, קיבוץ דליה, וּלמלאכים כפשוטם. מלאכי עליון.

הרבה מעללי־גבורה ידעו הרי אפרים מעודם. מן ההר הזה העבירה דבורה הנביאה את זעקת ההתלכדות אל שבטי ישראל המפולגים לצאת למלחמה בגדודי הכנענים של סיסרא. מן ההר הזה קריאה להתגלות רוח־הגבורה הנרדם ולהכרת אחדותו של העם, ולא הרחק מצלעות ההרים האלה מנסרת עד היום בת־קול של שורת־הנצחון הגדולה: עם ה' ירד לו בגבּורים.

ומן העבר החדוק כמו נתגלגל ההר אל העבר הקרוב יותר, וכשאנו מעלים את שמם של הרי אפרים עולה באזנינו השם ג’וערה והוא מרעיד אלף ענבלים. כל מקום בארץ הקדומה־המתחדשת הזאת, אתה יכול לתקוע בו תמרור ולומר: כאן היתה ראשית, ראשית של משהו. בהרי אפרים זקופה כתמרור ראשית האימון הסדיר של פיקוד־המגן העברי בהתהוותו, בחומה־בּיקתה קלופת־טיח של ג’וערה, בין הרי אפרים, נתחשלה הגבורה העלומה של העם. ועוד בטרם יניבו הרים חשופים אלה עצי־פרי – הניבה מחתרת שלהם מפקדים.

ואולם כל מעללי הגבורה שידעו הרי אפרים מאז – לרבות גבורת המתנחלים בהם בימי מצור – מחווירים מעט לעומת מעללם של חברי קיבוץ השומר־הצעיר דליה בשיתוף עם חברי קיבוץ השומר־הצעיר מזרע, בשבוע שעבר: מעלל הנשואים הקרקעיים, ללא מלאכי שמים, ללא רב, ללא גינוני טקס. על פי חוזה, קונטראקט מפורש בין הצדדים, מבוייל בבולי האוצר, עם חותמות־שעווה וסרטים אדומים. עיסקה היא עיסקה.

וכה מספרת העתונות על העלילה בהרי אפרים:

“בהעדר רב ובמעמד אלף וחמש מאות אורחים מכל הארץ נערך טקס־הנישואין האזרחיים הראשון בישראל בין יורם וויטס מקיבוץ דליה ובין שוויונה קוסינבסקי מקיבוץ מזרע. בני הזוג היו הראשונים – רצה לומר: החלוצים – מתוך חבורת קבוציניקים של השומר הצעיר והקיבוץ־המאוחד שהחליטו להינשא בלי רב ובהשמטת המלים “כדת משה וישראל” מנוסח הקידושין. הנוסח החדש: “הרי את לי לאשה” ו”הרי אתה אישי" – חובר על־ידי עורך־דין, אחד יוסף בן מנשה. כי הנוסח החדש, הרצוף שאר־רוח פיוטי, חובר על ידי עורך־דין – לא נחוץ היה להדגיש. לא היה מקום לחשוד כי חיברו משורר.

איננו יודעים מה הן שבע־הברכות שבירכו אלף וחמש מאות קומונארים ישראליים במעמד זה של מתן חוסר־תורה בדליה, ומה קרה לכל אחת מן הברכות האלו כאשר הושמט מהן שם האלהים וכשהחתן והכלה נשארו טֶט־אַ־טט בלי נוכחותו של הצד השלישי הזה. זהו צד שאפשר אולי לחתום בלעדיו כל עיסקה רק לא עיסקה של נשואין. כי זוהי ברית שיכולה להתקיים בלי עורך־דין ובלי ליגה נגד כפייה דתית, אך ספק אם היא יכולה להתקיים יום אחד בלי מעט אלהים. אף־על־פי־כן, אין זה מיותר לנסות. וטוב לדעת שעוד לא פסו נועזים מקרב הארץ ושעדיין לא הכל מאובן ודוגמאטי במדינת היהודים. טוב לדעת שיש לפחות תנועה אחת התוססת באי־שקט יוצר, שריאותיה נושמות ונושפות ואיננה חדלה לטפס בסולם הנועז של הקידמה: מן המקלחת המשותפת עד הנשואים המבויילים. פעם ראשונים – תמיד ראשונים. בארץ השקטה הזאת, המתנהלת, כידוע, על מי־מנוחות מחוץ ומבית, טוב שיש לפחות כמה סמבטיוניס קטנים של נון־קונפורמיזם שאינם נחים מזעפם – במזרע ובהרי אפרים ובבן־מנשה.

★

כאשר אתה נזכר, כי דווקא לא הרחק משם, בשילה שבנחלת אפרים, החל לפני שלושת אלפים שנה להתרקם המרכז הרוחני של העם – ציר לליכודו ולאחדותו, אין אתה יודע עוד אם להתייחס אל המשיאים בלי “דת משה וישראל” כאל ילדי־חן המשתובבים במגרש־המשחקים של העם או כאל קשי־חינוך המשחקים באש של פילוגו וריסוקו.

אם כה ואם כה – נרשה לעצמנו לעוץ עצה אחת ליורם ולשוויונה הנלבבים, שליגה אחת ראתה לעשותם שפני־נסיון:

בקירבת קיבוץ דליה יושבת העיירה יקנעם. אנשיה רובם שכירי־יום פשוטים. מהם, כמדומה, גם עובדי־אדמה. חסרונם היחיד הוא אולי שלא כולם קראו את בוּכארין – ולכן יש להם רב. לאחר שמילאתם רצון התנועה ונרשמתם כדין אצל מר בן־מנשה. היכנסו אל הרב המקומי והירשמו גם אצלו. כדת. כן. כדת משה וישראל. בקיבוצי מזרע ודליה אולי תעודה זאת לא תידרש מכם, אבל לעולם אין לדעת מה ידרשו מכם ביום־מן־הימים הבנים. בניכם, הן הוריהם של אנשי מזרע ודליה גם הם לא שיערו שדווקא המלים “כדת משה וישראל” יצרמו כל כך את אוזן בניהם. בנים הם, כידוע, בני־תהפוכות – ולעולם אין לדעת.

---

במקל חובלים

מאת

ישעיהו אברך

טען הטוען: אנו חיים בתקופת המטוס ואינה דומה הקניית תורה בימי סילונים ללימוד־תורה הזכור, כנראה, למבלי־החינוך מימי חבישת־ספסלים או מימי החַמֶרֶת והגַמֶלֶת. גם התורה צריכה דחף. גם אותה, רצה לומר, יש לרתום למין קליעים המועפים על ידי מעיפים זריזים. מתפוצצים באויר ותוך כדי כך דוחפים את התורה קדימה. בימינו מסיעים תורה, משיטים תורה, מטיסים אותה – אך אין מרכיבים אותה על צבים. שכח נא, ידידי, תקופה של יגיעת־המוחין. היתה ואיננה עוד. דברי חכמים בשעט נשמעים. ואם אי אתה יכול לשאת שאון התורה בגלגל, התכנס לתוך קונכיתך ואל תפריע למגלגלים. מכל מקום, לא נעמוד עוד עם נר מהבהב מול רוח־הזלעפות של הציביליזציה. תורה שלנו אם יש לה רגלים ואם אין לה, עם הזמן היא תצעד. מה הוא נמהר, אף היא תהא נמהרת. מה הזמן נחפז ואין לו זמן. אף תורה תיחפז. מכל מקום: כל עוד בידינו שרירי־רכבים ומגלבי־תקציב, היא לא תדדה עוד דידוי של מלמדים.

דברים כדרבנות. ואף־על־פי־כן: אל נא ידידי בעופך. ואל נא תחפז בגזירות־לא־שוות. צא וראה פליאות שהפליא המדע: זה עתה ביקע את הפרודה. עוד מעט יינשא אל החלל – משנה סדרי־בראשית ואוגר בידו כוח־היולים לגזור אחרית כל חי. אך דבר אחד לא הפליא לעשות עד היום הזה: לשנות את מיבנה מנגנון־המחשבה של האדם ולחולל תמורה כלשהי בתא הקטן שהוא מרכז החיים הרוחניים שלו. אדם למד – המדע לימדהו – לעשות תרכיזים מכל דבר, לעייל פילים בקופי מחטים לדחוס מלוא ערכו המזוני של שור אבוס בתוך חפיסה של גפרורים ולפרנס בו קיבתו של אדם חודש ימים. אך עדיין לא השכיל להביא מוחו של אדם לידי כך שיבלע גלולה של תורה. לפי מתכון שמאיצי־תורה מכינים בירושלים או בתל־אביב ולפתוח לעצמו כל אפקי־הדעת. פעם אחת קרה הדבר בנסיבות אחרות לגמרי, ובודאי גם שם באיזה שהוא פיתוי של מנגנון הסברה. עם אשה ועם תפוח. לא נשאל מה עלתה לו לעולם בשל אכילה־מרוכזת זאת, אך גם פלא מפוקפק זה לא נשנה מאז.

מסתבר כי בכל תהפוכות העתים וכיבושיהן נשאר מוח האדם – אותו מוח עצמו המחולל את התהפוכות וכובש את הכיבושים – עומד בשמרנותו, בעיקשותו האורתודכסית, בחוקיות־התיפעול שימיה כימי אדם עלי אדמות וקצב קליטתו כמעט לא נשתנה. הציביליזציה אולי הביאה את מוחנו לרהיטות מחשבתית קצת יותר זריזה ומאומנת. אולי שימנה במקצת את צירי המחשבה. אך – לפי מה שאנחנו בני־תמותה יודעים – לא הביאה שום קיצורי־דרך מהפכניים בתהליכים הרוחניים המורכבים ובזמן שתהליכים אלה מצריכים כדי לקלוט תורה. לכן, עול־השמים הזה – המטוס שאתה נשען עליו – עדיין איננו מוליך את הכל. ולא נותר לנו בעניני חינוך אלא להוסיף ולהיות מחמרים ומגמלים ואפילו לקיים מאמר קדמונים וגם להישמע בנחת. זה דרכו של חינוך וזה קצב שלו ושום טייסים, באשר הם. לא יחִישו אותו.

★

ואולם חמור יותר ומשמעי יותר הוא נימוק אחר לרמקולות ולבהילות בפעילות התרבותית, והוא: הדחיפות שבמצוות מיזוג הגלויות. כיוון שמיזוג הגלויות הוא לכל הדעות ענין־חיים למדינה, לבטחונה, לתחבורה החברתית התקינה בתוכה ולצמיחתה כיחידה לאומית אורגנית, לכן יש להפעיל כל הכלים, למלא חלל הארץ רמקולה ושאון־תעמולתה של המדינה שיהיו מנסרים בה באין מפסיק, להמטיר עליה ברד־תרבות בדוק ושאינו בדוק, לחבר מין בשאינו מינו ובלבד – למזג את העדות. והעיקר: בלי תהייה, בלי הרהור ובלי בדיקה העלולים רק לעכב את המיזוג ולהעמיד אותנו פרודים ומפורדים למחנות – אמנם, מחנות של יהודים, אך בכל זאת: מחנות – של הרגלים, טְבֶעִים, מנהגים ומסורות, שונים וחסרים פרצוף־שרד אחד היאה למדינה נאורה בימינו.

ואולם נימוק זה הוא מכוות־אש, ומי שמצייר לעצמו ענין ההיתוך הרוחני של שבטים ועדות כמלאכת האוחז בתרווד ובוחש ומפיק מן הקדירה תערובת הרצוייה לו, איננו אלא מעביר מושגים קולינאריים מתחום הכירים אל התחום האנושי, אל הסוציולוגיה. כי ביורה הרותחת הזאת של גלויות מתקבצות יש שרשים, גזעים, צמרת וענפים, מָסוֹרות, אוצרות בלומים ומבעבעים של ערכים, קדשי־אדם וקדשי־דורות, של מנהגים והרגלים שהפכו טבע – כטבעיות התנועות הפיסיות היסודיות של האדם. מהם הרגלים ומסורות שבמשך הדורות היו לחישוקים שליכדו שבטים שלמים או משפחות וקיימו אותם ואת היחד בתוכם. הַתֵך, במכוון או מחוסר זהירות, את החישוקים האלה ונמצאות כל היחידות החברתיות הללו, לרבות האדם היחיד בתוכן נעות כפרודות בלי אחיזה, נתלות על בלימה.

דברי־הימים בוודאי יברכו את דורנו על שמיהר – אם מיהר – להוציא אחים מאהלים, מבדונים ומפחונים ולהעבירם לבתי־מגורים ראויים לשמם, שלא זו בלבד שהם נוחים יותר ומבריאים יותר אלא שניתנת בהם לאדם יכולת רבה יותר ליצור כרוחו: לחשוף ולפתח גנזיו הרוחניים. אבל עדיין ספק הוא אם יברכו אותנו על כי בבהילותנו ובחפזוננו ניתצנו, למשל, – למה נכחד? – את בית־הכנסת כמרכז של דורות להתייחדות רוחנית, לזימון העדה לוויעוד ידידים ויריבים גם יחד לליכוד אזרחי ולאומי, ונתנו, או שלא נתנו, במקומו מועדון – מלה שנתחדשה במלוננו אך לפני עשור אחד או שני עשורים ושמעיקרה איננה אלא הגדרה טכנית לבית מרוהט שיש בו עתונים ושבו שומעים מזמן לזמן הרצאה או תקליט של מוסיקה קלסית, עתים גם עברית ולרוב – ג’ז. ואולם מבחינת כוח־הליכוד הרוחני שלו להתכנסות הציבור או כוח־הייחוד שלו להתכנס־אדם־עם־עצמו אין הוא מגיע, אפילו אצל אלה שהם היום בגדר כופרים, לסיפו של בית הכנסת. כשם שבודאי ניחקר היטב על ידי רושם־העתים באיזו רשות מוסרית ולצורך איזה מחקר ומתוך אילו טעמים של “מיזוג” פרצנו – זאת אמת! – בנחשול חילוני אל כל בית אב מהרי־האטלס או מתימן והעמדנו זמר שלנו ומחול שלנו ונוסחאות־מגע שלנו בין אדם לאדם או בין איש לאשה מול ניגוני־תפילה ייחודיים שלהם ומול נוסחי־חיים אחרים, בלי להמתיק ובלי שום אורך־רוח לנסות ולהתבונן בערכי כל העדות ולהעלות רבים מהם – ורבים מהם ראויים לכך – למדרגת ערכים של האומה כולה. אולי השווינו ואיחינו בכך קרע ברובד העליון שבמגע בינינו לבין שבטים אחרים ותרבויות אחרות ויצרנו מכנה משותף לכולנו שהוא, לדאבוננו, חוסר מקום־קדושה וחוסר מקום־ייחוד בכלל – כבר לא בית הכנסת ועדיין לא, וכנראה: לעולם לא – המועדון. אבל מי יודע מה עמוק הקרע שהעמקנו בלב כל היחידים והשבטים האלה שבזרוע תרבותית נטוייה ובחיפזון של ימי־מטוס באנו מה שקרוי: למזגם.

לכן, אם מיזוג הגלויות הוא הצידוק לבהילות כי אז מסוכן הדבר שבעתיים. מיזוג זה סובל פחות מכל דבר אחר קוצר־רוח, טרטור, זרוע־נטוייה, רמקולים ומלאכת־תרווד. נעמוד נא בצידי התהליך האנושי המורכב והמפליא בתולדותינו. נסייע בידי קוני תורה אלמנטרית ובידי קוני־לשון ונקל עליהם בדרכים עתיקות (ואם נחוץ: חדשות), לקנותן כדי שבמסד חיינו, במישורי המגע הראשוני, נבין איש את שפת רעהו. אך אל ננסה מתוך בהלה מכוונת או מתוך פזיזות שגוגה של צועדים להרכיב עליהם במיקצב זר את עולמו המרוקן למדי של בן־דורנו. הרבה מן הפעולה הבהולה של כמה מטובי מוסדותינו נושא בחובו סכנה כזאת.

נסיים אמירה צדדית זאת לירושלים או לתל־אביב ונשוב אל מסילתנו שאף היא עמדה, ממילא, להוליך אל בעיות של מיכניקה.

★

הלל הזקן הקנה כל התורה על רגל אחת. את השיא הזה שכבש לפני קרוב לאלפיים שנה שברנו מזמן. ברבע יום־עיון אנו מלעיטים תורה בשברים. חצי יום־עיון עם אכילת צהריים. ללימוד האזרחות. על פני כל ארץ פזורה הרשת הנרחבת של ערב לימוד אחד ויום־עיון ומחצה וסמינריונים בני יומיים שמקוצר הזמן דוחסים בהם הכל. התורה אינה נזרעת עוד אלא נזרית. קבוצת מרצים מזוררים בחצי שבת קצרה אחת נוסחאות מנוסחאות שונות – המצטרפות במשך השנה לסטטיסטיקה של הפעילות. אלפי מונחים שזוררו אותם באוירת בתי־העיון המזורזים והדחופים, מנסרים כנשמות ערטילאיות במוחותיהם של תלמידים לשעה קלה ותלויים שם על בלימה. פשוט לא הותקנו במוחותיהם הַוַוִים. אין כל חשבון הנדסי בבנין התורני הזה. לא יציקת יסוד ולא הנחת דיוטות ולא הרמת טפחות דיוטה על גבי דיוטה, אלא זריקת כף של מלט לחבר בלימה עם בלימה. יש רק חשבון הנדסי אחד לבנין הפעולות – אריח הסטטיסטיקה, ספרות למנין. אימתי הוקנתה כך תורה ואימתי האמינו כי כך יקנו תורה – האלים יודעים. אלא שזו המצאה מיוחדת של ארצנו: ימי קריאה ושמיעה חטופה שכל שם יאה להם פרט לעיון. כי אין הם נאחזים כלל ולא ניתנת להם שהות כלל להיאחז בגרעינה של המחשבה ולהפעילה בתגובה יוזמנית המתקראת “עיון”. אלא הם סובבים, הדברים הנאמרים, המושגים החטופים כפרפרי־לילה סביב המחשבה, ואינם גורמים אלא ללפלוף מעצבן של המוח. שברי קורסים, רסיסי סמינרים ופירורי סימפוזיונים מרחפים כאבק־תורה בחללה של הארץ, ריסוקי־נושאים מהלכים על קביים ופיצולי־מושגים. מקוריים וזרים, משוטטים בה שמוטי־כנפיים. יותר משקצרה נשימת תלמידים קצרה נשימת המורים. או שבאמת אין תורתנו מספקת אלא למלא חציה של שבת קצרה אחת. תורה פזוזה במקצת.

הגיע הזמן להחזיר לבית־המדרש לפחות מקצת מתפארת עברו.

★

כמות פירושה לא רק הרבה פעולות אלא גם הרבה דברים בבת־אחת. כבר מזמן אין מביאים למקום מרצה בלי ליווי אמן. מעין עטיפת מתיקה או פתיון שבו שובים את השומע. נוסח אם לא תבוא אל התפילה של המרצה לא תבוא אל הרינה. או – או. כך היה לפנים. היום אין די בכך. לא די בקריין שילווה את המרצה. נחוץ זמר שילווה את הקריין ובשביל שירצו לשמוע את הזמר כדי שישמעו לקריין כדי שישמעו למרצה מוסיפים לו מחוללת אחת. לתפארת התרבות, להרבות גיוון ועל כולם, כדי שלא ישעממו זה את זה מוסיפים עושה להטים או קסילופון. בשביל שיוכל השומע לעלע אותם מעט דברי תרבות על טשרניחובסקי או על משנתו של שפינוזה מסמיכים להם שני אבירי מאמבו. מה שבטוח – בטוח. לשפינוזה אולי לא יבואו – אבל למאמבו בודאי. פאנתאיזם כרוך במאמבו הוא גיוון אמיתי. העיקר לא לשעמם. ומעל לכל – הקונטרסטים. ענבלי־תימן מזה ולהטי ברנרד בנט מזה. – הנה מה שהפעולה זקוקה לו וכיוון שהרגילו אזנו של השומע לתופים – שוב אינו יכול בפחות מזה.

כלל נוסף הוא: קצת חוכא. הכל מוכרח לשעשע, להצחיק. אם רצונך להביא אדם לכלל חשיבה אתה חייב קודם כל להזין את בלוטות הצחוק שלו. אם לא ידוגדג – לא יקלוט. אין תורה מוקנית אלא במוקיונות.

---

בית האלים ובית המכס

מאת

ישעיהו אברך

“איך, למען השם, איך רוצים אתם שאכתוב לכם לרדיו, שאחבר לכם סיפורים טובים לילדיכם (נאום שר החינוך); שאשמור ואחזק קשריכם אל עברו של העם (נאום ראש הממשלה); שאספר גבורות האדם הישראלי (נאום שר הבטחון); שאכין חמרים־חמרים לכל האנתולוגיות והכריסטומטיות בהן אתם מלעיטים את ילדי ישראל, שארים נוסף לזה את קרן תרבות ישראל; שאעשה משהו שיביא את דברנו לגולה, לעולם: שאעשה גם משהו טוב באמת, פנימי באמת, נשום־אויר, רענן – – איך איך” אם “כל העסק נפל. לא מכשיר, לא שעת קונכיה, לא רווחה לנפש”.

מדברי סופר אלמוני בפי משה שמיר כפי שהובאו בזמנו ב“מעריב” (ההדגשות – של המעתיק). לפני זמן מה אירע כאן דבר שמעטים נתנו דעתם עליו: אחת מתשע בנותיו – המוזות – של זיאוס עמדה להגיע אלינו על פי הזמנתו של סופר עברי. כדי להרים קצת את רוח־היוצר בישראל הנתון בזמן האחרון בשפל המדרגה. היתה זו הממונה על המוסיקה בממלכת־האלים, שנחלצה לעזרת ספרותנו. כבר כלו העינים לבואה, כבר ציפו סופרים לשעת־ההתייחסות המיוחלת עם האלה, שבעקבותיה באה, כידוע, ההתפרצות הגדולה של רוח היוצר, אלא שברגע האחרון ממש באה התקלה. ומצד מי? – כמובן, מן האדמיניסטרציה.

כאשר התייצבה האלה לפני דלפק המכס של המדינה, שאל אותה המוכסן: ומה מחירך, האלה, לצרכי היטלים? אמרה האלה: תשעים לירות שטרלינג בלבד. אמר המוכסן: צר לי מאוד, בת־אלים, אלא שבגלל חיסול הפחונים ומפני העליה המוגברת מארץ שאסור לפרש בשמה תהיי חייבת בכפל־המחיר כופר־מכס. אמרה האלה: בממלכת הרוח איננו יודעים מלים כמו: היטלים, פחונים וארץ שאסור לפרש בשמה, ואינני יודעת מה אתה סח. אלא שכל הענין אינו נוגע לי. אינני עולה לארץ מפני הלחץ או מפני הדחק, גם אינני יתומה, חלילה, ויש לי תמיד מקום לחזור אליו. בבית, אמנם, צפוף במקצת – יש עוד שמונה אחיות, גם כמה אמהות־חורגות, ואבא־זיאוס משתולל לפעמים, אף־על־פי־כן: בתו אני, וגדולים רחמי־אב. אלא שאם אתה מוכסן במדינת היהודים, עליך לדעת כי הוזמנתי על־ידי סופר עברי ואני שכינתו. אני הפנינה שהוא שולה מקונכיתו או אני הקונכיה שממנה הוא שולה פנינתו. ולא אני המצאתי את האליגוריה הזאת עם הקונכיה והפנינים. כך בפירוש כתב לי. ואם אין אתה נותן לי להיכנס בלי מכס, אתה פשוט מסלק שכינתו של אותו סופר.

אמר המוכסן: מה לי סופר, מה לי שכינה. אני אינני סופר. אני מונה, שכִינה, או כפי שאת קוראת לזה: קונכיה, שמחירה תשעים שטרלינג – מכס שלה מאה ושמונים. כך כתוב בדיפתראות המכס, ולא איכפת לי מה כותבים הסופרים בעתוני־הערב. כל בעל־מלאכה שצריך חומר־גלם – קונה ומשלם. השכינה, אני מבין מדבריך, היא חומר־הגלם של בעל־המלאכה שהזמין אותך. רוצה שכינה – שישלם. יקר מדי? יקנה שכינה ממין זול יותר. זכור לי אומן אחר מאותו משלח־יד – נדמה לי, משורר – שגם הוא חיפש השראה בממלכת־המוסיקה. אך כיון שלא יכול היה להרשות לעצמו לקנות שכינה יקרה כל־כך כמו המכשיר המסובך הזה, המדבר מתוך גרונך או שאת מדברת מתוך גרונו – הסתפק בצרצר, בפירוש: צרצר, חרק מממלכת החרקים. אמנם, שכינה־של־חרקים איננה מן המשובחות ביותר, אבל המכס עליה מעולם לא היה גדול, ובשביל העניים זה הספיק. אגב, נעימי־זמירות צייצניים כאלה לצורך ההשראה הספרותית נפוצים בהמון בפרברי הערים, במעברות ובשכונות הדלות בארץ גופה, ואין צורך להטריח לשם כך את בנות־האלים.

אמרה האלה: אם זו גישתם של מוכסים במדינת היהודים לענינים שבספרות ובמוסיקה, אם כך מטפלים אצלכם בקונכיות־היוצר – אינני מתפלאה עוד על זעמם של סופריכם הצעירים והמתבגרים כאחד. מדינה שאיננה מסוגלת לתת לסופריה מכשיר של “היי־פידאליטי” – המינימום הדרוש להחזקת רמת־כשרון הוגנת ולקיום כמה וכמה סיאנסים של הזדככות־הנפש – נוח לה שלא תתקיים משתתקיים. מכל מקום: אל תתיימר להיות כמדינת־הרוח ואל תתאונן על תיפלות בתסכיתי הרדיו שלה. האמת היא, במלכות־האלים השתוממנו לא פעם לטעם השידורים שלכם. אומה – אמרנו – שנתנה לעולם את חכמת־שלמה, את יריביהם של סבי־דבי־אתונה ואת נתן החכם, איך יתכן כי השפיע עלינו בכל שעה שמחוץ לתחזית מזג־האויר כל־כך הרבה רעות־רוח?

נזדעמה האלה ופנתה לנו עורף. נשארנו בלי הקונכיה ובלי דמי־המכס. אך נשארנו עם המוכסן. עם הסופר האלמוני ועם הקורא – שלישיה מכובדת לגלגל עמה שיחה ערב־שבת. יכולנו להוסיף ולגלגל שיחה זו – גם בהעדר האלה – בתחומי האליגורית ולהשתעשע בכמה משלים נוספים, שאין בהם במקרה זה כל מחסור, כי הגרוטסקה, שאותה מזכיר בצדק מ. שמיר, מצמידה את עצמה מאליה גם אל המשל, גם אל השנינה, והם נמשכים אחריה כעדת־נמלים אחרי נבלת הזבוב. אבל לא הטרחנו את האלים לתפארת המשל בלבד, אלא כדי להטיל על הדברים ברק הראי־העקום, שאין כמותו מחזיר לפעמים אמת מסורסה אל השלמות.

★

ספק, אם יש עוד בעולם מדינה החייבת כל־כך לסופריה כמדינת היהודים. ולאו דוקא לסופרי היום הזה, מכל מקום לא רק להם. היא חייבת ליהודה הלוי, למדרכי צבי מאנה, לחיים לנסקי ולאחרים לא פחות משהיא חייבת למחברי התסכיתים של “קול ישראל” בימינו. תנועה כתנועה לציון, כשהיתה כאלפיים שנה תנועה של כיסופים, נישאה כל אותם הדורות קודם־כל וראשית־לכל על ידי הסופר. בששים השנים האחרונות, מימי הציונות המדינית, נוספו לה נושאי־סבל חשובים מאד, שיצקו ערגתם של הדורות בדפוסי מדיניות והגשמה. אבל כאלף ותשע מאות שנה היא נישאה על שכמם של סופרים בלבד. הם ולא אחרים טוו את החוט הסמוי לאורך הדורות, שמאוחר יותר קלעו ממנו מדינאים ואנשי־מעשה חבל־ספנים להטיל בו עוגן־הצלתו של העם.

אבל גם אילולא נתנו לנו סופרים את המפרשים, שבהם השיטה את עצמה הספינה הדמיונית של המדינה על פני הדורות – לא היתה המדינה חייבת להם פחות. כי יפוצו נציגיה הדיפלומטיים של ישראל כאשר יפוצו ויתנשאו ארובות־החרושת כאשר יתנשאו – את כל הצמחיה האדירה הזו אי־אפשר יהיה לאורך ימים ללוות בפיזומי “דינה ברזילי” בלבד. ואם לא תתחדש עלינו רוחו של העם לדורותיו, על תמורותיה המוכרחות, אבל על ייחודה הקיים ועומד – נעמוד אולי לפני התופעה המוזרה, שדוקא הריבונות המדינית של העם תביא לידי טשטוש הוויתו הרוחנית המיוחדת, שנשמרה כל שנות גלותו ושקיימה את העם המפוזר כחטיבה לאומית בעמים.

על כן אין כחוב שהמדינה חבה לסופר. היא חייבת לו מפחה וסדן ותנאי־קיום שבהם יוכל ליצור באין מפריע. היא מחוייבת, כמצווה הטבועה בעצם אופייה של המדינה היהודית וייחודה לשחרר את הסופר מן המאבק היומיומי לקיום ומן הדאגה, שאיננה חדלה להטריד סופרים בישראל, ליום מחר. אך מעל לכל ולפני הכל היא חייבת בכבודו. כשם שגם טובת המדינה מצווה שתינתן לסופר אפשרות של השפעה פעילה יותר על עיצוב דמותה.

אבל דבר אחד, נדמה לנו, אין מדינה חייבת לסופריה: קונכיות. שולי־הפנינים בין דור הסופרים הצעירים־מאוד שלנו אינם מרובים לפי שעה, ולכן, כנראה, לא היה גם מושג הקונכיה נפוץ ושמיש ביותר עד כה. אם קונכיה פירושה רקע נוח ופורה לעבודת האמן, סדן למקבת, כי אז נתנה תקופתנו ליוצרים “קונכיה” אדירה, שכמוה אולי טרם נתנה תקופה. הדרמה האנושית, האינדיוידואלית והקיבוצית, שבהיאחזות רבבות בני־אדם בטרשי־ארץ ובטרשי־חברה; מאבקו של האדם, ועתים גם בדידות מאבקו, בתוך העלילה הגדולה של ההתערות – אם לרקע זה קוראים היום “קונכיה”, כי אז “קנכה” המדינה ליוצריה “קניכה” הראויה להתכבד. על קונכיה זו לא הטילה המדינה שום דמי־מכס. עליה הופקד הסופר ולא המונה.

אך אם הקונכיה החיונית לסופר בשביל “לשמור ולחזק קשריכם אל עברו של העם: לספר גבורות האדם הישראלי ולהרים – נוסף לזה – את קרן תרבות ישראל” היא מכשיר־נגינה מסוג “היי־פידליטי” בלי מכס: אם בלי “תפלה זכה” של המכניזם האמריקני המשוכלל הזה אין הסופר יכול להגיע אל “כל נדרי” שלו בשירות עצמו ובשירות האומה – כי אז יהי נא אלהים עמו, אך הגניוס הלאומי יצטרך, כנראה, לוותר עליו. ולא משום שדמי־המכס על כלי־מותרות הם כה נחוצים למדינה לכלכל חיים וקליטה, אלא משום שיצירות ספרותיות, שהמבוע העיקרי שלהן היא מחט החורצת בגלגל של־זפת המשוח במוסיקה – תרבות היהודים וכל תרבות יכולות בשקט גמור לחיות בלעדיה.

★

אלא שכל נוסח הדברים של אותו סופר אלמוני, שלא היסס להטריח עטו של אחד מטובי המספרים שלנו, מטיל אלומת־אור גם על העיוות החדש בפרצופו של הדור: עיוות הזעם. לפנים, כאשר מחשבת האדם נהגה להביע את עצמה באופן פשוט ובלי פיתולים, קראו לשואל בנוסח “מה העבודה הזאת לכם” בשם פשוט: רשע. היום הוא: זועם. דיוקן חמישי בתשלום המשפחתי של ארבעת בני־ההגדה. אלא שזעם זה יש לו דמיון אל מושג הזעם המוכר לספרות העברית הקדומה והמאוחרת – כדמיון שבין חריץ־גבינה צהובה ממרתפי רוקפור לירח של אמצע כסלו.

כי הזעם, במשמעות של התעוררות מוסרית ומרי, לא זו בלבד שאיננו זר לעם היהודי, אלא שהוא הרוח המניעה בקורותיו. הזועמים מתקוע וממורשה ומנהר כבר, קדמו הרבה אפילו לאוסבורן. על הזעם הזה, שהיה תמיד כטלטלה מוסרית לעם, נישאו גם משא נמירוב, ברוך ממגנצה ו“רחובות הנהר” – תמצית המרי היהודי והאנושי ונזר הספרות העברית, היו לזעם זה כמה סימני־היכר מובהקים: הוא נבע מהתגעשות מוסרית כנה ומתחושת־אחריות עמוקה של הזועם אל הציבור שבקרבו חי; אורח־החיים של הזועם והמוכיח היה לרוב שונה בקיצוניות מאורח־החיים שעליו שפך זעמו: הוא היה קודם נאה מקיים ואחר־כך – נאה זועם; והעיקר: הזעם עצמו היה ביטוי של הכשרון, הוא לא היה לבוש, אלא מהות. הזועמים הקדמונים לא דיברו על הזעם. הם כתבו אותו. הם זעקו אותו.

מעט מאד מתכונות אלו הוא נחלתם של הזועמים בימינו. הם חיים ומקיימים לפעמים באופן מודגש יותר את אורח־החיים המעוות, שכנגדו הם מתריסים. ואילו מבחינת הכיבוש הספרותי – זה למעלה מעשר שנים מהלכים צעירים וצעירות זועמים עד אחרי חצות במדרכות של רחוב דיזנגוף, ואם לא להביא בחשבון שיחות־קרנות שלהם בבתי־הקפה – קשה להצביע על איזה שהוא פרי ספרותי ממשי של אופנת הזעימה הזאת. מכל מקום: הזעם אינו עומד בשום יחס אל הכשרון. כל כוחו בעקימת־האף. היה זמן שביטויה של התנשאות היתה זקיפת החוטם, האופנה של ימינו היא עקימתו. ואת הזכיון הכולל לעקימת אף אינטלקטואלית לוקח לעצמו כל מי שמתחיל לחמר אחרי הספרות. מבחינה מסויימת הזעם הוא השלב הפשוט ביותר והשווה־לכל־נפש במגמה הא־סוציאלית, המסתמנת בשכבות מסוימות של הדור הצעיר: הניהיליזם והציניזם יש עמם, לפחות, איזו אסוציאציה להשקפת־חיים ולפילוסופיה חברתית, ואדם המשייך עצמו אליהם חייב במאמץ אינטלקטואלי כלשהו, כדי לדעת מקורותיו של הטיפוס שבחר לחיות בצלמו. מה שאין כן הזעם. כאן לא נחוץ אינטלקט. נחוץ – אף. ונחוץ רק לדעת איך ומתי לעקם אותו.

כאשר אתה נתקל בעקימת־אף מופגנה כזו, בתוכחה נבואית כמעט, על חטא הטלת מכס על “היי־פידאליטי”, מתחוור לך פתאום שה“אימפרטיב הקטיגורי” של כמה מן הזועמים על הליכות המדינה והמלעיגים עליהן איננו נובע מרגישות יתירה של הרקמות המוסריות שלהם, אלא מכמה דברים ארציים מאד, תועלתיים מאד, הנוגעים להם ולבשרם ושבהם הם רואים עצמם מקופחים. ייתכן, שכאן, בהרגשת הקיפוח הגשמית והאנוכית מאד, טמון גרעינו של הזעם המוסרי, כביכול של כמה מחברים צעירים, שבעצם הם משתוקקים לחיות חיים טרזניים במקצת נוסח המינגוויי, אך מבקשים שנאמין כי כל אחד מהם הוא לכל הפחות יוסף חיים ברנר.

האמת היא שיוסף חיים ברנר נחוץ גם נחוץ למדינה אף בימינו. כל כותרת בכרוניקה הישראלית של ימינו קוראת לו. גם לא מעט כאב ושכול עדיין מהלכים בארץ. המרכבה הדוהרת – והמחויבת לדהור – של הריבונות העברית שוחקת לא מעט בין גלגליה. אך בעוד אטומה וכבושה אנקתם של השרויים במחסור – מנסרות בקול גדול קובלנותם ומרירותם של השבעים. אדם שאין לו פת לאכול די שובע ובגד להלביש לילדיו נאלם במכאוביו, אך מי שחסרה לו מחט לתיבת “הנאמנות העילאית” של אמריקה הוא שמקים שאונו של עיוות־הדין בשוקי חיינו והוא הוא המעמיד כל מוסר־החיים שלנו על היפוכו. כאשר זעקת בעלי־המחטים האלה נשמעת מאזור החוג הנוצץ או מאלה שעלו מנכסיהם ונהפכת לתאניה גדולה נגד המדינה – אין זו תופעה בלתי־שכיחה. אך אם הסופר, המתיימר להיות מוכיח, מעמיד כל גורל יצירתו וכל מבחן המוסר הציבורי שלנו על חוד המחט הזאת – זכותו הגמורה היא, כמובן, לעשות זאת ככל בן־תמותה, אך אל יבקש מאתנו שנראה בו מתקן פרצופו המוסרי של הדור או “לוּתֶר” קטן של מדינת היהודים. נצייד אותו ושכמותו בכל מכשירי־הטכניקה החדישה, שבלעדיהם, מסתבר, אין הם יכולים כלל להגיע ל“שעה של הזדככות”, לסיאנסים של השראה. נביא אליהם בבת אחת כל תשע המוזות שהצהירו כבר לפני אלפי שנים בפני המשורר הגדול הסיודוס כי “בכוחן לדבר דברי־שקר שייראו כאמת”. נרחם על הסופר, שמנגנון טכני יקר ומסובך כל־כך נחוץ לו, כדי להפעיל לשעה קלה את רוח־היוצר שלו. אך דבר אחד לא נעשה: האמן לא נאמין לו. לא לו, לא לזעמו.

---

הצופה לבית המטבחיים

מאת

ישעיהו אברך

אין עיננו צרה בעניני דת. אנו מאמינים. כי בתחום המהותי של עניני הדת בישראל יש מקום להידברות בין חוגים דתיים ולא דתיים, וכי לא זה השדה שבו יש לערוך את מלחמות־היהודים בימינו. זה מחייב סובלנות מכל הצדדים. גם מן החוגים הדתיים, החייבים להבין כי הכרחי לנער כמה קליפות שדבקו בדת ישראל באלפי שנות גולה ושאין רוב הצבור יכול לעמוד בהן בימינו; אבל לא פחות מזה מתבקשת סובלנות מן החוגים הלא־דתיים, שלא לדחוק קיצים ולא לרצות הכרעות חטופות ולראות בצו אחדותו של העם משהו נעלה מאי־הנוחות הנגרמת לפעמים על־ידי שמירת מצווה עודפת.

אמרנו עניני דת – ולא עסקי דת. בעסקי דת – שום פשרות. בכל מה שנעשה בשם הדת למטרות ארציות מאד, לפעמים תמוהות ובלתי־מובנות אף למאמינים – שום רתיעה. המערכה של הרבנות הראשית בענין בית המטבחיים “מרבק” היא מערכה מן הסוג השני. במערכה זאת – אין להתפשר.

מדוע זוהי מערכה של עסקי דת? מפני שניתן לבית־המטבחיים הכשר על־ידי רבנים שהוסמכו לתת הכשר מטעם הרבנות הראשית עצמה. רבני הדרום אינם “סנהדר” אמריקאי עלום. הם רבנים של יום־יום ולא רבנים לעת־חירום. הם מקדשים ומגרשים. מכשירים ומטריפים כל יום והלכתם – הלכה. המערכה המתנהלת נגדם על־ידי הרבנות הראשית – אינה, איפוא, על כשרות הבשר אלא על כשרות הנוהל והסמכויות והאינטרסים הרבניים וחלוקת האינטרסים ביניהם שספק אם היא מעניינת את הציבור הדתי עצמו.

כאשר אינטרסים של קבוצות כאלה פוגעים באינטרס של הציבור כולו – לא זו בלבד שמותר אלא שזוהי חובה של כל איגוד ציבורי להתייצב לימינו. וזוהי קודם כל חובתו של ארגון ציבורי כהסתדרות המאגד בתוכו כמיליון וחצי נפשות, לא רק לצרכי איגוד מקצועי אלא לצרכי דברים רבים אחרים שהם מעניינו של אותו צבור. אספקת מיצרך עממי כבשר ומחיריו הם אחד מן הדברים האלה. החלטתה של הרבנות בתל־אביב להסיר את ההכשר מן הצרכניות העממיות בשל מכירת בשר שהוכשר בדרום – רק הוסיפה על הפגיעה ואפשר היה מראש לשער שתעורר סערה בציבור של רבבות צרכנים מהם גם דתיים, שכבר אינם יודעים מרוב מבוכה מי מתיר ומי אוסר בעסקי כשרות או מתי שחיטת־כשרים – כשרה ומתי שחיטתם פסולה.

על החוגים הדתיים בארץ הזאת לזכור שלא זו בלבד שלא כל יהודי בקי בחושן־משפט וביורה־דעה, אלא שגם לא כל יהודי קורא את “הצופה”, כדי לדעת מאחורי איזה רב עומדת הפעם המפלגה הדתית־לאומית ומאחורי מי אינה עומדת. ממילא אינו יודע מה המסקנה מזה לגבי כשרותו של קורקבן שנמצאה בו מחט או של סירכה בריאה של פרה או של בית מטבחיים שלא הוקם על דעת המפלגה הדתית־לאומית. אלא שבסוגייה זאת של “מרבק” גם “הצופה” נתון, כנראה, במבוכה לא מועטה. הוא מרגיש היטב, כי בענין זה אי־אפשר לנהל מלחמת “ערכים”, וכי אין לך דבר המבזה כל כך ערכי דת ומסורת כמו המערכה הבין־רבנית הזאת שהועתקה אל חיינו הממלכתיים מעומק־עומקה של גלות, ממחלוקות של ראשי־הקהל ומתקיפותם של בעלי־טכסא.

מבוכת “הצופה” היא ענינו – וענינו בלבד, אך אל ינסה לשמש מורה הוראה לאחרים. הודעת מזכיר ההסתדרות וחברים אחרים בישיבה האחרונה של הועדה המרכזת בענין מחירי הבשר והכשרות – לא זו בלבד שהיתה במקומה, אלא שיש לברך את ההסתדרות שמצאה שהות בעצם הימים האלה לתת את הדעת גם על ענין ציבורי זה. מחיר הבשר להמוני־העם הוא ענין שמצווה וחובה להסתדרות לענות בו וראוי שחוגי הרבנות יטו אליה אוזן.

אשרנו, דיונים והודעות אלה של בית ההסתדרות עדיין אינם צריכים הכשר לא של “הצופה” ולא של הצופים האחרים לכשלונו של בית המטבחיים “מרבק” מכל חוג שהוא.

★

חכמינו אמרו: הרוצה שיחכים – ידרים. מי שעוקב אחרי־פיתולי הרבנות הראשית, “הצופה” והמפלגות הדתיות בענין בית־המטבחיים בדרום יכול להחכים לא רק בעניני בשר ושיווקו ובכל הנטפל אליהם בדרך. הוא יכול להחכים בעניני חברה. אם אלה יכולים להיות בימינו פני מערכה רבנית נגד בית־מטבחיים דרומי שהוכשר – יש מקום להרהורים נוגים למדי על פניה המתחדשים של חברתנו.

---

הפירמידה והצלעות

מאת

ישעיהו אברך

סוציולוג המבקש לחקור פני חברתנו והתמורות המתחוללות בהם, נתפס דרך שיגרה אל גיוון העדות והשבטים ובונה תלי־תלים של הנחות על התנגשות המוצאים והתרבויות, על תמורות בנימוסים, בהרגלים קולינאריים, במינהגי אישות – דברים שמקובל לראותם כמעצבי תרבות־עם או כבבואה שלו. ואולם מי שאין פניו לשיגרה, יתן דעתו פחות על אמות־המידה של האנתרופולוגיה התרבותית מבית מדרשה של מַרגרֶט מיד וישים לבו אל מה שהסטטיסטיקה הפשוטה קראה “ההרכב המקצועי” ומה שמדע הסוציולוגיה בימינו מכנה דרך חשיבות “התפלגות האוכלוסין לפי משלוח־היד”. בהתפלגות הזאת צפונים לו לחוקר מכמנים.

כי תורת בורוכוב, בפירושה הקיצוני ביותר של האנומליה היהודית, לא יכלה לחזות הפיכה מושלמת יותר של הפירמידה הכלכלית והחברתית שלנו מאשר הצבתה על שלוש צלעות של מקצועות יצרניים – כמעט אמרנו: יצרניות – ביותר: צלע הדוגמנית הישראלית, להפצת מלבושי ישראל, לרבות רעיונותיה החברתיים המופשטים, ברחבי העולם; צלע “בעלת־עיני־השקד”, לעזור לייצוא המין השמיני – בשבעת המינים – השקד. כלומר – של ישראל; וצלע של נילי צחצחית־הנעליים, שבינתיים היא עצמה, כמדומה, הלכה לעולמה, אלא שהצלע הרעיונית שלה שרירה וקיימת ואפילו משגשגת מעט בחברתנו. ובסיסה של כל הפירמידה הזאת מוחזק בכף־ידו האיתנה של היצרני והפורח במשלוחי־היד שנתחדשו עלינו באחרונה: הממלכה ליחסי צבור. ממלכה המתחרה רק בשלטון החוקי עצמו. תנו רק למיפקדה הזאת להוליך אותנו באין־מפריע אל היעד שהועידה לנו, ובוקר אחד אנו מקיצים בתל־אביב ומוצאים את עצמנו בביירות – אם עדיין איננו בתוכה, ובלי מלחמה.

★

לא כולם זוכים. אנחנו זכינו. זכינו לראות דוגמניות ישראליות – לא רק בארץ אלא בתצוגותיהן בעולם. ולא רק לראות אותן. לשמוע אותן. כן, לשמוע. דוגמניות של כל העולם מסתובבות על כן הפירסומת, מציגות אשר יש להן להציג ונפנות לדרכן. לא כן דוגמנית של ישראל. היא מדברת. כמנהג הארץ הזאת. כלומר: נואמת. ולא על דעת עצמה. על דעת המדינה והכנסת והצבא אשר בחפירות.

ייאמר מיד: קסמיה של אשה, כמכשיר של הסברה ממלכתית, מעולם לא היו פסולים בממלכות וגם לא בעם היהודי. די להרהר מה היה עולה לאבותינו בארץ כוש אלמלא קסמיה של אשה יהודיה. אלא שמשכית זאת, או כלי־זין זה, שמרו, כנראה, קדמונינו כאמצעי של הרגע האחרון. ככלות כל הקצין. כאשר חרב חדה הונחה על הצוואר. אז נפתחו הדסי הקסמים, וחג הפורים יוכיח.

לשיבחה של התנועה הציונית ייאמר, כי במערכות ההסברה והמאבק, לא הגזימה אף היא בנשק זה או שלא הפעילה אותו כלל. מטיפים, משכילים, חלוצים, שדרים ואנשי־כוללין – הכל שלח הישוב לגולה כדי להרעיד לב, רק לא דוגמניות. חמודותיהן של בנות ישראל לא צורפו מעולם לתצוגת־הראווה של הפרחת השממה או של הקמת ערים על תליהן. יפהפיות ישראל, ככל שיצאו לגולה, יצאו לקדש שם עצמן, אך לא נתבעו לקדש שם ישראל. קידוש השם הזה הופקד בידי אחרים.

אלא שבאחרונה חל שינוי – שהוא מסימני הימים. הניצבים ליחסי צבור מצאו כי לא די עוד במעוררים. נחוצות מעוררות. לא די בדברים היוצאים מן הלב. נחוצים דברים היוצאים מן החזה. ועל פי הכלל, כי כל כבודה של בת־ישראל – חוצה, הוקם מיסדר שלם של בוחנים ובודקים, מודדים ומעודדים כדי להוכיח לתפוצות כי שבט תוסס זה של העם היהודי, הבונה עצמאות ומפריח מדבר, מסוגל לא רק לגדל עגבניות בעין גדי אלא גם להעמיד רגלים, ורגלים מחוטבות. אמת של ישראל יש לה רגלים. ויען כי הציונות המתגשמת מטבע ברייתה לא סבלה יופי־לשם־יופי והנאה לשם הנאה ארצית – מצלמים עלמות אלו כשתנ“ך בצידן האחד ופלמ”ח מצידן האחר, שמים אותן ביצולים של המגבית היהודית המאוחדת ורותמים אותן במרכבת העם היהודי ובעגלת־המשאות הכבדה מאד של מדינתו. הן דוהרות על פני העולם וכרכרת־המדינה דוהרת עמן; הן בוכיות – והמדינה מתייפחת עמן. ולא היינו רואים בכך טעם לפגם אילו בחרו למטרה נעלה זו עלמות אילמות. ברכת האלהים כנתינתה. אבל הן מדברות. ואזני הקהל שומעות, והסוכנויות הטלגרפיות מבריקות. ופניני־המלים נושרות כמתוך מחרוזת שנקרעה. וידידנו האמריקני, שלבו דווי על כל הפגעים שבהם אנו מתייסרים בארץ: לועי התותחים מזה ומחבלים מן המדבר מזה, הטיל מטבע נדיב לקופסת התחייה ותרם לנו בנוסף לכך אנחה שמחוץ למיכסה באיזה ו' חיבור רב־משמעי: “ו־וכולם, כולם מוכרחים אצלכם לדבר?…”

כנראה מוכרחים.

★

וממנה אל הצלע השנייה –

כאשר אתה רואה לאיזה יסודות אורגניים נצמד באחרונה הייצוא הישראלי אתה מתחיל להאמין בתחזיותיו המעודדות של שר המסחר והתעשייה על עתידה הכלכלי של הארץ. כל זמן שאתה בונה עתידך על עבודת־האדמה – על חריש וזריעה וקציר – אתה תולה תקווה בקרן־הצבי. בצורת אחת – וכל עמלך יורד לטמיון. שתלת עץ־שקד בסלע הצחיח – הפקרת אותו לחסדי הטבע או לתעלוליו. אך אם אתה מתחיל לייצא עיניים־של־שקדים – ולא באריזה נפרדת אלא בקומפלכס נשיי שלם על כל אביזריו – איך אומרים האנגלים: אינך יכול לטעות. מבחינה זאת עלתה המועצה לייצור שקדים – בעזרת הקצונה לייחסי צבור – על דרך חדשה שהיא רק רמז ופתח לאפשרויות הרבות הגלומות בה.

הנה אנו קרבים אל עונת תליש האבטיחים ולפי הלייטמוטיב, הוא הרעיון המרכזי, המנחה את קציני הפרסומת של ישראל, לא נתפלא אם בקרוב יתחילו חיפושים נושאי־פרסים אחרי נערה עם עיני־אבטיח או עם אביזרים אחרים היכולים לסייע לייצוא האבטיח הישראלי.

אנו מתחלחלים לרעיון שאליו עלולים להגיע קצינים לייחסי צבור אם יתחילו לחפש נערות עם אטריבוטים לפרסום תוצרת החלב. או: נערות עם עיני סלק־סוכר או עיני כרובית בשביל השוק האירופי המשותף.

חוליות־תרבות מתחברות כידוע זו לזו – כאיצטרובלים על עץ האורן, כמחרוזת. מחרוזת הטעם הטוב של ישראל הצעירה המאמינה בתמים כי היא מתמודדת עם תרבות אמריקה, בעוד שאיננה אלא טובלת במה שהאמריקנים עצמם רואים כמי־מדמנה של אותה תרבות.

ואף שיש לנו עוד מה לומר באותה מודעה רבת־השראה של האגודה החקלאית המחפשת “נערות עיני שקד פוטוגניות” – נושא השקד הוא לגבינו טאבו מעט. כן, טאבו. על פי גזירת הממלכה. הרי זה לא קול אחר מאשר קולה הרשמי של ישראל המשדר כמה פעמים ביום בלחישה רבת־טעם ורוויית־סֶכּס אזהרה ברורה מאד: "ש… ש… ש… ש… שקדים.

שקט. שאר־רוח. שקדים.

★

לצלע השלישית – היא צחצחית הנעלים נילי – לא נותר לנו אלא להציב ציון לגופה, לא לנשמתה. נשמתה, כאמור, שרירה וקיימת וממלאה כל חדרי לב חברתנו. היא נשמתה התועה של הנערה הישראלית גדושת האישיות עם תשוקה לוהטת להיות – היינו הך מה.

האמת היא. כי כאשר פורסמה המודעה על ידי הסַפר ג’אקומו, שחיפש את הצחצחנית לנעליהם של בעלי עסקים, ידענו מיד שהענין צפוי לכשלון כלכלי. מה טעם לפנות אל נערות שיבריקו נעליהם של מנהלי העסקים דווקא? הם, כמדומה, האחרונים שנעליהם מאובקות. בחדר ממוזג־האויר של המנהל הישראלי הצעיר, פרי הביכורים של הקיבֶּרנאטיקה המודרנית, האבק איננו רב והנעלים מבריקות למשעי. ישבנו פעם במשרדו של קיבֶּרנאט צעיר כזה. רגליו ונעליו היו שרועות על השולחן – נוסח מינעל העסקים המודרני – והיכן, אתם סבורים, הבחנו שאיננו מגולחים? בברק הנעל שלו, שהחזירה קרן אור כמראה מלוטשה. נעליהם של פועלי הבנין והנגרים והבאים העירה מאובקים מן השדה הן פוטנציאל כלכלי גדול בהרבה לצחצוח – ודווקא אליהם לא פנה מר ג’אקומו מן המלון המפואר. ראינו זאת וידענו כי גורל הצחצחית נחרץ.

אבל הכשלון המוסרי – ידענו – יהיה גדול מן הכשלון הכלכלי. עקימת־האף הזאת שבה קיבל חלק מן הצבור את המקצוע החלוצי החדש – היתה סימפטומטית מאד. היא העידה איך ירד מוסר־העבודה בתוכנו ואיך נתהפך עלינו באחרונה כל סולם הערכים כמעט ללא תקנה.

כאשר עמדה חברה שלנו לפני כמה עשרות שנים בקבוץ הכשרה בגולה וקשרה חגורת־אכרים וגרזן וחטבה עצים אצל פרקמטאים יהודים – איש לא העז לבוז לה. אדרבה, הפלגנו בשבחה ואפילו הפליאה מידת החלוציות שלה שלא הסתפקה בנסירת בולי־האלון אלא עמדה בתוקף על החטיבה. שהיא מלאכת גברים כידוע.

עתה, כאשר חיפשו בנרות נערות לעבודה חלוצית מפרכת: לעמוד בתחתיות המרתף של מלון שעות על גבי שעות רכונה על הברכיים; לשאת כל הזמן – כדברי המודעה – מיטען כבד של אישיות; ולפי תנאי הצחצוח הזה שהכרנו במלונים גדולים בעולם: לעמוד כמעט בעירום וכחוסר־כל – עתה בזנו לעבודה הזאת. שמנו ללעג אותה ואת עושיה וכרתנו במו ידינו באיבו אחד המקצועות היצרניים מקרב הארץ.

זה שיבוש ערכים ואלה פירותיו. מה פלא אם בנות ברחו מן התפקיד הזה ואם הספר ג’אקומו, שקרא להן, מתפלא על שאנחנו מתפלאים?

אלא שאין גזע בלי שורש, אין פרח בלי גבעול ואין חטוטרת בלי גב. ואף שאנו יודעים כי על השורות שנכתוב להלן אנו עלולים להישלח לגרדום ברכבת הראשונה – נפליג אל הדרך.

★

ובכן, גם מקצוע הצחצוח של נילי גם הסגנון שבו אנו מדברים עתה – בעזרת דוגמניות מלכות־יופי ומלכות־עינים – אינם כה חדשים ואינם כה מנותקים משרשים אחרים.

אשר למקצוע הצחצוח – הן המדינה כולה מצחצחת זה כמה שנים מינעלם של פרקמטאים ישראליים, צעירים ולא צעירים, בדבקות מרובה, באשדוד, בקיסריה, בנצרת ובקריית־גת. מדינה צעירה למדי, כבת שבע־עשרה, יודעת שפות ומאד גדושה אישיות, מראה זה שנים אחדות תשוקה לוהטת מדי להבריק נעליהם של בעלי־עסקים, בעלים ועסקים שיש להם אולי כנפיים, אך הרבה פעמים אין להם רגלים כלל. אף היא, המדינה, נרכנת לא פעם כמעט בעירום ובחוסר־כל להדומם של תגרים מעופפים אלה. יתכן כי אילולא נשאה אותם המדינה על כפיים – לא היו רגליהם של אותם בעלי עסקים צעירים מגיעים כלל למרתפי־ההברקה של המלונות המהודרים והיו מתפלשים קצת יותר באבק חייה הכלכליים, המרודים והאמתיים של הארץ, בנעלים מרופטות מעט.

זה לענין המקצוע. ואולם פחות מכל יש להפליא את הסגנון. ומי שמפליא אותו אינו חש כלל את עוצמת המהפכה הספרותית ומהפכת הסגנון המתחוללת עתה בארץ והמעצבת תרבות חיינו ופניהם.

הביקורת הספרותית שלנו עוקבת בשבע עינים אחרי כל שורה בפרוזה ובשיר המופיעה בכל הוצאת־ספרים. אין לך חרוז שלא יזכה לטור הבקורת ואין לך חרזן שאין לו בקרן והמבקרים צועדים אחרי הכותבים כאלופי הצאן אחרי הכבשים או כגשש אחרי עקבות הגנבים. אבל ספרותו ודמות־סגנונו של עם אינם נעשים ונטבעים רק במגדלי־השן הרשמיים שלה: הוצאות הספרים והתיאטראות. הם נטבעים במפחה. והמפחה האמתית של סגנון ישראלי בימינו הוא ברק שאר־הרוח היהודי והאנושי המבזיק אלינו ממודעות הפרסומת לבילוי ירח הדבש, ממודעות של מזרני גומאויר, מן הקצינים רבי־ההשראה ליחסי צבור ומשופרה המזוכך של המדינה: הגל הקל וטוב־טעמו.

ברית גדולה ומתגדלת של קצינים – לפעמים בקושי קורפורלים – ליחסי צבור סוגרת עלינו כבחישוק וטובעת עלינו את טוב־טעמה ושאר־רוחה, ולפי קצב הצלחתה היא קרובה לשכנע אותנו כי האינפנטיליות היא תנאי מוקדם להצלחה מסחרית והטמטום – מרום ההשראה האנושית.

היינו מרחיבים עליהם מעט את הדיבור, אך איך נדבר בגנותם והמדינה כולה כמו החלה להישען עליהם. כאשר אנחנו רואים בטורי־השבת, שלמעשה, אלה הם גם שופרותיה המוכרים של ירושלים וכי נברני־עט אלה יש להם גם זכות בלעדית לפתוח אגרות אישיות לראשי מדינה או לדעת מה שכתוב בהם ולפרסמו; כאשר אנו רואים כי להם לוחשת המדינה יום־יום את סודותיה ודווקא ביקרם היא חפצה – מי אנחנו כי נבוא לזלזל בהם. תפלות המוגנת במידה רבה על ידי הממלכה – בגל האתר או בכותונת־הפסים שהיא מייחדת לדוברים – עקיצת קולמוס מקצה מרתפו של עתון יומי לא תעקרנה. אבוד.

מארס 1965

---

הכרעה בינלאומית

מאת

ישעיהו אברך

את המדינה – כך אומרים – הקימו ישראלים. את צה“ל – גם כן. את מחקר האיזוטופים ותגלית המים הכבדים ירשו הישראלים במאמץ עצמי של כוח המחשבה וכוח היוצר. לאחר שלמדו, כמובן, מה שלמדו מגאוני העולם. את כל המחלוקות הפנימיות שעמדו ברום חברתנו, כגון: זרמים או לא־זרמים בחינוך, בחירות יחסיות או אזוריות, יישבו או לא יישבו הישראלים בינם לבין עצמם. רק בדבר אחד אין כוח השיפוט והסמכות של טובי המוחות המקומיים מספיקים: בשאלה אם תהיה פקולטה אחת לארכיטקטורה בטכניון או שתיים. והרעיון היחיד ש”דבר" יכול להמליץ עליו במאמר ראשי לפתרון בעיית הארכיטקטורה בטכניון, הוא הכרעה בינלאומית. של מומחים, כמובן, אבל – בינלאומית.

ולא כל כך משום שתם השכל המקומי או שאפסה הבקיאות הלוקאלית, אלא שתמה היכולת לקבל את דין־עצמנו. המורים אינם רוצים את הסינאט. הסינאט אינו רוצה את המורים. הסטודנטים – אם אפשר בכלל להגדיר מה רוצים סטודנטים ישראליים בימינו – אינם רוצים את שניהם. יען כי יש שביתה כללית כזאת של השכל הישר על הר הכרמל – נחוץ פתרון מסוג הפתרונות שיהודים תמיד נזקקו להם בעת עמעום הבינה הציורית: הכרעה של יסודות בינלאומיים.

★

אין ענייננו בטור זה בשאלה אם נחוצה פקולטה אחת או שתי פקולטות לארכיטקטורה בטכניון בחיפה. אף כי גם כאן היינו מציעים לא להיחפז בנקיטת עמדה נגד שינוי קו־הלימוד הנוכחי. הסכנה שכתוצאה משיטת־לימוד אחרת יכערו את ערינו ואת מיבניהן עוד יותר – לאושרנו או לבושתנו – איננה קיימת. אי־אפשר כלל לעשות זאת. מבחינת השחתת פני הארץ אי־אפשר, כמדומה, להשיג יותר מכל אשר השיגה עד כה שיטת־הלימוד הקיימת בארכיטקטורה בארץ – אם אמנם יש לשיטת־לימוד השפעה על עיצובם האסתטי של בית, עיר ומרחב.

אולם ההתקוממות הנחרצת הזאת נגד כל שינוי – בבית־הספר הגבוה או בשלבים אחרים של החינוך, היא בינינו אחת החידות שאין להבינה כלל בחברה, המתיימרת להיות דוגמה לבדיקת מוסכמות ולאי־קפיאה על שמרים. והטכניון אינה הדוגמה היחידה. הגלגולים העוברים על מסקנות הוועדה שפסקה באחרונה בענין מיבנה החינוך היסודי והעל־יסודי – אינם שונים במהותם. אפשר, כמדומה, לראות בעליל את האבנים הרותחות שסמבטיון חברתי ותרבותי פולט יום־יום לרחובנו – נהר־אש המעמיד במיבחן כל מושגינו המקובלים על דרכי חינוך, דרכי הוראה ואיגרותיהם. אף על פי כן: המסגרות בצורות כחומה ומקודשות כתרפים.

את מהותה של השמרנות באנגליה, הגדיר לפני כמה מאות שנים המדינאי המבריק פולקלאנד בנוסחה הקולעה: “כיוון שאין צורך לשנות – יש צורך לא לשנות”. במהותה של שמרנות זו בישראל היטיב אולי להבחין אורח אחד מעבר־לים. בראותו כמה אנו מתקשים בתחום מסויים להחליף שיטה מיושנת באחרת. בארץ הזאת – אמר – אין כנראה, כל קושי ליצור יש מאין. קשה הרבה יותר ליצור יש מיש. הארץ הזאת הוכיחה כי היא יכולה לשנות מעשי־בראשית אבל בשום פנים לא – מעשי עצמה.

זה חל על מיבנה בית־הספר. זה חל על הטכניון ואולי לא עליהם בלבד.

אבל הבחינה המעניינת אותנו הפעם – היא הבחינה החינוכית. ככל שאנו אמורים להיות מודרכים מבחינה זאת על ידי מאמרים בעתונים.

★

איננו מזלזלים במומחים מן החוץ. הרבה דברים אנו מלמדים את העולם, אך נותרו גם כמה דברים שהעולם יכול ללמד אותנו – בוודאי גם בתחום הארכיטקטורה.

אלא שכל ענין המומחיות איננו ענין לכאן, כי אין זו שאלה של בקיאות אלא של אסכולה והשקפה. שני מומחים בינלאומיים, כל אחד מהם חסיד אסכולה אחרת. מידת האובייקטיביות שלהם אינה שונה מזו של עמיתיהם בארץ. ואם אין הסטודנטים מכירים ביושרם של מוריהם – המהווים את הסינט – לצורך הכרעה כזאת. מדוע יכירו ביושרם ובסמכותם כמורים למקצועותיהם? כלום הקניית־תורה אוניברסיטאית מן הדוכן מחייבת פחות יושר־לב מאשר הסבה ליד שולחן הישיבות של הסינט?

או אולי, באמת, יבוקש שגם המורים עצמם יוזמנו מחוץ־לארץ? אם אמנם כך – אולי גם הסטודנטים?

★

ואולם הנעשה בטכניון שייך פחות לתחום האדריכלות ויותר לתחום החברה. די להעיף עין בכותרות של עתון יומי אחד כדי לראות איך מתפקקות לנגד עינינו בזו אחר זו חוליות הסמכות הפנימית – מנמל עד אוניברסיטה ובכל המרחב שביניהן. שמונה־עשרה שנה בלבד של עצמאות הצליחו להמאיס סמכות העם על עצמו, לא רק בצוֹמתי־השלטון אלא בהסתעפויות השונות של חיי הציבור.

אנו יודעים היטב כי דברים יסודיים ועמוקים בהרבה נחוצים כדי לשנות את הכיוון המסוכן הזה – מסוכן שבעתיים באומה שנגמלה במשך דורות מכפיפות למרות עצמה. אבל הקריאה לעזרת וועדה בינלאומית בענין שבעיקרו הוא נתון ומבורר ובשל להכרעה – היא תרומה לא מבוטלת לאותם מבוכה ואבדן־דרך שאליהם הגיעו, כנראה, לא רק הסטודנטים.

כי אפשר לבחור נשיא אחר. אפשר לבחור סינט אחר. אפשר, אם רוצים, להזמין סינט שלם וחדש מחוץ לארץ, אבל כל עוד קיים סינט־מורים על הכרמל וכל עוד קיימת גם מועצה עליונה להשכלה בארץ – קביעתם קביעה והכרעתם הכרעה. ואם יש להדריך את הסטודנט הישראלי – ששום דבר לא הבעיר עד כה בעצמותיו אש יותר מהפכנית מאשר הנסיון הצנוע לחדש משהו בתחום לימודיו – יש להדריך אותו למעט יותר צלילות. כמעט אמרנו: ענווה. לקבלת מרותה של סמכות מקומית לגיטימית, שאיננה סותרת עקרונותיה של אזרחות אקדמית טובה.

מכל מקום: אין זו בעינינו מסוג המלחמות והבאריקאדות של סטודנטים שעליהן נהגה לפעמים, ההיסטוריה בכבודה ובעצמה לעלות כדי לשנות סדרי־חברה ודמותה.

אף לא שמץ מכך.

19 ביוני 1966

---

טעמו של חפזון

מאת

ישעיהו אברך

א.

דיוני הוועידה העשרים ושתים של הסתדרות המורים גבהו לפעמים אף מן הבנין הנישא – הנישא מדי – של הסתדרות זאת. מטבעות־לשון שחוקות של התקופה – מיזוג שבטים, אחדות העם, טיפוח מורשה – כשהן יוצאות מפי מורים כאילו נשלפו מן המפחה. מה שקם לנו בריתוק החוליות בין דור לייעודו – הרבה בזכות המורים קם. מה שעדיין לא קם – לא בגללם בלבד הוא מתאחר.

טוב היה, איפוא, לראות מורים כציבור גא. הנחיל לו גאווה זאת היבול החינוכי שראה המורה העברי בעמלו כפי שאולי לא ראוהו מורים בשום אומה. והנחילו לו זאת מנהיגים אמיצים, מקיימי שליחות ציבורם. מי שמיצר היום על רוחם המלחמתית של המורים יזכור נא, כי ראשיתה של רוח־קרבות זאת לא בזירת שכר וחומר אלא בזירת המאבק על השלטת הלשון העברית ועל תחייה תרבותית. מי שניצח כפי שניצח את אגודת “עזרה” במערכה על השפה העברית, לא זו בלבד שהוא זכאי לשמינית של גאווה, אלא שאין פלא אם הוא מקיים עד היום רוח של עקשנות ואי־פשרה גם במלחמות שאין להן עוד קשר עם התעוררות רוחנית.

לכן, קשיחות זאת, שבה מבהילים אותנו לפעמים אנשים שמחוץ להסתדרות המורים. איננה מבהילה אותנו כלל. גם בעם שוחר־תורה כעמנו, שציוונו לקרוא “רבי” אפילו למי שלימד אותנו אות אחת בלבד; גם בעם שנפשו־יוצאת־למורים כזה, אין רע אם לא יחדל המורה לעמוד על משמר כבודו. גדולים ממנו הפקירו כבודם – ונרמס. ללא רתע. ללא דרך־ארץ.

ב.

ואולם עם כל ההערכה שאנו רוחשים לציבור זה ולרמת שיחו־ושיגו על בעיות החינוך, לא נהסס לומר כי אף שהיתה בדיוניו רוח־דאגה לא היתה בהם רוח־פרצים. ובוודאי שלא היה בהם כלל מסימנה של אותה רוח גדולה שבה נעקרים אופנים ממקום שבו נתקעו ושעימה עולה העגלה מחדש אל הדרך. וספק אם עגלת החינוך בימינו יכולה בלי רוח־טלטלה כזאת.

פתגם יווני אומר. כי אנו לומדים מן המורים את הדברים שעלינו לדעת, אך לא פחות מזה את הדברים שנצטרך למרוד בהם. למדנו היטב מן הוועידה האחרונה של המורים במה למרוד: במסקנות הוועידה הזאת עצמה. ושום דבר אינו ממריץ אותנו יותר לכך מאשר ההסכמה הטוטאלית שבה נתקבלו, פה אחד, כל המורים כולם, ללא סורר וללא מורה. כאילו, באמת, נתון ענין מכריע זה של מיבנה החינוך בקווים של שחור ולבן בלבד ואין ועידה של מחנכים צריכה אלא לבחור באחד הצבעים האלה. לבחור ולהדגישו, פה אחד. את השחור כמובן.

ג.

חריפה מכל הטענות המהותיות של המורים היא טענת החפזון, כביכול, לאחר שמונה־עשרה שנים חטופות, קמה ועדה, יושבת בחפזון שנה תמימה ומחליטה שכהרף עין, בתהליך מודרג של שנים אחדות, ישונה מבנה בית הספר בארץ.

עוד נאמר משהו בהמשך הדברים לטעמן של שמונה־עשרה השנים החפוזות הללו ולמניין הסגולי. האם מנינן מנין של ספרות וחשבון בלבד או מנין משנה־סדרי־בראשית של מהות העם. האם טעמן כטעם שמונה־עשרה שנים רגילות במחזור־הדם החינוכי של העם או טעמן כטעם העירוי המבקע עורקים. ואולם לענין חפזונה של אותה ועדה נדמה לנו, כי ספק אם היתה עוד ועדת־בוחן ציבורית שעשתה מלאכתה באטיות חוקרת וזהירה כזאת. ואם אפשר לתלות בה קולר, אפשר אולי להאשימה רק בכך, כי בענין אחד, לפחות, הוא ענין הרחבת חוק חינוך חובה, נהגה בחפזון איטי מדי. אלא שלא טענת החפזון הנוהלי של המורים היא שמפריעה לנו.

הדבר המפריע לנו הוא ההכרה שבה חיים המורים – ככל שהדברים בוועידתם הם ביטוי לכך – כי אסמנו מלא פנאי. כי אין מה להיחפז. כי עניני החינוך, אף שהם יגעים פה ושם ואף שהולכים ומצטברים בהם מוקדי־בעיות המתחילים כבר עתה לחרוץ פני כל חיינו לעתיד, אינם דוחקים לא לבחינת מסגרות ולא להכרעה. וכי העם העתיק הזה, שהזמן עמד לימינו במשך אלפי שנים כטוב בידידיו, אינו צריך לדחוק בידידו. הזמן יחכה, לעם ולמוריו.

ד.

לא נעלים: אנו שומעים נימה זאת בצער. אנו רואים בצער התייצבותו של המורה העברי כחיל־מאסף במערכה נגד כל תמורה וכל שינוי. התייצבות ששום דבר אינו מאפיין היום את חברתנו יותר ממנה. אין זה מתיישב בעינינו כלל עם המערכה האמיצה והראוייה לכל שבח שניהל המורה העברי ושעדיין לא חדל לנהל אותה על התמורה הגדולה במעמד עצמו.

אלא שלגופו של הזמן העומד או שאינו עומד לרשותנו איננו יכולים שלא לשאול: כלום לדעתה של הסתדרות המורים שמונה עשרה שנה של תהליכים המשנים פני חברה וכל אורחה אינן מספיקות כדי להטות את הדעת אל הצורך בניסויים חדשים, בבדיקת מסגרות? כלום תהפוכות התקופה הזו גם בחינוך – ירידת הרמה הכללית של בית הספר, פיגורו מצד עצמו ופיגורו הנכפל לעומת ההתקדמות האובייקטיבית של התורה והמדעים; היעצרותו של הילד המוכשר ואי התקדמותו של הנחשל; כשלונו של בוגר היסודי על סף התיכון וכשלונו של בוגר התיכון על סף הגבוה – כלום לא די בכל אלה כדי לבדוק שמא גם המסגרות צריכות שינוי? כלום באמת מניחים המורים אשר כה כיבדנום כי הזמן הישראלי ותהפוכותיו עומדים גם הם בדלת ועידת המורים ומחכים להחלטותיה?

ה.

אין, כמדומה, איש שימעיט בחשיבותו של בית הספר היסודי כתשתית לבנין החינוך כולו. אולי יש טעם מיוחד להדגיש חשיבותו של בית־ספר זה דווקא היום, כהזדמנות עיקרית, הפוחתת והולכת עם המעבר לשבילי התמחות בחינוך, לתת לילד גם מטען של ידיעות כלליות גם מסד של חינוך יהודי – שני תרמילים חיוניים לילד יהודי בימינו לפני צאתו אל צומת־הדרכים של ההתפצלות המקצועית.

ואולם מבחנו של כל שלב בחינוך איננו רק אם הוא טוב לעצמו. מבחנו הוא גם אם הוא יוצר חולייה ברורה ומחברת אל השלב הבא. אם בית הספר התיכון פותח חולייה מחברת אל הגבוה ממנו. כי הדבר שאנו חייבים לנער או לנערה הנכנסים לבית־הספר איננו רק ציודם במטען־ידיעות ככל שכוח השגתם מגיע. הדבר שאנו חייבים להם הוא תוואי ברור שיסמן את האפשרויות השונות להתקדמותם לאורך כל נתיב החינוך, ככל שיבחרו עם התבגרותם.

לא כדי שברבות הימים יהיו כולם – עד אחרון בהם – נושאי כתרים אקדמאיים. עם כל תביעותיה של ההתפתחות המדעית, איננו סבורים שגאולת העם הזה היא רק בכך שהכל יוכשרו בו לתבונת־כפיים מדעית. גידולם וטיפוחם של תלמידי־חכמים נוסח ישן, של אוהבי־אדם ומוקירי כבוד־אדם חשובים לחברתנו ולמורשתה הרוחנית לא פחות מאשר טיפוח של חכמי חֲרָשים מדעיים, וקיומה המיוחד של החטיבה הלאומית היהודית מותנה בשני אלה כאחד.

ואולם בין נראה בחינוך הגבוה לאפיקיו חזות הכל בין נראה בו אחד המאמצים החינוכיים המודגשים של התקופה – לא יתואר כלל שלא נמריץ לכך את הצעיר היהודי ושלא נצייד אותו מראש באפשרות לברור לו דרך זאת אם ירצה בה. מכל מקום: לא יתכן כלל שבבואו לבחור בנתיב התיכון יתברר לו כי לא דאגנו להכינו לכך וכאשר יפנה אל החינוך הגבוה יסתבר לו כי גם לכך לא הכשרנו אותו. ועשינו זאת לא משום שלא כל אנשי החינוך הכירו כי בשלב מסויים מאד של חינוכו – בכיתות האחרונות של בית הספר היסודי – נוצרת איזו תהייה בתכנית־הלימוּדים שהיא אולי הגורם העיקרי להתרופפות הקשר בין שלבי החינוך להבא. עשינו זאת משום שלא יכולנו להגיע לעמק־השווה על טיבה של המסגרת שבה ישובצו כיתות הכרעה אלו.

ו.

כאשר מניפים במערכת הנימוקים נגד שינוי מבנה בית־הספר את הנימוק של פער חינוכי ואת הסכנה של האטת מיזוג העדות כתוצאה מיצירת שלב נוסף בחינוך – כאילו הניפו שוט של אש. אין אדם צריך להיות מעורב במעשי החינוך כדי להבין כי כאן המפתח לדמות העם ולעתידו. אלא שגם יעד עליון זה אינו יוצא מגדר סיסמה אם אין מסמיכים לו סימון של דרך, או של כמה דרכים, שבהם ניתן באחד־הימים להשיגו.

כי אין מי שיחטא למושג זה יותר מן המאמינים – או המבקשים לעשותנו מאמינים – כי מה שנחוץ כדי לקדם אותנו אל הגדול והמורכב בייעוּדי העם איננו אלא עירבוב טכני של כמה יסודות בתוכו על דרך המיהול של תמיסות כימיות. כביכול, הושב זה בצד זה נער מתקדם מאד ונער נחשל – והפער מגושר. האמת היא כי מאמץ אמתי לקראת מיזוג – שבטעמו האמתי איננו אלא עיצוב פני העם, על כל שכבותיו, ברמה הגבוהה ביותר של מעלות המוסר, התורה והקידמה – מאמץ אמתי כזה הוא הנסיון לקדם נחשלים ובעת ובעונה אחת לא לעצור מתקדמים; לסלק כל מכשול מדרכו של המתקדם ולפתוח כל שביל – שגרתי ובלתי שגרתי – לפני הנחשל עד אם ישיגו זה את זה במעלות הגבוהות ביותר של ההשתוות. אין אולי קושי מיוחד להשיג שוויון או אחידות על פי השלב הנמוך שבסולם. תהליך סטיכי כזה, של גיזום והשוואה על פי המכנה המשותף הנמוך יותר, מתחולל בארץ בגלוי ובסמוי שנים לא מעטות ורישומו, כמדומה, ניכר היטב בחיינו, אלא שלא על גיזום כזה; לא על פי ברית הדדית של הבערות ימונו המיזוג והשויון וספק אם על פי ברית כזאת תוכל תחייתנו להתקיים אפילו יום אחד.

ואם יש שבח שהנהגת החינוך בארץ ראוּייה לו זהו שבח על שכך, על דרך המורכב והחמור, תפסה את משמעותו של אותו מכווה־אש המכונה מיזוג־גלויות ולא על דרך הכרזה הנכתבת על בדים. היא תפסה אותו על דרך תרגומו הקונקרטי מאד לפעילות חינוכית מגוונת, לניסויים מורכבים ואחראיים מאד, לדרכים שאין בהם מאומה מן השיגרה, אך יש בהם – חייבים להודות – מן החרדה האמתית למראה הפער המתהווה בארץ ומן הנסיון של בנאים לנטות עליו גשר.

ז.

לא נכחד: אנו חלוּקים עם שר החינוך והתרבות בענינים שמחוץ לתחום הפעולה של משרדו. אנו חלוקים עמו כעם אחד מראשיה החשובים של קבוצת־הנהגה שבידם היה בשעה מסויימת להטות את זרם החיים המדיניים והציבוריים לאפיק אחד או אחר – והיטוהו כאשר היטוהו. ויען כי היה זה מישגה בעיניו ויען כי הדבר בוער עד היום כאש בעצמותינו – לא נוכל שלא להתייחס אליו גם בסוגיית־דברים זאת.

אך מעבר לאותה מחלוקת אנו רואים אותו כאחד מחשובי השרים של הממלכתיות העברית. אולי רק בתחום הבטחון, ידענו כך שר שלא חדל לחוש אף לא לרגע אחד את כל עצמת האחריות המוטלת עליו ואת כל כובדה ושהשכיל להעביר לנו בתמידות גלי עצמתה של תחושה זאת.

עיקרה של סגולה זאת באי־השקט התמידי. המדריך לעסוק פחות בדברים שנעשו ויותר בחיפוש הדברים שיש לעשותם; עיקרה בכוח המצאה בלתי שיגרתי של כיתות־הקבצה וכיתות של טעוני־טיפוח. ושעות־הוראה משלימות. וחודש לימוד אחד־עשר לשתי רבבות תלמידים ובית־ספר מקיף וקווים ברורים למכללת ביניים ועניינים שלא מנינו אותם והם חלק מן הנסיון הבלתי נלאה לנגוס בסורג־הפלדה של הפער. אך עיקר גדולתה, כנראה, במה שמכונה תוך ויכוח: חפזון, ואיננו אלא קוצר־רוח המדרבן של האחריות. אחריות מתוך ההנחה הנכונה שהכל אולי נתון למישטור ולקיצוב, רק לא הזמן. ובוודאי לא זמנה של ישראל.

ח.

תכלית הדברים האלה איננה לקרוא למורים למהר ולסמוך ידיהם על התכנית החשובה לשינוי מיבנה החינוך. אין בוודאי איש שיתיימר להבטיח כי הפתרון בתכנית זאת מונח בקופסה. כשם שאין איש מניח כי מועטה המלאכה לעשותה בתחומים אחרים של החינוך. אך על נסיון רציני כזה, המתחייב מן התמורות, יש להשיב בהרבה פחות חפזון ובהרבה פחות אוניפורמיות של הדעה משהשיבה על כך הוועידה של המכובדים בעיניו מכל מכובדי העם: מוריו.

מכל מקום החלטות הוועידה בענין זה ופיהן האחד לימדונו, לצערנו, לדעת שאפילו החשובים במורי ישראל הם לא תמיד מורי נבוכים.

28 ביולי 1966

---

הטרידו אותנו

מאת

ישעיהו אברך

ובכן: הטרידוּ אותנוּ יהודים עבדקנים. הטרידו אותנו יהודים מיושנים החורשים בחביוני הזקן כל מזימות ימי־הביניים, הטרידו ואַל תרפו. גם אם יתלו בכם כל חרפת פיגורה של האומה; גם אם יציירו את אפכם ואת גבכם במדינת היהודים כפי שיציירו אותם מחוצה לה; גם אם מנהלו החרוץ של בית־הספר על שם בן־חור יסמיק מעוצר חרוץ וכלימה: גם אם יתהווה חור גדול בריניסאנס ולא נבין – בשום פנים לא נבין – איך הצליחה רוח־הקודש המצויירת בציורי התקופה ההיא לעשות כאלף וחמש מאות שנה לפני הריניסאנס מה שלא הצליחה לעשות חמש מאות שנים לאחריו; גם אם אתם קודחים לנו חור גדול במוסיקה הקלאסית עד כי נבוכים ונבערים נעמוד בלי לדעת מה קושר את “מאתיוס פאסיון” של באך הגאוני עם “יוהנס פאסיון” שלו; גם אם נעמוד שפלי־רוח מול צדיקים־יסודי־עולם היודעים כל אלה ואנחנו לא – הטרידו ואַל תרפו. אפילו יקום עליכם ועלינו מורה־יוהרה אחד לאנגלית באוניברסיטה ויאיים כי גם לסטודנט המסרב להיבחן מטעמי מצפון לא יינתן התוֹאר – אימרו לו כי אנו נבחנים בספר־האש הזה כאלפיים שנה – שלא לצורך התואר האקדמאי – וחיים. לכן, אַל תרפו.

לא כדי להבטיחכם כי מחר אתם מוליכים את כולנו לתפילת־שחרית. לא. גם לא נשתק מחר את הכבישים בשבת ולא נקים עזרת־נשים בחופי הרחצה ולא נקום מחרתיים להרוס כל פסל וכל תמונה, אפילו לא את המפלצות האמנותיות האסורות על פי הטעם אולי יותר מאשר על פי התורה. לא ניתן לכם מישאלתכם כולה ולא נירק בפני שום תרבות אחרת – גם תרבות־מאמינים אחרת – בנוסח: שקץ תשקצנו.

אבל הטרידו אותנו, כי אם טוב הדבר ואם לא, אתם מן המעטים היום כארץ – ואולי בעם כולו – המסוגלים כציבור להטריד אותנו הטרדה של קנאות אמתית לאיזה ערך רוחני. אתם עם המעטים המטילים בנו מזמן לזמן סערות בשל הסכנה של אבדן סימני־היכר. ואתם מן המעטים המונעים אותנו להתגלגל באין־מפריע לא אל האמונה באלהים אחרים אלא אל הגרוע מכל טמיעה: אל חוסר־דמות.

★

והטרידו אותנו לא כדי שלא נלמד מה שאנו חייבים ללמוד ושלא נדע מה שאנו חייבים לדעת. אין עוד עם שעולמו הרוחני חייב להיות כה מעמיק וכה מנומר כעולמו של עם שמתרבותו ינקו לאומים כה רבים ושרבים כל כך מבניו יונקים עתה מתרבויותיהם של אחרים.

אך הטרידו אותנו כדי שלא נתבטל בפני עצמנו ולא נתכרכם מבושה אם פה ושם, עדיין אנו נרתעים רתיעה של חלחלה לא מפני הטֶכּסטים של התפילות לבין־האלהים או למושיע, אלא מפני האסוציאציות. מפני המלים צליבה ואהבה וחסד ורחמים ויסורי המשיח שיותר משהן מזכירות גולגלתא שלו הן מעלות בנו זכר גולגלתאות שלנו.

הטרידו אותנו כדי שגם אם נחייב את תלמידיהם של דן הופנר ושל בצלאל בן־חור בירושלים להיבחן לצרכי הרינסאנס – של התקופה ושל עצמם – בכל פרטי התרמית היהודית בעמק המצלבה ובכל קריאות התרנגולים של פטרוס; גם אם נחייב אותם בכל אלה מטעמי האובייקטיביות האמנותית הצרופה – ידעו בזכות המערה הקטנה הזאת שחוללתם כי ספר זה, שהם מצווים לחפשו בירושלים אצל מיסדר הישועים, אף כי נחוץ לדעת אותו, איננו עוד כריסטומטיה אחת שחוברה לצרכי הלימוד של האמנות השימושית, אלא שקוראיו־מאמיניו במשך הדורות יותר משלמדו ממנו לצייר גרדומים, למדו ממנו להקימם – ובעצם ימי הרינסאנס גופם.

★

הטרידו אותנו ואת אלפי הלוויים היהודים בני־ימינו, שוחרי המוסיקה עד זוב־דם, העולים עם עלות האביב אל הכנסיה הלבנה באבו־גוש להתייחד עם הפאסיונים של באך ועם יסוריו הגדולים של המשיח שבאו לו מעם היהודים.

לא כדי שנזלזל כחוט־השערה באמונתם של אחרים ובפולחנם אפילו פולחן זה נבנה על עקדותינו, לא. הטרידו אותנו כדי שלא נתפתה על ידי אניני־התרבות שבתוכנו להאמין כי גם השירה הזאת של אלפי יהודים בחיק הטבע ובחיק האם הקדושה:

הנישאת מפסגת הרי ירושלים אל עמק המצלבה – גם היא פרק חיוני בתרבותנו המתחדשת, שבלעדיו איננו יכולים כלל להמשיך את המסורת המוסיקלית המפוארה של המלך דוד ושל התזמורת הפילהרמונית.

הטרידו אותם לא כדי שימנעו מעצמם תפילה־זכּה הנובעת מנבכי הנפש היהודית:

לא. ישירו גם יטוהרו, יעלעו כריכים – וישירו.

אך הטרידו אותם כדי שיבינו כי – לשווא, לשווא כל הטירחה. כי יהודי, ואפילו יהודי בישראל, יכול לברוח מכל דבר רק לא מן היהודי היושב בתוך עצמו: וכי שום דבר אינו חושף יותר את עבדות־הרוח מאשר המאמץ האלפיניסטי הזה בהרי ירושלים כדי להוכיח שעבדות זאת איננה קיימת עוד.

★

המשורר זלמן שניאור סיפר לנו פעם על פגישתו עם סופר יהודי אחר באחת הגלריות הנודעות של יצירות הרינסאנס באיטליה. אותו סופר היה מרותק במיוחד אל תמונות הצילוב, האם הקדושה והשילוש – כנראה משום שעסק בהם בסיפוריו. טפחתי על גבו – סיפר שניאור – ואמרתי לו: חכם אתה – ובכל זאת לא כל כך. אתה בוודאי סבור שאם תתנצר תהיה לבישוף ובכן, לכל היותר תהיה איוואן, איוואן יהודי.

איננו בטוחים אם כל העולים לשבתות־חזון באבו־גוש רוצים להיות בישופים. אך לפי הנהירה הזאת אל הרינה ואל התפילה יתכן שכלימתם של היהודים לא היתה כלל בעמק המצלבה אלא שהיא מזדמרת עתה מגרונותיהם בשבתות האביב בין הרי ירושלים.

11 בנובמבר 1966

---

ניתוחי מתים

מאת

ישעיהו אברך

ספק אם יש עוד ארץ בעולם החייבת לרופאיה כפי שחייבת להם הארץ הזאת. כל אותו ענין של זקיפת־גו יהודית שאנו משתמשים בה שימוש אליגורי לציין קומה רוחנית, גאון יהודי ואנושי בעיקרו, יש בו גם ענין כפשוטו: גו זקוף, קומה לא שחוחה יציבה בריאה – בקיצור; קנקן לא סדוק. את זאת עשו הרופאים. רופאי נפשו של העם הוליכו אותו במעלה הר. רופאי הגוף הכשירו לכך את גופו.

איננו יודעים כמה מתים נותחו. למשל, בעמק יזרעאל לפני שלושים או ארבעים שנה כדי להקים בו דור של ילדים חכליליים שתוחלת־חייהם ארוכה מתוחלתם של ילדי אחרים. לא שמענו אז על מלחמת־המצווה ולכן לא שמענו על איזה שוטר דרוזי שמביא זוג עינים למשרד הרב בשקית או על זקיף המחזיר לב בשקית פלאסטיק. יותר משהרופאים ראו את האדם כצירוף קפריזי של קצת אברים מתפרקים הם ראו אותו כאדם. החובש – אחות ממין זכר – המוּכּר עד היום לרבים מיושבי העמק, שהיה עובר רכוב על חמורו בחגורה של ישובי העמק ונודד מישוב לישוב כדי לראות שלומו של ילד זה ובריאותו של זה – נתן לבריאות הארץ ואזרחיה ולתוחלת החיים שלה יותר משנתנו לזה עשרות קרביים וכבדים ולבבות מנותחים מן המתים. הוא לא ציפה בשערי המכון הפתולוגי כדי לדעת אם שגה. הוא עשה את הכל כדי לא לשגות.

איננו יודעים אם החובש או הרופא שהיה מבקר אותנו בחדר־הילדים בקיבוץ האמין יותר מחבריו היום בהשארת־הנפש. אבל לא היה לנו כל ספק כי בצאתו מביקור אצל חולה – הוא השאיר את נפשו שם. ובין אם היתה לו אסכולה רוסית, שכל כולה חוויית־לב רגשית; או אסכולה גרמנית, שעיקרה רציונליות ושכלתנות – הוא לא ראה מעולם את המוות כנקודה נוספת, עוד יעד במטרה, שבה אפשר לבחון או להשלים מעשיה של הרפואה. המוות, טען לפנינו בשעתו אחד הרופאים המהוללים מיוצאי גרמניה, מוכרח להיראות גם לרופא כנקודה של כליון שמעבר לגמר. שאין להביאו בשום פנים בחשבון כשלב בעבודת הרפואה. בשעה שרופא רואה גם את המוות כאחד השלבים של עבודת המרפא או כאחד משלבי ההוכחה הרפואית – ואם הכרה כזאת חיה בהכרתו בעת טיפול בחולה – הוא מועל בלי־דעת בשליחותו האנושית העיקרית. עולמה של הרפואה הוא עולם גדול. עולם המחר הרפואי – עולם גדול מאד. עולמו של האדם החי הנתון באותו רגע – הוא עולם כל העולמות ואין למעלה ממנו. ההכרה התמידית של רופא כי בין כה וכה נוכל לנתח אחרי המוות ולהיווכח – עושה עבודתו תהליך נמשך של ניסוי ואימות־הניסוי, אבל עוקרת אותו משליחותו האנושית שלשמה נוצר. הוא חוקר איך להציל עולם־של־אנשים מופשט – אך מתעלם מן האדם עצמו.

★

הרפואה הולכת ומתפתחת אך מחלת העם מעמיקה. והמחלה המעמיקה איננה דווקא מורשת מנהגים ומסורת שאבד עליה כלח ושאיננה יכולה להתמודד עם התקדמותה של המאה הזאת. המחלה המעמיקה היא קוצר־רוח של העם לגבי עצמו. הוא איננו מוצא חן בעיני עצמו. איש אינו מוצא חן בעיני אחיו. וכל אחד סבור שאילולא אחיו – היינו מוצאים יותר חן בעיני העולם. אילולא אחינו מן המזרח הנחשל – היינו עומדים היום ראשים־וראשונים בסולם העמים יודעי קרוא וכתוב. אילולא הדתיים האלה – לובשי בגדים ארוכים מגדלי זקן וחובשי ספסלים – היה שמנו יוצא לתהילה כמתקדם בעמים. וכל צעיר יהודי מתקדם היה בא לכאן והארץ היתה נגאלת. חוסר־החן הפוליטי שאנו מגלים בשלטון – אין בו כדי לזעזע מוסדי עם. יש ממשלות עם חן יש ממשלות בלי חן – עם יכול לחיות גם אם ממשלתו משקרת לו פה ושם. אבל חוסר־החן שאנו מגלים איש באחיו וקוצר־הרוח הנלווה להם והסלידה – כן, הסלידה – המתלווים לפעמים לקוצר הרוח הזה הם שורש אסון והתפוררות.

★

אך השאלה איננה אם אנו מסכימים להשארות הנפש או לא. השאלה היא אם לגבי מאות אלפי אנשים מאמינים אנו יכולים להפחידם מללכת לבית החולים. השאלה איננה רק מה חושב ד"ר שיבא כרופא, על עיני לאחר מותי. השאלה הרלבנטית יותר היא מה אני עצמי חושב על תפקיד עיני לאחר מותי ומה חושבת על כך רעייתי וילדי. כל עוד לא קבע חוק שגופי לאחר מותי שייך לציבור – לציבור החיים ולא לציבור המתים – אין לרופא שום זכות עדיפה על לבי מאשר לבני או לרעיתי או מאשר לאמונתי התפלה בשעה שחייתי. אם צוואתי בעניני ממון היא קודש־קדשים בחברתנו צוואתי בענין אזני ועיני וחטמי ולבי וכליותי – מקודשת לא פחות. ואם אין צוואה – זכות הירושה על החומר היא לקרובים לי ביותר. רק אם אין צוואה – זכות ההכרעה על גורל עיני התותבות היא בידי הקרובים לי ביותר.

29 בספטמבר 1967

---

יקוֹב המירוץ את ההר

מאת

ישעיהו אברך

זה שנים, מאז קום המדינה, נסער הציבור מזמן לזמן בענייני דת וספק אם יש עוד נושא בחיינו, לבד מן המלחמה, המסוגל כך לנחשל אותו. מי שרואה בזה מיטרד מיותר – ננחם אותו בכך ש“מיטרד” זה לא במהרה יסולק וכי אך הבל הוא להאמין, כי מאבק אחד או שנים יסיימו את הקרב המכריע – וחסל סדר דת. נושא זה עשוי ללוות את תקומתנו תקופה ארוכה, אם לא דורות, ומוטב איפוא לחיות את הוויכוחים האלה במידה גדולה יותר של סובלנות ואורך־רוח משאנו חיים אותם עכשיו. מערכת הרוח היא, כידוע. מערכה שבה אין הכירורגיה תופסת ומי שמשתעשע בתקווה, כי קיום מירוץ מכוניות בשבת או התמודדות דומה לו ישימו קץ אחת ולתמיד לעימות הזה שבין נוחות למסורת, בין כפירה לאמונה – איננו אלא רועה־רוח. ובפתח העימות המחודש הזה – הרהורים אחדים.

★

נניח לשעה קלה, כי באמת אין המדינה יכולה עוד בלי מירוץ מכוניות וכי לאחר חיקוי טוטאלי כזה של תרבות העולם המתקדם – אי־אפשר לפסוח גם על תחרות זאת שכל־כולה, כידוע, רוח־ספורט וחברות ואומץ – מדוע דווקא בשבת? מה היה אילו קויים שעשוע־טירוף זה, שמנסים להדביקו כזקן מלאכותי ללחייה של הארץ הזו, מה היה אילו קויים ביום חול? האם בגלל להיטות של ששים לוליינים־על־גלגלים מגרמניה ומשאר מרכזי התרבות והקידמה מוצדק להרגיז אלפי יהודים אחרים, שומרי מסורת ומקדשי שבת? קל לקיים את המצווה “ייהרג”. אבל מדוע צריך לקיים בה גם “יעבור”?

בתוך מהומת היצרים הזאת אינה חדלה להטריד אותך השאלה: מדוע זה הכרחי? מדוע גם על כך יש להטיל ריב־אחים? מדוע בשל דבר שהוא תפל מעיקרו, מנוגד לאופיינו, לרוחנו ולמסורתנו – עלינו להדאיב לבם של יהודים שאתם ולא עם אלופי המירוצים מגרמניה עלינו לעמוד מחר בחפירות ולצפות יחד פני סכנה? מי זה הצליח לשבש כך את מושגינו על החירות האנושית עד שנחשוב כי מירוץ־מכוניות הוא המבחן להיותנו ארץ פיגור או ארץ קידמה? מי הצליח כך להכניס למוחו של דור צעיר את ההכרה, כי כל דבר הבא למנוע ממנו עשיית משהו המנוגד לרוח העם ולמסורתו – הוא פגיעה בחירותו וברגשותיו ולכן יש להילחם בו?

★

ולעצם הספורט המעודן הזה: האם שאל מי – לבד מאותם המוחות העושים כל מאמץ כדי להפוך את ישראל לביירות – לשם מה נחוץ מירוץ כזה בישראל דווקא? ככלות הכל לא אנו בראנו את המכונית והנרי פורד, כידוע, לא נולד לא בפתח־תקווה ולא באשקלון. אולי אנו מן הפרועים בעולם בנהיגה, אך זה בלבד עדיין איננו מצדיק עשיית פולחן המירוץ בישראל. גם אין למכונית כל אחיזה בתולדותינו. אילו היה באמת רמז לכלי־רכב מופלא זה בהיסטוריה העתיקה שלנו – ודאי לא היינו צריכים לכתת רגלינו ארבעים שנה במדבר. מעיקרנו, מסתבר, אנחנו עם ההליכה. הלכנו במדבר. הלכנו לגלות. הלכנו אל הביצות. מהו, איפוא, הייחוד הישראלי המצדיק הפקעת ספורט אציל זה במזרח־התיכון מידי התורכים וקיומו דווקא במישורי ברנע?

כלום כל כך גדול ההישג המדיני שבהעברת המירוץ לישראל עד כי כדאי בגללו גם להרגיז את התורכים וגם להכניע רגשותיהם של יהודים, אמונתם ומסורתם?

★

ויש לומר משהו גם על השותף המעורב בכך.

סערה קמה, כמדומה, בעתונים ובציבור על פנייתם של הדתיים אל השגריר הגרמני ועל פעילותם מן הצד ההוא של המיתרס כדי למנוע את המירוץ. אך יותר משיש להציג להם שאלה זו ולהטיף להם תוכחת מוסר, יש להציגה לקבוצת עסקנים אחוזי בולמוס של פעלתנות, שעשתה שותפות עם חברה גרמנית דווקא, בענין שלא זו בלבד שהוא תפל מבחינה ספורטיבית ותרבותית אלא שהוא פוגע ברגשותיו העמוקים של חלק ניכר מן העם, מקומם אותו וממרידו.

גם מי שמתקשה להבחין בין קשר עם הגרמנים לצרכי בטחון המדינה לבין קשר לצרכי כלכלה ומסחר ותרבות, לא יתקשה למצוא את הקו המבחין בין כל אלה לבין יזמה משותפת – עם גרמנים דווקא – בחילול שבתו המקודשת של חלק נכבד מן העם – אפילו חלק זה אינו נמנה עם חלוצי הקידמה המובהקים, דוגמת אלה העומדים בשבת הקרובה לחרף את נפשם ולקדש את ברנע.

מכל מקום מוזר מאד ההגיון המתיר לנו להתאחד עם חברה גרמנית כדי להפר את השבת ולקנטר במשותף את שומריה היהודים, אך אוסר עלינו לפנות אל אותם הגרמנים עצמם – או אל נציגיהם – לביטולו של קינטור זה.

★

אי־אפשר שלא להתייחס גם להתעוררותו הנלהבת של נוער הקיבוצים בענין זה ולבולמוס של הגנה על החירות האישית והציבורית שאחז מקצתו של נוער זה. ומשום שאנו רואים בתנועה הקיבוצית גולת־הפאר של כל מה שעיצבה חברתנו בארץ – לא נהסס לומר את הדברים הבאים.

אם להוציא את תחום ההתגייסות הלאומית שבו ממלא נוער זה תפקיד מופת – היו וישנן לנוער זה עצמו הזדמנויות להבליט גם את רגישותו הסוציאלית והאידיאית. אך ספק אם ראינו אותו אי־פעם נזעק בכל מאודו ובכל ציבורו לאחת מהזדמנויות אלו. לא יצאו עד כה נערי הקיבוצים בשלטים ובהפגנה למען ביעור העוני והדחקוּת הקיימים עדיין בארץ; לא יצאו נגד חוסר השוויון המתפער ונגד אי־הצלת נוער פרברים מניוון ומבערות; לא נשמע קולם נגד המחסום ההולך ומתגבה בשערי בתי־הלימוד שלנו לפני דלי־אמצעים ומקופחי־חברה; לא שמענו אותם מדפיסים באלפי העתקים את מימצאיו המסעירים של ד"ר י. כץ, על כל המחלחל בתחתיות חברתנו, ונושאים אותם כשלטים כמיפגן למען ארץ־ישראל יפה יותר, לא רק במראה בתים ורחובות אלא גם במראה אדם וחברה.

תחת זאת נדלקים צעירים נלבבים אלה כאבוקה בֶּנגאלית לענין הפָרת השבת כאילו היתה זו הגדולה והראשונה במצוות שעליהם, כחלוצים אמיתיים, החובה לקיימה ולהניף את דגלה וכאילו דווקא פעמונים אלה נועדו לבשר את הרינסנס האידיאי של היפה בתנועות החברתיות של התקופה.

היה זמן שרבים מאתנו האמינו, כי יכול הקיבוץ וכל אשר הוא נושא עמו כרעיון ובערכים, לבוא גם במקום מסורת השבת וסמליה ובמקום מערכת סמלים וערכים אחרת. אך יפי־הנפש של חברתנו המתהווה שמחוץ לקבוץ בזים במידה שווה לזה ולזו. ומי שבא לשוות תוכן אידיאי למלחמתם כאילו בא לתלות נזם זהב של אידיאה באפה של חקיינות קרתנית ושל שממון רוחני.

בשולי המהומה מסביב למירוץ הזה אי אפשר להשתחרר מכמה הרהורים על תמורות הימים ועל מהותן.

פעם היינו אחוזים יצר חריף לעשות יותר טוב דברים שהעולם מעולם לא עשה אותם. היום איננו מנסים כלל לכבוש את היצר לעשות יותר רע דברים שהעולם עושה אותם מזמן; פעם היינו חלוצי החידוש. היום אנו אלופי החיקוי. פעם ביקשו ארצות ואומות לבחון אם דברים מרהיבים שיצרנו כאן – מתאימים גם לתנאים שלהן. היום אנו מתפתלים להוכיח, כי אין לך דבר שיצרו אומות בשעות דמדומים שלהן, בשעות שקיעה וניוון, שאינו מתאים לתנאי חייו של עם רענן ונתון בסערת תקומה. פעם היה אדם נראה טרוף־דעה אילו אמר, כי על כף היד שלנו יצמח “שיער” – היום הוא צומח ו“קופץ” ולדעת מבקרים זוקפי־גבות, זהו כמעט מקור להתחדשות רוחנית – מעין תשובת התקופה לתנ"ך. חזיונות שנולדו על אצות־העובש של עולם מתנוון – נהפכים לצפיחית בדיבשה של ארץ שכל חייה ויצירתה הם נעורים ומרד מתמשך.

בין תרצה בין לא תרצה אתה מקבל רושם, כי הדבר החשוב ביותר בתחום התסיסה התרבותית, האמנותית והבידורית של הארץ בימינו, הוא לא להראות מה אנו מסוגלים לעשות תוך אימוץ נכסי הרוח של עצמנו, אלא לומר לכל העולם בפאראפראזה: “מה שאתם כולכם יכולים לעשות – אנחנו יכולים לעשות גרוע יותר”. ולא רק במירוץ מכוניות.

★

יש בוודאי מעט מאד דברים שעליהם איננו מחולקים עם הרבי מגור. אך נדמה כי הפעם נמצא את עצמנו במפגן אחד עמו ועם חסידיו. אם מירוץ המכוניות בשבת צריך לסמל את הקידמה הישראלית – נעדיף להשתהות לשעה קלה עם הרבי בתחנת הפיגור.

ולו רק מן הסיבה הפשוטה שארגון המירוץ הזה בשבת יותר משהוא מבטא את חירות־הרוח כישראל הוא מבטא חירותה של גסות־הרוח. המלחמה נגד חירות זאת איננה עניינם של רבנים ומפלגות דתיות בלבד.

20 בנובמבר 1970

---

מזוית אחרת

מאת

ישעיהו אברך

העלמה שלנו בלונדון

עניינה של העלמה מכפר־סבא, שהיתה או לא היתה קשורה בעבותות עם החבר אולג ליאלין – יכול להיות נשקף מכמה זוויות־ראייה. אחת מהן היא באופן בלתי נמנע השאלה המתעוררת תמיד במקרים אלה: איך מדינה קטנה כישראל, עם מספר מוגבל ביחס של בנות ובנים, מספקת כוח־אדם לשערוריות המתלקחות בקצות־עולם שונים.

וכאותו ראי המוצב מול אור ומחזיר ברק־אש למקום אחר – כך האספקלריה הישראלית שכל תועבה שמשתקפת בה בחוץ־לארץ כמו מטילה אלוּמת־אש על הדברים המבעבעים בעומק חיינוּ כאן. פתאום אתה רואה עדר גדול של נשמות ישראליות התועות בדרכי העולם ומחפשות – היינו־הך מה.

★

מפוצצים גשר בזאמביה – אנחנו שם; נתפסת חבורת מבריחי הירואין ברומא – אנחנו שם; אשה אוסטרית נחנקת ביער – אנחנו שם; רבבות תיירים באים לקפריסין, אחדים מהם שודדים חנות – אנחנו ביניהם. וזה לבד משוד הבנקים של עצמנו שכולו על טהרת הישראליות.

אומה עצמאית זעירה נתבעת למשכנו של עולם – ונותנת, נתבעת לעגליו – ונותנת, ומפרנסת כל היבשות גם בגילויי־זוהר גם בגילויי־תועבה. והגילויים האחרונים הם בוודאי שבריר מן החבוי במעמקי החברה הישראלית והבוקע מהם לעת הסרת־מעצורים בחוץ־לארץ.

אלא שענייננו באותה עלמה מכפר־סבא מזווית אחרת, זווית מיושנה מאד, מפגרת מעט, נטועה בעבר ובמשפטים קדומים – אך עדיין זווית.

★

כמו עניין המובן מעצמו, שאינו מעורר עוד כל תמיהה או משיכת־כתף, מרצה העלמה הישראלית מכפר־סבא – האוהבת, כדברי כתבים, לשחות במים ולרכב על סוסים – על ידידותה הקרובה לנישואין עם הרוסי התמיר ועל נישואיה עם פרקמטאי אמריקני. הראשון לא יהודי, השני, נאמר בעתונות, לא יהודי – מה חשיבות לכך ומה נפקא. אין שום מעצור מצד ההשתייכות הדתית או הלאומית. אין שום הרהור: אני יהודיה – הוא לא. אבותי יהודים – הוא לא. היהדות, כאורח־חיים וכשורש הקיום המיוחד, איננה עומדת למכשול אף לרגע אחד. כך העלמה מכפר־סבא. כך גם ישראליות אחרות שנתפשטו בעולם. כאילו העולם כולו כבר פרוץ־דתות ופרוץ־לאומים, אוניברסלי בהרגשותיו, בהומאניות חובקת גזעים, ביחסו אל יהודים, בערבוב לאוּמים ואמונות. העלמה מכפר־סבא מתייעצת עם תעשיין יהודי באנגליה, ולפי המסופר היא ביקשה עצתו מכל מיני זוויות של נישואין או אי־נישואין עם החבר אולג, אך הזווית של היותה היא יהודיה והוא רוסי, כלל לא העסיקה אותה. כאילו אין זה חשוב כלל. הנקודה שהכריעה, אומר התעשיין־היועץ־לענייני־נישואין, היא שרוסי זה, העסוק בשליחויות אפלות, עלול לנטוש אותה ביום מן הימים. אבל מחיצת היהדות איננה כלל מחיצה ונטישת העם איננה מרתיעה כלל.

★

העלמה מכפר־סבא איננה יחידה. מי שמזדמן פעם לברלין המערבית יכול לראות קצת מנישואי־התערובת האלה של כמה ישראליים עם תמצית הזיבּוּרית של עמים אחרים. אבל אין צורך להפליג. הנה יצאה (או לא יצאה) את הארץ גבירה שריפּדה, לפי סיפּוּרי עצמה. דרגשיהם של אצילים באנגליה והיתה כצימוק הכותרות והשערוריות באותה ארץ ובסופו של דבר נאספה אל חיקנו והיתה מרכז מכובד ושאבני לעילית הישראלית. על הצד הפסיכולוגי של השאלה, מדוע צריכה בת־עילוּסים מוּכּרת בעולם להיות מוקד לסאלון העשורה והבוהימה הישראלית – לא נעמוד כאן. אף כי זה בוודאי עיקר התמיהה והוא גם עיקר העדות לסולם העדיפויות החדש של הישראלי פּחוס הדמוּת הרוחנית ושל ה“פַּרוֶוני” המקומי.

אך העובדה, כי בעיית התערובת: “יהודית – לא־יהודית” כמעט שאינה מתעוררת אצל הרבה ישראלים צעירים – ראויה לתשומת־לב. המתקדמים בתוכנו ירצו בוודאי לראות גם בכך סימן לקידמה, להתרת חרצובות, לחוסר משפטים קדומים. אחרים, והם אינם מועטים, יראו בכך עוד סימן לאבדן צלם ולסריסות רוחנית. העובדה המבליטה עצמה ביותר בגילויים אלה היא כי נטישת העם, שבעבר הלא־רחוק עדיין היתה מזעזעת כל יהודי, אינה עושה עוד שום רושם מיוחד על ישראליות וישראלים רבים. פה ושם אתה יכול אפילו להבחין ברמזי קנאה.

★

באחד הסיורים בארצות־הברית נזדמנו לאיזור מדינת מינֶסוטה, שבה הלך ורב מספר נישוּאי התערובת והגיע לממדים חמורים. הרב הריפורמי הצעיר שישב לימיננו פנה אל הישראלי בנימה של קנאה: “הנה מפני הפגע הזה לפחות אתם מחוסנים. אינני יודע. אם יש הרבה מניעים שידחפו הורים אמריקאים לשלוח ילדיהם לישראל – אבל הפחד מפני נישואי־תערובת בארצות הברית יהיה בוודאי אחד מהם”.

בן שיחנו השני, מרצה צעיר באוניברסיטה, סתר מכל־וכל דברי הרב. “אולי,” אמר. “במציאות של העדר לא־יהודים, של יישוב שכל־כוּלו יהוּדי, סכנה כזאת באמת איננה קיימת. אין נישואי תערובת במקום שאין תערובת. אבל ככל שאני פוגש בנות ובנים ישראליים בתוך הקאמפוסים בארצות הברית, נדמה לי כי יש להם עוד פחות מעצורים לבוא בברית נישואין עם לא־יהודי מאשר לצעירות ולצעירים אמריקניים. מבחינה ישראלית הם מחוסני גאווה. אך מבחינה יהוּדית חיסונם רופף, ואינני נותן עליו אסימון שחוּק”.

הפּרופיסור בוודאי הגזים לא מעט. אַף על פי כן אנו נוטים להעדיף עדוּתו על פני עדוּתו של הרב. אין היהדוּת, כמסורת חיים מעוּצבת במשך דורות. מהווה עוד שוּם הרתעה. קלסתרם הרוּחני של קצת ישראליים צעירים כיהוּדים מתחיל להיות דומה לקלסתרונים שהמשטרה נוהגת לפרסם כפעם בפעם בחפשה אחרי מבוקשים. הקלסתרון בנוי קווים־קווים ונקודות־נקודות הדומים כמעט למקור, אך רוח־חיים של דמות – אין בהם.

★

מתוך הגילוּיים האלה עולה כפעם בפעם השאלה: ככלות הכל, מה החינוך שאנו נותנים לאדם הישראלי הצעיר – מן הבחינה היהודית? העלמה מכפר־סבא שירתה שנים אחדות בצה"ל, הוא כור ההיתוך החינוכי הגדול של ישראל; היא עשתה שנים אחדות בקיבוץ מכוּבּד, שאף הוא מפּחה חינוּכית חשובה של חברתנו. ואף על פי כן: העדר גמור של נוגדנים יהודיים. שורש בארץ? – אולי, אך השורש בעם, במסורתו ובהוויתו הרוחנית המיוחדת, כמו נצמק ונשדף. העמידות היהודית מתרופפת והיא נתונה להתמוטטות עם כל רוח מצויה.

אנו יודעים: העלמה מאיזור השרון איננה הכלל. אך היא איננה גם יוצאת־דופנו הגמוּרה. מכל מקום, אנשי החינוך אינם פּטוּרים לתת הרהורם על החזיון הזה של צעירים חניכי הארץ המנתקים עצמם בקלוּת כזאת לא רק מן הקשר אל ארצם אלא גם מן הברית עם עמם.

10 באוקטובר 1971

---

קולות של מולדת

מאת

ישעיהו אברך

מפנקסו של מחלים

בשעה עשר בלילה מתחילה התנבּחוּת כללית בשכוּנה. נובח הפּוּדֶל החמוּד והמסוּפּר למשעי של השכנה משווייץ ונובח הבּוּלדוג המגודל של השכן שמנגד ונובחת ניבחת־תמרורים הכּלבה השלווה והמפוּייסת תמיד שמעבר לרחוב. מאז ימי התלמוד – בכי־כלבים מטיל עלינו אימה. מי שעיין פעם בסדר נזיקין יודע בואו של מי מבשרת בכיית הכלבים. מה הוא, שכולו עינים, עושה בשכונה שלנו?

ובכן, זה לא הוא. זה האריה. הוא האריה של מטרו־גולדווין־מאיר בנהמת־הפתיחה שלו לקראת סרט שיוראה בטלוויזיה. אז, בבוא הסרט, כמו שנאמר, תישמע שאגת האריה.

רק שומעים כל כלבי השכונה את שאגת מלך החיות, מיד פורצים בנבח כללי ואינם חדלים אלא לאחר שהאריה קד בראשו דרך אצילות ויורד מן המסך והבמה נתפסת על ידי מערבון של אקדחנים ועריות. וכל הכלבים כולם שומעים את נהמת האריה כי אין הוא אריה ערירי, יחיד בכלובו. זהו אחד מלגיון של אריות. מכל העברים. מכל בית שיש בו מַקלט ומזוּזה. מכל מקום שבו מבקש הצופה הישראלי, כמסורת עמו מקדם, לראות את הקולות. בפירוש. בעליל. אנו מנסים לעבור מבית לבית ולבקש כי ירגיעו מעט את האריה. פה ושם יש היענות. סוף־סוף מלך והאצילות מחייבת, אך מי יכול להשתיק את כל כלבי העיר?

השכונה שלנו צפונית ובצפון, כידוע, יש תרבות חיים ורוח אלטרוּאיסטית ועזרה הדדית וכל שכן משתדל לזכּות את חברו ואת מי שאינו חברו במה שזכה בעצמו. אחד השכנים נמאסה עליו פתאום הצפייה במערבון. אך משום צער הפרידה הוא עושה תחילה חצי־סיבוב של הכפתור מזרחה – מרעים כרעם בגלגל ודעתו נינוחה: כל השכנים הקיצו. גם אנחנו. אפשר לסגור.

★

בשעה שתיים אחר־הצהריים נשמע נהם אדיר שאינו פוסק שעה ארוכה. אתה מנסה לתפוס תנומת־צהריים, אך השאַג הזה יודע מעלות ומורדות. אתה נרתם לקיצבו. מנמנם וניעור חליפות.

את הרעש הזה לא נקלל. ככלות הכל: אם יש לנו מספר כזה של כלי־טיס המסוגל להקים טרטור מחריד במשך חצי שעה רצופה – עדיין המאזן כסדרו. שכנתנו מפולין – שנסיון מר לה עם שאון מטוסים, ממהרת למקלט. לעולם אין לדעת מי המעופף.

המהנדס הגר עמנו מגיע למנוחה קלה ופותר את החידה: רק עתה פתח את השסתום של ארובת רידינג והחלה פליטת הקיטור. זה יימשך – הוא יודע – כעשרים דקות. ובכן: לא מטוסים, לא טילים – רק ארובה. הארובה הנודעת שלא נבראה, כידוע, אלא לרווחתנו. מילא, ננוח מחר. אף כי אין שום ערובה כי גם מחר לא תבקש הארובה להוציא קיטור. ככלות הכל תהליך פיסיולוגי: קולטת־פולטת.

באחרונה החלה הארובה לנפוח קיטור וזעף לסירוגין – במנות קטנות וקצובות יותר, אך לאורך שעות ארוכות יותר. גם בשינוּי קולות ומיקצבים. סטאקאטו בסי־מאז’ור. כדי שלא לשעמם. פעם ירי תותח, פעם סופה בגלגל – בגלגל ראשנו כמובן.

הארובה נופחת קיטור ואנחנו נופחים את אחרון עצבינו. אם הדבר יימשך כך חמש שנים יצטרכו להקים במרכז תכנית “ל” בית־חולים גדול ומפואר לחולי־עצב. מפואר – כי לצפון. גדול – כי לכל הצפון.

אנו שמים לב כי השעה היא שלוש בצהריים. הכרנו היטב את רופא הילדים התמים שעל שמו נקרא חוק כנוביץ. הרופא איננו אך החוק, כמדומה. קיים. אבל באיזה מקום פיטרו שר בריאות או שר פנים או כל שר שהוא בגלל ארובה?..

★

גמרנו הפסקת צהריים של קיטור ונחפזנו באוטובוס של התנועה החברתית אל המחצית השניה של יום עמלנו. השעה חמש. הנהג שלנו מנוי על מיצעד הפזמונים של כל תחנות המזרח התיכון – מ“פופ” דרך אוּם כּוּלתוּם ועד, להבדיל, “יברכך וישמרך”. הקהל באוטובוס משיח בערנוּת. מפריע לנהג לשמוע את אלביס פרסלי ומטיל אותו אל העצבנות. אין ברירה אלא להעלות את פרסלי אל הסולמות הגבוהים. ראיתם פעם גוש־של־קול, מאסה פיסית סמיכה וניתנת למישוש – סעו ב“דן”, בשעות הפזמונים או לעניין זה – בכל קואופרטיב אחר שאנחנו נתיניו.

תוּפּי האוזן שלנו עדיין לא נרגעו מהתקפת הארובה וכבר הם נטויים כאפרכסת לקלוט את המוסיקה הקואופרטיבית. חמישים איש נוסעים באוטובוס – כידוע: נקי, נוח, מרווח למשעי ומפוקח על ידי חברת העובדים – והכל נתונים למאווייו המוסיקליים של אדם אחד. הנה פירושו האמיתי של שירות ציבוּרי: הציבור משרת.

הרהרנו במהומת האוטובוס, בריחוּק עינה של הרשות, בצידוק־הדין של ציבוּר שלם ויכולנו לומר עוד מלים אחדות – אך להלין על קואופרטיב בארץ הרי זה כמו להכריז מלחמה על מדינה שכנה או למרוד במלכוּת שאתה נתין שלה. עברנו את גיל המרדוּת.

★

בתוך הרעש המחריש אזניך אתה מהרהר לא פעם: ככלות הכל – מולדת מהי? הפרקים בתנ"ך? שדות הקרב מול הגלבוע? יפי הכנרת? – הם, אך לא רק הם. מולדת זו החצר שלך, הגינה שליד ביתך, הנועם המקומי־מאוד של הפינה שבה אתה חי ועמל, השדרה שבה אתה מטייל, נקיונה ורגעונה; חסד איש לעצבי רעהו וחסד הממלכה ושירותה ליושבים בה. כמה מן הנועם הזה הולכת ארצי ומאבדת יום־יום בכל ארובות השירות שלה?

17 בדצמבר 1971

---

הרהורים על הצדקה

מאת

ישעיהו אברך

ישבנו – אנחנו או שכננו – לפני שבוע במלון “הילטון” וסעדנו במאה וחמישים לירות הזוג לטובת מוכי־גורל. נגסנו באומצת־הירך ומזגנו עוד גביע – ועשינו צדקה. והרהרנו בלבנו – צא וראה מה גדולה צדקה עם תפארת: צדקה אפורה, מלב אל לב, כמעט אין קולה נשמע – צדקה־של־שיראין קוראת באלף פעמונים וקולה הולך מסוף הארץ ועד סופה ואין לך נשוא־פנים בארץ ומחוצה לה שאין היא יכולה לזמנו. תועלתה של האחרונה קטנה אולי מן הראשונה, אך רשרוש שמלות הפאר, נצנוץ הזהב וברק אבני־החן כמו מוציא ערב כזה ונוכחיו מעמק־הבכא המדכא של המטרה שלשמה נקרא ומעלה אותו למדרגה של נאצלות חברתית. למראה מיפתח השמלות והמחשופים – כמעט אמרנו: להתפשטות הגשמיות. שמחת בית־השואבה של האמידים – למען העוני.

תוך הערכת הכוונות הטובות של הטורחים והיוזמים בחגיגת “וֶרייטי” – אי אפשר להשתחרר מהרהורים אחדים.

מאתיים אלף לירות נאספו אותו ערב מנדבנים אחדים לטובת ילדים מוכי־גורל. כסכום הזה, או כערכו, אומדים המגזימים, עלו השמלות והחליפות והגלימות והצמידים והאצעדות. בתי־האופנה של דיור בפאריס, כנראה, עבדו שעות נוספות כדי להשלים את השמלות למועד חג־הצדקה, כמו לקראת חגיגות ממלכת כורש. רבי־אופנה ישראליים ידועי־שם – הושלכו אחרי גו. אין הבור מתמלא מחולייתו. שאל בננו על דרך התמימות הנערית: למה להם לעשות בגדים ברבבות לירות ועוד לנדב כסכום הזה מכספם – יתנו במישרין תמורת גלימותיהם לעניים ויחסכו לעצמם ולאחרים כל המהומה החוגגת הזאת. תמים. והיכן יוכל אחד פוקה הירש לכבד בנוכחותו את ראש הממשלה או לסעוד את הרמטכ"ל? ככלות הכל גם הוא. כלומר אותו הירש, באחרונה קצת מוכה־גורל.

הארץ קטנה מאוד, והדברים קרובים וסמוכים זה לזה. העוני אולי רחוק מעיני העושר אך העושר סמוך מאוד לעיני העוני. כך או כך – הם דרים בכפיפה אחת ומציצים זה אל זה. ערב כזה, כמדומה, יותר משהוא יוצר קירבה – יוצר רחקוּת. נשורת של מאתיים אלף לטובת העוני מנסירה חורקת כזו של אמידות וקרתנות – איננה מגשרת, היא מפערת. כמעט ביקשנו לומר: בלוּ בנעימים, אך אל תטריחו את העוני להילטון. אם אי־אפשר לצדקה בלי גאלה – תהיה גאלה בלי צדקה. גבירות ישראל שעלו מנכסיהן ימצאו בוודאי דרך או עילה להתלבש – או לא להתלבש – גם בלי הילדים שהמר גורלם. ככלות הכל: גם חג־המולד הנוצרי עומד על הסף וכבר אנו יודעים מן המסורת הקצרה של ישראל מה משמעותו של חג זה במלונות הפאר שלנו לגבי המעמד החדש המתהווה בישראל.

אמר לנו ידיד אמיד: כל זמן שלא הוכית בעשירות לעולם לא תבין לרחשי ליבו של העשיר. אין העושר קרוי כך אלא אם כן אתה יכול להפגין אותו. שכבת־העושר הישראלית החדשה, שמניינה איננו עוד במאות, היתה מתרסקת כסיר־לחץ אטום לולא ניתן לה מזמן־לזמן לפתוח שסתום ולהוציא מעט אדים. ואם נגזר עליה להוציא קיטור ומהומה – מדוע לא לצרכי צדקה וישע?

דברים של הגיון וטעם ואף־על־פי־כן – ניתן להקשות. ראשית, אין שום יחס בין הנציצה לבין המציצה. בעוד היתה נהירה גדולה של השכבה הנוצצת אל החג עצמו, לא היתה נהירה אל קערות־התרומה. אלא שכך או אחרת – חשבונה של חברה איננו רק חשבון של מעות. בחגיגה הזוהרת של הבוהימה והעשורה הישראלית נאסף אמנם מעט כסף, אך נאספת ריקות ונאספת תחרות של המבקשים־להיות־עשירים ונאספו נדבך־על־נדבך של יוהרה חברתית, והיא כמו מניעה בעוצמה מרובה את גלגל הקנאה והחיקוי המוסיף להסתובב באופן אינֶרטי אך נמרץ ימים רבים גם לאחר נשף הצדקות.

לפני שבוע הדביקו לנו על המשקוף תו של תרומה למטרה אחרת. צמד־ילדים חינני עסק בזה בשקידה רבה והסביר לנו – גם כמצוות אנשים מלומדה שנמסרה לו על ידי המבוגרים, גם כתחושה עמוקה של הילדים עצמם – קדושת המטרה. הפעוטות לא עמדו על המיקח אך לא נרתעו לשאול: אולי חמש במקום שלוש? מיקוח נחמד ותמים ואיזה ניצן ראשון של אהבת צדקה. כמה אספו? מיליון, אמרו לנו. מיליון? הרבה יותר. אספו רצון טוב של הנותנים, אספו חינוך עצמם, אספו כבוד־חברה ואורה הפנימי. הם לא לבשו דגמי דיור או אוברזון. רק תלבושת אחידה של תלמידי גמנסיה. אך היטיבו כמדומה עם הנצרכים ועם המתנדבים יותר מכל לובשי המחלצות היחידות מאוד של האמידות.

רק חלום הוא, כמובן, לרצות להחזיר לצדקה הישראלית את טעמה היהודי הקדום. טעם המתן בסתר, המשמר צניעותו של הנותן לא פחות מצניעות המקבל, המעלה סומק על לחיו של הנותן בתיתו לא פחות מאשר בלחיו של המקבל בקבלו. איננו בטוחים אם על האמיד בישראל מוסיף לחול הכלל: נתבע לעגל ונותן. נתבע למשכן ונותן. אבל ודאי הדבר, כי אין הוא מוכן היום לתת לשום משכן אלא אם כן נרכיב אותו על אוכפו של עגל: עגל של פרסום, של ראווה או עגל־זהב כפשוטו. לקבול על כך? – אין טעם. זו חברה ישראלית חדשה וזו דמותה – והחלב גלוש. ואולי צודקים הסוברים כי חברה נצורה, שנגזרו עליה שעשועים, מוטב לה בשעשועים עם פתיחוּת הלב מאשר בהוללות לשמה.

אף על פי כן, אם היה אורח רם־מעלה שכדאי היה להטריחו מעבר־לים היה זה באמת מנתח הלבבות ד"ר כריסטיאן בארנארד. טעם עמוק היה בהזמנתו. כי אם יש דבר שאנו נגועים בו באחרונה עמוקות זהו, כמדומה, תהליך פּרוגרסיבי מאד של אוטם הלב. כאשר אתה משקיף על האטימות שאנו מגלים לנתון בדחקות, לעולה המגשש. לנוער נתון במצוקה, אין לך אלא לבוא למסקנה כי משהו חמור מאוד, כנראה, אירע ללבו של העם ויותר מכל: ללב יחידיו.

ואף שאנו צריכים מאד לישועת הלב, ספק אם יעמוד לנו המנגנון קצר־הימים שכריסטיאן בארנארד מסוגל לשתול אותו. קרוב לוודאי שהמבוקש הוא משהו מסוג הלבבות שאליהם נתכוון הנביא בהבטיחו “ונתתי להם לב אחד – – – לטובה להם”. לב במשמעותו זאת – הוא, כמדומה, הבשורה האמיתית של התנערות והתחדשות שאנו כה צריכים וכה צמאים לה.

1 בדצמבר 1972

---

עלים מפנקס הסתיו – הנשיא והרבי

מאת

ישעיהו אברך

ועדיין העתונות מעלה גירת הרבי. וכבר נשמעו אלף פעמים ואחת העקיצות, הרמיזות והקריצות בעניין הנשיא והרבי – ועדיין לא לשבעה. וכבר נוכחו עתונאים ומושכי־עט שהנושא הוא כמו פקעת סתומה ונפתלת. ויש בו מן הסמוּי והייחוּד, מחביון־נפשה של רשוּת־היחיד שאפילו כהונה ומלכוּת אין בהן כדי למחוק אותה. ואף־על־פי־כן – דשים דרך שקיקה בנושא ואינם חדלים. ואינך יודע מי מחלל באמת כבודם של אדם ושל מלכוּת: הנשיא ההולך אצל הרבי או הנוברים כך באחד מקווי הליכותיו של האציל בעם.

וכבר אין לנו ספק: אילו לא סר הנשיא אל הרבי בניו־יורק היה גורם מידה יותר גדולה של מבוכה ואכזב לעתונאים וכותבי־רשוּמות – משגרם להם ביקורו.

ואף־על־פּי־כן יש רצון לומר גם להם: הניחו לו והניחו לנוּ. הניחוּ לו לקיים את מה שהוא רואה כצורך נפשי, גם אם לכם נראה הדבר כחוּלשה. גם בשאתו כתר העם – מוּתר לו, שרוּי לו, לראות את הרבי כראות אדם את רעהו; גם בחיי השרד של נשיאוּת, מוּתר לו לחיות גם חייו של יחיד, של נטיותיו ורציותיו הרוּחניות, ואין הוּא מחוייב כלל למחוק עולמו שלו – עולם רוּחני צבעוני וקסוּם כעולמו של זלמן שז"ר – מפני עולם הכתר והשרביט, אפילו מקוּפּלת בהם היום כל הילתה של ישראל ריבּונה.

אפשר ואפשר להקשות על הרבי מליובביץ מדוּע אין הוּא טורח לבוא אצל נשיא כזה ולהתהדר בכך שנשיא ישראל הוּא חסידו. מדוע אין הוא יוצא לחלוק לו כבוד וגם להתכבד בכבודו. אבל אין זו השאלה האחת שאפשר להקשות על אותו מנהיג רוחני גדול וקנא. ומספר השאלות שאפשר להקשות עליו הולך וגדל, הולך וכבד עד שרוֹממוּתו של גדול־בתורה זה – אם הוּא חש ואם הוּא מרגיש – מתחילה קורסת תחת עומסן של השאלות, חוּמרתן ואחידתן. ועל כולן כמו צפה השאלה: איך מבקשת בכלל ברוקלין להתחרות בירושלים ואיך יכול הרב להשית לבנינו עצות שיחרפו נפשם על גדות התעלה – בדרך הטלפון מביתו השליו שעל גדות ההאדסון.

אפשר להקשות כהנה וכהנה על ראש חב“ד, אך אי־אפשר להקשות על זלמן שז”ר שעולמו הרוּחני אָרוּג עד נבכי הכלא בפטרבורג ועד ראשית השושלת של ר' שניאור זלמן מליאדי שעליו נקרא שמו. ואי־אפשר כלל שלא לראות – ולוּ גם בהשתאות שאין לה פּשר – איך הוּא מעביר על מידותיו והולך אצל הרבי ולובש גלימה של שפלוּת־בּרך – והולך.

והולך – כי אוּלי הוא גם מאמין בתום לבו שיעלה בידו יותר מאשר בידי אחרים להשכין מעט יותר שלום בקרב ישראל ובין רבני ישראל – וגם עניין זה איננו מחוץ לתחום דאגתו של נשיא שטובת־עמו, כל עמו, לנגד עיניו.

לכן. הניחוּ לו. הניחו לאחד שׂרידי הנפילים המעטר דמוּתה של המדינה – גם אם בדרך אל הנשיא ניקסון הוא צועד עם פ"ג שנותיו היהוּדיות. על כבדן ועומסן והודן – גם אֶל הרבּי מליובּביץ.

עוד נצמא לא פעם ליציאות־דופן כאלוּ של הרוּח במדינה הדוהרת יותר ויותר – קשוּחה ומגוהצת – אֶל השׂרד.

ב נרקיסיות פוליטית

אם יש חזיון בחיים הפּוליטיים שעד היום אנו מתקשים להסבירו, זהו חוסר נכונותו של גוּף ציבוּרי כלשהו – ואפילו גדלו כגודל המפגיע – להודות בכשלונו, לקוד קידה של הכנעה. ולומר: טעינו. אמנם, הטרדנו אתכם שנים אחדות – אך מה ערך יש לצרור־ימים אחד מול הנצח הפוליטי? אנו מתאפסים. פשוט – נמוגים. יורדים מן הבמה.

שבעתיים מפתיע הדבר כאשר אותו גוף קם מלכתחילה מתוך יומרה כמעט־משיחית לטאטא התחסדוּת ולהשליט מעט כּנוּת, גליוּת ואמת. קבוּצתו של ידידנו ישר־הלב מאיר אביזוהר מדהימה אותנו מבחינה זאת במהלכיה עכשיו לא פּחות משהיתה לנו כחידה בכמה ממעלליה בעבר. ואין אנו מנתחים בשעה זאת צדקים שלה או טעוּיות שלה. אנו רק מתבוננים במהלכיה.

בראשית נפלגה ממפא“י והיתה לרפ”י. אחר כך נפלגה מרפ"י והיתה לרשימה הממלכתית. אחר כך נפלגה מן הרשימה הממלכתית והיתה לסיעת אחד. עתה היא מבקשת להיפלג מעצמה ולהיאָסף מחדש אל חיק האם.

לכאורה, סיום הגיוני, ביולוגי כמעט. כל הנחלים של תנוּעת העבודה סופם הלכו אֶל הים – הלך גם הפּלג הזה. וכבר רצינו לחזור ולשבּח את חברנו הטוב על העוז שקם בו לעשות מה שאחרים מעולם לא העזוּ. מוּלֶקוּלה פּוליטית שהבחינה כי אין לה עוד צידקת ריחוף – קדה קידה של התנצלות ונמוגה. בענווה.

אך אין הדבר כן. נפלגה וחזרה ונפצלה והיתה לאחד. אך עדיין מאמינה שיש לה בּשׂורה מיוּחדת – מוּסרית ופּרלמנטרית – להביאה. ועדיין חיוּני הוּא שיהיה לבן־גוון זה ייצוּג מיוּחד בכנסת, משל, על הכל אפשר לוותר רק לא על כיסא ברוֹם הגבעה. כאילוּ כל מצפּוּן שיש לו מה להשמיע אינו יכול להשמיע עצמו אלא מדוּכן זה. משל הוּא־הוּא מוקד כל המוּסרים ואין מחוּצה לו. וכאילו אין במות אחרות להשמיע מהן קול – גם אם אין לצידן זכות הצבעה של אחד חלקי מאה־ועשרים.

שורש הדבר – הרהרנו – הוא קודם כל בנרקיסיוּת מוסרית, השמוּרה לא פעם לבעליה לרעתו. כמה אכזבות שתנחל – הטעוּת היא תמיד מחוּצה לך. לעולם לא בך. תמיד האחרים – החיים, החברה, המפלגות, האנשים הרעים – תמיד הם הטועים. לא אתה. תמיד יש לגבות את יסורי־וֶרטֵר הפּוליטיים של עצמך – מאחרים.

הכּנוּת קיימת לגבי הכל ולגבי כולם, רק לא לגבי חשבּוֹן־הנפש המחוּייב של אדם עם עצמו – ועם טעויותיו.

חבל.

ג בעקבות השעה השלישית

סיפור בטולה של השעה השלישית – או הרחקתו של ישעיהו בן־פּורת מעריכתה – איננו יכול שלא להזכיר לנו סיפּוּר אחר, ששמענו בימי נעורינו. הוא תואם את מעלליו של שירות השידור כבריח לדלת.

ובכן:

מסוּפר ברב של עיר אחת שלא היה אָהוּב ביותר על בני עירו ועל ראשי הקהל שלה. לימים ביקר בעיר הסמוכה, שבה היוּ לו דווקא הרבה מעריצים, וכמתנת־פּרידה נתנו לו נכבדי העיר המארחת מקל יפה ומהוּקצע ובראשו גוּלת־כסף מעשה־חושב.

שב הרב לעירו, פּוסע בגאווה ברחובותיה ובידו המקל המגולף, המעורר השתאוּתם של עוברים־ושבים. פוגש בו אחד מראשי־הקהל המקומיים ושואלו: מנין לו לרב מקל הדוּר שכזה? אומר לו הרבי: מה פּירוּש “מנין?”. פרנסי העיר השכנה יודעים לכבד רב. משחיז ראש־הקהל בקינטוּר: אבל קומת המקל גבוהה מדי וקומת הרב נמוכה מדי! הימהם הרב: השם יעזור.

למחרת שוּב פוסע הרב עם מקלו ושוּב פּוגש בו אותו נכבּד ושוּב עוצר הנכבד את הרב ושואלו בתמיהה: מה קרה למקל הנאֶה. לאן נעלמה גוּלת־הכותרת? אומר לו הרב: החלטת, כנראה, לשטות בי. אמרת כי המקל גבוה מדי – הלכתי וקיצצתי אותו. אמר לו הפּרנס בצער ארסי: לשם מה נחוץ היה לערוֹף את הגולה – הן יכולת לקצץ את המקל למטה? – חכם, השיב לו הרב, הרי למטה הוא התאים.

ובכן, בשידורי ישראל למטה הכל מתאים. למטה – בגל התפלוּיות המשוּדרות אלינו בלי הרף בדמוּת שׂיח־נערים, גבב־סרטים וזיבּוּריוּתם – הכל מתאים. שם אין מה לקצץ, לא בטקסטים, לא בדברי הקישור – ובוודאי לא במגישים. היכן אינו מתאים? – למעלה. בכל תכנית מבריקה מעט, נושאת חותם של תרבות אישית, ערוכה בטעם, מאַלפת ומגוונה כאחת – שם המקל אינו מתאים. שם גוּלת־התורפה ואת הגולה הזאת יש, כמובן, לקצץ.

מותר להרגיל אותנו במשך שנים לכל דיוקן מתחנחן ולנופת־צוּפו של כל שדר או שדרת. אסוּר להרגיל אותנו יותר מדי לחזוּת של רצינוּת וטעם – שמא נעשה אותם קנה־מידה.

בקיצוּר: עוד סידרה אחת של “ליל שבת” רב־השראה, של “איירונסייד” ושל “משכנעים” – ושירוּת השידור שיכנע אותנו סופית כי אכן אין לישעיהו בן־פורת ושכמותו מקום בטלביזיה הישראלית.

מבחינה זאת נראית ההצעה שהושמעה באחרונה להפעיל את הטלביזיה רק שלוש פעמים בשבוּע לשם שיפּוּר הרמה – לא בלתי־סבירה כל כך. מכל מקום, בשלושת הימים שבהם תהיה תיבתנו אילמת – הרמה מובטחת.

19 בינואר 1973

---

עלים מפנקס הסתיו – בלעדינו

מאת

ישעיהו אברך

“קאנאר אנשאנה”, העתון הצרפתי הסאטירי, מזכיר לנו כי בין התומכים בהצעת ההחלטה האנטי־ישראלית ב“אונסקו” נמצאת גם משלחת של מדינה אפריקנית אחת שבה עדיין נטבחים אנשים בהשראת רופא־אליל. זה אמור, כמובן, לנחם אותנוּ מעט. להיות מגורשים מן התרבות העולמית על ידי עובדי כוכבים ומזלות – זה כמעט עיטור של כבוד.

אבל האמת היא כי העובדה שנזרקנו מן התרבות על ידי טובחים פּאגאניים איננה הנוחם היחיד. אין להתבייש גם במצביעים האחרים: סוחרי העבדים של סעודיה, הוגי הדעה הבּלוּעה של המטורף מלוב, הצמרת הרוחנית של אידי אמין ואפילו – בהצבעה של ה“פיגאל” התרבותי הרשמי של צרפת. גם כאן לא ישבו כידוּע שליחיו של ווֹלטיר אלא של אותו שר קטוּם־שׂפם שאימץ לעצמו בלשון הקנין את ראש־הכנופיה הפלשתינאי: “מון־פְּרֶזִידֶן” – “נשיאי שלי”, או “אדוני הנשיא” – מי יכול לדייק? הן לא סעדנו אתם את ארוחת־הבוקר הממלכתית בביירות.

את חבוּרת־התרבות הנאורה הזאת אפשר, כמדומה, להניח לנפשה. משום ארגון של האומות הקרויות מאוחדות אין ישראל צריכה לצאת רק מפני שהביא למחיצתו את אש"ף או רק מפני שדוחקים אותו משם. משום ארגון – לא. מארגון התרבות והרוח של העולם – כן. שם, בחבורה זאת, אנו באמת מתחילים להיות מיותרים. לו רק יכולנו לקחת אתנו את עשרת־הדיברות שביזבזנוּ על עולם מנוּון זה. חבל.

ראינו מה אירע לפני זמן לא רב למדינת־תרבות אחת שהיתה מתרפקת על “מוסיקת־לילה־זעירה”. איך החלה לצעוד לקול תופים ולשרוף ספרים עד שנהפכה למאורת־פריצים. על הארגון לתרבות ולמדע של האומות המאוחדות עובר עתה, כנראה, אותו תהליך עצמו. רק בלי מוסיקה. נעים יהיה, איפוא, לראות את הוגה־הדעה יאסר ערפאת או את הפילוסוף פארוּק אל־קאדוּמי מדיינים עם עמיתיהם־לרוח באותו ארגון על משנתו של גיתה ועל חזיונות גרילפּארצר. שם בוודאי ישלפו בידם השלישית את לפיד התורה. השתיים האחרות תפוסות. כידוּע, ברמון ובזית.

היינו קמים ומריעים בהזדמנות יאה זאת לאירופה הגאיונה – אילו לא נתנה לנוּ בזמן האחרון הזדמנויות רבות מדי להתפעלות כזאת.

אל תוך הסיפור הגרוּטֶסקי הזה של “אונסקו” נארגה השבוע, דווקא מאיזור הרצינות התהומית, ידיעת־לווי המוסיפה מעט צבע לתמונה.

נציג הכס הקדוש ליד “אונסקו” אמר כי “אין כל אמת בדיווחים שלפיהם גרמוּ ההצבעות האחרונות ב”אונסקו" מבוכה כלשהי לאפיפיור. טקס הענקת פרס השלום של האפיפיור ל“אונסקו” – כך נאמר בהודעה – יתקיים איפוא במועדו". ואמנם נתקיים, כידוע.

איננו יודעים מי ציפה למבוכת הכס הרם ומי נכזב מחוסר־המבוכה. במהותו זהוּ כס שלעולם אינו נבוך. שפתיו חשוּקות ואין הוּא פותחן אלא בשעה שניתן להטיל בו חשד קל־שבקלים של נקיפת־לב או חוּלשת־דעת אנושית בענין הנוגע ליהודים. אז יזדרז הקרדינאל אלסנדריני וימסור הבהרות. כדי שלא להניח מקום לאי־הבנה. ובכן: היהודים, ממעצבי תרבות העולם ומולידיו היחידים של המושיע, מושלכים אל איזור ההפקר של ארגון התרבות אבל – הכס מפריס פרסו. אינו נבוך.

נזדמן לנו בימים אלו ספר הרלוואנטי מעט להליכותיו של הכס הקדוש (“היהודים של האפיפיור”). שהופיע לפני זמן קצר בארצות הברית¹. ובכן: הכס באמת לא נבוך. גם לא לפני שלושים שנה. וכך אנו קוראים שם בין השאר: )ע' 381( "כאשר סיפר האב בֶּנֶדטו לאפיפיור פיוס ה־12 איך נוגשים את היהודים בשטח הנתון לשליטתה של ממשלת ווישי – כל מה שהאפיפיור, שמעולם לא עשה הרבה בגלוי כדי לעזור ליהודים באיזה שהוּא מקום בעולם, יכול היה להעיר הוא, כי “קשה להאמין שצרפת תנהג כך”. – – “אז מסר האב בֶּנֶדטוֹ לאפיפיור תזכיר מפורט שהוגש לו על ידי כנוס הרבנים בליאון. התזכיר כלל אינפורמציה שהושגה בדרך מחתרתית על מחנות הרכוז בשלזיה העילית (אושוויץ וטרבלינקה)”.

תזכיר זה – מציין מחבר הספר – ניתוסף לערימה של תזכירים דומים שכבר הגיעוּ לוואתיקאן ממקורות אחרים קודם לכן. גורלו, מסתבר, היה כגורלם. ממלא המקום קרא את התזכיר – ולא נבוך.

אכן. אם הימלר לא הביא את הכנסיה במבוכה, איך יביך אותה ערפאת?

מן החבורה המנוּמרת הזאת אפשר, איפוא, לעקור. תרבות העולם הנוכחי מוצאת, כנראה, שהיא יכולה להסתדר בלעדינו. בתחום זה לפחות אין לנו קושי להוכיח – ממוסד הרב קוק עד מכון וויצמן – כי אנו יכולים בלעדיהם, לצאת כמדינה וגם – כעם. לצאת עם ליאונרד ברנשטיין ועם אדוארד טלר ועם אלברט סייבין ועם ארתור רובינשטיין – עם כל הכבודה הרוחנית.

אין כל הכרח שנחכה. כמנוּבּא לנו באמת על ידי “קאנאר אנשאנה”, עד שישרפו את ספרינו. את הכתוב בהם כבר שרפו ממילא. לכן אם בכל ארגון אחר מגינה ישראל על כבודה על ידי נוכחותה – בארגון זה היא תגן עליו באופן היאה ביותר על ידי היעדרה.

כך או כך, ממילא יבחרו בקרוב כנשיא “אונסקו” – חבית נפט.

ב. עגום

בנק ישראל, כדין בנק של ממלכה, הקדים נעשה לנשמע. כלומר: נאה דורש לענין אחד ונאה מקיים להיפוכו. מן הבנק הזה יצאו כידוע, באחרונה התראות וצפירות־האזעקה: “ראו הזהרנוכם!” לאחר שכל הקולות האלה נשתתקו מעט – אנו שומעים פתאום את צחוקו המתגלגל של הבנק. היתל בנו – ואנחנו לא ידענו.

בעוד אנו מנסים לתומנו לנקוב נקבים חדשים בחגורה על פי המתכון המוכתב לנו בקפידה כזו על ידי נגידו חמוּר־הסבר – שולף אותו בנק עצמו חוזה חתום בשעווה: כך־וכך אחוזים תוספת לבכירים, כך־וכך – לבינוניים, כך־וכך לאלה שאינם לא אלה ולא אלה. ומתי? – השנה. מיד. עוד לפני חג המולד. על הסף. רטרואקטיבי – אבל אקטיבי מאד.

עוד בטרם משפשף כל עם־העובדים את ריסיו מן התדהמה שירדה עליו באחרונה; בטרם יוצא ממבוך תוספת־היוקר שלו או בוחן את חוזה־העבודה המתפוגג – תוספת לחלכאים. לנצרכים ביותר. לבכירי הבנקים. עוד זה מדבר – וזה בא.

בעצם, טרוניית־שווא. אם אמנם אנו מבקשים – ובדין – לתת עדיפות לעובדי הייצור, מי לנו עדיף מן העובדים בייצור־הכסף עצמו? העובד בקטיף מקבל שכרו בלוויית טנא של תפוחי־הדר; העובד בחשמל – טנא של חשמל; מדוּע לא יקבלו מייצרי הכסף של בנק ישראל וטובעי מטבעותיו, לבד ממשכורתם הרגילה, גם משהו “in kind” כלומר: טנא של כסף?

עוד אתה נעגם מן הקול העולה מבית־האוצר הממלכתי – והרדיו תוכף: בנק הולך ובנק בא. המילה דיבידנד – בזכר או בנקבה, כל מין רצוי – חוזרת ומצייצת מפי הקריין. כך־וכך ישלמוּ השנה למניות סוג אלף, כך־וכך לסוג בית; כך למניות־בכורה וכך למניות־זקוּנים. והכל – מודגש – במזומנים, לתוך כף היד, בלי אגרות חוב. עשרים וארבעה אחוזים, בו במקום. דיבידנד רב־אונים. לא מעוּקר. דיבידנד? דיבידנדה? – המילה האנדרוגינית הזאת כל כך מביכה עד שאין יודעים כלל מאיזה צד לעקר אותה. וכל זאת בלירות הממוּרטטות שלנו שזה עתה הופחתו. כּמאמר העם: לא חשובה הכמות – העיקר הרבה.

כך. בכל פינות החברה עומדים דוּכנים. ליד כל דוכן – מטיף, או נגיד. קושטי עצמם – מועטים. קושטי־אחרים – כולם. וצרורו הנקוב של העם היהודי וחוּש־צידקו המתקהה נושאים את הכל ואת כולם, גם את תוכחת־המוּסר, גם את הלגלוג על המטים לה אוזן.

לירה היא בסך הכל מין עוּגב – אומר לנו חבר המשתעשע בבלשנות. קול נוּגה מאד עולה באחרונה מן העוּגב הזה. כל כך יש בימינו רצון לסיים טור־של־כתיבה בשורות המחממות את הלב. אבל – עגום.

ג. גוּרוּ

השאון הגדול של המדיניות. הבטחון והכלכלה מהסה היום כל הקולות האחרים. שומעים את שעט הרכב, שאון השלשלאות, קול הנאומים, שריקת הירי – אין שומעים את קול המכרסם. אבל כל החסילים פעילים, פעילים מאד. ואנו קמים יום אחד ומוצאים עצמנו מכורסמים מעברים.

הגוּרוּ – מכה שרשים ברובד העלי. חברת העוני – מולידה בּערוּת, חברת השפע – בהמיוּת. הגוּרוּ נאחז יפה באחרונה דווקא. “המדיטציה הטראנסצנדנטלית” – לא אנחנו, כידוע, המצאנו את המלים האלו שכמו סובבות על גלגלים מרובעים – כובשת דמיונם של רבים. שלא לטעות: לא משכונת עזרא רק מרחוב האוניברסיטה ומן הצפון שלנו – מן האזור הנוצץ של ישראל.

בית ציוני אמריקה עוסק במדיטציה זו, כנראה, דרך קבע, כחלק מתכנית רוחנית סדירה. בית ליאֶסין, שהוא של תנועת הפועלים. עוסק בטרנסצנדנטציה על דרך ההשכלה והרחבת האופקים של ההמונים; בקיבוץ שפיים, שמענו, מקיימים – על דרך ההחכרה, כמובן – ארבעה ימים של מדיטציה טראנס־גשמית כזאת במחיר היאה למטבע מפוחת. כלומר: בשער הנכון.

לא להיבהל: זו איננה עדיין תנועת־המונים ולא שמענו כי אומרים להעמיד את הגוּרוּ ורעייתו בראש רשימה לכנסת (אף כי שום דבר אין להוציא עוד מן הכלל בארץ הפלאות). אבל זוהי תנועה, צפונית בעיקרה, תנועה של השפע, של אבדן הדרך. תנועה של המדמנה הרוחנית. החדשה יחסית, שנולדה על ברכיה של ארץ גדולה, מופלאה, אך גם זלוּלה וסבוּאה.

אין לך, כנראה, סחורה שאי־אפשר לשווק אותה היום בחברה הישראלית. וביותר – סחורה אמריקנית, אף שהיא נושאת עליה חותם של מזרח רחוק. שנים שבילינו בארץ ההיא ניקרו לנו בדרכנו גם תכונות אדם ועם – בנימוסים, בנדיבות, בסקרנות תורנית – שראוי היה להעתיק אותן. ונתגלו לנו זרמים שראוי היה להטותם אלינו. אך אנו מטים בעיקר את הביבים. את הדומן.

עם אחד הביבים האלה הגיע אלינו הגוּרוּ. צירוף של עכוּמיוּת פרימיטיבית, טמטום, עקירה מן המציאות – וגם גניבת דעת. ככל שביקשנו לדעת משכנתנו הנבונה מה בדיוק עושים שם בפעלוּל הקרוי: מדיטציה – לא יכולנו לרדת לסוף העשייה הזאת. וככל שהתאמצנו לרדת – העמיקו המסתורין. אתה בא לכאן – אומרים לנו – ביאה ראשונה לשמוע את הגוּרוּ, חינם אין־כסף. מוצא ענין – ממלא שאלון. ממלא שאלון – משלם מאתיים וחמישים לירות ישראליות שלפני הפיחות ובשכרן אתה זוכה לארבעה סיאנסים של טרנסצנדנטציה. כן: מביא לפעמים גם מטפחת או פרי־הגן או קטורת כלשהי – אם לא בילבלנו את יוצרות המדיטציה.

נשי הצפון. המסיעות רכבן בכוח עצמן, שולפות את המפתח מן המנעול בגראציה של נשים משוחררות – ונבלעות בתוך הסיאנס. להשבת הנפש. לעילוי נשמה. להתנערות מאבק החיים הגשמיים של האמידות הישראלית הפהקנית.

כך חיברו את בודהא ואת קאנט יחדיו בצירוף מושגים של “מדיטציה טרנסצנדנטלית” – לעשות תרגיל־ההתעלוּת הזה שווה לכל עדה. מקדם עד ים. וכך נמצא כלל ישראל, הנבוך משפע ומריקוּת, מכוּסה כולו ללא אפלייה.

כן, מכוסה גם על ידי קורת־גג של בית ליאֶסין. כיוון ששרשיו של אברהם ליאֶסין – אומרים הביאוגרפים – מגיעים עד בעלי־המוּסר של ישיבות וולוזין או סלובודקה – לא נתמה אם יימצא מלומד בן־ימינוּ מאיזור האוניברסיטה שיפגיע קיר בקיר ויוכיח כי הנה פה הקשר. פה – ובתנועת העבודה. שאם לא כן בוודאי לא היה שמה של תנועת העבודה מפאר על לוח המודעות בגאון כזה את הפורטרט של המאהראג’ה.

עוד ילק בתלמיה של ישראל שבעה.

6 בדצמבר 1974

---

עלים מפנקס הסתיו – כעקיצת עקרב

מאת

ישעיהו אברך

מי שאמר: “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם” – לא הכיר כנראה את הרבנות הראשית של ישראל, תשל"ה. מעטים, לדאבון הלב, מוקדי אי־השלום התוססים כל־כך בארץ כמו מוקד התורה והחכמה של כס הרבנות הראשית. אם לדבר בלשון תלמידי־החכמים עצמם, ניתן לומר על היושבים בכס המכובד הזה כי הם מקפידים מאד שתהא נשיכתם “נשיכת שועל” ועקיצתם “עקיצת עקרב”. אך ספק אם הם מקיימים בינם לבין עצמם או בינם לבין הבריות – בינינו – אפילו שמץ מן הכלל, שהוא כמו אבן־פינה לעולמה של היהדות: “עולם חסד ייבנה”.

כי לו היה החסד מדריך את הרב הראשי לכנסת ישראל וודאי היה שוקל אלף פעמים ופעם אם לשלוף מאשפתו את החץ השנון והמאדם של ענין חללי יום־הכיפוּרים. אילו לא הדריכו הזעף, בוודאי היה שוקל היטב מה עלולה האשמה כזאת לעולל לאורך־ימים למי ששָכַל את יקירו בשדה הקרב ומה גדול ממה בהזדעקות זאת: המרפּא או המכאוב. ובודאי היה חוכך היטב בדעתו אם לשרוט בקרום הדק והקריע שהחלו להעלות מכאובי התקופה ופצעיה, או להניח לו להתעבות מעט ולהגליד – והיצרים ימתינו. אילו נתן מעט דעתו על כך, ייתכן שהיה מגיע למסקנה כי יסוד של אהבת־ישראל אמיתית טמון היום בכל דיבוּר המכוּון להביא מעט רגיעה ופיוס, יותר מאשר בתוכחה כּעוּסה – ואף זה מן הציוויים הגדולים של היהדות, הנוקבים לפעמים את הדין.

אילו –

אבל ה“אילו” הזה לא נתקיים. וכך הועלו חללים מקבריהם, להלכה – למשמר כבודם, למעשה – למעטה קלונה של רבנות. גם לקלוננו.

יש להודות כי משראה הרב הראשי עצמת האש והתפשטותה, נבהל מעט ממעשי־עצמו ועלה על המסך הקטן – שאיננו. כנראה, שנוּא־נפשם של רבנים על אף הסתייגותם מתעלוליו – להסיר את הענין מן הפרק. אך גם הפרק יש לו דעה משלו ורציות משלו ומשעה שהוטל עליו נושא הוא נאחז בו במלתעות וכבר אין הדבר תלוי עוד במטיליו. הרב יכול לרדת מן הפרק – אך הפרק איננו מחוייב לרדת מן הרב ומכל מה שהטיל לתוכו. הזיק הוטל והוא חדר לבתים רבים ועדיין הוא לוחש וצורב לבם של הורים ושל חיילים שחרפו נפשם גם בשבת גם בחול, להציל גם חללים. פרק מסיפּוּרם של חיילים אלה, השם מחנק לגרוננו, הובא רק לפני ימים אחדים מפּיהם של שלושה אנשים צעירים מבני־ברק. שום דבר אינו מבטא יותר את אצילותם ודבקוּתם החברית והדתית בתחום כאוּב זה של סתימת־הגולל על אחים־לקרב כמו תשובתם: “התנדבנו דווקא לתפקיד זה משום שמישהו הרי מחוייב לעשות גם עבודה קורעת־לב זו”.

ספק איפוא אם יש מי שראוי לדין־תורה בשל העלאת ענין זה כאשר העלאהו. יותר ממי שמכהן בעצמו כאב לבית־דין כזה. כי בשביל להעיר הערות מתקנות לגוף הענין הצורב הזה, הספיק תזכיר לרשויות הצבא – נוהל שאיננו זר למי שמתגאה, ובדין, בעשרים וארבע שנות שירות ברוכות.

מפינה נוגה זאת של חיינו ומותנו – אי־אפשר להימנע מתצפית עצובה אחרת.

רק שוככת מעט המחלוקת – הבלתי־מיושבת לעולם – בין חילונים לדתיים, מיד היא מתלהטת בין הדתיים לבין עצמם. בעצם, היא מתנהלת גם בצד המחלוקת הראשונה. כאילו אי־אפשר לחיים יהודיים בלעדיה. ותאוות־המחלוקת אינה יודעת לא סייג שבנימוסים ולא סייג שבקדושה. אין לך דבר שאסור לשלוף אותו כנשק במערכה שבין רבנים לבין עצמם. גם מתים, שרבנים עצמם קידשו קברם לפני סתימת הגולל – ב“וינוחו בשלום על משכבם” – גם הם, גם שלומם, גם קדושת זכרם, וודאי: לשם שמים. רצונך, כל מחלוקת שמנהל רב או גדול בתורה היא מחלוקת לשם שמים. גם מלחמה על כבודו של רב ראשי, כפי שהוא – הרב – מפרש אותו, היא, כמובן, מלחמה לשם שמים. אף כי המחלוקת בלבד עדיין איננה עושה כל רב לגר"א מווילנה.

ואולם שום דבר לא גרם כל־כך לבזיון הלוחם ולביזוי הדת, כמו הנסיון הקנאי הזה להגן עליהם בדרך שבחר בה הרב הראשי. ואף אותו תם מדומה, שכמו צנח מעננים כדי להטיל קושיה זאת לפני הרב בכל רשתות השידוּר – אף הוא שייך למערכת הביזוי הזאת, כביכול, בתחבולות תעשה לך מלחמה. גם מלחמת רב ברב.

אתה קורא בימים אלה בצמאון כתביו של רב ראשי אחר בישראל, מייסדה ומכוננה של הרבנות הראשית לפני כארבעים וחמש שנים, ואתה נכבש לחוּט של חסד המשוּך על פני כל הגותו, עמקותו התורנית, הלכותיו והליכותיו. כמו עשה עצמו עמוד־יכין בהקמת המיסעד לכל בניננו הלאומי. רוח גדולה של פיוס עוברת בכל משנת־חייו ואין פלא שרוח זאת שיוותה בזמנה לרבנות הראשית מעמד של סמכות רוחנית ומוסרית גם בעיני אלה שאינם מקפידים בכל תרי"ג מצוות. אפשר היה לשמוע לדברה, אפשר היה למאן. אך אי־אפשר היה שלא להאזין לה בדריכות, בסקרנות מחשבתית ומוסרית. ימיו הגדולים של הרב קוק. “לאגוד יחד בדרך שלום ואהבת אחים”.

אלא שבמקום רבנות של פיוּסין אנו חיים עתה בתקופתה של רבנות זועפת כסמבטיון, לוחמת מלחמות של קטנוּת ומבזה כבוד עצמה וכבוד תורה. רבנות כזאת לעולם לא תכבוש לב. לא תעשה נפשות. איך אמר לנו יום־אחד אציל־תורה, הרב אברהם חן, זכרו לברכה: אין חכמה כּעוסה. יש כעס – אין חכמה.

אם אמנם נכונה מסקנתם של חוגי־דת ומקצת מהוגיה כי בתעתועי־הזמנים האלה מתרבים מחפשי־הדרך לאלהים – אפשר לומר בוודאות ששום דבר לא יבריח אותם מדרך זאת יותר מן הזקיפים בדמות רבנות ראשית אכולת זבחי־ריב בצד מפלגות דתיות, שמשוּם בחינה אין זו, כידוּע, שעתן היפה ביותר. אולי מסיבה זו – אם לא מפני אהבת ישראל פשוטה – יתהו קצת רבנים ראשיים על קנקן עצמם והליכותיהם בצומת־הזמנים הזה שבו עומדת ישראל גם מצד פני החברה גם מצד פני הרוח.

רבני ישראל יודעים זאת טוב מאתנו. אך גם במקום שיש דעה – לא תמיד, כּנראה, יש הבדלה.

לכן יש לפעמים רצון לקום ולזעוק לעבר הרבנים – ואולי לא רק לעברם: בשם אלהים, הניחו לנו מעט. אין לנו כוח לשאת גס את מוראות התקופה הזאת גם את תככיה.

ב. תקוע

לא תקעו לכבודו בחצוצרות, לא הקימו לו שערי־ברכה, ילדים לא עמדו בדרכים להגיש לו זרי־פרחים, אף כי שב משדה־מערכה יהודי שמעטים כמוהו לחוּמרה.

לא הריעו לזקיפות־הקומה היהודית. שנעשתה כה נדירה אף בין יושבי ארץ־הקוממיות, לא הריעו לכוח־הסבילוּת הזה: לעמוד יום־יום, פנים־אל־פנים מול ריכוז אדיר של איבה ושיטנה – ולא לשחוח. לעמוד תוך ידיעה וודאית כי אין סיכוי כלשהו – לא על דרך ההגיון ולא על דרך המוּסר – להטות את כף־המאזניים אפילו כמשקל השערה. להיות נכון כל רגע להשיב דבר לחורפים; לדבר בקהלם ולחוּש כתוקע לתוך הדוּת – אך לעמוד, בביטחת הצדק, בגאוות־יהודים קדומה המזדקפת כחנית דווקא מול קריאת תיגר, מול עלבון.

בחוסר־כל ובעניוּת הפטוּרה להכריז על עצמה, התהלך בין שייכים המגלגלים במחרוזות של ענבר ושל נפט באין בידו אף לא קנקן אחד של שמן־פלאים זה, שהוא היום משמני הסיכה בכל שיכנוע מוסרי במשפחת העמים.

חמש שנים עמד במלחמת¹־ההתשה הכבדה ביותר שידע העם העצמאי מעודו בזירת האומות. שם היה מערך הכוחות שלם: של יבשות, של מעצמות, של גזעים, של אידיאולוגיה מעוּותת, של התחסדות – ושל נפט. שנאה של אויבים וצביעות של ידידים המתורגמות באופן סימולטני לכל חמש השפות הרשמיות של האו"ם. כן, בצירוף השפה הששית, המהלכת מאד בעולם של היום, שהעניק באחרונה לדוכן הבינלאומי אקדחו של רב־מרצחים אחד.

מעט מאד עמיתים היו לו בחברת העמים הנאורה הזאת. אך תמיד דבק באמיתו שלו, אמת – ללא הצטעצעות בספקנות פסיבדו־אינטלקטואלית בעניני־יסוד של הקיום, ספקנות שהיא בימינו מאופנתה של ישראל מתקדמת. שלם באמונתו – הקרין אלינו מבחוץ הרגשת־צדק שנתרופפה בבית.

בת־הקול שהגיעה אל אזני עמו היתה אולי חשובה יותר מן הקול עצמו שהוּטח באזני נכרים. אף כי בשום מקום, לדאבון הלב, אין עוד היום מחסור באזנים ערלות.

חוזר לחיות עמנו מאמין יהודי גדול – ובנגב. המאמינים, כידוע, אוהבים את הנגב. אך לא רק הנגב גומל להם אהבה.

ג. כמה

בסך הכל. אמרנו בלבנוּ השבוע, גם גניבה איננה מן המלאכות הקלות. רצונך: מלאכה מתישה מאד ומפרכת, יגיע־כפים אמתי. לגנוב שבעה (!) וארבעים (!!) מיליון (!!!) דולר. לבד. ביחידות. בלי תומך ובלי עוזר. לגרור אותם מקצה עולם ועד קצהו, משם אל הבנק. מן הבנק אל עצמך – כוחות גופניים אדירים דרושים למיבצע כזה או – מחלפות שמשון. גם הסבלנות הזאת ללקט סנט לסנט, דולר לדולר, מאות לאלפים, אלפים לרבבות עד מנין מדוייק של ארבעים ושבעה מיליון – כל הכבוד. לא רבים מצויידים באורך־רוח כזה. בנסיוננו הדל ללקט אגורה לאגורה ולחסוך על פי צו־הממלכה, לא הגענו אפילו לזנב שבר־השברים שמימין לפסיק. ואחרי האפס, כמובן.

הנפת משא של רבוא־רבואות דולרים היא הישג מדהים בתרבות־הגוף, העשוי להקנות אליפות – עולמית, היינוּ אומרים – בהרמת משקלות. ולענייננו האליפות היא כפולה: בהרמה ובהערמה.

השבח לכוח הפיסי אך התהילה האמתית – לכוח המחשבה, הדמיון, התיכנון, חיבור הקצה לקצה, ההקפדה בחשבונות, השמות השונים והמגוּונים הנחוצים לאופּראציה מסועפת כזאת, הזהירות שלא להפגיש שקר בשקר, שמרמה אחת לא תסתור את חברתה; התיזמור המופלא וההארמוני הזה של הרמייה – עד, עד פקיעת המיתר, כמובן. אבל זה יקרה לכל וירטוּאוז. סוף מיתר לפקוע. אין זה גורע, כמובן, מאומה מן הרהיטות, התנופה, הדמיון והצבעונית – כמעט אמרנו: שאר־הרוח הגדול – של גניבת־אדירים.

אנו אסירי־תודה הפעם לשופט בייסקי ולחבריו לא רק על גילוי האמת אלא גם על ענין שבסמאנטיקה, בהגדרת מושגים. סוף־סוף: גניבה, כפשוטה, לא הברחה, לא מעילה, לא העלמה ולא שום מושג מצוחצח אחר המותאם לחברה גבוהה. פשוט: גניבה. “נמצא אשם. אומר פסק הדין, בגניבת ארבעים ושבעה מיליון דולר”. ,מושג פשוט וברור ומשותף לכייס רעוּל־פּנים השודד ארנקה של גברת זקנה בסימטאות השוק ולבאנקיר גלוי־פנים, מהוקצע וחבוש־מצנפת ומעורב בכל הצמרות. סוף־סוף שוויון. למה ייחלנו כל הימים בארץ־התקווה אם לא לחברה שוויונית מעט? הנה היא.

אנו מוטרדים בשאלת־אגב אחת, והיא תולדה של הימים האלה: מה עולל הפיחות. שאירע בינתיים, ותאומו ההצמדה, לארבעים ושבעה מיליון דולר גנובים? כמה סוף־סוף נגנב במיליונים של לירות ישראליות – שבהן, ככלות הכל, משלמים לנוּ את שכר־עמלנו. עמלו של העם כוּלו. כמה.

17 בינואר 1975

---

רבנות

מאת

ישעיהו אברך

העוקב אחרי הליכותיהם של רבנים בימינו אינו יכול שלא להיתפס להרהור כי ייתכן שגם תורה – או לפחות: כבוד־תורה – הוא דבר רציני מדי להפקידו בידי רבנים בלבד. על קיום מצוותיה בוודאי טורחים הרבנים יותר מאתנו. על שמירת כבודה מופקדים כולנו. הן בכתר הייחוד, שבו מזכה אותנו תורת ישראל, אנו נושאים כולנו בעצם היותנו יהודים. גוי קדוש – לא כן?

תחושת החובה לומר דבר בוויכוח שהוא לכאורה – ורק לכאורה – עניינו של הציבור הדתי בלבד, נתעוררה אצלנו בעקבות ידיעה ששודרה לפני ימים אחדים בכלי התקשורת.

וועדה לפיוס בין הרבנים הראשיים, נאמר בידיעה, העלתה רעיון מקורי: כדי למנוע מחלוקת בין הרבנים – ייחצו הרשויות; ענייניהם של האשכנזים יטופלו על ידי הרב הראשי האשכנזי. ועניינם של הספרדים – על ידי הרב הראשי הספרדי, הוא “הראשון לציון”.

תמציתה של הנוסחה הגאונית: יען כי אי־אפשר בשום פנים לאחד את הרבנים לא נותר למפייסים אלא לפלג את הציבור. פשוט כמו פת־קיבר.

אם לטוות רעיון זה באופן עקיב, אפשר, כמובן, להחיל “ביצת קולומבוס” זו של הבינה והפיוס היהודיים גם על תחומים אחרים: על בתי־המשפט האזרחיים, למשל, ועל שאר שטחים שבהם עדיין מעורבים – ועתים גם רָבים – יהודים ועדות יהודיות בינם לבין עצמם.

וכיוון שהתאמת מידות־הגוף של העם למידות הרבנים נראית לנו בכל זאת משימה מורכבת קצת – אם לא מחיר מוגזם לשלום־בית בין שני יהודים, חשובים כאשר יהיו – נאמר מלים אחדות בענין התאמת מידת הרבנים למידות העם.

ובכן: אם מותר להחליף כנסת באמצע כהונתה, לפזרה ולערוך בחירות חדשות; אם מותר להחליף ראשי־ממשלה, מהם מן הרמים בשיעור־קומתם, באמצע תקופת כהונתם – מותר גם להחליף רבנים, גם רבנים ראשיים. הם נמנים אמנם עם כלי־הקודש אך בשום פנים אינם הקודש עצמו. אין בכך שום אסון ושום פגיעה בכבוד התורה. אולי זו דווקא תרומה להצלת כבודה. שני הרבנים הראשיים של ישראל – אי־אפשר שלא לקבוע בצער – הם כּלכודים במארג של יצרים ומלחמות שהם מעבר להגיונו של השכל הישר. אין ברירה: יש לקיים בהם מצוות פדיון שבויים, בהם ובנו. הם מחזירים אותנו, לדאבון הלב, אל הווי שביקשנו – כסבורים היינו: ביחד אתם – לברוא אחר תחתיו. ימַנו איפוא דיינים או לא ימנו; ישמרו זה לזה או לא ישמרו; יתפייסו – כבר עשו זאת פעמים אחדות – או לא יתפייסו, לצאן מרעיתם יניחו.

תורת ישראל תצטרך כנראה. למצוא לה שומרים נאמנים יותר על כבודה משני נושאי כיתרה הנוכחיים, מכובדים וגדולי־תורה כאשר יהיו – והם בוודאי מגדולי למדני ישראל בדורנו. ואילו אזרחי ישראל, הנזקקים לדין התורה ולרבנים, יסתפקו אולי בגאונים קטנים מהם, אך בשיעורי־קומה אנושיים גדולים יותר. אין צורך לחשוש לומר זאת. גם רבנים אינם אלא בני־תמותה, אפילו רבנים ראשיים. הם עצמם מוכיחים זאת יום־יום, פעמים – בטורח מוגזם מעט.

אילולא חיינו בהרגשה שגם היום – לא פחות מאשר בימיהם של הרב קוק או הרב מימון – נועד להנהגה הדתית־הרוחנית תפקיד של שותף פעיל בעיצוב דמותו של עם המאחה קרעיו, לא היינו מערבים עטנו בנושא זה. אך גם לפי עומק הכרתנו החילונית, הנהגה־רוחנית זאת עדיין נחוצה לעם לא רק כדי לפסוק דינה של אצטוּמכה שננעצה בה מחט, או דינה של אוּנה שהעלתה סירכה; או כדי לייבם את היבמה ולחלוץ את החליצה. היא נחוצה כשלוחה חיונית של מערכת ההדרכה הרוחנית האמורה לעצב פני חווייתנו הלאומית.

לא יימצא כמדומה איש חילוני בר־דעת – הרואה את ייחודו של העם היהודי לא רק כדבר קיים אלא כדבר הראוי להתקיים – שלא יראה גם ברבנות של ישראל, בהנהגה הרוחנית של היהדות הדתית, אחד השותפים לעיצוב קלסתרו של העם במולדתו. מובן, כל עוד נותנת ההנהגה ביטוי לכושר מנהיגותה במעשים חינוכיים, בהדרכה, בהבנה לאדם ולתקופה – במופת.

אך מעלליהם של הרבנים הראשיים לישראל מאז בואם אל הכהונה הרמה – יש לומר זאת בלי מורך – כמו מעימים את אור הדת והמסורת שממנו אמורים היו להאציל עלינו. כאשר מחלוקת אישית קרתנית של רבנים נושאי־כתר מצטרפת אל תככי העסקנות של מפלגות פוליטיות־דתיות – לא קשה לשער מה עשוי להיות לעתיד־לבוא מעמדן של דת ומסורת בקרב דור צעיר, מפוכח וספקן כדורנו.

ידידנו שלמה שבא, המלקט בטעם רב פרקים מן העבר ומגישם לקורא בחן, הביא לפני זמן־מה לענין ריב הרבנים שלנו פרקים מן המחלוקת בין הגאון מוילנה לבין בעל התניא, וביקש לומר: כבר היו דברים מעולם ואין לרבני ישראל, בענין המריבה לפחות, זכות ראשונים.

יש להודות כי מחלוקות בין רבנים – לשם שמים ולא תמיד לשמם – ימיהן, כנראה, כימי הרבנות עצמה, והמעלעל בדברי הימים אמנם ימצא שגם בשעתן לא הוסיפו כבוד לתורה. ואולם מי שבא להשוות את הקטטות בין שני רבני ישראל למאבק שבין ר' אליהו מוילנה לבין ר' שניאור זלמן מליאדי – משווה מין לשאינו מינו.

ולא שמחלוקת קדומה היתה פחות חריפה. להיפך: היא נתגלגלה, כידוע, לבושתנו עד לתועבה של מלשינות – וסופה – פלא. אך דבר אחד בוודאי מבדיל בין שתיהן: מחלוקת הראשונים באמת החלה כמחלוקת לשם שמים. הגאון מוילנה, הסגפן וצנוע ההליכות, ראה בתום־לב בחסידות סכנה של הנמכת קומת תורה ולפי מושגי הזמן ההוא – גם ביזוי עבודת האלהים, ומן החרדה הזאת התפתחה גם האיבה האישית שנישאה בידי “אביגדורים” למיניהם והובאה לאן שהובאה. וכבר נתגבהו בענין זה תלים של מחקר וספרות.

ואולם נקודת־המוצא של הרבנים הראשיים בימינו היא מריבת־הכבוד האישית והיא־היא קרש הזינוק גם לפלוגתאות הלכתיות. פעמים, אם אתה יודע בענין הלכתי עמדתו של רב אחד – כבר אתה יכול לנחש בוודאות מה תהיה עמדת עמיתו. אם רב אחד יכשר־לפסח את היין של יקבי הבארון – קרוב לוודאי שעמיתו יפסלנו; אם זה יתיר נישואין, במקום שיש בו ספק מצד ההלכה – חברו יאסרם; כיוצא בזה – אם רב אחד מתנגד לנסיגה מן השטחים – חברו יחייבנה.

אפילו יוכח כי כבר היו דברים מעולם גם מבחינה זו, עדיין לא נדע ביזוי גדול יותר של הדין והדת כולה מאשר הפיכת היחסים האישיים בין הרבנים לאבן־בוחן בקביעת המותר והאסור בגופי ההלכה והדין. והראשונים שהיו חייבים להתקומם לכך – הם המאמינים ושומרי־המצוות וכל מי שדת ישראל. כערך של ייחוד ואמונה. יקרה לו.

אחד הרבנים הראשיים לישראל נפנה לפני זמן־מה לשעה קלה מן המריבה האישית עם עמיתו, בא אל הכינוס לתורה בעל־פה בירושלים ודיבר על “ההידרדרות המוסרית בישראל ועל ריבוי שפיכות־הדמים”. ענין אחר הוא, כמובן, שקולה של היהדות הדתית בנושא זה כל ימות־השנה הוא קול ענות חלושה וגם כאשר כמה בנקאים מעסקניה של התנועה הפוליטית־הדתית היו מעורבים באחרונה בשחיתות־המידות ובפלילים – נשמע קול־הגינוי של היהדות הדתית מגומגם מאד, אם נשמע בכלל. אך נוכח החזיון שמציגה לפנינו הרבנות בשנתיים האחרונות – ספק אם גם לקריאה חד־פעמית תקיפה בכינוס מכובד מאד יהיה הד כלשהו.

כי אם נכונה קביעתם של חכמים ש“דרך־ארץ קדמה לתורה” – הרי מה שמפגינים שני הרבנים בעת האחרונה הוא זלזול גמור בכללי דרך־ארץ אנושי ויהודי. אילו ביקשנו לבחון מה תובעת מאתנו התקופה ודאי היינו מגיעים למסקנה כי לא פחות משהיא תובעת “תורה” – היא תובעת “דרך ארץ”. היא תובעת ריקמת יחסים בין אדם לאדם ובין יהודי ליהודי – לרבות בין רב לרב – הארוגה סובלנות וחסד; ותרנות ופיוס. היא תובעת זאת ביחסים בין מאמינים לשאינם־מאמינים – על אחת כמה וכמה בין מאמינים לבין עצמם.

לא לנו. כמובן לשפוט מה טיב ההנהגה התורנית הנחוצה היום ליהדות הדתית. אך ככל שהדברים אמורים בחלקה של ההנהגה התורנית בהנהגתו של כלל ישראל, נדמה לנו כי יותר משנחוצים לנו “עוקרי הרים וטוחניהם זה בזה” נחוצים מגָשרים. משכיני־שלום ומשיבי רוח של אחווה גדולה על הכל – אפילו על רבנים־עמיתים, רוח של אחווה – ושל ענווה גדולה. טובה אמנם לתלמיד־חכם שמינית כלשהי של גאווה, אך לא יאה לו אפילו קמצוץ אחד של יוהרה, שהיא לא רק היפוכה של שיפלות־הברך אלא גם ניגודה הקיצוני של החכמה. והרי בעצם הצירוף – המיוחד כמדומה ללשון היהודים בלבד – “תלמיד חכם”, ניתן גוֹדל לחכמה לא פחות מאשר לתלמוּד.

מאכּס וינר, מן המשפחה הנאצלה של הוגי־הדיעה היהודים בגרמניה בראשית המאה, מגדיר את תורת ישראל כ“מולדת המיטלטלת של העם היהודי”¹ – הגדרה מבריקה של המוליך הרוחני האדיר שבזכותו נשתמרה זהותו של העם היהודי באלפיים שנות גלותו.

המתבונן בהליכותיהם של הרבנים הראשיים לישראל כמו רואה את ההתנגשות בין קליפותיה של ה“מולדת המיטלטלת” הזאת לבין המולדת היצוקה של הריבונות שנתחדשה. הקליפות שדבקו במולדת הרוחנית בדרך הנדודים הארוכה נעשות טפלות יותר ויותר מול התוך והעיקר שלה עצמה. המחלוקת האישית וחריפותה; הנידויים, החרמות והשַׁמְתּוֹת הן מקליפותיה הנשילות של “המולדת המיטלטלת”. מצד שני, הקרקע היציבה של ריבונות מזרימה לחיי התורה חיוּת משלה, חיוּת שרשית, אמתית. עד שאין היא צריכה לתמריצים מלאכותיים מסוג המריבה האישית של רבנים כדי לשוות לעצמה תסיסת־חיים מדומה. תורה בארץ ישראל ניצבת היום, מעצם הנסיבות שנתהוו עם העצמאות, בעימות מתוח עם המציאות – גם בלי דו־קרב תמידי של הנושאים בכתרה. אתגריו של היום־יום העצמאי. גם מבחינת גופי ההלכה גם מבחינת רשויותיה, ממילא מעמידים את התורה במוקד של עימות וחיפוש־תשובה תמידי ואין היא צריכה למלחמותיהם התפלות של רבנים כדי להטות אל עצמה את לב הציבור.

צר לראות כי עת שסועה וסוערה ביותר בקורות היהדות והיהודים לא זימנה לנו גם הנהגה רוחנית כיאה לימים ולחומרתם. יש לעזור בידי העת למצוא אותה. היא באה לטהר. יש לסייע אותה.

ב. היכן מתחיל החינוך?

הבנין המפואר של בית־הספר – סמוך מאד לביתנו. כמעט קיר בקיר נוגע. נעים לראות איך מציידות מדינתי ועירי את בתי־הלימוד של הדור הגדל, לתפארה. מטר־ורביע בריבוע לכל תלמיד, מעבדות, רשתות כדורסל שמוטות־תחתית, קורות ומקבילים – אבזר לא יחסר. אם אנחנו לא זכינו – טוב לראות כי ילדינו זכו, בטבור העוני והמחסור וטעוני־הטיפוּח – מיקרוסקופּ. מבעד למערכת משוכללה זאת נראית המדינה יפה יותר, מדוייקת יותר, כמו דבר לא ייקר למען החינוך, כמנהג יהודים ויהדות מאז (אף כי תקציב־המדינה האחרון מערער מעט בטחוננו ברציפות המינהג הזה).

השעה – שעת בוקר. מדי דקה נעצרת מכונית קטנה, קרוב לוודאי השנייה במשפחה, בת־הזקונים, על פי הגיון הדברים, לעולם קטנה יותר. מכונית־האם היא אצל האב וזוהי, כנראה, מכונית־בת שנועדה להביא את הבן לבית־הספר. כך שתולה אמריקה על פלגי השפע המדומה של ישראל. הכל נראה כמו תעתיק שנפלט מתוך מכשיר־זירוֹקס על פי האוריגינל של ארצות הברית: המכונית המיוחדת לרעיה, הלבוש הספורטיבי שהוא מסימני שחרור האשה, הקאונטרי קלוב, והתנועות הגראציוזיות של השפע הבוטח־בעצמו. רק מקור היניקה שונה. הישראלי יניקתו מן העוני. האמריקני – מהיפוכו. העושר. כידוע, יש לו מנין ומיגבלה, העוני, היונק הרבה מעושרם של אחרים, אין לו גבול.

זהו צד אחד של המכוניות המוליכות את ילדינו הענוגים בשעת בוקר צוננת של צפון העיר אל בית־הספר. צידן האחר הוא דמותו העתידה של הילד הענוג עצמו. לא לצרכי קרב ומלחמת־הטרשים ומאבק האדמות והגבולות. יום אחד של אש ודמים – וכל ההיסעים האלה היו כלא היו. והלב נפתח אל הלוחם שבחפירה הקרובה ואל מצוקתו. אבל – לצרכי הרגשת מצוקתו של אדם, של אח, של רע, של שכן, שלא בעת קרב. לצרכי הזדהות עם הילד שאינו מביא עמו מחבטת טניס, עם ילדי בית־שאן ואופקים. לצרכי מינימום של הבנה עם ילד משכונת שפירא, או שכונת עזרא או שייך־מוניס או שכונת הבוכרים.

שלושה קילומטרים היינו חייבים בילדותנו לגמוא יום־יום בדרך אל בית־הספר וממנו. לא בטראַם שהילך, לא בכרכרות – ברגל. החינוך, היה סבנו טוען, מתחיל מן הדרך לבית־הספר. היום אין אתה בטוח עוד אם הוא מתחיל בבית־הספר עצמו.

במכתבה של נחמה קושניר ז“ל, גננת בקרית־ענבים, אל אחיה מרדכי. בשנת תרפ”ז,² מסופר על דיונים בוועדת החינוך של הקבוצה לפני כחמישים שנה בעניני חינוך הילדים. “יש חשש – אמרו אז חברי וועדת החינוך – שהילדים לא יאהבו את העבודה ולכן צריכים להתחיל כהטלת חובת־העבודה על הילדים מקטנותם. מגיל שש שבע שנים”.

ארץ ישראל של פ"ז. נאיביות של ראשונים.

6 בפברואר 1976

---

קידה לתרבות שנעקרה

מאת

ישעיהו אברך

בקרנות העתונים הוצנעה בימים האחרונים ידיעה שבתקופה אחרת היתה מעוררת הדים ואולי גם פולמוס מר. הפעם – לא. אף לא הגה אחד במה שקרוי “כלי התקשורת”. לא לחיוב. לא לשלילה. עוד ידיעה בּידיעות. אדם לא נשך כלב ואין על מה לנוסס כותרת. אלא שחוסר־התגובה הזה, בין מצד מחייבים בין מצד שוללים, אף הוא העדר שאינו חסר משמעות. הוא משקף או אדישות או סימני־לקח מן האסון שפקד את העם לפני שני דורות – ונודע כי בא אל קרבו.

לא נפליג בסתומות. כוונתנו לידיעה על סיכומי־דברים בלשכת שר החינוך והתרבות ובהשתתפותו בדבר כלילת שפות אידיש ולאָדינו כשפות־בחירה בבחינות הבגרות של בתי־הספר העל־יסודיים בישראל.

בזכרון־הדברים, הנושא עליו תאריך השנים־עשר במאי 1976, אנו קוראים בין השאר:

"הוחלט:

1. לאשר עקרונית את השפות אידיש ולאדינו כמקצועות־בחירה לבחינות הבגרות;

2. להכין תכניות־לימודים ותכניות לבחינות הבגרות במקצועות אלה. המשרד רואה חשיבות בהכשרת בני נוער שישמרו על קיומן של שתי השפות הללו שבהן נוצרה בעבר ונוצרות גם היום יצירות תרבות וספרות גדולות של העם היהודי. הודגש כי המשרד מייחס חשיבות ללימוד השפות האלה גם מהבחינה של השימוש בהן כקשר בין ילידי הארץ ובין יהדות הגולה.

– – –

5. לאחר שתוּכן תכנית־הלימודים היא תוּפץ בין כל בתי־הספר במסגרת מקצועות הבחירה לבחינות הבגרות. המשרד יעודד בתי־ספר להורות את שפות האידיש והלאדינו".

המצוטט לעיל – ועוד כמה סעיפים של מיפרט תכליתי.

אנו קוראים בזכרון־הדברים הזה, הנושא עליו סימלה של מדינת היהודים, ומשפשפים ריסינו מתוך הערכה מהולה בצער. ויש את נפשנו לומר קודם־כל מלה של הערכה למשרד החינוך של הממשלה על הכרעה אמיצה שהרבה עדויות בה – ועוד נמנה אחדות מהן לרווחה או למכאוב – אך קודם־כל עדות וודאית בה לתרבות של דרך־ארץ. דרך־ארץ לפני תרבות־עם ומורשתו הצבעונית ולפני כל מה שתרבות ומורשה אלו נושאות עימן. מידה זאת קדמה, כידוע, לתורה. עם המהלך הזה כמו החלה ראשית צנועה בתהליך של החזרת חולייה המחברת תרבותה של ישראל המתחדשת אל כמה עיינות ופלגים שנסתמו לפניה באבן הזמן ומוראותיו וגם באבן־קנאים. ראשית־חיבור אל כמה שרשים שגם אם יבשו ונצמקו עם האסון הגדול – עדיין ליחם ליח ועל העלעלים היוצאים מהם עדיין מנצנצים רסיסי־טל.

עדות מרנינה ועצובה גם יחד.

מרנינה – כי היא מעידה על בטחונה של העברית בעצמה; על וודאותה בכוחה הריבון שאינו ניתן עוד לערעור. הלשון, שהיתה אחד המנופים להרים בו את התחייה היהודית, מילאה שליחותה. הציונות היתה גם הנקודה האַרכימֶדית שעליה הוצב המנוף הזה, גם המשא שאותו אמור היה להניף. המנוף הזה היה איפוא גם חלק מן החלום הציוני, גם כלי להגשמתו. לימים היתה התגשמות התחייה הלשונית מפלאי ההישגים של התחייה הלאומית, אם לא פנינה בכיתרם.

הרבה דברים שהביאה עמה ההתחדשות הלאומית – לבנו נעשה גס בהם משעה שנעשו טבעיים כלחם וכמים. גם תחיית הלשון כך. לגבי הדור הצעיר, שהלשון הזאת נתונה בפיו למן העריסה והוא מגלגל בה דברים של מפּחה ושל פיוט; של ענווה ושל רהב; של המיית־לב ושל תוכחה; לגבי דור זה תחיית הלשון היא אולי העדות המרהיבה ביותר לכוח מרדנותו של דור קודם, לקנאותו ולעיקשותו, דור שעל כך בלבד הוא ראוי לקידה של דרך־ארץ. ותהליך התגשמותו של מרד־העברית היה כל כך נחרץ ומהיר עד שלא הספיקו אפילו להרכיב עליה מרכאות – על מנת להשירן אחר־כך כּעלי־שלכת מצהיבים, כפי שהדבר קורא עתה למרכאות שבהן הושמה הציונות. העברית נכנסה לתוך חיינו בצעדים מאוששים של מלך ואיכר גם יחד ועד שהספיקו המלעיגים להרכיב עליה גרשיים – היא עשתה את שלטונה לחד־משמעי, לבלתי־מעורער.

והרגשת הרווחה היא כפולה משום שהחייבים במסקנות ממצבה האיתן של הלשון העברית – על אף החבלות שהיא נחבלת יום־יום מפי דרדקים ומפי ראשי־מדינה כאחד – אמנם הסיקו אותן: כבר אפשר להפליג אל מרחבים לשוניים אחרים של היהודים בלי לחשוש לגורל השפה הריבונית. זוהי תבונה של הנהגה רוחנית, שאיחרה מעט לבוא, אבל אין היא חסרה סימני בגרות גם היום. וגם משמעות־עקיפה זאת של הקידה הרשמית לשפות אידיש ולאדינו – היא יסוד לקורת־רוח.

אך היא גם מַשיבה הרבה תוגה מפני עוד דבר המשתמע ממנה בעקיפין: מתחת לסף ההכרה – ואולי מעל לסיפה – פועלת, כנראה, הידיעה כי אין האידיש מפחידה עוד ואין בה עוד שום סכנה לעברית לא רק מפני שהאחרונה נתחסנה והיכתה שורש אלא מפני שהראשונה כמעט הוכרתה ונעקרה מן השורש. ההכרה כי “אידיש שלאחר שואה” איננה עוד יריב שווה־כוח להתמודדות, היא ביסודה, במשמעותה העקיפה ובאסוציאציות שהיא גוררת עמה, הכרה נוגה ומדכאה מאד. יש להודות: כל אשר נעשה היום איננו עוד השלמה עם אידיש. זוהי נטיית־חסד לה.

אין אנו סבורים גם היום כי מהלכי התחייה וכורחה איפשרו דרך אחרת מאשר היצמדות אדוקה, מרדנית וקנאית, לתחייה לשונית. אך תיאור נאמן של המצב שנתהווה אינו יכול לפסוח על האמת: היום אנו קדים לאידיש קידהּ של כבוד אך גם של חסד־ריבונים.

ומכוח עצמם עולים הרהורים אחדים.

משלושה עברים בהיסטוריה בת־זמננו עלה הכורת על תרבות אידיש. סידרם הכרונולוגי של הדברים הוא אולי אחר, אבל סדר עוצמתם מצטייר כך:

השואה הכריתה באופן פיסי את נושאי התרבות הזאת, מולידיה וממשיכיה. היא לא גיזמה ענפים ולא ביראה גזעים – היא עקרה מן השורש והכריתה את השורש ועשתה את אדמת האידיש באזור פוריותה הגדולה והמניבה – שמה ושאייה, באופן שספק אם תניב עוד צמח כלשהו במקום שממתה. במרחב שבו נתחוללה לא הניחה השואה כמעט זרעון אחד לפליטה. קשה למצוא דוגמה להכחדת־חתף כזו של ציוויליזציה שלמה, כדוגמת טבח העם והתרבות היהודית באירופה של ראשית שנות הארבעים.

מן העבר השני הוּרדה על האידיש מערפת הקומוניזם, שבּיתר עורקיה וסתם מעיינותיה ואת אשר הותיר ממנה לפליטה – נתן בו קול־של־סריסים עד שאין עוד להכיר בה לא רק שרידי־חותם של העברית אלא גם את מינה ומקורה בכלל. בכתיבו המגושם הפך אותה לאנדרוגינוס לינגוויסטי ורוחני, ששרשו המודע והמוסבר נעוץ במגמה לטאטא מן האידיש כל זכר של לשון־הקודש. ואילו שרשו הבלתי־מודע נטוע בעם־הארצות היהודית שהיתה גם היא בין נושאי דגל הקומוניזם היהודי באירופה המזרחית.

מן העבר השלישי הגיחה הכחדת האידיש, כהגח סרטן איטי ומתפשט, בארצות הרווחה של המערב שהיו למרכזים של בּילוּל והטמעה רוחנית. המקום בתפוצות ישראל שבו אתה מוצא איים של קנאות לגורלה של אידיש בארץ ישראל – הוא־הוא, על הרוב, המקום שבו אתה רואה אותה מוּמתת מיתת נשיקה על־ידי שפת־הארץ. באותם הבתים עצמם בתפוצות שבהם פגשת את קנאי־האידיש האדוקים ביותר, שם יכולת לראות את גוויעתה, את כליונה, את נטישתה על־ידי הבנים בהשלמתם הכּמו־מובנת־מאליה של אותם האבות עצמם שניהלו – ממרחקים – מלחמה על אחיזתה של אידיש ועל ביסוסה בארץ ישראל.

מצד אחר לגמרי וממניעים שונים מן הקצה התמודדה עם האידיש התמודדות גלוייה, מרה ובלתי־מתפשרת, תנועת התחייה הציונית. בתהליך האטרופיה של שפת אידיש ובהצרת אפקי עתידה – יש לומר בלי גמגום – היה לעברית חלק מכריע. עשינו זאת כולנו תוך פולמוס ומריבה קנאית, והכף הוכרעה. ופרי ההכרעה הזאת – בפי תינוקות של בית־רבן, בפי האומנים והתגרים, בפי אנשי המדע והאמנות – הוא, כאמור, אחד מהישגיה הגדולים של הציונות. אך היתה זו עוד נטילה מכוחה של שפה בת אלף שנים, שנתחים־נתחים מגופה נקרעו על־ידי קומוניזם אלים ומסתער מזה ועל־ידי טמיעה־של־רווחה מזה, וגופה כולו נשרף בכבשנים.

– – – “מלחמה זו – מלחמת הלשון העברית והלשון האידית – היתה לא רק מלחמה סוערת ומלאה חימה ומרורים אלא¹ אחת מנקודות המוקד של פלגות־העם והשקפותיו ונטיותיו ופתרונותיו המוצעים, בעת פולמוס שהיה מן המרים והעזים בתולדותיו”.

כך סיכם נתן אלתרמן בתמצית את מהותו של הפולמוס שהסעיר חלקים בעם היהודי במשך ארבעה דורות ויותר.

מה היה נכון במלחמת־השפות המרה הזו ומה היה מיותר בה – זוהי עתה, למגינת־הלב, שאלה להיסטוריונים. חוקר בריטי נודע של המדבר טוען כי אין לך מקום הדוחף אדם לחשבון־הנפש יותר מן השממה. הבצורת הפוקדת את חיינו הרוחניים בשתי הלשונות לאחר השואה ובעטייה – אולי גם היא בין הדחפים הסמויים לחשבון־נפש מחוּדש. להערכה מחוּדשת. אולי.

הערכה מחודשת ושקולה.

כי לא יתואר כלל שעם הרואה את רציפוּת מורשת־הדורות כאחד המאפיינים הרוחניים שלו, ייפרד בקלות כזו מריקמה תרבותית שנארגה בתוך דיוקנו ובכל שס"ה גידיו והעשירה בשפע כזה כל אסמיו. לא ייתכן כלל שבחפשו אחרי מקורות להשקיית בוסתנו הרוחני, יוותר על מי־התהום של תרבות רווּיה זו – ובהם אוצרות הפיוט, הסיפור, המחשבה והפולקלור העסיסי שאין משלו לחריפות, לבינה־לעתים ולפיוס אנושי.

(על המעין הנפתח למעמיקים בתרבות־ישראל עם ההתוודעות האפשרית אל הלאדינו – יעידו המצויים אצל מסכת לשונית ורוחנית זאת יותר מאתנו. כוח־ההיתוך והדמיון היוצר של היהודים בשפה זו, שנתגבשה בעיקר לאחר גירוש ספרד, לא נפלו, כנראה, מכוחם ומדמיונם בעיצוב אידיש. מכל מקום, לשון שחָיתה בפי היהודים מאות שנים מקונסטנטינופול, סמירנה ורודוס (ה“לאדינו המזרחי”) דרך סאלוניקי, סרביה, מקדוניה ורומניה (“הלאדינו המערבי”) ועד אפריקה הצפונית – והעמידה יצירות־רוח חשובות משלה לא ייתכן כי תינטש ותושכח ולא תיאסף בקפידה ראוייה אל בית־האוצר הרוחני של היהודים כנכס נוסף בתרומתה העצומה של יהדות ספרד לאוצר זה).

אולי לא חשו כלל המחליטים משמעותה העקרונית של החלטתם, שהיא כשלעצמה עדיין אינה משנה סדרי־בראשית. כך או כך, הם הוציאו מינשר שלא ייתכן עוד כי יישאר תעודה־של־גנזים בלבד. השורות המעטות הכתובות בפרוטוקול הנזכר יעמדו לגורלן ולחשבונן – לא בקץ הימים. הנגיעה בנושא הזה היתה תמיד כמכווה־אש. אך משנגעו בו הפעם ראשית־נגיעה של תבונה ופיוס – יש לדאוג שההגשמה תהיה מכובדה, שלמה, בלא לב־ולב ובלא־גמגום. בעניני רוח אין אחיזת־העין תופסת לאורך־ימים, היא נתפסת על־נקלה. אידיש, יש לזכור, איננה רומית מאוּבּנה או יוונית־של־שיש. היא עדיין תסס ושקיקה וגחלת לוחשת – ונטף דם. אם הותר לה סוף־סוף במדינת היהודים לבוא בבגרוּת – יביאו שלטונות החינוך אל עריכתה של התכנית ואל ביצועה בבית־הספר את הטובים והמובחרים שביוצרי השפה החיים עמנו. יבואו טובי ההגות והשירה והפולקלור ויתנו מחילם. אידיש לא היתה ולא נתיימרה מעולם להיות שפה של שיראין. היא היתה שפת סדן ומפחה של מיליוני יהודים שאינם. היא צריכה להישמר כזאת, חיה ונושמת־חיוּת, נושאת חכמתה ותכליתיותה ופיוטה גם בהיותה מאומצת על־ידי אם־לשון ישישה ועתיקת־יומין ממנה.

לא בשוליו של הנושא ייזכר הוועד לתרבות יהודית שהניע את גורמי החינוך בארץ לבחון מדיניותם והביאם להחלטה זו. עוד עדות מה מסוגל לעשות גוף ציבורי שאין המהומה והראווה עניינו. הוא הבחין יפה בין עיקר לטפל ונצמד באדיקות אל העיקר וכבש לב שומעיו – וגילגל זכות בידי זכאים. ועשה ראשית.

בין כל היסודות המצווים על שימור שפת האידיש ותרבותה – ואחדים מהם מפורשים כיאות בזכרון־הדברים של המשרד לחינוך – לא ייעדר לעולם גם יסוד הזכרון. נעקרו השורשים ונעקר גזע שלם של יהודים שאידיש היתה בפיהם לשון הקיום והמרד התמידי בסביבה. היא עלתה מהלמותם של פטישים ומהמייתם של כנורות; מן החיוך והדמע “של אב שהזקין ושל אם זקנה”. כלילת שפה זאת בתוך מערכת הלימודים כמו מוסיפה עמידות וחוסן לעוף־החול היהודי בתחום הרוח, ולימוד השפה הזאת ושפת לאדינו עשוי אולי יותר מכל יד ואנדרטה – לקיים את זכרו של עם טבוח, על דרך המשך הפיענוח של תעלומת־חייו המופלאה והבטחת רצף תרבותו.

לא הכרעה במלחמת־שפות היא, איפוא, משמעותה של ההחלטה שקיבל שר החינוך והתרבות. רק הכרעה של כיבוד שתים מאמהות־הלשון של היהודים לדורותיהם.

קידה של דרך־ארץ לפני תרבות שלמה שנעקרה.

25 ביוני 1976

---

על ימי העצבוּת

מאת

ישעיהו אברך

בפרקי הנביא זכריה מסופר על השאלה שנתעוררה בימיו – ימי שיבת זרובבל, שבהם הלך ונשלם בנינו של הבית השני – האם להמשיך ולקיים את אבל תשעה־באב שיסודו, כידוע, בחורבן הבית הראשון. “וַיִשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו” לשאול את הכהנים והנביאים בירושלים: “הַאָבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִּׁי” – כלומר האם להמשיך ולקונן באב. לבד מן הצום הזה נתקיימו כבר אז צום הרביעי, הוא החודש שבו נבקעה העיר; צום השביעי, החודש שבו נרצח גדליה בן אחיקם; וצום העשירי, הוא חודש טבת, שבו הושׂם המצוֹר על ירושלים. וכל ארבעת הצומות האלה צירם אחד: חורבן הממלכה.

תשובה חלוטה ופסקנית לשאלות אלו לא ניתנה בזכריה. תחת זאת באה בהמשך הפרקים נבואה מרנינה על ביטול היגוֹנוֹת כולם ועל הנחמות והישועות העתידות לבוא תחתיהם אם רק “אִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם” – ושאר תנאים מסוג זה, שלא קל היה, כנראה, לעם ישראל מעולם לעמוד בהם.

השאלות נשאלו, הבית השני קם אחר־כך על מכונו ואף על פי כן אנו ממשיכים עד היום, לאורך כאלפיים ושש מאות שנים, לקיים בנפרד כל ארבעת הצומות. תשעה באב הוא אמנם מוקד שלהם – אך שום צום לא בוטל מפני חברו: לא צום גדליה מפני עשרה־בטבת ולא שניהם מפני תשעה־באב. ככל הזכור לנו, שום חכם־הלכה יהודי לא העלה עד כה רעיון לייעל כל הצומות האלה ולהסתגף, למשל, בתשעה באב פעם אחת כפול ארבעה. עתה – שמענו – מקשים למזוג בקוּבּעת, שכבר לפני אלפי שנים עברה על גדותיה. גם את שואת־היהודים בימינו שהיא עצמה כּדם לים מכסה, אף שנכון הוא כי ראשית־ראשיתה בקובעת ההיא. בה – ולימים בתעלולי טיטוס, ועוד יוסבר להלן מדוע נזקקנו לשמו של אותו מצביא רומי דווקא.

בתשעה־באב – אומרת אגדה – נולד המשיח. מתוך שואת היהודים במאה הזאת נולדה תקומתם. את פעמיה של האחרונה, את ראשית פעמיה, אנו שומעים במו אזנינו. אנו שומעים קול מיצעדהּ וקול חריקתה ושום דבר אינו ממחיש כל־כך את מציאותה של התקומה ואת ממשותה כמו החריקות האלו, חריקת היהודים המתקבצים, חריקת הנסיון לחיות יחדיו, ובתמצית: חריקת חוּליות־השידרה של עם שפוף – בהזדקפו. אך זו סוגיה לעצמה. נשוב אל היזמה לייעל את מועדי היגון.

אל המשיח המבוּשר באגדות תשעה באב – משיח שמהותו היא הגאולה השלמה, האנושית והיהודית – עדיין אנו מייחלים. אך שני החורבנות שנזכרו – האחד, הרחוק. שהוליד את התקווה והאחר, הקרוב, שהצמיח את ניצני התגשמותה – הם שני חורבנות שונים. מזה – חורבנה של אומה עצמאית שהרס כל יחיד בתוכה, ומזה – חורבן מאות־רבוא יחידים והשמדתם, שהרס ופורר אומה שלמה עד שכמעט נשחקה לעפר. אין מערבים יגונים ביגון.

ההבל הישראלי הטיפוסי הוא, כמובן, בכך שעוד מעט – אם יוסיף הוויכוח בענין זה להתחדד לפי הכיתות הפוליטיות – יסַמל כל יום־אבל איזו בעלות מפלגתית. תשעה־באב יאומץ על ידי אבלי הליכוד והדת, השוֹאה – על ידי החלוצים־העובדים, וכל כת יהיו לה אבלוּיוֹת משלה, עצבונות משלה. קוּבּעת עם חותם־שבטי לאסוף בה דמעותיה.

בינתו המרוּסקת של עם מרוּסק כמותה, או טעותם תמת־הלב של מנהיגים אוהבי עמם.

אפשר, כמובן, להניח כי שלטון חדש יבקש לשנות גם סמלים וביותר ישאף – לא בלי דין והגיון – להשחיל במחרוזת סמלי האומה גם סמלים המקודשים בעיניו. אבל מהי העיטה הזאת על חידוש סמלי יסוד ושורש, נוסח: אנחנו נעשה זאת אחרת? מדוע הלהיטות הזאת לחדש דווקא בנושא־הדמים־והקרבן של העם היהודי, המעלה עדיין רתחים כּדמו של זכריה? ומדוע יבוא הרעיון דווקא מראש ממשלה הנושא – כקודמתו הדגוּלה בכהונה – את זכרון־השואה כמכוות־אש וכציוּן ואתראה בכל מהלכיה וכיוונה של מדיניות ישראל בימינו.

מה המפריע בייחוד ובהבדלה הנהוגה היום: ימי־עצב רבים מדי? תכופים מדי? טעונים מדי?

מי ברא אותם? מי ברא את מיטענם המכניע, את קירבתם הסמוכה בלוח, את מוראם המחריד? העשו זאת אנשי טקס, מומחים לכוח הסבילות ומחַשבי כוח־המעמס של הנפש, תוכנים או מחַשבי זמנים וקצים? – ברא אותם הרֶשע. ברא אותם רצף־האסונות של הגורל היהודי. אולי אין זה נוח לדמוֹם לעתים קרובות כל־כך ולהפסיק כל מלאכה ובילוי; אולי מצילות קצת האוזניים מן הצפירה הקורעת תופיהן והמושמעת לעתים קרובות כל־כך; אולי זאת באמת טירדה גדולה מדי להסביר לכל זר ולכל תייר כי הצפירה הזאת – המקפיאה את העם ואת עורקיו למשך שתי דקות – איננה כלל מצפירות האזעקה המקובלות אלא תקיעה־גדולה אל העבר שלגבי כל יהודי אין כמותה לאתראה גם אל העתיד?

חורבן הבית הכללי שלפני אלפיים שנה ויותר – רחוק ומתרחק, אך חורבן הבית הפרטי – טבח האם, האב, האח והרעייה – עדיין שומעים איוושת מַאכלתו, כמו עדיין לא חדלו הקירות לנפול, כמו מתמוטטים כל יום מחדש עוד כותל ועוד טיפחה וכאילו נפרץ כל יום מחדש עוד פלג־דמעה שנסכר.

תנו עוד ימים רבים לבכות את מתי הזמן הזה, באין־מפריע: תנו עדיין באין־מפריע להרכין ראש על בּוֹר־אחים כּרוּי; תנו לדמעות אלו לשטוף בערוצן כנחל בּדוּל עד שיאספן הים הגדול של העצב היהודי. אולי זהו תו־הייחוד של אבלוּת־השואה, שבכי העם כולו עדיין מצטרף בה מבכיים של יחידים ושזכרונה עדיין חקוק לא בספרים בלבד. הוא מקועקע כמו בברזל מלובן בליבות אנשים, בביעותי־חלומם ובכל עצימת־עינם בהקיץ.

ותנו ייחוד גם לגבורה.

תנו לגבורת־הנואשים הזאת – גבורת מורדי הגיטאות, לוחמי היערות והממלטים חייהם מלוֹעוֹ של כבשן – לזרום באפיק המיוחד שלה אל נהר־דינור האין־סופי של סבלות היהודים ועוז־נפשם במסה. יש גבורת הזקוּפים והבוֹטחים ויש גבורת הרדוּפים והנוֹאשים, ואין זו דומה לזו, ואין מערבים גבורה בגבורה. ואנחנו לא היינו שם, לא ביער, לא בתעלת־הביוב, לא בכבשן.

אלא שלא רק בשביל לייחד את האסון נחוץ ציון מיוחד של יום השואה. גם כדי לייחד את מוראות הטבח ואת פראיות הטובחים. לא לתת לנאצים ולמרעיהם – ולענין זה לעם הגרמני כולו שחלק ממנו הוכיח רק באחרונה כי הוא עדיין מקדש את זכרם – להסתתר תחת שובל גלימתם של נבוכדנאצר או של טיטוס. לא לתת למיליוני מרצחים חמושים, של עם המבקש להיראות נאור, מיפלט ומחסה תחת שלטי־המגן והשיכחה של נבוזראדן רב־הטבחים או תחת צינתו של הלגיון הרומאי העשירי, שקלונם במקומו מונח. לא להגיע דמים בדמים. לא לטשטש זהות שופכיהם.

החורבנות ראויים לייחוד. הקרבנות ראויים לייחוד. הגבורה שמעבר לכל בינת־אדם ראויה לכך. גם העמלקים ראויים – כל אחד לעצמו – לייחוד, ייחוד הזכירה, ייחוד הנטירה וגם ייחוד הלקח.

מכל מקום: תנו לנו לראות מעל בימת התקומה ובאספקלריה החדה שלה גם את מיצעד האסונות חורצי־הגורל של העם היהודי. לראות – ראייה של לקח; של חשבון־הנפש ושל מוסר־השכל.

“כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם”, אל תקרי כל היום – אמר החכם – אלא כל יום. יום־יום. כל יום – אחרת.

30 באוגוסט 1977

---

הכס הקדוש, ההגמון

מאת

ישעיהו אברך

יש לעם היהודי בימינו דברים קיומיים יותר להילחם עליהם מלעסוק בהרמת מסכים מעל ההתחסדות הנוצרית בימינו. הדברים נעשים בדור האחרון במידה לא מועטה על ידי לא־יהודים דווקא (רוֹלף הוכהוט הגרמני הוא רק אחד הבולטים בהם) ואילו היהודים טרודים במשמר דרוך על חייהם היום. אף על פי כן אי־אפשר שלא להביא איזכור חטוף של כמה מגילויי ההתחסדות הזאת באחרונה – עד שתזדמן שעה יאה יותר משעת־עתון חטופה להעמיק בה מעט.

כמו עתוּק־לשון יושב פאולוס השישי על הכס. מביט בכליה שממיטים על מאמיניו – ואינו רואה. לראשו של נוצרי בלבנון נקבע לוח־מחירים: אלף דולר לגולגלתו של מארוניטי. אלפיים דולר לראשו של קופטי ומחיר עממי יותר לקדקוד־מן־השורה – והם אמנם נערפו, והראשים אמנם הונפו על חוד החניתות. אך פאולוס האפיפיור אינו מתעניין בבורסת־הגולגלות. בלוריות הערופים נבדרו ברוח ברחובות ביירות – ועינו של הכס הקדוש לא הבחינה. בכפרי הנוצרים בדרום בותרו גופותיהן של נערות, נחקק הצלב בגוויות מאמינים שהושלכו למאכל תנים – וממלא־המקום כמו הוכה בעיוורון.

קרוב לשנה וחצי נמשך הטבח האכזר הזה והדבר היחיד שהכס הרחום יכול היה סוף־סוף לעשות בהגנה על מאמיניו – הברמיננים או העומדים עדיין על נפשם – הוא להכריז על נזיר נוצרי מלבנון, ששבק חיים לכל חי לפני מאה שנים ומעלה, כעל קדוש של הכנסיה. קידה נדיבה לארץ הארזים. שארבל מחלוף, סגפן נוצרי לבנוני שהיה מחולל נסים בחייו בימי מלחמות נפוליון לערך, זכה החודש בהילת־נצח של הצלב. זוהי תשובתו המוחצת של ראש הנוצרים לטבח עדתו בידי מוסלמים בימינו.

לפני זמן לא־רב הגיעו מפי עדי־נוכחות ידיעות אימים על הטבח הנמשך של הנוצרים במלכותו של אידי אמין באוגנדה. על עקירה טוטאלית ומכוננת של אנשי שבט נוצרי ומנהיגיו. אך האפיפיור המשיך להזיל אמרתו מן הגזוזטרה של פטר הקדוש, מנחת־דברים רומית בלולה בשמן־מוסר, ואת טבוחי אוגנדה לא הזכיר ולמען השרידים לא התפלל ורק סמך על אלהי הנוצרים שיבין למה ירמזון מליו המגומגמות־מעט של נציגו עלי אדמות.

(יש להודות כי מול התנהגותו של פאולוס הששי כלפי מאמיניו שלו מתרופפות מעט כמה טענות קשות־כשאול כנגד התנהגותו של פיוס השנים־עשר כלפי הכופרים היהודים בימי השואה ומוסברת שבעתיים סניגוריה שהראשון חוזר ומלמד על קודמו. ומנהג רוב האפיפיורים כך, ומנהג־הנצרות כך והוא כמעט טבע־ראשון לה בתולדותיה ואין יום בימים – לרבות יומנו – שאינו יאה כי טבע זה יוזכר לה, לפי שאין יום בימים – לרבות יומנו – שטבע זה אינו בא בו לכלל גילוי).

ובכן, את רעידת ארזי הלבנון לא ראה ואת דכי האשדות באוגנדה לא שמע ורק דבר אחד לא חדל להדיר שנתו של הכס הקדוש ברומא במשך כשלוש שנים וחצי: מאסרו של ארכינבל נוצרי אחד במדינת היהודים.

אף לרגע אחד לא סמקו לחייה של הכנסיה הזאת מבושה. אף לרגע אחד לא עטתה גלימתה כלימה. אף לא נסיון קל שבקלים להתנער מארכיהגמון הקורא לרצח ומסייע למבצעיו; מן הצירוף המתועב הזה של בישוף ונוכל. פאולוס הששי פרש את כנפי־חסותו עליו ויצא להילחם את מלחמת גאולתו.

לפני כתשע מאות שנה הכריז אפיפיור אחר – הוא אלכסנדר השני – כי “חובתם של כל הנוצרים להילחם בנוודים (הכוונה היתה אז למוסלמים) הרודפים את המאמינים האמיתיים ולהציל את היהודים רודפי השלום”. בתחומים רבים גם הוא רחוק היה מלהיות צדיק מופלג, אך היו, כנראה, כמה אפיפיורים בודדים ומוזרים כאלה לאורך כל תולדות הכנסיה. אלא שפאולוס הששי יש לו, כנראה, השקפה אחרת על תפקידו של הגמון נוצרי במערכה שהכריז ארגון־מרצחים מוסלמי על יהודים רבונים. ואת מנורות־המאור של מזבחות הכנסיה – יש לזכור! – מדליקים היום בנפט. והאפיפיור ננער, ונתיצב בשער – וזכה.

הארכיהגמון הוכנס אל חיקה החם של הנצרות. ונציג הוואתיקן, שקיבל פני הילאריון המעונה, כרע לפניו ברך ונשק ידו והבליעו אל תוך המכוניות השחורות וההדורות בדהירה אל מעון הוואתיקן. הכנסיה, כך מספרים העתונים, תרפא שבורי־לבו ואחר־כך תשלח אותו לרעות את צאן מרעיתה בארץ רחוקה.

גם לאחר שאתה מכיר צביעותן של דתות – אתה נדהם נוכח מה שנראה כשערוריה מוסרית־אנושית, היינו־הך איזו דת מחוללת אותה.

קאפוצ’י – יש לזכור – לא נתן בישראל את הדין על מעשה שעשה בשליחות הכנסיה. הרבה דם נשפך בשליחותה לאורך הדורות, אך הילאריון קאפוצ’י לא הושב בבית כלא של ישראל על חטא הפצת הנצרות, בשורתה ותרבותה. הוא נתפס בשירותו של ארגון לטירור שגם אם יקבל מי שיקבל טיעונו של אותו ארגון כי הוא מרצח למען מטרה לאומית ערבית, עדיין אין זה עיקר מעיקרי הכנסיה או מטרה במטרותיה. מבחינה מסויימת – בייחוד לנוכח המתרחש עתה בלבנון – היה במעשיו של קאפוצ’י אפילו משום סיוע בידי ארגון דמים מוסלמי בטבחו בנוצרים. האם עזרתו הישירה או העקיפה של ארכיהגמון ברצח ילדים ונשים שלא בשליחות הנצרות (בשליחותה, כבר אמרנו, הדבר לא היה טמא מעולם) איננה פוסלת אותו בעיני ראשי הכנסיה הזאת כל־מאומה מלשאת בכהונה דתית רמה? האם לא צריך היה האפיפיור להיות הראשון שיקרע כתפותיו של רב־הגמונים זה ויפשוט ממנו אדרתו ויורידו ממעלתו וישלחנו – הוא, האפיפיור – לערוך גלות וסיגופין ולכפר על חילול שם דתו; על חילול הצלב הקדוש למען מטרה שאיננה – היום, לפחות – מגוף המטרות של אותו צלב עצמו? האם שיתוף במעשי רצח אינו מטיל כל פסול או כתם בארכיבישוף של ישו?

ואם לא ביקש הכס הקדוש – שאין לו, כידוע, בעולמו דבר זולת רחמים על הברואים־בצלם – אלא להביע רגשותיו ההומאניים, ואותם בלבד, מדוע המהומה הטקסית הזאת ומדוע הכרכרות ההדורות ומדוע הכרכור הזה של הקוריה סביב נוכל חובש־מצנפת. ומעל לכל: מדוע אבנט הכהונה המוזהב המחכה לו בבראזיל או באנטראקטיקה או בארץ־עזאזל או – לענין זה – בכל מקום שבו נוצרים־מהוגנים נחיתים?

אך האמת היא כי זה הפן השני בדיוקן אחד של הכנסיה. את הפן הראשון הכרנו מקרוב, חזינו מבשרנו. עליו כתב רולף הוכהוט את מחזהו. ההזדעקות הבלתי נלאית להושיע את קאפוצ’י המעונה בשנת שבעים ושבע; הקפיאוּת והאלם מול טבח היהודים בשנות הארבעים ושוויון־הנפש מול ההרג בלבנון – הם שני צדדיו של דיוקן אחד, דיוקנה של כנסיה שמאז ומתמיד התחסדותה מרוּבּה מחסדה.

אלא שלדאבון הלב אנחנו מכירים פן אחד שלה לא מבית־החזיונות של התיאטרון¹ בימינו אלא מגיא הצלמוות של חיינו ומותנו כיהודים לפני דור אחד בלבד.

שני סיטראות לדיוקנה של צביעות.

“המשא ומתן עצמו הוא הכרה דה־פאקטו בישראל” – כך מלהגים הפרשנים, כך אומרת האיוולת.

ובכן: שילחנו את הבישוף לחופשי. וודאי יש נימוקים לשחרורו כשם שהיו סיבות למעצרו והן סגן ראש הממשלה הבטיח כי “תוך ימים אחדים” נדע את השיקולים ואת ההנמקה. נחכה להם. איפוא, בסקרנות מוסרית ואינטלקטואלית.

בשורות מוסגרות היינו רוצים כבר עתה לומר כי איננו גורסים את הלהיטות הזאת לברך “ברוך שפטרנו” על מי שנמצא אשם וחייב על פי דיני המדינה. עשיית צדק איננה רק עניין של נוחות או של אי־נוחות לעושהו. מיצוי הדין יש בו בעקיפין גם משום נטל על הממצה ואין הוא יכול להשתחרר מעול זה, שהצדק מטיל עליו בעקיפין, כשם שאין החוטא יכול להשתחרר מן החובה לשאת בעונשו. המדינה מאכילה את האסיר. מעמידה עליו שומרים, מפני אחרים ומפני עצמו, נוצרת את חייו ואת שלומו ומקיימת מערכת שלמה של ביצוע הדין שמבחינת הטורח והממון ומתח־השמירה היא כעונש כבד על המדינה עצמה. אך, באופן פאראדוכסלי, כנראה, גם זה חלק ממחיר הצדק וממהותו ואין חברה יכולה להשליך מעליה נטל זה. אולי זה גם עונשה שלה על כי לא ידעה למנוע פשע עוד בטרם הובא מבצעו לכס המשפט ולכלא.

כך או כך – דבר אחד נבקש מן הדיפלומטיה של ישראל, מן המשפטנות של ישראל ומפרשניה גם יחד: רק אל נא ייקרץ לנו ואל יירמז לנו כי “המשא והמתן עצמו הוא הכרה דה־פאקטו” וכי זהו “פתח למערכת יחסים חדשה עם הוואתיקן” – או שאר הבלים מסוג זה. יניחו לנו, לא רק מפני שקיומנו מעשה־להלכה אינו צריך הכרח בקיום. כיישות מדינית־פיסית – שהיא טעם ההכרה דה־־פאקטו – אנו קיימים במלכות, בכל הממלכות, ואין אנו צריכים לאישורו של הוואתיקן כי אכן אנו קיימים. אנו חיים וקיימים אם הוא פונה אלינו – וזו עובדת קיום. אנו חיים וקיימים אם הוא מחליט לא לפנות אלינו – וגם זו עובדת־קיום. וההכרה דה־פאקטו של האפיפיור מעניינת את הקיום הריבוני של ישראל כשלכת של אשתקד.

אבל אפילו היתה הכרה פאקטואלית זו חשובה לנו מאד – יחדלו נא הפרשנים לגבב תלים של סברות־כרס על העדנים הצפויים לנו ביחסים עם הקוריה הרומית בזכות שחרור רב־ההגמונים מכלא רמלה, ובכן ליד"ם, כלומר לא יהיו דברים מעולם. מכל־מקום לא בזכות חנינת קאפוצ’י. ואף שאין להתנבא על העתיד להיות, לא ייתכן שלא ללמוד ממה שכבר היה.

לפני שלוש עשרה שנה ביקר האפיפיור – אותו אפיפיור עצמו רק צעיר בשלוש־עשרה שנה מעצמו – בארץ הקודש. הוא בא בשער מגידו, דרך אורוות־הסוסים הנודעות של המלך שלמה, משום שלא רצה לבוא מירדן בשער ירושלים העברית. לבסוף יצא בשער מנדלבאום דאז, כי קשתה עליו, כנראה, עשיית כל הדרך חזרה לרהטים ולשקתות של סוסי החכם מכל־אדם.

וכך כתבה הפרשנות הישראלית בימים ההם:

“חוגים מדיניים מציינים שיש משמעות מיוחדת לעובדה כי האפיפיור מצא את מדינת־ישראל ואת ירושלים בירתה כזירה מתאימה לומר בה דברי סניגוריה על פיוס השנים־עשר” (האפיפיור של ימי השואה – י.) – – “נוצר קשר של סיכוי בין ירושלים לרומי”.

“זווית־ראייה זאת, אם תשתקף בעיני העולם כולו. יהא בכך משום הישג גדול לישראל בדעת הקהל העולמית והדבר עשוי להשפיע בכיוון של ראייה רחבה עוד יותר של זיקת העם היהודי בתפוצות אל מדינת ישראל”.

הקשרים הדיפלומטיים כמעט היו מונחים בקופסה.

כך רשם את עצמו השכל היהודי החריף לפני שלוש־עשרה שנה. איך נתקיימה נבואת הפרשנים ואם נתקיימה – אין צורך לפרש. אין זה הבדיון היחיד של הדמיון הישראלי. אלא שלא כל בדיון כזה מעוּמת לאחר מכן עם המציאות ואין איש טורח בהשוואות. וטובים, כנראה לכל, חיי שעה של אשליה.

אף על פי כן: אין חכם כבעל־הנסיון, והיפוכו – מי שאינו לומד מנסיונו. שיחררנו את קאפוצ’י – יהי אלוהיו עימו. איננו יודעים מה ענה ישו הנוצרי בדו־שיח, שלדברי האפאטריארך מקסימוס שלשום ברומא, היה קאפוצ’י מקיים עמו יום־יום בכלאו ברמלה. אבל דבר אחד אנו יודעים: קאפוצ’י לא אמר לבן־שיחו השמיימי אף לא מלה אחת של חרטה על חטאיו.

אבל שיחררנו אותו. והרי עוד הוכחה איך מתמוטטים עקרונות והדר מול מה שקרוי “אילוצים מדיניים” ומול חישובים שונים שאינם מתחום המוסר הצרוף דווקא. ואפילו גורם הדבר מעט מגינת־לב – אנו יודעים היטב שתעלות ההתקיימות המדינית אינן רפודות ערוגות־בושם מוסרית.

אבל, למען השם, בלי התמוגגות, בלי מדוּחים של תמורה מדינית הצפוייה, כביכול, ביחס הוואתיקן לישראל לאחר שיחרור ההגמון. בלי הטעייה – אפילו לא הטעייה שוגגת. כל נסיוננו עם הכס הקדוש, לפני מדינה ובימי מדינה, אינו מצדיק חלומות ברומי. ככל שהדבר נוגע ליהודים – ממלא־המקום הוא מאז ומתמיד בחזקת נוטל ולא בחזקת נותן – וכך, כנראה, יהיה על פי טבע דתו ומימסדו עוד ימים רבים. ואין הוא יושב־על־כס־הנצרות היחיד שתכונתו כך. רוב יושביו כך. מיעוט שבמיעוטם – אחרת.

פאולוס הששי. הוא סניור מונטיני לשעבר, יועצו של פיוס השנים־עשר בימי שואה ורב כל ההגמונים בימינו – וודאי אינו שייך למיעוט־הסגולה הזה שבממלכת הנוצרים.

11 בנובמבר 1977

---

מפנקס הזמן – חיוך שכזה

מאת

ישעיהו אברך

יום־הזכרון למרד גיטו ורשה, שהיה גם יום פתיחת הביתן היהודי במחנה ההשמדה אושוויץ, לא תואַם, כנראה, כראוי עם רשתות השידור של ישראל. ביום צאת המשלחות היהודיות אל גיא־ההריגה בפולין עדיין שבתו עובדי הרשתות את שביתתם ומאותו טעם – כך סיפרה הכרוניקה הישראלית באותיות עבריות יצוקות בעופרת – לא יכול היה איש הרשות להצטרף אל היוצאים לאושוויץ. נימוק מוחץ, כמובן. אין מבטלים שביתה של שדרנים אפילו לצרכי בנין ביקתת־זכרון במחנה ההריגה. קדושים תאי־המישרפה – שביתת חלכּאים קדושה מהם.

נאמר במוסגר: מאבק מקצועי הוא חוט במירקם של חברה חפשית ואין הוא צריך להסכמה שלנו כדי להיות לגיטימי. גם המאבק העקרוני שניהלו עובדי השידור כלול בהגדרה זאת, ונראה לנו – כאז כן עתה – צודק במהותו. אך הקנאוּת המַסמיאה וחוסר חוש־ההבחנה שוחקים לפעמים גם את גרעין הצדק. מעוותים דמות הנאבקים לו והופכים קערתה של דעת־הציבור על פיה. אלא שבמקרה זה “חוסר חוש הבחנה” אינו מבטא כל הקהות והאטימות שבהימנעוּת מנסיעה לאושוויץ מחמת – – שביתה על מעמד־בסולם או על אחוזי־מקדמה.

זהו צד אחד של הענין והוא, כמובן, חלק מתרבות־הזכרון של ישראל החדשה. ואין טעם לערוך חשבון. ישראלי בן־זמננו איננו סב לאחור. אינו מביט אל הבּוֹרות. נפרדנו מגאיות־המוות ולא נשוב עוד אל זכרם. אין חיים אלא עכשיו. יהי כך. הסוציאליזם היהודי בפולין, שעלה באש, ורבבות נושאי־דגלו, שנשרפו עמו וכרו קברם במו ידיהם, מרימים בוודאי גבּה־חרוכה מעל עין קפואת־דם למראה האדיקות החסודה הזאת של הפרוליטר הישראלי הצעיר. המתים אולי הרימו גבּה של תמהון, אך החיים לא הנידו אפילו עפעף של זעם למקרא הידיעה הכרוניקלית המשונה הזאת. מי, בימינו, יבקש להיראות נלעג? ואף על פי כן – שורות נוספות אחדות באותו ענין.

איננו יודעים כמה שדרים – או כמה עוסקי־בשידור – היו אותו זמן ממש בלַס־וֶגַס וכמה יכלו שלא להיות שם. דבר אחד ברור: שם מעניין. שם עדיין מטילים גורלות. באושוויץ הגורל כבר הוטל. מזמן. שם אין מה לחפש. גם לא ציוד. ואל אושוויץ לא נשלח שום סוקר מיוחד, ישר מן הארץ, גם לאחר תום השביתה. האיש ה“מכסה” את הישגי מובּילג’ירג’י־ווארזה ואת הסתבּוּתה של המלכה אליזבט הוא שנתבקש לכסות גם את מה שאדמת אושוויץ כיסתה זה מכבר. כמה נשלחו מישראל לתאר את הדֶבּיליות המוסיקלית של אירופה באולם האירוביזיון בפאריס – לא נדע. אך לא עלה על דעת איש, בממלכת־שידור המחזיקה את השופר והמצלמה היהודיים היחידים בעולם, לשגר אל גיא־ההריגה הזה סופר או משורר מישראל למסור בלשונו שלו – משם ולאחר שובו – על המיפגש עם הררי־האפר האלה ועל ההיוועדות הנדירה – והטראגית אולי לא פחות – עם שרידי העצמות היבשות של קהילות יהודיות במזרח אירופה. קהילות שכל אוכלוסייתן עתה “מנינים” אחדים בעוד קהלן בן מאות האלפים קבור באותם תלי אושוויץ עצמם; לתת לסופר מישראל לעבור בין נדי הזעק והבכי שאבנוּ במקום זה. להלך בתוך אבק העצמות הטחונות הממלא עד היום חללה של אדמת־הרפאים ולהשיב אל חיי העכשיו והזֶלֶל של ישראל את הרוח המַתרה של הגורל היהודי המרחפת שם בשריקה אימתנית עד עצם היום הזה; לשדר משם – מן הגולָלים, מן הארובות ומן הבּוֹרוֹת – את הסיפוּר, את צפירתו החדה, את האתראה.

אבל אושוויץ איננה ריאל־מאדריד. וארובותיה, שכיסו במשך שנים שמיה של אירופה בענני עֵר־אפר ועֵר־דם, אינם אירוביזיון, וישראל של עכשיו איננה ישראל של שלשום.

ישראל חדשה. אחרת.

אַ(בַּה)חֶ(בֶּ)רֶ(בֶּ)ת.

מידה מוגזמת־מעט של תרועת־בשורה נשמעה לנו מפיהם של כמה מנציגינו לטקס במחנה־ההריגה. כאילו עברו הפּרֶזידנט של פולין וראש־ממשלתה, שהוא גם מזכיר המפלגה הקומוניסטית, סיגופים של חרטה וחזירה־בתשובה – וטוהרו. כביכול, פּסה האנטישמיות מפולין והנה־הנה יפלו ראשיה לתוך זרועותיה של ישראל ויבקשו כפרה ומחילה. וכבר אתה מבחין באיזו תחרות סמוייה בין יהודים: מי היטה את לב הפולנים מחדש לאהבה אותנו. הנשיא־לשעבר של הקונגרס היהודי העולמי, בנימוסיו האירופיים המוקפדים, או כמה וורשאים־מלידה, בשפתם הפולנית הרהוטה.

כאלה כן אלה ימחלו לנו: תחרות של הבל. אין שום קושי להיות נדיב כלפי שלושה מיליון יהודים מתים. סוף־סוף תפסה הנהגתה הסוציאליסטית המתקדמת של מדינת פולין את ה“פרינציפ” הפשוט הזה. עשרת אלפים יהודים בקרב שלושים וחמשה מיליון פולנים – חדלו, אפילו לדעת מהלכי־האימים הגדולים ביותר בקרב הפולנים, להיות סכנה לחזותה של פולין. פולין – מסבירים לנו בלי ניד־עפעף – יכולה עתה להיעזר על ידי יהודים חיים שמחוצה לה ואין לה שום סיבה שלא להזדקק לעזרה זו כשם שאין לה עוד שום סיבה להתיירא מפני מיליוני היהודים הטמונים כּבר־מיננים באדמתה.

את החיוך הפולני החסוד הזה אפשר לקדם רק בפלגי־דמעה. שום דבר לא חזר והדגיש כל כך את עומק אסונה של יהדות פולין ואת וודאותו כמו עווית־החסד הזאת של שליטי פולין בימינו. חסד – לשריד הבא להשתטח על אפר יקיריו, עווית – למדינתו. ואולם שום דבר אינו מדגיש יותר את העובדה כי ביסודו־של־דבר לא שינה העם היהודי מטבעו להיות כנוע־תודה על שמניחים לו להתקיים, כמו ההתפעלות מן החיוך הפולני על רקע ארובּות אושוויץ.

אלף שנים של פריחת חיים יהודיים בפולין הגיעו אל קיצן. על גוללם כבר אפשר לחייך, כל פולני רשאי. על פי אופי המשטרים האלה אולי עוד יהיה חייב.

ב. וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו

פעמים מתעורר הרצון להוציא דברים מידי פשוטם ולטפל בהם על דרך המופשט, הפילוסופי־מעט. לא משום שאין הם מתבארים על דרך הפשט אלא משום שהפישוט מביא אל מסקנות שאתה מתקשה להשלים עם יציאוּת־דופנן, עם גיחוכן.

איך יתכן, אנו שואלים את עצמנו לא פעם, שבני־מעלה, היושבים ראשונה במלכות, לא יבחינו בדברים שבני־תמותה פשוטים רואים אותם בעליל ותופסים אותם בחושיהם הפשוטים מניה־וביה?

איך יתכן, למשל. כי איש־מעלה כנשיא המדינה, עצם־מעצמינו ובשר־מבשרנו, שאנו מוקירים סגולותיו ויושרו, לא יבחין מיד כי הקצאת דירת־שרד בירושלים, בנוסף לדירת־המגורים ברחובות שאליה הוא מתכוון, כדבריו, לחזור – היא כמו חזיז מסמיא לעינוֹ של אזרח ותקיעה צורמנית לאוזנו? איך לא יבין הרם־בכהונה, מה שתופס בלי קושי כל אזרח במעלות הרגילות של הסולם, שהבעייה איננה כלל אם החוק מתיר לו דירה כזאת, או אפילו מקנה לו זכות כזאת, אלא אם הדירה הנוספת הזאת אמנם נחוצה לו באופן חיוני. ואם אין היא נחוצה לו כך – איך לא ידחה את הרעיון על הסף, בטרם יקדימוהו בתוכחה אחרים? איך לא יבין כי הסבר רשמי מפותל למדי, אפילו הוא נסמך על ששה סעיפים המנוסחים כמעט בזהירות משפטית, אינו משיב על השאלה המוסרית הפשוטה: נחוצה למי־שהיה־נשיא דירה כפולה, עם השקעה של מיליונים מכספי משלמי המסים – בכללם עמלי־יום, או איננה נחוצה? ואפילו התלבט ולא מצא לכך תשובה חד־משמעית בכיוון אל השלילה, איך לא יהרהר בחובת־הלבבות של ראשי־מדינה, בחובת המופת; עדיין לא בקרבן חלוצי רק במופת זעום של אי־נטילה במקום שאין הנטילה כורח? המבלי אין מלונות־הדר בירושלים לשכּן בהם נשיא או מלך בבואם לבירה כאורחים נוטים ללון?

מה טיבו של החומר המדַלל כל כך את חמצן התבונה האנושית והאזרחית בפסגות והגורם לסיחרור־גבהים כזה גם בירושלים – בירתו המיוסרה של עם אביון?

הוצאנו מעון מכלל פשוטו ונוציא מכללו גם אביזר אחר.

בגישור על פני כמה עשרות שנים אפשר, כמובן, דרך אירוניה או דרך רישעות, למתוח קו של עקיבות בין שיירת־אופנועים אחת לחברתה, שהצד השווה שבשתיהן הם הדר, מהומה וסער. אפשר למתוח קו כזה, אך איננו שותפים למתיחתו לא רק מפני טעמו הפגום־מעט אלא משום שחרף ריחוקנוּ מהשקפותיו של ראש־הממשלה, אנו רושמים לזכותו כנות ואדיקות בכמה עקרונות שגרעינם יהודי ושהם בעיניו ''unshakable". היינו בלתי ניתנים לעירעור.

אך דווקא מזווית האמון הזה איננו יכולים לתפוס איך יכול היה ראש־ממשלה – שאנו חותמים על כמה מהגדרותיו לסוגיית גרמניה – לסמוך ידו על רכישת אופנועי־סער גרמניים לעטר בהם את חג־הרבונות של יהודים בירושלים? איך לא הבחין אדם המוכיח רגישות כזו לענינים שבסמל ושבמשמעות־אליגורית בטמטום־החושים הגמור שיש בהשעטת אופנועים מתוצרת בֶּנץ או קרוּפּ – או העזאזל יודע יוצרם הגרמני – על מסלולי אדמת ירושלים בחג היהודים שקמו מאפרם? איך היה מעביר אופנועי־מישעט אלה לפני עם מקועקע בזרועו היושב על הבמות והצועד במיצעד חגיגי זה גם את מיצעד גאונו גם את מיצעד שברונו ודמיו השפוכים? איך לא יקרא אליו את הלשכּן – רם כאשר יהיה – שהגה את התיפלות הזאת וינהג בו כדרך שנהג שר־הבטחון רק לפני שבוע באחד מרמי פקודיו, וישלח אותו מעל פניו ומעל פנינו, גם על העלבון שבו ביקש להצריב את כולנו. גם על הסטירה שסטר על לחיו ועל לבו היהודי של ראש ממשלת ישראל?

השקפותיו המדיניות של חבר־הכנסת שריד – שגלה את אוזן הצבור לענין זה – אינן מניחות לנו הרבה הזדמנויות להריע לו. הפעם נלחץ ידו בהזדהות גמורה, על שבזכותו נחסך מאתנו אתמול העלבון הצורב הזה. וביותר נעשה זאת מול הזעם, שאין להבין פשרו, שבו קידם אותו סגן שר הבטחון – זעם ודברי־גידופין שרק טעמם בלבד פגום מהגיונם.

אבל מעגלנו בפרק זה נסגר באותה תמיהה שבה הוא נפתח. ואם אין אדם מבקש להטיל דופי בתמימי־דרך ולחשוף יצרי־לב קטנוניים גם אצל גדולי־אומה; ואם הוא מבקש ללמד עליהם זכות – אין הוא יכול לגלגלה עליהם אלא מתוך פסוקו של הנביא:

“וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו – וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתָּר”.

חסד יש אולי בפסוקו של הנביא. נחמה – לא.

19

במאי 1978

---

מפנקס הזמן – ההדק, הניצרה

מאת

ישעיהו אברך

“אנחנו לא בדיוק חיות־מלחמה. לא בדיוק. בסך הכל רובנו בני התישבות. גדלנו על עבודה לכן גם התנדבנו. חינכו אותנו ל’פייר פליי' אפילו במלחמה. לא לפגוע במי שחלש ממך” – – – “לפעמים בלי רצון, בלי כוונה, אתה פוגע גם באדם שאינו אוייב. – – – זה מסוג הדברים שלא מדברים עליהם אבל זה לפעמים אוכל את הבן־אדם”.

(מדבריו של קצין צעיר למראיין יגאל לב, בשטח דרום לבנון, “מעריב” 19.5.78).

היינו צריכים לפתוח בקידה לפני הדברים הפשוטים והכנים האלה שספק אם מזדמן לקרוא כמותם מפי לוחמים באיזה צבא שהוא. דמויות אלו שגידלה ישראל הן גם עוזה ההגנתי גם לוּזה המוּסרי ואתה מתמלא גאוה להרגשה כי זה צבאך וכי זו דמותו של המחנה שלו נתת גם אתה מתמצית־חייך. כך נצטייר צלם־הלוחם בראשית גילופו וכך, בפלא החינוך והעיקשות והמסורת, נשמר צלמו לדורותיו, כל הימים – לדאבון הלב – דורות של כידון וחרב אך בכל הימים – צלם־אדם.

אך בעוד אנו קוראים דברים אלה וכיוצא בהם מפי לוחמים שעדיין לא חזרו מן החפירות, צנחו עלינו מתוך העתון¹ דברי הרמטכ"ל לשעבר ביום־העצמאות ואין אנו יודעים אם להגדיר תגובתנו האינסטינקטיבית למקרא דבריו כמבוכה שמתוך היתקלות בשיבוש או כהלם כפשוטו.

ובכן: לא! בלי שום פיתולים, בלי שוס קידות מקדימות לא לזכויות־עבר, לא לרוממות־התואר. לא! איננו מאמצים לעצמנו, לא כהסבר לדברים־שהיו ולא כהתווייה לדברים שעתידים להיות, אף לא תיזה אחת מדברי רב־אלוף (מ.) מרדכי גור בכל הנוגע לאיסור ולהיתר, לכורח ולשאינו־כורח, במלחמה.

איננו גורסים בשום פנים את האמירה המקילה, המשחררת, הפוטרת מלבטים. היודעת כה־יפה את חכמת “צידוק הדין” על אסונם של אחרים והנסמכת על נוסחת הצרפתי: “A la guerre comme a la guerre” – " במלחמה – כמו במלחמה". אין לך תועבה שאי־אפשר לתלותה בוו־ההיתר הזה – הוא ההיתר הטוטאלי המיועד להרגיע את המצפון, או ללמד – מראש או לאחר־מעשה – סניגוריה על כל עיקולי־דרכו.

“הפצצתי והפגזתי ארבעה כפרים ללא שום אישור” – – – “מה עשו תושבי אירביד שהפגזתי והפצצתי אותם?” – אומר הרמטכ“ל לשעבר בגילוי־לב שאינו חסר נימה של ביטחה־עצמית מוגזמה מעט. אנו יודעים כי הדבר אירע לאחר הטבח בקירבת אביבים, אך אפילו כך אין במשפט של הרמטכ”ל אף לא מלה אחת שאינה טעונה חומר־נפץ מוסרי או נפּצים של שיבוש סדר־ההכרעה הלאומי או אבק־שריפה מדיני. אלא שהאחרונים הם משניים בעינינו לעומת המיבחן המוסרי, עליו נרחיב שורות אחדות.

בכתבנו אותן אנו יודעים את ההבדל התהומי בין הסופה של שעת־קרב, שבה נתון אדם הנושא בכל נטל האחריות של בטחון ישראל, לבין ריתחת הקולמוס בהימשכו על פני יריעות־הניר, אפילו ריתחה זו עולה מתוך התגעשות מוסרית כנה; אנו יודעים מה טעמם של סברות ועיונים מוסריים על בטחון ישראל ומה פירושה של האחריות הישירה, יום־יום, שעה־שעה, לבטחון הקיום לאי־הכחדה – לשמירת החיים כפשוטם.

אך אפילו ההבחנה הצלולה ביותר בין זה לזה לא תמנע מאתנו לומר כי דברי רב־אלוף גור אינם ראי למסורת ההגנה והמלחמה של ישראל ובוודאי שאינם מחוון לדרך התגוננותה של ישראל בעתיד. לא, בשום פנים: לא. ובאמרנו “לא” קטיגורי זה אנו זוכרים היטב כי לא עט שלנו ולא עטם של שכמותנו אלא חרבם וליבותיהם של מוטה גור ואנשיו הם שהבקיעו את חומת ירושלים לפני אחת־עשרה שנים.

יכול היה הרמטכ"ל לשעבר לתמצת את כל התיזה שלו – בהתווייה הקדומה: “בא להרגך – השכם להרגו”. באמירה זו מקופל כל טעם מלחמותינו בארץ. המלחמות הכפויות והמלחמות היזומות, מימי “השומר” ועד ימינו, ואין לגרוע ממנה או להוסיף עליה. תוכה רצוף מוסר אנושי והוא צמח מן היהדות וחזר ונעגן בה כחלק מן הכורח שחזר ונגזר עליה לאורך דורות להבטיח את הקיום. לא להיכחד.

אך מי שבא לפתוח למטבע־הלשון המוסרי הזה פתח כפתחו של אולם ופירוש רחב כנהר – עלול, בלי משים ובלי שנתכוון לכך, לפתוח ערוץ אל נהר־דמים, גם של חפים מחטא.

על אף הסבך הגדול שבעצם קיומנו כאי בתוך ים עויין; על אף הידיעה כי מולנו עומדים מחנות נטולי כל מעצור מוסרי; חרף כל אלה אין אנו יכולים לשנות כהוא־זה את כללי המוסר הקשוחים, המכתיבים מראשית היותנו כאן את אופן העמידה על הנפש.

וכשם שאנו נרעשים השבוע לשמע הפסוק המיתמם והנורא בהיתממותו: “התאבד חייל אחד – אז מה?” (סוגיה שעוד נשוב אליה בהזדמנות אחרת – י.) כשהדברים אמורים בחייל יהודי, כך אנו מוּכּים תדהמה לתפיסה הדֶטֶרמיניסטית, גזורת־האל, הזאת של הפגזת כפרים וישובים וליחס הפאטאליסטי־לא־פחות למראה יציאתם של רבע מיליון בני־אדם – אנשים, נשים וטף – לגלות מביתם, לרוב: מביתם שחרב.

לא נשים עצמנו במקום מצביאים העומדים בפני אילוצים של שדה המערכה או של התפתחות הקרב. אך אנו מצרים מאד על נימת ההשלמה־שאין־עימה־זעזוע למראה הטרגדיה האנושית הגדולה הזאת, אף כי ידוע לנו היטב שעיקרה הוסב על ידי המתנכלים לחיינו ולא על ידי אלה שקמו להגן על עצמם.

האירוניה וגילוי־הלב של הרמטכ“ל לשעבר עדיין מניחים את הבעייה המוסרית פתוחה וצורבת כשהיתה, וזה לבד מכך שדברים הנאמרים על ידי מצביא בשיעור־קומתו (אפילו מצביא במילואים) נחרתים לימים רבים כדברים של מחנך ומכונן־צעד. מי כרמטכ”ל זה, שהוא. כמדומה, מחנך מנעוריו. יודע זאת.

וודאי: כללים קשוחים אלה עושים את מלחמת־ישראל מורכבת מאד. מורכבת למפקדים במטות התיכנון, וסבוכה, עד קרעים בנפשו, לכל לוחם. כאשר מעורבים במנגנון של הפעלת הנשק, לא רק ברגים מיכניים – הדק וניצרה – אלא גם ניצרה סמויה מן העין שכל־כולה בתוך ליבו והכרתו של הלוחם, נעשית הלחימה מורכבה פי כמה ונמזג בה יסוד של רתע מוסרי שההשתהות בו עלולה להיות גורלית ללוחם ופעמים גם לחבריו כולם. אך זהו – כך לימדונו מפקדים, כך לימדנו פקודים – מותר הלוחם הישראלי מאחרים, וקודם כל: מותרו מן היריב שאין בדינו אלא הסיף.

ואולי מותר זה הוא־הוא שהיקנה ללוחם הישראלי בנוסף לניצחונותיו בשדה המערכה גם את גדול הנצחונות המוסריים שיודע אדם במיבחן שבין החיים והאבדן.

שום וידוי מפוכח, אפילו של המוכשר במפקדים, אינו צריך להקהות כהוא־זה את חודו של עקרון־ההבחנה ואינו צריך להקטין כחוט־השערה את חובת הזהירות וההבדלה בין החייב לבין החף קודם הלחיצה על ההדק. אולי זוהי הניצרה האמיתית שטיפח כוח־המגן של ישראל מאז נקרא לשמור על אכרי תבור ועל חורשי נהלל ועל הנאחזים בתל־חי – ולאורך כל מלחמותיו.

רצונך, זו תמצית הדוקטרינה הייחודית של ישראל ושל צבאה: הניצרה חשובה לא פחות מן ההדק. הניצרה המוסרית חשובה כשניהם.

אולי אין הפטרה ממצה יותר לדף זה בפנקסנו מדברי־החתימה של הלוחם־מן־השורה שכבר נזכר בפתיחה:

“אני רוצה שתבין. זה לא שאני חושב שאנו חייבים למישהו משהו. אנחנו לא חייבים לאף אחד כלום. אחרי השואה, אחרי הרציחות, אנחנו לא חייבים שום דבר לעולם. – – – אבל אנחנו חייבים לעצמנו. זאת הבעיה. המבחן היחיד הוא אנחנו והמצפון שלנו.”

שיחו של לוחם יהודי צעיר בתשל“ח. דברים שראוי לחרות אותם על לוח. גם דברי רמטכ”לים לשעבר עשויים להחוויר לעומתם.

ב. מלחמת שוורים

לאחר שבית־הדין הגבוה לצדק לא מצא דופי משפטי בהצגת מלחמת־שוורים בישראל – דעתנו מפוייסה. הודאגנו מעט שמא יש בהצגה איזו סטיה מן החוק הפלילי, מדבר־המלך במועצתו או מחוקי הסגת־גבול העותומניים. ובכן – אין. מצד המשפט הכל כתיקנו והשור הספרדי האמיץ – לא ייחסם. כי אין חוסמים שוורים בארץ – זאת ידענו מכבר, אלא שלא היינו בטוחים אם התקנה חלה גם על הקורידה של בלומפילד. ובכן, חלה. אין חוסמים. בשום מקום. גם לא שם.

אל בית־הדין הגבוה לצדק עוד נשוב, אך בינתיים נחה דעתנו. החוק לא הופר. גם זו לטובה.

אלא שבית־הדין לא היה המעורב היחידי בענין.

אהבנו ביותר את הפנייה של ד“ר רלב”ג, חבר “הפדרציה של אגודות צער־בעל־חיים בישראל”, אל משרד הפנים ואהבנו לא פחות את תשובתו המגוהצה של המיניסטריון. “הפדרציה של האגודות” (ללמדך שגם במערכת הזואולוגית אין אנו מסוגלים להתאחד אלא על בסיס פדרטיבי), שעניינה רווחת הבהמה והחי, מיחתה על תכנון מלחמת־שוורים בישראל ורואה בכך התעמרות במעשי־ידיו של הבורא. משרד הפנים של ישראל, שלעולם אינו חסר אימרת־שפר לצור בה על פי כל צלוחית, ביקש להרגיע את האגודה המודאגת ו“ראש מחלקת האישורים” של המשרד הבטיח כי לא תהיה כאן שפיכת־דמים. הכל ינוהל לפי תקנות החוק הפלילי 1936, סעיף קטן 386 – היא התקנה ההומאניטרית שנתקנה על־ידי הבריטים. והאמרגן עָרֵב למיניסטריון שהפרים לא ייקטלו ושדמם לא יהיה הפקר. אמנם, יאסרו עליהם מלחמה, יתגרו בהם ויוציאו אותם משלוות־נפשם הבהמית – כמתחייב מעצם אופיו המלהיב של המופע הבא לציין שלושים שנה להולדת ישראל – אבל לטבוח לא יטבחום. מכל מקום, לא כאן. לא על אדמת הארץ הקדושה. לא בקהלם של רחמנים־בני־רחמנים. רק יבחין הטוראדור כי הפר הקאטאלוני, המגיע אלינו בסטאטוס של תייר, עומד לנפוח נשמתו – מיד ישיב חרבו לנדנה. אינו דומה סייף יהודי עטוי מידת־הרחמים לגלדיאטור צמא־דם של ערלים. ולבד מזאת, מי – בתנאי המימשל הנוכחי – יקטול שור בחרבו ויעיז לעבור בפרהסיה עבירה חמורה כל־כך על דיני השחיטה היהודית?

הקיצור: שטות היא להניח כי בארץ שבה נושקים עתה בחיבוק נעלס כזה הדר ואמונה – ירטשו לעיני־כל קרביהם של פרים ואולי עוד יכַלו, בטעות, גם את שור־הבר המזומן לנו כאחרונת־התקוות לקץ הימים. נפש־בהמה מי יידע?

ובכן, לא ירטשו. לא בישראל.

עד כאן – מבט מזווית־הראייה של השור. אך יש עוד זווית.

האמת היא כי רוחה של מלחמת־השוורים כבר שלטת מזמן בתחום המופעים – המתקראים אמנותיים – שלנו וספק אם יש צורך בשוורים עצמם. המטלית האדומה מתנופפת בזירת התרבות העברית החדשה זה מכבר. די לראות כסידרם את סרטי ישראל, שרובם נתמך על ידי אוצר־האביונים של המלכות, כדי להיווכח כי אנו נתונים זה מכבר – ובלי הזקקות להרשאה של בג"ץ – בידי לוּדרים למיניהם וכי מזמן הוצמחו לצבור הישראלי קרניים. הדה בושס, שנונת־העט, היתה כמדומה מן הראשונים שטבעו במערכת הישראלית הזאת את המושג המוכר בין האנתרופולוגים: תת־תרבות. איננו יודעים מהי בדיוק דרגת־הנומך שמושג זה – ככל שהוא מיוחס לסרט הישראלי – בא לבטאה. אבל אנו יודעים היטב כי יותר משמוליכים אותנו בתוך מינהרה שבקיצה פתח – גוררים אותנו אל יוון שבקרקעיתו טיט או, פשוט, רפש. עמים רבים הוצרכו להתפתחות – או לדירדור, הכל לפי זווית־הראייה – של שנים כדי להגיע אל התחתית, אנחנו עושים זאת בקפיצת־דרך היאה לספר השיאים של גינס.

טעמו של קוצר־רוח יהודי.

ואולם אין לך הוכחה מובהקת יותר למעמדו של הטעם האתי והאסתטי בישראל מן העובדה כי בשביל להחליט אם מלחמת־שוורים היא תרבות־עילא או תרבות־תתא אנו נזקקים להכרעת המשפט והדין.

לא די בקודֶכּס המוסרי והאסתטי שנאגר כמסורת־חיים בעם היהודי לדורותיו; לא די בתרבות החברתית שנוצרה למראשית העליה החלוצית ושעיצבה, או ניסתה לעצב, נורמות של התנהגות לצבור ולמאשריו, בשביל להבחין בין יאה לשאינו יאה; בשביל לדעת מהו יופי ומהו כיעור – אנו צריכים להחלטה מנומקת של בית הדין, כאילו ענין לנו לא בחך רוחני רק בצדק פאראגראפי.

מסתבר, כי אם אמנם יש בסוגיה זו אלמנט של צער־בעלי־חיים, הוא חל לא על השוורים, אלא – להבדיל – על שופטי בית־דין־הגבוה לצדק, שבסרוּת־טעם מופלגה אנו גוררים גם אותם אל זירת־הטוראדורים.

לבסוף נתברר כי גם הם אינם יכולים, כנראה, למנוע מאתנו את מחרוזת־התהילה הבהמית שאנו כה ראויים לה. כך או כך – יהיו שוורים.

לֶבאנט – ניסה פעם אנתרופולוג נודע לתמצת לנו – הוא בלורית משוחה בשמן, מסורקה ומבהיקה למשעי, שבתוכה רוחשים פרעושים. מלבר – הדר, מלגו – האמת. אמת רחוּשה מאד.

יש להודות כי אפילו אין הצירוף הזה מלהיב במיוחד – כל עוד הוא אותנטי, בנוי שכבה על גבי שכבה, כמסורת, לאורך הדורות; כל עוד השמן מקורי ופרעושים אף הם מקוריים, בני־המקום; הם מצטרפים יפה למה שכל אנתרופולוג קורא: תרבות. לא על־תרבות, לא תת־תרבות רק תרבות. הנה פני המקום והאנשים והדברים כפי שעוצבו בחברה אנושית מסויימה במשך הדורות. הנה הדיוקן – אחר אין. לבאנט – מקור. תעיד ביירות.

ואולם מה שעושה ישראל החדשה ספק אם ראוי להיקרא לבאנט. היא מחפשת את פרעושי־התרבות, או את תרבות־הפרעושים, בכל קצווי־עולם; אינה בודקת בציציותיהם ובגזעם, גוררת אותם מניו־יורק ומקהיר, מפאריס ומביירות ומכל מקום שבו מאַוֵש איזה רמש או תולע המזדחל אל קרשי הבמה – ומאמצת אותם אל בית־שחייה כחלק מתרבות עצמה.

הפעם היא גוררת פרעוש מחצי־האי האיברי. שיבה מאוחרת לתקופת־ספרד.

כביכול. תור־זהבה של תרבות־ישראל מתרפק על מחצבתו.

26 במאי 1978

---

מפנקס הזמן – כבודם של מאמינים

מאת

ישעיהו אברך

ענין שירות הבנות אינו יכול עוד להישאר ימים רבים בתחום בית־המיבשל של הקואליציות וההסכמים הפוליטיים. הרבה דברים, שהם בגדר “שמור לי – ואשמור לך”, ניתן להבליעם ולדחקם לתוך סעיפים ובני־סעיפים של הסכם בין מפלגות – ענין זה לא. התמורה שנותנת מפלגה אחת לחברתה בנושא זה – לא משלה היא נותנת אלא משל קנין העם כולו ומשל מוּסרוֹ. הדבר חורג מן התחום הדתי ומתחום חישוקי־המסורת – המכובדים עלינו מאד – של בית, קהילה או עדה. על פי אופי ההסכם האחרון בין המצרפים לממשלה לבין המצטרפים אליה, נכנס ענין שירות הבנות והפּטור ממנו לתחום המוסר הציבורי, ואם תרצו – לתחום המוסר האנושי האלמנטרי, שיסודות של נאמנות־למסורת מזה ורמייה מזה; של קיום מצווה־אישית מזה וגלגול חובתך על אחרים מזה – מעורבים בו באופן מביך ומצער גם יחד.

ויען כך – חדל הנושא להיות סעיף בוויכוח בין איש חילוני לבין שומרי־מסורת; בין חברת הכנסת אורה נמיר לבין הרב פרוש או בין שולמית אלוני לרב לורנץ. הוא מתחיל להיות עניינו של כל אזרח הנכון עדיין להשתהות על הגרעין המוסרי שבהתנהגות הציבורית – ההתנהגות הפוליטית בכלל זה.

כותב הטורים מבקש לומר דעתו כאחד האזרחים האלה.

ועד שדברינו מקוממים את מי שהם עתידים לקומם – נקדים ונאמר:

אפשר להסכים, אפשר לא להסכים עם דעתו של חבר הכנסת הרב קלמן כהנא – מאצילי תורה ורוח של היהדות הדתית – על החברה המתירנית. אבל אם באה משפחה הנרתעת מפני החירות השוצפת של החברה המתירנית ומבקשת בתום־לב לא לחייב את הבת להיקלע לתוך שירות צבאי מפני שהשירות הזה חשוף, לדעתה, למתירנות כזו – לא ייתכן שהחברה כולה לא תיתן דעתה על כך.

מבחינה זאת, שיחרור בנות דתיות משירות־צבאי – ככל שהנימוקים הם נימוקי־אמת ונבחנים ומוכּרים כאמת – הוא דבר שאין ציבור חילוני צריך לקונן עליו ויש לקבלו כגילוי, בעינינו: גילוי נאצל, של חברה סובלנית, שבה איש מכבד עקרונות רעהו והכל טורחים בהשתדלות גדולה להקל זה על חייו של זה, איש בצד חברו. ככלות הכל, נתקבצנו כאן לא כדי לקטום איש את מצפון רעהו אלא כדי לצקת דפוסי־חיים משותפים. שום יציקה כזו לא תתפוס בלי יסוד של פיוס והבנה – ובעת הצורך: ויתור. כל תחשיב שהחברה מבקשת לעשותו בתחום הפוטנציאל ההגנתי שלה צריך לכלול את הוויתור לאיש־מאמין כאחד מנתוני־הקבע בהערכת הכוח הנתון־בעין להגנת המדינה.

הניב המדעי המודרני – שכבר אין איש בימינו יכול לנהל שיח רגיל בלי להיזקק לו – קורא לכך “אילוץ”. כיוון שאיננו רואים בעקרונות המוסריים של המאמין יסוד “מאלץ”, בדיגושו השלילי של פועל זה, לא נקרא זאת כך, אף כי זו משמעותו של נתון־הקבע הזה במונחי־הסוציולוגיה המקובלים.

זכאית איפוא בת – שאורח־החיים החפשי בצבא סותר את אורח־חייה שלה ולכן גם מרתיע אותה מלהסתפח לצבא – לבקש פטור משירות זה וגם להשיגו, ומבחינה זאת איננו מטילים שום דופי בכל חוג־דתי שהוא התובע שיחרור בנות דתיות מן הצבא.

היינו מרחיקים לכת ואומרים שאנו מגלים גם מידה מסויימת של הבנה לעצם התנגדותם של הדבקים־במסורת לגיוס בנות בכלל, אפילו אין הדברים אמורים בבנות דתיות דווקא. כל גוף חברתי או פוליטי זכאי לנהל מאבק על דברים הנראים לו – לפי השקפת עולמו – כמקודשים, ולאסור מלחמה על דברים הנראים לו, מאותה השקפה עצמה, כמהרסים. זהו מאבק־השקפות לגיטימי ואין היהדות הדתית ראוייה לשום גינוי לא על העמדה עצמה ולא על המאבק עליה.

ודאי: איננו מקבלים דעה זו ולא נוֹרה הלכה כמותה. שהרי החשש מפני כפייה מצפונית איננו רק נחלתם של בעלי עקרונות דתיים. גם מי שאינו שומר־מסורת ואינו מקיים תרי"ג – זכאי לקיים חייו ומצוות בטחון־עמו כהבנתו וכרוחו. וככל שחלק לו בעיצוב פני העם הוא זכאי להשפיע על גילוף הדיוקן הזה כרוחו, מכל מקום: ככל שהדברים נוגעים להתנהגות שלו עצמו.

הרגשת החובה האישית, האינדיבידואלית, לקיים בכל דרך את המצוות הנובעות מן הדאגה לבטחון העם ולקיומו ולהרים כל תרומה אפשרית לחיזוקם – אף היא בתחום האמונה והמצפון ולא היינו נותנים לאיש להניאנו מקיומה המלא של חובה זו על פי הבנתנו.

אבל מאבק פוליטי־אידיאי של חוגים דתיים נגד גיוס בנות בכלל, מאבק האחוז בתפיסת עולמו של אדם דתי, אינו נראה בעינינו פסול מעיקרו ואין בו שום דבר – זולת ההשקפה עצמה כפי שהיא מצטיירת בעיני מתנגדיה – העשוי לעורר דחייה או שלילה חברתית. מובן, כל עוד אין מנסים להשליט השקפה זו הלכה־למעשה בניגוד לחוקי המדינה ואין מנסים לאנוס בה את החוקים עצמם; כל עוד אין מבקשים לקיים אותה אפילו במחיר רמייה־מדעת וכל עוד אין עושים אותה מכבש בסחט פוליטי.

ואולם שערוריה מוסרית היא שבמאבק על השלטת השקפה זו הלכה־למעשה מופעלת לא־פעם מערכת שלמה של הונאה ועדות־שקר – עבירות ששום מצווה בתחום הנדון אינה יכולה לבוא בהן.

(ובמוסגר: אין אנו שואלים בשלב זה את שומרי־המסורת מה התשובה שהם נותנים לבעיית הקיום הפיסי והמצוקה הבטחונית המתהווה מכך שיותר ממחצית הבנות החייבות בכך פוטרות־עצמן מן השירות; מה התשובה שפלגיהם הפוליטיים – השותפים באחריות שלטונית ישירה לביצור המדינה ולהגנתה – נותנים למצוקה הזאת, ומה המענה שהם נותנים למצוקה המצפונית שלהם עצמם על שהם מפחיתים בשיעור ניכר כזה את הכוחות הפעילים במערכת־המגן של המדינה. ככל שהדברים אמורים בבנות דתיות־בתום־לב אין שאלתנו שאלה, וכבר אמרנו זאת כפתח־הדברים).

אבל – ואנו פונים בכך מן הסוגריים אל מוקד הנושא – ההשתחררות, כפי שהיא נעשית עתה, מלוּוה בחלקה הגדול בתעלולי־הונאה והצהרות־שווא, והמצווה הגדולה של שיחרור משירות צבאי באה בעבירה חמורה של גניבת־דעת כפשוטה – והכל רואים ומחשים. מחשים העושים זאת – ובכך אין פלא, שהרי אין אדם משים עצמו רשע. אבל מחשה ועוצמת עינה מראות ברע הזה מנהיגות אזרחית ודתית המתעלמת ביודעין מן התוצאות החינוכיות ההרסניות שיש בהסכמה אילמת זו לגבי התנהגותם של אזרחי ישראל בכל תחום מתחומי החיים הרבוניים.

כי אם מותר היום להצהיר שקר בנושא שבו סבור פלג אחד בציבור כי חל עליו הכלל “עת לעשות – – הפרו תורתך”, מותר יהיה מחר להצהיר שקר בכל בית־דין בישראל על פי ההיקש מן הנורמות המזוייפות שכבר הוסכמו ונתקבלו על ידי החברה בתחומים אחרים.

מעטים הדברים שציערו אותנו יותר ושפגעו יותר בכבודם של מאמינים מן הבוז והלגלוג שבהם סיפרו לבלריות שבמחיצתנו איך הערימו על שלטונות־הגיוס בהצהרות־שקר על שמירת־מסורת ואיך היו מניה־ובניה, כדבריהן, ל“צפורי דרור”.

על הפוליטיקה ותככיה המתבזים בסיפורים אלה – אין רחמינו נכמרים. לא הם הראויים לצער־בעל־חיים. אך על מעמדה השוקע על האזרחות הטובה – אנו נכלמים מאד. ואילו ביזוי הדת וחילול כבודם של מאמינים ישרי־לב – הם דברים העשויים לצער כל מי שאמונת־אדם יקרה לו, אפילו אינו מעורב בבית־הנזידים הפוליטי.

ואולם שערוריה מוסרית גדולה מזו, שהיהדות הדתית חייבת להסבירה דווקא למכבדיה, היא שיחרור הבנות המצהירות על דבקותן־במסורת, לא רק משירות הצבא, שבו – כפי שטוענים הטוענים – יש חירות מתירנית, אלא ממילוי חובה לאומית כלשהי בשירותי הסעד והחינוך השונים שבהם המצוקה הלאומית והאנושית קוראת להן באופן נואש כל כך. “ליד הבית”? – יהי ליד הבית. כמטחווי ראייה והשגחה? – כמטחווי ראייה והשגחה. בתפקידים נפרדים לבנות ולבנים? – בנפרדים. אבל מילוי חובה איזושהי, הרמת תרומה כלשהי למאמץ האדיר של אומה לקיים עצמה ולקומם הריסותיה. מן המעט הידוע לנו בתורת ישראל איננו זוכרים מקום שבו האמונה והדת; הדבקות באלהים ובמסורת יניאו את האשה ממילוי חובה כזו. ככל הזכור לנו – דווקא הן־הן הממריצות את האשה היהודיה לקיים בנדיבות גם חלקה שלה במערכת שיש בה חסד־אנוש וחובה לאומית גם יחד.

אנו רשאים לבקש מן היהדות הדתית להסביר לנו איך מסוגלים נציגיה לשאת את האפלייה הזאת, שאין בה עוד שום ענין של עקרון או מצפון, שהרי השיחרור משירות צבאי כבר ניתן; אנו מבקשים לדעת על פי איזה קודאֶכּס מוסרי – חלק אחד של הציבור חייב לקיים חובה, וחלק אחר – במוסכם ובמפורש – פטור ממנה כליל; אנו תובעים מן היהדות הדתית להסביר איך היא יכולה לשאת את העיווּת המוסרי שלפיו נערה שאינה שומרת מסורת תהיה חייבת בשירות־צבאי או בסיעוד לחולה או בהוראה בעיר פיתוח ובשכונת־מצוקה בעוד נערה ששוחררה מן השירות הצבאי, מפני שהחברה נתנה כבוד לעקרונותיה, תהיה פטורה מן הערבות המינימלית שישראל חייבים בה זה בזה ומכל חובה אחרת שמצוקת התקופה מטילה על כולנו? האם כל הבנות שנשתחררו מן הצבא מטעמים של השקפה דתית הגיעו באמת למדרגה כזו של צדיקוּת שמלאכתן בכל תחום שמחוץ לשירות הצבאי תהא נעשית על ידי אחרים? האם גם על זכותן זאת של הבנות המשתחררות יוצאת היהדות הדתית להגן?

ואיך לא קמו נציגים מתוך היהדות הזאת עצמה – נציגים שאין אדיקותם או חישוביהם הפוליטיים מעבירים אותם על הגינותם – לומר כי הם לא יסכימו לשיחרור בנות דתיות מן הצבא אלא אם כן יוטלו על בנות אלו חובות לאומיות אחרות, שווֹת־ערך, שאין בהן סכנה של מתירנות ו“יציאה לתרבות רעה”? איך לא תבעו הם עצמם – למשל, שר החינוך והתרבות הכובש בכנותו, ואחרים – כי תנאי מוקדם לשיחרור בת מן הצבא מטעמים דתיים תהיה התגייסותה לאחד השירותים ההומאניים של ישראל, שירותים המשוועים להתגייסות זו שבעתיים משום שאלפי בנות, שאינן טוענות לאדיקות דתית, פונות לקיים את מלוא חובתן בשירות הצבאי.

אלו הן עבירות מפורשות שבין אדם לחברו ובין אדם לציבור וקשה לראות מה עשוי לכפר עליהן, שהרי אפילו יום־הכיפורים כידוע – לא העמיס על עצמו את משא הכפרה הזאת.

כותב הטורים רחוק מלהיות זוללם של הנאמנים למורשה. יש עימו דברים לאומרם לציבורו שלו – הציבור החילוני – על היחס המתפתח בחברתנו כלפי יהודי עבדקן, שומר־מסורת, הדבק באורח־חייו ומתייחד בהופעתו החיצונית ועל הסכנות הטמונות בהתפתחות היחס המנוכּר הזה. מקצת מגילויים אלה אנו רואים מזמן־לזמן בקטטות ליד מחסומי־הרחובות וכמיפגשי־עימות אחרים, והם מן הדברים המצערים ביותר במגמות החברה היהודית בימינו.

ואולם התככים הפוליטיים בתוך המערכת הדתית ופלגיה; ההסכמים הבנויים על עיוותים ועל אי מיצוי האמת אינם מסייעים להגנת מעמדה וכבודה של היהדות הדתית בעיני איש חילוני. ורק מגבירים את הזרוּת והנכר ההדדיים.

העיווּתים המתהווים סביב שיחרור הבנות הדתיות – והמתקראות דתיות – מכל שירות לחברה היהודית במצוקתה נושאים עימם קיטרוג מוסרי גדול על העושים בעניניה של היהדות הדתית בימינו. מוּלו יהס גם כל סניגור.

26 ביוני 1978

---

מפנקס הזמן – שיחה עם נשיא

מאת

ישעיהו אברך

א. שיחה עם נשיא

שיחת־חברים עם נשיא מדינה היא מעיקרה עניץ סבוך: איך מדברים אל נשיא בלשון נוכח? איך מדברים אל חבר בלשון נסתר? המשחק בין נוכח ונסתר נארג בשטף השיחה ומשבש מהלכה, מהגה ממסילת השיח – והדברים נסבכים. משתרבב לתוך השיחה שמו של אדם אחר, איזה גוף־שלישי אמתי, “זולת” אחד – משתבשים הדברים כליל. אם הנוכח – נסתר. מי הנסתר?

הנשיא מתיר את הפקעת. כדבר איש אל רעהו – פוסק. אין מלכות נוגעת בחברות כמלוא־הנימה. אך הליבוט עצמו, כנראה, איננו לגמרי למורת־רוחו. בלי ליבוט כלל – כמו לא היו הדברים יאים. יש חברות, אבל יש מלכות. אפשר למחול עליה, אך המחילה היא ענינו של נושא הכהונה, לא אתה המוחל על כבודו שלו.

כאשר שאלנו בזמנו את זלמן שז“ר ז”ל בבואו אל הכהונה הרמה איך נפנה אליו מעתה: נוכח או נסתר. “אתה” או “הוא”? השיב מניה־וביה: “וכי לא דיברו אל מלך בלשון נוכח? ואיך דיבר מי־שדיבר אל אחאב, למשל (' – – – וגם ירשת?')”.

המשל לא הלהיב אותנו ביותר והעירונו כי שם, במקרה אחאב, הדובר הוא במעלת הקדוש ברוך־הוא וגם הנדבר אחר לגמרי ואין מביאים ראייה מן הנזופים. הסכים ומלמל משהו על ביאת־המשיח ועל הימים שבהם המשל יהיה דומה לנמשל, אבל עצם השאלה נראתה לו. צריך לדבר בלשון בני־אדם. אך גם לשאול צריך, והשאלה עצמה – קידה, ודי בה. ולאחר השאלה – אתה. לשון נוכח. כמה פעמים צריך לקוד לפני בשר־ודם – אפילו אם חלק לו אלהים מכבודו?

נשיאים ושיח.

★

ביקרנו את נשיא המדינה יצחק נבון בנופשת־שבת שלו במלון בשפלה. נקי־הכפיים־ובר־הלבב הזה רואה צורך להסביר: דירה של ידיד שהיא פנוייה השבת והעמידה לרשות ידידו הנשיא. כאילו יעלה על דעת מי שדווקא נשיא ישראל צריך להתאכסן היום במלונו של חיים־ברוך או שפחות ממלון מתוקן, רחוק מפאר מופלג, יאה לנשיא.

לא יעלה על הדעת – אבל מעלים. ואם הציבור, אינו מעלה – מעלים לו. הלזוּת היא המעדן הלאומי של הארץ הקטנה הזו. ניגרת זילופים־זילופים דווקא מצמרתה. הצמרת מבקשת להזין בה את עשבי השורש. אולי דווקא מפני שהליכותיו של הנשיא – הנהגת ביתו, רעננותו והמבוע המפכה מלבו אל בני עמו – סותרות מעט את הליכותיהם של אנשי־צמרת. הם, החייבים בעבודת מפחה, שוקעים ראשם ורובם בעניני תפאורה וגינונים; הוא, שעיקר כהונתו טכסי־מלכות, מתערה יותר ויותר בחיי מפחה. הם נמשכים אל צמרת והוא – כל נטייתו שורש.

ויען כך – צריך לחפש מומים, אפילו בזיעת־אפיים. שכר החיפוש – חיפוש, החיפוש ומהומתו. תחילה שמועה נוסח “אומרים בקולומיאה”, אחר־כך הכחשה של המשמיעים עצמם והכפות, כביכול, מעויינות מחדש, אבל הכל יודעים כי לעולם אין הדברים מתעיינים עוד כמו “היו כלא היו”. זה טיבעה של לזות וזו, ככלות הכל, מטרתה.

הצעצוע המוסרי הנקלה ביותר של נרגנים.

★

שיחה של שעה ארוכה – קולחת, משיחים עם נשיא בענינים מענינים שונים ואין משיחים עם נשיא בעניני כהונתו. ואפילו משיחים פה ושם – אין מכריזים. על מצוקותיו של נשיא לעולם אין שומעים מפיו. אלא שדי לקרוא כרוניקה.

לפני זמן־מה ייחדנו בפנקס זה מקום ל“הדר המעוּבּר” – הדר א' והדר ב' – של השלטון המתייפייף הנוכחי. פרשת התנהגותו עם נושא הכהונה הרמה ביותר של ישראל היא, כנראה, עוד הדר אחד, הדר ג'. למהדרים.

ביסודו של כל הדר מזוייף יש, מעיקר הדברים, קב של טמטום. בהדרם של השולטים היום – גם קב של גסות־הרוח. כפעם בפעם מקיצים פתאום לעובדה המזעזעת שהנושא במשרת הנשיא בישראל לא היה גונדר ולא נושא תואר פיקודי אחר בארגון הצבאי הלאומי. מקיצים – ונתקפים עווית.

טוב מכל, כמובן, היה נשיא אילם. המהות הטכסית של כהונה זאת בישראל אולי אינה צריכה ליותר מזה. על אחת כמה וכמה שהכהונה הרמה השניה בישראל זכתה עתה לדברנות מופלגת המהסה כל לשון. ואולם אם קשה להשיג במערכת הפוליטית אדם שהוא אילם לחלוטין – המכסימום שאנשי ההדר יכלו להשלים עימו הוא נשיא האומר מלים. מלים ולא דברים. יהי בסלע, יהי בתרין – אבל מלים. אלא שפתאום עולה נשיא אל הדוכן ובכל ענין אומר דברים. אומר לא מוֹץ אלא בּר. לא קליפה אלא תוֹך. במידה מופלגת של אצילות. בשיעור מדוד ונבון מאד של יאה ושאינו נאה – אך דברים, גופי הלכה. רואה את הדרך שבה הולך עמו. ניעור לאחריות הגורלית הרובצת עליו, לא על פי הסעיפים והתקנות אלא על פי המהות, על פי עצם החובה הטמונה בכהונה העליונה של עמו, ואומר פה ושם דברים לגוף חיינו והליכותינו. ואומר – כמסורת־קודמיו – דברים הנותנים כבוד לאומרם וחוקק אחריותם בקורות. ולא ייאמר לעולם כי לא הוזהרנו.

אלא שזהו בדיוק הפגם. חבורה שעסקה כל ימיה במלים – היא מיישבת, כידוע, גם עתה במלים של מילון־כיס את כל השטחים השוממים של ארץ ישראל – אין אוזנה ערוכה כלל לדברים. על אחת כמה וכמה אין היא יכולה לשאת דברים העשויים לא פעם לשטוף את תפל המלים היורד עלינו מצמרות. כביכול, היה עץ־המדינה שתול על פלגי מים התלויים לו ממעל, פלגי המלים ובועותיהם.

★

אם חסרה דוגמה להתעוותות ההגיון הציבורי ולחינגא של חוסר־הכלימה – הדוגמה היא בהצעת החוק שלא הוציאה יומה ושנועדה לצנן את הנשיא. ארבע שנים, אומרת הצעת החוק, צריך להימשך הצינון הזה, כנראה, כהונה להוטה מאד, גרעינית מאד, אם היא צריכה ארבע שנים תמימות כדי לצוֹן.

מסתבר כי ארבע שנים תמימות צריך לצנן את הנשיא לא מחשש פן נכשל בכהונתו אלא מפחד שמא הצליח בה. הצליח ועשה כהונתו מופת ושירת עמו לתפארה – יכול להציג מועמדותו למפקד מכבי האש, לראש מיסדר אבירי הגריל אך לא לכהונה של משרת עמו במנהיגות, בניווט, בהתוויית דרך. כביכול, יש סתירה מוחלטת או חוסר־דמיון גמור וחלוט בין הסגולות הנחוצות לנשיאות לבין תכונות הנדרשות מהנהגה ליד המצפן וכאילו אין הנשיאות מיבחן עילאי לסגולות של הנחיית עם.

אך שיאו של הטעם החינוכי היה, כמובן, בהודעתו של המציע – והוא מחנך במשלוח־ידו – כי אין ההצעה מכוונת, לנשיא הנוכחי דווקא. מגמד עצמו לדרגת גבאי של קהילה – עניינו, עושה כל שומעיו פתאים – ענין כולנו.

חבריו באזור המימשל, שהזינו במחשכים – במישרין ובעקיפין – הצעה זו, העמידו פני תם והתנערו ממנה מיד עם הישמע תגובת־הזעם הראשונה של הציבור. הרי הדר למהדרין: צרות־העין שבעצם ההצעה, בושת־פנים מפני ההתייצבות מאחוריה ומורך־לב לומר שגינו, ולבקש מחילת הציבור והנשיא גם יחד.

הדר וגאונו.

★

אי אפשר לכחד: מנשיא כזה נושבת איזו סכנת־נפשות אמתית. כלומר: סכנה לכמה נפשות הפועלות היום על בימת המנהיגות של ישראל. אינו עטוי לא קליפות ולא מחלצות־דיבור. נושא אבוקה ומשיב אמת. נושא כתר חבר במשמעות הקדומה של תלמיד־חכם וקורן חברות פשוטה אל מעגלותיו. לא בישר כי “ייטיב עם עמו” – כביכול, יעשה חסד כריבון עם נתיניו – אלא מותח יום־יום חבלי־אהבה אל עמו, כסגולה של מהות.

כן. סכנת־נפשות רצינית להרבה אנשי זירה ומישחק וביותר – ללוליינים.

★

הנהג שהסיע אותנו אל המארח אמר לנו בפשטות: אתה נוסע אל הנשיא אמור לו בשמי ובשם רבים כי הוא נשיא טוב וכי אנחנו אוהבים אותו. מפני מה – ביקשנו מן הנהג לתמצת – אתה חושב שהוא נשיא טוב? מפני שהוא עם עמו, נאום משה מזרחי איש מונית.

לא מיטיב, לא יורד אל, רק עם העם. ואין זה יורד אל זה ואין זה מיטיב עם זה, רק חוט של זהות משוך ביניהם. יצחק נבון נטה קשתו בין החסד ובין המלכות, שני יסודות מספירות האצילות, וכל הליכותיו עד כה כנשיא חוזרות ומשלבות יסוד ביסוד – הכל לפי כבוד הכתר. הכל לפי מאור הלב.

מה פלא כי דגלנו עליו ברכה.

ב. ההיסטוריה כרֶצידיב

עפר אנחנו תחת כפות־רגליהם של היסטוריונים על פי משלח־ידם – אף על פי כן היינו מייעצים גם להם לא לגרור את הישישה הקרוייה היסטוריה לכל סימטה בת־יומה ופעמים גם לאנוס אותה בסימטה דחוקה זו על דרך האנאלוגיה המעוותת.

לא לגרור אותה – קודם כל משום שאין בכוחה של ישישה מופלגת כזו לגלות התנגדות פעילה למעשה כּורח. אין נפוליון, למשל, ופקידי מדינה צרפתיים שבעי־עפר של ראשית המאה הקודמת יכולים להתקומם נגד ההשוואה, שחוסר־הגיונה מתחרה רק בתיפלותה, אל שר החינוך של היהודים בימינו, אפילו הוא איש המפלגה הדתית הלאומית.

לא לגרור אותה משום שמשל שלה דומה לפעמים לנמשל כחרס הנשבר ועל הטעם והדיוק שבאנאלוגיה שהביא פרופסור הרסגור בענין “חילול האחד במאי” כבר עמד חיים גורי בטורו לפני ימים אחדים ואין לחזור על כך.

★

אך את ההיסטוריה אין למהר ולגרור אל סימטאות משום שהסימטה של פרופסור הרסגור איננה היחידה שבה אפשריים גיפופים כאלה. אם אמנם חובה היא ללמוד מן העבר אולי אין זה מיותר לעקוב בימינו אחרי תסמונת הרצידיב של איבה פרועה שהיה הקומוניזם היהודי מטפח נגד שומרי־דת־ומסורת, בין במקום מלכותו של הקומוניזם בין במקום מושבם של יהודים מחוצה לה, ושישראל היתה במידה רבה פנויה הימנו. היו פולמוס ומאבק בענייני דת – והם לא חדלו עד היום הזה – אך איבה ארסית במלחמה נגד הדת ונגד משרתיה הפוליטיים לא ידעה ישראל־של־הסוציאליסטים מעודה. פרופסור הרסגור – ולא הוא בלבד – כמו עמלים בזיעת אפיהם האינטלקטואליים והאחרים להביא עלינו רצידיב כזה. ואין לך שיבת־גלות גדולה ממנו.

וכתולדה של אותו רצידיב הולך ובא עלינו גם גילוי־חוזר של שנאת־עצמו יהודית – בייחוד בכל הנוגע למסורת ולמחזיקים בה, ולא רק להם – שאת שרשיה ההיסטוריים אפשר, לפחות מצד קירבת הזמן, למצוא מנוסחים גם אצל תיאודור לֶסינג בעשור השני של המאה הזאת (“Der Jüdische Selbsthass”). והם כמו קו מיוחד שמצא לסינג אצל כמה מן הבולטים באנשי־היצירה־וההגות היהודיים באירופה המערבית.

מסתבר, איפוא, שגם הישישה “היסטוריה” אינה לגמרי חד־סיטרית ולא תמיד הכרחי לאונסה כדי להפיק ממנה הנאה מדעית, והאנאלים שלה מלאים גם כמה מקביליות שאינן מחמיאות כל־כך לדעותיו של פרופסור הרסגור.

ואולם כיוון שאין זו הפעם הראשונה שבה נוקט הפרופסור המכובד עלינו כחוקר, סגנון שעל גבול האלימות האינטלקטואלית כל אימת שהוא מתקרב אל תחומי הדת וגושי נאמניה – מן הראוי לתת לסוגיה זו מרחב של דיון מקיף יותר, כעמקות הנושא. ככבוד המהפכים בו.

ואולם לגבי חילול אי־חילול האחד במאי בשל יום־הזכרון לחללי צה"ל – עניננו בטורי פנקס אלה בשתי נקודות בלבד: האחת – בתחום ההבדלה, שהיא כידוע מיסודי הדעת כשם שהדעת היא מיסוד ההבדלה; והאחרת – בתחום האמונה, לאו דווקא הדתית.

★

יום הזכרון לחללי צה"ל איננו עוד יום בימים, הוא מיצרב אש, להורים, לרעיות, לילדים, לעם שכול. זהו יגון־מוסף של העם היהודי על כל יגונות העמים. אבלו האכסקלוזיבי. הפעם – יגון שמתוך הפדות. שום עם אינו אבל עמנו ביום זה. היהודי גלמוד בענותו כשם שהיה בודד בפדותו. והוא היה גלמוד במערכה על פדותו, לא פחות משהיה גלמוד ונעזב לנפשו לאורך כל דרך ענותו.

אין פירוש הדבר שחגו ואבלו של עם מיוסר מוחקים ומבטלים ימי נס ודגל המחברים אותו כחטיבה אנושית, עם סביבתו,עם הקידמה האוניברסלית. אלא שהאלמנט האנושי, האוניברסלי, במלחמת ישראל על חירותה קיים במידה מוטעמת בהרבה מאשר במלחמותיהן של אומות רבות אחרות. בתוך מלחמת העם היהודי על חירות יש לא רק יסוד של מלחמת שיחרור לאומית, אלא גם מלחמת קיום ממש, עם אלמנט של עשיית צדק אנושי היסטורי שאינו נופל בעצמתו מן האלמנטים הטמונים ביסודו של חג הפועלים. קרבן ישראל במלחמה על חירותה הוא גם קרבן מלחמת האדם לצדקה לאורך הדורות.

גם אם נירגם על ידי חברינו קנאי הסוציאליזם לא נהסס לומר כי גם חג האחד במאי נעמד בצל, כפשוטו, מפני הקרבן הזה. קידת ההכנעה של החג – לפני האבל. זכאי השכול היהודי המיוחד הזה שגם חג הפועלים ירכין ראשו לפניו בענווה.

המהומה שהקימו הנוהגים־לחשוֹב־בסד בשל צמצומו של אחד במאי השנה מפני יום הזכרון לחללי צה"ל שחל באותו יום, היא, איפוא, בעינינו מהומה מבישה לא פחות משהיא אווילית.

זה – לענין ההבדלה. ומשהו לענין האמונה, ועיקרו: האמונה של תנועת העבודה בצידקת רעיונותיה ובכוחה לקיימם.

★

שום ערך לא היה נגרע מערכיה של התנועה וגרגיר לא היה נגרע מעוצמתה אילו קמה והכריזה היא עצמה כי בנפול יום־על־יום ולוח־על־לוח ויגון־על־חג – דבר שלפי הקאלאנדארולוגים עתיד לחזור ולקרות רק בעוד עשרות שנים – בטל האחד במאי מפני האבל.

מי שמאמין בכוח ההתמד של ערכים אלה ובעוצמתם האימננטית של ערכי תנועה זו – לא יהסס להמליץ כי תעשה כן בימי שלטון עצמה כמו בימי שלטון אחרים. כוחה להחליט בדעה צלולה שאם היא דוחה חגה היום אין היא דוחה אותו בעוד שנה ועדיין כוחה עימה להבטיח תכנו וטעמו של חג זה ימים רבים ובכל משטר שהוא.

ולוואי והיתה וודאות שיהיה בכוחה לקיים ערכי יסוד חינוכיים והתנהגותיים שלה בעתיד כפי שיש וודאות שהיא תוכל, כל עוד תרצה, לקיים מיפגני ראווה או חגי־מיפגן.

★

כשאתה נותן דעתך על הסיבות לעלייתו של הרֶצידיב הקומוניסטי במהדורתו היהודית, אין אתה יכול שלא להרהר בכך כי ייתכן שגם הוא מפירות־הלוואי השוטים של המשטר החדש, האנטיפּוֹד החריף שמשטר מעוות זה הוליד. כלומר: הוא לא רק הוליד את החולי הנטוע בתוכו עצמו, בתוך השקפת־עולמו המעוותה אלא גם עורר את התנגדותו מעוותה לא פחות.

עתים נראה כי המצווה להקהות את העיוות השני אינה נופלת מן החובה לעקור את הראשון, מקורו.

ג. אור חרדות

מזמן־לזמן מטילים עלינו כלי התקשורת אלומת־עגמה מפינת־ישוב אחרת בישראל. הפעם, לפני זמן־מה – קרן־צל מאור־יהודה. הנה כאן, בהישט־יד, כמעט מתחת לחטמנו הצפוני, בפאתי בקעת־אונו הפוריה, בשיפולי הבקעה שקדמונים מספרים עליה כי היו מהלכים בה “שלושה מילין עד הקרסולים בדבש של תאנים”.

מצולת־דבש – מזה. ויוון־מצוקה – מזה ו“אדם בוכה שם כמו ילד” ושלא כדברי המשורר – אינו חולם עוד חלומות. מרחק חמש־עשרה דקות מהיכלי התרבות. מככר המיפגנים הלאומיים ומשתי מצודות היהלומנים השומרות על הדר העיר וגאונה ממזרח. אור־יהודה היא שם. במזרח הקרוב, הקרוב מאד.

כתב־הרדיו עובר בחוצות העיירה ומראיין בזה אחר זה גושים מהלכים של חרדות. מדבר פנים־אל־פנים עם כל אסון אינדיבידואלי עד שנמצא משיח עם מיצבור של אסונות. בעיר שחוברו להם יחדיו.

יצחק – כך, כמדומה, שמו – מגדיר עצמו על פי כרטיס־ביקור של תהילה־שהיתה: נרקומן לשעבר. היא – כלומר, זוגתו – חולת נפילה. ומן הצירוף הזה של פגעי אלהים ואדם נולדו עד כה שמונה. שמונה ילדים בגילים שונים המגדלים אב ואם. צער אמתי של גידול הורים. הוא מקוטר־סמים, היא מוכת־גורל. מולידים לבהלה.

★

יפה – ממשפחה זאת או מבית שכן – היתה במוסד. הספיקה הרבה. עשתה חיל באסונות. בת שתים־עשרה בסך הכל. אך כבר “היתה”. כבר יש לה curriculum vitae מושלם, עבר ותולדות, עבר וחותם. לא למדה לא סוציולוגיה ולא יחסי ציבור אך כבר יודעת להסביר את מערכת היחסים בינה לבין החברה הסבר של בגרות – בחכמה של בעל־נסיון, של מה שהסוציולוגים קוראים “מודל”. מודל המסביר את עצמו, האמפּיריקה האנושית הזאת, או החיים כמורה־הוראה.

ילד המזדמן באקראי מוליך אל מגרש שומם. היישר אל גומה סמוייה שבה הוטמנה המקטרת. מה עושים בכלי זה – שואל המראיין את בן־שיחו הראשון. אין איש טועה לא “הבדלה” ולא “בורא מיני בשמים”. נושמים סמים. מקטירים לאלהי האיבוד־עצמו־לדעת, להזייה הסוחפת.

רבים מבני המקום לא שירתו בצבא. רבים שוחררו קודם זמנם או ערקו. אחד שרואיין אומר “אין לי את מי לשרת” – ולא נתכוון לעצמו. אלפים מיוצאי גרוזיה, אלפים מיוצאי עיראק, בוודאי גם רבים מיוצאי אירופה. כור היתוך, כור דולף, בּועה של מימן חברתי נפיץ, הולכת וגדלה, הולכת ונפחה. עוד כך־וכך אחוזים של לחץ ויקידה – והארץ תרעד.

אין זו, כמובן, כל תמונת אור יהודה. לוּז העיירה הזאת הם אנשי־עמל ישרי דרך המוציאים לחמם מיגיעם ובונים ביתם ומגדלים ילדיהם תוך מצוקה והם מגבּלים יום־יום את חמרי־היסוד לאבני המסד של ישראל. ויש באור יהודה מוסדות חינוך מפוארים, שהוקמו בימי־שלטון אחרים, ושעליהם גאוות רשת החינוך המקיף כולו.

אך המצוקות הגדולות שנזכרו – נותנות בעיירה חותם.

★

אימתי תשאל ציון לשלומם? מתי ייזכר לפחות במקום הזה כי ר' יהודה אלקלעי. שעל שמו נקרא האור של ישוב זה, טרח כל ימיו להוכיח שהגאולה הטבעית, הגאולה כמעשהו הרצוניי של האדם, קודמת לכל והיא גם תנאי ראשון לגאולה בדרך הנס?

מתי יתעורר המעשה הרצוניי הזה של ישראל להוציא את השם “אור יהודה” מסגי־נהורו?

בחוץ מתרבים הסימנים כי אולי לא תשכּל עוד חרב. אך בהרבה חדרים עדיין מהלכת אימה. מתי תציץ ישראל אל חדרי־ליבה?

כמה שפנים נחוץ להטיל לטרקלינה של אומה סהרורית זאת – כדי שתחרד?

25 במאי 1979

---

חֲנוֹך לַשַׂר עַל פִּי דַרְכּוֹ

מאת

ישעיהו אברך

“אני מביע תקווה כי נשיא המדינה לא ייגרר לוויכוח על תקציב החינוך”.

(שר האוצר, מר יורם ארידור לפני פעילי “חירות”)

לפני זמן־מה עמדנו בטורים אלה על מהפכת הלשון המתחוללת אגב המהפך הפוליטי שאירע בישראל באביב 1977. מערכת־מושגים שלמה, שעיקרה היו שרשים, אדמה ועמל, פינתה מקומה למלים של אויר, שההדר והסרק הם תוכן וקליפתן גם יחד. מה קורה למערכת רוחנית־תרבותית של עם כאשר שדרות שלמות של ניבים שרשיים, גזעיים, מפנות מקומן ללגיונות של מלים התפורות בכפתורים נוצצים למדיו של רב־מלצרים – זה עניין לחוקרי הסוציולוגיה של הלשון.

כאשר יעברו גלי שלטון־התאונה הזה, אולי קל יהיה יותר להלך בשדות הלשון ולבדוק במה זוּבלה השפה העברית בשנות המהפך הזה ומה עומק היבלית והעשבים השוטים שהניחו בקרקע תרבותנו.

אבל אחד הקווים האופייניים. המציינים לשונו של הרובד השלטוני בימינו – ואפשר לעמוד על קו זה בעליל יום־יום – הוא הצירוף של גינוני־סאלון עם גסות־רוח; קידת־נימוסין עם בעיטה באיזור הנשה. מי שאינו מכיר את הרביזיוניזם במקורו יתהה מעט לחזיון משונה, כמעט פרדוקסלי זה. מי שמכירו – לא יתקשה למצוא את גידי העלווה הזאת – בשרשים. הלשון־הרמה והמתק דרים שם תמיד בכפיפה אחת עם שפת השווקים והאגרוף. לשון מדברת גבוהה היא, כידוע, לשון תחתית דווקא. אחדים מאנשי השלטון של ימינו מקיימים זאת למהדרין. וכדי לעשות צדק עם האמת: גם בשיח בינם לבין עצמם. האזינו רק לשיח שרים.

ובכן, האזנו.

★

נער־הפלא הפיננסי של מדינת ישראל. המוליך את הארץ הענייה הזאת – בשבילים זרועים מכוניות מבהיקות, ורשמיקול, וטלביזיות צבעוניות – אל כלכלת־סהרורים, אינו מהסס כלל לקרוא אל נשיא המדינה ש“לא ייגרר לוויכוח על תקציב החינוך.”

לא ייגרר. דבר שר האוצר, כביכול, הוא עצמו מלך גרר. וכמו אין לנשיא חכם־לב זה דעה משלו, השקפת־עולם משלו, בעירת־לב משלו – קל־וחומר לא אבחנה משלו בין העדיפויות האמיתיות של צרכי החברה הישראלית. שר האוצר צועד בטוחות בכוחות עצמו, הנשיא שהוא גם מחנך בכל רמ“ח אבריו – נגרר. באה קבוצת מורים והורים ומחנכים ומדריכי־חבורות; באה המצוקה הנוראה של החינוך בישראל, מתייצבת לפני הנשיא במלוא שיעור חומרתה – ו”גוררת" אותו. לא שהדברים עצמם עולים בשיפודים מלוהטים ומטלטלים כל שומע – לרבות נשיא – טלטלה עמוקה. הם “גוררים”.

ובאמת מה ענינו של נשיא מדינת היהודים בחינוך?

החינוך הוא. כידוע, ענינם של החשבים והלבלרים והשולחנים, אבל מה עסק יש לראש המדינה של עם־הספר, המופקד כביכול רק על הסמלים ועל גינוני־המלכות והטקס, עם שאלת־הגורל של החזות היהודית והאנושית של העם בימינו?

זה – לקליפתו של רמון באוש, ומשהו – לתוכו.

★

שר האוצר, בנסותו להרחיק את מי שהוא רואה כמיפגע רציני בדרכו מכנה את הויכוח על תקציב החינוך ויכוח “פוליטי”. ואם אופיו פוליטי – הרי על נשיא המדינה להתרחק ממנו ת"ק פרסה.

האמת היא, כי על פי התנהגותם של שר האוצר וחבריו ומעשיהם אין עוד היום ויכוח על שום עניין בישראל שנקודת־המוצא שלו איננה פוליטית. והוויכוח הוא כזה מפני שתוכם וגרעינם של מעשי השלטון כולם פוליטיים – עד חוסר־בושה. אלא שהוויכוח על החינוך הוא קודם כל ויכוח חברתי לאומי ממדרגה עליונה ושום איום בהתערבות פוליטית אינו צריך להרתיע איש – נשיא המדינה בכלל זה – ליטול בו חלק, אם מצוות־ליבו וחובתו האזרחית קוראות לו לא לעמוד מנגד.

כי אם יש מקום שבו לא היינו נותנים לשר האוצר הנוכחי אפילו זכות לדריסת רגל – איזור החינוך הוא המקום הזה. כי זהו השר האנטי־חינוכי ביותר, משחית־המידות ביותר, שהעמידה ישראל בשלושים שנות קיומה בראש אוצר המדינה.

מה שעולל שר זה לחינוך העם, להשחתת מידותיו לאורך־ימים, בשלושה חדשים בלבד – לא עשה, ולא ההין לעשות, לפניו שום אדם החרד חרדה אמיתית לגורלה של כלכלת ישראל וממילא – לגורל ישראל. אלף דחפורים לא יעקרו עוד ימים רבים את היבלית המשחיתה ששר זה שתל בציניות ציבורית חסרת תקדים לפני חדשים אחדים, ועדיין – על אף נימת־הקינה העולה מקולו באחרונה – אינו חדל להמשיך ולשתול אותה.

הוא יצר לעם עני ואביון אשלייה של נגידות ושל שפע עובר על גדות; הוא העביר את ההרגשה המתעתעת “יש לי” מתחום השקר הגדול של אוצר המדינה המדולדל אל תחום השקר האישי של כל אזרח ואזרח בישראל, שנפתה להאמין כי ערימות השטרות ההולכים ונצברים בידו, הן עושר של אמת. אילו היה לו שמץ של הבנה בחינוך היה תופס כבר אז כי הוא זורע את הגרעינים של חוסר אחריות אזרחית והוא עצמו ייקרא אחר כך ללקט רסיסיה של אחריות מנופצה זאת.

★

עתה הוא עומד על הריסות־עצמו בחצר האוצר ומעמיד פני מטיף ומוכיח־בשער לעם, שהוא – שר האוצר הזה עצמו – חינכו, כמעט חינוך־של־הלם, להפקרות כלכלית ואזרחית שלוחת רסן. היטיבה לומר זאת מזכירת ארגון העובדים הסוציאליים מעל המירקע: “תחילה הרחיב ביד נדיבה למי שיש לו, עתה הוא מצמצם בקשיחות למי שאין לו”.

ואל יבקש מאתנו לייעץ לו מניין לקחת את שבעת המיליארדים החיוניים לשלמותה ולתקינותה של עבודת החינוך. הוא לא שאל איש מאתנו מניין לקחת את הדולרים ואת השקלים כדי לרפד את מסע הבחירות של מפלגתו בתשורות לאזרחים – אל ישאלנו, איפוא, מנין לכלכל את חינוך ילדיהם.

מחשבה נועזת ומהפכנית מעט, מחשבת מנהיגות אמיתית, לא היתה מתקשה להשיג סכומים אלה מכמה ימי מחזור של קו־הייצור הראשוני של ישראל בימינו: הבורסה, את הריסות האוצר ויגזר עליו, איפוא, ללקט בכוחות עצמו. אין כל הכרח לאפשר לו לעמוד גם על הריסות החינוך.

★

יש להניח לחישובים קטנוניים ולהתייצב בעניין זה באופן חד־משמעי לימין שר החינוך והתרבות. ככל שהדברים אמורים בחינוך יש לקבוע באמת לא מגומגמה כי – על אף כל החששות – רוח של יזמה וחיפוש־דרכים וניסויים מתקדמים מקויימת במשרד זה תוך הבנה למצוקות החברתיות המיוחדות של החברה הישראלית בימינו. ואילו כמה הדגשות שהוסיף שר החינוך הנוכחי אל תכניות החינוך היהודי והציוני – אין שום סיבה להשיג עליהן.

כך או כך, חזית החינוך היא – לפחות לפי תפיסתה של תנועת העבודה – חזית חיונית האמורה להבטיח קיומנו הרוחני הסגולי לא פחות משחזית הבטחון היא קו־ההגנה של קיומנו הפיסי. אם יופחתו או לא יופחתו שתי שעות־הוראה מכל גננת ומכל כיתת־גן; אם ייסגרו או לא ייסגרו שמונה סמינרים להכשרת מורים; אם יקוצצו או לא יקוצצו שלושים וחמישה אלף שעות־הוראה בבתי־הספר; אם תהיה או לא תהיה מערכת־חינוך לאמהות אנאלפביתיות הקרוייה “תהילה” – ותהילת המערכת הזאת אמנם הולכת לפניה; אם יהיו או לא יהיו די פסיכולוגים להנחות את קשי־הלימוד; אם ייעשה או לא ייעשה מאמץ־אדירים להקטין את המספר, המזעזע והמלבין פני־כולנו, של אנאלפביתים יהודים – טיב ההכרעה בין שני ה“אם” האלה הוא משורש ענינה ונשמתה של תנועת העבודה.

יתכן מאד כי על פי ההגיון הסוציו־פוליטי המקובל, משטר זה, ששר האוצר הוא אחד ממייצגיו המובהקים, “בהפקרא ניחא ליה” ובערותם של הרבים יותר משהיא מפריעה לו – מסייעת אותו. שר שציפה כי על־ידי הקניית מכשירי־אלקטרוניקה מוזלים לציבור, אפשר לקנות לבו וקולותיו – בוודאי שהניח הנחה כזו.

אלא ששום חשבון תכסיסי, רגעי, אין לו מקום כאן. החשבון האמיתי איננו כלל עם ארידור. החשבון הוא עם הדור הבא של ישראל ועם ישראל של הדורות הבאים.

★

בשובנו לעניין הדיבור היהיר אל כתובת הנשיא, אנו נזכרים בקטע משיחה עם הנשיא השלישי של מדינת־ישראל, זלמן שז"ר, זכרונו לברכה.

בגבור סערת־רוחו בעניין אחד שהעסיק אותה שעה את הציבור ובהתלבטותו בין מה שמותר לו – או אינו מותר לו – כנשיא לומר בסוגיה זו, אמר ברוח מבודחה מעט, נוסח “אאוריקה – מצאתי”: אגיד להם הכל, הכל. אבל אקדים דברי בפסוק: “יתכן שכנשיא איננו צריך להתערב” ואפטיר ואומר “אבל גם נשיא אינו חייב תמיד לכבוש את האש העצורה בעצמותיו”. ובין שני הפסוקים האלה אמר להם כל אשר עם ליבו.

ברוח זאת היינו רוצים לאמץ ידיו של נשיא המדינה בהתערבותו – הזהירה, הנאצלה – בעניין תקציב החינוך. בכל כוחנו היינו קוראים לו: התערב, בכל מידת השכנוע שלך, בכל כוחך המוסרי. אין עדות ניצחת יותר להיות הנשיא עצם מעצמיה ובשר מבשרה של קהילתו הגדולה – מן ההתערבות החרדה הזאת לענין עמו בעת מצוקה.

21 בפברואר 1982

---

פחד הריקוּת

מאת

ישעיהו אברך

הדבר המציין את אחד הנתיבים שבו פוסעות שכבות מסויימות של החברה הישראלית איננו הלבנטיניות או האמריקניזציה או חותם ה“נובו־ריש”, הוא האדם שעלה מנכסיו. חותמו הסגולי הוא: ההתבהמות. ואולי אין חותם זה סותר כלל את כל החותמות האחרים אלא הוא, פשוט, חופתם. הוא האפיריון הפרוש עליהם. רצה לומר: ההתבהמות מכילה גם את שלושת היסודות שמנינו ומוסיפה עליהם את מהותה המגושמת שלה עצמה.

בזכות כותרת־לילה אחת על המירקע, שאנו משלמים את אגרתו בקפידה, נתבקשנו לפני שבוע, לערך, לבלות את שעת־החצות שלפני השינה עם אי.טי. ישראלי אחד, תסמונת ההתבהמות של שכבות בחברה הישראלית, האיש היהודי מנצרת של ימינו.

שום מותר־האדם. המוח אינו חורש כלל, אינו עודר ואינו משדר, ודאי שאינו בורר. הוא מעלה כמו קלשון שכבה עליונה של דברים מגובבים המתחזים כמחשבות – ופולט אותם. הדימוי המיכני, שהביא לנו חבר מאיזור הנהיגה המוטורית הוא מדוייק: גלגלי־הדיבור אינם מחוברים כלל אל מנוע. המצמד, הוא השכל המבחין, אינו מחבר כלל בינם לבין מוח האדם. הגלגלים נעים אבל אינם מניעים ואינם מתקדמים, מסתובבים על ריק.

ושמא צודק חבר אחר הטוען כי המצב חמור יותר: יש גלגל, גם מנוע יש – הוא מוח־האדם – ויש שכל מבחין, אלא שזוהי אבחנתו. כלומר: כך עובדת המגושמות הישראלית שהיא כמו כברה שנקביה רחבים וכל הבל וגסות־רוח שקוטרם פחות מביצת־תנין יכולים לעבור דרכם וייחשבו כחכמת־אדם מנוּפּה.

אנו נוטים להאמין כי הצדק עימו.

★

מהי ההכלאה הרוחנית – האתנית, הסוציולוגית, החינוכית – שהצמיחה בּיאוּש כזה? איזה יסוד החסרנו בחינוכו של הישראלי, שהיעדרו האיץ התפתחותם של תאים מעוותים כאלה? מה היה לרגישות. לעדנה, לאצילות היהודית? מה היה לנקיון הלשון המקורית של העם שכאשר ביקשה לומר “הבהמה הטמאה” העדיפה לומר “הבהמה שאיננה טהורה”? מה היה לחוש־הצדק האלמנטרי, שעדיין אנו מאמינים כי הוא ארוג ברקמות־התא של היהודי, ולו גם משום שרוב ימי חייו היה הוא עצמו נתון לתעלוליו השטניים של אי־הצדק, של הרשע?

מה היה לדיוקנם – הרוחני, המוסרי – של קצת אנשים צעירים בישראל שכאשר אנו רואים אחד מהם בוויכוח, בדו־שיח, עם צעיר ערבי משכיל איננו יודעים להבחין מי הוא מי. כלומר: אנו נוטים לחשוב במידה של ודאות, כי הערבי הצעיר הזה הוא־הוא היהודי. אין לנו כמעט ספק בכך. דיבורו המאופק, הליכותיו והתביישותו הקלה משייכים אותו בלי קושי אל קווי־הטיפוס המקוריים של יהודי. ואפילו לא היתה כל הופעתו שלו מעידה על כך – הופעתו השחצנית. הברוטאלית, של בן־שיחו, האיש פינקלשטיין מנצרת, טובעת ביושב־נכחו חותם של יהודי. אנו מזדהים אתו מיד כעם בן־ברית, ואין לכך שום קשר אל העמדות לגוף התבערה הדימוגרפית שנתלקחה בנצרת עלית. יש לזה קשר אל דמות האדם הגדל בתוכנו.

איננו יודעים אם טוב הדבר – לא לעקרונות, רק לאנשים החיים את חייהם יום־יום – ששכונות של יהודים וערבים ימוזגו כבר עתה זו בזו ואם אמנם “איכשר דרא” לשלב – הנכון כשלעצמו כמטרה – של חיים משותפים, מקולעים וארוגים זה בזה. לא נוכל להחיש את פעמי־המשיח אפילו נדפוק בכל־כוחנו בחמורו. על אחת כמה וכמה לא נוכל להאיט פעמיו במקום אחד ועל פי אותו עקרון עצמו להאיצם במקום אחר: אי־אפשר, למשל, להאיט פעמיו בחברון ולזרזם בנצרת־עלית. אם יש מקום לשקול האם טוב ליהודים, לערבים ולישראל כולה שיהודים יתיישבו מיד ובכל מחיר בלב ליבו של אותו אזור בחברון המיושב ערבים – ולדעת הכותב חייב להיות שיקול זהיר ומעמיק כזה – יש מקום לשיקול דומה אם טוב הדבר ליהודים לערבים ולישראל כולה, שנצרת־עלית, שעוצבה באופן דימוגרפי כאשר עוצבה והיא עדיין נטע רופס בהר הסלעי; אם טוב הדבר שנצרת־עלית זו תיושב כבר עתה במעורב. תהליך ההתגבשות, כל־שכן: ההיתוך, של העדות היהודיות בינן לבין עצמן הוא עדיין פריך מאד, שברירי מאד, מכדי שנכון יהיה להטיל לכור הזה כבר עתה יסוד כימי אחר, שונה וחריף, ולצפות כי בילול כפוי, קיצוני ומיכני, יתן פירות של ברכה.

סוציולוגים יעידו כי פעמים יש בהיבדלות הפיסית – בתנאי שאיננה מפלה ואיננה מקפחת שום צד – פוטנציאל גדול יותר של סיכויי־התקרבות לעתיד מאשר במיהול מיכני בהול, ויהיו עקרונותיו המופשטים נעלים כאשר יהיו. מדוע לא נודה: נחוץ עדיין דילול אבולוציוני ממושך ומדורג של האיבה ההדדית כדי שאפשר יהיה להביא לדיבלול אמתי יותר של שני העמים היושבים במדינה אחת. והמדינה הזאת – יש לומר בלי שום התחסדות – אף כי היא חייבת להיות טבועה בחותם השוויון האזרחי הגמור והמוחלט לשניהם, היא טבועה גם מעיקרה בחותם חד־משמעי: ריבונות ממלכתית של היהודים.

★

לכן, ההפרדה או אי־ההפרדה של שכונות היא ענין לשיח הדדי גלוי־לב; להסבר ולבוחן שבו חייב כל צד לבדוק טובת עצמו, טובת שכנו וטובת הארץ כולה ועתידה. אבל כל מערכת־ההנמקות של האיש הפרוע – או המופרע – הזה מנצרת־עלית היא תועבה שיש לדחותה מכל וכל. המונח “גירוש” – שעליו “הורגנו כל היום” כיהודים – מימי נבוכדנאצר עד ימי אסוננו האחרון – הוא מונח שרק מוח מעוקם יכול להולידו ורק גלגלי־הגייה המחוברים למנוע מופרע יכלו להגותו. הצירוף “לך לך”, שמשמעותו הראשונה, המקורית, בדברי ימי ישראל היא. כידוע משמעות של ברכה, היה, ברבות ימי ההיסטוריה היהודית לארורה בקללות שהעם היהודי נאָר בהן מעודו. הרי שעם זה חייב במישנה־רתיעה – וסלידה! – בטרם יעלה צירוף זה על דל שפתיו.

הפרי הבאוש הזה, אומרים לנו. גדל על אדמתה של תנועת העבודה. על אדמתה? ספק. אבל האמת היא שלא מעט פירות באושים מסוג זה ומסוג אחר גדלו על זבלה.

★

היינו נעצרים כאן אלמלא נקבצו לנו כמה וכמה גילויים של תסמונת ההתבהמות גם בתחומים אחרים והם כפגיונות הנטויים אל לב החברה הישראלית מעברים או כתערים השלוחים אל פניה להשחיתם.

רם עברון ידידנו הוא בעינינו, כבעיני רבים, מן הנבונים ובעלי־הטעם במערכות התקשורת. והנה דווקא בתחומי תכניתו “זה הזמן” הטעימנו גם הוא ממרקחת בהומה זו.

מסתבר כי אחד הבילויים של אלפי ישראליים בלילות־שבת, בטבורה של העיר תל־אביב – והתיבה “טבור” איננה מקרית במכלול האנטומי שבו ידובר – הוא התכנסות בקולנוע תל־אביב למשהו הקרוי “מישחק חברתי”. ושיאו של מישחק זה התפשטות של זוגות מן הנאספים – מהאמיצים ועזי־הנפש שבהם, כמובן – עירומים כביום היוולדם, על הבמה. בתחרות־התעוזה הזאת יש מידרג של שבעה כוכבים. והכוכב השביעי בגאלאקסיה התרבותית והבילויית של הישראלי בן־ימינו היא הופעה זוגית – פנים ואחור יציע ועכוז – על הבמה לפני קהל אלפים. והמשיג את הכוכב השביעי של העירטול הגמור זוכה ב“רקיע השביעי”, שהוא, כידוע חלום־חייו של כל ישראלי, כרטיס־חינם לחוץ־לארץ. “בואי ונעלה – בשביל הכיף”, אומר לרעייתו בעל מוסך, צעיר מראשון־לציון. הגבר – הרחוק מלהיות שאר־בשָרו של אפולו – התערטל עירום ועריה לכבוד אלפי המסובים ולתפארת מדינת ישראל. האשה, לעומת זאת, שהכריזה על עצמה כ“דמות דומיננטית” אמרה: “אני לא הלכתי עד הסוף”, כלומר: התפשטה, אבל לא עריה. והדירה את הצופים מהשקף חטוף על מלוא־חמוקיה של ונוס מראשון־לציון.

ולחווייה עדריית זאת, שמקיים אותה איזה תולע אמרגני בשם מאיר רמז, מתכנסים בלילות שבת כאלפיים איש ואישה מישראל־של־ימינו, משלמים מיטב כספם, – סיגיה של המדינה הזו – ויוצאים מצוחקקים ומלוקקים מן התמורה המלאה שקיבלו חלף ממונם. איך אמר אחד מהם “בוכטה אחת של שקלים ישראליים – פחות”.

אמרגן וקהלו, רועה ועדרו, במרכז האחו התרבותי, בטבורה המעורטל של “אבנך ונבנית”.

כשאתה מוסיף אל מחרוזת אנומלית זאת את פקודתו של שוטר ישראלי על נער ערבי להתפשט עירום ועריה במרכז הרחוב בלוד (הדבר הופיע בעתונות ועדיין לא הוכחש על ידי שום גוף), בין בשביל לחפש אבנים סמויות באברי גופו בין כעונש או כנקם – אתה רואה בהמיות זאת גם ביישומה האינדיבידואלי, הלא־קיבוצי, אבל כמעט הרשמי־למחצה, כחלק מנורמה המתחילה להיות נחלתם המוכרת של חלקים בחברה בישראל.

★

“הפחד מריקות” (“horror vacui”) הוא מטבע שטבע הפילוסוף האיטלקי תומס קאמפאנלה, בראשית המאה השבע עשרה. מקורו של צירוף זה אצל חכמי יוון העתיקים. אך הסתבר כי בעוד שהטבע אינו מפחד כלל מפני הריקות, יש לחברה סיבות רציניות לחשוש מפניה.

בטיפולוגיה של שכבה ישראלית לא קטנה אתה נתקל יותר ויותר בריקות הזו. במשמעות הרחבה יותר פירושה של ריקות זו הוא שאין אתה מוצא בה אמונה ואין אתה מוצא בה כפירה ורק מייללת בה איזו נביבות שורקנית, ואיננה אלא חלל רוחני מטיל פחד – הוא פחד הריקות עצמה.

יש, כמדומה, בסימנים הברורים של ההתבהמות הישראלית מיסוד הריקות הזו. לתוך מערבולתה הולכת ונסחפת שכבת־דור שאיבד אמונה גם במסכת־ערכים דתית, גם במסכת־ערכים חברתית ואין לו אפילו עניין – אולי מפני שאין לו גם יכולת – בכפירה רעיונית אקטיבית, המשיגה על מסכות־ערכים אלה ומערערת עליהן. הוא מצטייר לפנינו בוהה מתוך ריקות רוחנית ונפשית שהיא־היא ראשיתה של ההתבהמות.

עניין החינוך ופני החינוך עולים, איפוא, אל המיפלס העליון של פני החברה לא רק מזוויתם החשבונית־תקציבית – ורק אטומי־הבנה יתנכלו להם מזווית זאת – אלא גם מזוויתם המהותית. אלא שזה פרק אחר ומיוחד והוא־הוא אולי אחד הגרעינים האמיתיים של סוגיית החינוך כולה בישראל של ימינו.

14 בנובמבר 1983 

---

מפנקס הזמן – הזרם הברוטאלי

מאת

ישעיהו אברך

א. הזרם הברוטאלי

בנוסף לשלושת הזרמים העיקריים הקיימים והמוכרים ביהדות: הזרם האורתודוכסי, הקונסרבטיבי והריפורמי, הולך ומתפתח באחרונה משהו הדומה לזרם רביעי, והוא הזרם הברוטאלי. לכאורה. אין לך צירוף פחות הגיוני או יותר סותר את עצמו מצירוף התיבות: יהדות וברוטאליות. אבל המציאות הולכת ובוראת צירוף כזה, יהיה הגיונו מעוות כאשר יהיה. אולי אין זה לפי שעה זרם אלא פֶּשֶׁט בלבד, מעין אפיק המסתעף מנהר מרכזי, אבל זרימתו העכורה – זרימה, והנחשולים שהוא מעלה אינם מסוכנים פחות מנחשוליו של נהר־איתנים.

★

ייחודו העיקרי של אפיק זה בנהר־היהדות של ימינו, הוא שמבקש להסמיך ל“קול יעקב” את “ידי עשו” ולכרות ביניהם ברית של פעילות אלימה.

הדברים נראים כהכלאה של הקנאות החשוכה מבית־מדרשם של “נטורי קרתא” עם האלימות שלוחת־הרסן שהיא בימינו מסימניו של העולם המודרני, החילוני. אין לשער כלל איזה בכור־שטנים יכול להיברא מכלאיים כאלה.

ואולם הדבר המדאיג והמסוכן ביותר הוא שאפיק זה התחיל לינוק את מימיו גם מן הזרם המרכזי של היהדות הדתית, מן הנהר של הציונות הדתית השפוייה – והנה־הנה הוא עומד בכוח עצמו ומונע על ידי אנרגיה לאומנית־דתית קנאית – אש זרה שהוא בעצמו מייצרה. במהלכו הקיצוני של זרם זה אין המשייטים בו מוציאים מן הכלל גם שפיכת־דמים. הנוסח הוא “עת לעשות לשם – הפרו תורתךָ” ואילו מהו ה“שֵׁם” המצדיק הפרה כזו, זאת יחליטו המפירים עצמם על פי דרגת הקדושה שהם מייחסים למטרותיהם.

★

אלא שלא זו בלבד שהידים מתחילות להזכיר יותר ויותר את ידי עשו. גם הקןל אין בו עוד הרבה מקול יעקב. הקול, הדיבור, אינו פחות אלים ומסוכן מן הידים. מבחינה זאת הולך ומיטשטש ההבדל בין קצת מרועי־העדה הרוחניים של יהודים אלימים בימינו ובין המטיפים היוצאים ממסגדיהם ביום ששי. על כנפי האופוריה של סהרורים מסוגל צעיר בן־ימינו להמריא אל ענני־ההזייה או לטפס אל השלבים העליונים של סולם יעקב־המטורף שמהם, למשל, אפשר גם להפציץ את המסגדים על הר הבית.

ובאמת, אם הצליחו המוסלמים לפני כאלף ושלוש מאות שנים להקים על הר־המוריה משהו המבקש להידמות לבית־המקדש של היהודים – מדוע לא נטעים גם אותם טעם המרטירולוגיה של “חורבן הבית”? מדוע לא נהיה לכם כנבוכדנאצר השני ולא ניטע בקורות האיסלם לדורותיו את תאוות־הנקם ואת המאוויים לשיחזור בית־הקדושה שלהם? שהרי במרום הסיחרור, על השלב העליון של סולם־המשוגעים, אי־אפשר כלל לשקול מה מסוכן ממה: מסגד בנוי לתפארה, אפילו הוא מתנוסס על תילך שלך, או מסגד שחרב והוא כצלקת תובעת־נקם בלב מאמיניו לעולמים.

★

האמת היא. כי הקול המעוות הזה, שאין בו אפילו זכר לקול יעקב, היה חבוי כבר באופוריה המשיחית של מי שכלוא עתה – לדאבון הלב – בד' האמות של נפשו הנעכרה. אופוריה זו ביקשה – ובמידה מסויימת גם הצליחה – להכניס את העם כולו אל ערפילי הסם המשכר של גדולה, שהיא, כביכול. בהישג־היד. היא פתחה פתח להאלוצינאציות מדיניות ודתיות שאין להן שום שורש ואחיזה בחיים הממשיים. זה לא היה פתח לחלומות. החלום הלאומי והחברתי כשלעצמו לא זו בלבד שאינו פסול אלא שהוא מפרה ומוליד גם כוחות פנימיים סמויים המקרבים את הגשמתו. הציונות עצמה היא חלום גדול שתנועה חלוצית אדירה נרתמה להגשמתו כדי להפכו למציאות. אך משעה שאדם מתחיל לחיות את חלומו בהקיץ כמציאות שהיא כבר קיימת, כממשות; משעה שאדם מתחיל לנהוג ולהנהיג על פיו את חיי היום־יום שלו – נהפך החלום להזייה פתולוגית העלולה להוליך אל חורבן את המציאות על חלומותיה וחולמיהם גם יחד.

★

ואולם אם יש דבר מדהים בתגובתם של אישים וגופי־ציבור על גילוי המחתרת הדתית זוהי ההנמקה לטעם הפסילה של התארגנות מסוכנה זו.

שימו לב: הטעם העיקרי לפסילת המחתרת הזו, מעשיה ומזימותיה, איננו מוסרי. הטעם בעיקרו הוא מדיני. כביכול, הדבר היחיד שנשתבש כאן הוא השכל המדיני התכליתי. לא שהופר כאן המושכל המוסרי הראשון של חברת האדם אלא ששובשו סדרי מדינה.

הכל מזכירים “נטילת החוק בידיים”, הפקעתו מידי המצווים והמופקדים על שמירתו, זלזול ביכולתם של כוחות־הבטחון ושיבוש סדריה התקינים של הדימוקרטיה. ובעיקר מעלים חרדה נוראה מפני “מה יאמרו הגויים”. כביכול, אילו נתגשמה התכנית השטנית הזאת לא היה נמצא עוד בעולם אף לא בלעם אחד שיקרא מראש ההר: “מה טובו אהליך יעקב”. ובידוע, אין ישראל יכולה להתקיים אף לא יום אחד בלי שתשמע קריאת־התפעלות כזו מבלעם כלשהו.

★

את כל הנימוקים לסלידה מפני המעשים – ומפני המזימות שלא הגיעו לכלל־מעשה – שאבו הסולדים ממקור אחד: ממערכת ההפרדה שהתקין אותו הוגה־דעות צרפתי מפורסם בין הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת – כדברי אחד מאישי הציבור: “אין אדם רשאי להסיג גבולה של אחת הרשויות האלו שנתחמו על ידי מונטסקיה כל עוד לא הוסמך לכך.”

וכיוון שאיש מבין החשודים־שהודו לא הוסמך לא לגזור דין ולא לבצעו; ויען כי שום רשות מוסמכת, על פי החלוקה הנזכרת של מחבר ה־“De l’esprit des lois” (“רוח החוקים”), לא הסמיכה אותו לשים מטעני־נפץ באוטובוסים או לקטוע רגליהם של ראשי עיריות – הרי זו, באמת, הפרה נוראה מאין־כמוה של כל הנורמות המקובלות בדימוקרטיה וכל אשיותיה של מדינת־היהודים נמצאות מתמוטטות.

★

כך הנמקת המדינאים, כך התקשורת, כך הציבור, כך – במפתיע – גם הרבנים ואנשי הדת. והדבר המזעזע הוא כי איש מכל אלה – ובייחוד לא מאנשי הדת – לא קם בזעקה ספונטאנית על ההתעלמות מן הציווי המוסרי הקטיגורי, שקדם לכל דימוקרטיה ולכל סטרוקטורות מדיניות, הוא הלאו שנחצב בהר־סיני: לא תרצח. הכל דיברו רמות על הפרת המבנה הקלאסי של הדימוקרטיה – איש לא נזדעק מתהומות הכרתו המוסרית ובטרם כל חשבון, נגד הפרת הצו של מחוקק עברי שקדם לה קצת, הוא המחוקק של מעמד הר־סיני.

הקהות המוסרית הזאת של יהודים מאמינים ושל קצת מרועיהם הרוחניים מול שפיכת דמי־נקיים – או מול מזימה לשפוך אותם – היא הביזוי החמור ביותר שידעו דת ישראל ואמונתו מעודן.

★

לפיכך, לא את החילוניים בישראל יש להזהיר מפני מגמת־ההתפתחות המסוכנה שנושאת בחובה המחתרת הדתית. היא איננה מאיימת עליהם דווקא. היא מאיימת על ישראל כולו, על מורשתו המוסרית כעם ועל הישגיו הלאומיים בארצו. אך חוד־המחץ האמתי שלה ננעץ בלב־ליבה של היהדות הדתית. הוא ננעץ בלב־ליבם של המאמינים כי מורשת ישראל רצופה טוהר מוסרי וכי הדיבר “לא תרצח” אינו מבחין בין דם יהודי לדם שאינו־יהודי והוא חל על כל הברוא בצלם.

על מה שעמד להתחולל – ולאשרנו, נמנע – באוטובוסים ברמאללה ובהר־הבית, אין צורך לערוך הפגנות בככר דיזנגוף דווקא. מי שחייב היה להזדעק ראשונה אלה הם בתי הכנסת – מיקדשי האמונה הישראלית. שם צריך היה לעכב את הקריאה לא בבקשת רחמים על בלועי הדעת – אף כי בשלב מסויים של גיזור דינם יהיו בוודאי גם הם ראויים למידת־רחמים אנושית בסיסית – אלא באזעקה מוסרית שקולה הולך מסוף ישראל ועד סופה. אזעקה על חילול שם האלהים וחילול שם האדם באשר הוא אדם. אזעקה בלי “אבל”, בלי התחשבנות עם אחרים, בלי מחקר־השוואתי מפותח מה היו עושים או מה היו אומרים ה“שמאלנים” אילו נתפסה מחתרת הפוכה. האימפרטיב המוסרי של היהדות בענין “לא תרצח” הוא סופי ומוחלט, אימפרטיב קטיגורי.

כל השימוש ב“הבא להרגך – השכם להורגו” במקרה זה, הוא שימוש של הבל וחמקמקות. שתילת מיטעני־נפץ שבהם ימצאו את מותם אנשים ונשים, זקן וטף שלא חטאו כלל – היא פירוש חולני ומעוות לכלל המוסרי הזה של הגנת אדם על חייו מול העומד עליו לקפחם.

★

אלא שגם את הסכר בפני הנחשול הברוטאלי בתוך חלק מן היהדות הדתית לא יקים שום כוח ציבורי אחר זולת היהדות הדתית עצמה. לא כדי להגן פיסית על עצמה – אף כי נסיון השבוע הוכיח כי גם הגנה כזאת איננה מיותרת עוד אפילו בין כתלי בית התפילה היהודי. את הסכר חייבת היהדות הדתית – וזה כולל את היסוד החלוצי בגוש־אמונים – להקים מיד כדי להגן על טוהר ערכי הדת והאמונה היהודיים; להגן עליהם מפני העיוות והסילוף לגופם ומפני הדחייה והסלידה שדמות מעוותה זו מעוררת בחוגים רחבים של החברה החילונית, שערכי המסורת והמוסר היהודיים הם עדיין רכיב בסיסי במיבנה הרוחני שלהם.

האופוריה הפוליטית – אמרנו – היתה כמדגרה לגידולי־הפרע של הברוטאליות הלאומנית־דתית. אך היטיב אולי נשיא המדינה להטעים כי משהו נתעוות גם במערכת־החינוך של דורנו וכל־כולה טעון בדיקה.

לעניננו, ניתן אולי לסכם את הדברים במסקנה עגומה למדי: החינוך החילוני – בשלוחותיו הראדיקליות – ניסה הכל כדי לגרש מתוכו את האלהים; החינוך הדתי – בהסתעפויותיו הקנאיות – מגרש מתוכו בעקיבות את האדם.

ב. בין רחבה להיכל

“היסוד והשורש של קיומם של עוצמתם ושל חורבנם היא הדת ומלחמת הדת”

(טאקיטוס, על היהודים)

מי שסבור שאפשר לתפוס את האלהים היהודי בפינה חשוכה באיזה קולנוע בעיר־שדה בישראל ו“לגמור” אותו שם אחת ולתמיד – איננו מכיר את תכונותיו של האלהים הסגולי הזה. יש בו, בין השאר, מתכונת הפניכּס, הוא עוף החול – וככלות־הכל גם הוא יציר־כפיו של אותו אלהים עצמו – שעולה על כל המוקדות ואף על פי כן קם מיד מאפרו ודבר לא נגרע ממנו.

למראה כל אשר עבר על העם היהודי ואלהיו אתה תוהה לפעמים, לא איך שרד העם אלא איך שרד אלהיו, שהוא, כידוע, שבע־ימים ושבע־תלאות יותר מעמו – ושרד גם מזעם עמו.

נמצא שאפילו ראש־עיר מתקדם ושוחר־טוב, עם רוב ברור במועצה, לא בנקל יוכל לאלהים שכזה. מה אפשר לעשות? – אלהי היהודים.

★

נשים, איפוא, נפשנו בכפנו ונציע לראש עירית פתח־תקווה המכובד עלינו מאד, לשים קץ למופע המדכא והמבייש את כולנו – שלא בעטיו של ראש העיר, כמובן – המוצג זה שבועות רבים בלילות שבת ברחובות שמחוץ לקולנוע “היכל”. חופש הביטוי הוא ערך נאצל ואנו מצדיעים לפני ידידתנו שולמית אלוני המתייצבת בכל כוחה המשפטי והמוסרי בכל מקום שהיא חשה פגיעה – או רמז של פגיעה – בזכויות האזרח. אבל כבר אמרו האומרים אל כולנו כי “יראת־שמים היא דבר גדול, אבל קצת שכל אנושי פשוט מעולם לא הזיק לה”.

והשכל האנושי במקרה זה אומר כי יש גבול לכוח־הסבילות של מערכת העצבים הלאומיים ויש לבחון היטב אם אין הם נדרכים יתר על המידה מכל עבר עד כדי סכנת פקיעה; יש לבדוק אם חופש הצפייה־בסרט של מאה חובבי קולנוע – ואפילו העקרון החשוב המונח ביסודו – שווה במהומה החברתית ובמתח הקהילתי שבהם מעורבים מדי שבת אלפים מתושבי עיר ואם בישראל. בעצם – כולנו.

★

ולגוף הענין – וגם זאת לא נחשוש לומר: אם הדבר פוגע כה עמוקות ברגשותיהם של אלפי יהודים. הנכונים להשבית גם חג עצמם גם חג משפחותיהם ולהיקהל ברחבות־ההפגנה, יהיה היכל הסרטים דמום בליל שבת כפי שאמנם היה במשך שנים. כך או כך, בית־הקולנוע בפתח־תקווה איננו “מצדה” של שוחרי־החופש בישראל ולא הוא ה“קאזוס בלי” במאבק בין חילוניים ודתיים. ולבד מזאת, ראינו אלפים של שומרי־שבת מתקהלים כל שבוע בהגנה עליה. לא ראינו אלפי שוחרי־חופש נוהרים ונזעקים שם ספונטאנית להפגנה נגדית. הרי שלצד אחד איכפת הדבר יותר.

אין הדבר בא, כמובן להצדיק כהוא־זה את התופעות הברוטאליות מצד הציבור הדתי שהיו בענין זה בפתח־תקווה. אלא, שככלות הכל, כפירתנו עדיין לא הגיעה למדרגה כזו של אמונה ואש־דת שנוכל לומר כי דווקא על הצגת סרט־בלשים בליל שבת בפתח־תקווה ניהרג ולא נעבור.

★

אמרנו כי הקולנוע בפתח־תקווה איננו המצודה של שוחרי־החפש בישראל משום שהדברים שעליהם אנו חלוקים עם המפלגות הפוליטיות של הציבור הדתי הם בתחומים חמורים בהרבה. שיחרורן הגמור של בנות דתיות מכל חובה של שירות לאומי – אפילו בתחום של עזרה וסיעוד לזולת שלא במסגרת צבאית (השירות הצבאי גופו הוא סוגייה אחרת) – הוא אחד הכתמים החמורים על הנהגת הציבור הדתי בישראל. השקר והצביעות שבהצהרת שלושים אחוז מן הבנות המבקשות להשתחרר משירות בצבא – שקר וצביעות שנהפכו לנורמה חברתית ולאומית מקובלת – הם כתם מביש על חברתנו כולה.

אזור זה, כמו ההפקרות המוסרית שבהקצבות נוסח־גבאים לגופים שבחלקם אינם קיימים כלל, הם־הם האזורים שבהם אין לוותר כחוט־השערה בשל טעמים של נוחות קואליציונית. משום שבהם נבקעים בקיעים־של־מעמקים בין רבדי־אוכלוסיה בארץ ומתהווה צלקת מוסרית שלא בנקל תגליד.

★

לפיכך, יותר משהיינו לוחמים בשעה זו עם המחנה הדתי על זכותנו שלנו לעבור כמה עבירות, היינו נלחמים ללא־רתע על חובתם שלהם לקיים כל מצוות־היסוד של חיינו הלאומיים.

למאבק זה אין אפילו צורך לגייס את חמודותיה של פנינה רוזנבלום.

ג. שומר פתאים

מה שאמור היה לעשות ולא עשה השכל האנושי האלמנטרי – עשתה הביולוגיה.

עם הגהת שורות ה“פנקס” הזה הובאה לעינינו ידיעה של סוכנות טלגראפית כי בשל “חולשתו של הרך שנולד לאחת הזמרות בלהקה הגרמנית ‘אספּה’ בוטלה השתתפות הלהקה בפסטיבל ירושלים”. בגלל התערבותה הבלתי־קרואה של הביולוגיה לא נוכל, איפוא, להאזין לשירי־ערש ושירי גטו ומכאוב ביידיש מפי להקה גרמנית טהורה. כך נשלל מאתנו התענוג של האזנה לשפת האמהות של הטבוחים ולרימום גבורת לוחמי הגטו מפי צאצאי מהרסיו.

נודה להשגחה שמנעה יציקת כד־הזפת הזה לתוך חבית הפסטיבאל שנצטיירה עד כה – לפי עיקר תכניותיו – כחבית של דבש מבחינה תרבותית. נצטער רק שלא עמד למארגני הפסטיבל מלכתחילה חוש־הטעם האלמנטרי שלא לעטר בקריקטורה ווקאלית צורבת כזו אחד ממפעלי התרבות הנאים של ישראל בבירתה – ירושלים.

8 ביוני 1984

---

קידה לחירות

מאת

ישעיהו אברך

פעמים יש את נפשך לשאול בנוסח המתחקרים של ימינו: מי אתה חירות לפיד? מי אתה – איש מופלא של התנועה הקיבוצית? מי אתה – איש בהיר־דרך כזה בתוך החברה הישראלית הנבוכה והמבולבלה של ימינו? נושא שני שמות יומרניים – חירות ולפיד – אך מסתבר שאפילו השמות מוצאים עצמם מתמודדים עם המעשים גופם.

האמונה הזאת, הבוקעת פתאום ממעבה הספקנות והרפיון. מֵאַיִן הוֹפַעתָ, איש תמהוני שכמותך, כמו כפיל לגיבורו של סרוונטס, שמערכת התגובות שלך כה שונה מתגובותינו? מדיבורך עולה איזה צליל דיסוננטי המתמזג בקושי עם תווי־השיח של מדינת ישראל בימינו – אף כי הוא־הוא צלילה של הלשון שבמאמרה נבראה מדינת היהודים עצמה. איך אתה אומר: “מעניין אותי האדם. מעניינת אותי מדינת ישראל – וזה הכל”. איזה דיבור הוא זה? מאיזה כוכב־של־עבר צנחת פתאום על מדינת היהודים?

אילו היית קברניט, חבר קיבוץ, ששילח – בשגיאה אנושית איומה! – נוסע סמוי אל חוף אין־מבטחים; אילו נתפסת, כחבר קיבוץ, בנשיאת סמים בקטמנדו שבנפאל, כל עיטי העטים היו עטים עליך ועל תנועתך. עכשיו. שאתה מקדיש חייך למעשה דהה, חסר־ברק, כמו שיקום האסיר או פדיון השבוי; כשאתה ממצה בפשטות כזו את ייעודו של האדם כאדם ואת התעודה ההומאניטרית הבסיסית של תנועתך – מה טעם יש להפוך בך? מי, בימינו, שש לטפל באנטי־גיבור?

★

ואף על פי כן: כאשר ייכתבו קורות הימים האלה יקודו הכותב והקורא גם יחד לפני השנים: לפני הגואל והנגאל.

דניס גולדברג – עוד יהודי בנושאי הלפיד של חלכאים. עוד יהודי המשלם בלשד־חייו מחיר חירותו של הזולת. אילו העמיד העם היהודי כסולם, זה על גבי זה, כל בניו – כל טובי בניו – שנתנו חייהם למלחמות החירות של אחרים, למלחמת האדם על צלמו, היה ראשו של הסולם ננעץ בעומק שמי האלהים.

“עשרים ושתים שנה לא ראיתי פרצופו של ילד” – אמר דניס גולדברג, המשוחרר מן הכלא בדרום־אפריקה, בביקורו בגן־הילדים של מעיין־ברוך. שים נא אל לב, אחינו עז־הרוח, כי גם הוריו של ילד זה טיפסו באחרית כוחם במעלה־האש של הסולם הזה, הוא סולם החירות של עמם־שלהם, שעדיין – עדיין! – אינו מוצב איתן.

אולי משום כך לא קלה לפניו הבחירה “בין הסוסים” – כדבריך.

הספקת לומר לנו מתוך רגש של דאגה כי “ישראל לא בחרה בסוס הנכון (בדרום אפריקה – י.) להמר עליו”. מי יבוא בוויכוח עמך, איש־פלדות שנשא עשרים ושתים שנה בזקיפות־גו כזו את האסל השובר־כל־מפרקת של כלא אכזר ונוגשיו?

אך אולי נסנגר מעט על המדינה הרעודה הזאת. וכי נחדש לך אם נאמר כי ריח האפרטהייד הורס את רקמות־אפנו וסותר כל תפיסתנו על שוויון האדם לפני בוראו ולפני עמיתו האדם? אבל בדוק נא כמה “סוסים” עומדים לבחירה לפני המדינה המיוסרה הזאת. הראית מדינה שבחירתה בין “הסוסים” אינה יכולה שלא להיות מושפעת גם מבני־הערובה היהודיים הרתומים לעגלתם? הידעת מדינה שיותר משמבקשים ממנה לבחור, כפויה היא, לפעמים, לקוד לפני ה“סוסים” למיניהם בתחינה שיבחרו בה? והן היא עצמה עדיין לוחמת יום־יום לקיום חירותה שלה.

הבט מן הארץ וראה.

ואולי סמלה האמיתי של הרוח המפעמת אותה הוא. בכל זאת, דמות גואלך: חירות לפיד, איש איילת השחר – הוא והילארי, בתך, ממעיין־ברוך. הם וביתם הקיבוצי כולו.

★

אנו מאמצים אותך אל לבנו בדרך־ארץ אנושי עמוק. אשרי הנגאל וברוך גואלו. נוכל היום לקרוא לשניכם, בפרפרזה קלה, את החקוק על אדן פסלו של בנימין פרנקלין, לוחם החירות האמריקאי מן המאה השמונה עשרה:

“חטפו מן השמים את ברק החסד ומן העריצים – את החירות”.

4 במארס 1985

---

אֵדִים מן הָאֲגַם הַמָלוּח

מאת

ישעיהו אברך

בין האבן והגן

יש לראות נכוחה: המרכז המוֹרמוֹני בירושלים קום יקום. כל הפיתולים – הפרלמנטריים והקואליציוניים – הם ללא הועיל. הרבה בשורות מרחפות בין הרי המשׁחה והר־הבית – בשורתו של ג’וזף סמית, כנראה, לא תיעדר משם. איך אומר העברי בן־זמננו: זהו זה. והמרכז קום יקום לאו־דווקא מפני העקרון המקודש – ובדין – של חופש התורה, או חופש הפולחן שהובטח גם במגילת העצמאות של ישראל. גם לא מפני נצחון אור־האמונה של אותו סמית על הַחַשְׁכוּת ר"ל, של הרבי מגור. המרכז יתנוסס “על פסגת הר הצופים” – כְּתַבְנית שירוֹ של אביגדור המאירי – על־פי כלל פשוט שיסודו בפולקלור היהודי: “אם יטיל הכסיל אבן לַגן – עשרה חכמים לא יעקרוה”. זה יהיה גם גורלה של האבן המורמונית שדווקא חכמי ישראל ושריה, חילוניים ודתיים, הם שהטילו אותה לפני חמש שנים על מפתן הר הצופים.

והוא מחוייב לקום – משום שדיבורה של מדינה איננו הפקר. כל־שכן דיבורן של מדינה ועיר מפי המוסמכים בדובריהן. קל־וחומר – הבטחה מפורשה ומוסמכת, בשם מלכות ובירה, שניתנה לזרים ושעל־פיה פעלו (בעניין הבניה, לפחות) בתום־לב, ותכננו תכניות, ויצקו יסודות ושלדים ונטלו על עצמם התחייבויות. בקיצור, האוניברסיטה תקום, אלא אם כן תחליט ישראל להבאיש ריח־עצמה ולהגעיש עליה את העולם.

אם זכִיה היא לדורות או בּכִיה – זו שאלה אחרת. מלת־המפתח כאן היא “לדורות”. ובהיות התיבה “לדורות” וככל שהדברים אמורים בירושלים, מלת־המפתח – מותר להרהר בנושא זה הרהורים נוספים אחדים.

הפחד ממיסיונריות – רעות רוח

יש להקדים ולומר כי כל הפחד מפני המיסיונריות וציד־הנפשות הוא, בעינינו, הבל, ובאמת: רעות־רוח. לא משום שעשיית־נפשות איננה מעיקרי המצוות של המורמונים. נהפוך הוא, זוהי כת שאינה מסתירה כלל כי גיוס כופרים לאמונתו של ג’וזף סמית הוא חלק מעיקרי הווייתה. בילינו בעבר שבועות אחדים ב־Salt Lake City (“עיר האגם המלוח” שאיננו אלא כפילו היומרני של ים־המלח), במדינת יוטה בארצות הברית, שבקרבתה זורם גם נהר הקרוי “ירדן”. זכורה לנו היטב שיחה עם איש מקסים, מראשי עדה זו, שאמר לנו לעניין מטרות המורמונוּת: “ודאי, אנו שואפים לראות כל העולם מורמון. הייתי מאושר, למשל, אילו יכולתי לעשות איש נחמד כמוך למורמון”. כפי שמסתבר, לא יכולנו להסב לבן־שיחנו אושר מופלג כזה וחזרנו לירושלים יהודים ונימולים כשהיינו. אפילו כך, אפילו טבועה המיסיונריות בדמה של כת זו, רק עלבון הוא לדת ישראל ולמאמיניה – לרבות יהודי שאינו מקפיד בתרי"ג – להניח כי משכן מורמוני מהודר בירושלים מסוגל להעביר יהודים על שכלם ועל דתם.

לא קל למרמן אותנו

אילו היינו רועדים כל כך מפני כל רוח־מיסיונרית מצויה ומפני כל פיתוי לשמד – אין מבחינה זאת, כבר היום, מקום מסוכן יותר מירושלים. מה אין בעיר הזאת? היכל הסעודה האחרונה, שבו נבגד המושיע על־ידי חבריו; רחוב היסורים והגולגתא, שבו שירך האומלל את דרכו אל החדלון כשצלב כבד מעיק על כתפיו הגרומות; ועל כל אלה – “כנסיית העליה השמימה” הנטועה במקום, שממנו, לפי לוּקאס ומַתּיא, נסק המושיע, לאחר שחמק מקברו ומתכריכיו, אל מרומי שחקים. והיכן אלפי המיסיונרים ששרצו בעיר הזאת לאורך הדורות – ומכל פלגי הנצרות? והיכן מרכזי־ההפצה של הספרות הנוצרית שאתה מוצאם ברחבי עיר־דוד עד עצם היום הזה?

אלא שחרף מציאותם של כל אלה לא שמענו – כמדומה, בכל מאה השנים האחרונות – שיהודי השליך אחר־גֵו את ארבע־הכנפות, עמס צלב על שכמו ופסע כמעונה ב“נתיב היסורים” של ישו, או הושפע מן “הסעודה האחרונה” שלו ומיהר לאכול “קוֹמוּניוֹן”.

אמת, יהודים בימינו, גם בישראל המחודשה. נוהרים אל משתאות ליל־סילבסטר – הוא יום הבאת המושיע בבריתו של אברהם אבינו – אלא שזהו חלק מן הנהנתנות היהודית המגושמה שהיא מִתָּווי־ההיכר של ימינו ואין לה שום שייכות לדת או לאמונה. ישראל בימינו, נתבעים למשכן – ואוכלים, נתבעים לעגל – ואוכלים, ואין בזה אפילו שום גילוי בריא – כביכול – של יהודי משוחרר מתסביכי־הגלות ולא שום אות לחוסנו הנפשי. לא, זוהי השתקפות של הקהות או האטימות המציינות דור שחונך לאי־אמונה – אי־שום־אמונה – והקדושה היחידה שהוא מכיר בה היא קדושת החמרנות הבהוּמָה.

אלא שאפילו פחיסות הפרצוף היהודי עדיין איננה אות לנכונות להמרת דת. יכולים המורמונים לקרוא עד צִירְדָה את כל ארבעת הכרכים המוזהבים שנתגלו באיזה נס אלהי לג’וזף סמית לפני מאה וחמישים שנה במדינת יוטה דווקא – שום יהודי, אלא אם כן הוא סובל ממילא מעיקום־מוחין כרוני, לא ישעה להם. ירושלים, בעומק נצָחֶיהָ, כבר שמעה שופרות שונים, וחומותיה, כמו חומות האמונה של יהודיה, לא קרסו תחתיהן. יהודי אחד בתוכה אמנם רשם עצמו בספר־היוחסין בקירבה מוגזמת קצת אל האלהים – וממנו רוב תלאות היהודים עד היום הזה – אבל שום דבר לא המריץ אלפי יהודים בעיר הזאת, לאורך הדורות. ללכת בעקבותיו.

יזמרו איפוא המורמונים במקהלה המופלאה שלהם את כל הפּאסיונים שבעולם – אנחנו נמשיך, כנראה, עוד ימים רבים לפזם עם חסידי ברסלב ולהתפלל לאלהים הישיש שלנו.

קנאות דתית וכַהֲנָאות לאומית

ואולם, אם אין נשקפת שום סכנה שהמורמונים יעבירו אותנו על דת ישראל, יש סכנה מוחשית שיהודים מסויימים ימאיסו אותה על יהודים אחרים.

הופעת “הזרם הברוטאלי” ביהדות – ש“יד אחים” או כל קנאי אחר הוא אחד מגילוייו – היא אחד הדברים המדכאים שידעה ישראל מעודה. מעטים הדברים המעוותים כל כך דמותן של מסורת ישראל ואמונתו – אותן ואת הגלעין המוסרי המוצק הטמון בהן – כמו הנוסח האַלים שבו נלחמים נציגיה הקנאים, כמעט מסוממים, של יהדות חרדה זו, נגד כל מי שאין דעתו כדעתם. ודוגמה מובהקת לכך הם גם האיומים הנקלים נגד יושב־ראש הכנסת שלמה הלל, אחד מאצילי ישראל בימינו. תְאוֹמָהּ האַלים של קַנָאוּת־דתית זו היא כַּהֲנָאוּת לאומית, ושתיהן יונקות מן המקורות הדלוחים של נפש האדם. בעיני כמה מפלגים אלה אין כלל הבדל, מבחינה זאת, בין מורמונים ללא־מורמונים, שהרי לרבים מהם ישראל הציונית טמאה לא פחות מן המורמונית ומצווה אפילו למסור את הארץ כרלה, על יושביה, לארכי־אויביהם.

יש איזו חַיָיתִיוּת פּראית באופן שבו מסתערים אברכים – בין גלויי־פנים, בין אלמונים ומוגי־לב – על אותו ד"ר גילברט, מורמון תמים־כאדם, הבונה את האוניברסיטה שלהם על הר הצופים, כמו הטיל אותם למערכה זו לא מלאך מארבעת המלאכים השומרים עלינו יומם ולילה, אלא סַמָאֵל עצמו – שנגדו, כביכול, הם מבקשים להילחם.

“את התפילה שכחנו, אבל לא את האמונה”

ואף כי צודק עמיתנו חגי אשד בתבעו (“דבר” 6.1.86) כי שומרי־חוק יטפלו בגילויים אלה בכל חומר הדין – אין זה עניינן של משמרות אלו בלבד.

זהו קודם־כל עניינה של אותה שכבה גדולה ביהדות הדתית שנאמנותה למסורת ישראל עדיין לא העבירה אותה על שפיוֹנה. זהו עניינו המיוחד של אותו זרם ביהדות הדתית שיותר משאימץ לו את משפט הזעם והנקם: “וניפץ את עולליך אל הסלע”, קידש את משפט הפיוס הפנימי של האדם המאמין: “עולם חסד ייבנה”. האש הזרה הזאת, הנרשפת מעינים דלוקות של קנאים, סופה להרחיק ממסורת היהדות ומערכיה האנושיים והמוסריים, וסוף־סופה לעקור את שרידי־שורשי־האמונה הנטועים עדיין בליבם של יהודים רבים, חילוניים – לפי ההגדרה השגורה – כאשר יהיו. על רבים מהם עדיין חלה ההצהרה, או הווידוי, של הגיבורה היהודיה בספרו האחרון של אהרן אפלפלד¹ : “את התפילה שכחנו. אבל לא את האמונה”.

שרידי נאמניו של הרב יצחק יעקב ריינס², ואפילו שלומי אמוניו של הרב יצחק מאיר לוין, הם שצריכים להתייצב – בעוז, בנחרצות, בלי שום התבטלות ושחות־קומה – מול רושפי־שנאה אלה המתיימרים לרומם ולקלס את דת ישראל ואינם אלא מבזים אותה ושמים אותה לקלס.

אפשר לחייב הקמתה של האוניברסיטה המורמונית על הר הצופים; אפשר לשלול אותה. אבל לא ייתכן שבדרך־המלחמה נגדה יאבַד כל צלם יהודי – הוא הצלם שעליו, כביכול, מתיימרת מערכה עכורה זו להגן.

סכנת “הזרם הברוטאלי” ביהדות

אולם חומרת הופעתו של “הזרם הברוטאלי” ביהדות הדתית מביאה לידי כך שאין עוד כמעט שום אפשרות לדון באיזה עניין־שהוא הנוגע בענייני דת ומסורת בישראל, בדרך רגועה של שיקול־דעת צלול ואובייקטיבי ובהתייחסות לכל עניין לגופו. לדון בו מנקודת־ראות הממוקדת בו עצמו ובעת ובעונה אחת משקיפה על המרחב והרקע של הבעיה כולה. שהרי, בכל זאת, קניון ואצטדיון ברמת־גן הם עניין אחד ומצפה מורמוני אל הר־הבית הוא עניין אחר. כשם שלא כל עניין שמגינים עליו ידידינו הטובים והנחשבים שולמית אלוני ויוסי שריד הוא, מראשיתו ומעיקרו, טלית שכולה קידמה, ואילו כל עניין שמגן עליו יהודי חרד הוא מלכתחילה שחור, מפגר ומופרך מעיקרו, בלי שיהיה ראוי אפילו להיות מפורק לגרמיו – לבחינתם.

ויש לעניין המרכז המורמוני על הר הצופים היבטים נוספים לבד מהיבט חופש הפולחן שעליו, כאמור, אין עוררים.

השוֹתל בירושלים – שוֹתֵל לדורות: גם בניינים. גם בעיות

ואמנם. האם הדבקות בחופש־הפולחן מחייבת להוסיף לסביכות הדתית הקיימת־ממילא לגבי העיר המזרחית של ירושלים עוד סבך בעל אופי אוניברסלי? הזרם המורמוני איננו עוד זרם בכנסיות הדת הנוצרית. זוהי כת נוצרית עצמאית עם מרכז עולמי משלה. האם הכרח הוא לשתול גם זרם זה דווקא בשני הקילומטרים הרבועים והיוקדים של המלבן או המשולש: הר־הזיתים – הר־הצופים – הר המוריה, ולהוסיף עוד מתגושש לזירה הגיאוגרפית הדחוסה הזאת, שעל קדושתה כבר טוענות לזכות בר־מְצָרא שלוש דתות מרכזיות של האנושות? האם הוספת נטע דתי נוסף בעל גוון סגולי לכברת־אדמה רותחת זו עשויה דווקא להחליש את התביעה – שעדיין לא שככה – לבינאום העיר המזרחית?

התחבורה האווירית לשחקים משדה־ההמראה הצר במלבן שלושת ההרים – אומר לנו ירושלמי אחד בתערובת של כובד־ראש ובידוח – היא כבר עתה צפופה מאד. סברה שגם המושיע הנוצרי עצמו עדיין לא השלים מסעו, מאז נסק שמים לפני כאלף תשע מאות שנה; כעבור כשש מאות שנה החרה־החזיק אחריו נביא האיסלם שהמריא מאבן־השתיה עם סוסתו האצילה, ולצידם, לפי אותה מסורת, המלאך גבריאל בכבודו ובעצמו שלא סמך לא על מוחמד ולא על סוסתו והנחה את שניהם לרקיעים; עשרות קדושים אחרים, נוצרים ומוסלמים, נסקו מאותם הרים עצמם ועדיין הם סובבים, כנראה, במעגלי שמים. צפוף איפוא למדי בעורקי תחבורה שמימיים אלה שראשיתם בהרי ירושלים. האם הכרחי לפתוח דווקא מן האתר הזה מסלול־עִיפָה נוסף, לכת שגם היא, כידוע, קיבלה תורתה המוזהבת באיזו דרך שמימית עלוּמה?

פעמים אנו מהרהרים כי נתמזלה ירושלים שבודהא עלה ממרומי הרי ההימאליה, ושֶצֶאצָא של הבאהולה הבאהאי נטמן בהר הכרמל. דמו בנפשכם כמה סבכים היינו מסתבכים אילו המריאו כל מבשרי הגאולה כולם מן השטח שבין הר־המוריה להר־הזיתים!

ובאמת, האם אי־אפשר היה לממש את זכותם הבלתי־מעורערת של המורמונים לחופש התורה והפולחן בשום מקום אחר זולת בסמיכות להר־הבית ובשליטת־עין עליו? מדוע אי־אפשר היה – בראשית העניין, בעודו בשיליית־הריון לפני חמש שנים – להסביר למורמונים שהם יכולים להקים משכנם בכל רחבי ירושלים: ברחביה, ברמת־רחל, בטלביה, אבל לאו־דווקא בין “כנסיית העליה לשמים” מזה ובין הר־הבית, מוקד קדושתו של העם היהודי, מזה? האם הר־הבית הוא רק נִכְסָם של חרדים – עניין פולחני, פֶטישי, אם תרצו – או שהוא גם סמל שורשי של ריבונות ישראלית קדומה שהריסת בית־המקדש היתה לסימן־ההיכר של חורבנה? האם הקירבה להר־הבית היא לגבי ישראל רק קירבה אל בית הזבחים והקרבנות? האם מה שמתארע בימים אלה באיזור הר הבית – דברים שהחריפו גם בשל סיכלותם של כמה קנאים יהודים – אינו מוכיח מה רב חומר־הנפץ האצור בחגורת־ההרים המצומצמה הזאת וכמה חשוב לא להוסיף עליה עוד פוטנציאל של חיכוך, אפילו אם אין הוא בולט לעין בשעה זו?

האם. באמת, מסתדר הדיון ונגבל בשאלת חופש הפולחן או צמצומו, ואין לשיקול שום גוונים נוספים? האם אפשר לראות עניינים הנעשים היום בירושלים – וטדי קולק. גדול הבנאים שירושלים היא תמצית חייו ומעיינו בעשרים השנים האחרונות, באמת עושה בה נפלאות! – רק מזווית ה“היום” וה“עכשיו”? והאם אין העיר הזאת, מעצם עתיקות־היומין שלה ושורשיה במעמקי ההיסטוריה, מחייבת גם מבט מרחיק־ראות אל אופקי הזמן העתידיי והתפתחויותיו? שהרי מה שאתה שותל בעיר הזאת היום – שתלת בה לדורות. כך בניינים. כך בעיות.

שכר ידידות – ידידות

כן, ידידות.

היתה לנו הזדמנות, תוך שהותנו במרכזה, ב“עיר האגם המלוח”, לתהות על קירבת הכת הזאת ועל רחשי אהבתה – זה הנוסח בפי דובריה – לישראל, לקיבוץ הגלויות בתוכה, לתקומתה. אמת, בחצר־המטרה של ידידות זו, בחוֹד־היעד שלה, נעוצה התקווה המורמונית הבסיסית להחזיר את העם היהודי התועה אל חיק המושיע הנוצרי. התקבצות העם היהודי בארצו, ואפילו ריבונותו בה, הן, בעיני המורמון, אחד השלבים העליונים בדרך לגאולת היהודים ושחרורם – מיהדותם. קשה לומר ששאיפות אלו חופפות בדיוק את שאיפות הציונות ואפילו את שאיפות גדולי האַתֵאיסטים שבה. אף־על־פי־כן, באווירת העויינות – א, למיטב: הצוננוּת – האופפת את ישראל בעולם הנוצרי סביב, החום הנושב אלינו מ“סאלט לייק סיטי” – משכך או מאזן פה ושם כאבים מדיניים וראוי, בפירוש, לגומלין.

אבל בין שני הקילומטרים הרבועים של ההרים המיוחדים האלה אי־אפשר לשלם שום מחיר – אפילו לא מחיריהן של אהבה וידידות. הר־הצופים איננו יכול להיות מעין טובין ל־trade־in. לסחר חליפין.

עם כל רחשי ההוקרה למורמונים, יש לזכור כי לשורש של כת זו – הנצרות על כל גילוייה – אין אנחנו חייבים דבר. ואילו על כל אשר היא חייבת לנו, על כל אשר עוללה היא לעם היהודי, אין היא מנסה לכפר כלשהו אפילו באקט אלמנטרי כה מובן־מאליו, אקט בעל אופי מדיני ולא דתי, של הכרה בישראל. המטבע היחיד שישראל חייבת לשלם בו לידידיה הוא: ידידות. המורמונים, כמדומה, זוכים לגמול כזה מעמקי לב כולנו. בלי הר־הצופים.

מילכוד לחכם ולפיקח גם יחד

ודאי, הסיטואציה הנוכחית היא – וגם זאת בלשון העברי בן־זמננו – סיטואציה של מילכוד, כִּמְשַל הגן והאבן שבו פתחנו.

אלא שמול האליגוריה היהודית הפשוטה הזאת מקובלת הנוסחה האנגלית המפורסמה והמתוחכמת יותר: “פיקח הוא אדם היודע להיחלץ ממצב שחכם מלכתחילה לא היה נכנס אליו”.

בעניין משכן המורמונים על הר־הצופים לעולם לא נוכל כבר להיות במצבו של החכם – שהרי אנחנו כבר בתוך התסבוכת הזו – אך נוכח מהלך הדברים והסתבכותם, עדיין אין שום ודאות כי נוכל להגיע, לפחות, למעמדו של הפיקח.

17 בינואר 1986

---

בין המפָּחה והלהג

מאת

ישעיהו אברך

אחד מידידינו הצעירים באקדמיה טורח, כמדומה, קרוב לעשר שנים להוכיח כי – – – יוסף טרומפלדור לא אמר, בטרם יחזיר נשמתו לבוראו, את קריאת ההתפעמות “טוב למות בעד ארצנו”. לא היה ולא נברא. טרומפלדור לא אמר זאת מעולם. זהו מיתוס – טוען ידידנו המלומד – ואני שונא מיתוסים. היום יודע כבר כל פרח־חוקרים: טרומפלדור מת וקללה רוסית על שפתיו. אמנם, גם זאת לא שמע מפיו בוודאות שום עד־ראייה, אבל זוהי האמת הקרובה ביותר להסתברות המדעית. לא “בעד ארצנו” ולא שום “בטיח”, רק התייחסות רוסית אל אמא, זכר חסדיה לברכה.

האמת היא שאיננו יודעים עד היום מי שמע שטרומפלדור אמנם הפטיר את הקריאה הפטריוטית “טוב למות וכו'.” אבל כל חוקר בן־פקועה יש לו עדים ששמעו בפירוש – במו אוזניהם – שטרומפלדור לא אמר זאת. איך אמר אותו בחור־ישיבה שביקש להעיד על אדם שאיננו שומר־מצוות: ראיתי בפירוש שהוא לא הניח תפלין. ראה בעליל: לא הניח.

★

ספק אם ניאמן אם נוסיף ונספר כי אותו חבר עצמו – ושמא חברו של החבר, אף הוא מאיזור האקדמיה – הנחית עלינו פעם שאלה־קביעה מוחצת: “אתה הרי נחשב לאחד הבקיאים בקורות תנועת העבודה (דבר שלא היה ולא נברא והוא דווקא אחד מעקבי־אכילס של השכלתו הפרולטרית), ובכן: האם ידעת שיוסף אהרונוביץ, איש הרוח, בכור העורכים של עתונות הפועלים בעברית, היה מחזיק דרך־קבע אקדח במגירת שולחנו?”

ניסינו להתאושש מן המבוכה שהטילה בנו בורותנו ומתוך רצון לפצות עצמנו בבקיאות מופלגת באיזור אחר של אותו עתון, אמרנו – ספק בהערצה לעושר־הידיעה של ידידנו, ספק בתמיהה: רצונך לומר שעד כדי כך הגיעה המחלוקת בינו לבין יוסף ויתקין בענין העבודה השכירה או ההתיישבות העצמית (“כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה” נוסח ויתקין. או “כיבוש העבודה וכיבוש הקרקע”. נוסח אהרונוביץ) עד שראה צורך להיות מצוייד בנשק חם נגד יריבו?" “מפני ויתקין או מפני שודדי־בנק (יוסף אהרונוביץ היה כידוע מנהלו הראשון של בנק הפועלים – י.) – השיב ידידנו בלי ניד־עפעף של מבוכה –עובדה: יוסף אהרונוביץ, איש המוסר הצרוף. החזיק במגרתו אקדח – קרוב לוודאי: טעון”.

“ולמה שאלתי דווקא אותך בעניין זה? – המשיך ידידנו כמעיין המתגבר – כדי לפזר אחת ולתמיד את המיתוסים שדורך, או בני הדור שקדמו לך, מבקשים לשתול בדורנו”.

★

אלו הן רק שתי דוגמאות משעשעות שבחרנו, אך האמת היא כי ניתוץ המיתוסים היה לקצת חוקרים בני־זמננו מעין “מטלה” (וגם זה, כידוע, ניב שחידשה לשון המחקר של ימינו וכבר אין שום שיח אינטליגנטי בימינו יכול בלעדיו) קדושה, שציוותה עליהם ההשגחה המדעית. וכבר ידוע לנו עתה, בזכות מימצאיהם של חוקרים המכובדים עלינו מאד, כי בעצם, כל צמרת העלייה השניה, למשל, לא היתה אלא קבוצה של קרייריסטים רחמנא ליצלן, ורק מאווייו הפרימיטיביים של האדם לברוא לעצמו אלילים ודמויות נערצות העטתה עליהם הילה של מיתוס חברתי ואנושי. המדע – שכל־כולו ראציו ושכל־צרוף – אינו יכול. כידוע, לחיות עם עבודת־אלילים.

מה הם המיתוסים החדשים שבורא לו בימינו דור־המנתצים – זוהי כמובן. שאלה אחרת לגמרי. האמת לאמיתה היא כי לא על עקרון המיתוס יצא הערעור אלא על מהותו ולרוב – על מיהוּתו. שהרי בחלל המיתי של ימינו נכנסים יפה אלביס פרסלי, בוי ג’ונס ודומיהם. ובעצם הימים האלה נתונה, כמדומה, בתהליך של היבראות־אלילית איזו מאדונה זימרתית חדשה מניו־יורק – ושום צעיר או צעירה, אפילו ממעמקי האקדמיה – לא יהססו כלל לתלוש שערם או להתעלף באופן אי־רציונלי לגמרי מול הכוח המיתי של האליל החדש. כלומר, הבעייה איננה: מיתוס או לא מיתוס, הבעייה היא: מהו המיתוס שאני בוחר בו.

את ניתוץ המיתוס של המתים נטלו עליהם המלומדים. את מניעת היווצרותם המסוכנת של מיתוסים חיים נטלו עליהם בעיקר עמיתינו מחזיקי־העט. וכיוון שכל שם־טוב, שם שאינו מוכתם עדיין, שם שעדיין לא טבל בזוהמת התככים העסקניים, עשוי בפוטנציה, אם יינתן לו להתקיים באין מפריע, לעטות הילה ולהתגלגל ר"ל, לדרגת מיתרס־כלשהו – אסור שיסתובב בארץ אדם, כל שכן: אדם בכהונה נעלה, עם שם שעדיין לא ננגס או לא הולעג כראוי.

★

חמש שנים ישב יצחק נבון על כס הנשיאות בישראל. כל ימי כהונתו היו מופת לענווה, למעורבות אמיתית בעמו, לתרבות־הליכות ולמידות אנושיות שנמזגו בהן מיטב אצילותה ומסורתה של יהדות ספרד עם תרבות האדם היהודי בן־ימינו. אתה נפעם, לפעמים, להיווכח כמה הוא נטוע עד היום בלב העם לאהבה אותו.

מי שמבקש גילויים של תעוזה ועצמיות גם בתוך הסייגים שמעמידה הנשיאות יברור לו מעשה־מופת אחד החקוק עדיין בזכרון כולנו: מתוך מסכת־שירות זו, שמטבע הדברים והכהונה היא מזמנת אדם אל מיגוון ההתרחשויות – המשמחות והנוגות – של החברה הישראלית, מזדקרת הודעתו האמיצה, והנדירה מאד באופייה בחיים הציבוריים, כי אם לא ייחקרו נסיבות מעורבותנו – או אי־מעורבותנו – בתנאים שגרמו לטבח סברה ושתילה, יניח כתרו. לא שמענו הרבה הודעות אמיצות וחד־משמעיות כאלו מראשי־ציבור בישראל, זולת, כמובן, מבונה העם ותקומתו בימינו שהיה, גם מבחינה זאת, יחיד לסגולה. (למען האמת המתהווה לנגד עינינו, יש לומר בהערכה, כי גם היושב היום בכס הנשיאות, אציל־העם לבית ההרצוגים, מפגין בעקיבות מידה של עצמיות ותעוזה הרוויות תוקף מוסרי מרשים ומחנך).

ואולם רק פשט יצחק נבון – מרצונו שלו – את גלימת הנשיאות ונכנס אל מפּחת האש והפיח של חיי ישראל המלוהטים, כמו השילו כל העטים את קליפת־הנימוסין. כל החיצים נשלפו מן האשפות – והרצועה הותרה. וכך יכולה כתבת של “דבר השבוע” (29.8.85) לסיים רשימתה בהתייחסות אל שר החינוך, הוא נשיא ישראל לשעבר, לאמור: “אף שהוא כבר ילד גדול. עולה בשנה הבאה לכיתה הבאה, הוא מעדיף לשבת על הגדר של בית־הספר”. שפתיים תישק.

אל נא תהא כאן טעות: לא הדרנו מעולם – ולעולם לא נהדר – שוע ממלכתי בריבו, והעובדה שעניין לנו בנשיא־לשעבר אינה מפחיתה כהוא־זה חובת העט לבקר – מטובתה של חברה – מעשיו כשר בממשלה, אם אמנם ראויים הם לבקורת. נשוב, איפוא, בהמשך הדברים, בתמצית, אל גוף ענייני החינוך. ענייננו בפרק זה ב“תרבות־הכסאח” של הכתיבה העתונאית בימינו.

★

בספר־השנה של העתונאים לפני שנים אחדות כתב שמואל שניצר במסה תמציתית ומבריקה – ומבחינת הנושא, כמדומה, ראשונה בסוגה – על קווי־האופי של העתונאות הישראלית החדשה. אין תחת ידינו ברגע זה הטקסט המלא של המאמר, אך אם אין הזכרון מטענו נקודת־ההדגשה בו היתה נטייתה של העתונאות המתכנה חדשה אל פינות השוליים והרכיל של החברה, ומשיכתה לנבור ולחזור ולנבור בהן, בלי הפוגה.

אילו ביקשנו להוסיף על דבריו היינו אומרים כי הקו המאפיין עתונאות זו הוא היוהרה, בחינת “אני ועטי ואפסנו עוד”. הרושם הוא כי הדבר הראשון שפרחי־העתונות לומדים בתורת העתונאות המודרנית הוא לא תחביר עברי אלמנטרי אלא את התיבה “כסאח” – ויתכן שהם־הם שהמציאו בכלל את השימוש בתיבה זאת לצרכים עתונאיים־ספרותיים. פעמים אתה נדהם למראה הבטחון היהיר הזה, הבקיאות המדומה והשחצנית הזאת בכל נושא ונושא. והעזות להשיא עצות בתקיפות, ביוהרה של עליונות התבונה ועליונות התושיות הנמצאות להם תמיד באמתחת. וכך מתקוממת בזעף פרח־העתונאות באותו גליון של “דבר השבוע” נגד הסגנון “אני מבקש”, “אני מסתייג”, או “אמליץ לפני רבין שלא לסגור” או “אעיר לשר פרץ” – ושאר ביטויים מנומסים של שר החינוך והתרבות “המגלה סטוק (!) שהפסיביות שלו מרשימה” – כלשונה. אילו הדבר בידה, למשל, היתה, כמובן, “מכריעה”, “חותכת”, – בקיצור: “מכסאחת”. דרך גבר!

★

אולי אין זה מיותר להוסיף בהקשר־דברים זה: שום שר חינוך בישראל לא נתנסה במגע עם ברזל אנושי מלובן כמו השר המתנסה בימים אלה ממש, בכורח המצוקה, בפיטורי כחמשת אלפים מורים. עניין פעוט: לעקור ממערכת מיוצבה, שבה, מטבע הדברים שלוחות־החינוך אחוזות ודבוקות זו בזו, אלפים מנושאי המערכת על שכמם, כ־10% מכל כוח־האדם בהוראה, ולהטילם אל הבוהו התעסוקתי של ישראל בימינו.

איזה חוצף הוא לומר לו בעצם יסורי העשייה הנחרצה והכאובה הזו: “מהסס”, “מתקשה להכריע”, “יושב על גדר” (ביטוי חינני של זמרי־קסטות). או אולי אפשר לבצע מהלך דרמתי כזה במשיכת־עט פהקנית של עתונאי משועמם?

כי בהערות אלו. שהן תערובת של רישעות קרתנית וסיכלות. מבקשים הכותבים לא רק להיטיב דרכו הנראית להם מהוססה של שר, אלא גם לחנך את כולנו ל“דיבור של גברים” ל“מלים כדורבנות”. כאילו כושר־עשייה ויעילות סותרים דרכי־נועם: כאילו חוסר דרך־ארץ אלמנטרי הוא תאומו של אומץ־הלב וכאילו אין האמת יכולה להלך אלא על קביים של גסות־הרוח.

עד כאן בסוגיית דרך־ארץ, שקדמה, כידוע, לתורה. מכאן ואילך הערות אחדות בשולי סוגיית ה“תורה”, היינו: מעשה־החינוך עצמו.

★

ענייני החינוך אינם זרים לנו. בתוך הפלכים שבהם נארגים חייה של ישראל, זוהי, כמדומה, פקעת־החוטים הסבוכה ביותר. בכהנו לפני שלושים וארבע שנים כשר החינוך והתרבות השני של מדינת ישראל הפטיר דוד רמז ז"ל באנחה כבדה: שני תיקים בממשלת ישראל נוגעים בחייו של כל אזרח – האוצר והחינוך. כל תיק אחר עניינו בחלק מסויים באוכלוסיה – על פי הגיל, על פי הרובד הכלכלי או על פי חתך אחר, – החינוך, כמו האוצר, נוגע בכולם. ידו בכל – ויד כל בו. לטוב או למוטב.

לבד מזה, איפיון אחר של החינוך הוא שאין בו קיצורי־דרך, אין הוא סובל גישה פשטנית רדודה, אינו מראה פירות מהיום למחר ואינו נתון לאקטים חד־פעמיים בוטים של חיתוך והכרעה. החינוך הוא תהליך, פעמים מייגע באיטיותו – אבל תהליך. מתבקשים בו, לא פחות מבתחומים אחרים של חיינו, דינמיקה של מעקב, סיגול ופיתוח אבל דינמיקה מבוקרת. נמרצה אך בעת ובעונה אחת – מהוססה. צעדים שתכליתם ברורה ונחרצה אבל הילוכם זהיר ומתון ללא שמץ של בהילות. זה ייחודו של חינוך.

תכונות אלו, הטבועות במהותו של החינוך הן האנטיפוד הגמור של תכונות החברה הישראלית בימינו: חברה בהולה, קיצרת־רוח, יודעת צבעים של שחור ולבן, אך אינה מתאמצת כלל להבחין בשלל הגוונים שביניהם. רוצה את כל המשיחים – משיחי האמת ומשיחי היפוכה – עכשיו, היום, מיד, בכל תחום. גם – בתחום החינוך.

★

מכאן הבהילות והפשטנות והלחץ חסר־הסבלנות הזה לפתור עכשיו ומיד את בעיית מכירת החזיר, ומיהו יהודי, והאתיופים, ונישואים אזרחיים, ודימוקרטיה־למהדרין, והקניון ברמת־גן. וקשרים בין ילדים ונוער יהודים וערבים – הכל במעורבב ובעת ובעונה אחת. ומי ימנה מספר למוקדי־החברה בימינו, וזה לבד מצרכים דוחקים של־ממש כמו חינוך טכנולוגי מתקדם, חינוך מעמיק לדימוקרטיה וחלוציות – כן, עדיין חלוציות. – בקיצור: מכלול מסחרר של עיקרים ותפלים שאפילו מדינה ותיקה ויושבת־בטח קשה לה לעמוד בו בו־זמנית.

ואת כל הסבכים האלה. שחלק מהם אחוז בשרשי דורות, מבקשים כותבי מדור החטיפים בעתונות לפתור בצוויחה דימוקרטית אחת או בהפגנה סוערה אחת של יראי־לא־שמים.

★

לאושרה של מדינת ישראל לא היה לה מימי קומה ועד ימינו שר־חינוך קצר־רוח. לא היו לה אצנים בראש החינוך. איש מכל שרי החינוך שהיכרנו לא ראה במלאכת־החינוך תחרות בריצה למאה מ'. רק התמודדות בהליכה יגעה למרחקים ארוכים. חינוך אמתי היה בעיניהם סדן של מפחה ולא גדם־עץ של מקולין – הוא אטליז. בסדן המקולין – שולט הגרזן. במפחה שולטים המפוח והפטיש. שר החינוך הנוכחי ומנהלו הכללי של המשרד – איש חינוך מעולה, איש נועם הניהול ויעילותו הקפדנית, שורש וגזע בתרבות ישראל ובמורשתה – מקיימים בעקיבות ראוייה להוקרה תפיסה זאת, שהיא גלעינו של כל חינוך אמתי.

ולא נהסס להביא דוגמה, דווקא משום שהיא כמכוות־אש בחיינו הממלכתיים בשעה זו. יהרגונו נא הרוג ולא נירתע לומר כי גם ענין המיפגשים – הלימודיים, החינוכיים והחברתיים – בין נוער יהודי וערבי, מיפגשים שאין ערוך להם מבחינה אנושית אלמנטרית ומבחינת האזרחות הבריאה והמתוקנה – גם מיפגשים אלה הם סוגייה, כן סוגייה חברתית וחינוכית, לא סיסמה לכרזות, לא מגביר־קול לציווחה, רק סוגייה הראוייה לטיפול שקול וזהיר בתנאי הריבוד המורכב של האוכלוסיה היהודית, וגם הלא יהודית בארצנו.

מעטות הדוגמאות של שיקול־דעת מאופק, אחראי, נאמן בלי־סייג לעקרונות דימוקרטיים, אך לא נכנע לצווחת ה“עליהום הדימוקרטי” – בהליכותיו של שר החינוך בעניין זה דווקא, כבכמה עניינים אחרים מסוגו. והשקפותיו המתקדמות בענין יחסי יהודים־ערבים אינן צריכות ראייה או הסמכה מאיש. זוהי אותה אחריות שאיננה גוזרת בדברים על פי קליפתם ומראית־עינם אלא על פי בחינתם היסודית מצד אמת ההישג החינוכי, הטבועה בהליכה לכיוון זה או אחר.

אנשי “שיטת האיטליז” יראו בכך הססנות, מורך לב, אך אלה לא עמדו כנראה מעולם במיבחן לשונות האש והפיח שבו עומדים נפחי החינוך האמתיים.

★

נזדמן לנו להיות בקירבת המפחה של החינוך בתקופה שאופי המצוקה שלה היה הפוך מאופי המצוקה של החינוך בימינו: היתה זו תקופת העליה ההמונית של ראשית שנות החמישים, שסימנה היה: “עודף” ילדים ומחסור חמור במורים. “ברכת המצוקה” – קראו לכך בתוך סדנאות החינוך, ואכן, מה יכול להיות מבורך יותר מזרם של מאות אלפי ילדים יהודים המגיעים לארץ וצריכים לגננות, למורים, למיבנים, למיתקנים? אלא שאופייה של מצוקת החינוך בימינו הוא הפוך: מחסור בילדים ועודף מורים.

בצד הטרגדיה האנושית, האינדיבידואלית כפשוטה הכרוכה בפיטורי אלפי מורות ומורים – שאת הכשרתם, יש לזכור, המריצה המדינה עצמה – מסתתרת המשמעות הלאומית הטרגית שבמצב הנוכחי, מסתתרת המעצבה הגדולה שבקיום הלאומי של ישראל בימינו: אין עליה. אין ילדים מיתוספים. בשום מקום לא נשתקפה כל כך הטראגיות שבקפאון הישוב היהודי בישראל בשמונה השנים האחרונות כמו בחוסר־עליה של ילדים, באי־הצורך במורים נוספים. אין תגבורת ילדים ואין החינוך קרוא לספק אלא את הריבוי הטבעי הדל של ישוב קופא, המבקש בכל עניין להתמלא מחולייתו. וגם בו הוא מקצץ מפני טעמים כלכליים.

ואולם הרובד הלאומי הסמוי והמחריד שבצורך לפטר מורים ובצמצום הסמינרים וההכשרה להוראה הוא גם רובד קפאון העליה וקפאון התפתחותה הלאומית־הציונית של ישראל. חוסר הכסף, חמור כאשר יהיה, אינו מגיע כלל לחומרת החוסר בילדים: חומרתה של ישראל ללא עליה, מכאובה האמתי של ארץ ישראל קופאת.

6 בספטמבר 1986

---

בֵּין כּוֹכָבִים ועָפָר

מאת

ישעיהו אברך

המערכה היא על החינוך גופו

זה איננו ריב משרדים. זו איננה מחלוקת מינהלית בין שרים. המשמעות האמתית של ההתנצחות – הציבורית והלבלרית – הפוקדת אותנו מזמן־לזמן כמו רצידיב דלקתי של חולי כרוני, היא: מערכה על החינוך גופו. ובהיות זו המשמעות החבוייה בכל ההתנצחות הזאת – אין זה כלל עניין רק בין שר החינוך, העומד יחידי במערכה זו, ובין שר האוצר. זה עניינה של הנהגת־ישראל כולה.

במתכוון אמרנו הנהגת ישראל ולא אמרנו ממשלת ישראל, כי אם יש תחום שבו אין ממשלת ישראל – הממשלה כגוף מנהיגותי כולל – מראה סימן של הנהגה אמתית, שום ראיה חודרנית ומעמיקה למרחוק, שום תעוזה לנסות – כְּחובתה – להכניע גם מצוקות כספיות כדי לקיים עיקר שהוא, ללא שום מליצה, בנפש העם הזה – התחום הזה הוא החינוך.

בין כַּלְכָּל לקברניט

בוויכוח המתגלע כפעם בפעם, כמו בחוקיות מחזורית, בין ראשי החינוך בישראל – הרואים פני החינוך לאמיתם – לבין ראשי האוצר, ממלאת עד כה ממשלת ישראל כולה תפקיד של וַסָּת חשבוני, ולכל המרובה: תפקיד של כַּלְכָּל, אך בשום־פנים לא משהו הדומה לתפקיד של הנהגה. שהרי ככלות הכל, ממשלה איננה רק הַכַּלְכָּל של הספינה הלאומית – היא קברניטהּ.

ומוקד העניין איננו בשום פנים בוויכוח הקונקרטי על הַסְפָרוֹת. רק הֶרגֵלֵינו – או יצָרֵינו המשרישים הֶרגלים אלה ומעמיקים אותם – לִבְסוס באיזור הקרתני והאישי של מחלוקות צבוריות בהתעוררן, מוליכים גם את הדיון הזה אל הסימטה הצרה של האשמות חשבונאים זה את זה. המאבק בענייני חינוך הוא מאבק על דרך ראשָה בנתיבות־חייו של העם, על פניה הרוחניים של מדינת היהודים, על מקומו של החינוך בסולם הדאגה לקיום ישראל ולעתידה ובסולם סגולות־האיכות שהן תנאי להתקיימות זו.

בהתייחסותה של ממשלת ישראל, בהנהגת עם, לעניין החינוך אין, לדאבוננו, סימן לתפיסה כזו.

בשרשי החינוך ובצמרתו

כי אילו נתנה ממשלת ישראל סימנים כאלה – מה עוד צריך להתרחש בחברה הישראלית – כדי להחרידָהּ? שהרי בלי שום גוזמה ניתן לומר כי האש אוחזת עתה בחינוך בשני קצותיו: בשרשיו ובצמרתו גם יחד.

רמת הידיעה וההשכלה לכל אורך מסלולי הלימוד נתונה – לדעת טובי המחנכים בכל הרמות האלו – בתהליך שיטתי של שקיעה. “המוצר” המגיע מבית־הספר היסודי מתקשה לעבור את מפתן התיכון, והמוצר המגיע מן התיכון עומד ברובו, בוֹהֶה וחסר־אונים, מבחינת אוצר ידיעותיו, לקראת שלב החינוך הגבוה. ממילא גם המוצר המופק באוניברסיטאות – כפי שמעידים ראשי האוניברסיטה עצמם – נתון בתהליך פרוגרסיבי של שקיעה. ונאמנה עלינו עדותו של פרופ' מאני, נשיא אוניברסיטת תל־אביב, המוכר כמתון ומאופק בהתבטאותו, כי “בסופו של דבר רמת ההשכלה הגבוהה כיום תכתיב רמת הבטחון, הרפואה והתעשייה – ומה לא? – בשנים הבאות”.

ואכן. ראשי צבא ההגנה לישראל, צבא שכוחו וייחודו באיכותו, אינם מעלימים עוד את העובדה כי רמת ההשכלה הממוצעת של הצעיר המגיע היום לשורות הצבא, אינה מסייעת לו להתמודד עם המורכבות והסביכות לא רק של הטכנולוגיות החדישות בתחום הנשק, אלא גם של התכנון המחשבתי, המורכב והמתוחכם, של מהלכי מגן ומלחמה בימינו. והרי גם המוטיבציה הלאומית והמוסרית של הלוחם הישראלי אינה מנותקת כליל מהכשרתו החינוכית והלימודית – בכלל זה תולדות עמו, יסורי תולדותיו ומורשתו – לפני בואו לצבא.

פרצוף של אנדרוגינוס רוחני

ובצד כל אלה – הכרוניקה הצפופה על העבריינות הפלילית בשכבות־נוער שלמות, על רבבות נערים ונערות שהם מחוץ למסגרת עבודה ולימוד; על שלוחות של עבריינות ישראלית אלימה – בעיקר: בגיל הנעורים והעמידה – בכל כנפות תבל, מסאן־פאולו בברזיל עד פרנקפורט־שעל־המַין, ועל נציגיהן של שלוחות העבריינות האלו הממלאים במאותיהם בתי־הכלא מקאטמנדו עד קופנהאגן.

ומעל לכל אלה הולך ומתעצב בהווייתה של ישראל פרצוף האנדרוגינוס הרוחני – פרצוף פָּחוּס מבחינה יהודית ואוניברסלית – הנעשה שכיח יותר ויותר בדור הישראלי הצעיר (אולי דוגמה לטמטום המתפשט הזה אפשר למצוא בקטע־כרוניקה, המספר על חתונה מפוארה בישראל, שבה, לאחר טקס החופה והקידושין, מציג החתן לפני הקרואים מחצית־שעה של תרגילי־קאראטֶה – – ).

האם, באמת, אין לכל הגילויים האלה – שכמותם המבהילה מצטרפת לאיכותם ההרסנית – שום קשר, שום שייכות, לא רק למהות החינוך שאנו נותנים לבנינו, אלא גם להיקפו, לשעות הלימוד בכתלי בית־הספר ולמידת האנרגיה הרוחנית והחמרית שאנו מואילים להקצות לחינוך זה?

האם יכולה מנהיגותו של עם לראות – כמאמר המשורר – כל מצוקותיה הנוראות של מולדתו בתחום הרוחני רק “בנֶקֶב הגרוש”?

ומתוך מציאות חברתית מעוגֶמֶת זו מדברת הלבלרות הפיננסית – וממשלת ישראל, כגוף, מחרה־מחזיקה אחריה – על קיצוץ עוד מאה וששים אלף (!) שעות הוראה, בנוסף לארבעת אלפים מורים שפוטרו אשתקד, כמו היתה זו פעולת־חיסור טכנית של סְפָרוֹת ולא נגיסה חמורה במהות, נגיסה שאיננה הֲפיכָה עוד.

שהרי אם הֶחְסַרְתָּ שנת־חינוך אחת – החסרת אותה לעולמים, ואם אתה תולש מבשר־החינוך קרעים־קרעים במשך שנים, אתה יוצר צלקת של בערות בפניו של דור שלם. צלקת שאין למחותה עוד. ולא יהיה תחום בחייה של ישראל שחותמה של צלקת זו לא יורגש בו.

“זה מה שאין”

התשובה השיגרתית לכל אלה היא, כמובן: המדינה ענייה עד־דכּא. וכמאמר העם: “זה מה שיש” או נכון יותר: “זה מה שאין”. ומטבע הדברים, אין העוני והרווחה יכולים לדור בכפיפה אחת.

אלא שעל רקע תשובה זו מרצדות לנגד עיניך מתוך הכרוניקה היומית סְפָרוֹת אחוזות־עווית הנראות כמו שדים קטנים המסוגלים לבַלֵעַ את דעתך. והן ממחישות, כמו סרט־אַנימַציה, את השכנות השלוָה והשַאֲנֶנֶת של הוללות ומחסור.

שמונה מאות מיליון דולר – אומרת הכרוניקה של השבוע – הוציאו אזרחי ישראל בעשרת החודשים שעד סוף אוקטובר למוצרי צריכה: למכוניות, למיקרוגַל, לוידאו, למחשבי־בית ולאבזרי־עוני אחרים; כ־600 מליון דולר נוספים הוציאו אזרחיה האביונים של מדינה זאת למסעות בחוץ לארץ; כמה מיליונים נוספים הוציאו הורים יהודים אוהבי־ילדיהם בסמוך ליום־הכיפורים – ואפילו בערב יום־הכיפורים – על רכישת אופניים ומכשירי וידיאו לילדים כדי שלא יהיו משועממים יתר על המידה ביום הצום והתפילה שהוא, כידוע, יום־דין ליהודים מיושנים (את האפשרות להביא את הילדים לבית־הכנסת אין הורים אלה מעלים כלל על דעתם שהרי הם עצמם פִּרְיוֹ של אותו חינוך נָכֶה, שעתה הוא מוענק לילדיהם).

“זו מדינה שפוייה, זו?”

ובתוך הכרוניקה המגוּוָנה הזו משתזרת הידיעה על חשד לגניבה משותפת של 60–70 מיליון דולר בידי שוֹעֵי מינהל. ציבורי ופרטי, – והכל יודעים שאין זה אלא אפס קצהו של קרחון העבריינות הפיננסית הגדולה המבעבעת מתחת לפני המשק.

ומול כל אלה ניטש, ללא בושה, קרב בלתי־מתפשר על קיצוץ נוסף, חמור, בשעות חינוך והוראה, שכל שיעורו יגיע ל־30–40 מיליון דולר, ואת המשא הנורא הזה אין העם האביון הזה יכול בשום פנים להרים!

איך אומר שכננו התמהוני: זו מדינה שפוייה, זו?

רק חשבונאים – בנפשם ועל פי מקצועם – יאמרו שכל מספר משפע המספרים האלה הוא לַוְיָן הנע במסלולו שלו ואין שום קשר בין כל המספרים – לא קשר של הגיון ולא קשר של פרדוכס. ואולם הנהגת־מדינה הנקשרת גם היא לנוסחה זו ואינה מוצאת דרך – לקשר בין המספרים הסותרים של מחסור לאומי מזה ושפע מסואב של יחידים מזה; הנהגה של יומרה חברתית שאינה משכילה ליצור צנור־יניקה חוקי ושיטתי מן השפע הפרטי אל המחסור הלאומי – הנהגה כזו ספק אם היא ראוייה להחזיק בהגה המדינה אפילו יום אחד.

הכלימה הסוטרת על לחי

הכלימה בשדה החברה והחינוך היא מכל בחינה סטירה מכופלת על פניה של תנועת העבודה.

סטירה – על שלא קם בה עד כה העוז לחולל תמורה במצב הפרדוכסלי והמביש הזה שבו, מצד אחד, מדינה מתפלשת בעוניָה, מקצצת, מחמת עוני, בחינוך ילדיה ובבטחון חייה ומצד שני, שכבות עבות ומתעבות באוכלוסיה טובעות בעושר גואה.

הסטירה החמורה לא פחות באה לה מאיזור החינוך, אם עיקר־הדברים המעסיק וטורד את עסקניה בתחום החינוך הוא מי יהיה ומי לא יהיה סגן שר־החינוך; אם משקל הכוחות האישיים והסקטורליים בלשכה או במחוז הוא־הוא מוקד עניינה; אם פני החינוך עצמם, שקיעתו, צמצומם המכני של משאביו – אם אלה אינם בראש מעייניה, מה יתרון לה מבחינה חברתית על פני כל גוף פוליטי אחר המתמודד על השלטון?

תוכנית־חירום ממלכתית לחינוך

אך האמת היא כי הדבר הנחוץ עתה בחינוך איננו הטלאָה חטופה של כמה קרעים, חמריים בעיקרם, המתגלים בו כל יום שני וחמישי. לחינוך נחוצה תוכנית חירום ממלכתית, תוכנית כוללת מגן הילדים עד האוניברסיטה – ועד בכלל, כמובן – המתוחה לפחות על פני שנים אחדות והנתמכת בנדיבות, בלבב־שלם, בהבנה עמוקה של טעם הדברים המונחים על הכף – מצד הנהגת המדינה כולה. תוכנית שתוציא את שר החינוך, ונאמני־החינוך המסייעים בידו עתה ובעבר, מבדידותם במערכה הלאומית הזאת. תכנית־חומש, לערך, של קיום סדיר ופיתוח לגני הילדים, ובתי־הספר לסוגיהם ולאוניברסיטאות, שתקים מחסום לפני הבערות המעמיקה אחיזתה במדינת היהודים.

הדבר מחייב טלטלה גמורה. כי אם בשל צו האחדות הפוליטית בשלטון איננו מסוגלים לעשות מעשה חברתי מהפכני בעל משמעות מוסרית קטיגורית – תהיה כל אחדות־הרמייה הזאת כפרת כל ילד יהודי שבנימוק של עוני המדינה מחסירים ממנו ולו גם שעה אחת של לימוד תורה או של הקניית דרך־ארץ.

“על קרקע העם ובתחתיות נשמתו”

אנו מאמינים עדיין בתום־לב כי ביסודו של דבר לא עורער בעם הריבון מעמדם של כמה ערכים שנתקדשו בשנות־גולה, ומתן חינוך מקיף ושלם לילדים, אף בתנאי מצוק ומחסור בפת־לחם, היה אחד מערכים אלה.

הלב מסרב להאמין כי ההתבהמות החמרית של רבים מיושבי הארץ הזו הגיעה לידי כך שהורים יהודים במדינתם יעדיפו ילד אנדרוגיני מבחינה רוחנית אך מצוייד בוידאו ובמחשבי־כיס על פני בן־תורה חכם־לב שאין בידו אביזרים משוכללים אלה. הלב מסרב להאמין בכך משום שהדבר סותר כל מסורת עברו של העם.

אנו מאמינים ללא־תקנה כי – כמאמר המשורר – “על קרקע העם בתחתיות נשמתו עוד תִגַהּ ותנוצץ שכינתו”. נחוצה רק הנהגה שתאמין בכך ותעשה, בדרך של מנהיגות־עם אמתית, כל אשר ביכולתה כדי ללַבּוֹת ניצוצות אלה ולא כדי לעזור לכַבוֹתם.

אם אומה זאת תהיה משולה לעפר או לכוכבים אין הדבר תלוי אלא בשאר־הרוח של מנהיגותה. לדאבוננו, אם לשפוט לפי אופק־הראייה של הממשלה, כחטיבה, בתחום החינוך – אוּמָה זאת עלולה לרחף אי־שם בחלל המוּרָם מעט מעפר אך רחוק מאד־מאד מן הכוכבים.

12 בנובמבר 1986

---

עלבונה של מדינת היהודים

מאת

ישעיהו אברך

מה שמעוללת ממשלת ישראל לחינוך איננו לא טעות, לא מעִידָה – רק חרפה. חרפה להנהגת העם ובזיון למדינה של יהודים. בזיון לעם שחינוך ילדיו היה בָבַת־עינו אף בימי הגדולה במצוקותיו. מעולם לא גרעו יהודים מחינוך בניהם. מי שלא היתה הפרוטה מצויה בכיסו נתן כּלי־מַשׂכּית שלו בעבוט; מי שלא היו לו עֲדַיים – החסיר מפת־לחמו אבל לא גרע תורה מילדיו. לא היה זכר לתנועת־ההשכלה; לא היתה נובטת תנועה חלוצית, שחוללה את פלא הפרחת השממה ובנין המדינה; לא היה זכר למנהיגות רוחנית ואידאית אילולא מסירות־נפשם של הורים, קשי־יום ומרודי־חיים, לגדל את בניהם בבתי־לימוד בכפרים, בעיירות חלכאיות ובכרכים – לתורה, לאמונה לערכי אדם וחברה.

הטיפול המגושם של ממשלת ישראל – בממשלה – בחינוך; הנוסח שבו מדברים על החינוך גם אנשי ממשלה גם פקידים של אוצר המדינה – וזה בנוסח הידוע: “גדולים רוקקים וקטנים לוקקים” – הם עלבון לעם היהודים ולמסורתם ובזיון גדול ממנו להנהגתם.

★

בזיון להנהגתם – כי מעטים התחומים שבהם מגַלָה הנהגת־העם הנוכחית סטייה קיצונית – אם לא זלזול – במסורת שהנחילו לה ראשוני קברניטיה של המדינה כמו בתחום החינוך.

בזכרון האישי של כותב־הטורים חקוק היום הראשון שבו נכנס לכהונתו שר החינוך והתרבות הראשון של מדינת ישראל המחודשת, באביב 1949. יום לאחר מינוּיוֹ חזר זלמן שזר מוויעוד עם ראש־הממשלה דאז דוד בן גוריון, כולו מולהָב ועיניו רושפות: "מה, אתה סבור, אמר לי בן־גוריון בשיחה ראשונה זו? ‘חוק חינוך חובה’ – אמר – ‘ומיד. בלי דחיות’. לא הספקתי להפטיר משפט אחד או שניים על משמעות המעמד המרַגש הזה של חנוכת “מיניסטריון לחינוך” אחרי אלפּיים שנה ובן־גוריון בשלו: “אתה חוזר ללשכתך, קורא לבקר (זה היה, כמדומה, שמו של היועץ המשפטי לענין חוק־החינוך) ומנסחים את החוק. אַל תחכּה. יהיו מהמורות: יש מפלגות, יש זרמים. יֵש מצוקות – אַל תחכה. קפלן (שר האוצר דאז) הבטיח לי כי לא יערום קשיים. אפילו אמר שיעזור לך”.

★

מה היו המצוקות בימים ההם – אין צורך, כמדומה, לפרט. מה היה אז מספר המכוניות הפרטיות בארץ, מה היה מספר החווילות המפוארות בכל פרברי־העושר, מה היה באותם הימים העומס האדיר של בנין צבא. קליטת עלייה, גיבוש כּלכּלה עצמית – כל הדברים האלה כתובים בקורות הימים. ואף על פי כן – בן־גוריון בשֶלוֹ: “אל תתמהמה. תוך חודש אני רוצה להביא לכנסת חוק חינוך חובה חינם לילדי ישראל”. אמר – והביא.

ובעצם המצוקה הנוראה של מדינה שלא היה בתרמילה אף לא דולָר אחד לרכישת נשק־מגן, להבטחת אמצעי־ייצור לפיתוח המשק, להאכיל פיות של רבבות עולים חדשים ולקליטתם: בעצם ימי קיצוב המזון – קיבלה על עצמה המדינה לתת חינוך חינם לילדיה. וכמאמר המשורר: “העם נשא את עצמו על שכם”.

היום, בישראל ההוללה הזו: בישראל של סקי ושל וידיאו ושל כבישים הנחנקים מרכב חדיש; בישראל ששווי הנכסים הפיננסיים בלבד של אזרחיה מגיע ל־51 מיליארד דולר (שווי שגדל בשנה האחרונה בלבד ב־8 מיליארד דולר); – בישראל זו אֵין ממשלתה יכולה למצוא 40 מיליון שקל – כמעט אמרנו: עלובים – כדי שלא לקצץ שוב־ושוב בחינוך – בעתיד העם; לא לפטר עוד אלפי מורים (לאחר שאלפים אחדים כבר פוטרו קודם לכן), לא לסגור בתי־ספר ולא לצמצם תכניות־לימוד. לקצץ 40 מיליון שקלים – ובנוסף לזה לכרסם ביסוד החברתי והמוסרי של חינוך חינם – שטָבעו ראשונים באחריותם לדמות האומה בעתיד – ולהטיל ארנונות והיטלים על ילדים המתדפקים על שערי בית־הספר, היטל על הילדים, כמובן. חלילה, לא על מכוניות.

ואֵין לִבָּה של מנהיגות זו נוקפה וכבַר־פלוגתא וכמשיב לזעקת המחנכים מעמידה ההנהגה את הפקיד הממונה על התקציבים, שדיבורו דיבור־לבלרים, ושמירה כלשהי על דרך־ארץ לפני הנושא עצמו – החינוך – ולפני העומסים בעולו לא היתה מזיקה גם לטעם הופעתו בציבור.

★

כבר אמרנו כי זו חרפה למדינה של יהודים ובזיון להנהגתם. אך מעל לכל זוהי כלימתה המבישה של תנועת העבודה. לא זו בלבד שהיא נותנת ידה באופן פעיל למהלך המבַזה כל מסורת מנהיגותה מאז הופיעה כתנועת־החלוץ של העם היהודי, אלא שאין אתה שומע מתוך שורותיה אפילו ציוץ־של־מחאה נגד התפנית החברתית הזאת הסותרת כל מהותה וכל מישנת־חייה.

התנועה עסוקה, כנראה, למעלה מראשה באיושים ואין להפריע לה.

★

היינו רוצים לחזק ידי המורים לא רק בעצם מאבקם אלא גם בסערת מאבקם נגד ההתנכּלות המתמשכת והמפורשה הזאת לחינוך.

מתחנו לא־אחת בקורת על מה שנראה לנו כחָפוּז – אם לא פזיז – בהשבתת בתי־הספר ובביטול־תורה תוך מאבק על תנאי שכר ועבודה. לא נסמוך ידינו גם הפעם על הצעד החריף שנקטו.

עם זאת, קשה להתעלם ממרי־שיחו של אחד מוותיקי המחנכים, הכּואב את כּאב ההידרדרות המסוכנה ברמת־החינוך בישראל ואת קפיצת־היד בהקצאת אמצעים לעצור הידרדרות זו, לאמור: “חכמינו אמרו כי אין מבטלים תינוקות של בית־רבן אפילו לבניין בית־המקדש. אבל איך אפשר לעמוד בחיבוק־ידיים כאשר – בפירוש – הורסים לנו נדבך־אחר־נדבך את משכּן־החינוך שהקימונו תוך דריכת כל שריר וכל עצב מאז ראשית תנועת התחייה הלאומית. אני יודע – אמר – השבתת הלימודים לצורך הצלת החינוך היא “מצווה הבאה בעבירה”, אבל זוהי תמצית המחאה והזעם שביכולתנו כמורים לבַטְאָהּ.”

קשה שלא להתרשם מריתחת־ליבו הכנה של אחד מוותיקי המחנכים – ואפילו שגגת־השביתה, שנקווה כי לא תחזור – תימחל לו ולחבריו. כך או כך – חטא שוויון־הנפש למראה התבערות העם וחטא ההתעלמות מעתידו העגום של החינוך נראה בעינינו חמור שבעתיים.

★

לא נהסס לחזור ולשאול היכן במחאה זו סופרי ישראל, העלית האקדמית שלה ובעיקר – אנשי האמנות, הבוהמה הקולנית והרגישה כל כך לכל עוול המקפח את הקידמה התרבותית של ישראל. היכן הם במחאה נמרצת נוכח הסכנה של פגיעה בשורשי החינוך והעמקת הבערות בנוער ובעם? ככלות הכל: מאין ישאבו בעתיד את קהל־הצופים למופעי תרבות ואמנות שלהם – אלא אם כן הם מתכוונים לקיים רמתם של מופעים אלה כרמת “החילוני האחרון” או מַחֲזֶבֶל דומה מסוגו.

אך אפשר אין דבר אופייני יותר לסולם העדיפויות של מדינת ישראל בימינו מן העובדה כי את זמן המסחר בבורסה מאריכים בשעות אחדות ביום ואילו את זמן הלימודים בבתי־הספר מקצרים בשיעור דומה. יאה, כנראה, למדינת היהודים של ימינו שהבורסה שלה תהיה פתוחה עד שעה 3 אחר־הצהריים ואילו הרבה בתי־ספר שלה ייסגרו ב־11 בבוקר.

תמצית ההוויה של ישראל בימינו.

20 בינואר 1987

---

שער שני: עוטי עור הפיל

מאת

ישעיהו אברך

שער שני: עוטי עור הפיל

מאת

ישעיהו אברך