שער ראשון: בין קידה לחשבון־נפש

מאת

ישעיהו אברך

---

סוד שיח עם אסיה

מאת

ישעיהו אברך

א.

לא נכחד; אנו ניגשים לקרוא ספרי־מסעות על המזרח הרחוק ברגש מסוייג כלשהו. ימים רבים היו ארצות אסיה ועמיהן כספר החתום בפנינו ואילו משהחילונו להציץ בעולם זר ומופלא זה, אין לך מבקר שנשתהה שם, מי הרבה ומי מעט, שלא יראה להעלות רשמיו בכתובים. אין זאת כי השוני והמוזרות באורח־חיים של יושבי אסיה הרחוקה כה עזים וכה כונפים את המבקר עד שאין לכלוא את רגשי ההשתאות והתמהון בלי לחלקם עם הרבים, אלא שלרוב נתפסת עינו של המסייר אל הגילויים החיצוניים האכסוטיים – וכבר אנו יודעים, ברב או במעט, תיאורי הפאגוֹדות, הפרוטומוֹת של בודהא, העניות המנוולת והגיישות, שהם, דרך־כלל, הציצים העיקריים בכתביהם של המציצים באסיה. ואולם המבט החושף שרשי־חיים, הוויית־אדם וארחות־חברה של עמים קדומי־תרבות אלה נעדר, אם מחמת קוצר־הראייה, שאיננו משיג אלא דברים שבקרבת העין, ואם מחמת קוצר־המשיג, שגם דברים הנתפסים בשדה־הראייה אינם מתפענחים לרואה ואינם מגלים לו נבכיהם של העולמות. ראייתו אינה בבחינת אתגר לאסוציאציות מחשבתיות וללימוד דבר־מתוך דבר, אלא היא מוגבלת בתוך עצמה ואין עימה מלבד הדברים הנראים ולא כלום. הכללה זו, ככל ההכללות, יש לה, כמובן, חריגים, וכבר יש לנו כמה ספרי מסעות שהם ראשית־הנסיון בספרות־המסע העברית הנוגעת לאסיה, להעלות רבדי־חיים עמוקים יותר ולצרפם להווייה אנושית שלמה ותוססת.

ב.

לא נתבע מדפי־יומן של שליחות דחופה ודוחקת, הכונפת שתים עשרה ארצות ומרחבי־ימים וצוררת אותם בשמונים ימי ראייה חטופים, אשר היינו תובעים מספר המסעות וההסתכלות של המשתהה להתבונן, אף כי עושר הסגנון ושפע הניבים, שהם כמבוע למחבר, ביחד עם כוח־ההיתוך האינטלקטואלי שלו משווים גם לרשמים חטופים כוח־המחשה ועושים אותנו שותפים לחווייותיו. הרושם הוא כי המחבר היה נתון למירוץ כובש־נשימה של מראות והתרשמויות מזה ושל מחוגי השעון מזה ופליאה שמצא שהות כלשהי לצקת רשמי־החטף שלו יציקת־סופרים. אלא שגם בדפים אלה צרורות תצפיות של עין בוחנה וטבועות כמה נקודות־ייחוד שנתהוו מעצם השליחות ומדרך מילוייה ועל אחדות מהן נשהה את עטנו.

ג.

הנקודה הראשונה היא עצם החידוש במגע הסברתי מקיף עם עמי אסיה וסיגול ניב ההסברה אל המנטליות המיוחדת של עמים אלה.

במשך שני דורות של ציונות מדינית היתה ההסברה שלה נטוייה בשני פלסים עיקריים: א. הסברה ליהודים, תוך מגמה לעשות נפשות לציונות – וביותר: לציונות המגשימה – בקרב היהודים; ב. הסברה ללא יהודים, ביחוד: לרַבֵי־מדינה ולקובעי־גורל אחרים בארצות אירופה ואמריקה הצפונית, כדי לכבוש אותם לתמיכה בשאיפות התחיה של העם היהודי. עם קום המדינה גמל בכל חריפותו הצורך בגילוי נתיבי־הסברה חדשים בשני המישורים גם יחד. ואולם הרושם הוא כי שינוי־ממשי, ובמידה מסויימת: גם נושא פירות, מסתמן לפי שעה רק באחד מהם – ולאו דווקא במישור היהודי.

המהפכה הגמורה שחלה באובייקט המוסבר של הציונות – מדינה עצמאית במקום תנועה החותרת לעצמאות – לא חולל תמורה קיצונית בדרכי ההסברה ליהודים. מטיפים ציוניים, המתַחֲרים זה את זה בכשרון להרעיד לֵב, מוסיפים לשוטט בפזורה היהודית בימינו ואין שיחם נבדל משיחו של מטיף ומוכיח מימי המדינה־בדרך. אולי ההבדל היחיד הוא בנושא. לפנים היו פורטים על נימי הקדרות והעגמה של חיי הגולה ופגעיהם היום פורטים על התווים החיצוניים של העצמאות היהודית ועל גינוניה של המלכות העברית המחודשה. ואולם היהודים שניב זה בלבד היה מדובבם מתמעטים והולכים. רוח הבקרנות הצינית של דור יהודי צעיר, משכיל מזה ומרוצה־מעצמו מזה, דוחה בחוסר־סבלנות בולט וללא שמץ של אורך־רוח שבנימוס כל הד מליצה. הניב האמוציונלי כמעט אבד עליו כלח ואת מקומו צריך לרשת ניב חדש שיביא לצעירי היהודים בגולה את ההלכה של ישראל החיה והנושמת. את המשנה החברתית והאנושית של תקומתנו, ואת המאור האידיאי שיש לאל־ידה של מדינה קטנה ומיוחדת זו לתת לנוער חסר־משען ומחפש דרך הן כיהודי הן כאדם.

ואולם זוהי משאלת־לב בלבד. כך צריכים היו להיראות פני הסברתנו אך הם אחרים לחלוטין. אנו מוסיפים לדבר אל צעירי יהודים בתפוצות כשם שדיברנו אל אבות־אבותיהם. אפשר זו אחת הסיבות שגם אם אנו מעלים כסף איננו מעלים מגשימים.

שונה ומעודדת יותר התמונה במישור ההסברה ללא־יהודים. דפי שרת הם מבחינה זו דפי עדות.

ד.

על הפרובלימטיקה הסבוכה שבשיחנו עם עמי אסיה – למותר להרחיב את הדיבור. שני מקורות שמהם שואֵב העולם האירופאי־קונטיננטלי והנוצרי בכלל – ידיעה על היהודים ובעיותיהם: התנ"ך והאנטישמיות, אינם ידועים לעולם האסיאני. אין לעמים אלה שמץ של “תודעה יהודית”. גם הסיפור על מיליונים שניספו לפי־חרב אינו מזעזע אותם, יען כי מיליונים ניספים שם לפי־רעב שנה־שנה ואין העם האסיאני, כביכול, חסר אותם. צבע עורנו אף הוא אין בו כדי לקרב. נהפוך הוא: הוא מעורר אסוציאציות של גזע מאד בלתי אהוד שאסיה נשתחררה זה לא כבר מאזיקיו. ניתוץ משפטים קדומים לגבי הגזע – מבחינה שונה לגמרי מזו שהיינו רגילים בה בעמים – ביחד עם הקניית השכלה בסיסית על הייחוד שבהווייתנו הלאומית, קודמים כאן לכל שיג־ושיח בבעיות אקטואליות. על אחת כמה וכמה – לכל נסיון של הידברות ושיכנוע בענינים העומדים על פרק־היום המדיני בינינו לבין עמים. לכן מפליא הדבר שבעתיים שבהתמודדות זו, שאליה יצאנו כמעט כסוּמים, אנו מגלים יותר גמישות, כוח־המצאה וסיגול משהראינו עד כה בהתמודדות ההסברתית שלנו עם בשר־מבשרנו – היהודי הצעיר של התפוצה. אין זאת כי עומדים להסברה זו גם חיפושי־נתיב גם חכמת־ניב וגם ידיעת לב השומע.

ה.

לא נעמוד בהרחבה על המעיין המתגבר של נימוקים ונימוקים שכנגד. ראיות, עדויות, גזירות־שוות וגזירות לא שוות, היקשים, פירכות והזָמוֹת שהם כחיצי־מסביר שנונים בידי אחד מאמני ההסברה שלנו בשׂיחו עם קברניטי עמים באסיה. “ראייה” לציילון ו“אינו דומה” למאלאיה (“הם זוכים בעצמאות תוך תהליך של שלום, בהסכמה גמורה עם השלטון הזר המעביר להם סמכויותיו בהדרגה מתוכננת ומסייע בכל לשלטון הלאומי להשתלט על הענינים – בעוד שאצלנו עקר השלטון הזר ללא כל הסדר עמנו והפקיר את הארץ לתוהו”).

ו“מעיקרא דדינא פירכא” להודו (“אין זו אלא רדידות היסטורית מצד הערבים להשוות את מדינת ישראל עם מדינת הצלבנים – הם אינם מבחינים בין הרפתקה צבאית־דתית־מדינית, שבאה לפתע כפרי איזה יצר חולף שתקף פתאום את העולם הנוצרי – לבין חפץ החיים ולהט התקומה הפועמים בלב עם שלם זה אלפים שנה”). – טיעון הרצוף עירנות מחשבתית בלתי פוסקת ועושר אינטלקטואלי. פה ושם מחזיר אותנו הדו־שיח או הדו־קרב המילולי אל מיטב הטיעון הקלאסי למהותנו היהודית המיוחדה הידוע לנו מימי “שאלו סבי דבי אתונה” ועד שיחם־ושיגם של דגולי הדַבָרים של הציונות המדינית עם קברניטי עולם בדרך המייגעת של כיבושם להבנת ייחודנו ושאיפותינו. כושר־טיעון כזה הוא קנינם של יחידים ואין לראותו בחינת מטבע לרבים. אך יחידים אלה טובעים גם דפוסי־טיעון ומתווים קווי־טיעון ואותם מסוגלים – ואמורים – מסבירים אחרים לרשת.

ו.

מבחינת הצורה: צמצום וריכוז הביטוי, ניתוח אנליטי שאיזמלו: הגיון נוקב ואי־הפלגה. אין שרת מקבל את ההנחה הנפוצה כי מאחר שבחייהם של עמי אסיה עדיין ארוגה המיסטיקה לכן יש לדבר אליהם בלשון אגדה ובלשון מטיף ומעורר. הוא פונה אל חריפות־המוחין של שומעיו ואל עמקות בינתם. כל־כולו הלכה ומאמץ של שיכנוע שכלי־מחשבתי בלי שום מי־ויכוח או מי־הפלגה שבהם נוהגים. לצערנו, נואמים רבים להשיט את עיקר־דבריהם ואת גרעין־נימוקיהם ועתים גם לטבע אותם בהם. כלל זה של צמצום ומיצוי הן בבחירת הנושאים והן בטקסט¹ המילולי הוא מסימני ההיכר של הניב השָרֵתִי. גם הנטייה לחדשנות לשונית היא בוודאי אחד הגילויים הטכניים של החיפוש אחרי הדיוק שבמושגים, דריכת המלים עד מיצוי כל משמעותן והשמטת מלים העוקפות את המשמעות או את המושג.

מבחינת התוכן מצטיירים שלושה חוטי־שני להסברה בסיסית שלנו בקרב עמי אסיה. קו המורשה הרוחנית והרציפות הלאומית; קו עוּבדת הקיום ודחף־היוצר; קו הערגה לשלום והכוח, אלא שכל קו ומידת ההשפעה שלו. ענין לנו בשיחנו עם המשכיל האסיאני להצביע על המורשה הרוחנית והמוסרית הגדולה של עמנו שעריסתה אסיה וימיה כימי המורשה הרוחנית של עמי המזרח. וכמותה היא בכלים הראשונים שעיצבו מוסר חיי האדם והחברה עלי אדמות. מכלים אלה הריקו עמים, דתות ותנועות בתקופה מאוחרת יותר, אך לא יכלו ליטול מראשוניותם. רצה לומר: העם הזה, ששמו ושמעו מהדהדים עתה במזרח לא מאבן נולד. רגבי המזרח הם אָבְנַיים שלו ומורשתו הרוחנית – אבניים לאמונתם של עמים וגזעים אחרים. ואולם, עם כל הדגשת הרציפות הלאומית שלנו מימי קדמוניותנו בארץ הזאת – רציפות מפליאה, המוסברת אולי אף היא בכוח החישוק הרוחני, המיסטי – הסתבכות מינימלית בהסברת אלפיים השנה שבין חורבן לתקומה. דילוג מקצה בסיס־הקשת האחד של ההיסטוריה העברית אל משנהו, ודיבור על ישראל כְּעַל עובדת־קיום, מדינה במדינות, שרירה וקיימת שזכות קיומה – גם בתוקף קיומה – אינה יכולה כלל להיות מוטלת בספק. כשם שאין לפקפק כלל בשייכותה לאסיה, כי בתוך אסיה היא יושבת ובה היא בונה חייה המחודשים. ומתוך עובדת־קיום זאת בא תיאורה של ישראל תוך מזיגה תמידית של ענווה וגאון – ענווה שאין בה מן ההתבטלות וגאון שאין בו מן ההתנשאות אלא מסימני הבטחון הפנימי, נוסח: איננו בגדר מעצמה – אך אנו חזקים, איננו מדינה גדולה, אך אנו עם גדול וקולנו נשמע באומות; איננו מנפנפים ביתרוננו הטכני, ההשכלתי והסוציאלי על פני המדינות הסובבות אותנו, אך איננו חסרים יתרון כזה; יש נסיונות חברתיים גדולים ונועזים יותר מן הנסיון החברתי של ישראל, אך יש ויש מה ללמוד מן הייחוד וההישג שבנסיוננו; אנו צמאים לשלום, אך – אל נא תשכחו – אנו מלומדי נצחון: אין לנו עושר טבעי, אך אנו נועזי־פיתוח, כמעט בכל תחום סובבת ההסברה על שני צירים אלה, המאזנים זה את זה, ונמצאת מדגישה את החיוב בכל אחד מהם. זוהי הסברה הבנויה על שני קטביה של האמת הישראלית ועל הבנת נפש השומע האסיאני, החתומה גם בחותם הענווה וגם בחותם ההערכה ליציבות ולכוח.

ז.

נקודה אחרת שזכתה להארה מזוית מקורית היא החייאת הלשון העברית. מקובל לראות בהשלטת העברית כשפת העם והמדינה בכל תחומי החיים, שני פלאים: פלא ההתנערות וההיגמלות של רבבות בני־אדם משפות שהיו רגילים בהן ופלא ההחייאה של לשון שנחשבה לשון מתה. שני הפלאים מצטרפים לנס השלטתה של לשון לאומית אחת, דבר שמדינות רבות באסיה ובאמריקה, שיש להן עממים רבים ושבעים לשון בתוכם, מתקנאים בו.

ואולם מ. שרת, מעמיד אותנו על נקודה מעניינת נוספת שאיננו מרבים לתת דעתנו עליה: נצחון הלשון העברית על פני שפת הכובש ששלט בארץ לפחות כימי דור: האנגלית – דבר שעמי אסיה, שהיו נתונים לשלטון קולוניאלי, לא יכלו לו. במאבקם בשלטון הקולוניאלי לא נתנו העמים האסיאניים את דעתם כלל על ענין הלשון. להיפך: הם ינקו מתרבותו של הכובש ושפתו נארגה בכל חוגי האינטליגנציה והיתה להם לשפה מדוברת. היא היתה לשפת המשא־ומתן הרשמי, לשפת המגע החברתי בין השכבות העיליות של החברה ולמעשה אף סימלה במידה מרובה את הריבוד הסוציאלי של האוכלוסין. כל רשת ההשכלה בארצות אלו – למן בית הספר היסודי ועד המכללה – היתה בשפה האנגלית. עקירת הבורות והאנאלפבתיות באה באמצעות האנגלית. משהוקם בית־ספר בכפר שבו לא ידעו ילדים מעודם לימוד מהו – הוא הוקם כשכל המקצועות נלמדים באנגלית. העובדה שהתנועה הציונית, בהיותה המדינה־בדרך, הלבישה עצמה מיד גם לבוש של שחרור בדמות שפה לאומית וראתה גם בשפת הכובש, אם תינתן לה דריסת־רגל מוגזמת בחיינו, סכנה חמורה לעצם המאבק המדיני, היא גילוי של בינה עמוקה ושל אדיקות־חלוצית. זו התרשמותם של בני אסיה. אבל גם כשאתה מהרהר בכך כאן בארץ אי־אתה יכול שלא להשתאות. אין זה חדש כי דווקא בתוך העם היהודי הנטייה לטמיעה ולהתבטלות בפני כל לשון ותרבות זרה – ביחוד: לשון ותרבות המקובלות באותה תקופה כגבוהות – היא גדולה, ובתוך הישוב היהודי לא חסרו פה ושם נטיות סנוביות להתבוללות לשונית. נחוצים היו גם כוח־מוסרי וגם מעשה שיטתי מכוון כדי למנוע השתלטותה של האנגלית בחברה הגבוהה, במשא־ומתן היהודי הפנימי, בבית־הספר או במכללה.

היינו: העמדנו את האנגלית במקומה הנכון. נתנו לה מלכתחילה את המקום הראוי לה כשפה אירופאית חשובה בבית־הספר שלנו, אך לא כשפה דומיננטית בתוכו. ההישג שלנו בהרקת הספרות הטכנולוגית והמדעית בכלל לעברית ובהוראת המקצועות המסובכים ביותר בבתי־הספר הגבוהים שלנו בשפה העברית יוצא כאן מגדר הישג לשוני־טכני, מקבל משמעותה של אי־פשרנות לאומית ונעשה חלק בלתי־נפרד מן הכמיהה לגאולה ומן המאבק העיקש והנפתל עליה. ולוואי נעמוד גם בימי המדינה באותה אדיקות ונאמנות לערכי לשון ותרבות עבריים שציינה את ימי החתירה לעצמאות מדינית.

ח.

נקודה אחרת היא הדרמה האישית שבפגישתו של מ. שרת עם פאנדיט נהרו. הבחינה שאנו בוחנים כאן נוגעת רק לצד האנושי ולא לצד הפוליטי של הבעיה. הבה נראה מה היה רקע הפגישה ומה היו נסיבותיה: ימים רבים אנו מבקשים מגע עם אישיות רמת־מעמד זו בדברי ימי הודו ובהיסטוריה של הזמן החדש בכלל. לאחר יגיעה מרובה עולה בידנו להועיד ראיון עמו. שליח דגול שלנו מתכנן בוודאי בקפידה את שיחת־העימות הזו, שבעצם ההסכמה לקיומה יש איזה סימן של תזוזה. שליחנו הולך, איפוא, לפגישה מתוך הכרה בצדקת הענין שאותו הוא אמור להציג, מתוך וודאות כי משנתו סדורה ומתוך ידיעה מראש של עיקרי הטיעון של בר־השיחה. אלא ששעה קלה לפני הפגישה מתרחש דבר מדהים: בדרך אל לשכּתו של נֶהרוּ קונה מ. שרת את עתון־הבוקר של הודו ונדהם למראה הכותרת הראשית: “כוחות ישראל הגיעו לתעלת סואץ” (‘מבצע קדש’) שערו בנפשכם סערתו הפנימית של שליחנו ההולך אל נהרו: אלף – אין הוא יודע דבר על המיבצע הצבאי הזה. בית: גם בהתרחשו אין הוא יודע עדיין מה טיבו: גם בידעו מה טיבו – ספק אם לבו שלם עמו; גם אילו לבו שלם עמו – אין לו כל ידיעה איך אומרים מתכנניו של אותו מיבצע להציגו לפני העולם. ואחרון־אחרון גם לו נתבררו לו כל הדברים האלה דקות אחדות לפני הפגישה היה הדבר מחייב שינוי יסודי של כל קו־ההסברה שהוכן מראש. במקום להופיע כתובע, שיש עמו להציג לבן־שיחתו כמה קושיות נוקבות ומביכות בענין מוסר היחסים בין עמים ובענין הדו־פרצופיות ההיפוקריטית במקצת שביחסה של הודו הרשמית לישראל, מצֻווה השליח פתאום להופיע כפרקליטו של ענין שברגע זה כל העולם מטיח אותו ככתב־אישום חמור נגד ישראל. ואף כי המנוסים בפיתוליה של הדיפלומטיה אינם נבוכים בדרך כלל מהסברת דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת – צירוף־הנסיבות הפתאומי הזה יש בו כדי להדהים ולהביא במבוכה אף אותם ושכמותם. ואולם השליח אינו משתהה כלל להיתפס לשמץ־מבוכה. תגובתו הרפלקטיבית־כמעט היא “עלי להתגייס מיד להגנת הענין”.

מדרגה זו של התעלוּת אישית משיגים רק יחידים. נסיבות השליחות המיוחדת הזו מעמידות את שליח העם במערכה המדינית בשורה אחת עם הסייר בשדה הקרב. התיאור העצור והדרמאטי של הפגישה עם נהרו, שאינו מרופד בשום מקום מידה כלשהי של תרעומת על חומרת התפקיד ועל הפתיעה שבו, מעלה לידי ביטוי עוז־רוח לאומי וגודל־רוח אישי כאחד. כאשר מ. שרת מציין כי הפטיר את שיחתו עם נהרו:

“We are not on speaking terms”, אתה חש בזעם שלו. ואתה תמה לאותו גאון פנימי שבו יכול שליחו של עם קטן לסיים שיחה כה מורכבת עם אחד ממנהיגיה הבולטים של אסיה רבתי בנסיבות הבלתי נוחות ביותר לשליח ולעניינו. מעטים אולי המיבחנים המדיניים הרצופים דרמתיות אנושית פשוטה וחריפה כמיבחן הזה של שליח ישראל בהודו בבוקר ה־30 באוקטובר 1956.

ט.

נקודה אחרת המודגשת בספר והמשהה על עצמה את המחשבה היא: סדן צרות העצמאות אחד הוא. מתוך שיחה עם ראשי המדינות שזכו בעצמאות בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה מסתבר כי כמעט בכל אחת מהן כיבוש העצמאות פתר בעיה, אך העלה והחריף בעיות. העצמאות פתחה את השער אל הנכסף אך גם אל הבלתי־נודע. העם נעשה אדון למשטרו ולחירותו אך גם לתלאותיו. משהוסר עול הזרים מצווארם של עמים כאילו סולק גם הכלירעם שהיה קולט, או שהיו נוהגים לשַלֵח בו את כל המדווים האחרים של העם. רוב העמים הנתונים לעול זרים כוחם עמם לשעבד כל מאווייהם וצרכיהם לגוּלַת כל המאוויים: החירות המדינית. אך משהושגה חירות שוצפים בבת־אחת ובמלוא החריפות כל היצרים החבויים והדחוּקים האחרים. עוֹניוֹ, יסוריו ובעיותיו של העם נחשפים אז בכל אימת מערומיהם ובעוד המלחמה לעצמאות היתה מלווה ברוב המדינות תהליך של ליכוד לאומי והתגברות על הבדלי־גוון בהשקפות חברתיות – האקט עצמו של השתחררות ופריקה עול־זרים מביא לניפוצה של אחדות זו ולפרטיקולריזציה מדינית, אידיאית, שבטית, עדתית או אחרת, העלולה להעמיד בסכנה את העצמאות גופה. כך בעיית העדה הסינית במאלאיה, בעיית השפות בציילון, בעיות הבטחון של כל מדינה והבעיות הסוציאליות החמורות הכרוכות בבערות ובעניות המנוולת שבהן נאבקות עתה כל מדינות אסיה שזכו לעצמאות בדור האחרון.

מסתבר כי מיבחנו האמתי של עם איננו רק ביכולתו להיאבק באדיקות ובדרך בלתי־מתפשרת על חירותו. יכולת זו היתה מאז ומתמיד והינה גם היום נחלתם אפילו של העמים הפרימיטיביים ביותר. המבחן הוא בפתרון בעיות שלאחר העצמאות, בעיות הנובעות מעצם קיומה של מדינה בימינו, על כל סבכיה החברתיים, התרבותיים, הכלכליים והבטחוניים. המאבק לעצמאות כשהוא לעצמו אין בו עדיין כדי להכשיר את העם לקראת הפתרונות.

מסקנה זו אינה חדשה עמנו. מי כמונו יודע כי העצמאות איננה אלא מסד לבנין החיים הלאומיים וכי דווקא השאיפה הטבעית למצות כל יתרונותיה של החירות הלאומית היא־היא המעמידה לפני כובשיה חומות שלא פעם נדמה כי אין להבקיע אותן. אולי נתנחם בכך שסדן יסורי העצמאות אחד הוא וכי דרך ביצור העצמאות ובנינה היא תלולה ומלאת חתחתים לא רק בישראל. אין ספק, הסכנות האורבות לעצם קיומה של העצמאות אין להן אחיות אצל מדינות אחרות אבל יסורי ביצורה וקידומה של החטיבה הכלכלית, המדינית והחברתית של העם שזכה בחירות, משותפים כמעט לכולן.

26 בדצמבר 1958

---

וידויים אמריקניים

מאת

ישעיהו אברך

(דפי פגישות)

כשאתה משקיף מקרוב על אופיים וטיפוסם של הבאים מן הרווחה שמעבר לים אתה רואה את גילוייו של האכזיסטנציאליזם היהודי בימינו. גילוי מוחשי מאד ברדיפה אחרי כל הנאה אפשרית מהנאות העולם הזה וגילוי של השקפת־עולם אכזיסטנציאליסטית. במפורש וברמז, ברוב־דיבור ובהתנהגות, הם חושפים את עצמם.

כך אנו חיים. כך אנו רוצים לחיות, כך ולא אחרת. אנו רוצים ליהנות מכל הטוב והמרהיב בארץ הזאת. לא במקום הדברים הנאים המצויים במקום שבו אנו גרים אלא בנוסף להם נחוצה לנו ארץ ישראל זאת. לא במקום ארצות־הברית, אלא כלוויית־חן לה. כנופך ליהודי בנכר. אנו נהנים בעצם אנו נהנים בכל מקום; ממראות פורטו־ריקו והאיטי כמו ממראות הכרמל אלא ששם אנו רק נהנים. כאן אנו נהנים וגאים. לגבי דידכם, הישראלים, בעימות אתכם – אנחנו, כביכול, מחנה מול מחנה. לגבי הנכרים שבקירבתם אנו יושבים – הישגיכם הם גאוננו. אנו מספרים להם את סיפורי־עלילותיכם – הגבורה, התעוזה קשיות־העורף – לא בגוף שלישי: הם, הישראליים, גברו, העיזו היקשו־עורף אלא בגוף ראשון: אנחנו, היהודים, עשינו זאת. שום דבר אינו מרים יותר את שם מאשר מאשר עלילותיכם כאן. טעמו של השירות שאתם הישראליים נותנים לעם היהודי, איננו כפי שאתם סבורים טעמו של מקלט. טעמו הוא טעם משען. לא מקום לקלוט בו את יהודי העולם, אלא מקום שבעצם קיומו הוא מקל עליהם את היותם במקום שבו הם הווים. אלא אין אתם הישראלים תופסים כלל את המשמעות הכפולה הזאת שהיא־היא בעינינו טעם כל הרבונות הישראלית: מקלט לרדופי העם ולנחשליו, משען לבטוחי העם ולמתקדמיו. הפלא הגדול ביותר אולי שחוללתם הוא כי שנים וחצי מיליון יהודים – מהם כמחצית שנאספו מן היבשות המפגרות ביותר – היו למקור גאווה של העם היהודי כולו. כולל חלקיו הנאורים, המשכילים, המרווחים ביותר, גולת־כותרתו של העם כולו. זהו הישג כביר. יש להסתפק בו. אתם, אשתמש כאן בלשון התנ"ך, כביכול, הגבעונים של העם היהודי בימינו; חוטבי־העצים ושואבי־המים של תקומתו הלאומית. אך בעיני העם כולו אתם גם גזע הכהנים. אולי אלה הם שני היסודות בהכרת העם היהודי בארצות הרווחה המעוררים לגביכם הישראלים אותה תערובת בלתי־מושגת של חמלה והערצה. השתתפות בצער סבלותיכם בשאתכם את המשא הכבד, בחוטבכם את הגזעים העיקשים ובשאתכם את אסל־הדליים של העם העוברים על גדותיהם – ורצון להשתתף בהילתכם. לזכות במשהו מזוֹהרה. אילו יכול היה יחס זה להתקיים ימים רבים – לא היינו רואים מערכת־יחסים בריאה יותר, אמתית יותר בינינו לביניכם. אולי – תאמרו ואפשר גם תצדקו – זה לא כל כך מוסרי. זה איננו מחלק את העול במידה שווה. ייתכן. אבל הן כולנו יצאנו לדרך על פי הרצון החפשי וכולנו – אתם אבל גם אנחנו – הלכנו אל מול גורלות עיוורים. אינני יודע אם יש אמריקנים רבים שיהיו מוכנים להשוות מבחינה היסטורית. לגבי השינוי והתמורה בקורות העם, את הישגכם, שבפסגתו הביא לכינון המדינה היהודית ואת הישגי היהודים בארצות־הברית שהרווחה החוֹמרית, החירות האנושית והאזרחית הן משיאיהם. אך אולי ניתן פעם דעתנו גם על כך, כי הרווחה והחירות וזקיפות הקומה של היהודי בארצות־הברית, ככל שהן תלויות במידה לא מבוטלת בגורמים שמסביב, ביחס הסביבה – בעקרונות שעל פיהם חיה הסביבה הנכרית והמשטר הנכרי – אינן רק תוצאה של יחס הסביבה אלא במידה לא מבוטלת הישגם של היהודים עצמם, של תוקף הכרתם האנושית, גאוותם, מאמציהם הפיסיים והנפשיים והשכליים־רוחניים לבנות עצמם. ביתם אופיים וכל אורח־חייהם אחרת משהיו בעבר. חירות זאת ורווחה זאת שכה מדברים עליה אינן רק תוצאה של תהליכים אובייקטיביים, שמחוצה לעם היהודי. הן גם תוצאה של מאמצי עצמו, כמעט אמרנו: מאמצים חלוציים, שהיו קשורים במעברים נפשיים עמוקים, לא פחות – כמעט הייתי מעיז לומר – מן המאמצים שלהם נזקקו חלוצים יהודים במעבר לחיי עבודה בכנרת, למשל.

ואם זוהי בעומקה ההרגשה המפעמת אצל רבים מאתנו – שעברו כל תלאות ההסתגלות – אולי נכון יהיה להרפות לזמן מה זה־מזה, איש – מרעהו ולהניח למרכזים אלה להתפתח זה בצד זה ביחד עם חופש־הברירה והמיון הטבעי. החל כאן לא פחות מאשר בביולוגיה, וביחד עם תחרות חפשית בין המרכזים שתושפע גם מכוח המשיכה של כל אחד מהם גם מכוחות־הדחיפה העלולים להיווצר בכל אחד מהם. ועד אז – אנחנו ניתן להם כלים ואתם תתנו לנו תהילה.

חלק א': האידיאולוגיה מעכבת

(ההמשך, בדטרויט, ארה"ב, עם זוג יהודי אמריקאי)

אומר לך משהו על נשואי התערובת: כאן יש לכם טיעון רציני. אילו הייתם מניפים סיסמה כגון: ‘אם אתה רוצה להציל ילדכם משמד ומאבדן – שלחו אותו לישראל. כאן לכל היותר יתחתן עם תימניה, או עם מארוקנית. מעין מולאטים של העם היהודי אבל לא עם חרומות־האף הכושיות.’ זה חסר בתעמולה שלכם.

אבל אומר לך דבר שאולי יזעזע כמה יהודים אמריקניים אולי יותר מאשר אותך: אינני בטוח אם הורים יהודים בארצות־הברית ייבהלו מזה. באינדיאנה, אולי גם במקומות אחרים, מגיע אחוז נשואי התערובת ל־50%. מכה זאת של נשואי תערובת, ככל שהיא מתמשכת, מאבדת את אימתה, את סיוטה, את כוחה המאיים. אני חושש להעלות זאת על דל שפתי: עוד מעט, ברבות המקרים ובהתפשטותם, נשואי התערובת יחדלו להיות כתם במשפחה אלא גומת־חן, אצל ההורים. אצל יהודים אולי יותר מהר מאשר אצל הצד השני. ראה את ההתפתחות הזאת של קשרים בין־דתיים – מי ממריץ אותם. מי דוחף לקראתם אם לא היהודים! רבנים יהודים מתקדמים עושים זאת בתום הכרה או בתום־לב ובתום־מטרה להקהות ניגודים ולעקור זרע של שנאה דתית ולמנוע בעתיד אנטשימיות. יש הגיון וטעם בפעולה זו וכוונתה בוודאי רצוייה. אם כי לא מי שעושה בה יוכל לספר לך שההתלהבות היהודית להתקרבות זאת בין הדתות עולה בהרבה על התלהבות הצד שכנגד. כאן עלול לקרות משהו הפוך משקרה לכומר שביקש לנצר את סוכן הביטוּח. וזה מובן, אחרי הכל, הצד השני איננו צריך לעקור מלבנו אנטי־נוצריות או יצרי־השמדה סמויים או מגמות אפלייה דתית ואזרחית. אנחנו הצריכים לכך. כאן אנחנו המבקשים. התובעים. אם בכלל אפשר לדבר על התלהבות כזו. המיבחן היה רק לפני חדשים אחדים, לאחר מלחמת ששת הימים.

שום אדם איננו ממהר לעזוב חברה נתבעת ולהצטרף לחברה תובעת; שום אדם איננו שש לעבור ממעמד של נותן למעמד של מקבל או של מבקש. אתם חברה תובעת, מבקשת. אתם גם נתבעים. כלומר: תובעים מעצמכם. ובזה גם עיקר גדולתכם ועיקר כוחכם בתביעה מאחרים. אך עוד הרבה שנים תהיו מצויירים בעינינו כמבקשים. יש לכם רגש מוצדק אך מוגזם קצת של עליונות יהודית עלינו; יש לנו – ולא בנקל ייעקר – רגש מוגזם, אך מוצדק על פי מערכת היחסים האובייקטיביים שבינינו. רגש של אדנות עליכם. שים לב: “אני שפכתי את דמי עליך” – איננה אלא תביעה מוסרית ערטילאית. אני פירנסתי אותך והשקעתי בך כך־וכך" – היא תביעה מוחשית מאד עד כדי בעלות ועד כדי ערכאות. אנו באים אליהם ושומעים ורואים עלילות־הגבורה של דורכם ואנו נפעמים. אך גם הטובים שבנו חוזרים ומהרהרים בליבם: כוחנו ועוצם כספנו הוא שהקים לנו־לכם את החיל הזה. כל מה שאנו מבוקשים יותר לתת מכספנו נהיה נכונים פחות לתת מעצמנו. אצטרף לחברה זו במו גופי, מהרהר לו לא־פעם אף הטוב והנדיב מבינינו, ואיהפך באחד הימים גם אני לתובע, למקבלי כן, למקבל. הכסף שאנו נותנים הוא – וזה נכון מאד מבחינה פסיכולוגית – מעין כופר־נפש, נוסח: קח את כספי ובלבד שלא תתבע אותי עצמי או את בני. אך מבחינה פסיכולוגית: בקשת הכסף הזאת מצידכם גם היא הגורם המרתיע מלהצטרף אליכם. כאמור: היום כל עוד אני בחוץ אני נתבע, מבוקש, נדיב; מחר – אני בפנים ואני מטבע התנאים של הארץ הזאת שלכם, של רמת־חייה האישיים ושל רמת־צרכיה הלאומיים והבטחוניים, נהפך לתובע, למבקש, למקבץ.

אין זה פשוט כלל וכלל. כדי שתהיה ראשית תמורה אצלנו נחוצה גם מהפכה אצלכם. השאלה הגורלית היא אם מהפכה כזאת אפשרית. ואינני מתכוון לכך אם אפשרי הדבר שיימצאו מדברים בנוסח אחר אלינו, אל מה שאתם קוראים: התפוצה, או הגולה, או היהודים בארצות הרווחה. השאלה היא האם מבחינת צרכיה האוביקטיביים הבוערים באש של הארץ הזאת בבטחון ובפיתוח – מהפכה כזאת, שביסודה צריכה להיות מונחת מראש הנכונות לוותר על מידה מסויימת של עזרה כספית. אם מהפכה כזאת, מבחינה אוביקטיבית אפשרית?

(אבל לומר לך מה שאומרת לי רעייתי לאחר כל הדברים: הם בכל זאת נפלאים, הישראלים האלה).

בסבך כזה של רגשות ותיסכול לך הגדר את מערכת היחסים בין שני חלקי עם ומעל לכל: לך התנבא עליהם. אולי אתם. אחרי הכל אתם העומדים עכשיו במקום שעמדו הנביאים. נאמר מה שנאמר על גדולתה של ארצות־הברית – ישעיהו הנביא, לא התנבא ביבשת המערבית. אפילו את חזון העצמות היבשות לא חזו כאן. זהו. בכל – אבל בלי יחזקאל.

לא אומר לך שהתעמקתי בפירושה של הציונות. לא. ציונות אתם אומרים היא אידיאולוגיה. אידיאולוגיה לאומית. אומר לך משהו שבוודאי יפתיעך: אנו למדנו לחיות בלי זה. לחיות בלי אידיאולוגיה. אין פירושו שדבר שהוא בתחום משאת־הנפש המופשטת של אדם או כיסופיו אל טוב, נעלה, וצודק – הוא זר לנו. האמריקני הממוצע, והיהודי האמריקני הממוצע בתוכו, רוצה דווקא להדליק כפעם בפעם בחייו גם נר־נשמה אידיאולוגי. אבל, כפעם בפעם, נרות שיש להם תחילה ויש להם סוף ושאין אתה מתקשר אליהם קשר של טבור לעולם, לא לאורך זמן לא לאכסקלוזיביות של מטרה. היום, אני רוצה, אני נותן מעט חילי למלחמה על שוויון הכושים. בכנות, ביושר לב אזרחי – אבל בלי טירוף או קנאות. כן – כן. לא – לא. זהו, למעשה, טעמו של אורח־החיים האמריקני כולו. יעבור – ולא ייהרג. החיים עצמם, טעמם, רווחתם, בושמם הכובש, מופלגותיהם הצפונות, הדברים שכבר למדנו לארות מהם תענוג והדברים המסויימים שעדיין לא למדנו לארותם – אחרי ככלות הכל יקרים. יקרים מאד. שבעתיים יקרים מפני שהם קצרים. הנכונות הזאת להשחתת או לבזבוז החיים של דור הווה על מזבח החלום להיטיב חייו של דור עתיד – אמרתי על מזבחו של חלום ועל מזבחו של ספק – טעונה בדיקה גם מצידה המוסרי. חיי שלי ושל בני דורי, אף הם חטיבת־חיים שהוענקה לי על ידי בורא־עולם ושאין אני רשאי לבזבזה יותר משאני רשאי לבזבז חיים של אחרים.

אולי משום כך זרה מעט האכסקלוזיביות האידיאולוגית והרציפות העקיבה שלה לכל אורח החיים האמריקאי. לא אידיאולוגיה אחת. לא סל אחד לשים בו כל הביצים האידיאולוגיות. שים לב ששום דבר לא הוליד פירות באושים כל כך של קנאות ושפיכות־דמים והשפלת אדם מן הדבקות הזאת במכלול־אידיאולוגי אחד. מדוע אני צריך לקנות מחסן שלם של סוציאליזם – על צרור מיצרכים ששייך ושאינו שייך לענין – אם אני רוצה, למשל, לעקור את העוני מארצות־הברית? מדוע אני צריך, למשל, ב“עיסקת כולל” כזאת לחדול להאמין באלהים? רק משום שאני סבור, כפי שסברו גדולי הסוציאליזם המדעי, שעבודת־הכפיים ועבודת־הרוח של האדם היא אבי־אבות היצירה האנושית וראויה לגמולה הראוי – להכרת הגמול ולפרעונו? שים לב: אם יש איזה דבר המאפיין מבחינה רוחנית את החיים האמריקניים קרוב למאתיים שנה, מאז נצחונם של צבאות וואשינגטון על האנגלים, זהו חוסר חוט אידיאולוגי אחד במובן המקובל של מערך החיים הרוחניים והחברתיים של אירופה! האם הפסיד האמריקני על כך? האם האדם האמריקני היה זוכה ליתר רווחה, אילו היו חייו שסועים – או: מרופדים בזרמים אידיאולוגיים שונים? ואינני מתכוון כאן לרווחה חומרית. אם כי גם היא דבר שאין להתעלם ממנו במחי־מחשבה. מבחינה זאת אתה יכול לראות בעליל איזו עובדה סוציולוגית מפתיעה שדווקא במקום שאליו באו אנשים לא בדחפים אידיאיים – לאומיים או אוניברסליים – אלא בדחף המצוקה האישית, החומרית, החברתית והפוליטית; דווקא במקום שאליו נמלטו־נהרו אנשים כדי להציל איש־איש את חייו שלו, את עתידו; דווקא במקום שהנהירה אליו היתה לה מוטיבציה אגוצנטרית מובהקת – דווקא באותו מקום ומאותם מוטיבים אינדיבידואליסטים קצר הכלל כולו את המשופעים והברוכים בפירותיו.

זהו, למעשה, האנטיפוד הגדול שאורח־החיים האמריקני העמיד מול אירופה כבר מראשית התהוותה של ארצות־הברית. הבריחה מאירופה בשנות ההגירה הגדולה היתה מעיקרה וביסודה בריחה ממצוקות, מרדיפות, ממלחמות, אך היה בה גם משום בריחה מן הקנאות האידיאית והפוליטית – וגם הדתית – שאירופה היתה לא רק עריסתה אלא גם מעוֹן־טיפוחיה.

בלימודי הסוציולוגיה שלנו הביא לנו פעם הפרופיסור תקציר משנתו של זקן אחד מהחלוצים הפלשתינאים: א.ד. גורדון. נכבשתי אני ונכבשו חברי אל רעיונותיו. משנתו, אני יודע, קרובה יותר אל משנת הסיגוף האישי והוויתור ואינה דומה כלל – ובוודאי שקשה יהיה מאד להחילה על אדם אמריקני, למשל, המודרך דווקא בלי הרף על ידי תאוות השיפור וההנאה מחייו. אבל כמה מאתנו מצאו בא.ד. גורדון משהו התומך באינדיבידואליסטיקה של החיים האידיאולוגיים, בבנין חיי הכלל באמצעות חיי הפרט? בעינינו זוהי היפוכה הגמור של המשנה הסוציאליסטית שמַתחילה, כמובן, ביצר היומרני לשינוי סדרי־עולם, הכל כדי להיטיב מצבו של האדם היחיד. מי יודע. ייתכן כי אילו ניסה הסוציאליזם להגשים עצמו בדרך זאת – מטובתו האישית של הפרט, מעילוי רמתו המוסרית של היחיד – היה משיג פירות בטוחים יותר בשיפור הכלל. אולי היקפו של הכלל המשופר היה קטן יותר מהיקף הכלל שאותו מקיף היום המשטר הסוציאליסטי. אך עומקו של השיפור היה בוודאי גדול יותר, ואריכות־ימיו מובטחת יותר!

וכל זאת לא אמרתי אלא בהתייחסות לאותו אורח־חיים אמריקני שאיננוֹ רוצה, שדוחה, אידיאולוגיות כוללות, חובקות זרועות־אדם – ובטרם תשחררנה את מי שהן מבקשות לשחרר. הן משעבדות שיעבוד גמור את מי שנצמד אליהן. אם רוצים לאהוב את ישראל, אולי גם להתיישב בה ביום מן הימים – מדוע צריך להשתעבד לאידיאולוגיה טוטאלית כזאת של ציונות? האם אין אתם עלולים להפסיד ביהדות אמריקה הרבה דברים חשובים רק מפני שתובעים מהם, מבחינת השתעבדות אידיאלית, הכל?

אני סבור כי דבר דומה קרה לכם גם בענין הדת. מי לא נתן לכם לשמור פחות מצוות; לעבור יותר עבירות, בלי להכריז – בדיוק כך, או לערך כך – כי הדת היא אוייב הקידמה החברתית שאתם שואפים לבנותה? מה רע היה אילו פותחו אצלכם, מראשית התישבותכם, צורות שונות של התחייבות דתית או מסורתית כפי שהתפתחו אצלנו באמריקה בלי לגרש את האלהים באופן חד משמעי ממשכנותיכם? האם, באמת, התחייה הלאומית או אפילו התחייה החברתית והאנושית שהקיבוצים הם העלית שלה, היו מקופחות אילו היה בישובים אלה, מלכתחילה, גם בית־כנסת: אדוק פחות או אדוק יותר, שמרני או מתקדם, אך – בית תפלה?

אינני יודע אם היהודי האמריקני הצעיר שומר מצוות יותר מן היהודי הישראלי הצעיר הממוצע. בוודאי שלא. ואולי אפילו פחות. אבל ההבדל בין דור שלם אצלנו לבין דור שלם אצלכם שאלה לא נשבעו לקיום מצוות – ואלה נשבעו לעבור עבירות.

גם זה פרייה של הטוטאליזציה האידיאולוגית. הכל או לא כלום. חטאו בזה אצלכם לא רק דוקטרינרים סוציאליסטיים מסוג הפלג הרדיקלי שלכם “השומר הצעיר”. גם בפלגים ההתישבותיים האחרים של התנועה החלוצית החילונית. נזרע החטא הזה, נזרע וטופח, כאילו עבודת־אלהים מינימלית או שמירת סמלי־מסורת והנחלתם מדור לדור מתבקשות או עלולות היו להתנקש בבנין החברתי המפואר והמיוחד־במינו שהקימותם.

כל פעם שאני בא לישראל אני שומע טענות – ועתים גם אני שותף להן – על הקיצוניות של האורתודכסיה הדתית הישראלית ועל מלחמתה בצפורניים ובשן לא רק לקיום יכולתם שלהם לנהל אורח־חיים דתי מלא, אלא גם להשלטתו על אחרים. אני שותף, כמובן, לגינוי המגרעת הזאת, ולו רק מן הסיבה שכשם שלדידי אין לבנות חברה מודרנית על הכרה בחוסר־אלהים כך אין לבנותה על תרי"ג מצוות. אך האם לא נתתם פעם דעתכם על כך, שאולי קיצוניות חדשה זאת של האורתודוכסיה הישראלית היא גם תולדה של קיצוניות הכפיה שהטלתם אתם לפני שני דורות כאידיאולוגיה שלמה ומקפת של אתיאיזם יהודי? זוהי עובדה שאין טעם להתעלם ממנה, כי הדור החלוצי המופלא של ישראל הוא־הוא שעשה את האגנוסטיקה להשקפת עולם יסודית. במבט לעומק ההיסטוריה אפשר לומר כי ללא שום צורך רתמה החלוציות היהודית לעגלתה סוס השחרור מאלהים שלא היה נחוץ כלל לצידם של שני סוסים אדירים – הסוס של לאומי והסוס של שחרור אנושי חברתי, כדי למשוך עגלה זו במעלה ההר.

אבל אם תעמיק להתבונן תיווכח כי גם זוהי תוצאה של טוטאליזציה אידאולוגית, שהיתה אופיינית לכל תנועות המאה הזאת והיתה אופיינית שבעתיים ליהודים, שהעמיסו אותה במיטען מיוחד של מתח רגשי וקנאות.

את ההמון האוקראיני הנבער מדעת נחוץ היה אולי לנתק מן האיקונה ומן התרפים כדי שלא יורדם וכדי שיראה נכחו את הסכנה האמיתית של משעבדיו. האמנם הכרחי היה לנתק המון – או נוער – יהודי מאלהיו כדי להדליק, בחשכת מרדותו הגלותית והשפלתו האנושית, את לפיד התחייה? מדוע?

כפי שאתה רואה יש לנו לא רק תירוצים לגבי עצמנו. אלא גם מעט קושיות לגביכם. אבל ככל שפגשתי ישראלים, קרי סתם ישראלי – מקשן, לא תרצן. על אחרים כמובן.

ושאלתי שאלה זאת על התנועה ההתישבותית דווקא משום שדווקא שם אני רואה באחרונה ניצנים של תחייה – אל תיבהל – דתית. או אם אתה חושש: אמונתית. כי האמת היא שבשום מקום האמונה אינה טבעית יותר מבמקום זה – הקיבוץ שכל־כולו אמונה. למעשה, זהו אולי הפלג היחיד ביהדות היכול להתמודד היום עם הדת ביסוד האמונה, ויותר מכל: בקיום מצוות מעשיות אישיות, הנובעות מאמונה.

חלק ב': המציאות מעכבת

האשה והתיזה שלה:

אומר לך את האמת: אם אנחנו מתכוונים להישאר כאן ולגור כאן ולא לעזוב את הארץ הזאת, הרי זה גם מוסרי שאם יגזר עלינו לשלוח בנים למלחמה נשלח אותם למערכה שמנהלת הארץ הזאת, היינו הארץ שבה אנחנו יושבים ובה אנחנו מתכוונים לשבת. היה מאד בלתי מוסרי מצדנו לומר כי מצד אחד אין אנו מוכנים לעזוב את הארץ הזאת ומצד שני אנו רוצים כי אחרים, לא אנחנו, יתנו עליה את חייהם. אם מופיע הכרח כזה, החברה האמריקנית היתה מקיאה אותנו על כך. ואין זה חשוב כלל אם אנו מסכימים למדיניותו של הנשיא בענין ווייטנאם או לא. כל עוד זוהי מדיניות מוכרת על־ידי העם האמריקני כמדיניות של ארצו – היא ארצות הברית – וכל עוד איננו מתכוונים לעקור מארץ זו אלא, להיפך. אנו ממשיכים יותר ויותר לקשור את גורלנו ועתידנו איתה – אין אנו רשאים למלט את בנינו מסכנות הכרוכות בקיום הארץ הזו או בקיום עקרונותיה.

יציאת הבנים לישראל תהיה או לא תהיה אקט של שיקול לגופו מאלף בחינותיו, אך בשום פנים איננו יכול להיות שיקול הנובע משקילת חומרת הסכנות פה או שם, אצלכם. ההיסטוריה היהודית היתה מעדיפה בוודאי שאם נגזר על בני ליהרג – שייהרג בישראל ולא במלחמה כה חסרת־שחר, כפי שהיא נראית בעיני רבים, כמלחמת וויטנאם. אך כל עוד איננו מביאים בחשבון את השקפת עולמה של ההיסטוריה העברית לגבי עצם ישיבתנו כאן, אין לנו אלא להסיק מישיבה זאת את כל המסקנה האזרחית ההגיונית המשתמעת ממנה. אחרי הכל אם אנו ממשיכים לשבת כאן משום שאנו מוקירים את החירות שבה זכינו, כפי שאולי לא זכה לה מעולם שום ציבור יהודי בארץ־לא־שלו – חובתנו האלמנטרית היא להיות נכונים להקריב על מזבחה של חירות זו גם קרבנות. אלה אינם קרבנות של מזבחי זרים. כל עוד אנו יושבים כאן וממשיכים לשבת כאן מתוך הכרה, זהו קרבן הכרחי על מזבח חירותנו שלנו עצמנו.

אני יודעת, זה צורם אזנם של הישראלים. אבל עצם ישיבתנו כאן צורמת אותי לא פחות – לא כן? ואתם הרי אנשים הגיוניים – לא כן?

בחוג המשכילים היהודים נמשך החקר של היהדות. היהדות והנצרות. היהדות והריפורמה. היהדות וזכויות האזרח, היינו: הכושים. כן, היהדות והעיור, היינו: האורבניזציה. בתוך החקר המרובה והמגוון הזה של תהייה וחיפוש ואף אבדן־דרך – נראה איזה קו דמיון בינו לבין הערטילאיות המרובה שבה שיקעו עצמם חוקרים – או נכון יותר: צעירים יהודים פלפלניים – בשנות העשרים והשלושים של המאה הזאת. בחקר הסוציאליזם וזרמי הרוח של תנועת הפועלים העולמית. מרובה התלישות ומרובה העקרות.

אך הם חוקרים וחוקרים באוביקטיביות שאין משלה בלי לדעת, כפי שאומר הרב, שהם נוגעים במכווה־אש. כי כאשר יהודי מתחיל להתעקש עם היהדות – הרי זה כאילו ניגש עם גפרור דולק לחבית עטרן או לערימה של אבק־שריפה, בלי שיתן לעצמו דין־וחשבון כלל שהוא־הוא – החוקר עצמו – הגפרור הדולק. ג’יבס פארקס, ההיסטוריון הנוכרי הנודע של קורות היהדות, סיפר פעם כיצד נתפס ונלכד ברשת זאת של דרך־ארץ בפני העם היהודי על ידי עצם חיטוט במרטירולוגיה הארוכה שלו. הדבר בוקע מכל שורה ושורה של ספר ההיסטוריה שלו שהוא יצירת־מופת לעצמה. יהודי הניגש לחיטוט בבעיות היהדות, ותהיינה הבעיות אשר תהיינה ויהיה היהודי אשר יהיה, מעצם גישתו ומשיכתו לכך נלכד בפקעת מפותלה, מן המבוך שלה. קרוב יותר לוודאי שהוא עצמו ייהפך לחוט מן החוטים המהווים את סיבכת ריקמתה. רצונך הוא הגפרור רצונך הוא אבק השריפה עצמו. הוא מתייהד. על לא עון בכפו. בלי דעת. אך מתייהד. אך פחות מכל, כמדומה, אתם מעריכים את המכשול הגדול האחד העומד בפניכם, בפני הגשמת תביעתכם לעליית – האשה, או האם היהודיה בארץ הרווחה. אִם להוציא אמהות בודדות, שנפשן נקשרה בנפש ישראל מעבר לפעילותן הפילנטרופית, כתוצאה מאיזו התקשרות אישית שמניעיה הם לפעמים אימפונדרביליים – הרי האם היהודיה ברוחה, הרעייה היהודיה, היא החומה הבצורה. לא מפני שהיא נוטה יותר לטמיעה, לא מפני שהיא נוטה יותר לנכר. נהפוך הוא: השרשים האמוציונלים של האם והאשה ביהדות, ובעיקר במכורתה ובמנהגיה, עמוקים אולי יותר משל האב, גם בדור השני. אולי באמת משום שהם בעיקר אמוציונליים ונוסטלגיים. הן האשה אוטמת אזנה יותר מן הבעל בפני הצעה לעלייה מפני שקודם כל טוב לה. רָווּחַ לה, שָפוּעַ לה. מעולם לא היה לאשה היהודיה טוב כל־כך, נוח כל־כך כפי שנוח לה עתה בארץ הרווחה. ואם אחד הדברים הכתובים אצלכם על הלוח האידיאי הוא עילוי מעמד האשה, זוֹקֶף קומתה, היותה שווה בין שווים – הרי כל אלה הושגו במידה שאולי מעולם לא יכלו לחלום עליה על ידי האשה־האם בארץ הרווחה. היא איננה מגיעה למסקנה זאת על ידי ניתוח אנליטי משווה של מעמדה בעבר לעומת מעמדה עתה. היא חשה ומודעת על כך בביתה, בחווילתה, במכונית שבה היא נוהגת, ביכולתה לעשות בזמן כרצונה. במותרות שהיא יכולה להרשות לעצמה בעדי ובלבוש – כל יום, כל רגע. היא חשה זאת כאשה, להנאת עצמה, והיא חשה זאת אולי עוד יותר כאם. היא משיחה בגאווה של יושר־לב ובהנאה של כנות עמוקה על העובדה שהיא יכולה לתת לילדה – לבן או לבת – כל דבר שילד יהודי, והיא מדגישה כאן: ילד יהודי, ספק אם זכה לכך אי־פעם בעולם.

זוהי קורת־רוח אישית, אמרה לנו אם טובה אחת, וזוהי גם קורת־רוח לאומית. אתה לא תאמין, אבל אני מהלכת בבית הדו־קומתי שלנו, במדשאה שלידה בריכת־השחיה; עוברת לחדרי הבנות, המכוסים באביזרים שיכולנו להבטיח לכל אחת מהן למען רווחתן, ואני חשה רגש מעורב של קורת־רוח ו־נקם. כן נָקַם. זה יצלצל מוזר באזניך אם אומר, כי בשעה שאנחנו יוצאים בשתי המכוניות שלנו לבילוי הקיץ במכסיקו באקפולקו – אני נוסעת ואני מהרהרת הרבה תוך הנסיעה: זוהי נקמה בגויים. אנחנו נהנים מרווחתה של אמריקה ככל האדם, אך כיהודים אנו נהנים ממנה גם הנאה של פיצוי. לפעמים אני מהרהרת שגם בבהילות הזאת של היהודים כאן לזלול, להעשיר, להתקשט בעדי־עדיים, יש לא רק משום סיפוק תאוות ארציות אנוכיות אלא גם ביטוי של איזו נקמה, של גמול היסטורי על כל אשר עוללו לנו ושדדו וחמסו אותנו בעבר. נצירת החיים האלה ומניעת כל זעזוע בהם – אולי גם היא מצווה יהודית לאומית. למה לא ניתן לילדינו מלוא ההרגשה כי חייהם חיי־בטח, בלי לזעזעם בתיסכולים לאומיים מוגזמים שספק אם ייטיבו את חייהם בעתיד, אך בוודא ובוודאי יטלו מהם את ההנאה מחייהם, הנאה שהם זכאים לה, כאזרחים וכיהודים? כלום לא זה הדבר בדיוק שאתם בישראל רוצים לתת לילדיכם?

ואומר לך עוד משהו שבוודאי תתפלא לשמוע אותו מפי אשה, ואינני יודעת איך יישמע באזניך: הילד שלנו מקבל חינוך לאהבת הבריות, לנדיבות להגיית שלום לרחוק ולקרוב. גם אם אתעלם מכל המעצורים שהזכרתי קודם – הרי החינוך לישראליות כרוך מאליו, כמסקנה הגיונית ומוכרחת, בתיאור המחנה העומד מול ישראל, המחנה הערבי. אתה מוכרח לבנות לפניו את דמות המחנה הזה והוא מוכרח להתרגל לראותו ראייה עויינת, לא מפני שאין לאהוב את ישראל בלי לשנוא את הערבים. אני יודעת שלא זו מדיניותכם ולא זה חינוככם אבל, כיום, המחנה הערבי לפי מעשיו, לפי דיבורו לפי התנהגותו המלחמתית הוא מחנה עויין. אין אתה חייב לחנך את בנך לשנוא אותו – דבר שבאמת אינכם עושים וזהו אחד מגילויי גדולתכם, ועל כך ראוי לעמוד במיוחד – אבל אתה מחוייב, מכורח צו־הקיום שלך. לחנך או להכשיר את בניך להתנגד לו. מדוע טוב הדבר לילד או לבית או – אם רצונך – לעם היהודי כולו, אם אתחיל לבנות לפניו דמות של אדם מגזע הערבים או את המחנה הערבי כולו, כמחנה שהוא מחוייב להתרגל לראות בו מתנגד לעתים גם אוייב הראוי לצוות עליו למלחמה?

אחרי הכל, מכלול החיים הרוחניים והמוסריים והחינוך לקראתם וטיפוס האדם היהודי שאנו רוצים לגדל אינם יכולים להצטמצם בתחומי האספקלריה הישראלית ובתחומיה בלבד.

---

בית הדין הגבוה

מאת

ישעיהו אברך

פיתאגורס – הזכיר לנו ידיד שבא מעבר־לים לביקור קצר – האמין כי ביסוד כל העצמים בטבע מונח המספר. בישראל, טוען הוא, מאמינים כי ביסוד כל הבריאה מונחת המפלגה. ממנה התחיל העולם.

טול – אומר הוא – מושג המפלגה ממערכת המושגים היומיומית של האדם הישראלי ואתה נוטל שאור מעיסתו המחשבתית ויוצר ריקוּת שורקת במוחם של רבים. כאילו עקרת שולחן־האוכל מסידרת רהיטים או את הקנקן ממערכת התה.

בין צודק ידידנו בין מגזים – דבר אחד וודאי: בארץ שבה העדיפה הדמוקרטיה לצקת את עצמה בדפוסים של מפלגות ושברי־מפלגות; בארץ שבה אין אדם יכול לחשוב על קדושת השבת באשדוד בלי להרהר במה שעלול לקרות בעירית נצרת – בארץ כזו בית־דין גבוה לצדק הוא מגדלור גבוה – כפשוּטו: ממפלגה, משררה, מן הגימוּד שפקד לאחרונה את חיינוּ הציבוּריים. וכל פעם שפסק־דינו של בית־דין זה מופיע בציבור כאילו הטיל ברק־אור על טעמה האמיתי של הארץ ורעמו החינוכי מתגלגל ומפיח תקווה.

בפסק־דינם של חובבנים־משפטיים הכל גזוּר וסופי, חד וחלק. הכל ממוּסקן במסקנה עוד בטרם נוּמק בנימוּק. פּסק־דינם של שופטים – כוּלו לבטים: “לכאורה” ו“יתכן” ו“אנו סבורים” ושוּם שיקוּל אינו גלמוּד וּכשם שיש לו תאום יש לו יריב. ואין האמת מחליקה לה באלגנציה כעולה מן הרחצה, אלא נצרפת בספקות ונולדת תוך צירים. בפסק־דינם של שופטים בערכאה העליונה אי־אפשר שלא לחוש את פעימת האחריות הגורלית לאמירה העשוייה להיות אחרונה, חותכת־דין. היא עולה מכל שורה של שלושת פסקי־הדין הנפרדים שהוצאו בשבוע שעבר בענין איש אל־פתח. היינו הך לאילו מסקנות הגיע כל אחד מהם.

ובעקבות פסק־הדין, שלכאורה אינו מחייב אלא שיקול חוזר, יבוא נא שר המשפטים – מן האמיצים והעקביים במורי־הדין – ויצווה להביא סניגור מן החוץ לנדון אל־פתח.

לא מפני שאין די עורכי־דין בארץ או שאינם מהימנים. התמהון, שבו מקבל לפעמים הציבור עמדתם התקיפה של פרקליטים ישראליים לימין הנאשם, תמהון זה הוא שיבחו של הפרקליט הישראלי ושיבחו של משטר. הזדהוּת הפּרקליט עם שליחוּתו, מתפרשת, לפעמים, כטעות כהזדהוּת עם העבירה. ואוּלם דוקא חיצוי נפשי זה מעלה מעמד הסניגור אל מעלות גבוהות של המיבחן המוסרי בחברה הבנויה על חוק.

אלא שלגבי הענין הנדון קובע לא רק השיקול, הסטואי מעט, שלנו, המהלכים חפשי, אלא יחסו וסערת־נפשו של אדם מול גרדום, הוא, שחייו תלויים לו מנגד, זכאי לערער אפילו על מהימנות זאת. הגרדום הוא העז והמוחץ בנימוקיו. והוא זכאי לכך כי חוק־המדינה פתח לפניו אשנב. החוק פתוח אמנם לענין אחר, אבל הענין חלף והפתח קיים. וכל עוד לא סתם אותו המחוקק הוא פתוח גם לחג’אזי. על אחת כמה וכמה אם הנאשם נקלע לתחום השיפוט הצבאי, שהוא תחום השיפוט היחיד בארץ שבו קיים עדיין עונש המיתה כממשוּת מאיימת.

ואולם לדחייה גמורה ומוחלטת ראוי הפחד שמא ינצל פרקליט מבחוץ את דוכן בית המשפט כדי לחרף ולבזות את המדינה. אלף פנדורות רוקדות בדרך אל הצדק – פחד זה הוא אחד מהן. לא רק משום שאלמלא היה למדינה מה להשיב לחורפיה ספק אם היתה לה זכות להתקיים. המדינה עומדת כמעט מאז קומה שנה־שנה מוּל נאָצה וביזוי של נציגים ערביים בפורום הנכבד ביותר של האומות, עונה לחורפיה דבר ומתקיימת, ויותר משנגרע מכבודה בשל נאומי־שיטנה אלה – נגרע מצדקת נואמיהם. אך אפילו רצתה למנוע מעצמה תוספת מיותרת של דברי־בלע מפי פרקליט עויין – אין היא יכולה לעשות רצון זה נימוּק למנוע את בואו. אחת מן השתים: ידבר לענין – זו שליחוּתו; יסטה ממנו – יתקנו אָב בית־הדין. אם כי נכון הוא שבירורה של אמת כרוך לא פעם בביזוי הדדי, ועל הצד התובע להביא בחשבון כי במהלך הבירור יושמץ על ידי פרקליטים לפעמים לא פחות משיבוּזה הנאשם בעצם עבירתו. גם זה אחד ממחיריו של הדין.

אנו יודעים: כל רגשותינו ויצרינו מתקוממים לדיבור המתון. היושבים על הגבולות והחשופים לילה־לילה לרצחני אל־פתח, מטבע הסכנה ממצים כל רגשותיהם בכלל העתיק, והוא כלל הקיום, “הבא להרגך – השכם להרגו”. אלא שהכלל הוא כלל בשדה־הקרב, במארב, כידון מול כידון. הוא חדל לפעול בדרך אל בית־הדין. וכל טעמה של עשיית־הדין הוא הסגולה – הנראית בלתי־אפשרית לפעמים – להתנער מרגשות אלו, ויהיו שרשיהם בטבע האנושי עמוקים כאשר יהיו. צריפת הדין מסיגים אלה היא תנאי מוקדם לנקיונו. הדין אינו נקם. הנקם הוא אויבו של הדין.

29 בדצמבר 1965

---

מזווית אחרת

מאת

ישעיהו אברך

ואף על פי כן –

העם הנפלא הזה איננו קניינן של מפלגות. הוא איננו עבד להן. הוא אדוניהן. הוא איננו חופר שוחות כדי לבצר שלום מפלגותיו – אפילו לא שלומן של מפלגות הפועלים החלוציות. או הסוציאליסטיות. הוא איננו דורך כל חושיו ושולח בן ובת ואב ואהוב מול תותחים כדי שכפות המאזניים המפלגתיות תהיינה כחוט השערה כפי שהיו ביום־קלפי של נובמבר אחד – יום, שרק תרועה של עיוורון יכלה להכריז עליו בזמנו כ“יום המיבחן המכריע”. הוא דורך את חושיו כדי שלא להימחות מעל פני האדמה, כפשוטו. והוא מעפיל יום־יום, בסבילותו בבית ובדריכותו בחזית. תוך בדידות־יהודים שהיא כגורל לו, אל מרומי הגדלות הלאומית והאנושית לא כדי לקיים גוון כזה או אחר של חייו הפוליטיים – אלא כדי לקיים את החיים עצמם. לשום דבר פחות מזה לא היה מזדעק כלל עם נבון ופקוח־עין כעם המקובץ כאן.

לכן, אם יש מלים שהריחים הכבדים של הימים האלה טוחנים אותן לאבק פורח – המילה “יוקרה”, גלגולו הפתולוגי של המונח כבוד, שהעפילה בשנים האחרונות למרום הלשון הצבורית, היא אחת מאלה. שום יוקרה לא של מפלגה, לא של קבוצת מפלגות ואף לא של הרמה במשרות הצבור, אינה עומדת בהקבלה ואיננה מתמודדת כלל עם החשבון הגרעיני הזה של הקיום.

כי נחוצה חֵירשות־מלידה או אטימות־לב מתוך שובע שלטוני כדי שלא לשמוע את התביעה העולה בקול אדיר מתוך הדממה שירדה על הבתים, מתוך הדרכים הנשמות, מתוך שאון מכונת המלחמה ומתוך הסערה שבלב אם: לקרוא לשיתוף במרכז הפיקוד וההכרעה של חיינו המדיניים והבטחוניים בשעה זו את כל אלה שגם אם הכזיבו את ראשי מפלגתם ואת שופטיה – את בטחון העם הזה לא הכזיבו מעולם.

יתכן שינופצו מפלגות ויתמוטטו דוכנים וכסאות. יתכן כי מתוך מכבש הימים האלה אולי יעוצבו פני החיים אחרת – מן הקצה אל הקצה אחרת. אין ברירה. לא תיכתב שום “מגילת איכה” אם נהר הימים הנוראים האלה ישטוף כמה משקופים ומזוזות של המערך המפלגתי הנוכחי שנברא כמעט לפני שני דורות. זוהי תוצאה בלתי נמנעת של הדף־האוויר החברתי שאף הוא בן־לווייה בלתי נמנע לסוג הימים שאליהם נקלענו.

אך חלחלה אוחזת אותך למחשבה כי יתכן גם יתכן שמתוך קפידה קנאית ובלתי מתפשרת על כל תו ותג של מיבנה החיים המפלגתיים שלנו בימים אלה – על סוציאליזם מהפכני־פחות ועל סוציאליזם מהפכני־יותר – נהר־הימים ישטוף את כולנו ועל גליו יצופו שלמים ובלתי פגועים המשקופים והמזוזות של כל מפלגותינו הפוליטיות כולן, מפלגות הרוב והמיעוט גם יחד.

כברזל מלובן מונפת היום – ובדין – חובת האחריות הלאומית והיא גוזרת מותר ואסור בתנועת העט. היא גוזרת על אי־עריכת חשבונות. אף כי שום עם הנתון במיבחן כזה איננו יכול כלל לוותר על ניתוח חד של מעשיו ועל בחינת הלקח המשתמע מהם גם לעת חירום. את פני הארץ הזאת עיצבו הגיאוגרפיה וההיסטוריה; את תנודת הכוחות הפוליטיים מעצבים תעלולי המדיניות הבינלאומית; אך את כושרנו לראות כל אלה יום־יום ראייה מפוכחה ואכזרית, ללא ייפוי וללא שמץ־רהב; את יכולתנו לדלות לפעמים גם מתוך איוושה קלה את אות האזעקה – את אלה אנו מעצבים בעצמנו. ובצאת העם, בבוא השעה, מן המבוי האפלולי שאליו נקלע, לא יוכל כלל שלא לתהות על בחינתו של הכושר הזה, כשם שאי־אפשר שלא לכלול בבחינה זאת גם את עצם ההיסוס המתמשך התמשכות גורלית להכריע על צירוף האנשים החיוניים בשעה זו כדי להעביר את ספינת העם כולו במצרים שבהם נתקעה.

אך אם אמנם אין השעה כשרה לחשבונות – החשבון האחרון שהיא כשרה לו הוא חשבון היריבות והקנאות הכיתתית, חשבון המפגר אלף פרסאות גם אחרי הסכנה גם אחרי רצון העם וצבאו הערוכים מולה.

אך הבל הוא לומר כי ביטוייה היחידי של חובת האחריות הלאומית בשעה זו היא השתיקה. היתה זו התנכרות גמורה של עם ואנשיו לחובתם הלאומית האמיתית אילולא גילו באזני הנהגתם מה, לדעתם, אחת הדרכים החיוניות – לא רק לביצור בטחון המדינה אלא גם לביצור הרגשת הבטחון של יושביה – והקול הנחרץ שבו מושמעת עתה תקיעה זו אין כמותו אות לבגרות ולאחדות לאומית. לא היה, לאשרנו, שום צורך לתקוע בשופר כדי לעורר את העם להתייצב בחפירות; אולי עוד יעלה בימים אלה לא אחת הצורך להכות שוב־ושוב בתוף האזעקה; אך התוֹף האחרון שבו מותָר, מבחינת אותה אחריות לאומית עצמה, להכוֹת באוזני העם בשעה זו הוא תוף־הפח של התשבחה העצמית.

1 ביוני 1967

---

הבהרה בעִתה

מאת

ישעיהו אברך

יש צורך לומר באופן חד־משמעי ובלי גמגום ובלי זקיפת־גבות של מומחים ומבינים, כי הודעתו של סגן־ראש־הממשלה בתפקידו כממלא מקום ראש־הממשלה על החטאת המטרה בכפר לבנוני – היא הודעה מוסיפה כבוד והודעה בעִתּהּ.

יש לומר זאת כדי לגדוע היסטריה קרתנית בעודה באיבה. בטרם נשלפים עטי־החול ועטי־השבת להמטיר עלינו הערכות ואנליזות מדיניות וצבאיות; בטרם מתמלאים המוספים ראיונות וקמיטות־מוח אינטלקטואליות; בטרם מתחילים מומחי הרדיו והטלביזיה את מישאליהם – בקיצור: בטרם יורדים עלינו הערפל והטשטוש בעוד האמת הכבדה כעופרת מתחילה לכרוע תחת גל של סברות מאת עתונאים־בשירות, אלופים־במילואים וחכמי־מדינאות בדיעבד.

וודאי היה טעם לומר את הדברים לדרוזים בישראל הכואבים כאב אחיהם ההרוגים מעבר לגבול; וודאי היה טעם לומר זאת למדינות־ידידות מעטות המאמינות עדיין כי דברנו על טוהר הנשק אינו מליצה ואינו התחסדות; אך היה קודם כל וראשית כל טעם לומר זאת עתה, מיד, ובלי גמגום, לעם־של־ישראל עצמו. אין מעשה חינוכי גדול מביסוס נוסף של הוודאות כי אין מאפרים טעויות ואין מייפים כשל ודברי הצבא טהורים כטוהר נשקו.

סגן ראש־הממשלה עשה בדיוק אשר ציוו מוסר העם ומוסר מלחמתו לעשות. באותו יום. לא יום מאוחר יותר. עוד בטרם עובר הלחש בין המרחרחים והמצותתים כי משהו שונה מהמסופר אמנם התרחש בחזית.

עשה זאת לא פעם – כהרגלו וכדרכו – בדברים גלויים ובוטים, ומשום כך גם מחנכים, שר הבטחון של ישראל. עשה זאת הפעם ממלא־מקום ראש־הממשלה מתוך תחושה מוסרית ומדינאית חריפה של אמירת דבר ברגע המדוייק.

אל השכול היהודי על אבדן בנים בקרב ועל מות אזרחים חפים מפשע לא ייתכן כלל שלא יצטרפו יגון וצער אמיתיים על אבדן חיים של ברואים בצלם וחפים מחטא מן העבר ההוא של הגבול. צער בלי התחכמות. בלי מורך לב. גם בעצם ישיבתם של צדיקים־יסוד־עולם, נציגי אומות צדיקות, בהיכל המשפט בניו־יורק.

29 ביוני 1972

---

עלים מפנקס הקיץ

מאת

ישעיהו אברך

א. אלון מורה

יש להקדים ולומר כי ככל שההיאחזות בסבסטיה מעוררת אצל רבים רגשי מרי וזעם – מעוֹרבת ב“אשמת שומרון” זאת גם מידה גדולה וכנה של אהבת־ציון, בנוּסח של קנאוּת יהודית ציוֹנית שגילוייה לא נראו מכבר. בבחינת־עניינים צוננת נראה לפחות צד אחד של מעשה זה, בלתי־מדוּד כאשר יהיה כולו, שקוּל כנגד הרבה מגילות־החלטה של משמרוֹת צעירוֹת הקוראות לאחרים לקיים, למשל, כּחוק וכדין, את מצוות יישוב הגליל, אך מחבּריהן של מגילות אלו נשארים באיזור המאבק הבלתי־נרתע על מקוֹמם – בסולם העסקנות הציבורית. החוק נשמר וגם שממת הגליל היהודי נשמרת וכבר אין אתה יודע ממה נשׂכּרת הארץ וממה היא יוצאת נפסדה.

ואף שלא נוּשל שום אדם ולא הוּפר למעשה שום חוק־של־כנסת במבואות השומרון – הוּפרה סמכות ממלכתית שהיא אבן־פינה לחיים תקינים והוּשבּתה הסכמה הדדית, החשובה לא פחות מחוק – וחובה לומר:

במתח־הימים הזה, כאשר צבא ההגנה לישראל מלכּד כל גרעין של כוח לקראת ההתמודדות התלויה מעלינו כחרב, כל המפסיק היום משנתו ואימונו של צה“ל ומסיח דעתו מקו־האש האמיתי, החבוי אולי בתוך מחילוֹת הרי שומרון עצמם – כאילו התחייב בנפשנו. וכל הקורא לאויב את קריאת־הקרב, שלא הוא עצמו יכול להשיב עליה, ואינו שואל מראש לדעתם של אלה האמורים להיקרא לענות עליה – חוטא בשיבוש מערכות ההגנה של ישראל. היינו־הך מה הם מניעיו. ואילו צעירים אחרים הששים אלי־קרב, שהגיעו לשומרון לא כדי לנצח את השממה אלא כדי להביס שם את הממשלה הנבחרת של ישראל היושבת בירושלים – לא למדו, כנראה, את הפרקים הרלוונטיים לאיזור זה בתנ”ך עד תוּמם, וחובתה של ממשלת ישראל להעמיד אותם, בדרך היאה ביותר לתבונה הממלכתית של העת, על טעותם.

ואף על פי כן:

אתה קורא את עתונאי ישראל ומאזין לשדרי ישראל ולקצת עסקנים בימים אלה ושומע דיבורם של המתנחלים בשומרון – וכבר אינך יודע באיזה צד של המיתרס נמצאים חמוּמי־המוח האמיתיים. “קרב תנו להם! הוכיחו להם מיד עליונותו של צה”ל" – בתחנת הרכבת התורכית. הדמוקראטיה הישראלית יכלה לשאת הסתערות של אלפים בשערי הכנסת, אחוזים להט של כובשי באסטיליה; היא יכלה לשׂאת את המתינוּת הנבונה של השלטון בעת ההיא, שבזכותה עברה הארץ את נהר־דינוּר שלאחר יום הכפורים; היא יכלה לשאת באורך־רוח של בטחון־עצמי ראוי לתהילה את הוֹרסי הגדרות בפיתחת רפיח. אך אם היא לא תסתער היום באַלוֹתיה – מינימום: באַלוׂת – על חובשי הכיפות, אוֹהבי עמם אך הוֹזים מעט, מאֵלוֹן מורה – הקיץ עליה הקץ. עלה הכורת עליה ועל הנוהגים בה היום – ראש הממשלה ושר הבטחון – שעל צלילוּתם וקוֹר־רוּחם ואיפּוּקם הממלכתי והיהודי ברגעי מסה ותיגר אלה עוד נישא להם ברכה ימים רבים, בין אם ניישב את השומרון בסבסטיה, בין אם ניישב אותו במחנה יוסף – ובאחד המקומות בוודאי ניישבנוּ.

כשם שבתולדות צה“ל תירשם אותה פעולת “אש־לילה” של הרמטכ”ל וקציניו, בדמות שיחה פּדגוגית של אחר־חצות עם צעירים יהודים, נשותיהם וילדיהם בבית־נתיבות אפלולי בסבסטיה – כאחת מפּעוּלוֹת העימות המופלאות של צבא ההגנה לישראל, שנצחונה מובטח לה כבר מעצם קיוּמה.

ב. הצמאון לשפיות

המַרבה לטעוֹן לשפיות אינו מעיד, כידוע, על עצמו שהוא בעל מידה עודפת של צלילוּת־הדעה. מי שמחשבתו ערוּכה – אינו קם כל בוקר ושר שיר־מזמור לשפיוֹן של עצמו. על אחת כמה וכמה אינו רואה כל סביבתו כאילו יצאה מדעתה.

הרהור זה במוּסכּמה נתעורר בנו לפני זמן־מה עם “מינשר הארבעה” – קריאתם של ארבע חברי הכנסת משני צידי המיתרס הפוליטי, כמו ממצוּלוֹת הבּינה המדינית, “לשפיות מדינית ולפשרה לאומית”. כל כך העיקה עליהם צלילוּתם שלהם עד שלא יכלו לרגוע אלא אם כן יסירו את התבלוּל גם ממחשבתם של אחרים. עד שהכנסת כולה תשתנה. עד שהעם יחזור וייכנס אל דעתו.

עוד נשוב בהזדמנות הקרובה אל טעמו של יצר־החריגוּת הזה, אך בנושא זה של שיפיון־הדעה חובה לומר כי שיעור מאלף בפכחון מדיני אמיתי נתנה לנו באחרונה ממשלת הששים־ואחת דווקא. כן. הממשלה הצפוּדה הזאת שאף אנחנו – למה נכחד? – לא האמנוּ כי תוציא את יומה. מסתבר כי אפילו נוכחותם של נציגי ר"ץ – לא הפריעה לה לקבל החלטה יצוקה בענין הפלשתינאי. עוד מעט נצטרף לאלה שהיו סבורים תמיד, כי גם נוכחותם של תמהונים אחדים אין בה כדי לשבש מהלכה הסדיר של התבונה. הם מסוגלים אולי לעזוב את הממשלה בשל “מיהו יהודי” אך לא יפקירו אותנו בלי ממשל בשל “מיהו פלשתינאי”.

ובכן: לא “באזל” בקלקיליה ולא “הצהרת בלפור” ישראלית בשכם ולא שום שליחות משיחית להקים תנועת־תחייה “ציונית” לערבי פלשתין – כרצונם של קצת סהרורים יהודיים. רק חד וגבישי: אתם שם – אנחנו פה. אתם מעבר מזה של הנהר – אנחנו מעבר מזה. הגדרת אינטרסים קיוּמית, גוֹרלית, ולא שום התחסדות והכתרה עצמית כמושיעם של אחרים. את התנועה הציונית־הפלשתינאית־הירדנית תקימו, או לא תקימו, בכוח עצמכם. אנחנו, רמץ מתבערה נוראה, נמשיך בהקרמת החלום הציוני של עצמנו. וגם זאת מלאכה ליום תמים.

איך אמר החכם ממורשת: “כל העמים ילכו איש בשם אלהיו” – אנחנו לא נגלף לכם לא את האֵלים, לא את הגילוּלים.

יצחק רבין, חייבים הדברים להיאמר, הוא שהחזיר בעניין זה את מדיניותנו אל שפיוּתה, עד כדי כך שאנו מתחילים לחשוש למעמדו אצל הבוהימה הישראלית. שש שעות תמימות נחוצות היו לו כדי לדיין עם חבריו, אך משקיבלן לא בזבז אותן לניסוחים עגלגלים ועוקפים המפייסים את הכל; לא “מסמך” חדש, שבעת מצור מדיני אפשר לצור בו על פי הצלוחית, רק החלטה שהיא גם צינה למגן גם חנית להסתערות במערכה מדינית.

מסתבר כי ריטוריקה עמומה אינה מפריעה לומר דברים צלולים וכי לא חשוב כלל מה מטעימה הדיקציה. חשוב מה מדגיש ההגיון. דברים שבאריתמטיקה לאומית אלמנטרית: מכאן מדינה – ומכאן מדינה, הרי שתים. לא שלוש ולא שום חלומות־תחייה מושתלים כגפיים זרות בגופם של אחרים. לציוֹנוּת, שוכחים לפעמים, בשעה שביקשה לקום, לא היו בשכנוּת סמוכה שבע־עשרה מדינוֹת דוברוֹת עברית.

עכשיו, משפטרה אותנו הממשלה מן הדאגה הכבדה לתנועה “הציונית” של אחרים, אולי נוכל לחזור ולהתרכז סוף־סוף בבניין הציונות של עצמנו.

ולעולם אין לדעת: ייתכן כי יימצאו גם כמה חברי כנסת תמהוניים – אולי אפילו בתוך המערך עצמו – שיאגדו עצמם באגודת “חיבת ציון” מחוּדשה בתוך הפרלמנט הישראלי. הדבר עלול עוד לקסום אפילו לאנשי דור־ההמשך שבתוכו. דיוגֶנֶסים צעירים אלה, המחפשים בנרוֹת ובאופן נוֹאש כזה אחרי ערכים, עלולים עוד למצוא לאפתעתם כי לא רק הערך “פלשתין” אלא גם הערך “ציוֹנוּת” חבוי אי־שם בין ערכי התשתית של תנועת העבודה הישראלית.

מכל מקום: הרעיון הוא כה חריג וכה יוצא־דופן בימינו עד כי יתכן שדווקא בשל כך יכבוש לבה של קבוצה מחברי הבית. לעולם אין לדעת.

ג. מאגדות סין

מתוך מַקהלת האוֹחים של שידורי ישראל מצייץ לפעמים גם אנקור. השבוע צייץ. מסין. כדרך אמנות הדיפלומטיה, המגרדת אוזן־ימין במעקף של יד־שמאל, נמסר כי הסנטור הנרי ג’קסון סיפר־למי־שסיפר כי בעת ביקורו בסין אמר־מי־שאמר – ולזה קוראים “שדר” – כי “סין מעוניינת בישראל חזקה כמבצר נגד התפשטות ברית־המועצות, וגומר”. אין זו אמנם משימה פשוטה בשביל שלושה מילון יהודים להיות חומת־מגן לשמונה מאות מיליון סינים מול מאתיים וחמישים מיליון סובייטים – אבל ההיסטוריה היהודית יודעת משימות פחות הגיוניות מזו. ואם זה רצונם של דברי־הימים וזה מחירוֹ של חיוּך סיני – מילא.

בקיצור: כל מה שסיפר לנו דוד הכהן בספרוֹ המרתק על האפשרות שהוחמצה לקשור קשרים עם המעצמה האסיאנית האדירה, מוּאר באור־נגוֹהוֹת עם ידיעה כזאת, הנקלעת אל הבוקר כחץ־זהב שלוּח מרקיע. דבר פעוט! עוד שמונה מאות מיליון לימינך – נוסף ליהודי ארצות־הברית וניו־זילנד.

איננו יודעים מי צייץ לשידורי ישראל את הידיעה המלהיבה הזאת: סינוֹלוֹג מן האוניברסיטה או “חוג מדיני יודע דבר”, אך היא שודרה וגם נדפסה בוודאות מהימנה שאינה מניחה מקום לעירעור. היא יצאה מן המישדר כשמן הנכתש מן הזית בבית הבד.

אלא ששמי העולם רוחשים היום ספינות־חלל ולווייני־תקשורת וכל ברווז שמעיפים מכדור הארץ מוּעד להתנגש באחד מהם. מסתבר כי העוֹף המסויים שלנו התנגש בשתיים: גם בלווין סיני גם בספינתו של הנרי ג’קסון עצמו. הסינים השתקנים האלה, שקשה לעקור מלה מפיהם יותר מלעקור שן, נזדרזו והודיעו בשפיפונים סיניים, בטוּר מאוּנך: להד"ם! והסינטור ממדינת ואשינגטון, שהוא חסיד אומות העולם בידידותו הסבלנית למדינה יהודית קאפריזית, לא היסס הפעם ואמר גם הוא שהסינים לא אמרו את מה שהישראלים אמרו שאמרו.

החלטנו לחפש את האנקור. איננו. לא הוא לא זנבוֹ. לא נותר לנו אלא לנחש היכן קינוֹ. מלת הצוֹפן “שדר”, שבה הגדירו ידיעה מרעישה זאת, כמעט מגלה את הקן. דבר אחד ידוע לנו בוודאות: אין זה מוּנח השגור במובן זה בהודעות הרבנות הראשית, למשל.

הסובייטים, שאינם יכולים, כידוע, לשאת עוול והאמוּנים על האמת הצרופה, הודיעו על עניין זה ברדיו מוסקווה כי “ישראל משקרת”.

הבלים, היא איננה משקרת. היא רק מַרבּה דברים. ועל פי הנוסחה הידועה שטבעו חכמים בפרקי אבות.

ד. חומות הקרמלין

חומות הקרמלין מתמוטטות ויהיה צורך להחליף מיליון וחצי לבנים בחומה.

(מן העתונות)

ובכן, המקסימום שהזמן יכול היה לעשות הוא לכרסם את הלבנים. את לבני־החמר. לא למוטט את הקשיחוּת ואת הזדוֹן ואת הגרדוֹמים שהקים משטר מתעתע – רק לכרסם את הלבנים. עתה יחליפו אותן.

נעשה עוול לזמן אם נטיח כלפיו מדוע עשה כה מעט. לבד מן הזמן – לא ניסה איש לעשות אפילו זאת. כששים שנה של דם וגרדום – ואיש לא ניסה לקרקר את הקיר הזה. מיליונים נערפו, נבלעו בגוּלאגים ובטוּנדרה, בבאבי־יארים רוסיים – איש לא ניסה.

בְּלֵב סִיבִּיר, בְּזךְ שְׁלָגֶיהָ

מַה לִי צָפַנְתָּ הַגּוֹרָל?

עוֹד פֶּגַע? – הַב!

תְּלָאָה? – שַלְחֶהָ!

וְלֹא אֶשְׁאַל עוֹד: מֵהֵיכָן?

אֲנִי מוּכָן, מוּכָן, מוּכָן.

כך, על פי זכרוננו העמום, קרא משורר עברי – חיים לנסקי – ממעבה הערבה הנוראה ההיא. הוא כתב. כתבו אחרים. מבעד החריץ הזה ומבעד הבקעים האחרים עלתה האנקה מן המצוּלוֹת. איש לא האזין.

היה צידוק־דין גדול. גם בפנים הארץ ובינוֹת האנשים פתוחי־הלב הטולסטוייניים, גם בחוץ – בעולם גדול של אנשים חולמים, שהאמינו כי אי־שם, באיזור קרונשטאדט, נדלקה אבוקה גדולה של חירות. לא רצו להאמין כי הניפו אותה חוזים אך נושאים אותה תליינים.

כולנו תרמנו לגוּלאגים. כולנו. המטרה, שהיתה מטרת־לבנו שלנו, קידשה בעינינו את האמצעים שהיו כולם שלהם. כל גרדום, כל מרתף עינויים, כל עקירת־צפרניים, כל צריבה בברזל־מלובן – שלהם. גם כל ההתעייה הגדולה הזאת של מוֹח האדם ולבוֹ ודמיוֹנוֹ – בביתם ומחוצה לו. כיהודים היה לנו חלק בהנפת הדגל על החומה. כסהרוּרים יהודיים – שם ובסוציאליזם המהפכני בעולם כוּלו – יש לנו חלק בקיומה של החומה הנוראה הזאת עד עצם היום הזה.

“כמהפכת זרים” – מאיים הנביא. ואומר הפרשן: כמהפכת זרם. אם אפשר היה לצפות לערעור ולהיפוּך חומות הגרדום האנושי ששמו “הקרמלין”, מהפכת זרם צריכה היתה להפכן – זרמי הדם והדמע ששטפו את ברית־המועצות מאז בא הבולשביזם לשלטון. עשרה מליון, לפי גירסה אחת של משורר וחוקר קפדן רוברט קונקווסט, עשרים ואחד מיליון לפי גירסה אחרת שלו. בין חומות אלו הוצבו גרדומים לא רק למיליוני אדם ולעמים שלמים. שם הועלתה על עץ־התלייה – התקווה. שם נצלבו הנעלים בכיסופי לב־אדם. אך אפילו נחשולי הזרם האדיר הזה לא קיעקעו את החומות. רק לבני־החמר נאכלו על ידי הזמן. טוב שיש זמן.

אנו יודעים: “מצוּדה מול הנאצים. בלי הצבא האדום היו נשמדים עוד מיליונים”. אך אולי – אולי? – בלי ראשית השותפות בין שני בכורי־השטן לא היתה באה עלינו כל הכליה הנוראה הזאת.

חוֹמת הקרמלין הנוכחית, על ששה־עשר מגדליה וצריחיה, נבנתה – אומרים דברי הימים – עוד במאה החמש־עשרה. בראשית המאה העשרים ניכרוּ מתחת לחומה הזאת קבריהם של קומוניסטים שנקטלו במהפכת 1917. אולי הם, במרי האכזב, שמכרסמים את החומה? הקומוניסטים והסוציאליסטים החיים – לא העזו. אולי נועזים מהם – המתים?

2 באוגוסט 1974

---

עלים מפנקס הסתיו

מאת

ישעיהו אברך

בגלל התעקשות של ששה קילומטרים עלובים מוכנה ישראל לסכן את השלום.

(קיסינג’ר)

א. שישה קילומטרים יהודיים

שני מטרים עלובים של תהום מפרידים לפעמים בין פסיעה לפסיעה. הם עלובים אולי מבחינה מתימטית, אך הם הסיפרה הגורלית ביותר שבעולם לפוסע. התהום אינה צריכה יותר מן ההפרש הקטן הזה, שפסיעת האדם אינה יכולה לגשר עליו. ליד לוח החיבור בבית־הספר נראה המספר עלוב, קטנוני. ליד התהום – הוא גורל. הנרי קיסינג’ר יושב ליד הלוח.

שישה קילומטרים, אומרת לנו מפה לא כל כך עתיקה, הם מחצית הרוחב של צוואר־החיים של המדינה לפני מלחמת ששת הימים. מה שקרוי: גבולות

1. מחצית רחבו של קנה־הנשימה המוליך אל הסימפונות והמעביר מעט חמצן. ששה קילומטרים עלובים.

פחות מששה קילומטרים חצצו בינינו לבין הנצחון על המחנה המצרי השלישי. בינינו ובין המראה האחר של כל פני המלחמה והשלום לאחר יום הדין. אך דווקא בקילומטרים האלה ראה הנרי קיסינג’ר גורל. גורלו שלו. של הצלחתו המדינית. חכמת היחסות, אף היא, כידוע, פריו של מוח יהודי מבריק.

ששה קילומטרים מעבר מזה או מעבר מזה של מעברי־הגנה במידבר; ששה קילומטרים עם אפשרות לטווח את התותחים על יישובי החולה ועל טבריה – או בלעדיה; עם לוע של קנה הפעוּר מטול־כרם אל נתניה – או בלעדיו. באמת, קילומטרים של היינו־הך?

בוויאֶטנאם – המיקוח על הקילומטראז' היה כנראה קל יותר. במרחבי שדות האורז לא הושם הדגש על קמעונאוּת כזאת, על פרסאות אחדות. ההיסטוריה אוהבת אופקים, ערבה – לא קוצה של אַמה. שטח עלוב כזה הוא כמו סד למדינאי חובק־עולם ומיטת סדום להצלחה של קריירה דיפלומטית.

מתוך הדברים הקטועים המתפרסמים מישיבות סודיות של שר־החוץ האמריקאי עם אנשי הקונגרס בוואשינגטון – עולה הפעם צלילה של דימגוגיה קטנה וערמומית. בקושי הולמת את תרבות הארווארד. בששה קילומטרים טפלים של עיקשות מציירים את ישראל כחוסמת את הפתרון, את הרווחה, את השלום. ולא לשכוח: את הנפט.

ענת בת־השש המשקיפה אל הגולן מחדרה המשוריין בדגניה בטוחה כי ששה קילומטרים ממנה צפונה משתרע כל עולם האימוֹת והפחדים והדם. היא ראתה אותם. שטח גדול פי כמה מכל כדור הארץ.

בגלל ששה קילומטרים של אדמה ערבית, אומר קיסינג’ר, אנו נרחקים מן השלום. האמת היא, כי ששה קילומטרים יהודיים, ישראליים, ארוכים כאורך הגלות – ושמא כאורך הגאולה – מפרידים בינינו לבין כל הלך־מחשבתו של מי שהיה פעם נער יהודי פליט ועתה שר החוץ של האדירה במעצמות – הנרי, המכוּנה קיסינג’ר. היושב, כאמור, ליד הלוח.

ב. תחזוקה

ובכן: אלה הם פועלי תחזוקה מן הדרגה הרמה ביותר. הם מחזיקים בגרונה של המדינה תחזוקה אמיצה, הדוקה מאד, כאשר לא החזיקה עדיין שום קבוצת־עובדים אחרת בארץ.

מפוכחים, קרי־מזג, שקוּלים בכל מלה ומלה היוצאת מפיהם כאילו סיימו זה עתה בית ספר לדיפלומטים, אלה, במזגם הצונן והצלול, לא ישכחו בוודאי שום פריט במטוס לדאוג לו בשעת התחזוקה. הם יודעים בדיוק כל נקב וכל חלוּל שבהם עלול להיסתם החמצן המפיח תנועה וחיים. יודעים, ואם נחוץ – סותמים.

על איזה דשן צמחה קרוּת־המבט הזאת, השחוזה כחנית, של ישראליים בסרבלי העבודה? שונאים אותך, אותי, את סביבם – מילא. (“מה אנחנו – לברלים?”) אבל מדוע הם שונאים כל כך את הצליינים, הבאים במידה של פיקוח־נפש לעבוד כאן את אלוהיהם ולתת אגב־כך מחיה לפועלי התחזוקה היהודיים? מדוע אותם? הרי הם שייכים למימסד עולמי רחום שאין לו כל קשר לא עם המימסד הישראלי המרוּשע, הכורע תחת משא קיוּמנו; ולא עם ההנהלה של חברת התעופה הלאומית, שחטאה העיקרי הוא, כנראה, שהיא נזקפת כחלמיש לקיים את קו החיבור היחיד שלנו עם העולם.

אסור, כידוע, להמשיל אותם לשום גוף – מכאן ושלא מכאן. המעשים שהם עושים, הם כידוע מעשים של לינת־הצדק ואין להם שום קשר עם חבלה. לא במשק ישראל, לא באשיות־חייה ושלטונה. אלה הם מעשים מוּכרחיים במאבקם של קשי־יום מרודים, חלכאים ונדכאים, שאין להם מה לאבד – איך אמר מארכס – אלא את הכבלים.

אלא שפעמים, למלוא החלחלה והעגמה, נדמה כי זה אולי הדבר החסר על ידיו של אחד או שניים, המככבים כל יום שני וחמישי בטלוויזיה הישראלית על רקע כנפינו השמוטות. על רקע חרפת ישראל.

כמבויישים וכנדים־לנו עומדים כלי־הטייס הנושאים עליהם סימלה של מדינה מקורקעת, רתוּקה בטבּוּרה אל האדמה כאדן־השדה. מדינה שרק לפני פחות משני עשורים עדיין היתה סמל לרוחו הנוסקת של אדם, למעוף רצונו – היום היא שרועה על מסלולי־התעופה של עצמה וחוגגת קבל־עולם את החג הגדול של נמיכות־הקומה.

בתוך כל החרפה הצורבת הזאת – אות של הזדקפות.

פתאום הבזיקה מירושלים העובדה המפתיעה, שכמעט נשכחה ימים רבים, כי גם למעט היהודים שנותרו בארץ מחוץ לחמש מאות פועלי התחזוקה – יש שלטון. דברי שר התחבורה כי למען הנסיון לתקן עיווּת אחד באופן יסודי – מוצדקים הסבל והנזק הזמניים, הם ראייה אמיצה ומדרכת. מעולם לא התייצב עם באחדות כזאת מאחורי ממשלתו כמו בשעה שהוא רואה אותה צועדת צעד של זקיפות, של החלטה נחרצה, של אמת. פתח בכך שר האוצר – וקנה עולמו. הנכונות לוותר יום אחד על קב־של סולת כדי להבטיח פת־קיבר סדירה לכל הימים – היא מטעמם של ימים ראשונים ונשכחים. מיינם המשומר.

יש לומר כי תרגיל זה בחוק חינוך חובה של אזרחי ישראל – ערכו עולה על מחירו. הוא נלמד לא לשעתו בלבד. פירוק שביתת הימאים לפני כעשרים שנה נלמד עד היום כציון־דרך בקביעת מרות הציבור על יוצאי־דופנו. אם אמנם יודעת הממשלה מראש ובבהירות מה יהיו הצעד השני והשלישי והבאים אחריו, כי אז ייתכן ששר התחבורה, הבנימין בשרי ישראל, תפס באופן המבוגר ביותר גם משמעותה החינוכית והחברתית של התמודדות זו, גם טעמה וחובתה של מנהיגות.

החינוכית – כי לא את שדות־התעופה בלבד פוקדת רוח־העוועים הזאת.

יושבי הארץ הזאת זכאים אולי להיות שותפים גם בקביעת המחיר העליון שאנו מוכנים, למשל, לשלם מעמלנו בעד התפרקותו של ימאי ישראלי ביפאן. כיוון שאין לנו שליטה על אינדכס המחירים של בית־התה בטוקיו, אולי מותר לנו לשקול ולהחליט כאן – בנערינו¹ וגם בזקנינו – מהו המחיר שידנו משגת לשלם בעד המיצרך החיוני הזה. או שמא נצטרך להשלים עם כך שנתפרק לא בטוקיו אלא בהונג־קונג או בהונולולו – אם השער שם סביר יותר – ובלבד שלא למוסס כליל את מטבע ישראל בשל סעיף חיוני אמנם, אך בכל זאת, רק אחד בשלל סעיפי ההגנה והמאבק של אדם ועמלו.

כך זרועה עיסת־המלאכה הישראלית, שעיקרה ובצקה אנשי־עמל ישרי־לב, עמוסי פרנסת־ביתם ועוּלה – צימוקים ומרורים המשבשים תבניתה וטעמה. איננו יודעים בדיוק טעמה הספציפי של ההתפרקות ביפאן, אך אנו חשים על בשרנו היטב טעם ההתפרקות של כל הגיון חברתי ואנושי בארץ ההבטחה. עוד מעט לא נראה בה עיסה – רק שאור. ושאור חמצמץ מאד. שער אחד לדולר בשביל המתפרקים. שער אחר – לעומסים. מ"ט שערים שדרכם אנו בורחים מאמיתה הצורבת של ישראל ענייה ומרודה, עוקפים אותה ומתקינים לעצמנו פשפשי־מוצא להתחמקות – עד שפתאום מופיעות אמיתות אלו עצמן מחדש כמפלצות איימתניות גם בדרך העוקפת שבה בחרנו. וכך אנו מנסים עוד עיקוף ועוד חמיקה עד שהמירמה סוגרת עלינו מעברים ואין עוד חריץ לעבור בו, והאמת נחשׂפת זקופה ומכנעת.

העם בכללו, – אומר לנו ידיד – מוכן היום “לכפר על עוונותיו”. אם אמנם כך הדבר – הרי זו שעתה הגדולה של מנהיגות. אין טעם לצוות עלינו חזור וצווה שנשאל, נוסח קנדי, “מה אני יכול לעשות למען ארצי”, הנהיגו – ואימרו את התשובה. אימרו חד וברור מה לעשות. מעולם לא היתה אזנו של עם קשובה כל כך ומעולם לא היה לבו נוהה כל כך ללכת אחרי דבר־אמת.

ג. אחותי מבית דגן

כמטחווי־אגד מן הבית, מן הצפון – המטיף, המעמיד פני חשיבות; מן השכונה המסורקת למשעי בערוגות של פוליצֶסיה בוערת־באש – אגם הדווי. אגם היתמוּת הגדולה. לא אגם אחד.

“בגיל שבע כבר ידעתי על החיים כמו בן־אדם מבוגר” מספר למנחם תלמי (“מעריב”, ששי, י"ג בטבת) הנער מבית דגן, עירו של בן־לולו המוטל מת בתעלת הפרדסים. “אחותי הוציאה אותי מבית דגן, לקחה אותי ללמוד מקצוע. היתה שומרת עלי, לא נותנת לי לצאת לבד”. “אילו לא הוציאו אותי בזמן מן המקום ההוא – גם התמונה שלי היתה מופיעה היום בעתונים”.

האחות הזאת – כמו ברבור זקוף־צוואר בתוך אגם של עכרורית, ואצות, וסמים, וקנה של אקדח משתיק־קול, ו“חבילה של אלף לירות הנשלפת מן הכיס בשביל לקנות בקבוק טמפו וכל מיני דברים כאלה”. ואף היא, האחות הזאת, כמו אחזה בציציות ראש־עצמה ומשתה עצמה מן היוון לאחר שצללה בו, כנראה, עד־צוואר. ורק ההבזק הפתאומי של האבחנה ברגע האחרון ממש – האיר תמונת עולמה, ועלתה מן המצולה ונזדעקה קודם כל למשות גם את אחיה. ברגע האחרון.

עיירה שכוּחת־אל. לא במדבר. לא על גבול הגדר המתוחה. לא מול נקיקים חורשי־רע. כאן. בסמוך מאד לפעימת־החיים הקצובה, בשכנות לאב־העורקים, בדרך הראשה בין בירה למטרופולין, על העורק הכּלילי ממש – חלקת מידבר. בתוך מכוניות־השרד של הטרודים בעסקי המדינה, הנעות בין קצה אחד של הדרך לקצהו, מעופפות המלים “סתימת פער”, “נוער־במצוקה”. מעופפות – ומתעופפות. חולפות על פני בית־דגן ואינן מניחות בה אפילו את בת־קולן. שם, בחלל העיירה, שומעים רק את מַשק המטוסים המוליכים מעולם לעולם ואת הרחש הרווּי סוד והעוטף את העיירה בקורי־תעלומה של התחבולה, המזימה.

אגם באגם נגע. ותמונתה של עיירה לא־רחומה אחרת בדרום – חייה, עיסוקה ושיממונה בשעת בוקר וצהרים – נפרשׂת על המסך הקטן. וכבר אנו יודעים – על פי אותה שיחת־מופת של מנחם תלמי – לבנות לנו בעצמנו תמונת־חיים של עיירה־תאום. עיירות בישראל לא נעלמו מעיני מפלגות ומעיני עסקנים לעת התמודדות, אך נעלמות מעיני החסד האנושי, מן המבט החונן. “ללא מחונן ומשיב נפש – וללא מכונן צעד”. ורק קאלאשניקוב, כנראה, וכרוז בערבית עלולים פתאום להטיל אלומה של אור מסמיא לא על גדר־בטחון פרוּצה, רק על ריקמת־חיים פרוּמה, קרוּעה לגזרים ולכודה כמו בחוסר־תכלית מדכא כל הימים. בישראל – של חלומות, של קבוצים, של משמרות צעירות, של תנועות־נוער חלוציות. של “אור לגויים”.

אנו עומדים בהשפל־עין מול השקיעה האנושית המתהווה והמתמדת בטווח ראייתנו ממש. המלים והעט שומטים עצמם לפני חרפת־עצמנו. החוקרים והחוקרות בסוציולוגיה – לגיונות. המושיטים יד למשייה ממצולות – בודדים. העוסקים בתורת העוני – הכל. הרוכנים להציל ממנו את הבּרוּא־בצלם – מתי־מספר.

נקרא לאחותו של הנער מבית־דגן, שנתייסרה היא עצמה במדווי החיים ובליקחם, ונאַמצה אל לב. בארץ הזאת – של תנועת־עבודה נטוּיית זרוע, של תנועות־להמשך ותנועות־לשינוי – נגזר, כנראה, על החבוּשים להתיר עצמם מבית האסורים, למשות עצמם או לטבוע. כך או כך – בבדידוּת. בגלמודיות נוראה.

וירא כי אין איש.

3 בינואר 1975

---

מפנקס הזמן - על המדיניות הגרעינית

מאת

ישעיהו אברך

א. על המדיניות הגרעינית

מאיזור התנועה, שלה אנו חייבים את חינוכנו הציוני שנתקיים ואת חינוכנו הסוציאליסטי שנתפוגג מעט, הגיעה לפני זמן מה ידיעה שסתרה או הפכה קצת על פיהם כמה משפטים־קדומים המבקשים באחרונה להיאחז בהכרתנו. אף כי איננו בטוחים אם מזווית־הראייה של כמה פלגים בתוך תנועה זו יימצאו דברינו מחמיאים דווקא.

ובכן: הפגנות נגד התנחלות, משמרות בפיתחת רפיח – “השומר הצעיר”, אומרת הידיעה, יתנחל בפיתחת רפיח. כך החליטה לפני שבועיים, לערך, מועצת הקיבוץ הארצי. מובן: עם סייגים, ועם הגבלה, ועם אותו “תוך” או מקף מפורסם שעליהם נוהגת תנועה זו ליהרג־ולא־לעבור זה שנים. נהרגת או לא נהרגת – אבל מיישבת.

מכאן ואילך מתחיל להיות חשוב פחות מה דיבר המזכיר המדיני או הארגוני עם אש“ף בווינה או מה אומרים מזכירים מדיניים כל יום שני וחמישי בטלביזיה. ביסוד מונח גרעין חלוצי של הגשמה אישית שהמשותף האמיתי בינו לבין תנועת “אמונים” – ככל שהדבר יישמע פראדוכסלי – הוא עמוק יותר מאשר בינו לבין כל שי”ח עקר. גרעין פה, גרעין שם – עם הפיסיקה הגרעינית הזאת של “השומר הצעיר” אפשר לבנות ישראל מפוארה מאד – היינו־הך מה אומרת הדיאלקטיקה שלו.

הנה תוכה האמתי של תנועה מגשימה שברגע של הכרעה הוא מכניע את ברה. הדברים בוודאי יהיו מלוּוים פירוּשים רבים וסברנוּת רבה ואבחנות דקות נוסח “מה בין בני לבן־חמי” – אבל: בפיתחת רפיח. שם ובגולן. אלא שעל הגולן, כמדומה, מעולם לא היו הדעות חלוקות. גם לא בתנועה זו – אם לא פסחנו פה ושם על נאום של לטיף דורי.

אנו נזכרים כי כאשר ביקש בזמנו יוסף ויתקין להתריס נגד יחסו השלילי של ברנר אל מסורת העבר של העם היהודי ואל חוליות־החיבור לעבר זה – פנה אל ברנר כך: “אל ישים עצמו רשע, מר ברנר. מעשיו, כל יישותו, מכחישים את דבריו”. ובכן, “השומר הצעיר” – ייאמר לזכותו – “מכחיש” את עצמו כך מאז היותו לתנועה פוליטית, ובשום זמן אינו מגיע למלוא אוֹרוֹ כתנועה מגשימה כמו בעת “הכחשה” כזאת.

יש לומר כי עצם הדיון במועצות בענין התיישבות של גרעינים וחיזוק ישובים חלשים והרחבת מפת עבודת־האדמה של הארץ, היא כמו גוף־זוהר המופיע בשמינו מגאלאכּסיה אחרת. מופיע – ועמו שוֹבל־אור של ימים שבהם היתה הדאגה להשלמה חברתית של קבוץ או למיבנה המשקי שלו או לאיזון בין המינים שבתוכו – מן הידיעות שבכותרות מדורי־החברה של עתוני הפועלים, לפחות. אתה קורא ידיעה כזאת היום וחוזר ובודק בתאריכו של העתון. אבל אין צורך לבדוק. די לראות את הכותרות הסמוכות: רימון לדיסקוטֶק ומעילה בוואדוּז וסמים בצקלון – התקופה ברורה. התאריך – בן ימינו. אי־אפשר לטעות. אך גם הידיעה על דיוני ההתישבות – נכונה והעולם האחר והמופלא הזה מתקיים ולוחם את קיום עצמו. אילו רק השכלנו לחזקו.

עם עולם זה אפשר לעמוד בוויכוח גם על הגבולות, גם על המדיניות, להאזין – פעמים לדבר של הגיון, פעמים לדבר של היפוּכו, פעמים לצירוף של שניהם, אך בסופו של דבר רק מעולם זה וממנו בלבד אפשר עדיין לשמוע “מה דיבר ה' מן הקמה”. מן הקמה של תלמי־חיים ששום תנועה שלא מאזור הציונות ושום דור שלא מאזור התחייה החברתית היהודית לא בראו עדיין כמותם. אנו רושמים זאת לעצמנו לעת וויכוח.

ב. הפלגה אל האמת

איננו כלכלנים, אך בחושים שאין להם כל קשר עם כלכלה נדמה לנו כי התעודה שהוּנחה על שולחן הציבור על ידי פרופסור חיים בן־שחר וחבריו היא תעודה של משקל סגולי, מצד הענין החברתי, לפחות.

שום דבר לא היה מעוּות יותר באחרונה מן הדיבור על העיווּתים. הכל דיברו בהם. הכל הטיפו לכל. הכל קישטו הכל. איש לא ניסה לקשוֹט עצמו. כל צד פיתח שקר משלו עד שיום אחד מצאנו עצמנו מפרפרים ברשת מפותלה של כזבים. כזבים – ובזיונות.

מעולם, בימי יגיענו, לא נסטרנו כל־כך על לחי כמו ביום שבו נשחל לתוך תיבתנו הפתק המודע כי הופקד על שמנו סכום של מאה לירות לערך, כהשתתפות בביגוד. כביכול, כל הימים הילכנו עירומים אלא שמעתה נהיה בוגדי בגד. כלומר, ייתפר לנו עלה. וכל הלהטוט בתפירה זו חכמתו בכך שהמדינה שותפת בה. וזה מוּסכם הדדית. בשקר גומלין, קטן – אבל מוּסכם.

וכך נערמו זו על גבי זו תוספות חשק ותוספות בושה – שלא היו אלא מעטה של כלימה על חברה שבמשך חמישים שנה היא הוכיחה – וזה כעשרים שנה היא מעמידה־פנים – שהעמל הוא דיגלה.

העימוּת הפתאומי הזה בתחום הכלכלי והחברתי איננו פחות טראוּמטי מעימות דומה בשטחים אחרים. ואולם הרבה שנים, כנראה, היו נחוּצות כדי לגלות את ביצת־קולומבוס: וועדת מומחים, שלושה וחצי חדשי־עבודה חרוּצים – ומעט יושר לב.

קראנו את התעודה שכולה ספרוֹת ועקוּמוֹת וביאוּר־דברים, ועניינה, כביכול, למומחים בלבד. אך מצאנו אותה מיסמך כובש־לב ביושר הגישה, בחוסר כל קוֹקֶטיוּת מדעית, ברצינות של חיפוש אחרי אמת ובהגנה עליה משנמצאה למחפשים. המונח “יושר אינטלקטואלי” נעשה באחרונה כמו נוֹצת־דוּכיפת למי שבא לבאר דבר שאינו מוּסבר על פי הגיוֹנוֹ של היושר הפשוט. בדוקומנט נדיר זה נתחוורה לנו פתאום מהותו האמתית של המושג. מתברר כי היושר המשׂכיל לא זו בלבד שאיננו סותר את היושר האנושי הבסיסי אלא שהוא תאוֹמוֹ. רצונך: הוא – הוא.

זה איננו רק מיסמך כלכלי. זהו מינשר חברתי. מה שלא השכילה או לא העיזה לעשות תנועה חברתית ופוליטית, המגלגלת כל הימים במושגים של שוויון והגינות ובשאר מלים נעלות של הפרוֹגרמות החברתיות – עשתה קבוּצת מלומדים. בתחושה עזה של הזרמים הסוציאליים. של עשיית צדק. של חינוך לשמירת חוק, באיזה תבוּנה מאוּזנת של “זה נהנה וזה לא חסר”. אף כי יש זיזים שחובה להקהותם כדי שהצדק והחוק בריפורמה זו אמנם יירדו כרוכים…

הם עשו שירות חשוב לחברה הישראלית, אך גם שירות לא פחות חשוב לפרופיסוּרה של ישראל – שיכבה המצטיירת באחרונה בעיני רבים כנתוּקה, מרחפת בעולמות אחרים ו“עוכרת ערכים”. רוח רעננה, הרווייה פה ושם תמימות נעימה של תלמידי חכמים, נושבת מן התעודה הזאת. חפשית מפזילוׂת ומנוֹערת מפיתולי־ניסוח מפלגתיים המתבלים אצלנו כמעט כל מיסמך שמתחבר בשליחות הצבור. כך הכתובים – הביאורים הנלווים להם בכלי התקשורת. דין־וחשבון – עם מחברים ומפרשים ענווי־לב. וגם גרעין הענווה בהופעתם של מלוּמדים צעירים אלה איננו חסר־לקח לנושאי שררה.

מזווית אחת ראוי שיוּער כבר בשלב זה. בעוד נפוצים העיוותים באלף ואחת המצאות באיזור הרחב של שכירי־יום ועמליו – הנה המירמה הגדולה והעוֹשקת, מירמה של גזל המדינה, טמונה בשיכבה אחרת, היא שיכבה גדולה של מתעשרים בוֹני עצמם ממצוקת עמם. יש לדאוג שהטיפול בשיכבה זאת ייעשה תוך הכרה עמוקה שהגיעה שעתה של מידת־הדין למי שזכו עד כה למידה מפליגה של מידת־הרחמים – מידה שמלכתחילה לא היו ראויים לה. לקחת מאתנו את בזיוֹן הביגוּד ותוספות החשק ופיצוי הבּוּשה – אך לקחת מאחרים את השוד. לא לשכוח היכן קברות־התאווה האמתיים של גזילת הצבור.

איננו יודעים מה יהיה גורל מסקנותיה של הוועדה ואין כל בטחון – אומר לנו ספקן מקצועי – כי לאחר מתיחת הקו לא יתחיל מנין חדש של הערמה. אוּלי.

כך או כך – אור חדש האיר השבוע גם באיזור שבו כמעט אמרנו נואש על עצמנו. ואי־אפשר שלא להבחין בכנוּת ובנחרצוּת שבהן מלווה שר האוצר את מסקנות הוועדה. כמו בנה מזח להפלגה חדשה.

השומע תגובתם של אזרחים מן השורה רואה בעליל כי לא פחות משיש רעב לכסף יש צמאון לאמת. אין הכל מקולקל, כל כך כפי שהוא נראה בחטף. הכל משוּבש מאד – ושיבּוּש עמוק מאד – אך איננו מקוּלקל. ובסך־הכל אין שום אומה הולכת אלא בדרך שבה מוליכים אותה, ואין ספינה שטה אלא בכיוון שאליו מנווטים אותה. רק נרמז על הכיוון החדש – ואתה חש בעליל: לב הציבור נכון, לוּ רק יהיו הקברניטים נחרצים ובהירי־דרך.

וזוכרים מקוֹר מחצבתם.

ג. הפלגה אל כיוון הפוך

הם צודקים; הם ראויים לביטוח רפואי מפליג – וחינם. עם קדימויות בתור. עם אחות למשמרת לילה. הם – וכל אשר להם. גם נשיהם וטפּם. והם צריכים באופן דחוף למיבחן רפואי יסודי כדי לטפל במוּם ההולך ומעמיק מיום־ליום עד כדי סכנה: החרשוּת. מי הם ה“הם” האלה? – החברים הטובים והמיוחדים־לסגולה שבהם בחרנו לכנסת. פעמים אנו נתפסים להרהור: אולי בטעות.

אפשר לכתוב על הענין הצדדי הזה בריתחת־לב. אפשר לכתוב עליו בגיחוך מדכּא. לא נבחר בראשונה. אך בבחירה השנייה נוכל לומר כי אם יהיה נחוץ לאנשי הסאטירה בעתיד איזה ליבּרֶטוֹ מבריק – אין הם צריכים עוד למחברים. הפרטיכל המפורט של ישיבת וועדת הכנסת בענין זכות בני־המשפחה של חברי הכנסת לעדיפות בטיפול רפואי, הוא תמליל ספוֹנטאני מושלם לתכנית כזאת. אין צורך בעריכה.

וכך נאמרו שם הדברים, כפי שהובאו על ידי מר עוזי בנזימן ב“הארץ”.

"חבר כנסת אלף (יו"ר) יש להרחיב את הביטוח הרפואי המיוחד של חברי הכנסת גם על ילדיהם. אנו צמוּדים לשׂרים בכל דבר ומדוע נהיה מקוּפחים בענין הזכויות הרפואיות? הואיל והזכויות אלה הונהגו לגבי ילדיהם של שרים, שופטים ודיינים – יש להחילן גם עלינו;

"חבר כנסת בית: אני מצטרף לדעה זו. לחבר־כנסת יהיה קשה לבצע את עבודתו כהלכה אם אחד מבני משפחתו יהיה חולה ולא יהיה מי שידאג לו.

"חבר־כנסת גימל: אני בטוח שהצבור יבין זאת כיוון שבכל צבור יש יחידי סגולה.

חבר־כנסת יוסף שריד: מה??

"חבר־כנסת גימל: כן, כן. יחידי סגולה. ויש הצדקה שניהנה מזכויות יתר."

וכך נמשך הדיאלוג המדכא הזה של חנף עצמי ובסיומו נערכה הצבעה. כל המשתתפים – מסוּפר – תמכו בהצעה ואישרו אותה. פרט ליוסף שריד.

“הציבור יבין” – אמר חבר כנסת גימל, מלומד הנסיון, צר לומר כי בעניין זה, הצדק עמו. הוא יודע, כנראה, טוב מאתנו נפש צבורוׂ. ההחלטה שנפלה אתמול בכנסת בענין מס המפלגות היא הוכחה נוספת לכך.

אלא שפעמים אתה קורא ואין אתה מאמין לאותיות, לסימני הדפוס, למלים. כמו אינם מתחברים. כמו לא נאמרו, כמו בדה אותם מישהו. ככלות הכל, הדוברים מוּכּרים לך. הם, ניבם וקולם. הכנסת – אתה יודע – מפוׂארה מאד, אך איננה בנוייה שן. הדוּכן חגיגי מאד, אך העולים אליו יוצאים מאזור המפּחה ושבים אליו. עצמנו ובשרנו. ואף על פי כן משהו כמו מכווץ שם את האפרכסות כמו קורע את תופּי־האוזן – והדברים שמבחוץ כמו אינם חודרים. או חודרים ואינם מבקיעים. חרשוּת.

מי שמרגיש נחיתות וקיפחון מול הזכויות העודפות של שרים ומעסיק בכך גוף של בית־המחוקקים העברי בימינו – לא יחוּש עוד לעולם לבו של ילד שנשללה ממנו ארוחת־צהריים בבית־הספר, ויהיה מקורו ומעמדו של המקופח הזה בתנועת העבודה או בכל תנועה אחרת, – אשר יהיה.

וירגמו אותנו כאשר ירגמו.

21 במארס 1975

---

מפנקס הזמן -"Survival"

מאת

ישעיהו אברך

א. “Survival”

אל המונח “שואה”, המעורר בנו חלחלה, נסמך באחרונה מושג אחר המעביר בנו צמרמורת – “Survival”. אין לו תאוֹם בעברית. יש לו רק תרגום, ועניינו: הישארוּת בחיים.

לא שמענו הרבה את המושג הזה בסמיכוּת לעמים או למדינות אחרות, אפילו לא בהתייחסוּת אל מדינות האפוּפות סכנה מוּחשית של כלייה מצד הרוב העויין המקיף אותן, כמו רודֶזיה – להבדיל, למשל. אך אנו שומעים אותו באחרונה משתגר יותר ויותר בפי מדינאים בסמיכות לישראל. יש לדאוג, אומרים הם, ל־ Survival של ישראל, להישארותה בחיים, מפני צער־בעלי־חיים.

שר החוץ של ארצות־הברית, שאין עניינו בפילולוגיה דווקא, מצא בדיוק כאן את בקעתו הבלשנית והוא מתגדר בה – גם מתגנדר בה מעט – יום־יום. בכל נאום, לעניינו ושלא לעניינו, הוא דואג לשבץ את המונח הזה בסמיכוּת לישראל. פילולוגים קטנים ממנו במדיניות האמריקנית הסתפקו בהצהרת הדאגה לבטחונה של ישראל – הוא מדבר על הישארוּת בחיים. כביכול, דאגתו עמוקה יותר, שרשית יותר.

אי־אפשר שלא להבחין כי הוא החל להשחיל מושג זה בהגדרות המדיניות של המימשל האמריקני לא לפני שהקנטנוּ אותו מעט והמרינו את פיו. אך מתוך ריקמת־הנקם הקטנונית מאז כשלון השיחות עם מצרים, יוצא כמעט יום־יום המונח Survival כמרצע מושחז, כחוּדו של רומח המכוּון להינעץ בלב־לבו של מה שנותר מזקיפוּת־קומתנו הלאומית, מבטחוננו בחיים, מאמונתנו העיקשת.

יש לומר כי הטעם התכסיסי של השימוּש במוּנה הזה הוא מרוּשע לא פחות מן המונח עצמו. הוא בא קודם כל להעמיד את דאגתנו על הקיום הפיסי האלמנטרי ולקצץ בכנפי החלומות של מדינת היהודים במעוף־הנשר שלה כבשורה, כתרועה של רינסאנס לאוּמי. והוא בא לרמוז כי בעוד המינימוּם הזה של הישארותנו הפיסית בחיים תלוי על בלימה, הנה גם הבלימה הזאת עצמה תלוייה בחסדי מעצמה ידידה או בכוח־הבלימה שלה. פירושו: רק תסתיר מעט פניה ממנו – וניתק גם הפתיל הדק והקריע הזה שבו, כביכול, תלוי קיומנו.

לצורך התכלית השימוּשית בא המושג הזה לומר לנו בשפת הדיפלומטיה של הארווארד כי הדבר שהעולם ההומאני־מאד והדורש־טובתנו־מאד רואה עצמו מחוייב לדאוג לו, הוא לכל המרובה: הישארות בחיים. לא עוד. אולי אפילו השתיירות כחטיבה מדינית. אבל אם צו ההשארה־בחיים הוא הקובע, כי אז גם מדינה יהודית מפתח־תקוה עד רחובות היא השתיירות, Survival היסטורי. יש יהודים ויש מלכוּת. גם מי שרואה עצמו מחוייב לא רק כלפי ההומאניזם, והמצפון, והשלום העולמי, אלא גם כלפי ההיסטוריה רבת־התלאה של העם היהודי – מילא חובתו: גאל ישראל. המדינה, כגינת־נוי יהודית, תישאר. יישארו החותם, הסמל, הדואר. אולי גם קצת יהודים לקיימם.

בצד הבטחת הנשימה לסימפונות הנפט של עצמו, רואה העולם חובה להבטיח לנו את נשמת האף. אין זה מעט. בהשוואה לדכאו ולטרבלינקה – הדאגה להישארותנו־בחיים בישראל נוגעת עד לב והיא נדיבות אנושית מופלגת של עולם רגש, נדיבות שקשה היה לחלום עליה לפני שני־דורות בסך הכל. היא גם תמצית מילוי־החובה של בן העם היהודי למוצאו. מעין השארת־נפש לאומית, כלומר: יינתן לנפשנו להישאר בצידם של עראפאת וחבש וחוואתמה. הנסיך היהוּדי שנקלע אל הנהגת העולם יבטיח זאת. גם אם יחזור בינתיים לדוכנו בהארווארד. בין טוב הדבר ובין לאו – קרוב לוודאי שהיום הזה אינו רחוק.

הדיפלומטיה הישראלית, שגילתה מידה של קוממיות במאבק המדיני הנוכחי, עומדת מול המינוח הפוליטי הנקלה הזה כמו נעלבת ואינה עולבת, שומעת חרפה ואינה משיבה. ואמנם – איך תתייצב מול הנקמנוּת המילוּלית הקטנה, מול הדברים הבוטים כמו מדקרות־חרב, כאשר החרב עצמה מונפת בכל איומיה: בקימוץ־נשק, בקפיצת יד, בעווית של הצופים בכשלון עצמם.

אף על פי כן: מכבוד קיומנו כבני־חורין; מעצם שייכותנו לדור שבנה חירותו בלשד עצמותיו – היא חייבת לעקור את המונח הזה מאוצרו הלשוני של הפרופסור. לקרוע לגזרים מן התורן הבינלאומי את המטלית הזאת, המתחזה כנס התקווה הטובה, שבה מנפנף אלינו ידידנו מהארווארד.

איננו יודעים מה צפוי לנו בחיק התעלומה הקרוייה “הבחינה מחדש של המדיניות האמריקנית במזרח התיכון”. גם אין בדעתנו לעסוק בציוּר פסיכוגראמה של שר חוץ יהודי במעצמה גדולה ושל נפתוליו. ואולם מלחמת העצבים שפתח בה בעצם הכרזת הבחינה הזאת – הכרזה שכל־כולה המצאתו שלו – בזוּייה לא פחות מן המזימה המדינית שאולי מרקחים לנו.

בעוד אנו יושבים דרוכים לקראת “זריקת הנעל השנייה” של ארצות־הברית, הניף שר החוץ את המוט המלוּבן של “הישארות בחיים” והוא טורח להעבירו כלפיד אל מחיצתו, אל הסובבים אותו – עד סגן־הנשיא (לפי “ניוזוויק”) ובוודאי גם מעבר לו.

האמת היא כי יותר משזו הכרזת מלחמה על העצבים שלנו, זה פורקן לעצביו שלו. אחד מגילוּיי העווית הרגשית, המתמיהה בעוּזה, שאחזה בו ובמעצבי המדיניות האמריקנית נוכח המפולת בדרום־אסיה, פורטוגל, בקפריסין.

“אמריקה – אמר הנרי קיסינג’ר עם רדת המסך על הדרמה הווייטנאמית – בוגרת יותר, לאחר נסיון זה”. אם לשפוט לפי פיתולי־הלשון בענייניה החיוניים של ישראל דווקא עתה – קשה לאשר אבחנה זאת. מכל מקום: אם מחיר ההתבגרות של אומה הוא ששים אלף הרוגים – כי אז, לדאבון הלב, אנחנו מבוגרים מכבר ומבוגרים שבעתיים; כי אז קנינו כל שנות חיינו, ולפני שלושים שנה במיוחד, לא רק את חכמת הבוגרים. אלא גם את בינת הזקנים ופכחונם. אל ריקמת־העצבים הזאת מוּתר היה לקרב במעט יותר טאקט, במעט יותר זהירות ורתיעה. אולי צריך שר החוץ עצמו באופן נואש לתקוות Survival כמדינאי, נוכח כל אשר פקד באחרונה את מדיניותו מקצה עולם ועד קצהו, אנחנו את החווייה המעודדת של “הישארוּת בחיים” כבר חווינו פעם. בארץ הזאת, כפי שהספיק אולי ד"ר קיסינג’ר לראות במו עיניו, מתכוונים אחיו בני־עמו למעט יותר מזה.

תלמי השדות ותלי האפר – יעידו.

ב. הדיש, המחסום

אם יש מי שצריך לתת דעתו על הבעייה החמוּרה של הישארוּת בחיים במשמעות אחרת – זוהי מה שקרוּי בעברית משוּמשת וּבלה: תנועת העבודה של ישראל.

ואין הכוונה להישארות פיסית. בתיה, חומותיה ואולי גם ארמונות שבנתה יוסיפו להתקיים על פי כוח־המעמס הסטאטי של הברזל והלבנים. כדין כל בנין. כדין הקולוסאום ברומא ועמודי הפנתיאון באתונה ואריחי־השיש המגולפים של פומפיאה. גם אין הדברים אמוּרים בהשתיירוּת פוליטית, שלטונית. צירוף של בדל־מפלגה זה או אחר, ויתור לסיעה אחת וויתוּר דומה לניגוּדה מאפשרים – כפי שהדבר מוכח כבר שנים רבות – לקיים על דרך התחבולה הדימוקראטית שלטון של תנועת העבודה. גם הכוח הכלכלי של העובדים המאורגנים אין לו סיבה להיתפס לדאגת ההתקיימוּת. להיפך: הסטטיסטיקה – והיא, כנראה, הרוּח החיה היום באופנים של תנועת העבודה – מוכיחה כי הכוח הכלכלי מתעצם, חלקו היחסי בכלל המשק גדל והסוציאליזם הפיסי הזה, בתרגומו לבעלוּת קיבוצית על אמצעי־ייצור ונכסים, עולה כפורח.

כוונתנו לסיכוי ההישארות־בחיים של תנועת העבודה כגורם חברתי ומוּסרי ייחוּדי, גורם נושא־בשורה, שככלות הכל בו, ורק בו, טמונה כל צידקת התבדלותו בתחומים שמנינו. ומבחינה זאת הדברים מתפתחים, כנראה, בקצב מזורז בפרופורציה הפוכה, אף כי לא חסרת הגיון־פנימי משלה: העוצמה הכמוּתית, הטכנית, הפיסית, של מה שקרוי תנועת העבודה – מוסיפה והולכת; הכוח החברתי, הרוחני, המוסרי מתכווץ והולך, עד שהיא מתחילה לאבד כל סימן־היכר וסימן־ייחוד חברתיים – להוציא את התנועה ההתיישבותית המופלאה שהיא עדיין אבן־הספיר בניזרה החלוּל של התנועה, אם עדיין היא נושאת נזר.

שורות אלו אפשר היום להקדים להרבה מנושאי החברה בישראל. אנו מקדימים בהן, כמיכתב־חובה בעיני עצמנו, את ההתייחסות להוויית הימים האלה.

עונת הדייש, מתחוור, היא בעיצומה. השוורים אינם חסומים. ואין כמעט חלקה שבה אין הדייש נמשך, וכל הדברים – אין ברירה אלא לומר זאת – אינם מוליכים אל שום מוקד אחר אלא אל התנועה הזאת. לא אל שום גוף אמורפי, לא אל כוחות עליונים סמוּיים. אליה.

כן. כל הדברים. גם דין־וחשבון המבקר. ולא רק הכרך האחרון. כל עשרים וחמשת הכרכים יחדיו. וואדוּז, ההתעשרות ההוללה, ההלוואות המאוּשרות, פלאי השכר של טייסים וחמישים־ושלוש התוספות בדוּיות־השם לשכרנו – אליה. בלשון פשוטה: תנועת העבודה אינה יכולה להתנער מן העדוּת הפשוּטה והמוחצת כי בימיה קרוּ הדברים. בימי שלטונה שלה – הרצוּף, המוּצק, הודאי, כמעט אמרנו: השבע – הלך ונתעבּה הענן הכבד הזה שבקושי אנו מוצאים בו היום חריץ לנשימת־חמצן טהורה. בימיה.

וודאי: אנו זוכרים היטב מה עוד קרה בימיה: תקומה, ועלייה ופיתוח־משק וארובות חרושת ותלמים לתפארה – ואין קץ לדברים בוני־עם שנעשו בימיה. אך אם במשך עשרים וחמש שנים יכלו דברים מרהיבים אלה – מנכסי צאן־הברזל של קיומנו הלאומי – להעלות משנה־לשנה מעטה מתעבּה כזה של התעוותוּת חברתית ומוּסרית ואיש לא ניסה לחתוך בו כדי לפצחו – שום גוף אינו חייב לתת על כך את הדין יותר מתנועה זו. בכל התמודדוּת פוליטית שלה עם גופים אחרים היא מונה אחת־לאחת את האבנים שבכתרה וקושרת לעצמה, אולי לא בלי דין, את זרי־הדפנה של ההתבצרוּת הלאומית. היא־היא שחייבת לענוד עתה את זר־הקוצים. שלה הוא. לענוד אותו בענווה רבה, בהרכנת ראש ומעל לכול: בהרהורי תשובה. ההשחתה המוסרית של פני חיינו היפים, של פני תקומתנו המרהיבה, באה בימי שלטונה הכול־יכול של תנועת העבודה. המינימום שאנו חייבים לעשות, בראשית כל הדברים, הוא להודות בכך. נכון: לא בלי סוֹמק. לא בלי בושה.

וודאי: לא היא שחטאה את החטאים עצמם. אף כי גם מערכותיה הפנימיות שלה לא נוּקוּ מן החטא גופו, ובבתי־הדין של המדינה לא נפקד לדאבוננו גם מקומה הפיסי על ספסל הדין. וודאי: שכבות אחרות נגסוּ בכל־פה במעט הנכסים שצברה פה העניוּת היהוּדית. אבל התנועה שבה דברינו אמורים יצרה את הפרצות וסילקה את השומרים והתנמנמה התנמנמוּת ממושכת בביתן־השמירה המוסרי שלה, שבזכותו, ובזכותו בלבד, היתה זכאית לטעון לעדיפוּת חברתית על פני אחרים. אך יותר מכול היא פיתחה בתוך עצמה את דת־הנכסים כערך עליון של כוח ציבורי או חברתי ואין פלא אם ערכי הדת הזאת אומצו גם על ידי קצת מיחידיה. ובוודאי שאי־אפשר למנוע משכבות העם שמחוצה לה לדבוק בכל מאודם בדת של נכסים וצבירת־רכוש, שקוּדשה באדיקות כזאת – אף כי למטרות אולי נעלות יותר – על ידי התנועה החברתית והפוליטית המנהגת את הארץ. עוד תהיה לנו הזדמנות להרחיב בנושא זה את הדיבוּר כחלק מחשבון־נפש הכרחי לתנועה נצרפת – או נשרפת – באש ולכל חבר בה. כל עוד חיים רבים מאתנו באינטנסיביות של מעורבות אישית כמעט, את המתהווה בתוך תנועה, שבשלב זה או אחר נתנו לה מיטב שנות חיינו, איננו פטורים מחשבון כזה. במשפט מוסגר נאמר, כי בעוד אנו רחוקים ת"ק פרסה מן היעדים הפוליטיים שאליהם מרמז חברנו הטוב ליובה אליאב הרי כל שבוקע מלבו לענין דרכה החברתית של תנועת העבודה ואובדן־דרכה – בוקע מלב רבים.

אך תכלית השורות הראשונות האלו היתה להטות את התמרור אל כיווּן. לחדול להטותו אל כל רוחות השמים. לקרוא את סיפורי “יוון המצולה” של מבקר המדינה ושל בתי הדין ושל הכותרות הננעצות כחנית – ולהטות את המַחוון אל עצמנו. זהו דיוקן עצמנו. זה איננו דיוקנם האמורפי של אחרים. זו בבואת שלטונה של תנועה באחד מפרקי חייה היפים והאומללים ביותר. לצוות על עצמנו מעט הרהור מייסר, מעט ענווה נכנעת, ולהשתהות קצת לתפילה זכה, אולי גם למעט סיגוף.

9 במאי 1975

---

על ימי הביניים

מאת

ישעיהו אברך

גם אם נוציא למיפגני רחוב בזכות הסדר הביניים את כל פועלי חיפה ואת מיטב הבנים של התנועה הקיבוצית ואת האמהות העובדות הנפלאות – שהן־הן האמורות לשלוח בנים אל הקרב – לא נוכל, ובוודאי לא נרצה, להעלים את העובדה כי הוא נחתם ביד רועדת. הוא נחתם ביד רועדת מול ליבו הרועד של העם כולו, שוללים ומחייבים כאחד. הוא נחתם כך משום שמקופלת בו הדילֶמה המענה של שני המחנות גם יחד: החותמים יודעים היטב כי אין הם ניצבים לפני מיסמך זה כמו לפני מגילת חירויות חדשה; השוללים יודעים כי בתנאים הנתונים יתרונם הגדול הוא שאין הם נקראים להציע – ובעיקר: לממש – דרך אחרת. כי בתנאים הנתונים – ועוד נייחד עליהם את הדיבור – דרך אחרת כמעט אינה נראית. ואולי זוהי הנקודה הכאובה יותר במצב שנתהווה ושבנסיבותיו יש לקבל הכרעות.

ההתכתשות ההדדית המרה שאנו עדים לה – וגם מעורבים בה בלב חצוי – מאז בוא מזכיר־המדינה האמריקאי לאזורנו, היא אולי חריפה ומרה שבעתיים מפני ששני הצדדים מודרכים בחמת־ויכוח זאת – יש לומר בלי היסוס – על ידי חרון אין־אונים. חוסר אונם של המחייבים, באין לפניהם דרך שונה; אזלת ידם של היריבים, שגם בידם אין שום דרך של ממש להציעה.

כי רק הסברה שטחית יכולה לרדד נימוקי־ההסכמה לחתום על ההסכם למונחים של ערב־בחירות, למלים מודגשות בקורסיב, לסימני קריאה (כגון הסיסמה העקורה מענינה: “לא מסדה – לא וישי”) ולסידרה של קריאות־ביניים ממוסגרות בעתונות, כ“סטאקאטו” של המלים וההגיון גם־יחד; רק הסברה רדודה־לא־פחות תשאף להעלות הסכם זה למדרגה של מגילת־חירויות חדשה ולעסוק כל יום במנין מעלותיו. כוחו של הסכם זה איננו ביתרונות עצמו. ספק אם יש בו, בתוך עצמו, יתרונות כאלה. זהו הסכם היוצר מציאות מחַסרת מבחינה צבאית, כלכלית. ובעצם מסירת קלפי־המיקוח העיקריים כבר בשלב זה – גם מבחינה מדינית. אך על אף כל מגרעותיו – ואת זאת ולא שום דבר אחר חייבים להסביר מחייביו – כופות הנסיבות לעשותו, כי אין שום דבר טוב ממנו וגם המצב הקיים, הנוכחי, אפילו יש גורסים בטעות שהוא טוב, אינו יכול להימשך עוד. אינו ניתן להמשך.

הסברה כנה וגלויית־פנים מצווה לומר כי בין כל ה“אין ברירה” שהופיעו מזמן־לזמן בגזירת המציאות היהודית או הישראלית יימנה מעתה גם ה“אין ברירה” הזה. כן, אין־ברירה אלא לחתום על הסכם־הביניים. ובאמירה חדה וגלויית־ניב לא פחות: אין ברירה עתה אלא להיכנע לתנאים שנתהוו. מה הם תנאים אלה, איך נתהוו ומדוע – זו שאלה אחרת. אבל הם קיימים ועוד ידובר בהם בהמשך.

רק זו יכולה להיות הסברתם של המחייבים ורק אם לא יעשו מאמץ נפתל, וביסודו: עקר, לשבח יום־יום את יתרונותיו הסגוליים – יהיו דבריהם דברי מדינאות והנהגה ויפלו על לב קשוב.

והם חייבים בהסבר צורב, אך אמתי, זה, משום שהתביעות שעליהם להציג לעם לפני ההסכם הזה, מיד לאחריו או בעקבותיו, הן כאלו שרק פרישת המצב כהווייתו, כהווייתו הכפוייה, בלי פיאור ובלי איפור, בלי שום “צפרים בחוצן”; רק ידיעת האמת, וכל האמת, על הברירות המעטות מאד העומדות לפנינו – יכולה לכרות אוזן לתביעות אלו ולגרום לשינוי אורחות־חיים. אין לנו טענה טכנית, כביכול, אל ראש הממשלה מדוע הבטיח כי לא יהיה הסכם בלי ביטול מצב הלוחמה ומדוע יש הסכם ויש מצב לוחמה, הנסיבות המדיניות הן, כנראה, כאלו שאי־אפשר להשיג את ההכרחי הזה. אבל חובתו – וכנותו המוכרת – מצוות לומר: ביקשנו בכל מאודנו להשיג אי־לוחמה, אף נאבקנו על כך במרי – אבל צר לנו לומר לכם כי במצב הנוכחי של העם והמדינה ובמעמדם, אין להשיג זאת. ואמת זו חשובה לאין ערוך גם לגבי אורחות־חיינו בעתיד, גם לגבי כושר עמידתנו וממילא גם לקיום האימון ביושר דברי ההנהגה ובכנות מעשיה. והקורא בוודאי יבחין כי ההדגשה החוזרת על שינוי אורחות־החיים איננה פליטה מקרית של הקולמוס.

כי בתוך המהומה הגדולה ולהט־היצרים של אוהבי עמם וארצם מזה ומזה – נשכחו דבר אחד ועוד דבר שבלעדיהם לא ניתן כלל לשפוט כדי מסקנה לא את ההסכם, לא את תהליך התגבשותו ולמען יושר הדיון: גם לא את לב חותמיו. וחלק מחובת־הלבבות המייסרת של הזמן הנוכחי הוא לחזור אל שני אלה ולהזכירם. בין יהיה הדבר לקורת־הרוח, בין יהיה למורתה –ואין הוא יכול כלל להיות לקורתה.

כי בלהט הוויכוח על הסדר הביניים נשכחה נקודה מכרעת אחת: מוצאו. ההסכם, שהוא לעצמו מציאות מחסרת, הוא ילוּדה של מציאות־אֵם שנתהותה עם מלחמת יום־הכיפורים ובעטייה. מלחמה זו, ליקחה ורישומה, לא נמחקו מלוח הזכרונות והתחושות של העם היושב כאן והיא לא נמחקה מדרכי המחשבה והסקת הלקחים וההתנהגות כלפינו של העמים הסובבים אותנו, אויבים שמקרוב וידידים שמרחוק. ההסכם הוא עדיין הדו של הרעם הגדול המתגלגל מאז יום־הכיפורים ובתוך כל סעיף מסעיפיו אתה מגלה בנקל את בת־קולו.

כי בכל דיון בהסכם, ביתרונותיו או בחסרונותיו, יש לזכור כי הוא איננו אלא המשך מחירה של תנומה שנלכדנו בה ביום נמהר אחד והתנומה עצמה – תולדה של רוח־שאננים ושל לאות ענוגה שאחזה בנו הרבה קודם לכן.

זה איננו מחיר ששולם פעם אחת בשדות הקרב – והוא כשלעצמו היה מחיר איום. זהו מחיר מתמשך. בתוך המחיר הזה נכללים לבד מאבדן עמדות בשדה המערכה של המדבר גם כמה דברים שאין להם כלל מנין בכמות או בשטח. בתוך המחיר הזה כלול קודם כל אבדן הדיוקן כעם רענן, ער ודרוך חושים – מופת להתנהגות לאומית ואזרחית; אבדן הדיוקן כלפי חוץ, בראייתם של עמים אחרים, וחישוף מפתיע של דיוקן מבעית מעט כלפי פנים; בתוך המחיר כלולה ההכרה, המעמיסה עצמה כאבני־ריחיים, של תלות במעצמה אחרת– תלות בחסדה, בנדיבות לבה וממילא גם בתהפוכותיה. עוד לא נתנו לעצמנו דין וחשבון מלא על פירושו של ברק זה, שביקע פתאום את הכרתנו הלאומית, ועל כוח־הכירסום שלו בבטחון־עם־בעצמו. פתאום נתחוור ביום־מסה כי אף שאולי לא חשוב כל כך מה יאמרו הגויים, חשוב עד כדי גורל מה הם יעשו ומה לא יעשו בעת מיבחן.

יש בוודאי ליום־הדין גם מחירי־מישנה שעניינם בתחומים אחרים, כגון: דחיית יכולתנו לתקן מפגעים חברתיים וכלכליים בתוך החברה הישראלית גופה וההכרח להעתיק לתחתית סולם־העדיפות עניינים שעל פי הגיון חייה של חברה נאורה ועל פי הגיונה של העצמאות היהודית – היו צריכים לעמוד בראשה. מחיר זה ואחרים ראוי היה לעמוד עליהם במיוחד אלא שענייננו הפעם בדברים הנוגעים למוקד ההסכם הזה ולמקורות הולדתו.

ההסכם הוא, כאמור, המשך המחיר הזה ואם אפשר לקבול פה ושם על נקודות לשלילה שאינן מאוזנות במשקל דומה על ידי נקודות לחיוב – יש לזכור כי זהו יום הכיפורים – והוא בלבד – שיצר סיטואציה זאת של אפשרויות מועטות מאד ויתרונות מועטים עוד יותר – לבחירה. במידה מודגשה בולט הדבר בהסכם ההפרדה הראשן, במידה רפוייה יותר אבל־חד־משמעית לא פחות – בהסכם הנוכחי, אך מה שעדיין הולך ונגבה מאתנו הוא חשבונו של יום הדין תשל"ד.

מלחמת יום הכיפורים היתה, כפי שאנו מבינים עתה, המחיר המחוייב, הדיאלקטי, של התנהגותנו לפניה. אך היא עצמה נהפכה לקובעת־מחירים־מאלצת לכמה וכמה הסדרים ואקטים מדיניים לאחריה. ההסכם הנוכחי נושא בתוכוֹ את הֵדם.

מידת האמת ויושר העט מחייבים איפוא לומר, כי משום שאין לתלות בממשלה זאת את קולרו של היום המר ההוא ממילא אי אפשר לתלות בה קולרן של התפתחויות אחרות שהן, למלוא המועקה והאמת, תוצאה מוכרחת של יום זה. תנאי ההסכם עם מצרים הם תוצאה כזו. הם המשך הגעש הוולקני שהחל לפני שנתיים או – אם תרצו – הגעתו לחוף של מישבר משתהה ממוקד של התנחשלות במרחקים. ואתה תמה אם איזו ממשלה בישראל – ממשלת “אמונים” ו“ליכוד” בכלל זה – יכלה בכלל, בתנאים שנתהוו, לנהוג אחרת.

בין “התנאים שנתהוו” יש לייחד מלים אחדות לעניין תלותנו בארצות הברית.

וודאי: היא לא נולדה ביום־הכיפורים. אילו נעשה מחקר־מעקב אחרי מקורות החיוּת של המדינה־היהודית־בדרך ושל המדינה היהודית שהגיעה לתחנת־היעד היינו מוצאים כי תלות זאת בארצות הברית – מפני סיבות שונות זו מזו, אך מצטרפות – נקבעה כבר מימי צאת המשלחת הראשונה למגבית בארצות הברית. ויימצאו בוודאי היסטוריונים בקיאים מאתנו שיגלו גם איזה ציון־דרך מדיני יותר המסמן תלות זאת.

כך – כל הימים. אבל אם היה דבר שהבליט תלות זאת ונתן לה צביון חריף של תלות אקסקלוזיבית, תלות לחיים־ולמוות, היתה זו מלחמת יום־הכיפורים, ובאופן ספציפי יותר: רכבת־ההצלה האמריקאית שהגיעה אלינו בעיצומה של מלחמה זו. איש לא יכחד היום שהיא הצילה את ישראל כריבונות ואת יושביה באופן פיסי. זו עובדה שתעמוד לאותו ד"ר קיסינג’ר עצמו – שיש לנו אלף סיבות אחרות לבקר אותו קשה – כל ימיו, גם כל ימינו. אבל עובדה זו הראתה גם באופן חד וברור מיהו המציל ובידי מי העוגן. ומעצם התהוותה של עובדה זו, כמו מעצם קיומה– לא יתכן כלל שלא יתהווה זעזוע עמוק בכל מחשבת הבטחון של ישראל, שהיה בה קודם כל יסוד מוצק וּודאי של הסתמכות חד־משמעית על עצמנו.

דברים הקיימים בסמוי ואינם מוכחים הוכחה ניצחת כזאת – הם נושא לעיונים מופשטים, ובעיונים מסוג זה ניתן תמיד למצוא נימוקים בעד ונגד כל אחת מן התיזות שבעיון. אך דברים שיצאו בזיקור כזה, בטראומטיות כזאת, אל פני השטח, הם לא רק עדות מוחצת ושיכנוע ניצח – הם נהפכים לאילוץ אופרטיבי מאד במדיניות המעשית ולגורם שאין עוד מיפלט ממנו בשיקולים תכליתיים.

אם לנסח זאת בברירה פשוטה, נאמר כך: כאשר התמיכה או אי־התמיכה האמריקאית הוכחו כדברים חורצי־גורל כאלה וכאשר, למשל, השארת שדות הנפט בידינו עלולה להביא להתנכרות אמריקאית – אין אתה פטור עוד לשקול היטב שני הדברים זה לעומת זה ובתנאים שנתהוו – אין ברירה! – התמיכה האמריקאית גורלית יותר ולכן גם עדיפה.

ואף זה מן האילוצים שהופיעו על פני השטח במלוא חודם המושחז בעקבות יום הכיפורים. שום הנהגה ישראלית לא תוכל עוד להתעלם מהם בעת הכרעה. היא לא יכלה להתעלם מהם גם הפעם.

אמרנו “ועוד דבר אחד” – ונפרטו בקצרה:

לא קל להנהיג אומה נבוכה, אומה המורטת יום־יום נוצות עצמה – עם עורה ובשרה: אומה הנתונה בתחרות גדולה על הקטנות; אומה הרוצה מעברים בסיני – עם תוספת בושה; שדות נפט באבו רודס – עם צמידות לאינדכס; “פ־16” – ובריחי זהב לדלתות; החזקת כל הקווים, בכל הגבולות – אך “לא נלך למילואים אם לא יסדרו לנו עניני שוק הירקות בבאר־שבע”; אומה שכל שכבה בתוכה יש לה שכבה־שכנגד לתבוע ממנה – רק לא מעצמה; אומה שרגילה היתה לראות את תנועת הפועלים שלה דוגלת במופת ורואה אותה טובלת עד צוואר בחיקוי.

אמת, גם עקירתה של מבוכה זו והפיכת קערת ההליכות, המינהגים והמוּשגים שנשתרשו, על פיה – היא מראשית חובותיה של מנהיגות ועליה החובה לטלטל את העם עוד בטרם מטלטלת אותו המציאות ומנפצתו. ועל כך עוד נאמר מה בחתימת דברינו. אך אי אפשר שלא לראות כי באיזה צירוף נסיבות אומלל מאין כמוהו נקלעו לתוך פקעת אחת רגעי החולשה וההתרופפות הפנימית, אולי הקשים ביותר שידע העם מראשית תקומתו, עם החובה החדה־כתער להתייצבות קשוחה, לנכונות לקרבן ולהתלכדות שמתוך נכונות כזאת. לא ניתנו, כנראה, הדברים לעשותם ביחד בקטע־זמן הלוחץ מכל העברים באלף אתמוספירות והאוזל, לקראת ההכרעות, כשעון־חול.

מכל מקום: את שני השלטים – בעד החזקת אבו־רודס ובעד גילום ההטבות לעובדי־הבנקים החלכאים – אי־אפשר יהיה עוד לשאת בהפגנה אחת. לא עוד.

מתוך זווית־ראייה זאת אין עוד בעינינו תכלית שימושית או ליקחית רבה לחטט בהסכם הביניים, ולא הוא מטיל עלינו את מוראו. שהרי, כפי שכבר נאמר, הוא איננו אלא שבריר מוראו הגדול של יום אחר, אחת ממכיתות המראה הגדולה שנופצה באותו יום. כל אשר אנו יכולים לומר על ההסכם, הן לחיוב והן לשלילה, איננו אלא הפטרה לפרשה חתומה. בין נראה בו חלב גלוש, בין נראה בו פרי בשל שנשר, זה – גלש וניגר, זה – הבשיל ונשר ואין עוד לשנות בהם. אם הוּא פותח אשנב לקראת השלום הנכסף – ימים יגידו. אך הדבר המטיל בנו חרדות הוא הזמן שמניינו מתחיל עתה והחשש כי מירווח־הזמן, הנחשב כריווחו הגדול של ההסכם, לא יבוזבז ולא ייהפך בכלותו להפסדו המוחץ.

כי הסכנות הטמונות בימי הביניים המתחילים עתה אינן פחותות – ושמא חמורות – מן הסיכונים שבתוך ההסכם עצמו. וככל הדבר יישמע פרדוכסלי – הסכנות של תקופת הביניים טמונות דווקא ביתרונות שבהסכם, ככל שהם עתידים לבוא לנו מידי ארצות הברית (שהרי מידי מצרים לא יבואונו, כידוע, בהסכם זה שום יתרונות של ממש). כי באופן השימוש שלנו ביתרונות אלה תלוייה אולי כל עמידתנו כחברה וכאומה, בכללה היכולת לעמוד במבחנים המדיניים והבטחוניים החקוקים כבר עתה כמו מירשם וכמו גזירה מיד עם סיום תקופת הביניים. אם לא ימים רבים לפניו.

אנו צופים פני היתרונות האלה בחרדה.

אנו צופים בקורת־רוח מהולה בחרדה את פני המענק האמריקני של שלושה מיליארד דולאר בקירוב, למעלה מחמישה עשר מיליארד לירות, כשליש מכלל תקציבה השנתי של המדינה. אנו יודעים: הוא נחוץ באופן נואש כדי להבטיח את הצטיידותנו וכדי לשחרר כלכלה ישראלית רעועה מעומס־אדירים זה. אין דבר מסוכן יותר לאומה, שהחלה אולי רק בחדשים האחרונים לראות עין־בעין את קלסתרה הכלכלי האמתי, מאשר זריקת ארגעה כזאת. בעוד היא באה למלא תפקידו החיוני של מיכל חמצן לנשימה הבטחונית, היא מפציעה ארגעה מדומה ומַשלה אל מערכות הכספים והכלכלה ועד משק הבית הפרטי; משכיחה את דלותנו העמוקה, את דירדורה הפרוגרסיבי של דלות זאת, ומאיטה את תהליך ההתפכחות ההכרחי שאולי החל זה עתה.

אנו חרדים שמענק זה לא רק ישכיח את דלותנו אלא יעמיק את תחושת עשרנו המדומה; שהשבבים שיהיו ניתזים ממנו יפרנסו עוד יותר את חינגת־הסהרורים הגדולה שאנו חוגגים כולנו – מעבידים ועובדים; יבואנים, קבלנים וחלכאי הבנקים. אנו רואים בעיני־רוחנו טיבם ודמות־גופם של שבבים אלה: קו הגנה חדש בסיני – וחלק משני המיליארדים, שהם מחירו המשוער, זורם בתעלות גלויות אל איזור החווילות של הקבלנים והחוכרים בעוד חלק אחר מוצא דרכו במחילות סמויות אל אזור המטבע המוברח; ואנו רואים כמעט בעיני־בשר איך במקביל לקו ההגנה החדש הולכת ומתגבהת סוללת הביצורים של העשירות הישראלית והוללותה.

אנו נפעמים לידיעה על התגבורת הגדולה בחימוש שאנו עתידים לקבל מן הצד האמריקאי, אך באופן פרדוכסלי מעט גם שפעת הנשק האמורה לזרום אלינו עם ההסכם מעוררת איזו מזיגה תמוהה של בטחון עצום – ורועד לב. ולא שאיננו צריכים לכל מה שמצוייד בו גליית. אלא שאנו רוצים להיות בטוחים בכל מידת בטחון אפשרית שבאותו שיעור מתבצרת ומתחסנת רוחו של דוד – כמשל הקולע של שר־הבטחון בספרו על בטחון ישראל. היינו רוצים להיות בטוחים כי מידת ההסתמכות שלנו על כל אשר יבוא עלינו בשפע כזה, איננה עולה על מידת ההסתמכות על חומר, שיהיה טיבו אשר יהיה לעולם הוא בחזקת חומר, וכי שום טיל או קלע המתווסף למאגר אינו מסיח את הדעת כלשהו מן החובה לחזק לב המחזיק בו ואמונתו.

היינו רוצים להיות בטוחים כי לא נשגה לעולם שגיאתם של עמים אחרים ש“אררטים” של נשק לא עמדו להם כאשר ליבם היה מובס; כי נמשיך לזכור שחזקת הניצב חשובה לא פחות מחודו של הלהב וכי חיסונו של הניצב, הוא העם המחזיק בלהבים – הוא מן הציוויים העיקריים המוטלים על הנהגה בימי הביניים הצפויים לנו, אם תנצלם כראוי.

לא נמנה ספקות אחרים – התלויים במעשיהם של אחרים ולא במעשינו שלנו בלבד. מבחינה רחבה זאת נראות שלוש־השנים של ההסכם כחלום, והזמן המציאותי הנתון להפוגה הוא בוודאי מצומצם ודוחק בהרבה. אך בחינתה של ההנהגה תהיה, אם תתחיל למנות את שלוש השנים מרגע חתימת ההסכם מיד ולאלתר. אם תקרא לנו לנדוד ביחד עימה כי כל שהיינו אמורים לעשות בלי המענק האמריקני – נעשה עמו. כי אם אמרנו להכריז חירום – נכריזו מיד. אם אמרנו – אם אמנם אמרנו – להטיל על עצמנו הגבלות חמורות הנובעות מדחקותנו האמיתית – נטיל אותן על עצמנו מיד. אם אמרנו לעקור כל הנאה אישית מן התכונה הדרוכה לעמידה ולהתגוננות – נעקרנה מיד. בלי גמגומים. בלי רתע. רק אם תדע ההנהגה בימי הביניים האלה לנתק אותנו מן הצמידות אל ערך הכסף ולהחזיר לנו את ערכה המוסף של התקווה – רק אז יהיה צידוק לכל היגע והקרבן שניתנו להסכם הביניים עם שר החוץ האמריקאי.

כבר אמרנו בהזדמנות אחרת כי הזמן בישראל איננו סנה. הוא אוּכּל. האמת היא שמצד ראייתה של ישראל הזמן הוא גורל. מזווית זאת, וממנה בלבד, חייבת ההנהגה להשקיף על שלוש השנים שכבשה לנו גם לשם התאוששות ושיבה אל עצמנו, אולי כעל ההישג היחיד האמיתי של ההסכם שנחתם השבוע. ואפילו הדבר הנדוש היום בעקב, הכלוא במרכאות והמתקרא “חינוך ציוני” – איננו מחוץ לענין האינטנסיבי של שנים קריטיות אלו.

לא נוכל, כנראה, עוד הרבה זמן להינתק מתלותנו בארצות־הברית, אך אנו יכולים בשלוש שנות ביניים לעשות הרבה מאד כדי להעמיק את התלות בעצמנו. אך לא רק להעמיק תלות זו אלא גם להבטיח כי נוכל לקיימה. להבטיח כי כל החלטה שנרצה לקבלה בעתיד לא תהיה גזורה מראש מכורח חולשת עצמנו. ההחלטות שלפניהן נעמוד ביהודה, בשומרון ובגולן מחיבות שלא נהיה כפויים שוב על ידי חולשה כזאת ושנוכל לקבלן לא רק מתוך הרגשה שהעם כולו מזדהה עימן אלא גם מתוך וודאות שהוא מסוגל בעצמתו הפנימית לעמוד בהזדהות זאת וכי התגבר על יסודות החולשה הפנימית שגזרו עליו לא במעט את ההכרעות הנוכחיות.

הבטחתו החוזרת של הנשיא פורד לנשיא סאדאת, השבוע, מיד לאחר חתימת הסכם הביניים, כי ארצות הברית לא תרשה שום קפאון גם להבא – רק מבשרת טעמן של ההכרעות הצפויות ומרמזת על טיב העוצמה הפנימית שתידרש מאתנו כדי לעמוד בהן.

האם תשכיל הנהגת העם להפוך את ימי הביניים האלה – שמניינם החתום הוא שלוש שנים אך מניינם האמיתי על פי נסיון התהפוכות שלנו עם שכנינו הוא אולי קצר בהרבה – לתור־זהב חדש של התחדשות חברתית, למניין יהודי חדש של מאמץ ותקווה, להחזרת עטרתה החברתית של ישראל ליושנה? כל צידקת ההסדר הנוכחי תיבחן בזה – ובזה בלבד.

אבל ייבחנו בכך לא רק הגיונו וטעמו של מיסמך שנחתם בינינו לבין מזכיר המדינה האמריקאי ולבין שליט מצרים. עצם חיינו והמשכם ייבחנו בדרך עיצובם וניצולם של ימי הביניים. מה אנו עומדים לעשות בימים שנפלו בחלקנו במחיר כבד כל כך – נעשה איפוא חשוב שבעתיים ממה שכבר עשינו או לא עשינו בהסדר.

על כך – לטוב או, חלילה, להיפוכו – עתידה ההנהגה הזאת לבוא חשבון.

5 בספטמבר 1975

---

מפנקס הזמן

מאת

ישעיהו אברך

התארגנותם של עובדי משרד החוץ, באסיפה ארצית כללית, נגד מינויו של פרופיסור שלמה אבינרי – כלומר: לא נגדו אישית אלא נגד מינוי “אדם מן החוץ” – היתה אחד החזיונות המעוותים שהיכרנו בחיי הארגון הממלכתי של ישראל. אפילו על רקע הערבוביה הגמורה בין הרשויות, שנשתלטה באחרונה בארץ – ההתקוממות הנזעמת הזאת היא דבר שהגיון החיים הציבוריים והגיון סולמם המינהלי גם יחד אינם יכולים כלל להשיגו. מאות עובדים נועדים למשך ארבע שעות בעת העבודה, כמו לומר לנו כי עבודת מדיניות החוץ של ישראל כמוה כאזור־שחיטה סגור שאין להכניס בו שחיטת־חוץ ודינה לגבי עובדי החוץ של ישראל כדין “מרבק” למשל, למשחטות הדרום. המשל בוודאי לא ינעם לחיכם של יפי־הטעם בשירותנו החיצוני. אך הנמשל נעים עוד פחות. הנסיון להפוך את השירות למדיניות ישראל בעמים – אחד העורקים הכליליים במחזור דמה של ישראל – ל“גילדה” מקצועית נוסח ימי הביניים או ל“צֶ’ך” נוסח העת החדשה, מעיד אולי יותר מכל דבר אחר על תהליך של הסתיידות בעורקי האבחנה הציבורית ורק מבליט את הצורך לפעור לרווחה חלונות ופתחים לפרץ רוח מבחוץ.

כעשרים ושמונה שנים נתגבש השירות הזה עד שהיה למערכת של “פקידות חוץ”, שבחלקה היא מעוצבת על פי הניב, ההופעה והמזג של הפקידות החיצונית בממלכה המאוחדת. אם להוציא כמה נציגים בולטים מראשית קום המשרד – בארצות הברית, בבריטניה, בצרפת, באו"ם ובמקומות אחרים, ודוגמה מזהירה במסגרת זאת הוא בית ההרצוגים המופלא – נראה חלק מן העושים בשירות זה כקהיליית אנשים מעומלנת ומגוהצה, כאילו נתקיימה ישראל כמעצמה ביורוליסטית מימי המלך אחאב הראשון, לפחות.

לא נותר לנו איפוא אלא לחזק את ידיו של שר החוץ בנסיונו לפתוח שערי השירות החיצון לכל מי שישראל צריכה לו, היינו הך מה ויתקו ומה זכויותיו ב“גילדה”. ומר יגאל אלון ראוי מבחינה זאת לכל ברכה.

*

לא חסרה ענין היא גם התגובה הפרלמנטרית המוזרה בנושא זה. היינו רואים את ישראל כאומה בעלת לב פרוז מאד אילו שילובו של פרופיסור אחד בעל דעות מדיניות חורגות היה ננעץ בו בלי קושי כסכין ממורטה. פעמים ננעצות בו באופן עמוק ופוצע יותר מטבעות־לשון קהות הנגררות לכאן מסיטואציות אחרות, מסוכנות באמת. מה נוכל עוד, למשל, לומר על פריצה של חוד־טנקים מצרי אל לב הנגב – שנקווה כי לא תתרחש לעולם – אם את הביטוי “תקיעת סכין בגב – או בלב – האומה” כבר ניצלנו לצרכי מינויו של פרופיסור שלמה אבינרי?

אבל חברי הכנסת מחוסנים לפעמים, מפני ההגיון לא פחות משהם מחוסנים מפני הדין – ואין מקשים על ההפלגה.

*

ואולם תכלית השורות האלו היא לעסוק לא בשובבות המנגנון, המפונק מעט, ולא בגזמנות של חבר כנסת מכובד, אלא לשאול שאלה או שתיים מזווית שונה.

ונאמר תחילה מאיזו זווית לא נשאל.

ובכן, לא נשאל מזווית השקפת העולם המדינית של עצמנו ולא מהיפוכה – כלומר: כלל לא מתחום החלוקה המדינית־האורניטולוגית המקובלת. מעסיקה אותנו בנושא זה שאלת מוסר השליחות הצבורית. חרף הנסיון הדל שאגרנו בעצמנו בתרגיל צנוע מסוג זה – אין אנו מוצאים לה בסיטואציה הנוכחית תשובה.

כן. גם לא נפנה שאלות אל הממשלה ואל הממנים. לפני ימים אחדים דיבר ראש הממשלה לפני תלמידי תיכון והשיב חד וברור: “עובדי מדינה מקבלים עליהם בכניסתם לעבודה עול המדיניות של הממשלה ואין במינוי שום שינוי במדיניות זאת”. עדותו של ראש־ממשלה נאמנה עלינו ואיננו צריכים לראייה מסייעת. גם איננו חוששים למהפכה מדינית כתוצאה ממינויו של פרופיסור אחד – חשוב כאשר יהיה. על נצח־ישראל כבר נאמר, כידוע, מה שנאמר, ואין הוא תלוי עוד אפילו בהשקפותיו של מנהל ראשי בלשכת החוץ.

שאלתנו מעיקרה מופנית על הפתרון המצפוני שנותן לכך הפרופיסור עצמו, המוסיף להיות מכובד עלינו על אף התרכובת הצבעונית מאד של סוגי התומכים בו למיום המינוי.

והשאלה בעינינו היא: על מה חולק פרופיסור אבינרי בענייני מדיניות החוץ של ישראל ועם מי הוא חלוק עליהם.

*

ובכן, פרופיסור אבינרי, ממאורי האקדמיה של ישראל, איננו חלוק – עם מי שהוא חלוק – באיזה ענין מישני של המדיניות הישראלית, באיזה “סעיף קטן” מסעיפיה. הוא גם אינו חלוק בשאלה ארגונית, נוהלית או אדמיניסטרטיבית. הוא חלוק – ולפני חדשיים השמיע דעתו החולקת הזאת באופן בוטה מאד – בנושא שהוא לוז הבעייה המדינית של ישראל בשעה זו או ה“סוֹלָאר פְּלֶאכְּסוּס” שלה.

השאלה אם יש לאפשר הקמתה של מדינה שלישית בינינו לבין ירדן איננה, כידוע, שאלה אקדמית מופשטת. היא משאלות החיים של ישראל. והיא איננה מופשטת – משום שבידינו לאפשר הקמתה, או, בשלב זה לפחות, למנוע אותה. בין אם מדוייקים דבריו של אותו מאזין־רדיו כי “מדינה פלשתינאית יוצרת תנאים דה־לוכס להשמדת עם ישראל”, בין אם מוגזמים – הם, או היפוכם, מבליטים רק כובד הנושא השנוי בוויכוח, חומרתו ומרכזיותו. פרופיסור שלמה אבינרי כינה רק לפני חדשיים את עמדת ראש הממשלה בנושא זה כעמדה של טעות. חלק עליה ודיבר בזכות הקמתה של מדינה שלישית. הסכמנו עמו או לא הסכמנו, אבל נמלאנו כבוד לעמדה בהירה ואמיצה של אזרח ישראלי מכובד, נוסח: אדם באמונתו יחיה.

*

אנו ממשיכים בפיתוח השאלה:

הציפיות מן הפרופיסור היום אינן בתחום המינהלי או הארגוני. לתחום זה יש בוודאי מומחים גדולים ממנו. הציפיות – לא רק של שר החוץ – הן בתחום האינטלקטואלי, בתחום ההברקה המחשבתית ורעננות־המוחין הפוליטית. ואולם סגולה זאת של כושר־מחשבה אם איננה מחוברת אל האמונה והמצפון האישי – לא זו בלבד שהיא עקרה אלא שהיא חדלה להיות סגולה מעוררת התפעלות. אם הפרופיסור לא יוכל להפרות את המעשה המדיני של ישראל ברעיונותיו משום שכיוון הרעיונות הוא בסתירה גמורה לדרך המוסכמת על ישראל – מה רבותא ותועלת במינוי החשוב הזה, שרק יעשה בעליו כמשחת רעיונותיו ארצה; אם, לעומת זאת, ינסה לפעול על פיהם – ימצא עצמו מיד בקונפליקט עם מדיניות הממשלה והכנסת, שדווקא בעניין זה היא מנוסחת באופן חד־משמעי ומניחה מעט מאד מקום לסטיות אפילו לנבחרים, קל וחומר: לפקידים המבצעים.

(ענין אחר הוא, כמובן, שאם יכלה הממשלה לחיות עד כה עם הרבה קונפליקטים בלי אינטלקטואל, היא יכולה כבר לחפש אינטלקטואל אחד בלי קונפליקט – אבל צד זה של הנושא הוא מחוץ למסגרת המוגדרה מראש של מאמרנו זה).

ואולם קונפליקט כזה כאשר הוא מתהווה יכול להיפתר רק על ידי מהלך אחד: התפטרות. לא נעים להצביע על פתחי היציאה, דווקא בעת כניסתו של אדם לתפקיד – אם כי דווקא פתחים אלה מוארים, כידוע, באור־אדום בכל מקום של התוועדות ציבורית. אבל אם אמת דברי ראש הממשלה השבוע – מזה; ואם אמת דברי הפרופיסור אבינרי ברדיו לפני חדשיים – מזה; ואם קיימות חוליות־חיבור וזיקה בין השקפת אדם לבין מצפונו, הרי נכנס פרופיסור אבינרי לעבודתו מיד בראשיתה על תקן של מתפטר־בכוח – כמעט ללא מיפלט. אלא אם כן תחליט ממשלת ישראל להתאים מדיניותה לטעמו של הפרופיסור – או תתפטר היא.

אולי מותר לסטות קלות ולהביא דוגמה ממציאות אקטואלית אחרת. איננו בטוחים אם מזגו של פרופיסור פאטריק מויניהאן, למשל, אהוד על אינטלקטואלים ישראליים יותר משהוא אהוד על האינטלקטואליה של הארווארד. אין לנו בטחון בכך – אף על פי כן, דוגמתו בעינינו דוגמה.

ברוב ענווה אנו סבורים כי הבל הוא להניח שפאטריק מויניהאן התפטר רק מטעמי מזג ונוסח. כשם שקרתני למדי לחשוב שעניינה של ישראל – ומלחמתו הכנה על ענין זה – היא העילה העיקרית לכך. הקרב האמיתי שניהל מויניהאן הוא קרוב לודאי עם עמיתו הסובייטי. ולא רק משום שמזגו של האירי מהארווארד חמים יותר מדי אלא משום שבעניין המכריע של מדיניות־הדיטאנט כלפי ברית המועצות יש לו, כנראה, על אף הטיוח המרובה, השקפה אחרת משל שר החוץ והמימשל האמריקניים הממונים עליו. כיוון שהקובע במדיניות זו הם בכל זאת השר והמימשל; וכיוון שפאטריק מויניהאן לא הוזמן כדי לשפר את המצב האדמיניסטרטיבי של משלחת ארצות הברית באו"ם אלא לבטא את מדיניותה של ארצו – קם והתפטר. והדבר, כנראה, לא יכול היה להימשך יותר משישה חדשים.

הנמשל אינו צריך הסבר. ואולם אם המערך המדיני הנוכחי של ישראל יימשך – ואין לראות כי הוא עומד להשתנות על אף קולניות מבקריו – ואם אמונתו של אדם עדיין ממלאת תפקיד בביצוע שליחותו, הרי אפשר כמעט לחשב מתי תתפוגג התקשרות זאת או מתי תגיע אל קיצה. וכל ההשוואות אל ה“יועצים” האחרים אינן תופסות. מיבחנו של המצווה לבצע – חד וחמור יותר. מכל מקום: פלא־יועץ נמצא לנו, כידוע, אפילו בימים קדומים, פלא־מנהל – לא נמצא לנו.

*

ומערך העמדות המדיניות עשוי להמשיך ולהתקיים – כי יש לראות לא רק על מה חולק פרופיסור שלמה אבינרי אלא גם עם מי הוא חלוק.

ובכן, אנו יודעים כי הוא חלוק עם ראש הממשלה, אבל לא זו העובדה המכרעת. העמדה נגד מדינה שלישית, מפורשת, כמדומה בהחלטות הממשלה כולה ובמדיניות הכנסת. אדם במעמד של נבחר, או שר, יכול לפעול גם מבפנים לשנותה. לפי מנהגי האזרחות הטובה של ישראל הוא יכול אפילו להצביע בעדה ולחוות אחר־כך דעתו נגדה. פקיד, אפילו במעלתו של מנהל כללי, חייב לבצע אותה ואינו יכול כלל לחלוק עליה או לעשות נפשות לדעתו בפומבי. מה הוא עושה אז עם מצפונו האישי?

מי שמצפה מפרופיסור אבינרי שיעשה כהיפך ממצפונו – מזלזל כנראה מלכתחילה בתוקף המוסרי של עקרונותיו ובקנאות־אמונתו בהם, מי שיצפה שיפעל לפי השקפתו שלו – וקרוב לוודאי כי יש המייחלים לכך דווקא – מזלזל בסדרי מימשל ומדינה ומקווה לעשות השקפתם של מעטים קו מנחה במעשים שיש לעשותם מכוח הרבים ומטעמם.

*

אל השאלה העקרונית־בעינינו נסמכת שאלה אחרת שעניינה בתחומי זמן ומקום וסולם־עדיפויות.

פרופיסור אבינרי רואה להודיע כי הדברים אמורים בשירות של שנתיים־שלוש למען האומה, ובתומן ­– ישוב אל הקתידרה הלאומית. זכותו היא – ובוודאי תכובד.

אך אם אמנם זהו תחום־הזמן המוגבל שבו יכהן, כי אז מוגבלת עוד יותר אפשרותו לעסוק בהסברת ההשקפה המדינית העצמאית שלו, אפילו יעשה זאת כל הימים בלחישה על אזנו של שר החוץ בלבד.

השנתיים הקרובות – בעצם, כמו כל שנתיים אחרות בחייה הדרוכים של ישראל – הן שנתיים קריטיות שמצוותן העיקרית היא עשייה וביצוע מדיניות שנשקלה והותוותה. זו איננה תקופה שנועדה לסימפוזיונים עיוניים חדשים בין שר לפקידיו, חשובים כאשר יהיו. אם יש מקום לבחינות עיוניות, עקרוניות חדשות – ויש תמיד לא רק מקום אלא גם חובה לערוך בחינות כאלו – הכנסת והממשלה הן מקומן. אך משרד החוץ, עד שיא צמרתו ובכלל, הוא זרוע־של־ביצוע ואין הוא יכול רק בשל נוכחותה – החיובית כשלעצמה ­– של אישיות אינטלקטואלית נכבדה בתוכו, ליהפך לזירה של התגוששות עקרונית בנושאים שכבר ניתן להם פתרון בספירות הפרלמנטריות של ההכרעה הציבורית.

מכל מקום מה שבוודאי אינו נחוץ בשנתיים־שלוש אלו, הוא משיכת המדיניות הישראלית – ובאיזור הביצוע דווקא – עוד לכיוון אחד. נוסף על הכיוונים המרובים והמנוגדים שאליהם היא נגררת היום ממילא – ודרך אי־כבוד מרובה – על פי משלו הנודע של קרילוב על הברבור, זאב־הים והסרטן.

*

העלינו הרהורים שמאיזור הפיוס או מאיזור החיכוך של אדם עם מצפונו – בלי להתייחס לגוף העמדות. אפשר, כמובן, לומר כי לחיות עם השקפה אחת – ולפעול כהיפוכה, זוהי מדרגה בלתי שכיחה של התעלות אזרחית. אולי. אולי זה המיצוי הקיצוני של המונח “יושר־אינטלקטואלי”, אפילו כשהדברים אמורים בענייני יסוד ואמונת־אדם. אך אם אמנם כך הדבר, כי אז מצטייר לפנינו היושר האינטלקטואלי מתוחכם – ואפילו הפכפך קצת – במידה כזו שהיושר האנושי הפשוט אינו יכול להבינו.

מקוצר המשיג. כמובן.

27 בפברואר 1976

---

מפנקס הזמן – טָרֶשֶׁת־העורקים המוסריים

מאת

ישעיהו אברך

א. טָרֶשֶׁת־העורקים המוסריים

בבית־מלאכה בתל־אביב, שבו נשרפו חיים שלושה פועלים ערביים כלואים, נשרף ונתפּחם גם פרצופנו המוסרי. ואין זה חשוב כלל שרק יהודי אחד או שנים מבעלי הסדנה הם שהיו כולאים לילה־לילה את שלושת הפועלים הערביים בין המשׂורים והמַקצוּעות והנסורת ועשו את הדיר אכסניה לבני־ אדם ומלכודת להם. חשוב כי אפשר היה לעשות זאת שלוש מאות ששים וחמשה לילות בשנה, כפול שנים אחדות. ואיש בעיר הזאת, בשכונה הזאת, ברחוב הזה, לא קם ולא זע ולא ניסה אפילו “להלשין” על הכולאים כדרך שעושים זאת לגבי העוקף את דיני מס־הכנסה או החוצה כביש בתמרור אדום.

שובע? קהוּת־החושים? – אולי כל דבר לחוד וכולם ביחד. אך הם, וגילויים אחרים מסוגם, כמו מצטרפים לאיזו טרשת גמורה של העורקים המוסריים. דפנות הרגישות נסתיידו, כנראה, עד כדי כך שגם חתך עמוק באיזמל איננו מגיע עוד אל מוקד־החישה המוסרי. שום דבר איננו עוד בלתי מתקבל על הטירוף.

אילו נקראנו להפגין – מי יקרא לנו להפגין כשאין הדברים אמורים לא בתוספת ייחודית, לא בשכר־טייסים ולא בפירוק מחנה “קדום”? – היינו מתייצבים ליד הסדנה הזאת במשמרת אלף־ימים, כמספר הלילות שבו נשאה חברתנו את הנבלה הזאת – והחרישה. להפגין – לא כדי להחיות מתים אלא כדי לנקור עצב־אחר־עצב במערכת החושים של יושבי העיר הזאת עד שיקיצו בזעקת כאב. אולי גם באנחת כלימה.

אם האנשים שנעלו לילה־לילה את שלושת הפועלים הערביים המפוחמים כנעול בהמות־עבודה; אם הם עצמם עדיין מהלכים חפשים ואינם נעולים באכסניה שרוּגה של הממלכה – כלימתנו כפולה.

אם אנו מוכנים להפר כל הלכה של א.ד. גורדון או של יצחק טבנקין ולשכור לנו, כאדוני־הבית, “גבעונים” לכל מלאכה הנראית בעינינו בזוייה; אם אנו מוכנים לעשות זאת ולא להבטיח להם אפילו תנאי־מינימום של שיכון ומנוחה שכל אדם עמל זכאי להם – אל נופתע אם יימצא מי שיקרא לפנינו פרקים מ“אוהל הדוד תום” ויצווה עלינו למצוא בהם את בבואתם של אחדים מאתנו.

האם זה מוגזם לצפות שהסתדרות הפועלים הכללית תשמיע בענין זה קול מחאה ותתייצב בראש התובעים בתוקף לבער את מינהג־הכליאה הנקלה הזה?

*

אנו כובשים פנינו בקרקע לפני בוּשת עצמו. אנו עומדים על קברם של שלושה אנשי־עמל שרופים־באש אך גם על תילם של כמה מושגים שעל כנפיהם נישאנו אל הארץ הזאת וברוחם ניסינו לבנותה. את מידת הרחמים והאצילות היהודית התחלנו כנראה לעולל בעפר עוד לפני הכליאה המבישה הזאת בסדנת הנגרים בתל־אביב.

ב. קובה

“באחִי אני נלחמת מפני שכפה עלי מלחמה. אבל כל חייל קוּבאני שדורך על אדמת אנגולה הייתי הורגת פעמיים” – כך אמרה מפקדת בקבוצת־גרילה של נשים המשתייכת לתנועה “אניטה” באנגולה. היא הצהירה זאת לאחר שכיתת־יורים, מורכבת מנשים בלבד, הוציאה להורג באנגולה שבעה חיילים קובאנים שנשפטו ונמצאו אשמים – לדברי כתב אנגלי בלוסאקה – בביצוע מעשי אונס ורצח בארץ שסועת־הקרבות.

כמאתיים חיילים – מתוך חיל־משלוח של שנים־עשר אלף – נהרגו עד כה בקרבות באנגולה. מעתה הם עתידים, כנראה, ליהרג במוזאמביק ואולי, ברבות הימים וחרדתם, גם בשכנות הררית קרובה יותר למדינת היהודים.

*

קובאנים – קריאוֹלים, מוּלאטים, כושים מאיי הודו המערבית, אלפי פרסאות מאפריקה – מה הם עושים באנגולה? קובאנים – אכרים קשי־יום המקימים מולדתם מעיי הרודן באטיסטה ומתעתועי־החלומות של רודן אחר, יורשו – מה להם ולארץ רוחצת־בדם־עצמה באפריקה הרחוקה? קוּבאנים – שראינו אותם בביתם, הם, נשיהם וטפם, רכונים צרובי־עור אל קני־הסוכר בלהט הטרופי ומפיקים מן הסוכר את מעט לחמם ומלחם – מי נתן להם רובים? מי הרחיקם מחוצן הבית, מחיק הרעיה, מזרועותיו של ילד פעור עיניים ותפילה להפליג אל מרחקים כדי לקטול ברוּאים בצלמם, חלכאים ונדכאים כמותם – מי? “מי – כזעקת המשורר – הלום שלחם ויצו עליהם לבל אחור יביטו” – אחור. אל מולדתם שלהם עצמה המפרפרת עדיין בין היומרה ובין תת־הקיום. מי?

*

לא סחפה אותם לאנגולה רוח התנדבות; לא הביא אותם לשם להט מהפכני כלהט שהחיש מתנדבים לספרד לפני ארבעים שנה; לא הביאה אותם התעוררות ספונטנית של שותפות־גורל הדורכת לפעמים גם את קשת הלוחם – לא. אין גם צורך בכך – בשעה זו לפחות – באנגולה. לאחר ניפוץ כבלי השלטון הקולוניאלי של פורטוגל עוד רבה מלאכת השיקום הראשונית, העוברית, הכלל־מעמדית. עוד לא שופשפו הריסים לראות עין־בעין את אור העצמאות ולהניח לפצעי מלחמתה להגליד. בקטע זה בחייה של ארץ נחשלת יש אמנם צורך במושיעים מבחוץ אך לא במושיעי־חרב. ואולם הם באו. לא על פי חובת לבם. על פי צו של רודן. ולא רק של הרודן העבדקן שלהם. מצביא ככל שיהיה, מאריך־דברים ככל־שיהיה (שש שעות רצופות שמענו אותו נושא מדברותיו, סיים זמנו ולא סיים נאומו), מֶגַלוֹמַן ככל שיהיה ביבשת שלו – לא הוא הועיד להם את אנגולה כתכלית משיחית אקטואַלית של הסוציאליזם המהפכני. על פי צו של פיקוד אחר באו. מארץ הרחוקה מקובה מרחק רב יותר משרחוקה ממנה אנגולה. מאיזור הפיקוד העליון של הצדק המעוּות ושל החירות המעוּותה כמוהו. הם באו על פי צו של ארץ שבמשך כששים שנה נוהגת היתה לערוף את בני עצמה עתה היא שולחת עודי־דברה לערוף בניהם של אחרים. ארץ שמלאכתה – על פי צו שלה עצמה – נעשית בידי אחרים. מלאכתה המזוהמת ביותר. הנבזה ביותר. מלאכת ההכחדה של בני־אדם שעוד בטרם טעמו טעם חיים של בני־חורין נגזר עליהם להיצמד אל עפר ארצם המשוחררה, מתחתיות הבור של קיברם.

*

כשאתה מעביר מבטך על פני יבשות אינך יכול שלא להבחין כי אין כמעט שפיכות־דמים על פני כל מקום שהוא בכדור־הארץ ששלטון הסוציאליזם המהפכני לא יהיה מעורב בו. ולא שהוא מסובך בו בדיעבד, אלא שהוא־הוא יוזמו, מציתו ויוצק־השמן על מדורתו. בעצם, לא שלטון הסוציאליזם הוא המעורב בכך אלא השלטון הרודני של ברית המועצות על הסוציאליזם. שלטון שכמה מפלגות קומוניסטיות באירופה – באיטליה ובצרפת – מנסות בהדרגה – אם כי באיחור פאטאלי – להשתחרר מחיבוקו, אם אפשר בכלל להשתחרר מחיבוקו של ברדלס. ואולם ארצות באפריקה ובאסיה, המקיצות לעצמאות, רק נקלעו עתה אל חיק הברדלס הזה וכבר הן מקיזות דמן ודם־בניהן למזימותיו, לטירופו.

כך תאַמן עתה קובה, במבוא האיים הקריביים, ארגוני־חבלה פלשתיניים חדשים ללוחמת גרילה בשטחים עירוניים – בוודאי לא לגרילה בהאוואנה או באודיסה. ולא חשוב כלל שתושבי קובה המרודים לא נתבקשו כלל לבחון ולהחליט מי הוא כוח־הקידמה האמתי במזרח התיכון ומי הכוחות הסוחפים את האזור מחדש אל הקנאות הדתית. נוסח קדאפי ואל הפגרון החברתי נוסח אבו־דאבי. חשוב שהרודים בסוציאליזם העולמי רואים היום את האינטרס שלהם כך – ועמים נבוכים ובוהים, שזה עתה העפּילו אל העצמאות, הם צבאם וקרבנם גם יחד.

*

לפני זמן־מה טבע שליט מתקדם אחר – מלך מארוקו – קריטריון חדש ומפתיע למחיר החיים, מחיר של מישוואה כמותית. כאשר נשאל איך העז לסכן חייהם של שלוש־מאות וחמישים אלף מארוקאים במיצעד אל ערבות סאהארה ולהעמידם מול קני התותחים של אלנ’יריה, השיב, בקריצת־עין של תגרים, כמי שיודע חשבון: “זה נראה לי מחיר סביר. חישבתי ומצאתי כי זהו הריבוי השנתי הטבעי של העם המארוקני. ראוייה – אמר המלך – סאהארה שנפסיד עליה ריבוי שנתי אחד”. כך. שלוש מאות וחמישים אלף ברואים־בצלם עלולים להיטבח, אבל זה לא הרבה. בסך הכל: שנה אחת של ריבוי מארוקני טבעי.

איננו יודעים מהו בדיוק הריבוי הטבעי של הקובאנים. קרוב למדי שאינו מגיע לקרסולי כוח הפריון המארוקני הן מצד ההרגל, הן מצד גודל האוכלוסין. ושמא מגיע – דרך הטרופּיים בפרייה־ורבייה מי יידע? אבל הסוציאליזם המהפכני אינו נוהג, כידוע, לעשות אפילו חשבון כזה. הוא עורף את ראשי בניו וראשי בניהם של אחרים ואינו עוסק בצירופי ספרוֹת. הוא עורך חשבון אלגבראי של משטר ולא חשבון מתימטי של בני־תמותה. ואף שחישובי המלך המידברי וחישובי השליט המתקדם שונים – נתיבם אחד. ואין חיי אדם נחשבים לא בעיני זה ולא בעיני זה אלא ככל שהם באים לשרת טירופו של שלטון או תכליתה של אידיאה שהוצאה מדעתה.

*

שנים־עשר אלף חיילים בחיל־משלוח למרחקים – הם חלק נכבד מכוחו של הצבא הקובאני הנחוץ להגנה על האי קובה עצמו. אי המיפרצים והשוּניות; אי־החופים החשופים. אך קובה יכולה, כנראה, להרשות לעצמה להוציא את כל צבאה ולשגר אותו כחיל־ישע לכל מקום בעולם. גם למוזאמביק, גם לסוריה, גם לדרום־תימן. לכל מקום שבו תרצה ברית־המועצות להיות מיוצגת בשדה־הקטל ובשדה ההכרעה ולתת לאחרים לחתות את גחליה.

וקובה יכולה להרשות לעצמה להישאר חסרת־מגן כי תשעים מילין מן החוף הקובאני יושבים נשיא משועמם של מעצמה אדירה ושר־חוץ, צבעוני יותר אך מפוחד וציני עד חרדה, ומשעשעים את עצמם ואת עמם בתרגיל ששמו ידוע ומהותו אינה ידועה – ה“דיטאנט”. תשעים מילין מחופה של ארצות־הברית מפליגות בלי־הרף אניות נושאות־צבא וכלי־משחית אל זירת אפריקה ובכל הצי האדיר של מעצמת־העל הסמוכה אין סירת־משמר אחת לעצור את הספינות ולשאול: “לאן?”, או ליירט לנגדן את הדרך.

כי קובה מוגנת. באבטחה ממרחק. באבטחה שאיש אינו מעז להעמיד אותה במבחן ואולי בדרך זו גם לנפצה כאגדה – כשם שעשה זאת לפני כחמש־עשרה שנה נשיא צעיר ונחרץ של אותה מעצמה עצמה בקול האתראה בלבד. היום נטבחים קוטפי־הקפה מאנגולה על ידי קוטפי־הסוכר מאיי הודו המערבית ושר החוץ המלומד מאד של מעצמת־החירות עסוק בניסוח שמעצם הזדקקותו לסינטאכסיס הלשוני המקובל הוא מאבד את כוח־המחץ הספונטאני שלו ומאותת אפילו לשוטים כי שיירת הספינות והגייסות יכולה לשייט אל אזור הדמים באין מפריע.

*

צמרמורת עוברת בך לרעיון כי גם בטחונך שלך עשוי להיות תלוי בחבורה הפהקנית והצינית הזאת של המופקדים על חירות העולם – חבורה המתקראת, כנראה, דרך לצון: “הנהגת העולם החפשי”.

ג. שעת־ערב אחת

נזדמַנו אל מוקד הבטחון בשעת־ערב מאוחרת במקצת. הכל פעל שם כמו היתה זו שעת־צהריים בעיצומה. מכונות תקתקו, אנשים יצאו ובאו. העבודה רחשה – אך בלי שום מהומה. פעילות של אחריות כבדה. מדודה. גם במיקצב. בתנועה. ברמזי ההוראות ובביצוּען. התורנית מעבירה ידיעות בפתקים של העתקי־פחם. אתה מנסה לגלות מתווי־פניו של הקורא מה נאמר במימסר הבהול. לשווא. השיחה נמשכת בקור־רוח עילאי. בצאתנו נודע כי היתה פעולה צבאית וכל זמן ישיבתנו הגיעו דיווחים וניתנו הוראות – בהירות, שקולות, מיושבות – בלי ניד שריר. רק שאלה אחת חזרה בלי הרף; “וּשלום האנשים?”.

מפת המזרח־התיכון על הקיר – מאיימת. אף שהיא גדולה מאד – היחס בין ישראל הזעירה לבין המדינות האופפות אותה והמדבר אינו משתנה. לא נעים.

השעה מתאחרת. איש שיחנו ממשיך להרצות בשלווה ובסדר המחשבתי האופייני לו. אריח על גבי אריח. שום מי דיבור. למעלה מארבע־עשרה שעות רצופות של פעילות מחשבתית, של חומרה, של אחריות נוראה – והדברים שלווים, מאורגנים ומפכּים כמו היתה זו תחילת היום ולא שלהיו. אלופים נכנסים ויוצאים. החדר, אתה יודע, רווי סוד. סוד כמוס. כאן נופלים גורלות. אך האוירה נינוחה. הסוד מרחף עליה, לופת אותה, אך אינו מתגלה אפילו אפס־קצהו. הוא קיים בכל כובד חומרתו, אך אין הוא מכניע לא את השיחה הקולחת, לא את הנינוֹחוּת הכבושה, המאופקת. מתחתן רותחת האחריות כמו סוּפה, אך הדברים זורמים להם בערוצים נפרדים, בצלילות מופלאה, נוסכת בטחון.

רק המפה, המפה הזאת.

שום סוד אינו מתגלה, אך בשעת־לילה הסמוכה לחצות אתה שב אל ביתך וכמו ינקת כוח. דברים שלא נחלמו – נסתברו כמציאות. כהוויה של ממשות. כלבנים בחומה.

בחלונות אלה עוד ידלק האור שעה ארוכה עד שיחליפנו השחר. מחשבת־הבטחון של ישראל – צרובת־אש ומיוסרת – בוחנת וחוזרת ובוחנת עצמה בלי רחם. בלי הפוגה. אינה פונה לצדדין. אינה יוצאת לפולמוסים. מכונסת בתוך עצמה – כמו אין לה בעולמה אלא עולמנו. הקיום.

שעת־ערב מאוחרה במחיצתו של שר הבטחון.

26 במארס 1976

---

הכלים וה"עיתוי"

מאת

ישעיהו אברך

יש מידה לא מעטה של התחסדוּת בגל הביקורת שעלה בארצות־הברית בעקבות אישור “עיסקת הנשק” עם ישראל בסמוך לבחירות. וכמידת ההתחסדות העולה מן הבקורת בארצות־הברית – מידת העיווּת העולה מן הבקורת הנשמעת כאן.

לא נחזור על הנימוקים הרשמיים – וההגיוניים מאד במקרה זה – של ישראל כי המשא־ומתן על האספקה הזאת החל לפני חדשים אחדים וכי הוא לא נפתח כלהטוּט־של־לחץ על סף הבחירות. זהו נימוק העומד בכוח עצמו ויש בו כדי להסיר חשד כי תביעה זאת נולדה ברגע האחרון כדי להביך את הנשיא פורד ולהעמיד את המימשל האמריקאי הנוכחי במצב שלא יוכל לדחותה.

אבל אפילו כך, אפילו לחצנו דוקא עתה לקבל תשובה מתוך הנחה כי התנאים הפוליטיים הפנימיים בארצות־הברית נוחים יותר לקבלת תשובה חיובית – מה רע בכך? איזה “חטא בעגל” יש כאן?

*

על מה ביקשנו: על סירות מירוץ, על אבזרי דיג, על מכונות־הימורים או על צרכים דומים אחרים שאם רוצים אפשר לספק אותם ואם רוצים אפשר להתעלם מהם? ביקשנו על הדבר החיוני לקיומנו ואין לנו בענין זה טווח ארוך־פחות וטווח ארוך־יותר כי בתנאי הסביבה שבה אנו חיים כל הקשור בחימושה של ישראל ובהצטיידותה הוא טווח קצר, קצר מאד. חלומן של מדינות ערב להשמיד את ישראל לא נתפוגג כמלוא־נימה לא בשל מלחמת לבנון, לא בשל הפירוּד – הארעי – בינן לבין עצמן ואפילו לא אחרי השיחות – שהיו או לא היו – למתי פלד עם חמאמי או עם נציגי אש"ף אחרים בפאריס או לא בפאריס. הנשק זורם אל ארצות ערב לפני בחירות בברית־המועצות, בימי בחירות שם ולאחריהן והמזרימים אינם משתהים כלל להרהר שמא כוח־הקטל של נשק אדיר זה מוגזם מעט אפילו בפרופורציה כמוּתית אל שלושה מיליון יהודים בישראל שאותם הוא אמור לכלות.

לכן, בחירות בארצות־הברית או לא בחירות – הנשק נחוץ לנו. חיוּני לנו. וחיוני עתה. לא בימות המשיח שלנו ולא בימות המשיח של ג’ימי קארטר עד שיבוא – אם יבוא – לבית הלבן, ועד שיישב – אם יישב – איתן בכסאו. הוא נחוץ לנו בלי שום קשר אל מה שיפלטו הקלפיות בסאן־פרנציסקו. בניו־יורק ובאלאסקה בשנים בנובמבר. הנשק נחוץ – וכמוהו נחוצה בדחיפות הוודאות כי אמנם נתקבלנו. וודאוּת זאת חשובה כמעט כמו הנשק עצמו להרגשת¹ הבטחון של עצמנו, להרהורי­־הרתע של שכנינו. והרגשת בטחון זאת, כמו הרהורי הרתע האלה, משקלם לגבינו אינו נופל ממשקל טוריהם. של נובאק ואֶוואנס, ואפילו של טובים ומהוּגנים מהם, “בוואשינגטון פוסט” או בכל כלי מהוגן אחר של כלי־התקשורת האמריקאיים.

*

אילוּ היינו מסייעים לקידום ענינו של ג’יראלד פורד במאבקו על הנשיאות באמצעות ענין שהוא פסול או לא־נכון בעיקרו, או מנוגד ביסודו לרצון העם האמריקאי כפי שרצון זה הפגין עצמו עד כה – היו לטענה נגדנו סימוכין. אך אם ענינו של פורד מקוּדם על ידי אקט חיוּבי, חיובי גם מזווית־ראייתה העקרונית של דעת־הקהל האמריקאית הרוצה בבטחון ישראל – מדוע לא נעשה הכל כדי להמריצו לעשות אקט זה? ומדוע זה לא מנומס – מבחינה דימוקרטית ומבחינה ליברלית ומכל בחינה של אניני־הנימוסים הבין־מדינתיים – להחיש עשייתו של דבר שבמהותו, בעיקרו, לא זו בלבד שאינו למורת־רוחו של הצבור האמריקאי, אלא שלפי כל הסימנים והעדויות – הוא לטעמו ולרוחו.

נאמנה בעניין זה מאד הגדרתו הגבישית של אבא אבן (“מעריב”, ערב שבת, 15.10.76) לאמור:

" – – – אלמלא היתה ארצות־הברית כולה משוכנעת כי שמירת המאזן מושתתת על אינטרס לאומי ובינלאומי ספק אם לוחות־זמנים פוליטיים כלשהם היו מיתרגמים לחיזוק רצוף של עוצמת ישראל. כזה שאנו עדים לו בעצם הימים האלה. – – –"

רק מתחסדים – והם לא מעטים כלל דוקא בין שדרות הליברלים בארצות־הברית – יכולים לייעץ לנו לא לתבוע נשק חיוני להגנתנו בסמוך לבחירות מפני שזה עשוי – או עלול – לעזור לאחד המועמדים. יתר על כן: כל להטוט, כל Gimmick בלשון האמריקאים, העשוי לסייע להשגת אמצעי־הגנה אלה אינו פסול ואיננו מגוּנה, כל עוד הוא חוקי ואיננוּ חריג מבחינת האטיקה הציבורית. אלא ששום דבר הבא להגן על קיומו של עם אינו יכול להיות חריג מבחינה זאת. אם יש עם הרשאי בענין זה לבוז קצת לגינוני־טקס ולנימוסי הסאלון – זהו העם ששרידיו יושבים בישראל. עם שכמעט נעקד על מזבחו של השולחן־ערוך הדיפלומטי לפני כמה עשרות שנים בלבד. יהיו כל נימוסי־טרום־הקלפיות כפרת ישוב אחד, בן אחד, שאת חייהם נסכן על־ידי הדחייה הקלה ביותר בקבלת נשק במקום שעדיין ניתן לקבלו ובכל דרך שבה אפשר לקבלו.

*

זוהי מדיניות־הרגע ולא מדינאות לטווח־ארוך – אמר לנו ליברל מקומי בזקיפת־גבה מדינאית, אם לא בגלגול־עינים צדקני מעט. ובכן המדינאות הראשונה שהיא כצו על ישראל ועל קברניטיה היא הבטחת הקיום. בלי גינוני איסטניסוּת ובלי עודף של כרכורי־נימוסים. הבטחת הקיום לאורך ימים – היא־היא המדינאות הישראלית האמיתית לטווח ארוך. בלי קיום – בלי אמצעים להבטיחו – אין מדינאות ואין מצנפות של מדינאים ואין טווח ארוך ואין טווח קצר – ואין שום טווח בכלל. עם כל רצוננו שג’ימי קארטר יחייך אלינו – חשוב שיחייך אלינו כל עוד אנו קיימים ויכולים להשיב לו חיוך.

אבל גם מבחינה זאת, מבחינת איך יגיב קארטר על הצהרה זו אם יעלה הוא לכס הנשיאות – הרי מי שטוען למדינאות ומי שמאמין שקארטר הוא מדינאי – וכותב־הטורים ביניהם – אין לו מפני מה לחשוש. כי אם אמנם ג’ימי קארטר הוא מדינאי, ואם הוא עומד לימין החירות במקום שהיא נאבקת על חייה ואם, כדבריו, הוא “יודע סבלותיו וצירי־תקומתו של העם היהודי” – בוודאי יקיים מה שהבטיח קודמו ואולי אף יוסיף על כך. אך אם יתברר כי הוא פוליטיקאי נקמן וצר־אופק, כי אז, אם ייבחר, בעייתה של ישראל לא תישאר בגבולות “פצצת המצרר” או “אמצעי החישה האלקטרוניים” אלא תעמיק בענינים המהותיים של ישראל, גבולותיה ובטחונה. אפילוּ לעת כזאת טוב להיות מצוּייד מראש באמצעי־חישה.

*

קשה להיות מאוהב בפצצות. קשה להתייצב לימינן בלהט הוּמני. כלי־משחית הוּא כלי־משחית והתיבה “מצרר”, שנתחדשה זה עתה בלשון העברית, כשאתה מדמיין לך כוח־הקטל שלה, מעוררת זוועה וחלחלה ורתע, גם כשהיא נתונה בידיך והיא כצינה לעמוד בה מול אויבים ומעל לכל – להרתיעם. אך, לדאבון־הלב, זוהי מציאות של המזרח התיכון בימינו ועדיין כלים אלה – ולא מאמריו של ידידנו האהוב יורם קניוק – הם כלי ההרתעה היחיד החוצץ בינינו לבין ההשמדה. כן, ההשמדה. ברדיו של ערב־שבת ניתנה למלה הנוראה הזאת לגיטימציה מדינית בפי המנהל הכללי של משרד־החוץ, שאיננו שייך, כידוע, למחנה הנצים בישראל. אין זה מרחיב את הלב לשמוע גם ממנוּ כי “מטרתן של מדינות ערב כולן (גם מצרים המתונה – י.) היא השמדת ישראל”. זה אינו מרחיב את הלב אבל זה מצלל מאד את הדעת ולא פחות ממנה – את הראייה.

גם הגישה ההומאניסטית ביותר, שואפת־השלום ביותר, אינה יכולה בתנאים אלה אלא להתייצב לימין “אמצעי החישה” והטילים והמאבק להשגתם. לא הם הפתרון, אך הם, לפי שעה, הערובה האנושית היחידה למניעת פתרונות אחרים.

מובן, שהנשק אינו עונה את הכל. ויש לנשק מחיר לא רק כספי ועוד ניתבע בוודאי במועד לא רחוק לשלם גם את המחיר המדיני. אבל רק ערלי־מוחין יירתעוּ מתביעת נשק כזה או מקבלתו רק מפני שהוּא עלול להיות לנותניו סימוכין לתביעות מדיניות – מעין גזר המבשר בואו של מקל. מי שצידקתו המדינית מושרשת ואמונתו בה מוצקה – יילחם עליה באותה מידת קנאות גם אם נשק בידו.

*

איננו זוכרים באיזה שלב בדיוק שלפה אמריקה את פצצות־ההלם האלו בוויאֶטנאם. אך באותה מידה איננו יכולים להיזכר בשום מקרה שבו בטחון אזרחיה בוואשינגטון או בניו־יורק או בכל עיר אחרת היה בסכנה מוחשית כזאת שחייבה לשלוף אותן. נוכל, איפוא, להרגיע את יפי־המוסר מן ה“וואשינגטון פוסט” כי לא נשלוף אמצעי־קטל אלו בהזדמנות של הגנה על עמדות ואינטרסים שלנוּ בים הצפוני באיי קאמוי או בבארבאדוס. נשלוף אותם בהגנה על רעננה ועל אילת, על עצם הקיום ועל הזכות להתקיים. והצעקה המוסרנית הזאת, שקמה בזמנה גם עם הידיעה על סיכוי לקבל טילי “פּארשינג”, אינה עושה עלינו שום רושם. לא ליברלי, לא הומאניסטי.

והיא איננה עושה שוּם רושם כי עוד לא ראנו מעולם ב“וואשינגטון פוסט” תיאור מדוייק מה מסוגל לעשות טיל “סקאד” אחד לכמה רחובות בתל־אביב ולקצת מיושביה. ואילו קראנו תיאור כזה – בוודאי לא קראנו אתראה לברית־המועצות שלא לספק אבזר קטלני זה לאויביה של ישראל. גם לא ראינו צדיקי “וואשינגטון פוסט” קוראים לשר־החוץ שלהם לפוגג מעט התלהבותו ל“דיטאנט” או לאיים על ה“דיטאנט” הזה באיזה מעשה־גומלין אם אמנם יסופקו ה“סקאדים” למצרים ולסוריה. והם אמנם סוּפּקוּ. והם שם. קבועים ונטויים במשגרים על עבר הערים והישובים ומרכזי־אוכלוסין בישראל ושום כתב של “וואשינגטון פוסט” לא התחלחל ולא פתח בנושא מאיים זה את העמוד הראשון בכותרות העתון הנכבד של בירת ארצות־הברית.

אך הוּא פתחו יפה ולרוחב כל עמודי השער בתיאור מטיל־אימים של הכלים שהנשיא פורד אישר את אספקתם לישראל – לארתעה, להגנת עצמה.

*

לא נותר איפוא – ליושבי ישראל, לפחות – אלא לברך את שר הבטחון שלא הירפה, והטריד והזעיק, שהרי, עם בחירות בארצות־הברית בלי בחירות בארצות־הברית, הוא אחראי יום־יום לבטחון ישראל וליכולתה לעמוד על נפשה – והוא ממצה אחריותו זאת. כיוצא בזה יש לברך את ראש־הממשלה שהמשיך להטריד בכך את נשיא ארצות־הברית ובחר בעיתוי הנכון והמבטיח ביותר להטרדה זאת – על אף עיקומי־אפם של שומרי־גינונים בישראל למיניהם. שהרי עם בחירות בישראל בלי בחירות בישראל – הוּא אחראי לבטחון ישראל וליכולתה לעמוד על נפשה והוא נענה בשלמות לאחריותו זאת.

*

נ.ב.

ענין אחר – והוא שוּלי באמת בקונטֶכסט זה אך איננו שוּלי כלל מבחינת סדרי מימשל – הם הסדר והאופן שבו הובא הדבר לידיעת עמיתים בממשלה ולידיעת הצבור כאן. אבל נישאר בשלב זה בתחומי העיקר, אף כי תהיה לנוּ בוודאי עוד הזדמנות לומר מה על הספּחת החדשה הקרוייה “מקורבים”, ההולכת ומתפתחת בחוגי השלטון והיא, לא פעם, הרוקחת את תבשילנו והיא גם – המקדיחה אותו. אנו רואים שוב סימני הופעתם של “הסקונדאנטים” האלה, נזכרים בעבר לא רחוק – ומתחלחלים.

אך בלי להיכנס לנושא זה עתה ובלי להעיב הישגים – אין ראוי מלהביא אַקורד־דברים של אבא אבן במאמרו הנזכר בערב־שבת הנשמע כמוּבאה מספר־מופת:

" ––– כל דור עומד על כתפיהם של קודמים ושואב מכך רושם של טווח־ראייה יותר רחב וכל אחד שנוחל הצלחה – ידו משולבת בידים של עמיתים – – –"

יש כמה מקומות בממשלה הזאת שבהם ראוּי לחרות את הדברים על לוח – לכל עת, גם לעת קוצים וגם לעת דפנה.

20 באוקטובר 1976

---

מפנקס הזמן – חוזה־השלום הטלפוני

מאת

ישעיהו אברך

א. חוזה־השלום הטלפוני

בספירת הריאליה – הדברים בימים אלה נוּגים מאד. אפילו מדכאים. פעמים קשים כשאול. אך גם הספירה הסוריאליסטית – לדאבון הלב, עצובה לא פחות. אילו לא ידענו כי חלום אי־אפשר לצלם וכי כל הנסיונות המדעיים לעשות זאת נכשלו – היינו בטוחים כי התמונה שפורסמה השבוע ממסיבת־עתונאים אחת היא תצלומו של חלום. חלום־עוועים, אבל – חלום. ראינו בתמונה־קבוצתית־של־גברים את ידידנו ליובה אליאב בהינף־יד משיחי; את עיני האלוף פלד בורקות ורושפות כעיניו של נביא קנא; את פדחתם של עתונאים בוהים הרושמים דברים בשקיקה ובסבר־חמוּר, ומעל לכל ראינו שלום־עדנים ההולך ומצוייר על הלוח, קו אחר קו, חלום של מתק – ושל חרדות. איך אמר בענווה כּנוּעה האלוף הזועף: “פריצה היסטורית”.

אבל חלום בכל זאת אינו ניתן לצילום והתמונה שפורסמה בעתונות על מסיבת־העתונאים שנערכה בשם “המועצה לשלום ישראל־פלשתין”, היא תמונה אמתית. ממשות. כך הם באמת ניראו. כך הם דיברו. זו המציאות ואלה הדברים. ממשות סוריאליסטית – אם פאראדוכס כזה אפשרי בכלל – אבל ממשוּת. פאקט. עיני־בשר שלנו ראו. אזני־תמותה שלנו שמעו. והמידפסת יצקה את הדברים בעופרת וכבר הם חלק מקורות־העתים. כך נראה בוודאי גם נתן העזתי כאשר נלכד בחווייה האכסטאטית של חזיון העולם השמימי. נושף ורושף ומניף־ארכוּבות במסיבת־העתונאים שלו ברומי – ומהלך תקווה ואימים גם יחד. כשלוש מאות שנה עברו – וגם הוא כידוע נרשם בתולדות. והיטב נרשם.

*

נימת דברים אלה לא באה אלא לרמוז כי עם כל גינוני האצילות שכולנו משתדלים לנהוג בליובה אליאב וברעיו – הגיע הזמן לומר להם בפשטות: הרף! הגיע הזמן להפסיק לשעה קלה את הוויכוח המהותי לגופה של ה“פאטה מורגאנה”, שלה נתפסו הוא וחבריו באכסטזה משיחית, ולומר להם כי יחדלו לנהל משרד־חוץ פרטי בערבון מוגבל – או שמא דווקא בלתי־מוגבל. איש לא הטיל עליהם עול חמוּר זה; איש לא משחם ואיש לא הסמיכם לכך ואם יש הגבלות על מיפגשים כאלה – הן חלות על ליובה אליאב ועל חבורתו לא פחות מאשר על כל בן־תמותה בישראל.

ויש לומר לו זאת לא מפני שמדיניוּתו איננה מדיניוּתה של ישראל ואין הוא יכול לשאת־ולתת על פרקמטיה או על נכסי דלא־ניידי שאין הוא בעליהם היחיד ושאינם רשוּמים על שמו בלבד בספרי־האחוּזה של היהודים. לא על גוּפי־הלכה אלה נייחד את השורות הבאות. יש לומר לו זאת מפני טעמים אחדים נוספים שנמנה אותם בתמצית:

א. לא יתואר כלל שכמה נבוכי־דרך יטילוּ לתוך הוויתנוּ הפוליטית – וכתולדה מכך גם לתוך הווייתנוּ החברתית המסוערה – בלבוּל ומבוּכה וּבדיוֹנוֹת שאפילו גרעין־גרעינם – מסתבר מהודעה קצרה אחת מבירות – אין לו אחיזה במציאוּת. לא יתואר כלל שאל פקעת הימים וסיבכם, שאולי לא היה משלם לחוּמרה, יוטלו יום־יום אבני־בוהוּ של השקר הגדול, ההולך ונחשף יום־יום. כי בעלי־דברינוּ, כביכול משתוקקים לשלום בעוד אנחנו קהים לו, דוחים אותו ונשארים צמאי מלחמה וקרבן. הצטללות מינימלית של המחשבה המדינית מחייבת קודם־כל סילוק אי־השפיוּת. כי אין לך היום נציג מובהק יותר של ההאלוּצינאציה המדינית ושל בילוּע־הדעת הלאומי מן ההרצליאַניוּת הפלשתינאית שליובה אליאב וחבריו היו לנושאי דגלה;

ב. לא יתואר כלל שקומץ סהרורים ישים אותנו ללעג באזני כל שומעינו במדינות־ערב, בעוד שרק חרשים־מלידה אינם שומעים את צחוקם המתגלגל כרעם למשמע דבריו האנליטיים. כמו אֶכּס־קתידרה, של האלוף וחבריו. די היה להאזין לפיתולי־ההסברה שלו על ההכחשות וההסברות וההכחשות־שכנגד מטעם אש"ף כדי לראות שאפשר בימינו לשאת מדים – ועבר מפואר – של הצבא המהולל בעולם ולהישאר מנחם־מנדל מדיני. שאגב, מעולם לא היה מסוּכּן לא לעמו ולא לאחרים משום שהוא, לפחות, לא ביקש להעמיד פני טאליראן.

רשאים איפוא ליובה – חברנו לדרך ארוכה – והאלוף פלד במילואים, להיות מאושרים שנפל בחלקם להיחשב בעיני שכנים ובעיני נציגי־מרצחים כּתמהונים רפּרזנטטיביים של עם ישראל. אך העם עצמו, העלול להצטייר לעיני האויבים באספקלריה של שניים אלה, אינו יכול להרשות לעצמו להיראות כך. חכמתו המושרשה אינה מתירה זאת; המחיר ששילם רק לפני דור על קהוּת חוּשי הקיוּם והאבדן – מתרה ומרתיע; הצורך התכליתי לשאת־ולתת עם השכנים בדרך האחריוּת הלאומית השקוּלה והממוּצה עד תום – אינו מרשה זאת; וחשוּב מכל: הנושא הגורלי העומד על הפרק אינו מניח מירווח לשום מעשה־ליצנוּת מדיני. אפילו הוא נעשה בתום־ליבה של האיוולת.

ג. המבוכה שקומץ זה, הדובר בשפת הגוּת וקידמה, מטיל בלבותיהם של יהודי העולם, מקהה תחושת הסכנה לקיומה של ישראל, תחושה שאינה יכולה להתפוגג אפילו שעה אחת. וייתכן, כי גם במהלכי־היומרה של קומץ ישראלים זה, אפשר למצוא את שרשי התפצלוּתה של האחריוּת המדינית שאנוּ עדים לה באחרונה בכמה מן הגופים היחודיים החשובים בתפוצות.

*

מנינוּ רק שלושה טעמים שמסתעפים מן הנושא ולא נגענוּ באחרים ולא נגענו בּלוּז שלו. כבר היתה הזדמנות לקיים דוּ־שׂיח גם על העיקר ובוודאי לא תחסר שעת־כושר לחזור אליו. הרושם הכללי המתקבל מתמצית־דבריהם של העוגבים הישראליים על שליחי קאדומי – או על יריביו – הוא כי ניתן בכלל לפתור בקלוּת את בעיית ההכרה ההדדית של הצדדים זה בזה. הנוסחה ההדדית הזאת פשוטה כלחם: אש"ף יסכים (ובטלפון מפאריס, כמובן) לתכנית בילטמור ואנחנו כאן, היודעים גם קרוא וגם כתוב, נחתום להם בראשי־תיבות על האמנה הפלשתינאית, נחזור אל קו כפר־יונה וניתן לשני הדוקומנטים, המטולפן והחתום להתמודד ביניהם – ולעצמנוּ להימחץ תחתם.

הדברים נכתבים בכל הצער החברי האפשרי. עדיין ליובה אליאב מופת בעינינו בכמה תחוּמי־הגשמה מן העבר – ובאחדים מהם היינו זה לזה כבני לווייה. אך אפילוּ נראה את דרכו הפוליטית הנוכחית כתאוּנה – נקרא לו לנהל את מערכותיו כאן. בבית. שדות המאבק המדיני בישראל – פתוחים. יבוא עם כל אזינוֹ – עם או בלי זעף איראציוֹנאלי – ויילחם, כדרך שהוא אמנם עושה מזמן־לזמן. אבל – כאן. וכשם שגם הטוב בישראלים אינו מוסמך להכריז מלחמה על עמים אפילוּ הם אויבים, כך אין הוּא מוסמך לסבך אותנוּ. בגלימה של שליח הציבוּר, בשלום של תרמית עם מרצחים, אפילו הם ידידים – להשקפותיו. לא בפאריס, לא ברומא ולא בשוּם מקום אחר בעולם שבו מבקשים לראות בו, במקום בממשלת ישראל המוסמכה, את נציגנו או במקום שבו מבקשים לעשותו – בלי שיבחין בכך – כלי־שרת במזימותיהם של אחרים.

ב. אברהם ליאֶסין מארח את הבישוף מרומא

מה עושה הקדוש סילבסטר בביתו של אברהם ליאֶסין בתל­־אביב – זאת יוכלו בוודאי להסביר רק בעליו של בית הסופר. אבל הדבר לא יכבד מהם ביותר. הוא – כלומר הקדוש סילבסטר הראשון – ייפגש שם עם מהרישי מהש יוֹגי וביחד, כנראה, ירקחוּ קטורת נוצרית־קוֹנפוּציית למען מחפשי־דרך יהודיים מבולבלים שמתוך מחנה הפועלים בתל־אביב. סילבסטר, מכל מקום, שלא כעמיתו מהרישי, יעשה זאת בלווית כמה בדרנים ישראליים. הנירוואנה אינה צריכה לתוספת בידוּר. השילוּש הקדוש – כן.

אם לשפוט לפי המודעות, אמוּר היה החג בבית־התרבוּיות של הפועלים להיות מן ההדוּרים ביותר. כל בית ישראל חגגוּ את ליל הסילבסטר במסיבת־חג רגילה. מסורת היא מסורת והיא מעמיקה ומתקדשת משנה לשנה ואין מה להוסיף עליה. ואוּלם בבית התרבות הנושא את שמו של אברהם ליאֶסין, חניך סלוֹבּוֹדקה וּווֹלוֹז’ין, הידרוּ בו, “נשף סילבסטר נראנדיוֹזי”. גראנדיוזי. כראוּי להגמוניה של תנועה וּלעצמה.

עם הנחת יסוד למסורת של חגיגות סילבסטר בבית התרבות של אברהם ליאֶסין כיוונוּ בוודאי המארגנים והבעלים לא רק למאווייו של סוציאליסט יהודי, שנלחם בקנאוּת נגד הקוסמופוליטיוּת, אלא גם למשאלת־ליבם של היהודים האמריקאים הטובים שתרמו את הבית לזכרו. הן בדיוק לכך נתכוונו: מדיטאציה טרנסצנדנטלית עם בּזיך של לבונה נוצרית ובצירוף־מובן־מאליו של ריקודי עם ישראליים. כך או כך – שילוּש.

*

אנו יודעים את התשובה: בית־ציבור הוא בית־להשכרה וכשם שאין מערכת של עתון אחראית לתוכן המודעות, כך אין מינהלה של בית אחראית למעשים שעושים בו השוֹכרים. אם זו התשוּבה – ושמענוּ אותה השבוע מפי כמה מן הקרובים לענין – יתחברו נא הבעלים אל התאחדוּת בעלי־הבתים בתל־אביב ויסירוּ מעצמם כותרות שענינים של תורה וחינוּך מעורבים בהן. אגב כך, אוּלי ירשמוּ גם את אברהם ליאֶסין עצמו בספרי־ האחוּזה של התקופה המבוּלבלת ולא בספר היוחסין של תרבות אידיש, ספרוּתה ומעמקי שרשיה.

אלא שהסכנה האמתית איננה כלל שאברהם ליאסין או אהרן דוד גורדון יתהפכו בקברם. הם הפוּכים מכבר. הסכנה היא שהבישוף המנוח מרומא, שבימיו החליטה הועידה האקוּמנית הראשונה כי על הנצרות להיבדל, היבּדלות מוחלטת מן היהדוּת, הוּא לא ימצא מנוח בּעֶדנוֹ. הוּא, וכל הכבוּדה האֶקוּמנית של תקופתו, עשויים להתהפך בקברם למראה העוּבדה ששוּם הפרדה לא הועילה. גם אם תכתוש את היהודים במכתש לא תסוּר מהם איוולתם. הנה דווקא הם חוגגיו האמתיים של יום־הזכרון לסילבסטר. והיכן? כששים קילומטרים מגולגלתא. מהלך פרסאות ספוּרות מן המקום שבו צילבוּ את מי שצילבוּ. הם או עוֹשי דברם. ואם קדוש נוצרי עם כל פמלייתו מתהפכים בסמוּך כל כך לאזור־המגורים הצפוני, היוקרתי, של תל־אביב – אין לדעת מה עוד עלול להתהפך עמם. הכל, כידוּע, עתיד להיפתח מצפון ומי יודע אם לא ינוּעוּ גם אמוֹת־הספּים של הבית שבּו אנו רושמים שורות אלוּ.

ככלות הכל, כולנו גוי קדוש. ביחוּד בליל סילבסטר.

*

לזכוּתו – או לנזקוֹ – של בית־ליאֶסין ייאמר כי דמיונם של הסטודנטים היהודים בישראל עשיר יותר. מכל מקום: מרתק יותר. את גמר הטרימסטר הראשון בעיר הבירה עמדוּ בני־פקועה של האקדמיה לחוג עם שמונה חשפניות. לא בחוסר־כל – אבל בעירום. סטריפּטיז ברמה אקדמאית. בית־החזה עם תואר ראשון. בוודאי מן המדעים המדוּייקים. ואם את זאת עמדו להראות בגמר הטרימסטר הראשון, מה עוד היה נשאר להם – להן – להעניק לנו בגמר כל חוק הלימודים?

בזכוּת חמש מאות בני־תורה אמתיים, המסתובבים עדיין גם הם בין כתלים אלה, כּוּסה העירום ובוטלה התכנית וכביכול לא היו דברים מעולם. עוד מעשה־ליצנוּת של דור העתיד. גם עם המוֹח, כידוע, טיפלוּ – או לא טיפּלוּ – בזמנו על דרך ההתבדרוּת. וּכבר אין אתה יודע מתי סטודנט ישראלי כובש פניו בתורה ומתי הוא רק מעמיד־פנים. כך או כך, טוב לראות את הגלימוֹת החדשות שתרבוּת ישראל מנסה למדוֹד על עצמה בימי חג בבתי־החייטוּת המפוֹארים של ימינוּ: באקדמיה האוניברסיטאית ובבתי־היוּקרה של חינוך הפועלים – בתי סאן־לוֹריין ודיּוֹר של תרבות ישראל בימינוּ.

*

בשובנו לענין ליאֶסין, אסוּר, כמוּבן, להזכיר כי לכבודו של אותו סילבסטר עליז היו השכנים בעיר מולדתנו מנפצים את הזגוּגיות בבית־אבא וכי להגדיל קדוּשתו של היום – שרפוּ גם זקנו של הסב. אלה הם, כידוּע, הרהורים מתוך צקלוֹן־הגלוּת העמוּס עלינוּ לעייפה ואין זקיפוּת־הקומה הריבונית סובלת אותם כלל. אלא שידיד טוב מעיר לנו כי חוגגים יהוּדים בישראל לא נתעלמוּ גם מזכרונות אלה. הלוח, אומר לנוּ הידיד, מורה כי לילוֹ של סילבסטר הראשון חל השנה בדיוּק בעשרה בטבת – שהוא גם יום שבו הוּשׂם המצור על ירושלים, גם יום הקדיש הגדול לזכר טבוּחי השואה. חשדנו איפוא בכשרים. הכל הוּבא בחשבון, שילוּש או לא שילוּש?

7 בינואר 1977

---

על הכפייה ועל פיק־הברכיים

מאת

ישעיהו אברך

– – – "בְּהַכּוֹת עַל רָאשִׁים

כָּאֶבֶן

הָאוֹתוֹת שֶׁנִרְאוּ כִּשְׂחוֹק".

(נתן אלתרמן, “שירי מכּות מצרים”)

א

יש ענין פילוסופי־סטואי – אולי יותר ממדיני תכליתי – לתהות על מהות הכשלון של שיחות סיירוס וואנס מארצות־הברית עם עמיתיו במוסקבה. ועיקר התהייה – על הסיבה הראשית לכשלון: מאגר הטילים.

הסובייטים – אומרים המומחים – עומדים על כך שיוּתר להם להחזיק באשפתם נשק־גרעיני, שיהיה בו כדי להרוס את העולם שלוש פעמים, כלומר: פעם אחת יותר משיש בכוחה של ארצות־הברית לעשות זאת. האמריקאים, לעומת זאת – בוודאי מתוך פלס־המוסר המעוּיין מאד של נשיאם הבּאפּטיסטי – טוענים: לא, כי! שתים בלבד! כל אחד צריך שיהיה בכוחו להפטיר את העולם רק שתי פעמים. לא תוּ. חלוקה צודקת של כוח־ההמתה. אין הרג בלי מוּסר. והשוויון הוא, כידוע, בסיסו הראשון של כל מוסר חברתי – מוּסר הרציחה בכלל זה.

הגיונם הפשוט של בני תמותה, שהם־הם המועמדים ליהפך לזרחן מסמיא או לחנקן רדיואקטיבי כבר עם השיגור הראשון, אינו שואל כלל את השאלה הפשוטה: מה יישאר עוד להרוס אחרי חורבן גמור אחד ומה תוסיף מיתה־משונה חמישית לאחר שכבר קוימו באנושות ארבע מיתות־בית־דין ולאחר שהארץ כולה היא ממילא שמה ושאייה “וחושך על פני תהום” – כפול ארבעה. מי, בתוך החושך־הימש הזה, יבחין בצבע הדגל ובחרמש ומתוך איזו גאלאכּסיה שמימית יפציעו פתאום חמישים הכוכבים החוורייניים של ארצות־הברית?

*

בן־תמותה אינו שואל ומדינאי אינו מקשה וגם איש מכל חכמי הממלכה השביעית של העתונות אינו מנסה להעמיד בראי־המעקם של התבונה את כל המהומה הטיקסית הזאת, את גנוּסיית הבּיאה־והיציאה של שר־חיצון אמריקאי ואת מיקוּח המעצמות על “כמה פעמים אבדן?”. איש אינו מלגלג על העמדת־הפנים של ברז’נייב־הנגזל ועל הפיוסין של קארטר־הנדיב ואיזו שיפעה של רצינות וסבר־כמרים יורדת על העולם כענן של לבונה ושל עופרת.

כי מה באמת יקרה אם לא יינתן לנו להישמד אלא ארבע פעמים בלבד ואם התוצאה תהיה 2:2, כלומר: שתי השמדות לכל צד, ואיזה תיקו גדול ייתלה על העולם? כלומר: לא על העולם רק על הבלימה. שהרי העולם כולו ממילא לא יהיה אלא נתרן מנודף, ואנחנו – ההומו־סאפּיאֶנס לשעבר – חלקיקים בוהים בתוך התוהו. מה ייעשה בתיקו כזה אם בתוך הוויית ה“אין” הגדולה אי־אפשר יהיה כלל לדעת, אם סוף־סוף ניצח הסוציאליזם, משאת נפשנו המתה, או שכוחות־התמול הביסו את תקוותה המפרפרת האחרונה של מה שקרוי היה רק לפני כמה מעופי־טילים “האנושות”.

*

בתוך עולם־איתנים זה, הנאבק על זכותו הבלתי־מעורערת למות ארבע פעמים – ועוד פעם אחת, נגזר על אומה קטנה להילחם על זכותה לחיות פעם אחת, פעם ממושכת אחת. וכיוון שכבר ידעה בימיה כל ארבע־מיתות, עם בית־דין ובלי בית־דין, אין היא בהולה אל החמישית ולא נותר לה אלא להיאחז באלטרנטיבה היחידה, הבּאנאלית כל־כך, לחיות.

נקל להבין, כי במצבם השפוי הזה של העולם ושל קברניטיו, התעקשותה של אומה זעירה זאת לחיות היא גילוי מובהק של אי־שפיות. ולא היינו רואים בכל כל אסון אילולא היתה מתחילה להיראות כך גם בעיני קצת מתוכנו.

הרהורים אלה ודומיהם קיימים לעצמם, אך הם עולים כאוברטוּרה מחשבתית לכל עיון במה שנאמר ונכתב על רצון־החיים העיקש של ישראל לא רק בעולם החיצון אלא גם בעולמה שלה, בתוך המעגל הפּנימון של מחשבת קיומה.

ב

“אם רוצה ישראל למנוע פתרון כפוי, עליה ליטול יזמה בנושא הפלשתינאי ומהות השלום” – בכותרת־מישנה זו מכתיר עמיתנו דני בלוך את מאמרו על המערכה המדינית הנשקפת, לדידו, לישראל לאחר רמזי קרטר באמרותיו (“דבר”, 5.3.77).

חלוקים כפי שהננו עם ד.ב. בעניני המדיניות של ישראל, כפי שדעתו משתקפת במאמריו, אנו מכבדים דרך־התבטאותו ותרבותה. אלא שכותרת־מישנה זו, החוזרת בהגיונה המוזר לא רק אצלו, מחייבת השתהות קלה ובדיקה, שהרי דברים, המבקשים לשם החיזוק להיראות כשני הגיונות (“למנוע כפייה”, “ליטול יזמה”), לא תמיד מצטרפים אפילו כדי הגיון עמיד אחד.

“למנוע פתרון כפוי” – צו־אתראה זה משמיעים לנו אנשי־שלום מבפנים ואנשי “ברירה” מבחוץ בלי־הרף והאימים שהם מהלכים עלינו באפשרות של כפייה כזו גדולים מן האימה שעתידה אולי להביא עלינו הכפייה עצמה.

יש, איפוא, צורך להבהיר לעצמנו קודם־כל ענין, שלצערנו הולך ומעלה ערפל, כי מניעת פתרון כפוי, המניעה הזאת כשלעצמה, לא היתה מעולם מטרה במטרות הציונות. היא איננה כתובה לא בחזון־הקדומים של שיבת־ציון, לא כתוכנית “האופּרטיבית” של חוזה הציונות וספק אם נזכרה אי־פעם, כמטרה לעצמה, אפילו בכתבי י.ל. מאגנס או ר' בנימין או בכל גנזי עדת “ברית שלום”.

ג

מטרת הציונוּת, לפי מיטב זכרוננו האנושי, היתה קודם כל פתרון יהודי לשאלת היהודים. באמת, פתרון כפוי. פתרון יהודי כפוי על העולם. כפוי – כי על אף נטיית־החסד של מדינאים ליברליים ואוהבי־ישראל בכמה משלבי ההחלטה המדינית על הקמת “בית לאומי” ליהודים – ומאוחר יותר: מדינה של יהודים – בעיקרו היה הפתרון הציוני כפוי, כלומר כפוי על האומות. די לראות את הערפל הכבד העוטה את חמש־עשרה השורות של הצהרת־בלפור כדי להרגיש גם בתוך שעת־הרצון הנדירה הזאת את כרחם ואת אינוסם הנפשי של כותביהן. פעמים אתה תמה איך יכולות חמש־עשרה שורות מסכנות כאלו, של אנגלית קולוקוויאלית־כמעט, לאכלס מטען עצום כזה של דו־משמע ושל ענני־ניסוח.

והפתרון הציוני כפוי על העולם משום ש – למה נכחד? – העם היהודי עצמו כפוי עליו ונוח היה לו לעולם בלי יהודים ובלי ציונות גם יחד. הפתרון ההרצליאני אוּמץ על ידי העולם – בעצם, על ידי חלק מן העולם – כרע־היהודי במיעוטו. הקריאה “יהודים לפלשתינה”, שהיתה שגורה בפי אנטישמיים של הדורות האחרונים, לא היתה כידוע קריאה של התלהבות לפתרון הציוני, היא היתה כניעה לפתרון שאכפו היהודים על הגויים סביבם – מעין פשרה, שהיא לנוחות הגויים לא פחות משהיא לטובת היהודים. לא היתה זו מצידם תרועת־כורש חדשה. במשמעותה, ובהקשר־הדברים שבו נהגו להשמיעה, היתה הקריאה “יהודים – לפלשתינה” נשלפת מאותה המיגדפה עצמה שממנה נשלפה הקריאה “יהודים – לעזאזל”. ולכך באמת נתכוונה, אלא שהחליפה תיבה.

ד

אך נחזור מן הסטייה הקלה של פירוש הפתרון היהודי הכפוי על הגויים ונבחן מהות הענין העומד לפנינו היום. היינו: הפתרון הגויי האמור, כביכול, להיות כפוי על היהודים.

ובכן, הבעייה היום, כפי שהיא היתה תמיד, איננה מי אוהב כפיה או מי סולד מפניה.

ככלל המונח “כפייה” כשלעצמו איננו מבהיל כל כך. הכפייה הראשונה, נוסתה, כמדומה, דווקא על היהודים – ושלא ברעתם. מי אינו זוכר, למשל, את ההר דמוי־הגיגית שבעזרתו כפו על עם־המדבר את הדיברות? אילולא כפיה זו – לא זו בלבד שהעולם היה נשאר עד היום בלי קודֶכּס מוסרי בסיסי אלא שאבותינו – ואנו בתוך חלציהם – (כך, לפחות, מספרים קדמונים) היו נקברים במדבר לעולמים¹ וחסל סדר־יהודים לאורך ארבעת אלפים שנה עד ימי בעיית פלשתינה – בכלל.

גם בימינו, הכפייה כשלעצמה, כמעשה־אינוס מדיני, איננה מטרה שתמיד מצווה להסתער עליה בקאטאפּוּלטות.

אילו, למשל, היו “כופים” עלינו גישה חפשית לבארות־הנפט בסעודיה; השתתפות־חובה בקבלת התמלוגים מן הפטרו־דולרים של לוב; משיכת צנור־מים מן הפרת או מן החידקל; פתיחת שערי ישראל לכל יהודי ברית־המועצות ושאר “כפיות” ממין זה – ספק אם היתה לנו סיבה להילחם בכך, רק משום שזהו מעשה־אינוס מדיני, או משום שהדבר הוא בגדר טובה המושפעת עלינו בעל כרחנו. קרוב לוודאי שהיינו מוצאים דרך לחיות עם כפייה כזו.

אלא שהכפייה שמפניה יש להזהיר – ועוד נבהיר לשם איזו תכלית – איננה כפיה מן הסוג המיטיב אלא כפיה של פתרון שביסודו איננו טוב ליהודים. הרי שהבעייה הראשונה בסדר־הדברים איננה טיב הכפייה אלא טיב הפתרון; לא דרך הטלת הפתרון – אף כי גם היא בעלת משקל משל עצמה – אלא מהותו, הפתרון גופו.

ה

ואם הפתרון הוא רע. אם נזרע בו גרעין של הריסת ישראל, מדוע צריכות הברכיים לפוּק מפני איומי־הכפייה ומדוע יש להקדים וליטול יזמה ברוח הפתרון הרע הזה ובלבד למנוע את הכפייה? איש אינו מזלזל במשמעותה המעשית האפשרית של כפייה, כאשר הכופה איננו לוכסמבורג או מונאקו או סאן־מארינו, אלא מעצמת־על, וביותר – מעצמת־על ידידותית שהרבה ממשאבי־הקיום שלנו נתונים בידיה. אבל אם אמנם בנים אנו לתנועת־שחרור שתחושת־צידקתה עימה מראשית הופעתה המדינית ועד עומק־העמקים של שרשיה ההיסטוריים, מאימתי ממהרת תנועה כזו לקפל דגליה ולהיענות לפתרון רע שטומנים לה כרשת או פורשים לפניה כמרבד, רק מפחד הכפייה? ואגב, גם יכולתם של “הכופים הפוטנציאליים” להוציאה אל הפועל – אינה פשוטה וחלקה כל כך.

מאימתי פוטרת עצמה תנועה כזו מראש ממאבק נחוש נגד תכנית שהיא בנפש קיומה רק מפחד העימות עם הכפייה?

אך האמת היא שכל המאיים עלינו כאן בישראל, בעברית, באפשרות של פתרון כפוי, חושב את הפתרון הצפוי־לכפייה לפתרון לא־רע בעיקרו, ולא המלחמה בכפייה היא עיקר לו רק המלחמה למען הפתרון הזה או לקרוב לו. ונוסחתו האמתית של הישראלי המאיים, טוֹוה את הגיון־עצמה בעקיבות: אם אמנם הפתרון שיעמדו לכפותו הוא הטוב ביותר לשעה זו – מדוע לא נקדים ונציענו בעצמנו? מדוע לחכות עד שיכפו אותו? אלא שבדיקת התולדות תוכיח כי מה שנחוץ היום – לא פחות מבעבר – הוא לא להמשיך ולאיים על העם בדחליל הכפייה, אלא לחזור ולחנכו לעמוד על צדקתו גם מול אפשרות כזאת. כל תולדות הציונות המדינית והציונות החלוצית־המגשימה – הן תולדות המלחמה בכפייה: מלחמה בכפיית גזירת הקרקעות; מלחמת צי־ההעפלה היהודי בכפיית גזירות העליה, כפי שלחמו אותה ספינות “וואלוס” ו“אַאוּרורה”; מלחמה בכפיית מועצה מחוקקת, שעמדה לגזור חיי מיעוט נצחי על תנועת התחייה היהודית. רצונך: ציונות־מדינית או ציונות־חלוצית בלי המלחמה בכפייה כמעט שלא היתה קיימת כלל.

הדבר הנתבע איפוא היום הוא לא לברוח מן הכפייה אל הכניעה אלא להיות מוכן, במלוא שיעור הכרת־הצדק, להתייצב מול הכפייה, אם אמנם תופיע באופן מוחשי כאמצעי להטלת פתרון שהוא סכנה לישראל.

עד כאן – לעניין הכפייה.

ו

ולענין: “על ישראל ליטול יזמה בענין הפלשתינאים”. מה פירושה של נטילה מומלצת זו? פירושה של יזמה מחדשת בענין הפלשתינאים, בנוסף על כל מה שכבר נאמר והוצהר על ידי הנהגת ישראל על פתרון הבעייה במסגרת ירדן, הוא מדינה שלישית, היינו: מדינה ערבית נוספת החוצצת בינינו לבין ירדן, לשון אחרת: מדינה המחוברת בעורפה אל ירדן ונושאת עיניה, פניה וכידוניה – אל נתניה ואל יפו.

וודאי, אם תצא ישראל רשמית ב“הצהרת בלפור” כזאת, כפי שמבקש לראותה ידידנו ליובה אליאב ב“ארץ הצבי”, היא עשוייה למנוע מעצמה מעשי־כפייה או נטילת־יזמה של ערבים או של מעצמות, משום שימצאו אותה עושה את מלאכתן תחתיהן. אך את מהותה של מדינה כזאת ואת יעדיה איננו צריכים ללמוד על פי הדרש. אנו יכולים ללמוד אותה מן הפשט הערבי המקורי, שחכמת הפלפול היהודי עדיין לא השיגה אותו.

עד כה היתה לנגד עינינו “האמנה הפלשתינאית” הראשונה בלבד ולצידה – ההחלטות ה“ממתנות” של מושב־המועצה האחרון בקאהיר. די אמנם לקרוא בשני אלה – גם בפירוש האחרון, הממתן כביכול, של קאהיר ­– כדי לדעת אל מה חותרת התנועה הפלשתינאית כאל יעד ריאלי, של דורי ושל דורך, ולא כאל חזון לימות־המשיח.

אלא שעם כתיבת־טורים אלה הגיעה אלינו הכרזתו של מנהיג “א־צאעיקה” זוהיר מוחסין בראיון לג’יימס דורסי, המומחה לעניני המזרח התיכון של העתון ההולאנדי “טרוב”, בענין מהות המאבק הפלשתינאי, וספק אם נשמעה אי־פעם מפי אישיות מנהגת של אש"ף הצהרה כזאת בגרעינו של סכסוך־הדמים הממושך בארץ הקודש.

וכך, מתוך אי־התחשבות מחפירה עם “ארץ הצבי” ועם מחברה תם־הלב; מתוך התעלמות מכאיבה מפלשתינאים גזעיים כמו מתי פלד וחבריו ותוך זלזול מביש בפיקניק של המתקדמים היהודים נוסח “שלי”, שנתקיים רק לפני שבת ביער הרצל בבן־שמן, קם זוהיר מוחסין, ראש המחלקה הצבאית של אש"ף, ואומר בפשטות:

“– – – הטענה לזהות פלשתינית מועלית מסיבות טקטיות. אין עם פלשתינאי. הקמת מדינה פלשתינית (דבר מוחסין – י.) היא כלי להמשך המאבק נגד ישראל ולמען אחדות ערבית. – – – רק מטעמים פוליטיים אנו מדברים על זהות פלשתינית. בשל סיבות טקטיות למשל, אין ירדן יכולה לטעון לזכויות על חיפה או יפו אבל אני כפלשתיני יכול לדרוש את חיפה, יפו, באר־שבע וירושלים”.

עד כאן מוחסין.

– – – וכדי “ליטול יזמה בענין הפלשתינים” עלינו, לדעתם של קצת ישראלים המתקראים “שפויים”, להחיש את התהליך הדיאלקטי הזה המוליך אל השמדת עצמנו – ובלבד לקדם פני כפייה. רצה לומר בנה לך גרדום נוח לפי מידה, ואל תצטרך לגרדום של קונפקציה שעלולות להתקין לך מעצמות או שכנים – או שני אוּמני הקולר והמערפת גם יחד.

ז

יש נקודה קריטית אחת שרודפי־השלום או ממלליו מבקשים לרשום לזכות עצמם בהדגשה: כביכול הם צמאים לשלום והאחרים – תאבי מלחמה. הם רואים בחרדה את הדם העלול להישפך במחזור חדש של פעולות־איבה והאחרים, כביכול, מתייחסים לכך בשוויון־רוח וקנאותם מעבירה אותם על חרדת־ליבם. ובתוך טיעון כזה, העלול להיקלט בקלות דמגוגית בכל בית־אב עברי, מצטייר צד אחד כדואג לבן ולבת ולחיי הנוער של ישראל וצד אחר כאחוז דיבוק של מידת־הדין ללא קורטוב של מידת החרדה.

אלא שהאמת הכאובה והמרה מאד היא שלום של היום, בתנאים מקפחים מבחינת בטחון ישראל, נושא בתוכו את גרעין ההשמדה של מחר. הוא אבי־אבות המלחמה הבאה בתנאי־קרבן נוראים וחמורים יותר. שלום של גבולות מצומקים ושל גרון־אדמה נטוי מכפר־יונה עד נתניה. איננו חוף־המבטחים שבו יעגן ישראל לאורך־ימים אלא גשר הזינוק המשופר לאויביה וחוף־הפיתוי להשמדה סופית – גירוי ופיתוי שנלווים להם תנאים לא־רעים כלל להגשמה.

אין לך הטעייה חמורה יותר, מרושעת יותר, מן המגמה להעמיד זה מול זה שלום־עדנים מכאן וקרבות־דמים בלתי פוסקים מכאן. כביכול, הברירה היא ברירה של השקפה ומאווי־לב ולא ברירה של כורח.

והכורח, הכופה עצמו על הכרתו של כל אדם יהודי שבא למצוא מיבטח בארץ זו, הוא כי עוד ימים רבים נכונו לו ולאחיו עמו חיי מתח וסכנה ודריכות במאבק על קוממיות עמו – וקוממיות עצמו – שעדיין לא פסק. ואם יש דבר הכפוי כמעט באותה מידה על הנהגת־העם ועל דבּריו הריהו הכשרתו הנפשית של העם לאמת הזאת. שכרה של אמת זאת? ביסוס הרבונות, על יפי החיים היהודיים העצמאיים, שתיכון בטח, לפחות, כמניינו של נשיא אמריקאי, “לאלף השנים הקרובות”. השכר – עצם חיינו הרבוניים היום ואולי גם ההרגשה שדורנו זכה גם לפצות את זכר הטבוחים. גם לנטוע עץ־חיים לבאים אחריו.

ח

“יש לומר לעם את האמת” אומר ידידנו דניאל בלוך – ואולי זוהי אחת משורות ההגיון הגרעיניות בכל מאמרו. אלא שגם האמת איננה עוד חד־משמעית כל כך בימינו.

כי האמת היהודית כולה, ככל שהדברים אמורים במלחמת ישראל על קיומה, אינה רק ששכנים מתאנים לה ומעצמות מצירות צעדיה ושכל ענינן של מעצמות – גם ידידותיות – הוא לפתור מצוקות שלהן, היונקות מן הסכסוך הישראלי־ערבי, והמעיקות עליהן מאד בשעה זו, וביחוד – – בחורף. זהו חלקה העובדתי של האמת, אך חשוב כמוהו החלק הליקחי לאומה ולקברניטיה – והוא המשלים את האמת ועושה אותה גם חומה וגם חרב.

והאמת השלמה שיש לומר אותה לעם היא כי צפוייה, כנראה, תקופה של התנגשות חדה בינינו לבין טובי ידידינו בעולם. וכי בתוך התנגשות זאת – שאין, כנראה, למנוע אותה – כבר מן הסיבה הפשוטה שזביגנייב בז’זינסקי מתגורר לחוף הפוטומק ואורי פורת עם לטיף דורי ביחד יושבים במנרה ובפצאל וביטבתה – בתוך התנגשות זאת של מאבק נחרץ נגד הפתרון הכפוי, צפויים לעם – כמו בעבר הציוני הרצוף מאבק ומרי – קשיים חמורים מוחשיים מאד. קשיים לעם ולכל יחיד בתוכו.

ט

צפוייה סכנה שמתוך סירוב לוותר על מה שהוא עיקר בעינינו לא נוכל עוד להתהולל ברמת־חיים שמפרנסים אותה אחרים; לא נוכל עוד ליהנות מן הברק המדומה של הלירה הישראלית הנעשית יום־יום מזוייפת יותר, אף שהיא נושאת חתימתו של נגיד הבנק הממלכתי; צפוייה סכנה שנחזור וניתבע לקרוא: הנני!, באותו קול, באותו תוקף ובאותה נכונות שהשמיעם ישוב יהודי צנוּף ומכוּוץ, שטוף דמעות שואה אך מאמין עד כלות־לבו, בשנת התש"ח. אל מול הסכנה הזאת, שאולי היא בסופו של דבר מיבחן־מצרף חיוני לעם הזה, יש לקרוא עתה את ישראל. אל מולה יש “לומר לעם את האמת”.

כן, אולי יש לקרוא לו גם להתייצב מול הסכנה, המוכרת מאד לעם היהודי לא מהיום, שכמה סהרורים מעלפי־מחשבה ימשיכו להצעיף הכרתו בהינומה של אחווה ושל שלום מול הסכנה לקיום, השלופה כמאכלת.

י

בהשקפה המזהירה אותנו מפני הכפייה אך הקוראת לנו, בעצם, להקדים מעשה־כניעה למעשה־כפייה, מקופלות קטנוּת־אמונה עם מורך־לב שספק אם ידעה התנועה הציונית מעודה, קטנות־האמונה ביטוייה באבדן הבטחון בצידקת דרכה של הציונות ובהשוואת טיעוניהם של שני העמים הנלחמים על פיסת ארץ זו כאילו היו צידקו של זה וצידקו של זה מעוּיינים ומתחרים זה בזה. עשרים ואחת מדינות ערביות רחבות־ידים מזה ומדינה יהודית אחת צמוקה כגרוגרת מזה – ועדיין הצדקות מעוּיינות.

וקטנות־האמונה איננה רק בשורש צידקת הציונות אלא גם בפרוגנוזה הציונית הבסיסית, הבנייה על סיכויים להתחזקות מוסיפה והולכת של המרכז הלאומי בישראל על ידי עלית היהודים לתוכה.

ההתקדרות הזמנית של אופקי־העליה, מארצות חירות ומארצות שיעבוד, די היה בה כדי להתחיל למוטט אצל קצת ישראלים את ההשקפה הבסיסית על המום הסטרוקטורלי הטבוע בעם היהודי בפזרונו ועל התפתחויות – דטרמיניסטיות, כמעט – המתחייבות מהגיון המום הזה, אפילו אם פה־ושם מפציעה איזו קרן־אור זמנית באחד מפזורי העם או באחד מפרקי־הזמן החולפים של קורותיו.

קטנוּת־האמונה מבקשת לסמוך עצמה, כביכול, על אדני ההגיון המוכח והניתוח הריאליסטי, אך בעצמו של דבר, מקורה בשפע וברווחה חמריים, המעלים מעטה־חַלב על מיטב אמונות־הלב, ובעייפות החושים הלאומיים מעוצר מלחמות־חוץ ותגרות־פנים גם יחד. וכך הולכת ומתהווה ציונות של “מהיכא תיתי” – נוסח: כיוון שכבר אנחנו כאן, עלינו להפיק מהיותנו את המיטב הקיומי האפשרי, אך לעמעם את חלום־הדורות ולקפל מעט את דגליו.

י"א

מסתבר כי עם כל הקריאה “למנוע כפייה” – הרי כפיון אחד בכל זאת נחוץ־גם־נחוץ עתה לארץ וליושביה: כפיון הלב להאמין; “נטילת יזמה” להתחדשות האמונה בצדק שלך, עוד בטרם אתה מאמץ לך בִּטָחון בצדקתם של אחרים. אמונה מתחזקת והולכת גם בכוח ההגיון – אם יש דבר כזה כמו אמונה־הגיונית – כי לא חל שינוי־של־מאומה בעצם הגורל הטראגי של העם היהודי, שינוי שיהיה בו כדי להצדיק החלשת האמונה בפתרון הציוני כהתרתו היחידה של מצב־טראגי זה. מובן, בושה וכלימה הן שגילויים חריפים של אנטישמיות בארץ כה מתקדמת כמו ברית־המועצות וגילויים של אי־אהבת יהודים בארצות פחות־מתקדמות כמו צרפת וארצות הברית עדיין משמשים משענת־וודאית לרעיון הציוני. אבל אלו הן בושתו וכלימתו לא של העם היהודי אלא של העולם הסובב אותו – שמפני שמע כפייתו בלבד מקבלים כמה מידידינו הטובים בישראל פיק־ברכיים עוד בטרם ראו ברק־עיניה של תנשמת־הכפייה עצמה.

*

על ישראל ליטול יזמה? – בוודאי. יזמה חדשה של קוממיות הלב, שהוא, כמו מוחם המתעקם של כמה ישראלים, הולך ושח תחת משא הכפירה הפנימית ומורא הכפייה החיצונית משא ומורא האוחזים זה בגרגרתו של זה. וככובד המשא הראשון אימת המורא השני.

22 באפריל 1977

---

מפנקס הזמן – "לא להניח לה ליפול"

מאת

ישעיהו אברך

א. “לא להניח לה ליפול”

“ארצות־הברית – אמר ‘פקיד בכיר’ בדרך מז’נווה – לא תניח לישראל ליפול”.

(מן העתונות)

יש להניח כי בסופו של דבר יצורף לאיזה סיכום – במנין של ספרוֹת ובמנין של מעות – מחיר הדוּכנים בשוק־הפטפוטים, שפתחו המפלגות בדמות התיפלוּת הממוּסגרת המופיעה יום־יום בעתונות. הסיכום של כל הציורים האלה, של השטחים הריקים ושל השטחים הכתובים – שהם ריקים לפעמים יותר – יגיע בוודאי למיליונים רבים. ולא נותר אלא לקוות שכל המיליונים האלה המוּצאים על הפּסולת והמושלכים אחר־כך אל סליה לא יביאו איש אל הדין וכי הם, כלומר המיליונים, שאוּבים כחוק וכהלכה מתקנות המחוקק שהיה, כנראה, נדיב מאד לגבי מיכסת ההוצאות לגולגלתו של כל חבר־כנסת.

כי אם אמנם יימצא אדם שיחרף הפעם הזאת את נפשו ויעבור על החוק ובלבד להבטיח מימון נוסף לתצוגת־הדלות־המחשבתית הזאת של מפלגות בישראל – דין יהיה שירצה עונשו מחצית־המחצית, שיעור בשיעור, בבית הכלא – ובבית־מחסה לשוטים.

אלא שאין טעם להאריך בכך שבוע ימים לפני הורדת המסך, שהרי את מרבית ההצגה כבר ראינו וממרבית הנזיד כבר הולעטנו ואם צפויים לנו כהפטרה עוד כמה “אקדחנים” וכמה חשפניות־בּלות – נישא גם אותם בענוות מוסברים. יכּה הבל את הבל. וכל ההבלים – אותנו.

בסך הכל אלה הם “פטישי־הפלסטיק” של חגיגת הבחירות ומי שמצא כי אין כפטישי־סרק אלה לסַמל בהם חג של עצמאות, למשל, אל יופתע אם הוא מוצא כמותם בדיוק יצוקים בכ"ב אותיות עבריות ומתקראים הסברה או תעמולה לקראת בחירה שפוייה של פארלאמֶנט.

או שמא רואים המסבירים כחלוּלים לא רק את הפטישים שבהם הם מכּים בראש הציבור, אלא גם את הראשים המוסברים עצמם? יתכן. זוהי, כנראה, ההשערה הקרובה ביותר לאמת. יהי כך. נלך, איפוא, ונצביע לפי מנת־המישׂכּל שאותה מייחסים לנו המסבירים.

אלא שחשבון זה, של דרָרַת הרוח בנוסף לדרך הממון, אף שאין זה ריגעו ואין זו שעתו, חייב להיעשות, ועוד ייעשה במפורט – ולא נעקוף אותו.

*

אך בעוד שאין המודעות מעלות לליבון כמעט שום בעיה מבעיות המוקד של ישראל בימים אלה – מגיחות הבעיות עצמן מן הגלוי והצפוי ומן הסמוי והמפתיע ונזקרות כרמחים. והעובדה שבעיות אלו מטילות אור צורב של זכוכית־מגדלת על תפלוּתו של הוויכוח המתנהל היום, מן המודעות – עובדה זו היא רק טפלה לחומרתן של הבעיות האלו עצמן.

מתוך הדברים השקוּלים והמנותחים בבהירות שהביא אבא אבן במאמרו ב“מעריב” השבוע (10.5.77) ושכינויים “האמת על מדיניות ארה”ב – יש שינוי, אך אין להיבהל“, היינו מציעים לנעוץ את מקדח־הניתוח בחלק הראשון – יש “שינוי” – ולהיערך היערכות ישראלית ויהודית למסקנות הנובעות ממנו. לא להיבהל (לעולם, ובכל תלאה, באמת: “אל תירא עבדי יעקב”) – אך לשפוט את מראה הדברים המתהווים שפיטה לחומרה ולא לקולה. תמציתה של תמורה מתהווה זאת ורוחה ניתנות אולי להבנה דווקא מתוך האמירות כלאחר־יד של ה”אוראקלים" השונים בוואשינגטון.

ימים לא מעטים היתה ננעצת בנוּ כחנית אמירתו המשתגרת של הנרי קיסינג’ר ושל נשיאו עימו על דאגתם ל“היוותרות בחיים” (“Survival”) של ישראל. כל העמים חיים ובדין חיים – ואילו לישראל יש להבטיח את “ההתקיימות”. נאמר לנו פעם על ידי אחד מבני שיחו של מדינאי זה כי עמד במשך הימים על הפּוצע שבניב זה ושינה אותו מעט או שהוסיף לו גם את “בטחונה” של ישראל, היינו: המעצמה הגדולה תדאג תמיד “להתקיימותה” של ישראל – ולבטחונה. יפה.

השבוע (ביום רביעי) אנו קוראים בדבריו של “פקיד בכיר” בפמלייתו של הנשיא קרטר, בתדריכו לכתבים אמריקאיים בז’נווה, מודיפיקאציה מסויימת – לא סימנטית בלבד – לניסוחי הקודמים בכהונות:

“ארצות הברית – אמר ‘הפקיד הבכיר’ – לא תניח לישראל ליפול”. זוהי, כמובן, בשורת־עידוד מפליגה שיש בה כדי להרנין כל לב בישראל. “לא להניח ליפול” – ופקידי המימשל המעונבים של ארצות־הברית, הם, כמובן שיחליטו באיזו נקודת־שבירה אנו עומדים לכרוע תחתינו ובאיזו נוּכל, איך־שהוא, להחזיק מעמד.

הזכרנו רק משפט אחד, תסמונת בלבד, ולא מנינו, כמובן, את האותות הממשיים, השחוּזים כרומח, הידועים כבר היום לא רק למעצבי המדיניות של ישראל אלא גם לכל קוראי עתוניה. ולא נחזור למנותם כאן, פרט לאות האחרון של אי־העדפת ישראל בקבלת נשק להגנת חייה – ביתה, חצרה, ערוגותיה וכל המירקם החברתי, המדיני והכלכלי המפליא שהקימה מאז היתה לרבונית.

*

החיים היהודיים בכלל והחיים הישראליים בפרט אינם נעשים נעימים יותר או קלים יותר כמלוא־הנימה אם אנו מצליחים לגלות עוד שליט – וביותר: שליט אדיר־כוח – הפונה לנו עורף. אך החיים נעשים קשים פי כמה, לובשים גלימה של שיכּוּר־עצמי ודומים למסע בלוּנה־פארק, אם אין מגלים נימות, דגושים ומגמות מבעוד זמן. וכך יקרה שקצב התעוררותו של החשש פעמים אינו משיג את קצב דהרתה של המציאות אל שברונה.

יש מקום לניתוח מעמיק יותר של גילויי המוסרנות שאתה מבחין בהם מזמן לזמן אצל מדינאים חשובים – של הגילויים, של תוצאותיהם ושל ביטויים הממשי במעשה המדיני. בסך הכל לימדו אותנו הקורות להתייחס לגילויים אלה באיפוק רב ולא להתלהב להם קודם הזמן כדי שלא להישרף לפעמים בלהבתם או לעלות על מוקדם. מעט־מעט התחלנו נבהלים דווקא מפני גלגול־עיניים מוסרני של פוליטיקאים ואפילו של מדינאים. נבהלים מאד.

למדנו למשל, כי המוסר דרכו לילך ולהתנדף ככל שהוא נתקל באינטרסים של אותו מדינאי עצמו – מעצמתיים, לאומיים או אחרים. רק נתבררו לו הקשיים להפעיל בתוך עמו ובתוך ארצו ערכים מוסריים שהוא הטיף להם, הוא מנסה למצות את המוסר־הצרוף הזה, לפי תפיסתו שלו, בענינים הנוגעים לעמים אחרים. ואף כאן – תוך אבחנה מורשת שלא ייפגע אגב כך האינטרס הלאומי העצמי של ממלכתו.

הנמשל פשוט. מובן ליהודים אולי יותר מלכל עם אחר.

*

אנו נבהלים, למשל, – כן, נבהלים – מפני המראה הזה של הליכת נשר אל זרזיר בז’נווה, הליכה המעלה בזכרוננו תמונות נוסח ברכטסגאדן או מינכן, עם או בלי מטריה. אף כי, מכאן כמשם, חזרו ללונדון. לא קל למחוק תמונות אסוציאטיביות כאלו מקרקעית־המוח של דור הזוכר עדיין. זכירה של עד־ראייה, את חיוּכי המדינאים המרוּצים, את הפרידות הנלהבות ויותר מכל־וכל: את המחיר שתמיד שילמוהו אחרים. חבל הסוּדטים לא היה אחרון במנין זה ורצועת־פירוז משני עברי הגבול בגולן, כאשר נשיא ארצות־הברית מדבר בה, איננה רחוקה כל כך מן המשל.

לא קל גם לשכוח אמרות־שפר של נשיאים כגון אימרתו הנודעה של פראנקלין דילאנו רוזבלט לאחר פגישתו עם אבן־סעוּד. את ריקעה ופירושה האמתי למדנו אחר כך היטב ממעשי־הצלה שצריכים היו להיעשות ולא נעשו ומן המעשים שנעשו ולא צריכים היו להיעשות. ואת סודותיו המדכאים של הרקע הזה למדנו מאוחר יותר מספרו של מורס – “While Six Million Died”.

מסוכן, וכמעט מאזוכיסטי קצת, לתלות בידידים סימנים של יריבוּת. אך מסוכן עוד יותר להדביק תוויות מרדימות של ידידות תנ“כית־מוסרית למי שעדיין חייב להוכיח נאמנות זאת במעשיו המדיניים וביותר: במעשיו לעם התנ”ך.

*

יש לומר כי בימים האחרונים ממש נשמעים מבחינה זאת צלילים של מנהיגוּת אמתית מפי ראשי־המדינה. דבריו הנאמנים והיהודיים מאד, כתמיד, של ישראל גלילי; דברי שר הבטחון החוזר בנאמנות אל עצמו ואל דרך־הגדרתו הבהירה, הצלולה; דברי ראש הממשלה, שמאז נתפנה מכהונתו כמו הותרה לשונו לדבר בניב אנושי פשוט – קול אחד. ברקע עולה ומצטרף גם דברה של יהודיה גדולה אחת, והוא כתמיד כמו חצוּב־מסלע ונושא עמו גם את הדווי הכללי והאישי של תהפּוּכות ההיסטוריה הישראלית, גם את ליקחן. צירוף הקולות הזה – מעמיק איתנות. יוצק ביטחה. סברה שאפילו ההסברה במודעות לא תוכל לו.

*

אלא שמשהו בנוסף לזה חיוני עתה לסוללת־המגן של ישראל.

הפּוֹעל “לכד” הוא, כמו הרבה ניבים בעברית, רב־משמעי. בבנין דקדוקי אחד עניינו לכידה ושבייה. בבנין דקדוקי אחר עניינו התחברוּת וליכּוּד – אך את המלה הזאת אסוּר, כמובן, להעלות על דל־השפתיים שלושה ימים לפני הקלפי. (אולם בבנין “התפּעל”, התלכדוּת, שבּו מותר עדיין להיעזר, הוא מצוות השעה וגזרהּ. כל העננים המתקשרים בשמיה של ישראל בימים אלה והבאים עליה כחשרה – גוזרים את ההתלכדות הזאת. אין מיפלט מראיית החובה הזאת פנים־אל־פנים – גם מול נשיאים מבחוץ, גם מול הרוח אשר בפנים. ולא התלכדות של הפירורים אשר בתווך. אלא התלכדות של הקצוות, של עמודי המשען. ככלות הכל, ישראל – היהודית, הציונית – יקרה יותר אפילו מן הסך־הכל של מספר מפלגותיה.

ב. הרהורים של קלריקאל

“בהצגת בכורה של האופנאי יעקב יעקבי הופיעה על המסלול שמלת־בלוזון שנתפרה מטלית יהודית”

(מן העתונים)

איננו מכירים את האופנאי יעקב יעקבי אבל נעים היה לדעת שערכים יהודיים בני־קיימא לא נעלמו גם מעינם של אמני האופנה. כל הקינה על הינתקות ממקורות, התנכרות למחצבת – הבל. כל זמן שבשביל לעשות חצאית־בלוּזון ראוייה־לשמה עדיין אנו נזקקים לטלית – לא ניתק קשר־הדורות. יתר־על־כן: גילוי חומר־הגלם הזה כפוטנציאל אופנתי – כדברי אחת הכתבות במדורי האופנה – הוא, מסתבר, אחד המקורות המבטיחים ביותר של הכלכלה הישראלית. נפט אין לנו, קפה אין לנו, נחושת אין לנו, – עם שהיתה, כנראה, בימי שלמה המלך – אבל טליתות? ככל שיאווה הלב. כמעט מראשית הדורות. וחשוב מכל: עד אחריתם, כנראה. הרבה דברים סופם לעבור מן העולם (יש אומרים: אפילו האופנאים עצמם) – הטלית, כנראה, לא. מכל מקום: לא כל־כך מהר. לא כשיעוּר עונתה של אופנת קַרדן אחת או שתים. הנה סוף־סוף פירושה האמתי של המלה הנדושה “משאבים”. מקור שממנו אתה שואב ושואב – ואיננו נדלה. טלית.

השואה בלבד, למשל, הורישה לנו מחומר זה שיפעה. הררי־הררים. ככלות הכל, לא כל היהודים נשרפו עם הטליתות. רבים, פשוט, לא הספיקו להתעטף בהן. ושמא נאספו גם הטליתות. כמו שיני הזהב התותבות, כחומר־גלם בשביל הגרמנים. ומדוע באמת לא? וכי האופנה הגרמנית – טול, למשל, את כתב־העת “Sie” – אינה מקדימה בדמיון־היוצר שלה את אופנת היהודים בארצם?

אירופה, סיפר לנו ידיד, שסייר בעִיים היהודיים שם לראות מה שרד משכיות־החמדה שלהם, עדיין מלאה תשמישי־קרושה יהודיים. גם טליתות, או ראשית כל: טליתות, שהרי הטלית היתה ציודו האישי של כל יהודי, רש כעשיר, זקן כנער־מצוות. האופנאי הישראלי החדש, בעזרת נשי ישראל, עשוי להביא לשרידים אלה “ישע ופדיום”, כמאמר הפייטנים של העת הבינונית. שמלת הטלית, מספרים עדי־חזות, הוצגה לפני שבועיים בתנועת־קווים נאה וסימטרית ובטלטול־קווים נאצל על־ידי דוגמנית ישראלית – מקומרת במקום שראוי לקימוּר, מקוערת במקום שראוי לקיעוּר. הכיעוּר הישראלי במיטבו.

וכדי שלא נטעה, הסביר לנו המקורב אצל בעלי ההשראה הטליתית כי אין הדברים אמורים בבד דמוּי־טלית אלא בטלית־של־ממש שבושמה – ביושנה וגונה כגון הגוויל, שאף הוא, כידוע, חומר בחומרים הערכיים של היהדות. יש, אמנם, איזו בעייה עם הציציות, שאין נשי ישראל והאופנאים יודעים עדיין אין כורכים אותן וכיצד מסתדרים איתן, אבל עם מעט דמיון וודאי יימצא גם לציצית מקומה הראוי במלתחת האשה הישראלית בת־זמננו. או שמא עושים את חצאיות הבלוזון מטלית־שכולה־תכלת והיא, כידוע, פטורה מציצית? אולי למטרוניתות של ישראל ולגוזרי אופנתן – פתרונים.

המידה ההלכתית המינימלית לטלית היא, כידוע, זו המספיקה להלביש ילד המסוגל ללכת. באופנת־המיני שנתחדשה, כמדומה, זה עתה בעונת־הקיץ של פאריס, לא יקשה על האמן יעקב יעקבי להלביש כל נשותינו בטליתות, לפי כל התווים והתגים של ר' יוסף קארו. לא ידע, כנראה, הצדיק מצפת לאיזה דור חסר־מידות הוא מתקין את תשמישי־המידה של הטלית היהודית.

*

בקיצור: מעל אגן־הירכיים המטלטל של האשה הישראלית בת־ימינו תשתקף לנו מעתה בבוּאתם הממוּזגה של היהודי הישן עם הישראלי החדש. האחרון ימזוג בה את הקהוּת עם האטימוּת ואת שתיהן – עם גסוּת הרוח, המטפסת ועולה ככל שמגביהה ועולה השכבה החברתית בסולמה של ישראל.

אם נספר כי בלבוש זה הלכו יהודים לקדש שם אלהיהם ושם עמם על המוקדות – איש לא יזוע. הלכו – הלכו. גורדמוּ – גורדמוּ. אך אולי תרתיע מעט את נשי ישראל העליזות הידיעה כי יש שעוטפים בטלית גם בר־מינן יהודי לאחר טהרה. תזכורת מאקאבּרית קצת בעצם נשף־ריקודים עליז – לא כן?

מתי יגיעו אופנאי ישראל אל הטוטפות?

13 במאי 1977

---

עוז לנדיבוּת

מאת

ישעיהו אברך

על אף ה“סאלון־ערבּיזם” שנתפשט אצלנו באחרונה בדרך שהיו מתפשטים בעם היהודי מזמן־לזמן דרדרים של תלישות ושל שנאת־עצמו; על אף האנדלרמוסיה־של־הצדָקים, שהוטלנו אליה באחרונה ושלא באה אלא לערער את צדקך שלך הנטוי כפלס; על אף כל אלה ובלי קשר עם כל אלה – תקום נא ממשלת ישראל ותכריז על החזרת עקורי בירעם ואיקרית לכפריהם.

לא כדי לרַצות שונאי־עצמם לתיאבון; לא כדי לקבל מחמאתו של מזכיר המדינה או חיוכו של מזכיר בית־האומות בניו־יורק ואפילו לא כדי לזכות בהינף־יד של ברכה מן הוויקאר ברומא. רק כדי להיענות לצו־הלב של עצמנו. להיענות לאמונה כי עולמה של ישראל – אף שהיא נאבקת בצפרניים־ובשן על האחיזה בכל טרש מטרשי הארץ הסוררה הזאת – חסד ייבנה. עולמה של ישראל – כחלק מעולמה של היהדות. כלוּז של מורשתה. גם כביטוי של מוּסר־חייה כאומה, גם כביטוי של חכמתה. היא חכמת השכל המבדיל, או חכמת ההבדלה עצמה שהיא, כידוע, סימנה המובהק של הדעת.

*

להחזיר את העקורים המארוניים והאחרים לא משום שאנו חייבים משהו, כלשהו, לנצרות הקאתולית־רומית או אורתודוכסית־יוונית או לאיזה שהוא גון מגוניה. אילו זה החשבון ואילו לא היו מעורבים בו יסורי אדם וסבלותיו – הקריאה האחרונה שנחוץ היה להאזין לה היא קריאתו של אותו “ממלא מקום” ברומא, הרואה זה שנתיים בטבח מאמיניו בארץ־הארזים ואינו מניד עפעף ומבקש לקנות במחיר כיסוי־דמיהם את בטחון מרכולתו, הגשמית־עסקית, לא פחות מאשר הרוחנית־דתית, בעולם הערבי. וזה לבד מן החשבון הפרטי שיש לנו עם מעצמה דתית זאת מאז ומקדם – וגם מאז ולא מקדם.

אין אנו חבים לה דבר ואין היא ראוייה מבחינתנו לשום דבר זולת זעם־נקמתם של האלים.

על אחת כמה וכמה אין אנו חבים דבר לעולם הסובב אותנו או הסוגר עלינו מקרוב, שאינו ממתין אלא למעידה קלה שלנו כדי לנפצנו אל סלע.

*

אך אנו חבים חוב זה לאות ולעדוּת כי כשם שיש מחיר לתועבה נוסח קאפוּצ’י – כך יש שכר לנאמנות נוסח ראַייה ועדתו. אנו חבים חוב זה לעדוּת כי הפנקס אמנם פתוח, אך היד רושמת בו לא רק את התועבות ואת הזדונות אלא גם את היפוכם. וכי מדינת היהודים, המשופעת אולי בפגמים הרבה – במוּם אחד אין היא נגועה: המוּם המחפיר של כפיוּת־טובה.

אנו חבים זאת למאזן הנכון של פנקס הרשומות, אך אנו חבים זאת, ולא־ פחות מכך, לכוחנו הנצבר. לכוחנו – לא לחולשתנו. אנו חבים זאת כנדיבותם של חזקים, כחסדם של מנצחים, כפתיחוּת־לבם של שליטים. לא לעתים קרובות הפקידו הקורות בידינו גורלם של נשלטים ועשו אותו תלוי באומר־פינו, במשיכת קולמוסנו, בהינף מטה־המושלים שלנו דוקא; לא לעתים קרובות העמידו אותנו הקורות בצד החורצים גורל אחרים. רוב ימי חיינו נגזר עלינו לחיות – או למות – בצד האחר. ואין הימים רחוקים כל־כך כדי להשכיחם.

ככל שאנו רוצים בישראל בטוחה, נרחבת בשטחי מגן והתיישבות; ככל שאנו מבקשים – כמתחייב וכנכון – להוציא פארות־של־ישוב למזרח, לדרום ולצפון – כן עלינו לשלוח מאותו גזע עצמו גם ענף של גודל־רוח לָחוֹן בו, באותו צפון עצמו, את מי שהאמין לדברנו. לגמול למי שבטח בבית־הדין של ישראל ותלה תקוותו גם במידת־המשפט גם במידת החסד המבדילה את ישראל מן האומות.

*

המלה “תקדים” מבהילה, אך גם היא איננה מחוץ לתחום שליטתו של השׂכל הישר. ואין שׂכל ישר אלא השכל המבחין.

היה זה לא אחר מאשר הבישוף ראַייה שקבע ייחודם של שני כפרים אלה מבחינת זכותם הסגולית וצידקתם. התובע את זכותם הוא שקבע את הצמצום הזה ולא אלה שנתבעו לקיימה. וצמצומו של ייחוד זה – לטעמו הנכון וההגיוני מאד של אותו בישוף – הוא בכך שתושבי שני הכפרים האלה היו ונשארו נאמנים למדינת־היהודים בעוד שכפרים נוצרים אחרים נלחמו בה. אין דין־אלה כדין־אלה ואין כאן שום תקדים לאחרים, לָשונים, ושום דבר – כולל החשש המובן מפני נחשול העלול להתפרץ ­– אינו עומד למכשול אמתי בפני עשיית־הצדק.

הדעת הבוחנת והמבדילה, מאזני־הצדקה השוקלים והטָרים – הם שיעמדו מול כל נסיון מרושע להפוך חריץ – לבקע, ואשנב של נדיבות – לפתח הנפער אל תהום. מכל מקום, כוחה של ישראל לעמוד גם בחסד שהיא תגמול הפעם. גם במשמעות המוסרית המנומקת של סירובה בעתיד.

*

אולי אין זה מיותר להוסיף כי גם גדר – דוממת ככל שתהיה – יוצרת הגיון משלה. אי־אפשר לאורך־ימים לקיים גדר חייכנית ומסבירת־פנים מלבר אך זעומה וקודרת מלגו. על אחת כמה וכמה אי־אפשר לקיים גדר של דו־פנים כזאת כשהיא חוצה בין מארונים מזה ומארונים מזה, בעוד הצד הנזעם של הגדר הישראלית פונה אל אזרחיה שלה ואילו צידה האחר מחייך – בנדיבות־לב הראוייה לכל ברכה – אל אזרחים שמחוצה לה.

תמציתו של דבר: דווקא חוף הביטחה והכוח, שאליו הביאו את ישראל ראשי־ממשלה וקברניטי־בטחון בעבר, דווקא חוף זה אָמוּר – ומסוגל – להיות בשעה זו גם חוף הפיוּס והחסד.

מכּל מקום, אין אנו רואים סכּנה לישראל אם תוכיח כי מאגר העוז שהקימה לעמוד בו מול צר – אינו חסר גם את העוז לנדיבות.

3 באוגוסט 1977

---

מפנקס הזמן – שלכת אמריקאית

מאת

ישעיהו אברך

א. שלכת אמריקאית

“במשלחת ישתתפו גם נציגים זוטרים של אש”ף".

(סיירוּס וואנס)

קשה לזכוֹר תקופה שבה היתה אמריקה מחוּסדה יותר במדיניות המזרח־תיכונית שלה כמו בימי־סתיו אלה. את עלי־השלכת האחרונים השיר השבוע שר־החוץ שלה בשיחת־תידרוך לעתונאים.

לפי אותו תדריך, שהובא על־ידי כל סוכנויות הטלגרף, ישתתפו אמנם בג’ניבה נציגי אש“ף, אך הם יהיו “זוּטרים”, Peanuts. מרצחים זוּטרים. מרצחים – למלא רצון אש”ף; זוטרים – לשכך חרדוֹת ישראל. האיזון מתקיים – ושלום על אגן הים־התיכון אבל קודם כל: על אגם ג’ניבה.

*

מה פירוש “זוּטר”? איך מודדים רוצח זוּטר? מי מדד בשעלו דם? – אין זו, כנראה, בעייה סבוכה מדי מזווית־ראייה אמריקאית. ממיינים את אנשי אש"ף לפי מיכסת־הקטל שביצע כל אחד – ומי שלא רצח במעלות או בקרית־שמונה אלא ילד אחד, למשל, מזטרים אותו. זיטרוּהוּ – טוב לג’ניבה.

קנה־המידה פשוט ומתקבל ביותר על החשבון. אֶתיקה היא, כידוע, גם ענין של אריתמֶטיקה. לא חשוב, כנראה, אם הרגת, חשוב כמה הרגת. לא הפרזת – חבוֹש מצנפת, בוֹא לשוויץ ובכבוֹדך נתכבד. אמריקה – מכל מקום – תתכבד בך מאד. תסיר מצנפתה שלה – ותיקוֹד. לפניך ולפני החבית שמאחוריך. עוד נשוב אליה.

*

יותר משיש בהודעות של סיירוס וואנס מן הזלזול במוסר האנושי ובהגיון המדיני – יש בה זלזול בשכלם הישר של הישראלים. או, גרוע מזה, זלזול בכוח האמתי של עמידתם העיקשה ובכנוּתה. כאילו בא לומר: הן אתם יודעים כמונו כי ממילא, בסופו של דבר, יתקיימו הדברים כדעתנו אלא שאין אתם יכולים לסגת מן העקרון שהסלמתם. הנה חבל־הצלה קטן: אשפים זוטרים. פרחי־רציחה. ואפשרויות הזיטור מגוונות: זוטר במנין הקטוּלים; זוטר בכלי הרצח; זוטר באובּייקט, כגון: ממלא דינמיט בעגבניה בפתח־תקוה ולא בארובה של מגדל־שלום. אשפים ננסיים. יאים לשיעור קומתו המוסרית של העולם בימינו.

אתה קורא שורותיו של סיירוס וואנס ותוהה מה זוטר בהם ממה: המוסר האנושי, השכל המדיני או הערכת תפיסתו וכוח־עמידתו של עם שאולי הוא מועט במנין אך הוא שבע־ימים וחכם־חושים ויודע גם טעמן של מלכודות, גם מראה הפתיון שעל פיתחן.

תחבולה זוטרת מדי לארץ אדירה.

*

ידידנו בוואשינגטון, מן המוחות המבריקים שהכרנו בארצות־הברית, טוען זה מכבר באגרותיו כי אנחנו טועים טעות גמורה בהגדרת מהות המשטר הנוכחי בארצות־הברית. אמריקה – הוא כותב לנו זה חדשים אחדים בעיקשות פאנאטית – היא עתה לא דימוקרטיה פרלמנטרית, לא דימוקרטיה נשיאותית – אולי גם שתי אלו – אבל אמריקה של ימינו היא קודם כל מונארכיה. כן, מונארכיה. הקונגרס – קונגרס; הסינאט – סינאט; קארטר – קארטר, אבל בראש כולם – המלך.

מובן: המלך חאלד. מלכה החלוּש של סעודיה. המלך עם הפּוֹדאגרה הממאירה, כפי שאומרים יודעי־רפואה. ובכן, על פיו יישק היום דבר בארצות־הברית. כלומר: לא כל דבר. הדברים הקטנים עדיין מסורים לשרשרת הדימוקרטיה המוּכרת, עם הנשיא בראש חוּליותיה. אבל הדברים החשובים, החשובים באמת, בהם מכריע חאלד. מלך הסעוּדים. הוא אינו צריך לטעון. הוא אינו צריך לרטון. הוא אינו צריך – אם להמשיך בחרוז – לרנוֹן. הוא צריך רק לרמוֹז. הוא צריך רק להניד עפעף – וכבר מבינים את שרעפּיו. הוא אינו צריך לשגר אגרת או לשדר נאום. די שיעקם – את האף, כמובן – והכל בוואשינגטון מתיישר לפי העיקום הזה.

*

בני־ארצי, כותב לנו הידיד שהוא בעל עבר דימוקרטי מובהק, רגילים בקלישאוֹת מן העבר וכאשר הם שומעים כי כך וכך רבבות אמריקאים – מהנדסים, טכנאים, מוֹצצי־נפט, מורים, כמרים, נזירות – יושבים היום בסעודיה, הם קוראים לכך: קוֹלוֹניאליזם. קולוניאליזם חדש, אמריקאי. הבלים. הוא המלך ואנחנו, כאן בוואשינגטון, נתיניו. אל תלעג לי: אנחנו המושבה. הילידים.

ייתכן שאנחנו אומרים לו, למלך, איך לעשות דברים. אבל מה לעשות – הוא אומר לנו. בפירוש כך. ואתה יכול לגחך אל שרווּלך כאוות־נפשך. אני מכיר הרבה התפתחויות טראגיות בהיסטוריה של ימינו שהצופים בהן סברו שמוצג בפניהם שארז'. אני מכיר את ההתפתחויות – ואת סופן. ושמא אתה מכיר אותם טוב ממני.

העובדה שהם כבר קנו בלונדון את כל תחתוני־הנשים ואת כל החזיות של “מארכּס־אֶנד־ספנסר” מעלה אולי חיוך מריר, אך העובדה שבזה אחר זה נרכשים על־ידי השייחים בנקים וחברות־מניות ותעשיות באמריקה – עוד תעורר צמרמורת. לא רק בכם. בכולנו. ואל תופתע עוד אם תמצא את ידידך בוואשינגטון ממוֹלל מחרוזת ענברים. חי אלהים – זה יבוא. אינשאללה.

*

אתם, למשל, – אנשים נבונים היושבים בקירבה גיאוגרפית גדולה יותר אל אותו מלך – מאמינים בתום־לב בתוּלי כי טיעון הגיוני אחד, מבוסס על משנת־המוסר של קאנט ועל המורשה ושטר־הקניין של ספר־הספרים, מיד מטה דעתו של נשיא אמריקאי לענינכם. והא ראייה: חיוכו הרחב כנהר, טפיחתו הנלבבת על־שכם וקריאתו המשיחית־כמעט “להבטיח שלום־ישראל לאלף שנים”.

ובכן: מעולם לא נראיתם בעיני נכסלים יותר. קריאת־טלפון אחת מריאַד – לא של המלך עצמו רק של שגריר מבוהל המואמן אליו – שקולה כנגד שני קאנטים וארבעה עמוסים ואתה יכול להוסיף עליהם גם את יוחנן המטביל, הוא הבאפּטיסט הראשון בהיסטוריה שקדם אפילו למגדל־הבוטנים החשוב מג’ורג’יה.

אמנם. עדיין פותחים כאן בוואשינגטון כל שיחת־מדינאים בכד – כד של הגיון, של עובדות ושל ניירות עמדה – אך בלשכות הדיון הפנימיות מסיימים אותה, תמיד מסיימים אותה, בחבית. ואתה כבר יודע לאיזו חבית אני מתכוון.

אתה מכיר את אנדרטת־החירות בשער אי־הדמעות בכניסה לחוף ברוקלין? ובכן שם עוד תתנוסס חבית נפט. וכי, במה, אתה סבור, מדליקים היום את לפיד החירות של ארצות הברית?

דבר הידיד החכם משפת הפּוטומק.

*

הנה עניין הפלשתינאים ו“שתים־ארבע־שתים”. החלטת ה־ P.L.O. (הוא אש"ף) במושבו האחרון בדמשק לדחות את החלטת מועצת הבטחון עוררה אצלכם תרועה, נוסח: יראה קארטר וישפוט עם מי יש לו ענין ויניח סוף־סוף לענין הפלשתינאי שאחז בו כמו דיבוק.

הרי עוד מחשבת־בוסר. והיא סימן, כי לא השׂכּלתם להבין דברים לשורשם. הנשיא הזה גמר אומר להכניס את הפלשתינאים למיקוח הפוליטי הפעיל במזרח התיכון – והוא יכניס אותם בין יכירו בישראל בין לא; בין יקבלו את ההחלטה המפורסמת של מועצת הבטחון בין לאו. מדוע? לא מפני שהוא משיחם של הפלשתינאים או משיח־צדקם של חלכאים ונדכאים בכל העולם אלא משום שסעודיה הבהירה לו כי גם ענין זה סיומו בחבית.

יסרב ערפאת לנוסחה זאת – ימציא לו קארטר נוסחה אחרת, כל פעם קרוב יותר אליו, כל פעם רחוק יותר מן הישראלים ובלבד to accommodate him“” (ועניינו בעברית: לרַצוֹת אותו) אותו – ואת השייחים העומדים מאחוריו.

הכל ידידי, חג סביב החבית הזאת ושום נשיא אמריקאי לא גילגל בה יותר מן הנשיא הרֶליגיוזי הזה שאינו חדל גם לגלגל־עיניים למשיחו של אל־עליון ולתנ"ך המקודש שלכם. ואם לא עמדת עדיין על כך שהפוליטיקאי המסוכן ביותר הוא מאז ומתמיד מי שטובל לשונו לפני כל שיחה בנופת־צוּפים של מוּסר – אתה ועמך עלולים ללמוד זאת הפעם בדרך הקשה. על בשרכם.

אתראה מעיקה של ידיד נבון־לב.

*

נשיא ההסתדרות הציונית בארצות־הברית מר שטרנשטיין מיהר והגיב בּעיים־רוחו על הודעתו של הנשיא קארטר בענין הפלשתינאים ודיגושו היה על עיתוי ההודעה – בעצם ראש־השנה של היהודים – שהושווה בפי מר שטרנשטיין לעיתוי ההתקפה הערבית על ישראל ביום־הכפורים.

כוונתו של ראש הציונות בארצות־הברית היתה בודאי שלמה, אך הטענה המודגשת על השבתת החג נראית לנו מוגבלה־מעט – ולא היינו רוצים כי בה תרוכז ההתעוררות היהודית. הענין איננו בעיתוי אלא במהות.

בהודעתו ביום־החג השבית הנשיא האמריקאי לא רק את ראש השנה של היהודים אלא ימי־שנה רבים שאחריו. לא נגד היום שבו פורסמה ההודעה יש ללקט את כל גרגרי אחדותו ולגייס את כל חרון־אפו של העם היהודי, רק נגד העמדה האטומה כקיר. הממורטת כתער והמשחיזה – בלי שאולי תתכוון לכך – כהשחז סכין־בסכין, גם תערם של אחרים. של אויבים בנפש.

אם עדיין נותרו בעם היהודי כולו שרידים של קשיוּת־עורף קדוּמה – שעת המאבק הנחרץ על עתיד ישראל היא־היא שעת התגלותם.

ב. גם מדרכה היא מולדת

ובכן, הסכנה היא מוחשית מאד: עוד מעט ישללו מאתנו גם את הזכות האחרונה שעדיין נותרה לנו לפליטה בארץ – הזכות להיות מלוכלך. הגזירה האחרונה שגזר ראש עיריית תל־אביב עלולה, מבחינה זאת, להיות הקש שישבור את גב גמלנו האזרחי.

האמת היא כי אנחנו מכירים מעט מאד יהודים שהיו מסוגלים בכלל להעלות רעיון־בּארבּארי כזה. דמו בנפשכם: יהודי אחד יגזור על יהודי־זולתו – זר, פרטי, אינדיבידואלי – לצאת שלוש פעמים ביום לנקות את המדרכה הצבורית. הצבור מלכלך – והפרט צריך לנקות. כאילו אי־אפשר לקיים חנות של אבני־חן או מזללה של צלעי־כבש גם בתוך שלולית של מי־רגליים.

ומצד מי באה הגזירה הזאת? דווקא מצד ראש־עיר שגדל וצמח מתוך אווירת־החירות של הארץ; דווקא מצד האדם שהיזמה החפשית העלתה אותו לשלטון. בקיצור: נסתתרו כל הבינות וכבר אין אתה יכול לדעת מי בארץ הזאת מייצג מה.

*

זה לעניין דיכוי החירות. וענין הכבוד?

בא ראש־עיר – בן זמננו, איש־התקופה – ובחוסר־הבנה גמור לדרך התהווּתו של הריבוד החברתי החדש בארץ הוא מצווה, למשל, על בעליה של חנות־בוטיקים בת־ימינו לצאת שלוש פעמים ביום ולטאטא – כן, לטאטא – את ד' האמות הצבוריות שבקידמת חנותו. בעל־בוטיק – עם מטאטא! העלי – ינקה את הריפות! עלית שבעדית – ויטאטא זיבּורית!

ואל נא יקראו לכך במינשרים הרשמיים בלשון סגי־נהור “לכבד”. כביכול מצווים “לכבד את המדרכה”. אם זה כבוד – בּוּשה מהי"? האנגלים, שאינם מתחסדים, גזרו באמת את שם־הפעולה הזה משרשו האמתי: to clean – מן המקור קלון, כמובן.

הנה עומד אדם להשיא מחר את בתו אל הרובד הסוציאלי והחברתי המכובד של הארץ: אל קבלן־העפר או אל השוּלחני – ומה רואה היום החתן המיועד? עומדת כלתו־של־מחר, היא אשת־חיקו־של־מחרתיים, ובפרהסיה, לעין השמש מטאטאת. חסל סדר שידוך. בו במקום. כמאמר המשורר: על מטאטא רכוּב – יברח.

*

אף על פי כן, אילו אנחנו ראש העיר, היינו משלימים את הצו עד גמירא: פוקדים על בעלי־החנויות, לאחר גמר היום ולאחר שילוש הטאטוא, ליטול גם דלי של סיד לבן או כחלחל עם מברשת־סיידים וּלאַפּר בו את שפת המידרכה, מטעמי נוי וחיטוי גם יחד. כך נצטוו בזמנם לעשות זקני־אבותינו וכך שיווּ למבוי המפולש של העיירה בּוהק של נקיוּת שכל כרך ישראלי רבוני יכול היה להתברך בה – אף שלא למדו היגיינה וקוסמטיקה במכוני־יופי, כדרך שלומדים עתה צאצאי הבוטיקאים בקידמת דיזנגוף.

ואולי ימצאו סוחרי תל־אביב ניחומים בכך שעל החצר האחורית של החנויות – עדיין לא גזרו. טוב, למשל, לדעת כי בחצר המסעדה הנאצלה, שבה מזדמן לנו לסעוד מזמן לזמן, יוסיפו הבּוּלבּוּסים והכרוּבים והחרשפים והסלקים לעמוד גלויים ומזביבים ומחייכים אל השמש – רק אַמה אחת בלבד מבית־הצרכים. הן ממילא אנו מבליעים תמיד את התשובה על השאלה “מאין באת”. מדוע לא נחיל זאת גם על התבשילים המוגשים לנו בבית־האוכל הישראלי? וכי חשוב מאין באו? די אם ידוע לנו לאן הם הולכים. ועל החצר האחורית הזאת, שהיא פינת־יקרת של בית־האוכל הישראלי, עדיין לא גזרו. גם זו לנחמה.

כך או כך – אנו מציעים לסוחרי תל־אביב לא להיכנע. יעבור עליהם מה – את הבולבוס הזה אין לבלוע! הנקיון הוא בפירוש המצאה זרה – ובשום פנים לא יהודית – שהובאה לכאן מן הגולה. אי־אפשר לכפות אותה על יהודי גא, זקוף־קומה – ומלוכלך־מעט – בארצו. לא.

*

ואף על פי כן:

מולדת – שכחנו, כנראה – איננה רק “צמודים” ו“דולר נת”ד" וסיורים בפיורדים הנקיים של נורווגיה או בהולנד; מולדת היא לא רק תיאורי־נוף ולחי־החמור ודמויות־גבורים מספר־הספרים. מולדת היא החצר. המידרכה. קידמת הבית שבו אתה מגדל ילדיך. דלת־האמות שבהן אתה סועד. נועם האויר ונועם האוירה, יפי הנוף הפרוש לנגד עיני־הבשר שלנו – ונקיונו. הדברים העושים את כל האקולוגיה האישית שלך – החברתית, המוסרית וגם הפיסית־ממש – לא רק מורשת־אבות יקרה אלא גם אחוזת־לבּך הפרטית. ארץ חיקך. לאהבה אותה. לנוצרה.

כל תורת המכורה על רגל אחת. גם לאנשי עסקים.

23 בספטמבר 1977

---

ראיון

מאת

ישעיהו אברך

כשעה שלמה עמד האינקוויזיטור הקטן של “קול ישראל” וניקר גידיה של גליה, המתיישבת בת העשרים־ושמונה מפצאל. במסגרת התכנית לחג־הסוכות “לחם מן הארץ” ביקש, כנראה, המראיין לקבל תיראפיה אישית למצוקותיו המוסריות והפוליטיות, ולכל המדווים הוֶרטֶריים האחרים הפוקדים קצת מן הישראלים הצעירים בימינו.

פעמים בקלשון של מובילי־השחת, פעמים במצבטיים של מנתחים, ביקש להוציא מפיה של המתיישבת הזאת את הוודאות כי נוכחותה על האדמה הזאת היא נוכחות של ספק, מכל בחינה שהיא. נחזור, על פי הרישום החטוף ועל פי הזכרון, על כמה מבחינות אלו ועל התישאול המבריק מאד, היורד חדרי־בטן.

*

“דיברת כאן על חקלאות. חקלאות נעשית על אדמה – נכון? (תגלית עולמית! – י.) יש כאלה שאומרים שהאדמה כאן איננה של העם היהודי. מה דעתך? הרגשתך?” – אל החוּמש. " – – – יש כאלה שאומרים שזה שהיהודים ישבו פה פעם זה לא נותן ליהודים זכות לקחת מאדמתם של אחרים". – בּוּל.

השדרן שולח עוד כמה שאלות כחץ פולח אל “לב הבעייה” – ומצפה בסקרנות לתשובה כלבבו. “קשר היסטורי מקנה זכות? – – – אם יהיה הסדר ויחזירו את האדמות בעד מה תהיי”" גליה עונה מה שהיא עונה. “את מתחמקת מתשובה” תיקו קטן. אין רע. התשבי, האמור לתרץ, לא יאחר לבוא. תיכף ניווכח.

*

וישינסקי הקטן מניח לרגע לשאלה נכבדה זו ופונה אל סוגיה אחרת, מכרעת לא פחות. נוגעת בשורש־שרשי הדימוקרטיה. נציגו של שירות השידור בישראל פושט לרגע מדי חוקר ולובש גלימתו של פילוסוף במדעי המדינה.

“את מבינה שבעצם אתם קובעים עובדות ואת מאמינה שהעובדות שאתם קובעים יחייבו את העם – מיעוט מול רוב?” המונטֶסקיה הקטן מירושלים אינו מתעניין כלל אם פצאל עשה דין לעצמו והתיישב בבקעה הקודחת הזו על פי חמדת־לבו בלבד או אם הושיבה אותו המלכות בדין הממלכה. אם יתן דעתו על כך – מה יעשה עם התיזה שריקח לכבודנו כל הדרך מירושלים?

גליה כּספי מפצאל איננה נבוכה. היא מלומדת כמוהו בדימוקרטיה־הלכתית אך בקיאה, כנראה, ממנו בדימוקרטיה־מעשית ומשיבה בניב אמריקאי כלשהו ובשלווה־סטואית של עובדי־אדמה: " אבל הממשלה הקימה אותנו ואנחנו כאן בזכות הרוב. זאת אומרת שאין כאן בעייה דימוקרטית“. הגיון עיקש של אנגלו־סאכסית תמימה בבקעת הירדן. עוד לא הספיקה, כנראה, להתוודע אל ה”ברנרים" הצעירים בישראל של ימינו.

*

ניקור־הגידים נמשך: “מה יהיה אם יבוא הסדר והממשלה תצווה עליכם לרדת מכאן?” תשובה, לערך: “תגזור הממשלה – לא תהיה ברירה. נרד”. פשטני מדי, כנראה. המראיין, עם סבר של חשיבות, עוזר לה לנסח את התשובה ניסוח עיוני־מדעי: “כלומר, עוד פעם התנגשות עם הדימוקרטיה אבל אז תכפפו את הראש לפני החלטת הממשלה”.

עצוב מעט לקבל תשובות מנמיכות־עוּף כאלו. תשובות של אדמה. שדרן ממלכתי, או ממלכתי־עצמאי, טורח ועושה כל הדרך אל בקעת הירדן, מחפש איזו מלחמת־אזרחים קטנה, קרונשטט קטן. מה מקום ראוי למרד כזה יותר מפצאליס, האזור שפותח על ידי המונארך הורדוּס, היא פצאל של ימינו. ובכן: אין המרייה. אין מרידה. להד"ם. גליה עלתה על הקרקע בדין ואם לא תהא ברירה תרד ממנה – בכאב, אבל כדין. והשדרן הממלכתי־למחצה חוזר עם תיבת־הנוגנים לירושלים ואין בה טרף. לא פרץ, לא צווחה, שום אדם לא נשך כלב בפצאל ואין scoop. אם גם שם, במקום שכוּח־אל זה, אנשים לא ינשכו כלבים היכן, לאלהים, ייעשו החדשות?

ובכל זאת עוד נותר חץ באשפתו של המלומד הצעיר מבית־התקשורת בירושלים: “אני רוצה לשאול אותך גליה: האם תעזבי את הארץ אם הממשלה תחייב אתכם לרדת מן המקום הזה?” גליה משיבה (בתמצית): “לא”;

מה יהיה? המוחות שם בפצאל, כנראה, בלועים ומבולעים לחלוטין. כל התשובות – כמו להכעיס. ידינו מסימטת המלכה־הלני עושה אתנחתא קלה, אך עדיין אינו יורד מסולמו. עוד לא גמר לשאול. לא הביישן – מלמד.

*

בהתרפקות־של־אביונים על חיי־המעלה של הנגידים שואל המראיין סוף־סוף את השאלה הטחונה־עד־בּאנאליות של הישראלי המצוי, המתאמן עתה כטירון בבורסת ניירות־הערך של ישראל:

“מה את מרוויחה – מלבד הנושא הציוני – מבחינת איכות־החיים כשאת משווה לעומת מה שהיה לך שם?”

גליה אמרה משהו פשוט וכן מאד, ונשמע כציונות ברה, על הרגשת החירות של יהודי בארצו, וחתמה: “באתי כי רציתי לעשות משהו קונקרטי”.

הפילוסוף הקטן מוכּה בהלם: “ק־ו־נ־ק־ר־ט־י?” הוא מסנן בתדהמה, אילו באה לעלות על בּאריקאדות, להילחם נגד גזילת אדמות, להפגין נגד עינוי אסירים פוליטיים – ניחא. עוד גדודה אחת מגדודי־הישע של העולם היהודי הצעיר בימינו. אבל קונקרטי? לבוא לישראל בשביל אחד “קונקרטי” כמו בקע הירדן? – מחוז־חפץ עלוב למדי בשביל צעירה אמריקאית מתקדמת ונושאת־תואר.

כאן באה עוד סידרת שאלות נוסח אריק רוּלו – ולבסוף פנינת חתימה – בעברית מקובלת:

" יש כאן את השאלה שהתחלתי לשאול אותך: למה הגעת למסקנה אחרת מזו של כל יהודי ארצות־הברית?"

והיתה כמובן, תשובה. ותשובה נכונה מאד. אך איננו סוכניו של “קול ישראל” כדי להיות תעתיק לכל משדרי החכמה שלו. בּקשו זאת מדובר הרשות ותקבלו סטינוגרמה מדוייקת. הדברים שם מסודרים מאד.

*

זהו צרור השאלות, זו תמציתן, וזה – לערך – צירן. אף לא נסיון לקבל אינפורמציה פשוטה. ארצית, אנושית. אף לא שאלה בתחום ההומאני הפשוט. אף לא משהו מתנאי־החיים של הישוב הזה בבקעת הירדן – מן המקומות המלוהטים ביותר בעולם – שבו יושבים בניו. איך חיים שם בארבעים מעלות בצל; איך מסתגלים אנשים זה לזה ממוצאות שונים, מתרבויות שונות. מה בכלל מוצאם של המתיישבים – בנוסף לאמריקאית הצלולה הזאת והיודעת־דרכה? מה הן עתודות־האדם למעשי החלוצים האלה? לשאול כל השאלות האלו כדי שנדע איזה מעיין עדיין מקר לנו סהרורים מופלאים כאלה, בוטחי־באמיתם כאלה?

אלא שכמידת ההתחכמות של “המתחקר” (בלשון הימים) ממידת התום הנבון של “המתוחקרת”. מתיישבת מיושבה מאד. ובזכותה נודע לנו בכל זאת משהו שרשי יותר על פצאל.

הוא מחפש, כנראה, את התירוצים האבודים לשאלותיו האבודות; הוא מתרפק על התיסכול הפוליטי של היצירה האנושית בעמק פצאל והיא משיבה לו ב“כך וכך אדמה לגידול פלפלים”, ב“נסיונות לגידול מאנגו”, ב“ניסויים עם הפּאפּאיה”. יש כרם. יש פּלפּלים. מן הבקעה הזאת, גלגול נחלתה של שלומית אחות הורדוס, מייצאים פלפל של ישראל לאירופה. ומעל לכל: יש “שתילי־זיתים” סביב השולחן – שתי בנות לגליה, בת שתים ובת ארבע. ויש בוודאי “כרם זיתים” שלם כזה בארבעים המשפחות בפצאל. יש שורש.

*

אתה מאזין לילידת־אמריקה זאת ­– בסך הכל כשבע שנים בארץ – ומתקשה להאמין. בייחוד לפי שאלות־הטרד של קול ישראל, כי עדיין יש גם ארץ־ישראל כזאת. ולא רק בהתיישבות הוותיקה – שפני אנשיה חרושים כתלמים ומחורצים כסלע־קדומים ועדיין מקרים אמונה כּפלג – אלא גם בהתיישבוּת של ימינו, של שנות הבצורת החלוצית הגדולה. התיישבות של נעורים והתחדשות, שבה, כמאמר המשורר, מוסיפים “אביונים עליזים – – – למשוך את מחרשת־העם”. כמוהם כקודמיהם. קול ענות. של אנשים. של אדמה. של רעיונות מופלאים. של חלומות. של כל אשר נתן לארץ הזאת את “טעם החיים” האמתי – עוד לפני שטעם זה נהפך לאורטוריית הבוקר של “קוקה קולה”.

*

אין אנו מוסמכים כמובן לייעץ לחכמי “קול ישראל” מה לשאול ואת מי לשלוח אל תלמי הסטלגמיטים האנושיים התוססים והנפלאים האלה העולים מאדמתה של ישראל בבקעת הירדן; אל שכיות־החברה האלו של ישראל בשנת תשל"ח. אך אם אמנם מבקש “קול ישראל” לשלוח אל ישובים אלה ודומיהם “מתחקרים ומתשאלים” נוסח ערבת־הנחל שחבטה בנו ביום ראשון של סוכות – ישלח אותם לשם כשהם יחפים. כן. בלי נעלים.

ואם אין להם נעלים – יקנה להם נעלים כדי שיהיה להם מה להשיל בטרם תדרוך רגלם בשדמות המופלאות האלו – סימן ותמרור של ישראל שהיתה, ואולי: בשׂוֹרתה של ישראל שתהיה.

3 באוקטובר 1977

---

מפנקס הזמן – ובכל זאת ברוטאלי

מאת

ישעיהו אברך

א. ובכל זאת ברוטאלי

הוויכוח הישראלי־אמריקאי הולך ומוּסט מנקודת־הטבור שלו אל הפֶּריפריות. מגוּפי־ההלכה אל הנוהל, ומן הנוהל – אל הסֶמנטיקה, אל הגדרתם של מושגים. ותוך שהוא גולש, במכוּון או שלא במכוּון, אל ערוצי־המישנה – הולכת ומתערפלת נקודת־המחלוקת המהותית. אולי זו בדיוק כוונת המכוונים ואולי זה החלק הערמומי־מעט בכל מהלך הדיונים של האמריקאים אתנו מאז בא הנשיא הדרומי לכהן בוואשינגטון. כך אמור היה נייר־הישראלים להשכיח את נייר־הרוּסים וכך נועד הויכוח על הגדרת אוירת השיחות בוואשינגטון להשכיח או להסיח את הלב מן העקרונות, המזדקרים יום־יום כרמחים, שהאמריקאים רואים עצמם כמו מפורזלים אליהם – על אף הנייר וליל־השימורים והשיחות. אך האזור הסמנטי, אנו עומדים כנראה עתה עם האמריקאים באות ב' – בּרוּטאלי".

והשאלה הסֶמנטית האחרונה – המכרעת, הגורלית – היא כמובן, מה זה “בּרוּטאלי”. חשובה עד כדי כך שראוי לפרסם עליה הודעה מיוחדת מן הבית הלבן. ממרום שבתו של הנשיא. כביכול, לא חשוב כל כך מה הדברים שנאמרו שם, חשוב איך מכנים אותם.

*

מעברים שונים אתה שומע באחרונה אמרות־כנף – ואמרות־על־קביים – של הנשיא ושל יועצו לענייני בטחון לאומי, שחומרתן חבויה כסטירה וכנפץ בכל תיבה ותיבה שמהן הורכבו. איך, למשל, מגדירים קביעה מעוּדנה מאד היוצאת מפי נשיא, בנוסח: “ישראל חוסמת את הדרך לשלום יותר מן הסורים”? איך מכתירים אמיר אלגנטית מאד – חלילה, לא מאיימת – של היועץ לבטחון הלאומי בכלי־התקשורת של קנדה: “אין ארצות־הברית, על פי האינטרסים הלאומיים שלה, יכולה למנוע מעצמה שימוש במנוף־של־השפעה על ישראל, הקיים בידיה”? איך קוראים לסיפורו המדהים של פאטריק מויניהאן על הנסיונות האמריקאיים לבוא בדברים עם ממלכת הפרסים כדי למנוע מישראל אספקת נפט, אם לא תקבל תנאיה של ארצות־הברית לשלום באזור? איך מכנים הכרזתו, המפתיעה בנימת ההתנכּרות, של ידידנו אנדריו יאנג, נציג ארצות־הברית באו"ם, כי “הסיוע לישראל איננו מקדם את השלום במזרח התיכון”?

אולי אלה דברי־חיזור מחמיאים או מחוות פיוסין וריצוי – ורק אנחנו, הבּוּרים בפילולוגיה מדינית, ושר־החוץ שלנו, שמוצאו, כידוע, מכפר נידח של עמק־חלוצים ישראלי, רואים בהם בּרוּטאליוּת? אולי.

כך או כך, נצרף בּוּרוּתנו אל הסילוף, כביכול, שסילף שר החוץ ונאמר: אכן, ברוּטאלי. כבּרוּטאליות של כל עיוות, של ידיעת האמת והתכּוונוּת למרוד בה. והיא טמוּנה אפילו בתוך המשפט היחיד הזה עצמו ששר־החוץ של ישראל הביאו כדוגמה.

*

כי לעניין שעליו נסבו דברי הנשיא השאלה איננה אם דבריו הם אמת עובדתית או בדיון. אף כי גם בספירה בסיסית זאת של אמירת אמת ואי־אמירת שקר נשפט נשיא או מושל כהישפט כל האדם ואפילו מעט יותר מכל האדם בשל התוצאות, המוחשיות והמכריעות מאד, העלולות לצמוח מהערכת דברים מוטעית של שליט רם־מעלה כזה.

אבל בקונטֶקסט הישראלי־ערבי, או הישראלי־סורי במיוחד, הרקע המצמיח אמירה כזו כל־כולו ברוטאלי. וחומרת הדברים בכך שאין נסיון, או אין רצון, להבחין בין כל מה שנתוּן על הכף מבחינתה של ישראל – חייה או אובדנה; קיומה או חדלונה – לבין מה שמוטל על שולחן הדיונים מבחינתה של סוריה; בין מי שבהפגזות־דמים על הישובים שלמרגלותיו גרם בכלל, כתוצאה בלתי־חזויה מראש של מעשיו. להעלאת בעיית שטח־האדמה הזה על סדר יומו של העולם, לבין מי שבהגנה על חייו יצא במחיר דמים והקרבה לעקור מקפּצת־רצח זאת מידי מחזיקיה – ועקרה.

*

יש אולי הגדרות חמורות מאלו שנזקק להן שר החוץ של ישראל בתיאור דבריו של נשיא ארצות־הברית. אך התיבה “ברוּטאליות”, שכרכו בה גם כותרת לסילוף האמת גם ציוּן של השקפה אנושית־ומדינית מעוּותת, אין סיבה לסגת ממנה. היא איננה מחוץ למקומה – אף כי יתכן מאד כי בשעה שהיא מושמעת מפי אחרים ככותרת וכתמצית מהותית לדברים שנאמרו – היא צורמת צרימה חדה גם את אזני יוצריה המקוריים ומעלה בהן אפילו סומק דיפלומטי.

אולי אין החיים המדיניים המעוּנבים סובלים הגדרה היוּלית כזאת מעולם האלימוּת, אך עובדה היא כי אלימוּת סמוייה או “כפיפת־זרוע”, כמאמר האנגלים, מושחלת באחרונה בדיבורה של ארצות הברית על ישראל ואל ישראל ואם היא עצמה איננה צורבת את שפתותיהם של המדברים – אל תצרום הגדרתה את אזניהם. ככלות הכל המלים שמהן הורכבה – שלהם הן.

*

המערכה המדינית של ישראל איננה מערכה על מלים. היא מערכה על מהות. מערכה של גורל. אבל סגנון המערכה המנוהלת נגדנו וסגנון הדיבור וההתקשרות עמנו מתחיל גם הוא להיות חשוב משעה שהוא נעשה סימפטומטי – ולרוב הוא כך – לגישות המהותיות שמאחוריו. המלחמה על כבודה של חומה עתיקה, שרופה־באש וחכמת נסיון, היא בנסיבות אלו חלק מן המלחמה על המהות.

“ירושלים אינה סייגון וקברניטיה של ישראל, לכל זרמיהם, אינם וואן־טיוּ” – את התרכיז המילולי הזה, את משמעותו, יש להעביר לוואשינגטון־של־היום בכל דרך. את כוונת הדברים יבינו היטב. הם יודעים יותר מאחרים מה עוללו ב“ג’ניבה של הוויאֶטנאמים” – היא פאריס. ולגבי ישראל גם ג’ניבה איננה עיר־קסומה שיש לדדות אליה אפילו על קביים. אבל מה שעשו בפאריס הוא רק כאין וכאפס לעומת מה ששגיאתם – או זדונם של אמריקאים מסויימים – עלולה לעולל לנו, לקיומנו, לכל מהלך ההיסטוריה של המרוּד בעמים, שהעפיל אל חירותו בסולם־חבלים מחריד, מתוח על פני אלפי שנים של דמים וקרבן.

*

כך או כך, בּרוּטאלי או לא ברוטאלי – צריך אדם להיות דאלטוניסט מדיני גמור כדי שלא להבחין בגוֹניה של חשרת־העננים המתקרבת אלינו מקצה האופק. אין אמריקה דומה לצרפת ואין לארצות־הברית מסורת של “פּיגאל” מדיני כפי שיש לפאריס, על הלאוואלים והדארלאנים שלה. אך הרגשת־הלב היא כי משהו בנוסח המהפּך של דה־גול הולך ומתרקם, מבחינתה של ישראל, עם הנשיא הדימוקרטי של אמריקה. בהבדל אחד – והוא, לענייננו, יתרון: בפחות אפתעה וביותר הכשרה של חרדותינו וציפיותינו. כל אשר עוד יבוא מפיו של אותו נשיא – אם מצד המדינה הפלשתינאית, אם מצד הנסיגה, אם מצד כל מעמדנו באזור, אם מצד ארגון מחושב וזדוני־מעט של דעת־הקהל – לא יבוא עוד כצניחתו הפתאומית של איזה גרם שמימי על יבשתנו המדינית אלא כשלב נוסף, מסקני ומצוּפה, מכל אשר כבר אמר ועשה הנשיא האמריקאי הזה עד כה.

הכתובת הולכת ונחקקת על הקיר אות אחר אות וכבר אין לטעות בניחוש צירופיהן. לא אנו נקבע טיבו של העימות הצפוי ולא אנו, כנראה, נקבע מהם כלי־המאבק שעוד יישלפו בו. אך אין להציב עוד שום בלמים בפני התגייסותו של הלב והכוח היהודיים בארצות־הברית למאבק נגד הזרמים המסוכנים האלה במימשלם.

*

אך לא פחות מן הכוח המדיני והצבורי שיש לאגור בארצות־הברית וביהדותה כדי לעמוד במיתקל הזה ואולי גם לנצח בו – יש ליזום ולהחיש את העימות שאין מיפלט ממנו עם ישראל עצמה. כן. להחיש את העימות – המוּדע, המפוּכח והמרפּא – של אומה עם עצמה, עפ פגעיה.

יש להתייצב – היום ולא מחר – בלי שום אשלייה ובלי ארגעה מרדימה, לעימות עם אורח־החיים המופקר, ההולל, הבזבזני – ומבחינה זאת הבלתי־מוסרי – שארץ זו מנהלת לא במעט בזכות מענקיהם של אחרים. יש לעקור מלב נאמנים של שמץ של חרדה שמא נוותר בסופו של דבר על כמה עיקרים מדיניים לא משום שאנו חוששים מפני עימות עם האמריקאים; לא משום שלא יהיה במה לקנות רובים אלא משום שבסתר־לבנו אנו נרעדים מפני העימות הצפוי לנו עם עצמנו; מפני ההתנגשות הצפוייה לנו עם הרגלינו הפרועים. אם אמנם נצטרך להפנות חלק מן הכסף החבוי בקירות או הטמוּן בכספות או המשתלח במסעות אל כל ארצות תבל – אל מטרות לאומיות־חיוניות שהיום אנו מקיימים אותן מנדיבות־לבם של זרים.

הנהגתה של ישראל – כל הנהגה – תיבחן לא רק בעמידתה העקיבה בעימות החיצון. היא תיבחן בנחישות החלטתה ליזום ולקרוא אל העימות החינוכי, המוסרי והתכליתי בפנים. לקרוא לעימות ולעמוד בו.

אין לשער כלל עצמת הכוח המוסרי שניתן לשאוב מעימות כן ועקיב כזה עם עצמנו לקראת הצפוי לנו, למגינת־הלב: בוודאות, בעימות על הקיום הריבון ועל עתידו – עם זולתנו.

*

עם התקרב יום־השנה לפטירתו של דוד שמעוני, אנו מעיינים באחרונה בשירי־הזמן שלו, שגם רווּ מהוויית התקופה גם נתנו להווייה זאת את ביטוייה הפיוטי. אנו קוראים שם הפטרה לשיר אחד שנכתב לפני ארבעים שנה ומעלה נוכח ביכורי בגידתה של מעצמה בהתחייבויותיה, וענינו ארץ־ישראל ועם־היהודים. מאז נתהפכו דברים מיסודם: העם כמעט נחרב, הארץ קמה וחיתה, המעצמה איננה עוד כל־יכולה כשהיתה. אך עיקרי השיר – כתוגתם, כביטחתם – שרירים.

"– – – – – עֲנִיִים

לֹא בַיִת, לֹא מָלוֹן, לֹא צָבָא,

לא צִיִים –

וְאַף עַל פִּי כֵן:

בְּהִמוֹט אֲרָצוֹת וְאִיִּים

בִּשְׁקֹעַ הַשֶׁמֶשׁ הַגָזוּל, הַגָנוּב

שֶׁל חוֹלְשֵׁי־עַל־עַמִים –

הַנוֹתְנִים חִתִּיתָם

עַל קַצְוֵי יַבָּשׁוֹת וְיַמִים

שִׁמְשֵׁנוּ־צִדְקֵנוּ אֶת אוֹרוֹ

עוֹד יָהֵל,

עוֹד נַעְפִּיל, עוֹד נַעַל, עוֹד

נַשׁרִישׁ, עוֹד נָנוּב

בִּמְרוֹם הַר יִשְׂרָאֵל."

פאתיטי מעט. כתוב בנוסח המאמינים של התקופה שהיתה כל־כולה תקופה של אמונה יתרה. ואף שיש כבר “בית” ויש “מלון” ויש “צבא” ויש “ציים” – טוב לשנן מיקצבים אלה גם היום. יפים לסגריר. לכל סגריר. איש אינו מכלה עוד זמנו להתפלל על שקיעת השמשות הגזולות, הגנובות של אחרים. העולם ממילא יהיה מלא אותן. אך אדם־יהודי קורא שורות אלו ונצמד לכוכבו שלו, שפריר זעיר ב“גאלאכסיה” מדינית אדירה, והוא כל עולמו. כל תוחלתו.

חבל ששורות רחוקות אלו של משורר בן־זמננו שכתב בשפת התנ"ך, אינן מזדמנות לפעמים גם לעינו של מאמין באפטיסטי אחד מן “המישורים המלבינים” של ארץ ג’ורג’יה. שורות היפות להתוודעות קרובה יותר אל אומה עתיקה ומורכבה מאד שאותו מאמין תהוי מבקש, כנראה, לקרוא עליה תיגר.

ב. הר גרִיזים

“הוגשה תלונה לשר הבטחון על חילול המקומות הקדושים לעדה השומרונית, בהר גריזים”.

(מן העתונות)

כמו בשיני־נברנים הולך ומכורסם מעברים פרצופנו המוסרי. גסות־המידות חורתת עצמה כתו חד בדיוקן. כמו חדלו קדשים.

מתי אתה תוהה, נתחולל ההיפוך הצורב הזה? מתי החלה אצילות־הרוח היהודית – שעל קיומה לא היו עוררין – לסגת בהכנעה כזאת, בצידוק־דין כזה, מפני המגושם והנבער: מפני המגיס והוואנדאלי? מתי נולדה ועוצבה והשיגה מדרגה כזו של שלמות – בריונות ישראלית שאין עימה לא קוממיות ולא שפלות־ברך רק אטמות וקהות והרדמה גמורה של נימי ההבחנה בין הראוי לשאינו ראוי: בין היאה למגוּנה, בין המשובב למהרס? מתי הועלו לרום סולם־הסמלים שלנו – בצד הסכין והנפּץ שהם סוגיה מחרידה לעצמה – פחית השימורים המרוקנה, בטבורו של נוף מטופח, ושיירי זלילה וסביאה בעיבּוּר מקדשם של אחרים – מתי?

*

מפקדת צה“ל תחקור בוודאי היטב תלונתם של השומרונים על חילול המקומות הקדושים להם בהר־גריזים. הסיפור עצמו מסמר חושים. אין הלב נוטה לקבלו לא מצד עצמו ולא מצד הזכרונות שהוא מעלה מנשיוֹת החוויה היהודית: אבנים מקודשות שנותצו בכלי־ברזל; סלע־פולחן ב”גבעת עולם" על הר גריזים – המומחים אומרים כי משמעותו של הסלע לשומרונים כמשמעות ה“כותל” ליהודים – שנופץ ונעקרו חלקים מתוכו; כנפות־גדר שנעקרו מצירן – מהפכת זרים.

“גבעת עולם” כך כותבים העתונים, שימשה לישראלים כמחראה. והימים לא ימי מלחמה ולא ימי התבהלוּת, רק ימים של שיגרת המלאכה הצבאית, כּחיי ישראל ימים־ימימה. ביקור ארעי וחטוף של יחידה צבאית אחת. והיו שלטים. והיו אזהרות. אך גסות־הרוח מתגברת גם על השלט, גם על ההתראה: היא, פשוט, עוקרת אותם ומסלקת כל מחסום טכני לפני חינגת היצרים.

היכן – קראנו רק לפני ימים אחדים – נותצוּ מצבות בבתי־עלמין יהודיים וחוללו שערי בית־כנסת? העט מתקשה לנקוב בשם הארץ ההיא בסמיכות לישראל, אך רושם־הקורות מסמיך ימים לימים, מעשה למעשה, נבלה לנבלה, והקורא בהן בעתיד יקביל וישווה – ולא יאמין. ארנולד טויינבי, שהיה שש כל־כך לערוך את ההשוואה השטנית הזאת, יעלוז בוודאי בקברו. והיש, באמת, הבדל בין גבעות ותלים של עם־עולם לבין “גבעת־עולם” של מאמינים אחרים?

*

איננו יודעים מה עתידה להעלות חקירת החוקרים. כך או כך – את “העובדות בשטח”, שהעלתה עדשת־המצלמה, לא יוכלו לסתור, אך חמוּר מכל מסקנה העתידה לעלות מחקירה כזו הוא לימוד־הזכות של הקצין־החוקר שטען, לפי העתונות; עוד בטרם חקר, כי “המעשים נעשו “בתום לב” וללא כוונות זדון”. נבלה בתום־לב – קשה להאמין כי אמירה סרת־הגיון כזאת יכלה לצאת מפי מפקד בישראל. נחוץ מילון חדש ומתוקן של הלשון העברית ושל הסֶמנטיקה המקובלת בין בני־תמותה כדי להעלות בקנה־אחד שני מושגים נצים כאלה. כאילו אין הזדון טמוּן בעצם הנפת הכּשיל או הכילף על דבר שהוא מקודש בעיני אחרים ושקדושתו איננה בלתי־מוכּרת למניפים.

תום־לב.

*

אך ההסבר לכל שהתרחש בפסגת הר־גרזים נשמע בוודאי בתום החקירה. אולי גם נקדים לשמוע איזה ביאור הגיוני לבלשנות העברית המעוּותה הזאת שיצאה מפי קצין ישראלי. אך מערכת־החינוך של ישראל איננה יכולה לראות בכל אלה עניינים שהם מחוץ לתחומה. ועד שהיא טורחת להלביש אותנו מחלצות כחול־לבן ליום חג – תנסה תחילה, על דרך מעשה־החינוך הסבלני והיגע, להעטות רטיית־פשתן פשוטה על המוּמים ההולכים ונחרצים בנו והעלולים להיחקק בנו עד אין תקנה. אך מעל לכל: תנסה נא, במלאכת חינוך רגוּעה ומעמיקה, לרפא את המומים עצמם.

*

הר גריזים נועד, לפי קדמונים, להיות הר הברכה. את הקללה הניחה התורה לתאומו, הר עיבל. ישראל הצעירה מבקשת, כנראה, להשוות את מעמדם של שני ההרים באיזור אפרים, ככל הנראה: על פי עיבל.

21 באוקטובר 1977

---

אירופה כּאחיתופל

מאת

ישעיהו אברך

“ראש ממשלת גרמניה המערבית הלמוט שמידט הפציר השבוע בסאדאת להימנע מהסכם נפרד עם ישראל”.

(מן העתונות)

הפציר.

ובכן, ראש ממשלת גרמניה המערבית, ידידנו הסוציאליסט הלמוט שמידט, טרח כל הדרך מבון הקדוּרה אל קהיר הבוהרת וצנח להזהיר את נשיא מצרים מפני כריתת שלום נפרד עם ישראל ומפני ההיבדלות הכרוכה בכך מן העולם הערבי. כלומר: לא סתם לבקש בא אלא להפציר. במפגיע. בתפילה וגם – כפי שמסופר בעתונים – בדורון: עוד כמה עשרות מיליונים כמענק, ואף זה מצטרף לשיכנוע שמצרים לא תעשה את שגיאת־חייה – או את שגיאת־חייהם של האירופאים – ולא תפנה לשלום נפרד עם ישראל.

מסתבר, כי גרמניה של ימינו איננה יכולה כלל להדיר אחרים מחכמתה המדינית ומרגישותה המוסרית, ביחוד כשהדברים אמורים בעסקי שלום או מלחמה; בהמשך הקזת דמם של אחרים או בהפסקתה. גרמניה, לעת כזאת, לא תוכל להחריש.

בשולי ההתגעשות המדינית של השבועות האחרונים – ועד שננסה לעשות גם בטורים אלה ראשית־סיכומיה – אי־אפשר שלא להיעצר חטוּפות בתחנת־הביניים של ההתבטאות הגרמנית הזאת ושל התבטאות מדינות השוק האירופי המשותף בענין הסכם נפרד אפשרי בין מצרים לישראל, אף כי הסיכוי להסכם כזה נראה כמתאדה וכמתפוגג־מעט. “בעמדתו זאת – אומרים עתוני אירופה – יבטא מר הלמוט שמידט גם דעתן של כל מדינות השוק של אירופה”. כלומר, הוּא איננוּ יתום. ההתנגדות לשלום נפרד היא דעתן השקולה של כל המדינות הרוכלות בשוק המהמה הזה.

ובכן, ספק אם אפילו המדיניוּת האירופית – שמעולם לא התנזרה מנופך של צביעות – ידעה בעת האחרונה עזוּת מדינית ונקלוּת מוסרית כהתבטאותה בענין זה לגופו וכזיעת־האפיים שבה היא טורחת להחדיר השקפה זו בלב בן־שיחנו שמנגד.

*

ענין השלום – המלא או החלקי – בין ישראל לבין אחת ממדינות־ערב, או בינה לבין כולן הוּא כגחל־רתמים מלוהט לכל היושבים בחפירות; ענין של חיים או מוות, כפשוטם, לישראל ולישראלים, למצרים ולבניה. כל חזית שאפשר להקהותה או אפילו להרגיעה בלבד – לבד מהיותה שלב חשוב בהתקדמות מדינית לקראת השקטת האיזור, היא קודם־כל שלב בצמצום ההרג והקרבן. פסע להצלת ברואים בצלם. אם ניתן לישראל – ולצידה, אפילו רק לאחת מן המדינות השכנות בלבד – להבטיח לםחות בקטע אחד של המרחב המבוער הזה אוירה של השקט ובטח; שלוות חריש וקציר לעובד־אדמתו; לילות־מנוחה לאמהות ולרעיות וקרן־אור של ביטחה לבנים – אין מי שיכול לעצור אותן בדרכן, לבד, כמובן, משיקולי המחיר המדיני, המחיר בבטחון וברבונות, שעליהן עצמן לשלם בעד חלקת־שלום כזו. שיקול כדאיותו של המחיר הזה – חסרונו או יתרונו לטווח־קצר; יתרונו או חסרונו לטווח־ארוך – הוא שיקולן ועניינן של מדינות אלו ושלהן בלבד. והוא שיקול נפתל וחמור שממנוּ תוצאות לחיי העמים ולעתידם, ולגבי ישראל – תוצאות העלולות להיות גורליות. רק רגש־אדנוּת אטאוויסטי של שליטים־שהיו יכול להדריכן להתייצב מול רצונם המשותף של שני העמים המעורבים בכך – אם אמנם יגיעו לכלל רצון משותף כזה – ולהטיף נגד מהלכי־שלום שעמים אלה מבקשים לעשות בינם לבין עצמם, על פי מיטב שיקולם לגבי מה שהוּא טוב ומה שאיננו טוב לעמיהם.

ולא היינו באים בטענה אל אירופאים נאצלים אילו דיברוּ מה שדיברוּ בסוד מועצותיהם שלהם בלבד – ואפילו נתנו ללהגם המדיני הזה פומבי. אך הטרחה, היגיעה והפעלתנות שנטלו זקני־אירופה אלה על עצמם כדי להשפיע על המצרים שלא ייתפסוּ למדוחי השלום הנפרד – אין אתה יודע מה גדול בהם ממה: סיד־העורקים המדיני או הנבלה המוסרית. קרוב לוודאי: שניהם.

*

יש להודות כי מצד אחד, לפחות, ראוייה יזמה לא־קרואה זו לשבחים: מצד הכנות וגילוי־הלב שבה.

שלא כדרכן – המוּכּרת לנו היטב – אין מדינות אירופה מתעטפות הפעם בשוּם גלימה של צדקנות ואינן מגלגלות־עינים למצפּוּן, ומר הלמוט שמידט, נציגן, מדבר הפעם גלויות. הוא אינו בּוש כלל להסביר את התנגדותה של גרמניה – וכנראה גם התנגדות חברותיה בשוק – להסכם נפרד בין מצרים לישראל בנימוקים ארציים מאד: הסכם דו־צדדי בלבד עלול להוליד מורת־רוח בשאר מדינות־ערב; מורת־רוח בשאר מדינות־ערב עלולה להוליד חרם־נפט חדש. וחרם־נפט חדש – הדברים ידוּעים – עלול להניח את מדינות השוק בלי הסקה מרכזית בחורף, ויהי כל השלום בין ישראל למצרים כפרת כל מעלה שמתחת־לאפס בביתו של צרפתי או של גרמני באירופה. המשקל הסגולי של הנפט הנחוץ ללוכסמבורג או לבלגיה הוּא כמובן, כבד יותר ממשקל דמם של בני־המצרים או בני־היהוּדים, העלול להוסיף ולהינגר אם לא ייחתם הסכם ביניהן.

ואם אמנם יעלה בידי האירופאים למנוע חוזה־שלום נפרד בין ישראל ומצרים; ואם בסופו של דבר גם הסכם כולל עם מדינות־ערב ייתקל בקשיים – אין אירופה ברוכת־הנסיון חסרה תושיה: עוד מחווה של ויתור מצד ישראל – והשלום יכּון. עוד נתח מגופה, מבטחונה, מתקוותה – והנפט בעורקי אירופה יזרום באין־מפריע. והנפט הוּא, כידוּע, הנפש. נפשה של אירופה שעל מפתן המאה העשרים־ואחת – ומצפּוּנה.

*

את השאלה הבאה, הטורדת אותנוּ מאד, איננוּ יכולים להציג לגרמניה דווקא. ולאחר שורות אחדות יתברר לקורא מדוּע איננוּ יכולים להציגה לה. אבל אפשר ואפשר להציגה לפחות לארבע־חמש מדינות שבשוק המשותף האירופי.

לענין העצה לישראל, השאלה היא: את פי מי שאלה אנגליה המנצחת, בימי מלחמת העולם השניה, אם לכרות שלום נפרד עם איטליה – זולת פיהן של הארצות שהיו מעורבות, הלכה למעשה, כמוה במלחמת־הדמים הזאת? ולענין העצה לערב, השאלה היא: את מי מבעלות־בריתה שאלה צרפת המנוצחה אם לכרות הפסקת־אש עם אויביה ואם לאו? את פי מי שאלה איטליה המוּבסת, כּשהיתה מעורערת מבחינה צבאית מדינית וכלכלית, אם להפסיק מלחמתה בבנות־הברית או לחכות עד שיפסיקוּ אותה כל מרעיה? האם שקלה כל אחת מן הארצות המעורבות במלחמה אם יהיה קר או חם לאחת משכנותיה כתוצאה מהשבת החרב לנדנה, או האם הודאגה פן תאחז את שכנותיה צמרמורת?

איננוּ באים לשפוט מעשיהן של מדינות אלו בעבר, אך אנו רשאים לרצות להבין את הגיון עמדתן עתה, את הגיונה – וגם את גרגיר צדקתה. אנו מבקשים לדעת מה זכותו של צרפתי נאור או של גרמני נאור ממנוּ לומר לשני עמים שבניהם מגירים אלה את דמיהם של אלה: אל תגיעוּ לכלל שלום נפרד ואל תפסיקו שפיכת דמי־עצמכם משוּם שהדבר אינו טוב למערכים המדיניים שלנו במזרח התיכון ומשום שבסופו של דבר אנו עלולים, בעטייכם, להיחשף ל – – קרה בחורף.

כך או כך, אנחנו, היושבים בקרבת האש העוממת עדיין כמו לבּה חבוייה במזרח הזה, איננוּ צריכים להמתין לעיצומו של החורף. אנוּ קוראים דבריהם של אישי־אירופה החסודים ואנוּ נתקפים כבר עתה צמרמורת למראה ניוונה המדיני והמוסרי של יבשת, של אירופה, שלפי מקורה במיתולוגיה היוונית היו כורכים עצמותיה בהדסים לשַמר בּוֹשמה וניחוחה. מכוחה של אירופה – ורקבוביותה.

*

ככל שהדברים אמורים בגרמניה אתה מהרהר גם הרהור נוסף העולה ממעמק, אף כי אין הוּא שייך במישרין לענין הנדון.

אילו עשה העם הגרמני – ומנהיגיו בראשו – חשבון־נפשו האמתי לאחר השואה, היה צריך להיות רעוּד ורתוע כל אימת שמזדמן לו לנקוט בזירה הבינלאומית עמדה בענינים הנוגעים ליהוּדים ולישראל – מוקד רבונותם. במחיר זול למדי קנתה לעצמה גרמניה שלאחר השואה את יחסיה המחודשים עם העם היהוּדי ואת מעמדה הרספקטאבּילי באומות. אולי אין לדרוש – משום שאין להשיג! – מן העם הגרמני מידת־תמיד של שפלות־הברך והכנעה בבואו בין העמים, אך כיהודים אנו רשאים לדרוש מהם להיות מעט יותר מהוּססים, מעט פחות בוטחים־בדעתם, כשהם באים לדבר בענין שבמישרין או בעקיפין הוּא נוגע גם לשרידי קרבנותיהם.

ויש אחיתופל אחר נשוא פנים ומשיא עצות שאין לקפח אותו.

את המקהלה האירופית הזאת, המזהירה מפני שלום נפרד, מלווה גם נעימת־סולו ליתוּרגית מוּכּרת לנו מאז: נעימת הוותיקן. מחברי האנציקליקה, היא “אגרת־הרועים” הנודעה “Pax In Terris” (“שלום עלי אדמות”) יוצאים גם הם נגד חלקת־שלום שאיננה לפי טעמם. כלי־ התקשורת האירופיים מדווחים כי ב“אזהרה נגד שלום נפרד בין מצרים וישראל יצא גם ‘אוסארוואטורה רומאנו’, עתון הוואתיקן”. הכס הקדוש, מסופר בידיעות, לא יראה בעין־יפה שלום מפוצל זה.

עינו של הכּס. אילו לא הכרנו תבלוליה בימים קריטיים לעם היהוּדי – אפשר היינו מופתעים. עכשיו שאנו מכירים בָּבָה זאת היטב – אין היא מטרידה אותנו עוד. מוּכּר לנו היטב קולו של הכוס הזה בין חרבות היהודים. תקומת היהוּדים, לאשרנו, יכולה גם יכולה להתעלם ממנוּ. אלא שהמקהלה עם הסולן הזה גם יחד, בעולם נאור ומתחסד, מעבירים בנו חיל וצמרמורת.

*

הנה מיזאנסצינה נוּגה אחת מתוך הדרמה המדינית והאנושית המתחוללת עתה לנגד עינינו – ועימנו. אל עיקרה – עוד נשוב.

4 בינואר 1978

---

"הבה נהיה אמיצים"

מאת

ישעיהו אברך

מתוך ציוני־ההתנהגות הרוֹווחים האחרונה בעולמנו הציבורי עשוי להתקבל הרושם כי האנטיפּוֹד של הנבלה אינם – כפי שמורה ההגיון – ההגינות ויושר הלב. האנטיפּוֹד, כביכול, היא ההתחסדות.

אם אתה תומך בכל התוקף, ואפילו בחציפות, בענין שנראה אולי בעיני רבים כמעוקם – אתה דובר־מישרים ופיך ולבך שווים; אם אתה מתנגד לו באותה מידה של קנאות – אתה מתחסד. כלומר, מחנן אמנם קולך, אך בלבך – כמאמר החכם – שבע תועבות.

כך, למשל, קראנו לפני ימים אחדים ציוּנים שהקדים לתת למתנגדיו הפוטנציאליים סופר אחד שהוא חסיד של הטלביזיה הצבעונית: אם אתה תומך בצבע – הסביר לאורך כל אגרתו מפאריס – אתה איש הקידמה; אם אתה מתנגד לצבע – אתה פשוט צבוע או, כלשונו, מתחסד. כביכול כל מה שאיננו קידמה הוא התחסדות, והקידמה עצמה – כידוע – מעולם אינה מתחברת עם תכונה שפלה כזו.

זהו משל מאזור אחר, שלא בו עניננו בשעה זו, אף כי עוד נשוב אליו ואל נמשלו בהזדמנות קרובה. הדוגמה באה רק להאיר את תעלולי הסימנטיקה הציבורית בימינו.

*

ואולם שימוש קלאסי באותה נוסחה עצמה עשה השבוע חבר־הכנסת פסח גרופר באחת הוועדות בעת הדיון על הגדלת שכר השרים. לפי תפיסתו של מר גרופר, מגינה הנמרץ של תביעה זו, המתנגדים להגדלה אינם בעלי השקפה אחרת אלא, פשוט, מתחסדים או מוגי־לב. רצה לומר: בעצם גם הם מבינים את הצורך הנואש בהגדלת שכר השרים בשמונים אחוזים, אבל לבם מג, וכיוון שלבם מג לומר את האמת – הם אומרים את היפוכה. ואם הפגם הוא במורך הלב – המַרפא הוא, כמובן, באמיצותו.

לכן ממשיך חבר הכנסת גרופר, “הבה נהיה אמיצים”. נסלק עוול של שלושים שנה, נעלה שכר השרים – וחסל סדר התלבטות.

שלושים שנה מקופחים, איפוא, שרי ישראל ואיש לא שם אל לב. לא לשכת־הסעד, לא לינת־הצדק, לא העובדות הסוציאליות – איש. ואילולא חבר־הכנסת גרופר ועמיתיו־לרגישות־סוציאלית יתכן שלא היינו יודעים כלל על המצוקה הנוראה הזאת המתקיימת מתחת לחוטמנו ממש עד עצם היום הזה.

יש להודות כי בתולדות ההתנסויות של העם היהודי כבר ראינו מעשי־אומץ נועזים מאלה, אבל בימים שבהם כה “שח גבהוּת האדם” וכה “שפל רוּם אנשים” גם העוז להזדקף לימין שרים חלכּאים הוא גילוי של גבורה, אף כי איננו בטוחים אם המונח עזוּת לא היה משתבץ כאן באופן טבעי יותר.

*

אנו מניחים לצד המוסרי של הענין. השאלה כיצד יכולה מנהיגות בימינו, לאחר כל הויתורים והקרבן שהיא תובעת מזולתה, לבתור לעצמה נתח טוב יותר מן הירך הלאומית ולנהוג כדרך שנוהגים כוהנים בזבחם של אחרים – היא שאלה לעצמה. מבחינה זאת יש להודות כי אף שהנהגה זאת מצויינת בכמה תכונות שחסרות לה – חוסר־בושה אינו חסר לה. וחוסר־הבושה הוא בכך כי הנוגעים־בדבר עצמם יכולים להחליט מה היא מצוקתם, מה הוא שיעורה של המצוקה ומה גובה הפיצוי שהציבור חייב לתת להם על מצוקה זו – היינו הך מה הוא נותן לאזרחים אחרים השרויים באותה מצוקה עצמה. יתר על כן: המחליטים על הסייגים החמוּרים, שבתחומם יכול הציבור לנוע כדי להקל מצוקה זו – הם־הם המחליטים גם על פריצת הסייגים האלה כאשר הדברים נוגעים להם עצמם. אם להוציא את ראש הממשלה, שמתוך חושים של הגינות ציבורית בסיסית השמיע קולו נגד מגמה זאת וגרם לדחיית הדיון – אי אפשר שלא לומר בלשון פשוטה: קבים רבים של מגוּשמות יורדים עלינו באחרונה ודבריו של חבר־הכנסת גרופר הם רק קב אחד מן הקביים שעליהם מדדה הרשות כולה. והדוגמאות שמורות עמנו – ולא נפרטן הפעם.

ואפשר היה, כמובן, להאריך בחובת־המופת של מנהיגים ולהרהר מעט בפסוקו של מיכה המורשתי, שראשי בית־הספר הריאלי ראו לחקוק אותו בשעריו, ובמשתמע מן הצו “הצנע לכת” לקברניטים של עם אביון; ואפשר היה לומר לחבר הכנסת גרופר, במערכת הבחינה המוסרית של נושא זה, כי יותר משמבוקשת ממנו ומן הדומים לו אמיצוּת – מבוקשת ענווה. אבל הבחינה המוסרית איננה הבחינה העוברת־לסוחר בימינו והאומץ, כבר ראינו, מתגבר עליה בנקל והוא מטילה פרקדן – וכך היא מוטלת, כנראה, בקידמת חבר־הכנסת גרופר גם בנושא שכר השרים.

*

ואולם בחינת השכל השימושי היא בחינה שאיננה זרה גם לאמיצים ודווקא מזווית השכל הזה אתה נדהם לגילויה הפשוט של הסיכלוּת.

רק לפני חודש ניהלו שרי הכלכלה והכספים של הממשלה קרב על התקרה המכסימלית של תוספת־שכר לעובדים, שהמשק – כפי שקוראים המומחים לעטיניה המצומקים של המדינה – יוכל לשאת. רק טיעונה התקיף של ההסתדרות ועדויותיה החותכות הביאו את השלטון להסכמה כי תוספת עד תקרת חמשה־עשר אחוזים לשכרו של עובד – עדיין לא תמוטט את המשק כליל. הממשלה פרפרה, פירכסה, ולבסוף הסכימה, אבל מעבר למחסום זה – כך נשבעה – תיהרג ולא תעבור.

ואולם עוד לא עלה כראוי אפילו הפרח הראשון בערוגה שנחרשה במאמצים מתוחים של ההסתדרות והממשלה – ואנשי השלטון באים ושותלים במרכזה אטד. ודווקא מן הזן שאנשי השדה והרפואה היו קוראים לו בוודאי “אטד הרקב”.

לכל אדם־עמל – תקרה של חמשה־עשר אחוזים השעוּנה כמעט על קרקפתו, לשוֹעים – קמרון נישא ומרווח, שמונים־אחוזים גבהו. ואין זה חשוב כלל שבסופו של דבר יירדו מעט מגובה זה בלחץ דעת הקהל ובלחץ תחושת־הצדק הטבעית שאויר החברה, של כל חברה, מלא אותו עד כדי ממשות פיסית. חשוב כי הדגל הונף ועימו נתגלתה המידה האמיתית של שתי איפות שבה מוכנים לנהוג בעם אביון בימי חרדות ומצוקה.

והשכל השימושי אינו עומד למחליטים להבין כי זו הטלת גץ במחנה גדול ומלוהט למדי של אנשים עובדים שנתבעו לכבוש ייצרם, וכי ממחר תאחז האש במשק ובחברה מכל עבריהם ותאכל גדיש עם הקמה, שרים ועמלי־יום גם יחד.

*

אל פכחונם של ציניקנים מתלווה גם טעותם של תמימים.

כבר אמרנו בהזדמנות אחרת כי השר דוד לוי הוא בעינינו תוצר מקורי של ישראל החדשה ודברים שהוא משמיעם בענין המצוקה של ערי־פיתוח ושל שכבות מקופחות נשמעים לנו טבעיים וכנים, כמו היתה המצוקה מדברת את עצמה.

ואולם כאשר אותו תושב של בית־שאן טוען כי אין הוא יכול לכלכל את משפחתו הברוכה במשכורתו של שר ולכן ראוי הוא, לא בתורת סתם אב קשה־יום, שהאל והאבהוּת בירכוהו במשפחה ענפה, אלא בתורת שר נושא־כתר, לתוספת שכר של כּשמונים אחוזים לו ולכל השרים ולכל הפקידים הרמים – הוא מדבר לא בזכות המחסור שבמצוקה אלא בזכות העדיפות־שבתואר – ודיבורו כולו פירכה.

כי אם אמנם סבור השר כי אין אדם יכול לקיים משפחה בגודל מבורך כזה אפילו בשכר שאינו מן הירוּדים בארץ – ייצא ויילחם לזכות כל ברוכי־המשפחה הנפתלים בקשיים אלה וימצא דרך או נוסחה לתבוע להם פיצוי מיוחד. אם אין הוא עושה זאת – ברוך יהיה באבהוּתו, אך אל נא יבקש לגבות את ערכה־המוסף, המקרי מאד: השרוּת.

*

נשים נפשנו בכפנו ונאמר מלה גם בענין שכר השופטים. כבר היה הדבר שיגרתי־מעט לחזור ולדבר בשבח המערכת השיפוטית של ישראל. אף כי בשעה שהולכים ומתמעטים כתמי־הירקוּת בחברה הישראלית רק טבעי הוא שאנו מתרפקים על כל חלקה, שבה – כך נדמה לנו – נשמרת עדיין הירוֹקת במלוא עסיסה ובה משומר מיטב יינה של ישראל.

מוסכמה היא: שופט בישראל – כמו בכל מקום אחר בעולם – צריך להיות משוחרר כליל מדאגות־היום ומקומו בראש הסולם של השכר המקובל בחברה. ברום הסולם. בשלב הגבוה ביותר – אבל בתוך הסולם.

הטענה כי הבטחת הצדק והשיפוט הטהור מחייבת לא רק קיום הוגן אלא גם היבדלות גמורה מסולם־הקיום המקובל בארץ – בצד היותה מוזרה ומעוררת תהיות חברתיות רבות – היא, לטעמנו, עלבון לצדק ולעושיו גם יחד.

והיא נראית בעינינו כך משום שכלל־הנסיבות של חיי עם ומדינה – הוא חלק מאוירת עשיית־הצדק או חלק מן ההווי שבו חייבים לחיות גם עושי־הצדק כדי ששיקוליהם ומשפטם לא ייפגעו מן התלישות ומן הניתוק ואולי גם מגבהוּת־הרוח, שהיא, באופן טבעי, תולדתם של שני אלה.

אם שופט מקופּח בשכרו – יש אולי סכנה כי בעקיפי־עקיפין יקופח גם הצדק. ואולם אין עדיין כל וודאות שאם יהיה פער עצום ברמת־החיים בין שופט לקהלו; בין היושבים על־מדין לבין שאר בני־תמותה העשויים לעמוד לדינם – הצדק יובטח יותר. אוירת השיפוט תצטלל יותר והבנת השופט לנפש הנשפט תעמיק יותר.

אין איש שיטען כי יאה העניוּת לצדק. אך לא יימצא, כמדומה, אדם שיכפור בכך כי יאה לצדק מנה מתונה של עניוּת. ואם כבר הזכרנו את מיכה המורשתי אולי אין זה מקרה כי את הצירוף “עשׂות משפט” ו“הצנע לכת” כרך נביא זה בסמיכות הדוקה כל־כך בתוך פסוק אחד של פרקי נבואתו.

שופטי ישראל, גם אם שכרם מחייב תיקון, אמורים היו – כך נדמה לנו – להיות הראשונים בדחיית כל מעשה שיש בו כדי לפער עוד יותר את הקרעים הקיימים בתוך החברה הישראלית ולהעמיד דווקא את עושי־הדין בישראל כגאים בין הדלים.

*

על הפסוק “ואבדה חכמת חכמיו”, שהבאנו לפני זמן־מה לציין בו מצבה של הנהגת ישראל בימינו, העיר לנו קורא באגרת מפורטה, בין השאר: "אם קראת את אזופוּס החכם, בוודאי אתה יודע פתגמו כי ‘אין אדם יכול לאבד דבר שלא היה לו מלכתחילה’ ".

כמה מהלכים שעושה השלטון מראשיתו – ולא רק בתחום הכלכלה – מטים אותנו לחשוב כי צדק הקורא וישר הפסוק אך נכוחים מאד גם דברי אזופוס. והמאשים את השלטון כי איבד את חכמתו – תולה בו, כנראה אשמת־שווא.

18 ביולי 1978

---

הרהורים מבּית

מאת

ישעיהו אברך

א.

תנועת העבודה מתחילה, בתחום המדיני, להעלות בזכרון אחד מגבוריו של יוסף חיים ברנר שהיה נושא עיניו למרומים, סוקר כוכבים מצידו האחד, סוקרם מצידו האחר, לפעמים נתקף חוסר־אונים מול הדברים הנחרצים שממילא הם קבועים־ועומדים ומפטיר, ביידיש דווקא, “פַרפַלן”, היינו: הדברים גמורים וחתוּמים – ואין עצה.

פסיחה בלתי־פוסקת זאת של תנועה על סעיפי עצמה אינה מחוייבת להביא דווקא אל האפּילוג המר של הגבור מ“שכול וכשלון” אך איננה מוציאה מכלל אפשרות גם הורדת־מסך כזו.

כך או כך – תנועת העבודה שוחה עתה במים המדיניים הסעוּרים של התקופה בתערובת סגנונות של מישׂחה־חזה ומישׂחה גב; מישׂחה־פּרפּר ומישׂחה־שליחים (הרבה שליחים) – ולא בחילופין, רק כּל המישׂחים יחדיו. ואין דבר העלול להמיט עליה סכנה יותר מערבוביה זו של נסיונות מנוגדים – המבוצעים בעת־ובעונה אחת: לצוף על פני המים. לנסות להבקיעם וגם – להינווט אל מיבטחים.

ב

ייאמר מיד: אין עניננו בשעה זו במצב הטכני־עובדתי של היות או אי־היות תנועה בשלטון, אף שאנו יודעים כי מצבה המהותי של החברה כולה מושפע לא מעט מן המגמות המוכתבות לה על ידי קברניטיה. הוא הושפע כך – לטוב ולמוּטב – מקברניטיה הקודמים ואילו מגמתם של קברניטיה הנוכחיים מקועקעת יום־יום במציאותנו ואין לטעות בה. יש להודות כי השלוּמיאליוּת הפשוטה של מימשל זה – המזכירה הרבה פעמים את שילוּח־החץ ואת ספיקת־הכפּיים האומללה של למך בן מתושאל – נראית לפעמים טראגית והרסנית יותר מן המגמות התמהוניות המזינות קצת ממעשי־כּשל אלה.

ג

מי שאינו נלהב להוסיף ולראות את הליכוד הנוכחי מחזיק בשלטון, יכול אולי להתנחם בכך שכבר מזמן – וכל ה“מזמן” הזה אינו עולה על עשרים חודשים – אין הוא מחזיק בו. למעשה מתקיים בארץ שלטון אינֶרטי שגלגליו נעים מכוח מקור האֶנרגיה שהמציאות האֶכזיסטנציאַלית עצמה, המציאות כממש, מפיקה מתהליכי חייה, ויותר משהנוהגים אוחזים בהגה – אוחז המנוע הפרוע בהגה ובנוהגיו. ורע מכל: בכולנו. מהותית, או קלינית, כמאמר הרפואה, אין שלטונם שלטון ואילולא מעקשיו של מימשל קודם – ייתכן כי הציבור היה עושה מזמן להחלפתם. מכל מקום, ככל שהדברים אמורים בכשלונות, מאַמת השלטון הנוכחי היטב את האימרה האנגלית המפורסמה: " מה שאתה יכול לעשות – אני יכול להיטיב לעשות ממך". ועדיין הוא, כנראה, בעיצומה של ההטבה הבולמוסית הזו.

פעמים נדמה כי הרבה בוחרים היו מתייצבים עתה בתור לבקש בחזרה את השקעתם – הוא הפתק שהטילו בקלפי לפני כעשרים חודשים. אף כי לוּ הוחזר להם ספק אם היו יודעים למי – תחת מחזיקיו הנוכחיים – לתיתו.

ואף שאין אנו שמים עצמנו מורי דרך לתנועת העבודה איך־לעשות־מה כדי להחזיר לעצמה את השלטון – מוגזמת קצת בעינינו האשלייה כי כשלונותיהם של המחזיקים בו עכשיו הם בלבד יעשו זאת. הרבה נעשה להתאוששותה של התנועה, אבל חשבונה המחוייב עם עצמה תקף כשהיה, והכורח לעשותו לא נחלש כמלוא־הנימה. אך, כאמור, לא בכך עניננו הפעם.

עניננו בגמגומה המופלג של תנועת־העבודה בנושא אחד של המערכה המדינית הנוכחית, הוא ענין האוטונומיה – השערוריה המדינית הגדולה ביותר שידעה ישראל, הן מגוף הענין הן מנוהל הדיון בו, מאז דרכה הציונות המדינית על הבימה הפוליטית.

ד

ונפתח דווקא בענין הנוהל.

בעוד אנו מעיינים באחרונה בתעודות וביומנים של דוד בן־גוריון משנת 1938 אנו מוצאים בהם קטע מאַלף הנוגע למיתודיקה של הדיון המדיני.

בהתייחסו אל הרעיון של צירוף מדינת־היהודים, לכשתקום, אל האימפריה הבריטית – כותב ד.ב.ג. אל זליג ברודצקי בהנהלה הציונית בלונדון, ב־4 בינואר 1938 לאמור:

“– – – שאלה זו היא יסודית ואין להציע הצעות ולעשות כל צעד מעין זה בלי דיון ובירור, קודם כל בינינו לבין עצמנו. – – – אני מצטער על הפזיזות שלכם. בשאלות חיוניות ויסודיות כאלו אין פועלים מתוך בהלה רגעית, בכל אופן לא בלי התייעצות ודיון”.

כלומר, גם גדול מנהיגיה של הציונות המדינית – בימים שכבר היה להשקפותיו משקל מכריע – לא העלה על דעתו כי ניתן להטיל לחלל המדיני החיצון רעיון הנוגע בשתוֹת הציונות, בלי שהרעיון יבורר תחילה במועצותיה הפנימיות.

יתר על כן: בכל אשר קראנו על דברי ימי המאבק הציוני וככל שידיעתנו בהם מגעת – איננו נזכרים אף לא במקרה אחד שתכנית הנוגעת לשרשי הקיום הלאומי של ישראל ולבטחונה תישלף ותופרח – ספק כצפור־שיר, ספק כעטלף – בחוסר־זהירות כזה אל האויר המדיני של העולם, אויר שככל שהדבר נוגע ליהודים הוא מורכב תמיד ביותר מארבע־חמישיות של חנקן ובקושי מניח לנשימת היהודים גם לוּגים מעטים של חמצן חיוני.

ה

מבחינה זאת, עפיפון האוטונומיה, שראש הממשלה שלפוֹ כמו לולאה מצילינדר־קוסמים סמוי – סמוי מעיני עמו שלו, מוחבא ומסוּתר מעין מפלגתו, עלוּם מבירורי ממשלתו, מעורפל ומנוכר מידיעת עצמו – הוא מעין “דִיאוּס אֶכּס־מאכינה”, נוהלי, הגורר בשובלו שערוריה לאומית ממדרגה ראשונה.

המושג נוהל שאנו נוקטים בו כאן, הוא, כפי שניתן להבין, ניב הבא להמיר את המושג¹ דימוקרטיה. אבל העדפנו את המונח הפרוצדורלי הפשוט כדי להטעים כי אין עניננו, בשעת דיון זאת, בהפרה או באי־הפרה של נוהגי החיים הדימוקרטיים, אלא בסדר הדיון הלאומי בנושא בעל משמעות מכרעת כל כך לעם ולעתידו.

למעוֹרים בעסקי־מדינה נזדמן בוודאי יותר מאשר לנו לשוחח בנושאים מדיניים עם האשה הדגולה שהלכה לפני זמן קצר לעולמה. באזננו מהדהד הצירוף שצירפה בשיחה אחת בביתה לפני כארבעה חדשים שבו ראתה את האוטונומיה כ“שידוך של שערוריה עם אסון”. כך הגדירה גולדה מאיר בבהירות־בינתה את ההמצאה המדינית הגאונית הזאת ואת דרך העלאתה לדיון העולם החיצון.

ו

ו“שידוך” כזה מבצע אדם יחיד במחשבת־בּוסר אחת. לא בדוּקה משום צד מצדדיה ומשום סכנה מסכנותיה, והוא תוקע חוּפּתה במרכז בימת־הדיונים העולמית באופן שאי־אפשר יהיה עוד להסיגה ממנו – ומוליך אל האפריון קודם כל את הכלה: היא שערורית ההעלמה, הסמיוּת, אי־ההבאה לדיון מוקדם לפני השושבין העיקרי: עמו – וקורא אחר־כך אל הברית הזאת את החתן, הוא בן־הזוג המצוייר בעיני ג.מ. בדמות מפורשת של אסון.

ואין שום הגזמה בהגדרה זו, לא במקורה, מפי מי שטבע אותה, ולא כהבאתה בהקשר־דברים זה. המכשלה טבועה קודם־כל בהסקת עפיפון שהמסיק עצמו אינו יודע לא פשרו ולא קירבת־פשרו והוא מטיל אל חלל העולם המדיני חישוק של אפס חלוּל – ואין כידוע אפסים שאינם חלולים – שכל אחד יכול למלאותו כרצונו. ולא נחוצים היו דבריו של בוּטרוּס ראלי המצרי משלשום כדי להבין כי אכן כרצונו שלו, כרצונו של אוייב, ימלאנו. ועוד נחזור אל טיב המילוי.

ז

זה למעלה משנים־עשר חודשים שהשתוּקית הקרוייה “אוטונומיה”, הוטלה אל מפתנו של העולם הפוליטי ועד היום – עד עצם כתיבת השורות האלו – אין איש ממטיליה מסוגל להגדיר את משמעותה האמתית. ואין איש מסוגל – כי אין איש יודע. בשעת־הזדרחוּת אחת של ליחוּך־השור או בשעת־דמדומים אחת של איסוּף־הצאן חלף, כנראה, איזה נוגה־אור במוחו של מי שחלף ועוד בטרם תפס כל משמעותו קרא בהתפעלות: הנני, כי קרנת לי! והוא מיהר והעיף את החזון הזה אל דלתם של אויבים גלויים ושל ידידים מתחסדים עוד בטרם הסביר את מקור האור ויקרותיו – לאחיו בני־עמו, לעצמו.

ח

וכך מנסר זה למעלה משנה איזה עמבּ"ם (הוא הקיצור השגור ל“עצם־מדיני־בלתי־מזוהה”) בחלל המדיני של ישראל, והיחידים, כנראה, שזיהו אותו כהלכה ­– כי הוא עונה למאוויי־ליבם משכבר הימים – הם אויבים ערמומיים מזה וידידים מתעתעים מזה. ורק בני העם העלול לשלם את מחירה של ההתחכמות היוונית הזאת בשער גבוה יותר ממחירו של כל חוסר־שלום (כי אין כאוטונומיה, בפירושה הערבי – והוא־הוא פירושה האמתי – מקור ודאי למלחמות הבאות. אם לא למלחמת־הכרע אחת) – רק העם הזה אינו יכול עדיין ללקט שבר־הגיון אל שבר־הגיון כדי לצרף איזה נר־חרסים שלם של מחשבה של תכלית הרעיון הזה ועל תועלתו, מבחינת עתידו של עם נקבץ.

ואפילו הכנסת – מוקד כל חכמת העם או, לגירסה אחרת, יער־התבוּנה העולה מתוך עצי תיבות־הקלפי המרובות של ישראל – אפילו כנסת זאת מנוּעה עד היום מלהתחיל לברר מה בעצם טיבו של הרעיון הגואל שהטלנו לפיתחו של העולם או של הרעיון הנואָל שהנחנו בפתח עצמנו. בעוד זמן קצר היא תיקרא, כמדומה, להצביע בו, אבל אסור לה לתהות עליו ואין לדבר בו ואסור לשקול בו ולטרות בו כי – – – “האויב מאזין”.

איך לחש חובש־ספסל אחד על אוזן חברו: “זה שלושים שנה אני מתנזר מתשמיש, אבל – ראה הזהרתיך: רעייתי איננה יודעת על כך”.

ציבור המקבל הסבר תפל כזה מקברניטיו ובא על סיפוקו ונאלם דומיה – אינו ראוי, כנראה, לא להסבר טוב מזה, לא לקברניטים יאים מאלה.

ט

ומגופה של הסוגיה המדינית:

כבר ניתחו בציבור – שלא מדוכן הנבחרים – פגמיה של המצאה זו וגם בלי ניתוח מפורט הסכנות זקורות כחניתות:

א. התכנית מתחילה, מטבע הדיון ומטבע הדברים, מקווי הגבול שבהם עמדנו לפני מלחמת ששת הימים, וממילא ראשיתה בפרברי כפר־סבא או בחצר כפר־יונה.

ב. ההיסטוריה – בלי הפלפולים המשפטיים – יודעת לספר כי מעט מאד “אוטונומיות” נגמרו בפחות מרבונות. להוציא שאיפת האוטונומיה של היהודים במקומות שבתם, שאפילו גדולי הוגיה לא נתכוונו לרשת את מלכות ליטא או את ממלכת רוסיה ולהקים שם מדינה יהודית במקומן. אחרת היא, כוונת הפלשתינאים. האומר: אוטונומיה, מוטב איפוא כי יאמר במפורש מדינה פלשתינאית ולא יתעה עצמו ולא יוליך שולל את זולתו. מבחינה זאת צודקים אנשי “שלום עכשיו”. כי אם ממילא עתידה לצמוח מן האוטונומיה מדינה פלשתינאית – וממציאי האוטונומיה מודעים לכך היטב – מדוע לא יינתן הדבר לפלשתינאים בשם ובמלכות וב“הצהרת בלפור” יאה, באמת ב“הדר”?

ג. אם השיבה לגבולות 1967 היא כדברי אבא אבן – אמן הניסוח המדיני, מאופק הביטוי ואציל תרבות־הלשון – “שיבה לגבולות אושוויץ”, נקל לשער פירושם של גבולות אלו אם מעבר להם יישב ראש־הממשלה יאסר ערפאת, עם כל גינוני מדינה – צבא בכללם – ששום הגבלות מילוליות לא ימנעו אותם.

י

מימשל השולף תכנית כזו – ובאופן שבו שלף אותה – ראוי היה כי יפנה מקומו לאלתר, היינו־הך איזו מפלגה שלחתו. והוא חייב היה בפינוי מקומו לפי כל אחת משתי הגירסות האפשריות:

אם הוא מוּדע לכך כי הצעתו מוליכה למדינה פלשתינאית ומערפל אותה במתכוון כדי להעלים נסיגתו מעקרונות שבהם ביקש לרכוש – ורכש! – אמונו של הבוחר בעת הקלפי. היינו: יודע את האמת ומתכוון למרוד בה ולהערים עליה;

אם מתכוון – בתום־לב של כסילים – לטעון לאוטונומיה ובהתחכמות מילולית כזו לקיים, כביכול, שלמותה של ארץ ישראל כאחדותיות יהודית. רק הנלכדים בכסל־עצמם יכלו להניח כי זוהי גם דרגת החכמה של בן־שיחם. סופה של התחכמות כזאת, כפי שאמנם משתמע מדברי קארטר וסאדאת גם יחד, עתיד להיות קירוע מוחלט ממדינת ישראל של כל אשר נמצא מעבר־לקו־הירוק וכל הדיבורים על התנחלות במסגרת אוטונומיה כזאת הם או הונאה־עצמית בתום לב או המשך של תיעתוע־מדיני.

האמת לאמיתה היא כי דין האוטונומיה הזאת ודין הדינמיקה שלה בתחום המדיני קרובים יותר לדין מושג האוטונומיה בתחום הפיסיולוגיה, שבה מוגדרות תכונותיה כך: “האברים האוטונומיים הם איברים שאינם ניתנים כלל להפעלה מכוח הרצון המכוּון של בעליהם הואיל ואין כל מסילה עצבית־מוטורית מגיעה אליהם מן המוח”. רק הבל הוא, איפוא, להניח כי דווקא האוטונומיה של יאסר ערפאת תהיה ניזונה מן המוח המדיני והלאומי של ישראל כשמסילה “עצבית־מוטורית” מוליכה אליו הישר מירושלים.

אילו עסקו ראשי־המדינה פחות בדקדוקי־פרקליטים ונותנים דעתם יותר על ההגדרה הזאת שמתחום הפיסיולוגיה דווקא – יתכן כי לא היו מולידים מונגולואיד מדיני כזה ולא היו מטילים אותו לא לחללו של העולם העויין הסובב אותנו ולא לחללה של תנועת התחייה המיוסרה של היהודים.

יא

כשם שאין תנועת העבודה רשאית לעשות צעד כלשהו שיש בו לסכן את התרקמותו של השלום כך אין היא רשאית, מעצם אחריותה הלאומית, לתמוך בצעד שיש בו לקרב אל פתח ביתה של ישראל את הסכנה המוחשית לקיומה. האוטונומיה – בפירושה האמיתי – היא סכנה מושחזה כזאת. היא מחזירה את ישראל הלכה למעשה לגבולות 1967, סוחפת אותה, על פי הגיון ההתפתחות, לגבולות 1947 – והיא ראשית קליעתו של הקולר על צווארה של הריבונות היהודית המחודשה.

אם תכנית זו מנוגדת למצעיה של תנועת העבודה, כלומר: לכל מה שיכלה להוליד עד כה מחשבתה הפוליטית השקולה והאחראית; אם מפלגת העבודה אמנם רואה בתכנית זאת “שידוך של אסון עם שערוריה”; אם זוהי, לפי כל הנשמע במועצות, דעת חבריה – אל תדבר בכך דיבור של חצאין. אם הכרתה היא שטמון בתכנית זאת גרעין של סכנה לישראל – תקום ותאמר זאת. תקום ותצביע זאת. ואין היא חסרה תכניות אלטרנטיביות שיש בהן כדי להשלים הסכם עם מצרים לא פחות מן האוטונומיה. בנסיבות הנוכחיות, למשל, תכנית אלון בשום פנים איננה אחרונה בהן.

יב

אם אין תנועת העבודה יכולה לומר זאת בוודאות על דעת רוּבּה – תברר תחילה מה הוא רוּבּה. תברר בעוז ובלי רתע. כבר דנו במפלגה זו בשעתה בענינים שעמדו ברום עולמנו הלאומי – כמו בענין החלוקה ובענין שלמות הארץ, בשנות השלושים והארבעים – והיא לא נתמוטטה. לאחר חריש דימוקרטי עמוק ויסודי החליטה מה שהחליטה – וחיתה. ואחרי חריש כזה נותר ממנה, כידוע, הרבה יותר משריד אחד לפליטה. תנועה, שכבר לא אחת הפקיד העם בידה את גורלו, אינה יכולה לחיות כל הימים במורא הזעזוע של נשירה. על אחת כמה וכמה – כל עוד נתמכת מדיניותה ע"י הלוז הרוחני־האידאי האמתי שלה: ההתישבות העובדת. ולא נהסס לומר: אם אחדות מלאכותית בנוסח “הברבור, הסרטן וזאב הים” עלולה לבוא על חשבון עניניו הגורליים של עם ישראל – תהיה אחדות מזוייפה כזאת כפרתם.

מכל מקום, תנועה איננה יכולה להישאר אנדרוגינוס פוליטי בענין מכריע של הקיום הלאומי רק מפני שהחיפוש אחרי הזהות הביולוגית עלול להטות את המשקל לכיוון אחד הזוויגים שלה, לזכרוּת או לנקבוּת. אם תעדיף לאורך־ימים אנדרוגינוסות כזאת – אולי תחיה חיי שלווה, חיי בהייה, אך דבר אחד ודאי: לפרוֹת ולרבּוֹת לא תצלח לעולם ואפילו וולדות כמותה לא תוכל – כידוע – להעמיד.

היא לא תוכל גם לאורך־ימים לשחות בכל הסגנונות ביחד – שחיית שליחים ושחיית פרפר בכלל זה. אם תתאמץ עוד הרבה זמן לעשות כן היא תיראה בעיני הציבור – מבחינת כושר ההנהגה המדינית והלאומית – יותר ויותר בדמות השלב המקדים את הפרפר.

5 בינואר 1979

---

מפנקס הזמן – טעותן של נמלים

מאת

ישעיהו אברך

א. טעותן של נמלים

באחד מרחובות מימכר־הספרים, הזורמים אל המוזיאון הבריטי בלונדון, חיטטנו בדוכנים למצוא לנו דבר־מיקרא להעביר בו בגינה הסמוכה שעה פנויה אחת שחצצה בין ויעוד לוויעוד. כבש את עיננו ספרון צנום ומהוּהַ באנגלית “מיבחר אגדות סין”. בארבעה שילינגים עשינו אותו קנייננו. הספרון – מסוף המאה הקודמת. האגדות, לפי המצויין במבוא, עתיקות יותר: ראשיתן במאה התשיעית לפני הספירה, ימי שושלת צ’ואו.

האגדה הפותחת: טעותן של נמלים.

"היה הענק שרוע ביער. טיפסו ועלו עליו הנמלים. המונות. לגיונות. טיפסו עד שכיסו חזהו, ליפפו רגליו; עטפו ראשו – קיצור: נמלו כל גופו. נזדקפה נמלה צנומה אחת, דרכה שריריה, נשמה מלוא־החזה וקראה בתרועת נצחון:

– שימו לב, אחיותי! אנחנו רומסות את הענק!

צייצה לעומתה נמלה ביישנית מקצה בוהן רגלו של הענק:

– פתייה. אינך מבינה את מצבנו לאשורו. לא שאנחנו רומסות אותו – זה הוא שנושא אותנו.

– אבל הוא מת, לא הרפתה הראשונה.

– אין דבר, התעקשה חברתה, גם כשהוא מת."

ממשלי הזמן והאנשים.

ב. הדר א'

עד שאנו דואגים להבטיח – בדרך שעוד ידובר בה להלן – את מקורות האספקה של אנרגיה פיסית לישראל, אנו עדים לתהליך פרוגרסיבי של פיגוג האנרגיה הנפשית. וכשם שמשום כיוון לא באה נסיגה גדולה יותר מעקרון הדבקות באזורי בטחונה של ישראל כמו מכיוון המכסימאליזם הציוני המנופח, כך לא באה משום כיווּן שיפלוּת־ברך לאומית כזו שבאה מכיווּן נושאי דגל ה“הדר”.

אין זו רק הוכחה לריאליזם של נווטים. זהו, במידה לא פחותה, פיזור של מדוח מדיני שריחף כל הימים בתוך בועה מנופחה – ורק נינעצה בה הסיכה הראשונה של מציאות נפתלת ומסובכה, מיד פקעה הבועה ונתגלה פנימה הכוזב. אין עוד נהר ואין גדות; אין מדבר ואין הרים ואין כנראה עוד הרבה דברים בגיאוגרפיה הקדומה או בטופוגרפיה בת־זמננו של ישראל שאפשר לראותם קבועים ועומדים ויציבים. כן, אולי זולת – שגריר פעלתני אחד, שלעת הצורך הוא מכונן צעדה ולעת־הצורך מחונן עפרה של מדיניות־ישראל הגאיונה. הנתון היציב היחיד בתוך המערכת הפוליטית והגיאוגרפית המובּילית מאד של ישראל בת־ימינו.

ולא היינו מבודדים לצורך טיפול־העט דווקא את החזיון המעציב של התשה נפשית שהביא עלינו מימשל אחד, אילולא ראינו בכך תהליך פרוגרסיבי מדאיג. טול מישראל את השמינית האחרונה של קוממיות־הלב, הממריצה לשאוף ולהיכסף אל שלבים גבוהים יותר של התעלות מדינית, רוחנית ומוסרית – ונטלת ממנה את הלשד המזין כל עצמותיה, והארץ על יושביה חוזרת אל ימים שלפני היות החלום.

*

כל ימי חלומנו על הארץ הזו לפני בואנו אליה וכל ימי שבתנו בתוכה ידענו כי אנו יושבים בין שני ימים הקושרים את הארץ ואת יושביה עם שני הקטבים של ההיסטוריה היהודית, עם שתי הבימות שעליהן נתחולל עיקר חזיונה: מזה, ים סוף, שאותו חצתה ההיסטוריה היהודית ועם־ישראל על גבה, בדרך אל ריכוזו; ומזה, הים הגדול, הוא הים התיכון, שאותו חצה עם־ישראל וההיסטוריה על גבו, בדרך אל פזרונו. בין שני הימים האלה זורמת, וגם מתנחשלת מזמן־לזמן, התודעה היהודית בישראל והם גם מוקדי ההווייה המדינית שלה.

בשבועות האחרונים למדנו לדעת כי גורלה של פיסת־ארץ זו נעשה מחובר, מבחינה קיומית ממש, לים נוסף, ים אחר, רחוק – הים הצפוֹני.

*

בין הגילויים החמורים של התקופה, שישראל עוברת עליהם ביעף, נעלבת ואיננה עולבת, שומעת חרפתה ואינה משיבה ואפילו אינה משתהה קצת להבהיר לעצמה חומרת סימניהם ואימת האיתות המסוכן שבהם – ענין סירובם של האירופים למכור לנו נפט מן הים הצפוני מפחד “מה יאמרו הערבים”, הוא מן העיוותים המחפירים ביותר בדיוקנו של עולם, שצביעותו כבר אין בה כדי להפתיע.

מי שקרא את ספרם של שני חוקרים¹, שהסיטו את מסך־ההתחסדות מעל כניעתן של המדינות הנחשבות דימוקרטיות, לאיומי החרם הערבי, וגילו את פיתוליה המבישים של כניעה זאת – אולי לא יופתע גם מהתנהגותן של שתי מדינות צדקניות כנורווגיה וכאנגליה. הדברים המסופרים בחיבור זה מכים בתדהמה כל קורא – אפילו לאחר ששמע גם את הנימוקים לאי רכישת ה“כפיר” הישראלי מפי הגמד הסוציאליסטי היושב בווינה.

אלא שכל זה הוא בזיונה של אירופה. בזיונן של דימוקרטיות ישישות וגם מנוּונות־מעט שידיהן רעודות תמיד מ“פּאר קינסון” מוסרי. די לקרוא את פרקיו של מרטין גילברט, הביאוגרף הרשמי של ווינסטון צ’רצ’יל, על דיוני הקבינט הבריטי בעצם הופעת סימני־ההכחדה הראשונים של העם היהודי, כדי לראות על איזו ערווה־מוסרית כיסתה עלוות המלים, השקספּיריות כמעט, של אצולת הדימוקרטיה הבריטית בדבּרה אל העולם ואלינו בימים הטראגיים ביותר ליהודים באירופה.

לאחר שאירופה עמדה בזמנה באופן מחפיר כזה על דמנו אין היא מרגישה עוד שום אי־נוחות מיוחדת בעמידה על דמי־הפרקמטיה שלנו. אף כי מידת העוֹז ופיקוח־הנפש הנחוצה היום כדי לעמוד מול איומיו של זאכּי־אל־יאמאני היא אולי קטנה יותר ממידת הסיכון שהיתה נחוצה כדי להפציץ את אושוויץ, למשל.

אך, כאמור, כזה כן זה בזיונה של אירופה.

*

ואולם כאשר אנו קוראים כי סגן הנשיא האמריקאי וולטיר מונדייל טורח בשתדלנות ישראלית אל הנורווגים ואל הבריטים ובידו לגין אמריקאי לאסוף לתוכו קצת נפט כדי לקיים חיותה של ישראל – הנעשית גם מבחינה זאת כריחיים על צווארה של ארצות־הברית – אנו פוגשים ראשיתו של הבזיון הישראלי. ראשית התפלשותה של ישראל בביזוי עצמה.

ועדיין השתדלנות בעיצומה ואין אנו יודעים כל מידת כשלונו של “כולל” הנפט הזה כשם שעדיין לא ברור מאימתי תהיה תקפה אותה “ערבות־אוואל” של אמריקה: מיום החתימה על ההסכם או מן הרגע שבו נבקש להבעיר אש בכיריים כדי לשפות בה סיר־של־ערבית וכאשר אישנו תכבה – נקרא למונדייל.

האמנם – אתה מהרהר הרהור של פשוט־עם – כה רפרופי היה השלום הנשוא־והנתון וכה תלוי היה על בלימה עד כי גם לאחר מסירת כל מרחבי סיני עם מפרץ־שלמה יכול היה השלום להירעץ גם על הישובים בפיתחת רפיח, גם על התחיבות פורמלית חד־משמעית של זרם־נפט מתמיד לישראל מבארות שחפרה, גם על שדה תעופה אחד לפליטה וגם – על מכבסה בנאות־הכיכר, ועל כל אחד מאלה בנפרד?

האמנם כל אחד מן הדברים האלה וכולם ביחד חייבים היו להיות בגדר דברים שעליהם אנחנו ניהרג והם לא יעברו או שיכול היה להיות לפחות דבר אחד מאלה שעליו אנחנו לא היינו עוברים והם, בכל זאת, לא היו נהרגים?

ואפילו לא היתה מובטחת בכך האש בכירים של ישראל אולי היתה מקויימת בלבותינו אותה להבה קטנה המזינה חלומנו כאן והיונקת מן ההכרה כי לא בכל דבר שהוא חיוני לנו אנו בגדר מקבצי־נדבה ותלויים בחסדם של נדיבים?

מי, ככלות הכל, זמם להשמיד את מי בכל המלחמות שניזומו במדבר הזה בשלושים השנים האחרונות?

*

אלא שמיטב ההדר – כזבו. ובתוך כל המשא־ומתן היורידי, הפילולוגי – והנשקני מאד – שנמשך כאשר נמשך, לא נתן כלל איש מאנשי ההדר את דעתו לא רק על ממשות הפיצוי, אלא גם על הצורה, הטעם והאופן שבו אנו עתידים לבקשו, או שבו עתידים שד"רים זרים לקבץ אותו בשבילנו; על המחיר שנצטרך לשלם בהעמקת החותם של פושטי־יד אוניברסליים; אך יותר מכל – על התשת האנרגיה הנפשית והרכנת הקוממיות כשכר ללוג של אנרגיה פיסית – אם אמנם יטרחו שתדלני אמריקה להשיגו בשבילנו מנדיבי אירופה.

הדר.

ג. הדר ב'

אלא שההדר שבו דברינו אמורים הוא מעוּבּר. יש גם הדר ב'.

“משרד מיוחד של הפנטגון יוקם בתל־אביב. נציג בדרגת גנרל יגיע לארץ. הוא יהיה אחראי לבניית שני שדות התעופה בנגב”.

“– – – אלפיים וחמש־מאות קוריאנים ואחרים יובאו לבנית שדות התעופה בנגב”.

(מן העתונות)

סיפורי העתונים בישראל על הגנרלים של הפנטגון העומדים להתיישב בתל־אביב (כישיבתם בריאד ובג’דה, למשל) כדי לתכנן לנו שדות־תעופה ולהשגיח על בנייתם; על אלפי הקוריאנים – ברוכים יהיו באשר הם יושבים – העתידים לבנות לנו את המסלולים; על היוגוסלבים (ידידינו בנפש!) המוכנים, כנראה, גם הם להושיט יד לבנייה הסוציאליסטית במדבר – סיפורים אלה כמו כופים על אדם מישראל הֶשְׁפֵּל־עינים מבושה. בנין זרים – וסטירה. סטירת־לחי לכל מה שציין את זקיפות־הרוח היהודית כאן. אין כמעט ערך מערכיה של ישראל־המגשימה שלא נסתר על ידי ידיעה עתונאית קצרצרה זאת.

איננו יודעים מה הסיבות האמתיות למסירת העבודות בנגב לקבלנות אמריקאית. המתיימרים לבקיאות אומרים לנו בין השאר כי המימשל הישראלי הנוכחי – המקפיד, כידוע, מאד על נורמות מוסריות בעניני מיסחר וקבלנות; דרכי צבירת־עושר וכיוצא באלה – ביקש למנוע בכל מחיר התעשרות מחודשה של קבלנים לבנייה ולכרייה, של בעלי הכשילים והכילפות למיניהם. לכן – עשירים מבחוץ.

אם זו הסיבה – ספק אם ידעה המדינה חרפה גדולה ממנה. אם מימשל רואה עצמו ערוך להתנגשות עם כוחות חיצוניים אדירים אך אינו רואה עצמו מסוגל לעמוד בעימות עם יצרי־בצע של תושבי ארצו שלו – נשַׁלח את המימשל אל כל רוחות־המדבר ונמליך על עצמנו לא רק גנרל אמריקאי מומחה לבנין מסלולים אלא גם קברניט מדיני שינהג בנו כנהוג אמריקה באחת מחמישים מדינותיה או בטריטוריה שלה, למשל: פוארטו־ריקו.

*

אלא שהקלון שבנימוק הבא מתחרה רק בבזיון שבנימוק הראשון: כוח־העבודה בארץ – אומרים המומחים האחרים – אינו מספיק כדי לכלכל עבודה נוספת זאת.

יכולנו לבנות את שדות עציון ועיטם; יכולנו לבתר את הארץ במוביל ארצי מקצה צפון עד נגב; יכולנו לעשות דגניות מאום־ג’וני, עמק חפר מוואדי הווארית וקרית־דימונה מחולות מדבר; יכולנו לבנות חרושת צבאית ואוירית אדירה – ואיננו יכולים למצוא בקרבנו, אפילו בתוך חברה הבורחת מעמל־כפיים כמו ממגפה, אלפיים וחמש מאות זוגות־ידים להקים בהן שתי מצודות שהן כורח לבטחון ישראל עם עשיית השלום בסיני.

את הפירמידות בלוכסור או בגיזה ידענו – לגירסה אחת – לבנות עוד בטרם היינו בכלל במצרים. את פיתום ורעמסס, מכל מקום, בנינו באמת, גם לפי גירסאות מהימנות יותר. עכשיו, בדרכנו ממצרים, אין אנו יכולים להקים אפילו “פיתום” קטן של עצמנו בלי מלוכסני־עין מקוריאה ובלי קומוניסטים – מלוכסני־דרך, כידוע – מיוגוסלביה.

*

ולא עלה על דעת שום קברניט בישראל־של־ימינו מה שעלה על דעתה של חלוצה יהודיה דגולה אחת – הגברת ינאית בן־צבי – לקרוא (או איך אומר היום מי שאומר: להכריז) במינשר אל יהודים בישראל ובתפוצה על התנדבות לביצור ישראל. אל הבנאים, והסוללים והיוצקים; אל הצמודים ללשכותיהם ואל הצובאים על שערי הבורסה – לבוא לזמן־מה אל הנגב כדי להתנדב – בשכר מלא! – לבנות את הנסיגה ולבצר את השלום. להביא לשם מישראל בנאים מנוסים שהחליפו אומנותם; לקרוא למומחים כאלה מן התפוצה – ואם אין ברירה: לצרף אליהם, כטעם הימים, פמליה של נכבדים – כגון מר נסים גאון ודוֹמָיו, האוהבים גם מעשי־בראשית גם תצלומיהם – ולהפיח בעם רוח אמתית של בנין שלום־ישראל.

ככלות הכל, מה עוד מסוגל בימינו להצית מחדש זיק של התעוררות ודמיון חלוציים יותר מן התיבה “שלום”?

אלא, שבכל זאת, כנראה, יבואו קוריאנים. ויבוא הפנטגון. ויבואו יוגוסלבים. וכך הולכת ומצטיירת בימים אלה תמונת הריבוד המקצועי והאתני לביצור ישראל: פועלים – מן המזרח הרחוק; משגיחים – מן הכדור המערבי; וצופים בהם – ישראלים, כיושבים על־מלאת.

*

איך אומר אזופוס החכם בדיאלוג עם ידידו, על טעם הכבוד והבושה:

“– – – מעתה, ידידי, לא יאבד לך דבר. אין אדם יכול עוד לאבד מאומה לאחר שאיבד את הבושה”.

כל שכן אומה שבראשית דרכה אל התחייה וגם בהרבה מהמשכה לא חדלה לשאת בגאון עטרה של חלוצים.

ד. אל ארץ אחרת

בימי החג יצאנו לראות את המעט שעדיין נותר מן “האדמה החרוכה” של ישראל. מן השטחים שהחריכה תנועת העבודה² העברית בעשרות שנות שלטונה. ירדנו אל העמק. סתם עמק – אין צורך לפרש – הוא עמק יזרעאל. כך קבע העם – לא המילונים, לא הכרונולוגיה. כבר מצלע הר־תבור ראינו בבירור את סימני החריכה: משבצות־משבצות של ירוק וזהוב ושחום – זהו, כנראה, מראה של שדות לאחר שאחזה בהם אש של חלוצים. חרוך בסימטריה מפליאה של ריבועים ומלבנים בתוככי אדמה דשנה ושחורה כפחם. לא כל שחור ניתן, כנראה, להלבין. אדמה, למשל, לא. מכל מקום: לא בעמק יזרעאל.

מרחביה. צור מחצבת. אדמה “חרוכה” מירקוּת ופני האנשים – שרבים מהם לא ראינו למעלה משלושים שנה – חרושים כפני התלמים. ובתוך התלמים – נעוריהם, להטם, סבילותם, עיקשותם ומעל לכל: אהבתם ואמונתם הגדולה. הם עמדו בכל אלה – אנחנו לא. “נשבענו, לא נעמוד מלכת” – קראו, ביחד עם שלונסקי, וקיימו. ועדיין פוסעים ומקיימים.

כאן ובמקומות דומים הוכרזה עצמאות ישראל הרבה שנים לפני שהכריזו אותה ברדיו. כאן נתנה הציונות משמעות אמיתית לשמה־הנרדף: תחייה. כאן החייה דור יהודי נדיר את הישן וברא את החדש. בריאה של סגולה. כאן היינו למה שעדיין הננו בעיני העולם. עדיין. שתי שנות חיבוקים ולוליינות עדיין אינם מטלטלים שורש. כאן הכתימו חלוצים בגדיהם בעיטרן מחרשות; בשמן מכונות, ברגבי אדמה, באבק הישימון ובשלולית הבצה, אך לא העלו רבב על רוחם, בשבילם לא צריך היה לשחרר מכבסה.

*

לא בשום פנים לא שמורת־טבע. לא כותרת או סטיו של שרידי עמודים עתיקים. העמודים עצמם. היכין והתווך. או: אבני הפינה. עקור אבן כזאת מן המסד של ישראל – ונפלו ערים ומטרופולין.

רק קבוצה פחוסת דמות רוחנית, שהוקלעה בתאונת־קלפי אל השלטון, יכולה לדמות כי עמודי־התמך של ישראל הם שני מגדלי היהלומים שבמבוא אל השפלה. אפילו הם – כן, אפילו אוֹבֶּליסקים אלה של השפע הישראלי – יסודם מעפר מרחביה ודגניה וגינוסר ופצאל ומחולה. ואולם לֵךְ הַטְעֵם ניחוחו של זבל־שדות למימשל של בַּשָׂמִים.

אל ארץ ישנה אתה עובר. מאיר יערי, דוד כנעני וחבריהם חרושי־העמל והאמונה, המהלכים בשבילי מרחביה, ושכמותם, בישובים דומים בישראל. ודאי ימחלו לנו אם בדמיון שחלף כברק נצטיירו לפנינו כממשיכים בטוויית החוט של ההלכים ממורשה ומתקוע. נותנים חייהם על אמיתם, ולוחמים, וחורשים – וקוצרים. לא שמורה ולא שריד. הבלים. תא־חיים תוססני שמתקיים בו תהליך ביולוגי נמרץ: מַשיר עלה וּמֵנֵץ, פּושׁט דמוּת ולובש דמות וחוזר ומצמיח ייחוד וסגולה.

אשרי חברה שככה לה.

*

כך שאפה ארץ ישראל להיות. כך יכלה להיות. כך היא עדיין מצווה להיות. ואולי רק כך היא עדיין עתידה להיות.

אילולא בושנו, היינו חוזרים כאן בשינוי קל על ניבו של אברהם שלונסקי, והוא המשך לשורה שהובאה קודם לכן, ועל השורות – חישורים ב“גלגל” החלוצי שלו:

“– – – טוֹב לִנְפֹּל עַל צַוְארֵי אֲדָמָה רְחוּמָה וְלִבְכּוֹת אֶל חֵיקָהּ” –

בהודייה. בהזדהות. בקידה לפני מי ששרו – ויכלו.

27 באפריל 1979

---

בין דובר לדברים

מאת

ישעיהו אברך

כולנו מומחים למדינאות, לגינוּני מלכות ולכללי הטקס הדיפלומטי. שלושים שנים בלבד של רבונות מדינית – שבריר של זמן, שאיננו אלא מתג בקורות הימים – הספיקו לעשות את כולנו בקיאים מופלגים בהלכות הגלימה והמצנפת. הכללים הועתקו, כמובן, משולחנן הערוך של ממלכות מנוּסות – אך אנו מהדרים בהם מאד. מנהגו של הבא־מקרוב.

יותר מאחרים אנו מקפידים שיהיה צווארוננו באוּמות מעוּמלן, מצנפתנו מבהיקה, והשסע בפראק – זה השסע המפלג את כל העולם התחתון של הדיפלומטיה – צמוד למידותיו התקניות. אך ביותר אנו מקפידים שהמלים, המלים־החישוקים האלה, לא יכילו אלא את מנת החמצן המינימלית החיונית לקיומן כמלים. שהרי מזווית־הראייה של הלינגוויסטיקה הדיפלומטית יותר משנבראו המלים להבהיר כוונות – הן נבראו להעלימן.

אלא שבעצם תהליך ההסתגלות הזה, שכל דיפלומט ישראלי צעיר נכנס לתוכו כמו לתוך מחוך משוּנץ, נשכח עיקר מהותי אחד: אותו דיבור מיוּפייף וחמקני, המכסה טפחיים ואינו מגלה אפילו טפח – יפה אולי לכל סיטואציה של שיח־נימוסין או להגי־קוקטייל, אך ספק אם הוא יפה לסיטואציה של כאב. המכאובים אינם מסתדרים בתוך מערכות־דיבור מיוּפייפות כאלו. מטבעם אין הם מדברים כלל. הם נזעקים. זעקה חדה. בלתי מאורגנת. פעמים אפילו בניגוד גמור לחוקי הסינטכסיס ותמיד – בניגוד לחוקי הנימוסין. וכאשר נדחקת זעקת המכאוב לצאת היא מקעקעת גם את חומת ההסגר של ה“בון־טון” ופורצת אל החלל בשריקה חדה.

הדיפלומטיה לבנת־הכפפה נסלדת, כמובן, מקול צורמני כזה והודפת אותו מעצמה הדיפה של התגוננות. ואין פלא: בהופיע הקול הזה, שעיניו לטושות כעיניה של אמת מפוחדה, הוא מערער את כל טעם קיומה של הדיפלומטיה שיסודה בשקר מפורכס, בבושמה המזוייף של הצביעות.

*

אילו התעמקנו מעט בסוגיה זו כיהודים, בוודאי היינו מגיעים למסקנה ההגיונית כי מטבע בריאתו, מעצם המלחמה על קיומו ומטבע עומק־הדורות של מכאובו לא יוכל העם היהודי הרבון אפילו לחלום על לשון־דיפלומטים מצוחצחה שלא תפרוץ ממנה, מזמן לזמן, במפתיע ובמדהים, זעקת דמיו.

בזכרוננו משיייטות באופן עמום־מעט (לדאבוננו, לא כדי ציטוט מדוייק) כמה אמירות מסוג זה במעמדי־שיח בין־לאומיים, שפרצו כמו לשון־אש מדיבורו השקול של חכם־המדינאות של ישראל אבא אבן, בתפקידו כשר חוץ, ואמירות אלו הן בעינינו עד היום מוקדה – בכל מובן – וחותם־לבּה של הדיפלומטיה הישראלית. בעמימות דומה, אך בעוצמה שאיננה פגה, מהדהדים באזננו כמה משפטים של אֵש שהיפנה שר החוץ לשעבר משה דיין למארחיו בגרמניה בעיצומה של מסיבת קוקטייל רשמית – משפטים שהרעידו לא רק את היין בגביעים. מידת הגאון של עם ריבון, שנלוותה למידת היגון של עם ניגף, הוסיפה לדיאַלקט הדיפלומטי של העם היהודי צליל ישראלי וביחד יצרו את חכמת־הלב של המדינאות היהודית בימינו, כלומר: עד תאונת הקלפי של 1977.

*

זה היה מבוא לענין אחר שבו – אנו יודעים – אנו עומדים לקנות לנו מחנה שלם של פולגים או יריבים. דמוּ בנפשכם גורלו של אדם, שפוי במידת השפיוּת המצוייה, העולה על בימת עתונם של פועלי ישראל ומבקש להגן – על מה? – על דברים שאמר אריק שרון דווקא. ובכן, אנו מתכוננים לעשות בדיוק זאת בדפים או השורות הבאות. לעשות – ולעמוד לגורלנו מקץ הדפים.

וכדי שאי־השפיות שלנו לא תישפט מעבר למידותיה האמתיות, נקדים ונאמר כי אין עניננו בשעה זו לא במי שהמציא את רעיון הדמה בהתישבות והביא מושג נפלא זה של התישבות, שחלוצים נתנו עליו את נפשם, לטשטוש ולחילול; גם לא בפחזוּת הנערית שבו הוא מטפל בנזר הישגיה של ישראל – החקלאוּת, מביצת התרנגולת דרך עטיני הפרה ועד פקעות הפרחים בחממות. גם לא בסגולות נקיון־הלשון שניחן בהן, כגון: הפשטה – מילולית, לאשרנו – של חבריו השרים בישיבות ממשלה. ולמען שלמותה של האמת – ובמידה הראוייה של הבדלה – גם לא במעללי־ההצלה הצבאיים הנועזים שלו, שאין שום יהודי יכול, או צריך, לשכוח אותם. ולא שכל המכלול הזה איננו ראוי לניתוח מפורט, אלא שלא בו עניננו הפעם והבאתו כאן איננה אלא לצורך האיזכור – וכפי שאמרנו: לצורך העמדת אי־שפיותנו, שתתגלה בהמשך הדברים, למשפטה הנכון.

*

ולסוגייה – שהיא עיקר בטורים אלה.

האמונים על הגינונים הדיפלומטיים – בינינו לבין העולם, בינינו לבין העם היהודי בתפוצה – ודאי קיבלו חלחלה ופיק־ברכיים סאלוני לשמע המלים שהשמיע שׂר־הבּר הזה של ישראל בניו־יורק. ואולם ברכיו של כותב־הטורים לא פקו והדברים שאמר השר הבלתי־מאוּלף הזה להנהגת היהודים בניו־יורק הם בעיניו בפירוש הדברים שיש לאומרם שם. אולי לא נכון הוא שיאמרם שר. אולי לא זו בדיוק הלשון לאומרם. אולי נכון היה לפשוט את מחלצות הכהונה קודם האמירה ולדבר אליהם בלי תארי־מלכות, כדבר יהודי אל יהודי. אבל, ככלות הכל, גם הגבלה זאת היא הגבלה של גינונים ולגבי הדברים המהותיים שיהודים צריכים לומר זה לזה בימינו בלי מחלצות – מהות הדברים שאמר אריק שרון ליהודי התפוצה היא בדיוק מהות הדברים שמצווה וחובה לאמרם שם. הם אינם כל הדברים שיש לומר להם. וחסר בהם הדבר העיקרי שיש להזליף לאזניהם חזור והזלף יום־יום, שאם לא יתחילו סוף־סוף הם או בניהם או נכדיהם לראות בישראל ביתם – בית לבוא אליו כדי לחיות בו – שווא עמלו בוניו בו. ולאורך ימים – ואולי לא כל כך לאורכם – שווא גם כל טרחתם המדינית בבתים הלבנים ובבתים האחרים וכל חום־הלב האמתי, הדאגני והמופלא, שהם משיבים עלינו יתפוגג ויתאדה כהבל. ועמו – נאמר בפירוש: באין עליה – יתפוגג ויתאדה כאפיזודה היסטורית החזיון המופלא, שספק אם יש כדוגמתו בקורות הימים, של תחיית עם וקומו מעפר.

אבל אפילו החסיר אריק שרון דיבור־גרעין זה – כשם שמחסירים אותו לחלוטין שרים אחרים של ממשלת דברנים זו – הרי כל אשר לא החסיר ואמר להם ראוי היה להיאמר ובשעתו נאמר. לא מפני שזו היתה השעה היאה ביותר לומר להם זאת, אלא משום שאין שעה שאיננה יאה לאמירה זאת.

*

וטעם האמירה הזאת, בלי פיתוליה הדיפלומטיים, הוא להעביר ליהודים נפלאים אלה את התחושה האמתית של הסכנה שבעמדת המימשל של ארצות הברית לגבי הענינים הנתונים עתה להכרעה סביב ישראל. סכנה – לא מפני שלילת ההיאחזות היהודית בשניים וחצי בנינים בחברון ואפילו לא מפני ההתנגדות לישובים יהודיים בבקעה, שהוכרו כלגיטימיים על ידי מה שקרוי היום בפי כל מלהג פרלמנטרי “הקונסנזוס הלאומי” של ישראל. סכנה מצד הקו – הנעשה משלב לשלב חד ומושחז כלהב – הבא לעשות את ישראל פלך־מתיישבים חסר כוח־קיום לחוף הים התיכון. פלך שדי בו כדי להיות מונומנט לעברה המפואר של ארץ היהודים, אך אין בו כדי להיות מיבטח לעתידם. קו שאין תחילתו נעוצה ב“חברון עכשיו” ואין המשכו מומרץ על ידי “שלום עכשיו”; קו שאין בסיסו בבני קצובר כשם שאין קדקדו בעמרי פדן. רק קו שיסודו מעפר והמשכו באותו עפר. יסודו מעפר הנפט של ממלכות־המדבר שבאיזור ומשם גם המשכו וחוד־מחצוֹ. גם לאחר שנסלק מן הדרך את המימשל המתעתע של עצמנו – וחובה זאת עלינו לקיים בלי דיחוי, וכמעשה של הצלת עצמנו, בתיבות הקלפי של ישראל – גם לאחר זאת לא יחדל להזדקר חוד החנית של מדיניות אמריקאית הנראית מתונה, אך עקיבה, לקנות את חבית הנפט של ריאד במטבע של ירושלים. ועדיין איננו יודעים אם דווקא אירופה היא חלוּצו של סחר־חליפין זה.

ואין לך דבר המצביע יותר על חודה המוחץ של סכנה זו מן ההצהרה הצדקנית הזאת על “הבטחת קיומה של ישראל” החוזרת כהפטרה תפלה לאחר כל אקט מדיני ממשי שפגיונו ננעץ בלב־לבו של הקיום הזה.

*

לא קוצר המשיג הפילולוגי הוא שאינו מניח לנו להבחין הבחנה דקה כל־כך בין “עיתוי” לבין “זמן”, אך עומק־הדאגה היהודי הוא שמטשטש בעינינו את הבדלי הגוון ביניהם. מבחינה זאת הזמן היהודי הוא תמיד גם העיתוי. בין נראים מחוגיו של הזמן הזה, בין איננו מבחינים בהם – לכל שעה בשעון הפנימי של היהודים, מאז חורבנותיהם, מאז ניגפו נגיפה של אומה ונגיפה של בני־אנוש, היא־היא העיתוי. לפחות במובן מועד האזעקה. ועדיין איננו יודעים מה עוללה ההצטעצעות הזאת בסימנטיקה של הזמן – הוויכוח על ה“עיתוי” בעניני הצלה ותגמול בקרב לא־יהודים וגם בקרב יהודים – בשעה שהונף הגרזן על כל העת היהודית כולה להכריתה – ה“זמנים” וה“עיתויים” בכלל זה.

לכן, אפשר להציג שאלה אם מבחינת עיתוי של ממשל אמריקני העומד לבחירות חדשות – זהו הזמן להכביד עליו ולהביכו. אך מבחינת עיתוי של העם היהודי ומבחינת עיתה של ישראל כל רגע שבו מאותתת הסכנה הוא הזמן והוא העיתוי והוא – הציווי. אם נחוצה הפגנה של מאה אלף או של מיליון; אם נחוצה הפגנה בכלל – זוהי שאלה שתשובתה טמונה רק בסיכויי הפרי המצופה והתועלת. אם מותר לשר בישראל להתערב בעניני המימשל האמריקני בארצו? – יתכן שלא. ואפילו לא נאסר הדבר על ידי הפרוטוקול – הוא שלוּל מעיקרו על ידי התבונה. אך מותר ומותר – ואולי גם חובה – על שר מישראל, תהיה לשונו האנגלית פצועה וחבולה כאשר תהיה, לעורר הזדעקות־אמת של יהודים. לקרוא קריאה היוצאת לא משרוולה המגוהץ של הדיפלומטיה אלא מליבם המורתח של מדינה ועם שכיוון שקמו מעפרם אין הם רוצים לעזוב – ונאמין כי לעולם לא יעזבו – את בימת הרבונות של ההיסטוריה האנושית שעה אחת קודם שיעזבו אותה כל בני־החלד האחרים.

20 במארס 1980

---

חברון

מאת

ישעיהו אברך

גם אילו היינו ישראלים מתקדמים נוסח 1983 היינו מקדימים ביקור של ניחום־אבלים אצל משפחת אהרן גרוס לביקור־תנחומים אצל ראש עירית חברון מוחמד נאטשה שהודח ממשרתו, ככלות הכל, אבדן־חיים חמור מאבדן מישרה. האבל האנושי הפשוט קודם אפילו לצער ההומאני על מי שהפסיד – הפעם בשל מישגה של מימשל – את כהונתו כמרי דאתרא.

העובדה שאהרן גרוס, זכרו לברכה, היה אברך־ישיבה יהודי – מן האלמנטים המצויירים כחשוכים ביותר בישראל של ימינו – איננה עושה את דמו כאדם, כיהודי, סמיק פחות. מובן, שניחום־אבלים זה אינו יכול להקדים בסולם־העדיפות את משלחת־המחאה על הגבלת חירותם של מתפרעים אקדמיים בביר־זית, שהרי כל בר־בי־רב מבין, כי ההקפדה על ריבונות הקאמפוס האקדמי קודמת אפילו למחאה על הפרת הדיבר השישי. לבד מזאת – הראשונה היא שאלת מוות והאחרונה שאלת־חיים ואין צריך לומר ששאלת־חיים עדיפה.

אלא שאפילו ההגיון הפרוגרסיבי ביותר צריך היה, לפחות, לקבוע את סדר־העדיפות המפוּשר כך: א) לחיצת־יד של עידוד לעומדים על נפש החירות האקדמית בביר־זית; ב) ניחום אבליו של אהרן גרוס; ג) משלחת הזדהות אל ראש־העיר, הדמוקרט נאטשה, שסולק.

עם סדר כזה – בנסיבות הפסיכיות של ישראל בת־ימינו – היינו גם אנחנו משתדלים לחיות.

אבל לא אנחנו קובעים את סדר־העדיפויות של ההומאניזם הישראלי בן־זמננו והחזיון הוא, כאמור, בתחום הפסיכיקה יותר משהוא בתחום המדיניות או האידיאולוגיה. והדברים מבוטאים, כידוע, היום בלי שום סימן־שאלה בפרוזה ובחרוזים כאחד. ועל עניין זה של “שנאת עצמו” כבר עמד בזמנו בהרחבה תיאודור לאסינג,¹ שעשה את כל המעגל בן שלוש מאות ושישים המעלות בין יהדות – לא־יהדות – יהדות, והצליח אפילו להסביר את הנפש היהודית המעוקמה של אוטו ויינינגר טוב יותר מכל פרשן־בימה ישראלי. אך אל השלישיה – לסינג, ויינינגר ופרשנו הישראלי – עוד נשוב בהרחבה בהזדמנות הקרובה.

אבל אם נינתק לרגע מן הקידמה הישראלית של ביר־זית – חובה לומר ללא רתע כמה מלים אל המחנה שממול אל מוחות מעוותים לא פחות, אלא בכיוון הפוך.

*

כי מה שנעשה בשוק בחברון לאחר הרצח הנפשע של אהרן גרוס הוא תועבה, אם לא גילוי של טירוף. ריגמו את כותב השורה הבאה – ולא יסוג: אין שום הבדל, שום הבדל, בין שריפת חנויות של יהודים ודוכני־פרנסה של יהודים במטרופולין אחת של רוסיה, למשל, שבה עברו עלינו שנות ילדותנו, לבין מה שראינו שוב במו עינינו לפני ימים אחדים בחברון. כל אומה חווה את מצוקותיה ומולידה גם את המשוררים שכותבים אותן בספר. גם השוק הערבי המרוד בחברון עוד ימצא את פייטנו

יש, כמובן, הפרש במניעים, בסיבות הישירות, שגרמו לדליקת־יצרים כזאת. שם וכאן, אין צורך ללמדנו מה הם. אבל אין הבדל במעשים עצמם, בתועבת המעשים ובמשמעותם.

אם איננו יכולים להיאחז בלב חברון אלא כשורפי־שווקים, פרועי־יצרים, המכלים עמל־חיים של זולתם וחוסמים עורקי מחייתם ועושים זאת בגלגול־עינים צדקני של לוחמים לקדושת השם – נוותר על ישיבה בתוך חברון. נשב היום לצידה, בעורפה, מעליה אך לא בתוכה. אין ההיסטוריה היהודית וגם לא הריבונות היהודית נגמרות בקיץ אחד רווי אש ודם ועשן של 1983. אנחנו כאן. לעולמים ברוח אחרת של חיים עם שכנינו, שסופה לבוא בעיתה או בהחשתה, עוד נשב זה בצד זה בתוך חברון. שימו לב שמערת־המכפלה לא איבדה את סבלנותה וחיכתה לנו, כמעט בלא־פגע, כמה אלפי שנים. הרובע היהודי בחברון לא יצטרך לחכות לנו כל־כך הרבה. אנחנו כבר שכניו הפיסיים, הושט ידך וגע בו.

כי אם עלינו לבחור בין השחתת כל מידות־המוסר שלנו, כבני־אנוש וכיהודים, לבין ויתור זמני על ישיבה ברובע היהודי בחברון – נבחר באפשרות השניה. השאלה איננה כלל איך – בסופו של דבר – נוכל לחיות עם שכנינו, אם אנו מקעקעים בהם את דמותנו כשליטים ברוטליים, חסרי כל בלמים; השאלה היא איך נוכל לחיות עם עצמנו, עם רגישותנו המולדה – כעם שבע־מרורים – לדמעת אדם, למצוקת חלכאים; איך נוכל לחיות עם עברנו כחלוצים המארשים לעצמם כל שעל אדמה בעמל־כפיהם ובזיעתם; איך נוכל לחיות עם מורשתנו המוסרית האמתית – לרבות מורשת המוסר שבדתנו – שבשום פנים לא הסמכנו את הרב לוינגר ורעיתו להיות נציגיהן היחידיים עלי אדמות ארץ־ישראל.

*

אנו יודעים, כי יש לנו חשבון מיוחד עם חברון וחיים עדין בתוכנו אנשים שיש להם עם חברון חשבון־דמים אישי – שלא יישכח לעולם.

אבל חשבון היסטורי של עם אינו יודע טעמן של נקמות לוקאליות. מבחינה לאומית אי־אפשר כלל לנהל חשבון־נקמות כזה. הגדולה בנקמות העם היהודי באויביו בכל מקום ובכל הדורות – מקישינוב, דרך ורשה בואכה חברון של תרפ"ט – היא ריבונותו, ריבונות היהודים בארצם ועל ארצם. לא נבוא עתה לענוש את יפו על פשעיה בימי י. ח. ברנר או את יושבי הגליל הערביים על כל אשר עוללו לאנשי תל־חי. אנחנו כאן, זה הגדול בפיצויים שהעם היהודי כבש לו על כל שנות ענותו. זו הגדולה בנקמות. אין לנו, כאומה, שום חשבון עם רחובות אחדים, רובע מסויים – לבד מאיזור המכפלה – בחברון. אפילו היא “אחות לירושלים”, ותהיה קדושה כאשר תהיה מראשית עיצובנו כאומה בידי זקן אבותינו.

להגנת עצמנו קיים עתה – לאושרנו – הגוף שלא הכירוהו יהודים נרדפים במקומות מושבותיהם ולא הכירוהו יהודי חברון בתרפ"ט. קיים צבא ההגנה לישראל. קיימת העדיפות החד־משמעית של הריבונות היהודית גם ככוח פורש חסות ומגן גם ככוח משיב מלחמה. בידי ישראל הריבונית חרב החוק והיא־היא גם חרב הצדק ואשרי העם שזו חרבו האחת. אשרי העם שאיננו מפלג חרבותיו בין חוק, צדק ונקם ואינו מפקיד כל אחת מהן בידי כל קבוצה של שלומי אמוני צדקם או נקמתם.

*

אנחנו כאן לעולמים. ופירוש הדבר שאנו יכולים להרשות לעצמנו לחזור אל הרובע היהודי בחברון בעוד עשר או עשרים שנה. קל־וחומר אם אנו יושבים ומחזקים עצמנו בקריה הצופה פני חברון – ואיש לא יעקרנו משם. אפילו לא ניסוחים מעורפלים של מפלגות פוליטיות בישראל. איש לא יסע עוד לחברון עם דרכון וּויזה. בימית, יש לזכור, לא כרתה איתנו ההיסטוריה שום ברית. בחברון – כן.

ומי שסבור כי אין ההיסטוריה ממלאת – או צריכה למלא – בימינו שום תפקיד בטעם ישיבתנו או אי־ישיבתנו כאן, אינו יודע – או משים עצמו כאינו יודע – מה הלוז האמתי המקיים אותנו כאן ואיך אי־אפשר יהיה כלל להתקיים כאן אפילו יום אחד בלי משענתה של הישישה היהודית ארכּת־הרוח הקרוייה היסטוריה.

ואולם רק מי שאינו מאמין ברצף ובתמיד של היות ישראל כאן, בחברון ובעציון, והופך את מלחמת ישראל למלחמת השוק והרובע, ישחית מוסר־לב עצמנו, יסרס דיוקננו בעיני זולתנו ויוסיף מרורים לחייו המרודים בלאו־הכי של העם הזה שהעמידה האמיתית על נפשו בשעה זו איננה בבניין רומאנו בחברון.

לא יתואר כלל שטהורי־הלב, החלוצים האמיתיים מבין מתיישבי יהודה ושומרון – בגוש עציון, בבקעת הירדן ובדומה להם – בימינו, לא יבחינו בתופת המוסרית שאליה מוֹליכות הפרעות שעשו יהודים לפני שבוע בחברון.

22 ביולי 1983

---

מפנקס הזמן

מאת

ישעיהו אברך

א. דמים בדמים נגעו

מדוע נכנסנו כפי שנכנסנו ללבנון ומדוע נשתהינו שם כפי שנשתהינו – זוהי שאלה חמורה שהתשובה עליה עדיין לא ניתנה. מדוע חייבים היינו להישאר בלבנון שנה ורבע עד שמספר הקרבנות של ישראל הצעירה יעלה על חמש מאות – זוהי שאלת־חרדות שחרונו בלבד של אריק שאון לעצם מישמע השאלה אין בו כדי לסלק אותה.

אבני־הגולל עוד יזעקו את השאלה ימים רבים ושום חשבונות תפלים עם מותחי־הביקורת לא ישתיקו זעקתן, גם אם שלוש מאות “בלבד” של קרבנות המסע הגדול והמורחב אל מעמקי לבנון יזעקו: “מדוע?” – לא יחדל הקול ללכת ימים רבים מסוף ישראל ועד סופה, תהא עצבותו של ראש הממשלה על התפתחות אומללה זאת כאשר תהיה; יהיה עצבוננו על עצבותו מעיק כאשר יהיה – כל המועקות הללו עפר הן תחת כפות רגליו של השכול הנורא של בן, רעיה, אם או אחות שחיי יקירם נשדדו מהם בשל טעות או בשל תסביך־הגדלות של מנהיגים. ורק משום שהעם מסוחרר משפעת ההנאות המשכרות של דמים־כממון, אין הוא עורך חשבון אמיתי עם מנהיגותו על אבדן הדמים במשמעות של דם־החיים. בשום ארץ אחרת לא היה מימשל של כשלון לאומי איום כזה יושב על כנו אפילו יום נוסף אחד.

ואף ששכרון הדמים־כממון גדול מאימת הדמים־כדם – רק יתחיל שכרון זה להתפוגג מעט, יגיע גם מחיר הדם אל תודעת האזרח וסופו לתבוע את תגמולו האחד: דרדור המימשל הזה מן הצוק, הפלתו לבל יוסיף־קום עוד כמוהו – כהזיותיו, כשגיונו, כנמיכות־קומתו – להנהיג את ישראל.

*

עד כאן – חטא השהייה בלבנון. אבל צאו וראו את אופן היציאה ממנה: “פיקח – אומר האנגלי – הוא אדם היודע להיחלץ ממצוקה שחכם מלכתחילה לא היה נכנס לתוכה”. חכמה של אי־כניסה, או שלכניסה זהירה ורתועה, למצוקת לבנון כבר לא נוכל, כמובן, לתבוע מן השלטון הנוכחי – שהרי אנחנו, העם, כבר שקועים שם ביחד איתו עד צוואר. אבל גם אופן היציאה והנסיון להיחלץ – המוצדקים לגופם – נושאים חותם של “חוּשמיות” אמתית מבחינה מוסרית ומדינית; מבחינת ראיית הנולד – הנולד העומד להיוולד מחר ממש – ובוודאי גם מבחינת הדילמות הצבאיות החדשות.

אין לבנו עם המלינים שבבואם לפסול הם פוסלים קודם־כל במומה של ישראל. גם תוכחת העולם המתחסד, אף היא, כשלעצמה, מעניינת אותנו כקליפת־השום. רמתם המוסרית של המטיפים – מכל גוני הקשת הפוליטית של העולם – מוכרת לנו היטב ולא הם יאלפונו מוסר.

אבל דמם וחייהם של בני־אדם – לא־יהודים כיהודים – מעניינים אותנו ענין מוסרי עמוק ביותר. אין כמונו יודעים פליטוּת ועקירוּת מהי. אין כמונו יודעים טעמו של חורבן הבא כחתף על עיר, על רחוב, על בית, על משפחה – על אדם. איננו בקיאים בתורת הזזת כוחות והתפרסויות, קיצבן ותיזמונן. ובענין זה אנו קדים בענווה לפני כל מפקד בשדה – מרמטכ“ל עד רב־טוראי. אבל חושינו הפשוטים ואמוננו בכושר־החיזוי, התושיה והתיחבול של צה”ל ומפקדיו כמו מציקים לנו להרהר כי – אולי? – אפשר היה לווסת את פריסת־הכוחות כך שיצומצם – אם לא יימנע – מרחץ־הדמים שבא כמעט שעה אחת בלבד לאחר נסיגתנו; אולי אפשר היה לצמצם מעט את ממדיה של הטרגדיה האנושית הנוראה של מאות אלפים הנעקרים כהרף־עין ממקור־חיוּתם ומושלכים אל חוסר־הישע, אל האבדון. ואולי – בשיקול זהיר, מחושב ורואה־נכוחה – אפשר היה, בלי לוותר כלשהו על ההחלטה העקרונית של הנסיגה, לצמצם את החלל הצבאי שהתהווה עם צאתנו ושאיפשר לבריגדות של פלשתינאים ואחרים להופיע מחדש בשערי ביירות, ואין זו, כמסתבר, אלא ראשיתה של תסבוכת חמורה, חדשה.

*

ודאי יאמרו: אי־אפשר עוד להבין מה בעצם רוצים אוחזי־העט: תחילה תובעים לצאת וכשאנו יוצאים שוב הם מלאים טענות כרמון. כל אשר נעשה – ודאי יאמרו האומרים – לא יישר עוד בעיניהם.

רק מנהיגות של אובדי־עצה יכולה להציג שאלה כזו, אנו יודעים – כל העם יודע ועתה, כמדומה, מבינה זאת גם ממשלתו – כי הכורח להינתק מלבנון הוא כמו צו־חיים לישראל. זהו הכורח לחזור אל הצירים האמיתיים שהחברה הישראלית הציונית מתהפכת בהם ולהחזיר את כל נושא לבנון אל הפרופורציות הנכונות במירקם המסובך של בעיות הקיום שלנו.

אבל איך להינתק מלבנון: איך לבצע את הניתוק הזה בשוֹם־שכל, ביישוב־דעת, בחרדת־לב ובשיקול כל הגורמים הסבוכים הכרוכים בהינתקות כזאת; את ה“איך” הזה אנו מניחים למימשל, האמור לדעת טוב מאיתנו מה הם הנתונים הדימוגרפיים, הצבאיים והפוליטיים המרכיבים את מסכת לבנון. והמצוּוה לפעול על פי שיקלול קפדני של גורם מול גורם.

אין לנו הרגשה כי במדינאות בוגרת ונבונה אי־אפשר היה להקטין את ממדי האסון האנושי שפקד אזורים בלבנון מיד עם נסיגתנו. כשם שאיש לא יסביר לנו כי מדינאות נבונה יותר לא היתה חוזה מראש איזו סיטואציה חדשה עלולה להיוולד מיציאת־חתף זו מבחינה מדינית וצבאית ואיזה מצב עלול להיווצר שם גם מבחינת בטחונה של ישראל לטווח־ארוך יותר.

רק המושג “אומגעלומפּערט” – שמקורו יידיש, והוא צירוף של השלומיאלי עם הפרוע, מעין “חושם־מגושם” (צירוף שאף ידידנו חכם שתי הלשונות לא מצא לו ניב זהה בעברית) – רק מושג זה הולם הן את האופן שבו דהרה ישראל אל מעמקי לבנון, הן את האופן שבו היא מנסה עתה להיחלץ ממנה.

ודמים בדמים נגעו.

נ.ב.

לא ייאמן כי אותו מימשל עצמו מרהיב עוז בנפשו לתבוע כי יינתן לו מנדט להמשיך ולהנהיג את ישראל, להמשיך ולתעתע בה. לא ייאמן – אבל הרבה דברים שלא ייאמנו כבר ארעו באוירה הסוריאליסטית של חיי הציבור בישראל. ציבור שברגע בלתי מוסבר של ליקוי־מאורות הוציא, כנראה את שיפוטו החברתי, המוסרי והמדיני הצלול לפגרה ממושכת. ממושכה מדי.

ב. כמדקרות חרב

“יש בוטה כמדקרות־חרב” – איננו יודעים מי היה לנגד עיניו של שלמה המלך כאשר טבע אימרה זאת. השבוע כמעט עלינו על עקבות המופת.

רפאל איתן איננו נקלע אל עטנו דרך נאצה והקורא מזמן־לזמן טור זה אולי הבחין בכך. חרף מעשה־הכשל הנורא שבהמשך מלחמת־לבנון לא הוא נראה בעינינו אבי־אבות המשוגה האיומה הזאת וממשיכה העיקש. יש בו – בעברו, באורח חייו – מן החלמיש של חלוצים וכיוון שדמויות מסוג זה הולכות ומנדירות אצלנו אולי כאן מקור הרתיעה של העט וזהירותו בבואו לדבר ברפאל איתן. גם עמק־יזרעאל, כצור־מחצבת, עומד לו בשעת תהיות שאנו תוהים, ואפשר אנו טועים.

אבל דברים שאמר באחרונה ומשל שהמשיל באחרונה אין אתה יודע מה גדול בהם ממה: הקהות או התפלוּת – ויימחל לנו על הגדרות חריפות אלו. הדברים שהן באות להגדיר חריפים וחמורים מהן.

*

“מחנות ההשמדה באירופה יהיו בתי־הבראה לעומת מה שיקרה לנו כאן אם לא נחזיק מעמד אפילו פעם אחת מול אויבינו” (מצוטט לפי “הארץ” מיום 24.8.83) – כך אמר.

מה יקרה לישראל אם תנוצח אפילו פעם אחת על ידי אויביה – איננו צריך תיאור. מי שמבקש תימוכין מוחשיים בצפוי לנו אם, חלילה, נובס – יכול למצוא אותם בימים אלה ממש בהרי־השוף. כוח המגן של ישראל מיום קיומה יונק את תעוזתו ומסירות־נפשו קודם כל מהרגשת צידקו אך בין השאר גם מן ההכרה המחרידה הזאת. וכבר ניסח את הדברים האלה לא אחת, בעטיפת־לשון מוקפדה ומסוייגה אך באכזריות ריאליסטית מאד – כחובת אדם המנהיג את עמו – דוד בן־גוריון.

אך עם כל המוראות האלה – אי־אפשר כלל לאיים על יהודי מדינת ישראל באושוויץ שניה לא משום שהיהודי הישראלי הוא אחר אלא משום שהדבר שלא קרה מעולם לפני שואת היהודים כבר קרה עימה ואנו מודעים לקיומה של אפשרות מזוויעה כזאת. הדבר שאויביה של ישראל חייבים לדעת הוא לא שהיהודים חרדים מפני אושוויץ שנייה אלא שכל התנכלות ליהודי הארץ הזאת עד כדי תאווה להשמידם ולהשמיד מדינתם – עלולה להגמר בחורבנם שלהם. אם לא בחורבנו של המזרח־הקרוב כולו – לבעליו וללקוחותיו.

אין זו קריאה של “תמות נפשי עם פלשתים” ואילו נקראה לא היה בה הרבה מן הנחמה. אבל זו התראה של הרתעה לפלשתים של ימינו מה צפוי להם אם יהיו סבורים שהם קרובים להשמדת ישראל ויתפתו לפעול על פי סברה זאת.

*

אבל לבד מכך. מהו הדימוי המעוות הזה: “מחנות ההשמדה יהיו בתי־הבראה לעומת משה שקירה לנו”? קרא נא, מר רפול, את ספרו של יצחק ארד “טרבלינקה”, שהופיע השבוע ב“עם עובד”; קרא את “הספר השחור” של איליה אהרנבורג; קרא את ספרות־השואה שבית לוחמי־הגיטאות מוציא בהתקדשות כזאת במשך שנים. אפשר בכלל, לצורך כל השוואה שהיא, למצוא איזה דימוי מן החיים הרגילים, הרגועים, לאתרים שבהם בוצעו הדברים הנוראים, האכזריים, השטניים ביותר, בברואים בצלם?

השמעת על הוויכוח בין שני קציני גסטאפו, באחד מ“בתי־הבראה” אלה, איך נכון יותר לרסק גופו של ילד יהודי: באופן ורטיקאלי (מאונך), על ידי קריעתו לשנים באורך, כשזה מחזיק ברגלו האחת של הפעוט וזה מחזיק ברגלו האחרת; או באופן הוריזונטאלי (מאוזן), כשזה עוקר ממנו את ראשו וזה תולש ממנו את רגליו – ושניהם מדגימים את השקפתם בדרך אמפירית?

מה שנובא על בת־בבל: “וניפץ את עולליך אל הסלע”, וקויים באופן מילולי ואיום כזה בעם היהודי בטרבלינקה, באושוויץ ובמיידנק – האם זה דבר שבכל קונטכסט שהוא ניתן למצוא לו תאום באיזה דימוי אנושי קיים? האם יכול השטן, אפילו הוא אשמדאי מזרחי שיצא מדעתו כליל, לעלות גם על האימים האלה? האם אינך מרגיש, רפאל איתן, איך פוצעים הדברים האלה, ה“ליצנציה פואטיקה”, כביכול, הזאת, ליבו של כל אדם שאחד מיקיריו נקרע חי לגזרים “בבית־הבראה” כזה או שזיהה פתאום את בנו, את בתו או רעיתו בבור הרצוחים בשעה שנצטווה לשרוף את גופות המתים כדי שלא יישאר סימן או שריד?

האם ייגרע ממך ומשיעור קומתך אם תכרע בהכנעה לפני מי שאזניו עדיין מצילות מפליטת־הפה – כך אנו מקווים – האומללה שלך ותבקש מחילת הנשרפים ומחילת זוכריהם הנושאים על זרועם ובליבם את קעקע־הדמים של “בית ההבאה” הזה עד אחרון ימיהם?

תמיד “כמדקרות חרב”?

ג. ג’וניה

ארחנו לידידים מארצות־הברית לסעודת־ערב באחד המלונות המכובדים מאד בצפון הארץ, באזור הבריכה הצופה פני הים הבהבו זיקוקים ונורות צבעוניות, תזמורת הנעימה בשירים אנגליים צרחניים־מעט, בנענועי־ירכיים של שלוש זמרות גוצות ובאטרקציה של שירים אחדים ביידיש. הכל שר ונתמוגג בשמחת־עניים זאת – עד כלות ערב של סעודת־מצווה ישראלית. מן המוקד, שעליו נשפדו צלעות הכבש, תימר עשן סמיך של אודי אלון עקשניים ותור של שש מאות אנשים – כנראה, מזי רעב – הזדנב באורך־רוח אל המזבח הקטן, מחכה לתורו, מוכן, בסבלנות של אנשים מהוגנים, מתורבתים, היודעים טאקט ובון־טון מה הם, שהרי חלק מהם – מן המכתבה, מן השוק הסיטונאי ומן האקדמיה – חזר זה עתה ממסע לימודים במארכס אנד־ספנסר בלונדון או בגאלרי לה־פאייט בפריז ועדיין תלמודו בידו. מחיר הארוחה – לא נעים בשעת התרוממות־רוח משופדה כזו לדבר על דברים ארציים – היה 35 אלף לירות לזוג, לא היתה זו חתונה, לא ברית־מילה ולא פדיון־הבן רק ערב־פורקן רגיל, אחד הקבועים כל שבוע. של “בר־בי־קיו” – סעודת־מצווה המלהיבה בעצם שמה הלועזי את הישראלי העולה מנכסיו. פה נשפדו הערב – אמר לנו האמריקני אוהב המכפלות והיפוכי השערים – 20 מיליון לירות, 40 אלף דולר. אם לדבר גלויות; (“טו בי פראנק ווית' יו”) זה לוקח לנו קצת זמן בעירנו הקטנה, היא פורטלנד של מדינת מיין, לאסוף בשבילכם 40 אלף דולר, אבל לפי מה שעינינו רואות זה שווה

*

באשר הודיעה להקת־המים כי תציג עתה את אגם הברבורים לצ’ייקובסקי, חשבנו שמפני כבוד האגם והברבור והמלחין מוטב נפרוש מכאן.

יצאנו מאיזור הברבורים, הכבשים, המזבח ועדר־הישראלים מוכי־הכפן ובעברנו באולם המלון, מה שמתקרא בעברית “לובי”, נעצרנו למישמע אות השידור של “מבט” בטלוויזה, בין הידיעות הראשונות שעל המסך: יושבת־ראש וועדת החינוך של הכנסת, הגברת אורה נמיר, קראה תיגר על הפסקת מיפעל ההזנה לילדים בבית־הספר לחינוך מיוחד בירושלים, מדוע הפסיקו? מפני העוני הממשלתי והציבורי מפני חסרון־הכיס הלאומי.

אחר כך באו התמונות ובמרכזה של שעת־השידור החטופה הזו דיוקן, שאינו מש מעינינו עד היום, של ילדה יפהפיה, מוכת־גורל, שהיא־היא האובייקט שממנו נשללה הארוחה בבית־הספר ושאין בכוח העם היהודי היושב כאן להזינו בארוחה חמה אחת.

*

לא הספקנו לצרף מראה למראה – זה שמתחולל מעבר לכתלי האולם ליד הבריכה וזה שנפרש לפנינו על המיקרע; לא הספקנו להרהר אם אנחנו נמצאים בבית־משוגעים השוכן בישראל או בארץ ישראל שכל־כולה בית משוגעים; לא היה סיפק בידינו לחבר ענין לענין ולזהות את העוועים עם מי שמנווט את מדינת ישראל בימינו; לא הספקנו להמשיך בהרהורים ובמסקנות משום שברק מחשבתם של המארחים היה מהיר יותר, מהמם יותר.

אלהים, – אמר המארח לרעיתו – האם עדיין אנחנו בג’וניה? ביקרנו זה עתה בלבנון, כך בדיוק היתה התמונה שם, בג’וניה שעל חוף הים בפנים: זיקוקין, ברק, הוללו, יין, “רוק” בטן־רוקדת. ובשובנו עם המכונית, פחות מקילומטר משם, בתוך ילל של פגזים, תור־ארוך של בני־אנוש כבויים – זקן, אשה וטף – החוסמים את הדרך בידים פשוטות ומתחברות משני עברי הדרך. והם ממשיכים שם לרקוד אל התהום.

אתה רוצה לומר לנו, א – ך, שזוהי אותה ארץ ישראל שראינו בבקורנו כאן לפני חמש עשרה שנה? – אל תענה. צר לנו, לאלה מכם שעשו את ארץ ישראל, הימים האלה הם בוודאי ימים קשים.

קשים אמר?

ד. נינים

לא היינו בין שמונה מאות אלף הישראלים שאין ריאותיהם יכולות לשאת את ימי הקיץ בלי החמצן של פאריס, לונדון או פּאלמה־דה מאיורקה. נותרנו עם שרידי האומה הדווייה שבוססו כאן. כיוון שנתקפנו רגש נחיתות כלפי ידידים הגומאים מרחבי יבשה וים, נושמים אויר פסגות ורואים בלונדון את שכספיר ואת יהושע סובול – החלטנו לשוטט מעט כאן. להתחכך בדפנות הקונכיה ולהלך בתוך תחום־העירוב של הפרובינציה הישראלית שבקושי יש לה, כידוע, כברת־יבשה ראויה לשמה אך כנגד זה התברכה בשלושה ימים. החלטנו לנסוע מים אל ים – ולראות גם את הדברים שבדרך.

ארץ אהבתי תמיד יש לנו טענה כלפי עצמנו: מדוע הקדמנו להתאהב בה לפני ארבעים שנה? אילולא עשינו זאת היינו חשים בוודאי היום טעמה וסערתה של אהבה חדשה. ואולי עדיין לא היתה פוקדת אותנו מזמן־לזמן התשוקה לבגוד בה. מסתבר כי אנחנו זקנו, היא – לא, כל מקום בה – צעיר משהיה. שדמת העמק, עריסתנו, גידלה אותנו, הזקינה אותנו – אך היא עצמה הלכה והצעירה. תמיד עומד איזה סומק־נעורים בלחייה, איזו ירקות רעננה לכל מלוא העין, איזו תשבוצת נפלאה של חצב ומרגנית ושושן ולוע־הארי וכלנית ורקפת – ואדמה שחומה. ואף שחורשים בה חורשים ומוצצים ממנה כל לשדה בעונת הקציר, והאסיף, והקטיף, והמסיק, ומפיקים ממנה כל הניתן להפיק מן החומר שממנו קורצנו כולנו – עדיין היא אדמה בתולה, רעננה, שופעת ירקוּת, מלאה, פתוחה לחריש ולזרע.

ובקיבוץ – נינים. מה צעיר מנין? סימן לזיקנה? הבלים! סימן לחיים מתמשכים, לרצף, לאיזו בגרות של דורות. ליד הצריף שבו צהלו בעבר נעורינו – נמתח מרבד גדול של צבעונים ובינותם מקפץ נין, קיבוץ עם אבות ובנים ונכדים ונינים – ועדיין אתם מפקפקים בעמקות־השורש, בוודאות־הרצף של האדם והעדה – ברצף החלומות התפוגה הזאת של החלומות, שכה מתריעים מפניה, אפילו תבוא – תימשך הרבה־הרבה זמן. אבל אפילו כך, חלום יפוג וחלום אחר יבוא תחתיו, האיזור הזה ששמו עמק־יזרעאל איננו יכול כלל בלי חלומות – מטבע ההיסטוריה הקדומה של המקום, מטבע הרי נצרת הסובבים אותו ומטבע העיינות שבמורד חרוד, תהיה הארץ בידי מימשל שמיר או מימשל שית. בעמק הנפלא הזה תמיד יוסיפו לפרוח המרגנית – והחלום.

ארץ אהבתי.

23 בספטמבר 1983

---

בין קידה לחשבון־נפש

מאת

ישעיהו אברך

בימים מיוחדים אלה כמו מתבקשת קידה קלה לפני עמי. כל הניסוחים המפותלים של התשובה לשאלה: מיהו יהודי, מאבדים הרבה ממשמעותם מול הניסוח שניסחה השבוע המציאות: זהו יהודי, שום התנשאות, שום “אתה בחרתנו” בתחומים אחרים, אבל בתחום זה של “ערבים זה בזה” – תחושה מפורשת של יתרון, כמעט אמרנו: עם־סגולה.

אנו יודעים כי בימים אלה של קידמה וחביקת־עולם במלכות האוניברסאליזם אסור לומר מלה של שבח וייחוד למורשה, למסורת המוסרית היהודית. אף כי לפעמים נשגב מן הבינה לתפוס מדוע אסור לו לעם, שנתן לעולם את הקוד המוסרי הבסיסי לחיי אדם ולהליכותיו, לראות עצמו חלוץ בעיצוב נורמות מוסריות ומדוע אסור לו להשתבח בזה. אבל היום, ביום מיוחד זה כמדומה, מותר.

ועל קרתנות קלה זו ימחלו לנו כל זקיפי־הקידמה – בני־ברית ושאינם בני־ברית – של ימינו. ככלות הכל: רק קדחת קלה של הערכת־עצמו, מצב דלקתי כלשהו, לא נורא, יחלוף, עד מהרה.

*

חמשת אלפים תמורת ששה, או רצונכם: ששה תמורת חמשת אלפים. וכי חייו של כל ישראלי שקולים כנגד חייהם של אלף יצורי־אנוש אחרים? וכי אין חייו של כל אדם, של כל ברוא־בצלם, שקולים כנגד כל העולם כולו? ודאי: שקולים, ונשמת כל חי היא נשמת הבריאה כולה ואין המוסר האנושי – ככל שהדברים אמורים בחיי אדם – יודע כלל מכפלה מהי ואין לוח־הכפל מעצים כלל את המוסר כשם שאין לוח־החילוק מחסיר ממנו כהוא־זה (אגב, באסונות המון־אדם, בקאטאקליזם אנושי, פעמים לוח־הכפל יותר משהוא מחריף את התחושה המוסרית הוא מקהה אותה ומוראות העבר היהודי הקרוב הם עדות ניצחת ומדכאה מבחינה זו).

אבל כך, כנראה, בעיניו בלבד, כך בעיני יהודים. אין אנו מכירים שום התנהגות כזו בעמים ובמימשלים אחרים. והדוגמאות, מן העבר הקרוב יותר והקרוב פחות, רבות מספור ולא נלאה בהן את הקורא.

מה מקורו של הייחוד הזה? מפני־מה מעשה זה שעשתה השבוע ישראל נדיר כל כך בפרקטיקה המדינית של עמים אחרים שעמדו בפני דילמות דומות? מדוע לא גילו זאת עמים נוצרים־לעילא שרוממות האהבה, החסד והחמלה בגרונם?

ניתוח אופיים והליכותיהם של עמים היה מעלה בוודאי הרבה סיבות לכך. אך ככל שהדברים אמורים בתשובה כוללת, אולי אפשר להסתפק בסיבה שרשית, מופשטת מעט: הם קוראים בלי־הרף בתפילותיהם הנוצריות את הציווי הנודע בספר תהלים “עולם חסד ייבנה” – אנחנו כתבנו אותו.

*

אכן, זר לא יבין זאת. זר לא יבין איך אומה הנלחמת על חייה, כפשוטו, חוזרת וחושפת עצמה לסכנות, שזה עתה יצאה להעבירן מקירבת גבולה, ובלבד להציל חייהם של ששה מבניה; זר לא יבין את הפאראדוכס התהומי הזה שמצד אחד מוכנה אומה לשלוח – ואף שלחה – בנים אל האש ואל סכנת האבדן כדי להעביר מן העולם הגיאוגרפי הסמוך את אלפי המתנכלים לחיי אזרחיה, ומצד שני היא מוכנה להחזיר אותם. להחזיר את אותם האלפים עצמם אל טווח הסכנה לחיי עצמה ולחיי אלפים סמויים שלה, כדי להציל ששה צעירים מסויימים מאד: את רפי ואת דני ואת אלי וראובן ואבי א' ואבי ב' שחרב מונחת על צווארם לא על דרך ההשאלה אלא על דרך הממש והדם. לעשות למענם הכל. אף כי דרך נפילתם בשבי מעוררת בפי רבים שאלות ותמיהות.

משונה? חסר־הגיון? סתירה בגוף הענין? ודאי: עוד חזיון בלתי מוסבר בצד הבלתי נתפס, של האופי הלאומי היהודי, של המיוחד והסגולי – ופעמים: המבורך – במיבנה הנפשי של העם ההפכפך הזה.

*

אלא שהקידה לסגולות העם היא ענין אחד ואילו זרי־הדפנה לממשלתו הם ענין אחר לגמרי. כי הפאראדוכס הזה איננו חסר מוסר־השכל גם בקצהו האחר:

מידה זו של התעלות מוסרית, שיקלול מענה של ערך־החיים ונטילת סיכונים לאומיים, שגילתה ממשלה זו השבוע – אילו גילתה אותה לפני שילוחה של סופת המלחמה אל מעמקי הלבנון, יתכן שהיתה חוסכת לנו לא רק את החילופים המשמחים־המדאיגים האלה אלא גם את השדרה המחרידה של מאות התלים הרעננים בבתי־העלמין הצבאיים של ישראל.

אשר עשתה הממשלה בשבוע שעבר הוא – כניתוחו הנכון של חבר־הכנסת יצחק רבין – המעשה היחיד שאפשר היה לעשותו במצב חד־משמעי זה של “אין־ברירה”. לבד מן האימפרטיב המוסרי הכופה של הצלת־חיים, שום ממשלה לא היתה יכולה להתייצב לפני העם אילו הפקירה־מדעת חייהם של ששה בנים במערבולת־הדמים של טריפולי הנצורה. אבל יש לזכור כי “אין־ברירה” זה גופו נוצר על ידי אותה ממשלה עצמה. היא בנתה אריח־על־גבי־אריח את חוסר־הברירה הזה. במלחמת לבנון בימים שבהם יכול היה השכל הצלול, השיקול המחושב – לא ריחוּפם של סהרורים – וההכרעה הרצונית הברורה למנוע את היווצרותו מלכתחילה. עתה, מתוך השיחרור הבלתי־נמנע הזה של אלפי מחבלים ואסירים בטחוניים בתנאי האילוץ שנוצרו בשבועות האחרונים בטריפולי, היא חזרה ויצרה לעצמה ולעם מצב חדש של “אין־ברירה” שאין לדעת כלל מה הוא עשוי לתבוע מאתנו בעתיד ומה עלול להיות מחירו בקרבן. כשם שאין לשער כלל מה מזימות עלול להוליד לוח־המחירים ההתחלתי, החד והמצמרר, שנקבע מעתה לחייהם של בני־ערובה יהודים.

ימי־הקלה הם ימי־הקלה ואיש אינו ממהר להכביד אותם באישומים על העבר ובהרהורים נוגים על המצב החדש שנוצר עם שיקומו של כוח־מחבלים שזה עתה שולם מחיר כה יקר כדי לפוררו. אבל ימי־הקלה אלה הם גם ימי החשבון השמור, המתאגר, והוא רק חוזר ומקיים את אשר למד העם היהודי לאורך כל קורותיו כי אין לך שמחת־יהודים שאין תוגתה העמוקה בצידה.

*

נס חג־החנוכה הקרב סימנו, כידוע, עמידה־בקרב של מעטים מול רבים. כשאתה מהרהר בהסכמתה של ישראל להתיר כחמשת אלפים אסורים כנגד פדיון ששה שבויים ומנסה לשכוח את זוויות־הראיה הפוליטיות־פנימיות – אתה מגלה משמעות נוספת, היא המשמעות המוסרית העמוקה, שאקט ישראלי זה משווה למטבע “מעטים מול רבים”. אין זה רחוק כלל מן ההגיון ואף לא מחוקי הסיבה והמסובב, כי העוז המוסרי הסגולי הזה, שהביא את כולנו להשלים עם עיסקה מדהימה כזאת של “מעטים כנגד רבים” – הוא־הוא המפרנס את כוח־העמידה של המעטים נגד הרבים גם בשדה המערכה, והוא־הוא עדיין לוז כוחה האמתי של מדינת היהודים.

*

ושתי הערות בשולי הנושא:

א. אין עיננו צרה בשום אומה שמחמיאים לה על עזרתה לישראל בעת מצוקה, אבל ההפלגה בשבחים ל“הומאניזם הצרפתי המסורתי”, שעל פיו, כביכול, נזדעקה צרפת לעזרה בחילוץ השבויים, היא מוגזמת קצת, אם לא קרתנית־מעט, והיא שייכת לאבדן חוש־המידה השכיח כל כך בהנהגת ישראל שאינה יודעת שום מילת־ביניים מתונה לשיבוח או לגידוף זולת הסופרלטיב – ואותו בלבד.

ודאי, כל השבחים לצרפת על עזרתה הלוגיסטית בהעברת השבויים והעצורים ועל תיווך – לדעת המעורבים בכך, לא משמעותי כלל – במגע עם המחבלים. אך האם ניסתה, מקירבתה לערפאת לסייע במידה כלשהי למתן מעט את המחיר הנורא ששילמה ישראל תמורת שיחרור ששה מבניה? – לאו דווקא. לכן תודה על סיוע טכני. אבל מה זה שייך ל“המסורת ההומנית הנמשכת מימי המהפכה הצרפתית וכו'”? – דברי־הבל נישאים שאמרם־מי־שאמרם במעוף דמיונו בנמל בן־גוריון, ואולי אין אדם נתפס על צהלו.

שר־החוץ הצרפתי מר קלוד שאסון – שלהטו ההומאניסטי עוד מימי המהפכה הצרפתית לא העביר אותו מעולם על קור־רוחו המדיני העכשווי המגושם־מעט – לא הסתיר כלל את ציפייתו לגמול מדיני מן המעורבות הצרפתית הזאת, לפי התבטאויותיו כל הימים. יאסר ערפאת של 1983 והמהפכה הפלשתינאית קרובים היום לתודעתו יותר מרובספייר ומהפכת 1789.

לכן זכוּר לטוב, אדרבה, כמעמדו של חרבונה, לא פחות אבל גם לא הרבה יותר, ומי שיירד סוף־סוף מתרבות־הסהרורים הזאת. בדיבור כבמעשה, עשוי אולי, באמת, להתחיל להיטיב קצת עם העם.

ב. נאמנת עלינו עדותו של ליובה אליאב – טהר־הלב וחלוץ־השליחיות – על מאמציו של ברונו קרייסקי, ואף שהאחרון איננו מחובר בטבורו אל המהפכה הצרפתית דווקא, לו אנו חייבים, כנראה, הרבה על חלקו במאמץ לפדיון־השבויים. שהוא שני רק לחלקו של ליובה אליאב עצמו ולקבוצת האנשים במשמרת הבאה – מרינסקי, תמיר ואחרים – שבאו להחליפו, אנו רוחשים לו תודה וגם – נקווה כי ימחל לנו – מעט חמלה.

באיש המומר הזה, שפחד כל כך מפני איזכור עברו או עבר ביתו היהודי כמו מפני ליבוט־הכנפיים של עטלפים ליליים, נתגלה פתאום זיק לוחש של מהות יהודית שהוזכרה בראשית הטור הזה. הזליג דמעה – סיפר אליאב? אם אמנם עשה זאת בהקשר האנושי־היהודי הזה, הבגיד עצמו לעולמים, ללא תקנה.

סוציאליסט? שוחר־שלום? רודף צדק? – ימחלו לי: הבלים, יהודי מומר, שונא עברו – אבל יהודי.

אחינו אתה היום, מר קרייסקי, אין ברירה, אבל אל דאגה: לשעה־קלה, לשעה קשה אחת בלבד.

28 בנובמבר 1983

---

בין צידון לציון

מאת

ישעיהו אברך

לא, לא ייתכן, לא ייתכן בשום פנים שהדילמה היחידה שלפניה עומדת ישראל הנוקזת דמיה בלבנון, היא: או קטל יום־יום בדרכי צידון או קאטיושות לילה־לילה בקריית־שמונה. לא ייתכן שסיטואציה שנוצרה במעמקי לבנון – במידה מרובה תוך התפתחות ממציאות שלילית שאנחנו במו־ידינו בראנו אותה – תיהפך לנקודת־מוצא מכרעת בכל שיקולינו על הישארותנו או אי הישארותנו שם. כשם שלא ייתכן שצירוף מיטב־המוחות של ישראל – שהיכתה עד כה בחכמת־מגן ובתחבולת־קרב את כל אויביה – לא יגיע לנוסחת־פתרון שגם תמנע את הקטל היומי בדרכי לבנון וגם תעביר את סכנת הקאטיושות מן הקריה המיוסרה בגליל.

אמרנו “צירוף מוחות” שהרי לא ייתכן כלל – פסיכולוגית, מהותית וגם פוליטית – שחבורת־החבושים המחזיקה עתה בקרנות המימשל בתאוות־חיים של שכיב־מרע שלטוני; לא ייתכן שקבוצת־חבושים זאת, והיא בלבד, תוכל להתיר את עצמה – ואותנו – מבית־האסוּרים הלבנוני שהיא עצמה כוננה אותו.

*

איספו, איפוא, קבוצה של טיכוס־עצה מידי, חירומי; איספו מנין או שני מנינים של מצביאים וחכמי־מדינה מכל שדרות המחשבה הבטחונית והמדינית של ישראל־הציונית והציבו לפניהם חד־משמעית לא את השאלה אם יוצאים מלבנון אלא איך יוצאים ממנה – היום, מחר – במינימום של תקלה בטחונית ומדינית.

חשוב מאד מה תאמר אמריקה; חשוב ביותר מה תעשה סוריה. חשוב מכל: מה אומר הדם הניגר ללא פשר, ובתוך ישראל גופה חשוב, כמובן, עד־אין־קץ מה אומר פת למודעי ודוד לוי לשמיר ושמיר לאגודת ישראל, אף על פי כן חשוב מכל: מה אומר בן מישראל לאמו ומה אומרת ישראל לעצמה ולבניה.

שום שיקול של כבוד, שום שיקול של בושה. אין שום ישראלי צריך לשלם בדמו את מחיר הפחד של השלטון מפני בושת־פני־עצמו. ראש הממשלה לשעבר, המתבודד במצוקתו, כבר מכריז על הכשלון האיום הזה קרוב לארבעה חדשים בחישוק־שפתיים אילם עד להחריד. הגיע הזמן שחבריו – שאיש מהם איננו מחניכי מנזר־השתקנים – יקראו בפשטות טעינו. טעינו טעות איומה. אנו נאלצים לעצור עצירת־פתאום – ולעצור מיד. ואף שכל עצירת־פתע היא מסוכנת – אין ברירה, חייבים לעצור, עכשיו, בעצם הדהירה.

*

לא נבקש מהם שום קידה של בקשת־מחילה לפני העם. אם ימחל העם לשליטים או לא ימחל להם זאת נדע בוודאי מן הקלפי שסופה לבוא ביום מן הימים – ואם נזכה, אולי תקדים לבוא. אף כי יש להודות שחידת העם בימינו סתומה לא פחות מחידת מנהיגותו ותעלומת המשך קיומו של השלטון הכושל הזה חדלה להיות מסתורין של מהות השלטון ונהפכה לחידה גדלה ומתערפלת של רצון העם המחזיק בו.

אלא שלענין מסויים זה של ההשתהות בלבנון ובשעה מסויימה זו – לא באנו לעשות מאזן כולל ועתידי, אלא את חשבון הדם הניגר היום חשבון הנעורים, והאמהות, והכלות, וחשבון אביבי־החיים שלא יהיו עוד. ועוטה את כל אלה החשבון הנוקב והמכריע: יש או אין ברירה.

*

אם יבואו טובי המוחות ויוכיחו לנו – לא מפחד כבודם האבוד, לא מפחד משרותיהם הנתונות בסכנה ולא מאטאוויזם פוליטי של ניפוח ויוהרה – כי אין ברירה; כי אין שום אפשרות לקיים חיים שלווים־יחסית בגליל אם אין יושבים בצידון ואם אין מחזיקים בלבנון את כל הכוח היהודי העצום – והחשוף – הזה; אם יגיעו למסקנה כזאת מתוך בחינת הדברים לגופם – בלבד – נרכין ראשנו במועקה גדולה אבל נקבל את הפסק האכזר של מציאות מרה ושל הגיונה. אם הישיבה במעבה לבנון גם היא בגדר “בדמייך חיי” – נלך חבוקים בצדקתנו, גם במשעול הצר הזה, אם גם הוא הסתעפות הכרחית מנתיב־הענות של תקומת ישראל.

השאלה “הלנצח תאכל חרב” יש בה כדי לקרוע לבו של עם ושל כל יחיד בתוכו. לא נאמר אמת אם נאמר כי יש בפינו כבר עתה תשובה מוחלטת ומרגיעה לשאלה זו כאן, על האדמה הזו. כשם שאין בפינו תשובה לשאלה הנוראה ממנה: הלנצח תאכל המשטמה ליהודים בכל מקום שמחוץ לכאן. אין בפינו תשובה אך יש בלבנו ידיעה ברורה מה ההבדל המהותי בין הקרב האמור להבטיח בתחנת־זמן כלשהי את עתידו וגורלו של העם היהודי לבין מלחמה נגד משטמה, דיכוי וגם רצח, שאפילו היא נושאת פה־ושם פרי חלקי אין היא משנה מהותית את גורלו ואת הצפוי לו בחביון העתיד.

*

אחת אנו יודעים: לא ייתכן ששאלת המשך שהייתנו בלבנון תיהפך לעוד שאלה אחת בין שאר השאלות העמוסות על סדר־יומה של ישראל הנצורה – כמו מס־נסיעות או אש"ל של חברי הכנסת – ושלא תהיה לשאלת המוקד והגורל של חייה עתה. לא ייתכן שהמארבים והסריקות והחיבור הכמו־ישיר הזה בין דרך־צידון הקוטלה לבין דרך־ציון האבלה – החיבור של הרף־עין בין מסע־האבדן בסבכי־השיחים של לבנון לבין מסע־היגונים לקרית־שאול; לא ייתכן שכל אלה ייהפכו לחלק מובן־מאליו של היום־יום השיראלי. לא ייתכן שמדד־המוות המחריד הזה ישוזר בריקמת־החיים של ישראל כמו מדד־המחיה המטורף שלה. לא ייתכן שהמתרחש בלבנון ייפרש לפנינו כמו תמונת־רקע רחוקה שעליה נעים ומרצדים החיים הרגילים – והמסואבים מעט – של ישראל, החוגגת, אגב, בשעת כתיבת־טורים אלה בתאוותנות מגושמה את חג המולד של מושיע צידקם.

*

התמיהה: “אין זאת כי שכחונו שם למטה” – שורה שהבאנו בפתח דברינו – איננה, איפוא, עוד שאלה ריטורית של משורר אלא תיאור הוויית־חיים של עם שאיננה מדכאת פחות מהוויית־הקטל של בניו.

באחד הפרקים של “מסדה” שואל יצחק למדן בפי “המוּקע המתהלךְ”: “מִי הֲלוֹם שְׁלָחַנִי וַיְצַו עָלַי לְבַל אָחוֹר אַבִּיט?” מי שלחנו ללבנון – אנו יודעים. אך מה הדבר המצווה עלינו שם “לבל אחור נביט” – נשגב, לפי שעה, מבינתנו. כך או כך חובתם של מי ששלחו אותנו אל מעבה לבנון להסביר את פשר ההתמדה ב“צו” הזה, ורב מזה, על פי שיקול מעמיק אך מהיר, לבטלו ולהחזיר את ישראל ואת בניה אל הקו השפוי של הגנת ביתם.

2 בינואר 1984

---

הטבילה והשרצים

מאת

ישעיהו אברך

“מהוּגנים כפי שהננו, לעולם אין חושינו קהים במידה כזוּ שלא נשמח קצת לכשלונו של ידיד” – ובכן, בניגוד לאימרה סארקאסטית זו, הנפוצה בשמו של ברנרד שאו, אין אנו מהוגנים או קהים במידה קיצונית כל כך גם לא לכשלונו של יריב.

נשים איפוא נפשנו בכפנו ונפתח בשורות אחדות של לימוד־זכות אל מענו האישי של אזרח ישראל, איש חוות־הבוקרים בנגב, הנאבק על מה שהוא רואה כצידקו – או כמוניטין של צידקו – בבית־דין של מושבעים בניו־יורק. אחר־כך נפנה אל חומרת מעורבותו של שר בישראל – על מחלצות השררה והילתה – בדינו ובעניינו של אותו אזרח עצמו, בכפל־הזהות.

ובכן: בדיעבד, אנו עוקבים באהדה – אחרי מאבקו האישי העיקש של האזרח שרון נגד השבועון “טיים”, כדי לטהר שם־עצמו ממה שהוא סבור כי זאת דיבה ותמצית הדיבה היא, כידוע, דברי כתב ה“טיים” בישראל – במפורש או במרומז – כי שרון ידע מראש על הטבח העומד להתחולל בסברה ובשתילה ואולי אפילו המריץ ברמיזה את משפחת ג’מאייל למעשה־נקם.

אם דברי “טיים” אינם נכונים, רצון כולנו הוא – כל יושבי ישראל, ידידים כיריבים – שהדברים יוכחו כדיבה. לא מפני שאין לנו, כישראלים, סיבה מיוחדת לאהוב את “טיים” ולא מפני שאנו מחפשים סיבה נדירה לאהוד את שרון, אלא משום שדבר הצדק עצמו יקר לנו ומשום שכיהודים אנו יודעים טעמה של דיבה ומה היא עלולה להצמיח לאו־דווקא – ולא רק – בשעת הפרחתה.

לפיכך, משעה שהדבר הובא לערכאות ועל טעמן של ערכאות רחוקות אלו עוד נאמר מה בהמשך – אנו מייחלים יחד עם שרון להצלחתו במשפט.

*

מבחינה זאת, דווקא המאמץ הפיסי והנפשי שהוא משקע כדי לטהר שמו מן האשם הנורא הזה; דווקא מאמץ זה מעורר איזו איוושה של חסד. ואפילו יבקש אחר־כך להוון את זיכויו היווּן פוליטי בישראל, עדיין הדבר מישני לגבי עצם הדחף האנושי המפעים אותו להוכיח כי נבלה זו הוא לא עשה. רגישות זו אף היא מידה מסויימת של זכות לגבי אנשים שלא ניחנו במידות מופלגות של אצילות־הרוח או של אנינות מוסרית.

מה יעשה אחר־כך שרון בישראל אם ינצח – זוהי, כמובן, שאלה אחרת לגמרי היא שייכת לתחום כוח־ההתגוננות הפוליטי והמוסרי של החברה בישראל. היא תלוייה בעוצמת הנוגדנים שחברה זו פיתחה בקירבה כדי לחסום את הדרך בפני המגוּשמוּת, ההזייה, הקהוּת המוסרית והסיכלות המדינית. כוח־ההתנגדות הזה צריך לעמוד לה בלי קשר לתוצאות המשפט בניו־יורק, שהרי תכונותיו של שרון, הפוסלות אותו – בעינינו – להיות שותף בהנהגת ישראל, הן תכונות אימננטיות, מובנות בתוך אישיותו, ואינן מושפעות כלל ממה שיתחולל או לא יתחולל בבית המושבעים במנהטן.

עד כאן עניינו האישי של האזרח הישראלי אריק שרון.

עד כאן – הטבילה.

*

מכאן ואילך – השרצים.

כי אם יש דבר המאפיל על גילוי חיובי במעשהו של האזרח שרון, הריהו גרירת המדינה כולה ועירוב הכהונה הרמה והפעילה של שר בישראל במלחמה על המוניטין האישי הזה. כלומר: עירוב של הילה ומחלצות־כּהוּנה, שאינן מגוּף ההוכחות של הצדק, במערכה האישית נגד הדיבה.

זוהי זכות שאריק שרון נוטלה לעצמו ושבה הוא קונה לו עדיפות על פּני כל אזרח אחר, אזרח נטוּל כל שׂרד וכוֹתפוֹת, שהיה, יוצא למערכה על צידקו. הופעתו בבית המשפט האמריקני בענינו שלו כשר פעיל בממשלת ישראל, היא לא רק הפרה חמורה של נורמות חברה ומדינה, אלא גם נסיון להטיל על כף־המאזנים – פסיכולוגית ומעשית – משקלם של גורמים חוּציים שאינם שייכים כלל לעצם בחינת עובדות החיוב או השלילה, האמת או היפוכה, שבגוף המעשים והאירועים.

העיקשות האטומה הזאת להופיע בבית המשפּט לא כאחד־האדם הלוחם לצידקו אלא כשוֹע ישראלי, בכל הדרו ועצמתו השלטונית, מעיב על כל מלחמתו ומטיל פגם חמור בטהרתה.

וכבר נאמר מה שנאמר על “המשתמש בתגא” – היינו: העושה את הכתר קרדום לחפור בו. אפילו יטען כי הוא מבקש לחפּור בּו אמת, חמורה לא פחות – והיא כשרץ נוסף בידי הטובל – הטלת המחיר החמרי של המאבק האישי הזה על כתפי המדינה.

אדם שצידקו, או שמוניטין של צידקו, יקרים לו עד כדי כך שהוא נכון לערוך גלות לימים ארוכים אל מעבר לים כדי להיאבק עליהם – הדבר הראשון שמחובתו לעשות הוא להיות לאזרח מן השורה, להשיל כל מחלצות־שררה, להופיע לפני הדין כאחד־האדם, בלי שום תגי־שרד; לגייס כל כוח־האדם שבו וכל כוח־החווה שלו כדי לנהל מלחמתו בטוהר, בלי להעמיס את עצמו ואת מחיר המוניטין האישי שלו על שכם מדינה הכורעת בלאו־הכי תחת משא עצמה.

*

ויש בחינה של סידרי־מינהל שבמהותה, בהקשר־דברים, אף היא בחינה מוסרית מובהקה.

המערכה על הצלת המשק הישראלי ממִיט – מאבטלה ליושבי ישראל ומסתימת מקורות לקליטת עולים – היא היום מערכת־גורל לישראל. המלים: “עיסקת חבילה”, “הזרמה”, “טקסטיל אתא”, אינן עוד מלים טכניות השאובות מן המילון המסחרי והפיננסי בישראל של ימינו אלו מלים של אש, הפקרת החזית הדלוקה הזו באחד ממיגזריה הרגישים והקובעים ביותר – מיגזר התעשיה והמסחר – איננה רק עבריינות מינהלית, מה שנתעוות – ומוסיף להתעוות – בישראל בין היצרן, הספּק והצרכן; בין רווחת השועים ומצוּקת הדלים והחלוקה המפלה של עומס ביניהם – הוא עיוות הממוטט אשיות חברה, הפקרת המערכה הזאת בעיצומה, כמוה כנטישת מפקדה את החזית באחד מרגעיה הקריטיים – דבר שלא נמנה דווקא מעולם עם תכונותיו של אריק שרון כמצביא.

גילוי אגוצנטרי זה של “אני ומוניטין שלי – ואפסם עוד” הוא פשע מוסרי השקול כנגד כל המלחמה הצעקנית בשם הצדק על גדות ההדסון. ואם מלחמה זו היא בעיני שרון מלחמת־מצווה, הרי זו מצווה הבאה בעבירה חמורה מאד שעיקרה מעילה בשליחות שהטיל עליו הציבּור.

*

אלא שחמורה מכל, מבחינה ממלכתית ומוסרית כאחת, היא ההתעמרות הצינית בכבודם של ממשלת ישראל ואזרחיה.

סכום של רבבות דולרים מתקציב המדינה המרוּדה הזאת יוּצא לכלכלת השר וּפמלייתו באחד ממלוני הפאר של ניו־יורק, ולא שהשר הלוחם לצידקו ביקש מממשלת ישראל מפורשות להקציב לו סכום־תועפות זה לצורך ניהול מלחמתו “על כבוד העם היהודי”, אילו הציג זאת גלויות היה מניח בידי הממשלה שיקול וברירה להחליט אם אמנם גם היא רואה במשפט זה את חריצת דינם וכבודם של העם והממלכה. אך הדרך שבה נהג היא התחכמות נלעגת הגובלת בציניות אם לא בהונאה: שהותו בארצות־הברית, שלו ושל בני־לוויתו, היא ברוּבה – כדבריו – “לצרכי הפּעילות כּשר המסחר והתעשייה”. היינו: משם, מלב־ליבה של מנהטן, יפעיל את תיעוש אפקים, ושדרות, ונתיבות; משם יפקח על תנועת המחירים בישראל; שם יציב סכר נגד האבטלה במצפה־רמון וממלון יוקרה בניו־יורק בשום פנים לא יתן לסגור את “אתא”.

אילו נלכד באחיזת־עינים מפורשה כזו לבלר מלבלרי המדינה שאיננו שר, קרוב לוודאי שהיה נתוּן מכּבר ברשתו של בנימין זיגל, לא כן שר המפיל חיתיתו – חיתית “העליה בטנק על משרד ראש הממשלה” – על חבריו לתנועה הרועדים לכסאם, וממילא, באמצעות חיתיתם שלהם, על הממשלה כולה.

כל צדק שייעשה למוניטין האישי של אריק שרון לא יהיה שקול כנגד העיוות המוסרי הזה שבביזוי ישראל והנהגתה וביזוי שכלו השפוי של העם. בדרכו לטבילה אל בית־המשפט בניו־יורק מוליך, איפוא, שרון עימו כמה שרצים מוסריים הקשורים באופן המאבק על צידקו. ככל שנפלל ביחד עימו להוכחת טיעונו־צידקו, לא נוכל, לדאבוננו, להתעלם משיירת הזוחלים הזאת המלווה אותו – ולא רק בדרכו אל הדין במנהטן.

*

מזלו של העם היהודי שנתן לנוצרים את אחד מבניו והם עשאוּהוּ לבן־אֵלים. בזכותו של אותו יהודי צלוב יש לנוצרים עילה לחוג יום הולדת – ולצאת לפגרה, בזכות פגרה זו בניו־יורק יזכו, כנראה, יהודים בישראל לראות כאן את השר ההולך לפניהם קודם שובו אל מלון שבתו במנהטן. אך לא ינצל הזדמנות זו כדי להשיל מעליו את בגדי השרד. אולי תהיה זו שעת־כושר טובה לומר לו, עם כל צערו שבדבר, כי מה שמחכה לו בישראל איננו עוד כס בממשלה אלא האוכף בחוות־הבוקרים.

אשר לכבוד ישראל, שאריק שרון כה חרד לו, הן כבוד זה – ביחד עם טובי בניה של ישראל – תקוּעים זה החורף השלישי בארץ הארזים, וידוּע גם מי תקעם בעומקי הארץ ההיא, לחלץ את כּבוד ישראל מחילול ואת בּניה ממצוקה, אפשר רק שם. מכל מקום: לא במחיצת ששה אמריקנים בּוֹהים בבית־המוּשבּעים של ניוּ־יורק.

13 בינואר 1984

---

תל האפר הלוהט

מאת

ישעיהו אברך

נשים נפשנו בכפנו ונדרוך על תל האפר הלוהט – והוא, בקירוב. תרגומו העברי של השם תל־רומיידה – בעיבורה של חברון, קרוב לוודאי שניכווה גם בגחלתם של יריבים גם באישם של קנאים – אבל הסיכון הוא מחושב. שהרי אין אתה בן־חורין לעקוף כברת־אדמה חיה ונושמת של ארצך רק מחשש פן תיגוף באבן רגלך או פן תדרוך על רמץ לוהט.

נפתח בדריכה זהירה על גחלתם של יריבים.

*

ובכן, איננו בזים למונח “זכות אבות” ואיננו מתרגשים לגרשיים, שנוהגים, כאפנת הזמן, לעטר בהם שתי מלים אלו. ככלות הכל, כולנו – לרבות הקדומניים ביותר בין אנשי הקידמה בישראל – יושבים כאן קודם כל בזכות־אבות. יד־חנה וכרם־שלום אינם נבדלים מבחינה זו כל־מאומה לא מאלוני־ממרא ולא מרחוב ברנדייס בתל־אביב, שבו נכתבות עתה שורות אלו.

קיצורו של דבר: יהודי שחזר אל הארץ הזו – בין לחונן עפרה, בין לשפוך ליבו לפני שריד מקדשו, בין לייבש את העמק בין לסקל את ההר – לא חזר אלא בזכות אבות. הרצל ובלפור: סאן־רימו ולייק־סאכסס לא היו – אין זו בושה לומר – אלא תולדה של זכות־אבות זו. על פיה – ולא על פי שום תעודה אחרת – תבעה הציונות את ארץ ישראל; על פיה אושרה אחר־כך זכות העם היהודי על מולדתו במשפחת העמים.

*

על פי זכות אבות ועל פי נחלתם. ירושה – אנו יודעים – איננו מושג אהוד, או מקובל על רוקמי חלומה של חברה חדשה. אבל עובדה היא הפלגנו אל הארץ הזו כשבידינו צו־ירושה חוקי – גדוש סעיפי־סעיפים ומשתרע על פני עשרים וארבעה כרכים – והצו הזה הוא־הוא ראשית ותמצית כל הטיעון המדיני שלנו על הארץ. הצירוף הבּנלי הזה “ארץ אבותינו”, שנפתלי הרץ אימר שתלו בהימנון הציוני, נשמע אולי ירחמיאלי־מעט, אבל אפילו הציוני הנאור ביותר לא המציא עדיין הגדרת־שייכות ניצחת מזו.

לכן, איננו מזלזלים כל־עיקר בצירוף “נחלת־אבות” כשהוא בא לתרגם את זכות־האבות לממשות גיאוגרפית. הציונות, ככלות הכל, איננה איזו אידיאה מופשטה התלוייה על בלימה. היא מערכת של צידוקים היסטוריים, אתניים ומוסריים המבוססת על גיאוגרפיה. ציונות בלי גיאוגרפיה נתקיימה מימי חורבן, הבית השני עד ימי באזל, אלא שבכוח הפסוק “ותחזינה עינינו” שיהודים חזרו עליו בתפילתם שלוש פעמים ביום – והוא פירנס את חלומם לאורך הדורות – לא נגאל שום יהודי מן השיעבוד ולא ניצל שום יהודי מאבדן. הוא עלה על המוקד כשתפילה זו על שפתיו. אך התפילה עצמה – למגינת־ליבם של מאמינים – לא הצילה אותו מעקידה.

רק משעה שנסמכה לתפילה זו אחיזה פיסית בגיאוגרפיה של הציונות, באדמתה של ארץ ישראל, היתה הציונות למעשה הגואל האמתי של העם היהודי, ועיקר חיותה ולשדה של גיאוגרפיה זו בהיותה גיאוגרפיה של נחלת־אבות.

*

עד כאן דרכנו על גחלתם של יריבים. מכאן ואילך, קרוב לוודאי, ניקלע לאישם של קנאים.

כי מי שמבקש לראות בכל פיסה של גיאוגרפיה ארצישראלית את לוז הציונות ומחייב אותנו לקיים על כל מקום ומקום בארץ ישראל את הצו “ייהרג ולא יעבור”, ואינו מסלם את עדיפויות השעה ואינו מדרג את חומרותיה – אולי הוא מחבר עצמו היטב אל ההיסטוריה של העבר, אך תולש עצמו לחלוטין לא רק ממציאותו של ההווה אלא גם מן הסיכויים האמתיים של העתיד. וב“תפסת מרובה” זה הוא עלול למצוא את עצמו כמי שהפסיד את המרובה ממנו והחשוב ממנו, והדברים יפים במיוחד לענין המלחמה. במחיר דמים, על כל קבוצת־בתים בעיר חברון, ובאחרונה על תל האפר הלוהט – הוא תל־רומיידה – שבעיבורה.

ולא היה עוד בעינינו מדוּח, הגובל בסהרורים יותר מן האכסטזה הלאומית וההיסטורית שמבקשים להפיח בנו מן התל הרומץ הזה. עוד מעט ומי שלא נוּפח בה, יוצג – ושמא יתחיל גם להיראות בעיני עצמו – כעוכר ישראל. כותב־הטורים בכללם.

*

משלוש בחינות עולה המאבק המהמה הזה על תל־רומיידה למדרגת מדוּח.

קודם כל: מצד התכלית הנרצה.

איזו סכנה של אבדן חברון מבחינה יהודית אורבת עתה לעיר הזאת המוקפת חגורה של ישובים עברים בקרית־ארבע ובגוש עציון? שבעתיים כך, לאחר שאין כמעט גורם פוליטי בר־משקל ובר־סיכוי לשלוט, שלא הצהיר כי בכל הסדר מדיני שהוא, חברון, מצודתה של ירושלים מדרום, תהיה חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל. האם קאראוונים אחדים בתל־רומיידה או בית־דירות אחד בטבורה של חברון, המוגן יום־יום בגופם של חיילי צבא ההגנה לישראל, אמורים להיות תריס בפני הפרה של התחייבות כזאת?

כלום לא הוכיח הנסיון המדיני של השנים האחרונות שאפילו יישוב יהודי צפוף, בנוי לתפארה ושוקק חיים ופריחה, אינו יכול לשמש תריס בפני ויתור – שפוי או שגוי – של קברניטים מדיניים? מדוע יעמדו כמה קראוואנים ברומיידה למכשול יותר משעמדו למכשול עיר ואזור־התישבות מפוארים, סמלו המחודש של הדמיון היהודי היוצר, במבואות סיני? האם לשם הרחקת כמה קרונות מגורים נחוצה מידה גדולה יותר של ברוטאליות או של ייסור־כליות ציוני משהיתה נחוצה, למי שרוממות הציונות הגדולה בגרונו, להריסת ימית?

*

והבחינה האחרת היא בחינת העדיפויות – ומי הרשות הקובעת אותן.

מי נתן זכות בידי כל אוהב־ציון־על־פי־דרכו לקבוע כל אימת שיתרצה לו – לפי תפיסתו השפוייה או השגוייה – מהי נקודת־הבעירה של הסכנות האורבות לישראל בשעה נתונה? מי הסמיך אפילו רב שאש הקנאות הציונית יוקדת בליבו (ועוד נאמר מה לענין האש הזאת) להעמיד על ראשן את ישראל ואת הנהגתה ולצוות עליהן נוסח המשל הנודע של אזופוס: “כאן קפוץ!” כאן רומיידה – כאן קפוץ!, כאן דהיישה – כאן קפוץ! כאן, על התל הזה שאיווּ לו השקפותיו או חלומו, תרוכז בשעה זו אנרגיה לאומית, חינוכית ובטחונית, אף שכל גרגיר שלה נחוץ באזורים אחרים, – אזורים שמהם עולה עתה במפתיע סכנה קיומית שלא ידענו ולא שיערנו כלל, כמותה. מי נתן לרב לוינגר זכות להטיל על שר הבטחון הנוכחי של ישראל – העומס על שכמו בכובד־ראש שאין כמוהו לחומרה ובאחריות דורכת־עצב כזאת את כל משא הדם וההזייה של קודמו – את המיטרד הזה, כן, את המיטרד המיותר הזה ברומיידה או בדהיישה, שלא היה עוד כמוהם טפלה לעיקר משימות הבטחון והקיום של ישראל בשעה זו?

ככל שאין הדברים אמורים באתרים מקודשים או במוקדי־בטחון חיוניים – מאימתי מנהלת אומה לא מדיניות בטחון של ארץ, שאש גלוייה וסמוייה אופפת אותה מכל עבר, אלא מדיניות של סימטה או תל – הכל לפי החלטתו של סהרורי לאומי תורני. כן, סהרורי, והגיעה השעה לומר זאת בלי רתיעה.

*

כותב הטורים רחוק מלהיות מנוכר למסורת. מידה מופלגת של דרך־ארץ שמורה בלבנו לדבקים באמונתם – הדתית, הלאומית, החלוצית, אבל כל עיקובנו אחרי פעלו של הרב לוינגר – שבתחילה נכבשנו לדמותו הסיגופית – הביאנו למסקנה הכאובה שצילו מרובה מחמתו והיזקו מרובה מטובתו ועיניו בורקות באיזה ניצוץ מפחיד מאד שהוא כמו מעבר ליקוד האמונה, שהרי האמונה, אף שיסודה בחוויה, יש בה גם יסוד מוצק של שפיות הדיעה כמו מתרוצצים בדמות זו, להט של מסירות כנה לעמו מזה ואש־זרה של משיחיות שקורה מזה, ויותר־ויותר הוא משוייך בעינינו לקטיגוריה של “מאשריך מתעים” שמפניהם כה הזהירנו הנביא. ואולי מקויימת בו גם המחצית החמורה יותר של אותו פסוק: “ודרך ארחותיך בילעו”.

ככל שהדברים אמורים אפילו בהגשמת שאיפותיהם של שלומי אמוני ישראל – יותר משהרב הזה מסוגל להחזיר אותנו אל הר־הבית הוא עלול למוטט אותו עלינו. ואין זה, כידוע, משל שאוב מן הדמיון.

*

והבחינה האחרונה היא בחינת השכן, כאדם, כברוא־בצלם.

האוכלוסין הערביים היושבים בחברון יודעים היטב כי הן מן הבחינה העקרונית של המדיניות הישראלית והן מבחינת השליטה הממשית של צבא ההגנה לישראל, גורלה של עיר־האבות נחרץ ונחתם להיות חלק ממדינת ישראל.

מדוע צריך לעשות את חיי יום־יום של אנשים ברואים־בצלם לבלתי־אפשריים ולהטיל לתוך יורת־היצרים הרותחת הזאת מטיל מלובּן חדש בדמות בית או קאראוואן בסימטה זו או אחרת של עיר האבות? אנחנו שולטים בעיר הזאת ובסביבתה – איזה רגש מעוות של קיפוח באה לספק ההשתכנות בבית אחד או שנים בטבור העיר או בעיבורה? האם יישוב המדבר והערבה ובקעת הירדן אינם מטרה לאומית, חינוכית, ציונית וחלוצית דחופה יותר וחשובה יותר מאשר כמה קרונות־דירה ברומיידה. שכל עיקרם, כביכול, לארש לך עיר שהיא ממילא מאורשה לך ואין עוד כוח שיוציאנה מידך?

*

כך ממאיסים גם עליך סהרורי הרב לוינגר את עצם המגמה – שהיא כה נכונה והגיונית מבחינה לאומית – של יציאה מגבולותיה המצומקים של ישראל, ומציגים אותך בענין זה מעברו של מיתרס שבעקרון, בהשקפת עולמך, אין אתה שייך אליו כלל.

כך ממאיסה עליך הפטישיזציה־עד־אבסורד של גיאוגרפית החצר והסימטה את רצונך לראות את ארץ ישראל שלווה, בוטחה וחורגת מגבולות־החנק הקודמים שלה. כך משבשת עליך ההזייה הדתית – הנתפסת בתל־הרמץ בחברון כמעט לאבדן השפיות – את פתיחות־לבך ואת מידת הדרך־ארץ השורשית שאתה הוגה לתום־ליבו של האדם המאמין.

26 בפברואר 1985

---

בּעֵין הסערה

מאת

ישעיהו אברך

לא היינו שם. לא היינו באוטובוס הַפַּלָצוּת כנוסעים. לא היינו סביבו כמוֹשיעים וְכַמְחַלְצִים. לא עמדנו פנים־אל פנים עם מי שמבקש לחסלנו. לא טעמנו טעם העימות־המישיר־מבט עם המוות. לא הועמדנו בפני הכורת להחליט בשבריר־השנייה אם אמנם המרצח העומד מולנו או הצועד לימיננו, הוא בחזקת “הבא להרגך” ולכן מוצדק וחובה “להַשְכִּים להרגו”, או שמא נסוג פתאום מכּוונתו המקורית והוא בחזקת דובר־שלום ורַחום.

ויען כי לא נבחַנו במיבחן־האימים הזה – לא נשים עצמנו שופטים על מי ש“השכימו להרגו”. אם אמנם השכימו להרגו, לא נגלגל עיניים צדקניות לומר למי שהיה נתון בעין־הסערה איך חייב היה לנהוג ברגעים הקריטיים האלה של קרב ובלהה – וסכנת־מוות.

לא היינו שָם. לא ראינו את המוות פנים־אל פנים ולא נדון חברים שלא הגענו למקומם. הכרעת העט – בשעת חיבור מאמר לעתון – אם לכתוב כך או לכתוב אחרת, כאשר העימות המסוכן והממשי ביותר של הכותב הוא עימות עם הנייר; הכרעה זו בוודאי קלה יותר מהכרעת אדם סְעוּר־חושים, כאשר העימות הממשי שלו הוא עם המוות. כפשוטו, וכל זאת בשעה שבמעמקי זכרונו מרחפות תמונות מרצח־מעלות ומן הטבח בכביש החוף. לא היינו שם.

לא נאמר איפוא בשַלוַת הנינוחות שליַד הַמַכְתֵּבָה מה צריך ומה לא צריך היה לעשות המציל בפרודַת־הזמן הקריטית מול מערבולת האש והדם ומול חידת הסכנות העלומות, שאולי רוחשות סביבו.

ואין צורך להסביר לנו חומרת הדיבר החמישי, הצו העליון, החָל על כל הברוא בצלם, והוא יסוד־היסודות של קיום אדם וחברה.

עד כאן – ככל שהדברים אמורים במצבי־אימה, שבהם מתערפלות נורמות־החיים –והמוסר המקובלות. שהרי אפשר לצורך הבדיקה לשחזר פרטי המצב ותנאיו הטכניים־פיסיים. אך בשום פנים אי־אפשר לשחזר את הסיטואציה הנפשית של מי שהיה נתון במערבולת הקרב, ההצלה והסכנות הסמויות.

זה – לגבי האירוע הטראגי עצמו, נסיבותיו ומעמד המעורבים בו בעת התרחשותו.

*

משָם ואילך – דין אחד לכולנו. ואולם בכל אשר אירע לאחר הַבְּעָתָה הזאת. דין המעורבים בהמשך ההתפתחויות כדין כל אחד מאתנו ובחינת התנהגותם – הנכונה או השגויה – נתונה לקריטריונים רגילים, שבהם אנו בוחנים התנהגותו של כל אדם וטעמה המוסרי ויש לומר בלי גמגום כי מה שנתרחש לאחר האירוע בחאן־יוניס – החל מן ההטעייה בוועדות־הבדיקה ועד הפינאלה בליל־השימורים של הנהגת העם – מעלה סומק וחלחלה גם יחד. אדם עשוי להגיע למסקנות עגומות על כוח־השיפוט והניתוח מרחיק־הראות של הנהגת עַמו. אם הדבר הנכון והמבריק ביותר שהיא מסוגלת להוליד אחרי שקלא־וטריא מתמשכים עד אור הבוקר הוא הנפל התבוני, הציבורי והמוסרי שהולידה בליל־ההליכה אל הנשיא – ובנוהל ההולכים איננו זוכרים אימתי נתקיימה בישראל באופן בוטה כל כך הגדרת הנביא: “וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתֵּר” כפי שנתקיימה באותו לילה במועצות השלטון בירושלים.

אך נלך לפי דבר־הדברים ואולי נשוב, לעת חתימה, גם אל ליל־שימורים זה.

*

שורש כל הרעה: ההחלטה לכַזב.ובכן, קודם כל: ההחלטה לְכַזֵב

אם אמנם נהרגו המחבלים לאחר שחדלו להיות סכנה מוחשית וגלויה לסביבתם – הדבר הנכון ביותר שאדם בשיעור קומתו ובשיעור הגינותו המוכרת לנו, של ראש שירותי הבטחון, צריך היה לעשותו הוא לקום ולומר: אני האחראי. אולי לא אני בלבד. אבל, כמוקד הפיקוד וההכרעה הסופית, אני האחראי. אני ולא אחר. זאת חייב היה לעשות כבר בתחקיר הראשון לפני הוועדה – הפנימית, הישראלית – הראשונה. ועדה שבראשה עמד האלוף מאיר זורע, מטהורי־הלב בצבא ישראל. מי שנתן רוב שנות חייו לבטחונה והקריב שני בניו על מזבחו. חובתו של ראש שירותי־הבטחון – על פי הנורמות שבהן הוא עצמו חַי ופיקד כל הימים – היתה להתייצב לפני הוועדה במלוא שיעור־קומתו הסמכותית והמוסרית, ולומר: אנחנו הרגנו אותם. בשיקולנו שלנו עשינו זאת, בשיקול החרדה והאימים ובמצפון־לבנו כפי שהדריך אותנו – אולי בטעות? – בשעה נוראה זו. זאת האמת – והדבר נתון מעתה לשיפוטכם. מה שנאמר לעולם החיצון – האורב לכל מעידה קלה שלנו הוא – מִטֶבַע הכורח להגן על נתיבי־הפעולה העלומים של השירות – ענין אחר. ואולם לכם, חבר־בוחנים בשם ישראל, בשם העם והנהגתו, הנה האמת – כמורכבותה. עמד לנו הכוח, לפי מה שראינו כצַו מצפוננו, לעשות אשר עשינו בפֶּסק־הדמדומים שבין סכנת־המוות וסיכוי ההיחלצות ממנו. הנה עומד לנו גם אומץ־לבנו לומר לכם – ואנו בשר מבשרכם – את האמת כמות־שהיא, שהרי כולנו יחד משייטים יום־יום בספינת־הסכנות הזאת. הכל, איפוא, למשפטכם.

אם מֵעים משהו את דמותו של ראש־השירותים – ששמו העלום יצא לתהילה מצד מוסר הפיקוד וחכמתו כמו מצד תעוזת־הביצוע – זוהי אי־התייצבותו הגלויה, הלא־מְחַפָּה והחד־משמעית לפני גוף־חוקר פנימי של ישראל. ממנו נכון היה לצפות כי יקיים, בכללו, מאמר המשורר: “גַם בַּבְּעָתָה, בָּאֵש, בַּדָם / הֱיה אַתָּה, הֱיֵה אָדָם”.

מכאן, מן הטעות העוּבָּרית הזאת, של ראש השירות, כל הַחֲטָאִים – לא־עוד הטעויות – האחרים: חטא המרמה, חטא בידוי הראיות, חטא ההדחה לשקר, ונקלה מכל: הפשע הכבד של הנסיון לגלגל את האשם על כתפי הָחָף.

*

האפשרות שיואשם דווקא החף מפשע. האפשרות – הלא־היפּוֹתֶטית כלל – שכתוצאה מקנוניה בין דרגים מדיניים ומיבצעיים יוטל האשם על אדם חף מפשע, מעוררת חלחלה. עצם האפשרות שכתוצאה מעדות־שקר עלול היה גם היועץ המשפטי להשתכנע באשמתו – המדומה – של אדם נקי מחטא, מעיד לאיזה עיוות ומִשְׁפָּח עלולה להוליך תחבולת־רמייה – כביכול, קלה – אחת. הַכְשָלָה וביזוי מחושב של יועץ־משפטי בר־לבב היא מסוג הנבָלות המוסריות השכיחות במשטרים אחרים, שאנו קוראים עליהן, תוך זעזוע, בספרים.

מי שסבור כי גם נבָלָה כזאת ראוי – ואפשר! – להביא לקבורת־חֲמור מטעמים של בטחון ישראל, אינו ראוי כלל להעלות את הצירוף “בטחון ישראל” במשמעות חוסנה האמיתי – המוסרי, לא פחות מן הפיסי – על דל שפתיו. מי שסבור כי בקופת־תולעים כזאת אפשר לחזור ולטפס בגרם־המנהיגות של העם המרוּמה והדָווּי הזה – ילך ויבדוק תחילה את כוח־שיפוטו לא כמנהיג, אלא כבן־תמותה, כאשם הנחשב, כידוע, כמותר ממי שנחשב.

*

הרוטאציה איננה “ציווי החלטי” של המוסר האנושי, המושג “רוטאציה”, ככל שזכור לנו, אינו נמנה עם ערכי המוסר ההחלטי, ערכי “האימפּרטיב הקטיגורי” של קאנט, למשל, זהו מושג חוזי־טכני בין שליחי מפלגות, תנאי־בתנאים שעל פיהם הוסכם על פעילות משותפה לזמן מוגבל, מעין “מוֹדוּס אוֹפּרנדי” לשיתוף פעולה בין כוחות שונים, פעמים – מנוגדים. חובת השמירה על הסכם כזה אף היא, כמובן, מן הנורמות של חברה מתוקנת.

אף על פי כן, הנסיון לעשות נושא זה קני־מידה מכריע לבחינת עיוותים חברתיים ומוסריים אחרים – מהם ערכים מוחלטים – ההתחסדות שבו מתחרָה רק עם קֵהוּתוֹ, והנוסחה המתחסדת היא: אם חקר האמת גילוי כְּזָבָם של מנהיגים עלול לסכן את בואו של אותו מנהיג אל פסגת השלטון – יחַלְחֵל לו הכּזב, ירקב ויאכל מוסדי־חברה־ושלטון ובלבד שהצעצוע הזה – שרביט המושל – לא יישמט מידי מי שהובטח לו ואימתי יישמט? – דווקא בשעה שמלאו ימי כיסופיו והשרביט הוא כמעט בטווח־מגע “הושט ידך וגַע בו”.

עוד לא נשמע כהבל ההגיוני והמוסרי הזה. שהרי, ממה נפשך: אם בחינת מעורבותו של יצחק שמיר תעלה כי אין לו חלק ונחלה ברקימת הכזב המתוכנן והמשחית הזה, בייזומו או בעידודו – יבוא נא אל חוף הרוטאציה הנכסף כשהוא “צָח (בכל מקרה: לא־אדום) ודגול מרבבה” וינהיגנו אל מחוז־חפצו המדיני והחברתי, אף כי אין זה בשום־פנים מחוז־החפץ של כותב הטורים.

ואולם אם יתברר, כי היתה ליצחק שמיר מעורבות ישירה – ואולי אפילו מַנְחה ומדריכה – ברקימת הכזב־המשולש הזה (לפני ועדת זורע, לפני ועדת בלטמן ולפני בית־הדין הפנימי של שירותי־הבטחון בראשות שופט מחוזי) – יהיו כל הבריתות והרוטאציות כפרת הנבלה המשוועת הזאת, שבדרך נס לא הספיקה להביא גם להפללתו של אדם חף מחטא. כלום בשל ההבל הטכני הזה, הקרוי “רוטאציה”, נושיב על כס ראש ממשלת ישראל אדם המחנך עמו וקברניטיו למרמה? האם גם האמת, כערך עליון, כציווי החלטי בפירוש, גם היא עבד לברית של פלגים פוליטיים? והיינו רוצים לשאול דווקא את חבר הכנסת משה ארנס – מן האצילים וישרי־הדרך במחנה שאנו יריבים לו – האם הצו " אלהים לשלטון בחרתנו", שאימצה לעצמה התנועה הרביזיוניסטית בזמנה, עדיף גם בעיניו על אזהרת הנביא “עִַמִי מְאַשְרֶיךָ מַתְעִים וְדֶרֶךְ אָרְחוֹתֶיךָ בִּלֵעוּ”?

שלטון הונאה, שלטון רמייה, ובלבד – שלטון?

*

גילויי הכזב מסוכּנים שבעתיים מגילויי האמת. וַעֲדוֹת־חקירה הפכו למָנָה מסורתית בתפריט הלאומי – הפוליטי והחברתי – של ישראל. אילו ביקשנו ללכת בעקבות יוּבנַליס הרוֹמי, היינו מאפיינים את מאוויי־העם בישראל בימינו בנוסחה: “לחם וּוַעֲדוֹת חקירה”. זוהי הקלַסיקה של המחזאות הציבורית בימינו, שרצונכם היא גם לכבודה של האומה גם לבוֹשתָה.

לכבודה – על שאינה נרתעת מלהידרש לתראפּיה זו, שהיא כזעזוע־חשמלי לַעֲצָבֶּיה; לבוֹשתָה – כי היא נאלצת להזדקק לתראפיה זו לעתים קרובות מדי. מי שמצוּוֶה לקבל תכשיר אנטביוטי לעתים סמוכות, סימן שמחלחל בו איזה זיהום כרוני הראוי מצד עצמו למעקב שיטתי ומעמיק – כמעט אמרנו: לוועדת חקירה.

ואף על פי כן, אין מפלט מן התכשיר הזה גם הפעם. אולי היו, בשלבים מוקדמים יותר, דרכים אחרות להביא מועקה מוסרית וממלכתית זו לכלל תפוגה. אפשר הוחמצו, אפשר לא הוחמצו – אבל אין הן קיימות עוד. עתה לא תירגע עוד הרוח ולא יירגעו עוד העצבים אלא בדרך זו.

*

צופר הכבאים מפחיד פחות מלשונות־האש, ואין מה לחשוש. לא יתגלו שום סודות. מי שהביא את הכזב לדרגה כזו של פיתול ופרהסיה בלתי־מרוסנה אל יבהיל אותנו בסכנת הגילויים שתחשוף האמת. שהרי הדבר שאינו יודע רסן הוא הכזב. רק הוא הדוהר בלי מתג ובלי מרדעת. האמת לעומת זאת, שתוכה רצוף אחריות, יודעת היטב גם את רְסָניה. מכל מקום: מי שנאמן עלינו בגילוי האמת, נאמן לא־פחות גם בשמירת סוֹדָהּ. ואילו מי שמתבהל מצוֹפרי הכבאים יותר משהוא נבהל מלשונות־האש ידאג נא מראש שלא להבעיר דליקות. כּל שכּן: לא לְלַבּוֹתָן. הצוֹפָר לעולם אינו מסוכן מן האש והַמְכַבּים לעולם אינם מפחידים יותר מן המְלַבִּים.

ואולם אם כל כך גדולה – בדיעבד – החִיסָה על עצבי העם, רק דבר אחד יכול לחסוך לנו טלטלה זו: התפטרותו המידית האמיצה של “הדרג המדיני” בדמות ראש־הממשלה דְאָז, שהיה מעורב, כנראה, במארג־התככים המחפיר הזה.

רק מעשה נחרץ ומצופה זה יכול לחסוך את המשך הנבירה בפרשה מדכאה זו בימים שבהם “בחוץ יָשוּר אוייב”.

*

את רוב הסוּפות הציבוריות מקים השקר לא האמת. ואולם אם בכל זאת ייגזר עלינו גם בימי־דאגה אלה לברר, בדרך של חקירה, פרטיה וַאֲמִיתָה של פרשה עגומה זו – אין שום סיבה להיבהל ממהלכיה של האמת. בדקו ותמצאו כי את רוב הַסוּפות הציבוריות מקים ומעורר הכזב. האמת, אף שהיא מנחשלת את נהר החברה לשעה קלה, סופה שהיא מרגיעה ומשיבה שלום־נפשו של העם על מכונו.

מכל מקום, אין שום דבר המזעזע יסודותיה הנפשיים של אומה יותר מן ההרגשה כי מְאַשְרֶיהָ מַתְעִים. ויותר מכל חייבים לזכור זאת מי שזכו להיות בני־דורו – כל שכן: חניכיו – של דוד בן־גוריון.

*

הצדק אינו אוהב את הלילה. לא נעסוק בליל־השימורים של השבוע שעבר, שבו מוטל היה הצדק אין־אונים על שולחן הניתוחים והתפתל ביסוריו, גם מאימת האיזמלים הרבים שנשתלחו אליו מכל עבר גם מאי־ידיעה להיכן עומדים לטלטלו אחרי חצות. הדבר האחרון שהוא ושוחריו יכלו לשער הוא כי היעד בשעת־לילה ירושלמית מאוחרת כזאת הוא הבית הנעלה של ישראל והאיש הנאצל וחַם־הלב היושב בתוכו. הצדק, ככל שידוע לנו מן הספרים, אינו אוהב את הלילה – לא את מחשכיו ולא את אורותיו המַתעים. כל הדימויים המוכרים לנו בהתייחסות אל הצדק הם דמויי אור ו“כשמש בצהריים”. נעים־זמירות־ישראל מסכם זאת בפשטות: “והוציא כאוֹר צדקך”. הצדק אינו סובל גם את הבהילות. כל שכן בהילות לילית שיש עִמהּ גם משהו מאובדן העשתונות.

כל אשר עשה הנשיא – בחסד ליבו עשה, במבט מפוייס על העם המטולטל מעווית לעווית ואינו מוצא מנוח לנפש. זה היה, בדיעבד, מעשה תראפּטי שסָכַר זרם עכור אחד, ואולם דווקא חסד זה של נשיא בר־לבב העמיק בלי־משים את תחושת האפלייה בין מבַצע למַנְחה, בין הצועד למכונַן־צעדו.

וכך, כאמור: בלי משים, נפתח פתח לסוּפָה חדשה, אפשר חַמוּרָה וגורפת מקודמתה.

וַחֲבָל.

*

לא אלמן ישראל. כשם שֶחֲבָל לא־פחות שעשרים חדשים של הנהגה מדינית שקולה, מעוררת כבוד במתינות סגנונה, במעשים נועזים בתחום הבטחון והכלכלה, בפיוס אמיתי של אוירת החיים הציבוריים – כמו עלולים להיחתם באיזה אקורד צורמני העלול לשבש, לפעמים זרם המנגינה כולה. נאמר בפירוש: סידורי הלילה הירושלמי ובהילותו – תהיה כוונתם טובה כאשר תהיה – לא היו יאים לרוח הממלכתיות, הזהירה והשקולה שבה ניווט שמעון פרס את ספינת ישראל בעשרים החדשים האחרונים. די לראות את הגל הבלתי־מרוסן ופעמים נטול כל תרבות של בקורת ענינית, שבו זיכו אותו עטי־כּיסוחַ בסוף השבוע כדי להבין עד כמה אסור לתת ללילה לערפל אפילו עד־ארגיעה את יישוב־הדעת, מתינות השיקול ואורך־הרוח שהן ממיטב סגולותיו של האדם המכהן עתה כראש ממשלת ישראל.

כי יש־ויש בכוחו, גם בשלב מאוחר זה, להוסיף אקורד יאה יותר, הרמוני יותר, לשליחותו המרכזית בעם ולהישגיה: לשלוח הביתה את יצחק שמיר. כשם שנשלח ראש שירותי־הבטחון לחון אותו מראש ולשלחו הביתה. להראות לעם כי לא תוּשַם שום פדות בין הצועד לבין מכונן־צעדו, להשלים את סכירת הזרם העכור, שבה הוחל חלקית בבית הנשיא לסכור – במידת הדין והשוויון־לפני־הדי־הנראים בעליל, לפעול – ויהיו התוצאות הפוליטיות אשר יהיו, לפי חשרת העננים המתקשרת באופק – התוצאות הציבוריות תהיינה חמורות יותר אם לא ינהג כן.

ואשר לחשש מה יקרה לבריתות, לסידורים הפרסונליים, ללהטוטי המפלגות – כבר הביא פעם בקונטכסט חמור יותר, חבר־כנסת לשעבר, ענק־הרוח ר' דב סדן, את נחמתו של ירמיהו: לא אלמן ישראל.

באמת, לא אלמן.

30 ביוני 1986

שער שני: מסע מתוך היער

מאת

ישעיהו אברך

---

יסירו כובעם – ויכרעו

מאת

ישעיהו אברך

מרתף־השואה שבגבול חומת ירושלים הוא מרתף־התייחדות. הדברים שנאספו שם: חיי אדם שהיו לסבון, עצמות שהיו לאפר, קרעי־פרוכת מאדמים וגווילים חרוכי־אש הם מצבות־זכרון לעצמנו. זה איננו עוד מוזיאון אחד לאתנוגרפיה, גם לא חלון־ראווה של זוועות, זהו שיעור חזותי של בלהות, לנו ולבאים אחרינו. שיעור עם לקח, לא לשום עם, לעמנו.

אפשר – אם כי אין הכרח – להוליך לשם אורחים, גם חשמנים, גם סנאטורים, גם לא סנאטורים. אך בהגיעם אל המרתף הזה יעשו עמנו חסד: ישתקו, יעמדו על המפתן, יראו – וידומו. אל יאמרו לנו כאן יותר ממה שלא אמרו כאשר ראו את הזוועות עצמן, עין־בעין.

ודבר אחד – למען מעט הטעם הטוב – אל נעשה אנחנו: אל נבקש מהם להדליק נרות במרתף ואל נשים בידם אבוקה להעלות נר כנגד מיליון. כל נר – מיליון יהודים, ששה נרות – ששה מיליון יהודים, בדיוק, נחיה בלי ראוות־ההדלקה הזו ובלי המישוואות, ידלקו הנרות בלעדיהם.

היה זה, כמדומה, נוצרי גדול שאמר כי אדם אינו כורע לפני אלהיו – אלא לפני חטאיו. אם זה מנהגם – אל יעלו לנו נרות נשמה.

יסירו כובעם – ויכרעו.

28 בינואר 1964

---

שיחה עם אורח בליל החג

מאת

ישעיהו אברך

כאשר הוזמנו שלשום לבלות את ליל שמחת־תורה במחיצתו של נשיא האיגודים המקצועיים מגרמניה – קיבלנו את ההזמנה בלב־ולב. סעודת־חג היא סעודת־מצווה, אך את ה“מסיחין” שבשעת הסעודה יראנו במקצת. הנושא גרמניה – כמה שלא תרצה לעקוף את צירו וללכת סביבו סחור־סחור – הוא מכווה־אש. הגיון הוא הגיון ובינה־לעת היא בינה־לעת ואין לך דבר שלא תוכל לנתחו באיזמל השכל הצלול – אף על פי כן: בנושא זה אין אתה יכול שלא להיקלע באופן הבלתי צפוי ביותר לתוך מערבולת כמו מתהום שבתוכך־פנימה מזנקת פתאום איזו התנחשלות מרעידה. כל שאבד לך וחוט ארוך של מראות־עבר נעשים פתאום שותפים אילמים לדו־שיח. עיניך ומחשבתך בוהים – ותם כל הגיון. לכן, ככל שאתה יכול להימלט מן העימוּת הזה – אתה נמלט.

כך הרהרנו ופסחנו על הסעיפים לפני הזימון, אלא שידידנו מזכיר ההסתדרות, שאירח אותנו בביתו, הבטיח לנו ערב של חג כסידרו ושיחת־רעים חפשית ללא מתח, ואף שהיתה זו – לגבי דידנו – התחרות חדה עם ההקפות בבית־הכנסת של שכונתנו שנעדרנו ממנו שנים אחדות הצטרפנו אל המסובים.

עקרת־הבית עמדה עלינו במאור־פנים של מארחת לדאוג שלא נחסר דבר ושלא נפסיק בשיחה, שנפתחה עם לחיצת־יד ראשונה של התוודעות ולא נפסקה אלא סמוך לחצות כדי לתת לאורח ולמלווה שהות של תנומה קצרה לקראת מסע לשדה־בוקר – עם בוקר.

*

השיחה קולחת, וכל שאלה שנשאלת מפי אחד משבעת הנוכחים היא כמו ניצוץ בנעורת. נזדמנו למסיבה אינטימית עם אדם החי את חייה של גרמניה הנוכחית בכל מלוא משמעותם – המדינית, החברתית והמוסרית – ואנו רוצים היום, הערב, בשמחת־תורה תשכ"ה, לדעת הכל, ולא כל כך הכל כמו התוך. תוכה של אמת בכמה עניינים שהם כמוקד לסקרנותנו המחשבתית והרגשית גם יחד. לודוויג רוזנברג הוא אריסטוקרט אירופי במובן האציל ביותר של המושג. הדברים שקוּלים, רצופי הגיון ועמקות, אך עם זאת דלוקים באיזה יקוד־של־אמונה שהוא מעולמה של אצילות אחרת, אצילות יהודית.

– הם אחרים או אינם אחרים? שאלנו כולנו בפי המארח וכמעט הוספנו: אנא, דברים ברורים, כפשוטם, כאילו דווקא מבן־שיחה זה נתבע את הדין אם יוכח שאינם אחרים.

– אינני יודע מה הם יהיו. אך עוּבדה היא: אם יש מה ששנוא בגרמניה־של היום יותר מכל זהו כל דבר שיש בו סמל של מיליטריזם וגינוני־צבא. ספק אם יש היום בעולם עוד ארץ שונאת־מדים כגרמניה. הנוער סולד מפני כל אוּניפורם ודרגות. אדם המשרת בצבא ומקבל חופשה ימהר לפשוט את מדיו עוד בטרם יצא מן המחנה. עד היום, כמדומה לי, מוכנה גרמניה לשלם כל כופר־גיוס לאנגלים ולאמריקאים ובלבד שהיא עצמה לא תצטרך ללבוש מדים. ואשר לי – מעיר ל. ר. במשמעות מוטעמת – אם כבר נגזר על גרמניה להחזיק צבא, אעדיף חובת־גיוס על פני צבא־קבע. הדימוקרטיה מובטחת יותר בידי מגוייסים על פי החוק מאשר בידי שכירים.

כי אמנם כך יהיו הדברים תמיד – קשה להתנבא. הימים ימי גיאות ושפע כּלכלי ועל הנוער עובר תהליך של הינזרות מחיים פּוליטיים והתרכזות גדולה יותר בחייו שלו על כל המיבחר המהנה שחיים אלה מציעים בימי רווחה. אם תבוא פעם תקופת־שפל – ודאי יימצא איזה שעיר לעזאזל. מה יהיה טיבו של השעיר הזה – קשה להתנבא, כל עם מוצא לו את שעירו שלו בשעת־מצוק.

*

– אף על פי כן: איך משקיפים בני גרמניה של היום על עברם ועל סיוטי העבר הזה?

– את גרמניה של היום אין לשפוט או להעריך על פי תגובותיהם של בני 40 עד 60. הם עדיין נוגעים לדבר. יש לשפוט אותה על פי הגיל של בני לפני־הארבעים. רובם לא היה להם חלק בעיצוב העבר, אך כולם מעצביה של גרמניה לעתיד. רוב בני הגיל הזה רואה את העבר כחזיון־בלהות ותגובתם היא תגובה של שאט ותדהמה וחוסר־רצון להאמין שאמנם יכול היה לקרות מה שקרה. טול, למשל, את משפטי־אושוויץ הנערכים עתה בפרנקפורט. ניתן להבחין בארבעה סוגי תגובה: נמאס, אין כוח לשאת זאת עוד; השני, אחרי קריאת שישה־שבעה סיקורים מבית־המשפט: די, שבעתי, ויש הבדל, אומר איש־שיחנו, בין הראשון והשני; השלישי אינו נלאה להסתכל, לקרוא – וללמוד, והסוג הרביעי: תגובה מאזוכיסטית כמעט של אנשים שעל גבם חרשו כל התועבות האלו והם נכונים לייסר עצמם ולראות מראות אלו עד אין קץ כחלק ממהות חייהם הנפשיים.

אינני מאמין כי כאשר אתה ממאיס עם על עצמו, על־ידי כך שאתה חוזר ופוקד עליו יום־יום את עוונותיו, אתה מחנך אותו להיות עם טוב יותר. טול את הילד שהשחית דרכיו: אם אתה מעיר לו פעם־פעמיים על מעשהו הוא עתיד לתקן עצמו. אך אם אתה חוזר ואומר לו כל יום: אתה רע, אתה נקלה, אתה מושחת, סופו שהוא מסיק: ובכן: אני רע, רע הייתי ורע אהיה – ואין לי עוד תקנה. אין שום תכלית חינוכית בחזרה הבלתי־פוסקת הזאת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתיאורים הנרחבים שבמשפטים על אימי־העבר וחלחלותיו. מדי שבוע משדרות כל תחנות הטלוויזיה של גרמניה שעתיים־של־היסטוריה הסוקרות את פרשת המשטר־האפל מראשית קום התנועה הנאצית ועד נפילתו של הרייך. שתי שעות אלו הן לגבי כל גרמני מן השיעורים הנבונים והטובים ביותר.

אמרנו בכל הענווה: טלביזיה היא שיעור טוב. אך אולי יסודי ממנה שיעור קבוע בספרי־לימוד ההיסטוריה לילדים בבית־הספר. אך בספרי לימוד ההיסטוריה של גרמניה בימינו אתה מוצא פרקים חטופים מאד על התקופה האפלה הזו, כאילו הגיע המחבר למהמורה והוא נוטה במהירות גשר לעבור עליה. אם אין אתה מתחיל לשנן דברים אלה כבר לגיל הרך – ספק אם אתה מחסן דור בפני פורענויות בעתיד.

מזכיר ה“פארבאנד” היהודי בארצות־הברית, נצטרף לשיחה והעיר שגם בספרי לימוד ההיסטוריה של ארצות־הברית אין מייחדים מקום רב לזוועות שמשטר הנאצים חוללן. המלחמות שנוהלו – מתוארות בפרטות. אך השואה והכחדת־העמים והמצאות ההשמדה השטניות – בקיצור חטוף. ואם אמריקנים כך – למה נתפלא על הגרמנים?

לא חיכינו לתשובה. דו־שיח במסיבה של שמונה אנשים הוא בעיקרו רב־שיח ולא ערב שאלות ותשובות. אמר לנו פעם ידיד: דו־שיח חפשי הוא כמו מלתחה: אדם בא ותולה שאלה על קולב, בא אחר – תולה תשובה בא שלישי תולה שאלה אחרת. אין כל אלו מחוייבות להיות ממין אחד ולחפוף זו את זו, לאו־דווקא.

*

– איך ניתן להסביר את היסוסו של הצד הגרמני דווקא בכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל? מנהל המחלקה המדינית של ההסתדרות ציפה לתשובה מפי אדם שעל אף היותו יריב פּוליטי של הקאנצלר ארהארד – הוא נמנה עם ידידיו האישיים.

– המעצור ליחסים הוא אחד ויחיד: סחטנות הערבים. האיום בהכּרה בגרמניה המזרחית הוא כמטפחת־אדומה לגרמניה המערבית. כאשר הדברים באים לענין גרמניה המזרחית – אותו חלק הנראה חתוך באופן מלאכותי בגוף העם והמדינה – נטרפים חושי־ההגיון, אין לך דבר שעליו מאוחדות כל כך כל המפלגות כמו הרעיון של גרמניה אחת. אמרתי לארהארד:

“ובכן מה יעשו הערבים – יאיימו שלא יקבלו את הסיוע מידינו? זה אמנם איום חמוּר מאד, אבל אפשר להתגבר עליו”. אבל הרגישות קיימת והסחטנות מטשטשת לא פעם את שורת ההגיון – ונכנעים לה.

אך האמת היא – וכאן מציב ל. ר. עוּבדת־קולומבוס פוליטית שכמעט נתעלמה מאתנו – כי שום מפלגה בגרמניה עדיין לא הציעה בענין זה הצעה חד־משמעית שתחייב בירור והחלטה שאין להתחמק מהם. היחידים שעשו זאת בפירוש היינו אנחנו, האיגודים המקצועיים. מפלגה פוליטית עדיין לא עשתה זאת, עוּבדה שנשכחת, לפעמים.

*

– מזכיר ההסתדרות מוסיף להקשות: המדענים, אותו כידון גרמני סמוי השלוח אלינו מאחורי כתלנו בידי אחרים. רק אתמול ביטל ארהארד מעשיוּתו של חוק כזה וכמו במבוי־אטום נתקע ענין שהוא בעל חשיבות כה מכרעת לישראל.

– לומר, כמו שאומר הקאנצלר ארהארד, כי אין לחוקק נגד המדענים משום שהחוק לא יוכל למנוע מעשי־תועבה שלהם בחוץ לארץ – כאילו אמרת שאין לחוקק חוק נגד הרצח מפני שאין בכוח החוק בלבד כדי למנוע אותו.

נכון הוא שחוק כשלעצמו איננו עוקר אפשרות של רצח, אבל החוק מבטיח עונש, ועונש חמוּר. והעונש מרתיע. קשה לראות איך ימנע החוק מלכתחילה יציאתו של אדם. אין היוצא חייב לומר לך מה הוא מתכוון לעשות. הוא ייצא לסיור עתיקות במזרח־התיכון וסופו שתמצאנו ביחידה מדעית בקאהיר. אך אפשר וחיוני לחוקק חוק שאין אדם בגרמניה יכול לסייע לאיזו מדינה שהיא בייצור נשק – כל נשק שהוא – אלא באישור המדינה. וכל מי שימרה פי החוק – צפוי לעונש בשובו למולדתו. חוק כזה אולי לא ימנע הרפתקנים מתועבות – אך ירתיע, וזה המינימום שגרמניה חייבת לעשות

*

אבל כך או אחרת – ולא בקשר לכך מטיח האורח כלפי המסובים – אין ישראל יכולה לשחק מישחק ברוגז. איש לא יתרשם מכך שלאחר תום תפקידיה של משלחת השילומים, תארוז ישראל את חפציה ותיעלם כליל משדה הפעילות המדינית ומשדה הראייה הציבורי בגרמניה. כוחות נגדיים – מן הצד הערבי – פועלים באופן שיטתי ונמרץ בכל דרכי ההסברה והשיכנוע. הם יודעים שיש היום רגישות מסויימת בגרמניה לדיבור אנטישמי, אך דרך ההסברה שלהם מחוכּמה יותר: איננו אנטי־יהודיים. הן עובדה היא שבעיצוּמה של מלחמת העולם השניה, כאשר אירופּה היתה כּמזבח לעם הזה, חיו יהודים בעולם הערבי בהשקט ובביטחה. אך בשכנותנו – זה דרך הטיעון – גזלו ארץ ונישלו עם מאדמתו. עשו זאת ציונים. נגדם המערכה. ובמערכת־נאצה זאת רתומים דיפלומטים ערבים ורתומים אלפים – אם לא רבבות – סטודנטים ערביים הפזורים באוניברסיטאות של גרמניה והם עושים זאת בלהט של הכרת־שליחות, ושישראל כנגדם אילמת ואינה נשמעת וזרעי־הטינה נזרעים.

היש בר־דעת בישראל – ויהיו רגשותיו כלפי גרמניה אשר יהיו – הסבור, כי מותר להפקיר אומה בעלת מעמד מדיני חשוב כל־כך באירופה לשטיפת־מוח מתמדת של אוייבים? לומר לכם גלויות: קשה לתפוס זאת. את העבר אפשר לקיים בכוח הרגש הנסער – את העתיד אין ליצור כלל בלי שיקולו המפוכח של ההגיון.

*

קלחה השיחה ונתאחרה השעה, אך מתח ההקשבה אינו פג. במישור המוסרי־האישי כמו מפטיר האורח אני־מאמין צנוּע: כאשר הוצע לו לשבת בדין כאחד השופטים במשפטם של נאצים הנאשמים ברצח המוני – סירב. כל עונש שבכוח החוק להטילו – לא יהיה שקול כנגד אפס־קצהו של החטא. ואם המקסימום שאפשר לדון בו אדם זה הגרדום, ואם זהו העונש המקסימלי שאפשר להטיל על משמידי־עם, כי אז לרוצח רגיל מגיעה חצי־שעת מאסר ואחריה – דרור ואילו להטיל על הפושע הנאצי עינויים מן הסוג שבהם עינו הם את קרבנותיהם פירושו להעניש חיית־טרף על ידי כך שאתה עצמך תיהפך לחיה טורפת. מקצה זה או מן הקצה האחר – מוטב ניתן לאחרים לשפוט.

עוד השחלנו ספק אמירה ספק שאלה: האם על ידי סירוב זה אין אדם פותח לפעמים, פתח להתחמקות הפושע מידו של הצדק, כי הרי אין לדעת מי השופט שידון אותו במקומך. יתכן, אך זהו נתיב מוסרי־אישי של אדם ואין מקשים.

*

את השיחה קטעו מחוגי השעון של שחר שמחת־תורה. דברי האורח – אבני־גזית של הגיון, אך החוליה שבה ניתן לחבר צלילות מפוכחה עם ריגוש נסער לא נמצאה לנו בנקל. היא תימצא בוודאי לאורח, מחר, ביתר קלות בביתו של אחד צופה למרחוק בשדה־בוקר.

בבית הצנוע והחמים של המארח נתלו בליל שמחת־תורה זה סימני־שאלה אחדים שמפני המחוג לא נשאלו. החמצנו מצוות הקפות, אך התנחמנו במה שאמר לנו פעם תלמיד חכם אחד: אין חג יהודי שבו אין אדם מישראל צריך לדבר בבני־אחיו. האם לא עליהם סובב כל שיחנו הערב?

29 בספטמבר 1964

---

דפים שווייצאריים: מתוך יומן

מאת

ישעיהו אברך

מבעד לחלון הרחב, שמולו נכתבות שורות אלו, פרושה העיר ציריך כעל כף היד. ההר נושק את האגם והענן את ההר וצריחי־הצלבים את השמים – וכל אלה אינם היחידים הנושקים כאן. אירופה כולה, אומרים, נושקת בפאריס ונופשת בשווייץ. אנו עדי־ראייה: אין זה מדוייק מעט.

ואולם דבר אחד נכון: נשתנו דרכי החיזור ודרכי העגבים. אין אדם טורח עוד אחרי בת־מינו ברגל. ארבעה גלגלים מנופחים וגלגל־עתודות – וכל עולם החלומות כממשות לפניך, וכל השקיעות והזריחות, הירח עם כל כוכבי הלכת, מקופלים בארבעת הדפנות של “סיטרואן” אחד, גלגולו של יצר הנוודות הקדום. אנו חוזרים – בהידור, בנוחות, בקרונות נגררים אל מכוניתנו – אל היסודות הצועניים הרדומים בנו. וצוען מכולם – הנוער תנועות־שחרור־ומרד גדולות ספק אם עוד יקומו באוניברסיטאות של אירופה. מכל מקום – לא עתה כאשר מפת־הדרכים של חברת “של” היא המורה־דרך הרוחני העיקרי של הסטודנט. אידיאות גדולות שאירופה היא עריסתן נלחמות עתה במקום־מחצבתן מלחמת מאסף.

נוער של אירופה? לאו דווקא. נוער של העולם.

*

ואירופה כולה היא ארץ־נוד. הוסרו הגבולות והורמו המחסומים. איזו חירות בין־ארצית פורשה על אירופה ועושה אותה חטיבה אחת, שפה נבללת בשפה, משק – במשק, אומה – באומה. כל הרעיונות הנעלים על פאן־אירופה הולכים ונעשים ממשות, לא על פי החינוך, לא על פי מהפכות ולא על פי החלטה של פרלמנטים אלא על פי גורם פשוט וארצי מאד הרווחה.

כוחם הקמאי של לחם וחמאה. יש איזו רגיעה גדולה שלאחר מלחמה – ושכחה גדולה מדעת – מעצם הרצון לא להעלות מוראות עבר, ושלא־מדעת – מעצם השפע המשכיח דברים שאין אדם מתאווה לזכור אותם.

האיטלקי המשמש אותנו במלון, אחד ממיליון האיטלקים המספקים רעבונה של שווייץ לידים עובדות, כבר מגיע יום־יום אל עבודתו במכונית מטיפוס ישן קצת, הוא יחליף אותה בקרוב – כך הבטיח לנו, תוך שנה־שנתיים – הוא מקווה – יוכל לרכוש לו “אופל” 1200, כמו זו של הטבחית.

וויליאם גרין, בונה ארגונם של פועלי אמריקה, היה אומר כי חלומו הוא שכל פועל תהיה לו תמונה על הקיר ומרבד על הרצפה וכמדומה כנור ללמד ילדיו נגינה. פועלים בארצות־הברית ובמידת מה גם פועלים באירופה של היום חוזרים על חלום זה בבת־צחוק: השגותיה של ראשית המאה הזאת!

*

סביבנו – אמידות בשנים ובכסף. הכרנו את העשירות במקורה – בארצות־הברית – ואין דמיון, יש מעט מגושמות בעשירות האמריקנית ויש – חייבים להודות – סימן אצילות בעשירות האירופית. הראשון – עבד לכספו, האחרון – אדון לו. האירופאי הוא נגיד, מיושב מעריך אמנם את עצמו עם כספו אבל לא פחות מאשר את כספו, נדיב בטוב־טעם וכילי בצנעה להבדיל מעמיתו מעבר־לים שנדיבותו בתרועה וסרבנותו בעזות־פנים. איזה חוט של מסורת ושל שרשים משוך על אירופה ועל נגידיה להבדיל מחוט הבהילות והחיפזון שבהם מריץ את חייו העשיר האמריקני.

אילו ביקשנו להיות עשירים היינו מעדיפים את הנוסח האירופי, אבל איש אינו שואל אותנו מה אנחנו מבקשים ואיש אינו סקרן לדעת איזה נוסח היינו מעדיפים. זהו, העולם מתנהל לו בלי התערבותנו, חבל.

*

לוח הפרסום של חברת התיירות המצרית המתנוסס יחידי בתוך המעלית– מרגיז אותנו מעט. שום חברה אחרת לא חדרה אל המעלית שרוב נוסעיה יהודים. המצרים – כן, כאילו נסיעתנו ללוקסור או לפירמידות של גיזה איננה תלויה אלא בפנייה אל לשכת התיירות המצרית בבאנהופשטראסה בציריך. כריסטוף, השוויצרי בן השש־עשרה, הדואג לכל מחסורנו ליד השולחן, איזן קצת את חששותינו מפני עודף השפעה מצרית באזור היערות של דולדאר. לפני סיום שנת הלימודים – סיפר – היה בכיתתו מישאל: לאיזה צד היית מצטרף בסכסוכים הפזורים עתה על פני העולם: בין וויאטנאם הצפונית לאמריקנים; בין ההודים לפאקיסטאנים בקאשמיר ובין היהודים לבין נאצר. בשתי השאלות הראשונות התחלקו התלמידים כמעט שווה־בשווה, עם עודף קטן להודים בקאשמיר ולאמריקנים בוויאטנאם. בשאלה האחרונה הצביעו כל עשרים ושמונה האוונגליסטים הצעירים שבכיתה פה אחד לטובת ישראל.

משני טעמים – אומר כריסטוף. ראשית, מפני החטא הקדמון של שיעבוד היהודים במצרים; שנית, מפני שבזכות היהודים יש לנו משיח.

לא נעים היה לדעת שכישראליים אין זכותנו מוכרת במידה מספקת וכי קיבלנו רוב בזכות קדמונים בלבד. אבל נעים היה לדעת שכאשר אנחנו נוסעים במעלית עם ההיסטוריון הצעיר כריסטוף – המודעה של הפיראמידות מתאזנת.

*

הדרך מלוגאנו לציריך מטפסת קצת במעלה ההר ומרבד הירקות הדשנה מטפס איתה. גשמים רבים ירדו באחרונה ובתוך הרי האלפים כמו נפרמו העורקים ודמם הלבן והמקציף של הפלגים בוקע מן החגווים בהמייה גדולה, בקולות מים רבים. פה ושם נתפס האשד על ידי מערכת־סכרים וממנה נפתחים עורקי המתח הגבוה להניע גלגליה של התעשייה השווייצרית. האדמה כאן – אמר לנו בן־שיחנו ברכבת – איננה מפיקה הרבה דברים רק מים. אבל זה טיבה של אדמה שאיננה כפויית טובה: יונקת מן הפלג ומן האגם ומן השלגים הסדירים ומן השלגים הנפשרים ומחזירה – אתה רואה מה היא מחזירה: את כל האדרת הירוקה הזאת, תפארת שווייץ וכוחה.

על רקע המים המובילים את עצמם בכל מקום ללא " מוביל ארצי"; על רקע הגבולות הפרוזים ועל רקע אווירתה של ארץ שזה דורות רבים לא ידעה מלחמה – נראה משונה ומפתיע מעט הכרוז הגדול שפגש אותנו בתחנת הרכבת בציריך: “מפקד האזור הצבאי של הקאנטון קורא אל הדגל כל יוצאי צבא ששמותיהם מתחילים מא' עד ל'. ההתייצבות חובה. העבריין ייענש במאסר ללא המרה בקנס”. חמור עד אין למעלה ממנו.

ואף על פי כן: האימהות של בני שוויץ ששמותיהם מתחילים מא' עד ל' – יכולות לישון שנת־ישרים. כן הן – כך שר הבטחון שלהן, זהו תרגיל־של־רצינות שמאמנים בו את בני שווייץ מעת לעת. תרגיל בלבד לעוררם, בהרים המופלאים האלה, שבהם גילף אלהים את השלווה במוחש: שבהם טייל היינה וניגן וואגנר ושוררו גדולי משורריה של אירופה – אפשר לפעמים לשכוח כי האדם יודע גם שירות אחרות.

*

יתכן כי הדברים מיוחדים רק לנו, אך בבואנו לאירופה אין לנו מפלט מן ההרגשה כי כאן בשמיה של אירופה זו, עדיין מרחף העשן הגדול של המשרפה. והוא רודף אחרינו וממלא את נחירינו ואת כל נשמת אפנו. ארובת הכבשן, אף שהיא רחוקה מכאן מאות מילין, נראית בעיני רוחנו כאילו בטווח הושטת היד. הנה כברת אדמה רצופה אחת ללא הפסק – אירופה – שבה נמצאים גם הרי־הקיט גם הקברים. לא אוקיינוס מפריד ביניהם ולא ים. אדמה אחת, מענית אחת, המשך אחד, הנה כאן גיא החזיון הגדול. גם במת־החזיון גם גיא הצלמוות, וכל ארץ ההרים הזאת אף היא לובשת פתאום זעף גדול. גם היא לא הסבירה פנים.

התזמורת הצבאית הגרמנית, שהשתתפה אתמול במיצעד התזמורות הבינלאומי. ואותו שרביטן שלה, בעל פרצוף אדמדם וחזרזירי מעט שמכנסי גאליפה תקועים לו במגפיו – לא הרחיקו מאיתנו את התמונה ורק חידדו את קוויה. הם צעדו בזקיפות וכל הופעתם אומרת: אנחנו כאן, מעט חלילים, הרבה חצוצרות והרבה מאד תופי־צעד – והרגליים עדיין מתבלבלות קצת בין צעד־האווזים הפרוסי המסורתי לבין כללי הצעד המתון של הצבא הגרמני החדש.

מחיאות הכפיים היו בודדות – במופגן. הזוג מרוטרדאם שבקירבתנו טרק את המצלמה, וויתר על כל שאר הטכסים והתחיל להבקיע לעצמו דרך אל המוצא תוך העוויה של שאט. אנחנו – מורכבים יותר – התלבטנו, עבר – הווה, גרמנים אלה – גרמנים אחרים. אולי הם לא היו, בוודאי לא היו, נראים צעירים כל כך.

רק בעל־השרביט הזה עם הפנים החזרזיריים, הוא בלבד. בגלל נבל אחד לעורר מהומה? לקום, להקים את האחרים? בינתיים – עברו, טוב שעברו. עם התזמורת של הכח הטקטי הצרפתי באירופה – כמעט פיזמנו את המנגינות. עם התזמורת האמריקנית צעדנו על אדמה אחרת.

*

העתון “נאציונאל צייטונג” מבאזל כמו המשיך את קו־המחשבה שלנו למחרת, בשבועון המצוייר “שטרן” המופיע בברלין – מספר העתון מבאזל – נתפרסמו חיבוריהם של ילדי ברלין המערבית שהוזמנו לבקר בימי הפגרה ביחידות הצבא הגרמני שבגרמניה המערבית במסגרת פעולה חינוכית שסיסמתה היתה “מקום תחת השמש”. לפני שובם הביתה רשמו הילדים את חווית־הנופש היפה ביותר שלהם.

כותב בן־שש־עשרה; "שאלתי אם יינתן לי פעם להחזיק מכונת ירייה. המדריך הסביר לנו את הנשק, אחר כך דחף אותו לתוך כף ידי.

פתאום הייתי לאיש אחר. כוח עצום קרן מן הנשק, הרגשתי עצמי חזק במידה מספקת כדי שבשעת הכרח לכבוש בכלי הזה את רוסיה כולה". בן־ארבע־עשרה ציין כי הקליעה בבובה דמויית־אדם היתה החווייה היפה ביותר שלו בימי הפגרה.

העתון השווייצרי מעיר: העובדה כי הילדים הפיקו סיפוק כה רב מן היריה בבובת־אדם – היא עצמה צריכה היתה לזעזע את המארחים. לצערנו, הדבר לא היה כך. כל הצדדים נהנו. אולי מקרה הוא – ממשיך העתון – שדווקא קבוצת נערים זאת היתה קבוצה של תאבי־כיבוש וששים אלי קרב. אבל גם מקרה זה בלבד מחזק את הספקות אם אמנם רק חילוף־הדורות יעביר רוח חדשה בגרמניה. המפתח הוא: חינוך, וחינוך עקיב ושיטתי.

כאשר הבעייה הזאת לופתת אותך כיהודי וכיהודי בלבד – הלפיתה היא אכזרית, חד־משמעית. היא תופסת אותך בצפרניו של עבר ושל עבר בלבד. כאשר אתה נלכד בה היהודי מישראל אתה יודע שמסקנה זאת בלבד איננה ממצה הכל. שנאת גרמניה מבצרת אמנם היטב את העבר, אך איננה בונה את עתידך. משהו מורכב בהרבה נתקבע לקיומו של עתיד זה.

*

הזבנית המהודרה ובעלת פני־האצילים החיוורים בחנות הבגדים המפוארה בלוגאנו – לא הפטירה מלה שאינה שייכת לגוף המשא־ומתן העסקי ורק בתום כל משפט של הסבר ושכנוע לטיב הסחורה ולהוגנות המחיר, הניפה אצבע מעודנת שצפרנה עשוייה היטב, והצביעה על תסרוקת־המגדל הגדולה שעל ראשה, כעדות כחיזוק לדבריה. שילמנו ועמדנו להיפרד ולא פטרנו עצמנו מהערה כי השבועה “בחיי ראשי”, שכה הירבתה לחזור עליהם בהנפת אצבע, היתה מיותרת. אנחנו עצמנו אין זה מנהגנו להונות ואיננו סבורים שהאחרים רוצים דווקא לרמות אותנו.

פרצה בצחוק: לא נשבעתי ולא עלה על דעתי להישבע, ביקשתי רק לומר לכם כי אני יהודיה – והפיאה הנכרית תוכיח. אמרנו לה: פיאה נכרית בימינו אינה ראייה, כי מעולם לא הייתה הפיאה כה נפוצה ומעולם לא היתה כה נכרית כמו בימינו. אמרה: סימן שאין אתם מבחינים בין פיאה כשרה לבין פיאה שאיננה כשרה והרעיפה עלינו באנגלית שוטפת הלכות משל יוסף קארו ואחרים לענין כיסוי שער האשה ולסוגייה “שער באשה – ערווה”, ובכלל, הוסיפה: אם אתם כאן, גשו אל בית־המדרש (לא בית כנסת) היחידי בלוגאנו. שם מול הכנסייה הגדולה, פנים אל פנים, ראו את הרב, תלמיד־חכם מופלג, מעולם לא שמעתם שמו של הרב ח.? והרבנית הרתוקה, לדאבון הלב, לכסא מחמת שיתוק, אבל דעו לכם כי זוהי קהילה אדוקה. אדוקה מאד, ללא פשרות.

בלוגאנו זאת – במרכז ההומה הזה של הבילוי, הבידור, ההוללות ו“הייצר הרע” הגדול – אין אתה יכול להיות יהודי לחצאין. או – או, כאשר ששים משפחות יהודיות יושבות בין עשרים אלף נוכרים – אין הם יכולים להיות יהודים על תנאי. ואם תשאלו אותי – לא רק בלוגאנו, גם אצלכם. לא די במצוות הישיבה בארץ, היא איננה פוטרת ממצוות אחרות. הצרה היא שאתם מניחים כי היא גם מכפרת על עבירות. את ה“חזון איש” הכרתם? היה מגדולי האנושות, הכי גדולים.

הבטנו בהשתאות אל בעלת הפיאה הנכרית הזקופה ברחוב ההדור בלוגאנו, כגוש־קרח נוכרי נראתה לנו בבואנו וכלפיד־אש יהודי בצאתנו. בדלת נדחק לבוא פנימה פעוט אחד עם סימנים ועם כיפה רקומה בהול מעט “כבר הולכים לבית הכנסת. לסגור, לסגור”.

יצאנו ופגשנו ראשוני הממהרים אל בית התפילה. לא היינו בטוחים עוד אם דווקא בידינו – ובידינו בלבד – נמצאים הסממנים הוודאיים והבדוקים ביותר לשמירת המשכה של היהדות בימינו.

*

נגמלנו מן הצלבים ומפעמוני כנסיה וכל צלצול שלהם מעלה איזו בת־קול מן העבר ומעט חרדה. אירופה עדיין מצטלבת – ומצטלבת באדיקות. ההולאנדי אינו פותח לאכול בלי ברכה וצילוב, והצרפתי שעלה למטוס, אף שחתם על תעודת ביטוח, לא הניח הכל למקרה – והצטלב, והסטודנטית התמירה שיצאה ביחד אתנו מתערוכת האבסרטקט בקוּנְסְטְהָאוֹז – פרשה לזווית ונראתה עושה סימני השלוש הקודש. ויום ראשון הוא יום ההצטלצלות הגדולה של הפעמונים ויום הצליינות הגדול, שיירות שיירות , עד היום.

*

ביום כזה לא נוח מעט. כן, עד היום קצת לא נוח. אולי נדמה לנו כי עקרת־הבית בשובה מן הכנסייה נראית לנו מסבירה פנים פחות, זועפת קצת. היום, היא מספרת, היתה להם דרשה בענין הכנסיה האקוּמֶנית הבאה: הם דיברו – “הם” פירושו הכומר – על אהבה ועל הצורך לזכור את יסורי המשיח, אך לסלוח לאלה שעוללו זאת. על הצורך לאהוב, אבל, אני מוכרחה להגיד לכם, זה מורכב, מאד מורכב. מה פירוש לשכוח? כלום אתם תשכחו פעם מה שעוללו לכם הגרמנים?

תפסה עצמה וכמו קטעה לפתע את חוט השיחה. האפרסקים הטובים ביותר שאתם אוכלים אצלי עליכם לדעת – אמרה – באים מן החווה של המנזר הפראנציסקאני שבשכנות, יראי־השמים הנאמנים ביותר בעולם.

כל הזמן לא נתנו דעתנו על כך שאנחנו גרים בין כנסיית סנטה אננה לבין המנזר הפראנציסקאני. שם הרחוב שאנחנו יושבים בו – פילאטוס.

סביבה מחממת את הלב מכל העברים – מן העבר הקרוב ומן העבר הרחוק.

---

עלים מפנקס הסתיו

מאת

ישעיהו אברך

*

"קירעו לבבכם: – כך ניסר בלי הפוגה פסוקו של הנביא כל אותו ערב של דין ובלהה שבו צפינו בסרט השיכחה הגדולה של קיבוץ לוחמי הגיטאות. “המכה השמונים ואחת”, וצפינו בו ברגש של זעזוע עמוק לא למראה “שואה” באיזה מושג מופשט בחלל אפוקליפטי כמעט, אלא למראה אסונם של ששה מיליון יחידים, יצורי אנוש, שמערימות גוויותיהם ומערימת קלונם עולה הר־האימה הגדול – הוא שבר בת עמי. צפינו בו לא כרושמי רשומות, לא כהיסטוריונים, רק כעדים קרועי־עיניים, ברגש הפשוט והאין־דומה לו של כאב חותך ודמע הניגר כמפל על שכך עוללו להם: לאחי, לאמי, לאבי – לכל משפחת עמי הגדולה. כך הציגו אותם עירום ועריה בפני עצמם וכך ציוו עליהם גם להישמד, גם לשאת את החרפה הגדולה – חרפת חוסר האונים, חרפת אבדן צלמם, חרפת הצעידה הזאת איש מול מבושי רעהו ואשה מול ערוות אחותה: חרפת הרמיסה של הכבוד האישי, הקיומי, עוד לפני כל הכבודים האחרים היהודי, האנושי וכבודו המפוקפק של עולם המתיימר להיקרא נאור.

ערב ההתייחדות שספק אם ידענו כמותה מאז הוחל בסיפור השואה. ערב שבו חזרנו ונשאנו גם אנו עינינו אֶל אֵל מלא רחמים – שלא ריחם, מאומה, כחוט השערה, לא על הדם, לא על הברואים בצלמו, לא על העלבון.

אל מסתתר.

*

ללמוד לכאוב.

לא ללבוש שום שריון של חיסון, של העמדת פנים. לכאוב עוד ימים רבים במלוא העוצמה, במלוא היוליות האסון. לתת לדמעות לשטוף באין מפריע לא ליבוש מפני דור צעיר ועז־רוח המשיב היום, בארץ חירותו, תשובות יהודיות אחרות לתת ללב לכרוע מלוא קומתו לפני אסונם של האהובים והקרובים, לפני הכּורים בעירום קבר לרעייה ולפני הגוררים את גופם המקורע אל הבור, לפני הנשים המעורטלות מכבודן, מאצילותן, מחמדת בריאתן, לעיני עצמן ,לעיני מטומאים. לכרוע לפני שברונם וקלונם שלא נוקמו של אחי, של אחיותי, לבכות, בלי חשבון, “ככה יבך רק בן בלי אב” – ושלא בעקבות המשורר: עת ברום, ביד לא רועדת, כובו, בבת אחת, כמו לנעילה חתומה של שערי הרחמים, כל נרות הזהב.

אל מסתתר.

אך בעיצומה של הסערה – לנהל חשבון, בתוך כל הפקעת הזאת של רגשות דלוקים – למתוח חוט של הגיון וחשבון, מדוייק מאד, גם של העמלקים גם של עצמנו.

*

לא לשנוא עם שלם, אך לא להתרפק עליו באהבה מבישה. לא ליפול אל חיקו, לא בברית תאומים של ערים או של משלחות־נוער ולא לבוא היום אל מפקד הדיוויזיה השביעית במחנהו הצבאי, בראש משלחת של ישראל ועובדיה כדי ללמוד – וממנו דווקא – איך לחנך מבוגרים בישראל (אף כי ביקור זה עצמו מוכיח כי מנה ראויה שלמה של חינוך מבוגרים היתה מטיבה גם עם כמה פעילי תרבות וחינוך ישראליים). לראות בפכחון רב, גם בפכחון המציאות המדינית, מקומה של גרמניה במדינות אך לראות הגרמנים, גם גרמנים של היום, כעם שבו עדיין יושבים דורות אחדים – לא דור אחד – המפשיטים, והמשסים, והמורטים, ופותחי הברזים, והיורים, והדוחפים אלי בור. ולראות, כמו דרך ערפילי־אש, מאחריהם את מחזות המיליונים המוחאים כף בתרועה, את הנשים הלהובות והצחקניות והיוצאות מכליהן להריע . נשים גרמניות נוסח היינריך בֶּל – רק של אתמול?

לזכור להם זאת, לשאת את חמתנו הקפוצה עד אין זמן. לא למען ההתייסרות העצמית לשמה, מפני חובת הלבבות ומעל לכל – מפני הלקח. לא להרפות לא מן הפושעים, הקיימים עדיין לרבבותיהם, ולא מן הצדקנים. לתבוע מהם כל אשר ניתן – מול האימות המבקשות לחזור על עצמן. לשוחח עמם על כלכלה ועל בטחון, לפי כל גינוני הטקס, לסעוד “סעודות־עבודה” מדיניות. אך לשלוף באמצע, מתוך מצנפת ההתחזות הגדולה, את הסרט הזה. להשבית גינוניהם, הדרת כבודם המפורכס, העמדת הפנים המהוגנת. לא לתת להם לרגוע, שלושים שנה עדיין אינן נצח.

בעצם תינוי־האהבים בקאהיר ובעצם ההתרפקות הנאצלה הזאת בלוב ובדמשק – לשלוף את גליל הצלולואיד הזה; היהודי במערומי אזלת ידו, הגרמני במערומי דעתו המבולעת. כך נראה גיא הצלמוות היהוּדי. כך נראים כּוריו, כך נראה עולם הצופה ואינו רואה. זה הסצנריו וכך בוודאי היו רוצים לראותו היום גם בני שיחם של הגרמנים בקאהיר. אלא שכך לא ייראו עוד הדברים לעולם.

אל מול הבורות האלה עמדנו כולנו גם הדורות שלא יחיו עוד, גם הדורות שעדיין לא חיו. נצח־היהודים כמו הדליק באש הכבשנים עצמם את אבוקת הנדר: כך לא ייראו עוד הדברים לעולם.

*

לערוך חשבון – גם של עצמנו.

איך עלה העשן החורך מן הארובות ונחירי היהודים בעולם לא נרטטו. לא זעו: איך עלו הלהבות מתוך הכבשנים, שבעתיים כאור חמה ועיני יהודים בעולם לא נקרעו בפחדים, בהזדעקות, בטירוף־חושים שאינו בוחל בשום מעשה־הצלה כשם שאויביהם לא בחלו בשום תעלולי השמד. איך לא קמנו מטורפים ובלועי־דעת, וסותרי כל חושים להעלות באש גבעות שלטון. דאונינג־עשר ודאונינג־עשרים, מושבי לורדים במועצותיהם ומושלים בכיפותיהם; איך לא השחרנו את הבית הלבן של פרנקלין דילאנו רוזוולט ואיך לא הכפשנו בפיח־המשרפות את כיפתו הזהובה של ממלא המקום ברומא.

“היחס אל היהודים מבחינה פורמלית חייב להיות הוגן, קפדני ונוצרי. אולם בתחום היחס הזה יש לדאוג כי יהודים אלה לא יוחזרו עוד אל החיים האזרחיים” – כך אנו קוראים בכתב־יד של הלל דנציג לספרו על שואת יהודי הונגריה, מתוך פקודת אחד הממונים על פלוגות העבודה היהודיות שנשלחו אל קו החזית. הפקודה קויימה בדייקנות מופלגת: היהודים לא חזרו עוד אל החיים האזרחיים. אל שום חיים.

הוגן, קפדני ונוצרי מאד.

וכך אכלו הלהבות בארבע שנים תמימות ואנחנו לא העלינו באש אף לא כס־ממלכה אחד. אף לא כס־קדוש אחד וגם לא את כס הישיבות הטקסיות של עצמנו. כל כך החזקנו בסוכת הציונות שלא תיפול עד כי לא תפסנו כלל כי אף הציונות המפוארת ביותר והמלכותית ביותר של עם מושמד היא ציונות תלויה על בלימה.

*

עתה אנו יודעים יותר, עתה, עם חלוף דור או שנים, אנו מתחילים להבחין בפועל ובמוחש כי השואה היתה אסונו של העם היהודי לא בתקופת זמן אחת. לא מאורע טראומאטי שתחילתו במועד אחד וסיומו במועד אחד, ובין תחילה לסיום סבב כאחוז אמוק איזה כדור־בלהות, שרף, אכל – וכבה. מצד התרחשות הדברים, זמנה ומקומה, זה בוודאי נכון, אך מצד חותמה על עתיד העם – חייו, דמותו, אוניו – מניין השואה הוא מניין לדורות ואת צלקות חותמה עוד נישא ימים רבים, רבים מאד.

*

לשלוף את הסליל הזה גם במסיבות עצמנו. חטוף ואכול, חטוף ושתה – חטוף וראה. ממסיבות הגן המפוארות, מן ההילולות של חוגי חברה ומתוך שיירות הבילוי בדרכים – Drive in! היכנס, ראה סרט, לא כדי להשבית שמחה לא זכינו גם בה מן ההפקר. הממלאים את הדרכים ואת החורשות ומוצאי־המעיין וחופי הנחלים – הם, וחבריהם שאולי אינם עוד, שילמו את מלוא תמורת הדרך והיער וחלוקי האבנים שבשפת הנחל והוד־ההר וירקות העמקים – שילמו מלוא מחיר וקנו שמחת־חייהם בזכות.

אך לשלוף את הסרט הזה במוצאי שמחות כדי לדעת, בלי כל אשליה, מהי הפאנורמה ההיסטורית שעל ריקעה אנו רוקמים את שמחותינו ומהו התסריט שרואים בעיני רוחם ומציירים במשאת־נפשם השכנים הסובבים אותנו.

*

לזכור לטובחים ולזכור, בשום פנים לא לשכוח. למחרישים, לא לשם הזכירה, לשם הלקח. הכל ראו מעצמות־הברית בעיני ינשופי־הביון שלהן. הן ידעו בדיוק יומי את הנעשה במעבדות הגרעין של הגרמנים, את שיחם־ושיגם הסודי של מדענים, את דיוני המפקדה הגרמנית בבונקרים רק את הארובות האלו, שנזדקרו אל השחקים ונתגרו בהם וביושביהם; את החרושת הנוראה והפעילה הזאת של המוות; את הפרוייקטים התעשייתיים האדירים של דכאו ואושוויץ ובירקנאו – באלה לא הבחינו.

הם ידעו להפציץ מעבדה קטנה וחבויה בין יערות קיט, לאתר אותה, לזהותה, לכוון אליה, להשמידה. הם לא יכלו לבזבז אף מטוס אחד כדי להפסיק את שריפת העם היהודי. הם ניהלו, כך מספר הסרט וכך מספר ארתור מורס,¹ חילוף מברקים ותזכירים ותחקירים: דעת מפקד והערות המעיין ודעת הממונה ודעת הממונה על הממונה בחזית והשקפת ה“פאשמאשניקוב”, הוא הלבלר הקטן. בוואשינגטון ודעת הגדול ממנו שם הם רשמו, ועיינו, וחיכו ועינו – עד שאולי ייפסק העשן כי לא יהיה עוד את מי לשרוף בסתר לבם – ובחביון ניירותיהם בינם לבין עצמם כפי שנתגלה עתה – חיכו לזה. לגמר סופי ומוחלט שלא יחייב עדו התערבותם. כמעט העט הכותב טורים אלה הוא עדו של ה“כמעט”.

לזכור להם זאת היום, גם בדיונים עם מזכיר המדינה האמריקאי על הגולן ועל חברון ועל טול כרם. בדיונים עם הילד היהודי מגרמניה, המסוגל היום לנווט את העולם או לשבשו, רק מפני הוריו ראו את הנולד או שהנולד כבר הלם בדלתם בקרדומות. להראותו מהו קיצה ההגיוני של דרך שאת ראשיתה מקדמים בהתרפסות, בברכים פקות, ומיהו המשלם את מלוא מחיר אחריתה. להבינו, אותו ואת העולם כולו, בוודאות שאין עמה טעות, כי לא תהיה עוד הטעייה כזאת, אחיזת־דעה כזאת, תרמית כזאת.

בכל מקום אחר – אולי בוויאֶטנאם, בקפריסין, – אולי, רק לא כאן. ואף זה שאוב מן העצמות הנגררות כמו גזירי עצים מן המריצות; משרידי הרמץ בכבשן; מן העפר התחוח הזע על הבורות – מן התעודה הנוראה הזאת על העם היהודי ההרוג, שליקט משורר עברי גדול וחבריו לאמת.

11 באוקטובר 1974

---

עלים מפנקס הסתיו - א. החירות והחיטים

מאת

ישעיהו אברך

יש רצון לשדר שורות אחדות ליבשת ההיא. לצרף מלים אחדות של הודייה לארץ המבוזה הזאת. ארץ החמדנות החמרית, ארץ הקאפיטאל הברוטאלי – ארץ שעולם־המחר מצייר אותה בעינינו כל יום כשריד המנוון ביותר של האתמול.

ארץ הנדיבות האנושית הגדולה.

ודאי: חברות־נפט בכווית וחתרנות בצ’ילה, ואספסוף רוגם כושים בדרכם לבית הספר, ורצח באישון־יום ו־ C.I.A.. כמו תמסח רב־זרועות והשרברבים האלה בוואשינגטון אבל –

ארץ עם הנרי ג’קסון.

ארץ עם סינאטור שלדמות אחת כזאת נשאנו עינינו – לשווא – הרבה ימים גם לפני שלושים שנה. בימים של שכול ומשרפה נשאנו – ולא נגלתה. לא שם ולא בשום מקום אחר בעולם. לא לנו. לא לנשרפים.

ארץ של תמונה־קבוצתית עם נשיא שבה מסובים יחד ראש הממלכה ומדינאיו וראשי המחוקקים ומסכימים בארשת של קורת־רוח לפשרה שהשיגו בינם לבין עצמם על האופן שבו ייפדו יהודים מכלאם של אחרים.

האחרים האלה.

ארץ הטראנסאקציות שכמותן לא ברא השטן; כך־וכך יהודים תמורת כך־וכך שבולת שועל. כך־וכך חיטה תמורת מעט חירות. מרכולת בזוייה מעט, אך אין לך אמצעי בזוי מדי לקנות בו חירותם של אחרים.

מזלה של חירות שגם השטן צריך חיטים.

*

תערובת של פכחון־עסקי צונן והתפעמות אנושית חמימה. פסוקים בפי פוליטיקאים הנשמעים כמובאות מתוך מגילות־חירות או מתוך כתבות החקוקות בבסיסן של אנדרטאות: “הזכות המקודשת של כל אדם לבחור לו את המקום היאה בעיניו לחיות בו”. או “זכותו של כל אדם להגדיר בעצמו היכן היא מולדתו” – בת־קול של אמריקה צעירה. מאמינה.

ארץ המשתכרת מעט בלילה ופעמים גם נופלת לתוך הנהר – אך ננערת בבוקר ומדברת את הדברים המפוכחים ביותר, הזקופים ביותר, בהגיון יבש ביותר, בלב חם.

ארץ ההפכים הגדולים, אך גם ההיפך הטוב – הוא לפי מידות היבשת שלה. רחב כפתחו של אולם. נדיב. רב־ישועה.

*

רגע אחד של ברק ההשגחה. אך בלי אשליות. דברים שמדינאי אומרם מעבר־מזה של קו השלטון – לא הם דווקא הדברים שיאמרם אם וכאשר יגיע אל העבר ההוא. אך את עולמו קנה כבר עתה. היינו־הך (כלל לא היינו־הך!) מה יאמר כשיהיה השרביט בידו. אך גם כל אשר יינצל בין־הזמנים – בזכותו יינצל. בזכות סינאטור אחד ממוצא נורבגי שנלכד בתחושת צידקו של עם תמהוני.

ודאי: עוד לא החל הדיבור וכבר בא הגמגום. המספר ששים – מיהרו להוסיף – איננו מובטח. כנראה, יותר מדי מספרים של יציאה מעבדות אחרת, קדומה יותר. גם שם ששים. אבל גם שם לא ספרו בדיוק. כמה באמת יצאו ממצרים – אנו יודעים? אבל יצאו. עובדה. אנחנו העובדה. ואפילו המישוואות המתימטיות שערך לענין זה דוד בן־גוריון לא הבהירו את הסיפרה “שישים” של היציאה ההיא בדייקנות. ובכן: אך הים נבקע. הים – והרישעות.

*

ארץ של נורבגי אחד צדיק – אך מעל לכל: של יהודים נפלאים. מבקשים שניתן להם לשפוט בעצמם מה טוב להם, אך יודעים היטב, כמו בתחושת הראדאר, מה לא טוב, מה מסוכן, לאחיהם. תחושה של ערבות יהודית שאיננה חתומה במעטפת. רק רוטטת ככספית, פעלתנית, חסרת מרגוע, רואה עצמה נושאת באחריות לגורלם של יהודים אחרים בעולם לא פחות משרואה עצמה כך מדינת היהודים. פעמים סוככה גם עליה. כעל הדר־גאונה – האנושי, האתני, האמריקני.

יהודים זקופים שבתבונה עילאית עשו את המאבק למען ישראל לחלק מן המהות של אזרחותם האמריקנית. וכך גילו מהר מאד איך חירותם באמריקה מפרנסת כוחה של ישראל ואיך שותפותם לישראל מפרנסת זקיפות קומתם כאמריקנים.

ודאי: מידת הגאווה שנתגאו בנו כל הימים: עד יום הכיפורים, היתה גדולה ומהנה יותר מנימה מוגנבת של מידת־הרחמים שנוהגים בנו לאחר אותו יום. אלא שאף מידה זו לא באה כדי לקיים חלכאים אלא כדי להציל ממלכה. להשיב גאון־עוזבנו. שלנו ושלהם.

כטבע ההיסטוריה, מוחזרים עניני היהודים – אל היהודים. מה אמרו הגויים – כבר אנו יודעים. ולא רע אמרו. מה יעשו היהודים – עדיין לא. לא היהודים העומדים לבוא ולא העומדים לקבלם.

כך או כך – שום טענה אל העומדים לצאת. בעוד נפתח פתח – שעדיין איננו יודעים שיעורו – ליציאה מן המכלאה האנושית הגדולה נפתח מקום גם לפאראדוכס: ארץ שאפשר לצאת אותה – אולי אין עוד כל כך טעם לברוח ממנה? הרהור יוצא דופן מעט. אך איננו זר כל כך לא לאופי האדם, ובוודאי לא לרוח היהודי. מדינת היהודים – האנטיפוד המושלם ביותר למרדות היהודים בברית המועצות – היא החירות הטבעית, הננשמת כאוויר. אך היא חירות – עם עול גדול. עול יום־יומי של קיום החירות שאיננו נופל בנסיבות ימינו מן העול של המאבק להשגתה. מי שנשא ימים רבים כל כך עול־בלי־חירות – וזו, כידוע, איננה דווקא במדינת היהודים, לא נדין גם אותו. לא הגענו למקומו.

עשרים אחוזים, אומרים לנו, שקלו, כנראה, וכך נשארו בווינה. נניח למרודים אלה ונשאל לא מה עושים הם בווינה, בבריסל או בלונדון. רק מה עושים אנחנו למען שמונים אחוזים שיבואו. ומה יעשו הם אתנו ביחד בבואם.

הפעם אנו חייבים תשובה לא רק ליהודים, גם לפרקליטיהם. גם למצפים לאיד.

*

הסוציאליסטים – וביחוד: המהפכנים שבהם – יודעים כידוע להסביר על דרך הדיאלקטיקה כל התפתחות, בין פנתה לכיוון ששיערו, בין הפתיעה אותם ופנתה אל הכיוון המנוגד. העובדות, כידוע, תועות לפעמים התורות – לא. מי שמצוייד בנוסחת חיים כזאת – לא יימוט לעולם. וקיומה, גם החצוף מעט, של המהפכנות הזאת בישראל, על אף המהלומות שהנחיתה עליה המציאות, היא עדות לכושר העמידה הזה.

אך כל סוציאליסט תמים – ובשל מיפגע זה גם ישר־לב מעט – אינו יכול שלא לראות במידה של צער ולקח כאחת את הפאראדוכס: מעצמה־של־אתמול, שכולה חמרנות ודיכוי וניוון ותאוות־בצע, עמלה שנים אחדות, אולי גם תוך הפסד לסוחרי־החיטים שלה, כדי להשיג חופן של חירות לשרידי עם רדוף אצל מעצמת־המחר שכל סמליה, ודגליה ונאומיה הם חירות ושוויון והומאניזם גן־עדני, ישועה ל“עם הלכה”.

תעלולי הזמן, האנשים והדגלים.

אבל זהו, כידוע, לקח לתמימים בלבד. עוד עובדה אחת שתעתה.

*

מעבר לתחום זה נראה כי המצוקה הכלכלית של ברית המועצות היא, כנראה, עמוקה וחריפה עד מאד אם יכלה, בשל עיסקת חיטים אחת עם מעצמה קאפיטאליסטית, לא רק למחול על כבודה כיצרנית סוציאליסטית אלא גם לוותר על אחד העקרונות שעליו מתקיים המישטר ההומאני הזה כששים שנה – הרישעות.

ב. דת הנכסים

ריגמו אותנו בכל האבנים, שיפכו עלינו כל הקיתונות – רק השיבו לנו תשובה פשוטה ומובנת לבני־תמותה" מה עושה – עשתה? – מפלגתנו, מפלגת־פועלי־ארץ־ישראל לשעבר, היא מפלגת העבודה כיום, באיזור וואדוז? מה הם הערכים הציוניים, הסוציאליסטיים, היהודיים, שמפלגתנו – האמורה להיות הסמן הימני, האידאולוגי והשלטוני, של תנועת העבודה – מחפשת בנסיכות ליכטנשטיין? או – כפי שאומרים היום – “לחלופין”: מה הענין הסוציאליסטי־הציוני שגילתה תנועתי, היא תנועתו של בר בורוכוב וברל כצנלסון, בחנויות הבושם והתמרוקים ללא־מכס בשדות התעופה בארץ? מה, אלוהי הרוחות, הוא " אילן כוח"? מהו האילן ומהו הכוח?

אין כוח פוליטי – אומרים לנו יודעי־כל־הדברים – בלי כוח כלכלי, כשם של“אגודת ישראל” נחוץ באופן חיוני בנק־של־כספים כך נחוצה באופן נואש למפלגה של פועלים חנות־של־בושם. אילן־כוח. כך, בלי דעת, צץ לו בן־לילה, בתוך נוף־המרעה של מפלגה – אילן עם כוח. כנראה, עם הרבה כוח. עם שלוחות. בשפת הפתולוגיה קוראים לכך, כמדומה, מיטאסטאזות. של כוח רקבובי, כמובן.

אי־אפשר לכלכל חיי מפלגה מן המסים בלבד – אומרים האומרים. אי־אפשר? – כלכלו אותם פחות, המסים המשולבים כבר במסי הפועלים אינם מספיקים; הקצבות הממלכה, כבר על פי החוק המיוחד, אינן מספיקות – התאימו מעט את מידות הגוף לבגדיו. אין ברירה. ייטיב לשומנו, לא־ירע לבשרו, ושמא יעלה מי על הדעת כי טוהרה של מפלגה שקול כנגד אמידותה? אולי. פעמים אתה נתפס להרהור שאם אלה “האילנות” שמהם חייבת היום תנועה לינוק את מה שנראה כ“הגמוניה” שלה – יהיה כל “הבוסתן” הזה כפרתנו. כלומר: כפרת כל החלומות הנאים שחלמנו עליה בנעורינו – ושעדיין אנו הוזים בהם בבגרותנו.

בהתיישבות המפוארה של כלל הפועלים, שהיא־היא מצודת־הכוח האמתית – לא די; במשק אדיר של כלל הפועלים, בתעשיה, בבנין ובמחצבים – לא די; שתי משענות כלכליות עצומות אלו עדיין אין בהן, כנראה, כדי לסעוד את המיבנה האידאי. נחוצה גם כלכלה של כת ומשק של סיעה. גם בבורסקאות של תנועה אידיאית לא די. נחוץ בשם. בכוח שותפות כלכלית כזאת – כמו מבקשים להסביר לנו – שלטונה של תנועת הפועלים מובטח.

דורות עמלה תנועת העבודה לקיים תורתו של בר בורוכוב ולהפוך את הפירמידה הכלכלית על פיה. לאחר מאמץ אדירים – הונפה ונהפכה. עתה מבקשים, כנראה, להפוך את ההפוך. איננו יודעים מה בדיוק עושה ברגע זה הפירמידה – אבל בר בורוכוב, נוחו עדן, בוודאי אחוז אי־נוחות מסויימת באזור שלוות־העולמים שלו.

איננו בקיאים בעניני משק. אבל למראה התרשים הגניאולוגי של אחת החברות הואדוזיות שנתפרסמה באחרונה בעתון והמגלה לנו נוף של אילנות־וכוח מפלגתיים שלא ידענו עליו כלל – אתה מתחיל להרהר כי אולי תיטיב גם לאויר של מפלגתי איזו הזלפה מכובדה מערוגות הבושם.

ואילו על “דת הנכסים” הזאת של תנועת העבודה, הדוחקת יותר ויותר את המעט שנותר מדת העבודה – עוד תהיה לנו הזדמנות לייחד את הדיבור.

ג. שחק־מאזניים

איננו בטוחים אם הדרך הטובה ביותר להבליט את מידת חירות הדיבור הקיימת בישראל היא לשלוח את ד"ר ישראל שחק להרצות בכינוס מחבלים בהולאנד. איננו בטוחים אם זו הדרך הטובה ביותר, אם זה הפורום הטוב ביותר להציג בו את הדימוקרטיה הישראלית ואם הולאנד היא הארץ היאה ביותר לתצוגה כזאת.

אבל הברירה איננה בידינו והיא בידיו של אותו כימאי־אורגאני מהר הצופים – ייתכן כי גם זו דרך. ככלות הכל, המיבחן למערכת־העצבים של הדימוקרטיה איננו ביכולת להאזין לשפויים אלא בסגולה לשאת את המשובשים. אין אתה מעמיד את נחיריה של הדימוקרטיה למיבחן אם אתה מצווה עליהם לנשום כל הזמן בושמו של הגיון. אבל אתה בוחן אותם בחינה־של־ממש אם אתה פותח אותם מול דברים היוצאים מן הביבים של זרם התודעה האנושי. על טעמם וריחם. עמדו באלה – עמדו במיבחן.

לכן כל עוד מדבר ד"ר שחק דברים המעידים על תעתועי־דעתו שלו יותר משהם מעידים על מישטר העינויים והנגישה בישראל – אין שום סיבה לעכב בידו. זכותו של אדם לטירוף הדעת איננה קטנה מזכותו ליישובה, ואף היא מזכויותיו של הברוא בצלם שאין לקפחה. יתר על כן: אם מאזיניו, האקדמאיים־המתקדמים בכל מקום שהוא בעולם, אינם מסוגלים להבחין בין שכל לשבושו – ספק אם ראוי לבזבז עליהם הסברה של הגיון ושל שפיות הדעת.

כך או כך – על החזיון הזה ששמו ד"ר שחק אפשר לגחך, אפשר להצטער, אפשר לנוד־ראש, אך בשום פנים אין להגיע בו למידה כזו של רצינות וחרדות שיחייבו אזעקת החוק או שומריו. שחקים אלה ודומיהם הם כלבי־החוצות של הדימוקרטיה וההבדל בינה לבין משטרים אחרים הוא דיוק כאן: ביכולת לעמוד מולם בשפיות ובקור־רוח בלי לפתוח לפניהם בעזרת שומרי החוק לא את שערי־הכלא ולא את שערי ההסגר לחולי־נפש. אל האחרון הם עשויים להגיע בכוח עצמם – על פי צו הרפואה ולא על פי צו המשטר.

אילו הלכנו בשיטתה של הנזירה רחל ביצירת־המופת של היינריך בֶּל, שהיתה מגלה על דרך הבדיקה המעבדתית־צורנית את אופיו של אדם לפי ההפרשה – יכולנו אולי ללמוד משהו על אופין של שכבות מסויימות בחברה הישראלית על פי ההפרשה הכימית־אורגאנית הקרוייה ישראל שחק. אך אין לנו לא ההכשרה היאה ולא הכלים היאים ולא נותר לנו אלא לראותו כגילוי חד־פעמי של הגֶניוס האקדמאי בישראל. נוגה – וכבה. נקווה.

לכן, כל עוד אין ד"ר שחק מגלה באמסטרדאם כמה מטוסי ריסוס יש לנו בהרצליה וכל עוד אין הוא מרצה בירושלים על האוטואמנציפציה של פינסקר – ידבר במיטב הגיונו ויפיץ מעיינות הכימיה האורגאנית שלו חוצה. יפיץ – יתקיים באופן מכובד ככל אזרח בארץ הזאת השומעת־הכל וייהנה לא מן הספק שמא דעתו בלועה מעט עליו אלא מן הוודאות שאמנם כך הוא.

1 בנובמבר 1974

---

מפנקס הזמן - א. סטטיסטיקה

מאת

ישעיהו אברך

המיספרים: לפי השנתון של הקונגרס היהודי האמריקני אנו מונים עכשיו ארבעה־עשר מיליון. ארבעה־עשר מיליון יהודים. השוואה אל מנייננו לפני כארבעים שנה מעלה עוּבדה אחת הננעצת בהכרתנו כחוּדו של רומַח: העם היחידי בעולם הסופר לאחור.

ששה־עשר מיליון לפני כארבעים שנה. ארבעה עשר מיליון עכשיו – כולל שלושים שנה של ריבוי טבעי. העם היחידי בעולם שבשביל להבין זרמי־התפתחותו בשלושת הדורות האחרונים יש להזדקק לפעולת החיסור.

המתמטיקה המחרידה של העתיקה באוּמות.

*

המפתח הוא במיספר אחר, מקביל: שלושים שנה לחיסול אושוויץ. התעלומה – ופתרונה. וכל הפתרון הזה, כל אזור בירקנאו – אומרים הניצולים המעטים – השתרע על פני שטח שלא עלה על כמה קילומטרים. כמעט מתבקש להוסיף מלשון־הימים: עלובים. הכל: הבתים המכוּנמים, הכבשנים, הגדרות, הצריחים, הטבּעות, נעלי הילדים והתלתלים – על פני קילומטרים אחדים של אכזריות. של קלון. של זכרוננו המתפוגג, כל בעלות־הברית יחדיו, על כלי הבּיוּן וציי התעופה שלהן. לא יכלו להתגבר על קילומטרים ספורים של צלמוות.

איזה שטן ברא את הספרוֹת הנוראות האלו ואת צירופיהן? קילומטרים אחדים של דמים, וקלון – ושיכחה.

*

מתוך כל הסבכים של הסטטיסטיקה עלה השבוע מיספר אחד כלשון אש: ארבע מאות שלושים וששה יהודים שהובאו על־ידי הגרמנים מסאלוניקי שביוון אל מחנה אושוויץ כדי לעזור לגרמנים בהולכת יושבי־המחנה אל גורלם – סירבו לעשות זאת והעדיפו ללכת עם אחיהם אל התאים. העתונות הפולנית, המגלה זאת באיחור של שלושים שנה, אינה יכולה עוד שלא לציין כי זהו אחד הגילויים המופלאים של מסירות־נפש בכל ימי מלחמת העולם השניה. והפעם אינה מעלימה את המוצא: יהודים.

כך פורץ מזמן־לזמן מתוך סורגי־הפלדה של ארכיונים, סיפור יהודי כּלוּא המטיל אוֹר לא רק על דיוֹקנוֹ המתעוות של עם עקוּד אלא גם על גבורה עילאית ברגעי השרייה המכרעת עם הגורל.

הסלוניקאים. מן השבט היהודי השרשי שישב על קו־הגבול של גלויות והיה – דרך השבתאות וחכמת הקבלה ור' שלמה אלקבץ ובתי הדפוס העבריים – כגשר הנטוי בין קהילות מזרח ומערב, ומחבר ביניהן. עם מסורת של ערבות יהודית פעילה עוד מימי האנוסים. מעבּורת כזו של ערבות הדדית בּנוּ צעירי סלוניקי גם על סף התהום באושוויץ, ועימה עלו על המוקד ביחד עם אחיהם.

ערבים זה בזה – עד תוֹם.

ב. בשלולית של מידת הרחמים

מי שדרכו לאגור – היינו ממליצים לפניו למהר ולאגור חברי־כנסת. כן. חברים בפרלמנט הישראלי הצעיר. לאגור – כי לפי כל הסימנים שערם עומד לעלות כדין המלח והסוכר. כדין האסימון. כדין כל דבר בעל ערך. פה לאוזן עוברת השמועה כי לאחר ששערו של חבר־כנסת הועלה רק לפני חצי שנה לשלוש מאות אלף לירות, בקירוב, עומדים להעלותו בקרוב בעשרות אחוזים נוספים. הממשלה – אומרים – תגיש לכנסת הצעה, או אולי יגישו זאת חברי־כנסת לעצמם, להגדיל את ההקצבה למפלגות בחישוב של רבבות לירות נוספות לכל חבר־כנסת במקום כשלוש מאות אלף עד כה.

גדולה מזו: ייעשה מאמץ – כך אומרים – להעניק מלווה בלתי־צמוד ברבית סמלית, בשיעור של ששים מיליון לירות בקירוב, כדי להקל מצוקתן של מפלגות. ולא שעלה ערכה הסגולי של הדמוקרטיה אלא שמפני האינפלציה הדוהרת אי־אפשר לסַלא חבר־כנסת אלא במשהו הקרוב לפז. שתי המפלגות הגדולות, נאמר, מסכימות לכך. כלומר: לקבל.

*

אנו עומדים, איפוא, לטבול בשלולית של מידת־הרחמים. גדולה המצוקה בפרברים, בשכונות העוני, באזורי הסעד – אך גדולה ממנה מצוקת המפלגות. דומה, מפלגות אלו ככל שמשביעים אותן כן הן רעבות. רק לפני שנים אחדות הונהגה ההפרשה הממלכתית החוקית למימון המפלגות. כשנה לפני כן, כמדומה, נכלל, על פי שיטת “המסרב – יודיע”, מס־מפלגתי מרצון בתחום ארגון הפועלים היציג. אך שום מצוקה אינה מכמירה כל־כך רחמי אנשים בישראל כמו מצוקת־מפלגה, היא שכונת־העוני של הכרך הפוליטי. האיסתר בלגין המתרוקן הזה – קורא כפעמון־אזעקה לעת דליקה.

*

אין אדם הרוצה בקיומם של חיים דימוקרטיים תקינים שיבוז למפלגות כמכשיר לקיומם ולוויסותם של חיים אלה. עד כה לא הומצאה צורה אחרת של התארגנות צבורית שתמלא מקומה של הדימוקרטיה הישירה בעיצוב דרכי המימשל על פי רצון־עם. ואת המסד למיבנה המדיני של הארץ אי־אפשר לתאר כלל בלעדיהן. אך יש להודות כי בארץ שבה אנו יושבים, חרג התא הזה של הדימוקרטיה הפוליטית ממרחב־המחיה הלגיטימי שלו ואתה מוצא אותו כמעט בכל תחום מתחומי החיים בדומינאַנציה מעמיסה את עצמה, קובעת, מכרעת. הוא משולב בכל מקום במידה מוגזמת כקנה־מידה לכושר־אישי כזווית־ראייה המתחרה בזוויוֹת ממלכתיוֹת, חברתיוֹת, לאומיוֹת. המסגרת הזאת, שאיננה אלא אמצעי לקיום חיי צבור תקינים, קודשה הרבה פעמים כמטרה, ועניינה קיבל משקל־של־עדיפות גם בשעה שהוא עמד להתמודדות עם האינטרס של הצבור כולו.

הפלגת חשיבותה של מפלגה מתחומה הנכון והלגיטימי ועגינתה בתחומים שבהם אין לה מקום כלל – הן שהוליכו אל חנויות־הבושם בשדות התעופה, אל עסקות כלכליות שאינן כלל מענינה של מפלגה פוליטית, וסופן – ואדוּז. ולא תמיד – כפי שראינו רק השבוע – זהו באמת סוף־סופן.

*

בנושא זה חובה לומר דברים שיש בהם פנים רק לכאן. אם אין מפלגה יכולה לפרנס את יום־יומה בשל חובותיה והיא משופעת בנכסים – תמַנה לעצמה כונס. אין הציבור כולו מחוייב לשלם רוחב ידם של עסקנים ותנופת דמיונם. שקעה בחובות – תמכור נכסיה. תהיה עניה יותר – אולי ייטב לה. אם תתרושש מעט נכסי חומר – עדיין לא תעשיר בנכסי רוח, אך לפחות תוכל לתת עליהם את דעתה יותר. תמַנה לעצמה כונס־נכסים חמרי ותשתהה מעט על ספירת־המלאי של נכסיה הרוחניים. המלאכה לדאבון הלב לא תהיה מרובה מדי.

ואולי תוך ספירת המלאי ומעט חשבון־נפש יימצא שפריחתה האמיתית של מפלגה ראשית עומדת בפרופורציה הפוכה לעושרה הגשמי וכי ימי־הגיאות האמתיים שלה היו כאשר מאזניה לא נימנו במיליארדים אולי.

*

אף שאתה יודע כי הנבחרים המייצגים אותנו בכנסת הם בשר־מבשרנו והמצוקות, כמו רחשי־הרוח בצבור, ידועות ומוכרות להם לא פחות מאשר לכל אחד מאתנו – אין אתה יכול להימלט מן הרושם כי כאשר הדברים מגיעים אל העסקנות המפלגתית הם כמו מהלכים על כוכב־לכת אחר.

כי נחוצה מידה בלתי־מושגת של ניכּוּר כדי להעלות עתה – כאשר תועפות של כספי־העם ניגרו אל ביבי התרמית – הצעות לכפר בכספי הציבור כולו גם על חוסר־הרסן ועל הדמיון הממריא של קצת מעסקניו: להעלות הצעות של הטיית מים אל ישימון שהיה, כאשר לנגד עינינו קמלים מחוסר השקייה מינימלית ראשוני הפרחים שנשתלו בחינוך כיתה י', בנסיון לגאול נוער במצוקה או בארוחה חמה לילדי־עוני במועדוניהם. איך אמר השבוע לענין זה מי שאמר: “כשיורד הגשם – נרטבים כולם”. כולם – להוציא, כנראה, מפלגות.

*

חברי־הכנסת – אנו קוראים – אינם ממהרים כל כך לקוֹד לאזור היושב־ראש, שהוא גם אזור סמל־המדינה. למען האמת, איננו מתרגשים יתר־על־המידה ממידת הפכחון הזאת של קצת מנציגינו. קצת פחות גוֹבה־לב ופחות רום־עינים לא היו מזיקים לכמה מפרחי־כהונה אלה, אפילו עדיין לא לקו במותנת. ככלות הכל, ח“כ הולך וח”כ בא והרבונות וסמליה לעולם עומדים. אך נוכח הדברים שמעלים עתה קצת חברים בבית הזה לראש סולם העדיפות – צר להבחין בספק המתעורר אם אמנם אנחנו חייבים לקוד לפניהם.

מסתבר כי הרבה נדרים שנדרנו במוצאי יום־כיפורים אחד אינם נדרי, והרבה שבועות שנשבענו אינן שבועות. ואנו מקיימים במעוקם אך בעקיבות צוואתו של גדול מלכי ישראל: אם אין אנו יכולים להתפרנס מזה – אנו פושטים ידינו בגדוד. בכל דוּד.

*

בינתיים נזדמן לנו לקרוא השבוע באותו ענין מכתבו של יו"ר וועדת הכספים של הכנסת לעתון “הארץ”, ומפני כבוד הכותב ויושר־דרכו הצבורי אי־אפשר שלא להתייחס לדבריו. אף כי דווקא משום כך מפליא אותנו לא פעם מדוע בוחר יושר־הלב הזה להתייצב בצד המתמיה מעט.

אין ספק: דימוקרטיה יש לה מחיר וציבור המבקש לחיות במשטר־חיים כזה ולא באחר ישא במחיר הזה בנפש־חפצה. בסופו של חשבון מחירו של כל משטר אחר – יקר יותר. לא רק מצד הממון. ואולם השאלה היא: מיהו הקובע מחירה של הדימוקרטיה והאם זכאי כל עסקן בעל־מעוף לקבוע לה גם מחיר בזבזני – ולחייב אותנו אחר־כך לשאת בו. זוהי בעצם השאלה העומדת להכרעה גם עתה. עובדה היא כי גם לאחר שהוקצו מכסות־תקציב למפלגות – לא נקבעו על דרך החוק סייגים ברורים וחד־משמעיים להוצאותיהן. הדימוקרטיה של הקאפיטל האמריקני הגדול יכולה להרשות לעצמה מחסומים חוקיים כאלה. ואילו בישראל הדלה נוהג הציבור להגיש מזמן לזמן למפלגותיו אבוס, אך הוא נרתע מאד לתת בפיהן איזה שהוא מתג או רסן.

היינו רוצים לראות את הגופים הפרלמנטריים המחליטים על הקצבות כאלו – כשהם עוסקים קצת במלאכת הרצענות הזאת.

31 בינואר 1975

---

מפנקס הזמן - א. קינאת סופדים

מאת

ישעיהו אברך

ידידינו מבין אנשי־הרוח המופלגים של העולם מנהלים תחרות בנבואה אפוקליפטית על גורלה של ישראל. קינאת סופדים. אויבים מאיימים עלינו, ידידים סופדים לנו. גם ידידים שמאזור האבסורד הספרותי – משהם מגיעים לענינה של ישראל הם עורכים לה מיספד על דרך הריאליה וההגיון, כמעט על פי המתימטיקה. כאן אין מקום לאליגריות. דברים כפשוטם, לא כסאות דמיוניים, לא קרנפים. בית קברות. לא בהשאלה. מהיום למחר. ממצהלות האמהות והזאטוטים הנפלאים בבתי הקפה ההומיים של הכרך – היישר אל העיים. בלי שום גשרים של האבסורד.

בעוד החזיון של איומי אויבים מוכּר לנו – החזיון השני חדש במקצת, אך דווקא הוא מן החזיונות המדכאים של התקופה. הוא אמור, כנראה, לרשת את מקומה של השתיקה. שלא יוכל עוד להיאמר: העולם הנאור ראה ושתק. ובכן הנאור לא שתק. הוא מקונן. בתוך ההתנבאות האפוקליפטית הזאת מדלגים על כמה אלמנטים יסודיים של האפוקליפסה כמו מלחמת גוג־ומגוג, התנגשות האיתנים הצפוייה בקץ־הימים ושאר צירי־הכלייה של העולם – ומגיעים מיד אל עיי־החרבות של עם ישראל, כמובן. עם מידה עצומה וזולגת של מידת הרחמים. כיאה לידידים.

*

בין הדברים המעוותים של התקופה ניתן, איפוא, להבחין בקו שהוא מצער לא פחות משהוא מדאיג: האויבים – ריאליסטים מאד. מדברים בז’ארגון של ליסטים. הידידים – סוריאליסטים. מדברים בלשון המרומז והאבסורד – נוסח יוז’ן יונסקו, מן הצדיקים שבאנשי הרוח בעולם, או בלשון הפסיכולוגיזמים והרתיעה הקלה, היא ביטוח המישנה נוסח היינריך בל ( “גם אתם גירשתם עם” – לערך, י.).

למה מתכוונים האויבים – אפשר להבין על פי הפשט. הדברים מנוסחים באופן מפורש. השבוע, למשל, הגדירו זאת סופרי אסיה ואפריקה בוועידתם במאנילה חד ופשוט: “מגנים את תוקפנותה התרבותית (!) והמזויינת של ישראל נגד מצרים, סוריה ומחנות הפליטים הפלשתינאיים” ותומכים “במאבק העמים הערביים נגד הציונות – לשחרור כל האדמות הכבושות”. לא אבסורד. לא מיטאפורה. חנית. נביאים שולפי־חרב. שנאה באנגלית בסיסית. של מאה מלים.

למה מתכוונים האויבים אפשר, כאמור, להבין על פי הפשט. למה חותרים הידידים – רק על פי הדרש. ולאחר שמבינים אותם – נרעדים מעט. אילו דיבר אמיל זולא בקולו של יוז’ן יונסקו ואילו במקום זעקתו הנודעה היה אומר לדרייפוס תפילת־אשכבה בטרם זמן – היתה בוודאי לעם היהודי הרגשת קירבה אישית אל הגיליוטינה הצרפתית. היום אנו זוכים במקדמה של קדיש־יתום מפי גדולי הרוח האנושית. לא כל אומה זוכה לכך. הלב נצבט לראות בצער העולם אם ניכחד. הוא יהיה חסר מאד. לא אומלל – אבל עצוב. ויען כי איננו יכולים ואיננו רשאים לגרום צער כזה לגדולי־הרוח של המין האנושי הנוכחי – חובה לגלות איזה קורטוב של מידת־הרחמים. עליהם, כמובן.

ואין כנראה דרך לגלותה אלא בעמידה מאוששת על הסוללה. עמידה לא רק כדי להציל את הנפש. אלא כּדי לחסוך לאצילי־הרוח של העולם את צערם. משימה לא בלתי־נעלה. היא באה להבטיח כי הילדים היהודיים העולזים היום בככר העיר ובדרכי־האביב יוכלו בבוא הזמן לקרוא לפני ניניהם את הקרנפים. אם עדיין יקראו אז את ספרות האבסורד.

*

קיצור: אתה מוצא היום בעולם הקרוי נאור הרבה מגדולי־הרוח, אך מעט מאד מגיבוריה. כל אשר נאמר לגנותנו – בוטה, חריף, חד משמעי, פגיון, אשר נאמר לזכותנו – מגומגם, מנוסח, מורתע, קנה־סוּף. ואין הכוונה לגירושנו או לאי־גירושנו מ“אונסקו”. שום עם עוד לא שבק־חיים אם גירושו אותו משם. הכוונה למלחמה על עצם הקיום שאותה מנהלת ישראל. אתה שומע את הידידים גונחים, מתנבאים, מקוננים – אין אתה שומע אותם יום־יום, מתייצבים־לימין ואומרים: חורבן זה שאנו חוזים אותו לא יתרחש עוד לעולם. לא ניתן שיתרחש. אין אתה רואה אותם מתאגדים באגודה, שופכים סוללה, מקימים עליה דייק, רואים עצמם עמוסים חובת האיבטוח שאמנם הדבר הזה – האסון הזה שהם מנבאים אותו – לא יחזור עוד עולמית.

*

האמת היא כי כשם שנחוצה מידה יתירה של עוצמה כדי להתייצב מול מזימות אויבים, כך נחוצה, כנראה, גם מידה לא־קטנה של חיסון כדי לעמוד מול ידידות בוכייה. מול קינת הסופדים. מכאיב מאוד לומר זאת ללבבות גדולים של אנשי־רוח בפריז ובברלין החולמים עמנו עד כלות הנפש הספרותית – אבל אין ברירה. ובכן: להביא קינות ליהודים – הרי זה כמו להביא תבן לעופריים. איש מכּם לא יתחרה עם כוח הקינים, ההי וההגה של העם היהודי עצמו. ואפילו יוז’ן יונסקו – כך כל גדולתו האמתית – לא יתמודד מבחינה זו עם החוזה מענתות. את קינתו של האחרון אנו משננים לבנינו זה כאלפיים וחמש מאות שנה – וחיים. אלא שהוא היטיב עמנו יותר: קונן וקונן לאורך חמישים ושניים פרקים שלמים וארוכּים למדי, לבסוף אמר:

" אַל תֵּחָת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְִנִי מוֹשִׁיעֲךָ

מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקֵט

וְשַׁאֲנָן וְאֵין מַחֲרִיד".

אמר וקיים.

וכעבור אלפיים וחמש מאות שנה בא עוד כותב־עברית אחד, ולאחר שאמר מה שאמר על “חציר העם” ומחץ אותו במרירה, בתוכחה, בזעף – קרא את הקריאה הסוראליסטית ביותר: “על קרקע העם ובתחתיות נשמתו – עוד תגה ותנוצץ שכינתו”.

לא עברו חמישים שנה – והיו בינתיים מתי מדבר ועיר הריגה – והאור הזה נגה והתנוצץ, במרחביה ובאפיקים ובנחל ארגמן ובכל ארץ־קדומים, ואם אין בידי ידידינו מספרות המודרנה לא דגל ולא פגיון־מלחמה ולא שופר אזעקה להתייצב בהם לימיננו והדבר היחיד שהם יכולים לעשותו הוא לומר קדיש־יתום שלם בעודנו בחיים – יהי להם אשר להם. בספרינו העתיקים נמצא לפחות בצד חידת הקינות הזאת גם את פתרונה. ובתוך אגודת הסופרים העבריים של העת העתיקה נמצא לפחות בצד המקונן גם את נושא הבשורה.

ב. כינורו של יהודי

מיודענו דורך־הקשת יהודי מנוחין – סיפרה הכרוניקה אתמול – הכריז מכּוח עצמו ומכּוח “אונסקו” כי תומכי ישראל הם “בעלי מנטליות של מצור”. יפה.

אנו מעלעלים בפנקס הרשומות מלפני עשרים וחמש שנים, לערך. הדפים מצהיבים. אך המסופר בהם כמו מוריק עד היום. פעמים ירקות ארסית.

יהודי מנוחין רשום בהם. עמד לבוא בתש"י לקונצרט שהוקדש בחלקו לטובת מוסד צדקה בישראל, אך לא לפני שהופיע בברלין לפני חיילי הווֶרמאכט, שבי־צבא, לטובת ילדיהם. ניגן שם, כדרכו, בהפלאה ונאם שם כדרכו – בהבל. נאם והסביר בפאַלצֶט דק ובהגיון דק עוד יותר – שאין הבדל. שהוא אוניברסלי וכינורו אוניברסלי והכל מגושר על ידי הקשת, הנעימות והמיתרים. הכל, וגם דם יהודים איננו סמיק טפי. וכל זאת חמש שנים בלבד לאחר החורבן. ולפני ברלין היה בדרום־אפריקה וגם שם דיבר. וכבר אמרנו איך. וכאילו טורח כל הימים להוכיח שבשום פנים אין לזהות שמו של אדם עם מַהוּתו. יהודי – אז מה?

הגיע אז לישראל בעודה חובשת פצעיה ומיסדר הנכים של המדינה הצעירה רק קם על קביו. והמדינה עצמה משפשפת עיניה אל מול האור שנבקע. כמתוך התהומות הגיע ואחריו ניגרר כשובל כל אשר דיבר והיבּל בברלין, ביוהנסבורג ובמקומות אחרים. לא בנוסח " Soldaten Zeitung " שם כותב האב. רק בנוסח מעודן יותר. לא בא לראות מולדת קמה לתחייה בא אל חיילים פצועים. כּמו אל ברלין.

בתוקף כהונה חייבים היינו לחתום על מיסמך שלו. בהתנגשות זאת של המצפון עם החובה הלישכתית ניסינו אז לתת עדיפות לראשון. וירה ויצמן המנוחה, הגבירה הראשונה של המדינה שהיתה פטרונית של הביקור, קראה לנו כדי להספיג אותנו מנה של תוכחה. ספגנוה. אך נשארנו איש איש בדעתו והדברים נפתרו אחר כך בדרך אחרת שלא באמצעותנו.

אלא דוד רמז, שכיהן אז כשר החינוך והתרבות ושמע באורך־רוח את הסיפור כולו, סיכם את המונוגראפיה היהודית של הכנר המהולל בחדוּת בלתי שכיחה, במשקל הסגולי שהיה חביב עליו: שרץ.

אין סימנים כי לאחר עשרים וחמש שנים שינה הכנר המופלא את מעמדו הביולוגי הזה – כּיהודי.

*

האמת היא כי רמשים כאלה – אם להמשיך הגדרתו הבוטה של דוד רמז – מזחלים על גבה של ההיסטוריה בעברית מראשית הימים. ואין יהודי מנוחין מיוחד בהם ובוודאי לא האחרון בהם. אולי גדול כל כך הגירוי שהם מגרים את מערכת העצבים המוֹטורית שלנו משום שהם מופיעים תמיד בעת תלאה ומצוק כאשר כל הריקמה הלאומית נתונה במצב דלקתי. הם מוסיפים אז חרפה על מכאוב, בושת־פנים על יסורים. כך מימי פלאביוס, דרך הייבסקציה ועד הקרייסקים והגבורים היהודים מן השמאל החדש והישן של ימינו.

את דברי השימצה הנקלים ביותר על מאמצי התקומה של העם היהודי בארצו אתה מוסיף לשמוע מפי יהודים. “היהודים הבלתי יהודיים” – מכנים אותם מחבריו של ספר על האנטישמיות החדשה שהופיע זה עתה בארצות הברית. ¹

החזיון הוא תמיד כחידה – אך אין בו עוד חידוש. נתן ווינשטוק אחד, כותב, למשל, בפירסום אחר בין השאר: " הקמת מדינת ישראל מסמלת את הניוון הרוחני של אותה עדה יהודית עצמה שנעשתה המדכא הקולוניאלי על אדמות ערב, בעוד שהוא – הניוון – מביא עם שלם – את הפלשתינאים – לגלות, לעוני ולחוסר־אונים".

וכך ממשיך בעקבותיו דייב פרנקל הנוסע “בארבעים אוניברסיטאות” כדי להסביר מדוע יש לעקור את מדינת ישראל מן השורש.

כאשר יהודי מנוחין מנסח, איפוא, בשם “אונסקו” החלטה אנטי־ישראלית ומשכנע כינוס של הארגון לקבל אותה – הוא איננו עוד יוצא־דופן לא לגבי התנהגות עצמו בעבר ולא לגבי קבוצה גדולה של יהודים “בלתי יהודיים” אחרים. האוזן המסוגלת לשמוע היום את ערפאת ואת סובניארג חייבת להתרגל לשמוע גם את ברונו קרייסקי, גם את יהודי מנוחין. הם חלק מנוף־הבלהות היהודי של התקופה.

*

ואף כי יהודי מנוחין דאג שכל המנגנים ב“אונסקו” יתנגדו לחפירותיה של ישראל בירושלים – אולי בכל זאת כדאי לחפור בה. אין זה מן הנמנע כי בכברת־הארץ הקטנה ליד עיר־דוד, שבה חופרים “ומחללים את כבוד הנצרות ואת כבוד האיסלם” ואת רגשותיו של הכנר היהודי המהולל, יימצא גם כינור. הסטראדיוואריוּס של מלך־ישראל שהרוח הפיחה במיתריו. כּך או כּך – לא זו, כנראה, הרוח המפיחה היום בכינורו של נגן יהודי אחד בן־ימינו.

ג. על רגל אחת

אנו רוצים לומר תודה נלבבת למטליות הניקוי – Scotch Brite" "־ שבזכותן מתבהרים לנו יום־יום, שש דקות לפני השעה ארבע, כמה מושגי יסוד ביהדות – מהכנסת כלה ועד הלוויית המת, ועד בכלל. דברים מרתקים באמת. אילו היו לרבון־עולם סוכנים נדיבים ומוכשרים כאלה לפני ארבעת אלפים שנה – יתכן שלא היה צריך לחזר על פתחי האומות כדי “לשווק” את עשרת הדיברות. “החברה הדרומית לשיווק” היתה עושה זאת בשירותו של הקדוש־ברוך־הוא – כשהם שהיא עושה זאת היום מטעמו המעודן של “קול ישראל” – בכשרון, בנדיבות, בהצלחה מסחררת. כן, היא ו־ שׂטוֹק יצרני הברֶנדי, והוֶרמוּט " – למען ההיגוי האנגלוסכסי המדוייק, כלשון הקריינית.

כלומר, קליף ריצ’ארד, פראנק סינטרה ו“האבנים המתגלגלות” הם בגדר חוק־לימוד־חובה־חינם בשירות־השידור הממלכתי, ואותם עלינו לקבל במישרין מתקציבו של משלם המסים הישראלי. אך אם אנו רוצים לדעת משהו במורשת מוצאנו היהודי, אפילו “על רגל אחת” עלינו להיות נתונים לחסדי “החברה הדרומית לשיווק " Scotch Brite”… זה הגיונה וזה טעמה היהודי של סיעת הנערות והנערים הבונה לנו את תבניות הבידור והחינוך הממלכתי – והרי לך עוד וואריאציה על נושא כירסום המוח היהודי. הדבר המפליא רק הוא כי את התכנית “על רגל אחת”, לא ניצל עד כה לצרכי פרסומת שום מכון אורתופדי.

אך על־הקביים האמתיים מדדה הקול הממלכתי של ישראל. יש לזכור כי צירוף “מושגים יהודים” – תכנית שהיא עצמה עשוייה בכשרון – אל פרסומי איטריות או אל תכשירים למלחמה במקקים איננו נעשה רק על פי טעמם השרירותי של טכנאים הטרודים בסנקציות או על פי רצון מנהלים מרורים. זה טעמה הבררני של רשות ציבורית שבראשה עומדים גם סופרים. ואפילו מתקדמים. מתקדמים מאד. אפילו? – אולי משום. משום שהם מתקדמים.

שלומי־אמוני־ישראל היושבים ברשות השידור אינם מוטרדים כנראה מזיווּג זה. ואולי גם זה אינו מפליא עוד. ככלות הכל הרי אין מבזים כאן שום עסקן או מפלגה או כת פוליטית. היש היום מושגים מקודשים מאלה ביהדות של ישראל?

14 בפברואר 1975

---

מפנקס הזמן - א. עולם יהודי

מאת

ישעיהו אברך

לפני זמן־מה נזדמן לנו באקראי, בחסד המחבר, לקרוא דפים מתוך רשימות רבות־ענין שרשם השגריר אליעזר דורון בימי כהונתו במדינות שונות – באירופה המזרחית ובאמריקה הלטינית. הדברים בוודאי יראו אור במועד לא רחוק ויספרו את עצמם. ואולם ענין אחד שהתרחש בעולמנו היהודי בשבוע האחרון החזיר אותנו אל סיפור שקראנו בדפים אלה.¹

המחבר מספר על קבוצת־הנוער " Schwarzes Fahnlein " (“הדגלון השחור”) של תנועת ההתבוללות היהודית בגרמניה מיסודו של מאקס גאומן. קבוצת־נוער זו, כמו ארגון־האב שלה, ביקשה להוכיח כי מצד נאמנותם – היהודים יכולים להשתלב יפה במשטר הגרמני החדש.

דברים אלה ידועים לעיקרם ולשימצתם גם מתוך רשומות־העתים ולא נאריך בהם. ואולם דבר צדדי לכאורה אך מדהים, שעלה מתוך רשימותיו של השגריר, הוּא הנוסח המובא כמדומה לראשונה של הסיסמה שהיתה קבועה במועדונה של קבוצת־הנוער היהודית בברלין, ולשונה:

"Was stort es Dich, Deutschland, das ich Dic - liebe?

(“מה איכפת לך, גרמניה, אם אני אוהב אותך?”)

הקבוצה פורקה על־ידי המשטר בשנות 1936־1935 בשל עמדותיה “העוינות את המדינה”. סופם של חבריה לא היה מסופם של יהודים אחרים שלא התרפקו בתעלולי־חיזור כאלה על מי שעתידים היו להיות מרצחיהם.

*

נזכרנו השבוע בסיפור זה עם ההחלטה של “ווג’ס” – הארגון העולמי של סטודנטים יהודים – להוציא את ישראל משורותיו. אין, כמובן, כל דמיון בין המגמות של ארגון עולמי זה לבין מגמותיה של אותה קבוצת־נוער יהודית־גרמנית אומללה מצד הדגל וההשקפות החברתיות – אך יש ויש כנראה דמיון מצד עקמומית־המוחין היהודית שכמו יש לה חוקיות והמשכיות משלה. ארגון ווג’ס, מספרת כתבה באחד העתונים, נתקרב בשנים האחרונות התקרבות רעיונית אל הפלשתינאים ומקיים מגעים עם נציגות אש"ף בלונדון. באספקלריה של תנועת שחרור מתקדמת זו, טבעי, כמובן שישראל נראית כגורם קולוניאלי כובש, והציונות – כסימלו של האימפריאליזם. המנוון. לכן – כך מסופר בעתון – תמך נציג הארגון בוועידה בבומביי ברעיון של “אי הכרה בחוק השבות” ויען כך – “ובשל חילוקי דעות פוליטיים שאינם ניתנים לגישור” – אין, כמובן, לישראל מקום במחיצתו של נוער יהודי מלומד – או לומד להיות מלומד – באוניברסיטאות העולם.

*

יש להודות כי הרעיון להוציא את ישראל מתוך כלל ישראל – הוא מקורי עד רעד. מקורי עד כדי כך שרק העת היהודית המסוכסכת של ימינו יכלה להולידו. פרדוקסלי ככל שהדבר יישמע, אתה נוטה להניח כי קיומה של ריבונות יהודית בפינה אחת של כדור הארץ כמו סומכת את העזות והביטחה של נוער יהודי עקור משורש, אף כי חזיונות של התרפסות כזאת לא היו נדירים גם קודם לכן. מבחינה מסויימת נוטה הכף בהשוואה זאת לזכות חברי “הדגלון השחור”. שלוש שנים לאחר בוא היטלר לשלטון הם עדיין לא ראו רצח־יהודים מתוכנן, רק שמעו עליו כעל חלום נאצי. אש“ף, לעומת זאת, כבר הספיק להתוודע אל העם היהודי בהגשמה: במעלות, בכפר יובל, בשמיר ובקרית שמונה. ואף־על־פי־כן: “מה איכפת לך אש”ף אם אני אוהב אותך?”

אמרנו כי על דרך הפרדוקס מדינת־היהודים כמו סומכת בעקיפין גם חזיון־חרפה כזה – משום שאדם יהודי בימינו יכול להרשות לעצמו כל תרגיל של לוליינות על פני חבלו הדק והמתוח של העולם מתוך הוודאות כי מתחתיו פרושה יריעה גדולה ומרופּדה של עצמאות. גם אם יעולל אותה בעפר – תאסוף אותו. גם אם תמעד רגלו, כפי שמעדה בינתו, ויפול או יופּל – לא ייחבט אלא בחוצנה החם של הריבונות היהודית המבוזה. היא אספה את כל שרידי הסהרורים האלה שהופלו מחבלה המתוח של המהפכה בפולין, בברית־המועצות, בהונגריה – היא תאסוף בבוא הזמן גם את רון פרנקל, ראש ה“ווג’ס” ודומיו. אין הוא ה“דני האדום” היחיד המועמד לאיסוף.

אך אי אפשר שלא להשהות הרהור על החזיון הזה.

*

את הסאלון קומוניזם שקנה לו אחיזה בעשורים הראשונים של המאה הזאת הולך ויורש, ביחוד בקרב היהודים הצעירים בעולם, סאלון ערביזם. כמתעתעים סובבים צעירים יהודים בעולם וכמו מלכודת פרפרים בידם לצוד בה רעיונות, חלומות – בלימה להיאחז בה. לומדים היסטוריה – ואינם לומדים ממנה. גאולה לעצמם אינם רוצים, או אינם מסוגלים, להביא, אך מושחים עצמם למשיחם של אחרים. בין קרואים לכך, בין מזמיני עצמם, בין נידחים בשאט.

לפני שנה – אנו קוראים בפנקסנו – נזעק אותו “ווג’ס” עצמו לבעיית אדומי־העור באמריקה. ניסה, כנראה, להניף את דגל מהפכת האינדיאנים בארצות־הברית – ולא עלתה בידו. האינדיאנים העדיפו, כנראה, למצוא את גואליהם מתוך עצמם. עם הפלשתינאים, מסתבר, הצליחו יותר. בנזיד האשפי, הקרוי “מדינה פלשתינאית חילונית”, לא יחסר עוד, כנראה, גם התרווד האקדמי היהודי.

אכולים בעומק־ליבם רגשי־נחיתות מול נוער יהודי שבנה בדמיו מולדתו, מיבטחו, סדנו – פיתחו קצת סטודנטים יהודים בעולם רגשי התנשאות של הומאניסטים־לעילא. לא שמעו מעולם ירי ממארב ליד הבית, שריקת פגז בחצר; לא נשאו אחותם הרצוחה על כפים ולא נכלאו כבני ערובה במלון הקורס על יושביו. נוסעים ממקום למקום, מדוכן לדוכן, ודגל ממורט של גאולת עולם בידיהם. ממורט – כי נשמט מזמן מידיהם של יהודים אחרים, חולמים ומתעתעים כמותם, שהושלכו עם הדגל אל ביבי הקורות או אל מסחטות־הדם של המפכה.

*

השבוע, אומרים לנוּ, נתפייסו. כיוון שתקציבם – למרבה התדהמה – יונק מחציתו, לפחות, מעטיניה של ההסתדרות הציונית הקולוניאלית – מצאו איזה מפתח של פשרה נציגותית וייאותו, כנראה, לקבל את ישראל מחדש בקהל ישראל.

לא כל־כך קשוחים כמו “אונסקו”.

גם זו לטובה.

“מה איכפת לך עם יהודי אם אנחנו שונאים את עצמנו?”

ב. צמח

מצאנו את עצמנו השבוע חלוקים עם ההצהרות הרשמיות: ישראל – אמרנו – היא בכל זאת מעצמה גרעינית בפירוש. היתה כזאת ונקווה כי תישאר כך, על אף ההכחשות. צריך אדם לכתת רגליו עד האמפיתיאטרון בצמח כדי להיווכח שאמנם כך הוא. עשרים וארבעה הגרעינים, שלושת אלפים צעירות וצעירים, שנתכנסו שם לפני זמן מה קודם צאתם להתיישבות: סערם, להטם, אמונתם – אינם מותירים בענין זה ספק: אנחנו כוח גרעיני. יתר על כן: כל הכּוּרים שיעניק שר החוץ האמריקאי לנסיכות קאטאר, לאבו־דאבי או לכל ממלכה ערבית מפותחת אחרת, לא יוכלו לעוצמה הגרעינית הזאת. מובן, אם אמנם תמשיך ותעצם.

*

נאמרה כאן מלה אליגורית וראוי לומר גם מלה שאינה אליגורית, משום שפתאום, באיזו פינה צפונית מרוחקה, באו כמה אלפי נערות ונערים והפכו את הפירמידה הישראלית ההפוכה. וכשמהפכים את ההפוך – הוא כידוע מתיישר מאוד, נעשה ישראלי מאוד ונעמד על בסיסו. איננו יודעים עדיין איך תתקבל בבואתה של פירמידה זו כאשר תובא בטלביזיה הישראלית ואם בשיפוצי קריינים ובעזרת הנגטיבים המוּכּרים של המצלמה הרשמית־למחצה של ישראל – לא יחזרו ויעמידו אותה על קדקדה. אבל לעינינו היא הופיעה בתצורה הנכונה: הפירמידה האמתית של ישראל. על פי הקווים הגיאומטריים של ההנדסאי הציוני הוותיק בר בורוכוב.

הבטנו במיבנה המרהיב. הסכמנו עם היושב לימיננו כי אין זוכים באור כזה מן ההפקר. כי תנועת נוער – של העובד והלומד – טיפחה זאת שנים אחדות במסגרת חינוכית. וכי גרעינים אלה נבטו בקרקע שנחרשה ודושנה היטב באותן השנים – דושנה לקראת צמיחה כזאת ולא לקראת אחרת. והזורע – קוצר.

*

ועל הזורע.

שני פרקים, שנכתבו לפני עשרים וחמש שנים לערך, מיצו, כך נדמה לנו, מיצוי גמור את דמיונה החברתי של תנועת העבודה – התנועה ש“הובילה” את המחשבה הציונית בדורות האחרונים: האחת היא הכפר השיתופי והאחרת – הנח"ל. מעבר לאלה – כמו נסתם דמיון.

הכפר השיתופי היה נוסחת־הפלא שבה ניצלה ההתיישבות החקלאית והחברתית לאחר ששואת היהודים סתמה את מקורות־היניקה. הרעיון של הקמת רשת כפרים שיתופיים היה נועז או, בלשון ימינו, בלתי סביר לחלוטין. אך כל מהפכה היא בעיקרה לא רצף של ההגיון אלא דילוגו הנועז, אם לא היפוכו. כך המהפכה, כך החלום. הכפר השיתופי – ליוצאי תימן והרי אטלס וחצר־מוות וארצות־הברית – הכיל יסודות של מהפכה וחלום גם יחד. היום זו שרשרת של כפרים. חגורה. אולי החגורה היחידה שמצוות־הזמן היא לא להדקה. הרבה דברים – התלתן והאספסת, הכותן והעינב, הירק והפרי – עלו מן האדמה הפוריה של התענך, מן המישור המוריק של לכיש ומן הטרשים הסוררים של הררי ירושלים. אך יותר מכל עלה מהם האדם. לוי אשכול ראה את הצמיחה הכפולה הזאת בעיני־רוחו בשעה שזירה את הגרעינים. נקל לתאר מה היו פני הארץ אילו נטה אז לבו של בן־הלוויים הזה להקמת בתי־מלון מפוארים, למשל. שפת הים בתל־אביב אולי היתה חסומה ומתנשאת עוד יותר, אך חומתה של כל בקעת בית־שאן היתה פרוצה. והמלונות, כידוע, אינם מניבים עגבניות. אפילו לא בעונת המלפפונים.

הכפר השיתופי של שנות החמישים היה – למיטב חשבוננו – שירת הברבור החברתית של תנועת העבודה. שירת־התאום שלה שנולדה כמעט באותו זמן לצורך הדואֶט החלוצי – היה הנח"ל. הרעיון הוא ילידו של אותו איש־יהודי עצמו שהעלה את התקומה המדינית אל הממשות וכל ימיו היה כעומד וקורע ערפילים שחצצו בינינו לבין מחוז החפץ. כך יצק גם את הצירוף הזה של נוער חלוצי לוחם: מגל הסוגר על חרב. מעין תיקון קל לגירסת הנביא: עושים מלאכה באתים אך עדיין אין מכתתים את החרבות.

הנח"ל, יציר רוחו של דוד בן־גוריון, היה כמעט הפאלצֶט האחרון שעלה מאגם הברבורים המזמרים של תנועת העבודה. מצד יופי הנעורים והרעננות – אולי מן היפים בצליליה.

*

לא הפלגנו אל העבר אלא בשביל לעגון מעט בהווה. קראנו באחרונה מה עלה בחלקו של עזריה אלון, זה הגזע החסון והמופלא בנוף־האמונה של ישראל, שעה שבא לומר מלים אחדות לכתובת משמרתה הצעירה של מפלגת העבודה. איך שקל כגמולו. צעירים אלה יש להם, כנראה, מיפוי מדוייק ואינוונטר מלא של כל העמדות הפנויות והעומדות להתפנות – מפני הביולוגיה או מפני הבחירות – במערך ההנהגה של תנועת העבודה אך מעולם לא עשו איזו רשימת־מלאי או מיפוי של משבצות־האדמה ונתיבי החברה והרוח שאותם מן הראוי לבצר. עינם לא הועלמה משום כהונה העומדת להתפנות, אך כל השדה למלוא־העין של הגשמה עצמית והתיישבות וחינוך־עצמו, שבו הגיל שלהם – ורק גילם שלהם – יכול למלא את החסר, כמו נעלם כליל מטווח ראייתם.

וכך דומה היום המשמרת־הצעירה של תנועת העבודה לכל משמרת פוליטית בכל ארץ אחרת וכמובן היא תלוייה על בלימה של ניסוחים פוליטיים עקרים ושל קרבות אוויר מילוליים, והבסיס היחיד למאבקה, כביכול, הוא הארציות של הכהונות.

כך או אך – רישומה של משמרת ארבע־הרבבות לא ניכר לא באמפיתיאטרון של צמח ולא בדרך השדות המוליכה אליו. היא גם אינה ניכרת כלשהו כאיזה גרעין אידיאי וחינוכי בין הרכונים על קווי־התמסורות ועל דודי־הפלדה שבהם תוסס יינה האמיתי של תנועת העבודה. היא אינה ניכרת אפילו כבן־לוויה חלקי אל מאות צעירי התנועה הקבוצית העושים כמתנדבים בשליחות קהילייתית־אנושית באזורי־מצוקה. כן, היא ניכרת מאד, המשמרת הזאת, ברמה העסקנית, המהמה, הלוחמת־סרק עוד בטרם שינסה מתניה למלחמת־רעיון. מכל מקום: בצמח היא לא היתה.

*

היא לא היתה – ואין, כנראה גם בתכניתה להיות שם. שמונה ישובים – כך קראנו השבוע – עומדת התנועה הקיבוצית על כל זרמיה להעלות בעשור הקרוב לגליל. לא שמענו כי לפחות אחד מהם, או אחד בנוסף עליהם, הוא מאיזור המשמרת. ויש לזכור כי הדברים אמורים כאן בגליל היהודי, בקו הירוק, ואין כאן שום בעיות של מצפון פוליטי המוריד לפעמים באופן מענה ואכזרי כזה את המשמרת הרגישה הזאת בכינוסיה.

בשיח־שמונה של “דור המחר – על ישראל של מחר”, בהנחיית חנוך ברטוב (“מעריב”, ז' תשרי) אמרה מרגלית רז, צעירה ממושב יעד:

“––– נדמה לי שהיום במקום לדבר צריך פשוט ללכת למקום שבו אתה סבור שאתה נחוץ. ––– הקבוצה שלי, למשל, ־ חלקנו בוגרי הטכניון – החליטה שהיום חשובה ההתיישבות במקומות שונים, בין השאר – בגליל, וכבר הקימונו ישוב תעשייתי בגליל במגמה ליישב את הגליל המערבי הריק מיהודים ולהקים חברה בריאה, אוהבת עבודה ולא כסף ומחנכת כהלכה את ילדיה.”

מעניין כמה עוד ועידות יהיו נחוצות למשמרת צעירה של תנועת־עבודה נושאת־דגל כדי להגיע לניסוח פשוט כזה של הפרוגרמה האידיאית וההגשמתית שלה.

כאשר אתה קורא השבוע באחד מעלוני ההסברה התנועתית כי המשמרת הצעירה במחוז גדול אחד נכנסה “להילוך גבוה” – וענינו של ההילוך הגבוה הזה הוא: חוגים לארגון, לקשרי חוץ לבידור וכיוצא בזה – אתה תמה קצת למושגים הגיאומטריים המשובשים שקנו להם אחיזה בשיגרת־הדיבור העסקנית. כי אם ארגון ובידור וכל היוצא באלה הם ממידות גובה, וההתיישבות החלוצית, שהיא מד־הגובה האמתי של כל תנועת העבודה בישראל, אינה נזכרת בהן כלל – אין פלא אם צמח היא באזור הנומך של העדיפויות, אי־שם, בעמק הירדן.

ודאי, כמעט נכנסנו ללוע־האריה. אבל לא נורא. ככלות הכל, אפילו לפי שם עצמם – עדיין לא אריות. גורים. והן הזירה אינה ננעלת גם אחריהם.

הנה צרור הרהורים פראיים המתרקמים בראשו של אדם כשהוא מפליג כאורח־לרגע עם הנחל האיתן בצמח.

28 בספטמבר 1975

---

מפנקס הזמן

מאת

ישעיהו אברך

*

תעודות שמתוך חיי הקיבוצים ובעיותיהם נושאות עמן עד היום – ואולי דווקא היום – בושם מיוחד. אנו עטים לפעמים על העלונות הפנימית המפותחה של התנועה הקיבוצית – בתאווה. כמו מחפשים איזה מיפלט מן העיתון היומי או מן הפֶּריודיקה הכרוניקלית של ישראל. מיפלט מבית המשפט. מן הסמים, מן ההונאה המתפשטת כספחת, מן המוּנח הכמו־עיסקי או כמו־מתימטי של “חיסול חשבונות” שנשתרש באחרונה בעתונות וכל כוונתו איננה אלא להרגיע – נתפוצץ רימון על מיפתן ביתו של סוחר ירקות – אל בהלה, מרגיע אותנו סופרו של העתון, אין זה מעשה של מחבלים רק “חיסול חשבונות”; חומר־נפץ הופך בית־מגורים כמעט לעיי חרבות ורק בנס אינו קוטל את יושביו – אין סיבה לחרדות: פשוט, “חיסול חשבונות” של העולם התחתון. “תחתון” כל־כך ענף ומשורג עד שאין אתה בטוח עוד אם אינו מטפס ומגיע אל דירת־הגג של ימינו. די לראות את הפיצוצים בחדרה, באשדוד ובחיפה ואת הפסיקות בדין מנהלי הנפט והבנקים בעת האחרונה כדי להרהר מחדש במושגי הנומך והגובה של העולם הקרוי עדיין “תחתון”. ובכן, הוא איננו עוד במרתפים. תמצאו אותו על המרפסת. עלה מן התחתיות – ועלה יפה.

אבל היתה זו רק סטיה קלה מן הנושא, ללמדך מה עלולה לגרום תוך־כדי־כתיבה הצצה מרפרפת בכותרותיו של עתון יומי שיגרתי.

*

אין אנו תמימים להניח כי החברה הקיבוצית נקיה לחלוטין מן הסיגים האלה. היא איננה אי. ואפילו היתה כך – כל אשר סוער ומתנחשל סביבו, מציף גם אותו, מכרסמו פה־ושם ונוגס ממנו – ואין הוא עומד עוד בבתולים האידיאיים כבראשית החלום או כבראשית הגשמתו. ותיקי התנועה הזאת נוהגים להשוות תקופה לתקופה. סולם־ערכים אחד לסולם־ערכים אחר – ונגנחים מעט. אתה שומע אנחה זאת מן הכתובים הפנימיים, מתוך דברים באסיפות, משיח מקרי. יתר על כן: טורים שנכתבו בזכותו של הקיבוץ זכו, לפעמים, למשיכת־כתף תמהה דווקא מצד ידיד שהוא מוותיקי־קיבוץ. ביקש לומר – ואמר: לו רק ידעת אמת שתוססת בתוך התנועה הקיבוצית עצמה, בעיות שבוערות בה כלפיד ומצוקות שלופתות אותה כבמלקחיים דווקא עתה, לעת שפע ורווחות!

אולי איננו יודעים כמו. בוודאי איננו יודעים. אינו דומה מי שקם בבוקר אל תלמי שדות מרחביה או דגניה או מעוז־חיים למי שקם אל המהומה הרתחנית של כרך העומד לזנוק את זניקת־טירופו אל היום. אינה דומה ראייתו של הראשון את עצמו לראייתו של האחרון את חברו. כמאמרו של מושך־במכחול צרפתי: “הן רכונות על התלמים ביקוד השמש – ואני מצייר אותן להנאתי בירוק ובאדום”.

ואף על פי כן: בתוך התנועה הקיבוצית יושבת צידקתה של ישראל, כאן מתנופף דיגלה, מכאן עדיין – עדיין! – נישאת הבשורה, היא ונחמתה המאַזנת. פעמים יש את נפשך לבנות נוסחה קיצונית־מעט כגון זו: התנועה החברתית הזאת היתה אבן־הפינה בבנין־הציונות – בנין של משק, חברה ורוח־האדם – ואילו לא נבראה אלא בשביל כך דייה. אך באותה מידה ניתן לומר כי אילו לא באה הציונות אלא לבנות, בצד מפעל־התקומה היהודי גופו, את היצירה האנושית והחברתית הזאת – עולמה קנוּי.

הנה כי כן: אם התנועה הציונית היא תנועה גזענית, אין לך דבר “גזעי” יותר בתוכה מבחינת הייחוד היהודי והאנושי – מן הקבוץ.

*

הרהורינו עגנו בחופי התנועה הזאת תוך קריאה בדפי מחקר אחד – מחקר או סקר – שנזדמן לידינו במהדורתו הראשונית, בכתב יד, בטרם ראה תבניות־עופרת של בית־הדפוס, ועניינו: השפעת הפיצויים האישיים מגרמניה על התנועה הקיבוצית.¹

אתה קורא בירורים ודיונים בתנועה הקיבוצית לכל זרמיה בנושא זה מראשיתו: פרוטוקולים של מזכירויות, של מרכזים, של אסיפות קיבוץ, של התכנסויות רחבות יותר; רישומי שיחות עם חברים – ואתה מסרב להאמין כי כדברים האלה נאמרו או נכתבו בישראל של שני העשורים האחרונים, עשורי טירוף־החושים החמרני.

“––– טעות מרה וחמורה טועים חברים – אומר ב־1957 ח. הדרי מן הקיבוץ המאוחד – בסברם שאפשר לחזק את החלש ולקנות את לבו המהסס על ידי הסתגלות לחולשתו וויתור לספקנותו ––– אסימונים שחוּקים ולוחות שבוּרים לא יצילו לנו חברים. אדרבה, הם יציגו את כולנו ככלי ריק, מדולדל, עקר ונטול־ערך להגשמת חזון הקיבוץ וליישובה של ארץ גם יחד”…

ואתה מהרהר: אילו רק אימצו לעצמן צמרות תנועת־העבודה של ימינו את הנוסחה הפשוטה הזו שבראשית המוּבאה!

ויעקב חזן, מן הלביאים של התנועה החלוצית, מסכם בעין־השופט ב־1958:

" ––– צאו וראו איך סודר אצלנו עניין השילומים. היש דוגמאות עולם להזדהות כזאת של הפרט עם הכלל וקיום נאמן כזה של יסודות השיתוף והשוויון בחיים?"

התשובה כבר מזוּמנה בפינו ובוודאי גם בפי כל מי שיעקב חזן שאלו. היא נתונה אולי יותר מכל בסיכומו של אפרים רייזנר, שעמד ב־1958 בראש ועדת החברים המרכזית של האיחוד:

" ––– חינוך האדם בקבוצה לשיתוף בנכסים עמד במבחן קשה – והאדם יכול לו. שלושת רבעים ממספר החברים הנוגעים בדבר קיבלו על עצמם לקיים את מצוות ביטול הקניין הפרטי והסכימו להסתלק מרכושם, שבא עליהם במפתיע. הם עמדו בפני הפיתוי ושמרו אמונים לשיתוף, לשוויון ולחזון. בין החברים האלה לא מעטים שזכו לרבבות לירות וכאלה שיקבלו גימלאות חדשיות לכל ימי חייהם."

*

מי שנזדמן לו לקרוא את היומן של “בני קריניצה” ² הקבוצה הקומוּניאלית החולמנית שנוסדה ברוסיה לחוף הים־השחור לפני תשעים שנה, לערך – ימצא אולי רק שם הקבלה לתום־הלב ולעומק־האמונה העולים מדבריהם של חברי הקיבוצים, שהובאו כאן ושלא הובאו כאן, בענין המר והדאוב של הפיצויים מגרמניה. ואימתי? – שבעים שנה אחרי קריניצה, חמישים שנה אחרי ראשית דגניה, בעולם מפוכח וקשוח כעולמה של תקופתנו ובישראל המפוכחה כמוהו, אם לא – ממנו.

" ––– אני מבין היטב את כל אחריות החובה שאני מקבל על עצמי, אני מקבל אותה בהכרה ברורה ובלי כל כפייה חיצונית ––– ככל שתגדל חירותי הפנימית, כן חושב אני, יתרחב ויתגדל חוג חובותי."

כך כתב אחד מחברי “בני קריניצה” (“בני המעיין”) ביומנו, על חוף הים־השחור, ב־1889. אפשר לצרף את הדברים אל פרוטוקול השיחות של התנועה הקיבוצית באמצע המאה הזאת – עם יתרון מופלג לאחרונה, שעיצבה כך חייהם, שעיצבה כך חייהם ומושגיהם של רבבות, דרך המשך והתמדה.

*

ודאי: אנו יודעים – מן השמועה ומן ההרים ומשיח עם ידידים וחברים – כי הפיצויים מגרמניה חרצו חריצים עמוקים בדיוקנה של החברה הקיבוצית: שינוּ נורמות מקובלות ובוודאי פיזרו זרעונים של אי־שוויון שנביטתם עדיין לא נסתיימה. אנו יודעים מה – מטבע הדברים – יכולה להעלות על פני השטח בעייה שנמזגו בה דמים וקרבן; ירושת טבוּחים ויצר ההתקיימות – על כל גילוייו – של השרידים; תחושת השייכות האישית אל האסון וממילא יצר הבעלות האישית על הפיצוי ומולם – צו של חברה, שהשוויון הוא תו־היכר המוסרי שלה וצידוק לעצם קיומה הנבדל. אין ספק כי חותמה של מערבולת נוראה זו, של יצרי־לב טובים ושל חמדנות שבטבע האדם, ניכר בכל קיבוץ שאליו חדרו הפיצויים מגרמניה וניצבו בככרו כשלד העולה מן ההריגה, או מילאו את אווירו כפיח מן הכבשנים.

אך חרף כל הגילויים השליליים, שגם הם לא חסרו במערבולת הזאת, רצינו עם קריאת קטעי הפרוטוקולים וההתחבטויות והלבטים האישיים והחברתיים – לקום ולהרכין ראש לפני התנועה הזאת, לפני ההנהגה ולפני אנשי־השורה. לפני שיעור הקומה. עצם ההתחבטות, עצם המאבק של אדם וחברה עם יצריהם, עצם אסירת המלחמה הזאת – הם גודל־רוח אנושי שאיננו שכיח עוד. שבעתיים כך – נוכח פניה המעוקמים והמתעוותים של החברה הישראלית בימינו.

*

מה עוללו השילומים והפיצויים לחברה הישראלית כולה? – דבר זה עדיין לא נחקר ושמא אין כלל צורך לחקרו. אם נחפש מקורם של מושגינו הנוכחיים המעוּותים על רמת־החיים הרצויה, אין זה מן הנמנע כי נמצא אותו כאן. זרמי הכסף הזה שלא בא מיגיענו, כמו שטפו כסחַף כמה מושגים על מותר ואסור, מוצדק ושאינו מוצדק, יאה ושאינו יאה ברמת־חיים של יחיד וציבור. השואה – כך שגור בפי המליצה – “ציוותה עלינו את החיים”. אך אנו הרחבנו צו זה גם על רמת־החיים, כאילו ציווּ עלינו הניספים לחיות טוב יותר בגין עמלם השדוד.

כי השואה וספיחיה הביאו עמם מיפגע שלא ניצפה כלל. הפיצוי – הדל ביחס – שניתן לשאירים על הריסת העם ובזיזת רכושו, גרם להשחתה לא־מעטה של פרצופנו המוסרי. ההיתר, שנתחייב מתוך צו־הקיום של המדינה, ליטול כל גרגיר של שילומים כדי לבצר את התקומה הלאומית, הוא – אולי יותר מכל דבר אחר – התיר את כל הרצועה גם ליחידים.

מתוך השואה ומתוך אפס־שילומיה נסתייענו כאן בבניית עצמנו כאוּמה והרבה תלמים המתוחים על פני הארץ – מעפר השילומים האלה נתחחוּ. אך לא פחות מכך צמח מתוך השילומים – ובעקיפין גם מתוך שלומי היחיד – שדה־ברקנים חברתי גדול ויבּלית מוּסרית השולחת גידיה אל הדורות. התשובה האמיתית לשאלה: מה עולל לנו היטלר? איננה מתמצית בציון עוּבדת הטבח האכזר של שישה מיליון יהודים. מעלליו של אותו מטורף ושל אומתו חורגים מעצם הטבח האיום הזה ומזמנו, וחותמם יהיה טבוע בקלסתר העם ובהתפתחותו לאורך הימים. אבל לא רק בכך שנסתמו פלגי־המים האדירים שעליהם היה שתול עצנו הרוחני. אלא גם בכך שהגמול – המיזערי, המבוטל – למעשה־השוד האיום גרם לא מעט להשחתת דמותם של הנותרים. ברמץ של השואה הדלקנו לא רק את לפיד־התקומה אלא גם את היצרים האישיים להרבות נכסים, לנקום נקמת הביזה הגדולה בטיפוּח השפע של עצמנו; לעשותנו מאמינים – מתוך הכרה צלולה או מתוך היסחה המכוּון – כי יתרון החומר שאנו מוסיפים לעצמנו וכל עיטור או סטיו שאנו מוסיפים לבניינינו מתוך גמוּלים אלה – הם, כביכול, חלק מנקמת היהודים במרצחיהם.

*

אלה הם הרהורים צורבים, שבין שייכים לנושאנו במישרין בין בעקיפין אי־אפשר כלל שלא יתעוררו מיד עם איזכור הצירוף “פיצויים שמן השואה”.

אך אפילו תוך הרהור כבד זה עולה המסקנה כי היתה, ככל הנראה, מידה נאצלה מאד. מדודה ובררנית, בגישת התנועה הקיבוצית אל השילומים האישיים – יותר מבגישת מזוּכּים אחרים בפיצויים אלה. העקרונות שנקבעו, שלפיהם רוב האמצעים האלה יופנו למפעל תרבות וחברה מרכזיים של היחידה הקיבוצית כולה ולא להשבחת מעמדם החמרי של החברים או של הקיבוץ – הם ההקפדה על השוויון, שהוא ערך בסיסי בחיי החברה הקיבוצית, כמו נתמזגה ועלתה בקנה־אחד עם הזהירות המוּסרית המתחייבת מעצם אופיים של דמי־שילומים אלה. דמים – בכל משמע.

או שמא אנו נוטים לחשוב כך מפני שלבבנו אפוף הצינה תר אחרי פינת־אור לחמום בה? – אפילו כך לא נחדל לפלל שאמנם כך ייראה אי חברתי מופלא זה של ישראל עוד ימים רבים.

21 בנובמבר 1975

---

מפנקס הזמן - א. מסע מתוך היער

מאת

ישעיהו אברך

את ימי חול־המועד פסח בילינו במסע אנטי־אביבי לחלוטין. הצבעונים והחרציות התרוננו בערוּגות הבית כבכל אביב. כליל־החורש נקש על החלון בפקעים סגולים. ורק השַחרוּר פנה לנו עורף וכבש את מָקורו הכתום בגבשושית עפר, עד כי צבעו נמזג עם האדמה כגוש אחד של אפר. גוון זה, ולא שום גוון אחר, השליט עצמו על המסע כולו.

יצאנו, עם שלום חולבסקי¹ למסע עם “יחידה פארטיזאנית יהודית על שם ז’וקוב”. הלכנו עמו ועם חבריו בדרך שהיה בה הכל – השלגים והכפור והבצה הטובענית ושלכת נוראה של עם גווע ובדידות וצלמוות – רק לא ציוּץ אחד של אביב. לא פּרפר אחד לבשורה. חדלון איום ובתוכו זיקים, בלתי מוסברים בשום הגיון אנושי, של אמונה.

*

אולי זה תרגיל מאזוכיסטי שאנו עצמנו איננו יודעים פשרו. אבל ספר על השואה איננו יכולים להניחו לקריאה לעת־מצוא. הוא דוחק את כל האחרים במדף הקריאה־הפעילה. הוא מתחיל כמעט לקרוא את עצמו ומצרף אותנו אליו. ואנו עושים את כל הדרך עם המסוּפר בו. עם המסוּפר – כי אילו נקראנו לעשות עמו את הדרך בפועל ממש, ודאי היינו מצטרפים כבר בראשיתה האיומה של הדרך אל נוף־השלדים היהודי בבוֹרוֹת אירופה.

ספרים מן השואה הולכים ונערמים בספרייתנו וגם אילו היו הדברים המסוּפרים בהם דומים זה לזה כשתי טיפות־דם היינו מצוּוים לקרוא כל אחד מהם מקרא־חובה, עד שורתו האחרונה, ולא להניח שום ספר כזה כשדפיו מחוּברים, קיראו לכך הזדהות, קיראו לכך אשלייה של שיתוף־גורל – זה מקרא־חובה, לא חובת המינהג, לא חובת האבלוּת ואפילו לא חובת־הלקח שהיא בעינינו ראש כל החובות. זוהי חובת הלבבות, אין לה מניין סידורי בסעיפים של קודכס מחייב. אולי אין לה גם הסבר של הגיון, אם אתה מחוייב בה, לבך מחוייב בה, מעצם קיומך כיהודי עלי אדמות, על כל אדמות, גם על אדמתך.

אבל שום ספר כזה אינו דומה לחברו, כשם ששום חיים אינם דומים לחבריהם ושום מוות אינו דומה לחברו ושום דמעה אינה דומה לחברתה ושום יבבה של תינוק מעוּנה אינה דומה לחברתה. דמו של כל אדם שותת אחרת. דמעתו של כל אדם זולגת אחרת. כך הדמע. כך הזעקה. כך סיפור הדברים ותמונתם.

השואה בצבעוניותה האיומה. האסון באלף פניו. באלף שׂטניו.

*

מתוך חיי היער של שלום חולבסקי, עולה פרק נוסף במעללי־גבורה יהודיים בעת השואה, גבורה שאין בה – ולא יכלה להיות בה – שום תכלית של הצלת הנפש, כי הכל כמעט גזור היה מראש לחוסר־תקווה. אך עולה מתוכם גבורה עילאית של הצלת כבוד אדם המנסה לגבות ראשית חשבון־הנקם, אפס קצהו, עוד בהתחולל הטבח.

על מלחמת־פּארטיזנים נואשה זאת עוד יכתבו רושמי הקורות, אך מתוך חיי היער בספרו של שלום חולבסקי עולה וניצב כנד הגילוי המיוחד: האיבה ליהודים הזרועה בחלקים שונים של מעגל הלוחמים בנאצים, מעגל בתוך מעגל, בקבוצת הפּרטיזנים עצמה. מלחמה משותפת בשונאי־ישראל, תוך מידה־לא־מבוטלת של שנאת ישראל.

רדופי־האיבה הזואולוגית של הנאצים מבחוץ נמלטו הנועזים והנחרצים מבין היהודים אל היער, אל הכפר הבילורוסי או האוקראיני, ומצאו שם לא פעם, אם כי בלבוש אחר, את אותם השטנים עצמם שמפניהם ברחו ושבהם ביקשו להילחם ממעבה היער.

––– הופיעה יחידת שוטרים ביאלורוסים מלוּוה על־ידי קבוצת גרמנים. השוטרים היו במצב־רוח מבודר ושרו:

על פני פסגות ומישור שורותינו נצעיד

יהודים וקומוניסטים נהרוג ושמיד.

––– ו “הגויים שעבדו בשדה, בקציר שחת, תפסו את פייבל וערפו במגלים את ראשו.”

ודאי: לא כל הנכרים כך. אך שנאת־ישראל המגושמת באירופה המזרחית, הסלאווית, כמו השמיעה קול שני, מתואם ומלווה, לצד הקול הראשון, המכניע, של אירופה המערבית, הגרמנו־רומית. מבחינת האיבה ליהודים מצא, איפוא, פטיש את סדנו ו“גויים שגוייסו לכרות בורות – הלכו לעבודה זו בשמחה לקבור את היהודים” – עדות חולבסקי.

*

ספרו של חולבסקי, כמו ספרים אחרים המספרים את השואה, ממלא גם תפקיד חשוב בסוגיה הסבוכה למדי של הגיאומטריה המוּסרית, שבה אנו נלבטים מראשית ההתישבות הציונית בארץ ישראל. כחלק מתורת הספק והכפירה, ההולכת וקונה לה אחיזה בשורות משכילים ונוער־שוליים תיכוני, פותחה באחרונה גם אסכולת הסימֶטריות שבצידקת שני העמים הטוענים לחזקה לאומית של אדמת ארץ ישראל. סיפורי השואה – וסיפור מלחמת הפארטיזנים היהודיים בכלל זה – מוסיפים עוד ערך כבד־משקל המטלטל את הסימֶטריות המדומה הזאת טלטלה עזה. אמרנו עוד ערך – וזה בנוסף לערכים אחרים היוצרים א־סימֶטריות חריפה ומטים את הכף. נמנה רק את המרחב הערבי העצום, שבו יכולה כל קהילה ערבית, שאינה שרוייה כלל בסכנת כלייה פיסית, למצוא גם את גאולתה הלאומית, גם את פדות־נפשה הרוחנית. מנינו – ולא נוסיף כי לא בכך ענייננו הפעם.

ענייננו בהקשר דברים זה לומר כי אשר עוללו לבני־העם הזה בתקופת פריחתה של הציביליזציה המערבית בראשית המאה הזאת, אשר עוללו לחברה היהודית בימים שבה נתלבלבו באירופה הרעיונות החברתיים־המהפכניים הנעלים ביותר – לא עוללו בהיסטוריה האנושית לשום עם אחר, מזרחי או מערבי. תקומתנו אולי צמחה גם מעיי האפר אך בשום־פנים איננה גמול לכך. היא איננה משיבה לחיים את השרופים באש ולא תשיב עוד לעולם לחיים את כל אשר נשרף עימם ביצירת־עם בהווה ולעתיד. אך התקומה היא ראשית־ביטוח מפני הישנות האסון. שום עם לא התנסה בכך. ומבחינה איומה זאת – אין לשום אומה עדיפות עלינו.

*

ענין אחר שאינו מרפּה הוא: החתף, פתאומיות המהפך. הקושי להאמין או לתפוס בכלי־השכל כי מערכת־חיים של נטע ושורש – המתנהלת על מי־מנוחות או על מי סער, אך מצויינת בסימן של הקבוע והיציב – כמו נשטפת בבת אחת כּבמהפכת זרם ונמחקת מעל פני האדמה. מערכת נושמת של חיי אדם וחברה, מארג של יצירה וחינוך והישג אנושי – נקרעים בן רגע, נעקרים ואינם. לא בידי הטבע. לא בטייפון של אקלים. בטורנאדו של אדם. במעשיו. בעצם ידיו. זה עתה היו – ואינם עוד. רק לפני שעה היה השולחן ערוך, והמפה פרוּשה ומנורת־השבת מפיצה אור ומשפחת־חיים־ותקווה של אב ובן ונכד מסוּבּה לשולחן, ובן רגע – שאייה. ובשאייה פרטית כזאת, שאיננה פוסחת על שום יחיד, על שום אשה, זקן או טף – נמחק עם.

… וְנֵעוֹר הָרַעַם וְרָגַז וּפִתְאֹם

יִתְפּוֹצֵץ עַל ראשְׁכֶם

וְקַמְתֶּם מִשְׁתָּאִים וַחֲרֵדִים,

מֻכֵּי סַנְוֵרִים וְתִמָהוֹן

נִזְרָקִים מֵאוֹר אֶל עֲלָטָה…

(“קִרְאוּ לַנְחָשִים”, לח. נ. ביאליק)

החיים הנורמליים, הזורמים להם בערוצם הטבעי, אינם יכולים כלל להעלות בדמיון את מראה המהפּך, את ניגודם החד כלהבו של תער, את האפסוּת והחידלון שלאחריהם. אין אתה יכול כל שעה משעות חייך לחיות בשניוּת איומה כזו של הוויה רגועה וקיימת מזה ושל דימוּי החידלון האפשרי – מזה. אין אתה יכול זאת כיחיד ואין אתה יכול זאת כל שעה כעם. כל שעה – לא. אבל אומה שנתנסתה בכך – אינה פטורה לשוות לנגד עיניה מזמן לזמן גם פּאנוראמה זאת של האימה. בלתי סבירה, בלתי הגיונית, בלתי מתקבלת על כל השפוּי והצלול – אך לא בלתי אפשרית עוד. כבר היתה אפשרית פעם.

*

את המישנה הציונית הסדוּרה, עם חיזוי מדוייק למדי, למדנו ב“מדינת היהודים” של בנימין זאב הרצל. אך את הצוואה הציונית האמתית, צוואת החוייה הגזורה להסעירנו כל עוד רוח באפּנו, הניחה בוודאי הנערה הפליטה מגיטו ניסביז':

“כבר הייתי רוצה להיות בארץ ישראל לפני מותי” – ובהפטרה רוויה ייאוש: “בין כך ובין כך אהיה בארץ ישראל. ולוּ אחרי מותי.”

שמא, עם קריאתנו בספרו המסעיר של שלום חולבסקי ועם כתיבת האותיות העבריות האלו, שבהן אנו חורתים דבריה וזכרה, אנו מביאים אותה ואת הערופים האחרים ביער היהודי האיום באירופה – אל מחוז חלומם.

ב. פינאלה: פרס

שנים אחדות חרשה תכנית “ניקוי ראש” בטרשי ההומור הישראלי, בהצלחה פחותה או פחותה יותר, אך את הפרק הסאטירי האמתי – ואולי המבריק ביותר – הגישה לנו בשבוע של פסח, כלומר: לא היא, שופטיה.

נימוקי השופטים – יש להודות – הם כמעט טראקטאט פילוסופי ואילו לא קדמו להם בכך יוונים נשוּאי־פנים, אפשר היה לראות באמנה זאת חידוש של ימינו הנאורים. “התכניות ממקדות את המבט בתרבות הפוליטית והחברתית של ישראל ומשתפות את הצופה בראייה ביקורתית ובמבט רענן (על) הנעשה סביבו.” רענן. מינימום.

עד כאן לשון האמנה השיפוטית בכתב. אלא שהיושב־ראש הוסיף עליה מורה־נבוכים בעל־פה: “רצינו – אמר הפרופסור בשידור־רדיו בשבת האחרונה – לשבור את המוסכמות של אירועי יום העצמאות”. ענין לנו, איפוא, לא רק בהנמקה מדעית־שכלתנית אלא גם במשאת־נפש “לשבור מוסכמות”. לרמה מתוחכמת כזו של שיפוט, חובה להודות, לא זכו הרבה ערכאות בישראל. גם לא ערכאות לאמנות.

*

את הלהיטות הזאת לשבירה כאל מעשה־בראשית – קשה קצת להשיג. המוסכמה הגדולה ביותר בימינו היא כמדומה, השבירה עצמה והיא עוברת כחוט־שני כל ימות החול והשבת, עם פרס ובלי פרס. בהרבה טורים של עתונות, בכלי התקשורת החזותיים והשמיעתיים, ואין הפרופיסור הנאור ושני חבריו לשפיטה מחדשים מאומה אם הם מנסים לשבור עוד שריד אחד הנראה בעיניהם מקוּדש. שום דבר אינו שיגרתי בימינו יותר מן התאווה לניפוץ השיגרה והיא דגלם של רבים – אולי רבים מדי – שאינם מתיימרים כלל להיות לא שופטים ולא פרופיסורים.

אגב, גם העצמאות גופה – יותר אולי מאירועי יום העצמאות – היא מוסכמה מיושנה ושיגרתית מאד, שכמעט מעלה עובש במאוויי העם במשך כאלפיים שנה. אין, איפוא, פלא שאתה מבחין פה ושם גם בניצנים של תאווה – מודעת או בלתי־מודעת – לנגוס גם במוסכמה המיושנה הזאת עצמה ולא רק באירועיה. המשכו של מבט רענן.

אך אם אמנם היה את נפש הפרופסור וחבריו לנתץ מוסכמות – יכלו לנתץ מוּסכמה של תפלוּת שבה משוקע הסרט הישראלי ולפתוח בו פרק יהודי או לפחות את מערכת הפרסים החדשה הזאת שנגזרה עלינו – פתיחה יהודית. חג העצמאות יאה לפתיחה כזו. גם הימים שקדמו לו, ושעליהם ייחדנו את הדיבור בפרק הקודם, היו מצדיקים אותה.

“המכה השמונים ואחת” – היא האוברטורה האמתית, ההיסטורית, האנושית, לכל קולנוע ישראלי, אם נגזר עלינו שיהיה כזה. ביימה אותו ההיסטוריה עצמה ופעלו בו כל הנפשות העם היהודי באירופה, והוא נרקם חוט־לחוט מלבם של משורר עברי גדול ושל עמיתיו ממדליקי הנקם והמרד. היה טעם לפתוח מערכת הפרסים כך, ורק ברבות השנים לדשדש באבק גדולים בשטוקהולם, בהוליבוד ובכל מקום שעיננו החקיינית מגעת.

אבל גם השורש הוא, כידוע, מוסכמה וכבר שמענו מה יש לעשות במוסכמות.

*

בצד יעקב מימון ורבקה גובר ורב קפאח וגרשום שלום ואחרים שקיבלו – או יקבלו – את פרס ישראל על תרומתם שלהם לאחוות יהודים ולחכמת ישראל, יקבל אותה, איפוא, השנה גם המפיק של “ניקוי־ראש”. פרק הומוריסטי כזה – יש להודות – כותבת חכמת־ישראל רק אחת לשמיטה. השנה כתבה אותו.

לפני זמן לא־רב זיכו חכמי־שיפוט אחרים מחזאי ישראלי צעיר, נושא בשורת השבירה בניחוח משלו, ב“פרס שז”ר". גזירת השופטים לא היתה כל־כך לטעמו של הנשיא המנוח ועם כל אצילותו הפטיר הערה של תמהון. דבר־ההערה גונב לאזנו של חתן הפרס, נפגע ולא הופיע לבית הנשיא לקבלו. נעלב ולא עלב. לימים אמר הנשיא המנוח למי שאמר: “שמי – מילא. אבל מדוע חייב דווקא אני להעלותו לתורה?”

*

אילו הוגש לחתנים אלה פרס המבקרים – לא היתה עיננו צרה בהם. מבקרים אחדים אמונים על אנליזה כימית־כמעט של פרק מפרקי ההומור הזה ויודעים במלומדות עילאית לפלות את הכינמת הסאטירית הזאת עד אחרונת ביציה. אך את ה“אוסקר” הזה יצטרכו להגיש להם בבניני האומה בירושלים לא מבקרים רק ראש הממשלה. איך יגישו בכלל אם לפני זמן מה פירקו כל אבריו, עד אחרון בהם, ונטלו ממנו קודם כל את הגפיים. במה יגישנו?

בקיצור: פרס ישראלי? – כמובן! איש לא הצחיק אותנו עד כה פחות מהם. איש לא

שיטה בנו עד כה יותר מהם.

*

לאחר תגובה ספונטאנית־מעט, למקרא הידיעה המוזרה ולמישמע הסברי המונחים – אתה מנסה להפעיל מידה של הגיון ולראות את הדברים מזווית מפוכחת יותר. ככלות הכל, תרבות־החיים היומיומית שלנו נקבעת עתה לא על ידי הרב קפאח ויעקב מימון אלא על ידי “מושל יריחו”, “מלכת האמבטיה”, “ניקוי ראש” ודומיהם. גם אמצעי התקשורת – והאור הזרוּע מהם יום־יום הם או בבואתה של תרבות־חיים זאת או חלק מהותי, אורגני, שלה. ואם זו האמת וזה מראה־הנוף מסביב מה טעם יש להתעקש ולהעמיד בצמרות האילן דווקא זמירים כאשר בגזעו שורצים הזחלים באין מכלים.

איננו בטוחים אם לכך דווקא נתכוון ידידנו חיים איזק במחצית השנייה של שאלתו: "ומדוע, באמת, לא?² בשורותיו לפני שבוע. אך אם אנו מקבלים דמות תרבותנו המתהווה כפשוטה – שמא נכון הוא להתאים יותר את הצמרות אל הגזע במקום להרים תמיד קול־צעקה כאשר כמה זחלים, מתוך עדה גדולה רוחשת, מצליחים להגיע אל אמירי הפיסגה. בסך הכל, אם להם הגזע – תהי להם גם הצמרת.

מוטב, איפוא, שנחיה זמן־מה, תקופת מעבר בלבד, בדוּאַליזם רוחני שבו ידלגו על הרי פרס־ישראל הוגו ברגמן ז“ל עם יוסף מונדי; בן־ציון דינור ז”ל עם מוטי קירשנבאום – עד שבסופו של הזמן – והוא, כנראה, איננו רחוק – יצטלל איזה מוניזם תרבותי־רוחני עם חנוך לוין, י. סובול, יוסף מונדי ומוטי קירשנבוים בגזעו ובצמרתו גם יחד. שוורים אלה של תרבות ישראל לא ייחסמו עוד בדישם. אם הם השורש והגזע – יהיו להם גם האמירים, גם הפסגות.

29 באפריל 1976

---

דילֶמה בוינה

מאת

ישעיהו אברך

א.

ההיסטוריה היהודית מזמנת לנו מעת לעת נושאים לוויכוח הנמטרים עלינו במפתיע כאבני אלגביש. נפוּצת היהודים אל גולה חדשה מיד עם צאתם מברית־המועצות, היא, מצד היותה נושא לענות בו, אחת האבנים האלו. אלא שגם הבלתי־צפוי ביותר מוצא אותנו ערוכים ומיושבים, והדברים שעלינו לעשותם מבוהרים לנו מיד כשמש בצהרים. וכיוון שהם בהירים עד סנוורים אנו מבקשים לפתור אותם מיד. בלי איבוד זמן. מכל מקום: איננו נבוכים. נ אנו יודעים תמיד ובכל שעה מי הם, לערך, עוכרי־ישראל באותה שעה – ואם אנו יודעים זאת, כבר אין בעייה איך לטפל בהם. יש אבחנה – יש דרכי־טיפול.

שורות אלה באות ברוב היסוס להחזיר לנו מעט מן המבוכה שדין היה כי תרד עלינו עם ההתרחשויות האחרונות בקרב יהודים יוצאי ברית־המועצות בוינה. מבוכה לצורך בחינת עצמנו.

ב.

על שלוש מטרות עיקריות נטושה המערכה של העם היהודי מאז המפכה הבולשביסטית בברית־המועצות – מערכה שהוחרפה מאד בשני הדורות האחרונים שלאחר המלחמה:

א. על קיום חיים יהודיים עצמאיים, עם כל סימני ההיכר שלהם, בברית המועצות גופה;

ב. על זכותם של היהודים לצאת מברית־המועצות;

ג. על זכותם לעלות לארץ ישראל.

המטרה הראשונה לא הושגה. לא זו בלבד שלא הושג החיוב אלא שהעמיקה השלילה. מראשית המהפכה – וביותר לאחר מלחמת העולם השניה – נמשך תהליך הריסוק של כל תא מתאי הקיום הלאומי העצמאי של יהודים בארץ זאת. במעשה מכחיד, שיטתי ועקיב, נופצה לרסיסים מערכת־הייחוד של החיים היהודיים על כל גוניהם – והדברים ידועים. טבח הסופרים היהודים הוא גוּלה רצחנית במערכת השמד הזאת, אבל הוא רק חלק ממנה. בברית המועצות נותרו בחיים כשלושה מיליוני יהודים, אך תרבותם וסימני הייחוד הרוחני שלהם נקברו ברציפות ודרך שיטה קבורת־אחים. בצד הבאבי־יאר הפיסי שיצרו הנאצים בתוך ליבה של ברית־המועצות יצרה ברית המועצות עצמה באבי־יאר רוחני ליהודיה – לא רק בקיוב. אולי אחד החזיונות הבלתי מושגים ביותר הוא שחרף התמורות העזות שעברו על ברית הריפובליקות הסוציאליסטיות בין סטאלין לכרושצ’וב לברז’נייב, לא הועלה – ולוּ גם לשם בחינה־מחדש בלבד – אלמנט זה של יחס לתרבות היהודים ולקיום ייחודם הרוחני. מימי הסוציאליזם המתגשם ברוסיה זרמו במשך הדורות כנהר־אדירים, העלו נחשולים, גם שינו כיווּן, אך את האצות של מגמת החורבן הרוחני של היהודים – לא שטפו.

ג.

היסטוריונים שיבואו עם הדורות יגיעו אולי גם כאן למסקנה – המתחילה להזדקר כ“ערוגה של סכינים” גם בעקבות השואה הפיסית שפקדה את היהודים באירופה – כי השלווה היחסית שבה צפו היהודים שמחוץ לברית־המועצות בתהליך ההכחדה הרוחני שהתחולל בתוכה, גם לה חלק בהימשכותו הבלתי־מופרעת של תהליך זה עד שהגיע לשיאו הנוכחי.

מול שני דברים – עשוי רושם־הקורות לציין – עמדו יהודי העולם והנהגתם מוכי קהות ואטומי־תפיסה בלי שום כשרון של ראיית־הנולד או ראיית־הגווע:

א. מול התפתחותה של ההשמדה הפיסית ושיאיה האפשריים בגרמניה;

ב. מול התפתחותה של ההכחדה הרוחנית ושיאיה האפשריים שלה בברית־המועצות;

בשני המקרים יצאה היהדות וידיה על ראשה. והיא עומדת לפני שני הבאבי־יארים האלה כלפני מצבת־עדות אחת, אם לעוורון אם לחוסר־אונים אמתי של העם היהודי.

ד.

אינו יודעים אם מלחמה זאת היא אבודה ואם פרק זה אמנם נשלם וגם תם. ככל שאין לבנו הולך אחרי הרבה מהגדרותיו של ד"ר נחום גולדמן ־ אפשר שלא להודות כי בעניין זה צדק כנראה מאתנו ואמר בעבר כמה דברים שהמציאות הסובייטית, לדאבון־הלב, לא הזמינה אותם. המלחמה על קיום חיים יהודיים שם היא, כנראה נושא שיהיה צורך להחזירו אל סדר־יומו של העם היהודי אולי דווקא לאחר שהחלה העלייה ולאחר שהוכח כי ציבור גדול של יהודים יישאר ימים רבים גם בארץ רחבת־ידיים זאת.

שתי המטרות הנותרות – עוז המלחמה עליהן אינו צריך לחדול לרגע. ציונים ככל שנהיה, הרצליאנים ככל שנהיה, בורוכוביים ככל שנהיה – חייבים נהיה להודות כי לפנינו שתי מטרות: יציאת היהודים מברית־המועצות – אחת; עלייתם לישראל – שתים. שתי מטרות, שלדאבון הלב לא תמיד ניתן לעשותן אחת.

ה.

ולפנינו שתי מטרות – כי אם אמנם ארץ־הסובייטים היא ארץ־תלאוּבות ליהודים גם בקרב ארצות הפזורה; אם נכון הוא כי ארץ הקומוניזם היא בשלבי התחתית של סולם הגלויות שבהן נפוצים יהודים ואם נכון הוא שישיבתם של היהודים בארץ ההיא מחישה את ההכחדה הרוחנית שלהם יותר מישיבתם בכל ארץ אחרת – הרי כל מה שאפשר ושניתן לעשות כדי להוציאם משם הוא מעשה גאולה לעצמו. אם אפשר להוציא יהודים ממקום שאין להם חופש לבחור בתרבותם ובייחודם אל מקום שבו הם חפשים לעשות זאת – חובה. גזירה, לעשות הכל להוציאם משם, אפילו יבואו לגולה אחרת.

ו.

כל יהודי שהוצא משם, עדיין לא נגאל לחירות – אבל יצא מעבדות. ייתכן כי גם בצאתו משם יפנה לאזורים הנושאים עימם סכנה של התבוללות, יפול על צווארה של תרבות נכריה, לא ידבק במורשת עמו ויראה את ביאת־משיחו בעצם הפדות מארץ הסובייטים. אפילו כך, היינו: אפילו יפנה לאחת מארצות הפזורה היהודית ולא אל ארץ תקומתו – עדיין הצלתו הצלה. לא שלמה, לא מהפכנית – אבל הצלה.

וההצלה היא כבר בכך שמעתה ואילך הברירה אם לחיות חיים יהודיים; אם לחנך ילדיו בלשון עמו – היא בידו. הוא יכול לבחור בהיצמדות למורשתו הרוחנית העתיקה, הוא יכול לבחור בשכנות־של־אחווה עימה, הוא יכול לבחור בניתוק ממנה – אבל זו הפעם הראשונה לאחר כששים שנות מהפכה – הברירה בידו. הוא אינו כפוי על ידי שום שלטון; הוא איננו משולל ברירה בין כמה אפשרויות – הוא אדון לבחירת רצונו. הפקדת חופש הבחירה בידי היהודי עצמו הוא־הוא אחד הדברים שעליהם נלחמנו עם השלטון הסובייטי מאז. הנה היא ניתנת ליהודי. מחוץ למלכות הסובייטית – אבל ניתנת לו. זהו הישג יהודי חשוב ויש לראותו בפרספקטיבה היסטורית, לגבי כל מה שניתן להפיק ממנו, ובריטרוספקטיבה היסטורית, לגבי כל מה שקדם לו – כדי לתפוס כל משמעותו.

ז.

ודאי: עם יציאה זאת ועם הקניית זכות־הבחירה הזאת עדיין לא הצלנו את היהודי הצלה שלמה, הצלה ציונית. ומבחינה ציונית אפילו נטלנו עלינו סיכון: הנה קראנו להם דרור והם פּנו בחלקם לגלות אחרת, ועין־הסובייטים רואה ופנקסם פתוח וידם רושמת. ואף על פי כן – אין ברירה. דברי ימי היהודים – לפני השואה וגם אחריה – רצופים החמצות כאלו של גאולה שלמה או אפילו ויתור עליה, ואי־אפשר להפעיל את כוח־הרצון של היהודי או את לבו במנוּאַלה, היא גלגלת־יד, מבחוץ. אפילו היא גלגלת־יד ציונית.

נהירת היהודים אל ארצות־הגולה שמעבר לים ולא אל ישראל נתקיימה גם מיד לאחר השואה הגדולה ורק חלק מניצולי השואה הזאת בחרו בישראל כמחוז מיבטחם. זו עדות מצערת אחת. אך העדות הנחרצת – ושמא המכאיבה ביותר – היא, למגינת הלב, נכונותם של שלושים רבוא יהודים שכבר טעמו טעם גאולה – להיפרד ממנה ולחזור אל חיים של פזורה, שבהם נמשך תהליך ההתרוקנות והאזילה של החיים היהודיים. שלוש מאות אלף יורדים – יעידו.

הרי שעיוורון יהודי ואי־ההעדפה הציונית אינם נחלתם של יהודי ברית־המועצות בלבד ומבחינה מפוכחה זאת ראוי לומר כי אם ששים אחוזים מיוצאי ברית־המועצות בוחרים בישראל הרי זה הישג ציוני חשוב שאין לבטלו ואין בו בשום פנים כדי להטיל יאוש.

ח.

וזהו הישג ציוני אם נביא בחשבון כי כששים שנה לא ניתנה ליהודים שום אפשרות לגיטימית של התארגנות ציונית או של חינוך עברי בכל שלב שהוא. אם לאחר ששים שנים כאלו, קרוב לששים אחוז של היהודים משם רושמים את “ציון” כיעדם האמיתי – ספק אם היה בתולדות הציונות חזיון מפליא מזה להעיד על חיוּתה ועל שרשיה הסמויים בנשמת האדם היהודי, יהי חינוכו אשר יהיה.

יתר על כן, אם השואה בגרמניה לא הבריחה את היהודים הברחה גמורה ומוחלטת – כדי סלידה וחלחלה – מארץ ההריגה והמוות; אם עדיין נמצאים יהודים לא מעטים החוזרים ומשתקעים בברלין ובפרנקפורט – לא היתה כלל סיבה להניח כי משטר קומוניסטי, שלפחות לא השמיד את היהודים השמדה פיסית, יעקור מלב היהודי כל גרעין של אזרחות קוסמופוליטית ויקשור אותו בטבורו הרוחני קשר אכסקלוסיבי אל מולדתו העתיקה. לא כל גולי בבל שבו אליה עם הכרזת כורש (“מי בכם ––– ויעל”); לא כל הציונים נהרו אליה עם הצהרת בלפור ולא כל היהודים זרמו אליה עם הכרזת ריבונות ישראל – אפילו לא כ"ח שנים אחרי ההכרזה.

ככלות הכל, מותר לקצת יהודי ברית־המועצות בצאתם ממנה להיות ציונים נוסח מיליונים מיהודי אמריקה או אנגליה או צרפת. המלחמה על משמעות ציונותם של יהודי תפוצות אלו היא, כידוע, מרה ועיקשת למדי, ואף על פי כן לא מאסנו ולא געלנו לא בהם, לא בעזרתם החמרית, לא בעזרתם המוסרית – ולא בעזרה המדינית, במקום שהדבר אפשרי.

יהודי מברית־המועצות, שבמשך כששים שנה היה מנותק מכל ההווייה הציונית המגשימה, זכאי לא פחות מכל יהודי אחר בעולם לגילויי־אחווה ולעזרה בצאתו מארץ המצוקה, היינו הך – לענין העזרה הזאת היינו הך – לאן פניו מועדות. לכן כל נסיון להשפיע על “היאס” או על “ג’וינט” או על כל ארגון יהודי אחר למנוע עזרה זאת – פסול בעינינו מעיקרו מבחינה מוסרית, יהודית ואנושית כאחת.

ט.

וחובה לזכור כי נסיון כזה פסול ביותר עכשיו, כאשר הציונות וישראל מבקשת להופיע לא רק כמנוף ממשי לקליטת יהודים אלא גם כמסעד וכמשען למלחמת יהודים על זקיפות קומתם בכל מקום שהוא. ככל שהציונות – וכל המתקראים ציונים – כבשו להם מעמד דומיננטי בארגוני היהודים בעולם – כן הם חייבים בדאגה ובעזרה ליהודים באשר הם יהודים ואין הם יכולים כלל לבדוק בציציותיו של יהודי במצוקה אם הוא ציוני – וציוני מגשים, דוקא! – או אם הוא סתם יהודי רדוף.

אין דבר הגיוני פחות, ואולי גם אוילי יותר, מלהביא לכך שיהודי אמריקאי שבעצמו יושב לרווחתו בארצות הברית, ימנע עזרתו מיהודי היוצא מברית־המועצות רק מפני שהאחרון אינו מגשים את הציונות בגופו – בעלייה. אין מוסדות היהודים והציונים יכולים לעשות כך לא מטעמי חובתם – ואפילו זו יומרת חובתם – כארגון יהודי כולל ומוסמך ביותר בוודאי לא מטעמי מוסר יהודי ואנושי. הם, ממש כמו כל אחד מאתנו, מצווים לשאת כל יהודי נדכא על שכם, ויהיה משאו כבד כאשר יהיה. המטבע "ישראל ערבים זה בזה " – נטבע, כידוע, עוד בטרם קמה ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית המורחבת לארץ ישראל.

י.

אנו יודעים היטב כי אין זה הצד היחיד של הבעייה וככל שאתה מעמיק לבחון אותה עם העומדים ליד המפחה יורקת־הגיצים הזאת – מתגלים בה צדדים חדשים. אחד מלוּבן מחברו. מסתבר, כי אין כלל שיעור למורכבות החיים היהודיים ולסביבות גורלם וכל צד וכל נימוק הם סוגייה סבוכה, שגם בה מעורבים זה בתוך זה עניינים של תועלת אישית ועניני מוסר – אישי, לאומי וחברתי.

יש יסוד ההונאה: אדם מודיע כי יוצא לישראל ופונה לקנדה. יש יסוד שלילת הזכות מן הזולת: אדם יוצא לבלגיה ונוטל מקומו של יהודי שנתכוון לצאת לישראל. יש יסוד החבלה המדינית: ניתן חיזוק בידי הסובייטים לטעון כי הסיפור על כיסופי היהודים בברית־המועצות לעלות לישראל – הוא בדייה, וכמוהו, כמובן, הציונות כולה. ועדיין לא מיצינו כל היבטי הענין המורכב הזה וסבכיו.

אף על פי כן יש לראות זאת כשאלה מוסרית כבדה שבין יהודי ברית־המועצות לבין עצמם ואין אנו יכולים לשים עצמנו שוטרים עליהם ועל התנהגותם המוּסרית ולוּ גם מן הסיבה הפשוטה שלא נתנסינו במה שמתנסים הם ואין אנו יודעים כלל לאיזו תחבולה היינו רואים היתר לעצמנו להזדקק אילו היינו תחתיהם. אנו יודעים כי החיים היהודיים בברית־המועצות אינם פתוחים לשום ויכוח צבורי ולאפשרות של הכרעה בינם לבין עצמם במשפט גלוי. אפילו כך אין אנו יכולים לעשות עצמנו מעורבים באיזה תהליך או נוהל העלול לקפח הצלתו של יהודי – ויהי מחוז־חפצו של היהודי אשר יהיה.

שואת היהודים בדור שלפני האחרון ניתצה הרבה נורמות מוסכמות של מושגי שקר והפכה אותם למלים בלבד ככל שהדברים אמורים היו בהצלה. אם יש יסוד של הצלה – פיסית או רוחנית – בהוצאת יהודים מברית־המועצות, הרבה נורמות מוסכמות כאלו יפוצו גם מפניו כמוץ מפני הרוח.

יא.

אלא שהדילמה הציונית האמיתית איננה רק בוינה. הדילמה היא כאן. היה זמן שהציונות עיצבה את מדינת ישראל – היום מעצבת מדינת ישראל את דמות הציונות בתפוצה. יהיה למדינה כוח־מושך – ינהרו יהודים לתוכה; לא יהיה לה כוח־מושך – לא יבואו יהודים לתוכה. עם היא"ס או בלעדיו. וככל שנחלש כוח־דוחף, בארצות־הפזורה החפשיות, ויהודים מחוץ לארץ ישראל יכולים לחיות גם בתנאי חירות יחסית מבחינה פוליטית, גם בתנאי רווחה חמרית – כך עולה שבעתיים חשיבות הכוח־המושך של מדינת היהודים, וכל אלמנט בכוח־המושך הזה מקבל מישנה כובד וחשיבות.

הדמות החברתית של ישראל – וזה מקיף גם את הריבוד החמרי, גם את ארחות־החיים, ההרגלים וההליכות של החברה הישראלית – נעשית מבחינה זאת חשובה לא פחות מן החזות הבטחונית. שום צמצום של עזרת היא"ס בווינה לא ידחף יהודים להגר לישראל דווקא, אם אורה של ישראל, לא ימשוך אותם אליה. אור של חברה שהיא עצמה, לפחות, עדיין מאמינה בציונות אמונה שלמה ולא מצומקה וקובעת אמונה זאת כפרימאט בחייה ובחיי אזרחיה; חברה שהיא עצמה עדיין מאמינה בעלייה, רוצה בעולים לא פחות מאשר בעלייה, וקובעת על פי רצון זה דרכי התנהגותה יום־יום, רמת תאוותיה החמריות, מושגי צידקתה ומושגי עוולתה; חברה שבעבר הלא־רחוק עדיין לא התביישה להגדיר את יעדה כחברה חלוצית. אל חברה

כזאת עשוּיים יהודים להימשך גם עתה. אי־אפשר להביא יהודים לישראל רק בכוח שלילה מיכנית של כל ברירה אחרת. שום איש לא יתקומם לכך יותר ממי שהיה נתון במשך ארבעה דורות לכפייה ולחוסר־ברירה ופתאום ראה אור חירות.

*

הציונות היתה ונשארה חלומו היפה והמרהיב של העם היהודי. היא התגשמותה. אלא שדבר אחד נכון גם לגביה: אי־אפשר להגשים אף את הנעלה בחלומות – בתחבולות אדמיניסטרטיביות.

30 ביולי 1976