ראובן בריינין

רשימות

מאת

ראובן בריינין


סנהדריה

מאת

ראובן בריינין

רק שלד של תכנית הנני לתת לפניכם, קוראים נכבדים, בתקותי כי יבואו החיים ויעלו עליו בשר ויקרמו עליו עור. המחשבות שאני נכון להציע לפניכם תהיינה אולי כמוקדמות בעיני אנשים מתונים ומיושבים יותר מדי, אבל כיון שנצנצו במוחי אחרי התעמקי בחזיונות חיינו ההוים, אחרי הרגישי, הרגשה מוקדמת, גם את אותם החיים של האומה העברית אשר באו עד משבר ומתבקשים להולד, – אין אני בן חורין ואין אני רשאי לקברן עמוק בלבבי, רק למען עשות נחת רוח לכל מיני הנחשלים, אשר אימת החדש מקלקלת בהם את חוש-העתיד, את אותו החוש שהוא יתרון האָדם החושב והמרגיש יחד ושהוא ממשיך את חוט הויתו הרוחנית עד סוף כל הדורות.

יודע אנכי כי הצעתי ליסד סנהדרין בזמננו תהיה בעיני רבים כדמיון רחוק, כחלום מטושטש. אבל דבר זה בעצמו מעורר בי חשק להציע לפניך, קורא נכבד, את תכניתי בקויה ורשומיה הכוללים. דבר זה בעצמו מכריח אותי לספּר לך חלומי.

“הנה בעל-החלומות הלזה בא!” בקריאה זו יפגשוני רבים מן הקוראים.

אבל גם יבוא יום, והוא לא ירחק חק, וחלומי יהיה למציאות.

* * *

מעת אשר החלה, זה כעשרים שנה, התנועה הלאומית בצורתה החדשה בישראל, נתעשר עולמנו בהרבה קנינים וערכים חמריים ורוחניים. די להזכיר את המושבות בארץ ישראל, התגברות ההכרה העברית, הקונגרסים, הביבליותיקה בירושלים, האוצר העברי, הקרן הלאומית, החדרים המתוקנים, חברות-החלוץ, התחלה של אָמנות עברית ושטת “עברית-בעברית” הנהוגה בכמה מקומות. כל הדברים האלה הם גלויים וידועים. ומרובים מהם השנויים הסמויים מן העינים הגסות. השנויים בדעות, ברגשות, בנטיות והרגשות שעוד לא התלבשו במעשים, בצורות וחזיונות מסוימים, – והשנויים האלה לא יספרו בעולמנו העברי. השנויים שהיו דורשים לפנים מאות בשנים להתגשמותם הולכים ומתהוים עתה לעינינו במהירות הראויה לדור החשמל והראויה ל“עמא פּזיזא” שהתעורר לתחיה.

המחשבה העברית פּוריה היא בעשרים השנים האחרונות במדה שלא היתה כמוה זה דורות רבים. אין לך יום שלא תולדנה בו הצעות ותכניות חדשות. כל שעה ושעה בחיינו עתה היא שעה מעוברת, שעה הרת שאיפות ומגמות, חפצים ומאויים לאין ספרות. אבל, – למה נכחד את האמת, הפּריה ורביה של המחשבה העברית בימינו היא מעין הפריה והרביה של השפנים, או עוד יותר גרוע: של היתושים. כמותה של הפריה הזאת היא על חשבון איכותה. עולמנו עני הוא במחשבות גדולות וכבירות, יפות וחיות, אבל עשיר הוא בניצוצות של מחשבה, ברסיסי-רעיונות ובאבק שרעפים. והאָבק הדק של המחשבה העברית יש בו ממדתם של תא-החי שהוא הולך ומתחלק ומתפּוצץ לאבקיקים עוד יותר דקים. וכל אטומי המחשבה האלה משוטטים ומרחפים פּזורים ומפורדים בחלל עולמנו: תהו ובהו השואפים לנשמת יוצר.

מה רב הצער לראות אומה שלמה מפזרת את כח המחשבה ואת כח-המעשה שלה על ענינים קטנים, דלים וזעירים. והיא מבזבזת אותם בכמות כל כך גדולה, שהיתה יכולה לברוא על ידה מפעלים כבירים ואדירים. וצרה זו היא לא רק לשעה, כי אם גם לדורות. האומה המטפלת בגדולות – תגדל, ואוי לה לאומה שהיא עוסקת בקטנות, כי היא הולכת ומתקטנת ומתדלדלת משנה לשנה.

* * *

עת להתרכז ולהתאחד. כל המוסדות הצבוריים בקהלות-הגולה, כל הפּעולות הלאומיות של יהודי הארצות השונות, וכל הרצונות הכבירים שיש להם עוד שליטה בעולמנו המה כיום, באופן היותר טוב, זרים איש לרעהו, כאלו לא יכירו ולא ידעו זה את זה, ועל כן המה גם מבטלים זה את זה, או גם מתנגדים וצוררים זה לזה, ותחת להועיל – ירעו. האיבה הגלויה ועוד יותר המסותרה שבין החברות כי“ח ויק”א ובין ההנהגה הציונית הראשית יכולה להיות לנו למופת יפה. על כן באה העת לכל אלה הרוצים בקיומו של ישראל והשואפים לתחיתו, תהיינה דעותיהם ומחשבותיהם מה שתהיינה, להתאגד ולהתחבר. אם אנחנו רוצים באמת להיות ולא לחדל, אָז, – השקפותינו על העולם יכולות להיות נבדלות ונפרדות זו מזו; – אין לנו תחבולה אחרת, כי אם לשתף את כל הפּעולות והרצונות של יהודי הארצות השונות במרכז אחד ולכוונם למטרה אחת: לתחית ישראל וקיומו. הפּעולות המכוונות להלחם עם האַנטישמיות, או להרבות דעת והשכלה בישראל, והפּעולות המכוונות לברוא מקלט בטוח להעם הנודד תחת חסותן של הממשלות, או לחנך ולחזק את הגוף והרוח של עם ישראל בכל ארצות פּזוריו, או להרבות ביניהם אומניות, עבודות פוריות, כמו חקלאות, חכמת חרשים ומלאכת מחשבת, – כל הפּעולות האלה צריכות לנבוע ממקור אחד, לצאת ממרכז כללי ולהיות מכוונות בכל התפלגותן למטרה אחת. וקנה-מדה זה יהיה נא תמיד לנגד עינינו: כל עבודה לאומית בזמננו, שהיא מובילה באופן זה או באופן אחר אל התרכזות המחשבות והמעשים בישראל, ברכה בה לאומתנו הפּזורה, ועבודה כזו בודאי פּוריה היא, וכל עבודה שאין סופה להגביר את רגש האחדות בלבנו ואת רעיון ההתרכזות במוחנו מוטב לה שלא נעשתה משנעשתה, וכיון שנעשתה הרי היא, באופן היותר הגון והיותר נאה, עקרה ופעוטה.

* * *

אומרים כי אחדות ישאל חלום הוא, אָמנם חלום נעים, אבל לא יותר מחלום. אבל הלא אמת פּסיכולוגית היא, כי כל החלומות הולכים אחרי הפּתרון. אנשים גדולים פּותרים את החלום עמם לטובה, ולא אלמן ישראל גם כיום מאנשים גדולים, אלא שצריך להביאם למחננו. וסוף-סוף יבואו, או יותר נכון ישובו אלינו. החיים הכלליים והתנועה הלאומית בישראל ממהרים ומקרבים את שיבתם. גם אחדות גרמניה היתה מקודם רק חלום, חלום שחלמו רק מעטים וטובים. והלא יותר נקל לאַחד את ישראל בכל ארצות פּזוריו בדעה מרכזית אַחת, מאשר היה לאַחד את בני אַרצות גרמניה, איטליה ואַמריקה, אַף כי יושביהן היו יותר קרובים זה לזה במקום. גורמים רבים חמריים ורוחניים, מוסריים וגזעיים, תולדתיים, מדיניים ותרבותיים יכולים וצריכים לברוא, וגם יבראו, את האחדות הישראלית, כלומר: אַחדות השאיפות והמגמות העיקריות והיסודיות להיות אומה חיה העומדת ברשות עצמה והמשותפה בהעבודה האנושית הכללית בלי כל מכריח חיצוני, כי אם על פּי נטיותיה, סגולותיה וכשרונותיה המקוריים. הן סוף סוף כלנו, בכל המדינות שאָנו יושבים, הננו תלויים ברוח, כלנו מבקשים מעמד יותר בטוח ויותר איתן, כלנו הננו קשורים, אחוזים ודבוקים זה בזה, אם בדעת או גם שלא מדעת, על פּי הרגשתנו הפּנימית שבפנימית. שאלת ישראל במזרח נוגעת לא רק עד הכיס, כי אם גם עד הנפש, עד תנאי-הקיום של אחינו במערב. מצבם החמרי והרוחני של אחינו במזרח ובמערב נוגע הרבה נגיעות תכופות ובלתי תכופות למצבם המדיני, החמרי והרוחני של היהודים בארץ החדשה. ומצבם של אלה האחרונים משפיע באופנים ובדרכים שונים על אחינו המזרחיים והמערביים, גם יחד. הערבות המוסרית, או גם יותר ממשית וגשמית, שהעמים מטילים על יהודי כל הארצות, גם למרות רצונם, ועושים אותם, גם על כרחם, לערבים זה לזה; תנאי החיים בגולה; התגברות היציאָה מארץ לארץ, – כל הדברים האלה וכיוצא בהם, שרבים וחשובים המה, מכריחים אותנו להתאחד ולהיות חטיבה אַחת. רואים אָנו גם כיום כי במאורעות ידועים משתתפים במדה ידועה יהודי כל ארצות המערב. אין היהודים שבאַשכנז, למשל, יכולים להתייחס בקרירות-רוח אל התגברות האנטישמיות באוסטריא, ואפילו בצרפת. מעמדם המדיני הטוב של יהודי אַנגליא הוא גם כיום משגב, אם גם רק במדה ידועה ובאופנים ידועים, לאחיהם הגולים.

אחים היינו, אחים הננו ואחים נהיה!

רגילים המה היהודים המזרחיים לחשוב את אחיהם המערביים כאברים מדולדלים בגוף האומה העברית. אבל זו היא טעות גמורה, שחובה היא לעקרה מן הלב ומן המוח. התחיה הולכת ומתפּשטת בכל גופה של האומה העברית והיא מגיעה לאַט לאָט גם לאבריה הרחוקים מן הלב ומן המוח, אפס כי סמני התחיה לא שוים המה בכל האברים, במה שנוגע להתגלותם החיצונית. על כן חלילה להמזרחיים לוותר על שאיפתם לתחיה ועל השתתפותם ועזרתם של אחינו המערביים.

כמה כשרונות וכמה כחות חיים בזבזו בני ישראל על בצור ובסוס מקומם בארצות המערב: במדיניות, במסחר וחרשת המעשה, במדעים, בספרות ובאָמנות. על כן חלילה להמזרחיים לזלזל בעשירותנו זו, ומה גם להתיאש ממנה. עלינו להשתמש, במלוא מובניה והוראותיה החדשים של המלה הזאת, בעמדתם של אחינו המערביים לתכלית תחיתנו, לפי פּרושה המזרחי של המלה הזאת. כל עבודותינו ומעשינו הצבוריים והלאומיים צריכים להיות מכוונים ליצירת האחדות של המזרח עם המערב, לתחית כל חלקי האומה העברית. מצבנו יהיה רק אָז חזק בארץ משאת נפשנו, אם מצבנו המדיני והחברתי יתחזק ויתבצר בארצות המערב. ההשפּעה, העשירות החמרית והרוחנית שתהיינה לאחינו בארצות המערב, תהיינה לנו לערבון, שיש לסמוך עליו, בארץ ישראל וגם בארצות הגולה. וכל מה שנתבצר, נתעשר, בחומר ורוח, יותר בארץ-אבותינו, כן יגדל כחנו המוסרי והשפּעתנו המדינית בארצות המערב. עוד יותר: אי-אפשר לתקומתנו המלאה, החמרית והרוחנית בארצות המערב, אם לא נתבצר כראוי וככל האפשר בארץ חמדתנו, ואי-אפשר לקבוץ בטוח, למקלט בטוח בא"י, אם לא נשתמש בכל זכיותינו האנושיות בארצות המערב. אני חושב שאין מן הצורך להדק את הגרעין שבמחשבה זו ולהגישה להקהל העברי בצורת קמח טחון. עבודה זו הנני מניח להקוראים ויהיו גם המה שותפים בעבוד הרעיונות הכלליים שאני מציע לפניהם.

נשען על האָמור הנני חושב, שגם הדרכים המובילים אל התחיה הלאומית צריכים לחבר את כחותינו המוסריים בכל הארצות ולהשתמש בכלם. וזאת אפשר רק על ידי סנהדרין שחבריה יהיו בחירי בני עמנו בכל חלקי התבל.

* * *

חכמינו אָמרו: צדקה עשה הקב“ה לישראל שפּזרם בין האומות. לא מליצה ריקה היא. הפּזור של האומה העברית, שהביא על ראשה אסונות לא מעטים, יוכל להיות לה, אם נדע להשתמש בו בדעה והשכל, למקור אושר בעתיד. לולא הפּזור הזה, לא היה אפשר כלל גם לחשוב ע”ד יסוד סנהדרין, או בשפתנו אָנו: – אקדמיה. באַרצות הגולה למדנו הרבה מכל אומה ולשון וגם סגולתנו העצמית נשתמרה בנו, ואם נתן לה מרחב ותנאי-גידול והתפּתחות אָז תראה בכל הודה והדרה. יניקותיה מכל הקולטורות רק תוספנה לה עוז ואומץ החיים.

אי אפשר, אני מכיר היטב את אחריות הדברים שאני מוציא מפי עטי, – אי-אפשר להאומה העברית שתקום לתחיה נאמנה ושתחיתה זאת תתלבש בצורה ראויה, אי אפשר לאחדות, אי אפשר לקבוץ-גליות במובנו המלא מבלי אשר יתאחדו מתחילה ראשי עמנו ובחיריו בכל הארצות. ובראש עמנו צריכים לעמוד אנשי-רוח, אנשי-דעה ומחשבה כבירה, אנשי מעשה וחכמי-מדינה, אשר כלם, או למצער רוב האומה, יכירו ויודו בגדלם האמיתי. בני עמנו אינם יכולים לכבד ולהוקיר אנשים שאינם גדולי-רוח. והיתרון שאָנו נותנים, לפי צורך השעה, לאנשים בינונים, בזה הננו מורידים ומשפּילים בקרב עמנו את ערך המחשבה והרעיון – זה יתרוננו מכל עמלנו ולחצנו.

* * *

לך וכנוס את עם היהודים! איך יתאחדו גדולינו בני הארצות השונות? מה עמוקה התהום המבדלת, ומה רחב הפּרץ ביניהם! השאלות והקריאות האלה אינן מוזרות לי.

ואָנכי משיב: הלא התאחדו בשם הרעיון הציוני מנהיגים ומאשרים מקרב ארצות שונות והמה עובדים יחד ומבינים איש לרעהו, המה לומדים זה מזה ומשלימים זה את זה. ואין כל ספק בלבי, שאם ירימו את דגל האקדמיה העברית, לשם תחית ישראל בהמובן היותר רחב והיותר עקרי, אָז ימצאו לה כל אותם החברים הראויים להתמנות זו, כל אותם האחים הגדולים החפצים בתחית ישראל, בכל המובנים הגשמיים והרוחניים, – כל אותם החפצים בזה באמת ואם אינם חפצים – אָז המה גם בלתי דרושים לנו.

אם תהיה לנו סנהדרין ברשות הממשלות והסכמתן הגלויה, אָז יתרגל כל עברי, תהיינה דעותיו והשקפותיו על העולם מה שתהיינה, לראות את עצמו כבן אומה חיה וקימה שבניה פּזורים בכל העולם, אבל אחים המה, בנים לעם אחד. אָז ילמדו ויתרגלו היהודים המערביים להביט בעין אחרת על אחיהם המזרחיים. והמזרחיים ילמדו ויתרגלו לבלי לחשוב רק את עצמם בתור יהודים אמתים, בתור החלק היותר חי של האומה העברית, ואת אחיהם בני הקולטוריות המערביות בתור יהודים-בטעות, יהודים שאין כל תקוה מהם להיהדות.

“כן, כן”, – יקראו אחרים, – אַקדמיה עברית בודאי היא מחשבה טובה ורצויה. אבל מי ומי המה היהודים הרוצים בתחית עמם ושהמה גם ראוים לשבת בסנהדרין? מי לא ידע כי דלים ורשים אנחנו בכחות רוחניים?

כל זמן שנקרא “דלים ורשים אנחנו” נהיה באמת דלים ורשים, כל זמן שנתאונן על אפיסות כחותינו נהיה באמת חדלי-אונים. הן גם במדבר, לפני אלפי שנה, נמצאו שבעים איש, שבעים עוזרים למשה רבנו, שבעים מנהיגים שלידם נמסרה הנהגת העם. טעות היא לחשוב שאין לנו אנשים גדולים, ולא – גם חומר לאנשים גדולים.

לקטנות, אמנם, אין לנו אנשים נבחרים כאלה. לגדולות – יהיו. עוד זאת: הסנהדריה הנבחרה תגדלם בעצמה. והחומר לאנשים גדולים לא חסר לנו מעולם. התעודה הגבוהה של הסנהדריה תמשוך אליה מקרב העם את כל אחינו הגדולים באשר הם שם. אליה ישאפו, אליה יתרוממו. זוכר אני את הרצל לפני שש שנים ויודע אני את הרצל של עכשיו – כמה גדל והתרומם במשך העת הקצרה הזאת. האחריות הגדולה המוטלת עליו עשתה זאת. האָדם, כמו המוסד הצבורי, הולכים וגדלים יחד עם אחריותם ומלאכותם, עם התעודה שהם נוטלים להם.

* * *

מהקונגרס הציוני להסנהדריה הנבחרה רק פּסיעה אַחת, אבל פּסיעה זו צריכה להעשות, ההנהגה הציונית אינה מספּקת. נחוץ לאַחד את כל כוחות-היצירה, הכוחות הבריאים והפּוריים, שפּעולתם או השפּעתם מורגשת עתה בקרב אומתנו, במרכז אחד: בסנהדריה גדולה. בה, ורק בה, יתאחדו כל הכוחות האלה, כל התמצית הרוחנית והמוסרית של עמנו החי. כל התחומים של העבודה הלאומית יהיו אָז יונקים זה מזה, מפרנסים ומשלימים זה את זה – וכוח החיים יתגבר בהם. אין כל ספק, כי ראשי הציונים, בתור חלק האומה היותר חי והיותר מרגיש, יתפּסו מקום חשוב בסנהדריה זו, וישפּכו מרוחם ומשאיפתם הכבירה גם על חבריהם, אשר יבוחרו מקצות העם, מכל מפלגותיו ושכבותיו, בכל חלקי התבל.

הסנהדרין (מספּר חבריה יהיו שבעים ואחד, כמספּרם בזמן שישראל ישב על אַדמתו), אשר תוסד ותבוחר ברשיון הממשלות (והממשלות בודאי תתנינה רשיונן, אחרי כי כל מעשי הסנהדריה יהיו גלויים לעיני כל העולם), תעמוד בראש כל עניני האומה העברית, וממנה תצא השפּעתה הרוחנית והמוסרית על כל בני הגולה. במצבנו עתה, הנה כל ההתחלות, כל ההצעות והתכניות, כל המחשבות הלאומיות וכל המוסדות הצבוריים, הם בבחינת אברים מדולדלים, שמורגשת בהם איזו יתמות, אברים קרועים ובלתי מאורגנים, שאינם מקבלים שפע של חיות ממקור אחד, כי אם ממקורות שונים ומהם גם זרים לרוחנו. על כן אין הם, גם היותר טובים והיותר מתוקנים שבהם, חשובים ביותר. על כן גם כוחותינו הרוחניים מתפּוצצים ומתפּזרים בחלל גדול וריק, ובנקודה שהם נפגשים לפעמים – הם מבטלים ומכחידים זה את זה. הערבוביה מרובה, והתועלת – מועטה. עשירות רוחנית זו, שהיא מחזיקה ברכה מרובה להעמים שחוננו בה, – יש שהיא מביאָה לנו, העברים, במצבנו עתה, רק קללה. נדמה לנו פּעמים רבות, כי כל העושר הרוחני שנפל בחלקנו לא בא אלא להכחיד את קיומנו בתור עם, ויחד עם זה גם את מוצאו ומקורו הוא עצמו. כאילו רוחנו העשיר כופר בו בעצמו ושואף לחורבנו וכליונו. יש בזה משום לעג השטן לעם, אשר דרך גאולתו נסתרה, יען כי הוא עצמו מסתירה מעיניו.

הסנהדרין תפקח על ההגירה ההכרחית מארץ לארץ, על יסוד הישובים החדשים שהזמן גרמם ועל יסוד האוניברסיטאות ליהודים בארצות שונות, במקומות שיש שם צורך מיוחד ביסוד בתי-מדרש גבוהים לתורה ולחכמה.

הסנהדרין, אם תבוחר ותוקם על יסודות נאמנים, תשפּוך את רוחה על כל המוסדות הצבוריים והלאומיים הגדולים אשר במדינות שונות, בהתאָמה לחוקיהן ותנאי קיומן המיוחדים. הסנהדרין תהיה לבת-סמך היותר חשובה בעיני העם העברי, וגם בעיני הממשלות, אשר אליה יפנו באותם עניני היהודים הבין-לאומיים שהם לפעמים קרובות מסובכים ושזורים במאורעות העולם הגדול ושאין להתירם מבלי נגוע בסדרי החיים הכלליים. כאשר תוסד הסנהדרין, אָז בכוח השתדלותה והשפּעתה המוסרית תגדלנה הכנסותיה של הקרן הלאומית, “נכסי צאן ברזל” שלנו, אַלפי פעמים. אָז יתן וינדב כל העם העברי מכספו ומרוחו. הסנהדרין, אשר חבריה יהיו אנשי שם ואַנשי אמת, תלחם נגד האַנטישמיות, זה הנגף המתפּשט בארץ ועושה שמות בכל מקום עברו, תלחם בגלוי, בצדק ובכוח מוסרי עליון כדי לנקות את העולם מחלאָתו, מאַרסו ומשגעונו. ולא רק בני עמנו, כי אם גם העמים וממשלותיהם יתנו בהסנהדרין שלנו אמון רב, והעם העברי לא יהיה עוד בעיניהם כצאן בלי רועה, אשר אוכליו לא יאשמו ועוד יתפּארו כי עשו כן, או כעדת זאבים משחרי טרף העמים, שמצוה לאַבדם ולכלותם מעל פּני האדמה ומתחת שמי אלהים.

החברה “כל ישראל חברים” מיסודו של כרמיה, הקונגרסים הציוניים, כל הקנינים הלאומיים, בחומר וברוח, שרכשנו בתקופה אחרונה, אינם אלא כעין הקדמה להסנהדריה (או: “האַקדמיה העברית”, אשר תבוחר מבאי-כוח העם) אינם אלא מדרגות-הכנה, או צירים נאמנים המבשרים את בואָה.

על ידי הסנהדריה, – אשר חבריה הנבחרים יהיו גדולי הרבנים, גאוני הדור, גדולי העסקנים הלאומיים, בחירי העם, וגדולי חכמינו בעלי דעות והשקפות שונות, – יתאַגדו ויתאחו היהודים שבמדינות שונות, היהודים של מפלגות שונות, כל לה אשר לא כבה בסדר לבם הזיק הלאומי, ה“ניצוץ היהודי”, כל אלה אשר שם ישראל יקר להם.

אַחדות ההנהגה הרוחנית בראש עניני העם העברי, אשר תבוטא על ידי הסנהדריה הגדולה, תועיל הרבה להסיר מעט מעט את ההבדלים המלאכותיים, הנמרצים והחדים ביותר, אשר בין היהודים של הארצות השונות, ולקרב אותם אל הטפּוס העברי המקורי, להכשירו בכדי שיהיה עשיר בצבעיו וגווניו, עמוק בתכונתו ומאוחד, בכל זאת, בסגולותיו העקריות.

* * *

אנחנו חיים בתקופת ההסתדרות. בימינו אשר כה גברה בהם השאיפה להשתחררותה של האישיות ולעמידתה ברשות עצמה, אשר כה גברה תאות ההתפּשטות של היחידות (אינדיווידואַליטט), – דוקא בימינו אלה הכל מסתדר ומתארגן לשם השגת תכליות ידועות. אבן-שוהם מלוטשה, אשר משקלה, למשל, ארבע מאות קאַראָט, אין ערך לערכה ולמחירה. אולם אותה האבן עצמה אם ינפּצוה לרסיסים דקים, הנה אַף אם משקלם של כל הרסיסים האלה יחד יעלה לאותן הארבע מאות קאַראָט במלואָן, בכל זאת ערכם ומחירם עתה יהיה דל ומצער מאד, כי רק כשהם מדובקים ומוצקים יחד יש להם ערכם הגבוה.

אנחנו היהודים, כשהננו פזורים בארצות שונות ומנופּצים למפלגות, לכתות, לסיעות וליחידים בודדים אין מספּר, מבלי מרכז כללי לכל האומה, – אין אָנו אלא כערמות חול לפני סופה, כמוץ-אָדם, אשר גם רוח מצויה תשאהו בכנפיה ותצנפהו ככדור-משחק.

הרים, מדבריות וימים הבדילו את אבותינו בגלותם הם ובגלות שכינתם הלאומית; ובדורות ידועים הפליגו אבותינו בעצמם את התפּלגותם והתפּוצצותם. על כל פּנים קשה, וכמעט אי-אפשר, היה אָז, בדורות שקדמו, לברוא מרכז כללי לשאיפה כללית – בעוד אשר השאיפה עצמה: להגאל מגלותם ולשוב לציון, לא היתה חיה וקיימת בלבותיהם של רוב בני העם שהיו פזורים לארבע רוחות השמים. – אולם גם בימים היותר רעים והיותר קשים לישראל עשו נסיונות שונים, והביאו קרבנות רבים, לברוא להם מרכז רוחני, או מעין מרכז רוחני, או נקודה אַחדותית ובת-סמך באיזו ארץ מאַרצות הגולה ובחוג של תנאי קיום והתפּתחות ידועים. גם “ועד ארבע הארצות” היה אחד מאלה הנסיונות שלא הצליחו. לא הצליחו לזמן רב, אך לא אָבדו לגמרי במשק הפּסיכולוגיה הלאומית שלנו; נסיונות אשר גם באי-הצלחתם השאירו אחריהם גרעיני תחיה רוחנית במצפּוני עולם קפוא ומאובן.

בדורנו אָנו הננו, בני העם המפוזר, מוכרחים וגם יכולים להתאַחד, לבחור ולברוא סנהדריה בארץ ישראל, אשר תחזק את אַחדותנו בשביל מטרה גדולה, בשביל תחיתה של נשמת עמנו. המרחקים כבר מקוצרים כיום על ידי חבור-הדרכים והמסילות בים, ביבשה, ובקרוב גם – באַויר ועל ידי קוי החשמל. תנאי ההתאַחדות, והוצאָתה אל הפּועל, בשביל יצירת הסנהדריה כבר הוקלו מבית ומחוץ. מעולם לא היו היהודים בני הארצות השונות והרחוקות זו מזו כל כך נוחים ומוכשרים להתאַחד בשביל מטרה גדולה, כל כך מסוגלים להבין איש את רעהו כבימינו אלה. מעולם לא היו הפּגישות והנגיעות והיחסים הקרובים, במקום וברוח, ובכל ההוראות של המלים האלה, כל-כך תכופות וכל-כך מרובות כבתקופתנו אָנו.

כבר חודרת ההכרה בלבותיהם של טובי עמנו, שמלבד הפּרובלימות המיוחדות אשר ליהודי כל ארץ וארץ, כל מדינה ומדינה, ישנה פּרובלימה כללית לכל היהודים יחד, שבפתרונה תלוי פּתרונן של הפּרובלימות המקומיות, האַרציות. והפּרובלימה הכללית, העיקרית, היסודית, אינה יכולה להפּתר – ואי-אפשר גם לגשת אל פּתרונה – מבלי באי-כח, מבלי נבחרים, מיהודי כל הארצות וכל חלקי התבל.

גם המערכה – קונסטילאציון – של הפּוליטיקה העולמית יותר נוחה ומוכשרה כיום להבין את השאיפה לפתרון הפּרובלימה העולמית יותר נוחכה ומכשרה כיום להבין את השאיפה לפתרון הפּרובלימה הכללית והעיקרית שלנו. באמת, פּרובלימה זו היא לא רק שלנו, כי אם, ואולי עוד יותר, שלהם. הפּתרון החלקי בכל ארץ וארץ לבדה אינו ולא כלום.

* * *

וצריך להאָמר, כי אין אַני דורש, על יסוד הצעתי הנתונה בזה, טשטוש הצורות, המעטת דמות האישיות – חלילה לי לדרוש זאת גם בשם האַחדות. אַדרבה, אָנכי דורש את האַחדות, את ארגון הכוחות של הנבחרים, כדי לאַפשר את התפּתחותה המלאָה של האישיות בישראל. רבוי היחידים המצוינים במינם הוא הקנין היותר יקר, היותר נעלה של כל אומה ואומה, וכל עבודה צבורית שהיא מכוונת להרבות את מספּר היחידים המצוינים במינם, הרי היא מביאָה ברכה לכל האומה. וחכמינו הקדמונים היו הראשונים שהשמיעו עוד בטרם שבא ניטשה, עוד בטרם שבאו נביאי היחידות ללשונותיהם, את תמצית תורתם, באָמרם בלשונם הפּשוטה והברורה: משה היה שקול כנגד רבבותיהם של ישראל. אבל האישיות המוצקה שכה הוקירוה לפנים בישראל ושהופעתה היתה מצויה בקרב אומתנו בדורות הראשונים, – האישיות הזאת הלכה והתנוולה ונעשתה שטחית בדורות האחרונים, וזאת היא אולי אַחת הסבות היותר עיקריות לשפלות מעמדנו בארצות ידועות. הנסיון הורה אותנו, שדוקא בקרב העמים היותר מסודרים ומאוחדים ומאורגנים (יהיו נא האַנגלים והאַשכנזים למופת!) הננו מוצאים את היחידים היותר גדולים והיותר מצוינים. בני העדר, באָדם כבבהמות, שכל אחד מהם יתור למרעהו ופונה לקצהו, כמעט ששווים המה תמיד בנטיותיהם ובכשרונותיהם. ודוקא בקרב בני-הקבוץ המדיני, לוא גם יהיו מפוזרים במקום, שרעיון אחד מרכזי מחיה את כולם, דוקא בבני-קבוץ שיש להם נשמה אַחת, ציבורית או לאומית, ושאיפה אַחת חזקה, – דוקא בבני-קבוץ כזה ניתנו אפשרויות רבות להתפּתחותה הרחבה של האישיות וגלוייה הרבים והשונים של נשמתה.

* * *

במצבנו עתה נשאָרים רבים מטובי כוחותינו מחוץ למחנה, מחוץ לספירת מחשבתנו ומפעלינו הלאומיים. וגם אלה מהם הנשאָרים בתחומנו ובגבולנו, אין אָנו מתפּרנסים ונהנים מכשרונותיהם או מגאוניותם. או שהם נדחקים ונחנקים בגבולות חיינו הצרים, או – וזה יותר רע – שהם הולכים ומתנוונים, ותחת להועיל עוד ירעו וישחיתו כל חלקה טובה בשדה העבודה לעמנו. גם הציוניות, – אשר בה התלבשה שאיפתנו לתחיה בצורה מסוימה, – בדמותה ותבניתה עתה, קצר כוחה ודלים תכניה למשוך אליה את כל הלבבות המרגישים ואת כל המוחות החושבים אשר בישראל. אלה העמים, שהיקף עבודתם הלאומית הוא רחב ותכניה מרובים, – המה מתפּרנסים ונהנים כל צרכם מכל בעלי כשרונותיהם השונים, כי כולם, עם כל ההבדלים שיש בנטיותיהם ומגמותיהם, מוצאים מקום לעבוד בגבולות אותה האומה שעל ברכיה נולדו. הכשרונות והיתרונות של היחידים המצוינים הם עשרה ואָשרה של האומה, הונה ואונה, וכל טובי בניה, למרות שאיפותיהם השונות, או גם המתנגדות זו לזו, הם גם בוניה. ודוקא אלה הבנים שהיו למאורות בשמי האנושות, אלה שהשפּעתם מתפּשטת על כל העמים הנאורים, – דוקא הם המה הבנים היותר טפּוסיים ומקוריים של עמם.

התחבולה היחידה שאני רואה להתרכזות כוחותינו הרוחניים המופלאים (שרבים מהם עוזבים אותנו יום-יום), בגבולותיה של השאיפה הלאומית היא להקים סנהדרין גדולה בישראל. במוסד לאומי קבוע כזה ימצא כר נרחב בשביל עבודתם של בעלי כשרונותינו הגדולים והמצוינים, אם בתור חברים אשר עניני האומה העברית וצרכי רוחה המרובים יהיו מסורים בידיהם, או בתור אנשים שהאַקדמיה העברית מכירה את יתרונותיהם ומפעליהם ומוציאָה מהם פּירות, שהיא משתמשת בהם כראוי. באופן זה לא לבד שהכשרונות העבריים לא ילכו לאבוד, אלא עוד יתפּתחו, ישתכללו ויתרחבו.

הסנהדריה תרבה ותעצים, על ידי אמצעים חמריים ומוסריים שונים, את קנאַת החכמים העברים, קנאַת הסופרים העברים, את התחרותם והתאַמצותם של עושי הטוב ושל מוסרי נפשם לשם רעיון גדול, או לשם מפעל גדול בישראל.

ארנסט רינאן חלם כל ימיו על אדות אקדמיה מדעית, אשר תנהג את כל עניני המדינות והעמים באירופּה. באירופּה המזוינת ההולכת ומזדיינת יותר ויותר, עוד אָמנם רחוק הדבר. אבל אנחנו, עם שאין כוחו אלא ברוח, – אנחנו יכולים, צריכים, מחויבים וגם מקוראים להקים, ברשיון הממשלות, שלא קשה יהיה להשיגו, את המוסד העברי הישן, הסנהדריה, בצורה חדשה, בצורת אקדמיה המתאמת לדורנו ולמושגינו, לתנאי קיומנו והתפּתחותנו הרוחנית.

* * *

התאַחדותנו על-ידי הסנהדריה לא לבד שלא תפריע אותנו מהיות אזרחים נאמנים להארצות שאָנו פזורים בהן, אזרחים העובדים במסירות-נפש לטובת אותן המדינות שאָנו נהנין בהן, או שאָנו רק שואפים ליהנות, מזכיותינו האנושיות, כי אם עוד תגדיל את האפשרות הזאת. כל מפעלי הסנהדריה יהיו גלויים לכל העולם ומתאימים להחוקים הבין-לאומיים. בעזרת האַקדמיה העברית, שתהא דואגת להשגת זכיותיהם ולהטבת מצבם החמרי והמוסרי של בני ישראל בארצות ידועות, יתמעטו, ואולי גם יתמו בקרבנו, עוברי עבירה ופושעים ממין ידוע, כמו מבריחי-מכס, מזייפי-שטרות ועושי מעשי אונאָה ותרמית, שהמה מצויים במדינות ידועות בקרב היהודים, לרגלי מצבם הרעוע ולרגלי שלילת זכיותיהם האנושיות.

כי תהיה גם אפשרות להסנהדריה, המוצעה, להיות מגן לישראל באותן המדינות שעושקים שם את משפּטם ואת זכיותיהם האנושיות, תוכיח לנו החברה “כל ישראל חברים”, שבימיה הטובים עלתה לה במקרים רבים להיות מחסה לישראל בארצות כאלה. לרגלי עלילות דם שקרו באירופּה בעשרות השנים האחרונות, נמצאו בקרבנו, במקרים ידועים, שתדלנים בלתי מקוראים, שהשתדלותם עלתה לישראל תמיד בכסף לא מעט ופעמים רבות לא לבד שלא הועילו להסיר מעלינו חשד-דם, כי אם עוד הגדילו, למרות רצונם וכוונתם, את החשד הזה. לא כן יהיה הדבר, אם המלחמה נגד עלילות הדם תצא מאת הסנהדרין, אשר חבריה יהיו בחירי האומה העברית, כי אָז תצליח להציל את כבודנו ובטחון קיומנו, להסיר מעלינו עלילות בזויות ובדויות, שרק אוכלי-אָדם יאָשמו בהן. הסנהדריה תשמש בדרכים אחרים, כי דרכים של יחידים, יהיו גם הגדולים שבגדולים, אי-אפשר כלל להשתמש בהם בימינו. האקדמיה שלנו תהיה בעיני הממשלות כמלאכותה, באַת-כחה, של האומה העברית.

הטפּוס הבינוני של היהודי נתדלדל בימינו, ובמדינות ידועות הוא גם מעורר רחמים. אולם אם תהיה לנו אקדמיה מרכזית, אָז, אין כל ספק, כי יעלה בידה להרים ולהשביח את הטפּוס הבינוני של בן הגולה, בעזרת מפעליה ובכוח השפּעתה המוסרית. בהוסד הסנהדרין ירגיש כל יהודי כי בן הוא לאומה, שיש לה רועים ומנהיגים.

אנחנו, המרגישים בחוש יותר דק, הננו חשים גם כיום את צמיחתם של גרעיני התחיה על אַדמת ישראל, אולם אם תוסד הסנהדריה, אָז יחוש כל העם את התחיה הלאומית. רוח התחיה החדשה יתגשם ויתלבש בצורה ממשית, בצורת הסנהדרין. אַקדמיה עברית יש ליסד גם בימינו. דבר זה לא קשה ביותר. דרוש לזה רק רצון כביר ונאמן. אם יתגבר הרצון הלאומי, כלומר, אם יגדל מספּר העברים השואפים לאַחדות, ליצירת מוסד לאומי, שיש בידו לאַחד את רוחותיהם של בני הגולה, אָז יתלבש הרצון באנשים עברים גדולים, והם יגשימוהו ביצירת אַקדמיה עברית.

ותולדות הרעיון הציוני יכולות להיות למופת לנו.

עמנו נתן את בחירי בניו להתגשמותם של רעיונות גדולים שונים: הוא הקריב את טובי בניו על קדושתן של דעות רמות, אם גם נולדו מחוץ לנו. האם לא ימצאו בקרבנו אנשים, אשר יקדישו את כל חייהם, כוחותיהם וכשרונותיהם ליסוד סנהדרין, אשר בה יתרכזו כל ניצוצות התחיה?

בודאי שימצאו.

מי יודע כמה שנים עוד תעבורנה עד אשר נמצא מקלט בטוח בארץ אבותינו, עד אשר יתגשם הרעיון הציוני בכל קומתו המדינית והאידיאַלית, וגם אָז, כאשר כבר תהיה לנו מדינה יהודית, הלא גם אָז כמה מיליונים יהודים – ולא דוקא הגרועים שבהם – ישארו, ואולי גם טוב שישארו, באַרצות אירופּה ובאַרצות-הברית של אַמריקה!

על כן, אם דואגים אנחנו באמת לקיומם הלאומי של כל היהודים, גם של היום וגם של מחר, אָז כאשר כבר תהיה לנו מדינה יהודית, הלא גם אָז כמה מיליונים יהודים – ולא דוקא הגרועים שבהם – ישארו, ואולי גם טוב שישארו, באַרצות אירופּה ובאַרצות-הברית של אַמריקה!

על כן, אם דואגים אנחנו באמת לקיומם הלאומי של כל היהודים, גם של היום וגם של מחר, אָז צריכים אנחנו לברוא אותו המוסד, שיש בידו לאַחד את כל הרוחות הבריאות והטהורות המנשבות בעולמנו העברי, אותו המוסד שיש בידו להטיב את מצבו של ישראל בחמר וברוח, בהוה ובעתיד, אותו המוסד אשר חבריו יהיו בחירי האומה העברית: – את הסנהדרין.

* * *

תקופת השתדלנות עברה בישראל. ברצוננו או נגד רצוננו הננו מוכרחים להשתמש כיום, לצרכי קיומנו החומרי והמוסרי, בתכסיסי הפּוליטיקה. והפּוליטיקה שלנו איננה רשאית וגם איננה יכולה להיות מצומצמה רק בנקודה אחת, בשאיפה אַחת, לוא גם השגת מקלט בטוח בארץ-ישראל. הפּוליטיקה היהודית מוכרחה להושיט את קרני-משושה הדקות לכל עבר.

והפּוליטיקה היא חוש-החיים, והיא הממציאָה את האמצעים והאורגנים הנחוצים לקיומנו. ולהשתמש בתכסיסי הפּוליטיקה, בהוראָתה העליונה, הישרה והטהורה, לצרכי קיומנו ומעמדנו המיוחד בקרב העמים יהיה רק ביכלתה וברשותה של סנהדריה.

עלינו להראות להעולם אם יכולים אנחנו, אם מסוגלים אנחנו, ואם יש לנו הכשרון להיות בעלי רצון במדה הדרושה ליצירת אַקדמיה עברית במובן האָמור.

גם העמים היושבים על אַדמתם ועומדים ברשות עצמם אי-אפשר להם בלי צפיה מרוכזה והקשבה תמידית לכל הרוחות המנשבות בקרב עמים אחרים ובקרב מדינות שונות, בלי הנהגה עליונה היודעת והמשתדלת להשתמש באותן הרוחות לטובת האומה שהיא עומדת בראשה, בלי קברניטים היודעים להעביר בשלום את ספינת-ההנהגה דרך כל מצוקי-הנגף וכפי-המכשול, בלי מנהיגים מנוסים היודעים להגן בדעה ובהשכל על אומתם מפּני כל אויביה, הגלויים והנסתרים, מפּני מחריביה בבית ובחוץ.

ואם בכל אומה ואומה כך, על אַחת כמה וכמה, שאין אנחנו יכולים לקוות שהאומה העברית תעבור בשלום על כל המכשולים והחתחתים הפּזורים לרגליה על כל פּסיעה ופסיעה, אם לא תברא לה בימינו סנהדריה, אשר תעמוד בראש כל עניניה החיוניים ותלחם את מלחמותיה בכלי-נשק הרוח והנסיון, המשפּט והצדק.

מקודם לא היתה אפשרית אַקדמיה עברית כזו, אַך עתה, בתקופת הפשרות המדיניות ובתי-הדינים הלאומיים, אפשר ואפשר גם לנו לברוא אורגן מדיני, מדעי ומוסרי, שגם העמים הנכרים יכירוהו ויאַשרוהו, והוא יהיה המתווך והמפשר בינינו וביניהם במאורעות חשובים אשר יעמדו על הפּרק.

* * *

יכולים אנחנו להשתמש בפתגמו של הפילוסוף-המשורר רק בשנוי נוסחא מעט: אנחנו עם העברים הננו עם “של שלשום ושל מחרתים”, אבל הוה אין לנו. יש לנו עבר גדול ועשיר, יש לנו, – יותר נכון: נשקפות לנו, – גם עתידות גדולות, אבל הוה חי, במובן הלאומי, אין לנו. רק הסנהדריה תוכל לברוא לנו, – או להיות הגורם לזה, – את ההוה החי, המקשר את העבר עם העתיד. רק על פּי התייחסותו של העם אל משאלות ההוה וצרכיו, שאינם סובלים כל דחוי, יכולים אָנו לדעת ולהכיר את מדת הקולטורה שלו ואת ערך כשרונותיו הדרושים ליצירת העתיד המקווה. גם עמים רשים ודלים, עצלים והוזים, יודעים להתפּאר בהעבר שלהם ולפארו בעדי הדמיון, וגם המה מסוגלים לחלום חלומות יפים לעתיד, לקוות ולצפּות לימים שיש בהם חפץ וגדלות, שבהם ינשאו על כל העמים. אבל רק עמים חיים ומוכשרים לחיות, יודעים ויכולים להשתמש בכל רגע-כושר, בכל מאורע והזדמנות מדינית, לכבודם ולתפאַרתם. לחזוק ושכלול רוחם, להגברת השכלתם הקולטורית ומעמדם המדיני. אין כל ספק שגם להאומה העברית, שחייה החמריים והרוחניים מאורגים באַלפי חוטים וברבבות נימים דקים בתוך רשת הפּוליטיקה הכללית – כי גם לאומתנו ישנן שעות שהרוחות המנשבות בעולם רצויות לה ולקיומה, אך אין כל מוסד עברי, העומד בראש האומה שישתמש – שיש לו המשפּט והרשות, וגם היכולת, להשתמש – באותן הרוחות לטובתה ולתחיתה. להיפך: ישנן שעות רעות המתרגשות לבוא עלינו ולהכחיד את קיומנו, ויש גם תחבולות כשרות וישרות להבריחן או להפכן לטובה, אַך אין מציל ומושיע, אין מגין וחוסה, הנבחר מקרב העם ובשביל העם, ואם ימצאו לפעמים, בעתות צרה, שתדלנים לטובת עמנו, אָז למרות כוונתם הרצויה תמיד, מעשיהם ותכסיסיהם הפּוליטיים לא תמיד רצויים ולא תמיד דרושים. השתדלנות היהודית בצורתה הישנה והפּוליטיקה היהודית בצורתה החדשה טבועות בחותם המקריות וההמצאָה הפּתאומית של בת-הרגע, ואינן עומדות בקשר תמידי ואורגני עם המעשים והמאורעות הקודמים ועם השאיפות והמאורעות המתרגשים לבוא.

רק אם ניסד לנו אַקדמיה עברית באַחת האַרצות, היותר מוכשרת וראויה לזה, שחבריה נבחרי-העם יפקחו על עניני האומה ויבואו במשא-ומתן מדיני עם הממשלות השונות, במגע ומשא קולטורי עם העמים השונים, – רק אז יש לקוות לפוליטיקה עברית הראויה לשם זה, ואשר בלעדה אי-אפשר לנו להתקיים בהוה, ואי-אפשר לצפות לימים טובים מאלה שאָנו חיים בהם.

עד הזמן האחרון לא היה אפשר גם לחשוב על אדות יסוד סנהדריה. החומר היה חסר לזה וגם הדורות לא היו מוכשרים. עתה מלא חלל האַויר של עולמנו העברי גרעיני-תחיה, אם גם לא הכל מרגישים בהם. עתה יש לנו המשפּט לקוות, כי הרעיון ליסד אקדמיה עברית יעשה לו כפים, ואם יוסד המוסד האָמור, יצמח וגם יעשה פּרי. עתה השעה מוכשרת וגם שדה העבודה הולך ומתכשר. יחסי עמנו בתקופתנו אָנו הם רבי-המרחב ומרובי-הענפים. העם העברי הוא במצב של “תנועה נצחית”. היחסים החמריים, המשפּחתיים, המוסריים והתרבותיים בין יהודי הארצות השונות הולכים ומתרבים משנה לשנה. על כן סנהדריה, שחבריה יהיו נבחרים מראשי היהודים במדינות שונות, הוא מוסד טבעי לעמנו, בכל אי-טבעיותו על פּי הסקירה הראשונה.

* * *

אם ניסד אקדמיה עברית, אָז יעלה בידנו ליסד על ידה גם אַרכיון לאומי, אשר בבית-גנזיו יאצרו כל התעודות ההיסטוריות היותר חשובות, אָז יהיה לנו גם בית-אוצר ספרים לאומי במלוא מובנה של המלה הזאת, אשר בו יאצרו כל כתבי-היד וכל הספרים הנדפּסים, בזמנים ובמקומות שונים, בכל הלשונות, שיש להם שייכות אל היהודים והיהדות. באוצר ספרים זה יאסף פּרי רוח ישראל בכל הדורות והארצות, הן במקצוע הספרות לכל מחלוקותיה ומקצועותיה והן במקצוע האָמנות לכל סוגיה. האַקדמיה העברית מלבד אשר תהיה מרכז להשפּעה רוחנית ומוסרית בעד כל האומה, הנה גם תוכל להיות לעזר ממשי לכל העוסקים בחכמת ישראל ולכל המקדישים את כוחותיהם ואת כשרונותיהם לעמם.

גיטה היה חולם בזקנתו על אדות ספרות אנושית כללית. אנחנו, המסתפּקים במועט, די יהיה לנו אם נחלום לעת-עתה על אדות ספרות עברית כללית. כוונתי: כל אשר יצר הרוח העברי, הגאוניות העברית, בלשונות שונות, בזמנים ובמקומות שונים, צריך יהיה לתרגם, על ידי מומחים ובעלי מקצוע, להשפה העברית, “לבלתי ידח ממנו נדח”.

אם האַקדמיה העברית תרים על נס את אחד הספרים העברים, שיש בו יצירה מקורית, אָז יתרגמוהו להשפות החיות והקולטוריות. באופן זה תעלה בידי הספרות העברית להשפּיע מרוחה ומיצירתה המקורית לא רק על יהודי האַרצות השונות, כי אם גם על הספרות הכללית. והספרות הסקאנדינאבית תוכיח, כי אינני מפליג בדמיוני.

יכולים אָנו לקוות ולהיות בטוחים, כי שפת האַקדמיה העברית תהיה השפה העברית. טיבה של האַקדמיה העברית יחייב את חבריה השונים מכל הארצות ומכל המפלגות לבחור בשפה העברית לשפת שמושה ולתת לה היתרון ומשפּט הבכורה על כל השפות הלועזיות הנכריות, ואָז יש לקוות, כי בקרב הימים יהיה לנו מלון עברי אַקדמי, אשר כל גדולי הבלשנים העברים ישתתפו בחבורו על-פּי המסקנות המדעיות היותר אחרונות. מלון כזה יהיה אחד הגורמים החשובים להרחבתו ולתחיתו של הדבור העברי בכל הארצות שבני עמנו שוכנים בהן, ומלון כזה יכניס זרם דם חדש גם לתוך ספרותנו היפה והמדעית. בעזרת מלון עברי אַקדמי תתפּשט ידיעת השפה העברית וידיעת הספרות העברית לא רק בקרב בני עמנו שבארצות הגולה, כי אם גם בקרב חוגי המלומדים שאינם בני-ברית. אם תהיה לנו אַקדמיה עברית, אָז תעלה בידה ליסד מלבד אוניברסיטאות לעם גם קתדראות לחכמת ישראל בארצות שונות ואוניברסיטה עברית בירושלים1. המדעים העברים יתארגנו ויתרכזו, ולא יהיו עוד שרידי-שלד מגוף שהיה לפני חי, ועתה המה קבורים בקברי ארונות שונים. חכמת ישראל תהיה אָז נזונת ומתפּרנסת גם מלשד החיים המתהווים וצומחים.

והיה בהוסד האַקדמיה העברית, אָז תחת פּזור כוחותינו הרוחניים, ותחת התנדפות שאיפותינו ובזבוז מגמותינו לריק, תבאנה: – התרכזות הכוחות, התגשמות השאיפות והתלבשות המגמות בצורות חיות ומפעלים ממשיים.

מסקירה הראשונה יש לחשוש, שאם תוסד הסנהדריה בתור אורגניזציה מוצקה אָז לא יהיה די מקום ליסוד הבקרת החריפה ולחמרי-התסיסה בישראל, אשר בזכותם הוא קובע לו מקום חשוב ומיוחד בתולדות הקולטורה האנושית. אולם אם נתבונן היטב בדבר, נוכח, כי דוקא כאשר תוסד אַקדמיה בישראל, ינתן די מקום ודי יכולת להמבקרים השנונים ול“הבודדים-הגדולים”, שאינם מסוגלים, על-פי תכונת רוחם, להענות תחת ידי “הרוב-האַכזרי”, לבקורת חריפה, בלי משא פּנים, ולהערכות חותכות. בתקופתנו האחרונה היתה הבקורת במקצוע חכמת ישראל לבקורת זעירה, עקרה, נרגנית במקרים רבים, למין רכילות פּעוטה. לא כן אם יוסד מרכז לאומי, אַקדמיה עברית, אָז תתפּתח גם הבקורת העברית ותתרומם למדרגה גבוהה, ואָז תהיה זאת האחרונה יותר פּוריה, אָז יהיה לכל הפּחות, מה לבקר ומה לבטל. ואותה הבקורת העברית החריפה תחזיק בידיה מספּרים חדות, ובכל עת אשר תרגיש כי ה“מחלפה הסינית” נכונה לצמוח בראש האקדמיה העברית (כידוע, מסורבלות אַקדמיות ידועות, גם בהארצות היותר נאורות, ב“מחלפה סינית”), אָז תעביר עליה תער-מלוטש זה. הבקורת העברית השנונה לא תתן להאקדמיה שלנו לעמוד על מקום אחד, או להחזיק בשגיאותיה ולדוש בהן. ויש לקוות, כי גם רוח חברי האַקדמיה עצמה תנשא מעל הצדדיות ומעל הנטיות לעבר אחד: ברוח האקדמיה יתרכז רוחה של האומה העברית עם כל נטיותיה ושאיפותיה השונות, המכוונות בכל זאת ליצירה אַחת ענקית, שקשה לנו כיום גם לשער את מהותה.

מארינבאד, בחודש אָב, שנת תרס"ב.

הערה:

מאמרי “סנהדריה” נדפּס, בשם “רעיונות על דבר יסוד סנהדרין”, בראש “לוח היובל אחיאָסף” לשנת תרס“ג, שהייתי אָז עורכו. המחשבה העיקרית שהבעתי אָז, לפני שלשים וחמש שנה, במאמרי זה, כנראה, היתה מוקדמת קצת. הקוראים והסופרים הביטו על הצעתי ליסד סנהדרין בצורה חדשה כעל דמיון רחוק, כעל אחד מחלומות רוחי. מבקרינו, בעברית ולועזית, לא ידעו אָז איך להתייחס אל מאמרי הנזכר ו”מה לעשות בו". מחשבתם היתה מאוחרה מעט. אָמנם, כן נחשתי מראש. אולם במשך השנים מצא לו רעיוני, על דבר יסוד סנהדריה, הד בלבות אחדים מחכמי עמנו. הוא נשמע גם בנאומו של ישראל זנגביל, אשר נאם בקונגרס של יהודי אַמריקה. את נצני רעיוני, ולפעמים את צלו המקוצר או את מפלצתו, מצאתי בספרים ומאמרים שנדפּסו בשנים האחרונות.

בנוסחתה הראשונה של הצעתי אָמרתי: “רק שלד של תכנית הנני לתת לפניכם, קוראים נכבדים, בתקותי, כי יבואו החיים ויעלו עליו בשר ויקרמו עליו עור”. ואָמנם גם באו החיים עם מאורעותיהם, גלגוליהם ומהפכותיהם והעלו על שלד רעיוני בשר וצומת-הגידים, אם גם לא קרמו עליו עור. על ידי זה נתעוררתי, בכוח הדחיפה והנשימה של מאורעות חיינו החדשים, לשוב ולטפּל בהצעתי הראשונה, בהתאם עם השנויים הדקים, ההגהות והתקונים שבאו במחשבתנו הלאומית תוך כדי התפּתחותה, ובקשר עם הקונגרס היהודי הלאומי, שנתקיים בשנה זו בג’ניבה, שלא חדלתי כל הזמן לעורר את דעת הקהל היהודי הגדול על דבר נחיצותו. על כן ראיתי נחיצות לחזור ולהדפּיס את מאמרי הנזכר, כדי להבליט לעיני הקוראים את התפּתחות מחשבתי בדבר הסנהדריה וקונגרס יהודי עולמי במשך של עשרות שנים, שהייתי הראשון לכתוב על אדותו.

בצורתו החדשה של מאמרי זה עשיתי תקוני לשון נחוצים, מחיקות והוספות קטנות, אַך לא עשיתי בו שום שנוי לא בהרצאָתו ולא בתכנו הרעיוני. השאַרתי בו גם אותן ההערות ואותם צירופי המחשבות, המלוים את רעיוני המרכזי, שהנני מתנגד להם כיום. בכלל לא שניתי מהמטבע שטבעתי במחשבתי הראשונה, לפני ל"ה שנה, בפּרצוף לשוני ושטף סגנוני הראשון, אַף אם הייתי מביע כיום את עצם מחשבתי בלשון אחרת ובסגנון אַחר.

סט. אגאטה, י“ב בחודש אָב, שנת תרח”ץ.


  1. בזמן כתבי את הדברים הללו, הייתי אַז היחידי שחלם את חלום האוניברסיטה העברית בירושלים, היחידי שלא חדל לעורר את דעת הקהל העברי על אדות הנחיצות ליסד מוסד כזה בירושלים. אולם כל הקהל העברי, ובתוכו גם הקהל הציוני התייחס אל מאמרי שנדפּסו בכתבי–עת שונים, שבהם הבעתי את מחשבתי ואת דעתי על דבר יסוד אוניברסיטה עברית על הר הצופים, כעל חלום רחוק מאד, שאין איש מן החיים בדור ההוה יזכה לראות בעיניו אַף תחילת התגשמותו בפועל.  ↩


התקופה

מאת

ראובן בריינין

1

א.

מספּר חדש ב“תקופה” חדשה – שמו: אליעזר שטיינמאן.

בימינו אלה מחכות לא רק הספרות היפה הכללית, כי-אם גם ספרותנו העברית, למשיח, לגואל, לפודה ומציל מסבל הנוסחה הקבועה של אתמול, של שלשום.

שטיינמאן יש לו, כפי הנראה, חשק מיוחד להיות אותו המשיח הספרותי, שכה כלות אליו העינים. ומדוע לא יחשוק? החשק אינו מזיק, חלילה, לסופר. אולם החשק לבדו אינו משמש כלום. דרושה לזה גם מעט יכולת. יש לו, לשטיינמאן, שאיפה להתרומם, וכנפים – אין לו. וזהו ענין רע.

אליעזר שטיינמאן הוא פורץ גדרים, גדרי הספרות היפה. גם בזה אין רע. שואף הוא לעבור את הגבול שבין אסור ומותר בספרות היפה (כפי שהורו לנו רבותינו, היוצרים הגדולים שבכל דור ודור, בכל אומה ואומה); מתחמק הוא לעבור את הגבול שבין יופי ומכוער, שבין טוב ורע. גם בשאיפתו זו אין כל סכנה מיוחדת, ואין היא מטלת עלינו אימה. ראינו בספרות הכללית “מזיקים” עוד יותר גדולים ולא נבהלנו ואין אנו דנים, חלילה, את מספרנו זה על העברת הגבול.

אדרבה, כבר בא הזמן גם למספּרינו לנטות, לוא גם מעט, מהנוסחה הקבועה בדרך הסלולה לרבים. כבר הגיעה השעה לבחור גם בסגנון עברי חדש בשביל הרצאה ספורית, בשביל בטויו המדויק והיפה של העולם החדש, המתהוה וצומח על חורבות הישן, סגנון שיהא יותר מתאים ומסכים להשנויים העמוקים, שנעשו ברוחנו ובהרגשתנו הפנימית, סגנון שישמע בו הדה של התקופה החדשה, המתבשרת לבוא. צעירינו, המספרים המתחילים, אינם צריכים, אינם רשאים כלל ללכת בעקבות הסגנון הספּורי של מנדלי מוכר-ספרים, של ח. נ. ביאליק ושל י. ד. ברקוביץ, עם כל הטוב והמועיל שיש ללמוד מהם. מה שהורשה להם (שכולם שייכים לבית-מדרש אחד) לא הורשה למספר צעיר ומתחיל, המבקש לו דרך חדשה ושואף לעמוד ברשות עצמו.

אולם זוהי הצרה, שהספּור “סחור, סחור” איננו בעיקרו נסיון חדש של יצירה מקורית בעברית, כי-אם חקוי בלתי-מוצלח למה שכבר היה, ושכבר נתישן, בספרות החולנית (ספרות הירידה וההתנוולות, הספרות הדיקאדינטית), המערבית וגם הרוסית. וצריך אני להודות, שגליתי בחקוי זה גם תוספת קטנה של מקוריות, והיא הבטלנות הישנה, עליה השלום, וההתחכמות היתירה, מנוחתה עדן.

בכל דף ודף, מן הראשון עד האחרון, של הספור הנזכר הרגשתי, כי המחבר מחקה את סגנונו, את אפנו של מאן-דהוא. ותיכף הנך מכיר, שהמחבר קרא בהתמדה רבה את קנוט האמסון והוא מושפּע ממנו שלא בטובתו, כי חסרים לו חושיו הדקים ואמנותו המיוחדה במינה של אותו הסופר הנורביגי.

קנוט האמסון – זהו מקור, זהו דיוקן ראשון. הסגנון – סגנונו. הוא רואה את החיים והעולם הגדול בעיניו הוא. יש לו עינים והוא רואה. יש לו אזנים, והוא שומע. ואם הנפשות שהוא מעביר דרך דמיונו החי, מקבלות לפעמים צורות משונות ומוזרות, או שהן לוטות לפעמים ערפל דק והן כחידות בעינינו, – גם אז יש להן, לאותן הנפשות, חן מיוחד במינו, גם אז מגרות הן את הסקרנות הפסיכולוגית שלנו. חסרונותיו הגדולים של האמסון כרוכים ביתרונותיו, שהם עוד גדולים מהם. יש להתענג על יצירותיו של האמסון, יש גם ללמוד מהן, אך אין לעשות כמעשהו, כי זה יהיה רק חקוי, רק זיוף.

ועל כן הנך קורא את החלק הראשון מהספּור “סחור, סחור”, ואין אתה מוצא בו סמני יצירה, אין אתה מוצא בו אף דף אחד שלם, שיד אמן או יד משורר מן הלב כתבה אותו. הנך רואה לפניך רק מלאכת המוח, מלאכה שיש בה חבור של טלאים על-ידי תפירה גסה.

* * *

לא הייתי מקדיש עיוני ועטי לרומאן זה, לולא שהיה לבי אומר לי, כי עתיד הספור החדש הזה להיות למופת להמספרים הטירונים שלנו, ביחוד לאלה מהם, שהם חולים מעט ברוחם והם יראים את המציאות והחיים. “מופת” כזה טעון בקורת בראשית הגלותו.

עוד זאת: יש אמנם כשרון ספרותי לשטיינמאן, גם בהיותו מחקה; יש לו גם סמנים של סגנון מיוחד (אם כי חוטא הוא עוד לרוח השפה העברית, ולמרות שהוא יודע אותה, והיא נשמעת לו במקומות ידועים, מזלזל הוא, במקומות רבים, בשמושה וליטושה), ויש בספורו הנזכר מקומות בודדים, מקומות ספורים שהם יפים ונותנים לנו ערבון, כי יש במחברם גם דבר-מה משלו, אלא שאין עוד הסופר בעצמו יודע מה יש בו משלו ומה משל אחרים. נדמה לו, כי הכל בו משלו, ואין זה אלא טעות גמורה.

הנך מצטער לראות סופר בעל-כשרון, שהוא תועה בעצמו, ושהוא עלול להתעות אחרים; בעל-כשרון שאינו נאמן לנפשו וכשרונו הוא. וגם זאת גורמת לו רעה רבה, כי הוא מתאמץ לתת לנו הרבה יותר מכפי מה שיש בכחו, כי הוא מתיגע להראות כמקורי, בעת שהוא מדבר דברים שכיחים ומצויים עד מאד.

יש לו לאדם מנה והוא רוצה לנדב מאתים, הלא אנוס הוא לקחת בהקפה מאחרים, או לתת שטרות נייר, שלעולם לא יבואו לידי גביה וסלוק.

* * *

החסרון היותר גדול של החלק הראשון מהספור הנזכר הוא זה, כי החומר הדל והצנום הנתון בו אינו מספּיק אלא לפרק אחד, או, לכל היותר, לשנים, והמחבר מטפל בו בעשרים פרקים, המשתרעים על מאה וששים עמוד בתבנית גדולה. כל החלק הזה עשה עלי רושם של קרן חשכה, אשר מעולם לא זרח עליה השמש. בפרקים אחדים נדמה לי, שסומא בשתי עיניו כתבם. אין בהם לא צבעים ולא קוים. לפעמים מדליק המחבר גפרורית להאיר על פּני הגבור הראשי של הספּור, היושב בחושך, אולם עוד לא הספּיק לך הרגע להסתכל בפניו, והנה כבר שבה האפלולית, ואתה מגשש בעלטה בין בריות משונות.

מטרתו של הסופר היתה, כפי הנראה, לתאר את חבורת הסופרים העברים בווארשה2 וחבורה קטנה של משכילים, וביחוד משכילות עבריות. כל העלמות והנשים שבספור זה בקיאות הן בספרות העברית. כולן מעריצות את כל הסופרים והמשוררים, המבקרים והעתונאים העברים, וכולן רודפות אחריהם ושואפות צלם. כל הסביבה היא, לכאורה, עברית וספרותית, שבאמת אין היא לא עברית ולא ספרותית.

לא דייקתי בלשוני באמרי, כי ברצונו של המספר היה “לתאר” את חבורת הסופרים והמשכילים העברים; לא לתאר היה ברצונו (מה שאין גם ביכלתו) כי אם לשפוך עליהם את זעמו ולעגו, להוריד את ערכם ולבטלם. על כן אין אתה רואה בכל הספור את הפרצופים של הסופרים, פרצופים עם אורותיהם וצלליהם, כי-אם קול דברים, דרשות, נאומים והלצות זולות אתה שומע, וכל תמונה של איש חי אין אתה רואה. המשכילות העבריות, והמשכיל, המורה העברי נתן, אינם אלא קריקאטורות משונות של חרטן מתחיל, שאין הוא יודע למשוך קו לקו.

אחרי גמרי לקרוא את החלק הראשון של הספור הנזכר, מהרתי לצאת מחדרי החוצה, לאור העולם. נדמה לי, כי ברחתי מעולם התוהו. ובצאתי החוצה, הייתי מאושר להתענג על אור השמש. שמחתי לפגוש בדרכי דברים מוחשיים, אנשים מן הישוב, מן המציאות, ולראות את החיים הממשיים בכל צבעיהם ובנות-צבעיהם. קראתי: ברוך המקום וברוך הוא, שברא לנו ארץ מוצקה תחת רגלינו, ושמים יפים ומזהירים ממעל לראשינו, כי לא לתוהו בראה, כי-אם לשבת יצרה.

* * *

הנפש המרכזית, ה“גבור” של ספור-האהבה “סחור, סחור”, הוא פסח שליט, וכל שאר הנפשות – או, יותר נכון: הצללים – שבספור זה, לא באו אלא רק לבאר, כביכול, ולהאיר את מסתרי נפשו הוא, שהנהו עיקר ובשבילו נברא, כלומר נעשה, כל הספור. ופסח שליט זה, אהובו וחברו של המחבר,3 מעורר בי, הקורא, בכל דבריו המשונים ובכל מעשיו המוזרים רק גועל-נפש. מקומו הנכון הוא בבית לחולי-רוח, ולא בחברת בני-אדם עושים ויוצרים, מהוים ועוסקים בישובו של עולם, כמו שאין מקום לו גם בחברתם של בני-אדם חולמים והוזים, שואפים וחושבים, שיש להם איזו אחיזה בחיים, שאיזה קו נמשך בין ה“מאין” ובין ה“לאן” שלהם. יש לו, לשליט, אמנם לפעמים רגעים בודדים של הארת-הרוח, אך כאלה ישנם גם לאנשים, שנטרפה דעתם עליהם, והם, הרגעים, דוקא היותר מסוכנים.

כנראה, רצה המחבר להציג לפנינו את פּסח שליט כבעל אישיות מיוחדה, כאָדם עליון וכבעל נפש אצילית, פּיוטית ומיוחסה, ואינה אלא אישיות פּעוטה ועניה, גם בשגעונותיה ושגיונותיה, אישיות הסובלת ממחלת הגדלות, ועינה צרה בשל אחרים, שאין בה אף צל קל של גדלות. כל הפילוסופיה של אישיות זו, מלבד מה שהיא חולנית, היא גם טפּשית ומבולבלה, כ“חלום הבא ברוב ענין”. והרהוריו ונקוריו הנפשיים, שהוא עושה, שהיו צריכים להיות מזהירים ומפליאים, אינם אלא מלוקטים מן הספּורים החדשים, ואינם נובעים ישר לא מנפש המחבר עצמו ולא מנפשו של יצירו העלוב.

רוצה היה המחבר להראות לנו את הניגודים וההפכים בנפשו של שליט, אך באמת אין כלל בנפש זו התנגשות של יסודות מתנגדים ושל הפכים מובהקים, שיש למצוא אותם גם בנפש עשירה וגדולה, כי-אם הרהורים שטחיים וחולפים, הרגשות משונות, העלולות להשתנות בכל רגע, מבלי כל סיבה מספקת. הנך רואה רק את חולשת רצונו של פסח שליט זה, את יהירותו הריקה, שאין לה על מה להשען, את קנאתו בכל כשרון, ואת שנאתו להבריות, ויחד עם זה גם את אהבתו החולנית והבטלנית לאיזו עלמה סתם ואת געגועיו המשונים מאפס יכולת. וכל אלה הרגשות הם לא של אָדם חי, כי-אם של אָדם עשוי נייר ודיו. הנך שומע מפּי “גבורו” של הספּור דבורים, מעשים, שהם סותרים זה את זה. כל-כך למה? משום שנחוץ היה להמחבר לשים בפיו איזה פּסוקים מבהילים בזרותם, פּסוקים, שקראם המחבר באיזה ספר או עתון, או שחברם בעצמו בשביל ענין אחר ושאין להם כל שייכות ישרה, או גם בלתי ישרה, אל גוף הענין שבספּור ואל נפש שליט.

* * *

הנך רוצה לעמוד על אפיו של פסח שליט, ומתוך זה על כשרונו של המספּר? בבקשה ממך! כדאי הוא הדבר, שתדע באיזה ספּורים פותחים את “התקופה” החדשה בישראל.

אנהגך, קוראי, אל הספּור בעצמו.

“אחרי נדודים מרובים על-פּני רחובות וסמטאותיו של הכרך וו., נדודים מתוך בלבול רעיונות וגעגועי כאב בנשמה, ראה פסח שליט פּתאום את עצמו עומד, כאילו ניתן לו צו לעמוד”.

זוהי פּתיחתו של הפּרק הראשון מהרומאן החדש “סחור, סחור”. המחבר אינו סומך על כח השערתך, שתדע בעצמך מתוך מאורעות הספור והרצאתו על שום מה היה פסח שליט זה נודד בחוצות וו., כי-אם הוא מזדרז ומקדים לבאר לך, שנדידה זו באָה מתוך “בלבול-רעיונות וגעגועי כאב בנשמה”.

כשאדם פשוט עומד – הוא עומד סתם. לא כן פסח שליט. הוא אינו עומד סתם במקום שהוא עומד, כי-אם “הניע ראשו לצדדים, השהה את מבטו שהיה קלה על החלל העשוי כעין שדה מרובעת, שהיה נתון בתוכה, ונתבררה לו העובדה (מה היה חסר להקורא, אם היה המספּר משתמש במקום זה במלים פשוטות: “ונגלה לעיניו”, במקום הלשון של העתונאים, או של הדיינים והטוענים בבית-המשפט: “ונתבררה לו העובדה”?): זו היא חצר של בית”.

ואך עשה פּסח שליט את הפּסיעה הראשונה באיזו חצר של בית ובהדף הראשון של הספור “סחור, סחור”, אשר כתב אליעזר שטיינמאן, והריהו תמה על עצמו: “תמוה היה עצם עמידתו כאן, ברגע זה, על כברת ארץ זו, תחת פסת-רקיע זו שלמעלה. עמידה זו של עכשיו כיצד אפשר לקשר אותה עם כל מה שהתרחש ועבר עליו במשך ימי חלדו עד עתה?” באמת קושיה חמורה. תיכף נכיר, שהיהודי הזה למד גמרא ועוד קושיה אחרת עוד יותר חמורה.

“הלשם זה ירד (כלומר: פסח שליט) לעולם לפני תקופה של שתי עשיריות שנים4 ויותר בעירה אחת קטנה שבחבל הדרומי ונעקר משם, עבר כמה וכמה כרכים וערים ונטלטל כמה וכמה טלטולים, כדי שיהא עומד בסופו באחד הימים, באחד הרגעים, בתוך אחת החצרות, שברחוב מרוחק ובלתי ידוע לו של כרך זה תחת פסת-רקיע זו ויהא מפשפּש5 עצם להשרות עליו מבטו? הא כיצד?”

ואחרי אשר “שרבב שליט את ידו באויר”, מצא את חוט-הסתרים המקשר מאורע זה עם שאר מאורעותיו שחלפו". כי כהרף עין “נצנצה לפניו מחרוזת6 של ימים ולילות, ערבים ושעות בין-השמשות, אב מוטל מת ונרות דולקים למראשותיו (המשפט הזה אינו קשור היטב בהמשפּט הקודם לו, כי הלא אי-אפשר לאמר: מחרוזת של אב מוטל מת…) פרצופים של רעים ומכרים, שנקרו לו בדרך חייו, ושעות-יחוד עם אהובות (מחרוזת זו של אב מוטל מת ושל שעות יחוד עם אהובות אינה עולה יפה) – וצלצלו באזניו קולות הרקודים, בהאיר נר אלהים על ראשו (מליצה שלא במקומה) בערבי שמחת-תורה של ימי ילדותו. דמיונו השיאו דוקא אל הרעיון, שכל אותם הפרצופים והרגעים נתקפלו תחת הרגע של עכשיו ושמשו לו כעין מצע. הם הכשירו אותו. וחוט יש. יש חוט כזה, הוא הפרוש על פני מי-חייו (חוט פרוש על-פני מי החיים? האם לא טוב היה להשתמש במקום זה במלת “גשר”?) הגועשים מחופם עד חופם – ואחד החופים הוא רגע זה”.

מוצלח הוא פסח שליט זה (אף שבכלל הנהו “גבר לא-יצלח”), במצאו בנקל את חוט-הסתרים. אבל הימצא גם הקורא את החוט המקשר שבין האָב המוטל מת ונרות דולקים למראשותיו, שבין שעות היחוד עם האהובות (דבר שאין מגלים אלא לצנועים) ושבין קולות הרקודים בערבי שמחת-תורה של ימי ילדותו עם עמידתו של פסח שליט ברגע זה, בחצר זו, על כברת ארץ זו, תחת פסת-רקיע זו שלמעלה?

אין אני מוצא שום קשר בין המאורעות האלה. ואין זה אלא גבוב מלים בעלמא.

ובכל זאת מעיר המספּר, כי “הרגשה זו” (כי נמצא הקשר, החוט “הפרוש על פני מי חייו, של שליט, הגועשים מחופם עד חופם”) – כי “הרגשה זו הלבישה את הרגע תגא של חג”.

גם זה קשה לי לתפוס בדמיוני: רגע בתגא של חג! אם אפשר להלביש את הרגע בתגא של חג, הלא אז הורשה להנעיל את הרגע גם בנעלי-תחש ובפוזמקאות של משי. שוו-נא בנפשכם את הרגע הלבוש בתגא של חג ורגליו יחפות, או תחובות בסנדלי-עץ של ימי החול! היש טעם בזה? ובטוח אני, כי מבטא כזה: “הרגשה זו הלבישה את הרגע תגא של חג”, – כי מבטא ריק כזה ימצא לו מחקים בין מספרינו הצעירים, ועוד יוסיפו עליו נופך משלהם, להגדיל את הזרות ואת התפלות שבבטויים משונים כאלה.

ב.

הספור “סחור, סחור” אין בו אף הד קל של חיים, לא החיים של היום ולא גם של אתמול או שלשום. אין בו אף צל של מציאות ממשית, ולא גם מעין שחוק הצללים על הקיר, שחוק האהוב על ההמונים התמימים ביאפוניה.

אין כל שייכות ישרה, ולא גם בלתי ישרה, לספור זה אל חיינו אנו ולא גם אל דמיונותינו וחלומותינו, געגועינו ומאויינו. יש אָמנם אָדם-אָמן, משורר או פילוסוף, הבורח מרשות הרבים, משאון השוק, ממערכות המלחמה (אַף כי בימים הגדולים האלה אין אַף אחד מגדולי הרוח מתחבא אל הכלים ונס מתוך המערכה), והוא מתעמק רק בנפשו הוא, בנפשו המלאָה חידות עולמים ושאלות-נצח. ויש אָמנם לפעמים נפש יחידה אַחת, שהיא שקולה, בגדלה ובעשרה, כנגד רבוא רבבות נפשות, הטבועות בחותם אחד, חותם העניות והקטנות. וכדאית היא נפש יחידה כזו כי יקדישו לה ספור גדול. ספקותיה, יאושיה, גלוייה ולקוייה, עליותיה וירידותיה של נפש כזו הוא, לפעמים עולם מלא. יש שמלחמות-הרוח של תקופה שלמה, או גם של תקופות רבות, נשקפות במלחמותיה הפּנימיות ובפרפוריה של נפש יחידה. עוד יותר מזה: “בקברו של כל אדם קבורה ההיסטוריה של כל האנושות” (היינריך היינה).

על כן מי שהוא מספּר, אם רק הוא אָמן וגם חושב מחשבות, את חייה, הבליה ויסוריה, נצחונותיה ומפּלותיה של נפש אחת, הוא נותן לנו מושגים וציורים גם מן החיים ונפשות האדם בכלל. אין בכלל אלא מה שבפרט. ואם כן, לא על זה מתרעם המבקר, שאליעזר שטיינמאן מקדיש מאָה וששים עמודים גדולים ליסוריה של נפש אַחת מישראל, כי-אם על שהנפש לא נפש והיסורים אינם יסורים כלל. ועל כן “סחור, סחור” הוא לא ספּור וגם לא קובץ של ציורים בודדים, כי-אם ערמת מלים וסלסולי-לשון, לפעמים גם יפים, בלי כל רעיון מבריח, בלי רצון אָמן או משורר, המחיה, המצמצם והמגבל את החומר וצר בו צורה בולטת ומשורטטת ומטיל בו נפש ממללת.

אולם מה תאמרו ל“נפש” כזו של פּסח שליט (קנה-דבורו או פּטפּוטו של המחבר), העומד באיזו חצר ו“הרגיש פּתאום בקומת-איש הנטויה לקראתו”. והוא, שליט, מתחיל עוד הפּעם להתפּלסף (אחרי שכבר מצא בנפשו את חוט-הסתרים המקשר את עמידתו הפּתאומית באיזו חצר עם שאר מאורעות חייו שחלפו): “מי קדם למי? הוא, שליט, או הזר? בן-אדם זה מה טיבו? – מה לי ולהלה? – ואף על פי כן אדם זה מה טיבו7 – אכן תמוה הדבר. בן-אדם, שלא ראהו מימיו ולאַחר רגע אפשר שיתקל בו שוב בתוך גלי-העוברים והשבים ולא יכירנו, כלום כדאי הוא לאבד עליו אפילו הרהור כל שהוא?”

בודאי שאין כדאי הדבר לאבד על זה אַף הרהור כל-שהוא, ומה גם להקדיש להבלים כאלה דפים אחדים של שאלות ושיחות ריקות וטפּשיות, אולם לא כן היא דעת המחבר, הרוצה להיות גם מספּר. פּסח שליט זה, שראָה פּתאום סתם בן-אָדם, העומד באיזו חצר, אינו זז ממקומו ומתפּלסף שוב, כי “בינתים כבר עברו על שליט רגעים אחדים מתוך שקלא וטריא חשאית בנוגע לאָדם זה. בעל כרחו הוא נותן את לבו עליו וקשה לו להפּרד ממנו במחשבה. בעל-כרחו לבי נתון לו. בעל-כרחו? – הכיצד? – הוא אינו. הן אָדם זה אינו – אי אפשי בו. אני כופר לגמרי בהויתו. אני רואה אותו כאילו אינו, אין אני רואה אותו כלל… מה משועמם ענין זה! – הן הוא חי ועומד לנגדי, בין שאפשי בו ובין שאי אפשי בו, כועס רק (רוקק?) ומתמרמר. מה משועמם! – לזוז מכאן, לעקר, להתרחק – ובשל מה? בשל הלז, העומד כאן אצל תלי (דלי?) הטיט ואגם המים ומסתכל לו לתומו? – הוא המכריח אותי לזוז? – מה טיבו של הלז המכריח?”

אָכן מה משועמם! ומה גדול החטא לקלקל נייר ודיו, שאינם כיום בזול, ברשימת פּטפּוטים כאלה ולהכריחם על הקורא ב“תקופה” חדשה בישראל.

“וכך היה שליט מתלבט בתוך קורי-הרעיונות (הכל נקרא כיום בשם רעיון!) בדבר הזר הזה” ואינו יודע, אם להודות או לכפּור בהויתו של בן האָדם העומד על-ידו, ושוב הוא מתפּלסף בנפשו: “הן רשאי הוא לגשת אל אָדם זה. הן יכול הוא לגשת אל אדם זה, להציץ לו בפניו, לתקוע לו כפּו, לחייך לו בפניו, לשאול אותו לשלומו, לטיבו ולמעמדו – והוא מסתלק מכל הענין הזה. מסתלק באמת?”

והנה בעוד שהמחבר מענה ומשעמם את נפשנו בהרהוריו הבטלים של חביבו פּסח שליט, נגש בינתים הזר אל זה האחרון, והם, סוף סוף, נכנסים בשיחה. והנני מביא פה דוגמה מאותן השיחות המוזרות והמשונות שבספור דנן:

"– רואה אני באדוני, שהוא מציץ בפני.

– אמת… – גמגם שליט מתוך מבוכה קלה.

– ודאי סבור אדוני, שמכירים אנו איש את אחיו. הן יש…

– לא! – קרא שליט מתוך שמחה יתירה.8

– ולמה?… אולם מה בכך? הן יש – הן גם פניו של אדוני ידועים לי כמעט…

– ידועים? כך? – פניו של אדוני אינם ידועים לי! השיב שליט מתוך קצת רוגזה על שהשפּיל את עצמו בחיוכו לפני זה, ונתכוין לנקום בו.

– אינם ידועים? גם פּניו של אדוני אינם ידועים לי. טעות היתה לי. סבור הייתי, ש… – השיב הזר תוך כדי דבור והעלה על שפתיו שוב חיוך".

וכי כך מדברים בני-אָדם, שאינם עשויים נייר?

ואני הבאתי רק את ראשיתה של השיחה המוזרה, שנקשרה בין שני האנשים הזרים האלה, שהם נפגשים במקרה בפעם הראשונה באיזו חצר, אולם שיחה זו נמשכת לארכו ולרחבו של כל הפּרק הראשון בספּור זה ותופסת שמונה עמודים גדולים.

ופסח שליט זה שופך לפני הזר, – שהוא חושבו לקצת שוטה וחונף ודובר-שקרים, המעורר בו גועל-נפש, – לפני הזר הזה, העומד “אצל תלי (דלי?) הטיט ואגם המים”, הוא שופך את נפשו ורוחו על הסופרים והמשוררים בני זמננו, והוא “דן – כפי עדותו של המחבר – על חזיונות ספרותיים שונים והיה מעריך את כשרונותיהם של סופרים מפורסמים”.

והוא לכם דוגמא ממשפּטיו של שליט על אותם הסופרים המפורסמים. הזר, העומד “אצל תלי-הטיט ואגם המים”, שואל את שליט: “וטולסטוי?” “והיה דומה כעומד ומחכה לגזר דינו של טולסטוי!”

ושליט עונה, כעדותו של שטיינמאן, בהתרגשות:

"– אח, הנח לו לטולסטוי, זה גזלן היה. הוא חבר רומנים נפלאים והיה גזלן בטבעו. ירד נא אדוני לסוף דעתי. טולסטוי כשלעצמו אפשר שהיה צדיק גמור, אלא מזלו היה זה של נוכל.

הגע נא בעצמך: האָדם הזה נולד גראַף. כתב רומנים ונתפּרסם. התחרט על שטפּל ברומניו, ונתפּרסם על-ידי כך. הכה על לבו על חטאות נעוריו בפניו של כל העולם, ונתפּרסם שוב. את רכושו הפקיר, כמובן, אלא שמסר את המפתח לפלג גופו. רק את המפתח לא הפקיר. תקע את מחרשתו באדמה, ונתפּרסם הדבר בכל העולם, נפל מעל הסוס ונפצעה רגלו משהו – הכריזו על דבר זה בכל העולם. פּהק טולסטוי – ונשמעה בת-קולו של פּיהוקו מסוף העולם ועד סופו. כשנפטר מן העולם? – והן אלפי אלפים ורבבות בני אָדם גדולים וקטנים חוטאים וחוזרים בתשובה, נופלים מעל הסוסים, נפצעים ונרפּאים, נטבעים ונהרגים, חורשים את האדמה או מפהקים, ואין שמם הולך אל מחוץ ד' אמותיהם. לא, טולסטוי זה ירש את אחרים. גזל את הרבים. אבות אבותיו גזלו אדמת זרים, והוא לא די שאָכל את עשרם של העניים (“עשרם של העניים?” – הא כיצד?), כי אם בקש לבצר לעצמו כסא בכותל המזרחי של גן העדן, שהוכן להעלובים והנגזלים חלף עמלם, ענים ורישם בעולם זה. הוא התענג על מעדני עולם כמו העשירים, והיה מתמרמר על הגזל בשמם של העניים והאביונים וגזל מהם את תענוג ההתאוננות. גם את דעותיו לקח מן המוכן מאחרים. בספרי מוסרו אין אש, כי אם עשן עולה…"

אין בי די סבלנות להעתיק את משפטו המחוכם של שליט – קנה-דבורו של שטיינמאן – על טולסטוי עד גמירא, ואין גם צורך בזה. המעט הזה יהיה די.

ורוצה אני להעיר בזה, שגם הגבור של הספּור “מסתורין” אשר לקנוט האמסון (שפּסח שליט זה הוא חקויו הזר והמשונה) שופך את חמתו על ליאו טולסטוי ומבטל את גאוניותו וכח יצירתו הרוחנית (אם כי בדברים יותר מיוסדים ויותר מחוכמים, בדברים שיש לשים אליהם לב)! את גאוניותו וחדושו, ולא את ערכו בתור אָדם גדול.

המספר שלנו, שטיינמאן, מעיד, כי שליט “דן על חזיונות ספרותיים שונים והיה מעריך את כשרונותיהם של סופרים מפורסמים”, ותיכף לזה הוא משמיע לנו את משפּטו של פּסח שליט על טולסטוי. ומה אתם אומרים להערכה ספרותית כזו? כך דנים בתקופתנו החדשה על כשרונות וחזיונות ספרותיים! כשקראתי משפּטו של שליט על טולסטוי, נדמה לי, ששומע אנכי את הד קולה של העתונות השחורה ברוסיה ב“אותם הימים הטובים”, בימי מלוך מלך כניקולאי השני. אולם האמת דורשת להגיד, שגם העתונות של בעלי “המאות השחורות” לא העיזה מעולם לגזור משפּט אוילים כזה על טולסטוי. ודברים תפלים כאלה מכניסים, בספּור, שמדפּיסים ב“התקופה”, שדוד פרישמאן אחראי בעדה!

פּסח שליט בא לוו., כדי להתחיל שם חיים חדשים: “לחפור בורות, לחטוב עצים, להכריז על עתוני שחרית וערבית הנתונים למכירה, להשכיר את עצמו לעבד כנעני (כנעני?), ואפילו ללמוד את בני ישראל תורת שפת עבר… לפרך את גופו העצל והנוטה להזיה (גוף נוטה להזיה!) לכרך (?) אותו בעבודה, במעשים, להשפּיל אותו בעיני עצמו…”

אולם זוהי אונאה עצמית. אנשים בלי רצון ובלי כשרון העבודה כשליט, כשהם קצים בחייהם הריקים, מסוגלים אָמנם לחשוב בכל רגע, כי נכונים הם להתחיל חיים חדשים, לחפור בורות, לחטוב עצים וכדומה. אבל זוהי רק הזיה יפה. אם רוצים אָנו למצוא את סבת בואו של שליט לוארשה (סבה שהוא בעצמו משתדל להעלימה ולהסיחה מדעתו, כדרך כל הגברים חלושי הרצון ובעלי מחשבות מטושטשות), אָז עלינו “לבקש את האשה”. וגם פּה נמצאנה. האשה הזאת היא העלמה מרת פייגין. שליט אוהב אותה. אך מה משונה וזרה אהבה זו! זוהי אהבה, הכתובה על גבי נייר, אהבה, כפי שהיא מתוארת בספּורים ידועים, שאחרת היא לגמרי בחיים.

שליט מתחמק מפּני הזר, ששמו דראבקין, והוא “כבר עלה על המדרגות העליונות לקומה הרביעית, אולם התחרט (כדרכו של שליט להתחרט על כל מעשיו ודבריו) וירד מיד לתוך החצר”, כי “קשה היה לו לסור ברגע זה לתוך חדרה של פייגין”. והמחבר מספּר לנו בדיוק את כל הרהוריו ודמיונותיו המוזרים של שליט בשעה שעמד על המדרגות. נזכר שליט “בדבריו שהשמיע באָזניו של הזר, ודמיו החלו שותתים לתוך פּניו מבושה. אולם אחרי שירד לתוך החצר חזרו אותם הדברים עצמם (שנראו לו מתחילה שחורים כאפלת הלילה), ונתגלו לו שוב, עטופים מסוה של אור”. והוא, שליט “עלה בעיני עצמו והקשיב את רחש נשמתו, את שאגת הגידול של הנשמה, שהיא החדוה התוססת”. אָז השיאו לבו לחזור ולעלות ולסור דוקא ברגע זה לתוך חדרה של פייגין. ואתם בודאי סוברים, שסוף-סוף נכנס שליט אל חדרה של אהובת-נפשו – חלילה! כי “מכל מקום יצא את חצרו של בית זה. כדי לחזק את חדותו בתוך שאגות הכרך ולהביאָה לפייגין מוצקה”. “אולם חדוה זו היתה רופפת כל כך, עד שנסתלקה ממנה חיותה מיד”.

וזהו כל האָדם שבפסח שליט: הוא עולה ומהרהר הרהורים משונים ויורד ומהרהר הרהורים עוד יותר משונים, ושוב הוא עולה ומתחרט מיד, ושוב הוא יורד ומתנחם בלבו. וכך הוא יורד ועולה, עולה ויורד, בלי רגש ברור ובלי מחשבה בהירה ובריאה. והכל בו רופף ורופס, בלי כל נקודת-קבע, כאָמנותו, ככשרונו של אליעזר שטיינמאן בעצמו.

נחזור להרצאַת הספּור.

שליט ברח מבויש לתוך חדרו, ולא ערב את לבו (לב שפן) להכנס אל חדרה של פייגין, אשר עליה הוא מתגעגע כל הימים, יען כי חדותו לא היתה עוד מוצקה. וגם מאחורי הדלת של בית דירתו עמד שליט “כחמשה רגעים” (דוקא חמשה רגעים. כפי הנראה, מונה המספר את צעדי גבורו חביבו, בשעה שהוא מחזיק שעון בידו.), לבסוף נפתחה הדלת לפניו בידי בעלת-הבית, “אשה פּרועת-שער ופּרומת-שמלה, והיא מטורפת-דעת ואחוזת דמיונות מבהילים”. בכל זאת כאשר ראָה שליט “את בעלת-הבית שוכבת במטה ופניה שקועות בכר”, אז “דוקא משום כך כפף קצת את פּניו אל הצד כדי להציץ הצצה קלה בהפּרופיל של הפּרצוף (“הפּרופיל של פרצוף” – זוהי עברית של התקופה החדשה למספּרינו) ולינוק ממנו את הפּחד המתוק ואת הבחילה שבו (כמה משונה וכמה חולנית תשוקה כזו!) רגלו זזה קצת לצד המטה. אולם מיד (היינו יכולים לשער כזאת מראש) תפס את עצמו על מעשה זה ונרתע לאחוריו, כאילו מעדה רגלו, התחזק ותפס מעמד (לכל הפּחות פּעם אחת תפס שליט מעמד), החיש את פּסיעותיו ונתחמק לתוך חדרו”. ובבואו אל חדרו, “תקפתו תשוקה עזה אל המטורפת (אלהים ירחם!) לשכב אצל זו בצדה, לחבקה, להתרפּק עליה, לנשאָה ולטלטלה בזרועותיו ולהשליכה אל תלי האשפּה, להציגה ערומה בראש חוצות, לירוק בפניה או להיות נרמס ברגליה עד שיעשה חתן-היופי מדרס לכעור (“חתן היופי מדרס לכעור” – האין זאת מליצה נפלאָה?!) סלדו בו דמיו, לבו נקפו, והוא התבייש בפני הדיין העליון המנצח על הויתו. הוא נעלב על ידי תשוקתו זו, וכפר בה. חלפתו מין בטחה: תשוקה זו לא שלטה בו כלל, אף על פּי שהיתה חרותה במוחו. הוא שקר למוחו ולא ללבו. הוא לא ראָה את עצמו כשקרן”.

וכך מלא הוא, שליט תשוקות מוזרות והרהורי עבירה קשים (וגם התשוקות של בשר-ודם פּשוט מתלבשות במוחו בצורה משונה), שהמספּר חושב לאָמנות יתירה למסור את כולן על “קרבן ופרשן”.

ובכלל אין פּסח שליט מדבר ומשוחח כאחד בני האָדם החיים, כי אם תמיד הוא בוחר לו לשון הנפשות הדיקאדנטיות בספּורים ידועים.

הא לכם דוגמה קטנה:

הפּגישה הראשונה בין שליט ואידה פייגין: הם מתהלכים יחידים בפּרדס. והנה היא, פייגין, באָה לקראתו. הם נכנסים בשיחה תמימה על-אדות השמלה החדשה של אידה. ופתאום שואל שליט: אידה, האשתטח על הדשא? האתגלגל מעל ההר הזה לתוך הנחל?

– אבכה.

– האטפס על צמרת האלון ואתחבא בתוך ענפיו?

– אהיה מחפּשת אותך בכליון עינים.

– האכה בגרזן על ראשי?

– אָמות.

– ואלא מה, אידה? להשתטח על הדשא? – כן?

באחד מספּורי עוזר בלושטיין, בשפה המדוברת, יש שיחה כזו בין בחור ובתולה, חתן וכלה, הנפגשים בפעם הראשונה:

הוא: כמה פעמים ביום אַת אוכלת?

היא: ומה איכפּת לך?

הוא: ובכל זאת?

היא: ואתה, כמה פעמים ביום הנך אוכל?

הוא: חמש פּעמים.

היא: ובכן?

הוא: אם גם את תאכלי חמש פעמים ביום, אָז תהיי בריאָה ושמנה כחזירה.

יוכל היות, כי איזה “שמנדריק” לפנים, לפני שני דורות, היה בוחר בשיחתו עם כלתו בלשון כזו וב“נושא” כזה. אולם לא פחות מגוחכה היא שיחתו של ה“שמנדריק” החדש, בצורתו של פּסח שליט – שקרא את קנוט האמסון – את העלמה פייגין.

אבל הלא שטיינמאן לא רצה כלל לתאר, כאשר עשה זאת עוזר בלושטיין, איזו שמנדריק, כי-אם אחד הבחורים מבני העליה, אחד המשוררים… אל אלהים יודע מה היה בחפצו של שטיינמאן לתאר – אני אינני יודע. ואולי גם המספּר בעצמו לא ידע.

ג.

המחבר שטיינמאן אינו מתיחס אל פּסח שליט כאל איש ריק, שהוא יחד עם זה גם חולה-הרוח, חולה-הרצון ובלתי מוכשר לשום מעשה, לשום עבודה ממשית, לא עבודת הגוף ולא עבודת הרוח, ולא לשום החלטה. בשיחתו של שליט עם העלמה חנקין (שיחה ממושכה ומלאָה דברי שטות ובטלנות) הוא מגיע פּתאום ל“מרום תעודתו”, שנתן לו המספּר, והוא משמיע דברים “נשגבים” כאלה:

“––– אדרבה, גברת, אדרבה. יש בי מנוחה רבה. יש. אולם אני אוהב להתנודד ימים שלמים רצופים ברחובות, יחידי בין המרובים, שלא בתוך ההמולה שאינה פּוסקת, מתפּלל בין הנושאים ונותנים. אני שר, גברתי, אני מהלך ושר. נפשי עולה בלהב בתוך שיר השירים של ההויה. אני מרים את קולי ישר. על החיים השואגים אני שר. על חמדת-התענוגים, על המעשה והבנין. הכל עוסקים בבנין העולם: הרכב, השוטר. מוכר-העתונים והחנוני. הכל – חוץ ממני. אני סופג לתוכי את הקולות, הגוונים והריחות (גם הריחות! נורא!) עד כדי עיפות, עד כדי אפיסות כחות גמורה. ופעמים אני חש, שאני מתברך בתוכם (גם בתוך הריחות?) ומתוכי, שגם אני (ומי עוד?) גביע מלא על כל גדותיו, וראוי שיקדשו עליו.9 וכשאני שב יחידי לתוך חדרי, אני מטיל את גופי על מטתי, והקולות והדמויות עולים מתוכו (מתוך מי, מתוך מה? מתוך החדר? מתוך הגוף?) בשיר”.

כל המליצות האלה אינן אלא שלפּוחית מלאָה רוח. ידקר בה חוד המחט של בקורת, והיא, השלפּוחית מתרוקנת מתוכנה ומתכווצת לסמרטוט.

כל דברי שליט המובאים פּה אין להם כל טעם בפיו. הוא אומר, למשל, “יש בי מנוחה רבה”. דברים כאלה יש להם טעם וערך בפי איש רב-הפּעלים, שעשה מעשים גדולים וכבירים, בפי איש לוחם ומשנה את ערכי החברה, או את ערכי הרוח, בפי איש שהוא נכון להפוך סדר עולם. אם איש כזה, שהוא נשא על כנפי סערות, ואיתני הטבע או החברה לוחמים כנגדו, – אם איש כזה אומר: “יש בי מנוחה רבה”, אָז הדברים עושים רושם. סערה מבחוץ – ומנוחה בפנים. אולם, מה פּרושם של אלה הדברים בפי איש כפסח שליט, שאינו אלא צל אָדם, ושהוא מעיד על עצמו: “עיף אני מהליכה מרובה”, ושהוא “אוהב להתנודד ימים שלמים ורצופים ברחובות”, – בפי שבר-אדם זה אין כל טעם להמלים “יש בי מנוחה רבה”. מנוחה כזו (שגם היא אינה אלא בדויה ל“תפארת המליצה”) מעידה על חסרון כחות החיים, על אפיסות רצון, כשרון היצירה וכשרון המעשה. ומה פירושם של הדברים: “מתפּלל בין הנושאים ונותנים”? תפלה בלחש זו מה היא? מה, על מי ועל מה הוא מתפּלל? “העבודה באמת ובלב תמים היא תפילה זכה” – כך אומר קארלייל. אולם תפילתו של הולך-בטל ומפטפּט כפסח שליט רק תועבה היא. ועד כמה ריקים הם הדברים בפיו, כשהוא אומר: “אני מהלך ושר. נפשי עולה בלהב בתוך שיר השירים של ההויה”. רק חלול קודש הוא לתת דברים יפים כאלה בפי חסר-נפש וחסר-רגש כזה.

וכי תראה מהיום והלאָה איש הולך בטל באפס מעשה ובאפס רצון לאיזו עבודה שתהא, בעוד שכל העולם מלא יצירה, עבודה ומעשה והוא צמא לעובדים ויוצרים, והיה כי תשאלהו: שמע-נא, בחור נאה, איזו זכות יש לך לחיות על חשבונם של אחרים, העמלים כל היום? איזו זכות יש לך להתנודד ימים שלמים ורצופים ברחובות, מבלי בקש לך איזו עבודה ממשית, אם אין לך הכשרונות הדרושים לעבודת הרוח? אז יתנצל לפניך אותו הבטלן (הבטלן בצורה חדשה) במליצותיו של פּסח שליט: “אני סופג לתוכי את הקולות, הגוונים והריחות, עד כדי עיפות, עד כדי אפיסות כחות גמורה”. אם כן, לא סתם הולך בטל הוא, לא סתם בעל-מום רוחני, כי-אם אָדם שהוא הולך ושר, אדם שהוא מתפּלל בין הנושאים ונותנים, ולא עוד, אלא שגם הוא עוסק במלאכה חשובה, ב“עבודת הקודש”, היינו: “הוא סופג לתוכו את הקולות, הגוונים והריחות… עד כדי אפיסות-כחות גמורה”. ולא לבד שהתנצלות ריקה זו אינה מעוררת בו בעצמו בחילה כי מתברך הוא עוד בלבו, שהנהו “גביע מלא על כל גדותיו, וראוי שיקדשו עליו”.

* * *

בקשתי בהרומאן “סחור, סחור” את נקודת-הכובד שלו, את הרעיון העיקרי, הצפון בו – ולא מצאתי. אין ברומאן זה לא ציורים מן החיים, מעולם המציאות, ולא גם ציורי-נפש, כי-אם איזה הרהורים קלים ומשונים, איזו הזיות ושגיונות מוזרים, שהם חוזרים ונשנים מבלי כל צורך. אינך מוצא בספּור זה לא התפּתחות הנפשות, ולא נפשות בכלל. הפרקים האחרונים של הרומאן יכולים להיות הראשונים, והראשונים – האַחרונים. ואם תמחק פּרקים אחדים שלמים, לא ירגיש הקורא, כי חסר ברומאן זה דבר-מה.

בהפּרק הראשון ממאמרי זה אמרתי: “מטרתו של הסופר היתה, כפי הנראה, לתאר את חבורת הסופרים העברים בווארשה”. חומר זה, נושא זה – חיי הסופרים העברים בווארשה, הסופרים הזקנים והצעירים, טפּוסיהם, צלמיהם הרוחניים והמוסריים, החומר הזה היה מוכשר לקבל צורה חיה, מרובת הצבעים והגוונים, – צורה החסרה עדיין בספרותנו, – אילו טפל בחומר זה אָמן היודע להתעמק בחקרי הנפש של הסופרים והיוצרים, אָמן שיש לו עין לראות את הצד המגוחך – ולפעמים גם המעורר גועל-נפש – שבעתונאים מן המין הידוע ושבבעלי-המלאכה הספרותיים, אָמן שאין לו קנאָה ושנאָה אל החומר שהוא מטפּל בו, ואין כוונתו אלא האמת הציורית, האמת הפּסיכולוגית.

אולם שטיינמאן לא צייר לפנינו את הסופרים בעצמם ולא הראָה לנו את חייהם, שאיפותיהם, מלחמותיהם, סכסוכיהם, נצחונותיהם ומפּלותיהם, עליותיהם וירידותיהם, את יחוסיהם אל הקהל ואת יחוסו של הקהל אליהם, כמו שלא הראָה לנו את תכונת יצירתם או מלאכתם של הסופרים, ולא את השפּעתם של דעות הדור והזרמים הספרותיים הכלליים עליהם.

שטיינמאן מוסר לנו רק שיחות מקוטעות אחדות של סופרים ידועים (שיחות והערות שאין בהן לא תוכן ולא טעם, שיחות מקריות שאינן אומרות כלום) ואת הדברים הבטלים שמשמיעות עליהם איזו עלמות ונשים ממעריצותיהם. המספּר שופך את זעמו על העורכים העברים, מבלי אשר יראה לנו את קלסתר פּניהם. ועד כמה בלתי ברורים הדברים, הננו רואים מזה, כי אחר אשר קראנו את החלק הראשון בהרומאן הנזכר עד סופו, אין אָנו מכירים ויודעים (ובשום אופן אי-אפשר להכיר ולדעת), אם היתה כוונתו של המספּר לשפּוך את לעגו (לעג מבלי כל עוקץ ומבלי כל חריפות) על הסופרים והספרות העברית, או על הסופרים והספרות בשפה היהודית המדוברת.

והנני מוסר בזה חלק משיחתם של המשכילים והמשכילות על-דבר הסופרים העברים בווארשה, שיחה שעל-ידה רוצה המספּר, כי נעמוד על אופים של הסופרים, המשוררים והמבקרים עצמם:

– כן פישר10 הוא בעל לב עברי רותח, הכואב על שבר בת עמו ומרים כשופר קולו על כל צרה שלא תבוא על העם – התלהב העלם הנלהב (התלהב הנלהב!) זריז התנועות. – ושניאורסון? והסופר הגאוני שניאורסון? והמשורר הגאוני, שיש בו ניצוץ מן החיים, לפי מבטאו הנעלה של פּינחוסוביץ? – קראו שני הצדדים כאחד כדי לערער על דברי חבירו.

שניאורסון? – ענין אחר שניאורסון! – הוא צר את חיי העם. הוא צופה בחיי העם

* * *

– וצר צורות – – 11

– שניאורסון? – הן הוא אומר כל ימיו שירה כנער.

– ענין אחר שניאורסון – –

– ענין אחר המשורר נירנברג. הן הוא חוזה. (מה הוא חוזה?)

– כנור ותנים לבכות על שבר בת עמו.

– ענין אחר שניאורסון!

ועוד קטע משיחה:

– רבותי, מי מכם קרא את ספרו האחרון “בחיים ובספרות” של הסופר רייכשטיין (כפי הנראה, כנוי הוא לדוד פרישמאן)? – שאלה פייגין תפושת הרהורים עמוקים.

– מי ממנו לא קרא? – השיב הבחור הנלהב.

– הלא זה הוא האירופּאי הראשון בספרותנו, לפי מבטאו של פּינחסוביץ! – השיב הנער בעל השערות של פּשתן.

– מבטא שנון! – אָמרה פייגין.

– ואת הסופר שניאורסון קראָה הגברת? – שאל הבחור הנלהב וזריז התנועות (המחבר נותן בכל פעם בבחור זה את כל סימניו).

– את שניאורסון! – אני מעריצה מאד את הסופר שניאורסון! אילו ידע… אילו נגלה לו סודי… – קראָה פייגין ועיניה נעשו כחולמות.

– הלא הוא צופה בחיי האומה – אָמר הבחור הנלהב.

– וצר צורות (הרי לך!) – סיים הנער בעל השערות של פּשתן (סימן מובהק).

כמה קהה לעג זה (אם הוא לעג בכלל) וכמה ריקות שיחות אלו! ועל-ידי שיחות משעממות כאלה רוצה המספר לתאר את הסביבה הספרותית בווארשה!

ואת שניאורסון בעצמו מצייר לנו המספר על-ידי שיחתו זו:

"בשעה זו עמד שניאורסון יחיד בתוך אולם-הבופט והיה מסיח עם העלמה הצהובה, המשמשת את המיחם.

– כך, כך – אָמר שניאורסון – עומדת לה עלמה צהובה, בעלת עינים… מה צבען? .. כבר זקנתי, הראיה היא לקויה. עומדת לה עלמה, ודוקא צהובה, פּלאי פּלאים. הלא זאת תפארת – תפארת – עומדת לה צהובה אצל המיחם ולא כלום. פּניה של העלמה הסמיקו. היא גמגמה במבוכה:

– סבורני, שהאָדון אינו זקן כל עיקר, אדרבא –

– אדרבא? – צחק שניאורסון – אדרבא! חה, חה. בן כמה, למשל, אני, לפי השערתה של הצהובה?

– אני… מתקשה להגיד. פּניו של אדוני… אני מתקשה להגיד.

– מכל מקום: כבן חמשים? – כך? –

העלמה נענעה בראשה בהסכמה.

– טעות, טעות – צחק שניאורסון – אני בן חמשים? הן כבר חגגו את יובל הששים שלי. הלא אני שניאורסון הסופר. הגברת שמעה את שמי? –

העלמה חייכה ופניה הסמיקו עוד יותר. היא הניעה בראשה בהסכמה. ודאי, שמעה את שמו של האָדון שניאורסון. הן היא קראָה את ספּוריו. את הכל קראָה. אולם האָדון שניאורסון משטה בה. עוד לא מלאו לו ששים שנה. הוא לא הגיע בודאי עדיין אפילו לשנת החמשים.

– צדקה הצהובה: הלא אני באמת איני עדיין זקן כל כך. כשנתפרסמתי בעולם הייתי כבן ארבעים ושתים. זה היה לפני חמש שנים. ועכשיו צאי והביאי חשבון, צהובה…

– הוא אשר אָמרתי – אמרה העלמה בשמחה – גם אני הייתי משערת, שהאָדון שניאורסון צעיר עדיין. שנותיו בודאי…

– לא רמיתיך, צהובה, אני בן ששים וחמש.

– האָדון שניאורסון מלגלג – הוא ודאי כבן ארבעים וחמש.

– הגברת ראתה את תמונתי האחרונה, שנדפסה בהעתון הרוסי של אתמול? הלא הפּנים של תמונה זו הם פּנים של זקן ממש. אולם על-פי האמת איני זקן עדיין כל-כך. אני בן ארבעים ושלש.

מלבד שיחה טפּשית זו, ישמיענו המספּר הלצה אַחת (הלצה רקובה וטפּשית) בשם שניאורסון ואת שיחתו עם איזה עורך, שממנה אָנו צריכים ללמוד, כי נכון היה סופר זה למכור את נפשו להעורך בשביל כסף. ומהלצתו ושתי שיחותיו הטפּשיות והמלאות גאוה והתפּארות, עלינו להכיר את הסופר שניאורסון ולצייר לנו בנפשנו את תכונתו ויצירתו.

מילא, פּסח שליט הוא יציר-תוהו, אָדם עשוי נייר, והמחבר עשה בו כאָדם העושה בתוך שלו. אולם בשניאורסון וחבריו הלא רצה שטיינמאן לצייר לפנינו אנשים חיים, סופרים ומשוררים ממדרגה ראשונה, – והוא עשה אותם לקאריקאטורות זולות ומשונות. ועל זה ראוי הוא לנזיפה.

התעכבתי אולי יותר מדי על רומאן זה, אַף כי נגעתי רק בקצה עטי בההבלים הרבים הנמצאים בו. ואילו חפצתי להוקיע את כל ההבלים והזרות שבספּור זה לעיני הקוראים, היה עלי לכתוב בקורת שתחזיק כמאָה וששים דף.

אולם מהדוגמות המעטות, שהבאתי מרומאן זה, יראה הקורא, כי זה הוא קנקן חדש מלא הבלים ישנים. ולא אל ספּור כזה התפּללנו בתקופה החדשה.

ד.

מיום אשר התפּרצה מלחמת עולם, זה יותר מארבע שנים, נקרענו מעל אחינו ברוסיה. במעמקי נפשנו הרגשנו את כל המתחולל בלבותיהם והנעשה בעולמם הפּנימי, כי על כן אחים אנחנו וקרובים ברוח, אַך בכל זאת ברור לא ידענו את השנויים והמהפּכות שנולדו, ושהיו צריכים להולד, בהלך דעותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם. רק הד רחוק ועמוק שמענו מחורבן הקהלות שמעבר לים; רק שברי קולות הגיעו אלינו. קול ענות חלושה וגם קול ענות גבורה, אנקות גסיסה וגם צהלת לידה חדשה. אולם רק שברי-קולות עמומים שמענו, ותמונה חיה לא ראינו.

על כן, בהודע לנו לפני חדשים אחדים, כי במוסקבה יצא לאור קובץ ספרותי גדול בשם “התקופה”, ערוך על-ידי דוד פרישמאן, חכינו לקראתו בכליון-עינים ובנפש צמאָה. האמן האמנו, כי בקובץ זה, שיצא לאור בימים שכבר ניתנה הרשות להסופרים לכתוב את כל העולה על רוחם, את כל אשר הם רואים, מרגישים ויודעים, מבלי שים יד לפה (אחרי שתיקה אנוסה של שנים אחדות, שבהן ניטלה מהסופרים העברים רשות הדבור ויכולת ההדפסה), – כי בקובץ זה נראה תמונות חיות מכל הנעשה בקרב אחינו ברוסיה, נשמע ברור היטב את הד חייהם החדשים, תקוותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם, את כל אשר עבר בבתי-נפשם בשנות הרעה וההרס, ב“ירחי הדבש” של שחרורם בימי קרנסקי כמו בירחי העמל והפּחד, הסתירה והבנין, השקיעה והזריחה של ממשלת מועצות הפּועלים והחילים.

והנה אחר צפיה ממושכה באָה לידינו “התקופה”. מעולם לא שמחנו על ספר עברי חדש, כבפעם הזאת. אחרי שנות רעב לדברי סופרינו-אחינו שמעבר לים, אחרי שנות כליון-נפש וגעגועים על ניב עברי חדש, הנה מונח לפנינו מאסף עברי המחזיק שבע מאות עמודים גדולים.

בצמאון רב קראנו את “התקופה” מדף הראשון עד האחרון – אולם לא מצאנו בה את אשר בקשנו.

“התקופה” אינה אלא קובץ של ספּורים, שירים, תרגומים ומאמרים, שאין להם כל שייכות ישרה ולא גם בלתי-ישרה אל התקופה החדשה בישראל.

דוד פרישמאן נשאר נאמן לרוחו מאָז. יכול הוא להתפּאר, כי זקנתו לא ביישה את נערותו. כמאָז כן גם עתה עומד הוא סופרנו זה, העורך של “התקופה”, רחוק מכל השנויים המתהוים בעולמנו העברי. עומד הוא מן הצד לכל התנועות החברתיות והלאומיות. בתקופת הרצל כתב את שירו הידוע “לא אלך עמכם”, שיר מלא שלילה ויחד עם זה גם חסר הבנה והרגשה לתנועת התחיה בקרב ישראל. התנועה של תחית שפתנו בדבור עוררה בו תמיד רק לעג ולצון. התיחסותו לנביאי תחיתנו היתה של התנגדות ושל בטול היש. עוד בהיותו נער התנפּל על פּרץ סמולנסקין בשביל דעותיו הלאומיות ובקרתו החריפה על בן-מנחם ודעותיו. בעצמו של דבר בן נאמן הוא פרישמאן לתקופת ההשכלה. אני אומר זאת במקום זה לא לגנאי ולא לשבח, כי אם מציין אני את מקומו של סופרנו המצוין הזה בהיכל ספרותנו. יש לו קרבת-רוח יתירה להסבא מנדלי, לבוקי בן יגלי ולהדר. י. ל. קאנטור – כולם עתה הם בעולם האמת, – שמעולם לא קבעו להם מקום, וגם לא בקשו להם מקום, בתקופת תחיתנו והתחדשות רוחנו ומחשבותינו. יפה-הרוח הוא פרישמאן, והיצירה הספרותית כשהיא לעצמה, סלסוליה של הלשון העברית וצעצועיו של הסגנון החביב עליו היו תמיד יקרים לו מכל פּרפּוריה של המחשבה העברית, הלאומית, המבקשת לפלס לה נתיב חדש ולהשפּיע על חיינו אָנו ועל חנוך הדור הבא. מלה אחת חריפה, או ניב יפה אחד יקרים לו מכל מוסד לאומי חדש בישראל, מכל פסיעה גסה קדימה ומכל בנינה של ארץ ישראל, וגם מתחיתו של הרוח העברי המקורי. די היה לסופרנו זה, כי העשיר את ספרותנו בתרגומים שונים, ומהם גם נפלאים, אם גם בלתי מדויקים, וביצירות ספרותיות רבות-הערך.

אם נבוא לכתוב את תולדות הספרות העברית החדשה, אָז בודאי שפרישמאן יתפּוס בה את אחד המקומות החשובים, למרות כל חסרונותיו ומגרעותיו. ועלינו יהיה להודות, שסופרנו זה היה אחד מעובדיה וממחייה היותר חרוצים והיותר נאמנים. אולם אם נבוא לכתוב את תולדות מלחמת הרוח בישראל ואת תולדותיה של התחיה הלאומית, אָז בודאי, שלא יתפּוס מקום בין הלוחמים ובעלי התחיה.

ובדעתנו את דוד פרישמאן ואת מהותו הספרותית, לא נבוא עליו בטענות על שלא הדפּיס ב“תקופתו” דברים שהיינו צמאים להם, ועל שלא שם לבו כלל אל השעה ההסטורית הגדולה. אחרי קראנו את “התקופה” יכולים אָנו רק להעיד, כי גם הרוחות והסערות החזקות במחנה ישראל לא הזיזו את סופרנו זה ממקומו בספרותנו, שבצר לו לפני יותר מדור שלם. ו“התקופה” היא לא תקופתנו אָנו, בני-הדור, כי-אם תקופתו של פרישמאן מיודענו מכבר הימים.

ומבחינה זו נבקר את “התקופה” (או יותר נכון: ניתן מושג כל שהוא לקוראינו על-דבר תכנה וערכה הספרותי) בתור קובץ ספרותי סתם.

הספּור הראשון הפּותח את “התקופה” הוא “שני קונטרסים” (ספּור מחיי היהודים בספרד לפני הגרשם משם) של בוקי בן יגלי (מעזבונו של הסופר המנוח ד"ר י. ל. קצנלסון). כל מי אשר קרא ספּורים, באיזו שפה שתהיה, אם אַך נכתבו בידי יהודים, מחיי היהודים והאנוסים בספרד, לא ימצא אָמנם טפּוסים, תמונות או ציורים חדשים בספּור זה. ובעצמו של דבר אין זה ספּור כלל, אף כי מסומן הוא בשם זה, לא מצד התוכן ולא מצד הצורה, כי אם מעין ספר-הזכרונות לעלמה קתולית ולרופא יהודי צעיר לימים, שנישאה אחרי כן אליו. “שני קונטרסים” אלה, שאין בהם לא אָמנות ולא גלויי-נפש מיוחדים, מצטיינים בשפתם העברית הטהורה,12 הצחה והקלה – שפתו הנעימה והנוחה לקריאָה של בוקי בן יגלי. וראוי הוא ספר-זכרונות זה, על-פּי תוכנו ועל-פּי סגנונו העברי, להיות ספר-מקרא לבני הנעורים שלנו, לטעת בלבם אהבה לעמנו, לאמונתנו ולכתבי קדשנו. אין אני יודע דוגמתו בספרי ה“כריסטומאטיות” שבשפה העברית.

אחרי המטעמים, שהגיש לנו אליעזר שטיינמאן בהרומאן שלו “סחור, סחור”, שכבר דברתי עליו בפרקים הקודמים, הושיט לנו העורך בחבתו ל“קנוח סעודה” את הרשימה “לילה” מאת ח. ש. בן-אברם (שם בלתי ידוע לי). וקנוח זה עורר בי גועל נפש. כמה חזיריות יש ברשימה זו! (אין לי שם יותר מתאים להביע בו את בחילתי הפעם). איזה בחור ששמו שמעון מרגיש בתחילת הערב, כי בלבו “מוצצים ומכרסמים תולעים” וכי “ברקותיו תסיסה לוהטת” (תסיסה לא במוח ולא בראש, כי-אם דוקא ברקות, ולא תסיסה סתם, שגם היא דיה, כי-אם עוד לוהטת) ו“גם שרשי השערות התחילו דוקרים”, וכל זה לא בא לו אלא מפּני שהוא מחכה לקראת הערב המבטיח הרבה ל“שומרי נשף”; ובעוד שעיניו תועות מתוך חדרו אל החצר שמתחת, “והנה נתקלו בגזוזטרא שמנגד ובריבה, שישבה שם מסובה בכסא-נוע”. והבחור הזה לא כרת ברית לעיניו. להיפך: “רגע נתעכב מבטו בצוארה ובקצה החזה החשופים, גלש משם על-גבי קפולי שמלתה הצהובה והרחבה ונתקל בפוזמקה השחור (זהו מבט!). רגלה הימנית היתה מונחת על ברכה השמאלית (מתואר בדיוק רב כמו ב“סדורים” העבים עריכת הסדר בליל פּסח) וגלתה פּוזמק שחור ורצועה לבנה של שמלתה התחתונה. נמשך מבטו אל אותה רצועה לבנה, המבהיקה והמגרה, כאותה פּרסת ברזל אל האבן השואבת, נסתבך בה כאותו איל מתוך פּרשת ה”עקדה" (המבט נסתבך בפוזמק שחור וברצועה לבנה של שמלה תחתונה כאותו איל בפרשת ה“עקדה” – כמה טעם, כמה מקוריות וכמה יופי יש בדמיון זה!). וכיון שנסתבך המבט ברצועת השמלה התחתונה ממש כהאיל מתוך פּרשת העקדה, שוב לא זז משם עד אשר “התחיל קורע ומגולל את שולי השמלה הצהובה ומחפּש תחתה את העור הנוצץ והחלק”. וכסבורים אַתם, שהמבט הזה עבר בלי כל סכנה לגוף ולנפש? טעיתם! סופו של המבט הנתקל בפוזמק שחור היה, כי הבחור דנן נפל במצב מסוכן, כמו שמעיד על זה בן-אברם בכבודו ובעצמו, כי “גידים התחילו מתנפּחים ברקות (אַף כי לא נאמר בפירוש גידיו של מי ורקותיו של מי, בכל זאת יש לשער, כי הכתוב מדבר על אותו הבחור). בתוך חוט השדרה התחילה איזו עדשה מתגלגלת מלמעלה למטה, בלסתות פּרצה דלקת, בתוך הפּה נסתתמו צנורות הרוק, נתייבשו החיך והלשון, וכפּות-הידים נתכסו בזעה”. ממש כמו במחלת הנכפּה, או במחלה היותר מסוכנה, כמו מחלת השבץ. כך, לכל הפּחות, מעידים הסימנים הרעים, שמנה המחבר אחד לאחד עם כל פּרטיהם. וכל זה גרם המבט שנתקל בפוזמק שחור. וזהו מה שאָמרו החוקרים, כי ישנן סבות קטנות ופעוטות, שתולדותיהן גדולות ועצומות. כוון לזה בודאי גם הצייר של ה“לילה”.

ומה עשה הבחור כדי להנצל מתוך סכנה ומחלה זו? הוא נס מאצל החלון והוריד את הוילון. “אך כל זה היה ללא הועיל. הריבה שבכסא-הנוע כבר קנתה לה מקום (כמובן רק בדמיונו) בתוך אַחת הזויות שבחדר, שכבה שם פּרקדנית, עיניה סגורות, וארג-שמלתה שקוף לגמרי”. אָז נזדעזע שמעון, “נשך באכזריות את שפתו התחתונה ולחץ באגרופיו את הרקות (כלומר: רקותיו) הלוהטות. עצם את עיניו והתחיל מונה עד מאָה”. אולם כפי הנראה, גם סגולה זו לא היתה כל כך בדוקה, כי כשגמר את מנינו, “צוחו עוד גלי-דם שואגים (גלי הדם השואגים צוחו!), הנשימה היתה קשה כבתחילה, ובתוך הרגלים הרגיש חולשה, העמידה כמעט שנעשתה עליו לטורח”. אָז אָחז הבחור בסגולה יותר בדוקה: הכניס מתוך המטבח כד מים קרים, עמד לפני קערת הרחצה, פּתח את צוארון-כתנתו ויצק את מלוא כל הכד בבת אַחת על ראשו". ולתועלתם של הבחורים, שאין ספר “התקופה” מצוי בידם, הנני מטריח את עצמי ומעתיק את דברי בעל הרשימה בן-אברם בנוגע לשמושה של סגולה זו: “בכונה (סגולות צריכות כונה) עסק שעה מרובה בנגוב השער והפּנים הרטובים. עטף במגבת את הצואר והיה מעביר את שוליה במתינות על-פני המצח, מכניס אצבע כרוכה בבד המגבת לתוך אוזן, משהה אותה שם זמן מה וחוזר ומכניסה לתוך האוזן השניה” (הרי לך פרטים כמו בספר רפואות!). ובאמת “עצבי הראש שקטו במקצת (גם זו לטובה!), הלסתות נצטננו משהו (אל תהי קלה בעיניכם גם הצלה פורתא!) וכפּות הידים נתייבשה עליהן הזעה” (כפי הנראה מהכתוב פה, הנה סגולה זו בדוקה היא ביחוד ליבש את כפּות הידים המזיעות, בראות העין פּוזמק שחור).

הייתי מיעץ להמחבר דנן, כי בטרם יקח את העט בידו לכתוב רשימה, כאותה הרשימה “לילה” ישתמש בעצמו בסגולתו של שמעון יצירו, היינו: יקח מתוך המטבח כד מים קרים וייצק את מלוא כל הכד בבת-אחת על ראשו ואָז לא תהיה “תסיסה לוהטת ברקותיו” ולא יכתוב ספּורים כאותו שהדפּיס ב“התקופה”, ולא יביא את בחורי ישראל לידי הרהורים רעים ומסוכנים ולא יכשילם, חלילה, בפוזמק שחור.

אולם דא עקא. גם כד המים הקרים, שיצק שמעון על ראשו בבת-אַחת, לא רפאוהו לגמרי, כי עוד “הרגיש את עצמו כבתוך מכבש. הנשימה היתה תכופה וקודחת. הבל האף התחיל מכוה בשעת יציאָתו את השפה העליונה, והעינים, שנתרבו בהן החוטים האדומים, אָמרו לקפוץ מחוריהן”. ובראותו, כי קשה לו לכבוש תאותו, “ירק והוריד את אדרתו מן הקולב” ויצא החוצה. “עמד וקנה זוג ורדים. בסלקו לנערה את מחירם נגעו אצבעותיו באלו שלה. ודיה היתה לו נגיעה קלה זו של הילדה, כדי להרתיחו מחדש” (כלומר: גם אחרי שיצק את מלוא כל הכד של המים הקרים בבת-אַחת על ראשו), “ואָז עיניו נתרחבו, נדלקו בהן ניצוצות פּראים והתחילו יורות חצים בפני הנשים שנפגשו על דרכו”. אָז נדחק עם ההמון לאיזה גן טיול ו“בקצה השדרה על ספסל נמוך ישבה אשה בודדה. כשקרב אל אותו ספסל, התחילו פּטישים קטנים הולמים ברקותיו (רקות אומללות!) ובמרכז קדקדו (מדד בן אברם ומצא, כי הדבר היה בדיוק במרכז הקדקד, ובחר לדבר בלשון מדעית) התחילו מיני יתושים משונים תוקעים צפרנים חדות וארוכות” (רחמנא לצלן!).

וכסבורים אתם, קוראַי, שאמסור לכם את כל תכנה של רשימה זו, המלאָה בטלנות, רשרוש מרתיח של שמלות נשים, אָזנים יוקדות ופטישים שברקות וכדומה? חלילה! חפצתי רק להביא דוגמאות אחדות מה“לילה”, למען יבין הקורא, שלא נפגם טעמו הספרותי, מדוע בחלה נפשי ברשימה האמורה.

במקום שיש אָמנות או שירה, טעם טוב והרגשת המדה, יופי וחן, שם גם תאור התאוות הגסות אינו עושה רושם רע. להאָמן האמתי, כמו להמשורר בחסד עליון, הכל מותר, כי על הכל הוא שופך מרוחו הנאצל ומהיופי הגנוז בנשמת נשמתו. בין היופי ובין הכעור רק פּסיעה אחת, כמו בין הנשגב והמגוחך, ומה נקל למי שאיננו אָמן או משורר להכשל בהעברת הגבולים. האָמן, הראוי לשם זה, גם כשיגיע עד הקו הקיצוני של אותם הגבולים, יקרא לנפשו: “עד פּה תבואי ולא תוסיפי!” ואם הוא בכל זאת עובר את הגבול, הנה כבר הוא מתרומם לספירה עליונה, במחשבה וברגש, ששם אין כעור ואין נוול, כי הכל אומר שירה לרבון העולמים, אל אלהי הרוחות והגופות גם יחד.

למדרגה זו עדיין לא הגיע בן אברם, אף אם איננו – מה שיש להדגיש גם ברשימה האמורה – נעדר הכשרון הציורי, ואם איש צעיר הוא בן אברם זה, אָז יש לו תקוה בשדה הציור, ואולי גם הספּור העברי. יש לו תקוה, למרות מה שנכשל ב“לילה”.

שבע יפּול האָמן, אם הוא רק אָמן, וקם.

ה.

המעשיה “נחש הנחושת”, אַחת המעשיות הביבליות, של דוד פרישמאן נועלת את מחלקת הספּורים ב“התקופה”. המעשיה כתובה בשפתו של התנ"ך, כפי שהיא מסוגננת על-ידי פרישמאן. גם הקילורית, הצבע של מעשיה זו ביבלית היא. מעשיה יפה וקצרה. ויכולה היתה להיות עוד יותר קצרה ועוד יותר יפה, אלמלי וויתר פרישמאן על דרכי לשונו ואופן הרצאָתו החביבים עליו ביותר, שיש בהם מין טופס קבוע.

בעל המעשיה מספּר לנו, כי השבט הקטן הדודנים “נפלאות יסופּר בו: – מות ימותו האנשים ביום אָהבם אשה. כי לא כאהבת יתר בני-אָדם אוהבים האנשים האלה: לא ברעש ולא במשובה, כי-אם ברוח”. והמספּר מתאר לנו תיכף את מהותה של אהבת-רוח זו: “בכל יצורי נשמתן יאהבו ובכל גידי לבם ובכל בדי עורם ובכל חלבם ודמם”…13 האם זוהי אהבת הרוח?

בגוזמאות לשון כאלה, שפרישמאן הורגל בהן, שהבאתי לדוגמא, חטא המספר להטעם הטוב, לרגש היופי וגם לההגיון הפנימי (והלא הגיון פּנימי צריך להיות גם במעשיה בדויה!)

כל זה העירותי רק בדרך אגב. וראוי היה להתעכב מעט יותר על הטופסים, הקבועים בדרכי לשונו והרצאתו של פרישמאן, אָמן הסגנון העברי, שאין הוא יכול להשתחרר מהם, גם כשהם מקלקלים את הציור ומשחיתים את הכוונה. ולא פה המקום.

“בין שני עולמות”, או “הדבוק” (אגדה דרמטית בארבע מערכות), של אנ-סקי, מתורגם על-ידי ח. נ. ביאליק. זוהי פּתיחתה של מחלקת התרגומים ב “התקופה”. התרגום מצוין ונהדר בפשטות לשונו ובקלות סגנונו העברי. ותמה אני על ביאליק, שבחר לו לתרגם דרמה קלת-ערך ומועטת-תוכן כזו של אַנ-סקי. דרמה שאינה דרמה כלל, ואינה אלא ספורה של אחת המעשיות על-דבר “דבוק” שנכנס באיזו עלמה עבריה, אחת מאותן המעשיות, שהיו מצויות לפני דור, ואולי גם כיום, בקרב ההמון הפּשוט, שלא חלק לו אלהים בינה יתירה.

אחרי תרגומו של ביאליק בא דוד פרישמאן בתרגומו מן הספר “איליאס” של הומירוס. אנ-סקי והומירוס בשכונה אחת, במדור אחד, זה בצד זה! דבר זה מעיד, כי להעורך של “התקופה” לא היתה שיטה מסוימה בבחירת התרגומים להרבעון שלו. ואם היתה שיטה ידועה להעורך בבחירת התרגומים למאספו, לא היתה אלא שלילית. כלומר: היתרון הוא לתרגומים של דברים שאין להם שום שייכות ישרה, ולא גם בלתי ישרה, אל תקופתנו ואל חיינו אָנו. יהא ספּור מעשיה על אחד הרוחות שדבק באחת העלמות, או יהא שירו של היוני הגדול על בת-צאוס, על בן-פליאוס ועל כל האלילים והאלילות של הגויים הקדמונים, רק לא תרגום מאחד החזיונות, או שירי העלילה, שיש בהם להאיר, מאיזה צד שיהיה, את חיינו בתקופתנו אָנו. כי גם כשבחר העורך להדפיס ב “התקופה” את אחד מספּוריו המקוריים נתן את היתרון לספור מדור המדבר על-דבר אחד הבחורים משבט הדודנים, אשר מת באהבתו את אחת העלמות שמאחורי ההרים. יישר כחו של העורך אשר לא ספּר לקוראיו על-דבר אחד הבחורים שלפני דור המבול, או על-אדות בנותיו של לוט.

מהומירוס עד היינריך היינה רק פּסיעה אחת – ב“התקופה”. אחדים משירי האהבה הקטנים של היינריך היינה היו כבר מתורגמים לעברית על-ידי משוררים שונים בזמנים שונים. אַף אחד מן התרגומים הללו לא הצליח במלואו. לא הצליחו התרגומים משירי היינה הליריים גם בשפות חיות. לא כל-כך נקל לתרגם את שירי היינה לאיזו שפה שתהיה. קשה למסור את הפּשטות, את התמימות, את המוסיקה המיוחדה, את הרטט הפּנימי וגם את האירוניה הדקה, שעל-ידיהם מצטיינים שירי-האהבה של היינה.

פּעמים רבות נדמה לי, שדוקא השפה העברית היא היותר מסוגלה למסור את הקסם המיוחד ואת הצלילים הרכים והנוגים שבחרוזי היינה. בא יעקב פיכמאן ונסה לעשות כזאת ב“התקופה”. ואין כל ספק, כי הצליח בתרגומו מהיינה הרבה יותר מהמתרגמים שקדמו לו. התרגום העברי של פיכמאן הוא קרוב, על-פי צליליו הקלים, המפזזים והמזדווגים לנעימה אחת, – להמקור. אולם יש חרוזים בתרגומו של פיכמאן, שהפּרוזה מרובה בהם על השירה. וישנם חרוזים בתרגום זה, שהם חוטאים אל הכונה העיקרית של המקור.

רק דוגמא אחת קטנה. היינה שר:

אָ, דיזער מונד איזט פיעל צו שטאָלץ

אונד קאנן נור קיססען אונד שערצען:

ער שפּרעכע פיעללייכט איין העהנישעס וואָרט,

וועהרענד איך שטערבע פאָר שמערצען.

ופיכמאן מתרגם:

הפה הזה גא רב מדי

ורק נשק והתל יודע,

ויש כי ידבר בלעג מר,

עת הוא בכאבו גוע.

מחרוזי המתרגם משמע, כי יש שהפה מדבר בלעג מר, “עת הוא (כלומר: הפּה) בכאבו גוע”. ואין כל טעם לזה, כי הרי לא הפה בכאבו גוע בעת שהוא מדבר בלעג מר, כי-אם המשורר, כאָמור בהמקור: “וועהרענד איך שטערבע פאָר שמערצען”. גם המלה “ויש” היא שלא במקומה ומשחיתה את כונתו האמתית של השיר. כונתו של השיר במקורו היא כך: “והפּה אולי לועג מרה, בעת שאָנכי (אָנכי ולא הפּה) בכאבי גוע”. המלה “ויש” בתרגומו של פיכמאן פּירושה: “לפעמים”, והיא, המלה היחידה והקלילה הזאת, משנה את כונתו של המשורר ושוללת את יפיו המיוחד של השיר.

התרגומים של פרישמאן "פרומיתוס (משירי וו. גיתה) והזמירות של “הגנן” אשר לראבינדראנאט טאגור הם מלאכת מחשבה באמת (אף כי לא בכל המקומות מדייק המתרגם בלשונו לכוון אל המקור). זמירותיו של “הגנן” יפות הן בתרגומו העברי של פרישמאן מבכל שפה אחרת. וגם השנויים הקלים והדקים, שהרשה לו המתרגם לעשות בדברי טאגור, רק הוסיפו להם לוית חן מזרחי.

את מחלקת השירים המקוריים פּותח ד. שמעונוביץ בשיר גדול בשם “נדודים”. על בת-שירתו של שמעונוביץ נוכל להמליץ את חרוזי המשורר על הבוקר של הנודד:

לא שמש מבהיקה, פּזרנית אי-צנועה,

מציגה את עשרה לראוה,

אך בוקר רך-עצב, חרישי ומעונן –

וכבושה וקלה נשיבת הרוחות.

השיר “פיח-פיח” (מסע ברכבת) של יעקב לרנר מצטיין בהריתמוס שלו המתאים להתוכן, ויש בו חרוזים נפלאים במינם. המשורר עובר ברכבת והוא מתאר את כל העובר לפני מבטו, ועל הכל הוא שופך רוח עצב, רוח שירה נוגה. יש לו להמשורר גם עין וגם אוזן והשפה נשמעת לו. בקוים אחדים הוא מתאר את עצם הדברים. הא לך כפר רוסי ואכריו:

חצרות בוהו, שביל חתחתים,

אהלי מק ושחוחי-דירים,

שלות-פּר וחרוק חזירים;

טמטום-לב וכובד-מוח

אָכול כרוב וגהוק וגנוח…

או הרי לך ריחים של רוח:

הנה טחנה בת-גפים –

חגה חוג בעצלתים,

כמחשבת ומודדת:

אחת רום ואחת רדת;

וכזקנה המזהירה:

אין לבלבל את הספירה!

ולטחנה תמיה אחת:

מה הסאון ומה הפּחז?

בינו לי: הבל הבלים

גם האור וגם הצללים!

ומדי עברו ברכבת מתמלטים מנשמתו של המשורר גצים עפים, דאים, ברקים ורשפים המיוחדים רק לה. החרוזים האחדים שהבאתי אינם נותנים אַף מושג קל מהיופי המיוחד של השיר הנזכר, שנפלא הוא גם בצורתו וגם בתכנו. יעקב לרנר הוא שם שצריך מעתה לשים אליו לב, כי הוא הכניס בחרוזיו דבר-מה חדש בשירתנו הצעירה, והדבר הזה שלו הוא.

אליהו מייטוס בא אל “התקופה” בשני שירים: “על הדניסטר” ו“בגן הכריזנטמות”. גם בשירים אלה יש להכיר כשרון פּיוטי וציורי, השואף להתפּתחות, להשתלמות, והמבקש נתיב לעצמו.

השיר “מפיסטופל” של דוד פרישמאן סוגר את מחלקת השירים שאינו מעיד אַף על צל של איזה כשרון פּיוטי או ציורי, שיר פּרוזאי, שאין בו אַף שורה אחת יפה או חדשה.

בכלל שרוע וממושך הוא השיר הזה יותר מדי, וחסר לו עוז וצמצום הבטוי. וכמדומה לי, שאמן הסגנון העברי כפרישמאן לא היה צריך להרשות לו חרוז תפל כזה:

ואני הנה שנים חכיתי ויובל עד כי תצמח

שערה לבנה ראשונה, פטרת רחם הזקנה.

והיה כי תנסו לתרגם לאיזו שפה שתהיה שורה זו: “שערה לבנה ראשונה, פּטרת רחם הזקנה”, אָז תרגישו את חסרון טעמה.

את חלק “המאמרים” של “התקופה” פּותח י. א. טריווש בסקירתו “חמש תקופות בנבואָה”. ויש במאמר זה, המחזיק ששים וחמשה עמוד, הרבה דברים בנוגע להנבואָה הישראלית, שהיו צריכים להאמר והם גם ראויים להשמע, אף כי המחבר לא חדש מעצמו השערות והשקפות שעוד לא נשמעו.

טריווש אינו מתנגד בעצם הדבר להבקורת המקראית, באָמרו: “מצד אחד הכל מודים, שיש בתורה וב”נביאים ראשונים" הרבה שיורי מגילות עתיקות, ומצד אחר אין עוד כל ספק, שיש בספרי קדשנו גם הוספות מאוחרות ותקוני סופרים. מי שטעם טעם הבקורת המקראית לא יוכל עוד לפקפּק במסקנות המקובלות, שלא בידי עדי-ראיה נרשמו רוב הדברים שבנביאים הראשונים, שמזמורי התהלים נכתבו לא מידו ולא מפּיו וגם לא בדורו של דוד המלך, שפּרקי הנחמה שבספר ישעיה לא יכלו להאמר או להכתב בימי אחד המלכים הנזכרים בראש הספר הזה, והרבה כיוצא בזה. גם ההשערה הגאונית, – המתקבלת מאד על הלב, על-דבר נוסחאות “יהויות” ו“אלהיות” – אינה פּוגמת הרבה בעיקריה את ערכן ההיסטורי של הרשימות שבספרי התורה והנביאים הראשונים“. הודיה מלאָה כזו, שאין לבטל בשום אופן את הבקורת המקראית הודיה גלויה זו, בהשמעה מפּי סופר מתון, יוצא בית-המדרש הישן, כי. א. טריווש, מעידה על פּסיעה גסה שנעשתה בדור האחרון בספרותנו בנוגע לההתיחסות אל מושגי הנבואָה בכלל ואל הבנת המקרא בפרט. עוד פּרץ סמולנסקין לא רצה לשמוע על-אדות “הבקורת המקראית” וכפר בכל עיקריה הישנים והחדשים, בהיותו מבטלם כלאחר יד. והנה סופר כטריווש, מתלמידיו של סמולנסקין, כבר נותן הכשר גמור לאותה הבקורת הטרפה והפּסולה, אלא שמתנגד הוא בכל כח סברותיו וראיותיו, שרובן הגדול הן גם צודקות, אל מבקרי כתבי-הקודש החשדנים והפּלפּלנים מתלמידי ווילהויזן, ש”הם מוצאים בכל מקום הגהות ראשונות, שניות, שלישיות ורביעיות, הגהות שיש בהן מעין זיוף בכוונות דקות ועמוקות".

“רגילים הם המבקרים החפשים לאחר את הדברים הכתובים והמסורים גם לענין זמן הכתיבה, גם לענין זמן המעשים בעצמם. אך באמת אין בולמוס האחור הזה מתוצאותיה הישרות והמחויבות של הבקורת החפשית בכל דבר”. בקורת חפשית זו (שהמבקרים הנוצרים משתמשים בה בכונה מיוחדה, ולפעמים גם על-ידי נטיה עוורת, כדי לבטל את ערכם המיוחד של כתבי-קדשנו) טעונה בעצמה בקורת חפשית, שאינה נכנעת ואינה מתבטלת מפני “הדר גאונם” של מבקרים כווילהויזן, תלמידיו וחבריו כהולצינגר, מארטין ודומיהם. הנסיון שעשה טריווש במקצוע זה ראוי לשימת-לב מיוחדה, למרות שחסרים לסופרנו זה מכשירי הבקורת ואותן הידיעות המיוחדות, שיש להן שייכות ישרה למקצוע זה. תחת זה יש לו הרגשה עברית וביבלית דקה וגם בינה ישרה. והן הן שעמדו לו לסתור רבות מן ההנחות הכוזבות שב“בקורת המקרא”, שהיו כבר בין המוסכמות.

ובצדק ודעת אומר טריווש בנוגע למבקרי המקרא שבין הנוצרים, שעברו כל גבול ב“בקרתם החפשית”, כי אין אנו יכולים לחוש לכל מה שהם גורעים ומוסיפים וגורסים, ואין לנו להואש גם מאותם המקראות שהם מפקפּקים בנוסחתם או בזמן כתיבתם, קל-וחומר לשארית הפליטה, לאותם הפּסוקים וקטעי הפּסוקים, שגם החוקרים האלה נוטים להניחם בחזקתם. בשום אופן אין ידיעותיהם הקונקורדאנציוניות והדקדוקיות מספּיקות להבחין בדיוק בין כל מלה ודבור שעברו אל הלשון העברית מלשונות העמים השכנים בימי השופטים והמלכים הראשונים, ובין אותם שעברו אליה בתקופה מאוחרת; בשום אופן אינם יכולים לדעת כל סגנוני הדבור והכתב שהיו לאבותינו בשבתם על אדמתם במקומות שונים ובזמנים שונים, עד כדי להכיר “אַראַמעאישע פאַרבונג” על-פּי אות אַחת או מלה אַחת. ועוד פּחות מזה אנו חייבים לחוש לגזירותיהם ולתקוניהם שהם מעמיסים עלינו מפני “קשי לשון הכתוב”.

מאמרו של י. ח. טביוב “תלמודה של בבל ותלמודה של ארץ ישראל”, הבא אחרי מאמרו של טריווש, כתוב בטוב טעם ודעת, בשפה יפה ובחוש בקרתי. בכלל הכניס טביוב, בשנים האחרונות, רוח חיים במקצוע היבש של המחקר התלמודי. מצוינים ויפים הם דברי טביוב בדבר ההבדל שבין שני התלמודים: “אך אם קשה ומקולקלת לשונו של הירושלמי, הנה אָיום ונורא שבעתים סגנונו, כלומר: חבור המלים למאמר. בנוגע לסגנון יתרון לתלמוד הבבלי מן הירושלמי ממש כיתרון האור מן החושך, בלי שום מליצה, כי סגנונו של הבבלי מאיר ובהיר ומסביר, וסגנונו של הירושלמי אָפל ומטושטש ומבולבל… כי הקיצור הקטוע זהו תכונתו של הסגנון הירושלמי: על-פּי רוב אין כאן דבור אלא גמגום; ולא גמגום של ילד חי ופזיז ורותח, שרעיונותיו יוצאים מפיו דחופים ומבוהלים, בטרם ימצא באוצר-מליו הדל את הדבורים הנאותים להם; לא, זה גמגום של זקן חלש, חולני, המדבר בכבדות, בעצלתים, בלי חמדה ומתנמנם בין מלה למלה – ויש שהוא מתנמנם באמצע, ואינו גומר כלל מה שהתחיל. וסגנון הירושלמי מגומגם, לא מפאת קצורו. סגנון קצר, כשהוא מדויק, הריהו מובן על-נקלה, והוא עושה לנו נחת-רוח, תענוג איסתיטי, כמו למשל, סגנון המשנה, הנפלא בקצורו המדויק, וגם על-פי רוב – סגנון הגמרא הבבלית”… וטביוב מביא מראי-מקורות משני התלמודים לחזק את דבריו אלה, ודרך אגב הוא מעיר הערות חשובות.

המאמר “יגון היחיד” (השתלשלות קוים יסודיים אחדים בשירת ביאליק) של ד. א. פרידמאן הוא כעין נסיון להעריך את ביאליק המשורר בהערכה חדשה. הנסיון לא הצליח. יש אָמנם במאמרו של פרידמאן איזה דברים והערות בנוגע לההערכה הישנה של ביאליק, שיש לשים אליהם לב, אבל גם הדברים הצודקים מבולבלים ומסוכסכים. ומצוין הדבר: דברי טריווש על הנביאים ודברי טביוב על התלמודים הם ברורים וצלולים, יש בהם ראשית ויש בהם סוף, ודברי פרידמאן על ביאליק, שספר שיריו גלוי ופתוח לפני כל, על המשורר הצלול והשקוף (מלבד “מגילת האש”), הם כל-כך כהים, כל-כך סתמיים ומסורסים, עד שאין אתה מוצא בהם שום רעיון מפותח, שום סקירה מסוימה ושום הערכה מלאה על איזה קו בתכונתו של ביאליק המשורר והאָדם. היתה בדעתו של פרידמאן להגיד דבר-מה, דבר-מה חדש ומקורי אולם הוא לא הגיד אַף דבר פּשוט. המאמר “יגון היחיד” הוא מלא קפיצות-העט, רמזים והערות צדדיות, שאינן שייכות אל גוף הענין, וכל זה טבוע במבול של מלים. מכסימום של מלים ומינימום של רעיונות. אולם בתוך כל הערבוביה אשר במאמרו של פרידמאן נבלעות גם הערות צודקות מאד בנוגע להשירים הלאומיים והציוניים של ביאליק, וביחוד בנוגע להמשבר שבא בנפשו בשנים האחרונות.

ש. דובנוב סוגר את מחלקת ה“מאמרים” ב“היסטוריה של איש צבא יהודי”, ממערכות שנת 1915 (ודוי של אחד מרבים). ודוי זה, אף-על-פּי שאינו מצטיין באמנות או בפסיכולוגיה, הרי הוא תעודה היסטורית חשובה מאד, תעודה מלאה ועשירה בעובדות נחקרות היטב, שיש לסמוך עליהן. חלק-הבקורת הדל והצנום והמאמר “הד הימים” של א. שטיינמאן נועלים את כל “התקופה”.


  1. “התקופה”, ספר ראשון, ערוכה על–ידי דוד פרישמאן במוסקבה.  ↩

  2. אחד הסופרים האלה, שנזכר בתוך הספּור פּעמים לאין מספר ונקרא מתוך אירוניה בשם “גאון”, הוא שניאורסון. ואין כל ספק, כי הוא שם בדוי לי. ל. פּרץ, שיש בלב המחבר, כפי הנראה והמורגש, טינא עליו.  ↩

  3. גם ברשימתו הראשונה “בחזירתו”, שנדפס ב“הכנסת”, שנת תרע"ז, בעריכתו של ביאליק, בחר שטיינמאן את פּסח שליט לגבורו.  ↩

  4. שתי עשיריות הוא 2/10, כלומר: שני חלקים מעצם הנחלק לעשרה, כמו עשירית האפה (שמות ט“ז, ל”ו) או: ועשירית החמר (יחזקאל מ“ח, י”א). וכונתו של המספּר היה להגיד שתי עשרות שנים. העירותי על שגיאָה זו, יען כי רבים מן הסופרים המתחילים מצויים אצלה.  ↩

  5. כוונתו מחפּש, או מבקש עצם. המלה מפשפּש היא פה שלא במקומה. המספּר משתמש בה לא על–פּי הוראָתה האמתית. מפשפּש הוא פרושו: טאסטען, פיהלען, אונטערזוכען, כמו יפשפּש במעשיו, מפשפּשין בו בכניסה וביציאָה, צא ופשפּש בעצמך. מפשפּש שטרותיו. אין ברצוני להתעכב על כל שגיאות לשונו של המספּר. מציין אני אחדות מהן, למען הוכיח, כי נוח לו, למספּרנו זה, להשתמש במלה תלמודית שלא כהוראָתה הנכונה, רק לבל יצא ידי חובתו לרעיונו במלה פּשוטה.  ↩

  6. כיון שיש בתלמוד “מחרוזות של דגים”, או “מחרוזות של בשר”, מרשה לו המספּר להשתמש גם במחרוזות של ימים ולילות, במחרוזות של שעות בין השמשות. כשאָנכי לעצמי הייתי כותב במקום זה: שורה של ימים ולילות. עברית פּשוטה כזו היא יותר מתאימה להספרות היפה, והיא גם יותר קרובה ונוחה להקורא הפּשוט.  ↩

  7. חקירה בטלנית זו מזכרת את חקירתם המשונה של בחורי הישיבה, שהיו כותבים על הלוח החלק של כל ספר דברים כאלה: “זה הספר שייך – למי הוא שייך? למי ששייך! ובכל זאת למי הוא שייך? למי שקנה. – ומי קנה אותו? מי שיש לו כסף! למי יש כסף?… ואַף על פּי כן למי הוא שייך?…” ואחרי כל השאלות המשונות והפּלפּולים המגוחכים היו מסיימים פּשוט: “הספר שייך לפּלוני בן פּלוני”.  ↩

  8. כמובן ששליט התחרט על שמחתו מיד, “לפי שהרגיש בה אבק של עלבון כלפּי בן–שיחו. כדי לגאול עצמו מתוך החדוה המעליבה, הזיל שליט טפּות של עצב לתוך עיניו, וכדי לפייס את הזר על העלבון, העלה על פּניו חיוך, שאפשר היה להם בלעדיו”. וכך הוא שליט בכל הרומאן: אומר דבר וחוזר מיד, עושה מעשה ומתחרט, מסתבך ומתלבט בהרהורים מהופּכים ומשונים. והמספּר אינו מעלים מעין הקורא אף אחד מהם, כאילו יש להם ערך מיוחד וכובד מיוחד, וצריכים הם להרשם בספר ביד נאמנה.  ↩

  9. “וראוי שיקדשו עליו”. כלומר: שיעשו עליו קידוש – היש טעם, היש תוכן למליצה תפלה כזו? – כיון ששליט חש לפעמים שהוא “גביע מלא על כל גדותיו”, אם כן הוא רואה את עצמו גם ראוי, שיקדישו עליו. ובמה איפוא טובות הן המליצות החדשות, שאין בהן לא הגיון ולא טעם, מהמליצות הישנות, שכבר היו לנו לזרא?  ↩

  10. כפי הנראה מכוונים הדברים כלפּי הלל צייטלין.  ↩

  11. כרקטריסטיקה זו, הנאמרת על שניאורסון (י. ל. פרץ): “הוא צר צורות וצופה בחיי האומה”, – כרקטריסטיקה זו, שאינה אומרת לחלוטין כלום, הולכת ונשנית פעמים לאין מספר בשיחותיהם של המשכילות והמשכילים.  ↩

  12. ונפלא הדבר כי בוקי בן יגלי, הבוחר תמיד דוקא בלשון המקרא אף במקום שאין היא מספּיקה או מדויקה כל–צרכה, כותב “רשמי פניו המעוקמים” (צד 9), בעוד שבמקרא נמצא “ועוה פניה” (ישעיה כ"ד, א). “פּנים מעוקמים” הוא נגד לשון המקרא. מחסרון מקום הנני משמיט את הדברים, שהיו לי להעיר בנוגע ללשונו הביבלית של הסופר המנוח, שעם כל זהירותו היתירה להיות נאמן לרוח השפה התנכי"ת הוא חוטא לפעמים נגד רוחה.  ↩

  13. מי שיש לו הרגשה לשונית יחוש, כי בטוי זה “גידי הלב”, דוקא במקום זה, איננו נוח לאוזן העברי, כמו שרגש היופי יעלב גם מבטוי כזה “לאהוב בכל חלבו”… איזו גסות המונית יש בבטוי כזה. אם נאמר: “כי הדם הוא הנפש”, אין במשמע גם חלב. ואם יש ענין לחלב ודם לגבי קרבנות, אין ענין לחלב לגבי אהבת הרוח.  ↩


פּרופיסור שמעון אשכנזי

מאת

ראובן בריינין

בחדש נובמבר שנת 1907, התודעתי בלבוב בפעם הראשונה להפּרופיסור שמעון אשכנזי (פּרופיסור מן המנין בהאוניברסיטה הפּולנית שבלבוב) המלמד להתלמידים הפּולנים את ההסטוריה החדשה שלהם, ובמקצוע זה כתב ספרים מצוינים ונודעים. הפּרופיסור אשכנזי הוא, בשנים האחרונות ה-SPIRITUS RECTOR של הפּוליטיקה המעשית הפּולנית ברוסיה. הפּרופיסור אשכנזי הוא כעת היהודי היחידי התופס מקום מאוד נכבד בעולם הפּולנים, והוא המשפּיע על שאיפותיו, תכליותיו ותקותיו המדיניות. החברה הפּולנית מתימרת באשכנזי. הנסיכים הפּולנים, כמו פּוטוצקי, מבקרים אותו בביתו. מכירים הם לו תודה על אשר נפח רוח חיים בההסטוריה החדשה של עם הפּולנים, על אשר ידע לשות חן והדר ולשפּוך קסם מיוחד, בתור איש-המדע, על גבוריה של פּולין מהתקופות האחרונות בטרם כבות נרם, על אשר ידע להטעים במלים יפות את האידיאלים הקולטוריים של האומה הפּולנית.

והפּרופיסור אשכנזי בקשני לבקרו בביתו בלבוב, וביום השני לחודש נובמבר (שנת 1907) בשעה העשירית בבקר באתי אליו. כשתי שעות דברתי אתו בחדר עבודתו, שהיה מלא ספרים. הספרים היו פּזורים גם על השולחנות, גם על הכסאות והספה והתגוללו גם על רצפּת הבית.

הפּרופיסור אשכנזי הוא כבן ארבעים. הוא גבוה, דק, רזה ומלא תנועה. התואר “גבוה” כמעט שאינו הולם אותו. יותר נכון הוא לכנות אותו בשם “ארוך”. גופו הוא, – אם אדבר בלשון היפולטטן, – אינטליגנטי, וכלו הוא כעמוד של כסף-חי. מכל דבור, מכל נגוד, מכל רושם של התפּעלות הוא מזדעזע בכל גופו, וכשהוא מדבר הוא יושב וקם, מתמתח בכל גופו ונגש ומתקרב ישר אל הדובר אתו ומניע בידיו ואצבעותיו על פּניו. אנכי התרחקתי בזהירות ובנמוס מעט מעט מעליו, למען ברוא מרחק ידוע בינינו. אלם הוא התקרב אלי ודבר אתי פּנים אל פּנים ממש, כאלו חפץ להשפּיע עלי לא רק ברוחו, כי אם גם בגופו, שהוא כלו “צרור-עצבים”. פּניו ארוכות וצנומות, – כאלו הוא זן ומתפּרנס רק מגרוגרות של רבי צדוק, – ואינטליגנטיות מאוד ועיניו גדלות ויפות. וכל צורתו אצילית, ומצחו מפיק חכמה, והוא כמעט קרח. והליכותיו הן הרכבה משל הליכות אציל פּולני חביב ונמוסי ומשל רב עברי, עלוי עברי בעל התפּעלות. והוא דבר אתי אשכנזית בהברה ובהטעמה פּולנית, והיה מתיגע להמציא למחשבותיו מלים.

ובשאלי אותו על אדות התיחסותו אל היהודים והיהדות, ענה אותי כדברים האלה: הנני יהודי בנפשי ורוחי, וגם פּולני בנפשי ורוחי.

הא כיצד? שאלתיו.

פשוט הדבר, – ענני, – יהודי נולדתי והנני יוצא חלצי רבנים, יחוסי הוא שלשלת ארוכה של רבנים וגאונים בפּולין. גם אבי הוא בר אורין, וקורא ותיק של הספרות העברית החדשה, וגם שירים בש"ע, כמדומה לי, כתב, וגם אני למדתי בילדותי עברית וגם שירים עברים כתבתי. ופּולני אני, יען כי הנני פּוליטיקאי-ריאלי: אני מתחשב עם העובדות, עם המעשים. יודע אני אמנם את כל חסרונותיהם של הפּולנים; אין אני מעלים עיני מהפּגימות והלקויים שבנפשותיהם; הנני מודה שגם הפּולנים אינם נקיים מאנטישמיות. אולם אין ספק בלבי שהפּולנים אַנטישמיים הם הרבה פּחות מהאַשכנזים וגם מהצרפתים. שווה נא בנפשך: מספר היהודים היושבים בפולין, בפולניה הרוסית ובגליציה, עולה לשלשה מליונים, כלומר 16 אחוזים, ואלו היו במספר כזה בצרפת, האם לא היו רודפים אותם הרבה יותר? צרפת הנאורה אין בכוחה לעכל את שמונים אלף יהודיה. וכמה עזה השנאָה להיהודים באַשכנז. אין ספק שהפּולנים הם הרבה יותר טובים ויותר צודקים ביחוסם להיהודים. ואם דואגים אָנו למצבם של היהודים באַרצות פּולין, אָז צריכים ומחויבים אָנו להטעים את פּולניותם של היהודים בארצות האלה.

– אולם הלא היהודים עם המה, אומה מיוחדה בפני עצמה, ואיך יכולה היא לוותר על לאומיותה היא ולהתעטף בטלית שאולה, להיות אשר היא איננה. ואיזה צדק ויושר יש בזה?

– לפי דעתי: היהודים הם לא עם, וגם לא “לא-עם”. חסרים להם אותם הדברים, הקנינים העושים את קבוץ-האנשים לעם, אולם יש להם קנינים כאלה, שבשבילם אין הם יכולים להחשב ללא עם.

– ואם כן הם, לפי דבריך, איזה מין סתמי (צוויטערדינג)?

– אָמנם כוונת לדברי!

– ואיזה דברים וקנינים חסרים לנו, שבשבילם אין אָנו יכולים להחשב לעם?

– אין לנו לא ארץ ולא שפה לאומית.

– יש לנו ארץ שעשקוה זדים ואָנו שואפים אליה, אָנו יגעים, מעת שהתחילה הציונות, להשיגה ולרכוש אותה עוד הפּעם. וגם שפה לאומית יש לנו היא השפה העברית.

– העובדה היא שאין לנו עתה ארץ. ואת השאיפות והגעגועים אליה אין אני חושב לכלום. בהפּוליטיקה הממשית אין מתחשבים עם חלומות ודמיונות. וגם השפה העברית היא מתה, יען שאין היא מדוברת בפי העם.

– דוקא הפּוליטיקאים הממשיים מתחשבים עם הגעגועים של עם, עם ה“אימפונדרביליים”. העם שהיתה לו ארץ, ארץ אשר רכשה בקרבנות רבות ואשר הרטיבה בדמי לבבו ובמוח עצמותיו, ארץ אשר בה פּרחה ובה צמחה הקולטורה המקורית שלו, ארץ אשר לא חדלה אַף רגע, מיום שנתגרש מעליה, מלחלום על אדות שיבתו אליה. לעם כזה יש ארץ, אם גם לפי שעה זרים מושלים בה. העיקר הוא כי בני עמנו חושבים ומאמינים שיש ושתהיה להם ארץ, ארץ אבותם. וגם שפתנו לא מתה היא, אחרי שיש לה ספרות חיה, אחרי שהיא הולכת ומתפּתחת ומשתלמת, אחרי שהעם יודע ומכיר ומאמין שיש לו שפה, אחרי שהעברית היא שפת חכמינו ומשוררינו, אחרי שכל ילדינו לומדים אותה, אחרי שהשפה העברית מסוגלה ומוכשרה לבטא היטב כל המושגים החדשים. אולם העם אינו פוסק מלהיות עם אם גם אָבדה לו ארצו, מבלי תקוה, אם גם שכח את שפת אבותיו, אם רק העם חושב את עצמו לעם, כי זהו העיקר.

– כל זה יפה ונאה בעולם הרוח, בעולם המחשבה והרגש. אַך במציאות, בפועל, אין לנו ארץ ואנחנו יושבים על אדמה נכריה, אשר גם אותה השקינו בדמנו. והתפּתחותה של השפה העברית איננה אומרת כלום. השפה העברית של היום היא מין אספּרנטה, שפה עשויה ומלאכותית.

ואני השתדלתי להוכיח לו, כי צעירינו בגליציה, כל הדור ההולך, אינם חושבים את עצמם לפולנים. הדור הצעיר בגליציה החל להרגיש ולהכיר את לאומיותו העברית, על כן כל משפּטיו והוכחותיו לשוא, יען כי החיים הם נגדו.

– אי משום הא לא איריא, – השיב לי אַשכנזי, – הרבים ודעת הקהל אינם מוכיחים כלום. וההסטוריה של צרפת בימי הריבלוציה הגדולה הוכיחה זאת. ובכלל עשירה היא ההסטוריה האנושית בדוגמאות מכריחות ומוכיחות כאלה, שיחידים הרואים את הנולד והמרחיקים ראות מרגישים ומכירים את האמת, את התועלת האמתית של האומה ואת מהלך ההסטוריה ונטיתה ההכרחית, בעוד אשר הרבים עוורים המה לראות את הדברים האלה, וחרשים המה מהאזין לקול התולדה הקורא אליהם.

הפּרופיסור אַשכנזי הוא יהודי פּקח, אולם בן-הגלות. אזרח הוא בעולמו ובאַרצו שהוא יושב בה. תופס הוא מקום בהחברה הפּולנית ויודע להחזיק מעמד, מבלי אשר יתפּתל, מבלי אשר יכחיד את יהדותו. הוא הראה לי כי על פּתחי חדריו במעונו ישנן מזוזות, למען יראו כל הנוצרים הבאים אל ביתו תיכף בהכנסם כי יהודי הוא, יהודי שאינו רוצה להעלים את מוצאו, ושהוא מטעים את זאת בכל האפשר ובכל הצריך. אַשכנזי השתדל להוכיח לי, שהוא גם בעד הקולטורה העברית, בעד האידיאַלים העברים, רק לא בעד הציוניות והטעמת הלאומיות העברית, דבר שמזיק בפועל להיהודים באַרצות פּולין ואינו מועיל להם כלום, רק מוליכם בתוהו. הפּרופיסור אַשכנזי, שקוע הוא בעבר, מתבונן לראשונות וכלו הסטורי, ואין לו אותם הכשרונות והדמיונות הדרושים לאיש מלומד משכיל להתאַזרח, להתאַקלם בספירת העולם המתהוה, המתרקם, והנמצא עדיין במצב ערפלי. אַשכנזי שקוע עתה בעולם הפּוליטיקה של הפּולנים שיש להם קרקע, סביבה, אַטמוספירה, שיש לה גם ודאיות ובסיס במדה ידועה. והעולם הפּולני הוא העולם שהוא נושם בו, ונפגש בו עם התקיפים, והוא מקבל בו שכר, כבוד ושם, העולם שהוא מקבל בו בכל רגע השפּעה וחוזר ומשפיע עליו. את העולם הזה לדחות, לבטל, ולהעקר מתוכו בשביל עולם, שרק יהודים אמתים, או גאונים, מחדשים, אמיצי-רוח, משוררים שהם במדרגת נביאים מסוגלים לחוש בו, בשביל עולם ערפלי, דמיוני כזה שהוא דורש רק קרבנות ואינו מבטיח ונותן מאומה, לדחות את העולם הפּולני, – הממשי, הודאי, בשביל עולם הציוניות המוטל בספק – לעשות פּסיעה כזו לא די להיות מלומד, לא די להיות יהודי על פּי המסורה, מסורת-המשפּחה, לזה דרוש להיות אָדם-גדול, אידיאליסטון גדול, לזה צריך להית הרצל, אולם אנשים כהרצל לא יולדו בכל תקופה.

אין הספק דוחה את הודאי – זאת מצוה נטית-הקיום. זה מצוה ההגיון האנושי המצוי הנקרא “בריא”. לדחות את הודאי מפּני הספק, מפּני ספק ספקא, לעזוב את ההר הממשי, ולרדוף אחרי צל הרים, הרים יותר גבוהים – לזה דרוש מין אָדם אחר, “חומר-אנושי” יותר דק.

במרוצת שיחתי את אַשכנזי, כאשר נלחץ אל הקיר והבאתיו בין המצרים, הגיד לי: "אם תוכיח לי את אפשרות הדבר להגשים את הרעיון הציוני, אם תראה לי כי מדינת-היהודים היא בגדר היכולת, אָז אהיה הראשון להרים את הדגל הציוני, אָז הנך “אישי”.

– הנני מתפּלא כי איש כאדוני מדבר דברים כאלה. האפשר להוכיח באותות ומופתים את האפשרות, את היכולת של דבר כזה? לכל עם ישנן שאיפות ידועות, שאיפות מדיניות ולאומיות, ואחרת אינו יכול. והדורשים בני העם הפּולני כי יוכיחו להם באותות ומופתים ששאיפותיהם המדיניות הן בגדר היכולת. אם אדוני, בתור יהודי, אינו מרגיש שאיפות לאומיות-מדיניות, אָז על ידי היקשי הגיון ומופתי-השכל לא אשנה את השקפותיו ודעותיו. לנגד כל ראיה וראיה יש להביא מן ההסטוריה ראיה מתנגדת.

וכן הרבינו שיחה בענינים שונים. נוכחתי שהוא באמת “רעאַל פּאָליטיקער”, איש ההגיון והמוח. איש שאינו מעוטף באַטמוספירה של סודיות ושל רמזים. הוא אינו מבקש דבר, כי כבר מצא. אפשריותיו הרוחניות, המוסריות, הפּוליטיות כבר מוגבלות ומצומצמות הנה למדי, כבר נכונות וערוכות בידו, יותר נכון: במוחו, – תשובות על כל מיני השאלות הפּוליטיות הנוגעות למצב היהודים בפולין, בגליציה.

ברלין, 29 בדצמבר, 1907.


ד"ר פּאול נתן

מאת

ראובן בריינין

מאריענבאד, 17 ביולי, 1908.

לפני עשרה ימים התועדתי בברלין להד"ר פאול נתן, המנהיג ורוח החיה של “חברת העזרה של יהודי אַשכנז”, ודברתי אתו שעות אחדות רצופות בענינים העומדים ברומו של עולם הפּוליטיקה. ההתודעות הראשונה, הרושמים הראשונים ערכם גדול בכלל ובעיני בפרט. יש שאָנו מכירים את איש-שיחנו בהפגישה הראשונה כל צרכו, ואין אָנו יודעים יותר על אדותו גם אחרי שלשים שנה של ידידות תכופה ופגישות של יום יום. להפך: ההרגל, הפּגישות, המשא ומתן התמידי עם הידיד מאפילים את העין, מקהים את חודה של הרגשתנו וממעטים את דמות הכרתנו. העיקר: בהתועדות הראשונה צריכה להיות הדעה צלולה, ההכרה ברורה, ההרגשה חדה ולטושה והעין בהירה כל צרכה.

הרושם שעשה עלי פּאול נתן, שיכולים אָנו לחשוב אותו כיום להעסקן היהודי היותר גדול והיותר מצוין בעולם הישן והחדש: ד"ר פּאול נתן, הוא קודם לכל בן תרבות. הקולטורה המערבית היתה לחלק מדמו ובשרו. הכרתו היהודית, הלאומית, הגזעית, שהיתה נרדמת בו, כפי הנראה, עד לפני חמש שנים – הכרתו זו מתעוררת ומתגברת בו מיום ליום. בדבר אחד מצא חן בעיני עד מאוד: הוא רוצה ללמוד, הוא שואף להרחיב, להעמיק את חוג ידיעותיו בנוגע להיהודים והיהדות. אחרי אשר ענה על שאלותי דברים ברורים ומדויקים, ואני חפצתי להפּטר מעל פּניו, לא נתן לי. הוא כמעט הכריחני להרציא לפניו בהרחבה את השקפותי ודעותי על שאלת היהודים והיהדות, ולספּר לו מרושמי נסיעתי ברוסיה בחדשים האחרונים.

והד"ר נתן האזין והקשיב לכל הגה היוצא מפּי בשים לב. צריך להעיר, כי העסקנים היהודים, מהטפּוס הישן, במערבא וגם באַרצות המזרח, לא הורגלו להטות אָזנם אל אשר יאמרו הסופרים העברים, הלאומיים הקיצונים.

הד"ר נתן עשה עלי רושם של איש מיושב השוקל כל הגה וכל מעשה. הוא איננו איש הרגע ואיננו בעל התפּעלות. מאחרי כל מלה היוצאת מפּיו עומד איש, שיש לו שדרה חזקה. את ישרו ובור לבבו הננו מרגישים בדברנו אתו תיכף ומיד. אחרי הכבוד הזול איננו רודף. מסקירה ראשונה יש להכיר, שהוא הוא האיש שנוצר לעבוד בעד אידיאָה גדולה. גאון בודאי איננו. איש-יהודי המתרומם מעל למקומו וזמנו גם כן בודאי איננו. כנפים, ומה גם כנפי נשר, בודאי אין לו. אולם הוא איש שלמד הרבה ויודע הרבה. איש המסוגל לעבודה מרובה וכבירה. איש שיש לו רצון חזק, והוא, במינו, אָדם שלם. מעלתו המיוחדה: הוא שואף להרחיב גבול הכרתו וגבול יכלתו במקצוע העבודה הלאומית (לכסות עינים: פילנטרופּית) שהוא שקוע בה ראשו ורובו. נוסף לזה: הוא איש עשיר ורווק ואינו תלוי בדעת אחרים. יש לו הרצון ויש לו גם היכולת, היכולת החמרית והמוסרית, להקדיש את חייו, כוחותיו ועתותיו לעמו, וגם חלק מכספו הוא מקדיש לזה. ובתנאי הקיום של המשטר הקפּיטלי, בתנאי החיים של חברתנו עתה אין כל יכולת לעבוד חפשי וביושר לבב בעד רעיון גדול למי שהוא תלוי במצבו החמרי באחרים, למי שצריך, שאָנוס למכור זמנו בעד ככר לחם.

ד"ר נתן לא ימריא עוף, אַך גם על מקומו אינו עומד. הוא מתנועע קדימה. בשיחתי אתו הגדתי לו כדברים האלה: הלא יודע אני את אדוני מתוך כתביו, כי אדוני חושב מחשבות פּוליטיות, מדיניות, על כן יפלא בעיני הדבר, איך זה מוצא אדוני קורת-רוח וספּוק הנפש במעשי החברה “עזרה של יהודי אַשכנז”, שאדוני הוא מנהיגה ונשמת חייה. הלא כל עבודת הצדקה להאומה העברית אין זו אלא עבודה סיזיפית, צדקה לשעה, רווחה לרגע. מכים ושודדים את היהודים במקום פּלוני, במדינה אַלמונית – ובאָה החברה ושולחת להשדודים ולהמוכים או ליתומי הנהרגים – כסף. אין בטוחות, שמחר או תיכף לא יהיה שם “פּוגרום” חדש. היהודים נודדים מפּני הדחק והלחץ, בכל המובנים, ממדינה זו למדינה אַחרת – והחברה נותנת להם איזו תמיכה, או עוזרת ומסיעת להם, להנודדים, באיזה דבר. ואין בטוחות, שמחר לא יהיו אנוסים לנדוד ממקום גלותם החדשה עוד הפּעם למדינה אַחרת, בקצוי ארץ, מעבר להרי חושך, – או, שלא יהיו אנוסים לשוב בצער אל הארץ, אשר משם נמלטו.

על זה ענה אותי פּאול נתן בדברים האלה:

– אלו הוכיחו לי כי אפשר באמת ליסד מדינה יהודית בארץ ישראל, כי אָז בודאי הייתי מוסר נפשי לרעיון זה, אולם אין אני רואה כיום את האפשרות. לפי דעתי אי-אפשר לפתור את שאלת היהודים כשהיא לעצמה, אי-אפשר לצמצם אותה בארץ אַחת, במדינה אַחת. שאלת-היהודים וקיומם סבוכה ומסובכה בשאלת האנושות הכללית, בהתקדמותה והתפּתחותה. כל מה שמקדים את האנושות, כל מה שמועיל להתפּתחותה הרי זה מועיל לפתרון שאלת-היהודים. ושאלת-היהודים שונה ומשונה היא בכל מדינה, לפי מדת התפּתחותה, לפי תנאי קיומה הפּוליטיים, לפי מצב תרבותה, לפי תנאיה הכלכליים והחברתיים וכדומה. פּתרון אחד כללית אין לשאלת-היהודים. ופתרון זה אינו יכול להיות בבת אַחת. ועד אשר ימצא הפּתרון הראוי הלא דרושה עזרה תמידית, או עזרה לשעה בעת צרה ופורענויות, לאחינו במקומותיהם. הלא אי-אפשר לעזוב את כל האומללים האלה בלי משען, בלי הצלה פורתא. וחיי עולם אינם דוחים את חיי השעה. פּתרון גמור אין אני רואה כיום לשאלת היהודים, יען כל זמן אשר האנושות מתיחסת לשאלת האמונה והדת בצורה זו שקבלה היום, אין ביד ההתבוללות להביא גאולה לישראל, וכל זמן אשר היחוסים המדיניים האינטרציונליים טבועים בחותם הידוע לנו היום, אין תקוה להביא גאולה לעמנו על ידי יסוד מדינה יהודית. גם בבחינה זו הנני רואה את הדברים כהויתם. חסרים לנו אותם הכחות הדרושים לנו להסיר כל אותם המכשולים המונחים על הדרך ליסוד מדינה יהודית. וכל זמן אשר אין אָנו יכולים לתת פּתרון גמור לשאלת-קיומנו הננו מחויבים להציל מה שיש להציל, הננו מחויבים לכוון אל הרוחות המנשבות בעולם המדיני. אם נחזיק, נשכיל, נרומם את רוח היהודים במקום זה, ונתמוך אותם במקום אַחר תמיכה חמרית, אם נתן להם את היכולת במקום אחד לחזק מצבם המדיני, ובמקום אַחר – את מצבם המוסרי, אם פּה נתמוך את העמיגראציה, ושם – את ההתישבות, אם פּה נרחיב בין היהודים את ההשכלה הכללית, ושם – את הלמודים העברים. אם כה נעשה הננו עושים מה שיש עתה לעשות.

בדברי את הד“ר נתן על אדות הנחיצות לאחד את כל המוסדות הלאומיים, והחברות והאגודות של צדקה אשר במדינות שונות, בהעולם הישן והחדש, ולתת להם תכונה לאומית כללית ולבחור מהם ועד מיוחד תמידי, כלומר: ליסד כאין סנהדריה בגלות אשר בידה יהיו מסורים על עניני היהודים, למען תהיינה כל הפּעולות מכוונות למטרה אַחת ועל פּי פּרוגרמה מעובדה ומסוימה. בקצור: הצעתי לפני הד”ר נתן את תמצית מאמרי “סנהדרין” (שנדפּס בלוח היובל של “אחיאָסף” לשנת תרס"ג). אָז השיבני נתן כדברים האלה: הרעיון של פּרלמנט עברי קבוע בגולה באיזו מדינה שתהא שהוא יהיה המרכז החי, המשפּיע והמושפּע בכל עניני העם היהודי החמריים והרוחניים – הרעיון הזה כשהוא לעצמו בודאי נכון הוא ומושך את המוח והלב. אולם התגשמותו והוצאָתו אל הפּעולה של רעיון ענקי אשר כזה הוא דבר כבד ולעת עתה גם נמנע. רעיון גדול כזה אי-אפשר להוציאו לפעולה בבת אַחת, כי אם בהדרגה. צריך להתקרב לתכלית כזו בדרכים שונים ופסיעה אחרי פּסיעה. לראשונה צריך רעיון כזה, מטעמים פּוליטיים, לצאת ולהתפּרסם בעולם על ידי אחינו אשר באַמריקה. והרעיון הזה צריך להתגשם בתחלה בצורה של התאַחדות כל המוסדות הצבוריים אשר בישראל בשביל רכוז עניני האמיגרציה של כל היהודים, שלא יתנגדו זה לזה, ושלא יהא האחד בונה מה שהשני סותר, או להפך, ושלא יהא האחד מחזיר מה שהשני שולח. התאַחדות כללית בצורה כזו תהא מובנה להממשלות האירופּיות ושל אַרצות הברית. התאַחדות כזאת לא תמשך עליה גם חשדים, ולא יפזרו מכשולים ומעצורים על דרכה.

וההתאַחדות של כל האגודות והמוסדים בישראל בצורה מסוימה כזו תוכל וגם תהיה מוכרחת, על פּי טבע קיומה ופעולתה, להתפּתח ולעלות למדרגת פּרלמנט עברי.

השיחה ביני ובין הד“ר פּאול נתן אָרכה ונגעה בצירי מחשבה שונים ובקוטב שאלת היהדות. נתן הרבה לשאול את פּי ע”ד מחשבתי ודעתי על אדות השאלות החיות והמעסיקות עתה את עולמנו. הוא הטה אוזן לדברי, ואני – לדבריו.

ד“ר נתן עשה עלי רושם טוב, אַך לא כביר; נעים, אַך לא מצודד את הנפש. הצד האשכנזי, במובן היותר טוב ומעולה, גובר בו, בנתן. אולם כאיש המתרומם מעל הבינוניות, עלתה בידו להשתחרר במשך זמן קצר מדעות-קדומות ומקובלות, מנקודות-השקפה נושנות ומהשפּעת החנוך והסביבה שגודל בה. ד”ר פּאול נתן נברא מאותה העיסה, שממנה לועסת החברה והפּוליטיקה את המיניסטורים שלה, את מנהיגי המפלגות ואת נשיאי הפּרלמנטים. מיניסטר היה נתן יכול להיות גם באַשכנז, אַך מושיע לעמו – לא.


אחד העם (כרקטריסטיקה)

מאת

ראובן בריינין

מונטריאל, 29 ביוני, 1914.

אמש נשאתי נאום ב“מרכז העברי”, שיסדתי פּה, על דבר “אחד העם”.

תמצית רעיוני היה להראות כי הסופר הזה הוא איש-מכונה, ממש ההפך מאיש צמח. אחד העם איננו יוצר, כי אם מכונן הוא בממלכת הרוח.

מאמריו של אחד העם הם מין מכונה. הוא מחבר גלגל לגלגל, יד ליד, אופן בתוך אופן, יתד ליתד ומשלב את כל אלה בסדר לכלי שלם.

והוא עושה מלאכתו זו במתינות, בישוב הדעת ובחשבון. הוא לוטש ומבריק את כל חלקי המכונה.

במלים אחרות: אחד העם מחבר שורה לשורה, משפּט למשפּט, ניב לניב, כותב ומוחק מוחק וכותב.

אַך אין זה סופר אשר יערה עליו פּתאום רוח ממרום וימלא רוח יצירה.

יש סופרים אשר מאמריהם וספריהם הם פּרי רוח היצירה, הם מין פּרח, מין אילן, את הפּרח אינם עושים, את האילן אינם מחברים חלק לחלק. לאילן יש שרשים עמוקים באדמה ומן השרשים צומח הגזע, וממנו צומחים הענפים והעלים.

באילן, בפרח אין הגיון, אין סדר אבל יש כוח היצירה, כח הצמיחה. ומאליהם הם צומחים ופורחים.

אבל המכונה אינה צומחת, איה פּורחת ואין לה שרשים טמונים במעבה האדמה, אבל יש בה סדר, הגיון, חשבון ודעת. מלאכת מחשבת היא.

העץ מזריע זרע למינהו: – ספר או מאמר שיש בו יצירה מזריע זרע, מעורר באחרים את כוח היצירה, את כוח המחשבה והרגש.

אולם המכונה אינה מזריעה זרע למינה ומאליה לא תצמח. את הפּרח אינם עושים במחוגה, בפצירת פים, במקדח ובפטיש, בצבת או במעצד. אולם את המכונה אי-אפשר לעשות בלי כלים.

אחד העם אין ביכלתו לכתוב מאמר כשהוא רחוק מהביבליותיקה שלו, בלי עזרת ספרים ומאמרים של אחרים.

אַחד העם אינו פילוסוף, לא מניה ולא מקצתו. ורק דבה הוציאו עליו מעריציו, אשר נתנו לו את התואַר פילוסוף.

פילוסוף הוא זה מי שיש לו השקפת עולם, מי ששואל וחוקר, מי שאינו מעצים את עיניו ואינו ירא לשאול: מה לפנים ומה לאָחור. מה למעלה ומה למטה ואינו נרתע לאָחור בבקשו את הסבה הראשונה של כל חזיון.

אַחד העם מניח איזה דבר, בודה לו איזו נקודה, ומן הנקודה הזאת הוא מושך את הקו הלאָה מבלי נטות לצדדים.

כל סופר וסופר מצטייר במוחנו בציור, בסמל ידוע.

אם קראנו, למשל, אלף ספרים מסופרים שונים והננו מדברים או חושבים על אדות שכספּיר, קנט, קרדוצ’י, טאָלסטאָי וכדומה, אָז באותו רגע שהננו מזכירים את שם הסופר איננו זוכרים גם את כל מה שכתב. שם הסופר, אשר קראנו את כל ספריו, מעורר במוחנו רק ציור ידוע, מושג ידוע. אם אָנו מדברים על אדות סופרים שונים בבת אַחת, אָז כל אחד מהם מסתמן במוחנו על ידי איזה סימן מובהק, על ידי תבנית מקוצרה ומצומצמה. הננו יכולים לתאר את כל אחד הסופרים, שיש לו צורה רוחנית קבורה, על ידי ציור אלגברי (הכתוב פּה מדבר רק כדי לשבר את האוזן).

אחרי אשר קראתי כל מה שכתב אחד העם (ואני קראתי את דברָיו בעיון רב) הסתמן במוחי כאיש-מכונה, סופר מיכני.

י. ל. גורדון בשירו “לנשמת עושה השחר” קורא לפּרץ סמולנסקין בשם “איש-צמח”. סופר-צמח כזה מצמיח איזה פּרח או איזה ארז. הפּרח אינו נעשה במכונה על ידי חבור העלים, הבדים, על ידי לטישת הכוס וכדומה.

בהיותי בפעם הראשונה בדרום טירול בחרף הלכתי באחד הערבים, בסוף חודש פברואַר לשוח בשדה, לטפּס על ההרים ולטייל בעמקים וראיתי את הטבע ערום ועריה. ולמחרת בבקר – והנה הכל צמח. בין לילה צמח יופי רך על ההרים ובעמקים, צמחו מתחתם!

זאת היא צמיחה, יצירה הבאָה משפוני כוחות הבריאָה.

אולם מסילות-הברזל אינן צומחות על האדמה בין לילה. בנין מסלות-הברזל הוא מין ספחת להאדמה ולא צמיחה מתחתה. קורה לקורה, פּס לפס, חפירה אחרי חפירה, יישור הדרך, סקילת-האבנים, סלילה לסלילה – והנה מסילת ברזל.

היוצר האמתי מדבר אתכם, הנה הוא סח שיחת-חולין, הנה לכאורה הוא רק ילד מפטפּט, בשר ודם כאחד מבני השוק, ונחה עליו הרוח ויתרומם כנשר, והנה יצר יצירה בת אלמות.

אחד העם הסופר מצרף מהדק את מחשבותיו אַחת לאַחת, יושב ומסתכל בכל חלק, לוטשו, בודקו ומתקנו כראוי בישוב דעת ובישוב הגוף: אחד העם כותב ומוחק וחוזר ומתבונן אל מה שכתב, הוא מצרף וצורף את האותיות, סופר את המלים ולבסוף יוצא מאמרו שלם ומתוקן, מעובד ומוגמר.

אַחד העם כותב לאט לאט, מעט מעט. מכונת מוחו אינה עושה דרכה בסופה וסערה. אלו נתנו לנו פּתאום את ארץ ישראל במתנה, אלו נעקרו הרים פּתאום ממקומם, אלו, חלילה, חרבה האומה העברית בן לילה, לא היה יכול אַחד העם לכתוב מאמר בישיבה אַחת, מבלי לטוש, מבלי בחור ומבלי שקול בפלס כל אמרה וכל ניב ומבלי ערוך את חלקי המאמר זה לעומת זה.

את המכונה אי-אפשר לעשות בשעה אַחת, אולם הפּרח בן לילה יולד.

* * *

אַחד העם הוא בעל אישיות מוצקה, מובעה וברורה כל צרכה. הוא עומד על מקום אחד זה חצי יובל שנים. הוא מתפּתח, או יותר נכון: מתנועע קדם ואָחור, הכל בקו אחד, במסלה אַחת.

כל אחד ממאמריו הוא תולדה ישרה מהמאמר הקודם: אופן מניע אופן וממרכז אחד, מכח דחיפה אַחת מתנועעים כל האופנים ומכוונים לנקודה אַחת.

וזוהי מעלתו, אבל זהו גם חסרונו.

דבריו של אַחד העם כאלו נוצרו בכוח דחיפה מכנית, אבל לא בכוח היצירה העוורת, חשבון ברור ודעת מסוימה יש בהם, אבל אין בהם מאומה ממעשי בראשית, מסודות היצירה.

אַחד העם מצמצם את שכינתו הספרותית בנקודה אַחת, צרה ומוגבלת, ואינו רוצה כלל (אולי: אינו יכול) לראות ולהסתכל לצדדים, או להרחיק לראות. הוא רואה רק מה שרוצה מתחלה לראות, אבל גלוי שכינה, הברקות אין לו.

כבר אמרתי באחד ממאמרי (ב“העולם” על דבר הזרמים החדשים של קלויזנר) כי אַחד העם בנה לו בספרותנו העברית מצודה, הוא השליט והוא המפקד בה, אבל הוא גם הסגור ומסוגר בה. חזקה היא מצודתו, אבל עומדת היא על אדמה רועדת. בפני רוחות העולם לא תעמוד.

היוצר הוא בבחינת הבורא. גם הוא יוצר עולמות ומחריבם. העולמות של היוצר נובעים ממנו והוא משתחרר מהם. ומי שיש בכוחו לברוא יש בכוחו גם להרוס. הבורא עולמות יש בכוחו גם להחריבם. היוצר האמתי אוהב את היצירה, היצירה כשהיא לעצמה, אבל הוא שונא את יצירתו. הוא שואף תמיד לברוא ולהחריב, אבל לא לקיים, להקפּיא, לאַבן. זרם יצירות הוא כמעין נובע, זורם ואינו פּוסק.

חדל באיש הכוח להרוס את העולמות, אשר יצר הוא בעצמו – אות הוא, כי כבר פסק כוח היצירה שבו.

המכונן אינו הורס מה שעשה בחשבון ודעת, כי אם מתעסק הוא תמיד בתקון המכונה אשר עשה, ממלא הוא את פּגימותיה, מחטט ומנקר בגלגליה ומקשט ומיפּה אותה גם מחוץ.

* * *

הונו הרוחני של אחד העם מסוים, מנוי מדוד ושקול. מי שהוא בעל הון כביר אינו יודע את צורתה של כל מטבע אשר באוצרו, אינו יודע את מספּר השנה אשר בה הטביעו את מטבעותיו. לא כן מי שמעותיו ספורות ומי שהוא חס עליהן והונו אינו מתרבה: הוא יודע היטב את צורתה של כל מטבע אשר בכיסו ואת חותם השנה שבה הוצקה. אַחד העם יודע את כל מאמריו, שיצאו מעטו, על פּה, הוא זוכר את כל דבור ודבור שהעלה על הגליון בזמן מן הזמנים. כל אלה נכסי צאן ברזל המה לו, על כן הוא סומך בכל מאמר על מאמריו קודמים, ואין לו מאמר אשר לא ישלח בו את הקורא לאחד או אחדים מיתר מאמריו. כל אחד ממאמריו נחשב בעיניו של אַחד העם כטבעת, כחוליה בשלשלת ה“על פרשת דרכים”, וכגלגל במכונה שיש לו ערך בתור חלק מהכל.

האָדם הגדול, האָדם-היוצר מפזר בשיחותיו, במכתביו, בספריו ובכל אשר הוא פונה מרגליות יקרות, פּנינים, שביבי אש, גרעינים ממוחיים. פּיו של אָדם כזה מפיק מרגליות, מחשבתו שולחת ברקים, מלאָה קצח וכמון, גרגרים וזרעונים ואין מספּר להמה.

אָדם כזה אינו יודע מתי ואיפה, איך וכמה מרגליות פּזר בשעת שיחתו או בשעת כתבו; וותרן הוא מטבעו. ובשעה שהוא מפזר הולך הוא ומתעשר, וכל שיתעשר יותר כן תגדל וותרנותו. מעין נובע הוא, אשר כל כמה שתשאבו ממנו לא תיבשהו.

אדם כזה מעשיר את העולם בכל אשר הוא פּונה, גם שלא מדעתו ושלא בכוונה מיוחדה. משליך הוא מרגליות גם לפני חזירים. ולא איכפּת לו אם החזירים מבקשים להם טנופת. מבריק הוא אָדם כזה ברקים גם בין בני אדם הבוחרים להיות יושבי חושך וצלמות. אבן-שוהם מבריקה גם בגל של אַשפּה. אין היא יכולה אַחרת. הרדיום שולח קרניו ומאציל מאורו ומכוחו גם במקום שלא ידרשוהו.

אַחד העם לא ירעיש אתכם פתאום בדעה חדשה, בהשקפה מקורית, שלא יכלו לקוות ממנו. בקרוב הננו יודעים תמיד מראש מה ואיך יתיחס, מה ואיך יגיד אַחד העם בענין ידוע, בענין חדש או ישן, בשאלת החיים או בשאלה יהודית ידועה.

אולם אם תסכימו ואם תתנגדו לדברי אַחד העם הכתובים – עליכם להתחשב אתו תמיד, כי הוא תופס את המקום אשר הוא עומד עליו בשתי רגליו. ממקומו לא תזיזוהו, אַך תזיזו את המקום. בנינו המוצק עומד על אַדמת חול או תלוי באויר.

אַרבעת חלקי ה“על פּרשת דרכים” שייכים להונו הרוחני של דורנו העברי.

אומרים אצלנו “וכל העם רואים את הקולות”. הדקדנטים רואים את צבעי הקולות, את צבעי המלים: יש להם מלים אדומות וירוקות וכדומה.

ובאמת יש למלים לא רק צבע וגוון ידוע, אבל יש להן גם משקל וכובד ידוע, למבטאָיו וניביו של אַחד העם יש להם כובד ומשקל.

אמרסון האמריקני אומר: הזהב הוא זהב בכל מקום שאתם מוצאים אותו אם מתחת למים או בתל של אשפּה וממשקלו לא יגרע. ניביו של אַחד העם יש להם משקל של זהב מוצק בכל מקום שאַתם מוצאים אותם.

שאלה אַחרת היא אם יכולים אַתם לשפּוט את המלים והניבים, המאמרים והפּרקים על פּי משקלם. ליטרא של ברזל ופרח קטן יפה – בעיני משורר, בעיני חושב עדיף האחרון, זה מבכר את הכבד, את המוצק, וזה – את המרפרף, את הקליל, את היפה והמלא חן.

* * *

תוכן חדש מבקש לו גם סגנון חדש, שפה חדשה ומתאימה לו. שפתו וסגנונו של אַחד העם מתאימים לתכנו. השפה עניה אבל ברורה ומעובדה, הסגנון מלוטש וחזק, אבל לא חדש, לא עשיר ולא מהין (קיהן). כך הוא גם התוכן שלו. משנתו קב – ונקי.

מעלתו היותר גדולה של אחד העם הוא רגש האַחריות, בכל הוראותיה של מלה זו, שבו. אחריות בעד דורו הוא, רגש אַחריות בעד הדורות הבאים ואַחריות בעד נפשו שלו. רגש שהוא יקר במינו בין רובי סופרינו בדור זה. אַחד העם הוא אַחראי בעד כל משפּט ומשפּט היוצא מתחת עטו.

י. ל. פּרץ, למשל, אינו אַחראי לעולם בעד מה שהוא כותב. בכל מה שאַחד העם כותב הוא מביע את האמת שלו. אין אני חפץ להפחית ממעלתם האמתית של סופרים אחרים, אולם למען נבין היטב את ערכו המיוחד של אַחד העם עלינו להשוותו לאחרים: אחד העם הנהו יהודי גדול, בעל אישיות מוצקה ואחראי בעד כל דבריו, יהודי שאינו נפעם ונרגש מן הרגע ולא כתב מעולם איזה דבר רק בשביל להכעיס ולהקניט את מי שיהיה, או רק בשביל להחניף לאיזה אָדם או לאיזו דעה מקובלה בחוגו הוא, כמו שעושים סופרים ידועים אחרים.

ספריו של אַחד העם יתפּסו מקום חשוב ברכושנו הרוחני גם לאַחר כמה דורות.

אָמנם יש להוציא משפּט קשה על אַחד העם על אשר העצים את עיניו ולא ראָה את כל הנעשה ברחוב היהודים, על אשר לא הוריד את שכינתו הספרותית למטה מעשרה ולא יצא אל אחיו לראות את חייהם כמו שהם ולא התבונן אל מלחמת המעמדות, אל המלחמה בעד השחרור המדיני, בעד הטבת המצב החמרי והמוסרי גם בגולה. יש להאשימו עוד בדברים רבים על אשר לא כתב ולא ראָה, אך כל זה לא יגרע את ערך הדברים שכתב, כי סוף סוף העשיר את מחשבת התחיה בישראל. ובענינים רבים ירד לעומק הדברים. נקב וירד עד התהום, במקום שסופרים אחרים רפרפו על פּני שטח הדברים נגעו ולא נגעו. אַחד העם נתן לנו גם משלו והוסיף על הקודמים לו כמה שהוסיף ומה שהוסיף.

ורוצה כל עם ועם בקב שלו מתשעה קבים של אחרים.

* * *

המרכז הרוחני של אַחד העם אין לו בסיס ויסוד. מרכז רוחני לא יוסד ולא יברא בשום אופן במקום שאין עם או רוב העם, או, לפחות חלק גדול מן האומה העברית; המרכז הרוחני לא יוסד בארץ ישראל כל זמן שיושביה העברים יהיו תלוים מן הצד הכלכלי בבני הגולה ולא יהיו עומדים ברשות עצמם. והגימנסיות שביפו ובירושלים, והפּוליטכניקום שבחיפה וכל בתי הספר שבארץ ישראל יוכיחו. כל קיומם תלוי ברצונם, בחסדם ובשלטונם של בני הגולה. ובתי המדרש האלה צריכים לבקש ולמצוא חן בעיני יהודי הגולה ולהתכוון כלפּי כל הרוחות המנשבות בבת אַחת מעברים שונים ומשונים.

מרכז רוחני אי-אפשר לברוא באופן מכני, כמו שחושב אַחד העם. שכינה בלי ישראל אין. אין אַני יודע את עתידותיה של היהדות, אבל אַחת אני יודע כי היהדות הטבעית, כי היהדות העתידה תהיה זאת של חיי היהודים העתידים, החיים הטבעיים של היהודים בקבוץ גדול.

הננו יודעים מתולדות התרבות של כל עם ועם כי בארץ, כי בדור שבו מתרבה ומתקבץ העושר החמרי ובמקום המותרות, אָז ושם מתרבה גם ההון הרוחני.

* * *

במקום גדולתו של אחד העם שם אַתם מוצאים גם את פּעיטותו וצרות-עינו. אַחד העם עמד פּנים אל פּנים, עין לעין עם הרצל על הקונגרס הציוני הראשון בבזל, ובכל זאת לא הכיר ולא הרגיש את הכוח החדש הבא אלינו.

אין אני רוצה חלילה לחשוד באַחד העם שהכיר באמת בגדלותו של הרצל והתכוון למרוד בהכרתו.

אַחד העם הוא הטבעת הראשונה בחיי החופש הלאומי, יותר נכון: בחיי השחרור מן הגולה.

הרצל הביט על עצמו כעל יהודי חדש, כעל מבשר תקופה חדשה בחיי האומה, וכן היה באמת, ואַחד העם רובץ תחת סבל משא הירושה הלאומית.

ניטהשע אומר: המשורר מרגיש את צמיחת העשבים מתחת לרגליו, ואַחד העם לא הרגיש את הרצל, את ארז הלבנון היותר גדול והיותר מרובה ענפים ושרשים, לא הרגיש את הפּרח היותר יפה שבחיינו, מפני שהראשון איננו איש-צמח, כי אם איש-מכוני.

* * *

בשביל להוציא משפּט צודק על אחד העם צריך להתבונן אל כל עבודתו, אל כל אישיותו במלואה. ואם נכיר את כל ספריו אז די לנו לערוך ערכו ולהוציא עליו משפּטנו. יש מבטא תלמודי: תנא ושייר. ישנם סופרים, שהמה נותנים לנו בספריהם רק חלק מנשמתם. האָדם שבהם עומד במדרגה יותר גבוהה מספריהם: רוחם הגדול אינו יכול להתבטא כל צרכו בספר או גם בספרים רבים וכבירים. אולם אחד העם נתן לנו בספריו כל נפשו, הוציא בהם את כל רוחו. הוא מצא בקעה והתגדר בה כל צרכו. הוא לא יעוף פּתאום, לא יתרומם ולא יתרחק מתחומו ולא יצא מגבוליו, אולם את הבקעה שהתגדר בה עבד כל צרכה ובכל מלוא יכלתו.

אחד העם היה אחד הראשונים בספרותנו העברית החדשה, אשר נתן ערך מיוחד לכל מלה ומלה אשר הוציא מעטו. מלים בלי תוכן לא תמצאו במאמריו.

וגם במה שנוגע להשפה העברית אין אחד העם איש צמח. הוא לא חדש מבטאים (זולתי אחדים, בודדים אשר נער יכתבם) ולא העשיר את שפתנו. רק סך מסוים ומוגבל מאוד של מלים ומבטאים עברים תמצאו באוצרו הספרותי. מנדלי מו"ס, ביאליק ונחום סוקולוב העשירו באמת את השפה, ומה גם אליעזר בן יהודה. אבל אַחד העם כותב בשפה מעובדה ומדויקה כל צרכה, ועל כן היא גם יפה מאוד.

אחד העם הוא סמל היהודים הגלותי לכל פּרטיו ודקדוקיו. לעולם לא יקרא: מה נאה אילן זה! כי אם מה כונתו ומה תכליתו בעולם זה, או מה הוא המוסר היוצא ממנו.

אַחד העם מבקש בכל דבר ובכל ענין את הצד המוסרי. אַחד העם הנהו הכפתור והפּרח, ראש האמיר, המשובח והמעולה של דור הגלות. אולם הוא מציין סופה של תקופה ולא התחלה. נביא דור התחיה בודאי איננו. הוא מבקר את התחיה העברית, מחטט בה ומקשה עליה קושיות.

להיהדות המקורית, התנ"כית, היה זר מושג המוסר. היהודים הקדמונים, בשבתם על אַדמתם, לא בקשו את המושג המוסרי ולא התאמצו להיות מוסריים. החפּוש אחרי המוסר הוא פּרי הגלות. ספּנסר אומר במקום אחד: הפּרח מפיץ ריח נעים, לא מפּני שהוא חפץ בכך, אלא מפּני שאינו יכול אַחרת.

מי שהוא מוסרי על פּי טבעו ומזגו אינו יודע ואינו מרגיש כלל שהוא מוסרי, ואינו מתאַמץ כלל להיות מוסרי.

אַחד העם הוא בדורנו יהודי גדול, יען כי צמצם את כל כוחותיו הרוחניים ואת כל כשרונותיו בנקודה צרה אַחת, ובזה כוחו וגבורתו.

אַחד העם הוא יהודי חפשי, גם בשבתו סגור במצודתו, והוא אשר יצר את המושג “עבדות בתוך חירות”. הוא הוא אשר הראה על הצד המגוחך שיש בדבר, כי יהודים גדולים כחיים שטיינטהל, מונק ואחרים היו בתוך חרותם המדינית עבדים נכנעים להסביבה שלהם.

אחד העם הוא אשר קבע במסמרות: הנני יהודי בין שאני מודה בדת העברית ובין שאני כופר בה, יען כי יהודי נולדתי ויען שאני חפץ להיות ולהשאר יהודי.

אישיותו של אחד העם היא כל כך נקיה וטהורה על כי תוכלו לחדור אל פּנימיותו, כאלו היה עשוי זכוכית מושקפת.

ישנם סופרים מלאים סודות והצד הנסתר שבהם מרובה על הצד הנגלה. בקהלם לא יחד כבודו של אַחד העם.

אוסקר וויילד אומר על הפּתגם היווני: “דע את עצמך!” רק האָדם הבינוני יכול לדעת את עצמו. אבל איך ידע את עצמו אותו האיש שנפשו מלאָה פּלאי-פּלאים ורזין דרזין.

אַחד העם ידע את עצמו. פּלאי פּלאים וסודות יצירה כמוסים אין בו, אַחד העם איננו פילוסוף, כאשר יקראוהו מעריציו. לפילוסוף יש השקפת-עולם ידועה. לאחד העם חסרה זאת.


ד"ר נתן בירנבוים

מאת

ראובן בריינין

מרינבד, 9 ביוני, 1907.

הוא נפל. בחירתו להפּרלמנט לא נתקימה באַשמת ה“שלאַכצים”, הפּולנים, והיהודים המעטים שמכרו כבוד עמם. ובירנבוים הוא היהודי היותר טפּוסי, היהודי היותר מובהק ומצוין בין יהודי אוסטריא. לד"ר נ. בירנבוים התודעתי זה קרוב לשש עשרה שנה בווינא. בימי השבוע הראשון להתישבי בעיר ווינא התרועעתי לבירנבוים, והחילותי לעבוד בלי שכר בעתונו “זעלבסטעמאַנסיפּאַציאָן” עבודה קבועה שנמשכה שנים אחדות. בכל יום ויום הייתי נפגש אתו פּעמים אחדות. במשך שנים אחדות עבדנו יחד עבודה ציונית. ואָנכי הכרתיו ולמדתיו לדעת מקרוב, וכמדומה לי שחדרתי לפני ולפנים בחדרי נפשו.

בירנבוים נולד בווינא (בשנת תר"ך) על ברכי הורים ילידי גליציה. הוא גמר את חק למודיו בהגימנסיה ובהאוניברסיטה בווינא. בהתוודעי אליו בווינא היה אָז עוזר לעורך-דין ועורך העתון הציוני “זעלסבטעמאַנסיפּאציון”. עוד בהיותו סטודנט נהיה לציוני והיה אחד ממיסדי החברה האקדמית “קדימה”, ועוד בהיותו סטודנט נתמנה לעורך-העתון הנזכר, שמספּר חותמיו לא רב היה, אַך השפּעתו על הצעירים, ביחוד על תלמידי בתי מדרשי המדעים הגבוהים, היתה עצומה. העתון הנזכר היה אָז היחיד והמיוחד בשפה האַשכנזית שהטיף לציון וללאומיות. בהתודעי לד"ר נ. בירנבוים היה כאיש פּלא בעיני: אַדבוקט צעיר שנולד, חונך וגודל בווינא והוא יותר קרוב בכל נטיותיו, דעותיו ושאיפותיו הגלויות והסמויות גם מעינו הרוחנית הוא, להיהודים המזרחיים מאשר ליהודי המערב. מלאכתו בהקנצלריה של עורך-דין, היתה לו כמשא כבד. הוא היה אָז, בראשית התודעותי אליו, כשנה אחרי חתונתו. הוא נשא בת ווינא, שהוריה היו גם כן יהודי גליציה, בלי נדוניא. פּרנסתו היתה דלה ומועטה, ותמיד מיום הכרתיו סבל מחסרון כסף לצרכי ביתו, תמיד היה מסובל בחובות.

בירנבוים ידע מעט מן המעט עברית. כלומר: עם-הארץ פּשוט וגס לא היה, ובעזרתי התמידית במשך השנים שהייתי קרוב אליו הוסיף לקנות דעת השפה העברית והענינים הנוגעים ליהדות, והוא שאַף תמיד לדעת זאת. בשנת 1892 החל בעזרתי להוציא לאור בשפה האַשכנזית מכתבים ללמוד השפה העברית, בתור שפה חיה, לדבור ולכתב. חוברות אחדות יצאו מן המכתבים ההם ונפסקו, אַף כי נמצאו להם מנויים באוסטריא ובאַשכנז. בכלל חסרה לבירנבוים מדת ההתמדה. דברים רבים החל, וההתחלה היתה תמיד מתוך התלהבות, אַך מהרה היה מצטנן ועובר אל עבודה אַחרת, ועוד הפּעם בהתפּעלות ובאופּטימיות עד שהמירה בעבודה חדשה.

יסדתי בשנת 1892 עם בירנבוים חברה “שפה ברורה” בווינא בשביל הדבור העברי וכדי ללמד לתלמידי האוניברסיטה את השפה העברית. בירנבוים היה הראש, ואני המזכיר של החברה, אשר התקימה במשך חורף אחד, ואחרי כן נתבטלה באַשמתו. בירנבוים שאַף מיום הכירי אותו לגדולות. מסגרת עבודתו היתה תמיד צרה לו. אַך מצבו החמרי וחסר סבלנותו ואי ידעו להתהלך עם הבריות היו לו למכשול. מיום עמדו על דעתו היה לו סגנון אַשכנזי מיוחד להביע בו את מחשבותיו או הרגשותיו. ותמיד היה מן המבקשים נתיבות חדשות לרוחו, אַף כי אם אחז זמן-מה באיזו דעה היה ממש קנאי קיצוני, והיה נוח להתרגז אם התנגדו לו אַף בדבר היותר קל, ולא היה זהיר מעולם בלשונו לפגוע פּגיעה גסה בכבוד מתנגדיו, אַף אם לא היתה להם כל פּניה עצמית. אַך כעבור זמן-מה היה עובד בעצמו, – ותמיד גרמו לזה על פּי רוב סבות חיצוניות שהשפּיעו על נפשו ושינו הלך-רוחו ונטיותיו הפּנימיות, – לקצה אַחר, להשקפה חדשה המרחפת באַויר, לאיזו נטיה חברתית שהיתה זרה לרוחו, ואָז היה מתנגד בכל עוז ובכל “קצף-חרונו” להאוחזים ודבקים בהדעה, או בההשקפה שאתמול היה לה בעצמו עבד נשבע.

אולם בין כל מכירי שהיו לי בווינא, בין המשכילים והסופרים והמלומדים, ומספּרם היה לא מעט, – היה נ. בירנבוים היחיד והמיוחד ששאַף תמיד לחדור אל נפש האומה העברית באמת, ושהביט על עצמו כעל חושב-בוסר, כעל איש לא-גמור, כעל איש שעליו עוד ללמוד ולהכיר לדעת את הדברים והנושאים, שהוא מדבר עליהם, שהוא הוגה בם ושהוא מטפּל בהם. הוא התאַמץ ללמוד את השפה העברית, לקרוא ולהבין את “היד החזקה” של הרמב“ם. הוא יגע גם ללמוד ולהבין את הז’רגון, בראותו ובהרגישו בו חלק מנפשם של יהודי המזרח ומהקולטורה שלהם. ובמשך שתים עשרה השנים האחרונות נתגלגלה נשמתו של בירנבוים בגלגולים רבים ושונים. הוא גם אָחז את החבל בשני ראשיו. בקש, בחן, שאַף, קוה, היה קרוב למטרות שונות, וסוף סוף מאומה לא השיג, מאומה לא מצא. תקותו האחרונה, היחידה, החזקה היתה כי יבחר הפּעם על ידי יהודי גליציה להפּרלמנט האוסטרי. את שארית כוחותיו חגר, הוא מתח את קשת האנרגיה הרוחנית שלו עד הקו הקיצוני. הוא נדד מעיר לעיר, הטיף מעל בימות בתי הכנסיות וישפּיע על ההמונים, וגם רכש לבבות רבים מאחיו. ורבים מן הלאומיים, רבים מן הצעירים ממעריציו, רבים ממכיריו ומחסידיו הישנים והחדשים נלחמו בעד בחירתו בכל תוקף וגם הביאו לה קרבנות. ונדמה כי השעה שחקה לו; נדמה כי קרוב, קרוב מאוד, היה למטרתו: לתפוס את המקום הראוי לו בחברה, להיות מליץ לאחיו, לעבוד בשדה רחב ולהגאל גם מעניו ומחסרון הבסיס הכלכלי. רק כפשע היה בינו ובין מטרתו (ובודאי בנה ארמונות-אויר חדשים בדמיונו), והנה גם הפּעם נפל: הפּילוהו, הדיחוהו אחורנית. שונאי ישראל נצחוהו על ידי מעשי אלמות ומדוחי שוא. גם מתי מספּר מאחיו מכרוהו, מכרוהו בנזיד עדשים, אין מזל לאיש זה, ואין מזל להלאומיות העברית באוסטריא. בירנבוים הוא הוא האיש שהיה ראוי ומסוגל להיות לפה ולמגין על הלאומיות העברית ולהיות בחירם של יהודי גליציה. טרגידיה מעציבה הם חיי בירנבוים. הוא היה תמיד בין השואפים, ותמיד מן הנחשלים; תמיד מן הקופצים בראש, ותמיד מן הנדחפים להשורה האחרונה. ומעולם עוד לא תפס את המקום בספרות או בחברה, שהיה ראוי על פּי כשרונותיו לעמוד שם. תמיד שאַף לגדולות, ותמיד עסק וטפל בקטנות. רק הפּעם בימי מלחמת הבחירות עסק ב”מעשה משחרר" והעמד בשדה-המערכה של החיים, וגם עתה נדחף לאָחור, בעוד שאחרים, שאינם מגיעים אַף לקרסוליו, עלו מעלה, והמה יהיו מראשי המדברים. ועדיין הוא, בירנבוים, מקוה ולוחם. ידיו לא רפו. ואולי גם ינצח, אַף כי הנני מסופּק בזה עד מאוד. הפּסיכולוגיה של ה“הצלחה” עוד לא נחקרה. עוד לא נתבססה על יסודות מדעיים מוצקים. ובכל זאת יש להניח כי דבר מה חסר לו לבירנבוים שיצליח. והחסרון הוא מונח, אם אין אני שוגה, בו בעצמו. אולי מפּני שהוא רודף כל ימיו אחרי ההצלחה. ובת-שובבה זו זה דרכה לברוח מפּני הרודף אחריה, בכל אופן מפּני הרודף אחריה ואינו יודע איך ומתי רודפים. ומי יודע אם לא יעזבוהו עתה גם אוהביו ומעריציו, חסידיו ותלמידיו, אחרי אשר לא הצליח. בימינו כורעים ברך רק לפני ההצלחה, אם גם הכורעים יודעים במחיר מה נקנתה, ואם גם מכרו בעדה יתרונות הנפש, יושר, צדק ומשפּט.

כשעלה כוכבו של הרצל היה בירנבוים ממתנגדיו היותר חזקים. בפה ובכתב נלחם נגדו. על הקונגרס הציוני הראשון האמין בירנבוים כי יתפס את המקום היותר חשוב; יען כי הוא היה אבי הציוניות, אבי הלאומיות העברית באוסטריא. תקותו בגדה בו. הוא לא נבחר אל הועד הפּועל של הציונים כאשר חפץ וכאשר האמין. אחרים שלא היה להם “עבר” ושלא היו להם “מעשים טובים” נבחרו. ואותו, את בירנבוים, מנו למזכיר לשכת הציונים בשכר שקבעו לו. הוא שנא בלבבו את הרצל. בירנבוים האמין שהרצל גזל את עטרתו. הוא, בירנבוים, עבד כמה וכמה שנים בתור סופר ובתור אַגיטטור להרעיון הציוני, לרעיון התחיה והביא לזה, כפי שהאמין, קרבנות רבים, ועתה בא הרצל, איש מאתמול, שידע מעט מאוד את היהודים והיהדות, ועמד בראש התנועה, והכל משתחוים לפניו ול“מרבה המשרה (של הרצל) אין קץ”. ובירנבוים תחת לעבוד עבודה חיובית, תחת להכיר את יתרונו של הרצל היה לנרגן, למלא קנאָה ושנאָה לזה האחרון. “מאחורי הגדר” הקים בין סטודנטים אומללים חבורה קטנה ודלה של מתנגדים להרצל, והאמין בתמימותו כי יפּילהו. הרצל התיחס אליו בחבה, אך החזיקו במרחק ידוע מעליו, כי לא אָהב אותו ולא האמין בו ובכשרונותיו. והרצל ידע אל מה שואף בירנבוים: אל המשרה והשלטון. וכעבור שנה אחרי היות בירנבוים מזכיר בשכר, הדיח אותו הרצל ממשמרתו. כלומר: הסב כי בירנבוים יבקש בעצמו פּטורין ממשמרתו. והרצל נתן לו את שכרו בעד שנה שלמה, עד אשר ימצא לו עבודה אַחרת. אָז הגביר בירנבוים את עבודת התעמולה שלו נגד הרצל, ולא היה מפונק גדול בבחירת תכסיסים. וכל האַגיטציה שלו היתה לשוא. כל פּרי לא הביאה. אָז המציאו ראשי הקהל לבירנבוים משרת מזכיר “בלשכת דרישה” (נאָכפראַנסביוראָ) להמצאַת עבודה למבקשיה, ובירנבוים החל מעט מעט לכפּור בהציוניות, בנחיצותה ובאפשרות הגשמתה. הוא נשאַר לאומי, לאומי קיצוני, אַך לאומי סוציאלי, ציוני בלי ציון. ה“בונד” ברוסיה היה לו מעתה לאידיאַל. מקודם היה בירנבוים ממעריצי השפה והספרות העברית, שחשב רק אותה להשפה הלאומית שלנו. ואחרי שחדל להיות ציוני נהיה למעריץ הז’רגון, והחל לבקש וגם למצוא בו יופי, עוז, חן והדר. הוא יסד זו אחרי זו אגודות קטנות עם פּרוגרמות מורכבות ובלתי ברורות ומסוימות, אגודות שהיו מתקיימות חדשים אחדים ומתפּרדות. ושנים אחדות עבד בעתונים יהודים-אַשכנזיים שונים, והדפּיס בהם מאמרים פּובליציסטיים, ומהם גם יפים ומקוריים. אַך ברובם שורר הפּלפּול המחודד, ההתחכמות היתירה. אַך באחדים מהם הכניס באמת מחשבות לאומיות, שיש לשים אליהן לב. ומחשבתו הלאומית, הקולטורית עשירה בצבעים ובגונים, אם שלא עמוקה היא בתכנה. הוא נסה להוציא עתונים או חוברות לאומיות, אַך אלה ואלה לא נתקימו. מגדר הנסיונות הראשונים לא יצאו. “דרכו” (“דער וועג”) לא מצא לו דרך בחיים, ורק חוברות אחדות יצאו ממנו. כשנה וחצי לפני הקונגרס הציוני הראשון התגורר בירנבוים עם בני ביתו בברלין. ווילי באמבוס פּתח אָז לשכה להוצאַת מפעל גדול, הדפּסת ספר גדול עם ציורים “היהודים בפה ובכתב”. והנה אַך עלה הרעיון בלב באמבוס הביא את בירנבוים, שלא היתה לו אָז כל פּרנסה לברלין, וימנה אותו למזכיר הלשכה בשכר. בירנבוים נסע לתכלית זו לבודפּסט ועשה עוד נסיעות קטנות, אַך כל המפעל הזה נשקע בתוהו. מלבד הפּרוספּקט לא יצא מאומה, אַף גליון לדוגמא. וכסף רב עלה בתוהו ללא כל תועלת. גם במפעל זה התלהב בירנבוים לראשונה, ועבד הרבה, אך אחרי כן היה בא על שכרו ומאומה לא עשה. לפני הקונגרס הראשון היה בירנבוים עורך הירחון “ציון” בברלין, שנוסד בשביל להכין את דעת הקהל לקראת הקונגרס, – שיצא בשלש שפות: עברית, אַשכנזית וצרפתית. בירנבוים היה עורך החלק האַשכנזי, ברנר לזר – הצרפתי, ואָנכי – העברי. אַך כחודש ימים לפני הקונגרס נפסק, כיון שכבר מלא את תעודתו. בירנבוים עם בני ביתו שבו עוד הפּעם לווינא עיר מולדתם.


משה שטיינשניידר

מאת

ראובן בריינין

חכם איטלקי ידוע היה אומר: חיה בנקיון רוח ועבוד את עבודתך בחריצות וזריזות, כאילו זה יומך האחרון, ואתה עתיד בערב ליתן דין-וחשבון על כל מעשיך. אולם החל עבודתך, כאילו בטוח אתה, שעוד מאה שנה תחיה.

זו היתה מדת-חייו של משה שטיינשניידר. גם בעברו את גבול התשעים לא הניח את עטו מידו ולא הפסיק את עבודתו המדעית. ועבודתו היתה תמיד, גם בשנות נעוריו, מזורזת, כאילו לא נשאר לו לחיות אלא יום אחד. חייו ורוחו היו תמיד טהורים, כאילו היה נכון בכל יום למות ולתת דין וחשבון על מעשיו. גם בהיותו בן תשעים אָסף יום-יום חומר חדש, ציונים ורשימות מכתבי-יד ומספרים עתיקים בשביל חבוריו המדעיים, החדשים שהכין לדפוס. וכל זה עשה בישוב-הדעת ובסבלנות מיוחדה, כאילו היה בטוח, שיחיה ויעבוד עוד תשעים שנה, לכל הפּחות. ובמלאת לו תשעים ואחת שנה, בא האָדון הגדול בעל העינים, שאין החי יכול להסתר מהן, ויחטוף את העט מידו הרועדת, את העט, שהעבידו יותר משבעים שנה. מלאך-המות, שגם הוא זריז ומהיר במלאכתו, התנהג במדת הרחמים ובסבלנות רבה את החכם הישיש הזה, שכבר תש כחו ונס לחו. המתין לו המות בכל יום, שיבוא אליו מעצמו. אולם בראות הוד-מלכותו, כי הזקן מתרשל לצעוד לקראתו והוא “בושש לרדת מן ההר”, בהיותו שקוע בעבודתו ואין לו פּנאי למות, על כן הטריח מלך-בלהות את עצמו ויקחנו מעם מזבח-אלהים, זה שלחן תורתו. והטרחה לא היתה מרובה, כי הגוף היה קטן, דל ורזה – גל עצמות יבשות. גופו של החוקר שטיינשניידר היה, על-פּי בנינו וגזרתו, כשל אחד יהודי הגיטו, הממיתים את עצמם באהלה של תורה. גוף זה היה מדור רעוע לנשמה גדולה ועשירה, נשמת אחד היהודים והאנשים הגדולים מדורות ימי-הבינים. ובשנים האחרונות לימי חייו נמשל גופו לכלי חרס הנשבר, אך נשמתו נשארה כבירה ורעננה. והיא שעמדה להגוף הזקן והמדולדל להאריך את קיומו על הארץ יותר מתשעים שנה.

כעשר שנים, שנות חייו האחרונות, ידעתי את משה שטיינשניידר (מעולם לא הוסיף לחתימת שמו זה את תואריו “דוקטור” או “פּרופיסור”) ואת חייו. במשך של שנים אחדות הייתי ממשחרי פּניו בביתו, או בחדר-עבודתו בהספריה הקיסרית. ומדי בואי אליו הייתי נהנה הנאה רוחנית מהערותיו החריפות בעניני ספרות, מבקיאותו המפליאה, שלא ידעתי דוגמתה, משיחותיו, שהיו מתובלות בדברי תורה וחכמה, ומחדודיו השנונים, שהיו עוקצים ואינם מכאיבים, מאירים ואינם ממאירים.

בתוך החיים הסוערים וההומים של ברלין היה חדר-עבודתו של שטיינשניידר כאי בודד ושליו בלב ים זועף, כמצודת-הרוח בשדה מלחמת החיים החמריים. ההליכה לביתו של שטיינשניידר היתה לי בכל פּעם כמין נסיעה רוחנית לעולמם של חכמינו בדורות-הבינים. ובכל פּעם שהייתי נכנס אל חדרו, והחוקר הזקן צועד לקראתי, מסביר פּניו בשלוותו הבהירה, שלווה פילוסופית, ומודיע לי אותות חבתו (חבה זו היתה נעימה אך לא מתוקה, זכה אך לא רכה), מיד הייתי מרגיש בקרבתו נשימתו של עולם אחר, שהוא, שטיינשניידר, היה אחד משרידיו היותר אחרונים והיותר מצוינים. ואולי היה השריד האחרון של אותו העולם, אשר מת אתו יחד. בשטיינשניידר ראיתי ציור חי ובולט של צונץ ואברהם גייגיר, של צורתם הרוחנית, שנדמה להם בכמה דברים ונבדל מהם בכמה דברים, שהיה גדול מהם בכשרונות ויתרונות ידועים, וגם קטן מהם ביתרונות וכשרונות אחרים. בכל אופן היה אחיהם ברוח, ושלשתם היו בני גזע אחד, גזע חזק ומוצק.

דירתו של שטיינשניידר, שדר בה עשרות בשנים, היתה על יד התיאטרון “שילר”. רק פּסיעות אחדות. ומה רב היה המרחק ביניהם. שם – מלכות המסוה, כחל וסרק, קלעים ולפנים מן הקלעים, רדיפה אחרי הרושם האוחז עינים ואָזנים. ופה, בדירתו של שטיינשניידר, – צורה כמות שהיא, בלי צל של מסכה, שבה מתחפּשים גם רבים מאנשי-מדע, למען עשות רושם. פּה לא היה מורגש אף ריח קל של קרן-הפוך. בחברתם של הספרים נשם הזקן ברווחה, והוקיר את רגליו מכל בית זר. שטיינשניידר היה יודע רק דרך אחת בברלין: מדירתו להביבליותיקה הקיסרית, וגם זאת רק פּעם בשבוע, בכל יום רביעי בצהרים. ומדי לכתו ברחוב, היה נושא אתו עולמו המיוחד, ולא הרגישו האנשים, העוברים על פּניו בחפּזון, כי את אחד מפּלאי ברלין, אחד הפּלאים האחרונים של שנות המאָה הי"ט, המה רואים. עיניהם ראו רק יהודי קטן וכפוף.

כשבעים שנה עבד שטיינשניידר את עבודתו המדעית בשדה חכמת ישראל, וגם בהיותו קרוב לתשעים לא כהתה רוחו, לא ניטל עוקץ חדודיו, לא פגה חריפות שיחתו ולא נחלש כח זכרונו הנפלא. יותר משבעים שנה היה שקוע בעבודתו, עבודה קשה ותמה, ולא ידע מעולם שום ליאות. הוא בעצמו סלל לו דרכו בחיים ובמדע, ואַף בשנות רעב ומחסור לא פסק ממשנתו ומעבודתו ולא נואש אך לרגע. עוד דור אחד וישמעו הדברים האלה כאגדה רחוקה, כמין ספּור-בדים. הוא היה אזרח חי בעולם האותיות המתות, וחברתן התמידית, כפי הנראה, אינה מקפּחת ואינה מקצרת חיי האָדם. קשה לעבוד עבודה בלתי-פּוסקת בקרב אנשים חיים, במשך של שבעים שנה. יש שהשנאה, הקנאה והנקמה של אנשים חיים מוציאים גם את הענק, אשר כח-ברזל לו, מן העולם. אולם במלכות האותיות המתות, רחוק מהבלי-העולם, אין הגוף נפגע ואין הנשמה לוקה כל-כך מהרה. שטיינשניידר היה מגלה בחריפות שכלו הצלול, על ידי האותיות המתות, את הנשמה החיה של תקופות שלמות בדברי ימי עמנו וספרותו. האותיות המתות, המתגוללות בקברי הביבליותיקות העתיקות, לא המיתו בקרבו את רוחו החי ולא החלישו בו את חוש המציאות, חוש שהיה ער בו עד יומו האחרון. יושב-אוהלים זה ידע את החיים, ידע את האנשים עם כל רפיונותיהם ועם כל מגמותיהם, אך רחוק היה מהם ומהמונם. בהלצה שנונה אחת היה מבטל בטול גמור את כל אלה.

חדר-העבודה של שטיינשניידר היה מלא ספרים וכתבי-יד, מכורכים בכריכות פּשוטות ועניות.1 הרהיטים: שלחן פּשוט עם מכשירי-כתיבה, שיורי דור שלפני מתן הקולטורה, וכסאות אחדים קשים. חדרו של איזה פּועל עני בברלין היה יותר מקושט. אילו היה לנו עם חי באמת, היו משאירים את כל הנמצא בחדר-עבודתו של החוקר המנוח, את החפצים כמו שהם, במוזיאום עברי לזכרון לדורות הבאים, למען יראו בעיניהם את מסגרת העבודה, אם הורשה לדבר כן, של חכם יהודי בימינו, בהקהלה העברית היותר עשירה.

פּעמים רבות מצאתי את שטיינשניידר בחדרו, כשהוא יושב כפוף ומעיין באיזה כתב-יד מטושטש בעזרת זכוכית מגדלת והוא מתעתק בזה, כאילו עתיד להברא מעבודה זו עולם מלא וחי. פּעם אחת שאלתיו: הגידה-נא לי, רבי, האם אינך מרגיש לפעמים גועל-נפש, או מין רגש של חרטה על זה, שהנך עמל שעות שלמות ורצופות, או ימים וחדשים, למען גלות או ברר איזה פּרט לא-חשוב, השייך לחיי אחד המחברים הבטלנים, שכתב דברי שטות על איזה ענין פּעוט, אשר כל זכותו היא רק זו, שהיה חי לפני מאָה שנה? האם אין לבך נוקפך על זה, שהנך יגע ימים ולילות למצוא את החסר באיזה כתב-יד מטושטש, בעוד אשר כתב-היד כולו אינו אלא קובץ של פּטפּוטים בעלמא? האם אינך מרגיש בכל זה בזבוז של כחות רוחניים כבירים לשוא? – על זה השיבני שטיינשניידר: בעיני החוקר יקר לפעמים איזה שבר כלי-חרס, איזה סכין ישן שהעלה חלודה וכדומה מכל הכלים הנאים, פּרי קולטורתנו עתה. ויש אשר חוקר-הטבע מבזבז זמנו וכחותיו לחקור גופו ותכונתו של איזה יתוש. אָמנם יתוש זה, כשהוא לעצמו, אין לו ערך מיוחד; סיר-חרס זה אינו שוה כלום; כתב-יד זה שאָנכי מנקר בו, כשהוא לעצמו, אין לו חשיבות מיוחדה. אך יש אשר על ידי החקירה בקטנות כאלה הננו עוזרים לגלות את סודות הטבע, או את רוחה של אחת הקולטורות הקדמוניות. העבודה המדעית היא אמנם מלאכה לא כל-כך נקיה ולא תמיד נעימה: היא דורשת לחטט ולנקר לפעמים גם “במקומות של טנופת”; היא דורשת שימת-לב מיוחדה גם לקטנות, לפרטים, לפעוטות, לעובדות ומעשים בודדים, שאין אתה יודע מראש איזה מהם חשובים ביותר, או אם הם בכלל חשובים. המשורר רשאי להתרומם מעל חוג הארץ, מעל הספירה הכהה של המציאות, מעל חוג המעשים הפּעוטים, ולחיות ולנשום בעולמו הוא, עולם שכולו דמיון.

לא כן איש המדע: הוא אסור בכבלים אל קטנות. מלאכתו יבשה, אַך נחוצה. בלעדיה אי-אפשר להתרומם למדרגת ההכללה. ואילו הייתי כיום בן עשרים, הייתי בוחר עוד הפּעם במלאכה זו, שאני עוסק בה עתה, בהיותי קרוב לתשעים. לכל אחד ואחד יש עונג שלו. החטוט והנקור בכתבי-יד ישנים, ולו גם של סופרים לא-גדולים, הוא העונג שלי. לכל אחד ואחד בימינו יש “ספּורט” שלו. חקירותי הן הספּורט שלי. בלעדיו לא הייתי יכול לחיות כלל. ואילו היה עלי לחיות עוד תשעים שנה, הייתי מוסיף להתעסק בהבלים אלה.

* * *

הפּרופיסור המנוח משה לצרוס הגיד לי לפני עשרים שנה באחת משיחותיו אתי: “יוכל היות, ששטיינשניידר הוא מלומד גדול, אך זה ברור לי, שהחוש הפּסיכולוגי, הדרוש להבנתה של ההיסטוריה והספרות, חסר לו לגמרי. מרוב האילנות לא יראה את הדר היער. אין אני מוצא נחת-רוח בחברתו, הנני נחנק בספירת-הקטנות שלו”. המשפּט הזה היה קשה יותר מדאי, אולם גם בעיני אני היה אָז שטיינשניידר (בטרם אשר ידעתי את ספרו הענקי על דבר התרגומים העברים בדורות הבינים) רק מלקט חרוץ, רק ביבליוגראף יבש, שכמות עבודתו ולא איכותה מפליאָה, רק גדול במלכות הקטנות. אולם אחרי אשר הכרתי מקרוב את שטיינשניידר, מהותו העשירה ואישיותו המזהירה, החילותי להביט גם על ספריו ועבודתו בעין אחרת. ספרים ידועים הביאוני בחיי למחבריהם, אולם שטיינשניידר הביאני לספריו. בספריו אי-אפשר לקרוא קריאָה רצופה, כמו שהננו קוראים בספרי פילוסוף או סופר-הדורות, מתחילתם ועד סופם. בספרי שטיינשניידר מעיינים, מבקשים, מחפּשים רק אלה, העוסקים באיזה מקצוע של חכמת ישראל, או בקורות הקולטורה הכללית. בספריו הננו קוראים לא בשעה שאָנו רוצים, כי אם בשעה שאָנו צריכים. בשעה שאָנו מתקשים בבירור איזה ענין מדעי. בידי שטיינשניידר היו מסורים כל המפתחות של אוצרות המדע העברי בדורות-הבינים. בלא עזרתם של מפתחותיו אי-אפשר כלל להכנס לפני ולפנים בהיכל חכמת ישראל.

שטיינשניידר בעצמו היה אומר: “אין אני כותב אלא בשביל שלשה או ארבעה קוראים”. בעצמו של דבר לא היו לו " קוראים“. בעצמו של דבר לא היו לו “קוראים” בהוראָה של מלה זו הרגילה, כלל וכלל. אין קוראים הערות וציונים יבשים (ובחוג זה התכנס רוב עבודתו המדעית). אולם כל קהל העוסקים בתולדות התפּתחותה של הספרות העברית, או בהתפּתחותן של חכמת הרפואָה וההנדסה בשנות הבינים, יהיו החוקרים הללו עברים או נוצרים, הם מקוראיו, מתלמידיו של שטיינשניידר. זה האחרון, בתור איש-מדע, שנא את ההשערות הפּורחות באויר; חוקר מופתי זה היה מדייק בכל דבור ודבור ובוחר בכל לשון קצרה ומצומצמה. מה שהיה הכלל של “דין פּרוטה כדין מאה” לחכמינו הקדמונים בדיני ממונות, היה כלל לשטיינשניידר בחקירותיו הביבליוגראפיות. אפילו פּרט קל שבקלים היה חשוב בעיניו, ומגרגרי-חול קטנים, שאת כל אחד מהם ברר, בחן, חקר וצרף, – בנה היכל מדעי רם ונשא. הרעיון העיקרי והמרכזי של כל עבודת שטיינשניידר המדעית הוא זה: הספרות העברית בדורות הבינים היתה מושפּעה מהקולטורה האנושית הכללית, והראשונה חזרה והשפּיעה על זו האחרונה. הספרות העברית אינה איפוא אבר מדולדל וקרוע מעל ספרות-העולם, כי אם אחת מחוליותיה, אחד מאבריה החיים, האחוזים וקשורים בה קישור אורגני. שטיינשניידר, בתור איש-המדע, לא קטיגור ולא סניגור היה, כי אם חוקר, המבקש את האמת בשביל האמת. ב”אָמנות בשביל אָמנות" לא הודה אָמנם, אַך הורה ב“חכמה בשביל חכמה”.

* * *

החוקר ווילהלם אוסטוואלד הוכיח באחד ממאמריו, כי החכמה באָנגליה התפּתחה ונתעשרה לא על ידי פּרופיסורים, פּקידי המדע הרשמיים, כי-אם דוקא על-ידי מלומדים פּרטיים. לא כן באַשכנז. בארץ זו היה הרוב היותר גדול של בוני היכל החכמה מורי הקתדרה. ושטיינשניידר היה אחד המעטים, היותר מעטים, שבנה את היכל החכמה בתור מלומד פּרטי. את הקתדרה מנעו ממנו, יען כי יהודי היה, ועוד יותר – יען כי ברח ממנה ובחר בארבע אמותיו של חדר-עבודתו ( את התואר “פּרופיסור” נתנו לשטיינשניידר, במלאת לו שמונים שנה, רק לאות של כבוד). בחדרו זה היה חפשי בדעותיו, וחקירתו המדעית לא היתה תלויה בתנאים, מעמדים ואנשים, שהיו זרים לרוחו. הוא ידע שנים רבות גם מחסור ועוני, אַך לידי בטול תורה ועבודה לא בא. שנים רבות התפּרנס מעבודת ההוראָה בבית-ספר לילדות ישראל בברלין. עובדה זו היא מצבה מעציבה לחיינו באַרצות הגולה. כמה ותרנות ופזרנות בחיינו הרוחניים מצד זה. אם במורה לילדות קטנות הננו בוחרים בחכם גדול, בענק מדעי, שידיעותיו היו מספּיקות לעשרות אחדות של פּרופיסורים בבתי-מדרש-מדעים גבוהים. וכמה קמצנות וכילות, מאידך גיסא, שאָנו בוחרים ברבנים או בפּרופיסורים באנשים, שהיו צריכים להיות מצד ידיעותיהם בחכמת-ישראל לא יותר ממורים לילדות קטנות.

שטיינשניידר היה קורא בעתונים רק את הטלגרמות. הוא בקש בהן רק את שלדם של המעשים, העובדות והמאורעות. הפּולמוס המדיני, המאמרים הראשיים וכל מיני הפּרפּראות של העתונים היו בעיניו פּטפּוטים בעלמא, שאין ראוי לאבד על קריאָתם אַף רגע אחד. בשחוק הבא מתוך אנחה היה מזכיר, כי בשנות עמידתו היה גם הוא זמן-מה מודיע חדשות בעתונים. בשעות-הפּנאי הקצרות היה בוחר לקריאת-עונג ספרים פילוסופיים ומדעיים של חכמי דור ודור הגדולים. הוא היה אחד ממעריצי שיטת “האחדות” של היקל. בהיותו קרוב לשמונים החל ללמוד ולהתעמק בחכמת ההנדסה הגבוהה, למען תהיה לו ידיעה זו לעזר בחקירת ספרי החשבון והמדע של חכמי ישראל בדורות הבינים.2 וכמה אנרגיה רוחנית היתה דרושה לעבודה כזו לזקן שכזה!

שטיינשניידר היה בקיא בספרי המליצה והשיר של גדולי המשוררים, אשר לעמים עתיקים וחדשים; ממשוררי ישראל ופרי רוחם ידע גם את היותר קטנים שבהם. לפעמים היה אוהב ללגלג על המליצות המשונות ועל השירים הגרועים, שהיה מביא דוגמאות מהם על-פּה. החזיונות היותר חדשים בספרותנו החדשה לא היו נעלמים מסקירתו החדה. אל הכל היה מתיחס בכובד-ראש, אם גם לא בלי צל של לצון. את מרירות משפּטו הקשה על חזיונות ידועים ומשונים בספרותנו היה ממתיק ומרכך על-ידי חבתו היתרה לכל הכתוב עברית. הוא היה לועג למרחיבי הלשון, העוברים כל גבול וחוטאים בחדושיהם המשונים לרוח השפה העברית. ברוב הספרים של הביבליותיקה הפּרטית אשר לשטיינשניידר היו הערות וציונים, שנעשו בידו בשעת הקריאָה, והוא היה קורא גם בספרים היותר חדשים של ספרותנו. גם בכרכי “השלח” ולוחות “אחיאָסף” ראיתי את הערותיו וציוניו. בשולי מאמרי על-אדות הפּרופיסור צבי שפּירא, שנדפּס באחד מכרכי “השלח”, מצאתי הערות יקרות בדבר “משנת המדות”, רשומות בכתב ידו של שטיינשניידר.

הייתי רואה את שטיינשניידר בשעת עבודתו בהביבליותיקה הקיסרית: מטפּחתו האדומה מבצבצת מתוך כיסו של בגדו, ראשו היה חבוש כפה שחורה קטנה ובידו קרן-טבק להריח, והוא מחפּש בזריזות בין הספרים, שהיו צבורים ערמות, ערמות על שלחן עבודתו, עושה ציונים ורושם מלים בודדות על גזרי נייר ומניחם בנרתיקים שונים. ואת עבודתו זו היה מפסיק פּעם בפעם על ידי התשובות המדויקות, שהיה נותן להפּונים אליו בשאלות על-אדות ספרים וכתבי-יד. חבריו הנוצרים הצעירים, שעבדו אתו במחיצתו זו, היו לועגים בלעג מסותר להיהודי הקטן הזה, שהיה מלא תנועה וחיים. אולם חבריו הפּרופיסורים והמלומדים הישישים, שעבדו בהביבליותיקה הקיסרית, במחלקת לשונות-שם, היו כולם מתייחסים אליו בכבוד רב ובחבה מיוחדה, וכל הדבר הזה הקשה היו מביאים אליו. כולם ידעו, כי היהודי הקטן הזה הוא אָדם גדול והביבליוגראף היותר מצוין של שנות המאָה התשע-עשרה.

על-פּי צואתו של שטיינשניידר שרפו את גופו המת בהאמבורג, בהבית העשוי לזה. שריפת גוף ונשמה קיימת.


  1. המנוח מכר בעודו בחייו את הביבליותיקה הפּרטית שלו לבית–מדרש–הרבנים בסינסינאטי, בתנאי, כי ישתמש בה עד יום מתו.  ↩

  2. את מאמרו על הרלב“ג, פּרי חקירותיו אלה, נתן לי להדפּיס בכרך הרביעי של ”ממזרח וממערב", אשר הוצאתי בברלין. חקירותיו בספרי ההנדסה העברים, שנכתבו בדורות הבינים, היו ליסוד מוצק לכל החכמים, הכותבים בימינו את תולדות חכמת החשבון בכלל, אם עברים או נוצרים הם.  ↩


הגיונותי ותפלותי

מאת

ראובן בריינין

הגיונותי ותפלותי

זכור תזכור את יום המות!

שכוח תשכח את יום המות!

הרי לך שתי תורות, שתי השקפות על העולם ועל ההויה, שכל אחת מהן נובעת ממקור אחר.

ואני ככל האָדם: יש שאני זוכר את יום המות, ויש שאני שוכח את יום המר. הכל לפי מעמד רוחי, לפי “מצב העצבים”.

וגם כעלות זכרון המות על לבי, אין אני מתייחס אליו באופן שוה תמיד.

יש שאני ירא מפּני השלד בעל-המגל, מפּני המלאך שכולו עינים, עם חרבו השלופה והטיפּה המרה שבידו, יד העצמות. בשעת חרדה כזו קשה לי להבין את רוח האנשים המלאים תמיד שלום ושלוה פּנימית, כאילו אין כלל מות וכליון בעולם. ובאותה שעה, שאני מפחד מפּני המות, אין אני יכול להשיג את רוח האנשים, ומה גם את חושבי המחשבות שבהם, שיש ביכלתם להתעסק בדברים קטנים ולהסיח את דעתם מסופם סוף כל האָדם.

אוהב אני את החיים ודבק בהם, אוהב אני את האהבה, את התקוה, את המלחמה, את הגעגועים, את העבודה, את התענוגים וגם את צער העולם. ובא פּתאום זכרון המות בלבי – ופרש כנפיו השחורות על כל אלה.

עובד אָנכי עבודתי בחדרי או הנני מטייל בחוץ, קורא אני בספר נעים או יושב בתיאטרון ורואה חזיון יפה; עומד אָנכי לפני ציורים או פּסלים נאים ומסתכל בהם ומתענג על חזותם, או יושב אָנכי בין חברים עליזים, המבדחים את דעתי בשיחותיהם ובדברי חדודיהם, – והנה פּתאום יפלח זכרון המות כחץ את מוחי: מי יודע, אם לא כבר הנהו אורב לי, והוא רחוק ממני רק פּסיעה אחת. עוד רק פּסיעה אחת, עוד רק שעה קלה – ואני, הנושם והחי, אהיה לאפס ואין, אהיה כאילו לא הייתי מעולם; אָמות בטרם שאשבע חיים, בטרם שאראה טובה ואחוש אושר. אָמות – ולא תשבע עוד עיני אור השמש; הפּרחים לא יהיו עוד שעשועי, לא אהיה עוד צמא ליופי, ותחדל גם אהבתי וגם קנאָתי, תפסק עבודתי וגם מלחמתי, יקרע חוט מחשבתי וכבו הרגשות בלבי הקר.

ברגע כזה דמי קופא בעורקי ואני כבר מרגיש אל פּני את נשימתו הקרה של המות. ברגע כזה הנני מכיר ויודע, כי אין עוד מפלט מפּני המות, יען כי בי הוא שוכן, אתי נולד, ומרגע ראותי אור החיים פּרש המות עלי את צלו.

*

ויש שאני שואף למות, לחדול מהיות, להפסיק את פּתיל חיי, למען צאת מעולם המלא קטנות, שפלות, הכנעה, כיעור, חולין, וטומאָה, למען צאת מעולם המלא תלאות, פּגעים וכל מיני יסורים, מעולם המלא הבלים ותעתועים.

לחיות! להלחם! לאיזה צורך? לאיזו תכלית? אין בכל העולם אלא מיתה, כליון וקרץ. בכל שאני פּונה הנני רואה רק את פּני המות, כי למענו הכל נברא, הכל נלחמים והכל סובלים.

צדקו אָמנם חכמינו הקדמונים באָמרם: “טוב מאוד – זה המות”. ובאמת, מדוע עלי לפחוד מפּני המות, מפּני האפס המוחלט? הן אפס הייתי בטרם נולדתי ואפס אהיה גם אחרי מותי. יסודי מאין וסופי לאין. והחיים שאני חי הם רק מקרה, רק שחוק רע, רק מארת אלהים. ומה הם חיי האָדם בכלל, אם לא גשר צר וקצר בין שני חופי אפס, גשר נטוי על תוהו ובוהו של נצח נצחים?…

ובשעה כזו ירא אני את החיים ותהומותיהם, יאושיהם וספקותיהם, ואני מחכה במנוחה שלמה לקראת בוא המות. אָמנם מתמהמה הוא מעט, אך בוא יבוא, לא ישכח גם אותי. הכל מתים, וגם אני נולדתי למות. זה גורל כל האָדם, כל החי, כל הצומח, כל גרמי השמים – וזה גם גורלי אני. ומה אתאונן – הן בשבילי לא ישונו סדרי-בראשית.

בשעה כזו הנני חושב: מי יודע, אם לא טוב באמת, אם לא נעלה האין מעל ליש? ואני אומר: איזהו החכם? הרואה את יום מיתתו המנוחה, החשבון ודעת.

ובשעה כזו קשה עלי להבין, מדוע דבקים הם האנשים כל-כך בחייהם, בחיים שאין בהם אלא בושה וכלימה, אונאָה ותרמית, שמחות קטנות ודלות וצרות גדולות ואיומות, תענוגים קטנים ויסורים כבדים, מעט אור והרבה חושך, מפּלות נוראות ונצחונות פּעוטים?

*

יש שאני חפץ לגוע לאט-לאט, כגויעת שירה, ככבית נר, כשקיעת שמש, כהאלמת הד, ככמישת פּרח, כמיתת כוכב, וחפץ הייתי להרגיש בדעה צלולה ומיושבת את טעם המיתה, טעם הגסיסה ואת המעבר אל החדלון הנצחי.

ויש שאני מתפּלל בסתר לבבי ליוצרי, כי ישלח לי פּתאום את צירו הנאמן, את המלאך-המות, מבלי אשר אחכה לבואו, מבלי אשר יבולבל ויבהל מפּניו רעיוני והגיוני ומבלי אשר יזדעזע בי ברגעי האחרון רגש-קיומי.

מתפּלל אָנכי למיתה חטופה, כשירה הנפסקת פּתאום בעצם נעימותה ורוממותה, וכברק אשר יעלם בן-רגע וכהרף-עין. חפץ הייתי למות ולהסתלק מן העולם בעודני מלא כחות-עלומים ובעוד אשר לא דלל מקור יצירתי הפּנימית; הנני משתוקק למות בטרם שקפצה עלי מכוערת זו וזקנה שמה, בטרם שיקהו חושי, בטרם שתשקע האש בדמי, בטרם שתרפּינה כנפי-מחשבתי ובטרם שתחדל האביונה. חפץ הייתי למות בטרם שאהיה למשא על אחרים, כזקן-ילד וכחלש אין-אונים, אשר על משענתו יתהלך וגם אור עיניו אין איתו, בטרם שאהיה למשא גם על חברי וגם על אהובי נפשי ויוצאי חלצי, בטרם שאטעם טעם המחלות, הסמים והרופאים.

ואני מתפּלל לאלהי מרום: אל-נא בחמתך תיסרני ואל תאריך ימי ושנותי, מיחושי ורפיוני עד אשר יזכרוני רעי, למען יתעללו בי כאות-נפשם ולמען יכלו בי חצי-נקמתם בדרשות ונאומים, בברכות וכבודים תפלים ומגוחכים.

ואם נגזר עלי מן השמים להגיע, בעונותי הרבים, לידי זקנה ושיבה, אל תקח נא, אָב רחום וחנון, את רוח קדשך ממני וככלות כח גויתי אל תכלה גם את רוח יצירתי, את טעמי הספרותי ואת משפּט שכלי. אל תביאני לידי נסיון קשה ומר לראות בימי אפיסת כח יצירתי, בימי כבית נר נשמתי, את חברי הצעירים, או את אנשי-מצותי, את אלה אשר פּגעו בי או פּגעתי אני בהם, בהיותי עוד מלא כח וליח, לראות אותם שמחים בסתר לבם לאידי, לדלותי המוסרית ולעניותי הרוחנית. למראית-עין ישימו על ראשי עטרת “סבא חביב” ויתנו לי כל אותות כבוד, ושלא בפני יבזו את צלמי, ינהגו בי ובכל אשר כתבתי קלות ראש ויבטלוני בתכלית-הבטול. בבואָם אל ביתי, ישתחוו לפני בהכנעה רבה, כתלמידים אשר שתו כל ימיהם את דברי בצמא, ובצאתם מעל פּני, ישלחו לשון למולי ויאמרו איש לרעהו, כי כליתי ימי בהבל, עפר ואפר הייתי בימי עמידתי, קל וחומר בזקנתי.

*

יש שאני מתפּלל לאלוה עושני, כי ישלח לי את מלאכו הטוב, זה המות, אל חדרי, אל נוי. חפץ הייתי למות על מטתי בקרב אהובי לבבי ומחמדי נפשי, על יד ספרי ופרחי, אשר הנעימו והעשירו את חיי, חוק צבאי עלי ארץ. חפץ הייתי למות בשעת שקיעת חמה, שקיעה יפה, ולשמוע ברגע האחרון של יציאת הנשמה קול שירה וזמרה נוגה, וגם את קול ילדי, ילדי בשרי ורוחי.

כבירה היא שירת החיים, אולם יותר רוממה היא שירת המות, ואשרי האיש, היודע לא רק לחיות מתוך יופי, כי אם גם למות מיתה יפה, כי זה כל האָדם.

ויש שאני מתפּלל בלבבי: יוצרי, אם נגזרה עלי מיתה שלא בזמנה, אל נא תמיתני באָהלי, בארבע אמותי ומתוך העויותיו המשונות והמכוערות של חולה גוסס, כי אם בשדה-קטל, בקרב הלוחמים של חופש עמם. המיתני נא בשדה-קרב, במלחמה בעד רעיון רם ונשא, לשם נצחון הצדק, לשם גאולת האומה השסויה והבזויה. כמה מכוערה היא המיתה, הבאָה מחמת חולשה וזקנה, המכעיסות, מרגיזות וממררות את חיי הבריאים והצעירים, המטפּלים בההולך למות, ומה יפה ורוממה היא המיתה לשם תחית האומה, לשם אשרה וחירותה, המיתה הבאָה מתוך גבורה, אומץ-לב ומסירות-הנפש.

ואם נגזרה עלי מיתה בעיר-הבירה, אל נא תהיה קבורתי והלוויתי למשכן-עולמים מחזה-שעשועים להולכי-בטל, לאנשים שלא הכירוני ולא ידעוני מעולם, ענין לספדנים ודברנים, לצלמנים ועתונים, למנחמים ומרחמים.

היום יקברוני ומחר – ישכחוני.

*

ויש עוד תורה אחת והיא אומרת:

זכור את החיים וחובותיהם ותביעותיהם יום-יום ורגע-רגע. והדברה הראשונה של תורה זו: עבוד, יצור, הלחם וראה חיים!

טובה תפלה לזקנים ורפי-כח, ועבודה – לבריאים ומלאי רוח חיים.

החי חיים יפים גם מיתתו יפה.


נסים ונפלאות (מהאגדות החדשות)

מאת

ראובן בריינין

המקרה הביאני למסבה לא-גדולה של עלמות ובחורים. חצים פועלים וחצים משכילים. אחד מהם ספּר דבר-מה, וכל בני החבורה הטו אוזן קשבת. ראשיתו של הספּור לא שמעתי, ואת אשר שמעתי מפּי המספּר הנני מוסר פּה בלשונו וסגנונו:

–…רק בן שבע-עשרה שנה הייתי והריבולוציה ברוסיה התלקחה אָז בעצם תקפה. ואני, עבדכם, הייתי אחד מעמודיה היותר חזקים. עוד בהיותי בן ארבע-עשרה קראתי שביתות הפּועלים בבתי-עבודה שונים. כן עשיתי בערים שונות. הבעלים חתו מפּני, והפּועלים סרו למשמעתי ומנהיגיהם נכנעו לפני. אמרתי היתה חוק, חוק ולא יעבור. הבולשת, שוטרי-החרש בקשוני בשבעה נרות, ובידי עלתה תמיד להשתמט מפּניהם. הם, המזיקים ומלאכי-חבלה, רדפו אחרי, פּרשו רשתות לרגלי ולא חסו על כסף הממשלה רק למען תפוס אותי, ואני – התחמקתי מתחת לחוטמם, כאלו הייתי רוח ולא בשר. ואם לפעמים תפשוני בכף וישימו רגלי בסד וזרועותי בכבלי-ברזל, גם אָז ברחתי מן המשמר ונמלטתי. לחנם שלחו אחרי מחפּשים ומרגלים בכל קצות הארץ, לחנם הניעו את כל הערים והכפרים בכברה – לא מצאוני. בהיותי בן חמש-עשרה כבר יריתי מאקדחי על חיל הצבא, על השוטרים ועל הפּקידים, ובתוך עצם המהומה והמבוכה נמלטתי. פּעם פּגעו בי אמנם כדורי קני-הרובה של החיל ויפצעו רגלי הימנית וזרועי השמאלית, אך, למרות פּצעי האנושים שזבו דם רב, נחבאתי באחד המרתפים האפלים והרטובים ששה ימים. בכל הימים האלה לא בא כל אוכל אל פּי וגם מים לא שתיתי. פּצעי רגלי וזרועי צרבו כאש בוערה וחום הקדחת הגדיל צמאוני, אַך גם במצב כזה ארגתי במוחי מזימות ותחבולות לשבר ולמגר את שלטון-הזרוע ברוסיה ולהרוס את כל אשיות הממשלה. בליל-אופל התגנבתי ממחבואי, ומפּני שיראתי ללכת את בית-הנתיבות, יען כי העמידו שם שומרים מזוינים לארוב לי, רצתי ארבעים מיל רגלי אל העיר הסמוכה, אף כי מכותי היו עוד טריות ופצעי רגלי לא נרפּאו. גם על נתיבי זה היו טמונות מלכודות רבות לרגלי, אך נפתולי-שד נפתלתי עם כל האורבים לנפשי. אחרי תלאות ופגעים רבים באתי בשלום אל עיר הפּלך נ. בכיסי לא היתה אַף פּרוטה אַחת. הייתי עיף ורעב ככלב, שבור ורצוץ וגם בית לנוח בו לא היה לי. הקריה היתה זרה לי. בגדי מגואלים ונעלי קרועות. כל הוני ורכושי היה האקדח בכיסי. מה לעשות? רעיון נפלא האיר פתאום כברק את מוחי. חשבתי ועשיתי. השעה היתה מוקדמת בבוקר. חכיתי עד אשר פּתחו את אחד הבאנקים. נכנסתי, הוצאתי את אקדחי, קראתי לפקידי הבאנק: “שאו ידיכם!” – הם עשו כאשר צויתי להם, ואני חטפתי בחפּזון חבילה של שטרות-הממשלה מאחד ארונות-הברזל. לא הספּקתי לצאת, והנה שני שוטרים מזוינים נצבים לקראתי וחוסמים בעדי את הפּתח. יריתי באחד מהם כדור-מות בלבו, והשני ברח. ואני קפצתי מתוך חלון המסדרון החצרה. שם טפסתי על קיר אחד הבתים ועליתי אל הגג. מן הגג ירדתי דרך ארובת-העשן אל אחת העליות, ומשם נמלטתי דרך צנורות ומרזבים אל סימטא, מסימטא למבוא ומשם – לקרקף. וכעבור שעה התגנבתי בזחילה מן הקרקף, לבל ירגישו בי, ואבוא לחנות-בגדים גדולה ואקנה לי חליפות שמלות ונעלי תחש, סרתי לבית-המלון היותר מהודר בעיר ואצו להביא לי ארוחה דשנה ויין שאמפּוניה.

גרתי עשרים וארבע שעות באותו בית-מלון, שרק גדולי השרים והרוזנים מתאכסנים בו, ושלמתי בעד לינה אחת ושלש ארוחות מאות אחדות. ובצאתי משם נתתי להמשרתים, להשוער ולהנערים אשר על הפּתחים מנות יפות כיד המלך. להקטן והפּחות שבהם – לא פּחות מחמשה רובל. והם האמינו, כי בן נסיכים אָנכי וישתחוו ויכרעו לפני בהכנעה רבה.

בידי נשארו עוד סכומים הגונים, כי השטרות אשר חטפתי בהבאנק היו כולם בני מאָה רובל. עוד חבילה שלמה של שטרות כאלה מלאו את כיסי בגדי ומלתחתי החדשה. את מספּרם לא מניתי.

ואחרי הרגישי, – ולהריבולוציונרים יש חוש הרגשה מיוחד בדברים כמו אלה – כי סכנה היא להשאר בעיר-הפּלך אף עוד יום אחד, הלכתי לגלב ואקנה מידו פּאָה נכרית של שערות לבנות. שניתי את פּני הצעירים לפני זקן. הסתכלתי בראי ואקרא בהתפּעלות: הריני כבן שבעים שנה ואיש לא יכירני! שכרתי עגלה ואסע לעיר קטנה סמוכה. ובבואי העירה, הסירותי את זקני הלבן מעל סנטרי ואת הפּאָה הנכרית הלבנה מעל ראשי, רחצתי את פּני למשעי ואהיה עוד הפּעם “בחור כהלכה”. שם התודעתי אל בת נסיך, שבאָה מפּטרבורג לנוח באחזותה, שהיתה לא רחוקה מן העירה, במקום פּרדסים וגנים, ברכות ויערות-אורן. איך התודעתי להנסיכה הצעירה, שבאָה מחצר המלך? זוהי מעשיה ארוכה. רק בקיצור אספּר לכם: אָנכי טיילתי על יד האחוזה, הנסיכה הצעירה והיפה כבת-מלכה ראתה אותי מרחוק פּעם ושתים, ואמצא חן בעיניה. נפגשנו, התודענו ונפשותינו דבקו. הנסיכה העדינה התאהבה בי “עד ממעל לאָזניה”. בחור יפה וחסון כארז הייתי וקסם על שפתי. גיליתי לאהובתי זאת את סודותי הריבולוציוניים, ולא עברו ימים מועטים עד כי היתה בעצמה לריבולוציונרית, ותשבע לי, כי תעזור על ידי להרוס עד היסוד את ממשלת העריצים.

אחר עת מועטה נודע לי, כי הבולשת שומרת עקבי. גליתי זאת לאהובתי, הנסיכה, ובאותו יום השיגה למעני תעודת-מסע על שם נוצרי, ויחד נסענו לעיר המלוכה. ושם הייתי, הודות לאהובתי, יוצא ונכנס בחצר המלך, ואמצא חן בעיני רבי הממשלה. גליתי להם סודות, בדויים מלבי, מכנופית המורדים ומ“פלוגת המלחמה”, ובעזרת הנסיכה, שהיתה לפלגשי, נודעו לי סודי סודותיה של הממשלה. ידעתי את מוצאם ומובאָם של כל בני משפּחת המלך ושריו. זמן קצר הייתי לבעל דו-פּרצופים, אחת בפה ואחת בלב. את היום הייתי מבלה בין נסיכים ורוזנים, שרים ויועצים, ובלילה הייתי בא בסוד “הועד של הפּועלים” הידוע, בחברת ראשי המורדים ואבי אבות הריבולוציה. בקצור המעשה: בעזרתי ובעצתי הרגו את הנסיך הגדול, שלשה מיניסטורים וחמישה שרי-פּלך. אָנכי התויתי את התכנית, סדרתי את מערכות משליכי כדורי-הדינאמיט לרחובותיהם, ואָנוכי דאגתי להצלתם של אלה האחרונים. השגתי למענם תעודות-מסע ואתן כסף על ידם לנסיעתם מעבר לגבול.

פּעמים לאין ספּורות ביום החלפתי את בגדי, שניתי את טעמי ואת צבע פּני ככרום. עשרים פּעמים ביום שניתי את שמי ואת שם-משפּחתי. עשר פּעמים ביום החלפתי את דירתי ושכונתי.

בספירות הממשלה חרדו מפּני כמפּני שד-בלהות, ולא ידעו מי אָנכי ואיה מקום משכני. שוטרי-חרש למאות בקשוני כל הימים והלילות, ואני הייתי מדבר אתם, לוחץ את כפּות ידם והם לא ידעו מי ומה אָנכי. השלכתי מפּיהם טרף. בבוקר הייתי אחד הנסיכים, בצהרים – שר חיילים או פקיד-הממשלה ובערב – עגלון, משרת, נושא מכתבים. היום לנתי מחוץ לעיר בבית אכר, ולמחרת לנתי בבית-מלון יקר, שפּנו בו בשבילי ובשביל משרתי ועבדי – ריבולוציונרים – מתחפּשים – עשרים חדרים מרווחים, קומה שלמה, ולמחרתים לנתי בארמון רוזנים, כאחד הכליפים בארצות הקדם. פּזרתי כסף כאפר וזהב לא נחשב בעיני למאומה. שמונים פּלגשים ועלמות לאין מספּר היו לי בימים ההם. ובהודע להנסיכה הצעירה, כי בגדתי באהבתי אליה, אכלתה הקנאה ותגל לשרי-הממשלה את מצפּוני ומעשי. בבוקר לא-עבות אחד תפשוני, הושיבונו במצודה וגזר-דיני יצא להתלות. חברי הריבולוציונרים השתמשו בכל התחבולות להציל את חיי, אַך מאומה לא עלתה בידם. נשאר לי רק יום אחד עד התליה. בן שמונה-עשרה הייתי אָז, ואת האמת אגיד, כי לא היה לי חפץ במות, אף כי כבר שלחתי בידי שרים ופקידים גבוהים אל עולם האמת. איך להנצל מהתליה? רעיון נפלא הבריק במוחי. קראתי בערב לפקיד המצודה לגלות לו סוד כמוס של ראשי המורדים. הוא בא. ואך נכנס לתאי דקרתיו במטיל ברזל, ששברתי מהרשת שעל החלון. את מטיל הברזל השחזתי מתחילה ברצפּת תאי. עוד פּקיד המצודה מתבוסס בדמו וגוסס, ואני פּשטתי את בגדי השרד שלו ואלבשם. בכיס מעילו מצאתי את צרור המפתחות של המצודה. יצאתי החוצה. המשרתים, השומרים והפּקידים הקטנים חלקו לי כבוד צבא. הם האמינו, כי אָנכי הוא פּקיד המצודה, ואני פּתחתי בהמפתחות אשר בידי את השערים ועקבותי נעלמו. תעיתי באישון לילה, רצתי, דלגתי, עד כי נחבאתי במקום-סתרה, בבורות ושיחים. כעבור שעה מועטה הקשבתי שעטת פרסות סוסים של הדולקים אחרי. אז רצתי אל הנהר הקרוב, נהר רחב ומימיו שוטפים בעוז. פּשטתי בגדי הפּקיד מעלי ואשליכם אל הנהר, לבל יגלו על-ידם את עקבות מנוסתי. ערום כביום הולדתי חציתי בגלי הנהר, כי שוחה הייתי מנעורי. מי הנהר היו קרים, ואני הייתי עיף ונבהל. במסירת נפש הגעתי אל החוף מעבר השני. נפלתי אין אונים והכרתי אָבדה לי. הקיצותי בבית-חולים. בדיתי לי שם חדש, בדיתי גם מעשיה ארוכה ומסובכה: קפצתי אל הנהר לאבד את עצמי לדעת, כי אהובתי בגדה בי. הרופאים טפּחוני, כלכלוני, החזיקוני, ולי לא היה כל חפץ להשאר עוד בבית-החולים. סכנה היה בדבר, שמא יכירוני ואָז – אָבדתי. אָז התניתי אהבים להאחות-הרחמניה, שכלכלה מחלתי, בתולה זקנה ומכוערה כמכשפה. החלטנו לברוח מבית-החולים. היא השיגה למעני בגדי חופש וגם צרור כסף נתנה על ידי. עלי היה לברוח לראשונה, והיא אחרי. כמובן, שהמכוערת לא ראתה עוד את פּני. אני ברחתי לקרית המלוכה ושם מצאתי את חברי הריבולוציונרים אשר לא היה קץ לשמחתם על הצלתי את נפשי. כל הלילה שתינו לשכרה ונשיר שירי מרד. למחרת החילותי לעבוד באחד הדפוסים של המורדים, שהיה מסותר באחד המרתפים בשכונת הפּועלים. ממעל להמרתף הנעלם היתה פּתוחה חנות של חלב וגבינה. בעלת החנות היתה אחת “החברות”, שעבדה להריבולוציה באמונה גם בגופה – היא היתה הפּילגש של כל מסדרי האותיות – וגם ברוחה. יותר משנה בקשו שוטרי חרש את מקום הדפוס הכמוס הזה. חכו בכל יום, כי יגלוהו. ובאותם הימים היה דרוש להוציא כרוזי-מרד במספּר רב. מכל דפוסי המורדים נשאר רק אחד, ואותו הפקידו בידי וברשותי, ועלי היה להגן עליו.

החלבנית שלנו עגבה עלי, ואני שהייתי חביב הנסיכות והרוזנות מאַסתי ב“רשות-רבים” זו. אָז נקמה בי את נקמתה. גלתה להשוטרים את מקום הדפוס. ובערב אחד צבאו המזיקים במספּר רב על פּתח המרתף. אחרי חליפת יריות משני העברים לכדו אותנו. גזר דיננו יצא להשלח לסיביריה לכל ימי חיינו. חברי הנוצרים נשארו שם עד היום הזה לעבוד עבודת-פּרך. ערלים – אין טפּת מוח בקדקדם: סיביריה – תהא סיביריה. גם שם יש להשיג יין שרף וגם שם ישנן נקבות. אולם אני ברחתי דרך סאכאלין ליאפּוניה.

ביאפּוניה עברתי דרך שבעה מדורי גיהנם. “הייתי על הסוס ומתחת לסוס”, שפת היאפּונים לא שמעתי, דרכי חייהם היו זרים לי, ובהמלטי שמה לא היתה פּרוטה בכיסי. אָחזתי שם בכל הפּרנסות שבעולם. שכחתי את הריבולוציה. הייתי שם חליפות סבל, לץ מרקד בחבל, חוכר בית-קהוה אירופּי וגם סחרתי ומכרתי בטוקיה כל מיני סחורות. וגם בעיני בנות היאפּונים מצאתי חן. וכעבור שנים אחדות הייתי שם לעשיר. היה לי גם ארמון וכל סגולות הארץ. היאפּונים חשבוני לאחד האצילים הרוסים. ולבסוף למדתי את לשוני לדבר גם בשפת הארץ, לדבר יאפּונית, אך לא לכתוב. השד בעצמו לא ילמד שם מלאכה זו. וכאשר נמאסו עלי החיים ביאפּוניה, החלטתי ללכת לאמריקה. באתי באָניה לסאן-פראנציסקו. הייתי שם לסוחר בסחורות יאפּוניה: כלים ובגדי נשים מצוירים ושמשיות מרוקמות משי, ומסחרי פּרץ בארץ. אָז עמדתי בראש חברות של צדקה. פּתחתי בסן-פראנציסקו גם בית-עבודה ואלפים פּועלים היו עסוקים בו. קראו אצלי פּעמים אחדות גם לשביתה, ואולם בכל פּעם הייתי אני המנצח, ופועלי – המנוצחים. פּעם אחת צויתי לחיל-הצבא לירות על ראשי השובתים, בהיותם נכונים לעשות פּרעות ושמות בבית-עבודתי. שלשה מן השובתים נהרגו. לא חפצתי להיות סדן, על כן הוכרחתי להיות פּטיש, מכה במקום מוכה. מלחמתי הריבולוציונית ברוסיה נשכחה מלבי. אָז נער הייתי. לא ידעתי את החיים. האמנתי, כי אשנה סדרי-עולם, אולם המציאות הורתני אחרת: טוב להיות עשיר ובעל נכסים מהיות עני עובד ואובד ברישו ובמחלת-השחפת. חי נפשי, כי כך הוא הדבר. אולם דא עקא, כי גם העושר לא לנצח הוא. חזר מעט גלגל הצלחתי אחורנית – ותבוסתי היתה שלמה. ואחרי אשר קראתי שמיטה לנושי, יראתי את חמת המשפּט בסאן-פראנציסקו ואברח לקנדה…

– ומה מעשיך עתה בקנדה? – שאל אחד המסובים בסקרנותו את המספּר.

– מה אני עושה פּה? הנני סגן-הקטב (אונטער-פּרעסער) בבית-עבודה, ששם תופרים מכנסים להמין האנושי. שכרי? שמונה דולארים לשבוע, ועתה לך וקרא בחוצות: “אני שלמה המלך!” מי זה יאמין לי?…

פּתאום הפסיק המספר את דבריו ויבקש כוס טה. בני החבורה שמעו בבת-צחוק לכל הגבורות והנפלאות של סגן הקטב. אולם עלי עשה הספּור של אותו החייט רושם מיוחד: ראיתי לפני בדאי בן טפּוס חדש. שמעתי נפלאות מפּי שלומיאל הכזבן בן דורנו.

אולי מספּר, אולי משורר או אחד הלצים הוא החייט הזה, והוא גם את כשרונו לא ידע.


מתוך: כתבי מאסליאנסקי: נאומים זכרונות ומסעות – כרך ג ; ניו יורק: היברו פאבלישינג קאמפאני, תרפ"ט 1929.

מתוך: כתבי מאסליאנסקי: נאומים זכרונות ומסעות – כרך ג ; ניו יורק: היברו פאבלישינג קאמפאני, תרפ"ט 1929.


לחגיגות־היובל של צ. ה. מסליאנסקי

מאת

ראובן בריינין


צבי מסליאנסקי היה הראשון אשר הביא מהפּכה נאמנה בעולם הדרשנות היהודית, שיש לה מסורה עתיקה ושלא חסרו לה בכל דור ודור בעלי כשרונות מצוינים וגם נפלאים במינם ומהפכה זו נעשתה על־ידו לאט לאט, עד כי נגלתה בכל מלואה.

מסליאנסקי ברא את הטפּוס של המטיף העממי, של הנואם הלאומי בישראל. לא במחשבה תחלה ברא את הצורה החדשה של הדרשנות העברית, של הנאום העברי ושל המגידות היהודית. רוח־העם החדש דבר מתוך גרונו; המחשבה העברית החדשה מצאה הד בלבבו ובמוחו; התחיה העברית מצאה בו כלי־מבטא נאמן. הוא הרחיב והוא הסביר בכשרון נעלה ועצום את המחשבות הגדולות ואת הרגשות העמוקים של גדולי הדור, של יחדי האומה.

צבי מסליאנסקי זכה להיות לפה לדור שלם, להטובים והעולים שבדור, ועל כן גם רכש את אוזן הדור ואת לבותיהם של רבבות שונעיו. ולא להסכמתנו אנו, המבקרים והחקרנים, הוא צריך כיום, כי כבר נתן לו העם העברי את הסכמתו המלאה, כבר פּנה לו מקום בין בחיריו ואציליו; וכלום צריך הוא, המטיף העממי, הדברן הלאומי, הדורש ברבים ובשביל הרבים, לעדות יותר נאמנה?

אם באתי כיום לכתוב על אדות צבי מסליאנסקי לא היתה כונתי, חלילה, להביא לו תעודה מבית0מדרשנו הספרותי, כי אם לשלם לו מס־החבה, שאנו כולנו, בני־דורו, חייבים לו ביום שהקהל העברי חוגג את שנת הששים שלו.

לא באתי כיום אלא לבאר לי בעצמי וגם לאחרים מדוע זכה מסליאנסקי להיות חביב־העם, אשר בכל פעם עלותו על הבימה יריע הקהל לקראתו.

המטיף מסליאנסקי הוא בוב נאומים מוכיח וגם מנחם את קהל שומעיו. מורה הוא להעם, בהרחיבו בדרשותיו ונאומיו ידיעות היהדות וידיעות מדברי ימינו, ומסביר הוא את המאור שבתורתנו ובחיינו הלאומיים.בבואו לנחם את אבלי עמו – דבש וחלב תחת לשונו, ובבואו ליסר את הבוגדים באחיהם, את הפּוסעים על ראשי האומה ואת צוררינו ומנדנו בחוץ – ימטיר עליהם אש וגפרית; כי כן אהב העם הנרדף והנענה. יודע הוא, מסליאנסקי, להלהיב את הרוחות ולצודד את לבות שומעיו תוך כדי נאומו. קשור הוא באלפי נימים בלתי נראים אל קהל שומעיו תוךּ כדי נאומו. קשור הוא באלפי נימים בלתי נראים אל קהל שונעיו, ויודע הוא להלביש במלים, בציורים בהירים ובדבורים מפוצצים את רגשי ההמון הגדול, את רגשי העם הערומים ואת הרהוריו המטושטשים. לבו הוא כעין מכונה של אלחוטים: הוא שולח זיקים לכל עבר ומקבל בעצמו ניצוצות מכל הלבבות הנהלהבים לדבריו. קרוב הוא להעם, והעם קרוב אליו.

ובבוא המטיף והנואם מסליאנסקי להיות דרשן בקהל שומעיו, בכל ערבי שבתות, לא יבלבל את מוחותיהם בעקום כתובים ולא יפּילם ברשת של קורי־עכביש, מדרשות מסובכות ומסוכסכות. לוקח הוא פּסוק מתנ"ך ואינו מוציאו מידי פּשוטו, לוקח הוא פּרשת השבוע, או פרק מדברי ימינו של איזו תקופה, ומוציא משם את כל הנחוץ, את כל השייך אל הענין אשר הוא דורש עליו. הוא מוצץ את כל הנועם וגם את כל העוז והחריפות שבפתגמי חכמינו הקדמונים. הוא מרצה את דנרי הזהב שלהם למטבעות העוברים בקהל ושווים לכל נפש. הוא שומר את זיום, הודם והדרם של המטבעות העתיקים האלה, אף כי יושיטם בצורה חדשה לפי טעם ולפי רוח הדור. ויש אשר גם מטבעות של נחושת, הלקוחים מקרב פתגמי ההמון היהודי, יהפך באוצרות לשונו לדנרי זהב.

כל מקרי חיינו בעבר ובהוה, כל ענותנו, יסורינו ופגעינו בדור הזה, כמו כן רגעי שמחתנו, אותות נצחונותינו הרוחניים והמוסריים, וכל הניצוצות המאירים שבחיינו ושבנשמתנו הלאומית, משמשים לו, למסליאנסקי, חומר לדרשותיו ולנאומיו בקהל רב או במסבות שונות.

*

צבי מסליאנדקי שואב את דרושותיו ונאומיו לא רק מתוך אוצרות ספרותנו העתיקה והחדשה, כי אם, ועוד הרבה יתר, מתוך המציאות העברית, מתוך חיי העם הממשיים עצמם. וצייר אמן הוא בנאומיו, ויודע הוא לתאר תמונות חיות ומחזות שלמים לפני קהל שומעיו. ובקי הוא בחיי העם העברי בארצות שונות ומרגיש הוא בכל חושיו ועצביו את אשר בלב רוב אחיו הנאמנים לעמם ולתקוותיו. יודע הוא את חיי בני עמו, פרנסותיהם, תלאותיהם, מצוקותיהם, נדודיהם, חנוכם וגדולם, שאיפותיהם ונטיותיהם מעריסתם עד קברם, ויודע הוא לגעת בכל הנימים שבלב היהודי. כל דבריו יוצאים מלב חם, נובעים מנפש בוערת ומתלהבת, ועל כן הוא מושך, על כן הוא קוסם את קהל שומעיו. הוא מושפּע מאחרים והוא חוזר ומשפּיע עליהם. ובזה צפון סודו של הכוח המיוחד אשר בנאומיו.זה כחמשים שנה, דור שלם, עומד מסליאנסקי על הבימה הלאומית ומטיף לאהבת היהדות, תורתה וכל קניניה הרוחניים והמוסריים, להרעיון הציוני, להרחבת דעת השפה העברית וכל קדשי האומה; ואין מספּר להנפשות אשר עשה למיון ברוסיה ובאמריקה מים היותו למטיף ולנואם בישראל.

אין לך מוסד של צדקה בניו־יורק, ואין לך מפעל לאומי או חברתי בחיי היהודים של כל אמריקה, שמסליאנסקי לא עורר אליהם את הלבבות ולא הועיל לתמכם ולחזקם על־ידי נאומיו ודרשותיו, שהוא מפזרם ביד רחבה וברוח נדיבה.

זה כשלשים שנה ויותר נעשה מסליאנסקי שותף להחיים הצבוריים, החברתיים והלאומיים של יהודי אמריקה. וקשה לי לצייר את התרקמותם של החיים הלאומיים והציוניים בקרב יהודי אמריקה בלי מסליאנסקי.

בכל מקום ובכל אספה, בכל מסבה ובכל חוג־רעים שמסליאנסקי בא, מיד הוא מכניס אתו רוח לאומי, מיד הוא מעורר את הלבבות, מחזק את הידים ומיד הוא מכניס אטמוספירה עברית וציונית.


תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.