לשכת המרכז של “עבריה” באה יותר ויותר לידי מסקנה, שתחית הלשון העברית אינה יכולה לבוא רק ע"י הדבור בלבד. החנוך העברי – זהו הצעד הראשון להפצת לשוננו הלאומית. על כן היא מוצאת לנכון להוציא את שלש הדרשות הללו, שנדרשו בחברה אחת ועל ענין אחד – על ערך הלשון העברית בחנוך העברי. בהן יכול הקורא למצוא לא רק דברים חשובים על חשיבותה ונחיצותה של לשוננו בחנוך העברי, אלא גם על אפשרותה, כלומר, על האפשרות להורות את הלשון העברית בבתי־הספר החדשים, שהלמודים הכלליים צריכים לתפוס בהם מקום רחב בעל כרחם. כמו כן נמצאים כאן כמה דברים על יחוסה של הלשון העברית להז’רגון, על ערך הספרות הכתובה בה, על היותה יסוד לכל העבודה הלאומית בישראל ועוד.

ולשכת־המרכז של “עבריה” מתכוונת להוציא את הנאומים האלו לא רק משום ערכם הספרותי־העיוני, אלא גם משום חשיבותם בתור תעודות היסטוריות… על כן לא מצאה לאפשר לקצרם יותר מדאי ולהוציא מתוכם מה שאולי אין לו ערך חשוב בעינינו עתה ובמחברת מיוחדת. לתעודות היסטוריות יש ערך גמור רק אם הן נדפסות כמו שהן…

לשכת המרכז של “עבריה” בבֶרן

¹

“חנוך לאומי” זה שאנו דורשים­ – ­ ­ ­מה פירושו בכלל?

לא זה הוא החנוך הלאומי הרצוי: לדבר תמיד על " הלאומיות“, לשבח ולפאר לפני הילדים בלי הרף את עמם וסגולותיו המיוחדות. טובי הפדגוגים האירופיים באו זה כבר לידי הכרה, שחנוך לאומי כזה הפסדו המוסרי מרובה משכרו, בהיותו עלול לקבל צורה מקולקלת של “שוביניסמוס”, כמו שאנו רואים בצרפת. אלא איזהו חנוך לאומי אמיתי? – זה שמביא את הילדים לקלוט את רוח אומתם שלא מדעתם, בהכניסו ללבם את הקנינים האנושיים הכלליים בצורה לאומית. העמים הנמצאים במצב לאומי בריא – חנוך זה הוא אצלם דבר הבא מאליו, בלי שום השתדלות מלאכותית מאיזה צד. האטמוספירא הרוחנית הסובבת בני עם כזה מלאה היא כל כך יסודות לאומיים, עד שכל ילד, כמעט מיום הולדו, צורתו הולכת ומשתלמת ברוח הלאומי שלא ברצונו. וכשכל ענפי החיים הם לאומיים, גם בית-הספר אי אפשר שלא יהיה לאומי בעיקרו. אפילו אותם הלמודים שנראים ביותר כקנין אנושי כללי, כמו חשבון וידיעת הטבע, אף הם אינם משוחררים לגמרי מן היסוד הלאומי, בהיותם משתמשים אצל כל עם בשיטת המרה והמשקל הנהוגה אצלו ובהעבירם לפני הילדים קודם כל את יצירי הטבע, הצמחים ובעלי החיים, הנמצאים בארץ מולדתם. יותר מזה בולט היסוד הלאומי בלמוד הגיאוגרפיא וההיסטוריא, אבל מכל כלי תשמישו של החנוך הלאומי מרובה ביחוד כחו של למוד הלשון הלאומית וספרותה. הלשון נותנת צורה לאומית שלמה לכל עולמו הפנימי של הילד, ובמיטב הספרות הלאומית הוא מוצא עולם מלא הגיונות נעלים, מוסריים ואסתיטיים, שנעשים לאט לאט חלק עצמי מן ה”אני" הרוחני שלו, ומתוך כך בוראים קשר אמיץ וקיים בינו ובין “לאומיותו”, שבה הוא רואה לעצמו מקור כל יקר ונשגב במובן אנושי כללי.

היש גם לנו היהודים חפץ בחנוך לאומי כזה?

בזמן הזה יש, לאסוננו, יהודים, שכל עצם קיומה של אומתנו נחשב בעיניהם כדבר שאין בו חפץ ותועלת. עם יהודים כאלה לא נצא, כמובן, להתוכח על דבר החנוך הלאומי. הם, מתוך השקפתם, צריכים בהכרח הגיוני להתקומם נגד חנוך כזה, המתנגד למשאת נפשם. ואלו היה הועד מודה בפה מלא, שגם הוא מחזיק בהשקפה זו, היו משפטיו צודקים, לפחות, בתור תולדות הגיוניות. אבל הרי הועד בתשובתו מדבר, בנגוד להשקפה זו, על דבר “אהבת הלאום” ועל דבר “התמכרות נלהבה” לא אך לעניני הלאום בהוה, אלא אף לעתידותיו. מדבריו אלו יש להוציא, שבנדון זה אין בינינו ובינו שם חלוקי-דעות. כמונו כמהו יקר לנו קיומה של לאומיותנו, ושמירתה היא איפוא חובה קדושה המשותפת לכלנו יחד. אבל אם כן, מי האיש החכם ויבין, איך תוכל הלאומיות להשתמר בהעדר התנאי העקרי לשמירתה: מסירת הקנינים הלאומיים מדור לדור באמצעות החנוך? ואמנם, אין הועד יוצא למלחמה בגלוי נגד החנוך הלאומי בכלל; הוא אינו מתנגד אלא לחנוך הלאומי במובן שלנו, ותחת זה הוא מציע מצדו, כמו שנראה להלן, דרך אחרת, המוליכה, לפי דעתו, ביתר בטחון ל“אהבת הלאום” וכו'.

מה הוא איפוא אותו החנוך הלאומי שאנו רוצים בו והועד ממאן בו?

מתוך האמור למעלה יוצא ברור, שדרישתנו בהרצאתנו, להרחיב בבתי-ספרנו למוד שפת עבר וספרותה, היא היא המכוונת להשקפת הפדגוגיא המדעית. אין אנו רוצים כלל, שישננו לילדי העברים תמיד יתרונות הקולטורא הלאומית שלהם. אלה המליצות הרמות, הידועות מכבר, על דבר המעלות היתרות של " היהדות“, מליצות שבהן שמים אחרים כל תקותם לעורר על ידן “אהבת הלאום” בלבות הילדים, - הן הנה שנראות לנו, מצד אחד, בלתי רצויות בבית-הספר, בהיותן מעוררות גאוה לאומית נפרזה, המסוגלת להתהפך ל”שובניסמוס“, ומצד אחר – גם בלתי מספיקות לקשר לב הילדים לאומתם בקשר אמתי וטבעי, אם לא תבוא לעזרתן ידיעת אותה היהדות שהן מספרות בשבחה, ידיעה נכונה השאובה מן המקורות הראשונים. תנאי חיינו הרעים גורמים, שהילד העברי גדל באטמוספירא זרה לרוח-לאומו; מכל עברים יסבבוהו חיים אחרי לגמרי, אשר לא די שאינם עוזרים - כמו בעמים אחרים - לפתח בקרבו שלא מדעתו את התכונות הלאומיות של השכל והרגש, אלא אדרבא, עוצרים בעד התפתחות זו על כל צעד. וכן הדבר גם בבית-הספר. הלשון שבה מלמדים היא בהכרח זו ששולטת בארץ וארץ, והלמודים עצמם ערוכים ומסודרים בהסכם לתכונותיה וצרכי חייה של כל ארץ וארץ, באופן שמשוללים הם, ביחס אל היהודי, אותן הסגולות הלאומיות הדבוקות בה, כאמור למעלה, ביחס אל העמים החיים בתנאים נורמליים. מה נשאר לנו איפוא בשביל לפתח בלב בנינו את הרוח הלאומי העברי? הלא גלוי הדבר, כי אך ענף אחד מענפי הלמודים נשאר בידנו, שבו אין שום מעצור לפנינו להגדיל ולהאדיר את רוחנו הלאומי כחפצנו, ובו אנו צריכים על כן להשתמש למטרתנו ביתר עוז, עד מקום שידנו מגעת. הענף הזה הוא, כמובן, לשוננו הלאומית וספרותה. בכל כחנו אנו מחויבים להשתדל, שגם ילדינו עכשו, כמו בדורות שעברו, תהא רוחם קרובה ללשוננו הלאומית, בהגיעם בידיעתה עד כדי לקרוא את התנ”ך ומיטב הספרות המאוחרת. וקריאה זו היא שצריכה לשמש בבתי-ספרנו כאמצעי ראשי להתפתחות הרוח האנושי הכללי בלב הילדים. מן המקור הלאומי הזה צריך שישאבו ילדי העברים ראשית ידיעתם על דבר ה“אמיתות” המרוממות רוח האדם בכלל ועל דבר הקנינים הגדולים של הקולטורא האנושית. רק בדרך זו יברא אותו הקשר האורגני בין היחיד ואומתו, אשר הוא ואין זולתו מסוגל לתת לנו בעתיד אנשים יותר שלמים בטבעם, שבהם יתלכדו ה“אדם” וה“יהודי” ויהיו לעצם אחד ויחדל הנגוד הפנימי בין שניהם - זה החזיון המעציב שאנו מוצאים ברוב חניכי בית-הספר של עכשו.

הנה כן מבינים אנו את ענין החנוך הלאומי. ועתה נשמע נא, מה ענה הועד על זה.

" הועד אינו מסכים – כך הוא אומר בתשובתו – לההנחות הכלליות של ההרצאה, ולפי דעתו,בית-הספר צריך שישתדל ליתן לחניכיו השכלה כללית, אשר תכיל הכרת האדם את עצמו, כן בתור בן להמשפחה האנושית הגדולה וכן בתור אבר מגוף חברתי והיסטורי ידוע. ועל פי השקפה זו צריכים הלמודים העברים לתפוס מקום בשורה אחת עם הלמודים הכלליים, ולא לפני אלה".

ודאי יותר פשוטים ומובנים היו הדברים, אלו, במקום הפרזות הרמות על דבר “המשפחה האנושית הגדולה” ו“הנוף החברתי וההיסטורי” – היה הועד אומר בלשון ברורה, שהוא רואה תעודת החנוך בהכרת איש עצמו בתור אדם ובתור יהודי. אבל אז הלא היתה תשובתו ריקה מכל תוכן, שהרי הכרה שלמה הורצונית כזו היא היא המטרה שאליה שואפים אנחנו. ועל כן בחר הועד בפרזות כאלו, כדי לרמז, שהחנוך שאנו מציעים בא להרחיק את היהודי מן “המשפחה האנושית הגדולה”, בהעמידו בשורה ראשונה את " הנוף החברתי ההיסטורי" של היהדות, בנגוד לכל שאר האנושיות כולה. שנוי פני השאלה באופן כזה לא לתשובה הוא ראוי,

אלא למחאה עזה מצדנו. איזה הם ספרי-למוד “אנושיים כלליים” המשמשים בבתי-הספר של הועד בשביל ללמד “הכרת אדם את עצמו בתור בן להמשפחה האנושית הגדולה”? ספרי-למוד כאלה לא ידעתי, וניכר שהדברים מוסבים על פרקי הספרות, שהמורים קוראים ומפרשים אותם לפני התלמידים, ומתוכם צריכים הללו לשאוב הכרה זו. אבל פרקי ספרות אלו הרי כל עם לוקח מתוך ספרותו הוא, ועל פיהם הוא מכניס ללב הילדים את האידאות של “המשפחה האנושית הגדולה” באותה צורה שקבלו האידאות הללו ביצירותיהם של טובי חכמיו ומשורריו הלאומיים, שבהם בא רוחו הלאומי לידי גלוי. יוצאים מן הכלל אך בתי-ספר שלנו, שבהם מחנכים את הילדים על פי ספרות זרה, ובדרך מלאכותית כזו מביאים אותם מראשית ילדותם בברית קולטורא לאומית זרה, אשר בה הם קשורים אחרי כן כל ימי חייהם יותר הרבה מבזו של עמם, בהיותם המקור הראשון למיטב הגיונותיהם ורגשותיהם. וכשאנו באים וקוראים למרביצי השכלה בתוכנו: פנו לכם אל המעין הרוחני שלנו! - הם מראים לנו, במקום תשובה, על “המשפחה האנושית הגדולה” כאילו עסקי “משפחה” זו מתנגדים לדרישתנו, כאלו מעיננו הרוחני אינו מלא למדי במובן האנושי הכללי! וכי יש לך עלבון יותר גדול מזה להכרתנו הלאומית? מי זה יעיז לאמור, שהספרות אשר ראשיתה היא התנ“ך מסוגלת פחות מכל שאר חברותיה להביא את האדם לידי הכרת עצמו בתור “בן להמשפחה האנושית הגדולה”? אך אף אם היתה ספרותנו הלאומית באמת פחותה מחברותיה במובן זה, היינו גם אז מחויבים לדלות מתוכה קודם כל את הרכוש הרוחני שלנו, ואת החסר – למלאת אחרי כן משל אחרים. בין הרוסיים, למשל, לא ימצא מי שיכחיש (זולת אולי “פטריוטים רוסיים” מבין היהודים ), ששכספיר וגיטה עולים הרבה על פושקין וגוגול ומצד ערכם האנושי הכללי. ובכל זאת לא יעלה על דעת מי מהם להמיר בבית-הספר את יצירותיהם של אלה אנשי הרוח הלאומיים ביצירות יותר נעלות של עם זר. ל”אבסורד" כזה עוד לא הגיע שום אדם אצל עמי אחרים, ואך אצלנו תוכל להמצא השקפה כזו, שחייב עמנו להמיר את שלו בשל אחרים לשמה של “המשפחה האנושית הגדולה”.

ובכן, גם סוף משפטו של הועד:“שהלמודים העבריים צריכים לתפוס מקום בשורה אחת עם הלמודים הכלליים, ולא לפני אלה” - אינו ענין לעצם דרישותינו. אנו אין אנו דורשים כלל, שהלמודים העברים יתפסו מקום לפני הלמודים הכלליים או אף בשורה אחת עם אלו (לא אדבר כאן על מצב הדבר בפועל, שהלמודים העברים באמת עומדים הרבה שורות לאחור מן הכלליים); אדרבא, אנו מתנגדים לכל עיקר החלוקה הזאת של למודי בית-ספר לכלליים ועברים, ורוצים אנו, שהלמודים העברים הם עצמם יהיו לילדינו המקור הראשי להתפתחות רוחם האנושי בכללו, שמתחלה בבית-הספר ואחרי כך גם בחיים תבטל אותה השניות אשר על ידה נפרדו בפנימיות נפשנו החיים הלאומיים מן הכלליים ונסגרו בחוג מיוחד, מעין גטו רוחני, הדומה להגטו “הכללי” לבלע את הבריות החלשות שבפנה מסוגרת זו. כללו של דבר, החנוך הלאומי שאנו מציעים - זו היא תעודתו באמת, לגדל אנשים שלמים, שהכרת עצמם כאנשים וכיהודים תהא להם למטרה אחת כללית ובלתי מתחלקת, באופן שלא ישאר מקום עוד לאותו הקרע המכאיב שבין עניני היהדות ובין יתר מקצעות החיים בנפשו של אדם מישראל.

אך עוד גם טענה אחרת להועד נגדנו. “מן הצד הפדגוגי - אומר הוא – אין הועד יכול להסכים לשיטה העושה למוד הלשון ליסודה של תורת בית-הספר, והוא חושב, שבית-ספר למתחילים אינו מסוגל כלל להבנות על יסוד השכלה פילולוגית”. ובהמשך דבריו אחרי כן חוזר הועד ומדמה שנית למוד לשוננו הלאומית להפילולוגיא הקלסית, ומתוך זה הוא מוכיח, שאין יסוד לדרישתנו, שהרי למוד לשון רומאית בגימנסיות הרוסיות לא הביא לידי תוצאות חיוביות.

על דברים כאלה קשה להשיב בקר-רוח. אין אנו יודעים על מה להשתומם יותר: אם על שאין הועד מבין כל עיקר, מה טיבה של השאלה הנדונת, או על שנפשו ריקה כל כך מכל רגש של חבה ללשוננו הלאומית, עד שהוא משוה את למודה לזה של השפות הקלסיות המתות, הזרות לנו. מי שמכיר בטיב השאלה שלפנינו הוא יודע שאין אנו דנים כלל על למוד הלשון בדרך פילולוגית, כזה שנהוג בגימנסיות ביחס ללשון רומאית. בכל בתי-הספר והחדרים המתוקנים המלמדים לשון עברית בהסכם למגמותינו – הדקדוק הוא אחרון ללמודים שם.

לא בזאת חפצנו, שידעו התלמידים את החקים היבשים של צורת הלשון החיצונית, אלא – שיקלטו את הרוח החיה בקרבה, שהיא קשורה ברוח העם עצמו ובעבודתו הקולטורית במשך אלפי שנה. לשוננו הלאומית, כגוף אורגני חי, ואך חסרון-ידיעה מוחלט במצב הענין לאמתו יכול להביא לידי “גזרה-שוה” זרה כזו, לדמות את הצעתנו ללמוד הפילולוגיא הקלסית. בשביל להבין את ההבדל שבין לשון עברית ורומאית, אין צורך כלל ללמוד את הלשון עצמה. די לאסוף ידיעות על דבר אלפי המכתבים בעברית על עסקי משפחה ומסחר, שמתקבלים על ידי הפוסטא בעירנו אודיסא לבדה. באספתנו זו בודאי נמצאים סוחרים שמחזיקים בבית-מסחרם סופרים מיוחדים ללשון עברית, כמו לכל שאר הלשונות המתהלכות בעולם המסחר. וכי יש דוגמתו של דבר זה בלשון רומאית? ובאחרונה אנו שואלים: היוצאים כתבי- עתים בלשון רומאית? –

פה נמצא מי שהשתדל להוכיח, שכל עצמה של הלשון אינה אלא צורה חיצונית, שאין לה שום ערך לחיי העם. וראיה לדבר הוא מביא מזה, שיש במקרא איזו פרשיות בלשון ארמית. אבל מי שנוטל רשות לעצמו לגלות דעתו כהלכה פסוקה בענין זה – לא די לו לדעת את המקרא, אלא צריך שידע גם את ההשקפה המדעית בזמננו על מהותה של הלשון וערכה לחיי האדם הפנימיים. כמובן, אין אנו יכולים להכניס עצמנו בפרטיהן של תורות מדעיות שונות, אבל בכלל אומר, שהשקפה זו על הלשון, כאלו אינה אלא צורה חיצונית של המחשבה, זה כבר עברה ובטלה מעולם המדע; עכשו הכל מודים בחשיבותה היתרה של הלשון מצד פעולתה הפסיכולוגית, ושיטה אחת ידועה הגיעה אף לידי החלטה קיצונית זו, שהלשון היא שבראה את המחשבה, ולא להפך.

ולשוא ישתדלו כמו כן להוכיח לנו, שמעולם לא היתה לשון עברית חשובה ביותר בעיני עמנו. האמת ההיסטורית אינה כן. והראיה שמביאים מתנגדינו ממה שבתקופה הערבית כתבו טובי חכמי ישראל את ספריהם הפלוסופיים בלשון ערבית - אינה מוכיחה כלום. אלו קראו, לפחות, את ההקדמות לתרגומים העברים של הספרים ההם, היו יודעים מתוכם, כמה מעצורים קשים צריך היה לנצח מי באותם הימים להציע רעיונות פלוסופיים בלשון עברית. לשון המקרא והתלמוד לא הסתגלה עוד אז להמחשבה הפלוסופית, שאך החלה לצמוח בישראל. אבל אותם החכמים עצמם, כהרמב"ם ור' יהודה הלוי, שמוכרחים היו מפני זה (ומפני טעמים אחרים שאין כאן מקומם) לכתוב ספריהם הפלוסופיים בערבית, היה כחם גדול גם בלשונם הלאומית, ובה כתבו באמת את שאר חבוריהם.

יתר על כן, מפני מה אין מתנגדינו מגלים לכם יחד עם זה, באיזו לשון נשתמרו לנו אותם הספרים הפלוסופיים עצמם שנכתבו תחלה בערבית? בעוד שהאורגינלים הערביים היו הרבה מאות שנה מונחים בארונות של ביבליותיקות שונות,לא נודעים ולא נקראים, ואך בזמננו הוציאום משם והדפיסום לתועלת חוקרי המזרח המועטים - הנה התרגומים העברים של הספרים האלה, תרגומים שנעשו על ידי בני דורם של המחברים עצמם, נתפשטו תיכף בין העם והיו למורי-דרך תמידיים לכל הוגה דעות בישראל, לעמודי-עולם של המחשבה הלאומית, שעל פיהם נתחנכו דורות לעשרות, אע"פ שהתרגומים האלה, בסבת מצבה של הלשון אז, מגומגמים הם ויש גם שקשה מאד להבינם.

איני רואה צורך להאריך עוד בשביל להוכיח דבר פשוט ומפורסם כזה, שיש חפץ לעם בלשונו הלאומית, ועל כן אעבור לטענתו האחרונה של הועד, שהיא גם היותר חמורה.

“מן הצד המעשי חושב הועד – כך הוא אומר הלאה –שבית-ספר עממי למתחילים צריך ליתן לחניכיו כלי-זיין למלחמת-הקיום הקשה, ומתוך השקפתו זו אינו חושב לאפשר לקצר בשביל ילדי העברים, הנולדים ונשארים בארץ רוסיא, את הלמודים האלו: לשון רוסית וכתיבה, חשבון, ראשי פרקים מן ההיסטוריא הכללית והגיאוגרפיא, שיעורים מוחשיים וכו”

אך השקפה כזו על מלחמת-הקיום נראית לי צרה ביותר (אל נא יחר למתנגדינו על שהרשיתי לעצמי להשתמש ביחס אליהם בתואר זה, שבו רגילים הם להשתמש תמיד ביחס אלינו). היהודי מוכרח להלחם בעד קיומו מלחמה כפולה: כאדם בכלל וכיהודי בפרט. הרבה פעמים הוא המנוצח במלחמה הכללית לא מפני שתש כחו בתור אדם, אלא רק מפני שהוא יהודי, ומי זה לא ידע את האמת הפסיכולוגית הפשוטה הזאת, שיסוריו של אדם נעשים קשים ביותר וכבדים מנשוא, אם מכיר הוא עם זה בלבו, שיסורים אלו אין טעם ומטרה להם? ובכן, אותו הצורך עצמו של מלחמת-הקיום מחייבנו לתת לילדי ישראל משען מוסרי פנימי בשביל חייהם הקשים לעתיד. צריך שידעו ויחבבו אותה היהדות שעליה עתידים הם להלחם ולסבול כל ימי חייהם. דבר זה יועיל להם להקל יסורי החיים הרבה יותר מקצת הידיעות " המעשיות", מעין ראשי פרקים של היסטוריא וגיאוגרפיא וכו‘. ציירו נא לעצמכם איש יהודי צעיר שגמר למודיו בבית-ספר של הועד, ובהתיצבו על דרך החיים להלחם מלחמת קיומו, הוא פוגש מיד בצעדיו הראשונים מכשולים שאין ביכלתו להסירם. יודע הוא לשון רוסית, קטעים מספרי פושקין ושאר הסופרים הרוסיים, יודע הוא גם חשבון ויסודי הגיאוגרופיא וכו’, אך ברצותו להכנס בידיעותיו לאיזה ענף מענפי העבודה האנושית, הוא נדחף לאחור ביד חזקה, מפני שהוא יהודי. ובאותה עת עצמה הרי יהדותו רפויה בידו מאד. לשון עמו לא ידע, ספרות עמו זרה לו;

כל מיטב רגשותיו, כל ההגיונות המרוממים את הנפש – כל אלה שאב עד עתה ושואב גם עתה ממקורות שאין להם דבר עם היהדות. היכולים אתם לראות בדמיונכם מה שנעשה בנפשו של יהודי כזה, המסובל ביסורים בגלל אותה “יהדות” שאינו יודע מה טיבה? ומה איפוא – שואל אני את חברי הועד – עשיתם אתם, הדואגים כל כך למלחמת-הקיום, בשביל להקל צער נפשו של אדם זה? איזה הוא המשען המוסרי אשר נתתם לו, כדי שיוכל לשאת את “צרתו היהודית” בסבלנות ודעת? ואתם עוד תהינו לדבר בשם מלחמת-הקיום! – הלא בשם אותה מלחמה עצמה אנו דורשים, שיחונכו ילדי ישראל ברוחנו הלאומי!

הנה אלה הן כל טענותיו השליליות של הועד ביחס להשקפתנו היסודית. אבל יחד עם זה הוא נוףתן לנו גם מצדו פרוגרמא “לאומית” חיובית. להוי ידוע לכם, שהוא, הועד, אינו פוטר עצמו כלל מלטעת בלבבות “אהבת הלאום” וכו', אלא שהוא חושב, שכל זה אפשר וצריך להשיג בדרכים אחרים לגמרי. אך נשמע נא דבריו בלשונו:

“לפי דעתו של הועד, אהבת הלאום, חבת העבר שלו, רגש נלהב ביחס אל ההוה והעתיד שלו, יחד עם הכרת הקשר המאחד את כל האנושיות – כל זה יושג לא על ידי למוד הלשון, אלא על ידי סדור נכון של תורת ביתת-הספר כולה ועל ידי ההשפעה החנוכית של המשפחה והחברה”.

פרוגרמא זו – ערפל סביבה במדה שאין למעלה ממנה. מה הוא לדעת הועד “סדור נכון של תורת בית-הספר כולה”, שבו הוא רואה אמצעי להתפתחותה של אהבת הלאום? לפי דעתנו, הסדור הנכון של תורת בית-הספר הוא רק זה, שמגמתו לעשות זאת התורה כולה לדבר אחד שלם, להרחיק מתוכה כפי היכולת כל מיני שיות וכל מיני נגוד בין יסודותיה השונים. וסדור כזה של עניני בית הספר אצלנו – הוא הוא הדבר שאליו אנו שואפים, בחפצנו לשים קץ למלחמה מסותרת זו שבין היסוד היהודי ובין היסוד האחר, הנקרא “כללי”, מלחמה המצויה ומוכרחת להמצא בבתי-ספרנו, כל זמן שמקום הלמודים העברים בתוך הפרוגרמא הוא, כמו שאמרתי למעלה, מעין גטו מיוחד ומסוגר. מפני מה אין אנו מוצאים אצל עמים אחרים חלוקה זרה כזו של למודי בית-הספר ל“לאומיים” ו“כלליים”? מפני שאצלם כל הלמודים הם “לאומיים” ו“כלליים” כאחד; מפני שהם לא שפלה אומתם בעיניהם כל כך, עד שיוציאוה מכלל “המשפחה האנושית” ויחשבו את כל הלשונות והספריות שבעולם לענינים “אנושיים כלליים” חוץ מלשונם וספרותם הם. הסדור הנכון של עניני בית-הספר אצלנו יושג איפוא רק אז, כשגם אצלנו יהיו הלמודים העברים ל“כלליים”, כלומר שעל ידם יתפתח רוחם האנושי של הילדים בצורתו הלאומית, כמו שכך הוא הדבר אצל עמים אחרים.

ועוד פחות מזה אפשר להבין, מה מקוה הועד מן “ההשפעה החנוכית של המשפחה והחברה”. בנוגע אל “החברה”, הנה התכונה השלילית של “השפעתה החנוכית”, במובן הלאומי העברי גלויה לעין כל כך, עד שאין צורך להרבות דברים עליה. מי זה לא ידע, שהחיים החברתיים הסובבים אותנו לא די שאינם מסוגלים לעזור להתפתחותו חזוקו של רוחנו הלאומי, אלא שעומדים גם לשטן לנו על כל צעד? אבל גם “המשפחה” היהודית בעת האחרונה לא תוכל, לצערנו, להחשב כמבטח-עוז להחנוך הלאומי. והועד אף הוא יודע זאת היטב, ובתשובתו זו עצמה, שבה הוא משלח אותנו אל “המשפחה” משתדל הוא בהמשך דבריו להוכיח, ש“המשפחה” נוטה יותר ויותר לצד ההשכלה “הכללית”, להרחיבה על חשבון הלאומיות. הדבר הזה - אשר חזרו עליו כאן בשמחה גלויה כל כך, - הלא יוכיח, שאי אפשר לסמוך כלל על ההשפעה החנוכית של המשפחה במובן הלאומי. אצל כל האומות ההמון הפשוט בקוצר דעתו מוקיר יותר אותם הדברים שהוא מוצא בהם תועלת חמרית ומוחשית, ואך טובי האומה, בעלי בינה יתרה, הם המה מגני האידאלים הלאומיים. עד לפני זמן קצר היה אמנם ההמון היהודי יוצא מן הכלל הזה, בהוקירו מכל יקר את ידיעת לשונו הלאומית וספרותה, והיה מוכן ומזומן להביא קרבן כל קניני העולם הזה אך בשביל לחנך בניו ברוח היהדות ולמסור מדור לדור את את הנחלה הלאומית. אבל עכשיו באמת נראית בהמוננו נטיה לחדול מהיות יוצא מן הכלל, ותחת זה התחילו משכילי העם להיות הם ה“יוצאים”. לא די להם שאינם רואים חובה לעצמם, כמשכילי כל עם זולתנו, לשמור על קניני האומה ולהלחם נגד כל הנטיות המסוכנות יינו הלאומיים, אלא, אדרבא, נראים כשמחים על נטיות כאלה, המתגלות בתוך ההמון, ו“רצון האבות” נעשה להם קודם, שאין אדם רשאי לנגוע בו. אבל תאב הייתי לדעת, מאימתי התחילו “מרבי הההשכלה” שלנו לכבד כל כך “רצון האבות” בעיני החנוך… והן לא רחוקים אנו עדיין מאותם הימים, כשמרבי-השכלה אלו עצמם היו חושבים לאפשר וגם לחובה להשתמש בכל מיני אמצעים – אמצעים שלפעמים אפשר היה לפקפק ב“כשרותם” – בשביל לאנוס את אבות המשפחות היהודיות, שישלחו את בניהם ל“אסכולות”, ולא השגיחו כלל באמונות ידועות שהיו אז קודש-קדשים לאלה “האבות” עצמם – אך למה לנו לשוב אל העבר? הלא גם עתה, כשמדבר הועד בתשובתו על אודות התרשלות ההמון ביחס להשכלה הכללית בבית-הספר, - הוא מוסיף ובצדק: “שחובת המשכילים היא להלחם נגד זה”. מפני מה מודים בחובתם להלחם נגד נטיות ההמון, מקשיבים הם
כל כך לרצון האבות, כשהדבר נוגע לחנוך הלאומי? מה היא הסבה הגורמת שנוי יחוסם לאותם האבות עצמם בשני מקרים דומים זה לזה?

התשובה ברורה, באחד מאלו המקרים קרירות-רוחם של האבות מתיחסת לאידאלים קרובים ללב המשכילים, בעוד שבמקרה השני קרירות-רוחם של האבות מתאימה להלך נפשם של המשכילים עצמם, שאף הם מחבבים את האידאלים הלאומיים לא יותר – ואפשר עוד פחות – מן ההמון.

ואך בחסרון-חבה כזה לעצם הענין אפשר למצוא סבת הדבר, שהועד בתשובתו אינו רוצה בשום אופן להבין מהותם האמתית של דרישותינו. כבר ראינו למעלה, איך נתחלף לו למוד הלשון הלאומית בפילולוגיא, אך יש בדבריו דוגמא עוד יותר מצוינת במובן זה. כידוע, נתעוררה שאלת החנוך הלאומי בפעם הראשונה באספתנו הכללית לפני שנתים. אז גם הצענו את דרישותנו באופן ברור על יסוד השקפה לאומית בלבד. ובכל זאת, בפרוטוקול של אותה אספה החליף הועד את הדרישות האלה בדרישות דתיות והודיע, שקצת מן החברים דרשו לשנות סדרי בית-הספר ברוח דתי גמור.. “חוסר דיוק” זה בהרצאת דעות אחרים עורר באספת השנה שעברה מחאות נלהבות, שהביאו לידי קטטות מעציבות. כמדומה לך, שאחר כל זה הרי צריך היה הועד כבר לזכור היטב, שהשאלה שעליה אנו דנים בהרצאתנו אין לה עסק עם הדת. ואע“פ כן חוזר הועד בתשובתו ל”טעות" זו. הוא מודה שם, שבבתי-הספר לנערות מקדישים ללמודים העברים זמן מועט מאד. והריהו מצדיק את הדבר קודם כל בזה, “שהנערות אין להן צורך כל כך בידיעת-הדת, מפני מיעוט השתתפותן של הנשים בעבודה הדתית של הצבור היהודי”. הצטדקות הזאת, כמובן, אין לה שחר, כשאנו מדברים על החנוך ברוח הלאומי, אשר לחזוקו חשובה השפעת האשה – שעתידה להיות אם – לא פחות, ואולי עוד יותר, מזו של האיש. במה איפוא נוכל לבאר את העקשנות הנפלאה הזאת בערבוב המושגים השונים, אם לא בזה, שחברי הועד עצמם אין בלבם שום רגש של חבה להתפתחות ההכרה הלאומית ושעל כן אינם מוכשרים גם להבין אפשרותה של הכרה כזו בצורת האמתית?

במצב כזה צריכים אנו באמת להודות במה שאומר הועד להלן:“שלא הפרוגרמא היא העיקר, אלא אופן הוצאתה לפעולה”. הועד אמנם מרמז בזה אך על המורים, בחשבו, שמורה הגון כחו רב לעשות נפלאות גם בפרוגרמא דלה ובזמן בלתי מספיק. בזה, כמובן, אינני מודה לו. כשיחסר הזמן הנחוץ והפרוגרמא רחבה ומושכלת, אי אפשר לדרוש אפילו ממורה מצוין, שיגיע לתוצאות מנחיחות את הדעת. אבל יחד עם זה ברור בעיני, שגם פרוגרמא טובה וגם תוספת זמן ואף גם מורים טובים – כל אלה לא יבערו את הרע, כל זמן שהמשכילים העומדים בראש הנהגת בתי-הספר יתיחסו בקרירות-רוח נוראה כזו לעניני החנוך הלאומי. עם כל היות הועד מתאונן בצדק על חסרון מורים הגונים ללמודים העברים, הנה יש בעירנו בכל זאת מורים אחדים, הידועים גם להועד, שיש להם גם הכשרון וגם ההבנה הדרושה לכך. שאלו נא איפוא את המורים האלה ויספרו לכם הרבה דברים מלאי-ענין על אדות המלחמה התמידית – מלחמה שסוף סוף אך לשוא היא – עם קרירות-הרוח ויחס של “מה ב-כך” להלמודים העברים מצד מנהלי בתי-הספר, מועצות-המנהיגים וכו'. הרגש הדק של הילדים מכיר תמיד, מה הוא ערכו האמתי של למוד זה או זה בעיני ראשי בית-הספר, ובהסכם עם זה הם, הילדים, מתירים לעצמם להתרשל גם מצדם באותם הלמודים, שכל העונש הכרוך בהעדר-ידיעתם הוא – שחוק של סליחה מצד המנהיגים.

וזו היא הסבה שמביאתנו להטעים ביחוד את השקפתנו היסודית על הענין. לפי שכל תקון מעשי, כשהוא לעצמו, לא יעשה פרי, כל זמן שהעומדים בראש יתיחסו אל הענין בקרירות-רוח כאשר עד כה. ועל כן רואים אנו את המטרה העיקרית של אספתנו עתה בזה, שיכיר הועד את דעתם האמתית של החברים בדבר בתי-הספר. אם יגלו לו החברים את חפצם בהחלט, שבתי-הספר יהיו באמת עברים במובן הלאומי, אז יהיה מוכרח להבין לבסוף, כמה גדול ההבדל בין הלשון הלאומית והפילולוגיא הקלסית, או בין החנוך הלאומי ושמירת המנהגים הדתיים.

ובחתימת דבר מרשה אני לעצמי להעיר לבכם עוד גם על הדבר הזה: טעות גדולה היא בידי החושבים, ששאלה בוערת כזו, הנוקבת ויורדת עד לעמקי עניני חיינו הלאומיים, תוכל להפתר באופן מוחלט על ידי אספות של איזו “חברה”. השאלה הזאת תוכל להפתר אך על ידי העם בכללו, והעם יפתור אותה בעתיד קרוב פחות או יותר בהסכם לדעתנו. בזה אי אפשר להטיל ספק, כי את הפתרון הזה ידרוש מאת העם האינסטינקט של חפץ-הקיום. כבר גם עתה אנו רואים סימנים מובהקים של המהפכה הקרובה לבוא בענייני החנוך. לא אך אצלנו פה, אלא בכל מקום שיש עדות יהודיות חשובות, כן ברוסיא וכן בשאר ארצות, שאלת החנוך הלאומי עומדת כעת על הפרק, מעוררת דעת הקהל, והשקפותינו הולכות ורוכשות להן יותר ויותר נפשות רבות ומגנים אנשי-חיל. וטבע העניין מחייב זאת. הרגש הלאומי, בהתעוררו, פונה הוא קודם כל לאותו צד, שבו תלויה התפתחותו לעתיד: לצד החנוך של הדור הבא, אשר עליו יהיה להמשיך את העבודה הלאומית אחר הדור ההולך.

(נאום נשא באספה הכללית של חברת “מפיצי השכלה” באודיסה בט"ו מאי, שנת 1902) ¹

עד לפני זמן קצר לא הורגשה באספות של ה“חברה” שלנו שום התנגדות אל המהלך הכללי של עבודת הועד. אספותינו הכלליות עברו עלינו בשלום ובשלוה, החשבונות נשמעו ונתאשרו כמעט בלא כל וכוחים, ורק לעתים רחוקות יש אשר הוסיפו עליהם גם קריאת הרצאות מדעיות. לפני שנים אחדות נולדה התנגדות מעשית, שמחתה נגד עבודתו הפעוטה וחסרון האיניציאטיבה של הועד. זה כבר הוכיח, שהתעוררה התענינות ידועה ב“חברה” ושנולדה שאיפה לעבוד עבודה תמה. באותו זמן נוסדה על יד הועד “קומיסיה היסטורית־ספרותית”, שבה היו אחדים מחברי הועד ועובדים ספרותיים מחוצה לו דנים על השאלות היסודיות בחיים הרוחניים של ישראל. כל זה נתן מקום לחשוב, שהועד עתיד להתעורר בקרוב לתחיה ברוח ובמעשה, שיתחיל בקרוב לעבוד בחריצות ובהכרה ברורה עבודה ברוח הלאומי. אולם אחרת נהיתה. כאשר אך העירו את הועד על נחיצותו של הרוח הלאומי בעבודת ההשכלה, השיב הוא תשובה כל כך חריפה ומוחלטת, עד שהסיעה הלאומית יכולה היתה לחשבה לקריאת־מלחמה. בשנה שעברה פרסם בדו“ח שלו גם “אני מאמין” קצר ובשנה זו – “גלוי דעת” או “החלטה” יותר מפורטים, שבהם הוא עומד ומחליט, שתעודתו הראשית היא להפיץ השכלה כללית ולא עברית. הנה כי כן התעוררה באופן טבעי ובהדרגה התנגדות עיונית לנטית הועד. והתנגדות זו אינה פרי תעמולה מפלגותית, אלא תוצאה ישרה של הפרוֹצס ההולך ומתגלה בחברה בצורה ברורה יותר ויותר. בהתנגדותנו צריך לראות התגלות חפצם האדיר של כל החברים בעלי ההכרה הלאומית, – החפץ, כי הכרה, שהיא עברית בשמה, תהיה עברית גם ברוחה. פה, באספה זו, אין ציוניים ואנטי־ציוניים, אלא אנשים המכירים בנחיצות חנוך עברי לאומי ואנשים מתנגדים לזה; פה יש אנשים, שאינם מטילים ספק בדבר, כי בלא תגבורת הרוח הלאומי בבתי ספרנו יאבדו הדורות הבאים מתוך הקהל העברי, ויש אנשים, שאינם מסכימים לדעת זו. המטרה המעשית העיקרית של ההתנגדות היא – להביא לידי כך שהלמודים העברים יתפסו את מקומם הראוי להם בבתי ספרנו ושתהא ידיעת הלימודים העברים שוה בחשיבותה לידיעת הלמודים הכלליים. על יסוד ידיעות סטאַטיסטיות שאספנו ושאלות שהצענו לפני פדגוגים הרבה, באנו לידי מסקנה, שכדי שתביא הוראת הלמודים העבריים בבתי־הספר הנמוכים שלנו את התועלת הדרושה – צריך להקדיש לפחות את החלק השלישי מכל השעורים של השבוע ללמודים העברים. למשל, אם מספר השעורים בבית־הספר לשבוע עולה עד שלשים, צריך מספר השעורים העברים לעלות לפחות עד עשרה. ואולם כדי להגיע לידי תוצאות יותר חשובות, יש להשתדל כמה שאפשר להוסיף עוד על המועט הנזכר. שאיפה כזו מתלבטת כבר בהרבה מקומות. בבתי־הספר של חברת “מפיצי השכלה בישראל” שבפטרבורג מספר שעורי השבוע, המקודשים ללמודים העבריים, הוא בין 14־10. בבתי־ספר אחרים אשרה הפקידות לעניני־השכלה, כפי שאפשר לראות ב”ספר־השמוש להשכלת העם של היהודים", תכניות־לימודים, שבהן עולה מספר השעורים העברים עד 18 שעות בשבוע.

באודיסה עצמה נוסד לפני זמן מה בית־ספר פרטי, שבו מלמדים את הלמודים הכלליים עד הצהרים ואת הלמודים העברים אחרי הצהרים, באופן שמספר השעורים ללמודים העבריים יכול לעלות עד שמונה עשר. ואולם החזיון הזה אינו אלא אחד מן החזיונות המשמחים המעטים והיוצאים מן הכלל, בעוד שבכלל מתיחסים באודיסה אל הוראת הלמודים העבריים בבתי־הספר בהתרשלות גמורה. יחס כזה ניכר ביחוד בבתי־הספר הנתמכים ע"י המחלקה האודיסאית של חברת־ההשכלה. בבתי־הספר האלה מוקדשים ללמודים העבריים המספר המינימלי של שתים, שלש שעות בשבוע (בבתי־הספר הפרופיסיונאַליים לנערות), המספר הממוצע של חמשה או ששה שעורים (ברוב המחלקות של בתי־הספר לנערים) והמכּסימום של שמונה או עשר שעות (במחלקות אחדות של שנים מבתי־הספר). המינימום של 10 שעות בשבוע שקבענו למעלה ושזולתו אי־אפשר לראות ברכה בלמודים, יש למצוא רק בשתי מחלקות של בית־ספר אחד לנערים אשר בקצה העיר. צריך להוסיף, כי בבתי־ספר אחדים, שבהם נוהגת חלוקת התלמידים לקבוצות, מתמעט עוד מספר־השעורים הקטן האמור עד כדי חציו לרגלי חלוּקת הזמן בין שתי קבוצות. בתנאים כאלה אי־אפשר גם לדבר על הוראה מביאה־פרי של הלשון העברית, דברי־ימי־ישראל ולמודי־הדת.

הועד ב“חַות דעתו” מנסה להצטדק ע“י ראיה מבתי־הספר העברים של הממשלה (“בתי־ספר למתחילים”) ע”פ החוק משנת 1873, שבהם מספר השעורים העברים ביחס אל הכלליים עולה כדי רבע. אבל, וכי אין הדבר מתמיה, שהועד מוצא לאפשר לדאוג לחלק העברי שבחנוך רק בה במדה, שיש למצוא בתכנית־הלמודים של הממשלה, שאינה חובה כלל לבתי־הספר הפרטיים? מלבד זאת אין הנדון דומה לראיה. צריך לשים לב: א) שהקורס של בתי־הספר הרשמיים, יחד עם המחלקה־להכנה, הוא של שבע שנים והוא נותן לפי זה את האפשרות להתעסק הרבה בלמודים העבריים גם על פי הנורמה הקבועה (עשרה שעורים במחלקת־ההכנה ושמונה בשאר המחלקות); ב) שמן הנכנסים לבה“ס הלל דורשים למפרע איזו ידיעות (ידיעת ספר בראשית); ג) שהחוק משנת 1873 יסודתו בדאגת הממשלה להשכלה הכללית של היהודים, ומטעם זה אין הלמודים הללו חובה לאלה שלומדים אותם בביתם, כלומר ב”חדר“, ד) שכּחַ ה”חדר" עוד היה אז גדול ועוד היה נותן לחניכיו השכלה עברית חשובה קודם שנכנסו לבית־ספר ללמודים הכלליים. ואם אחרי כל אלה מצאו אז לנחוץ להקדיש בתכנית ללמודים העברים את החלק הרביעי משעות הלמוד, כמה, איפוא, עלינו להקדיש עתה לצורך זה, בשעה שה“חדר” נמצא במצב הירידה והדאגה לבית־הספר הנמוך מוטלת על הצבור העברי בעצמו?

אבל כיצד נוציא לפעולות את הפרוגרמה, שמציעה ה“הרצאה” של הלאומיים? – יש שני אמצעים להרבות את הלמודים העבריים מבלי להביא ע“י זה נזק להשכלה הכללית: א) להאריך את יום הלמודים; ב)) להאריך את הקורס של הלמודים. שעות־הלמודים ליום בבית־ספר נמוך צריכות ויכולות להגיע לפחות לחמש ומשך שנות־הלמודים צריך להיות לא פחות מארבע שנים ובבתי־ספר ידועים – עד שש שנים. ואולם בבתי־ספר הנתמכים מאת הועד האודיסאי נמשך הקורס של הלמודים הכלליים בערך ממוצע רק שלש שנים ומספר שעות הלמודים ליום עולה לארבע. לפנים היו הנערים חייבים ללמוד ב”חדרים" מן הבוקר עד שעה מאוחרת בערב –, זוּ היתה בודאי קיצוניות בלתי־רצויה; אבל עכשיו הגיעו בתי־ספרנו לידי קיצוניות אחרת, בהקדישם ללמודים רק שתים שלש שעות ביום. דבר זה מזכיר לנו את התקופה, שבה היו המשכילים שבערי השדה, מבחורי־הישיבה ש“נתמשכלו”, נוהגים לקצר את בגדיהם הארוכים והעשויים על פי המדה העתיקה כל־כך הרבה, עד שהגיעו לידי שעור הזיות. קצורן של שעות הלמוד יותר מדי מזיק גם לחנוך, גם ללמוד. הוא עושה את בית־הספר לרגע בלתי־חשוב בחיי הילד. בחו“ל לומדים ברוב בתי־הספר הנמוכים הרבה יותר מאשר ברוסיה; שם לומדים לפעמים גם בבוקר, גם אחרי ההפסקה של צהרים. הטענה הנושנה ע”ד הליאות והעיפות היתרה אינה עומדת בפני הבקורת. על ידי חלוקה נכונה של העבודה והמנוחה אפשר להפטר מליאות זו. הילד העברי מסוגל על פי הירושה הרוחנית של כמה מאות שנים לעבודת־מחַ מתמדת יותר הרבה מן הילד הרוסי, שמוחו תופס בעמל רב את ראשית הלמודים ועל כן הוא מוכרח להקדיש לזה אנרגיה יותר גדולה. מלבד זה, תנאי החיים הבלתי־היגיניים של התלמיד העברי העני גורמים לכך, ששעה יתרה של ישיבה בבית־הספר בסביבה יותר היגינית יכולה להביא לבריאותו יותר תועלת מהפסד.

המגרעת השניה, שאני מוצא בבתי־הספר העממיים החדשים שלנו, היא – כי משך הקורס של הלמודים הוא קצר יותר מדאי. קורס של שלש שנים נותן מעט מאד וסוף סוף הריהו גורם, שהתלמיד, שלמד כבר דבר־מה, שוכח תלמודו עד מהרה ונעשה “עם הארץ” מחדש. אצלנו נוהגים בבית הספר העממי הבלתי דורש שכר־למוד, שהוא מתפרנס על חשבון הנדבות, עפ“י הפרינציפ של בתי־התמחוי בזול: מאכילים אך למראית עין. הטוב הדבר הזה? לבתי־ספר של חנם צריכים אנו, אבל לא ללמודים שאינם שוים כלום. צריך לזכור, כי בית־הספר העירוני, שיש לו עסק עם תנאי חיים קולטוריים יותר מורכבים, מחויב לתת לחניכיו הרבה יותר מבית־הספר הפשוט של הכפר וקורס הקצר שלו. ואף אם רק החלק השלישי מכל התלמידים יגמור את כל הקורס (זה גורלו של כל בית־ספר לעם), יהיה נא לפחות החלק הזה מוכן כל צרכו. נמצא, שאין כּונתנו כלל להרחיב את התכנית העברית בבית־הספר על חשבון הלמודים הכלליים, כפי שדן הועד באופן בלתי־נכון מתוך ה”הרצאה" שלנו. הלמודים העבריים והכלליים צריכים להיות מקבילים יחדיו ולהשלים זה את זה. אם ההשכלה הכללית מפתחת את הצד השכלי המעשי של החניך ומכינה אותו למלחמתו בעד קיומו האנושי, – הנה ההשכלה העברית פועלת ביחוד על התפתחותו הלאומית־המוסרית ומכינה אותו למלחמה לא קלה מן הראשונה – למלחמה בעד קיומו הלאומי²).

יש מטילים ספק באפשרות הברכה, שיראו התלמידים בלמוד הלשון העברית, דברי־הימים ועוד גם אחרי הרחבת התכנית העברית. על זה עלי להשיב, כי על יסוד חקירות רבות ועפ“י תוצאות של מועצות הועד לפדגוגים מומחים, שהתאגדו זה לא כבר באודיסה, נוכחנו: א) כי בקורס בן ארבע שנים יכולים התלמידים לעבור על חומשי התורה (בהשמטות), על הספרים ההיסטוריים של התנ”ך ועל דברי ימי ישראל עד תקופת התלמוד, לסגל לעצמם את היסודות העיקריים של הדת והמוסר העברי³) ולהכין לקריאת ספרים עבריים קלים בסגנונם; ב) בקורס בן שש שנים אפשר מלבד כל אלה, לרכוש את ידיעת הנביאים, קטעים אחדים מן המשנה, דברי ימי ישראל עד העת החדשה ולקרוא ספרים יותר קשים, הכתובים בסגנון הספרותי החדש.

למוד הלשון העברית, בקשר אמיץ עם התנ“ך, צריך ליטול מקום בראש התכנית של הלמודים העבריים. הועד, בהתנגדותו לזה, מוסר מודעה (ב“חות־דעתו”), “שהוא מחזיק ב”תכנית המצומצמת” הקודמת, כלומר: קרוא וכתוב עברית, חוקי הדת הישראלית, תפלות ומנהגים, ההיסטוריה ברשומיה הכלליים“. ואולם, איך אפשר ללמד “קרוא וכתוב עברית” בלי תנ”ך ובלי דקדוק הלשון? כנראה, באופן מיכני, בלי הבנת המלים הנקראות והנכתבות; אבל הרי תרגילים מוכניים כאלה בקריאה וכתיבה לא רק שלא יביאו שום תועלת, אלא שיהיו למשא על התלמיד הרבה יותר מלמוד הלשון עצמה באמצעות ספר־מקרא הגון וביחוד באמצעות התנ“ך –, למוד, שיש בו כדי להפיח רוח־חיים בדבר הלמד ושעל ידו נעשית הלשון לאמצעי לסגל על ידה את מבחר ספרותנו הלאומית. ובכלל, כל תכנית עברית, שאין בה הוראת הלשון העברית והתנ”ך, לא יהי בה רוח חיים ולא תביא פרי במובן הלאומי.

הועד, בהצטדקותו על המצב הרעוע של הוראת הלמודים העבריים בבתי־הספר שלו⁴), מתנצל על ידי חסרון מורים מומחים והגונים. “מורים הגונים ללמודים העברים – אומר הוא ב”חות־דעתו" – נמצאים במספר מוגבל מאד ולועד אין לע“ע שום תקוה להגדיל מספר זה בעתיד הקרוב”. אבל מה עושה הועד כדי למלא העדר זה של מורים בעתיד? ב“קורסי־הערב לגדולים”, הנתמכים על ידו, במקום שצעירים מכינים את עצמם למבחן בתור מורים למתחילים, אין כל זכר להוראת הלמודים העבריים. לפני שנתים פנה חלק משומעי הקורסים הללו אל הועד והשתדל, שיערכו בשבילו הרצאות בדברי ימי ישראל ובמיתודיקה של הלשון העברית, – והועד לא שם לב כלל להשתדלותם זו, אף על פי שתמכו בה “המומחים להלמודים העבריים”, שהביעו את חפצם לקרוא שעורים על ההסטוריה והמיתודיקה העבריים שלא עמלק“פ. אח”כ, אמנם, הזמין הועד אחד מן “המומחים” (עפ“י לשונה של ה”ריזולוציה") הללו לקרוא שעורי היסטוריה עברית בקורסים שנוסדו מחדש; אבל זה היה כבר באחור־זמן, אחרי שהועד הרים בפומבי (בדו"ח שלו) את הדגל האנטי־לאומי, שתחתיו אי אפשר לשום בני־אדם בעלי הכרה לאומית לעבוד, – ונמצא, שהוכרח ה“מומחה” לסרב. סבת הסרוב היתה, מלבד זה, מספר השעות המצומצם מאז שהסכים הועד לקבוע ללמודים העבריים בקורסים החדשים בתור “הנחה” (שתי שעות לשבוע), – זמן, שאינו נותן את היכולת להביא ברכה למתלמדים במקצוע זה.

ולא די שהועד עצמו איננו מסיע בענין הכנת מורים להלמודים העבריים, אלא שהוא עוד מפריע בעד האיניציטיבה של אנשים אחרים, הרוצים לעשות זאת. אפשר, שלא הייתי נוגע בעובדה זו, אלמלא נעשתה כבר לדבר של וכוח באספה הכללית של ה“חברה־להשכלה” המרכזית, שהיתה זה לא כבר בפטרבורג, ואלמלא דנו עליה בעתונות. בשנה שעברה החליטה אגודת סופרים ופדגוגים באודיסא ליסד שעורי־ערב מיוחדים, שמטרתם תהיה – להכין צעירים בעלי־כשרונות אל המבחן לקבלת התואר מורה, כדי שיוכלו המורים החדשים האלו, אחרי בחינתם, להורות ביחוד את הלמודים העברים בבתי הספר הנתמכים ע“י הועד הראשי של “חברת ההשכלה” במקומות שונים של תחום־המושב. לתכלית זו אמרו לתת מקום בקורסים רק לצעירים בעלי ידיעות הגונות בלמודים העבריים ולהקציע מקום חשוב בתכנית להוראת המיתודיקה של הלמודים הללו. מפני ערכם של הקורסים האלה לכלל ישראל פנתה האגודה הנזכרה אל הועד הפטרבורגי בהשתדלות לתמוך בה. הועד הזה התיחס יחס חיובי להשתדלות זו, אבל הוא מצא לנחוץ – יותר מפני הנמוס מאשר מפני “הכרה חובה” – להציע לפני הועד האודיסאי, שיביע את דעתו בענין זה. הועד האודיסאי, ש”הבין", כי מאת הפלוגה הלאומית יצא הדבר, השיב לפטרבורג, שאינו רואה שום צורך ביסוד קורסים כאלה ושאם יוסדו כאלה בעל־כורחו, בעזרת הועד המרכזי, אז יהא דבר זה בעיניו, כאילו הביעו לפעולתו אי־אמון בדרך בלתי־ישרה. לרגלי תשובה זו עכב הועד המרכזי את הדבר לפי שעה וגרם, שבאספה הכללית בפטרבורג נתעוררו וכוחים נלהבים ודרישות לפתוח את הקורסים, בלי תשומת־לב אל תלונותיו מחוסרות־היסוד של הועד האודיסאי. – את אחרית הדבר אין איש יודע, – אבל התנהגותו של הועד המקומי במקרה זה היא בכל אופן “מצוינת” מאד.

אחרי עובדה כזו אין הועד שלנו רשאי להודיע, שההכנה של מורים עברים מומחים, שהוא עצמו מודה בחסרונם, חביבה עליו.

בתשובתו הנדפסה על “הרצאתנו” מראה הועד על ה“קומיסיה ההיסטורית־הספרותית” שהיתה קיימת על ידו ונתבטלה ושהתחלות מועטות כבר נעשו על ידה. בתור מי שהיה חבר בקומיסיה זו⁵) יכול אני להעיד, שעבודתה של זו היתה מתעכבת ע"י חלוקי־הדעות שבין חבריה והשעורים של פומבי, שנערכו על ידה, היו מתאימות לא לדעתם של כל חברי הקומיסיה, אלא רק לזו של חלק זה או אחר מחבריה, הכל לפי תכן השעור.

ב“הרצאה” מציעים לפני הועד לתמוך ב“חדרים־למופת” בתור טפוס של בית־ספר לאומי מתוקן, שיש לו בלי כל ספק עתידות גדולים. על זה משיב הועד בסמך משונה על אותה עובדה, שצרכי החיים מכריחים להכניס אף לתוך החדרים הישנים שבאודיסה את למוד הלשון הרוסית ואת תורת החשבון ביחד עם הלמודים העבריים. ואולם מה יוצא מזה? – שבחדרים מוצאים חפץ בהוראת הלמודים הכלליים יחד עם הלמודים העברים, אבל לא בלעדיהם. על הכרח וחפץ זה מראה בהחלט ה“הרצאה” עצמה. ואולם על הדרישה היסודית של האופוזיציה – ע“ד תמיכת החדרים־למופת – לא באה שום תשובה מאת הועד. לא כן עשו בנידון זה הועד הפטרבורגי, סניפו בריגה והקופה במוסקבה: הם כלם התחילו בימים האחרונים לשים לב לחדרים המתוקנים ולתמוך בהם. האורגן המרכזי של “חברת ההשכלה” וסניפיו הנזכרים קרובים בכלל הרבה יותר אל הרעיון הלאומי מהועד האודיסאי, המתנגד לרעיון זה בכל תוקף. והרי בימינו אלו דרושה, לפחות, אחדות הפעולה של כל אורגני ה”חברה להשכלה“, שעפ”י ההכרח ההיסטורי הם צריכים להספח אל הרעיון הנכון היחיד, שיש בו כדי להציל את בית־הספר העברי העממי הראוי לשם זה.

אספה כללית זו צריכה להשיב תשובה על שאלה בלתי־רגילה – על השאלה: מה הם העיקרים היסודיים של פעולת ה“חברה”. הערך המעשי של החלטה זו אינו גדול ביותר, מפני שהוא נוגע רק לגורם של בתי־ספר אחדים, הנתמכים ע"י הועד באודיסה; ואולם ערכה המוסרי והצבורי, שיש לה להחלטה של היום, אפשר לו להיות גדול מאד. ההחלטה תראה לדעת, עד כמה חזק עוד הרגש הלאומי בקהל העברי, עד כמה מוכשרת עוד האינטיליגנציה הישראלית, הדואגת להשכלת העם, לפעול ברוחם של העיקרים הגדולים, שהנחילה לנו ההיסטוריה ושיש בהם צורך נמרץ בשעת־המשבר הנוכחית.

ש. דובנוב.

(נאום נשא באספה הכללית של חברת "מפיצי השכלה בפטרבורג ביום שלשים לירח מאַרט שנת 1906).

בשתי האספות הכלליות האחרונות של חברת “מפיצי השכלה” נסבו פני הדברים כך, עד שלא מצא “ועד החברה” ידים להצטדק ולנקות את עצמו מכל האשמות שטפל עליו “ועד־הבקורת”. ובהשתמשי עתה בהרשות, שנתן לי ראש האספה לדבר, חושב אנכי לנגוע רק בשאלת הז’רגון לבד. שאלה זו היתה “המסמר” של שתי האספות האחרונות, והיא תהיה בלי ספק “מסמר” האספה גם היום.

למן האספה האחרונה כבר עברו שני ירחים תמימים, הנני מרשה על כן לעצמי לחדש בזכרון החברים הנכבדים פרטים אחדים מריב־הדברים שנפל בענין זה בין “ועד החברה” ובין ראש המדברים של “ועד הבקורת”. ראש המדברים ה' ק' מאשים את הועד, שהוא איננו מתייחס אל הז’רגון בהכבוד והחבה הראוים לו. ה' ק‘, בבקרו את פנקסי הועד, מצא סמן של בוז להז’רגון בעובדה זו: אחד המדברים הגיש להועד ספר כתוב ז’רגונית בעניני שמירת הבריאות בבקשה לקנות ממנו מספר ידוע של אכסמפליאַרִים, כדי לשלחם אל כל המלמדים מחזיקי חדרים, והועד השיב את בקשת המחבר ריקם. צריך אני להעיר, כי הספר כשהוא לעצמו לא היה מן הנבחרים במינו, אולם מדרך כבוד לא מצא הועד לנכון לגלות להמחבר את חסרונותיו, ויבאר להמחבר את טעם מיאונו לתת לו תמיכה בזה, כי המלמדים אינם נזקקים לספרי ז’רגון, יען כי הם יוכלו קרוא ספרים כתובים עברית. ה’ ק' ראה את המציאה ונפל עליה לאמר: הלא יש מלמדים שאינם יודעים קרוא עברית. אולם ועד החברה מצדו לא יכול להבין, איך תמצא לומר, כי מורה עברית לא ידע קרוא עברית, אם איננו יודע עברית יעסוק במלאכה, יעסוק בפרקמטיה, אבל מה לו ולמלמדות? הועד לא ידע אז עדיין, כי יש בינינו אנשים, החולמים ומתגעגעים ליסד טפוס חדש של בתי־ספר: חדר בלי עברית ותלמוד־תורה בלי תלמוד ובלי תורה.

הנכם זוכרים, אדוני, כי ועד הבקורת הציע לפני האספה הכללית את החלטתו בתמונה זו: “לדרוש מאת ועד החברה, כי בפעולותיו העתידות יפנה להז’רגון מקום שוה עם השפה העברית והרוסית”. ועד החברה לא הסכים לתמונה זו ויודיע, כי נכון הוא לקבל החלטה זו רק אם ישנו מעט את תמונתה באופן זה: “לדרוש מאת ועד החברה, כי בפעולותיו להפיץ השכלה בישראל ישתמש גם בהשפה המדוברת”.

ננסה נא לפתוח, כמו שאומרים בעלי חכמת החשבון, את המסגרות משתי התמונות הכלליות האלה, כדי להגביל בדיוק את שיעור העודף שבין שתיהן. כנודע תתחלק פעולת חברתנו לשתי מפלגות: עניני השכלה של בית־הספר ועניני השכלה שמחוץ לבית הספר. זו האחרונה תכיל בקרבה:

א) תמיכה חמרית ורוחנית לאנשים המכינים את עצמם להיות מורים בישראל. – פעולה זו אין לה כל עסק עם שאלת הזרגון.

ב) משלוח ביבליותיקיות אל ערי השדה. הענין הזה, שתועלתו בלי ספק גדולה מאד, הוא דבר חדש בפעולות החברה. חברתנו, שהכנסותיה מצומצמות מאד, לא יכלה עד הנה לעשות גדולות בענין זה, ורק בשנה שעברה, אחרי אשר השיג הועד סכומים הגונים לטובת הדבר מבחוץ (מאת יק"א), החל להתעסק בו, ואל רשימת הספרים, הנשלחים לערי המדינה, נספחו גם ספרים רבים כתובים זרגון.

ג) הוצאת ספרים לאור – ספרי מדע או ספרי פדגוגיה. כנודע, רק לעתים רחוקות יוציא הועד ספרים כאלה בעצמו לאור. על פי רוב יסתפק הועד רק בנתינת תמיכה, מרובה או מועטת, למחברי ספרי מדע או פדגוגיה, אם הם ראוים לכך. את הספרות היפה לא יתמוך הועד כלל, לכל הפחות לא תמך אותה בחמש עשרה שנה האחרונות. ספרים ממין זה – הטובים שבהם אינם נזקקים לתמיכה, והגרועים שבהם אינם ראוים לתמיכה. לא כן הוא ספרי־מדע וביחוד ספרי מחקר בתולדות עם ישראל וכדומה, שתוכנם איננו דבר השוה לכל נפש, ורק יחידי סגולה ימצאו בהם חפץ. על סחורה כזו אין קופצים בשוק, ובכל זאת ספרים כאלו הם נזר לראש ספרותנו. בידי מחברי ספרים כאלו יתמוך הועד, וביחוד אחרי אשר יש ברשותו פרסים אחדים, שבעצם וראשונה נוסדו למטרה זו מאת האנשים שנדבו את כספם לזה. – אולם על פי דרישת ועד הבקורת הסכים הועד להאציל מהכנסותיו המצומצמות גם לתמיכת ספרי־מדע בז’רגון, אם ספרים כאלה יוגשו להועד. מובן הדבר, כי אם ימצאו אנשים טובים חובבי־ז’רגון, שיחפצו להרים מכספם נדבה הגונה להועד לקצוב ממנו פרסים לספרים טובים בז’רגון, אז יקבל הועד את נדבתם בסבר פנים יפות, וחלילה לו לנער כפיו מכספם.

נפן נא עתה אל תעודת הז’רגון בבתי הספר המקבלים תמיכה מועד החברה. ראשית דבר עלי להודיע, כי מעולם לא אסר הועד על המורים בבתי הספר ובבתי תלמוד־תורה להשתמש בז’רגון בתרגום התנ"ך ובשאר הלמודים העברים. כמו כן לא אסר הועד מעודו להשתמש בז’רגון בראשית למודי שפת רוסיה, כל זמן שלא התרגלו התלמידים לדבר בשפה זו. ובכלל לא הקפיד הועד מעולם אם ילמדו שפת עבר על פי השטה הטבעית (עברית בעברית) או על פי שטת התרגום. זאת היא שאלת מיתודיקה, והועד לא יחשוב, כי יש לו הצדקה להכריח את המורים ללמד לתלמידיהם על פי מיתודה זו או אחרת. ילמדו המורים כטוב בעיניהם, ובלבד שיראו התלמידים סמן ברכה בלמודם. בבחינה זו, אם כן, מתפרץ “ועד הבקורת” אל תוך פתח פתוח לרוחה.

אולם מצד השני לא דרש הועד מעולם מבתי הספר הנתמכים ממנו, כי יעשו שם את הז’רגון לחטיבה של למוד בפני עצמה, כלומר, כי ילמדו שם את דקדוק־הז’רגון (שלא נתחבר עדיין) וכי ישנו התלמידים שירים ז’רגוניים בעל פה וכדומה לזה. מצד האחד, הדבר הזה אך למותר הוא. מי שלמד רק מעט עברית ממילא ידע גם קרוא ז’רגון, הן כל המון קוראי הז’רגון מעולם לא למדו את השפה הז’רגונית כחטיבה בפני עצמה. ואם לפעמים לא יבינו את אשר הם קוראים – אשמים בזה סופרי הז’רגון בעצמם, הכותבים בשפה ברברית בלתי־מובנת. מצד השני דבר כזה יכול להביא גם נזק לא מעט להתלמידים. כי אם יקדישו שעות ידועות ביום ללמוד הז’רגון, אז יגרע ממספר השעות המוקדשות ללמודי השפה העברית והרוסית, ולא יראו סמן ברכה בלמודם.

כמו כן לא עלה על לב הועד מעולם לדרוש, כי יטיפו את הלמודים הכוללים, למשל את ידיעת החשבון והגיאוגראַפיה, בז’רגון תחת השפה הרוסית. כאשר יבוא התלמיד באנשים והיה לסוחר או לסוכן בבית מסחר הן יצטרך להשתמש בידיעותיו, שרכש לו בבית הספר, לא בשפת ז’רגון, כי אם בשפת רוסיה. וכיון שהשפה הרוסית נחוצה היא להתלמידים העברים, וכיון שהסביבה של הנער העברי אינה גורמת לו, כי תהיה השפה הרוסית שגורה על פיו, הלא טוב כי ילמוד את הלמודים הכוללים רוסית, מאשר ילמוד שפה זו רק שעה אחת ביום. אמנם, הפדגוגיה דורשת, כי ילמוד הנער את הלמודים הכוללים בשפת מולדתו – אבל אז הלא יצא שכרו בהפסדו. ואחרי כל אלה, הן עוד לא הגיד איש מעולם, כי נופלים הם הנערים העברים בידיעותיהם את חכמת החשבון מן הנערים הרוסים, שלמוד ידיעה זו בשפת אמם.

הנה כי כן אנחנו רואים, כי בעניני השכלה שמחוץ לבית־הספר יתן הועד מקום שוה להז’רגון עם השפות העברית והרוסית, ואך בבית־הספר הוא נותן מקום להז’רגון רק בתור מיתודה או אמצעי, אבל לא בתור חטיבה בפני עצמה. האם לא היתה הצדקה לועד החברה לאמר לועד הבקורת

Mein Liebchen, was willst du noch mehr?

– שווי־זכיות של הז’רגון – ענה ועד הבקורת.

– אבל למה לכם שווי זכיות זה? מה אתם חושבים לעשות בו?

על שאלה זו לא מצאנו מענה.

– אבל, הלא תשאלו: אם אין הבדל עקרי בין תביעת ועד הבקורת ובין חפץ ועד החברה, למה זה התעקש ועד החברה לעמוד על דעתו? יכריז אפוא הועד שווי זכיות של הז’רגון, וקץ יבוא לכל הסכסוכים!

– לא, הכרזה זו לא היתה מביאה קץ להסכסוכים. ועד החברה החל לפקפק בדבר, אם לא באה תביעת שווי־הזכיות רק למראית עין בלבד. כי באותה שעה עצמה, שהתעורר ריב־הדברים בין ועד החברה ובין ועד הבקורת, הופיעה בכתבי העתים, וביחוד בהעתונים הז’רגוניים, שורה שלמה של מאמרים נלהבים, שבהם השתדלו כותביהם להוכיח: כי שפתו של העם זו היא נשמתו (והדבר הזה אמנם הוא אמת), וכשם שכל אדם פרטי יש לו רק נשמה אחת, כך העם אין לו אלא שפה לאומית אחת. וכיון שהשפה העברית היא רק שפה ספרותית ולא מדוברת, על כן לא תוכל להחשב לשפה לאומית של העם העברי. כשפה לאומית יוכל להחשב רק הז’רגון בלבד. הועד הבין מיד, כי הז’רגון רוצה לחקות בדבר הזה את מעשה הקפוד במשל הידוע של אזופוס. תחנונים ידבר הקפוד בבואו אל מאורת החפרפורת לבקש ממנה מחסה מקור ושלג, אבל בסתר לבו ישים ארבו – לגרש לעת מצוא את בעלת־האכסניה ממאורתה. ובאמת גם ראינו מיד את הז’רגון מסמר את מחטיו החדים לעומת הלשון העברית:

ה' ב‘, בהשענו לפי דבריו, על עדות הסטטיסטיקה, כי רק שנים אחוזים ממאה של היהודים ברוסיה יודעים את השפה הרוסית, הודיע, כי באמת הוא וחבריו מתנגדי הקומיטט דורשים לא שויון הז’רגון את השפה העברית והרוסית, כי אם יתרון הז’רגון עליהם; ורק בקושי הם מסכימים לתמונת התביעה של ועד הבקורת. נואם אחר, ה’ ה', הביע את מחאתו נגד האכזריות הנהוגה בבתי־הספר ביחוס אל התלמידים הרכים, המתלמדים בהם. במוחו הרופס של הילד מכניסים בחזקה שני ספרי־מלים מוזרים לו ובלתי נחוצים לו כלל. הילד צריך לשנן כי “טיש” הוא стольוכי “טיש” הוא שלחן, בשעה שדי לו לדעת, כי “טיש” הוא “טיש”.

הנה כי כן, הנכם רואים, כי האופוזיציה בהאספה הכללית הרחיקה ללכת מן ועד הבקורת. היא דורשת לא זכות שוה להז’רגון, כי אם משפט הבכורה לו בבתי־הספר, כיאות לשפה לאומית יחידה. יותר נכון: היא דורשת, כי יתנו להז’רגון לרשת את מקום שתי השפות – העברית והרוסית גם יחד. הנני מתפלא על האופוזיציה, כי לא הלכה בעצת העתון “פֿ ריינד”, הדורש לז’רגן לא לבד את בתי הספר: הנמוכים, האמצעים וגם את הגבוהים (את האוניברסיטאות), כי אם לז’רגן גם את האספות הכלליות. “בשעה שאני רואה – כותב ה' לוריא בה” פֿ ריינד“, – בשעה שאני רואה אספה גדולה של יהודים בלתי־ידועים לי ושומע אותם מדברים רוסית או פולנית, הנני מרגיש דקירה בלבי, הנני מרגיש עלבון של הרגש הלאומי בנפשי”. מצדי אני, נכון אני להסכים להצעה כזאת. ועד החברה היה מרויח מזה הרבה מאד. הן סוד גלוי לכל הוא, כי רבים מחובבי הז’רגון, המפליאים את אוזן שומעיהם בנועם מדברותיהם בשפת רוסיה, אינם יכולים לחבר שתים שלש מלים יחד בזרגון. אלו היה המנהג אצלנו להתוכח באספותינו בשפה הז’רגונית, כי עתה לא היתה כל סכנה צפויה לנו ממתנגדים…

אבל באמת גם עכשו הסכנה איננה גדולה כל כך. האוֹפוֹזיציה בעצמה תחל צנו לפעמים מן המצר. הנה ה' ב' דורש מאתנו היום לז’רגן את בתי־הספר, בהשענו על עדות הסטטיסטיקה, כי רק שנים אחוזים ממאה יהודים יודעים את השפה הרוסית. בשעה שבמועצה, שהיתה פה לפני שלש שנים ושהשתתפו בה ועד החברה עם החברים שבאו מערי המדינה, – הביא זה האיש ב' בעצמו ססטיסטיקה אחרת לגמרי. הוא דבר אז ע"ד הצורך ליסד ביבליותיקאות בערי המדינה, ואמר “כי אף על פי שרק שנים עשר אחוזים ממאה נערים עוברים דרך בתי־ספר מתוקנים, ששם ילמדו את השפה הרוסית, הנה באמת מספר האנשים היודעים את השפה הרוסית הוא, לכל הפחות, שלש פעמים יותר (אם כן, עד 36 אחוזים למאה). אבל יש מדינות, שבהן מספר היהודים היודעים רוסית הוא חמשים למאה. אולם את השפה העברית יודע כל העם כלו, מקצהו ועד קצהו”. ככה דבר האדון ב' לפני שלש שנים. וכיון שאין לנו כל תואנה להטיל ספק בדבריו, על כן עלינו להניח אחת משתי אלה: או שבמשך שלש השנים האלה עברה מגפה רעה, מגפת השכחה (אַמניזיה בלע"ז), על כל עם היהודים ושכחו לגמרי את השפות, שהיו שגורות על פיהם, או שמחלה זו עברה רק על ה' ב' בלבד ושכח את הסטטיסטיקה שלו. הנני מציע לפני האספה הנכבדה לחרוץ משפט, איזו משתי ההנחות הללו מתקבלת יותר על הלב.

לא כן עשה ה' צ‘. הוא לא הטריח את עצמו למנות מספר האחוזים למאה, "בדברים כאלה, – אמר ה’ צ' – אין לנו להשען על בינתנו, כי אם לשאל את פי העם כלו, למען דעת את רצונו". וכבא־כחו של העם הוא דורש לז’רגן את בתי הספר בשם חמשת המיליונים של יהודי רוסיה. הרושם, שעשה גלוי־דעתו זה, היה חזק מאד. בקולו היה נשמע אותו הבטחון ואותה האנערגיה המיוחדים לדברים היוצאים מן הלב, עד כי נדמה לי באותה שעה, כי עוד מעט וה' צ' יוציא מכיסו פּטיציה חתומה בידי חמשה מיליון נפש, הדורשים לז’רגן תיכף ומיד את כל בתי־הספר. אולם ה' צ' לא הראה לנו פּטיציה כזאת, ובדבר הזה הביאני לידי נסיון לדרוש בשם אותם חמשת המיליונים בעצמם ממש את ההיפך.

אבל אנכי לא אתגדר במה שאין בי. אנכי לא אדבר בשם חמשה מיליונים יהודים, שלא היה לי פנאי לשאול את פיהם, כי אם בשם חמשים תושבים יהודים לא מעולם־הדמיון, כי אם מעולם המעשה. אינני יודע מדוע, אבל רבים מתושבי ערי־השדה, בבואם פטרבורגה, נוהגים לכבדני ולשחר את פני בביתי. בשלשת הירחים האחרונים בקרוני יותר מחמשים אורחים נכבדים. ולפני כל אחד ואחד מהם הצעתי שאלה אחת בלי כל שנוי:

– הגידה לי, אדוני, אם אנכי עבדך אבוא לעירך, לאיישישוֹק או לסמאַרגוֹן, ואיסד שם בית־ספר ז’רגוני, בלי עברית ובלי רוסית, התצליח דרכי זאת אם לא?

– לא! – ענוני כל אורחי פה אחד – בית־ספרך יִשאֵר ריק ושמם. איש מבני ישראל, ואפילו העני שבעניים, לא ישלח את ילדיו אליך. בעלי ברית ה“בונד” אולי היו שולחים את ילדיהם אל בית־ספרך. אבל בעלי ברית ה“בונד”, כנודע, כלם עם של ערירים הם… שני דברים דורש עתה היהודי מבית הספר:

א) כי ילמוד בנו להתפלל ולדעת מעט חומש,

ב) כי ילמוד לדבר ולכתוב רוסית.

דבר אליו למן הבוקר עד הערב בדבר “ההגדרה־העצמית־הלאומית־הז’רגוניית” – הוא לא יבין מה אתה שח. הוא יודע, כי בנו, העתיד להיות בעל מלאכה או סוכן בבית מסחר, לא יצלח למאומה בלי השפה הרוסית ויאבד במלחמת החיים. כי ישאר בנו יהודי גם בלי כל “הגדרה־עצמית”, אם אך ידע מעט חומש ומעט ממנהגי הדת, – בזה הוא בטוח.

הנכם מתיראים, אדוני, מפני ההתבוללות והנכם אומרים להחזיר את העם בעל כרחו אל תוך הגיטוֹ הישן ולהקיף אותו בחומת־אבנים לבל יחדור אליו אויר צח מן החוץ. אבל היצלח הדבר הזה בידכם? התוכלו עשותו? הנכם מתיראים מפני ההתבוללות. אוי אדוני! גם אנכי מתירא ממנה, אבל, לא הז’רגון הוא הסגולה הבדוקה נגד מחלה זו. באיישישוק ובסמאַרגוֹן אין היהודים מתבוללים. סכנת ההתבוללות ממתנת להם פה, מחוץ לתחום מושב היהודים, ופה יחדלו היהודים לדבר ז’רגונית. יש תרופה אחרת למחלה זו, ואותה אתם דוחים מפני הז’רגון! נפלא הדבר, כי גם ה“בונדיסטים” הם אדוקים גדולים בז’רגון; האומנם גם האנשים האלה, שאינם מצטרפים כלל למנין הפחדנים, האומנם גם הם מתיראים מפני ההתבוללות? והם הלא אומרים גלוי, כי אין מטרתם כלל להבדיל בין אומה לאומה, כי אם בין מעמד למעמד!

או אולי אתם חושבים לדבר מכוער מה שאנו משתדלים ללמד לילדי העברים את השפה העברית? האומנם חשודה היא גם השפה העברית על התבוללות? חשד כזה היינו יכולים עוד להבין בארץ אשכנז. שם היהודים הכשרים לא ילמדו ולא יבינו עברית, דעת שפת עבר וספרותה היתה שם כבר למונופולין של הכהנים הנוצרים, ואם כן יש בה משום חשש מינות. אבל אצלנו ברוסיה עוד נמצאים יהודים כשרים רבים, הלומדים ויודעים עברית, ומספר יהודים כאלה הוא גדול הרבה מאד מאשר תחשבו. צאו וראו, עד כמה ממהרים הערכין להשתנות אצלנו: לפני שתי שנים הרעים והתרעם אחד מן הנואמים אשר בזה על ועד חברתנו באודיסא בגלל שוויון־רוחו להשפה העברית ודרש מאת האספה הכללית שם, כי לחברי הועד יבחרו רק אנשים היודעים והאוהבים את השפה העברית. בהועד הפטרבורגי ישנם ת"ל אנשים, האוהבים לכל הפחות את השפה העברית, – והנואם הזה עוד הפעם איננו שבע־נחת והוא ירעים על הועד הפטרבורגי על דבר אשר איננו נוהג כבוד בז’רגון ואיננו מעמיד אותו בשורה אחת עם השפה העברית או, יותר נכון, על דבר אשר לא יתן להז’רגון לגרש את השפה העברית.

כי למה זה, אדוני, נעשה בנפשנו שקר! להשפה הרוסית אין כל סכנה נשקפת מתחרוּתוֹ של הז’רגון. חפרפורת זו תוכל לשבת שלוה ושאננה במאורתה מבלי לפחוד מקנאת הקפוד. השפה הרוסית נתמכת על תנאי החיים עם תביעותיהם החזקות ואין לנו לדאוג לה כלל. רק להשפה העברית לבדה נשקפת סכנה מן הז’רגון. במשך אלפים שנה החזיקה השפה העברית מעמד לא בעזר תנאי החיים החמריים, שלחמו תמיד נגדה, כי אם על ידי האינסטינקט הרוחני של העם, שראה בשפתו הלאומית ובספרותה העשירה את הקשר בין ההוה שלו ובין העבר ואת הערבון לקיומו בהעתיד. ועתה הנכם באים ואומרים להכחיד את האינסטינקט הרוחני הזה, לקרוע את הקשר שבין ההוה והעבר שלנו. חפצים אתם לברוא יהדות מיוחדת, יהדות של ז’רגון, שתהיה בודדה ונבדלת מכל אחינו שבארצות המזרח, שאחדותנו עמהם נתמכת רק על ידי השפה המשותפת לנו. ולדאבון לבי ולתוגת נפשי הנני רואה בין מגיני הז’רגון גם אחדים מן הציונים אשר בתוכנו. הוי אדוני! השמתם לבכם, ההתבוננתם אל אשר אתם אומרים לעשות?

יום יום בעתוניכם אתם נושאים “קינה” על מות הספרות העברית. בשמחה גלויה לאֵדה אתם מבשרים בקהל, כי עתון עברי פלוני או אלמוני שבק חיים לכל חי, בשעה שהעתונים הז’רגוניים יציצו חדשים לבקרים ככמיהין ופטריות אחרי הגשם. אתם רואים בזה אות־נצחונו של המהלך החדש בחיי עמנו על המהלך הישן והנכם ששים ושמחים! לשוא! אילו היה זה באמת נצחוֹן (ולדעתי הדבר הזה מוטל עדיין בספק), כי עתה היה זה “נצחון של פירוס”. עוד שנים שלשה נצחונות כאלה – ואין שריד לצבאותיכם. לו באמת השכיח הז’רגון מלב עמנו את שפת נביאיו ומשורריו הקדמונים, את שפת מחוקקיו ופילוסופיו, לו באמת שכח עמנו את השפה, אשר במשך יותר משלשה אלפי שנה רחש בה את רגשותיו וחשב בה את מחשבותיו, כי עתה חדל כלו להרגיש ולחשוב – לכל הפחות – את רגשותיו הלאומיים ואת מחשבוֹתיו הלאומיות. אמנם, במשך שלש המאות האחרונות סגל לו עמנו ברוסיה את הז’רגון האשכנזי; אבל הוא השתמש בו רק לצרכי־יום־יום, לדברים שיסודתם בעולם־העשיה, ומעולם לא השתמש בו לצרכים יותר קיימים, שיסודתם בעולם־היצירה. לדברים כאלה השתמש רק בשפתו הלאומית בלבד.

התבוננו נא אל קובץ השירים העממים בז’רגון, שנאספו יחד על ידי ה' מאַריק וה' גינזבורג. מה תחזו בהם? חוסר־טעם ועניות־דעת, שאין דוגמתם אצל כל אומה ולשון, אין גם ניצוץ אחד של רעיון פיוטי, אין אף רושם אחד של יצירה פיוטית, אין אפילו חרוז אחד מתוקן בפלס השירה! האומנם כל כך דלה היא אומה זו בכשרונותיה מכל אומה ולשון שבעולם? האומנם כל כך עניה היא בטוב טעם ודעת? אבל, אדוני, אנכי לא אזכירכם את נביאינו ובעלי־מזמורינו העתיקים, ששיריהם יושרו גם היום, אמנם בתרגומים לא־מתוקנים, בכל היכלי בתי־התפילה של העולם הקולטורי; אנכי לא אזכירכם את משוררינו רבי־ההרגשות והוגי־הדעות בימי הבינים, – כיהודה הלוי, כשלמה בן גבירול ועוד ועוד. אולם גם במאות־השנים האחרונות, בשעה שהקולטורה העברית הומכה עד המדרגה התחתונה, בשעה שנתחברו שירי־התפל בז’רגון, באותה שעה עצמה שרו את שיריהם הנשגבים בעברית שני הלוצטים (משה חיים ושמואל דוד), ווייזיל, שני הלבנסוֹנים (אד“ם ומיכ”ל), גארדאן ומשוררנו היקר ביאליק שיחיה. אם כן, לא חדל העם להרגיש ולחשוב גם בימים האלה; אפס כי מאשר יקרו בעיניו רגשותיו ומחשבותיו, על כן לא חפץ להלביש אותם בשפה מוזרה לכוחו ולנפשו, כמו שלא חפצו משוררינו בימי־קדם על נהרות בבל לשיר שירי־ציון על אדמת־נכר.

אמת הדבר, כי זה שנים אחדות החלו אחדים מסופרינו להלביש את רגשותיהם ומחשבותיהם גם ז’רגונית, אבל כל אלה הם סופרים עברים, שנתחנכו על הספרות העברית – והם רק מתרגמים את עצמם לז’רגון. הספרות הז’רגונית, יונקת, אם כן, את מזונה מן הספרות העברית, ובמות הספרות העברית תמות גם הז’רגונית כאשר יבול וימות יונק רענן על גזע עץ יבש.

אבל אל נא, אדוני, תהיו נחפזים להכין ארון ותכריכים להספרות העברית! במשך אלפים שנות נדודיו בקרב עמים סגל עמנו לעצמו לדברי חול ולחיי־יום־יום שפות זרות שונות וז’רגונים שונים. השפה העברית האריכה ימים אחרי הז’רגונים ההם; היא תאריך ימים גם אחרי הז’רגון האשכנזי. אל נא, אדוני, תהיו נחפזים לבסס את “ההגדרה הלאומית”, שאתם מבקשים אותה בצדק, על הז’רגון. זהו יסוד רעוע מאד. על פי חשבונו של ה' ב' ידעו עוד לפני שלש שנים 36 אחוזים ממאה יהודים תושבי רוסיה לדבר ולקרוא בשפת רוסיה. וכמה שנים עברו מאז החל עמנו בכלל ללמוד רוסית? כיובל שנים ולא יותר! וחצי היובל הראשון עבר על השכלת עמנו במלחמה עם אויביה הפנימים, שהשפה הרוסית היתה תועבה בעיניהם, וחצי היובל השני עבר עליה במלחמה עם אויביה החיצונים, בדמות הבירוקרטיה הרוסית. 36 אחוזים למאה מעמנו קוראים ומדברים רוסית – בשעה שתחום מושב היהודים עומד וקיים, בשעה שדלתי בתי־הספר הכוללים כמעט סגורות על מסגר לפני ילדינו וצעירינו. שערו עתה בנפשכם כי תחום מושב היהודים נהרס ועבר ובטל מן העולם, כי דלתי בתי הספר נפתחו לרוחה לפני ילדינו וצעירינו וכי נתן חוק של חובת בית־ספר כללית בכל מרחבי ארץ רוסיה, – ואז תבינו מה תהי אחרית הז’רגון אחרי שלשים שנה. באופן היותר טוב תהא לנו תחת שפה מתה אחת שתי שפות מתות, האחת עם ספרות בת־שלשת אלפים שנה והשניה עם ספרות בת שלשים שנה. ואוי לנו, אם יעלה בידי הז’רגון להכחיד מלב עמנו את זכר השפה העברית! הנני שואל אתכם: מה היא הירושה, אשר תנחילו לדורות, אשר יבואו אחריכם? תריסר ספורים מחיי־העם, ותריסר קונטריסים בשאלת הכלכלה, כתובים בז’רגון ברברי, אשר גם היום לא יבינם איש, ועם רכוש קל זה תתיצבו לתת דין וחשבון לפני כסא ההיסטוריה ותאמרו: זהו מה שבראה ויצרה היהדות במשך אלפי שנות קיומה, במשך אלפי שנות מצוקותיה הרבות והנוראות! אמנם שוה הוא רכוש זה בנזק הצרות, אשר סבלנו בגללו!

כלימה תכסה היום את פני כאשר אשער בנפשי, כי סופר דברי ימינו בדור אשר יבוא אחרינו ירשום לזכרון, כי בשנת 1906 באספה, שבה נקבצו ובאו בחורי משכילינו בעיר הבירה, נמנו וגמרו לתת שווי זכיות לניב אשכנזי (שבמקרה דבר בו אז חלק גדול מן העם) עם השפה הלאומית והספרותית של העם! יאמרו אחרים מה שיאמרו, אולם אנכי אומר עם המשורר הקדמון: תדבק לשוני לחכי, אם אומר על זה “אמן”, תשכח ימיני אם תחתום את שמי על הפרוטוקול, המשוה את שפת הגלות, את שפת העבדות, ללשוננו הלאומית, להשרידה היחידה מכל מחמדינו מימי קדם.

ד“ר י”ל קאצנעלסאן.

• מיה קיסרי