רקע
שמעון דובנוב
הלמודים העברים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

(נאום נשא באספה הכללית של חברת “מפיצי השכלה” באודיסה בט"ו מאי, שנת 1902) 1


עד לפני זמן קצר לא הורגשה באספות של ה“חברה” שלנו שום התנגדות אל המהלך הכללי של עבודת הועד. אספותינו הכלליות עברו עלינו בשלום ובשלוה, החשבונות נשמעו ונתאשרו כמעט בלא כל וכוחים, ורק לעתים רחוקות יש אשר הוסיפו עליהם גם קריאת הרצאות מדעיות. לפני שנים אחדות נולדה התנגדות מעשית, שמחתה נגד עבודתו הפעוטה וחסרון האיניציאטיבה של הועד. זה כבר הוכיח, שהתעוררה התענינות ידועה ב“חברה” ושנולדה שאיפה לעבוד עבודה תמה. באותו זמן נוסדה על יד הועד “קומיסיה היסטורית־ספרותית”, שבה היו אחדים מחברי הועד ועובדים ספרותיים מחוצה לו דנים על השאלות היסודיות בחיים הרוחניים של ישראל. כל זה נתן מקום לחשוב, שהועד עתיד להתעורר בקרוב לתחיה ברוח ובמעשה, שיתחיל בקרוב לעבוד בחריצות ובהכרה ברורה עבודה ברוח הלאומי. אולם אחרת נהיתה. כאשר אך העירו את הועד על נחיצותו של הרוח הלאומי בעבודת ההשכלה, השיב הוא תשובה כל כך חריפה ומוחלטת, עד שהסיעה הלאומית יכולה היתה לחשבה לקריאת־מלחמה. בשנה שעברה פרסם בדו“ח שלו גם “אני מאמין” קצר ובשנה זו – “גלוי דעת” או “החלטה” יותר מפורטים, שבהם הוא עומד ומחליט, שתעודתו הראשית היא להפיץ השכלה כללית ולא עברית. הנה כי כן התעוררה באופן טבעי ובהדרגה התנגדות עיונית לנטית הועד. והתנגדות זו אינה פרי תעמולה מפלגותית, אלא תוצאה ישרה של הפרוֹצס ההולך ומתגלה בחברה בצורה ברורה יותר ויותר. בהתנגדותנו צריך לראות התגלות חפצם האדיר של כל החברים בעלי ההכרה הלאומית, – החפץ, כי הכרה, שהיא עברית בשמה, תהיה עברית גם ברוחה. פה, באספה זו, אין ציוניים ואנטי־ציוניים, אלא אנשים המכירים בנחיצות חנוך עברי לאומי ואנשים מתנגדים לזה; פה יש אנשים, שאינם מטילים ספק בדבר, כי בלא תגבורת הרוח הלאומי בבתי ספרנו יאבדו הדורות הבאים מתוך הקהל העברי, ויש אנשים, שאינם מסכימים לדעת זו. המטרה המעשית העיקרית של ההתנגדות היא – להביא לידי כך שהלמודים העברים יתפסו את מקומם הראוי להם בבתי ספרנו ושתהא ידיעת הלימודים העברים שוה בחשיבותה לידיעת הלמודים הכלליים. על יסוד ידיעות סטאַטיסטיות שאספנו ושאלות שהצענו לפני פדגוגים הרבה, באנו לידי מסקנה, שכדי שתביא הוראת הלמודים העבריים בבתי־הספר הנמוכים שלנו את התועלת הדרושה – צריך להקדיש לפחות את החלק השלישי מכל השעורים של השבוע ללמודים העברים. למשל, אם מספר השעורים בבית־הספר לשבוע עולה עד שלשים, צריך מספר השעורים העברים לעלות לפחות עד עשרה. ואולם כדי להגיע לידי תוצאות יותר חשובות, יש להשתדל כמה שאפשר להוסיף עוד על המועט הנזכר. שאיפה כזו מתלבטת כבר בהרבה מקומות. בבתי־הספר של חברת “מפיצי השכלה בישראל” שבפטרבורג מספר שעורי השבוע, המקודשים ללמודים העבריים, הוא בין 14־10. בבתי־ספר אחרים אשרה הפקידות לעניני־השכלה, כפי שאפשר לראות ב”ספר־השמוש להשכלת העם של היהודים", תכניות־לימודים, שבהן עולה מספר השעורים העברים עד 18 שעות בשבוע.

באודיסה עצמה נוסד לפני זמן מה בית־ספר פרטי, שבו מלמדים את הלמודים הכלליים עד הצהרים ואת הלמודים העברים אחרי הצהרים, באופן שמספר השעורים ללמודים העבריים יכול לעלות עד שמונה עשר. ואולם החזיון הזה אינו אלא אחד מן החזיונות המשמחים המעטים והיוצאים מן הכלל, בעוד שבכלל מתיחסים באודיסה אל הוראת הלמודים העבריים בבתי־הספר בהתרשלות גמורה. יחס כזה ניכר ביחוד בבתי־הספר הנתמכים ע"י המחלקה האודיסאית של חברת־ההשכלה. בבתי־הספר האלה מוקדשים ללמודים העבריים המספר המינימלי של שתים, שלש שעות בשבוע (בבתי־הספר הפרופיסיונאַליים לנערות), המספר הממוצע של חמשה או ששה שעורים (ברוב המחלקות של בתי־הספר לנערים) והמכּסימום של שמונה או עשר שעות (במחלקות אחדות של שנים מבתי־הספר). המינימום של 10 שעות בשבוע שקבענו למעלה ושזולתו אי־אפשר לראות ברכה בלמודים, יש למצוא רק בשתי מחלקות של בית־ספר אחד לנערים אשר בקצה העיר. צריך להוסיף, כי בבתי־ספר אחדים, שבהם נוהגת חלוקת התלמידים לקבוצות, מתמעט עוד מספר־השעורים הקטן האמור עד כדי חציו לרגלי חלוּקת הזמן בין שתי קבוצות. בתנאים כאלה אי־אפשר גם לדבר על הוראה מביאה־פרי של הלשון העברית, דברי־ימי־ישראל ולמודי־הדת.

הועד ב“חַות דעתו” מנסה להצטדק ע“י ראיה מבתי־הספר העברים של הממשלה (“בתי־ספר למתחילים”) ע”פ החוק משנת 1873, שבהם מספר השעורים העברים ביחס אל הכלליים עולה כדי רבע. אבל, וכי אין הדבר מתמיה, שהועד מוצא לאפשר לדאוג לחלק העברי שבחנוך רק בה במדה, שיש למצוא בתכנית־הלמודים של הממשלה, שאינה חובה כלל לבתי־הספר הפרטיים? מלבד זאת אין הנדון דומה לראיה. צריך לשים לב: א) שהקורס של בתי־הספר הרשמיים, יחד עם המחלקה־להכנה, הוא של שבע שנים והוא נותן לפי זה את האפשרות להתעסק הרבה בלמודים העבריים גם על פי הנורמה הקבועה (עשרה שעורים במחלקת־ההכנה ושמונה בשאר המחלקות); ב) שמן הנכנסים לבה“ס הלל דורשים למפרע איזו ידיעות (ידיעת ספר בראשית); ג) שהחוק משנת 1873 יסודתו בדאגת הממשלה להשכלה הכללית של היהודים, ומטעם זה אין הלמודים הללו חובה לאלה שלומדים אותם בביתם, כלומר ב”חדר“, ד) שכּחַ ה”חדר" עוד היה אז גדול ועוד היה נותן לחניכיו השכלה עברית חשובה קודם שנכנסו לבית־ספר ללמודים הכלליים. ואם אחרי כל אלה מצאו אז לנחוץ להקדיש בתכנית ללמודים העברים את החלק הרביעי משעות הלמוד, כמה, איפוא, עלינו להקדיש עתה לצורך זה, בשעה שה“חדר” נמצא במצב הירידה והדאגה לבית־הספר הנמוך מוטלת על הצבור העברי בעצמו?

אבל כיצד נוציא לפעולות את הפרוגרמה, שמציעה ה“הרצאה” של הלאומיים? – יש שני אמצעים להרבות את הלמודים העבריים מבלי להביא ע“י זה נזק להשכלה הכללית: א) להאריך את יום הלמודים; ב)) להאריך את הקורס של הלמודים. שעות־הלמודים ליום בבית־ספר נמוך צריכות ויכולות להגיע לפחות לחמש ומשך שנות־הלמודים צריך להיות לא פחות מארבע שנים ובבתי־ספר ידועים – עד שש שנים. ואולם בבתי־ספר הנתמכים מאת הועד האודיסאי נמשך הקורס של הלמודים הכלליים בערך ממוצע רק שלש שנים ומספר שעות הלמודים ליום עולה לארבע. לפנים היו הנערים חייבים ללמוד ב”חדרים" מן הבוקר עד שעה מאוחרת בערב –, זוּ היתה בודאי קיצוניות בלתי־רצויה; אבל עכשיו הגיעו בתי־ספרנו לידי קיצוניות אחרת, בהקדישם ללמודים רק שתים שלש שעות ביום. דבר זה מזכיר לנו את התקופה, שבה היו המשכילים שבערי השדה, מבחורי־הישיבה ש“נתמשכלו”, נוהגים לקצר את בגדיהם הארוכים והעשויים על פי המדה העתיקה כל־כך הרבה, עד שהגיעו לידי שעור הזיות. קצורן של שעות הלמוד יותר מדי מזיק גם לחנוך, גם ללמוד. הוא עושה את בית־הספר לרגע בלתי־חשוב בחיי הילד. בחו“ל לומדים ברוב בתי־הספר הנמוכים הרבה יותר מאשר ברוסיה; שם לומדים לפעמים גם בבוקר, גם אחרי ההפסקה של צהרים. הטענה הנושנה ע”ד הליאות והעיפות היתרה אינה עומדת בפני הבקורת. על ידי חלוקה נכונה של העבודה והמנוחה אפשר להפטר מליאות זו. הילד העברי מסוגל על פי הירושה הרוחנית של כמה מאות שנים לעבודת־מחַ מתמדת יותר הרבה מן הילד הרוסי, שמוחו תופס בעמל רב את ראשית הלמודים ועל כן הוא מוכרח להקדיש לזה אנרגיה יותר גדולה. מלבד זה, תנאי החיים הבלתי־היגיניים של התלמיד העברי העני גורמים לכך, ששעה יתרה של ישיבה בבית־הספר בסביבה יותר היגינית יכולה להביא לבריאותו יותר תועלת מהפסד.

המגרעת השניה, שאני מוצא בבתי־הספר העממיים החדשים שלנו, היא – כי משך הקורס של הלמודים הוא קצר יותר מדאי. קורס של שלש שנים נותן מעט מאד וסוף סוף הריהו גורם, שהתלמיד, שלמד כבר דבר־מה, שוכח תלמודו עד מהרה ונעשה “עם הארץ” מחדש. אצלנו נוהגים בבית הספר העממי הבלתי דורש שכר־למוד, שהוא מתפרנס על חשבון הנדבות, עפ“י הפרינציפ של בתי־התמחוי בזול: מאכילים אך למראית עין. הטוב הדבר הזה? לבתי־ספר של חנם צריכים אנו, אבל לא ללמודים שאינם שוים כלום. צריך לזכור, כי בית־הספר העירוני, שיש לו עסק עם תנאי חיים קולטוריים יותר מורכבים, מחויב לתת לחניכיו הרבה יותר מבית־הספר הפשוט של הכפר וקורס הקצר שלו. ואף אם רק החלק השלישי מכל התלמידים יגמור את כל הקורס (זה גורלו של כל בית־ספר לעם), יהיה נא לפחות החלק הזה מוכן כל צרכו. נמצא, שאין כּונתנו כלל להרחיב את התכנית העברית בבית־הספר על חשבון הלמודים הכלליים, כפי שדן הועד באופן בלתי־נכון מתוך ה”הרצאה" שלנו. הלמודים העבריים והכלליים צריכים להיות מקבילים יחדיו ולהשלים זה את זה. אם ההשכלה הכללית מפתחת את הצד השכלי המעשי של החניך ומכינה אותו למלחמתו בעד קיומו האנושי, – הנה ההשכלה העברית פועלת ביחוד על התפתחותו הלאומית־המוסרית ומכינה אותו למלחמה לא קלה מן הראשונה – למלחמה בעד קיומו הלאומי2).

יש מטילים ספק באפשרות הברכה, שיראו התלמידים בלמוד הלשון העברית, דברי־הימים ועוד גם אחרי הרחבת התכנית העברית. על זה עלי להשיב, כי על יסוד חקירות רבות ועפ“י תוצאות של מועצות הועד לפדגוגים מומחים, שהתאגדו זה לא כבר באודיסה, נוכחנו: א) כי בקורס בן ארבע שנים יכולים התלמידים לעבור על חומשי התורה (בהשמטות), על הספרים ההיסטוריים של התנ”ך ועל דברי ימי ישראל עד תקופת התלמוד, לסגל לעצמם את היסודות העיקריים של הדת והמוסר העברי3) ולהכין לקריאת ספרים עבריים קלים בסגנונם; ב) בקורס בן שש שנים אפשר מלבד כל אלה, לרכוש את ידיעת הנביאים, קטעים אחדים מן המשנה, דברי ימי ישראל עד העת החדשה ולקרוא ספרים יותר קשים, הכתובים בסגנון הספרותי החדש.

למוד הלשון העברית, בקשר אמיץ עם התנ“ך, צריך ליטול מקום בראש התכנית של הלמודים העבריים. הועד, בהתנגדותו לזה, מוסר מודעה (ב“חות־דעתו”), “שהוא מחזיק ב”תכנית המצומצמת” הקודמת, כלומר: קרוא וכתוב עברית, חוקי הדת הישראלית, תפלות ומנהגים, ההיסטוריה ברשומיה הכלליים“. ואולם, איך אפשר ללמד “קרוא וכתוב עברית” בלי תנ”ך ובלי דקדוק הלשון? כנראה, באופן מיכני, בלי הבנת המלים הנקראות והנכתבות; אבל הרי תרגילים מוכניים כאלה בקריאה וכתיבה לא רק שלא יביאו שום תועלת, אלא שיהיו למשא על התלמיד הרבה יותר מלמוד הלשון עצמה באמצעות ספר־מקרא הגון וביחוד באמצעות התנ“ך –, למוד, שיש בו כדי להפיח רוח־חיים בדבר הלמד ושעל ידו נעשית הלשון לאמצעי לסגל על ידה את מבחר ספרותנו הלאומית. ובכלל, כל תכנית עברית, שאין בה הוראת הלשון העברית והתנ”ך, לא יהי בה רוח חיים ולא תביא פרי במובן הלאומי.

הועד, בהצטדקותו על המצב הרעוע של הוראת הלמודים העבריים בבתי־הספר שלו4), מתנצל על ידי חסרון מורים מומחים והגונים. “מורים הגונים ללמודים העברים – אומר הוא ב”חות־דעתו" – נמצאים במספר מוגבל מאד ולועד אין לע“ע שום תקוה להגדיל מספר זה בעתיד הקרוב”. אבל מה עושה הועד כדי למלא העדר זה של מורים בעתיד? ב“קורסי־הערב לגדולים”, הנתמכים על ידו, במקום שצעירים מכינים את עצמם למבחן בתור מורים למתחילים, אין כל זכר להוראת הלמודים העבריים. לפני שנתים פנה חלק משומעי הקורסים הללו אל הועד והשתדל, שיערכו בשבילו הרצאות בדברי ימי ישראל ובמיתודיקה של הלשון העברית, – והועד לא שם לב כלל להשתדלותם זו, אף על פי שתמכו בה “המומחים להלמודים העבריים”, שהביעו את חפצם לקרוא שעורים על ההסטוריה והמיתודיקה העבריים שלא עמלק“פ. אח”כ, אמנם, הזמין הועד אחד מן “המומחים” (עפ“י לשונה של ה”ריזולוציה") הללו לקרוא שעורי היסטוריה עברית בקורסים שנוסדו מחדש; אבל זה היה כבר באחור־זמן, אחרי שהועד הרים בפומבי (בדו"ח שלו) את הדגל האנטי־לאומי, שתחתיו אי אפשר לשום בני־אדם בעלי הכרה לאומית לעבוד, – ונמצא, שהוכרח ה“מומחה” לסרב. סבת הסרוב היתה, מלבד זה, מספר השעות המצומצם מאז שהסכים הועד לקבוע ללמודים העבריים בקורסים החדשים בתור “הנחה” (שתי שעות לשבוע), – זמן, שאינו נותן את היכולת להביא ברכה למתלמדים במקצוע זה.

ולא די שהועד עצמו איננו מסיע בענין הכנת מורים להלמודים העבריים, אלא שהוא עוד מפריע בעד האיניציטיבה של אנשים אחרים, הרוצים לעשות זאת. אפשר, שלא הייתי נוגע בעובדה זו, אלמלא נעשתה כבר לדבר של וכוח באספה הכללית של ה“חברה־להשכלה” המרכזית, שהיתה זה לא כבר בפטרבורג, ואלמלא דנו עליה בעתונות. בשנה שעברה החליטה אגודת סופרים ופדגוגים באודיסא ליסד שעורי־ערב מיוחדים, שמטרתם תהיה – להכין צעירים בעלי־כשרונות אל המבחן לקבלת התואר מורה, כדי שיוכלו המורים החדשים האלו, אחרי בחינתם, להורות ביחוד את הלמודים העברים בבתי הספר הנתמכים ע“י הועד הראשי של “חברת ההשכלה” במקומות שונים של תחום־המושב. לתכלית זו אמרו לתת מקום בקורסים רק לצעירים בעלי ידיעות הגונות בלמודים העבריים ולהקציע מקום חשוב בתכנית להוראת המיתודיקה של הלמודים הללו. מפני ערכם של הקורסים האלה לכלל ישראל פנתה האגודה הנזכרה אל הועד הפטרבורגי בהשתדלות לתמוך בה. הועד הזה התיחס יחס חיובי להשתדלות זו, אבל הוא מצא לנחוץ – יותר מפני הנמוס מאשר מפני “הכרה חובה” – להציע לפני הועד האודיסאי, שיביע את דעתו בענין זה. הועד האודיסאי, ש”הבין", כי מאת הפלוגה הלאומית יצא הדבר, השיב לפטרבורג, שאינו רואה שום צורך ביסוד קורסים כאלה ושאם יוסדו כאלה בעל־כורחו, בעזרת הועד המרכזי, אז יהא דבר זה בעיניו, כאילו הביעו לפעולתו אי־אמון בדרך בלתי־ישרה. לרגלי תשובה זו עכב הועד המרכזי את הדבר לפי שעה וגרם, שבאספה הכללית בפטרבורג נתעוררו וכוחים נלהבים ודרישות לפתוח את הקורסים, בלי תשומת־לב אל תלונותיו מחוסרות־היסוד של הועד האודיסאי. – את אחרית הדבר אין איש יודע, – אבל התנהגותו של הועד המקומי במקרה זה היא בכל אופן “מצוינת” מאד.

אחרי עובדה כזו אין הועד שלנו רשאי להודיע, שההכנה של מורים עברים מומחים, שהוא עצמו מודה בחסרונם, חביבה עליו.

בתשובתו הנדפסה על “הרצאתנו” מראה הועד על ה“קומיסיה ההיסטורית־הספרותית” שהיתה קיימת על ידו ונתבטלה ושהתחלות מועטות כבר נעשו על ידה. בתור מי שהיה חבר בקומיסיה זו5) יכול אני להעיד, שעבודתה של זו היתה מתעכבת ע"י חלוקי־הדעות שבין חבריה והשעורים של פומבי, שנערכו על ידה, היו מתאימות לא לדעתם של כל חברי הקומיסיה, אלא רק לזו של חלק זה או אחר מחבריה, הכל לפי תכן השעור.

ב“הרצאה” מציעים לפני הועד לתמוך ב“חדרים־למופת” בתור טפוס של בית־ספר לאומי מתוקן, שיש לו בלי כל ספק עתידות גדולים. על זה משיב הועד בסמך משונה על אותה עובדה, שצרכי החיים מכריחים להכניס אף לתוך החדרים הישנים שבאודיסה את למוד הלשון הרוסית ואת תורת החשבון ביחד עם הלמודים העבריים. ואולם מה יוצא מזה? – שבחדרים מוצאים חפץ בהוראת הלמודים הכלליים יחד עם הלמודים העברים, אבל לא בלעדיהם. על הכרח וחפץ זה מראה בהחלט ה“הרצאה” עצמה. ואולם על הדרישה היסודית של האופוזיציה – ע“ד תמיכת החדרים־למופת – לא באה שום תשובה מאת הועד. לא כן עשו בנידון זה הועד הפטרבורגי, סניפו בריגה והקופה במוסקבה: הם כלם התחילו בימים האחרונים לשים לב לחדרים המתוקנים ולתמוך בהם. האורגן המרכזי של “חברת ההשכלה” וסניפיו הנזכרים קרובים בכלל הרבה יותר אל הרעיון הלאומי מהועד האודיסאי, המתנגד לרעיון זה בכל תוקף. והרי בימינו אלו דרושה, לפחות, אחדות הפעולה של כל אורגני ה”חברה להשכלה“, שעפ”י ההכרח ההיסטורי הם צריכים להספח אל הרעיון הנכון היחיד, שיש בו כדי להציל את בית־הספר העברי העממי הראוי לשם זה.

אספה כללית זו צריכה להשיב תשובה על שאלה בלתי־רגילה – על השאלה: מה הם העיקרים היסודיים של פעולת ה“חברה”. הערך המעשי של החלטה זו אינו גדול ביותר, מפני שהוא נוגע רק לגורם של בתי־ספר אחדים, הנתמכים ע"י הועד באודיסה; ואולם ערכה המוסרי והצבורי, שיש לה להחלטה של היום, אפשר לו להיות גדול מאד. ההחלטה תראה לדעת, עד כמה חזק עוד הרגש הלאומי בקהל העברי, עד כמה מוכשרת עוד האינטיליגנציה הישראלית, הדואגת להשכלת העם, לפעול ברוחם של העיקרים הגדולים, שהנחילה לנו ההיסטוריה ושיש בהם צורך נמרץ בשעת־המשבר הנוכחית.

ש. דובנוב.


  1. תרגום מרוסית.  ↩

  2. פה העירותי על פרזה אחת של ההרצאה, שהועד נותן לו פירוש זר, והיא: שהלשון העברית צריכה להעשות ל“ענין ראשי בתכנית”. הזכרתי לו לועד, כי שכח להביא בטופס ה“הרצאה” את התקון, שבקשנו להכניסו לתוך טופס זה במועצה הכללית (“בתכנית של הלמודים העבריים”). ושוב אמרתי, שרק העדר הפרוטוקול של המועצה שלנו יוכל לשמש בתור הצטדקות קשה לשכחה זו, שאין לה כפרה, שכחה, שהנואם הראשון של הועד לא החמיץ מלהשתמש בה לתכלית התנפלות בלתי הגונה על האופוזיציה.  ↩

  3. מר מרגלית שאל בנאומו: "היתכן לדרוש מאת הילדים ידיעת יסודות המוסר העברי, אם על מוסר היהדות מיגעים את מוחם פילוסופים

    כלאצאַרוּס? – לא היינו מאמינים, ששאלה כזו יכולה להשאל, אלמלא היינו שומעים אותה בעצמנו. כלום בשביל שלאצאַרוּס עוסק במוסר־היהדות אי־אפשר לבאר לתלמידי בית־הספר את תוכן מקורות מוסרנו כספר “דברים” ו“פרקי אבות”? עפ“י הגיון כזה אי־אפשר ללמד לילדים את ”עשרת הדברות“, אם יכתוב איזה פלוסוף ספר על ערכם הדתי, החברותי והמוסרי של ”הדברות“ האלו. מתנגדנו הלא יודע, כי אין אנו אומרים להשתמש ב”מוסר־היהדות" של לאַצאַרוס בתור ספר־למוד.  ↩

  4. אף על פי שאחרי שכפר בעיקר החנוך הלאומי, לא היה לו שום צורך להצטדק על זה.  ↩

  5. אחרי שפרסם הועד את ה“אני מאמין” שלו, הודעתי בקומיסיה זו, שאני מתפטר ממנה כל זמן שתתקיים על יד הועד הזה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות