א. בשם רבי ישוע מנצרת

מאת

אביגדור המאירי

---

שְׁמַעְיָה בֵין הַסְּפִּירוֹת

מאת

אביגדור המאירי

כְּבָר צלצל השחר באביבו המבושם בחלונותיו המיוזעים של בית המדרש, בשעה שאהרן, הפרוש הצעיר, התעורר מעל השולחן והסתכל מסביב לו בעינים תועות ואדומות בתוך האור הכהה.

אמש, בלילה, בשעה שאהרן עייף וראשו צנח על זרועותיו של השולחן הארוך – עדיין היה כל בית-המדרש הומה מתפלתם הרוננת של מצפים לקריעת השמים בליל השבועות, ועכשיו, כשהקיץ, מצא את בית המדרשת ריק מאדם, ורק חברו שמעיה המתמיד יושב לאור הנר מהבהב והנאבק עם הבקן, ואווירו הפושר, הסמיך מאדים.

שפשף אהרן את עיניו, קם ממקומו, נגש אל חברו, הסתכל מקרוב וכמעט שפרחה נשמתו. גחן אליו ובלחש של נזיפה קרא כמשתומם:

– “הזוהר”

נזדעזע שמעיה, הרים את עיניו וסגר את הספר.

– לא.. כן… הזוהר – גמגם כמתנצל וכסה בידיו על ספרו.

כאילו בקש להסתירו. אך בהכירו אחר כך, שסודו כבר גלוי לפני חברו, הרגיש כאילו היתה לו הרווחה; מעתה יוכל סוף-סוף לגלות אתלבו המלא על גדותיו לאיש המסוגל להבין אותו; וכילד מתחטא הוסיף:

– מוכרח הייתי, אהרן… אנוס הייתי – לא יכולתי נשוא עוד. כמעט שנטרפה דעתי עלי. זה כשנה תמימה אני מכין עצמי לכך. לא נועזתי. בבקשה ממך, יהי נא הדבר שמור בינינו. שב, אתה יודע אותי. אתה יודע. כלום ראית אותי רגע אחד בטל?

הוא סגר את הספר, לקחו בשתי ידיו אל חיקו והוסיף:

– עול תורה, כן, עול תורה. לבנו, דמנו, כל רמ“ח אברינו ושס”ה גידינו ספוגים בה. לולא היא, לולא התורה, אנו אובדים בחלל הריק. אל שזה לא-כבר הייתי בביתו של.. כן, הלא ידוע לך,הייתי בבית של הצדיק, עמדתי סמוך לשולחנו. ומאז מרגיש אני, שכל זה אינו אלא הקדמה, כן; כל מה שעשיתי עד כה, אינו אלא פתח דבר, פרוזדור. כעין צמצום מרגיש אני בנפשי, כל מהותי כאילו נצטמצמה בקרבי, ורובא דרובא שלי ריק. – הצדיק שליט"א ישב ודיבר, דברי תורה. סתרי תורה. זוהר. על הזוהר. ואני – נתרוקנתי, וגעגועים גדולים התחילו מענים אותי, געגועים; למלא אותה. –

– לא רק לשלשים, אלא אפילו לעשרים לא הגעת, שמעיה.

– יודע אני. אתמול בראשון לשבועות, מלאו לי תשע עשרה. אסור לו למוח בן תשע עשרה. אך מרגיש אני, אחת היא לי, אחת היא לי, אהרן. בין כך ובין כך מוחי הולך ומתבלבל, מתוך ריקנות. הריקנות שבי,הריקנות, אהרן, – הצדיק דיבר על עשר ספירות, ועל אין הסוף. אני זה כבר שמעתי, ולא עוד, אלא גם קראתי על ענינים כאלה. אך רושם לא נשאר בי אחריהם. מלים, צלילים זרים למחצה. אך עכשיו, מאז שמעתי את הדברים יוצאים מפיו – כאלו קם בי הכל לתחיה. ועם זה התחיל הכל בי הולך ומצטמצם, והמקום שבי –הולך ומתרחב. והמקום תובע את מילואו, מרגיש אני, כאילו הכל שבי – מעט הוא. כל מה שלמדתי מעט הוא, קל ערך ומעט האיכות. אני בן תשע עשרה? ואולי גם מוח בן תשע עשרה עלול להשיג? – אומרים עליו על הרבי ר' יהונתן, שבשנת השלש עשרה לחייו כבר הוזמן לפרדס. –

– הרבי ר' יונתן? – אמר הפרוש הצעיר בדחילו – הרבי ר' יונתן! מובן. הרבי ר' יונתן, אך אני חושבני, שזה לא עניינו של המוח, אלא של הלב, של הנפש, רחמנא לבא בעי…

– כן – כן – כן! – הפסיקו שמעיה – כן כן; הלב. טוב, שגם אתה מרגיש בדבר. די לו למוח. הוא הדבר; די לו. הלא את זה רציתי להגיד לך; המוח שבי עשה את שלו. הן אפילו בן שלש לא הייתי עדיין וכבר עסקתי בתורה. ומאז – המוח, רק המוח. רק השכל. ולא הלב. לעולם לא הלב. שוא התאמצתי בכל כחי להכניע את המוח מפני הלב. לא עלתה בידי. המוח כבש את הכל. אפילו את אמי לא אהבתי אהבת-לב, אלא אהבת-מוח. כל דם לבי עבר בי אל המוח, והלב ריק. וכשנפרדתי מאת אמי למרחקים וגעגועים תקפו אותי עליה – הרגשתי כעין כאב במוחי, ולא בלבי. ואחר כך; למה אכחד? לא, לא נכשלתי חלילה, אך האמת ניתנה להאמר; עלומים. חטאת נעורים – כן, אחר כך כששבתי הביתה ונפגשתי עם בתו של השמש, והיא נשאה אלי פתאם את עיניה – כאב ראש תקף אותי. אמי הניחה תחבושת קרה על ראשי, על מוחי הכואב. – וכך היה כל פעם שהרגשתי דבר שמחוץ לעולמי שלי, שמחוץ לספר. – וגם בשעה ששמעתי אותו, להבדיל בין קדש לחול, מדבר על עשר הספירות –גם אז – כן – אמור נא, אהרן, העסקת בחייך בענין זה?

– אמרתי לך, שמעיה; זה מביא לידי בלבול הנפש. ואתה – אתה מלבד זה – הוסיף אהרן בלעג – אתה – את בת השמש – – – סכנה.

בדמו של שמעיה עברה סמרמורת ועל מצחו התנוצצה לחלוחית;

– כן – אמר בלחש ובהחלט – בת השמש תהיה לי לאשה. בת זוגי היא. אני אפילו לא ראיתי אותה כל צרכי. מיותר. אין זה ענין שבראיה. זה דבר שברגש, דבר שבגזרה, אלא – שאני – לא על זה רוצה אני לדבר אתך. רציתי לשאל ממך; מי זה הפוסק, שמוח צעיר מבן שלושים אינו עשוי לתפוס את הענין? זה לא ענין של תפיסה. כדי להיכנס לתוך רשותן של הספירות אין אדם צריך אלא התעלות ולא עוד, התעלות. בבקשה ממך אהרן, שב הנה והקשב לי רגע. אתה תבין אותי. שמע מה שאני מדבר. אתה היחידי. – הלא – עוסק גם אתה בפילוסופיה. אני יודע, אהרן, ראיתי; ה“מורה”. יפה. כל אחד לפי לבו, לפי הניצוץ הטהור שבו. ואני שמח,שאתה מצאת אותי בסודי. אל תתירא ממני אהרן, רוצה אני להגיד לך, שהזוהר איננו – כן אהרן – הזוהר אינו ספר סתרים כלל, זאת אומרת, לא, כלומר, רוצה אני לגלות לפניך, שעלתה בידי הלילה להציץ, לתפוס ולדעת את פתרון החידה – זכיתי הלילה – –

לבו של אהרן הסתער;

– מה אתה סח? – לקריעת שמים?!

– לא – ענהו שמעיה כמעט בקול יבש. – לא. אלא ענין אחר, – עני פשוט יותר; קריעת הלב. כן, לקריעת הלב זכיתי. אומרים עלי, שאני, שאני הולך בשבילים לא-לי, ושאני מדבר דברים לא ברורים למדי. כך דרכו של עולם. אילו הייתי משוגע אהרן, הייתי אומר באמת; קריעת שמים. ראיתי וממעלי נקרעו השמים, נפתחו מעל ראשי, מעל מוחי. ואני ראיתי את הערפל העוטף את נשמתנו, ומבעדו את האור הגנוז לנו והמאיר אותנו, כן, כך הייתי אומר. אלא מאי? אני אינני אומר כך, אני אומר; זכיתי לקריעת הלב. הלב שבי נקרע, נפתח בי פתאום ואני ראיתי את הנשמה שבנו, העוטפת שחורים, ראיתיה איך היא פושטת את שחוריה, פושטת, לאט-לאט, כאשה צנועה בשעת טבילה, פושטת את בגדיה הגשמיים, נכנסת לתוך ים-האורה ומתרחצת באין-סוף הספירות, והספירות הן בבחינת מים.

מים עליונים, והמים העליונים הוא העתר, כן; העתר הפשוט. שעיני בן-אדם יכולות להשיגו על ידי צער. העתר, – כן; אמר נא אהרן, השמעת מימיך על דבר הטבע המעשי? – על דבר חכמת היצירה המעשית. רוצה אני לגלות לך, שספר הזוהר הוא ספר מעין זה. מעין זה – אך נעלה מזה. נשגב מזה, כן. ספר-הטבע שלנו, ספר תורתו של הטבע הגבוה והנשגב. – ובשביל להבין תורה זו – עלינו להתרומם מעל לטבע שלנו, להגביה את עצמנו למעלה, ולא רק ברוח, אלא גם בגוף, כן-כן, גם בגוף! עלינו לעזוב את העולם, את האדמה, את הרגב, וגם את החומר השפל, את עצמנו הנבזה, ולהתרומם למעלה. לא אל הרוחות, אהרן, לא אל הרוח, אל דווקא אל החמרים המופשטים, אל החמר הנעלה, אהרן, אל העצמים הנפשיים, שעצמים הם אפילו בנפשיותם, אל אותם הגבים, התעלים בעצמם לידי רוח, ולא על ידי הרוח. עלינו לעזוב את העולם החי דרך הנפש, על ידי הנפש, באמצעי הנפש; עלינו לעזוב את הכל; את האדמה, את השכל, את הספרים, את מזל הארץ –

– ואת בת השמש! – עקץ אותו אהרן עקיצה ערומה.

– אל תעלל בי אהרן, אם קשה לך להבין אותי, הרי יכול אני להפסיק, אך לא, יודע אני אותך,אהרן; עליך לשמוע אותי עד גמירא, עליך –

– אבל אם באמת מבולבל אתה? – אמר אהרן ברגש של חמלה ורחמים מקרב לב ונפש.

אך שמעיה אחז אותו בידו ולחש לו כמעט באזנו, שאהרן אנוס היה לשמוע לו:

– כך – הוסיף שמעיה – כן, אהרן; כדי להשיג את הספירות, עלינו להתרומם למעלה, למעלה; דברים כפשוטם אפשר, שמאורינו הגדולים לא היו צריכים לזה. הם, הראשונים, השיגו את כוחם בעצמם. אולם אנחנו – אנחנו – כן, גם לנו האחרונים, החלשים ההדיוטות, גם לנו ניתנה האפשרות לכך. הקב"ה מקדים רפואה למכה. יש אפשרות פשוטה. – אתה, אהרן, לא עיינת בדברי שירה מימיך ואינך יודע, אינך יודע – שהספירות – לחש לו שמעיה בקול כמעט בלתי נשמע – שהספירות אינן אלא אויר זך, גבוה, אויר טהור,אויר של מעלה, למעלה מזה, למעלה מעל אדמתנו ולמעלה מן הטבע הצר שלנו. לא אותו האויר של הרים וגבעות. לא, למעלה מזה. לנעלה מן העננים. שם, אותם המרומים, שרק בחיר הנשרים ממריא בהם! – כן, אהרן, היודע אתה את הפסוק ואת סודו: “ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי”? – כן; ראה אדון הנביאים, שהדור, כלומר, שהגשם שבנו הולך ותובע את קדושתו ואת התעלותו, לפיכך נתן לנו רמז; אם אין ביכלתכם להתעלות על ידי הרוח, יבוא החומר בעצמו ויתעלה על כנפי נשרים –ממש. ודורנו זכה לכך, הריני מגלה לך את סודי; רוצה אני למחרתיים להיות שם – בין הספירות.

– למחרתיים? הנטרפה דעתך עליך באמת?

– לא. לא נטרפה דעתי אהרן; כן; למחרתיים. אך זה סוד כמוס עמנו, אהרן; קראתי אתמול בכתב-עת גרמני, ששם בעיר הבירה מתרומם מי-שהוא. כן; מי-שהוא מתרומם למעלה ופורח,. ולמחרתיים שוב יתרומם ויפרח ויעוף! – אהרן! בבקשה ממך. לווה נא אותי לשם! קראתי, שהפורח רוצה לקחת אתו איש. – התלווני לשם?

אהרן הביט בפני חברו בעינים תוהות. עכשיו כבר הכיר ברור, שחברו הצעיר נתבלבל ואינו שפוי בדעתו. הוא ראה ברור; “הזוהר” הזיק לו. – בן תשע עשרה. – אך הרגיש, שעליו למלא את חפצו. – לא לעזוב אותו לנפשו. – לחץ את ידו באהבה וברחמים ואמר בחשאי, בהחלט; ניחא, אלך.

---

ולמחרת לאחר חצות לילה, שני בחורים צעירים, לבושי קפטנים ארוכים, החישו פעמיהם בשתיקה לעבר עיר הבירה. –

הכוכבים הנוצצים ירו בהם חצי אור ממרחקי-עד נעלמים וקרים, והפרחים שבצדי הדרך ליטפו את קרסוליהם ברסיסי טל מנצנצים. –

כשהגיעו אל מגרש התעופה ואהרן ראה את האיש בעל המגבעת המוזרה, העוסק במכונת הטיסה – אחז בידו של חברו ואמר בפחד:

– שמעיה, הכיצד? הבלווית איש זה רוצה אתה לעלות? הלא הוא אינו אפילו בן-ברית?

שמעיה לא שמע את דבריו. לבו נקש בו כמכונה בעלת אלפי אופנים וכל גופו רעד. הוא הזדקר לפנים, ובדרך-אגב הפליט לחברו מלים אחדות:

– האדם, אהרן, אינו אלא אמצעי, כמו המכונה עצמה. – “על כנפי נשרים” – והנשר עוף טמא הוא, – גם הר סיני אינו אלא אמצעי. גם משה –

ורץ הלאה. כלפי המכונה.

בעל המכונה בקש איש קל משקל, וכשבא שמעיה והודיע לו, שזה שבוע ימים הוא צם לשם כך – הביט בו הלה בבת צחוק, וכשמצא אותו, את בעל-הקבלה הסגוף והצנום ראוי לדבר, חבט לו על שכמו הרזה, ובידו האחת הרימו והושיבו לתוך המכונה.

– מקץ רגעים אחדים, אחרי שהמכונה התחילה לרעוש – ואהרן עמד בתוך ההמון וכל גופו רעד מפחד, וכשהשד לבוש הכנפים התרומם עם חברו יחד לקראת החלל הריק – לחץ אהרן את ידיו הדקות על לבבו הדופק ומלמל תפלה חרישית בעד חברו האומלל.

ושמעיה התעופף ועף – עף – למעלה – למעלה, נאחז בחוטי הברזל הקרים, עצם את עיניו ובפה פתוח לרוחה גמא את האויר הקשה, הקר והאכזרי, בתאבון קודש, בהתלהבות. במוחו התחילו מרקדים מלים ומושגים קדושים, שלפרקים נפלטו מפיו והתערבו ברעש המכונה. וכשפקח את עיניו רגע וראה, שלחנם מחפש הוא את האדמה מתחתיו התחילו עיניו מבריקות בברק עונג ודמו רתח בקרבו. לבו זימר בו בשכרון נעים וכל אבריו הלכו הלוך והתמוגג בקדושה שמעבר לחיים. וכשהמכונן פנה אליו לאחור לומר לו דבר, לא הקשיב לו שמעיה, הוא אך צעק:

– מעלה! – והמכונה עלתה ועלתה.

מוחו של שמעיה נשטף בדם. הוא פער את פיו וזמר – –

הוא הרגיש, שהולך הוא ונכנס יותר ויותר לתוך עולם הספירות הזרות, הטהורות, הקרות והיקרות, ובכיפת השמים העמוקה רא העין בעין את הכרובים מקבלים את פניו במשק-כנ]יהם המנעים זמירות –

ועמהם ביחד – השתפך גם הוא בזמירות נצחים –

ופתאום הרגיש שהמכונן מכוון את המכונה כלפי מטה – צעק צעקה חרישית, התנפל עליו, על האופן שבידיו וסבב אותו בכל כוח כלפי מעלה! –

– וכשהמכונה המתה נחבטה אל צמרת היער הגדול – כבר לא הרגיש שמעיה באווירה החמים והמגועל של האדמה הטמאה.

---

קַבָּלַת פְּנֵי הַמָוֶת

מאת

אביגדור המאירי

ההזמנה באה פתאם.

הן ידענו, שישנה מלחמה בעולם, ישנה כבר. אך היא רחוקה מאתנו. ופתאום – לקחו אותנו, תחבונו לתוך הרכבת –מארש!

לאן?

איש לא ידע.

כשני ימים הזענו כתרנגולים צפופים בלול. הרכבת עמדה בכל תחנה וחצי-תחנה, כאילו רוצים בזה להרגיל אותנו לאט-לאט לחיי סיגופים.

והסיגופים לא היו עדיין אפילו סיגופים. המצב החדש מלא ענין רב. בעצם הדבר הרי זה ענין נחמד; מתי נסענו ככה בחיינו? לשבת בלי-מקום, לאכול מאכלי-סחי, בידים ובשינים בלי סכין, בלי מזלג ואפילו בלי כף. ולישון זה על-גב זה ואחר-כך לקום ולאכול נבלות לתיאבון.

סוף כל סוף הגענו לכעין עיירה קטנה בגליציה העניה.

פה הכניסו אותנו אל מין ממגורת תבואה נודפת ריח תפוחי אדמה וסלק מרקיבים.

זהו הקסרקטין.

קולות היריות, שבאו אלינו ממרחק לא רחוק, רמזו לנו, שקרובים אנחנו אל החזית.

ובכן: זאת אומרת, המצב חמור, ולפיכך החישו אותנו הנה טירונים ופה אומרים ללמד אותנו בחטיפה את תורת האסטראטיגיה. סמוך למקום המעשה.

לפני רגעים אחדים פשטתי את בגדי האזרחיים ולבשתי מדים משל הוד-מלכותו. מדים הללו, כשהם תלויים עלי אינם מוסיפים לו לגדודו של הוד מלכותו על הודו. לפי מדתם הרגשתי, שקטנו של אותו איש שבשבילם נעשו, עבה ממתני שלי.וכשחברי לבשו גם הם את הבגדים הנחמדים, המצטיינים בזוהמתם וברבבי-דם שעליהם, וכולנו הבטנו זה בזה כמו בראי עקום שהוציא מתוך קרבנו צחוק-תליה, צחוק מפלצת לחברתה – כעין איזה רגש של גלגול-נשמות הצטער בקרבי מכף רגלי עד קדקדי. –

הסתכלתי בעצמי-המגוחך. –

החולצה שלי – מטלית של דם-קרוש היתה טלואה עליה לארכה, לימינה, מן הצואר ועד חצי הבטן.

דמו של מי הוא זה? –

אני עוצם את עיני ומחפש אותו. –

ופתאום – זמר;

הֲיִי שָׁלוֹם הוֹי מַחְמַדְתִּי

אֲנִי אֶשְׁבּוֹר אֶת קַנְקַנְתִּי

וּבְתַחְתִּית הַשְּׁאוֹל שָׁם

אֲטַיֵּל לִי לְבַדִּי –

לְבַדִי – לְבַדִי – לְבַדִי –

לא הספקתי להשטף בזרם הזמרה והנה פקודה מנסרת;

– החוצה! –

מהרנו את החצר ועמדנו שם בשורה.

שורת אינטלקטים, בחירי פלס אתיני, מפונקי היופי והמחשבה, שנהפכו בן-רגע למוקיוני-זירה רצינים עד-כדי בכיה.

שלא-מדעת הסתכלתי מסביב: תהילה לאל, אין איש ממכירי מסתכל בי. – ופתאום צעקה מנסרת ומקפיאה, צעקת הפילדוויבל;

– (עמוד) דום!

כל השורה קפאה; חומת אילני-סרק מרוטים מקרח שבט. גם עינים יש לה לחומה זו, עיני זכוכית עששות, המביטות באוויר ואינן רואות כלום.

כך עברה דקה שלמה; בדממה חנוקה, בלי כל מחשבה, בלי עולם ומלואו, בלי חיים.

הפילדוויבל עמד ממולנו, כלפי אמצעיתה של השורה. שתי עיניו הדוקרות, המימיות, עיני-פוליפ, עברו מן הקצה אל הקצה של השורה ואחר-כך חוורו. כששוב הגיע במבטו אל האמצע, פישק את שתי רגליו עד כדי קריעת גופו לשניים כביכול ומתוך שפמו השוח והקשה יצאה מלה בהטעמה אטית ואיומה;

– דיסציפלינה – –

ושוב פעם;

– דיס –ציפ –לי –נה!

ושוב עברו שתי עיניו דרך שורת-העינים הקפואה והמיתו בתוכן את הזיק האחרון שבהם.

– נוח!

השורה הזדעזעה בחלחלת-מות ואחרי שהבינה את פירושה של מלה קצרה זו, שב רוחה בה, נעה וקמה לתחיה. הגופות היו לאנשים חיים, נדים וחושבים, ונשימה אחת עמוקה וגדולה מלאה את הערפל הסתווי שמסביבנו.

הפילדוויבל הדליק סיגארה מצטחנת ואחר כך התחיל מדבר. דיבורו היה במתינות, בהטעמה, בחכמתו של השכל העליון, בטעם זקנים;

–אני – התחיל בקמיטת-מצח – אני – רוצה לדבר אתכם, אדונים, דברים אחדים. דברים, שבלעדיהם לא תהיו לאנשים מן הישוב כל ימי חייכם. – אני אינני יודע לדבר הרבה. אני אינני לא אוראטור ולא פילוסוף שוטה, לא פרופיסור בסרבאטוריה ולא צוענית מנחשת בקלפים, לא רופא שיניים ולא ז’ורנאליסטן וגם לא אחד ממשפחת אורחי-פרחי, זוללי-הערפל וסובאי-האוויר, המדברים בלשון פרחים של כלבי-השררות ויערי המדבר! –אני הנני חייל, איש-צבא, חיילו של הוד מלכותו הרם; שר הצבא העליון הוד-מלכותו הקיסר והמלך פראנץ יוסף-הראשון, דום אפססוף רקוב עבר ובטל מן העולם!! –

השורה קפאה.

הדבר הפיק רצון מאתו;

– נוח.

השורה שוב נחה.

–ככה, בטלנים. אנכי, אני, אל תטעו. אנכי אוהב אתכם. אף על פי שרק אינטליגנטים מנוולים אתם. אלא, שאם תתאמצו להיות לאנשים מן הישוב, אז תוכלו להיות בטוחים, שלא אקפח את גמולכם. אני אשתדל לעשות אתכם לאנשים, הראויים לשם זה. –

– מי אתה? – פנה אל הראשון שבשורה.

האומלל הזדעזע;

– אני – בוכהאלטר בבנק.

הפילדוויבל חייך בשפמו.

ואתה? – פנה אל השני.

– אני מהנדס.

הפילדוויבל שוב חייך בלעג.

– ואתה?

– שחקן.

הפילדוויבל פרץ בצחוק, כמי שכבר נלאה לנשא;

– מרקד על החבל? ה–ה–ה, –ה– הא –הא –הא. ואתה?

– רופא.

הפילדוויבל כאילו הרהר קצת.

– ואתה

– פרופיסור למאתימאטיקה.

הפילדוויבל נעשה פתאום רציני ושתק. אחר כך אמר בהטעמה,בקצב, בנעימה של “גזרה היא ואין להשיב”;

– כן – מאתמאטיקה –יודע אני מה זאת. –היה לי פעם מכר אחד, גם כן מאתמאטיקן היה במיסכן, וחבל, האומלל לא זכה לאריכת ימים. הוא תלה את עצמו על עמוד של טלגראף ועורב שחור נקר את עינו האחת, –חבל.

ואתה? – פנה אלי.

ברגע זה הרגשתי ממעל לראשי את אותה הגיגית, שהקב"ה כפה על ישראל בשעתו, והחלטתי להגיד את האמת, ויהי מה;

– רידאקטור – אמרתי בלי בושה, וחיכיתי לנפילתה של הגיגית.

הפילדוויבל כאילו נרתע קצת לאחור, קמט את בין-גביניו ונעץ בי את מבטו בחשד מעורב באימה, אחר כך הידק את שפתיו ונהם בין שניו;

– אמ – הם – רידאקטור??! – רידאקטור?! –נו, דיינו. לא צריך יותר. כבר רואה אני ויודע את כולכם. משפחה מיוחסת. משפחת אינטליגנטים נכבדים, המכונים בשם “מתנדבים”. האדונים הם כולם מתנדבים,אופיצירים-בעתיד. הוי, הרבה מיני גיהינום עוד עליכם לעכל עד שתזכו להיות לאופיצירים. לא עת-שלום לנו עתה.לא, רבותי, “המתנדבים”. ובכן – אל הענין. רוצה אנכי –

ותוך כדי דבורו נשמע פתאום קול יריה ממקום לא רחוק.

קול יריית-תותח כבדה, שהמייתה הולכת וקרבה ועפה אלינו – –

– !!! – היריה התפוצצה כמאתיים פסיעה מאתנו.

ענין זה צינן קצת את מוחו החם של הפילדוויבל. הוא כבר ידע כנראה, מה פירושה של יריה. אנחנו הטירונים אפילו להתיירא לא ידענו כהוגן. פניו חיוורו, ואחר שעלתה בידו להסמיקם קצת, פנה אלינו ואמר:

– מה אתם מביטים כעגלים שחוטים! – ובכן, אדונים אינטליגנטים נכבדים, המרגישים אתם כבר את ריח החזית? – זוהי קבלת-פנים, אדונים, קבלת פניו וברכת שלומו של המוות הנכבד –

– זע – ע – ע –!

היריה התפוצצה רחוק מאשר בפעם הראשונה.

אלא שמכל מקום החישה גם יריה זו על הפידוויבל את הרצאתו;

– ובכן, אדונים, עלי למהר קצת, יען כי השעה כבר מאוחרת. מה שאתם מחויבים לדעת, הוא: ראשית, אתם תלמדו פה בעיירה קטנה זו שלשה-ארבעה שבועות, תלמדו דבר פשוט וגדול; איך להשתמש ברובה. תלמדו לדעת סוף-סוף, שהרובה איננו מקל-טיול, ולא שרשרת-זהב ולא סידור תפילה ולא מזלג-לאכילה ולא אשת-חיקכם וגם לא סיגארה להקטיר בה קטורת. לא, אדונים. הרובה הוא כל אלה ביחד! – הרובה הוא הכל-אשר-לכל בחיים. בלי רובה אי אפשר לא לטייל, לא להתקשט,לא להתפלל, לא לאכל, לא לנשק ואפילו גם לא לעשן. הרובה, חביבי, הוא מתנת אלהי מרומי-שחקים, היושב שם ברקיע השביעי שלו ומצפצף עלינו במלחמתו זאת, שפתאום נפלה בחשקו של האויב הנבזה לצאת בה במחולות! ועלינו לקצץ את רגליו ולקלקל לו את חשקו זה ואת חשק אבי-אבותיו ונין-נכדיו עד הדור השבעים ושבעה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים!– ככה– את זה תלמדו פה במשך שלשה-ארבעה שבועות. ואחר כך, כשיעלה בידינו להבריח את הארנבת בעלת הקרנים מתוך גננו, ושבע ארצות מחוצה לגננו. – אז נשלח אתכם הביתה, אל הקאדר, ללמוד גם שם ולהשתלם להיות לקצינים.

– אלא, שעכשיו, עוד לפני שהתחלתם ללמוד שם, עליכם לדעת דברים אחדים. כן, עליכם לדעת את הדברים שבלעדיהם אי אפשר לו לאדם להיות לחייל, אי אפשר להימנות בגדודו של הוד-מלכותו. משום שאתם אדוננים, אתם הלא – – אתם הלא כולכם – המ – אתם הלא מפונקים, עדינים, מגוהצים, מסולסלם ונרקבים! – אתם הלא אינז’נרים, ארטיסטים, מאתמאטיקה ורידאקטור.

משפחה עדנדינה, שלא ניסתה בעבודה ממשית ומועלת לבני אדם. ולפיכך אדבר בקצרה. היודעים אתם אדוננים מה פרוש המלה “חייל”? – לא, אינכם יודעים! – ובכן, אני אגיד לכם; החייל הוא אותו האדון העליון בחברה האנושית המרקיבה והשונה למיניה, העושה את רצונה של המפקדה העליונה ירום הודה בלי כל שאלות ופקפוקים וספקות והרהורים וטענות ומענות ודברים בטלים! ואם לא – אם לא יעשה – אז – אז אקרע אותו כדג מסריח ואמולל אותו כעפר תחוח ואשלח אותו למגדל תולעים בתחתיתו של הגיהינום התחתון שבתחתונים!! הבינותם?! –

את דבריו אלה האחרונים לא אמר. אלא חרקם בשיניו.

אחר כך נח מזעפו והוסיף במנוחה חמורה;

– זהו החייל! – ועתה; מה צריך וחייב החייל לדעת? – החייל צריך לשכוח! – על החייל לשכוח כל-מה שידע; כל-מה שיודע בחכמה, בתבונה, במדע, במאתמאטיקה ורידאקטור ובכל דברים בטלים ובמשפחה ובביתו ובאשתו ובאהובתו ובכול! – המלחמה איננה שעשועים של איזה מין מוח ריק, המלא ספרים ואמנות ומוסיקות וסמרטוטים בלים. המלחמה היא המולדת והמולדת הוא החייל, זאת אומרת;היא הוד-מלכותו שר הצבא העליון – ואני הנני הפילדוויבל שלו הממלא את מקומו; משום שהוד-מלכותו הרם הרי לא יבוא לדבר עם צורות חשודות שכמותכם! –לזה אנכי פה! –

הסתכל בעינינו רגע אחד ארוך ואחר כך הוסיף;

– ובנודע לענין המלחמה, הרי הוא ענין שכזה: החייל, העומד במערכה ונלחם בעד הוד-מלכותו ירום הודו, הוא חייל ולא יותר! – ולא יותר!! הבינותם?! – ולא כלום! – ועכשיו עלי לספר לכם, איך מחויב החייל לחיות. החייל צריך למות בעד הוד-מלכותו הרם! למות ואלף פעם למותאם צריכים לכך! למות ככלב! – היודעים אתם מה זה כלב? הכלב זהו החייל! החייל, המת ככלב, ימח שמו וזכרו לדורי דורות! – ועד שזוכה הוא למות ככלב! עד שזוכה הוא למות מות-גבורים, חביבי! – לא אדונים, כסבורים אתם, שמות-גבורים הוא דבר הנמכר בשוק היהודים? –

כאן שתק רגע בשאלתו על שפתיו, הסתכל בנו ושוב פנה אלינו;

– מי בכם יהודי?

כמעט כולנו היינו יהודים – והשאלה הפתיעה אותנו. לא היינו רגילים לכך, שיכנסו לתוך עניינינו אלה פתאום. כולנו שתקנו.

הפילדוויבל חייך בשפמיו והוסיף;

– נו, טוב. כולם יהודים. אני אינני שונא יהודים חלילה. להיפך, אני הנני גם כן נוצרי והמשיח היה גם כן יהודי. אני יודע זאת. אף על פי שלא למדתי מאתמאטיקה ורידאקטנות. אני אינני שואל זאת מתוך שנאה ליהודים. להיפך. אצלנו אסור לשנוא שום אומה ושום דת ושום מלאכה. כך מצווה עלינו המפקדה העליונה ודבר המפקדה העליונה קודש הוא! יש פה בפלוגה שלי הרבה יהודים. ויש ביניהם יהודים מאוסים, מנוולים, עצלים, ערומים ורמאים וכל מני פורענויות שבעולם. ולא עוד אלא שיש ביניהם יהודי אחד מי שהיה בשעת שלום בעל אחוזה שם בכפר ואנכי עבדתי אצלו בתור אריס והוא היה מחרף ומגדף אותי לא פעם ולא שתים על שהכיתי את סוסיו הפגרים – ועכשיו אני מתנהג אתו בחסד ובאהבה; ובמקום לתת לו לשאת את כל המשא הכבד של הרובה והילקוט והכל, במקום לצאת בכל יום פעמיים אל השדה לתרגילים ולהזיע בכרסו המסורבל – אני מתיר לו לשפשף את הרצפה בחדרי ולצחצח את המגפיים שלי אף על פי שהוא יהודי ואף על פי שאני שונא אותו כצפרדע ירוקה! – הפקודה העליונה, חביבי, אינה תפלה, או “תלמוד” שלכם, שאפשר להתפלפל בה כחפץ לב האדונים הנכבדים, ואם הפקודה אומרת: “אהב את היהודים כמוך” – הרי עלינו לאהוב אתכם, אדונים, בלי חכמות, וחסל! ואולם עלי להזהיר אתכם, שלא בשביל אהבה שלחו אתכם הנה. לא אדונים, שלחו אתכם בשביל למות מות-גבורים! ולמות מות-גבורים; זה לא ענין של מסחר, שאפשר לקנותו בעבור סמרטוטים בשוק! בשביל למות מות-גבורים עליכם קודם כל לסבול. לסבול חיי צרות ויסורים ומחלות ורעב וצמא ולילות אין-שינה וימים אין לילות ופגעים ומגפה ורקבון ורקבון ורקבון!! – וכל זה נקרא בשם – היודעים אתם, איך זה נקרא? – זה נקרא בשם דיסציפלינה – דיס – ציפ –לי –נה! – דום משפחת בטלנים!! –

השורה קפאה כאיש אחד.

הפילדוויבל מצא קורת-רוח במלאכתו והוסיף במנוחה"

– נול.

השורה שבה לתחיה. והפילדוויבל המשיך:

– ככה, אדונים, הרבה עוד עליכם לסבול, אם רוצים אתם להקרא בשם חיילי הוד-מלכותו הרם! יסורים, חביבי, יסורים. היסורים הם ראשית דיסציפלינה והדיסציפלינה היא ראשית כל היסורים. יסורים ארורים, ארורים מאד. קודם-כל עליכם להתרגל לחיות בלי כל שינה. פשוט; שלא לישון כלל. ללכת, להלחם, להתגולל ברפש, להסתער על האויב, לטפס על ההרים, בחושך, בגשמים טורדים, בשלג, בקור, במחלות, בטינופת ובמגפת אלהים! – רגליך קצרות ומרוסקות, ידיך נופלות בלא-כח, שניך משתקשקות, עיניך בולטות, קיבתך ריקה כתוף, לשונך בצקה ותלויה לך מפיך כסמרטוט עד מבושיך, שדרתך מתייפחת בכאבה, ראשך עליך כסיר נפוח, אשתך שם בביתך מעגבת על זרים הולכי בטל ובוגדים במולדת. אמך מתהלכת כצל עלי אדמות, שדך עזוב כמדבר, בהמתך גוועת ברעב, כלבך יוצא בשן-ועין – ואתה פה נלחם ומתלבט, רץ ונופל, רעב, מיובש, מרוסק, נדהם, ממוסמס, אוכל פעם בשבוע לחם-צואה קשה כזכוכית ועכברים צלויים לתיאבון. אחר-כך, כשיעזור לך אותו האל הקדוש-שבעתיים שם בחביוני-שחקיו ויתן לך מנוחה לזמן-מה – אתה צונח במקום, נופל מעל רגליך לתוך שלולית גשמים, בשלג נמס, בזבל חזירים, ברוטב של סוסים וכך אתה ישן שינה מתוקה וחולם חלומות יפים, גוונוניים, מאושרים, שקטים, מנוולים, נרקבים,דוויים, וארורים! – ארורים מאד!

–ככה, אדונים אינטליגנטים, אלה הם חייו של החייל במלחמה. לאכול צפרדעים מרוסקות בשעה שהמזון מאחר לבוא, זוהי חובתכם, לסבול, להסתגף ולהכות את האויב, המצורע והמנוול עד חרמה!! – כן, להכות אותו, ולא לחשוב מחשבות פיגול, אדוני הפרופיסורים והרידאקטורים. לא להימלך ולהתישב בדעתכם ולעשות שקל-וטריא, אם הן ואם לאו, כך-וכך, נפש אדם, בריה חיה ונושמת, צער בעלי-חיים, רחמנות, רגש ויושר, הזיות וחלומות תפלים – לא, אדונים, לא לעשות פילוסופיה, אלא להכות, לדקור, לקרוע, להמית, לשסע את ראשו לשבעה, לרסק – לר-סק! – למעך אותו לעפר תחוח, לזבל, לאשפה! –תאמר: וחייך-שלך? נפשך-אתה? – לא דובים ולא יער! לעזאזל נפשך-אתה! אין פה שום נפש ושום חיים, שום מחשבה ושום רגש, אבל יש פה דבר אחד יחיד ומיוחד, אדוני הנבזים. פחדנים עדינים – וזהו המוות!! – ה-מ-וו-ת!! – היודעים אתם מה זה

מו– – –

קול ירית-תותח שוב הפסיקה אותו לרגע – –

הפילדוויבל מיהר לגמור:

– היודעים אתם מה זה מוות? – –

התותח שוב נתן קולו; זע-ע-ע – –

התפרצות אדירה ונוראה השתיקה אותו והדהימה את כולנו.

אנחנו הטירונים נפוצונו לארבע רוחות השמים – ה“רמון” התפוצץ ברשותו ואנחנו נישאנו כמוץ על כנפי רוח – ומרחוק שמעתי את קול הפילדוויבל כקול הבא מאיזו תהום עמוקה, בגניחה צרודה וגוססת האומרת; זהו – ה-מ-וו-ת – – –

כשקמה דממה, חזרנו תיכף למקומנו – ומצאנו את המורה שלנו מונח מתבוסס בדם ועפר. – ראשו היה פצוע פצעים אחדים, בגדיו קרועים לסמרטוטים ומבטנו יוצאים ומתפתלים בני מעיו, נחשים כתותים, אדומים-ירוקים-אפורים. – והוא עודנו חי קצת ומגרונו השטוף דם כאילו עודנו הולך וגונח הקול האיום;

– זה-ו ה-מ-וו-ת! – –

ב. שקר

מאת

אביגדור המאירי

ג. בין שיני אדם

מאת

אביגדור המאירי

---

(שלושים ושנים צילומי-מהפכה)

---

בֵּין שִׁנֵי הָאָדָם

מאת

אביגדור המאירי

מהפכה

תופעה נכספת ביותר ואיומה ביותר עלי האדמה.

נשמת-האנושות החולה מונחת על שולחן-הניתוח. מחלה מוזרה:חלק זעיר ממנה שמן עד כדי אלפאמתיאזיס, ורובה המכריע מזה-רזון עד מח-העצמות.

לא הפעם הראשונה היא, שמנתחים מנסים את כשרונם בניתוח זה. וגם הצילחו בחלקו לישר במשהו את ההיפרטרופיה המכוערת.

הפעם החליטו הפרופסורים לנין וטרוצקי, לעשות את הניתוח האחרון: לעקור את החלק האלפאנתיאסי עד תומו. בלי רחמים. אין רחמים בניתוח. הניעו את כל מכשירי-הניתוח למיניהם, החל מן האזמלים ועד התחבושת.

אלא שתוך כדי עבודה נתברר, שהמכשירים גם הם חלקיו החיים של המנותח המה: אברים, תאי-דם, שרירים, ליאוקוצטים, חלקי-מוח – ולב. והללו השתמטו מתחת ידיהם של הפרופסורים, עשו כרצונם-הם, חתכו, עקרו וקרעו אלו את אלו בלי רחמים. אין רחמים בניתוח. מהומה.

למהומה זו הייתי עד באודסה העיר בשנת 1919–1920. וצילמתי מומנטים אחדים ממנה.

צילמתי – לא כתייר-חובב עם משקפת על שכמי. רציתי לצרף את ריבועי-התמונות לסרט-רומאן בשם “הניתוח הגדול”, הבא להחלים ולשפה את החולה מן “השגעון הגדול”. ולסיים את הסרט בברכה: ברוך רופא חולים.

ביתיים באו רופאים חדשים, הממדיכים בעבודת-הנתוח הקדחתנית, שגם הם עוקרים זה את זה כמו חלקי-הגוף עצמם וכמו המכשירים שהשתחררו לרשות עצמם.

ובינתיים הזדקנתי–

ובינתיים עמדתי על כך, שלמהפכה דרוש כשרון מיוחד. לא די להעריצה ולהטיף לה; צריך לדעת לשאת אותה, להיות גם מנותח בה. מנותח גם בגוף וגם בנשמה. לוותר לא רק על שלימות-הגוף, אלא גם על השלימות המוסרית.

ולי כנראה אין הכשרון זה.

והמנותח מונח על השולחן וחורש מזימות, איך להתאבד.

אני מקווה, שלא אזכה לחזות זאת מבשרי. כי גם לזאת אין לי כשרון.

א.ה.

א: הצלחה

יום בהיר.

על המדרכה מטיילים. רובם יהודים. ובאם הרחוב – כנופיות קוזאקים עוברות. גם יחידים;בזה אחר זה. וכבר עברה גם הכנופיה האחרונה. המטיילים מביטים אחריהם. והנה עוד קוזאק אחד, יחידי, טס על סוסו. פתאום עמד ורומז לאחד המטיילים על המדרכה:

– גש הנה!

הלה ממהר אליו בזריזות יתירה. יהודי. מלובש בגדי חורף, על ראשו כובע קאקאקול אסטרכני יקר.

הוא נגש אל הקוזאק הגוחן אליו מעל גבי סוסו.

הקוזאק חוטף את הכובע היקר מעל ראש היהודי – מדרבן את סוסו – וטס!

היהודי מביט ומסכל אחריו בעינים קמות – אחר כך מחייך.

מאושר הוא, שהקוזאק לא התיז את ראשו.

ב: רוסי

על המדרכה יהודים צעירים וזקנים מוכרים סיגאריות.

העיר כמרקחה. הגדוד רק זה כשעות אחדות שכבש את העיר – והם מוכרים סיגאריות.

מחוץ לעיר, וגם בתוך העיר נשמעות עדיין יריות גדולות וקטנות, כבדות וקלות – והם מוכרים סיגאריות.

הגדוד שכבש את העיר מטיל אימתו בשורה שלמה של פרעות נוראות בדרך נצחונו – והם מוכרים סיגאריות.

עובר חייל אחד ורוצה לקנות.

– בכמה? בכמה עשיריה אחת?

– מאה רובלים; טובות מאד.

– מאה רובלים?! יהודי מצורע! – הא לך עשרה רובלים! היהודי מחייך בבת-צחוק של אונס:

– אי אפשר.

ועומדים שניהם על המיקח.

גערה, קללה נמרצת, חרופים, היהודי מחזיר את הסיגאריות לתוך הקופסא.

החייל מוציא את אקדוחו – ויורה בו.

היהודי נופל מת.

החייל מוציא עשרה רובלים מניחם על הקופסה, ולוקח את הסיגאריות– והולך לו.

ג: הרגל

אתמול בבקר נכנסו החיילות המנצחים העירה.

רעש רוכבים. תותחים. עגלת משא. קוזאקים. עגלות-משא רחבה מלאה חיילים מזוינים עוברת ברעש גדול. על המדרכה מתהלכים יהודים מעטים.

פתאום יריה; אחת ועוד אחת: חייל אחד מהחיילים הנוסעים בעגלת המשא ירה ביהודי ואשתו.

הם נופלים מתים.

ושאר המתהלכים על המדרכה – נבעתים לרגע קט, מביטים על החללים והולכים לדרכם.

ועגלת המשא גם כן נוסעת בדרכה הלאה.

ד: שלום

יהודי מוכר תופינים. עומד על יד שלחנו הקטן על המדרכה – ומוכר. נגש אליו חייל אחד ואחר כך עוד אחד. מדברים אתו דבר מה – אחר כך לוקחים את כל ממונו שבארגז שולחנו הקטן, כך פשוט, לוקחים את הממון ובלי דבר דבר – הולכים להם.

היהודי פותח את פיו, רוצה להגיד להם דבר מה. רוצה להתחנן לפניהם – ומתחרט.

ועושה תנועה נואשה: יקחם אופל. ילכו להם לעזאזל.

ומתחיל לחבוש את חפציו וללכת הביתה.

פתאום: קריאה.

– יהודי! – יהודי! – עצור!

פני היהודי אורו: משטים הם בו. רוצים הם להחזיר את מעותיו. כן, בוודאי, אני רואה: בידיהם שטרי מעותיו. –

הוא עומד, אחר כך עושה פסיעה לאחור, כלפיהם. החיילים נגשים ומראים לו את המעות שחמסו:

– יהודי מצורע – הללו מעות מזויפות!

ותובעים הם אחרות במקומן.

והיהודי מוציא מכיסו מעות אחרות ומחליפן.

ונפרדים זה מזה בשלום.

ה: הלולה

בוקר בהיר שלאחר ליל גשמים.

חיי-הרחוב כמנהגם: מוכרי כעכים, תופיני-נקודים, פאפי-רוסות, מסרקות, שברי כלים, סמרטוטים, קטעי מכשירין, בקבוקים ריקים, פיקות-רקב וחפצים אחרים, שבשנים כתקונן למרמס רגלי התרנגולים באשפה הם.

וביניהם – שני יהודים מנגנים.

זאת אומרת: האחד מנגן, עיור, והשני מפוקח, מזמר שירים וניגונים שונים: יהודיים, רוסיים, עבריים, אוקריניים ואפילו גרמניים כבייכול.

הם עומדים בצד המדרכה. לפניהם – שלולית של רפש, ומנגנים. ואין איש שם אליהם לב.

והנה אכר כפרי. נראה שעכשיו בא מן הכפר. פניו שבעים, גופו גוץ אבל מוצק. בגדיו מזוהמים, אבל שלמים. אלא שמהלכו-מפוקפק במקצת. הוא נכשל קצת. לא שכור הוא, אבל מבוסם במדה מרובה.

נגש אל המנגנים ומסתכל בהם.

מתגרד בערפו – וחושב.

היהודי המזמר מרגיש בו ופותח בשיר אוקריני. –

האכר עושה תנועה אטית, תוחב ידו לתוך כיסו העמוק, מוציא משם שטרי-מעות אחדים ונותן למזמר.

המזמר משתחוה לו בתודה, פונה אל המנגן שלו לאחור, הלה מבין אותו ברמיזה – ומוסיף חן על ניגונו.

עכשיו שניהם מנעימים זמירות בייתר עוז: סלסול, ארשת-שפתים צחה, רוך, השתפכות. –

האכר מקשיב, מקשיב, מביט ומקשיב. – אחר כך עושה תנועה של עכוב:

– חדל, חדלו. לא זה.

המנגנים נשמעים לו ומרכינים אליו בהכנעה:

– ומה?

– נגנו לי את זה: הא-הא-ט-ר-טא-טא –

היהודים מבינים אותו, פונים זה לזה ופותחים באותו השיר ומנגנים ומזמרים.

האכר שומע, מקשיב, נהנה, נע אילך ואילך, אחר כך עוה תנועה של אי סבלנות:

– מהר, מהר! טר-רא-רא! הא-הא-טרא! –

המנגנים מזרזים את עצמם, מהר, בחפזון, במהירות, בקלות, בחדוה, בכח – – והאכר – מלוה אותם בתנועותיו, בתחלה בידיו, אחר כך בראשו, אחר כך ברגליו – וכעבור רגע והנה הוא מרקד, מחולל, מזמר,מתהולל ומשתובב. הו-הא! ט-ר-רא! מקפץ הנה והנה, בשלולית הרפש, המים מתבעבעים תחת מגפיו הכבדים, הרפש מתבצבץ לו על בגדיו, על גופו, על פיו, אין דבר, נגנו, הא לכם עוד מעות, והמעות אינן שוות סמרטוט, הו-הא-הוי! מוסיקה, חיים, ששון ושמחה. הוא משליך את כובעו לעזאזל. נגנו יהודים ארורים, נגנו. או-ר-רם-רם-טס! הו-וי-וי! – ימח שמם וזכרם! –

ו: תינוקות

שני ילדים משתעשעים על המדרכה.

בינתים עוברים הם מן המדרכה לאמצע הרחוב.

לאורך כל הרחוב מחרוזת ארוכה של טיפות-דם. הלילה הובלו גויות הנידונים-למיתה אל בית-הקברות והדם טפטף מן האבטומוביל החוצה.

שני הילדים רואים חררת דם, עומדים עליה ומתבוננים.

– דם, – אומר האחד.

– דם, – אומר גם השני.

– דם אדם – אומר הראשון במומחיות.

– לא, – עונה השני – זה לא דם אדם. דם בהמה.

– אתה אינך מבחין בין דם אדם לדם בהמה. אני מבחין.

– אבא שלי קצב. דם בהמה אינו דומה לזה. זה דם אדם.

– ואבא שלי – עונה השני – אבא שלי שוחט. וזה דם צפור, דם יונה ותרנגול.

– שקר. אבא שלך לא שוחט, שקר גמור! דם אדם!

– וגם אתה שקר! גם אבא שלך לא קצב. דם בהמה!

– אם כך – אומר הראשון – אם כך, תדע שאני יודע איזה דם הוא זה. אני יודע: דם זה דם אדם הוא, יען כי דמו של דודי הוא. דמו של דודי הוא. דמו של דודי. דודי, זה אחי אמי, זה דודי יעקב איסיאביץ, אחי אמי, שירו אותו שלשום. אסרו אותו וירו בו. אחר כך הוליכו אותו על אבטומוביל אל בית הקברות וזה הוא דמו. תדע! גם אם תתפקע!

הילד השני מתאדם מכעס וממבוכה. מהרהר קצת, מגמגם אילך ואילך ואחר כך אומר בהחלטה:

– וגם אני – מגמגם הוא – וגם אני –

– מה? מה? מה גם אתה? אתה רוצה לשקר!

השני כמעט שמתפקע מצער. פתאום רואה הוא חררת-דם אחרת ופניו אורים, רץ הוא פסיעותים אל אותה החררה ואומר בגאוה:

– וזה דם אמי!

– ידעתי שתשקר! ידעתי! הלא אמך כבר מתה. אתה אמרת אתמול, שאמך מתה בעיר – – בכפר זיליוואנקה. על ידי רוצחים. לך אין אם אפילו וזה דם אדם! ולך אין אפילו אם!

– כן, אין לי אם, אך אילו היתה לי אם – מנסה השני לצאת מן המבוכה – אילו היתה לי אם, כי אז היו הורגים אותה אתמול כמו את דודך! תדע!

הראשון פורץ בצחוק:

– חא-חא-חא! היו הורגים אותה! את האשה אינם הורגים! רק אנשים הורגים ולא נשים! ואת דודי הרגו! שלשום הרגו אותו וזה דמו!

– אם כך – מאמץ השני את כחותיו האחרונים – אם כך, תדע, תדע, שלמחר יאסרו גם את אבי, יהרגו אותו, כן יהרגו גם אותו, כמו את דודך! תדע!

– שקר! אביך איננו ספסר ודודי היה ספסר! את דודי ידעו הכל שספסר הוא ואת אביך אינם יודעים! – אהא! וזה דם אדם, דם דודי!

הילד השני מרגיש שמנוצח הוא לגמרי. מהרהר קצת. אחר כך מזדקף כפתן קטן ואומר:

– ואני אלך ואספר, שגם אבי ספסר הוא! תדע! אלך ואספר!

והולך.

ז: קנאות

עובר אני ברחוב אצל בית היתומים.

החלונות פתוחים ופעוטות יושבים עליהם צפופים. רעש.

פתאום שומע אני קולות אחדים קוראים אלי:

– דוד! הי! הדוד! היש אלהים, אם אין?!

עמדתי נבוך לרגע ולא ידעתי מה לענות להם.

אחד מהם השתמש במבוכתי ואמר לחברו:

– רואה אתה? רואה אתה? הוא אומר שאין אלהים!

– שקר! הוא אומר, שיש.

– שקר! – אומר הראשון ופונה אלי שנית – אמת? אין אלהים.

סקרנות עברה בי, רציתי לדעת, מה מקור הוויכוח.

נענעתי בראשי ואמרתי:

– יש אלהים!

אהא! – פיזז השני בנצחון– אהא! יש אלהים!

כשראה הראשון שמנוצח הוא, אמר:

וגם הוא אינו יודע; אין אלהים; המורה יודעת יותר טוב ממנו!

המורה יודעת – ענה השני – ואבי גם כן יודע יותר טוב מן המורה, ואבי אומר, שיש אלהים!

אם כן – אמר הראשון וירד מן החלון בכעס – אם כן אלך ואספר למורה! אלך ואספר לה! –

אומר ועושה פסיעות אחדות ואחר כך פונה לאחור ומוסיף:

– אספר למורה ואתה לא תאכל היום ארוחת הערב!

השני נבהל קצת, פניו חוורו, הוא מביט אחרי רעהו ההולך, וכשהלה נעלם מעיניו, הוא פונה אל ילדה קטנה שאצלו, מושך בכתפיו ואומר בשוויון רוח:

– ילך. יספר. איני מתירא. בין כך ובין כך מחר יהיה יום-כיפור, והיום בערב אסור לאכול ארוחת הערב! וילך ויספר! אמת, דבורה? יש אלהים! המלמד אמר, מי שאומר אין אלהים, הוא רשע וטיפש ויורד לגיהינום!

– כן. יש – אומרת הפעוטה כמעט בלחש – אבל אסור להגיד. המורה אמרה. מי שאומר יש אלהים, הוא בורגני! ואז אוי ואבוי!

ח: החוק

הגיוס לעבודת-חובה הפך את כל העיר למרקחה.

לפני הקומיסאריאט-לעבודה שורה ארוכה, ומחכה להשתחררות.

שורה לאורך רובע-עיר שלם, כמאתים איש בערך.

כל אחד – בקשתו בידו.

וה“תור” רותח ממש. כל אחד חושד בחברו, שהתגנב אל תוך התור שלא כדין. וכוחים,מריבות, קללות וגדופים.

והתור רב-גונים.

צעירים, זקנים, נשים, ילדות, סטודנטים, פועלים קרועים ובלויים ביחד עם אלגאנטים כביכול, שעוד לא הספיקו למכור את בגדיהם ההגונים.

החום צורב ממש. כל מצח מזיע, הלבבות נרעשים, התקוות מהבהבות: הקומיסאריאט אינו משחרר כמעט שום איש. מעטים הם שזכו להצלחה גדולה זו.

ואילו חרצו את משפטם לכל הפחות תוך יום אחד. אלא שעומדים הם כאן זה ארבעה-חמשה ימים ומחכים, ומחכים. עומדים צפופים, מזיעים, מתנגחים, מריבים זה עם זה ומחכים עד שתעבור שעת העבודה וה"תור " נדחה למחר.

ובינתים – באים מאת הבולשת ואוסרים את התור:

זה חמשה ימים, שהפקודה גייסה אותם לעבודה, והם עומדים כאן בבקשות “כדי להשתמט מן העבודה!”

מסתכל אני ב“תור” האומלל ומתבונן בפני האנשים, שגזירת העבודה החריבה את כל עולמם בחייהם.

ובתוך התור – עומדת עגלה תלת-אופנים קטנ ובתוך העגלה אישון קטנטן. גדם וקטע ידיו ורגליו, וראש וגדול בערך מכל גופו ביחד.

אני נגש אליו ושואל:

– ואתה מה לך פה?

הוא אינו עונה.

– מה לך פה אתה?

הוא שותק.

אני מרים את קולי:

– מה אתה רוצה כאן, חבר?!

בעל-המומים פונה אלי, פותח את פיו ושואל:

– הא?

חרש הוא.

אני גוחן אל אזנו ומבקש מאתו סליחה:

למה – אתה – בתור?

הוא לא רק חרש אלא גם אלם.

מגמגם דבר-מה ומחייך בבת צחוק טראגית.

– אינני מבין! – מרמז אני לו.

פתאום מוציא הוא את ידו האחת מתוך בגדיו וממלמל:

– עפרון.

אני נותן לו עפרון ושם לפניו פיסת נייר. רק יד אחת לו. ידו השמאלית קטועה ובימנית כותב הוא ומוסר לי את התשובה. אני לוקח את הפתקה וקורא:

– כל הלילה ישבתי בכלא, על שאין לי “תעודת עמלים”.

ט: תחבולה

שני אנשים, מכירי גם שניהם, יושבים בחצר.

אני נשען אל חלוני הפתוח החצרה והם מלמטה, תחתי. משוחחים בענינים שונים. בכל הם נוגעים בשיחתם – ורק לא בעניני היום.

“ירודים” הם גם שניהם. בורגני-אתמול וקבצני-היום.

פתאום מתקרבים זה אל זה. – ומתחילים לדבר בחשאי. מלים מקוטעות, לחישות, רמזים: שפת-ירודים. שפה זו מיוחדת היא במינה. שפה זו טעונה מומחיות. נסיונות סובייטיים-דיניקיניים נוראים היא טעונה.

הלילה היה חיפוש בביתי. “ביעור חמץ”. הציגוני כלי ריק.

דממה.

בשני:

– אילו ידעתי לכל הפחות, שזהו האחרון.

– אחרון? אימתי יהיה האחרון? לימות המשיח. וחוץ מזה: מה לי ראשון, מה לי אחרון? לי כבר אחת היא. מה יקחו ממני? את הסיד שעל גבי הקיר!

– ותחת הסיד? – שואל השני בערמה.

– מה “תחת הסיד?” משטה אתה בי? אמרתי לך: הציגוני כלי ריק. את “המגן-דוד” של כסף מצופה זהב, שעל צוואר ילדתי לקחו. הכל.

השני מדליק סיגריה ומעשן בקורת-רוח.

דממה.

– לא ידעתי, שביש-גדא אתה כל כך – אומר השני מתוך העשן.

– ומה?

– מה? לא אלמן ישראל!

– אין עצה לנגדם. גנבים ערומים.

– עם גנב “תתגנב”.

הראשון גוחן אליו,אל אזנו:

– אל תפתח פה לשטן. עדיין אינך בטוח גם בעצמך. גם “החן” שלך (חן – ברילאנט) הוא עדיין בסכנה.

השני מראה לו סימן: זה לא!

– איך?

– בידים בטוחות הוא.

– "אם בין כוכבים שים-קנך!–

השני גוחן אל אזנו ולוחש לו:

– ביד ליזה הוא.

– איזו ליזה?

– ליזה אחותי. ליזה לאזארובנה.

– איך? אחותך ליזה? מה אתה מפטפט? הלא אתמול הבאתם אותה לקבר ישראל?

– כן-כן. בידה. אשתי הטמינה את האבן בידה. וכך – –

דממה. עינים עגולות. פקוחות לרוחה. הוא גם כן עושה לו סיגריה, מדליקה, מעשן. אחר-כך מנענע בראשו ובלי שיסתכל בפני חברו אומר ביאוש ובחרטה עצובה:

– רעיון טוב באמת.

נושם נשימה עמוקה מלאה עשן ושוב אומר:

רעיון טוב. רעיון טוב.

י: אושר

לפנות ערב.

על יד השדרה ילדים. שלשה במספר. הם מחטטים בדבר-מה. כרי-אשפה הוא זה.

הילדים קרועים ובלויים, צנומים וחיוורים – מחטטים, ומוצאים שם דבר-מה. החטוט הולך ומתפתח להתחרות: כל קודם זוכה.

בינתים נלוה אל המלקטים גם כלב קטן. אין דבר. הם מחטטים ביחד אתו. ומוצאים. יש שאוכלים מיד מה שמוצאים ויש שמשימים אותו בכלי. השם יודע מה הם מלקטים שם: קליפות תפוחי אדמה וקליפות אחרות, שיירי סיגריות, חתיכות נייר להסקה, רסיסי עצים, קיסמים. הכל ראוי ללקט.

פתאום – והנה כלב גדול בא, מתנפל עליהם בחריקת שנים, מגרש אותם יחד עם הכלב הקטן. הילדים נבהלים ונרתעים לאחור.

ומביטים על הכלב בקנאה.

והכלב מתחיל לחטט באשפה.

– בואו – אומר ילד אחר לחבריו ביאו – נלך מכאן. זהו כלבו של יאשא. אני יודע אותו. נלך, הוא לא יתן לנו לגשת. הוא יחטט את הכל.

וממרחק פסיעות אחדות הולך וקרב ילד גוץ ושק קטן בידיו. הוא נגש אל הכלב הגדול ומלקט לתוך שקו מה שהכלב מוצא בשבילו.

זהו יאשא. המאושר.

יא: אזרחים

שני ילדים יושבים בשדרת הגן על הספה. זה בצד זה. כל אחד עסוק בפציחת גרעינים. אינם מדברים זה עם זה. מפצחים ופולטים, מפצחים ופולטים, האחד שחרחור, בעל עינים גדולות ומצח גלוי והשני – חיוור, בעל שער לבנבן. אלא ששניהם לבושים בגדים הגונים. ניכר, ששניהם הם מבני “אמידים”, כלומר: מעל גבי שולחן לא ריק עדיין.

וזה זמן רב, שיושבים שניהם זה בצד זה בלי שידברו זה עם זה.

פתאום עובר מאחוריהם אוטומוביל.

הרעש הפנה את ראש שניהם אחורנית ודווקא כששניהם פלטו את קליפות הגרעינים.

יצא שירקו זה בפני זה.

שניהם התאדמו לרגע מכעס.

– חזיר! – ראמרו שניהם בבת אחד.

קם האחד, בעל השער הלבנבן, קפץ את אגרופו והכה את השני. בפניו. – בעט השני ברגלו לתוך כרסו של הראשון.

והשאר בא מאליו: הכאות, בעיטות חטיפות-כובע, מריטות לחי.

קמתי והפרדתי ביניהם.

לקח כל אחד מהם את כובעו מעל הארץ ונקה אותו ובינתים – דיאלוג זה:

האחד, בבוז פנימי, אבל בלחישה:

– צ’קיסט מנוול! (צ’קיסט: חבר “הקומיסיה הבלתי רגילה” המפורסמת, שחיי המדינה ומותה בידיה).

השני, גם כן בבוז פנימי, אבל בקול רם:

– חוליגאן! רוצח ילדים!

– מי רוצח כצ’קיסט?!

– מאַנס נשים!

והלה באחת:

– צ’קיסט! צ’קיסט!

השני מזדקף מלא קומתו. עיניו ברקים, ואומר:

– נו, כן צ’קיסט אני. ומה בכך? גם אבי הוא צ’קיסט! גם אמי( כאן ניכר שכבר הולך ונכשל בשקר), גם אחי, גם אחותי! בשביל נבלים כמוך נחוצים צ’קיסטים!

השני כאילו עמד על הסכנה הצפויה לו:

– גם אני אוכל להיות לצ’קיסט אם ארצה. גם דודי צ’קיסט! דודי מסאראטוב!

– דודך מסאראטוב כבר “העמד על יד הכותל”!(נהרג בידי הצ’קיסטים).

הלבנוני נעשה חיוור נכעס:

– ואבי שלי כרת אשתקד ראשם של ארבעים יהודים ושבע עשרה יהודיות!

– פוגרומשצ’יק!

– ואתה ז’יד! – (יהודי)

השחרחור נגש אליו, מודד אותו במבטו מכף רגלו ועד ראשו. רוצה להכות אותו ועוצר עצמו. הלה גם כן קופץ את אגרופו הקטן וכמי שמאמץ את עצמו למלחמה מוסיף:

– כן, ז’יד ארור! וגם אותך יהרוג אבי! –

לשמע הדברים הללו – השחרחור, – כמי שיודע את הכל וכמי שגמר בלבו ברגע זה מה לעשות, פונה ללכת. עושה פסיעות אחדות ואחר כך פונה לאחור ואומר בבטחה ובהחלטה:

– הוא לא יזכה לזה! אני יודע, מי אתה, אני יודע, היכן אתם גרים! –

והולך לו. בצעדים בטוחים, ובשאט-נקמה.

– ואני אינני יודע איפה אתם גרים?! – צועק אחריו הלבנבן. ובורח.

יב: החברה

על הבולואר.

זוגות יושבים על ספות – וילדים על הקרקע.

על ידי – זוג צעיר: איש ואשתו הצעירה.

לא רחוק מאתנו ילד וילדה משתעשעים בעפר. פעוטות.

פתאום נשמעה מריבה ביניהם.

– פרחח יחף! – אומרת הילדה הקטנה.

– ואת – ואת – את אסופית!

– אתה אסופי! אתה בעצמך!

– אני לא – עונה הילד בבטחון – לי יש כל: גם אבא גם אמא, הכל יש לי. ואת – לך אין כל. לא אבא ולא אמא.

הזוג הצעיר מתחיל מקשיב למריבות הפעוטות:

– שמע-שמע – מעירה האשה הצעירה את אזני בעלה.

והפעוטות מוסיפים:

– גם לך אין כל – אומרת הילדה הזעירה בפנים נעווים מכאב ומכעס.

– שקר. לי יש. ואם ארצה אכה אותך. אהרגך. אם ארצה – אעמידך אל הכותל!

הוא נגש אל הילדה, קופץ את אגרופו הרך, מרים את ידו ושונה:

– לך אין כל, אני אהרגך!

– לך לך! – מעקמת הפעוטה את פניה לבכיה – לך לך!–

– את אסופית פשוטה – אומר שוב הפעוט בבוז ומרשל את ידו. לך אין כל.

– לא אמת! – מתאמצת הפעוטה – לא אמת. לי יש גם אמא וגם אבא. הכל יש לי. לי אבות ואמות הרבה. גם ב“סוציבס”( מוסד הכלכלה-הסוציאלית הדואג לילדים), כן בסוציבס יש לי אמות ואבות, וגם בכל מקום, בכל מקום! – אומרת ומתפרצת בבכיה ובינתים מרימה את עיניה, רואה את הזוג הצעיר שעל הספה, וכמי שנמלטה מידי השונא העז ממהרת אל האשה הצעירה, מתחבאת בחיקה ובידה השניה מלטפת את ברכי האיש הצעיר ובוכה בדמעות:

– הוא אומר, שאין לי אבא ואמא, שאסופית פשוטה אני, אמת שזה לא אמת? – לא אמת! אמת, שגם אַת אמא שלי וגם אתה אבא שלי?

האשה הצעירה מחבקת את הפעוטה ומאמצת אותה אל לבה ואומרת בקול נחנק מדמעות:

– כן, גוזלי, פרחי היקר, את בתי הקטנה, את בתי היקרה – ופורצת בבכיה.

יג: תרבות

בעיר קמה תחיית המתים: החשמלית נוסעת.

ששון ושמחה – החשמלית הומה בעיר.

הקצינים “הלבנים” השכורים מפילים אימתם על העיר, מצליפים במגלב-כלבים את כל עובר ושב – אין דבר: החשמלית הומה.

בכל יום ויום, בכל שעה ושעה מוליכים יהודים ופועלים כפותים למקום שכל באָיו לא ישובון – אין דבר: החשמלית.

הממשלה החדשה פסלה את שטרי-המעות של הממשלה הקודמת והעיר הוצגה כלי-ריק – אין דבר: החשמלית נוסעת.

כל הרחוב מכוסה קבצנים רעבים, המשטחים על המדרכה, מחזיקים ברגלי כל עובר ושב ובדמעות שליש מתחננים לפרוסת-לחם – כל זה עפר ואפר: החשמלית נוסעת. זהו הסמל “לקונסולי-דאציה”, “לחיים כתיקונם”.

והחשמלית – מלאה מפה לפה.

האנשים צפופים בה כדגים מלוחים בחבית.

ובפנה אחת כנופית סטודנטים רוסים, שבן-לילה תפרו להם את כל שבעת סמני-האינטליגנציה שלהם ובמצב-נפש שמח מדברים בקול-רם, צוחקים בפני הנוסעים, זורקים הערות חדות בפני הבריות ומתעללים בהם.

ששון ושמחה.

והחשמלית נעמדה.

קהל רב חפץ להזדקר אל תוך הנוסעים הצפופים – ואין מקום.

פתאום – צעקת הסטודנטים:

– הניחו לה לגברת לעלות! – הניחו לגברת! אשה! פנו דרך לאשה! לאשה אחת יש עוד מקום! – היתרון לאשה!

הדבר עושה רושם טוב: בכל-זאת סטודנטים! עם אדיב. מנומסים. :זה מזמן לא שמענו מלה תרבותית.

והאשה עולה בקושי רב.

צחוק הסטודנטים והתעללותם בקהל חדלה לרגע.

גם זה עושה רושם טוב: בקרבת אשה אינם מעיזים.

ובינתים אני מבחין: אחדים מהם עוצרים בעד צחוקם, קורצים זה לזה בעיניהם וצוחקים בחשאי.

לא שמנו אליהם לב. צעירים – משטים.

והם מוסיפים לצחוק בחשאי –

וכלפי האשה דווקא.

האשה מרגישה בזה, עושה תנועות נרגזות ומתאדמת.

הסטודנטים פורצים בצחוק.

האשה מזדקרת כלפי הפתח ומחכה באי-סבלנות לעמידת החשמלית.

החשמלית עומדת מלכת והאשה ירדה.

ואך צעדה פסיעות אחדות – ולעיני כל הקהל תמונת ראווה: מאחוריה של האשה חור גדול בשמלתה. החור עשוי במספרים: חתיכה גדולה נגזזה מתוך השמלה השחורה ומתוך החור נראים התחתונים.

והיא הולכת לאורך הרחוב בלי לדעת כלום.

והקהל שברחוב – פורץ אחריה בצחוק.

יהודיה אחת רצה אחריה ומעירה אותה על הדבר.

האשה פונה לאחוריה, נואקת נאקה חשאית, מתחילה לנוע כשכורה כלפי הכתל – ושם מתעלפת ונופלת אין-אונים.

יד: מזל

שלשום היתה “התמורה”, העברה ממלכות למלכות.

העיר רותחת עדיין, האויר מלא רעש תותחים ורובים: על ראש העוברים והשבים שורקים כדורים ולפעמים התפוצצות שראפנילות, בריחה מרחוב לרחוב, מפנה לפנה, צעקות חיילים, ופה ושם אנחות נפצעים וגוססים.

אלא שבסמטה צרה אחת – “תור”.

ודוקא תור הגון:

כמאתים איש עומדים בשורה ארוכה לפני המאפיה, נלחצים אל הכותל ומחכים בתוך כל המהומות לזכות בפרוסה קטנה.

ובתוך התור – רעד, בהלה, עצירת הנשימה לרגעים, בשעה שהרמון שורק באויר וביחד עם זה – מריבות וקללות.

– בבקשה לא להערים ולהזדקר בראש.

זה מקומי מכבר!

אני מהשכמת השחר עומד פה!

ואני מאתמול. אמש תפשתי לי את המקום!

והלה שם – כן-כן, ההוא, אותו הארוך – איך בא הוא לכאן?!

שימי ידך על פיך!

יהודי מצורע!

פוניה גנב!(כנוי לרוסיה)

וכדומה.

והכל – בגלל המקום שבתור.

כל הקודם זכה קודם. ולא עוד, אלא: כל הקודם זכה, והעומד מאחוריו יש שאינו זוכה לכלום.

והיריות אינן פוסקות.

והקללות המרות גם כן לא.

ופתאום – זעזוע מקפיא את הדם מזעזע באויר – –

דממת זוועה לרגע.

רמון – –

הפנים שבתור מתעווים, הראשים נכפפים לבין-הכתפים, הנשימות נעצרות– –

התפוצצות אדירה מחרישה את האזנים!

צעקה, נאקה, נפילה – –

הרמון עשה פרץ בשורה: ארבעה אנשים נהרגו כרגע, ואחד נפצע קשה.

כל הקהל מביט בעינים בולטות על החללים השוכבים קרועים ומובסים בדם.

מביטים – אך אינם עוזבים את מקומם בתור.

דממה קפואה –

באים חיילים ונוטלים את הגופות – –

ובתור – שמחה חשאית, פנימית ומאושרה:

חמשה מקומות הרוויחו!

המאושרים ממהרים לתפוש את המקומות הפנויים, עומדים בפנים צוהלים ומזהירים, ומחזיהם עולה אנחה מקילה ומאושרת.

טו: משוגע

היום – חיפושים בכל העיר.

מכל רחוב וסמטא כנופיות מזוינים מוליכות “פושעים” אל “בית הדין” הנורא.

הפושע הולך באמצע הכנופיה ומסביבו טבעת צרה של חיילים עם רובים משופדים.

ומכל צד – צעקות:

– הצדה! – אני יורה! – הצדה!

ועל המדרכה, בין העוברים והשבים העומדים לרגע ומסתכלים באסירים מכיריהם האומללים, המיואשים מעולם הזה – ביניהם גם כן מתהלכים “אנשי שרד”, עם אקדוחים במתניהם ובוחנים בשבע עינים את הקהל ובשבע אזנים מקשיבים לכל הגה היוצא מפיהם של המסתכלים.

שומעים איזו מלה כלפי הממשלה או אפילו רק הבעת חמלה לאסירים – מיד “מבקשים” אותו ללכת אחריהם. –

ובתוך כל בהלה זו – זמרה: בצדי המדרכה עומד יהודי צעיר לבוש סחבות, פניו כלפי המדרכה, כלפי העוברים והשבים ובלי לפנות אף רגע אל הנעשה באמצע הרחוב, אל האסירים – עומד ומזמר.

וניכר: לא כדי לקבל נדבה הוא מזמר.לא. הוא מזמר לשמו, לשם זמר.לשם הנאה. הנאת עצמו והנאת אחרים.

עברית הוא מזמר: חזנות.

“משוגע-העיר” הוא, הידוע לכל, המזמר מחצר לחצר.

קולו – קול חזן מובהק, קול נעים ונכנס לאוזן.

מניגוני “ימים נוראים” הוא מזמר. בטעם, ברצינות, בפנימיות,בסלסולי-עצב, בעולה ויורד, בכל לב ונפש – –

– עבדים משלו בנו – עבד-י-ם משלו, אוי, אוי, אוי משלו-ו-ו בנו – בנו – משלו בנו – – אוי, טאטה – עבדים – עב-די-ם!" – –

וכשאחד מ“אנשי-השרד” עובר לפניו – הוא מטעים את קולו, עושה פסיעה כלפיהו ומסלסל לו בפניו בתוגה קורעת את הלב:

– עבדים – אוי טאטה! – ע-ב-ב-די-י-ם!

טז: תפלה

“משוגע” זה הוא האיש היחידי שאינו מודה בשום “מלכות” ממלכויות רוסיה המתחלפות חדשות לבקרים.

הוא בשלו: עומד ומזמר.

וקולו הרך, הנוגה, מושך אליו לבבות הבריות.

כשעברה העיר האומללה לידי הממשלה השניה – שוב חיפושים (הכל מחפשים בארץ ביש-גדא זו: תמיד מחפשים, בלי הרף). ושוב כנופיות חיילים המוליכים “פושעים” ושוב התמונות הידועות כל כך.

והמשוגע מזמר. מסלסל, מעלה ומוריד, בפנימיות, במער, בתחינה, בכל לב ונפש. וכשאחד הקצינים הלבנים עובר לפניו – הוא עושה פסיעה כלפיהו ומסלסל לו באזניו ממש:

– שפוך חמתך על הגוים! אוי, טאטה זיסר, שפוך – שפו-ו-ך – על הגוים! על הגו-ו-ו-ים!

יז: הנדיב

אשה יהודיה מוכרת תופינים (כביכול), סיגאריות (כביכול), סוכריות (כביכול), משקאות(כביכול) וגם איזה מין צעצועים, שרשראות,, צלבים של זהב (כביכול-כביכול) וקשוטים סתם.

העוברים ושבים עומדים לרגע ומסתכלים, בודקים – והולכים להם.

זוהי ההנאה היחידה, שלא הדירו עדיין מקנייני העולם הזה: הנאת-העין.

והאשה יושבת וישנה. אין איש מפריע לה.

פתאום – בא חבורת חיילים. ברעש, בצחוק, בקללות רוסיות רחבות ושכורות. האשה מתעוררת.

אחד החבורה, הזקן במעלה שבה, עומד על יד “החנות”.

– אדונים! (עכשיו קורס ל “אדונים” ולא של “חברים”– ) אדונים, עמודו! נשתה דבר מה!

הם מקיפים את שולחן האשה ומתחילים לבדוק את הסחורה.

– יש כאן הכל! כל תאות הלב והעין!

ומתחילים לברור את המשקאות.

האשה מזדרזת לתת את הדברים מבוקשים, בשמחה, בחפץ לב.

והראש בחבורה בורר ואוכל, בורר ושותה ונותן לחבריו:

– שתו אדונים! שתה, אכול. אכול – (קללה נמרצת).

ואוכלים כלם. אוכלים תופינים, סוכריות, כעכים.

– שתו! – (קללה נמרצת).

והאשה בוררת, נותנת, מציעה מכל מיניה:

זה, זה, אדונים. זה מתוק. זה טוב. אני בעצמי אפיתי.

ויין שרוף יש לך?

האשה פונה לכל צד, בירא ובחשד.

– אל תתיראי! אל תפחדי! – תני הנה! אנחנו לא בולשביקים, לא נזירים! תני הנה!

– יש לי, אבל – איני יודעת, אם ימצא חן בעיניך. “תעשיה ביתית”. אבל חריף.

– תני הנה! – (קללה רחבה)

האשה מוציאה בקבוק והחבריא שותה.

אחד מהם מעיר:

– זה לא יין-שרוף, זה – (סליחה: אי אפשר למסור את דבריו) אבל טוב. מר. חריף.

והשני מעיר:

– אפילו להשתכר אי אפשר בו.

והשלישי:

– אין דבר: חריף, מר! אפשר לשתות!

ושותים. ושוב אוכלים, ושוב שותים.

עד כה וכה ומצב הנפש הולך ועובר להלולא, לששון ושמחה, אכילה בפה מלא, שתיה כדת וקללות מגרות את האזנים. בינתים היו “הסועדים” למרכז הרחוב. העוברים ושבים עמדו, מסתכלים, נהנים הנאת-עין, והחבריה ושה את שלה.

פתאום פונה ראש החבריא אל הקהל בכוס משקה:

– שתו, אדונים, גם אתם! הא, שתו! (קללה).

אחד העומדים, לבוש בגדי חיילים קרועים נאות לבקשה, לוקח ושותה.

– הא גם זה!

ונותן לו תופינים.

הלה לוקח ומודה ואוכל. בתיאבון, בעינים נוצצות.

וראש החבורה פונה גם אל שאר העוברים. נותן להם כעכים, משקה. הם לוקחים אוכלים, שותים והוא – דעתו הולכת ומתרחבת, מקרב את הרוצים ללכת, אינו נותן להם לעזב את ההלולא, מכריח אותם לאכול ולשתות, ופתאום הוא רואה את הצעצועים, הקשוטים – – –:

תני גם מזה!

האשה נותנת בשמחה, ברצון, בחפץ לב עליז. – והוא לוקח מן השרשראות, קושט בהן את עצמו, נותן טבעות על אצבעותיו. אחר כך נותן גם לחבריו, וגם להזרים העומדים סביבו:

– הא לכם, אדונים! – דברים יפים! – תקשטו, התייפו, עשירה היא רוסיה! – קחו, הא לך גם אתה, ואת – קחי גם את! – קחי, יש הכל, רוסיה עשירה, אכלו, שתו, התקשטו, קחו! הא – – (קללה כללית ומקפת את כל העולם ומלואו).

הקהל הקטן לוקח אוכל ושותה ומתקשט ולאט לאט הולך לו – תודה רבה! תודה רבה אדון! – תודה!

כמעט כל החנות הקטנה אזלה.

קערות התופינים ריקות. הבקבוקים ריקים. כל אחד מעשן סיגריה ואת השאר הוא תוחב לתוך כיסו – – –

והולכים להם לדרכם – –

האשה האומללה מחוירה, עיניה העגולות מתלחלחות בדמעות: – אדונים, אדונים, לשלם, בבקשה לשלם, אלמנה עניה אני – בבקשה – –

אין איש שם אליה לב.

היא גועה בבכיה מרה.

לוקחת את חפציה, את הנשאר לה ותועה לביתה בצעדים כושלים, ובוכה ובוכה.

יח: רחמים

זהו מוסדה הנחמד ביותר של הריבולוציה הרוסית: “מרידה בשלום”.

“יום מרידה בשלום” – זאת אומרת: הרשות נתונה לכל פועל להכנס לכל בית בורגני, באשר תתאוה נפשו, ולקחת משם את כל הבא בידו, את כל המוצא חן בעיניו – את אשר יחפוץ.

ומכיון שהפועל אינו הולך (לא חלילה שמא יעבור על “לא תחמוד”, אלא משום שמתירא הוא מן “התמורה”, חילוף הממשלות, התלויה על ראש העיר) – לפיכך הולכת הרשות בעצמה.

ורשות זו: – כל “זוטו של עולם”. גנבים, זונות, פליטי הכלא, שכורי-אתמול וביניהם גם קציני-אתמול, שהיו למתקני-עולם בן-לילה.

חבריא זו פושטת בכל העיר, פורצת לתוך הבתים, לתוך בתי “העשירים” ולתוך בתים סתם ולעיני בני-הבית, העומדים בעינים אדומות ככפואי-שד – עושים בכללי הבית כעושה בתוך שלו.

יום אחד כזה נתון להם. “יום המרידה בשלום”, המנתק את העצבים וממלא את העינים דם.

(יהודי אחד העיז להעיר דבר-מה – ותהי לו זאת העזה האחרונה בחייו: הוא רצץ את מוחו של “מורד בשלום” כזה ותיכף ומיד שם קץ לחיי עצמו).

והאורחים הבלתי-קרואים שלנו, המושלים בחצר ביתנו הם ארבעה: שלשה גברים, אחד מהם קומיסאר ושנים סתם רוצחים. – וזונה.

סליחה: לא הערה בעלמא היא, לא כנוי-גנאי מצד המחבר. מלאכתה בכך. אפילו את הפוך והששר שעל פניה ושפתיה לא מצאה לנכון לנקות בשליחותה זו. –

נכנסים אל הדירה ומתחילים לעשות בה.

הגברים – אחד עומד על-יד הדלת והשנים לוקחים את הנמצא בבית והמוצא חן בעיניהם וצוברים למקום אחד.

והיא – היא מסגלת מניה-וביה לעצמה. מצאה צעיף יפה– תוחבת אותו לתוך חזה. מצאה ענק זהב – לובשת אותו. מצאה עגילים – אינה מחמצת את השעה: לתוך אזניה! מצאה מניפה – שוב פעם לתוך חזה.

ובעלת הבית עומדת חיורת כמת-מצוה. ואף מלה אחת אינה מוציאה מפיה. עומדת וארכבותיה דא לדא נקשן.

ופתאום רואה “המורדת בשלום” טבעת זהב עם אבן יקרה על ידה של נערה צעירה העומדת על יד בעלת הבית.

נערה זו אינה מבנות הבית. במקרה נכנסה לפני רגע ועכשיו אינם נותנים לצאת. ולא הספיקה להחביא את הטבעת.

באת-כח הממשלה נגשת אליה ומסתכלת בטבעת היקרה. נוטלת את האצבע החוורת בידה ובודקת אותה –

בעלת הבית, שעמדה עד עכשיו כקפואה – לא עצרה כח לשתוק עוד. נגשה ואמרה בקול צרוד ושטוף דם:

– בבקשה חברה, אליה אין לך רשות! היא אינה שייכת לנו. אורחת היא. לפני רגע באה. –

כל החבורה הסתערה על “חוצפה” זו – –

והנערה התעלפה. נפלה על הספה. – מתה. – שבץ הלב.

מהומה קטנה – בעל הבית דחף את השומר על הסף הצדה ורץ לקרא לרופא – אחריו גם בעלת הבית, בצעקות פרועות: – רופא! רופא!

החבורה נשארה לבדה בבית. פנתה כה וכה – והתחילה לחטוף את החפצים ולהסתיר אותם בכיסים, בחזה, במגפים ובכל מקום שאפשר לתחוב בו דבר מה.

אנחנו, שעמדנו אצל החלון בחצר והסתכלנו – לא הבינונו את הענין: כל זה למה? מי מעכב אותם בכלל?

אחד מאתנו מעיר בחשאי: "מים גנובים – – "

והנערה שוכבת מתה.

נגשת אלינו האשה( הרשות), מבריחה אותנו מעל החלון: – לעזאזל!

עזבנו את החלון בבהלה – – ואחרי רגע כששבנו – הנה היא עסוקה בעלמה השוכבת על הספה: מסירה מעל אצבע המתה את הטבעת.

יט: המומחה

“כל מלאכה מולידה את האומן שלה” – אומרת פוריה. והחיפוש ברוסיה מלאכה חשובה היא. חשובה בעיני כל הממשלות השוות יחד. כל תמורה, כל חלוף מלכויות מתחיל בחיפושים ומסיים בהם.

וכך עלה החיפוש ממלאכה לחכמה. “הבורגנים והיהודים חכמים הם להסתיר את הון העם” (אצל ממשלה אחת: כל מי שראוי לחיפוש – בורגני הוא ואצל השניה: – יהודי).

ואין לך מקום בבנין, שלא השתמשו בו עדיין להסתרת חפצים.

ולפיכך אין לך מקום בבנין, שלא חדרו לתוכו המחפשים.

ועד כה וכה ופלוני אלמוני יהודי מחופש כבר אלפי פעמים. בתור יהודי ובתור בורגני. ובתור בורגני-יהודי.

וכל דירתו – כאילו כל מיני הספחות שבמסכת “נגעים” אכלו אותה. הכתלים – קלופים ומנותצים, הרצפה מבוקעת ומלאה חורים, התקרה עשוי נקבים-נקבים וקרעים-קרעים, כלי הבית מסודקים – הכל, הכל פתוח לרוחה.

והנה – שוב חיפוש. ובעל הבית אינו נבהל עוד. יבהל מי שיש לו מפני מה להבהל עדיין. אדרבה – המחפשים נכנסים והוא, בעל הבית, נגש אל אחד מהם ומושיט לו את ידו בהרחבת-הדעת:

– ברוך הבא! בבקשה לשבת.

נותן לו כסא, והלה, מכירו של בעל הבית, משיב לו בסבר פנים יפות, לוחץ לו את ידו ויושב:

תודה רבה – וצונח על הכסא בחביבות. ומוציא מתוך כיסו קופסת סיגריות ומכבד בהן את בעל הבית. – וכעבור רגעים – מחפשים. בהתמדה, ברצינות, בדיוק, ככתוב.

והלה – כלומר: מכירו של בעל הבית, הוא המנהל שבדבר.הוא המבין, הוא המומחה – האומן. וכשמגיעים למקום חשוד וחבריו מתנפלים עליו – הוא מניח את דעתם:

– לא, חברים. אין שם כלום. לא צריך. שטות. ידוע לי מקום זה.

וכשגומרים את העבודה – הולכים.

לחיצת ידים, בסבר פנים יפות:

– שלום!

– שלום וברכה!

– שלום וברכה!

ונפרדים זה מזה בשלום.

אני ניגש אל בעל הבית ומשתומם:

מה זה? מכירך מכבר?

ודאי, הלא זהו “המומחה” של המחוז האלכסנדרי! פטיה גנב הוא המחפש של כל הממשלות. אלא שאצל זו חביב הוא עלי ביותר – שכור הוא. לא כן אצל הממשלה האדומה: בה אין לו מה לשתות והוא מתנקש בי ומתעקש קצת. עלם נחמד הוא פטיה גנב.

כ: מסכה

אני נפגש בשני קומיסארים ידועים לי מתמל שלשם.

האחד חיל רוסי פשוט, ספר בחייו הפרטיים, מי שהיה השומר שלנו במחנה השבויים.

צעיר רוסי שקט וטוב. ענוותן ורך נפש.

והשני: צעיר יהודי מליטא, גם כן מכירי מתוך מחנה שבויים, בחייו הפרטים היה בחור-ישיבה. צעיר נחמד, בעל לב רך ועדין, מלא רחמנות ועלול להעניק לחברו את “חלוקו האחרון”. עכשיו הם קומיסארים. והולכים הם, בבגדי שרד, במהירות, בחפזון.

– לאן?

– אל הבורגנים. לפשוט אותם קצת. נחוצים בגדים. בוא! –

אני הולך, לראות.

הם נכנסים ראשית כל אל בית מלא “חיילים” קרועים ובלויים, בלי בגדי שרד, בבגדים פשוטים.

קוראים הם משם כחמשה אנשים.

ואנחנו הולכים יחד.

בדרך אומר לי האחד:

את אלה עלינו להלביש.

בבגדי הבורגנים? – שואל אני.

כן.

איך זה? הלא הבגדים ההם אינם – – לא בגדי שרד הם?

הם צוחקים.

– ומה בכך? – ילבשו גם אל פעם בגדים יקרים!

נכנסים אל בית עשיר אחד.

כעבור רבע שעה – אספו בני הבית את כל אשר להם. בערומה אחת גדולה.

– פשטו את בגדיהם גם אתם! – מצוה האחד לבני הבית.

בעל הבית מתחנן:

– הן לא תציגו אותנו עירומים?

– לא. מדוע זה עירומים? פשטו את בגדיכם ואנחנו נתן לכם בגדים אחרים.

לא הואיל כל תחינה.

בני הבית – ארבעה גברים – פשטו את הבגדים ומסרו אותם.

והחיילים לבשו את הבגדים הטובים; ואת בגדיהם שלהם מסרו לבני הבית.

בעל הבית נע אילך ואילך, דמעות נוזלות מתוך עיניו, אחר כך אמר:

– תודה רבה. לא. לא צריך. נהיה ככה. למה להיות לצחוק. נשאר ככה.

החיילים התלבשו – וצחוק פרץ מבין כל החבריה:

– נחמדים אתם אחים! ככה! נשף מסכות נפלא! הביטו נא במראה! – נפלא!

נחמדים היו. אחד לבוש בגד שחור ארוך, השני: פראק, השלישי בגד-חג של משי – – –

והצחוק הולך וגדול.

קצין אחד פונה אל בעל הבית:

– נו, התלבשו, התלבשו!

בעל הבית מסרב.

– תיכף ומיד להתלבש! כולכם! בלי יוצא מן הכלל! אם אינכם רוצים להכנס “שמה”! אתם כבר יודעים לאן! –

בני הבית התלבשו – – –

צחוק פרוע התפרץ מפי כולם למראה המוזר. פני כולם: פני מוקיונים שבזירה.

הקומיסארים משפשפים את ידיהם ומתפקעים מצחוק:

– אוי, זה נחמד! אוי! הביטו נא לתוך הראי! – אוי, הביטו על עצמכם! – – –

בעל הבית עומד בבגדים הקצרים והקרועים ופניו פני מת. – הוא אינו זז ממקומו.

– מה? – אינך רוצה?! – עמוד לפני הראי!! –

בעל הבית עמד לפני הראי. בעינים עצומות עמד – – פתאום נכנסת בתו של בעל הבית. רגע עומדת נדהמת ונפעמה. אחר כך מתפרצת בבכי היסטרי:אבא!

הצחוק פסק לרגע.

נגש אליה אחד הקומיסארים:

– מהו הבכי?! ואם אלה האנשים היו מלובשים ככה כל ימי חייהם?! – אלה פה יכלו?!

ובהביטו שוב באלה האנשים – שוב פורץ בצחוק פרוע והצחוק הולך ומתגבר. הצחוק ממלא את הבית.

– נו, מסכות, הושיטו את ידיכם זה לזה!

ה“מסכות” מושיטות את ידיהן זו לזו.

– ככה. ועכשיו נלך ילדים! שלום!

ופונה אל בעלת הבית, משתחוה בנמוס ואומר:

– בבקשה הגברת לבקש את האדון למחול-ואלס.

ויצאנו.

בחוץ שואל אני אותו:

– וזה למה?

– טפש! ענה הוא לי. הלא זהו העקר שבכל הענין. מה נחמד מזה: לראות מסכה בורגנית כזו!

צוחק ומוסיף:

– בלי זה כל הענין אינו שוה כלום!

כא: נמושות

בחצר בית-העלמין היהודי “תור”.

תחילה בבית-העלמין וסופו – דרך ארבעה רחובות משורכים – אצל שוק הבלויות.

איש-איש ומתו המוטל לפניו. או: אם-אם וילדה המת על שכמה. והדוחק גדול. התור בסדר, אך הצפיפות גדולה. והנפשות המתאבלות מלאות גם קינה חשאית וגם קנאה מרה: קנאה: לאותם שכבר זכו להכנס לחצר-המות ולקבר את יקיריהם.

ובינתים – בעלי השוק מתלוצצים קצת.

– בכמה תמכרי את התכשיט שלך?

– הגם זו היא סחורה? הלא משקלו אינו עולה אפילו לעשרה קילו!

– אני אשלם לך את דמי-הלחם שינק אצלך. – אמת: החלב ביוקר, אך אני אינני קמצן. – –

אי אפשר להקשיב יותר. דבורים אלו נכנסים לתוך הלב ומן הלב עולים אל המח, מאפילים עליו בערפל לח.

אני הולך ברגלים כושלות ובנשיכת שפתים כלפי “ראש” התור: כלפי בית העלמין.

ושם, אצל השער הסגור, עומדים זקנים, נמושות, בזה אחר זה. והקהל מתרעם עליהם בכעס נורא.

מה אלה רוצים פה? – איפה הם המתים שלהם? – מה הם רוצים – להקבר חיים?!

אני נגש אל השער ושומע שיחת זקן אחד עם השמש, העומד מאחורי השער ואינו נותן להם להכנס:

– איפה הוא המת שלך?

– איו לי, אני בעצמי מת.

– נו, אין לי פנאי להתלוצץ, זקן, אלפים עומדים בתור ואתה גוזל את זמני. הלאה.

הזקן אינו מסתלק:

– שמע – אומר הוא בשעול צורם את האזנים – לא להתלוצץ באתי. לא אני ולא אלה פה.

ומראה על שאר הזקנים ומוסיף:

– מלים אחדות שמע. יש לנו כסף. לכל אחד ואחד מאתנו יש אלפים אחדים.

– ומה אתם רוצים? – לקנות מתים?

– לא. רוצים לקנות לנו קברים.

– אי אפשר. רק בשביל מתים. בשביל חיים אסור.

– מי חי? – מתרגז הזקן מרוגז, חלש ומכעכע – מי חי? אני? אנחנו –

– אי אפשר. לכו. תיכף ומיד.

הזקנים נגשים כולם אל השער, מעמידים בסכנה את “מקומם בתור” ונגשים, ואחד מהם עושה תנועה רבה בכעס, חושף הוא את מלבושו הבלוי מעל חזהו ואומר ברעד:

– הא לך! – הא לך! בדוק את לבי! – האם לב חי הוא לב זה?! זה שני ימים שאינו דופק כלל! – אכזר!!

הזקן הראשון משקיטו ומשתיקו:

– הנח לרגע.

ופונה אל השמש בדברי-כבושין:

– שמע מלים אחדות, הדבר רציני מאד, יש לנו קצת כסף. חסכנו בזמן האחרון. לא אכלנו, לא היה כל גם לאכול, וחסכנו קצת כסף. – –

– נו, נו, ומה אתה רוצה?

רוצים אנו להכנס ולשכב במקום אחד. עד שתצא נשמתנו פה. אנו משלמים בעד המקום, בעד הקבר, נשכב בקרן זוית עוד יום, או יומים, וכשנמות תקבר אותנו. אל נא תתאכזר, הן יהודי אתה – –

השמש עושה תנועת-מבוכה וצוחק:

– שטות, זה אי אפשר. קנו לכם לחם. עוד תחיו, עוד תאריכו ימים – –

הזקן עומד רגע, נושך את שפתיו, עיניו נעשות לחלחות, הוא חורק בלסתותיו הריקות, אחר כך פורץ בבכיה:

– גזלן! רוצח! רוצה אתה שנמות ברחוב והכלבים יאכלו את בשרנו?! – השם ישלם לך! –

פונה ללכת.

השמש מביט בו רגע – אחר כך פותח את השער.

– נו, בואו, הכנסו.

הנמושות נכנסים בחפזון כושל.

והשמש מוסיף הוראת יד:

– שמה, שמה לכו, אל תחת עץ זה שמה.

הזקנים ממהרים – ואחר כך שוכבים אל תחת העץ ומתכווצים – –

כב: אלף

– “אורחים” – מנענע הוא בראשו הלבן ביאוש נורא – נכנסו “הלבנים” ובעל-הבית שלי מתהלך חוור כמת:

אורחי חשובים. התכבדו מכובדים. תיכף יבואו ויחרימו את דירתנו. יבואו ויסתדרו אצלנו בהרחבה. השד יודע, למה דירתנו זו מוצאת כל כך חן בעיני הגבורים הללו?

ופנה אלי:

– אדוני איננו בן ארץ רוסיה, אדוני אוסטרי. אל יגיד שיהודי הוא. יהיה לנו “גוי” בתוך דירתנו.

– אי אפשר.

– למה זה? לשם הצלה מדוע לא? עליו לעשות את זאת בלי כל פקפוק. אני אגיד, שגוי הוא. והוא ישתוק בבקשה. הצלה כל שהיא. אורחים. התכבדו – – –

לא הספיק לגמור את רטינתו – נכנס חייל אחד, בדק את הדירה והחרים אותה.

– בשביל האדון שר-האלף! – אמר כמו לעצמו בחומרה יתרה.

אחר כך פנה אלי:

– עוד היום תיעלם מפה. זה יהיה חדר המנוחה. הבינות? מובן שהבינותי.

והלך לו.

– הנה – אמרתי אל בעל הבית שלי – לא שאלו אותי אם גוי אני אם לא.

– אין דבר – ענה בעל הבית – אין דבר. אדוני יהיה גוי. נסדר. אורחים. התכבדו מכובדים! נעים מאד.

כעבור יום נכנס האדון שר-האלף עם כל הכבודה שלו.

– שר-האלף פישר! – הציג עצמו בנמוס.

– התבוננתי בו: פישר? שם גרמני.

– נעים מאד – עניתי ואמרתי את שמי – התכבדו! – גמגמתי שלא מדעת את דבריו של בעל הבית שלי.

הוא הביט בי יפה-יפה ואמר:

– אדוני רוסי?

– לא. אוסטרי.

– אה! אוסטרי? זה נעים. נעים מאד. ובכן: מדבר גרמנית?(בעל הבית שלי כמעט שיצא במחולות: מה אמרתי? נסדר!)

מובן.

ודיברנו גרמנית. ומתוך דיבורו הכרתי תיכף, שמבני המושבות הגרמניות שברוסיה הוא. וגם הוא ניחש תיכף שמשבויי-המלחמה אנכי. ומנומס הוא מאד. עד כדי גועל. ושמח מאד, שנהיה שכנים.

– נחיה בשלום. – אמר בחבה יתרה – בוודאי לא שתה כל הזמן כוס יין. נו, אנחנו הבאנו. גם משלכם יש לנו: יין תוקאי, מן המובחר. אה, כן: יודע אני, הקצינים שלכם גם כן יודעים לשתות כהוגן. לא כן? ואני למשל, שותה פי-שתים. ראשית: בתור גרמני ושנית: בתור רוסי.

וכעבור זמן מה – נשפך היין אצלנו כמים. ההצלה" היחידה של בעל הבית שלי הצליחה. בעיר היו מהומות, “פרעות חשאיות”. אינקביזיציות. ובני בעל הבית שלי חיו “בשלום” עם שר-האלף המנומס.

תוך כדי שתיה הסתכלתי בו ב“ידיד” שלי בהבחנה. פנים חוורים, עינים בולטות כבצלים, ותמיד לחות. ידיו רועדות תמיד. והידים – עדינות. ממש ידי אשה. צפרנים מבהיקות וחדות.

ותוך כדי שתיה נשתחררה הלשון:

– זאת לא שתיה אדוני! – אמר כמעט ברוגז – איזה שתיה היא זו אדוני? – ילמוד נא ממני! אני שותה כפלים. ראשית: בתור גרמני, ושנית כמו רוסי! יין עם בירה ביחד! ככה! – בשלשה דברים נכרת ההרכבה הרוסית-גרמנית שבי: בשתיה, באהבת האשה ובשנאת היהודים. הא– הא– הא!

נזרקה מפי השאלה מסוכנת:

– מדוע שונא אדוני שר-האלף את היהודים? אני אינני שונא אותם כלל. – אמרתי בצחוק.

מדוע?? – ענה ברצינות – גם בזה יש ביני ובין אדוני. אתם שונאים אותם ודאי מסיבות כלכליות וכדומה. לא כן אני. לא! כלל וכלל לא!

מזג ושתה. והוסיף:

– אנחנו שונאים את היהודים – – באמת אין אנחנו שונאים אותם כלל. באמת לא. מה יש בהם כדי לשנא? – לא. אנחנו רוצים פשוט להשמיד אותם. בלי שנאה.

– למה זה?

למה להשמיד?? – באמת גם זה לא – ענה שכור לגמרי

– באמת לא להשמיד. אלא – – לסדר אותם קצת.

– מה פירוש לסדר?

– כן. לסדר. ידעתי שאדוני לא יבין את הענין.את זה, חביבי, עליכם ללמוד מאתנו. סליחה ומחילה. יודעים אתם הרבה – אך דבר זה עליכם ללמוד מאתנו דווקא. אני אבאר לאדוני בקצור נמרץ. –

שתה וביאר, בקצור נמרץ:

– ישנם גזעים בעולם. כל מיני גזעי-עמים שונים. וכולם הלכו והתפתחו במשך הזמן. במשך תקופות התפתחו. כל אחד לפי חייו, לפי דמו, לפי מצבו ויותר מכל: לפי ארצו, לפי האקלים שלו. יוצא מכלל אלה: היהודי. זאת אומרת: גם אם התפתח לפי כל אלה התנאים ויותר מכל לפי ארצו שם במזרח. אתה יודע: לפי פלשתינא שלו. שם למשל התפתחו עיניו השחורות, שערו השחור, עורו השזוף, ויותר מכל: חטמו העקום. חטמו זה ה – –

והראה בתנועות ידיו את החטם היהודי.

– ובכן?

– ובכן, פה נפגם האתרוג שלהם: אחרי שאין להם ארץ שלם, אחרי שחיים הם בתוכנו – למה להם כל הסמנים המיוחדים שלהם? לא כן?

– ובכן?

– ובכן: עלינו לסדר אותם ולהסיר מהם את סמניהם אלה. הא– הא– הא! – הא! – הא! – הא! לא כן?

– ואיך אדוני עושה זאת?

– איך אני עושה?

שתה ואמר בנמוס:

– הריני מזמין את אדוני למקום המעשה. באולם “רויאל” הגדול. –

רעד עברה במחי: – זה ימים אחדים ששמועות נוראות עוברות בתוכנו על דבר מעשה-הזוועה באולם “רויאל”. – ובאמת: גם הם “שר-האלף פישר” קשור במעשים הללו. אינקביזיציות.

ובכן: הוא מזמין אותי שמה. ללכת? – שאלתי את נפשי ברעד. לא היתה לי כל ברירה. הוא עמד על תביעתו-הזמנתו זאת בכל תוקף. אם לא אלך – יעלב.

ובלילה – דפיקה בדלת חדרי.

הוא.

– אני מחכה לאדוני – אמר. עכשיו השעה השניה. בבקשה למהר קצת.

פקפקתי, מאנתי, סרבתי – לא הועיל. הלכתי.

שער ה“רויאל” פינו לנו השומרים המזוינים דרך בכבוד.

עוד לא נכנסנו אל האולם הגדול – וקולות מסמרים את השער הדהימו אותי. קולות של גסיסה משונה. בכיות-נחירה.

– נו, מה דעתו על מוסיקה זו? – שאל אותי.

– סליחה, אין אני – –

– זוהי פחדנות! – אמר בסגנון קציני – סליחה, אינני רוצה חליל להעליב באדוני, אך זה לא יאה לקצין אוסטרי-הונגארי! –

והסתובב אל תוך האולם.

לא הספקתי לראות הרבה. ראשי הסתחרר עלי ועיני כאילו איזה קרום-עוורון נמסך עליהן. – והוא באר לי בהראותו על הבריות המפרכסים בצערם:

– לזה פה סדרנו את החטם שלו. לזה פה – את האזנים. לזה את הקדקוד. לזה הסירונו את העור השזוף. למה לו עור שזוף ברוסיה? – וזה פה: גבו היה כפוף יותר מדי. תחבנו לו מוט אל תוך גופו. להישיר אותו קצת.

אני עמדתי רגע נעלף, גששתי כלפי הדלת ויצאתי החוצה. רק את קול צחוקו שמעתי מצלצל אחרי:

– הא – הא – הא! הא – הא – הא! פחדן! איזה פחדן! קצין אוסטרי פחדן! – הא – הא – הא!

כשהגעתי אל השער – הוא השיגני. השתלב בזרועי ואמר:

– נו, נלך יחד הביתה. רואה אני, שעליו ללמוד עדיין. באמת: היה עלי לדעת, שאדוני…קצת…פחדן. סליחה.

לא אמרתי אף מלה. פי היה יבש ומר.

כעבור רגעים אמרתי:

– אני מבקש את אדוני…באמת…אומללים…אדוני איש אינטלגנטי… בן המאה העשרים… אני מתחנן לפניו…למה זה?

– למה? – אמר הוא ברצינות גמורה – למה??

ופתאום נעמד באמצע הרחוב ממולי ואמר:

– יאמר נא לי אדוני: מה עונג יכולים לתת לנו החיים הארורים הללו, אם לא לכל הפחות עונג קטן זה? – אשה ויין, יין ואשה ושוב פעם אשה ויין ושב פעם יין ואשה! כבר נמאס לי!

כשבאנו הביתה – אני בעצמי בקשתי קצת יין.

– בשמחה רבה! – ענה ומזג לי – בבקשה! אחרי העונג ההוא יטעם לו היין פי שבעה. לחיים!

– יש לי בקשה אליו. יבטיח נא לי, שימלאה.

– בבקשה.

– יחדל נא ממעשים הללו.

– אני אבאר לו: טוב. בקרוב אחדל. אך יש מספר מסוים שעלי למלא אותו. עלי לסדר אלף איש. רק אלף ולא יותר. וכבר סדרתי כ – –

הוציא פנקס קטן והושיטו לי.

ובפנקס: רשימה ארוכה של שמות יהודים. כתשע מאות ויותר.

מבהיל. – אמרתי לו. – זה מבהיל!

והוא הוסיף:

– אני שר-האלף אנכי, רגימנטסהרר! כמה אנשים ברגימנט? אלף לפי הנורמה. ובכן: כשאגיע לאלף אחדל. טוב?

הלכתי לישון ומטתי היתה לי לקבר-חי.

כעבור רגעים (כבר האיר הבקר!) נכנס אלי בעל-הבית שלי ואמר לי בבהלת-שמחה:

– שששש! – האדומים. האדומים הולכים וקרבים! אדוני! – נגש אלי ותפש את שתי זרועותי– אדוני יהודי טוב? ובכן: עלינו להחזיק אותו פה עד שיכנסו ההם!– רק אדוני יכול לעשות זאת. משרתיו, החיילים שלו הם ביחס של חבה אל אדוני. כשיבאו להודיע לו דבר מה – יקבל אדוני את הידיעה – יחזיק אותו ביין. וכשיתחילו לברוח נסגור עליו את הדלת!

אם אדוני לא יתפוש את החיה הרעה הזו – אין הוא יהודי! – – – – – –

כעבור יומים היה שר-האלף בידי החיילים האדומים.

כשתפשו אותו ראיתי והשתוממתי: שום סימן של פחד והתרגשות לא היה על פניו החוורים. שיכור היה עד כדי נפילה ולא פסק מלגמגם:

– אתם הורגים אותי? חבל. אתם “חברים”. חבל, באמת חבל. רק יהודי אחד היה חסר לי עוד! רק אחד, לא יותר!

פתאום ראה אותי:

– אדוני יודע! חברים! האדון הזה יודע. אלף היה עלי לסדר. אלף, ורק אחד חסר לי עוד! רק אחד.

וכאילו הוכה בשגעון עליז פנה אל המוליכים אותו:

– חברים, אני מבקש מכם, תנו לי עוד יהודי אחד. רק אחד. הלא יש לכם רב. – אני מבקש!…

והלך מעדנות. – –

כג: בדיחה

“הקצינים הנאורים” של חיל דניקין מתהלכים ברחובות בבגדי-שרדם הנוצצים, החטובים, במצב נפש עליז, בצחוק, ובעינים בוחנות לכל צד: מחפשים הם שונאים שנשארו תחת ממשלתם.שונאים שלא הספיקו לברוח. מחפשים ומוצאים. אין לך דבר קל מלמצוא שונאים. – קשה מאד למצוא לחם טוב, אהבת עם, מנוחת שלום, רכבות שלמות, פשרה להתבסס לאורך ימים ולחדול ממלחמת-אחים: כל זה קשה מאד. אך קל למצוא “שונאים”. כל אשר חמסו לא לפי רוחנו – שונא הוא.

והשונא דינו ל“ביעור”. מני-ובי, בלי משפט.

והמשפט הוא דבר משעמם בכלל. “והביעור” עצמו, הוא חזיון מעניין ומבדח.

והאופיצרים דעתם זחוחה קצת והבדיחה יפה להם ומחפשים הם אחרי בדיחה כזו ברחובות. ותיכף מוצאים אותה: את השונא.

והפעם שונא זה אינו יהודי. כעין בעל-מלאכה, רוסי מלידה, העובר לפי תומו על המדרכה.

הקצינים מעמידים אותו:

-לאן אתה הולך?

הנתפס המופתע, שלא חשב כלל לפני רגע את דרכו ואת מטרת טיולו – עומד ומביט ומגמגם דבר מה:

לאן אני הולך? – ככה – אני - - מטייל –

אה, כן, - עונה לו הקצין – מטייל; מובן, שמטייל אתה. אין לך מה לעשות – ואתה מטייל. שלשום עוד טרוד היית בעבודת-הקודש שלך ואז לא טיילת. והיום – שאנחנו פה, שה“חצר” שלך נרתעה אחור למוסקבה – נשארת בלי עבודה.

איזה חצר?

איזה חצר?? חצר המלכות שלך. חצר המלך טרוצקי. – נו, בבקשה לעמוד קצת אל הקיר.

האומלל יודע היטב מה פירוש המלה “אל הקיר”. פניו מכסיפים כמת, עיניו מתמלאות דמעות:

-אל נא, אדוני – אזרח פשוט אני. גם הבולשיביקים רדפוני, טרדוני, לא עבדתי עמהם - – אל נא - -

– נו, בלי העוויות. אל הקיר!

הלה משתטח על המדרכה. הקצין בועט בו ואומר במנוחה: - אחר-כך, “חבר”, אחר-כך תשתטח. קודם כל עמוד אל הקיר. נו חת, שתים! –

האומלל קם, מבליט את עיניו הזוועניות על כל אחד ואחד מהם, בתחנונים אלמים. ותוך כך נסוג אחור לאט לאט אל הקיר, בידים שטוחות ובפה אלם ועינים לחות ובולטות - -

לא ככה – מתקן לו הקצין. את עמידתו. – פנה קצת הנה. ככה!

האומלל עוצם את עיניו. –

לא ככה חבר – אומר הקצין- הבט בעיני, ישר. זה לא ענין, לעצום את העינים. ישר, בעיני! –

האומלל פוקח את עיניו.

והידים למטה. ישר. ובמנוחה. ככה, נו, עכשו עומד אתה כדין. ככה. ועתה - - -

קצין שני, מבין הקצינים שעמדו כל הזמן והביטו בכל זה בבת-צחוק הנאה, נגש אל “המפקד”:

-סליחה רגע!

הוא נגש אל הקורבן:

יש לי אליך בקשה חבר.

הקרבן עומד כבול-עץ בלי להבין את הענין: מה זה? הלה מבקש ממנו בקשה? לפני מותו? –

הקצין לוקח את ידו האחת, תוקע בה את כפו ושוב אומר:

יש לי אליך בקשה. עליך למלא אותה. התמלא?

הקרבן מתאדם רגע, ראשו נע אילך ואילך ופיו מגמגם בתקוה עליונה, ברתת אושר:

– בבקשה – בבקשה –

– כן? תודה רבה – עונה הקצין – אם ככה, אני מבקש ממך, כשתבוא לעולם הבא תמסור לסבתי ברכת שלום ממני. טוב? תודה!

ושוב תוקע את כפו בכף האומלל. אחר כך עוזב אותו, פונה הצדה, אל המפקד, נסוג אחור, ואומר בבת-צחוק:

תודה. אפשר.

יריית אקדוח, האומלל נופל מת וכל החבריה מתפרצת בצחוק מתוק:

-דרך צלחה!

כד: האפיקורס

א.

אחד מידידי הטובים היה. בחור נחמד. מטפוסי בחורי הישיבה “שיצאו לתרבות רעה”. למדן מופלג בעל כשרונות ספרותיים לא מפותחים. אברהם ואלצר מגאליציה.

בעצם לא יצא עדיין מתוך ה“השכלה” ותקופתה. אידיאליו היו: פרץ סמולנסקין, מאפו, היוסיפון, “התפוח” לאריסטו ועל כלם: “הדיסואר”; הרמב“מן: ר' משה בן מנחם, בעל ה”ביאור".משאת-נפשו היתה “לכתוב”. את השפה העברית אהב אהבה חולנית.

בתחילה היה “ציוני טהור”. אחר כך “הרגיש בצערם של ההמונים הנשגבים” ונעשה חבר ל“פועלי ציון”.

-זוהי סינטיזה עילאה- אמר לי באושר- “פועלי ציון”.ציון לא תיבנה אלא על-ידי פועלים. חבל שלא הרגשתי בזה מכבר. חבל על דאבדין.כל רגע בחיינו יקר הוא. וכל באיה לא ישובון. הרבה תעיתי עד שבאתי לכלל זה: ציון ופועלים. גם ממצרים לא יצאו בני ישראל בורגנים. “ואחרי כן יצאו ברכוש גדול?” – אך הרכוש ההוא היה לא של יחידים, אלא של כלל ישראל. והא ראיה! פועלי ציון! – מה דעתך?

הסכמתי לו.

כשבאו האדומים הוא לא הסכים להם.

-הם לא שמים לב לישראל בעמים- אמר בצער- חבל על הכוחות. וגם השפה העברית טפלה היא אצלם. בלי השפה העברית אין גאולה לישראל. הם יגאלו אולי את העולם – אך אותנו לא.

ולא בא בקהלם.

אך דבר אחד מצא חן בעיניו אצלם: עליונים למטה ותחתונים למעלה. עקבתא דמשיחא. וביחוד:תחתונים למעלה. המצוקים נגאלו וכח איתנים בידיהם.

ותוך כדי תהלות ותשבחות לגאולה זו של המצוקים נתגלגלה אצלו השיחה על דבר הכפר הקטן שלו, שבו נולד וחונך. כפר גאליצאי קטן “המלא חשכה מטמטמת.”

הרבה סבלתי שם. בעודני ילד – רצועה וצביטות המלמד. כשגדלתי במקצת, נשבעתי אהבים לשפתנו – וגם זה היה אסור, אסור, תכלית איסור. היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות. חומות הבערות והחושך, חושך מצרים. ופעם אחת מצאו אצלי את ספרו של ד“ר שלמה רובין – ירקו כולם בפני, צחקו על משבּתי, תפשו אותי והניחוני על השלחן ואחורי למעלה – וכשירדתי מעל השלחן הייתי כולי “מכה טריה לא זורה ולא חוּבּשה ולא רוככה בשמן”. – קשר היה זה, קשר נגדי ונגד ההשכלה בת-השמים. וביחוד הרב דמתא ואבי. הרב דמתא – רוצח ממש. כשראיתי אותו – כמעט שהתמוטטתי מעל רגלי. נדחקתי אל הקיר. והוא נגש אלי, החליק את לחיי, ליטף את ראשי ואמר: “נו, אברמלי, העדיין יש לך הרהורים רעים? חייב יהודי לחזור בתשובה בכל יום. בוא אלי הערב.” – ואני הלכתי אליו כשה לטבח יובל. וכשנכנסתי – נגש הוא אל ארון אחד קטן, שעמד על הקרקע, הוציא משם את היוסיפון ואת ה”ביאור" של מנדלסון, של רבי משה בן מנחם, שגזלם ממני לפני יומים – ואמר: “טומאה זו שמורה אצלי עד שתחזור בתשובה שלמה. שלמה וגמורה. כשתחזור בתשובה, נשרוף אותם. יחד, שנינו נשרוף אותם. נעשה ביעור ב” ביאור“, ביעור חמץ” – הושיט לי את ידו לנשיקה.

לא, הוי, איך אני שונא אותם! את כולם. את כולם! את הרב הרוצח, את השוחט, את המלמד, את הבטלנים ואת אבא –

שתק והרהר. אחר כך אמר:

– רק פעם אחת בחיי הייתי רוצה לנקום מהם את נקמת הספרים שלי. רק פעם אחת. – לא. לא לנקום בהם, אלא להראות להם, שספרים הללו לא פחות קדושים מאשר “הזוהר” שלהם. של - - של הרב משה שילאון - -!

את המלים הללו בטא בלעג ובגועל מר.

ולמחרת כשנפגשנו אמר לי בבשורה:

– נכנסתי אל הגדוד האדום.

– איך זה? והשפה העברית?

– זה לא חשוב לעת עתה. השפה אינה אלא אמצעי. העיקר, המטרה הם הספרים. את הספרים צריך להציל. לשמור על המורשה. צריך לבא פעם כחתף, כחתף ממש ולהגיד: יהי אור! – אמר ועיניו נוצצו בתבערה. והוסיף: - לא תבא גאולה לעולם, עד שלא נטהר את עמנו מטומאת הבערות. עד שלא אקנא את קנאת הספרים שלנו! –

הסתכלתי בו: טיפוס מוזר. נשמה, שנתאחרה קצת. בחור שיצא מתוך ספרי ברדיצ’בסקי ופרץ והנהו חי לפני.-

וברגע זה ראיתי והנה פניו לא כתמול שלשום: חיוור הוא כסיד ועיניו אדומות. כאלו לא ישן לילות אחדים.

אתה חולה קצת – אמרתי לו בחבה.

לא חולה, להיפך: הולך אני ומבריא סוף-סוף.

קם, לחץ את ידי והלך.

למחרת בא אלי והראה לי כתב-יד שלו.

אני מבקש ממך לקרוא את זה ולחוות לי את דעתך.

קראתי את כתב היד שלו. זה היה “ספור”. שמו: “הלולא דרבי שמעון בן-יוחאי בבית-העלמין”. השם שם נחמד. – אך “הספור” עצמו היה פטפוטו של איש, שמחשבותיו צפופות לו במחו אין לו פנאי לסדרן בכתב. ואם בכלל אפשר היה לדבר על איזה תוכן, הרי בתוכן זה היה כעין דמיון של מוח מבולבל, הרוצה לשדך את “הזוהר” עם מלאך-המות. זה בערך. – אמרתי לו, שהספור הוא רע מאוד. הוא לא הצטער. קם ואמר:

אם כן, אינני סופר, ואם אינני סופר עלי לא לכתוב ספרות אלא לעשות אותה, לעשות מעשים. החשכה ההיא שם מחנקת אותי. אבא כבר איננו בחיים, אך הרב חי עדיין. וגם המלמד המנוול. את ספרי עלי להציל בנשפי! –

ב.

עברו ימים אחדים ואברהם ואלצר נכנס אלי לקחת מאתי ברכת פרידה. השתוממתי לראותו קצין אדום, לבוש בגדי-שרד ואקדוח בצדו.

אנחנו הולכים – אמר לי בבטחה ובאושר – הצבא האדום הולך וקרב כלפי אונגריה. עלינו לאחד את שתי הממשלות הפרולטאריות. הצבא האדום עומד כבר על גבול רומניה וגאליציה.

התבקר גם בכפר שלך? – שאלתיו.

הוא שתק רגע. אחר כך התמתח לארכו, פשט את שתי זרועותיו ופיהק פיהוק מאושר:

– אַאַהה! – איזה סדר אני אעשה שם! – נו, היה שלום!

נפרד ממני והלך לו.

ולא שמעתי את שמעו זמן רב. עד שבא לידי עתון יהודי מפולניה ושם קראתי את הדברים האלה:

“האפיקורס”.

“הקצין האדום אברהם ואלצר החריב את הכפר הרוּשה באופן אכזרי מאוד. אברהם ואלצר הוא יליד הרושה וכשהגדוד האדום נכנס אל הכפר, נתן ואלצר פקודה לכל היהודים להתאסף אליו. כשמלאו את פקודתו התחיל מתעולל באחיו ובפרט ברב דמתא ר' שלמה לבוביץ באופן מגונה. הרקיד אותו ערום ברחוב ואחר כך האכיל אותו ספרים וצווה עליו לברך עליהם בשם ומלכות “ברכת שהחיינו” ואחר כך קבר אותו חיים ביחד עם ספר “הזוהר”. אחרי המעשים הללו אסף את כל הספריה של אביו המנוח, הלך אל בית הקברות, פתח את קבר אביו וקבר שם את כל הספרים. ואחרי שהכה את כל היהודים שם מכות רצח – העלה את הכפר באש והשליך את עצמו לתוך המדורה”.

כה: טפשה

תמול נכנסו ההידמאקים.

כל העיר רועדת.

וההידמאקים “עובדים”: עוברים מבית לבית, אוסרים את הצעירים, מוליכים אותם לגן-העיר, שכל באיו לא ישובן. ואם ישובון – ישובון באברים מרוסקים ושבורים פרקים-פרקים, על גבי עגלת בית-הקברות.

ובבית-העיריה יושבת ועדת-ההצלה.

ממשלת ההידמאקים ממשלה דימורקאטית היא: נותנת היא לוועדת-ההצלה לשבת בתוך העיריה ולהציל את הקרבנות – מתים. אוסרים את מי-שהוא, הרי בני ביתו מודיעים זאת לוועדת-ההצלה ועד שוועדת-ההצלה מספיקה לפנות כה וכה – והקרבן הוקרב.

ונכנסים שלשה הידמאקים אל ביתנו, אל אחד משכנינו.שואלים הם לשני בניו. שניהם גימנסאים. שני צעירים חסונים כאריות ורכים כגבעולי-שושנים.

“מבקשים” הם ההידמאקים את שני הצעירים.

– בבקשה לטרוח עמנו. רק לרגעים אחדים, רק לפרוטוקול, לא יותר.

בני-הבית מתנפלים לרגלי ההידמאקים, מציעים להם כסף, חפצים, נושקים את רגליהם וההידמאקים עונים בחיוך קל ורך:

כמה טפשים אתם במחילה. מה אתם מפחדים? מי יגע בילדים לרעה? הלא יודעים אנחנו שילדים הם. גימנסאים. ואנחנו, הלא יודעים אנו מי ומי הם הקומוניסטים. לא יאונה להם כל רע.

האֵם בוכה וחובקת את רגליהם. והם שוב מחייכים:

– האשה היא אשה. כמה טפשות הן האמהות! איש לא יגע בהם באצבע קטנה, אין אנחנו נוגעים בציוניסטים לרעה חלילה.

האֵם מתעודדת רגע באמונה:

באמת – – אתם – – סלחו לי – – אך הלא רק אֵם טפשה אנכי, ואין לי בחיי רק שני בנים אלה. סלחו לי – – אני מאמינה לכם, אני מבקשת – –

– נו, תהילה לאל, שמאמינה את סוף-סוף, כמה טפשות הן במחילה האמהות. כאילו רוצים אנו לאכול את הילדים. פרוטוקול קצר ואחר כך יבואו על מקומם בשלום.

ופונים אל הצעירים:

נו, ואתם גם כן מפחדים, ילדונים?

אנחנו – – אין אנו מפחדים. רק אמא מפחדת – –

אם כן, נלך.

והלכו. האֵם משתטחת על הספה וממלמלת איזה לחש של תפילה. – ואני רץ אל ועדת-ההצלה.

וכעבור רבע שעה – – – חצי שעה – – האם רצה פרועת ראש לאורך כל הרחוב ונוהמת ככפירה משוגעת.

בגן העיר מצאה את בניה – –

שניהם מתים, רסוקים, שבורים, בשלולית-דם רחבה.

האם השתגעה. צועקת, מנהמת, נושקת את הדם ונושכת את עורה.

ואחד ההידמאקים בא – ומוליך עוד צעיר אחד.

האם מבלטת את עיניה בזועה אדומה:

מעלעלת היא את דבריה ומגמגמת:

אמרתם – – הלא אמרתם – – מה עשיתם? – – מה עשיתם?

ההידמאק פונה אל הצעיר שהביא:

– נו, מה דעתך על אם טפשה זו? מה היא צועקת? כאילו לא באו אל מקומם בשלום? – אמור: אמך גם כן טפשה כזו? –

אני עומד מן הצד – ולשוני היבשה מרגישה איזה טעם מריר ומגועל.

אני שוב רץ אל ועדת-ההצלה.

ופתאם – יריה.

אני שב חזרה. אל המקום.

הצעיר שוכב מת.

הוא השלישי.

והאם המשוגעת סוחבת אותו אל שני בניה, משתטחת על שלשתם ונושכת אותם –

אני, בבגדי-שרד אוסטריים, נגש מבולבל אל ההידמאק, מגמגם איזה שאלה, בלי לשמוע בעצמי מה אני מדבר – – –

ההידמאק מביט בי רגע, אחר כך מחייך:

– אֶח, אוסטרי – אמור: הגם אצלכם יש יהודיות טפשיות כאלה?

נשענתי אל האילן ואפלה כסתה את עיני.

כו: אַלמז

" הַאי, תַּפּוּחַ, תַּפּוּחַ'

אָנָה תִּתְגַּלְגֵּלָה?

אִם עָלִיתָ עַל “אַלְמָז”

לֹא תָשׁוּב עוֹד סֶלָּה!"

הימנון הזועה. –

מעטות הן הערים בעולם, השרויות במצב-רוח של בדיחה כמו אודיסה. אמא-אודיסה, זונה חמה זו, תמיד שמחה היא, אני לא זכיתי לראותה בעושרה שלפני המלחמה: בזמן “שרוכליה במכלולים בגלומי תכלת ורקמה ובגנזי מרומים בחבלים חבושים וארוזים במרכלתיה ואניות תרשיש שרותיה מערבה, והיא מלאה וכבדה מאד בלב ימים”. –

אני הכרתיה בהיותה כבר קרועה ובלויה, “עת נשברת מימים במעמקי מים מערבה וכל קהלה בתוכה נפלו”.–

ואולם גם במצב זה היא תמיד “בגלופין”. זה נשאר לה עוד מתקופת-הזהב שלה. ולא הזיק לה כלום בעולם, מלחמת-שווקים, לסטים, רעב,מגפות, חללי-רחובות, סמרטוטים – ואודיסה מבדחת לה בדיחות וצוחקת. “בדיחת-התליה” האמיתית ומחודדת היא מאין כמוה.

אילו בא מי-שהוא לאסוף את אניקדוטות אודיסה שנוצרו בשעת המהפכות והצרות, היה מוסר לעולם ספר-בלהות קלאסי, הצוחק מתוך עווית-יסורים נוראה. אבל צוחקת. והצחוק צחוק יהודי מובהק: מטוגן בדמעות ובשירה וזמרה.

ואחד השירים הללו היה נוסחו של השיר העממי האוקרייני הידוע:

"הי, תפוח, תפוח – – "

זה היה “הימנון האלמז”.

המלה “אלמז”: מלה מעוררת זוועות. “אלמז” היא ספינה לשעבר: ספינת הצאר, שהמהפכה נתנה לה את השם היפה “אלמז”,“אבן-חן”. וכשהמהפכה עשתה שפטים בשונאיה, היתה ספינה זו לכס-המשפט בשביל אותן הנפשות, שבמשך דור שלם עינו עינויים אכזריים את האינטליגנציה החפשית וביחוד היהודית.

גיברנאטור פלוני, שכל ימי חייו עסק בביעור היהודים שאין להם זכות-דירה באודיסה: קצין פלוני, שבדק את המתלמדות היהודיות אם יש להן “תעודה צהובה” (“תעודת-זונה”), שבלעדיה אסור היה לה לשבת בשבת תחכמוני; ופרופיסור אלמוני, שבשעת שיעוריו הגבוהים היה מתעלל בשומעיו היהודים התעללויות שונות עד כדי התאבדות.

אלה היו קרבות ה“אלמז”. והבורז’ואיה בכלל.

המשפט היה חד וחלק: קשרו לו לנשפט אבן על צווארו והטילוהו הימה.

ומי "שעלה על האלמז – לא שב משם סלה! – "

כשבאתי לאודיסה היתה אגדת-האלמז אגדה חיה עדיין. “הימנון האלמז” היה נשמע בכל חברה עליזה. ובאודיסה – כל חברה עליזה היא.

וכששאלתי על פרטי האלמז – התנערו פני האנשים בתנועת-צמרמורת. אי אפשר לספר.

ופעם אחת כשקמתי בבוקר זמרתי לי לתומי את“הימנון האלמז” מתוך הרגל שאחרי שמיעה רבה. ופתאום התנפלה עלי אשה אוקריינית צעירה בצעקת רוגזה נוראה.

– הס! אל תעיז! איך לא תתביש?!

המשרתת של בעל-הבית שלי היתה זו.

ופעם, בשעת-רצון שלה, בקשתי ממנה, שתספר לי דבר-מה על הענין. האשה הצעירה סכימה. פניה נתעוותו ובעצירת יגונה אמרה:

– אני את בעלי איבדתי בעטיים של המנוולים. את בעלי איבדתי. בעלי היקר. זה לא בן-אדם עוד, כי אם חלל-חי.

ונאנחה.

ואחר כך סיפרה לי ככה:

כשהצבא האדום עזב את העיר ונכנסו הלבנים, באו כל קרובי הקרבנות לחפש אחרי מתיהם שבקרקע הים. ביניהם היה בעל-האחוזה העשיר גורבונוב שחיפש אחרי בנו. וכשנודע לו שבנו הוא אחד הטבועים שבים, הכריז פרס של אלף רובלים לצי שיוציאו משם. אנחנו חיינו אז בעוני גדול ואישי לקח על עצמו לצול בתהומות ולמצא את בנו על פי הסימנים שנתנו לו. בעלי ירד המימה מעל ספינה, שעגנה שם לשם כך. אני חכיתי לו שם על גבי הספון. לא עברו רגעים אחדים וצלצולו החזק של בעלי נשמע למעלה. האנשים נבהלו להוציא אותו מן התהום. כשעלה – קרע מעל עצמו בכח את מסווה-האמודאים וכשנגלו פניו – זוועה אחזה את כולנו למראה עיניו. איוז זוועה, איזו בהלה! – עיניו היו בולטות מחוריהן, לא הוציא מלה מפיו וכשראה אותי, נפל עלי וחבק אותי בפחד איום ומאיים ולחש לי: וירוצ’קה, וירוצ’קה אל בית התפלה! הובילוני אל בית התפלה! מהר! – שווא פנו אליו בשאלה, מה ומה? – – הוא באחת: אל בית התפלה! – רצנו כמשוגעים אל בית התפלה (מעולם לא היה מתפלל לפני זה!) והוא כרע נפל על פניו ופרץ בבכי-תפלה. זמן רב התפלל חרש ואחר כך קם והוקל לו קצת. כשהלכנו הביתה בקש קצת יין-שרף, נתתי לו (מעולם לא היה שותה ורק לרפואה היה אצלנו מעט משקה) והוא סיפר לי: יודעת את, וירוצ’קה שלי, הם כולם מתפללים שם. כולם מתפללים בתהום הים. כן, המתים מתפללים. אך לא כמונו אנחנו. הם מתפללים וראשיהם למטה. חי-נפשי.ראשיהם למטה. עומדים הם ומתפללים, נעים הנה והנה, רגליהם למעלה, נעות הנה והנה, כמו יהודים, והם מתפללים. נורא, איך הם מתפללים. זוהי זוועה. איך הם מתפללים ונעים. נורא. נורא. –

ופרץ בבכי. – אני תיכף הבינותי ואמרתי לו: מובן, פיוטר, מובן שראשיהם למטה. הלא צואריהם קשורים באבנים כבדות והן מושכות אותם למטה והרגלים נעות במים למעלה. מובן. ולמה נבהלת? –

– איך לא להיבהל? – אמר המסכן בבהלה נוראה – איך לא להיבהל – מתים עומדים על ראשיהם ומתפללים. הכרתי שם גם את פקיד הרכבת וגם הוא מתפלל ורגליו למעלה. והן נעות.

השתקתי אותו, הרגעתי את רוחו, נתתי לו, לשתות עוד ועוד, אך לאכול לא אכל כלום, ועד היום הזה אינו אוכל כלום. זה יותר מחודש ימים שאינו אוכל כלום. כולו עור ועצמות. אוי, אוי, מה היה לי, אלמז, אלמז – –

ופרצה בבכיה מרה.

כעבור רגעים אמרה לי:

– בבקשה לבא אלינו ולראות, איך הוא יושב ושותה ומביט ואינו רואה כלום. ככה יושב הוא ימים ושבועות בלי לזוז. ורק בלילה רוצה הוא לפעמים לעמוד על ראשו – ונופל פרקדן ונאנק. –

– "הי, תפוח, תפוח –

כז: מתנה

ראשונה נפגשתי בו בקיוב, בשובי מסיביר. הוא היה אז היידמאק ואני שבוי-מלחמה, " אבסטרייץ" (אוסטרי). בזמן “הפרעות החשאיות” עסק במלאכה מיוחדת במינה: במריטת זקנים. לא הרציחה כשהיא לעצמה היתה המטרה שלו, אלא למרוט את הזקנים מעל פני היהודים. – את זה ביאר לי הוא עצמו בפשטות אוקראינית קלאסית. אין הנאה כמוה, למרוט זקן יהודי.

ולא הועילה הידידות שלי וחיבתו אלי, להדיח אותו מזה. הוא צחק עלי צחוק שכור, בעליונות:

אבסטרייץ תמים! אבסטריצ’וק אתה! – אמור לי – נסה פעם למרוט זקן כזה ותראה!

וכעת שוב נפגשתי בו באודיסה. כעת הוא קומיסאר קטן. הוא שמח לי מאוד. ופתאום גוחן אלי ולוחש לי באזני:

אתה קומוניסט?

נזהרתי ועניתי:

אני אבסטרייץ. הלא אתה יודע.

כן, אני יודע. ובכן – נזכר שוב – אתה מגין עוד על הזקנים היהודיים? כמו אז?

ואתה ממשיך עוד במעשיך אלה?

הוא צחק ואחר כך אמר ברצינות עצובה:

כעת קשה קצת. אינם מרשים. כעת מותר לי רק לשלוח אותם “שמה”. ( לעולם האמת). כעת מותר לי רק “לפרוט” אותם ( “לפרוט” פירוש להמית), אך לא למרוט, ואני פורט אותם, את הבורגנים היהודים, בסך. –

הרהר רגע והוסיף:

עסק משעמם. פשוט לפרוט. משעמם. ורק לעתים רחוקות מצליח אני גם למרוט. בשעה שבני-הכלב אינם רואים.–

הסתכל מסביבנו בזהירות, אחר כך הוציא מכיסו פקעת-שער סבוכה; פקעת שערות שחורות, צהובות ולבנות.

– הנה.

נרעדתי.

– תן לי את זה במתנה, חביבי.

זה לא. אבסטריצ’וק שלי! את זה לא אתן. כל מה שאתה רוצה, ורק לא את זה. זוהי מתנה בשבילה. בשביל הנערונת שלי. הבטחתי לה. –

כח: משחק

הרעב הגיע עד לידי גסיסה ממש. אנשים עטופי רעב מתהלכים כצללים ברחובות ומביטים זה בפני זה בהבחנה: אם השני אכל היום דבר-מה. בין המאכלים הרגילים: מרק מקליפות-עץ. לא קורטוב שומן ולא מלח אינו בנמצא אצל בשר-ודם פשוט. בכפר עוד נמצאים מכשירי אוכל – אך האכר אינו נותן. יוצא להורג ואינו נותן.

וברחובות אודיסה – צללי-בריות, יצורים רזים, כחושים חוורים, עור ועצמות.

מספרים בלחישת-זווע על דבר אכילת בשר אדם. זה וזה שחט את אשתו, זה את ילדו.

אני נפגש עם ידידי איליה מארקוביץ וירין, המלומד והפילוסוף בחסד. לו יש עדיין מה לאכל: הוא עובד אצל הרשות, מרצה ונואם. אך הוא מחלק את מאכלו לרעבים גוססים.

אנו הולכים חלשים ברחובות ומדברים על אלהים. על ה“לוגוס” של שפינוזה. כדאי היה לדעת, מה הלוגוס רוצה בזה? הבאמת נהנה “הוא” מכל זה? או איזו מטרה יש לו בזה? משחק נורא –

ופתאום רואים אנו שני פגרי כלבים מונחים זה על-יד זה.–

אני מתבונן ורואה: שני הפגרים מזווגים זה בזה.–

– “מיתה בנשיקה”.

וירין גוחן ובודק את הפגרים. (הוא גם רופא וביולוג חשוב).

– הם מתו. ברעב. – אומר הוא ומנענע בראשו – ברעב מתו. תוך כדי אהבה. מוזר. –

– הרי לך משחק הלוגוס.

כט: אהבה

יש לי מזל מיוחד במינו: הלבנים מאמינים בי בתור קצין הונגארי, והאדומים – בתור קומוניסט הונגארי, ולחנם אני מבטיח להם שאני ציוני. שאני רוצה לנסוע לארץ ישראל.

– מה אתה מדבר לנו שטויות? יודעים אנו אותך: “אופיצר וינגירסקי”! – שתה!

אתה לא ציוני, אתה “קומוניסט וינגירסקי” – בהונגאריה אין כבר אופיצירים!

התמימות הרוסית הנחמדה.

ובזכות זו מראה לי אחד את הזוועות שעשה השני. חבר הקונטר-ראזוויידקה מראה לי את הדם ששפכו האדומים, הצ’יקה: וחבר הצ’יקה מראה לי את ההיפך:מקום הזוועות הוא אחד: מגרש יקאטרינה מספר שמונה. במרתף הנוראות. מכניסים אותי מתוך חבה אל תוך המרתף ומבארים לי את אכזריות השונא.

לא אנסה לתאר את המרתף הזה. אין לי הכשרון לכך.

ברדתי על מדרגות-הברזל – כאלו ירדתי אל תוך הגיהנום. המדרגה התחתונה שבורה. נעה היא תחת רגלי, כמעט עד כדי נפילה. ומשען המדרג, עשוי ברזל, גם כן שבור.

מדוע דווקא מדרגה זו שבורה?

הידיד מבאר לי:

– זהו המקום הנורא ביותר. פה נאחז הקרבן בכל כחו במשען המדרגה ואינו רוצה להמשיך את דרכו בשום אופן. לפעמים מוכרחים לקצץ את ידו בחרב. המדרגה האחרונה. –

אני רועד כולי. וריח הדם מבחיל עד כדי הקאה. הוא מכניס אותי אל “חדר” אחד. פה מחכים האסירים למותם.

על הקירות אני רואה כתבות שונות.

“אני רוצה לחיות עוד!”

“אני חפה מפשע!”

“בּוֹריה, אל תשכח אותי!”

ועוד כאלה. אך יותר מכולן חוזרת ונשנית הפסקה “אני רוצה לחיות!” –

אני עומד נדהם בפני חידת החיים והמות.

הידיד מפסיק את הרהורי:

– הבט הנה!

כתבות-עגבים גסות, פורנוגראפיות, חזיריות. וגם ציורים דומים להן.

אני מביט בקיר הרביעי ורואה וקורא:

– הנה, בני-כלב ובנות-כלב! – מקלל מורה-הדרך שלי – הולכים להירקב ועוד דעתם הולכת אחרי דברים כאלה! –

אני מסתכל, מתבונן, קורא – ואיני מבין. – חידה.– כשכור מתועתע אני ממהר למעלה, החוצה.

ל: ריאליזם

צעיר כבן עשרים וחמש. צייר-אמן בעל כשרונות. בשמן, במים, בקרטון-פחם; ציורי-נוף וגם קומפוזיציות-עלילה מוצלחות. אך ביחוד אוהב הוא ללמוד את פני האדם ולצייר דיוקנאות. והוא מראה לפעמים עמקות. –

מראה הוא לי את כל עבודותיו שבזמן האחרון. אני נהנה הנאה מרובה. אמן בחסד.

אחר כך מראה הוא לי שני פורטריטים-אטיודים. לשניהם שם אחד: “הסבל”.

עבודה יוצאת מן הכלל. אסכולה מודרנית, טכניקה לא מפותחת עדיין לשלימות, אך אינטואיציה עמוקה והבנה בלתי רגילה. נזכרתי בדוסטוייבסקי. –

– מדוע אינך עוזב את הגיהנום הזה? עליך לנסוע לחוץ לארץ ולהשתלם. עתיד מזהיר צפוי לך. ברח לך מפה חביבי!

הוא מדליק סיגריה, מעשן ואומר במנוחה:

– לא. ראשית אינני יכול: עובד אני פה בשירות חשוב. לא יתנו לי.

– איזה שירות?

סגן “הקומיסר-למות” אני.

אני מביט בו. הוא סגן-תלין.

הבלטתי עליו את עיני. והוא הוסיף

– אתה מתפלא. למה לי לנסוע לחוץ-לארץ? בשום מקום לא אלמד מה שאני לומד פה. כל אסכולה תיאורטית אינה שווה אסימון נושן. הן בגלל זה עמדתי בשירות זה: ללמוד.

– איך זה?!

– הבט בשתי התמונות ותראה. אחת היא פני בורגני והשני: פני פרוליטאר.

– אתה הרגת אותם?!

– לא. אינני רוצח. השתדלתי לקבל את מישרת סגן-הקומיסר-למות ובקושי רב, בפרוטקציה גדולה קיבלתי אותה. ובכל פעם שמוציאים להורג – אני עושה את נסיונותי: מכון את האקדוח למול פני בן-המות, מול מצחו, מול עיניו, מול פיו, מול לבו – ובינתים אני מתבונן ברשמי פניו ובהעוויותיו השונות. למי מן הציירים ישנה אפשרות כזאת? – ראֵה את ההבדל שבין שתי התמונות! –

לא: בקורת

קומיסאריאט להשכלה החליט בקושי לתת רשיון להצגת אופיריטה. סוג מוסיקלי זה אסור מטעם הרשות האדומה. אמנות בורגנית היא.ואולם סוף-סוף מצאו היתר בשביל. ההצגה היא כמובן לעם, בחנם, ולפני ההצגה עולה הקומיסר ומבאר ומצטדק:

– אף כי אמנות בורגנית היא, בכל זאת טובה היא מבית-זונות סתם: מספקת היא את גרויי-המין ואינה גורמת מחלות.

דברים כדרבנות.

והאופיריטה היא: “מונה ואנה”.

ההצגה טובה מאוד. הקהל יושב ונהנה.

ומונה ואנה מופיעה עירומה – אך מסתובבת היא כל הזמן ואחוריה כלפי הקהל.

– פני גם הנה! גם הנה! גם אנו רוצים לראות! – נשמעות צעקות מכל הצדדים.

אין מפלט. מונה ואנה מוכרחת “להראות לשרים את יפיה”. היא פונה בפניה כלפי הקהל. הקהל מביט רגע – ונהימת-אכזבה עוברת בכל האולם. ואחר הנהימה צעקות:

– הלאה! – רדי מן הבימה! – היא לבושה טריקו! הלאה! תרד! מירמה!

ומונה ואנה מוכרחת להיעלם.

לב: חרפה

בין הנידונים למיתה ישנם בזמן האחרון גם פועלים שבגדו. בקבורתם של אלה מטפלים האסירים הבורגנים, הם חולקים להם את הכבוד האחרון.

ואחד השכנים שלי, פועל בבית-חרושת, נתפס אתמול בבגידה והיום הומת בידי הצ’יקה.

ואני מתפלא לראות, שלא הבורגנים, אלא פועלים אחדים מובילים אותו לקבורה.

אשתו מבארת לי תוך כדי בכיה חרישית:

– המיסכן הגיש בקשה מיוחדת אל הקומיסאריאט. הוא בקש, שלא ימיטו עליו את החרפה הזאת. שיקברו אותו “חברים” ולא בורגנים. בתחילה לא רצו למלא את בקשתו – אך גם אני בקשתי, התנפלתי לרגליהם והתחננתי. – ולבסוף מילאו את בקשתו. – ואולם רק אחרי מותו. המיסכן! והוא מת בחרפה. המיסכן. אילו ידעתי זאת לכל-הפחות קודם לכן, הייתי לוחשת לו! – המיסכן שלי! – מת בחרפה – –

ובוכה היא על החרפה.

לג: שלטון

הרעב הוא כללי. אלפי מחוסרי עבודה מתגלגלים ברחובות מזי-רעב. והלילה ירד שלג גדול, שכיסה את הרחובות.

אני יוצא ורואה: מחנה אסירים בורגנים עובדים עבודת פרך בפנוי השלג. עובדים בזיעת אפים. וסביבם עומד המון מחוסרי עבודה ומביטים.

אחד הפועלים אומר לבורגני גוץ אחד:

– נו? טוב לעבוד, בורגון? כעת לנו השלטון!

הבורגני הגוץ פוזל אליו, שותק ואחר-כך אומר:

– חכה קצת. תיכף.

– מה לחכות? מה תיכף? – שואל הפועל.

– תיכף-תיכף, תיכף. – עונה הבורגני העובד.

הפועלים מתלוצצים בהם, צוחקים, עוקצים אותם ומביטים בעבודתם הקשה. פתאום צעקה:

– לאכול!

הבורגנים זורקים כרגע את כליהם והקומיסארים השומרים עליהם מתחילים לחלק להם לחם תפוחי אדמה צלויים – והם אוכלים. – – –

הצחוק וההלצה נשתתקו בין רגע. הפועלים עומדים ומביטים בעינים בולטות במאכלים ובאוכלים – ועיניהם כלות.

והבורגני הגוץ שוב פוזל אל הפועל ותוך כדי אכילה גסה אומר:

-נו, “חבר”, למי השלטון? מי אוכל?!

לד: האָדיב

הלבנים תפשו “אדום אחד מסוכן מאוד”. קצין מוביל אותו

ברחוב לעיני ההמון, המלווה את “ההלויה” בסך.

אך האסיר, במקום ללכת בשקט, ברעדה ובאימת-מות, כרגיל – מחייך בבת-צחוק עליזה ואדיבה מאוד. ומדבר הוא בסגנון נימוסי, כאלו היה מזמין את מלווהו למשתה חברים.

הלה צועק עליו, מחרף ומגדף אותו בכל לשון של קללה רוסית – והוא בבת-צחוקו הרך:

– למה זה, חבר? למה להתרגז? בבקשה בשקט. לא כדאי. חי נפשי לא כדאי. –

– שתוק בן כלב אדום!

– תודה חבר, תודה.

– אביך הכלב הוא“חבר” ולא אני!

– תודה רבה חבר. נכון מאוד. גם הוא חבר. כולנו חברים. הקהל פורץ בצחוק. הקצין המוביל אותו יורה בקהל:

– להתפזר!

והוא, האסיר האדיב:

– אל נא חבר. לא צריך להתפזר. למה? הן זוהי ראווה נחמדה. העם רוצה לראות. למה לא?

הקצין מכה אותו במגלבו – והוא באחת, בבת-צחוק:

– תודה רבה חבר. תודה רבה.

הקצין מתחיל להתפלא, והוא:

– מה החבר מתפלא? שאינני מתייאש? מה יש בזה להתייאש? למות – זה דבר יפה מאוד. לא כן? רק פעם אחת בחייו זוכה אדם למות. לא כן?

– הנה בן-כלב אדום, איך הוא מדבר! – מתפלא הקצין – ובינתים מוציא בקבוק משקה ושותה. תוך כדי הליכה שותה – ומכה את האסיר. והוא:

– לחיים חבר, לחיים! לבריאות!

כאלו אינו מרגיש במגלב כלל.

הקצין מאבד את סבלנותו וצועק:

– עמוד! אל הקיר! פה במקום!

ובלי להוביל אותו “למשפט”, מעמידו אל קיר אחד הבתים לגמור אתו; להשמיד את בת-צחוקו ארורה.

והוא, בבת-צחוקו:

– פה? טוב, חבר; בבקשה.

ובבת-צחוקו מראה הוא באצבע פעם על לבו ופעם על מצחו: – בבקשה. פה, או פה? כרצונך חבר. או פה או פה. בבקשה. – – –

האופיצר מביט בו ובקהל. כעת הוא כבר שיכור. מחזיק הוא את האקדוח מול “החבר” – מביט בקהל, הקהל משיב לו מבט של תמיהה. והאסיר מוסיף:

– בבקשה, חבר; בבקשה לירות ישר הנה, אל הלב. או הנה – אומר הוא בניגון – כרצונך. כמעט אחת היא. הלב או המוח. אחת היא כמעט. בבקשה.

הקצין חורק עליו בשיניו, מתכנן לירות – וכשהאסיר שוב אומר: “בבקשה חבר” – מושך הוא בכתפיו בעינים שואלות כלפי הקהל:

– מה זאת? הוא השתגע?

והאסיר בשלו:

– אני? משוגע? ישמרני אלהים! אני לא משוגע. אני “אדום מסוכן מאוד”. בבקשה להרוג אותי.בבקשה. –

וחושף את חזהו.

– בבקשה – חא – חא – חא – בבקשה; בלי פחד. –

הקצין מביט בו רגע, נגש אליו, מגיש את פניו אל פני האסיר כבודק אותו. – כעת נעשית בת-צחוקו של “החבר” רחבה עוד יותר ועוברת לצחוק רחב, אך אדיב מאוד:

– בבקשה – חא– אח – חא – בבקשה; בלי פחד. –

הקצין מביט בו, יורק לו בפניו;

– טפו! –

והולך לו.

לה: אודיסה

אודיסה מתבדחת.

על עיר זו שום דבר בעולם אינו משפיע. עיר זו היא אחת הערים העליזות שראיתי בימי חיי. אם ברלין היא סמל הסדר,אם פריז היא סמל האהבה, אם לייפציג היא סמל המדע, מינכן סמל האומנות ולונדון סמל המסחר – הרי אודיסה היא סמל הבדיחה, האניקדוטה הנצחית.

ושם סבלות, יסורים ומיתות משונות אינם מעבירים אותה על בדיחתה. הרעב כסרטן בקיבה– ואודיסה מתבדחת. הקונטר-ראזוויידקה והצ’יקה ממותתים לאלפים – ואודיסה מספרת אניקדוטות. העיר עוברת משלטון לשלטון, מימניים לשמאליים משמאליים לבנדיטים ומבנדיטים לאנארכיה – ואודיסה צוחקת.

צוחקת על כולם. האניקדוטות שלה לועגות לכולם: לדניקין, לטרוצקי,למאכנו, למישקה יאפונצ’יק (שר-המצביא לאלפי גנבים ושודדים), ליהודים,לרוסים, לאוקראינים, לחיים ולמתים כאחד.

ובמקום האידיאולוגיה הימנית או שמאלית, שולטת באודיסה האניקדוטה. הכוח המכריע בוויכוחים השונים היא בדיחה.

משום-כך, כשהרגישה ממשלת הפועלים בסכנת הבדיחה – אסרה אותה איסור חמור, במפגיע. וכל הנתפש באניקדוטה או רק בבדיחה – מומת בו במקום. ולא רק על בדיחה כלפי הממשלה עצמה.

יהודי אחד “מספר”:

מדוע זה נדפסים שטרי-המעות בכל השפות השולטות, ברוסית,בגרמנית,בצרפתית,באנגלית ואפילו בסינית ורק לא באידית? – הוא שואל והוא משיב:

זוהי ענותנוּתוֹ של המחבר" –

ובעד אניקדוטה זו – המרמזת שכל שלטון הפועלים הוא שלטון היהודים – שילם הבדחן בחייו. בקרן רחוב פושקין ומאלא-ארנאוצקאיה “השטיח” אותו קומיסאר אחד רציני מאוד.

– מה קרה?– שואל אחד העוברים. והשני מספר לו בלחישה את האניקדוטה.

– דיפיצילה אַסט אניקדוטאם נוֹן נאררארה" (קשה לא לספר אניקדוטה) – היה אומר כעת הרומאי, אילו היה חי אתנו כיום באודיסה.

אני יושב בקאבארט שנפתח ברשות הממשלה. הקונפראנסייה מספר אניקדוטות אודיסאיות מובהקות. הקהל צוחק בלי הרף.

ורק קומיסאר אחד היושב בלשכה – יושב כמו על גבי גחלים כל הזמן. נע אילך ואילך, אחר כך קם כרוצה לעזוב את האולם, אך נמלך בדעתו ויושב.

בא מספר חדש. ואחרי המספר שוב מופיע הקונפראנסייה. ואף פותח הוא את פיו וצתחיל לדבר – פיצוץ אקדוח והקונפראנסייה נופל מלא קומתו.

שקט קפוא. מסירים את המת אל אחורי הקלעים.

והקומיסאר , שירה בו תוך ישיבה, קם, משתחוה כלפי הקהל ואומר בנמוס:

– שקט, חברים!

וכלפי הבימה:

– בבקשה להמשיך! –

– הקהל הנכבד בוודאי אינו יודע מה קרה פה. המלאכים שעשו מהפכה בשמים, קיבלו רשיון לקאבארט וחסר היה להם שם קונפראנסייה. –

צחוק. הקומיסאר מוחה כף; ברצינות.

לו: חמץ

הפקודה אוסרת איסור חמור שבחמורים להסתיר זהב. צריך למסור אותו לרשות.

כל מי שימצא אצלו זהב: אחת דתו “אל הקיר”.

על טבעת-קדושין, על וו-זהב של מכשירי-רופאים, על עגיל-זהב שנמצא במגרה ועל סיכת-זהב קטנה שבקטנות: מוות.

הזהב “אסור במשהו”; כמו חמץ בפסח. ומטעם זה קוראת לו אודיסה בשם “חמץ”.

אשת הסנדלר, היושב בקרבת “בית-הכנסת השאלאשי” מזה עשרים שנה, עוברת על הפקודה החמורה הזאת בגלוי, בפרהסיה, בריש-גלי: שן של זהב נוצצת לה מבין שפתיה האדומות. (מאין להן לשפתים הללו אודם בימינו אלה? – השם יודע!)

שן-זהב זו – כבר גרמה לה הרבה יסורים לאשת הסנדלר בזמן האחרון. כל אשר לו לב-חומד בחזהו – לוטש לה עין. וכל ממשלה וממשלה לחוד רואה אותה.

– עקרי את השן הזו לעזאזל! – אמרו לא פעם לאשת הסנדלר, היפה גם במצוקותי – למה לך לסכן את חייך? שהלא בין מלכות ומלכות ישנה עוד ממשלה אחת באודיסה: ממשלת “העוטים”, הגנבים והשודדים, המתנפלים בעצם היום על העוברים ושבים, פושטים את בגדיהם לעיני השמש ומשאירים אותם בכותנתם באמצע הרחוב.

וגם הקצינים הם בין “העוטים” הללו. ובכן סכנה היא שן-הזהב; וביחוד כשהיא נוצצת מבין שפתיה האדומות של אשה יפה פחות מבת ארבעים.

אמנם ממשלת האדוּמים מבערת את “העוטים” למיניהם, במשך יממה אחת להיכנסה. האדומים אינם סובלים לא פרעות ולא שודדים. השודד, הפורע ואפילו הגנב – קנאין פוגעין בו.

אך שן-זהבה של אשת הסנדלר – מרגיזה. מרגיזה גם את בעלה של האשה:

– אמרתי לך, לכי אל רופא השיניים והסירי את החמץ מפיך! – אומר לה הסנדלר כשהוא מתקן לי את נעלי חשוּך-התקוּן –

– אני מצפצפת עליהם! – עונה האשה היפה ושינה צוחקת מבין שפתיה השמנות. והיא מוסיפה:

– יצאתי בשלום מידי “העוטים”, יצאתי בשלום מידי כל השודדים למיניהם, מידי דינקין, מאכנו, טיוטיוניק, זיליוני – אצא בשלום גם מידי אלה בעזרת השם!

– מידי דבר אחד לא תצאי בשלום: מידי “חוק”!

– חוק יפה! חוק עוקר שינים!

ופעם פנה אליה קומיסאר אחד, מן ה“נויטראליים” שבהם (“נויטראליים” הם: אלה המצליחים לעבוד בכל ממשלה וממשלה):

האי, “גברת”! יקרה לך השן, כנראה, יותר מחייך!

וגם אני איבדתי את סבלנותי:

למה את מחזיקה את החמץ המסוכן הזה בפיך?

האשה צחקה בבת-צחוק מתוקה.–

ובת-צחוק זו נתנה לי את התשובה היחידה והברורה: חמשים אחוזים של יופי מוסיפה לה שן זו לאשה היפה. על כגון זה לוותר?

והסכנה הלכה הלוך והתרכז מסביב לשן-הזהב הארורה. באין מעצור. בבית הסנדלר לא פסקו החיפושים. ואחרי כל חיפוש: לא שכחו את ה“חמץ”, את הזהב הצהוב שבפיה.

והנה האדומים התכוננים לעזוב את העיר.

והאשה היפה צוחקת: נפטרתי גם מהם.

העיר רועשת, המהומה הולכת וגדלה משעה לשעה. בלילה האפל, כבר אין לדעת מי הוא השליט בעיר. המלחמה נטושה בכל מרירותה. –

ובבוקר מצאו את האשה היפה מתה למחצה – ופיה היפה זב דם.

החוק עקר את שינה.

– בודאי יהודי! – מתלוצצת אודיסה – יהודי ביער את החמץ. חג-פסח הולך וקרב.

לז: המס

החוק אינו מכיר בחוק-ילדים לחוד. משפט הילד כמשפט הגדולים. חטא האב, או האם, ונמלט מידי החוק, דנים את הילד שלו למיתה. למען יידעו. וילדו של הרצען שבחצרנו ממיט סכנה על הורין: מסתיר הוא מטבע-זהב בין צעצועיו. מטבע של חמשה רובלים. לחנם מתחננת לו אמו, לתת לה את המטבע המסוכן, להשמיד אותו, או למסור אותו לרשות.

הילד באחת: לא!

– מה פלא? – מבארת לי האם – זה יותר משלוש שנים רצופות שהוא עמל וטורח על מטבע זה, עד שהחליף בו את פרוטותיו, שצברן אחת אחת. מחכה הוא לאדם שיסע לארץ-ישראל, כדי לשלוח את המטבע. –

הנה הסוד: הילד אסף פרוטות ל“קרן הקימת לישראל”, וכשהגיעו לסכום של חמשה רובלים – החליף אותן למטבע-זהב אחד.

וכעת רוצים לגזול ממנו את הונו הקדוש.

אני פונה אל הילד ומבאר לו את חומר הסכנה.הילד עושה פני-תמימים ורוצה לרמות אותי:

– כל הדבר הוא שקר. אין לי כלום. היה לי פעם, אך זה מזמן פרטתי אותו וקניתי לי דברים שונים.

הפה הצעיר משקר – אך העינים אינן יודעות לשקר.

והחיפושים בעיר אינם פוסקים.

וההורים מתהלכים כמסוממים. מתחננים, מבארים, מאיימים, האם פורצת בבכיה, האב נותן לו מכות – והילד באחת, בבכיה:

– מה אתם רוצים ממני? אין לי, ואם אין לי, מאין אתן לכם?!

האב מכה, האם בוכה – והוא מכחיש.

והנה החיפוש. והממונה על החיפוש יודע את דבר המטבע. מי שהוא הלשין בודאי.

מתחיל הוא בדברי-כבושין ועובר לנזיפה ואחר-כך לאיום. – ולבסוף מביט בו בילד בעיניו – וסוטר לו סטירת-לחי עצומה, בכל אכזריות כוחו. – הילד עומד בלי תנועה, לחיו האחת, המסוטרת, אדומה, והשניה – חוורת כחלב קר.

ומתוך הפה העקשני – זב דם.

האם מתנפלת לרגלי “נמחפ”, מנשקת את מגפיו. והאב מתחנן:

– הנה, קחו במחיר המטבע את מה שיש לי. הנה: המכשירים שלי, מכשירי עבודה, יותר מזה אין לי. קחו את המיטות, קחו את השולחן. למען השם!

– יאשקה, יאשינקה שלי היקר – בוכה האם גם לרגלי הילד – בני יחידי שלי, אם יש לך – תן! אוי ואבוי לי, הנה דם. אוי ואבוי לי!

כל הנוכחים רועדים, מתחננים, בוכים, משדלים ועושים הנה והנה – ורק שני אנשים עומדים כמסמרות נטועים ושותקים: האיש המחפש והילד.

שני תרנגולי-פרא; מביטים זה בפני זה ושותקים.

האיש מצמצם שוב את עיניו בילד:

– ובכן? איפה המטבע.

– אין לי.

– אתן לך מעות אחרות. תן את מטבע הזהב.

– אין לי. (יודע הוא הקטן, שהמעות שרוצים לתת לו אין להם כל ערך).

– אין לך? הנה “אין לי”!

ושוב טופח על פניו סטירה נוראה.

האשה מתעלפת.

והילד המוכה עומד, רגליו נעות תחתיו רגע כנוטה לפול – ופתאום קופץ הוא כלפי פני האיש, נועץ את צפרניו בפני “הרשות” ומורט וסורט, כחתול-פרא, חובק את צוארו ונושך לו בפניו. – האיש תופשו בגפו וזורקו אל הקיר כזרוק סמרטוט. –

– הנה כלבון ארור! – אומר האיש ומתקן את שערו ואת פניו.

ויוצא יחד עם חבריו.

כשבקרתי את החולה הקטן כעבור יומיים – לחש לי בבת-צחוק רצינית:

– אתמול מסרתי את המס (כך אמר: המס) לאחד ממכירנו,

הנוסע לארץ-ישראל. הוא נמלט דרך רומניה.

והוסיף:

– כעת הם יכולים לחפש עד ביאת המשיח. כעת אגיד להם את האמת: שלחתי לארץ-ישראל.

לח: בורסאי

– כמה כסף יש לאדוני? לא חשוב כמה.אני מניח פי עשרה מאשר יש לאדוני! ובכן? ביזנס איז ביזנס! הזדמנות טובה. ובכן?

זה הוא סגנונו של הבורסאי, שכל אודיסה יודעת אותו.

הוא עצמו לא אודיסאי. מפטרוגראד בא הנה, אחרי המהפכה הבולשביסטית. בורסאי היה שם, מן המין החשוב. השתתף פעם בבורסאות החשובות ביותר באירופה. נפש האזארדית ממדרגה ראשונה.

והמהפכה דחפה אותו והוציאה אותו מפטרוגראד אל העיר הקרובה. ושם – הלאה והלאה. עד לאודיסא.

מפה רצה לצאת לחוץ לארץ, אך לא הצליח.

ובמידה שהמצוקה החמרית והמוסרית הציקה לו – נתבלבלה עליו דעתו יותר ויותר.

בתחילה עסק בספסרות גדולה, אחר-כך בקטנות – עד שאפסה לו כל יכולת שהיא.

וכעת ממשיך הוא בבורסאות שלו בטרוף-דעת, בדבור. מדבר הוא עם עצמו. –

לפעמים גם מרוויח פרוטות, אך במקום לאכול – קונה הוא בסתר את עתוני חוץ-לארץ האסורים מטעם הרשות, ו“משתתף” בעסקים הגדולים שבבורסאות הגדולים שם. קורא את העתונים בהחבא “וקושר עסקים כבירים” עם המודעות. מדבר אתן, נושא ונותן עמהן ברצינות ובחשיבות מרובה. “קונה” אבני-חן יקרות ו “מוכר” אותן בריווח גדול. חוכר כברות-ארץ כבירות בהולנדיה, בגרמניה, בהונגאריה, וכן גם יערות וגם אגמי-דגים גדולים – –

אך כנראה, שגם בתוך שגעונו האומלל התייאש בזמן האחרון מעסקיו אלה שאינם מביאים לו כלום. ולפיכך עבר למעשיוּת, לעסקים ממשיים, שאפשר להרוויח בהם דבר-מה.

והעסק החדש שלו הוא: “הבורסה החיה” – כמו שהוא מכנה אותה. מסמן הוא איזה אדם חשוב בעיר ו“מניח אותו” על הבורסה" אם תמית אותו הרשות, או לא?

בשעת שלטון האדומים – “מניח” הוא איזה בורגני חשוב:

ובשעת שלטון הלבנים איזה כפר ואפילו עיר, אם יעשו בה הלבנים פרעות ביהודים? ( על דבר יציאה לחוץ-לארץ חדל לחשוב כנראה, אפילו תחת שלטון הלבנים, כשאפשר היה לעזוב את הארץ).

כמה כסף יש לאדוני? – אדוני יודע את הבורגני הזה והזה? אני מניח על חייו מאה רובלים. כמה אדוני מניח?

או:

– הכפר הזה חמישים יהודים בו. יעשו בו פרעות או לא יעשו? כמה אדוני מניח?

וביום מעונן אחד הובילו גם אותו אל “התחנה האחרונה”. מצאו אצלו איזה שטר-כסף רומני, אחרי הפקודה החמורה האוסרת כל מין כסף-חוץ. – לא האמינו בשגעונו.

ובדרך, בלכתו כלפי המוות פנה אל האנשים שנפגש בהם בדרכו, וגם אל אלה שהובילו אותו:

– כמה כסף יש לאדוני? יהרגו אותי או לא יהרגו? אני אומר: כן. אדוני אומר: לא? ובכן: כמה הוא מניח על חיי? –

ד. שלש החלוצות

מאת

אביגדור המאירי

---

שְׁלָשׁ הַחֲלוּצוֹת

מאת

אביגדור המאירי

א: “קטלנית”

ידידי הפסל אחז בזרועי, משך אותי ואמר:

– בוא. בוא ותראה מה משגע אותי בזמן האחרון. עליך לבוא ולראות גוף אשה.

– ראיתי. באַטלייה של פרנץ שטוק ראיתי לא פעם.

– שדים ראית, חביבי, לא גוף אשה. שטוק מצייר שדים ומכשפות. בוא, תראה מלאך אלהים, אראלה.

הלכתי אתו אל הים.

היתה שקיעת החמה. שקיעה יפואית עם כל הקסם הפוטוריסטי שלה. הים: תשפוכת-זהב בוערת, וקערת השמש יורדת אל הים כאשה מחייכת אל תוך אמבטי-הבושם שלה. ושפת הים מלאה רוחצים. נוער וזיקנה כאחד. רוחצים, משתובבים ומתהוללים, זבובי רקמה בבריכת היער. –

ידידי הפסל מהלך הנה והנה, מסתכל, מחפש, ומבטיח לי בידו האחת אחורנית: תיכף-תיכף. היא פה. כל יום ויום מתרחצת היא פה. אני אמצאנה. –

ואני אחריו.

ולא הוא מצא אותה, אלא אני. ראיתי כנופיית נשים מתגלגלות בחול ועיני כולן קפואות כלפי נקודה אחת שבים. הנקודה היתה: היא.

– הנה היא – אמרתי לידידי.

– אהה. כן.

– ובכן? –שאלתי אותו.

– מורי ובי, רודין –מלמל ידידי בהתלהבות –למדני ואמר לי: אל תכייר גוף-אשה עד שלא מצאת אחד, הגוזל את מנוחתך והמביאך לידי אמונה, שלולא הראו לך ממנו אלא שד אחד, היית יכול לומר בדיוק בת-כמה היא בעלת-הגוף". –מצאתי אותו. זה ימים אחדים איני אוכל ואיני שותה ואיני ישן כבן-אדם, הן יודע אתה אותי ואת מאכלי ושנתי: אוכל אני כסוס-משא וישן כמרמוטה. ועכשיו אוכל אני כמרמוטה וישן כסוס: כמעט שאיני עוצם את עיני.

אני מביט בה, מסתכל והוא מוסיף:

– זהו הקהל שלה. כנופיית נשים משתאות. היא היתה לשיחה בפיהן. “הצעירה היפה”. יודעות הן, מתרחצת היא פה בכל יום בשעה זו והן באות להסתכל בה ולהצטער. –

– כן. היא יפה. מי היא?

– מי היא? אגיד לך את האמת: רוצה אני להתחקות ולשאל, אך אני פוחד מפני התשובה. “מדוע?” הבט בה. –אמור-לי, היודע אתה לשער את אורך הזמן, שעבר וחלף מתקופת חוה-אמנו, הקופה השעירה, ועד תקופת גוף אשה זה? כמה מיליונים עברו עד שהגוף הגיע למדרגה כזו? ומי ומה הביא אותו עד כה?

– מי? אני חושב, חיים שקטים ומפונקים של תרבות-עדנים ממושכת, של טיפול רב שעבר בירושה מאם לבת. טיפול בכל חלקי הגוף, משער הראש ועד צפרני הרגלים.

– זהו. וזהו המכניס לי דיסונאנס בהתלהבות היצירה שלי. צעירה מפונקת עד כדי לחולל מהפכה פרולטארית! –מי שהוא אמר לי, חלוצה היא. בתחלה האמנתי ואחר כך נוכחתי לדעת, כמה רחוק אני עוד מלמלא אחרי פקודת מורי. איך יכולתי להאמין, שחלוצה היא? בהביטך בחלוצותינו היגעות, הפרועות והמפורכות, הנובלות בלא-עת –תתקפך שנאה כלפי צעירה זו. זהו יופי, המתפנק על חשבון כל בנות ישראל הקדושות והאומללות, שאין ידן מגעת לקנות להן אפילו סבון הגון.

– אין זה ענין לאמן.

– יודע אני: זוהי התחכמות, אך מה אעשה? והגיע הדבר לידי כך, שתחת ליצור גוף אשה נשגב – החלטתי להכניס בו רעל. אך התחלתי לעבוד בתבניתה – נצנץ בי שמו של הפסל: “קטליה ניקנס”. היודע אתה את האורכידיה “קטליה ניקנס”, הנפלאה שבכל האורכידיות? זהו פרח פלאים, פרח חבלבל, המטפס על פרחים ועצים, השופך את ממשלת ענפיו על הרבה נטיעות אחרות, מתעכן עליהן, מחבק אותן וממיתן בנשיקה: מוצץ את לשדן ופורח לברכה, וראשו צוחק כלפי שמש קו-המשוה בצחוק צבעיו וריחו המשכר. –פרח ממין זה היא מכשפה זו: מתפנקת על חשבון אלפי אחיותיה העמלות ונכמשות כשושונות יער הבר, הנשרפות בלהב השמש הצורבת. –קטליה ניקנס. קטלנית.–

אמרתי להעיר לו דבר. מעין זה:“מעז יצא מתוק” –ואולם היא טבלה ויצאה על החוף. לבדה.

השמש התחילה מדהה והיתה לטס של זהב טהור, והצעירה עמדה והתמתחה. –פסעה פסיעה וראשה נכנס בדיוק אל תוך גלגל השמש הבוער. שפת קערת הזהב היתה לזר לראשה השחור. –

– הבט, איך המקרה משחק ומשתעשע בנו: גלוריית-זהב סביב ראשה. –בוא. נלך. דיינו.

בדרך חזר ידידי פעמים אחדות על המלה:

– קטלנית. –קטלנית.

ב: “האם”

נפגשתי שנית עם ידידי הפסל ורוח אחרת בו. יש לו רעיון חדש, את הקטלנית עזב באמצע העבודה. נאמן הוא לדעותיו החברתיות ואינו נותן את לבו אפילו לקדושת האמנות, אם זו אינה מכוונת לדעותיו. שונא הוא את הקטלנית ההיא. ואין שונא יוצר. עכשיו יש לו רעיון חדש.

– יש לי ענין, שזה כבר הרגשתי בנחיצותו.

–?

“האם היהודיה”. וזה הדבר: פה בשכונתי, בדירה השניה, גר זוג עם שני פעוטות. ילד וילדה. הילד חולה בזמן האחרון. הקיר קיר תל-אביבי: דק כמצה. ואני שומע את כל המתרחש שם אצלם. ובין השאר עמדתי על דבר, שמעולם לא הרהרתי בו כל צרכי. נודע לי, מה זאת אם יהודיה. – אני תוהה ובוהה: אם זו, זה כמעט שלשה חדשים אינה ישנה כלל. בעלה עובד בלילה, כידוע לך, והיא כל הלילה ערה על יד הילד שלה. חביבי: אף לחמשה רגעים אינה עוצמת את עיניה. פשוט: אינה ישנה. איך זה אפשר?

– אולי ישנה היא ביום?

– הוא הדבר! נודע לי, שביום טרודה היא בעבודה. אני גם לא ראיתי אותה עדיין. –מעשה שהיה: קמתי בבקר, מאחר שלא עבדתי בלילה –והנה שומע אני, איך היא מטפלת בשני ילדיה. אמא מדברת עברית, הראויה להתקנא בה. – בזמן האחרון אין איש אצלם בבית כל היום. ורק בבוקר בבוקר, כשהיא מניקה את הילד, שומע אני את קולה. שומע אני מפיה דברים, ולבי נפעם, מיניקה היא את הפעוט ומזמרת אליו בשירה. רשמתי לי דברים אחדים. – והוא מוציא פנקס וקורא:

"פרחי-תולעתי, ציצי הקטנטן. הא לך מעט חלבלב; הא לך חיי הלבנים והטהורים. הא לך דמי הלבן. שתה, שתה אילי הפעוט. שתה תהיה לאריה. גור אריה יהודה. אסור לו לגור אריה יהודה להיות חולה. רבות הן חיתו הטרף, בני הקטן. עליך לגדל ולשאג, לא לטרוף, בני, כי אם לדבר אדני. “אריה שאג מי לא יירא, אדוני דבר מי לא ינבא”. שתה, שתה בני את חלבי ודמי –ל–ל–לה. לה–לה–לה–להלה.–

הוא טמן את פנקסו והרים את עיניו אלי.

– בלילה ערה היא, אינה נותנת תנומה לעפעפיה. וביום –“גור אריה יהודה” –ואחר כך עובדת בבית מלאכתה. “הא לך דמי הלבן”.אמהות כאלו לנו, חביבי.

– ומי בעלה?

– אין לי מושג. את האמת אומר לך: עדיין לא הרגשתי רצון חזק להכירה. בוא אצלי.

לפני שנכנסנו עברנו על-יד כניסה של דירת שכנתי זו, האם. מרחוק ראיתי על הדלת קבוע כרטיס-שם. נגשתי והצצתי רגע – והרגשתי שפני חוורו.

– היודע אתה, מי היא? –שאלתיו.

– אתה מכיר אותה?!

– לא פנים-אל-פנים, אך מי אינו מכיר את שמה? הלא זוהי “רצפה בת איה” הידועה!

– אל תשכח, אני חדש בארץ.

–ניכנס ואספר לך.

וסיפרתי לו. היא גרה לפני חצי שנה בערך באחת המושבות. הערבים התפרעו שם ורצחו בסך. בעלה לא היה בבית והיא עמדה אחרי החלון, מן הצד. וברובה בידיה הפילה שנים מהם ופצעה שלושה –אף כדור לא נורה מידיה לחינם. אחד הרוצחים הצליח לזחול אל תחת החלון מצדו השני ולתפוס בידו האחת את קנה-הרובה שבידיה. היא נאבקה עמו ובינתיים קראה: "רחלה! את סכין-הלחם הגדולה! – וכעבור רגע הרפה הרוצח מן הרובה וברח כשצומת-הגידים שלו שותת דם. –משאפסו לה הכדורים פקדה על הילדה לשכב על הרצפה יחד עם היונק ולעצום את העינים ולא לזוז –ועד שהרוצחים עסקו בשבירת הדלת בלחץ-כתפיים ובקת-רובה לקחה את סכין הלחם הגדולה, חתכה חתך ארוך באחת מירכיה, הזיל את דם השותת על שניהם, ליכלכה גם את ראש עצמה בדם, נטלה את תינוקה בזרועותיה ושכבה גם היא כמתה. –משנכנסו הרוצחים וראו אותה ואת ילדיה מובסים בדם, מיהרו והלכו להם.

– זאת היא?

– כן.

פניו של ידידי בערו באש לבנה. עיניו בלטו כשל זיקית. הוא הוציא בקבוק וודקה, מילא בה כוס-של-מים והריקה בבת-אחת ורק אחר-כך מזג לי. זמן רב ישבנו בשתיקה אילמת. פתאום נזכר והרים בי את עיניו המעוגלות:

– איפה קראתי את זה? – – זה סיפור – –

– אצלי. בין סיפורי המלחמה שלי. “רצפה בת איה”.

– כן! אם כן גם זה אינו אלא – –

– טיפש. זהו הסיפור השקול אצלי כנגד כל מה שכתבתי ואכתוב כל ימי-חיי. בסיפורי זה הצלתי שלוש נפשות הללו. היא קראה אותו ועשתה כמו גיבורת סיפורי. אני אינני סופר “אר-פור-ל’אר” חביבי. ההיא לא הצליחה וזו הצליחה.

הפסל גמע ואמר:

– את ההיא אתה כתבת ואת זו אני אפסול. בשיש אדום. שאלה רק, אם גם גופה כנפשה?

– שאלה רק אם תעמוד לפניך כתבנית, ערומה? קדחת לך תעמוד! וחבל, היית רואה את הצלקת על ירכה.

הוא קם מרוגש עד היסוד, התהלך הנה והנה כמחושמל; ופתאום נעמד: מעבר לקיר שמענו את האשה מזמרת. – כעבור רגעים חזר בעלה מעבודתו הביתה.

– נצא! –אמר ידידי –כשבעלה חוזר, יוצאת היא תמיד. נעמוד בצד בלי להיחשד ונראה אותה.

משעברה לפנינו אמר ידידי.

–חבל. יש לי הרושם, שגופה אינו ראוי לה. אך אין דבר, אשתמש בגוף אחר ואצוק בו את דמה של זו, מה שם אתן לה?

– היש בעולם שם יפה יותר מן “האם”?!

ג: “החלוצה”

– אתה מחפש ענין ליצירה, ודווקא יצירה סוציאלית בוא אצלי, –אמרתי לידידי הפסל מקץ ימים אחדים. בוא אלי אחרי הצהרים, אני אתן לך ענין, שמחה לנפשך. תראה דבר ותעשה פסל בשם פשוט ויפה וברור: “חלוצה”.

– אַישר! לא, זה לא עלה על דעתי.

למחרת אחרי הצהרים בא ידידי אל דירתי.

מול דירתי, מעבר לרחוב באמצע החולות הולך ונבנה בית.

– קרב הנה – אמרתי לו. –רואה אתה שם את הבחורה ההיא? זו שם, החבושה מטפחת אדומה, עשויה ככיפה על ראשה? –

– רואה.

– התכבד נא ושב פה על יד החלון והסתכל בה זמן מה.

ידידי ישב ואני עזבתיו לנפשו.

לאחר רבע שעה שבתי. הוא ישב והסתכל. משהרגיש בכניסתי – קפץ ממקומו:

– אין כמוך, חביבי!

– מה יש?

היודע אתה לאיזו מסקנא באתי? שראשית כל המהפכה היא מהפכת נשים. זוהי חביבי, נבלה. מדוע האשה מקבלת שכר-עבודה קטן מאשר הגברים! הלא בחורה זו עובדת ברגע אחד יותר מאשר שלשה גברים בבת-אחת במשך עשרה רגעים! –הבט בה, איך היא עובדת! כח איתנים לה לצעירה זו, חביבי. הבט וראה איך היא מרימה את קורת הברזל.

וניתר ממקומו כמי שרוצה לעזור לה.

והנה קול אשה מזמרת. היא מזמרת. תוך כדי עבודה. קול נעים, מתוך ומסולסל. קול חלש, אבל נכנס לאוזן וללב. ויש שהגברים עונים אחריה למקוטעין. ויש שצחוק עליז פורץ מפי לשמע שירת הגברים צרודה. קול משק נחל בין רשרוש אילנות. –

ידידי התלהב.

– מה אני ומה כחי לעומת יצירה זו, חביבי? –אמר ביאוש. –כל מאמצינו טיח-תפל הם לעומת יצירה שכזה. “חלוצה”. אמת דברת. ובכל זאת אנסה. –היא צעירה ורכה עדיין. עיני הרואות. נחמדה.

ושוב הקשבנו לזמרתה העליזה. הסתכלנו והשתוממנו על כחה וחריצותה. מעין המתגבר.

– נלך שמה! –הציע לי ידידי, –רוצה אני לראות מקרוב.

אחרנו קצת. בינתים נגמרה העבודה. האנשים הלכו. הלכנו אחריה. היא הלכה יחד עם בעלה. הם הלכו אל בית שבו גר ידידי. וכשהגענו אל בית דירתו של ידידי – נכנסנו ישר אל הבית.

הבטנו זה אל זה כשני מוקיונים.

– זוהי “האם” שלך! –אמרתי. – איך לא ידעת זאת?

נכנסנו אל חדר ידידי והקשבנו. ושמענו אותה אומרת:

– קום לך אל הילדים. אני אבוא רק מקץ שעה. זה יומים לא התרחצתי. –

הבטנו זה בזה, ורעיון אחד הבהיק במוחנו: אולי זאת היא אותה הבחורה היפה?

– הנה –אמר ידידי –תפשת מרובה. טפש אתה.

– טפש, טפש –ואף על פי כן: בוא נצא אל השער.

יצאנו ומקץ רגע יצאה היא. אמנם כן, זוהי “האם” שראינוה לפני ימים אחדים יוצאת בשער.

הלכנו אחריה. בשתיקה. היא הלכה ישר אל הים.

כשהגענו וראינוה במים – הבטנו זה בפני זה תוהים ובוהים. השמש שקעה –ידידי אחז בידי ומשך אותי ימינה.

– הנה! הנה בוא!

מתחלה לא הבינותי מה הוא רוצה. אך מקץ רגע הבינותי: ראשה השחור, נכנס אל תוך קערת השמש הזהובה, והחלוצה עמדה על שפת הים מוארת בגלוריה. –זאת היא: “הקטלנית”! "האם.

– ובכן. חביבי, מה שם יש לך בשביל יצירה זו?! –

---

בְּצֵל טַחֲנַת הָרוּחַ

מאת

אביגדור המאירי

“כל הענין ע”ד ביקור-הסתרים של קיסר גרמניה לשעבר בוינה, וביחוד ע“ד ביקורו בבית-הקברות פה, הוא כנראה בדיה. ובפרט שאין בבית-הקברות הוינאי להוהנצולרנים כל נצר שם”. (וינר נוייס)

א.

– יסלח לי, דוקטור, ששוב הטרחתיו הנה לרגע, אך רוצה אני לדעת, אם אפשר לדחות את הניתוח לזמן מה?

– לזמן רב ודאי לא. וכי מה? ארשה לי לשאול.

האשה הרהרה רגע ואמרה:

– אני ודאי שאיני מסכימה לכך, אך עמו קשה להתווכח, דוקטור.

– הקיסר הוא קיסר גם בלי כסא.

– יתאר בנפשו: רוצה הוא לנסוע קודם לחוץ לארץ.

דממה. אחרי כן אומר הרופא:

– לחוץ לארץ? איני אחראי לדבר, צר לי מאד. הן הנסיעה עצמה גם היא תשפיע לרעה.

– תודה, דוקטור, אלהים יעזור לי לשכנעו הפעם.

– ובמה עוסק הוד-המלכות כעת בכלל?

– כל הזמן שקוע בהרהוריו. יושב בצל טחנת-הרוח יחד עם שלישו, או בלעדיו, ומהרהר. עצבני במקצת.

– ובלבד שלא יסע.

ב.

– לא, חביבי. זה יותר מהלוציאנאציה . אני אומר לך: ממש עין בעין אני רואה אותו. וגדולה מזו: אני שומע אותו מדבר, וגם רואה אותו מקשיב לדברי-אני. יודע אני: תאמר: זיקנה, לא, חביבי. זה יותר מהאלוצינאציה. מאז עברו כמעט ארבעים שנה, אך אני זוכר אותו היטב. תארו, מראהו, קולו. הכל. הוא לא מאלה שאתה שוכח אותם. והן אני גם לא ידעתי שהוא מת בינתים. – וכעת רואה אני אותו כל הזמן. – אה, אתה מעולם לא ראית אותו. איש גבוה, כגון קומתי. זקן שחור, כמעט אשורי. לא, לא “כמעט”, זקן אשורי ממש, ורק בלי מקלעות אשוריות. ממש שריד השמיים הקדומים ההם, שהיו מייצגים בהיסטוריה את גזע המלכות, את האצילות שבעמים השמיים. עינים שחורות, שגדול כוחן לספוג הרבה אור שמש, הרבה יותר לאין ערוך, מאשר אחד מאתנו, מאשר למשל, אני. –

השליש עשה כעין תנועה של הגנה על כבוד מלכו. אך הלז הוסיף לדבר:

– אציל מאד, ממש פני מלכות, יותר מאשר אחד מאתנו, ולאין ערוך יותר מאשר, למשל אני –

השליש שוב רצה להגן על כבוד אדונו רם, אך הוא מנע אותו והמשיך:

– אבי המנוח, זוהר יאזרהו, סיפר לי, שראה פעם בחייו יהודי, שהיה מעורר בו כבוד. אותו פרדיננד לאסאל, שביסמארק השתומם על חוצפתו. אך זה לא זה.החוצפה עלולה לעורר לכל היותר רגש לא נעים. ועוד: אותו לאסאל איבד את עצמו בדוקרב עם אחד איכר וולאכי, רומיני, ובגלל אשה. והיא גם לא אהבה אותו ואחרי מותו נישאה לאותו איכר.

– ליהודי גם זה מעלה –העיר הקצין.

– אולי. וביחוד בזמן ההוא. אך זה שאני מדבר בו, הפליאני בדבר שהוא ההפך מן החוצפה: בטחון עליון, שאינו זקוק אפילו להעזה. זה המעורר הרגשה נעימה שבמנוחה שלוה. כאן דיבר חלש עם התקיף ממנו, אך לא העליון עליו. ועם זה לא הרגשתי אף רגע, שהוא שולל ממני את הכרת מעלותי. הוא לא קיפח את זכות כשרונותי. אתה יודע מה פירושו של שווי-משקל כזה?

– פיקחות יהודית.

– טעות, יקירי. יחוס מי עתיק יומין. זוהי אותה אצילות, שאינה בטלה אפילו בעבדות. כדי לבטל אותה, צריך זמן לא פחות מאשר כל אותן התקופות הארוכות, שבהן סיגל אותה לעצמו. דורות של מלחמה, נצחונות ומפלות, ועל כולם שלטון. כל שלא שלט על כלום אינו יכול להיות אציל. –האצילות מתחילה ברגע שהשליט עומד על שיא גבהו, על גובה זה, שבו חדל לשלוט, להכניע ולנקום. העבד משועבד תמיד לרוח נקמה – שהיא פחד. מחובותיו של הכוח הוא: האומץ.

– הוד מלכותו יש בו מן החכמה היוונית העתיקה.

– הנח יקירי. הגיע הזמן, שבו רוצה אני להיות גלוי,פשוט,אמיץ עם עצמי. הגיעה שעתי לקלוף מעל עצמי את עור הקיסר, בשביל להיוולד מחדש לרגעים אחדים: בשביל להביט בעיני אדם פשוט, בלא כל אונס-חוץ, כלומר: בלי המשפט הקדום הארור והמטומטם –ובכן: אותו יהודי ביקש ממני ראיון, בשביל לבקש ממני המלצה עליו בפני השולטן בקושטא. דבר זה עצמו היה בו מן העזה. אתה מבין? שאני אמליץ עליו בפני אחר. לא שהשולטן ימליץ בפני, שאני אקבלו, אלא להיפך. – אך הוא ידע, שבקשתו מאת השולטן יש בה משום תועלת בשבילי יותר מאשר לשולטן, וכפי שהוא עצמו רמז לי: יותר מאשר אפילו לו לעצמו, כלומר ליהודים. בקשתו מאת השולטן היתה: פתשגן כתב-רשיון למדינה יהודית בפלשתינא תחת חסות גרמניה. –

השליש כאילו התעורר משנתו:

– אה, זה יוצר הציונות!

– כן,וקבלתי אותו לראיון בארמון השולטן. –וכעת קורא אני את ספר היומן שלו על הראיון ההוא אתי והשיחה שבינינו, והנה, שם נשמטו פרטים אחדים מן השיחה ההיא. הנה הם:

הוא: הוד-מלכותו ירשה לי לשאול אותו,אם הוא מסכים, שישנם דברים שאחד עתונאי ראה בייתר בהירות מאשר קיסר גרמניה רב-בינות?

אני: (אחרי הרהור מעט) אפשר.

הוא: ובכן, ירשה נא לי הוד מלכותו להאיר דבר מה בהארה עתונאית זו. הוד מלכותו מעדיף את רגש הכבוד שלו לעמו על רגש האהבה שלו אליו. והנה, את העם יש לאהוב מקרב לב ונפש, אך לא לכבד אותו. אין אב מכבד את בנו, אלא אוהב אותו.

אני: רגש הכבוד שלי אל עמי הוא רגש גומלין.

הוא: ברשות הוד-מלכותו רב החסד: זוהי טעות-מינה. ראשית אין כיבודו של הבן את אביו מחייב את האב לכבד את בנו. ושנית אני מפקפק בעצם כיבודו של הבן את אביו. וביחוד אינני מאמין בכיבודו של הבן-העם אל אביו-קיסרו.

זה היה למעלה מכל מה שפיללתי. אך עוד לא הספקתי להשיב דבר, והוא הוסיף ואמר:

הוא: העם אינו מכבד אלא דמותו שלו בעצמו. “סימיליס סימילי גאודט”. ואם מוצא הוא שליט הדומה לו במדותיו – מאושר הוא רגעים אחדים. בין שהשליט נותן לו דבר מה שבתועלת, בין שאינו נותן. ושליט כזה אינו צריך אפילו לאהוב את עמו, העיקר שהוא אינו מכבד אותו. היו שאהבו את עמם, והיו שלא אהבו אותו כלל, ואפילו שנאו אותו, אך הצד השוה שבהם, ששניהם לא כיבדו אותו. אל איש כזה ספונה התשוקה גם בלב עמו של הוד-מלכותו. תשוקה תמידית, שאינה פוסקת. – וזה מחובתי העתונאית לומר להוד-מלכותו, מאחר שזכיתי לדבר עמו פנים בפנים.

ואחרי שתיקה קצרה שוב פנה אלי:

הוא: זהו הדבר האחד, שרציתי לומר להוד-מלכותו.והדבר השני – הוא אכסיומה פאראדוכסאלית, שלצערי הגדול אין כל יכולת להשמיעה בפירוש, יען כי יכול הייתי לשאת, שהוד מלכותו יכעס עלי חלילה, או אפילו יעליב בי –אך בשום אופן איני רוצה להיות דון קישוט, אביר טחנת-הרוח. אף כי גם הוד מלכותו אינו נקי ממישחה עתיקה זו של האבירים הללו, שבלעדיה אין לעשות גדולות. אך לעת עתה עלול אני להיות מגוחך בעיני הוד מלכותו. וזה אסור לי. אני בנו של עם נלעג, שמגחכים עליו כל הזמן. –ואכסיומה זו שאני מאמין בה כמו באלהי ישראל –מגוחכת תהיה בעיני הוד מלכות – – –לעת עתה.

אני: ובכל זאת, ינסה נא.

הוא: חסד וחנינה, הוד מלכות! אינני יכול. לכל היותר יכול אני לרמז להוד מלכות רמז, שאין בו כל קשר הגיוני לשיחתנו פה, אך אם נרחיקו מרשותנו ונעשנו לאובייקטיבי בהחלט, כאילו אינו נוגע בהוד מלכותו, כשם שבאמת אינו נוגע לעת עתה, אוכל להביע אותו: אין הגדול יכול לדון את הקטן בעיניו, עד שהגיע למקומו. –

לא הבינותי את הדברים, אך הבינותי שלחנם אבקש באורים, ולפיכך החרשתי. והוא הוסיף בזהירות:

הוא: בחזהו של הוד מלכותו דופק לב אנוש; לב טבטוני לאמתו. פירוש: אחד המפליאים שבלבבות האנושיים: לב מתכת, הדופק על פי חוקי הפיסיקה, האכזריים בחוקיותם, בגורליותם ובמשמעותם העליונה. אך אם לב זה נמס פתאום – הרי הוא הלב האנושי ביותר, האורגאני ביותר והאומלל ביותר בעולם. ובכן: היפה ביותר בעולם.

אני: כעת הוא נכנס לתפקידם של אבותיו הנביאים, לא כן?

הוא: תודה מקרב לב. ולפיכך ארשה לי בחסד הוד-מלכותו עוד מלה: אם הלב הזה ימס פעם; אם הוד מלכותו ירגיש את צינת כנפיה האכזריות של טחנת-הרוח הגורלית –שום דיפלומט מדיפלומטיו הנאמנים לו ביותר לא יפיג את צערו, ואז –

אני: אז אפנה אליו?

הוא: מוטב שאני אפנה אל הוד-מלכותו, אם אלהי ישראל לא ימנע ממני את החיים, ואם הוד מלכותו לא ימנע ממני את חסדו גם אז. צורך גדול יהיה בזה, הוד מלכות! –

וברגע זה שב פון-בילוב, אותו הטיפש, שכל הזמן הפריע את שיחתנו וששלחתי אותו באמתלא דחופה לזמן-מה. בעיני העתונאי ראיתי, שאי-אפשר להמשיך את השיח בפני אדם שלישי, ולפיכך קמתי והושטתי לו את ידי. –ופתאום הרגשתי, שלוחץ אני את ידו בכוח ובחום יותר מכפי רצוני. –

המדבר נשתתק. פסע עוד פסיעות אחדות, אחר-כך פנה לאחוריו והתבונן בדבר-מה ארוכות. שב על עקבותיו, עמד והתבונן מסביב. השליש שהסתכל בו ותר אחרי מחשבותיו, ראה שמתבונן הוא בטחנות-הרוח שבסביבה הקרובה והרחוקה. הנוף ההולנדי המקסים בשלוותו, נטוע מסביב תמרורי-רוח אלה, שאינם נותנים לו להירדם. –

השליש הלך אחרי אדוניו הרם שהתקרב אל הטחנה, ולבסוף ישב בצילה וחתך פתאום:

– מחר אנו נוסעים!

השליש נבהל:

– הוד מלכות, לאן?

– לוינה. אתה מבין? אינני יכול לנשוא עוד!

השליש גמגם תוך כדי עמידת כבוד:

– הוד מלכות! – אין אפשרות – – הדבר עלול לגרום סכסוך – –

איש לא יכיר אותי. אלפי אנשים נוהגים כך, ונוסעים בשעת הכרח. על זה לא אתן להתווכח ולא אשמע עצה. – תם ונשלם. –

השליש הציץ בפניו ונכנע.

– וכעת? שב, בבקשה.

השליש ישב.

– רוצה אני, שתבין אותי.

– אתאמץ בכל כוחי, הוד מלכות!

– ובכן, –

הוא הדליק סיגריה, נשף ונשם, ואמר:

– כמעט ארבעים שנה עברו מאז. בינתים קרה מה שקרה. כבר לא איכפת לי. אני הולך וקרב אל השמונים. ואם תרצה, אגלה לך: אין לי עוד יצר לכסא אפילו לצאצאי. כל שלא עבר את גבולות “הבל ההבלים” בשנותי-אני, אין הוא חכם. לא איכפת לי, אם אמות קבצן, חדל-אישים, ואפילו בבית-האסורים –אך לא טיפש. לא אכחד: הכאב הגדול ההוא אינו פוסק אצלי. אך הכאב ההוא אינו סובייקטיבי: זו היא בושה בפני סאן-סוסי, בפני וויימאר, בפני באירויט: בפני העבר שאין לו כל שייכות אל ההווה האיום, ובושה – במקום מישהו, שמיליוני ראשים לו –ושאיננו. ובכאבי זה, שהלך בזמן האחרון ונתעמס עלי עד כדי חולשה גופנית, הופיע לי הוא, עין בעין. –ביום ובלילה. ביום –בצורת צל, ובלילה בצורת אור. אל תאמר: זיקנה. אמור: זיכוך. –ואנו נמשכנו באותה שיחה. זאת אומרת: ממשיכים אנו, אך לא בשיחה חדשה, גם לא בהמשך השיחה ההיא,אלא חוזרים עליה. וכעת מבין אני סוף-סוף את כל הענין. כפי שביאר לי אז. –בדיוק. את העם צריכים לאהוב, לאהוב מאוד, שאם לא כן, הרי הוא מופיע בצורת מפלצת הורסת. –אני מבין. עתונאי יהודי מבאר לי זאת. עתונאי נצר ממלכי אשור ויהודה. –יפה. אך מהי אותה אכסיומה ארורה, אותו פאראדוכסון, שקשה היה עליו להגידו לי? –ואני הרגשתי, שיש בה משום אשמה כלפי-אני. מהי אותה אשמה, שהיתה אז מגוחכת בעיני? –האכסיומה היא: “אין הגדול יכול לדון את הקטן בעיניו, עד שהגיע למקומו”. ובכן: הגעתי למקומו. –למקומו של מי שחשבתי אותו לקטן. אני מקבל על עצמי גם את הטעות הזאת: אין הוא קטן בעיני. וגדולה מזו: מעולם לא היה קטן בעיני. לא נכון אם אסכים. עם מי שקטן בעיני אין אני מתחשב במדה כזו שהתחשבתי תמיד עם עמו-שלו, –והנה: גם הלב נמס. נמס לגמרי. –ואני מודה בגלוי, שכבר רואה אני ברור את דמותו של דון קישוט בראי שאני מביט בו.

השליש עשה שוב תנועה של מחאה, המגינה על כבוד אדוניו:

– אולי רק את טחנת-הרוח שלו רואה הוד מלכותו!– אמר בחיוך של בדיחה.

– יהי כן. הוא אמר לי,שאם ארגיש ביום מן הימים את צינת כנפיה האכזריות של טחנת-הרוח –מאין ידע הוא, שאני אברח דוקא להולנד?! –צעק פתאום בקול חלש –הגם את זה ראה מראש?! –

– הוד מלכות עייף קצת. –את הכל אפשר לבאר כסמל, הוד מלכות.

– “אפשר לבאר”?! –לא: צריך לבאר!– יושב אני פה שנים על שנים ולבי הולך וחלש, הולך ושותת את דמו, ורק רצון אחד יש לי: להבין את הכל, לדעת לבאר לעצמי את העובדות, את מה שקרה. לא איכפת לי מה שקרה, אך תחת זה יש לי הזכות המלאה להבין: מדוע קרה כך, או: למה קרה? מדוע? – מדוע?! אני רוצה, לדעת, מדוע? איפה טעיתי?! מה עשיתי ולא עשו אחרים – – – –?

ופתאום פנה אל השליש:

– יודע אתה? הוא רמז לי אמש לפנות ערב ואמר:"אני לא דברתי עם אחרים, “רק אתך”. יפה. הבינותי. אך האם לא מלאתי את בקשתו? הן “בקשתי” פרוטקציה בשבילו אצל “הוד מלכותו השולטן הרם”! והנה: שנינו זכינו באותו גורל עצמו. פה –מן ההכרח שיש פה –שהסיבה היא משותפת לשנינו – אתה מבין או לא?!

– הבינותי הוד מלכות.

– ובכן! הוא… הוא (כאן הנמיך את קולו) הוא לא זכה למסת אלהיו בחיים: בינתים מת, –ואותי –אני – אותי הניח בלי תשובה. –היודע אתה, שיש עינויים בחיים, שכל עצמם אינם מייסרים את האדם, אלא מתוך שאינו יודע, אם צודקים הם או לא? – –

שוב הרהר –והחליט החלטה אחרונה:

– אני מוכרח לנסוע אליו!

השליש נבהל בחרדתו לשלום אדוניו:

– הוד מלכות – –הן הוא מת – –

– זה אינו משנה כלום. אם יש ביכלתו להופיע לפני פה ולענות אותי – אכריח אותו להשקיט את רוחי. את זה הבטיח לי!

– הוד מלכות עומד לפני ניתוח.

– לא! לא אתן את עצמי להפיל בפח ולמות לפני שאקבל את שלי. – הבינות? כשנשוב –אינתח. –

והשליש נכנע בפני הגורל:

– הוד מלכות, רצונו קדוש לי!

ג.

– בשעה חמש ועשרים אחר הצהרים. בשעה זו קבלתיו בשעתו. –

זה היום הרביעי, ששני אנשים באים ועומדים בשעה חמש ועשרים על יד הקבר, שניהם עומדים דום. השליש, שנמאס לו הדבר, מביט בעוברים ושבים, אך ההוא – עומד כל הזמן כנציב אבן ועיניו נעוצות בקבר.

מבקרי הקבר עוברים ושבים, באים והולכים, מהם מתפללים או ממלמלים. אחר כך הולכים וחדשים באים תחתם.

וביום החמישי ראו שני האנשים שני יהודים עומדים על-יד הקבר –זה כרגע שעה –ואינם זזים ממקומם. אך רק השליש התבונן בהם. ההוא לא גרע עיניו מן הקבר אף רגע. –ופתאום הרגיש כאילו שתי עינים ננעצות בו. –הוא לא זז. –העינים מביטות בו יותר ויותר. בעקשנות – אך הוא לא השיב מבט. כמעט נלאה נשוא את המבט החודר, כמעט הרים את עיניו –אך ברגע זה הרגיש שהעינים הוסר ממנו. –והונח לו. ופתאום שומע הוא אחד היהודים אומר לחברו:

– מלך בלי כתר-מלכות.

– יותר מכתר מלכות: כתר נבואה –אומר חברו. רגע שתק ואחר הוסיף:

– מלך אדיר בעל כתר-מלכות הרכין את ראשו הגא בפניו.

– אך לא הבין אותו –אמר השני – שונאי ישראל אין להם תקנה אלא אחת משתים:או להשמיד אותנו, או לגאול אותנו. הוא הציע לו את הדרך השניה – והקיסר לא תפס את הענין. –

ושוב שתיקה. ואחרי-כן אומר הראשון:

– הוא לא הבין, שגורל כל עם בעולם קשור בגורלנו-אנו. ועד שלא יבינו זאת כולם – גורלם יהיה כגורלו הוא.

– הוא חי עדיין? –שאל חברו.

כן. יושב בצל טחנת-רוח –כך קראתי – ומהרהר אחרי מדותיו של אלהים. –

שניהם נגעו באצבע במצבה, נשקו והלכו להם.

הוא הביט אחריהם בעינים יוצאות מחוריהן. –אחר-כך פסע שלא במתכוון פסיעות אחדות אחריהם –ועמד.

– שמעת? –שאל את השליש.

– מה, הוד מלכות?

הוא הביט בו ארוכות, אחר כך אמר:

– גמרנו. הערב נשוב הביתה!

---

אַהֲבָה

מאת

אביגדור המאירי

בצל סלעיה האדומים של העיר סלע שם ישבנו והתבוננו בכותרות־שעריו הנהדרות והחצובות לדורות של הורדוז מלך ישראל. – השמש כבר הרפתה קצת את אשה האכזרית ורק קרני הלשם שלה חצצו עוד אלינו מעבר לירדן שם. –

המון פעוטים ערביים השתובבו בחגוויהם האפלים של הסלעים וכולם העזו אלינו אחד אחד לבקש בקשיש. מורה הדרך שלנו, ערבי אדומי בעל שני מטרים בערך, זקן מופלג, שנשכח עלי אדמות עד הדור הרביעי, – גרש אותם פעפ פעם, אך אם אנחנו גערנו בהם, הביט בנו הישיש בעין לא יפה. הוא התגאה בהם מאד.

– אלה הם ברכת אללה, אדוני. עניים אנחנו, אך האהבה עזה מכל. ואשר עז גם ממנה – הוא פריה של האהבה, אדוני.

אנו העזנו לחלוק על זה: הקיבה עזה מכל. –

הישיש התרגז על השקפתנו הפראית הזאת.

– כן – העזתי אני – חשוב הילד, אך רק עד ששניהם, האהבה והחיים, כלומר: הילד והקיבה, אינם נתונים לפנינו על כפות המאזנים, אחד לעומת האחד. –

פני הזקן קדרו:

– אתם בני אירופה מוכנים למות בעד האשה, ואולם אחרי שנצחתם והשגתם אותה – שותים אתם אותה כיין חריף, רק להשתכר בה. וכי יודעים אתם מה זאת אהבה?! – – ואולם – הוסיף הזקן – מאחר שאתה אדוני הואלת להזכיר אותם “המאזנים” – ארשה לי לספר לכם את אשר קרה לי לעצמי. –

והערבי סיפר:

– הדבר היה לפני עידן ועידנים. הייתי עלם פרח צעיר ובכל הסביבה הייתי מוחזק גברתן בעיר עדן, עיר מולדתי. ומשום כך הזמינו אותי דייגי העיר להסתפח אליהם. הם התכוננו ליוג ממושך בספינה גדולה מאד על פני הים ההודי. – הסכמתי, אללה רצה להביאני לידי נסיון. –

כשני ימים הפלגנו – ופתאום התחוללה סערה בלב ים. לא סערה היתה זאת,אדוני, כי אם משק כנפי עזריאל־השד. הרוח שברה את התורן כשבר קנה רצוץ והשליכו יחד עם המפרשים אל תוך הים הרותח. וספינתנו נסחפה אל תוהו לא דרך, כלפי דרום. –

שמונים ושניים היינו בספינה; בינינו שלש נשים. הספינה היתה טעונה כל מיני צרכי חיים, חוץ מאוכל; דגים יש בים למדי. אך גם זיתים היו לנו.

תוך כדי טלטלה הטיחה הרוח את אחת הנשים אל עמוד החבל – והגלים סחפו את גופה הגוסס אל הים. וצרה על צרה: שהרוח הארורה לא נתנה לנו אפילו להתפלל רגעים מספר. לא הספקנו לצמצם רגע את מחשבותינו כלפי דמותו של הנביא. – וביום הרביע לסופת־מארה זו נטתה ספינתנו על צדה וגל כביר וזועם סחף את הרשת הגדולה למצולות ים. –

וביום השביעי לפנות ערב עלתה הספינה על שרטון! –

איש מאתנו לא ידע, באיזה עולם מעולמותיו של אללה אנו נמצאים. הים עוד סער זמן רב, אך אחרי אשר חמל עלינו – בא אסון האסונות: לא היה לנו מה לאכל. הכל היה לנו, רק לא אוכל, ורשתנו – בתהום.

ורק עתה נודע לי, כי כל אנשי הספינה יאקוטאים הם ולא מושלמים ולא התפללו כלל אל אללה. ורק עוד נפש אחת זולתי היתה מושלמית: אחת משתי הנשים שנשארו בחיים, סעדה הצעירה. אלמנה היתה ולבשל ידעה כמו אראלה לבנה בגן העדן. כן אילו היה מה לבשל. – גם את הזיתים כבר חלקנו אחד אחד. – אדוני משער לעצמו, מה בא אחרי אלה? איך זה ישער? הן אדוני אינו יודע את היאקוטאים חסרי־אלהים. –

יום אחד לחשה לי סעדה בעינים מפיקות אימה, שנתנו לפניה נתחי בשר אדם לבשול! – – וכששאלתי אותם על כך – ענו ואמרו בפשטות:

יש לך עצה אחרת? השמיענו ונשמע.

והוסיפו:

– תאכל גם את בתיאבון, חביבי. עד שתורך־שלך יגיע. –

בתחלה הפילו גורל. –

אחרי כן פרצה מלחמה לחיים ולמות. החלשים שבנו נפלו קרבן. –

ממני פחדו, כנראה: לולא כן, הייתי אני הראשון בקרבנות ומשום כך לא עצמתי עין כל הזמן, שמא יתנפלו עלי בשעת שינה. עזרה לי גם סעדה: שמרה עלי כמלאך גבריאל הטוב. –

וכיון שהם היו רבים ואני יחידי, לא ראיתי לי עצה מאשר להסתפח אליהם. – מי שאינו יודע מה ז אדם רעב, לחנם יגדל לו אללה את זקנו, לעולם לא ידע, מה מסוגל אדם רעב.

כך נמשך הדבר שלשה חדשים רצופים, אדוני. נורא היה. זללנו זה את זה כעכברושים סגורים במלכודת.

לבסוף נשארנו חמשתנו. שלשה גברים, אנשי ברזל־עשת ושתי הנשים. –

סעדה היפה, ששיערה את הסוף המוכרח לבוא, הצליחה לצוד אחד מהם באהבה ולהגות אותו מן המסלה, – אסירי תודה היינו לה על זה. –

כשגמרנו גם אותו – נשארנו ארבעה: שני גברים ושתי נשים. אויבי זה היחידי היה גברתן מר נפש, שרק במעט נפל ממני לכוח.

בלילה שמענו אנקה חרישית. הוא העלה את האשה השניה לקרבן.

לאחר ימים אחדים התחילה השתיקה שורה בין שלשתנו: אני וסעדה והיאקוטאי – גם בשעת אכילה וגם אחריה. – אך סעדה עמדה כל הזמן לצדי. לא עזבה אותי אף רגע.

ככה עמדנו שני הגברים זה מול זה והבטנו זה בזה כשני זאבי־טרף, ימים אחדים. רק סעדה שכבה לישון לשעה קלה,לרגלי.שמרתי עליה. –

אם יש לך אדוני כח דמיון, עצום נא את עיניך ותאר לנפשך את המצב ההוא – –

והימים היו ימי־זוהר מפליאים. –

ושום סימן ישועה לא נראה באופק.

פתאום אומרת לי סעדה בלחישה:

– אני אתחיל “לבגוד” בך פתאום, כדי לצוד אותו. –

– הוא ישחט אותך בטרם תספיקי לנשק לו.

ביום הששי לרעבוננו אומרת לי סעדה פתאום:

– בוא נרד אל תוך הספינה! –

ירדנו. נודע לי, שסעדה הצליחה להערים ולהטמין מנה הגונה של זיתים. היא נתנה לי את כל המנה:

– אכול דייך! –

בלעתי את הזיתים עם חרצניהם.

בינתים נכנס הוא. – כשראה אותי אוכל, לא העז לבקש. עמד וקפץ את אגרופיו.

עתה דברה סעדה כבר בקול רם, בלי פחד אמרה לי:

– עכשיו לא תפחד ממנו. אתה: שמש עולה בגבורתו, והא: עכבר חולה.

הוא חרק בשיניו ומבטנו פרצה מלה יחידה: זונה!

התקוממתי לו.

מלחמה נוראה היתה זאת, אדוני. – בינתים נסה שוב לפנות אל סעדה:

– עזרי לי, טפשה שבעולם! שמונה גמלים לי בבית ואלף ומאתים עצי זית! – והוא קבצן! – יתן לך אללה שכל טוב. סעדה!! –

הפלתי אותו –

זרוק אותו אל הים!! – אמרה סעדה בבחילה. – טמא הוא. העליב בי. – ומלבד זה: הן אחת היא. –

אמת דברה: אחת היא. או שאללה ישלח לנו ישועה, או שנסוף אחרי ימים אחדים ברעב.

זרקתי אותו אל הים.

סעדה פרצה בבכי־אושר:

– אללה רואה, שעדיין לא סר מעלינו צלם אלהים. עדיין בני אדם אנו. מוכשרים לוותר ולהביא קרבן. –

וכמעט יצאה במחול – אך מיד נפלה מרוב חולשה.

כשלטפתי אותה לעודדה – נשקה לי נשיקה צורבת.

ובאשרה, בשכרונה לחשה לי:

– אם אני לזרעך, ערף. – את עבדו זה החדש, העובר שבי, שחובל ביסורים אלה, לא יתן אללה לאבדון, תראה, ערף, בזכות הילד יציל גם אותנו.

אך הישועה לא באה. אללה נרדם רגע, כדי להביאנו לידי נסיון.

עתה עלתה השאלה: מי משנינו ישאר בחיים: אני, או הילד? – איך אמרת אתה אדוני? – “המאזנים”. ועתה אל נא תעצום את עיניך, אדוני, וכי יודע אתה, אדוני, מה זה רעב?! – סעדה התחננה: היא רוצה למות.

– יש בעולם נשים למדי – אמרה – יהיו לך בנים כנפשך. –

שמתי את ידי על פיה. ושוב לא דברנו על זה. אך אני החלטתי, שעלי למות ולהציל את הילד. אף כי לא הייתי בטוח אפילו בהצלה זו. להיפך: כמעט בטוח הייתי, שהיא לא תגע בבשרי – –

ובכל זאת: החלטתי למות.

– סעדה – אמרתי לה – הקרבן הזה, שאני רוצה להביא עתה, יערב לאללה, ולפיכך יערב נא גם לך. והילד הנזון מבשרי מחלבי ודמי – יהיה חסון כאלון, סעדה!

ובשעה שהיא ישנה שנת ישרים חתכתי את עורק ידי השמאלית. – הנה, פה, אדוני.

ותוך כדי גסיסה נעימה, כשעיני התחילו להתעמם וחשכה קדושה הליטה אותי –שומע אני כבחלום את קולה של סעדה הצווחת:

– ספינה! – אללה כביר! ספינה! ערף, ספינה!! –

– רופא הספינה הציל את חיי – גמר הערבי הישיש – ואני עמדתי בנסיון. אתם בני אירופה שותים את האהבה כשתות יין ישן: משתכרים באשה, ומאין לכם לדעת, מה זאת אהבה, אם אינכם יודעים, מה זה ילד?!

---

הגיניראל האלמוני

מאת

אביגדור המאירי

א.

בראשון לחול־המועד פסח של אחת השנים האחרונות ניצת בירושלים סכסוך רחוב פלילי זעיר אנפין, שאסף סביבו כתריסר איש ושוטר בריטי, ושנגמר בקנס לירה אחת ומיל אחד; לירה על “עשית דין לעצמו”, ומיל – פצויי־בושת לנער מוכר־עתונים בעד סטירת־הלחי שספג מאת הנאשם הפזיז. במשפט הוברר, שזאת היתה סטירת לחי מיוחדת במינה, ואולי יחידה במינה בעולם. הנער הכריז על סנסאציה מוזרה: “הגיניראל האלמוני מת על יד הכותל המערבי!” –על זה קפצו הרבה קוני־עתון וביניהם גם היהודי הפזיז. ומשקנו חיפשו ובקשו בעתון, ולא מצאו את הסנסאציה. לכן התנפל היהודי הפזיז על הנער בשצף־קצף: “איפה הגיניראל?! הגיניראל איפהו?!” וכשהילד הצביע לו על שתי שורות כרוניקה פטיט־שבפטיט, המסתתרות בביישנות והמודיעות בענוותנות צנועה על “יהודי שנמצא מת בסימטא היורדת אל הכותל המערבי” – פקעה מתינותו של היהודי הפזיז ומרח לו לנער משחת־כפים רחבה על לחיו השמאלית למזכרת עוון.

העתונות לא החשיבה את הענין עד כדי להביאו לפני הקוראים. סטירת־לחי פזיזה ורגילה – חזון נפרץ בירושלים. אף כי היתה במשפט זה נקודה לא רגילה כל־כך: כל שהפציר השופט, כל שביקש ואיים, לא רצה הנער לבאר בשום אופן, מדוע הכריז על הגיניראל?- ועל האשמה המשוערת, שהילד עשה זאת מתוך רדיפה אחרי סנסאציות, להקפיץ את הקונים על עתוניו- נרגז הנער ואמר במחאה חריפה: לא נכון! לא נכון!- וגם על ההשערה הרחוקה והמופלאה (ובכל זאת הגיונית לפי רוח הזמן), שאולי היה זה באמת גיניראל שגורש מגרמניה בגלל יהדותו או יהדות סבתו־זקנתו, ומת פה בעוני כיהודי – גם על השערה זאת מחה הנער.

השופט הסתפק בכך, אך לא היהודי הפזיז. הוא היה מוכן לשלם עוד לירה ומיל, ובלבד שהנער יגלה לו, למה עשה זאת, למה רימה אותו ואת הבריות בשטות זו?

וכשסילק את הקנס – מיהר אחרי הנער ולא הרפה ממנו.

הסוף היה ששניהם, היהודי והנער הלכו יחד לחורבת ר' יהודה החסיד ושניהם אמרו שם קדיש דרבנן לנשמת המנוח ז"ל.

גם עובדה זו כשהיא לעצמה אין בה עדיין משום חשיבות יתירה. יהודי שילם לירה ומיל טבין ותקילין –רוצה להתפלל קדיש דרבנן בעד כספו. אך כשהיהודי הפזיז הופיע באחרון של פסח בבית הכנסת,וכשקנה לו עליה חשובה, וכשנדר את הסכום המוזר “לירה שטרלינג אחת ומיל אחד לנשמת הוד מעלתו הגיניראל מורנו ר' שלמה זלמן בנימיני זכרונו לתמורה” – השתוממו המתפללים והסתכלו זה בזה בפליאה. ויותר מזה השתוממו על הבעל־קורא עצמו, החוזר על דברי היהודי המנדר, ובפשטות, כדבר רגיל ומובן מאליו:

­הוד מעלתו הגיניראל - -"

ב.

תוך כדי טלטולי, שטולטלתי כשבוי מלחמה בסיביריה, נקלעתי פתאום אל תוך בית ישראלי, שהופיע לי בחינת נאות דשא במדבר השלג השומם. משפחה החיה בהרחבת הדעת את חייה המסורתיים תוך אותה עליצות יהודית, המשרה את השכינה בבית, איש ואשתו וחותנתו ושלש בנות המדברות עברית יפה. האב עצמו אינו יודע עברית, אף כי לא לגמרי עם־הארץ.

-זאת היא הקונסוליה היהודית בסיביריה – ביאר לי בעל הבית ספק בדיחה ספק תמימות –אך לא אני הנני הקונסול. הקונסול בוא יבוא בקרוב. לעת עתה סודר רק בית השומר שעל יד הקונסוליה העברית. ואני השומר. השומר הוא תמיד חייל פשוט. אני חיילו של הגיניראליסמוס. זכיתי לראותו, לדבר אתו פעמים אחדות וגם אמרתי לו, שמעמיד אני משמר לקונסוליה היהודית, שתמונה בקרוב בסיביריה. למן הקונגרס השלישי –נוסע אני לכל קונגרס. בקונגרס האחרון שלו נגש אלי הגיניראליסמוס- הוא הכיר אותי מרחוק- ושאל אותי, מה שלום המשמר?- עניתי לו: המשמר מחכה, שהגיניראליסמוס יזכה אותי בבקרה- “סמוטר” ברוסית – ויביע את רצונו העליון! – הוא חייך, לחץ את ידי ואמר: זה תלוי ברצונו של החייל הפשוט!

בעל הבית שלי, מארחי, השפיל פתאום את פניו והוסיף:

– אילו היה הדבר תלוי ברצונו של החייל הפשוט! החייל הפשוט רצה, חיכה, התפלל- אך המוות לא רצה.- ושוב הרים את עיניו האורות:

אך החייל הפשוט עומד על משמרתו כמקודם! אני לא אזוז מפה עד שלא אשמע את שופרו של הגיניראליסמוס. הלא משום כן עזב אותנו: כדי להמריץ שם למעלה את המשיח. הוא לא יתן לו מנוחה שם. די לו שיופיע ויביט בעיניו במבט של שאלת תמיהה - - גם מלך המשיח לא יוכל לעמוד בפני עינים אלו!

כך עמד לו “החייל הזקן” על המשמר בסיביריה, ומצודת משמרתו פרושה עד למאנדז’וריה. אחד התפקידים שלו היה: “משמר האוצר”. הוא היה אוסף את תרומות הקופסה הכחולה. אך כל ההוצאות על חשבונו שלו. ואין תרומה בפחות מח“י רובלים ולפיכך היה משלים את הסיכומים לסך ח”י. ומספר הקופסאות בביתו כמספר הנפשות שבמשפחה.-

ואחד האמצעים שמלחמתו היתה “שיטת הראיון”: את העקשנים שבמתנגדי הגיניראליסמוס היה מושך ומסיע בכספו אל הקונגרסים. אין כח גדול בעולם מאשר “הראיון”: לראות פנים אל פנים את הגיניראליסמוס עצמו. כל הזוכה לראות אותו פנים, מובטח לו שיפשפש במעשיו וישוב אל תחת כנפי השכינה הישראלית בתשובה שלמה.

ו“החייל הפשוט” לא רצה לעלות לגדולה. לא ציר, לא יושב ראש, לא שום גדולה אחרת. העליה הגדולה היא פרס. והחייל לאמתו אינו עובד על מנת לקבל פרס. ונשאר כל ימיו חייל פשוט; על משמרתו הרחוקה.

עד שבאו המהפכות למיניהן.

ג.

באו המהפכות הטובות והרעות גם יחד – והחייל הפשוט נטלטל והגיע לארץ חלומותיו.

“הגיע” – שיגרא דלישנא. הגיע – אחרי טלטולי גיהינום של מטה. ואחרי שנשאר ערירי בלי בית, בלי משפחה, בלי בנותיו עם ארשת שפתיהן העברית- בלי כלום. מכל המשפחה שנשמדה נשארה לו רק רעייתו, שהזקינה בלא עת והיא מחכה בחוץ לארץ לאפשרות עליה אל בעלה.

ערירי, עזוב, אביון, זקן ושחוח – אך שכינתו העליזה לא עזבתו. סוף סוף הנה הוא פה! החייל הפשוט הגיע אל החזית!

לחפש עבודה. עבודה שחורה ופשוטה. כפי כוחו. – אך לא לבקש אתה על סמך מה. לא כפרס. החייל הפשוט נשאר חייל פשוט גם בזקנתו.- אף כי גופו ההולך ומזדקן כבר אינו עומד לרשותו במדה הדרושה.

ונדד ממושבה למושבה.

כשנודע לו, שמישהו השתדל בשבילו אצל מכיריו הותיקים- התרגז מאד. שכינתו עזבה אותו לרגע:

– לא בקשתי מאיש. הנה: איזו טובה עושים לי בזה?! “אין עבודה!”

ושלא ברצונו הפליט:

– מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין!

אך כדי לרפא את הפצע שהעמיק, הוסיף מיד:

– אם אני סרבתי כל חיי לעלות לגדולת קצין, הרי זה משום שהרגשתי בי, שאין אני מסוגל ליותר. אלה המסוגלים – הנה עלו לגדולה, ברוך השם!

– דברתי עליך עם אחד מתלמידיך. אתה הסעת אותו פעם ל“ראיון”! הוא הבטיח לי לעשות דבר מה.

היהודי הביט בי בעיני זעם:

-שלום לך! כשאשכח מה עשית - אשוב אליך!

ועזב אותי.

מקץ שנתים שוב הופיע - וקמטים חדשים בפניו. שערו הפך לגמרי לבן. אך רוחו בריאה משהיתה: אין צרה בעולם, שלא תהא משמשת סימן טוב.

– אין עבודה? – סימן, שיש עליה גדולה. העבודה מספיקה עדיין לכולנו.- אין איש שם את לבו לזקני החיילים? – סימן שהגדוד הולך ומתחדש בכוחות צעירים רעננים יותר! - אין מתאמצים לעזור לסובלים? – סימן טוב הוא: סימן, שסוף כל סוף זכינו לחיים בריאים, שאינם זקוקים לרחמנות ולחמלה גלותית!

הכל סימן לטובה.

ועל כולם סימן לטובה הוא, שאין הוא מקבל עבודה מפני שאינו יודע את השפה על בוריה. עובדה זו מלאה אותו שמחת אמת: שזכינו לתחיה רוחנית כזו! על זה לא חלם אפילו הגיניראליסמוס עצמו! מובן מאליו: אינך יודע את לשונך – אינך ראוי לעבודה! מי פילל תחיה כזו! –

ד.

אך בזמן האחרון הורגש בו, שההומור שלו מתובל כעין לעג קל, לעג לא חלילה לאחרים, אלא לעג לעצמו. מעין נימה של בחינת “חותה גחלים תחת מוקד עצמו”.

כששוב הופיע – לא הכרתי אותו לגמרי, זקן מופלג בגדיו קרועים ומרובה בהם הפרוץ על העומד, כפוף, שחוח עד כדי כריעה. לא הכרתי אותו מחמת זקנו המגודל.

ומשתעל.

שער חזהו הלבן, שהיה חשוף כולו, זעזע אותי יותר מכל. מדוע? מי יודע? יש לובן שיבה, שאינו מעורר כבוד. להיפך. זה שיבת שער החזה. כשהוא בוקע מתוך בגדים פרומים, ביחוד כשזה נוגע בתלתלי הזקן הלבן.

הדבר היה לפני חג הפסח.

נזכרתי: חג הפסח שעשיתי שם בביתו שם בסיביריה. אחד החגים המזהירים ביותר בחיי. שבוי מלחמה קרוע ובלוי בגוף ונפש, אכול תולעי גוף ומזה רזון - ישבתי פתאום מרוחץ ומנוקה למשעי, מלובש בגדים נקיים שבושלו בבורית ובנתר. ועל יד שולחן טהור וסדין לבן. ועל השולחן “סדר”. מצות עשויות נקודים נקודים מפיצות ריח פסח־משפחה, יין אדום ולבן, כלי אוכל מסמאים עינים, כוסות חג יקרות, ועל כולם: פני משפחה נוהרות. לבביותו ומרחמות באהבה.

נזכרתי כל אלה – והזמנתי אותו לסדר.

הוא הביט בי ארוכות ולבסוף אמר:

– לא חביבי. פסח – זה ענין גדול מאוד. חלום חלמתי, הופיע הגיניראליסמוס והודיע לי בפקודה, שעלי לעלות לגדולת קצין. זה יהיה בחג הפסח. הוא יתן צו לקצינים שיעלו אותי. מובן, בלי פקודתו אין להם רשות לעשות זאת. במצוות חג זה הייתי מדייק ביותר בכל ימי חיי. גם בהיותי חייל רוסי, לא אכלתי חמץ בפסח. –וכל זמן שלא אקבל את ההזמנה – לא אשב בסדר. לא!

-ומתי יזמינו אותך? – שאלתיו בזהירות.

– כשהמלכה שלי תהיה פה. היא מחכה שם בחוץ לארץ.

– השתדלת בעדה?

– כן. זוהי הבקשה היחידה שהרשיתי לחייל הפשוט לבקש. בזה אני חייב לה. פניתי אל אחד הקצינים הותיקים, המכיר אותי מאז. הוא נסע אתי אז לקונגרס.

– אתה הזמנת אותו אז. על חשבונך - - -

– אל תדבר כך. למעני עשיתי. ואתה רואה, שהצלחתי: הוא עלה לגדולה. אתה רואה, שלא טעיתי בו!

– והוא הבטיח לך? – הבטיח. הוא מכיר גם את רעיתי. הוא הבטיח לי, שאערוך אתה יחד את הסדר בשנה הבאה. – כתבתי לה שנדרתי נדר, לא לערוך פה סדר בלעדיה, אלא אם יזמינו אותי הקצינים.

– ועד שהיא תבוא? –שאלתי - אם לא יזמינו אותך?

הזקן שתק ארוכות, אחר כך כמתפרץ שלא ברצונו, בעל כרחו נהם:

– לא אערוך! כנראה, שאפשר לערוך את כל הסדרים בלי החייל הזקן.

וצחק בקול רם:

– מי אני, אליהו הנביא, שיזמינו אותי? הם אינם יכולים להזמין אותי בלי פקודה מלמעלה! – מה אני? לקבל פרס!! דבר אחד יחיד בקשתי: להביא הנה את המלכה שלי! זה כן!

נשתתק – ואחרי שתיקה ארוכה שוב אמר בגמגום, לסרוגין: - חמץ לא אוכל. עדיין לא אכלתי חמץ בפסח. כולם יודעים זאת, כל הקצינים. ואם איש מהם אינו מזמין אותי – סימן, שלא קבלו עדיין את הפקודה. אתה מבין! אך חמץ לא אוכל. מוטב לא כלום, מאשר חמץ. כשיזמינו אותי – אוכל מצה.

– איפה ערכת את הסדר בשנה שעברה? ובכלל: כל הזמן שלא נפגשנו?

הזקן הביט בי, קם ללכת, ותוך כדי פרידה אמר:

– חמץ לא אכלתי. כל חיי בגולה לא אכלתי – ודוקא פה אטמא את קיבתי?!

הלך, ופתאום חזר ופנה אלי:

ואתה לא רעבת כחייל במלחמה?!

ומאחורי הדלת שוב פנה אלי והדגיש:

-ובשבי?!

ה.

רק אחרי כלות הכל, אחרי הידיעה על מותו בסימטת הכותל המערבי, נודע לי כל הענין:

בירושלים העתיקה נטפל אל חיי הנער המוכר עתונים, שנשאר יתום, גר אתו יחד בחדר מרתף ומנהל לו את “משק הבית”. היה מבשל לו, מכבס לו את הלבנים. מנקה את החדר ומחכה בכל יום לשובו הביתה אחרי מכירת העתונים.

זו לו השנה השלישית. כל ימות השנה היה חי יחד עם הנער ורק לימים אחדים בשנה היה נעלם פתאום: לשמונת ימי חג הפסח ואיש לא ידע איפה הוא.

אך פעם הביאו אותו הביתה נחלש מאד, והרופא קבע, שזה ימים אחדים לא אכל כלום. חוץ משרשי –חזרת.

נודע לו לנער, שזה שנים אחדות צם הוא בימי הפסח ואינו אוכל אלא מרור בלבד. חזרת.

לנער היה מספר בזמן האחרון על ה“גיניראליסמוס”, על המלחמה הגדולה לגאולה ולתמורה, על “הסדר” שהיה עורך בביתו ל“קצינים” שהיו מוזמנים אליו לחג. הוא היה מבאר לנער, שחג הפסח הוא חג החגים. בלי פסח אין טעם לשום חג אחר בעולם.מה לחג לשבועות, לחג התורה בלי חג הגאולה? מי היה מקבל את התורה, לולא היו ישראל נגאלים? ומי היה יושב בסוכות, לו היינו נשארים במצרים? ומה איכפת לו לאדם, אם מוחלים לו את עוונותיו ביום הכפורים, אם הוא עבד עבדים? כלום יש לו לעבד עוונות בכלל? – ואדם שאינו יכול לחוג את חג הפסח כהלכה, מוטב לו שלא יאכל כלל. אדם כזה מחויב לאכול רק מרור. –

הנער לא היה מבין את כל מה שדבר לו. לפעמים היה מדבר בלי כל קשר,דברים מוזרים, שהוא מחכה לפקודת הגיניראליסמוס אל הקצינים. אותו עצמו כבר העלה הגיניראליסמוס למדרגת קצין- אך הקצינים אינם יודעים זאת. ומשום כך אינם מזמינים אותו עדיין לסדר. אך הוא כבר קצין, גיניראל! ואם תעבור עוד שנה – ולא יזמינו אותו – יעשה הוא פה סדר חדש! זה יהי “סדר” בשביל כל החיילים הפשוטים – הגיניראליסמוס מסר לו את המפקדה העליונה! הוא הוא הגיניראל האלמוני, המופיע כמו הנביא האלמוני – אליהו הנביא.

וכך היה מצוה לנער, שיכנה אותו בשם “הגיניראל האלמוני”."הוד מעלתו הגיניראל האלמוני ר' שלמה זלמן בנימיני!

– וכשאעלם לגמרי, גם מעיניך – פקד על הנער –תכריז עלי בעתונות: “מת הגנרל האלמוני!” הבינות?! הגיניראל שהופיע בכל בית, בכל סדר כמו אליהו הנביא – אך לא שתה מן הכוס. כל זמן שלא באה התמורה הגדולה, כל זמן שהחייל הפשוט לא הופיע בסדר החדש יחד עם הקצינים – אסור לשתות מן הכוס! הבינות?!

ויום אחד לפני החג שוב נעלם.

ובבוקר החג מצאו אותו בסימטת הכותל המערבי מת.

חנוק בשורש־חזרת.

הוד מעלתו הגיניראל האלמוני זכרו לתמורה.

---

הַמּוּם

מאת

אביגדור המאירי

א.

במשך שעתיים לשבתנו יחד על שפת הים, אריה ואני – ראיתי בו שינוי: אינו שם לב כלל לשום בחורה עוברת. בין שהיא לבושה, ובין שמתרחצת. לפני כן לא זכתה שום אשה לפניו להתנהגות הוגנת כזאת. הכל ידעו, שהוא שולח אחרי כל בחורה הלצות־לעג. –

אריה היה בחור מן האהודים ביותר שבסביבתו. על כל מעלותיו החיצוניות המושכות את רואיו, היה מחונן גם בשכל חריף, שניצוצותיו חורכים את הנפגע בהם. אפשר שהאהדה הזיחה את דעתו למצא לקוי בכל בחורה: אף אחת מהן לא ניקתה ממגרעת, או סרח עודף בגופה, במהלכה, במלבושה: – ואם עברה בחורה, שבאמת מצאה חן בעיניו –לא היה מסתיר גם זאת, אלא שבמקרה כזה היה מוסיף:

–כדאי לשמוע אותה מדברת. מחטמת קצת, או ודאי מתזזת בלשונה. – חי בי רגש אנטיפתיה אל אנשים ערלי לשון. אינני יכול לתאר לעצמי גאון מחטם או מתזז.

הפלטתי לו את השם משה רבנו. –

–יש לי החשד – אמר – שכל ענין ערל שפתים אצל משה רבנו, אינו אלא לימוד זכות על אדון הנביאים. הוא ודאי מצא לנכון, שלא לדבר אל פרעה. – רק להופיע בהדר כבודו ולשתוק. ספינקס חי, שמסתורין אל עליון חופף עליו, – “ואתה תהיה לו לאלהים” –ערל שפתים ודאי לא היה.

אך אותי ענין יותר השינוי שבו, מאשר ביאורו החדש על התורה. – לבסוף נודע לי: אריה מאוהב.

–אתה יודע? –אמר בהרהורים – יופי עדין ומופלא כזה! אתה מוכרח לראות אותה. היא עובדת בבנק, ראש כזה, חביבי – –

– לא בבנק “עזרא”?

– נכון! אתה מכיר אותה?

אמרתי לו, שאני מכירה היטב – אך פחדתי לדבר לו עליה. זה אחד ממעשי התעתועים של הגורל. בחורה צעירה בעלת פנים חנניים, שמעטים דוגמתם. עדינות־תום ענוגה וטבעית בלי כל צל של התפנקות טרדנית, ועם זה אורה מתבונה והבנה. ותמיד עצובה. כאלו שרויה תמיד באבל. כמעט שאינה מחייכת. – יושבת היא מאחורי החלון הקטן בעבודתה, וממרחק מה נדמה לך, שדיוקן ולסקז חי נמצא לפניך במסגרת עץ פרימיטיבית.

תמיד דמדמה בי ההשערה, שהבגרות החכמה שבפניה קשורה עמוק בעצבות שבהם. ושניהם היו מופלאים לי. –

לימים נודעה לי הסיבה: היא צולעת על ירכה. אסון זה בא לה רק לפני כשנתים. ובכן – לפני שנתים היתה עוד אחת היפהפיות השליטות ועולות. – לפני שנה, כשהכרתיה, היתה עוד הטרגדיה שלה בגדלה ובעינה. אך כל מה שהתרגלה אליה, כל מה שהפצע הנפשי הגליד – כן עלתה וצפה לה והעיקה עליה מועקה חדשה: אכזבתם של הבריות, המתפעלים מיפיה כל עוד אינם רואים את מומה הנורא: החמלה האיומה. –

משום כך היתה תמיד האחרונה בין העוזבים את המשרד.

אסונה זה השרה עליה יגון. ואם מופיע לה על פיה חיוך קל, בשעה ששומעת היא מחמאה ליפיה, הרי חיוך נורא זה מייגה לה את פניה עוד יותר. כאומרת: “כן כן, אני יודעת; עד שלא ראית אותי הולכת!” –

אך שר האסונות לא הסתפק גם בזה. כנשברה רגלה – ניטל דיבורה מתוך בהלה, ומאז היא מגמגמת. –

והנה: בה מצא אריה את משא נפשו: את כליל היופי, שאין ללגלג אחריו. –

תוך כדי שיח אתו נודע לי, שהוא כמובן לא ראה אותה עדיין אלא דרך חלונה, יושבת בעבודה. – רציתי לדעת, אם שמע אותה גם מדברת. ושאלתי אותו, אם התוודע אליה.

–עדיין לא. מתכונן אני לזה כמו לחג, חביבי. אך הן אתה מכיר אותה, אולי תעזור לי?

נבהלתי לשמוע בקשה זו. שאני אהיה עד ראיה לאכזבתו? לאסונה החדש? ואולי הגדול ביותר! שדוקא אדם שהתאהב בה – ירתע ממנה ברגע שישמע את דיבורה. ובפרט כשיראה – –

השתמטתי מתפקיד זה. כפי שאני מכירו, אין הוא צריך שדכן. –

ב.

מקץ שלשה חדשים שוב נפגשתי אתו. הוא היה כולו אור בראשית: אוהב ומאושר. וכבר מתכן תכניות לנישואים. – לא יכלתי להתאפק:

–מהו החפזון, יקירי? –שאלתיו בזהירות.

אין זה חפזון כלל. החדש השלישי שאנו מכירים זה את זה.

חששתי להעמיק שאלה. אך הוא הוסיף:

–וכשהיא מסכימה! את ענין ההוספה שלי גם כן סידרתי כבר. תוספת משפחה. המנהל לא פיקפק אף רגע. זה חמש שנים עובד אני במשרתי. –

–איך? – שאלתי בזהירות – היא – זאת אומרת–

–כן־כן. “זאת אומרת, זאת אומרת”. אני נושא אותה. ומה?!

הבטתי בו ארוכות – אך מיד נזכרתי, שכרגע אוכל להכשל המעשה מגונה מאד: אם אני אתפלא, יצא שאני עורר את השאלה – שאני תמה על שהוא נושא אשה בעלת־מום! זאת תהיה נבלה נבערה מאתי.

–ובכן – מהרתי – אני מברך אתכם במזל טוב! אמרתי לך, שאינך זקוק לשדכן, זה טוב, חביבי.

אך לא רציתי להוסיף כנהוג: בחורה נחמדה, וכדומה. אין זה ראוי לכאן. ואולם לשמחתי הוסיף הוא:

–אתה יודע – – זה מוזר. – יודע אתה, איך התודענו? נכנסתי אל הבנק לראותה. לא מצאתי אותה במקומה. חכיתי רגע – והיא נכנסה. – והנה קרה דבר מוזר. היא נכנסה, ואני החלטתי לגשת אליה, לא להתמהמה. נגשתי והצגתי את עצמי – – אתה יודע, בסגנוני, גלוי, ואל הענין. שאני מחכה להזדמנות זו, שזה זמן רב אני מחכה לכך, היא הביטה בי רגע, אחר כך אמרה: “סליחה רגע, תיכף ומיד”. והלכה ונכנסה אל אחורי הגדר, אל מקומה. ואני אחריה, אל האשנב. היא הניחה שם את הפנקס, שוב צעדה צעדים אחדים שם בפנים. – אחר כך שוב הביטה בי ארוכות. –

אריה הדליק סיגאריה – ובינתים הרהרתי: מסכנה. היא רצתה שיראה אותה קודם מהלכת – – שלא ימהר בהתלהבותו. רצתה לצנן אותו. כדי לעקוף את האכזבה – –

והוא המשיך:

–הביטה בי, אחר כך אמרה בטון ובחיוך עוד יותר מוזר: “ובכן – מה אמר אדוני?” – – וישבה. וכך התודענו, דרך האשנב. שוחננו רגעים אחדים, ומני־בי הוצאתי מפיה הבטחה להפגש אחרי העבודה. – ונפגשנו. – וכך אנו נפגשים תמיד, אני מחכה לה כל יום אחרי העבודה.

–ומה היה מוזר – –?

כן. אותו החיוך, והטון שבו אמרה: “ובכן – מה אמר אדוני?” – לא הבינותי. מעולם לא שמעתי הגבה כזו מאת בחורה – זה היה מוזר מאד. –

–ועכשיו אתה מרוצה! – מאושר! –

–מאד־מאד! – יודע אתה: רק מקץ שבוע ימים ראיתי פתאום, שהיא צולעת קצת. אך זה מיפה אותה. בחיי, אילו היתה שלמה לגמרי – היתה משעממת. בחיי! יש נשים, שכל יפיין בפזילת עינן האחת. היא נפלאה ככה, וגם דיבורה אינו רגיל, היא כאילו מגמגמת קצת. אך איזה חן מוסיף לה זה! הייתי יכול להקשיב לה שעות שלמות.

זרק את שייר־הסיגאריה וגמר:

–רק עתה יודע אני, מה זאת אהבה, חביבי!

( –גם אני! – רציתי לענות לו, אך נשתתקתי.)

---

המטליא

מאת

אביגדור המאירי

אחרי הכנות של יותר משנתים, הזמין אותי הרופא של הקליניקה שלו.

קודם שהכניס אותי פנימה –ביקש ממני את הן-צדקי: לא לגלות לעולם שום דבר ממה שאראה פה. –הרגשתי באותו רגע, כאילו אני עצמי עולה על שולחן הניתוח. –

בשעות אחרי הצהרים היה. זו היתה קליניקה של יולדות. עברנו על יד המיטות, שבהן שוכבות היולדות. אחרי כן העביר אותי על יד מטות התינוקות הפעוטים. מחזה מוזר ומרהיב עינים לאין דוגמה. שורות של מטות קטנות ובהן ציצי-אדם לבנים-ורודים בני יום-יומיים ויותר. אור השמש של אחרי הצהרים, שלא ניתן לו פה להכנס בעוורונו אלא מרוכך ונאפל למחצה, שיווה לפעוטות גוון אגדי-שמימי, שלא מעולם הזה. לא בשר-ודם הם אלה, כי אם צמחי גן-עדן של איזו פלניטה קרובה, ושרק עתה נשרו מהם כנפיהם-עליהם הקטנות,הצחורות. – ושתיקתם עוררה בי השערה, שאולי רק אנחנו איננו שומעים את שיחתם. בטוח אני שמשוחחים זה עם זה ומספרים, כשם שגם הפרחים מסיחים איש אל רעהו, וכשם שהנמלים או כוכבי-השבט בעברם זה על יד זה. –הנה, אחד מהם מחייך. איך זה מחייך מישהו או משהו בלי סיבה? מי יודע, מה הבריק שם באותו מוח קטנטן: “מצחיק ונעים!” –עולם-הכרובים, שאין לנו כל קשר אתו. –

מהזייתי זאת עורר אותי הרופא:

–ובכן! כעת יחידים אנחנו פה. כולם הלכו. גם את האחות המשמשת פה בחדר זה פיטרתי לחצי שעה. בוא –

נכנסנו אל חדר האמהות החולות. נגשנו אל אם אחת. –היא גוססת. –הרופא הראה לי עליה בשתיקה. אחר כך-אמר: –השאר פה. תיכף אבוא.

הוא יצא, ולאחר רגע שב –ותינוק יפה ובריא בכפיו. השכיב את העולל אל האם הגוססת. – האם זעה.– וכאילו שוב הבליחה בה הכרתה, הניעה את ידה, שהרופא שם אותה על התינוק, תנועת-לטיפה. לכל הפחות הכרתה האמהית שבה אליה. הרופא גחן אליה:

–מחר יוטב לך. ומחרתים אולי תוכלי כבר אפילו להיניק את הקונדס שלך. הבינות? –

על פניה הגוססים של האם הופיעה בת-צחוק. –עתה הרימה את כפה –הרופא הבין ותקע את כפו בכפה. היא הפנתה אליו את שתי עיניה העששות, שהבריקו רגע-קט באור שאין לו דוגמה בין האורות המרובים, השגורים בחיינו. “כמעשה לבנת הספיר, כעצם השמים לטוהר”: לא הבינותי מעולם את תמונת הפסוק הזה.–

הרופא שוב גחן אליה, ליטף את כפה ולחש לה:

–עתה תרדמי ותישני במנוחה.–כך.–

הוציא את כפו מכפה, –לאט-לאט, בזהירות. עמדנו רגעים, האם נרדמה.–

–מיתה יפה – לחש לי הרופא, אך יותר לעצמו מאשר לי, כמנחם את עצמו.

אני עמדתי נדהם בפני הוד המות האיום.

הרופא לקח את התינוק מאצל אמו המתה– ורמז לי לבוא אחריו. נכנסנו אל חדר-התינוקות. שם השכיב את הפעוט, טפח על אחורו הרך והבריא ואמר לו:

–עתה תקבל אמא בריאה ויפה, חביבי!

אני החוורתי. הבאמת אדם זה – – –?

הוא נגש אל הדלת וסגר אותה, כנראה שכח לעשות זאת קודם. שוב ניגש אל התינוק היפה, הסיר מעל ידו הקטנטנה את סרט-הסימן שעליה –רמז לי, ועברנו אל החדר השני, חדר התינוקות החולים. נגשנו אל מטה קטנטנה. הרופא בדק את הילד שבה: הוא מת. –הסיר מעל כפו את סרט-הסימן שלו– וענד אותו בסרטו של התינוק היפה, וחזרנו אל החדר הקודם. פה קשר לו לתינוק הבריא את סרטו של הילד המת.–

–כעת אמר-נא לי בבקשה, איזו רשות יש לי לתת לילד נפלא כזה להתייתם? מה?! –ועכשיו תראה חביבי את האם, ש“מחובתי המוסרית” ומתוך “פקודת המצפון” היה מוטל עלי לשכל אותה מבן-יקיר אשר כזה! –אמר, ובינתים נטל את התינוק הוורוד בכפיו –ועברנו אל חדר האמהות הבריאות,שגם נגש אל אחת מהן, שפשטה את זרועותיה החמות,כשהרופא התקרב אל מטתה.

–האחות הלכה לרגעים אחדים –אמר לה.–פעם אחת יכול גם אני לעשות את המצווה הזאת חביבתי, לא כן?

–תודה רבה אדון דוקטור, תודה רבה! –והחום שלו? ראיתי, שהרופא החוויר. –אך לא איש כמוהו בא במבוכה. –החום? איזה חום? זה היה הבל-פה ולא חום. רואה את שבריא הוא כתפוח! זה ימרר את חייך שבעים שנה,חביבתי, אם רק תאריכי ימים כל כך!

האם בלעה בגופה החם את התינוק.

יצאנו אל האמבולטוריום.

פתאום דפיקה בדלת החיצונית –הרופא מיהר לפתוח. באה האחות.

–שמעי, רחל, אַת שוב עשית שטות. כמה פעמים אמרתי לך, שאל תספרי לשום אם על מצבו הרע של תינוקה בימיו הראשונים. את יודעת שבזה לא נתת לה לאם למות במנוחה. טוב שאני שקרתי לה שהחום ירד.

היא מתה?! הלא היא – –איזו – –?

–מובן שמתה, הן ידענו שלא תמשיך עד הערב.

האחות התפלאה, אך בפקפוק: –איך זה? הלא הילד שלה–כמדומני–

–“כמדומני, כמדומני”! –את שוב טועה. אך אל נא תתביישי חביבתי: אחרי אלף ושמונה צאות ילדים, כמוני, ודאי שלא תטעי גם את. –לכי ותראי: הוא הלך אחרי אמו המסכנה. אולי באמת טוב לו ככה, משישאר יתום. לא כן?

האחות גם לא הלכה לעמוד על “טעותה”.

ב.

בלכתנו הביתה, שתקנו שנינו. – –יודע אתה –התחיל הוא – המזל הוא, שאין אם בעולם, שתכיר את תינוקה שלה בימיו הראשונים. אולי חושב אתה, שהאם אוהבת את ילדה, משום שהיא ילדה אותו?

–ומה? –שאלתי.

–משום שיודעת היא, שילדה אותו. –נסה-נא והראה לה את תינוקה כילד זר –שום “חוש פנימי” לא ימשוך אותה אליו.

–זה איום! –אמרתי.

–זה נפלא! –אמר הוא, עמד מלכת ושאל:

–אמר נא לי, בבקשה: מה דעתך, הכדאי לו לאדם להקריב קרבן-מה על האמת הרגילה, העובדתית, שלמשל שתי פעמים שתים הן ארבע, או שעץ זה פה צמח הוא ולא אבן?

הסכמתי לו, שלא כדאי. שיקרה היא האמת אם מביאה היא תועלת לחברה, לזולתנו. “מפני דרכי שלום – אמרו חכמי התלמוד – מותר גם לשקר”. האמת כשהיא לעצמה, אם אינה מועילה לזולתנו, לא כדאי להתעקש בה ולהקריב עליה. וביחוד לא, אם היא מזיקה.

–פירוש הדבר –אמר הרופא –אם אני יכול להציל את חברי מן המות או מן הענויים, מסבל בכלל, בשקרי שעץ זה אבן הוא – לא רק שמותר לי לעשות זאת, אלא גם חייב אני לעשות זאת!מה?

הסכמתי.אך הוא המשיך בדרך זו: –וכמו כן: אדם שאינו מאמין בהלכות כשר-וטריפה, מותר לו להאכיל את חברו הדתי בשר טריפה שלא בידיעתו של ההוא! או להשקות את המושלמי יין בצורת משקה אחר, כשאני אינני מאמין, ששתית היין מביאה לו נזק, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא!

–זה לא! זה אסור בהחלט. משום ששום הכרה אינה מתירה לנו לעשות לחברנו מעשה, שאילו נודעה לו האמת שבמעשה זה, היה מגנה אותו ומכיר בו נזק לעצמו, אם בעולם הזה, או בעולם הבא! פשוט אין לנו הרשות לכך.

הרופא התחלחל:

–רשות! במלה זו פרכת את הכל. זהוהאסון בחיי-המוסר שלנו: “הרשות”. רובם של הפילוסופים, חובשי בית-עקד הספרים בונים את מקדש-המוסר שלהם על יסוד ההגיון הגאוני או על יסוד נסיונותיהם של אחרים, ולא של עצמם. כדאי לראות, מה למשל היה עושה אותו פילוסוף מוסרי, לוא כרופא עמדה בפניו השאלה: הלתת לו ליהודי דתי זה שומן חזיר שלא בידיעתו, כדי לרפא אותו משחפתו?! הלבקש מאת החולה רשות לכך? או לתת לו למות קודם זמנו ולייתם את ילדיו הפעוטים אך ורק בגלל האילוסיה של החולה –שעה שבעיני הרופא אין העונש בעולם הבא על אכילת שומן-חזיר אלא אילוסיה? – הנה! טוב שחכמי הדת וקנאיה אינם נותניםאת דעתם פעם להרהר אחרי הרפואות השונות, אם נעשות הן בכשרות! כנראה, שחוק החיים אומר גם להם: מוטב לחטוא בשוגג ולחיות מאשר לא לפשוע – ולמות במזיד. –אך כלום זהו החשוב בדבר בכלל?

–לפי דעתי, כן. המצפון שלנו הוא הקובע.

הרופא כמעט שהתרגז:

–הנה! קודם “הרשות”, וכעת “המצפון”!זאת אומרת: אם מצפונך היקר שקט לפי הכרתך, הרי לא איכפת לך כלום בעולם,מה? –אתה חושב כנראה, שכל הרוצחים הם רסקולניקובים, שהמצפון שלהם אינו מניח להם לישון. כאלו נפוליון לא הרגיש את מצפונו נקי ושקט בשעה שזרק את אלפי שבוייו התורקים אל תוך הים פה על יד יפו, כדי להיפטר מדאגת כלכלתם!–

–ובכן, מה חשוב אם לא המצפון?

– מה חשוב? רק דבר אחד: הסבל! סבלו של בעל-החי, של האדם החי, של האלמנה, של היתומים, של האם השכולה! –ומה? אני מרגיע את מצפוני ואינני נותן לילד החולה חשוך-המרפא למות – מצפוני אינו נותן לו לגאול אותו מיסוריו –הילד נשאר בחיים, אך בעל-מום אומלל: עיוור, אילם וחרש: גוש-בשר לא חי ולא מת על אדמות. –

– והאם השכולה?

– בין שני מיני הסבל בוחר אני בקל שבהם. לא המות הוא הסבל הגדול ביותר. למת עצמו ודאי שלא. חסדה של ההשגחה הוא, שאין אדם יודע שמת הוא, העונש בקשה ביותר הוא לא עונש המות כי אם ההודעה, הידיעה על עונש המות. אך יותר מזה –העוני, ענויי הגוף. זהו מה שהרופא צריך וחייב להציל את האדם ממנו.

– ולמעשה? אתה בעצמך למעשה?

– הלא ראית. –זהו האושר היחיד שלי בחיי.ראית את ה“אם המרומה” באשרה? והיא אשה אינטליגנטית מאד. אף אבק-חשד לא נתעורר בה “לילדה” הבריא, אף כי ידעה, שהיה חולה מסוכן, בחום גבוה. –

ג.

כעבור שנ, בשובי מחוץ לארץ, ראיתי שנוי גדול במזגו הטוב של ידידי הרופא. הוא היה מתהלך כסהרורי, לא אכל ולא שתה באותו התיאבון המיוחד לו. גם שנתו נדדה. –לבסוף התוודה לפני:

–יודע אתה –אמר במלים שקולות וכבדות –בכל זאת – –אין דבר פשוט כל כך. –לא. זוכר אתה: אותו התינוק –דוקא הוא הביא עלי מבוכה. מסובל הוא בסבל-ירושה:חולה במחלת החזירית. הוריו מיואשים. ורק האם –ארתי לך אזי, שהיא אשה חכמה ואינטליגנטית למעלה מן הרגיל –רק היא נראה סימנים של גבורה, אינה מוסרת את עצמה ליאוש. –זה נורא: משפחה בריאה בהחלט –וילד חולני. נטיה להיעשות בעל-מום לאורך ימים ושנים. איום. –וזה כבר לא מקרה הראשון אצלי. –אפשר להיטרף! –אני לא אשא את זאת! הם חנכו להם בעל מום חי, שיטפלו בו כל ימי חייו העלובים! –כמה זה נורא! –אני לא אשא את זאת! –

–לעומת זה הצלץ עשרות הורים אחרים – נסיתי להרגיעו –מצפונך נקי.

הוא הזדעדע כנשוך נחש:

–שוב אותו “המצפון”?! ובלבד ששווי משקל שלנו יהיה בסדר, מה?! מוסר אריטמטי: מספר מקרים כאלה ומספר מקרים כאלה. – בסבל אין דימוקרטיה וקומונה אריטמטית! לכל היותר: גיאומטרית. הסבל הוא לכל היותר יחסי: לפי המזג והמסיבות. לכל הפחות האם – – – היא מראה סימני שקט, כמקבלת על עצמה את הדין. –מיסכנה. אני אצא מדעתי! –

התחלתי להיות חרד לגורלו: אדם בעל סבל מוסרי כזה, שקומם אותו נגד החשוב והקדוש שבמוסכמות החברה: נגד זכות האמהות –אדם כזה מסוגל לענוש את עצמו בידי עצמו! –

ד.

הרהרתי, שקלתי. היססתי –ולבסוף החלטתי לפנות אל אותה אשה עצמה וגם אל בעלה. בעצם לא ידעתי, מה אני רוצה מהם. אולי לבקש מהם, שהם ירככו קצת את הטרגדי שלהם בפניו. – – שטות: שהם ינחמו אותו?! –

ובכל זאת הלכתי.

ובאתני הפתעה, שלה ודאי לא חכיתי: האם יודעת את האמת. –היא ראתה בשעתו על זרועו של תינוק-שלה שומה זעירה דוגמת השומה שלה בעצמה. –

–הנה –אמרה לי בחיוך עצוב, והפשיל את שרוולה עד הכתף. –ראיתי כתם מארך-סגלגל שחום. –בדיוק כזה היה. ורק קטן ממנו לאין ערוך. סימן אם שגם אני קבלתי בירושה. כנראה, שאת ה“קורפוס דליקטי” הזה לא ראה האדון הרופא. יש לו חוש מיוחד למחלות, אל לא לכאלה.

והוסיפה:

–בין כך הייתי מבקשת לי תינוק לאמצו לי – כעת גליתי גם לרופא. אמש היה פה.

ה.

הרופא קבל אותי במצב רוח אחר לגמרי –אך בכל זאת מרוגז:

–חסל. לא אוסיף עוד! הוא: הגורל, לו מותר לעשות מעשים כאלה: לתת להורים ילד חולני, או להמית את האם ולייתם את התינוק. לו מותר! מי יאמר לו מה תעשה?! –אך אני – עד כדי כך אינני מחויב לתקן את שגיאותיו, א זדונותיו שלו! אולי –אולי יבוא הזמן שגם אנו נהיה יוצרים, אך לעת עתה אין אנו אלא מטליאים, מתקנים. –

ובכן: כעת גם המצפון שלך –

לא העזתי לגמור.

---

שעה אחת

מאת

אביגדור המאירי

א.

זה חודש ימים שאנו מתכוננים לבחינה הגדולה, הסופית. לזו, שלמענה, בעדה ובגללה סבלנו כל שנות נעורינו. נסגרנו בין הקירות הקודרים, כשבחוץ חגגו החיים בתרועת-נעורים. לא רקדנו בקסם נשפי-החשק בלילות החורף הרותחים, לא קבלנו את פני האביב בחורשת-העיר המכושפת, לא באנו לידי הסכם-נשיקה עם זו הצוחקת בפעמוני-כסף אראלתיים, לא ראינו בתיאטרון את הקומידיות הצרפתיות. ביסורי ורטר הצעיר השתתפנו בעיון, להלכה ולא טעמנו את טעמם של אותם יסורי-אהבה, שהיינה היה למת-חי מרעל-מתקה. והכל בגלל התעודה הזאת, שאנו רועדים כעת לקראתה בדחילו, בקדחת ובהתמדה שאינה מבחינה בין יום ובין לילה.

– איך אתה?

– בהיסטוריה טוב, אך ביונית!

– ואתה?

– היונית לא כלום אך למה הגועל הגיאוגרפי בעולם?!

– חברה! אני אומר לכם: ראשכם והר! מדוע זה מחויב אני לדעת, שנפוליון ישב בשעה זו וזו כגולם לפני אותה הפרוצה יוזפינה, כדי שתצייר אותו בחוסר כל כשרון?! איזו ברבריות היא זאת?!

– ואני הייתי רוצה לדעת ברצינות: מה עסקי עם השלום הווסטפאלי?

ומן הצד נשמעת אנקת-חשאין איומה ונואשת לגמרי:

– אתם מאושרים. כל זה הוא קליפת שום. – אך המתימטיקה! אוי! –

לקול זה היתה דממה.

הקול היה שלי.

ב.

באולם הבחינות דממה נוראה, אכזרית ונצחית – ורק מד-זמן אחד משמיע כל הזמן את דפיקות הרגעים הארורים, שאינם רוצים לעמוד רגע ולחכות. אלה הן דפיקות צעדיו של המורה-הבוחן, ההולך הנה והנה מקיר אל קיר, מן הדלת עד החלון וחזרה, וידיו שלובות לאחוריו. מטוטלת חיה: דפיק-דפק, דפק-דפיק. זוהי מטוטלת הנצח, המצטמצם כעת בשעה אחת, שעה כבושה, לחוצה, דחוסה, סמיכה, אפלה ומחנקת. – ולפני: שלש השאלות שעלי לפתרן. ואני אפילו לא התחלתי. הן אילו ידעתי להתחיל! ובינתים אני מאבד זמן. כמה זמן יש לי עוד? – השאלה עצמה גונבת את הזמן, ובכן: סינוס-סינוס – למה אני מנסה? כאלו יש לי בכלל יכולת להבין את השאלה. ושם: דפיק-דפק. האכזר הגדול מזהיר בנו, שהזמן עובר. המטוטלת מאיימת בהתראה. – אני פוזל אל החלון. שלשום הוצאנו את השמשה האחת, משם צריכה הגאולה לבוא. שם צריך גאשפאר, התלמיד המצויין, להכניס לנו את הפתקה הגואלת: את התשובות. – אך גאשפאר עודנו פה בתוכנו. כל הגומר קודם, מותר לו לצאת לחפשי. והוא יהיה הראשון. – ייצא – ותיכף יזרוק לנו את הפתקה הפעוטה, את המלה הגואלת. היא תפול לרגלי גייאר. ברגע שתפול – גייאר יתעטש ויכעכע, גם כדי לטשטש את קול אושת הנפילה וגם לתת בזה אות. אות תקוה והכנה. תוך כדי עטישה ”תפול" מחברתו על הרצפה. הוא ירים את המחברת יחד עם הפתקה, –דפיק-דפק. – גועל-נפש, הצעדים הללו! –אך מדוע גאשפאר יושב עוד? הגם הוא מתקשה? אי אפשר. כל זה בשבילו: הרמת אלף ק“ג בבת-יד? או אולי התחרט? אוי לנו! אך זה לא יתכן. “הן-צדק!” – והוא יושב ועובד עדיין –והזמן עובר. איזו אכזריות: לשבת פה ולהוציא את נשמתי. ודאי רוצה הוא להראות למורה, שהשאלות קשות הן גם לו. חנופה למורה. זה טוב. נכון. – דממה. אני בכל זאת מנסה: קוסינוס אלפא פלוס – – את מי אני מרמה? את עצמי? ואולי – אולי – פתאום יבריק לי – – כעין התגלות – נס – אולי באמת היו נסים בעולם? הן אי אפשר, שמשך דורות האמינו אנשים גדולים חכמים עמוקים, בנסים – – גם הרמב”ם. רבונו של עולם! נס – קוסינוס אלפא מינוס – – אך הוא מפריע לי. דפיק-דפק-דפיק – למה הוא מתהלך? מדוע אינו יושב במקומו?! אין לו רשות להתהלך ולהפריע! לולא התהלך, הייתי מוצא – – אדוני המורה, בבקשה לא להתהלך! בבקשה לעלות על הקתדרה ולשבת! – הוא עמד רגע. ומביט בי. כאילו קרא את מחשבתי. – גאשפאר קם!

– אדוני המורה! בבקשה! –ומוסר לו את התשובות – המותר לי לצאת?

– טוב מאד, גאשפאר. אתה חפשי היום.

אנחת הקלה חרישית נשמעת פה ושם. פעמי הגאולה. המורה פוזל כלפי המתאנחים. גאשפאר משתחוה קמעה ויוצא. המורה מניח את מחברתו של גאשפאר על הקתדרה. ושוב מתחיל להתהלך.כעת יתהלך לו. גאשפאר יעשה את שלו. אני פוזל כלפי החלון הפרוץ. “פתחו של גן עדן”. קוסינוס אלפא פלוס –מינוס – גייאר יושב ועובד. פתאום מתעטש! – אך לא. זוהי עטישת המרמה שלו. בלי כעכוע. כדי להרגיל את המורה לעטישות. גייאר מקנח את חטמו. הוא “ידוע חולי”. תמיד מתעטש, כמעט זה שנה. כך הוחלט ברוב דעות. בראשית השנה האחרונה הזו הוחלט בישיבתה של “מועצת הפדות” החלטה אחת שהיא שתים: שגייאר יתחיל להתעטש כבר בתחילת השנה, בכל שיעור, וגאשפאר, “הפודה”, ילמד לדעת את שגיאותיו של כל חבר, כדי שיוכל להכניס אל פתקת-התשובות גם את שגיאותיו של כל אחד ואחד. שהמורה לא יתפלא אחרי כן ולא יחשוד. ישנם אחדים, שאינם יכולים לצאת “כולו זכאי”. המורה מכיר את גבולות הידיעות שלנו. –אך מדוע זה מאחר גאשפאר? – המורה מביט בי. למה הוא מביט?! יש לו רשות לשאל, לקנתר, להכשיל ולהחריב אותי, אך אין לו רשות להביט בי! ולהפריע לי! נבלה כזו! מביט. בעיניו. אני מבין אותו. הוא אומר לי: אביגדור אל תתחכם, אני יודע, שאינך מבחין בין קוסינוס ואַסינוס. אתה בין כך אדם אבוד. אתה תצא בלי תעודה. לא תסע הביתה לקיץ, תתהלך פה בעיר כמו יתום, באין כסף, באין תעודה, באין עתיד, באין תקוה, באין כלום בעולם הגדול. אתה תעלה במדרגות-הברזל האחוריות על הקומה העליונה, תעצום את עיניך ותשליכך למטה". – בחוץ צפור-קיץ מצפצפת. ואני אעלה ואפילני, אל המדרכה. – והוא מביט בי. וגייאר אינו מתעטש. ראשי מתחיל כואב. לבי מאיט את דפקו. – אני נופל מן הקומה וראשי למטה. אני כולי רועד, הולך לו אדם צעיר ברחובות העיר – ואין לו תעודת בגרות. – קר לי. אני מזיע. אני מביט במורה. מבטינו נפגשים. הוא מביט בי בחמלה. כן, צר לו עלי. – – קוסינוס אלפא –קוסינוס – הוא מביט בי. הוא יגש אלי. – לא. הוא מתהלך. אני רוצה לצעוק: לא להתהלך! אני עובד! כך אינני יכול! – אני מכעכע במקום גייאר. בבקשה אדוני: לא להתהלך! – אני מתחנן לאדוני! רק כעת לא. עד שגייאר יכעכע, אדוני! קוסינוס – רבונו של עולם! יש לך כל כך הרבה מיני נסים ונפלאות! אתה יודע, שאני מאמין בך! ענה לי: קוסינוס – הלאה? הלאה! רק עוד מלה אחת; –הרע לי. אני מרגיש בחילה. אני רוצה להקיא. עיני רטובות. אני תוחב את ממחטתי אל תוך פי, עמוק. אולי להחנק?! על המקום! אני רוצה לצעוק: “גאשפאר!” – גייאר מתעטש ומכעכע! – –

אנחות-רווחה חרישות. דרכסלר קם ומוסר את תשובותיו למורה. מרכין ראשו ויוצא. – המורה מניח את מחברתו של דרכסלר על הקתדרה ומביט בי. אני כולי אדום. ידי רועדות בעין. המורה הולך וקרב כלפי. גייאר הרים את מחברתו “שנפלה”. כמה זמן נשאר עוד? קוסינוס אלפא – – אני מרגיש מאחורי תנועת-חשאין עדינה מאד. – הפתקה נודדת. לבי עמד לגמרי מלדפוק. אני תיכך אפרוץ בבכיה. אין לי כוח עוד. – טפות זיעה כבדות מתגלגות על פני. קר לי, שיני נוקשות. אני עומד להקיא – אך מתאפק בכל כוחי. עיני בוכות בגלוי. הנה הפתקה – – –! – –

אני מעתיק. באושר כזה חותם האדם על התחייבות להתנהגות טובה אחרי חנינה לפסק-דין מות.

המורה נגש אלי. לאט לאט. גוחן אל אזני ושואל בסודי סודות, שלא להפריע לאחרים: מה לך? – אני מביט בו בעינים בוכות. והוא לוחש לי: נו, נו, לא צריך. בכל זאת. עד כדי כך? – הרגע נא. – אני אשתדל – אל תפחד. יהיה טוב. –

רגע לפני כן גמרתי את העתקת הפיתקה של גאשפאר: אני מרים את עיני ואומר בחוצפתו של נאשם-ברצח שלא רק יצא זכאי, אלא שנודע שהקריב את עצמו על מזבח האנושיות, ואומר:

– תודה רבה, אדוני. הנה: גמרתי!

אני קם. בחוץ מריע הקיץ הלוהט. החשמלית מנגנת את סולם-הקולות שלה החל מן ה“מי” התחתונה ועד האוקטאבה הראשונה. אחר כך היא מצלצלת עליזות. אני משתחוה ויוצא.

כמה יפים הם החיים!

בחוץ מחכה לי דורה עם פעמוני הכסף שלה בגרונה.

---

רומָן

מאת

אביגדור המאירי

כשנצנץ בי הרעיון, ישבתי וכתבתי בהנאה מיוחדת, ממש בשמחה לאיד, את הפיסקה; “האמנות היא דבר, שרק אני, האדם, יכול לעשותו, ולא הטבע!” והוספתי לי: “מכאן גאוותו של האדם על האמנות”.

ועל זה הופיעה בת צחוק ממעל לי – ואנ יצאתי לביקור בקבוצת “המעין”. ושם נודע לי ספור המעשה הבא:

א.

הדבר התחיל בכפר הונגארי. ילדתו של בעל חנות המכולת, אדית הקטנה, התרעתה עם הנער רועה הכפר שם. איש לא שם לב לכך: היא כבת שתים עשרה, תינוקת, והוא כבן חמש עשרה.

אך הוריה של הילדה התכוננו זה כבר לעבור אל העיר. וכעת, שהכפר התחיל לחייך על “הזוג”, וביחוד היהודים – מיהרו הוריה של אדית לחסל את עסקם הקטן ועברו העירה.

הכל היה כשורה. ורק בשנתה השלישית של המלחמה (1916) נודע שלא הכל כשורה. אדית הקטנה התחילה מתהלכת כסהרורית, לא אכלה ולא ישנה, גם עיניה אדמו לפעמים – עד שאמה מצאה אותה קוראת מכתב. אנריש הרועה הודיע לה, שעלה שם לגדולת קורפוראל, ויחד עם זה נפל בשבי, לרוסיה. זה היה המכתב האחרון שלו מן החזית – אך לא הוא עצמו כתב אותו, כי אם אחד מחבריו שבחזית. את המכתבים רגילה היא לקבל בבית הדאר, אך עתה נפלה בפח: אמה חטפה את המכתב מידיה וזרקתו באש.

את המכתבים החביאה אדית במקום קדוש: בין אבני היסוד של בית הכנסת באחד החורים שבכותל הרעוע.

ב.

אדית חכתה וחכתה למכתב מאת אנדריש שבשבי. ולחנם. – עד שפקידת הדואר עשתה יד אחת עם אדית: להוריה הבטיחה למסור להם את מכתביו של אנדריש – אך בסתר חכתה גם היא, למסור לאדית את המכתבים מרוסיה בשמחת ידידה לאמיתה.

ובשנת 1919 בא המכתב הגואל. מארץ פרס בא, אלהים יודע, כמה זמן נדד המכתב היקר! וסך הכל מלים אחדות:

“אדית יקירתי! ממרחקי תבל אני כותב לך, מארץ פרס שמעבר לימים. אני בריא ושלם, ואם יש אלהים בשמים, אשוב אליך ואקח אותך לאשה, אם רק גם את מחכה לי. כתובת אין לי, משום שבימים הקרובים עלי לעזוב את מקומי. הגורל ישאני הלאה. כלפיך. אך אל נא תדאגי לי, אחרי מה שעבר עלי – אפילו לוע השטן לא יבלעני עוד. ומשאגיע למקום קבוע, מיד אכתוב לך. ובלבד שאת, יקירתי, לא תשכחיני ועד שאת מחכה לי – לא אירא רע. אנדריש שלך לעולמי עד”.

אדית בכתה בכי חשאין באשרה. שבעים ושבע פעמים קראה וחזרה וקראה את המלים, האותיות, התגין – אחרי כן הטמינה גם את המכתב הזה לרגלי הדומו של אלהים. וחיכתה.

ג.

ולשוא חיכתה. – ומובן, שעל שידוך לא רצתה לשמוע בכלל. וגם אי אפשר היה לדבר על כך: היא עצמה דברה “בסוד” על אהבתה למישהו. ופעם גם פרשה בשמו: אנדריש, הרועה, הנוצרי. איש מבחורי העיר לא התרעה אתה.

משום כך שמחו הוריה להודעתה הפתאומית, שרוצה היא לנסוע לארץ ישראל, יחד עם “אותם החלוצים”. – תלך. – פה בין כך ובין כך אין מה לעשות בה. אוהבתו של רועה בהמות, נוצרי – שבינתים “עלה” פה בפי הבריות לרועה חזירים.

ואדית בת העשרים וארבע עלתה לארץ ישראל.

ד.

העולם החדש, הסביבה הזרה עזרה לה יותר מכל מוסר הורי וכל צפיה למכתבים. וגם העבודה הקשה וחיי החברות שבקבוצה. – אך "הלב אינו ביצה מוזרת! " אומר המשל המאדיארי, ואדית, שחזרה פה אל שמה העברי, יהודית, התחילה להטות אוזן לדברי-החן של אחד החלוצים היפים: של אברשה החסון ורחב הכתפים. וכך הלכה קדרותה הלוך ופשור לאט לאט – אף כי המתבונן בה הרגיש, שעדיין קשורה היא במקום שהוא, במישהו; שכאילו מחכה היא עוד. – בתחילה דברו ביניהם “גרמנית” אך יהודית למדה מאת אברשה גם מלים רוסיות אחדות, והזוג הלך והתיידד יותר ויותר, עד שביום בהיר אחד חגגה הקבוצה את חג הכלולות שלהם.

ה.

אך האושר לא האריך ימים. אברשה הרגיש, שבת זוגו תפוסה במחשבותיה כל הזמן: מישהו חי בקרבתה, בקרבה, חיים חזקים משלו. הוא ניסה לוודות אותה, לגלות את לבה – אך לשוא.

לבסוך נפרדו. היא נפרצה בבכי, אך ללא הועיל.

– אינני יכול לחיות יחד עם בחורה – תביני, יהודית – אינני יכול – עם בחורה, המחכה למישהו מן הלבנה! את כל הזמן קודרת. אחכה עד ששוב תדעי לחייך.

יהודית אמרה בגלוי:

– דומה אני שלחנם תחכה לכך, אברשה. תסלח לי, אך אני אינני אשמה בדבר. תאמין לי. חשבתי שאוכל להשתנות על ידך. –

כך היו שניהם בקבוצה, אך לא יחד. אברשה היה מלא חמלה אליה.

– גם אני התאהבתי פעם! – אמר לה אחר כך תוך כדי שיחת שתיקה, כשניסה בכל זאת להתקשר את נפשה מחדש. – מתרחשים דברים כאלה. אך כלום יכול האדם לקלקל את חייו?

– אולי אתם, הגברים! –

יותר לא אמרה. – אך הרגישה שאי אפשר לה להשאר אתו יחד בקבוצה אחת. לא מן היושר, היא איננה אשמה בכך, אך גם הוא איננו אשם. והוא סובל.

וארזה את חפציה, אל הקבוצה השכנה.

אך אברשה לא התפשר עם העובדה. נכנס אל חדרה לפרידה.

– הייתי רוצה, יהודית, שתביני לי. אינני רוצה, שתעזבי אותנו – אותי – מה אני יכול לעשות? – לא קנאה סתם היא זאת. – זה משפיע לרעה על כולנו. – מי מאתנו לא היה מאוהב פעם? – שוכחים. – ואת השפעת גם עלי גם אני התחלתי לזכור נשכחות – דמות נערה מימי ילדותי. – את אשמה בדבר. –

– ובכן, הרי טוב! – אמרה יהודית תוך כדי אריזה ונגבה כל הזמן את עיניה.

– מה טוב? לגמרי לא טוב! את העבר אין – –

לא גמר את המשפט, משום שבינתים ראה בין חפציה חבילת מכתבים, ועל גבי אחת המעטפות – כתב-ידו שלו. מן החזית. בין-רגע הלמו אותו דמדומי השערה משונה. קם, נגש יותר: כן, כתב-ידו. הוא הביט בה מכף רגלה ועד קדקדה – אחר כך עששו עיניו, והעלם הגרמי הרחב נפל עליה בחביקה, מחולחל, מתעלף, אך ידיו הדקו אותה בכצבת, עד שגם היא נפלה אתו. יהודית נבהלה מאד, ניתקה ממנו בכוח, וכשראתה אותו שוכב אין-אונים, מיהרה והזתה עליו מים, אחר כך השקתה אותו מיץ-אשכוליות.

כשפקח את מבטו נעץ בה את מבטו וגמגם:

– אדית, דיתי! – ושוב עצם את עיניו.

רק עתה אורו גם עיניה:

– אנדרי! – השמיעה קול צריחה ונפלה עליו בנהימה אמהית: אנדריש! – ותוך כדי בכיה התחילה מכה אותו: טפש! מנוול! – חבטה אותו תוך כדי התייפחות – התחפשת ליהודי, שלא יכירוך, שלא אכיר אותך! חבטה ונשקה אותו ופניה הבוכות חייכו ודמעו כאחת: הרי לכם “אברשה”!

– אני לא התחפשתי, יהודית, אני כבר בפרס התגיירתי, רציתי להפתיע את הוריך כיהודי. – יהודית! אני אומר לך יש אלהים בשמים! –

ו.

לאנדריש-אברהם-אברשה נודע, שיש אלהים בשמים, ולי נודע, שלפעמים הוא גם אמן. רומניסטן ממדרגה הגונה.

---

הַצְּחוק

מאת

אביגדור המאירי

א.

שלשה מומחים עמלו בחקירת האסון שבבית־הקברות: מהנדס פיסיקאי, רופא־מנתח ורופא־פסיכיאטר. המהנדס בדק את טיבה של אבן־המצבה של המשורר, גושיותה, משקלה ואופן הישברה ונפילתה. הרופא־המנתח בדק את הגופה, שמצאוה תחת אבן־המצבה רסוקה ומעוכה, והרופא־פסיכיאטר, שהיה משך שנים ידידו ורופאו של בית־הנהרג, עליו היה מוטל למצוא, איך באה הגופה אל תחת האבן הכבדה. – החקירה היתה קשה, מסובכת ומעייפת. לבסוף ישבו שלשתם לנוח קצת, הדליקו סיגאריות ועישנו בשתיקה.

תוך כדי עישון הטה הפסיכיאטר את ראשו על כתפו האחת, והתאמץ לקרא את הכתוב על המצבה, המוטלת על צדה. הוא הכיר היטב את שלוש השורות מן התנ"ך, כשם שהכירו את המצבה כל הילדים, שהיו מבקרים שנה־שנה אצל קברו של המשורר. אך כעת, שהאבן היתה מוטלת על צדה, והשורות עולות מלמטה למעלה, נדמה היה לו, שמכיר ואינו מכיר את דברי המצבה. ולבסוף כאילו ראה בשורות המעטות ענין אחר לגמרי מאשר עד הנה. מה זה? – כן, הוא נזכר בתופעה דומה מאד לזו. בילדותו אמר לו מישהו, שינסה לעמוד ואחורו כלפי אופק־הים, העננים או היער, אחר כך להתכופף בהשתחוויה עמוקה ולהביט בין רגליו לאחור. הוא עשה כך – ופתאום ראה עולם אחר לגמרי: אפק־ים אחר, עננים אחרים, ויער אחר. תמונה פאנטאסטית, משונה ואפילו מעוררת אבק־אימה. והוא הדבר, אם להביט בכל אלה כשהגוף העליון יחד עם הראש נטויים הצדה, ימינה או שמאלה, עד כדי זוית ישרה.

והנה, פה לא הוא נטוי הצדה, אלא המצבה עם שורותיה ועם תמונת המשורר המת. – והכל מקבל צורה אחרת, תוכן אחר, מובן אחר. –

הוא הביט, – הביט – ופתאום קם, זרק את הסיגאריה ואמר לחבריו:

– רבותי, אין לי ספק בדבר: נורגסן עצמו הפיל את המצבה על עצמו!

ב.

לפני שנים.

לא בפעם ראשונה מתאמץ המשורר להבקיע לו דרך אל חברו מבית־הספר, האתליט המהולל הנריק נורגסן, בעל המידאליה המלכותית “רובור את גלוריה”. קשה מאד להגיע אליו. פעם יש לו אורחים חשובים מאד, פעם סועד הוא עם אורחים חשובים עוד יותר, פעם נח את מנוחתו החשובה כל כך ופעם מתעמל הוא לעצמו. וברחוב, כשהוא עוזב את הזירה והולך הביתה, הרי מי זה יוכל לפרוץ את חומת־ההמונים, האופפת אותו ומלוותו הביתה בתשואות?

אך לבסוף הצליח בקושי להשיגו בביתו.

– אה, האררי!

– שלום לך, האררי!

משום ששניהם היו הנריק, גם האתליט וגם המשורר הידוע, והשמחה היתה אמיתית, שמחת־גומלין נאמנה, שגם היחסים השונים של איש לרעהו לא הפריעו אותה. נורגסן חבט על שכם חברו בטוב־לב שבחמלה מתוך ביטול: איש־רוח מסכן, אך בכל זאת חבר מבית הספר. והמשורר לחץ את יד חברו הגדולה והקרוסה באהבה בבדיחות הדעת: האררי המטומטם עלה לגדולה! מידאליה מלכותית. אך בכל זאת בחור טוב. מה הוא אשם בדבר, אם גם המלכות מכבדת כל כך את שרירי־הפר שלו? –

אלא שבמשך השיחה הופתע המשורר לא מעט מדברי חברו.

– טועה אתה, האררי! – אמר איש־השרירים מתוך מחאה – זהו הדבר שאינך תופס, ה,ה,ה! שתה קצת יין טוב, ה,ה,ה!

ומתוך צחוק רחב פה וחזה מזג לחברו כוס יין ושתה בעצמו בלי לראות אפילו, שחברו אינו נוגע בכוס, והמשיך:

– זוהי הטעות שלך, יקירי! לא זהו העיקר בי, שאני מנתק שלשלאות ברזל ומרים פי שלשה ארבעה ממשקל עצמי, ה,ה,ה! אלא העובדה, שהאנושות עומדת סוף סוף לאט לאט על סוד החיים ה,ה,ה! הכוח הגופני ה,ה,ה! בי מתחילה תקופה חדשה,יקירי, ה,ה,ה! על זה לא חשבת כלל, מה? ה,ה,ה! אתה חשבת: סתם מעשי קונדס! להטים, ה,ה,ה! לא יקירי, עולם חדש! השמעת כבר את המלה החדשה? מובן שלא! “ספורט” ,ה,ה,ה! ספורט, יקירי! זהו הדגל החדש, האידיאל החדש, הדרך החדשה, ה,ה,ה!

– דומני, שהיונים והרומאים כבר – – –

– היונים והרומאים! – הפסיקו חברו בביטול – הם הבדילו בין הספורט ובין החיים! אצלם היתה המלחמה לחוד והאולימפיאדה לחוד, טפל.

– לא לגמרי ככה – –

– שמע יקירי! אתה מומחה לחרוזים, אך מה שנוגע לכוח הגוף, הנח לי, ה,ה,ה! ואם אגלה לך, שהיונים כלל וכלל לא תפסו את הענין? וגם לא הרומאים! בין כל פסלי הזכרון שלהם שנשארו לנו, כמה מהם הם של גבורי הספורט?! אף לא אחד, ה,ה,ה! מה?… זה הזורק דיסקוס? או זה המגרד את זרועו בסכין? יודע אני, יודע ה,ה,ה! אפילו את שמם לא מצאו לנחוץ להזכיר! אך במקום זה נשארו שמותיהם של הפסלים, המשוררים והמדינאים שלהם, ה,ה,ה!

שוב הריק כוס והוסיף:

– אני אהיה הראשון, שיקימו לו פסל, כן, יקירי, ה,ה,ה! אולי גם אתה תזכה עוד יחד אתי לתקופה החדשה: תראה איך המוני־המונים יתלהבו לתנועת־גוף אחת, להרמת משקל, לזריקת כידון באויר, לתפיסת כדור כהלכה, איך ינהרו לא לקרקס קטן וסגור, אלא לזירות הפתוחות לרבבות בני אדם ובתוכם מכל המינים, מורים, עשירים, עניים, פועלים, קצינים וגם משוררים ופילוסופים כמוך יקירי, ה,ה,ה! ינהרו, יתפעלו ויריעו בתשואות עד כדי טירוף, ה,ה, ה! ה,ה,ה! – זהו יקירי! – אמנם גם הרוח לא תחלוף כליל! לא! יהיה לה תפקיד משלה: לפאר ולרומם את הכוח! ה,ה,ה! שתה יקירי! לחיי הפסל שלי! אתה רואה את הפסל שלי? אני רואה אותו: חמשים מטר הגובה, ה,ה,ה הקיבורת עצמה היקפה יהיה 5 מטר וחצי. ה,ה,ה! מדוע אינך שותה? אתה – אתה עצוב, האררי… שתה יקירי, אל תתיאש… אתה יודע מה? – הוא קם וחיבק את חברו – כדי שתראה איזה חבר אני! תבוא לי בכל יום, אתן לך שעורים אחדים!… רק אל יאוש, יקירי!… כשרונך הספרותי ירומם על ידי, ה,ה,ה! אתה תהיה המשורר הראשון בעולם, שכל כשרונו יהיה מוקדש לכוח!… המשורר־האתליט הראשון, ה,ה,ה! ה,ה,ה!

היין עשה את שלו ונורגסן צחק וצחק, ישב וצחק, התגלגל וצחק ופתאום גנח:

אוי, ה,ה,! אוי, הבטן שלי… אוי… רופא!…

חברו נבהל, קם ומיהר אל הספה בבהלה: מה זה הנריק? רופא?!

– לא, לא! ה,ה,ה! לא כלום, אוי ה,ה,ה! לך הביתה…

המשורר עזב אותו. – למחרת שלח לו מכתב ובו רק שני פסוקים מן התנ"ך, “רוחך הטובה תנחני בארץ מישור”. “כל כלי יוצר עליך לא יצלח”. –

נורגסן קרא את המכתב ופרץ בצחוק.

אך צחוקו שוב נשבר פתאום. דבר מה, אינו בסדר אצלו בבטן. והלך אל הרופא.

ג.

כעבור שנים.

נורגסן הזקן קרא את העתון וידיו נרעדו. המלך עצמו גילה את פסל־המצבה… לגמרי לא מובן: הוא, בעל המידאליה “רובור את גלוריה”, חביבו של המלך, לא הוזמן לחגיגת גלוי הפסל… של חברו… אפילו לא הודיעו לו… לכל הפחות כידידו הותיק של המשורר היו צריכים להזמינו…

שעול חריף תקפהו. שעול הארור חלחל את כל גופו, החסון גם בזקנתו, שיניו הודקו בלחיצת חירוק, ידיו נתאגרפו בכל הכוח האחרון וכך, בשינים הדוקות ובאגרופים קמוצים קם ויצא. –

וכך, בשינים הדוקות ובאגרופים קמוצים עמד לפני הפסל העטור פרחים וסרטים, והביט. –

הוא איחר את החגיגה, אך עוד עמדו שם אחדים מן הקהל. ביניהם נוער, ושוחחו ביניהם. נורגסן הקשיב, אחר כך ניגש אל קבוצת משוחחים אחת, התקרב אליהם יותר ויותר. וכשלא הרגישו בו, השתעל שעול של נהימת אריה – – – אך איש לא הכיר אותו. לבסוף נכנס ביניהם ואמר:

– אני נורגסן…

הנוער הביט בו: מה הוא רוצה, הזקן הזה?

– אני נורגסן, בעל המידאליה “רובור את גלוריה”! – אמר ופתח את מעיל־הסתו שלו והראה את חזהו עם המידאליה. הנערים הביטו, אחר כך אמר אחד מהם וברח:

– תלה אותה, זקני, על הפסל!

פרץ ביניהם צחוק. – נורגסן רצה להרים אגרוף, אך שעול חריף תקפו מחדש. הוא נעץ מבט של חרון אין־אונים בנער – והלך לו. במרחק מאה צעדים הביט פתאום חזרה – וזעם איום שבצהו: לנתוץ! –

הוא אמד את כוחו הזקן ומצא, שאי אפשר.

– בדינאמיט? –

לא. הוא לא יחלל את כחו בעזרת מכשיר זר.

שוב הבטן. זה הרבה זמן, שהבטן שלו לא הפריעה לו. כעת כבר ברור לו, שזה מאגרופו של איש־תחרותו המורה, שאינו יודע את הלכות האגרופנות. במקום להטיח בחזהו, הנחית לו בבטן. המורה, המזמר בכנסיה את פרקי התהלים. עליו ללכת הביתה. לשכב קצת. כמה כבד עליו גופו, רגליו כאילו פקות תחתיו. גופו החסון כבד ממש מנשוא. מה אמר לו אותו נער אדמוני? שיתלה את המדאליה שלו “רובור את גלוריה” על פסלו של אותו חרזן? ה,ה. רוצה הוא לצחוק, אי אפשר. ודוקא נער אמר זאת! לא איזה מורה. אוי, הבטן. ולא איזה כומר. דודו הכומר לימד אותו פרקים מכתבי הקודש. פרקי גבורה. על שני גבורים. אחד מהם היה גם משורר. שוב משורר. זה בכלל לא היה גבור. ניצח את יריבו הפלשתי בקליעת אבן. מהיום והלאה לא יבקר בכנסיה. למה לו לשמוע את שיריו של אותו פחדן, שהרג את איש־תחרותו לא באגרוף, אלא באבן?

ופה נצרב בו דבר מה, סבב על צירו ורגליו נשאוהו ישר אל בית הקברות.

נורגסן עמד לפני המצבה וקרא את הכתוב עליה. הדם אחזהו בכל גופו: אותם שני הפסוקים מן התנ"ך, שאותו חתול דק הבשר הנוהם בחרוזים שלח לו באותו מכתב לפני שנים. – ועל זה נזכר גם הוא בפסוק. זה לא שיר, לא תהילים, שיר גבור אמיתי. כן, על הפסל שלו יהיה חרות הפסוק ההוא; של אותו גבור, שבשתי זרועותיו “המית במותו רבים מאשר המית בחייו”. הוא ניגש אל המצבה, לפת אותה בשתי ידיו והמלים ננהמו מתוכו מאליהן:

– “זכרני וחזקני אך הפעם”! –

האבן ניתקה מבסיסה, התנודדה פעם פעמים פנים ואחור – ונפלה.

ד.

הרופא־הפסיכיאטר פתח את המכתב לפני חבריו המומחים ואמר:

– צוואתו של המשורר היתה, שיחרתו על מצבתו את שני הפסוקים הללו – ביאר להם. – את הצוואה מצאתי אצל אלמנת־הכומר הישישה. הרבה עמלתי בצ’מפיון הזקן נורגסן בימיו האחרונים להחזיקו בשיווי משקלו – אילו ידעתי על צוואה זו, הייתי שומר עליו, ובכלל הייתי מטפל בו באופן אחר. – הוא ביקש ממני כל זמן, שאחזיר לו את הצחוק. ואני לא הבינותיו. ונדמה לי, שגם כעת אינני מבין אותו. –

---

רְפָאִים

מאת

אביגדור המאירי

א.

זה חמשה רגעים שהגברת זושקה שפיטצרובה מתגלגלת ממש בצחוקה המתוק, כשהיא מתפשטת כל הזמן את מעיל-האבק והצחוק מפריע. פניה כבר האדימו, עיניה נתרטבו ודמה כמעט שמבצבץ החוצה מתוך לחייה.

זה זמן רב, שהגברת שפיטצרובה לא צחקה צחוק אמתי. אך כעת, פה בנוף החפשי הטוב והמיטיב של הולאנד הברוכה, שהצליחה להימלט בה יחד עם בעלה ועם ילדה ואפילו יחד עם הונה ומכוניתה הצהובה וכלבלבה המתולתל, פה שוב עומד הצחוק על חזקתו. וכיון שפרץ, שוב אינו פוסק:

–אוי, אוי, אפשר למות! את יודעת, הגברת כומר… אוי, תסלחי לי, אך זה היה כל כך מצחיק!… הדבר היה כך, שוולאדק שלי אינו אוהב באנאנות… בשום אופן! אפילו לא לראותן. אני מחפשת את הבאנאנות היקרות ביותר, מאפריקה המערבית, משלמת פי שלשה וארבע והוא, ולאדק שלי, הופך את פניו מהן! מה שלא…

אז אל תתן לו הגברת באנאנות! מוכרח להיות דווקא באנאנות? – אמרה אשת הכומר – או אולי הרופא הציע לתת לו באנאנות?

– מה את סחה, הגברת כומר?! –הגברת שפיטצרובה שכחה את צחוקה מתוך התרעומת אמתית ומדוע זה לא יאכל באנאנות? שם בפולניה, שהבאנאנה עולה שם פי עשרים, שם לא חסכתי ממנו את הבאנאנות, ופה אחסוך מפיו?! הגברת כומר יודעת היטב, שכל אב ואם רוצים להקריב קרבנות על מזבח התינוק. וביחוד על הזנת ילדיהם ומה אתן לו לוולאדק שלי, אם לא היקר ביותר? לא כן? אומרים עלינו: “נשים מודרניות, אינן דואגות לילדיהן!” אדרבא, יראו! והוא, הכפתור הזה: לא ולא! ממש התביישתי בפני הבריות! דומה לילד עני, שאינו רוצה להתרוצץ, לא כן? ובמה אוכל להראות, שברוך השם יש לנו?! לא כן? והוא, כמו להכעיס! להתפקע! ועל זה רציתי לתת את הבאנאנות לכלבלב שלי, לריצ’י, כדי שלא יחשבו, שאני חסה על הכסף, אך ריצ’י בכלל אינו אוכל באנאנות! כל כך התרגזתי, הגברת כומר, אין לך מושג!

–לא כדאי להתרגז על כגון זה, גברתי – אמרה אשת הכומר בנזיפה מסותרת – בשעה שרבבות ילדי פליטים מחווירים מרעב.

–מי זה רעב מתוך רצון?! – טענה הגברת שפיטצרובה. – מי שמוכרח, מוכרח! לא כן? די לו למי שמוכרח, לא כן? וולאדק שלי לא היה מוכרח גם שם, ואני מקווה, שלא יהיה מוכרח גם בעתיד. ומדוע זה לא יאכל באנאנות יקרות? לא כן? האם לא די לנו באותם הילדים, המוכרחים לרעב ללחם? לא כן?

– כנראה,שהילד יש לו חוש מוסרי…

– אני אתן לו חוש! עקשן שכמותו! בין כך לא הייתי מוותרת לו, לא כן? אני היא המחנכת שלו, או הוא שלי? לא כן? ואני הצלחתי…

– הוא כבר אוכל?

– ועוד איך אוכל! – אמרה הגברת שפיטצרובה בנצחון מוסרי. אך בינתיים שוב פרץ מתוכה הצחוק, צוחקת, צוחקת, ומנגבת את עיניה ולבסוף מתגברת בקושי: – ועוד איך אוכל! בשני פיות, הגברת כומר! זה היה מצחיק מאד!… היינו בשידאם, לקנות שם דג שיבוטה ישר מתוך המכמורת, לא כן? וכשגמרתי את הקניה, ורצינו להכנס אל המכונית – רואים אנו שני קטנים, ילדה וילד, פליטים היו, מלוכלכים וקרועים, פתאום אומרת לי ידידתי הגברת גריידנר הגברת כומר מכירה אותה,אומרת היא לי פתאם: “זושקה! את רוצה, שוולאדק שלך יאכל באנאנה? תני לי בבקשה באנאנה אחת! " נתתי לה באנאנה, היא קלפה אותה, מגישה אותה לוולאדק שלי – אך מובן, שלהד”ם! הוא מסב את ראשו הצדה וגם מעווה את פניו. ועל זה רומזת היא לשני הילדים, זאת אומרת, לילד המלוכלך, שיגש. הילד ניגש לאט-לאט, בחשד, כנהוג. “בוא הנה, ילד, גש גש אל תפחד! – אומרת היא –אתה רוצה באנאנה טובה?… פתח פיך!… עוד… עוד!”… בינתים אומרת היא אל ולאדק: “הבט ולאדק! אתה רואה?” – הילד העני פער את פיו… אוי, זה היה כל כך מצחיק! כמו צפור, כמו אפרוח! הוא עומד בפה פתוח לרווחה ועל זה מביטה הגברת גריינדר לאחור אל וולאדק שלי ואומרת: “ובכן וולאדק, אתה רוצה באנאנה? אם לא, אתן לילד!” וכמעט שתחבה את הבאנאנה אל פי הילד– ועל זה קרה הנס: תארי לעצמך, הגברת כומר, באותו הרגע קפץ ולאדק שלי, חטף מידה את הבאנאנה, תחבה אל פיו-עצמו וכמעט שבלע אותה בלי לעיסה! אוי, אילו ראית, הגברת כומר, איך עמד שם הילד בפה פעור! אוי, אפשר למות! כך עמד שם. אוי, אוי, אוי – – – אנחנו נכנסנו אל המכונית ונסענו, והילד ההוא אולי עומד שם עדיין בפה פעור אוי, אוי!…

הצחוק כמעט שהחניק אותה.

אשת הכומר שתקה. הביטה ושתק. פתאום: צריחה מחרישה אזנים מבחוץ. ועד שהפיקו לרוץ החוצה – כבר היה ולאדק הקטן תלוי בין שמים ובין הארץ על כנף טחנת-הרוח, כשהוא מחזיק בחבל ועיניו בולטות מחוריהן. אך למטה עמד הטוחן וחכה לו בזרועות מושטות, עד שהכנף תורידהו. וולאדק “ירד” בשלום, הטחנה נעצר והטוחן חטף אותו בזרועותיו, נשאהו ומסרו לאמו – שהתעלפה ונפלה מלא קומתה.

– אמרתי לשרץ, שלא יתנקש בכנף בחבל שבידו – אמר הטוחן. – השרצים הזרים הללו חושבים, שזה צעצוע!

כשהגברת שפיטצרובה שבה להכרתה, ישבה לצדה אשת הכומר וסיפרה בנחת:

– אגדה עתיקה אומרת, שהרוחות המניעות את הטחנות, הן רוחותיהם של ילדים עניים, שמתו ברעב-ללחם. וכשמישהו מעליב בילד רעב-ללחם, מתנקמות הרוחות. כן, גברתי. – הטחנה היא מקור הלחם. כן, גברתי.

ב.

זה חמשה רגעים, שהאלמנה זלאטה שפיצר מתייפחת בחדרה האפל בבכיה מרה. ראשה הפרוע כבוש בכר, פניה החיוורים מתעוותים כבשבץ, עיניה אדומות וכלימת-מכאובים צורבת מחלחלת את כל גופה. זה זמן רב, שזלאטה לא בכתה, ובכי אמיתי לא בכתה אולי מעולם. אך כעת, בסוף דרך הטלטולים, שהוביל אותה כעיוורת מארמון וילאצקי המפואר דרך הולאנד ועד שכונת-פלורנטין, פה בשכונת-המועקה האפלולה, שהגורל הביאה אליה בלי בעלה, בלי הונה ובלי מכוניתה הצהובה ורק עם ילדה בלבד – פה פרץ סוף סוף הבכי: נחלת כל אדם על אדמות ואוצרה היקר של כל אשה. ומכיון שפרץ, שוב אינו עוזב:

– אוי, אוי, אוי ואבוי לי!… אני אמות! אני אחניק את עצמי! אוי ואבוי לחיי!…

מה קרה? מה קרה, זושיה? – שואלת אותה ידידתה הגברת גריינדר בלטיפה משקיטה – מה קרה עוד?

–אוי אוי אוי! – והיבבה מתחזקת והולכת עד כדי קינה – מה קרה, מה קרה! ולאדק שלי! איזו התעללות! – ופתאום נאלמה והבכיה עברה פנימה, אל העצמות, רגעים אחדים שכבה ככה, כמעט בלי לזוז, ואחר כך הרימה את ראש הפרוע ובקול יבש לגמרי אמרה ועיניה תקועות באויר:

–אני… זה היום הרביעי… רק תפוחי האדמה בלי כלום. אך ולאדק שלי… לו הבאתי אתמול… אתמול… ומאז גם הוא רעב… רעב… את זוכרת קאטיה? עם הבאנאנה…

כבשה פניה בכפיה ושוב בכר הרטוב –ונאלמה בהתייפחות.

אלמנה גריינדר זוכרת. מובן, שזוכרת היא. שם בנמל-הדייגים בשידאם. – היא נגעה באצבעותיה הרכות בראש ידידתה הפרוע ובלחש שאלה:

–ומה?

ומתוך קטעי מים, שבאו מתוך קמטי הכר הבינה את הענין: באה אה… לבושה יפה… ברחוב… הילד שלה לא רצה לאכול את הבאנאנה, הגישה את הבאנאנה אל פיו של ולאדק… הוא פתח את פיו… האשה האכילה את בנה, ולאדק שלה נשאר עומד בפה פעור…

ופתאום התחלחלה, הרימה את ראשה המדולדל, עיניה יצאו מחוריהן, וכך, בעינים נעוצות בחלון השבור, מילמלה:

–רוחות הטחנה…

ידידתה האלמנה גריינדר הביטה גם היא באויר רגע, אחר כך פרצה גם היא בבכי חשאין על המטה:

–זה אני… אני אשמה… אני עשיתי… אני…

---

ווֹדאן

מאת

אביגדור המאירי

א.

היהודי, היושב ממולי ושותק, הוא כבן ששים. גוץ חסון, גרמן ועבדקן. אך כל התוארים הללו – מרוקנים כעת מתוכנם. האדם הזה כמו שהוא כעת, אינו אלא צלו של אותו האדם בעל התארים היפים. זקנו העבה – רק זכר לו: דליל הוא ותלוש, ובמקום התלישה –צלקות עמוקות ובולטות. גופו הגוץ רעוע ורצוץ, עצמותיו שמתחת לעורו כאילו נבובות. ודומה, שנשימתו העייפה, השרקנית יוצאת דרך סמפונות העצמות החלולות.

גם אפו חרום – אך לא מלידה. מעוך הוא, פנימה.

שברי-כלי. זכר לאדם בריא מאד.

רק בקושי רב עולה בידי להניעו לדיבור על הענין. קשה לי להכריחו לכך. אך מה שמשפיע לחרדה היא בת צחוקו המוזרה, שאינה מובנה כל עיקר. לפעמים נדמה, שזוהי שמחה. שמחת החיים אחרי הגיהינום. אך לא. ממלמל הוא מלים לא ברורות, יותר מאשר ברורות ומובנות. ובת צחוקו מופיעה תמיד כהקדמה לשתי מלים, שני שמות, שהוא כמעט פורץ בצחוק לשמעם מפי עצמו, שתי המלים הללו הן: וודאן וגראואר. וודאן –גראואר –כל כך מצחיק. נורא כמה זה מצחיק, הא-הא –וודאן –הא הא – גראואר!

כל זה משווה לו דמות של מטומטם – אך השומע, מבין את הקשר שבין המלים הללו ובין פרשת העינויים.

השם וודאן מוכר לי: שם אלהי הגרמנים. אלהי אלהים של הגרמנים. אליל הגבורה של שבטי גרמניה הקדומים. וגם אלהי הרפואה. מוזר, מעולם לא נתקלתי בשיתוף מוזר זה: גבורה ורפואה. – אך מי זה גראואר?

גראואר –גראואר –גם שם זה אינו זר לי, אך מאין?

אני מחפש בתולדות גרמניה. אין.

אולי זה חבר ה“גראואה ברידר”, האחים הרחמנים, הקרויים בשם זה על שום מלבושם האפור?

אולי. ואני כבר מתחיל לרקום לי את הענין בדמיון השטן של גבורי הלאום: אולי קוראים הם לעצמם בשם, “האחים הרחמנים”, כדי להעמיק את תופת הלעג למעוניהם? הן גם המלך האוסטרי-גרמני, המומחה הגדול לענויים, היה קרוי בשם “פראנץ הטוב”.

אך פתאום מבליח בי זכרו של חברי בבית הספר: יוהאן גראואר, מבני המושבה הגרמנית שעל יד בודאפשט. והשם מבריק לי לא רק עם צלצולו, עם זהותו, כי אם גם – ואולי עוד יותר –בקשר עם אחד מזכרונות, עם חברינו זה לספסל בית-הספר.

ב.

חורשת-העיר שבבודאפשט ( ה“פראטר” דשם) היתה מלאה מכשירי שעשועים שונים, שמשכו את הנוער בקסמם העליז: נדנדות-סכנה, רכבת-גלים, שהיתה מכווצת את הקיבה לנוסע בה במדרוני הפסים הזקיפים, מערת-השדים, המבצר המכושף, הפנאופטיקום המחריד את בובותיו השונות החיות “ממש” ועם חדר-הענויים המסמר את השיער, הקירקס המצחיק, המלך בלי ראש והמלכה בלי גוף, ועוד כהנה.

אך חברנו יוהאן היה מבלה את כל ימיו בחברתו של איש הגומי, בשמו: “הסופג מכות רצח”, או “הפרצוף המחייך”. איש עשוי גומי, מוצמד ברגליו הגמישות הקמיזות אל הרצפה – שבמחיר פרוטה אפשר היה להכותו, לסטרו, למרטו, לאגרפו כאוות הנפש משך חמש דקות רצופות. האדם מכה אותו בחימה שפוכה, איש הגומי נוטה ליפול, אך שוב מזדקף –ומחייך. האדם נעשה מרוגז, החיוך מביאו לידי זעם ממש, הוא מטיח לו באגרוף אל תוך אפו, אל תוך עיניו – והוא מחייך.

משך חמש דקות בעד פרוטה אחת.

אך חברנו יוהאן היה מוציא עליו את כל כספו.

אלא שלבסוף לא נתנו לו ליוהאן לגשת אל “הפרצוף המחייך”. הנער נסחב פעם בידינו אל הפנאופטיקום, ושם בחדר האינקויזיציה ראה מה שראה –והחליט לא להסתפק עוד בסתם מכות אגרוף. קנה לו אולר-רוצחים קפיצי והתנפל על ה“פרצוף” בסכינו. –

אביו סילק את דמי הנזק ויוהאן סולק משם לחלוטין. –הוא כעס, חרק בשיניו, פרץ בבכיה, איים, אך ללא יועיל.

ויוהאן – שאגב, היה כמעט הטוב והמתמיד בכל הכתה נפל במרה שחורה. וכשאנחנו עמדנו סביב “הפרצוף המחייך” והסתכלנו " במעשי הגבורה" של המשתעשעים בו, עמד חברנו המיסכן והביט ממרחק צעדים אחדים, כמציץ אל תוך גן-העדן, שממנו גורש בחטאו.

ג.

שני מועמדים היו לקתדרה למיתולוגיה שבאוניברסיטה הגרמנית: ד“ר יוהאן גראואר וד”ר פרידריך גרוס. ולבסוף ניצח הד“ר גרוס בעבודתו “החנינה והרחמים לאלהי העמים השונים”. אמנם גם עבודתו של ד”ר גראואר הוכרה כעבודה מדעית ממדרגה גבוהה: “וודאן אלהי הגבורה והרפואה” הצטיינה בעמקות לא רגילה, אך הגורל הטה את חסדו לחברו בן-גילו של ד“ר גראואר, הוא חברו לספסל בית-הספר, הד”ר גרוס. וכשד"ר גראואר בא אל חברו לברכו, היה קצת מרוגש ועצבני. זה מובן. לברך את המנצח אותנו –על נצחונו – זה לא כל כך נעים, וכשעזב את ביתו, אמר לו בעמדו בפתח בחיוך מריר:

–עוד נפגש, פריצי. אני מכין עבודה חדשה, מעשית יותר. נראה אם תנצחני גם אחריה! להתראות, “פרופיסור!” –סיים בלעג ניכר.

רק אחרי שהד"ר גראואר הלך, ראה הפרופיסור גרוס על שולחנו את עבודתו של חברו המנוצח: “וודאן אלוהי הגבורה והרפואה” הוא התפלא קצת, למה השאיר לו אותה פה כעת? הלא כבר קיבל את החוברת הזו בשעתה. אך כשפתחה, הבין את הדבר:היו בה מקומות מודגשים בעפרון אדום. הפרופיסור דפדף ובין המקומות המודגשים מצא את הפסקה הבאה:

“השפעתו האלוהית של וודאן ניכרת עד היום בבתי המשפט, ביודעים או בלא יודעים. אדם, שנידון למיתה, כשיחלה, אין נותנים להוציא בו לפועל את פסק הדין, עד שיירפא מחליו. יש בזה משום חוש צדק המאכסימאלי: אין להחליף את מיתת בית הדין במיתה בידי שמים, במחלה. וודאן אינו מתערב במשפטי בן-אדם, לפיכך מרפא הוא את בן-המות החולה, להכינו למיתת בית דין”.

הפרופיסור גרוס חייך. וכעת שמח שמחה אובייקטיבית, שניצח את בן תחרותו זה המוזר. ביאור משונה מאד: ריפוי למטרת הריגה! אלה הם שני “תיקי המיניסטר” של האליל וודאן: ההריגה והרפואה. מצחיק! –ותוך כדי חיוך קם,ניגש אל עקד הספרים שלו, נטל את כתבי הקודש והתחיל מחפש, ככה, דרך אגב, בלי לדעת בבירור, מה הוא מחפש בעצם. ומצא לאט לאט עובדה מעניינת: היהודים לא היו מענים את שבוייהם. חוץ מבמקרה אחד יחידי: המעשה באדוני בזק.(שופטים א'). וזה היה בתקופה, שכל מלכי אשור ובבל היו מתפארים בנצחונותיהם דווקא בהדגשת עינויי השבויים בידיהם!–מעניין. פרט זה, שבעצם אינו שייך כלל למיתולוגיה, יש לו בכל זאת איזו שייכות – – –

ברגע זה הרגיש פרופיסור גרוס בפעם הראשונה בחייו כעין איזה רגש נעים בקשר עם הולדתו כיהודי. כן, זה נעים בהחלט. עם זה בין עמי המזרח לא היה מענה את שבוייו! משפט צדק הורג, מקפח את החיים –אך אינו מענה. פה מתחיל האדם – – האדם? מובן! הן רק האדם מענה את קרבנו, ולא החיה! חוץ מחיה אחת, שהיא דווקא חיית שעשועים לו לאדם, חיית ביתו החביבה: החתול. – ובכן, מעלה יתירה היא לו לעמו – –כן לעמו שלו, זאת אומרת: לחברי-דתו, היהודים, שכבני-אדם לא הלכו אחרי האינסטינקטים החשוכים של תקופתם! –

והפרופיסור גרוס התחיל להבין את עומק ההבדל שבין עבודתו לבין עבודת חברו הד"ר גראואר. –אילו רק ייפגש אתו. יש לו צורך חיוני עמוק להתווכח אתו. אך המלחמה העולמית הפרידה ביניהם. חבל. “אילו רק יישאר חברי בחיים –אני אעשה את הכל להיפגש אתו!”

ד.

לא רק הוא עשה את הכל להפגש עם חברו, כי אם גם חברו המנוצח היה מחפש את ההזדמנות לכך. אך לא מיד עם שובו מן המלחמה והשבי. להיפך: בתחילה התחמק מפניו. – וכשנפגשו שניהם – ישב הפרופ' גרוס בכלא ולפני עיניו הופיע קפיטן במדים חדשים ומגלב-כבלים בידו.

–הא, סרווס, פרופיסור גרוס! –פרץ הקפיטן ד"ר גראואר בשמחה פנימית ובצחוק מחריש אזנים – ובכן, מה שלום אלילך היהודי? הנה, וודאן שולח לך את ברכת שלומו!

אמר –והצליף לו על פניו לרחבם בכל כוחו האדיר. והוסיף: –אני מקוה, שבת-צחוקך זו ששמחת ברגע זה לפגישתנו, תשאר לך כל הזמן. על כל פנים, אני אדאג לכך. אך לא תפחד, מידי לא תמות. לא אני הננני השופט שלך, כי אם וודאן עצמו. לא אותי ניצחת, כי אם אותו כביכול, כלומר: רצית לנצח. מוכן פה רופא בשבילך. הן אתה אינך עשוי גומי. אתה עלול להתקלקל ולמות. הרופא הוא מן החבר הידוע לך: “חבר האחים האפורים”. רחמנים.

ה.

–ארבע שנים ורבע סיגפו את אבא תחת פקודתו וידו של ד"ר גראואר. הטילו עליו ללמוד בעל פה מלה במלה את הדיסרטאציה “וודאן אלהי הגבורה והרפואה”, בעל פה, אות באות – מספרת בתו של האדם היושב לפני, הפרופיסור פרידריך גרוס –צלו של מי שהיה פעם פרופיסור פרידריך גרוס.

והוא יושב ומחייך. החיוך קפא בפניו: “וודאן” –אומר ומחייך.

–הכל היה טוב, אילו רק יכולנו להסיר את החיוך מפניו? –אומרת הבת ומתייפחת חרש. –קורא הוא כל הזמן בתנ“ך, אך תמיד במקום אחד. קורא בספר –וממלמל מלים אחרות, שאינן בספר, כמתווכח אל אלוהים, אם נזכה עוד פעם, שיקרא מתוך התנ”ך מה שכתוב שם! –אומרת הנערה ומתייפחת אל החדר השני.

---

על גלי האתר

מאת

אביגדור המאירי

א.

אגדת-אהבה חדישה. אגדה נוספת על שורת האגדות שנכתבו בשותפות בידי אלוהי-האהבה ומלאך-המות.

שני אמני-במה צעירים ויפים בבירה סלאווית קטנה. הוא שחקן והיא מזמרת-שאנסונים קטנה. בהם בחר הגורל לגבורי הטרגדיה. קשר אותם קשר אהבה מטורף ולא נתן להם להתקרב זה אל זה; הרופאים אסרו עליה לאהוב, להנשא לאיש, סכנת-מות.

ועל זה החליטו להתאחד בקבר. בקבר הקברים הכביר: בים. אך הגורל האמן, מחבר-הטרגדיות הנצחי, לא הסתפק בכך, הוא החליט לכתוב את אגדת-האהבה החדישה ביותר. של התקופה החדשה. וכך “הציל” את שניהם לחיים. והגיהנם המתוק נמשך. לא לחיות ביחד ולא למות ביחד. ושוב ניסו – ושוב לא הצליחו.

ולכן החליטו להפרד חיים.לנסות לחיות איש לנפשו. מאמצים עצומים, למעלה מכח אנוש, אך נפרדו. היא בדרום החם והוא נסע לצפון הצונן. ומובן, גם לא לכתוב איש לרעהו. למה הענויים?

כך עבר זמן.

אך הגורל רקם גם הלאה את החוט. שנים חתרו לקראת דבר אחד, בלי לדעת בעצם למה ומדוע. לשניהם היתה מטרה קבועה ועקשנית אחת: לקבל מישרת ספיקר בראדיו. ואיש לא ידע על התאמצותו זאת של השני.

ב.

הראשון היה הוא, שהכיר את קולה ממרחקי תבל. הכיר והחוויר כמת. קולה שלה היה. בלי ספק. איך זה לא להכיר את הקול “השחום-החם והאמהי הזה, שאין כמוהו בעולם?” הקול הזה, המדבר אל עולל יונק, שלא נולד ושלא יוולד לעולם. ואם היה לו ספק קל בדבר, הרי היא השמיעה את שמו: טעתה בדיבורה ברדיו, ובמקום “הרברט” שבטקסט שם, אמרה-פלטה: “אלכס”. טעתה פעם, פעמיים וגם שלש. מי זה טועה שלש פעמים? במקום שלשה שמות אחרים אמרה אלכס. ועל זה “טעה” גם הוא: במקום איזה שם אשה אמר: לונזי.

ומכאן ואילך התחילה השיחה שביניהם. שיחת אהבה אומללה על גלי האתר. ערמת-האוהבים המציאה לון –אותות משותפת ביניהם. טעויות, שעולים, כעכועים, והמלים המשותפות להם מאז. מלות-לטף חמות, שיחת אהבים עצובה, אומללה וחשוכת תקוה. קול אבא ואמא לצאצאם הרך, שהגורל עיכב אותו אי-שם בוצר הנשמות.

וכך זה נמשך שנה, שנתיים. והמקשיבים לא הרגישו ככל, שכל חדשה פוליטית מאוסה וטפשית נמתקת פה לפטפוט של קדושה טרגית וכל מסה מדעית יבשה ועניינית מתובלת בהימנון האהבה והמות שבאהבה.

ולא ידעו הדיפלומטים, משמשים הם סרסורי רומאנטיקה מתוקה ומרה כאחת לזוג נאהבים ונעימים, שמעל לכל מהומות ומלחמות וערמות וחכמות, מזמרים זה לזה שירי צפרים: הברות קטועות וגמגומי-גלולות תחת חופתם השחורה ברחבי היקום.

ולא הרגישו הדיקטאטורים הארורים, שדברי טומאתם עלו רגע לקדושה: שברעם שאגתם הטורפת מספרת אשה צעירה עם אהוב נעוריה, הקשורים זה בזה בגלי החשמל הנצחיים.

ובאחד הימים באה ידיעה קצרה בכרוניקה של עתוני בירת הצפון, ידיעה קטנה, באותיות קטנות, במקום טפל, שבו הושיעו על ספיקר הראדיו שהתאבד. וידיעה קטנה כמוה, דומה לה בעתוני בירת הדרום, על ספיקרית הראדיו שהתאבדה.

ולא עלה על דעתם של הריפורטרים לחבר את שתי הידיעות.

ג.

אגדת-אהבים ראשונה בתקופת הראדיו.

---

אַדְמַת קֹדֶשׁ

מאת

אביגדור המאירי

א.

גרדה פון-מיראך שכבה במיטה הלבנה והניקה את תינוקה, שהחזירוהו לה לפני רגעים מזרועות הסנדק והמוהל. היא כבר הרגישה בזוועה הקרבה והולכת בלי רחמים, אך התאמצה בשארית כוחה לחזק את לבבה ולהיות עליזה. אסור לה לאם לתת חלב עצוב ומר לתינוקה. עליה להיות בריאה, שמחה ומתוקה. היא סיבררה לעצמה את כל רגעי-האושר של חייה הצעירים שעד הנה, חייתה אותם, עצמה את עיניה וחידשתם בזכרונה, בלבה, בדמה שהפך לחלב לבן לבנה הבכור הזה, שחיכתה לו כל כך. שוב קפצצה בדמיונה בשדות הרהיין מגבעה לגבעה צחקה, השתובבה בזכרונה, התרפקה על שכמו של פאול, הביטה בעיניו האפורות, משכה אותו בחבלי-החן העדינים שלה –עד שלבסוף זכתה בהסכמתו: “השבוע נלך אל הנוטריון”. –

והתינוק ינק, מצץ, בלע את נוזל-האושר עד ששבע ונרדם.

וכשהדד יצא מפיו –שוב יכלה גרדה להמשיך במאמציה העל-אנושיים והזוועה הקרבה שוב אחזתה.

–אני רוצה לדעת, ותיכך ומיד, מה על פאול!? –אמרה כמעט בצעקה אל אחיה, שעמד לפניה במדי-קצינים, השנואים עליה כל כך –מה לפאול?!

–הוא נאסר –ענה האח בקול יבש.

גרדה פשטה את ידה החלשה-הלבנה  תפשה את יד אחיה, משכתו אליה ואמרה:

–אריך! אני יודעת, שלא רק אני אוהבת אותך, אלא גם אתה קשור בנפשי. ובכן, דע לך, שברגע שיוודע לי, שפגעו בחיי פאול, אמות יחד עם ילדי! אתה מכיר אותי, אריך!

–למה נתת למול את הילד?

–לא עסקך ולא עסקם שלהם. ורק הערה קצרה: אני רציתי זאת ולא פאול. יותר אין לי מה לומר. גם לאמה הודעתי זאת. אני אך רגע לא אחיה בלי פאול.

–גרדה… אמא…

–אף לא מלה!

–גרדה… הם מסכימים לשחרר את פאול… במחיר חיי הילד… הכתם הזה יימחק…

את דבריו האחרונים כבר לא שמעה גרדה. ערפל אדום עלף את מוחה וראשה נשמט הצדה. אריך אחיה לקח את התינוק מבין זרועותיה המרושלות ויצא.

ב.

–גברתי מסכימה?

גרדה לא ענתה.

–אין לי פנאי למשא ומתן, גברתי! –אמר אחד הקצינים. –שמחי שנתתי לך ברירה!

–אחד משני היהודים נתון לך –אמר קצין שני בבת צחוק. –או בעלך, או בנך. שניהם יחד אי אפשר.

–אני רוצה לראות את…היל…את פאול!

–אי אפשר. אחרי שתסכימי, ישוחרר.

גרדה שתקה, עצמה את עיניה רגעים אחדים, אחר כך פרצה בצעקה אדירה:

–אתם מכריחים אותי דווקא להסכים! דווקא! לא די לכם ברצח עצמו, עלי עוד להסכים! עלי לחתום על פסק הדין!?

–גברתי, לא לצעוק. לא יועיל. מסכימה להציל את בעלה?… או לא?…

גרדה התרוממה בקושי במטתה, התישבה, אחר כך שוב התאמצה, פניה נתעוותו, עמדה על ברכיה ובקול מזעזע שבטירוף צרחה, בפה פעור ועינים יוצאות מחוריהן:

–אני מסכימה!! רצחו את תינוקי! ותנו לי את פאול…

ג.

גרדה – אמר בעלה בלטיפת חמלה –למה את מענה את עצמך? מת –ואיננו. את אשה צעירה. ואת הלא אוהבת אותי. לא כן?

גרדה סרגה, תפרה, רקמה, פרמה ושוב תפרה – והכל על פי מידה. –היא מדדה את הזמן: הוא כבר בן שנה! כבר בן שנה וחצי, בן שנתיים. היא ראתה אותו חי כל הזמן. איך זה רוצחים תינוק? לא, הוא חי, ובכל פעם תפרה וסרגה בגדים חדשים, לפי הזמן, לפי המידה. תפרה ושתקה. ואת הבגדים מדדה כל הזמן בגופו של אחד הילדים שבבית-דירתה.

–אתה כעת כך גדול כמו פריים(אפריים) שלי, –אמרה לילד של שכנתה בעברית רצוצה, כשאמו הרשתה לה למדוד את הבגדים הקטנים על גוף בנה. –פריים שלי בדיוק כמו אתה כעת.

השכנים ידעו, שהגרמניה מטורפת קצת. אך לא מסוכנת. והיא יהודיה טובה להפליא. הולכת בכל חודש אל הכותל המערבי. אך יש לה רעיון-טורד: “ילדה המת הולך וגדל”.

ורק איש אחד היה, שנענע בראשו כל הזמן ואמר:

–פלא-האם עלול להחיות מתים.

זה היה היהודי-הלחמן הקטן, המלמד את השיעורים בבית-הכנסת הצרפתי כל ערב. הוא היה היחידי בסביבה, ש“הגרמניה המבולבלת” היתה עונה לו על שאלותיו. היתה נכנסת אתו בשיחה. אך שיחה זו לא הבין איש זולתם. גם לא בעלה, שהלך קודר ושחוח כל הזמן. הוא אכל את נפש עצמו: הוא היה הרוצח. הוא נפדה בדם התינוק שלהם. רוצח שלא מדעת, אך רוצח חי על חשבונה של אותה נשמה פעוטה.

וכך היו שתי הנפשות חיות זו על יד זו בשתיקה, באלם.כשני צללי-אדם, ללא כל עתיד ומטרה.

זאת אומרת – רק הוא. אך לא גרדה, שטרחה ועמלה כל הזמן: “פריים הולך וגדל כשושן!” וכשנולד ילד לשכנתה, היתה לו גרדה ל“אם שניה”. היא טיפלה בו באהבת-אם רכה, עצובה ואילמת.

היהודי –הלחמן הבין לרוחה: חוסכת היא את דברי-הלטיפה שלה לבנה, לפריים. – משום כך היא שותקת. – ורק פעם אחת פתחה את פיה פתאום ואמרה לשכנתה:

–ללכת אני אלמד אותו, טוב?

–טוב, גרדה, את תלמדי אותו ללכת.

–אך עליך להבטיח לי בהן-צדק, שלא תנסי להציג את רגליו על הארץ בלעדי. אני אעמידהו לצעדו הראשון על האדמה.

–טוב גרדה. את. לא אחר.

ומאז שוב שתיקה. –

ובאחד הימים בא מכתב מאת אמה של גרדה שהילד חי. אחיה אריך הציל אותו והבריחו יחד עם אמם, הסבתא, לחוץ לארץ.

ו" הבית הייקי" נמלא אור וקול.

ד.

גרדה התכוננה לצעדו הראשון של הילד השכן. אמנם יש חשש בדבר: גרדה אומרת, שצעדו הראשון של התינוק צריך להיות על האדמה העירומה. לא על רצפה חלילה וחס. על האדמה עצמה, למה? איש לא שאל אותה לפני כן, לא כשהיתה עוד “אלמת”, וגם לא כעת. אין היא מוסיפה מלה על כך. “על האדמה עצמה!”

וביום אביב חם נטלה גרדה את התינוק השכן, יצאה אל הגן, ועל אף חששותיה של האם, החרדה לתינוקה שלא יצטנן, הרימה את התינוק היחף ובכעין מלמול תפלה חשאית הציגה את שתי הרגלים הרכות, השושניות על האדמה הרכה, התחוחה. שתי כפות הרגלים הפעוטות הטביעו שני עקבות פעוטים – וגרדה הרימה את התינוק, מסרה אותו חיש לזרועות אמו, אחר כך גרפה בעשר אצבעותיה את האדמה שבמקום העקבות הפעוטים, גרפה, אספה, מיעכה בשתי כפיה ומיהרה הביתה – והשכנות הביטו אחריה במנוד ראש.

“אמא יקרה! קומץ אדמה זו, שאני שולחת לך בזה, אדמת-קודש היא, מארץ הקדושה. שימי נא אותה למראשותיו של פריים (זה פריץ שלי), תחת הכר.אדמה זו הצילה אותו, שיבוא הנה ויעבדה. אני חתמתי על פסק-דינו למות ואני חתמתי בעדו על חוזה-החיים שלו עם אדמת הקודש. תסלחי לי אמא, אך את אינך מבינה את זה. את אינך יהודיה ואינך יכולה להבין את זה. – שלכם: גרדה.”

(כך חודשה המסורת של “עפר ארץ ישראל”. לא למראשותיו של המת בגולה. כי אם של החי בארץ).

---

העפיפון

מאת

אביגדור המאירי

וכשהגיעה השמועה אל בין חומות ירושלים העתיקה, הופר שלום־הבית בביתו של מרדכי הוותיק. בנו יחידו המופלג בתורה לא עצר ברוחו עוד:

– בעקבות המשיח אלך – אמר ברטט וביראת הכבוד מפני אביו הזקן – תל־אביב, זה שם העיר הנבנית שם על חוף יפו. כבר ששה בתים עומדים בנויים לתלפיות.

קם והוסיף בהחלטה, כמגלה סוד נורא:

– כבר זכיתי לקנות לי מגרש שם. הבית שלי יהיה השביעי.

העקשן הזקן נזדעזע כנשוך נחש, הביט רגעים אחדים בבנו המרדן – ועצם את עיניו. לא, זה לא יאומן. –

אחר כך פקח את עיניו הזקנות לרווחה וגזר בזוועה, בחירוק שנים ובעינים בולטות:

“בִּבְכוֹרוֹ יְיַסְּדֶנָה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ”

האם הזקנה שהרגישה כבר במלה הראשונה שקללה נזרקת מפי האב, קפצה אליו לשים את ידה על פיו – אך איחרה את המועד.

הגזירה נגזרה.

ומנחם, הבחור הרועד, נעץ את עיניו המתחננות בפניו הקמוטים והמאיימים של אביו ומלמל:

– אבא! –

ראשו של זקן התחיל מסתחרר. הזקנה עזרה לו לצנוח אל תוך כסאו. וכשגם בנו נגש אליו בבהלה חשאית – התעודד הזקן, הבליט בו את עיניו ודחה אותו במבטו הנורא:

לך!

הבחור נסוג לאחור והזקן הרשיל את ראשו הכבד על חזהו ואמר לעצמו בעצימת עינים:

– יפו. – עיר הקלקלה. – “וירד יפו”. “ויקם יונה לברוח תרשישה, וירד יפו”. – חוף יפו מקום מוכן לפורענויות. הנביא המורד באלקים בורח מפניו, מפני האלקים. “וירד יפו”. –

נִינְוֵה, נִינְוֵה.

נאנח אנחה עמוקה והוסיף:

– "טוב מותי, מחיי! "

הבחור שוב רצה לנסות לגשת אל אביו. האם עכבה בעדו: זה ירגיז אותו יותר.

הבחור עמד כארז צעיר בסער. הוא הרגיש מכבר, שזה יהיה הסוף: יבוא יום והויכוחים על דבר התנועה החזקה שם, ברחבי הגולה, יצאו ללהב בין שניהם: בינו ובין אביו – והנה היה הדבר ובא.

היכוף את ראשו וישב על הגמרא… וימשיך?

ופתאום – מחשבה אכזרית: הוא יוסיף לחכות זמן מה עד שאביו ייפטר…

חלילה. לא. אביו יחיה לאורך ימים ושנים בעזרת השם… להיפך, הוא יבנה את ביתו שם ויכניס לתוכו את אביו הזקן; את אביו ואת אמו. יושיב את שני הזקנים בחדר מיוחד, זוג שכינה בבית־מקדש־מעט: ובחדר – ארון קודש עם ספר תורה.

ב.

את ביתו בנה בידיו, ואשתו הצעירה, אשת נעוריו עזרה על ידו. – אך המארה רבצה במוחו התוסס.

“בבכורו ייסדנה” – הרהר ושתק ורעד. אשתו לא ידעה דבר מכל ענין הקללה של אביו ולא הבינה את סיבת יגונו הקודר.

ופעם נכנס הביתה בפנים מאירים:

– ברכה! יודעת את? לראש־הועד אין ילדים, חשוך בנים הוא! קללתו של אבא קללת שוא היא!

– ובכן, מה היא השמחה? התפלאה היא. ועל זה פרש לפניה את כל הסכסוך שבינו ובין אביו, התנגד לכל תנועת־התחיה והוציא מפיו קללה על עיר־התחיה הראשונה. אך מכיון שראש־המייסדים חשוך־בנים הוא, הרי אין הקללה יכול להיות בה ממש.

ואכל את ארוחתו בשמחה.

וכשהראתה אשת נעוריו סימני הריון, שוב התחילה התוגה שורה עליו. פחד נורא תקפהו.

– וכי אתה הוא המייסד, מנחם? למה תראה סיוטים – הרגיעה אותו אשתו.

ללא יועיל, האב הצעיר לא שקט.

וכשבא החרש להציב את הדלתות בבית החדש – לא הרשהו. – נוסיף לחכות – אמר בהרהורי ערבוביה – נחכה קצת. ותלה יריעות־סדין על הפתחים.

אשתו הסכימה. גם היא נתפסה לעולמו המפחיד והמנבא רעות.

אך הפעם נצנצה מחשבה במוחה. פתאום אמרה לו:

– להיפך, מנחם, נציב את הדלתות… אדרבה, אינך מבין? אדרבה! אחרי כן שוב לא תהיה לו לשטן שליטה עלינו. מובן!

הוא הסכים. מובן. – והציב את הדלתות.

אך המארה לא פגה מקרבו פנימה. היא לבלבה בקרבו והכתה שרשים גם בקרבה. לשוא הריץ אל אביו מכתב סליחה. ללא תועלת. – “המאדיארי” הזקן – רטנה אשתו בפחד – המאדיארי העקשן, כולכם ממין זה. “יקוב הדין את ההר”! – זאת היא כל תורתכם, אתם יהודי הונגריה. –

ופרצה בבכיה בלתי צפויה.

והילד נולד מת. –

ג.

קודם עזב הוא את בית־הרב ואחר כך היא. הוא בראש פרוע ובעינים בולטות ואדומות והיא בראש מורד ובעינים עצומות, שמעיינות הלב שטפו בחשאי דרך ריסיהן השחורים וההדוקים. – אך עזבו את בית־הרב, פנה אחד הדיינים אל הרב ואמר בחרטה:

– דומני, שעבודתנו פסולה. הוא אינו שפוי, הוא דיבר כאדם שנטרפה עליו דעתו: הגט אינו גט. –

הרב הרהר קצת ואמר בפחד:

– אפשר, דומני גם אני, נכון.

ותיכך הוסיף בבהלה:

קרא אותם חזרה. כרגע!

רק אותה מצאו עומדת הרחוב מסומרת לקרקע ואינה יכולה לזוז. –

השמש סחב אותה אחורנית, אי אפשר היה להזיזה מן המקום, אלון־בכות נובל, ששרשיו מגיעים עד לעמקי הגיהנום. –

עד שיצא הרב בעצמו.

האשה ספרה את כל שלשלת העינויים שלה ושל בעלה, המארה הנוראה. הוולד המת. –

ואחר כך הוסיפה ביללה:

– אילו לכל הפחות היה מגרש אותי תיכך אחרי האסון. אך לא. הוא התעקש אז ואמר: על אפו וחמתו של השטן! “לא יומתו בנים על אבות!” “אם אני מריתי את פי ה', התינוק מה אשם?!” צעק כל הזמן. – וכעת, וכעת כשאני שוב נמצאת בחודש השלישי – גזר עלי פתאום לעזוב אותו ואת ביתו ואת הכל.

התעלפה בבכיה ונשתתקה.

ד.

– איזו עיר היא זו? שאל את השוטר בגשתו אליו בבת צחוק על פניו.

טיפליס – אמר השוטר המתבונן באדם הזר בחמלה גדולה – טיפליס. – אף כי לא היה בטוח שהבין את השאלה בשפה הזרה לו.

– טיפליס – חזר המטורף – טיפליס־תיפלה – אמר לעצמו. – תיפלה פירושה: דופי.

אחר כך שוב פנה אל השוטר ואמר:

– אם אלך ככה, שמה, כלפי צפון, האם אתרחק יותר ויותר מתל־אביב?

– כן־כן, – ענה השוטר – בלי להבין אף מלה.

והוא הלך לדרכו בבת־צחוק על פיו הנעוה. ויש אשר הלך הלוך וזמר בטעמי המקרא: “הגידה נא לנו, בשלמי הרעה הזאת לנו, מה מלאכתך ומאין תבוא, מה ארצך ואי־מזה עם אתה”.

ופתאום פרץ בזעקה מרה:

– “קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא אליה!” – –

הזעקה משכה אליו קהל ובתוכם יהודים. אחד מהם אסף אותו אל ביתו, האכילהו והשקהו – אך אי אפשר היה להציל מפיו דברים של טעם, חוץ מהשאלה אחת ברורה, שהיה חוזר ושואל מכל מי שנכנס אתו בדברים:

– אתה היית בתל־אביב? נו, ומה שלום הילדים שם? אך הגד נא את האמת, חביבי.

ככה עבר ארצות ועמים, היה, ורגעים שפויים כברו עליו, אז לא היה מאמין למשמע אזניו: העיר הולכת ונבנית. הולכת ומתפתחת, חמשת אלפים תושבים!

לכל אלה האמין בפקפוק, אך במציאותם של ילדים לא האמין בכלל. זה לא. הילדים נולדים שם מתים. את זה הוא יודע ברור. כולם מרמים אותו כדי להשקיטו. כן – ופעם פנה אל המדבר אליו ושאל אותו בתחינה:

– ובכן, טוב – אמר בעינים שמחות ודומעות כאחת – טוב מאד… אם ככה, אמור לי: אם נכון שראית שם ילד, תן אות ומופת! תן סימן.

– סימן? הנה סימן: ראיתי ילד, המעיף “טיארה” גבוה־גבוה בשמים ועליה מגן דוד יפה!

המטורף הוריד ראשו, כבש פניו בקרקע, אחר כך נשא את עיניו הבולטות השמימה, פתח פיו לרוח ופניו נתרחבו בעווית־גיל:

– אה, אמר, כמי שמצא את אלהיו הקדושים – אה! טיארה, עפיפון! דרקון עברי! –

וקם בפה פעור ובעינים נעוצות בשמים ושם לדרך פעמיו, כשהוא מדבר באותה נעימה עצמה, המתפלאת ושמחה:

– טיארה! –טי–ארא! –

ה.

בעיר הגדולה שבאירופה התיכונה כבר הכירו אותו ברחובות:“המשוגע בעל הטיארה”.

וכל הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה, לבוש מכנסים קצרים, שהכותנת נזנבת מאחוריהם, מעיף אחריו אוירון ילדים ומפטפט בכוונת ותיקין ובגמגום ילדותי, ב“שין” שמאלית וב“ריש” מבוטאת “למד”.

– סְתַּיִם עֶשְׂלֵה לִבּוֹא אָדָם – סְתַּיִם עֶשְׂלֵה לִבּוֹא אָדָם"

(שתים עשרה רבוא אדם). כן הלך־נדד והתפלא. – הטיארה טסה אחריו למעלה ומגן־הדוד שעליה התנופף כברכת־שלום עברית עליזה לאומות העולם. בידי עצמו עשה את הטיארה ותמיד תיקן אותה אחרי הגשם. וכשהיה נשאל עליה, ענה בפשטות:

– אני הנני הילד הראשון של תל־אביב. הולך אני הביתה, אבי גזר גזירת־מות על הילד הראשון שיוולד שם. אם כן, אני אמות שם והעיר תיבנה על תילה. כן יהיה רצון אמן ואמן סלה.

והכריח את השומעים לענות אחריו אמן.

ובינתים לא ידע ולא הרגיש בעצמו, שדרכו מובילה אותו באמת חזרה. בהרבה ערים כבר הכירו אותו השוטרים והילדים. איש לא נגע בו.

– המשוגע הארצישראלי. מדבר עברית.

הגבולות היו פתוחים לפניו כלפני הרוח השובבה, שנפנפה את הטיארה שלו בשמי התכלת העמוקים.

ו.

ושוב בירושלים.

האם לטפה את ראשו הפרוע. הטלילה אותו בדמעותיה. טל־תחיה עלי שיח נובל. –

כשבאה אשתו לראותו – לא הכיר אותה, הביט בה בעיני־זגוגית ושאל כנוזף:

היכן הטיארה? הא? איפה היא?

לפי עצת הרופא לא הראו לו לעת עתה את ילדו. לא התווכחו אתו ולא הרבו לדבר אליו. הרופא יעץ להובילו הביתה לתל־אביב. אך לא בזרוע. ילך כמאליו, ואם ירצה – יעשה מה שיעשה ובלבד שלא להפציר בו. – לשבת ברכבת או במכשיר נסיעה אחר לא רצה בשום אופן, רק ברגל: ויחד עם הטיארה. אביו ואשתו נסעו בעצת רב הכולל לתל־אביב, אל ביתו, אך אמו לא עזבה אותו אף רגע. הלכה אתו שמה ברגל.

הדרך ארכה כששה ימים, אשה זקנה התהלכה לאיטה, ולפניה: יהודי צעיר מזוקן וממעל לו טיארה מעופפת, שחוט הרסן שלה נתון בידו הימנית – כה הלכו כל הזמן בשתיקה. – ורק לעתים רחוקות אמר בנעימת־ויכוח מובהקת.

– וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?!"

וככה הלכו שלשתם: הזקנה, בנה והטיארה העליזה, המשתובבת בשמים – וכשפנה מישהו אליה, אל האם, בדברים – עצמה את עיניה היבשות ורמזה בידה: – הניחו, הניחו, אל תפריעו.

ולא הפריעו, לא בחוצות ירושלים ולא בדרך המלך.

כשהגיעו אל גבולות תל־אביב – מצמץ הבן רגע בעיניו. עפעף והביט, עצם את עיניו ופקחן חליפות. – והאם הביטה בו בתקוה מתוקה: הוא מתעורר, משתפה?

– מנחם – הפסיקה בפעם הראשונה את שתיקתה הארוכה – מנחם שלי. – אתה רואה? שם תל־אביב – תל־אביב –

וחכתה.

והבן התחיל צועד פתאום בצעדי ענק. האם לא יכלה לרוץ עמו ברגליה הזקנות.

רצה, קפצה, נכשלה וקמה אך לא עזבתו.

השמש התחילה שוקעת – והשלישיה נחפזה ללכת כלפי העיר, האם ובנה למטה והטיארה למעלה. –

כוחותיה האחרונים כלו. היא נפלה אין־אונים ליד פרדס, בלי להשמיע קול, –אסור לקרוא לו. – רק עיניה הביטו אחריו, אחרי בנה הרץ. –

וכשקמה בהתאמצות והתלבטה רגעים מספר, מצאה את בנה שוכב בירכתי גבעת־חול – וישן. וחוט הטיארה בידו הקמוצה כברזל. השמש כבר שקעה.

החול היה רטוב והטל ירד בשפע.

אי אפשר היה להזיזו ממקומו, סלע צחיח בולט מן החול. ושכבה גם היא. על ידו. לחממו.

ז.

כשהאיר השחר וקרני שמש מזרח נגעו בהם – התעורר הבן, הרים ראשו והביט סביבו. האם התעודדה והראתה לו בידה אל עבר הגבעה:

– שם, מנחם שלי, שם. – תל־אביב.

– איפה? – שאל פתאום הבן.

האם נזדעזעה בכל גופה הצנום, תחית מת־מדומה עתיק יומין, שרק לבו לא פסק מלדפוק.

– שם, שם, בני,שם. –

הבן קם על רגליו…

רעש העיר הגיע לאזניו כנבואת אלהיו מקרב לבבו העייף. – הוא הזקיף את ראשו, מתח את צוארו למעלה־למעלה ופתאום ראה דבר, שמילא את עיניו אור־שחר:

שם, רחוק, בשמי התכלת, משתובבת טיארה בעלת זנב ארוך. –

הוא לא האמין. התכופף כמפחד מפני חזון־שוא, המצודד ומדיח. שוב הזדקף. צעד קדימה והביט. אחר כך שוב התמתח כולו וכשראה שהטיארה אינה חלום – הביט בטיארה שלו כמתועתע, עצם את עיניו רגע ואחר כך הביט באמו, וכמי שיודע כל הזמן שאמו בצדו, פנה אל הזקנה, האורבת כל הזמן לתנועותיו, ואמר:

– אמא. –

– מה בני? מה יקירי?

– אמא. הנה! שם ילד! טיארה! –

ופתאום כאדם שפוי כביכול:

– למה אנו עומדים פה, אמא?

אגרופו הקמוץ נפתח והטיארה שלו השתחררה ועפה לה. –

ח.

– כשיתעורר משנתו, שאביו יראה לו ראשונה את הילד – אמר הרופא:

וכשנתעורר לפנות ערב במטתו – עמד אביו הזקן וליטף אותו כששפתיו ממלמלות תפלה והילד בזרועותיו. הוא הביט בו, לקח את התינוק נשק לו ואמר, כאורח עייף הבט ממרחקים:

– כמה גדול הוא הילד!

– הוא כבר לומד אלף־בית – אמרה האם בזהירות.

– אתה רוצה טיארה? שאל את הילד – אני אעשה לך טיארה עם מגן דוד – אמר בפשטות, וכל דבר נדמה לו כמעשיה מופלאה, שהוא עצמו סיפר אותה לילדו.

---

הסוד

מאת

אביגדור המאירי

א.

–הרואה אתה את הילדה הזאת? –אומר אלי ידידי הפסל, ומראה לי על תינוקת מתוקה להפליא – זאת היה הקומפוזיציה האובייקטיבית הגדולה שלי בחיי!

– אתה רוצה להגיד ש…

– חס וחלילה. נשוך את לשונך הרעה! אפילו לא במובנה של אות אגדה על רבי יוחנן ורב גידל, שהיו יושבים אשערי דטבילה, אך זהו הקרבן הגדול שלי ביותר החיי, שהבאתי על מזבח שלום-ביתה של משפחה אחת – ולבסוף קלקלתי את הכל.

הבינותי עוד פחות מקודם. אך הפסל נטל ביצת-יוצרים, התחיל למעך אותה ולעסותה וליצור בה צורה – ובינתים סיפר:

– זה היה לפני שנים אחדות, כשהתכוננתי להגיש עבודת-פרס לתערוכה בין לאומית בפריס. היה לי רעיון של קומפוזיציה לא רגילה: פסל החלוציות, במרכז: חלוצה צעירה. וסביבה: דמויות טפוסיות שונות משל הקיבוץ. – הנושא היה מגרה אותי וסונט בי ממש זה שנים אחדות. עד שסוף סוף תפשתיו. – לזה הייה נחוץ לי זמן בדירה לחדשיים או שלשה מחוץ לעיר. שכרתי לי חדר באחת השכונות הקרובות אצל זוג בעל שני ילדים –ועבדתי. ממש בקדחת. הגבר, בעל הבית, אדם בעל מרץ לא רגיל, בעצמו בנה לו את הבית, עיבד את האדמה מסביב, האדמה אדמת טרשים יבשה, דרשה הרבה עמל. הוא הקים לו כעין רפת-לול, ויחד עם זה היה עוסק בעסקים שונים למחיה. אדם לאו דווקא עדין, להיפך: מסוגל הרבה לעשות למען הפרנסה. טיפוס של “חייל ניקולאייבי”: גס, אכזרי, מוכן לפשע. בכל זאת היה מתעניין גם בעבודתי שלי, אף כי לא מקרוב ולא יתר על המידה, אשתו – מסוג אחר לגמרי. אשה משכילה, בעלת השכל של מורה עברית, לא יפה ביותר, אך דמות אהודה מאד, שהאינטליגנציות שלה מקרינה לה אור ידוע, “אור תורה” ומשווה לה פרי נשיות מושכת ומקשרת.

– וזה בא לך בשעתו ובמקומו! –

– דווקא להיפך! אך חכה! הגבר היה עוזב את הבית לפרקים, ליום, יומיים או שלשה. ובשעה כזו הרגשתי, שהאשה מתקרבת אלי יותר ויותר. – אינני מן הצדיקים הגדולים ביותר, אך דווקא באותו זמן ובאותו מקום לא היה זה לפי רוחי. ראשית: הייתי טרוד ועסוק בדמות “החלוצה” שלי, שהיתה רחוקה בתכלית מדמותה היא. תבין: הייתי מאוהב בגיבורה שלי, שלא פעם נסעתי בגללה אל העמק, למרחק הגון, עד שספגתיה אל תוכי עד כדי שכרון: עד כדי יצירה. ובכן אסור היה לי “לבגוד” בה ולהתחיל ברומן אחר. זה צריך שיהיה מובן לך. – ושנית: המצב היה יותר מדי פשוט, יותר מדי קל ומובן מאליו: הבעל עוזב את הבית ובכן: השתמש בהזדמנות! לא. אם הוא עוזב אותנו לנפשנו, אי אפשר לי. קשה לגנוב מקופה פתוחה. האמון מעכב. זה לא הענין. אך היא המשיכה בהעויותיה, בעדינות, בערמה, בחמדה, אך ברמזים ברורים למדי. לפעמים היה נדמה לי שסונטת היא בי, שהענין גורם לה עונג לתפוש אותי, רק בכדי שתשתלף אחר כך מידי אם אסכים. – ומכיון שחשדתי בה בכך, החלטתי פעם להיאות. ונוכחתי, שצדקתי: לא זכיתי אפילו לנשיקה אחת. ועל זה חיסלתי את הענין בהחלט. אם אפילו זה לא – הרי היא רק מפריעה לי בעבודתי. – כן, אך היא לא הרפתה. המשיכה כמקודם. הגיע לידי כך, שהחלטתי לעזוב את המקום. אלא שבינתים עבר יותר מחודש ימים, חודש וחצי, וגם יותר – ופעם, תוך כדי שיחה לבבית לאור השקיעה רמזה לי שבעלה אינו אוהב אותה. בתחלה אמרה את זה בנעימה הידועה: "הוא בין כך אינו אוהב אותי! " כלומר: אין חשש. לא חשש-בגידה אצלה. ולא חשש-סכנה אצלי. – אך אחרי-כן, כשהמשיכה בזה, הרגשתי שלהיפך: היא מצטערת על כך, מכאיב לה הדבר, שבעלה מתייחס אליה באדישות זה שנים אחדות. – אני לא התפלאתי על צירוף שני הדברים יחד, על משחק העגבים ועל הכאב שבאדישות בעלה. זה לא דבר נדיר בחיי הנשים. – אולם בינתים הרגשתי כעין אי-מנוחה בבית. אי-מנוחה ביניהם לבין עצמם ואי-מנוחה בלב בעלה אלי. יחסו החדש, העצבני אלי לא גרם לי יסורים: אני חף מכל שמץ של פשע ולא איכפת לי, אם חושד הוא בי. הוא עצמו יעמוד על טעותו. – אך יותר מזה עניין אותי הסכסוך שביניהם שהיה חדש בעיני. הם התחילו לריב. הוא התנפל עליה בחימה שפוכה ממש – ואני הרגשתי ברור, שאני הנני הגורם לכך. ומכיון שזה התחיל להרגיז אותי, החלטתי ושאלתיה גלוי לפשר הדבר. – ופה קרה דבר מוזר ולא מובן בהחלט: היא לחשה לי בפנים חיוורים, ממש בשמחה, שהיא שמחה על כך. זאת אומרת: שאל אשים לב לדבר, לא נורא, להיפך, – –אני לא הבינותי אף מלה. בקשתי ביאורים ודברים ברורים, ועל זה תפשה את ידי בחום, בהתחטאות, כמעט בהתרפקות ולחשה לי בנהימת-חתול: “זה טוב מאד, אל תשאל, זה טוב מאד. הכל בסדר!” – אני השמטתיה ממני והודעתי לה בקימה, שמחר אעזוב את החדר. אם את רוצה להקניט את בעלך מתוך נקמה – מה אני כי אהיה הקרבן! – על הודעה זו היא נבהלה ממש, ועברה ללשון של בקשה: לא לעזוב את החדר. עוד ימים אחדים. היא מבקשת ממני מאד. – תתאר לך, כמה זה מרגיז אותי. הלא זה גועל נפש: יש לה סכסוך עם בעלה, רוצה היא להתנקם בו – ולכל זה בחרה בי כבאמצעי, כבשפן-הנסיונות. יותר מזה: כעשן לעיני בעלה. אלא שקדחת עבודתי הכריחה אותי להשאר עוד ימים אחדים – אף בלי כל פגישה מיוחדת אתה. רק בשעת אכילה ופגישות-בית מקריות. אף כי ימים ספורים אלה היו קשים מאד. רוגזו של הבעל עלי כבר הגיע לידי סכנה. הוא לא ישב אתי יותר לסעודה, התהלך כמטורף ופיטר אותי מן הדירה אצלו. כבר-כבר עמדתי לדבר אתו ולבאר לו את טעותו בגלוי, בגסות וביושר – והנה תפשה אותי היא לרגע ותוך כדי הליכה בעקבותי בגן לחשה לי בחטיפה וגם בחיוך מרוצה ומאושר: “כבר! – כעת אתה יכול ללכת. אני מודה לך מאד!” –הבטתי בה כמטומטם. – “מה כבר? מה את מודה לי?!” – “לא כלום, לא כלום!” ענתה בצחוק מאושר –וברחה הביתה.

–היא ספרה לבעלה? – שאלתי את הפסל.

– אי, לא! חכה. למחרת נסעתי העירה לסדר את ענין חזירתי הביתה, וכששבתי חשכו לי עיני: במקום הפסל, הקומפוזיציה, שכמעט נגמרה, ושעבדתי בה כל הזמן עבודת פרך ממש – מצאתי שברי-חומר, רסיסי-טיט עלובים. הבעל ניפץ לי את עבודתי בחימה שפוכה! – –

– מה?!

– כפי שאתה שומע. כל עבודתי הלכה לעזאזל. – אני עומד נדהם ובשינים חורקות, מתעתד למעשה נורא – לרציחה ועל זה נפתחת הדלת ונכנסת היא, בזהירות ובפנים נעוים של פחד, שמחה, אושר ותחנונים ביחד. ערבוביה מוזרה של רגשות, שלא הבינותי אותה בהחלט. – אני עומד בעינים אדומות ולחות לחורבן חצי עולמי, שלעולם לא אקומם עוד את הריסותיו –והיא נגשת אלי, לאט-לאט ככלבה מכווצת זנב, ממש מלחיתה אלי, שמה ידה על שכמי ובעינים דומעות, אך בפנים מחייכים מתחננת:

– זה דבר נורא – אני יודעת – תסלח לי – אני מתחננת – אל תרגז עלי – אני אשמה –.

–אני יודע. נבלה כזו!

לא לא! אני מתחננת לפניך – מוסיפה היא וכבר מחבקת אותי, ובבכיה גלויה – אני כל כך מאושרת – הוא שוב אוהב אותי – הוא – קשה לי להגיד לך (פניה שוב עוברים לחיוך) הוא ממש אינס אותי אתמול – אחרי שש שנים רצופות – אלהים ישלם לך! – אתה תסלח לי, אני יודעת, – – מה לעשות? אני אוהבת אותו – – –

ופרצה בבכיה, בכי תמרורים ואושר.

ב.

הפסל המשיך בעבודתו בשתיקה, ולבסוף אמר:

– יצירתי הגדולה ביותר בחיי. לעולם לא אתחיל בה מחדש. ילד מת אין לו תנחומין וחליפין בשני. ועל כולם אל תשכח: הבעל נושא בקרבו שנאה איומה עלי כל הימים. שנאת-עכביש שחורה ושעירה. והוא צודק.

– ומדוע אינך מגלה לו את האמת? היום, אחרי שהכל בסדר אצלם, אחרי שנים רבות, כמה זה? בת כמה הילדה? בת שבע-שמונה! כעת הן יכול אתה כבר לגלות לו!

הפסל הניח את ביצת-היוצרים, הביט בי, ניגש ואמר:

–גיליתי. והרסתי את הכל. לא יכולתי לשאת את שנאתו, שנאת-חנם אלי וספרתי לו את הכל. ועל זה התחיל לשנוא אותה יותר מאשר אותי עד הנה! כן, חביבי, שנאה עזה שאין לכבותה.

– שנאה – על שלא בגדה בו?!

– כן. כנראה, שיכול אדם לסלוח את הבגידה, ובלבד שינצח, מאשר את הרמאות, שניצחה אותו והפכתו מאויב לאוהב. רק דבר אחד חשוב בכל מלחמה: הנצחון. והוא נוצח: מרמתה הצליחה.

---

הוֹד מַלְכוּתָהּ בּוֹכָה

מאת

אביגדור המאירי

בקבוק הוודקה הרוסית מתרוקן והולך. עשן “המסעדה היונית” בירושלים ספוג ריח בין-לאומי מובהק. בעל המסעדה הוא צרפתי, אשתו יוניה, הטבח, התוחב את ראשו באשנב המטבח –ארמני, המלצר –רומני המדבר בכל שפה שתרצה. ובאמת מדברים פה שפות, שלחנם מחפש אתה איזו קרבת-משפחה ביניהן.

ה“אנגלי” היושב אתי שותה להכעיס, להכעיס את עצמו. הוא הזיר עצמו לגמרי מן הויסקי: אין הוא יכול לתאר לעצמו ויסקי בלי סודה, והסודה מפכחת, אומר הור ברוגזה. את הוודקה מערבב הוא באבסינט שורף וכך לוגם הוא ממנה מלוא לוגמה. הוא כמעט בוכה.כילד גדול, שעוול גדול נעשה לו בחייו.

לא! – רוטן הוא טרגיות –לא, יקירי!אני מחליק יותר ויותר כלפי אותם, כלפי אלה, אתה יודע – כלפי האנארכיסטים.

אני מתאמץ לבאר לו, שכת זו כמעט שאינה קיימת עוד.אנארכיסט –אומר אני לו –זה מושג אנאכרוניסטי. אולי בולשביק? –

–בולשביק, בולשביק. זה לא די! הבולשביקים עושים ברית עמהם! כן: עושים אתם ברית. אנארכיסט, יקירי, אנארכיסטים. אלה, שאינם עושים ברית בשום מחיר ובשום מצב עם המלכים!

תוך כדי שיחה מבושמת נודעו לי תולדותיו של איש שיחי. אנגלי זה מולדתו –מונטנגרו, צ’רנוגורה, שאינה, שהרסו את כסא-מלכותה, שמלכה ניקיטה השמן, הנוח, הטוב, הבוהימה, המשחק בבורסת בודאפשט כאחד הסוחרים הנותן את שעונו היקר בערבון והחייב לנער-המעלית שהוטל-ריץ בקשיש לא אחד, ויש אומרים: לא רק בקשיש סתם הניתן מרצון חייב הוא, אלא גם הלוואות קטנות, ולא רק לו, אלא גם למלצר הראשי –מלכה זה של מונטנגרו, שהיה גם מלך וגם שופט בחצרו תחת השיקמה הענפה וגם מוציא לפועל את המלקות – – מלכה מת, והנושים שלו, נער-המעלית, המלצר וסוחרי-הבורסה האדיבים מתפארים כעת בירושתם המלכותית, שהשאיר להם מלך ההרים-השחורים, או כפי שאנו קוראים להם: הרי-חושך. בירושתם המלכותית:באלף זהובים, במאה זהובים, בשלושים זהובים ואפילו בעשרה זהובים חובות, שכעת יכולים לתבוע אותם מאת מלכות יוגוסלאביה.

את כל זה מספר בן-שיחי המבושם, בפשטות, בחום ובתוגה ילדותית עמוקה. והוא מוסיף לספר, שהוא היה קצין גבוה בגדוד מלכו ואדונו –ובאהבתו ומסירותו למלכו הגיע למדגרת שלישו של הוד-מלכותו. באהבתו למלכו, שיצאו לה מוניטין בצבא. שליש – אך לא שליש סתם, כי אם שליש שהמלך ניקיטה הטה אליו את חסדו המיוחד: היה משחק אתו בקלפים, בקוביות, בשחמט ובדאמה –והכל בכסף. בכסף ממש. ובלי חמלה. הזוכה – זוכה, והמפסיד –מפסיד. “המישחק אינו מישחק!” – היה אומר המלך ניקיטה.“אין רחמים במישחק!”

–ומאין היה לך כסף לשחק, תמיד? –שאלתיו –אם המלך הוא המפסיד, יש לו מאין להמשיך – אך קצין? ואתה הלא אינך בן מיליונרים, אם אינני טוע?

איש-שיחי ביאר לי, שפה היתה יד השטן באמצע. ממש יד השטן: כל זמן היה המלך מפסיד ולא הוא, אף כי הוא לא הגיע לקרסולי מלכו בחכמת המישחק וערמתו.

–מישחק מפורסם היה הוד-מלכותו המנוח. ואף על פי כן אני הייתי הזוכה תמיד. –מעשה שטן. כמעט-כמעט שחשדתי בו, שהוא רוצה בכך, מתוך רגש-גמול לאהבתי אליו. אך אחר כך נוכחתי פתאום לדעת, שטועה אני. פעם אחת היינו משחקים כל הלילה – כיון שהוד-מלכותה המלכה לא היתה בבית. היא נסעה לביקור אל אחת מבנותיה המלכות, משום שכל בנות המלך היו מלכות בארצות שונות, או לכל הפחות נסיכות גדולות, כולן יפות וחסונות כאותן האילות, המשתובבות סביב הר הלובצ’ן ומטפסות עליו בתנועות ריקודים, עומדות על הפסגה ומשקיפות למרחוק במבט-מלכות על פני הים. ובכן, הוד-מלכותה לא היתה בבית והוד-מלכותו היה חפשי כנער ביצות הקיץ, היה משתובב ממש ככלב-ציד שהותרה רצועתו. משום שאימת הוד מלכותה היתה שורה עליו במידה לא מעטה, ממש אימת נמרה על הלביא –וכשהיא הסתלקה לזמן מה, היינו משחקים עד שובה הביתה, כלומר: עד שהמשמר היה מודיע על כניסתה בשער.וככה שיחקנו ושיחקנו ואני זכיתי והוא הפסיד. הפסיד והפסיד. ופתאום, אחרי חצות הלילה, כשאזל כל כספו קם ואמר: “כעת אקרא את אמי לעזרה!” –אני נבהלתי, ידעתי, שהוד מלכותה, אמו, מתה זה שנם רבות – אך הוא יצא לחדר הסמוך, ושב כשסיכת-זהב בידו ואמר:“פטר! דע, כי זוהי ירושת אמי המנוחה. הנה!” –אמר ושם את הירושה היקרה על השולחן, בקלפי. קמתי ואמרתי לו:“הוד מלכות, זה אולי אסור. הוד מלכות אינו רוצה בשום פנים בהקפה ולא בצורת הלוואה ממני – אך זו אולי – – בכל זאת – ירושה” וד-מלכותו ישב וציוה עלי במפגיע: “לשבת” – אני רעדתי: לזכות באוצר כזה? בקדושה כזו?! הן אם אזכה בה – חייבתי את ראשי! אך הפקודה פקודה –ומובן מאליו, שאני הוצאתי “עשרים ואחד”. –ועל זה קם הוד-מלכותו וסטר לי על פני ואמר: “אסור לרמות! מהיום והלאה תדע, שאסור לרמות!” – הייתי מאושר ואמרתי: “הוד-מלכות, חסד! לעולם לא אעשה עוד! חטאתי ואת הוד-מלכותו הסליחה!”

איש-שיחי לגם –והמשיך:

–ומאז התחלתי לרמות אותו. כך הוא הדבר, יקירי. ממנו בעצמו למדתי את הכלל העליון והעמוק: מוטב לעצום עין לגניבה קטנה ולא להעניש את הגנב, מאשר להעניש אותו ולעשותו גנב גדול. –והוא עשה אותי רמאי. ורימיתי אותו כל הזמן, ככל אשר יכולתי. זה לא היה קח כל כך, הוד-מלכותו היה בעצמו זאת אומרת: הוא, שחונן בחכמה יתירה, שמעטים דוגמתה, היה מומחה כביר ברמאות הקלפים – אך אני הייתי תלמיד טוב והצלחתי. זאת אומרת: אני הצלחתי לרמותו – אך לא לזכות! גם זה הי מעשה שטן: מאותו הרגע שהתחלתי לרמות –התחיל הוא לזכות. בזה אחר זה. וכבר-כבר עמדתי על עברי פי-פחת, כמעט שהפסדתי את כל כספי והיתה צפויה לי הסכנה שלא אוכל להמשיך במישחק אתו – וזה היה יכול להביאו לידי כעס איום – והנה באה ההצלה: פרצה המלחמה.

–וגם אתה נתגייסת לחזית?

–לא, יקירי, אני לא זזתי מאצלו. הוא לא נתן לי. וכך הייתי עד לכל האסונות. האסון הגדול הראשון-בשורה היה: הברית המיוחדת שכרת עם האויב, בשעה שגרמניה התחילה לנצח בצרפת וההונגארים והבולגרים תקפו את סרביה נשני צדדיה. שני גייסות האויבים נפגשו באמצע סרביה המנוצחת. בריתו עם האויב הביאה לו קלון נורא: האויב הרשה לו לנסוע לבודאפשט לשחק שם בבורסה, פירושו של דבר: חסד של כלימה. “לך ושחק לך בבורסה!” – האסון השני בא בעקב הראשון: כשבעלי-בריתנו הראשונים, צרפת-אנגליה-סרביה-ואיטליה ניצחו במלחמה –מסרו את ארצנו לסרבים וביטלו את בית-מלכותנו. ואחד הנסיכים מבית-המלכות הסרבי שלח לו במתנה ערך קלפים. שוב פירושו של דבר: “שב ושחק לך בקלפים!”. והאסון השלישי היה מות הוד-מלכותו.

איש שיחי הזמין בקבוק חדש ולגם ישר מתוך הבקבוק המלא. אחר כך ביקש סליחה, מזג גם לי – אך פתאום נזכר, שלא מן הנימוס הוא למזוג לאחר מתוך בקבוק ששת ממנו בפה – ושתה גם את כוסי-שלי. והוסיף במרה-שחורה:

–מותו של הוד-מלכותו גירש אותי ממולדתי. איזו מולדת היא זו? בלא מלך ובלא כלום! שיברתי את חרבי. הפכתי את כותמתי שעל ראשי מפנים לאחור – ויצאתי אל רחבי תבל. לחפש לי מלך. והדבר לא היה קל כל כך, יקירי. המלכים אינם מסתובבים בשוק הירקות, זאת אומרת: מלכים ישנם למדי, אך אני לא אלך אל מלך בלי כסא. בלי כסא גם אני מלך. לא פחות מהם, וביחוד בלי מולדת. נדדתי כשמונה שנים רצופות עד שבאתי בצל קורת בית-המלכות ההוא. בצפון.

–היו לך איזו תעודות, או כדומה? – שאלתיו.

הוא הביט בי משתאה:

–תעודות? או כדומה? מה אתה חושב, יקירי, שהמלך מבקש תעודות מאת האדם, כמו מנהל חשבונות, או בעל בית-חרושת לחזירים מפוטמים? – “תעודות”! “וכדומה”! באתי והופעתי במקום הראוי, נצבתי לפני האדם הראוי והצגתי את עצמי כיד ימינו של הוד-מלכותו מלך צ’רנוגורה, הביטו בי, התלחשו, ראיתי שמבינים לי – והכניסוני אל החצר אל בין משרתי המלכות. ומכאן שוב לא היתה רחוקה הדרך אל המלך עצמו, מובן, לא ביום אחד ולא ביומיים. מה שעזר לי יותר מכל, היתה קומתי הגבוהה. גבהתי מכל אנשי החצר ואפילו בגדוד שומרי ראשו של המלך בראש ורבע. וסוף כל-סוף הלא ראו בי י אני! וכך שוב חייתי ועשיתי בצל המלך האדיר כשר-המשקים הקרוב לו ביותר. לא ידעתי לדבר בשפתו דיבור של שיגרה – אך הבינותי את הכל. וזה די. שר המשקים מוטב לו שלא יידע לדבר, רק להבין.

פה נאנח אנחה כבדה והריק את כוסו עמוק. אחר-כך נענע בראשו ביאוש:

–לא, יקירי! לא לפי רוחי היה המלך החדש. לא מלכי שלי היה, לא הוד מלכותו ניקיטה הראשון והאחרון! היודע אתה, שמלך מונטנגרו היה משורר בחסד עליון?

נעניתי לו בראשי, שאני יודע.

יודע?! בראבו! –קרא ברוממות רוח והזמין בקבוק מיוחד בשבילי – כן, יקירי, מלך-משורר, כמו שלמה מלך היהודים! –אך סתם מלך? יכול הוא לשלוט על שבעים ארצות וימים והרים וגבעות ויערות-עד! –ואני בכל זאת אהבתיו, ואת כל ביתו, ולא רק משום שאדם הגון עשוי להסתפק במה שיש לו, אלא משום שהנסיך הגדול, יורש-העצר, היה דומה בהרבה בטבעו למלכי המנוח. ואני בטוחני בו, שאילו היה יושב לא במולדתו, כי אם על חוף הצטה והי מושל על פסגת הדורמיטור –כי אז היה גם הוא שליט בחסד כמו מלכי המנוח, ולא היה מוכרח להפליג כל פעם בימים רחוקים, ליהנות מרעם ביער וראות צבי מקרין בממלכתו! ונשום כך, אל נא,תתפלא, יקירי, שביום מותו ל מלכי החדש, שאבלו דיכאני מאד –ביום האבל לא הריקותי אף כוס-יגונים אחת בחדרי, כי אם –יסלח לי אלהי ההרים! –להיפך: כוס תקוה והתאוששות לחיי יורש-העצר, העולה על הכסא! ואף כי גם הוא לא הגיע אפילו בפסגת קובע- הדובים השחור והגבוה שלו עד כתפיו של יורש-העצר שלי, דאנילו, תפארת-הבחורות, בכל זאת היה כולו נוצר ומעוצב ברוחנו-אנו. ואני הרגשתי, שהגורל לא הזניחני: לא יתן לי לבלות את ימי חיי בלי מלך הראוי לי. כן קוויתי – ושוב טעיתי יקירי! – לא בו, לא בו טעיתי, כי אם בגורל, האוהב להתבדח לפעמים ולהתעולל בנו. דווקא תכונתו הטובה ביותר של יורש-העצר, דווקא מידתו זאת, שבגללה נתחבב עלי:דווקא קלילות-דעתו ונטייתו היפה האבירית, ההררית, לנשים – תכונתו זו מנעה ממני את אשרי לראותו על כסא המלכות! – דאנילו תפארת-הבחורות שלנו היה מוכן לשבת על שבעה כסאות מלכות בגלל בחירת לבבו! זהו הגורל, יקירי! וכך קיבלתי על עצמי את הגזירה באהבה ומסרתי את עצמי למלך החדש, לנסיך הצעיר ממנו, באהבתי הרגיל ובמסירותי המסורתית, שהיא עצם מעצמי ובשר מבשרי. יקירי. –וביחוד מתוך אהבת-הגומלין שבין הנסיכות הקטנות וביני. תמיד סיפרתי להן לפעוטות הללו על מולדתי שבין הרי-חושך, על החיות הרבות והשונות, ועל הצפרים הצבעוניות המסתובבות בארצנו לרוב, על הנשרים כבירי הכנפים, החגים ממעל להררי צ’רנוגורה, לובצ’ן, קוצ’יקי, קום וברדה,, ומעל לארמון המלכות, חגים, דואים ומתנופפים בהוד ושומרים על המלך ועל חייו. עשיתי את חובתי באמונה ונסכתי בשתי הנסיכות הפעוטות את כל פאר מולדתי ואף לימדתי אותן פרק באהבת מולדת, שאינה רווחת בשום מקום בעולם כמו אצלנו שם. תיארתי להן את המלחמות שבין הרינו וגבעותינו, לא רק מלחמות באויב, הבא עלינו מבחוץ, אלא גם בין יושבי ההרים עצמם, המתמודדים בכוחם, בגבורתם, באומץ לבם לאין דוגמה ובאהבתם למולדתם. ותיארתי להן את בחורות צ’רנוגורה, שאינן יודעות פחד-מות והעוזרות ללוחמים במלחמה ובנצחון. והפעוטות הקשיבו רב קשב, האזינו לדברי, יותר מאשר לכל אומנותיהן, מוריהן ומחנכיהן יחד. ולא אחת התרפקו עלי והביעו את תשוקתן העליונה ואת רצונן הרם לעשות במלחמה כזו, וביחוד לראות פעם עין בעין את המוות, לראותו, איך הוא מופיע בסדין לבן וחרמש בידו. ביארתי להן שלא כך מופיע המוות, ושהוא אינו מופיע כלל. שמסתתר הוא בתוך תותח, פצצה, כדור, סכין או חרב. ויש שמופיע הוא באווירון ומשם יורד בצורת פצצה המהרסת את הכל: את הארמון, הרהיטים, הגן, האנשים. והבובות יחד. הן הבינו והתחילו רואות את המלחמה ואת המוות כמהותם וכהווייתם האמיתית. ומאוד-מאוד השתוקקו לזכות לכך לעמוד ולחכות, ולא לברוח, ולא להסתתר, משום שהבורח והמסתתר פחדן הוא ובוגד במולדת ואינו שווה את אור השמש וריח הפרחים ושירת הצפרים ושלל צבעי-הפרפרים של המולדת! הגעתי לידי כך, שהפעוטות ביקשו בגדי בחורות צ’רנוגוריות וקיבלו. עונג היה לראות, יקירי, איך הצלחתי לקסום את קסם מולדתי אל תוך ארמון המלכות הרחוקה! ושוב הופיע השטן!

הוא הזמין לו בקבוק חד, פתח אותו בעצמו, מזג, ובינתים סיפר:

–שוב הופיע השטן, אך לא הצליח לעשות לי כל רע, לכלהיותר גרם לי צער ואבק-אכזבה. – ביום הולדתה של הקטנה בנסיכות ביקשה הפעוטה, שאחזור על תיאורי המלחמה והמוות יחד עם השבח והתהילה לבחורות עמי בצ’רנוגורה. באותו מעמד היתה גם הוד-מלכותה הסבתא הרוממה, שהואילה גם היא לעודד אותי לספר על נשי מולדתי הגיבורות והאוהבות את מולדתן לאין דוגמה. –הייתי מאושר בלי—גבול וסיפרתי – – – עומד אני ומספר ומתאר ולפעמים גם מזמר בינתים כנהוג, כהלכה, כרגיל אצלנו, כל המסובים ישבו מוקסמים והאזינו, הקשיבו אילמים ומרותקים – ואני עצמי עומד כבחלום ורואה את כל מה שאני מספר. רואה, חוזה וחי שם – ופתאום: דפיקה חלשה, אך כעסנית במקל על הרצפה: “שתוק! די!”

המספר מהפך את כוסו על שוליו, מחרחר, ואחר-כך שואל:

– מה זה היה, שואל אתה? הוד-רוממותה הסבתא קמה, ניגשה פסיעה אחת כלפי, הביטה בי ואמרה כשעיניה נעוצות בי: “הוד רוממותן הנסיכות חובבות אותך, ואתה מקלקל להן את עצביהן הרכות! שתבין!” –ויצאה, אך בפתח שוב הפנתה את ראשה לאחור, רמזה לי לגשת –ואמרה כמו בלחש: “בארמון המלכות אין מדברים על המוות! הבינות?!” ויצאה. אך נעלמה –אומרת לי הנסיכה, כלת החגיגה, בקול תחנונים ומחייכת: “פטר! אל תקלקל את העצבים, אך ספר על דבר המוות! זה כל כך יםה!”

איש-שיחי השתתק. שינה את ישיבתו על הכסא, הדליק אש במקטרתו הקצה ואחרי נשימות עמוקות ונשיפות רחבות אמר בהדגשה:

–זה היה תחילת הסוף, יקירי!

–פיטרו אותך בגלל זה?

–אותי אין מפטרים, יקירי, אני בעצמי הולך – אם ללכת. ואם לפיטורין –הרי אני מפטר, ולא אותי! באחד הימים התחיל הארמון להיות מרוגש ועצבני יותר ויותר, שלא ראיתי אותו עדיין בכך. השתתפותו של הוד-מלכותו בהתייעצות הלכה והוסיפה, ואחרי ההתייעצות –המתיק סוד עם אמו, הסבתא הרוממה. והמתקת-סוד זו גרמה לי בלבולים. הוד-רוממותה ציוותה עלי, שכל פעם שתהיה בחדר הוד-מלכותו והיא זקוקה לי, אעמוד בחוץ בהקשבה, כדי לשמוע את קול דפיקות המקל שלה, שהיא סימן-קריאה לי. וכך היה:לדפיקת מקלה ברצפה – נכנסתי. וכעת, בהמתיקה סוד עם בנה הוד-מלכותו –נכנסתי בכל רגע – והיא שלחה אותי בכעס. היא דפקה כל הזמן – ואני נכנסתי. רק אחר-כך נודע לי, שהדפיקות אינן “שלי”, כי אם של כעסה ועקשנותה הרוממה. ולאט-לאט נודע לי, שיש סכסוך רציני בינה ובין בנה הוד-מלכותו, שבכל זאת לא העז למרות את רצונה הרם. האווירה שבארמון הלכה הלוך והתרגש, הלוך וחמה, הלוך ורותחת עד שהגיע לידי מהומה חשאית ממש. אני ידעתי היטב, במה מדובר ובשל מה ברתיחה –אלא לא היה ברור לי:מה רצונה-שלה הרם? אך מכיון שכל העיר כבר היתה כמרקחה בשל סכנת המלחמה המרחפת באוויר, החלטתי לדעת את הסוד. יסלח לי אלהים, אך אני בכל לבי רציתי לעזור בדבר, ולא להיפך חלילה.וכאוהב תמים ואמיתי הרשיתי לעצמי לגנוב את הסוד ויהי מה. אך בינתים נטפלה אלי הנסיכה הפעוטה, משכה אותי בידי להתרכן אליה, התכופפתי אליה והיא לחשה לי: “פטר, סבתא הרוממה מפחדת מפני המוות?!” –אמרה ופרצה בצחוק חשאין. כשכפה הקטנה על פיה! – וברחה כשהיא פוזלת אלי מרחוק. – עוד לא הספקתי להביא את עיני הפעורות והמשתוממות למצבן הקודם – והנה אני שומע דרך הדלת קול ריב וקטטה מרוגז, קולה של סבתא הרוממה, הדופק במקלה וצועקת על בנה הוד-מלכותו. – עשיתי, כאילו טעיתי לדפיקת מקלה, ונכנסתי, כמו תמיד: בדחילו, הסבתא לא הרגישה בי והמשיכה בעצבנותה, בחרון אין-אונים. לבסוף פרצה בגערה: די! אינני רוצה למות! רוצה אני לחיות עוד את ימי הספורים בלי אווירונים, בלי פצצות, בלי מרתפים ובלי שבץ-עצבים! אתה מבין, או לא?! יש לי עוד שנים אחדות –תנו לי לחיות!" כך צעקה בקול זקן וצרוד. הוד-מלכותו בנה רצה להגיד לה דבר מה. וגם הספיק לפלוט את המלים: " העמים החוסים בצלנו, אמא!" אך היא השתיקה אותו, החניקה את דבריו בגרונו: “לא איכפת לי; לא צריך! אני מסתפקת במה שהיה לנו לפני שש-מאות שנים! אני מסתפקת בארצי בלבד, אני מסתפקת במולדת קטנה – אך לראות את אור השמש! מה לי ימים ואיים רחוקים – שם תחת האדמה?!אתה מבין או לא?! אני רוצה שתבטיח לי פה, מניה-וביה, שתשלח את שליחנו לעצור את האווירונים! מניה-וביה!” –צעקה – – וצנחה על הכסא, על כסא-המלכות שבחדר הוד-מלכותו. ואני עמדתי כנציב-עופרת – אך לבי דפק בי כשעון מקולקל. – רע מאוד היה לי, יקירי, רע מאוד. זאת לא מלכתי מילינה – המגרשת את בנה לחזית! והמופיעה בעצמה בעורף החזית ומוחקת לפצצות. – לכך זכיתי! למחרת נסע השליח הרם לחוץ-לארץ “לעצור את האווירונים” – והארמון נדם בדממה ממותחת ומלאה צפיה.

וכעבור ימים הופיע השליח הרם. – נכנס, השתחוה, ניגש אל סבתא הרוממה: “הוד מלכותך תוכל להישאר בארמונה. המרתף אינו נחוץ!” –אמר בגאון ובבטחון וברגש נצחון. הוד רוממותה המלכה הזקנה בעינים לחות מדמעות לחצה את ידו של השליח לחיצת שבץ, ורק מל אחת נפלטה כל הזמן מפיה:" תודה סיר, תודה לך, סיר!" וכעבור ימים אחדים קורא אני בעתונות-חוץ מאמר בשם: “היריקה הגדולה בפני המלכות הגדולה”.

איש-שיחי נשתתק, מזג לו כוס –אך הניח אותה מיד, ועל פניו הופיעה העווית-בחילה למשקה. הוא היה סוף סוף שכור קצת, ותחת לדבר אלי, מלמל ורטן לעצמו: נשתנה העולם. הוד-מלכותה בוכה. שמחה היא, שחיה את ימיה. – בארמון. –מה איכפת לה! –ימות הכל, ובלבד שהיא תחיה.

הוא הרים את עיניו אלי ואומר במבט מעורפל:

–ברחתי משם כחץ מקשת. מה לי ולפחדנות זו? –וד-מלכותה מילינה עמדה תחת מטר היריות, ששתפך אל החצר כגשם, כברד, ידיה על מתניה הרחבות, שדיה הדשנים מתרוממים בנשימתה האמיצה והרוממה והיא יורקת בוז ומחוק כלפי האווירונים למעלה!–ופה: “רוצה אני לחיות!” “מה איכפת לי” – – זה לא בשבילי.

ידיו נתרשלו, את הכוס המלאה דחה הצדה וראשו נפל על השולחן ממלמל-רוטן חרישית ברעש המסעדה המלאה עשן מחניק.

---

אַחְמֶד עָעַל אֵינוֹ רוֹצֵחַ

מאת

אביגדור המאירי

פעמיים בחיי זכיתי להיות קרוב אל “גבור” הטרגדיה ששמה רצח. והפעמיים בתל-אביב. בראשונה –אל הקרבן: כלפני שש-עשרה שנים. יום לפני הירצחה שוחחתי עם האשה בת החמש-שש-עשרה, שגילתה לי את תכסיסיה עם בעלה הצעיר, שהיא סונטת בו ונהנית מן הקנאה החולנית והצודקת שלו. למחרת ביתר אותה לנתחים. – ובשניה –אל הרוצח עצמו: אחמד עאל המצרי הצעיר, שהחליט בלבו: או להטות אליו את לבה הנצור של המחוללת היפה לאילה קאלין, או למות.

א: רוצח מחפש קרבן

ידידי “הפרנק” הצעיר הציג לי בבית-קפה בתל-אביב צעיר יהודי ממצרים בשם יהודה. בחור בעל עינים שחורות וחולמות, מדבר רתת, כמעט מגמגם, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, תכופות ובמהירות. קולו מתאונן, כמעט בוכה – והוא מבקש ממני רפואה. חולה הוא מאוד: מאוהב “עד מוות”. והוא מספר לי את כל פרשת אהבתו הנוראה.במצרים, בקהיר הכיר את המרקדת הספרדית לאילה קאלין –אך היא צוחקת. כל הזמן צוחקת. יושבת עם גברים, שותה ומעשנת –וצוחקת.יודעת היא, שהוא, יהודה, אוהב אותה מאין כמוהו, לאין-דוגמא. הוא הציע לה לשאתה לאשה והכריח גם את הוריו , המתנגדים לה בכל תוקף, להסכים לנשואיו אתה –אם היא תתגייר. – אך היא אינה באה אפילו לכלל שיחה על התגיירותה. –כל הזמן צוחקת. –אך הוא בכל זאת נודע לו, במה אפשר לקחת את לבבה: בכסף. בסכום גדול. וכך החליט להשיג סכום גדול.ותוך כדי התאוננותו לי על לבו החולה, על נדודי השינה שלו, על חוסר התיאבון, על תיעובו לחיים בלעדיה, ומבקש ממני עצה, דרך, רפואה נפשית, משום כך אמרו לו: “סופר יודע דברים כאלה, הוא עוסק בכאלה” –תוך כדי שיחות אחדות וגלויות, כאובות ואומללות, מגלה הוא לי “סוד עצום”. הוא מוכרח לגלותו לי. אסור לו להסתיר ממני דבר. הוא בא הנה, לארץ ישראל, כדי לרצוח. שלא אגלה את הדבר. הן משום זה מתייעץ הוא עמי. אני צריך להיות ידידו האמיתי. סופר. מוכרח הוא לעשות דבר-מה, כדי להשיג את סכום-הכסף הגדול. על שאלתי, איך בא לידו רעיון זה דווקא? – ענה לי בפשטות: איזה “שליח פוליטי” (כך אומר: “שליח פוליטי”), מוסלמי אמר לו, אם יצליח לרצוח את זה ואת זה בפלסתינה –יקבל סכום גדול.סכום זה שנחוץ לו בשביל לאילה. – הוא נתן לו גם להוצאות הדרך. אך הוא אינו רוצה לרצוח יהודי. להיפך: רוצה הוא לרצוח לא יהודי. אמרו לו, שבעד רצח לא-יהודי משלמים יהודים הרבה יותר. כך אמרו לו. והוא מתייעץ אתי. מוכן הוא לרצוח את מי שאני רוצה, ובלבד שירצה בכסף את פני לאילה, בין כך אין הוא יכול לחיות בלעדיה. חייו אינם לא חיים ולא מוות.

אני לחנם בארתי לו, שבעד רצח לא-יהודי אין איש משלם פה. שמזה הוא לא ייבנה. ומובן, שבארתי לו, שכל הענין של רצח אינו כדאי. יתפסוהו ויתלוהו. ולאילה תעמוד בחדר בית-האסורים ותצחק לו. הוא ייתלה – והיא תצחק לו. –

לחנם דברתי. על זה בין כך לא יוותר. הוא בא לרצוח. ואם לא יצליח אלא לבלות אתה לא יותר מאשר שעות אחדות –די לו. יתלוהו אחר-כך. לא איכפת לו.

דבריו בכלל לא היו כל כך ברורים, כמו שאני מוסר אותם פה. אך זאת היתה תמציתם. עיניו היו אדומות מחוסר שינה, וכל הזמן היה מבוסם קצת. –והשתומם מאד, שאין אנו מעוניינים ברצח איש זה וזה, איש חשוב כל כך, שלו, ליהודה, ישנם מהלכים בביתו, אם ירצה. יש לו קשרים יוצאים מן הכלל אצל מי שאנו רוצים. ואם הם נותנים סכום הגון כל כך בעד ראשו של זה וזה משלנו – אנו על אחת כמה וכמה שצריכים להקריב סכום גדול בעד ראשו של נכבד זה וזה משלהם! ברור, כי הלא אנו היהודים עשירים מאד. כל הכסף לנו הוא!

בתחילה התפלאתי על בחור יהודי המדבר בסגנון זה הידוע. אך אחרי כן הבינותי: החינוך המצרי מבאר הרבה. ובכלל אין הוא פיקח יותר מדי. –ובכן, החליט. מה החליט? קודם כל החליט, שמוכרח הוא לרצוח. אני לא התייחסתי אליו ברצינות רבה. בחור הפכפך, משתכר בכוס אחרי כוס, בקבוק אחרי בקבוק –ומפטפט, וביחוד: בחור, המפקפק מאין לבחור לו את קרבנו – אם מעם זה או מעם זה –רוצח לגמרי לא מסוכן הוא. –התלוצצתי. אך הוא נשאר רציני מאד וברצינותו הדגיש, שלו אחת לגמרי, את מי ירצח, יהודי או לא-יהודי. בעד מי שיקבל יותר. הוא בין כך אינו כועס על הנרצח.אך חושב הוא, שאחד משניהם צריך למות, או הוא, או הקרבן. ומדוע זה יקר דמו של הקרבן יותר משלו?! הקרבן בין כך אינו אוהב כמוהו ואינו סובל יסורים כאלה –ואינו מקווה לבלות שעות אחדות עם לאילה! –והוא, יהודה מקוה לזה וסובל יסורים. –ימות ההוא –והוא, יהודה, ישיג לכל הפחות את תקות חייו הגדולה, הנפלאה, המתוקה –לא כן? –

ב: ההפתעה

לימים שוב הופיע אצלי יהודה, אך כעת – שבעתיים אומלל משהיה. –וסיפר לי ענין נורא: אחד מידידיו, בחור ערבי, מצרי היה פה בארץ ורצח יהודי חשוב וקיבל סכום כסף הגון. –

מובן, שתיכף ידעתי, שזה הוא עצמו ושהוא לא יהודי, אלא בחור ערבי אומלל, מאוהב עד כדי טירוף. ואם לפני כך לא היה פיקח ביותר, הרי כעת הופיע לפני כטיפש גמור, וגם מטורף במקצת. אך אני לא הסירותי את המסוה מעליו, נתתי לו לגמור את המעשיה, “בבחור הערבי” והוא המשיך. וסיפר לי את כל המעשה שלו עצמו. “אותו הבחור” הערבי, שאחמד עאל שמו אהב “כמוהו” בחורה מרקדת – –

ופה בא כל סיפור שלו עצמו. ש“יהודה” סיפר לי לפני כן על עצמו. ובינתים שתה כל הזמן ולא הרגיש אף במלוא נימה, שמגלה הוא את סודו-שלו. –ובכן: "אחרי שאחמד עאל רצח את היהודי החשוב –מספר הוא לי –שב למצרים והציע לה את הכסף. בתחלה צחקה הבחורה –אך כשאחמד התפאר לפניה בגבורתו, שנסע בגללה לפלסתינה לרצוח, ושהסתכן לתליה ורצח בגללה – קמה, פסקה לצחוק, התרחקה ממנו צעדים אחדים בזוועה, אחר כך שאלה לשמו של הנרצח. אחמד אמר לה את השם – ועל זה פרצה בזעקת-זועה ונפלה אין-אונים. אחמד הביא רופא. וכשהשיבו אותה לאיתנה נודע, שהנרצח היה דודה, הרוצה להביא אותה לפלסתינה. זאת אומרת: היא יהודיה. ושמה לאה קאלינסקי. הרופא לא הבין כלום מכל הענין, אך אחמד ברח בינתיים.

–הוא ברח אלי – מוסיף הבחור לספר לי בשקר רפה וגלוי מאד – אחמד בא אלי להתייעץ, מה לעשות, משום שהיינו ידידים מזמן. אמרתי לו, שיש לי סופר ידיד בפלסתינה ואם יתן לי להוצאות הדרך, אסע ואשאל בעצתו. אך הוא לא רצה. אם הוא רצח את דודה – עליו למות. הוא ילך למשטרה ויגלה את המעשה. כך אמר. –אני בכל זאת סחטתי ממנו להוצאות הדרך אליך. – אני אוהב מאד את ידידי אחמד – – הייתי רוצה בכל זאת שתתן לו איזו עצה – – או לכל הפחות – –שתכתוב מכתב –רוצה הוא לשלוח מכתב למרקדת – –שהוא –אחמד עאל –אינו רוצח סתם – ושהיא תדע, שבגללה עשה את זאת".

לא התאפקתי יותר ואמרתי לו: אתה הוא אחמד עאל –לא כן?

הוא הביט בי בלי כל הפתעה. הדבר היה כטבעי אצלו. ראיתי, שהוא עצמו כבר לא התאמץ לשקר לי בסיפורו, ואחרי שתיקה ארוכה אמר לי נכנע, מודה בשתיקה, בתבוסה:

–כעת תלך למשטרה ותמסור אותי. לא כן? אך זה מיותר לגמרי. אני עצמי אעשה זאת. הלא אינך חושב שאפשר לי לחיות יותר. ורק שאתה תכתוב לה מכתב: “לאילה, אחמד עאל אינו רוצח. אחמד עאל אוהב אותך ואת דודך. אחמד עאל ילך אחרי דודך לבקש ממנו סליחה. ואת הכסף שקיבל ימסור ליהודים להעמיד מצבה על קבר דודך.”

הוא הוציא פסת נייר חלק:

–אנא כתוב, אתה ידע לכתוב יפה. –אני מבקש.

התחלתי לכתוב. ובינתיים הרהרתי, איך ומה לעשות בו – –

אני כתבתי, והוא שתה, אחר כך ביקש סליחה לרגע ויצא לאחור.

כשגמרתי את השורות – הוא לא שב. חפשתיו בבית הכבוד. הוא לא היה שם. ברח. ימח שמו: ברח! התחייבתי בנפשי: נתתי לרוצח להמלט.

וכעת קורא אני בעתונות: הוא מסר את עצמו למשטרה במצרים והמשטרה מסרה אותו הנה למשפט.

ובעכו נגמרה הטראגדיה.

כן. אחמד עאל אינו רוצח. בחיי – לא. האמיני לו לאילה-לאה וסלחי לו. רוצח הוא הגורל, שעשה אותו למטורף, ואחר כך כשהצליח לעשותו לרוצח – הכניס לו אל תחת סכינו דווקא את דודך, לאילה-לאה! דווקא!

---

הַסִּפּוּר

מאת

אביגדור המאירי

האניה העליזה סאנה כלפי תל־אביב הרחוקה והסמויה מן העין. תזמורת ג’אז לבנה הרקידה את הכל בריתמוס שלה, המתמזג עם קצב המכונות, הנוער רקד, השמש סימאה, הגלים ציננו בירקרק מלטף עינים, כל העיר השטה צהלה בזוהר האביב – ורק זוג זקנים אחד ריתקו אותי אל יגונם הנואש, עד כדי שלא לזוז מאצלם כל הזמן. ואפילו כששלחו אותי “ליהנות מן הנסיעה, מן הנוער המשתובב באור השמש”, לא יכולתי לעזוב אותם. גורלם שמני ממש בסד.

גלמודים נוסעים שנים לארץ הקודש. למות שם. ואתם יחד: בנם המת, המוטל שם בתחתית האניה בארון הברזל. ששונם וכל אשר להם, שחייו קופחו בלא עת ובלא טעם ובלא כל סיבה.

הוא מיסטר נאדר, היה שם באמריקה שופט נכבד, משך יותר משלושים שנה. כן למד גם בנו יחידו את תורת המשפטים בכשרון מיוחד לכך. ושבוע ימים אחרי שגמר את למודיו – –

איום לספר: בנשף מסכות התחפש־התאפר לכושי, עד כדי שלא להכירו בשום אופן, ובלכתו הביתה לפנות בוקר, נלוותה אליו בחורה יפהפיה. זו שרקד עמה כמעט כל הלילה. בדרך ישבו שניהם על ספסל שבפארק – ופתאום קמה הבחורה, התחילה לצעוק, ליילל בזעקת שבר, שהכושי התנפל עליה, התאסף המון עצום – ולא עברה שעה קלה וטומי היה תלוי על אחד העצים בגוף מושחת עד כדי זוועה.

ורק כשהסירו אותו מן העץ נודע למשטרה, שזה אינו כושי כלל, כי אם בנו של השופט מיסטר סטיפן נאדר.

ורק אחרי כן נזכרו רבים מבין הקהל. שהאומלל צעק כל הזמן את השם הזה ואת שם אביו – אך מובן, שצחקו לו בלעג רם.

השערוריה הנדירה הכתה גלים. לינץ' לאדם לבן. ועוד מרמי המעלה. בנו של שופט!

ומי היא הבחורה?

אין איש יודע. היא היתה מסוכה באפר־מרקיזה, מן הנשף – ובשעת המעשה נעלמה. אולי נקמת אהבה נכזבה?

תוך כדי שיחה אלמת־מגומגמת ראיתי, שהאב השכול מנוגע במוסר כליות כל הזמן. הוא מלמל על חטא ועונש. – בקושי נודע לי מפי אשתו, שפעם קיבל בעלה מכתב ממישהו, שפנה אליו, כאל “אחד מבאי כוח הצדק עלי אדמות”, וכמועמד לסינאטור, שיקום וירים תנועה במדינה, לעשות פעם קץ ליחס הזלזול וההתעמרות בכושים בכלל, ולגול מעל ארץ־החופש את חרפת־החרפות: את משפט־הלינץ' בפרט. הכותב הדגיש במכתב את יהדותו של השופט ואת חובת הסולידריות של היהודי עם הכושים האומללים.

מן המכתב הורגש, שאשה כושית כתבה אותו. ודאי אם שכולה, שבנה נפל קרבן למשפט־המונים כזה.

האשה פרצה בבכיה חרישית. בעלה לא ניסה לנחם אותה. אין אָבל מנחם אָבל.

וגם אני לא יכלתי לפטפט תנחומי־שיגרה שדופים. לכל היותר נסחט מפי, שלא ברצוני, שהמת אחת היא לו איך מת, ותיכך נזכרתי, שהמשך המימרה הזאת מוכרחת להיות: כן, אך את החרפה והכאב נושאים הנשארים בחיים!

ב.

בין הנוער העליז, הנעלס בתכלת השמים והים, ראיתי גם זוג צעיר, שלא השתתף בשמחת החיים. ביתר דיוק: רק הבחורה. הבחור הצמוד לה יצא פעם בפעם בטיול, בריקוד, השתתף בשיחה ושב אליה לבדר אותה ביחידות. הבחורה, כבת עשרים, לבושה בפשטות ושום דבר מושך לא היה בה, ורק עם התבוננות קלה הבליח מתוכה, מפניה העיפים איזה יופי מפליא. אך יופי זה לא מלידה הוא לה. זהו אותו הזוהר, שהצער העמוק משווה לו לאדם, וביחוד אם צער זה מתמזג עם הנעורים, עם פריחת הגוף והנפש. על התענינותי ענה לי הבחור הצמוד לה, שהיא סופרת. כותבת באנגלית. יש לה ספור כתוב בכשרון יוצא מן הרגיל. קשה מאד להוציא את יצירותיה מידיה, היא חוששת להראותן למישהו. אך הוא קרא את סיפורה.

– זה נודע לי ככה – אמר הבחור: – הצקתי לה, מדוע היא עצובה כל כך? לא נתתי לה מנוחה עד שפרצה בבכיה ויחד עם כאבה המתפרץ נפתח גם סגור־לבה ופיה והתחילה מספרת לי – אך תיכך אחרי המשפט הראשון הפסיקה פתאום ואמרה:

– אינני יכולה לספר. הא לך!

– אמרה והוציאה כתב יד ומסרתו לי –מוסיף הבחור – קראתי והשתוממתי. תוך כדי קריאה העפתי כל זמן מבט כלפיה מתוך תמיהת משנה. לא רק על הכשרון הבשל והעמוק, כי אם גם מתוך הרגשה ברורה, שגיבורת הסיפור היא: היא עצמה. – כשגמרתי, שאלתיה על כך – אך היא לא ענתה לי במישרים. “מדוע זה מוכרחת הסופרת עצמה להיות גיבורת הספור?” ענתה בשאלה. – אך השקר לא הועיל לה: היא שוב פרצה בבכיה.

והבחור מספר לי את תוכן הסיפור.

אני מקשיב ולבי מתחיל מרחף בי.

מעשה במשפחה יהודית באמריקה, שלקחה לה כושי למשרת בית ומשק. כושי צעיר ואהוד להפליא, בעל נשמה יתרה ונאמן רוח. למשפחה היתה בת, שהכירה בכשרונותיו של הבחור השחור, הניעה את הוריה לעזור לו בלמודים והוא הצליח. למד את תורת המשפטים ותקוותם היתה חזקה, שיהיה פעם לשופט בליבאריה או ברובע הכושים בניו־יורק. ופעם ישב בפארק על ספסל, התיישבה על ידו בחורה בלונדינית, התחילה לעגב לו – ופתאום פרצה בזעקת־שבר, שהכושי מציק לה. לא עברה מחצית שעה והמתלמד הכושי היה תלוי על אחד מעצי הפארק שרוף למחצה. – ואותה הבחורה הבלונדינית יצאו לה מוניטין. אפפוה עתונאים, הציעו לה שידוכים ולימים קיבלה הצעה לחוזה באחד מבתי הסטודיות לסרטים. – ותמונתה חייכה מכל העתונים ככוכבת פירמה זו וזו.

הבחור מספר לי – ואני מחפש בעיני את הבחורה־הסופרת –היא בלונדינית? – לא! שחרחורת. אך הלא – – ההיא היתה במסכה!

הבחור משקיט אותי:

– חכה, לא היא. הקשב נא הלאה לסיפור: אותה משפחה, שחנכה והלמידה את הבחור השחור, הרתיחה את חוגי־המשפט כמרקחה. מחאה, תבעה לדין, כתבה תזכירים – אך ללא יועיל. – והבת – היא באחת: היא רוצה לנקום באותה בלונדינית, שעלתה לגדולה. ולשם זה חדרה בערמת־שטן אל בית־החרושת לסרטים – והצליחה להשחית את פניה של הכוכבת בוויטריול, ולהמלט מידי המשפט.

– אך המקום המפליא והאמנותי ביותר, שבסיפור, הוא תיאור ההמון העומד ומסתכל בהנאה בגוף הכושי התלוי ובפניו הנעווים והמעונים. תיאור זה הוא מעשה ידי־אמן ממדרגה גבוהה. הקונטראסט האיום שבין היסורים ובין ההנאה, והתמזגותם של שניהם לכרון תפתי מחריד. ובתוך השקט הזה של התמזגות הצער וההנאה של ההמון המביט בכושי התלוי על עץ – פרצה בחורה אחת פתאום בזעקה אדירה נואשת: אני אתנקם! –מובן, שזאת היתה אותה הבת.

והבחור ממשיך את סיפור המעשה: אך הבת החליטה להתנקם לא רק באותה בחורה, שעלתה לגדולה על יסוריו ועל קברו של הכושי האומלל, כי אם גם באחד השופטים, שפנתה אליו בתזכיר ולא קבלה ממנו תשובה.

– אני משער, שזאת היא הסופרת עצמה, מפסיק הבחור ואומר. ובכן החליטה להתנקם – והתנקמה. התחילה לעשות ולהתחבב על בנו של אותו שופט, שלא שם לב אל תזכיר אמה, השתתפה עם הבן יחד בנשף מסכות, שלפיתוייה התחפש־התאפר לכושי וכשהלכו הביתה מן הנשף – –

את המשך הסיפור גבר ידעתי מפי אשת־השופט, האם השכולה היושבת שם בשמש יחד עם בעלה שעות שלמות בשתיקה, וכשמתעוררת מהרהוריה, הרי זה רק כדי לרדת אל ארון בנה ולשוחח אתו שם שיחת־רפאים.

ג.

רוח תזזית נכנסה בי באותה שעה: עלי לרפא את הפצע הכפול הזה!

אך איך?

לחבר את הורי המת עם אויבתם זו הארורה והאומללה גם יחד? הם אינם יודעים דבר. לא השופט ואשתו ולא הבחורה אינם חשים בקרבתם על האניה. מה היה, לו נודע להם פתאום, קשה לשער. – אך דבר אחד היה ברור לי, שרק איחודם יכול לרפא את היסורים הללו. רק השתפכותם איש בחיק רעהו יכולה ליישר את העקמומית העמוקה הזאת שבלבות שלשתם. ודווקא על יד ארונו של המת עצמו!

קודם כל גיליתי את סודי המחריד לאותו בחור: שהשופט ואשתו, הוריו של הנסקל בעטיה, נמצאים על האניה, והנסקל המת – למטה. מובן, בהן צדק. (הבחור חשב רגע, שיצאתי מדעתי, או שמחבר אני איזה סיפור פאנטאסטי!) וגם ירדתי אתו אל הארון.

הבחור הבין אותי. והתחיל להיות לי לעזר.

קודם כל הצליח לברר את הנעשה בנפש בחורה. לברר לעצמו ולה־עצמה. הוברר, שגם היא הרגישה מוסר כליות עמוק להורי המת. ושנינו הצלחנו להביאה לידי כך, שפרצה בווידוי שבדמעות: – אילו רק פעם אחת, רק פעם אחת נפגשתי אתם! הייתי מבקשת מהם לסלוח לי. מה הם אשמים בדבר? הלא גם הם אינם אלא שניים מני מיליונים, הרואים את “המשפטים” האלה, הלינצ’ים, כדבר רגיל שם! – אילו ידעתי את קברו שלו! – אך הן ברחתי מפחד, פן אאבד את עצמי על קברו. –

הדבר הולך כשורה. שני הצדדים אכולי מצפונם הם. השופט שלא שעה אל התזכיר, ורוצחת בנו.

אך להציג אותם זה לזה – אי אפשר. הדבר יכול להיות לרועץ להם.

ובכן מה לעשות? איך להמשיך?

למחרת בבקר הפתיע אותי הבחור עד כדי בהלה: הוא גילה לה שהורי המת, השופט ואשתו, הם פה באניה!

– היא רצתה לרוץ אליהם מניה־ביה, אך אני לא נתתי לה – אומר הבחור, – אני תוודעתי אליהם, אחר כך הצגתי אותה להם.

– מה?

– כפי שאתה שומע. מובן, לא גליתי להם מי היא. רק שיכירו זה את זה כמכירים באניה. הם כבר יושבים יחד.

עליתי על הסיפון: כן, הם יושבים יחד.

כשניגשתי אליהם – היתה כבר ידידות הגונה ואהדה רבה מפותחת ביניהם, וביחוד בין שתי הנשים: בין האם השכולה ובין רוצחת בנה־יחידה.

משך שני ימים הצלחנו להשפיע על הזקנים, שיקחו את הבחורה אל ביתם בירושלים (תכניתם היתה לגור בירושלים). בין כך נחוצה להם עוזרת, המנהלת את משקם. הם הסכימו.

ועוד באותו יום לחשה לי הבחורה את סודה המאושר: היא הצליחה להוציא מן הזקנה את הווידוי, שאילו היתה נפגשת עם “אותה בחורה” היתה סולחת לה. שמבינה היא לרוחה, שוודאי אהבה את הכושי, ונקמתה מובנת לה מאוד. הלינץ' – זוהי תועבה אנושית, שכולנו ראויים לעונש עליה.

ובכן: הענין הולך כשורה גם בלעדי. ובמהירות שלא שערתיה מראש.

אך מה יהיה ברגע – ברגע ההוא – כשיוודע בכל זאת להורים, מי היא?!

את התשובה על השאלה זאת דחיתי – דחינו – לירושלים.

אנחנו דחינו, אך לא הגורל, הוא פתר את השאלה במהירות יתירה:

כשקמנו בבוקר והתיישבנו יחד לארוחה – היא, הבחורה, איחרה לבוא.

ואיחרה גם לבוא לטייל אתנו יחד על הסיפון.

עברו כשתי שעות והיא איננה.

הלכנו לחפש אחריה – ומצאנו אותה כורעת על יד ארון־הברזל וראשה עליו. שוכבת היא על ארון־המת ומתייפחת. מחבקת את הארון, בשתיקה, בהשתפכות, בהתמזגות עם נפש המת. –

עלינו ושלחנו שמה את האם – שבין כך לא ביקרה עוד היום אצל בנה המת והיתה רגילה לעשות זאת בשעה זו בערך. – שם מצאו הזקנים את הבחורה שפוכה על בנם המת.