כְּבָר צלצל השחר באביבו המבושם בחלונותיו המיוזעים של בית המדרש, בשעה שאהרן, הפרוש הצעיר, התעורר מעל השולחן והסתכל מסביב לו בעינים תועות ואדומות בתוך האור הכהה.

אמש, בלילה, בשעה שאהרן עייף וראשו צנח על זרועותיו של השולחן הארוך – עדיין היה כל בית-המדרש הומה מתפלתם הרוננת של מצפים לקריעת השמים בליל השבועות, ועכשיו, כשהקיץ, מצא את בית המדרשת ריק מאדם, ורק חברו שמעיה המתמיד יושב לאור הנר מהבהב והנאבק עם הבקן, ואווירו הפושר, הסמיך מאדים.

שפשף אהרן את עיניו, קם ממקומו, נגש אל חברו, הסתכל מקרוב וכמעט שפרחה נשמתו. גחן אליו ובלחש של נזיפה קרא כמשתומם:

– “הזוהר”

נזדעזע שמעיה, הרים את עיניו וסגר את הספר.

– לא.. כן… הזוהר – גמגם כמתנצל וכסה בידיו על ספרו.

כאילו בקש להסתירו. אך בהכירו אחר כך, שסודו כבר גלוי לפני חברו, הרגיש כאילו היתה לו הרווחה; מעתה יוכל סוף-סוף לגלות אתלבו המלא על גדותיו לאיש המסוגל להבין אותו; וכילד מתחטא הוסיף:

– מוכרח הייתי, אהרן… אנוס הייתי – לא יכולתי נשוא עוד. כמעט שנטרפה דעתי עלי. זה כשנה תמימה אני מכין עצמי לכך. לא נועזתי. בבקשה ממך, יהי נא הדבר שמור בינינו. שב, אתה יודע אותי. אתה יודע. כלום ראית אותי רגע אחד בטל?

הוא סגר את הספר, לקחו בשתי ידיו אל חיקו והוסיף:

– עול תורה, כן, עול תורה. לבנו, דמנו, כל רמ“ח אברינו ושס”ה גידינו ספוגים בה. לולא היא, לולא התורה, אנו אובדים בחלל הריק. אל שזה לא-כבר הייתי בביתו של.. כן, הלא ידוע לך,הייתי בבית של הצדיק, עמדתי סמוך לשולחנו. ומאז מרגיש אני, שכל זה אינו אלא הקדמה, כן; כל מה שעשיתי עד כה, אינו אלא פתח דבר, פרוזדור. כעין צמצום מרגיש אני בנפשי, כל מהותי כאילו נצטמצמה בקרבי, ורובא דרובא שלי ריק. – הצדיק שליט"א ישב ודיבר, דברי תורה. סתרי תורה. זוהר. על הזוהר. ואני – נתרוקנתי, וגעגועים גדולים התחילו מענים אותי, געגועים; למלא אותה. –

– לא רק לשלשים, אלא אפילו לעשרים לא הגעת, שמעיה.

– יודע אני. אתמול בראשון לשבועות, מלאו לי תשע עשרה. אסור לו למוח בן תשע עשרה. אך מרגיש אני, אחת היא לי, אחת היא לי, אהרן. בין כך ובין כך מוחי הולך ומתבלבל, מתוך ריקנות. הריקנות שבי,הריקנות, אהרן, – הצדיק דיבר על עשר ספירות, ועל אין הסוף. אני זה כבר שמעתי, ולא עוד, אלא גם קראתי על ענינים כאלה. אך רושם לא נשאר בי אחריהם. מלים, צלילים זרים למחצה. אך עכשיו, מאז שמעתי את הדברים יוצאים מפיו – כאלו קם בי הכל לתחיה. ועם זה התחיל הכל בי הולך ומצטמצם, והמקום שבי –הולך ומתרחב. והמקום תובע את מילואו, מרגיש אני, כאילו הכל שבי – מעט הוא. כל מה שלמדתי מעט הוא, קל ערך ומעט האיכות. אני בן תשע עשרה? ואולי גם מוח בן תשע עשרה עלול להשיג? – אומרים עליו על הרבי ר' יהונתן, שבשנת השלש עשרה לחייו כבר הוזמן לפרדס. –

– הרבי ר' יונתן? – אמר הפרוש הצעיר בדחילו – הרבי ר' יונתן! מובן. הרבי ר' יונתן, אך אני חושבני, שזה לא עניינו של המוח, אלא של הלב, של הנפש, רחמנא לבא בעי…

– כן – כן – כן! – הפסיקו שמעיה – כן כן; הלב. טוב, שגם אתה מרגיש בדבר. די לו למוח. הוא הדבר; די לו. הלא את זה רציתי להגיד לך; המוח שבי עשה את שלו. הן אפילו בן שלש לא הייתי עדיין וכבר עסקתי בתורה. ומאז – המוח, רק המוח. רק השכל. ולא הלב. לעולם לא הלב. שוא התאמצתי בכל כחי להכניע את המוח מפני הלב. לא עלתה בידי. המוח כבש את הכל. אפילו את אמי לא אהבתי אהבת-לב, אלא אהבת-מוח. כל דם לבי עבר בי אל המוח, והלב ריק. וכשנפרדתי מאת אמי למרחקים וגעגועים תקפו אותי עליה – הרגשתי כעין כאב במוחי, ולא בלבי. ואחר כך; למה אכחד? לא, לא נכשלתי חלילה, אך האמת ניתנה להאמר; עלומים. חטאת נעורים – כן, אחר כך כששבתי הביתה ונפגשתי עם בתו של השמש, והיא נשאה אלי פתאם את עיניה – כאב ראש תקף אותי. אמי הניחה תחבושת קרה על ראשי, על מוחי הכואב. – וכך היה כל פעם שהרגשתי דבר שמחוץ לעולמי שלי, שמחוץ לספר. – וגם בשעה ששמעתי אותו, להבדיל בין קדש לחול, מדבר על עשר הספירות –גם אז – כן – אמור נא, אהרן, העסקת בחייך בענין זה?

– אמרתי לך, שמעיה; זה מביא לידי בלבול הנפש. ואתה – אתה מלבד זה – הוסיף אהרן בלעג – אתה – את בת השמש – – – סכנה.

בדמו של שמעיה עברה סמרמורת ועל מצחו התנוצצה לחלוחית;

– כן – אמר בלחש ובהחלט – בת השמש תהיה לי לאשה. בת זוגי היא. אני אפילו לא ראיתי אותה כל צרכי. מיותר. אין זה ענין שבראיה. זה דבר שברגש, דבר שבגזרה, אלא – שאני – לא על זה רוצה אני לדבר אתך. רציתי לשאל ממך; מי זה הפוסק, שמוח צעיר מבן שלושים אינו עשוי לתפוס את הענין? זה לא ענין של תפיסה. כדי להיכנס לתוך רשותן של הספירות אין אדם צריך אלא התעלות ולא עוד, התעלות. בבקשה ממך אהרן, שב הנה והקשב לי רגע. אתה תבין אותי. שמע מה שאני מדבר. אתה היחידי. – הלא – עוסק גם אתה בפילוסופיה. אני יודע, אהרן, ראיתי; ה“מורה”. יפה. כל אחד לפי לבו, לפי הניצוץ הטהור שבו. ואני שמח,שאתה מצאת אותי בסודי. אל תתירא ממני אהרן, רוצה אני להגיד לך, שהזוהר איננו – כן אהרן – הזוהר אינו ספר סתרים כלל, זאת אומרת, לא, כלומר, רוצה אני לגלות לפניך, שעלתה בידי הלילה להציץ, לתפוס ולדעת את פתרון החידה – זכיתי הלילה – –

לבו של אהרן הסתער;

– מה אתה סח? – לקריעת שמים?!

– לא – ענהו שמעיה כמעט בקול יבש. – לא. אלא ענין אחר, – עני פשוט יותר; קריעת הלב. כן, לקריעת הלב זכיתי. אומרים עלי, שאני, שאני הולך בשבילים לא-לי, ושאני מדבר דברים לא ברורים למדי. כך דרכו של עולם. אילו הייתי משוגע אהרן, הייתי אומר באמת; קריעת שמים. ראיתי וממעלי נקרעו השמים, נפתחו מעל ראשי, מעל מוחי. ואני ראיתי את הערפל העוטף את נשמתנו, ומבעדו את האור הגנוז לנו והמאיר אותנו, כן, כך הייתי אומר. אלא מאי? אני אינני אומר כך, אני אומר; זכיתי לקריעת הלב. הלב שבי נקרע, נפתח בי פתאום ואני ראיתי את הנשמה שבנו, העוטפת שחורים, ראיתיה איך היא פושטת את שחוריה, פושטת, לאט-לאט, כאשה צנועה בשעת טבילה, פושטת את בגדיה הגשמיים, נכנסת לתוך ים-האורה ומתרחצת באין-סוף הספירות, והספירות הן בבחינת מים.

מים עליונים, והמים העליונים הוא העתר, כן; העתר הפשוט. שעיני בן-אדם יכולות להשיגו על ידי צער. העתר, – כן; אמר נא אהרן, השמעת מימיך על דבר הטבע המעשי? – על דבר חכמת היצירה המעשית. רוצה אני לגלות לך, שספר הזוהר הוא ספר מעין זה. מעין זה – אך נעלה מזה. נשגב מזה, כן. ספר-הטבע שלנו, ספר תורתו של הטבע הגבוה והנשגב. – ובשביל להבין תורה זו – עלינו להתרומם מעל לטבע שלנו, להגביה את עצמנו למעלה, ולא רק ברוח, אלא גם בגוף, כן-כן, גם בגוף! עלינו לעזוב את העולם, את האדמה, את הרגב, וגם את החומר השפל, את עצמנו הנבזה, ולהתרומם למעלה. לא אל הרוחות, אהרן, לא אל הרוח, אל דווקא אל החמרים המופשטים, אל החמר הנעלה, אהרן, אל העצמים הנפשיים, שעצמים הם אפילו בנפשיותם, אל אותם הגבים, התעלים בעצמם לידי רוח, ולא על ידי הרוח. עלינו לעזוב את העולם החי דרך הנפש, על ידי הנפש, באמצעי הנפש; עלינו לעזוב את הכל; את האדמה, את השכל, את הספרים, את מזל הארץ –

– ואת בת השמש! – עקץ אותו אהרן עקיצה ערומה.

– אל תעלל בי אהרן, אם קשה לך להבין אותי, הרי יכול אני להפסיק, אך לא, יודע אני אותך,אהרן; עליך לשמוע אותי עד גמירא, עליך –

– אבל אם באמת מבולבל אתה? – אמר אהרן ברגש של חמלה ורחמים מקרב לב ונפש.

אך שמעיה אחז אותו בידו ולחש לו כמעט באזנו, שאהרן אנוס היה לשמוע לו:

– כך – הוסיף שמעיה – כן, אהרן; כדי להשיג את הספירות, עלינו להתרומם למעלה, למעלה; דברים כפשוטם אפשר, שמאורינו הגדולים לא היו צריכים לזה. הם, הראשונים, השיגו את כוחם בעצמם. אולם אנחנו – אנחנו – כן, גם לנו האחרונים, החלשים ההדיוטות, גם לנו ניתנה האפשרות לכך. הקב"ה מקדים רפואה למכה. יש אפשרות פשוטה. – אתה, אהרן, לא עיינת בדברי שירה מימיך ואינך יודע, אינך יודע – שהספירות – לחש לו שמעיה בקול כמעט בלתי נשמע – שהספירות אינן אלא אויר זך, גבוה, אויר טהור,אויר של מעלה, למעלה מזה, למעלה מעל אדמתנו ולמעלה מן הטבע הצר שלנו. לא אותו האויר של הרים וגבעות. לא, למעלה מזה. לנעלה מן העננים. שם, אותם המרומים, שרק בחיר הנשרים ממריא בהם! – כן, אהרן, היודע אתה את הפסוק ואת סודו: “ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי”? – כן; ראה אדון הנביאים, שהדור, כלומר, שהגשם שבנו הולך ותובע את קדושתו ואת התעלותו, לפיכך נתן לנו רמז; אם אין ביכלתכם להתעלות על ידי הרוח, יבוא החומר בעצמו ויתעלה על כנפי נשרים –ממש. ודורנו זכה לכך, הריני מגלה לך את סודי; רוצה אני למחרתיים להיות שם – בין הספירות.

– למחרתיים? הנטרפה דעתך עליך באמת?

– לא. לא נטרפה דעתי אהרן; כן; למחרתיים. אך זה סוד כמוס עמנו, אהרן; קראתי אתמול בכתב-עת גרמני, ששם בעיר הבירה מתרומם מי-שהוא. כן; מי-שהוא מתרומם למעלה ופורח,. ולמחרתיים שוב יתרומם ויפרח ויעוף! – אהרן! בבקשה ממך. לווה נא אותי לשם! קראתי, שהפורח רוצה לקחת אתו איש. – התלווני לשם?

אהרן הביט בפני חברו בעינים תוהות. עכשיו כבר הכיר ברור, שחברו הצעיר נתבלבל ואינו שפוי בדעתו. הוא ראה ברור; “הזוהר” הזיק לו. – בן תשע עשרה. – אך הרגיש, שעליו למלא את חפצו. – לא לעזוב אותו לנפשו. – לחץ את ידו באהבה וברחמים ואמר בחשאי, בהחלט; ניחא, אלך.

---

ולמחרת לאחר חצות לילה, שני בחורים צעירים, לבושי קפטנים ארוכים, החישו פעמיהם בשתיקה לעבר עיר הבירה. –

הכוכבים הנוצצים ירו בהם חצי אור ממרחקי-עד נעלמים וקרים, והפרחים שבצדי הדרך ליטפו את קרסוליהם ברסיסי טל מנצנצים. –

כשהגיעו אל מגרש התעופה ואהרן ראה את האיש בעל המגבעת המוזרה, העוסק במכונת הטיסה – אחז בידו של חברו ואמר בפחד:

– שמעיה, הכיצד? הבלווית איש זה רוצה אתה לעלות? הלא הוא אינו אפילו בן-ברית?

שמעיה לא שמע את דבריו. לבו נקש בו כמכונה בעלת אלפי אופנים וכל גופו רעד. הוא הזדקר לפנים, ובדרך-אגב הפליט לחברו מלים אחדות:

– האדם, אהרן, אינו אלא אמצעי, כמו המכונה עצמה. – “על כנפי נשרים” – והנשר עוף טמא הוא, – גם הר סיני אינו אלא אמצעי. גם משה –

ורץ הלאה. כלפי המכונה.

בעל המכונה בקש איש קל משקל, וכשבא שמעיה והודיע לו, שזה שבוע ימים הוא צם לשם כך – הביט בו הלה בבת צחוק, וכשמצא אותו, את בעל-הקבלה הסגוף והצנום ראוי לדבר, חבט לו על שכמו הרזה, ובידו האחת הרימו והושיבו לתוך המכונה.

– מקץ רגעים אחדים, אחרי שהמכונה התחילה לרעוש – ואהרן עמד בתוך ההמון וכל גופו רעד מפחד, וכשהשד לבוש הכנפים התרומם עם חברו יחד לקראת החלל הריק – לחץ אהרן את ידיו הדקות על לבבו הדופק ומלמל תפלה חרישית בעד חברו האומלל.

ושמעיה התעופף ועף – עף – למעלה – למעלה, נאחז בחוטי הברזל הקרים, עצם את עיניו ובפה פתוח לרוחה גמא את האויר הקשה, הקר והאכזרי, בתאבון קודש, בהתלהבות. במוחו התחילו מרקדים מלים ומושגים קדושים, שלפרקים נפלטו מפיו והתערבו ברעש המכונה. וכשפקח את עיניו רגע וראה, שלחנם מחפש הוא את האדמה מתחתיו התחילו עיניו מבריקות בברק עונג ודמו רתח בקרבו. לבו זימר בו בשכרון נעים וכל אבריו הלכו הלוך והתמוגג בקדושה שמעבר לחיים. וכשהמכונן פנה אליו לאחור לומר לו דבר, לא הקשיב לו שמעיה, הוא אך צעק:

– מעלה! – והמכונה עלתה ועלתה.

מוחו של שמעיה נשטף בדם. הוא פער את פיו וזמר – –

הוא הרגיש, שהולך הוא ונכנס יותר ויותר לתוך עולם הספירות הזרות, הטהורות, הקרות והיקרות, ובכיפת השמים העמוקה רא העין בעין את הכרובים מקבלים את פניו במשק-כנ]יהם המנעים זמירות –

ועמהם ביחד – השתפך גם הוא בזמירות נצחים –

ופתאום הרגיש שהמכונן מכוון את המכונה כלפי מטה – צעק צעקה חרישית, התנפל עליו, על האופן שבידיו וסבב אותו בכל כוח כלפי מעלה! –

– וכשהמכונה המתה נחבטה אל צמרת היער הגדול – כבר לא הרגיש שמעיה באווירה החמים והמגועל של האדמה הטמאה.

ההזמנה באה פתאם.

הן ידענו, שישנה מלחמה בעולם, ישנה כבר. אך היא רחוקה מאתנו. ופתאום – לקחו אותנו, תחבונו לתוך הרכבת –מארש!

לאן?

איש לא ידע.

כשני ימים הזענו כתרנגולים צפופים בלול. הרכבת עמדה בכל תחנה וחצי-תחנה, כאילו רוצים בזה להרגיל אותנו לאט-לאט לחיי סיגופים.

והסיגופים לא היו עדיין אפילו סיגופים. המצב החדש מלא ענין רב. בעצם הדבר הרי זה ענין נחמד; מתי נסענו ככה בחיינו? לשבת בלי-מקום, לאכול מאכלי-סחי, בידים ובשינים בלי סכין, בלי מזלג ואפילו בלי כף. ולישון זה על-גב זה ואחר-כך לקום ולאכול נבלות לתיאבון.

סוף כל סוף הגענו לכעין עיירה קטנה בגליציה העניה.

פה הכניסו אותנו אל מין ממגורת תבואה נודפת ריח תפוחי אדמה וסלק מרקיבים.

זהו הקסרקטין.

קולות היריות, שבאו אלינו ממרחק לא רחוק, רמזו לנו, שקרובים אנחנו אל החזית.

ובכן: זאת אומרת, המצב חמור, ולפיכך החישו אותנו הנה טירונים ופה אומרים ללמד אותנו בחטיפה את תורת האסטראטיגיה. סמוך למקום המעשה.

לפני רגעים אחדים פשטתי את בגדי האזרחיים ולבשתי מדים משל הוד-מלכותו. מדים הללו, כשהם תלויים עלי אינם מוסיפים לו לגדודו של הוד מלכותו על הודו. לפי מדתם הרגשתי, שקטנו של אותו איש שבשבילם נעשו, עבה ממתני שלי.וכשחברי לבשו גם הם את הבגדים הנחמדים, המצטיינים בזוהמתם וברבבי-דם שעליהם, וכולנו הבטנו זה בזה כמו בראי עקום שהוציא מתוך קרבנו צחוק-תליה, צחוק מפלצת לחברתה – כעין איזה רגש של גלגול-נשמות הצטער בקרבי מכף רגלי עד קדקדי. –

הסתכלתי בעצמי-המגוחך. –

החולצה שלי – מטלית של דם-קרוש היתה טלואה עליה לארכה, לימינה, מן הצואר ועד חצי הבטן.

דמו של מי הוא זה? –

אני עוצם את עיני ומחפש אותו. –

ופתאום – זמר;

הֲיִי שָׁלוֹם הוֹי מַחְמַדְתִּי

אֲנִי אֶשְׁבּוֹר אֶת קַנְקַנְתִּי

וּבְתַחְתִּית הַשְּׁאוֹל שָׁם

אֲטַיֵּל לִי לְבַדִּי –

לְבַדִי – לְבַדִי – לְבַדִי –

לא הספקתי להשטף בזרם הזמרה והנה פקודה מנסרת;

– החוצה! –

מהרנו את החצר ועמדנו שם בשורה.

שורת אינטלקטים, בחירי פלס אתיני, מפונקי היופי והמחשבה, שנהפכו בן-רגע למוקיוני-זירה רצינים עד-כדי בכיה.

שלא-מדעת הסתכלתי מסביב: תהילה לאל, אין איש ממכירי מסתכל בי. – ופתאום צעקה מנסרת ומקפיאה, צעקת הפילדוויבל;

– (עמוד) דום!

כל השורה קפאה; חומת אילני-סרק מרוטים מקרח שבט. גם עינים יש לה לחומה זו, עיני זכוכית עששות, המביטות באוויר ואינן רואות כלום.

כך עברה דקה שלמה; בדממה חנוקה, בלי כל מחשבה, בלי עולם ומלואו, בלי חיים.

הפילדוויבל עמד ממולנו, כלפי אמצעיתה של השורה. שתי עיניו הדוקרות, המימיות, עיני-פוליפ, עברו מן הקצה אל הקצה של השורה ואחר-כך חוורו. כששוב הגיע במבטו אל האמצע, פישק את שתי רגליו עד כדי קריעת גופו לשניים כביכול ומתוך שפמו השוח והקשה יצאה מלה בהטעמה אטית ואיומה;

– דיסציפלינה – –

ושוב פעם;

– דיס –ציפ –לי –נה!

ושוב עברו שתי עיניו דרך שורת-העינים הקפואה והמיתו בתוכן את הזיק האחרון שבהם.

– נוח!

השורה הזדעזעה בחלחלת-מות ואחרי שהבינה את פירושה של מלה קצרה זו, שב רוחה בה, נעה וקמה לתחיה. הגופות היו לאנשים חיים, נדים וחושבים, ונשימה אחת עמוקה וגדולה מלאה את הערפל הסתווי שמסביבנו.

הפילדוויבל הדליק סיגארה מצטחנת ואחר כך התחיל מדבר. דיבורו היה במתינות, בהטעמה, בחכמתו של השכל העליון, בטעם זקנים;

–אני – התחיל בקמיטת-מצח – אני – רוצה לדבר אתכם, אדונים, דברים אחדים. דברים, שבלעדיהם לא תהיו לאנשים מן הישוב כל ימי חייכם. – אני אינני יודע לדבר הרבה. אני אינני לא אוראטור ולא פילוסוף שוטה, לא פרופיסור בסרבאטוריה ולא צוענית מנחשת בקלפים, לא רופא שיניים ולא ז’ורנאליסטן וגם לא אחד ממשפחת אורחי-פרחי, זוללי-הערפל וסובאי-האוויר, המדברים בלשון פרחים של כלבי-השררות ויערי המדבר! –אני הנני חייל, איש-צבא, חיילו של הוד מלכותו הרם; שר הצבא העליון הוד-מלכותו הקיסר והמלך פראנץ יוסף-הראשון, דום אפססוף רקוב עבר ובטל מן העולם!! –

השורה קפאה.

הדבר הפיק רצון מאתו;

– נוח.

השורה שוב נחה.

–ככה, בטלנים. אנכי, אני, אל תטעו. אנכי אוהב אתכם. אף על פי שרק אינטליגנטים מנוולים אתם. אלא, שאם תתאמצו להיות לאנשים מן הישוב, אז תוכלו להיות בטוחים, שלא אקפח את גמולכם. אני אשתדל לעשות אתכם לאנשים, הראויים לשם זה. –

– מי אתה? – פנה אל הראשון שבשורה.

האומלל הזדעזע;

– אני – בוכהאלטר בבנק.

הפילדוויבל חייך בשפמו.

ואתה? – פנה אל השני.

– אני מהנדס.

הפילדוויבל שוב חייך בלעג.

– ואתה?

– שחקן.

הפילדוויבל פרץ בצחוק, כמי שכבר נלאה לנשא;

– מרקד על החבל? ה–ה–ה, –ה– הא –הא –הא. ואתה?

– רופא.

הפילדוויבל כאילו הרהר קצת.

– ואתה

– פרופיסור למאתימאטיקה.

הפילדוויבל נעשה פתאום רציני ושתק. אחר כך אמר בהטעמה,בקצב, בנעימה של “גזרה היא ואין להשיב”;

– כן – מאתמאטיקה –יודע אני מה זאת. –היה לי פעם מכר אחד, גם כן מאתמאטיקן היה במיסכן, וחבל, האומלל לא זכה לאריכת ימים. הוא תלה את עצמו על עמוד של טלגראף ועורב שחור נקר את עינו האחת, –חבל.

ואתה? – פנה אלי.

ברגע זה הרגשתי ממעל לראשי את אותה הגיגית, שהקב"ה כפה על ישראל בשעתו, והחלטתי להגיד את האמת, ויהי מה;

– רידאקטור – אמרתי בלי בושה, וחיכיתי לנפילתה של הגיגית.

הפילדוויבל כאילו נרתע קצת לאחור, קמט את בין-גביניו ונעץ בי את מבטו בחשד מעורב באימה, אחר כך הידק את שפתיו ונהם בין שניו;

– אמ – הם – רידאקטור??! – רידאקטור?! –נו, דיינו. לא צריך יותר. כבר רואה אני ויודע את כולכם. משפחה מיוחסת. משפחת אינטליגנטים נכבדים, המכונים בשם “מתנדבים”. האדונים הם כולם מתנדבים,אופיצירים-בעתיד. הוי, הרבה מיני גיהינום עוד עליכם לעכל עד שתזכו להיות לאופיצירים. לא עת-שלום לנו עתה.לא, רבותי, “המתנדבים”. ובכן – אל הענין. רוצה אנכי –

ותוך כדי דבורו נשמע פתאום קול יריה ממקום לא רחוק.

קול יריית-תותח כבדה, שהמייתה הולכת וקרבה ועפה אלינו – –

– !!! – היריה התפוצצה כמאתיים פסיעה מאתנו.

ענין זה צינן קצת את מוחו החם של הפילדוויבל. הוא כבר ידע כנראה, מה פירושה של יריה. אנחנו הטירונים אפילו להתיירא לא ידענו כהוגן. פניו חיוורו, ואחר שעלתה בידו להסמיקם קצת, פנה אלינו ואמר:

– מה אתם מביטים כעגלים שחוטים! – ובכן, אדונים אינטליגנטים נכבדים, המרגישים אתם כבר את ריח החזית? – זוהי קבלת-פנים, אדונים, קבלת פניו וברכת שלומו של המוות הנכבד –

– זע – ע – ע –!

היריה התפוצצה רחוק מאשר בפעם הראשונה.

אלא שמכל מקום החישה גם יריה זו על הפידוויבל את הרצאתו;

– ובכן, אדונים, עלי למהר קצת, יען כי השעה כבר מאוחרת. מה שאתם מחויבים לדעת, הוא: ראשית, אתם תלמדו פה בעיירה קטנה זו שלשה-ארבעה שבועות, תלמדו דבר פשוט וגדול; איך להשתמש ברובה. תלמדו לדעת סוף-סוף, שהרובה איננו מקל-טיול, ולא שרשרת-זהב ולא סידור תפילה ולא מזלג-לאכילה ולא אשת-חיקכם וגם לא סיגארה להקטיר בה קטורת. לא, אדונים. הרובה הוא כל אלה ביחד! – הרובה הוא הכל-אשר-לכל בחיים. בלי רובה אי אפשר לא לטייל, לא להתקשט,לא להתפלל, לא לאכל, לא לנשק ואפילו גם לא לעשן. הרובה, חביבי, הוא מתנת אלהי מרומי-שחקים, היושב שם ברקיע השביעי שלו ומצפצף עלינו במלחמתו זאת, שפתאום נפלה בחשקו של האויב הנבזה לצאת בה במחולות! ועלינו לקצץ את רגליו ולקלקל לו את חשקו זה ואת חשק אבי-אבותיו ונין-נכדיו עד הדור השבעים ושבעה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים!– ככה– את זה תלמדו פה במשך שלשה-ארבעה שבועות. ואחר כך, כשיעלה בידינו להבריח את הארנבת בעלת הקרנים מתוך גננו, ושבע ארצות מחוצה לגננו. – אז נשלח אתכם הביתה, אל הקאדר, ללמוד גם שם ולהשתלם להיות לקצינים.

– אלא, שעכשיו, עוד לפני שהתחלתם ללמוד שם, עליכם לדעת דברים אחדים. כן, עליכם לדעת את הדברים שבלעדיהם אי אפשר לו לאדם להיות לחייל, אי אפשר להימנות בגדודו של הוד-מלכותו. משום שאתם אדוננים, אתם הלא – – אתם הלא כולכם – המ – אתם הלא מפונקים, עדינים, מגוהצים, מסולסלם ונרקבים! – אתם הלא אינז’נרים, ארטיסטים, מאתמאטיקה ורידאקטור.

משפחה עדנדינה, שלא ניסתה בעבודה ממשית ומועלת לבני אדם. ולפיכך אדבר בקצרה. היודעים אתם אדוננים מה פרוש המלה “חייל”? – לא, אינכם יודעים! – ובכן, אני אגיד לכם; החייל הוא אותו האדון העליון בחברה האנושית המרקיבה והשונה למיניה, העושה את רצונה של המפקדה העליונה ירום הודה בלי כל שאלות ופקפוקים וספקות והרהורים וטענות ומענות ודברים בטלים! ואם לא – אם לא יעשה – אז – אז אקרע אותו כדג מסריח ואמולל אותו כעפר תחוח ואשלח אותו למגדל תולעים בתחתיתו של הגיהינום התחתון שבתחתונים!! הבינותם?! –

את דבריו אלה האחרונים לא אמר. אלא חרקם בשיניו.

אחר כך נח מזעפו והוסיף במנוחה חמורה;

– זהו החייל! – ועתה; מה צריך וחייב החייל לדעת? – החייל צריך לשכוח! – על החייל לשכוח כל-מה שידע; כל-מה שיודע בחכמה, בתבונה, במדע, במאתמאטיקה ורידאקטור ובכל דברים בטלים ובמשפחה ובביתו ובאשתו ובאהובתו ובכול! – המלחמה איננה שעשועים של איזה מין מוח ריק, המלא ספרים ואמנות ומוסיקות וסמרטוטים בלים. המלחמה היא המולדת והמולדת הוא החייל, זאת אומרת;היא הוד-מלכותו שר הצבא העליון – ואני הנני הפילדוויבל שלו הממלא את מקומו; משום שהוד-מלכותו הרם הרי לא יבוא לדבר עם צורות חשודות שכמותכם! –לזה אנכי פה! –

הסתכל בעינינו רגע אחד ארוך ואחר כך הוסיף;

– ובנודע לענין המלחמה, הרי הוא ענין שכזה: החייל, העומד במערכה ונלחם בעד הוד-מלכותו ירום הודו, הוא חייל ולא יותר! – ולא יותר!! הבינותם?! – ולא כלום! – ועכשיו עלי לספר לכם, איך מחויב החייל לחיות. החייל צריך למות בעד הוד-מלכותו הרם! למות ואלף פעם למותאם צריכים לכך! למות ככלב! – היודעים אתם מה זה כלב? הכלב זהו החייל! החייל, המת ככלב, ימח שמו וזכרו לדורי דורות! – ועד שזוכה הוא למות ככלב! עד שזוכה הוא למות מות-גבורים, חביבי! – לא אדונים, כסבורים אתם, שמות-גבורים הוא דבר הנמכר בשוק היהודים? –

כאן שתק רגע בשאלתו על שפתיו, הסתכל בנו ושוב פנה אלינו;

– מי בכם יהודי?

כמעט כולנו היינו יהודים – והשאלה הפתיעה אותנו. לא היינו רגילים לכך, שיכנסו לתוך עניינינו אלה פתאום. כולנו שתקנו.

הפילדוויבל חייך בשפמיו והוסיף;

– נו, טוב. כולם יהודים. אני אינני שונא יהודים חלילה. להיפך, אני הנני גם כן נוצרי והמשיח היה גם כן יהודי. אני יודע זאת. אף על פי שלא למדתי מאתמאטיקה ורידאקטנות. אני אינני שואל זאת מתוך שנאה ליהודים. להיפך. אצלנו אסור לשנוא שום אומה ושום דת ושום מלאכה. כך מצווה עלינו המפקדה העליונה ודבר המפקדה העליונה קודש הוא! יש פה בפלוגה שלי הרבה יהודים. ויש ביניהם יהודים מאוסים, מנוולים, עצלים, ערומים ורמאים וכל מני פורענויות שבעולם. ולא עוד אלא שיש ביניהם יהודי אחד מי שהיה בשעת שלום בעל אחוזה שם בכפר ואנכי עבדתי אצלו בתור אריס והוא היה מחרף ומגדף אותי לא פעם ולא שתים על שהכיתי את סוסיו הפגרים – ועכשיו אני מתנהג אתו בחסד ובאהבה; ובמקום לתת לו לשאת את כל המשא הכבד של הרובה והילקוט והכל, במקום לצאת בכל יום פעמיים אל השדה לתרגילים ולהזיע בכרסו המסורבל – אני מתיר לו לשפשף את הרצפה בחדרי ולצחצח את המגפיים שלי אף על פי שהוא יהודי ואף על פי שאני שונא אותו כצפרדע ירוקה! – הפקודה העליונה, חביבי, אינה תפלה, או “תלמוד” שלכם, שאפשר להתפלפל בה כחפץ לב האדונים הנכבדים, ואם הפקודה אומרת: “אהב את היהודים כמוך” – הרי עלינו לאהוב אתכם, אדונים, בלי חכמות, וחסל! ואולם עלי להזהיר אתכם, שלא בשביל אהבה שלחו אתכם הנה. לא אדונים, שלחו אתכם בשביל למות מות-גבורים! ולמות מות-גבורים; זה לא ענין של מסחר, שאפשר לקנותו בעבור סמרטוטים בשוק! בשביל למות מות-גבורים עליכם קודם כל לסבול. לסבול חיי צרות ויסורים ומחלות ורעב וצמא ולילות אין-שינה וימים אין לילות ופגעים ומגפה ורקבון ורקבון ורקבון!! – וכל זה נקרא בשם – היודעים אתם, איך זה נקרא? – זה נקרא בשם דיסציפלינה – דיס – ציפ –לי –נה! – דום משפחת בטלנים!! –

השורה קפאה כאיש אחד.

הפילדוויבל מצא קורת-רוח במלאכתו והוסיף במנוחה"

– נול.

השורה שבה לתחיה. והפילדוויבל המשיך:

– ככה, אדונים, הרבה עוד עליכם לסבול, אם רוצים אתם להקרא בשם חיילי הוד-מלכותו הרם! יסורים, חביבי, יסורים. היסורים הם ראשית דיסציפלינה והדיסציפלינה היא ראשית כל היסורים. יסורים ארורים, ארורים מאד. קודם-כל עליכם להתרגל לחיות בלי כל שינה. פשוט; שלא לישון כלל. ללכת, להלחם, להתגולל ברפש, להסתער על האויב, לטפס על ההרים, בחושך, בגשמים טורדים, בשלג, בקור, במחלות, בטינופת ובמגפת אלהים! – רגליך קצרות ומרוסקות, ידיך נופלות בלא-כח, שניך משתקשקות, עיניך בולטות, קיבתך ריקה כתוף, לשונך בצקה ותלויה לך מפיך כסמרטוט עד מבושיך, שדרתך מתייפחת בכאבה, ראשך עליך כסיר נפוח, אשתך שם בביתך מעגבת על זרים הולכי בטל ובוגדים במולדת. אמך מתהלכת כצל עלי אדמות, שדך עזוב כמדבר, בהמתך גוועת ברעב, כלבך יוצא בשן-ועין – ואתה פה נלחם ומתלבט, רץ ונופל, רעב, מיובש, מרוסק, נדהם, ממוסמס, אוכל פעם בשבוע לחם-צואה קשה כזכוכית ועכברים צלויים לתיאבון. אחר-כך, כשיעזור לך אותו האל הקדוש-שבעתיים שם בחביוני-שחקיו ויתן לך מנוחה לזמן-מה – אתה צונח במקום, נופל מעל רגליך לתוך שלולית גשמים, בשלג נמס, בזבל חזירים, ברוטב של סוסים וכך אתה ישן שינה מתוקה וחולם חלומות יפים, גוונוניים, מאושרים, שקטים, מנוולים, נרקבים,דוויים, וארורים! – ארורים מאד!

–ככה, אדונים אינטליגנטים, אלה הם חייו של החייל במלחמה. לאכול צפרדעים מרוסקות בשעה שהמזון מאחר לבוא, זוהי חובתכם, לסבול, להסתגף ולהכות את האויב, המצורע והמנוול עד חרמה!! – כן, להכות אותו, ולא לחשוב מחשבות פיגול, אדוני הפרופיסורים והרידאקטורים. לא להימלך ולהתישב בדעתכם ולעשות שקל-וטריא, אם הן ואם לאו, כך-וכך, נפש אדם, בריה חיה ונושמת, צער בעלי-חיים, רחמנות, רגש ויושר, הזיות וחלומות תפלים – לא, אדונים, לא לעשות פילוסופיה, אלא להכות, לדקור, לקרוע, להמית, לשסע את ראשו לשבעה, לרסק – לר-סק! – למעך אותו לעפר תחוח, לזבל, לאשפה! –תאמר: וחייך-שלך? נפשך-אתה? – לא דובים ולא יער! לעזאזל נפשך-אתה! אין פה שום נפש ושום חיים, שום מחשבה ושום רגש, אבל יש פה דבר אחד יחיד ומיוחד, אדוני הנבזים. פחדנים עדינים – וזהו המוות!! – ה-מ-וו-ת!! – היודעים אתם מה זה

מו– – –

קול ירית-תותח שוב הפסיקה אותו לרגע – –

הפילדוויבל מיהר לגמור:

– היודעים אתם מה זה מוות? – –

התותח שוב נתן קולו; זע-ע-ע – –

התפרצות אדירה ונוראה השתיקה אותו והדהימה את כולנו.

אנחנו הטירונים נפוצונו לארבע רוחות השמים – ה“רמון” התפוצץ ברשותו ואנחנו נישאנו כמוץ על כנפי רוח – ומרחוק שמעתי את קול הפילדוויבל כקול הבא מאיזו תהום עמוקה, בגניחה צרודה וגוססת האומרת; זהו – ה-מ-וו-ת – – –

כשקמה דממה, חזרנו תיכף למקומנו – ומצאנו את המורה שלנו מונח מתבוסס בדם ועפר. – ראשו היה פצוע פצעים אחדים, בגדיו קרועים לסמרטוטים ומבטנו יוצאים ומתפתלים בני מעיו, נחשים כתותים, אדומים-ירוקים-אפורים. – והוא עודנו חי קצת ומגרונו השטוף דם כאילו עודנו הולך וגונח הקול האיום;

– זה-ו ה-מ-וו-ת! – –