שׂרטוט ראשון: האיים בכללותם

טוֹל חמישה ועשרים גלי רמץ תנורים המושלכים פה ושם על פני מגרש־עיר חיצוני, דמה בנפשך כי אחדים מהם הוגדלו עד כדי הרים, וכי המגרש הרי הוא הים – והרי לך מושג נאה מן המראה הכלל של האנקאנטאדאס, או איי־הכשפים. יותר הם קבוצה של הרי־געש כבויים משהם איים; והם נראים בערך כמו שאפשר וירָאה העולם כולו לאחר פורענות של אש.

ספק אם ישנו איזו מקום בעולם אשר, לצָיוֹן, יהא מקביל לזו הקבוצה. בתי קברות עזובים מכבר, ערים עתיקות מתמוטטות קמעה־קמעה אל חורבנן, אלו הם מעציבים למדי: ואולם, כמו כל דבר שהיה קשור פעם באנושות, עדיין יש בהם כדי לעורר בנו הרהורי אהדה, כל כמה שיהיו עצובים. לפיכך אפילו ים־המלח, יחד עם שאר רגשות שהוא משרה לעתים, אינו כושל מגעת ברגשות פחות נטולי־נועם שבנפש הצליין.

ואשר לשממון־בדידות, יערות הצפון הגדולים, מרחבי המים, בל ידעו ספינה, שדות־הקרח של גרינלאנד הם תכלית־בדידות למסתכל אנושי; אף על פי כן, הקסם המשתנה של עונות־הים ותקופות־השנה יש בו כדי להמתיק את אימתם; כי, אלו היערות, הגם שאין הם מבוקרים על ידי בני־אדם, הרי הם מבוקרים על ידי מאי; היַמים היותר רחוקים, לא פחות מאגם אירי, הם משקפים בהם כוכבים מוכּרים; ובאויר הצח של יום־צפון יפה, קרח־התכלת המואר מתראה לתפארת כמו מָלָכית.

ואולם המארה, המיוחדת, אם אפשר לומר כן, של איי הכשפים, זו המרוממת אותם לשממון למעלה מאידומיאה והציר הצפוני, היא שלעולם אין שינוי בא אליהם; לא שינוי תקופות ולא שינוי ביסורים. חתוכים הם על ידי קו־המשוה, ולא יֵדעו סתיו ולא יֵדעו אביב; ובהיותם כבר מוחרבים עד כדי סיגי אש, שוּב אין החורבן יכול לעשות להם מאומה. רביבים שוב ישובבו את נפש המדבר, ואולם באיים האלה אין הגשם יורד עולמית. כמו דלועים ארמיות מבוקעות, המוזנחות לכמוש בשמש, הרי הם מתבקעים בשרב נצחי מתחת לשמים קלויים. “רחמו עלי”, דומה שכך צווחת רוח איי הכשפים המקוננת, “ושלחו את אלעזר בשביל שיטביל אצבעו במים ויצנן את לשוני, כי מעונה אני בשלהבת זו”.

עוד תכונה שבאיים האלה היא היותם בהחלט בבַל יִוָשֵבו. הרוצה למשול משל יאה להפיכה עזובה מכל, אומר: התן רובץ בשממות בבל, הנתונות לעשבי־בר; ואולם איי הכשפים ממאנים להשכין בתוכם אפילו את המנודות שבחיות. יחד אדם וזאב מתכחשים להם. כמעט שאין למצוא שם כלום חוץ מחיי הזוחלים: – צבים, לטאות, עכבישים ענקיים, נחשים, והמוזר שבזרויות הטבע הזר – האַגוּאַנה. לא נשמע קול, לא געיה, לא יללה; ראש לקולות־החיים פה הוא לחישת־נחש.

ברוב האיים, מקום שיש בו צמח כל שהוא, הרי הצמח הזה הוא כפוי־טובה, מעריָתה של אראקאמה. חורשות סבוכות של שיחים תיליים, ללא פרי וללא שם, העולים מבין בקיעים עמוקים של אבן סידית, ומסוים אותם על דרך בוגדת; או גידול שרוּב של עצי־צבר מעוקמים.

בכמה מקומות החוף חגוּר סלעים, אף, מן הנכון לומר, חגוּר אבני־רמץ; גושים של חומר שחרחר או ירקרק, מושלכים־בערבוביה, דמו לסיגים מכּוּר ברזל, והם פה ושם מהווים נקיקים ומערות אפלים, אשר הים בלי דום שופך בהם חמת־קצף; תולה מעליהם סיבוב של ערפל אפור־קודר, שבתוכו מפליגות סיעות של עופות אשר לא מעלמא הדין, והן מגבירות את ההדהוּד הדוה. כל כמה שיהיה הים שָלֵו מבחוץ, אין מנוחה לאלה מתפחי הגלים ולאלה הסלעים; הם מצליפים ומוצלפים, אפילו כשהאוקינוס החיצוני כולו נפשו שלום עליו. בימים מעיקים־מעוּננים, שהם מיוחדים לחלק זה של קו־המשוה המימי, מציגים הגושים הקודרים, הזגוגוניים, אשר כמה מהם מתרוממים בין מערבלות ומשבּרים לבנים, במקומות נתוקים ומסוכנים במרוחק מן החוף, מחזה מאד שאוֹלי. רק בעולם נפיל היו ארצות כאלה יכולות להיות הוֹווֹת.

אותם חלקי שפת־הים שהם חפשים מסימני אש מתפשטים ברצועות־חוף רחבות וישרות של המוני קונכיות מתות, ופה ושם – פירורים רקובים של קנה־סוכר, במבוק ואגוזי־הודו, שנשטפו אל זה העולם האחר, היותר חשׂוך, מאיי הדקלים המקסימים אשר ממערב ומדרום; מלוא־הדרך מגן־עדן לגיהנום; ומעורבים בתוך שרידים ליופי רחוק, תראה לפעמים שברירים של עץ חרוך וצלעות מרקיבות של ספינות הרוסות. אף לא יתמה איש על מצאו את אלה האחרונים לאחר שיסתכל בזרמים המתנגשים המסתחררים כמעט בין כל התעלות הרחבות של הקבוצה הזאת. השרירותיות של זרמי־האויר אוהדה לזרמי־הים. בשום מקום אין הרוח כל כך קלה, מביכה, ובכל האפנים בת־בלי־סְמוֹך וכל כך נתונה לגלינות מבלבלות, כמו באיי־הכשפים. ספינה אחת בילתה כמעט חודש בהליכה מאי אחד אל משנהו, אם כי אין ביניהם אלא שלושים מילין בלבד; כי, מתוקף הזרם, היו הסירות ששימשו לסחיבה בקושי מספיקות למנוע את הספינה מהיסחף אל הסלעים ולא היו יכולות לעשות כלום לזרז את נסיעתה. לפעמים אי אפשר לאניה שבמרחק להשיג את קבוצת־האיים עצמה, אלא אם כן מובאים בחשבון מעקפי־רוַח מרובים בטרם בוא הקבוצה בהיקף־העין. ובכל זאת, יש לפעמים מציצת־פנים מסתורית, שהיא באופן בל־יומרה מושכת אניה עוברת לבין האיים האלה, אם כי לא נתכוונה להגיע אליהם כלל.

אמנם, בתקופה אחת, ובאיזו מידה גם כיום הזה, היו ציים גדולים של לויתניות מפליגות בשביל לויתנים חלביים, אל מה שהיה נודע בפי אילו ספנים כ“קרקע כשפים”. ואולם זה, כפי שיתואר במקומו לכשנגיע לו, היה על יד האי הגדול החיצוני אַלבֶּמארלֶה, הרחק מן התסבכות של האיים הקטנים, אשר שם מרחב־ים למכביר; ולפיכך, אין הדברים דלעיל חלים על אותה סביבה; אם כי גם שם יש והזרם רץ בכוח מיוחד במינו, אף משתנה בשרירות מיוחדת במינה. אכן, ישנן עונות, בהן שוררים זרמים שאין להם הסבר, עד מרחק רב מסביב לכל הקבוצה כולה, והם כה עזים וכה הפכפכניים עד שהם משנים דרכה של ספינה על אף ההגה, ואפילו הנסיעה היא בקצב של ארבעה־חמישה מילין לשעה. ההבדל בחשבונות הימאים שנגרם על ידי הסיבות האלה, בצירוף רוחות קלים ומשתנים, לזמן רב פירנסו אמונה כי ישנם שני אשכלות־איים נפרדים בקו־הרוחב של איי־הכשפים, וכמאה פרסה מבדילות ביניהם. זו היתה המחשבה של המבקרים הראשונים, הבוּכּאנירים, ועד 1750, זמן מאוחר למדי, היו הדפתראות של אותו חלק של האוקינוס השקט מתאימים להזיה המוזרה ההיא. וזו החלפלפיות, זו אי־הממשות, של מקום האיים, מן הסתם היא טעם אחד שהספרדים קראו להם אנקאנטאדה, או, הקבוצה המכושפת.

ואולם לא בלתי־מושפע מטיבם, מאחר שהכל מודים כעת שהם קיימים, יהיה הנוסע המודרני נוטה לדמות בנפשו כי השם בחלקו יונק מאותו אויר של שממה אחוזת־קסם שהיא שורה, על דרך כה רבת־משמעות, על האיים. אין שום דבר זולתם שיהא כל כך מסמל את מראיהם של יצורים אשר פעם היו חיים ועכשיו, מעשה־זדון, הם מפוררים מקיום בריא אל אפר. תפוחי־סדום, לאחר שאדם נוגע בהם – לכך האיים האלה משולים.

כל כמה שמקומם נראה כנזיז בגלל הפרמים, הם עצמם, לפחות למי שעומד ביבשה, נראים לעולם כבלתי משתנים: קבועים, יצוקים, מדובקים לתוך עצם הגוף של מות שלדי.

אף לא יהיה הכינוי “כשפים” בלתי־מתאים מבחינה עוד אחת. כי, ביחס לשרץ המשונה שהוא תושב הישימונים הללו – הוא שנוכחותו נותנת לקבוצה את שמה הספרדי השני, גאליפאגוס – ביחס לצבים הנמצאים פה, זה כבר שרוב אנשי־הים מוקירים אמונה טפלה, שלא פחות משהיא נוראה היא מגוחכת. הם ברצינות מאמינים כל קציני־הים, וברב־יתר יחוד, מפקדים וקברניטים, במותם (ובמקרים ידועים, גם לפני מותם) הם מתגלגלים בצבים; ומכאן ולהבא הם דרים באלו החרֵרים החמים, אדוני ארץ־חמר יחידים ובודדים.

ללא ספק רעיון זה, אשר עצבות וחן־עתיקוּת בו, הושרה על ידי נוף־הדוי עצמו, אך בפרט וביחוד, אולי, על ידי הצבים. כי, מלבד קוי־גופם כשהם לעצמם, ישנו, על דרך מוזרה, משהו מקולל־בידי־עצמו במראה היצורים האלה. יגון־עולם ואפס־תקוה אשר לאסירים, בשום צורת בעל־חיים, אין הם מבוטאים בתחנונים שכאלו כמו בצורתם הם; והמחשבה על אורך־חייהם המופלא אינה כושלת מהאדיר את הרושם.

אפילו אסתכן שאהיה מואשם כדין שאני מאמין ללא־הגיון בקסמים, איני יכול להתאפק מן ההודיה כי יש ואפילו עכשיו, כשאני עוזב את העיר הצפופה בשביל לנדוד ביולי ואוגוסט בין הרי־האדירונדק, רחוק מהשפעת קריות, ובה במידה קרוב להשפעות המסתוריות של הטבע; אפילו בזמנים שבהם אני יושב לי בראשו האזובי של חגו עב־יערות, מוקף על ידי גזעים מוּשכּבים של ארנים הלוּמי־ברק, ואני מעלה בזכרוני, כמו בחלום, את נדודי האחרים, הרחוקים־מרוחקים בלב האפור של האיים המכושפים; ואני זוכר את ההצצות הפתאומיות בקליפות קדורות וצוארים ארוכים, עצלניים, המשורבבים מן החורשות חסרות־העלה; ושוב אני רואה את הסלעים שביבשה פנימה, שהם שחוקים וחקוקים עד לחריצים עמוקים על ידי גרירותיהם האטיות, יובל אחר יובל, של הצבים בתוּרם אחרי שלוליות של מים לחץ, – קשה לי להתגבר על הרגש כי אני, בשעתי, ישוֹן ישנתי על קרקע מקוסמת בזדון.

אכן, כה עז־גוונים זכרוני, או נַחַש דמיוני, עד שאיני יודע אם אינני מפעם לפעם קרבן להזיה אופּטית ביחס לגאליפאגוס. כי יש אשר במסיבות של עליצות חברותית, וביחוד בהילולות הנערכות לאור־נרות במעונות עתיקי סגנון – כשהצללים נזרקים לתוך פינות־הסתר הרחוקות של חדר רב־זויות ומרוּוח, ומלבישים אותן מראה של שכבת־הגידולים התחתונה אשר ביערות בודדים, והיא קן לרוחות־רפאים – הבאתי על עצמי את תשומת לבם של חברי על ידי מבטי הנעוץ אי־שם ושינוי־הנהגתי הפתאומי, כשנדמה לי כי ראיתי, חורג אט מאותן נאות־הבדידות המדומות, וזוחל בכבדות לאורך הרצפה, רוח־רפאים של צב ענקי, והמלה “זכור” בוערת באותיות חיות על גבו.

שׂרטוּט שני: שני צדדים לצב

לאור התיאור שניתן לעיל, האם אפשר לו לאדם לעלוץ באנקאנטאדאס? כן. כלומר, אך ימצא האחד את העליצות, כי אז יעלוץ. ואמנם, הגם שהם שק ואפר, אולי אין האיים כולם קדרות שאין עמה נהרה. כי, הגם שאין צופה יכול להכחיש את צדקת־תביעתם של האיים על יחס שברצינות־קודש ושבאמונה טפלה, כשם שהאיתנות שבהחלטותי אינן יכולות למנוע אותי מראות את רוח־הרפאים של הצב הגח מפינת־מחבואו רבת־הצללים, אף על פי כן הצב, ואם אפל ועגום הוא מגבו, הרי יש לו גם צד מאיר: זה דף החזה או החושן שלו, וגוונו – גוון צהבהב או זהוֹב. יתר על כן, הכל יודעים כי הצבים עשויים ככה, אשר אם אתה שם אותם על גבם, מתוך כך אתה מגלה את צדם המאיר והם נעדרי־כוח להפוך את עצמם לקדמותם ולהראות הצד האפל שלהם. ואולם לאחר שעשית זאת, ומפני שעשית זאת, לא היית נשבע כי אין לו לצב צד אפל. הוה נהנה מן הצד המאיר והחזק אותו לעולם כלפי מעלה, אם יכול אתה, ואולם הוה תמים עם נפשך ואל תהיה כופר בצד השחור. וכן מי שאינו יכול להפוך את הצב ממעמדו הטבעי למען הסתיר את מראהוּ האפל־בערך וגלוֹת את מראהו העליז בערך – כמו דלעת־אוקטובר גדולה בשמש, אל יהיה בשל כך מצהיר כי יצור זה הוא בסך הכל כתם־דיו אחד. הצב הוא גם קודר וגם מאיר. ואולם נחזור אל הפרטים.

חדשים מספר בטרם דרוך רגלי על אחד החופים של קבוצה זו, היתה ספינתי מתפרשת בשכונתה הקרובה. פעם בצהרי־יום מצאנו את עצמנו בקרבת “הראש הדרומי” של אַלבמאַרלה, ובריחוק לא כל־כך רב מן היבשה. במקצת משום זרות־מחשבה ובמקצת על דרך ריגולה של ארץ כה מוזרה, נשלח צוות של סירה אל היבשה, מתוך פקודות לראות כל מה שביכלתם. ומלבד זה, להביא בחזרה כמה צבים הם יכולים, בלא טרחה יתירה להעביר.

עת שבו ההרפתקנים כבר היתה השעה לאחר־שקיעה. אני צפיתי כלפי מטה מעבר לצלע־הספינה הגבוהה, כמי שמביט מעבר לשפת באר, ומתוך דמדומים ראיתי את הסירה הרטובה, המעמיקה בים מחמת מעמסה בלתי־רגילה. נזרקו חבלים לסירה, והנה שלושה צבים ענקיים, דומים כיצורים מלפני המבול, הועלו, בעוצם מאמץ ממותח, על הסיפון. כמעט שנראו שלא כזרע־הארץ. אנחנו היינו על פני המים ימי חמישה חדשים ארוכים, זמן מספיק והותר להלביש כל מוח בעל־חלומות את כל הדברים שהם מן היבשה בגוון־אגדה. אילו עלו אז בספינה שלושה פקידי־מכס ספרדיים, לא רחוק שהייתי לוטש עינים עליהם בסקרנות, ממשש אותם ומחליק באצבעותי על גופם, כדרך שפראים צופים באורחים מתרבות־הישוב. ואולם במקום שלושה פקידי־מכס, ראו־נא את אלה הצבים, המופלאים באמת – לא צבּוֹני בוץ של נערי בית־ספר במקומותינו – כי אם שחורים כבגדי־אלמנוּת, כבדים כתיבות של ברזל מרוקע, על קליפות עצומות שהן מקוּשׂקשׂוֹת ומכוּדרוֹת כמגינים, ומקומטות ומצולקות כמו מגינים שהתנסו בקרב – גם שעירות, פה ושם, באזוב ירוק־אפלולי, ורירי ברביבי קצף־ים. אלו יצורי־הרז, שפתאום הועתקו בלילה משממות לא־תוגדנה אל סיפוננו המאוכלס, פעלו עלי באופן שלא קל לגוללו. דומה היה, זה אך זחלו ויצאו מתחת למוסדי־עולם. אכן, נדמָה, הם הם הצבים אשר עליהם ההינדואי משתית את כל הכדור הזה. בפנס בדקתי אותם בדיקה יותר מעולה. איזו עתיקוּת־מראה ראויה לעבודת־קודש! איזו ירקרקות פרונית העוטפת את הקילופים הגסים ומרפאה את הסדקים של קליפותיהם הרצוצות! לא עוד ראיתי שלושה צבים. הם נתרחבו – נתעלו. דומה היה עלי שאני רואה שלושה קוליסיאונים רומאים בחורבנם רב־הגדולה.

אתם, עתיקי־התושבים באי זה, ובכל האיים שהם, אמרתי, אנא תנו לי דרור בקריותיכם משולשות־החומות.

עיקר ההרגשה שנתעוררה על ידי היצורים האלה היתה זו של זקנה – התקיימות בת בלי תאריך, בת בלי שיעור. ובאמת, שיוכל איזה יצור זולתו להיות חי ונושם לאורך־ימים כזה כמו הצב הזה של האנקאנטאדאס, לא בקלות אאמין. שלא לרמז על יכלתם המפורסמת לקיים את נפשם, כשהם מתהלכים בלי מזון במשך שנה תמימה, הסתכל בשריון של פחי־ריקועיהם החיים. מה יצור בשר־ודם זולתו יש לו מעוז כזה, בו יוכל לעמוד כנגד חִצי הזמן?

כשאני, פנס ביד, חיטטתי באֵזוב והסתכלתי בצלקות של פצעים עתיקים, שנתקבלו בכמה נפילות עגומות בין הררי הגיר של האי – צלקות שבאופן מוזר היו מורחבות, תפוחות, מטושטשות למחצה, ובכל זאת מעוקמות כאותן הנמצאות לפעמים בקליפה של עצים מאד ישישים – נדמיתי בעיני כגיאולוג חוקר עתיקות, הדורש לעקבות־צפרים ולאותות על אבני־צפחה, דרָכוּן יצורים בלתי־נראים אשר אפילו רוחות־רפאים שלהם כבר שבקו חיים.

כשכבי בערסלה בלילה ההוא שמעתי ממעל לראשי את הזחילות האטיות והיגעות של שלושת הזרים כבדי־המשקל על הסיפון המועמס לצפיפות. טמטומם או כוח־החלטתם היה כה רב עד שמעולם לא נטו הצדה בשל איזה מכשול. אחד הפסיק את תנועותיו לגמרי בדיוק לפני משמרת־החצות. עם הזריחה מצאתיו נגוח כאיל־ברזל נגד הרגל בת־בלי־ההזזה של התורן הקדמי והוא עדיין מנסה, בשן וצפורן, לדחוק לו מעבר בלתי־אפשרי. שאלו הצבים הם קרבנות למכשף מעניש, או זד, ואולי שטני בתכלית – זה אינו נראה בשום דבר באורח כה מובהק כמו בהתאהבות מוזרה זו בעמל אין תקוה, שהיא לעתים כה קרובות אוחזת בהם. ראיתים בנסיעותיהם מנגחים סלעים בגבורה, ושוהים שם זמן רב, מחטטים, מתפתלים, נדחקים, בשביל להעבירם ממקומם, על מנת שיוכלו להמשיך בנתיבם הבלתי־גמיש. עטרת־קללתם היא דחיפתם הפנימית לישרוּת בעולם שכולו מוגבב.

הצבים האחרים, שלא פגעו בעיכוב כדומה לזה של חברם, נתקלו רק במכשולים קטנים; דליים, בולי־עץ ופקעות של חבלים; ולפעמים, תוך כדי זחלם מעליהם היו גולשים מתוך קול־דשדוש מדהים אל הסיפון. כשמעי לאלו ההיסחבויות וההיפּגעוּיוֹת, הירהרתי לי על מקום־חיותם, משם באו; אי מלא גיאיות ושוחות מתכתיים, משוקעים בלי תחתית בלב הרים מפוּצצים, ומכוסים, על פני מילי־מילין, בחורשות סבוכות שאין להן התרה. ואז ציירתי בנפשי את אלו שלושת בני־המפלצת הישרניים, מאת־שנה אחר מאת־שנה מתפתלים דרך הצללים, עזי החלטה כנפּחים; זוחלים כה אטיוֹת וּכבדוֹת, עד שלא די ששמרקעים ושאר צאצאי־פטריה צמחו תחת רגליהם, אלא גם אזוב מפויח צץ על גבותיהם. יחד אתם תעיתי תכופות במבוכים ווּלקניים; הסחתי הצדה ענפים אין־מספר של חורשות מרקיבות, עד שלבסוף, בחלום, מצאתי עצמי יושב בצילוב־רגלים על הראשון שבהם, ושני בראמינים, אחד מזה ואחד מזה, רכובים לימיני ולשמאלי, ואנו ביחד מהווים תלת־רגל של קדקדים התומכים במצוקי־עוֹלם.

כזה היה הסיוט הפראי אשר נולד מתוך התרשמותי הראשונה מן הצב של איי־הכשפים. ואולם בערב הבא, מוזר הוא להגידו, ישבתי לי עם אחי־לספינה ועשיתי סעודה עליזה מאומצת־צב וצליי־צב; ואחרי ארוחת הערב – שלוֹף סכין ועזוֹר להפוך את שלוש הקליפות הקערוריות העצומות לשלוש קערות־מרק דמיוניות, ולטוֹש את שלושת דפי־החזה השטוחים, הצהבהבים, לשלושה טסים נהדרים.

שׂרטוּט שלישי: הסלע רודונדו

העליה אל טירת־אבן גבוהה לא די שהיא ענין נאה בפני עצמו אלא שהיא מיטב־הדרכים בשביל קניית השקפה מקיפה על כל השטח אשר מסביב. יפה ביותר – כשזו הטירה תעמוד בדד ולבד, כאותה הטירה המסתורית שבניופורט, או שתהיה השריד היחיד של איזו בירת־נסיכים חרבה.

והנה, אשר לאיי־הכשפים, לאשרנו הם מספקים לנו נקודת־צפיה מרוממת ממש כזו, בצורת סלע מופלא, אשר, מפאת מבנה משונה שלו, היה נקרא בפי הספרדים, מאז ומקדם, הסלע רודונדו, כלומר, הסלע העגול. גבהו כמאה וחמישים רגל, והוא עולה ישר מן הים במרחק עשרה מילין מן היבשה, כשכל הקבוצה ההררית היא מדרום וממזרח לה, וככה הסלע רודונדו תופס, באמת־מידה גדולה, כמעט אותה העמדה, שהקאמפאנילה המפורסמת, או טירת־הפעמונים הנבדלת של בית־הכנסיה מארכוס הקדוש, תופסת אתה ביחס לקבוצת הבנינים הישישים המקיפה אותה.

אך קודם עלותנו להביט למרחבים על פני האנקאנטאדאס, זו טירת הים עצמה תובעת את תשומת־לבנו. היא נראית ממרחק שלושים מילין בערך: ובהיותה כולה שותפית לכישוף השורה על פני כל הקבוצה, מי שרואה אותה מרחוק טועה בה וסובר שהיא מפרש. ארבע פרסאות במרוחק, בצהרי־יום זהובים־אֵדיים, הריהי נראית כאיזו ספינה של אדמיראל ספרדי, שופעת מפרשי־בדים נוצצים. מפרש הוֹ! מפרש הוֹ! מפרש הוֹ! בא הקול משלושת המפרשים שבספינה. ואולם כשמתקרבים, הספינה המכושפת מהרה נהפכת לבית־סלע תלול.

ביקורי הראשון למקום ההוא נעשה באפרורית־הבוקר. מתוך עין לדיג הורדנו שלוש סירות, ובחתרנו כמרחק שני מילין מספינתנו מצאנו עצמנו, רגע לפני עלות עמוד השחר, בסמוך לצל־הלבנה של רודונדו. מראהו הוּאדר, ועם זה, רוּכך, על ידי בין־השמשות הכפול המוזר של אותה השעה. הלבנה הגדולה המלאה, בערה בשיפולי המערב כמו לפיד אשר אוּכּל למחצה, זרוק גוון רך וממתיק, על פני הים, מעין זה שנזרק על ידי אש־אוּדים גוֹועת על פני אח של חצות־לילה; בעוד שהשמש הבלתי נראה שלח על פני כל המזרח רמזים חיורים לבואו. הרוח היתה קלה; הגלים – עצלניים; הכוכבים התנצנצו בזיו חלש; כל התולדה נראתה כשכובה לעייפה ממשמרת־הלילה הארוכה, מתוחה־למחצה מתוך ציפיה יגעה לקראת השמש. היתה זו שעה יפה לתפוס את רודונדו במצב רוחו כליל־השלמוּת. אור הדמדומים הספיק בדיוק כדי גילוי כל נקודה מענינת, מבלי קרוע והסר את מעטה־הפלא האפלולי.

מבסיס שבור, כדומה לשורת־מדרגות, שהוא רחוץ־גלים כמעלותיו של ארמון־מים, עלתה הטירה בלוחות־נדבך עד לפסגה מגולחת. אלו השכבות הסדירות, שכל הגוש עשוי מהן, מהוות את תכונתה האָפיינית ביותר. כי במקומות־חיבוריהן הן מזדקרות בשטיחוּת בדמות אצטבאות מקיפות, מתחתית ועד פסגה, עולים זה מעל זה כסדרה מסומנת־הדירוג. וכשם שזיזי־הגג של איזו רפת עתיקה או איזה מנזר עתיק שופעים סנוניות, כן שפעו אלו מדפי־הסלע עופות־ים אין ספוֹר. זיזים מעל זיזים וקנים מעל קנים. פה ושם היו קוים ארוכים של סיד־צפרים, עינם כעין־הרפאים, מכתימים את הטירה מן הים ועד האויר, וזה טעם פשוט על שום מה מראה־מפרש לה מרחוק. הכל היה שלו עד כדי השראת־קסם, אילולא רעש השדים המוקם על ידי העופות. לא די שהזיזים היו מרשרשים בהם – הם גם עפו בדחיסות מעל הראש, מתפשטים דמות חופה רבת כנפים עד־משתנה. הטירה היא מלון לעופות־ים למאות פרסה מסביב. צפונה, מזרחה, מערבה כלום לא מתמשך חוץ מאוקינוס נצחי; עד שהנץ הקרוי ספינת־מלחמה, כבואו מחופי צפון אמריקה, פולינזיה, או פּרו, עושה חנייתו הראשונה ברוֹדוֹנדוֹ, והגם שרודונדו הוא יבשה איתנה, מעולם לא צנחה עליו צפור־יבשת. שערו בנפשכם כי אדמוני או כנרון ישכון שם; איזו נפילה היתה זאת ביד פלשתים, כשהזמרן המסכן היה מוקף שם תעוּפוֹת־ארבה של עופות־שוד עזים, בעלי מקורים ארוכים כרמחים.

אינני יודע מקום ששם ייטיב אדם ללמוד את תולדות הטבע של עופות־ים מוזרים יותר מאשר ברודונדו – הרי זה בית־הצפרים של האוקינוס. שם צונחות צפרים אשר מעולם לא נגעו בתורן או עץ; צפרים־נזירות המעופפות לבדן, צפרי־עננים, שלבן גס באזורי האויר הבלתי־פלוחים.

נציץ לראשונה, הַשְפֵל והָצֵץ, אל התחתונה שבאצטבאות התחתונות, שהיא גם הרחבה מכולם. אך רֶוַח־מה בינה ובין סימן גאות־המים. מה יצורי־נכר הם אלה? קומתם זקופה כשל אדם, אך ללא סימטריה אנושית, הרי הם עומדים מסביב לסלע כמו בתולות־עמודים מפוסלות, התומכות בסדר־הזיזים התכוף ממעל להן. גופותיהם עקמומיים על דרך מגוחכת; מקוריהם קצרים; בעוד האברים שבצדיהם הם לא סנפיר, לא כנף, אף לא זרוע. ואכן, לא דג, לא בהמה, לא עוף הוא הפנגוין; בתורת דבר־מאכל שייך הוא לא לעונת־הבשר לא לעונת־החלב; ללא יוצא מן הכלל, זהו העוף המשתמע ליותר פנים, והפחות חמוד, מכל אשר נתגלה אי־פעם על ידי האדם. אם כי הוא נוגע כלאחר־יד בכל אחד משלושת היסודות, ואכן, יש לו קורטוב־זכות על כולם, אין הפנגוין בן־בית באף אחד מהם. ביבשה הוא מהדס; בים הוא מתחבט; באויר הוא נופל. התולדה, כאילו התביישה בכשלונה, מחזיקה את זה הילד המכוער שלה במחבואים בקצות־האדמה, במצרי מאגלאן ובסיפור־הים הירוד הקרוי רודונדו.

ואולם, הבט־נא, מה הם אלה הגדודים, המומי וַי, שהם ערוכים על האצטבה, תיכף למעלה מכך? מה שורה והמון של עופות גדולים, מוזרים? מה נזירי־ים ממסדר האפורים? שקנאים הם. מקוריהם מוארכים, ותרמילי־עור כבדים, התלויים מהם ומטה, משוים לבעליהם ארשת של אבלות. גזע כבד־הרהורים, הרי הם עומדים להם שעות על שעות ללא תנועה. נוצותיהם הדהות, האפורות, מעטוֹת אותם תואר כאילו אוּבקו ברמץ. אכן, עוף בעל תשובה הוא – יאה לו שיהיה דבק בחופי האנקאנטאדאס, זרועי אבני־הרמץ, אשר שם היה איוב בכבודו ובעצמו מאַוֶה לשבת לו, ישוב והתגרד בחרש.

למעלה מזה עינינו נחות על הגוֹנית, או הקלנית האפורה, כפי שמכנים אותה בטעות: עוף כעור־מראה, בלתי פיוטי, שלא כשארו המהולל בסיפורים שהוא רוח־הרפאים, כשלג תלבין, של כפי התקוה והקרן, מרודפי הרוחות והלילין.

ככל שאנו עולים מאצטבה לאצטבה אנו מוצאים את שוכני הטירות מסודרים בתור לפי גדלותם: – אוזות־ים, חגליות שחורות וברודות, קיקים, תרנגולות ים, צפרי לויתני־חלב, שחפים מכל המינים – ממלכות, דוכסיות, מעצמות, אשה נעלה מחברתה, בסדר בית־מחוקקים; בעוד, זרוּע מעל הכל, כמו קישוט הנחזר כמה וכמה פעמים במסכת־רקמה עצומה, עוף־הסערה, המכונה אפרוחה של אמא קארי, משמיע קריאתו לקרב ואזעקה. העובדה שזה יונק־הדבש המסתורי של האוקינוס, אשר אילו היה לו זיו־צבעים כי אז בגלל שובבותו כמעט אפשר היה לכנותו פרפר שלו, ואשר, אף על פי כן, ציוּצוֹ מתחת לאחורי־הספינה משמיע נבואה רעה באזני אנשי־ים, כהשמיע אותה תקתוקו של זבוב־המות מאחורי הכירים באזני האיכר – יהיה בית־מגוריו המיוחד באנקאנטאדאס מוסיף, להשגתו של איש־הים, לא מעט על כוח קסמו המעציב.

עם התקדם היום תגבר המהומה הצרחנית. בקריאות בוקעות־אוזן הצפרים הפראיות חוגגות הילולת־בוקר שלהן. מדי רגע ברגע, מעופים מפליגים מן הטירה ונספחים אל המקהלה האוירית המרחפת ממעל, בשעה שמקומותיהם מלמטה נתפסים על ידי רבבות קושטים. ואולם מבעד כל תוהו ובוהו זה של רעש אני שומע תוים בהירים, כספיים, כדוֹמים לצלילי חצוצרה, והם נופלים בלי הפסק, כמו קוים אלכסוניים של מטר מוּטה בעת רביבים אושדים. אני מביט הרחק כלפי מעלה ורואה דמות אראלית לבנה כשלג, אשר נוצה אחת ארוכה, דמתה לרומח, מזדקרת מאחוריה. הרי זה השכוי־של־האוקינוס, המאיר, המשרה שכינת אצילות – עוף־התפארת, אשר, על שום שריקה מעוררת שלו, בת הקריאה המוסיקלית, נאה לו להיות קרוי “תת רב־מלחים”.

ראיתי כי חיי־הכנף, שעוּננוּ על פני סלע־רודונדו באותו בוקר הזכור יפה, היה לו הֶקבלו המלא בהמונים הסנפיריים המאַכלסים את המים לרגליו. מתחת לפילוס־המים נדמה הסלע כיערת־דבש אחת של מערות, המספקות מקומות־מארב מבוכיים לסיעי־סיעות של דגי גן עדן. כולם היו מוזרים; כמה מהם היו מפוארים מאד, ויפה היו מקשטים את היקרות שבצנצנות־הזגוגית, בהן יוצגו דגי־זהב לראוה. לא היה שום דבר מרהיב יותר מן החידוש הגמור של כמה יחידים בהמון זה. פה נראו צבעים אשר מעולם לא צובעו, וצורות אשר לא נצוֹרו.

למען הראות את הריבוי, התאותנות, העדר־הפחד המופלא והביתיות של אלו הדגים, יוּרשה לי לומר כי לעתים קרובות, הדייגים שלנו, בהציצם בעד שטחי־מים בהירים – נעשו כך לרגעים על ידי טיסת הדגים, חצי עיגול בתוך חצי עיגול, מעל פני המים – ובראותם “בחורים” יותר גדולים ופחות בלתי־נשמרים, אשר העמיקו שׂחות בעצלתים – הדייגים שלנו ניסו בזהירות להשליך את חכותיהם ליתר עומק בשביל להגיע אל אלה. אבל לשוא; אי אפשר היה לעבור את האֵזוֹר העליון. אַך נגעה החכה בים, ומאה עוגבים נלחמו על הכבוד להיותם שבויים. דגי רודונדו המסכנים! באמון־בטחונכם, העושה אתכם קרבנות, הרי אתם דומים לאותם אשר בלא מחשבה הם שמים אמון במה שאין הם מבינים – הטבע האנושי.

ואולם השחר הנה הוא הוֹוה ליום ממש. חבורה אחר חבורה של עופות־הים מפליגים להם לרעות בתהום למזונותיהם. הטירה נעזבה בדד, חוץ ממערות־הדגים שלרגליה. סיד־צפרים שלה נוצץ בקרני־הזהב כצבע־הסיוד אשר למגדלור רם או כמפרשים הגבוהים של צלבנית. ללא ספק, ברגע זה, כשאנו יודעים כי זהו סלע־מדבר מת, נוסעים אחרים אי־שם נשבעים כי זוהי ספינה עליזה, רבתי עם.

אך עתה, הבו חבלים, ונעלה. אך לאט לכם, אין זה מן הקלוֹת.

שׂרטוּט רביעי: מפסגת הצור

רצונך לטפס ולעלות בסלע רודונדו, קבל נא עצה זו. סע שלוש נסיעות מסביב לחבל־ארץ כספן צי־המלך בתוך הגבוהה בפריגאטות הצפות על פני הים; אז שמש כשוליה, לשנה או שנתים, למורי־הדרך המנהלים זרים עד לפסגת טנריף; ואז, לשנים כהנה וכהנה, בזו אחר זו, למרקד־על־חבל, ללהטוטן הודי, לצבי־הזמר. לאחר שעשית זאת, בוא וטול שכרך, שתראה המראה מטירתנו. איך הגענו שמה, ידענו רק אנחנו. ואם ננסה להגיד זאת לאחרים, היאך היו מחכימים מזה? די לנו שכאן, בפסגה, אתה ואני עומדים. האם איש־באלון, האם האיש הצופה מן הלבנה, תופס נוף־חלל יותר רחב? יש לדמות כי כן בערך ירָאה העולם מן החומות השמימיות אשר למילטוֹן. קנטוקי מימית בלי מצרים. בכאן היה דניאל בוּן דר מתוך סיפוק־נפש.

לפי שעה, אל תשית לבך אל החבר השרוף הלז הנקרא איי־כשפים. הבט בקו מושכב מעל השטח שלהם, כביכול מעבר להם, דרומה. אין אתה רואה כלום; ואולם הרשני נא להורות לך את הכיווּן, אם לא את המקום, של אילו עצמים מענינים שבים העצום, אשר, בנשקו את רגלי הטירה, אנו רואים אותו נגלל כגויל עד הצירים הדרומיים.

אנו עומדים עכשיו כדי עשרה מילין מקו המשוה – שמה, מזרחה, כמרחק שש מאות מילין מכאן, מונחת היבשת; כי, זה הסלע הוא כמעט באותו קו־רוחב, בו נמצאת קיטו.

הסתכל בעוד משהו פה. הרי אנו באחד משלושה אשכלות־איים, אשר בטוָחים כמעט־אחידים מן היבשת, הם נוטרים לפרקי־מקום רחוקים, את כל החוף של אמריקה הדרומית. אף בדרך מיוחדת במינה הם מסיימים את הטיב הדרום־אמריקאי של הארץ. שרשראות אין־קץ של איי פולינזיה מערבה, אף אחת מהן אינה שותפית לתכונות האנקאנאטאדאס או הגאליפאגוס, איי הקדוש פיליפס והקדוש אמברוז, איי הוּאן פרנאנדס ומאספוּארוֹ. על הראשונים אין מן הצורך לדבר כאן. השניים מונחים מעט ממעל לקו־החום הדרומי; סלעים רעים, בלתי מזמינים, בלתי עשויים להיוָשב, אשר האחד מהם, בדמות שני גבשושים עגולים המחוברים על ידי שן־אבן נמוכה, דומה בדיוק לכדור־יריה עצום דו־ראשי. האחרונים מונחים בקו־הרוחב של 33 מעלות; גבוהים, פראיים ושסועים. הואן פרנאנדס הוא מפורסם למדי ואינו טעון הרחב־תיאור. מסאפוארו הוא שם ספרדי, המורה כי האי הזה מונח יותר כלפי חוץ, כלומר, יותר כלפי חוץ מן היבשת מאשר שכנו הואן. זה האי מאסאפוארו יש לו מראה אדיר־רושם במרחק של שמונה או עשרה מילין. כשמתקרבים אליו מצד אחד, במזג־אויר מעונן, קומתו הכבירה, התלויה ממעל, וקויו הרכסיים, וברב־יתר יחוד, שיפּוּע מיוחד במינו אשר לפסגותיו הרחבות, משוים לו מראה של הר־קרח הצף ביציבותו העצומה. צדדיו מבוקעים למסתרים אפלים תהומיים, כדומה לבית־יראה עתיק על חדרי־תפילה צדדיים, עגומים שלו. מי שהולך וקרב אל אחד החלולים הללו מן הים לאחר נסיעה ארוכה, והוא רואה איזה בן־בלי־חוק לבוש בלואי סחבות, מקלו בידו, יורד בסלעיו התלולים לקראתו, הריהו, אם אוהב־הציורי הוא, קונה־לו רגש מאד משונה.

בחבורות־דיג מספינות, בזמנים שונים, נזדמן לי לבקר כל אחת מן הקבוצות הללו. הרושם שהן עושות על הזר השט ומתקרב בסירתו עד שהוא בסמוך להן, תחת כפיהן האיומים, הוא שבודאי הוא מגלה ראשון שלהן; עד כדי כך היא, בדרך כלל, הדממה, הבדידות הבלתי־פגומה… אגב, כאן לא בלתי־ראוי להזכיר מה אופן באמת פגעו אירופאים באלו האיים לראשונה, ביחוד, מכיון שמה שיאָמר חל גם על גילוי ראשון את האנקאנטאדאס שלנו.

לפני השנה 1563 היו מסעות־הספינות מפרו עד צ’ילי מלאים קשיים. לאורך החוף הזה שולטים על פי רוב רוחות מן הדרום; והיה זה מנהג בל־ישתנה לשמור את קרבת היבשה, מתוך אמונה טפלה אצל הספנים, אשר אם תאבד היבשה מהיקף ראייתם, יהיו רוחות־המסחר המתמידים דוחפים אותם אל מים שאין להם סוף, אשר משם אין שיבה עוד. כאן, בכמה מקרים, היו הספינות המחוזיות, בהסתבכן בין כפּים ושלוחות־יבשה נפתלים, ובהתחבטן ברוח־מתנגד, בלתי־פוסק, אשר יש והיה נעשה קל ביותר, ויש והיה לימים ושבועות שוקע לתוך שלוה גמורה, סובלות תכלית מצוקה, בנסיעות שכיום הן נראות כממושכות עד־אין־האמֵן. כתוב ורשום באספים של אסונות ימיים סיפור על אחת מן הספינות הללו, אשר, בצאתה למסע אשר דינו לתפוס, כפי האומדנה, עשרה ימים, בילתה ארבעה חדשים בים; ואכן, מעולם לא נכנסה אל מפרץ־הנמל, כי לבסוף אבדה. מוזר לספר, אניה זו מעולם לא פגעה בסופה, אלא היתה צעצוע נרגז ביד גלינות וזרמים מתעתעים. שלוש פעמים נשארה בלי ציוד, ושבה אל נמל־בינים, ויצאה מחדש, אך בשביל לשוב עוד פעם. אדים תכופים עיטפוה, עד שאי אפשר היה לערוך תצפית ולדעת מה מקומה; ופעם אחת, כשכל “הידים” היו בשמחה מקדמים מראש את מחוז־חפצם שהנה יראוהו, והנה! נתרוממו האדים וגילו את ההרים אשר מהם נפרדו לראשונה. לבסוף, באדים מתעים כיוצא בכך, הכתה בשן־סלע, ומזה עילה להמון מצוקות שהן עצובות מסַפּר.

היה זה הנוט המפורסם, הואן פרנאנדס, שהונצח על ידי האי הקרוי על שמו, אשר שם קץ לאלו המצוקות של נסיעות בסמוך לחוף; הוא העיז בניסוי – כדומה לזה שעשה דה גאמה קודם לו ביחס לאירופה – להתרחק מן היבשה כלפי המרחב. פה מצא רוחות שהם יפים לנסיעה דרומה, וברוצו מערבה עד שהיה מעבר להשפעת רוחות־המסחר, חזר והשיג את החוף ללא קשיים; כן ביצע את המסע אשר, הגם שהוא עקיף במידה רבה, הובחן כמהיר פי כמה מן המסע שהוא לכאורה ישיר. והנה, במסילות החדשות האלה, והיה זה בשנת 1670, או בקירוב לכך, שאיי־הכשפים ושאר האיים הנוטרים, כפי שאפשר לקרוא להם, נתגלו. אם כי אינני יודע שום דברי־ימים אשר יגידו אם מספר מהם היו נוֹשבים ואם לא; אפשר להסיק, על דרך מתקבלת על השכל, כי הן היו שממות־נצח, מזמנים אין זכר למו. ואולם נחזור אל רודונדו.

דרומה־מערבה לטירתנו מונחת על פּוֹלינזיה, מאות פרסאות במרחקים; ואולם ישר מערבה, בדיוק על קו־הרוחב הזה, אין שום אדמה מתרוממת עד שהשדרית של ספינתך מועלה על חוף קינגסמילס – הפלגה קטנטונת נאה של, נאמר, חמשת אלפים מילין.

עכשיו, שעל ידי נקודות־אזכרה רחוקות – ואצל רודונדו הן היחידות שהן בגדר האפשר – קבענו את מקומנו היחסי בים, נשים מעיינינו בעצמים שאינם כל־כך רחוקים. הנה איי־הכשפים, מביעי אימות, חרוכים. זה ראש־היבשה הקרוב ביותר, העשוי בדמות לוע הר־געש, הוא חלק מן האי אלבּמארלה, הגדול שבקבוצה, שארכו כששים מילין או יותר, ורחבו – חמישה־עשר. האם נתתם עין מעולם בקו־המשוה ממש וכפשוטו? האם מעולם, במובן היותר רחב, נגעתם בקו בבהונות־רגליכם? ובכן, אותו ראש־יבשה שם, העשוי בדמות לוע הר־געש, כולו לבה צהובה, נחתך על ידי קו־המשוה בדיוק כמו שסכין עובר ישר דרך אמצעיתה של עוגת דלעת. אילו יכולתם להרחיק ולראות עד כדי כך, הייתם רואים, אך־במעט לצד אחד של אותו ראש־יבשה, מעבר לאותה קרקע נמוכה שהיא כולה תלי־תלים – היה מבטכם מגיע עד האי נארבוֹרו, הגבוהה שבקרקעות האשכול; ואין אדמה שם כלל; הוא אבן־רמץ אחת ומאוּחה, מראשו ועד תחתיתו; הוא שופע מערות שחורות כמו נפחיות; חופו המתכתי מצלצל תחת רגל כריקועי ברזל; הרי־הגעש התיכוניים שלו עומדים מקובצים כמו מעשנה מורכבת ענקית.

נארבורו ואלבמארלה הם שכנים בנוסח משונה למדי. דיגום מעצם ידוע יברר את השכנות המוזרה הזאת.

פ¹

חתך תחילה בפרק־החיבור שבתוך האות דלעיל, והלשון הפנימית תהיה נארבוֹרוֹ, כל השאר – אלבּמארלה. נארבוֹרוֹ הווּלקני מונח במלתעות השחורות של אלבמארלה כלשון אדומה בפיו הפעור של זאב.

ועתה, רצונכם לדעת מהי האוכלוסיה של אלבּמארלה, אתן לכם הסטאטיסטיקה במספרים עגולים, לפי האומדנות היותר מוסמכות שנעשו במקום.

בני אדם – – – – אפס

אוכלי־נמלים – – – לא ידוע

שונאי־אדם – – – לא ידוע

לטאות – – – – – 500,000

נחשים – – – – – 10,000,000

סלמנדרות – – – – לא ידוע

שדים – – – – – כהנ"ל

סך הכל נקי – – – 11,000,000

חוץ מהמון שדים, אוכלי נמלים, שונאי־אדם וסלמנדרות בל יחושבו.

אלבמארלה פותח את פיו כלפי השמש השוקעת. מלתעותיו הפעורות מהוות מפרץ גדול, שנארבורו, לשונו, מחלקת אותו לשנים. אשר חציו נקרא מפרץ־וֶתֶר וחציו מפרץ־לי; והכפים הווּלקניים, בהם מסתיימים חופיו, נקראים ראש דרומי וראש צפוני. אני מסמן זאת, מפני שאלו המפרצים הם מפורסמים בתולדות הדיג של לויתן־החלב. הלויתנים באים הנה בעונות מסוימות להמליט ולדותיהם. סוּפּר לי, כשהיו ספינות מתפרשות בסביבה הזאת בימי קדם, היו עושות הסגר על פתח מפרץ־לי – ואז כשסירותיהן הולכות סביב דרך מפרץ־ותר, היו עוברות את תעלת־נארבורו – כשהלויתנים יפה־יפה כלואים במכלא.

יום אחד, לאחר שלקחנו דגים לרגלי זו הטירה הגדולה, היתה לנו רוח יפה, ובחפזנו מסביב לראש־היבשה הצפוני, פתאום ראינו צי של מלוא שלושים מפרש, כולם רצים עם הרוח כגדוד בשורה. מחזה יותר נהדר לא ראה איש מעולם. ברית הרמונית של שדריות אצות. שלושים השדרונים שלהם ניהמו כשלושים נימי נבל, וישרים כמו נימים היו נראים כשהם מניחים עקבותיהם המקבילים על פני הים. ואולם נוכחו שמרובים הציידים מן הציד. ספינות הצי הביטו, והלכו להן לדרכן המיוחדת מעבר לתחום הראות, והשאירו שם את ספינתי שלי ושתי אניות נקיות־מראה מלונדון. אלו האחרונות, שאף הן לא מצאו מזל טוב, נעלמו גם כן; ומפרץ־לי, על כל השייך לו, וללא מתחרה, נפל בחלקנו.

דרך הסיור כאן כך הוא: מרחפים מסביב לכניסת המפרץ, נכנסים בפעולה אחת ויוצאים בשניה. ואולם עתים – לא תמיד, כמו אצל אחרים מחלקי הקבוצה – סוס־מירוץ של זרם משתלח ישר על פני פיו. ובכן, כשכל המפרשים ערוכים, בזהירות כַּוון הרוחות! כמה פעמים, בעמדי בראש התורן הקדמי, כשחרטום־ספינתנו הסבלני עושה דרכו החדה בין אלו האיים, ראיתי אותה הארץ מנגד – ארץ כולה לא עוגות כי אם אבני רמץ; לא מים נוצצים כי אם זרמי־לבה מעוּנים, קפאו.

כהיכנס הספינה בריצה מן הים הפתוח, נארבורו מגלה את צלעו בצורת גוש שחור, סלעי אחד, נוסק עָל לגובה של חמשת אלפים או ששת אלפים רגל, אשר שם הוא מתעטר בעננים כבדים, שקו־קיפולם התחתון מתגדר כנגד הסלעים כקו־השלג על ההרים האנדיאים. מעשי־תעתועים איומים נעשים בחושך העליון הלז. שם עמלים שדי־האש, אשר מפרק לפרק יקרינו את הלילות בתאורת־רפאים מוזרה מילין על מילין מסביב, אך בלא לוית הפגנה נוספת. או שהם פתאום מכריזים על עצמם על ידי התפוצצויות אימה והדראמה המלאה של התפרצות וולקנית. ככל אשר יקדר הענן ההוא ביום, כן תצפּו ליתר אור בלילה. לעתים קרובות מצאו עצמם צדי־לויתן המצלבים בקרבת אותו ההר הבוער, בשעה שהוא כולו נוגה בלהט של אולם־מחולות. או, מן הנכון לומר, של בית חרושת לזגוגית, כפי שאפשר לכנות את נארבורו, זה האי הזגוגוני על עמודי־מעשנה רמים שלו.

ממקום שעדיין אנו עומדים בו, פה על רודונדו, אין אנו יכולים לראות את כל שאר האיים, ואולם מקום טוב הוא זה בשביל להראות ממנו היכן הם קבועים. אך, הנה שם, מזרחה־צפונה־מזרחה, עיני תופסות רכס רחוק, קודר. הרי זה אי־אבינגטון, אחד מן הצפוניים ביותר בקבוצה זו; כה בודד הוא, כה מרוחק וריקן, עד שהוא נראה כ“ארץ לא־אדם”, הנשקפת מחופנו הצפוני. מסופקני אם שני בני אדם מעולם נגעו בחוף ההוא. עד כמה שהענין נוגע לאי־אבינגטון הלז, אדם הראשון וביליוני צאצאיו עדיין לא היו ולא נבראו.

מרחיק מדרום לאבינגטון, וכולו נחבא מן העין מאחורי־חוד־המגדל של אלבּמארלה, רבוּץ אי־ג’יימס, והוא כך נקרא על־ידי הבוכאנירים הראשונים, על שם אותו סטיוארט ביש־המזל, הדוכס מיורק. ודרך אגב, כאן התבונן וראה כי, חוץ מן האיים אשר פוֹרטו בזמנים האחרונים בערך ואשר נתעטפו בשמות של אדמיראלים מפורסמים, קיבלו האנקאנטאדאס ראשית שמותיהם מן הספרדים; ואולם אותם השמות הספרדיים נמחקו במפות אנגליות על ידי הכינויים שניתנו אחרי כן ביד הבוכאנירים, אשר, באמצע המאה הי"ז, קראו אותם על שם אצילים ומלכים אנגליים. על אלו החמסנים נאמני־המלוכה ועל המעשים המקשרים שמותיהם עם האנקאנטאדאס, נשמע להלן. אכן פרט זעיר אחד ינתן מיד: כי בין אי־ג’יימס ובין אלבמארלה מונח אִיוֹן פאנטאסטי, שהוא ידוע בכינוי המוזר “האי המכושף של קאוּלי”. ואולם מאחר שכל הקבוצה נחשבת מכושפת, יש צורך לתת טעם בשביל הקסם־בתוך־קסם שזה הכינוי המיוחד מרמז עליו. השם ניתן לאי על ידי אותו הבוכאניר המצוּין בכבודו ובעצמו, בשעת ביקורו הראשון בכאן. בדברו על המקום הזה במסעותיו הנדפסים, הוא אומר – “דמיוני דחפני לקרוא שמו ‘האי המכושף של קאולי’, כי אחרי ראותנו אותו מנקודות אחדות של המצפן, תמיד הופיע בכמה צורות שונות: יש כמו מבצר הרוס; מנקודה אחרת, כמו עיר גדולה, וגומר”. אין לתמוה על כך שהאנקאנטאדאס אפשר לפגוש ביניהם בכל מיני מדוחים לעין וחזיוֹנות־שוא.

שקאולי קישר את שמו עם זה האיון הלעגן המשנה עצמו מצורה לצורה, מרמז על האפשרות שהאיון נדמה לו במחשבותיו כאיזו בבואה לעצמו. למצער, אם הוא היה איזה קרוב למשורר קאוּלי, איש המחשבה הרכה ומוּסר־הלשון העצמי, שחי בערך בזמנו, כי אז אין שעשוע־הדמיון הלז חסר־יסוד; כי דבר מעין מה שמתגלה במתן השם לאי הזה, הוא נחלת־דם, ואפשר לגלותו בשודדי־ים כמו במשוררים.

יותר דרומה מאי־ג’יימס מונחים אי גֶ’רויס, אי־דונקאן, אי־קרוֹסמאן, אי בראטל, אי ווּד, אי צ’אתאם, וכמה איים יותר קטנים, שהם על פי רוב קבוצת־שממות, ללא תושב, היסטוריה, או תקוה לזה או לזו עד סוף כל הזמנים. ואולם לא במרוחק מאלה ישנם איים מפורסמים בערך – בארינגטון, צ’ארלס, נוֹרפוֹלק והוּד. הפרקים הבאים יגלו כי יש טעם לפרסומם.

שׂרטוט חמישי: הפריגאטה והספינה “פורחת־לה”

בטרם נעזוב את רודונדו בל נדלג על המעשה, אשר ב־1813 היתה הפריגאטה של ארצות־הברית, “אֶסֶכְּס”, הקברניט שלה – דויד פּוֹרטר, קרובה להניח את עצמותיה כאן. בוקר אחד ברבצה מוכת־גלינה, בשעה שזרם חזק מכוון אותה במהירות כלפי הסלע, נראה מפרש זר, אשר – שלא בלא־התאמה לכישופי הסביבה המועדים – נדמתה ככורעת תחת רוח חזקה במאד־מאד, בעת שהפריגאטה רבצה ללא חיים כאחוזת־קסם. ואולם, בקום אויר קל, ערכה הפריגאטה כל מפרשיה ברדיפה אחר האויב (כן סברו – כי דימו שזוהי לויתנית אנגלית). אבל מהירות הזרם היתה כל־כך גדולה, עד שמהרה אבדה הזרה מן העין; ובצהרים נדחפה ה“אסכּס”, על אף סחיבותיה אחור, בקרבה כזו אל רגלי הכפים של רוֹדוֹנדוֹ, מוּצלפי־הקצף, שכל “הידים” כבר אמרו נואש לחייה. ואולם רוח קלה וחריפה לבסוף עזרה לה להתרחק משם, אם כי ההצלה חלה ממש ברגע־המשבר, עד נדמתה כמעט כמעשה־נסים.

בהיותה ניצולה מחורבן על דרך זו, השתמשה עכשיו בגאולתה להחריב את האניה השניה, לוּ רק יעלה הדבר בידה. היא חידשה את הרדיפה בכיווּן שבו נעלמה הזרה, והיא שזפה אותה למחרת בבוקר. כיון שנתגלתה, מיד העלתה צבע הדגל האמריקאי, ועמדה בריחוק מן ה“אסכס”. באה גלינה; אזי, בהיות הקברניט פורטר עדיין בטוח כי הזרה היא ספינה אנגלית, שלחת חותכנית, לא בשביל לעלות בספינת האויב כי אם להדוף אחור את הסירות שהיו עסוקות בסחיבתה. החותכנית הצליחה. אחרי כן נשלחו חותכניות אחרות ללכוד את הזרה, כי זו הראתה עכשיו צבעים אנגליים במקום האמריקאיים. ואולם, בהיות סירות הפריגאטה קרובות לפרסן המקוּוה, קמה פתאום רוח חדשה; הזרה, מלוא מפרשיה, רחקה מערבה, וטרם לילה היתה נוסעת על כל עמסה לפני ה“אסכּס”, אשר כל אותה השעה שכבה מושלות בתכלית.

זה כלי־הנסיעה שכולו חידה – אמריקאי בבוקר ואנגלי בערב – מפרשיו מלאים רוח בשלותו של ים – מעולם לא נראה שוב. ספינה מכושפת ללא ספק. לפחות, כך נשבעו הספנים.

התפרשות ה“אסכס” באוקינוס השקט בימי מלחמת 1812, אולי היא המוזרה והמלהיבה שבנסיעות שיש למצוא בתולדות הצי האמריקאי. היא לכדה את המרחיקות שבאניות הנודדות; ביקרה את הרחוקים שבימים ובאיים; ריחפה זמן רב בשכונה המוקסמת של קבוצת איי־הכשפים; ולבסוף בגבורה שבקה חיים לכל חי בהילחמה נגד שתי פריגאטות בריטיות בנמל ואלפארייזו. היא מוזכרת פה מאותו טעם גופא שהבוכאנירים פה ירָשמו; כי זו ואלו נסעו נסוֹע הנה והנה לימים ארוכים באלו האיים, צוֹד צבים על חופיהם וסייר אותם בדרך כלל; מאלו הטעמים וכיוצא בהם ה“אסכס” היא באופן מיוחד מקושרת עם האנקאנטאדאס.

בכאן יאָמר שאין לך אלא שלושה עדי־ראיה בני־סמך, שהם ראויים להזכרה בענין איי־הכשפים: – קאוּלי, הבוכאניר (1684), קולנט, סייר נאות־הלויתנים (1798); פורטר, קברניט הקרבות (1813). חוץ מאלה יש לך רק אזכרתות עקרות, בלתי־מועילות, מאילו נוסעים, שעברו באקראי, או בעלי־אספים.

שׂרטוּט ששי: אי־בארינגטון והבוכאנירים

מעט פחות ממאתים שנה לפני זמננו היה אי־בארינגטון מעון לאותו אגף מפורסם של בוכאנירי הודו המערביים, אשר, בהיותם מנודים מן המים בסביבות קובה, עברו את צואר־היבשה דאריין, ובזזו את הצד הפאציפי של המושבות הספרדיות, והם, מתוך קביעות ודייקנות־זמן של דואר מודרני, ארבו לספינות־האוצר של המלוכה, אשר עשו דרכן בין מאנילה לאקאפּוּלקוֹ. אחרי היגיע והעמל של מלחמות שודדי־ים היו באים הנה לומר תפילותיהם, להתענג על בחורות קלוֹת־דעת שלהם, למנות את הביסקויטים שלהם מן החבית, את המטבעות שלהם מן הגיגית, ולמדוד את שיראי־אסיה שלהם כשלהבי־טולידו ארוכים משמשים להם לאמות־מידה.

לשמש מקלט בטוח, מחבוא שאיש לא יגלהו, לא היה מקום יותר כשר באותם הימים. באמצעיתו של ים עצום ודומם, אשר אך מעטים יסעו בו; מוקף איים אשר המראה הבלתי־מזמין שלהם עשוי לגרש את הימאי העובר שם במקרה; ובכל זאת, רק דרך־התפרשות של ימים אחדים מן הארצות העשירות שהיו להם לטרף; פה מצאו להם הבוכאנירים הבלתי־מוטרדים אותה שלות הנפש, שהם עצמם מנעו אותה על דרך כה טורפנית מכל נמל של תרבות־ישוב באותו חלק –עולם. כאן, אחרי קשי מזג־אויר, או מלקות ארעיות בידי אויביהם המתנקמים, או אגב בריחה מהירה עם שלל־זהב, באו אותם הבוזזים הותיקים ורבצו להם במנעמים באין מחריד. והמקום, מלבד שהיה מקלט־בטחון ונוה־שאננות, ראוי היה להוקרה גם מצד שמשו לעוד ענינים.

אי־בארינגטון מכמה בחינות הוא מסוגל במיוחד בשביל היפוך הספינה על צדה על מנת לתקנה, בשביל ציוד מחדש ורענוּן, ושאר מלאכות אנשי־ים. לא די שהיו שם מים טובים, ומקום־עיגון יפה, היטב חסוי מכל רוחות על ידי האדמה הגבוהה של אלבמארלה, אלא שהיה זה האי הפחות עקר שבקבוצה. צבים שהם טובים למאכל, עצים שהם טובים להסקה, ועשבים ארוכים שהם טובים למצעות, שופעים כאן, וישנם מקומות נחמדים לטייל בהם ונופי־ארץ אחדים לראותם. אכן, אם כי לפי מקומו הוא שייך לקבוצת־הכשפים, אי־בארינגטון כל כך שונה משכניו עד שקשה להעלות בדעת שהוא שאֵר להם.

“פעם נָחַתִי בצדו המערבי”, אומר נוסע רגשושן משכבר הימים, "במקום שהוא פונה אל החומה השחורה של אלבמארלה. טיילתי מתחת לחורשת־עצים; עצים לא רמים ביותר – אמנם, לא דקלים, לא תפוחי־זהב, לא אפרסקים; אף על פי כן, לאחר נסיעה ארוכה בימים, יפים מאד לטיול־תחתם, אם כי לא נתנו שום פרי. וכאן, נאות־שאנן בראשי גיאיות קטנים, ועל קדקדי מדרונים הצופים מעל מראות־נוף שלוים שבשלוים – מה, כסבורים אתם, ראיתי? כורסאות שהיו ראויות לשמש לבראמינים ולנשיאים של חברות למען השלום. חורבות נאות ועתיקות למה שפעם היו מְסִבים סימטריים של סלע ואדמה; היו בהם כל הסימנים של מלאכותיות ורוב־ימים, וללא ספק נעשו על ידי הבוכאנירים. אחד מהם היה בצורת ספה ארוכה, בעלת גב וזרועות, בדיוק ספה כגון זו שהמשורר גריי היה מחבב לצנוח לתוכה, קרֶבִילון שלו בידו.

"אם כי הם היו לפעמים שוהים כאן חדשים רצופים והשתמשו במקום בתורת מחסן לכלונסאות, מפרשים וגיגיות יתירים, בכל זאת רחוק מן הדעת שהיו הבּוּכּאנירים בונים בתי־מגורים על האי. מעולם לא ישבו כאן אלא אם כן שהו כאן ספינותיהם, ומסתבר שהיו ישנים בספינות. אני מזכיר זאת מפני שאינני יכול להיפטר מן הרעיון שקשה ליחס את בניית הכורסאות הרומנטיות הללו לשום מניע פנימי זולתי אהבת־השלום הצרופה והתרועעות חסודה עם הטבע. אמת, הבוכאנירים עשו את הגדולות שבתועבות; אין להכחיש שמהם היו חותכי־גרגרת גרידא; ואולם אנו יודעים כי פה ושם היו בקרב המונם אחד דמפּייר, או ואפר, או קאוּלי, אף עוד אנשים שעיקר אשמתם – מזלם הנואש; אשר רדיפה, או תלאה, או עוולות נסתרות שאין עליהן נקמה, גירשוּם מן החברה הנוצרית לבקש את הבדידות הנכאה או את ההרפתקאות הפושעות של הים. מכל מקום, כל זמן שאלו החורבות בבארינגטון קיימות, הרי הן מספקות מצבות־עֵדוּת מיוחדות במינן לעובדה כי לא כל הבוכאנירים היו מפלצות בנות־בלי־המתקה.

“ואולם בשעת התהלכותי באי לא עברה שעה ארוכה ומצאתי עוד סימנים, שהם בהתאם גמור לתכונות שהעם – וללא ספק, בצדק – מיחס אותם לחמסנים בדרך כלל. אילו נתגלגלו לידי מפרשים עתיקים וחישוקים מוחלדים הייתי חושב רק על נגר־האניה ועל חרש־נחושת שלה. ואולם אני מצאתי סכינים עקומים ודקרים עתיקים, שלא נותרו מהם אלא חוטי־חלודה גרידא, והם ללא ספק היו נעוצים בין צלעות ספרדיות לפני כן. היו שם סימנים לרוצח ולשודד; גם המתהולל הניח שם עקבותיו. צנצנות שבורות, מעורבות בקונכיות, היו מוטלות פה ושם, על גבהו של החוף. הללו היו דומות בדיוק לצנצנות שמשתמשים בהן כעת על החוף הספרדי ליין וליי”ש־פיסקו של אותה ארץ.

“זנב־דקר חלוד בידי האחת ושבר צנצנת־יין בשניה, ישבתי לי על הספה המוחרבת הירוקה, שדובּר בה, והירהרתי ארוכות ועמוקות על אותם הבוכאנירים. האם אפשר שהם חמסו ורצחו יום אחד, התהוללו למחרת, וביום השלישי מצאו לנפשם נופש על ידי היהפכם לפילוסופים מרבי הרהור, משוררים כפריים ובוני־כורסאות? סוף־סוף, אין זה כל־כך רחוק מן המציאות. כי צאו וראו בתהפוכותיו של אדם. אף על פי כן, כל כמה שיהא הדבר מוזר, עלי לשמור על הכרעה לכף־זכות, כלומר, על הסברה שבין אלו ההרפתקנים היו נשמות אצילות, ראויות לידידות, כשרות לשלות־נפש אמיתית ולצדקת־נפש אמיתית”.

שׂרטוּט שביעי: אי צ’ארלס ומלך הכלבים

דרומה־מערבה לבארינגטון מוטל אי־צ’ארלס. ובכאן קשור סיפור שהאזנתיו לפני זמן רב מאח־לספינה שהיה מלומד בכל התורה של חיים שלא־מן־הישוב.

במשך המרידה המוצלחת של המושבות הספרדיות נגד ספרד הישנה, היה בין הלוחמים מטעם פרו יליד־תערובת אחד, הרפתקן מקובה, אשר על ידי אומץ נפשו ומזלו הטוב נתעלה לדרגה גבוהה בצבא הפאטריוטי. כיון שנגמרה המלחמה מצאה עצמה פרו – כמו כמה ג’נטלמנים גיבוֹרי־לב – חפשית ועצמאית למדי אך בלא ממתקים בארגז. בלשון אחרת, לא היה לה במה לשלם לחילותיה. ואולם יליד־התערובת – שכחתי שמו – התנדב לקבל את שכרו במקרקעין. ובכן, הוגד לו כי הוא יכול לבחור בחירתו בין איי־הכשפים, שהיו אז, כמו שהם עד היום הזה, באופן רשמי קנין פרו. איש־הצבא מיד מפליג לשם, מסייר את קבוצת האיים, שב אל קאלאאוֹ, ואומר כי הוא יקח שטר־קנין על אי־צ’ארלס. יתר על כן, שטר־קנין זה עליו לומר בפירוש כי אי־צ’ארלס לא די שהוא הופך נכסו של יליד־התערובת, אלא שהוא לעולם חפשי מפּרוּ כמו שפּרוּ חפשית מספרד. בקיצור, זה ההרפתקן משיג שיעָשה בפועל אדון עליון לאי; אחד מן הנסיכים והמעצמות שבתבל־ארץ².

ועתה הוא משגר כרוז המזמין נתינים אל ממלכתו שעודנה ריקה מאוכלוסים. כשמונים נפש, אנשים ונשים, נענים; וכשהם מצוּידים על ידי מנהיגם במצרכים הכרחיים ומכשירים ממינים שונים, יחד עם קצת בקר ועזים, הם מפליגים בספינה אל ארץ־ההבטחה; האחרון שעלה בספינה, לפני נסיעתה, היה יליד־התערובת עצמו, והוא מלוּוה – מוזר לומר – על ידי גדוד־רגל ממושמע של כלבים גדולים, רגזנים. הללו, כפי שהוכח במשך הנסיעה, ממאנים להיות לחברה למהגרים, אלא לעולם הם מקיפים את אדוניהם בחבורה, על דרך אריסטוקרטית, על גבי הסיפון האחורי, המועלה, והם זורקים מבטי־בוז קדימה אל האספסוף נחות־הדרגה אשר שם; משל לחיילים של משלט אשר זוֹרַק בעיר נכבשת, והם מביטים מעל חומות־בצרון שלהם על אספסוף־האזרחים נטול־הכבוד, שהם הועמדו לשמור עליו.

והנה, אי־צ’רלס לא די שהוא דומה לאי־בארינגטון מפאת היותו יותר כשר להתישבות משאר חלקי הקבוצה, אלא שהוא גם כפלים כבארינגטון לגודל; נאמר, ארבעים או חמישים מילין בהיקפו. סוף סוף הם יוצאים מן הספינה בשלום, ובני החבורה, לפי הוראות אדונם ופטרונם, מיד מתחילים לבנות את עיר־הבירה שלהם. הם מתקדמים הגונות בעשיית כתלים מגושי־מתכת, ורצפות לבּה שהאפר זרוע עליהן לחול. על הגבעות, שהן הפחות־ערומות, הם רועים את בקרם, בעוד העזים, שהן הרפתקניות מטבען, מסיירות את מקומות־השממה שבפנים־היבשה למחיה צרה של ירק נישא. בינתים מספקים שפע דגים ושבט צבים לא ידלול את שאר צרכי ההרפתקן.

המהומות שהן מתלוות אל כל היוָשב מחוזות פרימיטיביים, במקרה דנן הוגברו על ידי האופי, הבלתי־הוגן על דרך מיוחדת, של כמה מן החלוצים. הוד מלכותו לבסוף הוכרח להכריז חוק צבאי ובפועל יצא לציד אחר אחדים מנתיניו המתמרדים וירה בהם בעצם ידו; הללו, מתוך כוונות מפוקפקות־המוסר, חנו חרש בפנים־האי, ומשם היו מתגנבים בלילה להסתובב יחפי־רגל בתחום קרקעות ארמון־הלבה. אך יש להעיר, כי קודם לצעדים אלו של מידת הדין, נבחרו, מתוך שיקול דעתו, האנשים הנאמנים ביותר ומוּנוּ לחיל־רגל שומרי־ראש, שהם נתונים לפיקוחם של חיל־הפרשים שומרי־הראש, אלו הכלבים. ואולם המצב הפוליטי שבזו האומה האומללה אפשר לשערה במקצת מן הנסיבה שכל אותם שלא היו משומרי־הראש היו בהחלט קושרים ובוגדים חורשי־רעה. לימים, בוטל עונש־המות על פי הסכם כללי שאין מסיחים בו; הטעם היה שחוּשב, בעוד זמן, אשר אילו היה דין־ספורטאים קפדני מונהג בין נתינים כאלה, כי אז, לאחר ימים לא־רבים, היה מלך נמרוד זה נשאר בציד אך מעט, או באפס ציד לחלוטין, ליריה. החלק האנושי של משמר־הראש עכשיו פּוֹרד והועסק במלאכה – בעבודת אדמה ובגידול תפוחי־אדמה; והצבא הסדיר עכשיו היה עשוּי גדוד־הכלבים בלבד. הללו, כפי ששמעתי, היו מאד־מאד טורפנים באָפיים, אם כי על ידי אימוּן ביד חזקה נעשו צייתנים לבעליהם. חמוּש עד שיניו היה יליד־התערובת מהלך עכשיו כמלך בגדוד, מוקף שוטריו הכלביים, אשר קריאות־ציד נוראות שלהם הועילו, לא פחות מפגיונות, לשכך את הסתערויות־המרידה.

ואולם ישוּבוֹ של האי, אשר נתמעט באופן מעציב על ידי ביצוע פסקי־דין, ואשר לא נתרבה באופן ממשי על ידי נשואין, התחיל ממלא את נפשו אי־בטחון עגמומי. איך שהוא, יש להרבות את האוכלוסיה. והנה, הואיל והיה קצת מים כאן, ומראה המקום ענוג, על כן, בתקופה זו, היה אי צ’ארלס מבוקר מפעם לפעם על ידי צדות־לויתן זרות. על אלו היה הוד־מלכותו תמיד מטיל מסים בתורת דמי־נמל, ומתוך כך היה מוסיף על הכנסת המלוכה. ואולם עכשיו חרש תחבולות נוספות. בדרכי־נכלים היה מפעם לפעם משדל ספנים לעזוב את ספינותיהם ולהיכנס תחת כנפי דגלו. כיון שנפקד מקומם היו הקברניטים מבקשים רשות ללכת ולחפש אחריהם. על זאת היה הוד־מלכותו קודם מצפינם יפה־יפה, אחר היה מרשה החיפוש בלא היסוס. כתוצאה מכך, לעולם לא היו העריקים נמצאים, והספינות היו מסתלקות בלעדיהם.

ככה, על ידי מדיניות דו־פיפיות של זה המושל־יחידי הערוּם, הוטל מום במספר של נתיני ארצות זרות, ומספר אנשיו הוא גדל במאד מאד. אז פינק במיוחד את אלו הזרים בוגדי־במולדתם. ואולם, אוי ואבוי לתחבולות, עמוקות־היסוד, של נסיכים מגביהי שאוף, ואוי ואבוי להבליוּת של הוד. כשם שאנשי המשמר ילידי־הנכר של המדינה הרומאית – אשר לא בחכמה ניתנה להם דריסת־רגל בקהיליה, ולא בחכמה אוּמצו לילדי־שעשועים לקיסרים – לבסוף עלבו בכסא־המלכות והפכוהו, כן אלו אנשי־הים בני־בלי־חוק, ביחד עם שאר שומרי הראש וכל האוכלוסיה, פרצו במרד נורא והתגרו באדוניהם למלחמה. הוא יצא נגדם בכל כלביו. קם קרב־מות על גבי החוף. הוא סער כדי שלוש שעות; הכלבים נלחמו בגבורה שבהחלטה, ואנשי־הים לא איכפת להם כלום חוץ מנצחון. שלושה אנשים ושלושה־עשר כלבים הונחו מתים על פני השדה, כמה משני הצדדים נפצעו, והמלך הוכרח לנוס עם מה שנותר מן הגדוד הכלבי שלו. האויב רדף ורגם את הכלבים ואת אדוניהם עד ישימון־הפנים. אז חדלו המנצחים מרדוף, שבו אל הכפר שעל החוף, שברו את גיגיות־היי"ש והכריזו על רפובליקה. האנשים החללים נקברו מתוך כבוד־מלחמה, והכלבים המתים הושלכו באי־קלון לתוך הים. לבסוף, אנוס על ידי לחץ־סבלו, ירד יליד־התערובת הבורח מגבעותיו, והציע לבוא במשא־ומתן על השלום. אך המורדים מיאנו בשלום אלא על פי תנאי זה בלבד, שהוא יהיה מגורש ללא סייג. לפיכך, הספינה הראשונה שהגיעה לשם אחרי הדברים האלה, נשאה את המלך־לשעבר אל פרו.

דברי־הימים של אי־צ’ארלס מספקים לידנו עוד דוגמה לקושי של ישוּב איים שוממים בחלוצים מחוסרי עקרונות.

ללא ספק, המושל־יחידי הגולה, שהעמיק הרהורים בכפר שבפרו, אשר נתן לו מקלט בטוח במשבתו, ארב לכל הבא מן האנקאנטאדאס לשמוע מפיו חדשות על כשלון הרפובליקה ועל הרהורי־תשובה, עקב זה, בלב המורדים, ועל היותו נקרא שנית למלכות. ללא ספק דימה כי הרפובליקה אינה אלא נסיון עלוב אשר במהרה יתפוצץ. אבל לא; המורדים התאחדו עכשיו למין דמוקרטיה שהיתה לא יונית, לא רומית, לא אמריקאית. אכן, לא היתה זו דמוקרטיה כלל אלא מהוּמוֹקרטיה מתמדת, שהתפּארה באפס־חוק ובאפס־דין. מפני שניתנו פיתויים הגונים לפני עריקים, עצמוּ שורותיהם של האזרחים בתוספות נבלים מכל ספינה שנגעה בחופיהם. אי־צ’ארלס הוכרז כבית־מבטחים למדוכאים של כל הציים. כל מלח בורחן נתקבל בתשואות כקדוש למען החירות, ומיד סופח כאזרח קרוּע־בּלוּא של זו האומה האוניברסלית. לשוא ניסוּ הקברניטים של אנשי־הים הנמלטים להשיגם בחזרה. בני־ארצם החדשים מוכנים היו לתת כמה וכמה מעיניהם היפות לטובת אחיהם. מעטים התותחים אשר בידיהם, אבל אין לזלזל באגרופיהם. ובכן, לבסוף עלה ששום ספינה הלמודה בטיבה של אותה ארץ לא העיזה לגעת במקום, כל כמה שתהא זקוקה להשבת־נפש. היא נעשתה חרם – אלסאציה שבַיָם – מסתור בל־יותקף לכל מיני נואשים, אשר בשם החירות עשו איש כישר בעיניו. מספּריהם לעולם התנדנדו. ספנים שערקו מספינות על יד איים אחרים – או שברחו בסירות אי־שהוא בים באותה סביבה – עשו דרכם אל אי־צ’ארלס כאל בית־מקלט בטוח שלהם; בעוד שמספר מיושבי האי, ששבעו עד בלי הכיל בחיים שבאי, עברו את המים אל איים־שכנים, ושם הציגו עצמם לפני קברניטים זרים כאנשי־ים אשר נטרפה עליהם ספינתם, ולעתים קרובות הצליחו להיכנס בספינה המכוונת פניה אל החוף הספרדי; ושיהיה ארנק־של־רחמים מקוּבץ בשבילם בעלותם ביבשה שם.

לילה חם אחד, בזמן ביקורי הראשון באותה קבוצה, היתה ספינתנו צפה בדממה העצלנית, והנה מישהו בבית־החרטום קורא: “אוֹר, הוֹ!” הבטנו וראינו לפיד בוער על איזו ארץ בלתי־בהירה שלא בקו ישר עם מהלכנו.

החובל השלישי שלנו לא הכיר היטב את חלק העולם הזה. הוא ניגש אל הקברניט ושאל: “אדוני, האם אצא בסירה? ודאי אלו הם אנשים ניצולים מטריפת־ספינה”.

הקברניט צחק ברוגז כמעט, וכהנידו אגרופו כלפי הלפיד, המריץ שבועה ואמר – "לא, לא, אנשי־בליעל יקרים, אין אתם מלהטטים אחת מסירותי על גבי החוף בלילה מבורך זה. יפה אתם עושים, גנבים שכמותכם, – צדקה אתם עושים, שאתם תולים מאור שמה כמו על שרטון מסוכן. אין זה משדל שום איש חכם שיתקרב ויראה מה יש, כי אם מצוה עליו לשוט בזהירות ולרחוק מן החוף כלומר, אי־צ’ארלס. חזק ואמץ, מר חובל, והחזק את האור מאחוריך.

שׂרטוּט שמיני: איון נורפולק והאלמנה הצ’ולואית

הרחק צפונה־מזרחה מאי צ’ארלס, מבודד מן השאר, מונח אי־נורפולק; וכל־כמה שיהא חסר משמעות לרוב נוסעים, לי, על ידי אהדה נפשית, אותו אי פנימי נעשה מקום קדוש ומקודש בעזים שבנסיונות אנוש.

היה זה ביקורי הראשון אצל האנקאנטאדאס. יומים בוּלוּ על החוף בציד צבים. לא היה זמן לצוד הרבה מהם; על כן, באחר־צהרים שלישי פיתחנו מפרשינו. אנחנו זה אך התחלנו מתקדמים, והעוגן העקור עודנו תלוי ומתנדנד באין רואים מתחת לגל, כהפנות הספינה הטובה את עקביה לעזוב את האי מאחוריה, והנה הספן אשר משך אותי על יד מרימת־השרשרת, עומד פתאום ומכוון את תשומת לבי אל משהו המתנועע על היבשה, לא על החוף, כי אם כל־שהוא אחורי זה, מתנוסס מאיזו רמה.

מתוך ראיית סופו של סיפור קטן זה, יסוּפּר כאן כיצד נהיה שעצם, אשר במידת־מה מפאת היותו כל כך קטן, נעלם מכל שאר האנשים שבספינה, בכל זאת תפס את עינו של אחי לדקר־היד. יתר הצוות, אני עצמי בתוכם, רק עמדנו על הדקרים שלנו בהרמה, ואולם ידידי בעל־האזור, שהיה נלהב על דרך בלתי־מצויה מכל סיבוב של מרימת־השרשרת הכבדה, קפץ על גביה, כשהוא בכל עוזו ומאודו עושה דחיפה שרירית, מאונכת כלפי מטה, ועינו המורמת נטויה בהתפעמות עליזה כלפי החוף ההולך ומתרחק אט אט. היותו נישא לרוּם מעל השאר הוא טעם שראה את העצם, אשר אילולא כן לא היה מתגלה; וזו התרוממות העינים באה בגלל התרוממות רוחו, וזו, מצדה היא – כי האמת סופה להתגלות – ללגימה של פיסקו פּרוּביאני, מתנה בעד איזו טובת־חסד שעשה, נתונה לו בסתר בו בבוקר על ידי בן־משק חצי־כושי שלנו. והנה, אל־נכון פיסקו גורם להרבה צרות בעולם; ואולם בראותנו, במקרה דנן, שהוא היה אמצעי, ואם בלתי־ישיר, להצלת בן־אדם מגורל איום שבאיומים, האם אין אנו מחויבים להודות כי לפעמים פיסקו הוא עילה להרבה טובה?

בהציצי מעבר למים אל המקום אשר הוראָה באצבע, ראיתי משהו לבן, תלוי מסלע שביבשת פנימה, אולי חצי־מיל במרוחק מן הים.

“צפור היא, צפור לבנת־כנפים; אולי – אַה, לא; הרי היא – מטפחת!”

“כן, מטפחת!” השיב חברי לעומתי, וכתתו קול יותר אדיר, הודיע הדבר לקברניט.

עכשיו מהרה – כהוצאתו וכיוונו של תותח גדול – נתחברה המשקפת הארוכה של תא־הקברניט דרך חבלי התורן האחורי מן הבמה הגבוהה של עלית־הירכתים; ומיד נראתה ברור על סלע שבפנים־האי – דמות אדם, מנפנפת אלינו במרץ מה שנדמה כמטפחת.

הקברניט שלנו היה אדם פזיז־מעשה וטוב־לב. הוא השמיט המשקפת מידו, רץ קדימה בחשק, וציוה לחזור ולהוריד את העוגן; שידים תעמודנה לשירות סירה, ושהסירה תוּרד ותסע.

מקץ חצי־שעה שבה הסירה המהירה. היא יצאה בשש נפשות, ושבה בשבע – השביעית היתה אשה.

אין זו קשיחות־לב אמנותית, אלא הלואי ויכולתי לצייר בקרטוֹנים; כי זו האשה היתה מחזה נוגע עד הלב; וקרטוֹנים, שהם מתוים קוים ארוכים, עגומים, היו מיטיבים מאין כמותם לתאר את דמות־האבל של האלמנה הצ’וֹלוֹאית, עטוּית הצבעונין.

סיפורה המוזר סופּר עד מהרה, ואם כי ניתן בלשונה הזרה שלה – היה מובן מיד, כי הקברניט שלנו מעשׂיית מסחר על חוף צ’ילי במשך זמן ארוך, היה למוּד יפה בספרדית. היתה זו בת־צ’וֹלוֹ, אשה ילידת־תערובת, אינדיאנית למחצה, מפייטה שבפרו; לפני שלוש שנים עשתה דרכה על פני הים, עם בעלה הצעיר פליפּ, איש בן דם קאסטילי טהור, שזה אך נשא אותה, ואחיה היחיד, האינדיאני, טרוֹכיל; הם נסעו בלויתנית ספרדית, שמפקדה היה אדם עליז; וזו האניה, שהיא מכוונת פניה אל מקומות־צילוב מעבר לאיי הכשפים, הציעה שהיא תעבור בקרבתם של אלו. משימת החבורה הקטנה הזאת היתה להשיג שמן־צבים, נוזל אשר, מפאת רוב טהרו ועדינותו, גדול היְקר הניתן לו בכל מקום שהוא נודע; הוא היטב נודע במלוא כל החלק הזה של חוף האוקינוס השקט. בתיבת־מלבושים, מכשירים, כלי בישול, מגנון גלמי בשביל להפריש את השמן, גיגיות ביסקויטים אחדות, ועוד דברים, שלא להוציא שני כלבי־שעשועים, חיה שחיבה יתירה נודעת לה מן הצ’וֹלוֹאים, הונחתו הוּנילה ובני־לויתה במבטחים במקומם הנבחר; הצרפתי, לפי החוזה שנעשה קודם ההפלגה, קיבל על עצמו לקחת אותם משם אחרי סיור של ארבעה חדשים בימי־המערב; ופרק־זמן זה נדמה בעיני שלושת ההרפתקנים מספיק לצרכיהם.

על החוף הגלמוד של האי שילמו לו במטבעות־כסף בשביל נסיעתם משם ובחזרה, כי הזר מיאֵן לשאת אותם אלא על מנת כן בלבד; אם כי הואיל לנקוט בכל הצעדים המבטיחים את מילוי הבטחתו. פליפּ השתדל השתדלות מאומצת שידָחה זה התשלום עד זמן שיבת הספינה. אך לשוא. אף על פי כן, דימו כי יש להם, על דרך אחרת, ערובה גדושה לנאמנותו של הצרפתי. סוּדר שהוצאות הנסיעה הביתה תשולמנה לא במטבעות־כסף כי אם בצבים; מאה צבים, לכודים ומוכנים ליד הקברניט בשובו. את הללו אמרו הצ’וֹלוֹאים להשיג לאחר שתיעשה מלאכתם הם, לקראת זמן־שובו המשוער של הצרפתי; וללא ספק כבר הרגישו, מתוך ראיית־הנולד, כי באלו מאת הצבים – שעכשיו הם רועים אי־שהוא בפנים־האי – יש להם מאה בני־ערובה. די: האניה הפליגה לה; שלושת הצופים שביבשה ענו לתרועת הצוות המזמר; וטרם אתא ערב היתה הספינה הצרפתית מפליגה והולכת בימים רחוקים, מפרשיה – שלושה קוים דקים שבדקים אשר עד־מהרה נמחו מעיניה של הונילה.

הזר הבטיח הבטחה עליזה, והעגין אותה בשבועות; ואולם שבועות ועגנים כאחד עלולים להסחב; שום דבר אינו מתמיד בקיומו על הארץ קלת־הדעת חוץ מהבטחות־שמחה שלא קוּימו. רוחות־תהפוכות מתוך שמים מזדעזעים, או רגשות־תהפוכות בתוך לבו ההפכפך, או טריפת־ספינה ומות פתאומי בגלים גלמודים; תהיה מה שתהיה הסיבה, הזר העליז לא נראה שוב לעולם.

אף על פי כן, כל־כמה שתקשה השוֹאה העתידה להם, רחשי־רעה ביחס אליה בטרם־זמן אף פעם לא הטרידו את מוחם העסוק של הצ’ולואים, שהיו כולם שקודים כעת על הענין רב־העמל שהביאם הנה. אכן, בגזירת־חתף, הבאה כגנב בלילה, בטרם עבור שבעה שבועות, סוּלקו שנים מן החבורה הקטנה מכל דאגות שביבשה או שבים. לא עוד התאמצו להשקיף בפחד קודח, או בתקוה יותר קודחת, מעבר לקוי־האופק של ההוֹוה; אל העתיד הרחוק־שברחוקים הפליגו רוחותיהם הנאלמות שלהם. על ידי עמל חרוץ מתחת לאותה חמה בוערת, הורידו פליפּ וטרוכיל אל בקתתם צבים לעשרות־עשרותיהם, והם הפרישו את השמן, ואז, כשדעתם זחוחה עליה בהצלחתם היפה, ולמען גמוֹל לעצמם טובה על עבודת־פרך שלהם, הם, בחפזה רב־מדי נמהרת, עשו להם קאטאמאראן, היא רפסודה אינדיאנית, שמשתמשים בה הרבה בים הספרדי, והם בעליצות יצאו אל מסע דיג מחוץ לשורה ארוכה של סלעי־ים ובסמיכות להם, ושורת־הסלעים מקבילה לאורך החוף כמרחק חצי מיל ממנו והלאה. ואולם איזה זרם־ים רע או מקרה רע – או ההזנחה הטבעית של חדוה (כי, הגם שלא נשמעו קולותיהם העידו עליהם תנועותיהם כי הם היו מזמרים באותה שעה) כשנדחקו במים עמוקים אל אותה גדר־ברזל – נהפך הקאטאמאראן, שלא היה עשוי כהוגן, ונשתבר לרסיסים; ושני ההרפתקנים, כשהם מטלטלים על ידי מתפחי־ים רחבי־חזה בין קורות שבורות שלהם ובין השינים החדות של שורת־הסלעים, מתו לעיני הוּנילה.

לעיני הונילה שקעוּ. ההוֹוָה האמיתית של מאורע זה עברה לפני ראייתה כאיזו טרגדיה מעושה על גבי הבמה. היא היתה ישובה באפריון גלמי בין הסבכים הכמושים, שהוא מכתיר כף גבוה, מעט במרוחק מן החוף; הסבכים היו ערוכים ככה, אשר בהביטה אל רוחב הים, היתה מציצה מבין הענפים כמו מבין הלזבזים של יציע רם. ואולם, ביום שבוֹ מדוּבּר פה, בשביל להיטיב ראות את ההרפתקה של אלו שני הלבבות האהובים עליה, דחפה הונילה את הענפים הצדה, וכן החזיקה בהם, הם היוו מסגרת סגלגלת אשר בעדה התגלגל הים הכחלחל, שלוּל־הקץ, כמו ים מצובע, ושם צייר לעיניה הצייר הבלתי־נראה את הרפסודה הדופת־הגלים והמשוברת, והקורות שלה אשר קודם היו מונחות במישור, הנה הן שלוחות כלפי מעלה באלכסון, כתרנים שוטים, וביניהן ארבע זרועות נאבקות שאין להבחין בינן לבין הקורות. ואז שכך הכל למו מים שמנתיים, זורמים חלקות, אט נושאים לתומם את ההרוסה המפוצצת לקיסמים; ומראשית ועד סוף לא נשמע שום קול או רעש. המות הוא תמונה אילמת; חלום של עין; דמויות חומקות והולכות כאותן שחזון־תעתועים יַרְאֵן.

כה פתע היה המחזה, כה כדומה לחלום־קסמים בהפעלה ציורית רכה שלו, כה רחוק ממגדלה מוּכּה־השרב ומחוּש־מציאות פשוט שלה, עד שהביטה הונילה והביטה, ולא נשאה אצבע ולא הרימה קול־צעקה. אבל טוב לה לשבת ככה באֵלם, הבט מתוך תדהמה אל אותו מחזה אילם, כי עד־מה לא היה מה לעשות אחרת. כשחצי מיל של מים מפריד ביניהם, האם יכלו שתי זרועותיה המוקסמות לעזור לאותן הארבע, תפוסות הגזירה? המרחק – רב, הזמן – גרגר־חול אחד. לאחר שנראָה הברק, מי פתי ויעצור בעד מהלום־הרעם? גופו של פליפּ הוּצף אל החוף, ואולם זה של טרוכיל לא בא עד עולם; רק כובעו הנעלס, השזור, העשוי קש־זהב – אותו דבר כדומה לחמנית שהוא ניפנפו לעומתה, אגב ההידחפות מן החוף – ועתה, אבירי עד הסוף, עדיין הידר אותה. ואולם גופו של פליפּ צף אל שפת־החול, כשזרוע אחת שלו שלוחה להקיף. קפוא־פנים בתוך מיתה אכזרית עוד חיבק האוהב־הבעל את כלתו ברוך – נאמן לה אפילו בחלום־מותו.

אי, שמים! כשהאדם כה שומר אמונים, האם תהיה אתה, הבורא הנאמן, בלתי־נאמן? אך אין שייך לומר “מפר אמונים” על מי שמעולם לא נשבע על כך.

אין לספר מה צער אין־שם עטף כעת את האלמנה הגלמודה. בספרה את סיפורה היא, פסחה לגמרי על צד זה שבדבר, ורק מסרה את המאורע בפשטות. בחן את רשמי פניה כל כמה שתרצה, ממלותיה בלבד לא היית עומד על כך, שהוּנילה עצמה היא גיבורת־הגדתה. ואולם לא בשל כך שללה מאתנו דמעות. כל הלבבות נזלו דם, על כי יגון יכול להיות כה אמיץ.

היא לא הראתה לנו אלא את מכסה־נשמתה, ואת האותיות הזרות החקוקות בו; כל אשר בפנים, מתוך ענותנות שבגיאות, נכלא. אך היה יוצא־מן־הכלל אחד. בהושיטה את ידה הקטנה, עינה כעין הזית, לפני הקברניט שלנו, אמרה בספרדית רכה ואטית־שבאטית: “סיניור, אני קברתי אות”; אז פסקה מדבּר, נאבקה כמי שנאבק נגד התעגלויות נפתלות אשר לנחש, ובהתכווצה פתאום, קפצה ממקומה, וחזרה במכאוב סוער: “אני קברתי אותו, את חיי, את נפשי!”

לאין ספק היה זה על ידי תנועות־ידים אוטומטיות, מוּדעות אך למחצה, שזו עמוסת־הלב עשתה את הכבוד האחרון לפליפּ ונטעה צלב גלמי של מקלות כמושים – רעננים בּל ימָצאו שם – למראשותי אותו קבר בודד, שם נח, באפס־התאוננות נצחית ובנמל שקט, האיש, הפילוהו ימים בלתי־שקטים. ואולם איזה חוש כהה על עוד גוף הטעון קבורה, על עוד צלב שהוא צריך לקדש עוד קבר, והוא עדיין בלתי־עשוי; איזו דאגה ומכאוב בלתי־ברורים בדבר אחיה שלא נתגלה, רידף עכשיו את הוּנילה המדוכאה. בעוד ידיה רעננות מעפר־הקבורה, אט־אט שבה אל רצועת־החוף, ונדדה שם מתוך מטרות שאין להן דמות, עיניה המוקסמות נטויות אל הגלים הבלתי־פוסקים, ואולם הן לא נשאו אליה מאומה זולתי קינה, אשר הרגיזה אותה עד שגעון, בשימה אל לב כי מרצחים הם המקוננים. עם חלוף הזמן, ואלו הדברים באו אל נפשה בפחות חלוֹמיוּת, עודדוה ההוכחות האיתנות של כנסיתה הרומאית, שהיא מיחסת ערך גדול לכדי־אפר מקודשים, לבקש מחדש בהקיץ וברצינות את אשר התחילה מבקשת בסהרוריות. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, דרכה ברצועת־הים הרמצית, עד שלבסוף חידד מניע כפול כל מבט־חשק שלה. בגעגועים שוים חיפשה עכשיו את המתים ואת החיים; את האח ואת הקברניט; אשר שניהם כאחד נעלמו ללא שוב עולמית. אך מעט דייקה הונילה בחשבון הזמן בהיותה נתונה לרגשות כגון אותם שנפלו בחלקה, ואך בקושי היה מחוץ לה דבר שישמש כלוח או מורה־שעות. כמו לקרוּזוֹ המסכן בזה הים גופו, לא היה פעמון של קדוש אשר יצלצל להשמיע את חלוף השבוע או החודש; כל יום עבר ללא התגרות לעומתו; שום שכוי לא הכריז את אלו הזריחות היוקדות, שום עדרי בקר גועים לא הודיעו על אלו הלילות הארסיים. מכל הקולות המצויים, החוזרים בהתמד, אם אנושיים ואם מאונשים על ידי התחברות־נועם עם האדם, רק אחד זיעזע את חלום־הקסם הלוהט ההוא, – צוחת כלבים; חוץ מזה, פּלשהוּ רק הים המתגלגל, מונוטון כל־עוטף; ולאלמנה היה זה הפחות־חביב בקולות שהיתה יכולה לשמוע.

אין תימה אשר, בתוּר מחשבותיה אחר הספינה שאינה חוזרת ובהיותן מוּכּוֹת אחור, כה התרוצצה זו התקוה־באין־תקוה בנפשה, עד שלבסוף אמרה מתוך מרץ־נואשים: “עדיין לא, עדיין לא; לבי הפותה רב־מדי הוא ממהר לרוץ.” על כן הכריחה עצמה לאזור סבלנות לשבועות נוספים; ואולם לאותם שסחיבת הארץ הבטוחה מושכתם, אורך־רוח וקוצר־יד – היינו הך.

ועתה ביקשה הונילה לקבוע בדעתה בדיוק – עד לשעה – כמה זמן עבר מאז נסעה הספינה; אחר, מתוך אותה דייקנות, מה פרק־זמן נותר לנקיפה. אבל זה היה בלתי־אפשרי. לא ידעה להגיד מה יום או חודש הוא בהווה. הזמן היה המבוך שלה – בו תעתה הונילה ואבדה.

ואחר הדברים האלה –

כאן, נגד כוונותי, יורדת עלי שתיקה. אין אדם יודע אם, מי שנתגלו לפניו אי אלו דברים, אין הטבע מחייבהו לשמירת־סוד. לפחות, יש להטיל ספק בכך אם טוב לפרסם כגון דא. ישנם ספרים שהם נחשבים ספוגי־מאֵרה בתכלית והם אסורים במכירה. מה בדבר עובדות יותר ממיתות, והן לא חלומות של בעלי־מחשבות? יש לאסור מאורעות ולא ספרים. ואולם בכל האדם זורע לרוח; ובאשר תהיה שם הרוח ללכת, תלך; ואין האדם יודע אם לטובה ואם לרעה. כי יש והרעה צומחת מן הטובה כשם שהטובה צומחת מן הרעה.

והוּנילה –

מחזה מעציב הוא לראות איזו חית־משי משתעשעת שעה ארוכה בלטאת־זהב עד שהיא מעלעת אותה. יותר נורא לראות כיצד הגורל החתולי יש וישתעשע בנשמת־אדם, ומתוך קסם איו־שם יאַלץ אותה לדחות יאוש פיכח אחד מפני יאוש אחר שאינו אלא מטורף.

בלא יודעים אני מחקה את זה הדבר הדומה לחתול, ועושה משחק בלב הקורא; כי הלז, אם אינו מרגיש, הרי לשוא הוא קורא.

– “הספינה מפליגה היום, בעצם היום הזה”, אמרה הונילה אל נפשה לבסוף; “זה מניח לי איזה יסוד־זמן שאוכל להציב עליו רגלי; באין ודאות, אשתגע. בבערות רפויה קיויתי וקיויתי; עכשיו בידיעה איתנה, רק אחכה. בתולה קדושה, עזריני! את תרחיפי את הספינה בחזרה. הוי, השבועות היגעים של אורך־העבר אשר עברוני בזחילה בשביל שאקנה את הודאות של הים, הריני מותרת עליכם, אם כי אני קורעת אתכם מלבי!”

כאנשי־ים שהסוּפה טילטלתם אל איזו אצטבת־יבשה, והם מטליאים להם סירה מן השיורים של חורבת־אניתם, והם משלחים אותה באותם הגלים – ראו־נא את הוּנילה, זו הנשמה, הרוסת־הסופה כספינה, כיצד מעצם־הבגידה היא משׁביעה נאמנות שתעלה לפניה. אנוֹשוּת, את הדבר החזק! אני מעריצך, לא כשאת מגולמת במנצח עטור־הדפנה, כי אם בזו המנוצחת.

אכן, הונילה נשענה על קנה, קנה ממשי; לא משל; קנה מזרחי ממשי. חלק ממקל־במבוק חלול שנכנס בציפה מקרית מאיים בלתי ידועים ונמצא על רצועת־החוף; קצותיו, שמתחילה היו רכסיים, עכשיו שוּפשפוּ למו חלקוּת כמוֹ על ידי נייר־זכוכית; זגג־זהב שלו פג. מפני שהיה מיטחן עת רבה בין הים ובין היבשה, אלו רֶכב ושֶכב, היה העצם הבלתי־מלוכּה נשוֹף עד לעריה, ועכשיו לבש צחצוח אחר, הצחצוח של יסוריו. קוים עיגוליים מפרק לפרק גילפו את שטחו סביב, חילקוהו לששה מילויים בלתי־שוים לאורך. בראשון נרשמו הימים, כל יום עשירי – בחתך יותר ארוך ויותר עמוק; השני היה רשום למספר ביצי עופות־הים למאכל, שלוּקחוּ מן הקנים הסלעיים; השלישי – כמה דגים נדוגו מעל החוף; הרביעי – כמה צבים קטנים נמצאו בפנים־היבשת: החמישי – כמה ימי שמש; הששי – ימי־ענן; ומשני האחרונים, עלה זה על קודמו. לילות ארוכים של ספירה שקדנית, המתימטיקה של מצוקה, ליגע את נשמתה, שהיא רב־מדי ערה, עד לידי שינה; אף על פי כן, לא באה שינה.

מילוי־הימים בוּלה קשות, חתכי־העשרה הארוכים נמחקו למחצה, כמו אלפאביתאות של עיורים. עשרת אלפי פעמים העבירה האלמנה העורגת את אצבעה על פני הבמבוק – חליל טיפש, אשר בנגן בו מנגניו לא נתן קול. מפקד צפרים העוברות ביעף באויר – כלום יש בו כדי להאיץ בצבים הזוחלים דרך היער?

לאחר יום המאה ושמונים לא נראה עוד שום סימון. האחרון היה הכהה שבהם, כמו שהראשון היה היותר עמוק.

“היו עוד ימים”, אמר הקברניט שלנו; “עוד הרבה, הרבה מהם, על שום מה לא גילפת גם את אלו, הונילה?”

“סניור, אל תשאלני”.

“ובינתים, האם לא עברה שום אניה אחרת על פני האי?”

“אכן, סיניור; – אלא –”

“אין את מדברת; אלא מה, הונילה?”

“אל תשאלני, סיניור”.

“את ראית ספינות בעברן, הרחק; נפנפת להן; הן עברו והלכו להן; – כך היה המעשה, הונילה?”

“סיניור, יהי כדברך”.

מחוזקת כנגד צערה, לא רצתה הונילה – לא העיזה – לבטוח בחולשת לשונה. אז בשאול הקברניט שלנו אם עבוֹר עברו לויתניות –

אבל לא, לא אקבע הדבר הזה בכתב על מנת שתהיינה נפשות מנאצות מצטטות אותו, וקוראות אותו ראיה איתנה לצד שלהם. מחצה ישאר כאן בלתי־מסופר. שני המאורעות, בלתי מכוּנים בשם, שבאו על הונילה באי הזה, ישארו בינה ובין אלוהיה. על פי הטבע, כמו על פי החוק, ישנם דברי־אמת שהמגיד אותם מתחייב בהוצאת דיבה.

אף על פי כן, איך קרה הדבר, שהגם שאניתנו רבצה שלושה ימים מועגנת בקרבת האי, לא היתה הנפש האנושית היחידה השוכנת בזה מגלה אותה אלא ממש ברגע שהיא עומדת להפליג, מבלי כוונה לשוב ולבקר אי־פעם מקום כה בודד ורחוק. זה טעון ביאור, עד שלא יבוא סוף־המעשה.

המקום שבו העמיד הקברניט הצרפתי את החבורה הקטנה על היבשה, היה בקצה השני, הרחוק, של האי. שם גם בנו אחרי כן את הבקתה האהובה שלהם. והאלמנה בבדידותה אף היא לא עזבה את המקום, שם דרו אתה הנפשות האהובות עליה, ושם ישן היקר שבשנים את שנתו האחרונה, וכל קינותיה לא עוררוהו. והוא מבעלים נאמן בחייו.

והנה אדמה גבוהה, רכסית, עולה בין שתי הקצוות המנוגדות של האי. ספינה שהיא מועגנת בצד אחד, אינה נראית מן הצד השני. ואין האי כל־כך קטן; אלא אפשר לחבורה לא־מעטה לנדוד כמה ימים דרך הישימון מצד האחד ושלא ירָאו אנשיה ולא ישָמעו קריאות־הדהוּד שלהם, על ידי זר העומד בריחוקו של האי, בצד השני. לכן, הונילה אשר, כמובן, קשרה את סיכויי הגעת הספינה בחלק־האי שלה, אפשר היה לה להישאר נבערת לגמרי מנוכחות אניתנו, אילולא רחש מסתורי, אשר נישא אליה, כן הצהירו אנשי־הים שלנו, בידי האויר המכושף של האי הזה. אף לא סתר מענה האלמנה את המחשבה הזאת.

“איך זה הגעת, איפוא, לידי הליכה מעבר לאי בבוקר זה, הונילה?” אמר הקברניט שלנו.

“סיניור, משהו רחף ועבר על פני, נגע בלחיי, בלבי…”

“מה את סחה, הונילה?”

“הלא אמרתי, סיניור, משהו בא דרך האויר”.

האפשרות היתה רופפת מאד. כי הונילה, בעברה את האי ובהשיגה את הרמה שבתוֶך, רק אז ראתה לראשונה את תרנינו, והיא השגיחה גם כן שהמפרשים הולכים וּמוּתרים, אפשר שמעה אפילו את הנעימה המהדהדת של שירת מרימת־השרשרת. הספינה הזרה היתה עומדת לנסוע, והיא תישאר. ועתה, בתכלית־חפזה היא יורדת מן הרמה בצד השני, אבל עד־מהרה הספינה מתעלמת ממנה בהימצאה בין החורשות העבותות המשוקעות לרגלי ההר. היא חותרת הלאה דרך הענפים הכמושים, האומרים לעצרה בדרך על כל צעד, עד שהיא באה אל הסלע הבודד, עדיין במרחק הגון מן המים. על סלע זה היא עולה לדעת דבר נכון. הספינה עודנה ברורה לעין. ואולם עכשיו הונילה, כולה יגעה מן המתיחות, מחשבת להתעלף; היא מפחדת לרדת ממצב־צפרים שלה; נאלצת היא לעמוד במקום שהיא שם, ובתורת עצה אחרונה היא חוטפת ומסירה את כיפת־המטפחת מעל לראשה, פותחת וגוללת אותה ומנפנפת בה מעבר לחורשות כלפינו.

בשעת ספרה סיפורה היוו אנשי־הים עיגול אין־קול מסביב להונילה והקברניט; ולבסוף, כשניתן הצו להושיב אנשים בסירה היותר מהירה ולהשיטה מסביב לאי, אל צדו הרחוק, בשביל להוביל ולהביא משם את תיבתה של הונילה ואת שמן־הצבים – לא ראתה עין ציות שבזריזות כזה, הן עַלֵץ והן עצוב. לא נעשו שהיות. מיד הושב והושלך העוגן כלפי קרקעית הים, והספינה התנדנדה בשקט אל מקומה.

אך הונילה התעקשה ללוות את הסירה בתורת מורת־דרך, שאי אפשר בלעדיה, אל בקתתה הנסתרת. ובכן אחרי שובבה נפשה במיטב־הטוב שביד בן־המשק לתתו, יצאה אתנו. ולא היתה אשה של המפורסם באדמיראלים באנית־בעלה, שקיבלה יותר יראת־כבוד שבשתיקה, מזו הונילה המסכנה מצַוְתה של הסירה הזאת.

בעקפנו כמה כפים וזיזים זגוגוניים, נכנסנו קושטים בתוך משקע הסלעים הממית, שׂירכנו דרכנו לתוך נקיק נסתר, השקפנו כלפי מעלה על פני חומת־לבה ירוקה, רבת בליטות, וראינו את הדירה היחידה שבאי.

היא היתה נשענת מעל כף תלוי, חורשות־סבכים לה למחסה מזה ומזה, ותרוסה־למחצה מן העין בצד־פנים שלה, על ידי שנוניות היוצאות מסדר־המדרגות הגלמי המטפס ועולה בצלע־הרמה מן הים. בנוּית־קנים, היתה סכוכה בעשב ארוך מרקיב. דומה היתה לערימת־שחת מוזנחת, אשר עושי־השחת הלכו ואינם עוד. הגג נשתפע רק לצד אחד וקצות־הגג מגיעות עד לשתי רגל מן האדמה. וכאן היה מגנוֹן פשוט לאסוף את הטללים, או, מן הנכון לומר, את הגשמים המזוקקים כפלים והמסוננים לדקוּת שבדקוּת, אשר, מתוך רחמים או לעג, עתים שמי־הלילה מורידים אותם על אלו האנקאנטאדאס מוכי־השרב. למטה מקצות הגג היה פרוש סדין מוכתם, כולו מצובע משינויי־וסת, מסומר אל יתדות קצרות, זקופות, שהן תקועות בחול הבלתי־עמוק. אבן־רמץ קנה, זרוקה לתוך האריג, הכבידה על אמצעיתו והשקיעה אותו כלפי מטה, ועל ידי כך נסתנן כל הרוטב לתוך ירבּוּז המועמד למעלה. כלי זה סיפק כל טיפת־מים, שתוּה הצ’וֹלוֹאים בכל ימי שהותם על האי הזה. הונילה סיפרה לנו כי הירבוז לפעמים, אך לא תמיד, היה מתמלא מים עד חציו במשך לילה אחד. אפשר החזיק שש רביעיות. “אבל”, אמרה, “אנחנו רגילים היינו לצמא. בסאנדי פייטה, מקום שאני דרה, מעולם לא ירדו רביבים משמים; כל המים אשר שם מובאים על פרדות מן העמקים שבפנים היבשת”.

קשורים בין השיחים העבותים היו כעשרים צבים נאנחים, מספקי המזנון הבודד של הונילה; וזרועים מסביב היו מאות מגינים שחורים עצומים, מחולקי לטבלאות, כאבני־מצבה הרוסות, עשויות צפחה קודרת, שהוסעו ממקומן; אלו היו גבות־השלדים של אותם הצבים הענקיים אשר מהם עשו פליפּ וטרוכיל את שמנם היקר. ירבּוּזים גדולים אחדים ושתי גיגיות הגונות היו מלאות ממנו. בסיר שעמד מקרוב נמצאו הגלדים הקרושים של כמות אשר הניחו לה להתאדוֹת. “הם נתכוונו לסנן ולקלוט אותו ביום־המחרת”, אמרה הונילה כפנותה הצדה.

שכחתי להזכיר את המראה המתיחד ביותר; אם כי הוא היה הראשון שקידם את פנינו אחרי צעדנו על היבשה. הזכרון לא בכל הוא שומר את סדר ההתארעות.

כעשרה כלבים קטנים, רכי־שער ומתולתלים, מגזע יפה שהוא מיוחד לפּרו, פצחו בקונצרט של קבלות־פנים שמחות כשנכנסנו לחוף, והונילה נענתה לכך. אחדים מן הכלבים, מאז התאלמנה, נולדו על האי, צאצאיהם של אותם השנים שהובאו מפּייטה. על שום תלוליות שנונות ופחתים, שיחים עבותים המתפתלים, נקיקים משוקעים, ושאר תסבכות מסוכנות שבפנים־האי, הונילה, מוזהרת על ידי אבדן אחד בן־שעשועים מביניהם, לעולם לא הרשתה ליצורים העדינים האלה לצאת בעקבותיה בטפסה מפעם לפעם אחר קני־צפרים וביתר נדודיה; לפיכך, מתוך התרגלות ארוכת־זמן, לא ביקשו ללכת אחריה בבוקר ההוא בעברה את כל אדמת־האי; ואף היא נפשה רב־מדי היתה מלאה ענינים אחרים שתתן דעתה על הישארם מאחוריה. ובכל זאת, כל אותם הימים היתה כה דבקה בהם עד אשר, מלבד הטחב המעט שהיו מלקקים בראשית פרוץ השחר מחורי־ערוצים קטנים בין הסלעים הסמוכים, היתה משתפת אותם בטל הירבוז שלה ומחלקת אותו ביניהם; מעולם לא חסכה מלאי הגון כנגד השרבים הארוכים והמוחלטים, אשר בעונות־שואה הם מרערעים את האי הזה.

כיון שהורתה לנו, כפי בקשתנו, מה דברים מעטים היתה רוצה להעביר אל הספינה – ארגזה, השמן, שלא לחסר את הצבים החיים שבכוונתה לתתם מנחת־תודה לקברניט שלנו, – מיד ניגשנו לעבודה, ונשאנו את הדברים במורד סדר־המדרגות הארוך, המשופע, כולו סלע עמוק־צללים. בשעה שחברי היו עסוקים על דרך זו, הבטתי והנה נעלמה הונילה.

לא סקרנות בלבד היתה זו, אלא, דומני, משהו שונה המעורב בה, שדחפני להניח את הצבים שלי ולהתבונן אַט סביב. זכרתי את הבעל שנקבר בידי הונילה. מסילה צרה הוליכה אל מקום עבוֹת בין השיחים. בלכתי בה דרך כמה סיבוכים יצאתי אל רוחה קטנה ועגולה, חדר פנימי שבפנימי.

הגבשושית עלתה באמצע; גל עֵרום של חול דק מן הדק, כאותו גל־חול הנמצא בתחתית צמצנת־שעות שגרגריה כולם צנחו מטה. בראשה עמד הצלב של מקלות שדופים, והקלפה היבשה, המפוצלת, עודנה משתחקת מעליו; זרועו האפקית המקושרת בחבל גלמודה היתה ותלויה ברפיון באויר הדומם.

הונילה היתה שטוחה למחצה על גבי הקבר; ראשה האפל כפוף וחבוי בתוך שערותיה האינדיאניות הארוכות, המשולחות לחפשי; ידיה פרושות אל רגל הצלב, ובינותן חבוק צלבון קטן של ארד, צלבון אשר נמחק עד כדי טשטוש־פנים, כמקוש־דלת מעשה־פיתוחים אשר זמן רב היה מופעל לשוא. היא לא ראתה אותי, ולא עשיתי רעש כי אם חמקתי הצדה ועזבתי את המקום.

לאחר רגעים מועטים, עד שלא היה הכל מוכן ללכתנו, חזרה והופיעה בינינו. הבטתי לתוך עיניה, אך לא ראיתי דמעה. במראה שלה היה משהו כולו יהירות, אף על פי כן מראה־תוגה היה זה – יגון ספרדי ואינדיאני, שאינו יכול לקונן בפני רואים. פסגת־גאוה, לשוא שִפְלה עד השתטחות אין־אונים על הסלע; הרי זו גאות הטבע הכובשת את העינויים אשר מיד הטבע.

כמו נערי חצר־מלך הקיפוה כלבי־המשי הקטנים, כרדתה אט־אט כלפי רצועת־החוף. היא חטפה שנים מן היצורים מאותם שדבקו בה בחשק עודף על של־השאר, בזרועותיה: – “מיאַ טיטה! מיאַ טוֹמוֹטיטה!” וכלטפה אותם, שאלה כמה אפשר לנו לקחת בספינה.

החובל היה המפקד לצוות הסירה; לא אדם קשה־לב היה, אך דרך חייו היתה שכזו שברוב הענינים, אפילו בזעירים מן הזעירים שבהם, היתה תועלתיות פשוטה המניע העיקרי שלו.

“אי אפשר לנו לקחת את כולם, הונילה; ציודינו קצוצים; הרוחות אין לסמוך עליהם; אפשר נהיה בדרך כמה וכמה ימים עד בואנו אל טומבז. אם כן, קחי אותם שישנם בידך, הונילה; אך לא יותר”.

היא היתה בסירה; גם אנשי־המשוטים היו ישובים; כולם, חוץ מאחד, שהיה מוכן לדחוף את הסירה הלאה ובעצמו לקפוץ אל תוכה. דומה שהכלבים, בחכמת בני־מינם, עכשיו הרגישו שהם עומדים בעצם זניחתם על רצועת־חוף שוממה. הלזבזות של הסירה היו גבוהות; חטמה – מופנה כלפי היבשה – היה מוּרם; ובכן, מחמת המים, שהכלבים נראו כמונעים עצמם מהם על פי חוש, לא יכלו לקפוץ לתוך כלי־הנסיעה הקטן. ואולם כפותיהם השקדניות גירדו את חוטם־הסירה, כאילו היה זה איזו דלת־איכרים שהיא סגורה עליהם כשהם בחוץ ושוללת מהם מחסה מסופת־חורף. בהלת־וי קולנית. הם לא יללו אף לא התיפחו; כמעט, כמעט דיברו.

“דחפו, התירו!” קרא החובל. הסירה בסחיבה כבדה אחת ובקפיצה, ובן־רגע, נורתה מהרה הלאה מרצועת החוף, הפכה עקבותיה, ונחפזה לה. הכלבים רצו בילל לאורך שולי החוף; הנה עמדו להביט אל הסירה המעופפת; אז עשו תנועה כאילו היה ברצונם לקפוץ ולדלוק אחריה, אך באורח־רז עצרו עצמם מכך; ושוב רצו בילל לאורך רצועת־החוף. אילו היו הללו בני־אדם, כי אז לא יכלו ביתר הבלטה להשרות רוח יתוֹם. המשוטים הופעלו כנוצות מותאמות של שתי כנפים. איש לא דיבר. אני הבטתי אחורנית על רצועת־החוף, ואחר על הונילה, אך פניה היו קבועים בשלוה קפדנית, קודרת. הכלבים הרובצים בחיקה לשוא ליקקו את ידיה הנוקשות. היא אף פעם לא הביטה אחוריה; כי אם ישבה בלי־נוע, עד שהקפנו כף שבחוף ואיבדנו כל המראות וכל הקולות שמאחורינו. דמה דמתה לאחת אשר, מכיון שנתנסתה בקשה שבכל מכאובי־אנוש, מעכשיו היא מרוצה להניח לנימי־הלב הפחות חשובות שיקָרעו אחת אחת. דומה, להונילה היה כאב כה הכרחי, עד שכאב ביצורים זולתה- אם כי אהבה ואהדה עשוהו לשלה – יש לסבול אותו בלא התמרמרות. לב של געגועים במשכן של פלדה. לב של געגועים ארציים, שקפא על ידי הכפור הנופל משמים.

הסוף מהרה מסוּפּר. אחרי מסע ארוך, מוטרד על ידי גלינות ורוחות מתעתעים, השגנו את הנמל הקטן טומבז שבפרו, שם חידשנו את צוות־האניה. פּייטה לא היתה רחוקה ביותר. הקברניט שלנו מכר את שמן־הצבים לסוחר בטומבז; וכהוסיפו לכסף תרומה מכל “הידים”, נתן אותו אל הנוסעת השתקנית שלנו, שלא ידעה מה עשו אנשי־הים.

אחרית ראותנו את הונילה הבודדה היתה בכניסתה אל עיר פּייטה, רוכבת על אתון קטנה, אפורה; ולפניה, על כתפי האתון, הסתכלה בפרקי־הפיתוחים של הצלב האַבּירי אשר לבהמה.

שׂרטוט תשיעי: אי־הוד והנזיר אוברלוס

דרומה־מזרחה לאי־קרוֹסמאן מונח אי־הוּד, או “אי־מ’קיין המעוּנן”; ובצדו הדרומי נמצא מבוא זגוגוני עם רצועה רחבה של לבה שחורה, אפלה, מוּדקת היטב, היא הנקראת “רצועת־חוף שחורה” או “רציף אוברלוס”. יפה היתה יכולה להתכנות “רציף חרון”.

רצועת־החוף קיבלה את שמה מיצור לבן פראי אשר בילה כאן כמה שנים, בדמות אירופאי אשר הביא אל חבל־הישימון הזה תכונות יותר שטניות ממה שיש למצוא אצל אוכלי־האדם שבסביבה.

לפני יובל־שנים, בערך, ערק אוברלוס על האי הנ"ל שהיה אז, כמו עכשיו, שממה. הוא בנה לו מאורה של לבּה ואבני־רמץ, מרוחקת כדי מיל מן הרציף, אשר אחרי כן נקרא על שמו, בתוך גיא או ערוץ רחב, אשר בו, פה ושם בין הסלעים, היו כשני אקרים של אדמה ראויה לעיבוד פרימיטיבי; המקום היחידי על האי שלא היה רב־מדי חרב לשם מטרה זו. כאן הצליח להצמיח איזה זן של תפוחי־אדמה ודלועים מנוּונות, אשר מפעם לפעם החליפם, עם לויתניות נצרכות העוברות, בעד משקאות חריפים או דולרים.

לכל הדעות היה מראהו כאחד שהיה קרבן לאיזו קוסמת זידונית; דומה ששתה מכוסה של קירקי; כחית־יער; סחבות שאינן מספיקות לכסות את עריתו; עורו הנקוד מלא כויות מחשיפה בלתי־פוסקת בשמש; החוטם שרוע; הפנים מעוּותים, כבדים, קרקעיים; שערות הקדקוד והזקן בלתי גזוזות, שופעות, וגוונן – אודם־אש. רושם ראשון שלו על זרים היה כאילו היה הוא איזה יצור ווּלקני שנזרק כלפי מעלה על ידי אותה עוית־ארץ אשר התפוצצותה הרימה את האי הזה לעין. כולו טלאי על גבי טלאי; ובהיותו מקופל בשנתו במאורת־לבה גלמודה שלו בין ההרים, היה נראה (כך אומרים) כשלכת נערמת של עלים כמושים, שנשרו מעצי־סתיו, וכן הונחו באיזו פינה חבויה על ידי עמידתו הסביבונית – כדי רגע – של רוח לילה נורא, אשר אחרי כן הוא חופז הלאה ללא רחמים, בשביל לחזור על המעשה השרירותי במקום אחר. אף מספרים שהיה הוא המוזר שבמראות, אוברלוס זה, בבוקר חם, מעונן, כשהוא מסותר תחת כובע־שעונית שחור וישן ומדהים שלו, עודר תפוחי־אדמה בין הלבות. כה מרוערע ועקמומי היה טיבו המוזר, עד שעצם ידית מעדרו נדמתה כאילו בהדרגה צמקה ונתעקמה בידיו. כי היתה זו מקל עלוב וכפוף, ומרפקה יותר כחרמש־מלחמה אשר לפרא, מאשר לידית־מעדר בת תרבות־הישוב. היה זה מנהג מסתורי שלו, אשר, בפגישה ראשונה שלו עם זר, היה תמיד מראה את גבו; אפשר, מפני שזה היה הצד היותר טוב שלו, מאחר שגילם את הרע במיעוטו. אם אירעה הפגישה בגינתו, כפי שנקרה לפעמים, כשהזרים, זה אך ירדו ליבשה, עברו מצד הים ישר דרך הערוץ לתור אחר מוכר־הירקות, שלפי השמועה הוא עושה מסחר שם – היה אוברלוס מוסיף לעדור לאיזה זמן, לא שת לב לכל ברכה, אם עליזה אם ממוזגת; וכשהזר הסקרני היה סב להביט אליו פנים אל פנים, היה המתבודד, מעדרו ביד, באותה שקדנות, סב לפנות אל עבר אחר, והוא מתכופף והולך במעגל על ערוגתו. עד כאן – העידור. כזָרעו, היו כל הבעתו וכל תנועותיו כה מנבאות־רעות ומסתוריות – במזיד וללא צורך – עד שהיה נראה כעוסק בזריקת רעל לתוך בארות ולא תפוחי־אדמה בתוך הקרקע. ואולם בין פלאותיו הפחותות־במעלה והבלתי־מזיקות, היה רעיון שהיה לו תמיד, והוא, שמבקריו הובאו לידי הליכה אליו משום כיסופים לראות את הנזיר האדיר אובּרלוס במצב־בדידותו המלכותי, במידה שוה עם רצונם הפשוט להשיג תפוחי־אדמה או למצוא מה חברה אפשר ותימצא באי שומם. כמעט שלא יאָמן כי יצור כזה תהיה בו מידת שחצנות כזו; כי שונא בריות יהיה מתרברב; ואולם באמת היה לו הרעיון הנ"ל, ועל סמך זה, יש והיה נוטל לעצמו גינוּנים מבדחים לעיני הקברניטים. ואולם סוף סוף, הרי זה עשוי מעוֹר אחד עם הזרות הידועה של אילו אסירים, שהם מתגאים בעצם המידות המעוררות משטמה, אשר בגללן קנו להם את שמם הרע. לעתים אחרות היה אוחזו עוד איזה הרהור חסר־פשר, והיה מתחמק מזרים המתקרבים מסביב לפינות אבני־רמץ של בקתתו; ויש שהיה מתכווץ ועולה, כאיזה דוב מתגנב, דרך השיחים הקמולים אל ההרים, והיה ממאן לראות פני־אדם.

מלבד מבקריו שבאו לפרקים מן הים במשך תקופה רבה – היו הרֵעים היחידים של אוֹבּרלוּס הצבים הזוחלים, והוא נראה כאילו הוא מושפל עד דרגתם, אם לא למטה מזה; ולאיזה זמן לא היו לו יצרים שונים משל אלו, אלא אם כן נביא בחשבון את התדהמה הבאה משום שיכרות. ואולם, מוּרד בדרגה כפי שהיה נראה, היתה מסותרת בו, ורק מחכה לשעת־כושר להתגלותה, עוד נטיה אחת. אכן, יתרונו היחידי של אוֹבּרלוּס על פני הצבים היה נטיה יותר עצומה לירידה; ויחד עם זאת, גם איזה רצון שכלי לירידה. יתר על כן, מה שעומד להתגלות עכשיו, אפשר יהא מראה, כי שאפנוּת אנוכית, או אהבת־שלטון לשמה, רחוקה היא מלהיות דוקא חולשתם של מוחות אציליים, אלא יצורים שאין להם מוח כלל שותפים לה. אין יצורים כל כך עריצים על דרך אנוכית מאילו בהמות; כמו שכל מי שהתבונן בשוכני־המרעה, מן הסתם ראה בזמן מן הזמנים.

“אי זה שלי הוא, ירושה מסיקוראכס אמי”, אומר אובּרלוּס אל נפשו, בלטשו עיניו מסביב על שממתו הכחושה. באורח כל שהוא, על ידי חליפים או על ידי גניבה – כי בימים ההם עדיין היו ספינות מפרק לפרק נוגעות ברציף שלו – השיג רובה ישן עם מטענים אחדים של אבק וכדורים. עכשיו שיש לו נשק, גוֹרה ליזמה, כמו טיגריס שהוא לראשונה מרגיש בצמוח לו צפרנים. ההרגל שלו, ארך־הזמן, להיות מושל על כל עצם אשר מסביב לו, בדידותו שכמעט ולא הופרעה, אי־פגישתו את האנוֹשוּת מלבד עד דרך של עצמאות שונאת־בריות או ערמה מסחרית, וגם פגישות כהללו היו נדירות בערך; כל זה מן הסתם לאט לאט טיפח בו רעיון רב על חשיבותו שלו יחד עם מין בוז בהמי לשאר־העולם.

ילוד־התערובת האומלל, שנהנה מתור קצר של מלכות באי־צ’ארלס היה מושפע במידת־מה ממניעים לא חסרי־ערך, כגון אותם הממריצים רוחות הרפתקניות אחרות להוליך מתישבים אל חבלי־ארץ רחוקים ולקחת בידיה עליוֹנוּת פוליטית על אלה. משפט־המות המהיר שביצע על כמה מן הפּרוּביאנים שלו ודאי בר־מחילה הוא, בשׂים־לב לנפשות שהיה לו עסק אתן; אף היותו עורך קרב כּלבּוֹני נגד המורדים המאוגדים נראה כולו מוצדק לפי הנסיבות. ואולם לזה המלך אוֹבּרלוּס, ולמעשה אשר יסוּפּר להלן, אֵין צל של המתקת דין. הוא עשה מה שעשה מתוך עונג טהור על עריצות ואכזריות, בגלל איכות שבו, ירושה לו מסיקוֹראכּס אמו. מזוין עכשיו ברובה מבהיל שלו, עז ברעיון שהוא יהיה אדון לכל אי־הזעוה הזה, ערג לשעת־כושר לבחון את כוחו על דוגמה ראשונה של מין־האדם, ללא ידיד, אשר תפול בידיו.

לא עברו ימים מרובים ושעת־הכושר ניתנה לו. יום אחד ראה סירה על החוף, ואיש אחד, כושי, עומד בה. באיזה מרחק משם היתה ספינה, ואוֹבּרלוּס מיד ידע מה מצב הדברים. הספינה נכנסה להשיג עצים, וצוות־הסירה נכנס אל החורשות לבקשם. ממקום נוח השגיח על הסירה, ולאחר שעה קלה הופיעה חבורת אנשים, מקצתם מקדימים מקצתם מפגרים, והם עמוסים חבילות־זרדים. את אלה הטילו על רצועת־החוף, וחזרו והלכו לתוך החורשות, בשעה שהכושי ניגש להטעין את הסירה.

והנה אוֹבּרלוּס חופז ופוצח בדיבור אל הכושי; זה, כולו נדהם בראותו יצור חי איזה־שהוא שוכן בישימון כזה, ומה גם כה איום־מראה, תוקפתו בהלה, והיא לא מתמעטת כלל בשל האדיבות הדוּבּית של אוֹבּרלוּס, המבקש ממנו שיעשה עמו טובה וירשה לו לסייע לו במלאכתו. הכושי עומד, חבילות אחדות על שכמו, והוא עוסק בכיתוף עוד כהנה; ואוברלוס, בחבל קצר שהיה מוצפן בחזהו, בחסדו מתחיל מרים את שאר החבילות למקומן. אגב עשותו כך, הוא מתעקש להימצא מאחורי הכושי; והכושי, בהיותו בצדק מתיחס לכך בחשד, לשוא מסתובב הנה והנה בשביל להעמיד פניו מול פני אוֹבּרלוּס, כי גם אוברלוס מסתובב; עד שלבסוף, עייף מזה הנסיון הבלתי־מועיל לבגוד בגד, או ירא מהיותו מופתע על ידי שאר החבורה, רץ אוברלוס מרחק־מה עד סבך־שיחים, וכקחתו רובהו, בקול־פראים הוא מצווה על הכושי לחדול מעבודה וללכת אחריו. זה ממאן. מיד אוברלוס, בכוננו כלי־היריה שלו, מקיש כנגדו. מזל טוב הוא שהרובה חוטא מהעלות אש; ואולם עכשיו, הכושי, נבהל עד כדי אבדן עשתונותיו, לקראת צו תקיף חדש זורק את חבילותיו, נכנע לטובתו, והולך אחר האיש. על ידי ניקבה צרה הידועה לו, אוברלוס מהרה מתרחק מעבר לחזות־המים.

בדרכם עָל אל ההרים, הוא בנצחון־גיל מודיע לכושי כי מכאן ולהבא הוא חייב לעבוד בשבילו ולהיות לו לעבד; וכי המערכה שלו תהיה לחלוטין תלויה בהתנהגותו לעתיד. ואולם אוברלוס, מוּשלה על ידי הפחדנות האימפולסיבית הראשונה של השחור, ברגע רע מחליש את זהירותו. כעברם בשביל צר, ובראות המוּנהג כי מנהיגו לגמרי אינו על המשמר, זה הכושי, בחור בעל־כוח, פתאום תופס אותו בזרועותיו, משליך אותו לארץ, מחלץ כלי־היריה שלו מידו, קושר ידיו בחבל של איש־האֵימים גופו, מפשיל אותו על כתפיו, וחוזר אתו, חזוֹר וירוֹד אל הסירה. בהגיע שאר החבורה, אוברלוס נישא אל קרב הספינה. מתבחן כי זו היא אניה אנגלית – מברחת – מין כלי־ים שאין לצפות ממנו רוב־רחמים. אוברלוס מוּלקה קשות, ידיו ניתנו באזיקים. הוא נלקח אל היבשה ונאלץ להודיע מעונו ולגלות נכסיו. תפוחי־אדמה, דלוּעים וצבים שלו, נלקחים ממנו מיד. ואולם בשעה שהמבריחים המתנקמים מעבר לשורת הדין היו עסוקים בהחרבת בקתתו וגינתו, אוֹבּרלוּס עושה “ויברח” אל ההרים, ומתחבא שם בסתריו הבלתי־חדירים, שהם ידועים לו לבדו, עד שהאניה מפליגה לה; אז הוא מעיז לשוב, ועל ידי משוף ישן שהוא תוחבו בתוך עץ הוא מצליח להשתחרר מאזיקיו.

בהרהרו נכאים בין חורבות־בקתתו ואבני הרמץ השוממות והרי־הגעש הכבויים של זה אי־המדוחים, שונא־הבריות הנעלב עכשיו חורש נקמה תוססת באנושות, אך הוא מסתיר כוונותיו. אניות עדיין נוגעות ברציף לפעמים; ולבסוף אוברלוס יכול לספק להם קצת ירקות.

מוּזהר על ידי כשלונו הקודם בחטיפת זרים הוא פועל עכשיו לפי תכנית לגמרי אחרת. בבוא אנשי־ים על היבשה, אוברלוס מתקרב אליהם בבחינת חבר קל ונוח, הוא מזמינם אל בקתתו, ובכל האדיבות שרוּגזתו אדומת־השער יכולה להתעטף בה, הוא מפציר בהם לשתות ממשקה חריף שלו ולשמוח. אך אין אורחיו זקוקים לרוב עתירה; ובכן, כיון שהם נעשים מחוסרי־אונים, מיד הם נקשרים יד ורגל ומושלכים בין אבני־הרמץ, ושם הם מוצפנים עד שהספינה מסתלקת לה; אז – במצאם עצמם פתאום תלויים לחלוטין באוברלוס, ובהיותם נבהלים מהנהגתו השונה, מאיומיו הפראיים, ועל כולם, מרובה־הרעם המדהים שלו – הם ברצון נספחים אל דגלו, נעשים עבדים ענותנים שלו, ואוברלוס – מופלג בעריצות מכל עריץ. עד כדי כך, ששנים או שלושה מתים אגב תהליך־ההשבעה הראשון. הוא מעמיד את השאר – ארבעה מהם – לפורר את האדמה הקלויה; להוביל על גבותיהם מעמסות של עפר שחור, שנקרץ בנקיקים טחובים שבהרים; מקיים נפשם במזונות גסים ביותר; מפגין את כלי־היריה שלו לכל רמז קל של מרידה; ומכל הבחינות, מהפך אותם לשרצים לרגליו; נחשי־קישורים המוניים כנגד נסיך־אנאקונדה זה.

לבסוף, אוברלוס מוצא דרך להרחיב את מלאי־הנשק שלו בארבעה סכינים עקומים חלודים ותספוקת נוספת של אבק־שריפה וכדורים בשביל רובה־הרעם שלו. בגמלו במידה הגונה את פועל עבדיו, הוא מתבחן עכשיו כאיש – מן הנכון לומר, כשד – בעל כשרון רב להכריח אחרים לציית למטרותיו הסופיות, כל כמה שהיו מלכתחילה מתועבות בעיניהם. אכן, בהיותם מעותדים לכמעט כל רֶשע שיגיע לידם על ידי חיי־אין־חוק קודמים שלהם, בחינת מין בהמים נודדים של הים, מוגגו הללו בקרבם את כל האדם המוסרי עד שעכשיו היו מוכנים להתקשוֹת בדפוסה של השפלות הראשונה אשר תוצע להם. מורקבים עד אפס גברות על ידי אומלליותם שלולת־התקוה באי; מורגלים להתרפס בכל לפני אדוניהם, והוא עצמו עבד־עבדים, נעשו אלה הדווּיים לגמרי מושחתים כפי צורך כפיו. הוא השתמש בהם כיצורים בני מין נמוך; בקיצור, הוא מְמַאֲכֵל את ארבע חיותיו והופכן לרוצחניות; מפחדנים הוא בכושר־כפים מיצר אמיצים.

והנה, אם חרב ואם דקר, כלי־זין אנושיים אינם אלא צפרנים ושינים מלאכותיות, שהן קשורות לגוף כדרבנות תותבות לתרנגול־הקרב. ובכן, אנו חוזרים ואומרים, אוברלוס, הצאר של האי, ממאכל את ארבעת נתיניו; כלומר, מתוך כוונת תפארת־מלחמה, הוא שם בידיהם ארבעה סכינים עקומים חלודים. ככל מושל יחידי, עכשיו היה לו צבא אציל.

אפשר לדמות, הנה־הנה תפרוץ מלחמת־המשועבדים. נשק ביד עבדים סכופים? איזו אי־זהירות מצד קיסרים, אוברלוס! ברם, היו להם רק סכינים עקומים – מגלים עלובים, נושנים למדי – והוא היה לו רובה־רעם, אשר על ידי הפיצו בעיורון כל מיני סלעים, אבני־רמץ ושאר חומר קרומי, מוצק, היה יכול להשמיד את כל ארבעת המורדים, כארבע יונים, ביריה אחת. מלבד זה, בראשונה לא ישן בבקתתו הרגילה; ופרק־זמן מסוּים, בנפול השקיעות עזות־הצבע, היה אפשר לראותו כשהוא משרך דרכיו בין ההרים המבותרים, שמה להתחבא עד הזריחה באיזו שוחה גפריתית, שאינה ניתנת להתגלות לבני־כנוּפיתו; ואולם במצאו כי יש בזה משום טרחה יתירה, עכשיו מדי ערב היה קושר את עבדיו יד ורגל – הצפֵּן את הסכינים העקומים – ובהשליכו אותם אל הקסרקטין שלו, סוגר את הדלת, והוא עצמו רבץ לפניה, מתחת למוסך גלמי שזה מקרוב הוסיפהו, וככה ישן לו כל הלילה, רובה־הרעם בידו.

סוברים כי לא נתקררה דעתו מלכת בסך על פני שממון־רמץ בראש צבא נחמד שלו; ובכן חרש אוברלוס בלבו איזו זימת־רשע יותר פעילה; משימתו מסתמא היתה להפתיע איזו ספינה הנוגעת בנאות־ממשלתו, לשחוט את הצוות שלה, ולברוח אתה אל מקומות בלתי נודעים. עוד תחבולותיו אלו זדות במוחו, והנה שתי ספינות בבת אחת נוגעות באי בעבר הרחוק משל אוברלוס; ועצותיו משתנות שינוי־פתאום.

הספינות חסרות ירקות, ואת אלה אוברלוס מבטיח להן בשפע רב, בתנאי שתשלחנה את סירותיהן אל הרציף שלו, בשביל שיוכלו הצוותים להוביל את הירקות מגינתו; בו בזמן הוא מודיע לשני הקברניטים כי הנבלים שלו – עבדים ואנשי־צבא, נעשו בזמן האחרון עצלים ולא יצלחו־למאום עד לידי גועל־נפש, כך, שבשום אופן אינו יכול להעבידם על ידי פרסים רגילים, ורב־מדי הוא רחום שיהיה נוהג בהם קשות.

הוסכם על ההסדר הזה, והסירות נשלחו והועלו על רצועת־החוף. הצוותים הלכו אל בקתת־הלבה; ואולם לאפתעתם לא היה שם איש. אחרי חכותם עד קצרה רוחם, שבו אל רצועת־החוף, והנה, איזה זר, – והוא לא השומרוני הטוב – כנראה עבר באותה הדרך זה מקרוב. שלוש מן הסירות שוּבּרוּ לאלף רסיסים, והרביעית נעלמה. על ידי יגיעה קשה מעבר להרים ודרך אבני־הרמץ, הצליחו אחדים מן הזרים לשוב אל אותו צד של האי אשר שם רבצו האניות; ונשלחו סירות חדשות להביא רוחה לקבוצת האנשים פגועי המקרה.

ואולם, שני הקברניטים, בהשתוממם על בגידת אוברלוס, ובפחדם ממעשי־זועה חדשים ויותר מסתוריים, – אכן, ביחסם במידת־מה את המאורעות המשונים הללו לקסמים שדעת הבריות קושרת אותם לאיים האלה, – אינם רואים לפניהם מבטחים אלא בבריחה לאלתר; והם מניחים את הסירה הגנובה ברשות אוברלוס והצבא שלו.

ערב נסיעתם שמו מכתב בתוך גיגית, על ידיו מסרו לאוקינוס השקט ידיעה על הענין, והם הידקו את הגיגית במפרץ. זמן־מה לאחר מכן נפתחה הגיגית על ידי קברניט אחר אשר קרה מקרהו לעגון שם, ואולם זה היה אחרי שכבר שיגר סירה מסביב לאי אל הרציף של אוברלוס. כפי שאפשר לנחש בלא קושי, הרגיש דאגה לא מעטה עד שוב הסירה, והנה נמסר לו מכתב אחר, הנותן את נוסחת אוברלוס לאותו מעשה. מסמך יקר זה נמצא מודבק, חציו רקוב, אל כותל אבן־הרמץ של הבקתה הגפריתית והעזובה. תכנה – כדלקמן; ומכאן ראיה שאוברלוס היה לפחות כתבן מושלם, ולא בור בעלמא; ולא עוד אלא שהיתה גנוזה בו תפארת־ביטוי עגמומית.

"אדוני: הנני הג’נטלמן היותר אומלל ונרדף החי בעולם הזה. הריני פאטריוט שהוגלה מארצו על ידי יד־עריצות אכזריה.

"מנודה אל אלו איי־הכשפים, אני כמה וכמה פעמים ביקשתי מקברניטי ספינות שימכרו לי סירה, אבל תמיד נפגשתי במיאון, אם כי הייתי מוכן לשלם מיטב־המחירים בדולרים מכסיקניים. לבסוף, נתגלגלה לידי הזדמנות להשיג אחת, ולא החמצתי אותה.

"ימים רבים התאמצתי, על ידי עבודה קשה ורוב סבל בודד, לחסוך משהו אשר יסעדני בלי דחק בזקנה חסודה אם כי לא מאושרת; ואולם בזמנים שונים שדדוני והיכוני אנשים המתימרים להיות נוצרים.

"היום אני מפליג מקבוצת הכשפים בסירה הטובה צדקה, שפניה אל איי פיג’י.

"אוֹבּרלוּס, יתום אין־אב.

“נ.ב. מאחורי אבני־הרמץ, על יד התנור, תמצא את התרנגולת הזקנה. אל תהרוג אותה; התאזר סבלנות; אני מניח אותה דוגרת; אם יהיו לה אפרוחים בזמן מן הזמנים, אני מעניקם לך, תהיה מי שתהיה, ואולם אל תספּוֹר את אפרוחיך בטרם נתבקעו מן הקליפה”.

התרנגולת הובחנה להיות תרנגול רזה־רעב, שהתנוון עד לידי מצב־ישיבה מתוך חולשה גמורה.

אוברלוס מצהיר כי מגמת מסעו – איי פיג’י, ואולם זה היה רק כדי להתעות רודפים אחרי ריח שוא. כי, לאחר זמן רב הגיע, אך הוא לבדו בסירתו הפתוחה, לגַייאַקויל. מאחר שאנשי־חמס שלו מעולם לא נראו שוב באי־הוּד, הסברה היא, או שהם גועו מחוסר מים במעבר אל גייאקויל, או, מה שמתקבל על הדעת בה במידה, שהם הוּשלכו אל הים ביד אוברלוס במצאו כי המים הולכים וחסרים.

מגייאקויל נסע אוברלוס אל פייטה; ושם, מתום הקסם אין־שם שהוא מסגולותיהן המיוחדות של אילו מכוערות שבחיות, קנה לבב בחורה שחומה לאהבה אותו; הוא שידל אותה ללוותו בחזרה אל אי־הכשפים שלו, שלאין־ספק צייר אותו כגן־עדן של פרחים, לא כתופת של אבני־רמץ.

ואולם, לקיפוחה של היוָשבות אי־הוד על ידי לְקוּטָה ססגונית ונבחרת של טבע חי, גרם לו לאוברלוס שצדדיו הבלתי־מצויים, השטניים, ישימוהו לאדם חשוד מאד בפייטה. ובכן, כשנמצא לילה אחד, גפרורים בכיסו, מתחת לקליפתה של ספינה קטנה שהיא עומדת לצאת למסע־בתולים שלה, נאסר והושלך לתוך בית־הכלא.

בתי הכלא ברוב ערי אמריקה הדרומית בדרך כלל הם מן המין שהוא מאד מאד בלתי־מבריא. בנויים מעוגות גמלוניות של לבנה שרופת־שמש, עשויים חדר אחד, ללא חלונות או חצר, ולהם רק דלת אחת מסורגת כבדוֹת בבדי־עץ, הרי הם איומי מראה הן מבפנים הן מבחוץ. בתורת בנינים ציבוריים הם עומדים במובלט בכיכר־העיר החמה והמאובקת, והם מציגים לראוה את יושביהם המנובלים ומחוסרי־התקוה, כשהם חוטטים בכל מיני ניווּן טראגי. וכאן, לאורך־זמן, נראה אוברלוס; דמות מרכזית לחבורה מעורבת־המוצא ורוצחנית; יצור אשר מצוה לתעבו, מאחר שאהבת־הבריות היא לשנוא שונא־אדם.

שׂרטוט עשירי: בורחים, עזובים, מתבודדים, ציוני קברים, ועוד

שיורים אחדים לבקתת אוֹבּרלוּס בחלקם עודם נמצאים בפתחו של גיא אבני־רמץ עד היום הזה. וכן, הזר הנודד באחרים מאיי הכשפים אינו חדל מהיתקל במעונות בודדים אחרים, שמכבר הושארו לצב וללטאה. קרוב לודאי שמעטים הם חלקי־הארץ אשר, בזמנים מוֹדרניים, נתנו מחסה למתבודדים כה מרובים. הטעם הוא, שאלה האיים יושבים בים רחוק, והאניות המבקרות אותם מפרק לפרק רובן לויתניות הן, או ספינות שהן הולכות בנסיעות שוממות וממושכות, שהן מוציאות אותן הן מפיקוחו של החוק האנושי הן מזכרונו. וכזה הוא אפיים של אילו מפקדים ואילו אנשי־ים, שאי־אפשר, בנסיבות בלתי־מסבירות־פנים אלו, שלא תקומנה מערכות של אי־נועם ופירוד לבבות ביניהם. משטמה עגומה לספינה העריצה תתקוף את הספן, ובחפץ לב יחליפנה באיים אשר, הגם שהם נגופים כמו בסופת־זלעפות מתמידה ורוח יוקדת, בכל זאת הם מציעים לו, במבוך של פנימיותם, מסתור מעבר לאפשרות של שׁבי. לברוח מן הספינה באיזה נמל פרוּביאני או צ’יליאני, ואפילו הקטן והכפרי ביותר, אינו בלתי־מלוּוה בסכנה גדולה של היתפסות, ואין צריך לומר, של יגוּאַרים³. שכר של חמש פּיזות משלח חמישים ספרדים עכורים לתוך היערות, והם, בסכינים ארוכים סורקים אותם יומם ולילה מתוך תקוה להוטה להשיג טרפם; ובדרך כלל, גם באיי־פולינזיה לא יותר קל לברוח מרדיפה. מן האיים האלה, אותם שטעמו את השפעת תרבות־הישוב, מעמידים לבורח אותו הקושי שבנמלים הפּרוּביאנים. הילידים המתקדמים הם רודפי־בצע וזריזי סכין והרחה, ממש כמו הספרדים הנחשלים. ומאחר שריחם של כל האירופאיים נבאש בדעת הפראים הילידים אשר בכלל שמעו משהו עליהם, הרי העריקה מן הספינה בין פולינזיים פרימיטיביים היא ברוב המקרים תקות־אכזב. לפיכך, פליטים מכל המינים מרצון הם עושים את איי־הכשפים למקומות־נייח שלהם; מהם מתנסים על דרך מאד מעציבה, בעובדה שבריחה מעריצוּת אינה כשהיא לעצמה ערובה למקלט בטוח, ועל אחת כמה וכמה, שאינה ערובה לבית מאושר.

יתר על כן, קרה לעתים לא־רחוקות שנזירים נוצרו על האיים האלה על ידי התאונות הנגררות לציד־צבים. הפְנים של רובם הוא מסובך וקשה־מעבר מעֵבר לכל תיאור; האויר הוא לוהט ומחניק; מתעורר צמא בן־בלי־סבוֹל, ואין זרם שוטף מציע את רוחתו הרחמנית. במשך שעות מועטות, מתחת לשמש של קו־המשוה, נסכף עד להידלדלות גמורה בשל אלו הסיבות, אוי לו למפגר באיי־הכשפים! גודל האיים הוא שכזה, שהוא מונע חיפוש מספיק אלא אם כן יוקדשו שבועות לכך. הספינה הבלתי־סבלנית מחכה יום או יומים; אז, מאחר שהאיש החסר נשאר נעלם, יתד נתקעת ברצועת־החוף, עם מכתב של הבעת־צער, וגיגית של ביסקויטים ועוד גיגית של מים נקשרות לה, וכלי־הים מפליג לו לדרכו.

אף לא חסרו מקרים ואי־אנושיותם של קברניטים אחדים הביאתם לנקום נקמה בטוחה באנשי־ים שהקניטו קשות את שרירות לבּם או את גאותם. אנשי־ים כאלה שהם מושלכים על החוף בתוך הסיד היוקד, הרי הם מופקרים לגווע בשעות ספורות, אלא אם כן הם מצליחים, בעמל־בודדים, לגלות אילו טפטופי־טחב יקרים הנחלצים מתוך סלע או העומדים בשלולית־הרים.

הכרתי היטב אדם אחד אשר, בהיותו אבוד על אי־נארבוֹרוֹ, הובא לידי תכלית־צמא כזו עד שלבסוף הציל את נפשו רק על ידי קחתו נפשו של יצור אחר. כלב־ים שעיר גדול בא אל החוף. הוא הסתער עליו, דקרהו בעורף צוארו, ואז, בהתנפלו על הגוף הגוסס, גמע מן הפצע החי; פעימותיו של הלב הגוֹוע אשר ליצור הזריקו חיים לתוך השותה.

איש־ים אחר שהושלך אל החוף בסירה, אל אי אשר שום ספינה לא נגעה בו מעולם משום עקרותו המיוחדת ומשום הסלעים הנסתרים השטוחים מסביב לו – וזה האי היה עלום מכל שאר חלקי הקבוצה, – אותו האיש, בהרגישו כי מות בטוח הוא להישאר שם, וכי לא יבואהו שום דבר רע מן המות אם יעזוב את המקום, הרג שני כלבי־ים, ובנפחו עורותיהם עשה לו כלי־ציפה, על ידיו העביר עצמו אל אי־צ’ארלס, והוא נספח את הרפובליקה אשר שם.

ואולם אנשים שאינם ניחנים בעוז־הרוח המוכשר למאמצים נואשים כאלה, מוצאים אורח אחד נכון לפניהם, והוא, לתור תיכף ומיד אחר איזה מקום מימי, ויהיה מסופק או דליל; לבנות בקתה; לצוד צבים וצפרים; ומכל הבחינות, להתכונן לחיי נזירות, עד שהמקרה, או הזמן, או ספינה עוברת תגיע להסיעם משם על פני המים.

לרגלי הכפים התלולים שבכמה מן האיים נמצאות קערוריות גסות, חלולות בתוך הסלעים, שחלקן ממולאות ברפש ממוסמס או ברקב־צמחים, או סכוכות בסבכים הגדלים על פיהן, ויש שהן רטובות במקצת; אלו, כשבודקים אותן, יש והן מגלות סימנים ברורים למכשירים מלאכותיים ששימשו לנקירתן ביד איזה מנודה מסכן או ביד בורחן, יותר אומלל מן המנודה. אלו הקערוריות עשוּיות במקומות אשר אפשר היה לשער כי אילו טיפות־טל תיחלצנה לשם, דלילות, מן החגוים העליונים.

שיורי מערות־הנזירים וקערוריות־האבן אינם הסימנים היחידים לאנושות נגוזה על האיים. ומוזר לומר, המקום שבעֵדוֹת־הישוב הוא מלא־חיים ביותר, באיי הכשפים מציג את השומם שבמראות. והנה, אם כי נדמה כזרות לדבר על בתי־דואר בזה המחוז העקר, אף על פי כן, בתי־דואר מפעם לפעם נמצאים כאן. הם עשויים יתד ובקבוק. המכתבים לא די שהם סגורים וחתומים, הם גם פקוקים. על פי רוב הם מופקדים כאן על ידי קברניטים של ספינות נאנטוֹקט לטובת הדייג העובר; והם מכילים אמירות על מה מזל היה לבעליהם בציד הלויתן או הצב. אך יש וירחים על ירחים חומקים ועוברים ואין דורש להם. היתד מרקיבה ונופלת, ואין זה מראה מעורר עלץ.

ועתה, אם יאמר נוסף על כך שמצבות־אבן, או, מן הנכון לומר, מצבות־קרש, מתגלות על אחדים מן האיים, הרי תהיה התמונה שלמה.

על רצועת־החוף של אי־ג’יימס אפשר היה לראות במשך כמה שנים עמוד־אצבע בלתי־מהוקצע, והוא מורה כלפי פנים־היבשה. והזר – יתכן מפני שהוא מפרשו כאות לאפשרות של הכנסת־אורחים בזה המקום שהוא גלמוד משאר בחינות – איזה נזיר הדר שם עם קערת מיץ־סוּכר שלו – הזר ילך קדימה בנתיב המוצבע ככה, עד שלבסוף יגיע אל פינה דוממת, וימצא כקבלת־פנים יחידה לו – איש מת; והברכה האחת הניתנת לו – כתובת על גבי קבר: “פה, ב־1813, נפל בדו־קרב עם שחר, סגן של הפריגאטה “אסכּס” מארצות הברית; בן עשרים ואחת; הגיע אל בגרותו במותו”.

יאה ונאה כי – כמו אותם מוסדות־הנזירות באירופה, ששוכניהם אינם יוצאים מכתליהם שלהם בשביל להיקבר אלא נטמנים הם באגרטל־אפר במקום שהם מתים – גם האנקאנטאדאס יקברו מתיהם שלהם, כשם שהמנזר הכללי הקרוי כדור־ארץ נוהג בשלו.

ידוע כי קבורה באוקינוס אינה אלא הכרח של חיי נסיעה בים, והיא נעשית רק כשהיבשה היא רחוקה מאחור, ואינה נראית בבהירות מן החרטום. לפיכך לכלי־ים המצלבים בשכונת איי הכשפים, הללו מספקים להם בית־קברות־לעניים נוח. לאחר קבורה איזה משורר־צייר טוֹב־לב, מבית־החרטום אוחז במכחולו והוא רושם כתובת־מצבה בחרוז. אז, אחרי חלוף זמן רב, כי יקרה מקרם של אנשי־ים טוֹבי־לב לבוא במקום ההוא, הם כרגיל עושים שולחן מאותה הגבשושית, ויגמעו קנקן־ידידות למנוחת הנשמה המסכנה.

כדוגמה לכתבות־המצבה הללו, טלו את זו, שנמצאה בערוץ־שממה באי־צ’אתאם:

הוֹי, אָח־סַפָּן. פֹּה סָר בִּדְמִי:

כָּמוֹךָ אַתָּה הָיִיתִי אֲנִי,

כֹּה מֵעֵז וְכֹה עָלֵז; אַךְ דָּא עָקָא,

זֶה מִכְּבָר מַשְׂכֻּרְתִּי נִפְסָקָה.

דֶּרֶךְ רוֹאוֹתַי לֹא עוֹד אָצִיץ;

פֹּה אֶשְׁכַּב, וּמַצָּעִי – תַּרְמִיץ.

ומה עלתה לו בשנת המרידה הגדולה

מבוא

השנה 1797, שנת הסיפור הזה, נמנית על תקופה אשר, כפי הרגשתו של כל הוגה בזמן הזה, כללה בה משבר לעולם הנוצרי, ששום תקופה אחרת בתולדות-האדם הכתובות לא תשוֶה לה להריון עתידות סתומים. הכלל הראשון שהונח על ידי רוח-הדור פירושו היה: תיקון העוולות המוֹרשתיוֹת של העולם הישן. בצרפת בוּצע תיקון זה באיזו מידה על ידי שפיכת דמים. אך מה קרה אז? מיד נעשתה המהפכה עצמה פועלת-אוון, ולחצה כבד מזה של המלכים. בימי נפּוֹליוֹן שֹמה על הכסא מלכים זה מקרוב צצו, ופתחה באותה מצוקה ממושכת של מלחמה מתמדת אשר עוית אחרונה שלה היתה ואטרלוֹ. באותן השנים לא היה חכם שבחכמים יכול לסכות מראש כי התוצאה לכל זה תהיה מה שבעיני הוגים אחדים נתבחנה מני אז כהוֹוָה – התקדמות פוליטית לאירופאים לאורך כל החזית.

והנה, כמו שנרמז במקום אחר, היה זה גץ שניתז מן הרוח המהפכנית אשר בספּיטהֶד נסך באנשי אנית-מלחמה אומץ לקום נגד עיווּתי-יושר ממשיים, עתיקי-ימים, ואחרי-כן, בנוֹר, לתבוע תביעות מוגזמות ותוקפניות ­– שהתנגדות מצליחה להן קוּימה רק כשנתלו המנהיגים כמחזה-אזהרה לצי העוגן. אף-על-פי-כן, על דרך מקבילה למהפכה בכלל, נתנה זו המרידה הגדולה – אם כי בשעתה, כמובן, נחשבה מפלצת בעיני אנשים אנגליים – דחיפה טמירה וראשונה לשיפורים מאד-מאד חשובים בצי הבריטי.

בילי בוד, איש ראש-התורן הקדמי

ומה עלתה לו בשנת המרידה הגדולה

פרק ראשון

בזמנים אשר קדמו לאניות קיטור, מכל מקום, לעתים יותר קרובות אז מאשר כיום, היתה תשומת-לבו של המטייל לאורך רציפי עיר-נמל הגונה, תהיה אשר תהיה, נעצרת על ידי לְקוּטָה של עובדי-ים, שזופים כעין הברונזה, אנשי אניות-מלחמה או ספּני אניות-מסחר, לבושים חגיגית, מהלכים על החוף בחוּפשתם. במקרים מסוימים יש שהיו מלוים מן הצדדים, או שהיו מקיפים כליל, כמשמר-ראש, איזו דמות מורמת בת מעמדם, שהיתה נעה ביניהם, כמו הכוכב שור בין מאורות סגלו הקטנים ממנו. זה החפץ הדגול היה “המלח הנאה”, אם של הצי הצבאי אם של הצי המסחרי, שבאותה תקופה פחות-פּרוֹזאית. בלא שמץ יהירות, אדרבה, מתוך תמימות שבבלי-משֹים המציינת מלכות טבעית, היה זה נראה כמקבל את ההערצה התמה של אחיו-לספינה. דוגמה אחת, מובהקת כמעט, עולה בזכרוני. בליוֶרפול, לפני חצי מאת-שנה כיום הזה, ראיתי בצל חומת-הרחוב הגדולה, דלת המראה, של רציף בן-המלך, ספן פשוט, כולו שחור משחור עד שברור שהיה יליד אפריקה, דמו על טהרת גזע-חם. דמות סימטרית, גבוהה הרבה מעבר לממוצע. שתי הקצוות של מטפחת-משי עליזה, שהיתה זרוקה כלאחר יד על צוארו, ריקדו מעל הֶהָבְנֶה החשוף של חזהו; באזניו היו חישוקי-זהב גדולים, וכיפה של אנשי-הרים סקוטיים יחד עם סרט-פסים הטעימו את ראשו יפה-החיטוב.

היה זה בצהרי יום-יולי חם, ופניו, הנוצצים מזיעה, נהרו מתוך טוּב-לב בארבארי. זרוֹק חידודים נעלסים ימינה ושמאלה, הלבּן שיניו הבורקות, התנועע זה הלאה, מרכז לחברת אחיו-לספינה. הללו היו עשויים ערב-רב של שבטים וגווני-עור, עד שראויים היו להיות מוּלכים בסך על ידי אנאכארסיס קלוּטס לפני כסא-הדין של הכנסת הצרפתית הראשונה כמיצגי המין האנושי. עם כל הענקת-כבוד ילידת-לב מאלו ההלכים אל זה אדם-מקדש – הענקה של עמידה ומבט, ולא תכופות, של ניב בקול – היו בני-הלויה הססגוניים מראים כי הם נוטלים להם גיאות על מעוררה, כגון הגיאות שללא ספק היתה נודעת מכוהני-אשור לפסל-הפר המהודר בשעה שהמאמינים השתחוו לו אַפּים. נחזור –

“המלח הנאה” שאנו מסיחים בו, בן אותה התקופה, הגם שבמקרים ידועים היה מעין מוראד-של-ים בהעמידו עצמו וכבודו ביבשה, לא היו בו מסימני בחור-הפקר מגונדר – טיפוס מבדח שבזמננו כמעט שעבר ובטל מן העולם, אך עדיין יש לפגשהו לפרקים, בצורה יותר מבדחת מקודמיו, על יד ידית-ההגה בתעלת-אירי הסוערת, או ביתר קרבה-לודאות, מתהבל במרזחים לאורך שביל חבלי-המשיכה. ללא יוצא מן הכלל היה מומחה באומנותו רבת-הסכנה, וגם פחות או יותר גיבור בהתגוששות או אגרופנות. בו עוז ויופי נשקו. אגדות על מעשי גבורתו היו עוברות לפה. על החוף היה הוא האלוף; על פני המים – הדבּר; בכל הזדמנות כשרה – תמיד ראש וראשון. נתהדקו המפרשים העליונים בסופה, שם הוא – רכוּב על קצה אמת-התורן. רגלו ב“ארכּוף”, שתי ידיו מושכות ב“עגיל” כמו ברסן, נמשל במראהו כאלכסנדר הצעיר המכניע את בוּצפאלוּס נושם-האש. – דמות מפוארת, כמו בקרני טאברוס (השור האגדי) כנגד שמי-הרעם, בעליצות נישאת ככדור פורח אל טוּר הכלונסאות הממותח.

האופי המוסרי רק באופן נדיר היה בלתי-מותאם למבנה הגופני. אכן, ללא מזיגה עם זה, לא היו חמדת-התואר והעוז, שהם לעולם מצודדים כשהם מהווים שלמוּת גברית, מושכים אליהם את כל ההערצה ש“המלח הנאה” קיבל אותה, בכמה מקרים, מאחיו שמתנות כשרונותיהם פחותות משלו.

איש תלפיות כזה, לפחות במראה חיצוני, וכזה, באיזו מידה גם באָפיוֹ – אם כי מתוך סטיות חשובות שתתבררנה עם מהלך הסיפור – היה בּילי בּוֹד, שעיניו – תכלת רקיע; “תינוק בוֹד” כפי שהתחילו הבריות מכנים אותו בנסיבות אשר תימסרנה להלן – בן עשרים ואחת, איש ראש-תורן קדמי בצי, בסמוך לסוף עשר השנים האחרונות שבמאה השמונה-עשרה. זמן לא כביר קודם תחילת הסיפור הזה נכנס לשרות המלך, לאחר שנחטף ביָמי-המִיצר, מספינת-מסחר אנגלית שכיונה פניה הביתה ולתוך ספינת הוד מלכותו “בּל תשועבד” – בת שבעים וארבעה תותח – שכיונה פניה החוצה, והיא כפי שלא היה בלתי-רגיל בימים המבוהלים ההם, הוכרחה לצאת הימה בעוד היא חסרה מלוא צוות אנשיה. קצין-הביקורת, החובל ראטקליף, כיון שראה את בילי לראשונה בכּבש, מיד קפץ עליו, אפילו בטרם הוזעקו בני הצוות של אנית המסחר על הסיפון לבדיקתו המתונה. ורק בו בחר. אך אם מפני ששאר האנשים, כשהועמדו בטור לפניו כהה זיום אחרי ראותו את בילי, אם מפני שהיה בו קצין דקדוקים מוסריים בהבחינו כי אנית-המסחר קצרת ידים עובדות היא, יהיה איך שיהיה, הקצין הסתפק בבחירתו הראשונה, שבאה לו בהיסח הדעת. לתמהון חבר הספינה, אם כי לשביעת-רצונו הרבה של הקצין, לא הביע בילי שום התנגדות. אכן, כל התנגדות לבטלה תהיה, ממש כמחאתה של פּרוּשת-זהב המושלכת לתוך כּלוּב.

בהשגיחם בזו ההכנעה הבלתי-מתאוננת, כמעט והיה אפשר לומר, העליזה – הפנו האחים-לספינה מבט מופתע של נזיפת-אֵלם אל הספן. רב-החובלים היה אחד מבני-התמותה יקרי-הערך שאפשר למצוא אותם בכל האומנויות – אפילו השפלות שבהן – טיפוס של אדם שהכל מסכימים לדעה אחת לכנותו “איש נכבד”. והוא – ואין זה מוזר להשמיע כמו שיִדַמה – הגם שהיה חורש מים רוגזים, נאבק במשך כל ימי חלדו עם יסודות הטבע הסרבנים, לא היה דבר שזו הנשמה הכּנה חיבבתהו יותר משלום ושלוה בתכלית הפשטות. אשר לשאר, היה בן חמישים או בערך כך, נוטה כל-שהוא כלפי הסתרבּלוּת-בשרים, בעל פנים עושים רושם נאה, מחוסר זקן ונעים צבע-העור – פנִים מלאים כמעט, והבעתם – אנושית-שכלית. ביום יפה כשהרוח יפה והכל הולך למישרים, היה צליל מוסיקלי כל-שהוא אשר בקולו נדמה כהתגלות בלתי-חסומה לנשמת-נשמתו. הרבה היה בו מן המתינות, הרבה מן הנאמנות בעבודה, ולפרקים היו אלו התכונות עולות לו בשלילת-מנוחה קשה. תוך נסיעה, כל זמן שכלי-ים שלו היה באיזו קרבה ליבשה, נדדה שינה מן הקברניט גראבלינג. הוא שם אל לבו את החובות הרציניות שכמה רבי-חובלים אינם נושאים אותן בכובד כזה.

עכשיו, בהיות בילי בוד למטה בבית-החרטום, מכין את חבילתו, הזמין עצמו חובל ה“בל תשועבד”, בריא-בשר ומשתער, כלל לא מורגז בשל דילוג נימוסי הכנסת-אורחים הרגילים על ידי הקברניט גראבלינג בזו ההזדמנות שהיא כה בלתי רצויה לו – בלא הסוס, אל תא הקברניט ואל בקבוק מתוך ארגז-המשקאות, אשר עינו המנוסה גילתהו תיכף ומיד. אכן, הוא היה אחד מאלה כלבי דיַמא אשר כל המצוקה והסכנה של חיים בצי בתוך המלחמות הגדולות והממושכות של זמננו, מעולם לא קילקלו בו את היצר הטבעי לתענוגות-חושים. את חובותיו מילא תמיד באמונה; ואולם החובה יש והיא הכרח יבש, והוא האמין בהשקאת חרבוֹניה, בכל עת שאפשר, על ידי שיקוי מפרה של “מים עזים”. לא נשאר לו לבעל התא אלא לשחק את תפקיד המאָרח בעל כרחו בכל האדיבות והזריזות שיכול. בתורת תוספות הנדרשות לבקבוק, שם, מתוך שתיקה, כוס וכד-מים לפני זה האורח שאינו יודע מעצור. בבקשו סליחה על שאין הוא משתתף כעת בברכה, הסתכל בעגמימות כיצד הקצין, בלי בושה מוהל את היי"ש שלו במעט מים וזורקו לתוך לועו בשלוש בליעות, דחוֹף את הכוס הריקה מלפניו אך מבלי הרחיקה עד שלא תוכל ידו להשיגה בקלות; וכרגע התישב זה בכסאו, וכצקצקו בשפתיו בהנאה גמורה, הביט ישר אל מאָרחו.

אחר הדברים האלה הפסיק רב-החובלים את הדממה; ובקולו אָרבה נזיפה של צער. באמרו: “חובל, הרי אתה לוקח ממני את הטוב שבאנשי, אבן-החן שבכולם”.

“כן, ידעתי”, השיב הלז, ומיד משך אליו את הכוס בחזרה, מתוך התכוננות למזוג אותה בשנית; “כן, ידעתי. צר לי”.

“סלח נא, אבל אינך מבין, חובל. הבט וראה. קודם שהכנסתי את הצעיר הלז בספינתי, היה בית-החרטום – מאורת-עכברושים למריבות. זמנים אפלים היו אלה, אני אומר לך, על קרשי ה’זכויות' פה. הייתי דאוג במידה כזו ששוב לא מצאתי תנחומים במקטרתי. והנה בא בילי; והיה הדבר דומה כאילו הופיע כומר קתולי בעצם הרבצת-אגרופים של אירים והשכין שלום בתוכם. לא שהטיף להם או שאמר או עשה איזה דבר מסוים; אך איזה סם-חיים התפשט ממנו ונסך סוּכּר בחמוצי הרוח. הם דבקו בו כצרעות לריבת-דבש. כולם מלבד המתפארן שבחבורה, הבחור הגדול השעיר, בעל הזקן האדום כאש. אכן, הלה, אולי מתוך קנאה באיש החדש, ובסברו כי ‘ברנש מתוק ונעים’ כזה מסתמא לא יהיה בו רוח של תרנגול-קרבות, נתעורר לנסות ולהקים התקוטטות עכורה אתו. בילי נהג בו במידת אורך-אַפּים, והשתדל לפעול עליו בשכל ובנעימות – הרי הוא דומה אלי, חובל, שאני שונא מריבה וכל הדומה לה – אך ללא הועיל. ובכן, יום אחד, בשֵני לחצאי-משמר-הכלב, ניגש ‘אדום זקן’ אל בילי, לעיני שאר האנשים, ומתוך אמתלא שיראה לבילי בדיוק מאין מחתכים אומצת-שוֹק – הבחור היה קצב לשעבר – כיבד את בילי בחטיטה מעליבה מתחת לצלעותיו. חיש כבזק העיף בילי את זרועו. אני מעז לומר שמעולם לא נתכוון לעשות מרוּבּה כמו שעשה, אך מכל מקום הוא נתן לשוטה המתרברב מלקות נוראות. דומני, כי כל הענין ארך כחצי רגע. ויברכך האל! הטומטום נשתומם למהירות-המעשה. והלא תאמין לי, חובל, אדום-הזקן כעת באמת אוהב את בילי – אוהב אותו, אלא אם כן הוא גדול-הצבועים מאז ומעולם. אך כולם אוהבים אותו. יש מהם עושים הכביסה שלו, סורגים מכנסים ישנים בשבילו; הנגר, בשעה שלא יום ולא לילה, עושה ארגז-של-מגירות נחמד בשבילו. אין איש שלא יעשה הכל בשביל בילי בוד, והרי זו משפחה מאושרת כאן. והנה, חובל, אם ילך זה הצעיר – ידעתי מה יהיה בתוך ה’זכויות'. אני לא עוד ולא במהרה, בעלותי מסעודת-צהרים שלי, אתכופף מעל המנוף המסתובב, כשאני מעשן לי מקטרת שאננה – לא, דומני לא בקרוב ולא במהרה אחזור ואעשה זאת. כן, חובל, הרי אתה נטול את אבן-החן שבכולם; הרי אתה נוטל את עושה-השלום שלי”. ומתוך כך היה מזג טוב זה אנוס להתאמץ קשה בשביל להבליג על בכיה שעלתה בגרונו.

“ובכן”, ענה החובל שהקשיב מתוך ענין שבהתבדחות לכל זה, וכעת נעשה עליז מגמיעתו, “ובכן, ברוכים עושי השלום, ביחוד עושי השלום הלוחמים! כגון ע”ד תותחי החמד, שאתה רואה מספר מהם תוקעים חטמיהם דרך אשנבי ספינת המלחמה הלזו שהיא רבוצה שם ומחכה לי“, והוא הראה באצבעו בעד חלון התא אל ה”בל תשועבד". “אבל, התעודד! אל יפלו פניך, בן-אדם. הנה, אני ערב לך למפרע שתקבל אות-אישור מן המלך. יהא לבך סמוך ובטוח שהוד מלכותו ישיש לדעת כי, בזמנים שבהם אין ספנים רצים אחרי מזונות קשים שלו בתיאבון הראוי; בזמנים שיש רבי-חובלים שהם בסתר מתמרמרים על שהמלך שואל מהם מלח אחד או שנים לשירותו; אני אומר, כי בזמנים כאלה ישיש הוד מלכותו להיודע כי לפחות רב-חובלים אחד בשמחה תורם למלך את הכפתור-ופרח שבצאנו: ספן אשר אף הוא, בנאמנות כדומה לשל רבו, אינו מסרב. – אבל היכן הוא היופי שלי? אה”, וכאן הביט בעד דלת-התא הפתוחה, “הנה הוא בא; ובשם הצדק – הרי הוא סוחב את תיבתו – אפולון על מטענו! – אישי”, אמר, כצאתו לקראת הצעיר, “אי אפשר לך לקחת את הארגז הגדול הלז על גבי ספינת-מלחמה. סתם ארגזים שם הם ארגזי כדורים. שים כליך בשק, בחור. מגפים ואוכף לאיש חיל-הפרשים, שק וערסלה לאיש אנית-מלחמה”.

נעשתה ההעברה מן התיבה אל השק. ולאחר שראה את אישו נכנס לחותכנית ולאחר שירד בעקבותיו, פרש החובל מעל “זכויות האדם”. כי זה שם ספינת-המסחר, אם כי רב-החובלים שלה והצוות שלה קיצרוהו, נוסח ספנים, וגרסוהו “זכויות” בלבד. בעל הספינה, איש דוֹנדי, היה מעריץ אדיר לתומאס פיין, אשר ספרו, המשיב להאשמות שהטיל בֶּרְק במהפכה הצרפתית, יצא לאור לפני איזה זמן ונתפשט בכל מקום. בקראו שם ספינתו כשם החיבור של פיין, דומה היה אותו איש דונדי לבעל-ספינה אחר, בן-זמנו, סטיפן ג’רארד מפילאדלפיה, אשר גילה אהדתו הן לארץ שנולד בה הן לפילוסופיות הליבראליות שלה, על ידי כנותו ספינותיו אחר ווֹלטיר, דידרו, וכיוצא בהם.

ועכשו, כהידחף הסירה מתחת לירכתי אנית-המסחר, השגיחו הקצין ואנשי המשוט – מהם במרירות ומהם בגיחוך – בשם החקוק שם; בו ברגע קפץ יוצא-הצי החדש מן המושב האחורי, שם הורהו רב-השייטים לשבת, ניפנף בכובעו אל אחיו-לספינה השותקים אשר השקיפו אחיו מעל המעקה, ובירך את הבחורים לשלום-של-פרידה – בחמימות. אז הידר בתנופת-יד את הספינה עצמה: “ושלום גם לך, סבתא ‘זכויות האדם’!”

“רד אדון!” שאג החובל, מתלבש מיד בכל הקפדנות של דרגתו, אם כי אך בקושי הבליג על בת-צחוק.

אכן, מעשהו של בילי היה בו משום פשיעה חמורה בנימוסי הצי. אבל הוא מעולם לא קיבל תורה באותם הנימוסים; ובהתחשב עם זה לא היה החובל כה נמרץ בנזיפתו, אילולא זה הסיום – אמירת השלום לספינה. בזו גילה החובל פנים כאילו נתכוונה לרמז על גידוף סמוי מצד יוצא-הצי החדש – הטלת-דופי חכּימה על חטיפת-ספנים בכלל, ועל היחטפו הוא בפרט. אך מסתבר שאפילו היה בדברים משום רושם של לגלוג, לא במזיד נאמרו כך, כי בילי (הגם שהיה ניחן לטובה בעליצות הבאה מבריאות גמורה, נוער ולב חפשי), בשום אופן לא היתה בו נטיה ללגלגנות. הוא היה חסר הן את הרצון הן את כשרון-הלשון הזידוני לכך; העסק במלים המשתמעות לשני פנים או ברמזים של דופי מאיזה מין שהוא היה זר לרוחו בתכלית.

אשר להירשמו בצי על כרחו – את זה קיבל כדרך שהיה רגיל לקבל שינויי וסת, יהיו אשר יהיו. אם כי לא היה פילוסוף, היה בפועל, כמו החיות, מאמין בגזירה קדומה. אפשר גם כן שהיה נעים לפניו זה המפנה ההרפתקני בעסקיו, שהבטיח לו פתח לנופים חדשים והתרגשויות שבקרב.

בתוך ה“בל תשועבד” הוערך ספן-המסחר שלנו מיד כאיש-ים מוסמך, והוקצבה לו משמרת בימינו של ראש התורן. מהרה התאזרח בשירות, ולא זזו הבריות מחבּב אותו על שום חמדת מראהו, שאינה נוטלת גדולה לעצמה, ובכלל על האוירה החמימה, השמחה להכל, המלַותוֹ. לא היה איש עליז ממנו בכל אחיו-לשולחן; ובזה היה ההיפּוך הגמור ליחידים אחרים אשר כמוהו היו נמנים על אותו חלק מחבר-הספינה שהוכנס על ידי חטיפה; כי הללו, כשלא היו עסוקים במלאכה, היו עלולים – ביחוד במשמר-החצאין האחרון, כשקרבת בין-הערבים היתה נוחה להרהורים – לנפול לתוך מצב-נפש עגמומי, אשר אצל כמה אנשים לבש צורת “ברוגז”. אבל אלה לא היו כל כך צעירים כמו איש ראש-התורן דנן, ולא מעטים מהם ידעו אש-אח מאיזה מין שהוא, אחרים אפשר הניחו נשים וילדים מאחוריהם בתנאי-חיים מפוקפקים, וכמעט אין אחד מהם אשר אין לו קרוב ושאר; אשר לבילי, כפי שנראה תיכף להלן, היתה כל משפחתו מקופלת בעצמו.

פרק שני

אף על פי שאיש ראש-התורן החדש נתקבל יפה במדור העליון ועל סיפוני התותחים, קשה לומר כי הוא היה כאן אותו איש התלפיות שהיה בצוותי הספינות המצערות של צי המסחר, שרק עם צוותיהן בלבד ארח לחברה עד עכשו.

צעיר היה; ולמרות היות גופו מפותח כמעט עד מלואו, היה נראה צעיר משהיה באמת. טעמו של דבר, שנשתהתה אצלו הבעת-נוער בפניו, שעדיין חלקים היו, וכמעט נקביים היו בטוהר-העור הטבעי, אשר בו, בכל זאת, נכבשה החבצלת לחלוטין, והשושנה היתה מתקשה להיראות בהסמיקה מבעד לשֶזֶף.

אחד שהיה מיסודו טירון שכזה בתסבכותיהם של החיים המלאכותיים, יכולה היתה התמורה המהירה הזאת מספירתו הקודמת, היותר פשוטה, אל העולם היותר רחב ויותר למוד של ספינת-מלחמה אדירה – יכולה היתה זו להביא אותו לידי מבוכה אילו היתה איזו יהירות או התפארנות בהרכבו. ה“בל תשועבד” מנתה בערב-רב המלוקט שלה יחידים מספּר, אשר, הגם שהיו נחותי דרגה, היו מוטבעים שלא בחותם המוני: ספנים שהם נוחים ביותר ללבוש אותה הצורה, אשר משמעת-מלחמה בלתי-פוסקת ונוכחות נשנית וחוזרת בקרָב יכולות, באיזו מידה, להאציל אותה אפילו לאיש בינוני. בתורת “המלח הנאה” היה מעמדו של בילי בוד בתוך הע"ד דומה לזה של בת-כפר יפהפיה אשר הועתקה מקרקעות-השדה והובאה לעמוד בהתחרות עם הגברות רמות-היחש של חצר המלך. ואולם הוא כמעט ולא הרגיש בשינוי נסיבות זה. כמו כן, כמעט ולא הבחין כי יש משהו בתוכו המעורר חיוך דו-משמעי באחד או שנים מן הפרצופים היותר קשים בין אלו אפוּדי הכחולים. ובמידה לא פחותה מזו נבצר ממנו להכיר את החן והחסד המיוחדים שנשא לפני האישים רמי-הדעת שעל סיפּון-המפקדים. ולא יתכן אחרת. בהיותו יצוק במטבע המיוחד לאותם האנגלים שבו החוט הסאכסוני אינו שעטנז עם חוט נורמאנדי או תערובת אחרת, הראָה בפניו את מראה-השלוה של טוּב לב שהפסל היוני שיוהו, במספר מקרים, לגיבורו האדיר, היראקלס. ואולם הספן דנן, בדרך דקה, עוּצב על ידי מידה אחרת, כל-חודרת. האוזן, קטנה וחטובה לנוי, קימורת כף-הרגל, התעגלות הפה והנחיריים, אפילו היד הנוקשית אשר צובעה לצוהב התפוֹז של חרטום הקאת, יד המספרת על הנֵפִים ודליי הזפת; מעלה מכל, משהו בהבעה קלת-ההתנוֹעעוּת, וכל עמידה ותנועה מקרית, משהו המרמז על אם, חוֹננוּה אהבה ובנות השיר – כל זה העיד על תורשה שהיא בניגוד גמור לגורלו. התעלומה פחות תעלומה נהיתה על ידי ענין עובדתי שנתגלה בשעה שבּילי, בעמדו על יד המנוף המסתובב, הוכנס רשמית לתוך השירות. קרה, כשהקצין, אדם קטן וזריז, שאלהו בין שאר דברים מה מקום לידתו, ענה:

“בבקשה, אדוני, אינני יודע”.

“אינך יודע איפה נולדת? מי היה אביך?”

“האלוהים יודע, אדוני”.

מופעל מן הפשטות הישרה של אלו התשובות, הוסיף הקצין לשאול: “האם אתה יודע משהו על תחילתך?”

“לא אדוני, אבל שמעתי כי נמצאתי בסל מרופד-משי שהיה תלוי ממקוש בדלתו של איש טוב בבריסטול”.

" ‘נמצאתי’ אתה אומר? ובכן", ואגב דברו נשא את ראשו אחורנית וסקר את הטירון החדש; “הוכח שמציאה יפה היא זו. הלואי תרבינה מציאות כמוך, אישי; מאד הצי זקוק להן”.

כן, בילי בוד היה אסופי, ניצוץ שניתז במקרה, כביכול. וכפי שמהותו עונה בו – לא נעדר-אצילות. התורשה הנאצלת נראתה בו כמו בסוס מיוחס.

אשר לשאר דברים, היה בו אך מעט מן המעט או לא כלום מערמת הנחש, אף לא מתמימות היונה, אך היו בו המידה והדרגה של טוב-שכל שהוא לעולם מזוּוג לישרנות (והיא לא מצות אנשים מלומדת) של יצור-אנוש בריא – אחד שעדיין לא הוגש לו תפוח-הדעת החשוד. הוא היה נבער מצורת-אות. לא ידע קרוא אבל ידע זמר, וכמו הזמיר הנבער, יש והיה הוא עצמו מחבר את מזמור-שירו.

מתודעה עצמית היה בו אך מעט או לא כלום, או כשיעור שאפשר לנו, בסברה, ליחס לכלב מגזע סאן ברנארד.

בהיותו מורגל ביסודות הטבע, ובהיות הכרתו את היבשה לא מרובה ממה שמופיע כחוף, או, ביתר דיוק, כאותו חלק מן הכדור העפרי-מימי, שהוא מוקצה מיד ההשגחה לבתי ריקוד, נשים זולות ומוזגי שיכר, בקיצור, למה שמתכנה בפי הספנים “כיכר כַנרים”, היה טבעו הפשוט עומד בתומו, בלא הסטיות המוסריות שלא בכל מקרה נבצר מהן לדור בכפיפה אחת עם הדבר המעוּשה הקרוי נכבּדוּת. וכי ספנים, המבקרים תכופות ב“כיכרי כנרים”, נקיים הם מחטאה? לא, אבל פחות מאשר אצל אנשי היבשה יקרה אצלם שחטאותיהם יהיה בהן משום עקמימות הלב, כי אצלם החטא לא מזדון הוא בא כי אם מתוך שפע חיוניות לאחר מעצור ממושך, והוא מבע-יצר גלוי-לב בהתאם לחוק הטבע. בילי, על פי הרכבו המוטבע בו מלכתחילה והסעוד על ידי ההשפעות הנותנות ידן לגורלו, היה מכמה בחינות אך מעט יותר מבארבארי ישר-לב; יתכן כי אדם הראשון היה שכזה, בטרם נתגנב וזחל הנחש העירוני לשבת אתו שבת-אחים.

ויאָמר בכאן – כמעֵין עדות תומכת לרעיון חטאו של אדם הראשון, רעיון שהעם מתעלם ממנו בימינו – כי צדקות טהורות ובלתי מסוגסגות המציינות מישהו מתחת ללבוש האחיד של תרבות-הישוב, תתבחנה, אם תיבדקנה מקרוב, כנובעות לא מן המנהג והנימוסים המקובלים כי אם מספירה שאינה בהתאם להם, כאילו הובאו מאיזו תקופה קדומה, בטרם בנה קין עיר ובטרם קם האדם בן-העיר. לחוש הבלתי מושחת, יש לו לאופי המצטיין במידות כאלו, טעם שלא חלו בו ידים, כגון זה של גרגרי-יער, ואילו האדם שהוא כולו פרי תרבות, אפילו בדוגמ ה משובחת שבבני מינו, מרגיש בו החך המוסרי איזה טעם-לואי מפוקפק כמו יין מהול בסמים. יורש אבוד לאותן התכונות הקדמוניות, הנמצא תועה כמו קאספאר האוּזר, באיזו עיר-בירה נוצרית שבימינו, חלה עליו ויאה לו קריאתו המפורסמת של המשורר אל הכפרי הטוב אשר היה מחוץ למקומו בהתהלכו ברומא של הקיסרים:

אתה, הנאמן במלה ומַחשב –

מה אותך, פאביאן, אל העיר סחב?

אם כי “המלח הנאה” דנן היה בו יופי גברי ככל אשר יפוּלל לראותו בעולם, בכל זאת, כמו האשה היפה באחד מן הסיפורים המִצְעָרים של הוֹתוֹרן, היה בו פגם כל-שהוא, אחד ויחיד. אכן, לא מגרעת הגלויה לעין כמו אצל האשה שבסיפורים; לא זאת – כי אם נטיה להיתפס מפעם לפעם לפחתת שבדיבור. הגם שבשעות של התגעשות יסודות-עולם וכל סכנה היה הוא כל מה שספן חייב להיות, הנה, תחת ההצלפה הפתאומית של רגש-לב חזק, היה קולו, שבזמנים אחרים היה מוסיקלי באופן מיוחד במינו, כאילו הביע את ההרמוניה שבפנימיותו, עלול לבוא לידי היסוס אורגני, – באמת, לידי גמגום פחות או יותר, ואפילו לידי משהו גרוע מזה. בנידון זה היוה בּילי עדות מובהקת כי שר המשטינים, הקלקלן הקנאתן שבעדן, עדיין יש לו עסק, אם גדול ואם קטן, אל כל חבילה אנושית הנשלחת אל זה כוכב-הלכת, הארץ. בכל מקרה, באורח אחד או משנהו, הוא מכניס בגניבה את כרטיסו הקטן, כאילו רצה להזכירנו – “גם לי יד בזה”.

ההודיה שישנה אי-שלמוּת כזו ב“מלח הנאה” צריכה לשמש הוכחה, לא בלבד שאין הוא מוּצע כגיבור שבשיגרה, אלא גם שהסיפור, שבו הוא נפש ראשית, איננו סיפור-דודים.

פרק שלישי

בזמן של הירשמוּת בּילי בּוד, שלא מכוונתו, בתוך ה“בל תשועבד”, היתה אותה ספינה בדרכה להתחבר עם הצי שבים התיכון. לא עברו ימים מרובים וההתחברות נעשתה. בתורת אחת מאותו הצי, השתתפה הע"ד בכל תנועותיו: אם כי יש אשר משום יתרונותיה בהפלגה, מחוסר פריגאטות, נשלחה בשליחות נבדלת בתורה צופיה – ויש גם לשירות פחות ארעי. ואולם כל זה – סיפורנו אין לו ענין רב בו, מאחר שהוא מצומצם בחייה הפנימיים של ספינה אחת וקורותיו של ספּן אחד.

היה זה בקיץ של 1797. באפריל של אותה שנה נתארעה המהומה בספּיטהד, ובעקבותיה של זו, במאי, התפרצות יותר רצינית בצי שעל יד נהר נוֹר. זו האחרונה ידועה בשם המרידה הגדולה, וכינוי זה אין בו משום גוזמה. אכן, היתה זו הפגנה יותר מסוכנת לאנגליה מן ה“מניפסטים” והצבאות הכובשים ורוכשי-הנפשות של הדירקטוריון הצרפתי באותו הזמן.

לאימפּריה היתה מרידת נוֹר מה שתהיה שביתה בגדוד הכבאים בלונדון בעת שבעירה כללית מאיימת עליה. במשבר שבו היתה הממלכה עושה יפה אילו הקדימה ואמרה את המימרה המהוללת שעתידה היתה להתפרסם שנים אחדות לאחר מכן במערכת-קרב צִיִית: “אנגליה מצפה מכל איש שיעשה חובתו” – זה היה הזמן, בו הרימו אפוּדי הכחולים לאלפיהם, אגב קריאות הידד, את הדגל האנגלי, כשאות האיחוד-והצלב מחוק ממנו, בראשי-התרנים של בנות שלושה סיפונים וע"ד, שהיו עומדות בתוך מימי המולדת – צי שהיה יד ימינה של מעצמה שהיתה אז כמעט השמרנית היחידה החפשית בעולם הישן; על ידי אותה מחיקה הפכו את דגל החוק והחופש המיוסדים בהגדרות למטאוֹר האדום של האויב, שכולו אומר מרד בלתי מרוסן ובלתי מוגבל. אי-רצון, מתקבל על השכל, שצמח מתוך תרעוּמוֹת מעשיות בצי, לוּבה לתבערה בלתי שכלית כאילו נפלו בו ניצוצות, מעבר לתעלה, מצרפת העולה בלהבות.

לרגל תארוגת הענינים באירופה הפך המאורע לקלס, לאיזה זמן, אותן הזמירות הנלהבות של דיבּדין – בתורת כותב פזמונים היה זה עזר לא-פעוט לממשלה האנגלית – זמירות שרוממו, בין שאר הענינים, את מסירות הנפש הפאטריוטית של הספן הבריטי:

“וַאֲשֶׁר לְחַיַּי – הֲרֵי הֵם שֶׁל הַמֶּלֶךְ”.

התארעות כזו בדברי ימי הצי הנהדרים של האי הבריטי, מובן מאליו שההיסטוריונים של הצי מקטינים אותה; אחד מהם (ג. פ. ר. ג’יימס) מודה בגילוי לב כי ברצון היה פוסח עליה, אלא “שהעדר-הפניה אוסר את הדקדקנות”. אף על פי כן, דיבורו עליה, יותר משהוא סיפור הוא אזכרה בעלמא, וכמעט שאינו מוסר פרטים כל-שהם. אף לא בקלות ימָצאו פרטים כאלה בספריות. כמו כמה מאורעות אחרים הנופלים במדינות בכל תקופה ובכל מקום, לרבות באמריקה, היתה המרידה הגדולה מאופי כזה שהגיאוּת הלאומית, בצירוף חשבונות של מדיניות, ברצון היתה מאפילה עליה שתדהה ותשקע בתוך הרקע ההיסטורי. מאורעות כאלו אי אפשר להתעלם מהם, אבל אפשר לנהוג זהירות בהם בכתיבת דברי הימים. כשם שיחיד, בעל תכונה בריאה, נמנע מפּרסם פגם או אסון שבמשפחתו, אף כך אומה, בנסיבות כיוצא בכך, יש לה רשות ההצנעה, לא פחות מכן, מבלי שתשא אשמה על זאת.

הגם שאחרי דיונים בין הממשלה ובין ראשי הכנופיות, ואחרי הנחות מצד הראשונה ביחס לעוולות בולטות ביותר, נכבשה ההתקוממות הראשונה, בקושי אמנם, והענינים שוּכּכו לאיזה זמן; הנה חידוש-ההתפרצות הבלתי צפוי, על יד הנוֹר, באמת-מידה יותר גדולה, ומודגשת בויעודים אשר נפתחו בדרישות, שהשלטונות חשבוּן לא בלבד בלתי ראויות להישמע אלא חצופות עד לתוקפנות, סימֵן – אפילו לא הספיק הדגל האדום לעשות כך – מה רוּח פיעמה את האנשים. דיכוי גמור בא לבסוף, אך יתכן כי הוא נתאפשר על ידי הנאמנות, הבלתי זזה ימינה או שמאלה, של גוש חיל-הפלישה ועל ידי קבלת עול הנאמנות מחדש וברצון על ידי חלקי-צוותים בעלי-השפעה. עד מידה ידועה אפשר לסכות את מרידת נוֹר כדומה להתפרחות קדחת מידבקת בגוף בנוי איתן, שבמהרה הוא פולטה ממנו.

על כל פנים, בין אותם אלפי המתמרדים היו כמה מן המלחים שימים מועטים אחרי כן – אם נדחפו לכך על ידי אהבת המולדת, אם על ידי יצר-קרב ואם על ידי שניהם גם יחד – עזרו לנלסון שיזכה בכתר קטן על יד הנילוס, וכתר-הכתרים של הצי בטראפאלגאר. למתמרדים היוו אלו הקרבות, וביחוד טראפאלגאר, חיטוי גמור, אף אדיר; כי כל אשר חלק לו בהרכב תצוגה ציית עשירת-מראה, הוא הוד שבגבורה בספירת הנשק. הקרבות הללו, ביחוד טראפאלגאר, עומדים ללא שוֹוה להם בדברי ימי האדם.

פרק רביעי

בזה ענין הכתיבה, כל כמה שיחליט אדם לשמור וללכת בדרך המלך, ישנן בנות-שבילים שהן מצודדות באופן שאין לעמוד בפניהן. מרמזת לי גאוניותו של נלסון, ואתעה לתוך בת-שביל כזאת. אם יארח לי הקורא לחברה, כי אז אשמח. לפחות, אנו יכולים להבטיח לעצמנו את התענוג שבחטא, כי סטיה זו ודאי תהיה חטאת ספרותית.

מן הסתם לא יהיה בכך משום חידוש אם יאָמר כי אמצאות זמננו הביאו לידי שינוי בהלכות מלחמת-ים במידה המקבילה למהפכה שחלה בהלכות-מלחמה בכלל עקב הבאת אבק-השריפה מסין אל אירופה. נשק-האש האירופאי הראשון, מלאכת-חישוב בלתי נוחה, היה, כפי שידוע היטב, בזוי בעיני אבירים לא מעטים כמכשיר שפל, שהוא יפה אולי בשביל אורגים שהם רב-מדי פחדנים לעמוד ולהקיש פלדה בפלדה בקרב גלוי. ואולם כשם שביבשה לא נפסק אומץ-לב של אבירות עם היפסק אבירים, הגם שניטלה חיצוניותה, כך בימים – אם כי בהתנגשויות של היום בהכרח עבר זמנה של אדיבות מוצגת לראוה, כבלתי מתאימה לנסיבות שנשתנו – לא אבד כלח על המידות הנעלות והאציליות של גבורי ציים, כגון דון ג’והן מאוסטריה, דוריה, ואן טרוֹמפּ, ג’ין בארט, כל השרשרת הארוכה של אדמיראלים בריטיים, והדיקאטורים האמריקאיים, עם רדת קירות-העץ שלהם לנשיה.

אף על פי כן, יסָלח-נא למי שיכול להעריך כמו את ההוֹוה מבלי להיות כפוי טובה כלפי העבר, אם לאחד שכזה, הקליפה העתיקה הבודדת בפורטסמאות, ה“ויקטורי” של נלסון, נדמה שהיא צפה שם לא בלבד כמצבה מרקיבה לשם טוב, בל יושחת, אלא גם כנזיפה פיוטית, מרוככת על ידי חן-ציוריות, ל“מוני-טורים” ולבניני-הים היותר אדירים של צלעות-הברזל האירופאיות. והוא – לא בגלל זה שאלו כלי-הים הם כעורי מראה, שעל כרחם הם חסרים את הסימטריה ואת קוי-הפאר של ספינות-המלחמה הישנות, אלא במידה לא פחותה, מטעמים אחרים.

אולי יש אנשים, אשר בהיותם לא לגמרי אטומים לנזיפה הפיוטית שנזכרה לעיל, בכל זאת יהיו נוטים, בשם המשטר החדש, לערער עליה, וזאת – אפילו עד כדי שבירת לוחות, אם יהיה צורך בכך. למשל, אלו בעלי-ה“תכלית” במלחמה, לגירוי מראה הכוכב התקוע בסיפון ה“ויקטורי” לסמן את המקום, בו נפל הספּן הגדול, עלולים לרמז רמזים המשמיעים כי דבר הצג נלסון את גופו לתפארת בקרב, היתה לא בלבד בלתי-נחוצה אלא גם בלתי-צבאית, אכן, טעמו של הדבר יש בו אחד מששים שבהעזה טיפשית והתפארות. אולי גם יוסיפו כי בטראפאלגאר לא היה זה אלא התגרות במות; והמות בא; וכי אילולא התגאותו באומץ-לב שלו היה האדמיראל שבע-הנצחון יכול לבלות את הקרב, ומתוך כך, תחת אשר יהיה צו-גסיסה חכּים שלו מבוטל על ידי הבא אחריו במשרה, היה הוא עצמו בשעת הכרעת המלחמה מביא את ציוֹ המפוּצץ לידי עֲגָנָה, מעשה אשר היה מונע את אבדן החיים המעציב בטריפת הספינות בסופת הטבע אשר באה תיכף לסופת הקרב.

והנה, אם נניח הצדה את הנקודה המסופּקת אם, משום סיבות שונות, אפשר היה לעגון את הצי, כי אז יש מקום לחכמי מלחמה אֵלו לטעון כטענה הנ"ל.

ואולם “יוכל היות” אדמת-בּצוֹת היא ואין לבנות עליה. ואל נכון, בראיית הנולד ביחס לתוצאתה הגדולה של ההתנגשות ובהתכוננות רבת-דאגה לה – הָשֵט ותַכֵּן את דרך המות, כמו בקופנהאגן – מעטים המפקדים אשר היו זהירים ונזהרים כמו זה שהצהיר את גופו בעצם הקרב.

הישמרות אישית, אפילו כשהיא מוּנעת על ידי טעמים שאינם אנוכיים כל עיקר, ודאי אין היא צדקה מיוחדת באיש צבאי; ואילו אהבת הוד שאין לה שיעור, המשמשת עד תכלית חוש-חובה מעומק-הלב, היא ראש צדקותיו. אם השם ולינגטוֹן אינו קול חצוצרה לדם כמו השם הפשוט-יותר של נלסון, הרי אפשר להסיק את הטעם מן הכלל הנ“ל. אלפרד¹ במזמור הקינה שלו על המנצח בואטרלוֹ אינו קורא לזה גדול החיילים שבזמנו, ואילו באותו מזמור הוא מעלה את שם נלסון כ”גדול הספנים אשר מעולם".

בטראפאלגאר, על עברי פי ההתנגשות, ישב נלסון וכתב צוָאתו הקצרה, האחרונה. אם, בהרגישו מראש את זה המפואר שבנצחונות, שהוא עתיד להיות מעוטר על ידי מיתת עצמו הנהדרת, הורהו דחף-כוהנים להלביש גופו בתעודות מעשיו הנוצצים, המשובצות באבני חן; אם התקשטותו על דרך זו למזבח ולקרבן היא התפארות-שוא, כי אז כל שורה באֱמת-הירואית באפוס גדול ובדרמה גדולה היא העמדת-פנים ועדות שקר, שהרי בשורות כאלה המשורר מגלם בשירה אותן רוממוּיוֹת הרגש שאופי כגון זה של נלסון, בהינתן לו שעת-הכושר, חַיֵה יְחַיֶה אותן במעשים.

פרק חמישי

ההתפרצות על יד הנוֹר דוכאה. אך לא כל תרעומת ניתן לה פיצוי. אם הקבלנים, למשל, לא עוד הוּרשה להם לפעול פעולות שהן מיוחדות לשבטם בכל מקום שבעולם, כגון, לספק ארג-סס, מזונות שאינם מבריאים, או שנמדדו במידת שקר – בכל זאת נמשכה החטיפה כמאז. זו היתה מקודשת על ידי מנהג הדורות ואושרה משפטית על ידי מאנספילד לורד-צ’אנסלור מן האחרונים; זו הדרך לספק אנשים לצי, דרך שהוזנחה ונשכחה, אם כי מעולם לא בוּטלה רשמית, – באותן השנים בלתי מעשי היה לותר עליה. ביטולה היה מטיל מום קשה בצי, ובאין צי אין קיום לבריטניה.

אז היה הצי כולו תחת בד, אֵין כוח-קיטור, ומפרשיו אשר לא יסָפרו מרוב, ואלפי תותחיו, במלה אחת, הכל, היה מופעל על ידי שרירים בלבד; צי שלצמאונו לאנשים אין רויה, מפני שהיה בפרק-הזמן ההוא מרבה לו ספינות מכל הסוגים כנגד צרכים פתאומיים שהיו קמים ושהיו עתידים לקום מן היבשת המתגעשת.

קדם רוגז לשתי המרידות, ופחות או יותר – במסתרים – בילה אותן. לפיכך, לא בלתי-שכלי היה לחשוש לחזרת הצרה, אם זעיר פה זעיר שם ואם באופן כולל. דוגמא אחת לחששים אלה: בשנה שבה חל סיפור זה, קיבל נלסון – שהיה נקרא אז סגן-אדמיראל סיר הוראציו, בהיותו עם הצי בסמוך לקו-החוף הספרדי – הוראה מן האדמיראל המפקד שיעביר את נסו מן ה“קאפּטיין” אל ה“תיסיאוס”, מטעם זה: מאחר שזו האחרונה זה עתה הגיעה אל התחנה מביתה, אשר שם השתתפה במרידה הגדולה, היה חשש-סכנה מהלך-רוחם של האנשים; והועלה בסברה כי קצין כמו נלסון הוא האיש אשר – אכן, לא יכניע את הצוות באימה עד לשעבוד שפל, אלא יחזיר אותם, בכוח עצם נוכחותו, אל נאמנות, אשר אם לא תהיה נלהבת כמו שלו, מכל מקום תהיה אמיתית כמו שלו. וכן אירע שלאיזה זמן היתה דאגה רווחת בסיפון אחורי לא אחד. על פני הים נתחזקה השמירה כנגד ניוון במצב, על כל צרה שלא תבוא. מתוך הודעה למפרע של רגעים בלבד, יכולה התנגשות להתרחש. וכבואה, ראו החובלים, הממונים על הסוללות, חובה לעצמם בכמה מקרים לעמוד, חרבם שלופה בידם, מאחורי האנשים המפעילים את התותחים.

ואולם על סיפון הע"ד, בה נידנד כעת בילי את ערסלתו, היה אך מעט מאד בהליכות אנשי הצוות, ולמראית עין לא כלום, בהתנהגות הקצינים אשר יגיד לסתם מסתכל כי המרידה הגדולה היתה מאורע מזה לא כבר. בהילוכם והנהגתם הכללית, הקצינים המוסמכים נוטלים ניגונם מן המפקד, והוא – אם הלה יש לו יתרוֹנות האופי שהוא מצוּוה עליה.

הקברניט הנכבד אדווארד פיירפאקס ויר, ככנויו המלא, היה רווק בן ארבעים או בקרוב לכך, ספן מהולל, אפילו בדור שהיה מעמיד הרבה אנשי-ים גדולי שם. אם כי התיחס על עליוני האצילים, היתה עלייתו בשירות לא לגמרי תלויה בהשפעות הקשורות בזו הנסיבה. הוא שירת עת רבה, השתתף בקרבות שונים, ותמיד יצא ידי חובתו כקצין הדואג לשלום אנשיו אך אינו סובל שום עבירה במשמעת; היטב היה מלומד במדע מקצועו, וחסר-פחד עד כדי העזה, אך מעולם לא עד אבדן הכוח השופט שבו. בשביל גבורתו במימי הודו המערבית כסגן דַגָל תחת רודני בשעת נצחונו המעטיר של אותו אדמיראל נגד דה גראס, נתמנה קברניט קבוע.

ביבשה, כשהוא לבוש במדי אזרחים, לא היה איש חושבהו ספן, ומה גם שמעולם לא קישט שיחה פשוטה במונחים ימיים; הליכותיו – בכובד ראש, ולא נודעה ממנו הנאה מהומור לשמו. לא היה זה בלתי-מתאים לאלו התכונות, שבנסיעה, בה לא היה כלום שידרוש את פעולתו המפקחת, היה הוא הבלתי-מתראה באנשים. איש-יבשה שהיה מתבונן בזה האדון שאינו לובש שום אותות-פקידות מובהקים, בשעה שהוא יוצר ממסתור שלו אל מרחב הסיפון, והיה שם לב לשתיקת-הכבוד, בה מקדמים אותו הממונים ההולכים אל מרגועם כנגד מבוא-הרוח, היו חושבים בו שהוא אורחו של המלך, אזרחי בספינת המלך, איזה ציר נעלה ומכובד בדרכו אל שליחות חשובה. אך, באמת, אפשר כי זו צניעות-ההנהגה מקורה באיזו ענותנוּת שאין עמה העמדת פנים, והיא לעתים קרובות מזוּוגת לאופי עז-ההחלטה – ענותנות שהיא מובהקת בעתים שאין בהן נחיצות למעשה חותך; ובכל דרגת-חיים שרואים אותה, הרי היא מעידה על סגולה אצילת-מהות.

כמו כמה אחרים העוסקים בסוגים שונים של פעולות-גבורה אשר בארץ, יש והיה הקברניט ויר – אם כי היה מעשי למדי בשעת צורך – מגלה נטיה למצב-נפש של שגיה בחלומות. בעמדו בדד על צד-הרוח של הסיפון הגדול, כשידו האחת אוחזת בבד המפרשים, היה משקיף מהורהר על פני הים האפל. באותם הרגעים, אם הוגש לו איזה ענין פעוט המפסיק את זרם מחשבותיו, היה מראה פחות או יותר התרגזות; אך מיד היה משתלט עליה.

בין אנשי הצי היה ידוע בכינוי – ויר הכוכבי. אי-זה הדרך נדבק שם זה לאחד אשר, תהיינה מעלותיו בספירות הגבורה מה שתהיינה, לא היה בו כלום מן הנוצץ? מעשה שהיה כך היה. שאר-וקרוב אהוב לבו, לורד דנטון, היה הראשון לפגשו ולברכו בשובו לאנגליה מן המסע ההודי-מערבי; ביום לפני כן, אגב דפדפו בספר שירי אנדרו מארוֶל, נזדמנו לפני זה, לא פעם אחת בלבד, השורות המוכתרות בשם “בית אַפּלטון” – כן נתכּנה אחד המושבים של אחד מאבות-המשפחה המשותף להם, גיבור במלחמות הגרמניות במאה הארבע-עשרה. בו בשיר ישנן השורות הללו:

זה בגלל חינוך-ראשית

בגן-עדן ביתי

תחת המשמעת הקשה

של פיירפאקס וּויר הכוכבי.

ובכן, בחבקו את שארו אשר שב מנצחון-רודני, בו שיחק תפקיד כה נאדר בגבורה, ובהיותו גדוש גאוה משפחתית מוצדקת על זה הספן מבני ביתו, קרא בקול עתיר-רגש: “החדוה לך אֶד; החדוה לך, ויר הכוכבי שלי!” זה מצא לו מהלכים, ומאחר ששם-הלואי החדש הועיל בשיחת חברים להבדיל בין קברניט ה“בל תשועבד” ובין ויר אחר, הקשיש ממנו, קרוב-רחוק שלו, שגם הוא היה קצין-צי בעל אותה הדרגה, נשאר זה הבינוי דבוק לצמיתות בשם המשפחתי של הקברניט דנן.

פרק ששי

מתוך עין לתפקיד שיהיה מפקד ה“בל תשועבד” משחק במערכות העתידות לבוא לאחר זמן מועט, אולי טוב שיושלמו ראשי-הקוים לדמותו אשר סומנו בפרק הקודם. מלבד מעלותיו כקצין-ים היה הקברניט ויר אישיות יוצאת מן הכלל. שלא כמו ספנים אנגלים מפורסמים, לא בלע ולא “המליח” שירות ארוך ומאוּמץ מתוך התמכרות מופתית, את כל האיש כולו. היתה לו נטיה מובהקת כלפי כל הנמנה על הרוחני. הוא חיבב ספרים, ומעולם לא ירד לים בלי ספריה מצוידת מחדש, – מצומצמת אך ממיטב הטוב. שעות הפנאי הבודדות, שעתים הן נופלות למפקדים אפילו במסע-קרבות, והן בכמה מקרים כה מיגעות, מעולם לא נמצאו משעממות לקברניט ויר. באין לו כלום מן הטעם הספרותי שפחות הוא משגיח בחומר הנמסר מאשר לכלי המעביר אותו, היה מטה הדין כלפי אותם הספרים שכל מוח רציני, התופס איזו עמדת-שלטון פעילה בעולם, בטבעו נוטה אליהם; ספרים העוסקים בבני-אדם ומאורעות ממשיים, תהיה תקופתם מה שתהיה – היסטוריה, ביאוגרפיה, וסופרים בלתי שיגרתיים, אשר, בהיותם חפשים מהתחסדות ומוסכמות, כגון מוֹניטין, הרי הם מתפלספים על הבריאה בכנות וברוח של שכל-הישר.

בזו אהבת הקריאה מצא אישור למחשבות מוצנעות שלו – אישור שלחינם ביקשהו בשיחת חברים, עד שנקבעו בו, ביחס לנושאים שהם יסודי-היסודות, דעות אשר הרגיש בהן מראש כי יעמדו בו ללא שינוי עיקרי כל זמן ששכלו לא יפּגם. מכיון שחלקו נמוך מכפי יחוסו, היה הדבר הזה יפה לו. הוכחותיו הקבועות היו כחומה בפני אותם המים הפולשים של דעות חדשות – סוציאליות, פוליטיות ודומיהן – אשר באותם הימים סחפו בזרמן כמה מוחות שבטבעם לא היו גרועים משלו. בשעה שבניה של אותה האריסטוקרטיה, אשר לה היה שייך על פי לידתו, רגזו על החדשנים מפני שתורותיהם מסכנות את המעמדות בעלי הזכויות היתרות, התנגד להן הקברניט ויר מתוך אי-נגיעה בדבר, מפני שהן נראו לו נמנעות ההגשמה במוסדות מאריכי ימים, והן רק עשו מלחמה נגד שלום העולם וטובת האנושות.

קצינים אחים בני דרגתו – והם מוחותיהם פחות מצוידים ופחות רציניים משלו – אשר על כרחו היה לפעמים מתחבר עמהם, מצאוהו חסר במידת ההתידדות, סברו בו שהוא אדון יבש, אשר ריחו ריח ספרים. יש אשר בהיפרדו מעל חברתם היה האחד מהם עלול לומר לחברו משהו מעין זה: ויר הוא בחור אציל, ויר הכוכבי. על אף העתונים כמעט שאין סיר הוֹראציוֹ, לעומקו, איש-ים או לוחם טוב ממנו. ואולם, ביני ובינך, האם אינך סובר כי יש איזה קו מוזר של הפידנטי עובר בתוכו? כן כמו פתילו של מלך בתוך פקעת של חבל-צי?

למראית-עין היה איזה יסוד למין ביקורת כזו, המוסחת מלב אל לב; כי לא די ששיחת הקברניט לא נפלה לתוך התבדחות חמימה, אלא גם זאת: ברצותו להדגים איזו נקודה הנוגעת באישים ובמאורעות המלהיבים של הזמן, היה מעלה זכרו של איזו אישיות היסטורית או עובדה קדמונית, כלאחר-יד, כדברו באיזה אדם או מקרה בן-הדור. דומה היה כבלתי מרגיש שלאנשי מסיבתו העליזים אסמכתות רחוקות כאלו, כל-כמה שהן באמת מאירות את מצב ההוה, הן לגמרי זרות, באשר כל חומר-המקרא של האנשים האלה מוגבל לכתבי-עת בלבד. ואולם התחשבויות במעין אלו לא קלות הן לאנשים הבנויים על אורח הקברניט ויר. כּנוּתם מצווה עליהם ישירוּת, עתים מרחיקה לכת, כזה של עוף נַוָד אשר במעופו אינו מרגיש בעברו גבולות.

פרק שביעי

החובלים ושאר האדונים המוסמכים שמהם הורכב חבר-עוזריו של הקברניט ויר, אין צורך לפרטם כאן, אף אין צורך להזכיר אף אחד מן הקצינים העליונים. ואולם בין הסגנים היה אחד אשר, מכיון שיש לו יד ומעשה בזה סיפור, לא יזיק אם נציגהו תיכף ומיד. אנסה לציירו, אם כי אני מתיאש מראש.

זה היה ג’ון קלאגארט, ממונה-על-הנשק. ואולם זה התואר אפשר שיהיה קצת מסופק באזני אנשי-יבשה. לראשונה, ללא ספק, היה מתפקידו של זה הקצין הנמוך להורות לאנשים כיצד משתמשים ברובים, חרבות וסכיני קרב. ואולם לפני כמה שנים, משום ההתקדמות בתותחנות שגרמה שתהיינה התנגשויות יד-מול-יד יותר נדירות, ונתנה למלחת ולגפרית הבכורה על פני פלד – נתבטל אותו תפקיד; הממונה-על-הנשק באנית-מלחמה גדולה נתגלגל למעין ראש-משטרה, שחובתו, בין שאר ענינים, היא לפקח על שמירת הסדרים בסיפוני-התותחים הנמוכים שהם יפה מאוכלסים.

קלאגארט היה כבן חמש שנים ושלושים שנה, רזה ורם במקצת, אך בדרך כלל לא רע-המראה. ידו היתה רב-מדי קטנה ומחוטבת לנוי בשביל שתעיד על התרגלות בעבודה קשה. הפנים מעוררי תשומת לב היו; רשמי הפנים, כולם חוץ מן הסנטר, היו מפוסלים לטוהר כמו במטבע יוני; אף על פי כן היה הסנטר, חסר-זקן כמו זה של טקומסה, נושא בקרבו משהו מן הכובד המוזר, הבולט, המזכיר את הגלופות של מעלת כהונתו ד"ר טיטוס אוֹטֶס, המליץ ההיסטורי בעל קול-הכמרים המתמשך, בימי צ’ארלס השני, והזיפן שבקשר האפיפיורי שדוּבּר עליו בלא ראָיות. דבר זה היה עוזר לו לקלאגארט במשרתו שתהא עינו מביטה דרך מלמדים. מצחו היה מן המין שהוא קשור – לדעת יודעי פרצופין – במשהו יותר מן השכל הממוצע; תלתלי משי שחור נתלו אשכולות על פני חלק ממנו, והיווּ מסגרת מנוגדת לחיורון אשר מתחת להם, חיורון שהוא נסוך גוון דק של ענבר, כדומה לעין המרמר העתיק, עינגתה יד הזמן.

צבע עור-פנים זה, שהיה בניגוד בולט לפרצופי הספנים שהיו או מאדימים או מעמיקי-הברונזה – ומקצתו יש לזקוף על חשבון היות בעליו כלוא מאור-השמש בגלל משרתו – אם כי לא היה בדיוק בלתי נעים, בכל-זאת נדמה כמרמז על משהו פגום או בלתי-תקין בהרכב ובדם. ואולם מראהו הכללי והליכותיו סיפרו על חינוך ודרך-חיים בלתי-מזדווגים עם תפקידו הציי, עד שבשעות אשר לא היה עסוק בכך, היה נראה כאיש-תרומות הן בחברה הן במוסר, אשר מטעמים שלו בחר להיות עלוּם-שם. כלום לא נודע על חייו הקודמים. יתכן כי היה בן-אנגליה; אף על פי כן נסתתר בדיבורו איזה מבטא זר, אשר רמז כי אפשר לא היה שכזה מלידה כי אם על פי התאזרחות בשחר ילדותו. בין פטפטני-ים דהויים, יושבי סיפוני-תותחים ובית חרטום, נתהלך רנן כדלקמן, כי הממונה על הנשק היה פרש אשר התנדב לצי המלך על מנת לכפר בעד איזה מעשה-מרמה מסתורי, שבגללו הואשם לפני כסא-הדין של המלכות. העובדה ששום איש לא יכול לאמת את השמועה הזאת, לא מנעה, כמובן, את התפשטותה בסתר. שמועה כזאת, אך הוחלה על סיפוני-התותחים ביחס למי שהוא ואיזה שהוא מתחת לדרגת קצין מוסמך, לא היתה חסרה מהימנות לדעת זקני החכמים המחוכמים, שמלאכתם מלאכת-זפת בצוות של אנית-מלחמה. ואכן, אדם במדרגת ההשתלמות של קלאגארט, שאין לו שום נסיון קודם בחיי הים והוא נכנס בצי בשנות העמידה, כמו שעשה הוא, ובהכרח מתמנה בתחילתו אל הדרגה התחתונה בו; איש אשר, נוסף לכך, מעולם לא נגע בדיבורו לחייו הקודמים ביבשה; אלו נסיבות אשר, מחוסר ידיעה מדויקת בדבר הקודמות בחייו, פתחו לחורצי לשון שדה מעורפל לניחושים שלא דנו אותו לכף זכות.

ואולם דברי-הרכילות בנוגע לו בפי הספנים במשמרת-הכלב לבשו התקבלות-על-הדעת בלתי-ברורה מחמת העובדה שזה פּרק-זמן שהצי הבריטי לא יכול להיות מן המהדרין במלאו את רשימת הגיוס, ולא די שהיו כנופיות חוטפים מתהלכים לשם רע ביבשה ובים, אלא שכמעט ולא היה זה בגדר סוד, שהמשטרה הלונדונית היתה בת-חורין לקחת בשבי כל חשוד שגופו מתוֹם, וכל בחור מסופק המהלך לתומו, ובלא חקירה ומשפט לשלוח אותו אל חצרות-הנמל או אל הצי. יתר על כן, אפילו בין המתנדבים-מרצונם היו שכאלה אשר המניע אותם לכך לא היה דחף של חיבת-מולדת או של חשק בעלמא לטעום קצת חיי-ים והרפתקה מלחמתית. בעלי-חובות פעוטים, פושטי רגל, יחד עם ערב-רב של “ברוזים צולעים” מבחינה מוסרית, מצאו בצי מקלט נוח ובטוח. בטוח – מפני שבאם אך נרשמו על סיפון ספינת-מלך, נמצאו במקדש, כדרך שפושע בימי הבינים היה מבקש מחסה בצל המזבח. הפרעות-משפט כגון אלה, שהממשלה מטעמים מובנים לא ראתה לפרסמן בשעת מעשה – ואשר משום כך, וגם משום שהענין נגע במעוטים שבמעוטי-ההשפעה בבני-אדם, כמעט ושקעו כליל לתהום-נשיה – מעניקות סמוכין למשהו שאיני יכול להיות ערב לאמיתוּתו, ולפיכך הריני מהסס לאָמרו; משהו שאני זוכר בו כי ראיתיו נדפס, אם כי מה ספר היה זה מתעלם מזכרוני; ואולם אותו הענין נמסר לי באופן אישי לפני ארבעים שנה מפי אכסנאי זקן, חובש כובע עקום, אשר עשיתי עמו שיחה מענינת מאד על מרפסת בגרינויץ', – כושי מבאלטימור היה, לוחם בטראפאלגאר לשעבר. והענין כך הוא: אם קרה שאנית-מלחמה חסרה ידים עובדות, והיא מצוּוה על התפּרשות מהירה, היתה המכסה הלקויה, באין דרך אחרת להשלימה, מתמלאת על ידי משיוֹת בהטלת-גורל ישר מבתי הכלא. מטעמים שרמזנו עליהם לעיל קשה יהיה כיום הזה להוכיח את האמת או את השקר שבדיבורים הללו. ואולם אם נניח כי אמת בהם, כמה יש בהם כדי ללמד על המְצָרים, בהם נמצאה אנגליה בימים ההם, כשעמדה בפני אותן המלחמות, אשר כמעוף בנות-תופת עלו בצריחה מן הרעש והאבק של באסטיליה ההרוסה. באיזו מידה נראית אותה תקופה בהירה לעינינו, שאנו צוֹפים בה בחינת עבר, ואין אנו אלא קוראים עליה בספר. ואולם לסבים שלנו (ואנו עצמנו כבר לבני-זקן), כלומר, לבעלי-מחשבות שבהם, היה הגניוּס של אותה תקופה מראה פרצוף כמו זה של “רוח הכף” בסיפורו של קאמוֹאֵן – פנים שיש בהם משום אימת ליקוי חמה, מסתוריים, עצומים. אפילו אמריקה לא היתה חפשית מפחדים. בשיא נצחונותיו של נפוליון – נצחונות שאין להם מקביל בדברי הימים – נמצאו אמריקאים, מאותם שנלחמו בגבעת בונְקר, אשר צפו לאפשרות, כי האוקינוס האטלנטי לא יתבחן כתריס בפני מיצוי-תחבולותיו של זה העולה-לגדולה הגורלי, אשר דומה והוא עוסק בביצוע הגזירות המנובאות מראש בספר “החזיון”.

אף על פי כן, נפחתת מידת האמון שאפשר לתתה ברנן סיפון-התותחים בנוגע לקלאגארט, מאחר שלעולם אין איש התופש משרה כגון שלו באנית מלחמה ויוכל לקוות שיהיה חביב על הצוות. חוץ מזה, בהטלת-דופי באדם שיש טינא בלבם עליו, או שאינם מחבבים אותו מאיזה טעם שהוא או בלא טעם כל שהוא, דומים ספנים לאנשי-יבשה: עלולים הם להגזים או לשגות בדמיונות.

ומהו באמת שיעור-ידיעתם של ספני ה“בל תשועבד” על קורותיו של הממונה-על-הנשק לפני היכנסו לשירות? בערך, כשיעור ידיעתו של אסטרונום על מסעות כוכב שביט לפני תופעה ראשונה שלו, בת-תצפית, ברקיע. פסק הדין של אנשי-הים הוּבא בכאן רק כדי להראות מה רושם מוסרי עשה האיש על טבעים מגושמים, בלתי מפותחים, אשר השגותיהם על רשעוּת אנושית בהכרח היו מן הצרות ביותר, מוגבלות לרעיונות של נבלות הדיוטית – גנב בין הערסלות המתנדנדות בשעת משמרת-לילה, או ספסרי האדם וכרישי-היבשה בערי-הנמל.

ואולם לא רנן היה זה כי אם עובדה כהויתה, כי אף על פי שקלאגארט, כמרומז לעיל, תיכף להיכנסו בצי כטירון, נתמנה למחלקה הפחות-נכבדה בתפקיד צוות אנית-מלחמה, לרבות כל עבודות-הפרך המיגעות, הנה, לא לזמן ארוך נשאר באותה דרגה. כשרון-הכפּים המשובח, אותו גילה מיד, פכחונו מטבע ומלידה, הכנעתו גונבת-הלבבות בפני רבותיו, בצירוף גאוניות בלשית שהראה בהזדמנות מיוחדת במינה, כל זה בעיטוּר איזה פּאטריוֹטיזם נזירי, העלוהו בקפיצה אחת למשרת ממונה-על-הנשק.

“רבי הטוראים” של הספינה היו משועבדיו הקרובים של זה ראש-המשטרה הימי והם צייתנים היו, והוא – כמו שאפשר לראות בסעיפי-מסחר ידועים ביבשה – כמעט במידה שאינה עולה בד בבד עם רצוניות מוסרית שלמה. משרתו שמה ביד ראש-המשטרה כמה חוטים מצטמתים של השפעות-סתרים, והללו, כשהם מופעלים בזריזות על ידי משרתיו, יש בהם כדי לגרום אי-נעימות, אם לא משהו גרוע מזו, לאיזה-איש-שהוא מקהילת-הים.

פרק שמיני

החיים בראש-התורן יפים היו לבילי בוד. שם, כשלא היה בפועל עסוק במנורים בגבהי גבוהים, היווּ אנשי ראשי-התרנים, שנבחרו לכך על שום נוער ופעילות, קלוב-אויר, והם היו רובצים בנחת כנגד קטני המפרשים המקופלים למו כּרים, שוזרים להם אגדות כאלים העצלים, ולעתים קרובות מבדחים רוחם במה שמתארע בעולם ההומה על גבי הסיפונים שמתחת להם. אין תימה שצעיר, בעל נטיות כגון אלה של בילי, יהיה שמח בחלקו בחברה כזו. הוא מעולם לא הרעים איש, והיה פזיז להיענות לצו. כך היתה דרכו גם בצי-המסחר מקודם לכן. ואולם עכשיו הראה דקדקנות כזו בחובותיו, עד שחבריו במדור העליון לפעמים היו צוחקים עליו בשל כך מתוך טוּב לב. זריזות מוגברת זו היה לה טעם שלה, והוא הרושם שנעשה עליו על ידי עונש רשמי בכבש, הראשון שהיה הוא עֵד לו. מעשה-העונש נפל יום אחד אחרי הירשמו בצי. נתחייב בו צעיר קטן-קומה, טירון, איש משמרת אחורית, שהיה נעדר מן העמדה המוקצית לו כשהספינה היתה מופנית לדרכה – פשיעה שגרמה להפרעה רצינית באותו תמרון, הדורש חפזון של הרף-עין בהתרה ובקשירה. כראות בילי את הגב הערום מתחת לשוט – כולו מגולף פסים פסים של חבּוּרות אדומות, והגרוע מזה: כשהתבונן אל מבע-האומלליות שבפני האיש לאחר השתחררו, כשאץ הלאה ממקום-העונש, כשכתונת-צמר שלו זרוקה על שכמו ביד המענים, בשביל להסתיר עצמו בהמון, נפלה אימה על בילי. הוא החליט כי לעולם לא יהא נתפס לעבירה אשר בגללה יתחייב לפורענות כזו, ושלא יעשה, או יפסח מעשות, דבר אשר בגללו יהא חייב אפילו נזיפת-מלים. שערו, איפוא, מה היו אפתעתו ודאגתו כשמצא עצמו לבסוף נכנס לפעמים לצרות פעוטות בגלל דברים כגון אחסנת שקו, או משהו שלא בסדר בערסלה שלו, דברים שהיו נתונים לפיקוח רבי-הטוראים של הספינה, בני הסיפונים התחתונים, ושהביאו על ראשו איום מעורפל מצד אחד מהם.

כה זהיר ונזהר היה בכל – איך יקרה כזאת? לא יכול להבין הדבר, וזה הטריד אותו גם הטרד. כשדיבר על כך לחברי ראשי-תרנים צעירים שלו, או שהתיחסו לזה בקלות מתוך אי-אמונה, או שהם מצאו משהו מבדח בדאגתו הבלתי-מוסתרת. “האם שקך הוא, בילי?” שאל האחד; “אם כן, תפור עצמך בתוכו, ואז מובטח לך שתדע אם מישהו שולח אצבעותיו בו”.

והנה, היה אחד ותיק בספינה, אשר, מפני ששנותיו התחילו גורמים לו שיהיה בלתי-מוכשר לעבודה יותר פעילה, זה מקרוב ניתן לו לשרת בתורת איש התורן העיקרי במשמרת, משגיח על הארגליה המונחת מסביב לכלונס הגדול אצל הסיפון. בשעות הפנאי שלו עשה איש ראש-התורן הקדמי היכר כל-שהוא עמו; ועכשיו, בצרתו, עלה בדעתו כי זה מין בן-אדם אשר מפיו אפשר לשמוע עצת-חכם. היה זה איש דאנציג אשר מכבר נתאנגל בשירות, ממעט דיבור, מרבה קמטים וחרוּת צלקות אחדות אשר קנה לו דרך כבוד. פניו הכמושים, מצובעי זמן וחבוּטי סופות עד שעינם כעין קלף עתיק, היו ברודים פה ושם בחטטי-כּחול, סימן להתפוצצות מקרית של כדור-רובה בשעת קרב. הוא היה איש הספינה “אגממנון”, וכשנתים לפני זמנו של הסיפור הזה שירת תחת נלסון, כשנלסון עדין היה נודע בשם סיר הוֹרציו – באותה ספינה שזכתה לאלמות בזכרון הצי, ואשר, מפורקת מכתליה ושבורה עד לצלעותיה הריהי נראית בדמות שלד מפואר בחקק של היידן. בהיותו אחד מפלוגת-הפלישה שב“אגממנון”, זו חדרה אל ספינת-האויב, קיבל חתך באלכסון לאורך רקה אחת ולחי אחת, שהניח צלקת ארוכה וחיורת, כרצועה של אור-שחר הנופלת על פניו הקודרים. משום אותה צלקת ומשום הידיעה כיצד זכה לה, כמו כן משום צבע-עורו בּרוּד-הכּחוֹל, היה זה איש-דאנציג מכונה בפי צוות ה“בל תשועבד” “עלה-בה-תוך-עשן”.

והנה, בפעם הראשונה, כשעיני-כרכשת זעירות שלו נפלו במקרה על בילי בוד, קמה בו מין עליצות פנימית וקשוחה, והיא גרמה להם לכל קמטיו העתיקים שיהיו משחקים ומרקדים על דרך ליצנים. האם היה זה מפני שזו הערמה הקשישה, המוזרה בהליכותיה, הפרימיטיבית, הבלתי נוחה להתרגש, ראתה, או דימתה-לה שראתה, ב“מלח הנאה” משהו אשר, מתוך ניגוד לרקע של אנית-המלחמה, הופיע כמחוץ-למנין, כבלתי-מותאם? ואולם לאחר התבוננו בו לפרקים במתגנבים, נשתנתה עליצותו המסופקת של זה המֶרְלין הזקן. כי, עכשיו, מדי היפגש השנים, היתה זו מעוררת בפניו מבט של ספק, אך המבט אך לרגע היה, ובמקומו באה הבעה של תמיהה עיונית, לאמור: מה יקרה לבסוף לטבע שכזה, אשר בהיותו זרוק לתוך עולם שאינו נעדר מוקשי-אדם, אשר כנגד תעתועיהם לא יועיל עוז-לב פשוט, – והוא חסר נסיון ותכסיסי לשון, ואין לו אף צל של כיעור מגן; עולם שבו התמימות, במידה שעדיין נחלת האדם היא, לא תמיד היא מחדדת את העשתונות או מאירה את הרצון.

על כל פנים, איש דאנציג זה, בדרך נזירית שלו, התחיל מחבב את בילי. ולא בשל התענינות פילוסופית גרידא בנפש כשזו. היתה סיבה אחרת לכך. בשעה שזרויות הזקן, שעתים היו גובלות בּדוּבּוֹניוּת היו דוחות את הצעירים, בילי, בלא התעכב בשל כך, היה מגלה אותות התקרבות, ולא היה עובר על פני איש “אגממנון” הזקן מבלי הידור של יראת-כבוד, דבר שבאי-בימים לעולם נהנים ממנו ואפילו הם לפעמים מלאים מרירות, ותהיה מדרגתם בחיים מה שתהיה. היה עורק של הומור יבש, או כדומה לזה, באיש-התורן הזקן; ואם מפאת אירוניה אבהית כלפי נעוריו של בילי וגופו החסון, או משום טעם אחר, יותר טמיר, היה הזקן, מדי דבּרו אליו, מכנהו “בּייבּי” תחת “בּילי”. אכן, איש דאנציג הזקן היה ממציאו של זה השם אשר בו, לאחר ימים, נודע איש ראש-התורן הקדמי בספינה.

ובכן, איפוא, בלכת בילי, במצוקתו הפעוטה והמסתורית, לחפש אחר בעל-הקמטים, מצאהו לזה, כשהוא פנוי מעבודה במשמרת-הכלב, והוא יושב על גבי קופסת-בֶּרֶד בסיפון-התותח העליון, ומפעם לפעם הוא מסתכל בעין לגלגנית במקצת במתרברבי המטיילים שם. בילי סיפר דבר צרתו, ושוב הביע תמהונו, איך נהיה כל זה. הרואה-המלח הקשיב, וליוה את הרצאתו של איש ראש התורן הקדמי בזעזועים משונים בקמטיו וניצוצות-תמיהה בעיני-בלשים שלו. כגמרו סיפורו שאל איש ראש התורן הקדמי: “ועכשו, איש דאנציג, אמור לי, מה דעתך על זה?”

הזקן צעד בגרירת-רגלים לקדמת מכסה-השעונית, ובשפשפו במתינות בצלקת הארוכה האלכסונית במקום שהיא נכנסת אל השׂער הקלוש, אמר בלשון קצרה: “בּייבּי בּוד, ג’ימי-רגלים (בזה נתכון לממונה-על-הנשק) הוא דבוּב לך”.

“ג’ימי-רגלים!” קרא בילי, כשעינים שמימיות שלו מתרחבות; “על שום מה? הרי הוא קורא לי צעיר מתוק ונעים, כך אומרים לי”.

“כך הוא קורא לך?” גיחך האפרורי; אחר אמר: "כן, בייבי בחוּר, קול מתוק יש לו לג’ימי רגלים ".

“לא, לא תמיד. רק בדברו אלי – כך. אין אני עובר על פניו מבלי שיאמר לי מלה נעימה”.

“וזה מפני שהוא דבוב לך, בייבי בוד”.

חזרה זו על המלים והאורח שבו נאמרו (אורח בלתי-מובן לטירון) הטרידו את בילי כמעט כמו עצם התעלומה אשר לה חיפש ביאור. הוא ניסה להוציא מפי הזקן משהו פחות נבואי-מסתורי ופחות חסר-נועם. ואולם זה חירון-של-ים זקן, בהיותו סבור אולי שלפעם זו הקנה לאכילס הצעיר שלו די לקח, קיפל שפתיו, אסף את כל קמטיו ולא רצה לגלות יותר מאשר עם לבו.

השנים, ואותם הנסיונות הנופלים בחלקם של פיקחים באנשים שהם משועבדים כל ימי חייהם לרצונם של הגבוהים מהם במשרה, כל זה פיתח באיש-דאנציג הזקן את הציניות השמורה, התוֹכית, שהיתה תכונתו הראשית.

פרק תשיעי

למחרת נפל דבר אשר חיזק את אי-אמונתו של בילי בוד בסיכום המשונה אשר נתן איש-דאנציג הזקן לתופעות אשר הובאו לפניו.

הספינה, בצהרים, כלכתה מהירה לפני הרוח, נתגלגלה בדרכה, והוא, בעסקו בסעודה ובדברי בדיחות עם חבריו לסעודה, קרה מקרהו, בתזוזה פתאומית לספינה, ששפך את כל הכלול בקערת-מרק שלו על הסיפון שזה אך מוֹרט לנקיון. קלאגארט, הממונה-על-הנשק, מטהו הרשמי בידו, במקרה עבר על יד הסוללה, אשר במשקע שלה נמצא מקום-הסעודה, והנוזלים המשומנים זרמו בדיוק על פני שבילו. הוא דילג מעליהם, והלך לו לדרכו בלא הערה, כי לא היה הדבר ראוי לתשומת לב בנסיבות הנתונות, והנה קרה שעיניו ראו מי הוא זה אשר שפך את השפיכה הזאת. פניו נשתנו. הוא עמד ורצה לזרוק מלה חופזת בספן, אך התאפק, ובהראותו באצבע על המרק המהביל, דפק דרך-שעשועים בגבו במטה, ואמר בקול נמוך, מוסיקלי, שיש והיה מיוחד לו לפרקים: “יפה עשית נערי! ואיזהו יפה? כל העושה יפה!” ואגב כך, הלך הלאה. מה שבילי לא ראה, כי נסתר הדבר מעיניו, היה החיוך – מן הנכון לומר, הגיחוך – שנתלווה אל דבריו המסופקים של קלאגארט. ביבוֹשת הורידה בת-הצחוק את זויות פיו החטוב. ואולם הכל קיבלו את הערתו כמכוּונת לבדח, ומכיון שהיא באה מגבוה מהם, הרי מחויבים הם לצחוק “בחדוה מזוּיפת”, וכן עשו; ובילי, שאפשר היה מוחנף על ידי רמז זה להיותו המלח הנאה, נשתתף בצחוקם בגיל; ואז, בפנותו אל חבריו לסעודה, קרא: “הנה-נא! מי זה אומר כי ג’ימי-רגלים דבוב לי!”

“וכי מי אמר כזאת, יופי?” הקשה אחד ששמו דונאלד במשהו של השתוממות.

על זאת נראה איש ראש-התורן הקדמי קצת טפשי, מפני שנזכר כי רק איש אחד היה זה, “עלה-בה-תוך-עשן”, שהציע לפניו את הרעיון מעורפל-העשן כי זה הממונה-על-הנשק בדרך מוזרה הגה איבה לו. בינתים, זה הממונה, בחזרו ללכת בדרכו, מן הסתם לבש לרגע הבעה פחות זהירה מזו של החיוך המר, נטוֹל הבעת הפנים מרגש-הלב, אולי איזו הבעה של עקמימות, כי נער מתופף, בלכתו עליצוֹת בלי-משׂים מן הכיוון השני, ובהינגפו קלוֹת בממונה, נבהל על דרך מוזרה מפרצופו של זה. והרושם הזה לא נתמעט כל-עיקר כשהפקיד, בחתכו בו פתע במטה, צעק בחימה: “ראה, אנה אתה הולך!”

פרק עשירי

מה הטריד לו לממונה-על-הנשק? יטריד לו מה שיטריד, מה לו ולבילי בוד, אשר קודם דבר המרק השפוך, לא בא אתו בשום מגע מיוחד, רשמי או בלתי רשמי? ואם צרה לו, מה לה ולאחד שהוא כל כך רחוק מהכעיס כמו עושה-השלום של אנית-המסחר, הוא הוא שלפי אמרת קלאגארט עצמו היה “צעיר מתוק ונעים”? כן, על שום מה, להסתייע בבטויו של הזקן איש-דאנציג, יהיה ג’ימי-רגלים דבוב ל“מלח הנאה”?

ואולם בלבו, ולא בלי סיבה, כפי שתוכיח הפגיעה הנ"ל למי שעינים לו, ודאי היה הלה דבוב לו בסתר.

והנה, לוּ המצאנו משהו הנוגע לתולדות-החיים האישיות של קלאגארט – משהו שבילי בוד היה מכורך בו, אם כי לא ידע מזה עד-מאומה, איזה מאורע רומאנטי המרמז כי היכר קלאגארט את אפוּד-הכחול הצעיר התחיל באיזו תקופה שקדמה להיתקל עינו בו על הע"ד – כל זה, שאינו דבר קשה לעשותו, הרי היה זה מועיל לבאר, על דרך פחות או יותר מענינת, מה תעלומה שוכנת בענין זה. אבל עובדה היא שלא היה כיוצא בזה ולא כלום. אך הסיבה, שהיא בהכרח היחידה שאפשר להפילה על הענין דנן, היא בממשות שלה עמוסה אותו יסוד קמאי של רומאנטיקה ראדקליפית ככל אשר תוכל יכולת-ההמצאה של מחבר “מסתרי אוּדוֹלפוֹ” לרקום לה. כי מה יהא נוטל חלק במסתורי יותר ממשטמה עמוקה ונודעת-מאליה, כזו שהיא קמה בבני-תמותה מסוימים, יוצאים מן הכלל, רק על ידי מראהו החיצוני של איזה בן-תמותה אחר, כל כמה שיהא זה תם ובלתי עשוי להזיק? אכן, יש והתום עצמו הוא במעוררי המשטמה.

אישים, השונים זה מזה באָפים, אין מקום שבו יגיעו לידי קרבה מרגיזה כזו שהיא אפשרית בתוך אנית-מלחמה, המלאה מכסת אנשיה, והיא על פני הים; שם, יום יום, ללא הבדל דרגות, כמעט כל איש בא במגע מרובה או מעט עם כמעט כל איש זולתו. שם, הרוצה להיפטר לחלוטין ממראה עצם המרעימו, מוכרח להטילו הטלת יונה, או לקפוץ בעצמו מעבר למעקה הספינה. שערו בנפשכם איך עלול כל זה לפעול לבסוף על יצור אנושי מיוחד במינו שהוא ההיפך הגמור מצדיק.

ואולם, בשביל שתשכיל נפש תקינה את קלאגארט לכל-מלואו, אין אלו הרמזים מספיקים. בשביל לקפוץ מנפש תקינה אליו, יש לעבור את “חלל-הבינים הממית”, ואין טוב מלעשות זאת בעקיפין.

לפני שנים רבות אמר לי תלמיד-חכם מהימן אחד, שהיה גדול ממני בשנים, ביחס לאדם אחד (זה, כמו זה, איננו עוד), איש כה מכובד ללא-ערעור, עד שמעולם לא נאמר כלום נגדו בפרהסיא אם כי משהו נלחוש נלחש, “כן, פלוני הוא אגוז אשר לא יפוצח על ידי נקישה במנפה של גברת. אתה יודע כי אין אני דבק בשום דת מאורגנת, ולא כל שכן, בשום פילוסופיה שנבנתה למו שיטה. והנה, אף על פי כן, דומני כי לנסות ולבוא בתוך פלוני, להיכנס במבוך שלו ולצאת בשלום, מבלי רמיזה מאיזה מקור השונה ממה שקרוי דעת ההוויה – הרי זה כמעט מן הנמנעות, לפחות, לי לעצמי”.

“הרי”, אמרתי אני, “פלוני, כל כמה שיהיה נושא-למחקר מיוחד במינו לאנשים אחדים, הרי אינו אלא בן-אדם בשר-ודם, ודעת-ההוויה אל-נכון כוללת במשמע גם דעת הטבע האנושי לכל סוגיו”.

“כן. במה דברים אמורים? בדעת-אדם שטחית, המשמשת לצרכים מצויים. ואולם בשביל משהו יותר עמוק, תמהני אם דעת ההוויה ודעת הטבע האנושי אינן שני ענפי דעת נבדלים, אשר אפשר להם לשכון יחד בבת-אחת בלב אחד, אבל גם אפשר לאחד לשכון יחד עם קורטוב משל חברו, או לגמרי בלא חברו. אכן, אצל אדם בינוני, בן העולם הזה, עצם התחככו בעולם מכהה את הראיה הרוחנית הדקה מן הדקות שהיא צורך הכרחי בשביל להבין את המהותי באילו טבעים אנושיים יוצאים מן הכלל, אם לרשעוּת אם לטובה. בענין אחד בעל-חשיבות ראיתי נערה כורכת עורך-דין זקן על אצבעה הקטנה. ולא היתה זאת הטיפשות של אהבת חולשת-זקנה. כלל וכלל לא. אלא שהוא היטיב דעת משפט מדעתו לב-נערה. קוֹק ובלאקסטון לא הרבו לזרוע אור במסתרים רוחניים במידה שזרעוהו הנביאים העבריים. ומי היו הללו? על פי רוב, מתבודדים”.

באותו זמן היה חוסר-ניסיון שלי שכזה, שלא עמדתי על משמעותם של הדברים. אולי אני עומד עליה כעת. אכן, אילו היה אוצר-הלשון שיסודו בכתבי-הקודש רווח היום כמאז, כי עתה יותר קל היה להגדיר ולפרש אנשים מסוימים, שתופעתם נדירה… כפי מצב הענינים כיום מן הצורך לפנות אל סמכות שאין עליה חשש שהיא מהולה ביסוד תנ"כי.

ברשימת הגדרות הכלולה בתּרגום המהימן לאפלטון, רשימה שמיחסים אותה על שמו, כתוב כך: “שחיתות טבעית: שחיתות לפי הטבע”. הגדרה זו, אם כי יש בה משום טעם קאלויניות, בשום אופן אין בה עיקר-האמונה של קאלוין על שחיתותו של כל מין-האדם כולו. ברי, לא נתכוונה ההגדרה להיות מוסבה אלא ליחידים. שחיתות זו לא מרובות הדוגמאות לה שעץ-התליה ובית-הכלא יספקו אותן. על כל פנים, בשביל נושאים מובהקים לה – מאחר שאלו חפים מן הסיגים השפלים של הבהמי, ולעולם שלטת בהם השכליות – יש ללכת אל מקום אחר. תרבות-הישוב, ביחוד אם היא מן המין המחמיר, יפה לצמיחתה. מתעטפת אותה שחיתות באדרת של דרך ארץ. יש לה צדקות שליליות מסוימות שהן במסייעות-סתרים לה. מעולם אינה מרשה ליין לבוא בתחום משמרתה. לא יוגזם אם יאָמר כי היא בלא הרגלים רעים ובלא חטאים קטנים. יש בה גיאות מופתית המוציאה את נושאיה מכל כגון דא. לעולם אין בה רדיפת שלמונים או תאוות הון. הכלל, השחיתות האמורה כאן אין בה כלום מן השפל או התאותני. קפדנית היא אבל חפשית היא מחמיצוּת. אם כי אינה מחניפה לאנושות, מעולם אין היא מדברת סרה בה. אבל מה שבמקרים מתנוססים מציין טבע יוצא-מן-הכלל כזה, הוא זה: הגם שמזג-הרוח היציב וההנהגה השמורה של האיש מעידים לכאורה, על נפש שהיא באופן מיוחד נתונה לחוק-השכל, אף על פי כן, בסתרי נשמתו הוא משתולל בחופש גמור מאותו חוק; כנראה, אין לו ענין בשכל אלא במידה שזה יכול לשמש בידו מכשיר דו-אצבעי בשביל לפעול את הבלתי-שכלי, פירושו של דבר: אל ביצועה של מטרה אשר לשרירות זידונית יש לה חלק בשגעון, הוא מכוון כוח-שופט קריר שהוא חכּים ותקין.

האנשים האלה הם מטורפים לאמיתם, ומסוכנים בתכלית; כי שגעונם איננו מתמיד אלא בא בהזדמן, כשאיזה עצם מיוחד מעוררהו; הריהו סודיי ומכונס בעצמו: עד שאפילו בהיותו פעיל ביותר, אין סתם הסתכלות יכולה להבחין בינו ובין בריאות-רוח, ומאותו טעם גופו שהזכרנוהו: כי, תהיינה מה שתהיינה מטרותיו (והמטרה לעולם נשארת מכוסה), שיטת-המעשה וההתנהגות החיצונית לעולם שכליותן שלמה.

והנה שכזה בערך היה קלאגארט, אשר בו שכן השגעון של טבע רשעני, לא תולדה לחינוך פושע או לספרים מזיקים או לחיים הפקריים כי אם ילוֹדים עמו וטבועים בו, בקיצור, “שחיתות לפי הטבע”.

האם זו התופעה, שאין מודים בה ואין מכירים אותה, היא המביאה את בתי-הדין במבוכה בכמה מקרי-פשעים? האם זה טעם שחבר-מושבעים אצלנו עתים הוא צריך לסבול לא את עורכי-הדין, על קטטותיהם ונטילוֹת-השכר שלהם, בלבד, אלא גם את המריבה היותר מבלבלת שבין המומחים הרפואיים, על שלהם? ועל שום מה יש להניח את הדבר בידיהם של אלו? משום מה לא יוזמנו על פי הוראת בית-דין גם ותיקי הכהונה? הן אומנותם מביאה אותם במגע מיוחד במינו עם כמה וכמה בני-אדם, לפעמים בשעה הפחות-נשמרת שלהם, בשיחות שהן יותר אישיוֹת-סודיוֹת מאלו שבין רופא למתרפא; ומסתבר שדבר זה מכשיר אותם לדעת משהו על הסתבכות המקופלות בשאלות של אחריות מוסרית; כגון, אם במקרה נתון, הפשע נובע משגעון שבמוח או מכלבת שבלב. אשר לחילוקי דעות, יגלוּם ותיקי הכהונה על בימת-העדים, הרי לא יעצמו אלה מן הסתירות הגמורות שבפיות מומחים רפואיים מקבלי שכר.

אלו דיבּורים סתומים, יאמר האומר. אך משום מה? האם משום שיש בהם מטעם כתבי הקודש המסיחים בחטאות נסתרות?

ציר הסיפּוּר, הסובב על הטבע הנסתר של הממונה-על-הנשק, הזקיקנו לפרק הזה. מתוך תוספת רמז או רמזַיִם בקשר עם המקרה שקרה בשעת הסעודה, נניח לסיפור, הנמשך להלן, להצדיק, כאשר עם יכלתו, את מהימנותו שלו.

פרק אחד-עשר

שגזרתו של קלאגארט לא היתה פגומה, ושפניו, פרט לסנטר, היו חטובים יפה, כבר נאמר. כנראה, לא היה בלתי-מרגיש באלו המעלות, שהרי בלבושו היה לא נקי גרידא אלא גם זהיר. ואולם צלם-דמותו של בילי היתה גיבּוֹרית; והגם שפניו לא הביעו שכליות כקלסתר הפנים החיורים של קלאגארט, אף על פי כן, לא פחות משל השני, היו מוארים מבפנים, אם כי מקור אורם שונה היה. המדורה שבלבו הזריחה את ורד-השזף שבלחיו.

מאחר שהשנים היו היפוך בולט זה לזה באישיותם, קרוב לודאי כי בשעה שהממונה-על-הנשק, במערכה שתוֹארה לאחרונה, הסב על הספן את המימרה “איזהו יפה? כל העושה יפה!” הפליט רמיזה אירונית, שלא נתפסה על ידי הספנים הצעירים ששמעוה, לדבר שהניע אותו לראשונה נגד בילי, דהיינו יפיו האישי רב-המשמעות של זה.

והנה, קנאה בסגולה טובה שבזולת ואיבה לזולת הם יצרים שעל פי השכל אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, ואולם במציאות אפשר להם לשגשג במחובר, כמו צ’אנג ואנג, מרחם ומלידה. היא היא צרות-עין. האם צרות-עין היא מפלצת כזו? צא וראה, אם כי כמה בני-תמותה מואשמים הודו שהם חייבים במעשי-זעוה, האם מעולם התודה מישהו ברצינות שעינו צרה בשל חברו? יש בצרות-עין כזו משהו המורגש כחרפה שהיא גדולה מחרפתו של פשע חמור. מידה זו, הכל מכחישים כי ישנה בהם; ולא עוד אלא הטובים שבאנשים נוטים שלא להאמין לעדות שתכונה זו נמצאת באדם משכיל. ואולם, מכיון שמשכנה של זו היא בלב ולא במוח, אין שום דרגת-שכל ערובה כנגדה. ואולם אצל קלאגארט לא נתלבש יצר זה בצורה מגושמת. אף לא היה בו, ביחס לבילי, משום אותו קו של קנאת-פחדים שהזעיפה את פני שאול בהרהרו מתוך רוגז בדויד הצעיר, הנחמד למראה. אם הביט מתוך אי-רצון במראה הטוב, בשמחה שבבריאות ובהנאת-החיים הגלויה אשר לבילי בוד, הרי היה זה מפני שאלו הסגולות באו, כפי שהרגיש קלאגארט בחוש נסתר, ביחד עם אופי אשר מעולם לא רחש רצון-של-זדון ומעולם לא הרגיש בנשיכתו אל אותו נחש הנושך בעליו. לעיני קלאגארט, הרוחני השוכן בתוך בילי והמציץ כלפי חוץ מעיניו השמימיות כמו בעד חלונות – זו היפעה היא שחפרה גומת-חן בלחיו ורודת-הצבע, היא ששיותה גמישות לפרקי-עצמותיו, והיא שריקדה בתלתליו הצהובים, לעשותו, במובן עילאי, “המלח הנאה”. חוץ מעוד נפש אחת היה הממונה-על-הנשק האדם היחידי בספינה שתבונה שכלית בו עד כדי להעריך כמו את התופעה המוסרית הניתנת בדמותו של בילי בוד; וההבנה הזאת רק הגבירה את תאותו, אשר בלבשה כמה צורות-סתר שונות בקרבו, לבשה בין השאר גם צורה של בוז לעגני – לעג לתום. שיהיה בן-אדם רק תם בלבד! אף על פי כן, מבחינה אסתיטית ראה את קסם-החן שבדבר, את מזג-הגבורה הקל והחפשי שלו, ומאד נכסף שיהיה לעצמו חלק בזה, אך נתיאש מכך.

בהיותו נעדר-כוח לעקור את הרע היסודי שבקרבו, אם כי בקלות היתה לו יכולת להצפינו; בהיותו מרגיש בטוב, אך חסר-אונים להיותו, הרי טבע כגון זה של קלאגארט, שהוא טעון ומטוען רגש כדרך טבעים כאלה בכלל, מה עצה נשארה לפניו אם לא להתקפל בכוון עצמו, וכמו עקרב, שהבורא בלבד נושא באחריות היותו מה שהוא, שיחק עד הסוף את התפקיד שהוא מנת חלקו.

תאוה, ותאוה לכל עמקה, אינה זקוקה לבימת-פלטין בשביל לשחק את תפקידה. בין היושבים בשפל, בין קבצנים ומחטטי אשפתות, משׂתחקת תאוה עמוקה. והנסיבות המעוררות אותה, כל כמה שתהיינה קלוקלות או בזויות, אינן סימן למידת עצמתה. במקרה דנן, הבימה היא סיפון-תותחים ממורק, ואחד מן הגירויים לרוגז הוא מרק הנשפך ביד איש אנית-מלחמה.

בו ברגע שהממונה-על-הנשק ראה מה מקורו של אותו נוזל רב-שומן הזורם לרגליו, מן הסתם חשב הדבר – באיזו מידה, רצה לחשבוֹ – לא כמקרה בעלמא, כפי שהיה בודאי – כי אם כהתבטאות-ערמה, מצד בילי, לרגש נובע-מאליו שהוא מקביל, פחות או יותר, לאי-הרצון שבלבו הוא. אכן, סבר כי זוהי הפגנה טפשית, בלתי מזיקה לחלוטין, כבעיטת רגלה של עגלה צעירה, אך אילו היתה רגל העגלה – רגל מפורזלת של אביר, כי אז לא היתה הבעיטה כל כך רחוקה מהזיק. על דרך זו מזג קלאגארט במרירותה של צרות-עין את הארס של בוז. ברם, המאורע אישר בדעתו אילו שמועות-רנן שהובאו לאזניו על ידי צפצוף, אחד מן הערומים שברבי-הטוראים שלו, אדם קטן ואפור, והספנים כינוהו כך על שום קולו הצפצפני ופרצופו המחודד המפשפש בפינות האפלות של הסיפון התחתון לבקש נכנסים שלא ברשות, – כולו בעיניהם מעין רמז מגוחך לעכברוש שבמרתף.

והנה, השתמשות רבו בו כמכשיר צייתני בהנחת פחים קטנים בשביל להטריד את איש ראש-התורן הקדמי – כי מן הממונה-על-הנשק באו הרדיפות הפעוטות, הזכרנון עד כה – רב-הטוראי הוא, אשר, בלמדו דבר מתוך דבר, הסיק כי רבו ודאי אינו הוגה חיבה לספן, קיבל על עצמו, בהיותו משרת נאמן, להרתיח את רוע-הדם של הלה על ידי סלפו באזני אדוניו, השתובבויות תמימות של איש ראש-התורן הקדמי, טוב-הלב, מלבד בדוֹתוֹ מלבו – לקליטת רבו – כל מיני כינויי דופי אשר העיד בהם כי שמָעָם יוצאים מפי הצעיר. הממונה-על-הנשק מעולם לא פקפק באמיתת השמועות הללו, ומה גם בענין הכינויים, כי היטב ידע עד כמה במסתרים תגדל אי-החיבה לממונה-על-הנשק – למצער ממונה-על-נשק בימים ההם, והוא קפדן במשרתו – ואיך אפוּדי-הכּחוֹל קולעים בו, באין אזני זרים שם, את לעיגותיהם ובדיחותיהם; הן עצם הכינוי, שבו הוא נודע ביניהם (ג’ימי-רגלים ) משמיע, בצורת עליצות, את אי-הכבוד ואי-החיבה הנטורים בלבם.

ואולם, בהתאם לתיאבון שהשנאה נושאת בקרבה לקראת מגריה, כמעט שלא היה צורך במביא-דיבות בשביל להזין את יצרו הרע של קלאגארט. זהירות בלתי מצויה היא הרגל שנעשה טבע אצל ערמה שבשחיתות. כי רצוי לה שהכל יהיה מסותר. ובמקרה של איזה נזק שאינו אלא בגדר חשד, עצם הסתריותה גורמת לה שתהיה מנותקת – לרצונה – מכל העלול להשכיל אותה או להפר את הזיתה; ושלא בהיסוס, בעל היצר הזה יפעל פּועל לפי ניחוש בעלמה כאילו היה זה ודאוּת גמורה, והשילום הרע עלול להיות לאין ערוך יותר גדול מן הפשיעה המדומה. וכי מאימתי ואצל איזה אדם היתה נקמה פחות מגובה רבית עצומה? אך מה בדבר מצפונו של קאלגארט? כי, הגם שמצפוניהם של בני-אדם שונים כמו מצחיהם, כל בר-דעת, להוציא את השדים שבברית החדשה, שהם “מאמינים ומרתיתים”, יש לו מצפון. ואולם בהיות המצפון של קאלגארט רק פרקליט לרצונו, הרי הפך כל דבר פעוט לעוג מלך הבשן; מן הסתם טען בינו לבין עצמו כי המניע הנפשי, אשר הוא עצמו ייחסו לבילי בענין שפיכת המרק, בצרוף הכינויים אשר, לפי עד אחד, נאמרו עליו בפי בילי, כבר הם עורכים נגד בילי האשמה כבדה; אכן, הם הצדיקו שנאת-החינם והפכוה למשהו מעין שילומים שבמשפט. צדקת-פרושים היא המתגנב האורב במסתרים במעמקיהם של טבעים כעין זה של קלאגארט. ובאמת, אין הם יכולים להגיע לידי מושג על זדון שאין לו זדון-שכנגד אצל הזולת. מסתבר כי הרדיפות הנסתרות של הממונה-על-הנשק נגד בילי, הוחלו בשביל לנסות את מזג האיש; אבל הן לא פיתחו בצעיר שום תכונה שאיבה תוכל להשתמש בה באופן רשמי, או אפילו לסלף אותה בשביל לסעוד את ההצדקה העצמית, על דרך מתקבלת על הדעת. ובכן, היה המקרה במדור הסעודה, אפילו היה פעוט ביותר, רצוי וחביב לפני אותו המצפון המשונה שהוטל עליו להיות מורה פרטי לקלאגארט; ואשר לשאר, יתכן שהמקרה ההוא דחפו לנסות ניסויים חדשים.

פרק שנים עשר

ימים מועטים אחר הדברים האלה, באהו לבילי בוד משהו שהציק לו יותר מכל אשר קרה קודם לכן.

היה זה לילה חם לפי אותו קו-הרוחב; ואיש ראש-התורן הקדמי, אשר משמרתו באותו זמן בדין היתה למטה, היה מנמנם על הסיפון העליון שבעליונים, אשר לשם עלה מן הערסלה החמה שלו – אחת ממאות שהיו כה צפופות ודחוקות יחד מעל סיפון-תותחים תחתון עד שהיה להן אך נדנוד-מעט, או נדנוד של לא-כלום. הוא שכב כמו בצל צלעה של גבעה, שטוחה מתחת מבוא-הרוח של המנורים, רכס-הר מגובב של כלונסאות יתירים, אשר ביניהם אוחסנה הסירה היותר גדולה של הספינה, זו סירת ההורדה. בצד שלושה נמנמנים אחרים מן הסיפון התחתון, שכב הוא על יד קצה של אחד המנורים, היוצאים מן התורן הקדמי; מאחר שחנייתו למעלה, בתפקידו כאיש ראש-תורן קדמי, היתה ממעל לחניית-הסיפון של אנשי בית-החרטום, ובסמוך לה, ניתנה לו רשות להתנהג באותה שכונה פחות או יותר כאדם העושה בתוך שלו.

והנה ניעוֹר לחצי-הכרה על ידי מישהו, אשר מסתמא כבר בחן את שנת השאר; הלה נגע בכתפו, ואז, כהרים איש-ראש-התורן הקדמי ראשו, נשף באזנו בלחישה מהירה: “אוץ לבין השרשראות הקדמיות של צד מבוא- הרוח, בילי; יש משהו באויר – אל תדבר. מהר. אפגשך שם”. והוא נעלם.

ובילי – ככמה אנשים שהם ביסודם בעלי מזג טוב – היו בו מן החולשות שהן לעולם מזוּוגות למזג טוב; וביניהן – היסוס, כמעט אי-יכולת, לומר “לא” חתוך לאיזו הצעה שאינה טיפשית למראה ראשון, ואינה בלתי-ידידותית, ואינה רשענית. ובהיותו בעל דם חמים, לא היתה בו המרירות להפר איזו הצעה על יד אי-מעשה שהוא סימן לאי-היענות. כמו חוש-הפחד שלו, היתה חשדנותו לגבי כל דבר שהוא מחוץ לגדר היושר והטבע, רק לעתים רחוקות מהירה וזריזה. ולא עוד אלא שבהזדמנות זו עוד היה ערפל תרדמתו נסוך עליו.

על כל פנים, הוא קם מיכנית, וכהשתוממו מתוך חצי-השינה מהו הדבר שהוא “באויר”, הוליך רגליו אל המקום אשר הוגד לו – בימה צרה, אחת משש, מחוץ למעקות הגבוהים, שהיא תרוּסה על ידי גלילי-מפרשים גדולים והמוני עמודי-חבלים אשר למפרשים ולסמוכות האחוריות; וכדרך אנית-מלחמה גדולה בימים ההם, היה המקום הזה בעל ממדים שהם יאים לעוצם-המידות של הקליפּה המרוּוחת. הקיצור, היה זה יציע משוח-זפת שהוא תלוי מעל פני הים, וכל כך מבוּדד עד שאיש-ים אחד שב“בל תשועבד”, ספן ישיש, בעל מזג רציני, מן המתנגדים לכנסיה הרשמית, עשאו, אפילו ביום, לבית קדשים פרטי שלו.

בפינה מסותרת זו, מהרה נלוה הזר אל בילי בוד. עדיין לא היתה לבנה ברקיע; אד הצפין את אור הכוכבים. לא יכול בילי להבחין את פני הזר בבהירות. אך לפי קוי גופו ולפי הילוכו, חשבהו בילי, וכנכוֹן, אחד מאנשי המשמרת האחורית.

“היסט, בילי!” אמר האיש בלחש מהיר וזהיר כבתחילה; “הרי חטפוך לתוך הצי על כורחך, הלא כן? אף אני כך”; והוא הפסיק דבריו, לראות מה רושם הם עושים על בילי. אך בילי, שלא יכול לעמוד על כל הענין, לא אמר כלום. ואז השני: “אנחנו לא היחידים שנחטפו, בילי. אנחנו חבורה שלמה. האם לא תוכל – לעזור – בשעת צורך?”

“מה כוונתך?” דרש בילי, וכאן התנער כליל מערפל-תרדמתו.

“היסט, היסט!” כאן לבשה הלחישה הנחפזת צרידות. “ראה נא!” והאיש הניף בידו שני עצמים קטנים שניצנצו בכהות לאור-הלילה; "ראה, שלך הם, בילי, אם רק – "

ואולם כאן שיסע בילי דבריו, ובחשקו הרוגז להביע את אשר בלבו, היה לו המום הקל שבדיבורו למכשול-מעט: “ד-ד-דיראון! אינני יודע מה ד-ד-בריך מרמזים, אך מוטב לך לג-ג-גוּז אל מקום שאתה שייך שם”. אותו ברנש, כנבוך, לא זז כדי רגע. אך בילי קפץ לעומתו ואמר: “אם לא תז-זוּז, אז-זרוק אותך מעבר למ-מעקה!” אי אפשר היה לטעות בפשר דבריו, והשליח המסתורי נשא רגליו ונעלם בכוון התורן הראשי בצל המנורים.

“האלוֹ, מה יש?” נשמע קול נהמה מאיש בית-חרטום אחד, שנתעורר מנמנום-סיפּון שלו על ידי קולו המורם של בילי. וכשהופיע איש ראש-התורן הקדמי בחזרה, והוכר על ידיו –: “יופי, אתה הוא זה? משהו קרה, שכן ג-גמ-גמגמת!”

“הוי”, השיב בילי, ועכשו נתגבר על מכשולו; “מצאתי איש משמרת אחורית על חלק-הספינה שלנו ושילחתיו אל מקום שהוא שייך לשם”.

“ויותר לא עשית בענין זה, איש ראש-תורן קדמי?” שאל עוד אחד בקול מגושם, ברנש זקן שפניו ושערותיו כעין לבנה-של-בנין, והוא היה ידוע לאחיו ראשי התורן הקדמי בכינוי “פלפל אדום”.

“מתגנבים כאלה הייתי רוצה לשדך אותם אל בת התותחן!” – רצה לומר שיש לו חשק ללמד למתגנב תוכחת-מוסר בשבט כשהלה קשור על פיו של תותח.

על כל פנים, הסברתו של בילי היתה מספקת לתרץ את הענין לאותם ששאלו לטעמו של הרעש הרגעי – כי מכל חלקי החברה שבספינה, אנשי ראש-התורן הקדמי, רובם ותיקים וקפואים במשפטים קדומים ילידי-ים שלהם, הם הקנאים ביותר והרגזנים ביותר בענין הסגת גבולות; ביחוד מצד אחד מאנשי המשמרת האחורית, שהם לבוז להם, כי רובם ועיקרם אנשי יבשה, שמעולם אינם עולים כלפי מעלה בלתי אם לצמצם או לגולל את התורן הראשי, ובשום אופן אֵין הם ראויים, למשל, להשתמש בדקר-הפרדה או להכניס גליל מפרשים.

פרק שלושה-עשר

זו ההתארעות היתה לחידה מציקה לבילי בוד. היתה זו חויה לגמרי חדשה – זו לו הפעם הראשונה בחייו שמישהו ניגש אליו פנים אל פנים באורח-נוכלים במחתרת. קודם לפגישה זו לא ידע כלום מזה איש המשמרת האחורית, כי חנייתו של זה היתה מרוחקת ריחוק רב מחנייתו של זה, האחד בקדמת-הספינה וברוּם, השני על הסיפון ומאחור.

מה פירושו של דבר? והאם באמת זהובים היו אותם שני הדברים הנוצצים שהנכנס בתוך שאינו-שלו הרימם לעיני בילי? ואיפה יכול ברנש זה להשיג זהובים? הרי אפילו כפתורים, כפתורים יתירים, אינם מצויים הרבה על פני הים. יותר שהירהר בדבר, יותר היה נבוך, ויותר היה נטוּל-נחת ומורגז-משלוה. ברתיעתו מתוך גועל-נפש מהצעה, אשר, הגם שלא תפס אותה בבהירות, ידע שיש בה משום רעה – היה בילי בוד כסוס צעיר, רענן מן המרעה, שהוא פתאום שואף לתוכו לגימת-אויר מסריחה מאיזה בית-חרושת חימי, והוא מנסה על ידי נשיפות-הבל נכפלות לפלטה מנחיריו וריאותיו. מצב-נפש זה הוציא כל חשק לשיג נוסף עם אותו ברנש, אפילו בשביל לרכוש איזו הארה על כוונתו של הלה בגשתו אליו. אף על פי כן, לא היה חסר סקרנות טבעית לדעת מה מראה יהיה לאורח-האפלה לאור צהרים.

עינו נחה עליו למחרת אחר הצהרים, בשעת משמרת-כלב ראשונה שלו; הוא היה אחד מן המעשנים על אותו חלק קדמי של סיפון-התותחים העליון, המוקדש למקטרת. הוא הכירהו בגזרתו ומבנהו הכלליים, ולאו דוקא בפניו העגולים, המנומשים, ועיני-זכוכית שלו שגוון תכלת חיורת להן, והן מצועפות ריסים לבנים כמעט. ובכל זאת היה בילי מפקפק במקצת אם הוא הוא – אותו הצעיר שהוא בערך בן-גילו, והוא משוחח וצוחק מתוך חופש-לב, כהישענו על תותח – בחור נהיר למדי למראה, וכפי שאפשר לדמות, קצת מקושקש בדעתו. גם שמנמן במקצת – בשביל ספן, ואפילו הוא איש משמרת אחורית. הכלל, היה זה האיש האחרון בעולם – כך היה אפשר לחשוב – שיהיה עמוס מחשבות, ביחוד אותן המחשבות המסוכנות שבהכרח הן נחלתו של קושר באיזה מבצע רציני, ואפילו של נושא-כליו של קושר כזה.

הגם שבילי לא הרגיש בכך, הקדים אותו ברנש וראהו מתוך מבט אלכסוני וזהיר; ואז בהרגישו כי בילי מסתכל בו, הניד בראשו לאות-הכרה ידידותי כמו למכּר משכבר הימים, מבלי הפסיק את השיחה שבה היה עסוק יחד עם חבורת מעשנים. לאחר יום או יומיים, בעברו במקרה על פני בילי בשעת טיול-ערב על סיפון-תותחים, קידם את פניו במלה יפה של חברות טובה, אשר באפתעה שבה, ובדו-משמעותה בנסיבות ההן, כה הביכה את בילי עד שלא ידע היאך להיענות לה, והוא הניחה כאילו לא ראה אותה כלל.

ועכשו היה בילי יותר תועה ואובד משהיה. הניחושים הבלתי מועילים שנשזר לתוכם היו זרים לו עד להרגיז, והוא עשה כל מה שביכלתו למעך אותם. לא עלה בדעתו כלל כי זהו ענין, אשר משום היותו חשוד מאד, מחובתו שלו, כאפוּד-כחוֹל נאמן, להביאו לפני הסמכות הנכונה. ואולם יתכן שאפילו היה מישהו מרמז לו על צעד כזה, היה נמנע מנקוט בו משום המחשבה – מחשבה נדיבה של טירון – כי יהיה בזה משום ריח לא-מעט של מלאכת-כיעור אשר למלשין. הוא שמר את הדבר לנפשו. אף על פי כן, בהזדמנות אחת, לא יכול להבליג על השׂחת-לב קלה בפני איש-דאנציג הזקן; אפשר נתפתה לכך על ידי השפעת ליל-נועם, כשהספינה נחה באפס-רוח; השנים, מרבים שתיקה, ישבו אז יחד על הסיפון, ראשיהם נשענים אל המעקות. ואולם סיפורו של בילי מסר רק חלק מן הפרטים, וללא הזכרת שמות, כי הפקפוקים המוסריים מחוסרי-היסוד, שהזכרנוּם, מנעוהו מגלוֹת את כל לבו לפני מישהו. איש-דאנציג החכם, מששמע את נוסח הסיפור של בילי, דומה שניחש יותר משנאמר לו; ולאחר הרהור מה – אגב כך נצטמצמו קמטיו כלפי נקודה אחת, ונמחקה מעל פניו אותה הבעת-תמיהה שלפעמים העטתה אותם – ענה: “וכי לא כך אמרתי, בייבי בּוֹד?”

“אמרת מה?” שאל בילי.

“כי ג’ימי-רגלים הוא דבוב לך”.

בילי השיב בהשתוממות: “ומה ל ‘ג’ימי-רגלים’ ולאיש משמרת אחורית שהוא לקוי בדעתו?”

“הו, ובכן היה זה איש משמרת אחורית; כפת-חתול – רק כפת-חתול בלבד!” ומתוך אותה קריאה, אשר אין יודע אם מוסבה היא אל משב-אויר קל שחלף על פני הים בו ברגע, אם יש לה שייכות יותר דקה אל איש המשמרת האחורית, קטף המרלין הזקן בחטיפה עקמומית – את משך הטבק שלו בשיניו השחורות – ולא אבה לענות לשאלה הנדחפת של בילי, הגם כי זו נחזרה; כי מדרכו היה לנפול אחור לתוך שתיקה זעומה בהיותו נשאל באורח ספקני לפירושו של אחד מניבי-הנבואה הפסקניים שלו, שלא תמיד בהירים היו, והיה בהם דוקא מן הערפליות שהיא לעולם מעטפת אמרי “אורים ותומים”, יהיה מקורם מה שיהיה.

פרק ארבעה-עשר

נסיון ארך-ימים מסתמא הביא את זה הזקן לידי זהירות מרת-נפש שהיא לעולם אינה מתערבת בשום דבר ומעולם אינה נותנת עצה.

כן, על אף ההתעקשות התמציתית של הדאנציגאי, שהממונה-על-הנשק הוא הוא ביסוד של כל הנסיונות המשונים שנפלו לו לבילי פה בתוך ה“בל תשועבד”, היה הספן הצעיר מוכן ליחס אותם כמעט לכל אדם, חוץ מן האיש אשר, להשתמש באמרת בילי, “לעולם היתה לו מלה נעימה בשבילו”. וזה מתמיה. ואולי אין זה כל-כך מתמיה. לגבי ענינים מסוימים ישנם ספנים אשר אפילו בימי בגרותם הם נשארים תמימים למדי. ואולם יורד-ים שתכונות לו כאלו של איש ראש-התורן הקדמי האתלטי שלנו עדיין אדם-ילד הוא, כולו כרוּבּוֹ. ובכל זאת תום הילד בעצם אין הוא אלא בערות ריקנית, והתום מתמעט פחות או יותר בה במידה שהשכל מתרבה. ואולם אצל בילי בוד היה השכל, תהיה מה שתהיה מהותו, מתקדם, בעוד פשטותו ותומו בעינם עומדים. אכן, הנסיון הוא מורה; אך נסיונו של בילי מעט היה כשנותיו. חוץ מזה, לא היה בו מן הידיעה שבחוש נסתר על הרע, אשר בטבעים שאינם טובים או שהם טובים שלא בשלמוּת, קודמת לנסיון, ועל כן היא יכולה להיות – ויש שהיא גם הווה – קנינו של נוער.

ומה היה יכול בילי לדעת על האדם מלבד על האדם בחינת ספן גרידא? והספן בן האפנה הקדומה, האיש-אשר-לפני-התורן לאמתו – המלח מנערותו, אמנם הוא בן לאותו מין-החי כאיש היבשה, אך מכמה בחינות הוא שונה ממנו. הספן כולו גילוי-לב; איש היבשה – כולו חריפות. לגבי הספן החיים אינם משחק הדורש חשבונות ארוכים; אין הם משחק שחמט מורכב אשר בו מעטות ההליכות העשויות על דרך הישר, וכל המטרות מושגות בעקיפין; משחק עקום, מיגע, עקר, שאינו שוה בנר המאוכל אגב ההתעסקות בו.

כן, בתורת מעמד, הספנים הם, לפי אָפים, גזע נעורים. אפילו סטיותיהם מצוינות במידת נעורים. וזה חל במיוחד על הספנים בזמנו של בילי. ועוד: דברים שהם פועלים על ספנים בכלל, פה ושם הם פועלים באופן יותר נמרץ על אחד הספנים הצעירים. ונוסף על כך, רגיל כל ספן לציית לפקודות מבלי התוכח עליהן; חייו בציפה על המים מוסדרים לו מבחוץ; אין הוא בא לידי מגע בלתי-בורר עם כל האנושות, שבוֹ פעולה חופשית ללא מעצור בתנאים שוים – שוים למראית עין, לפחות – מהרה מלמדת לאדם אשר, אם לא ינהג באי-אמון שהוא חד-עין במידה שהמראה הוא נאה, יהא קרבן לאיזה מעשה-נוכלים. העדר מתן-אמון – העדר שהוא מתאפק ונמנע מהיראות – הוא מורגל כל-כך, לאו דוקא אצל אנשי מסחר בתורת שכאלה אלא אצל אנשים הבאים עם בני-אדם זולתם ביחסים פחות שטחיים ממסחר, לא-כל-שכן, אנשי עולם-הזה מסוימים, עד שהם מתחילים לנקוט בו כמעט בלא יודעים; ומהם היו מופתעים ממש, אילו הואשמו כי תכונה זו היא אחת ממידותיהם הכלליות.

פרק חמישה-עשר

אחרי העסק הקטן בשעת הארוחה, שוב לא מצא עצמו בילי בוד בצרה מוזרה על אודות הערסלה שלו או שק-המלבושים שלו, או כיוצא בכך. ואשר לאותו חיוך אשר האירהו כקרן-שמש ולמלת-הנועם החולפת, הללו, אם אפשר, היו יותר מובלטים מקודם.

אף על פי כן, היו כעת גילויים אחרים. מדי נחות מבטו הבלתי-נתפס של קלאגארט על בּילי בעל החגורה כשהלז מתגלגל לו על סיפון-התותחים העליון בשעת הפנאי של משמרת-הכלב השניה, מחליף התקפות-בדיחה עם שאר טיילנים צעירים שבחבורה, היה אותו מבט עוקב אחר היפּריון-של-ים זה מתוך הבעה קבועה, טבועת הרהורים ועצבות – ועיניו, על דרך מוזרה, היו מוצפות בצבוצי דמעות קודחות. אז היה קלאגארט נראה כאיש המעצבות. כן, אף יש אשר ההבעה העצובה היה בה שמץ געגועים רכים, כאילו יכול היה קלאגארט לאהוד את בילי, אילולא הגורל והקללה. ואולם זה היה רק דבר אשר אך נולד – חלף, ואפשר לומר כי האיש התחרט עליו מתוך לבשו מבט בלתי מומתק, שצבט והצמיק את פניו עד שבאותו רגע היו דומים לאמזוג מקומט. ואולם לפעמים, בצפותו מראש כי איש ראש-התורן הקדמי מתקרב בכיוון שלו, היה נוטה מעט הצדה לתת לו לעבור, כשהוא עצמו משהה מבטו על בילי, באותו רגע, מתוך סאטירה של הלבנת-שינים מבריקה אשר למסוה. אך אם פגשו לפתע פתאום, היה אור אדום ניתז מעינו, כשביב מן הסדן בנפחיה אפלולית. האור המהיר, האיום, היה מוזר בכך שנורה מכדורי-עינים אשר בנוחם היה גוון שלהם דומה לסגול מעמיק, הרך שבגוונים.

ואף על פי שאלה תעלולי-שאול בהכרח נתגלו לפעמים לאיש שהוא מטרה להם, בכל זאת היו מעבר לתפיסתו של אופי כגון שלו. ורקמות שרירי בילי אין לדמות אותן אל התארוגת הרוחנית הרגישה אשר במקרים מסוימים תזהיר את התום הנבער – באמצעות חוש נסתר – על קרבת הזדון. הוא סבר שהממונה-על-הנשק מתנהג משונות לפעמים, ותו-לא. ואולם המראה של גילוי-לב ומלת-נועם אשר באו לפרקים, נתקבלו כמה שהתאמרו להיות – כי הספן הצעיר עדיין לא שמע על “הדובר צחות יתר-על-המידה”.

אילו היה איש ראש-התורן-הקדמי מרגיש בלבו כי עשה או אמר משהו אשר יפיק אי-רצון מאת הפקיד, כי אז לא כן היו הדברים עמדו; אפשר כי ראייתו היתה מיטהרת אם לא מתחדדת.

וכן משפטו גם בענין אחר. שני קצינים נמוכים, שומר הנשק וראש בית-הריתוף, שבילי מעולם לא החליף מלה אתם, מפני שמצבו בספינה לא הביאהו במגע אתם; אלו האנשים התחילו כעת לראשונה לשלוח בבילי – מדי פגשם אותו במקרה – אותו מבט המעיד כי האיש, אשר ממנו הוא בא, חלו בו ידים – ולרעתו של זה אשר עליו המבט נופל. מעולם לא עלה על דעת בילי כדבר הראוי לתשומת לב או כדבר העשוי לעורר חשד – אם כי היטב ידע את העובדה כי שומר-הנשק ואיש בית-הריתוף, יחד עם אנשי הסירות, הרוקח ויתר בני אותה הדרגה, הם, על פי נוהג הצי, אחים-לסעודה לממונה-על-הנשק; אנשים בעלי אזנים שהן נוחות ללשונו החושפת צפונות.

ואולם החיבה הכללית שהיתה נטויה אל “המלח הנאה” דנן בגלל העזתו הגברית בהזדמנות, ובגלל טוב-לבו שאין לעמוד בפניו, בלא לוית יתרון-שכל שיהיה עשוי לעורר רגשי קנאה; זה הרצון הטוב מצד רוב אחיו-לספינה, גרם לו שהיה ממעט לדאוג על אודות הבעות-אלם המכוּונות אליו, כדומה לאותן שהזכרנון לעיל.

אשר לאיש המשמרת האחורית, אם כי בּילי, מן הטעמים האמורים, בהכרח המעיט לראותו, הנה, בשעה שנפגשו השנים במקרה, לעולם באה מבלי משים ההכרה העליזה של אותו ברנש, יש בלוית מלת-נועם אחת או שתים. אין נפקא מינה מה היתה כוונתו הראשונה של זה הצעיר המאופק; או מה התכנית אשר הוא היה שליח לה, מהתנהגותו בפגישות כאלו ברור היה כי הוא הניח את הענין לגמרי.

דומה היה כי בגרותו המוקדמת לעיקשות (וכל נבל שפל בגרותו מקדימה בּוֹא) הפעם רימתה אותו, והאיש שרצה ללכדו כתם, הכשילהו על ידי עצם תומו.

ברם, פיקחים יטענו כי כמעט לא יתכן שבילי ימנע עצמו מגשת אל איש המשמרת האחורית וידרוש בפה מלא מה היתה כוונתו בפגישה הראשונה, שנפסקה פתאומית אצל השרשראות הקדמיות. פיקחים מסתמא ידַמו כי טבעי למדי היה זה מצד בילי אילו ניסה לתהות על קנקנם של שאר החטופים בספינה בשביל לגלות מה יסוד ישנו, אם ישנו בכלל, לרמזים הסתומים של השליח כי יש איזה רוגז המתארגן למו קשר בספינה. פיקחים מסתמא כן ידמו בנפשם. ואולם משהו יותר, מן הנכון לומר, משהו פחות מפיקחות דרושה, אולי, בשביל הבנת אופי כגון זה של בילי כערכו.

אשר לקלאגארט, השגעון לדבר אחד שבאיש – אם, אמנם, זה חליו, כפי שנתגלה בנקודות כוכביות שבתופעות המפורטות, אך בדרך כלל היה מכוסה על ידי הנהגתו השליטה בעצמה והשכלית; זה, כאש תת-קרקעית, איכל לו דרך, אַכל והעמק עד פנימיות-פנימיותו. משהו מכריע מוכרח להיולד מכך.

פרק ששה-עשר

לאחר הפגישה המסתורית אצל השרשראות הקדמיות – זו שנפסקה שם בתכלית הפתאומית של ידי בילי – לא קרה שום דבר שהוא מעיקרו של סיפור זה עד המאורעות העומדים להתגולל כעת.

נאמר במקום אחר כי מחמת חוסר פריגאטות (שהן נוסעות-ים יותר טובות מספינות של מערכות-קרב) באותה תקופה בשייטת האנגלית במְצָרים, יש ושימשה ה“בל תשועבד” כתחליף נוח לסיירת, ולפעמים גם לשירות שלא מן המנין ממין יותר חשוב. זה נעשה לא בלבד בשל תכונות הפלגה שלה, שלא היו מצויות בספינה כדרגתה, אלא גם, יתכן כי במידה לא פחותה מכך, בשל אפיו של מפקדה, אופי שגרם שיהא מוחזק כמוכשר לכל תפקיד אשר, בקשיים בלתי-צפויים מראש, ידרוש ממבצעהו, תוך כדי רגע, יזמה שיש עמה דעת ויכולת למעלה מן התכונות המשמשות לימאות טובה. קרה במסע מן הסוג האחרון, מופלג כל-שהוא, עת היתה “בל תשועבד” בריחוקה היותר גדול מן הצי, שבשעת משמרת אחר-הצהרים פגשה, באורח בלתי צפוי, באחת מספינות-האויב. הוּכח כי זו היתה פריגאטה. הלזו – בהשיגה בעד קנה-מצפה שלה כי כובד האנשים והמתכת יהיה מכריע את הכף כנגדה – נשאה את עקביה הזריזים וצופפה מפרשיה על מנת לברוח. לאחר מרוצת-ציד, שזוֹרזה כמעט באפס תקוה, ושארכה עד מחצית משמרת-הכלב הראשונה, לבסוף הצליחה האויבת לבצע את בריחתה בשלמוּת.

עת-מה לאחר שווּתר על הציד, ובטרם נמוגה כליל ההתרגשות הנלוית לכך, עשה לו הממונה-על-הנשק, בעלותו ממערת ספירתו, הופעה (כובעו בידו) על יד התורן הראשי, וחיכה לתשומת-לבו של הקברניט ויר – שהיה מתהלך בדד על צד מוצא-הרוח של הסיפון האחורי – ומסתמא היה מרוגז כל-שהוא בגלל כשלון הציד. הנקודה שבה עמד קלאגארט היתה מקום מוקצב לאנשים בעלי דרגות נמוכות בערך בבקשם איזה ראיון מיוחד או עם קצין-הסיפון או עם הקברניט בכבודו ובעצמו. ואולם לא לעתים קרובות היה ספן או קצין זעיר באותם הימים מבקש האזנה מאת הקברניט; רק איזו סיבה יוצאת מן הכלל היתה, לפי המנהג המקובל, מצדיקה זאת.

והנה, ברגע שרצה המפקד, השקוע בהרהוריו, לסוב, אגב טיול, כלפי ירכתי הספינה, הרגיש בנוכחותו של קלאגארט, וראה את הכובע, המוּסר מעל הראש, אחוז ביד מתוך תוחלת שבהכנעה. בכאן יאָמר כי היכרותו האישית של הקברניט ויר את זה הסגן התחילה רק עם ההפלגה האחרונה של הספינה מן המולדת, כי קלאגארט אז לראשונה, בהיותו מועבר מספינה שנשארה לשם תיקונים, בא למלא בתוך ה“בל תשועבד” את מקומו של ממונה-על-הנשק שקדם לו, איש שכעת היה נכה וצמוד ליבשה.

אך ראה המפקד מיהו העומד בהכנעה כזו ומיחל לתשומת-לבו, והבעה משונה עברתהו. לא בלתי-דומה היתה זו לארשת החולפת על פניו של אחד הפוגש אדם, שאמנם הוא מוכּר לו, אך אינו מוכּר לו לזמן המספיק להכרה מלאה, ואף על פי כן משהו במראהו, זה בפעם הראשונה, מעורר טעם רע, בלתי-ברור אך דוחה. בעמדו מלכתו ובעטותו את הנהגתו הרשמית, הרגילה, מלבד מה שאיזה קוצר-רוח נסתתר בטון של מלת-הפתיחה, אמר: “ובכן, מה הענין, ממונה-על-הנשק?”

בהבעה של נמוך-במשרה-מחברו אשר צר לו שהוא אנוס להיות מבשר בשורה רעה, ובעוד החלטתו איתנה להיות גלוי-לב ביחס לכל פרטי הענין ודקדוקיו, הרי בה במידה רצונו הוא להמנע מגוזמה כל-שהיא, עמד קלאגארט ודיבר, לפי אותה הזמנה – מן הנכון לומר, פקודה – לפרוק את אשר בלבו. מה שאמר, מלובש בלשון של אדם שלא היה חסר-חינוך, היה תמציתו, אם לאו דוקא במלים הללו, כך: כי בשעת הציד וההכנות להתנגשות אפשרית, ראה די שיהא מוכח לו כי לפחוֹת ספן אחד שבכאן הוא אדם מסוכן בספינה המונה בין אנשיה שכאלה אשר היה להם חלק באשמה בצרה הרצינית, מקרוב באה, ולא עוד אלא שיש בה אנשים, כגון האיש הנדון, שנכנסו לשרות המלך על ידי צורה שאינה התרשמות מרצון.

כאן הפסיקו הקברניט בקוצר-רוח.

“דבר פשוטות, בן-אדם; אמור חטופים”.

קלאגארט עשה מחוה של הכנעה והמשיך לדבר. זה ימים לא-מרובים שהוא (קלאגארט) התחיל חושד כי מתרחשת איזו תנועת-סתר, שהספן הנדון הוא מעוררה, אך הוא לא סבר כי צורך לו למסור את החשד בצורת דין-וחשבון, כל זמן שלא היה לו יסוד ברור. ואולם ממה שראה באותה שעת אחר-הצהרים באיש הנ"ל, התקדם החשד שמשהו מתרחש במסתרים עד נקודה שהיא פחות מרוחקת מודאות. הוא הרגיש לעמקה – הוסיף – את האחריות הרצינית שהוא מקבל עליו במסרו דין-וחשבון המקפל בקרבו אפשרות של תוצאות כאלה ליחיד שהוא בעיקר נוגע בכך, מלבד מה שיש בו כדי להגביר את הדאגות הטבעיות, ירגישן כל מפקד בצי בגלל ההתפרצויות היוצאות מגדר הרגיל, אותן שקרו רק תמול-שלשום ושאין צורך – בעצבות אמר זאת – לכנותן בשם.

הקברניט ויר, בתחילת הגשת הדבר אליו, בהיותו תקוף-אפתעה, לא יכול לגמרי להסתיר את גזל-מנוחתו, ואולם ככל שהוסיף קלאגארט לדבר, נשתנה מראה הקברניט לאי-סבלנות מחמת משהו בסגנונו של העד בהעידו. ואולם הוא מנע עצמו מהפריע לו. וקלאגארט, בהוסיפו לדבר, סיים כך:

“ישמרנו אלוהים, מעלת כבודך, שה’בל תשועבד' תתנסה בנסיונה של…”

“הנח את זה!” שיסעהו כאן הגבוה ממנו במשרה, כשפניו משתנים בן-רגע מפני זעם, כי הוא ניחש מה ספינה אומר הלז לכנות בשם; היתה זו ספינה אשר מרידת נוֹר לבשה בה צורה טראגית ביותר, בה הועמדה נפשו של מפקדה בסכנה. לאור הנסיבות הללו הכעיסתו אזכרתא זו שהאיש משמיע אותה. בזמן שהקצינים המוסמכים עצמם היו זהירים ונזהרים כיצד הם נוגעים בדיבורם למאורעות מקרוב אירעו – שבו בזמן יהיה סגן נמוך נוגע בהם שלא לצורך בפני קברניטו, זה נראה לו כהעזה שהיא תכלית ריחוק מצניעות. מלבד זה, לחוש החי שבו לגבי כבוד עצמו, נראה הדבר כנסיון להבהילו. חוץ מזה, לא היה מחוסר רגש-אפתעה שאיש אשר – במידה שנתן דעתו עליו עד עכשיו – תמיד הראה נימוסיות יתירה בתפקידיו, מגלה דוקא במקרה זה חוסר נימוס כזה.

ואולם מחשבות אלו, וכיוצא בהן הרהורים מסופקים שריחפו וחלפו בדעתו, פינו מקומן פתאום לניחוש שבהשראה, אשר הגם שעדיין היה סתום בצורתו, בכל זאת הועיל בפועל להשפיע על דרך קבלתו את הבשורה הרעה. ברי שהקברניט ויר, בהיותו למוד זה זמן רב בכל הנוגע לתסבוכת החיים שעל גבי סיפון-תותחים (אשר, כמו שאר צורות חיים, יש לה מחתרות-סתר שלה וצד מפוקפק שלה, הצד שהבריות מתנכרים לו ומעלימים עין ממנו), לא נתן עצמו להיות נרגש יתר על המידה על ידי הנעימה הכללית שבדין-וחשבון של הנמוך ממנו. יתר על כן, גם אם, לאור מאורעות מקרוב נהיו, יהיה צורך לנקוט בפעולה מידית עם הופיע הסימן המוחשי הראשון לאי הכנעה חוזרת – אף על פי כן, לא יהיה זה מן החכמה, סבר, לקיים ולחַיוֹת את שיורי נטירת-הרוגז בלבבות על ידי פחזוּת בלתי נאותה בשימת אֵמוּן במלשין, ואפילו הוא איש העובד תחתיו והמופקד על השגחה משטרתית על הצוות. רגש זה אפשר לא היה תקיף עליו, אילולא עובדה שהיתה, כי בהזדמנות קודמת הרגיזתהו הקנאות הפאטריוטית הרשמית שגילה קלאגארט, שכן נדמתה לו רגשנית ומתוחה שלא במידה. ולא עוד אלא שמשהו באורח-דיבּורו הבוטח בעצמו והגנדרן של הפקיד הזה, הזכירהו איש-תזמורת אחד, עד-שקר בדיני נפשות לפני בית-דין צבאי ביבשה; בית-דין צבאי שהוא, הקברניט ויר, בעודו חובל, היה חבר בו.

והנה, ההפסקה הפתאומית שניתנה לקלאגארט בענין האזכרתא המשוסעת, מהרה תכפה לה שאלה: “אתה אומר כי ישנו לפחות איש מסוכן אחד בספינה. נקוב שמו”.

“ויליאם בוד, איש ראש-התורן הקדמי, מעלת כבודך”.

“ויליאם בוד”, חזר אחריו הקברניט ויר בתמהון-אמת, “מתכוון אתה לאיש אשר החובל ראטקליף לקחוֹ מספינת המסחר זה לא כבר – הצעיר שהוא מחובב, ככל הנראה, על כל האנשים – בילי, ‘המלח הנאה’, כפי שקוראים אותו?”

“הוא הוא, מעלת כבודך; ואולם על אף עלומיו וחמדת מראהו, מחשבות עמוקות לו. ולא לחינם הוא גונב את לב בני ספינתו שיהיו מתיחסים ברצון אליו, כי לפחות, על כל צרה שתבוא, יאמרו מלת-המלצה לטובתו. האם נזדמן לו לחובל ראטקליף לספר למעלת כבודך על העקיצה החדה, זרק אותה בוד בקפצו ועמדו בחרטום החותכנית תחת ירכתי אנית-המסחר בשעה שהוסר מעל זו? אכן, תחת המסוה של רוח הומור טוב הוא מסתיר את רוגז-לבו על חטיפתו. אתה רק הצצת בלחיו הנאוה. אפשר, מצודת-אדם פרושה תחת מרגניותיו אדמדמות-הציצים”.

והנה, “המלח הנאה”, כדמות דגולה בין אנשי הצות, באורח טבעי למדי משך אליו את תשומת-לב הקברניט מלכתחילה. אם כי בדרך כלל לא הרבה אותות חיבה לקציניו, אמר “יישר כוח” לחובל ראטקליף על מזלו הטוב, שנזדמנה לו דוגמה נאה כזו למין האנושי, אשר, בהיותו עירום מלבוש, יפה היה יכול “לעמוד” בשביל פסל של אדם הראשון בעלומיו, לפני החטא.

אשר לברכת-הפרידה של בילי לספינה “זכויות האדם”, אל אודותיה באמת סיפר לו חובל-הביקורת, אותה סכה הקברניט ויר – מגבוה, כמקשיב לאנקדוטה טובה, ותו לא, אם כי טעה והבין אותה כחידוד סאטירי – כמעלה נוספת על חמדות-החטוף. בתורת ספן צבאי העריץ את הגבורה שהיא יכולה לקבל התרשמות שבכפיה על דרך כה עליזה וכה שכלית. גם הנהגת איש ראש-התורן הקדמי, במידה שנפלה עליו עין הקברניט, אימתה את שמחת ניחושו הראשון, ומעלות הטירון כאיש ספן התבחנו שכאלה שהקברניט אמר להמליץ עליו בפני הקצין המבצע לעליה אל מקום אשר שם יהיה מובא לעתים יותר קרובות תחת הסתכלותו: רצה לעשותו איש המדור העליון של התורן האחורי, שם במשמרת הימין ימלא את מקומו של איש אשר אינו כל-כך צעיר, ולפיכך דימהו הקברניט פחות ראוי לאותה משרה. יאָמר כאן במאמר מוסגר כי, מאחר שאנשי המדור העליון של התורן האחורי אינם צריכים לטפל בשטחים כה עצומים של בד כבד כמו ספני-מטה הממונים על התורן העיקרי והתורן הקדמי, לפיכך צעיר, אם הוא עשוי מן החומר היאות, לא די שהוא מסוגל ביותר לשירות שם, אלא על פי רוב בוחרים בו להיות ראש למדור זה, והחבורה אשר תחתיו עשויה “ידים קלות”, לפעמים נערים ממש. סיכומו של דבר, הקברניט ויר, מראשית, סבר כי בילי בוד הוא מה שהיה קרוי בלשון הצי באותם הימים “מציאת מלך”, כלומר, חטיבה נאה לצי של הוד מלכותו הבריטי – השקעה מעולה בהוצאות מעטות או ללא הוצאות כל-עיקר.

לאחר הפסקה קלה – אשר בה עברו הזכרונות הנ"ל בבהירות דרך מוחו – שקל בדעתו את הרמז האחרון שבדברי קלאגארט, זה הכלול בפראזה “פחת תחת התלתן”, ויותר ששקלהו, פחות סמך על מהימנותו של המלשין. פתאום פצח כנגדו: “ואתה בא אלי, ממונה-על-הנשק, עם סיפור כה מעורפל? אשר לבוד, נקוב לי מעשה או מלה האמורה שלו, בתורת סמוכין למה שאתה בדרך כלל מאשימהו בו. חכה”, וניגש אליו ברב-יתר קרבה, “תן דעתך על מה שאתה מדבר. לעת כזאת ובמקרה כזה יש קצה של אַמת-מנור בשביל עד-השקר”.

“הוי, מעלת כבודך”, נאנח קלאגארט והניע קלות את ראשו המחוטב לנוי, כאילו מתוך עצב וצער על קשי-הקול המכוּון נגדו, והוא לא התחייב בכך. ואז, כאזרוֹ עוז – הזדקף כמו מתוך הבלטה עצמית שבצדקוּת, נקב, על יסוד מקרים שבהזדמנות, מעשים ודבורים מסוימים, אשר, אם יוחזקו כאמת בכללותם, הרי הם מוליכים אל הנחות שיחייבו את בוד בנפשו, אחדים מן הדברים הנ"ל, הוסיף ואמר, אין ראָיה מאמתת רחוקה מהם.

בעינים אפורות שהן קצרות-רוח וחסרות-אֵמון, והן מנסות לחזור אל קרקעיתן של עיני-הסגול השלוות אשר לקלאגארט, שוב הקשיב לו הקברניט ויר עד הסוף; אז, לרגע, עמד כלועס את הדבר בינו לבין עצמו. קלאגארט – עכשיו שנפטר מן ההתגוננות של השני – הסתכל בקברניט ובארשת-נפשו במבט אשר יקשה לתארו: – היה זה מבט שהוא סקרני לדעת מה פעלו תכסיסיו; מבט אשר כדומה לו אולי היה בעיני דבּרם של בני-יעקב הקנאתנים כשבאו במרמה על אביהם הדאוג, הבא לפניו את כתונת-הפסים של יוסף, טבולת הדם.

אם כי משהו יוצא מן הכלל באיכות המוסרית של הקברניט ויר עשאהו, בכל התנגשות רצינית בינו לבין איש זולתו, אבן-בוחן ממש לטיבו המהותי של אותו איש, הרי עכשיו, ביחס לקלאגארט ולמה שבאמת מתרחש בו, פחות היה ברגשו מהוכחה פנימית שבהשראה ויותר מחשד חזק שספקות מוזרים מכבידים עליו. המבוכה שגילה באה לא כל-כך משום משהו הנוגע לאיש שהוא המטרה למלשינות, כי אם משום שיקולים מה דרך מוטב לנהוג בה ביחס למלשין. בראשונה, כמובן, סבר כי מוטב שיזמין את הראיות להאשמות, שקלאגארט העיד עליהן שהנה הן באות. ואולם נוהג כזה היה מביא לידי התפשטות הענין ברבים, דבר אשר, במצב הענינים הנוכחי, היה פועל על רוחם של כל חֶבֶר הספינה בדרך לא רצויה. אם קלאגארט הוא עד שקר – הרי זה קץ הענין. ועל כן, בטרם יבחן את ההאשמה, יבחן למעשה את המאשים; והוא סבר כי אפשר לעשות זאת בדרך שקטה, בלתי מכריזה על עצמה.

הצעד שהחליט לנקוט בו דרש שינוי-מערכה – העתקה אל מקום שהוא פחות פרוץ לעיני מסתכלים מן הסיפון האחורי הרחב; כי, הגם שהקצינים המעטים שהיו שם באותה שעה, בשל ציות לנימוסי הצי, נסתלקו להם אל צד מבוא-הרוח, בו ברגע שהקברניט ויר התחיל מטייל על צד מוצא-הרוח של הסיפון; והגם שבמשך השיחה היה קולו של הקברניט רחוק מהיות רם, וקולו של קאלגארט היה כספסופי ונמוך; והרוח בחבלים ורחץ-הים הועילו להרחיק אותם עוד יותר מעבר לשמיעת אוזן – אף על פי כן משכה אליה התמדת השיחה התבוננות מצד אנשי ראשי-התורן למעלה, ועוד ספנים בצלע או יותר קדימה.

כיון שהחליט מה צעדים ינקוט, מיד ניגש למעשה. בפנותו פתאום אל קלאגארט שאל: “ממונה-על-הנשק, האם עכשיו משמרתו של בוד למעלה?”

“לא, מעלת כבודך”. ואז – “מר וילקס”, כן בקריאה אל המשיט הקרוב ביותר, “אמור לאלברט שיבוא אלי”. אלברט היה נער-הערסלה של הקברניט, מין משרת-ים שבעליו שׂם אֵמון רב בכוח-אבחנתו ובמסירותו. הנער הופיע. “אתה מכיר את בוד, איש ראש-התורן הקדמי?”

“כן, אדוני”.

“לך מצאהו. הוא פנוי ממשרתו עכשיו. סדר שתספר לו, באין שומעים אחרים, כי הוא מבוקש בירכתים. המצא דרך שלא ידבר אל שום איש. אתה עצמך העסק אותו בשיחה. ורק כשאתה מגיע פה, עמוק בירכתים, ולא קודם לכן, תודיעהו כי המקום שהוא מבוקש בו הוא התא שלי. אתה מבין. לך. – ממונה-על-הנשק, הראה עצמך על הסיפונים למטה, וכשאתה סובר כי הגיע זמן שאלברט יהא נכנס עם אישו, עמוד הצידה חרש, בשביל להיכנס מאחורי הספן”.

פרק שבעה-עשר

כאשר איש-ראש-התורן הקדמי מצא עצמו מסוגר, כביכול בלשכה יחד עם הקברניט ועם קלאגארט, היה מופתע למדי. ואולם היתה זו אפתעה שאין עמה חשש או חשד. לאופי בלתי-מבוגר, שהוא עצמו על פי מהותו כן ורחום, תבואנה הרגשות של אזהרה-מראש במאוחר, אם בכלל תבואנה. הדבר האחד שנתלבש צורה במוחו של הספן הצעיר, היה זה: “כן, הקברניט עינו עלי לטובה, ואני מעולם סברתי כך. אפשר יעשני הגאי שלו. זה היה לרצון לי. ועכשיו אפשר יהיה שואל את דעתו של הממונה-על-הנשק על אודותי”.

“סגור את הדלת שם, שומר”, אמר המפקד. “עמוד מבחוץ ואל תתן לשום איש להכנס. – ועכשיו, ממונה-על-הנשק, הגד לאיש הזה בפניו מה שסיפרת לי על אודותיו”. והוא עמד מוכן לחקור את שני הפרצופים כשהם מוצבים אהדדי זה לעומת זה.

בצעד המדוד וברוח השלוה, השליטה בעצמה, של רופא לבית חולי-רוח הניגש באולם ציבורי אל איזה חולה המתחיל להראות סימנים להתפרצות קרובה, ניגש קלאגארט מתונות ביתר קרבה לבילי, הביט לתוך עינו באורח היפּנוטי, ובקצרה חזר על ההאשמה.

בראשונה לא קלט בילי את הדבר. כשעמד על משמעות המלים, נהיה וֶרד-השֶזף של פניו כאילו הוכה על ידי צרעת מלבינה. הוא עמד כאחד צמוד במסמרות ופיו חבוש. ובינתים חל בעיניו של המאשים – שעוד לא סרו מעל העינים הכחולות, המורחבות של השני – שינוי כביר, כי גוונם הרגיל, זה הסגול העשיר, נהפך לארגמן דלוח. אלו המאורות של השכל האנושי איבדו כל מבע אנושי והתבלטו כמקפה, כאורח העינים הזרות של אילו יצורי תהום, שעוד לא נתכּנוּ בשם בקטלוֹגים מדעיים. המבט המהופנט של הראשון היה בו משום התכשפות שבאפתעה; המבט של השני היה בו מן ההתקפה הרעבה של דג-הטורפידו.

“דבר, בן-אדם!” קרא הקברניט ויר אל אחוז הקפאון. כי מראהו של זה התמיה אותו יותר ממראה קלאגארט. “דבר! הגן על עצמך!” בקשה זו לא הפיקה מבילי אלא תנועת-ידים וחרחור-גרון; השתוממות על האשמה כזאת המושלכת פתאומית על תינוקיות חסרת-נסיון זאת, ואולי זעוה על המאשים, שימשו להוציא לאור את המגרעת הרבוצה זו, וברגע זה הגבירו אותה עד כדי קשירת-לשון בת-עוית; בעוד הראש המרוכז וכל הגזרה, המתמתחים קדימה בעינוי של חשק בלתי-מועיל לשמוע בקול הפקודה, ולדבר ולהגן על עצמו, משווים לפנים הבעה מעין זו של כוהנת-בתולה הנדונה למות ברגע שקוברים אותה חיים והיא בפרפורי חנק ראשונים.

ואף על פי שהקברניט ויר לא ידע כלום מנטייתו של בילי לכובד-פה, עכשיו מיד ניחש אותה, כי באופן בהיר הזכירהו מראה בילי את מראהו של חבר בית-ספר שלו, נהיר-שכל אשר ראהו המוּם על ידי אותות חוסר-האונים המבהיל, מדי קומו במחלקה בשביל להיות ראשון לתשובה על שאלה בוחנת מפי המורה. הוא ניגש מקרוב אל הספן הצעיר, שֹם יד מרגיעה על שכמוֹ ואמר: “אין בהלה, נערי. לאט לך, לאט לך”.

אלו הדברים, כה אבהיים בטון שלהם, במהופך לתוצאה המבוקשת, ללא ספק נגעו עד לב-לבו של בילי, והם דחפו אותו אל מאמצים מוכפּלים להתבטא – מאמצים אשר נסתיימו, לפי שעה, בחיזוק השיתוק, ובשיווי לפנים הבעה שהיא צליבה לעין-הרואה. תיכף לזה, כמהירות-האש מתותח הירוי בלילה – שולחה זרוע-ימינו וקלאגארט נפל אל הסיפון. אם במתכוון ואם רק בגלל יתרון גבהו של האתליט הצעיר, ניחתה המכה ישר על המצח, שהיה חלק כה מחוטב יפה וכה שכלי-למראה בפניו של הממונה-על-הנשק; כך, שהגוף נפל מלוא קומתו ארצה, כקרש כבד שמטים אותו מישרותו. בליעת אויר אחת או שתים, והוא שכב אין תנועה.

“נער בר-גורל”, נשף הקברניט בקול כה נמוך עד שהיה דומה ללחש, “מה עשית! אבל הנה, עזור לי”.

השנים הרימו את הנגדע, ממתניו ומעלה, עד שהיה במצב ישיבה. הגולם רזה-הבשר ציית בגמישות למטלטליו, אך ללא רוח-חיים. היה זה כטיפול בנחש מת. הם חזרו והורידוהו. הקברניט ויר, כחזרו אל זיקוף-קומה, וככסותו פניו בידו האחת, עמד בלתי-רגיש למראית-עין, כזה הגוף אשר לרגליו. האם היה שקוע בחישוב כל נולדותיו של המאורע הזה, ובמחשבה, מה מוטב שיעָשה, לא ברגע זה בלבד, אלא גם באחריתו של דבר? לאט לאט חשף את פניו; והיה זה בו ברגע כאילו הלבנה, בצאתה מלקוי היתה מופיעה במראה אחר מן המראה היה לה טרם התחבאה. האב שבו, שנגלה עליו על בילי במערכה עד כה, פינה מקומו למשכין-המשמעת הצבאי. בטון הרשמי שלו ציוה על איש ראש-התורן הקדמי להסתלק אל הטרקלין בירכתים ולהישאר שם עד שיהא נקרא. בילי ציית לצו זה בשתיקה על דרך מיכנית. והקברניט ויר, כגשתו אל דלת התא במקום שנפתחה על הסיפון האחורי, אמר אל השומר שבחוץ: “אמור למישהו שישלח את אלברט לכאן”. כהופיע הנער סידר אדוניו את הדברים כך, שלא יהא תופס במבטו את השכוב. “אלברט”, אמר לו, “אמור לרופא שאני רוצה לראותו. אין אתה צריך לשוב הנה עד אם תקרא”.

משנכנס הרופא – בעל אופי יציב, כה כֶּבֶד שכל ונסיון, עד ששום דבר אינו מפתיע אותו, – צעד הקברניט ויר לקראתו, ומתוך כך, בלא יודעים, תרס מהשני את מראה קלאגארט, וכהפסיקו את אותות-הכבוד הטקסוניים הרגילים של הלז אמר: “לא; אמור לי, איך הדבר עם האיש ההוא”, וכיון את תשומת-לב הרופא אל השכוב.

הרופא הביט, ועל אף כל שלטונו בעצמו נרתע בפני הגילוי הפתאומי. על עור-פניו של קלאגארט, שלעולם היה חיור, גח עכשיו דם עבה ושחור מפה ואוזן. לעינים המקצועיות של המסתכל ברור היה ללא ספק שלא אדם חי הן רואות.

“ובכן, הדבר כך הוא?” שאל הקברניט ויר בהסתכלו ברופא בריכוז. “חשבתי כך. אבל אַמת הדבר”. אז אישרו הבחינות הרגילות את טביעת-עינו הראשונה של הרופא; הוא נשא עיניו מתוך דאגת-אמת, ומבטו אל הגבוה ממנו במשרה – סקרנות עזה. אך הקברניט ויר, יד אחת שּלו נתונה על מצחו, עמד בלי נוע. פתאום, כתפסו את יד הרופא בצבת של עוית, קרא, בהצביעו כלפי מטה, אל הגויה, – “זה המשפט האלוהי על חנניה! הבט!”

מוטרד על ידי ההנהגה הנרגשת שמעולם לא ראה אותה מקודם לכן בקברניט של ה“בל תשועבד”, ועדיין כולו נבער ביחס לענין, בכל זאת בלם פיו מדבּר, והוא רק חזר ושלח מבט שואל, לדעת מה הביא לידי טרגדיה כזו.

ואולם הקברניט ויר בשנית עמד בלי נוע, שקוע במחשבה. בזועו בשנית קרא בחום – “הוּכּה-נפש על ידי מלאך אלוהים. אך המלאך – עליו להיתלות!”

על אלו הקריאות, שהיו בנות-בלי-מובן למקשיב אשר לא הוקנה לו עד-מה מן המאורעות הקודמים, היה הרופא מזועזע עד מעמקיו. ואולם הקברניט ויר, כשב אל דעתו, בקול פחות קשה סיפר בקיצור את הנסיבות שהביאו לידי המאורע הסופי.

“אבל, הבה, עלינו לחפוז”, הוסיף, “עזור להעביר אותו (הוא נתכוון לגויה) אל החדר ההוא” – כהראותו אל חדר שהוא מול האחד שבו איש ראש-התורן הקדמי שוהה כלוא. שוב הוטרד הרופא על ידי בקשה שנדמתה לו משונה וללא טעם, אך בהיותו נמוך במשרה מחברו לא היתה לו ברירה אלא להסכים.

“ועתה לך”, אמר הקברניט ויר, במשהו כדומה למשפטו הרגיל, “לך עתה. הנני לכונן בית-דין צבאי. ספר לחובלים מה קרה, וספר למר מורטון” – הוא נתכוון לראש פלוגת הפלישה – “ופקוד עליהם שישמרו את הדבר בסוד”.

מלא אי-שלוה וחששים עזב הרופא את התא. האם נפגע הקברניט ויר פתאום בדעתו, או האם היתה זו התרגשות חולפת אשר נבעה מהתארעות כה מוזרה ויוצאת מגדר הרגיל? אשר לבית-דין צבאי, זה היה נדמה לרופא שלא כאורח המדינה, אם לא קשות מזה. הדבר שצריכים לעשותו, סבר, הוא לשים את בילי במאסר, בדרך המצוּוה מפי המנהג, ולדחות כל פעולה נוספת במקרה כל-כך יוצא מגדר הרגיל, עד זמן בו יתאחדו שוב עם השייטת שלהם, ואז ימסרו את הדבר לידי האדמיראל.

הוא זכר את ההתגעשות הבלתי-רגילה של הקברניט ויר ואת קריאותיו הנרגשות, שלא היו כלל לפי ארחו התקין. האם ירד ממסלולו הרוחני? ואולם נניח כי כך הוא; לא כל כך קל להוכיח הדבר. מה, איפוא, יוכל לעשות? אין לך מצב יותר קשה בעולם מזה של פקיד שהוא משועבד לקברניט הנחשד בעיניו, אכן, לא מטורף אך לא בלתי פגוּע בשכלו. לערער על פקודתו, הרי יהא בכך משום חוצפה. להתנגד לו, הרי יהא בכך משום מרידה. מתוך ציות לקברניט ויר מסר לחובלים ולראשי פלוגת-הפלישה מה שקרה, ולא אמר להם כלום על מצבו של הקברניט. הם הרחיבו עיניהם כנגדו מתוך אפתעה ודאגה. כמוהו סברו כי ענין כזה יש למסור אותו לאדמיראל.

הקשת, מי יסמן בה הקו שהוא אחרית גוון הסגול וראשית גוון התּפוֹז? ברור אנו מבחינים בהבדל הצבעים, אבל אֵי בדיוק האחד עובר לעינים לתוך השני? אף כך, בריאות-הרוח והטירוף. במקרים בולטים אין ספק בנוגע להם. ואולם במקרים מסוימים, בדרגות שונות שהן פחות בולטות, מעטים מאד אשר יקבלו עליהם לסמן קו, אם כי ימָצאו מספר מומחים מקצועיים אשר יעשו כך. כמעט שאין לך דבר שאפשר לבטאו בפה, ולא ימצאו מספר אנשים אשר יקבלוהו על עצמם לעשותו בשכר. בלשון אחרת, ישנים מקרים שבהם כמעט אי-אפשר להחליט אם אדם הוא שפוי בדעתו או שהוא מתחיל להיות ההיפך מכך.

אם הקברניט ויר, כפי שהרופא ניחש על דרך מקצועית, באמת היה קרבן פתאומי לאיזו מידה של קלקול-דעת, על הקובע לקבוע לעצמו לאור אשר יותן לו מיד הרצאת-העלילה הזאת.

פרק שמונה-עשר

המאורע האומלל שסופּר כאן לא היה יכול להתארע בקשר-נסיבות יותר קשה. כי היה זה סמוך לעקבותיהן של מרידות אשר דוכאו, זמן-ספיח שהיה מבחן לשלטונות הצי, ודרש מכל מפקד-ים אנגלי שתי מידות שלא על נקלה הן מתמזגות יחד – זהירות ותקיפות. יתר על כן, היה משהו עקרוני במקרה זה.

במשחק זריקת הכדורים שקדמהו וליוהו למאורע על סיפון ה“בל תשועבד” ולאור סדר-הדינים הצבאי שעל פיו עמד להיות נדון רשמית, זכות וחובה, כפי שהיו מגולמות בקלאגארט ובבוד, בפועל החליפו מקומותיהן אשה את רעותה.

מבחינה חוקית היה הקרבן הנגלה לטרגדיה האיש שביקש להפוך אדם חף מאשמה לקרבן; ומעשהו החתוך של השני, מנקודת-ראות ציית, היותה את הקשה שבפשעים צבאיים. יתר על כן, הצדק והעוול התמציתיים שבמקרה, כמידת בהירותם, כן הכבידו על אחריותו של מפקד-ים נאמן, שהוא מוסמך להחליט בדבר על סמך אותו בסיס חוקי פרימיטיבי.

אך מעט יש לתמוה, איפוא, שקברניט ה“בל תשועבד”, אם כי בדרך כלל היה אדם של החלטות בלתי-זזות, הרגיש כי יש צורך בעיון-מכל-צד לא פחות מאשר בתכיפות-מעשה. עד שיוכל להחליט על דרכו, ולכל פרטיו, ולא עוד אלא עד שיהא הצעד המסיים עומד להיעשות, סבר כי מן החכמה יהיה, בשים-לב לכל הנסיבות, להישמר ככל האפשר מפרסוֹמת. בזה אפשר טעה ואפשר לא טעה. אך ברור כי, לאחר מעשה, בשיחות מוצנעות של חדרי-תותחים ותאים יותר מאחד או שנים, בוּקר לא מעט בפי קצינים אחדים – עובדה שנתיחסה על ידי ידידיו, ובחמימות על ידי שארו, ג’ק דנטון, לקנאה מקצועית בויר הכוכבי. סמך דמיוני כל-שהוא להערות שליליות אל-נכון היה שם. קיום הסודיות בדבר זה, צמצום כל ידיעה ממנו במקום שהריגת-האדם נעשתה – לתא הסיפון האחורי; בפרטים הללו היה מסתתר איזה צל של דימוי לשיטה שננקטה בטרגדיות-של-ארמון שנתארעו יותר מפעם אחת בעיר-הבירה אשר נוסדה בידי פטר הבארבארי, שעיקר גדולתו – פשעיו.

המקרה היה כזה שברצון היה קברניט ה“בל תשועבד” דוחה כל מעשה ביחס אליו ורק היה מחזיק את איש ראש-התורן הקדמי כאסיר שמור ומשומר, עד שתשוב ותתחבר הספינה עם השייטת שלה, ואז היה מוסר את הענין לשפיטתו של האדמיראל שלו.

ואולם, קצין צבאי אמיתי הוא, בפרט אחד, כנזיר-כנסיה אמיתי. לא ירבה השני בכיבוש-היצר בקיימו את שבועות-המשמעת המנזריות שלו מן הראשון בקיימו את שבועותיו לנאמנות בחובות-קרב שלו.

בהרגישו אשר אם לא תוחש פעולה בענין, יהיה מעשהו של איש ראש-התורן הקדמי, כיון שיהיה נודע על סיפוני התותחים, נוטה לעורר אודים רדומים, אם היו שכאלה, מן הנוֹר בין הצוותים, גבר בדעת הקברניט ויר חוש נחץ-המעשה על כל שאר החשבונות. ואולם, אם כי היה בעל-משמעת, עושה מלאכתו באמונה, לא היה ממחבּבי שלטון לשם שלטון גרידא. רחוק היה מסגל לו הזדמנויות ליטול לעצמו בלבד את ההסתכנויות של אחריות מוסרית, לפחות, לא שכאלו שאפשר בדין להעבירן אל גבוה ממנו במשרה או לשתף בהן את בעלי-דרגתו הרשמיים או אפילו שכאלה שהם נכנעים לו על פי משרתם. הואיל וסבר כך, שמח כי יהיה זה שלא בניגוד לנוהג למסור את הדבר לבית-דין פוסק של קציניו הוא, בשמרו לעצמו, כאיש אשר עליו תנוח נתינת הדין-וחשבון הסופית, את הזכות לקיים פיקוח עליו, או להתערב בדיוניו באופן פורמאלי או בלתי פורמאלי, כפי הצורך. לפי כל האמור, ווּעד מיד בית-דין צבאי, והוא עצמו היה הבוחר את היחידים שהם חברים בו, הלא הם החובל הראשון, המפקד של חיל-הפלישה והממונה על ההפלגה.

בחברו קצין חיל-הפלישה עם חובלי-הצי בענין שיש לו שייכות עם ספן, אולי נטה המפקד מן המנהג הכללי. הוא נדחף לכך על ידי העובדה שהוא העריך את האיש הצבאי ההוא כאדם בעל כוח שופט, איש מחשבה, ולא חסר-יכולת לטפל במקרה קשה שאין לו תקדים בנסיונו עד הנה. ואולם, אפילו ביחס אליו לא היה בלי גרעיני חששים, כי, עם כל מעלותיו, היה איש טוב-לב בתכלית, אחד שהיה נהנה מסעודתו, ישן שינה בריאה, ונוטה לשוֹמן-גוף. אדם מאותו מין, אשר, הגם שיוכל לקיים גברותו בקרב, לא לגמרי יהא אפשר לסמוך עליו בדילימה מוסרית שיש בה משהו מן הטראגי. אשר לחובל הראשון ולממונה על ההפלגה, לא יכול הקברניט ויר אלא להכיר כי נפשות כנות, שהן מוּעדות לאומץ לב בהזדמן, שכלן על פי רוב מצומצם בענין של ימאות פעילה ובתביעות הקרב של מקצוען.

בית-הדין נתועד באותו תא בו אירע הענין רע-המזל. תא זה, השייך למפקד, תפס את כל השטח תחת סיפון עלית הירכתים. בירכתים ומזה ומזה היה טרקלין קטן – החדר האחד משמש בית-סוהר ארעי, והשני – בית-מתים, ועוד מדור קטן ששת רֶוח ביניהם, ונשתרע קדימה בצורת מלבּן הגון ומוארך החופף את קורות-הרוחב של הספינה.

חלון-גג בן מידות ממוצעות היה למעלה, ובקצות הרוח המוארך מזה ומזה היו שני אשנבי-ספינה מוסכים, שבקלות היה אפשר להפוך אותם לחורים בשביל יריות מתותחים קצרים.

הכל הוכן בחפזה, ובילי הועמד למשפט; הקברניט ויר בהכרח הופיע בעד יחיד למקרה, ובתורת שכזה, ויתר באופן ארעי על דרגתו, אם כי בדרך מוזרה שמר עליה בדבר שהוא פעוט לכאורה, דהיינו, שהעיר עדותו מצד מוצא-הרוח של הספינה, ולשם כך הושיב את בית-הדין בצד מבוא-הרוח. בצמצום סיפר כל מה שהוליך את השואה, לא חיסר כלום מן ההאשמה שנאמרה על ידי קלאגארט ותיאר את האופן בו קיבל אותה האסיר. אגב מתן-עדות זה הציצו שלושת הקצינים מתוך אפתעה לא קטנה על בילי בוד, שהוא האחרון בעולם שהיו חושדים בו, או בכוונת המרידה האמורה בו על ידי קלאגארט, או במעשה שאין להכחישו, שהוא עצמו עשאו. החובל הראשון, בקחתו לעצמו עליונות משפטית ובפנותו אל האסיר, אמר: “הקברניט ויר דיבר דברו. האם כאשר אמר הקברניט ויר כן הוא או לא הוא?” בתורת תשובה באו הברות אשר לא היו מעוכבות-הבעה כפי שאפשר היה לצפות, ואלו הן:

“הקברניט ויר מדבר אמת. כאשר דיבר הקברניט ויר כן הוא, אך לא כאשר דיבר הממונה-על-הנשק. אכלתי את לחם המלך, ואני נאמן למלך”.

“אני מאמין לך, אישי”, אמר העד, וקולו היה בו משום רגש עצור אשר לא נתגלה בדרך אחרת.

“האלוהים יברכך על זאת, מעלת כבודך!” אמר בילי, שלא בלי גמגום, וכמעט שהושבר. ואולם תיכף הושב אל שליטה בעצמו על ידי שאלה נוספת, עליה השיב באותו קשי-התבטאות: “לא, לא היתה בינינו שום נטירת איבה. אני מעולם לא נשאתי בי איבה כלפי הממונה-על-הנשק. צר לי שהוא מת. לא נתכוונתי להרגו. אילו יכולתי להשתמש בלשוני, לא הייתי פוגע בו. אך הוא שיקר בפני על דרך מגונה, ובפני רב-החובלים שלי, והייתי מוכרח לומר משהו, ולא יכולתי לאָמרו אלא בהכאה. יעזור לי האלוהים!”

בדרך-דיבורו, הנובע מדחף פנימי ואינו מכסה כלום, של זה האיש גלוי-הלב, ראה בית-הדין אישור לכל המושמע בדיבורים אשר לפני רגע היו כחידה להם, כי על כן יצאו מפי העד לטרגדיה, ותיכף להכחשה עזת-הרגש של בילי בוד לכוונת-מרידה – הם דברי הקברניט ויר: “אני מאמין לך, אישי”.

אחרי כן שאלוהו אם ידע או חשד משהו שיש בו מטעם תחילת הפרעה (נתכוונו למרידה, אם כי נמנעו מבטא את המלה במפורש) ושיש לו מהלכים באיזה חלק של חבר-הספינה.

התשובה בוששה לבוא. בדרך מובנת יוחס האחור הזה, ברעיון בית-הדין, על אותה מבוכת-קול שהשהתה או עיכבה תשובות קודמות. אך בעיקרו של דבר, לא כך עכשו; השאלה מיד העלתה בזכרון בילי את השיחה עם איש המשמרת האחורית אצל השרשראות הקדמיות. ואולם שאט-נפש פנימי כלפי שיחוק כל תפקיד שהוא דומה אף במקצת למלשינות נגד אח-לספינה – אותו רגש-כבוד מוטעה, לא-לוּמד, שמנע בעדו ממסור את הענין בשעתו; הגם כי בתורת איש אנית-מלחמה נאמן היתה זו מחובתו, והיכשלות מעשותו כך, אילו הואשם בה והוכחה אשמתו, היתה מחייבתו לקשים שבמיני העונש – אותו שאט-נפש, יחד עם הרגשה סמויה כי באמת לא עמד שום קשר להתבקע, תקפו עליו. כבוא התשובה, היתה זו שלילית.

“עוד שאלה אחת”, אמר קצין חיל-הפלישה, שדיבר עכשיו בפעם הראשונה ומתוך כובד-ראש מודאג. “אתה אומר לנו כי מה שאמר הממונה-על-הנשק נגדך שקר היה. אם כן, על שום מה היה משקר ככה, משקר בזדון, מאחר שאתה אומר שלא היתה שום נטירת-איבה ביניכם?”

לרגל אותה שאלה, שבלא כוונה פגעה בספירה רוחנית שהיא לגמרי סתומה למחשבות בילי, נעשה כולו מטושטש, אכן, גילה בלבול-דעת, עד שהיו נמצאים מסתכלים, כפי שאפשר לשער, שהיו מפרשים מצבו כעדות, בלתי-תלויה­-ברצון, לאשמה חבויה. אף על פי כן, ניסה לענות איך-שהוא, אחר חדל מן המאמץ הבלתי-מועיל, ובו בזמן שלח מבט של התחננות כלפי הקברניט ויר, כרואה בו הטוב שבמושיעים וידידים. הקברניט ויר, שהיה ישוּב לאיזה זמן, קם על רגליו, וכיון דבריו אל השואל: “השאלה שהעמדת לפניו מקורה טבעי למדי. ואולם, האם יוכל הוא לענות עליה כהוגן? – או מישהו זולתו? אלא אם כן יהיה זה מי ששוכב שם בפנים”, – כהראותו אל החדר, בו שכב הבר-מינן. “ואולם המונח שם לא יקום על פי צו שלנו. ואולם בפועל, הנקודה שאתה מעורר אותה כמעט שאינה נוגעת בענין. מעבר לכל מניע רוחני, שאפשר לדמותו, אשר הביא את הממונה-על-הנשק לידי מעשהו, וללא נפקא-מינה מה גירוי עורר את ההכאה, בית-דין של קרב חייב במקרה זה, לצמצם את תשומת-לבו בתוצאת ההכאה, ותוצאה זו אין לסבור אותה אחרת כי אם כמעשה-המכה!”

דיבור זה, אשר כל משמעותו אל נכון לא נקלטה על ידי בילי, בכל זאת גרם לו שיפנה מבט מתגעגע, תמה, אל הדובר – מבט אשר בכח-הבעתו האילם לא היה שונה מזה שכלב, בן גזע נדיב, יפנהו כלפי אדוניו, בבקשו בפניו של זה איזה ביאור לארישׁה קודמת שהיא דו-משמעית לשכל הכלבוני. ואותו דיבור לא היה בלי עשיית רושם ניכר גם על שלושת הקצינים, ביחוד על איש-הצבא שביניהם. נדמה להם כי מקופל בו איזה פירוש בלתי צפוי, הצופן בו פסק-דין למפרע מצד הדובר. זה שימש להגדיל מבוכת-דעת שהיתה ניכרת למדי גם קודם לכן.

איש הצבא דיבר בשנית, בטון שהיה בו משום רמז לספקנות; הוא כיון דבריו אל אחיו לבית-דין ואל הקברניט כאחד: “האם אין איש בתוכנו, – רציתי לומר, אין איש בחבר הספינה, אשר יוכל לזרות אור מן הצד, אם אור שכזה הוא בגדר ההישג, על מה שנשאר בגדר תעלומה בזה הענין?”

“מתוך עומק-מחשבה דיברת”, אמר הקברניט ויר; “אני רואה לאן דבריך נוטים. אכן, יש כאן תעלומה, ואולם להשתמש במונח של הכתובים, זוהי ‘תעלומה של אוון’, ענין לדיונם של תיאולוגים מלומדי פסיכולוגיה. ואולם מה לזה ולבית-דין צבאי? שלא להוסיף, כי בשבילנו כל חקירה אפשרית בכך נפסקת על ידי כובד-הפה המתמיד של האיש אשר שם”, – ושוב הראה כלפי חדר-הטרקלין המחזיק את המת. “מעשה האסיר. רק בזה בלבד יש לנו עסק”.

לכך, וביחוד לחזרה המסיימת, לא ידע איש-הצבא הימי מה לענות כהלכה, ובכן נמנע בעצבות מלומר כלום. החובל הראשון, אשר מבראשונה, על דרך טבעית למדי, נטל לעצמו ראשות בבית-הדין, עכשיו, בקבלו הוראה מכריעה על ידי מבט שלוח מן הקברניט ויר, שוב נטל לעצמו את הראשות. “בוד”, אמר, וכמעט שלא בצלילים שקטים, “בוד, אם יש לך משהו נוסף לומר לטובתך, אמרהו עכשיו”.

לכך הפנה הספּן הצעיר עוד מבט חטוף כלפי הקברניט ויר; אז, כאילו קיבל מאותם הפנים רמז שאישר את חושו שלו כי אין נאה לו משתיקה ברגע זה, ענה לחובל: “אמרתי את הכל, אדוני”.

איש חיל-הפלישה – זה שהיה שומר מחוץ לדלת הלשכה בזמן שאיש ראש-התורן הקדמי, ואחריו הממונה-על-הנשק, נכנסו בפתחה – הוא, שעמד על יד הספן במשך כל הדיונים המשפטיים, עכשיו קיבל הוראה להשיבו אל התא האחורי שמלכתחילה הוקצה לאסיר ולשומר. כהיעלם השנים מן העין זעו שלושת הקצינים, בבת אחת, בכסאותיהם, כאילו שוחררו מאיזה לחץ פנימי שהיה קשור בעצם נוכחותו של בילי. הם החליפו זה עם זה מבטים של אי-החלטה מודאגת, ובכל זאת הרגישו כי הם מוכרחים להחליט, וללא דיחוי ממושך; כי הקברניט ויר היה יושב בו בזמן, ערפו כלפיהם, כנראה באחת מהתקפות פיזור-הדעת שלו, והוא משקיף מבעד לאשנב מכוּסה יריעה כלפי כיוון-הרוח על הריקנות החדגונית של ים-הערבּים. אך שתיקת בית-הדין, משנמשכה, ונקטעה רק לרגעים על ידי התיעצויות קצרות בקולות נמוכים, רציניים, דומה שהיא נסכה בו בטחון ועידוד. כהסבוֹ פניו התחיל צועד אנה ואנה על פני התא. שוב ועלה כנגד הרוח טיפס בסיפון המלוכסן בהתגלגלות צד מבוא-הרוח של הספינה; מתוך כך, בלא יודעים, סימל במעשהו דעה שהיא איתנה להתגבר על כל הקשיים, אפילו נגד יצרי-אנוש פרימיטיביים שהם עזים כמו הרוח והים. לבסוף העמיד עצמו כנגד השלושה. לאחר שסקר את פניהם עמד לאו דוקא כמי שמגייס רעיונותיו למען תת להם ביטוי כי אם כמי שהוגה בנפשו כיצד ימסור רעיונותיו לאנשים בעלי כוונה טובה, שאינם מבוגרים כל צרכם בשכלם – אנשים אשר מן הצורך להוכיח להם אמיתותם של עקרונותיו שהם מושכלות ראשונים אצלו. קוצר-רוח כדומה לזה אולי הוא טעם אחד המונע אילו נפשות מדבּר בפני אסיפות עממיות, לרבות רוב בתי-מחוקקים בדמוקרטיה.

לבסוף, כאשר דבּר דיבּר, היה משהו גם בתוכן דבריו וגם בדרך שאמר אותם, שהעיד על השפעת לימודים שאין לו שותף בהם, והם שינו ומיזגו את ההתאמנות המעשית של חיים פעילים. דבר זה, וכן עיצוב פסוקיו מפעם לפעם, רמזו על היסודות אשר עליהם הושתתה הטרוניה שיש בה משום פידנטיות, זו שנאמרה עליו במסיבות חברתיות מפי אנשי-צי ידועים שהם יצוקים כליל במטבע מעשי – קברניטים שבל זאת היו מודים בגילוי-לב כי הצי של הוד מלכותו אינו מונה בו קצינים בני-מדרגתם שהם יותר יעילים מ“ויר הכוכבי”.

מה שאמר בפועל כך אמר: "עד כה לא הייתי אלא עד, ולא יותר; ולא הייתי סובר לתפוס טון אחר, טון של חבר-לשפיטה, לעת הזאת, אילולא הרגשתי בכם – וזאת, בעצם המשבר – איזו הססנות מודאגת, שהיא נובעת, אין לי ספק בכך, מהתנגשותה של חובה צבאית עם דקדקנות מוסרית – דקדקנות שהיא יונקת חיות מן החמלה. אשר לחמלה, איך אוכל ולא אהיה שותף לה? ואולם, בשימי אל לבי את ההתחייבות שהיא למעלה מכל, אני נלחם נגד דקדוקים שהם עלולים להחליש את כוח ההחלטה. לא, אדונים, שאני מתעלם מן העובדה כי מקרה זה הוא יוצא מן הכלל. מבחינה עיונית יפה היינו יכולים למסור אותו לחבר-מושבעים של פלפלנים. ואולם לנו כאן, שאנו פועלים לא כפלפלנים או כבעלי-מוסר, המקרה הוא מעשי, ויש לטפל בו על דרך מעשית לפי חוקי הקרב.

"אך דקדוקיכם! האם נעים הם כמו בדמדומים? התגרו בהם! הכריחו אותם לצאת לקראתכם ולהתחוור לפניכם. הבה נראה: האם זו משמעותם: אם, על אף נסיבות ממתיקות, אנו מוכרחים לסכות את מותו של הממונה-על-הנשק כמעשה האסיר, ובכן, האם אותו מעשה מהווה פשע-נפש שענשו המות? ואולם, לפי הצדק הטבעי, האם אין להשגיח אלא במעשה החיצוני של האסיר? האם יכולים אנו לדון למיתה של תכיפות וקלון יצור-רֵעַ שהוא זכאי לפני האלוהים ושאנחהו מרגישים אותו כזכאי? – האם סיכמתי רגשותיכם כפי שהם? אתם נדים ‘הן’ עצוּב. ובכן, גם אני מרגיש את כל תקפו של הדבר הזה. זהו הטבע. ואולם אלו הכפתורים שאנו לובשים אותם, האם הם עדים כי נאמנותנו לטבע היא? לא, למלך היא. הגם שהאוקינוס, שהוא טבע-בראשית בלתי-מחוּלל, הגם שזהו היסוד שבו אנו מתנועעים והווים כספנים, הנה, כקציני המלך, האם חובתנו היא בספירה שהיא טבעית במקביל לו? זה כל-כך מרוחק מאמת, עד שאנחנו, בקבלנו את תעודותינו, מכל הבחינות העיקריות חדלנו להיות בעלי רצון חפשי טבעיים. כשמוכרזת מלחמה, האם מפינו, פי הלוחמים המוסמכים, נשאלת עצה מראש? אנו נלחמים על פי צו. אם כוח-שופט שבנו מאשר את המלחמה, הרי זה מקרה מוצלח בעלמא. וכן בשאר פרטים. וכן עכשיו, האם אנחנו, בעצם, היינו המוציאים את פסק-הדין למות, ואם חוק המלחמה הוא, שהיה פועל על ידינו? בעד אותו חוק ובעד חומרתו אין אנו אחראים. אחריותנו לפי שבועה שנשבענו היא בזה: שכל-כמה שיהיה אותו החוק פועל אין-חמלה, אנו בכל זאת נדבק בו ונפעיל אותו.

“ואולם, הצד היוצא מן הכלל שבענין זה גורם שיהא לבכם זע בקרבכם. אף כך, גם לבי זע. ואולם אל יהיו לבבות חמימים בוגדים בראשים שהם חייבים להיות קרירים. ביבשה, במקרה פשע, האם ירשה שופט-צדק, כשאיננו יושב על כסאו, שתהיה שארה רכת-לב של הנאשם אורבת לו ומנסה להשפיע עליו בתחנוניה ובדמעותיה? הנה, דומה הלב בכאן לאותה אשה המשוועת לרחמים. הלב הוא היסוד הנקבי שבאדם; ועד כמה שזה קשה, יש להוציאו מן השיפוט”.

הוא חדל מדבר וחקרם בכובד-ראש כדי רגע; אז שב אל אמריו:

“ואולם משהו במראה פניכם דומה שהוא טוען כי לא הלב בלבד הוא המניע אתכם, כי גם המצפון, המצפון הפרטי. ובכן, הגידו לי, הן או לאו: לפי המעמד שאנו תופסים, האל לא צריך המצפון הפרטי להיכנע לזה הקיסרי המנוסח בספר-החוקים שעל פיו בלבד אנו עושים מעשינו הרשמיים?”

כאן זעו שלושת האנשים במושבותיהם; ההוכחה, פחות משהיו משוכנעים על ידיה היו מוגעשים על ידיה, והיא רק הוסיפה סערה על ההתנגשות הפנימית, שנהיתה מאליה, באיש איש מהם. הדוֹבר, כראותו זאת, הפסיק לרגע; ואז, כשנותו את קולו פתאום, חזר ודיבר:

"בשביל לתת לנו יציבות-מה, נחזור נא אל העובדות. – בעת-מלחמה, בים, איש ספינת-מלחמה מכה את מי שלמעלה ממנו במדרגה, וההכאה ממיתה. מבלי התחשב עם התוצאה שלה, ההכאה עצמה היא, לפי ‘הלכות המלחמה’, פשע-נפש. יתר על כן – "

“כן אדוני”, נכנס קצין חיל-הפולשים לדבריו ברוב-רגש. באיזה מובן, כך היה. ואולם ודאי לא נתכוון לא למרידה ולא להריגת נפש".

"ודאי, כך, אישי הטוב. ולפני בית-משפט פחות שרירותי ויותר רחמן מבית-דין של קרב, היתה אותה תעצומה ממתיקה את הדין במידה רבה. ביום הדין האחרון תהיה מזכה את הנדון. ואולם מה כאן? אנו פועלים לפי החוק של ‘תקנת המרידה’. אין ילד דומה בקלסתר-פניו לאביו יותר משזו התקנה דומה ברוחה לדבר שהיא תולדה לו – המלחמה. בשירותו של הוד מלכותו – אכן, בספינה זו – ישנם אנגלים שהם מוכרחים להילחם בעד המלך נגד רצונם. אפשר, נגד מצפונם, עד כמה שאנו יודעים. הגם שבתורת יצורים-רֵעים יש מאתנו שהיו מבינים למצבם, אף על פי כן, בתורת קציני צי, מה אנו מתחשבים בכך? ופחות מכן מתחשב בכך האויב. הוא היה קוצר את חטופינו יחד עם מתנדבינו באותה תנופת-מגל. אשר לרשומים על פי גורל בצי של האויב, כמה מהם אפשר הם שותפים עמנו בתיעוב הדירקטוריון הצרפתי, קוטל המלכים; וכן בצדנו אנו. המלחמה אין לה ענין אלא בפנים החיצוניים, במראית-העין. ו’תקנת המרידה', בת המלחמה, דומה בכל להורתה. כוונתו או היעדר-כוונתו של בוד אינם ענין לכאן.

“ואולם בה בשעה – אנוסים על פי החששים שבכם, שאיני יכול אלא לכבדם (אני רק חוזר על דברי) – בה בשעה שאנו, על דרך מוזרה, מאריכים בדיונים שהיו צריכים להיות מהירים, אפשר ירָאה האויב ותיולד מכך התנגשות. מחויבים אנו לפעול. ואחד משני אלה אנו מחויבים לעשות: לחייב או לשחרר”.

“וכי אין אנו יכולים לפסוק לחובה, ואף על פי כן להמתיק את העונש?” שאל החובל השני, בדברו ברגע זה בפעם הראשונה ומתוך לשון כושלת.

“חובל, גם אילו היה זה חוקי בבהירות לפי הנסיבות, צא וחשב את התוצאות לרחמים כאלה. העם” (כוונתו, חבר-הספינה), “יש להם שכל-הישר טבעי; רובם למודים בנוהג ובמסורת של הצי שלנו; ואיך יקבלו את הדבר? אפילו תסביר להם הענין – ומעמדנו הרשמי אוסר זאת עלינו – הם, שהם מעוצבים זה ימים רבים על ידי משמעת שרירותית, אין להם אותה היענות שכלית אשר תכשירם להבין ולהבחין. לא, בעיני העם יהיה מעשהו של איש ראש-התורן הקדמי, איך שננסח את זה בהודעתו, הריגת-אדם ברורה שנעשתה מתוך מעשה-מרידה מובהק. מה עונש צריך לבוא בעקבות הדבר, יודעים הם. ואין העונש בא. ‘מדוע?’ יהיו מהרהרים. אתה יודע מה הם ספנים. האם לא יחזרו אחור אל ההתפרצות, מקרוב התארעה, אצל הנוֹר? כן, הם יודעים את הבהלה שהיה לה יסוד מוּסד, הפּחד שהפילה זו על פני אנגליה כולה. את פסק-הדין הרחמן שלך יחשבו פרי מורך-לב. הם היו סוברים כי אנו נרתעים – כי אנו מפחדים מפניהם – מפחדים מהפעיל קפדנות חוקית כזו שהיא במיוחד נדרשת בזו צומת-הנסיבות, פן יתעוררו פגעים חדשים. מה בושה תצמח לנו מניחוש כזה מצדם, ומה אנוש יהיה הדבר למשמעת. אתם רואים, איפוא, מה מחוז-חפץ, אני, הדחוף על ידי החובה והחוק, בהתמד נוסע אליו. ואולם, אני מפציר בכם, ידידי, אל תדונוני שלא כהלכה. מרגיש אני כמוכם בדבר הנער האומלל הזה. ואילו ידע את לבותינו, אני חושבו לנדיב-לב עד כדי כך שהיה הוא עצמו שותף בצערנו, אשר אילוּץ כה כבד הוטל עלינו בשל ההכרח הצבאי”.

ובזאת, כעברו את הסיפון, שוב נטל מקומו על יד האשנב מכוסה-היריעה, בשתיקתו מניח לשלושה לבוא לידי החלטה. בתא, מן העבר הלז, ישב בית-הדין הדאוג בדממה. בהיותם משרתים נאמנים, פשוטים ומעשיים, אם כי בסתר לבם חלקו על סעיפים אחדים שהציע לפניהם הקברניט ויר, לא היתה בהם היכולת, כמעט לא היתה להם הנטיה, להתנגד לאחד שהרגישוהו אדם רציני – ולא עוד אלא שהוא גבוה מהם בשכלו כשם שהוא גבוה מהם במדרגה ציית. ואולם האם לא בלתי-מתקבל-על-הדעת הוא שאפילו אותם מדבריו שלא היו נעדרי השפעה עליהם, נגעו עד נפשם פחות משידולו האחרון את יצרם בתורת קציני-ים, בצפיה-מראש שזרק לפניהם ביחס לתוצאות הממשיות בענין המשמעת (בשים לב למצב הנפש הבלתי-איתן שבצי באותו הזמן) באם תהיה הריגה של אלימות – ביד איש ספינת-מלחמה בים – את אחד שהוא גבוה ממנו במשרה, נפטרת כמשהו פחות ממעשה המחייב למיתה והדורש ביצוע העונש תיכף ומיד?

לא רחוק כי הם הובאו לידי משהו כדומה, פחות או יותר, לאותו הלך-רוח מוטרד אשר ב-1842 הניע את מפקד ספינת-הקרב “סומרס” של ארצות-הברית להחליט (לפי סעיפי המלחמה כביכול, – סעיפים שנעשו לפי דוגמת תקנת-המרידה האנגלית) לדון למיתה, על הים, משיט ושני סגנים כמתמרדים שמכוונתם לתפוס את הספינה. אותה ההחלטה בוצעה, אף על פי שזה היה בעת שלום ובקרבת ימי-נסיעה לא-רבים למולדת. אותו מעשה אוּשר אחרי כן על ידי בית-דין של חקירה מטעם הצי, שנתועד ביבשה – זו היסטוריה היא, והיא מובאת כאן ללא הערה. אמנם הנסיבות על גבי ה“סומרס” שונות היו מאותן שעל ה“בל תשועבד”, ואולם הדחיפוּת שהורגשה, אם הוצדקה היטב ואם לא, היתה דומה בשתי הספינות.

אמר סופר אחד שרק מעטים מכירים אותו: “ארבעים שנה לאחר קרב קל לו לבלתי-לוחם להגות כיצד היה צריך לנהוג בקרב. ואולם ענין אחר הוא, באופן אישי ותחת אֵש, לנהל את הלחימה כשאחד נתון בעשן המאפיל שלה. וכן במידה רבה ביחס לשאר מצבים דחופים שמקופלים בהם שיקולים מעשיים אף מוסריים, ומצותם – פעולה מידית. ככל שיגדל הערפל, וככל שתגדל הסכנה העומדת לספינה, כן מגדילים את מהירות ספינת-הקיטור, אם כי אז מסתכנים באפשרות של דריסת מישהו. אך מעט יודעים משחקי-הקלפים שבתא, השרויים במנעמים, מן האחריוּיוֹת של איש-הגשר אשר לא ינום”.

קיצורו של דבר, בילי בוד נמצא חייב באופן רשמי, ויצא פסק-דינו להיות תלוי באַמת-המנור באשמורת-הבוקר המוקדמת, כי השעה אז שעת-לילה היתה. שאם לא כן, כנהוג במקרים כאלה, היה פסק-הדין מוצא אל הפועל תיכף ומיד. בשעת מלחמה, בשדה או בצי, עונש-מות הנגזר על ידי בית-דין צבאי – בשדה יש שהוא נגזר רק על ידי נדנוד-ראש מצד המצביא – בא ללא דיחוי בעקבות פסק-הדין, שהוא ללא ערעור.

פרק תשעה-עשר

היה זה הקברניט ויר בעצמו, על פי הצעתו הוא, שמסר את מסקנת בית-הדין לאסיר; ולשם כך הלך אל המחיצה שבה היה זה כלוא, והוא ביקש מאיש חיל-הפלישה שהיה שם להסתלק לשעה ההיא.

מעבר למסירת פסק-הדין, מה שאירע בשעת ראיון זה, לא נודע לעולם. אבל, מתוך עמידה על טיבם של השנים שהיו סגורים יחד לאותה שעה קצרה בחדר-הטרקלין, זה וזה שותפים במידות הנדירות של אופי אחד – אכן, אופי כה נדיר עד שכמעט יהיה בבל-יאָמן לנפשות ממוצעות, כל-כמה שתהיינה הללו מפותחות – אפשר להיכנס לניחושים אחדים.

יהיה זה בהתאם לרוחו של הקברניט ויר דנן אשר בהזדמנות זו שלא יסתיר כלום מן האיש הנדון למיתה – אכן, שיהיה חושף לפניו בגילוי-לב את החלק שהיה לו לעצמו בגרימת ההחלטה, כשהוא בו בזמן מגלה לפניו את המניעים המחשבתיים שהפעילוהו לכך. מצדו של בילי, לא נרחק מן האמת אם נסבור, שוידוי כזה יתקבל על ידיו באותה רוח שהניעה את הקברניט להתודות. אכן, לא בלי מעין-שמחה היה מכיר בדעה הנעלה עליו המושמעת בעשות אותו הקברניט לאיש-סוד שלו. ואשר לפסק-הדין גופא, אפשר שלא היה בלתי-רגיש לעובדה שהוא נמסר לו כמו לאחד שאינו ירא למות. לא מן הנמנע כי קרה יותר מזה. הקברניט ויר לבסוף אפשר שנתן מוצא לעוז-הרגש שהוא לפעמים רדום תחת חיצוניות סטואית או אדישה. הוא היה קשיש למדי בשביל להיות אבא של בילי. זה האדוק הקפדן בחובה צבאית, בתתו לעצמו להיות נמס בחזרה למה שלעולם נשאר קדמון באנושות מנוסחת-התרבות שלנו, אפשר לבסוף אימץ את בילי אל לבו, כשם שאפשר ואימץ אברהם את יצחק הצעיר בהיות האב מוכן ומזומן, מתוך החלטה איתנה, להקריב את בנו קרבן מתוך ציות לצו התובע. אך בל-יסופר הקידוש – רק לעתים רחוקות יתגלה, אם יתגלה בכלל, לעולם הפטפטני מה שהוֹוה בנסיבות כדומות לאלו שניסינו לציירן – ששנים ממעמד השועים של הטבע הכביר מקבלים על עצמם. ישנה התיחדות באותה שעה, שהיא בבל-תחוּלל לנשאר בחיים, והנשיה הברוכה (שהיא אחרית כל נדיבוּת עתירת-אלוהות) לבסוף מכסה על הכל.

הראשון שפגש בקברניט ויר בעזבו את המחיצה היה ראש החובלים. הפנים שראה באותו רגע – פנים שהם ארשת לכל עינויי­ החזקים – היו לעיני אותו קצין, אם כי היה איש בן חמישים, התגלות מזעזעת. שמי שנפסקה עליו מיתה סבל פחות מן האיש שהיה המעצב הראשי לפסק-הדין, היה ניכר מקריאתו של הראשון במערכה אשר במהרה נהיה נוגעים בה.

סדרה של עלילות המתהוות בתוך פרק-זמן קצר, והן באות בחפזה בזו אחר זו – יתכן שסיפורה של זו יהיה תופס פרק-זמן פחות קצר, ביחוד כשביאור או הערה נראים פה ושם כמתבקשים לשם יתר הבנה באותן העלילות.

בין הכניסה לתא של האיש, אשר מעולם לא יצא אותו חי, והכניסה של האיש אשר, כצאתו אותו, יצא אותו בתורת אחד שנפסקה עליו מיתה; בין זאת ובין הראיון מתוך התיחדות שזה אך מסרנוהו, חלפו פחות משעה ומחצה. ואולם היה זה רֶוח-זמן מספיק לעורר ניחושים בין לא מעטים מחֶבר הספינה: מהו המעכב את הממונה-על-הנשק ואת הספן בתא, כי עברה השמועה ששניהם נראו נכנסים בו, ושלא זה ולא זה נראו יוצאים ממנו. שמועה זו נתפשטה על סיפוני התותחים וממעל אצל המפרשים; כי אנשי ספינת-מלחמה גדולה הם בבחינה אחת כאנשי כפר, שהם רואים לזוטי-זוטות כל תנועה בלתי מצויה וכל העדר לתנועה מצויה. ובכן, כאשר במזג-אויר שלא היה סוער כלל וכלל, נקראו כל הידים במשמרת-הכלב השניה – פקודת-הזמנה שבנסיבות כאלו לא היתה שכיחה בשעות ההן, – לא היה הצוות כולו בלתי-מוכן לאיזו הכרזה יוצאת מגדר הרגיל, אף הרגש הרגישו שתהיה זו הכרזה שיש לה איזה קשר עם העדרם הממושך של שני האנשים ממקומות-התהלכותם היום-יומיים.

הים היה מתון באותה שעה; והלבנה שזה אך עלתה והיתה קרובה למילואה, ציפתה בכסף את סיפון- הכלונסאות הלבן כולו מלבד מקומות שהיו מואפלים על ידי הצללים החתוכים שנזרקו במושכב מכלי-ספינה קבועים ומאנשים נעים. משני צדי הסיפון האחורי הועמד משמר של חיל-הפלישה המזוין; והקברניט ויר, בעמדו במקומו, מוקף כל אנשי מסעדת-הקצינים, דיבר אל אנשיו. בעשותו כך נראתה התנהגותו לא פחות ולא יותר משכזו השייכת למשרתו העליונה-שבעליונות בתוך ספינתו. בלשון בהירה וקצרה, סיפר להם מה שקרה בתא; כי הממונה-על-הנשק היה מת; כי האיש שהרגו כבר נשפט על ידי בית-דין מהיר ונידון למיתה; וכי פסק-הדין יבוצע עם משמרת-הבוקר המוקדמת. המלה מרידה לא הוזכרה בכל מה שאמר. הוא גם נמנע מעשות את השעה שעת-כושר להטפה על קיום המשמעת: אולי סבר כי בנסיבות הנוכחיות בצי מן הצורך לתת לתוצאה לפשיעה-במשמעת שתדבר בעדה.

קהל-הספנים הקשיב להודעת קברניטם באותו אֵלם הנופל בקהל יושב בית-יראה, מאמיני בגיהינום, בהטותם אוזן להודעת הכומר, מה פסוק ידרשהו על דרך קאלוינית.

ואולם בסיימו דבריו קם מלמול מבולבל, אשר כמעט בן-רגע התחיל הולך ומתגבר. מיד לפי אות הניתן דוכאה ההמולה על ידי השריקות הפולחות של רב-המלחים ועוזריו, ופשר הצפצוף – לאמור: “משמר אחד, רד”.

גוית קלאגארט, בשביל שתהיה מותקנת לקבורה, נמסרה לסגנים נבחרים, שהיו נמנים על חדר-סעודה שלו. וכאן, כדי שלא להכביד על סוף-המעשה בדברים צדדיים, יש מקום להוסיף כי בשעה כשרה נמסר הממונה-על-הנשק אל הים עם כל כבוד הלוית-המת שהיא בדין שייכת לדרגת-צי שלו.

בתפעיל זה, כמו בכל תפעיל ציבורי הצומח מתוך טרגדיה, קוימה דבקות קפדנית בנוהג. אכן, אף אי-אפשר היה שתיעשה סטיה קלה ממנו באיזה פרט כל-שהוא, אם ביחס לקלאגארט ואם ביחס לבילי בוד, מבלי שתעורר הרהורים בלתי-רצויים בחבר הספינה; כי ספנים, ובפרט אנשי אנית-מלחמה, יותר מכל בני-האדם הם קנאים שבקנאים לנוהג.

משום טעם הדומה לכך נפסקו כל קשרי-שיחה בין הקברניט ויר ובין הנדון למיתה עם הראיון שבהתיחדות, תיארנוהו, והאסיר נמסר לתהליך הרגיל שהוא הקדמה לסוף. ההעברה, תחת משמר, מחדר הקברניט בוצעה בלא אמצעי-זהירות בלתי-רגילים, לפחות לא שכאלה שהיו גלויים לעין.

אם אפשר, בל יותן לאנשים להעלות גם בהרהור שבניחוש כי קציניהם מצפים למשהו לא בסדר מהם – זה הכלל, המוסכם בלא אמירה מפורשת, בספינה צבאית. ויותר שהקצינים באמת חוששים לאיזו הפרעה, יותר הם שומרים את החשש ההוא בקרבם פנימה; אף על פי כן, אפשר שהם מגבירים שמירה שאינה מכריזה על עצמה.

במקרה הזה היו לו לשומר שהופקד על האסיר פקודות חמורות שלא יתן לשום אדם לבוא במגע אתו, חוץ מן הכוהן. ונוּקטוּ אמצעים בלתי-מובלטים להבטיח דבר זה.

פרק עשרים

בע"ד מן הטיפוס הישן היה הסיפון, הידוע כסיפון-התותחים העליון, חפוף על ידי סיפון-הכלונסאות; זה האחרון, אם כי לא היה חסר נשק משלו, בדרך כלל היה חשוף למזג-האויר. על פי רוב, וכמעט בכל השעות, היה פנוי מערסלות; אותן של הצוות היו מתנדנדות על סיפון-התותחים התחתון ועל סיפון-התאים; כי זה האחרון היה לא רק מקום-שינה כי אם גם מקום להנחת שקיהם של הספנים, ומשני הצדדים היה רצוף תיבות גדולות, הם המזנונים המיטלטלים של משמרות-הסעודה הרבות של האנשים.

על סיפון-התותחים העליון של ה“בל תשועבד”, ימינה, הנה בילי בוד, תחת משמר, שוכב אפרקדן בשרשראות באחד מן המשקעים, המהוּוים על ידי הרוחים המדודים שבין תותחי-הסוללות משני הצדדים. כל אלו חטיבות-הנשק היו מן היותר כבדות שבאותה תקופה. הן היו נישאות על מרכבי-עץ מגושמים והיו קשורות ברתמות מכבידות של ירכות וגלגלות חזקות בשביל לאפשר הוצאתן. תותחים ומרכבים, ביחד עם אילי-הברזל הארוכים וקורות העץ הקצרות, מהם שהם רבוצים בלולאות למעלה – כל אלה, כמנהג, היו מצובעים שחור; וירכות-הקנבוס הכבדות המזופתות לאותו גוון, אף הן לבשו מחלצות כדומות למלבושי קברנים. בניגוד לנעימת הלוית-המת של זו הסביבה, היתה התלבושת החיצונית של השכוב – חולצה לבנה ומכנסי-בד לבנים, הכל פחות או יותר מלוכלך, נוצץ בכהות באור המשקע המועם, כטלאי שלג נמור-צבע בראשית אפריל, עת ידהה אצל הפה השחור של מערה במעלה-הר. בפועל, הריהו כבר בתכריכיו, או בבגדים אשר ישמשו לו במקום תכריכים. ממעל לו, אך כמעט חושכים אורם ממנו, התנדנדו שני פנסי-קרב משתי קורות שופעות שבסיפון העליון. ניזוני משמן המסופק על ידי קבלני-המלחמה (אשר רוחיהם, בכל ארץ, הם חלק מצופה מיבול-המות), נותני זיהורים מהבהבים של אור צהוב, הם מדליחים את אור-הלבנה החיור הנאבק כמעט ללא הועיל לחדור, בכתמים מעוכבים, דרך האשנבים הפתוחים, מהם בולטים התותחים המפוקקים. פנסים אחרים, אשר לפרקי-מקום קבועים, אינם משמשים אלא לסמן את המשקעים האפלוליים יותר, המסתעפים כמו מדורי-וידוי או קוּבּוֹת צדדיות בקתדרלה, מן השדרה הארוכה הרחבה, העוברת בעמעום בין שתי הסוללות של אותה אש מכוסה.

כזה היה סיפון עליו שכב כעת המלח הנאה. דרך שזף-הורד של עור-פניו לא יכול שום חיורון להיראות. ימים של כליאה מרוחות ומשמש דרושים היו בשביל למחוק את פריחת-הים הצעירה ההיא. ואולם השלד שבעצם-הלחי בנקודת-זוית שבזו, זה אך התחיל מסתמן בעדינות מתחת לעור חם-הגוון. בלבבות בוערים שהם מכונסים בעצמם, יש שחויות קצרות אחדות תאכּלנה את רקמת-הבשר האנושית כדרך שאש-סתרים בבית-הריתוף שבאניה תאכל כותן בחבילותיו.

ואולם עכשיו, כשכבו בין שני התותחים, כמו צבוּת במלחצי הגורל, היו יסוריו של בילי – שנבעו בעיקר מהתנסות-בתולים של לב צעיר ונדיב בשטני המגולם והפעיל באילו בני-אדם – היה המתח של אותם היסורים בבחינת חלף וגז. לא בילה מכאובו את סם-המרפא של הראיון-בהתיחדות עם הקברניט ויר. בלא תנועה שכב בתרדמת-קסם, ואותה הבעת-נוער שסוּמנה לעיל כמוטבעת בו, עכשיו לבשה משהו כדומה למראה תינוק בעריסה, עת ישחק להט-האח החמים שבחדר הדמום, לילה, על גומות-החן אשר לרגעים, באורח מסתורי, הן מתהווֹת בלחי, צצות וחולפות שם. כי מפעם לפעם בתרדמת-הקסם של האחוז בשרשראות, היתה נהרה שקטה ומאושרת, ילידת איזה זכרון נודד או חלום, מתנסכת על פניו ופגה אך למען שוב.

הכוהן שבא לראותו, ומצאו בכך, כאשר לא ראה שום סימן שהאיש מרגיש בנוכחותו, הסתכל בו עת-מה בשים-לב, אחר חמק הצדה, סילק עצמו לאותה שעה; אולי הרגיש כי אפילו הוא, שהוא שליחו של המשיח אם כי הוא מקבל שכרו ממלחמות, אין ביכלתו להציע שום נחמה אשר תוליד שלות-נפש העולה על מה שראה בעיניו. אך בשעות טרם-בוקר חזר ובא. והאסיר, שעכשיו היה ער לסביבותיו, השגיח בגשתו, ובאדיבות, כמעט בקול-שמחה, בירך בואו של הלה בשלום. אך מעטה היתה התועלת בכך שהאיש הטוב, בשיחה שבאה תיכף לכן, ביקש להביא את בילי בוד לידי איזו הבנה דתית שעליו למות – עם שחר. אמת, בילי עצמו באמריו נגע במות כמו בדבר שהוא על ידו ממש; אך היה זה כדומה לאורח שבו ידברו ילדים על המות בדרך כלל, ובין שאר השתעשעויות ישחקו הלוית-המת, על קרון-ארון ומתאבלים שלה. לא שבּילי היה כמו הילדים עד שלא יכול להשכיל מהו המות לאמיתו. לא; אלא שהוא היה לגמרי חסר את הפחד הבלתי-שכלי מפניו, פחד שהוא נראה יותר בעֵדות בעלות תרבות-ישוב גבוהה מאשר בין שכאלו הקרויות בארבאריות, אשר מכל הבחינות הו עומדות ביתר קרבה לטבע הבלתי מסוגסג. וכפי שנאמר במקום אחר, בילי בארבארי היה בשרשו; הוא היה דומה, על אף תלבשתו, כאותם בני ארצו, השבויים הבריטיים, שלל חי אשר הוכרח ללכת בסך בחג-הנצחון הרומי של גרמניקוס. הוא היה למראה ולמידה כאותם הבארבארים מדוֹר מאוחר, צעירים מסתמא, ודיגומים נבחרים לראשוני המוּמרים הבריטיים לנצרות, לפחות כך בשם ובכינוי, אשר לוּקחו אל רומא (על דרך שמוּמרים מאיי-ים פחותים יש והם נלקחים לונדונה), והאפיפיור של הזמן ההוא, כהסתכלו בהערצה על זרות יפים האישי – שהוא כל כך שונה מן המטבע האיטלקי – צבע עורם הבהיר והבריא וקווצות-פשתן שלהם הסדורות תלתלים, לכשבואַר לו כי הללו אנגלים הם, קרא: “הכי נקראו אנגלים – והלא נראים הם כאנגילים (מלאכים)!” אילו היה זה בזמן יותר מאוחר, היינו סוברים כי האפיפיור העלה בדעתו את השרפים של האח אנגליקו, אשר מהם, כקטפם תפוחים בגינות עדן, יש להם הגוון הענוג של ניצן-הורד אשר ליפות שבנערות האנגליות.

פרק עשרים ואחד

אם לחינם ניסה הכוהן טוֹב-הלב לחקוק בלב הבארבארי הצעיר רעיונות על מות כדומים לאותם המובעים על ידי גולגולת, שעון-שמש ועצמות מצטלבות על אילו מצבות עתיקות, הרי בה במידה, כפי כל הנראה, עלו בתוהו מאמציו להחדיר אליו את המחשבה על גאולה וגואל. בילי הקשיב, אך אולי עשה כך לאו דוקא משום יראת-כבוד וחרדת-קודש אלא משום איזה אדיבות טבעית שהיתה בו; ללא ספק סכה את כל זה על דרך שרוב אנשי-הים בני-מעמדו מקבלים איזו הרצאה שהיא מופשטת או מעבר לצליל הרגיל של עולם-המעשה. וזו דרך-הספנים בקבלת הרצאה כמרית איננה לגמרי בלתי-דומה לדרך שחלוץ-נצרות – שהיה מלא נסים שלא מעלמא הדין – היה מתקבל על איי אֵזור-החום לפני שנים רבות על ידי כל בר-דעת המכונה “פראי”; לדוגמה, טאהיטיאני בן זמנו של הקברניט קוק או קצת במאוחר לזמנו. מתוך נימוסיות טבעית היה מקבל אך לא היה נהנה. משל למתנה ששמים אותה בכף-יד הפשוטה לקבל והאצבעות אינן נקפצות עליה.

ואולם הכוהן של ה“בל תשועבד” היה אדם מבין-דבר והיה בו טוּב-הטעם של לב טוב. ובכן, לא העמיד דעתו על מקצועו בכאן. על פי הוראת הקברניט ויר הודיעהו אחד-החובלים כמעט הכל ביחס לבילי; ומאחר שהרגיש כי תּוֹם-לב טוב מדת להופיע בו לפני כסא הדין, נסוג מתוך היסוס; ואולם ברוב רגשו, לא בלי עשיית מעשה שהוא מוזר לגבי איש אנגלי, ולפי הנסיבות, עוד יותר מוזר לגבי כוהן מסודר. בגחנו, נשק ישר על הלחי, לזה רעו בן-האדם, פושע לפי חוק המלחמה; אחד אשר, אפילו במצוקת המות, לא יוכל הוא, הכוהן (כן הרגיש) לרכוש את נפשו לאיזה עיקר של “אני מאמין”; ואף על פי כן, לא ירא הכוהן לעתידותיו של זה.

אל תתמהו שהאיש יקר-הערך, לאחר שנודע לו הטוהר המהותי של הספּן הצעיר, לא נקף באצבע למנוע את אבדנו של קרבן זה למשמעת מלחמתית. נסיונו לעשות כך היה בלתי-מועיל כקול קורא במדבר, ולא עוד אלא שהיה מהווה עבירה נועזת מעבר לתחומי תפקידו – תפקיד שהוכתב לו על ידי החוק הצבאי כמו לכל קצין ציי שהוא. בלשון מגושמת: כוהן הוא עבד לשר-השלום שהוא משרת בצבא אלוהי-המלחמה – מארס. בתורת שכזה הוא מחוץ למקומו, משל כאילו הונח רובה על המזבח שבבית-היראה בחג-הלידה. אם כן, איפוא, מה לו לשם? מפני שהוא משאיל את קידוש דת-הענָוים למה שבפועל הוא ביטול הכל חוץ מאלימות.

פרק עשרים ושנים

הלילה, שהוא כל כך נוֹגֵה על סיפון-הכלונסאות אך אינו כן על מערות-הסיפונים למטה – דרגות-דרגות הדומות ליציעים המודרגים שבמכרת-פחמים – הלילה הנוֹגה חלף לו. כנביא ברכבּוֹ אשר נעלם בשמים וזרק את אדרתו לאלישע, כן העביר הלילה הנסוג את מעילו החיור אל היום המנץ. נהרה צנועה וחרדה הופיעה במזרח, שם נתפשטה גיזה שקופה של אד לבן, חרוש למעניות. אותה נהרה לאט-לאט גברה. פתאום, צוּלצל פעמון אחד בירכתי הספינה; לו ענה צלצול מתכתי יותר רם מקדמת-הספינה. היתה השעה ארבע בבוקר. מיד נשמעו שריקות-הכסף הקוראות לכל “הידים” להיות עדים לעונש. עלה דרך כניסת המחסן הענקית, שעל גדותיו אצטבאות של בֶרֶד כבד, נהרוּ ושפעו אנשי המשמרת שמתחת, כשהם מתמזגים ומתפשטים עם אנשי-המשמרת שכבר היו על הסיפון, על פני הרוח שבין התורן הראשי ובין התורן הקדמי, לרבות את הרוח, בו רבוצה סירת ההורדה רבת-הקיבול והמנורים השחורים הערוכים טורים טורים משני צדדיה – סירה ומנורים יחדיו מהווים פסגת-צופים לנערי אבק-השריפה ולפרחי הספנים. קבוצה אחרת, חבורת-משמרת אחת של ראשי-תורן מעבר לצינור-המעקה של אותו יציע-ים, שלא היה קטן כל עיקר בע"ד, השקיפה על קהל העם אשר מתחת. כמבוגר כנער – איש לא דיבר אלא בלחש, ומעטים דיברו בכלל. הקברניט ויר – כמאז, הדמות העיקרית בעדת הקצינים המוסמכים – עמד בסמוך לפרץ של סיפון-עִלִית-הירכתים, מביט נכחו. אך במעט מתחת לו על הסיפון האחורי – חיילי הפלישה מלוא-חימושם, עומדים הכן בערך כמו במחזה של הכרזת פסק-הדין.

ברם, בזמן הקדום היתה מיתת בית-דין לספן צבאי בתליה בדרך כלל מבוצעת מן המנור הקדמי; במקרה הזה, מטעמים מיוחדים, נועד לכך המנור הראשי. מתחת לזרוע של אותו מנור הובא מקץ רגעים האסיר, והכוהן בן-לויה לו. הוּשגח באותה שעה, והוּער אחרי כן, שבמחזה האחרון הזה גילה האיש הטוב רק במעט שבמעט, או לא-כלום, מנוהג מקצועי שלו. מלים מעטות, אמנם, החליף עם האיש הנדון למיתה, ואולם ה“בשורה” האמיתית היתה פחות על לשונו מאשר במראהו ובהתנהגותו כלפי הצעיר. כיון שההכנות האחרונות הנוגעות לאחרון עד-מהרה הובאו לידי גמר עד ידי שנים מתַתֵי-רב-המלחים, מיד הגיעה עת ההשלמה. בילי עמד מביט כלפי מעלה, בכוון הירכתים. ברגע האחרון שבאחרונים היו מלותיו, מלותיו היחידות, והן לגמרי בלתי מעוכבות בהגייתן, כך: “אֵל, בּרך את הקברניט ויר!” הברות כה בלתי-מצופות, יוצאות מפיו של אחד אשר חבל-הקלון הוא על צוארו – מטבּע-ברכה של פושע שלוח כלפי מעלה אל נוה-הכבוד, ולא עוד אלא שהן הברות הגויות במלוֹדיה הבהירה של צפור-רננים שהיא עומדת להתפרש מן הזלזל, היה להן רושם עצום, לא בלתי מוגבר על ידי היופי האישי הבלתי-מצוי של הספן הצעיר, יופי שהפך רוחני על ידי חויות מקרוב באו והן כה נוקבות בעמקותן.

כאילו שלא מרצון, אכן, כאילו היתה כל האוכלוסיה של הספינה כלים לאיזה זרם חשמלי של דיבור באה, קול אחד מלמעלה ומלמטה, בת-קול מהדהדת: “אֵל, בּרך את הקברניט ויר!” ובכל זאת, ודאי שבילי לבדו היה בלבם, כשם שהיה בעיניהם.

נוכח המלים ההגויות וההד הפורץ מאליו אשר החזיר אותן באדיר, עמד הקברניט ויר – או משום איזה שליטה סטואית ברוחו או משום איזה שיתוק רגעי שהיה בו לרגל מהלום-רגש – ישר וזקוף כרובה בכוננית של תחמושת-הספינה.

קליפת-הספינה, בהתישבה מהתגלגלות פרקית כלפי מבוא-הרוח, זה אך התחילה לבוא על שדרית פלוסה – והנה ניתן האות האחרון, זה האילם שהוסכם עליו מראש. בו ברגע קרה שגיזת-הערפל הדקה אשר היתה תלויה במושפל במזרח, נתחדרה פתאומית הוד רך כגיזת “שה-האלוהים” הנראה בחזון-מסתורין; וחד-עתית עם זה, כהביט בו ההמון הדחוס של פרצופים הנישאים כלפי מעלה, נתרומם; וכהתרוממו, עטה את שושנת -השחר המלאה.

בדמות חבושת-הזרועות, שהגיעה אל קצה אמת-המנור, לתמהון הכל, לא נראתה שום תנועה חוץ מזו שנוצרה על ידי התגלגלות-הקליפה האטית – התגלגלות אשר, במזג אויר מתון, היא כל כך מלכותית בטלטלה אניה ענקית, כבדת-תותחים.

סטיה

לאחר ימים אחדים דיבר הקופאי (איש נוטה לאדמימות-פנים ולעגלילות-גוף, והוא יותר מדייק בחינת רואה-חשבונות מאשר בחינת פילוסוף) בשעת הסעודה אל הרופא בנוגע לתמוהה שסוּמנה לעיל. הוא אמר: “מה עדות לעצמה השוכנת בכוח-רצון!” השני, רזה וגבוה, איש אשר עוקצנות זהירה עלתה בו בד בבד עם אורח שאדיבותו מרובה מנדיבותו, ענה: “סליחתך, מר קופאי. בתליה מנוהלת על דרך כה מדעית – ועל פי פקודות מיוחדות, הייתי אני המאלף כיצד תיעשה זו של בוד – כל תנועה הבאה אחרי ההדליה הגמורה, ומקורה הוא בתוך הגוף המודלה, – תנועה זו מורה על זעזוע מיכני במערכת השרירים. על כן העדרה של תנועה כזו יתיחס על רוח-רצון, כביכול, לא יותר מאשר על כוח-סוס – במחילה מכבודך”.

“ואולם זה הזעזוע השרירי שאתה סח בו – האם אין הוא פחות או יותר מוכרח-המציאות במקרים אלו?”

“אל נכון כך, מר קופאי”.

“אם כן, איפוא, אדוני הטוב, איך אתה מסביר את העדרו במקרה זה?”

“מר קופאי, ברור כי הרגשתך את זרות הענין הזה אינה מגיעה לשלי. אתה מיחס אותה לכוח-רצון, מונח שעדיין לא הוכנס באוצר-המלים של המדע. אשר לי, אינני, לפי דרגת ידיעתי היום, מתאמר להסבירה כל עיקר. אפילו אם נניח את ההשערה כי לבו של בּוֹד פסק פתאום מדפוק, תיכף עם המגע הראשון של הנפים, שכן היה לבו מתוח על ידי התרגשות עצומה עד משבר – משל לשעון אשר אם מכוננים אותו בלא זהירות וממתחים אותו לבסוף, ישבר קפיצו – אפילו לפי השערה כזאת, איך יוסבר הפינומינון שלאחר מכן?”

“אם כן, אתה מודה כי היעדר תנועת-הזעזוע היתה פינומינאלית?”

“היא היתה פינומינאלית, מר קופאי, במובן שתהיה כך כל תופעה אשר אי אפשר לנו לעמוד על סיבתה לאלתר”.

“אבל אמור לי, אדוני היקר”, התמיד איש-שיחתו בעקשנות, “האם הוסבה מיתתו של האיש על ידי חבל התליה? או האם היתה זו צורה של מיתת-נשיקה – אבתאנאסיה?”

“אבתאנאסיה, מר קופאי, היא משהו כדומה לכוח-רצון שלך; אניח מפקפק בסמכותה בתורת מונח מדעי, שוב במחילה מכבודך. המונח הוא בבת אחת רב-דמיון ומטאפיסי; במלה אחת, יוני. אבל”, בשינוי-טון פתאומי: “ישנו מקרה במדור-החולים שאֵיני רוצה להניחו לעוזרַי. במחילה מכבודך, תסלח לי”, וכקומו מסעודתו נפרד רשמית.

פרק עשרים ושלושה

הדממה ברגע של ביצוע פסק-הדין, שנמשכה כדי רגע או שני רגעים גם לאחר מכן (הדגישוה רחץ-הים בקליפת-הספינה ונפנופו של מפרש עקב אשר שטו עיני ההגאי הצדה), זו הדממה המודגשת הופרעה במודרג על ידי קול שלא על נקלה תוכלנה המלים שבכאן לתארו. מי ששמע את הגל של זרם-אפיק מנופח פתאום לגודל על ידי מטרות ניתכים בהררי ארצות-חום, מטרות שאין המישור שותף בהם; מי ששמע את המלמול הראשון העמום של התקדמותו המדרונית דרך יערות תלולים, יוּכל לצוּר לו מושג כל-שהוא מן ההמולה שנשמעה עכשיו. הריחוק המדומה של מקורה נגרם על ידי אי-בהירותה המלמלנית, כי היא באה מסמיכות-מקום, אכן, מן האנשים המקובצים בהמונם על סיפון-האניה הפתוח. מפני שלא היתה הגוּיה במפורש, היתה מסופקת במשמעותה, עד שאפשר היה לדמותה מרמזת על איזו רתיעה הפכפכנית שבמחשבה או ברגש, כגון זו שאספסוף-יבשה עלול להיתפש לה – במקרה זה, יתכן שפירושה היה חרטה נזעמת מצד האנשים על הדהדם שלא מרצון אחרי ברכת בילי. ואולם טרם הספיקה ההמולה ליהפך לקול שאון, התנגשה בצו אסטרטגי, יתר תוקף לו בשל בואו בלתי צפוי ובתכלית הפתאומיות. “שריקה למשמרות שתרדנה, ויושגח שילכו!”

בשריקת צרימה של נץ-ים פלחו צפצפות של רב-המלחים ועוזריו את הקול ההוא הרה-הסכנה, ופיזרו אותו; וקהל-ההמון, בהיכנעו למנגנון-המשמעת, נתקלש עד מחציתו. אשר ליתרם, הועסקו רובם במלאכות ארעיות הקשורות בניקוי המנורים, וכדומה, עסקים שכל קצין-סיפון ימצא אותם מזומנים בעת צורך.

והנה, כל תפעיל הבא אחרי פסק-דין למות הנחרץ על ידי בית-דין צבאי, מצטיין בתכיפות שאינה בגלוי עוברת לתוך חפזה, אם כי היא גובלת עם זו. הערסלה, זו שהיתה מיטתו של בילי בחייו, כבר היתה מועמסת ברד, ובכלל מותקנת לשמש ארון-בד לו – ואחרוני השירותים של קברני-הים, מסייעיו של עושה-המפרשים, נגמרו עכשיו במהרה. בהיות הכל מוכן, הושמעה קריאה שניה לכל הידים; זו נעשתה צורך, משום הצעד האסטרטגי הנ"ל: ועתה, לחזות בקבורה.

זה הטקס המסיים, אין מן הצורך לתת פרטיו. אך בהניח הקרש המוטה לנטל שלו שיגלוש לתוך הים, נשמעה המולה אנושית שניה – ממוזגת עכשיו בעוד קול בלתי מפורש הבא ממספר של עופות-ים גדולים; הללו נמשכה תשומת לבם על ידי הגעש המשונה שקם במים בשל טבילת-הים הכבדה, המלוכסנת, של הערסלה כבדת-הבֶּרֶד, והם עפו בצריחות אל אותה נקודה. כה קרבו לקליפת-הספינה עד שתפסה האוזן את הפריטה, כלומר, את חריקת-העצמות של כנפיהן הגרומות. כשחלפה לה הספינה מתחת לרוחות קלילים, השאֵר את נקודת-הקבורה מאחוריה, עדיין עפו הצפרים עוֹף וחוֹג במושפל מסביב לה – על צללי הכנפים הפרושות וקינת קריאותיהם הקרועה.

לספנים מאמיני-טפלות כמו אותם שבתקופה אשר קדמה לשלנו – ומה גם לאנשי אנית-מלחמה שזה אך ראו את התופעה המוזרה של מנוחה בדמות המודלה באויר, זו שעכשיו היא נהרסת במצולות; לספנים כאלה היתה פעולת עופות-הים, אם כי היתה נגרמת רק על ידי תאוות בעלי-חיים לטרף, הרת משמעות שאינה פרוזאית. תנועה הססנית התחילה בין הספנים, והיא כבשה כיבוש כל שהוא בדרך ההתפשטות. אך היא נסבלה רק לרגע. כי פתאום קרא התוף למסקר; וזה הקול, המוּכּר יפה מפאת היותו נשמע לפחות פעמיים ליום, היה בו הפעם משום פסקנות מוחלטת ומובלטת. משמעת מלחמתית כתיקנה, כשהיא נמשכת זמן רב, נוטעת בסתם אדם איזה דחף לצייתנות, אשר היפעלותו לקול-הפקודה הרשמי דומה בתכיפותו לתולדה של אינסטינקט.

הקשת-התופים פוררה את ההמון, הפץ את רובם לאורך הסוללות של שני סיפוני-התותחים המוסכים. שם, כנהוג, עמדו צוותי התותחים איש על יד כּליוֹ, הכן ודוּמם. הקצין הראשון, חרב תחת זרועו, כשהוא ניצב במקומו על הסיפון האחורי, בעתו קיבל את הדינים-וחשבונות של החובלים חגורי-החרב המפקדים על חלקי הסוללות למטה. לאחר שנמסר הדין-וחשבון האחרון, מסר הוא את סיכום כל הדינים-וחשבונות מתוך ההצדעה הנהוגה למפקד. כל זה תפס זמן, אשר, במקרה הזה, היה הטעם שבגללו נקראו למִפקד בשעה שהיא מוקדמת מכּנהוּג. שסטיה כזו מן הנוהג נתיפתה על ידי פקיד כמו הקברניט ויר (והוא קפדן במסורת לפי דעות-כמה), הרי זה מעיד על הצורך בפעולה בלתי-רגילה בהתאם למה שנראה לו כמצב-רוחם של אנשיו באותה שעה. הוא היה אומר: “אצל בני-אדם צורות, צורות מדודות, הן הכל; וזוהי המשמעות המעוטפת בסיפורו של אורפיאוס אשר בניגון-לירה שלו היה מטיל קסם על שוכני-היער הפראים”. ואת הרעיון הזה הסב פעם אל שבירת הצורות המתהווה מעבר לתעלה (שבין אנגליה לצרפת) ואל תוצאותיה של זו.

בזו הזמנה למפקד הבלתי-רגילה, התנהג הכל כמו בשעה הרגילה. הלהקה שעל הסיפון האחורי ניגנה נעימת-קודש. אחרי כן קרא הכוהן תפילת-שחרית הקבועה. וככלותו, הקיש התוף לנסיגה, ומומתקים על ידי מוסיקה קדושה וטקסים דתיים המשועבדים למשמעתה של המלחמה למטרתה, נתפזרו האנשים בדרכם הרגילה, המסודרת, אל המקומות המוקצים להם בשעות שהם פטורים מעמידה על יד התותחים.

ועכשיו גמל היום. גיזת העננה התלויה במושפל נעלמה, כי ליחכה אותה זו השמש אשר לפני זמן-מה פיארה אותה. והאויר המקיף כל בצחות-שאננותו דמה לשיש החלק, הלבן, בתוך הגוש המלוטש, בטרם הוּסע מחצרו של מוכר השיש.

פרק עשרים וארבעה

הסימטריה-של-צורה המושגת במעשה-סיפורת טהור, לא על נקלה תושג בסיפור שפחות יש בו מן האגדה מאשר מן העובדה. האמת המסופרת ללא פשרה תמיד יהיו לה צדדיה הממורטטים; לפיכך יהיה סיומו של סיפור-מעשה זה פחות משוכלל מעטרת-בנין אדריכלית.

מה עלתה לו ל“מלח הנאה” בשנת המרידה הגדולה כבר נמסר בנאמנות. והגם שהסיפור בדין היה צריך להיגמר עם חייו, משהו בנוסח הפטרה לא יהיה שלא כשורה. יספיקו שלושה פרקים קצרים.

בשינוי השמות הכללי תחת הדירקטוריון של קהל הספינות אשר היוה את הצי של המונארכיה הצרפתית, הוסה שמה של ספינת מערכת-הקרב “סיינט לואי” ל“אתיאיסט”. שם כזה, כמו כמה שמות-תחליף אחרים בצי המהפכני, בעוד הוא מכריז על ההעזה הכופרת של השלטון הקיים, היה באמת (אם כי לא נתכוון להיות כך) השם היותר יאה – דוק והתבונן – שניתן מאז ומקדם לאנית-מלחמה; אכן, יותר יאה מן “החורבן” ו“אריטוס” (גיהינום), וכיוצא בהם שמות שניתנו לספינות לוחמות.

כשוב ה“בל תשועבד” מסיורה הנפרד – בו אירעו המאורעות הרשומים לעיל – אל הצי האנגלי המלא, נפגשה עם ה“אתיאיסט”. התחוללה התנגשות; במשך התנגשות זו, אגב הפעולה להעמיד את הספינה האנגלית בצד האויבת בשביל לשלח פולשים מעבר למעקה של זו, הוכה הקברניט ויר על ידי כדור רובה אשר נורה מאשנב שבתא הראשי של האויבת. במצב חמוּר מהיפצעות גרידא נפל אל הסיפון והורד למטה אל אותו פרוזדור, בו כבר שכבו אחדים מאנשיו. החובל הראשי לקח את הפיקוד בידיו. תחתיו נשבתה האויבת לבסוף, ואף על פי שהיתה רצוצה מאד, לוּקחה, לפי מזל טוב יוצא מגדר הרגיל, אל גיבראלטאר, מבצר-אנגלי במרחק לא רב-ביותר ממקום הקרב. שם הועלה הקברניט ויר, עם יתר הפצועים, אל היבשה. הוא שהה בחיים עוד כמה ימים, אך הקץ בא. לאי-אָשרו נקטף בעת רב-מדי מוקדמת בשביל קרבות הנילוס וטראפאלגאר. הרוח אשר, על אף פרישותה הפילוסופית, אפשר טיפחה בתוכה את הנסתרת שבכל התאוות – שאיפה לגדולה – לא הגיעה אל מלוא-תהילתה.

פרק עשרים וחמישה

זמן מועט לפני מותו בשכבו תחת השפעתו של סם-הכשפים אשר, בהרגיעו את הבנין הגופני של האדם, הוא פועל באורח מסתורי גם על היסוד הדק שלו, נשמע קולו במלמול דברים שהיו נמנעי-ביאור לאזני המשגיח עליו – “בילי בוד, בילי בוד”. שאלה לא היו הברות-חרטה, דומה כי זה ברור ממה שאמר המשגיח אל ראש חיל-הפולשים התקיף של ה“בל תשועבד”; זה, בתורת האיש שהיה מהסס יותר מכל חברי בית-הדין הצבאי לפסוק למיתה, ידע היטב מאד (אם כי שמר הידיעה בינו לבין נפשו) מי היה בילי בוד.

פרק עשרים וששה

שבועות אחדים לאחר ביצוע פסק-הדין, בין שאר הדברים תחת הכותרת הראשית “חדשות מים-התיכון”, הופיע בכתב-עת ציי אחד, שבועון רשמי, דין-וחשבון על אותו המאורע. ללא ספק נכתב הדין-וחשבון מתוך רצון לאמת, אם כי חומר-הבינים – בחלקו שמועה בעלמא – אשר בעדו הגיעו העובדות אל הכותב, אל-נכון שימש לסלפן, ובמידה שהיא, לזייפן. והרי לשון הדין-וחשבון:

"בעשירי בחודש שעבר, אירע מאורע ראוי-לגנאי בספינה של הוד מלכותו ‘בל תשועבד’. ג’ון קלאגארט, הממונה-על-הנשק של הספינה, בגלותו כי איזה קשר עומד להיולד בחלק נמוך של חבר הספינה, וכי ראש-הקושרים הוא אחד ויליאם בוד, הוא, קלאגארט, תוך כדי האשמתו את האיש בפני הקברניט, נדקר בלבו – באורח נקמה – בסכין-נדן שנשלף פתאום על ידי בוד.

"המעשה, והמכשיר ששימש לביצועו, דיים לרמז לנו כי הרוצח, הגם שנרשם בשירות תחת שם אנגלי, לא איש אנגלי היה אלא אחד מן הזרים המסגלים להם שמות אנגליים, וצרכי הצי הדחוקים בזמן הזה גורמים שיהיו מוכנסים בו במספרים לא-קטנים.

“עצמת-הפשע ותכלית-השחיתות של הפושע נראות כגדולות פי כמה כשמעלים על הדעת את אפיו של הקרבן – איש בשנות העמידה, נכבד וזהיר, הנהנה על אותו סוג פקידות נמוך, הסגנות, אשר בו תלויה במידה כה רבה – ואיש לא ייטיב דעת זאת מן האדונים המוסמכים – יעילות הצי של הוד מלכותו. תפקידו היה אחראי – קשה ושלול-תודה כאחד – ונאמנותו בו גדולה ביותר בשל דחף-נפשו הפטריוטי העז. במקרה זה, כמו בכמה מקרים בימים אלה, טיבו של האיש האומלל מכחיש באופן מזהיר, אם יש צורך בהכחשה, אותה המימרה הרגוזה שמיחסים אותה אל ד”ר ג’ונסון המנוח, כי הפאטריוטיות היא מקלט אחרון לנבל.

"הפושע שילם כדין פשעו. תכיפות העונש נתנה תוצאות רצויות. אין חוששים לשום הפרעת סדר בספינת הוד מלכותו ה’בל תשועבד' ".

הידיעה הנ"ל שהופיעה בחוברת, אשר מכבר אבד עליה כלח והיא נשכחה, היא כל מה שהיה רשום בדברי-הימים האנושיים עד עכשיו, להעיד מה מיני בני-אדם היו ג’והן קלאגארט ובילי בוד.

פרק עשרים ושבעה

בצי הכל מופלא לזמן מסוים. כל עצם ממשי הקשור באיזה מאורע בולט בשירות נהפך למזכרת. הכלונס שממנו נתלה איש ראש-התורן הקדמי, לאילו שנים אפוּדי-הכּחוֹל עוקבים אחריו. ואז ליותה אותה הדעת מן הספינה אל מספנה, ומן המספּנה שוב אל הספינה, ועדיין רדפה אחריה גם כשהורדה לבסוף למדרגת מנור-מספנה גרידא. בעיניהם היה קיסם ממנו כמו שבב מן הצלב. הגם שהיו נבערים מדעת את עובדות המאורע לאמיתן, ולא סברו אלא שהעונש הכרח היה מנקודת הראות הציית, אף על פי כן הרגישו אינסטינקטיבית כי בילי אינו אדם כזה שהוא מסוגל למרידה כשם שאינו מסוגל לרצח במזיד. הם העלו בזכרונם את דמותו הצעירה, הרעננה, של הספן הנאה, אותו קלסתר-הפנים אשר מעולם לא נעוה על ידי גיחוך-לעג או איזו עקמימות נשחתת יותר דקה שבפנימיות הלב. זה הרושם ממנו ללא-ספק הועמק על ידי העובדה שהלך, ובאיזו מידה, הלך באורח-מסתורין. על סיפוני-התותחים של ה“בל תשועבד” מצאה, בהמשך-הימים, ההערכה הכללית על טבעו, על כל פשטותו הבלתי-מודעת, הבעה מגושמת על ידי איש ראש-תורן קדמי אחר, אח לו למשרה, שכן ישנם ספנים שהם מחוננים בהלך-נפש פיוטי, שלול אמנות. אותן הידים הספניוֹת עשו שורות אחדות, אשר, אחרי חזרן לזמן מועט מיד ליד בין אנשי-הצוות שעל קרשי הספינה, לבסוף נדפסו בדרך לא-למודה בעיר פורטסמאות בצורת בלדה. הכותרת שניתנה לזו היתה משל הספן עצמו:

בִּילִי בַּאֲזִיקִּים

נָאֶה מִצַּד הַכֹּמֶר שֶׁהוּא נִכְנָס אֶל הַמָּדוֹר הַבּוֹדֵד,

וְכוֹרֵעַ עַל פִּרְקֵי עַצְמוֹתָיו, וּמִתְפַּלֵּל בְּעַד אִישׁ אוֹבֵד

כָּמוֹנִי, בִּילִי בּוֹד. דֶּרֶךְ הָאֶשְׁנָב תּוֹעֶה וּבָא

אוֹר הַיָּרֵחַ – נוֹגֵעַ בְּסַכִּין הַשּׁוֹמֵר, מַכְסִיף זוֹ הַפִּנָּה,

אַךְ עִם שַׁחֲרִית יוֹם אַחֲרוֹן לְבִּילִי – יִגְוָע.

מָחָר אֶבֶן-חֵן מִמֶּנִּי יַעֲשׂוּ – מֵאַמַּת הַמָּנוֹר תָּלוּי כִּפְנִינָה,

כֶּעָגִיל, נְתַתִּיו פַּעַם לְמַלִּי-בְּרִיסְטוֹל הַנָּאוָה.

הָהּ, אוֹתִי, לֹא אֶת פְּסָק הַדִּין, יִתְלוּ!

הַכֹּל עוֹלֶה בַּתֹּהוּ, וְגַם עָלַי לַעֲלוֹת, עָל הִתְרוֹמֵם

מִלְּמַטָּה, אַלִּבָּא רֵיקָנָא, בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם.

בְּטֶרֶם אֵלֵךְ, טְעִימָה-לְעִיסָה שֶׁל בִּיסְקְוִיט לִי יִתְּנוּ,

וְאָח-לַשֻּׁלְחָן לִי כּוֹס-הַפְּרִידָה יַגִּישׁ;

אַךְ כָּל-פָּנִים לֹא יַבִּיטוּ לָאַמָּה וְלַנֵּף–

הַשֵּׁם יוֹדֵעַ עַל מִי נִגְזַר אוֹתִי כַּנֵּס לְנוֹפֵף!

לֹא יִשָּׁרֵק לַהֲנָפָה – אַךְ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.

עִרְפּוּל בְּמוֹ עֵינַי; אֵין זֶה כִּי אִם חֲלוֹם הֶחָלוּם.

כְּבָר נִתַּק הַחֶבֶל? כֻּלְּךָ מוּכָן לִנְסֹעַ?

שֶׁהַתֹּף יִקְרָא לְמַשְׁקֶה וּבִּילִי בַּל יֵדַע יָדֹעַ!

אַךְ דּוֹנַלְד הִבְטִיחַ עַל יַד הַקֶּרֶשׁ לְהִתְיַצֵּב,

וְאֶלְחַץ יַד יְדִיד עַד גּוּפִי לֹא צָלָל.

אַךְ לֹא; חֲשֹׁב – הֵן אָז אֶהְיֶה מֵת, לֹא חַי…

אֶת תַּף, אִישׁ וֵילְס, אֲנִי זוֹכֵר לְמַדַּי –

כִּי שָׁקַע, הָיְתָה לֶחְיוֹ כַּוֶּרֶד הַמְלַבְלֵב.

אַךְ אוֹתִי, יִקְשְׁרוּנִי בְּעַרְסְלָה, וְיַשְׁלִיכוּנִי אֱלֵי תְהוֹם,

מַטָּה, מַטָּה, וְאֶחֱלוֹם לִי חֲלוֹם,

וַאֲנִי – תַּרְדֵּמָה; כְּבָר אֲנִי מַרְגִּישׁ בְּבוֹאָהּ. שׁוֹמֵר, אַתָּה שָׁם?

קְצָת הַתֵּר הָאֲזִיקִּים אֵצֶל פִּסּוֹת-יָדַי,

וְהָפְכֵנִי בְּנַחַת. – אֲנִי נִרְדָּם,

וְאֵזוֹב רִירִי מִסָּבִיב לִי נִפְתָּל.

בשנת 1799 נח הקברניט עמשׂא דלאנו מדוקסבורי שבמאסאצ’וסטס, המפקד על ספינה לציד כלבי־ים ולמסחר כללי, על העוגן, עם מטען יקר, בנמל של סאן מריה – אי קטן, שומם, בלתי מיוּשב, בסמוך לקצה הדרומי של חוף צ’ילי הארוך. שם נגע ביבשה על שום מים.

ביום המחרת, זמן מועט אחרי השחר, בשעה ששכב בתאו, ירד ובא החובל שלו והודיע לו כי מפרש מוזר נכנס אל תוך המפרץ. ספינות לא היו מרובות אז באותם הימים, כמו שהן כעת. הוא קם, התלבש, ועלה על הסיפון.

הבוקר היה ממין שהוא מיוחד לאותו חוף. הכל היה אילם ושקט; הכל – אפור. הים, אם כי התנחשל לטורי התעגלות ארוכים, נראה כעומד, והוא היה מוחלק בשטחו כעופרת, עשויה גלים, אשר קפאה וקרשה בכלי־היצוק של הממוגג. השמים נראו כאדרת אפורה. סיעות של עופות אפורים, מוטרדים, אשר בהן נתמזגו, טפפו במושפל על פני המים. כנוח עליהן הרוח נמשלו כסנוניות על פני האחו קודם סערה. היו שם צללים, ובהם הבטחה לצללים יותר עמוקים אשר יבואו.

לתמהונו של הקברניט דלאנו לא הראתה הזרה, שהביט אליה דרך משקפת, שום דגל; הגם שמעשה זה עם כניסה אל נמל, כל כמה שיהיו חופיו בלתי מיושבים, ואפילו יש שם ספינה אחת נוספת בלבד, הוא המנהג בין כל אנשי־ים שוחרי־שלום של כל האומות. מתוך הרהור על חוסר־החוק והבדידות של המקום, ועל טיב הסיפורים שבזמן ההוא היו קשורים באותם היַמים, היה אפשר לה לאפתעתו של הקברניט דלאנו להתעמק עד כדי אי־שלוה, אילולא היה אדם בעל טוב טוב, בלתי־חשדן ביותר – בלתי נוטה, מלבד לאחר גירויים, יוצאים מגדר הרגיל ונחזרים כמה פעמים, להתמכר לבהלות אישיות, שיש בהן כדי ליחס איזה רשע של זדון לאדם. אם תכונה כזו, נוכח מה שמין־האדם עלול לעשותו, מרמזת, נוסף על לב נדיב, גם על מהירות ודייקנות בתפיסה שכלית למעלה מן הרגיל, – שאלה זו אפשר להניחה להכרעת חכמים.

אבל מה חששים אפשר יעלו על הדעת עם ראשית ראיית הספינה, היו נמוגים על ידי ההסתכלות שהספינה, בנסעה והיכנסה לתוך מפרץ־הנמל, נתקרבה ליבשה יתר על מה שנחוץ לבטיחותה, כי היה שם צוק משוקע, בולט, בריחוק־מה, אצל חרטומה. זה הוכיח לעינים שהיא זרה, לא לכַּלבְּיַמית בלבד אלא גם לאי; לפיכך, אין היא מן השודדות השכיחות באותו חלק שבאוקינוס. בהתענינות לא מעטה הוסיף הקברניט דלאנו להתבונן בה – עסק שלא הוקל על ידי הערפלים שבמידת־מה עיטפו את קליפת־הספינה, אשר מאור השחרית הרחוק נהר מתא־הקברניט שלה על דרך המעוררת ספקות; דומה היה אותו מאור לשמש – אשר בשעה הזאת היתה פיאה שלו, דמות רבע־לבנה, עולה בשולי הרקיע, ולכאורה, יחד עם הספינה, הזרה, הוא נכנס במפרץ – והוא, מצועף על ידי אותם העננים הנמוכים, הזוחלים, נראה לא־שונה מעין אחת רשענית של אינטריגאנטית בעיר לימה, שהיא מציצה מעל כיכר־העיר דרך חור־האשנב האינדיאני של סאיה־אי־מאנטה האפל שלה.

אפשר לא היה זה אלא אשליה בשל הערפלים, אבל ככל שנמשכה ההסתכלות בזרה, כן גברו התמוּהות אשר בהליכותיה. לאחר זמן־מה קשה היה להחליט אם היא מתכוונת להיכנס ואם לא – מה היא רוצה, ובכלל במה היא עסוקה. הרוח, שנתעורר קמעה במשך הלילה, עכשיו היה קל ומאכזב ביותר, ודבר זה הגביר את אי־הבטיחות הנגלית של תנועותיה.

בנחשו לבסוף שאולי זוהי ספינה הנתונה בצרה, ציוה הקברניט דלאנו שיורידו את הלויתנית שלו, ועל אף התנגדותו הרבה והזהירה של החובל, התכונן לעלות באותה ספינה, ולפחות לנהל אותה עד הנמל. בלילה הקודם יצאה חבורת־דיג מבין אנשי־הים הרחק אל אילו סלעים בלתי־מחוברים מעבר לתחום־ראייתה של הכּלבימית, וכשעה או שעתים לפני עלות השחר שבו הללו לאחר שנקרתה לפניהם הצלחה לא מעטה. בהניחו כי הזרה היתה זמן רב במרוחק מקרבת תחום־יבשה שם הקברניט הטוב לתוך סירתו סלים אחדים מלאי דגים, למתנות, וכן יצא לדרכו. מפני שהיא התמידה לרכוב בקירוב־יתר־על־הראוי לצוק השקוע, ובסברו כי היא בסכנה, זירז את אנשיו, ומיהר בתכלית המהירות להודיע לאותם שבספינה את מצבם. ואולם, עד שלא הגיעה הסירה לשם, הרוח, הגם שהיה קליל, שינה מהלכו והפסיק את הספינה, ובמידת־מה גם קרע את הערפלים אשר סביבותיה.

עם השגת ראיה פחות מרוחקת, הספינה, כשנראתה במובלט על שולי טורי־הגלים המעוגלים, שגוון־עופרת להם, בעוד קרעי־הערפל פה ושם עוטים אותה כמרטוטי פרוה, הופיעה כמנזר מסוים ללובן לאחר סופת־רעמים, כגון זה שאפשר לראותו מתנוסס על איזה כף קודר בהרי פיריניאה. אך לא דימוי על טהרת הדמיון הוא שכמעט הביא את הקברניט דלאנו לידי דעה כי אמנם מלוא הספינה נזירים נמצאת לפניו. בהציצו מעבר למעקות ראה מה שבאמת נדמה, במרחק־האֵדים, כהמוני כיסויי־ראש שחורים; בעוד, דרך חורי האשנבים הפתוחים, נתגלו לסירוגין באי־בהירות דמויות־שחור אחרות, כ„אחים שחורים“ המתהלכים בבתי־נזירותם.

מתוך התקרבות יותר סמוכה נשתנה המראה הזה, וטיבה האמיתי של הספינה נתברר – ספינת־מסחר ספרדית ממדרגה ראשונה, שהיא נושאת עבדים כושיים, בין שאר משא יקר־ערך, מחוף מושבתי אחד אל משנהו. כלי־מסע גדול, ובשעתו, יפה, כאלה שבימים ההם היו פוגשים בהם על פני הים; יש – אניות־אוצרות נושנות של אקאפוּלקו, או פריגאטות פסולות של צי מלך ספרד, ועכשיו, תחת בעלות חדה של ירידה, עדיין משומרים בהן סימנים של מדרגתן הקודמת.

בשעה שהלויתנית הלכה הלוך והתקרב, נתברר כי סיבת המראה המשונה של הספינה, שהעטה אותה גוון כעין החמר, בא בשל ההזנחה הרשלנית השוררת בה. הכלונסאות, החבלים, רוב המעקות נראו צמריריים, מפני שזה זמן רב לא ידעו מגרדה, זפת ומברשת. דומה, הונחה שדריתה, חוּבּרוּ צלעותיה, וכולה נשלחה על פני הים מבקעת העצמות היבשות אשר ליחזקאל.

בעסק שהיתה נתונה לו עכשיו נראו התבנית הכללית והציוד הכללי של הספינה כאילו לא חל בהם שינוי ניכר מן המבנה המלחמתי, נוּסח פרוּאַסארט, שהיה להם. אך לא נראו שום תותחים.

בימות המפרשים העליונים גדולות היו, והן היו גדורות על ידי מה שהיה לשעבר מעשה־רשת בצורת מלבן אך עתה היו במצב־ניוון עגום. אלו הבימות היו תלויות ממעל כמו מעונות־צפרים מוחרבים; באחד מהם נראתה ניצבת, על גבי חבל־שלב, נמנמנית לבנה עוף משונה שנקרא כך על שם אָפיו הרדום והליכתו כמו בשינה, והוא כמה פעמים נתפש ביד על פני הים. בית־החרטום המבוצר, רעוע ומעלה־סס, נראה כאיזו טירת־ארמון עתיקה, אשר נלכדה על ידי תוקפנות, ואז הוזנחה לרקבון. בסמוך לירכתים בלטו שני סיפוני־פיקוד – משענות המעקה שלהם מכוסות פה ושם אזוב־ים יבש ושׂריף – מורמים לגובה, יוצאים מן הטרקלין הריק, אשר כּווֹתיו הסגורות, על אף מזג־האויר הרך, היו הדוקות כנגד אויר וכפורות בכופר – אלו היציעים הבלתי מאוכלסים היו תלויים מעל הים כאילו היה זה התעלה הויניצית הגדולה. ואולם השריד העיקרי לתפארת אשר גזה היה הסגלגולת הרחבה של קישוט־הירכתים שהיתה מכוּירת לפיתוחי־פיתוחים בשלטי קאסטיל וליאון ועטורת־מדליונים של קיבוצי תבניות מיתולוגיות או סמליות; בראש ובמרכז כולן עמד ליצן שחור במסכה, ורגלו על הצואר המושכב של יצור מתעוות, אף הוא במסכה.

אם היה לה לספינה ראש־פסל, או רק חרטום פשוט, זה לא היה ברור למדי, משום בד שהיה כרוך על אותו חלק, אם בשביל לשמרו בזמן שעושים בו תיקונים ואם בשביל להסתיר את רקבונו דרך־כבוד. מוּתוה היה בצבע או בגיר, כמו מתוך משחק ספנים, היה שם הפסוק “Seguid vuestro jefe” (לך אחר מנהיגך); בשעה שעל הקרשים הקדמיים הופיע באותיות גדולות, לשעבר מוזהבות, שם הספינה „סאן דומיניק“, כל אות חרוכת קוים מטושטשים מטפטופים של חלודת מסמרות־נחושת, בעוד, כמו מדי אֵבל, אגודות אזוב־ים קודרות נסחבות הנה והנה רירית על פני השם, עם כל התגלגלות של קליפת־הספינה, הדומה לתנודת קרון־מתים.

כשלבסוף נקשרה הסירה בוו שמתחת לחרטום עד לסמוך לכניסה באמצע הספינה, נתגרדה תחתיתה, בעוד היא מרוחקת כדי כמה אצבעות מן הקליפה, בצרימה, כמו על אי אלמוגים משוקע. נמצא כי זו חבורה ענקית של שבלולי־ים, מאוגדים כדורים־כדורים, שהם מדובקים לצדה של הספינה מתחת למים כמו זַפֶּקֶת; סימן לאוירים מכזיבים ועונות־שקט ארוכות עברוה אי־שהוא באלו היַמים.

כטפסו ועלותו בצד הספינה הוקף האורח מיד על ידי אספסוף קולני של לבנים ושחורים. אך האחרונים היו מרובים מן הראשונים יתר על המצופּה, מאחר שהזרה שבנמל היתה ספינה להובלת כושים. ואולם, שפה אחת וקול אחד, שפכו כולם סיפור־יסוּרים משותף; בזה הסיפור עלו הכושיוֹת, שמספרן לא מעט היה, על השאר בחום קינתן. הצפדינה, יחד עם הקדחת, סחפו חלק גדול ממספרם, וביתר יחוד את הספרדים. בסמוך לכף־הקרן נמלטה הספינה בקושי רב מהישבר לגמרי; ואז, ימים על ימים, שכבו קפואים בלא רוח; מזונותיהם קרובים לאזול; מימיהם – כמעט אפס; שפותיהם באותו רגע – צמוקות מצמא.

בשעה שהקברניט דלאנו נעשה, על דרך זו, מטרה לכל לשונותיהם הלהוטות לדבר, השיג מבט אחד שלו, הלהוט לראות, את כל פרצופיהם וכל עצם אחר אשר מסביב לו.

תמיד, מי שנכנס לספינה גדולה ורבת־אוכלוסיה בים, ביחוד ספינה של ארץ זרה, בעלת צוות בלי־ניתן־להגדרה כגון אנשי לאסקאר או מאנילה, הוא מקבל רושם שונה ממה שהיה מקבל בהיכנסו לראשונה בבית זר, שזרים יושבים בו, בארץ זרה.

גם בית וגם ספינה, האחד על ידי קירותיו ותריסיו, השני על ידי מעקות רמים כמו חומות מגן, מכסים את פנימיותם מן העין עד הרגע האחרון. ואולם בנדון ספינה ישנה תוספת זו: שהמחזה החי הכלול בה, בהתגללותו לפתע ובשלמות, יש בו, מתוך ניגוד לאוקינוס הריק החוגר אותו, משום פעולת־קסם. הספינה נראית בלתי ממשית; אלו המלבושים, תנועות־הגוף והפרצופים, אינם אלא הצגת־צללים שחרגה מני תהום, אשר מיד תקח בחזרה את אשר נתנה.

אולי ההשפעה, כעין זו שנסיון לתארה נעשה לעיל, הגבירה בנפשו מה שגם הסתכלות מתונה היתה מדמתהו בלתי־רגיל; ביחוד הדמויות המתבלטות של ארבעה כושים מזקינים, מלביני־פיאה, ראשיהם ככותרות ערבה שחורות ומנוונות, אשר, מתוך ניגוד אומר־כבוד להמולה אשר מתחתם, היו רבוצים כמו ספינכּסים, האחד על קורת הירכתים ימינה, השני – שמאלה, והזוג הנותר פנים אל פנים על המעקות, מעומתים ממעל לשרשראות־העוגן העיקריות. ביד כל אחד מהם היתה מטלית ישנה, בלתי נפרדת לחוטים, ובמין שלות־נפש סטואית קטפו אותו למוך; גל קטן של מוך היה מונח על ידם. הם ליוו את התפקיד בזמרה ממושכת, נמוכה, חד־קולית; מנהמים ומנטפים להם כמו כמה אנשי חמת־חלילים אפורי־ראש המנגנים מארש של לויה.

הסיפון האחורי נתרומם עד עלית־ירכתים מרוּוחת ומועלה אשר, על שוליה הקדמיים, נישאים כמו קוטפי המוך, כשמונה רגל מעל ההמון הכללי ישבו בשורה, מובדלות על ידי רוחים בני גודל אחד, דמויות משׂוכלות־רגל של עוד ששה שחורים; כל אחד – בידו קרדום חלוד, אשר הוא, בשבר־לבנה ובסחבה, היה עסוק למרקוֹ, כמו איזה נער בית־מבשלים. ובין כל זוג מן הששה היתה ערימה קטנה של קרדומות, חודיהם החלודים מוּטים קדימה, צפויים למירוק כמו הקודמים. אם כי קוטפי המוך מפעם לפעם זרקו איזה דיבור אל איש או אנשים בהמון אשר למטה, היו ששת לוטשי הקרדומות נמנעים מדבר אל אחרים, אף לא נשפו לחישה בינם לבין עצמם, כי אם ישבו שקודים על מלאכתם, חוץ מאשר לפרקים, אשר בהם, באותה אהבה שבכושים לאַחד עבודה עם תענוג, היו שנים־שנים מהם מקישים קרדומותיהם יחד מן הצד, כמו צלצלים, בקול־משק פראי. כל הששה, שלא ככלל, היה להם המראה הגלמי של אפריקאים תמימים.

ואולם אותו מבט מקיף אשר תפש את אלו עשר הדמויות, עם עוד עשרות, פחות מובלטות, נח עליהן אך רגע; האורח, כבלתי סבלני כלפי הערבוביה של קולות, הפנה עיניו לחפּש את האיש – יהיה אשר יהיה – המפקד על הספינה.

אך כלא בלתי־מרוצה לתת לטבע להודיע את אשר קרה את בני־טיפּוחו הסובלים, או בהתיאשו מעצור בו באותו פרק, עמד הקברניט הספרדי סביל מן הצד, נשען אל התורן הראשי, רגע זורק מבט שומם, חסר־רוח, על אנשיו המתרגשים, וברגע השני – מבט אומלל כלפי אורחו; איש אציל, מצניע הליכותיו, וצעיר־מראה בערך לעין־זר, לבוש בהידור מיוחד במינו אך נושא בו סימנים ברורים לכל הדאגות גוזלות־השינה ולהעדרי־המנוחות מקרוב עברו עליו. לצדו עמד שחור גוץ, אשר בפניו המגושמים – שהרימם מפעם לפעם, כדוגמת כלב־רועים, באלם כלפי פני הספרדי – נתמזגו צער וחיבה במידות שוות. בדחקו לו דרך בין ההמון התקדם האמריקאי כלפי הספרדי, הבטיח לו אהדותיו, והציע הגשת כל עזרה שביכלתו. על זה לא ענה הספרדי, לפי שעה, אלא בהכּרות־טובה כבדות וטקסוניות; הנימוס הלאומי שלו היה מואפל על ידי מצב־הנפש של אי־בריאות.

ואולם, שלא לבזבז זמן במחמאות גרידא, שב הקברניט דלאנו אל הכבש, וראה שיועלו סלי־הדגים שלו; ומאחר שהרוח התמיד להיות קל, ולפחות שעות אחדות צריכות לחלוף עד שתוכל הספינה להיות מובאת לידי עגינה, ציוה על אנשיו לשוב אל הכַּלְביַמית שלו, ולהביא בחזרה מים כל־כמה שתוכל הלויתנית לשאת, עם כל לחם רך שיש בידי בן־המשק, כל הדלועים שנשארו בספינה, עם תיבה של סוכר ותריסר מבקבוקי יין־התפוחים הפרטיים שלו.

לא עברו רגעים מרובים לאחר הפלג הסירה, והרוח, למורת רוח כולם, נאסף לגמרי; וגיאות־הים, כשובה, התחילה מסיעה את הספינה חסרת־האונים בחזרה כלפי הים. אך בבטחונו כי זה לא יארך זמן רב, ניסה הקברניט דלאנו לחזק את נפש הזרים בתקוות טובות, בהרגישו לא מעט קורת־רוח על שהוא יכול לשוחח, – משום נסיעות שעשה לעתים קרובות בים הספרדי – עם אנשים הנתונים במצב זה בלשון מולדתם.

כשנשאר לבדו אתם לא בושש מראות כמה דברים שנטו להאדיר את רשמיו הראשונים; אך האפתעה נמוגה ברחמים, הן על הספרדים הן על השחורים, שכאחד, לפי הנראה, מנוּונים היו מחוסר מים ומזון; ובה בעת פעל הסבל הממושך לפתח בכושים את התכונות שאינן בגדר טוּב־לב, ויחד עם זה פגם בשלטון הספרדי עליהם. אבל, לפי הנסיבות, בדיוק זהו מצב הדברים שאפשר היה לצפות לו. בצבאות, ציים, ערים או משפחות – בטבע בכבודו ובעצמו – אין שום דבר המרופף סדרים טובים כמו ענוּת. אף על פי כן, לא היה הקברניט דלאנו בלא רעיון, שאילו היה בֶּנִיטוֹ סֶרֶנוֹ איש בעל מרץ יותר מרוּבּה, לא היה חוסר־המשטר מגיע לידי דרגה זו. ואולם חולשת הקברניט הספרדי, אם מטבע־ברייתו ואם מוסבה על ידי קשייו הגופניים והרוחניים, רב מדי מובלטת היתה שתהיה העין מתעלמת ממנה. טרף למרה שחורה קבועה, כאילו לעגה לו התקוה זמן כה רב, עד שעכשיו אין הוא יכול להיזקק לה, אפילו כשחדלה להיות לעג; והסיכוי שבאותו היום או לכל המאוחר, באותו הערב, תהיה ספינתו רובצת על עגנה, ויהיו מים למכביר בשביל עמו, וקברניט־אח על ידו ליעץ לו ולהתרועע אתו, לא עודד אותו במידה הניתנת לתפיסה. דומה היה, שדעתו נתרופפו נימיה, אם לא נפגעה בדרך קשה מזו. כלוא בין אלה קירות־האלון, מרותק אל נוהג־ציוויים אחד ומשעמם, אשר החלטיותו היתה לו לזרא, התהלך לו אט־אט כאיזה אבא־של־מנזר שונא־בריות; לפעמים היה פתאום עומד, מזדעזע, או לוטש עיניו, נושך שפתותיו, נושך צפרני־אצבעותיו, מסמיק, מחויר, מושך בזקנו, מגלה שאר סימנים לדעה מפוזרת או קודרת. זו הנשמה מופרעת־המזג, שכנה, כאמור, בגוף מופרע־המזג כמוה. הוא היה גבוה בערך, אך דומה שלעולם לא היה בריא, ועכשיו בסבלו העצבני היה מכולה כמעט עד שלד. נטיה לאיזה מיחוש־ריאות, כנראה, נעשתה ודאית בזמן האחרון. קולו היה כשל איש אשר אחת מריאותיו היא נמקה למחצה, כבוש עד לידי צרידות, לחש עמום. אין תימה, איפוא, אשר בהיותו במצב זה התהלך לו כושל ומשרתו הפרטי ביראה מהלך אחריו. לפעמים נתן הכושי את זרועו לקברניט, או הוציא מטפחתו מכיסו בשבילו; השירותים האלה וכדומים להם עשה באותה קנאות־של־חיבה המהפכת למו מעשי בְּנוּת ואחוה פעולות שמצד עצמן הן שפלות; על דבר זה יצאו לו לכושי מוניטין כמשרת הטוב שבעולם; ולא עוד אלא שהוא כזה שאין אדוניו צריך לנהוג בו מעשי שררה נוקשים אלא יכול הוא להתיחס אליו בבטחון־קרובים; שכזה, פחות משהוא משרת, הריהו בן־לויה מסור.

בהשגיחו באי־הציות הרעשני של השחורים בדרך כלל, ובמה שנראה כאי־יעילות שברוגז אצל הלבנים, הרי לא בלא קורת־רוח שברחמים סכה הקברניט דלאנו את ההתנהגות הטובה, הבלתי־פוסקת, של בּאבּוֹ.

ואולם ההתנהגות הטובה של בּאבּוֹ, כמעט לא יותר מן ההתנהגות הרעה של אחרים, דומה שלא הועילה להוציא את דוֹן בֶּנִיטוֹ המטורף־למחצה משממונו המעונן. לא זה היה בדיוק הרושם שעשה הספרדי על לב אורחו. אי־המנוחה האישית של הספרדי נתפסה, לפי שעה, רק כקו בולט במשבת הכללי של הספינה. אף על פי כן, לא במעט היה הקברניט דלאנו דאוג על מה נחשב לו בשעה ההיא כאדישות בלתי־ידידותית מצד דון בניטו ביחס אליו. גם הנהגתו של הספרדי הביעה איזה זלזול חמוץ וקודר, שלא טרח כלל להסווֹתו. ואולם האמריקאי בחסד־לבו יחס את זה לתוצאות ההורסניות של מחלה, מאחר שהשגיח, במקרים דומים, כי ישנן נשמות עשויות על דרך מיוחדת, שבהן סבל גופני ממושך פורע כל יצר סוציאלי לטוּב־לב; דומה, הללו, בהיותן אנוסות לאכול לחם שחור בעצמן, סוברות כי אין זה אלא ממידת היושר שכל אדם הבא במחיצתן יהיה נאלץ לקחת חלק בסעודתן.

ואולם לא עברו רגעים מועטים והקברניט דלאנו הירהר בלבו, שמא, בהיותו כה סלחן במשפטו על הספרדי, לא היה סוד יתר על המידה. בשרשו של דבר היתה זו הסתגרותו של דון בניטו שהעלתה אי־רצון מלפניו; ואולם אותה הסתגרות הוראתה לכל, פרט למשרתו האישי. אפילו הדינים־והחשבונות הפורמליים, אשר, לפי נוהג הים, היו נמסרים לו לפרקים קבועים על ידי איזה קטון־פקידים נמוך (לבן, מעורב, או כושי), כמעט שלא היתה לו די סבלנות להקשיב להם, מבלי גלות שאט־נפש שבבוז. התנהגותו בהזדמנויות כאלה היתה, לפי מדרגתה, לא בלתי־דומה לזו שהיה אפשר ליחס אותה בסברה לבן־ארצו הקיסרי, צ’ארלס החמישי, ערב הסתלקותו הנזירית של זה המושל־יחידי מכסאו.

זה אי־התיאבון למקומו נזדקר כמעט בכל תפקיד הקשור בו. גא כשם שהוא עגמומי לא הוריד עצמו עד כדי מתן־צוים אישי. מה פקודות מיוחדות נחוצות היו – היתה הבעתן נמסרת ביפוי־כוח אל משרת־ראשו, וזה, מצדו הוא, היה מעבירן אל מחוזן הסופי על ידי רצים, נערים ספרדיים זריזים או נערים־עבדים – שדמו לנערי חצרות־מלכים או לאותם הדגים הקטנים המורים לכרישים דרך לטרף, – והיו לעולם מרחפים מסביב לדון בניטו, עומדים הכן לקריאתו. ובכן, איש־יבשה שהיה רואה את זה הנכה חסר הבעת־הרגש, כשהוא מחליק לו, אדיש ואילם, לא היה חולם כי בו שוכנת דיקטטורה, אשר למעלה ממנה, כל זמן שהיא נמצאת בים, אין שומע־עצומות בעולם הזה.

הספרדי, איפוא, כשהוא נסכה מבחינת הסתגרותו בתוך עצמו, נראה כקרבן, שלא מרצונו, לאיזו הפרעה רוחנית. ואולם בפועל, אפשר שהיתה הסתגרותו ילידת־כוונה. אם כך הדבר, כי אז נגלתה בו בדון בניטו פסגה בלתי־בריאה לאותה השיטה, שהיא קרה ואם דייקנית, הנקוטה פחות או יותר על ידי כל מפקדי אניות גדולות, אשר, מלבד בעתות־דחק, יוצאות מן הכלל, היא מוחקת את ביטוי השלטון יחד עם כל סימן לחברתיות, מהפכת את האדם לגוש־אבן, או, מן הנכון לומר, לתותח טעון, אשר, עד שיש דרישה על הרעם שלו, אין לו מה לומר.

אם יִסָכה האיש באור זה, הרי לא תיראה דרכו אלא כסימן טבעי להרגל מסולף אשר בא לרגל תהליך ארוך של כיבוש עצמי קשה – עד מידה זו, שעל אף המצב הנוכחי של ספינתו, יהיה הספרדי מתמיד להתנהג כך; ברם, זו ההתנהגות, כל־כמה שאין היא עשויה להזיק – ואפשר, אפילו, שהיא הוגנת – לספינה מסודרת־יפה, כגון מה שאפשר והיתה ה„סאן דוֹמיניק“ בראשית צאתה למסעה, הרי אין היא שכלית כל־עיקר כעת. אבל, אפשר סבר הספרדי כי כקברניטים כאֵלים: הסתגרות, בכל המקרים, היא ראשית־חכמה להם. אך יותר קרוב לודאי כי זה המראה של ממשלה רדומה לא היה אלא נסיון להתחפשות מצד טמטום־מוחין ביודעים – לא נקיטת־שיטה עמוקה אלא אמצאה שטחית. אך יהיה זה איך שיהיה, אם אופן־התנהגותו של דון בניטו נוצר בכוונה או שלא בכוונה, יותר שהקברניט דלאנו הסתכל במידת־ההסתגרות השולטת בו, פחות הרגיש אי־מנוחה על גילוי פרטי אחד לאותה הסתגרות, ביחס לעצמו.

אף לא הועסקו רעיונותיו על ידי הקברניט בלבד. בהיותו מורגל לסדריות השקטה של משפחת־הצוות הנעימה אשר לספינה כלבימית, היתה הערבוביה הרעשנית של ההמון הסובל אשר ב„סאן דומיניק“ מגרה, וחוזרת ומגרה, את עיניו. נראו לפניו אילו פרצות לא במשמעת בלבד אלא גם בדרך ארץ. אלו, לא יכול הקברניט דלאנו ליחס אותן אלא להעדרם של אותם קציני־הסיפון התחתונים, אשר יחד עם מילוי חובות יותר מרוממים, מופקד בידם מה שאפשר לכנותו מחלקת המשטרה של ספינה רבת־אוכלוסים. אמנם, קוטפי המוך נראו לפעמים כממלאים את התפקיד של נוטרים מפקחים לבני־ארצם, אלו השחורים; והגם שמפעם לפעם הצליחו לשכך התפרצויות זעירות בין אדם לחברו, אך מעט או לא כלום היה ביכלתם לעשות להשלטת שקט כללי. דומה היה מצבה של ה„סאן דומיניק“ למצבה של ספינת־מהגרים העוברת את האוקינוס האטלנטי: בהמון המעמסה החיה של ספינה כזו ללא־ספק ישנם יחידים שהם ממעטים לגרום צרות ובזה הם דומים לתיבות וגלילי־בד; אך דברי־הכיבושים הידידותיים של אלה כלפי עמיתיהם הגסים, אין בהם כדי להועיל במידה שתועיל הזרוע הבלתי־ידידותית של החובל. מה שהיה חסר ב„סאן דומיניק“ הוא מה שישנו בספינת־המהגרים, פקידים עליונים קפדנים. ואולם בסיפונים הללו לא היה נראה אפילו אחד כגון חובל ממדרגה רביעית.

נתעוררה סקרנותו של האורח ללמוד את פרטיהן של אותן השוֹאות אשר גרמו להעדר שכזה על תוצאותיו; כי, הגם שקיבל מושג־מה על הנסיעה מן התאניות אשר קידמו את פניו ברגע הראשון, בכל זאת לא היתה לו שום הבנה ברורה ביחס לפרטי־הפרטים. הדין־וחשבון היותר טוב, ללא ספק, היה זה שהקברניט היה יכול למסרו. ואולם בראשונה לא היתה עם נפש האורח לבקש דין־וחשבון שכזה, מתוך אי־רצון לעורר איזה צל־דחיה. אך, בהתאזרו אומץ־לב, פנה לבסוף אל דון בניטו, חידש את הבעת התענינותו להיטיב, והוסיף שאילו ידע הוא (הקברניט דלאנו) את הפרטים של המצוקות אשר קרו את הספינה, כי אז אפשר והיה מיטיב, אחרי ככלות הכל, להביא רוחה להן. האם יחון אותו דון בניטו בסיפור כולו?

דון בניטו היסס; ואז, כמו איזה טיילן־מתוך־שינה, לטש עינים ריקניות על אורחו, וסיים בהביטו כלפי מטה, אל רצפת־הסיפון. הוא התמיד בעמידה זו זמן כל כך רב, עד שהקברניט דלאנו, מופרע ממזגו כמעט באותה המידה, ושלא לרצונו, כמעט גס באותה המידה, סר מעליו פתאום והלך הלאה לפנות אל אחד מאנשי־הים הספרדים ולבקש ממנו את הידיעות שרצה בהן. ואולם, הוא אך צעד חמש פסיעות, ודון בניטו, מתוך איזה חשק, הזמין אותו בחזרה, בהביעו הצטערות על פיזור־דעתו הרגעי ובהפגינו נכונוּת להשביע רצונו.

בעת הימסר רובו של הסיפור היו שני הקברניטים עומדים על החלק האחורי של הסיפון העיקרי, מקום משומר, ולא היה איש בקרבתם חוץ מן המשרת.

„זה מאה ותשעים יום“, פתח הספרדי בלחישתו הצרודה, „שזו הספינה, מקוצנת יפה ומאונשת יפה, בתוספת נוסעי־תא אחדים – כחמישים ספרדים בסך־הכל – הפליגה מבואינוס איירס בואכה לימה, עם מטען כללי, תה מפאראגוויי וכדומה – ו־“, בהראותו לפניו, „זה חבל־הכושים, אשר עכשיו אינם יותר ממאה וחמישים, כפי שעיניך רואות, אך אז היו מונים יותר משלוש מאות נפש. בקרבת כף־הקרן עמדו עלינו סופות קשות. ברגע אחד, בלילה, אבדו שלושה מן הטובים שבקציני, יחד עם חמישה־עשר ספנים, לרבות את המנור העיקרי; כי הכלונס שוּבּר תחתם באגדים, עת ביקשו, בכילפות, לקצץ את המפרש המכוסה קרח. בשביל להקל על קליפת־הספינה הושלכו השקים היותר כבדים של מאטה לתוך הים, וכן רוב צינורות המים, שהיו קשורים יחד על הסיפון באותה שעה. זה ההכרח האחרון, הוא, יחד עם העיכובים הממושכים שעברו עלינו לאחר מכן, אשר לבסף הסב את עיקרי הגורמים לסבלותינו. כאשר –“

פתאום תקפהו שיעולו עד התעלפות; ללא ספק נגרם זה על ידי צער נפשו. משרתו תמכהו, ובהוציאו שיקוי מכיסו, שמהו למו פיו. נפשו שבה אליו קמעה. אך השחור מכיון שלא רצה להניחו בלי סעד בשעה שעדיין לא התאושש בשלמות, בזרוע אחת חיבק את אדוניו, ובו בזמן לא הסיר עיניו מעל פניו, כאילו ביקש בהם סימן להתחיות גמורה או לנפילה אחור לתוך חולשה, כפי שתוכיח ההתארעות.

הספרדי הוסיף לדבר, אך קטועות ומעורפלות, כמי שמדבר מתוך חלום.

– „הה, אלוהי! תחת אשר עבר עלי מה שעבר, בשמחה הייתי מקדם בברכה את הנוראות שבסופות־ים; אבל –“

שיעולו שב, וביתר תוקף; כאשר שכך זה, נפל האיש בכבדות, מוּאדם־שפתים ועצום־עינים, על תומכו.

„מחשבתו נודדת. מהרהר היה במגפה אשר באה אחרי הסופות“, נאנח המשרת בהתיפחות; „אדוני המסכן, המסכן!“ והוא הניע כפו האחת ובשניה ניגב את פי אדוניו. „אך התאזר סבלנות, סיניור“, אמר, בפנותו שוב אל הקברניט דלאנו: „אלו ההתקפות אינן אורכות זמן רב; האדון מהרה יחזור לקדמותו“.

דון בניטו, כשוב רוחו אליו, הוסיף לדבר; אך מאחר שחלק זה של הסיפור נמסר בלשון קטועה ביותר, תירשם כאן רק תמציתו.

מדבריו נמצא הקברניט דלאנו למֵד כי אחרי היות הספינה מיטלטלת בסופות בריחוק־מה מן הכף, פרצה צפדינה, והיא מחתה הרבה לבנים ושחורים. לבסוף, כשנכנסו בעמל אל האוקינוס השקט, היה הנזק כה מרובה בכלונסאות ובמפרשים שלהם, והטיפול בהם כה לקוי היה בידי שארי אנשי־הים, שרובם נהיו נכים, עד אשר, באין יכולת לכוון את דרכה צפונה על ידי הרוח, היתה הספינה, שלא היתה שליטה בה, מנושבת צפונה־מערבה יום אחר יום ולילה אחר לילה. ופתאום הניח אותה הרוח הקל, במים בלתי־ידועים, לגלינות יוקדות. העדר צינורות־המים נתבחן עכשיו כמסוכן לנפשות כמו שמקודם היתה נוכחותם מאיימת עליהן. מכסת המים הזעומה שבזעומות הסבה, או לפחות הגבירה, קדחת זידונית שבאה אחרי הצפדינה. ובצירוף החום של הגלינה הממושכת, נחפזה הקדחת לסחוף, כמו במִשְׁבָּרים, משפחות שלמות של האפריקאים, ומספר יותר גדול, לפי הערך, מן הספרדים, וביניהם – לפי גזירה של רוע־מזל – כל קצין שבספינה. משום כך, ברוחות המערב החדים שלבסוף באו בעקבות הגלינה, היו המפרשים, שכבר קרועים היו, טעונים הורדה ולא גלילה, לפי הצורך, וככה נידלדלו עד כדי בלויי־הסחבות שהם כעת. בשביל להשיג תחליפים לספניו האבודים, וכן תספוקת של מים ומפרשים, כיוֵן הקברניט, בהזדמנות הראשונה, את ספינתו אל באלדיביה, זה נמל־הישוב הדרומי ביותר של צ’ילי ואמריקה הדרומית; אך, כהתקרבו אל החוף, מנע אותו מזג־האויר המעובה אפילו מראות את כניסת הנמל. למן התקופה ההיא היתה ה„סאן דומיניק“ – כמעט בלא צוות וכמעט בלא מפרשים וכמעט בלא מים, ולפרקים נותנת מתים נוספים שלה לים – למשחק־קרבות בידי רוחות הפכפכים, מפותה על ידי זרמים, או מצמיחה אֵזוב בגלינות. כאדם שהוא תועה ביער, כן יותר מפעם אחת שבה ועברה הספינה במעגלים כבר קדמה ועברה אותם.

„ואולם במשך כל השואות הללו“, הוסיף דון בניטו צרודות, בסובו מתוך מכאוב בתוך החיבוק־למחצה בידי משרתו, „חייב אני להחזיק טובה לכושים האלה, אשר, כפי שאתה רואה – ואם לעיניך הבלתי־למודות ירָאו כפורקי־משמעת – אכן, התנהגו בפחות אי־מנוחה ממה שאפילו בעליהם היה מצפה מהם בנסיבות כאלו“.

וכאן שוב צנח מתוך חולשה. דעתו שוב תעתה; ואולם הוא התאושש והמשיך ביתר בהירות:

„כן, בעליהם צדק בהבטיחו לי כי אין צורך באזיקים ביחס לשחורים שלו; ובכן, בזמן שאלה הכושים, כנהוג בהובלה כזו, נשארו על הסיפון במשך כל הנסיעה – ולא מרותפים למטה כמו בספינות־גויניאָה – ניתן להם גם להתהלך, בתוך גבולות מסוימים, לרצונם“.

שוב עברתהו החולשה – דעתו תעתה – אבל, כשוֹב נפשו אליו, הוסיף ודיבר:

„אך לבּאבּוֹ זה, בעזרת האלוהים, אני חייב להחזיק טובה לא על קיומי בלבד, אלא גם – בעיקר, זכותו היא – על השקיטו את אחיו הנבערים ממנו, מדי היתפסם – לפרקים – לתלונות“.

„הה, אדוני“, נאנח השחור, בהתכופפו אַפּים, „אל־נא תדבר בי. בּאבּוֹ הוא לא כלום; לא עשה באבו אלא את חובתו“.

„בחור נאמן!“ קרא הקברניט דלאנו. „דון בניטו, אני מקנא בך שיש לך ידיד כזה; כי אינני יכול לקראו עבד“.

כשהאדון ואישו עמדו יחד, השחור תומך בלבן, לא יכול הקברניט דלאנו אלא להרהר בתפארת של יחס זה המציג חזות של נאמנות מצד אחד ואֵמון מן הצד השני. המראה הוגבר על ידי ההבדל בתלבושת, שציינה את מדרגתם זה ביחס לזה. הספרדי היה לבוש מעיל־צ’ילי בלתי־מהודק, עשוי קטיפה אפלה, עם מכנסי־ברכים וגרבים לבנים, עם פריפי־כסף בברך ובכף־הרגל; כובע־סוֹמְבְּרֶרוֹ רם־כותרת, עשוי עשב דק; חרב צרה, משובצת כסף, היתה תלויה מכֶּפֶת שבסרט שלו; זו החרב היא תוספת הכרחית, יותר לשימוש מאשר לקישוט, לתלבשתו כל כל ג’נטלמן דרוֹם־אמריקאי עד היום הזה. מלבד בזמנים שהתעוותויותיו העצבניות מפעם לפעם גרמו להפרעת המערכה, היה איזה דיוק בלבושו, בניגוד משונה לאי־הסדר, מכאיב־העינים, אשר מסביב; ביחוד ב„גיטו“ המלוכלך, לפני התורן הראשי, שהוא כולו מאוכלס כושים.

המשרת לא לבש אלא מכנסים רחבים; לפי גסותם וטליאותם היו עשויים מאיזה מפרש עליון; נקיים היו, והיו קשורים במתניו באיזה חבל בלתי־מפורד למשיחות; זה, ביחד עם חזות־פניו המיושבת, המבטלת את עניני העולם הזה, שיווּ לו מראה מעין זה של נזיר קבצן ממסדר פראנציסקו הקדוש.

תלבשתו של דון בניטו, כל כמה שהיתה בלתי־מתאימה לשעה ולמקום, לפחות לעיני האמריקאי תם־המחשבה, ועם כל הזרות שבקיומה בקרב כל תלאותיו, לא הרחיקה לכת, למצער באפנה שלה, מעבר לסגנון־הלבוש של הימים ההם אצל דרום־אמריקאים בני־מעמדו. אם כי בנסיעתו זו הפליג מבוּאינוֹס אירס, התודע כאזרח ותושב בצ’ילי, אשר יושביה לא סיגלו לעצמם, באופן כה המוני, את המעיל הפשוט והמכנסים, שפעם היו מסימני דלת־העם; אך, מתוך שינוי יאה, דבקו בלבושם הפּרובינציאלי, שהוא ציורי ככל לבוש שהוא בעולם. אף על פי כן, בהשואה לסיפור החיור של הנסיעה, ולפניו החיורים, דומה שהיה משהו בלתי־מתאים במלבושי הספרדי, עד כדי לרמז על דמות איש־חצר־מלך נכה הצולע ברחובות לונדון בעת המגפה.

חלק הסיפור אשר, אולי, עורר ענין נרגש ביותר, בשים לב לקוי־הרוחב הנדונים, היו הגלינות הממושכות שדובר בהן, וביחוד תעיית הספינה ללא־מכוונים לזמן כה ארוך. מבלי לחווֹת את דעתו, כמובן, לא יכול האמריקאי אלא ליחס לפחות חלק מן העיכובים לימאות בלתי־חיננית וחכמת־נסיעה לקויה. בהסתכלו בידיים הקטנות, הצהובות, של דון בניטו, הסיק בקלות כי הקברניט הצעיר לא עלה אל מפקדות מחור שרשרת־העוגן, כי אם מתוך חלון־התא; אם כן, מה יש לתמוה על אי־יעילות, בשעה שעלומים, מחלה ואריסטוקרטיה מזדמנים יחד? זאת היתה מסקנתו הדמוֹקרטית של הקברניט.

ואולם הקברניט דלאנו בהבליעו ביקורת בחמלה, לאחר ששמע את הסיפּור עד תומו, מתוך חזרה מחודשת על הבעות־אהדה שלו, לא די שהתחייב, כמו מקודם, לראות שדון בניטו ואנשיו יסופּקו להם צרכי־גופם התכופים, אלא גם הבטיח לדון בניטו שיעזור לו בהשגת מלאי של מים גדול וקיים, וגם מפרשים וחבלים; ואף על פי שזה כרוך בלא־מעט קשיים לעצמו, בכל זאת יותר על שלושה מן המשובחים שבאנשי־הים שלו להיות כאן לקציני־ים ארעיים; בשביל שתוכל הספינה בלי דיחוי להפליג לקונצפציון, שם תתוקן תיקון מלא לשם נסיעה על לימה, מחוז חפצה.

נדיבות כזו לא עברה בלי רושם, אפילו על הזר. פניו אורו; כולו רצון ושלהוּב־פנים פגש את מבטו הכּן של אורחו. דומה, רגש־התודה הכריעהו.

„התרגשות זו אינה טובה לאדון“, לחש המשרת, וכאחזו בזרועו, הוליכהו אט הצדה מתוך דברים מרגיעים.

כשוב דון בניטו כאב לו לאמריקאי לראות שהתעוררות התקוה, כמו ההשתלהבות הפתאומית בלחייו, היתה קדחתנית וחולפת.

לאחר שעה קלה הזמין המארח, בפנים נעדרי־השמחה, בהביטו כלפי מעלה אל עלית־הירכתים, את אורחו ללוותו לשם, למען היהנות מכל נשיפת־רוח מעטה שאפשר ותהיה זעה שם.

כמו בשעת סוּפּוֹר הסיפּוּר נזדעזע הקברניט דלאנו פעם או פעמיים לקול־הצלצלים, הבא לפרקים, מלוטשי הקרדומות; והוא תמה איך מרשים להפרעה כזאת, ביחוד בחלק זה של הספינה ובאזני נכה; יתר על כן, לפי שהקרדומות לא היה להם מראה מושך כל־עיקר, והמטפלים בהם – לא כל שכן, היה זה, ניתנה האמת להיאמר, לא בלא קורטוב של היסוס או אולי אפילו רתיעה, שהקברניט דלאנו, מתוך שלות־נפש למראית־עין, ניאות להזמנת מארחו. ומה גם מאחר שדון בניטו, מתוך קפריסה של דקדוקי־עניות שלא במקומה, שמראה־השלד שלו עשאָה מצערת, בקידות קאסטיליות, בכובד־ראש, העמיד על דעתו שאורחו יקדם לו בעליה בסולם המוליך אל הרמה; שם, בשלב האחרון, זוג מזה וזוג מזה, ישבו ארבעה תופשי־נשק ונוטרים שנים, מן השורה המאיימת ברעוֹת. קלוֹת למד הקברניט דלאנו הטוב ביניהם, וברגע שהניחם מאחוריו, כאחד נמלט ממכּים־שוּרוֹתים, הרגיש עוקץ של פחדים בקיבורות רגליו.

אך כהסבו פניו וראותו את כל השורה – כמו כך וכך מנגני תיבת־זמרה – עדיין שקודים בטמטום על מלאכתם, בלתי שמים לב לשום דבר זולתה, לא יכול אלא לחייך על בהלתו החששנית.

והנה, בעמדו עם דון בניטו ובהביטו על הסיפונים למטה נפגעה נפשו באחד מדיגומי אי־המשמעת שהשגחנו בהם לעיל. שלושה נערים שחורים, עם שני נערים ספרדים, ישבו יחד על גג המחסן, כשהם ממרקים קערת־עץ מגושמת, בה נתבשל לפני זמן מועט איזה תבשיל קליש. אחד מן הנערים השחורים, שנתמלא כעס בגלל איזו מלה שנפלטה מפי אחד מחבריו הלבנים, אחז פתאום בסכין, ואף־על־פי שאחד מקוטפי המוך קרא לו שיבליג, הכה לנער בראשו, כשימו בו חתך, ממנו שטף הדם.

בהשתוממות שאל הקברניט דלאנו מה פירושו של דבר. על זאת מלמל בניטו החיור מתוך אטימות כי לא היה זה אלא משחק מצד הנער.

„משחק רציני למדי, באמת“, השיב הקברניט דלאנו. „אילו קרה מעשה כזה בספינתי,עונג רווק', היה עונש חש אחריו תיכף ומיד“.

לשמע המלים האלה הפנה הספרדי כלפי האמריקאי אחד ממבטיו הפתאומיים, הלטושים, המטורפים־למחצה; אז, כנפלו אחור לתוך אדישותו, ענה: „בלי ספק, בלי ספק, סיניור“.

האם אפשר, הירהר הקברניט דלאנו, שזה האיש חדל־הישע הוא אחד מקברניטי־הנייר שהכרתים, אשר בשיטה מכוּונת הם מתעלמים מכל מה שאינם יכולים לדכא? איני יודע מראה יותר מעציב ממפקד אשר אין לו כלום מן הפיקוד אלא השם בלבד.

„הייתי סובר, דון בניטו“, אמר עכשיו, בהעיפו עין אל קוטף המוך, שניסה להתערב במעשי הנערים, „שהיית מוצא כי יפה להעסיק את כל השחורים שלך באיזה תפקיד שהוא, כל־כמה שיהא בלתי־מועיל, וללא הבדל מה מתארע לספינה הנה, אפילו עם החבורה הקטנה שלי מצאתי כי אי אפשר לי אלא לנהוג כך. פעם העסקתי צוות על הסיפון האחורי שלי בחיבוט מרבדים בשביל תאי, בזמן ששלושה ימים כסדרם הייתי מיואש מספינתי – מרבדים, אנשים והכל – כנדונים לאבידה מהירה, על שום עצמת רוח־סופה אשר לא יכולנו לעשות כלום כנגדה, חוץ מרוץ לפניה אין־אונים“.

„בלי ספק, בלי ספק“, גימגם דון בניטו.

„אבל“, המשיך הקברניט דלאנו, בהציצו שוב בקוטפי המוך ובלוטשי הקרדומות, הנמצאים בקרבתו, „אני רואה שאתה מעסיק לפחות חלק מן ההמון שלך“.

„כן“, באה שוב התגובה הריקנית.

„אותם הזקנים, המנענעים ראשיהם מדוכניהם“, הוסיף הקברניט דלאנו, בהראותו כלפי קוטפי המוך, „דומה שהם משמשים מפקחים ישישים לשאר, ואפילו אזהרותיהם אינן מוצאות אוזן קשובה לפעמים. האם זה שירות מרצון מצדם, או האם אתה אשר מינית אותם להיות רועים לעדר כבשותיך השחורות?“

„מה תפקידים הם ממלאים, אני הפקדתים על כך“, השיב הספרדי בקול מטורף, כאילו רגוז היה על איזה רמז לזלזול עוקצני בכוחו.

„ואלו השאר, אלו הקוסמים האשאנטיים פה“, הוסיף הקברניט דלאנו, כהסתכלו בקצת אי־מנוחה בפלד המוּנף שביד לוטשי הקרדומות, אשר באילו מקומות הובא לידי ברק, „דומה, איזה עסק משונה הוא זה שהם עוסקים בו; הלא, דון בניטו?“

„בסופות שפגעו בנו“, ענה הספרדי, „מה מן המטען הכללי שלנו, שלא הושלך הימה, ניזוק הרבה על ידי המים המלוחים. מאז בואנו אל מזג־אויר שקט ציויתי להעלות יום־יום תיבות אחדות של סכינים וקרדומות, לתיקון וניקוי“.

„רעיון זהיר, דון בניטו. אני מניח שאתה שותף לבעלות על הספינה והמטען. אבל, אולי לא על העבדים?“

„אני אדון לכל מה שאתה רואה“, ענה דון בניטו בקוצר רוח, „חוץ מחבורת־השחורים העיקרית, שהיו שייכים לידידי המנוח אלכּסנדרוֹ אראנדה“.

כהזכירו את השם הזה היתה חזותו כחזות איש שבור־לב; ברכיו פקו; המשרת שלו תמכהו.

בסברו כי הוא מנחש את סיבתה של זו ההתרגשות הבלתי מצויה, וברצותו לאמת ניחושו, שאל הקברניט דלאנו לאחר הפסקה קלה: „והאם מותר לי לשאול, דון בניטו, אם – מאחר שלפני זמן מועט דיברת על נוסעי־תאים אחדים – אם זה הידיד אשר אָבדנוֹ כה מצער אותך, מראשית הנסיעה ליוה את השחורים שלו?“

„כן“.

„והוא מת מן הקדחת?“

„מת מן הקדחת. – הה, לוּ יכולתי –“

בהרתיתו שוב, נשתתק הספרדי.

„סלח לי“, אמר הקברניט דלאנו לאטו, „אך סבורני כי, על ידי חויה האוהדת לשלך, אני מנחש, דון בניטו, מה זה המשחיז את פי צערך ליתר חדוּת. היה זה גורלי הקשה פעם לאבד על פני הים ידידי יקר, אחי שלי, שהיה אז ממונה־על־הסחורות; בהיותי בטוח בטובת נשמתו, הייתי יכול לסבול כאיש את הסתלקותה; ואולם אותה העין הכנה, אותה היד הכנה, – אשר שתיהן לעתים כה קרובות נפגשו בשלי – ואותו הלב החם; הכל, הכל – כשיירים לכלבים – שיזָרק הכל לכרישים! אז נשבעתי שלעולם לא אקח אתי בתורת חבר־לנסיעה אדם שאני אוהבו, אלא אם כן, שלא בידיעתו, סיפקתי כל הנחוץ, במקרה היאספו, לחניטת חלקו בן־התמותה לשם קבורה ביבשה. אילו היתה שארית ידידך על גבי ספינה זו, דו בניטו, כי אז לא באורח משונה מזה היית נפעל ידי אזכרת שמו“.

„על גבי ספינה זו?“ ענה הספרדי לעומתו. אז, מתוך תנועות זעוה, כמו עמדה לפניו רוח־רפאים, נפל אין־אונים לתוך הזרועות המוכנות של מלוהו, אשר בשלחו בקשה אילמת כלפי הקברניט דלאנו, נדמה כמתחנן לפניו שלא יגע שוב בנושא שהוא כל כך מצער – מעבר ממה שניתן לביטוי – לאדוניו.

זה האיש המסכן, חשב האמריקאי בכאב־נפש, הוא קרבן לאמונה הטפלה והמעציבה המקשרת שדים עם גוית־אדם שנתרוקנה, על דרך שהבריות מקשרים רוח־רפאים עם בית עזוב. כמה שונות דעותיהם של בני־אדם! מה שבשבילי היה לסיפוק־נפש שבקדושה, אפילו רמז וזכר לו הבהיל את הספרדי הזה עד לידי התעלפות זו. אלכסנדרו אראנדה המסכן! מה היית אומר אילו ראית את ידידך כאן – אשר, בנסיעות קודמות, כשאתה הונחת ביבשה, התגעגע גם התגעגע, אני מעיז לומר, אפילו להצצה אחת בך – והנה עכשיו מחשבה כל־שהיא שאתה תימצא איך־שהוא בקרבתו, מפילה עליו אימה שבאבדן־דעת.

בו ברגע, בצלצול שומם של בית־קברות, המורה על פגם בכלי, צילצל פעמון בית־החרטום, שהוכה בידי אחד מאנשי־השיבה קוטפי המוך, – הכריז על השעה עשר דרך השלוה העופרתית; תשומת־לבו של הקברניט דלאנו ניצוֹדה על ידי שחור ענקי, שנתבדל מן ההמון הכללי אשר למטה, ונתקדם לאט כלפי עלית־הירכתים המורמת. קולר של ברזל היה בצוארו, אשר ממנו נשתלשלה שרשרת, כרוכה שלוש פעמים מסביב לגופו, והחוליות האחרונות היו נעולות יחד בתוך רצועת־ברזל רחבה, היא החגורה שלמתניו.

„עד־מה כמו אילם נע אטוּפל“, מילמל המשרת.

השחור עלה במדרגות עלית־הירכתים, וכמו אסיר אמיץ־לב שמעלים אותו להקשיב לפסק־דינו, עמד באֵלם בלתי־חרד לפני דון בניטו, שעכשיו רוח לו מהתקפתו.

כהרגישו לראשונה בהתקרבותו של זה, נזדעזע דון בניטו, וצל של רוגז הציף את פניו; וכמו מתוך זכר־פתאום לחימה בלתי־מועילה נתהדקו שפתיו הלבנות.

הרי זה מן הסתם איזה מתמרד פִרְדִיי, חשב הקברניט דלאנו וסקר, לא בלא תערובת של הערצה, את הדמות הענקית של הכושי.

„ראה, הוא מחכה לשאלתך, אדון“, אמר המשרת.

דון בניטו, משגוֹרה זכרונו ככה, הסיח את מבטו הצדה בעצבנות, כאילו ציפה לאיזו תשובה מרדנית, ובקול מרוערע, דיבר כך:

„אַטוּפל, האם תבקש ממני סליחה עכשיו?“

השחור שתק.

„שוב, אדון“, מילמל המשרת, בהביטו בתוכחה מרה על בן־ארצו; „שוב, אדון; הוא עוד יִכַּף לפני האדון“.

„ענה“, אמר דון בניטו, עודו מסב את מבטו הצדה, „אמור רק את המלה האחת סליחה, ושרשראותיך יוסרו ממך“.

על זאת הרים השחור אט אט את שתי זרועותיו, הניח להן לנפול כנטולות־חיים, כשחוליות־שרשראותיו מתקשקשות וראשו כפוף; כמי שאומר: „לא; נוח לי בכך“.

„לך“, אמר דון בניטו ברגש עצור וסתום.

השחור, כשם שבא מתונות, כך ציית מתונות.

„סלח לי, דון בניטו“, אמר הקברניט דלאנו, „אך זה המחזה מתמיהני; מה פירושו, בבקשה ממך?“

„פירושו הוא שזה הכושי לבדו, מכל החבורה, הבאיש ריחו בעיני על דרך מיוחדת. חבשתי אותו בשרשראות; אני –“

כאן הפסיק; הוא שם ידו לראשו, כאילו היתה שם איזו סחרחורת, או איזה טשטוש־זכרון פתאומי; אך כפגעו במבט חנון מאת משרתו, דומה שהתאושש, והוא הוסיף:

„לא רציתי להלקות צורה כזו. אך ציויתי עליו שיבקש סליחתי. עד כל לא עשה כך. על פי ציוויי הוא מתיצב לפני מדי שעתים“.

„וכמה זמן נמשך הדבר?“

„כששים יום“.

„והוא מציית בכל יתר הדברים? ומתיחס בכבוד?“

„כן“.

„על מצפוני, איפוא“, קרא הקברניט דלאנו מתוך דחף פתאום; „רוח־מלכות בו בזה הברנש“.

„אפשר יש לו רשות על כך“, השיב דון בניטו במרירות; „הוא אומר כי היה מלך בארצו“.

„כן“, אמר המשרת, בהכניסו מלה משלו. „אותם החתכים שבאזני אטופל, פעם נשאו בתוכם טריזים של זהב; ואולם באבו המסכן פה, בארצו שלו היה עבד עני; עבד לאיש שחור היה באבו, ועכשיו הוא עבד ללבן“.

מוטרד כל־שהוא על ידי אלה הגסות־הלב שבשיחה, הפנה הקברניט דלאנו עינים סקרניות על בן־הלויה, ואז הציץ בתמיהה על האדון; אך האדון והמשרת, כאילו מכבר היו רגילים לאלו הסטיות הזעירות מן הסדר, נדמה שלא זה ולא זה מבינים לו.

„ומה, בבקשה, היה פשעו של אטופל, דון בניטו?“ שאל הקברניט דלאנו. „אם לא היה זה דבר חמוּר ביותר, קבל־נא עצת־כסיל, ומתוך שים־לב לצייתנותו הכללית, אף מתוך מתן־כבוד טבעי לרוחו, ותר על ענשו“.

„לא, לא. האדון לעולם לא יעשה זאת“, מילמל כאן המשרת בינו לבין עצמו. „מתחילה על אטופל הגא לבקש סליחה מלפני האדון. העבד שם נושא את מנעול־היד, אבל האדון כאן נושא את המפתח“.

מאחר שכוּונה תשומת־לבו על דרך זו, השגיח עכשיו הקברניט דלאנו בפעם הראשונה כי מצוארו של דון בניטו תלוי מפתח, קשור בפתיל־משי דק. מיד, כי עמד על מטרת המפתח מתוך הברותיו הממולמלות של המשרת, חייך ואמר: „כך, דון בניטו – מנעול־יד ומפתח – סמלים רבי־משמעות הם, באמת“.

אם כי הערתו של הקברניט דלאנו, אדם בעל תמימות טבעית כזו שלא היה מוכשר לסאטירה או אירוניה, נפלטה מתוך רמיזה שעשענית לאדנותו של הספרדי על השחור, אדנות המתגלה בדרך כה מקורית – אף על פי כן ואיך שהוא דימה לו אותו מתרחק־מאנשים כי יש כאן איזה לגלוג של זדון לאי־יכלתו עד כה (הן הודה על כך) לרעוץ את רצונו המבוצר של העבד, לפחות, לא על ידי פקודת־פה. כשהוא מצטער על אי־הבנה זו אך מתיאש מתקן אותה, העביר הקברניט דלאנו את השיחה לנושא אחר; ואולם כמצאו את חברו מתכנף לתוך עצמו במידה יתירה, כאילו עדיין הוא לאט לאט מעכל את הקובעת של העלבון המדומה הנ"ל, לבסוף, נעשה גם הקברניט פחות מללני – מדוכא, למרות רצונו, ממה שנדמה כנטירת־רוגז נסתרת אצל הספרדי שהוא רגיש עד לידי חולניות. ואולם הספן הטוב בעצמו, אשר נטיית־רוחו היא ההיפך מזה, נמנע, מצדו שלו, הן מן המראה, הן מן הרגש, של הקפדה; ואם שותק היה, הרי זה רק בגלל הידבקות מן השני.

והספרדי, בעזרת משרתו, סר, על דרך קצת בלתי־נימוסית, מעל הקברניט דלאנו; מעשה אשר, לפי שכל־הישר, היה אפשר לפרשו כשרירות בטלה של מצב־נפש רע, אילולא התחילו האדון ואישו, כשהם שוהים מעבר לזוית של ארובה מורמת, מתלחשים יחד בקולות חשאיים. זה לא נשא חן. יתר על כן: ההתנהגות העצובה של הספרדי, אשר לא היתה לפעמים נטולת מין נסיכות שבנדיבות, עכשיו לא היתה נראית כלל וכלל מכובדת; והגסת־הלב השפלה של העבד עכשיו התפשטה את קסמה הראשון של דבקות תמת־לב.

במבוכתו, הפנה האורח את פניו אל הצד השני של הספינה. כעשותו כך נפל מבטו במקרה על ספן ספרדי צעיר, פקעת של חבלים בידו, שזה אך צעד מן הסיבוב אל הסיבוב הראשון של חבל התורן האחורי. אפשר לא היה האיש מעורר תשומת־לב יתירה, אילולא שהלה, ברגע עלוֹתוֹ אל אחד מן המנורים, מתוך התרכזות מתחבאת, התמיד בנעיצת־עינו בקברניט דלאנו. משם עברה עינו, כמו על פי איזה פועל־יוצא טבעי, אל שני המתלחשים.

כשתשומת־לבו כוּונה ככה בשנית אל הזוית ההיא, נזדעזע הקברניט דלאנו מעט־קט. ממשהו בתנועותיו של דון בניטו באותו רגע, נדמה כאילו היה האורח, לפחות במידה חלקית, נושא להתיעצות־החשאים המתנהלת שם – השערה שהיתה בלתי־נעימה לאושפיז כשם שהיתה לא־מחניפה כל עיקר לאושפיזכן.

החליפים המשונים של נימוס והנהגה רעה בקברניט הספרדי לא היה להם ביאור כלל חוץ מאחת של שתי הנחות – שגעון תמים או התחפשות זידונית.

ואולם הרעיון הראשון, אם כי בדרך הטבע היה עולה בדעתו של כל מסתכל בלתי נוגע בדבר, ומאילו צדדים לא היה לגמרי זר למחשבתו של הקברניט דלאנו, עכשיו, משהתחיל, ואפילו רק על דרך של ראשית־נצנוץ, לסכות את התנהגות הזר מבחינת־מה כעלבון שבכוונה, כמובן נפקד מקומו של מושג־השגעון כליל. ואם לא משוגע, אם כן, איפוא, מה הוא? לפי הנסיבות, האם היה ג’נטלמן – לא, אפילו נחות־דרגא ישר־לב – משחק את התפקיד שמארחו משחקו עכשיו? האיש הוא רמאי. איזה הרפתקן שפל־יחוס, המתחפש כגברא רבא של אוקינוס אך כה נבער הוא מן ההליכות הראשונות של ג’נטלמניות גרידא, עד שהוא נכשל באי־הנימוס המובהק הנוכחי. אף אותה טקסוניות מוזרה, שהוא מגלה לפרקים אחרים, אינה בלתי־הולמת לאחד המשחק תפקיד שהוא למעלה מדרגתו האמיתית. בּניטוֹ סרנוֹ – דוֹן בּניטוֹ סרנוֹ – שם מצלצל. אף זה שם שלא היה בלתי־ידוע באותה תקופה, בחלק המשפחתי שבו, לממונים־על־סחורות ולרבי־חובלים לאורך הים הספרדי, כשייך לאחת מן המשפחות היוזמות ביותר והמתפשטות ביותר בכל חבלי־הארץ הללו; אחדים מבניה מוכתרים בתארי אצילות; מעין בית־רוטשילד קאסטילי, שיש לו אח אציל, או שאר אציל, בכל קרית־מסחר גדולה באמריקה הדרומית. זה המתכנה כאן דון בניטו עומד בגברותו הצעירה, כבן עשרים ותשע או שלושים הוא. להתחפש כעושה שליחות־עזר נודדת בעסקי הים של בית כזה, מה זימה תכשר יותר בעיני נוכל צעיר בעל כשרון ושאר־רוח? ואולם הספרדי היה נכה חיור. אין בכך כלום. כי קרה וערמתם של רמאים הגיעה אפילו עד כדי חקותם מחלות אנושות. הוֹי, שמתחת למראה של חולשה תינוקית יסתתרו הפראיים שבמרצים – שהליכות הרוך של הספרדי אינן אלא כַפַּת־קטיפה לצפרניו!

אלו הדמיונות לא עלו מתוך הלך־מחשבה; לא מבפנים באו כי אם מבחוץ; ופתאום, המון אחד, כמו רסיסי־כפור, באו; אך כמו רסיסי־הכפור נדונו להיעלם תיכף לכשתחזור השמש הרכה של טוּב־לבו של הקברניט דלאנו אל רוּם־רקיע שלה.

בחזרו ושלחו עין כלפי דון בניטו – אשר צד־פניו, שנגלה מעל הארובה, עכשיו היה מופנה אליו – ניצוד הקברניט דלאנו על ידי הפּרופיל, אשר בהירות־חיטובו צורפה בשל רזון יליד־מחלה, אף נתעטרה אצילות אצל הסנטר בשל הזקן. הלאה, חשד! הרי זה חוטר אמיתי מהידאלגו־סרנו אמיתי.

האורח, במצאו רוחה על ידי מחשבות טובות אלו ודומיהן, ובנהמו נעימה בקלות־לב, עכשיו התחיל צועה לתומו על פני עלית־הירכתים, כדי שלא לגלות לדון בניטו שהוא דן את חברו לכף אי־נימוס, ואין צריך לומר, לכף דיבור בלב ולב; אם כי, לפי שעה, נשארו הנסיבות אשר עוררו אותו אי־אֵמון ללא־ביאור, סבר הקברניט דלאנו כי, לאחר שתיפתר אותה תעלומה קטנה, הרי יהיה מאד מצטער אם יתן לדון בניטו להיודע כי הוא נפל לפני ניחושים בלתי־נדיבים. בקיצור, יפה, לזמן־מה, להניח שוּלים חלקים לגוף־המקרא של הספרדי.

הספרדי, שפניו החיורים מעוּותים ומעוננים, עודנו נשען על בן־לויתו, לאחר שעה קלה חזר אל אורחו. והנה, במבוכה גדולה מזו שהוא למוד בה, ובנעימת־תככים משונה בלחישתו הצרודה, פתח בשיחה דלקמן:

„סיניור, הא מותר לי לשאול כמה זמן נחת על יד האי הזה?“

„הוי, כיום או יומים, לא יותר, דון בניטו“.

„מאיזה נמל יצאת לאחרונה?“

„קאנטון“.

„ושם, סיניור, החלפת את עורות כלבי־הים שלך בתה ומשי – לא כך אמרת?“

„כן, בעיקר משי“.

„והשאר לקחת במטבעות־כסף – אולי?“

הקברניט, מהסס קמעה, ענה:

„כן, מעט כסף; אך לא הרבה, על כל פנים“.

„אה, – כן. האם מותר לי לשאול כמה אנשים יש בספינתך, סיניור?“

הקברניט דלאנו נזדעזע כל־שהוא. אך הוא ענה:

„כעשרים וחמישה, בסך הכל“.

„וכולם בתוך הספינה, כפי שאני משער?“

„כולם בתוך הספינה, דון בניטו“, ענה הקברניט, ועכשיו – מתוך סיפוק־נפש.

„וגם יהיו בתוכה הלילה?“

לקושיה אחרונה זו, שבאה אחרי כמה קושיות עקשניות, לא יכול היה הקברניט – ואפילו היה הדבר בנפשו – אלא להביט ברצינות רבה על המקשן. הלה, תחת לפגוש את המבט, בכל סימן של מבוכה פחדנית, הוריד עיניו לסיפון; והוא היוה ניגוד פחות־ערך למשרתו, אשר באותו רגע היה כורע לרגליו ועוסק בהסדר כפתור־נעל שנתרופף; ופניו הבלתי־עסוקים בינתיים היו צופים בגלוי, מתוך סקרנות ענותנית, בפניו הנפולים של אדוניו.

הספרדי, אגב גרירת־רגלים שבאשמה, חזר על שאלתו:

„ו – וגם הלילה – יהיו, סיניור?“

„כן, עד כמה שידוע לי“, ענה הקברניט דלאנו, – „אבל לא“, נתאושש עד כדי דיבור־אמת אין־פחד, „אחדים מהם שוחחו בדבר יציאה בחבורת־דיג שניה כחצות־הלילה“.

„ספינותיכם בדרך כלל נוסעות – נוסעות כשהן מזוינות פחות או יותר, לפי שאני משער, סיניור?“

„הו, תותח בן שש ליטראות, במקרה של צורך דחוף“, היתה התשובה האמיצה־אדישה, „עם מלאי קטן של רובים קצרים, חניתות כלבי־ים וסכינים עקומים, כמובן“.

בהשיבו כך, שוב שלח הקברניט דלאנו מבט אל דון בניטו, אך עיני הלה היו מופנות הצדה; ופתאום וללא־חן שינה דון בניטו את הענין, הפליט מלה נרגזת על הגלינה, ואז בלא התנצלות, שוב התרחק עם בן־לויתו אל הכתלים שמנגד, ושם חזרו אל התלחשותם.

בו ברגע, ובטרם יכול הקברניט דלאנו לנסוך מחשבה קרירה על מה שזה אך קרה, נראה הספן הספרדי הצעיר שהוזכר לעיל, כרדתו מן החבלים. אגב התכופפו בשביל לקפוץ פנימה אל הסיפון נפתחה כותנתו, או חולצתו, המרוּוחת, הבלתי פרופה, עשוּית הצמר הגס ורבוּבת־הזפת, הרחק עד עומק החזה, ונתגלתה תחתוניה של מה של שנראה כפשתן מן היקר ביותר, מועטר, על יד הצואר, בסרט דק וכחול, דהוי ומהוּה עד כדי להעציב. בו ברגע היתה עינו של הספן הצעיר שוב נעוצה במתלחשים, והקברניט דלאנו חשב כי תפס בה איזו משמעות מציצה ממארב, כאילו הוחלפו באותו כהרף־עין בינו ובין הצעיר אילו רמזים אילמים מעין אותם של אגודת־סתרים.

דבר זה בשנית דחף את מבטו כלפי דון בניטו, וכמו בפעם הקודמת לא יכול אלא להסיק כי הוא עצמו היה הנושא לויעוד ההוא. הוא עמד בלכתו. קול לטישת הקרדומות נפל על אזניו. הוא העיף עוד מבט צדדי חופז אל השנים. מראיהם מראה קושרים. ובהתחשב עם המקשנות מלפני רגעים אחדים, ועם המאורע של הספן הצעיר, הביאו הדברים הללו עכשיו לידי חידוש־חשד שלא מרצונו – חשד כה עצום שלא יכלה תמימותו של האמריקאי לסבול אותו. בלבשו הבעה עליזה והומורית עבר במהרה אל השנים ואמר: „הא, דון בניטו, זה השחור שלך כאן, דומה שהוא עומד בדרגה גבוהה באֵמון שלך, כי הריהו מעין יועץ־סתרים לך. באמת“.

על זאת נשא המשרת את מבטו מתוך גיחוך של טוּב־לב, אך האדון נזדעזע כמו מעקיצה ארסית. עבר רגע, או רגעַיִם, עד ששבה נפשו של הספרדי אליו, והוא היה יכול לענות. ואכן, הוא ענה, מתוך התאפקות קרה: „כן, סיניור, אני שם אֵמוּן בבאבו“.

כאן, באבו, בהחליפו את גיחוך הנפש הבהמית לחיוך שכלתני, בלתי חוטא בכפיית־טובה, שם עיניו באדוניו.

בראותו כי הספרדי עומד עכשיו שותק ומסויג, כאילו בלא יודעים, ואולי דוקא בכוונה, הוא מרמז כי נוכחות אורחו היא בלתי־נוחה באותו רגע, העיר הקברניט דלאנו – שלא רצה להיות בלתי־אדיב אפילו לאי־האדיבות עצמה – איזו הערה קלילה, וסילק עצמו; ובמחשבתו הפך והפך בהנהגה המסתורית של דון בניטו סרנו.

הוא ירד מן עלית־הירכתים וכולו מעוטף בהרהורים, עבר על יד כניסת־מחסן אפלה, המוליכה אל תחתית־האניה, והנה, בהרגישו שם איזו תנועה, הביט לראות מהו המתנועע. בו ברגע קם מין נצנוץ בכניסת־המחסן מלאת הצללים, והוא ראה את אחד הספנים הספרדים, המסתובב שם, ממהר לשים את ידו לתוך החזה של כותנתו, כמצפין שם משהו. קודם שיכול האיש לברר לעצמו מי הוא העובר, כבר נתגנב הלה ונעלם מן העין; אך נתגלה במידה מספיקה בשביל שיהא הקברניט בטוח כי הוא הוא הספן הצעיר, אשר אותו ראה מקודם בחבלים.

מה זה אשר התנוצץ ככה? חשב הקברניט דלאנו. זו היתה לא עששית – לא גפרור – לא גחלת לוהטת. האם אפשר כי היתה זו אבן־חן? אך מה לספנים ולאבני־חן? – או גם לתחתוניות תפורות־משי? האם שדד את התיבות של נוסעי־התא המתים? ואולם, אם כן הדבר, וכי היה לובש אחד החפצים הגנובים פה על גבי הספינה? אה, אה, אם אמנם היה זה אות נסתר שראיתי חולף בין זה הבחור החשוד ובין הקברניט לפני שעה קלה, אם יכולתי להיות בטוח כי באי־מנוחתי לא רימוני חושי, כי אז –

כאן, בעברו מדבר חשוד אחד למשנהו, גילגלה מחשבתו במטרת השאלות המוזרות ביחס לספינתו שהועמדו לפניו. על פי מקרה־נופל־על־מקרה מוזר, מדי העלותו בדעתו נקודה אחת איזו שהיא, היו האשפים השחורים של אשאנטי מקישים בקרדומותיהם כאילו מתוך פירוש מנבא־רעות למחשבות הזר הלבן. תחת לחץ חידות ואותות כאלה, הרי היה זה כמעט מנגד לטבע שלא יחדרו, אפילו לתוך הלב הפחות נטול־אֵמון, אילו חששים מכוערים.

בהסתכלו כי הספינה נפלה עכשיו אין־אונים לתוך זרם, כשמפרשיה קפואי־קסם, והיא צפה בתגבורת־מהירות ימה; ובסקרו כי, בגלל הזדקרות זיז־אדמה לפני זמן מועט, נסתתרה הספינה הכלבימית, התחיל הימאי אמיץ־הלב רועד מתוך מחשבות שכמעט לא העיז להתודות עליהן אפילו בפני עצמו. מעלה מכל, התחיל מרגיש פחד־רפאים מדון בניטו, ובכל זאת, כשהתנער, הרחיב את חזהו, הרגיש עצמו איתן על רגליו, ושיקל הדבר בקרירות־דעת – מה ערכם של כל חזיונות־התעתועים האלה?

אילו היתה לו לספרדי איזו עצת־זדון, כי אז היא מוסבה לא אליו דוקא כי אם לספינתו („עונג הרווק“). לפיכך התרחקות הספינה האחת מאחותה, תחת לסייע לאיזו עצה אפשרית כזו, הריהי, למצער לפי שעה, מתנגדת לה. ברור שכל חשד, המאחד בו סתירות כאלו, אל־נכון אינו אלא בגדר הזיה. חוץ מזה, האם לא שטות היא לחשוב כי ספינה הנתונה בצרה – ספינה אשר המחלה כמעט הריקה אותה מן הצוות שלה – ספינה אשר יושביה קמולים מבלי מים – האם לא שטות כפולה ומכופלת אלף פעמים היא לסבור שכלי־ים כזה יהיה, לעת הזאת, נמנה על שודדות־הים, או שמפקדוֹ, הן למען עצמו הן למען האנשים אשר תחתיו, ירצה באיזה דבר שבעולם חוץ מרוחה מהירה והשבת־נפש? מאידך גיסא, האם מן הנמנע שהמצוקה הכללית, והצמא בפרט, אינם אלא העמדת־פנים? והאם אי־אפשר שאותו הצוות הספרדי, בלתי ממועט במספר, אשר היאמר נאמר עליו כי גוע עד כדי שארית קטנה, יהיה שוכב במארב עכשיו באותו בית־הריתוף גופא? על פי תירוץ, שבוּר־לב למראית עין, של בקשת ספל מים קרים, נכנסו שדים בדמות אדם אל בתים מבודדים ולא יצאו משם עד שבוּצע איזה מעשה אפל. ואצל שודדי־הים המאלאיים לא היתה זו פעולה נדירה שיפתו אחריהם ספינות לתוך מפרציהם הבוגדים, או שישדלו לתוך ספינתם פולשים מאויב מובהק שבים, על ידי חזות סיפונים שהם מעוטי־אנשים או ריקים מאנשים לגמרי, בעוד שמתחת לסיפונים ארבו מאה חניתות על זרועות צהובות המוכנות לתקוע אותן בעד המחצלות. לא שהקברניט דלאנו האמין בדברים אלה כליל. הוא שמע על אודותם, ועכשיו, בתורת סיפורים, חזרו ועלו על דעתו. מחוז־חפצה הנוכחי של ספינה זו הוא המעגן. שם תימצא בקרבת ספינתו שלו. כשתגיע לאותה שכונה, האם לא יתכן שה„סאן דומיניק“, כהר־געש נם, פתאום תשחרר מרצים שהם חבויים כעת?

הוא זכר את דרך הספרדי בספּרו סיפורו. היה בה באותה דרך משום היסוס עגמומי ואמצאת אמתלאות. בדיוק כך יבדה־לו אדם סיפור, תוך כדי ספּרוֹ, לשם מטרת־רשע. ואולם, אם אותו סיפור אינו אמיתי, מהי האמת? שהספינה באה לידיו של הספרדי שלא כדין? ואולם כמה מפרטי־הסיפור, ביחוד החלקים היותר חדורי־שואה, כגון התמותה בין אנשי־הים, תעיית הספינה בשל כך לזמן רב אחרי כן ועד עכשיו, הסבל לשעבר מגלינות עקשניות, הצמאון שעודו עומד בתקפו – בכל אלו הנקודות, וכן באחרות, היה סיפורו של דון בניטו מאשר לא בלבד את קריאות־הַוַי של האספסוף המעורב, לבן ושחור, אלא גם – מה שאי־אפשר היה לזייף – את כל הארשת והחזות של כל קו־פנים אנושי, אותן ראה הקברניט דלאנו. אילו היה כל סיפורו של דון בניטו אמצאת־דמיון בלבד, כי אז היתה כל נפש שבספינה, עד הצעירה שבכושיות, חיילת מגויסת שלו לקיים תחבולתו, וכל אחת מהן היטב מאומנת בתפקידה: מסקנה אשר לא תאָמן. אף על פי כן, אם יש רגלים לאי־אֵמון באמיתת דברי הקברניט הספרדי, הרי מסקנה זו היא כדין.

בקיצור, לא נכנסה אי־מנוחה במחשבתו של הספן ישר־הלב, שלא דחה אותה תיכף ומניה וביה על ידי מעשה שכל־הישר. לבסוף, התחיל צוחק על אלו חששי־הרעוֹת; צוחק גם על הספינה המוזרה, כי היא בחזות־פניה היתה מקבילה איך־שהוא לאותם החששים; צוחק גם על השחורים משוני־המראה, ביחוד אותם לוטשי־מספרים הזקנים, האשאנטים; ואותן הנשים הזקנות, הדבוקות־למיטתן – קוטפי המוך, ועל דרך אנושית, כמעט התחיל צוחק על הספרדי השחרחר עצמו, השדון שהוא מרכז לכולם.

אשר לשאר, מה שנשאר בגדר חידה באופן חמור, הרי זה תּוֹרץ מתוך טוּב־לב על ידי המחשבה כי, בדרך כלל, כמעט שאין הנכה המסכן יודע מה הוא עושה; או שהוא מתפנק בדד בערפלים שחורים, או שהוא מעמיד שאלות ללא משמעות או כוונה. ברי, לפי שעה אין האיש ראוי שתהיה הספינה מופקדת בידו. מתוך איזה שידול של עשיית־טובה יוציא הקברניט דלאנו את הפיקוד מידו, ועוד יצטרך לשלוח אותה אל קונצפציון תחת הנהלת סגן החובל שלו, אדם הגון וימאי טוב – תכנית אשר תתבחן כדבר שבחכמה הן ל„סאן דומיניק“ והן לדון בניטו; כי – לכשירוח לו מכל דאגה וישב לו כל העת בתא שלו, יהיה החולה, תחת ההשגחה הטובה ביותר של משרתו, שב לאיתנו במידת־מה, מן הסתם עד תום הנסיעה, ויחד עם זה ישוב אל שלטונו.

אלו היו מחשבותיו של האמריקאי. הן הרגיעוהו. היה הבדל בין הרעיון על גזירה אפלה מצד דון בניטו אשר תחרוץ גורלו של הקברניט דלאנו, ובין הרעיון על סידור קל־לב מצד הקברניט דלאנו לגורלו של דון בניטו. אף על פי כן, לא בלי קורטוב של רוחת־רוּח ראה איש־הים הטוב סוף סוף את הלויתנית שלו במרחק. העדרה הוארך על ידי עיכוב בלתי־צפוי בצד הכלבימית, כמו כן נתמשכה בנסיעת־חזרה שלה על ידי ההתרחקות המתמידה של מחוז־חפצה.

הנקודה המתקרבת נראתה לעיני השחורים. קריאותיהם משכו את תשומת־לבו של דון בניטו, והוא, מתוך החזרת אדיבות, ניגש אל הקברניט דלאנו, הביע שביעת־רצונו על בואם של מצרכים מספר, כל כמה שיהיו מעטים וארעיים כפי שבהכרח יתבחנו להיות.

הקברניט דלאנו ענה לו; ואולם אגב כך נמשכה תשומת לבו אל משהו המתרחש בסיפון למטה: בתוך ההמון אשר טיפסו על המעקות המופנים אל היבשה, והיו מביטים בסקרנות אל הסירה המתקרבת, שני שחורים, אשר במקרה, לכאורה, נדחקו רגליהם על ידי אחד הספנים, טסו לקראתו בקללות איומות; הספן איך־שהוא לא קיבל אותן בהכנעה, ושני השחורים השליכוהו לארץ וקפצו עליו, על אף הקריאות הדאוגות של קוטפי המוך.

„דון בניטו“, חפז הקברניט דלאנו לומר, „האם אתה רואה מה שנעשה שם? הבט!“

ואולם הספרדי, תקוּף שיעולו, רגליו מטו; הוא שם פניו למו ידיו וחישב לנפול. הקברניט דלאנו היה תומך בו, אך המשרת היה יותר פזיז ממנו; הלה ביד אחת סמך את אדוניו, ובשניה נתן לו השיקוי. כשוב רוח דון בניטו אליו, חדל השחור מתמוך בו וחמק הצדה קמעה, אך נשאר, מתוך שמירת חובתו, כמטחוי לחש משם. נתגלתה כאן תבונה כזו, שהיא מחתה כליל, בעיני האורח, כל צל של אי־הגינות אשר אפשר היה לו להידבק במשרת, בשל הויעוּדים הבלתי־יפים שהוזכרו לעיל; כמו כן הוראה אשר, אם יש אשמה במשרת, המגרעת היא באדון יותר מאשר בו, מאחר שזה יודע איך להתנהג כשמניחים אותו לעצמו.

הקברניט דלאנו, מאחר שמבטו ניסח על דרך זו ממראה אי־הסדרים אל המראה היותר נעים אשר לפניו, שוב לא יכול להימנע מלומר „יישר כוח“ לדון בניטו על היות לו משרת כזה, אשר הגם שלפעמים הוא מעיז יותר מדי, בדרך כלל הלא אין ערוך לו בשביל אחד הנמצא במצבו של הנכה.

„אמור לי, דון בניטו“, הוסיף בחיוך – „הייתי רוצה לזכות בזה אישך כאן לעצמי – מה תקח בעדו? האם יהיו חמישים דובלונים מתקבלים על הדעת?“

„האדון לא יפרד מעל באבו בעד אלף דובלונים“, מילמל השחור, כתפוש אזנו את ההצעה וכסברו כי הדבר רציני הוא, והוא, ביהירות המוזרה של עבד נאמן אשר אדוניו מוקירו, בז לשמוע ערכו נאמד במחיר כה זעום פי זר. אך דון בניטו, שלכאורה עדיין לא שבה אליו נפשו כליל, ושהוא שוב מופרע על ידי שיעולו, לא השיב אלא תשובה קטועה.

עד־מהרה נעשה עינויו הגופני כה קשה, עד שפגע, ככל שאפשר היה לראות, גם במחשבתו; וכאילו לתרוס בעד המחזה העגום, הוליך המשרת את אדוניו ביד עדינה כלפי מטה.

האמריקאי, כשנשאר לבדו, בשביל לבלות בנועם את הזמן הנשאר עד הגיע הסירה, היה מפסיק אחד מאנשי־הים הספרדים שראה שם על מנת לפתוח שיחה אתו; אבל בזכרו משהו שדון בניטו אמר לו על התנהגותם הרעה, נמנע מכך, בחינת בעל־ספינה שאין לו רצון להביט על פחדנות או אי־נאמנות באנשי־ים.

הוא במחשבותיו, ועינו מופנית כלפי אותה לקוּטת־ספנים – והנה נדמה לו כי אחדים השיבו לו מבט תחת מבט, ומעין משמעות בתוכו. הוא שיפשף את עיניו וחזר והביט; ושוב נדמה לו כי הוא רואה אותו הדבר. בצורה חדשה, אך ביתר ערפּוּל מאשר קודם לכן, שבו אליו כל חששיו הישנים; אך, משום העדרו של דון בניטו, מתוך פחות התלהבות מאשר קודם. על אף השם הרע שניתן באזניו על הספנים, החליט דלאנו לפתוח בדיבור עם אחד מהם תיכף ומיד. וברדתו בעלית־הירכתים עשה דרכו בין השחורים; תנועתו עוררה קריאה משונה מצד קוטפי המוך; והכושים, על כל ציווּים, במשכ זה את זה הצדה, נתפרדו לפנות לו דרך. ואולם, כאילו סקרנים לראות מה מטרתו של ביקורו זה בגיטו שלהם, מיד סגרו עליו מאחוריו, מתוך סדר בערך, והם הלכו ועלו בעקבות הזר. התקדמותו היתה מוכרזת על דרך זו כמו על ידי נסיכי־נשק על סוסיהם, וכמו היה משמר־כבוד של קאפירים ללויה לו, הקברניט דלאנו, בלבשו פנים של טוּב־לב ושל אפס־יד, הילך הלאה; מפעם לפעם אמר איזו מלה עליזה לשחורים, ועינו בסקרנות צפתה על הפרצופים הלבנים אשר פה ושם היו מעורבים בדלילות עם השחורים, כמו „טוראים“ לבנים אשר נתעו בהרפתקנותם לבין שורות מתנגדיהם השחמטיים.

עוד הוא מהרהר במי מהם יבחר למטרתו, נקרה לפניו להסתכן בספן שהיה ישוב על הסיפון והיה עסוק בזיפוּת רצועתו של סדן גדול, והוא בתוך עוגה של שחורים השמים עיניהם, מתוך סקרנות, בתהליך.

מלאכתו השפלה של האיש היתה בניגוד למשהו נעלה בדמותו. ידו, שחורה מהיותה נתקעת בסדר בסיר־הזפת, שכושי החזיק אותו בשבילו, לא היתה בלי קרבה טבעית לפניו, פנים שהיו מאד יפים אילולא כחישותם. אם כחישות זו יש לה משהו במשותף עם פשיעות, מן הנמנע היה להחליט; כי, כמו חום עצום וקור עצום, הגם שהם שונים זה מזה, הרי הם גורמים לאותה תחושה, כן תמימות ואשמה, כשהן, על ידי התקשרות מקרית עם צער רוחני, טובעות משהו במטבע שלהן, הרי הן משתמשות בחותם אחד סדוק.

שוב, לא שמחשבה זו עלתה בדעתו של הקברניט דלאנו, איש־חסד שכמותו, אלא רעיון אחר. מפני שראה כחישות מיוחדת־במינה כזו בצירוף עין אפלה, שהיא מוּטית הצדה כמו מתוך צרה ובושה, ואז, כל כמה שהיה זה בלתי הגיוני, מתוך שחיבר במחשבתו את חשדיו שלו ביחס לצוות עם הדעה הרעה עליו שבהתודות קברניטם, בלא יודעים פעלו עליו אילו מושגים כלליים, אשר בשעה שהפרידו מכאוב ומבוכה מצדקה, באותו ההכרח חיברו אותם עם חטאה.

אם אמנם ישנה איזו רשעות בספינה זו, חשב הקברניט דלאנו, ללא ספק, ליכלך זה האיש את ידו בה כשם שהוא כעת מלכלך ידו בזפת. לא נעים לי לפנות אליו אדבר אל זה השני, אל הברנש הזקן הזה על מרימת־השרשרת.

הוא ניגש אל מלח זקן, איש בארצלונה, במכנסים אדומים קרועים וכיפת־לילה לא נקיה, בעל לחיים מחורצים בחריצים ושזופים עד ברונזה, וזקן ושפם דחוסים כמו סייגי־קוצים. זה הימאי, ישוּב בין שני אפריקאים שנראו כמתנמנמים, הוא, כמו אחי־הספינה הצעיר ממנו, היה עסוק באילו חבלים – שזור אותם לכבל – והשחורים הנמנמנים קיימו את התפקיד הנחות של החזקת חלקי־החבלים החיצוניים בשבילו.

כיון שניגש הקברניט דלאנו, מיד תלה האיש את ראשו למטה מאיזונו הקודם – זה שהיה נחוץ לעסק שלו. דומה, רצה שיחשבוהו שקוע, בנאמנות יתר על המקובלת, בתפקידו. משדובר אליו, נשא את עיניו, אך מתוך איזו הבעה גנובה, הססנית, שלא הלמה כל־עיקר את פרצופו חבוט־הוסת, משל לדוב אפור, אשר תחת תת פיו בנהימה ונשיכה, היה מתיפח ומביט בעיני־כבשה. הוא נשאל שאלות אחדות בנוגע לנסיעה – שאלות שבכוונה נגעו בפרטים אחדים בסיפורו של דון בניטו, מאותם שלא נתמכו על ידי הצעקות, המתפרצות מאליהן, שקידמו את פני הבא בראשית עלותו בספינה. על השאלות הושב קצרות, והתשובות אישרו כל מה שבסיפור עדיין היה טעון אישור. הכושים על יד מרימת־השרשרת נתחברו עם הספן הזקן, אך, כל מה שהם נתמללו יותר, הוא במודרג נעשה יותר אילם, ולבסוף נעשה כולו זעף, כאילו לא היה עם רצונו, מתוך עגמימות שבו, לענות על שאלות נוספות, ובכל זאת, כל אותה השעה היה מראהו הדוּבּוֹני מעורב איך שהוא עם מראהו הכּבשׂוֹני.

הקברניט דלאנו, בהתיאשו מבוא בשיחה שאין עמה מבוכה עם קנטאבר שכזה, לאחר שהביט כה וכה למצוא קלסתר־פנים יותר מבטיח, אך לא מצאהו, דיבר בנועם אל השחורים שיפנו לו דרך. ובכן, בקרב גיחוכים והעויות מכל המינים שב אל עלית־הירכתים, טוען בו רגש מוזר כל־שהוא לראשונה, לא ידע על שום מה, אך בדרך כלל, מתוך אימון מחודש בבניטו סרנו.

מה ברורות – הירהר – העידה הכרת־פניו של אותו זקן־ושפם על הרגשת אי־הגינות. ללא ספק, כשראה אותי בגשתי, פחד פן אני, בהיותי יודע על ההתנהגות הגרועה של הצוות מפי הקברניט, באתי במלים חריפות בשבילו, ועל כן הוריד ראשו. אף־על־פי־כן – ואף־על־פי־כן, עכשיו שאני מהרהר בדבר, הן היה הברנש הזקן הזה אחד מאותם שנתנו עינים כה רציניות בי רק לפני רגע. הה, הזרמים מסחררים את ראשו של אדם כמעט כמו את הספינה. הא, הנה עתה מראה נעים, נסוך־שמש, וגם חברתי למדי.

תשומת־לבו נמשכה אל כושית נמה, בחלקה נגלית מבעד מעשי־החוּר של חבלים. היא שכבה תחת עלית־הירכתים על יד המעקות, כצביה בצל סלע־יערות. סרוח על שדיה המקופלים היה העופר הער־גם־ער שלה, כולו עירום, גופו הקטן והשחור מורם למחצה מן הסיפון, במצולב לגופה של הורתו; ידיו, כמו שתי כפותיה של חיה קטנה, מטפסות עליה; פיו ואַפּוֹ נוברים ללא הצלחה להגיע אל המטרה; ואגב כך, השמיע חצי נהקה של רוגז, אשר נתמזגה עם הנחרה השאננה של הכושית.

העוז הבלתי מצוי של הילד לבסוף עורר את האם. היא התנערה. וממרחק היו פניה נוטים אל הקברניט דלאנו. ואולם, כאילו לא איכפת לה כלל, מה מצב נתפשה בו, בהנאה חטפה והעלתה עליה את הילד, ובצדקות אמהית כיסתה אותו נשיקות.

הרי הטבע במערומיו; רוך ואהבה בטהרם, חשב הקברניט דלאנו, והרבה קורת־רוח היתה לו מכך.

המאורע הזה גרם לו שיהיה סוקר את שאר הכושיות ביתר פרוטרוט מאשר מקודם לכן. הוא היה שבע־נחת מהליכותיהן; כמו רוב הנשים הבלתי־מתורבתות נראו בבת אחת רכות־לב וקשות־מבנה, נכונות במידה שוה למות בעד תינוקותיהן או להילחם בעדן. בלתי־חכימות כנמרות; אהבניות כיונים. אַה! חשב הקברניט דלאנו, אולי הן הן מן הנשים אשר מוּנגוֹ פארק ראה אותן באפריקה ותיאר אותן על דרך כה אצילית.

אלו המראות הטבעיים איך־שהוא בלא־יודעים העמיקו את בטחונו ורוחתו. לבסוף הביט לראות איך סירתו מתקדמת; אבל זו עדיין היתה רחוקה למדי. הוא פנה לראות אם דון בניטו שב; אבל הוא לא שב.

בשביל להחליף את הנוף, אף בשביל להנות עצמו בהסתכלות־עצלתים בסירה הבאה, דרך לתוך השרשראות האחרונות, טיפס לתוך סיפון הפיקוד הימני; אחד מיציעי־המים העזובים, כדומים לויניציאנים, שהוזכרו לעיל; מחבואים הנתוקים מן הסיפון. כלחוץ רגלו את אזובי־הים הרובדים את המקום, והם ספק רטובים ספק יבשים – וכנשוב רוח קלה מקרית, הקרויה כפּת־חתול בפי הספנים – אי־רוח זעיר אשר בא בלא מבשר לפניו ובלא רץ בעקבותיו, כבוא זו כפּת־חתול אורירית, נשוֹב והתנפנף על לחיו, כנפול מבטו על שורת הכוות הסגורות, הקטנות והעגולות, כולן עצומות כמו העינים הנחושות של שוכבי־ארונות; ואל דלת הטרקלין, אשר פעם היתה מחוברת עם היציע, כשם שהכּווֹת הסגורות השקיפו פעם עליו, ואולם עכשיו היתה טוחה ומהודקת כמו מכסה של ארון־אבן מצרי אל לוחית, סף ומזוזה, שחורים עד לארגמן, מזופתים; והוא העלה בדעתו את הזמן, עת טרקלין זה ויציע־טרקלין זה שמעו את קולות הקצינים של מלך ספרד, ודמויות בנות המשנה־למלך של לימה אולי נשענו במקום שהוא עמד כעת – כשעברו הציורים האלה וכיוצא בהם דרך מחשבתו כמו ש„כפות־החתול“ עוברות דרך הגלינות, לאט לאט הרגיש כי קם בתוכו אי־מנוח של חלום, כאחד אשר בערבה האמריקאית ירגיש בתוכו אי־מנוחה מחמת שלות־הצהרים.

הוא נשען כנגד משענת־המעקה המחוטבת, ושוב הביט כלפי סירתו; ואולם הוא מצא כי עינו נופלת על קישורי־העשב אשר נשׂרכו לאורך קו־המים של הספינה, ישר כמו שולי תאַשוּר ירוק; וערוגות של אזוב־ים, בצורות סגלגולים וחצאי לבנה רחבים, צפות אל אפסי־אפסים, עם מה שנדמה כמסילות מסורגלות בינותן, עוברות את אצטבאות קיפולי־הים, ומסתובבות מעבר להן כמוליכות אל מערות־תהום. ותלויה מעל לכל היתה זו משענת־המעקה על יד זרועו אשר, בהיותה בחלקה מוכתמת זפת ובחלקה רפודה אזוב, נדמתה כחורבה חרוכת־אש של בית־קיץ באיזו גינה הדורה, אשר מכבר הוזנחה עד אבדון.

בנסותו להשתחרר מקסם אחד, אך הוקסם מחדש. הגם שהיה על פני הים הרחב, נדמה לו כי הוא באיזה ארץ פנים יבשתית רחוקה; אסיר באיזו חוילה מוזנחת, עזוב לנפשו להביט על קרקעות ריקות ולהשקיף על פני דרכים מעורפלים, לא עבר שם איש ולא נראתה שם עגלה.

ואולם הקסמים האלה פגו קמעה בנפול עינו על השרשראות העיקריות אכולות־הוסת. עשויות בסגנון עתיק, כבדות וחלודות בחוליה, ריתוק ומנעול, נדמו ביותר יאוֹת לעסק הנוכחי של הספינה מאשר לתפקיד שבשבילו מסתמא נבנתה.

פתאום נדמה לו כי משהו זז בין השרשראות. הוא שיפשף את עיניו והביט יפה. חורשות חבלים היו מסביב לשרשראות; ושם, מציץ מאחורי כבל־תורן גדול, כמו אינדיאני מאחורי עץ־רוש, נראה ספן ספרדי, דקר־הפרדה בידו. הוא עשה מה שנראה כספק תנועת־יד כלפי היציע – אבל תיכף, כנבהל מאיזה צעד המתקדם לאורך הסיפון בפנים, נעלם לתוך עומק חורש־הקנבוס, כמתגנב.

מה פירושו של דבר? משהו שהאיש רצה למסור לאזניו, שלא בידיעת שום איש, אפילו הקברניט שלו. האם היה הסוד משהו שאינו לטובת קברניטו? האם עומדים כל חששיו של הקברניט דלאנו עד הנה להתאמת? או, לפי מצב־נפשו המרודף ברגע זה, האם טעה ביחס לאיזו תנועה מקרית נעדרת־כוונה של האיש בשעה שהיה עסוק בכבל־התורן, אולי בתקנו אותו, וסבר שהיא רמיזה בעלת־משמעות?

שלא בלא מבוכה שוב הביט על פני הים לראות סירתו. אבל היא נסתרה זמנית על ידי בליטה סלעית של האי. כשנתכופף קדימה מתוך להיטות־מה, מתוך שציפה לתפוס את קשיטת חרטומה הראשונה, נשמטה משענת המעקה מפניו כמו פחם־עץ. אילולא תפס חבל התלוי, היה נופל לתוך הים. הרעש, אם כי היה חלש, והמפל, אם כי היה נבוב, של השברים הרקובים, אל נכון נשמעו על ידי אנשי הספינה. הוא הציץ כלפי מעלה. מביט עליו מגבוה בסקרנות פיכּחית היה שם אחד מקוטפי המוך הזקנים, שהתחמק ממקום שבתו אל מנור חיצוני; ומתחת לכושי הזקן – ובלתי־נראה לזה, בולש מאשנב כשועל מפי מאורתו – כרע שוב הספן הספרדי. ממשהו שבהנהגת האיש ניצנצה עכשיו בלב הקברניט דלאנו המחשבה המטורפת כי התנצלות דון בניטו על לכתו כלפי מטה, שאינו מרגיש בטוב, לא היתה אלא תירוץ־שקר: כי היה עסוק שם בדגירת איזו תכנית־עלילה; והספן, אשר איך־שהוא תפש שמץ ממנה, היה עם נפשו להזהיר את הזר נגדה; אפשר נתעורר זה לכך על ידי החזקת טובה בעד מלה טובה בראשית עלות הקברניט הזר בספינה. האם היה זה מפני שצפה מראש איזו הפרעה כגון זו, שדון בניטו נתן דופי, למפרע, בספניו, ושיבח את הכושים, אם כי באמת הראשונים נראים צייתנים כשם שהאחרונים נראים ההיפך לכך? אף זאת: הלבנים, בדרך הטבע, היו היותר פיקחים שבשני הגזעים. איש בעל כונה זידונית, האם לא היה נוטה להלל את הטיפשות שהיא עיורת לשחיתותו, ולגנות את השכליות אשר ממנה לא תיסתר? אין זה בלתי מתקבל על הדעת. ואולם אם יש להם ללבנים סודות אפלים ביחס לדון בניטו, האם אפשר שדון בניטו הוא, באיזו דרך שהיא, בברית אחת עם הכושים? ואולם הם היו רב־מדי מטומטמים. מלבד זאת, מי זה שמע על איש לבן שיהיה כל כך ירוד במוסרו שיהיה מוּמר ממינו כמעט, ויתחבר אל כושים נגדו? הקשיים הללו עוררו בזכרונו את הקשיים הקודמים. אבוד במבוכיהם הגיע הקברניט דלאנו אל הסיפון והתקדם באי־מנוחה לארכו, והנה לעיניו פנים חדשות: ספן ישיש, רגליו במצולב, ישוב על יד כניסת־המחסן הראשית. עורו היה צפוד בקמטים כמו כיס־הפה הריק של קאת; ראשו – כפור, חזות־פניו – כובד־ראש ושקט. ידיו היו מלאות חבלים, שעיבד אותן למו כֶּפֶת גדול. שחורים אחדים היו מסביב לו, והם היו לו לעזרה בהטבילם בשבילו את המשיחות, פה ושם, כפי צורך הפעולות.

הקברניט דלאנו ניגש אליו ועמד בשתיקה מתוך התבוננות בכפת; מחשבתו, על פי העברה המתבקשת מאליה, עברה מן התסבּכוֹת שלו אל אלו של הקנבוס. לא ראה הקברניט כפת כזה לרוב הרכב־סלסול, לא בספינה אמריקאית ולא בשום ספינה אחרת. דומה היה הישיש לכוהן מצרי, העושה כפתים גורדיים בשביל היכל אָמוֹן. הכפת נראה כצירוף של כפת עניבה כפול, כפת כתר משולש, כפת באר אחורית, כפת כנוס והוצא, וכפת הידוק.

לבסוף, בהיותו כולו מותמה מהשכיל משמעותו של כפת כזה, פתח הקברניט דלאנו ואמר, כפנותו אל הכַפָּת:

„מה אתה מכּפת כאן, אישי?“

„הכּפת“, היתה התשובה הקצרה, מבלי הרם עיניים.

„כך נראה, אבל – בשביל מה?“

„בשביל שיבוא מי ויתירנו“, לימלם הזקן בתורת תשובה, כשהוא מזרז אצבעותיו ליתר מהירות, עכשיו שהכפת היה קרוב לגמר.

עוד הקברניט דלאנו עומד ומסתכל במלאכתו, והנה פתאום זרק אליו הזקן את הכפת ואמר באנגלית רצוצה – אנגלית ראשונה שנשמעה בספינה זו, – משהו מעין: „התר אותו, חתוך אותו, מהר“. זה נאמר בקול נמוך, אך בדחיסות־של־מהירות כזו שהמלים הארוכות, האטיות, בספרדית אשר באו לפניהן ואחריהן כמעט ששימשו כיסויי לאנגלית שביניהן.

לרגע עמד הקברניט אילם, הכפת בידו; והזקן, מבלי שים לב אליו יותר, היה שקוד על גבי חבלים אחרים. אז קם רחש כל־שהוא מאחורי הקברניט דלאנו. בהסבו פניו, ראה את הכושי הקשור בשרשראות, אטופל, עומד שם בשקט. רגע לאחר מכן עמד הספן הישיש ממקומו, עודו מגמגם, וכלכת הכושים המשרתים לו אחריו, העתיק אל החלק הקדמי של הספינה, שם נעלם בתוך ההמון.

כושי מזקין, בחבישה כזו של תינוק, בעל ראש כעין מלח־ופלפלת, ואוירה של עורך־דין, עכשיו ניגש אל הקברניט דלאנו. בספרדית שאפשר לסבול אותה, ובקריצת־עין של טוּב־לב ותבונה, הודיע לו כי הכּפת הזקן הוא תם בשכלו, אבל אין בו להזיק; ולעתים קרובות הוא משחק תעלולים שהוא רגיל בהם. הכושי סיים בבקשו את הכפת, כי כמובן לא ירצה הזר להיות טרוּח בו. מבלי משים נמסר הכפת לידו. הכושי חטפהו במין אי־נימוס, ובהפנותו גבו אל הקברניט התחיל מפשפש בו, כפקיד בלש בבית המכס שהוא חוטט אחר שיריאים מוגנבים. עד מהרה, במין מלה אפריקאית המקבילה ל„שטות“, זרק את הכפת לתוך המים.

הרי כל זה מוזר מאד, חשב הקברניט דלאנו ברגש עמוס־חששים; אך כאחד המרגיש בנבוט בו חלי־ים, ניסה, על ידי התעלמות מן הסימנים, להיפטר מן המחלה. שוב צפה הימה לראות סירתו. לחדותו שוב נראתה זו לעיניו, כי הניחה את בליטת־הסלע מעבר לירכתיה.

ההרגשה החווּיה כאן, אחרי שנתנה לו רוחה כל־שהיא מאי־השלוה שלו, התחילה ביעילות בלתי צפויה מראש, לסלק אותה לגמרי. המראה של אותה הסירה, שהיא היטב ידועה לו, התנועע ליתר קרבה – ועכשיו נראתה, שלא כמקודם, חציה ממוזגת בערפל, כי אם על על בהירות כל קויה, עד שיחידיותה, כמו זו של אדם, היתה גלויה ומפורשת; אותה הסירה, „רוֹבר“ שמה, אשר הגם שהיא עכשיו בימים זרים, לשעבר היתה לעתים קרובות לוחצת את חול־החוף בקרית־מולדתו של הקברניט דלאנו, וכשהיתה מובאת אל סף־ביתו לשם תיקונים, היתה רובצת שם כמו כלב ניופאוּנדלנד; מראה אותה סירת־בית עורר אלף קשרי־מחשבה של אֵמון, אשר, כשהם מועמדים בניגוד לחשדיו הקודמים, מילאו אותו לא בלבד בטחון קל, אלא, איך־שהוא, גם בנזיפות חצי־הומוריות לעצמו על העדר הבטחון ממנו קודם לכן.

„מה שאני עמשא דלאנו, – בחורון־החוף, כפי שהיו קוראים לי בהיותי נער – שאני, עמשא, זה אשר, עם מזודת־בד בידו, היה שט לאורך שפת־המים בדרך אל בית־הספר שהיה עשוי מקליפת־ספינה עתיקה; שאני, בּחוּרוֹן־החוף הקטן, שהיה יוצא ללקוט גרגרים עם שאֵרי נת, והשאר; שאני אהיה נרצח כאן בקצוי־עולם, בספינת־שודדים מורדפת־מתים על ידי ספרדי רב־אימות? הרי זוהי שטות מחשוב אותה! מי ירצה לרצוח את עמשא דלאנו? מצפונו הוא נקי. יש עין רואה מלמעלה. בוש, בוש, בחורון־החוף. אכן ילד אתה; ילד בילדותו השניה, נערי הזקן; חוששני שתה מתחיל לנמנם ולנטף ריר“.

קל־לב וקל־רגל דרך אל ירכתי הספינה, ושם פגש את משרתו של דון בניטו, אשר, בהבעה נושאת־חן, המקבילה לרגשותיו שלו בזה הרגע, הודיע לו כי אדוניו זה אך ראה רוחה מתוצאות התקפת־השיעול שלו, וזה ציוה עליו למסור את איחוליו לאורחו הטוב, דון עמשא, ולומר לו כי הוא (דון בניטו) בעוד שעה קלה יהיה לו האושר להיות שוב בחברתו.

הנה עתה, אתה רואה זאת? שוב חשב הקברניט דלאנו, כצעדו בעלית הירכתים. איזה חמוֹר הייתי. זה הג’נטלמן הטוב שולח לי את איחוליו הטובים, הוא הוא אשר, כפי מחשבתי, רק לפני עשרה רגעים, פנס מואפל בידו, נתחבט אצל אבן־משחזת בבית הריתוף, כשהוא משחיז קרדום לראשי, הנה, הנה! אלו הגלינות הממושכות עושות רושם חולני בנפש; כך שמעתי מכבר, אך לא האמנתי. הא! (בהעיפו עין אל הסירה). הרי „רובר“, כלבה טובה, עצם לבנה בפיה. אך עצם גדולה מאד, כך נדמה לי. – מה? היא נסתבכה שם בשטף המבעבע של כרית. זה משלח אותה בכיווּן הפוך לפי שעה. סבלנות.

השעה היתה בערך צהרים, אם כי לפי האפרורית הכללית היה הזמן נדמה כקרוב לבין־השמשות.

הגלינה התמידה. במרחקי־מרחקים, מופלג מהשפעת היבשה, היה ים־העופרת נראה כמושכב, ונעול־עופרת, מירוצו גמור, נפשו נפוחה, מת. ואולם מצד היבשה, במקום שהיתה הספינה, גבר הזרם; בדממה דחף דחוף ורחק אותה כלפי המים המורדמים מעבר לה.

אף על פי כן, מידיעתו את טיבם של קוי־הרוחב הללו, ובשמרו בו תקוות לרוח, ולא עוד אלא שיהיה הרוח נאה ורענן, חישב הקברניט דלאנו בהקלה שבשמחה, למרות הסיכויים הנוכחיים כי יוכל להביא את ה„סאן דומיניק“ במבטחים לידי מעגן טרם לילה. המרחק שנדחתה אליו אינו ולא כלום; ברוח טובה תוכל בעשרה רגעים של הפלגה לכפר על ששים רגע של ציפה ללא מטרה. בינתים, כשהוא לרגע אחד צופה כלפי „רוֹבר“ הנאבקת עם הכרית, ולרגע שני צופה לראות אם דון בניטו מתקרב, הוסיף להלך על פני עלית־הירכתים.

במודרג התחיל מרגיש טרדה בשל התאחרות סירתו; זו עד מהרה נהפכה לאי־שלוה, ולבסוף כשנפלה עינו בלי הרף, כמו מתא של תיאטרון על האולם למטה, על ההמון המשונה אשר לפניו ומתחת לו, וכהכירו מקץ כמה רגעים את הפנים – שעכשיו היו מיושבים לאדישות – של הספן הספרדי אשר מקודם לכן דומה שרימז לו מן השרשראות העיקריות, שב אליו משהו מחשדיו הישנים.

אה – חשב, וראשו כבד עליו למדי, – הרי זה כמו הקדחת: מפני שהלך, אין זאת אומרת שלא ישוב.

אם כי נתבייש מפני תסוגתו, לא יכול להתגבר עליה לחלוטין; ובכן, בהפעילו את טבעו הטוב עד קצה היכולת, הגיע בצעדים בלתי־מורגשים לידי פשרה.

כן, זוהי אניה משונה; גם קורותיה משונות, וגם האנשים שבתוכה משונים. אך – לא יותר.

על מנת לשמור את מחשבתו מרע עד שתגיע הסירה, ניסה להעסיק אותה בהפכו והפכו, על דרך העיון הטהור, בזרויות הפעוטות בערך של הקברניט והצוות. בין השאר חזרו ועלו על דעתו ארבעה דברים.

ראשית, ענין הנער הספרדי אשר הותקף בסכין על ידי נער־עבד; מעשה אשר דון בניטו עשה עצמו כאינו־רואה לגביו. שנית, העריצות בה נהג הקברניט באטופל, השחור; משל לילד שהיה מבקש להוביל פר־היאור על ידי חח שבאַפּוֹ. שלישית, רמיסת הספּן ברגלי שני הכושים; חטיבה של חוצפה, אשר ווּתּר עליה עד כדי הימנעות מנזיפה. רביעית, ההכנעה הרפסנית לאדוניהם מצד כל נמוכי־דרגה שבספינה, רובם שחורים; כאילו פחדו על ידי עבירה קלה שבקלות להוריד על ראשם את אי־רצונו העריצי.

כהזדווג אלו הדברים יחד, הרי הם נראים כסותרים זה את זה במקצת. ואולם, חשב הקברניט דלאנו, כהעיפו עין אל סירתו שהיא עכשיו מתקרבת – מה בכך? אכן, זה דון בניטו הוא מפקד הפכפך. ואולם הוא איננו היחידי ממין זה שראיתי; אם כי נכון כי הוא עולה על כל השאר בתכונה זו. ואולם, בתורת אומה – הוסיף בהרהוריו – אלו הספרדים הם כולם פרשה משונה; עצם המלה ספרדי יש לה נעימה זרה, גאי־פאקית, מעשה־מחתרת. אף על פי כן, אני מעיז לומר כי הספרדים רוב בנין שלהם הם אנשים טובים כמו כל אחד מאותם המצויים בדוקסבורי, מאסאצ’וסטס. אַה, טוב! סוף סוף באה „רובר“.

כאשר נגעה הסירה, על נטל רצוי שלה, בצלע הספינה, השתדלו קוטפי המוך, בתנועות של הדרת־זקנה, לעצור בעד השחורים, אשר, למראה שלוש גיגיות־מים צמודות בקרקעיתה, וערימה של דלועים כמושות בחטמה, נתלו מעל המעקות בהתלהבות אין־סדרים.

עתה הופיע דון בניטו עם משרתו; יתכן כי בואו זוֹרז על ידי שמעו את הרעש. ממנו ביקש הקברניט דלאנו רשות לחלק את המים, בשביל שיהיו הכל מקבלים חלק כחלק, ושאיש לא יזיק לעצמו בגודש בלתי־צודק. ואולם כל־כמה שהיתה זו ההצעה שכלית, ולזכותו של דון בניטו – חסודה, נתקבלה במה שנראה כקוצר־רוח; דון בניטו, כאילו הרגיש כי הוא חסר מרץ בתורת מפקד, בקנאה האמיתית של חולשה, היתה עינו צרה בכל התערבות, והרגיש אותה כעלבון. למצער, כזאת היתה מסקנתו של הקברניט דלאנו.

לאחר רגע, כבר היו הגיגיות מועלות כלפי פנים, אז קרה שאחדים מן הכושים הדפו – שלא במתכוון – את דון בניטו, במקום שעמד על יד הכבשׁ; ובכן, ללא השגיח בדון בניטו, כהיכנעו לפני רגש הרגע, ציוה על השחורים, בקול שלטון של טוּב־לב, שיסוגו אחורנית, ולמען חזק דברו, השתמש בתנועת־יד חציה מבודחת, חציה מאיימת. מיד עמדו הכושים, איש איש במקומו, כל כושי וכושית תלוי ועומד בעמדה שלו, או שלה, בדיוק במקום שהמלה מצאה אותם – לשניות אחדות נשארו כך – ובו בזמן, כמו בין עמודי־טלגרף רגישים, עברה הברה בלתי ידועה מאיש לאיש בין קוטפי־המוך יושבי רוּם. בשעה שתשומת לבו של הקברניט דלאנו היתה נעוצה בזה המחזה, קמו פתאום לוטשי־הקרדומות קימה־למחצה, וצעקה מהירה באה מדון בניטו.

בסברו כי על פי אות מן הספרדי עומדים לשחטו, היה הקברניט דלאנו קופץ לתוך סירתו, ואולם הוא עצר בעצמו, כראותו את קוטפי־המוך אשר צנחו לתוך ההמון בצעקות האומרות רצינות, ואילצו כל לבן וכל כושי לסגת אחור; ובו ברגע, בתנועות־יד של ידידות והגסת־הלב כמעט עשויות להצחיק, כאילו אמרו לו במפורש שלא יהיה טיפש. בו בזמן שבו לוטשי־הקרדומות אל מקומות־ישיבתם, התישב בשקט כמו כמה חייטים, ומיד, כאילו לא קרה כלום, נפתחה שוב מלאכת העלאת הגיגיות, ולבנים ושחורים כאחד שרו על יד הגלגלה.

הקברניט דלאנו הציץ כלפי דון בניטו. כראותו את דמותו הרזה, אגב הזדקפה מהישענות בזרועות המשרת, שלתוכן נפל הנכה הנרגש, לא יכול אלא להשתומם על הבהלה שנתפס לה להשערה החולפת כי מפקד כזה, אשר במקרה רגיל וקלוקל, כמו שזה המקרה נראה לו עכשיו, הוא מאבד כל שליטה בעצמו – כי שכזה יהא מסבב קטילת חברו מתוך מעשה־אוון נמרץ.

כשהיו הגיגיות על גבי הסיפון נמסרו לקברניט דלאנו מספר צלוחיות וספלים ביד אחד מעוזרי שר־הטבחים, אשר, בשם דון בניטו, ביקשהו לעשות מה שהציע: לחלק את המים. הוא ציית, מתוך אי־הפליה רפובליקאית ביחס לזה יסוד־הטבע הרפובליקאי שהוא לעולם מבקש את פילוסו. הוא הגיש לזקן שבלבנים לא יותר מאשר לצעיר שבשחורים; אכן, פרט לדון בניטו, שמצבו אם לא דרגתו, דרש מכסה יתירה. אליו, ראשונה, הגיש הקברניט דלאנו כד הגון מזה הנוזל; ודון בניטו, הגם שהיה כולו צמא למים חיים, לא גמע אף טיפה אחת עד שקד קידות אחדות והידר הידורים אחדים – הכל בתכלית הרצינות – גמול של נימוסים, אשר האפריקאים, אוהבי מראות, אישרוהו במחיאות־כפּים.

שתים מן הדלועים הפחות־כמושות נשמרו בשביל שולחן תא־הקברניט; השאר נתקצצו תיכף ומיד לשם הנאה כללית. ואולם הלחם הרך, סוכר ויין־תפוחים מבוקבק, אותם רצה הקברניט דלאנו לתת לספרדים בלבד, ובראש ובראשונה, לדון בניטו; ואולם זה התנגד. והתנהגותו הבלתי־משוחדת כלפי עצמו לא במעט מצאה חן בעיני האמריקאי; ובכן, ניתנו הדברים הללו מלוא הלוגמה סביב־סביב, ללבנים ולשחורים כאחד, חוץ מבקבוק אחד של יין־תפוחים, אשר באבו מתוך התעקשות הניחו הצדה בשביל אדוניו.

בכאן יצוין כי, כשם שבביקור הראשון של הסירה לא הרשה האמריקאי לאנשיו לעלות בספינה, כך לא הרשה זאת להם גם הפעם; כי היה בלתי־תאב להוסיף על הערבוביה שבסיפונים.

שלא בלא קבלת־השפעה כל שהיא מן הרגש העליז המיוחד במינו אשר השתרר כעת, ולפי רגע מתוך שכחת הכל חוץ ממחשבות של עשיית־טוב, הקברניט דלאנו אשר, לפי סימנים מקרוב באו, ציפה לרוח תוך שעה או שעתים לכל המאוחר, שיגר את הסירה בחזרה אל ספינתו הכלבימית, בפקודה כי כל הידים שאפשר לותר עליהן מעבודתן הרגילה, תהיינה מועסקות מיד בהבאת גיגיות – דוקא מלאות – אל מקום המים. כמו כן ציוה שתהא פקודה נמסרת לקצין הראשי שלו, אשר, אם בניגוד לצפייתו הנוכחית, לא תובא הספינה לידי מעגן עד עת שקיעה, כי אז לא ידאג, כי תהיה לבנה מלאה בלילה ההוא, והוא (הקברניט דלאנו) ישאר בספינה, מוכן למלא את תפקיד הנוט, ובלבד שיבוא הרוח, אם במוקדם אם במאוחר.

בעמוד שני הקברניטים יחד, ובהסתכלם בסירה הנוסעת ומתקרבת – במקרה היה המשרת, מאחר שזה אך ראה כתם בשרווּל־הקטיפה של האדון, עסוק בשפשוף על מנת להוציאו, – הביע האמריקאי את צערו שה„סאן דומיניק“ אין לה סירות; לפחות, אין לה אלא הקליפה הישנה, הבלתי ראויה לנסיעה בים, של הסירה הארוכה, והיא, מעוותת כמו שלד־גמל במדבר, היתה מונחת, הפוכה כמו סיר־מבשלים, באמצע הספינה, צד אחד שלה מורם קמעה, ועל ידי כך היא מספקת מין מאורה תת־קרקעית לקבוצות־משפחה של השחורים, רובם נשים וילדים קטנים, אשר, ברבצם על מחצלות ישנות מתחת, או בשבתם למעלה בכיפה האפלה, על המושבים המועלים, נראו, לאיזה רחק כלפי פנים, כמו חוג חברותי של עטלפים, המוצאים להם מחסה באיזו מערה ידידותית; מפעם לפעם נראו מעופי הָבְנֶה של ילדים וילדות ערומים, שהם טסים פנימה וחוצה דרך פי־המאורה.

„אילו היו לך שלוש או ארבע סירות כעת, דון בניטו“, אמר הקברניט דלאנו, „דומני שעל ידי משיכה במשוטים היו הכושים שלך מועילים להיטיב את המצב. האם הפלגת מן הנמל בלי סירות, דון בניטו?“

„הן אבדו בסערות הים“.

„רע מאד. גם הרבה אנשים איבדת אז. סירות ואנשים. – אל נכון היו אותן הסערות קשות מאד, דון בניטו“.

„מעבר למה שהפה יכול לומר“, התרפס הספרדי.

„אמור לי, דון בניטו“, הוסיף חברו בתגבורת התענינות, „אמור לי, האם היו אלו הסערות תיכף לאחר הטלטלה של כף־הקרן?“

„כף־הקרן?“ – „מי מדבר על כף־הקרן?“

„אתה בעצמך דיברת, כשהרצית לפני את סיפור נסיעתך“, השיב הקברניט דלאנו מתוך השתוממות לא פחותה כמעט על זה בילוע הדברים מצד הספרדי, שהוא לעולם נראה כמבלע את לבו. „אתה בעצמך, דון בניטו, דיברת על כף־הקרן“, חזר ואמר מתוך הטעמה.

הספרדי הפך את פניו, במעין עמידה כפופה, תולה ומהסס רגע, כמי שמוכן – בקפיצה אחת – להמיר יסוד ביסוד, כמו מאויר למים.

בו ברגע עבר בחפזה נער שליח, לבן. אגב עשיית תפקידו הרגיל, והוא להעביר את חצי השעה האחרונה אל בית־החרטום ממורה־השעות אשר בתא־הקברניט, שבשביל שיהיה מוכרז בפעמון־הספינה הגדול.

„אדון“, אמר המשרת, כהפסיקו ממלאכתו על שרוול־המעיל, וכדברו אל הספרדי החלוּם במין חשש שבפחד קל, כאחד שיש לו מצוה לקיים, אלא שעצם עשיית המצוה תתבחן כטרדנית לאותו האיש גופו שהטיל אותה עליו, ושלטובתו היתה מכוּונת, „האדון אמר לי שאחת היא איפה הוא, או במה הוא עסוק, שלעולם אזכיר לו, בדיוק לרגע, אימתי זמן־גילוחו חל. מיגואל הלך לצלצל את חצי־השעה של אחר־הצהרים. הזמן הוא עכשיו, אדון. האם ילך האדון אל האולם?“

„אַה – כן“, ענה הספרדי, מזועזע, כמו שעובר מחלום למציאות; ואז, כפנותו אל הקברניט דלאנו, אמר כי בעוד שעה קלה ימשיכו בשיחה.

„אם כן, איפוא, אם האדון רוצה להוסיף דבּר אל דון עמשא“, אמר המשרת, „על שום מה לא יהא דון עמשא יושב על יד האדון באולם, והאדון יכול לדבר, ודון עמשא יכול לשמוע, בשעה שבאבו פה מסבן ומשחיז“.

„כן“, אמר הקברניט דלאנו, לא בלתי־מרוצה מזו העצה של שבת־אחים. „כן, דון בניטו. אם אין מניעה מצדך, אלך אתך“.

„יהא כך, סיניור“.

כעבור השלושה אל ירכתי־האניה לא יכול האמריקאי אלא לחשוב זאת כדוגמה נוספת לשרירותו של מארחו – זאת הדייקנות הבלתי־שכיחה להיותו מגולח באמצע היום. ואולם הוא סבר כי קרוב לודאי כי הנאמנות הדאגנית של המשרת יש לה יד בענין; הואיל וזו ההפרעה שימשה לחלץ את אדוניו ממצב־הנפש שהתחיל בא עליו, ככל הנראה.

המקום שנקרא אולם היה תא־סיפון קל, שנתהווה על יד עלית הירכתים, מין עליית־גג לתא הגדול מתחתיו. חלק ממנו שימש מעון לקצינים, אך מאז מתו, נהרסו כל המחיצות, וכל הפְּנים הפך לאולם ימי מרוּוח ואורירי; לחוסר רהיטים נאים, לאי־סדר ציורי, לכלים שונים ומשונים, מקביל היה לאולם הרחב, המגובב של איזה בעל־אחוזה רווק, מוזר בהליכותיו, התולה את מעיל־הציד ואת תרמיל־הטבק שלו על קרני־צבי, ומחזיק את חכת־הדיג, הצבת ומקל־הטיול שלו כולם בפינה אחת.

הדמיון הוגבר, אם לא רומז מלכתחילה, על ידי הצצות בים המקיף; כי, מבחינה אחת, אדמת־השדה והאוקינוס נראים כשאֵרים מלידה.

רצפת האולם היתה מכוסה מחצלת. ממעל היו ארבעה או חמישה רובים עתיקים תקועים בחורים, הערוכים בשורה מאוזנת, לאורך הקורות. מצד אחד היה שולחן עתיק, קצות־כרעיו ככפות חיה טורפת, מהודק לסיפון; עליו – ספר תפילה, ממושמש־אצבעות, ולמעלה מזה – צלב קטן ועני, מחובר אל הקיר החוצץ; מתחת לשולחן היו מונחים סכין עקום ופגום ואולי שנים מהם, וכידון־לויתנים מקוצץ, בין חבלים עלובים וישנים, כדומים לערימה של חגורות כוהנים אביונים. היו שם גם שתי ספות ארוכות, חדות־הצלע, עשויות מקנים מַלַקיים, שחורים מיוֹשן ובלתי נוחים לעינים כמו גלגל־העינוי של אינקויזיטורים, עם כסא־זרועות גדול ועקום־צורה, אשר, בהיותו מצויד במשענת־גלבים מגושמת מאחוריו, המופעלת על ידי בורג, היה נדמה כאיזה מכשיר־עינויים מימי־הבינים. תיבת דגלים היתה בפינה אחת, מגולה להראות כל מיני בדים צבעוניים, מהם מגוללים, מהם מקופלים, מהם סרוחים. מנגד היה כיור־רחצה כבד, מתולענה שחורה, חטוב מסדן אחד, עם בסיס, כמו מבוע, וממעל לו – אצטבה חגוּרת־מעקה, הנושא מסרקות, מברשות ושאר צרכי חפיפה. ערסלה קרועה, עשוּית עשב מצובע, היתה מתנדנדת מקרוב; הסדינים געוּשים, והכר מקומט כמו מצח, כאילו מי שישן שם, לא בנחת ישן, וחליפות פקדוהו מחשבות עצובות וחלומות רעים.

הקצה הרחוק של האולם, שהיה תלוי מעל הירכתים של הספינה, היה נקוב על ידי שלושה פתחים, חלונות או אשנבים, כפי שאנשים או תותחים יציצו בעדם, על דרך חברותית או בלתי־חברותית. כעת לא היו נראים שם לא אנשים ולא תותחים, אף על פי שטבעות־הידוק גדולות ושאר מתקני־ברזל חלודים שבמעשי־העץ רמזו על יורי עשרים וארבע ליטרה.

בהציצו אל הערסלה כהיכנסו אמר הקברניט דלאנו: „אתה ישן כאן, דון בניטו?“

„כן, אדוני, מאז נכנסנו אל מזג־אויר רך“.

„זה נראה כמין חדר־שינה, חדר־ישיבה, עליית־מפרש, מסגד, בית־נשק וארון פרטי גם יחד, דון בניטו“, אמר הקברניט בהסתכלו סביב.

„כן, אדון; המאורעות לא היו נוחים לרוב סדר בארחותי“.

כאן המשרת, עם מפית על זרועו, עשה תנועה כאילו הוא מחכה לחפצו הטוב של אדוניו. דון בניטו סימן את נכוֹנוּתו. ואז, בהסבו את אדוניו בכסא־הזרועות של מלקה, וכסחבו, בשביל נוֹחוּת האורח, אחת מן הספות להעמידה מנגד לכסא, התחיל המשרת מיד בפעולות, זרוק אחור את צוארון אדוניו והתר את עניבתו.

ישנו משהו בכושי, אשר, בדרך מיוחדת במינה, מכשיר אותו להתעסקות מסביב לגופו של אדם. רוב הכושים הם שמשי־גוף ומתקני־שער טבעיים; נופלים הם על מסרק ועל מברשת מתוך חסד פנימי כמו על צלצלים, וככל הנראה, בסיפוק־רצון שוה מכך ומכך. בעיסוק זה יש להם גם נימוס חלק, פזיזות נפלאה, חסרת רעש וגולשנית, לא בלי חן על פי נוסח משלה, מאד חמודה לעין, ולא כל שכן שנעים להיות נושא לטיפולה. וכנגד כולם, ישנה המתּת הגדולה של הומור טוב. הכוונה כאן היא לא לגיחוך או צחוק גרידא, הללו לא היו מתאימים; אלא מין עלץ קל, הרמוני, בכל מבט ותנועה; כאילו חיבר האלהים את כל הכושי לפי איזה ניגון־מנעמים.

אם אנו מוסיפים לכל זה את הצייתנות הנובעת ממוח מוגבל השמח בחלקו ואינו שואף לגדולות, ואותה נטיית־הלב להתקשרות עיורת שהיא לפעמים שוכנת בבעלי נחיתות ודאית, אפשר להשיג מיד על שום מה אותם שונאי־הבריות, ג’ונסון ובּירון – אפשר, על דרך לא שונה מזו של שונא־הבריות בניטו סרנו – אימצו אל לבותיהם, כמעט עד כדי להוציא את כל הגזע הלבן, את האנשים המשמשים אותם, הכושים בארבר ופלטשר. ואולם, אם ישנו משהו בכושי המפלט אותו מהתיסר בחמיצוּת של נפש חולנית או צינית, איך, בהופיע צדדיו היותר מצודדים, יהא נראה לנפש שוחרת חסד? טבעו של הקברניט דלאנו, כשהיה שָלֵו ביחס לענינים חיצוניים, לא די שהיה שופע טובה, אלא היה עושה כך על דרך לבבית והומורית. בביתו היה לעתים קרובות מהנה את נפשו בשבתו בפתח־דלתו ובהסתכלו באיזה איש־צבע חפשי העוסק בעבודתו או במשחקו. אם בעת נסיעה קרה המקרה שיהיה לו ספן שחור, כמעט ללא שינוי היה נכנס עמו ביחסים של שיחה קלה וחצי־השתובבות. אכן, כרוב האנשים בעלי לב טוב ועליז היה הקברניט דלאנו מחבב את הכושים, לא בשביל לקיים מצות אהבת־הבריות כי אם מתוך מאור־נפש, כמו שיש אנשים אחרים שחיבתם נטויה לכלבי־ניופאונדלנד.

עד כה היו התנאים, בהם מצא את ה„סאן דומיניק“, בכובשי הנטיה הזאת. ואולם כאשר הוּנח לו מאי־המנוחה הקודמת, והוא מטעמים שונים היה יותר נוטה לחברותיות מאשר בכל שעה אחרת שביום ההוא, וכראותו את המשרת בן־הצבע, המפּית על ידו, כה אדיב מסביב לאדוניו, בעסק שכיח כמו גילוח, שבה אליו כל חולשתו כלפי הכושים.

בין שאר דברים בידחתהו דוגמה אחת של אהבת האפריקאי לצבעים מאירים ומראות נאים, בקחת השחור בלא פקפוקים, מארגז־הדגלים חתיכת־בד גדולה, מצובעת בצבעים מצבעים שונים, וישבוֹ אותה מתחת לסנטר אדוניו להיות לו לסינר.

לא הרי הגילוח אצל הספרדים כהרי הגילוח אצל שאר אומות. יש להם סף, הקרוי סף־גלבים, אשר מצדו האחד הוא מחורץ, בשביל לשמש בית־קיבול מדויק לסנטר, אשר כנגדו הסף נאחז בשעת הסיבון. הסיבון נעשה לא על ידי מברשת כי אם בסבון המוטבל במים והמשופשף בפנים.

במקרה דנן שימשו לכך מי־מלח, כי לא היו מים טובים מאלו; וחלקי הפנים שסובנו היו רק השפה העליונה והמשקע שבתחתית הצואר, כי כל השאר היה זקן מגוּדל.

מכיון שההכנות הללו היו קצת חדשות לעיני הקברניט דלאנו ישב והסתכל בהן בסקרנות, עד שלא קמה שום שיחה, ולפי שעה לא הראה דון בניטו חשק לחדש הדיבור.

הכושי, כהעמידו את הסף שלו, חיפש בין התערים, כאילו רצה לבחור את החד שבכולם, וכמצאו אותו, נתן לו חוד נוסף על ידי רצעוֹ אותו על העור המוצק, החלק, השמני של כף־ידו הפתוחה; אז עשה תנועה כאילו הוא מוכן להתחיל, אך היא נשארה תלויה ועומדת לרגע קל, יד אחת שלו נושאת את התער כלפי מעלה והשניה, על דרך מקצועית, מפשפשת בין הבועות הקוצפות אשר בצואר־הספרדי הרזה. שלא בלא היפּעלות ממראה קרבתה של הפלדה הנוצצת, הרתית דון בניטו בעצבנות, וחיורונו הרגיל הואדר על ידי קצף־הסבון, כשם שקצף־הסבון הוגבר בלבנינותו על ידי עין־הפיח המנוגדת של גוף־הכושי. בכלל, היה המחזה קצת משונה, לפחות בעני הקברניט דלאנו, ולא עוד אלא שכראותו את השנים באותו מעמד, לא היה יכול להתגבר על ההרהור שהוא רואה בשחור – קוצץ־ראשים, ובלבן – איש שראשו נתון על הסדן. ואולם כל זה היה משעשועי הדמיון, שהם נוצצים ונעלמים בנשימה אחת, ושאפילו המוח היותר מסודר אינו פנוי מהם.

בינתים הותר במעט, בשל התרגשותו של הספרדי, הבד הצבעוני שמסביב לו, עד שנשרך קיפול אחד רחב, כעין יריעה, מעבר לכסא־הזרועות ועד הרצפה, שם גילתה, בין שפע של סמלי־אצילים וצבעי־רקע – שחורים, כחולים וצהובים – טירה שהיא סגורה בשדה אדום כדם, ובמלוכסן לו – ארי מובלט בלובן.

„הטירה והארי“, קרא הקברניט דלאנו – „ראה, דון בניטו, זהו דגל ספרד שאתה משתמש בו פה. יפה שרק אני, ולא המלך הוא הרואה זאת“, הוסיף מתוך בת־צחוק, „אבל“ – בפנותו שוב אל השחור, – „דומני, אחת היא לך, ובלבד שהצבעים עליזים הם“. הערה זו לא חסרה מגרום הנאה קלה לכושי.

„ועתה, אדון“, אמר, כהתקינו את הדגל וכדחקו את הראש ברוך אחורנית ביתר הידוק לבית־הגב של הכסא; „ועתה, אדון“, והפלד התנוצץ בסמוך לצואר.

שוב עברה צמרמורת קלה את גופו של דון בניטו.

„אל תרעד ככה, אדון. – ראה, דון עמשא, האדון תמיד רועד כשאני מגלחו. ובכל זאת יודע האדון כי מעולם עדיין לא הקזתי דם, אם כי, אל נכון, אם ירעד האדון ככה, אני עלול לעשות כך ביום מן הימים. ועתה, אדון“, הוסיף, „ועתה, דון עמשא, בבקשה, המשיכו בדיבוריכם על רוח־הסערה וכל כיוצא בכך, יכול האדון להקשיב, ובין פעם לפעם יכול האדון לענות“.

„אַה, כן, רוחות־הסערה הללו“, אמר הקברניט דלאנו; „ואולם יותר שאני חושב על נסיעתך, יותר אני תמה לא על הרוחות, כל כמה שהיו הללו נוראות, אלא על תקופת־השואה אשר באה בעקבותיהן. כי הנה, לפי תיאורך, ארך לך כל אלה שני החדשים ויותר להגיע מכף־הקרן אל סאן מריה, מרחק שאני עצמי, כשיש לי רוח טובה, מפליג ועובר אותו תוך ימים אחדים. אמת, היו לך גלינות, והן ארוכות היו, ואולם להיות קפוא בגלינות־ים במשך חדשַיִם, זה, למצער, בלתי־שכיח. הנה, דון בניטו, אילו סיפר לי כמעט כל ג’נטלמן אחר סיפור כזה, הייתי נוטה־למחצה כלפי מעט מניעת־אמונה“.

כאן, בעל כרחו, הופיע מבע על פני הספרדי, כדומה למבע שהיה לו קודם על הסיפון, ואם מפאת החרדה שחרד ואם מפאת נדנוד פתאומי ומגושם של קליפת־הספינה בתוך שלות־הים ואם מפאת אי־יציבות רגעית בידו של המשרת, מכל מקום, בו ברגע הקיז התער דם, וכתמים ממנו הכתימו את הקצף השמנתי אשר מתחת לגרון; מיד השיב הגלב השחור את פלדו אחור, וכהישארו עומד בעמידה מקצועית שלו, גבו אל הקברניט דלאנו ופניו אל דון בניטו, הרים את התער המטפטף ואמר, מתוך צער חצי־הומורי, „ראה, אדון, – כה רעדת – הרי דם ראשון ביד באבו“.

שום חרב שהיתה שלופה לפני ג’יימס הראשון של אנגליה, שום רצח לעיניו של אותו מלך פחדן, לא היה מוליד חזות־פנים יותר נבהלת מזו שהיתה מוצגת עכשיו על ידי דון בניטו.

ברנש מסכן, חשב הקברניט דלאנו, כל כך עצבני הוא שאינו יכול לסבול אפילו מראהו של דם־גילוח; וזה האיש החולה, רעוע־העצבים, – האם יאָמן כי דימיתי בנפשי שהוא רצה לשפוך את כל דמי, הוא שאינו יכול לסבול מראה של טיפה קטנה אחת משלו? אכן, עמשא דלאנו, יצאת קצת מכליך היום. אל תגיד בביתך, בהגיעך לשם. כן, כן, נראה הוא כמו רוצח, הלא כן? יותר נראה הוא בעצמו כעומד להירצח. ובכן, ובכן, חוית יום זה יש בה משום לקח טוב.

בינתים, בעוד הדברים הללו עוברים דרך מוחו של איש־הים ישר־הלב, לקח המשרת את המפּית מזרועו, ואל דון בניטו אמר: „ואולם ענה לדון עמשא, בבקשה, אדון, בשעה שאני מנגב את החומר העכור הזה מן התער ומשחיזו ברצועה מחדש“.

באמרו את הדברים הללו היו פניו מוסבים הצדה למחצה, עד שהיו נראים במידה שוה לספרדי ולאמריקאי, וארשתם כאילו רמזה שהוא רוצה, על ידי עוררו את אדוניו להמשיך בשיחה, להסיח דעתו מן התאונה המרגיזה שנפלה לפני רגע. דון בניטו, כאילו שמח לחטוף את הרוחה שהוצעה לו, שוב פתח וחזר וסיפר לקברניט דלאנו, שלא די שהגלינות היו ממושכות באופן בלתי־שכיח אלא שהספינה פגעה בזרמים עקשניים; ושאר דברים שהוסיף עכשיו, מהם לא היו אלא חזרה על אמירות קודמות שלו, לבאר איך קרה שהמעבר מכף־הקרן אל סאן מריה היה כל־כך ארוך גם ארוך, ומפעם לפעם עירבב בדבריו שבחים אגביים, פחות מוגבלים מאשר קודם, לשחורים על התנהגותם הטובה בדרך כלל.

אלו הפרטים לא ניתנו כסדרם, כי המשרת מפעם לפעם השתמש בתערו, ובכן, בין פרק לפרק שבגילוח, נמשכו הסיפור והתושבחת במרץ רב מן הרגיל.

לדמיונו של הקברניט דלאנו, שעכשיו נח מחששיו, היה משהו כה נבוב באורח־דיבורו של הספרדי, והיתה איזו נביבות־גומלין בפירוש־השתיקה האפל של המשרת, עד שניצנץ לפניו רעיון כי אפשר שהאדון ואישו, לאיזו מטרה נעלמת, משחקים, הן במלל הן במעשה, עד כדי רעידת ידיו ורגליו של דון בניטו, איזה מחזה־תעתועים לפניו. אף לא חסרו אילו אסמכתות לחשד של התקשרות סודית בין שניהם; הרי העובדה של אותן השיחות בלחישה שהוזכרו לעיל. אם כן, איפוא, מהי מטרתה של הצגת־גלבים זו בפניו? לבסוף, בסכותו את הרעיון כבועת־דמיון שאולי נתעוררה בו, בלא־יודעים, משום המראה התיאטרלי של דון בניטו בדגלו שהוא לובשו נוסח־שחקנים, עד מהרה גירשהו הקברניט דלאנו מדעתו.

תם הגילוח, והמשרת נזדרז בבקבוק קטן של מי־בושם; טיפות אחדות מהם שפך על הראש, אחר שיפשף את הראש בחריצות, והמרץ שבמעשה גרם שפניו יהיו מתעוותים משונות.

פעולתו הבאה היתה במסרק, מספרים ומברשת; הוא פעל סחור־סחור, מחליק תלתל כאן, גוזז שער־זקן מורם שם, נותן סלסול־חן לפיאה, ועושה שאר שכלולים שהם עדות ליד אומן מומחה; ובאותה שעה, כמו כל ג’נטלמן המשלים עם גורלו ביד הגלב, נשא דון בניטו את הכל, מכל מקום, ביתר שלות־דעת משנשא את מלאכת־התער; אכן, עכשיו ישב כל־כך חיור וקפוא, עד שהכושי נדמה כפסל נובי הנותן גמר־שכלול לראש־פסל לבן.

נגמר הכל, דגל ספרד סולק, נתקפל ונזרק לתוך ארגז־הדגלים, נשימת הכושי החמה נפחה וריחקה כל שערה תועה שאולי מצאה לה משכן בעורף אדוניו; תוּקנוּ צוארון ועניבה; זנב־חוט טואטא מעל דש־הקטיפה; לאחר שכל זה נעשה, צעד המשרת מרחק־מה אחורנית, עמד מתוך הבעה כבושה של שביעת־רצון־מעצמו והסתכל באדוניו כמו היה זה, לפחות בעניני רחצה, יציר כפיו מבורכות־הטעם.

הקברניט דלאנו בשעשענות נתן לו מחמאה על פעולתו; ובו בזמן אמר „יישר כוח“ לדון בניטו.

ואולם לא מים מתוקים, ולא מעשה־שאמפּו, ולא נאמנות, ולא חיבתיות, שימחו את הספרדי. הקברניט דלאנו, כראותו אותו שוקע לתוך עגמה מרחקת־הבריות, וממשיך בישיבה, וכסברו כי נוכחותו היא בלתי־רצויה באותו רגע, הלך לו, מתוך נימוק שהוא רוצה לראות אם, כפי שניבא, יש לראות סימנים לרוח טובה.

בהתקדמו כלפי התורן העיקרי עמד לרגע הוגה במחזה, לא בלא אילו חששים בלתי־מוגדרים, ופתאום שמע רעש אצל האולם, וכהסתובבו ראה את הכושי, ידו ללחיו. ניגש הקברניט דלאנו וראה כי לחיו של זה שותתת דםם. הוא עמד לשאול לסיבה, אך החד־שיח המילל של הכושי קדם והאיר לו:

„הה, מתי כבר יוטב לאדון מחליו? רק הלב החמוץ הנולד ממחלה חמוצה גרם לו שינהג ככה בבאבו; שיחתוך את באבו בתער, באשר, רק בדרך־תאונה בלבד, נתן באבו לאדון שריטה קטנה אחת; וזאת – הפעם הראשונה בכמה ימים. הה, הה, הה!“ כן, כהחזיקו את ידו למו פיו.

האם אפשר, חשב הקברניט דלאנו – האם בשביל לשפוך ביחידות את מרירותו הספרדית נגד זה רעו המסכן, אילצני דון בניטו, על ידי הנהגתו הזעֵפה, להסתלק? אַה, זו העבדות מולידה יצרים מכוערים באדם! הברנש המסכן!

הוא היה מוכן לומר איזו מלה של אהדה לכושי אבל זה, מתוך היסוס של פחד, נכנס בחזרה אל האולם.

לאחר רגעים מועטים יצאו האדון ואישו; ודון בניטו היה נשען על משרתו כאילו לא קרה כלום.

אם כן, לא היתה זו סוף־סוף אלא התקוטטות־נאהבים, חשב הקברניט דלאנו.

הוא העמיד את דון בניטו ושניהם הילכו יחדיו לאט. הם עברו רק צעדים אחדים, ובן־המשק – יליד־תערובת גבוה, הדומה לראג’ה הודי, מוטעם על דרך מזרחית בתרבוש־פגודה שנעשה על ידי שלוש־ארבע מטפחות־מאדראס העטופות מסביב לראשו, טירה על טירה – ניגש מתוך הצדעת־שלום והכריז על פת־צהרים בתא־הקברניט.

בדרכם לשם הילך יליד־התערובת לפני שני הקברניטים, והוא, בהסתובבו כסדר עם התקדמותו, ניהל אותם פנימה מתוך חיוכים וקידות בלתי־פוסקים – הצגה של אצילות־נימוסים ששמה גמר־שכלול לאי־חשיבותו של באבו הקטן, גלוי הראש, אשר, כאילו לא היה בלתי־מרגיש בנחיתות, הביט על בן־המשק בעל תנועות־החן בתמהון. ואולם במקצת יחס הקברניט דלאנו את ערנותו הקנאתית לאותו רגש מיוחד במינו שכל אפריקאי טהור־דם מרגישהו כלפי מי שדמו מהול. אשר לבן־המשק, התנהגותו אם לא סיפרה על כבוד של ערך עצמי, הרי העידה על עוצם רצון לגרום הנאה, וזו מידה שטובתה כפולה, הן נוצרית, הן צ’סטרפילדית (הן לשם שמים הן לשם רוַח ארצי).

בענין התבונן הקברניט דלאנו כי בשעה שצבע־העור של יליד־התערובת היה מורכב משני הגזעים, היה קלסתר־פניו אירופאי – כן על דרך מופתית.

„דון בניטו“, לחש, „הריני שמח לראות את זה שומר־סף של שרביט־הזהב אשר לך: מראהו מכחיש הערה כעורה שנאמרה לי פעם על ידי בעל־מטעים בבארבאדוס, דהיינו: כשאתה רואה יליד־תערובת שפניו אירופאיים, מחוטבים, היזהר מפניו; הרי הוא שד. אך ראה, זה בן־המשק שלך יש לו רשמי פנים יותר מחוטבים מאלו של ג’ורג' מלך אנגליה; ואף על פי כן, הנה הוא מניד ראשו ומשתחוה ומחייך; אכן מלך הוא זה – מלך לכל טובי־לב ובעלי־הנימוס. אף מה קול נעים יש לו“.

„יש לו, סיניור“.

„ואולם, אמור לי – במידה שהכרת אותו, האם לא הוכח שהוא בחור טוב והגון?“ אמר הקברניט דלאנו כעמדו, בשעה שבן־המשק, מתך תנועת־נימוס אחרונה, נעלם לתוך התא; „הבה, משום הטעם שזה־אך הזכרתיו, אני סקרני לדעת זאת“.

„פראנצסקו הוא איש טוב“, ענה דון בניטו בעצלתים, כמו מעריך קריר־מזג, אשר אין עם רצונו לא לבקש מומים ולא להחניף.

„אַה, כן סברתי. כי אכן זה היה מאד מוזר, ולא לשבח לנו לבני־העור, אילו מעט מדמנו כשהוא מעורב בדם האפריקאי, לא די שהיה רחוק משפר את טיבו של זה האחרון, אלא שהיה מוליד את התוצאה העגומה של מזיגת חומצה גפריתית לתוך הנזיד השחור – משפר את צבע־העור, אולי, אך לא את שלמוּת־האופי“.

„ללא ספק, ללא ספק, סיניור. ואולם“ – כאן העיף עין על באבו – „שלא לדבר בכושים, שמעתי את הערתו של בעל המטעים שלך מוסבה אל תערובות ספרדיות ואינדיאניות במחוזותינו. ואולם אני איני יודע כלום בענין זה“, הוסיף כנטול חיים.

וכאן נכנסו לתוך התא.

פת־הצהרים היתה חסכנית. אחדים מן הדגים הרעננים והדלועים של הקברניט דלאנו, ביסקויט ובשר מלוח, בקבוק יין־התפוחים המשומר, והבקבוק האחרון של יין קאנארי שבספינה.

כשנכנסו היה פראנצסקו, עם שנים שלושה עוזרים שחורים על ידו, מרחף מעל השולחן, עושה את השכלולים האחרונים. בהרגישם באדוניהם נסתלקו להם, פראנצסקו עושה מחות־כבוד חייכנית, והספרדי, מבלי השפל עד כדי להשגיח בה, העיר לחברו מתוך איסטניסות שאין הוא מחבב נשיאת־פנים יתירה.

בלא חברים ישבו המארח והאורח, כמו זוג נשוא נטול־ילדים, זה מקצה השולחן מזה וזה מקצה השולחן מזה, לאחר שדון בניטו הראה לקברניט דלאנו את מקומו בנפנוף־יד. וכל־כמה שהיה חלש, העמיד על דעתו שהג’נטלמן ההוא ישב קודם לו.

הכושי שם מחצלת תחת רגלי דון בניטו, וכר מאחורי גבו ואז עמד הוא עצמו מאחורי הכסא – לא כסאו של אדוניו כי אם כסאו של הקברניט דלאנו. לראשונה התמיה הדבר את הקברניט. ואולם עד מהרה נתברר כי השחור, בתפשו עמדה זו, עדיין היה נאמן לבעליו; כי, בהביטו בפניו יוכל ביתר קלות להקדים ולעשות את הזעירה שברציותיו.

„אמת דיברת, סיניור“.

במשך הסעודה שב האורח אלי חלקים מסיפורו של דון בניטו, וביקש יותר פרטים פה ושם. הוא הקשה כיצד נהיה שהצפדינה והקדחת, שעשו שמות סיטוניות כאלו בלבנים, בה בשעה השמידו פחות מחצים של השחורים. כאילו החיתה השאלה הזאת את כל מחזה־המגפה לפני עיני הספרדי, והזכירתהו על דרך עגומה את דבר בדידותו בתאו, אשר בו היה לשעבר מוקף כל כך הרבה ידידים וקצינים, רעדה ידו, פניו איבדו צבעם, מלים קטועות נפלטו מפיו; ואולם מיד, דומה כאילו הוחלף זכר שפוי על העבר בפחדים מטורפים של ההווה. בעינים קמות הביט לפניו בתוך החלל הריק. ואולם שום דבר לא היה נראה שם חוץ מיד משרתו הדוחפת אליו את יין־הקאנארי. לבסוף, הספיקו טיפות אחדות להשיב רוחו אליו. הוא עשה הערות אקראיות אחדות על הבדל־המבנה שבין גזעים שונים, המאפשר לאחד להתקומם נגד מחלות מסוימות יותר מאשר לחברו.

אזי הקברניט דלאנו, בהתכוונו לומר משהו למארחו ביחס לצד הכספי של העסק שקיבל על עצמו למען חברו, ביחוד – מאחר שהוא חייב לתת דין־וחשבון מדויק לפני מעבידיו – בענין סדרת המפרשים החדשה, ועוד ענינים מעין זה; ובהיותו, מדרך הטבע, מבכר לנהל דברים כאלה ביחידות, רצה שהמשרת יסתלק לו; כי דימה שדון בניטו יוכל לותר על שירותו לרגעים מועטים. אך הוא חיכה קצת, בסברו כי במשך השיחה יהיה דון בניטו, בלא דחיפה מצדו הוא, מרגיש בהגינות הצעד.

אך לא כן היה. לבסוף, אחרי תפשו את מבט מאָרחו, לחש הקברניט דלאנו מתוך תנועת־בוהן לאחור: „דון בניטו, סלח לי, ואולם יש הפרעה להבעת כל מה שאני רוצה לומר לך“.

על כך שוּנוּ פני הספרדי; הקברניט יחס את השינוי הזה לרוגז על הרמז, שהיה בו מעין הטלת־דופי במשרתו. לאחר שתיקת־רגע הבטיח לאורחו כי שהיית השחור אתם לא יהיה בה משום עיכוב; כי, לאחר שאיבד את קציניו, עשה את באבו, אשר משׂרתוֹ הראשונה היתה כקפיטן לכושים, לא בלבד בן־לויה ורֵעַ תמידי, כי אם גם איש־סודו, בכל הענינים.

לאחר זה שוב לא היה לקברניט דלאנו פתחון־פה, אם כי כמעט לא יכול להימנע מקורטוב של אי־נועם על שלא בא על סיפוקו בבקשה כה קלילה, מיד אחד שלמענו הוא מתכוון לעשות שירותים כל כך מוצקים. ואולם אין זו אלא מידת־„להכעיס“ שבו. על כן, במלאו כוסו, ניגש אל מסחר.

נקבעו מחיר המפרשים ושאר ענינים. ואולם בעת היעשות זאת, הכיר האמריקאי כי, הגם שהצעתו הראשונה לעזרה נתקבלה בחיוּת יוקדת, הנה עכשיו, כשזה הוּרד עד כדי עסק מסחרי, נתגלו אדישות וחוסר־רגש. אכן, דומה, כי דון בניטו נכנע להקשיב לפרטים מתוך כבוד לנימוסי העולם, ולאו דוקא מתוך איזה רושם ששמורה בענין טובה עצומה לו ולנסיעתו.

עד מהרה נעשתה הנהגתו יותר מכונסת לתוך עצמו; הטורח להשתדל ולמשוך אותו לידי שיחה חברותית עלה בתוהו. מכורסם על ידי רוח מרה שחורה שבו ישב ומשך בזקנו, בשעה שיד משרתו, אילמת כצל שעל הכותל, לאט־לאט דחפה אליו את יין הקאנארי.

לאחר פת־צהרים ישבו על האשנב המרופד, והמשרת שׂם כר מאחורי אדוניו. הגלינה הממושכת כעת הפיקה השפעה על האויר. דון בניטו נאנח בכבדות, כעורג על נשימת רוח.

„על שום מה לא נגמור שיחתנו באולם“, אמר הקברניט דלאנו, „שם יש יותר אויר“. ואולם המארח ישב שותק וללא תנועה.

בינתים כרע המשרת לפניו, ובידו מנפת־נוצות גדולה. ופראנצסקו, כהיכנסו על ראשי־אצבעות, נתן ליד הכושי ספל קטן של מי־בושם, וזה לפרקים קרובים שפשף בכך את מצח אדוניו, כשהוא מחליק השער שעל יד הרקות כאומנת את ראשו של תינוק. הוא לא דיבר אף מלה. הוא רק הניח את עינו על זו של אדוניו, כאילו, בכל מצוקתו של דון בניטו, רצה לרענן את רוחו מעט על ידי המראה השותק של נאמנות.

והנה צילצל פעמון־הספינה שתי שעות; ומבעד לחלונות תא־הקברניט נראתה התאדוות קלה שבים; והיא באה מן הכיוון הנכון.

„הנה“, קרא הקברניט דלאנו, „הלא אמרתי לך כך, דון בניטו! הבט!“

הוא קם על רגליו והיה מדבר בקול מפועם מאד, מתוך כונה לנער ולעורר את חברו. אבל, הגם שיריעת־התולע של חלון־הירכתים שעל ידו התנפנפה באותו רגע אצל לחיו החיורת, דומה כי דון בניטו היה מרוצה פחות מן הרוח מאשר מן הגלינה.

„אדם מסכן“, חשב הקברניט דלאנו, „נסיון מר לימדהו כי אדוה אחת אינה מהווה רוח כמו שסנונית אחת אינה מהווה קיץ. ואולם הפעם טועה הוא. אכניס את ספינתו בשבילו, ואוכיח זאת“.

בהעירו בקיצור על מצבו החלוש של מארחו, הפציר בו שישאר בשקט במקום שהוא נמצא, מאחר שהוא (הקברניט דלאנו) בשמחה יקבל על עצמו את האחריות על ניצול הרוח על הצד היותר טוב.

בהגיעו לסיפון נזדעזע הקברניט דלאנו לפגיעה בלתי צפויה עם דמותו של אטופל, שהיתה קבועה כמצבה אצל הסף, כאחד מאותם השוערים המפוסלים, עשויי שיש שחור, שהם שומרים על היציעים של בתי־קבר מצריים.

ואולם, יתכן כי הפעם היתה הזדעזעותו גופנית בלבד. דמותו של אטופל, שעל דרך מיוחדת במינה העידה על רוח צייתנית אפילו בשעת רוּגזוֹ, היותה ניגוד גמור לדמויות לוטשי־הקרדומות, אשר בסבלנותם גילו חריצותם; ושני המחזות הראו כי כל כמה שהיה כוח־השלטון הכללי של דון בניטו רפוי בידו, אף על פי כן, מדי רצותו להפיק אותו, אין איש, ויהיה פרא מאד או ענקי מאד, שלא יכּנע לפניו איך שהוא.

חטף הקברניט דלאנו חצוצרה שהיתה תלויה מן המעקות, ובצעד שלוח התקדם כלפי הקצה הקדמי של עלית־הירכתים, משם הוציא פקודותיו במיטב הספרדית שבפיו. הספנים המעטים והרבה כושים, כולם כאחד מרוצים, מתוך הקשבה מעולה התחילו מכוונים את פני האוניה כלפי מפרץ־הנמל.

בתתו אילו הוראות על התקנת מפרש־מנור תחתון, שמע הקברניט דלאנו לפתע קול אחד החוזר בדייקנות על פקודותיו. בהפנותו פניו ראה את באבו, פועל עכשיו בפעם הראשונה, מתחת לנוט, בתפקידו הראשון כראש־העבדים. העזרה הזאת היתה לתועלת. מפרשים קרועים ומקורעים ומנורים מעוקמים עד מהרה הגיעו אל איזה תיקון. ולא נמשך מיתר או נף אלא בלוית הזמירות העליזות של הכושים מרוממי־הרוח.

בחורים טובים, חשב הקברניט דלאנו, מעט אמון היה הופך אותם לספנים טובים. ראה נא, אפילו הנשים, אף הן מושכות ומזמרות. אפשר הן הן מאותן הכושיות, בנות שבט אשאנטי, שהן הוֹווֹת חיילים מזוינים, כפי ששמעתי. ואולם מי על יד ההגה? אני זקוק ליד טובה שם.

הוא הלך לראות.

ה„סאן דומיניק“ כּיונה דרכה על ידי ידית־הגה מכבידה, שגלגלים גדולים קשורים אליה. בקצה כל גלגל עמד בחור נמוך־דרגה, וביניהם בראש ידית־ההגה, העמדה האחראית, איש־ים ספרדי, אשר פניו הביעו את רגש התקוה והבטחון הכללי שנתעורר עם בוא הרוח.

היה זה אותו האיש אשר התנהגותו היתה מלוּוה בושת־פנים על ידי מרימת־השרשרת.

„אה, אתה הוא, אישי“, קרא הקברניט דלאנו, „ובכן לא עוד עיני־כבשה; הבט ישר וכך תכוון גם את הספינה. יד טובה, אני מקווה? ואתה רוצה להיכנס אל המפרץ, הלא כן?“

„סי, סיניור“, הסכים האיש מתוך צחוק פנימי, כאחזו בראש ידית־ההגה בחזקה. על כך – והאמריקאי לא ראה זאת – הביטו שני השחורים על הספן בעינים תוהות.

כיון שמצא כי הכל כתיקונו אצל ההגה, הלך הנוט אל בית־החרטום לראות מה המצב שם.

עכשיו היה לספינה די דרך לחתור בזרם. עם התקרב הערב עתיד הרוח להתרענן.

מאחר שעשה כל מה שנחוץ לפי שעה, פנה הקברניט דלאנו בתתו הוראות אחרונות לספנים, אל ירכתי האניה, לספר על מצב הדברים לדון בניטו בתא שלו; אולי היה נדחף להתחבר אליו גם משום תקוה שיחטוף שיחת־מה לרגע, ביחידות עמו, בשעה שמשרתו עסוק על הסיפון.

היו מתחת לעלית־הירכתים שתי כניסות לתא־הקברניט, זו כנגד זו, האחת יותר מרוחקת מן השניה, ולפיכך מתחברת אל מעבר יותר גדול. בראותו כי המשרת עודנו למעלה לקח לו את הכניסה היותר קרובה אליו, זו שהוזכרה לאחרונה, ואשר על פיה עוד עמד אטופל – והוא מיהר לדרכו, עד שהגיע אל סף התא; שם עמד לרגע כדי לעצור מעט בלהיטותו. אז, כשענין־המסחר שבדעתו מונח על שפתיו, נכנס. כהתקרבו אל הספרדי, שישב על מושב־האשנב, שמע קול־צעד אחר, העונה לקצב צעדו הוא. מן הדלת שכנגד, טס בידו, נתקרב גם המשרת.

„לעזאזל אותו הברנש הנאמן“, חשב הקברניט דלאנו; „מה מקרה מרגיז הוא זה“.

אפשר היה רוּגזוֹ יותר קשה אילולא עליצות־הבטחון שהושרתה על ידי הרוח. ואפילו כך, הרגיש חיל קל, מתוך שמבלי משים נתקשרו באבו עם אטופל יחדיו.

„דון בניטו“, אמר, „אני מביא לך שמחה; הרוח יתמיד, אף יגדל. אגב, אישך הרם, זה מורה־השעות שלך, עומד מבחוץ, על פי פקודתך, כמובן?“

דון בניטו נרתע כאילו נגעה בו איזו עקיצת לעג, שהוגשה מתוך שכאלה תבלים פיקחיים של נימוס טוב למראית־עין, עד שלא נתנה פתחון־פה להשיב.

הריהו כמו אחד שנפשט עורו בעודו חי, הירהר הקברניט דלאנו; איפה יגע בו אדם ולא יגרום רתיעה?

המשרת הילך לפני האדון, התקין לו כר; הספרדי, שדעתו הושבה אל דרך ארץ, ענה בלשון נוקשה: „צדקת. העבד מופיע במקום שראית אותו לפי צו שלי; כלומר, אם באחת השעות אני למטה, עליו לתפוס עמדתו ולצפות לבואי“.

„הנה עתה, תסלח לי, אך הרי זה כאילו נהגת בברנש המסכן כדרך שנוהגים במלך לשעבר, שמשיבים את פניו ריקם. אה, דון בניטו“ – והוא חייך – „עם כל החופש שאתה מרשה בדברים מסוימים, ירא אני שמא, במעמקיך, אדון קשה ומר הנך“.

שוב נרתע דון בניטו; והפעם, כפי שסבר הספן הטוב, מתוך מוסר־כליות נאמן.

עכשיו נעשתה השיחה כדבר שבכפיה. לשוא הסב הקברניט דלאנו את תשומת־הלב אל הנדנוד, הניכר עכשיו, של השדרית החותכת את הים מעדנות; בעין נטולת־ברק ענה דון בניטו דברים מעטים ומסויגים.

סוף סוף, מאחר שגברה הרוח הלוך וגבור, והיא עודנה נושבת ישר כלפי המפרץ, נשאה את ה„סאן דומיניק“ קדימה במהרה. בהקיפם פאת־ארץ נתגלתה מרחוק, בנוף הפתוח, הספינה הכלבימית.

בינתים שוב יצא הקברניט דלאנו אל הסיפון ושהה שם לאיזה זמן. אחרי שסוף־סוף שינה את מהלך־הספינה בשביל לעקוף את צוקי־הסלעים עקיפה הגונה, שב לרגעים אחדים למטה.

„אשמח את נפש ידידי המסכן“, חשב.

„יותר טוב ויותר טוב, דון בניטו“, קרא בחזרו והיכנסו ברוח עליזה; „עוד מעט ויבוא הקץ ליסוריך, לפחות לפרק־זמן כל־שהוא. כי, כפי שאתה יודע, אחרי נסיעה ארוכה ועגומה, כשהעוגן נופל לתוך מי־הנמל, כל כבדו העצום כאילו מסתלק מעל לב־הקברניט. אנו מתקדמים לתפארת, דון בניטו. ספינתי נראית באופק. הבט דרך הצוהר הצדדי כאן. הריהי שם, כולה עוז: „עונג הרווק“, ידידי הטוב. אה, איך הרוח מאוששת אדם! בוא, עליך לקחת ספל קפה אתי הערב. בן־המשק הזקן שלי יתן לך ספל נאה, ככל אשר שתהו שׂולטן מימות עולם. מה אתה אומר לכך, דון בניטו, האם תבוא?“

בראשונה נשא הספרדי את עיניו בקדחתנות, ושלח מבט כוסף אל הכלבימית, כשהמשרת מביט עָל כלפי פניו בדאגה אילמת. פתאום שב אליו חלי־הקור הישן שלו, וכצנחו אור לתוך כריו, שתק.

„אינך עונה, הבה, כל היום היית מארחי. האם רצונך שכל מידת הכנסת־אורחים תהיה רק לצד אחד?“

„אינני יכול ללכת“, היתה התשובה.

„מה? זה לא ייגע אותך. הספינות תרבצנה יחד בכל הסמיכות האפשרית, מבלי פגיעה רעה. כמעט ולא יהיה זה אלא צעידה מסיפון לסיפון, כאילו צעדת מחדר לחדר. בוא, בוא, אל תסרב לי“.

„אינני יכול ללכת“, חזר דון בניטו באופן חותך עד גועל־נפש.

בדחותו כל מראית דרך ארץ, חוץ מן האחרונה שבאחרונות, במין ברוגז של רפאים, וכנשכו צפרניו הדקות עד הבשר, הביט, כמעט לטש עיני־זעם, בפני האורח; כאילו היה אי־סבלני שנוכחותו של זר תפריע לו בהנאתו המלאה משעתו החולנית. בינתים הגיעו דרך החלונות קול המים המתפלגים בגעגוע וגילה הולכים וגוברים; כאילו היו נוזפים בו על מרירתו האפלה, כאילו היו אומרים לו, כי כל כמה שישחק ברוגז, וישתגע בכך, „הטבע לא איכפת לו אף במשהו; מאחר שאשמת מי היא, בבקשה?“

ואולם מצב־הנפש העכור היה בתחתית מעמקיו, כשם שהרוח היפה היתה בתכלית מרומיה.

היה בו באיש משהו מעבר ולעילא מכל אי־חברותיות או חמיצות שגילה עד הנה, שגם הלב הטוב והסלחן של אורחו לא יכול היה לסבלו. בהיותו לגמרי אבוד־עצה מבאר התנהגות כזו, ובחשבו כי מחלה וזרות־אופי כאחת אינן תירוץ מספיק לכך, אף בהיותו בטוח כי שום דבר במעשיו הוא אינו מצדיק את הדבר, התחילה גאותו של הקברניט דלאנו מתעוררת. הוא עצמו נעשה מסויג. אך דומה שהכל אחת היא לגבי הספרדי. על כן עזבהו הקברניט דלאנו ושב אל הסיפון.

עכשיו היתה הספינה בתוך פחות משני מילין מן הכלבימית. הסירה הלויתנית היתה נראית כמקפצת על הרוַח שביניהם.

קיצורו של דבר, לא עבר זמן רב ושני כלי־הים, הודות לכושר־כפיו של הנוט, רבצו מועגנים יחד דרך שכנות.

קודם שובו אל ספינתו הוא נתכוון הקברניט דלאנו למסור לדון בניטו את הפרטים המעשיים של מתן השירותים המוצעים. ואולם, כפי מצב הדברים, מכיון שלא רצה לחזור ולהעמיד עצמו מטרה לסירובים, החליט, עכשיו שראה את ה„סאן דומיניק“ קשורה במבטחים, לעזוב אותה מיד, מבלי העלות בפיו עוד זכר כל שהוא להכנסת־אורחים או למסחר, בדחותו ללא תור מסוים את תכניותיו הסופיות, מסדיר את מעשיו לעתיד לפי נסיבות העתיד. סירתו היתה מוכנת לקחתו, ואולם מארחו עוד שהה למטה. ובכן, חשב הקברניט דלאנו, אם מעטים נימוסי־אצילות שלו, בה במידה גדול הצורך להראות את שלי. הוא ירד אל תא־הקברניט לומר שלום של טקס, ואולי, ברמז חבוי, גם של נזיפה. אך לגודל שביעות־רצונו הנה קם דון בניטו – כאילו התחיל מרגיש את כובד נוהג־הזלזול שגמל על אורחו והלה קיבל הכל שלא בלא דרך־ארץ – על רגליו, כשהוא נשען על משרתו, וכאחזו ביד הקברניט דלאנו הריהו עומד רועד, רב־מדי נרגש בשביל לדבר. ואולם הנבואה הטובה שהסיק מכך הקברניט דלאנו עד מהרה נתפוצצה על ידי לבוֹש הספרדי את כל הסתייגותו הקודמת, מתוך תוספת עצבות, ובעינים מוטות הצדה למחצה, חזר וישב על כריו בשתיקה. הקברניט דלאנו, מתוך שיבת רגשותיו המצוננים העונים למעשי חברו, קד ונסתלק.

הוא טרם הגיע עד חצי־הדרך במסדרון הצר, האפל כמו ניקבה, המוליך מן התא אל המדרגות, והנה קול, כקול הפעמון המכריז על תליה באיזו חצר בית־אסורים, נופל על אזניו. היה זה ההד של הפעמון הפגום אשר בספינה, בהקישו את השעה, וההד נכפל בזה המסתור התת־קרקעי. מיד, בגזירה שאין לעמוד בפניה, התחילה נפשו, שנענתה לאות־הנחש, משריצה חשדים שבאמונה טפלה. הוא עמד מלכת. בתמונות שהן פי כמה יותר מהירות מאלו הפסוקים, עברוהו זוטותיהם של פרטי הפרטים, מולידי חששיו הקודמי.

עד הנה היה טוּב־לב, הנוח להאמין, מוכן גם לספּק תירוצים לפחדים המתקבלים על הדעת. הספרדי, שעתים היה כה מדקדק עד כדי גוזמה, על שום מה הזניח עכשיו דרך־ארץ פשוט בהימנעו מלוות את אורחו ההולך עד לצדה של הספינה? האם מיחושו הוא שאסר זאת עליו? מיחושו לא אסר עליו התאמצויות יותר קשות ביום ההוא. הנהגתו המסופקת האחרונה עלתה על הדעת: הן קם האיש על רגליו, אחז ביד אורחו והניע בידו כלפי כובעו; ואז, בן־רגע, לקה הכל באלם ועגמה, רעה בחוּבם. האם פירושו של דבר חרטה שבתשובה, קצרה שבקצרות, ברגע האחרון, על איזו עצת־אוון, ואחרי כן – שיבה אין־רחמים אליה? מבטו האחרון נראה כמביע ברכה של פרידת־עולמים – ברכה הרת־אסון ובכל זאת משלימה עם גזר־הדין – לקברניט דלאנו. מדוע דחה את ההזמנה לבקר את הכלבימית בו בערב? או האם היה הספרדי פחות נוקשה מן היהודי, שלא נמנע מסעוד אל שולחנו של אחד, שהוא עצמו עתיד היה לבגוד בו בו בערב? מה משמעותן של כל אותן החידות והסתירות שהיום היה מלא אותן מלבד זאת, שהיו עשויות לערפל הדעת במסתורין בתורת הקדמה לאיזו מהלומה שבגניבה? אטופל, המתאמר להיות מורד והוא באמת צל שומר עתותיו, באותו רגע המתין אצל הסף בחוץ. דומה שהוא שומר־שער, או משהו יותר מכך. מי, על פי הודאת עצמו, שמהו שם? האם היה הכושי אורב ומחכה לו?

הספרדי מאחור – עבדו מפּנים: אין ברירה אלא לאוץ מחושך אל אור.

רגע לאחר מכן, בשינים הדוקות ואגרוף קפוץ, עבר על פני אטופל ועמד באור. בראותו את ספינתו החיננית שוכבת שלום על העוגן שלה, כמעט שיוכל קול פשוט משם להגיע אליו; בראותו את סירת ביתו, והפנים הידועים לו בתוכה, והיא מתרוממת ויורדת על הגלים הקצרים על ידה של ה„סאן דומיניק“; ואז, כהביטו מסביב על הסיפונים, ממקום שהוא עומד, וראה את קוטפי־המוך עודם מעבידים אצבעותיהם בכובד־ראש; וכשמעו את השריקה הנמוכה, הזמזמנית, וההמיה שבשקידה של לוטשי הקרדומות, עודם מתנועעים על מלאכתם שאין לה סוף; ועל כולם, כראותו את מראה הטבע החסוד, הניפּש לתומו בערב, עת השמש המצועפת במחנה־המערב השקט נוצצת כאור רך מאהלו של אברהם אבינו; כקלוט עינו ואזנו המוקסמות את כל אלה, יחד עם דמות־השחור הרתוקה באזיקים, הותרו־נתרופפו השן ההדוקה והאגרוף הקפוץ. שוב חייך על צלמי־הזיה אשר שמוהו ללעג, והוא הרגיש משהו מעין חרטה, על אשר, בהיכנעו לפניהם אפילו לרגע, הרי זה כאילו, חס ושלום, כפר בהשגחה שהיא לעולם כל־רואה ממעל.

היתה שהיה של רגעים אחדים בזמן שהסירה, על פי פקודותיו נרכסה לאורך הכבש. במשך זה הפרק הקצר נתגנבה ועברה את רוחו של הקברניט דלאנו מין שביעת־רצון שבעצבות, בהרהרו בכל השירותים הרחמניים שעשה בו ביום בשביל איש זר. אה, חשב, אחרי מעשים טובים מצפונו של אדם לעולם אינו כפוי־טובה לו, כל־כמה שיהיה כך הצד המקבל את הטובה.

לבסוף לחצה רגלו, בתחילת רדתו אל הסירה, את השלב הראשון בסולם הצדדי, כשפניו מופנים פנימה כלפי הסיפון. בו ברגע שמע את שמו נקרא מתוך אדיבות; ולאפתעתו המענגת ראה את דון בניטו מתקדם – מרץ בלתי רגיל בהילוכו, כאילו רצה ברגע האחרון לכפר על אי־אדיבותו בשעות שקדמו לזו. בידידוּתיוּת שמטבע ברייתו הסיע את רגלו אחור, הפנה את פניו והוא עצמו התקדם כלפי הבא לקראתו. וכעשותו כך נתרבתה הלהיטות העצבנית של הספרדי, ואולם מרצו החיוני עזבהו; ועל כן, המשרת, למען היטיב תמוך אותו, שם יד אדוניו על כתפו הערומה והחזיק אותה שם ברוֹך, בדרך זו עשה מעצמו מין משענת.

בהיפגש שני הקברניטים שוב לקח הספרדי את יד האמריקאי בחום לתוך ידו כשהוא שולח מבט מביע־אומר לתוך עיני חברו, אך הוא עצמו, כמו קודם, גבר עליו רגשו מדַבר.

עָוַלתי כנגדו, חשב הקברניט דלאנו מתוך נזיפה בעצמו; קרירותו למראית־עין רימתני; בשום מקרה לא נתכוון לעלוב.

בינתים, כאילו פחד שהמשכת המחזה הזה רב־מדי ירע לעצביו של אדוניו, נראה המשרת כמשתוקק שיבוא קץ לו. ובכן, עדיין משים עצמו משענת, כשהוא מהלך בין שני הקברניטים, התקדם אתם עד הכבש; ודון בניטו לא רצה להניח מתוך ידו את יד הקברניט דלאנו, אלא הוסיף להחזיק אותה בתוך שלו מעבר לגופו של השחור.

עד מהרה, עמדו בצד הספינה, משקיפים מעל הסירה, אשר הצוות שלה צפה כלפי מעלה בעינים סקרניות. הקברניט דלאנו, שחיכה עד שהספרדי ירפה מהחזיק בו, ועכשיו התחיל בא לידי מבוכה, הרים רגל אחת, בשביל לדלג על מפתן הכבש הפתוח; ואולם דון בניטו עדיין לא אבה להניח את ידו. אף על פי כן, פתח ואמר בקול נרגש: „אינני יכול להוסיף ללכת. כאן עלי לברך אותך לשלום. שלום, דון עמשא היקר, היקר שלי. לך – לך!" ופתאום חטף והתיר את ידו, „לך, וישמרך האלהים יותר מששמרתיך אני, הטוב בידידי“.

שלא בלא היפעלוּת היה הקברניט דלאנו שוהה כעת; ואולם בתפסו את עין־המשרת המזהירה בענוה, ירד אל ספינתו מתוך „שלום“ חטופה, כשה„שלומות“ הנחזרות של דון בניטו הולכות אחריו, ודון בניטו עוד נטוע בכבש.

כהתישבוֹ בירכתים עשה הקברניט דלאנו הצדעה אחרונה, וציוה על הסירה שתזוז. אנשי הצוות החזיקו קצות־משוטיהם הכן. איש־החרטום דחף את הספינה למרחק שיספיק להשלכת המשוטים לאורך. בו ברגע שזה נעשה, קפץ דון בניטו מעבר למעקות ונפל לרגלי הקברניט דלאנו, כשהוא בשעת מעשה צווח כלפי ספינתו, אך בקולות כל־כך מטורפים עד שאיש מאנשי הסירה לא יכול להבינם. אבל שלושה ספנים ספרדיים, כאילו לא היו אטומים כמו אלה, משלוש פינות שונות ורחוקות שבספינה, קפצו אל הים בשכשוך ושחו אחר אדונם, כמו נתכוונו להצילו.

קצין־הסירה ההמום שאל בהשתוממות מה פירושו של דבר. על כך, הקברניט דלאנו כהפנותו חיוך־בוז כלפי בניטו סרנו, שלזרותו אין חקר, ענה כי מצדו הוא אינו יודע ולא איכפת לו; ואולם, דומה שהספרדי ניצנץ בדעתו לעשות בין אנשיו רושם כאילו רצתה הסירה לחטוף אותו. „או – התרחקו למען חייכם“, צעק בקול פרא, בהזדעזעו על מהומה קשקשנית שקמה בספינה, וממעל למהומה צילצלה האזעקה של לוטשי הקרדומות; וכאחזו בצוארו של דון בניטו הוסיף: „זה השודד בעל המזימות מתכוון לרצוח!“ כאן, כאילו לאַמת את דבריו, נראה המשרת, דקר בידו, כשהוא מעוּין על המעקה ממעל אגב קפיצה, כמו רצה להתרועע עם אדוניו, מתוך נאמנות מיואשת, עד הסוף; ושלושה ספנים ספרדים, אשר נראו כרוצים לעזור לשחור, השתדלו לטפס לתוך החרטום הפגוע; ובינתים כל צבא הכושים, כאילו נשתלהבו עד לשריפה למראה הסכנה שבה נתון קברניטם, נתלו במפל־פיח אחד מעל המעקות.

כל זה, ומה שהיה מקוד לכן ומה בא לאחר מכן, נעשה במהירות־התפתחות כזו שעבר, הווה ועתיד נדמו כאחד.

כראותו את הכושי בא, השליך הקברניט דלאנו את הספרדי הצדה. כמעט תוך מעשה התפישה אותו, ועל ידי הנסיגה הבלתי־מוּדעת, שינה מקומו, כשידיו פשוטות כלפי מעלה, והוא אחז במשרת כהרף־עין אגב רדתו של זה; והשחור, כשהדקר שלו מורה אל לב הקברניט דלאנו, דומה כאילו בכוונה קפץ לשם כאל מטרה שלו. ואולם כלי־הזין חוּלץ מידו, והמתנפל הושלך אל תחתית הסירה, אשר עכשיו, במשוטים בלתי־מסתבכים, התחילה חופזת דרך הים.

בפרק זה שוב תפסה ידו השמאלית של הקברניט דלאנו את דון בניטו השכוב־למחצה, מבלי הרגש כי זה מתעלף אין־דיבור, בעוד שרגלו הימנית טוחנת את הכושי המפורקד; וזרועו הימנית לוחצת על המשוט האחורי לשם תוספת מהירות, ועינו צופה קדימה, והוא מעודד את אנשיו לעשות כמיטב יכלתם.

ואולם כאן, קצין הסירה שסוף סוף הצליח להיפטר מן הספנים הספרדים הצפים, ועכשיו כשפניו סופים לירכתים, עזר במשוטו לאיש החרטום, פתאום צעק לקברניט דלאנו שישגיח במה שהשחור עושה; ואיש־משוט פורטוגזי קרא לו אז שיתן דעתו על מה שהספרדי אומר.

כהציצו כלפי מטה, אל רגליו, ראה את יד המשרת המשוחררת מכוננת דקר שני – קטן – שהיה חבוי בצמר־ראשו, ובזה התפתל, דמות נחש, בתחתית הסירה כלפי לב אדוניו, פרצופו כחול מנקמה, מביע את המטרה המרכזית של נפשו; בשעה שהספרדי, החנוק למחצה, במלים צרודות שלא היו בלתי מובנות בלתי אם לפורטוגזים, נצטמק בשביל להתרחק – אך לשוא.

בו ברגע חלף על פני דעתו של הקברניט דלאנו, שזה זמן רב היה שרוי בלילה, ברק־השראה, אשר האיר בבהירות בלתי־צפויה את הנהגתו המסתורית של בניטו סרנו, וכל מאורע־חידה שבאותו יום, כמו כן את כל מסע ה„סאן דומיניק“ לשעבר. הוא חבט את יד באבו כלפי מטה, אך לבו חבטהו יותר. בחמלה אין־קץ סילק את ידו האוחזת בדון בניטו. לא את הקברניט דלאנו כי אם את דון בניטו נתכוון השחור לדקור, כשקפץ לתוך הסירה.

שתי ידיו של השחור היו אחוזות בחזקה, והקברניט דלאנו, כהציצו אל ה„סאן דומיניק“, עכשיו שהוסרו הכיסויים מעל עיניו, ראה את הכושים לא באי־סדרים, לא ברעש, לא כאילו הם דואגים בבהלת־נפש לדון בניטו, כי אם – המסוה קרוע מעל פניהם – מנופפים קרדומות וסכינים, במרידת־שודדים טורפנית. כמו דרוישים שחורים מוכי שגעון־אלוהים, רקדו ששת האשאנטים על עלית־הירכתים. הנערים הספרדים, שאויביהם עיכבו בעדם מקפוץ אל המים, אצו אל הכלונסאות העליונים שבעליונים, בשעה שהספנים הספרדים המעטים שהיו פחות זריזים, ולא הספיקו לקפוץ אל הים, נראו כשהם מעורבים לללא ישע עם השחורים.

בינתיים קרא הקברניט דלאנו לספינתו הוא, ציוה על פתיחת האשנבים והוצאת התותחים. ואולם לפני כן כבר נחתך הכבל של ה„סאן דומיניק“; וקצה החבל החפשי בהיחבטו כלפי חוץ הכה והסיר את תכריך־הבד שמסביב לחרטום, וחשף פתאום, כהסתובב קליפת־הספינה הדהה כלפי האוקינוס הפתוח, את המות כפסל־ראש, בצורת שלד־אדם, פירוש סידי למלוֹת־הסיד הכתובות מתחת: „לך אחר מנהיגך“.

למראה זה הליט דון בניטו את פניו ויילל בצוחה: „הוא הוא, אראנדה! ידידי הנרצח, הבלתי־קבור!“

כיון שהגיעו לכּלבּימית ביקש הקברניט דלאנו חבלים, והוא כפת את הכושי, אשר לא הראה שום התנגדות; ציוה, והעלוהו במשיכת־חבל על הסיפון. אז עזר לדון בניטו, שהיה כמעט נטוּל־כוח לגמרי, לעלות בצד הספינה; ואולם דון בניטו, כל כמה שהיה חיור, מיאֵן לזוז או להיות מוּזז עד הכושי יהיה מוצפן מן העין אי־שם למטה. משהבטיחו לו כי כן נעשה, לא עוד נרתע מפני העליה.

מיד נשלחה הסירה בחזרה להרים את שלושת הספנים השוחים. בינתים הוכנו התותחים, אם כי, בגלל גלישת ה„סאן דומיניק“ מאחורי הכּלבּימית, היה אפשר לכוון רק את האחרון שבהם. בזה ירו שש פעמים; סברו כימתוך כך יקלקלו את האניה הבורחת על ידי הריסת כלונסאותיה. ואולם רק חבלים אחדים בלתי־חשובים נורו ופוּצפצו. עד מהרה היתה האניה מעבר למטחוי התותחים, כשהיא מכוונת דרכה ברחבות מן המפרץ והלאה, וכשהשחורים מתאשכלים בהצטופפות מסביב למוט־החרטום, פעם מתוך צוחוֹת־התגרוּת כלפי הלבנים, פעם בתנועות־יד המהדרות את מרחב־האוקינוס האפל – עורבים מקעקעים שנמלטו מיד צייד־העופות.

הדחף הראשון היה להתיר את הכבל ולפתוח ברדיפה, ואולם, לאחר מחשבת־מה נראה כי הריצה אחריהם בלויתנית וביוֹלָה מבטיחה יתר הצלחה.

בשאלו את פי דון בניטו מה נשק חם יש להם על גבי ה„סאן דומיניק“, קיבל הקברניט דלאנו את התשובה כי אין להם שום נשק שהוא יפה לשימוש, כי בדרגות הראשונות של המרד קילקל אחד מנוסעי־התאים, שמני אז מת, בסתר, את ההדקים של הרובים המעטים שהיו שם. ואולם בכל שארית כוחותיו הפציר דון בניטו באמריקאי שלא יפתח ברדיפה, לא באניה ולא בסירה; כי הכושים כבר הראו עצמם שודדים נואשים כאלה, עד שבמקרה של התקפה נוכחית, אין לצפות אלא לשחיטת הלבנים עד אין שריד. ואולם האמריקאי, בסכותו את האזהרה הזאת כילודת איש אשר רוחו כוּתתה בעינויים, לא ויתר על כוונתו.

הוכנו ונחמשו הסירות. הקברניט דלאנו ציוה על עשרים וחמישה איש להיכנס בהן. עמד ללכת אתם בעצמו, ואולם דון בניטו תפס בזרועו.

„מה! לאחר שהצלת את נפשי, סיניור, האם תשליך את שלך מנגד?“

הקצינים אף הם, מטעמים שהם קשורים בעניניהם ובעניני הנסיעה ובחובה כלפי הבעלים, התנגדו בתוקף לְלֶכֶת מפקדם. בשקלו לרגע בדעתו את עצומותיהם, הרגיש עצמו דלאנו נאלץ להישאר; והוא מינה את החובל הראשי שלו – אדם אתליטי ועז־החלטה – לשעבר שודד־ים חוקי, וכפי שנתלחשו עליו שונאיו, שודד־ים ממש – להיות ראש לחבורה. בשביל להרבות עידוד לספנים הוּגד להם כי הקברניט הספרדי כבר סבר כי ספינתו אבודה מעבר ליאוש; וכי הספינה, על הנטל שלה, שיש בו גם כסף וזהב, היתה שוה יותר מעשרת אלפים דובלונים. יִשְׁבּו אותה וחלק לא קטן מזה יהיה שלהם. הספנים ענו בקול תרועה.

הבורחים עכשיו כמעט הצליחו להתרחק. היה לילה כמעט; ואולם הלבנה היתה עולה. לאחר משיכה קשה וארוכה במשוטים הגיעו הסירות עד מקום הספינה, וממרחק מתאים הניחו את משוטיהם בשביל לירות ברובים. הכושים, מאחר שלא היו להם כדורים להשיב, ענו בצעקות. ואולם על סדר־היריות השני זרקו את קרדומותיהם כדרך האינדיאנים. קרדום אחד הסיר אצבעותיו של ספן. שוב אחד פגע בחרטום של הלויתנית, קיצץ בחבל שם, ונשאר תקוע בלזבזת, כגרזן של איש־יער. החובל, כתפסו אותו, בעוד הוא רותת במקום פגיעתו, השליך אותו בחזרה. כלי ההתגרוּת שהוּשב, עכשיו ננעץ בסיפון־הפיקוד של הספינה, ושם נשאר.

מפני שקבלת־הפנים מצד הכושים היתה חמה ביותר, שמרו הלבנים על מרחק יותר נכבד, הם ריחפו עכשיו קצת מעבר להשגת הקרדומות המעופפים, ומתוך מחשבה על ההתנגשות איש־עם־איש שהיא מוכרת לבוא בקרוב, ניסו לפתות את השחורים שיתפרקו לגמרי את כלי־הזין – שיהיו רוצחניים ביותר במלחמה של יד־מול־יד – על ידי זה שישליכום בטיפשותם אל הים. ואולם לאחר רגעים מועטים, בהשכילם את התחבולה, חדלו הכושים מכך, אך לא בטרם היו הרבה מהם מוכרחים להמיר את קרדומותיהם האבודים ברמחי־יד, החלפה שלבסוף נתבחנה כמועילה למתקיפים, כפי שחישבו מראש.

בינתים, ברוח החזקה, עוד ביתרה האניה את המים; והסירות חליפות פיגרו והתקדמו ביתר קרבה, בשביל לירות ירָיים חדשים.

האש נתרכזה לרוב על הירכתים, כי שם בעיקר נקהלו הכושים. ואולם להרוג או לפצוע את הכושים – לא זו היתה המטרה. המטרה היתה לקחת אותם ואת הספינה בשבי. בשביל לעשות זאת יש לעלות בספינה; ודבר זה בלתי אפשרי היה כל זמן שהיא הפליגה כל־כך מהר.

מחשבה חדשה ניצנצה עכשיו בדעת החובל. בראותו את הספנים הספרדים עודם ברום, בתכלית הגובה שהיה עם יכלתם להשיג, קרא להם שירדו עד המנורים, ויחתכו את המפרשים להתירם. וכן נעשה. בערך בעת הזאת, משום סיבות שתתבארנה להלן, נהרגו שני ספרדים, שהיו לבושים כמו ספנים והראו עצמם במובלט; לא על ידי יריות, כי אם במתכוון, על ידי קליעת קולעי־למטרה; עוד, כפי שנתגלה אחרי כן, במשך אחד מפצחוני האש הכלליים, נהרג אטופל, השחור, והספרדי על יד ההגה. עכשיו, עם אבדן המפרשים ואבדן המנהיגים, נעשתה הספינה בלתי־מצייתת לכושים.

בתרנים חורקים סבה בכובד לפי הרוח; חרטומה לאט מתנדנד כלפי היראות לפני הסירות, שלדה נוצץ באור־הלבנה האפקי, והיא זורקת צל ענקי, עקוד, על פני המים. יד מוּשטת אחת של צלם־הרפאים כאילו רמזה ללבנים שיחזו נקם בגללו.

„לך אחר מנהיגך!“ קרא החובל; והסירות, אחת מצד החרטום מזה ואחת מצד החרטום מזה, הריקו אנשיהן שעלו בספינה. נשקו חניתוֹת־טַפָּסים וסכינים עקומים את הקרדומות ואת רמחי־היד. צפופות על הסירה הארוכה שבאמצע הספינה הקימו הכושיות זמרה יללנית, אשר המענה המלווה אותה היה הקשת פלד בפלד.

לאיזה זמן התנדנדה ההתקפה אילך ואילך; הכושים השימו עצמם מעין טריז להכות אותה אחור; הספנים שנדחו אחורנית למחצה, ועדיין לא היה מַצָג לכף־רגליהם, נלחמו כמו פרשים מעל האוכף, רגל את זרוקה מעל המעקות כלפי פנים ורגל אחת – כלפי חוץ, והם עבדו בסכיניהם כמי שעובד בשוט של בעל־עגלה. אך לשוא, הם כמעט הוכרעו; והנה, בהתאגדם לגדוד כאיש אחד, קפצו ב„הידד“ בספינה פנימה; שם נסתבכו, ושלא לרצונם חזרו ונתפרדו. לזמן נשימות אחדות נשמע קול מטושטש, עמום, פנימי, כדגי־חרב, שוקעי מתחת למים, שהם אצים הנה והנה דרך כנסיות של דגי־שחור. עד מהרה, בחבורה שנתאגדה מחדש – ואנשי־הים הספרדים במתחברים להם – עלו הלבנים על השטח העליון, כשהם דופקים בכושים כלפי הירכתים. ואולם מתרס של חביות ושקים – מצד הספינה האחד עד הצד השני – נשפך והוקם על יד התורן הראשי, כאן הפכו הכושים פניהם כלפי רודפיהם, ואף על פי שבזו לשלום או לשביתת־נשק, מאד־מאד היו רוצים ברגע של נופש. ואולם הספנים לא ייגעו ולא ייעפו, ללא עמידה כל־שהיא קפצו מעבר למכשול וסגרו עליהם בשנית. השחורים, נטולי־כוח, נלחמו עכשיו מתוך יאוש. לשונותיהם האדומות שקקו מפיותיהם השחורים כדרך זאבים. ואולם פני הספנים החיורים היו חרוקות; אף מלה אחת לא נאמרה; ומקץ חמישה רגעים היתה הספינה כבושה.

קרוב לעשרים מן הכושים נהרגו. מלבד אותם שנפגעו על ידי הכדורים היו כמה מהם ששוספו; פצעיהם – רובם עשויים על ידי חניתות־טפּסים ארוכות־הלהב – היו דומים לאותם של האנגלים בפרסטון פאנס, שנעשו בהם על ידי החרמשים המחוברים למקלות ביד אנשי־ההרים הסקוטיים. בצד השני לא נהרג שום איש, אם כי אחדים נפצעו; כמה באופן קשה, ובתוך אלו – גם החובל. הכושים שנשארו בחיים נכפתו לפי שעה, והספינה, גרורה בחזרה לתוך מפרץ־הנמל בחצות־הלילה, שוב רבצה על עגנה.

ידולגו המאורעות והסידורים שבאו אחרי כן, ודי אם יוגד שלאחר יומים שבוּלוּ בתיקונים, הפליגו שתי הספינות בחברותא אל קונספציון שבצ’ילי, ומשם אל לימה שבפרו; בזה המקום האחרון נחקור נחקר כל הענין מראשיתו לפני בתי המשפט של המשנה־למלך.

אם כי, בחצי הדרך של הנסיעה, הראה הספרדי מוכה־הגורל, שהיתה לו רוחה מחיי אונס, סימנים לשיבה אל בריאות עם רצון חפשי, בכל זאת, בהתאם לנבואת־רעה שברגשותיו, היתה לו, זמן קצר לפני הגיע הספינות אל לימה, נסיגה, ולבסוף נעשה כה כחוש שהיה מן ההכרח לשאתו אל היבשה בזרועות. אחד ממוסדות־הדת המרובים של „עיר המלכים“, ששמע על קורותיו, פתח לו מקלט שבהכנסת־אורחים, וגם הרופא וגם הכומר באומניו שם, ואחד מבני המסדר התנדב להיות שומרו ומנחמו המיוחד, בלילה וביום.

הקטעים הללו, שהם מתורגמים מאחת התעודות הספרדיות הרשמיות, יפיצו אור, כן התקוה, על הסיפור דלעיל, כמו־כן יגלו, ראשית כל, את נמל־היציאה האמיתי ואת המאורעות האמיתיים של מסע ה„סאן דומיניק“ עד זמן נגעה באי סאנטה מריה.

ואולם טרם בוא הקטעים, אולי יפה להקדים להם הערה.

התעודה שנבחרה, מבין כמה אחרות, לשם תרגום מיוחד, כוללת את עדותו של בניטו סרנו, הראשונה שלוקחה בענין הזה. גילויים אחדים שבתוכה נחשבו מסופקים, הן מטעמי מדע הן מטעמי טבע. בית־הדין נטה כלפי הדעה כי העד, לא בלתי־מושפע ברוחו מן המאורעות אשר מקרוב באוהו, לימלם כמה דברים שלא יכלו להתהוות כלל. ואולם עדויות לאחר מכן מפיהם של הספנים שנותרו בחיים, תמכו בגילויי הקברניט באחדים מן הפרטים היותר מוזרים, והן שעוררו אֵמון בכל השאר. בית־הדין, איפוא, בהחלטתו האחרונה השתית את ענשי המות שלו על הצהרות, אשר, אילו היו חסרות תמיכה, היה סובר אותן ראוּיות לדחיה.

*

אני, דון הוזיי אבוס את פאדילה, עורך־הדין של הוד מלכותו למכס־המלכות, ומזכיר המחוז הזה, ועורך־הדין של מסע־הצלב הקדוש של זו ההגמוניות וכו',

מאשר ומצהיר, כחוק, כי במשפט הפשעים שהוחל בעשרים וארבעה בחודש ספטמבר, בשנת אלף שבע מאות ותשעים ותשע, נגד כושים מסנגאל של הספינה „סאן דומיניק“, נעשתה לפני ההצהרה דלקמן:

הצהרת העד הראשון, דון בּניטוֹ סרנוֹ:

בו ביום, בו בחודש ובה בשנה, ציוה מעלת כבוד דוקטור מרטינז דה דוזאס, יועץ הכנסת המלכותית שבזוֹ הממלכה, ומלומד בחוקים של זו הממשלה, על קברניט הספינה „סאן דומיניק“, דו בניטו סרנו, להופיע; והוא עשה כן בערש־דוי שלו, כשהוא מלוּוה על ידי הנזיר אינפלז, שממנו קיבל, לפני דון הוזיי די אבוס את פאדילה, עורך הדין של מסע־הצלב הקדוש, את השבועה אשר נשבע בשם האלוהים אדוננו וסימן הצלב; אשר תחתיה הבטיח לומר את כל האמת בכל מה שידע, ובכל אשר ישאֵל מפיו; – ובהיותו נחקר בהתאם לרוחו של החוק אשר פתח בתהליך המשפט, אמר, כי בעשרים במאי האחרון הפליג בספינתו מנמל ואלפארייזו, ומחוז חפצו – נמל קאלאאוֹ; עמוסה היתה הספינה מיבול הארץ ומאה וששים שחורים, זכר ונקבה, רובם שייכים לדון אלכסנדרו אראנדה, אציל, מן העיר מנדוזה; כי צוות הספינה היה בן שלושים וששה איש, מלבד האנשים שהלכו בתורת נוסעים; כי הכושים, בחלקם, היו אלה:

(כאן, במקור, באה רשימה של חמישים שמות בערך, תיאורים וגילים, שנערכה לפי אחדות מתעודות אראנדה שנמצאו, וגם לפי זכרונות הנשבע; ומזו רק חלקים מובאים כאן.)

– אחד, מבן י“ח עד י”ט שנים, הוזיי שמו, והוא האיש אשר שימש את אדוניו, דון אלכסנדרו, והוא יפה מדבר ספרדית, כי שירת אותו ארבע או חמש שנים;… יליד־תערובת, פראנציסקו שמו, בן־משק תא־הקברניט, יפה־מראה וטוב־קול, והוא היה שר בבתי־הכנסיה של ואלפארייזו, לידתו במחוז בואינוס איירס, והוא כבן ל“ה שנה… כושי פיקח, דאגוֹ שמו, שהיה במשך כמה שנים כורה־קברים בין הספרדים, בן מ”ד שנה… ארבעה כושים זקנים, ילידי אפריקה, מן ס' עד ע' שנה, אך בריאים, מלאכתם סותמי־בדק ושמותיהם כדלקמן: – ראשון נקרא מוּרי, והוא נהרג (כמו כן נהרג בנו דיאַמלוֹ); השני, נאקטה; השלישי, יוֹלה, שגם הוא נהרג; הרביעי, גוֹפאן; וששה כושים בימי העמידה, מבני ל' ועד מ"ה, כולם גלמיים, והם נולדו בין האשאנטיים – מארטיניקי, יאן, לצבה, מאפּנדה, יאמבאיוֹ, אַקים; ארבעה מאלה נהרגו; כושי אדיר, אטוּפל שמו, אשר, מפני שסברו בו שהיה נשיא באפריקה, הוקירוהו בעליו מאד… וכושי קטן מסנגאל, – שהיה כמה שנים בין הספרדים, ימי שנותיו כשלושים, ושם הכושי הזה באבוֹ… כי אין הוא זוכר את שמות השאר, אבל, בהיותו מצפה שעדיין ימָצאו הניירות של דון אלכסנדרוֹ, אז יהא עושה חשבון מכולם וימסרהו לבית־הדין… ושלושים ותשע נשיים וילדים מכל הגילים.

(אחרי הרשימה הזאת, העדות נמשכת כדלקמן:)

… כי כל הכושים היו ישנים על הסיפון, כפי שהיה נהוג בנסיעה זו, ואיש מהם לא היה חבוש באזיקים, מפני שבעליהם, ידידו אראנדה, הגיד לו כי כולם צייתנים;… כי ביום השביעי לאחר היציאה מן הנמל, בשעה שלוש בבוקר, בהיות כל הספרדים ישנים, חוץ משני קצינים שעל המשמר, הם רב־המלחים, הואן רוֹבלס, והנגר, הואן באוּטיסטה גאייטי, וההגאי ונערו, מרדו הכושים פתאום, פצעו באופן אנוש את רב־המלחים ואת הנגר, והרגו בזה אחר זה שמונה־עשר איש מאותם שהיו ישנים על הסיפון, מהם בדקרי־שזר וקרדומות ומהם על ידי השלכה אל הים לאחר שקשרו אותם; כי מן הספרדים שעל הסיפון הניחו שבעה, כפי שהוא סובר, חיים וכפותים, בשביל לכוון את הספינה, ועוד שלושה או ארבעה שנתחבאו, גם הם נשארו בחיים. אם כי תוך מעשה־המרידה השתלטו הכושים על כניסת־המחסן, עברו כששה או שבעה פצועים דרכה אל הפרוזדור ואיש לא עיכב בעדם; כי תוך מעשה־המרידה ניסו החובל ועוד איש, שאת שמו אין הוא זוכר, לעלות דרך כניסת המחסן, אך מכיון שנפצעו בהתחלה, הוכרחו לשוב אל תא־הקברניט; כי הנשבע החליט, עם בקיעת אור היום, לעלות דרך המעבר, אשר שם היו הכושי באבוֹ, מנהיג המרד, ואטוּפל עוזרו על ידו, ולאחר שדיבר אליהם, דבר והפצר בהם שיחדלו לעשות תוֹעבות כאלו, וכששאל אותם כמו־כן מה בחפצם ובדעתם לעשות, הציע על דעת עצמו להיות מציית לפקודותיהם. אף על פי כן השליכו בנוכחותו שלושה אנשים כפותים וחיים לתוך הים; כי הם אמרו לנשבע לעלות, שלא יהרגוהו; ולאחר שעשה כן, שאל אותו הכושי באבו אם ישנם באלו היַמים אילו ארצות כושיות אשר לשם הם יכולים להיות מוּסעים, והוא ענה להם „לא“; כי הכושי באבו אחרי כן ציוה עליו להסיע אותם אל סנגאל, או אל איי סאן ניקולאס הקרובים; והוא ענה כי זה מן הנמנע, משום המרחק הגדול, הצורך להקיף את כף הקרן, המצב הרע של הספינה, המחסור בצידה, מפרשים ומים; ואולם הכושי באבוֹ ענהו שעליו להסיעם בכל אופן; שהם יעשו ויקשיבו ככל אשר ידרוש מהם הנשבע בנוגע לאכילה ושתיה, כי, לאחר ויעוד ארוך, בהיותו בהחלט נאלץ לעשות כחפצם, כי הם איימו להרוג את כל הלבנים אם לא יהיו מוסעים, למרות הכל, לסנגאל, הגיד להם כי הצורך היותר הכרחי לנסיעה הוא מים; שהם יתקרבו אל החוף בשביל לקחתם, ולאחר מכן ימשיכו בדרכם; כי הכושי באבוֹ הסכים לכך; והנשבע כיון את הספינה כלפי הנמלים שבדרך, בתקותו שיפגוש באיזו ספינה ספרדית או בת ארץ אחרת אשר תצילם; כי תוך עשרה או אחד־עשר יום ראו את היבשה, והם המשיכו בדרכם לפיה בקרבת נאסקה; כי הנשבע השגיח כי הכושים עכשיו הם חדלי־מנוחה וקלים למרוד, מפני שלא ביצע את לקיחת המים, והכושי באבוֹ דרש, מתוך איומים שזה יעָשה ביום־המחרת מבלי כּשוֹל; והוא (הקברניט) אמר לו כי הוא רואה ברור כי החוף הוא תלול, כי הנהרות אשר סוּמנו במפות אין למצוא אותם, ושאר טעמים המתאימים לנסיבות. ואולם הדרך היותר טובה היא ללכת אל אי סאנטה מריה, אשר שם הם יכולים בקלות לקבל ציוד ומים, מכיון שזהו אי שומם, על דרך שבני ארצות אחרות עושים; שהנשבע לא הלך אל פיסקו, שהיתה קרובה, ולא אל שום נמל אחר של החוף, מפני שהכושי באבוֹ הודיע לו מספר פעמים, שהוא יהרוג את כל הלבנים בו ברגע שיראה איזו עיר, קריה או ישוב מאיזה מין שהוא על החופים אשר אליהם יהיו מוּסעים; שההחלטה ללכת אל האי „סאנטה מריה“, כפי שתיכן הנשבע, באה מתוך כוונה לנסות אם, בשעת המעבר או על האי עצמו, ימצא איזו אניה אשר תהיה להצלה, ומתוך מחשבה שאולי יצליח לברוח מן האי בסירה אל חוף־ארוּקה הקרוב; בשביל לאחוז באמצעים הנחוצים, שינה מיד את מהלכו וכיון את הספינה כלפי האי; כי הכושים באבו ואטופל נפגשו למועצות יחד מדי יום ביומו, בהן דנו מה נחוץ בשביל לקיים תכניתם לשוב אל סנגאל, ואם עליהם להרוג את כל הספרדים, וביחוד את הנשבע; כי שמונה ימים לאחר שעזבו את חוף נאסקה, בשעה שהנשבע היה על המשמר קצת אחרי בקיעת־השחר, ולאחר מועצה של הכושים, בא הכושי באבוֹ אל המקום אשר שם היה הנשבע, ואמר לו כי החליט להרוג את אדוניו, דון אלכסנדרו אראנדה, הן מפני שבאופן אחר אין הוא וחבריו בטוחים בחירותם והן מפני שהוא רצה, למען החזיק את אנשי־הים בהכנעתם, להתקין אזהרה אשר תגיד להם איזו הדרך יוכרחו ללכת בה אם הם, או איזה יחיד מהם, יתנגדו לו; וכי, על ידי מיתתו של דון אלכסנדרו תהיה אותה אזהרה ניתנת באופן היותר יאה; ואולם מה פירוש הדברים האלה לא הבין הנשבע באותה שעה, אף לא יכול להבין חוץ מזה שהעצה יעוצה להמית את דון אלכסנדרו; עוד, הכושי באבוֹ הציע לפני הנשבע שיקרא אליו את החובל ראנדס, שהיה ישן בתאוֹ, עד שלא נעשה הדבר, מחשש פן, כפי שעמד הנשבע על כך, יהיה החובל (שהיה ימאי טוב) נהרג יחד עם דון אלכסנדרו והשאר; שהנשבע, שהיה ידיד מנוער לדון אלכסנדרו, התחנן והשביע, אך לשוא; כי הכושי באבוֹ ענה לו כי אין למנוע את הדבר, וכי כל הספרדים יהיו מסכנים נפשם אם ינסו להפר את רצונו בענין זה, או איזה ענין שהוא; וכי, תוך הסכסוך הזה, קרא הנשבע לחובל, ראנדס, שהוכרח להתרחק, ומיד ציוה הכושי באבוֹ על האשאנטי מארטיניקי והאשאנטי לצבה ללכת ולעשות את מעשה־הרצח; כי השנים האלה ירדו, קרדומות בידיהם, אל מקום־לינתו של דון אלכסנדרו; וכי בעודו חי למחצה ודרוס, סחבוהו על הסיפון וכי עמדו להשליך אותו אל הים כשהוא במצב הזה, אלא שהכושי באבוֹ הפסיקם ופקד עליהם להשלים את הרצח על הסיפון לעיניו, וזה נעשה, ואז, על פי פקודותיו, הובלה הגויה מטה, קדימה; כי כלום לא נראה ממנה עוד לעיני הנשבע עד עבור שלושה ימים;… כי דון אלונזו סידוניה, איש זקן, תושב ותיק בואלפארייזו, שמקרוב מוּנה למשרה אזרחית בפּרוּ, אשר לשם לקח נסיעה, לן באותו זמן בתא מנגד לתאו של דון אלכסנדרו; כי בהתעורר זה לצעקותיו של זה, ובהיותו מופתע על ידיהן, ולמראה הכושים והקרדומות המטפטפים דם בידיהם, השליך עצמו אל הים דרך חלון שהיה קרוב לו, וטבע, מבלי שיהיה לאל יד הנשבע לעזור לו או למשות אותו;… כי, עת קצרה אחרי הריגת אראנדה, הביאו על הסיפון את שאֵר־בשרו, איש בימי העמידה, דון פראנציסקו מאסה ממנדוזה, ואת דון הוֹאקין הצעיר, המכונה מארקיז דה אראמבאוֹלאזה, שזה מקרוב בא מספרד, יחד עם משרתו הספרדי פּונסה, ואת שלושת הלבלרים הצעירים של אראנדה, הוזיי מוֹזאאירי, לוֹרנזוֹ בארגאס והרמנגילדוֹ גאנדיך, כולם מקאדיז; את שלושת אלה האחרונים הניח הכושי באבוֹ בחיים לשם מטרה אשר תתבהר להלן; ואולם את דון פראנציסקו מאסה, את הוזיי מוזאאירי, את לורנזו בארגאס, יחד עם פוֹנסה המשרת, מלבד רב־המלחים, הואן רוֹבלס, ואת עוזריו, מנואל ויסקאיה ורודריגו הוּרטה, וארבעה מן הספנים, ציוה הכושי באבו שיושלכו חיים אל הים, אם כי לא התקוממו, ולא ביקשו כלום חוץ מרחמים; כי רב־המלחים הוּאן רוֹבלס, שידע לשחות, נתקיים יותר מכולם על פני המים, בעשותו תנועות־וידוי, והמלים האחרונות שהביע היו צואה לנשבע שיזמין „מסות“ אשר תיאמרנה לזכר נפשו לפני גברת־הישועות;… כי הנשבע, במשך שלושת הימים שבאו אחרי כן, בהיותו נבער מדעת מה עלתה לשארית־גופו של דון אלכסנדרו, לעתים קרובות שאל את הכושי באבוֹ, היכן היא, ואם, במקרה שהיא עדיין בספינה, אם הכוונה היא לשמרה לשם קבורה ביבשה, והוא הפציר בו שיצוּוה כן; כי הכושי באבוֹ לא ענה כלום עד היום הרביעי – אז, בשעת הזריחה, כעלות הנשבע על הסיפון, הראה לו הכושי באבוֹ שלד אשר הושם במקום פסל־הראש הקבוע של הספינה, צלם של כריסטופר קולון, מגלה העולם החדש; כי הכושי באבוֹ שאל אותו, שלדו של מי הוא זה, ואם מפאת לבנינותו, אין הוא סובר כי של אדם לבן הוא; כי כשהליט פניו, ניגש אליו הכושי באבוֹ ואמר מלים כעין אלו: „היה נאמן לשחורים מכאן ועד סנגאל, או שתלך בנשמתך, כמו שאתה הולך עכשיו בגופך, אחר מנהיגך“, ובו ברגע הראה באצבעו כלפי חוטם הספינה;… כי בו בבוקר לקח הכושי באבוֹ כל ספרדי, בזה אחר זה, קדימה, ושאל אותו, שלדו של מי הוא זה, ואם, מפאת לבנינותו, אין הוא סובר כי של אדם לבן הוא; כי כל ספרדי הליט את פניו; ואז חזר הכושי באבוֹ לפני כל ספרדי על המלים שאמר לראשונה אל הנשבע;…כי הם (הספרדים) הוקהלו אז בירכתי האוניה, והכושי באבוֹ דיבר אליהם דברי־אתראה, והזהיר אותם כי ילכו כולם, בגוף ובנשמה, בדרך הלך בה דוֹן אלכסנדרוֹ, אם יראה אותם (את הספרדים) מדברים או זוממים איזה דבר נגדם (נגד הכושים) – איום אשר נחזר מדי יום ביומו; כי, קודם המאורעות הנ"ל, קשרו את הטבח על מנת להשליך אותו אל הים, כי לא ידוע מה מלה שמעוה מפיו, ואולם לבסוף נתן הכושי באבוֹ חנינה לחייו, על פי בקשת הנשבע; כי לאחר ימים אחדים, הנשבע, בהשתדלו שלא לדלג על שום אמצעי אשר ישמור על חייהם של הלבנים השרידים, דיבר שלום ופיוּס לכושים, והסכים לערוך נייר, שיהיה חתום על ידי הנשבע ועל ידי אותם הספנים שידעו כּתוֹב, כמו כן על ידי הכושי באבו, בשם עצמו ובשם כל השחורים – ולפי נייר זה התחייב הנשבע להסיע אותם אל סנגאל, והם התחייבו שלא להרוג עוד נפשות, והוא באופן רשמי העביר את הבעלות על הספינה ועל כל אשר בה על שמם, ובזה הסתפקו והורגעו לפי שעה… ואולם ביום המחרת, בשביל להישמר ביתר בטיחות נגד בריחת הספנים, ציוה הכושי באבוֹ על הריסת כל הסירות חוץ מן הסירה הארוּכה, שלא היתה ראויה לנסיעה בים; ועוד אחת, חותכנית במצב טוב, אשר ידע כי יהיה צורך בה בשביל הורדת גיגיות־המים, ציוה להורידה אל בית־הריתוף של האניה.

(כאן באים פרטים שונים של הנסיעה הממושכת והנבוכה שקמה אז, תולדות גלינה ממיטת־אסון; ומאלו סעיף חד מתקטע ומובא להלן:)

– כי ביום החמישי של הגלינה, לאחר שכל אנשי הספינה סבלו הרבה מחום ומחוסר־מים, וחמישה מתו מתוך עוית וטירוף־הדעת, נעשו הכושים רגיזים, ומחמת תנועת־יד מקרית, שהיתה חשודה בעיניהם – אם כי לא היה בה כדי להזיק – מצד החובל, ראנדס, אל הנשבע, בעת שהלה מסר מַזְוִית – הרגוהו; ואולם על כך התחרטו אחרי כן, כי, חוץ מן הנשבע, היה החובל הימאי היחידי שנותר בספינה.

כי, מתוך דילוג על מאורעות אחרים שנפלו יום יום ואשר לא יועילו אלא להעלות בזכרון שואות וקטטות מן העבר, לאחר הפלגה של שבעים ושלושה ימים, החל מזמן הפלגתם מנאסקה, ימים בהם נסעו מתוך מכסה של מים לחץ ומתוך סבל בשל הגלינות שהוזכרו לעיל, הגיעו לבסוף לאי סאנטה מריה, בשבעה־עשר בחודש אוגוסט, בערך בשש אחר הצהרים, ובה בשעה הטילו את העוגן בסמוך לספינה האמריקאית „עונג הרווק“, אשר רבצה באותו המפרץ, והיתה מפוקדת על ידי הקברניט עמשא דלאנו, נדיב־הלב; ואולם בשש בבוקר כבר ראו את הנמל, והכושים היו רגוזי־נפש לאחר שראו את הספינה במרחק, ולא ציפו לראות שם ספינה; כי הכושי באבוֹ הרגיע אותם והבטיחם כי אין מה לפחד; כי מיד ציוה לכסות את חרטום־הספינה בבד, כמו דבר הטעון תיקון, ולהקים מעט סדר על הסיפונים; כי במשך איזה זמן טיכסו הכושי באבוֹ והכושי אטופל עצה ביניהם; כי הכושי אטופל סבר כי עליהם להפליג ולהתרחק, אך הכושי באבוֹ לא רצה, ולבדו התחיל שת עצות בנפשו מה לעשות; וכי לבסוף בא אל הנשבע והציע לפניו לומר ולעשות כל אשר הנשבע מצהיר כי אמר ועשה לקברניט האמריקאי… כי הכושי באבוֹ הזהירהו אשר אם ישנה כחוט השערה, או ישמיע מלה אחת, או ישלח מבט אשר יתן שמץ־רמז על המאורעות שעברו או המצב הנוכחי, מיד יהרוג אותו ואת כל חבריו, והוא הראה את דקר אשר היה מוצפן אצלו, והוא אמר משהו אשר מובנו, כי הדקר שלו הוא מהיר כמו עינו; וכי הכושי באבוֹ הכריז אז על עצתו באזני כל חבריו, וכי הדבר מצא חן בעיניהם; וכי הוא אחרי־כן, בשביל להיטיב כסות את האמת, המציא כמה תחבולות, כמה מהן מאחדות בקרבן מרמה והגנה; כי מסוג זה היה התכסיס של ששת האשאנטים שהוזכרו לעיל, והם היו גיבוריו; כי הוא העמיד אותם בפרק עלית־הירכתים, עושים עצמם כממונים ללטוש קרדומות (מתיבות, שהיו חלק מן המטען), אבל באמת מתכוונים להשתמש בהם, ולהפיצם בין אנשיהם בעת הצורך ועל פי מלה מוסכמת, שהוא מסָרה להם; ובין האמצאות היתה גם האמצאה להציג את אטופל, עוזרו על יד־ימינו, כנתון בשרשראות, אם כי ברגע אחד היה יכול להשליך מעליו את השרשראות; כי בכל פרט ופרט הגיד לנשבע מה חלק יהיה צריך לשחק בכל אמצאה, ומה סיפור יהיה צריך לספר בכל הזדמנות, ותמיד איים עליו במיתה כהרף עין, אם ישנה במקצת שבמקצת; כי, בהרגישו כי כמה מן הכושים יהיו מתרעשים, הפקיד הכושי באבוֹ את ארבעת הכושים הישישים, שהיו סותמי־בדק, לשמור סדר־הבית, ככל האפשר להם, על גבי הסיפונים; וכי פעם וכמה פעמים דיבר דברי אתראה לספרדים ולחבריו, בהגידו להם את כוונתו ואת תחבולותיו, ואת הסיפור המדומה שזה הנשבע יהיה עליו לספר, והוא הזהירם פן ישנה אחד מהם מן הסיפור ההוא; כי הסדרים האלה נעשו וגמלו במשך שתים או שלוש שעות, זה הזמן שבין ראשית ראותם את הספינה האמריקאית ובין עלות הקברניט עמשא דלאנו בספינתם הם; כי זה קרה בערך בשבע וחצי בבוקר – אז בא הקברניט עמשא דלאנו בסירתו, והכל קיבלוהו בשמחה; כי הנשבע, במידה שהיה יכול לכפות עצמו, שיחק אז את התפקיד של בעל הספינה הראשי, וקברניט חפשי לה, והוא סיפר לקברניט עמשא דלאנו, בתשובה על שאלותיו של זה, כי הוא בא מבוּאינוס אירס, והוא נסע אל לימה, עם שלוש מאות כושים; שבקרבת כף־הקרן, מתוך קדחת שקמה, מתו הרבה כושים; וגם שמתוך מצוקות כיוצא בזו מתו כל קציני־הים ורוב הצוות.

(וכן נמשכת ההצהרה, כשהיא מוֹסרת, לפי הנסיבות, את הסיפור הבדוי שהוכתב לנשבע על ידי באבו, והומט על ידי הנשבע על הקברניט דלאנו; אף מוסרת את דבר ההצעות הידידותיות של הקברניט דלאנו, יחד עם עוד דברים, אשר על כולם אנו מדלגים כאן. לאחר הסיפור הבדוי, המוזר, וכו', ההצהרה ממשיכה:)

– שהקברניט עמשא דלאנו נדיב־הלב נשאר בספינה כל היום, עד שהניח את הספינה כשהיא עוגנת בשש בערב, וכל אותו הזמן היה הנשבע מדבר אליו על תלאותיו המדומות, לפי הכללים הנ"ל, מבלי שתהיה לו היכולת להגיד אף מלה אחת, או לרמז רמז כל־שהוא, בשביל שידע הלה את אמיתם ומצבם של הדברים; מפני שהכושי באבו, במלאו את משׂרת המשרת המשמש לאדונו גם כשלא נדרש, על מראה־ההכנעה של העבד העניו, לא הניח את הנשבע לנפשו אף רגע אחד; כי זה נעשה בשביל להשגיח על מעשי הנשבע ודבריו, מפני שהכושי באבו יפה הוא מבין הספרדית; ומלבד זה, היו בסביבה אחרים שהיו עומדים על המשמר ללא הפסק, ואף הם הבינו הספרדית;… כי, בהזדמנות אחת, כשהנשבע עמד על הסיפון ושוחח עם עמשא דלאנו, קראהו (את הנשבע) הכושי באבו, על פי אות נסתר, הצדה, ולמעשה שוּווּ פנים כאילו עלה בדעתו של הנשבע; כי אז, בהיותו משוך הצדה, הציע לפניו הכושי באבו שיחקור מפי עמשא דלאנו את כל הפרטים בנוגע לספינתו, הצות שלה והחימוש שלה; כי הנשבע שאל: „בשביל מה?“ והכושי באבו ענה כי הוא יכול לשער בנפשו; כי, נתון בצער על מה שעלול לבוא על הקברניט עמשא דלאנו, נדיב־הלב, מיאֵן הנשבע בראשונה לשאול את השאלות המבוקשות, והוא השתמש בכל טענה אשר תשפיע על הכושי באבוֹ לחזור בו ממזימתו החדשה; כי הכושי באבוֹ הראה את חוד הדקר שלו; כי לאחר שהושגו הידיעות, שוב קראהו הכושי באבו הצדה והגיד לו כי בו בלילה יהיה הוא (הנשבע) קברניט של שתי ספינות במקום האחת, באשר, הואיל וחלק גדול של צוות הספינה האמריקאית יהיה נעדר על שום צאתו לדיג, יהיו ששת האשאנטים, מבלי עזרה מזולתם, בקלות יכולים ללכוד אותה; כי בשעה ההיא אמר עוד דברים המשתמעים כך; כי שום הפצרות לא הועילו; כי קודם עלות עמשא דלאנו בספינה לא ניתן שום רמז בנוגע ללכידת הספינה האמריקאית; כי הנשבע היה אין אונים למנוע את המבצע הזה;… – כי בכמה דברים זכרונו מבולבל עליו, ואינו יכול להעלות במחשבתו כל מאורע לפי שקרה;… כי כיון שהטילו את העוגן בשעה הששית בערב, כאמור לעיל, נפרד הקברניט האמריקאי על מנת לשוב אל אניתו; כי על פי דחף פתאומי, אשר ביחס אליו הנשבע מאמין כי הוא בא מאת האלוהים ומלאכיו, הוא, לאחר שנאמרה ברכת הפרידה, הלך בעקבות הקברניט עמשא דלאנו עד הלזבזת, ושם עמד מתוך העמדת פנים של נימוסי פרידה, עד שיהיה עמשא דלאנו ישוּב בסירתו; כי, בזוז הסירה, קפץ הנשבע מן הלזבזת אל הסירה, והוא נפל בתוכה, אין הוא יודע כיצד, בהיות האלוהים שומרו; כי –

(כאן, במקור, בא סיפור הקורות בשעת הבריחה, ואיך חזרה ולוּקחה ה„סאן דומיניק“ מיד הכושים, ועל הנסיעה אל החוף; ונכללו בהרצאה כמה ביטויים של „החזקת־טובה נצחית“ לקברניט עמשא דלאנו, „נדיב־הלב“. ההצהרה ממשיכה אז, מתוך חזרה על ראשונות ומניית הכושים מנין חלקי, מתוך קביעת דין־וחשבון לתפקידם האישי של כל אחד מהם במאורעות שעברו; הכוונה בכך היתה לספּק, על פי דרישת בית־הדין, נתונים שעל־פיהם יחָרצו פסקי־הדין לפושעים. מחלק זה אנו מוסרים את הדברים דלקמן:)

– כי הוא מאמין כי כל הכושים, גם כי בראשונה לא היו יודעים את עצת המרידה, אישרו אותה לאחר שבוצעה… שהכושי הוזיי, בן שמונה־עשרה שנה, והוא משרת פרטי לדון אלכסנדרו, הוא שמסר לכושי באבוֹ את הידיעות על מצב־הדברים בתא־הקברניט קודם המרידה; כי זה ידוע, מפני שבחצות הלילה קודם לכך, היה עולה ממיטתו, שעמדה בתא, מתחת לזו של אדוניו, אל הסיפון אשר שם היה מנהיג הקשר וסיעתו, והוא עשה שיחות־סתר עם הכושי באבוֹ, ואגב כך, נראה פעמים אחדות על ידי החובל; כי בלילה אחד גירשהו החובל פעמיים;… כי אותו הכושי הוזיי הוא אשר מבלי היותו מצוּוה על כך מן הכושי באבוֹ, כמו שצוּווּ לצבה ומארטיניקי, דקר את אדוניו, דון אלכסנדרו, לאחר שנסחב מת־למחצה אל הסיפון;… כי בן־המשק יליד־התערובת, פראנצסקו, היה מן חבל המורדים הראשון. כי הוא היה, בכל הענינים, יציר ומכשיר בידי הכושי באבוֹ; כי בשביל להתעלות בעיני מנהיגו, הוא, לפני סעודה בתא הקברניט, הציע לפני הכושי באבוֹ שיורעל תבשיל המוגש לקברניט עמשא דלאנו, נדיב־הלב; זה ידוע ושריר, מפני שהכושים אמרו זאת; אלא שהכושי באבוֹ, שהיתה לו תכנית אחרת, אסר זאת על פראנצסקו;… כי האשאנטי לצבה היה אחד מן הרעים שבהם; באשר, ביום שנלכדה הספינה מידי הכושים, עזר בהגנתה, קרדום בכל יד שלו, ובאחד מהם פצע בחזהו את החובל הראשי של עמשא דלאנו במעשה־הפלישה הראשון לספינה; זאת ידעו הכל; כי נגד עיני הנשבע הכה לצבה, בקרדום, את דון פראנציסקו מאסה, כאשר, על פי פקודות באבוֹ, היה נושאו בשביל להטילו חיים בים; מלבד השתתפו ברצח הנ"ל של דון אלכסנדרו אראנדה ואחרים מנוסעי התאים; זה, משום העֶברה בה נלחמו האשאנטים בשעת ההתנגשות עם הסירות, ולצבה ויאן בילו את ההתנגשות; כי יאן היה כמו לצבה; כי יאן היה האיש אשר, על פי פקודת באבו, ברצון הכין את השלד של דון אלכסנדרו, בדרך שהכושים הודיעוה אחרי־כן לנשבע, אך שהוא, כל עוד תעמוד בו דעתו, לא יוכל למסרה; כי יאן ולצבה היו השנים אשר, בשעת גלינה בלילה, הבריגו את השלד אל החרטום; גם זה סיפרו לו הכושים; כי הכושי באבו הוא שסימן את הכתובת מתחת לשלד; כי הכושי באבו היה הזומם מראשית ועד אחרית; הוא ציוה על כל רצח, והוא היה ההגה והשדרית של המרידה; כי אטוּפל היה סגנו בכל; כי אטופל, בעצם ידו, לא רצח; אף לא הכושי באבו;… כי אטופל נורה ונהרג במלחמה עם הסירות, קודם עלות הספנים… כי הכושיות, שהן בגיל בינה, ידעו את דבר־המרידה והביעו שביעת־רצונן ממיתתו של אדוניהן, דון אלכסנדרו; כי, אילו לא עצרו בעדן הכושים, היו הן מענות עד מות, תחת הרוֹג בלבד, את הספרדים שנקטלו על פי צו הכושי באבו; כי הכושיות השתמשו במלוא השפעתן להשתדל שיאוּבּד הנשבע; כי, תוך כדי מעשי־הרצח השונים, זימרו וריקדו – לא בחדוה, כי אם ברצינות־קודש; ולפני הקרב עם הסירות, אף בשעת־מעשה, זימרו לכושים זמירות עצובות, וזה קול־השיר העגום הלהיב אותם יותר משהיתה עושה כן זמרה אחרת, וזו היתה כוונת זמרתן; כל זה נאמן, כי הכושים עצמם אמרו זאת.

– כי משלושים וששת האנשים של הצוות – מלבד הנוסעים (שכולם מתים כעת) אשר הנשבע ידע מהם – נשארו רק ששה בחיים, עם ארבעה נערי־תא ונערי־ספינה, שלא נחשבו עם הצוות;… כי הכושים שברו זרוע של אחד מנערי־התא והכוהו הכאות בקרדומותיהם.

(אז באים כמה גילויים מפוזרים ביחס לפרקי־זמן שונים. מהם אנו מקטעים את הדברים הללו:)

– כי במשך נוכחותו של הקברניט עמשא דלאנו בספינה, נעשו נסיונות אחדים על ידי הספּנים, ונסיון אחד על ידי הרמנגילדו גאנדיך, למסור לו רמזים על מצב־הדברים האמיתי; ואולם אלה הרמזים לא הועילו, מחמת הפחד של הבאת־מות על עצמם, עוד משום האמצאות שהיו סותרות למצב־הדברים האמיתי; כמו כן, משום נדיבות־לבו וחסידותו של עמשׂא דלאנו, שלא היה יכול לעמוד על רשעות כזו;… כי לואיס גאלגו, ספן כבן ששים שנה, ולשעבר בשירות צי־המלך, היה אחד מאותם שניסו למסור סימנים לקברניט עמשא דלאנו; ואולם כוונתו, אם לא גילוה, חשדוה, ועל פי אמתלה נקרא אל מקום בלתי־נראה, ולבסוף אל בית־הריתוף, ושם הומת. זאת סיפרו הכושים אחרי כן;… כי אחד מנערי הספינה, בהרגישו תקות־פדות כל־שהיא מנוכחות הקברניט דלאנו, ובהיותו חסר־זהירות, הפליט איזו מלה מקרית ביחס לציפּיותיו, וכשמוע אחד הנערים העבדים, אשר סעד יחד אתו, את המלה ההיא, הכהו זה בסכין על ראשו ופצע אותו קשה, אך הנער הולך ומתרפא עכשיו מפצעו; כי, כמו כן, זמן מועט קודם שהובאה הספינה אל מעגנה, אחד מן הספנים, שהיה מכוון הספינה באותו פרק, הסתכן בנפשו על ידי הניחו לכושים לראות איזו הבעת־תקוה בלתי־מוּדעת בפניו, מטעם כדומה להנ"ל; ואולם, הספן, בהנהגתו הזהירה אחרי כן, נמלט; כי אלו ההצהרות נעשות בשביל להראות לבית־הדין כי מראשית המרידה ועד סופה אי־אפשר היה לנשבע ולאנשיו להתנהג אחרת ממה שהתנהגו; כי הלבלר השלישי, הרמנגילדו גאנדיך, אשר קודם הקרב הכריחוהו לחיות בין אנשי־הים, ללבוש מלבוש של איש־ים, ולהיראות כאיש־ים כל אותו הזמן; הוא, גאנדיך, נהרג על ידי כדור־רובה, שנשלח בו מן הסירות האמריקאיות על פי טעות, קודם העליה לספינה; מאחר שהוא, בפחדו, רץ ועלה בחבל התורן האחורי, בקראו לסירות – „אל תעלו“, פן, בעלות האמריקאים, יהרגוהו הכושים; וזה גרם להם לאמריקאים שיסברו שהוא איך־שהוא בעצה אחת עם הכושים, והם ירו בו שני כדורים, עד שנפל פצוע בין החבלים, וטבע בים;… – כי דון הוֹאקין הצעיר, המארקיז דה אראמבאוֹלאזה, כמו הרמנגילדו גאנדיך, הלבלר השלישי, הורד אל המשרה והמראה של איש־ים פשוט; כי, בהזדמנות אחת, כשדוֹן הוֹאקין סלד, ציוה הכושי באבו את האשאנטי לצבה לקחת זפת ולחמם אותה ולשפוך אותה על ידיו של דון הוֹאקין;… – כי דון הואקין נהרג על פי טעות אחרת, אלא שאי־אפשר היה להימנע ממנה, מפני שעם התקרב הסירות הוכרח דון הואַקין להופיע מעל המעקות כשקרדום, חודו פונה כלפי חוץ, קשור בידו; כיון שנראה עם נשק בידו ובעמדה חשודה, נורה בתורת איש־ים בוגד;… –כי על גופו של דון הואַקין נמצאה טמונה אבן טובה, אשר, לפי ניירות שנתגלו, מוּכח כי היא היתה מכוּונת למשכן של גברת־הרחמים שלנו בלימה; מנחת־קודש, שהיתה מוכנה ושמורה מראש להעיד על תודתו לאחר שיהיה יורד על חוף פרו, מחוז־חפצו האחרון, אילו גמר במבטחים את כל הנסיעה מספרד;… – כי האבן הטובה עם שאר נכסים של דון הואַקין המנוח נמצאים למשמרת אצל האחים של אושפיזיַת הקדושים, עד שתבוא החלטת בית־הדין הנכבד;… – כי, מפאת מצבו של הנשבע, כמו כן, מפאת החפזון שבו יצאו הסירות להתקפה, לא הוזהרו האמריקאים מראש כי, בין הצוות למראית־עין, נמצאו נוסע אחד ואַחד הלבלרים שהכושי באבו החפישׂ אותם;… כי, מלבד הכושים שנהרגו בפעולת־הקרב, נהרגו אחדים לאחר שנשבו ולאחר העגינה מחדש בלילה, כשהיו מרותקים אל טבעות־ההדקים שעל הסיפון; כי אלו ההמתות נעשו בידי הספּנים, קודם שהיתה אפשרות לעכב בעדם. כי, תיכף כשנודע לו הדבר, השתמש הקברניט דלאנו בכל כוח־סמכותו, ובמקרה אחד, בעצם ידו, כי הכה והפּיל את מארטינז גולה, אשר במצאו תער בכיס של מעיל ישן שלו, שאחד מן הכושים המרותקים היה לובשו, כיון את התער אל צואר הכושי; כי הקברניט עמשא דלאנו, נדיב־הלב, חילץ מיד בר־תלמי בארלו דקר שהיה מוצפן אצלו בשעת שחיטת הלבנים, ובו עמד לדקור כושי מרותק, אשר בו ביום הפילו וקיפץ עליו;… כי, על כל המאורעות שנפלו במשך זמן כה רב, בו היתה הספינה בידי הכושי באבו, אין הוא יכול במקום זה למסור דין־וחשבון; ואולם מה שאמר הוא עיקר־המעשה העולה על דעתו כעת, והיא האמת לפי השבועה אשר נשבע, והצהרה זו הוא מאשר ומקיים, לאחר ששמע אותה נקראת לפניו.

הוא אמר כי הוא בן עשרים ותשע שנה, ורצוץ בגופו ורוחו; כי, לאחר שיהיה נפטר לבסוף על ידי בית־הדין, לא ישוב אל ביתו בצ’ילי אלא יכּנס אל המנזר שבהר־אגוניה מחוץ לעיר; והוא חתם בכבודו, והצטלב, ולפי שעה הלך כל־עומת שבא, על אלונקה שלו, עם הנזיר אינפלז אל אושפיזית הקדושים.

בניטו סרנו.

דוקטור רוזאס.

אם שימשה עדותו של בניטו סרנו כמפתח המתאים למנעול של התסבכות אשר קדמו לה, כי אז, כבית־גנזים אשר דלתו נהדפה אחור, מונחת קליפּת ה„סאן דומיניק“ פתוחה לפנינו כיום.

טבעה של הרצאה זו, מלבד היותו משים את הסיבוכים מראשיתם בחינת הכרח, עד כאן היה מצריך שכמה דברים, תחת אשר יוצגו כפי סדר התארעותם, יהיו נתונים מתוך הצצה לשעבר, ויש גם בלא סדר קבוע; הוא הדין בסעיפים הבאים, אשר יסיימו את זה הסיפור.

במשך הנסיעה הארוכה, הנעימה, אל לימה, היתה תקופה שבה, כפי שרוּמז לעיל, היה דון בניטו במקצת שב אל איתנו – או, למצער, באיזו מידה – אל שלות־נפשו. בטרם בוא הנסיגה המכרעת היו להם לשני הקברניטים כמה שיחות לבביות – כשחוסר־מעצור אחוָתי שורר ביניהם, בניגוד מובלט להסתייגויות הקודמות.

עוד פעם ועוד פעם נחזר ונאמר, מה קשה היה למלא את התפקיד שנכפה על הספרדי על ידי באבו.

„הה, דון עמשא יקירי“, אמר פעם דון בניטו, „באותן השעות שחשבתני כה קר וכפוי־טובה – אכן, בזמן שכמעט וסברת, כפי שאתה מודה עכשיו, שאני זומם לרצחך נפש – באותן השעות גופא היה לבי קפוא; לא יכולתי להביט בפניך, בהרהרי במה שהיה תלוי ומרחף על ראש מיטיבי, מידים אחרות, גם בספינה זו וגם בספינתך שלך. חי האלוהים, דון עמשא, אינני יודע אם תשוקה להצלתי אני היתה נותנת לי עוז לקפוץ לתוך סירתך, אילולא המחשבה שבאם תשוב אתה אל ספינתך בעודך שרוי בלא־אור, כי אז אתה, הטוב בידידי, וכל אשר יחד אתך, נתונים ביד מתגנבי־חרש בו בלילה, כשאתם בערסלותיכם, ולעולם לא הייתם חוזרים ומתעוררים בעולם הזה. אך העלה במחשבתך כיצד דרכת על סיפון זה, כיצד ישבת בזה התא, כשכל זרת־אדמה היא חתורה לחלולים־חלולים תחתיך. אילו הפלתי רמז קל שבקלים, אילו עשיתי צעד קטן שבקטנים להבנה בינינו, כי אז היה המות, מות מפציץ – מותך אתה ומותי אני – שם קץ למערכה“.

„אמת, אמת“, קרא הקברניט דלאנו, בהזדעזעו, „אתה הצלת את חיי, דון בניטו, יותר משאני את שלך! אף הצלת אותם נגד ידיעתי ורצוני“.

„לא, ידידי“, השיב הספרדי, שהיה מנומס עד כדי אדיקות דתית, „האלוהים הלביש את חייך קסם, ואולם אתה הצלת את שלי. כשחושבים על אחדים מן הדברים שעשית – אותם החיוכים והדיבורים הקלים, אותן תנועות האצבע והיד הנועזות… בשביל פחות מכך, קטלו את החובל שלי, ראנדס; ואולם אותך שמרו רחמי־שמים שתעבור בשלום דרך כל המארבים“.

„כן, הכל מידי ההשגחה, ידעתי; ואולם מזג רוחי באותו בוקר היה נעים יתר על הרגיל, וגם מראה סבל כל כך מרובה – סבל למראית־עין יותר מאשר במציאות – נוסף על טוּב מזגי והחמלה והצדקה אשר בו, ארג את השלושה יחד על דרך של מזל־אושר. אילולא כן, ללא ספק, כפי שאתה מרמז, יתכן והיו אחדות מהתערבויותי במעשי השחורים מסתיימות במזל רע למדי. חוץ מזה, הרגשות האמורים ההם נתנו סיפק בידי להתגבר על אי־אֵמון שצץ לרגעים, בזמנים שמעט פיקחות מצדי היתה עולי לי בחיי, מבלי הצל חיי זולתי. רק לבסוף תקפו עלי חשדי, ואתה יודע באיזה מרחק החטיאו הם את המטרה“.

„אכן, במרחק רב מאד“, ענה דון בניטו בעצבות; „היית עמדי כל היום; עמדת אתי, ישבת אתי, דיברת אתי, הבטתי עלי, אכלת אתי, שתית אתי; אף על פי כן היה המעשה האחרון שלך לתפוס בתורת נבל לא רק איש חף מפשע כי אם איש אשר, יותר מכל אדם, היה ראוי לרחמים. עד כדי כך יכולים זימות־רשע ומעשי־רמאות לאחז את העינים. עד מידה זו יטעו גם הטובים שבאנשים, כשהם דנים הנהגתו של אחד אשר סתרי־מצבו אינם ידועים להם. ואולם אתה מאונס עשית מה שעשית; ובעוד מועד נפקחו עיניך. מי יתן ומשתי הבחינות יהיה כך לעולם ואצל כל בני־האדם“.

„דומני שאני מבין לרוחך; אתה מעמיד הכללות, דון בניטו, ועל דרך עגומה למדי. ואולם העבר עבר; על שם מה יעָשה נושא למוסר־השכל? שכח אותו. ראה, אותה השמש המאירה כבר שכחה את כל הענין, וכן הים הכחול, והשמים הכחולים; אלו הפכו דפים חדשים“.

„מפני שאין להם זכרון“, השיב מתוך דכדוך; „מפני שאין הם אנושיים“.

„ואולם אלה רוחות־המסחר הרכים המתנפנפים עכשיו על לחיך, דון בניטו, האם אין הם באים אליך במרפא כדומה לאנושי? ידידים חמים, ידידים מתמידים הם רוחות־המסחר“.

„בהתמדתם הם אך מרחיפים אותי אל קברי, סיניור“, היתה התשובה רוחשת־הרעות.

„ניצלת, דון בניטו“, קרא הקברניט דלאנו מאד־מאד תמה ומצטער; „ניצלת. מה זה זרק צל כזה עליך?“

„הכושי“.

היתה השתיקה בשעה שהאיש העגום ישב, עוטף את אדרתו מסביב לו אט־אט ובלא־יודעים, כהתעטף בתכריכים.

לא עוד היתה שיחה ביום ההוא.

ואולם אם המרה־שחורה של הספרדי לפעמים נסתיימה באילמות של נושאים כגון הנ"ל, היו נושאים אחרים אשר לא דיבר בהם כלל, אשר עליהם גובבו כל הסתייגויותיו הישנות. ידולג על הרעים שבהם, ולשם הסברה יובא פרט אחד או שנים ממין זה. המלבוש שהיה כה מדויק ויקר, זה שהיה עוטפו ביום בו אירעו המאורעות אשר סוּפּרוּ, לא ברצון התלבש בו. ואותה חרב עטופת־זהב, לכאורה הסמל של מצווה עריץ, לא היתה חרב כלל כי אם צל־רפאים של חרב, הנדן שחוּזק לקושי בדרך מלאכותית היה ריק.

אשר לשחור – שמוחו, לא גוּפו, זמם וניהג את המרידה על הקשר יחד – מבנהו הקלוש, שהוא בלתי־מספיק לאשר החזיק בו, נכנע מיד לכוח־השרירים, החזק משלו, אשר לשובהו בסירה. בראותו כי נחסל הכל, לא הביע אף הגה, וגם אי אפשר היה להכריחו לכך. מראהו כאילו אמר: מאחר שאינני יכול לעשות מעשים, לא אמלל במלים. הושם בשרשראות בבית־הריתוף, יחד עם השאר, והובא עד לימה. במשך הנסיעה לא ביקר אותו דון בניטו. לא אז, ולא בזמן שלאחר מכן, ניאות להביט בו. לפני בית־הדין – מיאֵן. כשלחצו עליו השופטים שיעשה כך, נתעלף. על עדותם של הספנים בלבד נחה הזהות החוקית של באבוֹ. אף על פי כן היה הספרדי, בהזדמן, מזכיר את הכושי במלה, כפי שהוראה לעיל; ואולם להביט בו לא אָבה, או לא יכול.

מקץ חדשים אחדים, לאחר היותו סחוב בזנבו של פרד אל עץ־התליה, מצא השחור את קצו בן־בלי־הקול. הגויה נשרפה עד אפר; ואולם במשך ימים רבים היה ראשו, זו כוֶרת הערמה, תקוע על מוט בפלאזה; פוגש, בלא מבוכה, את מבטם של הלבנים; ומעבר לפלאזה השקיף אל בית־הכנסיה על שם הקדוש בר־תלמי, אשר באולמי־קברות שלו יָשנו אז, כמו היום הזה, עצמות־אראנדה אשר נפדו; ומעבר לגשר רימאק צפה כלפי המנזר, על הר אגוֹניה, מחוץ לעיר; מקום שם בניטו סרנו, בסוף שלשה חדשים אחרי שוּחררוֹ מבית־הדין, נשוּא בארוֹנו, אכן הלך אחרי מנהיגו.

הֶרְמַן מֶלוִיל — יותר מחמישים שנה אחרי מותו — צועד בצעדי־ענק לתפוס מקומו כגאון־ענק בספרות אמריקה. “שר־של־ים” כינהו המשורר הבריטי רוֹבּרט בּיוּקֶנֶן, שביקשהו בניו־יורק ולא מצאהו, כי מוצנע ומוזנח היה האיש בחייו; ואכן, איש־ים היה מלויל מנעוריו, ספינות של ציד־לויתן היו האוניברסיטה שלו; איי האוקינוס השקט — קרקעות יניקתו הרוחנית; סופות הים, תנועות חיות־הקדומים והדגה אשר בו, וצריחות העופות המתפרנסים ממנו, היו הסימפוֹניוֹת שנתנו ריתמוּס לכתיבתו.

בסיפוריו הקצרים, ששלושה מהם מוצעים כאן, האמנות שלו— כולה אינסטינקט אדיר ולא מצות אנשים מלוּמדת — מתגלית לא פחות מאשר ברוֹמנים רחבי־המידות שלו, “מארדי”, “פְּיֶר”, “מוֹבּי דיק”.

בקבענו את הסיפורים הללו בסדרת “שחרוּת” אנו סומכים על קוראינו הצעירים — וידידיהם הקשישים — שלא ירתעו מפני תועפות לשון ומפני דיוקי הרצאה — קמטים הגיוניים ופסיכולוגיים — הטעונים עֵרנוּת מחשבתית ורגשית מצד המקבל. העלילות כשהן לעצמן חצובות לפשטות; אך מה עושר־רוח המספר משפיע להן!

יש בסיפורים כמה אזכרתות קלאסיות, היסטוריות, אף בנות־יומן, ולא טרח המתרגם לבארן; לפעמים המחבר שת שם פרטי במקום סוג שלם, כגון מֶרלין (מאגדות המלך ארתור) תחת אַשף, חנניה (מן הברית החדשה) תחת שקרן. על אחדות מן האזכרתות יעמוד הקורא מאליו לפי הענין, ומהן — ימצאן על נקלה באנציקלוֹפּדיות. אך אם יסָתמו לפניו מספּר מהן, הרי אין הוא במצב יותר גרוע מקוראי המקור, שאף הם לא תמיד בקיאותם מספקת לעמוד על כל רמז וסמך; והבנת המאורעות אינה נפגמת בשל כך. אכן, הקורא העברי יש לו יתרון לעומת חברו האנגלי (שבדורנו הוא הולך ומתרחק מכתבי־הקודש) לגבי האסמכתות התנ"כיות הפזורות ברחבות במלוא הספר: הלילה, הנמס בלהבות, זורק את אדרת אפלילותו על הים עם שחר, כהשלך אליהו את אדרתו אל אלישע; הקברניט ויר מחבק את הספן הצעיר, בּילי בּוֹד, שהוא עצמו עשהו קרבן למשמעת־צי והסב פסק־דינו לתליה, כחבק אברהם את יצחק בסמוך למוריה; ועוד כהמה. (מלויל, בנדודיו הכל־כדוריים, ביקר גם את ארץ־ישראל, וכתב שיר־מסע בשם:“קלארֶל: שיר ועליית־רגל לארץ־הקודש”).

סיפורו של בּילי בּוֹד נוקב לעומקי הטראגי, בשווֹתוֹ לעינינו “נקי, אָבד”, לא בלא נקמת־אלים קודמת במאבדו.

בּילי — טיפּוּס של “מלח נאה”, שבתומו הנפשי וחנוֹ הגופני הוא מתחבב על כל רואיו — מעורר קנאה ושנאת־חינם בלב ממונה־על־נשק בספינה של צי־המלחמה הבריטי, בימי המפרשים דחופי־הרוח. הממונה־על־הנשק — איש חריף־שכל הנגוע בזדון טבוּע־פְנים — מאשים את בילי בקשר־בוגדים לפני הקברניט. בילי, שיש בו הפגם האחד של היותו כבד־פה, ביחוד בעת התרגשות, — מאחר שאינו יכול לענות בדברים, אגרופו משתלח מאליו במאשימו־שקר, והלה נופל מת. היה זה זמן קצר אחרי מרידה בצי, והקברניט הולך אחר הצד המעשי והפוֹרמלי של המאורע, ומשפיע על בית־דין צבאי שהקים, שידון את הצעיר למיתה לאלתר (המחבר מרמז בדרך דקה מן הדקה, שהקברניט, איש מלומד ואציל־מחשבה — “ויר הכוכבי” קראוהו בני־מעמדו בצי — היה לקוי באיזה שגעון מוסרי ארעי, ומכאן חפזון־פעולתו).

תפעיל התליה, כהוּזעוֹק ה“ידים” כולן על סיפון הספינה לראות במחזה ולהיוכח כי אין נמוך פוגע בגבוה ממנו בלא עונש תכוּף; תגובות לבו של ההמון הזה עם הדלית הגוף התמים, קשור־הזרועות, וקבל הפנים היפים את זיו אור־השחר; העופות הרעבים, הנקהלים, בצוחותיהם הצורמות וחריקות־כנפיהם המצַמרַמרוֹת, מעל הגויה העטופה המוגלשת מן הקרש אל הים — מעשי־מופת ספרותיים הם.

הסיפור השני “בֶּנִיטוֹ סֶרֶנוֹ” — העוסק בספינה המובילה עבדים כושים — אורַח עלילת־בלשים לו, שאין פתרונן של תופעות מתמיהות וממתיחות מתגלה אלא בסוף. ואף אנו לא נקדים ונגלה כאן כלום. רק זאת יאָמר, אשר, הגם שהסיפור כולו נמסר מנקודת־ראוֹתם של הלבנים, שהם מופיעים כצדיקים והכושים כרשעים, כמה המחבר מוסר, ברמז ובאור חבוי, ממצב־הנפש המיואש של הכושים, הדוחפם למעשי ערמה וגבורה שאין דוגמתם!

החיבור האחרון שבספר, “איי־הכשפים”, אינו סיפור כל עיקר; הריהו תיאור גיאוֹגרפי־פיוטי לפינה נידחת שבעולם, איים ווּלקניים, זרוּעי אפר ואבני רמץ, שרק צפרים אוכלות־דגים מקננות בהם. אך משובצים בו מטבעות־סיפור קטנים על דבר המתבודדים משונים המוצאים מחסה באַחד האיים ההם, כגון הנזיר אוֹבֶּרלוּס, וטרגדיוֹת לאדם ולחי המתארעות בשממות המקום. איני יודע ציור יותר תהומי־בראשיתי מחזון הצבים ב“שרטוט” השני, או פּאתוס יותר מעמיק של הכנעה־לגורל מהיפרד האלמנה האינדיאנית, ידועת־אסונות, מכלבי־פּרוּ קטנים ומסולסלים שלה — המכירים במורא־יתמותם — כשספינה גואלת אותה לבסוף מבדידותה האנושית, אחרי אבוֹד לה בעלה ואחיה במימיהם של אותם האיים.

* * *

המתרגם מביע עוצם־תודתו למגיה־מלאכתו, ירמיהו גורדון, שהאיר עיניו על כמה הדורים ומוקשים שישוּבם וסילוקם יפים לספר ויפים לקורא.

א. ר.

מבוא

השנה 1797, שנת הסיפור הזה, נמנית על תקופה אשר, כפי הרגשתו של כל הוגה בזמן הזה, כללה בה משבר לעולם הנוצרי, ששום תקופה אחרת בתולדות־האדם בכתובות לא תשוֶה לה להריון עתידות סתומים. הכלל הראשון שהונח על ידי רוח־הדור פירושו היה: תיקון העוולות המוֹרשתיוֹת של העולם הישן. בצרפת בוּצע תיקון זה באיזו מידה על ידי שפיכת דמים. אך מה קרה אז? מיד נעשתה המהפכה עצמה פועלת־אוון, ולחצה כבד מזה של המלכים. בימי נפּוֹליוֹן שׂמה על הכסא מלכים זה מקרוב צצו, ופתחה באותה מצוקה ממושכת של מלחמה מתמדת, אשר עוית אחרונה שלה היתה ואטרלוֹ. באותן השנים לא היה חכם שבחכמים יכול לסכות מראש כי התוצאה לכל זה תהיה מה שבעיני הוגים אחדים נתבחנה מני אז כהוֹוָה — התקדמות פוליטית לאירופאים לאורך כל החזית.

והנה, כמו שנרמז במקום אחר, היה זה גץ שניתז מן הרוח המהפכנית אשר בהפּיטהֶד נסך באנשי אנית־מלחמה אומץ לקום נגד עיווּתי־יושר ממשיים, עתיקי־ימים, ואחרי־כן, בנוֹר, לתבוע תביעות מוגזמות ותוקפניות — שהתנגדות מצליחה להן קוּימה רק כשנתלו המנהיגים כמחזה־אזהרה לצי העוגן. אף־על־פי־כן, על דרך מקבילה למהפכה בכלל, נתנה זו המרידה הגדולה — אם כי בשעתה, כמובן, נחשבה מפלצת בעיני אנשים אנגליים — דחיפה טמירה וראשונה לשיפורים מאד־מאד חשובים בצי הבריטי.

פרק ראשון

בזמנים אשר קדמו לאניות קיטור, מכל מקום, לעתים יותר קרובות אז מאשר כיום, היתה תשומת־לבו של המטייל לאורך רציפי עיר־נמל הגונה, תהיה אשר תהיה, נעצרת על ידי לִקוּטָה של עובדי־ים, שזופים כעין הברונזה, אנשי אניות־מלחמה או ספּני אניות־מסחר, לבושים חגיגית, מהלכים על החוף בחוּפשתם. במקרים מסוימים יש שהיו מלוים מן הצדדים, או שהיו מקיפים כליל, כמשמר־ראש, איזו דמות מורמת בת מעמדם, שהיתה נעה ביניהם, כמו הכוכב שור בין מאורות סגלו הקטנים ממנו. זה החפץ הדגול היה “המלח הנאה”, אם של הצי הצבאי אם של הצי המסחרי, שבאותה תקופה פחות־פּרוֹזאית. בלא שמץ יהירות, אדרבה, מתוך תמימות שבבלי־משׂים המציינת מלכות טבעית, היה זה נראה כמקבל את ההערצה התמה של אחיו־לספינה. דוגמה אחת, מובהקת כמעט, עולה בזכרוני. בליוֶרפול, לפני חצי מאת־שנה כיום הזה, ראיתי בצל חומת־הרחוב הגדולה, דלת המראה, של רציף בן־המלך, ספן פשוט, כולו שחור משחור עד שברור שהיה יליד אפריקה, דמו על טהרת גזע־חם. דמות סימטרית, גבוהה הרבה מעבר לממוצע. שתי הקצוות של מטפחת־משי עליזה, שהיתה זרוקה כלאחר יד על צוארו, ריקדו מעל הֶהָבְנֶה החשוף של חזהו; באזניו היו חישוקי־זהב גדולים, וכיפה של אנשי־הרים סקוטיים יחד עם סרט־פסים הטעימו את ראשו יפה־החיטוב.

היה זה בצהרי יום־יולי חם, ופניו, הנוצצים מזיעה, נהרו מתוך טוּב־לב בארבארי. זרוֹק חידודים נעלסים ימינה ושמאלה, הלבּן שיניו הבורקות, התנועע זה הלאה, מרכז לחברת אחיו־לספינה. הללו היו עשויים ערב־רב של שבטים וגווני־עור, עד שראויים היו להיות מוּלכים בסך על ידי אנא כארסיס קלוּטס לפני כסא־הדין של הכנסת הצרפתית הראשונה כמיצגי המין האנושי. עם כל הענקת־כבוד ילידת־לב מאלו ההלכים אל זה אדם־מקדש — הענקה של עמידה ומבט, ולא תכופות, של ניב בקול — היו בני־הלויה הססגוניים מראים כי הם נוטלים להם גיאות על מעוררה, כגון הגיאות שללא ספק היתה נודעת מכוהני־אשור לפסל־הפר המהודר בשעה שהמאמינים השתחוו לו אַפּים. נחזור —

“המלח הנאה” שאנו מסיחים בו, בן אותה התקופה, הגם שבמקרים ידועים היה מעין מוראד־של־ים בהעמידו עצמו וכבודו ביבשה, לא היו בו מסימני בחור־הפקר מגונדר — טיפוס מבדח שבזמננו כמעט שעבר ובטל מן העולם, אך עדיין יש לפגשהו לפרקים, בצורה יותר מבדחת מקודמיו, על יד ידית־ההגה בתעלת־אירי הסוערת, או, ביתר קרבה־לודאות, מתהבל במרזחים לאורך שביל חבלי־המשיכה. ללא יוצא מן הכלל היה מומחה באומנותו רבת־הסכנה, וגם פחות או יותר גיבור בהתגוששות או אגרופנות. בו עוז ויופי נשקו. אגדות על מעשי גבורתו היו עוברות לפה. על החוף היה הוא האלוף; על פני המים — הדבּר; בכל הזדמנות כשרה — תמיד ראש וראשון. נתהדקו המפרשים העליונים בסופה, שם הוא — רכוּב על קצה אמת־התורן. רגלו ב“ארכּוף”, שתי ידיו מושכות ב“עגיל” כמו ברסן, נמשל במראהו כאלכסנדר הצעיר המכניע את בוּצפאלוּס נושם־האש. — דמות מפוארת, כמו בקרני טאברוס (השור האגדי) כנגד שמי־הרעם, בעליצות נישאת ככדור פורח אל טוּר הכלונסאות הממותח.

האופי המוסרי רק באופן נדיר היה בלתי־מותאם למבנה הגופני. אכן, ללא מזיגה עם זה, לא היו חמדת־התואר והעוז, שהם לעולם מצודדים כשהם מהווים שלמוּת גברית, מושכים אליהם את כל ההערצה ש“המלח הנאה” קיבל אותה, בכמה מקרים, מאחיו שמתנות כשרונותיהם פחותות משלו.

איש־תלפיות כזה, לפחות במראה חיצוני, וכזה, באיזו מידה גם באָפיוֹ — אם כי מתוך סטיות חשובות שתתבררנה עם מהלך הסיפור — היה בּילי בּוֹד — שעיניו — תכלת־רקיע; “תינוק בוֹד”, כפי שהתחילו הבריות מכנים אותו בנסיבות אשר תימסרנה להלן — בן עשרים ואחת, איש ראש־תורן קדמי בצי, בסמוך לסוף עשר השנים האחרונות שבמאה השמונה־עשרה. זמן לא כביר קודם תחילת הסיפור הזה נכנס לשירות המלך, לאחר שנחטף בימי־המיצר, מספינת־מסחר אנגלית שכיונה פניה הביתה ולתוך ספינת הוד מלכותו “בּל תשועבד” — בת שבעים וארבעה תותח — שכיונה פניה החוצה, והיא, כפי שלא היה בלתי־רגיל בימים המבוהלים ההם, הוכרחה לצאת הימה בעוד היא חסרה מלוא צוות אנשיה. קצין־הביקורת, החובל ראטקליף, כיון שראה את בילי לראשונה בכּבש, מיד קפץ עליו, אפילו בטרם הוזעקו בני הצוות של אנית המסחר על הסיפון לבדיקתו המתונה. ורק בו בחר. אך אם מפני ששאר האנשים, כשהועמדו בטור לפניו כהה זיום אחרי ראותו את בילי, אם מפני שהיו בו בקצין דקדוקים מוסריים בהבחינו אנית־המסחר קצרת ידים עובדות היא, יהיה איך שיהיה, הקצין הסתפק בבחירתו הראשונה, שבאה לו בהיסח הדעת. לתמהון חבר הספינה, אם כי לשביעת־רצונו הרבה של הקצין, לא הביע בילי שום התנגדות. אכן, כל התנגדות לבטלה תהיה, ממש כמחאתה של פּרוּשת־זהב המושלכת לתוך כּלוּב.

בהשגיחם בזו ההכנעה הבלתי־מתאוננת, כמעט והיה אפשר לומר, העליזה — הפנו האחים־לספינה מבט מופתע של נזיפת־אֵלם אל הספן. רב־החובלים היה אחד מבני־התמותה יקרי־הערך שאפשר למצוא אותם בכל האומנויות — אפילו השפלות שבהן — טיפוס של אדם שהכל מסכימים לדעה אחת לכנותו “איש נכבד”. והוא — ואין זה מוזר להשמיע כמו שיִדַמה — הגם שהיה חורש מים רוגזים, נאבק במשך כל ימי חלדו עם יסודות הטבע הסרבנים, לא היה דבר שזו הנשמה הכּנה חיבבתהו יותר משלום ושלוה בתכלית הפשטות. אשר לשאר, היה בן חמישים או בערך כך, נוטה כל־שהוא כלפי הסתרבּלוּת־בשרים, בעל פנים עושים רושם נאה, מחוסר זקן ונעים צבע־העור — פנים מלאים כמעט, והבעתם — אנושית־שכלית. ביום יפה כשהרוח יפה והכל הולך למישרים, היה צליל מוסיקלי כל־שהוא אשר בקולו נדמה כהתגלות בלתי־חסומה לנשמת־נשמתו. הרבה היה בו מן המתינות, הרבה מן הנאמנות בעבודה, ולפרקים היו אלו התכונות עולות לו בשלילת־מנוחה קשה. תוך נסיעה, כל זמן שכלי־ים שלו היה באיזו קרבה ליבשה, נדדה שינה מן הקברניט גראבלינג. הוא שם אל לבו את החובות הרציניות שכמה רבי־חובלים אינם נושאים אותן בכובד כזה.

עכשיו, בהיות בילי בוד למטה בבית־החרטום, מכין את חבילתו, הזמין עצמו חובל ה“בל תשועבד”, בריא־בשר ומשתער, כלל לא מורגז בשל דילוג נימוסי הכנסת־אורחים הרגילים על ידי הקברניט גראבלינג בזו ההזדמנות שהיא כה בלתי רצויה לו — בלא היסוס, אל תא הקברניט ואל בקבוק מתוך ארגז־המשקאות, אשר עינו המנוסה גילתהו תיכף ומיד. אכן, הוא היה אחד מאלה כלבי דיַמא אשר כל המצוקה והסכנה של חיים בצי בתוך המלחמות הגדולות והממושכות של זמנו, מעולם לא קילקלו בו את היצר הטבעי לתענוגות־חושים. את חובותיו מילא תמיד באמונה; ואולם החובה יש והיא הכרח יבש, והוא האמין בהשקאת חרבוֹניה, בכל עת שאפשר, על ידי שיקוי מפרה של “מים עזים”. לא נשאר לו לבעל התא אלא לשחק את תפקיד המאָרח בעל כרחו בכל האדיבות והזריזות שיכול. בתורת תוספות הנדרשות לבקבוק, שם, מתוך שתיקה, כוס וכד־מים לפני זה האורח שאינו יודע מעצור. בבקשו סליחה על שאין הוא משתתף כעת בברכה, הסתכל בעגמימות כיצד הקצין, בלי בושה מוהל את היי"ש שלו במעט מים וזורקו לתוך לועו בשלוש בליעות, דחוֹף את הכוס הריקה מלפניו אך מבלי הרחיקה עד שלא תוכל ידו להשיגה בקלות; וכרגע התישב זה בכסאו, וכצקצקו בשפתיו בהנאה גמורה, הביט ישר אל מאָרחו.

אחר הדברים הלא הפסיק רב־החובלים את הדממה; ובקולו אָרבה נזיפה של צער. באמרו: “חובל, הרי אתה לוקח ממני את הטוב שבאנשי, אבן־החן שבכולם”.

“כן, ידעתי”, השיב הלז, ומיד משך אליו את הכוס בחזרה, מתוך התכוננות למזוג אותה בשנית: “כן, ידעתי. צר לי”.

“סלח נא, אבל אינך מבין, חובל. הבט וראה. קודם שהכנסתי את הצעיר הלז בספינתי, היה בית־החרטום — מאורת־עכברושים למריבות. זמנים אפלים היו אלה, אני אומר לך, על קרשי ה’זכויות' פה. הייתי דאוג במידה כזו ששוב לא מצאתי תנחומים במקטרתי. והנה בא בילי; והיה הדבר דומה כאילו הופיע כומר קתולי בעצם הרבצת־אגרופים של אירים והשכין שלום בתוכם. לא שהטיף להם או שאמר או עשה איזה דבר מסוים; אך איזה סם־חיים התפשט ממנו ונסך סוּכּר בחמוצי הרוח. הם דבקו בו כצרעות לריבת־דבש. כולם מלבד המתפארן שבחבורה, הבחור הגדל השעיר, בעל הזקן האדום כאש. אכן, הלה, אולי מתוך קנאה באיש החדש, ובסברו כי ‘בר־נש מתוק ונעים’ כזה מסתמא לא יהיה בו רוח של תרנגול־קרבות, נתעורר לנסות ולהקים התקוטטות עכורה אתו. בילי נהג בו במידת אורך־אַפּים, והשתדל לפעול עליו בשכל ובנעימות — הרי הוא דומה אלי, חובל, שאני שונר מריבה וכל הדומה לה — אך ללא הועיל. ובכן, יום אחד, בשֵני לחצאי־משמר־הכלב, ניגש ‘אדום־זקן’ אל בילי, לעיני שאר האנשים, ומתוך אמתלה שיראה לבילי בדיוק מאין מחתכים אומצת־שוֹק — הבחור היה קצב לשעבר — כיבד את בילי בחטיטה מעליבה מתחת לצלעותיו. חיש כבזק העיף בילי את זרועו. אני מעיז לומר שמעולם לא נתכוון לעשות מרוּבּה כמו שעשה, אך מכל מקום הוא נתן לשוטה המתרברב מלקות נוראות. דומני, כל הענין ארך כחצי רגע. ויברכך האל! הטומטום נשתומם למהירות־המעשה. והלא תאמין לי, חובל, אדום־הזקן כעת באמת אוהב את בילי — אוהב אותו, אלא אם כן הוא גדול־הצבועים מאז ומעולם. אך כולם אוהבים אותו. יש מהם עושים הכביסה שלו, סורגים מכנסים ישנים בשבילו; הנגר, בשעה שלא יום ולא לילה, עושה ארגז־של־מגירות נחמד בשבילו. אין איש שלא יעשה הכל בשביל בילי בוד, והרי זו משפחה מאושרת כאן. והנה, חובל, אם ילך זה הצעיר — ידעתי מה יהיה בתוך ה’זכויות'. אני לא עוד ולא במהרה, בעלותי מסעודת־צהרים שלי, אתכופף מעל המנוף המסתובב, כשאני מעשן לי מקטרת שאננה — לא, דומני לא בקרוב ולא במהרה אחזור ואעשה זאת. כן, חובל, הרי אתה נוטל את אבן־החן שבכולם; הרי אתה נוטל את עושה־השלום שלי”. ומתוך כך היה מזג טוב זה אנוס להתאמץ קשה בשביל להבליג על בכיה שעלתה בגרונו.

“ובכן”, ענה החובל שהקשיב מתוך ענין שבהתבדחות לכל זה, וכעת נעשה עליז מגמיעתו, “ובכן, ברוכים עושי־השלום, ביחוד עושי־השלום הלוחמים! כגון ע”ד תותחי החמד, שאתה רואה מספר מהם תוקעים חטמיהם דרך אשנבי ספינת המלחמה הלזו שהיא רבוצה שם ומחכה לי“, והוא הראה באצבעו בעד חלון התא אל ה”בל תשועבד". “אבל, התעודד! אל יפלו פניך, בן־אדם. הנה, אני ערב לך למפרע שתקבל אות־אישור מן המלך. יהא לבך סמוך ובטוח שהוד מלכותו ישיש לדעת כי, בזמנים שבהם אין ספנים רצים אחר מזונות קשים שלו בתיאבון הראוי; בזמנים שיש רבי־חובלים שהם בסתר מתמרמרים על שהמלך שואל מהם מלח אחד או שנים לשירותו; אני אומר, כי בזמנים כאלה ישיש הוד מלכותו להיודע כי לפחות רב־חובלים אחד בשמחה תורם למלך את הכפתור־ופרח שבצאנו: ספן אשר אף הוא, בנאמנות כדומה לשל רבו, אינו מסרב. — אבל היכן הוא היופי שלי? אה”, וכאן הביט בעד דלת־התא הפתוחה, “הנה הוא בא; ובשם הצדק — הרי הוא סוחב את תיבתו — אפולון על מטענו! — אישי”, אמר, כצאתו לקראת הצעיר, “אי אפשר לך לקחת את הארגז הגדול הלז על גבי ספינת־מלחמה. סתם ארגזים שם הם ארגזי כדורים. שים כליך בשק, בחור. מגפים ואוכף לאיש חיל־פרשים, שק וערסלה לאיש אנית־מלחמה”.

נעשתה ההעברה מן התיבה אל השק. ולאחר שראה את אישו נכנס לחותכנית ולאחר שירד בעקבותיו, פרש החובל מעל “זכויות־האדם”. כי זה שם ספינת־המסחר, אם כי רב־החובלים שלה והצוות שלה קיצרוהו, נוסח ספנים, וגרסוהו “זכויות” בלבד. בעל הספינה, איש דוֹנדי, היה מעריץ אדיר לתומאס פיין, אשר ספרו, המשיב לאשמות שהטיל בֶּרְק במהפכה הצרפתית, יצא לאור לפני איזה זמן ונתפשט בכל מקום. בקראו שם ספינתו כשם החיבור של פיין, דומה היה אותו איש דונדי לבעל־ספינה אחר, בן־זמנו, סטיפן ג’רארד מפילאדלפיה, אשר גילה אהדתו הן לארץ שנולד בה הן לפילוסופיות הליבראליות שלה, על ידי כנותו ספינותיו אחר ווֹלטיר, דידרו, וכיוצא בהם.

ועכשיו, כהידחף הסירה מתחת לירכתי אנית־המסחר, השגיחו הקצין ואנשי־המשוט — מהם במרירות ומהם בגיחוך — בשם החקוק שם; בו ברגע קפץ יצא־הצי החדש מן המושב האחורי, שם הורהו רב־השייטים לשבת, ניפנף בכובעו אל אחיו־לספינה השותקים אשר השקיפו אליו מעל המעקה, ובירך את הבחורים לשלום־של־פרידה — בחמימות. אז הידר בתנופת־יד את הספינה עצמה: “ושלום גם לך, סבתא ‘זכויות האדם’!”

“רד, אדון!” שאג החובל, מתלבש מיד בכל הקפדנות של דרגתו, אם כי אך בקושי הבליג על בת־צחוק.

אכן, מעשהו של בילי היה בו משום פשיעה חמורה בנימוסי הצי. אבל הוא מעולם לא קיבל תורה באותם הנימוסים; ובהתחשב עם זה לא היה החובל כה נמרץ בנזיפתו, אילולא זה הסיום — אמירת השלום לספינה. בזו גילה החובל פנים כאילו נתכוונה לרמז על גידוף סמוי מצד יוצא־הצי החדש — הטלת־דופי חכּימה על חטיפת־ספנים בכלל, ועל היחטפו הוא בפרט. אך מסתבר שאפילו היה בדברים משום רושם של לגלוג, לא במזיד נאמרו כך, כי בילי (הגם שהיה ניחן לטובה בעליצות הבאה מבריאות גמורה, נוער ולב חפשי), בשום אופן לא היתה בו נטיה ללגלגנות. הוא היה חסר הן את הרצון הן את כשרון־הלשון הזידוני לכך; העסק במלים המשתמעות לשני פנים או ברמזים של דופי מאיזה מין שהוא היה זר לרוחו בתכלית.

אשר להירשמו בצי על כרחו — את זה קיבל כדרך שהיה רגיל לקבל שינויי וסת, יהיו אשר יהיו. אם כי לא היה פילוסוף, היה בפועל, כמו החיות, מאמין בגזירה קדומה. אפשר גם כן שהיה נעים לפניו זה המפנה ההרפתקני בעסקיו, שהבטיח לו פתח לנופים חדשים והתרגשויות שבקרב.

בתוך ה“בל תשועבד” הוערך ספן־המסחר שלנו מיד כאיש־ים מוסמך, והוקצבה לו משמרת בימינו של ראש התורן. מהרה התאזרח בשירות, ולא זזו הבריות מחבּב אותו על שום חמדת מראהו, שאינה נוטלת גדולה לעצמה, ובכלל על האוירה החמימה, השמחה על הכל, המלַותוֹ. לא היה איש עליז ממנו בכל אחיו־לשולחן; ובזה היה ההיפּוך הגמור ליחידים אחרים אשר כמוהו היו נמנים על אותו חלק מחבר־הספינה שהוכנס על ידי חטיפה; כי הללו, כשלא היו עסוקים במלאכה, היו עלולים — ביחוד במשמר־החצאין האחרון, כשקרבת בין־הערבים היתה נוחה להרהורים — לנפול לתוך מצב־נפש עגמומי, אשר אצל כמה אנשים לבש צורת “ברוגז”. אבל אלה לא היו כל כך צעירים כמו איש ראש־התורן דנן, ולא מעטים מהם ידעו אש־אח מאיזה מין שהוא, אחרים אפשר הניחו נשים וילדים מאחוריהם בתנאי־חיים מפוקפקים, וכמעט אין אחד מהם אשר אין לו קרוב ושאר; אשר לבילי, כפי הנראה תיכף להלן, היתה כל משפחתו מקופלת בעצמו.

פרק שני

אף על פי שאיש ראש־התורן החדש נתקבל יפה במדור העליון ועל סיפוני התותחים, קשה לומר כי הוא היה כאן אותו איש התלפיות שהיה בצוותי הספינות המצערות של צי המסחר, שרק עם צוותיהן בלבד ארח לחברה עד עכשיו.

צעיר היה; ולמרות היות גופו מפותח כמעט עד מלואו, היה נראה צעיר משהיה באמת. טעמו של דבר, שנשתהתה אצלו הבעת־נוער בפניו, שעדיין חלקים היו, ובמעט נקביים היו בטוהר־העור הטבעי, אשר בו, בכל זאת, נכבשה החבצלת לחלוטין, והשושנה היתה מתקשה להיראות בהסמיקה מבעד לשֶזֶף.

אחד היה מיסודו טירון שכזה בתסבכותיהם של החיים המלאכותיים, יכולה היתה התמורה המהירה הזאת מספירתו הקודמת, היותר פשוטה, אל העולם היותר רחב ויותר למוד של ספינת־מלחמה אדירה — יכולה היתה זו להביא אותו לידי מבוכה אילו היתה איזו יהירות או התפארנות בהרכבו. ה“בל תשועבד” מנתה בערב־רב המלוקט שלה יחידים מספּר, אשר, הגם שהיו נחותי דרגה, היו מוטבעים שלא בחותם המוני: ספנים שהם נוחים ביותר ללבוש אותה הצורה, אשר משמעת־מלחמה בלתי־פוסקת ונוכחות נשנית וחוזרת בקרָב יכולות, באיזו מידה, להאציל אותה אפילו לאיש בינוני. בתורת “המלח הנאה” היה מעמדו של בילי בוד בתוך הע"ד דומה לזה של בת־כפר יפהפיה אשר הועתקה מקרקעות־השדה והובאה לעמוד בהתחרות עם הגברות רמות־היחש של חצר־המלך. ואולם הוא כמעט ולא הרגיש בשינוי נסיבות זה. כמו כן, כמעט ולא הבחין כי יש משהו בתוכו המעורר חיוך דו־משמעי באחד או שנים מן הפרצופים היותר קשים בין אלו אפוּדי הכחולים. ובמידה לא פחותה מזו נבצר ממנו להכיר את החן והחסד המיוחדים שנשא לפני האישים רמי־הדעת שעל סיפּון־המפקדים. ולא יתכן אחרת. בהיותו יצוק במטבע המיוחד לאותם האנגלים שבו החוט הסאכסוני אינו שעטנז עם חוט נורמאנדי או תערובת אחרת, הראָה בפניו את מראה־השלוה של טוּב לב שהפסל היוני שיוהו, במספר מקרים, לגיבורו האדיר, היראקלס. ואולם הספן דנן, בדרך דקה, עוּצב על ידי מידה אחרת, כל־חודרת. האוזן, קטנה וחטובה לנוי, קימורת כף־הרגל, התעגלות הפה והנחירים, אפילו היד הנוקשית אשר צובעה לצוהב התפוֹז של חרטום הקאת, יד המספרת על הנֵפִים ודליי הזפת; מעלה מכל, משהו בהבעה קלת־ההתנוֹעעוּת, וכל עמידה ותנועה מקרית, משהו המרמז על אם, חוֹננוּה אהבה ובנות־השיר— כל זה העיד על תורשה שהיא בניגוד גמור לגורלו. התעלומה פחות תעלומה נהיתה על ידי ענין עובדתי שנתגלה בשעה שבּילי, בעמדו על יד המנוף המסתובב, הוכנס רשמית לתוך השירות. קרה, כשהקצין, אדם קטן וזריז, שאלהו בין שאר דברים מה מקום לידתו, ענה:

“בבקשה, אדוני, אינני יודע”.

“אינך יודע איפה נולדת? מי היה אביך?”

“האלוהים יודע, אדוני”.

מופעל מן הפשטות הישרה של אלו התשובות, הוסיף הקצין לשאול: “האם אתה יודע משהו על תחילתך?”

“לא, אדוני. אבל שמעתי כי נמצאתי בסל מרופד־משי שהיה תלוי ממקוש בדלתו של איש טוב בבריסטול”.

“‘נמצאתי’ אתה אומר? ובכן”, ואגב דברו נשא את ראשו אחורנית וסקר את הטירון החדש; “הוכח שמציאה יפה היא זו. הלואי תרבינה מציאות כמוך, אישי; מאד הצי זקוק להן”.

כן, בילי בוד היה אסופי, ניצוץ שניתז במקרה, כביכול. וכפי שמהותו עונה בו — לא נעדר־אצילות. התורשה הנאצלת נראתה הו כמו בסוס מיוחס.

אשר לשאר דברים, היה בו אך מעט מן המעט או לא כלום מערמת הנחש, אף לא מתמימות היונה, אך היו בו המידה והדרגה של טוב־שכל שהוא לעולם מזוּוג לישרנות (והיא לא מצות אנשים מלומדת) של יצור־אנוש בריא — אחד שעדיין לא הוגש לו תפוח־הדעת החשוד. הוא היה נבער מצורת־אות. לא ידע קרוא אבל ידע זמר, וכמו הזמיר הנבער, יש והיה הוא עצמו מחבר את מזמור־שירו.

מתודעה עצמית היה בו אך מעט או לא כלום, או כשיעור שאפשר לנו, בסברה, ליחס לכלב מגזע סאן ברנארד.

בהיותו מורגל ביסודות הטבע, ובהיות הכרתו את היבשה לא מרובה ממה שמופיע כחוף, או, ביתר דיוק, כאותו חלק מן הכדור העפרי־מימי, שהוא מוקצה מיד ההשגחה לבתי ריקוד, נשים זולות ומוזגי שכר בקיצור, למה שמתכנה בפי הספנים “כיכר כנרים”, היה טבעו הפשוט עומד בתומו, בלא הסטיות המוסריות שלא בכל מקרה נבצר מהן לדור בכפיפה אחת עם הדבר המעוּשה הקרוי נכבּדוּת. וכי ספנים, המבקרים תכופות ב“כיכרי כנרים”, נקיים הם מחטאה? לא, אבל פחות מאשר אצל אנשי היבשה יקרה אצלם שחטאותיהם יהיה בהן משום עקמימות הלב, כי אצלם החטא לא מזדון הוא בא כי אם מתוך שפע חיוניות לאחר מעצור ממושך, והוא מבע־יצר גלוי־לב בהתאם לחוק הטבע. בילי, על פי הרכבו המוטבע בו מלכתחילה והסעוד על ידי ההשפעות הנותנות ידן לגורלו, היה מכה בחינות אך מעט יותר מבארבארי ישר־לב; יתכן כי אדם הראשון היה שכזה, בטרם נתגנב וזחל הנחש העירוני לשבת אתו שבת־אחים.

ויאָמר בכאן — כמעֵין עדות תומכת לרעיון חטאו של אדם הראשון, רעיון שהעם מתעלם ממנו בימינו — כי צדקות טהורות ובלתי מסוגסגות המציינות מישהו מתחת הלבוש האחיד של תרבות־הישוב, תתבחנה, אם תיבדקנה מקרוב, כנובעות לא מן המנהג והנימוסים המקובלים כי אם מספירה שאינה בהתאם להם, כאילו הובאו מאיזו תקופה קדומה, בטרם בנה קין עיר ובטרם קם האדם בן־העיר. לחוש הבלתי מושחת, יש לו לאופי המצטיין במידות כאלו, טעם שלא חלו בו ידים, כגון זה של גרגרי־יער, ואילו האדם שהוא כולו פרי תרבות, אפילו בדוגמה משובחת שבבני מינו, מרגיש בו החך המוסרי איזה טעם־לואי מפוקפק כמו יין מהול בסמים. יורש אבוד לאותן התכונות הקדמוניות, הנמצא תועה כמו קאספאר האוּזר, באיזו עיר־בירה נוצרית שבימינו, חלה עליו ויאה לו קריאתו המפורסמת של המשורר אל הכפרי הטוב אשר היה מחוץ למקומו בהתהלכו ברומא של הקיסרים:

אתה, הנאמן במלה ומַחשב —

מה אותך, פאביאן, אל העיר סחב?

אם כי “המלח הנאה” דנן היה בו יופי גברי ככל אשר יפוּלל לראותו בעולם, בכל זאת, כמו האשה היפה באחד מן הסיפורים המִצְעָרים של הוֹתוֹרן, היה בו פגם של־שהוא, אחד ויחיד. אכן, לא מגרעת הגלויה לעין כמו אצל האשה בסיפורים; לא זאת — כי אם נטיה להיתפס מפעם לפעם לפחתת שבדיבור. הגם שבשעות של התגעשות יסודות־עולם וכל סכנה היה הוא כל מה שספן חייב להיות, הנה, תחת ההצלפה הפתאומית של רגש־לב חזק, היה קולו, שבזמנים אחרים היה מוסיקלי באופן מיוחד במינו, כאילו הביע את ההרמוניה שבפנימיותו, עלול לבוא לידי היסוס אורגני, — באמת, לידי גמגום פחות או יותר, ואפילו לידי משהו גרוע מזה. בנידון זה היוה בּילי עדות מובהקת כי שר המשטינים, הקלקלן הקנאתן שבעדן, עדיין יש לו עסק, אם גדול ואם קטן, אל כל חבילה אנושית הנשלחת אל זה כוכב־הלכת, הארץ. בכל מקרה, באורח אחד או משנהו, הוא מכניס בגניבה את כרטיסו הקטן, כאילו רצה להזכירנו — “גם לי יד בזה”.

ההודיה שישנה אי־שלמוּת כזו ב“מלח הנאה” צריכה לשמש הוכחה, לא בלבד שאין הוא מוּצע כגיבור שבשיגרה, אלא גם שהסיפור, שבו הוא נפש ראשית, איננו סיפור־דודים.

פרק שלישי

בזמן של הירשמוּת בּילי בּוֹד, שלא מכוונתו, בתוך ה“בל תשועבד”, היתה אותה ספינה בדרכה להתחבר עם הצי שבים התיכון. לא עברו ימים מרובים וההתחברות נעשתה. בתורת אחת מאותו הצי, השתתפה הע"ד בכל תנועותיו: אם כי יש אשר משום יתרונותיה בהפלגה, מחוסר פריגאטות, נשלחה בשליחות נבדלת בתורת צופיה — ויש גם לשירות פחות ארעי. ואולם כל זה — סיפורנו אין לו ענין רב בו, מאחר שהוא מצומצם בחייה הפנימיים של ספינה אחת וקורותיו של ספּן אחד.

היה זה בקיץ של 1797. באפריל של אותה שנה נתארעה המהומה בספּיטהד, ובעקבותיה של זו, במאי, התפרצות יותר רצינית בצי שעל יד נהר נוֹר. זו האחרונה ידועה בשם המרידה הגדולה, וכינוי זה אין בו משום גוזמה. אכן, היתה זו הפגנה יותר מסוכנת לאנגליה מן ה“מניפסטים” והצבאות הכובשים ורוכשי־הנפשות של הדירקטוריון הצרפתי באותו הזמן.

לאימפּריה היתה מרידת נוֹר מה שתהיה שביתה בגדוד הכבאים בלונדון בעת שבעירה כללית מאיימת עליה. במשבר שבו היתה הממלכה עושה יפה אילו הקדימה ואמרה את המימרה המהוללת שעתידה היתה להתפרסם שנים אחדות לאחר מכן במערכת־קרב ציֵית; “אנגליה מצפה מכל איש שיעשה חובתו” — זה היה הזמן, בו הרימו אפוּדי הכחולים לאלפיהם, אגב קריאות הידד, את הדגל האנגלי, כשאות האיחוד־והצלב מחוק ממנו, בראשי־התרנים של בנות שלושה סיפונים וע"ד, שהיו עומדות בתוך מימי המולדת — צי שהיה יד ימינה של מעצמה שהיתה אז כמעט השמרנית היחידה החפשית בעולם הישן; על ידי אותה מחיקה הפכו את דגל החוק והחופש המיוסדים בהגדרות למטאוֹר האדום של האויב, שכולו אומר מרד בלתי מרוסן ובלתי מוגבל. אי־רצון, מתקבל על השכל, שצמח מתוך תרעוּמוֹת מעשיות בצי, לוּבה לתבערה בלתי שכלית כאילו נפלו בו ניצוצות, מעבר לתעלה, מצרפת העולה בלהבות.

לרגל תארוגת הענינים באירופה הפך המאורע לקלס, לאיזה זמן, אותן הזמירות הנלהבות של דיבּדין — בתורת כותב פזמונים היה זה עזר לא־פעוט לממשלה האנגלית — זמירות שרוממו, בין שאר הענינים, את מסירות הנפש הפאטריוטית של הספן הבריטי:

“וַאֲשֶׁר לְחַיַּי — הֲרֵי הֵם שֶׁל הַמֶּלֶךְ”.

התארעות כזו בדברי ימי הצי הנהדרים של האי הבריטי, מובן מאליו שההיסטוריונים של הצי מקטינים אותה; אחד מהם (ג. פ. ר. ג’יימס) מודה בגילוי לב כי ברצון היה פוסח עליה, אלא “שהעדר־הפניה אוסר את הדקדקנות”. אף על פי כן, דיבורו עליה, יותר משהוא סיפור הוא אזכרה בעלמא, וכמעט שאינו מוסר פרטים כל־שהם. אף לא בקלות ימָצאו פרטים כאלה בספריות. כמו כמה מאורעות אחרים הנופלים במדינות בכל תקופה ובכל מקום, לקבות באמריקה, היתה המרידה הגדולה מאופי כזה שהגיאוּת הלאומית, בצירוף חשבונות של מדיניות, ברצון היתה מאפילה עליה שתדהה ותשקע בתוך הרקע ההיסטורי. מאורעות כאלו אי אפשר להתעלם מהם, אבל אפשר לנהוג זהירות בהם בכתיבת דברי הימים. כשם שיחיד, בעל תכונה בריאה, נמנע מפּרסם פגם או אסון שבמשפחתו, אף כך אומה, בנסיבות כיוצא בכך, יש לה רשות ההצנעה, אל פחות מכן, מבלי שתשא אשמה על זאת.

הגם שאחרי דיונים בין הממשלה ובין ראשי הכנופיות, ואחרי הנחות מצד הראשונה ביחס לעוולות בולטות ביותר, נכבשה ההתקוממות הראשונה, בקושי אמנם, והענינים שוּכּכו לאיזה זמן; הנה חידוש־ההתפרצות הבלתי צפוי, על יד הנוֹר, באמת־מידה יותר גדולה, ומודגשת בויעודים אשר נפתחו בדרישות, שהשלטונות חשבוּן לא בלבד בלתי ראויות להישמע אלא חצופות עד לתוקפנות, סימֵן — אפילו לא הספיק הדגל האדום לעשות כך — מה רוּח פיעמה את האנשים. דיכוי גמור בא לבסוף, אך יתכן כי הוא נתאפשר על ידי הנאמנות, הבלתי זזה ימינה או שמאלה, של גוש חיל־הפלישה ועל ידי קבלת עול הנאמנות מחדש וברצון על ידי חלקי־צוותים בעלי־השפעה.

עד מידה ידועה אפשר לסכות את מרידת נוֹר כדומה להתפרחות קדחת מידבקת בגוף בנוי איתן, שבמהרה הוא פולטה ממנו.

על כל פנים, בין אותם אלפי המתמרדים היו כמה מן המלחים שימים מועטים אחרי כן — אם נדחפו לכך על ידי אהבת המולדת, אם על ידי יצר־קרב ואם על ידי שניהם יחד — עזרו לנלסון שיזכה בכתר קטן על יד הנילוס, וכתר־הכתרים של הצי בטראפאלגאר. למתמרדים היוו אלו הקרבות, וביחוד טראפאלגאר, חיטוי גמור, אף אדיר; כי כל אשר חלק לו בהרכב תצוגה ציית עשירת־מראה, הוא הוד שבגבורה בספירת הנשק. הקרבות הללו, ביחוד טראפאלגאר, עומדים ללא שוֹוה להם בדברי ימי האדם.

פרק רביעי

בזה ענין הכתיבה, כל כמה שיחליט אדם לשמור וללכת בדרך המלך, ישנן בנות־שבילים שהן מצודדות באופן שאין לעמוד בפניהן. מרמזת לי גאוניותו של נלסון, ואתעה לתוך בת־שביל כזאת. אם יארח לי הקורא לחברה, כי אז אשמח. לפחות, אנו יכולים להבטיח לעצמנו את התענוג שבחטא, כי סטיה זו ודאי תהיה חטאה ספרותית.

מן הסתם לא יהיה בכך משום חידוש אם יאָמר כי אמצעות זמננו הביאו לידי שינוי בהלכות מלחמת־ים במידה המקבילה למהפכה שחלה בהלכות־מלחמה בכלל עקב הבאת אבק־השריפה מסין אל אירופה. נשק־האש האירופאי הראשון, מלאכת־חישוב בלתי נוחה, היה, כפי שידוע היטב, בזוי בעיני אבירים לא מעטים כמכשיר שפל, שהוא יפה אולי בשביל אורגים שהם רב־מדי פחדנים לעמוד ולהקיש פלדה בפלדה בקרב גלוי. ואולם כשם שביבשה לא נפסק אומץ־לב של אבירות עם היפסק אבירים, הגם שניטלה חיצוניותה, כך בימים — אם כי בהתנגשויות של היום בהכרח עבר זמנה של אדיבות מוצגת לראוה, כבלתי מתאימה לנסיבות שנשתנו — לא אבד כלח על המידות הנעלות והאציליות של גבורי ציים, כגון דון ג’והן מאוסטריה, דוריה, ואן טרוֹמפּ, ג’ין בארט, כל השרשרת הארוכה של אדמיראלים בריטיים, והדיקטאטורים האמריקאיים, עם רדת קירות־העץ שלהם לנשיה.

אף על פי כן, יסָלח־נא למי שיכול להעריך כמו את ההוֹוה מבלי להיות כפוי טובה כלפי העבר, אם לאחד שכזה, הקליפה העתיקה הבודדת בפורטסמאות, ה“ויקטורי” של נלסון, נדמה שהיא צפה שם לא בלבד כמצבה מרקיבה לשם טוב, בל יושחת, אלא גם כנזיפה פיוטית, מרוככת על ידי חן־ציוריות, ל“מוניטורים” ולבניני־הים היותר אדירים של צלעות־הברזל האירופאיות. והוא — לא בגלל זה שאלו כלי־הים הם כעורי מראה, שעל כרחם הם חסרים את הסימטריה ואת קוי־הפאר של ספינות־המלחמה הישנות, אלא, במידה לא פחותה, מטעמים אחרים.

אולי ישנם אנשים, אשר בהיותם לא לגמרי אטומים לנזיפה הפיוטית, שנזכרה לעיל, בכל זאת יהיו נוטים, בשם המשטר החדש, לערער עליה, וזאת — אפילו עד כדי שבירת לוחות, אם יהיה צורך בכך. למשל, אלו בעלי־ה“תכלית” במלחמה, לגירוי מראה הכוכב התקוע בסיפון ה“ויקטורי” לסמן את המקום, בו נפל הספּן הגדול, עלולים לרמז רמזים המשמיעים כי דבר הצג נלסון את גופו לתפארת בקרב, היתה לא בלבד בלתי־נחוצה אלא גם בלתי־צבאית, אכן, טעמו של הדבר יש בו אחד מששים שבהעזה טיפשית והתפארות. אולי גם יוסיפו כי בטראפאלגאר לא היה זה אלא התגרות במות; והמות בא; וכי אילולא התגאותו באומץ־לב שלו היה האדמיראל שבע־הנצחון יכול לבלות את הקרב, ומתוך כך, תחת אשר יהיה צו־גסיסה חכּים שלו מבוטל על ידי הבא אחריו במשרה, היה הוא עצמו בשעת הכרעת המלחמה מביא את ציוֹ המפוּצץ לידי עֲגָנָה, מעשה אשר היה מונע את אבדן החיים המעציב בטריפת הספינות בסופת הטבע אשר באה תיכף לסופת הקרב.

והנה, אם נניח הצדה את הנקודה המסופּקת אם, משום סיבות שונות, אפשר היה לעגון את הצי, כי אז יש מקום לחכמי מלחמה אֵלוּ לטעון כטענה הנ"ל.

ואולם “יוכל היות” אדמת־בּצוֹת היא ואין לבנות עליה. ואל נכון, בראיית הנולד ביחס לתוצאתה הגדולה של ההתנגשות ובהתכוננות רבת־דאגה לה — הָשֵט ותַכֵּן את דרך המות, כמו בקופנהאגן — מעטים המפקדים אשר היו זהירים ונזהרים כמו זה שהצהיר את גופו בעצם הקרב.

הישמרות אישית, אפילו כשהיא מוּנעת על ידי טעמים שאינם אנוכיים כל עיקר, ודאי אין היא צדקה מיוחדת באיש צבאי; ואילו אהבת הוד שאין לה שיעור, המשמשת עד תכלית חוש־חובה מעומק־הלב, היא ראש צדקותיו. אם השם ולינגטוֹן אינו קול חצוצרה לדם כמו השם הפשוט־יותר של נלסון, הרי אפשר להסיק את הטעם מן הכלל הנ“ל. אלפרד¹ במזמור־הקינה שלו על המנצח בואטרלוֹ אינו קורא לזה גדול החיילים שבזמנו, ואילו באותו מזמור הוא מעלה את שם נלסון כ”גדול הספנים אשר מעולם".

בטראפאלגאר, על עברי פי ההתנגשות, ישב נלסון וכתב צוָאתו הקצרה, האחרונה. אם, בהרגישו מראש את זה המפואר שבנצחונות, שהוא עתיד להיות מעוטר על ידי מיתת עצמו הנהדרת, הורהו דחף־כוהנים להלביש גופו בתעודות מעשיו הנוצצים, המשובצים באבני חן; אם התקשטותו על דרך זו למזבח ולקרבן היא התפארות־שוא, כי אז כל שורה באֱמת־הירואית באפוס גדול ובדרמה גדולה היא העמדת־פנים ועדות שקר, שהרי בשורות כאלה המשורר מגלם בשירה אותן רוממוּיוֹת הרגש שאופי כגון זה של נלסון, בהינתן לו שעת־הכושר, חַיֵה יְחַיֶה אותן במעשים.

פרק חמישי

ההתפרצות על יד הנוֹר דוכאה. אך לא כל תרעומת ניתן לה פיצוי. אם הקבלנים, למשל, לא עוד הוּרשה להם לפעול פעולות שהן מיוחדות לשבטם בכל מקום שבעולם, כגון, לספק ארג־סס, מזונות שאינם מבריאים, או שנמדדו במידת־שקר — בכל זאת נמשכה החטיפה כמאז. זו היתה מקודשת על ידי מנהג הדורות ואושרה משפטית על ידי מאנספילד לורד־צ’אנסלור מן האחרונים; זו הדרך לספק אנשים לצי, דרך שהוזנחה ונשכחה, אם כי מעולם לא בוּטלה רשמית, — באותן השנים בלתי מעשי היה לותר עליה. ביטולה היה מטיל מום קשה בצי, ובאין צי אין קיום לבריטניה.

אז היה הצי כולו תחת בד, אֵין כוח־קיטור, ומפרשיו אשר לא יסָפרו מרוב, ואלפי תותחיו, במלה אחת, הכל, היה מופעל על ידי שרירים בלבד; צי שלצמאונו לאנשים אין רויה, מפני שהיה בפרק־הזמן ההוא מרבה לו ספינות מכל הסוגים כנגד צרכים פתאומיים שהיו קמים ושהיו עתידים לקום מן היבשת המתגעשת.

קדם רוגז לשתי המרידות, ופחות או יותר — במסתרים — בילה אותן. לפיכך, לא בלתי־שכלי היה לחשוש לחזרת הצרה, אם זעיר פה זעיר שם ואם באופן כולל. דוגמה אחת לחששים אלה: בשנה שבה חל סיפור זה, קיבל נלסון — שהיה נקרא אז סגן־אדמיראל סיר הוראציו, בהיותו עם הצי בסמוך לקו־החוף הספרדי — הוראה מן האדמיראל המפקד שיעביר את נסו מן ה“קאפּטיין” אל ה“תיסיאוס”, מטעם זה: מאחר שזו האחרונה זה אך הגיעה אל התחנה מביתה, אשר שם השתתפה במרידה הגדולה, היה חשש־סכנה מהלך־רוחם של האנשים; והועלה בסברה כי קצין כמו נלסון הוא האיש אשר — אכן, לא יכניע את הצוות באימה עד לשעבוד שפל, אלא יחזיר אותם, בכוח עצם נוכחותו, אל נאמנות, אשר אם לא תהיה נלהבת כמו שלו, מכל מקום תהיה אמיתית כמו שלו. וכן אירע שלאיזה זמן היתה דאגה רווחת בסיפון אחורי לא אחד. על פני הים נתחזקה השמירה כנגד ניוון במצב, על כל צרה שלא תבוא. מתוך הודעה למפרע של רגעים בלבד, יכולה התנגשות להתרחש. וכבואה, ראו החובלים, הממונים על הסוללות, חובה לעצמם בכמה מקרים לעמוד, חרבם שלופה בידם, מאחורי האנשים המפעילים את התותחים.

ואולם על סיפון הע"ד, בה נידנד כעת בילי את ערסלתו, היה אך מעט מאד בהליכות אנשי הצוות, ולמראית עין לא כלום, בהתנהגות הקצינים אשר יגיד לסתם מסתכל כי המרידה הגדולה היתה מאורע מזה לא כבר. בהילוכם והנהגתם הכללית, הקצינים המוסמכים נוטלים ניגונם מן המפקד, והוא — אם הלה יש לו יתרוֹנות האופי שהוא מצוּוה עליה.

הקברניט הנכבד אדווארד פיירפאקס ויר, ככינויו המלא, היה רווק בן ארבעים או בקירוב לכך, ספן מהולל, אפילו בדור שהיה מעמיד הרבה אנשי־ים גדולי־שם. אם כי התיחס על עליוני האצילים, היתה עלייתו בשירות לא לגמרי תלוי בהשפעות הקשורות בזו הנסיבה. הוא שירת עת רבה, השתתף בקרבות שונים, ותמיד יצא ידי חובתו כקצין הדואג לשלום אנשיו אך אינו סובל שום עבירה במשמעת; היטב היה מלומד במדע מקצועו, וחסר־פחד עד כדי העזה, אך מעולם לא עד אבדן הכוח השופט שבו. בשביל גבורתו במימי הודו המערבית כסגן דַגָל תחת רודני בשעת נצחונו המעטיר של אותו אדמיראל נגד דה גראס, נתמנה קברניט קבוע.

ביבשה, כשהוא לבוש במדי אזרחים, לא היה איש חושבהו ספן, ומה גם שמעולם לא קישט שיחה פשוטה במונחים ימיים; הליכותיו — בכובד ראש, ולא נודעה ממנו הנאה מהומור לשמו. לא היה זה בלתי־מתאים לאלו התכונות, שבנסיעה, בה לא היה כלום שידרוש את פעולתו המפקחת, היה הוא הבלתי־מתראה באנשים. איש־יבשה שהיה מתבונן בזה האדון שאינו לובש שום אותו־פקידות מובהקים, בשעה שהוא יוצא ממסתור שלו אל מרחב הסיפון, והיה שם לב לשתיקת־הכבוד, בה מקדמים אותו הממונים ההולכים אל מרגועם כנגד מבוא־הרוח, היו חושבים בו שהוא אורחו של המלך, אזרחי בספינת המלך, איזה ציר נעלה ומכובד בדרכו אל שליחות חשובה. אך, באמת, אפשר כי זו צניעות־ההנהגה מקורה באיזו ענותנוּת שאין עמה העמדת פנים, והיא לעתים קרובות מזוּוגת לאופי עז־ההחלטה — ענותנות שהיא מובהקת בעתים שאין בהן נחיצות למעשה חותך; ובכל דרגת־חיים שרואים אותה, הרי היא מעידה על סגולה אצילת־מהות.

כמו כמה אחרים העוסקים בסוגים שונים של פעולות־גבורה אשר בארץ, יש והיה הקברניט ויר — אם כי היה מעשי למדי בשעת צורך — מגלה נטיה למצב־נפש של שגיה בחלומות. בעמדו בדד על צד־הרוח של הסיפון הגדול, כשידו האחת אוחזת בבד המפרשים, היה משקיף מהורהר על פני הים האפל. באותם הרגעים, אם הוגש לו איזה ענין פעוט המפסיק את זרם מחשבותיו, היה מראה פחות או יותר התרגזות; אך מיד היה משתלט עליה.

בין אנשי הצי היה ידוע בכינוי — ויר הכוכבי. אי־זה הדרך נדבק שם זה לאחד אשר, תהיינה מעלותיו בספירות הגבורה מה שתהיינה, לא היה בו כלום מן הנוצץ? מעשה שהיה כך היה. שאר־וקרוב אהוב לבו, לורד דנטון, היה הראשון לפגשו ולברכו בשובו לאנגליה מן המסע ההודי־מערבי; ביום לפני כן, אגב דפדפו בספר שירי אנדרו מארוֶל, נזדמנו לפני זה, לא פעם אחת בלבד, השורות המוכתרות בשם “בית אַפּלטוֹן” — כן נתכּנה אחד המושבים של אחד מאבות־המשפחה המשותף להם, גיבור במלחמות הגרמניות במאה הארבע־עשרה. בו בשיר ישנן השורות הללו:

זה בגלל חינוך־ראשית

בגן־עדן ביתי

תחת המשמעת הקשה

של פיירפאקס וּויר הכוכבי.

ובכן, בחבקו את שארו אשר שב מנצחון־רודני, בו שיחק תפקיד כה נאדר בגבורה, ובהיותו גדוש גאוה משפחתית מוצדקת על זה הספן מבני ביתו, קרא בקול עתיר־רגש: “החדוה לך, אֶד; החדוה לך, ויר הכוכבי שלי!” זה מצא לו מהלכים, ומאחר ששם־הלואי החדש הועיל בשית חברים להבדיל בין קברניט ה“בל תשועבד” ובין ויר אחר, הקשיש ממנו, קרוב־רחוק לו, שגם הוא קצין־צי בעל אותה הדרגה, נשאר זה הכינוי דבוק לצמיתות בשם המשפחתי של הקברניט דנן.

פרק ששי

מתוך עין לתפקיד שיהיה מפקד ה“בל תשועבד” משחק במערכות העתידות לבוא לאחר מועט, אולי טוב שיושלמו ראשי־הקוים לדמותו אשר סומנו בפרק הקודם. מלבד מעלותיו כקצין־ים היה הקברניט ויר אישיות יוצאת מן הכלל. שלא כמו כמה ספנים אנגלים מפורסמים, לא בלע ולא “המליח” שירות ארוך ומאוּמץ מתוך התמכרות מופתית, את כל האיש כולו. היתה לו נטיה מובהקת כלפי כל הנמנה על הרוחני. הוא חיבב ספרים, ומעולם לא ירד לים בלי ספריה מצוידת מחדש, — מצומצמת אך ממיטב הטוב. שעות הפנאי הבודדות, שעתים הן נופלות למפקדים אפילו במסע־קרבות, והן בכמה מקרים כה מיגעות, מעולם לא נמצאו משעממות לקברניט ויר. באין לו כלום מן הטעם הספרותי שפחות הוא משגיח בחומר הנמסר מאשר לכלי המעביר אותו, היה מטה הדין כלפי אותם הספרים שכל מוח רציני, התופס איזו עמדת־שלטון פעילה בעולם, בטבעו נוטה אליהם; ספרים העוסקים בבני־אדם ומאורעות ממשיים, תהיה תקופתם מה שתהיה — היסטוריה, ביאוגרפיה, וסופרים בלתי שיגרתיים, אשר, בהיותם חפשים מהתחסדות ומוסכמות, כגון מוֹנטין, הרי הם מתפלספים על הבריאה בכנות וברוח של שכל־הישר.

בזו אהבת הקריאה מצא אישור למחשבות מוצנעות שלו — אישור שלחינם ביקשהו בשיחת חברים, עד שנקבעו בו, ביחס לנושאים שהם יסודי־היסודות, דעות אשר הרגיש בהן מראש כי יעמדו בו ללא שינוי עיקרי כל זמן ששכלו לא יפּגם. מכיון שחלקו נמוך מכפי יחוסו, היה הדבר הזה יפה לו. הוכחותיו הקבועות היו כחומה בפני אותם המים הפולשים של דעות חדשות — סוציאליות, פוליטיות, ודומיהן — אשר באותם הימים סחפו בזרמן כמה מוחות שבטבעם לא היו גרועים משלו. בשעה שבניה של אותה האריסטוקרטיה, אשר לה היה שייך על פי לידתו, רגזו על החדשנים מפני שתורותיהם מסכנות את המעמדות בעלי הזכויות היתירות, התנגד להן הקברניט ויר מתוך אי־נגיעה בדבר, מפני שהן נראו לו נמנעות ההגשמה במוסדות מאריכי ימים, והן רק עשו מלחמה נגד שלום העולם וטובת האנושות.

קצינים אחדים בני דרגתו — והם מוחותיהם פחות מצוידים ופחות רציניים משלו — אשר על כרחו היה לפעמים מתחבר עמהם, מצאוהו חסר במידת ההתידדות, סברו בו שהוא אדון יבש, אשר ריחו ריח ספרים. יש אשר בהיפרדו מעל חברתם היה האחד מהם עלול לומר לחברו משהו מעין זה: ויר הוא בחור אציל, ויר הכוכבי. על אף העתונים כמעט שאין סיר הוֹראציוֹ, לעומקו, איש־ים או לוחם טוב ממנו. ואולם, ביני ובינך, האם אינך סובר כי יש איזה קו מוזר של הפידנטי עובר בתוכו? כן, כמו פתילו של מלך בתוך פקעת של חבל־צי?

למראית־עין היה איזה יסוד למין ביקורת כזו, המוסחת מלב אל לב; כי לא די ששיחת הקברניט לא נפלה לתוך התבדחות חמימה, אלא גם זאת: ברצותו להדגים איזו נקודה הנוגעת באישים ובמאורעות המלהיבים של הזמן, היה מעלה זכרו של איזו אישיות היסטורית או עובדה קדמונית, כלאחר־יד, כדברו באיזה אדם או מקרה בן־הדור. דומה היה כבלתי מרגיש שלאנשי מסיבתו העליזים אסמכתות רחוקות כאלו, כל־כמה שהן באמת מאירות את מצב ההווה, הן לגמרי זרות, באשר כל חומר־המקרא של האנשים האלה מוגבל לכתבי־עת בלבד. ואולם התחשבויות במעין אלו לא קלות הן לאנשים הבנויים על אורח הקברניט ויר. כּנוּתם מצווה עליהם ישירוּת, עתים מרחיקה לכת, כזו של עוף נַוָד אשר במעופו אינו מרגיש בעברו גבולות.

פרק שביעי

החובלים ושאר האדונים המוסמכים שמהם הורכב חבר־עוזריו של הקברניט ויר, אין צורך לפרטם כאן, אף אין צורך להזכיר אף אחד מן הקצינים העליונים. ואולם בין הסגנים היה אחד אשר, מכיון שיש לו יד ומעשה בזה סיפור, לא יזיק אם נציגהו תיכף ומיד. אנסה לציירו, אם כי אני מתיאש מראש.

זה היה ג’ון קאלגארט, ממונה־על־הנשק. ואולם זה התואר אפשר שיהיה קצת מסופק באזני אנשי־יבשה. לראשונה, ללא ספק, היה מתפקידו של זה הקצין הנמוך להורות לאנשים כיצד משתמשים ברובים, חרבות וסכיני קרב. ואולם לפני כמה שנים, משום ההתקדמות בתותחנות שגרמה שתהיינה התנגשויות יד־מול־יד יותר נדירות, ונתנה למלחת ולגפרית הבכורה על פני פלד — נתבטל אותו תפקיד; הממונה־על־הנשק באנית־מלחמה גדולה נתגלגל למעין ראש־משטרה, שחובתו, בין שאר ענינים, היא לפקח על שמירת הסדרים בסיפוני־התותחים הנמוכים, שהם יפה מאוכלסים.

קלאגארט היה כבן חמש שנים ושלושים שנה, רזה ורם במקצת, אך בדרך כלל לא רע־המראה. ידו היתה רב־מדי קטנה ומחוטבת לנוי בשביל שתעיד על התרגלות בעבודה קשה. הפנים מעוררי תשומת לב היו; רשמי הפנים, כולם חוץ מן הסנטר, היו מפוסלים לטוהר כמו במטבע יוני; אף על פי כן היה הסנטר, חסר־זקן כמו זה של טקומסה, נושא בקרבו משהו מן הכובד המוזר, הבולט, המזכיר את הגלופות של מעלת כהונתו ד"ר טיטוס אוֹטֶס, המליץ ההיסטורי בעל קול־הכמרים המתמשך, בימי צ’ארלס השני, והזיפן שבקשר האפיפיורי שדוּבּר עליו בלא ראָיות. דבר זה היה עוזר לו לקלאגארט במשרתו שתהא עינו מביטה דרך מלמדים. מצחו היה מן המין שהוא קשור — לדעת יודעי פרצופין — במשהו יותר מן השכל הממוצע; תלתלי משי שחור נתלו אשכולות על פני חלק ממנו, והיווּ מסגרת מנוגדת לחיורון אשר מתחת להם, חיורון שהוא נסוך גוון דק של ענבר, כדומה לעין המרמר העתיק, עינגתה יד הזמן.

צבע עור־פנים זה, שהיה בניגוד בולט לפרצופי הספנים שהיו או מאדימים או מעמיקי־הברונזה — ומקצתו יש לזקוף על חשבון היות בעליו כלוא מאור־השמש בגלל משרתו — אם כי לא היה בדיוק בלתי נעים, בכל־זאת נדמה כמרמז על משהו פגום או בלתי־תקין בהרכב ובדם. ואולם מראהו הכלל והליכותיו סיפרו על חינוך ודרך־חיים בלתי־מזדווגים עם תפקידו הציי, עד שבשעות אשר לא היה עסוק בכך, היה נראה כאיש־תרומות הן בחברה הן במוסר, אשר מטעמים שלו בחר להיות עלוּם־שם. כלום לא נודע על חייו הקודמים. יתכן כי היה בן־אנגליה; אף על פי כן נסתתר בדיבורו איזה מבטא זר, אשר רמז כי אפשר לא היה שכזה מלידה כי אם על פי התאזרחות בחר ילדותו. בין פטפטני־ים דהויים, יושבי סיפוני־תותחים ובית־חרטום, נתהלך רנן כדלקמן, כי הממונה על הנשק היה פרש אשר התנדב לצי המלך על מנת לכפר בעד איזה מעשה־מרמה מסתורי, שבגללו הואשם לפני כסא־הדין של המלכות. העובדה ששום איש לא יכול לאמת את השמועה הזאת, לא מנעה, כמובן, את התפשטותה בסתר. שמועה כזאת, אך הוחלה על סיפוני־התותחים ביחס למי שהוא ואיזה שהוא מתחת לדרגת קצין מוסמך, לא היתה חסרה מהימנות לדעת זרקי החכמים המחוכמים, שמלאכתם מלאכת־זפת בצוות של אנית־מלחמה. ואכן, אדם במדרגת ההשתלמות של קלאגארט, שאין לו שם נסיון קודם בחיי הים והוא נכנס בצי בשנות עמידה, כמו שעשה הוא, ובהכרח מתמנה בתחילתו אל הדרגה התחתונה בו; איש אשר, נוסף לכך, מעולם לא נגע בדיבורו לחייו הקודמים ביבשה; אלו היו נסיבות אשר, מחוסר ידיעה מדויקת בדבר הקודמות בחייו, פתחו לחורצי לשון שדה מעורפל לניחושים שלא דנו אותו לכף זכות.

ואולם דברי־הרכילות בנוגע לו בפי הספנים במשמרת־הכלב לבשו התקבלות־על־הדעת בלתי־ברורה מחמת העובדה שזה פרק־זמן שהצי הבריטי לא יכול להיות מן המהדרין במלאו את רשימות הגיוס, ולא די שהיו כנופיות חוטפים מתהלכים לשם רע ביבשה ובים, אלא שכמעט ולא היה זה בגדר סוד, שהמשטרה הלונדונית היתה בת־חורין לקחת בשבי כל חשוד שגופו מתוֹם, וכל בחור מסופק המהלך לתומו, ובלא חקירה ומשפט לשלוח אותו אל חצרות־הנמל או אל הצי. יתר על כן, אפילו בין המתנדבים־מרצונם היו שכאלה אשר המניע אותם לכך לא היה דחף של חיבת־מולדת או של חשק בעלמא לטעום קצת חיי־ים והרפתקה מלחמתית. בעלי־חובות פעוטים, פושטי רגל, יחד עם ערב־רב של “ברוזים צולעים” מבחינה מוסרית, מצאו בצי מקלט נוח ובטוח. בטוח — מפני שבאם אך נרשמו על סיפון ספינת־מלך, נמצאו במקדש, כדרך שפושע בימי הבינים היה מבקש מחסה בצל המזבח. הפרעות־משפט כגון אלה, שהממשלה מטעמים מובנים לא ראתה לפרסמן בשעת מעשה — ואשר משום כך, וגם משום שהענין נגע במעוטים שבמעוטי־ההשפעה בבני־אדם, כמעט ושקעו כליל לתהום־נשיה — מעניקות סמוכין למשהו שאיני יכול להיות ערב לאמיתוּתו, ולפיכך הריני מהסס לאָמרו; משהו שאני זוכר בו כי ראיתיו נדפס, אם כי מה ספר היה זה מתעלם מזכרוני; ואולם אותו הענין נמסר לי באופן אישי לפני ארבעים שנה מפי אכסנאי זקן, חובש כובע עקום, אשר עשיתי עמו שיחה מענינת מאד על מרפסת בגרינויץ', — כושי מבאלטימור היה, לוחם בטראפאלגאר לשעבר. והענין כך הוא: אם קרה שאנית־מלחמה חסרה ידים עובדות, והיא מצוּוה על התפּרשות מהירה, היתה המכסה הלקויה, באין דרך אחרת להשלימה, מתמלאת על ידי משיוֹת בהטלת־גורל ישר מבתי־הכלא. מטעמים שרמזנו עליהם לעיל קשה יהיה כיום הזה להוכיח את האמת או את השקר שבדיבורים הללו. ואולם אם נניח כי אמת בהם, כמה יש בהם כדי ללמד על המְצָרים, בהם נמצאה אנגליה בימים ההם, כשעמדה בפני אותן המלחמות, אשר כמעוף בנות־תופת עלו בצריחה מן הרעש והאבק של באסטיליה ההרוסה. באיזו מידה נראית אותה תקופה בהירה לעינינו, שאנו צוֹפים בה בחינת עבר, ואין אנו אלא קוראים עליה בספר. ואולם לסבים שלנו (ואנו עצמנו כבר לבני־זקן), כלומר, לבעלי־מחשבות שבהם, היה הגניוּס של אותה תקופה מראה פרצוף כמו זה של “רוח הכף” בסיפור של קאמוֹאֵן — פנים שיש בהם משום אימת ליקוי חמה, מסתוריים, עצומים. אפילו אמריקה לא היתה חפשית מפחדים. בשיא נצחונותיו של נפוליון — נצחונות שאין להם מקביל בדברי הימים — נמצאו אמריקאים, מאותם שנלחמו בגבעת בונקר, אשר ציפו לאפשרות, כי האוקינוס האטלנטי לא יתבחן כתריס בפני מיצוי־תחבולותיו של זה העולה־לגדולה הגורלי, אשר דומה והוא עוסק בביצוע הגזירות המנובאות מראש בספר “החזיון”.

אף על פי כן, נפחתת מידת האמון שאפשר לתתה ברנן סיפון־התותחים בנוגע לקלאגארט, מאחר שלעולם אין איש התופש משרה כגון שלו באניה מלחמה ויוכל לקוות שיהיה חביב על הצוות. חוץ מזה, בהטלת־דופי באדם שיש טינא בלבם עליו, או שאינם מחבבים אותו מאיזה טעם שהוא או בלא טעם כל שהוא, דומים ספנים לאנשי־יבשה: עלולים הם להגזים או לשגות בדמיונות.

ומהו באמת שיעור־ידיעתם של ספני ה“בל תשועבד” על קורותיו של הממונה־על־הנשק לפני היכנסו לשירות? בערך, כשיעור ידיעתו של אסטרונום על מסעות כוכב שביט לפני תופעה ראשונה שלו, בת־תצפית, ברקיע. פסק הדין של אנשי־הים הוּבא בכאן רק כדי להראות מה רושם מוסרי עשה האיש על טבעים מגושמים, בלתי מפותחים, אשר השגותיהם על רשעוּת אנושית בהכרח היו מן הצרות ביותר, מוגבלות לרעיונות על נבלות הדיוטית — גנב בין הערסלות המתנדנדות בשעת משמרת־לילה, או ספסרי האדם וכרישי־היבשה בערי־הנמל.

ואולם לא רנן היה זה כי אם עובדה כהויתה, כי אף על פי שקלאגארט, כמרומז לעיל, תיכף להיכנסו בצי כטירון, נתמנה למחלקה הפחות־נכבדה בתפקידי צוות אנית־מלחמה, לרבות כל עבודות־הפרך המיגעות, הנה, לא לזמן ארוך נשאר באותה דרגה. כשרון־הכפּים המשובח, אותו גילה מיד, פכחונו מטבע ומלידה, הכנעתו גונבת־הלבבות בפני רבותיו, בצירוף גאוניות בלשית שהראה בהזדמנות מיוחדת במינה, כל זה, בעיטוּר איזה פּאטריוֹטיזם נזירי, העלהו בקפיצה אחת למשרת ממונה־על־הנשק.

“רבי־הטוראים” של הספינה היו משועבדיו הקרובים של זה ראש־המשטרה הימי והם צייתנים היו, והוא — כמו שאפשר לראות בסעיפי־מסחר ידועים ביבשה — כמעט במידה שאינה עולה בד בבד עם רצוניות מוסרית שלמה. משרתו שמה ביד ראש־המשטרה כמה חוטים מצטמתים של השפעות־סתרים, והללו, כשהם מופעלים בזריזות על ידי משרתיו, יש בהם כדי לגרום אי־נעימות, אם לא משהו גרוע מזו, לאיזה־איש־שהוא מקהילת־הים.

פרק שמיני

החיים בראש־התורן יפים היו לבילי בוד. שם, כשלא היה בפועל עסוק במנורים בגבהי גבוהים, היווּ אנשי ראשי־התרנים, שנבחרו לכך על שום נוער ופעילות, קלוב־אויר, והם היו רובצים בנחת כנגד קטני המפרשים המקופלים למו כּרים, שוזרים להם אגדות כאלים העצלים, ולעתים קרובות מבדחים רוחם במה שמתארע בעולם ההומה על גבי הסיפונים שמתחת להם. אין תימה שצעיר, בעל נטיות כגון אלו של בילי, יהיה שמח בחלקו בחברה כזו. הוא מעולם לא הרעים איש, והיה פזיז להיענות לצו. כך היתה דרכו גם בצי־המסחר מקודם לכן. ואולם עכשיו הראה דקדקנות כזו בחובותיו, עד שחבריו במדור העליון לפעמים היו צוחקים עליו בשל כך מתוך טוּב־לב. זריזות מוגברת זו היה לה טעם שלה, והוא הרושם שנעשה עליו על ידי עונש רשמי בכבש, הראשון שהיה הוא עֵד לו. מעשה־העונש נפל יום אחד אחרי הירשמו בצי. נתחייב בו צעיר קטן־קומה, טירון, איש משמרת אחורית, שהיה נעדר מן העמדה המוקצית לו כשהספינה היתה מופנית לדרכה — פשיעה שגרמה להפרעה רצינית באותו תמרון, הדורש חפזון של הרף־עין בהתרה ובקשירה. כראות בילי את הגב הערום מתח לשוט — כולו מגולף פסים פסים של חבּוּרות אדומות, והגרוע מזה: כשהתבונן אל מבע־האומלליות שבפני האיש לאחר השתחררו, כשאץ הלאה ממקום־העונש, כשכתונת־צמר שלו זרוקה על שכמו ביד המענים, בשביל להסתיר עצמו בהמון, נפלה אימה על בילי. הוא החליט כי לעולם לא יהא נתפס לעבירה אשר בגללה יתחייב לפורענות כזו, ושלא יעשה, או יפסח מעשות, דבר אשר בגללו יהא חייב אפילו נזיפת־מלים. שערו, איפוא, מה היו אפתעתו ודאגתו כשמצא עצמו לבסוף נכנס לפעמים לצרות פעוטות בכלל דברים כגון אחסנת שקו, או משהו שלא בסדר בערסלה שלו, דברים שהיו נתונים לפיקוח רבי־הטוראים של הספינה, בני הסיפונים התחתונים, ושהביאו על ראשו איום מעורפל מצד אחד מהם.

כה זהיר ונזהר היה בכל — איך יקרה כזאת? לא יכול להבין הדבר, וזה הטריד אותו גם הטרד. כשדיבר על כך לחברי ראשי־תרנים צעירים שלו, או שהתיחסו לזה בקלות מתוך אי־אמונה, או שהם מצאו משהו מבדח בדאגתו הבלתי־מוסתרת. “האם שקך הוא, בילי?” שאל האחד; “אם כן, תפור עצמם בתוכו, ואז מובטח לך שתדע אם מישהו שולח אצבעותיו בו”.

והנה, היה אחד ותיק בספינה, אשר, מפני ששנותיו התחילו גורמים לו שיהיה בלתי־מוכשר לעבודה יותר פעילה, זה מקרוב ניתן לו לשרת בתורת איש התורן העיקרי במשמרת, משגיח על הארגליה המונחת מסביב לכלונס הגדול אצל הסיפון. בשעות הפנאי שלו עשה איש ראש־התורן הקדמי היכר כל־שהוא עמו; ועכשיו, בצרתו, עלה בדעתו כי זה מין בן־אדם אשר מפיו אפשר לשמוע עצת־חכם. היה זה איש דאנציג אשר מכבר נתאנגל בשירות, ממעט דיבור, מרבה קמטים וחרוּת צלקות אחדות אשר קנה לו דרך כבוד. פניו הכמושים, מצובעי זמן וחבוּטי סופות עד שעינם כעין קלף עתיק, היו ברודים פה ושם בחטטי־כּחול, סימן להתפוצצות מקרית של כדור־רובה בשעת קרב. הוא היה איש הספינה “אגממנון”, וכשנתים לפני זמנו של הסיפור הזה שירת תחת נלסון, כשנלסון עדיין היה נודע בשם סיר הוֹראציו — באותה ספינה שזכתה לאלמות בזכרון הצי, ואשר, מפורקת מכתליה ושבורה עד לצלעותיה הריהי נראית בדמות שלד מפואר בחקק של היידן. בהיותו אחד מפלוגת־הפלישה שב“אגממנון”, זו חדרה אל ספינת־האויב, קיבל חתך באלכסון לאורך רקה אחת ולחי אחת, שהניח צלקת ארוכה ויורת, כרצועה של אור־שחר הנופלת על פניו הקודרים. משום אותה צלקת ומשום הידיעה כיצד זכה לה, כמו כן משום צבע־עורו בּרוּד־הכּחוֹל, היה זה איש־דאנציג מכונה בפי צוות ה“בל תשועבד” “עלה־בה־תוך־עשן”.

והנה, בפעם הראשונה, כשעיני־כרכשת זעירות שלו נפלו במקרה על בילי בוד, קמה בו מין עליצות פנימית וקשוחה, והיא גרמה להם לכל קמטיו העתיקים שיהיו משחקים ומרקדים על דרך ליצנים. האם היה זה מפני שזו הערמה הקשישה, המוזרה בהליכותיה, הפרימיטיבית, הבלתי נוחה להתרגש, ראתה, או דימתה־לה שראתה, ב“מלח הנאה” משהו אשר, מתוך ניגוד לרקע של אנית־המלחמה, הופיע כמחוץ־למנין, כבלתי־מותאם? ואולם לאחר התבוננו בו לפרקים במתגנבים, נשתנתה עליצותו המסופקת של זה המֶרְלין הזקן. כי, עכשיו, מדי היפגש השנים, היתה זו מעוררת בפניו מבט של ספק, אך המבט אך לרגע היה, ובמקומו באה הבעה של תמיהה עיונית, לאמור: מה יקרה לבסוף לטבע שכזה, אשר בהיותו זרוק לתוך עולם שאינו נעדר מוקשי־אדם, אשר כנגד תעתועיהם לא יועיל עוז־לב פשוט, — והוא חסר נסיון ותכסיסי לשון, ואין לו אף צל של כיעור מגן; עולם שבו התמימות, במידה שעדיין נחלת האדם היא, לא תמיד היא מחדדת את העשתונות או מאירה את הרצון.

על כל פנים, איש דאנציג זה, בדרך נזירית שלו, התחיל מחבב את בילי. ולא בשל התענינות פילוסופית גרידא בנפש שכזו. היתה סיבה אחרת לכך. בשעה שזרויות הזקן, שעתים היו גובלות בּדוּבּוֹניוּת, היו דוחות את הצעירים, בילי, בלא התעכב בשל כך, היה מגלה אותות התקרבות, ולא היה עובר על פני איש “אגממנון” הזקן מבלי הידור של יראת־כבוד, דבר שבאי־בימים לעולם נהנים ממנו ואפילו הם לפעמים מלאים מרירות, ותהיה מדרגתם בחיים מה שתהיה. היה עורק של הומור יבש, או כדומה לזה, באיש־התורן הזקן; ואם מפאת אירוניה אבהית כלפי נעוריו של בילי וגופו החסון, או משום טעם אחר, יותר טמיר, היה הזקן, מדי דבּרוֹ אליו, מכנהו “בּייבּי” תחת “בּילי”. אכן, איש דאנציג הזקן היה ממציאו של זה השם אשר בו, לאחר ימים, נודע איש ראש־התורן הקדמי בספינה.

ובכן, איפוא, בלכת בילי, במצוקתו הפעוטה והמסתורית, לחפש אחר בעל־הקמטים, מצאהו לזה, כשהוא פנוי מעבודה במשמרת־הכלב, והוא יושב על גבי קופסת־בֶּרֶד בסיפון־התותח העליון, ומפעם לפעם הוא מסתכל בעין לגלגנית במקצת במתרברבי המטיילים שם. בילי סיפר דבר צרתו, ושוב הביע תמהונו, איך נהיה כל זה. הרואה־המלח הקשיב, וליוה את הרצאתו של איש ראש התורן הקדמי בזעזועים משונים בקמטיו וניצוצות־תמיהה בעיני־בלשים שלו. כגמרו סיפורו שאל איש ראש התורן הקדמי: “ועכשיו, איש דאנציג, אמור לי, מה דעתך על זה?”

הזקן צעד בגרירת־רגלים לקדמת מכסה־השעונית, ובשפשפו במתינות בצלקת הארוכה האלכסונית במקום שהיא נכנסת אל השׂער הקלוש, אמר בלשון קצרה: “בּייבּי בּוֹד, ג’ימי־רגלים (בזה נתכוון לממונה־על־הנשק) הוא דבוּב לך”.

“ג’ימי־רגלים!” קרא בילי, כשעינים שמימיות שלו מתרחבות; “על שום מה? הרי הוא קורא לי צעיר מתוק ונעים, כך אומרים לי”.

“כך הוא קורא לך?” גיחך האפרורי; אחר אמר: “כן, בייבי בחוּר, קול מתוק יש לו לג’ימי רגלים”.

“לא, לא תמיד. רק בדברו אלי — כך. אין אני עובר על פניו מבלי שיאמר לי מלה נעימה”.

“וזה מפני שהוא דבוב לך, בייבי בוד”.

חזרה זו על המלים והאורח שבו נאמרו (אורח בלתי־מובן לטירון) הטרידו את בילי כמעט כמו עצם התעלומה אשר לה חיפש ביאור. הוא ניסה להוציא מפי הזקן משהו פחות נבואי־מסתורי ופחות חסר־נועם. ואולם זה חירון־של־ים זקן, בהיותו סבור אולי שלפעם זו הקנה לאכילס הצעיר שלו די לקח, קיפל שפתיו, אסף את כל קמטיו ולא רצה לגלות יותר מאשר עם לבו.

השנים, ואותם הנסיונות הנופלים בחלקם של פיקחים באנשים שהם משועבדים כל ימי חייהם לרצונם של הגבוהים מהם במשרה, כל זה פיתח באיש־דאנציג הזקן את הציניות השמורה, התוֹכית, שהיתה תכונתו הראשית.

פרק תשיעי

למחרת נפל דבר אשר חיזק את אי־אמונתו של בילי בוד בסיכום המשונה אשר נתן איש־דאנציג הזקן לתופעות אשר הובאו לפניו.

הספינה, בצהרים, כלכתה מהירה לפני הרוח, נתגלגלה בדרכה, והוא, בעסקו בסעודה ובדברי בדיחות עם חבריו לסעודה, קרה מקרהו, בתזוזה פתאומית לספינה, ששפך את כל הכלול בקערת־מרק שלו על הסיפון שזה אך מוֹרט לנקיון, קלאגארט, הממונה־על־הנשק, מטהו הרשמי בידו, במקרה עבר על יד הסוללה, אשר במשקע שלה נמצא מקום־הסעודה, והנוזלים המשומנים זרמו בדיוק על פני שבילו. הוא דילג מעליהם, והלך לו לדרכו בלא הערה, כי לא היה הדבר ראוי לתשומת לב בנסיבות הנתונות, והנה קרה שעיניו ראו מי הוא זה אשר שפך את השפיכה הזאת. פניו נשתנו. הוא עמד ורצה לזרוק מלה חופזת בספן, אך התאפק, ובהראותו באצבע על המרק המהביל, דפק דרך־שעשועים בגבו במטה, ואמר בקול נמוך, מוסיקלי, שיש והיה מיוחד לו לפרקים: “יפה עשית, נערי! ואיזהו יפה? כל העושה יפה!” ואגב כך, הלך הלאה. מה שבילי לא ראה, כי נסתר הדבר מעיניו, היה החיוך — מן הנכון לומר, הגיחוך — שנתלווה אל דבריו המסופקים של קלאגארט. ביבוֹשת הורידה בת־הצחוק את זויות פיו החטוב. ואולם הכל קיבלו את הערתו כמכוּונת לבדח, ומכיון שהיא באה מגבוה מהם, הרי מחויבים הם לצחוק “בחדוה מזוּיפת”, וכן עשו; ובילי, שאפשר היה מוחנף על ידי רמז זה להיותו המלח הנאה, נשתתף בצחוקם בגיל; ואז, בפנותו אל חבריו לסעודה, קרא: “הנה־נא! מי זה אומר כי ג’ימי־רגלים דבוב לי!”

“וכי מי אמר כזאת, יופי?” הקשה אחד ששמו דונאלד במשהו של השתוממות.

על זאת נראה איש ראש־התורן הקדמי קצת טיפשי, מפני שנזכר כי רק איש אחד היה זה,“עלה־בה־תוך־עשן”, שהציע לפניו את הרעיון מעורפל־העשן כי זה הממונה־על־הנשק בדרך מוזרה הגה איבה לו. בינתים, זה הממונה, בחזרו ללכת בדרכו, מן הסתם לבש לרגע הבעה פחות זהירה מזו של החיוך המר, נטוֹל הבעת הפנים מרגש־הלב, אולי איזו הבעה של עקמימות, כי נער מתופף, בלכתו עליצוֹת בלי־משׂים מן הכיוון השני, ובהינגפו קלוֹת בממונה, נבהל על דרך מוזרה מפרצופו של זה. והרושם הזה לא נתמעט כל־עיקר כשהפקיד, בחתכו בו פתע במטה, צעק בחימה: “ראה, אנה אתה הולך!”

פרק עשירי

מה הטריד לו לממונה־על־הנשק? יטריד לו מה שיטריד, מה לו ולבילי בוד, אשר קודם דבר המרק השפוך, לא בא אתו בשום מגע מיוחד, רשמי או בלתי רשמי? ואם צרה לו, מה לה ולאחד שהוא כל כך רחוק מהכעיס כמו עושה־השלום של אנית־המסחר, הוא הוא שלפי אמרת קלאגארט עצמו היה “צעיר מתוק ונעים”? כן, על שום מה, להסתייע בביטויו של הזקן איש־דאנציג, יהיה ג’ימי־רגלים גבוב ל“מלח הנאה”?

ואולם בלבו, ולא בלי סיבה, כפי שתוכיח הפגיעה הנ"ל למי שעינים לו, ודאי היה הלה דבוב לו בסתר.

והנה, לוּ המצאנו משהו הנוגע לתולדות־החיים האישיות של קלאגארט — משהו שבילי בוד היה מכורך בו, אם כי לא ידע מזה עד־מאומה, איזה מאורע רומאנטי המרמז כי היכר קלאגארט את אפוּד־הכחול הצעיר התחיל באיזו תקופה שקדמה להיתקל עינו בו על הע"ד — כל זה, שאינו דבר קשה לעשותו, הרי היה זה מועיל לבאר, על דרך פחות או יותר מענינת, מה תעלומה שוכנת בענין זה. אבל עובדה היא שלא היה כיוצר בזה ולא כלום. אך הסיבה, שהיא בהכרח היחידה שאפשר להפילה על הענין דנן, היא בממשות שלה עמוסה אותו יסוד קמאי של רומאנטיקה ראדקליפית ככל אשר תוכל יכולת־ההמצאה של מחבר “מסתרי אוּדוֹלפוֹ” לרקום לה. כי מה יהא נוטל חלק במסתורי יותר ממשטמה עמוקה ונודעת־מאליה, כזו שהיא קמה בבני־תמותה מסוימים, יוצאים מן הכלל, רק על ידי מראהו החיצוני של איזה בן־תמותה אחר, כל כמה שיהא זה תם ובלתי עשוי להזיק? אכן, יש והתום עצמו הוא במעוררי המשטמה.

אישים, השונים זה מזה באָפים, אין מקום שבו יגיעו לידי קרבה מרגיזה כזו שהיא אפשרית בתוך אנית־מלחמה, המלאה מכסת אנשיה, והיא על פני הים; שם, יום יום, ללא הבדל דרגות, כמעט כל איש בא במגע מרובה או מועט עם כמעט כל איש זולתו. שם, הרוצה להיפטר לחלוטין ממראה עצם המרעימו, מוכרח להטילו הטלת יונה, או לקפוץ בעצמו מעבר למעקה הספינה. שערו בנפשכם איך עלול כל זה לפעול לבסוף על יצור אנושי מיוחד במינו שהוא ההיפך הגמור מצדיק.

ואולם, בשביל שתשכיל נפש תקינה את קלאגארט לכל־מלואו, אין אלו הרמזים מספיקים. בשביל לקפוץ מנפש תקינה אליו, יש לעבור את “חלל־הבינים הממית”, ואין טוב מלעשות זאת בעקיפין.

לפני שנים רבות אמר לי תלמיד־חכם מהימן אחד, שהיה גדול ממני בשנים, ביחס לאדם אחד (זה, כמו זה, איננו עוד), איש כה מכובד ללא־ערעור, עד שמעולם לא נאמר כלום נגדו בפרהסיא אם כי משהו נלחוש נלחש, “כן, פלוני הוא אגוז אשר לא יפוצח על ידי נקישה במנפה של גברת. אתה יודע כי אין אני דבק בשם דת מאורגנת, ולא כל שכן, בשום פילוסופיה שנבנתה למו שיטה. והנה, אף על פי כן, דומני כי לנסות ולבוא בתוך פלוני, להיכנס במבוך שלו ולצאת בשלום, מבלי רמיזה מאיזה מקור השונה ממה שקרוי דעת ההוויה — הרי זה כמעט מן הנמנעות, לפחות, לי לעצמי”.

“הרי”, אמרתי אני, “פלוני, כל כמה שיהיה נושא־למחקר מיוחד במינו לאנשים אחדים, הרי אינו אלא בן־אדם בשר־ודם, ודעת־ההוויה אל־נכון כוללת במשמע גם דעת הטבע האנושי לכל סוגיו”.

“כן. במה דברים אמורים? בדעת־אדם שטחית, המשמשת לצרכים מצויים. ואולם בשביל משהו יותר עמוק, תמהני אם דעת ההוויה ודעת הטבע האנושי אינן שני ענפי דעת נבדלים, אשר אפשר להם לשכון יחד בבת־אחת בלב אחד, אבל גם אפשר לאחד לשכון יחד עם קורטוב משל חברו, או לגמרי בלא חברו. אכן, אצל אדם בינוני, בן העולם הזה, עצם התחככו בעולם מכהה את הראיה הרוחנית הדקה מן הדקות שהיא צורך הכרחי בשביל להבין את המהותי באילו טבעים אנושיים יוצאים מן הכלל, אם לרשעוּת אם לטובה. בענין אחד בעל־חשיבות ראיתי נערה כורכת עורך־דין זקן על אצבעה הקטנה. ולא היתה זאת הטיפשות של אהבת חולשת־זקנה. כלל וכלל לא. אלא שהוא היטיב דעת משפט מדעתו לב־נערה. קוֹק ובלאקסטון לא הרבו לזרוע אור במסתרים רוחניים במידה שזרעוהו הנביאים העברים. ומי היו הללו? על פי רוב, מתבודדים”.

באותו זמן היה חוסר־נסיון שלי שכזה, שלא עמדתי על משמעותם של הדברים. אולי אני עומד עליה כעת. אכן, אילו היה אוצר־הלשון שיסודו בכתבי־הקודש רווח היום כמאז, כי עתה יותר קל היה להגדיר ולפרש אנשים מסוימים, שתופעתם נדירה… כפי מצב הענינים כיום מן הצורך לפנות אל סמכות שאין עליה חשש שהיא מהולה ביסוד תנ"כי.

ברשימת הגדרות הכלולה בתּרגום המהימן לאפלטון, רשימה שמיחסים אותה על שמו, כתוב כך: “שחיתות טבעית: שחיתות לפי הטבע”. הגדרה זו, אם כי יש בה משום טעם קאלויניות, בשום אופן אין בה עיקר־האמונה של קאלוין על שחיתותו של כל מין־האדם כולו. ברי, לא נתכוונה ההגדרה להיות מוסבה אלא ליחידים. שחיתות זו לא מרובות הדוגמאות לה שעץ־התליה ובית־הכלא יספקו אותן. על כל פנים, בשביל נושאים מובהקים לה — מאחר שאלו חפים מן הסיגים השפלים של הבהמי, ולעולם שלטת בהם השכליות — יש ללכת אל מקום אחר. תרבות־הישוב, ביחוד אם היא מן המין המחמיר, יפה לצמיחתה. מתעטפת אותה שחיתות באדרת של דרך ארץ. יש לה צדקות שליליות מסוימות שהן במסייעות־סתרים לה. מעולם אינה מרשה ליין לבוא בתחום משמרתה. לא יוגזם אם יאָמר כי היא בלא הרגלים רעים ובלא חטאים קטנים. יש בה גיאות מופתית המוציאה את נושאיה מכל כגון דא. לעולם אין בה רדיפת שלמונים או תאוות הון. הכלל, השחיתות האמורה כאן אין בה כלום מן השפל או התאותני. קפדנית היא אבל חפשית היא מחמיצוּת. אם כי אינה מחניפה לאנושות, מעולם אין היא מדברת סרה בה. אבל מה שבמקרים מתנוססים מציין טבע יוצא־מן־הכלל כזה, הוא זה: הגם שמזג־הרוח היציב וההנהגה השמורה של האיש מעידים, לכאורה, על נפש שהיא באופן מיוחד נתונה לחוק־השכל, אף על פי כן, בסתרי נשמתו הוא משתולל בחופש גמור מאותו חוק; כנראה, אין לו ענין בשכל אלא במידה שזה יכול לשמש בידו מכשיר דו־אצבעי בשביל לפעול את הבלתי־שכלי, פירושו של דבר: אל ביצועה של מטרה אשר לשרירות זידונית יש לה חלק בשגעון, הוא מכוון כוח־שופט קריר שהוא חכּים ותכין.

האנשים האלה הם מטורפים לאמיתם, ומסוכנים בתכלית; כי שגעונם איננו מתמיד אלא בא בהזדמן, כשאיזה עצם מיוחד מעוררהו; הריהו סודיי ומכונס בעצמו: עד שאפילו בהיותו פעיל ביותר, אין סתם הסתכלות יכולה להבחין בינו ובין בריאות־רוח, ומאותו טעם גופו שהכרנוהו: כי, תהיינה מה שתהיינה מטרותיו (והמטרה לעולם נשארת מכוסה), שיטת־המעשה וההתנהגות החיצונית לעולם שכליותן שלמה.

והנה, שכזה בערך היה קלאגארט, אשר בו שכן השגעון של טבע רשעני, לא תולדה לחינוך פושע או לספרים מזיקים או לחיים הפקריים כי אם ילוֹדים עמו וטבועים בו, בקיצור, “שחיתות לפי הטבע”.

האם זו התופעה, שאין מודים בה ואין מכירים אותה, היא המביאה את בתי־הדין במבוכה בכמה מקרי־פשעים? האם זה טעם שחבר־מושבעים אצלנו עתים הוא צריך לסבול לא את עורכי־הדין, על קטטותיהם ונטילוֹת־השכר שלהם, בלבד, אלא גם את המריבה היותר מבלבלת שבין המומחים הרפואיים, על שלהם? ועל שום מה יש להניח את הדבר בידיהם של אלו? משום מה לא יוזמנו על פי הוראת בית־דין גם ותיקי הכהונה? הן אומנותם מביאה אותם במגע מיוחד במינו עם כמה וכמה בני־אדם, לפעמים בשעה הפחות־נשמרת שלהם, בשיחות שהן יותר אישיוֹת־סודיוֹת מאלו שבין רופא למתרפא; ומסתבר שדבר זה מכשיר אותם לדעת משהו על התסבכות המקופלות בשאלות של אחריות מוסרית; כגון, אם במקרה נתון, הפשע נובע משגעון שבמוח או מכלבת שבלב. אשר לחילוקי דעות, יגלוּם ותירי הכהונה על בימת־העדים, הרי לא יעצמו אלה מן הסתירות הגמורות שבפיות מומחים רפואיים מקבלי שכר.

אלו דיבּוּרים סתומים, יאמר האומר. אך משום מה? האם משום שיש בהם מטעם כתבי הקודש המסיחים בחטאות נסתרות?

ציר הסיפּוּר, הסובב על הטבע הנסתר של הממונה־על־הנשק, הזקיקנו לפרק זה. מתוך תוספת רמז או רמזים בקשר עם המקרה שקרה בשעת הסעודה, נניח לסיפור, הנמשך להלן, להצדיק, כאשר עם יכלתו, את מהימנותו שלו.

פרק אחד‏־עשר

גזרתו של קלאגארט לא היתה פגומה, ושפניו, פרט לסנטר, היו חטובים יפה, כבר נאמר. כנראה, לא היה בלתי־מרגיש באלו המעלו, הר בלבושו היה לא נקי גרידא אלא גם זהיר. ואולם צלם־דמותו של בילי היתה גיבּוֹרית; והגם שפניו לא הביעו שכליות כקלסתר הפנים החיורים של קלאגארט, אף על פי כן, לא פחות משל הני, היו מוארים מבפנים, אם כי מקור אורם שונה היה. המדורה שבלבו הזריחה את ורד־השזף שבלחיו.

מאחר שהשנים היו היפוך בולט זה לזה באישיותם, קרוב לודאי כי בשעה שהממונה־על־הנשק, במערכה שתוֹארה לאחרונה, הסב על הספן את המימרה “איזהו יפה? כל העושה יפה!” הפליט רמיזה אירונית, שלא נתפסה על ידי הספנים הצעירים ששמעוה, לדבר שהניע אותו לראשונה נגד בילי, דהיינו, יפיו האישי רב־המשמעות של זה.

והנה, קנאה בסגולה טובה שבזולת ואיבה לזולת הם יצרים שעל פי השכל אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, ואולם במציאות אפשר להם לשגשג במחובר, כמו צ’אנג ואנג, מרחם ומלידה. היא היא צרות־עין. האם צרות־עין היא מפלצת כזו? צא וראה, אם כי כמה בני־תמותה מואשמים הודו שהם חייבים במעשי־זעוה, האם מעולם התודה מישהו ברצינות שעינו צרה בשל חברו? יש בצרות־עין כזו משהו המורגש כחרפה שהיא גדולה מחרפתו של פשע חמור. מידה זו, הכל מכחישים כי ישנה בהם; ולא עוד אלא הטובים שבאנשים נוטים שלא להאמין לעדות שתכונה זו נמצאת באדם משכיל. ואולם, מכיון שמשכנה של זו היא בלב ולא במוח, אין שום דרגת־שכל ערובה כנגדה. ואולם אצל קלאגארט לא נתלבש יצר זה בצורה מגושמת. אף לא היה בו, ביחס לבילי, משום אותו קו של קנאת־פחדים שהזעיפה את פני שאול בהרהרו מתוך רוגז בדויד הצעיר, הנחמד למראה. אם הביט מתוך אי־רצון במרה הטוב, בשמחה שבבריאות ובהנאת־החיים הגלויה אשר לבילי בוד, הרי היה זה מפני שאלו הסגולות באו, כפי שהרגיש קלאגארט בחוש נסתר, ביחד עם אופי אשר מעולם לא רחש רצון־של־זדון ומעולם לא הרגיש בנשיכתו של אותו נחש הנושך בעליו, לעיני קלאגארט, הרוחני השוכן בתוך בילי והמציץ כלפי חוץ מעיניו השמימיות כמו בעד חלונות — זו היפעה היא שחפרה גומת־חן בלחיו ורודת־הצבע, היא ששיותה גמישות לפרקי־עצמותיו, והיא שריקדה בתלתליו הצהובים, לעשותו, במובן עילאי, “המלח הנאה”. חוץ מעוד נפש אחת היה הממונה־על־הנשק האדם היחידי בספינה שתבונה שכלית בו עד כדי להעריך כמו את התופעה המוסרית הניתנת בדמותו של בילי בוד; וההבנה הזאת רק הגבירה את תאותו, אשר בלבשה כמה צורות־סתר שונות בקרבו, לבשה בין השאר גם צורה של בוז לעגני — לעג לתום. שיהיה בן־אדם רק תם בלבד! אף על פי כן, מבחינה אסתיטית ראה את קסם־החן שבדבר, את מזג־הגבורה הקל והחפשי שלו, ומאד נכסף שיהיה לעצמו חלק בזה, אך נתיאש מכך.

בהיותו נעדר־כוח לעקור את הרע היסודי שבקרבו, אם כי בקלות היתה לו יכולת להצפינו; בהיותו מרגיש בטוב, אך חסר־אונים להיותו, הרי טבע כגון זה של קלאגארט, שהוא טעון ומטען רגש כדרך טבעים כאלה בכלל, מה עצה נשארה לפניו אם לא להתקפל בכיוון עצמו, וכמו עקרב, שהבורא בלבד נושא באחריות היותו מה שהוא, שיחק עד הסוף את התפקיד שהוא מנת־חלקו.

תאוה, ותאוה לכל עמקה, אינה זקוקה לבית־פלטין בשביל לשחק את תפקידה. בין היושבים בשפל, בין קבצנים ומחטטי אשפתות, משׂתחקת תאוה עמוקה. והנסיבות המעוררות אותה, כל כמה שתהיינה קלוקלות או בזויות, אינן סימן למידת עצמתה. במקרה דנן, הבימה היא סיפון־תותחים ממורק, ואחד מן הגרויים לרוגז הוא מרק הנשפך ביד איש אנית־מלחמה.

בו ברגע שהממונה־על־הנשק ראה מה מקורו של אותו נוזל רב־שומן הזורם לרגליו, מן הסתם חשב הדבר — באיזו מידה, רצה לחשבוֹ — לא כמקרה בעלמא, כפי שהיה בודאי — כי אם כהתבטאות־ערמה, מצד בילי, לרגש נובע־מאליו שהוא מקביל, פחות או יותר, לאי־הרצון שבלבו הוא. אכן, סבר כי זוהי הפגנה טיפשית, בלתי מזיקה לחלוטין, כבעיטת רגלה של עגלה צעירה, אך אילו היתה רגל העגלה — רגל מפורזלת של אביר, כי אז לא היתה הבעיטה כל כך רחוקה מהזיק. על דרך זו מזג קלאגארט במרירותה של תרות־עין את הארס של בוז. ברם, המאורע אישר בדעתו אילו שמועות־רנן שהובאו לאזניו על ידי צפצוף, אחד מן הערומים שברבי־הטוראים שלו, אדם קטן ואפור, והספנים כינוהו כך על שום קולו הצפצפני ופרצופו המחודד המפשפש בפינות האפלות של הסיפון התחתון לבקש נכנסים שלא ברשות, — כולו בעיניהם מעין רמז מגוחך לעכברוש שבמרתף.

והנה, השתמשות רבו בו כמכשיר צייתני בהנחת פחים קטנים בשביל להטריד את איש ראש־התורן הקדמי — כי מן הממונה־על־הנשק באו הרדיפות הפעוטות, הזכרנון עד כה — רב־הטוראי הוא, אשר, בלמדו דבר מתוך דבר, הסיק כי רבו ודאי אינו הוגה חיבה לספן, קיבל על עצמו, בהיותו משרת נאמן, להרתיח את רוע־הדם של הלה על ידי סלפו באזני אדוניו, השתובבויות תמימות של איש ראש־התורן הקדמי, טוב־הלב, מלבד בדוֹתוֹ מלבו —לקליטת רבו — כל מיני כינויי דופי אשר העיד בהם כי שמָעָם יוצאים מפי הצעיר. הממונה־על־הנשק מעולם לא פיקפק באמיתת השמועות הללו, ומה גם בענין הכינויים, כי היטב ידע עד כמה במסתרים תגדל אי־החיבה לממונה־על־נשק — למצער ממונה־על־נשק בימים ההם, והוא קפדן במשרתו — ואיך אפוּדי־הכּחוֹל קולעים בו, באין אזני זרים שם, את לעיגותיהם ובדיחותיהם; הן עצם הכינוי, שבו הוא נודע ביניהם (ג’ימי־רגלים) משמיע, בצורת עליצות, את אי־הכבוד ואי־החיבה הנטורים בלבם.

ואולם, בהתאם לתיאבון שהשנאה נושאת בקרבה לקראת מגריה, כמעט שלא היה צורך במביא־דיבות בשביל להזין את יצרו הרע של קלאגארט. זהירות בלתי מצויה היא הרגל שנעשה טבע אצל ערמה שבשחיתות. כי רצוי לה שהכל יהיה מסותר. ובמקרה של איזה נזק שאינו אלא בגדר חשד, עצם הסתריותה גורמת לה שתהיה מנותקת — לרצונה — מכל העלול להשכיל אותה או להפר את הזיתה; ושלא בהיסוס, בעל היצר הזה יפעל פּועל לפי נחוש בעלמא כאילו היה זה ודאוּת גמורה, והשילום הרע עלול להיות לאין ערוך יותר גדול מן הפשיעה המדומה. וכי מאימתי ואצל איזה אדם היתה נקמה פחות מגובה רבית עצומה? אך מה בדבר מצפונו של קלאגארט? כי, הגם שמצפוניהם של בני־אדם שונים כמו מצחיהם, כל בר־דעת, להוציא את השדים שבברית החדשה, שהם “מאמינים ומרתיתים”, יש לו מצפון. ואולם בהיות המצפון של קלאגארט רק פרקליט לרצונו, הרי הפך כל דבר פעוט לעוג מלך הבשן; מן הסתם טען בינו לבין עצמו כי המניע הנפשי, אשר הוא עצמו ייחסו לבילי בענין שפיכת המרק, בצירוף הכינויים אשר, לפי עד אחד, נאמרו עליו בפי בילי, כבר הם עורכים נגד בילי האשמה כבדה; אכן, הם הצדיקו שנאת־החינם והפכוה למשהו מעין שילומים שבמשפט. צדקת־פרושים היא המתגנב האורב במסתרים במעמקיהם של טבעים כעין זה של קלאגארט. ובאמת, אין הם יכולים להגיע לידי מושג על זדון שאין לו זדון־שכנגד אצל הזולת. מסתבר, כי הרדיפות הנסתרות של הממונה־על־הנשק נגד בילי, הוחלו בשביל לנסות את מזג האיש; אבל הם לא פיתחו בצעיר שום תכונה שאיבה תוכל להשתמש בה באופן רשמי, או אפילו לסלף אותה בשביל לסעוד את ההצדקה העצמית, על דרך מתקבלת על הדעת. ובכן, היה המקרה במדור הסעודה, אפילו היה פעוט ביותר, רצוי וחביב לפני אותו המצפון המשונה שהוטל עליו להיות מורה פרטי לקלאגארט; ואשר לשאר, יתכן שהמקרה ההוא דחפהו לנסות ניסויים חדשים.

פרק שנים־עשר

ימים מועטים אחר הדברים האלה, באהו לבילי בוד משהו שהציק לו יותר מכל אשר קרה קודם לכן.

היה זה לילה חם לפי אותו קו־הרוחב; ואיש ראש־התורן הקדמי, אשר משמרתו באותו זמן בדין היתה למטה, היה מנמנם על הסיפון העליון שבעליונים, אשר לשם עלה מן הערסלה החמה שלו — אחת ממאות שהיו כה צפופות ודחוקות יחד מעל סיפון־תותחים תחתון עד שהיה להן אך נדנוד־מעט, או נדנוד של לא־כלום. הוא שכב כמו בצל צלעה של גבעה, שטוחה מתחת מבוא־הרוח של המנורים, רכס־הר מגובב של כלונסאות יתירים, אשר ביניהם אוחסנה הסירה היותר גדולה של הספינה, זו סירת־ההורדה. בצד שלושה נמנמנים אחרים מן הסיפון התחתון, שכב הוא על יד רצה אחד של המנורים, היוצרים מן התורן הקדמי; מאחר שחנייתו למעלה, בתפקידו כאיש ראש־תורן קדמי, היתה ממעל לחניית־הסיפון של אנשי בית־החרטום, ובסמוך לה, ניתנה לו רשות להתנהג באותה שכונה פחות או יותר כאדם העושה בתוך שלו.

והנה ניעוֹר לחצי־הכרה על ידי מישהו, אשר מסתמא כבר בחן את שנת השאר; הלה נגע בכתפו, ואז, כהרים איש־ראש־התורן הקדמי ראשו, נשף באזנו בלחישה מהירה: “אוץ לבין השרשראות הקדמיות של צד מבוא־הרוח, בילי; יש משהו באויר — אל תדבר. מהר. אפגשך שם”. והוא נעלם.

ובילי — ככמה אנשים שהם ביסודם בעלי מזג טוב — היו בו מן החולשות שהן לעולם מזוּוגות למזג טוב; וביניהן — היסוס, כמעט אי־יכולת, לומר “לא” חתוך לאיזו הצעה שאינה טיפשית למראה ראשון, ואינה בלתי־ידידותית, ואינה רשענית. ובהיותו בעל דם חמים, לא היתה בו המרירות להפר איזו הצעה על ידי אי־מעשה שהוא סימן לאי־היענות. כמו חוש־הפחד שלו, היתה חשדנותו לגבי כל דבר שהוא מחוץ לגדר היושר והטבע, רק לעתים רחוקות מהירה וזריזה. ולא עוד אלא שבהזדמנות זו עוד היה ערפל תרדמתו נסוך עליו.

על כל פנים, הוא קם מיכנית, וכהשתוממו מתוך חצי־השינה מהו הדבר שהוא “באויר”, הוליך רגליו אל המקום אשר הוגד לו — בימה צרה, אחת משש, מחוץ למעקות הגבוהים, שהיא תרוּסה על ידי גלילי־מפרשים גדולים והמוני עמודי־חבלים אשר למפרשים ולסמוכות האחוריות; וכדרך אנית־מלחמה גדולה בימים ההם, היה המקום הזה בעל ממדים שהם יאים לעוצם המידות של הקליפּה המרוּוחת. הקיצור, היה זה יציע משוח־זפת שהוא תלוי מעל פני הים, וכל כך מבוּדד עד שאיש־ים אחד שב“בל תשועבד”, ספן ישיש, בעל מזג רציני, מן המתנגדים לכנסיה הרשמית, עשאו, אפילו ביום, לבית־קדשים פרטי שלו.

בפינה מסותרת זו, מהרה נלוה הזר אל בילי בוד. עדיין לא היתה לבנה ברקיע; אד הצפין את אור הכוכבים. לא יכול בילי להבחין את פני הזר בבהירות. אך לפי קוי גופו ולפי הילוכו, חשבהו בילי, וכנכוֹן, אחד מאנשי המשמרת האחורית.

“היסט, בילי!” אמר האיש בלחש מהיר וזהיר כבתחילה; “הרי חטפוך לתוך הצי על כרחך, הלא כן? אף אני כך”; והוא הפסיק דבריו, לראות מה רושם הם עושים על בילי. אך בילי, שלא יכול לעמוד על כל הענין, לא אמר כלום. ואז השני: “אנחנו לא היחידים שנחטפו, בילי. אנו חבורה שלמה. האם לא תוכל — לעזור — בשעת צורך?”

“מה כוונתך?” דרש בילי, וכאן התנער כליל מערפל־תרדמתו.

“היסט, היסט!” כאן לבשה הלחישה הנחפזת צרידות. “ראה נא!” והאיש הניף בידו שני עצמים קטנים שניצנצו בכהות לאור־הלילה; “ראה, שלך הם, בילי, אם רק —”

ואולם כאן שיסע בילי דבריו, ובחשקו הרוגז להביע את אשר בלבו, היה לו המום הקל שבדיבורו למכשול־מעט: “ד־ד־דיראון! אינני יודע מה ד־ד־בריך מרמזים, אך מוטב לך לג־ג־גוּז אל מקום שאתה שייך שם”. אותו ברנש, כנבוך, לא זז כדי רגע. אך בילי קפץ לעומתו ואמר: “אם לא תז־זוּז, אז־זרוק אותך מעבר למ־מעקה!” אי אפשר היה לטעות בפשר דבריו, והשליח המסתורי נשא את רגליו ונעלם בכיוון התורן הראשי בצל המנורים.

“האלוֹ, מה יש?” נשמע קול נהמה מאיש בית־חרטום אחד, שנתעורר מנמנום־סיפּון שלו על ידי קולו המורם של בילי. וכשהופיע איש ראש־התורן הקדמי בחזרה, והוכר על ידיו —: “יופי, אתה הוא זה? משהו קרה, שכן ג־גמ־גמגמת!”

“הוי”, השיב בילי, ועכשיו נתגבר על מכשולו; “מצאתי איש משמרת אחורית על חלק־הספינה שלנו ושילחתיו אל מקום שהוא שייך שם”.

“ויותר לא עשית בענין זה, איש ראש־תורן קדמי?” שאל עוד אחד בקול מגושם, ברנש זקן שפניו ושערותיו כעין לבנה־של־בנין, והוא היה ידוע לאחיו ראשי התורן הקדמי בכינוי “פלפל אדום”.

“מתגנבים כאלה הייתי רוצה לשדך אותם אל בת התותחן!” — רצה לומר שיש לו חשק ללמד למתגנב תוכחת־מוסר בשבט כשהלה קשור על פיו של תותח.

על כל פנים, הסברתו של בילי היתה מספקת לתרץ את הענין לאותם ששאלו לטעמו של הרעש הרגעי — כי מכל חלקי החברה שבספינה, אנשי ראש־התורן הקדמי, רובם ותיקים וקפואים במשפטים קדומים ילידי־ים שלהם, הם הקנאים ביותר והרגזנים ביותר בענין הסגת גבולות; ביחוד מצד אחד מאנשי המשמרת האחורית, שהם לבוז להם, כי רובם ועיקרם אנשי יבשה, שמעולם אינם עולים כלפי מעלה בלתי אם לצמצם או לגולל את התורן הראשי, ובשום אופן אֵין הם ראויים, למשל, להשתמש בדקר־הפרדה או להכניס גליל־מפרשים.

פרק שלושה-עשר

זו ההתארעות היתה לחידה מציקה לבּילי בוד. היתה זו חויה לגמרי חדשה — זו לו הפעם הראשונה בחייו שמישהו ניגש אליו פנים אל פנים באורח-נוכלים במחתרת. קודם לפגישה זו לא ידע כלום מזה איש המשמרת האחורית, כי חנייתו של זה היתה מרוחקת ריחוק רב מחנייתו של זה, האחד בקדמת-הספינה וברום, השני על הסיפון ומאחור.

מה פירושו של דבר? והאם באמת זהובים היו אותם שני הדברים הנוצצים שהנכנס בתוך שאינו-שלו הרימם לעיני בילי? ואיפה יכול ברנש זה להשיג זהובים? הרי אפילו כפתורים, כפתורים יתירים, אינם מצויים הרבה על פני הים. יותר שהירהר בדבר, יותר היה נבוך, ויותר היה נטול-נחת ומורגז-משלוה. ברתיעו מתוך גועל-נפש מהצעה, אשר, הגם שלא תפס אותה בבהירות, ידע בחוש שיש בה משום רעה — היה בּילי בוד כסוס צעיר, רענן מן המרעה, שהוא פתאום שואף לתוכו לגימת-אויר מסריחה מאיזב בית-חרושת חימי, והוא מנסה על ידי נשיפות-הבל נכפלות לפלטה מנחיריו וריאותיו. מצב-נפש זה הוציא כל חשק לשיג נוסף עם אותו ברנש, אפילו בשביל לרכוש איזו הארה על כוונתו של הלה בגשתו אליו. אף על פי כן, לא היה חסר סקרנות טבעית לדעת מה מראה יהיה לאורח-האפלה לאור צהרים.

עינו נחה עליו למחרת אחר הצהרים, בשעת משמרת-בלב ראשונה שלו; הוא היה אחד מן המעשנים על אותו חלק קדמי של סיפון-התותחים העליון, המוקדש למקטרת. הוא הכירהו בגזרתו ומבנהו הכלליים, ולאו דוקא בפניו העגולים, המנומשים, ועיני-זכוכית שלו שגוון תכלת חיורת להן, והן מצועפות ריסים לבנים כמעט. ובכל זאת היה בּילי מפקפק במקצת אם הוא הוא — אותו הצעיר שהוא בערך בן-גילו, והוא משוחח וצוחק מתוך חופש-לב, כהישענו על תותח — בחור נהיר למדי למראה, וכפי שאפשר לדמות, קצת מקושקש בדעתו. גם שמנמן במקצת — בשביל ספן, ואפילו הוא איש משמרת אחורי. הכלל, היה זה האיש האחרון בעולם — כך היה אפשר לחשוב — שיהיה עמוס מחשבות, ביחוד אותן המחשבות המסוכנות שבהכרח הן נחלתו של קושר באיזה מבצע רציני, ואפילו של נושא-כליו של קושר כזה.

הגם שבּילי לא הרגיש בכך, הקדים אותו ברנש וראהו מתוך מבט אלכסוני וזהיר; ואז בהרגישו כי בּילי מסתכל בו, הניד בראשו לאות-הכרה ידידותו כמו למכּר משכבר הימים, מבלי הפסיק את השיחה שבה היה עסוק יחד עם חבורת מעשנים. לאחר יום או יומים, בעברו במקרה על פני בּילי בשעת טיול-ערב על סיפון-תותחים, קידם את פניו במלה יפה של חברות טובה, אשר באפתעה שבה, ובדו-משמעותה בנסיבות ההן, כה הביכה את בּילי עד שלא ידע היאך להיענות לה, והוא הניחה כאילו לא ראה אותה כלל.

ועכשיו היה בּילי יותר תועה ואובד משהיה. הניחושים הבלתי מועילים שנשזר לתוכם היו זרים לו עד להרגיז, והוא עשה כל מה שביכלתו למען אותם. לא עלה בדעתו כלל כי זהו ענין, אשר משום היותו חשוד מאד, מחובתו שלו, כאפוּד-כחוֹל נאמן, להביאו לפני הסמכות הנכונה. ואולם יתכן שאפילו היה מישהו מרמז לו על צעד כזה, היה נמנע מנקוט בו משום המחשבה — מחשבה נדיבה של טירון — כי יהיה בזה משום ריח לא-מעט של מלאכת-כיעור אשר למלשין. הוא שמר את הדבר לנפשו. אף על פי כן, בהזדמנות אחת, לא יכול להבליג על השחת-לב קלה בפני איש-דאנציג הזקן; אפשר נתפתה לכך על ידי השפעת ליל-נועם, כשהספינה נחה באפס-רוח; השנים, מרבים שתיקה, ישבו אז יחד על הסיפון, ראשיהם נשענים אל המעקות. ואולם סיפורו של בּילי מסר רק חלק מן הפרטים, וללא הזכרת שמות, כי הפקפוקים המוסריים מחוסרי-היסוד, שהזכרנוּם, מנעוהו מגלות את כל לבו לפני מישהו. איש-דאנציג החכם, מששמע את נוסח הסיפור של בּילי, דומה שניחש יותר משנאמר לו; ולאחר הרהור-מה — אגב כך נצטמצמו קמטיו כלפי נקודה אחת, ונמחקה מעל פניו אותה הבעת-תמיהה שלפעמים העטתה אותם — ענה: “וכי לא כך אמרתי, בּייבי בּוֹד?”

“אמרת מה?” שאל בּילי.

“כי ג’ימי-רגלים הוא דבוב לך”.

בּילי השיב בהשתוממות: “ומה ל’ג’ימי-רגלים' ולאיש משמרת אחורית שהוא לקוי בדעתו?”

“הו, ובכן היה זה איש משמרת אחורית: כפת-חתול — רק כפת-חתול בלבד!” ומתוך קריאה, אשר אין יודע אם מוסבה היא אל משב-אויר קל שחלף על פני הים בו ברגע, אם יש לה שייכות יותר דקה אל איש המשמרת האחורית, קטף המרלין הזקן בחטיפה עקמומית — את משך הטבק שלו בשיניו השחורות — ולא אבה לענות לשאלה הנדחפת של בּילי, הגם כי זו נחזרה; כי מדרכו היה לנפול אחור לתוך שתיקה זעומה בהיותו נשאל באורח ספקני לפירושו של אחד מניבי-הנבואה הפסקניים שלו, שלא תמיד בהירים היו, והיה בהם דוקא מן הערפליות שהיא לעולם מעטפת אמרי “אורים ותומים”, יהיה מקורם מה שיהיה.

פרק ארבעה-עשר

נסיון ארך-ימים מסתמא הביא את זה הזקן לידי זהירות מרת-נפש שהיא לעולם אינה מתערבת בשום דבר ומעולם אינה נותנת עצה.

כן, על אף ההתעקשות התמציתית של הדאנציגאי, שהממונה-על-הנשק הוא הוא ביסוד כל אותם הנסיונות המשונים שנפלו לו לבילי פה בתוך ה“כל תשועבד”, היה הספן הצעיר מוכן ליחס אותם כמעט לכל אדם, חוץ מן האיש אשר, להשתמש באמרת בּילי, “לעולם היתה לו מלה נעימה בשבילו”. וזה מתמיה. ואולי אין זה כל-כך מתמיה. לגבי ענינים מסוימים ישנם ספנים אשר אפילו בימי בגרותם הם נשארים תמימים למדי. ואולם יורד-ים שתכונות לו כאלו של איש ראש-התורן הקדמי האתליטי שלנו עדיין אדם-ילד הוא, כולו כרוּבּוֹ. ובכל זאת תום הילד בעצם אין הוא אלא בערות ריקנית, והתום מתמעט פחות או יותר בה במידה שהשכל מתרבה. ואולם אצל בּילי בוד היה השכל, תהיה מה שתהיה מהותו, מתקדם, בעוד פשטותו ותומו בעינם עומדים. אכן, הנסיון הוא מורה; אך נסיונו של בּילי מעט היה כשנותיו. חוץ מזה, לא היה בו מן הידיעה שבחוש נסתר על הרע, אשר בטבעים שאינם טובים או שהם טובים שלא בשלמות, קודמת לנסיון, ועל כן היא יכולה להיות — ויש שהיא גם הווה — רנינו של נוער.

ומה היה יכול בּילי לדעת על האדם מלבד על האדם בחינת ספן גרידא? והספן בן האפנה הקדומה, האיש-אשר-לפני-התורן לאמתו — המלח מנערותו, אמנם הוא בן לטותו מין-החי כאיש היבשה — כולו חריפות. לגבי הספן החיים אינם משחק הדורש חשבונות ארוכים; אין הם משחק שחמט מורכב אשר בו מעטות ההליכות העשויות על דרך הישר, וכל המטרות מושגות בעקיפין; משחק עקום, מיגע, עקר, שאינו שוה בנר המאוכל אגב ההתעסקות בו.

כן, בתורת מעמד, הספנים הם, לפי אָפים, גזע נעורים. אפילו סטיותיהם מצוינות במידת נעורים. וזה חל במיוחד על הספנים בזמנו של בּילי. ועוד: דברים שהם פועלים על ספנים בכלל, פה ושם הם פועלים באופן יותר נמרץ על אחד הספנים הצעירים. ונוסף על כך, רגיל כל ספן לציין לפקודות מבלי התוכח עליהן; חייו בציפה על המים מוסדרים לו מבחוץ; אין הוא בא לידי מגע בלתי-בורר עם כל האנושות, שבו פעולה חפשית ללא מעצור בתנאים שוים — שוים למראית עין, לפחות — מהרה מלמדת לאדם אשר, אם לא ינהג באי-אמון שהוא חד-עין במידה שהמראה הוא נאה, יהא קרבן לאיזה מעשה-נוכלים. העדר מתן-אמון — העדר שהוא מתאפק ונמנע מהיראות — הוא מורגל כל-כך, לאו דוקא אצל אנשי מסחר בתורה שכאלה אלא אצל אנשים הבאים עם בני-אדם זולתם ביחסים פחות שטחיים ממסחר, לא-כל-שכן, אנשי עולם-הזה מסוימים, עד שהם מתחילים לנקוט בו כמעט בלא יודעים; ומהם היו מופתעים ממש, אילו הואשמו כי תכונה זו היא אחת ממידותיהם הכלליות.

פרק חמישה-עשר

אחרי העסק הקטן בשעת הארוחה, שוב לא מצא עצמו בּילי בוד בצרה מוזרה על אודות הערסלה שלו שק-המלבושים שלו, או כיוצא בכך. ואשר לאותו חיוך אשר האירהו כקרן-שמש ולמלת-הנועם החולפת, הללו, אם אפשר, היו יותר מובלטים מקודם.

אף על פי כן, היו כעת גילויים אחרים. מדי נחות מבטו הבלתי-נתפס של קלאגארט על בּילי בעל החגורה כשהלז מתגלגל לו על סיפון-התותחים העליון בשעת הפנאי של משמרת-הכלב השניה, מחליף התקפות-בדיחה עם שאר טיילנים צעירים שבחבורה, היה אותו מבט עוקב אחר היפריון-של-ים זה מתוך הבעה קבועה, טבועת הרהורים ועצבות — ועיניו, על דרך מוזרה, היו מוצפות בצבוצי דמעות קודחות. אז היה קלאגארט נראה כאיש המעצבות. כן, אף יש אשר ההבעה העצובה היה בה שמץ געגועים רכים, כאילו יכול היה קלאגארט לאהוד את בילי, אילולא הגורל והקללה. ואולם זה היה רק דבר אשר אך נולד — חלף, ואפשר לומר כי האיש התחרט עליו מתוך לבשו מבט בלתי מומתק, שצבט והצמיק את פניו עד שבאותו רגע היו דומים לאמזוג מקומט. ואולם לפעמים, בצפותו מראש כי איש ראש-התורן הקדמי מתקרב בכיוון שלו, היה נוטה מעט הצדה לתת לו לעבור, כשהוא עצמו משהה מבטו על בּילי, באותו רגע, מתוך סאטירה של הלבנת-שינים מבריקה אשר למסוה. אך אם פגשו לפתע פתאום, היה אור אדום ניתז מעינו, כשביב מן הסדן בנפחיה אפלולית. האור המהיר, האיום, היה מוזר בכך שנורה מכדורי-עינים אשר בנוחם היה גוון שלהם דומה לסגול מעמיק, הרך שבגוונים.

ואף על פי שאלה תעלולי-שאול בהכרח נתגלו לפעמים לאיש שהוא מטרה להם, בכל זאת היו מעבר לתפיסתו של אופי כגון שלו. ורקמות שרירי בּילי אין לדמות אותן אל התארוגת הרוחנית הרגישה אשר במקרים מסוימים תזהיר את התום הנבער — באמצעות חוש נסתר — על קרבת הזדון. הוא סבר שהממונה-על –הנשק מתנהג משונות לפעמים, ותו לא. ואולם המראה של גילוי-לב ומלת-נועם אשר באו לפרקים, נתקבלו כמה שהתאמרו להיות — כי הספן הצעיר עדיין לא שמע על “הדובר צחות יתר-על-המידה”.

אילו היה איש ראש-התורן הקדמי מרגיש בלבו כי עשה או אמר משהו אשר יפיק אי-רצון מאת הפקיד, כי אז לא כן היו הדברים עמדו; אפשר כי ראייתו היתה מיטהרת אם לא נתחדדת.

וכן משפטו גם בענין אחר. שני קצינים נמוכים, שומר הנשק וראש בית-הריתוף, שבּילי מעולם לא החליף מלה אתם, מפני שמצבו בספינה לא הביאהו במגע אתם; אלו האנשים התחילו כעת לראשונה לשלוח בבּילי — מדי פגשם אותו במקרה — אותו מבט המעיד כי האיש, אשר ממנו הוא בא, חלו בו ידים — ולרעתו של זה אשר עליו המבט נופל. מעולם לא עלה על דעת בּילי כדבר הראוי לתשומת לב או בדבר העשוי לעורר חשד — אם כי היטב ידע את העובדה כי שומר-הנשק ואיש בית-הריתוף, יחד עם אנשי הסירות, הרוקח ויתר בני אותה הדרגה, הם, על פי נוהג הצי, אחים-לסעודה לממונה על הנשק; אנשים בעלי אזנים שהן נוחות ללשונו החושפת צפונות.

ואולם החיבה הכללית שהיתה נטויה אל “המלח הנאה” דנן בגלל העזתו הגברית בהזדמנות, ובגלל טוב-לבו שאין לעמוד בפניו, בלא לוית יתרון-שכל שיהיה עשוי לעורר רגשי קנאה; זה הרצון הטוב מצד רוב אחיו-לספינה, גרם לו שהיה ממעט לדאוג על אודות הבעות-אלם המכוונות אליו, כדומה לאותן שהזכנון לעיל.

אשר לאיש המשמרת האחורית, אם כי בּילי, מן הטעמים האמורים, בהכרח המעיט לראותו, הנה, בשעה שנפגשו השנים במקרה, לעולם באה בלי משים ההכרה העליזה של אותו ברנש, יש בלוית מלת-נועם אחת או שתים. אין נפקא מינה מה היתה כוונתו הראשונה של זה הצעיר המאופק; או מה התכנית אשר הוא היה שליח לה, מהתנהגותו בפגישות כאלו ברור היה כי הוא הניח את הענין לגמרי.

דומה כי בגרותו המוקדמת לעיקשות (וכל נבל שפל בגרותו מקדימה בוא) הפעם רימתה אותו, והאיש שרצה ללכדו כתם, הכשילהו על ידי עצם תומו.

ברם, פיקחים יטענו כי כמעט לא יתכן שבּילי ימנע עצמו מגשת אל איש המשמרת האחורית וידרוש בפה מלא מה היתה כוונתו בפגישה הראשונה, שנפסקה פתאומית אצל השרשראות הקדמיות. פיקחים מסתמא ידמו כי טבעי למדי היה זה מצד בּילי אילו ניסה לתהות על קנקנם של שאר החטופים בספינה בשביל לגלות מה יסוד ישנו, אם ישנו בכלל, לרמזים הסתומים של השליח כי יש איזה רוגז המתארגן למו קשר בספינה. פיקחים מסתמא כן ידמו בנפשם. ואולם משהו יותר, מן הנכון לומר, משהו פחות מפיקחות דרושה, אולי, בשביל הבנת אופי כגון זה של בּילי כערכו.

אשר לקלאגארט, השגעון לדבר אחד שבאיש — אם, אמנם, זה חליו, כפי שנתגלה בנקודות כוכביות שבתופעות המפורטות, אך בדרך כלל היה מכוסה על ידי הנהגתו השליטה בעצמה והשכלית; זה, כאש תת-קרקעית, איכל לו דרך, אכל והעמק עד פנימיות-פנימיותו. משהו מכריע מוכרח להיולד מכך.

פרק ששה-עשר

לאחר הפגישה המסתורית אצל השרשראות הקדמיות — זו שנפסקה שם בתכלית הפתאומיות על ידי בּילי — לא קרה שום דבר שהוא מעיקרו של סיפור זה עד המאורעות העומדים להתגולל כעת.

נאמר במקום אחר כי מחמת חוסר פריגאטות (שהן נוסעות-ים יותר טובות מספינות של מערכות-קרב) באותה תקופה בשייטת האנגלית במצרים, יש ושימשה ה“בל תשועבד” כתחליף נוח לסיירת, ולפעמים גם לשירות שלא מן המנין ממין יותר חשוב. זה נעשה לא בלבד בשל תכונות הפלגה שלה, שלא היו מצויות בספינה כדרגתה, אלא גם, יתכן כי במידה לא פחותה מכך, בשל אפיו של מפקדה, אופי שגרם שיהא מוחזק כמוכשר לכל תפקיד אשר, בקשיים בלתי-צפויים מראש, ידרוש ממבצעהו, תוך כדי רגע, יזמה שיש עמה דעת ויכולת למעלה מן התכונות המשמשות לימאות טובה. קרה במסע מן הסוג האחרון, מופלג כל=שהוא עת היתה “בל תשועבד” בריחוקה היותר גדול מן הצי, שבשעת משמרת אחר-הצהרים פגשה, באורח בלתי צפוי, באחת מספינות-האויב. הוכח כי זו היתה פריגאטה. הלזו — בהשיגה בעד קנה-מצפה שלה כי כובד האנשים והמתכת יהיה מכריע את הכך כנגדה — נשאה את עקביה הזריזים וצופפה מפרשיה על מנת לברוח. לאחר מרוצת-ציד, שזורזה כמעט באפס תקוה, ושארכה עד מחצית משמרת-הכלב הראשונה, לבסוף הצליחה האויבת לבצע בריחתהבשלמות.

עת-מה לאחר שוותר על הציד, ובטרם נמוגה כליל ההתרגשות הנלוית לכך, עשה לו הממונה-על-הנשק, בעלותו ממערת ספירתו, הופעה (כובעו בידו) על יד התורן הראשי, וחיכה לתשומת-לבו של הקברניט ויר — שהיה מתהלך בדד על צד מוצא-הרוח של הסיפון האחורי — ומסתמא היה מרוגז כל-שהוא בגלל כשלון הציד. הנקודה ששבה עמד קלאגארט היתה מקום מוקצב לאנשים בעלי דרגות נמוכות בערך בבקשם איזה ראיון מיוחד או עם קצין-הסיפון או עם הקברניט בכבודו ובעצמו. ואולם לא לעתים קרובות היה ספן או קצין זעיר באותם הימים מבקש האזנה מאט הקברניט; רק איזו סיבה יוצאת מן הכלל היתה, לפי המנהג המקובל, מצדיקה זאת.

והנה ברגע שרצה המפקד, השקוע בהרהוריו, לסוב, אגב טיול, כלפי ירכתי הספינה, הרגיש בנוכחותו של קלאגארט, וראה את הכובע, המוסר מעל הראש, אחוז ביד מתוך תוחלת שבהכנעה, בכאן יאמר כי היכרותו האישית של הקברניט ויר את זה הסגן התחילה רק עם ההפלגה האחרונה של הספינה מן המולדת, כי קלאגארט אז לראשונה, בהיותו מועבר מספינה שנשארה לשם תיקונים, בא למלא בתוך ה“בל תשועבד” טת מקומו של ממונה-על-הנשק שקדם לו, איש שכעת היה נכה וצמוד ליבשה.

אך ראה המפקד מיהו העומד בהכנעה כזו ומיחל לתשומת-לבו, והבעה משונה עברתהו. לא בלתי-דומה היתה זו לארשת החולפת על פניו של אחד הפוגש אדם, שאמנם הוא מוכר לו, אך אינו מוכר לו לזמן המספיק להכרה מלאה, ואף על פי כן משהו במראהו, זה בפעם הראשונה, מעורר טעם רע, בלתי-ברור אך דוחה. בעמדו מלכתו ובעטותו את הנהגתו הרשמית, הרגילה, מלבד מה שאיזה קוצר-רוח נסתר בטון של מלת-הפתיחה, אמר: ובכן, מה הענין, ממנונה על הנשק?

בהבעה של נמוך-במשרה-מחברו אשר צר לו שהוא אנוס להיות מבשר בשורה רעה, ובעוד החלטתו איתנה להיות גלוי-לב ביחס לכל פרטי הענין ודקדוקיו, הרי בה במידה רצונו הוא להימנע מגוזמה כל-שהיא, עמד קלאגארט ודיבר, לפי אותה הזמנה — מן הנכון לומר, פקודה — לפרוק את אשר בלבו. מה שאמר, מלובש בלשון של אדם היה חסר-חינוך, היה תמציתו, אם לאו דוקא במלים הללו, כך: כי בשעת הציד וההכנות להתנגשות אפשרית, ראה די שיהא מוכח לו כי לפחות ספן אחד שבכאן הוא אדם מסוכן בספינה המונה בין אנשיה שכאלה אשר היה להם חלק באשמה בצרה הרצינית, מקרוב באה, ולא עוד אלא שיש בה אנשים, כגון האיש הנדון, שנכנסו לשירות המלך על ידי צורה שאינה התרשמות מרצון.

כאן הפסיקו הקברניט בקוצר-רוח.

“דבר פשוטות, בן אדם; אמור, חטופים”.

קלאגארט עשה מחוה של הכנעה והמשיך לדבר. זה ימים לא-מרובים שהוא (קלאגארט) התחיל חושד כי מתרחשת איזו תנועת-סתר, שהספן הנדון הוא מעוררה, אך הוא לא סבר כי צורך לו למסור את החשד בצורת דין-וחשבון, כל זמן שלא היה לו יסוד ברור. ואולם ממה שראה באותה שעת אחר-הצהרים באיש הנ"ל, התקדם החשד שמשהו מתרחש במסתרים עד נקודה שהוא פחות מרוחקת מודאות. הוא הרגיש לעמקה — הוסיף — את האחריות הרצינית שהוא מקבל עליו במסרו דין-וחשבון המקפל בקרבו אפשרות של תוצאות כאלה ליחיד שהוא בעיקר נוגע בכך, מלבד מה שיש בו כדי להגביר את הדאגות הטבעיות, ירגישן כל מפקד בצי בגלל ההתפרצויות היוצאות מגדר הרגיל, אותן שקרו רק תמול-שלשום ושאין צורך — בעצבות אמר זאת — לכנותן בשם.

הקברניט ויר, בתחילת הגשת הדבר אליו, בהיותו תקוף-אפתעה, לא יכול לגמרי להסתיר את גזל-מנוחתו, ואולם ככל שהוסיף קלאגארט לדבר, נשתנה מראה הקברניט לאי-סבלנות מחמת משהו בסגנונו של העד בהעידו. ואולם הוא מנע עצמו מהפריע לו. וקלאגארט, בהוסיפו לדבר, סיים כך:

“ישמרנו אלוהים, מעלת כבודך, שב,בל תשועבד' תתנסה בנסיונה של…”

“הנח את זה!” שיסעהו כאן הגבוה ממנו במשרה, כשפניו משתנים בן-רגע מפני זעם, כי הוא ניחש מה ספינה אומר הלז לכנות בשם; היתה זו ספינה אשר מרידת נוֹר לבשה בה צורה טראגית ביותר, בה הועמדה נפשו של מפקדה בסכנה. לאור הנסיבות הללו הכעיסתו אזכרתא זו שהאיש משמיע אותה. בזמן שהקצינים המוסמכים עצמם היו זהירים ונזהרים כיצד הם נוגעים בדיבורם למאורעות מקרוב אירעו — שבו בזמן יהיה סגן נמוך נוגע בהם שלא לצורך בפני קברניטו, זה נראה לו כהעזה שהיא תכלית ריחוק מצניעות. מלבד זה, לחוש החי שבו לגבי כבוד עצמו, נראה הדבר כנסיון להבהילו. חוץ מזה, לא היה מחוסר רגש-אפתעה שאיש אשר — במידה שנתן דיתו עליו עד עכשיו — תמיד הראה נימוסיות יתירה בתפקידיו, מגלה דוקא במקרה זה חוסר נימוס כזה.

ואולם מחשבות אלו, וכיוצא בהן הרהורים מסופקים שיחפו וחלפו בדעתו, פינו מקומן פתאום לניחוש שבהשראה, אשר הגם שעדיין היה סתום בצורתו, בכל זאת הועיל בפועל להשפיע על דרך קבלתו את הבשורה הרעה. ברי שהקברניט ויר, בהיותו למוד זה זמן רב בכל הנוגע לתסבוכת החיים שעל גבי סיפון-תותחים (אשר כמו שאר צורות חיים, יש לה מחתרות-סתר שלה וצד מפוקפק שלה, הצד שהבריות מתנכרים לו ומעלימים עין ממנו), לא נתן עצמו להיות נרגש יתר על המידה על ידי הנעימה הכללית שבדין-וחשבון של הנמוך ממנו. יתר על כן, גם אם, לאור מאורעות מקרוב נהיו, יהיה צורך לנקוט בפעולה מידית עם הופיע הסימן המוחשי הראשון לאי הכנעה חוזרת — אף על פי כן, לא יהיה זה מן החכמה, סבר, לקיים ולחיות את שיורי נטירת-הרוגז בלבבות על ידי פחזות בלתי נאותה בשימת אמון במלשין, ואפילו הוא איש העובד תחתיו והמופקד על השגחה משטרתית על הצוות. רגש זה אפשר לא היה תקיף עליו, אילולא עובדה שהיתה, כי בהזדמנות קודמת הרגיזתהו הקנאות הפאטריוטית הרשמית שגילה קלאגארט, שכן נדמתה לו רגשנית ומתוחה שלא במידה. ולא עוד אלא שמשהו באורח-דיבורו הבוטח בעצמו וגנדרן של הפקיד הזה, הזכירהו איש-תזמורת אחד, עד-שקר בדיני נפשות לפני בית-דין צבאי ביבשה; בית-דין צבאי שהוא, הקברניט ויר, בעודו חובל, היה חבר בו.

והנה, ההפסקה הפתאומית שניתנה לקלאגארט בענין האזכרתא המשוסעת, מהרה תכפה לה שאלה: “אתה אומר כי ישנו לפחות איש מסוכן אחד בספינה. נקוב שמו”.

“ויליאם בוד, איש ראש-התורן הקדמי, מעלת כבודך”.

“וילאם בוד”, חזר אחריו הקברניט ויר בתמהון-אמת, “מתכוון אתה לאיש אשר החובל ראטקליף לקחו מספינת המסחר זה לא כבר — הצעיר שהוא מחובב, ככל הנראה, על כל האנשים — בילי,,המלח הנאה', כפי שקוראים אותו?”

“הוא הוא, מעלת כבודך; ואולם על אף עלומיו וחמדת מראהו, מחשבות עמוקות לו. ולא לחינם הוא גונב את לב בני ספינתו שיהיו מתיחסים ברצון אליו, כי לפחות, על כל צרה שתבוא, יאמרו מלת-המלצה לטובתו. האם נזדמן לו לחובל ראטקליף לספר למעלת כבודך על העקיצה החדה, זרק אותה בוד בקפצו ועמדו בחרטום החותכנית תחת ירכתי אנית-המסחר בשע שהוסר מעל זו? אכן, תחת מסוה של רוח הומור טוב הוא מסתיר את רוגז-לבו על חטיפתו. אתה רק הצצת בלחיו הנאוה. אפשר, מצודת-אדם פרושה תחת מרגניותיו אדמדמות-הציצים”.

והנה, “המלח הנאה”, כדמות דגולה בין אנשי הצוות, באורח טבעי למדי משך אליו את תשומת-לב הקברניט מלכתחילה. אם כי בדרך כלל לא הרבה אותות חיבה לקציניו, אמר “יישר כוח” לחובל ראטקליף על מזלו הטוב, שנזדמנה לו דוגמה נאה כזו למין האנושי, אשר בהיותו עירום מלבוש, יפה היה יכול “לעמוד” בשביל פסל של אדם הראשון בעלומיו, לפני החטא.

אשר לברכת-הפרידה של בּילי לספינה “זכויות האדם”ף על אודותיו באמת סיפר לו חובל-הביקורת, אותה סכה הקברניט ויר — מגבוה, כמקשיב לאנקדוטה טובה, ותו לא, אם כי טעה והבין אותה כחידוד סאטירי — כמעלה נוספת על חמדות-החטוף. בתורת ספן צבאי העריץ את הגבורה שהיא יכולה לקבל התרשמות שבכפיה על דרך כה עליזה וכה שכלית. גם הנהגת איש ראש-התורן הקדמי, במידה שנפלה עליו עין הקברניט, אימתה את שמחת ניחושו הראשון, ומעלות הטירון כאיש ספן התבחנו שכאלה שהקברניט אמר להמליץ עליו בפני הקצין המבצע לעליה אל מקום אשר שם יהיה מובא לעתים יותר קרובות תחת התכלותו: רצה לעשותו ראש המדור העליון של התורן האחורי, שם במשמרת הימין ימלא את מקומו של איש אינו כל-כך צעיר, ולפיכך דימהו הקברניט פחות ראוי לאותה משרה. יאמר כאן במאמר מוסגר כי, מאחר שאנשי המדור העליון של התורן האחורי אינם צריכים לטפל בשטחים כה עצומים של בד כבד כמו ספני-מטה הממונים על התורן העיקרי והתורן הקדמי, לפיכך צעיר, אם הוא עשוי מן החומר היאות, לא די שהוא מסוגל ביותר לשירות שם, אלא על פי רוב בוחרים בו להיות ראש למדור זה, והחבורה אשר תחתיו עשויה “ידים קלות”, לפעמים נערים ממש. סיכומו של דבר, הקברניט ויר, מראשית, סבר כי בּילי בוד הוא מה שהיה קרוי בלשון הצי באותם הימים “מציאת מלך”, כלומר, חטיבה נאה לצי של הוד מלכותו הבריטי — השקעה מעולה בהוצאות מעטות או ללא הוצאות כל-עיקר.

לאחר הפסקה קלה — אשר בה עברו הזכרונות הנ“ל בבהירת דרך מוחו — שקל בדעתו את הרמז האחרון שבדברי קלאגארט, זה הכלול בפראזה “פחת תחת התלתן”, ויותר ששקלהו פחות סמך על מהימנותו של המלשין. פתאום פצח כנגדו” “ואתה בא אלי, ממונה-על-הנשק, עם סיפור כה מעורפל? אשר לבד, נקוב לי מעשה או מלה האמורה שלו, בתורת סמוכין למי שאתה בדרך כלל מאשימהו בו. חכה”, וניגש אליו ברב-יתר ירבה, “תן דעתך על מה שאתה מדבר. לעת כזאת ובמקרה כזה יש קצה של אמת-מנור בשביל עד-שקר”.

“הוי, נעלת כבודך”, נאנח קלאגארט והניע קלות את ראשו המחוטב לנוי, כאילו מתוך עצב וצער על קשי-הקול המכון נגדו, הוא לא התחייב בכך. ואז, כאזרו עוז — הזדקף כמו מתוך הבלטה עצמית שבצדקות, נקב, על יסוד מקרים שבהזדמנות, מעשים ודיבורים מסוימים, אשר, אם יוחזקו כאמת בכללותם, הרי הם מוליכים אל הנחות שיחייבו את בוד בנפשו, אחדים מן הדברים הנ"ל, הוסיף ואמר, אין ראיה מאמתה רחוקה מהם.

בעינים אפורות שהן קצרות-רוח וחסרות-אמון, והן מנסות לחדור אל קרקעיתן של עיני-הסגול השלוות אשר לקלאגארט, שוב הקשיב לו הקברניט ויר עד הסוף; אז, לרגע, עמד כלועס את הדבר בינו לבין עצמו. קלאגארט — עכשיו שנפטר מן ההתגוננות של השני — הסתכל בקברניט ובארשת-נפשו במבט אשר יקשה לתארו: — היה זה מבט שהוא סקרני לדעת מה פעלו תכסיסיו; מבט אשר כדומה לו אולי היה בעיני דברם של בני-יעקב הקנאתנים כשבאו במרמה על אביהם הדאוג, הבא לפניו את כתונת-הפסים של יוסף, טבולת-הדם.

אם כי משהו יוצא מן הכלל באיכות המוסרית של הקברניט ויר עשאהו, בכל התנגשות רצינית בינו לבין איש זולתו, אבן-בוחן ממש לטיבו המהותי של אותו איש, הרי עכשיו, ביחס לקלאגארט ולמה שבאמת מתרחש בו, פחות היה ברגשו מהוכחה פנימית שבהשראה ויותר מחשד חזק שספקות מוזרים מכבידים עליו. המבוכה שגילה באה לא כל-כך משום משהו הנוגע לאיש שהוא המטרה למלשינות, כי אם משום שיקולים מה דרך מוטב לנהוג בה ביחס למלשין. בראשונה, כמובן, סבר כי מוטב שיזמין את הראיות להאשמות, שקלאגארט העיד עליהן שהה הן באות. ואולם נוהג כזה היה מביא לידי התפשטות הענין ברבים, דבר אשר, במצב הענינים הנוכחי, היה פועל על רוחם של כל חבר הספינה בדרך לא רצויה. אם קלאגארט הוא עד-שקר — הרי זה קץ הענין. ועל כן, בטרם יבחן את ההאשמה, יבחן למעשה את המאשים; והוא סבר כי אפשר לעשות זאת בדרך שקטה, בלתי מכריזה על עצמה.

הצעד שהחליט לנקוט בו דרש שינוי-מערכה — העתקה אל מקום שהוא פחות פרוץ לעיני מסתכלים מן הסיפון האחורי הרחב; כי, הגם שהקצינים המעטים שהיו שם באותה שעה, בשל ציות לנימוסי הצי, נסתלקו להם אל צד מבוא-הרוח, בו ברגע שהקברניט ויר התחיל מטייל על צד מוצא-הרוח של הסיפון; והגם שבמשך השיחה היה קולו של הקברניט רחוק מהיות רם, וקולו של קלאגארט היה כספסופי טנמוך; והרוח בחבלים ורחץ-הים הועילו להרחיק אותם עוד יותר מעבר לשמיעת אוזן — אף על פי כן משכה אליה התמדת השיחה התבוננות מצד אנשי ראשי-התורן למעלה, ועוד ספנים בצלע או יותר קדימה.

כיון שהחליו מה צעדים ינקוט, מיד ניגש למעשה. בפנותו פתאום אל קלאגארט שאל: “ממונה-על-הנשק, האם עכשיו משמרתו של בוד למעלה?”

“לא מעלת כבודך”. ואז — “מר וילקס”, כן בקריאה אל המשיט הקרוב ביותר, “אמור לאלברט שיבוא אלי”. אלברט היה נער-הערסלה של הקברניט, מין משרת-ים שבעליו שם אמון רב בכוח-אבחנתו ובמסירותו. הנער הופיע. “אתה מכיר את בוד, איש ראש-התורן הקדמי?”

“כן, אדוני”.

“לך מצאהו. הוא פנוי ממשרתו עכשיו. סדר שתספר לו, באין שומעים אחרים, כי הוא מבוקש בירכתים. המצא דרך שלא ידבר אל שום איש. אתה עצמך העסק אותו בשיחה. ורק כשאתה מגיע פה, עמוק בירכתים, ולא קודם לכן, תודיעהו כי המקום שהוא מבוקש בו הוא התא שלי. אתה מבין. לך. — ממונה-על-הנשק, הראה עצמך על הסיפונים למטה, וכשאתה סובר כי הגיע זמן שאלברט יהא נכנס עם אישו, עמוד הצדה חרש, בשביל להיכנס מאחורי הספן”.

פרק שבעה-עשר

כאשר איש ראש-התורן הקדמי מצא עצמו מסוגר, כביכול, בלשכה יחד עם הקברניט ועם קלאגארט, היה מופתע למדי. ואולם היתה זו אפתעה שאין עמה חשש או חשד. לאופי בלתי-מבוגר, שהוא עצמו על פי מהותו כן ורחום, תבואנה הרגשות של אזהרה-מראש במאוחר, אם בכלל תבואנה. הדבר האחד שנתלבש צורה במוחו של הספן הצעיר, היה זה: “כן, הקברניט עינו עלי לטובה, ואני מעולם סברתי כך. אפשר יעשני הגאי שלו. זה היה לרצון לי. ועכשיו אפשר יהיה שואל את דעתו של הממונה-על-הנשק על אודותי”.

סגור את הדלת שם, שומר", אמר המפקד. “עמוד מבחוץ ואל תתן לשום איש להיכנס. — ועכשיו, ממונה—על-הנשק, הגד לאיש הזה בפניו מה שסיפרת לי על אודותיו”. והוא עמד מוכן לחקור את שני הפרצופים כשהם מוצבים אהדדי זה לעומת זה.

בצעד המדור וברוח השלוה, השליטה בעצמה, של רופא לבית חולי-רוח הניגש באולם ציבורי אל איזה חולה המתחיל להראות סימנים להתפרצות קרובה, ניגש בּילי מתונות ביתר קרבה לבּילי, הביט לתוך עינו באורח היפנוטי, ובקצרה חזר על האשמה.

בראשונה לא קלט בּיליאת הדבר. כשעמד על משמעות המלים, נהיה וֶרד-השֶזף של פניו כאילו הוכה על ידי צרעת מלבינה. הוא עמד כאחד צמוד במסמרות ופיו חבוש. ובינתים חל בעיניו של המאשים — שעוד לא סרו מעל העינים הכחולות, המורחבות של השהי — שינוי כביר, כי גונם הרגיל, זה הסגול העשיר, נהפך לארגמן דלוח. אלו המאורות של השכל האנושי איבדו כל מבע אנושי והתבלטו כמקפה, כאורח העינים הזרות של אילו יצורי-תהום, שעוד לא נתכנו בשם בקטלוגים מדעיים. המבט המהופנט של הראשון היה בו משום התכשפות שבאפתעה; המבט של השני היה בו מן ההתקפה הרעבה של דג-הטורפידו.

“דבר, בן-אדם!” קרא הקברניט ויר אל אחוז הקפאון. כי מראהו של זה התמיה אותו יותר ממראה קלאגארט. “דבר! הגן על עצמך!” בקשה זו לא הפיקה מבּילי אלא תנועת-ידים וחרחור-גרון; השתוממות על האשמה כזאת המושלכת פתאומית על תינוקיות חסרת-נסיון זאת, ואולי זעוה על המאשים, שישמשו להוציא לאור את המגרעת הרבוצה בו, וברגע זה הגבירו אותה עד כדי קשירת-לשון בת-עוית; בעוד הראש המרוכז וכל הגזרה, המתמתחים קדימה בעינוי של חשק בחתי-מועיל לשמוע בקול הפקודה, ולדבר ולהגן על עצמו, משווים לפנים הבעה מעין זו של כוהנת-בתולה הנדונה למות ברגע שקוברים אותה חיים והיא בפרפורי חנק ראשונים.

ואף על פי שהקברניט ויר לא ידע כלום מנטייתו של בילי לכובד-פה, עכשיו מיד ניחש אותה, כי באופן בהיר הזכירהו מראה בּילי את מראהו של חבר בית-ספר שלו, נהיר-שכל, אשר ראהו המוּם על ידי אותות חוסר-האונים המהיל, מדי קומו במחלקה בשביל להיות ראשון לתשובה על שאלה בוחנת מפי המורה. הוא ניגש מקרוב אל הספן הצעיר, שם יד מרגיעה על שכמו, ואמר: "אין בהלה, נערי. לאט לך, לאט לך.

אלו הדברים, כה אבהיים בטון שלהם, במהופך לתוצאה המבוקשת, ללא ספק נגעו עד לב-לבו של בּילי, והם דחפו אותו אל מאמצים מוכפלים להתבטא — מאמצים אשר נסתיימו, לפי שעה, בחיזוק השיתוק, ובשיווי לפנים הבעה שהיא צליבה לעין-הרואה. תיכף לזה, כמהירות-האש מתותח הירוי בלילה — שלוחה זרוע-ימינו, וקלאגארט נפל אל הסיפון. אם במתכוון, ואם רק בגלל יתרון גבהו של האתליט הצעיר, ניחתה המכה ישר על המצח, שהיה חלק כה מחוטב יפה וכה שכלי-למראה בפניו של הממונה-על-הנשק; כך, שהגוף נפל מלוא קומתו ארצה, כקרש כבד שמטים אותו מישרותו. בליעת אויר אחת או שתים, והוא שכב אין תנועה.

“נער בר-גורל”, נשף הקברניט בקול כה נמוך עד שהיה דומה ללחש, “מה עשית! אבל הנה, עזור לי”.

השנים הרימו את הנגעדע, ממתניו ומעלה, עד שהיה במצב ישיבה. הגולם רזה-בשר ציית בגמישות למטלטליו, אך ללא רוח-חיים. היה זה כטיפול בנחש מת. הם חזרו והורידוהו. הקברניט ויר, כחזרו אל זיקוף-קומה, וככסותו פניו בידו האחת, עמד בלתי-רגיש למראית-עין, כזה הגוף אשר לרגליו. האם היה שקוע בחישוב כל נולדותיו של המאורע הזה, ובמחשבה, מה מוטב ששיעשה, לא ברגע זה בלבד, אלא גם באחריתו של דבר? לאט לאט חשף את פניו; והיה זה בו ברגע כאילו הלבנה, בצאתה מליקוי היתה מופיעה במראה אחר מן המראה היה לה טרם התחבאה. האב שבו, שנגלה עליו על בּילי במערכה עד כה, פינה מקומו למשכין-המשמעת הצבאי. בטון הרשמי שלו ציוה על איש ראש-התורן הקדמי להסתלק אל הטרקלין בירכתים ולהישאר שם עד שיהא נקרא. בּילי ציית לצו זה בשתיקה על דרך מיכנית. והקברניט ויר, כגשתו אל דלת התא במקום שנפתחה אל הסיפון האחורי, אמר אל השומר שבחוץ: “אמור למישהו שישלח את אלברט לכאן”. כהופיע הנער סידר אדוניו את הדברים כך, שלא יהא תופס במבטו את השכוב. “אלברט”, אמר לו, “אמור לרופא שאני רוצה לראותו. אין אתה צריך לשוב הנה עד אם תיקרא”.

משנכנס הרופא — בעל אופי יציב, כה כֶּבֶד שכל ונסיון, עד ששום דבר אינו מפתיע אותו, — צעד הקברניט ויר לקראתו, ומתוך כך, בלא יודעים, תרס מהשני את מראה קלאגארט, וכהפסיקו את אותות-הכבוד הטקסוניים הרגילים של הלז, אמר: “לא; אמור לי, איך הדבר עם האיש ההוא”, וכיון את תשומת-לב הרופא אל השכוב.

הרופא הביט, ועל אף כל שלטונו בעצמו נרתע בפני הגילוי הפתאומי. על עור-פניו של קלאגארט, שלעולם היה חיור, גח עכשיו דם עבה ושחור מפה ואוזן. לעינים המקצועיות של המסתכל ברור היה ללא ספק שלא אדם חי הן רואות.

“ובכן, הדבר כך הוא?” שאל הקברניט ויר בהסתכלו ברופא בריכוז. “חשבתי כך. אבל אמת הדבר”. אז אישרו הבחינות הרגילות את טביעת-עינו הראשונה של הרופא; הוא נשא עיניו מתוך דאגת-אמת, ומבטו אל הגבוה ממנו במשרה — סקרנות עזה. אך הקברניט ויר, יד אחת שלו נתונה על מצחו, עמד בלי נוע. פתאום, כתפסו את יד הרופא בצבת של עוית, קרא, בהצביעו כלפי מטה, אל הגויה, — “זה המשפט האלוהי על חנניה! הבט!”

מוטרד על ידי ההנהגה הנרגשת שמעולם לא ראה אותה מקודם לכן בקברניט של ה“בל תשועבד”, ועדיין כולו נבער ביחס לענין, בכל זאת בלם פיו מדבר, והוא רק חזר ושלח מבט שואל, לדעת מה הביא לידי טרגדיה כזו.

ואולם הקברניט ויר בשנית עמד בלי נוע, שקוע במחשבה. בזועו בשנית קרא בחום — “הוּכּה-נפש על ידי מלאך אלוהים. אך המלאך — עליו להיתלות!”

על אלו הקריאות, שהיו בנות-בלי-מובן למקשיב אשר לא הוקנה לו עד-מה מן המאורעות הקודמים, היה הרופא מזועזע עד מעמקיו. ואולם הקברניט ויר, כשב אל דעתו, בקול פחות קשה סיפר בקצור את הנסיבות שהביאו לידי המאורע הסופי.

“אבל, הבה, עלינו לחפוז”, הוסיף, “עזור להעביר אותו (הוא נתכוון לגויה) אל החדר ההוא” — כהראותו אל חדר שהוא מול האחד שבו איש ראש-התורן הקדמי שוהה כלוא. שוב הוטרד הרופא על ידי בקשה שנדמתה לו משונה וללא טעם, אך בהיותו נמוך במשרה מחברו לא היתה לו ברירה אלא להסכים.

“ועתה לך”, אמר הקברניט ויר, במשהו כדומה למשפטו הרגיל, “לך עתה. הנני לכונן בית-דין צבאי. ספר לחובלים מה קרה, וספר למר מורטון” — הוא נתכוון לראש פלוגת הפלישה — “ופקוד עליהם שישמרו את הדבר בסוד”.

מלא אי-שלוה וחששים עזב הרופא את התא. האם נפגע הקברניט ויר פתאום בדעתו, או האם היתה זו התרגשות חולפת אשר נבעה מהתארעות כה מוזרה ויוצאת מגדר נרגיל? אשר לבית-דין צבאי, זה היה נדמה לרופא שלא כאורח המדינה, אם לא קשות מזה. הדבר שצריכים לעשותו, סבר, הוא לשים את בּילי במאסר, בדרך המצווה מפי המנהג, ולדחות כל פעולה נוספת במקרה כל-כך יוצא מגדר הרגיל, עד זמן בו יתאחדו שוב עם השייטת שלהם, ואז ימסרו את הדבר לידי האדמיראל. הוא זכר את ההתגעשות הבלתי-רגילה של הקברניט ויר ואת קריאותיו הנרגשות, שלא היו כלל לפי ארחו התקין. האם ירד ממסלולו הרוחני? ואולם נניח כי כך הוא; לא כל כך קל להוכיח הדבר. מה, איפוא, יוכל לעשות? אין לך מצב יותר קשה בעולם מזה של פקיד שהוא משועבד לקברניט הנחשד בעיניו, אכן, לא מטורף אך לא בלתי פגוע בשכלו. לערער על פקודתו, הרי יהא בכך משום חוצפה. להתנגד לו, הרי יהא בכך משום מרידה. מתוך ציות לקברניט ויר מסר לחובלים ולראשי פלוגת-הפלישה מה שקרה, ולא אמר להם כלום על מצבו של הקברניט. הם הרחיבו עיניהם כנגדו מתוך אפתעה ודאגה. כמוהו סברו כי ענין כזה יש למסור אותו לאדמיראל.

הקשת, מי יסמןבה הקו שהוא אחרית גוון הסגול וראשית גוון התפוז? ברור אנו מבחינים בהבדל הצבעים, אבל אי בדיוק האחד עובר לעינים לתוך השני? אףכך, בריאות-הרוח והטירוף. במקרים בולטים אין ספק בנוגע להם. ואולם במקרים מסוימים, בדרגות שונות שהן פחות בולטות, מעטים מאד אשר יקבלו עליהם לסמן קו, אם כי ימָצאו מספר מומחים מקצועיים אשר יעשו כך. כמעט שאין לך דבר שאפשר לבטאו בפה, ולא ימצאו מספר אנשים אשר יקבלוהו על עצמם לעשותו בשכר. בלשון אחרת, ישנם מקרים שבהם כמעט אי-אפשר להחליט אם אדם הוא שפוי בדעתו או שהוא מתחיל להיות ההיפך מכך.

אם הקברניט ויר, כפי שהרופא ניחש על דרך מקצועית, באמת היה קרבן פתאומי לאיזו מידה של קלקול-דעת, על הקובע לעצמו לאור אשר יותן לו מיד הרצאת-העלילה הזאת.

פרק שמונה-עשר

המאורע האומלל שסופר כאן לא היה יכול להתארע בקשר-נסיבות יותר קשה. כי היה \ה סמוך לעקבותיהן של מרידות אשר דוכאו, זמן-ספיח שהיה מבחן לשלטונות הצי, ודרש מכל מפקד-ים אנגלי שתי מידות שלא על נקלה הן מתמזגות יחד — זהירות ותקיפות. יתר על כן, היה משהו עקרוני במקרה זה.

במשחק זריקת הכדורים שקדמהו וליוהו למאורע על סיפון ה“בל תשועבד” ולאור סדר-הדינים הצבאי שעל פיו עמד להיות נדון רשמית, זכות וחובה, כפי שהיו מגולמות בקלאגארט ובבוד, בפועל החליפו מקומותיהן אשה את רעותה.

מבחינה חוקית היה הקרבן הנגלה לטרגדיה האיש שביקש להפוך אדם חף מאשמה לקרבן; ומעשהו החתוך של השני, מנקודת-ראות ציית, היותה את הקשה שבפשעים צבאיים. יתר על כן, הצדק והעוול התמציתיים שבמקרה, כמידת בהירותם, כן הכבידו על אחריותו של מפקד-ים נאמן, שהוא מוסמך להחליט בדבר על סמך אותו בסיס חוקי פרימיטיבי.

אך מעט יש לתמוה, איפוא, שקברניט ה“בל תשועעבד”, אם כי בדרך כלל היה אדם של החלטות בלתי-זזות, הרגיש כי יש צורך בעיון-מכל-צד לא פחות מאשר בתכיפות-מעשה. עד שיוכל להחליט על דרכו, ולכל פרטיו, ולא עוד אלא עד שיהא הצעד המסיים עומד להיעשות, סבר כי מן החכמה יהיה, בשים-לב לכל הנסיבות, להישמר ככל האפשר מפרסומות. בזה אפשר טעה ואפשר לא טעה. אך ברור כי, לאחר מעשה, בשיחות מוצנעות של חדרי-תותחים ותאים יותר מאחד או שנים, בוּקר לא מעט בפי קצינים אחדים — עובדה שנתיחסה על ידי ידידיו, ובחמימות על ידי שארו, ג’ק דנטון, לקנאה מקצועית בויר הכוכבי. סמך דמיוני כל-שהוא להערות שליליות אל-נכון היה שם. קיום הסודיות בדבר זה, צמצום כל ידיעה ממנו במקום שהריגת-האדם נעשתה — לתא הסיפון האחורי; בפרטים הללו היה מסתתר איזה צל של דימוי לשיטה שננקטה בטרגדיות-של-ארמון שנתארעו יותר מפעם אחת בעיר-הבירה אשר נוסדה ביד פטר הבארבארי, שעיקר גדולתו — פשעיו.

המקרה היה כזה שברצון היה קברניט ה“בל תשועבד” דוחה כל מעשה ביחס אליו ורק היה מחזיק את איש ראש-התורן הקדמי כאסיר שמור ומשומר, עד שתשוב ותתחבר הספינה עם השייטת שלה, ואז היה מוסר את הענין לשפיטתו של האדמיראל שלו.

ואולם קצין צבאי אמיתי הוא, בפרט אחד, כנזיר-כנסיה אמיתי. לא ירבה השני בכיבוש-היצר בקיימו את שבועת-המשמעת המנזריות שלו מן הראשון בקיימו את שבועותיו לנאמנות בחובות-קרב שלו.

בהרגישו אשר אם לא תוחש פעולה בענין, יהיה מעשהו של איש ראש-התורן הקדמי, כיון שיהיה נודע על סיפוני התותחים, נוטה לעורר אודים רדומים, אם היו שכאלה, מן הנור בין הצוותים, גבר בדעת הקברניט ויר חוש נחץ-המעשה על כל שאר חשבונות. ואולם אם כי היה בעל-משמעת, עושה מלאכתו באמונה, לא היה ממחבבי שלטון לשם שלטון גרידא. רחוק היה מסגל לו הזדמנויות ליטול לעצמו בלבד את ההסתכנויות של אחריות מוסרית, לפחות, לא שכאלו שאפשר בדין להעבירן אל גבוה ממנו במשרה או לשתף בהן את בעלי-דרגתו הרשמיים או אפילו שכאלה שהם נכנעים לו על פי משרתם. הואיל וסבר כך, שמח כי יהיה זה שלא בניגוד לנוהג למסור את הדבר לבית-דין פוסק של קציניו הוא, בשמרו לעצמו, כאיש אשר עליו תנוח נתינת הדין-וחשבון הסופית, את הזכות לקיים פיקוח עליו, או להתערב בדיוניו באופן פורמאלי או בלתי פורמאלי, כפי הצורך. לפי כל האמור, וועד מיד בית-דין צבאי, והוא עצמו היה הבוחר את היחידים שהם חברים בו, הלא הם החובל הראשון, המפקד של חיל-הפלישה והממונה על ההפלגה.

בחברו קצין חיל-הפלישה עם חובלי-הצי בענין שיש לו שייכות עם ספן, אולי נטה המפקד מן המנהג הכללי. הוא נדחף לכך על ידי העובדה שהוא העריך את האיש הצבאי ההוא כאדם בעל כוח שופט, איש מחשבה, ולא חסר-יכולת לטפל במקרה קשה שאין לו תקדים בנסיונו עד הנה. ואולם, אפילו ביחס אליו לא היה בלי גרעיני חששים, כי, עם כל מעלותיו, היה איש טוב-לב בתכלית, אחד שהיה נהנה מסעודתו, ישן שינה בריאה, ונוטה לשומן-גוף. אדם מאותו מין, אשר, הגם שיוכל לקיים גברותו בקרב, לא לגמרי יהא אפשר לסמוך עליו בדילימה מוסרית שיש בה משהו מן הטראגי. אשר לחובל הראשון ולממונה על ההפלגה לא יוכל הקברניט ויר אלא להכיר כי נפשות כנות, שהן מועדות לאומץ לב בהזדמן, שכלן על פי רוב מצומצם בענין של ימאות פעילה ובתביעות הקרב של מקצוען.

בית-הדין נתועד באותו תא בו אירע הענין רע-המזל. תא זה, השייך למפקד, תפס את כל השטח תחת סיפון עלית הירכתים. בירכתים ומזה ומזה היה טרקלין קטן — החדר האחד משמש בית-סוהר ארעי, והשני — בית מתים, ועוד מדור קטן ששת רוח ביניהם, ונשתרע קדימה בצורת מלבן הגון ומוארך החופף את קורות-הרוחב של הספינה.

חלון-גג בן מידות ממוצעות היה למעלה, ובקצות הרוח המוארך מזה ומזה היו שני אשנבי-ספינה מוסכים, שבקלות היה אפשר להפוך אותם לחורים בשביל יריות מתותחים קצרים. הכל הוכן בחפזה, ובּילי הועמד למשפט; הקברניט ויר בהכרח הופיע כעד יחיד למקרה, ובתורת שכזה, ויתר באופן ארעי על דרגתו, אם כי בדרך מוזרה שמר עליה בדבר שהוא פעוט לכאורה, דהיינו, שהעיר עדותו מצד מוצא-הרוח של הספינה, ולשם כך הושיב את בית-הדין בצד מבוא-הרוח. בצמצום סיפר כל מה שהוליך אל השואה, לא חיסר כלום מן ההאשמה שנאמרה על ידי קלאגארט ותיאר את האופן בו קיבל אותה האסיר. אגב מתן-עדות זה הציצו שלושת הקצינים מתוך הפתעה לא קטנה על בּיליבוד, שהוא האחרון בעולם שהיו חושדים בו, או בכוונת המרידה האמורה בו על ידי קלאגארט, או במעשה שאין להכחישו, שהוא עצמו עשאו. החובל הראשון, בקחתו לעצמו עליונות משפטית ובפנותו אל האסיר, אמר: “הקברניט ויר דיבר דברו. האם כאשר אמר הקברניט ןיר כן הוא או לא הוא?” בתורת תשובה באו הברות אשר לא היו מעוכבות-הבעה כפי שהיה אפשר לצפות, ואלו הן:

" הקברניט ויר מדבר אמת. כאשר דיבר הקברניט ויר כן הוא, לא כאשר דיבר הממונה-על-הנשק. אכלתי את לחם המלך, ואני נאמן למלך".

“אני מאמין לך, אישי”, אמר העד, וקולו היה בו משום רגש עצור אשר לא נתגלה בדרך אחרת.

“האלוהים יברכך על זאת, מעלת כבודך!” אמר בּילי, שלא בלי גמגום, וכמעט שהושבר. ואולם תיכף הושב אל שליטה בעצמו על ידי שאלה נוספת, עליה השיב באותו קשי-התבטאות: “לא, לא היתה שום נטירת איבה. אני מעולם לא נשאתי בי איבה כלפי הממונה-על-הנשק. צר לי שהוא מת. לא נתכוונתי להרגו. אילו יכולתי להשתמש בלשוני, לא הייתי פוגע בו. אך הוא שיקר בפני על דרך מגונה, ובפני רב-החובלים שלי, והייתי מוכרח לומר משהו, ולא יכולתי לאמרו אלא בהכאה. יעזור לי האלוהים!”

בדרך-דיבורו, הנובע מדחף פנימי ואינו מכסה כלום, של זה האיש גלוי-הלב, ראה בית-הדין אישור לכל המושמע בדיבורים אשר לפני רגע היו כחידה להם, כי על כן יצאו מפי העד לטרגדיה, ותיכף להכחשה עזת-הרגש של בּילי בוד לכוונת-מרידה — הם דברי הקברניט ויר: “אני מאמין לך, אישי”,

אחרי כן שאלוהו אם ידע או חשד משהו שיש בו מטעם תחילת הפרעה (נתכוונו למרידה, אם כי נמנעו מבטא את המלה במפורש) ושיש לו מהלכים באיזה חלק של חבר-הספינה.

התשובה בוששה לבוא. בדרך מובנת יוחס האיחור הזה, ברעיון בית-הדין, על אותה מבוכת-קול שהשהתה או עיכבה תשובות קודמות. אך בעיקרו של דבר, לא כך עכשיו; השאלה מיד העלתה בזכרון בּילי את השיחה עם איש המשמרת האחורית אצל השרשראות הקדמיות. ואולם שאט-נפש פנימי כלפי שיחוק כל תפקיד שהוא דומה אף במקצת למלשינות נגד אח-לספינה — אותו רגש-כבוד מוטעה, לא לומד, שמנע בעדו ממסור את הענין בשעתו; הגם כי בתורת איש אנית-מלחמה נאמן היתה זו מחובתו, והיכשלות מעשותו כך, אילו הואשם בה והוכחה אשמתו, היתה מחייבתו לקשים שבמיני-העונש — אותו שאט-נפש, יחד עם הרגשה סמויה כי באמת לא עמד שום קשר להתבקע, תקפו עליו. כבוא התשובה, היתה זו שלילית.

“עוד שאלה אחת”, אמר קצין חיל-הפלישה, שדיבר עכשיו בפעם הראשונה ומתוך כובד-ראש מודאג. “אתה אומר לנו כי מה שאמר הממונה-על-הנשק נגדך שקר היה. אם כן, על שום מה היה משקר ככה, משקר בזדון, מאחר שאתה אומר שלא היתה שום נטירת-איבה ביניכם?”

לרגל אותה שאלה, שבלא כוונה פגעה בספירה רוחנית שהיא לגמרי סתומה למחשבות בּילי, נעשה כולו מטושטש, אכן, גילה בלבול-דעת, עד שהיו נמצאים מסתכלים, כפי שאפשר לשער, שהיו מפרשים מצבו כעדות, בלתי-תלויה-ברצון, לאשמה חבויה. אף על פי כן, ניסה לענות איך-שהוא, אחר חדל מן המאמץ הבלתי-מועיל, ובו בזמן שלח מבט של התחננות כלפי הקברניט ויר, שהיה ישוב לאיזה זמן, קם על רגליו, וכיון דבריו אל השואל: “השאלה שהעמדת לפניו מקורה טבעי למדי. ואולם האם יוכל הוא לענות עליה כהוגן? — או מישהו זולתו? אלא אם כן יהיה זה מי ששוכב שם בפנים”, — כהראותו אל החדר, בו שכב הבר-מינן. “ואולם המונח שם לא יקום על פי צו שלנו. ואולם בפועל, הנקודה שאתה מעורר אותה כמעט שאינה נוגעת בענין. מעבר לכל מניע רוחני, שאפשר לדמותו, אשר הביא את הממונה-על-הנשק לידי מעשהו, וללא נפקא-מינהמה גירוי עורר את ההכאה, בית-דין של קרב חייב במקרה זה לצמצם את תשומת-לבו בתוצאת ההכאה, ותוצאה זו אין לסבור אותה אחרת כי אם כמעשה-המכה!”

דיבור זה, אשר כל משמעותו אל נכון לא נקלטה על ידי בּילי, בכל זאת גרם לו שיפנה מבט מתגעגע, תמה, אל הדובר — מבט אשר בעוח-הבעתו האילם לא היה שונה מזה שכלב, בן גזע נדיב, יפנהו כלפי אדוניו, בבקשו בפניו של איזה ביאור לארישׁה קודמת שהיא דו-משמעית לשכל הכלבוני. ואותו דיבור לא היה בלי עשיית רושם ניכר גם על שלושת הקצינים, ביחוד על איש-הצבא שביניהם. נדמה להם כי מקופל בו איזה פירוש בלתי צפוי, הצופן בו פסק-דין למפרע מצד הדובר. זה שימש להגדיל מבוכת-דעת שהיתה ניכרת למדי גם קודם לכן.

איש-הצבא דיבר בשנית, בטון שהיה בו משום רמז לספקנות; הוא כיון דבריו אל אחיו לבית-דין ואל הקברניט כאחד: “האם אין איש בתוכנו, — רציתי לומר, אין איש בחבר הספינה, אשר יוכל לזרות אור מן הצד, אם אור שכזה הוא בגדר ההישג, על מה שנשאר בגדר תעלומה בזה הענין?”

“מתוך עומק-מחשבה דיברת”, אמר הקברניט ויר: “אני רואה לאן דבריך נוטים. אכן, יש כאן תעלומה, ואולם להשתמש במונח של הכתובים, זוהי ,תעלומה של אוון', ענין לדיונים של תיאולוגים מלומדי פסיכולוגיה. ואולם מה לזה ולבית-דין צבאי? שלא להוסיף, כי בשבילנו כל חקירה אפשרית בכך נפסקת על ידי כובד-פה המתמיד של האיש שם”, — ושוב הראה כלפי חדר-הטרקלין המחזיק את המת. “מעשה האסיר. רק בזה יש לנו עסק”.

לכך, וביחוד לחזרה המסעעמת, לא ידע איש-הצבא הימי מה לענות כהלכה, ובכן נמנע בעצבות מלומר כלום. החובל הראשון אשר מבראשונה, על דרך טבעית למדי, נטל לעצמו ראשון בבית-הדין, עכשיו, בקבלו הוראה מכריעה על ידי מבט שלוח מן הקברניט ויר, שוב נטל לעצמו את הראשות. “בוד”, אמר, וכמעט שלא בצלילים שקטים, “בוד, אם יש לך משהו נוסף לומר לטובתך, אמרהו עכשיו”.

לכך הפנה הספן הצעיר עוד מבט חטוף כלפי הקברניט ויר; אז, כאילו קיבל מאותם הפנים רמז שאישר את חושו שלו כי אין נאה לו משתיקה ברגע זה, ענה לחובל: “אמרתי את הכל, אדוני”.

איש חיל-הפלישה — זה שהיה שומר מחוץ לדלת הלשכה בזמן שאיש ראש-תורן הקדמי, ואחריו הממונה-על-הנשק, נכנסו בפתחה — הוא, שעמד על יד הספן במשך כל הדיונים המשפטיים, עכשיו קיבל הוראה להשיבו אל התא האחורי שמלכתחילה הוקצה לאסיר ולשומר. כהיעלם השנים מן העין זעו שלושת הקצינים, בבת אחת, בכסאותיהם, כאילו שוחררו מאיזה לחץ פנימי שהיה קשור בעצם נוכחותו של בּילי. הם החליפו זה עם זה מבטים של אי-החלטה מודרגת, ובכל זאת הרגישו כי הם מוכרחים להחליט, וללא דיחוי ממושך; כי הקברניט ויר היה יושב בו בזמן, ערפו כלפיהם, כנראה באחת מהתקפות פיזור-הדעת שלו, והוא משקיף מבעד לאשנב מכוסה יריעה כלפי כיוון-הרוח על הריקנות החדגונית של ים-הערבּים. אך שתיקת בית-הדין, משנמשכה, ונקטעה רק לרגעים על ידי התיעצויות קצרות בקולות נמוכים, רציניים, דומה שהיא נסכה בו בטחון ועידוד. כהסבו פניו התחיל צועד אנה ואנה על פני התא. שוב ועלה כנגד הרוח טיפס בסיפון המלוכסן בהתגלגלות צד מבוא-הרוח של הספינה; מתוך כך, בלא יודעים, סימל במעשהו דעה שהיא איתנה להתגבר על כל הקשיים, אפילו נגד יצרי-אנוש פרימיטיביים שהם עזים כמו הרוח והים. לבסוף העמיד עצמו כנגד השלושה. לאחר שסקר את פניהם עמד לאו דוקא כמי שמגייס רעיונותיו למען תת להם ביטוי כי אם כמי שהוגה בנפשו כיצד ימסור רעיונותיו לאנשים בעלי כוונה טובה, שאינם מבוגרים כל צרכם בשכלם — אנשים אשר מן הצורך להוכיח להם אמיתותם של עקרונותיו שהם מושכלות ראשונים אצלו. קוצר-רוח כדומה לזה אולי הוא טעם אחד המונע אילו נפשות מדבר בפני אסיפות עממיות, לרבות רוב בתי-מחוקקים בדמוקרטיה.

לבסוף, כאשר דבר דיבר, היה משהו גם בתוכן דבריו וגם בדרך שאמר אותם, שהעיד על השפעת לימודים שאין לו שותף בהם, והם שינו ומיזגו את ההתאמנות המעשית של חיים פעילים. דבר זה, וכן עיצוב פסקויו מפעם לפעם, רמזו על היסודות אשר עליהם הושתתה הטרוניה שיש בו משום פידנטיות, זו שנאמרה עליו במסיבות חברתיות מפי אנשי-צי ידועים שהם יצוקים כליל במטבע מעשי — קברניטים שבכל זאת היו מודים בגילוי-לב כי הצי של הוד מלכותו אינו מונה בו קצינים בני-מדרגתם שהם יותר יעילים מ“ויר הכוכבי”.

מה שאמר בפועל כך אמר: "עד כה לא הייתי אלא עד, ולא יותר; ולא הייתי סובר לתפוס טון אחר, טון של חבר-לשפיטה, לעת הזאת, אילולא הרגשתי בכם — וזאת, בעצם המשבר — איזו הססנות מודאגת, שהיא נובעת, אין לי ספק בכך, מהתנגשותה של חובה צבאית עם דקדקנות מוסרית — דקדקנות שהיא יונקת חיות מן החמלה. אשר לחמלה, איך אוכל ולא אהיה שותף לה? ואולם, בשימי אל לבי את ההתחייבות שהיא למעלה מכל, אני נלחם נגד דקדוקים שהם עלולים להחליש את כוח-ההחלטה. לא, אדונים, שאני מתעלם מן העובדה כי מקרה זה הוא יוצא מן הכלל. מבחינה עיונית יפה היינו יכולים למסור אותו לחבר-מושבעים של פלפלנים. ואולם לנו כאן, שאנו פועלים לא כפלפלנים אותו ילי-מוסר, המקרה הוא מעשי, ויש לטפל בו על דרך מעשית לפי חוקי הקרב.

"אך דקדוקיכם! האם נעים הם כמו בדמדומים? התגרו בהם! הכריחו אותם לצאת לקראתכם ולהתחוור לפניכם. הבה נראה: האם זו משמעותם: אם, על אף נסיבות ממתיקות, אנו מוכרחים לסכות את מותו של הממונה-על-הנשק כמעשה האסיר, ובכן, האם אותו מעשה מהווה פשע-נפש שענשו המות? ואולם, לפי הצדק הטבעי, האם אין להשגיח אלא במעשה החיצוני של האסיר? האם יכולים אנו לדון למיתה של תכיפות וקלון יצור-רע דהוא זכאי לפני האלוהים ושאנחנו מרגישים אותו כזכאי? — האם סיכמתי רגשותיכם כפי שהם? אתם נדים,הן' עצוב. ובכן, גם אני מרגיש את כל תקפו של הדבר הזה. זהו הטבע. ואולם אלו הכפתורים שאנו לובשים אותם, האם הם עדים כי נאמנותנו לטבע היא? לא, למלך היא. הגם שהאוקינוס, שהוא טבע-בראשית בלתי-מחולל, הגם שזהו היסוד שבו אנו מתנועעים והווים כספנים, הנה, כקציני המלך, האם חובתנו היא בספירה שהיא טבעית במקביל לו? זה כל-כך מרוחק מאמת, עד שאנחנו, בקבלנו את תעודותינו, מכל הבחינות העיקריות חדלנו להיות בעלי רצון חפשי טבעיים. כשמוכרזת מלחמה, האם מפינו, פי הלוחמים המוסמכים, נשאלת עצה מראש? אנו נלחמים על פי צו. אם כוח-שופט שבנו מאשר את המלחמה. הרי זה מקרה מוצלח בעלמא. וכן בשאר פרטים. וכן עכשיו, האם אנחנו, בעצם, היינו המוציאים את פסק-הדין למות ואם חוק-המלחמה הוא, שהיה פועל על ידינו? בעד אותו חוק ובעד חומרתו אין אנו אחראים. אחריותנו לפי שבועה שנשבענו היא בזה; שכל-כמה שידך אותו החוק פועל אין-חמלה, אנו בכל זאת נדבק בו ונפעיל אותו.

“ואולם הצד היוצא מן הכלל שבענין זה גורם שיהא לבכם זע בקרבכם. אף כך, גם לבי זע. ואולם אל יהיו לבבות חמימים בוגדים בראשים שהם חייבים להיות קרירים. ביבשה, במקרה פשע, האם ירשה שופט-צדק, כשאיננו יושב על כסאו, שתהיה שארה רכת-לב של הנאשם אורבת לו ומנסה להשפיע עליו בתחנוניה ובדמעותיה? הנה, דומה הלב בכאן לאותה אשה המשוועת לרחמים. הלה הוא היסוד הנקבי שבאדם; ועד כמה שזה רשה, יש להוציאו מן השיפוט”.

הוא חדל מדבר וחקרם בכובד-ראש כדי רגע; אז שב אל אמריו:

“ואולם משהו במראה פניכם דומה שהוא טוען כי לא הלב בלבד הוא המניע אתכם, כי אם גם המצפון, המצפון הפרטי. ובכן הגידו לי, הן או לאו: לפי המעמד שאנו תופסים, האם לא צריך המצפון הפרטי להיכנע לזה הקיסרי המנוסח בספר-החוקים שעל פיו בלבד אנו עושים מעשינו הרשמיים?”

כאן זעו שלושת האנשים במושבותיהם; ההוכחה, פחות משהיו משוכנעים על ידיה היו מוגעשים על ידיה, והיא רק הוסיפה סערה על ההתנגשות הפנימית, שנהיתה מאליה, באיש איש מהם. הדובר, כראותו זאת, הפסיק לרגע; ואז, כשנותו את קולו פתאום, חזר ודיבר:

"בשביל לתת לנו יציבות-מה, נחזור נא אל העובדות. — בעת-מלחמה, בים, איש ספינת-מלחמה מכה את מי שלמעלה ממנו במדרגה, וההכאה ממיתה. מבלי התחשב עם התוצאה שלה, ההכאה עצמה היא, לפי,הלכות המלחמה', פשע-נפש. יתר על כן — "

“כן, אוני”, נכנס קצין חיל-הפולשים לדבריו ברוב-רגש, “באיזה מובן, כך היה. ואולם ודאי לא נתכוון לא למרידה ולא להריגת נפש”.

"ודאי, כך, אישי הטוב. ולפני בית-משפט פחות שרירותי ויותר רחמן מבית-דין של קרב, היתה אותה תעצומה ממתיקה את הדין במידה רבה. ביום הדין האחרון תהיה מזכה את הנדון. ואולם מה כאן? אנו פועלים לפי החוק של ,תקנת המרידה‘. אין ילד דומה בקלסתר-פניו לאביו יותר משזו התקנה דומה ברוחה לדבר שהיא תולדה לו — המלחמה. בשירותו של הוד מלכותו — אכן, בספינה זו — ישנם אנגלים שהם מוכרחים להילחם בעד המלך נגד רצונם. אפשר, נגד מצפונם, עד כמה שאנו יודעים. הגם שבתורת יצורים-רעים יש מאתנו שהיו מבינים למצבם, אף על פי כן, בתורת קציני צי, מה אנו מתחשבים בכך? ופחות מכן מתחשב בכך האויב. הוא היה קוצר את חטופינו יחד עם מתנדבינו באותה תנופת-מגל, אשר לרשומים על פי גורל בצי של האויב, כמה מהם אפשר הם שותפים עמנו בתיעוב הדירקטוריון הצרפתי, קוטל המלכים; וכן בצדנו אנו. המלחמה אין לה ענין אלא בפנים החיצוניים, במראית-העין. ו,תקנת המרידה’, בת המלחמה, דומה בכל להורתה. כוונתו או העדר-כוונתו של בוד אינם ענין לכאן.

“ואולם בה בשעה — אנוסים על פי החששים שבכם, שאיני יכול אלא לכבדם (אני רק חוזר על דברי) — בה בשעה שאנו, על דרך מוזרה, מאריכים בדיונים שהיו צריכים להיות מהירים, אפשר ירָאה האויב ותיולד מכך התנגשות, מחויבים אנו לפעול. ואחד משני אלה אנו מחויבים לעשות: לחייב, או לשחרר”.

“וכי אין אנו יכולים לפסוק לחובה, ואף על פי כן להמתיק את העונש?” שאל החובל השני, בדברו ברגע זה בפעם הראשונה ומתוך לשון כושלת.

“חובל, גם אילו היה זה חוקי בבהירות לפי הנסיבות, צא וחשב את התוצאות לרחמים כאלה. העם” (כוונתו, חברי-הספינה), “יש להם שכל-הישר טבעי; רובם למודים בנוהג ובמסורת של הצי שלנו; ואיך יקבלו את הדבר? אפילו תסביר להם הענין — ומעמדנו הרשמי אוסר זאת עלינו — הם, שהם מעוצבים זה ימים רבים על ידי משמעת שרירותית, אין להם אותה היענות שכלית אשר תכשירם להבין ולהבחין. לא, בעיני העם יהיה מעשהו של איש ראש-התורן הקדמי, איך שננסח את זה בהודעתו, הריגת-אדם ברורה שנעשתה מתוך מעשה-מרידה מובהק. מה עונש צריך לבוא בעקבות הדבר, יודעים הם. ואין העונש בא.,מדוע?' יהיו מהרהרים. אתה יודע מה הם ספנים. האם לא יחזרו אחור אל ההתפרצות, מקרוב התארעה, אצל הנור? כן, הם יודעים את הבהלה שהיה לה יסוד מוּסד, הפחד שהפילה זו על פני כל אנגליה כולה. את פסק-הדין הרחמן שלך יחשבו פרי מורך-לב. הם היו סוברים כי אנו נרתעים — כי אנו מפחדים מפניהם — מפחדים מהפעיל קפדנות חוקית כזו שהיא במיוחד נדרשת בזו צומצ-הנסיבות, פן יתעוררו פגעים חדשים. מה בושה תצמח לנו מניחוש כזה מצדם, ומה אנוש יהיה הדבר למשמעת. אתם רואים, איפוא, מה מחוז-חפץ, אני, הדחוף על ידי החובה והחוק, בהתמד נוסע אליו. ואולם, אני מפציר בכם, ידידי, אל תדונוני שלא כהלכה. מרגיש אני כמוכם בדבר הנעא האומלל הזה. ואילו ידע את לבותינו, אני חושבו לנדיב-לב עד כדי כך שהיה הוא עצמו שותף בצערנו, אשר אילוץ כה כבד הוטל עלינו בשל ההכרח הצבאי”.

ובזאת, כעברו את הסיפון, שוב נטל מקומו על יד האשנב מכוסה-היריעה, בשתיקתו מניח לשלושה לבוא לידי החלטה. בתא, מן העבר הלז, ישב בית-הדין הדאוג בדממה. בהיותם משרתים נאמנים, פשוטים ומעשיים, אם כי בסתר לבם חלקו על סעיפים אחדים שהציע לפניהם הקברניט ויר, לא היתה בהם היכלת, כמעט לא היתה להם הנטיה, להתנגד לאחד שהרגישוהו אדם רציני — ולא עוד אלא שהוא גבוה מהם בשכלו כשם שהוא גבוה מהם במדרגה ציית. ואולם האם לא בלתי-מתקבל-על הדעת הוא שאפילו אותם מדבריו שלא היו נעדרי השפעה עליהם, נגעו עד נפשם פחות משידולו האחרון את יצרם בתורת קציני-ים, בצפיה-מראש שזרק לפניהם ביחס לתוצאות הממשיות בענין המשמעת (בשים לב למצב הנפש הבלתי-איתן שבצי באותו הזמן) באם תהיה הריגה של אלימות — ביד איש ספינת-מלחמה בים — את אחד שהוא גבוה ממנו במשרה, נפטרת כמשהו פחות ממעשה המחייב למיתה והדורש ביצוע העונש תיכף ומיד?

לא רחוק כי הם הובאו לידי משהו כדומה, פחות או יותר, לאותו הלך-רוח מוטרד אשר ב-1842 הניע את מפקד ספינת-הקרב “סומרס” של ארצות-הברית להחליט (לפי סעיפי המלחמה כביכול, — סעיפים שנעשו לפי דוגמת תקנת-המרידה האנגלית) לדון למיתה, לתפוס את הספינה. אותה החלטה בוצעה, אף על פי שזה היה בעת שלום ובקרבת ימי-נסיעה לא-רבים למולדת. אותו מעשה אוּשר אחרי כן על ידי בית-דין של חקירה מטעם הצי, שנתועד ביבשה — זו היסטוריה היא, והיא מובאת כאן ללא הערה. אמנם הנסיבות על גבי ה“סומרס” שונות היו מאותן שעל גבי ה“בל תשועבד”, ואולם הדחיפות שהורגשה, אם הוצדקה היטב ואם לא, היתה דומה בשתי הספינות.

טמר סופר אחד שרק מעטים מכירים אותו: “ארבעים שנה לאחר קרב קל לו לבלתי-לוחם להגות כיצד היה צריך לנהוג בקרב. ואולם ענין אחר הוא, באופן אישי ותחת אש, לנהל את הלחימה כשאחד נתון בעשן המאפיל שלה. וכן במידה רבה ביחס לשאר מצבים דחופים שמקופלים בהם שיקולים מעשיים אף מוסריים, ומצותם — פעולה מידית. ככל שיגדל הערפל, וככל שתגדל הסכנה העומדת לספינה, כן נגדילים את מהירות ספינת-הקיטור, אם כי אז מסתכנים באפשרות של דריסת מישהו. אך מעט יודעים משחקי-הקלפים שבתא, השרויים במנעמים, מן האחריויות של איש-הגשר אשר לא ינום”.

קיצורו של דבר, בּילי בוד נמצא חייב באופן רשמי, ויצא פסק-דינו להיות תלוי באֵמת-המנור באשמורת-הבוקר המוקדמת, כי השעה אז שעת-לילה היתה. שאם לא כן, כנהוג במקרים כאלה, היה פסק-הדין מוצא אל הפועל תיכף ומיד. בשעת מלחמה, בשדה או בצי, עונש-מות הנגזר על ידי בית-דין צבאי — בשדה יש שהוא נגזר רק על ידי נדנוד-ראש מצד המצביא — בא ללא דיחוי בעקבות פסק-הדין, שהוא ללא ערעור.

פרק תשעה-עשר

היה זה הקברניט ויר בעצמו, על פי הצעתו הוא, שמסר את מסקנת בית-הדין לאסיר; ולשם כך הלך אל המחיצה שבה היה זה כלוא, והוא ביקש מאיש חיל-הפלישה שהיה שם להסתלק לשעה ההיא.

מעבר למסירת פסק-הדין, מה שאירע בשעת ראיון זה, לא נודע לעולם. אבל, מתוך עמידה על טיבם של השנים שהיו סגורים יחד לאותה שעה קצרה בחדר-הטרקלין, זה וזה שותפים במידות הנדירות של אופי אחד — אכן, אופי כה נדיר עד שכמעט יהיה בבל-יאמן לנפשות ממוצעות, כל-כמה שתהיינה הללו מפותחות — אפשר להיכנס לניחושים אחדים.

יהיה זה בהתאם לרוחו של הקברניט ויר דנן אשר בהזדמנות זו שלא יסתיר כלום מן האיש הנדון למיתה — אכן, שיהיה חושף לפניו בגילוי-לב את החלק שהיה לו לעצמו בגרימת ההחלטה, כשהוא בו בזמן מגלה לפניו את המניעים המחשבתיים שהפעילוהו לכך. מצדו של בּילי, לא נרחק מן האמת אם נסבור, שוידוי כזה יתקבל על ידיו באותה רוח שהניעה את הקברניט להתודות. אכן, לא בלי מעין-שמחה היה מכיר בדעה הנעלה עליו המושמעת בעשות אותו הקברניט לאיש-סוד שלו. ואשר לפסק-הדין גופט, אפשר שלא היה בלתי-רגיש לעובדה שהוא נמסר לו כמו לאחד שאינו ירא למות. לא מן הנמנע כי קרה יותר מזה. הקברניט ויר לבסוף אפשר שנתן מוצא לעוז-הרגש שהוא לפעמים רדום תחת חיצוניות סטואית או אדישה. הוא היה קשיש למדי בשביל להיות אבא של בּילי. זה האדוק הקפדן בחובה צבאית, בתתו לעצמו להיות נמס בחזרה למה שלעולם נשאר קדמון באנושות מנוסחת-התרבות שלנו, אפשר לבסוף אימץ את בּילי אל לבו, כשם שאפשר ואימץ אברהם את יצחק הצעיר בהיות האב מוכן ומזומן, מתוך החלטה איתנה, להקריב את בנו קרבן מתוך ציות לצו התובע. אך בל-יסופר הקידוש — רק לעתים רחוקות יתגלה, אם יתגלה בכלל, לעולם הפטפטני מה שהווה בניסיבות כדומות לאלו שניסינו לציירן — ששנים ממעמד השועים של הטבע הכביר מקבלים על עצמם. ישנה התיחדות באותה שעה, שהיא בבל=תחולל לנשאר בחיים, והנשיה הברוכה (שהיא אחרית כל נדיבות עתירת-אלוהות) לבסוף מכסה על הכל.

הראשון שפגש בקברניט ויר בעזבו את המחיצה היה ראש החובלים. הפנים שראה באותו רגע — פנים שהם ארשת לכל עינויי-החזקים — היו לעיני אותו קצין, אם כי היה איש בן חמישים, התגלות מזעזעת. שמי שנפסקב עליו מיתה סבל פחות מן האיש שהיה המעצב הראשי לפסק-הדין, היה ניכר מקריאתו של הראשון במערכה אשר במהרה נהיה נוגעים בה.

סדרה של עלילות המתהוות בתוך פרק-זמן קצר, והן באות בחפזה בזו אחר זו — יתכן שסיפורה של זו יהיה תופס פרק-זמן פחות קצר, ביחוד כשביאור או הערה נראים פה ושם כמתבקשים לשם יתר הבנה באותן העלילות.

בין הכניסה לתא של האיש, אשר מעולם לא יצא אותו חי, והכניסה של האיש אשר, כצאתו אותו, יצא אותו בתורת אחד שנפסקה עליו מיתה; בין זאת ובין הראיון מתוך התיחדות שזה אך מסרנוהו, חלפו פחות משעה ומחצה. ואולם היה זה רֶוח-זמן מספיק לעורר ניחושים בין לא מעטים מחֶבר הספינה: מהו המעכב את הממונה-על-הנשק ואת הספן בתא, כי עברה השמועה ששניהם נראו נכנסים בו, ושלא זה ולא זה נראו יוצאים ממנו. שמועה זו נתפשטה על סיפוני התותחים וממעל אצל המפרשים; כי אנשי ספינת-מלחמה גדולה הם בבחינה אחת כאנשי כפר, שהם רואים לזוטי-זוטות כל תנועה בלתי מצוויה וכל העדר לתנועה מצויה. ובכן, כאשר במזג-אויר שלא היה סוער כלל וכלל, נקראו כל הידים במשמרת-הכלב השניה — פקודת-הזמנה שבנסיבות כאלו לא היתה שכיחה בשעות ההן, — לא היה הצוות כולו בלתי-מוכן לאיזו הכרזה יוצאת מגדר הרגיל, אף הרגש הרגישו שתהיה זו הכרזה שיש לה איזה קשר עם העדרם הממושך של שני האנשים ממקומות-התהלכותם היום-יומיים.

הים היה מתון באותה שעה; והלבנה, שזה אך עלתה והיתה קרובה למילואה, ציפתה בכסף את סיפון-הכלונסאות הלבן כולו מלבד מקומות שהיו מואפלים על ידי הצללים החתוכים שנזרקו במושכב מכלי-ספינה קבועים ומאנשים נעים. משני צדי הסיפון האחורי הועמד משמר של חיל הפלישה המזוין; והקברניט ויר, בעמדו במקומו, מוקף כל אנשי מסעדת-הקצינים, דיבר אל אנשיו. בעשותו כך נראתה התנהגותו לא פחות ולא יותר משכזו השייכת למשרתו העליונה-שבעליונות בתוך ספינתו. בלשון בהירה וקצרה, סיפר להם מה שקרה בתא; כי הממונה-על-הנשק היה מת; כי שהאיש שהרגו כבר נשפט על ידי בית-דין מהיר ונדון למיתה; וכי פסק-הדין יבוצע עם משמרת-הבוקר המוקדמת. המלה מרידה לא הוזכרה בכל מה שאמר. הוא גם נמנע מעשות את השעה שעת-כושר להטפה על קיום המשמעת: אולי סבר כי בנסיבות הנוכחיות בצי מן הצורך לתת לתוצאה לפשיעה-במשמעת שתדבר בעדה.

קהל-הספנים הקשיב להודעת קברניטם באותו אלם הנופל בקהל יושב בית-יראה, מאמיני בגיהנום, בהטותם אוזן להודעת הכומר, מה פסוק ידרשהו על דרך קאלונית.

ואולם בסיימו דבריו קם מלמול מבולבל, אשר כמעט בן-רגע התחיל הולך ומתגבר. מיד לפי אות הניתן דוכאה ההמולה על ידי השריקות הפולחות של רב-המלחים ועוזריו, ופשר הצפצוף — לאמור: “משמר אחד, רד”.

גוית קלאגארט, בשביל שתהיה מותקנת לקבורה, נמסרה לסגנים נבחרים, שהיו נמנים על חדר-סעודה שלו. וכאן, כדי שלא להכביד על סוף-המעשה בדברים צדדיים, יש מקום להוסיף כי בשעה כשרה נמסר הממונה-על-הנשק אל הים עם כל כבוד הלוית-המת שהיא בדין שייכת לדרגת-צי שלו.

בתפעיל זה, כמו בכל תפעיל ציבורי המומח מתוך טרגדיה, קוימה דבקות קפדנית בנוהג. אכן, אף אי-אפשר היה שתיעשה סטיה קלה ממנו באיזה פרט כל-שהוא, אם ביחס לקלאגארט ואם ביחס לבּילי בוד, מבלי שתעורר הרהורים בלתי-רצויים בחבר הספינה; כי ספנים, ובפרט אנשי אנית-מלחמה, יותר מכל בני-אדם הם קנאים שבקנאים לנוהג.

משום טעם הדומה לכך נפסקו כל קשרי-שיחה בין הקברניט ויר ובין הנדון למיתה עם הראיון שבהתיחדות, תיארנוהו, והאסיר נמסר לתהליך הרגיל שהוא הקדמה לסוף. ההעברה תחת משמר, מחדר הקברניט בוצעה בלא אמצעי-זהירות בלתי-רגילים, לפחות לא שכאלה שהיו גלויים לעין.

אם אפשר, בל יותן לאנשים להעלות גם בהרהור שבניחוש כי קציניהם מצפים למשהו שלא בסדר מהם — זה הכלל, המוסכם בלא אמירה מפורשת, בספינה צבאית. ויותר שהקצינים באמת חוששים לאיזו הפרעה, יותר הם שומרים את החשש ההוא בקרבם פנימה; אף על פי כן, אפשר שהם מגבירים שמירה שאינה מכריזה על עצמה.

במקרה הזה היו לו לשומר שהופקד על האסיר פקודות חמורות שלא יתן לשום אדם לבוא במגע אתו, חוץ מן הכוהן. ונוקטו אמצעים בלתי-מובלטים להבטיח דבר זה.

פרק עשרים

בע"ד מן הטיפוס הישן היה הסיפון, הידוע כסיפון-התותחים העליון, חפוף על ידי סיפון-הכלונסאות; זה האחרון, אם כי לא היה חסר נשק משלו, בדרך כלל היה חשוף למזג-האויר. על פי רוב, וכמעט בכל השעות, היה פנוי מערסלות; אותן של הצוות היו מתנדנדות על סיפון-התותחים התחתון ועל סיפון-התאים; כי זה האחרון היה לא רק מקום-שינה כי אם גם מקום להנחת שקיהם של הספנים, ומשני הצדדים היה רצוף תיבות גדולות, הם המזנונים המיטלטלים של משמרות הסעודה הרבות של האנשים.

על סיפון-התותחים העליון של ה“בל תשועבד”, ימינה, הנה בּילי בוד, תחת משמר שוכב אפרקדן בשרשראות באחד מן המשקעים, המהווים על ידי הרוחים המדודים שבין תותחי-הסוללות משני הצדדים. כל אלו חטיבות-הנשק היו מן היותר כבדות שבאותה תקופה. הן היו נישאות על מרכבי-עץ מגושמים והיו קשורות ברתמות מכבידות של ירכות וגלגלות חזקות בשביל לאפשר הוצאתן. תותחים ומרכבים, ביחד עם אילי-הברזל הארוכים וקורות-העץ הקצרות, מהם שהם רבוצים בלולאות למעלה — כל אלה, כמנהג, היו מצובעים שחור; וירכות-הקנבוס הכבדות המזופתות לאותן גוון, אף הן לבשו מחלצות כדומות למלבושי קברנים. בניגוד לנעימת הלוית-המת של זו הסביבה, היתה התלבושת החיצונית של השכוב — חולצה לבנה ומכנסי בד לבנים, הכל פחות או יותר מלוכלך, נוצץ בכהות באור המשקע המועם, כטלאי שלג נמור-צבע בראשית אפריל, עת ידהה אצל הפה השחור של מערה במעלה-הר. בפועל, הריהו כבר נתכריכיו, או בבגדים אשר ישמשו לו במקום תכריכים. ממעל לו, אך כמעט חושכים אורם ממנו, התנדנדו שני פנסי-קרב משתי קורות שופעות שבסיפון העליון. ניזוני משמן המסופק על ידי קבלני-המלחמה (אשר רוחיהם, בכל ארץ, הם חלק מצופה מיבול-המות), נותני זיהורים מהבהבים של אר צהוב, הם מדליחים את אור-הלבנה החיור הנאבק כמעט ללא הועיל לחדור, בכתמים מעוכבים, דרך האשנבים הפתוחים. מהם בולטים התותחים המפוקקים. פנסים אחרים, אשר לפרקי-מקום קבועים, אינם משמשים אלא לסמן את המשקעים האפלוליים יותר המסתעפים כמו מדורי-וידוי או קובות צדדיות בקתדרלה, מן השדרה הארוכה, הרחבה, העוברת בעמעום בין שתי הסוללות של אותה אש מכוסה. זהירות בלתי-רגילים, לפחות לא שכאלה שהיו גלויים לעין.

אם אפשר, בל יותן לאנשים להעלות גם בהרהור שבניחוש כי קציניהם מצפים למשהו שלא בסדר מהם — זה הכלל, המוסכם בלא אמירה מפורשת, בספינה צבאית. ויותר שהקצינים באמת חוששים לאיזו הפרעה, יותר הם שומרים את החשש ההוא בקרבם פנימה; אף על פי כן, אפשר שהם מגבירים שמירה שאינה מכריזה על עצמה.

במקרה הזה היו לו לשומר שהופקד על האסיר פקודות חמורות שלר יתן לשום אדם לבוא במגע אתו, חוץ מן הכוהן. ונוקטו אמצעים בלתי-מובלטים להבטיח דבר זה.

כזה היה הסיפון עליו שכב כעת המלח הנאה. דרך שזף-הורד של עור-פניו לא יכול שום חיורון להיראות. ימים של כליאה מרוחות ומשמש דרושים היו בשביל למחוק את פריחת-הים הצעירה ההיא. ואולם השלד שבעצם-הלחי בנקודת-זוית שבזו, זה אך התחיל מסתמן בעדינות מתחת לעור חם-הגוון. בלבבות בוערים שהם מכונסים בעצמם, יש שחויות קצרות אחדות תאכלנה את רקמת-הבשר האנושית כדרך שאש-סתרים בבית-הריתוף שבאניה תאכל כותן בחבילותיו.

ואולם עכשיו, כשכבו בין שני התותחים, כמו צבות במלחצי הגורל, היו יסוריו של בּילי — שנבעו בעיקר מהתנסוחת בתולים של לב צעיא ונדיב בשטני המגולם והפעיל באילו בני-אדם — היה המתח של אותם היסורים בבחינת חלף וגז. לא בילה מכאובו את סם-המרפא של הראיון-בהתיחדות עם הקברניט ויר. בלא תנועה שכב בתרדמת-קסם, ואותה הנעת-נוער שסומנה לעיל כמוטבעת בו, עכשיו לבשה משהו כדומה למראה תינוק בעריסה, עת ישחק להט-האח החמים שבחדר הדמום, לילה, על גומות-החן אשר לרגעים, באורח מסתורי, הן מתהוות בלחי, צצות וחולפות שם. כי מפעם לפעם בתרדמת-הקסם של האחוז בשרשראות, היתה נהרה שקטה מאושרת, ילידת איזה זכרון נודד או חלום, מתנסכת על פני ופגה אך למען שוב.

נכוהן שבא לראותו, ומצאו בכך, ככאשר לא ראה שום סימן שהאיש מרגיש בנוכוחתו, הסתכל בו עת-מה בשים-לב, אחר חמק הצדה, סילק עצמו לאותה שעה; אולי הרגיש כי אפילו הוא, שהוא שליחו של המשיח אם כי הוא מקבל שכרו ממלחמות, אין ביכלתו להציע שום נחמה אשר תוליד שלות-נפש העעולה על מה שראה בעיניו. אך בשעות טרם-בוקר חזר ובא. והאסיר, שעכשיו היה ער לסביבותיו, השגיח בגשתו, ובאדיבות, כמעט בקול-שמחה, בירך בואו של הלה בשלום. אך מעטה היתה התועלת בכך שהאיש הטוב, בשיחה שבאה תיכף לכן, ביקש להביא את בּילי בוד לידי איזו הבנה דתית שעליו למות — עם שחר. אמת, בּילי עצמו באמריו נגע במות כמו בדבר שהוא על ידו ממש; אך היה זה כדומה לאורח שבו ידברו ילדים על המות בדרך כלל, ובין שאר השתעשעויות ישחקו הלוית-המת, על קרון-ארון ומתאבלים שלה. לא שבּילי היה כמו הילדים עד שלא יכול להשכיל מהו המות לאמיתו. לא; אלא שהוא היה לגמרי חסר את הפחד הבלתי-שכלי מפניו, פחד שהוא נראה יותר בעדות בעלות תרבות-ישוב גבוהה מאשר בין שכאלו הקרויות בארבאריות, אשר מכל הבחינות הן עומדות ביתר קרבה לטבע הבלתי מסוגסג. וכפי שנאמר במקום אחר, בּילי בארבאוי היה בשרשו; הוא היה דומה, על אף תלבשתו, כאותם בני ארצי, השבויים הבריטיים, שלל חי אשר הוכרח ללכת בסך בחג-הנצחון הרומי של גרמניקוס. הוא היה למראה ולמידה כאותם הבארבארים מדור מאוחר, צעירים מסתמא, ודיגומים נבחרים לראשוני המומרים הבריטיים לנצרות, לפחות כך בשם ובכינוי, אשר לוקחו אל רומא (על דרך שמומרים מאיי-ים פחותים יש הם נלקחים לונדונה), והאפיפיור של הזמן ההוא, כהסתכלו בהערצה על זרות יפים האישי — שהוא כל כך שונה מן המטבע האיטלקי — צבע –עורם הבהיר והבריא וקצוות-פשתן שלהם הסדורות תלתלחם, לכשבואר לו כי הללו אנגלים הם, קרא: "הכי נקראו אנגלים — והלא נראים הם כאנגילים (מלאכים)! " אילו היה זה בזמן יותר מאוחר, היינו סוברים כי האפיפיור העלה בדעתו את השרפים של האח אנגליקו, אשר מהם, כקטפם תפוחים בגינות עדן, יש להם הגון הענוג של ניצן-הורד אשר ליפות שבנערות האנגליות.

פרק עשרים ואחד

אם לחינם ניסה הכוהן טוב-הלב לחקוק בלב הבארבארי הצעיר רעיונות על מות כדומים לאותם המובעים על ידי גולגולות, שעון-שמש ועצמות מצטלבות על אילו מצבות עתיקות, הרי בה במידה, כפי כל הנראה, עלו בתוהו מאמציו להחדיר אליו את המחשבה על גאולה וגואל. בּילי הקשיב, אך אולי עשה כך לאו דוקא משום יראת-כבוד וחרדת-קודש אלא משום איזו אדיבות טבעית שהיתה בו; לא ספק סכה את כי זה על דרך שרוב אנשי-הים בני-מעמדו מקבלים איזו הרצאה שהיא מופשטת או מעבר לצליל הרגיל של עולם-המעשה. וזו דרך-הספנים בקבלת הרצאה כמרית איננה לגמרי בלתי-דומה לדרך שחלוץ-נצרות — שהיה מלא נסים שלא מעלמא הזין — היה מתקבל על איי אזור-החום לפני שנים רבות על ידי כל בר-דעת המכונה “פראי”; לדוגמה, טאהיטיאני בן זמנו של הקברניט קוק או קצת במאוחר לזמנו. מתוך נימוסיות טבעית חיה מקבל אך לא היה נהנה. משל למתנה ששמים אותה בכף-יד הפשוטה לקבל והאצבעות אינן נקפצות עליה.

ואולם הכוהן של ה“בל תשועבד” היה אדם מבין-דבר והיה בו טוב-הטעם של לב טוב. ובכן, לא העמיד דעתו על מקצועו בכאן. על פי הוראת הקברניט ויר הודיעהו אחד-החובלים כמעט הכל ביחס לבּילי; ומאחר שהרגיש כי תּוֹם-לב טוב מדת להופיע בו לפני כסא הדין, נסוג מתוך היסוס; ואולם ברוב רגשו, לא בלי עשיית מעשה שהוא מוזר לגבי איש אנגלי, ולפי הנסיבות, עוד יותר מוזר לגבי כוהן מסודר. בגחנו, נשק ישר על הלחי, לזה רעו בן-האדם, פושע לפי חוק המלחמה; אחד אשר, אפילו במצוקת המות, לא יוכל הוא, הכוהן (כן הרגיש) לרכוש את נפשו לאיזה עיקר של “אני מאמין”; ואף על פי כן, לא ירא הכוהן לעתידותיו של זה.

אל תתמהו שהאיש יקר-הערך, לאחר שנודע לו הטוהר המהותי של הספן הצעיר, לא נקף באצבע למנוע את אבדנו של קרבן זה למשמעת מלחמתית. נסיונו לעשות כך היה בלתי-מועיל כקול קורא במדבר, ולא עוד אלא שהיה מהווה עבירה נועזת מעבר לתחומי תפקידו — תפקיד שהוכתב לו על ידי החוק הצבאי כמו לכל קצין ציי שהוא. בלשון מגושמת: כוהן הוא עבד לשר-השלום שהוא משרת בצבא אלוהי-המלחמה — מארס. בתורת שכזה הוא מחוץ למקומו, משל כאילו הונח רובה על המזבח שבבית-היראה בחג-הלידה. אם כן, איפוא, מה לו לשם? מפני שהוא בעקיפין מסייע למטרה שהתותח עד לו; אף מפני שהוא משאיל את קידוש דת-הענָוים למה שבפועל הוא ביטול הכל חוץ מאלימות.

פרק עשרים ושנים

הלילה, שהוא כל כך נוֹגֵהַ על סיפון-הכלונסאות אך אינו כן על מערות-הסיפונים למטה — דרגות-דרגות הדומות ליציעים המודרגים שבמכרת-פחמים — הלילה הנוגה חלף לו. כנביא ברכבו אשר נעלם בשמים וזרק את אדרתו לאלישע, כן העביר הלילה הנסוג את מעילו החיור אל היום המנץ. נהרה צנועה וחרדה הופיעה במזרח, שם נתפשטה גיזה שקופה של אד לבן, חרוש למעניות. אותה נהרה לאט-אט גברה. פתאום, צוּלצל פעמון אחד בירכתי הספינה; לו ענה צלצול מתכתי יותר רם מקדמת-הספינה. היתה השעה ארבע בבוקר. מיד נשמעו שריקות-הכסף הקוראות לכל “הידים” להיות עדים לעונש. עלה דרך כניסת המחסן הענקית, שעל גדותיו אצטבאות של בֶרֶד כבד, נהרו ושפעו אנשי המשמרת שמתחת, כשהם מתמזגים ומתפשטים עם אנשי-המשמרת שכבר היו על הסיפון, על פני הרוח שבין התורן הראשי ובין התורן הקדמי, לרבות את הרוח, בו רבוצה סירת ההורדה רבת-הקיבול והמנורים השחורים הערוכים טורים טורים משני צדדיה — סירה ומנורים יחדיו מהווים פסגת-צופים לנערי אבקת-השריפה ולפרחי הספנים. קבוצה אחרת, חבורת-משמרת אחת של ראשי-תורן מעבר לצינור-המעקה של אותו יציע-ים, שלא היה קטן כל-עיקר בע"ד, השקיפה על קהל-העם אשר מתחת. כמבוגר כנער — איש לא דיבר אלא בלחש, ומעטים דיברו בכלל. הקברניט ויר — עמד בסמוך לפרץ של סיפון-עלית-הירכתים, מביט נכחו. אך במעט מתחת לו על הסיפון האחורי — חיילי הפלישה מלוא-חימושם, עומדים הכן בערך כמו במחזה של הכרזת פסק-הדין.

ברם, בזמן הקדום היתה מיתת בית-דין לספן צבאי בתליה בדרך כלל מבוצעת מן המנור הקדמי; במקרה הזה, מטעמים מיוחדים, נועד לכך המנור הראשי. מתחת לזרוע של אותו מנור הובא מקץ רגעים האסיר, והכוהן בן-לויה לו. הושגח באותה שעה, והוער אחרי כן, שבמחזה האחרון הזה גילה האיש הטוב רק במעט שבמעט, או לא-כלום, מנוהג מקצועי שלו. מלים מעטות, אמנם, החליף עם האיש הנדון למיתה, ואולם ה“בשורה” האמיתית היתה פחות על לשונו מאשר במראהו ובהתנהגותו כלפי הצעיר. כיון שההכנות האחרונות הנוגעות לאחרון עד-מהרה הובאו לידי גמר על ידי שנים התתי-רב-המלחים, מיד הגיעה עת ההשלמה. בּילי עמד מביט כלפי מעלה, בכיוון הירכתיים. ברגע האחרון שבאחרונים היו מלותיו, מלותיו היחידות, והן לגמרי בלתי מעוכבות בהגייתן, כך: “אל, ברך את הקברניט ויר!” הברות כה בלתי-מצופות, יוצאות מפיו של אחד אשר חבל-הקלון הוא על צוארו — מטבע-ברכה של פושע שלוח כלפי מעלה אל נוה-הכבוד, ולא עוד אלא שהן הברות הגויות במלודיה הבהירה של צפור-רננים שהיא עומדת להתפרש מן הזלזל, היה להן רושם עצום, לא בלתי מוגבר על ידי היופי האישי הבלתי-מצוי של הספן הצעיר, יופי שהפך רוחני על ידי חויות מקרוב באו והן כה נוקבות בעמקותן.

כאילו שלא מרצון, כאילו היתה כל האוכלוסיה של הספינה כלים לאיזה זרם חשמלי של דיבור באה, קול אחד מלמעלה ומלמטה, בת-קול מהדהדת: “אל, ברך את הקברניט ויר!” ובכל זאת, ודאי שבּילי לבדו היה בלבם, כשם שהיה בעיניהם.

נוכח המלים ההגויות וההד הפורץ מאליו אשר החזיר אותן באדיר, עמד הקברניט ויר — או משום איזו שליטה סטואית ברוחו או משום איזה שיתוק רגעי שהיה בו לרגל מהלום-רגש — ישר וזקוף כרובה בכוננית של תחמושת-הספינה.

קליפת-הספינה, בהתישבה מהתגלגלות פרקית כלפי מבוא-הרוח, זה אך התחילה לבוא על שדרית פלוסה — והנה ניתן האות האחרון, זה האילם שהוסכם עליו מראש. בו ברגע קרה שגיזת=הערפל הדקה אשר היתה תלויה במושפל במזרח, נתחדרה פתאומית הוד רך כגיזת “שה-האלוהים” הנראה בחזון-מסתורין; וחד-עתית עם זה, כהביט בו ההמון הדחוס של פרצופים הנישאים כלפי מעלה, נתרומם; וכהתרוממו, עטה את שושנת-השחר המלאה.

בדמות חבושת-הזרועות, שהגיעה אל קצה אמת-המנור, לתמהון הכל, לא נראה שום תנועה חוץ מזו שנוצרה על ידי התגלגלות-הקליפה האטית — התגלגלות אשר, במזג-אויר, מתון, ניא כל כך מלכותית בטלטלה אניה ענקית, כבדת-תותחים.

סטיה

לאחר ימים אחדים דיבר הקופאי (איש נוטה לאדמימות-פנים ולעגלילות-גוף, והוא יותר מדייק בחינת רואה-חשבונות מאשר בחינת פילוסוף) בשעת הסעודה אל הרופא בנוגע לתמוהה שסומנה לעיל. הוא אמר: “מה עדות לעצמה השוכנת בכוח-רצון!” השני, רזה וגבוה, איש אשר עוקצנות זהירה עלתה בו בד בבד עם אורח שאדיבותו מרובה מנדיבותו, ענה: “סליחתך, מר קופאי. בתליה מנוהלת על דרך כה מדעית — ועל פי פקודות מיוחדות, הייתי אני נמאלף כיצד תיעשה זו של בוד — כל תנועה הבאה אחרי ההדליה הגמורה, ומקורה הוא בתוך הגוף המודלה, — תנועה כזו מורה על זעזוע מיכני במערכת השרירים. על כן העדרה של תנועה כזו יתיחס כל כוח-רצון, כביכול, לא יותר מאשר על כוח-סוס — במחילה מכבודך”.

“ואולם זה הזעזוע השרירי שאתה סח בו — האם אין הוא פחות או יותר מוכרח-המציאות במקרים אלו?”

“אל נכון כך, מר קופאי”.

“אם כן, איפוא, אדוני הטוב, איך אתה מסביר את העדרו במקרה זה?”

“מר קופאי, ברור כי הרגשתך את זרות הענין הזה אינה מגיעה לשלי. אתה מיחס אותה לכוח-הרצון, מונח שעדיין לא הוכנס באוצר-המלים של המדע. אשר לי, אינני, לפי דרגת ידיעתי היום, מתאמר להסבירה כל עיקר. אפילו אם נניח את השערה כזאת, איך יוסבר הפינומינון שלאחר מכן?”

“אם כן, אתה מודה כי העדר תנועת-הזעזוע היתה פינומינאלית?”

“היא היתה פינומינאלית, מר קופאי, במובן שתהיה כך כל תופעה אשר אי אפשר לנו לעמוד על סיבתה לאלתר”.

“אבל אמור לי, אדוני היקר”, התמיד איש-שיחתו בעקשנות, “האם הוסבה מיתתו של האיש על ידי חבל התליה? או האם היתה זו צורה של מיתת-נשיקה — אבתאנאסיה?”

“אבתאנאסיה, מר קופאי, היא משהו כדומה לכוח-רצון שלך; אני מפקפק בסמכותה התורת מונח מדעי, שוב במחילה מכבודך. המונח הוא בבת אחת רב-דמיון ומטאפיסי; במלה אחת, יוני. אבל”, בשינוי-טון פתאומי: “ישנו מקרה במדור-החולים שאיני רוצה להניחו לעוזרי. במחילה מכבודך, תסלח לי”, וכקומו מסעודתו נפרד רשמית.

פרק עשרים ושלושה

הדממה ברגע של ביצוע פסק-הדין, שנמשכה כדי רגע או שני רגעים גם לאחר מכן (הדגישוה רחץ-הים בקליפת-הספינה ונפנופו של מפרש עקב אשר שטו עיני ההגאי הצדה), זו הדממה המודגשת הופרעה במודרג על ידי קול שלא על נקלה תוכלנה המלים שבכאן לתארו. מי ששמע את הגל של זרם-אפיק מנופח פתאום לגודל על ידי מטרות ניתכים בהררי ארצות-חום, מטרות שאין המישור שותף בהם; מי ששמע את המלמול הראשון העמום של התקדמותו המדרונית דרך יערות תלולים, יוכל לצור לו מושג כל-שהוא מן ההמולה שנשמעה עכשיו. הריחוק המדומה של מקורה נגרם על ידי אי-בהירותה המלמלנית, כי היא באה מסמיכות-מקום, אכן, מן האנשים המקובצים בהמונם על סיפון-האניה הפתוח. מפני שלא היתה הגויה במפורש, היתה מסופקת במשמעותה, עד שאפשר ההיה לדמותה מרמזת על איזו רתיעה הפכפכנית שבמחשה או ברגש, כגון זו שאספסוף-יבשה עלול להיתפש לה — במקרה זה, יתכן שפירושה היה חרטה נזעמת מצד האנשים על הדהדם שלא מרצון אחר ברכת בּילי. ואולם טרם הספיקה ההמולה ליהפך לקול שאון, התנגשה בצו אסטרטגי, יתר תוקף לו בשל בואו בלתי צפוי ובתכלית הפתאומיות. “שריקה למשמרות שתרדנה, ויושגח שילכו!”

בשריקת צרימה של נץ-ים פלחו צפצפות של רב-המלחים ועוזריו את הקול ההוא הרה-הסכנה, ופיזרו אותו; וקהל-ההמון, בהיכנעו למנגנון-המשמעת, נתקלש עד מחציתו. אשר ליתרם, הועסקו רובם במלאכות ארעיות הקשורות בניקוי המנורים, וכדומה, עסקים שכל קצין-סיפון ימצא אותם מזומנים בעת צורך.

והנה, כל תפעיל הבא אחרי פסק-דין למות הנחרץ על ידי בית-הדין צבאי, מצטיין בתכיפות שאינה בגלוי עוברת לתוך חפזה, אם כי היא גובלת עם זו. הערסלה, זו שהיתה מיטתו של בּילי בחייו, כבר היתה מועסת ברד, ובכלל מותקנת לשמש ארון-בד לו — ואחרוני השירותים של קברני-הים, מסייעיו של עושה-המפרשים, נגמרו עכשיו במהרה. בהיות הכל מוכן, הושמעה קריאה שניה לכל הידים; זו נעשתה צורך, משום הצעד האסטרטגי הנ"ל: ועתה, לחזות בקבורה.

זה הטקס המסיים, אין מן הצורך לתת פרטיו. אך בהניח הקרש המוטה לנטל שלו שיגלוש לתוך הים, נשמעה המולה אנושית שניה — ממוזגת עכשיו בעוד קול בלתי מפורש הבא ממספר עופות-ים גדולים; הללו נמשכה תשומת לבם על ידי הגעש המשונה שקם במים בשל טבילת-הים הכבדה, המלוכסנת, של הערסלה כבדת-הברד, והם עפו בצריחות אל אותה נקודה. כה קרבו לקליפת-הספינה עד שתפסה האוזן את הפריטה, כלומר, את חרריקת-העצמות של כנפיהן הגרומות. כשחלפה לה הספינה מתחת לרוחות קלילים, השאר את נקודת-הקבורה מאחוריה, עדיין עפו הצפרים עוף וחוג במושפל מסביב לה — על צללי הכנפים הפרושות וקינת קריאותיהן הקרועה.

לספנים מאמיני-טפלות כמו אותם שבתקופה אשר קדמה לשלנו — ומה גם לאנשי אנית-מלחמה שזה אך ראו את התופעה המוזרה של מנוחה בדמות המודלה באויר, זו שעכשיו היא נהרסת במצולות; לספנים כאלה היתה פעולת עופות-הים, אם כי ההיתה נגרמת רק על ידי תאוות בעלי-חיים לטרף, הרת משמעות שאינה פרוזאית. תנועה הססנית התחילה בין הספנים, והיא כבשה כיבוש כל שהוא בדרך ההתפשטות. אך היא נסבלה רק לרגע. כי פתאום קרא התוף למסקר; וזה הקול, המוכר יפה מפאת היותו נשמע לפחות פעמיים ליום, היה בו הפעם משום פסקנות מוחלטת ומובלטת. משמעת מלחמתית כתיקנה, כשהיא נמשכת זמן רב, נוטעת בסתם אדם איזה דחף לצייתנות, אשר היפעלותו לקול-הפקודה הרשמי דומה בתכיפותו לתולדה של אינסטינקט.

הקשת-התופים פוררה את ההמון, הפץ את רובם לאורך הסוללות של שני סיפוני-התותחים המוסכים. שם כנהוג, עמדו צוותי התותחים איש על יד כליו, הכן ודומם. הקצין הראשון, חרב תחת זרועו, כשהוא ניצב במקומו על הסיפון האחורי, בעתו קיבל רשמית את הדינים-וחשבונות של החובלים חגורי-החרב המפקדים על חלקי הסוללות למטה. לאחר שנמסר הדין-וחשבון האחרון, מסר הוא את סעכום כל הדינים-וחשבונות מתוך ההצדעה הנהוגה למפקד. כל זה תפס זמן, אשר, במקרה הזה, היה הטעם שבגללו נקראו למפקד בשעה שהיא מוקדמת מכנהוג. שסטיה כזו מן הנהוג נתיפתה על ידי פקיד כמו הקברניט ויר (והוא קפדן במסורת לפי דעות-כמה), הרי זה מעיד על הצורך בפעולה בלתי-רגילה בהתאם למה שנראה לו כמצב-רוחם של אנשיו באותה שעה. הוא היה אומר: “אצל בני-אדם צורות צורות מדורות, הן הכל; וזוהי המשמעות המעוטפת בסיפורו של אורפיאוס אשר בניגון-לירה שלו היה מטיל קסם על שוכני-היער הפראים”. ואת הרעיון הזה הסב פעם אל שבירת הצורות המתהווה מעבר לתעלה (שבין אנגליה לצרפת) ואל תוצאותיה של זו.

בזו ההזמנה למפקד הבלתי-רגילה, התנהג הכל כמו בשעה הרגילה. הלהקה שעל הסיפון האחורי ניגנה נעימת-קודש. אחרי כן קרא הכוהן תפילת-שחרית הקבועב. וככלותו, הקיש התוף לנסיגה, ומומתקים על ידי מוסיקה קדושה וטקסים דתיים המשועבדים למשמעתה של מלחמה ולמטרתה, נתפזרו האנשים בדרכם הרגילה, המסודרת, אל המקומות המוקצים להם בשעות שהם פטורים מעמידה על יד התותחים.

ועכשיו גמל היום. גיזת העננה התלויה במושפל נעלמה, כי ליחכה אותה זו השמש אשר לפני זמן-מה פיארה אותה. והאויר המקיף כל בצחות-שאננותו דמה לשיש החלק, הלבן, בתוך הגוש המלוטש, טרם הוסע מחצרו של מוכר-השיש.

פרק עשרים וארבעה

הסימטריה-של-צורה המושגת במעשה-סיפורת טהור, לא על נקלה תושג בסיפור שפחות יש בו מן האגדה מאשר מן העובדה. האמת המסופרת ללא פשרה תמיד יהיו לה צדדיה הממורטטים; לפיכך יהיה סיומו של סיפור-מעשה זה פחות משוכלל מעטרת-בנין אדריכלית.

מה עלתה לו ל“מלח הנאה” בשנת המרידה הגדולה כבר נמסר בנאמנות. והגם שהסיפור בדין היה צריך להיגמר עם חייו, משהו בנוסח הפטרה לא יהיה שלא כשורה. יספיקו שלושה פרקים קצרים.

בשינוי השמות הכללי תחת הדירקטוריון של קהל הספינות אשר היוה את הצי של המונארכיה הצרפתחת, הוסב שמה של ספינת מערכת-הקרב “סיינט לואי” ל“אתיאיסט”. שם כזה, כמו כמה שמות-תחליף אחרים בצי המהפכני, בעוד הוא מכריז על ההעזה הכופרת של השלטון הקיים, היה באמת (אם כי לא נתכוון להיות כך) השם היותר יאה — דוק והתבונן — שניתן מאז ומקדם לאנית-מלחמה; אכן, יותר יאה מן “החורבן” ו“אריטוס” (גיהינום), וכיוצא בהם שמות שניתנו לספינות לוחמות.

כשוב ה“בל תשועבד” מסיורה הנפרד — בו אירעו המאורעות הרשומים לעיל — אל הצי האנגלי המלא, נפגשה עם ה“אתיאסט”. התחוללה התנגשות; במשך התנגשות זו, אגב הפעולה להעמיד את הספינה האנגלית בצד האויבת בשביל לשלח פולשים מעבר למעקה של זו, הוכה הקברניט ויר על ידי כדור רובה אשר נורה מאשנב שבתא הראשי של האויבת. במצב חמור מהיפצעות גרידא נפל אל הסיפון והורד למטה אל אותו פרוזדור, בו כבר שכבו אחדים מאנשיו. החובל הראשי לקח את הפיקוד בידיו. תחתיו נשבתה האויבת לבסוף, ואף על פי שהיתה רצוצה מאד, לוּקחה, לפי מזל טוב יוצא מגדר הרגיל, אל גיבראלטאר, מבצר אנגלי במרחק לא רב-ביותר ממקום הקרב. שם הועלה הקברניט ויר, עם יתר הפצועים, אל היבשה. הוא שהה בחיים עוד כמה ימים, אך הקץ בא. לאי-אָשרו נקטף בעת רב-מדי מוקדמת בשביל קרבות הנילוס וטראפאלגאר. הרוח אשר, על אף פרישותה הפילוסופית, אפשר טיפחה בתוכה את הנסתרת שבכל התאוות — שאיפה לגדולה — לא הגיעה אל מלוא-תהילה.

פרק עשרים וחמישה

זמן מועט לפני מותו, בשכבו תחת השפעתו של סם-הכשפים אשר, בהרגיעו את הבנין הגופני של האדם, הוא פועל באורח מסתורי גם על היסוד הדק שלו, נשמע קולו במלמול דברים שהיו נמנעי-ביאור לאזני המשגיח עליו — “בילי בוד, בילי בוד”. שאלה לא היו הברות-חרטה, דומה כי זה ברור ממה שאמר המשגיח אל ראש חיל-הפולשים התקיף של ה“בל תשועבד”; זה, בתורת האיש שהיה מהסס יותר מכל חברי בית-הדין הצבאי לפסוק למיתה, ידע היטב מאד (אם כי שמר הידיעה בינו לבין נפשו) מי היה בּילי בוד.

פרק עשרים וששה

שבועות אחדים לאחר ביצוע פסק-הדין, בין שאר דברים תחת הכותרת הראשית “חדשות מים-התיכון”, הופיע בכתב-עת ציי אחד, שבועון רשמי, דין-וחשבון על אותו המאורע. ללא ספק נכתב הדין-וחשבון מתוך רצון לאמת, אם כי חומר-הבינים — בחלקו שמועה בעלמא — אשר בעדו הגיעו העובדות אל הכותב, אל-נכון שימש לסלפן, ובמידה שהיא, לזייפן. והרי לשון הדין-וחשבון:

"בעשירי בחודש שעבר, אירע מאורע ראוי-לגנאי בספינה של הוד מלכותו,בל תשועבד'. ג’ון קלאגארט הממונה-על-הנשק של הספינה, בגלותו כי איזה קשר עומד להיולד בחלק נמוך של חבר הספינה, וכי ראש-הקושרים הוא אחד ויליאם בוד, הוא, קלאגארט, תוך כדי האשמתו את האיש בפני הקברניט, נדקר בלבו — באורח נקמה — בסכין-נדן שנשלף פתאום על ידי בוד.

"המעשה והמכשיר ששימש לביצועו, דיים לרמז לנו כי הרוצח, הגם שנרשם בשירות תחת שם אנגלי, לא איש אנגלי היה אלא אחד מן הזרים המבגלים להם שמות אנכליים, וצרכי הצי הדחוקים בזמן הזה גורמים שיהיו מוכנסים בו במספרים לא-קטנים.

“עצמת-הפשע ותכלית-השחיתות של הפושע נראות כגדולות פי כמה כשמעלים על הדעת את אפיו של הקרבן — איש בשנות העמידה, נכבד וזהיר, הנמנה על אותו סוג פקידות נמוך, הסגהות, אשר בו תלויה במידה כה רבה — ואיש לא ייטב דעת זאת מן האדונים המוסכמים — יעילות הצי של הוד מלכותו. תפקידו היה אחראי — קשה ושלול-תודה כאחד — ונאמנתו בו גדולהביותר בשל דחף-נפשו הפאטריוטי העז. במקרה זה, כמו בכמה מקרים בימים אלה, טיבו של האיש האומלל מכחיש באופן מזהיר, אם יש צורך בהכחשה, אותה המימרה הרגוזה שמיחסים אותה אל ד”ר ג’ונסון המנוח, כי הפאטריוטיות היא מקלט אחרון לנבל.

“הפושע שילם כדין פשעו. תכיפות העונש נתנה תוצאות רצויות. אין חוששים לשום הפרעת סדר בספינת הוד מלכותו ה”בל תשועבד".

הידיעה הנ"ל שהופיעה בחוברת, אשר מכבר אבד עליה כלח והיא נשכחה, היא כל מה שהיה רשום בדברי-הימיםהאנושיים עד עכשיו, להעיד מה מיני בני-אדם היו ג’והן קלאגארט ובילי בוד.

פרק עשרים ושבעה

בצי הכל מופלא לזמן מסוים. כל עצם ממשי הקשור באיזה מאורע בולט בשירות נהפך למזכרת. הכלונס שממנו נתלה איש ראש-התורן הקדמי, לאילו שנים אפודי-הכחול עוקבים אחריו. ואז ליותה אותה הדעת מן הספינה אל מספנה, ומן המספנה שוב אל הספינה, ועדיין רדפה אחריה גם כשהורדה לבסוף למדרגת מנור-מספנה גרידא. בעיניהם היה קיסם ממנו כמו שבב מן הצלב. הגם שהיו נבערים מדעת את עובדות המאורע לאמיתן, ולא סברו אלא שהעונש הכרח היה מנקודת הראות הציית, אף על פי כן הרגישו אינסטינקטיבית כי בּילי אינו אדם כזה שהוא מסוגל למרידה כשם שאינו מסוגל לרצח במזיד. הם העלו בזכרונם את דמותו הצעירה, הרעננה, של הספן הנאה, אותו קלסתר-הפנים אשר מעולם לא נעוה על ידי גיחוך-לעג או איזו עקמימות נשחתת יותר דקה שבפנימיות הלב. זה הרושם ממנו ללא-ספק הועמק על ידי העובדה שהלך, ובאיזו מידה, הלך באורח-מסתורין. על סיפוני-התותחים של ה“בל תשועבד” מצאה, בהמשך הימים, ההערכה הכללית על טבעו, על כל פשטותו הבלתי-מודעת, הבעה מגושמת על ידי איש ראש תורן קדמי אחר, אח לו למשרה, שכן ישנם ספנים שהם מחוננים בהלך-נפש פיוטי, שלול אמנות. אותן הידים הספניות עשו שורות אחדות, אשר, אחרי חזרן לזמן מועט מיד ליד בין אנשי-הצוות שעל קרשי הספינה, לבסוף נדפסו בדרך לא למודה בעיר פורטסמאות בצורת בלדה. הכותרת שניתנה לזו היתה משל הספן עצמו:

בִּילִי בָּאֲזִקִּים

נָאֶה מִצַּד הַכֹּמֶר שֶׁהוּא נִכְנָס אֶל הַמָּדוֹר הַבּוֹדֵד,

וְכוֹרֵעַ עַל פִּרְקֵי עַצְמוֹתָיו, וּמִתְפַּלֵּל בְּעַד אִישׁ אוֹבֵד

כָּמוֹנִי, בִּילִי בּוֹד. דֶּרֶךְ הָאֶשְׁנָב תּוֹעֶה וּבָא

אוֹר הַיּרֵחַ — נוֹגֵע בְּסַכִּין הַשּׁוֹמֵר, מַכְסִיף זוֹ הַפִּנָּה,

אַךְ עִם שַׁחֲרִית יוֹם אַחֲרוֹן לְבִּילִי — יִגְוָע.

מָחָר אֶבֶן-חֵן מִמֶּנִּי יַעֲשׂוּ — מֵאַמַּת-הַמָּנוֹר תָּלוּי כִּפְנִינָה,

כֶּעָגִיל, נְתַתִּיו פַּעַם לְמַלִּי-בְּרִיסְטוֹל הַנָּאוָה.

הָהּ, אוֹתִי, לֹא אֶת פְּסָק הַדִּין, יִתְלוּ!

הַכֹּל עוֹלֶה בַּתֹּהוֹ, וגַם עָלַי לַעֲלוֹת, עָל הִתְרוֹמֵם

מִלְּמַטָּה, אַלִּבָּא רֵיקָנָא, בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם.

בְּטֶרֶם אֵלֵךְ, טְעִימָה-לְעִיסָה שֶׁל בִּיסְקְוִיט לִי יִתְּנוּ,

וְאָח-לַשֻּׁלְחָן לִי כּוֹס-הַפְּרִידָה יַגִּישׁ:

אַךְ כָּל-פָּנִים לֹא יַבִּיטוּ לָאַמָּה וְלַנֵּף —

הַשֵּׁם יוֹדֵעַ עַל מִי נִגְזַר אוֹתִי כַּנֵּס לְנוֹפֵף!

לֹא יִשָּׁרֵק לַהֲנָפָה — אַךְ אֵין בְּכָך כְּלוּם.

עִרְפּוּל בְּמוֹ עֵינַי: אַין זֶה כִּי אִם חֲלוֹם הֶחָלוּם.

כְּבָר נִתַּק הַחֶבֶל? כֻּלְּךָ מוּכָן לִנְסֹעַ?

שׁהַתֹּף יִקְרָא לְמַשְׁקֶה וּבִּילִי בַּל יֵדַע יָדֹע!

אַךְ דּוֹנַלְד הִבְטִיחַ עַל יַד הַקֶּרֶשׁ לְהִתְיַצֵּב,

וְאֶלְחַץ יַד יְדִיד עַד גּוּפִי לֹא צָלָל.

אַךְ לֹא: חֲשׁב — הֵן אָז אָהְיָה מֵת, לֹא חַי…

אֶת תַּף, אִישׁ וֵילְס, אֲנִי זוֹכֵר לְמַדַּי —

כִּי שָׁקַע, הָיְתָה לֶחְיוֹ כַּוֶּרֶד הַמְלַבְלֵב.

אַךְ אוֹתִי, יִקְשְׁרוּנִי בְּעַרְסְלָה, וְיַשְׁלִיכוּנִי אֱלֵי תְהוֹם,

מַטָּה מַטָּה, וְאֶחֱלֹם לִי חֲלוֹם,

וַאֲנִי — תַּרְדֵּמָה: כְּבָר אֲנִי מַרְגִּישׁ בְּבוֹאָהּ, שׁוֹמֵר, אַתָּה שָׁם?

קְצָת הַתַּר הָאֲזִקִּים אֵצֶל פִּסּוֹת-יָדַי.

וְהָפְכֵנִי בְּנַחַת, — אֲנִי נִרְדָּם,

וְאֵזוֹב רִירִי מִסָּבִיב לִי נִפְתָּל.

בשנת 1799 נח הקברניט עמשׂא דלאנו מדוקסבורי שבמאסאצ’וסטס, המפקד על ספינה לציד כלבי-ים ולמסחר כללי, על העוגן, עם מטען יקר, בנמל של סאן מריה – אי קטן, שומם, בלתי מיוּשב, בסמוך לקצה הדרומי של חוף צ’ילי הארוך. שם נגע ביבשה על שום מים.

ביום המחרת, זמן מועט אחרי השחר, בשעה ששכב בתאו, ירד ובא החובל שלו והודיע לו כי מפרש מוזר נכנס אל תוך המפרץ. ספינות לא היו מרובות אז באותם המים, כמו שהן כעת. הוא קם, התלבש ועלה על הסיפון.

הבוקר היה ממין שהוא מיוחד לאותו חוף. הכל היה אילם ושקט; הכל – אפור. הים, אם כי התנחשל לטורי התעגלות ארוכים, נראה כעומד, והוא היה מחולק בשטחו כעופרת, עשויה גלים, אשר קפאה וקרשה בכלי-היצוק של הממוגג. השמים נראו כאדרת אפורה. סיעות של עופות אפורים, מוטרדים, שארות וקרובות לסיעות של ערפלים אפורים, מוטרדים, אשר בהן נתמזגו, טפפו במושפל על פני המים. כנוח עליהן הרוח נמשלו כסנוניות על פני האחו קודם סערה. היו שם צללים, ובהם הבטחה לצללים יותר עמוקים אשר יבואו.

לתמהונו של הקברניט דלאנו לא הראתה הזרה, שהביט אליה דרך משקפת, שום דגל; הגם שמעשה זה עם כניסה אל נמל, כל כמה שיהיו חופיו בלתי מיושבים, ואפילו יש שם ספינה אחת נוספת בלבד, הוא המנהג בין כל אנשי-ים שוחרי-שלום של הל האומות. מתוך הרהור על חוסר החוק והבדידות של המקום, ועל טיב הסיפורים שבזמן ההוא היו קשורים באותם הימים, היה אפשר לה לאפתעתו של הקברניט דלאנו להתעמק עד כדי אי-שלוה, אילולא היה אדם בעל טבע טוב, בלתי-חשדן ביותר – בלתי נוטה, מלבד לאחר גירויים, יוצאים מגדר הרגיל ונחזרים כמה פעמים, להתמכר לבהלות אישיות, שיש בהן כדי ליחס איזה רשע של זדון לאדם. אם תכונה כזו, נוכח מה שמין-האדם עלול לעשותו, מרמזת, נוסף על לב נדיב, גם על מהירות ודייקנות בתפיסה שכלית למעלה מן הרגיל, – שאלה זו אפשר להניחה להכרעת חכמים.

אבל מה חששים אפשר יעלו על הדעת עם ראשית ראיית הספינה, היו המוגים על ידי ההסתכלות שהספינה, בנסעה והיכנסה לתוך מפרץ-הנמל, נתקרבה ליבשה יתר על מה שנחוץ לבטיחותה, כי היה שם מוק משוקע, בולט, בריחוק-מה, אצל חרטומה. זה הוכיח לעינים שהיא זרה, לא לכַּלבְּיַמית בלבד אלא גם לאי; לפיכך, אין היא מן השודדות השכיחות באותו חלק שבאוקינוס. בהתענינות לא מעטה הוסיף הקברניט דלאנו להתבונן בה – עסק שלא הוקל על ידי הערפלים שבמידת-מה עיטפו את קליפת-הספינה, אשר מאור השחרית הרחוק נהר מתא-הקברניט שלה על דרך המעוררת ספקות; דומה היה אותו מאור לשמש – אשר בשעה הזאת היתה פיאה שלו, דמות רבע-לבנה, עולה בשולי הרקיע, ולכאורה, יחד עם הספינה הזרה, הוא נכנס במפרץ – והוא, מצועף על ידי אותם העננים הנמוכים, הזוחלים, נראה לא-שונה מעין אחת רשענית של אינטריגאנטית בעיר לימה, שהיא מציצה מעל כיכר-העיר דרך חור-האשנב האינדיאני של ס א י ה – א י – מ א נ ט ה האפל שלה.

אפשר לא היה זה אלא אשליה בשל הערפלים, אבל ככל שנמשכה ההסתכלות בזרה, כן גברו התמיהות אשר בהליכותיה. לאחר זמן-מה קשה היה להחליט אם היא מתכוונת להיכנס ואם לא – מה היא רוצה, ובכלל במה היא עסוקה. הרוח, שנתעורר במעה במשך הלילה, עכשיו היה קל ומאכזב ביותר, ודבר זה הגביר את אי-הבטיחות הנגלית של תנועותיה.

בנחשו לבסוף שאולי זוהי ספינה הנתונה בצרה, ציוה הקברניט דלאנו שיורידו את הלויתנית שלו, ועל אף התנגדותו הרבה והזהירה של החובל, התכונן לעלות באותה ספינה, ולפחות לנהל אותה עד הנמל. בלילה הקודם יצאה חבורת-דיג מבין אנשי-הים הרחק אל אילו סלעים בלתי-מחוברים מעבר לתחום-ראייתה של הכּלבימית, וכשעה או שעתים לפני עלות השחר שבו הללו לאחר שנקרתה לפניהם הצלחה לא מעטה. בהניחו כי הזרה הית זמן רב במרוחק מקרבת תחום-יבשה שם הקברניט הטוב לתוך סירתו סלים אחדים מלאי דגים, למתנות, וכן יצא לדרכו. מפני שהיא התמידה לרכוב בקירוב יתר-על-הראוי לצוק השקוע, ובסברו כי היא בסכנה, זירז את אנשיו, ומיהר בתכלית המהירות להודיע לאותם שבספינה את מצבם. ואולם, עד שלא הגיעה הסירה לשם, הרוח, הגם שהיה קליל, שינה מהלכו והפסיק את הספינה, ובמידת-מה גם קרע את הערפלים אשר סביבותיה.

עם השגת ראיה פחות מרוחקת, הספינה, כשנראתה במובלט על שולי טורי-הגלים המעוגלים, שגוון-עופרת להם, בעוד קרקעי-הערפל פה ושם עוטים אותה כמרטוטי פרוס, הופיעה כמנזר מסויד ללובן לאחר סופת-רעמים, כגון זה שאפשר לראותו מתנוסס על איזה כף קודר בהרי פיריניאה. אך לא דימוי על טהרת הדמיון הוא שכמעט הביא את הקברניט דלאנו לידי דעה כי אמנם מלוא הספינה נזירים נמצאת לפניו. בהציצו מעבר למעקות ראה מה שבאמת נדמה, במרחק-האֵדים, כהמוני כיסויי-ראש שחורים; בעוד, דרך חורי האשנבים הפתוחים, נתגלו לסירוגין באי-בהירות דמויות-שחור אחרות, כ“אחים שחורים” המתהלכים בבתי-נזירותם.

מתוך התקרבות יותר סמוכה נשתנה המראה הזה, וטיבה האמיתי של הספינה נתברר – ספינת-מסחר ספרדית ממדרגה ראשונה, שהיא נושאת עבדים כושיים, בין שאר משא יקר-ערך, מחוף מושבתי אחד אל משנהו. כלי-מסע גדול, ובשעתו, יפה, כאלה שבימים ההם היו פוגשים בהם על פני הים; יש – אניות-אוצרות נושנות של אקאפוּלקוֹ, או פריגאטות פסולות של צי מלך ספרד, ועכשיו, תחת בעלות חדשה של ירידה, עדיין משומרים בהן סימנים של מדרגתן הקודמת.

בשעה שהלויתנית הלכה הלוך והתקרב, נתברר כי סיבת המראה המשונה של הספינה, שהעטה אותה גוון כעין החמר, בא בשל ההזנחה הרשלנית השוררת בה. הכלונסאות, החבלים, רוב המעקות נראו צמריריים, מפני שזה זמן רב לא ידעו מגרדה, זפת ומברשת. דומה, הונחה שדרתה, חוּבּרו צלעותיה, וכולה נשלחה על פני הים מבקעת העצמות היבשות אשר ליחזקאל.

בעסק שהיתה נתונה לו עכשיו נראו התבנית הכללית והציוד הכללי של הספינה כאילו לא חל בהם שינוי ניכר מן המבנה המלחמתי, נוּסח פרוּאַסארט, שהיה להם. אך לא נראו שום תותחים.

בימות המפרשים העליונים גדולות היו, והן היו גדורות על ידי מה שהיה לשעבר מעשה-רשת בצורת מלבן אך עתה היו במצב-ניוון עגום. אלו הבימות היו תלויות ממעל כמו מעונות-צפרים מוחרבים; באחד מהם נראתה ניצבת, על גבי חבל-שלב, נמנמנית לבנה, עוף משונה שנקרא כך על שם אָפיו הרדום והליכתו כמו בשינה, והוא כמה פעמים נתפש ביד על פני הים. בית-החרטום המבוצר, רעוע ומעלה-סס, נראה כאילו טירת-ארמון עתיקה, אשר נלכדה על ידי תוקפנות, ואז הוזנחה לרקבון. בסמוך לירכתים בלטו שני סיפוני-פיקוד – משענות המעקה שלהם מכוסות פה ושם אזוב-ים יבש ושׂריף – מורמים לגובה. יוצאים מן הטרקלין הריק, אשר כּווֹתיו הסגורות, על אף מזג-האויר הרך, היו הדוקות כנגד אויר וכפורות בכופר – אלו היציעים הבלתי מאוכלסים היו תלויים מעל הים כאילו היה זה התעלה הויניצית הגדולה. ואולם השריד העיקרי לתפארת אשר גזה היה הסגלגולת הרחבה של קישוט-הירכתים, שהיתה מכוּירת לפיתוחי-פיתוחים בשלטי קאסטיל וליאון ועטורת-מדליונים של קיבוצי תבניות מיתולוגיות או סמליות; בראש ובמרכז כולן עמד ליצן שחור במסכה ורגלו על הצואר המושכב של יצור מתעוות, אף הוא במסכה.

אם היה לה לספינה ראש-פּסל, או רק חרטום פשוט, זה לא היה ברור למדי, משוך בד שהיה כרוך על אותו חלק, אם בשביל לשמרו בזמן שעושים בו תיקונים ואם בשביל להסתיר את רקבונו דרך-כבוד. מוּתוה בצבע או בגיר, כמו מתוך משחק ספנים, היה שם הפסוק

“Sequid vuestro jefe” (לך אחר מנהיגך); בשעה שעל הקרשים הקדמיים הופיע באותיות גדולות, לשעבר מוזהבות, שם הספינה “סאן דומיניק”, כל אות חרוכת קוים מטושטשים מטפטופים של חלודה מסמרות-נחושת, בעוד, כמו מדי אֵבל, אגודות אזוב-ים קודרות נסחבות הנה והנה רירית על פני השם, עם כל התגלגלות של קליפת-הספינה, הדומה לתנודת קרון-מתים.

כשלבסוף נקשרה הסירה בוו שמתחת לחרטום עד לסמוך לכניסה באמצע הספינה, נתגרדה תחתיתה, בעוד היא מרוחקת כדי כמה אצבעות מן הקליפה, בצרימה כמו על אי אלמוגים משוקע. נמצא כי זו חבורה ענקית של שבלולי-ים, מאוגדים כדורים-כדורים, שהם מדובקים לצדה של הספינה מתחת למים כמו זַפֶּקֶת; סימן לאוירים מכזיבים ועונות-שקט ארוכות עברוה אי-שהוא באילו היַמים.

בטפסו ועלותו בצד הספינה הוקף האורח מיד על ידי אספסוף קולני של לבנים ושחורים. אך האחרונים היו מרובים מן הראשונים יתר על המצופּה, מאחר שהזרה שבנמל היתה ספינה להובלת כושים. ואולם שפה אחת וקול אחד, שפכו כולם סיפור-יסוּרים משותף; בזה הסיפור עלו הכושיוֹת, שמספרן לא מעט היה, על השאר בחום קינתן. הצפדינה, יחד עם הקדחת, סחפו חלק גדול ממספרם, וביתר יחוד את הספרדים. בסמוך לכף-הקרן נמלטה הספינה בקושי רב מהישבר לגמרי; ואז, ימים על ימים, שכבו קפואים בלא רוח; מזונותיהם קרובים לאזול; מימיהם – כמעט אפס; שפתותיהם באותו רגע – צמוקות מצמא.

בשעה שהקברניט דלאנו נעשה, על דרך זו, מטרה לכל לשונותיהם הלהוטות לדבר, השיג מבט אחד שלו, הלהוט לראות, את כל פרצופיהם ועל עצם אחד אשר מסביב לו.

תמיד, מי שנכנס לספינה גדולה ורבת-אוכלוסיה בים, ביחוד ספינה של ארץ זרה, בעל צוות בלי-ניתן-להגדרה כגון אנשי לאסקאר או מאנילה, הוא מקבל רושם שונה ממה שהיה מקבל בהיכנסו לראשונה בבית זר, שזרים יושבים בו, בארץ זרה.

גם בית וגם ספינה, האחד על ידי קירותיו ותריסיו, השני על ידי מעקות רמים כמו מגן, מכסים את פנימיותם מן העין עד הרגע האחרון. ואולם בנדון ספינה ישנה תוספת זו: שהמחזה החי הכלול בה, בהתגלותו לפתע ובשלמות, יש בו, מתוך ניגוד לאוקינוס הריק החוגר אותו, משום פעולת-קסם. הספינה נראית בלתי ממשית; אלו המלבושים, תנועות-הגוף והפרצופים, אינם אלא הצגת-צללים שחרגה מני תהום, אשר מיד תקח בחזקה את אשר נתנה.

אולי השפעה, כעין זו שנסיון לתארה נעשה לעיל, הגבירה בנפשו מה שגם הסתכלות מתונה היתה מדמתהו בלתי-רגיל; ביחוד הדמויות המתבלטות של ארבעה כושים מזקינים, מלביני-פיאה, ראשיהם ככותרות ערבה שחורות ומנוונות, אשר, מתוך ניגוד אומר-כבוד להמולה אשר מתחתם, היו רבוצים כמו ספינכּסים, האחד על קורת הירכתים ימינה, והשני שמאלה, והזוג הנותר פנים אל פנים על המעקות, מעומתים ממעל לשרשראות-העוגן העיקריות. ביד כל אחד מהם היתה מטלית ישנה, בלתי נפרדת לחוטים, ובמין שלות-נפש סטואית קטפו אותו למוך; גל קטן של מוך היה מונח על ידם. הם ליוו את התפקיד בזמרה ממושכת, נמוכה, חד-קולית; מנהמים ומנטפים להם כמו כמה אנשי חמת-חלילים אפורי-ראש המנגנים מארש של לויה.

הסיפון האחורי נתרומם עד עלית-ירכתים מרוּוחת ומועלה אשר, על שוליה הקדמיים, נישאים כמו קוטפי המוך, כשמונה רגל מעל ההמון הכללי ישבו בשורה, מובדלות על ידי רוחים בני גודל אחד, דמויות משׂוכלות-רגל של עוד ששה שחורים; כל אחד – בידו קרדום חלוד, אשר הוא, בשבר-לבנה ובסחבה, היה עסוק למרקוֹ, כמו איזה נער בית-מבשלים. ובין כל זוג מן הששה היתה ערימה קטנה של קרדומות, חודיהם החלודים מוּטים קדימה, צפויים למירוק כמו הקודמים. אם כי קוטפי המוך מפעם לפעם זרקו איזה דיבור אל איש או אנשים בהמון אשר למטה, היו ששת לוטשי הקרדומות נמנעים מדבר אל אחרים, אף לא נשפו לחישה בינם לבין עצמם, כי אם ישבו שקודים על מלאכתם, חוץ מאשר לפרקים, אשר בהם, באותה אהבה שבכושים לאַחד עבודה עם תענוג, היו שנים-שנים מהם מקישים קרדומותיהם יחד מן הצד, כמו צלצלים, בקול-משק פראי. כל הששה, שלא ככלל, היה להם המראה הגלמי של אפריקאים תמימים.

ואולם אותו מבט מקיף אשר תפש את אלו עשר הדמויות, עם עוד עשרות, פחות מובלטות, נח עליהן אך רגע; האורח, כבלתי סבלני כלפי הערבוביה של קולות, הפנה עיניו לחפש את האיש – יהיה אשר יהיה – המפקד על הספינה.

אך כלא בלתי-מרוצה לתת לטבע להודיע את אשר קרה את בני-טיפּןחן הסובלים, או בהתיאשו מעצור בו באותו פרק, עמד הקברניט הספרדי סביל מן הצד, נשען אל התורן הראשי, רגע זורק מבט שומם, חסר-רוח, על אנשיו המתרגשים, וברגע השני – מבט אומלל כלפי אורחו; איש אציל, מצניע הליכותיו, וצעיר-מראה בערך לעין-זר, לבוש בהידור מיוחד במינו אך נושא בו סימנים ברורים לכל הדאגות גוזלות-השינה ולהעדרי-המנוחות מקרוב עברו עליו. לצדו עמד שחור גוץ, אשר בפניו המגושמים –שהרימם מפעם לפעם, כדוגמת כלב-רועים, באלם כלפי פני הספרדי – נתמזגו צער וחיבה במידות שוות. בדחקו לו דרך בין ההמון התקדם האמריקאי כלפי הספרדי, הבטיח לו אהדותיו, והציע הגשת כל עזרה שביכלתו. על זה לא ענה הספרדי, לפי שעה, אלא בהכּרות-טובה כבדות וטקסוניות; הנימוס הלאומי שלו היה מואפל על ידי מצב-הנפש הקוד של אי-בריאות.

ואולם, שלא לבזבז זמן במחמאות גרידא, שב הקברניט דלאנו אל הכבש, וראה שיועלו סלי-הדגים שלו; ומאחר שהרוח התמיד להיות קל, ולפחות שעות אחדות צריכות לחלוף עד שתוכל הספינה להיות מובאת לידי עגינה, ציוה על אנשיו לשוב אל הכּלְביַמית שלו, ולהביא בחזרה מים כל-כמה שתוכל הלויתנית לשאת, עם כל הלחם רך שיש בידי בן-המשק, כל הדלועים שנשארו בספינה, עם תיבה של סוכר ותריסר מבקבוקי יין-התפוחים הפרטיים שלו.

לא עברו רגעים מרובים לאחר הפלג הסירה, והרוח, למורת רוח כולם, נאסף לגמרי; וגיאות-הים, כשובה, התחילה מסיעה את הספינה חסרת-האונים בחזרה כלפי הים. אך בבטחונו כי זה לא יארך זמן רב, ניסה הקברניט דלאנו לחזק את נפש הזרים בתקוות טובות, בהרגישו לא מעט קורת-רוח על שהוא יכול לשוחח, – משום נסיעות שעשה לעתים קרובות בים הספרדי – עם אנשים הנתונים במצב זה בלשון מולדתם.

כשנשאר לבדו אתם לא בושש מראות כמה דברים שנטו להאדיר את רשמיו הראשונים; אך האפתעה נמוגה ברחמים, הן על הספרדים הן על השחורים, שכאחד, לפי הנראה, מנוּונים היו מחוסר מים ומזון; ובה בעת פעל הסבל הממושך לפתח בכושים את התכונות שאינו בגדר טוּ-לב, ויחד עם זה פגם בשלטון הספרדי עליהם. אבל, לפי הנסיבות, בדיוק זהו מצב הדברים שאפשר היה לצפות לו. בצבאות, ציים, ערים או משפחות – בטבע בכבודו ובעצמו – אין שום דבר המרופף סדרים טובים כמו ענוּת. אף על פי כן, לא היה הקברניט דלאנו בלא רעיון שאילו היה בֶּנִיטוֹ סֶרֶנוֹ איש בעל מרץ יותר מרוּבּה, לא היה חוסר-המשטר מגיע לידי דרגה זו. ואולם חולשת הקברניט הספרדי, אם מטבע-ברייתו ואם מסובה על ידי קשייו הגופניים והרוחניים, רב מדי מובלטת היתה שתהיה העין מתעלמת ממנה. טרף למרה שחורה קבועה, כאילו לעגה לו התקוה זמן כה רב, עד שעכשיו אין הוא יכול להיזקק לה, אפילו כשחסלה להיות לעג; והסיכוי שבאותו היום או לכל המאוחר, באותו הערב, תהיה ספינתו רובצת על עגנה, ויהיו מים למכביר בשביל עמו, וקברנט-אח על ידו ליעץ לו ולהתרועע אתו, לא עודד אותו במידה הניתנת לתפיסה. דומה היה, שדעתו נתרופפו נימיה, אם לא נפגעה בדרך קשה מזו. כלוא בין אלה גירות-האלון, מרותק אל נוהג-ציוויים אחד ומשעמם, אשר החלטיותו היתה לו לזרא, התהלך. לו אט-אט כאיזה אבא-של-מנזר שונא-בריות; לפעמים היה פתאום עומד, מזדעזע, או לוטש עיניו, נושך שפתותיו, נושך צפרני-אצבעותיו, מסמיק, מחויר, מושך בזקנו, מגלה שאר סימנים לדעה מפוזרת או קודרת. זו הנשמה מופרעת-המזג, שכנה, כאמור בגוף מופרע-המזג כמוה. הוא היה גבוה בערך, אך דומה שלעולם לא היה בריא, ועכשיו, בסבלו העצבני, היה מכולה כמעט עד שלד. נטיה לאיזה מיחוש-ריאות, כנראה, נעשתה ודאית בזמן האחרון. קולו היה כשל איש אשר אחת מריאותיו היא נמקה למחצה, כבוש עד לידי צרידות, לחש עמום. אין תימה, איפוא, אשר בהיותו במצב זה התהלך לו כושל, ומשרתו הפרטי ביראה מהלך אחריו. לפעמים נתן הכושי את זרועו לקברניט, או הוציא מטפחתו מכיסו בשבילו; השירותים האלה וכדומים להם עשה באותה קנאות-של-חיבה המהפכת למו מעשי בְּנוּת ואחוה פעולות שמצד עצמן הן שפלות; על דבר זה יצאו לו לכושי מוניטין כמשרת הטוב שבעולם; ולא עוד אלא שהוא כזה שאין אדוניו צריך לנהוג בו מעשי שררה נוקשים אלא יכול הוא להתיחס אליו בבטחון-קרובים; שכזה, פחות משהוא משרת, הריהו בן-לויה מסור.

בהשגיחו באי-הציות הרעשני של השחורים בדרך כלל, ובמה שנראה כאי-יעילות שברוגז אצל הלבנים, הרי לא בלא קורת-רוח שברחמים סכה הקברניט דלאנו את ההתנהגות הטובה הבלתי-פוסקת של בּאבּוֹ.

ואולם ההתנהגות הטובה של בּאבּוֹ, כמעט לא יותר מן ההתנהגות הרעה של אחרים, דומה שלא הועילה להוציא את דוֹן בֶּנִיטוֹ המטורף-למחצה משממונו המעונן. לא היה זה בדיוק הרושם שעשה הספרדי על לב אורחו. אי-המנוחה האישית של הספרדי, נתפסה, לפי שעה, רק כקו בולט במשבת הכללי של הספינה. אף על פי כן, לא במעט היה הקברניט דלאנו דאוג על מה נחשב לו בשעה ההיא כאדישות בלתי-ידידותית מצד דון בניטו ביחס אליו. גם הנהגתו של הספרדי הביעה איזה זלזול חמוץ וקודר, שלא טרח כלל להסווֹתו. ואולם האמריקאי בחסד-לבו יחס את זה לתוצאות ההורסניות של מחלה, מאחר שהשגיח, במקרים קודמים, כי ישנן נשמות עשויות על דרך מיוחדת, שבהן סבל גופני ממושך פורע כל יצר סוציאלי לטוּב-לב; דומה, הללו, בהיותן אנוסות לאכול לחם שחור בעצמן, סוברות כי אין זה אלא מידת היושר שכל אדם הבא במחיצתן יהיה נאלץ לקחת חלק בסעודתן.

ואולם לא עברו רגעים מועטים והקברניט דלאנו הירהר בלבו, שמא, בהיותו כה סלחן במשפטו על הספרדי, לא היה חסוד יתר על המידה. בשרשו של דבר היתה זו הסתגרותו של דון בניטו שהעלתה אי-רצון מלפניו; ואולם אותה הסתגרות הוראתה לכל, פרט למשרתו האישי, אפילו הדינים-והחשבונות הפורמליים אשר, לפי נוהג הים, היו נמסרים לו לפרקים קבועים על ידי איזה קטון-פקידים נמוך (לבן, מעורב, או כושי), כמעט שלא היתה לו די סבלנות להקשיב להם מבלי גלות שאט-נפש שבבוז. התנהגותו בהזדמנויות כאלה היתה, לפי מדרגתה, לא בלתי-דומה לזו שהיה אפשר ליחס אותה בסברה לבן-ארצו הקיסרי, צ’ארלס החמישי, ערב הסתלקותו הנזירית של המושל-יחידי מכסאו.

זה אי-התיאבון למקומו נזדקר כמעט בכל תפקיד הקשור בו. גא כשם שהוא עגמומי לא הוריד עצמו עד כדי מתן-צוים אישי. מה פקודות מיוחדות נחוצות היו – היתה הבעתן נמסרת ביפוי-כוח אל משרת-ראשו, וזה, מצדו הוא, היה מעבירן אל מחוזן הסופי על ידי רצים, נערים ספרדיים זריזים או נערים-עבדים – שדמו לנערי חצרות-מלכים או לאותם הדגים הקטנים המורים לכרישים דרך לטרף, – והיו לעולם מרחפים מסביב לדון בניטו, עומדים הכן לקריאתו. ובכן, איש-יבשה שהיה רואה את זה הנכה חסר הבעת-הרגש, כשהוא מחליק לו, אדיש ואילם, לא היה חולם כי בו שוכנת דיקטטורה, אשר למעלה ממנה, כל זמן שהיא נמצאת בים, אין שומע-עצומות בעולם הזה.

הספרדי, איפוא, כשהוא נסכה מבחינת הסתגרותו בתוך עצמו, נראה כקרבן שלא מרצונו, לאיזו הפרעה רוחנית. ואולם בפועל, אפשר שהיתה הסתגרותו ילידת-כוונה. אם כך הדבר, כי אז נגלתה בו בדון בניטו פסגה בלתי-בריאה לאותה השיטה, שהיא קרה ואם דייקנית, הנקוטה פחות או יותר על ידי כל מפקדי אניות גדולות, אשר, מלבד בעתות-דחק יוצאות מן הכלל, היא מוחקת את ביטוי השלטון יחד עם כל סימן לחברתיות, מהפכה את האדם לגוש-אבן, או, מן הנכון לומר, לתותח טעון, אשר, עד שיש דרישה על הרעם שלו, אין לו מה לומר.

אם יִסָכה האיש באור זה, הרי לא תיראה דרכו אלא כסימן טבעי להרגל מסולף אשר בא לרגל תהליך ארוך של כיבוש עצמי קשה – עד מידה זו, שעל אף המצב הנוכחי של ספינתו, יהיה הספרדי מתמי להתנהג כך; ברם, זו ההתנהגות, כל-כמה שאין היא עשויה להזיק – ואפשר, אפילו, שהיא הוגנת – לספינה מסודרת-יפה, כגון מה שאפשר והיתה ה“סאן דוֹמיניק” בראשית צאתה למסעה, הרי אין היא שכלית כל-עיקר כעת. אבל, אפשר סבר הספרדי כי כקברניטים כאֵלים: הסתגרות, בכל המקרים, היא ראשית-חכמה להם. אך יותר קרוב לודאי כי זה המראה של ממשלה רדומה לא היה אלא נסיון להתחפשׂות מצד טמטום-מוחין ביודעים – לא נקיטת-שיטה עמוקה אלא אמצאה שטחית. אך יהיה זה איך שיהיה, אם אופן-התנהגותו של דון בניטו נוצר בכוונה או שלא בכוונה, יותר שהקרניט דלאנו הסתכל במידת-ההסתגרות השולטת בה, פחות הרגיש אי-מנוחה על גילוי פרטי אחד לאותה הסתגרות, ביחס לעצמו.

אף לא הועסקו רעיונותיו על ידי הקברניט בלבד. בהיותו מורגל לסדריות השקטה של משפחת הצוות הנעימה אשר לספינה הלבימית, היתה הערבוביה הרעשנית של ההמון הסובל אשר ב“סאן דומיניק” מגרה, וחוזרת ומגרה, את עיניו. נראו לפניו אילו פרצות לא במשמעת בלבד, אלא גם בדרך ארץ. אלו, לא יכול הקברניט דלאנו ליחס אותן אלא להעדרם של אותם קציני-הסיפון התחתונים, אשר יחד עם מילוי חובות יותר מרוממים, מופקד בידם מה שאפשר לכנותו מחלקת המשטרה של ספינה רבת-אוכלוסים. אמנם, קוטפי המוך נראו לפעמים כממלאים את התפקיד של נוטרים מפקחים לבני-ארצם, אלו השחורים; והגם שמפעם לפעם הצליחו לשכך התפרצויות זעירות בין אדם לחברו, אך מעט או לא כלום היה ביכלתם לעשות להשלטת שקט כללי. דומה היה מצבה של ה“סאן דומיניק” למצבה של ספינת-מהגרים העוברת את האוקינוס האטלנטי: בהמון המעמסה החיה של ספינה כזו ללא-ספק ישנם יחידים שהם ממעטים לגרום צרות ובזה הם דומים לתיבות וגלילי-בד; אך דברי-הכיבושים הידידותיים של אלה כלפי עמיתיהם הגסים, אין בהם כדי להועיל במידה שתועיל הזרוע הבלתי-ידידותית של החובל. מה שהיה חסר ב“סאן דומיניק” הוא מה שינו בספינת-המהגרים, פקידים עליונים קפדנים. ואולם בסיפונים הללו לא היה נראה אפילו אחד כגון חובל ממדרגה רביעית.

נתעוררה סקרנותו של האורח ללמוד את פרטיהן של אותן השוֹאות אשר גרמו להעדר שכזה על תוצאותיו; כי, הגם שקיבל מושג-מה על הנסיעה מן התאניות אשר קידמו את פניו ברגע הראשון, בכל זאת לא היתה לו שום הבנה ברורה ביחס לפרטי-הפרטים. הדין-וחשבון היותר טוב, ללא ספק, היה זה שהקברניט היה יכול למסרו. ואולם בראשונה לא היתה נפש האורח לבקש דין-וחשבון שכזה, מתוך אי-רצון לעורר איזה צל-דחיה. אך, בהתאזרו אומץ-לב, פנה לבסוף אל דון בניטו, חידש את הבעת התענינותו להיטיב, והוסיף שאילו ידע הוא (הקברניט דלאנו) את הפרטים של המצוקות אשר קרו את הספינה, כי אז אפשר והיה מיטיב, אחרי ככלות הכל, להביא רוחה להן. האם יחון אותו דון בניטו בסיפור כולו?

דון בניטו היסס; ואז, כמו איזה טיילן-מתוך-שינה, לטש עינים ריקניות על אורחו, וסיים בהביטו כלפי מטה, אל רצפת-הסיפון. הוא התמיד בעמידה זו זמן כל כך רב, עד שהקברניט דלאנו, מופרע ממזגו כמעט באותה המידה, ושלא לרצונו, כמעט גס באותה המידה, סר מעליו פתאום והלך הלאה לפנות אל אחד מאנשי-הים הספרדים ולבקש ממנו את הידיעות שרצה בהן. ואולם, הוא אך צעד חמש פסיעות, ודון בניטו, מתוך איזה חשק, הזמין אותו בחזרה, בהביעו הצטערות על פיזור-דעתו הרגעי ובהפגינו נכונוּת להשביע רצונו.

בעת הימסר רובו של הסיפור היו שני הקברניטים עומדים על החלק האחורי של הסיפון העיקרי, מקום משומר, ולא היה איש בקרבתם חוץ מן המשרת.

“זה מאה ותשעים יום”, פתח הספרדי בלחישתו הצרודה, “שזו הספינה, מקוצנת יפה ומאונשת יפה, בתוספת נוסעי-תא אחדים – כחמישים ספרדים בסך-הכל – הפליגה מבואינוס איירס בואכה לימה, עם מטען כללי, תה מפאראגווי וכדומה – ו-”, בהראותו לפניו, "זה חבל-הכושים, אשר עכשיו אינם יותר ממאה וחמישים, כפי שעיניך רואות, אך אז היו מונים יותר משלוש מאות נפש. בקרבת כף-הקרן עמדו עלינו סופות קשות. ברגע אחד, בלילה, אבדו שלושה מן הטובים שבקציני, יחד עם חמישה עשר ספנים, לרבות את המנור העיקרי; כי הכלונס שוּבּר תחתם באגדים, עת ביקשו, בכילפות, לקצץ את המפרש המכוסה קרח. בשביל להקל על קליפת-הספינה הושלכו השקים היותר כבדים של מאטה לתום הים, וכן רוב צינורות המים, שהיו קשורים יחד על הסיפון באותה שעה. זה ההכרח האחרון, הוא, יחד עם העיכובים הממושכים שעברו עלינו לאחר מכן, אשר לבסוף הסב את עיקרי הגורמים לסבלותינו. כאשר –

פתאום תקפהו שיעולו עד התעלפות; ללא ספק נגרם זה על ידי צער נפשו. משרתו תמכהו, ובהוציאו שיקוי מכיסו, שמהו למו פיו. נפשו שבה אליו קמעה. אך השחור מכיון שלא רצה להניחו בלי סעד בשעה שעדיין לא התאושש בשלמות, בזרוע אחת חיבק את אדוניו, ובו בזמן לא הסיר עיניו מעל פניו, כאילו ביקש בהם סימן להתחיות גמורה או לנפילה אחור לתוך חולשה, כפי שתוכיח ההתארעות.

הספרדי הוסיף לדבר, אך קטועות ומעורפלות, כמי שמדבר מתוך חלום.

• "הה, אלוהי! תחת אשר עבר עלי מה שעבר, בשמחה הייתי מקדם בברכה את הנוראות שבסופות-ים; אבל – "

שיעולו שב, וביתר תוקף; כאשר שכך זה, נפל האיש בכבדות, מוּאדם-שפתים ועצום-עינים, על תומכו.

“מחשבתו נוססת, מהרהר היה במגפה אשר באה אחרי הסופות”, נאנח המשרת בהתיפחות; “אדוני המסכן, המסכן!” והוא הניע כפו האחת ובשניה ניגב את פי אדוניו. “אך התאזר סבלנות, סיניור”, אמר, בפנותו שוב אל הקברניט דלאנו: “אילו ההתקפות אינן אורכות זמן רב; האדון מהרה יחזור לקדמותו”.

דון בניטו, כשוב רוחו אליו, הוסיף לדבר; אך מאחר שחלק זה של הסיפור נמסר בלשון קטועה ביותר, תירשם כאן רק תמציתו.

מדבריו נמצא הקברניט דלאנו למֵד כי אחרי היות הספינה מיטלטלת בסופות בריחוק-מה מן הכף, פרצה צפדינה, והיא מחתה הרבה לבנים ושחורים. לבסוף, כשנכנסו בעמל אל האוקינוס השקט, היה הנזק כה מרובה בכלונסאות ובמפרשים שלהם, והטיפול בהם כה לקוי היה בידי שארית אנשי-הים, שרובם נהיו נכים, עד אשר באין יכולת לכוון את דרכה צפונה אל ידי הרוח, היתה הספינה, שלא היתה שליטה בה, מנושבת צפונה-מערבה יום אחר יום ולילה אחר לילה. ופתאום הניח אותה הרוח הקל, במים בלתי-ידועים, לגלינות יוקדות. העדר צינורות-המים נתבחר עכשיו כמסוכן לנפשות כמו שמקודם היתה נוכחותם מאיימת עליהן. מכסת המים הזעומה שבזעומות הסבה, או לפחות הגבירה, קדחת זידונית שבאה אחרי הצפדינה. ובצירוף החום של הגלינה הממושכת, נחפזה הקדחת לסחוף, כמו במִשְבָּרים, משפחות שלמות של האפריקאים, ומספר יותר גדול, לפי הערך, מן הספרדים, וביניהם – לפי גזירה של רוע-מזל – כל קצין שבספינה. משום כך, ברוחות המערב החדים שלבסוף באו בעקבות הגלינה, היו המפרשים, שכבר קרועים היו, טעונים הורדה ולא גלילה, לפי הצורך, וככה נידלדלו עד כדי בלויי-הסחבות שהם כעת. בשביל להשיג תחליפים לספניו האבודים, וכן תספוקת של מים ומפרשים, כיוֵן הקברניט, בהזדמנות הראשונה, את ספינתו אל באלדיביה, זה נמל-הישוב הדרומי ביותר של צ’ילי ואמריקה הדרומית; אך, כהתקרבו אל החוף, מנע אותו מזג-האויר המעובה אפילו מראות את כניסת הנמל. למן התקופה ההיא היתה ה“סאן דומיניק” – כמעט בלא צוות וכמעט בלא מפרשים וכמעט בלא מים, ולפרקים נותנת מתים נוספים שלה לים –למשחק-קרבות בידי רוחות הפכפכים, מפותה על ידי זרמים, או מצמיחה אֵזוב בגלינות.. כאדם שהוא תועה ביער, כך יותר מפעם אחת שבה ועברה הספינה במעגלים כבר קדמה ועברה אותם.

“ואולם במשך כל השואות הללו”, הוסיף דון בניטו צרודות, בסובו מתוך מכאוב בתוך החיבוק-למחצה בידי משרתו, “חייב אני להחזיק טובה לכושים האלה, אשר, כפי שאתה רואה – ואם לעיניך הבלתי-למודות ירָאו כפורקי-משמעת – אכן, התנהגו בפחות אי-מנוחה ממה שאפילו בעליהם היה מצפה מהם בנסיבות כאלו”.

וכאן שוב צנח מתוך חולשה. דעתו שוב תעתה; ואולם הוא התאושש והמשיך ביתר בהירות:

“כן, בעליהם צדק בהבטיחו לי כי אין צורך באזיקים ביחס לשחורים שלו; ובכן, בזמן שאלה הכושים, כנהוג בהובלה כזו, נשארו על הסיפון במשך כל הנסיעה – ולא מרותפים למטה כמו בספינות גויניאָה – ניתן להם גם להתהלך, בתוך גבולות מסוימים, לרצונם”.

שוב עברתהו החולשה – דעתו תעתה – אבל, כשוֹב נפשו אליו, הוסיף ודיבר:

“אך לבּאבּוֹ זה, בעזרת האלוהים, אני חייב להחזיק טובה לא על קיומי בלבד, אלא גם – בעיקר, זכותו היא – על השקיטו את אחיו הנבערים ממנו, מדי היתפסם – לפרקים – לתלונות”.

“הה, אדוני”, נאנח השחור, בהתכופפות אַפּים, “אל-נא תדבר בי. בּאבּוֹ הוא לא כלום; לא עשה באבו אלא את חובתו”.

“בחור נאמן!” קרא הקברניט דלאנו. “דון בניטו, אני מקנא בך שיש לך ידיד כזה; כי אינני יכול לקראו עבד”.

כשהאדון ואישו עמדו יחד, השחור תומך בלבן, לא יכול הקברניט דלאנו אלא להרהר בתפארת של יחס זה המציג חזות של נאמנות מצד אחד ואֵמון מן הצד השני. המראה הוגבר על ידי ההבדל בתלבושת, שציינה את מדרגתם זה ביחס לזה. הספרדי היה לבוש מעיל-צ’ילי בלתי-מהודק, עשוי קטיפה אפלה, עם מכנסי-ברכים וגרבים לבנים, עם פריפי-כסף בברך ובכף-הרגל; כובע-סוֹמְבְּרֶרוֹ רם-כותרת, עשוי עשב דק; חרב צרה, משובצת כסף, היתה תלויה מכֶּפֶת שבסרט שלו; זו החרב היא תוספת הכרחית, יותר לשימוש מאשר לקישוט, לתלבשתו של כל ג’נטלמן דרוֹם-אמריקאי עד היום הזה. מלבד בזמנים שהתעוותויותיו העצבניות מפעם לפעם גרמו להפרעת המערכה, היה איזה דיוק בלבושו, בניגוד משונה לאי-הסדר, מכאיב-העינים, אשר מסביב; ביחוד ב“גיטו” המלוכלך, לפני התורן הראשי, שהוא כולו מאוכלס כושים.

המשרת לא לבש אלא מכנסים רחבים; לפי גסותם וטליאותם היו עשויים מאיזה מפרש עליון; נקיים היו, והיו קשורים במתניו באיזה חבל בלתי-מפורד למשיחות; זה, ביחד עם חזות-פניו המיושבת, המבטלת את עניני העולם הזה, שיוו לו מראה מעין זה של נזיר קבצן ממסדר פראנציסקו הקדוש.

תלבשתו של דון בניטו, כל כמה שהיתה בלתי-מתאימה לשעה ולמקום, לפחות לעיני האמריקאי תם-המחשבה, ועם כל הזרות שבקיומה בקרב כל תלאותיו, לא הרחיקה לכת, למצער באפנה שלה, מעבר לסגנון-הלבוש של הימים ההם אצל דרום-אמריקאים בני-מעמדו. אם כי בנסיעתו זו הפליג מבוּאנוֹס אירס, התודע באורח ותושב הצ’ילי, אשר יושביה לא סיגלו לעצמם, באופן כה המוני, את המעיל הפשוט והמכנסים, שפעם היו מסימני דלת-העם; אך, מתוך שינוי יאה, דבקו בלבושם הפּרובינציאלי, שהוא ציורי ככל לבוש שהוא בעולם, אף על פי כן, בהשואה לסיפור החיור של הנסיעה, ולפניו החיורים, דומה שהיה משהו בלתי-מתאים במלבושי הספרדי, עד כדי לרמז על דמות איש-חצר-המלך נכה הצולע ברחובות לונסון בעת המגפה.

חלק הסיפור אשר, אולי, עורר ענין נרגש ביותר, בשים לב לקוי-הרוחב הנדונים, היו הגלינות הממושכות שדובר בהן, וביחוד תעיית הספינה ללא-מכוונים לזמן כה ארוך. מבלי לחווֹת את דעתו, כמובן, לא יכול האמריקאי אלא ליחס לפחות חלק מן העיכובים לימאות בלתי-חיננית וחכמת-נסיעה לקויה. בהסתכלו בידים הקטנות הצהובות, של דון בניטו, הסיק בקלות כי הקברניט הצעיר לא עלה אל מפקדות מחור שרשרת-העוגן, כי אם מתוך חלון-התא; אם כן, מה יש לתמוה אל אי-יעילות, בשעה שעלומים, מחלה ואריסטוקרטיה מזדמנים יחד? זאת היתה מסקנתו הדמוֹקרטית של הקברניט.

ואולם הקברניט דלאנו בהבליעו ביקורת בחמלה, לאחר ששמע את הסיפּור עד תומו, מתוך חזרה מחודשת על הבעות-אהדה שלו, לא די שהתחייב, כמו מקודם, לראות שדון בניטו ואנשיו יסופּקו להם צרכי-גופם התכופים, אלא גם הבטיח לדון בניטו שיעזור לו בהשגת מלאי של מים גדול וקיים, וגם מפרשים וחבלים; ואף על פי שזה כרוך בלא-מעט קשיים לעצמו, בכל זאת יותר על שלושה מן המשובחים שבאנשי-הים שלו להיות כאן לקציני-ים ארעיים; בשביל שתוכל הספינה בלי דיחוי להפליג לקונצפציון, שם תתוקן תיקון מלא לשם נסיעה עד לימה, מחוז חפצה.

נדיבות כזו לא עברה בלי רושם, אפילו על הזר. פניו אורו; כולו רצון ושלהוּב-פנים פגש את מבטו הכּן של אורחו. דומה, רגש-התודה הכריעהו.

“התרגשות זו אינה טובה לאדון”, לחש המשרת, וכאחזו בזרועו, הוליכהו אט הצידה מתוך דברים מרגיעים.

כשוב דון בניטו כאב לו לאמריקאי לראות שהתעוררות התקוה, כמו ההשתלהבות הפתאומית בלחייו, היתה קדחתנית וחולפת.

לאחר שעה קלה הזמין המארח, בפנים נעדרי-השמחה, בהביטו כלפי מעלה אל עלית-הירכתים, את אורחו ללוותו לשם, למען היהנות מכל נשיפת-רוח מעטה שאפשר ותהיה זעה שם.

כמו בשעת סוּפּוֹר הסיפּוּר נזדעזע הקברניט דלאנו פעם או פעמיים לקול-הצלצולים, הבא לפרקים, מלוטשי הקרדומות; והוא תמה איך מרשים להפרעה כזאת, ביחוד בחלק זה של הספינה ובאזני נכה; יתר על כן, לפי שהקרדומות לא היה להם מראה מושך כל-עיקר, והמטפלים בהם – לא כל שכן, היה זה, ניתנה האמת להיאמר, לא בלא קורטוב של היסוס או אולי אפילו רתיעה, שהקברניט דלאנו, מתוך שלות-נפש למראית-עין, ניאות להזמנת מארחו. ומה גם מאחר שדון בניטו, מתוך קפריסה של דקדוקי-עניות שלא במקומה, שמראה-השלד שלו עשאָה מצערת, בקידות קאסטיליות, בכובד-ראש, העמיד על דעתו שאורחו יקדם לו בעליה בסולם המוליך אל הרמה; שם, בשלב האחרון, זוג מזה וזוג מזה, ישבו ארבעה תופשי נשק ונוטרים שנים, מן השורה המאיימת ברעוֹת. קלוֹת למדי דרך הקברניט דלאנו הטוב ביניהם, וברגע שהניחם מאחוריו, כאחד נמלט ממכּים שוּרוֹתים, הרגיש עוקץ של פחדים בקיבורות רגליו.

אך כהסבו פניו וראותו את כל השורה – כמו כך וכך מנגני תיבת-זמרה – עדיין שקודים בטמטום על מלאכתם, בלתי שמים לב לשום דבר זולתה, לא יכול אלא לחייך על בהלתו החששנית.

והנה, בעמדו עם דון בניטו ובהביטו על הסיפורנים למטה נפגעה נפשו באחד מדיגומי אי=המשמעת שהשגחנו בהם לעיל. שלושה נערים שחורים, עם שני נערים ספרדים, ישבו יחד על גג המחסן, כשהם ממרקים קערת-עץ מגושמת, בה נתבשל לפני זמן מועט איזה תבשיל קליש. אחד מן הנערים השחורים, שנתמלא כעס בגלל איזו מלה שנפלטה מפי אחד מן הנערים השחורים, שנתמלא כעס בגלל איזו מלה שנפלטה מפי אחד מחבריו הלבנים, אחז פתאום בסעין, ואף-על-פי שאחד מקוטפי המוך קרא לו שיבליג, הכה לנער בראשו, כשימו בו חתך, ממנו שטף הדם.

בהשתוממות שאל הקברניט דלאנו מה פירושו של דבר. על זאת מילמל בניטו החיור מתוך אטימות כי לא היה זה אלא משחק מצד הנער.

“משחק רציני למדי, באמת”, השיב הקברניט דלאנו. “אילו קרה מעשה כזה בספינתי “עונג רווק”, היה עונש חש אחריו תיכף ומיד”.

לשמע המלים האלה הפנה הספרדי כלפי האמריקאי אחד ממבטיו הפתאומיים, הלטושים, המטורפים-למחצה; אז, כנפלו אחור לתוך אדישותו, ענה: “בלי ספק, בלי ספק, סיניור”.

האם אפשר, הירהר הקברניט דלאנו, שזה האיש חדל-הישע הוא אחד מקברניטי-הנייר שהכרתים, אשר בשיטה מכוּונת הם מתעלמים מכל מה שאינם יכולים לדכא? איני יודע מראה יותר מעציב ממפקד אשר אין לו כלום מן הפיקוד אלא השם בלבד.

“הייתי סובר, דון בניטו”, אמר עכשיו, בהעיפו עין אל קוטף המוך, שניסה להתערב במעשי הנערים, “שהייתי מוצא כי יפה להעסיק את כל השחורים שלך באיזו תפקיד שהוא, כל-כמה שיהא בלתי-מועיל, וללא הבדל מה מתארע לספינה. הנה, אפילו עם החבורה הקטנה שלי מצאתי כי אי אפשר לי אלא לנהוג כך. פעם העסקתי צוות על הסיפון האחורי שלי בחיבוט מרבדים בשביל תאי, בזמן ששלושה ימים כסדרם הייתי מיואש מספינתי – מרבדים, אנשים והכל – כנדונים לאבידה מהירה, על שום עצמת רוח-סופה אשר לא יכולנו לעשות כלום כנגדה, חוץ מרוץ לפניה אין-אונים”.

“בלי ספק, בלי ספק”, גימגם דון בניטו.

“אבל”, המשיך הקברניט דלאנו, בהציצו שוב בקוטפי המוך ובלוטשי הקרדומות, הנמצאים בקרבתו, “אני רואה שאתה מעסיק לפחות חלק מן ההמון שלך”.

“כן”, באנ שוב התגובה הריקנית.

“ותם הזקנים, המנענעים ראשיהם מדוכניהם”, הוסיף הקברניט דלאנו, בהראותו כלפי קוטפי המוך, “דומה שהם משמשים מפקחים ישישים לשאר, ואפילו אזהרותיהם אינן מוצאות אוזן קשובה לפעמים. האם זה שירות מרצון מצדם, או האם אתה אשר מנינית אותם להיות רועים לעדר השחורות?”

“מה תפקידים הם ממלאים, אני הפקדתים על כך”, השיב הספרדי בקול מטורף, כאילו רגוז היה על איזה רמז לזלזול עוקצני בכוחו.

“ואלו השאר, אלו הקוסמים האשאנטיים פה”, הוסיף הקברניט דלאנו, כהסתכלו בקצת אי-מנוחה בפלד המונף שביד לוטשי הקרדומות, אשר באילו מקומות הובא לידי ברק, “דומה, איזה עסק משונה הוא זה שהם עוסקים בו; הלא, דון בניטו?”

“בסופות שפגעו בנו”, ענה הספרדי, “מה מן המטען הכללי שלנו, שלא הושלך הימה, ניזוק הרבה על ידי המים המלוחים. מאז בואנו אל מזג-אויר שקט ציויתי להעלות יום-יום תיבות אחדות של סכינים וקרדומות, לתיקון וניקוי”.

“רעיון זהיר, דון בניטו. אני מניח שאתה שותף לבעלות על הספינה והמטען. אבל, אולי לא על העבדים?”

“אני אדון לכל מה שאתה רואה”, ענה דון בניטו בקוצר רוח, “Jוץ מחבורת-השחורים העיקרית, שהיו שייכים לידידי המנוח אלכּסנדרוֹ אראנדה”.

כהזכירו את השם הזה היתה חזותו כחזות איש שבור-לב; ברכיו פקו; המשרת שלו תמכהו.

בסברו כי הוא מנחש את סיבתה של זו ההתרגשות הבלתי מצויה, וברצותו לאמת ניחושו, שאל הקברניט דלאנו לאחר הפסקה קלה: “והאם מותר לי לשאול, דון בניטו, אם – מאחר שלפני זמן מועט דיברת על נוסעי-תאים אחדים – אם זה הידיד, אשר אָבדנוֹ כה מצער אותך, מראשית הנסיעה ליוה את השחורים שלו?”

“כן”.

“והוא מת מן הקדחת?”

“מת מן הקדחת. – הה, לוּ יכולתי –”

בהרתיחו שוב, נשתתק הספרדי.

“סלח לי”, אמר הקברניט דלאנו לאטו, “אך סבורני כי, על ידי חויה האוהדת לשלך, אני מנחש, דון בניטו, מה זה המשחיז את פי צערך ליתר חדוּת. היה זה גורתי הקשה פעם לאבד על פני הים ידיד יקר, אחי שלי, שהיה אז ממונה-על-הסחורות; בהיותי בטוח בטובת נשמתו, הייתי יכול לסבול כאיש את הסתלקותה; ואולם אותה העין הכנה, אותה היד הכנה, – אשר שתיהן לעתים כה קרובות נפגשו בשלי – ואותו הלב החם; הכל, הכל – כשיירים לכלבים – שיזָרקה כל לכרישים! אז נשבעתי שלעולם לא אקח אתי בתורת חבר-לנסיעה אדם שאני אוהבו, אל אם כן, שלא בידיעתו, סיפקתי כל הנחוץ, במקרה היאספו, לחניטת חלקו בן-התמותה לשם קבורה ביבשה. אילו היתה שארית ידידך על גבי ספינה זו, דון בניטו, כי אז לא באורח משונה מזה היית נפעל על ידי אזכרת שמו”?

“על גבי ספינה זו?” ענה הספרדי לעומתו. אז מתוך תנועות זעוה, כמו עמדה לפניו רוח-רפאים, נפל אין-אונים לתוך הזרועות המוכנות של מלוהו, אשר בשלחו בקשה אילמת כלפי הקברניט דלאנו, נדמה כמתחנן לפניו שלא יגע שוב בנושא שהוא כל כך מצער – מעבר ממה שניתן לביטוי – לאדוניו.

זה האיש המסכן, חשב האמריקאי בכאב-נפש, הוא קרבן לאמונה הטפלה והמעציבה המקשרת שדים עם גוית-אדם שנתרוקנה, על דרך שהבריות מקשרים רוח-רפאים עם בית עזוב. כמה שונות דעותיהם של בני-אדם! מה שבשבילי היה לסיפוק-נפש שבקדושה, אפילו רמז וזכר לו הבהיל את הספרדי הזה עד לידי התעלפות זו. אלכסנדרו אראנדה המסכן! מה היית אומר אילו ראית את ידידך כאן – אשר, בנסיעות קודמות, כשאתה הונחת ביבשה, התגעגע גם התגעגע, אני מעיז לומר, אפילו הצצה אחת בך – והנה עכשיו מחשבה כל-שהיא שאתה תימצא איך-שהוא בקרבתו, מפילה עליו אימה שבאבדן-דעת.

בו ברגע, בצלצול שומם של בית-קברות, המורה על פגם בכלי, צילצל פעמון בית-החרטום, שהוכה בידי אחד מאנשי-השיבה קוטפי המוך, – הכריז על השעה עשר דרך השלוה העופרתית; תשומת-לבו של הקברניט דלאנו ניצוֹדה על ידי שחור ענקי, שנתבדל מן ההמון הכללי אשר למטה, ונתקדם לאט כלפי עלית-הירכתים המורמות. קולר של ברזל היה במוארו, אשר ממנו נשתלשלה שרשרת, כרוכה שלוש פעמים מסביב לגופו, והחוליות האחרונות היו נעולות יחד בתוך רצועת-ברזל רחבה, היא החגורה למתניו.

“עד-מה כמו אילם נע אטוּפל”, מילמל המשרת.

השחור עלה במדרגות עלית-הירכתים, וכמו אסיר אמיץ-לב שמעלים אותו להקשיב לפסק-דינו, עמד באֵלם בלתי חרד לפני דון בניטו, שעכשיו רוח לו מהתקפתו.

כהרגישו לראשונה בהתקרבותו של זה, נזדעזע דון בניטו, וצל של רוגז הציף את פניו; וכמו מתוך זכר-פתאום לחימה בלתי-מועילה נתהדקו שפתיו הלבנות.

הרי זה מן הסתם איזה מתמרד פִרְדִיי, חשב הקברניט דילאנו, וסקר, לא בלא תערובת של הערצה, את הדמות הענקית של הכושי.

“ראה, הוא מחכה לשאלתך, אדון”, אמר המשרת.

דון בניטו, משבוֹרה זכרונו ככה, הסיח את מבטו הצדה בעצבנות, כאילו ציפה לאיזו תשובה מרדנית, ובקול מרוערע דיבר כך:

“אַטוּפל, האם תבקש ממני סליחה עכשיו?”

השחור שתק.

“שוב, אדון”, מילמל המשרת, בהביטו בתוכחה מרה על בן-ארצו; “שוב, אדון; הוא עוד יִכַּף לפני האדון”.

“ענה”, אמר דון בניטו, עודו מסב את מבטו הצדה, “אמור רק את המלה האחת ס ל י ח ה, ושרשראותיך יוסרו ממך”.

על זאת הרים השחור אט אט את שתי זרועותיו, הניח להן לנפול כנטולות-חיים, כשחוליות-שרשראותיו מתקשקשות וראשו כפוף; כמי שאומר: “לא; נוח לי בכך”.

“לך”, אמר דון בניטו ברגש עצור וסתום.

השחור, כשם שבא מתונות, כך ציית מתונות.

“סלח לי, דון בניטו”, אמר הקברניט דלאנו, “אך זה המחזה מתמיהני; מה פירושו, בבקשה ממך?”

"פירושו הוא שזה הכושי לבדו, מכל החבורה, הבאיש ריחו בעיני על דרך מיוחדת. חשבתי אותו בשרשראות; אני –”

כאן הפסיק; הוא שם ידו לראשו, כאילו היתה שם איזו סחרחורת, או איזה טשטוש זכרון פתאומי; אך כפגעו במבט חנון מאת משרתו, דומה שהתאושש, והוא הוסיף:

“לא רציתי להתקות צורה כזו. אך ציויתי עליו שיבקש סליחתי. עד כה לא עשה כך. על פי ציוויי הוא מתיצב לפני מדי שעתים”.

“וכמה זמן נמשך הדבר?”

“כששים יום”.

“והוא מציית בכל יתר הדברים? ומתיחס בכבוד?”

“כן”.

“על מצפוני, איפוא”, קרא הקברניט דלאנו מתוך דחף פתאום; “רוח-מלכות בו בזה הברנש”.

“אפשר יש לו רשות על כך”, השיב דון בניטו במרירות; “הוא אומר כי היה מלך בארצו”.

“כן”, אמר המשרת, בהכניסו מלה משלו. “אותם החתכים שבאזני אטופל, פעם נשאו בתוכם טריזים של שנהב; ואולם באבו המסכן פה, בארצו שלו היה עבד עני; עבד לאיש שחור היה באבו, ועכשיו הוא עבד ללבן”.

מוטרד כל-שהוא על ידי אלה הגסות-הלב שבשיחה, הפנה דלאנו עינים סקרניות על בן-הלויה, ואז הציץ בתמיהה על האדון; אך האדון והמשרת, כאילו מכבר היו רגילים לאלו הסטיות הזעירות מן הסדר, נדמה שלא זה ולא זה מבינים לו.

“ומה, בבקשה היה פשעו של אטופל, דון בניטו?” שאל הקברניט דלאנו. “אם לא היה זה דבר חמוּר ביותר, קבל-נא עצת-כסיל, ומתוך שים-לב לצייתנותו הכללית, אף מתוך מתן-כבוד טבעי לרוחו, ותר על ענשו”.

“לא, לא, האדון לעולם לא יעשה זאת”, מילמל כאן המשרת בינו לבין עצמו. “מתחילה על אטופל הגא לבקש סליחה מלפני האדון. העבד שם נושא את מנעול-היד, אבל האדון כאן נושא את המפתח”.

מאחר שכוּןנה תשומת-לבו על דרך זו, השגיח עכשיו הקברניט דלאנו בפעם הראשונה כי מצוארו של דון בניטו תלוי מפתח, קשרו בפתיל-משי, דק. מיד, כי עמד על מטרת המפתח מתוך הברותיו הממולמלות של המשרת, חייך ואמר: “כך, דון בניטו – מנעול-יד מפתח – סמלים רבי-משמעות הם, באמת”.

אם כי הערתו של הקברניט דלאנו, אדם בעל תמימות טבעית כזו שלא היה מוכשר לסאטירה או אירוניה, נפלטה מתוך רמיזה שעשענית לאדנותו של הספרדי על השחור, אדנות המתגלה בדרך כה מקורית – אף על פי כן ואיך שהוא דימה לו אותו מתרחק-מאנשים כי יש כאן איזה לגלוג של זדון לאי-יכלתו עד כה (הן הודה על כך) לרעוץ את רצונו המבוצר של העבד, לפחות, לא על ידי פקודת-פה. כשהוא מצטער על אי-הבנה זו אך מתיאש מתקן אותה, העביר הקברניט דלאנו את השיחה לנושא אחר; ואולם כמצאו את חברו מתכנף לתוך עצמו במידה יתירה, כאילו עדיין הוא לאט לאט מעכל את הקובעת של העלבון המדומה הנ"ל, לבסוף, נעשה גם הקברניט פחות מללני – מדוכא, למרות רצונו, ממה שנדמה כנטירת-רוגז נסתרת אצל הספרדי שהוא רגיש עד לידי חולניות. ואולם הספן הטוב בעצמו, אשר נטיית-רוחו היא ההיפך מזה, נמנע, מצדו שלו, הן מן המראה, הן מן הרגש, של הקפדה; ואם שותק היה, הרי זה רק בגלל הידבקות מן השני.

והספרדי, בעזרת משרתו, סר, על דרך קצת בלתי-נימוסית, מעל הקברניט דלאנו; מעשה אשר, לפי שכל-הישר, היה אפשר לפרשו כשרירות בטלה של מצב-נפש רע, אילולא התחילו האדון ואישו, כשהם שוהים מעבר לזוית של ארובה מורמת, מתלחשים יחד בקולות חשאיים. זה לא נשא חן. יתר על כן: ההתנהגות העצובה של הספרדי, אשר לא היתה לפעמים נטולת מין נסיכות שבנדיבות, עכשיו לא היתה נראית כלל וכלל מכובדת; והגסת-הלב השפלה של העבד עכשיו התפשטה את קסמה הראשון של דבקות תמת-לב.

במבוכתו, הפנה האורח את פניו אל הצד השני של הספינה. כעשותו כך נפל מבטו במקרה על ספן ספרדי צעיר, פקעת של חבלים בידו, שזה אך צעד מן הסיפון אל הסיבוב הראשון של חבל התורן האחורי. אפשר לא היה האיש מעורר תשומת-לב יתירה אילולא שהלה, ברגע עלוֹתוֹ אל אחד מן המנורים, מתוך התרכזות מתחבאת, התמיד בנעיצת-עינו בקברניט דלאנו. משם עברה עינו, כמו על איזה פועל-יוצא טבעי, אל שני המתלחשים.

כשתשומת לבו כוּונה ככה בשנית אל הזוית ההיא, נזדעזע הקברניט דלאנו מעט-קט. ממשהו בתנועותיו של דון בניטו באותו רגע, נדמה כאילו היה האורח, לפחות במידה חלקית, נושא להתיעצות-החשאים המתנהלת שם – השערה שהיתה בלתי-נעימה לאושפיז כשם שהיתה לא-מחניפה כל עיקר לאושפיזכן.

החליפים המשונים של נימוס והנהגה רעה בקברניט הספרדי, לא היה להם ביאור כלל חוץ מאחת של שתי הנחות – שגעון תמים או התחפשות זידונית.

ואולם הרעיון הראשון, אם כי בדרך הטבע היה עולה בדעתו של כל מסתכל בלתי נוגע בדבר, ומאילו צדדים לא היה לגמרי זר למחשבתו של הקברניט דלאנו, עכשיו, משהתחיל, ואפילו רק על דרך של ראשית-נצנוץ, לסכות את התנהגות הזר מבחינת-מה כעלבון שבכוונה, כמובן נפקד מקומו של מושג-השגעון כליל. ואם לא משוגע, אם כן, איפוא, מה הוא? לפי הנסיבות, האם היה ג’נטלמן – לא, אפילו נחות-דרגא ישר-לב – משחק את התפקיד שמארחו משחקו עכשיו? האיש הוא רמאי. איזה הרפתקן שפל-יחוס, המתחפש כגברא רבא של אוקינוס, אך כה נבער הוא מן ההליכות הראשונות של ג’נטלמניות גרידא, עד שהוא נכשל באי-הנימוס המובהק הנוכחי. אף אותה טקסוניות מוזרה, שהוא מגלה לפרקים אחרים, אינה בלתי-הולמת לאחד המשחק תפקיד שהוא למעלה מדרגתו האמיתית. בּניטוֹ סרנוֹ – דון בּניטוֹ סרנוֹ – שם מצלצל. אף זה שם שלא היה בלתי-ידוע באותה תקופה, בחלק המשפחתי שבו, לממונים-על-סחורות ולרבי-חובלים לאורך הים הספרדי, כשייך לאחת מן המשפחות היוזמות ביותר והמתפשטות ביותר בכל חבלי-הארץ הללו; אחדים מבניה מוכתרים בתארי אצילות; מעין בית-רוטשילד קאסטילי, שיש לו אח אציל, או שאר אציל, בכל קרית-מסחר גדולה באמריקה הדרומית. זה המתכנה כאן דון בניטו עומד בגברותו הצעירה, כבן עשרים ותשע או שלושים הוא. להתחפש כעושה שליחות-עזר נודדת בעסקי הים של בית כזה, מה זימה תכשר יותר בעיני נוכל צעיר בעל כשרון ושאר-רוח? ואולם הספרדי היה נכה חיור, אין בכך כלום. כי קרה וערמתם של רמאים הגיעה אפילו עד כדי חקותם מחלות אנושות. הוֹי, שמתחת למראה של חולשה תינוקית יסתתרו הפראים שבמרצים – שהליכות הרוך של הספרדי אינן אלא כַפַּת-קטיפה לצפרניו!

אלו הדמיונות לא עלו מתוך הלך-מחשבה; לא מבפנים באו כי אם מבחוץ; ופתאום, המון אחד, כמו רסיסי-כפור, באו; אך כמו רסיסי-הכפור נדונו להיעלם תיכף לכשתחזור השמש הרכב של טוּב-לבו של הקברניט דלאנו אל רוּם-רקיע שלה.

בחזרו ושלחו עין כלפי דון בניטו – אשר צד-פניו, שנגלה מעל הארובה, עכשיו היא מופנה אליו – ניצוד הקברניט דלאנו על ידי הפּרופיל אשר בהירות-חיטובו צורפה בשל רזון יליד-מחלה, אף נתעטרה אצילות אצל הסנטר בשל הזקן. הלאה, חשד! הרי זה חוטר אמיתית מהידאלגו-סרנו אמיתי.

האורח, במצאו רוחה על ידי מחשבות טובות אלו ודומיהן, ובנהמו נעימה בקלות-לב, עכשיו התחיל צועד לתומו על פני עלית-הירכתים, כדי שלא לגלות לדון בניטו שהוא דן את חברו לכף אי-נימוס, ואין צריך לומר, לכף דיבור בלב ולב; אם כי, לפי שעה, נשארו הנסיבות אשר עוררו אותו אי-אֵמון ללא-ביאור, סבר הקברניט דלאנו כי, לאחר שתיפתר אותה תעלומה קטנה, הרי יהיה מאד מצטער אם יתן לדון בניטול היודע כי הוא נפל לפני ניחושים בלתי-נדיבים. בקיצור, יפה, לזמן-מה, להניח שוּלים חלקים לגוף-המקרא של הספרדי.

הספרדי, כשפניו החיורים מעוּותים ומעונגים, עודנו נשען על בן-לויתו, לאחר שעה קלה חזר אל אורחו. והנה, במבוכה גדולה מזו שהוא למוד בה, ובנעימת-תככים משונה בלחישתו הצרודה, פתח בשיחה דלקמן:

“סיניור, האם מותר לי לשאול כמה זמן נחת על יד האי הזה?”

“הוי, כיום או יומים, לא יותר, דון בניטו”.

“מאיזה נמל יצאת לאחרונה?”

“קאנטון”.

“ושם, סיניור, החלפת את עורות כלבי הים שלך בתה ומשי – לא כך אמרת?”

“כן, בעיקר משי”.

“והשאר לקחת במטבעות-כסף – אולי?”

הקברניט, מהסס קמעה, ענה:

“כן, מעט כסף; אך לא הרבה, על כל פנים”.

“אה, – כן. האם מותר לי לשאול כמה אנשים יש בספינתך, סיניור?”

הקברניט דלאנו נזדעזע כל-שהוא, אך הוא ענה:

“כעשרים וחמישה, בסך הכל”.

“וכולם כעת בתוך הספינה, כפי שאני משער?”

“כולם בתוך הספינה, דון בניטו”, ענה הקברניט, ועכשיו – מתוך סיפוק-נפש.

“וגם יהיו בתוכה הלילה?”

לקושיה אחרונה זו, שבאה אחרי כמה קושיות עקשניות, לא יכול היה הקברניט – ואפילו היה הדבר בנפשו – אל להביט ברצינות רבה על המקשן. הלה, תחת לפגוש את המבט, בכל סימן של מבוכה פחדנית, הורי עיניו לסיפון; והוא היוה ניגוד פחות-ערך למשרתו, אשר באותו רגע היה כורע לרגליו ועוסק בהסדר כפתור-נעל שנתרופף; ופניו הבלתי-עסוקים בינתים היו צופים בגלוי, מתוך סקרנות ענותנית, בפניו הנפולים של אדוניו.

הספרדי, אגב ברירת-רגלים שבאשמה, חזר על שאלתו:

“ו – וגם הלילה – יהיו, סיניור?”

“כן, עד כמה שידוע לי”, ענה הקברניט דלאנו, – “אבל לא”, נתאושש עד כדי דיבור-אמת אין-פחד, “אחדים מהם שוחחו בדבר יציאה בחבורת-דיג שניה כחצות הלילה”.

“ספינותיכם בדרך כלל נוסעות – נוסעות כשהן מזוינות פחות או יותר, לפי שאני משער, סיניור?”

“הו, תותח בן שש ליטראות, במקרה של צורך דחוף”, היתה התשובה האמיצה-אדישה, “עם מלאי קטן של רובים קצרים, חניתות כלבי-יפ וסכינים עקומים, כמובן.”

בהשיבו כך, שוב שלח הקברניט דלאנו מבט אל דון בניטו, אך עיני הלה היו מופנות הצדה; ופתאום וללא-חן שינה דון בניטו את הענין, הפליט מלה נרגזת על הגלינה, ואז, בלא התנצלות, שוב התרחק עם בן-לויתו אל הכתלים שמנגד, ושם חזרו אל התלחשותם.

בו ברגע, ובטרם יוכל הקברניט דלאנו לנסוך מחשבה קרירה על מה שזה אך קרה, נראה הספן הספרדי הצעיר שהוזכר לעיל, כרדתו מן החבלים. אגב התכופפו בשביל לקוץ פנימה אל הסיפון נפתחה כותנתו, או חולצתו, המרוּוחת, הבלתי פרופה, אשוּית הצמר הגס ורבוּבת-הזפת, הרחק עד עומק החזה, ונתגלתה תחתוניה של מה שנראה כפשתן מן היקר ביותר, מועטר, על יד הצואר, בסרט דק וכחול, דנוי ומהוּה עד כדי להעציב. בו ברגע היתה עינו של הספן הצעיר שוב העוצה במתלחשים, והקברניט דלאנו חשב כי תפס בה איזו משמעות מציצה ממארב, כאילו החלפו באותו כהרף-עין בינו ובין הצעיר אילו רמזים אילמים מעין אותם של אגודת-סתרים.

דבר זה בשנית דחף את מבטו כלפי דון בניטו, וכמו בפעם הקודמת לא יכול אלא להסיק כי הוא עצמו היה הנושא לוידוע ההוא. הוא עמד בלכתו. קול לטישת הקרדומות הפל על אזניו. הוא העיף עוד מבט צדדי חופז אל השנים. מראיהם מראה קושרים. ובהתחשב עם המקשנות מלפני רגעים אחדים, ועם המאורע של הספן הצעיר, הביאו הדברים הללו עכשיו לידי חידוש-חשד שלא מרצונו – חשד כה עצום שלא יכלה תמימותו של האמריקאי לסבול אותו. בלבשו הבעה עליזה והומורית עבר במהרה אל השנים ואמר: “הא, דון בניטו, זה השחור שלך כאן, דומה שהוא עומד בדרגה גבוהה באֵמון שלך, כי הריהו מעין יועץ-סתרים לך, באמת.”

על זאת נשא המשרת את מבטו מתוך גיחוך של טוּב-לב, אך האדון נזדעזע כמו מעקיצה ארסית. עבר ג רגע, או רגעַיִם, עד ששבה נפשו של הספרדי אליו, והוא היה יכול לענות. ואכן, הוא ענה, מתוך התאפקות קרה: “כן, סיניור, אני שם אֵמוּן בבאבו”.

כאן, באבוב, בהחליפו את גיחוך הנפש הבהמית לחיוך שכלתני, בלתי חוטא בכפיית-טובה, שם עיניו באדוניו.

בראותו כי הספרדי עומד עכשיו שותק ומסויג, כאילו בלא יודעים, ואולי דוקא בכוונה, הוא מרמז כי נוכחות אורחו היא בלתי-נוחה באותו רגע, העיר הקברניט דלאנו – שלא רצה להיות בלתי-אדיב אפילו לאי-האדיבות עצמה – איזו הערה קלילה, וסילק עצמו; ובמחשבתו הפך והפך בהנהגה המסתורית של דון בניטו סרנו.

הוא ירד מן עלית-הירכתים וכולו מעוטף בהרהורים, עבר על יד כניסת-מחסן אפלה, המוליכה אל תחתית-האניה, והנה, בהרגישו שם איזו תנועה, הביט לראות מהו המתנועע. בו ברגע קם מין נצנוץ בכניסת-המחסן מלאת הצללים, והוא ראה את אחד הספנים הספרדים, המסתובב שם, ממהר לשים את ידו לתוך החזה של כותנתו, כמצפין שם משהו. קודם שיכול האיש לברר לעצמו מי הוא העובר, כבר נתגנב הלה ונעלם מן העין; אך נתגלה במידה מספיקה בשביל שיהא הקברניט בטוח, כי הוא הוא הספן הצעיר, אשר אותו ראה מקודם בחבלים.

מה זה אשר התנוצץ ככה? חשב הקברניט דלאנו. זו היתה לא עששית – לא גפרור – לא גחלת לוהטת. האם אפשר כי היתה זו אבן-חן? אך מה לספנים ולאבני-חן? – או גם לתחתוניות תפורות-משי? האם שדד את התיבות של נוסעי תא-המתים? ואולם אם כן הדבר, וכי היה לובש אחד החפצים הגנובים פה על גבי הספינה? אה, אה, אם אמנם היה זה אותו נסתר שראיתי חולף בין החשוד ובין הקברניט לפני שעה קלה, אם יכולתי להות בטוח כי באי-מנוחתי לא רימוני חושי, כי אז –

כאן, בעברו מדבר חשוד אחד למשנהו, גילגלה מחשבתו במטרת השאלות המוזרות ביחס לספינתו שהועמדו לפניו. על פי מקרה-נופל-על-מקרה מוזר, מדי העלותו בדעתו נקוד אחת איזו שהיא, היו האשפים השחורים של אשאנטי מקישים בקרדומותיהם כאילו מתוך פירוש מנבא-רעות למחשבות הזר הלבן. תחת לחץ חידות ואותו כאלה, הרי היה זה כמעט מנגד לטבע שלא יחדרו, אפילו לתוך הלב הפחות נטול-אֵמון, אילו חששים מכוערים.

בהסתכלו כי הספינה נפלה עכשיו אין-אונים לתוך זרם, כשמפרשיה קפואי-קסם, והיא צפה בתגבורת-מהירות ימה; ובסקרו כי, בגלל הזדקרות זיז-אדמה לפני זמן מועט, נסתתרה הספינה הכלבימית, התחיל הימאי אמיץ-הלב רועד מתוך מחשבות שכמעט לא העיז להתודות עליהן אפילו בפני עצמו. מעלה מכל, התחיל מרגיש פחד-רפאים מדון בניטו. ובכל זאת, כשהתנער, הרחיב את חזהו, הרגיש עצמו איתן על רגליו, ושיקל הדבר בקרירות-דעת – מה ערכם של כל חזיונות-התעתועים הלאה?

אילו היתה לו לספרדי איזו עצת-זדון, כי אז היא מוסבה לא אליו דוקא כי אם לספינתו (“עונג הרווק”). לפיכך התרחקות הספינה מאחותה, תחת לסייע לאיזו עצה אפשרית כזו, הריהי, למצער לפי שעה, מתנגדת לה. ברור שכל חשד, המאחד בו סתירות כאלו, אל-נכון אינו אלא בגדר הזיה. חוץ מזה, האם לא שטות היא לחשוב כי ספינה הנתונה בצרה – ספינה אשר יושביה קמולים מבלי מים – האם לא שטות כפולה ומכופלת אלף פעמים היא לסבור שכלי-ים כזה יהיה, לעת הזאת, נמנה על שודדות-הים, או שמפקדוֹ, הן למען עצמו הן למען האנשים אשר תחתיו, ירצה באיזה דבר שבעולם חוץ מרוחה מהירה והשבת-נפש? מאידך גיסא, האם מן הנמנע שהמצוקה הכללית, והצמא בפרט, אינם אלא העמדת-פנים? והאם אי-אפשר שאותו הצוות הספרדי, בלתי ממועט במספר, אשר היאמר נאמר עליו כי גוע עד כדי שארית גטנה, יהיה שוכב במארב עכשיו באותו בית-הריתוף גופא? על פי תירוץ, שבור-לב למראית עין, של בקשת ספל מים קרים, נכנסו שדים בדמות אדם אל בתים מבודדים ולא יצאו משם עד שבוּצע איזה מעשה אפל. ואצל שודדי-הים המלאיים לא היתה זו פעולה נדירה שיפתו אחריהם ספינות לתוך מפרציהם הבוגדים, או שישדלו לתוך ספינתם פולשים מאויב מובהק שבים, על ידי חזות סיפורנים שהם מעוטי-אנשים או ריקים מאנשים לגמרי, בעוד שמתחת לסיפונים ארבו מאה חניתות על זרועות צהובות המוכנות לתקוע אותן בעד המחצלות. לא שהקברניט דלאנו האמין בדברים כאלה כליל. הוא שמע על אודותם, ועכשיו, בתורת סיפורים, חזרו ועלו על דעתו. מחוז-חפצה הנוכחי של ספינה זו הוא המעגן. שם תימצא בקרבת ספינתו שלו. כשתגיע לאותה שכונה, האם לא יתכן שה“סאן דומיניק”, כהר-געש נם, פתאום תשחרר מרצים שהם חבויים כעת?

הוא זכר את דרך הספרדי בספּרו סיפורו. היה בה באותה דרך משום היסוס עגמומי ואמצאת אמתלאות. בדיוק כך ייבדה-לו אדם סיפור, תוך כדי ספּרו, לשם מטרת-רשע. ואולם, אם סיפור אינו אמיתי, מהי האמת? שהספינה באה לידיו של הספרדי שלא כדין? ואולם כמה מפרטי-הסיפור, ביחוד החלקים היותר חדואי-שואה, כגון התמותה בין אנשי-הים, תעיית הספינה בשל כך לזמן רב אחרי כן ועד עכשיו, הסבל לשעבר מגלינות עקשניות, הצמאון שעודו עומד בתקפו – בכל אלו הנקודות, וכן באחרות, היה סיפורו של דון בניטו מאשר לא בלבד את קריאות-הַוַי של האספסוף המעורב, לבן ושחור, אלא גם – מה שאי-אפשר היה לזייף – את כל הארשת והחזות של כל קו-פנים אנושי, אותן ראה הקברניט דלאנו. אילו היה כל סיפורו של דון בניטו אמצאת-דמיון בלבד, כי אז היתה כל נפש שבספינה, עד שצעירה שבכושיות, חיילת מגויסת שלו לקיים תחבולתו, וכל אחת מהן היטב מאומנת בתפקידה: מסקנה אשר לא תאָמן. אף על פי כן, אם יש רגלים לאי-אֵמון באמיתת דברי הקברניט הספרדי, הרי מסקנה זו היא כדין.

בקיצור, לא נכנסה אי-מנוחה במחשבתו של הספן ישר-הלב, שלא דחה אותה תיכף ומניה וביה על ידי מעשה שכל-הישר. לבסוף, התחיל צוחק על אלו חששי-הרעוֹת; צוחק גם על הספינה המוזרה, כי היא בחזות-פניה היתה מקבילה איך-שהוא לאותם החששים; צוחק גם על השחורים משוני-המראה, ביחוד אותם לוטשי-מספרים הזקנים, האשאנטים; ואותן הנשים הזקנות, הדבוקות-למיטתן – קוטפי המוך, ועל דרך אנושית, כמעט התחיל צוחק על הספרדי השחרחר עצמו, השדון שהוא מרכז לכולם.

אשר לשאר, מה שנשאר בגדר חידה באופן חמור, הרי זה תּוֹרץ מתוך טוּב-לב על ידי המחשבה כי, בדרך כלל, כמעט שאין הנכה המסכן יודע מה הוא עושה; או שהוא מתפנק בדד בערפלים שחורים, או שהוא מעמיד שאלות ללא משמעות או כוונה, ברי, לפי שעה אין האיש ראוי שתהיה הספינה מופקדת בידו. מתוך איזה שידול של עשיית-טובה יוציא הקברניט דלאנו את הפיקוד מידו, ועוד יצטרך לשלוח אותה אל קונצפציון תחת הנהלת סגן החובל שלו, אדם הגון וימאי טוב – תכנית אשר תתבחן כדבר שבחכמה הן ל“סאן דומיניק” והן לדון בניטו; כי – לכשירוח לו מכל דאגה וישב לו כל העת בתא שלו, יהיה החולה, תחת ההשגחה הטובה של משרתו, שב לאיתנו במידת-מה. מן הסתם עד תום הנסיעה, ויחד עם זה ישוב אל שלטונו.

אלו היו מחשבותיו של האמריקאי. הן הרגיעוהו. היה הבדל בין הרעיון על גזירה אפלה מצד דון בניטו אשר תחרוץ גורלו של הקברניט דלאנו, ובין הרעיון על סידור קל-לב מצד הקברניט דלאנו לגורלו של דון בניטו. אף על פיכן, לא בלי קורטוב של רוחת-רוּח ראה איש-היפ הטוב סו, סו, את הלויתנית שלו במרחק. העדרה הוארך על ידי עיכוב בלתי-צפוי בצד הכלבימית, כמו כן נתמשכה בנסיעת-חזרה שלה על ידי ההתרחקות המתמידה של מחוז-חפצה.

הנקודה המתקרבת נראתה לעיני השחורים. קריאותיהם משכו את תשומת-לבו של דון בניטו, והוא, מתוך החזרת אדיבות, ניגש את הקברניט דלאנו, הביע שביעת-רצונו על בואם של מצרים מספר, כל כמה שיהיו מעטים וארעיים כפי שבהכרח יתבחנו להיות.

הקברניט דלאנו ענה לו; ואולם אגב כך נמשכה תשומת לבו אל משהו המתרחש בסיפון למטה: בתוך ההמון אשר טיפסו על המעקות המופנים אל היבשה, והיו מביטים בסקרנות אל הסירה המתקרבת, שני שחורים, אשר במקרה, לכאורה, נדחקו רגליהם אל ידי אחד הספנים, טסו לקראתו בקללות איומות; הספן איך-שהוא לא קיבל אותן בהכנעה, ושני השחורים השליכוהו לארץ וקפצו עליו, על אף הקריאות הדאוגות של קוטפי המוך.

“דון בניטו”, חפז הקברניט דלאנו לומר, “האם אתה רואה מה שנעשה שם? הבט!”

ואולם הספרדי, תקוּף שעולו, רגליו מטו; הוא שם פניו למו ידיו וחישב לנפול. הקברניט דלאנו היה תומך בו, אך המשרת היה יותר פזיז ממנו; הלה ביד אחת סמך את אדוניו, ובשניה נתן לו את השיקוי. כשוב רוח דון בניטו אליו, חדל השחור מתמוך בו וחמק הצדה קמעה, אך נשאר, מתוך שמירת חובתו, כמטחוי לחש משם. נתגלתה כאן תבונה כזו, שהיא מחתה כליל, בעיני האורח, כל צל של אי-הגינות אשר אפשר היה לו להידבק במשרת, בשל הויעוּדים הבלתי-יפים שהוזכרו לעיל; כמו כן הוראה אשר, אם יש אשמה במשרת, המגרעת היא באדון יותר מאשר בו, מאחר שזה יודע איך להתנהג כשמניחים אותו לעצמו.

הקברניט דלאנו, מאחר שמבטו ניסח על דרך זו ממראה אי-הסדרים אל המראה היותר נעים אשר לפניו, שוב לא יכול להימנע מלומר “יישר כוח” לדון בניטו על היות לו משרת כזה, אשר הגם שלפעמים הוא מעיז יותר מדי, בדרך כלל הלא אין ערוך לו בשביל אחד הנמצא במצבו של הנכה.

“אמור לי, דון בניטו”, הוסיף בחיוך – “הייתי רומה לזכות בזה אישך כאן לעצמי – מה תקח בעדו? האם יהיו חמישים דובלונים מתקבלים על הדעת?”

“האדון לא יפּרד מעל באבאו בעד אלף דובלונים”, מלמל השחור, כתפוש אזנו את ההצעה וכסברו כי הדבר רציני הוא, והוא, ביהירות המוזרה של עבד נאמן אשר אדוניו מוקירו, בז לשמוע ערכו נאמד במחיר כה זעום בפי זר. אך דון בניטו, שלכאורה עדיין לא שבה אליו נפשו כליל, ושהוא שוב מופרע על ידי שיעולו, לא השיב אלא תשובה קטועה.

עד-מהרה נעשו עינויו הגופני כה קשה, עד שפגע, ככל שאפשר היה לראות, גם במחשבתו; וכאילו לתרוס בעד המחזה העגום, הולים המשרת את אדוניו ביד עדינה כלפי מטה.

האמריקאי, כשנשאר לבדו, בשביל לבלות בנועם את הזמן הנשאר עד הגיע הסירה, היה מפסיק אחד מאנשי-הים הספרדים שראה שם על מנת לפתוח שיחה אתו; אבל בזכרו משהו שדון בניטו אמר לו על התנהגותם הרעה, נמנע מכך, בחינת בעל-ספינה שאין לו רצון להביט על פחדנות או אי-נאמנות באנשי-ים.

הוא במחשבותיו, ועינו מופנית כלפי אותה לקוּטת ספנים – והנה נדמה לו כי אחדים השיבו לו מבט תחת מבט, ומעין משמעות בתוכו. הוא שיפשף את עיניו וחזר והביט; ושוב נדמה לו כי הוא רואה אותו הדבר. בצורה חדשה, אך ביתר ערפּוּל מאשר מקודם לכן, שבו אליו כל חששיו הישנים; אך, משום העדרו של דון בניטו, מתוך פחות התלהבות מאשר קודם. על אף השם הרע שניתן באזניו על הספנים, החליט דלאנו לפתוח בדיבור עם אחד מהם תיכף ומיד. וברדתו בעלית-הירכתים עשה דרכו בין השחורים; תנועתו עוררה קריאה משונה מצד קוטפי המוך; והכושים, על כל ציווּים, במשכם זה את זה הצדה, נתפרדו לפנות לו דרך. ואולם, כאילו סקרנים לראות מה מטרתו של ביקורו זה בגיטו שלהם, מיד סגרו עליו מאחורי, מתוך סדר בערך, והם הלכו ועלו בעקבות הזר. התקדמותו היתה מוכרזת על דרך זו כמו על ידי נסיכי-נשק על סוסיהם, וכמו היה משמר-כבוד של קאפירים ללויה לו, הקברניט דלאנו, בלבשו פנים של טוּב-לב ושל אפס-יד, הילך הלאה; מפעם לפעם אמר איזו מלה עליזה לשחורים, ועינו בסקרנות צפתה על הפרצופים הלבנים אשר פה ושם היו מעורבים בדלילות עם השחורים, כמו “טוראים” לבנים אשר נתעו בהרפתקנותם לבין שורות מתנגדיהם השחמטיים.

עוד הוא מהרהר במי מהם יבחר למטרתו, נקרה לפניו להסתכל בספן שהיה ישוב על הסיפון והיה עסוק בזיפוּת רצועתו של סדן גדול, והוא בתוך עוגה של שחורים השמים עיניהם, מתוך סקרנות, בתהליך.

מלאכתו השפלה של האיש היתה בניגוד למשהו נעלה בדמותו. ידו, שחורה שהיותה נתקעת כסדר בסיר-הזפת, שכושי החזיק אותו בשבילו, לא היתה בלי קרבה טבעית לפניו, פנים שהיו מאד יפים אילולא כחישותם. אם כחישות זו יש לה משהו במשותף עם פשיעות, מן הנמנע היה להחליט; כי, כמו חום עצום וקור עצום, הגם שהם שונים זה מזה, הרי הם גורמים לאותה תחושה, כן תמימות ואשמה, כשהן, על ידי התקשרות מקרית עם צער רוחני, טובעת משהו במטבע שלהן, הרי הן משתמשות בחותם אחד סדוק.

שוב, לא שמחשבה זו עלתה בדעתו של הקברניט דלאנו, איש-חסד שכמותו, אלא רעיון אחר. מפני שראה כחישות מיוחדת-במינה כזו בצירוף עין אפלה, שהיא מוּטית הצדה כמו מתוך צרה ובושה, ואז, כל כמה שהיה זה בלתי הגיוני, מתוך שחיבר במחשבתו את חשדיו שלו ביחס לצוות עם הדעה הרעה עליו שבהתודות קברניטם, בלא יודעים פעלו עליו אילו מושגים כלליים, אשר בשעה שהפרידו מכאוב ומבוכה מצדקה, באותו ההכרח חיברו אותם עם חטאה.

אם אמנם ישנה איזו רשעות בספינה זו, חשב הקברניט דלאנו, ללא ספק, ליכלך זה האיש את ידו בה כשם שהוא כעת מלכלך ידו בזפת. לא נעים לי לפנות אליו. אדבר אל זה השני, אל הברנש הזקן הזה על מרימת-השרשרת.

הוא ניגש את מלח זקן, איש בארצלונה, במכנסים אדומים קרועים וכיפת-לילה לא נקיה, בעל לחיים מחורצים בחריצים ושזופים עד ברונזה, וזקן ושפם דחוסים כמו סייגי-קוצים. זה הימאי, ישוּב בין שני אפריקאים שנראו כמתנמנמים, הוא, כמו אחי-הספינה הצעיר ממנו, היה עסוק באילו חבלים – שזור אותם לכבל – ובשחורים הנמנמנים קיימו את התפקיד הנחות של החזקת חלקי-החבלים החיצוניים בשבילו.

כיון שניגש הקברניט דלאנו, מיד תלה האיש את ראשו למטה מאיזונו הקודם – זה שהיה נחוץ לעסק שלו. דומה, רצה שיחשבונו שקוע, בנאמנות יתר על המקובלת, בתפקידו. משדובר עליו, נשא את עיניו, אך מתוך איזו הבעה גנובה, הססנית, שלא הלמה כל-עיקר את פרצופו חבוט-הוסת, משל לדוב אפור, אשר תחת תת פיו בנהימה ונשיכה, היה מתיפח ומביט בעיני-כבשה. הוא נשאל שאלות אחדות בנוגע לנסיעה – שאלות שבכוונה נגעו בפרטים אחדים בסיפורו של דון בניטו, מאותם שלא נתמכו על ידי הצעקות, המתפרצות מאליהן, שקידמו את פני הבא בראשית עלותו בספינה. על השאלות הושב קצרות, והתשובות אישרו כל מה שבסיפור עדיין היה טעון אישור. הכושים על יד מרימת-השרשרת נתחברו עם הספן הזקן, אך, כל מה שהם נתמללו יותר, הוא במודרג נעשה יותר אילם, ולבסוף נעשה כולו זעף, כאילו לא היה עם רצונו, מתוך עגמימות שבו, לענות על שאלות נוספות, ובכל זאת, כל אותה השעה היה מראהו הדוּבּוֹני מעורב איך שהוא עם מראהו הכּבשׂוֹני.

הקברניט דלאנו, בהתיאשו מבוא בשיחה שאין עמה מבוכה עם קנטאבר שכזה, לאחר שהביט כה וכה למצוא קלסתר-פנים יותר מבטיח, אך לא מצאהו, דיבר בנוע אל השחורים שיפנו לו דרך. ובכן, בקרב גיחוכים והעויות מכל המינים שב אל עלית-הירכתים, טוען בו רגש מוזר כל-שהוא לראשונה, לא ידע על שום מה, אך בדרך כלל, מתוך אימון מחודש בבניטו סרנו.

מה ברורות – הירהר – העידה הכרת-פניו של אותו זקן ושפם על הרגשת אי-הגינות. ללא ספק, כשראה אותו בגשתי, פחד פן אני, בהיותי יודע על ההתנהגות הגרועה של הצוות מפי הקברניט, באתי במלים חריפות בשבילו, ועל כן הוריד ראשו. אף-על-פי-כן – ואף-על-פי-כן, עכשיו שאני מהרהר בדבר, הן היה הבנש הזקן הזה אחד מאותם שנתנו עינים כה רציניות בי רק לפני רגע, הה, הזרמים מסחררים את ראשו של אדם כמעט כמו את הספינה. הא, הנה עתה מראה נעים, נסוך-שמש, וגם חברתי למדי.

תשומת-לבו נמשכה אל כושית נמה, בחלקה נגלית מבעד מעשי החוּר של חבלים. היא שכבה תחת עלית-הירכתים על יד המעקות, כצביה בצל סלע-יערות. סרוח על שדיה המקופלים היה העופר הער-גם-ער שלה, עולו עירום, גופו הקטן והשחור מורם למחצה מן הסיפון, במצולב לגופה של הורתו; ידיו, כמו שתי כפותיה של חיה קטנה, מטפסות עליה; פיו ואַפּוֹ נוברים ללא הצלחה להגיע אל המטרה; ואגב כך, השמיע חצי נהקה של רוגז, אשר נתמזגה עם הנחרה השאננה של הכושית.

העוז הבלתי מצוי של הילד לבסוף עורר את האם. היא התנערה. וממרחק היו פניה נוטים אל הקברניט דלאנו. ואולם, כאילו לא איכפת לה כלל, מה מצב נתפשה בו, בהנאה חטפה והעלתה עליה את הילד, ובצדקות אמהית כיסתה אותו בנשיקות.

הרי הטבע במערומיו; רוך ואהבה בטהרם, חשב הקברניט דלאנו והרבה קורת-רוח היתה לו מכך.

המאוכע הזה גרם לו שיהיה סוקר את שאר הכושיות ביתר פרוטרוט מאשר מקודם לכן. הוא היה שבע-נחת מהליכותיהן; כמו רוב הנשים הבלתי-מתורבתות נראו בבת אחת רכות-לב וקשות מבנה, נכונות במידה שוה למות בעד תינוקותיהן או להילחם בעדן. בלתי-חכימות כנמרות; אהבניות כיונים. אַה! חשב הקברניט דלאנו, אולי הן הן מן הנשים אשר מוּנגוֹ פארק ראה אותן באפריקה ותיאר אותן על דרך כה אצילית.

אלו המראות הטבעיים איך-שהוא בלא-יודעים העמיקו את בטחונו ורוחתו. לבסוף הביט לראות איך סירתו מתקדמת; אבל זו עדיין היתה רחוקה למדי. הוא פנה לראות אם דון בניטו שב; אבל הוא לא שב.

בשביל להחליף את הנוף, אף בשביל להנות עצמו בהסתכלות-עצלתים בסירה הבאה, דרך לתוך השרשראות האחרונות, טיפס לתוך סיפון הפיקוד הימני; אחד מיציעי-המים העזובים, כדומים לויניציאנים, שהוזכרו לעיל; מחבואים הנתוקים מן הסיפון. כלחוץ רגלו את אזובי-הים הרובדים את המקום, והם ספק רטובים ספק יבשים – וכנשוב רוח קלה מקרית, הקרויה כפּת-חתול בפי הספנים – אי-רוח זעיר אשר בא בלא מבשר לפניו ובלא רץ בעקבותיו, כבוא זו כפּת-חתול אורירית, נשוֹב והתנפנף על לחיו, כנפול מבטו על שורת הכוות הסגורות, הקטנות והעגולות, כולן עצומות כמו העינים הנחושות של שוכבי-ארונות; ואל דלת הטרקלין, אשר פעם היתה מחוברת עם היציע, כשם שהכּווֹת הסגורות השקיפו פעם עליו, ואולם עכשיו היתה טוחה ומהודקת כמו מכסה של ארון-אבן מצרי אל לוחית, סף ומזוזה, שחורים עד לארגמן, מזופתים; והוא העלה בדעתו את הזמן, עת טרקלין זה ויציע-טרקלין זה שמעו את קולות הקצינים של מלך ספרד, ודמויות בנות המשנה-למלך של לימה אולי נשענו במקום שהוא עמד כעת – כשעברו הציורים האלה וכיוצא בהם דרך מחשבתו כמו ש“כפות-החתול” עוברות דרך הגלינות, לאט לאט הרגיש כי קם בתוכו אי-מנוח של חלום, כאחד אשר בערבה האמריקאית ירגיש בתוכו אי-מנוחה מחמת שלות-הצהרים.

הוא נשען כנגד משענת-המעקה המחוטבת, ושוב הביט כלפי סירתו; ואולם הוא מצא כי עינו נופלת על קישורי-העשב אשר נשׂרכו לאורך קו-המים של הספינה, ישר כמו שולי תאַשוּר ירוק; הערוגות של אזוב-ים, בצורות סגלגולים וחצאי לבנה רחבים, צפות אל אפסי-אפסים, עם מה שנדמה כמסילות מסורגלות בינותן, עוברות את אצטבאות קיפולי-הים ומסתובבות מעבר להן כמוליכות אל מערות-תהום. ותלויה מעל לכל היתה זו משענת-המעקה על יד זרועו, אשר, בהיותה בחלקה מוכתמת זפת ובחלקה רפודה אזוב, נדמתה כחורבה חרוכת-אש של בית-קיץ באיזו גינה הדורה, אשר מכבר הוזנחה עד אבדון.

בנסותו להשתחרר מקסם אחד, אך הוקסם מחדש. הגם שהיה על פני הים הרחב, נדמה לו כי הוא באיזו ארץ פנים יבשתית רחוקה; אסיר באיזו חוילה מוזנחת, עזוב לנפשו להביט על קרקעות ריקות ולהשקיף על פני דרכים מעורפלים, לא עבר שם איש ולא נראתה שם עגלה.

ואולם הקסמים האלה פגו קמעה בנפול עינו על השרשראות העיקריות אכולות-הוסת. עשויות בסגנון עתיק, כבדות וחלודות בחוליה, ריתוק ומנעול, נדמו ביותר יאוֹת לעס' הנוכחי של הספינה מאשר לתפקיד שבשבילו מסתמא נבנתה.

פתאום נדמה לו כי משהו זז בין השרשראות. הוא שיפשף עיניו והביט יפה. חורשות חבלים היו מסביב לשרשראות; ושם, מציץ מאחורי כבל-תורן גדול, כמו אינדיאני מאחורי עץ-רוש, נראה ספן ספרדי, דקר-הפרדה בידו. הוא עשה מה שנראה כספק תנועת-יד כלפי היציע – אבל תיכף, כנבהל מאיזה צעד המתקדם לאורך הסיפון בפנים, נעלם לתוך עומק חורש-הקנבוס, כמתגנב.

מה פירושו של דבר? משהו שהאיש רצה למסור לאזניו, שלא בידיעת שום איש, אפילו הקברניט שלו. האם היה הסוד משהו שאינו לטובת קברניטו? האם עומדים כל חששיו של הקברניט דלאנו עד הנה להתאמת? או, לפי מצב-נפשו המרודף ברגע זה, האם טעה ביחס לאיזו תנועה מקרית נעדרת-כוונה של האיש בשעה שהיה עסוק בכבל-התורן, אולי בתקנו אותו, וסבר שהיא רמיזה בעלת-משמעות?

שלא בלא מבוכה שוב הביט על פני הים לראות סירתו. הוא היא נסתרה זמנית על ידי בליטה סלעית של האי. כשנתכופף קדימה מתוך להיטות-מה, מתוך שציפה לתפוס את קשיטת חרטומה הראשונה, נשמטה משענת המעקב מפניו כמו פחם-עץ. אילולא תפס חבל התלוי, היה נופל לתום הים. הרעש, אם כי היה חלש, והמפל, אם כי היה נבוב, של השברים הרקובים, אל נכון נשמעו על ידי אנשי הספינה. הוא הציץ כלפי מעלה, מביט עליו מגבוה בסקרנות פיכּחית היה שם אחד מקוטפי המוך הזקנים, שהתחמק ממקום שבתו אל מנור חיצוני; ומתחת לכושי הזקן – ובלתי-נראה לזה, בולש מאשנב כשועל מפי מאורתו – כרע שוב הספן הספרדי. ממשהו שבנהנגת האיש ניצנצה עכשיו בלב הקברניט דלאנו המחשבה המטורפת כי התנצלות דון בניטו על לכתו כלפי מטה, שאינו מרגיש בטוב, לא היתה אלא תירוץ-שקר: כי הוא היה עסוק שם בדגירת איזו תכנית-עליל; והספן, אשר איך-שהוא תפש שמץ ממנה, היה עם נפשו להזהיר את הזר נגדה; אפשר נתעורר זה לכך על ידי החזקת טובה בעד מלה טובה בראשית עלות הקברניט הזר בספינה. האם היה זה מפני שצפה מראש איזו הפרעה כגון זו, שדון בניטו נתן דופי, למפרע, בספניו, ושיבח את הכושים, אם כי באמת הראשונים נראים צייתנים כשם שהאחרונים נראים ההיפך לכך? אף זאת: הלבנים, בדרך הטבע, היו היותר פיקחים שבשני הגזעים. איש בעל כוונה זידונית, האם לא היה נוטה להלל את הטיפשות שהיא עיורת לשחיתותו, ולבנות את השכליות אשר ממנה לא תיסתר? אין זה בלתי מתקבל על הדעת. ואולם אם יש להם ללבנים סודות אפלים ביחס לדון בניטו, האם אפשר שדון בניטו הוא, באיזו דרך שהיא, בברית אחת עם הכושים? ואולם הם היו רב-מדי מטומטמים. מלבד זאת, מי זה שמע על איש לבן שיהיה כל כך ירוד במוסרו שיהיה מוּמר ממינו כמעט, ויתחבר אל כושים נגדו? הקשיים הללו עוררו בזכרונו את הקשיים הקודמים. אבוד במבוכיהם הגיע הקברניט דלאנו אל הסיפון והתקדם באי-מנוחה לארכו, והנה לעיניו פנים חדשות: ספן ישיש, רגליו במצולב, ישוב על יד כניסת-המחסן הראשית, עורו היה צפוד בקמטים כמו כיס-הפה הריק של קאת; ראשו – כפור, חזות-פניו – כובד-ראש ושקט. ידיו היו מלאות חבלים, שעיבד אותן למו כּפֶּת גדול. שחורים אחדים היו מסביב לו, והם היו לו לעזרה בהטבילם בשבילו את המשיחות, פה ושם, כפי צורך הפעולות.

הקברניט דלאנו ניגש אליו ועמד בשתיקה מתוך התבוננות בכפת; מחשבתו, על פי העברה המתבקשת מאליה, עברה מן התסבּכוֹת שלו אל אלו של הקנבוס. לא ראה הקברניט כפת כזה לרוב הרכב-סלסול, לא בספינה אמריקאית ולא בשום ספינה אחרת. דומה היה הישיש לכוהן מצרי, העושה כפתים גורדיים בשביל היכל אָמוֹן. הכפת נראה כצירוף של כפת עניבה כפול, כפת כתר משולש, כפת באר אחורית, כפת כנוס והוצא, וכפת הידוק.

לבסוף, בהיותו כולו מותמה מהשכיל משמעותו של כפת שכזה, פתח הקברניט דלא ואמר, כפנותו אל הכַפָּת:

“מה את מכפּת כאן, אישי?”

“הכּפת”, היתה התשובה הקצרה, מבלי הרם עינים.

“כך נראה, אבל – בשביל מה?”

“בשביל שיבוא מי ויתירנו”, לימלם הזקן בתורת תשובה, כשהוא מזרז אצבעותיו ליתר מהירות, עכשיו שהכפת היה קרוב לגמר.

עוד הקברניט דלאנו עומד ומסתכל במלאכתו, והנה פתאום זרק אליו הזקן את הכפת ואמר באנגלית רצוצה – אנגלית ראשונה שנשמעה בהפינה זו, – משהו מעין: “התר אותו, חתוך אותו, מהר”. זה נאמר בקול נמוך, אך בדחיסות-של-מהירות כזו, שהמלים הארוכות האטיות, בספרדית אשר באו לפניהן ואחריהן כמעט ששימשו כיסויים לאנגלית שביניהן.

לרגע עמד הקברניט אילם, הכפת בידו; והזקן, מבלי שים לב אליו יותר, היה שקוד על חבלים אחרים. אז קם רחש כל-שהוא מאחורי הקברניט דלאנו. בהסבו פניו, ראה את הכושי הקשור בשלשלאות, אטופל, עומד שם בשקט. רגע לאחר מכן עמד הספן הישיש ממקומו, עודו מגמגם, וכלכת הכושים המשרתים לו אחריו, העתיק אל החלק הקדמי של הספינה, שם נעלם בתוך ההמון.

כושי מזקין, בחבישה כזו של תינוק, בעל ראש כעין מלח-ופלפלת, ואוירה כשל עורך-דין, עכשיו ניגש את הקברניט דלאנו. בספרדית שאפשר לסבול אותה, ובקריצת-עין של טוּב-לב ותבונה, הודיע לו כי הכּפּת הזקן הוא תם בשכלו, אבל אין בו להזיק; ולעתים קרובות הוא משחק תעלולים שהוא רגיל בהם. הכושי סיים בבקשו את הכפת, כי כמובן לא ירצה הזר להיות טרוּח בו. מבלי משים נמסר הכפת לידו. הכושי חטפהו במין אי-נימוס, ובהפנותו גבו אל הקברניט התחיל מפשפש בו, כפקיד בלש בבית המכס שהוא חוטט אחר שיראים מוגנבים. עד מהרה, במין מלה אפריקאית המקבילה ל“שטות”, זרק את הכפת לתוך המים.

הרי כל זה מוזר מאד, חשב הקברניט דלאנו ברגש עמוס-חששים; אך כאחד המרגיש בנבוט בו חלי-ים, ניסה, על ידי התעלמות מן הסימנים, להיפטר מן המחלה. שוב צפה הימה לראות סירתו. לחדותו שוב נראתה זו לעיניו, כי הניחה בליטת-הסלע מעבר לירכתיה.

ההרגשה החווּיה כאן, אחרי שנתנה לו רוחה כל-שהיא מאי-השלוה שלו, התחילה ביעילות בלתי צפויה מראש, לסלק אותה לגמרי. המראה של אותה הסירה, שהיא היטב ידועה לו, התנועע ליתר קרבה – ועכשיו נראתה, שלא כמקודם, חציה ממוזגת בערפל, כי אם על בהירות כל קויה, עד שיחידיותה, כמו זו של אדם, היתה גלויה ומפורשת; אותה הסירה, “רוֹבר” שמה, אשר הגם שהיא עכשיו בימים זרים, לשעבר היתה לעתים קרובות לוחצת את חול-החוף בקרית מולדתו של הקברניט דלאנו, וכשהיתה מובאת אל סף-ביתו לשם תיקונים, היתה רובצת שם כמו כלב ניופאוּנדלנד; מראה אותה סירת-בית עורר אל, קשרי-מחשבה של אֵמון, אשר, כשהם מועמדים בניגוד לחשדיו הקודמים, מילאו אותו לא בלבד בטחון קל, אלא, איך-שהוא, גם בנזיפות חצי-הומוריות לעצמו על העדר הבטחון ממנו קודם לכן.

“מה שאני עמשא דלאנו, – בחורון-החוף, כפי שהיו קוראים לי בהיותי נער – שאני, עמשא; זה אשר, עם מזודת-בד בידו, היה שט לאורך שפת-המים בדרך אל בית הספר שהיה עשוי מקליפת-ספינה עתיקה; שאני, בּחוּרון-החוף הקטן, שהיה יוצא ללקוט גרגרים עם שאֵרי נת, והשאר; שאני אהיה נרצח כאן בקצוי-עולם, בספינת-שודדים מורדפת-מתים על ידי ספרדי רב-אימות? הרי זוהי שטות מחשוב אותה! מי ירצה לרצוח את עמשא דלאנו? מצפונו הוא נקי. יש עין רואה מלמעלה. בוש, בוש, בחורון-החוף. אכן ילד אתה; ילד בילדותו השניה, נערי הזקן; חוששני שאתה מתחיל לנמנם ולנטף ריר”.

קל-לב וקל-רגל דרך אל ירכתי הספינה, ושם פגש את משרתו של דון בניטו, אשר, בהבעה נושאת-חן, המקבילה לרגשותיו שלו בזה הרגע, הודיע לו כי אדוניו זה אך ראה רוחה מתוצאות התקפת-השיעול שלו, וזה אך ציוה עליו למסור את איחוליו לאורחו הטוב, דון עמשא, ולומר לו כי הוא (דון בניטו) בעוד שעה קלה יהיה לו האושר להיות שוב בחברתו.

הנה עתה, אתה רואה זאת? שוב חשב הקברניט דלאנו, כצעדו בלית הירכתים. איזה חמוֹר הייתי. זה הג’נטלמן הטוב שולח לי את איחוליו הטובים, הוא הוא אשר, כפי מחשבתי, רק לפני עשרה רגעים, פנס מואפל בידו, נתחבט אצל אבן-משחזת, בבית-הריתוף, כשהוא משחיז קרדום לראשי, הנה, הנה! אלו הגלינות הממושכות עושות רושם חולני בנפש; כך שמעתי מכבר, אך לא האמנתי. הא! (בהעיפו עין אל הסירה). הרי “רובר”, כלבה טובה, עצם לבנה בפיה, אך עצם גדולה מאד, כך נדמה לי. – מה? היא נסתבכה שם בשטף המבעבע של כרית.. זה משלח אותה בכיווּן הפוך לפי שעה. סבלנות.

השעה היתה בערך צהרים, אם כי לפי האפרורית הכללית היה הזמן נדמה כקרוב לבין-השמשות.

הגלינה התמידה. במרחקי-מרחקים, מופלג מהשפעת היבשה, היה ים-העורפת נראה כמושכב ונעול-עופרת, מירוצו גמור, נפשו נפוחה, מת. ואולם מצד היבשה, במקום שהיתה הספינה, גבר הזרם; בדממה דחף ורחק אותה כלפי המים המורדמים מעבר לה.

אף על פי כן, מידיעתו את טובם של קוי-הרוחב הללו, ובשמרו בו תקוות לרוח, ולא עוד שיהיה נאה ורענן, חישב הקברניט דלאנו בהקלה שבשמחה, למרות הסיכויים הנוכחיים, כי יוכל להביא את ה“סאן דומיניק” במבטחים לידי מעגן טרם לילה, המרחק שנדחתה אליו אינו ולא כלום; ברוח טובה תוכל בעשרה רגעים של הפלגה לכפר על ששים רגע של ציפה ללא מטרה. בינתים, כשהוא לרגע צופה כלפי “רוֹבר” הנאבקת עם הכרית, ולרגע שני צופה לראות אם דון בניטו מתקרב, הוסיף להלך על פני עלית-הירכתים.

במודרג התחיל מרגיש טרדה בשל התאחרות סירתו; זו עד מהרה נהפכה לאי-שלוה, ולבסוף כשנפלה עינו בלי הרף, כמו מתא של תיאטרון על האולם למטה, על ההמון המשונה אשר לפניו ומתחת לו, וכהכירו מקץ כמה רגעים את הפנים – שעכשיו היו מיושבים לאדישות – של הספן הספרדי אשר מקום לכן דומה שרימז לו מן השרשראות העיקריות, שב אליו משהו מחשדיו הישנים.

אה – חשב, וראשו כבד עליו למדי, – הרי זה כמו הקדחת: מפני שהלך, אין זאת אומרת שלא ישוב.

אם כי נתבייש מפני תסוגתו, לא יכול להתגבר עליה לחלוטין; ובכן, בהפעילו את טבעו הטוב עד קצה היכולת, הגיע בצעדים בלתי-מורגשים לידי פשרה.

כן, זוהי אניה משונה; גם קורותיה משונות, וגם האנשים שבתוכה משונים. אך – לא יותר.

על מנת לשמור את מחשבתו מרע עד שתגיע הסירה, ניסה להעסיק אותה בהפכו והפכו, על דרך העיון הטהור, בזרויות הפעוטות בערך של הקברניט טהצוות. בין השאר חזרו ועלו על דעתו ארבעה דברים.

ראשית, ענין הנער הספרדי אשר הותקף בסכין על ידי נער-עבד; מעשה אשר דון בניטו עשה עצמו כאינו-רואה לגביו. שנית, העריצות בה נהג הקברניט באטופל, השחור; משל לילד שהיה מבקשר להוביל פר-היאור על ידי חח שבאַפּוֹ. שלישית, רמיסת הספּן ברגלי שני הכושים; חטיבה של חוצפה, אשר ווּתּר עליה עד כדי הימנעות מנזיפה. רביעית, ההכנעה הרפסנית לאדוניהם מצד כל נמוכי-דרגה שבספינה, רובם שחורים; כאילו פחדו על ידי עבירה קלה שבקלות להוריד על ראשם את אי-רצונו העריצי.

כהזדווג אלו הדברים יחד, הרי הם נראים כסותרים זה את זה במקצת. ואולם, חשב הקברניט דלאנו, בהעיפו עין אל סירתו שהיא עכשיו מתקרבת – מה בכך? אכן, זה דון בניטו הוא מפקד הפכפך. ואולם הוא איננו היחידי ממין זה שראיתי; אם כי נכון כי הוא עולה על כל השאר בתכונה זו. ואולם, בתורת אומה – הוסיף בהרהוריו – אלו הספרדים הם כולם פרשה משונה; עצם המלה ספרדי יש לה נעימה זרה, גאי-פאקית, מעשה-מחתרת. אף על פי כן, אני מעיז לומר, כי הספרדים רוב בנין שלהם הם אנשים טובים כמו כל אחד מאותם המצויים בדוקסבורי, מאסאצ’וסטס. אַה, טוב! סוף סוף באה “רובר”.

כאשר נגעה הסירה, על נטל רצי שלה, בצלע הספינה, השתדלו קוטפי המוך, בתנועות של הדרת-זקנה, לעצור בעד השחורים, אשר למראה שלוש גיגיות-מים צמודות בקרקעיתה, וערימה של דלועים כמושים בחטמה, נתלו מעל המעקות בהתלהבות אין-סדרים.

עתה הופיע דון בניטו עם משרתו; יתכן כי בואו זוֹרז על ידי שמעו את הרעש. ממנו ביקש הקברניט דלאנו רשות לחלק את המים, בשביל שיהיו הכל מקבלים חלק כחלק, ושאיש לא יזיק לעצמו בגודש בלתי-צודק. ואולם כל-כמה שהיתה זו ההצעה שכלית, ולזכותו של דון בניטו – חסודה, נתקבלה במה שנראה כקוצר-רוח; דון בניטו כאילו הרגיש כי הוא חסר מרץ בתורת מפקד, בקנאה האמיתי של חולשה, היתה עינו צרה בכל התערבות, והרגיש אותה כעלבון, למצער, כזאת היתה מסקנתו של הקברניט דלאנו.

לאחר רגע, כבר היו הגיגיות מועלות כלפי פנים, אז קרה שאחדים מן הכושים הדפו – שלא במתכוון – את דון בניטו, במקום שעמד על יד הכבשׁ; ובכן, ללא השגיח בדון בניטו, כהיכנעו לפני רגש הרגע, ציוה על השחורים, בקול שלטון של טוּב-לב, שיסוגו אחורנית, ולמען חזק דברו, השתמש בתנועת-יד חציה מבודחת, חציה מאיימת. מיד עמדו הכושים, איש איש במקומו, כל כושי וכושית תלוי ועומד בעמדה שלו, או שלה, בדיוק במקום שהמלה מצאה אותם – לשניות אחדות נשארו כך – ובו בזמן, כמו בין עמודי-טלגרף רגישים, עברה הברה בלתי ידועה מאיש לאיש בין קוטפי-המוך יושבי רוּם. בשעה שתשומת לבו של הקברניט דלאנו היתה נעוצה בזה המחזה, קמו פתאום לוטשי-הקרדומות קימה-למחצה, וצעקה מהירה באה מדון בניטו.

בסברו כי על פי אות מן הספרדי עומדים לשחטו, הקברניט דלאנו קופץ לתוך סירתו, ואולם הוא עצר בעצמו, כראותו את קוטפי-המוך אשר צנחו לבין ההמון בצעקות האומרות רצינות, ואילצו כל לבן וכל כושי לסגת אחור; ובו ברגע, בתנועת יד של ידידות והגסת-הלב כמעט עשויות להצחיק, כאילו עמרו לו במפורש שלא יהיה טיפש. בו בזמן שבו לוטשי-הקרדומות אל מקומות-ישיבתם, התישב בשקט כמו כמה חייטים, ומיד, כאילו לא קרה כלום, נפתחה שוב מלאכת העלאת הגיגיות, ולבנים ושחורים כאחד שרו על יד הגלגלה.

הקברניט דלאנו הציץ כלפי דון בניטו. כראותו את דמותו הרזה, אגב הזדקפה מהישענות בזרועות המשרת, שלתוכן נפל הנכה הנרגש, לא יכול אלא להשתומם על הבהלה שנתפס לה להשערה החולפת כי מפקד כזה, אשר במקרה רגיל וקלוקל, כמו שזה המקרה נראה לו עכשיו, הוא מאבד כל שליטה בעצמו – כי שכזה יהא מסבב קטילת חברו מתוך מעשה-אוון נמרץ.

כשהיו הגיגיות על גבי הסיפון נמסרו לקברניט דלאנו מספר צלוחיות וספלים ביד אחד מעוזרי שר-הטבחים, אשר,, בשם דון בניטו, ביקשהו לעשות מה שהציע: לחלק את המים. הוא ציית, מתוך אי-הפליה רפובליקאית ביחס לזה יסוד-הטבע הרפובליקאי שהוא לעולם מבקש את פילוסו. הוא הגיש לזקן שבלבנים לא יותר מאשר לצעיר שבשחורים; אכן, פרט לדון בניטו, שמצבו אם לא דרגתו, דרש מכסה יתירה. אליו, ראשונה, הגיש הקברניט דלאנו כד הגון מזה הנוזל; ודון בניטו, הגם שהיה כולו מצא למים חיים, לא גמע אף טיפה אחת עד שקד קידות אחדות והידר הידורים אחדים – הכל בתכלית הרצינות – גמול של נימוסים, אשר האקריקאים, אוהבי מראות, אישרוהו במחיאות-כפּים.

שתים מן הדלועים הפחות-כמושות נשמרו בשביל שולחן תא-הקברניט; השאר נתקצצו תיכף ומיד לשם הנאה כללית. ואולם הלחם הרך, סוכר ויין-תפוחים מבוקבק, אותם רצה הקברניט דלאנו לתת לספרדים בלבד, ובראש ובראשונה, לדון בניטו; ואולם זה התנגד. והתנהגותו הבלתי-משוחדת כלפי עצמו לא במעט מצאה חן בעיני האמריקאי; ובכן, ניתנו הדברים הללו מלוא הלוגמה סביב-סביב, ללבנים ולשחורים כאחד, חוץ מבקבוק אחד של יין-תפוחים, אשר באבו מתוך התעקשות הניחו הצדה בשביל אדוניו.

בכאן יצוין כי, כשם שבביקור הראשון של הסירה לא הרשה האמריקאי לאנשיו לעשות בספינה, כך לא הרשה זאת להם גם הפעם; כי היה בלתי-תאב להוסיף על הערבוביה שבסיפונים.

שלא בלא קבלת-השפעה כל שהיא מן הרגש העליז המיוחד במינו אשר השתרר כעת, ולפי רגע מתוך שכחת הכל חוץ ממחשבות של עשיית-טוב, הקברניט דלאנו אשר, לפי סימנים מקרוב באו, ציפה לרוח תוך שעה או שעתיים לכל המאוחר, שיגר את הסירה בחזרה אל ספינתו הכלבימית, בפקודה כי כל הידים שאפשר לותר עליהן מעבודתן הרגילה, תהיינה מועסקות מיד בהבאת גיגיות – דוקא מלאוֹת – אל מקום המים. כמו כן ציוה שתא פקודה נמסרת לקצין הראשי שלו, אשר, אם בניגוד לצפייתו הנוכחית, לא תובא הספינה לידי מעגן עד עת שקיעה, כי אז לא ידאג, כי תהיה לבנה מלאה בלילה ההוא, והוא (קברניט דלאנו) ישאר בספינה, מוכן למלא את תפקיד הנוט, ובלבד שיבוא הרוח, אם במוקדם אם במאוחר.

בעמוד שני הקברניטים יחד, ובהסתכלם בסירה הנוסעת ומתקרבת – במקרה היה המשרת, מאחר שזה אך ראה כתם בשרווּל-הקטיפה של האדון, עסוק בשפשוף על מנת להוציאו, – הביעה האמריקאי את צערו שה“סאן דומיניק” אין לה סירות; לפחות, אין לה אלא הקליפה הישנה, הבלתי ראויה לנסיעה בים, של הסירה הארוכה, והיא, מעוותת כמו שלד-גמל במדבר, היתה מונחת, הפוכה כמו סיר-מבשלים, באמצע הספינה, צד אחד של המורם קמעה, ועל ידי כך היא מספקת מין מאורה תת-קרקעית לקבוצות-משפחה של השחורים, רובם נשים וילדים קטנים, אשר ברבצם על מחצלות ישנות מתחת, או בשבתם למעלה בכיפה האפלה, על המושבים המועלים, נראו, לאיזה רחק כלפי פנים, כמו חוג חברותי של עטלפים, המוצאים להם מחסה באיזו מערה ידידותית; מפעם לפעם נראו מעופי הָבְנֶה של ילדים וילדות ערומים, שהם טסים פנימה וחוצה דרך פי-המאורה.

“אילו היו לך שלוש או ארבע סירות כעת, דון בניטו”, אמר הקברניט דלאנו, “דומני שעל ידי משיכה במשוטים היו הכושים שלך מועילים להיטיב את המצב. האם הפלגת מן הנמל בלי סירות, דון בניטו?”

“הן אבדו בסערות הים”.

“רע מאד. גם הרבה אנשים איבדת אז. סירות ואנשים. – אל נכון היו אותן הסערות קשות מאד, דון בניטו”.

“מעבר למה שהפה יכול לומר”, התרפס הספרדי.

“אמור לי, דון בניטו”, הוסיף חברו בתגבורת התענינות, “אמור לי, האם היו אלה הסערות תיכף לאחר הטלטלה של כף-הקרן?”

“כף-הקרן” – מי דיבר על כף-הקרן?"

“אתה בעצמך דיברת, כשהרצית לפני את סיפור נסיעתך”, השיב הקברניט דלאנו מתוך השתוממות לא פחותה כמעט על זה בילוע הדיבורים מצד הספרדי, שהוא לעולם נראה כמבלע את לבו. “אתה בעצמך, דון בניטו, דיברת על כף-הקרן”, חזר ואמר מתוך הטעמה.

הספרדי הפך פניו במעין עמידה כפופה, תולה ומהסס רגע, כמי שמוכן – בקפיצה אחת – להמיר יסוד ביסוד, כמו מאויר למים.

בו ברגע עבר בחפזה נער שליח, לבן. אגב עשיית תפקידו הרגיל, והוא, להעביר את חצי השעה האחרונה אל בית-החרטום ממורה-השעות אשר בתא-הקברניט, בשביל שיהיה מוכרז בפעמון-הספינה הגדול.

“אדון”, אמר המשרת, כהפסיקו ממלאכתו על שרוול-המעיל, וכסברו אל הספרדי החלוּם במין חשש שבפחד קל, כאחד שיש לו מצוה לקיים, אלא שעצם עשיית המצוה תתבחן כטרדנית לאותו האיש גופו שהטיל אותה עליו, ושלטובתו היתה מכוּונת, “האדון אמר לי שאחת היא איפה הוא, או במה הוא עסוק, שלעולם אזכיר לו, בדיוק לרגע, אימתי זמן-גילוחו חל. מיגואל הלך לצלצל את חצי-השעה של אחר הצהרים. הזמן הוא ע כ ש י ו, אדון. האם ילך האדון אל האולם?”

“אַה – כן”, ענה הספרדי, מזועזע, כמו שעובר מחלום למציאות; ואז כפנותו אל הקברניט דלאנו, אמר כי בעוד שעה קלה ימשיכו בשיחה.

“אם כן, איפוא, אם האדון רוצה להוסיף דבּר אל דון עמשא”, אמר המשרת, “על שום מה לא יהא דון עמשא יושב על ידי האדון בעולם, והאדון יכול לדבר, ודון עמשא יכול לשמוע, בשעה שבאבו פה מסבן ומשחיז”.

“כן”, אמר הקברניט דלאנו, לא בלתי-מרוצה מזו העצה של שבת-אחים, “כן, דון בניטו. אם אין מניעה מצדך, אלך אתך”.

“יהא כך, סיניור”.

כעבור השלושה אל ירכתי האניה לא יכול האמריקאי אלא לחשוב זאת כדוגמה נוספת לשרירותו של מארחו – זאת הדייקנות הבלתי-שכיחה להיותו מגולח באמצע היום. ואולם הוא סבר כי קרוב לודאי כי הנאמנות הדאגנית של המשרת יש לה יד בענין; הואיל וזו ההפרעה שימשה לחלץ את אדוניו ממצב-הנפש שהתחיל בא עליו, ככל הנראה.

המקום שנקרא אולם היה תא-סיפון קל, שנתהווה על יד עלית הירכתים, מין עליית-גג לתא הגדול מתחתיו. חלק ממנו שימש מעון לקצינים, אך מאז מתו, נהרסו כל המחיצות, וכל הפְּנים נהפך לאולם ימי מרוּוח ואורירי; לחוסר רהיטים נאים, לאי-סדר ציורי, לכלים שונים ומשונים, מקביל היה לאולם הרחב, המגובב של איזה בעל-אחוזה רווק, מוזר בהליכותיו, התולה את מעיל-הציד ואת תרמיל-הטבק שלו על קרני-צבי, ומחזיק את חכת-הדיג, הצבת ומקל-הטיול שלו כולם בפינה אחת.

הדמיון הוגבר, אם לא רומז מלכתחילה, על ידי הצצות בים המקיף; כי, מבחינה אחת, אדמת-השדה והאוקינוס נראים כשאֵרים מלידה.

רצפת האולם היתה מכוסה במחצלת. ממעל היו ארבעה או חמישה רובים עתיקים תקועים בחורים, הערוכים בשורה מאוזנת, לאורך הקורות. מצד אחד היה שולחן עתיק, קצות-כרעיו ככפות חיה טורפת, מהודק לסיפון; עליו – ספר-תפילה, ממושמש-אצבעות, ולמעלה מזה – צלב קטן ועני, מחובר אל הקיר החוצץ; מתחת לשולחן היו מונחים סכין עקום ופגום ואולי שנים מהם, וכידון-לויתנים מקוצץ, בין חבלים עלובים וישנים, כדומים לערימה של חגורות כוהנים אביונים. היו שם גם שתי ספות ארוכות, חדות-הצלע, עשויות מקנים מַלַקיים, שחורים מיוֹשן ובלתי נוחים לעינים כמו גלגל-העינוי של אינקויזיטורים. עם כסר-זרועות גדול ועקום-צורה, אשר, בהיותו מצויד במשענת-גלבים מגושמת מאחוריו, המופעלת על ידי בורג, היה נדמה כאיזה מכשיר-עינויים מימי-הבינים. תיבת דגלים היתה בפינה אחת, מגולה להראות כל מיני בדים צבעוניים, מהם מגוללים, מהם מקופלים, מהם סרוחים. מנגד היה כיו-רחצה כבד, מתולענה שחורה, חטוב מסדן אחד, עם בסיס, כמו מבוע, וממעל לו – אצטבה חגורת-מעקב, הנושאת מסרקות, מברשות ושאר צרכי חפיפה. ערסלה קרועה, עשוּית עשב מצובע, היתה מתנדנדת מקרוב; הסדינים געוּשים, והכר מקומט כמו מצח, כאילו מי שישן שם, לא בנחת ישן, וחליפות פקדוהו מחשבות עצובות וחלומות רעים.

הקצה הרחוק של האולם, שהיה תלוי מעל הירכתים של הספינה, היה נקוב על ידי שלושה פתחים, חלונות או אשנבים, כפי שאנשים או תותחים יציצו בעדם, על דרך חברותית או בלתי-חברותית. כעת לא היו נראים שם לא אנשים ולא תותחים, אף על פי שטבעות-הידוק גלולות ושאר מתקני-ברזל חלודים שבמעשי-העץ רמזו על יורי עשרים וארבעה ליטרה.

בהציצו אל הערסלה כהיכנסו אמר הקברניט דלאנו:

“אתה ישן כאן, דון בניטו?”

“כן אדוני, מאז נכנסנו אל מזג-אויר רך”.

“זה נראה כמין חדר-שינה, חדר-ישיבה, עליית-מפרש, מסגד, בית-נשק וארון פרטי גם יחד, דון בניטו”, אמר הקברניט בהסתכלו סביב.

“כן, אדון; המאורעות לא היו נוחים לרוב סדר בארחותי”.

כאן המשרת, עם מפית על זרועו, עשה תנועה כאילו הוא מחכה לחפצו הטוב של אדוניו. דון בניטו סימן את נכוֹנוּתו. ואז, בהסבו את אדוניו בכסא-הזרועות שלמלקה, ובסחבו, בשביל נוֹחוּת האורח, אחת מן הספות להעמידה מנגד לכסא, התחיל המשרת מיד בפעולות, זרוק אחור את צוארון אדוניו והתר את עניבתו.

חשנו משהו בכושי, אשר, בדרך מיוחדת במינה, מכשיר אותו להתעסקות מסביב לגופו של אדם. רוב הכושים הם שמשי-גוף ומתקני-שער טבעיים; נופלים הם על מסרק ועל מברשת מתוך חסד פנימי כמו על צלצלים, וככל הנראה, בסיפוק-רצון שוה מכך ומכך. בעיסוק זה יש להם גם נימוס חלק, פזיזות נפלאה, חסרת רעש וגולשנית, לא בלי חן על פי נוסח משלה, מאד חמודה לעין, ולא כל שכן שנעים להיות נושא לטיפולה. וכנגד כולם, ישנה המתּת הגדולה של הומור טובה. הכוונה כאן היא לא לגיחוך או צחוק גרידא. הללו לא היו מתאימים; אלא מין עלץ קל, הרמוני, בכל מבט ותנועה; כאילו חיבר האלוהים את כל הכושי לפי איזה ניגון-מנעמים.

אם אנו מוסיפים לכל זה את הצייתנות הנובעת ממוח מוגבל שטח השמח בחלקו ואינו שואף לגדולות, ואותה נטיית-הלב להתקשרות עיורת שהיא לפעמים שוכנת בבעלי נחיתות ודאית, אפשר להשיג מיד על שום מה אותם שונאי-הבריות, ג’ונסון ובּירוֹן – אפשר, על דרך לא שונה מזו של שונא-הבריות בניטו סרנו – אימצו אל לבותיהם, כמעט עד כדי להוציא את כל הגזע הלבן, את האנשים המשמשים אותם, הכושי בארבר ופלטשר. ואולם אם ישנו משהו בכושי המפלט אותו מהתיסר בחמיצוּת של נפש חולנית או צינית, איך, בהופיע צדדיו היותר מצודדים, יהא נראה לנפש שוחרת חסד? טבעו של הקברניט דלאנו, כשהיה שָלֵו ביחס לענינים חיצוניים, לא די שהיה שופע טובה, אלא היה עושה כך על דרך לבבית והומורית. בביתו היה לעתים קרובות מהנה את נפשו בשבתו בפתח-דלתו ובהסתכלו באיזה איש-צבע חפשי העוסק בעבודתו או במשחקו. אם בעת נסיעה קרה המקרה שיהיה לו ספן שחור, כמעט ללא שינוי היה נכנס עמו ביחסים של שיחה קלה וחצי-השתובבות. אכן, כרוב האנשים בעלי לב טוב ועליז היה הקברניט דלאנו מחבב את הכושים, לא בשביל לקיים מצות אהבת-הבריות כי אם מתוך מאור-נפש, כמו שיש אנשים אחרים שחיבתם נטויה לכלבי-ניופאונדלנד.

עד כה היו התנאים, בהם מצא את ה“סאן דומיניק”, בכובשי הנטיה הזאת. ואולם כאשר הוּנח לו מאי-המנוחה הקודמת, והוא מטעמים שוני היה יותר נוטה לחברותיות מאשר בכל שעה אחרת שביום ההוא, וכראותו את המשרת בן-הצבע, המפּית על ידו, כה אדיב מסביב לאדוניו, בעסק שכיח כמו גילוח, שבה אליו כל חולשתו כלפי הכושים.

בין שאר הדברים בידחתהו דוגמה אחת של אהבת האפריקאי לצבעים מאירים ומראות נאים, בקחת השחור, בלא פקפוקים, מארגז-הדגלים חתיכת-בד גדולה, מצובעת בצבעים מצבעים שונים, וישבוֹ אותו מתחת לסנטר אדוניו להיות לו לסינר.

לא הרי הגילו אצל הספרדים כהרי הגילוח אצל שאר אומות. יש להם סף, הקורי סף-גלבים, אשר מצדו האחד מחורץ, בשביל לשמש בית-קיבול מדויג לסנטר, אשר כנגדו הסף נאחז בשעת הסיבון. הסיבון נעשה לא על ידי מברשת כי אם בסבון המוטבל במים והמשופשף בפנים.

במקרה סנן שימשו לכך מי-מלח, כי לא היו מים טובים מאלו; וחלקי הפנים שסובנו היו רק השפה העליונה והמשקע שבתחתית הצואר, כי כל השאר היה זקן מגוּדל.

מכיון שההכנות הללו היו קצת חדשות לעיני הקברניט דלאנו ישב והסתכל בהן בסקרנות, עד שלא קמה שום שיחה, ולפי שעה לא הראה דון בניטו חשק לחדש הדיבור.

הכושי, כהעמידו את הסף שלו, חיפש בין התערים, כאילו רצה לבחור את החד שבכולם, וכמצאו אותו, נתן לו חוד נוסף על ידי רצעוֹ אותו על העור המוצק, החלק, השמני של כף ידו הפתוחה; אז עשה תנועה כאילו הוא מוכן להתחיל, אך היא נשארה תלויה ועומדת לרגע קל, יד אחת שלו נושאת את התער כלפי מעלה והשניה, על דרך מקצועית, מפשפשת בין הבועות הקוצפות אשר בצואר-הספרדי הרזה. שלא בלא היפּעלות ממראה קרבתה של הפלדה הנוצצת, הרתית דון בניטו בעצבנות, וחיורונו הרגיל הואדר על ידי קצף-הסבון, כשם שקצף-הסבון הוגבר בלבנינותו על ידי עי-הפיח המנוגדת של גוף-הכושי. בכלל, היה המחזה קצת משונה, לפחות בעיני הקברניט דלאנו, ולא עוד אלא שכראותו את השניםבאותו מעמד, לא היה יכול להתגבר על ההרהור שהוא רואה בשחור – קוצץ-ראשים, ובלבן – איש שראשו נתון על הסדן. ואולם כל זה היה משעשועי הדמיון, שהם נוצצים ונעלמים בנשימה אחת, ושאפילו המוח היותר מסודר אינו פנוי מהם.

בינתים הותר במעט, בשל התרגשותו של הספרדי, הבד הצבעוני שמסביב לו, עד שנשׂרך קיפול אחד רחב, כעין יריעה, מעבר לכסא-הזרועות ועד הרצפה, שם גילתה, בין שפע של סמלי-אצילים וצבעי-רקע – שחורים, כחולים וצהובים – טירה שהיא סגורה בשדה אדום כדם, ובמלוכסן לו – ארי מובלט בלובן.

“הטירה והארי”, קרא הקברניט דלאנו – “ראה, דון בניטו, זהו דגל ספרד שאתה משתמש בו פה. יפה שרק אני, ולא המלך, הוא הרואה זאת”, הוסיף מתוך בת-צחוק, “אבל” – בפנותו שוב אל השחור, – ומני, אחת היא לך, ובלבד שהצבעים עליזים הם". הערה זו לא חסרה מגרום הנאה קלה לכושי.

“ועתה, אדון”, אמר, כהתקינו את הדגל וכדחקו את הראש ברוך אחורנית ביתר הידוק לבית-הגב של הכסא; “ועתה, אדון”, והפלד התנוצץ בסמוך לצואר.

שוב עברה צמרמורת קלה את גופו של דון בניטו.

“אל תרעד ככה, אדון, – ראה, דון עמשא, האדון תמיד רועד כשאני מגלחו, ובכל זאת יודע האדון כי מעולם עדיין לא הקזתי דם, אם כי, אל נכון, אם ירעד האדון ככה, אני עלול לעשות כך ביום מן הימים. ואתה, אדון”, הוסי, “ועתה, דון עמשא, בבקשה, המשיכו בדיבוריכם על רוח-הסערה וכל כיוצא בכך, יכול האדון להקשיב, ובין פעם לפעם יכול האדון לעשות”.

“אַה, כן, רוחות-הסערה הללו”, אמר הקברניט דלאנו; “ואולם יותר משאני חושב על נסיעתך, יותר אני תמה לא על הרוחות, כל כמה שהיו הללו נוראות, אלא על תקופת-השואה אשר באה בעקבותיהן. כי הנה, לפי תיאורך, ארך לך כל אלה שני החדשים ויותר להגיע מכף-הקרן אל סאן מריה, מרחק שאני עצמי, כשיש לי רוח טובה, מפליג ועובר אותו תוך ימים אחדים. באמת, היו לך גלינות, והן ארוכות היו, ואולם להיות קפוא בגלינות-ים במשך חדשַיִם, זה, למצער, הוא בלתי-נשכח. הנה, דון בניטו, אילו סיפר לי כמעט כל ג’נטלמן אחר סיפור כזה, הייתי נוטה-למחצה כלפי מעט מניעת-אמונה.”

כאן, בעל כרחו, הופיע מבע על פני הספרדי, כדומה למבע שהיה לו קודם על הסיפון, ואם מפאת החרדה שחרד ואם מפאת נדנוד פתאומי ומגושם של קליפה-הספינה בתוך שלות-הים, ואם מפאת אי-יציבות רגעית בידו של המשרת, מכל מקום, בו ברגע הקיז התער דם, וכתמים ממנו הכתימו את הקצף השמנתי אשר מתחת לגרון; מיד השיב הגלב השחור את פלדו אחור, וכהישארו עומד בעמידה מקצועית שלו, גבו אל הקברניט דלאנו ופניו אל דון בניטו, הרים את התער המטפטף ואמר, מתוך צער חצי-הומורי, “ראה, אדון, – כה רעדת – הרי דם ראשון ביד באבו”.

שום חרב שהיתה שלופה לפני ג’יימס הראשון של אנגליה, שום רצח לעיניו של אותו מלך פחדן, לא היה מוליך חזות-פנים יותר נבהלת מזו שהיתה מוצגת עכשיו על ידי דון בניטו.

ברנש מסכן, חשב הקברניט דלאנו, כל כך עצבני הוא שאינו יכול לסבול אפילו מראהו של דם-גילוח; וזה האיש החולה, רעוע-העצבים, – האם יאָמן כי דימיתי בנפשי שהוא רצה לשפוך את כל דמי, הוא שאינו יכול לסבול מראה של טיפה קטנה אחת משלו? אכן, עמשא דלאנו, יצאת קצת מכליך היום. אל תגיד בביתך, בהגיעך לשם. כן, נראה הוא כמו רוצח, הלא כן? יותר נראה הוא בעצמו כעומד להירצח. ובכן, ובכן, חוית יום זה יש בה משום לקח טוב.

בינתים, בעוד הדברים הללו עוברים דרך מוחו של איש-הים ישר-הלב, לקח המשרת את המפית מזרועו, ואל דון בניטו אמר: “ואולם ענה לדון עמשא, בבקשה, אדון, בשעה שאני מנגב את החומר העכור הזה מן התער ומשחיזו ברצועה מחדש”.

באמרו את הדברים הללו היו פניו מוסבים הצדה למחצה, עד שהיו נראים במידה שוה לספרדי ולאמריקאי, וארשתם כאילו רמזה שהוא רוצה, על ידי עוררו את אדוניו להמשיך בשיחה, להסיח דעתו מן התאונה המרגיזה שנפלה לפני רגע. דון בניטו, כאילו שמח לחטוף את הרוחה שהוצעה לו, שוב פתח וחזר וסיפר לקברניט דלאנו, שלא די שהגלינות היו ממושכות באופן בלתי-שכיח אלא שהספינה פגעה בזרמים עקשניים; ושאר דברים שהוסיף עכשיו, מהם לא היו אלא חזרה על אמירות קודמות שלו, לבאר איך קרה שהמעבר מכף-הקרן אל סאן מריה היה כל-כך ארוך גם ארוך, ומפעם לפעם עירבב בדבריו שבחים אגביים, פחות מוגבלים מאשר קודם, לשחורים על התנהגותם הטובה בדרך כלל.

אלו הפרטים לא ניתנו כסדרם, כי המשרת מפעם לפעם השתמש בתערו, ובכן, בין פרק לפרק שבגילוח, נמשכו הסיפור והתושבחת במרץ רב מן הרגיל.

לדמיונו של הקברניט דלאנו, שעכשיו נח מחששיו, היה משהו כה נבוב באורח-דיבורו של הספרדי, והיתה איזו נביבות-גומלין בפירוש-השתיקה האפל של המשרת, עד שניצוץ לפניו הרעיון כי אפשר שהאדון ואישו, לאיזו מטרה נעלמת, משחקים, הן במלל הן במעשה, עד כדי רעידת ידיו ורגליו של דון בניטו, איזה מחזה-תעתועים לפניו. אף לא חסרו אילו אסמכתות לחשד של התקשרות סודית בין שניהם; הרי העובדה של אותן השיחות בלחישה שהוזכרו לעיל. אם כן, איפוא, מהי מטרתה של הצגת גלבים זו בפניו? לבסוף, בסכותו את הרעיון כבועת-דמיון שאולי נתעוררה בו, בלא-יודעים, משום המראה התיאטרלי של דון בניטו בדגלו שהוא לובשו נוסח-שחקנים, עד מהרה גירשהו הקברניט דלאנו מדעתו.

תם הגילוח, והמשרת נזדרז בבקבוק קטן של מי-בושם; טיפות אחדות מהם שפך על הראש, אחר שיפשף את הראש בחריצות, והמרץ שבמעשה גרם שפניו יהיו מתעוותים משונות.

פעולתו הבאה היתה במסרק, מספרים ומברשת; הוא פעל סחור-סחור, מחליק תלתל כאן, גוזז שער-זקן מורם שם, נותן סלסול-חן לפאה, ועושה שאר שכלולים שהם עדות ליד אומן מומחה; ובאותה שעה, כמו כל ג’נטלמן המשלים עם גורלו ביד הגלב, נשא דון בניטו את הכל, מכל מקום, ביתר שלות-דעת משנשא את מלאכת-התער; אכן, עכשיו ישב כל-כך חיור וקפוא, עד שהכושי נדמה כפסל נובי הנותן גמר-שכלול לראש פסל לבן.

נגמר הכל, דגל ספרד סולק, נתקפל ונזרק לתוך ארגז-הדגלים, נשימת הכושי החמה נפחה וריחקה כל שערה תועה שאולי מצאה לה ממשכן בעורף אדוניו; תוּקנוּ צוארון ועניבה; זנב-חוט טואטא מעל דש-הקטיפה; לאחר שכל זה נעשה, צעד המשרת מרחק-מה אחורנית, עמד מתוך הבעה כבושה של שביעת-רצון-מעצמו והסתכל באדוניו כמו היה זה, לפחות בעניני רחצה, יציר כפיו מבורכות-הטעם.

הקברניט דלאנו בשעשענות נתן לו מחמאה על פעולתו; ובו בזמן אמר “יישר כוח” לדון בניטו.

ואולם לא מים מתוקים, ולא מעשה-שאמפּו, ולא נאמנות ולא חיבתיות, שימחו את הספרדי. הקברניט דלאנו, כראותו אותו שוקע לתוך עגמה מרחקת-הבריות, וממשיך בישיבה, וכסברו כי נוכחותו היא בלתי-רצויה באותו רגע, הלך לו, מתוך נימוק שהוא רוצה לראות אם, כפי שניבא, יש לראות סימנים לרוח טובה.

בהתקדמו כלפי התורן העיקרי עמד לרגע הוגה במחזה, לא בלא אילו חזזים בלתי-מוגדרים, ופתאום שמע רעש אצל האולם, וכהסתובבו ראה את הכושי, ידו ללחו. ניגש הקברניט דלאנו וראה כי ליו של זה שותתת דם. הוא עמד לשאול לסיבה, אך החד-שיח המילל את הכושי קדם והאיר לו:

“הה, מתי כבר יוטב לאדון מחליו? רק הלב החמוץ הנולד ממחלה חמוצה גרם לו שינהג ככה בבאבו; שיחתוך את באבו בתער, באשר, רק בדרך-תאונה בלבד, נתן באבו לאדון שריטה קטנה אחת; וזאת – בפעם הראשונה בכמה ימים. הה, הה, הה!” כן, כהחזיקו את ידו למו פניו.

האם אפשר, חשב הקברניט דלאנו – האם בשביל לשפוך ביחידות את מרירותו הספרדית נגד זה רעו המסכן, אילצני דון בניטו, על ידי הנהגתו הזעֵפה, להסתלק? אַה, זו העבדות מולידה יצרים מכוערים באדם! הברנש המסכן!

הוא היה מוכן לומר איזו מלה של אהדה לכושי, אבל זה, מתוך היסוס של פחד, נכנס בחזרה אל האולם.

לאחר רגעים מועטים יצאו האדון ואישו; ודון בניטו היה נשען על משרתו כאילו לא קרה כלום.

אם כן, לא היתה זו סוף-סוף אלא התקוטטות-נאהבים, חשב הקברניט דלאנו.

הוא העמיד את דון בניטו ושניהם הילכו יחדיו לאט. הם עברו רק צעדים אחדים, ובן-המשק – יליד-תערובת גבוה, הדומה לראג’ה הודי, מוטעם על דרך מזרחית בתרבוש-פגודה שנעשה על ידי שלו-ארבע מטפחות-מאדראס העטופות מסביב לראשו, טירה על טירה – ניגש מתוך הצדעת-שלום והכריז על פת-צהרים בתא-הקברניט.

בדרכם לשם הילך יליד-התערובת לפני שני הקברניטים, והוא, בהסתובבו כסדר עם התקדמותו, ניהל אותם פנימה מתוך חיוכים וקידות בלתי-פוסקים – הצגה של אצילות-נימוסים ששמה גמר-שכלול לאי-חשיבותו של באבו הקטן, גלוי הראש, אשר, כאילו לא היה בלתי-מרגיש בנחיתות, הביט על בן-המשק בעל תנועות-החן בתמהון. ואולם במקצת יחס הקברניט דלאנו את ערנותו הקנאתנית לאותו רגש מיוחד במינו שכל אפריקאי טהור-דם מרגישהו כלפי מי שדמו מהול. אשר לבן-המשק, התנהגותו אם לא סיפרה על כבוד של ערך עצמי, הרי העידה על עוצם רצון לגרום הנאה, וזו מידה שטובתה כפולה, הן נוצרית הן צ’סטרפילדית (הן לשם שמים והן לשם רוַח ארצי).

בענין התבונן הקברניט דלאנו כי בשעה שצבע-העור של יליד-התערובת היה מורכב משני הגזעים, היה קלסתר-פניו אירופאי – כן על דרך מופתית.

“דון בניטו”, לחש, “הריני שמח לראות את זה שומר-סף של שרביט-הזהב אשר לך: מראהו מכחיש הערה כעורה שנאמר לי פעם על ידי בעל-מטעים בבאראבאדוס, דהיינו: כשאתה רואה יליד-תערובת שפניו אירופאיים, מחוטבים, היזהר מפניו; הרי הוא שד. אך ראה, זה בן-המשק שלך יש לו רזמי פנים יותר מחוטבים מאלו של ג’ורג' מלך אנגליה; ואף על פי כן, הנה הוא מניד ראשו ומשתחוה ומחייך; אכן מלך הוא זה – מלך לכל טובי-לב ובעלי הנימוס. אף מה קול נעים יש לו”.

“יש לו סיניור”.

“ואולם, אמור לי – במידה שהכרת אותו, האם לא הוכח שהוא בחור טוב והגון?” אמר הקברניט דלאנו, כעמדו, בשעה שבן-המשק, מתוך תנועת-נימוס אחרונה, נעלם לתוך התא; “הבה, משום הטעם שזה-אך הזכרתיו, אני סקרני לדעת זאת”.

“פראנצסקו הוא איש טוב”, ענה דון בניטו בעצלתים, כמו מעריך קריר-מזג, אשר אין עם רצונו לא לבקש מומים ולא להחניף.

“אַה, כן סברתי. כי אכן זה היה מאד מוזר, ולא לשבח לנו לבני-העור, אילו מעט מדמנו כשהוא מעורב בדם האפריקאי, לא די שהיה רחוק משפר את טיבו של זה האחרון, אלא שהיה מוליד את התוצאה העגומה של מזיגת חומצה גפריתית לתוך הנזיד השחור – משפר את צבע-העור, אולי, אך לא את שלמוּת-האופי”.

“ללא ספק, ללא ספק, סיניור. ואולם” – כאן העיף עין על באבו – “שלא לדבר בכושים, שמעתי את הערתו של בעל המטעים שלך מוסבה אל תערובות ספרדיות ואינדיאניות במחוזותינו. ואולם איני יודע כלום בענין זה”, הוסיף כנטול חיים.

וכאן נכנסו לתוך התא.

פת-הצהרים היתה חסכנית. אחדים מן הדגים הרעננים והדלועים של הקברניט דלאנו, ביסקויט ובשר מלוח, בקבוק יין-התפוחים המשומר, והבקבוק האחרון של יין קאנארי שבספינה.

כשנכנסו היה פראנצסקו, עם שנים שלושה עוזרים שחורים על ידו, מרחף מעל השולחן, עושה את השכלולים האחרונים. בהרגישם באדוניהם נסתלקו להם, פראנצסקו עושה מחות-כבוד חייכנית, והספרדי, מבלי השפל עד כדי להשגיח בה, העיר לחברו מתוך איסטניסות שאין הוא מחבב נשיאת-פנים יתירה.

בלא חברים ישבו המארח והאורח, כמו זוג נשוא נטול-ילדים, זה מקצה השולחן מזה וזה מקצה השולחן מזה, לאחר שדון בניטו הראה לקברניט דלאנו את מקומו בנפנוף-יד. וכל-כמה שהיה חלש, העמיד על דעתו שהג’נטלמן ההוא ישב קודם לו.

הכושי שם מחצלת תחת רגלי דון בניטו, וכר מאחורי גבו ואז עמד הוא עצמו מאחורי הכסא – לא כסאו של אדוניו כי אם כסאו של הקברניט דלאנו. לראשונה התמיה הדבר את הקברניט. ואולם עד מהרה נתברר כי השחור, בתפשו עמדה זו, עדיין היה נאמן לבעליו; כי, בהביטו בפניו יוכל ביתר גלות להקדים ולעשות את הזעירה שברציותיו.

“זה הברנש שלך הוא בר-דעת על דרך בלתי-מצויה, דון בניטו”, לחש הקברניט דלאנו מעבר לשולחן.

“אמת דברת, סיניור”.

במשך הסעודה שב האורח אלי חלקים מסיפורו של דון בניטו, וביקש יותר פרטים פה ושם. הוא הקשה כיצד נהיה שהצפדינה והקדחת, שעשו שמות סיטוניות כאלו בלבנים, בה בשעה השמידו פחות מחצים של השחורים. כאילו החיתה השאלה הזאת את כל מחזה-המגפה לפני עיני הספרדי, והזכירתו על דרך עגומה את דבר בדידותו בתאו, אשר בו היה לשעבר מוקף כל-כך הרבה ידידים וקצינים, רעדה ידו, ]ניו איבדו צבעם, מלים קטועות נפלטו מפיו; ואולם מיד, דומה כאילו הוחלף זכר שפוי על העבר בפחדים מטורפים של ההווה. בעינים קמות הביט לפניו בתוך החלל הריק. ואולם שום דבר לא היה נראה שם חוץ מיד משרתו הסוחפת אליו את יין-הקאנארי. לבסוף, הספיקו טיפות אחדות להשיב רוחו אליו. הוא עשה הערות אקראיות אחדות על הבדל-המבנה שבין גזעים שונים, המאפשר לאחד להתקומם נגד מחלות מסוימות יותר מאשר לחברו.

אזי הקברניט דלאנו, בהתכוונו לומר משהו למארחו ביחס לצד הכספי של העסק שקיבל על עצמו למען חברו, ביחוד – מאחר שהוא חייב לתת דין-וחשבון מדויק לפני מעבידיו – בענין סדרת המפרשים החדשה, ועוד ענינים מעין זה; ובהיותו, מדרך הטבע, מבכר לנהל דברים כאלה ביחידות, רצה שהמשרת יסתלק לו; כי דימה שדון בניטו יוכל לותר על שירותו לרגעים מועטים. אך הוא חיכה קצת, בסברו כי במשך השיחה יהיה דון בניטו, בלא דחיפה מצדו הוא, מרגיש בהגינות הצעד.

אך לא כן היה. לבסוף, אחרי תפשו את מבט מאָרחו, לחש הקברניט דלאנו מתוך תנועת-בוהן לאחור: “דון בניטו, סלח לי, ואולם יש הפרעה להבעת כל מה שאני רוצה לומר לך”.

על כך שוּנוּ פני הספרדי; הקברניט יחס את השינוי הזה לרוגז על הרמז, שהיה בו מעין הטלת-דופי במשרתו. לאחר שתיקת-רגע הבטיח לאורחו כי שהיית השחור אתם לא יהיה בה משום עיכוב; כי, לאחר שאיבד את קציניו, עשה את באבו, אשר משׂרתוֹ הראשונה היתה כקפיטן לכושים, לא בלבד בן-לויה ורֵעַ תמידי, כי אם גם איש-סודו, בכל הענינים.

לאחר זה שוב לא היה לקברניט דלאנו פתחון-פה, אם כי כמעט לא יכול להימנע מקורטוב של אי-נועם על שלא בא על סיפוקו בבקשה כה קלילה, מיד אחד שלמענו הוא מתכוון לעשות שירותים כל כך מוצקים. ואולם אין זו אלא מידת-“להכעיס” שבו. על כן, במלאו כוסו, ניגש את מסחר.

נקבעו מחיר המפרשים ושאר הענינים. ואולם בעת היעשות זאת, הכיר האמריקאי כי, הגם שהצעתו הראשונה לעזרה נתקבלה בחיוּת יוקדת, הנה עכשיו, כשזה הוּרד עד כדי עסק מסחרי, נתגלו אדישות וחוסר-רגש. אכן, דומה, כי דון בניטו נכנע להקשיב לפרטים מתוך כבוד לנימוסי העולם, ולאו דוקא מתוך איזה רושם ששמורה בענין טובה עצומה לו ולנסיעתו.

עד מהרה נעשתה הנהגתו יותר מכונסת לתוך עצמו; הטורח להשתדל ולמשוך אותו לידי שיחה חברותית עלה בתוהו. מכורסם על ידי רוח מרה שחורה שבו ישב ומשך בזקנו, בשעה שיד משרתו, אילמת כצל שעל הכותל, לאט-לאט דחפה אליו את יין הקאנארי.

לאחר פת-צהרים ישבו על האשנב המרופד, והמשרת שׂם כר מאחורי אדוניו. הגלינה הממושכת כעת הפיקה השפעה על האויר. דון בניטו נאנח בכבדות, כעורג על נשימת רוח.

“על שום מה לא נגמור שיחתנו באולם”, אמר הקברניט דלאנו, “שם יש יותר אויר”. ואולם המארח ישב שותק וללא תנועה.

בינתים כרע המשרת לפניו, ובידו מנפת-נוצות גדולה. ופראנצסקו, כהיכנסו על ראשי-אצבעות, נתן ליד הכושי ספל קטן של מי-בושם, וזה לפרקים קרובים שיפשף בכך את מצח אדוניו, כשהוא מחליק השער שעל יד הרקות כאומנת את ראשו של תינוק. הוא לא דיבר אף מלה. הוא רק הניח את עינו על זו של אדוניו, כאילו, בכל מצוקתו של דון בניטו, רצה לרענן את רוחו מעט על ידי המראה השותק של נאמנות.

והנה צילצל פעמון-הספינה שתי שעות; ומבעד לחלונות תא-הקברניט נראתה התאדוות קלה שבים; והיא באה מן הכיוון הנכון.

“הנה”, קרא הקברניט דלאנו, “הלא אמרתי לך כך, דון בניטו! הבט!”

הוא קם על רגליו והיה מדבר בקול מפועם מאד, מתוך כוונה לנער ולעורר את חברו. אבל, הגם שיריעת-התולע של חלון הירכתים שעל ידו התנפנפה באותו רגע אצל לחיו החיורת, דומה, כי דון בניטו היה מרוצה פחות מן הרוח מאשר מן הגלינה.

“אדם מסכן”, חשב הקברניט דלאנו, “נסיון מר לימדהו כי אדוה אחת אינה מהווה רוח כמו שסנונית אחת אינה מהווה קיץ. ואולם הפעם טועה הוא. אכניס את ספינתו בשבילו, ואוכיח זאת”.

בהעירו בקיצור על מצבו החלוש של מארחו, הפציר בו שישאר בשקט במקום שהוא נמצא, מאחר שהוא (הקברניט דלאנו) בשמחה יקבל על עצמו את האחריות על ניצול הרוח על הצד היותר טוב.

בהגיעו לסיפון נזדעזע הקברניט דלאנו לפגיעה בלתי צפויה עם דמותו של אטופל, שהיתה קבועה כמצבה אצל הסף, כאחד מאותם השוערים המפוסלים, עשויי שיש שחור, שהם שומרים את היציעים של בתי-קבר מצריים.

ואולם, יתכן כי הפעם היתה הזדעזעותו גופנית בלבד. דמותו של אטופל, שעל דרך מיוחדת במינה העידה על רוח צייתנית אפילו בשעת רוּגזוֹ, היותה נגיד גמור לדמויות לוטשי-הקרדומות, אשר בסבלנותם גילו חריצותם; ושני המחזות הראו כי כל כמה שהיה כוח-השלטון הכללי של דון בניטו רפוי בידו, אף על פי כן, מדי רצותו להפיק אותו, אין איש, ויהיה פרא מאד או ענקי מאד, שלא יכּנע לפניו איך שהוא.

חטף הקברניט דלאנו חצוצרה שהיתה תלויה מן המעקות, ובצעד שלוח התקדם כלפי הקצה הקדמי של עלית-הירכתים, משם הוציא פקודותיו במיטב הספרדית שבפיו. הספנים המעטים והרבה כושים, כולם כאחד מרוצים, מתוך הקשבה מעולה התחילו מכוונים את פני האניה כלפי מפרץ-הנמל.

בתתו אילו הוראות על התקנת מפרש-מנור תחתון, שמע הקברניט דלאנו לפתע קול אחד החוזר בדייקנות על פקודותיו. בהפנותו פניו ראה את באבו, פועל עכשיו בפעם הראשונה, מתחת לנוט, בפקידו הראשון כראש-העבדים. העזרה הזאת היתה לתועלת. מפרשים קרועים ומקורעים ומנורים מעוקמים עד מהרה הגיעו אל איזה תיקון. ולא נמשך מיתר או נף אלא בלוית הזמירות העליזות של הכושים מרוממי-הרוח.

בחורים טובים, חשב הקברניט דלאנו, מעט אמון היה הופך אותם לספנים טובים. ראה נא, אפילו הנשים, אף הן מושכות ומזמרות. אפשר הן הן מאותן הכושיות, בנות אשאנטי, שהן הוֹווֹת חיילים מזוינים, כפי ששמעתי. ואולם מי על יד ההגה? אני זקוק ליד טובה שם.

הוא הלך לראות.

ה“סאן דומיניק” כּיונה דרכה על ידי ידית-הגה מכבידה, שגלגלים גדולים קשורים אליה. בקצה כל גלגל עמד בחור נמוך-דרגה, וביניהם ידית-ההגה, העמדה האחראית, איש=ים ספרדי, אשר פניו הביעו את רגש התקוה והבטחון הכללי שנתעורר עם בוא הרוח.

היה זה אותו האיש אשר התנהגותו היתה מלוּוה בושת פנים על יד מרימת-השרשרת.

“אה, אתה הוא, אישי”, קרא הקברניט דלאנו, “ובכן עכשיו לא עוד עיני-כבשה; הבט ישר וכך תכוון גם את הספינה. יד טובה, אני מקוה? ואתה רוצה להיכנס אל המפרץ, הלא כן?”

“סי, סיניור”, הסכים האיש מתוך צחוק פנימי, כאחזו בראש ידית-ההגה בחזקה. על כך – והאמריקאי לא ראה זאת – הביטו שני השחורים על הספן בעינים תוהות.

כיון שמצא כי הכל כתיקנו אצל ההגה, הלך הנוט אל בית-החרטום לראות מה המצב שם.

עכשיו היה לה לספינה די דרך לחתור בזרם. עם התקרב הערב עתיד הרוח להתרענן.

מאחר שעשה כל מה שנחוץ לפי שעה, פנה הקברניט דלאנו, בתתו הוראות אחרונות לספנים, אל ירכתי האניה, לספר על מצב הדברים לדון בניטו בתא שלו; אולי היה נדחף להתחבר אליו גם משום תקוה שיחטוף שיחת-מה לרגע, ביחידות עמו, בשעה שמשרתו עסוק על הסיפון.

היו מתחת לעלית-הירכתים שתי כניסות לתא-הקברניט, זו כנגד זו, האחת יותר מרוחקת מן השניה, ולפיכך מתחברת אל מעבר יותר גדול. בראותו כי המשרת עודנו למעלה לקח לו את הכניסה היותר קרובה אליו, זו שהוזכרה תאחרונה, ואשר על פיה עוד עמד אטופל – והוא מיהר לדרכו, עד שהגיע אל סף התא; שם עמד לרגע כדי לעצור מעט בלהיטותו. אז, כשענין-המסחר שבדעתו מונח על שפתיו, נכנס. כהתקרבו אל הספרדי, שישב על מושב-האשנב, שמע קול-צעד אחר, העונה לקצב צעדו הוא. מן הדלת שכנגד, טס בידו, נתקרב גם המשרת.

“לעזאזל אותו הברנש הנאמן”, חשב הקברניט דלאנו; “מה מקרה מרגיש הוא זה”.

אפשר היה רוּגזוֹ יותר קשה אילולא עליצות הבטחון שהושרתה על ידי הרוח. ואפילו כך, הרגיש חיל קל, מתוך שמבלי משים נתקשרו באבו עם אטופל יחדיו.

“דון בניטו”, אמר, “אני מביא לך שמחה; הרוח יתמיד, אף יגדל. אגב, אישך הרם, זה מורה-השעות שלך, עומד מבחוץ. על פי פקודתך, כמובן?”

דון בניטו נרתע כאילו נגעה בו עקיצת לעג, שהוגשה מתוך שכאלה תבלים פיקחיים של נימוס טוב למראית-עין, עד שלא נתנה פתחון-פה להשיב.

הריהו כמו אחד שנפשט עורו בעודו חי, הירהר הקברניט דלאנו; איפה יגע בו אדם ולא יגרום רתיעה?

המשרת הילך לפני האדון, התקין לו כר; הספרדי, שדעתו הושבה אל דרך ארץ, ענה בלשון נוקשה: “צדקת. העבד מופיע במקום שראית אותו לפי צו שלי; כלומר, אם באחת השעות אני למטה, עליו לתפוס עמדתו ולצפות לבואי”.

“הנה עתה, תסלח לי, אך הרי נהגת בברנש המסכן כדרך שנוהגים במלך לשעבר, שמשיבים את פניו ריקם. אה, דון בניטו” – והוא חייך – “עם כל החופש שאתה מרשה בדברים מסוימים, ירא אני שמא, במעמקיך, אדון קשה ומר הנך”.

שוב נרתע דון בניטו; והפעם, כפי שסבר הספן הטוב, מתוך מסור-כליות נאמן.

עכשיו נעשתה השיחה כדבר שבכפיה. לשוא הסב הקברניט בניטו את תשומת-הלב אל הנדנוד, הניכר עכשיו, של השדרית החותכת את הים מעדנות; בעין נטולת-ברק ענה בניטו דברים מעטים ומסויגים.

סוף סוף, מאחר שגברה הרוח הלוך וגבור, והיא עודנה נושבת ישר כלפי המפרץ, נשאה את ה“סאן דומיניק” קדימה במהרה. בהקיפם פאת-ארץ נתגלתה מרחוק, בנוף הפתוח, הספינה הכלבימית.

בינתים שוב יצא הקברניט דלאנו אל הסיפון ושהה שם לאיזה זמן. אחרי שסוף-סוף שינה את מהלך-הספינה בשביל לעקוף את צוקי-הסלעים עקיפה הגונה, שב לרגעים אחדים למטה.

“אשמח את נפש ידידי המסכן”, חשב.

“יותר טוב ויותר טוב, דון בניטו”, קרא בחזרו והיכנסו ברוח עליזה; “עוד מעט ויבוא הקץ ליסוריך, לפחות לפרק-זמן כל-שהוא. כי, כפי שאתה יודע, אחרי נסיעה ארוכה ועגומה, כשהעוגן נופל לתוך מי-הנמל, כל כבדו העצום כאילו מסתלק מעל לב הקברניט. אנו מתקדמים לתפארת, דון בניטו. ספינתי נראית באופק. הבט דרך הצוהר הצדדי כאן. הריהי שם, כולה עוז: “עונג הרווק”, ידידי הטוב. אה, איך הרוח מאוששת אדם! בוא, עליך לקחת ספל קפה אתי הערב. בן-המשק הזקן שלי יתן לך ספל נאה, ככל אשר שתהו שׂולטן מימות עולם. מה אתה אומר לכך, דון בניטו, האם תבוא?”

בראשונה נשא הספרדי את עיניו בקדחתנות, ושלח מבט כוסף אל הכלבימית, כשהמשרת מביו עָל כלפי פניו בדאגה אילמת. פתאום שב אליו חלי-הקור הישן שלו, וכצנחו אחור לתוך כריו, שתק.

“אינך עונה. הבה, כל היום היית מארחי. האם רצונך שכל מידת הכנסת-אורחים תהיה רק לצד אחד?”

“אינני יכול ללכת”, היתה התשובה.

“מה? זה לא ייגע אותך. הספינות תרבצנה יחד בכל הסמיכות האפשרית, מבלי פגיעה רעה. כמעט ולא יהיה זה אלא צעידה מסיפון לסיפון, כאילו צעדת מחדר לחדר. בוא, בוא, אל תסרב לי”.

“אינני יכול ללכת”, חזר דון בניטו באופן חותך עד גועל-נפש.

בדחותו כל מראית דרך ארץ, חוץ מן האחרונה שבאחרונות, במין ברוגז של רפאים, וכנשכו צפרניו הדקות עד הבשר, הביט, כמעט לטש עיני-זעם, בפני האורח; כאילו היה אי-סבלני שנוכחותו של זר תפריע לו בהנאתו המלאה משעתו החולנית. בינתים הגיע דרך החלונות קול המים המתפלגים בגעגוע וגילה הולכים וגוברים; כאילו היו נוזפים בו על מרירותו האפלה, כאילו היו אומרים לו, כי כל כמה שישחק ברוגז, וישתגע בכך, הטבע לא איכפת לו אף במשהו; מאחר שאשמת מי היא בבקשה?

ואולם מצב-הנפש העכור היה בתחתית מעמקיו כשם שהרוח היפה היתה בתכלית מרומיה.

היה בו באיש משהו מעבר ולעילא מכל אי-חברותיות או חמיצות שגילה עד הנה, שגם הלב הטוב והסלחן של אורחו לא יכול היה לסבלו. בהיותו לגמרי אבוד-עצה מבאר התנהגות כזו, ובחשבו כי מחלה וזרות-אופי כאחת אינן תירוץ מספיק לכך, אף בהיותו בטוח כי שום דבר במעשיו הוא אינו מצדיק את הדבר, התחילה גאותו של הקברניט דלאנו מתעוררת. הוא עצמו נעשה מסויג. אך דומה שהכל אחת היא לגבי הספרדי, על כן עזבהו הקברניט דלאנו ושב אל הסיפון.

עכשיו היתה הספינה בתוך פחות משני מילין מן הכלבימית. הסירה הלויתנית היתה נראית כמקפצת על הרוַח שביניהם.

קיצורו של דבר, לא עבר זמן רב ושני כלי-הים, הודות לכושר-כפיו של הנוט, רבצו מועגנים יחד דרך שכנות.

קודם שובו אל ספינתו נתכוון הקברניט דלאנו למסור לדון בניטו את הפרטים המעשיים של מתן השירותים המוצעים. ואולם, כפי מצב הדברים, מכיון שלא רצה לחזור ולהעמיד עצמו מטרה לסירובים, החליט, עכשיו שראה את ה,סאן דומיניק" קשורה במבטחים, לעזוב אותה מיד, מבלי העלות בפיו עוד זכר כל שהוא להכנסת-אורחים או למסחר, בדחו7תו ללא תור מסוים את תכניותיו הסופיות, מסדיר את מעשיו לעתיד לפי נסיבות העתיד. סירתו היתה מוכנה לקחתו, ואולם מארחו עוד שהה למטה. ובכן, חשב הקברניט דלאנו, אם מעטים נימוסי-אצילות שלו, בה במידה גדול הצורך להראות את שלי. הוא ירד אל תא-הקברניט לומר שלום של טקס, ואולי, ברמז חבוי גם של נזיפה. אך לגודל שביעת-רצונו הנה קם דון בניטו – כאילו התחיל מרגיש את כובד נוהג-הזלזול שגמל על אורחו והלה קיבל הכל שלא בלא דרך-ארץ – על רגליו, כשהוא נשערן על משרתו, וכאחזו ביד הקברניט דלאנו הריהו עומד רועד, רב-מדי נרגש בשביל לדבר. ואולם הנבואה הטובה שהסיק מכך הקברניט דלאנו עד מהרה נתפוצצה על ידי לבוֹש הספרדי את כל הסתייגותו הקודמת, מתוך תוספת עצבות, ובעינים מוטות הצדה למחצה, חזר וישב על כריו בשתיקה. הקברניט דלאנו, מתוך שיבת רגשותיו המצוננים העונים למעשי חבר, קד ונסתלק.

הוא טרם הגיע עד חצי-הדרך במסדרון הצר, האפל כמו ניקבה, המוליך מן התא אל המדרגות, והנה קול, כקול הפעמון המכריז על תליה באיזו חצר בית-אסורים, נופל על אזניו. היה זה ההד של הפעמון הפגום אשר בספינה, בהקישו את השעה, וההד נכפל בזה המסתור התת-קרקעי. מיד, בגזירה שאין לעמוד בפניה, התחילה נפשו, שנענתה לאות-הנחש, משריצה חשדים שבאמונה טפלה. הוא עמד מלכת. בתמונות שהן פי כמה יותר מהירות מאלו הפסוקים, עברונו זוטותיהם של פרטי הפרטים, מולידי חששיו הקודמים.

עד הנה היה טוּב-לב, הנוח להאמין, מוכן גם מוכן לספּק תירוצים לפחדים המתקבלים על הדעלת. הספרדי, שעתים היה כה מדקדק עד כדי גוזמה, על שום מה הזניח עכשיו דרך-ארץ פשוט בהימנעו מלוות את אורחו ההולך עד למדה של הספינה? האם מיחושו הוא שאסר זאת עליו? מיחושו לא אסר עליו התאמצויות יותר קשות ביום ההוא. הנהגתו המסופקת האחרונה עלתה על הדעת: הן קם האיש על רגליו, אחז ביד אורחו והניע בידו כלפי כוברו; ואז, בן-רגע, לקה הכל באלם ועגמה, רעה בחוּבם. האם פירושו של דבר חרטה שבתשובה, קצרה שבקצרות, ברגע האחרון, על איזו עצת-אוון, ואחרי כן – שיבה אין-רחמים אליה? מבטו האחרון נראה כמביע ברכה של פרידת-עולמים – ברכה הרת-אסון ובכל זאת משלימה עם גזר-הדין – לקברניט דלאנו. מדוע דחה את ההזמנה לבקר את הכלבימית בו בערב? או האם היה הספרדי פחות נוקשה מן היהודי, שלא נמנע מסעוד אל שולחנו של אחד, שהוא עצמו עתיד היה לבגוד בו בו בערב? מה משמעותן של כל אותן החידות והסתירות שהיום היה מלא אותן מלבד זאת, שהיו עשויות לערפל הדעת במסתורין בתורת הקדמה לאיזו מהלומה שבגניבה? אוטופל, המתאמר להיות מורד והוא באמת צל שומר עתותיו, באותו רגע המתין אצל הסף בחוץ דומה שוהא שומר-שער, או משהו יותר מכך. מי, על פי הודאת עצמו, שמהו שם? האם היה הכושי אורב ומחכה לו?

הספרדי מאחור – עבדו מפּנים: אין ברירה אלא לאוץ מחושך אל אור.

רגע לאחר מכן, בשינים הדוקות ואגרוף קפוץ, עבר על פני אטופל ועמד באור. בראותו את ספינתו החיננית שוכבת שלום על העוגן שלה, כמעט שיוכל קול פשוט משם להגיע אלי; בראותו את סירת ביתו, והפנים הידועים לו בתוכה, והיא בסבלנות מתרוממת ויורדת על הגלים הקצרים על ידה של ה“סאן דומיניק”; ואז, כהביטו מסביב על הסיפונים, ממקום שהוא עומד, וראה את קוטפי-המוך עודם מעבידים את אצבעותיהם בכובד-ראש; וכשמעו את השריקה הנמוכה, הזמזמנית, וההמיה שבשקידה של לוטשי הקרדומות, עודם מתנועעים על מלאכתם שאין לה סוף; ועל כולם, כראותו את מראה בטבע החסוד, הניפּש לתומו בערב, עת השמש המצועפת במחנה-המערב השקט נוצצת כאור רך מאהלו של אברהם אבינו; כקלוט עינו ואזנו המוקסמות את כל אלה, יחד עם דמות-השחור הרתוקה באזיקים, הותרו-נתרופפו השן ההדוקה והאגרוף הקפוץ. שוב חייך על צלמי-הזיה אשר שמוהו ללעג, והוא הרגיש משהו מעין חרטה, על אשר, בהיכנעו לפניהם אפילו לרגע, הרי זה כאילו, חס ושלום, כפר בהשגחה שהיא לעולם כל-רואה ממעל.

היתה שהיה של רגעים אחדים בזמן שהסירה, על פי פקודותיו נרכסה לאורך הכסש. במשך זה הפרק הקצר נתגנבה ועברה את רוחו של הקברניט דלאנו מין שביעת0רצון שבעצבות, בהרהרו בכל השירותים הרחמניים שעשה בו ביום בשביל איש זר. אה, חשב, אחרי מעשים טובים מצפונו של אדם לעולם אינו כפוי-טובה לו, כל-כמה שיהיה כך הצד המקבל את הטובה.

לבסוף לחצה רגלו, בתחילת רדתו אל הסירה, את השלב הראשון בסולם הצדדי, כשפניו מופנים פנימה כלפי הסיפון. בן ברגע שמע את שמו נקרא מתוך אדיבות; ולאפתעתו המענגת ראה את דון בניטו מתקדם – מרץ בלתי רגיל בהילוכו, כאילו רצה ברגע האחרון לכפר על אי-אדיבותו בשעות שקדמו לזו. בידידוּתיוּת שמטבע ברייתו הסיע את רגלו אחור, הפנה את פניו והוא עצמו התקדם כלפי הבא לקראתו. וכעשותו כך התרבתה הלהיטות העצבנית של הספרדי, ואולם מרצו החיוני עזבהו; ועל כן, המשרת, למען היטיב תמוך אותו, שם יד אדוניו על כתפו הערומה והחזיק אותה שם ברוֹך בדרך זו עשה מעצמו מין משענת.

בהיפגש שני הקברניטים שוב לקח הספרדי את יד האמריקאי בחום לתוך ידו כשהוא שולח מבט מביע-אומר לתוך עיני חברו, אך הוא עצמו, כמו קודם גבר עליו רגשו מדַבר.

עָוַלתי כנגדו, חשב הקברניט דלאנו מתוך נזיפה בעצמו; קרירותו למראית-עין רימתני; בשום מקרה לא נתכוון לעלוב.

בינתים, כאילו פחד שהמשכת המחזה הזה רב-מדי ירע לעצביו של אדוניו, נראה המשרת כמשתוקק שיבוא קץ לו. ובכן, עדיין משים עצמו משענת, כשהוא מהלך בין שני הקברניטים, התקדם אתם עד הכבש; ודון בניטו לא רצה להניח מתוך ידו את יד הקברניט דלאנו, אלא הוסיף להחזיק אותה בתוך שלו מעבר לגופו של השחור.

עד מהרה עמדו בצד הספינה, משקיפים מעל הסירה, אשר הצוות שלה צפה כלפי מעלה בעינים סקרניות. הקברניט דלאנו, שחיכה עד שהספרדי ירפה מהחזיק בו, ועכשיו התחיל בא לידי מבוכה, הרים רגל אחת, בשביל לדלג על מפתן הכבש הפתוח; ואולם דון בניטו עדיין לא אבה להניח את ידו. אף על פי כן, פתח ואמר בקול נרגש: "אינני יכול להוסיף ללכת. כאן עלי לברך אותך לשלום. שלום, דון עמשא היקר, היקר שלי. לך – לך¸ ופתאום חטף והתיר את ידו, “לך וישמרך האלוהים יותר מששמרתיך אני, הטוב בידידי”.

שלא בלא היפּעלוּת היה הקברניט דלאנו שוהה כעת; ואולם בתפסו את עין-המשרת המזהירה בענוה, ירד אל ספינתו מתוך “שלום” חטופה, כש“שלומות” הנחזרות של דון בניטו הולכות אחריו, ודון בניטו עודו נטוע בכבש.

כהתישבוֹ בירכתים עשה הקברניט דלאנו הצדעה אחרונה, וציוה על הסירה שתזוז. אנשי הצוות החזיקו קצות-משוטיהם הכן. איש-החרטום דחף את הספינה למרחק שיספיק להשלכת המשוטים לאורך. בו ברגע שזה נעשה, קפץ דון בניטו מעבר למעקות ונפל לרגלי הקברניט דלאנו, כשהוא בשעת מעשה צווח כלפי ספינתו, אך בקולות כל-כך מטורפים עד שאיש מאנשי הסירה לא יכול להבינם. אבל שלושה ספנים ספריים, כאילו לה היו אטומים כמו אלה, משלוש פינות שונות ורחוקות שבספינה, קפצו אל הים בשכשוך ושחו אחר אדונם, כמו נתכוונו להצילו.

קצי-הסירה ההמום שאל בהשתוממות מה פירושו של דבר. על כך, הקברניו דלאנו כהפנותו חיוך-בוז כלפי בניטו סרנו, שלזרותו אין חקר, ענה כי מצדו הוא אינו יודע ולא איכפת לו; ואולם, דומה שהספרדי ניצנץ בדעתו לעשות בין אנשיו רושם כאילו רצתה הסירה לחטוף אותו. “או – התרחקו למען חייכם”, צעק בקול פרא, בהזדעזעו על מהומה קשקשנית שקמה בספינה, וממעל למהומה צילצלה האזעקה של לוטשי הקרדומות; וכאחזו בצוארו של דון בניטו הוסיף: “זה השודד בעל המשימות מתכוון לרצוח!” כאן, כאילו לאַמת את דבריו, נראה המשרת, דקר בידו, כשהוא מעוּין על המעקב ממעל אגב קפיצה, כמו רצה להתרועע עם אדוניו, מתוך נאמנות מיואשת, עד הסוף; ושלושה ספנים ספרדים, אשר נראה כרוצים לעזור לשחור, השתדלו לטפס לתוך החרטום הפגוע; ובינתים כל צבא הכושים, כאילו נשתלהבו עד לשריפה למראה הסכנה, שבה נתון קברניטם, נתלו במפל-פיח אחד מעל המעקות.

כל זה, ומה שהיה מקודם לכן ומה שבא לאחר מכן, נעשה במהירות-התפתחות כזו שעבר, הווה ועתיד נדמו כאחד.

כראותו את הכושי בא, השליך הקברניט דלאנו את הספרדי הצדה. כמעט תוך מעשה התפישה אותו, ועל ידי הנסיגה הבלתי מוּדעת, שינה מקומו כשידיו פשוטות כלפי מעלה, והוא אחז במשרת כהרף-עין אגב רדתו של זה; והשחור, כשהדקר שלו מורה אל לב הקברניט דלאנו, דומה כאילו בכוונה קפץ לשם כאל מטרה שלו. ואולם כלי-הזין חוּלץ מידו, והמתנפל הושלך אל תחתית הסירה, אשר עכשיו, במשוטים בלתי-מסתבכים, התחילה חופזת דרך הים.

בפרק זה שוב תפסה ידו השמאלית של הקברניט דלאנו אתא דון בניטו השכוב-למחצה, מבלי הרגש כי זה מתעלף אין-דיבור, בעוד שרגלו הימנית טוחנת את הכושי המפורקד; וזרועו הימנית לוחצת על המשוט האחורי לשם תוספת מהירות, ועינו צופה קדימה, והוא מעודד את אנשיו לעשות כמיטב יכלתם.

ואולם כאן, קצין הסירה שסוף סוף הצליח להיפטר מן הספנים הספרדים הצפים, ועכשיו כשפניו צופים לירכתים, עזר במשוטו לאיש החרטום, פתאום צעק לקברניט דלאנו שישגיח במה שהשחור עושה; ואיש-משוט פורטוגזי קרא לו אז שיתן דעתו על מה שהספרדי אומר.

כהציצו כלפי מטה, אל רגליו, ראה את יד המשרת המשוחררת מכוננת דקר שני – קטן – שהיה חבוי בצמר-ראשו, ובזה התפתל, דמות נחש, בתחתית הסירה כלפי לב אדוניו, פרצופו כחול מנקמה, מביע את המטרה המרכזית של נפשו; בשעה שהספרדי, החנוק למחצה, במלים צרודות שלא היו מובנות בלתי אם לפורטוגזים, נצטמק בשביל להתרחק – אך לשוא.

בו ברגע חלף על פני דעתו של הקברניט דלאנו, שזה זמן רב היה שרוי בלילה, ברק-השראה, אשר האיר בבהירות בלתי-צפויה את הנהגתו המסתורית של בניטו סרנו, וכל מאורע-חידה שבאותו יום, כמו כן את כל מסע ה“סאן דומיניק” לשעבר. הוא חבט את יד באבו כלפי מטה, אך לבו חבטהו יותר. בחמלה אין-קץ סילק את ידו האוחזת בדון בניטו. לא את הקברניט דלאנו כי אם את דון בניטו נתכוון השחור לדקור, כשקפץ לתוך הסירה.

שתי ידו של השחור היו אחוזות בחזקה, והקברניט דלאנו, כהציצו אל ה“סאן דומיניק”, עכשיו שהוסרו הכיסויים מעל עיניו, ראה את הכושים לא באי-סדרים, לא ברעש, לא כאילו הם דואגים בבהלת-נפש לדון בניטו, כי אם – המסוה קרוע מעל פניהם – מנופפים קרדומות וסכינים, במרידת-שןדדים טורפנית. כמו דרוישים שחורים מוכי שגעון-אלוהים, רקדו ששת האשאנטים על עלית-הירכתים. הנערים הספרדים שאויביהם עיכבו בעדם מקפוץ אל המים, אצו אל הכלונסאות העליונים שבעליונים, בשעה שהספנים הספרדים המעטים שהיו פחות זריזים, ולא הספיקו לקפוץ אל הים, נראו כשהם מעורבים ללא ישע עם השחורים.

בינתים קרא הקברניט דלאנו לספינתו הוא, ציוה על פתיחת האשנבים והוצאת התותחים. ואולם לפני כן כבר נחתך הכבל של ה,סאן דומיניק"; וקצה החבל החפשי בהיחבטו כלפי חוץ הכה והסיר את תכריך-הבד שמסביב לחרטום, וחשף פתאום, כהסתובב קליפת-הספינה הדהה כלפי האוקינוס הפתוח, את המות כפסל-ראש, בצורת שלד-אדם, פירוש סידי למלוֹת-הסיד הכתובות מתחת: “לך אחר מנהיגך”.

למראה הזה הליט דון בניטו את פניו ויילל בצוחה: “הוא הוא, אראנדה! ידידי הנרצח הבלתי-קבור!”

כיון שהגיעו לכּלבּימית ביקש הקברניט דלאנו חבלים, והוא כפת את הכושי, אשר לא הראה שום התנגדות; ציוה, והעלוהו במשיכת-חבל על הסיפון. אז עזר לדון בניטו, שהיה כמעט נטוּל-כוח לגמרי, לעלות בצד הספינה; ואולם דון בניטו, כל כמה שהיה חיור, מיאֵן לזוז או להיות מוּזז עד הכושי יהיה מוצפן מן העין אי-שם למטה. משהבטיחו לו כי כן נעשה, לא עוד נרתע מפני העליה.

מיד נשלחה הסירה בחזרה להרים את שלושת הספנים השוחים. בינתים הוכנו התותחים, אם כי, בגלל גלישת ה,סאן דומיניק" מאחורי הכּלבּימית, היה אפשר לכוון רק את האחרון שבהם. בזה ירו שש פעמים; סברו כי מתוך כך יקלקלו את האניה הבורחת על ידי הריסת כלונסאותיה. ואולם רק חבלים אחדים בלתי-חשובים נורו ופוּצפצו. עד מהרה היתה האניה מעבר למטחוי התותחים כשהיא מכוונת דרכה ברחבות מן המפרץ והלאה, וכשהשחורים מתאשכלים בהצטופפות מסביב למוטי-החרטום, פעם מתוך צוחוֹת-התגרוּת כלפי הלבנים, פעם בתנועות-יד המהדרות את מרחב-האוקינוס האפל – עורבים מקעקעים שנמלטו מיד צייד-העופות.

הדחף הראשון היה להתיר את הכבל ולפתוח ברדיפה, ואולם, לאחר מחשבת-מה נראה כי הריצה אחריהם בלויתנית וביוֹלָה מבטיחה יתר הצלחה.

בשאלו את פי דון בניטו מה נשק חם יש להם על גבי ה“סאן דומיניק” קיבל הקברניט דלאנו את התשובה כי אין להם שום נשק שהוא יפה לשימוש, כי בדרגות הראשונות של המרד קילקל אחד מנוסעי-התאים, שמני אז מת, בסתר, את ההדקים של הרובים המעטים שהיו הם. ואולם בכל שארית כוחותיו הפציר דון בניטו באמריקאי שלא יפתח ברדיפה, לא באניה ולא בסירה; כי הכושים כבר הראו עצמם שודדים נואשים כאלה, עד שבמקרה של התקפה נוכחית, אין לצפות אלא לשחיטת הלבנים עד אין שריד. ואולם האמריקאי, בסכותו את האזהרה הזאת כילודת איש אשר רוחו כוּתתה בעינויים, לא ויתר על כוונתו.

הןכנן ונחמשו הסירות. הקברניט דלאנו ציטה על עשרים וחצישה איש להיכנס בהן. עמד ללכת אתם בעצמו, ואולם דון בניטו תפס בזרועו.

“מה! לאחר שהצלת את נפשי, סיניור, האם תשליך את שלך מנגד?”

הקצינים אף הם, מטעמים שהם קשורים בעניניהם ובעניני הנסיעה ובחובה כלפי הבעלים, התנגדו בתוקף לְלֶכֶת מפקדם. בשקלו לרגע בדעתו את עצומותיהם, הרגיש עצמו דלאנו נאלץ להישאר; והוא מינה את החובל הראשי שלו – אדם אתליטי ועז-החלטה – לשעבר שודד-ים חוקי, וכפי שהתלחשו עליו שונאיו, שודד-ים ממש – להיות ראש לחבורה. בשביל להרבות עידוד לספנים הוּגד להם כי הקברניט הספרדי כבר סבר כי ספינתו אבודה מעבר ליאוש; וכי הספינה, על הנטל שלה, שיש בו גם כסף וזהב, היתה שוה יותר מעשרת אלפים דובלונים. יִשְבּו אותה וחלק לא קטן מזה יהיה שלהם. הספנים ענו בקול תרועה.

הבורחים עכשיו כמעט הצליחו להתרחק. היה לילה כמעט; ואולם הלבנה היתה עולה. לאחר משיכה קשה וארוכה במשוטים הגיעו הסירות עד מקום הספינה, וממרחק מתאים הניחו את משוטיהם בשביל לירות ברובים. הכושים, מאחר שלא היו להם כדורים להשיב, ענו בצעקות. ואולם על סדר-היריות השני זרקו את קרדומותיהם כדרך האינדיאנים. קרדום אחר הסיר את אצבעותיו של ספן. שוב אחד פגע בחרטום של הלויתנית, קיצץ בחבל שם, ונשאר תקוע בלזבזת, כגרזן של איש-יער. החוב, כתפסו אותו, בעוד הוא רותת במקום פגיעתו, השליך אותו בחזרה. כלי ההתגרוּת שהוּשב, עכשיו ננעץ בסיפון-הפיקוד של הספינה, ושם נשאר.

מפני שקבלת-הפנים מצד הכושים היתה חמה ביותר, שמרו הלבנים על מרחק יותר נכבד, הם ריחפו עכשיו קצת מעבר להשגת הקרדומות המעופפים, ומתוך מחשבה על ההתנגשות איש-עם-איש שהיא מוכרחה לבוא בקרוב, ניסו לפתות את השחורים שיתפרקו לגמרי את כלי-הזין – שיהיו רוצחניים ביותר במלחמה של יד-מול-יד – על ידי זה שישליכום בטיפשותם אל הים. ואולם לאחר רגעים מועטים, בהשכילם את התחבולה, חדלו הכושים מכך, אך לא בטרם היו הרבה מהם מוכרחים להמיר את קרדומותיהם האבודים ברמחי-יד, החלפה שלבסוף נתבחנה כמועילה למתקיפים, כפי שחישבו מראש.

בינתים ברוח החזקה, עוד ביתרה האניה את המים; והסירות חליפות פיגרו והתקדמו ביתר קרבה, בשביל לירות ירָיים חדשים.

האש נתרכזה לרוב על הירכתים, כי שם בעיקר נקהלו הכושים. ואולם להרוג או לפצוע את הכושים – לא זו היתה המטרה. המטרה היתה לקחת אותם ואת הספינה בשבי. בשביל לעשות זאת יש לעלות בספינה; ודבר זה בלתי אפשרי היה כל זמן שהיא הפליגה כל-כך מהר.

מחשבה חדשה ניצנצה עכשיו בדעת החובל. בראותו את הספנים הספרדים עודם ברום, בתכלית הגובה שהיה עם יכלתם להשיג, קרא להם שירדו עד המנורים, ויחתכו את המפרשים להתירם. וכן נעשה. בערך בעת הזאת, משום סיבות שתתבארנה להלן, נהרגו שני ספרים, שהיו לבושים כמו ספנים והראו עצמם במובלט; לא על ידי יריות, כי אם במתכוון, על ידי קליעת קולעי-למטרה; עוד, כפי שנתגלה אחרי כן, במשך אחד מפצחוני האש הכלליים, נהרג אטופל, השחור, והספרדי על יד ההגה. עכשיו, עם אבדן המפרשים ואבדן המנהיגים, נעשתה הספינה בלתי-מצייתת לכושים.

בתרנים חורקים סבה בכובד לפי הרוח; חרטומה לאט מתנדנד כלפי היראוּת לפני הסירות, שילדה נוצץ באור-הלבנה האפקי, והיא זורקת צל ענקי, עקוד, על פני המים. יד מוּשטת אחת של צלם-הרפאים כאילו רמזה ללבנים שיחזו נקם בגללו.

“לך אחר מנהיגך!” קרא החובל; והסירות, אחת מצד החרטום מזה ואחת מצד החרטום מזה, הריקו אנשיהן שעלו בספינה. נשקו חניתוֹת-טַפָּסים וסכינים עקומים את הקרדומות ואת רמחי-היד. צפופות על הסירה הארוכה שבאמצע הספינה הקימו הכושיות זמרה יללנית, אשר המענה המלווה אותה היה הקשת פלד בפלד.

לאחזה זמן התנדנדה ההתקפה אילך ואילך; הכושים השימו עצמם מעין טריז להכות אותה אחור; הספנים שנדחו אחורנית למחצה, ועדיין לא היה מַצָג לכף-רגליהם, נלחמו כמו פרשים מעל האוכף, רגל אחת זרוקה מעל המעקות כלפי פנים ורגל אחת – כלפי חוץ, והם עבדו בסכיניהם כמי שעובד בשוט של בעל-עגלה. אך לשוא, הם כמעט הוכרעו; והנה בהתאגדם לגדוד כאיש אחד, קפצו ב“הידד” בספינה פנימה; שם נסתבכו, ושלא לרצונם חזרו ונתפרדו. לזמן נשימות אחדות נשמע קול מטושטש, עמום, פנימי, כדגי-חרב, שוקעי מתחת למים, שהם אצים הנה והנה דרך כנסיות של דגי-שחור. עד מהרה, בחבורה שנתאגדה מחדש – ואנשי-הים הספרדים במתחברים להם – עלו הלבנים על השטח העליון, כשהם דופקים בכושים כלפי הירכתים. ואולם מתרס של חביות ושקים – מצד הספינה האחד עד הצד השני – נשפך והוקם על יד התורן הראשי, כאן הפכו הכושים פניהם כלפי רודפיהם, ואף על פי שבזו לשלום או לשביתת-נשק, מאד-מאד היו רוצים ברגע של נופש. ואולם הספנים לא ייגעו ולא ייעפו, ללא עמידה כל-שהיא קפצו מעבר למכשול וסגרו עליהם בשנית. השחורים, נטולי-כוח, נלחמו עכשיו מתוך יאוש. לשונותיהם האדומות שקקו מפיותיהם השחורים כדרך זאבים. ואולם פני הספנים החיורים היו חרוקות; אף מלה אחת לא נאמרה; ומקץ חמישה רגעים היתה הספינה כבושה.

קרוב לעשרים מן הכושים נהרגו. מלבד אותם שנפגעו על ידי הכדורים היו כמה מהם ששוספו; פצעיהם – רובם עשויים על ידי חניתות-טפּסים ארוכות-הלהב – היו דומים לאותם של האנגלים בפרסטון פאנס, שעשו בהם על ידי החרמשים המחוברים למקלות ביד אנשי-ההרים הסקוטיים. בצד השני לא נהרג שום איש, אם כי אחדים נפצעו; מהם באופן קשה, ובתוך אלו – גם החובל. הכושים שנשארו בחיים נכפתו לפי שעה, והספינה, גרורה בחזרה לתוך מפרץ-הנמל בחצות-הלילה, שוב רבצה על עגנה.

ידולגו המאורעות והסידורים שבאו אחרי כן, ודי אם יוגד שלאחר יומים שבוּלוּ בתיקונים, הפליגו שתי הספינות בחברותא אל קונצפציון שבצ’ילי, ומשם אל לימה שבפרו; בזה המקום האחרון נחקר כל הענין מראשיתו לפני בתי המשפט של המשנה-למלך.

אם כי, בחצי הדרך של הנסיעה, הראה הספרדי מוכה-הגורל, שהיתה לו רוחה מחיי אונס, סימנים לשיבה אל בריאות עם רצון חפשי, בכל זאת, בהתאם לנבואת-רעה שברגשותיו, היתה לו, זמן קצר לפני הגיע הספינות אל לימה, נסיגה, ולבסוף נעשה כה כחוש שהיה מן ההכרח לשאתו אל היבשה בזרועות. אחד ממוסדות-הדת המרובים של “עיר המלכים”, ששמע על קורותיו, פתח לו מקלט שבהכנסת-אורחים, וגם הרופא וגם הכומר באומניו שם, ואחד מבני המסדר התנדב להיות שומרו ומנחמו המיוחד, בלילה וביום.

הקטעים הללו, שהם מתורגמים מאחת התעודות הספרדיות הרשמיות, יפצו אור, כן תקוה על הסיפור דלעיל, כמו-כן יגלו, ראשית כל, את נמל-היציאה האמיתי ואת המאורעות האמיתיים של מסע ה,סאן דומיניק" עד זמן נגעה באי סאנטה מריה.

ואולם טרם בוא הקטעים, אולי יפה להקדים להם הערה.

התעודה שנבחרה, מבין כמה אחרות, לשם תרגום מיוחד, כוללת את עדותו של בניטו סרנו, הראשונה שלוקחה בענין הזה. גילויים אחדים שבתוכה נחשבו מסופקים, הן מטעמי מדע הן מטעמי טבע. בית-הדין נטה כלפי הדעה כי העד, לא בלתי- מושפע ברוחו מן המאורעות אשר מקרוב באוהו, לימלם כמה דברים שלא יכלו להתהוות כלל. ואולם עדויות לאחר מכן מפיהם של הספנים שנותרו בחיים, תמכו בגילויי הקברניט באחדים מן הפרטים היותר מוזרים, והן שעוררו אֵמון בכל השאר. בית-הדין, איפור, בהחלטתו האחרונה השתית את ענשי המות שלו על הצהרות, אשר, אילו היו חסרות תמיכה, היה סובר אותן ראוּיות לדחיה.

*

אני, דון הושיי די אבוס את פאדילה, עורך-הדין של הוד מלכותו למכס-המלכות, ומזכיר המחוז הזה, ועורך-הדין של מסע-הצלב הקדוש של זו ההגמוניות, וכו',

מאשר ומצהיר, כחוק, כי במשפט הפשעים שהוחל בעשרים וארבעה בחודש ספטמבר, בשנת אלף שבע מאות ותשעים ותשע, נגד כושים מסנגאל של הספינה ,סאן דומיניק", נעשתה לפני ההצהרה דלקמן:

הצהרת העד הראשון, דוֹן בּניטוֹ סרנוֹ:

בו ביום, בו בחודש ובה בשנה, ציוה מעלה כבוד דוקטור מרטינז דה דוזאס, יועץ הכנסת המלכותית שבזוֹ הממלכה, ומלומד בחוקים של זו הממשלה, על קברניט הספינה,סאן דומיניק", דון בניטו סרנו, להופיע; והוא עשה כן בעש-דוי שלו, כשהוא מלוּוה על ידי הנזיר אינפלו, שממנו קיבל, לפני דון הוזיי די אבוס את פאדילה, עורך הדין של מסע-הצלב הקדוש, את השבועה אשר נשבע בשם האלונים אדוננו וסימן הצלב; אשר תחתיה הבטיח לומר את כל האמת בכל מה שידע, ובכל אשר ישאֵל מפיו; – ובהיותו נחקר בהתאם לרוחו של החוק אשר פתח בתהליך המשפט, אמר, כי בעשרים במאי האחרון הפליג בספינתו מנמל ואלפארייזו, ומחוז חפצו – נמל קאלאאוֹ; עמוסה היתה הספינה מיבול הארץ ומאה וששים שחורים, זכר ונקבה, רובם שייכים לדון אלכסנדרו אראנדה, אציל, מן העיר מנדוזה; כי צוות הספינה היה בן שלושים וששה איש, מלבד האנשים שהלכו בתורת נוסעים; כי הכושים בחלקם היו אלה:

(כאן במקור, באה רשימה של חמישים שמות בערך, תיאורים וגילים, שנערכה לפי אחדות מתעודות אראנדה שנמצאו, וגם לפי זכרונות הנשבע; ומזו רק חלקים מובאים כאן).

• אחד, מבן י“ח עד י”ט שנים, הוזיי שמו, והוא האיש אשר שימש את אדוניו, דון אלכסנדרו, והוא יפה מדבר ספרדית, כי שירת אותו ארבע או חמש שנים;….יליד-תערובת, פראנציסקו שמו, בן-משק תא הקברניט, יפה-מראה וטוב-קול, והוא היה שר בבתי-הכנסיה של ואלפארייזו, לידתו במחוז בואינוס איירס, והוא כבן ל“ה שנה… כושי פיקח, דאגוֹ שמו, שהיה במשך כמה שנים כור-קברים בין הספרדים, בן מ”ד שנה…. ארבעה כושים זקנים, ילידי אפריקהף מן ס' עד ע' שנה, אך בריאים, מלאכתם סותמי-בדק ושמותיהם כדלקמן: – הראשון נקרא מוּרי, והוא נהרג (כמו כן נהרג בנו דיאַמלוֹ); השני, נאקטה; השלישי, יוֹלה, שגם הוא נהרג; הרביעי, גוֹפאן; וששה כושים בימי העמידה, מבני ל' ועד מ"ה, כולם גלמיים, והם נולדו בין האשאנטים – מארטיניקי, יאן לצבה, מאפּנדה, יאמבאיוֹ, אַקים; ארבעה מאלה נהרגו; כושי אדיר, אטוּפל שמו, אשר, מפני שסברו בו שהיה נשיא בפאריקה, הוקירוהו בעליו מאד… וכושי קטן מסנגאל, – שהיה כמה שנים בין הספרדים, ימי שנותיו כשלושים, ושם הכושי הזה באבוֹ… כי אין הוא זוכר את שמות השאר, אבל, בהיותו מצפה שעדיין ימָצאו הניירות של דון אלכסנדרוֹ, אז יהא עושה חשבון מכולם וימסרהו לבית-הדין… ושלושים ותשע נשים וילדים מכל הגילים.

• (ואחרי הרשימה הזאת, העדות נמשכת כדלקמן

• … כי כל הכושים היו ישנים על הסיפון, כפי שהיה נהוג בנסיעה זו, ואיש מהם לא היה חבוש באזיקים, מפני שבעליהם, ידידו אראנדה, הגיד לו כי כולם צייתנים;…. כי ביום השביעי לאחר היציאה מן הנמל, בשעה שלוש בבוקר, בהיות כל הספרדים ישנים, חוץ משני קצינים שעל המשמר, הם רב-המלחים הואן רוֹבלס, והנגר הואן באוּטיסטה באייטי, וההגאי ונערו, מרדו הכושים פתאום, פצעו באופן אנוש את רב-המלחים ואת הנגר, והרגו בזה אחר זה שמונה-עשר איש מאותם שהיו ישנים על הסיפון, מהם בדקרי-שור וקרדומות ומהם על ידי השלכה אל הים לאחר שקשרו אותם; כי מן הספרדים שעל הסיפון הניחו שבעה, כפי שהוא סובר, חיים וכפותים, בשביל לכוון את הספינה, ועוד לושה או ארבעה שנתחבאו, גם הם נשארו בחיים. אם כי תוך מעשה-המרידה השתלטו הכושים על כניסת-המחסן, עברו כששה או שבעה פצועים דרכה אל הפרוזדור ואיש לא עיכב בעדם; כי תוך מעשה המרידה ניסו החובל ועוד איש, שאת שמו אין הוא זוכר, לעלות דרך כניסת המחסן, אך מכיון שנפצעו בהתחלה, הוכרחו לשוב אל תא הקברניט; כי הנשבע החליט, עם בקיעת אור היום, לעלות דרך המעבר, אשר שם היו הכושי באבוֹ, מנהיג המרד, ואטוּפל עוזרו על ידו, ולאחר שדיבר אליהם, דבר והפצר בהם שיחדלו לעשות תוֹעבות כאלו, וכששאל אותם כמו-כן מה בחפצם ובדעתם לעשות, הציע על דעת עצמו להיות מציית לפקודותיהם. אף על פי כן השליכו בנוכחותו שלושה אנשים כפותים וחיים לתוך הים; כי הם אמרו לנשבע לעלות, שלא יהרגוהו; ולאחר שעשה כן, שאל אותו הכושי באבו אם ישנם באלו היַמים אילו ארצות כושיות אשר לשם הם יכולים להיות מוּסעים, והוא ענה להם “לא”; כי הכושי באבו אחרי כן ציוה עליו להסיע אותם אל סנגאל, או אל איי סאן ניקולאס הקרובים; והוא ענה כי זה מן הנמנע, משום המרחק הגדול, הצורך להקיף את כף הקרן, המצב הרע של הספינה, המחסר בצידה, מפרשים ומים; ואולם הושי באבוֹ ענהו שעליו להסיעם בכל אופן; שהם יעשו ויקשיבו ככל אשר ידרוש מהם הנשבע בנוגע לאכילה ושתיה; כי, לאחר ויעוד ארוך בהיותו בהחלט נאלץ לעשות כחפצם, כי הם איימו להרוג את כל הלבנים אם לא יהיו מוסעים, למרות הכל, לסנגאל, הגיד להם כי הצורך היותר הכרחי לנסיעה הוא מים; שהם יתקרבו אל החוף בשביל לקחתם, ולאחר מכן ימשיכו בדרכם; כי הכושי באבוֹ הסכים לכך; והנשבע כיון את הספינה כלפי הנמלים שבדרך, בתקותו שיפגוש באיזו ספינה ספרדית או באת ארץ אחרת אשר תצילם; כי תוך עשרה או אחד-עשר יום ראו את היבשה, והם המשיכו בדרכם לפיה בקרבת נאסקה; כי הנשבע השגיח כי הכושים עכשיו הם חדלי-מנוחה וקלים למרוד, מפני שלא ביצע את לקיחת המים, והכושי באבוֹדרש, מתוך איומים שזה יעָשה ביום-המחרת מבלי כּשול; והוא (הקברניט) אמר לו כי הוא רואה ברור כי החוף הוא תלול, כי הנהרות אשר סומנו במפות אין למצוא אותם, ושאר טעמים המתאימים לנסיבות. ואולם הדרך היותר טובה היא ללכת אל אי סאנטה מריה, אשר שם הם יכולים בקלות לקבל ציוד ומים, מכיון שזהו אי שומם, על דרך שבני ארצות אחרות עושים; שהנשבע לא הלך אל פיסקו, שהיתה קרובה, ולא אל שום נמל אחר של החוף, מפני שהכושי באבוֹ הודיע לו מספר פעמים, שהוא יהרוג את כל הלבנים בו ברגע שיראה איזו עיר, קריה או ישוב מאיזה מין שהוא על החופים אשר אליהם יהיו מוּסעים; שההחלטה ללכת אל האי “סאנטה מריה”, כפי שתיכן הנשבע, באה מתוך כוונה לנסות אם, בשעת המעבר או על האי עצמו, ימצא איזו אניה אשר תהיה להצלה, ומתוך מחשבה שאולי יצליח לברוח מן האי בסירה אל חוף-ארוּקה הקרוב; בשביל לאחוז באמצעים הנחוצים, שינה מיד את מהלכו וכיון את הספינה כלפי האי; כי הכושים באבו ואטופל נפגשו למועצות יחד מדי יום ביומו, בהן דנו מה נחוץ בשביל לקיים תכניתם לשוב אל סנגאל, ואם עליהם להרוג את כל הספרדים, וביחוד את הנשבע; כי שמונה ימים לאחר שעזבו את חוף נאסקה, בשעה שהנשבע היה על המשמר קצת אחרי בקיעת-השחר, ולאחר מועצה של הכושים, בא הכושי באבוֹ אל המקום אשר שם היה הנשבע, ואמר לו, כי החליו להרוג את אדוניו, דון אלכסנדרו אראנדה, הן מפני שבאופן אחר אין הוא וחבריו בטוחים בחירותם והן מפני שהוא רצה, למען החזיק את אנשי-הים בהכנעתם, להתקין אזהרה אשר לגיד להם איזו דרך יוכרחו ללכת בה אם הם, או איזה יחיד מהם, יתנגדו לו; וכי, על ידי מיתתו של דון אלכסנדרו תהיה אותה אזהרה ניתנת באופן היותר יאה; ואולם מה פירוש הדברים האלה לא הבין הנשבע באותה שעה, אף לא יכול להבין חוץ מזה שהעצה יעוצה להמית את דון אלכסנדרו; עוד, הכושי באבוֹ הציע לפני הנשבע שיקרא אליו את החובל ראנדס, שהיה ישן בתאוֹ, עד שלא נעשה הדבר, מחשש פן, כפי שעמד הנשבע על כך, יהיה החובל (שהיה ימאי טוב) נהרג יחד עם דון אלכסנדרו והשאר; שהנשבע, שהיה ידי מנוער לדון אלכסנדרו, התחנן והשביע, אך לשוא; כי הכושי באבוֹ ענה לו כי אין למנוע את הדבר, וכי כל הספרדים יהיו מסכנים נפשם אם ינסו להפר את רצונו בענין זה, או איזה ענין שהוא; וכי, תוך הסכסוך הזה, קרא הנשבע לחובל, ראנדס, שהוכרח להתרחק, ומיד ציוה הכושי באבוֹ על האשאנטי מארטיניקי והאשאנטי לצבה ללכת ולעשות את מעשהה-הרצח; כי השנים האלה ירדו, קרדומות בידיהם, אל מקום-לינתו של דון אלכסנדרו; וכי בעודו חי למחצה ודרוס, סחבוהו על הסיפון וכי עמדו להשליך אותו אל הים כשהוא במצב הזה, אלא שהכושי באבוֹ הפסיקם ופקד עליהם להשלים את הרצח על הסיפון לעיניו, וזה נעשה, ואז, על פי פקודותיו, הובלה הגויה מטה, קדימה; כי כלום לא נראה ממנה עודו לעיני הנשבע עד עבור שלושה ימים;… כי דון אלונזו סידוניה, איש זקן, תושב ותיק בואלפארייזו, שמקרוב מוּנה למשרה אזרחית בפּרוֹ, אשר לשם לקח נסיעה, לן באותו זמן בתא מנגד לתאו של דון אלכסנדרו; כי בהתעורר זה לצעקותיו של זה, ובהיותו מופתע על ידיהן, ולמראה הכושים והקרדומות המטפטפים דם בידיהם, השליך עצמו אל הים דרך חלון שהיה קרוב לו, וטבע, מבלי שיהיה לאל יד הנשבע לעזור לו או למשות אותו;… כי, עת קצרה אחרי הריגת אראנדה, הביאו על הסיפון את שאַר-בשרו, איש בימי העמידה, דון פראנציסקו מאסה ממנדוזה, ואת דון הוֹאקין הצעיר, המכונה מארקיז דה ארמבאוֹלאזה, שזה מקרוב בא מספרד, יחד עם משרתו הספרדי פּוֹנסה, ואת שלושת הלבלרים הצעירים של אראנדה, הוזיי מוֹזאאירי, לוֹרנזוֹ בארגאס והמנגילדוֹ גאנדיך, כולם מקאזיד; את שלושת האחרונים הניח הכושי באבו בחיים לשם מטרה אשר תתברר להלן; ואולם את דון פראנציסקו מאסה, את הוזיי מוזאאירי, את לורנזו באראגאס, יחד עם פוֹנסה המשרת, מלבד רב-המלחים, הואן רוֹבלס, ואת עוזריו, מנואל ויסקאיה ורודריגו הוּרטה, וארבעה מן הספנים, ציוה הכושי באבו שיושלכו חיים אל הים, אם כי לא התקוממו, ולא ביקשו כלום חוץ מרחמים; כי רב-המלחים הוּאן רוֹבלס, שידע לשחות, נתקיים יותר מכולם על פני המים, בעשותו תנועות-וידוי, והמלים האחרונות שהביע היו צואה לנשבע שיזמין “מסות” אשר תיאמרנה לזכר נפשו לפני גברת-הישועות;… כי הנשבע, במשך שלושת הימים שבאו אחרי כן, בהיותו נבער מדעת מה עלתה לה לשארית-גופו של דון אלכסנדרו, לעתים קרובות שאל את הכושי באבוֹ, היכן היא, ואם, במקרה שהיא עדיין בספינה, אם הכוונה היא לשמרה לשם קבורה ביבשה, והוא הפציר בו שיצוּוה כן; כי הכושי באבוֹ לא ענה כלום עד היום הרביעי – אז, בשעת הזריחה, כעלות הנשבע על הסיפון, הראה לו הכושי באבוֹ שלד אשר הושם במקום פסל-הראש הקבוע של הספינה, צלם כריסטופר קולון, מגלה העולם החדש; כי הכושי באבו שאל אותו, שלדו של מי הוא זה, ואם, מפאת לבנינותו, אין הוא סובר כי של אדם לבן הוא; כי כשהליט פניו, ניגש אליו הכושי באבוֹ ואמר מלים כעין אלה: “היה נאמן לשחורים מכאן ועד סנגאל, או שתלך בנשמתך, כמו שאתה הולך עכשיו בגופך, אחר מנהיגך”, ובו ברגע הראה באצבעו כלפי חוטם הספינה;… כי בו בבוקר לקח הכושי באבוֹ כל ספרדי, בזה אחר זה, קדימה, ושאל אותו, שלדו של מי הוא זה, ואם מפאת לבנינותו, אין הוא סובר כי של אדם לבן הוא; כי כל ספרדי הליט את פניו; ואז חזר הכושי באבוֹ לפני כל ספרדי על המלים שאמר לראשונה אל הנשבע;… כי הם (הספרדים) הוקהלו אז בירכתי האניה, והכושי באבו דיבר אליהם דברי-אתראה, והזהיר אותם כי ילכו כולם, בגוף ובנשמה, בדרך הלך בה דוֹן אלכסנדרוֹ, אם יראה אותם (את הספרדים) מדברים או זוממים איזה דבר נגדם (נגד הכושים) – איום אשר נחזר מדי יום ביומו; כי, קודם המאורעות הנ"ל, קשרו את הטבח על מנת להשליך אותו אל הים, כי לא ידוע מה מלה שמעוה מפיו, ואולם לבסוף נתן הכושי באבוֹ חנינה לחייו על פי בקשת הנשבע; כי לאחר ימים אחדים, הנשבע, בהשתדלו שלא לדלג על שום אמצעי אשר ישמור על חייהם של הלבנים השרידים, דיבר שלום ופיוּס לכושים, והסכים לערוך נייר, שיהיה חתום על ידי הנשבע ועל ידי אותם הספנים שידעו כּתוֹב, כמו כן על ידי הכושי באבו, בשם עצמו ובשם כל השחורים – ולפי נייר זה התחייב הנשבע להסיע אותם אל סנגאל, והם התחייבו שלא להרוג עוד נפשות, והוא באופן רשמי העביר את הבעלות על הספינה ועל כל אשר בה על שמם, ובזה הסתפקו והורגעו לפי שעה… ואולם ביום המחרת, בשביל להישמר ביתר בטיחות נגד בריחת הספנים, ציוה הכושי באבוֹ על הריסת כל הסירות חוץ מן הסירה הארוּכה, שלא היתה ראויה לנסיעה בים; ועוד אחת, חותכנית במצב טוב, אשר ידע כי יהיה צורך בה בשביל הורדת גיגיות-המים, ציוה להורידה אל בית-הריתוף של האניה.

(כאן באים פרטים שונים של הנסיעה הממושכת והנבוכה שקמה אז, בצירוף תולדות גלינה ממיטת-אסון; ומאלו סעיף אחד מתקטע ומובא להלן:)

• כי ביום החמישי של הגלינה, לאחר שכל אנשי הספינה סבלו הרבה מחום ומחוסר-מים, וחמישה מתו מתוך עוית טירוף-הדעת, נעשו הכושים רגיזים, ומחמת תנועת-יד מקרית, שהיתה חשודה בעיניהם – אם כי לא היה בה כדי להזיק – מצד החובל, ראנדס, אל הנשבע, בעת שהלה מסר מַזְוִית – הרגוהו; ואולם על כך התחרטו אחרי כן, כי, חוץ מן הנשבע, היה החובל היצאי היחידי שנותר בספינה.

כי, מתוך דילוג על מאורעות אחרים שנפלו יום יום ואשר לא יועילו אלא להעלות בזכרון שואות וקטטות מן העבר, לאחר הפלגה של שבעים ושלושה ימים, החל מזמן הפלגתם מנאסקה, ימים בהם נסעו מתוך מכסה של מים לחץ ומתוך סבל בשל הגלינות שהוזכרו לעיל, הגיעו לבסוף לאי סאנטה מריה, בשעה-עשר בחודש אוגוסט, בערך בשש אחר הצהרים, ובה בשעה הטילו את העוגן בסמוך לספינה האמריקאית “עונג הרווק”, אשר רבצה באותו המפרץ, והיא מפוקדת על ידי הקברניט עמשא דלאנו, נדיב-הלב; ואולם בשש בבוקר כבר ראו את הנמל, והכושים היו רגוזי-נפש לאחר שראו את הספינה במרחק, ולא ציפו לראות שם ספינה; כי הכושי באבוֹ הרגיע אותם והבטיחם כי אין מה לפחד; כי מיד ציוה לכסות את חרטוםם=הספינה בבד, כמו דבר הטעון תיקון, ולהקים מעט סדר על הסיפונים; כי במשך איזה זמן טיכסו הכושי באבוֹ והכושי אטופל עצה ביניהם; כי הכושי אטופַל סבר, כי עליהם להפליג ולהתרחק, אך הכושי באבו לא רצה, ולבדו התחיל שת עצות בנפשו מה לעשות; וכי לבסוף בא אל הנשבע והציע לפניו לומר ולעשות כל אשר הנשבע מצהיר כי אמר ועשה לקברניט האמריקאי… כי הכושי באבו הזהירו אשר אם ישנה כחוט השערה, או ישמיע מלה אחת, או ישלח מבט אשר יתן שמץ-רמז על המאורעות שעברו או המצב הנוכחי, מיד יהרוג הוא אותו ואת כל חבריו, והוא הראה דקר אשר היו מוצפן אצלו, והוא אמר משהו אשר מובנו, כי הדקר שלו הוא מהיר כמו עינו; וכי הכושי באבוֹ הכריז אז על עצתו באזני כל חבריו, וכי הדבר מצא חן בעיניהם; וכי הוא אחרי-כן, בשביל להיטיב כסות את האמת, המציא כמה תחבולות, כמה מהן מאחדות בקרבן מרמה והגנה; כי מסוג זה היה התכסיס של ששת האשאנטים שהוזכרו לעיל, והם היו גיבוריו; כי הוא העמיד אותם בפרק עלית-הירכתים, עושים עצמם כממונים ללטוש קרדומות (מתיבות, שהיו חלק מן המטען), אבל באמת מתכוונים להשתמש בהם, ולהפיצם בין אנשיהם בעת הצורך ועל פי מלה מוסכמת, שהוא מסָרה להם; ובין האמצאות היתה גם האמצאה להציג את הטופל, עוזרו על יד-ימינו, כנתון בשרשראות, אם כי ברגע אחד היה יכול להשליך מעליו את השרשראות; כי בכל פרט ופרט הגיד לנשבע מה חלק יהיה צריך לשחק בכל אמצאה, ומה סיפור יהיה צריך לספר בכל הזדמנות, ותמיד איים עליו במיתה כהרף עין, אם ישנה במקצת שבמקצת; כי, בהרגישו כי כמה מן הכושים הישישים, שהיו סותמי-בדק, לשמור סדר-הבית, ככל האפשר להם, על גבי הסיפונים; וכי פעם וכמה פעמים דיבר דברי אתראה לספרדים ולחבריו, בהגידו להם את כוונתו ואת תחבולותיו, ואת הסיפור המדומה שזה הנשבע יהיה עליו לספר, והוא הזהירם פן ישנה אחד מהם מן הסיפור ההוא; כי הסדרים האלה נעשו וגמלו במשך שתים או שלוש שעות, זה הזמן שבין ראשית ראותם את הספינה האמריקאית ובין עלות הקברניט דלאנו בספינתם הם; כי זה קרה בערך בשבע וחצי בבוקר – אז בא הקברניט עמשא דלאנו בסירתו, והכל קיבלוהו בשמחה; כי הנשבע, במידה שהיה יכול לכפות עצמו, שיחק אז את התפקיד של בעל הספינה הראשי, וקברניט חפשי לה, והוא סיפר לקברניט עמשא דלאנו, בתשובה על שאלותיו של זה, כי הוא מבוּאינוס אירס, והוא נסע אל לימה, עם שלוש מאות כושים; שבקרבת כף-הקרן, מתוך קדחת שקמה, מתו הרבה כושים; וגם שמתוך מצוקות כיוצא בזו מתו כל קציני-הים ורוב הצוות.

(וכן נמשכת ההצהרה כשהיא מוֹסרת, לפי הנסיבות, את הסיפור הבדוי שהוכתב לנשבע על ידי באבו, והומט על ידי הנשבע על הקברניט דלאנו; אף מוסרת את דבר ההצעות הידידותיות של הקברניט דלאנו, יחד עם עוד דברים, אשר על כולם אנו מדלגים כאן. לאח הסיפור הבדוי, המוזר, וכו', ההצהרה ממשיכה:)

• שהקברניט עמשא דלאנו נדיב-הלב נשאר בספינה כל היום, עד שהניח את הספינה כשהיא עוגנת בשש בערב, וכל אותו הזמן היה הנשבע מדבר אליו על תלאותיו המדומות, לפי הכלל הנ"ל, מבלי שתהיה לו היכולת להגיד אף מלה אחת, או לרמוז כל-שהוא, בשביל שידע הלה את אמיתם ומצבם של הדברים; מפני שהכושי באבו, במלאו את משׂרת המשרת המשמש לאדוניו גם כשלא נדרש, על מראה-ההכנעה של העבד העניו, לא הניח את הנשבע לנפשו אף רגע אחד; כי זה נעשה בשביל להשגיח על מעשי הנשבע ודבריו, מפני שהכושי באבו יפה הוא מבין הספרדית; ומלבד זה, היו בסביבה אחרים שהיו עומדים על המשמר ללא הפסק, ואף הם הבינו הספרדית;… כי, בהזדמנות אחת, כשהנשבע עמד על הסיפון ושוחח עם עמשא דלאנו, קראהו (את הנשבע) הכושי באבו, על פי אות נסתר, הצדה, ולמעשה שוּווּ פנים כאילו עלה בדעתו של הנשבע; כי אז, בהיותו משוך הצדה, הציע לפניו הכושי באבו שיחקור מפי עמשא דלאנו את כל הפרטים בנוגע לספינתו, הצוות שלה והחימוש שלה; כי הנשבע שאל: “בשביל מה?” והכושי באבו ענה כי הוא יכול לשער בנפשו; כי, נתון בצער על מה שעלול לבוא על הקברניט עמשא דלאנו, נדיב-הלב, מיאֵן הנשבע בראשונה לשאול את השאלות המבוקשות, והוא השתמש בכל טענה אשר תשפיע על הכושי באבוֹ לחזור בו ממזימתו החדשה; כי הכושי באבוֹ הראה את חוד הדק שלו; כי לאחר שהושגו הידיעות, שוב קראהו הושי באבו הצדה והגיד לו כי בו בלילה יהיה הוא (הנשבע) קברניט של שתי ספינות במקום האחת, באשר, הואיל וחלק גדול של צוות הספינה האמריקאית יהיה נעדר על שום צאתו לדגיש, יהיו ששת האשאנטים, מבלי עזרה מזולתם, בקלות יכולים ללכוד אותה; כי בשעה ההיא אמר עוד דברים המשתמעים כך; כי שום הפצרות לא הועילו; כי קודם עלות עמשא דלאנו בספינה לא ניתן שום רמז בנוגע ללכידת הספינה האמריקאית; כי הנשבע היה אין אונים למנוע את המבצע הזה;…. – כי בכמה דברים זכרונו מבולבל עליו, ואינו יכול להעלות במחשבתו כל מאורע לפי שקרה;… כי כיון שהטילו את העוגן בשעה הששית בערב, כאמור לעיל, נפרד הקברניט האמריקאי על מנת לשוב אל אניתו; כי על פי דחף פתאומי, אשר ביחס אליו הנשבע מאמין כי הוא בא מאת האלוהים ומלאכיו, הוא, לאחר שנאמרה ברעת הפרידה, הלך בעקבות הקברניט עמשא דלאנו עד הלזבזת, ושם עמד מתוך העמדת פנים של נימוסי פרידה, עד שיהיה עמשא דלאנו ישוּב בסירתו; כי, בזו הסירה, קפץ הנשבע מן הלזבזת אל הסירה, והוא נפל בתוכה, אין הוא יודע כיצד, בהיות האלוהים שומרו; כי –

(כאן, במקור, בא סיפור הקורות בשעת הבריחה, ואיך חזרה ולוּקחה ה,סאן דומיניק" מיד הכושים, ועל הנסיעה אל החוף; ונכללו בהרצאה כמה ביטויים של “החזקת-טובה נצחית” לקברניט עמשא דלאנו, “נדיב-הלב”. ההצהרה ממשיכה אז, מתוך חזרה על ראשונות ומניית הכושים מנין חלקי, מתוך קביעת-דין-וחשבון לתפקידם האישי של כל אחד מהם במאורעות שעברו; הכוונה בכך היתה לספּק, על פי דרישת בית-הדין, נתונים שעל פיהם יחְרצו פסקי-הדין לפושעים. מחלק זה אנו מוסרים את הדברים דלקמן:)

• כי הוא מאמין כי כל הכושים, גם כי בראשונה לא היו יודעים את עצת המרידה, אישרו אותה לאחר שבוצעה… שהכושי הוזיי, בן שמונה-עזרה שנה, והוא משרת פרטי לדון אלכסנדרו, הוא שמסר לכושי באבו את הידועות על מצב-הדברים בתא-הקברניט קודם המרידה; כי זה ידוע, מפני שבחצות הלילה קודם לכך, היה עולה ממיטתו, שעמדה בתא, מתחת לזו של אדוניו, אל הסיפון אשר שם היה מנהיג הקשר וסיעתו, והוא עשה שיחות-סתר עם הכושי באבוֹ ואגב כך, נראה פעמים אחדות על ידי החובל; כי בלילה אחד גירשהו החובל פעמיים;… כי אותו הכושי הוזיי הוא אשר מבלי היותו מצוּוה על כך מן הכושי באבוֹ, כמו שצוּווּ לצבה ומארטיניקי, דקר את אדוניו, דון אלכסנדרו, לאחר שנסחב מת-למחצה אל הסיפון;… כי בן-המשק יליד-התערובת, פראנצסקו, היה מן חבל המורדים הראשון. כי הוא היה, בכל הענינים, יציר ומכשיר בידי הכושי באבו; כי בשביל להתעלות בעיני מנהיגו, הוא, לפני סעודה בתא הקברניט, הציע לפני הכושי באבו שיורעל תבשיל המוגש לקברניט עמשא דלאנו, נדיב-הלב; זה ידוע ושריר, מפני שהכושים אמרו זאת; אלא שהכושי באבו, שהיתה לו תכנית אחרת, אמר זאת על פראנצסקו;… כי האשאנטי לצבה היה אחד מן הרעים שבהם; באשר, ביום שנלכדה הספינה מידי הכושים, עזר בהגנתה, קרדום בכל יד שלו, ובאחד מהם פצע בחזרו את החובל הראשי של עמשא דלאנו במעשה-הפלישה הראשון לספינה; זאת ידעו הכל; כי נגד עיני הנשבע הכה לצבה, בקרדום, את דון פראנציסקו מאסה, כאשר, על פי פקודות באבו, היה נושאו בשביל להטילו חיים בים; מלבד השתתפו ברצח הנ"ל של דון אלכסנדרו אראנדה ואחרים מנוסעי התאים; זה, משום העֶברה בה נלחמו האשאנטים בשעת ההתנגשות עם הסירות, ולצבה ויאן בילו את ההתנגשות; בדרך שהכושים הודיעוה אחרי-כן לנשבע, אך שהוא, כל עוד תעמוד בו דעתו, לא יוכל למסרה; כי יאן ולצבה היו השנים אשר, בשעת גלינה בלילה, הבריגו את השלד אל החרטום; גם זה סיפרו לו הכושים; כי הכושי באבו הוא שסימן את הכתובת מתחת לשלד; כי הכושי באבו היה הזומם מראשית ועד אחרית; הוא ציוה על כל רצח, והוא היה ההגה והשדרית של המרידה; כי אטוּפל היה סגנו בכל; כי אטופל, בעצם ידו, לא רצח; אף לא הכושי באבו;… כי אטופל נורה ונהרג במלחמה עם הסירות, קודם עלות הספנים… כי הכושיות, שהן בגיל בינה, ידעו את דבר-המרידה והביעו שביעת-רצון ממיתתו של אדוניהן, דון אלכסנדרו; כי, אילו לא עצרו בעדן הכושים, היו הן מענות עד מות, תחת הרוֹג בלבד, את הספרדים שנקטלו על פי צו הכושי באבו; כי הכושיות השתמשו השתמשו במלוא השפעתן להשתדל שיאוּבּד הנשבע; כי, תוך כדי מעשי-הרצח השונים, זימרו וריקדו – לא בחדוה כי אם ברצינות-קודש; ולפני הקרב עם הסירות, אף בשעת-מעשה, זימרו לכושים זמירות עצובות, וזה קול-השיר העגום הלהיב אותם יותר משהיתה עושה כן זמרה אחרת, וזו היתה כוונת זמרתן; כל זה נאמן, כי הכושים עצמם אמרו זאת.

– כי משלושים וששת האנשים של הצוות – מלבד הנוסעים (שכולם מתים כעת) אשר הנשבע ידע מהם – נשארו רק ששה בחיים, עם ארבעה נערי-תא ונערי ספינה, שלא נחשבו עם הצוות;… כי הכושים שברו זרוע של אחד מנערי-התא והכוהו הכאות בקרדומותיהם.

ׁ (אז באים כמה גילויים מפוזרים ביחס לפרקי-זמן שונים. מהם אנו מקטעים את הדברים הללו;)

– כי במשך נוכחותו של הקברניט עמשא דלאנו בספינה, נעשו נסיונות אחדים על ידי הספּנים, ונסיון אחד על יד הרמנגילדו גאנדריך, למסור לו רמזים על מצב-הדברים האמיתי; ואולם אלה הרמזים לא הועילו, מחמת הפחד של הבאת-מות על עצמם, עוד, משום האמצאות שהיו סותרות למצב-הדברים האמיתי; כמו כן, משום נדיבות-לבו וחסידותו של עמשׂא דלאנו, שלא היה יכול לעמוד על רשעות כזו;… כי לואיס גאלגו, ספן כבן ששים שנה, ולשעבר בשירות צי-המלך, היה אחד מאותם שניסו למסור סימנים לקברניט עמשא דלאנו; ואולם כוונתו, אם לא גילוה, חשדוה, ועל פי אמתלה נקרא אל מקום בלתי-נראה, ולבסוף אל בית-הריתוף, ושם הומת. זאת סיפרו הכושים אחרי כן;…. כי אחד מנערי הספינה, בהרגישו תקות-פדות כל-שהיא מנוכחות הקברניט דלאנו, ובהיותו חסר-זהירות, הפליו איזו מלה מקרית ביחס לציפּיותיו, וכשמוע אחד הנערים העבדים, אשר סעד יחד אתו, את המלה ההיא, הכהו זה בסכין על ראשו ופצע אותו קשה, אך הנער הולך ומתרפא עכשיו מפצעו; כי כמו כן, זמן מועט קודם שהובאה הספינה אל מעגנה, אחד מן הספנים, שהיה מכוון הספינה באותו פרק, הסתכן בנפשו על ידי הניחו לכושים לראות איזו הבעת-תקוה בלתי מוּדעת בפניו, מועם כדומה להנ"ל; ואולם, הספן, בהנהגתו הזהירה אחרי כן, נמלט; כי אלו ההצהרות נעשות בשביל להראות לבית-הדין כי מראשית המרידה ועד סופה אי-אפשר היה לנשבע ולאנשיו להתנהג אחרת ממה שהתנהגו; כי הלבלר השלישי, הרמנגילדו גאנדיך, אשר קודם הקרב הכריחוהו לחיות בין אנשי-הים, ללבוש מלבוש של איש-ים, ולהיראות כאיש-ים כל אותו הזמן; הוא, גאנדיך, נהרג על ידי כדור-רובה, שנשלח בו מן הסירות האמריקאיות על פי טעות, קודם העליה לספינה; מאחר שהוא, בפחדו, רץ ועלה בחבל התורן האחורי, בקראו לסירות – “אל תעלו”, פן, בעלות האמריקאים, יהרגוהו הכושים; וזה גרם להם לאמריקאים שיסברו שהוא איך-שהוא בעצה אחת עם הכושים, והם ירו בו שני כדורים, עד שנפל פצוע בין החבלים, וטבע בים;… – כי דוֹן הוֹאקין הצעיר, המארקיז דה אראמבאוֹלאזה, כמו הרמנגילדו גאנדיך, הלבלר השלישי, הורד אל המשרה והמראה של איש-ים פשוט; כי בהזדמנות אחת, כשדוֹן הוֹאקין סלד, ציוה הכושי באבו את האשאנטי לצבה לקחת זפת ולחמם אותה ולשפוך אותה על ידיו של דוֹן הוֹאקין;… – כי דוֹן הוֹאקין נהרג על פי טעות אחרת, אלא שאי-אפשר היה להימנע ממנה, מפני שעם התקרב הסירות הוכרח דון הואַקין להופיע מעל המעקות כשקרדום, חודו פונה כלפי חוץ, קשור בידו; כיון שנראה עם נשק בידו ובעמדה חשודה, נורה בתורת איש-ים בוגד;… – כי על גופו של דון הואַקין נמצאה טמונה אבן טובה, אשר, לפי ניירות שנתגלו, מוּכח כי היא היתה מכוּונת למשכן של גברת-הרחמים שלנו בלימה; מנחת-קודש שהיתה מוכנה ושמורה מראש להעיד על תודתו לאחר שיהיה יורד על חוף פרו, מחוז-חפצו האחרון, אילו גמר במבטחים את כל הנסיעה מספרד;… – כי האבו הטובה עם שאר נכסים של דון הואַקין המנוח נמצאים למשמרת אצל האחים של אושפיזיַת הקדושים, עד שתבוא החלטת בית-הדין הנכבד;… – כי, מפאת מצבו של הנשבע, כמו כן, מפאת החפזון שבו יצאו הסירות להתקפה, לא הוזהרו האמריקאים מראש כי, בין הצוות למראית-עין, נמצאו נוסע אחד ואַחד הלבלרים שהכושי באבו החפישׂ אותם;… כי, מלבד הכושים שנהרגו שפעולת-הקרב, נהרגו אחדים לאחר שנשבו ולאחר העגינה מחדש בלילה, כשהיו מרותקים אל טבעת-ההדקים שעל הסיפון; כי אלו ההמתות נעשו בידי הספּנים, קודם שהיתה אפשרות לעכב בעדם. כי, תיכף כשנודע לו הדבר, השתמש הקברניט דלאנו בכל כוח-סמכותות, ובמקרה אחד, בעצם ידו, כי הכה והפּיל את מארטינז גולה, אשר במצאו תער בכיס של מעיל ישן שלו, שאחד מן הכושים המרותקים היה לובשו, כיון את התער אל צואר הכושי; כי הקברניט עמשא דלאנו, נדיב-הלב, חילץ מיד בר-תלמי בארלו דקר שהיה מוצפן אצלו בשעת שחיטת הלבנים, ובו עמד לדקור עושי מרותק, אשר בו ביום הפילו וקיפץ עליו; … כי, על כל המאורעות שנפלו במשך זמן כה רב, בו היתה הספינה בידי הכושי באבו, אין הוא יכול במקום זה למסור דין-וחשבון; ואולם מה שאמר הוא עיקר-המעשה העולה על דעתו כעת, והיא האמת לפי השבועה אשר נשבע, והצהרה זו הוא מאשר ומקיים, לאחר ששמע אותה נקראת לפניו.

הוא אמר כי הוא בן עשרים ותשע שנה, ורצוץ בגופו ורוחו; כי לאחר שיהיה נפטר לבסוף על ידי בית-הדין, לא ישוב אל ביתו בצ’ילי אלא יכּנס אל המנזר שבהר-אגוניה מחוץ לעיר; והוא חתם בכבוד, והצטלב, ולפי שעה הלך כל-עומת שבא, על אלונקה שלו, עם הנזיר אינפלז אל אישפוזית הקדושים.

בניטו סרנו

דוקטוררוזאס.

אם שימשה עדותו של בניטו סרנו כמפתח המתאים למנעול של התסבכות אשר קדמו לה, כי אז, כבית-גנזים אשר דלתו נהדפה אחור, מונחת קליפת ה“סאן דומיניק” פתוחה לפנינו כיום.

טבעה של הרצאה זו, מלבד היותו משים את הסיבוכים מראשיתם בחינת הכרח, עד כאן היה מצריך שכמה דברים, תחת אשר יוצגו כפי סדר התארעותם, יהיו נתונים מתוך הצצה לשעבר, ויש גם בלא סדר קבוע; הוא הדין בסעיפים הבאים, אשר יסיימו את זה הסיפור.

במשך הנסיעה הארוכה, הנעימה, אל לימה, היתה תקופה שבה, כפי שרוּמז לעיל, היה דון בניטו במקצת שב אל איתנו – או, למצער, באיזו מידה – אל שלות-נפשו. בטרם בוא הנסיגה המכרעת היו להם לשני הקברניטים כמה שיחות לבביות – כשחוסר-מעצור אחוָתי שורר ביניהם, בניגוד מובלט להסתייגויות הקודמות.

עוד פעם ועודפעם נחזור ונאמר, מה קשה היה למלא את התפקיד שנכפה על הספרדי על ידי באבוא.

“הה, דון עמשא יקירי”, אמר פעם דון בניטו, “באותן השעות שחשבתני כה קר וכפיו-טובה – אכן, בזמן שכמעט וסברת, כפי שאתה מודה עכשיו, שאני זומם לרצחך נפש – באותן השעות גופא היה לבי קפוא; לא יכולתי להביט בפניך, בהרהרי במה שהיה תלוי ומרחף על ראש מיטיבי, מידים אחרות, גם בספינה זו וגם בספינתך שלך. חי האלוהים, דון עמשא, אינני יודע אם תשוקה להצלתי אני היתה נותנת לי עוז לקפוץ לתוך סירתך, אילולא המחשבה שבאם תשוב אתה אל ספינתך בעודך שרוי בלא-אור, כי אז אתה, הטוב בידידי, וכל אשר יחד אתך, נתונים ביד מתגנבי-חרש בו בלילה, כשאתם בערסלותיהם, ולעולם לא הייתם חוזרים ומתעוררים בעולם הזה. אך העלה במחשבתך כיצד דרכת על סיפון זה, כיצד ישבת בזה התא, כשכל זרת-אדמה היא חתורה לחלולים-חלולים תחתיך. אילו הפלתי רמז קל שבקלים אילו עשיתי צעד קטן שבקטנים להבנה בינינו, כי אז היה המות, מות מפציץ – מותך אתה ומותי אני – שם קץ למערכה”.

“אמת, אמת”, קרא הקברניט דלאנו, בהזדעזעו, “אתה הצלת את חיי, דון בניטו, יותר משאני את שלך! אף הצלת אותם נגד ידיעתי ורצוני”.

“לא, ידידי”, השיב הספרדי, שהיה מנומס עד כדי אדיקות דתית, “האלוהים הלביש את חייך קסם, ואולם אתה הצלת את שלי. כשחושבים על אחדים מן הדברים שעשית – אותם החיוכים והדיבורים הקלים, אותן תנועות האצבע והיד הנועזות… בשביל פחות מכך, קטלו את החובל שלי ראנדס; ואולם אותך שמרו רחמי-שמים שתעבור בשלום דרך כל המארבים”.

“כן, הכל מידי ההשגחה, ידעתי; ואולם מזג רוחי באותו בוקר היה נעים יתר על הרגיל, וגם מראה סבל כל כך מרובה – סבל למראית-עין יותר מאשר במציאות – נוסף על טוּב מזגי והחמלה וההצדקה אשר בו, ארג את השלושה יחד על דרך של מזל-אושר. אילולא כן, ללא ספק, כפי שאתה מרמז, יתכן והיו אחדות מהתערבויותי במעשי השחורים מסתיימות במזל רע למדי. חוץ מזה, הרגשות האמורים ההם נתנו סיפק בידי להתגבר על אי-אֵמון שצץ לרגעים בזמנים שמעט פיקחות מצדי היתה עולה לי בחיי, מבלי הצל חיי זולתי. רק לבסוף תקפו עלי חשדי, ואתה יודע באיזה מרחק החטיאו הם את המטרה”.

“אכן, במרחק רב מאד”, ענה דון בניטו בעצבות; “היית עמדי כל היום; עמדת אתי, ישבת אתי, דיברת אתי, הבטת עלי, אכלת אתי, שתית אתי; אף על פי כן היה המעשה האחרון שלך לתפוס בתורת נבל לא רק איש חף מפשע כי אם איש אשר, יותר מכל אדם, היה ראוי לרחמים. עד כדי כך יכולים זימות-רשע ומעשי-רמאות לאחז את העינים. עד מידה זו יטעו גם הטובים שבאנשים, כשהם דנים הנהגתו של אחד אשר סתרי-מצבו אינם ידועים להם. ואולם אתה מאונס עשית מה שעשית; ובעוד מועד נפקחו עיניך. מי יתן ושתי הבחינות יהיה כך לעולם ואצל כל בני-האדם”.

“דומני שאני מבין לרוחך; אתה מעמיד הכללות, דון בניטו, ועל דרך עגומה למדי. ואולם העבר עבר; על שום מה יעָשה נושא למוסר-השכל? שכח אותו. ראה, אותה השמש המאירה כבר שכחה את כל הענין, וכן הים הכחול, והשמים הכחולים; אלו הפכו דפים חדשים”.

“מפני שאין להם זכרון”, השיב מתוך דכדוך; “מפני שאין הם אנושיים”.

“ואולם אלה רוחות-המסחר הרכים המתנפנפים עכשיו על לחיך, דון בניטו, האם אין הם באים אליך במרפא כדומה לאנושי? ידידים חמים, ידידים מתמידים הם רוחות-המסחר”.

“בהתמדתם הם אך מרחיפים אותי אל קברי, סיניור”, היתה התשובה רוחשת-הרעות.

“ניצלת, דון בניטו”, קרא הקברניט דלאנו מאד-מאד תמה ומצטער; “הצלת. מה זה זרק צל כזה עליך?”

“הכושי”.

היתה השתיקה בשעה שהאיש העגום ישב, עוטף את אדרתו מסביב לו אט-אט ובלא-יודעים, כהתעטף בתכריכים.

לא עוד היתה שיחה ביום ההוא.

ואולם אם המרה-שחורה של הספרדי לפעמים הסתיימה באילמות על נושאים כגון הנ"ל, היו נושאים אחרים אשר לא דיבר בהם כלל, אשר עליהם גובבו כל הסתייגויותיו הישנות. ידולג על הרעים שבהם, ולשם הסברה יובא פרט אחד או שנים ממין זה. המלבוש שהיה כה מדויק ויקר, זה שהיה עוטפו ביום בו אירעו המאורעות אשר סוּפּרו, לא ברצון התלבש בו. ואותה חרב עטופת-זהב, לכאורה הסמל של מצווה עריץ, לא היתה חרב כלל כי אם צל-רפאים של חרב, הנדון שחוּזק לקושי בדרך מלאכותית היה ריק.

אשר לשחור – שמוחו, לא גוּפו, זמם וניהג את המרידה על הקשר יחד – מבנהו הקלוש, שהוא בלתי-מספיק לאשר החזיק בו, נכנע מיד לכוח-השרירים, החזק משלו, אשר לשובהו בסירה. בראותו כי נחסל הכל, לא הביע אף הגה, וגם אי אפשר היה להכריחו לכך. מראהו כאילו אמר: מאחר שאינני יכול לעשות מעשים, לא אמלל במלים. הושם בשרשראות בבית-הריתוף יחד עם השאר, והובא עד לימה. במשך הנסיעה לא ביקר אותו דון בניטו. לא אז, ולא בזמן שלאחר מכן, ניאות להביט בו. לפני בית-הדין – מיאֵן. כשלחצו עליו השופטים שיעשה כך, נתעלף. על עדותם של הספנים בלבד נחה הזהות החוקית של באבוֹ. אף על פי כן היה הספרדי, בהזדמן, מזכיר את הכושי במלה, כפי שהוראה לעיל; ואולם להביט בו לא אָבה, או לא יכול.

מקץ חדשים אחדים, לאחר היותו סחוב בזנבו של פרד אל עץ-התליה, מצא השחור את קצו בן-בלי-הקול. הגויה נפרשה עד אפר; ואולם במשך ימים רבים היה ראשו, זו כוֶרת הערמה, תקוע על מוט בפלאזה; פוגש, בלא מבוכה את מבטם של הלבנים; ומעבר לפלאזה השקיף אל בית-הכנסיה על שם הקדוש בר-תלמי, אשר באולמי-קברות שלו יָשנו אז, כמו היום הזה, עצמות-אראנדה אשר נפדו; ומעבר לגשר רימאק צפה כלפי המנזר, על הר אגוֹניה, מחוץ לעיר; מקום שם בניטו סרנו, בסוף שלושה חדשים אחרי שוּחררוֹ מבית-הדין, נשוּ בארוֹנו אכן הלך אחר מנהיגו.

שׂרטוּט ראשון

האיים בכללותם

טוֹל חמישה ועשרים גלי רמץ-תנורים המושלכים פה ושם על פני מגרש-עיר חיצוני, דמה בנפשך כי אחדים מהם הוגדלו עד כדי הרים, וכי המגרש הרי הוא הים – והרי לך מושג נאה מן המראה הכללי של האנקאנטאדאס או איי-הכשפים. יותר הם קבוצה של הרי-געש כבויים משהם איים; והם נראים בערך כמו שאפשר וירָאה העולם כולו לאחר פורענות של אש.

ספק אם ישנו איזו מקום בעולם אשר, לצָיוֹן, יהא מקביל לזו הקבוצה. בתי קברות עזובים מכבר, ערים עתיקות מתמוטטות קמעה-קמעה אל חורבנן, אלו הם מעציבים למדי; ואולם, כמו כל דבר שהיה קשור פעם באנושות, עדיין יש בהם כדי לעורר בנו הרהורי-אהדה, כל כמה שיהיו עצובים. לפיכך, אפילו ים-המלח, יחד עם שאר רגשות שהוא משרה לעתים, אינו כושל מגעת ברגשות פחות נטולי-נועם שבנפש הצליין.

ואשר לשממון-בדידות, יערות-הצפון הגדולים, מרחבי המים, בל ידעו ספינה, שדות-הקרח של גרינלאנד הם תכלית-בדידות למסתכל אנושי; אף על פי כן, הקסם המשתנה של עונות-הים ותקופות-השנה יש בו כדי להמתיק את אימתם; כי, אלו היערות, הגם שאין הם מבוקרים על ידי בני-אדם, הרי הם מבוקרים על ידי מאי; היַמים היותר רחוקים, לא פחות מאגם אירי, הם משקפים בהם כוכבים מוכּרים; ובאויר הצח של יום-צפון יפה, קרח-התכלת המואר מתראה לתפארת כמו מָלָכית.

ואולם המארה, המיוחדת, אם אפשר לומר כן, של איי-הכשפים, זו המרוממת אותם לשממון למעלה מאידומיאה והציר הצפוני, היא שלעולם אין שינוי בא אליהם; לא שינוי תקופות ולא שינוי ביסורים. חתוכים הם על ידי קו-המשוה, ולא יֵדעו סתיו ולא יֵדעו אביב; ובהיותם כבר מוחרבים עד כדי סיגי אש, שוּב אין החורבן יכול לעשות להם מאומה. רביבים שוב ישובבו את נפש המדבר, ואולם באיים האלה אין הגשם יורד עולמית. כמו דלועים ארמיות מבוקעות, המוזנחות לכמוש בשמש, הרי הם מתבקעים בשרב נצחי מתחת לשמים קלויים. “רחמו עלי”, דומה שכך צווחת רוח איי הכשפים המקוננת, “ושלחו את אלעזר בשביל שיטביל אצבעו במים ויצנן את לשוני, כי מעונה אני בשלהבת זו”.

עוד תכונה שבאיים האלה היא היותם בהחלט בבַל יִוָשֵבו. הרוצה למשול משל יאה להפיכה עזובה מכל, אומר: התן רובץ בשממות בבל, הנתונות לעשבי-בר; ואולם איי הכשפים ממאנים להשכין בתוכם אפילו את המנודות שבחיות. יחד אדם וזאב מתכחשים להם. כמעט שאין למצוא שם כלום חוץ מחיי הזוחלים: – צבים, לטאות, עכבישים ענקיים, נחשים, והמוזר שבזרויות הטבע הזר – האֵגוּאַנה. לא נשמע קול, לא געיה, לא יללה; ראש לקולות-החיים פה הוא לחישת-נחש.

ברוב האיים, מקום שיש בו צמח כל שהוא, הרי הצמח הזה הוא כפוי-טובה, מעריָתה של אראקאמה. חורשות סבוכות של שיחים תיליים, ללא פרי וללא שם, העולים מבין בקיעים עמוקים של אבן סידית, ומסוים אותם על דרך בוגדת; או גידול שרוּב של עצי-צבר מעוקמים.

בכמה מקומות החוף חגוּר סלעים, אף, מן הנכון לומר, חגוּר אבני-רמץ; גושים של חומר שחרחר או ירקרק, מושלכים-בערבוביה, דמו לסיגים מכור-ברזל, והם פה ושם מהווים נקיקים ומערות אפלים, אשר הים בלי דום שופך בהם חמת-קצף; תולה מעליהם סיבוב של ערפל אפור-קודר, שבתוכו מפליגות סיעות של עופות אשר לא מעלמא הדין, והן מגבירות את ההדהוּד הדוה. כל כמה שיהיה הים שָלֵו מבחוץ, אין מנוחה לאלה מתפחי הגלים ולאלה הסלעים; הם מצליפים ומוצלפים, אפילו כשהאוקינוס החיצוני כולו נפשו שלום עליו. בימים מעיקים-מעוּננים, שהם מיוחדים לחלק זה של קו-המשוה המימי, מציגים הגושים הקודרים, הזגוגוניים, אשר כמה מהם מתרוממים בין מערבלות ומשבּרים לבנים, במקומות נתוקים ומסוכנים במרוחק מן החוף, מחזה מאד שאוֹלי. רק בעולם נפיל היו ארצות כאלה יכולות להיות הוֹווֹת.

אותם חלקי שפת-הים שהם חפשים מסימני אש מתפשטים ברצועות-חוף רחבות וישרות של המוני קונכיות מתות, ופה ושם – פירורים רקובים של קנה-סוכר, במבוק ואגוזי-הודו, שנשטפו אל זה העולם האחר, היותר חשוך, מאיי הדקלים המקסימים אשר ממערב ומדרום; מלוא-הדרך מגן-עדן לגיהינום; ומעורבים בתוך שרידים ליופי רחוק, תראה לפעמים שברירים של עץ חרוך וצלעות מרקיבות של ספינות הרוסות. אף לא יתמה איש על מצאו את אלה האחרונים לאחר שיסתכל בזרמים המתנגשים המסתחררים כמעט בין כל התעלות הרחבות של הקבוצה הזאת. השרירותיות של זרמי-האויר אוהדה לזרמי-הים. בשום מקום אין הרוח כל כך קלה, מביכה, ובכל האפנים בת-בלי-סמוֹך וכל כך נתונה לגלינות מבלבלות, כמו באיי-הכשפים. ספינה אחת בילתה כמעט חודש בהליכה מאי אחד אל משנהו, אם כי אין ביניהם אלא שלושים מילין בלבד; כי, מתוקף הזרם, היו הסירות ששימשו לסחיבה בקושי מספיקות למנוע את הספינה מהיסחף אל הסלעים ולא היו יכולות לעשות כלום לזרז את נסיעתה. לפעמים אי אפשר לאניה שבמרחק להשיג את קבוצת-האיים עצמה, אלא אם כן מובאים בחשבון מעקפי-רוח מרובים בטרם בוא הקבוצה בהיקף-העין. ובכל זאת, יש לפעמים מציצת-פנים מסתורית, שהיא באופן בל-יומרה מושכת אניה עוברת לבין האיים האלה, אם כי לא נתכוונה להגיע אליהם כלל.

אמנם, בתקופה אחת, ובאיזו מידה גם כיום הזה, היו ציים גדולים של לויתניות מפליגות בשביל לויתנים חלביים, אל מה שהיה נודע בפי אילו ספנים כ“קרקע כשפים”. ואולם זה, כפי שיתואר במקומו לכשנגיע לו, היה על יד האי הגדול החיצוני אַלבֶּמארלה, הרחק מן התסבכות של האיים הקטנים, אשר שם מרחב-ים למכביר; ולפיכך, אין הדברים דלעיל חלים על אותה סביבה; אם כי גם שם יש והזרם רץ בכוח מיוחד במינו, אף משתנה בשרירות מיוחדת במינה. אכן, ישנן עונות, בהן שוררים זרמים שאין להם הסבר, עד מרחק רב מסביב לכל הקבוצה כולה, והם כה עזים וכה הפכפכניים עד שהם משנים דרכה של ספינה על אף ההגה, ואפילו הנסיעה היא בקצב של ארבעה חמישה מילין לשעה. ההבדל בחשבונות הימאים שנגרם על ידי הסיבות האלה, בצירוף רוחות קלים ומשתנים, לזמן רב פירנסו אמונה כי ישנם שני אשכלות-איים נפרדים בקו-הרוחב של איי-הכשפים, וכמאה פרסה מבדילות ביניהם. זו היתה המחשבה של המבקרים הראשונים, הבוּכּאנירים, ועד 1750, זמן מאוחר למדי, היו הדפתראות של אותו חלק של האוקינוס השקט מתאימים להזיה המוזרה ההיא. וזו החלפלפיות, זו אי-הממשות, של מקום האיים, מן הסתם היא טעם אחד שהספרדים קראו להם אנקאנטאדה, או, הקבוצה המכושפת.

ואולם לא בלתי-מושפע מטיבם, מאחר שהכל מודים כעת שהם קיימים, יהיה הנוסע המודרני נוטה לדמות בנפשו כי השם בחלקו יונק מאותו אויר של שממה אחוזת-קסם שהיא שורה, על דרך כה רבת-משמעות, על האיים. אין שום דבר זולתם שיהא כל כך מסמל את מראיהם של יצורים אשר פעם היו חיים ועכשיו, מעשה-זדון, הם מפוררים מקיום בריא אל אפר. תפוחי-סדום, לאחר שאדם נוגע הם, לכך האיים האלה משולים.

כל כמה שמקומם נראה כנזיז בגלל הפרמים, הם עצמם, לפחות למי שעומד ביבשה, נראים לעולם כבלתי משתנים: קבועים, יצוקים, מדובקים לתוך עצם הגוף של מות שלדי.

אף לא יהיה הכינוי “כשפים” בלתי-מתאים מבחינה עוד אחת. כי ביחס לשרץ המשונה שהוא תושב הישימונים הללו – הוא שנוכחותו נותנת לקבוצה את שמה הספרדי השני, גאליפאגוס – ביחס לצבים הנמצאים פה, זה כבר שרוב אנשי-הים מוקירים אמונה טפלה, שלא פחות משהיא נוראה היא מגוחכת. הם ברצינות מאמינים כי כל קציני-הים, וברב-יתר יחוד, מפקדים וקברניטים, במותם (ובמקרים ידועים, גם לפני מותם) הם מתגלגלים בצבים; ומכאן ולהבא הם דרים באלו החרֵרים החמים, אדוני ארץ-חמר יחידים ובודדים.

ללא ספק רעיון זה, אשר עצבות וחן-עתיקוּת בו, הושרה על ידי נוף-הדוי עצמו, אך בפרט וביחוד, אולי, על ידי הצבים. כי, מלבד קוי-גופם כשהם לעצמם, ישנו, על דרך מוזרה, משהו מקולל-בידי-עצמו במראה היצורים האלה. יגון-עולם ואפס-תקוה אשר לאסירים, בשום צורת בעל-חיים, אין הם מבוטאים בתחנונים שכאלו כמו בצורתם הם; והמחשבה על אורך-חייהם המופלא אינה כושלת מהאדיר את הרושם.

אפילו אסתכן שאהיה מואשם כדין שאני מאמין ללא-הגיון בקסמים, איני יכול להתאפק מן ההודיה כי יש ואפילו עכשיו, כשאני עוזב את העיר הצפופה בשביל לנדוד ביולי ואוגוסט בין הרי-האדירונדק, רחוק מהשפעת קריות, ובה במידה קרוב להשפעות המסתוריות של הטבע; אפילו בזמנים שבהם אני יושב לי בראשו האזובי של חגו עב-יערות, מוקף על ידי גזעים מוּשכּבים של ארנים הלוּמי-ברק, ואני מעלה בזכרוני, כמו בחלום את נדודי האחרים, הרחוקים-מרוחקים בלב האפור של האיים המכושפים; ואני זוכר את ההצצות הפתאומיות בקליפות קדורות וצוארים ארוכים, עצלניים, המשורבבים מן החורשות חסרות-העלה; ושוב אני רואה את הסלעים שביבשה פנימה, שהם שחוקים וחקוקים עד לחריצים עמוקים על ידי גרירותיהם האטיות, יובל אחר יובל, של הצבים בתורם אחרי שלוליות של מים לחץ, – קשה לי להתגבר על הרגש כי אני, בשעתי, ישוֹן ישנתי על קרקע מקוסמת בזדון.

אכן, כה עז-גוונים זכרוני, או נַחַש דמיוני, עד שאיני יודע אם אינני מפעם לפעם קרבן להזיה אופּטית ביחס לגאליפאגוס. כי יש אשר במסיבות של עליצות חברותית, וביחוד בהילולות הנערכות לאור-נרות במעונות עתיקי-סגנון – כשהצללים נזרקים לתוך פינות-הסתר הרחוקות של חדר רב-זויות ומרוּוח, ומלבישים אותן מראה של שכבת-הגידולים התחתונה אשר ביערות בודדים, והיא קן לרוחות-רפאים – הבאתי על עצמי את תשומת לבם של חברי על ידי מבטי הנעוץ אי-שם ושינוי-הנהגתי הפתאומי, כשנדמה לי כי ראיתי, חורג אט מאותן נאות-הבדידות המדומות, וזוחל בכבדות לאורך הרצפה, רוח-רפאים של צב ענקי והמלה “זכור” בוערת באותיות חיות על גבו.

שׂרטוּט שני

שני צדדים לצב

לאור התיאור שניתן לעיל, האם אפשר לו לאדם לעלוץ באנקאנטאדאס? כן, כלוֹמר, אך ימצא האחד את העליצות, כי אז יעלוץ. ואמנם, הגם שהם שק ואפר, אולי אין האיים כולם קדרות שאין עמה נהרה. כי, הגם שאין צופה יכול להכחיש את צדקת-תביעתם של האיים על יחס שברצינות-קודש ושבאמונה טפלה, כשם שהאיתנות שבהחלטותי אינן יכולות למנוע אותי מראות את רוח-הרפאים של הצב הגח מפינת-מחבואו רבת-הצללים, אף על פי כן הצב, ואם אפל ועגום הוא מגבו, הרי יש לו גם צד מאיר: זה דף החזה או החושן שלו, וגוונו – גוון צהבהב או זהוֹב. יתר על כן, הכל יודעים כי הצבים עשויים ככה, אשר אם אתה שם אותם על גבם, מתוך כך אתה מגלה את צדם המאיר והם נעדרי-כוח להפוך את עצמם לקדמותם ולהראות הצד האפל שלהם. ואולם לאחר שעשית זאת, ומפני שעשית זאת, לא היית נשבע כי אין לו לצב צד אפל. הוה נהנה מן הצד המאיר והחזק אותו לעולם כלפי מעלה, אם יכול אתה, ואולם הוה תמים עם נפשך ואל תהיה כופר בצד השחור. וכן מי שאינו יכול להפוך את הצב ממעמדו הטבעי למען הסתיר את מראהו האפל-בערך וגלוֹת את מראהו העליז בערך – כמו דלעת-אוקטובר גדולה בשמש, אל יהיה בשל כך מצהיר כי יצור זה הוא בסך הכל כתם-דיו אחד. הצב הוא גם קודר וגם מאיר. ואולם נחזור אל הפרטים.

חדשים מספר בטרם דרוך רגלי על אחד החופים של קבוצה זו, היתה ספינתי מתפרשת בשכונתה הקרובה. פעם בצהרי-יום מצאנו את עצמנו בקרבת “הראש הדרומי” של אַלבמאַרלה, ובריחוק לא כל-כך רב מן היבשה. במקצת משום זרות-מחשבה ובמקצת על דרך ריגולה של ארץ כה מוזרה, נשלח צוות של סירה אל היבשה, מתוך פקודות לראות כל מה שביכלתם. ומלבד זה, להביא בחזרה מה צבים הם יכולים, בלא טרחה יתירה, להעביר.

עת שבו ההרפתקנים כבר היתה השעה לאחר-שקיעה. אני צפיתי כלפי מטה מעבר לצלע-הספינה הגבוהה, כמי שמביט מעבר לשפת באר, ומתוך דמדומים ראיתי את הסירה הרטובה, המעמיקה בים מחמת מעמסה בלתי-רגילה. נזרקו חבלים לסירה, והנה שלושה צבים ענקיים, דומים כיצורים מלפני המבול, הועלו, בעוצם מאמץ ממותח, על הסיפון. כמעט שנראו שלא כזרע-הארץ. אנחנו היינו על פני המים ימי חמישה חדשים ארוכים, זמן מספיק והותר להלביש כל מוח בעל-חלומות את כל הדברים שהם מן היבשה בגוון-אגדה. אילו עלו אז בספינה שלושה פקידי-מכס ספרדיים, לא רחוק שהייתי לוטש עינים עליהם בסקרנות, ממשש אותם ומחליק באצבעותי על גופם, כדרך שפראים צופים באורחים מתרבות-הישוב. ואולם במקום שלושה פקידי-מכס, ראו-נא את אלה הצבים, המופלאים באמת – לא צבּוֹני בוץ של נערי בית-ספר במקומותינו – כי אם שחורים כבגדי-אלמנוּת, כבדים כתיבות של ברזל מרוקע, על קליפות עצומות שהן מקוּשׂקשׂוֹת ומכוּדרוֹת כמגינים, ומקומטות ומצולקות כמו מגינים שהתנסו בקרב – גם שעירות, פה ושם, באזוב ירוק-אפלולי, ורירי ברביבי קצף-ים. אלו יצורי-הרז, שפתאום הועתקו בלילה משממות לא-תוגדנה אל סיפוננו המאוכלס, פעלו עלי באופן שלא קל לגוללו. דומה היה, זה אך זחלו ויצאו מתחת למוסדי-עולם. אכן, נדמָה, הם הם הצבים אשר עליהם ההינדואי משתית את כל הכדור הזה. בפנס בדקתי אותם בדיקה יותר מעולה. איזו עתיקוּת-מראה ראויה לעבודת-קודש! איזו ירקרקות פרונית העוטפת את הקילופים הגסים ומרפאה את הסדקים של קליפותיהם הרצוצות! לא עוד ראיתי שלושה צבים. הם נתרחבו – נתעלו. דומה היה עלי שאני רואה שלושה קוליסיאונים רומאים בחורבנם רב-הגדולה.

אתם, עתיקי-התושבים באי זה, ובכל האיים שהם, אמרתי, אנא, תנו לי דרור בקריותיכם משולשות-החומות.

עיקר ההרגשה שנתעוררה על ידי היצורים האלה היתה זו של זקנה – התקיימות בת בלי תאריך, בת בלי שיעור. ובאמת, שיוכל איזה יצור זולתו להיות חי ונושם לאורך-ימים כזה כמו הצב הזה של האנקאנטאדאס, לא בקלות אאמין. שלא לרמז על יכלתם המפורסמת לקיים את נפשם, כשהם מתהלכים בלי מזון במשך שנה תמימה, הסתכל בשריון של פחי-ריקועיהם החיים. מה יצור בשר-ודם זולתו יש לו מעוז כזה, בו יוכל לעמוד כנגד חצי הזמן?

כשאני, פנס ביד, חיטטתי באֵזוב והסתכלתי בצלקות של פצעים עתיקים, שנתקבלו בכמה נפילות עגומות בין הררי-הגיר של האי – צלקות שבאופן מוזר היו מורחבות, תפוחות, מטושטשות למחצה, ובכל זאת מעוקמות כאותן הנמצאות לפעמים בקליפה של עצים מאד ישישים – נדמיתי בעיני כגיאולוג חוקר עתיקות, הדורש לעקבות-צפרים ולאותות על אבני-צפחה, דרָכוּן יצורים בלתי-נראים אשר אפילו רוחות-רפאים שלהם כבר שבקו חיים.

כשכבי בערסלה בלילה ההוא שמעתי ממעל לראשי את הזחילות האטיות והיגעות של שלושת הזרים כבדי-המשקל על הסיפון המועמס לצפיפות. טמטומם או כוח-החלטתם היה כה רב עד שמעולם לא נטו הצדה בשל איזה מכשול. אחד הפסיק את תנועותיו לגמרי בדיוק לפני משמרת-החצות. עם הזריחה מצאתיו נגוח כאיל-ברזל נגד הרגל בת-בלי-ההזזה של התורן הקדמי והוא עדיין מנסה, בשן וצפורן, לדחק לו מעבר בלתי-אפשרי. שאלו הצבים הם קרבנות למכשף מעניש, או זד, ואולי שטני בתכלית – זה אינו נראה בשום דבר באורח כה מובהק כמו בהתאהבות מוזרה זו בעמל אין תקוה, שהיא לעתים כה קרובות אוחזת בהם. ראיתים בנסיעותיהם מנגחים סלעים בגבורה, ושוהים שם זמן רב, מחטטים, מתפתלים, נדחקים, בשביל להעבירם ממקומם, על מנת שיוכלו להמשיך בנתיבם הבלתי-גמיש. עטרת-קללתם היא דחיפתם הפנימית לישרוּת בעולם שכולו מוגבב.

הצבים האחרים, שלא פגעו בעיכוב כדומה לזה של חברם, נתקלו רק במכשולים קטנים; דליים, בולי-עץ ופקעות של חבלים; ולפעמים, תוך כדי זחלם מעליהם היו גולשים מתוך קול-קשקוש מדהים אל הסיפון. כשמעי לאלו ההיסחבויות וההיפּגעוּיוֹת, הירהרתי לי על מקום-חיותם, משם באו; אי מלא גיאיות ושוחות מתכתיים, משוקעים בלי תחתית בלב הרים מפוּצצים, ומכוסים, על פני מילי-מילין, בחורשות סבוכות שאין להן התרה. ואז ציירתי בנפשי את אלו שלושת בני-המפלצת הישרניים, מאת-שנה אחר מאת-שנה, מתפתלים דרך הצללים, עזי-החלטה כנפחים; זוחלים כה אטיוֹת וכבדוֹת, עד שלא די ששמרקעים ושאר צאצאי-פטריה צמחו תחת רגליהם, אלא גם אזוב מפויח צץ על גבותיהם. יחד אתם תעיתי תכופות במבוכים ווּלקניים; הסחתי הצדה ענפים אין-מספר של חורשות מרקיבות, עד שלבסוף, בחלום, מצאתי עצמי יושב בצילוב-רגלים על הראשון שבהם, ושני בראמינים, אחד מזה ואחד מזה, רכובים לימיני ולשמאלי, ואנו ביחד מהווים תלת-רגל של קדקדים התומכים במצוקי-עוֹלם.

כזה היה הסיוט הפראי אשר נולד מתוך התרשמותי הראשונה מן הצב של איי-הכשפים. ואולם בערב הבא, מוזר הוא להגידו, ישבתי לי עם אחי-לספינה ועשיתי סעודה עליזה מאומצות-צב וצליי-צב; ואחרי ארוחת-הערב – שלוֹף סכין ועזוֹר להפוך את שלוש הקליפות הקערוריות העצומות לשלוש קערות-מרק דמיוניות, ולטוֹש את שלושת דפי-החזה השטוחים, הצהבהבים, לשלושה טסים נהדרים.

שׂרטוּט שלישי

הסלע רודונדו

העליה אל טירת-אבן גבוהה לא די שהיא ענין נאה בפני עצמו אלא שהיא מיטב-הדרכים בשביל קניית השקפה מקיפה על כל השטח אשר מסביב. יפה ביותר – כשזו הטירה תעמוד בדד ולבד, כאותה הטירה המסתורית שבניופורט, או שתהיה השריד היחיד של איזו בירת-נסיכים חרבה.

והנה, אשר לאיי-הכשפים, לאשרנו הם מספקים לנו נקודת-צפיה מרוממת ממש כזו, בצורת סלע מופלא, אשר, מפאת מבנה משונה שלו, היה נקרא בפי הספרדים, מאז ומקדם, הסלע רודונדו, כלומר, הסלע העגול. גבהו כמאה וחמישים רגל, והוא עולה ישר מן הים במרחק עשרה מילין מן היבשה, כשכל הקבוצה ההררית היא מדרום וממזרח לה, וככה הסלע רודונדו תופס, באמת-מידה גדולה, כמעט אותה העמדה, שהקאמפאנילה המפורסמת, או טירת-הפעמונים הנבדלת של בית-הכנסיה מארכוס הקדוש, תופסת אותה ביחס לקבוצת הבנינים הישישים המקיפים אותה.

אך קודם עלותנו להביט למרחבים על פני האנקאנטאדאס, זו טירת הים עצמה תובעת את תשומת-לבנו. היא נראית ממרחק שלושים מילין בערך, ובהיותה כולה שותפית לכישוף השורה על פני כל הקבוצה, מי שרואה אותה מרחוק טועה בה וסובר שהיא מפרש. ארבע פרסאות במרוחק, בצהרי-יום זהובים-אֵדיים, הריהי נראית כאיזו ספינה של אדמיראל ספרדי, שופעת מפרשי-בדים נוצצים. מפרש הוֹ! מפרש הוֹ! מפרש הוֹ! בא הקול משלושת המפרשים שבספינה. ואולם כשמתקרבים, הספינה המכושפת מהרה נהפכת לבית-סלע תלול.

ביקורי הראשון למקום ההוא נעשה באפרירות-הבוקר. מתוך עין לדיג הורדנו שלוש סירות, ובחתרנו כמרחק שני מילין מספינתנו מצאנו עצמנו, רגע לפני עלות עמוד-השחר, בסמוך לצל-הלבנה של רודונדו. מראהו הוּאדר, ועם זה, רוּכך, על ידי בין-השמשות הכפול המוזר של אותה השעה. הלבנה הגדולה המלאה, בערה בשיפולי המערב כמו לפיד אשר אוּכּל למחצה, זרוק גוון רך וממתיק, על פני הים, מעין זה שנזרק על ידי אש-אוּדים גוֹועת על פני אח של חצות-לילה; בעוד שהשמש הבלתי נראה שלח על פני כל המזרח רמזים חיורים לבואו. הרוח היתה קלה; הגלים – עצלניים; הכוכבים התנצנצו בזיו חלש; כל התולדה נראתה כשכובה לעייפה ממשמרת-הלילה הארוכה, מתוחה-למחצה מתוך ציפיה יגעה לקראת השמש. היתה זו שעה יפה לתפוס את רודונדו במצב-רוחו כליל-השלמות. אור הדמדומים הספיק בדיוק כדי גילוי כל נקודה מענינת, מבלי קרוע והסר את מעטה-הפלא האפלולי.

מבסיס שבור, כדומה לשורת-מדרגות, שהוא רחוץ-גלים כמעלותיו של ארמון-מים, עלתה הטירה בלוחות-נדבך עד לפסגה מגולחת. אלו השכבות הסדירות, שכל הגוש עשוי מהן, מהוות את תכונתה האָפיינית ביותר. כי במקומות-חיבוריהן הן מזדקרות בשטיחות בדמות אצטבאות מקיפות, מתחתית ועד פסגה, עולים זה מעל זה כסדרה מסומנת הדירוג. וכשם שזיזי-הגג של איזו רפת עתיקה או איזה מנזר עתיק שופעים סנוניות, כן שפעו אלו מדפי-הסלע עופות-ים אין ספוֹר. זיזים מעל זיזים וקנים מעל קנים. פה ושם היו קוים ארוכים של סיד-צפרים, עינם לבן כעין-הרפאים, מכתימים את הטירה מן הים ועד האויר. וזה טעם פשוט על שום מה מראה-מפרש לה מרחוק. הכל היה שלו עד כדי השראת-קסם, אילולא רעש-השדים המוקם על ידי העופות. לא די שהזיזים היו מרשרשים בהם – הם עפו בדחיסות מעל הראש, מתפשטים דמות חופה רבת-כנפים עד-משתנה. הטירה היא מלון לעופות-ים למאות פרסה מסביב. צפונה, מזרחה, מערבה כלום לא מתמשך חוץ מאוקינוס נצחי; עד שהנץ הקרוי ספינת-מלחמה, כבואו מחופי צפון אמריקה, פולינזיה, או פּרו, עושה חנייתו הראשונה ברוֹדוֹנדוֹ, והגם שרודונדו הוא יבשה איתנה, מעולם לא צנחה עליו צפור-יבשת. שערו בנפשכם כי אדמוני או כנרון ישכון שם; איזו נפילה היתה זאת ביד פלשתים, כשהזמרן המסכן היה מוקף שם תעוּפוֹת-ארבה של עופות-שוד עזים, בעלי מקורים ארוכים כרמחים.

איני יודע מקום ששם ייטיב אדם ללמוד את תולדות הטבע של עופות-ים מוזרים יותר מאשר ברודונדו – הרי זה בית-הצפרים של האוקינוס. שם צונחות צפרים אשר מעולם לא נגעו בתורן או עץ; צפרים-נזירות המעופפות לבדן, צפרי-עננים, שלבן גס באזורי האויר הבלתי-פלוחים.

נציץ לראשונה, הַשְפֵל והָצֵץ, אל התחתונה שבאצטבאות התחתונות, שהיא גם הרחבה מכולן. אך רֶוַח-מה בינה ובין סימן גיאות-המים. מה יצורי-נכר הם אלה? קומתם זקופה כשל אדם, אך ללא סימטריה אנושית, הרי הם עומדים מסביב לסלע כמו בתולות-עמודים מפוסלות, התומכות בסדר-הזיזים התכוף ממעל להן. גופותיהם עקמומיים על דרך מגוחכת; מקוריהם קצרים; בעוד האברים שבצדיהם הם לא סנפיר, לא כנף, אף לא זרוע. ואכן, לא דג, לא בהמה, לא עוף הוא הפנגוין; בתורת דבר-מאכל שייך הוא לא לעונת-הבשר לא לעונת-החלב; ללא יוצא מן הכלל, זהו העוף המשתמע ליותר פנים, והפחות חמוד, מכל אשר נתגלה אי-פעם על ידי האדם. אם כי הוא נוגע כלאחר-יד בכל אחד משלושת היסודות, ואכן, יש לו קורטוב-זכות על כולם, אין הפנגוין בן-בית באף אחד מהם. ביבשה הוא מהדס; בים הוא מתחבט; באויר הוא נופל. התולדה, כאילו התביישה בכשלונה, מחזיקה את זה הילד המכוער שלה במחבואים בקצות-האדמה, במצרי מאגלאן ובסיפור-הים הירוד הקרוי רודונדו.

ואולם, הבט-נא, מה הם אלה הגדודים, המומי וַי, שהם ערוכים על האצטבה, תיכף למעלה מכך? מה שורה והמון של עופות גדולים, מוזרים? מה נזירי-ים ממסדר האפורים? שקנאים הם. מקוריהם מוארכים, ותרמילי-עור כבדים, התלויים מהם ומטה, משוים לבעליהם ארשת של אבלות. גזע כבד-הרהורים, הרי הם עומדים להם שעות על שעות ללא תנועה. נוצותיהם הדהות, האפורות, מעטוֹת אותם תואר כאילו אוּבקו ברמץ. אכן, עוף בעל-תשובה הוא – יאה לו שיהיה דבק בחופי האנקאנטאדאס, זרועי אבני–הרמץ, אשר שם היה איוב בכבודו ובעצמו מאַוֶה לשבת לו, ישוב והתגרד בחרש.

למעלה מזה עינינו נחות על הגוֹנית, או הקלנית האפורה, כפי שמכנים אותה בטעות; עוף כעור-מראה, בלתי פיוטי, שלא כשארו המהולל בסיפורים שהוא רוח-הרפאים, כשלג תלבין, של כפי התקוה והקרן, מרודפי הרוחות והלילין.

ככל שאנו עולים מאצטבה לאצטבה אנו מוצאים את שוכני הטירות מסודרים בתור לפי גדלותם: – אוזות-ים, חגליות שחורות וברודות, קיקים, תרנגולות ים, צפרי לויתני-חלב, שחפים מכל המינים – ממלכות, דוכסיות, מעצמות, אשה נעלה מחברתה, בסדר בית-מחוקקים; בעוד, זרוּע מעל הכל, כמו קישוט הנחזר כמה וכמה פעמים במסכת-רקמה עצומה, עוף-הסערה, המכונה אפרוחה של אמא קארי, משמיע קריאתו לקרב ואזעקה. העובדה שזה יונק-הדבש המסתורי של האוקינוס, אשר אילו היה לו זיו-צבעים כי אז בגלל שובבותו כמעט אפשר היה לכנותו פרפר שלו, ואשר, אף על פי כן, ציוּצוֹ מתחת לאחורי-הספינה משמיע נבואה רעה באזני אנשי-ים, כהשמיע אותה תקתוקו של זבוב-המות מאחורי הכירים באזני האיכר – יהיה בית-מגוריו המיוחד באנקאנטאדאס מוסיף, להשגתו של איש-הים, לא מעט על כוח-קסמו המעציב.

עם התקדם היום תגבר המהומה הצרחנית. בקריאות בוקעות-אוזן הצפרים הפראיות חוגגות הילולת-בוקר שלהן. מדי רגע ברגע, מעופים מפליגים מן הטירה ונספחים אל המקהלה האוירית המרחפת ממעל, בשעה שמקומותיהם מלמטה נתפסים על ידי רבבות קושטים. ואולם מבעד כל תוהו-ובוהו זה של רעש אני שומע תוים בהירים כספיים, כדוֹמים לצלילי חצוצרה, והם נופלים בלי הפסק, כמו קוים אלכסוניים של מטר מוּטה בעת רביבים אושדים. אני מביט הרחק כלפי מעלה ורואה דמות אראלית לבנה כשלג, אשר נוצה אחת ארוכה, דמתה לרומח, מזדקרת מאחוריה. הרי זה השכוי-של-האוקינוס, המאיר, המשרה שכינת-אצילות – עוף-התפארת, אשר, על שום שריקה מעוררת שלו, בת הקריאה המוסיקלית, נאה לו להיות קרוי “תת רב-מלחים”.

ראיתי כי חיי-הכנף, שעוּננוּ על פני סלע-רודונדו באותו בוקר הזכור יפה, היה לו הקבלו המלא בהמונים הסנפיריים המאַכלסים את המים לרגליו. מתחת לפילוס-המים נדמה הסלע כיערת-דבש אחת של מערות, המספקות מקומות-מארב מבוכיים לסיעי-סיעות של דגי גן-עדן. כולם היו מוזרים; כמה מהם היו מפוארים מאד, ויפה היו מקשטים את היקרות שבצנצנות-הזגוגית, בהן יוצגו דגי-זהב לראוה. לא היה שום דבר מרהיב יותר מן החידוש הגמור של כמה יחידים בהמון זה. פה נראו צבעים אשר מעולם לא צובעו, וצורות אשר לא נצוֹרו.

למען הראות את הריבוי, התאותנות, העדר-הפחד המופלא והביתיות של אלו הדגים, יוּרשה לי לומר כי לעתים קרובות, הדייגים שלנו, בהציצם בעד שטחי-מים בהירים – נעשו כך לרגעים על ידי טיסת הדגים, חצי עיגול בתוך חצי עיגול, מעל פני המים – ובראותם “בחורים” יותר גדולים ופחות בלתי-נשמרים, אשר העמיקו שׂחות בעצלתים – הדייגים שלנו ניסו בזהירות להשליך את חכותיהם ליתר עומק בשביל להגיע אל אלה. אבל לשוא; אי אפשר היה לעבור את האֵזוֹר העליון. אַך נגעה החכה בים, ומאה עוגבים נלחמו על הכבוד להיותם שבויים. דגי רודונדו המסכנים! באמון-בטחונכם, העושה אתכם קרבנות, הרי אתם דומים לאותם אשר בלא מחשבה הם שמים אמון במה שאין הם מבינים – הטבע האנושי.

ואולם השחר הנה הוא הוֹוה ליום ממש. חבורה אחר חבורה של עופות-הים מפליגים להם לרעות בתהום למזונותיהם. הטירה נעזבה בדד, חוץ ממערות-הדגים שלרגליה. סיד-צפרים שלה נוצץ בקרני-הזהב כצבע-הסיוד אשר למגדלור רם או כמפרשים הגבוהים של צלבנית. ללא ספק, ברגע זה, כשאנו יודעים כי זהו סלע-מדבר מת, נוסעים אחרים אי-שם נשבעים כי זוהי ספינה עליזה, רבתי עם.

אך עתה, הבו חבלים, ונעלה. אך לאט לכם. אין זה מן הקלוֹת.

שֹרטוּט רביעי

מפסגת הצור

רצונך לטפס ולעלות בסלע רודונדו, קבל נא עצה זו. סע שלוש נסיעות מסביב לחבל-ארץ כספן צי-המלך בתוך הגבוהה בפריגאטות הצפות על פני הים; אז שמש כשוליה, לשנה או שנתים, למורי-הדרך המנהלים זרים עד לפסגת טנריף; ואז, לשנים כהנה וכהנה, בזו אחר זו, למרקד-על-חבל, ללהטטן הודי, לצבי-הזמר. לאחר שעשית זאת, בוא וטול שכרך, שתראה המראה מטירתנו. איך הגענו שמה,ידענו רק אנחנו. ואם ננסה להגיד זאת לאחרים, היאך היו מחכימים מזה? די לנו שכאן, בפסגה, אתה ואני עומדים. האם איש-באלון, האם האיש הצופה מן הלבנה, תופס נוף-חלל יותר רחב? יש לדמות כי כן בערך ירָאה העולם מן החומות השמימיות אשר למילטוֹן. קנטוקי מימית בלי מצרים. בכאן היה דניאל בוּן דר מתוך סיפוק-נפש.

לפי שעה, אל תשית לבך אל החבל השרוף הלז הנקרא איי-כשפים. הבט בקו מושכב מעל השטח שלהם, כביכול מעבר להם, דרומה. אין אתה רואה כלום; ואלם הרשני נא להורות לך את הכיווּן, אם לא את המקום של אילו עצמים מענינים שבים העצום, אשר, בנשקו את רגלי הטירה, אנו רואים אותו נגלל כגויל עד הצירים הדרומיים.

אנו עומדים עכשיו כדי עשרה מילין מקו המשוה – שמה, מזרחה, כמרחק שש מאות מילין מכאן, מונחת היבשת; כי, זה הסלע הוא כמעט באותו קו-רוחב, בו נמצאת קיטו.

הסתכל בעוד משהו פה. הרי אנו באחד משלושה אשכלות-איים, אשר בטוָחים כמעט-אחידים מן היבשת, הם נוטרים לפרקי-מקום רחוקים, את כל החוף של אמריקה הדרומית. אף בדרך מיוחדת במינה הם מסיימים את הטיב הדרום-אמריקאי של הארץ. שרשראות אין-קץ של איי פולינזיה מערבה אף אחת מהן אינה שותפית לתכונות האנקאנטאדאס או הגאליפאגוס, איי הקדוש פיליפס והקדוש אמברוז, איי הואּן פרנאנדס ומאסאפוּארוֹ. על הראשונים אין מן הצורך לדבר כאן. השניים מונחים מעט ממעל לקו-החום הדרומי; סלעים רעים, בלתי מזמינים, בלתי עשויים להיוָשב, אשר האחד מהם בדמות שני גבשושים עגולים המחוברים על ידי שן-אבן נמוכה, דומה בדיוק לכדור-יריה עצום דו-ראשי. האחרונים מונחים בקו-הרוחב של 33 מעלות; גבוהים, פראיים ושסועים. הואן פרנאנדס הוא מפורסם למדי ואינו טעון הרחב-תיאור. מאסאפוארו הוא שם ספרדי, המורה כי האי הזה מונח יותר כלפי חוץ, כלומר, יותר כלפי חוץ מן היבשת מאשר שכנו הואן. זה האי מאסאפוארו יש לו מראה אדיר-רושם במרחק של שמונה או עשרה מילין. כשמתקרבים אליו מצד אחד, במזג-אויר מעונן, קומתו הכבירה, התלויה ממעל, וקויו הרכסיים, וברב-יתר יחוד, שיפּוּע מיוחד במינו אשר לפסגותיו הרחבות, משוים לו מראה של הר-קרח הצף ביציבותו העצומה. צדדיו מבוקעים למסתרים אפלים, תהומיים, כדומה לבית-יראה עתיק על חדרי-תפילה צדדיים, עגומים שלו. מי שהולך וקרב אל אחד החלולים הללו מן הים לאחר נסיעה ארוכה, והוא רואה איזה בן-בלי-חוק לבוש בלואי סחבות, מקלו בידו, יורד בסלעיו התלולים לקראתו, הריהו, אם אוהב-הציורי הוא, קונה-לו רגש מאד משונה.

בחבורות-דיג מספינות, בזמנים שונים, נזדמן לי לבקר כל אחת מן הקבוצות הללו. הרושם שהן עושות על הזר השט ומתקרב בסירתו עד שהוא בסמוך להן, תחת כפיהן האיומים, הוא שבודאי הוא מגלה ראשון שלהן; עד כדי כך היא, בדרך כלל, הדממה, הבדידות הבלתי-פגומה… אגב, כאן לא בלתי-ראוי להזכיר מה אופן באמת פגעו אירופאים באלו האיים לראשונה, ביחוד, מכיון שמה שיאָמר חל גם על גילוי ראשון את האנקאנטאדאס שלנו.

לפני השנה 1563 היו מסעות-הספינות מפרו עד צ’ילי מלאים קשיים. לאורך החוף הזה שולטים על פי רוב רוחות מן הדרום; והיה זה מנהג בל-ישתנה לשמור את קרבת היבשה, מתוך אמונה טפלה אצל הספנים, אשר אם תאבד היבשה מהיקף ראייתם, יהיו רוחות-המסחר המתמידים דוחפים אותם אל מים שאין להם סוף, אשר משם אין שיבה עוד. כאן, בכמה מקרים, היו הספינות המחוזיות, בהסתבכן בין כפים ושלוחות-יבשה נפתלים, ובהתחבטן ברוח-מתנגד, בלתי-פוסק, אשר יש והיה נעשה קל ביותר, ויש והיה לימים ושבועות שוקע לתוך שלוה גמורה, סובלות תכלית מצוקה, בנסיעות שכיום הן נראות כממושכות עד-אין-האמֵן. כתוב ורשום באספים של אסונות ימיים סיפור על אחת מן הספינות הללו, אשר בצאתה למסע אשר דינו לתפוס, כפי האומדנה, עשרה ימים, בילתה ארבעה חדשים בים; ואכן, מעולם לא נכנסה אל מפרץ-הנמל, כי לבסוף אבדה. מוזר לספר, אניה זו מעולם לא פגעה בסופה, אלא היתה צעצוע נרגז ביד גלינות וזרמים מתעתעים. שלוש פעמים נשארה בלי ציוד, ושבה אל נמל-בינים, ויצאה מחדש, אך בשביל לשוב עוד פעם. אדים תכופים עיטפוה, עד שאי אפשר היה לערוך תצפית ולדעת מה מקומה; ופעם אחת,כשכל “הידים” היו בשמחה מקדמים מראש את מחוז-חפצם שהנה יראוהו, והנה! נתרוממו האדים וגילו את ההרים אשר מהם נפרדו לראשונה. לבסוף, באדים מתעים כיוצא בכך, הכתה בשן-סלע, ומזה עילה להמון מצוקות שהן עצובות מסַפּר.

היה זה הנוט המפורסם, הואן פרנאנדס, שהונצח על ידי האי הקרוי על שמו, אשר שם קץ לאלו המצוקות של נסיעות בסמוך לחוף; הוא העיז בניסוי – כדומה לזה שעשה דה גאמה קודם לו ביחס לאירופה – להתרחק מן היבשה כלפי המרחב. פה מצא רוחות שהם יפים לנסיעה דרומה, וברוצו מערבה עד שהיה מעבר להשפעת רוחות-המסחר, חזר והשיג את החוף ללא קשיים; כן ביצע את המסע אשר, הגם שהוא עקיף במידה רבה, הובחן כמהיר פי כמה מן המסע שהוא לכאורה ישיר. והנה, במסילות החדשות האלה, והיה זה בשנת 1670, או בקירוב לכך, שאיי-הכשפים ושאר האיים הנוטרים, כפי שאפשר לקרוא להם, נתגלו. אם כי אינני יודע שום דברי-ימים אשר יגידו אם מספר מהם היו נוֹשבים ואם לא; אפשר להסיק, על דרך מתקבלת על השכל, כי הן היו שממות-נצח, מזמנים אין זכר למו. ואולם נחזור אל רודונדו.

דרומה-מערבה לטירתנו מונחת כל פּוֹלינזיה, מאות פרסאות במרחקים; ואולם ישר מערבה, בדיוק על קו-הרוחב הזה, אין שום אדמה מתרוממת עד שהשדרית של ספינתך מועלה על חוף קינגסמילס – הפלגה קטנטונת נאה של, נאמר, חמשת אלפים מילין.

עכשיו, שעל ידי נקודות-אזכרה רחוקות – ואצל רודונדו הן היחידות שהן בגדר האפשר – קבענו את מקומנו היחסי בים, נשים מעיינינו בעצמים שאינם כל-כך רחוקים, הנה איי-הכשפים, מביעי אימות, חרוכים. זה ראש-היבשה הקרוב ביותר, העשוי בדמות לוע הר-געש, הוא חלק מן האי אלבּמארלה, הגדול שבקבוצה, שארכו כששים מילין או יותר, ורחבו – חמישה-עשר. האם נתתם עין מעולם בקו-המשוה ממש וכפשוטו? האם מעולם, במובן היותר רחב, נגעתם בקו בבהונות-רגליכם? ובכן, אותו ראש-יבשה שם, העשוי בדמות לוע הר-געש, כולו לבה צהובה, נחתך על ידי קו-המשוה בדיוק כמו שסכין עובר ישר דרך אמצעיתה של עוגת דלעת. אילו יכולתם להרחיק ולראות עד כדי כך, הייתם רואים, אך-במעט לצד אחד של אותו ראש-יבשה, מעבר לאותה קרקע נמוכה שהיא כולה תלי-תלים – היה מבטכם מגיע עד האי נארבוֹרו, הגבוהה שבקרקעות האשכול; ואין אדמה שם כלל; הוא אבן-רמץ אחת ומאוּחה, מראשו ועד תחתיתו; הוא שופע מערות שחורות כמו נפחיות; חופו המתכתי מצלצל תחת רגל כריקועי ברזל; הרי-הגעש התיכוניים שלו עומדים מקובצים כמו מעשנה מורכבת ענקית.

נארבורו ואלבמארלה הם שכנים בנוסח משונה למדי. דיגום מעצם ידוע יברר את השכנות המוזרה הזאת.

חתך תחילה בפרק-החיבור שבתוך האות דלעיל, והלשון הפנימית תהיה נארבוֹרוֹ, כל השאר – אלבּמארלה. נראבוֹרוֹ הווּלקני מונח במלתעות השחורות של אלבמארלה כלשון אדומה בפיו הפעור של זאב.

ועתה, רצונכם לדעת מהי האוכלוסיה של אלבּמארלה, אתן לכם הסטאטיסטיקה במספרים עגולים, לפי האומדנות היותר מוסמכות שנעשו במקום.

בני אדם – – – – – אפס

אוכלי-נמלים – – – לא ידוע

שונאי-אדם – – – – לא ידוע

לטאות – – – – – 500,000

נחשים – – – – – 500,000

עכבישים – – – – – 10,000,000

סלמנדרות – – – – לא ידוע

שדים – – – – – – כהנ"ל

_____

סך הכל נקי – – – – 11,000,000

חוץ מהמון שדים, אוכלי-נמלים, שונאי-אדם וסלמנדרות בל יחושבו.

אלבמארלה פותח את פיו כלפי השמש השוקעת. מלתעותיו הפעורות מהוות מפרץ גדול, שנארבורו, לשונו, מחלקת אותו לשנים, אשר חציו נקרא מפרץ-וִתֶר וחציו מפרץ-לי; והכפים הווּלקניים, בהם מסתיימים חופיו, נקראים ראש דרומי וראש צפוני. אני מסמן זאת, מפני שאלו המפרצים הם מפורסמים בתולדות הדיג של לויתן-החלב. הלויתנים באים הנה בעונות מסוימות להמליט ולדותיהם. סוּפּר לי, כשהיו ספינות מתפרשות בסביבה הזאת בימי קדם, היו עושות הסגר על פתח מפרץ-לי – ואז, כשסירותיהן הולכות סביב דרך מפרץ-ותר, היו עוברות את תעלת-נארבורו – כשהלויתנים יפה-יפה כלואים במכלא.

יום אחד, לאחר שלקחנו דגים לרגלי זו הטירה הגדולה, היתה לנו רוח יפה, ובחפזנו מסביב לראש-היבשה הצפוני, פתאום ראינו צי של מלוא שלושים מפרש, כולם רצים עם הרוח כגדוד בשורה. מחזה יותר נהדר לא ראה איש מעולם. ברית הרמונית של שדריות אצות. שלושים השדרונים שלהם ניהמו כשלושים נימי נבל, וישרים כמו נימים היו נראים כשהם מניחים עקבותיהם המקבילים על פני הים. ואולם נוכחו שמרובים הציידים מן הציד. ספינות הצי הביטו, והלכו להן לדרכן המיוחדת מעבר לתחום הראות, והשאירו שם את ספינתי שלי ושתי אניות נקיות-מראה מלונדון. אלו האחרונות, שאף הן לא מצאו מזל טוב, נעלמו גם כן; ומפרץ-לי, על כל השייך לו, וללא מתחרה, נפל בחלקנו.

דרך הסיור כאן כך הוא: מרחפים מסביב לכניסת המפרץ, נכנסים בפעולה אחת ויוצאים בשניה. ואולם עתים – לא תמיד, כמו אצל אחרים מחלקי הקבוצה – סוס-מירוץ של זרם משתלח ישר על פני פיו. ובכן, כשכל המפרשים ערוכים, בזהירות כַּוון הרוחות! כמה פעמים, בעמדי בראש התורן הקדמי, כשחרטום-ספינתנו הסבלני עושה דרכו החדה בין אלו האיים, ראיתי אותה הארץ מנגד – ארץ כולה לא עוגות כי אם אבני-רמץ; לא מים נוצצים כי אם זרמי-לבה מעוּנים, קפאו.

כהיכנס הספינה בריצה מן הים הפתוח, נארבורו מגלה את צלעו בצורת גוש שחור, סלעי אחד, נוסק על לגובה של חמשת אלפים או ששת אלפים רגל, אשר שם הוא מתעטר בעננים כבדים, שקו-קיפולם התחתון מתגדר כנגד הסלעים כקו-השלג על ההרים האנדיאים. מעשי-תעתועים איומים נעשים בחושך העליון הלז. שם עמלים שדי-האש, אשר מפרק לפרק יקרינו את הלילות בתאורת-רפאים מוזרה מילין על מילין מסביב, אך בלא לוית הפגנה נוספת. או שהם פתאום מכריזים על עצמם על ידי התפוצצויות אימה והדראמה המלאה של התפרצות וולקנית. ככל אשר יקדר הענן ההוא ביום, כן תצפּו ליתר אור בלילה. לעתים קרובות מצאו עצמם צדי-לויתן המצלבים בקרבת אותו ההר הבוער, בשעה שהוא כולו נוגה בלהט של אולם-מחולות. או, מן הנכון לומר, של בית-חרושת לזגוגית, כפי שאפשר לכנות את נארבורו, זה האי הזגוגוני על עמודי-מעשנה רמים שלו.

ממקום שעדיין אנו עומדים בו, פה על רודונדו, אין אנו יכולים לראות את כל שאר האיים, ואולם מקום טוב הוא זה בשביל להראות ממנו היכן הם קבועים. אך, הנה שם, מזרחה-צפונה-מזרחה, עיני תופסות רכס רחוק, קודר. הרי זה אי-אבינגטון, אחד מן הצפוניים ביותר בקבוצה זו; כה בודד הוא, כה מרוחק וריקן, עד שהוא נראה כ“ארץ לא-אדם”, הנשקפת מחופנו הצפוני. מסופקני אם שני בני אדם מעולם נגעו בחוף ההוא. עד כמה שהענין נוגע לאי-אבינגטון הלז, אדם הראשון וביליוני צאצאיו עדיין לא היו ולא נבראו.

מרחיק מדרום לאבינגטון, וכולו נחבא מן העין מאחורי-חוד-המגדל של אלבּמארלה, רבוּץ אי-ג’יימס, והוא כך נקרא על-ידי הבוכאנירים הראשונים, על שם אותו סטיוארט ביש-המזל, הדוכס מיורק. ודרך אגב, כאן התבונן וראה כי, חוץ מן האיים אשר פוֹרטו בזמנים האחרונים בערך ואשר נתעטפו בשמות של אדמיראלים מפורסמים, קיבלו האנקאנטאדאס ראשית שמותיהם מן הספרדים; ואולם אותם השמות הספרדיים נמחקו במפות אנגליות על ידי הכינויים שניתנו אחרי כן ביד הבוכאנירים, אשר, באמצע המאה הי"ז, קראו אותם על שם אצילים ומלכים אנגליים. על אלו החמסנים נאמני-המלוכה ועל המעשים המקשרים שמותיהם עם האנקאנטאדאס, נשמע להלן. אכן, פרט זעיר אחד ינתן מיד; כי בין אי-ג’יימס ובין אלבמארלה מונח אִיוֹן פאנטאסטי, שהוא ידוע בכינוי המוזר “האי המכושף של קאוּלי”. ואולם מאחר שכל הקבוצה נחשבת מכושפת, יש צורך לתת טעם בשביל הקסם-בתוך-קסם שזה הכינוי המיוחד מרמז עליו. השם ניתן לאי על ידי אותו הבוכאניר המצוּין בכבודו ובעצמו, בשעת ביקורו הראשון בכאן. בדברו על המקום הזה במסעותיו הנדפסים, הוא אומר – “דמיוני דחפני לקרוא שמו ‘האי המכושף של קאולי’, כי אחרי ראותנו אותו מנקודות אחדות של המצפן, תמיד הופיע בכמה צורות שונות: יש כמו מבצר הרוס; מנקודה אחרת, כמו עיר גדולה, וגומר”. אין לתמוה על כך שהאנקאנטאדאס אפשר לפגוש ביניהם בכל מיני מדוחים לעין וחזיוֹנות-שוא.

שקאולי קישר את שמו עם זה האיון הלעגן המשנה עצמו מצורה לצורה, מרמז על האפשרות שהאיון נדמה לו במחשבותיו כאיזו בבואה לעצמו. למצער, אם הוא היה איזה קרוב למשורר קאוּלי, איש המחשבה הרכה ומוּסר-הלשון העצמי, שחי בערך בזמנו, כי אז אין שעשוע-הדמיון הלז חסר-יסוד; כי דבר מעין מה שמתגלה במתן השם לאי הזה, הוא נחלת-דם, ואפשר לגלותו בשודדי-ים כמו במשוררים.

יותר דרומה מאי-ג’יימס מונחים אי גֶ’רויס, אי-דונקאן, אי-קרוֹסמאן, אי בראטל, אי ווּד, אי צ’אתאם, וכמה איים יותר קטנים, שהם על פי רוב קבוצת-שממות, ללא תושב, היסטוריה, או תקוה לזה או לזו עד סוף כל הזמנים. ואולם לא במרוחק מאלה ישנם איים מפורסמים בערך – בארינגטון, צ’ארלס, נורפוֹלק והוּד. הפרקים הבאים יגלו כי יש טעם לפרסומם.

שׂרטוּט חמישי

הפריגאטה והספינה “פורחת-לה”

בטרם נעזוב את רודונדו בל נדלג על המעשה, אשר ב-1813 היתה הפריגאטה של ארצות-הברית, “אֵסֶכְּס”, הקברניט שלה – דויד פּוֹרטר, קרובה להניח את עצמותיה כאן. בוקר אחד ברבצה מוכת-גלינה, בשעה שזרם חזק מכוון אותה במהירות כלפי הסלע, נראה מפרש זר, אשר – שלא בלא-התאמה לכישופי הסביבה המועדים – נדמתה ככורעת תחת רוח חזקה במאד-מאד, בעת שהפריגאטה רבצה ללא חיים כאחוזת-קסם. ואולם, בקום אויר קל, ערכה הפריגאטה כל מפרשיה ברדיפה אחר האויב (כן סברו – כי דימו שזוהי לויתנית אנגלית). אבל מהירות הזרם היתה כל-כך גדולה, עד שמהרה אבדה הזרה מן העין; ובצהרים נדחפה ה“אסכּס”, על אף סחיבותיה אחור, בקרבה כזו אל רגלי הכפים של רוֹדוֹנדוֹ, מוּצלפי-הקצף, שכל “הידים” כבר אמרו נואש לחייה. ואולם רוח קלה וחריפה לבסוף עזרה לה להתרחק משם, אם כי ההצלה חלה ממש ברגע-המשבר, עד נדמתה כמעט כמעשה-נסים.

בהיותה ניצולה מחורבן על דרך זו, השתמשה עכשיו בגאולתה להחריב את האניה השניה, לוּ רק יעלה הדבר בידה. היא חידשה את הרדיפה בכיוון שבו נעלמה הזרה, והיא שזפה אותה למחרת בבוקר. כיון שנתגלתה, מיד העלתה צבע הדגל האמריקאי, ועמדה בריחוק מן ה“אסכס”. באה גלינה; אזי, בהיות הקברניט פורטר עדיין בטוח כי הזרה היא ספינה אנגלית, שלח חותכנית, לא בשביל לעלות בספינת האויב כי אם להדוף אחור את הסירות שהיו עסוקות בסחיבתה. החותכנית הצליחה. אחרי כן נשלחו חותכניות אחרות ללכוד את הזרה, כי זו הראתה עכשיו צבעים אנגליים במקום האמריקאיים. ואולם בהיות סירות הפריגאטה קרובות לפרסן המקוּוה, קמה פתאום רוח חדשה; הזרה, מלא מפרשיה, רחקה מערבה, וטרם לילה היתה נוסעת על כל עמסה לפני ה“אסכּס”, אשר כל אותה השעה שכבה מושלֶוֶת בתכלית.

זה כלי-הנסיעה שכולו חידה – אמריקאי בבוקר ואנגלי בערב – מפרשיו מלאים רוח בשלותו של ים – מעולם לא נראה שוב. ספינה מכושפת ללא ספק. לפחות, כך נשבעו הספנים.

התפרשות ה“אסכס” באוקינוס השקט בימי מלחמת 1812, אולי היא המוזרה והמלהיבה שבנסיעות שיש למצוא בתולדות הצי האמריקאי. היא לכדה את המרחיקות שבאניות הנודדות; ביקרה את הרחוקים שבימים ובאיים; ריחפה זמן רב בשכונה המוקסמת של קבוצת איי-הכשפים; ולבסוף בגבורה שבקה חיים לכל חי בהילחמה נגד שתי פריגאטות בריטיות בנמל ואלפארייזו. היא מוזכרת פה מאותו טעם גופא שהבוכאנירים פה ירָשמו; כי זו ואלו נסעו נסוֹע הנה והנה לימים ארוכים באלו האיים, צוֹד צבים על חופיהם וסייר אותם בדרך כלל; מאלו הטעמים וכיוצא בהם ה“אסכס” היא באופן מיוחד מקושרת עם האנקאנטאדאס.

בכאן יאָמר שאין לך אלא שלושה עדי-ראיה בני-סמך, שהם ראויים להזכרה בעניין איי-הכשפים: – קאוּלי, הבוכאניר (1684), קולנט, סייר נאות-הלויתנים (1798); פורטר, קברניט הקרבות (1813). חוץ מאלה יש לך רק אזכרתות עקרות, בלתי-מועילות, מאילו נוסעים, שעברו באקראי, או בעלי-אספים.

שׂרטוּט ששי

אי-בארינגטון והבוכאנירים

מעט פחות ממאתים שנה לפני זמננו היה אי-בארינגטון מעון לאותו אגף מפורסם של בוכאנירי הודו המערביים, אשר, בהיותם מנודים מן המים בסביבות קובה, עברו את צואר-היבשה דאריין, ובזזו את הצד הפאציפי של המושבות הספרדיות, והם מתוך קביעות ודייקנות-זמן של דואר מודרני, ארבו לספינות-האוצר של המלוכה, אשר עשו דרכן בין מאנילה לאקאפּוּלקוֹ. אחרי היגיע והעמל של מלחמות שודדי-ים היו באים הנה לומר תפילותיהם, להתענג על בחורות קלות-דעת שלהם, למנות את הביסקויטים שלהם מן החבית, את המטבעות שלהם מן הגיגית, ולמדוד את שיראי-אסיה שלהם כשלהבי-טולידו ארוכים משמשים להם לאמות-מידה.

לשמש מקלט בטוח, מחבוא שאיש לא יגלהו, לא היה מקום יותר כשר באותם הימים. באמצעיתו של ים עצום ודומם, אשר אך מעטים יסעו בו; מוקף איים אשר המראה הבלתי-מזמין שלהם עשוי לגרש את הימאי העובר שם במקרה; ובכל זאת, רק דרך-התפרשות של ימים אחדים מן הארצות העשירות שהיו להם לטרף; פה מצאו להם הבוכאנירים הבלתי-מוטרדים אותה שלות-הנפש, שהם עצמם מנעו אותה על דרך כה טורפנית מכל נמל של תרבות-ישוב באותו חלק-עולם. כאן, אחרי קשי מזג-אויר, או מלקות ארעיות בידי אויביהם המתנקמים, או אגב בריחה מהירה עם שלל-זהב, באו אותם הבוזזים הותיקים ורבצו להם במנעמים באין מחריד. והמקום, מלבד שהיה מקלט-בטחון ונוה-שאננות, ראוי היה להוקרה גם מצד שמשו לעוד ענינים.

אי-בארינגטון מכמה בחינות הוא מסוגל במיוחד בשביל היפוך הספינה על צדה על מנת לתקנה, בשביל ציוד מחדש ורענוּן, ושאר מלאכות אנשי-ים. לא די שהיו שם מים טובים, ומקום-עיגון יפה, היטב חסוי מכל רוחות על ידי האדמה הגבוהה של אלבמארלה, אלא שהיה זה האי הפחות עקר שבקבוצה. צבים שהם טובים למאכל, עצים שהם טובים להסקה, ועשבים ארוכים שהם טובים למצעות, שופעים כאן, וישנם מקומות נחמדים לטייל בהם ונופי-ארץ אחדים לראותם. אכן, אם כי לפי מקומו הוא שייך לקבוצת-הכשפים, אי-בארינגטון כל כך שונה משכניו עד שקשה להעלות בדעת שהוא שאֵר להם.

“פעם נָחַתִי בצדו המערבי”. אומר נוסע רגשושן משכבר הימים, "במקום שהוא פונה אל החומה השחורה של אלבמארלה. טיילתי מתחת לחורשת-עצים; עצים לא רמים ביותר – אמנם, לא דקלים, לא תפוחי-זהב, לא אפרסקים; אף על פי כן, לאחר נסיעה ארוכה בימים, יפים מאד לטיול-תחתם, אם כי לא נתנו שום פרי. וכאן, נאות-שאנן בראשי גיאיות קטנים, ועל קדקדי מדרונים הצופים מעל מראות-נוף שלוים שבשלוים – מה, כסבורים אתם, ראיתי? כורסאות שהיו ראויות לשמש לבראמינים ולנשיאים של חברות למען השלום. חורבות נאות ועתיקות למה שפעם היו מְסִבים סימטריים של סלע ואדמה; היו בהם כל הסימנים של מלאכותיות ורוב-ימים, וללא ספק נעשו על ידי הבוכאנירים. אחד מהם היה בצורת ספה ארוכה, בעלת גב וזרועות, בדיוק ספה כגון זו שהמשורר גריי היה מחבב לצנוח לתוכה, קרֶבִילון שלו בידו.

"אם כי הם היו לפעמים שוהים כאן חדשים רצופים והשתמשו במקום בתורת מחסן לכלונסאות, מפרשים וגיגיות יתירים, בכל זאת רחוק מן הדעת שהיו הבּוּכּאנירים בונים בתי-מגורים על האי. מעולם לא ישבו כאן אלא אם כן שהו כאן ספינותיהם, ומסתבר שהיו ישנים בספינות. אני מזכיר זאת מפני שאינני יכול להיפטר מן הרעיון שקשה ליחס את בניית הכורסאות הרומנטיות הללו לשום מניע פנימי זולתי אהבת-השלום הצרופה והתרועעות חסודה עם הטבע. אמת, הבוכאנירים עשו את הגדולות שבתועבות; אין להכחיש שמהם היו חותכי-גרגרת גרידא; ואולם אנו יודעים כי פה ושם היו בקרב המונם אחד דמפּייר, או ואפר, או קאוּלי, אף עוד אנשים שעיקר אשמתם – מזלם הנואש; אשר רדיפה, או תלאה, או עוולות נסתרות שאין עליהן נקמה, גירשום מן החברה הנוצרית לבקש את הבדידות הנכאה או את ההרפתקאות הפושעות של הים. מכל מקום, כל זמן שאלו החורבות בבארינגטון קיימות, הרי הן מספקות מצבות-עֵדוּת מיוחדות במינן לעובדה כי לא כל הבוכאנירים היו מפלצות בנות-בלי-המתקה.

“ואולם בשעת התהלכותי באי לא עברה שעה ארוכה ומצאתי עוד סימנים, שהם בהתאם גמור לתכונות שהעם – וללא ספק, בצדק – מיחס אותם לחמסנים בדרך כלל. אילו נתגלגלו לידי מפרשים עתיקים וחישוקים מוחלדים הייתי חושב רק על נגר-האניה ועל חרש-נחושת שלה. ואולם אני מצאתי סכינים עקומים ודקרים עתיקים, שלא נותרו מהם אלא חוטי-חלודה גרידא, והם ללא ספק היו נעוצים בין צלעות ספרדיות לפני כן. היו שם סימנים לרוצח ולשודד; גם המתהולל הניח שם עקבותיו. צנצנות שבורות, מעורבות בקונכיות, היו מוטלות פה ושם, על גבהו של החוף. הללו היו דומות בדיוק לצנצנות שמשתמשים בהן כעת על החוף הספרדי ליין וליי”ש-פיסקו של אותה ארץ.

“זנב-דקר חלוד בידי האחת ושבר צנצנת-יין בשניה, ישבתי לי על הספה המוחרבת הירוקה, שדובּר בה, והירהרתי ארוכות ועמוקות על אותם הבוכאנירים. האם אפשר שהם חמסו ורצחו יום אחד, התהוללו למחרת, וביום השלישי מצאו לנפשם נופש על ידי היהפכם לפילוסופים מרבי-הרהור, משוררים כפריים ובוני-כורסאות? סוף-סוף, אין זה כל-כך רחוק מן המציאות. כי צאו וראו בתהפוכותיו של אדם. אף על פי כן, כל כמה שיהא הדבר מוזר, עלי לשמור על ההכרעה לכף-זכות, כלומר, על הסברה שבין אלו ההרפתקנים היו נשמות אצילות, ראויות לידידות, כשרות לשלות-נפש אמיתית ולצדק-נפש אמיתית”.

שׂרטוּט שביעי

אי צ’ארלס ומלך הכלבים

דרומה-מערבה לבארינגטון מוטל אי-צ’ארלס. ובכאן קשור סיפור שהאזנתיו לפני זמן רב מאח-לספינה שהיה מלומד בכל התורה של חיים שלא-מן-הישוב.

במשך המרידה המוצלחת של המושבות הספרדיות נגד ספרד הישנה, היה בין הלוחמים מטעם פרו יליד-תערובת אחד, הרפתקן מקובה, אשר על-ידי אומץ-נפשו ומזלו הטוב נתעלה לדרגה גבוהה בצבא הפאטריוטי. כיון שנגמרה המלחמה מצאה עצמה פרו – כמו כמה ג’נטלמנים גיבוֹרי-לב – חפשית ועצמאית למדי אך בלא ממתקים בארגז. בלשון אחרת, לא היה לה במה לשלם לחילותיה. ואולם יליד-התערובת – שכחתי שמו – התנדב לקבל את שכרו במקרקעין. ובכן, הוגד לו כי הוא יכול לבחור בחירתו בין איי-הכשפים, שהיו אז, כמו שהם עד היום הזה, באופן רשמי קנין פרו. איש-הצבא מיד מפליג לשם, מסייר את קבוצת האיים, שב אל קאלאאוֹ, ואומר כי הוא יקח שטר-קנין על אי-צ’ארלס. יתר על כן, שטר-קנין זה עליו לומר בפירוש כי אי-צ’ארלס לא די שהוא הופך נכסו של יליד-התערובת, אלא שהוא לעולם חפשי מפּרוּ כמו שפּרוּ היא חפשית מספרד. בקיצור, זה ההרפתקן משיג שיעָשה בפועל אדון עליון לאי; אחד מן הנסיכים והמעצמות שבתבל-ארץ¹.

ועתה הוא משגר כרוז המזמין נתינים אל ממלכתו שעודנה ריקה מאוכלוסים. כשמונים נפש, אנשים ונשים, נענים; וכשהם מצוידים על ידי מנהיגם במצרכים הכרחיים ומכשירים ממינים שונים, יחד עם קצת בקר ועזים, הם מפליגים בספינה אל ארץ-ההבטחה; האחרון שעלה בספינה, לפני נסיעתה, היה יליד-התערובת עצמו, והוא מלוּוה – מוזר לומר – על ידי גדוד-רגל ממושמע של כלבים גדולים, רגזנים. הללו, כפי שהוכח במשך הנסיעה, ממאנים להיות לחברה למהגרים, אלא לעולם הם מקיפים את אדוניהם בחבורה, על דרך אריסטוקרטית, על גבי הסיפון האחורי, המועלה, והם זורקים מבטי-בוז קדימה אל האספסוף נחות-הדרגה אשר שם; משל לחיילים של משלט אשר זוֹרֵק בעיר נכבשת, והם מביטים מעל חומות-בצרון שלהם על אספסוף-האזרחים נטול-הכבוד, שהם הועמדו לשמור עליו.

והנה, אי-צ’ארלס לא די שהוא דומה לאי-בארינגטון מפאת היותו יותר כשר להתישבות משאר חלקי הקבוצה, אלא שהוא גם כפלים כבאריגטון לגודל; נאמר, ארבעים או חמישים מילין בהיקפו. סוף סוף הם יוצאים מן הספינה בשלום, ובני החבורה, לפי הוראות אדונם ופטרונם, מיד מתחילים לבנות את עיר-הבירה שלהם. הם מתקדמים הגונות בעשיית כתלים מגושי-מתכת, ורצפות לבּה שהאפר זרוע עליהן לחול. על הגבעות, שהן הפחות-ערומות, הם רועים את בקרם, בעוד העזים, שהן הרפתקניות מטבען, מסיירות את מקומות-השממה שבפנים-היבשה למחיה צרה של ירק נישא. בינתים מספקים שפע דגים ושבט צבים לא ידלול את שאר צרכי ההרפתקן.

המהומות שהן מתלוות אל כל היוָשב מחוזות פרימיטיביים, במקרה דנן הוגברו על ידי האופי, הבלתי-הוגן על דרך מיוחדת, של כמה מן החלוצים. הוד מלכותו לבסוף הוכרח להכריז חוק צבאי ובפועל יצא לציד אחר אחדים מנתיניו המתמרדים וירה בהם בעצם ידו; הללו, מתוך כוונות מפוקפקות-המוסר, חנו חרש בפנים-האי, ומשם היו מתגנבים בלילה להסתובב יחפי-רגל בתחום קרקעות ארמון-הלבה. אך יש להעיר, כי קודם לצעדים אלו של מידת הדין, נבחרו, מתוך שיקול דעתו, האנשים הנאמנים ביותר ומוּנוּ לחיל-רגל שומרי-ראש, שהם נתונים לפיקוחם של חיל-הפרשים שומרי-הראש, אלו הכלבים. ואולם המצב הפוליטי שבזו האומה האומללה אפשר לשערה במקצת מן הנסיבה שכל אותם שלא היו משומרי-הראש היו בהחלט קושרים ובוגדים חורשי-רעה. לימים, בוטל עונש-המות על פי הסכם כללי שאין מסיחים בו; הטעם היה שחוּשב, בעוד זמן, אשר אילו היה דין-ספורטאים קפדני מונהג בין נתינים כאלה, כי אז, לאחר ימים לא-רבים, היה מלך נמרוד זה נשאר בציד אך מעט, או באפס ציד לחלוטין, ליריה. החלק האנושי של משמר-הראש עכשיו פּוֹרד והועסק במלאכה – בעבודת אדמה ובגידול תפוחי-אדמה; והצבא הסדיר עכשיו היה עשוּי גדוד-הכלבים בלבד. הללו, כפי ששמעתי, היו מאד-מאד טורפנים באָפיים, אם כי על ידי אימוּן ביד חזקה נעשו צייתנים לבעליהם. חמוּש עד שיניו היה יליד-התערובת מהלך עכשיו כמלך בגדוד, מוקף שוטריו הכלביים, אשר קריאות-ציד נוראות שלהם הועילו, לא פחות מפגיונות, לשכך את הסתערויות-המרידה.

ואולם ישוּבוֹ של האי, אשר נתמעט באופן מעציב על ידי ביצוע פסקי-דין, ואשר לא נתרבה באופן ממשי על ידי נשואין, התחיל ממלא את נפשו אי-בטחון עגמומי. איך שהוא, יש להרבות את האוכלוסיה. והנה, הואיל והיה קצת מים כאן, ומראה המקום ענוג, על כן, בתקופה זו, היה אי צ’ארלס מבוקר מפעם לפעם על ידי צדות-לויתן זרות. על אלו היה הוד-מלכותו תמיד מטיל מסים בתורת דמי-נמל, ומתוך כך היה מוסיף על הכנסת-המלוכה. ואולם עכשיו חרש תחבולות נוספות. בדרכי-נכלים היה מפעם לפעם משדל ספנים לעזוב את ספינותיהם ולהיכנס תחת כנפי דגלו. כיון שנפקד מקומם היו הקברניטים מבקשים רשות ללכת ולחפש אחריהם. על זאת היה הוד-מלכותו קודם מצפינם יפה-יפה, אחר היה מרשה החיפוש בלא היסוס. כתוצאה מכך, לעולם לא היו העריקים נמצאים, והספינות היו מסתלקות בלעדיהם.

ככה, על ידי מדיניות דו-פיפיות של זה המושל-יחידי הערוּם, הוטל מום במספר של נתיני ארצות זרות, ומספר אנשיו הוא גדל במאד מאד. אז פינק במיוחד את אלו הזרים בוגדי-במולדתם. ואולם, אוי ואבוי לתחבולות, עמוקות-היסוד, של נסיכים מגביהי שאוף, ואוי ואבוי להבליוּת של הוד. כשם שאנשי-המשמר ילידי-הנכר של המדינה הרומאית – אשר לא בחכמה ניתנה להם דריסת-רגל בקהיליה, ולא בחכמה אוּמצו לילדי-שעשועים לקיסרים – לבסוף עלבו בכסא-המלכות והפכוהו, כן אלו אנשי-הים בני-בלי-חוק, ביחד עם שאר שומרי הראש וכל האוכלוסיה, פרצו במרד נורא והתגרו באדוניהם למלחמה. הוא יצא נגדם בכל כלביו. קם קרב-מות על גבי החוף. הוא סער כדי שלוש שעות; הכלבים נלחמו בגבורה שבהחלטה, ואנשי-הים לא איכפת להם כלום חוץ מנצחון. שלושה אנשים ושלושה-עשר כלבים הונחו מתים על פני השדה, כמה משני הצדדים נפצעו והמלך הוכרח לנוס עם מה שנותר מן הגדוד הכלבי שלו. האויב רדף ורגם את הכלבים ואת אדוניהם עד ישימון-הפנים. אז חדלו המנצחים מרדוף, שבו אל הכפר שעל החוף, שברו את גיגיות-היי"ש והכריזו על רפובליקה. האנשים החללים נקברו מתוך כבוד-מלחמה, והכלבים המתים הושלכו באי-קלון לתוך הים. לבסוף, אנוס על ידי לחץ-סבלו, ירד יליד-התערובת הבורח מגבעותיו, והציע לבוא במשא-ומתן על השלום. אך המורדים מיאנו בשלום אלא על פי תנאי זה בלבד, שהוא יהיה מגורש ללא סייג. לפיכך, הספינה הראשונה שהגיעה לשם אחרי הדברים האלה נשאה את המלך-לשעבר אל פרו.

דברי-הימים של אי-צ’ארלס מספקים לידנו עוד דוגמה לקושי של ישוּב איים שוממים בחלוצים מחוסרי-עקרונות.

ללא ספק, המושל-יחידי הגולה, שהעמיק הרהורים בכפר שבפרו, אשר נתן לו מקלט בטוח במשבתו, ארב לכל הבא מן האנקאנטאדאס לשמוע מפיו חדשות על כשלון הרפובליקה ועל הרהורי-תשובה, עקב זה, בלב המורדים, ועל היותו נקרא שנית למלכו. ללא ספק דימה כי הרפובליקה אינה אלא נסיון עלוב אשר במהרה יתפוצץ. אבל לא; המורדים התאחדו עכשיו למין דמוקרטיה שהיתה לא יונית, לא רומית, לא אמריקאית. אכן, לא היתה זו דמוקרטיה כלל אלא מהוּמוֹקרטיה מתמדת, שהתפּארה באפס-חוק ובאפס-דין. מפני שניתנו פיתויים הגונים לפני עריקים, עצמו שורותיהם של האזרחים בתוספות נבלים מכל ספינה שנגעה בחופיהם. אי-צ’ארלס הוכרז כבית-מבטחים למדוכאים של כל הציים. כל מלח בורחן נתקבל בתשואות כקדוש למען החירות, ומיד סופח כאזרח קרוּע-בּלוּא של זו האומה האוניברסלית. לשוא ניסוּ הקברניטים של אנשי-הים הנמלטים להשיגם בחזרה. בני-ארצם החדשים מוכנים היו לתת כמה וכמה מעיניהם היפות לטובת אחיהם. מעטים התותחים אשר בידיהם, אבל אין לזלזל באגרופיהם. ובכן, לבסוף עלה ששום ספינה הלמודה בטיבה של אותה ארץ לא העיזה לגעת במקום, כל כמה שתהא זקוקה להשבת-נפש. היא נעשתה חרם – אלסאציה שבַיָם – מסתור בל-יותקף לכל מיני נואשים, אשר בשם החירות עשו איש כישר בעיניו. מספריהם לעולם התנדנדו. ספנים שערקו מספינות על יד איים אחרים – או שברחו בסירות אי-שהוא בים באותה סביבה – עשו דרכם אל אי-צארלס כאל בית-מקלט בטוח שלהם; בעוד שמספר מיושבי האי, ששבעו עד בלי הכיל בחיים שבאי, עברו את המים אל איים-שכנים, ושם הציגו עצמם לפני קברניטים זרים כאנשי-ים אשר נטרפה עליהם ספינתם, ולעתים קרובות הצליחו להיכנס בספינה המכוונת פניה אל החוף הספרדי; ושיהיה ארנק-של-רחמים מקוּבץ בשבילם בעלותם ביבשה שם.

לילה חם אחד, בזמן ביקורי הראשון באותה קבוצה, היתה ספינתנו צפה בדממה העצלנית, והנה מישהו בבית-החרטום קורא: “אוֹר, הוֹ!” הבטנו וראינו לפיד בוער על איזו ארץ בלתי-בהירה שלא בקו ישר עם מהלכנו.

החובל השלישי שלנו לא הכיר היטב את חלק העולם הזה. הוא ניגש אל הקברניט ושאל: “אדוני, האם אצא בסירה? ודאי אלו הם אנשים ניצולים מטריפת-ספינה”.

הקברניט צחק ברוגז כמעט, וכהנידו אגרופו כלפי הלפיד, המריץ שבועה ואמר – "לא, לא, אנשי-בליעל יקרים, אין אתם מלהטטים אחת מסירותי על גבי החוף בלילה מבורך זה. יפה אתם עושים, גנבים שכמותכם, – צדקה אתם עושים, שאתם תולים מאור שמה כמו על שרטון מסוכן. אין זה משדל שום איש חכם שיתקרב ויראה מה יש, כי אם מצוה עליו לשוט בזהירות ולרחוק מן החוף – כלומר, אי-צ’ארלס. חזק ואמץ, מר חובל, והחזק את האור מאחוריך.

שׂרטוּט שמיני

איון נורפולק והאלמנה הצ’ולואית

הרחק צפונה-מזרחה מאי-צ’ארלס, מבודד מן השאר, מונח אי-נורפולק; וכל-כמה שיהא חסר-משמעות לרוב נוסעים, לי, על ידי אהדה נפשית, אותו אי פנימי נעשה מקום קדוש ומקודש בעזים שבנסיונות אנוש.

היה זה ביקורי הראשון אצל האנקאנטאדאס. יומים בוּלוּ על החוף בציד צבים. לא היה זמן לצוד הרבה מהם; על כן, באחר-צהרים שלישי פיתחנו מפרשינו. אנחנו זה אך התחלנו מתקדמים, והעוגן העקור עודנו תלוי ומתנדנד באין רואים מתחת לגל, כהפנות הספינה הטובה את עקביה לעזוב את האי מאחוריה, והנה הספן אשר משך אותי על יד מרימת-השרשרת, עומד פתאום ומכוון את תשומת לבי אל משהו המתנועע על היבשה, לא על חוף, כי אם כל-שהוא אחורי זה, מתנוסס מאיזו רמה.

מתוך ראיית סופו של סיפור קטן זה, יסוּפּר כאן כיצד נהיה שעצם, אשר במידת-מה מפאת היותו כל כך קטן, נעלם מכל שאר האנשים שבספינה, בכל זאת תפס את עינו של אחי לדקר-היד. יתר הצוות, אני עצמי בתוכם, רק עמדנו על הדקרים שלנו בהרמה, ואולם ידידי בעל-האזור, שהיה נלהב על דרך בלתי-מצויה מכל סיבוב של מרימת-השרשרת הכבדה, קפץ על גביה, כשהוא בכל עוזו ומאודו עושה דחיפה שרירית, מאונכת כלפי מטה, ועינו המורמת נטויה בהתפעמות עליזה כלפי החוף ההולך ומתרחק אט אט. היותו נישא לרוּם מעל השאר הוא טעם שראה את העצם, אשר אילולא כן לא היה מתגלה; וזו התרוממות העינים באה בגלל התרוממות רוחו, וזו, מצדה היא – כי האמת סופה להתגלות – ללגימה של פיסקו פּרוביאני, מתנה בעד איזו טובת-חסד שעשה, נתונה לו בסתר בו בבוקר על ידי בן-משק חצי-כושי שלנו. והנה, אל-נכון פיסקו גורם להרבה צרות בעולם; ואולם בראותנו, במקרה דנן, שהוא היה אמצעי, ואם בלתי-ישיר, להצלת בן-אדם מגורל איום שבאיומים, האם אין אנו מחויבים להודות כי לפעמים פיסקו הוא עילה להרבה טובה?

בהציצי מעבר למים אל המקום אשר הוראָה באצבע, ראיתי משהו לבן, תלוי מסלע שביבשת פנימה, אולי חצי-מיל במרוחק מן הים.

“צפור היא, צפור לבנת-כנפים; אולי – אַה, לא; הרי היא – מטפחת!”

“כן, מטפחת!” השיב חברי לעומתי, וכתתו קול יותר אדיר, הודיע הדבר לקברניט.

עכשיו מהרה – כהוצאתו וכיוונו של תותח גדול – נתחברה המשקפת הארוכה של תא-הקברניט דרך חבלי התורן האחורי מן הבמה הגבוהה של עלית-הירכתים; ומיד נראתה ברור על סלע שבפנים-האי – דמות אדם, מנפנפת אלינו במרץ מה שנדמה כמטפחת.

הקברניט שלנו היה אדם פזיז-מעשה וטוב-לב. הוא השמיט את המשקפת מידו, רץ קדימה בחשק, וציוה לחזור ולהוריד את העוגן; שידים תעמודנה לשירות סירה, ושהסירה תוּרד ותסע.

מקץ חצי-שעה שבה הסירה המהירה. היא יצאה בשש נפשות, ושבה בשבע – השביעית היתה אשה.

אין זו קשיחות-לב אמנותית, אלא הלואי ויכולתי לצייר בקרטוֹנים; כי זו האשה היתה מחזה נוגע עד הלב; וקרטוֹנים, שהם מתוים קוים ארוכים, עגומים, היו מיטיבים מאין כמותם לתאר את דמות-האבל של האלמנה הצ’וֹלוֹאית, עטוּית הצבעונין.

סיפורה המוזר סוּפּר עד מהרה, ואם כי ניתן בלשונה הזרה שלה – היה מובן מיד, כי הקברניט שלנו מעשׂיית מסחר על חוף צ’ילי במשך זמן ארוך, היה למוד יפה בספרדית. היתה זו בת-צ’וֹלוֹ, אשה ילידת-תערובת, אינדיאנית למחצה, מפייטה שבפרו; לפני שלוש שנים עשתה דרכה על פני הים, עם בעלה הצעיר פליפּ, איש בן דם קאסטילי טהור, שזה אך נשא אותה, ואחיה היחיד, האינדיאני, טרוֹכיל; הם נסעו בלויתנית ספרדית, שמפקדה היה אדם עליז; וזו האניה, שהיא מכוונת פניה אל מקומות-צילוב מעבר לאיי הכשפים, הציעה שהיא תעבור בקרבתם של אלו. משימת החבורה הקטנה הזאת היתה להשיג שמן-צבים, נוזל אשר, מפאת רוב טהרו ועדינותו, גדול היְקר הניתן לו בכל מקום שהוא נודע; הוא היטב נודע במלוא כל חלק הזה של חוף האוקינוס השקט. בתיבת-מלבושים, מכשירים, כלי בישול, מגנון גלמי בשביל להפריש את השמן, גיגיות ביסקויטים אחדות, ועוד דברים, שלא להוציא שני כלבי-שעשועים, חיה שחיבה יתירה נודעת לה מן הצ’וֹלוֹאים, הונחתו הוּנילה ובני-לויתה במבטחים במקומם הנבחר; הצרפתי, לפי החוזה שנעשה קודם ההפלגה, קיבל על עצמו לקחת אותם משם אחרי סיור של ארבעה חדשים במימי²-המערב; ופרק-זמן זה נדמה בעיני שלושת ההרפתקנים מספיק לצרכיהם.

על החוף הגלמוד של האי שילמו לו במטבעות-כסף בשביל נסיעתם משם ובחזרה, כי הזר מיאֵן לשאת אותם אלא על מנת כן בלבד; אם כי הואיל לנקוט בכל הצעדים המבטיחים את מילוי הבטחתו. פליפּ השתדל השתדלות מאומצת שידָחה זה התשלום עד זמן שיבת הספינה. אך לשוא. אף על פי כן, דימו כי יש להם, על דרך אחרת, ערובה גדושה לנאמנותו של הצרפתי. סודר שהוצאות הנסיעה הביתה תשולמנה לא במטבעות-כסף כי אם בצבים; מאה צבים, לכודים ומוכנים ליד הקברניט בשובו. את הללו אמרו הצ’וֹלוֹאים להשיג לאחר שתיעשה מלאכתם הם, לקראת זמן-שובו המשוער של הצרפתי; וללא ספק כבר הרגישו, מתוך ראיית-הנולד, כי באלו מאת הצבים – שעכשיו הם רועים אי-שהוא בפנים-האי – יש להם מאה בני-ערובה. די; האניה הפליגה לה; שלושת הצופים שביבשה ענו לתרועת הצוות המזמר; וטרם אתא ערב היתה הספינה הצרפתית מפליגה והולכת בימים רחוקים, מפרשיה – שלושה קוים דקים שבדקים אשר עד-מהרה נמחו מעיניה של הונילה.

הזר הבטיח הבטחה עליזה, והעגין אותה בשבועות; ואולם שבועות ועגנים כאחד עלולים להיסחב; שום דבר אינו מתמיד בקיומו על הארץ קלת-הדעת חוץ מהבטחות-שמחה שלא קוימו. רוחות-תהפוכות מתוך שמים מזדעזעים, או רגשות-תהפוכות בתוך לבו ההפכפך, או טריפת-ספינה ומות פתאומי בגלים גלמודים; תהיה מה שתהיה הסיבה, הזר העליז לא נראה שוב לעולם.

אף על פי כן, כל-כמה שתקשה השוֹאה העתידה להם, רחשי-רעה ביחס אליה בטרם-זמן אף פעם לא הטרידו את מוחם העסוק של הצ’ולואים, שהיו כולם שקודים כעת על הענין רב-העמל שהביאם הנה. אכן, בגזירת-חתף, הבאה כגנב בלילה, בטורם עבור שבעה שבועות, סולקו שנים מן החבורה הקטנה מכל דאגות שביבשה או שבים. לא עוד התאמצו להשקיף בפחד קודח, או בתקוה יותר קודחת, מעבר לקוי-האופק של ההוֹוה; אל העתיד הרחוק-שברחוקים הפליגו רוחותיהם הנאלמות שלהם. על ידי עמל חרוץ מתחת לאותה חמה בוערת, הורידו פליפּ וטרוכיל אל בקתתם צבים לעשרות-עשרותיהם, והם הפרישו את השמן, ואז כשדעתם זחוחה עליהם בהצלחתם היפה, ולמען גמוֹל לעצמם טובה על עבודת-פרך שלהם, הם, בחפזה רב-מדי נמהרת, עשו להם קאטאמאראן, היא רפסודה אינדיאנית, שמשתמשים בה הרבה בים הספרדי, והם בעליצות יצאו אל מסע דיג מחוץ לשורה ארוכה של סלעי-ים ובסמיכות להם, ושורת-הסלעים מקבילה לאורך החוף כמרחק חצי מיל ממנו והלאה. ואולם איזה זרם-ים רע או מקרה רע – או ההזנחה הטבעית של חדוה (כי, הגם שלא נשמעו קולותיהם, העידו עליהם תנועותיהם כי הם היו מזמרים באותה שעה) כשנדחקו במים עמוקים אל אותה גדר-ברזל – נהפך הקאטאמאראן, שלא היה עשוי כהוגן, ונשתבר לרסיסים; ושני ההרפתקנים, כשהם מטולטלים על ידי מתפחי-ים רחבי-חזה בין קורות שבורות שלהם ובין השׁינים החדות של שורת-הסלעים, מתו לעיני הוּנילה.

לעיני הונילה שקעוּ. ההוֹוָה האמיתית של מאורע זה עברה לפני ראייתה כאיזו טרגדיה מעושה על גבי הבמה. היא היתה ישובה באפריון גלמי בין הסבכים הכמושים, שהוא מכתיר כף גבוה, מעט במרוחק מן החוף; הסבכים היו ערוכים ככה, אשר בהביטה אל רוחב הים, היתה מציצה מבין הענפים כמו מבין הלזבזים של יציע רם. ואולם, ביום שבוֹ מדוּבּר פה, בשביל להיטיב ראות את ההרפתקה של אלו שני הלבבות האהובים עליה, דחפה הונילה את הענפים הצדה, וכן החזיקה בהם. הם היוו מסגרת סגלגלת אשר בעדה התגלגל הים הכחלחל, שלוּל-הקץ, כמו ים מצובע. ושם צייר לעיניה הצייר הבלתי-נראה את הרפסודה הדופת-הגלים והמשוברת, והקורות שלה אשר קודם היו מונחות במישור, הנה הן שלוחות כלפי מעלה באלכסון, כתרנים שוטים, וביניהן ארבע זרועות נאבקות שאין להבחין בינן לבין הקורות. ואז שכך הכל למו מים שמנתיים, זורמים חלקות, אט נושאים לתומם את ההרוסה המפוצצת לקיסמים; ומראשית ועד סוף לא נשמע שום קול או רעש. המות הוא תמונה אילמת; חלום של עין; דמויות חומקות והולכות כאותן שחזון-תעתועים יַרְאֵן.

כה פתע היה המחזה, כה כדומה לחלום-קסמים בהפעלה ציורית רכה שלו, כה רחוק ממגדלה מוּכּה-השרב ומחוּש-מציאות פשוט שלה, עד שהביטה הונילה והביטה, ולא נשאה אצבע ולא הרימה קול-צעקה. אבל טוב לה לשבת ככה באֵלם, הבט מתוך תדהמה אל אותו מחזה אילם, כי עד-מה לא היה מה לעשות אחרת. כשחצי מיל של מים מפריד ביניהם, האם יכלו שתי זרועותיה המוקסמות לעזור לאותן הארבע, תפוסות הגזירה? המרחק – רב, הזמן – גרגר-חול אחד. לאחר שנראָה הברק, מי פתי ויעצור בעד מהלום-הרעם? גופו של פליפּ הוצף אל החוף, ואולם זה של טרוכיל לא בא עד עולם; רק כובעו הנעלס, השזור, העשוי קש-זהב – אותו דבר כדומה לחמנית שהוא ניפנפו לעומתה, אגב ההידחפות מן החוף – ועתה, אבירי עד הסוף, עדיין הידר אותה. ואולם גופו של פליפּ צף אל שפת-החול, כשזרוע אחת שלו שלוחה להקיף. קפוא-פנים בתוך מיתה אכזרית עוד חיבק האוהב-הבעל את כלתו ברוך – נאמן לה אפילו בחלום-מותו.

אי, שמים! כשהאדם כה שומר אמונים, האם תהיה אתה, הבורא הנאמן, בלתי-נאמן? אך אין שייך לומר “מפר אמונים” על מי שמעולם לא נשבע על כך.

אין לספר מה צער אין-שם עטף כעת את האלמנה הגלמודה. בספרה את סיפורה היא, פסחה לגמרי על צד זה שבדבר, ורק מסרה את המאורע בפשטות. בחן את רשמי-פניה כל כמה שתרצה, ממלותיה בלבד לא היית עומד על כך, שהוּנילה עצמה היא גיבורת-הגדתה. ואולם לא בשל כך שללה מאתנו דמעות. כל הלבבות נזלו דם, על כי יגון יכול להיות כה אמיץ.

היא לא הראתה לנו אלא את מכסה-נשמתה, ואת האותיות הזרות החקוקות בו; כל אשר בפנִים, מתוך ענותנות שבגיאות, נכלא. אך היה יוצא-מן-הכלל אחד. בהושיטה את ידה הקטנה, עינה כעין הזית, לפני הקברניט שלנו, אמרה בספרדית רכה ואטית-שבאטית: “סיניור, אני קברתי אותו”; אז פסקה מדבּר, נאבקה כמי שנאבק נגד התעגלויות נפתלות אשר לנחש, ובהתכווצה פתאום, קפצה ממקומה, וחזרה במכאוב סוער: “אני קברתי אותו, את חיי, את נפשי!”

לאין ספק היה זה על ידי תנועות-ידים אוטומטיות, מוּדעות אך למחצה, שזו עמוסת-הלב עשתה את הכבוד האחרון לפליפּ ונטעה צלב גלמי של מקלות כמושים – רעננים בּל ימָצאו שם – למראשותי אותו קבר בודד, שם נח. באפס-התאוננות נצחית ובנמל שקט, האיש, הפילוהו ימים בלתי-שקטים. ואולם איזה חוש כהה על עוד גוף הטעון קבורה, על עוד צלב שהוא צריך לקדש עוד קבר, והוא עדיין בלתי-עשוי; איזו דאגה ומכאוב בלתי-ברורים בדבר אחיה שלא נתגלה, רידף עכשיו את הוּנילה המדוכאה. בעוד ידיה רעננות מעפר-הקבורה, אט-אט שבה אל רצועת-החוף, ונדדה שם מתוך מטרות שאין להן דמות, עיניה המוקסמות נטויות אל הגלים הבלתי-פוסקים, ואולם הן לא נשאו אליה מאומה זולתי קינה, אשר הרגיזה אותה עד שגעון, בשימה אל לב כי מרצחים הם המקוננים. עם חלוף הזמן, ואלו הדברים באו אל נפשה בפחות חלוֹמיוּת, עודדוה ההוכחות האיתנות של כנסיתה הרומאית, שהיא מיחסת ערך גדול לכדי-אפר מקודשים, לבקש מחדש בהקיץ וברצינות את אשר התחילה מבקשת בסהרוריות. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, דרכה ברצועת-הים הרמצית, עד שלבסוף חידד מניע כפול כל מבט-חשק שלה. בגעגועים שוים חיפשה עכשיו את המתים ואת החיים; את האח ואת הקברניט; אשר שניהם כאחד נעלמו ללא שוב עולמית. אך מעט דייקה הונילה בחשבון הזמן בהיותה נתונה לרגשות כגון אותם שנפלו בחלקה, ואך בקושי היה מחוץ לה דבר שישמש כלוח או מורה-שעות. כמו לקרוּזוֹ המסכן בזה הים גופו, לא היה פעמון של קדוש אשר יצלצל להשמיע את חלוף השבוע או החודש; כל יום עבר ללא התגרות לעומתו; שום שכוי לא הכריז את אלו הזריחות היוקדות, שום עדרי בקר גועים לא הודיעו על אלו הלילות הארסיים. מכל הקולות המצויים, החוזרים בהתמד, אם אנושיים ואם מאונשים על ידי התחברות-נועם עם האדם, רק אחד זיעזע את חלום הקסם הלוהט ההוא, צוחת כלבים; חוץ מזה פּלשהוּ רק הים המתגלגל, מונוטון כל עוטף; ולאלמנה היה זה הפחות-חביב בקולות שהיתה יכולה לשמוע.

אין תימה אשר, בתוּר מחשבותיה אחר הספינה שאינה חוזרת ובהיותן מוּכּוֹת אחור, כה התרוצצה זו התקוה-באין-תקוה בנפשה, עד שלבסוף אמרה תוך מרץ-נואשים: “עדיין לא, עדיין לא; לבי הפותה רב-מדי הוא ממהר לרוץ”. על כן הכריחה עצמה לאזור סבלנות לשבועות נוספים; ואולם לאותם שסחיבת הארץ הבטוחה מושכתם, אורך-רוח וקוצר-יד – היינו הך.

ועתה ביקשה הונילה לקבוע בדעתה בדיוק – עד לשעה – כמה זמן עבר מאז נסעה הספינה; אחר, מתוך אותה דייקנות, מה פרק-זמן נותר לנקיפה. אבל זה היה בלתי-אפשרי. לא ידעה להגיד מה יום או חודש הוא בהווה. הזמן היה המבוך שלה – בו תעתה הונילה ואבדה.

ואחר הדברים האלה –

כאן, נגד כוונותי, יורדת עלי שתיקה. אין אדם יודע אם, מי שנתגלו לפניו אי אלו דברים, אין הטבע מחייבהו לשמירת-סוד. לפחות, יש להטיל ספק בכך אם טוב לפרסם כגון דא. ישנם ספרים שהם נחשבים ספוגי-מאֵרה בתכלית והם אסורים במכירה. מה בדבר עובדות יותר ממיתות, והן לא חלומות של בעלי-מחשבות? יש לאסור מאורעות ולא ספרים. ואולם בכל האדם זורע לרוח; ובאשר תהיה שם הרוח ללכת, תלך; ואין האדם יודע אם לטובה ואם לרעה. כי יש והרעה צומחת מן הטובה כשם שהטובה צומחת מן הרעה.

והוּנילה – מחזה מעציב הוא לראות איזו חית-משי משתעשעת שעה ארוכה בלטאת-זהב עד שהיא מעלעת אותה. יותר נורא לראות כיצד הגורל החתולי יש וישתעשע בנשמת-אדם, ומתוך קסם אין-שם יאלץ אותה לדחות יאוש פיכח אחד מפני יאוש אחר שאינו אלא מטורף.

בלא יודעים אני מחקה את זה הדבר הדומה לחתול, ועושה משחק בלב הקורא; כי הלז, אם אינו מרגיש, הרי לשוא הוא קורא.

– “הספינה מפליגה היום, בעצם היום הזה”, אמרה הונילה אל נפשה לבסוף; “זה מניח לי איזה יסוד-זמן שאוכל להציב עליו רגלי; באין ודאות, אשתגע. בבערות רפויה קיויתי וקיויתי; עכשיו בידיעה איתנה, רק אחכה, בתולה קדושה, עזריני! את תרחיפי את הספינה בחזרה. הוי, השבועות היגעים של אורך-העבר אשר עברוני בזחילה בשביל שאקנה את הודאות של היום, הריני מותרת עליכם, אם כי אני קורעת אתכם מלבי!”

כאנשי-ים שהסוּפה טילטלתם אל איזו אצטבת-יבשה, והם מטליאים להם סירה מן השיורים של חורבת-אניתם, והם משלחים אותה באותם הגלים – ראו-נא את הוּנילה, זו הנשמה, הרוסת-הסופה כספינה, כיצד מעצם-הבגידה היא משׁביעה נאמנות שתעלה לפניה. אנוֹשוּת, את הדבר החזק! אני מעריצך, לא כשאת מגולמת במנצח עטור-הדפנה, כי אם בזו המנוצחת.

אכן, הונילה נשענה על קנה, קנה ממשי; לא משל; קנה מזרחי ממשי. חלק ממקל-במבוק חלול שנכנס בציפה מקרית מאיים בלתי ידועים ונמצא על רצועת-החוף; קצותיו, שמתחילה היו רכסיים, עכשיו שוּפשפוּ למו חלקוּת כמוֹ על ידי נייר-זכוכית; זגג-זהב שלו פג. מפני שהיה מיטחן עת רבה בין הים ובין היבשה, אלו רֶכב ושֶכב, היה העצם הבלתי-מלוכּה נשוֹף עד לעריה, ועכשיו לבש צחצוח אחר, הצחצוח של יסוריו. קוים עיגוליים מפרק לפרק גילפו את שטחו סביב, חילקוהו לששה מילויים בלתי-שוים לאורך. בראשון נרשמו הימים, כל יום עשירי – בחתך יותר ארוך ויותר עמוק; השני היה רשום למספר ביצי עופות-הים למאכל, שלוּקחוּ מן הקנים הסלעיים; השלישי – כמה דגים נדוגו מעל החוף; הרביעי – כמה צבים קטנים נמצאו בפנים-היבשת; החמישי – כמה ימי שמש; הששי – ימי-ענן; ומשני האחרונים עלה זה על קודמו. לילות ארוכים של ספירה שקדנית, המתימטיקה של מצוקה, ליגע את נשמתה, שהיא רב-מדי ערה, עד לידי שינה; אף על פי כן, לא באה שינה.

מילוי-הימים בוּלה קשות, חתכי-העשרה הארוכים נמחקו למחצה, כמו אלפאביתאות של עיורים. עשרות אלפי פעמים העבירה האלמנה העורגת את אצבעה על פני הבמבוק – חליל טיפש, אשר בנגן בו מנגניו לא נתן קול. מפקד צפרים העוברות ביעף באויר – כלום יש בו כדי להאיץ בצבים הזוחלים דרך היער?

לאחר יום המאה ושמונים לא נראה עוד שום סימון. האחרון היה הכהה שבהם, כמו שהראשון היה היותר עמוק.

“היו עוד ימים”, אמר הקברניט שלנו; “עוד הרבה, הרבה מהם, על שום מה לא גילפת גם את אלו, הונילה?”

“סיניור, אל תשאלני”.

“ובינתים, האם לא עברה שום אניה אחרת על פני האי?”

“אכן, סיניור; – אלא –”

“אין את מדברת; אלא מה, הונילה?”

“אל תשאלני, סיניור”.

“את ראית ספינות בעברן, הרחק; נפנפת להן; הן עברו והלכו להן; – כך היה המעשה, הונילה?”

“סיניור, יהי כדברך”.

מחוזקת כנגד צערה, לא רצתה הונילה – לא העיזה – לבטוח בחולשת לשונה. אז בשאול הקברניט שלנו אם עבוֹר עברו לויתניות –

אבל לא, לא אקבע הדבר הזה בכתב על מנת שתהיינה נפשות מנאצות מצטטות אותו, וקוראות אותו ראיה איתנה לצד שלהם. מחצה ישאר כאן בלתי-מסופר. שני המאורעות, בלתי מכוּנים בשם, שבאו על הונילה באי הזה, ישארו בינה ובין אלוהיה. על פי הטבע, כמו על פי החוק, ישנם דברי-אמת שהמגיד אותם מתחייב בהוצאת דיבה.

אף על פי כן, איך קרה הדבר, שהגם שאניתנו רבצה שלושה ימים מועגנת בקרבת האי, לא היתה הנפש האנושית היחידה השוכנת בזה מגלה אותה אלא ממש ברגע שהיא עומדת להפליג, מבלי כוונה לשוב ולבקר אי-פעם מקום כה בודד ורחוק. זה טעון ביאור, עד שלא יבוא סוף-המעשה.

המקום שבו העמיד הקברניט הצרפתי את החבורה הקטנה על היבשה, היה בקצה השני, הרחוק, של האי. שם גם בנו אחרי כן את הבקתה האהובה שלהם. והאלמנה בבדידותה אף היא לא עזבה את המקום, שם דרו אתה הנפשות האהובות עליה, ושם ישן היקר שבשנים את שנתו האחרונה, וכל קינותיה לא עוררוהו. והוא מבעלים נאמן בחייו.

והנה אדמה גבוהה, רכסית, עולה בין שתי הקצוות המנוגדות של האי. ספינה שהיא מועגנת בצד אחד, אינה נראית מן הצד השני. ואין האי כל-כך קטן; אלא אפשר לחבורה לא-מעטה לנדוד כמה ימים דרך הישימון מצד האחד ושלא ירָאו אנשיה ולא ישמעו קריאות-הדהוּד שלהם, על ידי זר העומד בריחוקו של האי, בצד השני. לכן, הונילה אשר, כמובן, קשרה את סיכויי הגעת הספינה בחלק-האי שלה, אפשר היה לה להישאר נבערת לגמרי מנוכחות אניתנו, אילולא רחש מסתורי, אשר נישא אליה, כן הצהירו אנשי-הים שלנו, בידי האויר המכושף של האי הזה. אף לא סתר מענה האלמנה את המחשבה הזאת.

“איך זה הגעת, איפוא, לידי הליכה מעבר לאי בבוקר זה, הונילה?” אמר הקברניט שלנו.

“סיניור, משהו רחף ועבר על פני, נגע בלחיי, בלבי…”

“מה את סחה, הונילה?”

“הלא אמרתי, סיניור, משהו בא דרך האויר”.

האפשרות היתה רופפת מאד. כי הונילה, בעברה את האי ובהשיגה את הרמה שבתוֶך, רק אז ראתה לראשונה את תרנינו, והיא השגיחה גם כן שהמפרשים הולכים ומוּתרים, אפשר שמעה אפילו את הנעימה המהדהדת של שירת מרימת-השרשרת. הספינה הזרה היתה עומדת לנסוע, והיא תישאר. ועתה, בתכלית-חפזה היא יורדת מן הרמה בצד השני, אבל עד-מהרה הספינה מתעלמת ממנה בהימצאה בין החורשות העבותות המשוקעות לרגלי ההר. היא חותרת הלאה דרך הענפים הכמושים, האומרים לעצרה בדרך על כל צעד, עד שהיא באה אל הסלע הבודד, עדיין במרחק הגון מן המים. על סלע זה היא עולה לדעת דבר נכון. הספינה עודנה ברורה לעין. ואולם עכשיו הונילה, כולה יגעה מן המתיחות, מחשבת להתעלף; היא מפחדת לרדת ממצב-צפרים שלה; נאלצת היא לעמוד במקום שהיא שם, ובתור עצה אחרונה היא חוטפת ומסירה את כיפת-המטפחת מעל לראשה, פותחת וגוללת אותה ומנפנפת בה מעבר לחורשות כלפינו.

בשעת ספרה סיפורה היוו אנשי-הים עיגול אין-קול מסביב להונילה והקברניט; ולבסוף, כשניתן הצו להושיב אנשים בסירה היותר מהירה ולהשיטה מסביב לאי, אל צדו הרחוק, בשביל להוביל ולהביא משם את תיבתה של הונילה ואת שמן-הצבים – לא ראתה עין ציות שבזריזות כזה, הן עָלֵץ והן עצוב. לא נעשו שהיות. מיד הושב והושלך העוגן כלפי קרקעית הים, והספינה התנדנדה בשקט על מקומה.

אך הונילה התעקשה ללוות את הסירה בתורת מורת-דרך, שאי אפשר בלעדיה, אל בקתתה הנסתרת. ובכן אחרי שובבה נפשה במיטב-הטוב שביד בן-המשק לתתו, יצאה אתנו. ולא היתה אשה של המפורסם באדמיראלים באנית-בעלה, שקיבלה יותר יראת-כבוד שבשתיקה, מזו הונילה המסכנה מצַוְתה של הסירה הזאת.

בעקפנו כמה כפים וזיזים זגוגוניים, נכנסנו קושטים בתוך משקע-הסלעים הממית, שׂירכנו דרכנו לתוך נקיק נסתר, השקפנו כלפי מעלה על פני חומת-לבה ירוקה, רבת בליטות, וראינו את הדירה היחידה שבאי.

היא היתה נשענת מעל כף תלוי, חורשות-סבכים לה למחסה מזה ומזה, והרוסה³-למחצה מן העין בצד-פנים שלה, על ידי שנוניות היוצאות מסדר-המדרגות הגלמי המטפס ועולה בצלע-הרמה מן הים. בנוית-קנים, היתה סכוכה בעשב ארוך, מרקיב. דומה היתה לערימת-שחת מוזנחת, אשר עושי-השחת הלכו ואינם עוד. הגג נשתפע רק לצד אחד וקצות-הגג מגיעות עד לשתי רגל מן האדמה. וכאן היה מגנוֹן פשוט לאסוף את הטללים, או, מן הנכון לומר, את הגשמים המזוקקים כפלים והמסוננים לדקוּת שבדקוּת, אשר, מתוך רחמים או לעג, עתים שמי-הלילה מורידים אותם על אלו האנקאנטאדאס מוכי-השרב. למטה מקצות הגג היה פרוש סדין מוכתם, כולו מצובע משינויי-וסת, מסומר אל יתדות קצרות, זקופות שהן תקועות בחול הבלתי-עמוק. אבן-רמץ קטנה, זרוקה לתוך האריג, הכבידה על אמצעיתו והשקיעה אותו כלפי מטה, ועל ידי כך נסתנן כל הרוטב לתוך ירבּוּז המועמד למעלה. כלי זה סיפק כל טיפת-מים, שתוּה הצ’וֹלוֹאים בכל ימי שהותם על האי הזה. הונילה סיפרה לנו כי הירבוז לפעמים, אך לא תמיד, היה מתמלא מים עד חציו במשך לילה אחד. אפשר החזיק שש רביעיות. “אבל”, אמרה,“אנחנו רגילים היינו לצמא. בסאנדי פייטה, מקום שאני דרה, מעולם לא ירדו רביבים משמים; כל המים אשר שם מובאים על פרדות מן העמקים שבפנים-היבשת”.

קשורים בין השיחים העבותים היו כעשרים צבים נאנחים, מספקי המזנון הבודד של הונילה; וזרועים מסביב היו מאות מגינים שחורים, עצומים, מחולקים⁴ לטבלאות, כאבני-מצבה הרוסות, עשויות צפחה קודרת, שהוסעו ממקומן; אלו היו גבות-השלדים של אותם הצבים הענקיים אשר מהם עשו פליפּ וטרוכיל את שמנם היקר. ירבּוּזים גדולים אחדים ושתי גיגיות הגונות היו מלאות ממנו. בסיר שעמד מקרוב נמצאו הגלדים הקרושים של כמות אשר הניחו לה להתאדוֹת. “הם נתכוונו לסנן ולקלוט אותו ביום-המחרת”, אמרה הונילה כפנותה הצדה.

שכחתי להזכיר את המראה המתיחד ביותר; אם כי הוא היה ראשון שקידם את פנינו אחרי צעדנו על היבשה. הזכרון לא בכל הוא שומר את סדר ההתארעות.

כעשרה כלבים קטנים, רכי-שער ומתולתלים, מגזע יפה שהוא מיוחד לפרו, פצחו בקונצרט של קבלות-פנים שמחות כשנכנסנו לחוף, והונילה נענתה לכך. אחדים מן הכלבים, מאז התאלמנה, נולדו על האי, צאצאיהם של אותם השנים שהובאו מפּייטה. על שום תלוליות שנונות ופחתים, שיחים עבותים המתפתלים, נקיקים משוקעים, ושאר תסבכות מסוכנות שבפנים-האי, הונילה, מוזהרת על ידי אבדן אחד בן-שעושעים מביניהם, לעולם לא הרשתה ליצורים העדינים האלה לצאת בעקבותיה בטפסה מפעם לפעם אחר קני-צפרים וביתר נדודיה; לפיכך, מתוך התרגלות ארוכת-זמן, לא ביקשו ללכת אחריה בבוקר ההוא בעברה את כל אדמת-האי; ואף היא נפשה רב-מדי היתה מלאה ענינים אחרים שתתן דעתה על הישארם מאחוריה. ובכל זאת, כל אותם הימים היתה כה דבקה בהם עד אשר, מלבד הטחב המעט שהיו מלקקים בראשית פרוץ השחר מחורי-ערוצים קטנים בין הסלעים הסמוכים, היתה משתפת אותם בטל הירבוז שלה ומחלקת אותו ביניהם; מעולם לא חסכה מלאי הגון כנגד השרבים הארוכים והמוחלטים אשר בעונות-שואה הם מרערעים את האי הזה.

כיון שהורתה לנו, כפי בקשתנו, מה דברים מעטים היתה רוצה להעביר אל הספינה – ארגזה, השמן, שלא לחסר את הצבים החיים שבכוונתה לתתם מנחת-תודה לקברניט שלנו, – מיד ניגשנו לעבודה, ונשאנו את הדברים במורד סדר-המדרגות הארוך, המשופע, כולו סלע עמוק-צללים. בשעה שחברי היו עסוקים על דרך זו, הבטתי והנה נעלמה הונילה.

לא סקרנות בלבד היתה זו, אלא, דומני, משהו שונה המעורב בה, שדחפני להניח את הצבים שלי ולהתבונן אַט סביב. זכרתי את הבעל שנקבר בידי הונילה. מסילה צרה הוליכה אל מקום עבוֹת בין השיחים. בלכתי בה דרך כמה סיכובים יצאתי אל רוחה קטנה ועגולה, חדר פנימי שבפנימי.

הגבשושית עלתה באמצע; גל עֵירום של חול דק מן הדק, כאותו גל-חול הנמצא בתחתית צנצנת-שעות שגרגריה כולם צנחו מטה. בראשה עמד הצלב של מקלות שדופים, והקליפה היבשה, המפוצלת, עודנה משתחקת מעליו; זרועו האפקית המקושרת בחבל גלמודה היתה ותלויה ברפיון באויר הדומם.

הונילה היתה שטוחה למחצה על גבי הקבר; ראשה האפל כפוף וחבוי בתוך שערותיה האינדיאניות הארוכות, המשולחות לחפשי; ידיה פרושות אל רגל הצלב, ובינותן חבוק צלבון קטן של ארד, צלבון אשר נמחק עד כדי טשטוש-פנים, כמקוש-דלת מעשה-פיתוחים אשר זמן רב היה מופעל לשוא. היא לא ראתה אותי, ולא עשיתי רעש כי אם חמקתי הצדה ועזבתי את המקום.

לאחר רגעים מועטים, עד שלא היה הכל מוכן ללכתנו, חזרה והופיעה בינינו. הבטתי לתוך עיניה, אך לא ראיתי דמעה, במראה שלה היה משהו כולו יהירות, אף על פי כן מראה-תוגה היה זה – יגון ספרדי ואינדיאני, שאינו יכול לקונן בפני רואים. פסגת-גאוה, לשוא שָפְלה עד השתטחות אין-אונים על הסלע; הרי זו גאות הטבע הכובשת את העינויים אשר מיד הטבע.

כמו נערי חצר-מלך הקיפוה כלבי-המשי הקטנים, כרדתה אט-אט כלפי רצועת-החוף. היא חטפה שנים מן היצורים, מאותם שדבקו בה בחשק עודף על כל⁵-השאר, בזרועותיה: – “מיאַ טיטה! מיאַ טוֹמוֹטיטה!” וכלטפה אותם, שאלה כמה אפשר לנו לקחת בספינה.

החובל היה המפקד לצוות הסירה; לא אדם קשה-לב היה, אך דרך חייו היתה שכזו שברוב הענינים, אפילו בזעירים מן הזעירים שבהם, היתה תועלתיות פשוטה המניע העיקרי שלו.

“אי אפשר לנו לקחת את כולם, הונילה; ציודינו קצוצים. הרוחות אין לסמוך עליהם; אפשר נהיה בדרך כמה וכמה ימים עד בואנו אל טומבז. אם כן, קחי אותם שישנם בידך, הונילה; אך לא יותר”.

היא היתה בסירה; גם אנשי-המשוטים היו ישובים; כולם, חוץ מאחד, שהיה מוכן לדחוף את הסירה הלאה ובעצמו לקפוץ אל תוכה. דומה שהכלבים, בחכמת בני-מינם, עכשיו הרגישו שהם עומדים בעצם זניחתם על רצועת-חוף שוממה. הלזבזות של הסירה היו גבוהות; חטמה – מופנה כלפי היבשה – היה מורם; ובכן, מחמת המים, שהכלבים נראו כמונעים עצמם מהם על פי חוש, לא יכלו לקפוץ לתוך כלי-הנסיעה הקטן. ואולם כפותיהם השקדניות גירדו את חוטם-הסירה, כאילו היה זה איזו דלת-איכרים, שהיא סגורה עליהם כשהם בחוץ ושוללת מהם מחסה מסופת-חורף. בהלת-וי קולנית. הם לא יללו אף לא התיפחו; כמעט, כמעט דיברו.

“דחפו, התירו!” קרא החובל. הסירה בסחיבה כבדה אחת ובקפיצה, ובן-רגע, נורתה מהרה הלאה מרצועת החוף, הפכה עקבותיה, ונחפזה לה. הכלבים רצו בילל לאורך שולי החוף; הנה עמדו להביט אל הסירה המעופפת; אז עשו תנועה כאילו היה ברצונם לקפוץ ולדלוק אחריה, אך באורח-רז עצרו עצמם מכך; ושוב רצו בילל לאורך רצועת-החוף. אילו היו הללו בני-אדם, כי אז לא יכלו ביתר הבלטה להשרות רוח יתוֹם. המשוטים הופעלו כנוצות מותאמות של שתי כנפים. איש לא דיבר. אני הבטתי אחורנית על רצועת-החוף, ואחר על הונילה, אך פניה היו קבועים בשלוה קפדנית, קודרת. הכלבים הרובצים בחיקה לשוא ליקקו את ידיה הנוקשות. היא אף פעם לא הביטה אחוריה; כי אם ישבה בלי-נוע, עד שהקפנו כף שבחוף ואיבדנו כל המראות וכל הקולות שמאחורינו. דמה דמתה לאחת אשר, מכיון שנתנסתה בקשה שבכל מכאובי-אנוש, מעכשיו היא מרוצה להניח לנימי-הלב הפחות חשובות שיקָרעו אחת אחת. דומה, להונילה היה כאב כה הכרחי, עד שכאב ביצורי זולתה – אם כי אהבה ואהדה עשוהו לשלה, – יש לסבול אותו בלא התמרמרות. לב של געגועים במשכן של פלדה. לב של געגועים ארציים, שקפא על ידי הכפור הנופל משמים.

הסוף מהרה מסופר. אחרי מסע ארוך, מוטרד על ידי גלינות ורוחות מתעתעים, השגנו את הנמל הקטן טומבז שבפרו, שם חידשנו את צוות-האניה. פּייטה לא היתה רחוקה ביותר. הקברניט שלנו מכר את שמן הצבים לסוחר בטומבז; וכהוסיפו לכסף תרומה מכל “הידים”, נתן אותו אל הנוסעת השתקנית שלנו, שלא ידעה מה עשו אנשי-הים.

אחרית ראותנו את הונילה הבודדה היתה בכניסתה אל עיר פּייטה, רוכבת על אתון קטנה, אפורה; ולפניה, על כתפי האתון, הסתכלה בפרקי-הפיתוחים של הצלב האַבּירי אשר לבהמה.

שׂרטוּט תשיעי

אי-הוד והנזיר אוברלוס

דרומה-מזרחה לאי-קרוֹסמאן מונח אי-הוּד, או “אי-מ’קיין המעוּנן”; ובצדו הדרומי נמצא מבוא זגוגוני עם רצועה רחבה של לבה שחורה, אפלה, מוּדקת היטב, היא הנקראת “רצועת-חוף שחורה” או “רציף אוברלוס”. יפה היתה יכולה להתכנות “רציף חרון”.

רצועת-החוף קיבלה את שמה מיצור לבן פראי אשר בילה כאן כמה שנים, בדמות אירופאי אשר הביא אל חבל-הישימון הזה תכונות יותר שטניות ממה שיש למצוא אצל אוכלי-האדם שבסביבה.

לפני יובל-שנים, בערך, ערק אוברלוס על האי הנ"ל שהיה אז, כמו עכשיו, שממה. הוא בנה לו מאורה של לבּה ואבני-רמץ, מרוחקת כדי מיל מן הרציף, אשר אחרי כן נקרא על שמו, בתוך גיא או ערוץ רחב, אשר בו, פה ושם בין הסלעים, היו כשני אקרים של אדמה ראויה לעיבוד פרימיטיבי; המקום היחידי על האי שלא היה רב-מדי חרב לשם מטרה זו. כאן הצליח להצמיח איזה זן של תפוחי-אדמה ודלועים מנוּונות, אשר מפעם לפעם החליפם, עם לויתניות נצרכות העוברות, בעד משקאות חריפים או דולרים.

לכל הדעות היה מראהו כאחד שהיה קרבן לאיזו קוסמת זידונית; דומה ששתה מכוסה של קירקי; כחית-יער; סחבות שאינן מספיקות לכסות את עריתו; עורו הנקוד מלא כויות מחשיפה בלתי-פוסקת בשמש; החוטם שרוע; הפנים מעוּותים, כבדים, קרקעיים; שערות הקדקוד והזקן בלתי גזוזות, שופעות, וגוונן – אודם-אש. רושם ראשון שלו על זרים היה כאילו היה הוא איזה יצור ווּלקני שנזרק כלפי מעלה על ידי אותה עוית-ארץ אשר התפוצצותה הרימה את האי הזה לעין. כולו טלאי על גבי טלאי; ובהיותו מקופל בשנתו במאורת-לבה גלמודה שלו בין ההרים, היה נראה (כך אומרים) כשלכת נערמת של עלים כמושים, שנשרו מעצי-סתיו, וכן הונחו באיזו פינה חבויה על ידי עמידתו הסביבונית – כדי רגע – של רוח לילה נורא, אשר אחרי כן הוא חופז הלאה ללא רחמים, בשביל לחזור על המעשה השרירותי במקום אחר. אף מספרים שהיה הוא המוזר שבמראות, אוברלוס זה, בבוקר חם, מעונן, כשהוא מסותר תחת כובע-שעונית שחור וישן ומדהים שלו, עודר תפוחי-אדמה בין הלבות. כה מרוערע ועקמומי היה טיבו המוזר, עד שעצם ידית מעדרו נדמתה כאילו בהדרגה צמקה ונתעקמה בידיו. כי היתה זו מקל עלוב וכפוף, ומרפקה יותר כחרמש-מלחמה אשר לפרא, מאשר לידית-מעדר בת תרבות-הישוב. היה זה מנהג מסתורי שלו, אשר, בפגישה ראשונה שלו עם זר, היה תמיד מראה את גבו; אפשר, מפני שזה היה הצד היותר טוב שלו, מאחר שגילם את הרע במיעוטו. אם אירעה הפגישה בגינתו, כפי שנקרה לפעמים, כשהזרים, זה אך ירדו ליבשה, עברו מצד הים ישר דרך הערוץ לתור אחר מוכר-הירקות, שלפי השמועה הוא עושה מסחר שם – היה אוברלוס מוסיף לעדור לאיזה זמן, לא שת לב לכל ברכה, אם עליזה אם ממוזגת; וכשהזר הסקרני היה סב להביט אליו פנים אל פנים, היה המתבודד, מעדרו ביד, באותה שקדנות, סב לפנות אל עבר אחר, והוא מתכופף והולך במעגל על ערוגתו. עד כאן – העידור. כזָרעוֹ, היו כל הבעתו וכל תנועותיו כה מנבאות-רעות ומסתוריות – במזיד וללא צורך – עד שהיה נראה כעוסק בזריקת רעל לתוך בארות ולא תפוחי-אדמה בתוך הקרקע. ואולם בין פליאותיו הפחותות-במעלה והבלתי-מזיקות, היה רעיון שהיה לו תמיד, והוא, שמבקריו הובאו לידי הליכה אליו משום כיסופים לראות את הנזיר האדיר אובּרלוס במצב-בדידותו המלכותי, במידה שוה עם רצונם הפשוט להשיג תפוחי-אדמה או למצוא מה חברה אפשר ותימצא באי שומם. כמעט שלא יאָמן כי יצור כזה תהיה בו מידת שחצנות כזו; כי שונא בריות יהיה מתרברב; ואולם באמת היה לו הרעיון הנ"ל, ועל סמך זה, יש והיה נוטל לעצמו גינונים מבדחים לעיני הקברניטים. ואולם סוף סוף, הרי זה עשוי מעוֹר אחד עם הזרות הידועה של אילו אסירים, שהם מתגאים בעצם המידות המעוררות משטמה, אשר בגללן קנו להם את שמם הרע. לעתים אחרות היה אוחזו עוד איזה הרהור חסר-פשר, והיה מתחמק מזרים המתקרבים מסביב לפינות אבני-רמץ של בקתתו; ויש שהיה מתכווץ ועולה, כאיזה דוב מתגנב, דרך השיחים הקמולים אל ההרים, והיה ממאן לראות פני-אדם.

מלבד מבקריו שבאו לפרקים מן הים במשך תקופה רבה – היו הרֵעים היחידים של אוֹבּרלוּס הצבים הזוחלים, והוא נראה כאילו הוא מושפל עד דרגתם, אם לא למטה מזה; ולאיזה זמן לא היו לו יצרים שונים משל אלו, אלא אם כן נביא בחשבון את התדהמה הבאה משום שיכרות. ואולם, מוּרד בדרגה כפי שהיה נראה, היתה מסותרת בו, ורק מחכה לשעת-כושר להתגלותה, עוד נטיה אחת. אכן, יתרונו היחידי של אוֹבּרלוּס על פני הצבים היה נטיה יותר עצומה לירידה; ויחד עם זאת, גם איזה רצון שכלי לירידה. יתר על כן, מה שעומד להתגלות עכשיו, אפשר יהא מראה, כי שאפנוּת אנוכית, או אהבת-שלטון לשמה, רחוקה היא מלהיות דוקא חולשתם של מוחות אציליים, אלא יצורים שאין להם מוח כלל שותפים לה. אין יצורים כל כך עריצים על דרך אנוכית מאילו בהמות; כמו שכל מי שהתבונן בשוכני-המרעה, מן הסתם ראה בזמן מן הזמנים.

“אי זה שלי הוא, ירושה מסיקוראכס אמי”, אומר אובּרלוּס אל נפשו, בלטשו עיניו מסביב על שממתו הכחושה. באורח כל שהוא, על ידי חליפין או על ידי גניבה – כי בימים ההם עדיין היו ספינות מפרק לפרק נוגעות ברציף שלו – השיג רובה ישן עם מטענים אחדים של אבק וכדורים. עכשיו שיש לו נשק, גוֹרה ליזמה, כמו טיגריס שהוא לראשונה מרגיש בצמוח לו צפרנים. ההרגל שלו, ארך-הזמן, להיות מושל על כל עצם אשר מסביב לו, בדידותו שכמעט ולא הופרעה, אי-פגישתו את האנוֹשוּת מלבד על⁶ דרך של עצמאות שונאת-בריות או ערמה מסחרית, וגם פגישות כהללו היו נדירות בערך; כל זה מן הסתם לאט לאט טיפח בו רעיון רב על חשיבותו שלו יחד עם מין בוז בהמי לשאר-העולם.

ילוד-התערובת האומלל, שנהנה מתור קצר של מלכות באי-צ’ארלס, היה מושפע במידת-מה ממניעים לא חסרי-ערך, כגון אותם הממריצים רוחות הרפתקניות אחרות להוליך מתישבים אל חבלי-ארץ רחוקים ולקחת בידיהם עליוֹנוּת פוליטית על אלה. משפט-המות המהיר שביצע על כמה מן הפּרוּביאנים שלו ודאי בר-מחילה הוא, בשים-לב לנפשות שהיה לו עסק אתן; אף היותו עורך קרב כּלבּוֹני נגד המורדים המאוגדים נראה כולו מוצדק לפי הנסיבות. ואולם לזה המלך אוֹבּרלוּס, ולמעשה אשר יסוּפּר להלן, אֵין צל של המתקת דין. הוא עשה מה שעשה מתוך עונג טהור של⁷ עריצות ואכזריות, בגלל איכות שבו, ירושה לו מסיקוֹראכּס אמו. מזוין עכשיו ברובה מבהיל שלו, עז ברעיון שהוא יהיה אדון לכל אי-הזעוה הזה, ערג לשעת-כושר לבחון את כוחו על דוגמה ראשונה של מין-האדם, ללא ידיד, אשר תפול בידיו.

לא עברו ימים מרובים ושעת-הכושר ניתנה לו. יום אחד ראה סירה על החוף, ואיש אחד, כושי, עומד בה. באיזה מרחק משם היתה ספינה, ואוֹבּרלוּס מיד ידע מה מצב הדברים. הספינה נכנסה להשיג עצים, וצוות-הסירה נכנס אל החורשות לבקשם. ממקום נוח השגיח על הסירה, ולאחר שעה קלה הופיעה חבורת אנשים, מקצתם מקדימים מקצתם מפגרים, והם עמוסים חבילות-זרדים. את אלה הטילו על רצועת-החוף, וחזרו והלכו לתוך החורשות, בשעה שהכושי ניגש להטעין את הסירה.

והנה אוֹבּרלוּס חופז ופוצח בדיבור אל הכושי; זה, כולו נדהם בראותו יצור חי איזה-שהוא שוכן בישימון כזה, ומה גם אחד כה איום-מראה, תוקפתו בהלה, והיא לא מתמעטת כלל בשל האדיבות הדוּבּית של אוֹבּרלוּס, המבקש ממנו שיעשה עמו טובה וירשה לו לסייע לו במלאכתו. הכושי עומד, חבילות אחדות על שכמו, והוא עוסק בכיתוף עוד כהנה; ואוברלוס, בחבל קצר שהיה מוצפן בחזהו, בחסדו מתחיל מרים את שאר החבילות למקומן. אגב עשותו כך, הוא מתעקש להימצא מאחורי הכושי; והכושי, בהיותו בצדק מתיחס לכך בחשד, לשוא מסתובב הנה והנה בשביל להעמיד פניו מול פני אוֹבּרלוּס, כי גם אוברלוס מסתובב; עד שלבסוף, עייף מזה הנסיון הבלתי-מועיל לבגוד בגד, או ירא מהיותו מופתע על ידי שאר החבורה, רץ אוברלוס מרחק-מה עד סבך-שיחים, וכקחתו רובהו, בקול-פראים הוא מצווה על הכושי לחדול מעבודה וללכת אחריו. זה ממאן. מיד אוברלוס, בכוננו כלי-היריה שלו, מקיש כנגדו. מזל טוב הוא שהרובה חוטא מהעלות אש; ואולם עכשיו, הכושי, נבהל עד כדי אבדן עשתונותיו, לקראת צו תקיף חדש זורק את חבילותיו, נכנע לטובתו, והולך אחר האיש. על ידי ניקבה צרה הידועה לו, אוברלוס מהרה מתרחק מעבר לחזות-המים.

בדרכם עָל אל ההרים, הוא בנצחון-גיל מודיע לכושי כי מכאן ולהבא הוא חייב לעבוד בשבילו ולהיות לו לעבד; וכי המערכה שלו תהיה לחלוטין תלויה בהתנהגותו לעתיד. ואולם אוברלוס, מוּשלה על ידי הפחדנות האימפולסיבית הראשונה של השחור, ברגע רע מחליש את זהירותו. כעברם בשביל צר, ובראות המוּנהג כי מנהיגו לגמרי אינו על המשמר, זה הכושי, בחור בעל-כוח, פתאום תופס אותו בזרועותיו, משליך אותו לארץ, מחלץ כלי-היריה שלו מידו, קושר ידיו בחבל של איש-האֵימים גופו, מפשיל אותו על כתפיו, וחוזר אתו, חזוֹר וירוֹד אל הסירה. בהגיע שאר החבורה, אוברלוס נישא אל קרב הספינה. מתבחן כי זו היא אניה אנגלית – מברחת – מין כלי-ים שאין לצפות ממנו רוב-רחמים. אוברלוס מוּלקה קשות, ידיו ניתנות באזיקים. הוא נלקח אל היבשה ונאלץ להודיע מעונו ולגלות נכסיו. תפוחי-אדמה, דלועים וצבים שלו, וגם אוסף של דולרים אשר חסך מפעולותיו המסחריות, נלקחים ממנו מיד. ואולם בשעה שהמבריחים המתנקמים מעבר לשורת הדין היו עסוקים בהחרבת בקתתו וגינתו, אוֹבּרלוּס עושה “ויברח” אל ההרים, ומתחבא שם בסתריו הבלתי-חדירים, שהם ידועים לו לבדו, עד שהאניה מפליגה לה; אז הוא מעיז לשוב, ועל ידי משוף ישן שהוא תוחבו בתוך עץ הוא מצליח להשתחרר מאזיקיו.

בהרהרו נכאים בין חורבות-בקתתו ואבני-הרמץ השוממות והרי-הגעש הכבויים של זה אי-המדוחים, שונא-הבריות הנעלב עכשיו חורש נקמה תוססת באנושות, אך הוא מסתיר כוונותיו. אניות עדיין נוגעות ברציף לפעמים; ולבסוף אוברלוס יכול לספק להם קצת ירקות.

מוּזהר על ידי כשלונו הקודם בחטיפת זרים הוא פועל עכשיו לפי תכנית לגמרי אחרת. בבוא אנשי-ים על היבשה, אוברלוס מתקרב אליהם בבחינת חבר קל ונוח, הוא מזמינם אל בקתתו, ובכל האדיבות שרוּגזתו אדומת-השער יכולה להתעטף בה, הוא מפציר בהם לשתות ממשקה חריף שלו ולשמוח. אך אין אורחיו זקוקים לרוב עתירה; ובכן, כיון שהם נעשים מחוסרי-אונים, מיד הם נקשרים יד ורגל ומושלכים בין אבני-הרמץ, ושם הם מוצפנים עד שהספינה מסתלקת לה; אז – במצאם עצמם פתאום תלויים לחלוטין באוברלוס, ובהיותם נבהלים מהנהגתו השונה, מאיומיו הפראיים, ועל כולם, מרובה-הרעם המדהים שלו – הם ברצון נספחים אל דגלו, נעשים עבדים ענותנים שלו, ואוברלוס – מופלג בעריצות מכל עריץ. עד כדי כך, ששנים או שלושה מתים אגב תהליך-ההשבעה הראשון. הוא מעמיד את השאר – ארבעה מהם – לפורר את האדמה הקלויה; להוביל על גבותיהם מעמסות של עפר שחור, שנקרץ בנקיקים טחובים שבהרים; מקיים נפשם במזונות גסים ביותר; מפגין את כלי-היריה שלו לכל רמז קל של מרידה; ומכל הבחינות, מהפך אותם לשרצים לרגליו; נחשי-קישורים המוניים כנגד נסיך-אנאקונדה זה.

לבסוף, אוברלוס מוצא דרך להרחיב את מלאי-הנשק שלו בארבעה סכינים עקומים חלודים ותספוקת נוספת של אבק-שריפה וכדורים בשביל רובה-הרעם שלו. בגמלו במידה הגונה את פועל עבדיו, הוא מתבחן עכשיו כאיש – מן הנכון לומר, כשד – בעל כשרון רב להכריח אחרים לציית למטרותיו הסופיות, כל כמה שהיו מלכתחילה מתועבות בעיניהם. אכן, בהיותם מעותדים לכמעט כל רֶשע שיגיע לידם על ידי חיי-אין-חוק קודמים שלהם, בחינת מין בהמים נודדים של הים, מוגגו הללו בקרבם את כל האדם המוסרי עד שעכשיו היו מוכנים להתקשוֹת בדפוסה של השפלות הראשונה אשר תוצע להם. מורקבים עד אפס גברות על ידי אומלליותם שלולת-התקוה באי; מורגלים להתרפס בכל לפני אדוניהם, והוא עצמו עבד-עבדים, נעשו אלה הדווּיים לגמרי מושחתים כפי צורך כפיו. הוא השתמש בהם כיצורים בני מין נמוך; בקיצור, הוא מְמַאֲכֵל את ארבע חיותיו והופכן לרוצחניות; מפחדנים הוא בכושר-כפים מיצר אמיצים.

והנה, אם חרב ואם דקר, כלי-זין אנושיים אינם אלא צפרנים ושיניים מלאכותיות, שהן קשורות לגוף כדרבנות תותבות לתרנגול-הקרב. ובכן, אנו חוזרים ואומרים, אוברלוס, הצאר של האי, ממאכל את ארבעת נתיניו; כלומר, מתוך כוונת תפארת-מלחמה, הוא שם בידיהם ארבעה סכינים עקומים חלודים. ככל מושל יחידי, עכשיו היה לו צבא אציל.

אפשר לדמות הנה-הנה תפרוץ מלחמת-משועבדים. נשק ביד עבדים סכופים? איזו אי-זהירות מצד קיסרים, אוברלוס! ברם, היו להם רק סכינים עקומים – מגלים עלובים, נושנים למדי – והוא היה לו רובה-רעם, אשר על ידי הפיצו בעיורון כל מיני סלעים, אבני-רמץ ושאר חומר קרומי מוצק, היה יכול להשמיד את כל ארבעת המורדים, כארבע יונים, ביריה אחת. מלבד זה, בראשונה לא ישן בבקתתו הרגילה; ופרק-זמן מסוּים, בנפול השקיעות עזות-הצבע, היה אפשר לראותו כשהוא משרך דרכיו בין ההרים המבותרים, שמה להתחבא עד הזריחה באיזו שוחה גפריתית, שאינה ניתנת להתגלות לבני-כנופיתו; ואולם במצאו כי יש בזה משום טרחה יתירה, עכשיו מדי ערב היה קושר את עבדיו יד ורגל – הצפֵּן את הסכינים העקומים – ובהשליכו אותם אל הקסרקטין שלו, סוגר את הדלת, והוא עצמו רבץ לפניה, מתחת למוסך גלמי שזה מקרוב הוסיפהו, וככה ישן לו כל הלילה, רובה-הרעם בידו.

סוברים כי לא נתקררה דעתו מלכת בסך על פני שממון-רמץ בראש צבא נחמד שלו; ובכן חרש אוברלוס בלבו איזו מזימת⁸-רשע יותר פעילה; משימתו מסתמא היתה להפתיע איזו ספינה הנוגעת בנאות-ממשלתו, לשחוט את הצוות שלה, ולברוח אתה אל מקומות בלתי נודעים. עוד תחבולותיו אלו זדות במוחו, והנה שתי ספינות בבת אחת נוגעות באי בעבר הרחוק משל אוברלוס; ועצותיו משתנות שינוי-פתאום.

הספינות חסרות ירקות, ואת אלה אוברלוס מבטיח להן בשפע רב, בתנאי שתשלחנה את סירותיהן אל הרציף שלו, בשביל שיוכלו הצוותים להוביל את הירקות מגינתו; בו בזמן הוא מודיע לשני הקברניטים כי הנבלים שלו – עבדים ואנשי-צבא, נעשו בזמן האחרון עצלים ולא יצלחו-למאום עד לידי גועל-נפש, כך, שבשום אופן אינו יכול להעבידם על ידי פרסים רגילים, ורב-מדי הוא רחום שיהיה נוהג בהם קשות.

הוסכם על ההסדר הזה, והסירות נשלחו והועלו על רצועת-החוף. הצוותים הלכו אל בקתת-הלבה; ואולם לאפתעתם לא היה שם איש. אחרי חכותם עד קצרה רוחם, שבו אל רצועת-החוף והנה, איזה זר, – והוא לא השומרוני הטוב – כנראה עבר באותה הדרך זה מקרוב. שלוש מן הסירות שוּבּרוּ לאלף רסיסים,והרביעית נעלמה. על-ידי יגיעה קשה מעבר להרים ודרך אבני-הרמץ, הצליחו אחדים מן הזרים לשוב אל אותו צד של האי אשר שם רבצו האניות; ונשלחו סירות חדשות להביא רוחה לקבוצת האנשים פגועי המקרה.

ואולם, שני הקברניטים, בהשתוממם על בגידת אוברלוס, ובפחדם ממעשי-זועה חדשים ויותר מסתוריים, – אכן, ביחסם במידת-מה את המאורעות המשונים הללו לקסמים שדעת הבריות קושרת אותם לאיים האלה, – אינם רואים לפניהם מבטחים אלא בבריחה לאלתר; והם מניחים את הסירה הגנובה ברשות אוברלוס והצבא שלו.

ערב נסיעתם שמו מכתב בתוך גיגית, על ידיו מסרו לאוקינוס השקט ידיעה על הענין, והם הידקו את הגיגית במפרץ. זמן-מה לאחר מכן נפתחה הגיגית על ידי קברניט אחר אשר קרה מקרהו לעגון שם, ואולם זה היה אחרי שכבר שיגר סירה מסביב לאי אל הרציף של אוברלוס. כפי שאפשר לנחש בלא קושי, הרגיש דאגה לא מעטה עד שוב הסירה, והנה נמסר לו מכתב אחר, הנותן את נוסחת אוברלוס לאותו מעשה. מסמך יקר זה נמצא מודבק, חציו רקוב, אל כותל אבן-הרמץ של הבקתה הגפריתית והעזובה. תכנה – כדלקמן; ומכאן ראיה שאוברלוס היה לפחות כתבן מושלם, ולא בור בעלמא; ולא עוד אלא שהיתה גנוזה בו תפארת-ביטוי עגמומית.

"אדוני: הנני הג’נטלמן היותר אומלל ונרדף החי בעולם הזה, הריני פאטריוט שהוגלה מארצו על ידי יד-עריצות אכזריה.

"מנודה אל אלו איי-הכשפים, אני כמה וכמה פעמים ביקשתי מקברניטי ספינות שימכרו לי סירה, אבל תמיד נפגשתי במיאון, אם כי הייתי מוכן לשלם מיטב-המחירים בדולרים מכסיקניים. לבסוף, נתגלגלה לידי הזדמנות להשיג אחת, ולא החמצתי אותה.

"ימים רבים התאמצתי, על ידי עבודה קשה ורוב סבל בודד, לחסוך משהו אשר יסעדני בלי דחק בזקנה חסודה אם כי לא מאושרת; ואולם בזמנים שונים שדדוני והיכוני אנשי המתימרים להיות נוצרים.

"היום אני מפליג מקבוצת הכשפים בסירה הטובה צדקה, שפניה אל איי פיג’י.

"אוֹבּרלוּס, יתום אין-אב.

“נ.ב. מאחורי אבני-הרמץ, על-יד התנור, תמצא את התרנגולת הזקנה, אל תהרוג אותה; התאזר סבלנות; אני מניח אותה דוגרת; אם יהיו לה אפרוחים בזמן מן הזמנים, אני מעניקם לך, תהיה מי שתהיה, ואולם אל תספּוֹר את אפרוחיך בטרם נתבקעו מן הקליפה”.

התרנגולת הובחנה להיות תרנגול רזה-רעב, שהתנוון עד לידי מצב-ישיבה מתוך חולשה גמורה.

אוברלוס מצהיר כי מגמת מסעו – איי פיג’י, ואולם זה היה רק כדי להתעות רודפים אחרי ריח-שוא. כי, לאחר זמן רב הגיע, אך הוא לבדו בסירתו הפתוחה, לגַייאַקויל. מאחר שאנשי-חמס שלו מעולם לא נראו שוב באי-הוּד, הסברה היא, או שהם גועו מחוסר מים במעבר אל גייאקויל, או, מה שמתקבל על הדעת בה במידה, שהם הושלכו אל הים ביד אוברלוס במצאו כי המים הולכים וחסרים.

מגייאקויל נסע אוברלוס אל פייטה; ושם, מתוך הקסם אין-שם שהוא מסגולותיהן המיוחדות של אילו מכוערות שבחיות, קנה לבב בחורה שחומה לאהבה אותו; הוא שידל אותה ללוותו בחזרה אל אי-הכשפים שלו, שלאין-ספק צייר אותו כגן-עדן של פרחים, ולא כתופת של אבני-רמץ.

ואולם, לקיפוחה של היוָשבוּת אי-הוד על ידי לְקוּטָה ססגונית ונבחרת של טבע חי, גרם לו לאוברלוס שצדדיו הבלתי-מצויים, השטניים, ישימוהו לאדם חשוד מאד בפייטה. ובכן, כשנמצא לילה אחד, גפרורים בכיסו, מתחת לקליפתה של ספינה קטנה שהיא עומדת לצאת למסע-בתולים שלה, נאסר והושלך לתוך בית-הכלא.

בתי-הכלא ברוב ערי אמריקה הדרומית בדרך כלל הם מן המין שהוא מאד מאד בלתי-מבריא. בנויים מעוגות גמלוניות של לבנה שרופת-שמש, עשויים רק חדר אחד, ללא חלונות או חצר, ולהם רק דלת אחת מסורגת כבדות בבדי-עץ, הרי הם איומי מראה הן מבפנים הן מבחוץ. בתורת בנינים ציבוריים הם עומדים במובלט בכיכר-העיר החמה והמאובקת, והם מציגים לראוה את יושביהם המנובלים ומחוסרי-התקוה, כשהם חוטטים בכל מיני ניווּן טראגי. וכאן, לאורך-זמן, נראה אוברלוס; דמות מרכזית לחבורה מעורבת-המוצא ורוצחנית; יצור אשר מצוה לתעבו, מאחר שאהבת-הבריות היא לשנוא שונא-אדם.

שׂרטוּט עשירי

בורחים, עזובים, מתבודדים, ציוני קברים, ועוד

שיורים אחדים לבקתת אוברלוס בחלקם עודם נמצאים בפתחו של גיא אבני-רמץ עד היום הזה. וכן, הזר הנודד באחרים מאיי הכשפים אינו חדל מהיתקל במעונות בודדים אחרים, שמכבר הושארו לצב וללטאה. קרוב לודאי שמעטים הם חלקי-הארץ אשר, בזמנים מוֹדרניים, נתנו מחסה למתבודדים כה מרובים. הטעם הוא, שאלה האיים יושבים בים רחוק, והאניות המבקרות אותם מפרק לפרק רובן לויתניות הן, או ספינות שהן הולכות בנסיעות שוממות וממושכות, שהן מוציאות אותן הן מפיקוחו של החוק האנושי הן מזכרונו. וכזה הוא אפיים של אילו מפקדים ואילו אנשי-ים, שאי-אפשר, בנסיבות בלתי-מסבירות-פנים אלו, שלא תקומנה מערכות של אי-נועם ופירוד לבבות ביניהם. משטמה עגומה לספינה העריצה תתקוף את הספן, ובחפץ לב יחליפנה באיים, אשר, הגם שהם נגופים כמו בסופת-זלעפות מתמידה ורוח יוקדת, בכל זאת הם מציעים לו, במבוך של פנימיותם, מסתור מעבר לאפשרות של שׁבי. לברוח מן הספינה באיזה נמל פרוּביאני או צ’יליאני, ואפילו הקטן והכפרי ביותר, אינו בלתי-מלוּוה בסכנה גדולה של היתפסות, ואין צריך לומר, של יגוּאַרים⁹. שכר של חמש פּיזוֹת משלח חמישים ספרדים עכורים לתוך היערות, והם בסכינים ארוכים סורקים אותם יומם ולילה מתוך תקוה להוטה להשיג טרפם; ובדרך כלל, גם באיי-פולינזיה לא יותר קל לברוח מרדיפה. מן האיים האלה, אותם שטעמו את השפעת תרבות-הישוב, מעמידים לבורח אותו הקושי שבנמלים הפּרוּביאניים. הילידים המתקדמים הם רודפי-בצע וזריזי סכין והרחה, ממש כמו הספרדים הנחשלים. ומאחר שריחם של כל האירופאיים נבאש בדעת הפראים הילידים אשר בכלל שמעו משהו עליהם, הרי העריקה מן הספינה בין פולינזיים פרימיטיביים הוא ברוב המקרים תקות-אכזב. לפיכך, פליטים מכל המינים מרצון הם עושים את איי-הכשפים למקומות-נייח שלהם; מהם מתנסים על דרך מאד מעציבה, בעובדה שבריחה מעריצוּת אינה כשהיא לעצמה ערובה למקלט בטוח, ועל אחת כמה וכמה, שאינה ערובה לבית מאושר.

יתר על כן, קרה לעתים לא-רחוקות שנזירים נוצרו על האיים האלה על ידי התאונות הנגררות לציד-צבים. הפְנים של רובם הוא מסובך וקשה-מעבר מעֵבר לכל תיאור; האויר הוא לוהט ומחניק; מתעורר צמא בן-בלי-סבוֹל, ואין זרם שוטף מציע את רוחתו הרחמנית. במשך שעות מועטות, מתחת לשמש של קו-המשוה, נסכף עד להידלדלות גמורה בשל אלו הסיבות, אוי לו למפגר באיי-הכשפים! גודל האיים הוא שכזה, שהוא מונע חיפוש מספיק אלא אם כן יוקדשו שבועות לכך. הספינה הבלתי-סבלנית מחכה יום או יומים; אז, מאחר שהאיש החסר נשאר נעלם, יתד נתקעת ברצועת-החוף, עם מכתב של הבעת-צער, וגיגית של ביסקויטים ועוד גיגית של מים נקשרות לה, וכלי-הים מפליג לו לדרכו.

אף לא חסרו מקרים ואי-אנושיותם של קברניטים אחדים הביאתם לנקום נקמה בטוחה באנשי-ים שהקניטו קשות את שרירות-לבּם או את גאותם. אנשי-ים כאלה שהם מושלכים על החוף בתוך הסיד היוקד, הרי הם מופקרים לגווע בשעות ספורות, אלא אם כן הם מצליחים, בעמל-בודדים, לגלות אילו טפטופי-טחב יקרים הנחלצים מתוך סלע או העומדים בשלולית-הרים.

הכרתי היטב אדם אחד אשר, בהיותו אבוד על אי-נארבוֹרוֹ, הובא לידי תכלית-צמא כזו עד שלבסוף הציל את נפשו רק על ידי קחתו נפשו של יצור אחר. כלב ים שעיר גדול בא אל החוף. הוא הסתער עליו, דקרהו בעורף צוארו, ואז, בהתנפלו על הגוף הגוסס, גמע מן הפצע החי; פעימותיו של הלב הגוֹוע אשר ליצור הזריקו חיים לתוך השותה.

איש-ים אחר שהושלך אל החוף בסירה, על אי אשר שום ספינה לא נגעה בו מעולם משום עקרותו המיוחדת ומשום הסלעים הנסתרים השטוחים מסביב לו – וזה האי היה עלום מכל שאר חלקי הקבוצה, – אותו האיש, בהרגישו כי מות בטוח הוא להישאר שם, וכי לא יבואהו שום דבר רע מן המות אם יעזוב את המקום, הרג שני כלבי-ים, ובנפחו עורותיהם עשה לו כלי-ציפה, על ידיו העביר עצמו אל אי-צ’ארלס, והוא נספח אל הרפובליקה אשר שם.

ואולם אנשים שאינם ניחנים בעוז-הרוח המוכשר למאמצים נואשים כאלה, מוצאים אורח אחד נכון לפניהם, והוא, לתור תיכף ומיד אחר איזה מקום מימי, ויהיה מסופק או דליל; לבנות בקתה, לצוד צבים וצפרים; ומכל הבחינות, להתכונן לחיי נזירות, עד שהמקרה, או הזמן, או ספינה עוברת תגיע להסיעם משם על פני המים.

לרגלי הכפים התלולים שבכמה מן האיים נמצאות קערוריות גסות, חלולות בתוך הסלעים, בחלקן ממולאות ברפש ממוסמס או ברקב-צמחים, או סכוכות בסבכים הגדלים על פיהן, ויש שהן רטובות במקצת; אלו, כשבודקים אותן, יש והן מגלות סימנים ברורים למכשירים מלאכותיים ששימשו לנקירתן ביד איזה מנודה מסכן או ביד בורחן, יותר אומלל מן המנודה. אלו הקערוּריות עשויות במקומות אשר אפשר היה לשער כי אילו טיפות-טל תיחלצנה לשם, דלילות, מן החגוים העליונים.

שיורי מערות-הנזירים וקערוריות-האבן אינם הסימנים היחידים לאנושות נגוזה על האיים. ומוזר לומר, המקום שבעֵדוֹת-הישוב הוא מלא-חיים ביותר, באיי הכשפים מציג את השומם שבמראות. והנה, אם כי נדמה כזרות לדבר על בתי-דואר בזה המחוז העקר, אף על פי כן, בתי-דואר מפעם לפעם נמצאים כאן. הם עשויים יתד ובקבוק. המכתבים לא די שהם סגורים וחתומים, הם גם פקוקים. על פי רוב הם מופקדים כאן על ידי קברניטים של ספינות נאנטוֹקט לטובת הדייג העובר; והם מכילים אמירות על מה מזל היה לבעליהם בציד הלויתן או הצב. אך יש וירחים על ירחים חומקים ועוברים ואין דורש להם. היתד מרקיבה ונופלת, ואין זה מראה מעורר עלץ.

ועתה, אם יאמר נוסף על כך שמצבות-אבן, או, מן הנכון לומר, מצבות-קרש, מתגלות על אחדים מן האיים, הרי תהיה התמונה שלמה.

על רצועת-החוף של אי-ג’יימס אפשר היה לראות במשך כמה שנים עמוד-אצבע בלתי-מהוקצע, והוא מורה כלפי פנים-היבשה. והזר – יתכן מפני שהוא מפרשו כאות לאפשרות של הכנסת-אורחים בזה המקום שהוא גלמוד משאר בחינות – איזה נזיר הדר שם עם קערת מיץ-סוּכר שלו – הזר ילך קדימה בנתיב המוצבע ככה, עד שלבסוף יגיע אל פינה דוממת, וימצא כקבלת-פנים יחידה לו – איש מת; והברכה האחת הניתנת לו – כתובת על גבי קבר: “פה, ב-1813, נפל בדו-קרב עם שחר, סגן של הפריגאטה “אסכּס” מארצות הברית; בן עשרים ואחת; הגיע אל בגרותו במותו”.

יאה ונאה כי – כמו אותם מוסדות-הנזירות באירופה, ששוכניהם אינם יוצאים מכתליהם שלהם בשביל להיקבר אלא נטמנים הם באגרטל-אפר במקום שהם מתים – גם האנאקאנטאדאס יקברו מתיהם שלהם, כשם שהמנזר הכללי הקרוי כדור-ארץ נוהג בשלו.

ידוע כי קבורה באוקינוס אינה אלא הכרח של חיי נסיעה בים, והיא נעשית רק כשהיבשה היא רחוקה מאחור, ואינה נראית בבהירות מן החרטום. לפיכך לכלי-ים המצלבים בשכונת איי-הכשפים, הללו מספקים להם בית-קברות-לעניים נוח. לאחר קבורה איזה משורר-צייר טוֹב-לב מבית-החרטום אוחז במכחולו והוא רושם כתובת-מצבה בחרוז. אז, אחרי חלוף זמן רב, כי יקרה מקרם של אנשי-ים טוֹבי-לב אחרים לבוא במקום ההוא, הם כרגיל עושים שולחן מאותה הגבשושית, ויגמעו קנקן-ידידות למנוחת הנשמה המסכנה.

כדוגמה לכתבות-המצבה הללו, טלו את זו, שנמצאה בערוץ-שממה באי-צ’אתאם:

הוֹי, אָח-סַפָּן, פֹּה סָר בִּדְמִי:

כָּמוֹךָ אַתָּה הָיִיתִי אֲנִי.

כֹּה מֵעֵז וְכֹה עָלֵז: אַךְ דָּא עָקָא,

זֶה מִכְּבָר מַשְׂכֻּרְתִּי נִפְסָקָה.

דָרָךְ רוֹאוֹתַי לֹא עוֹד אָצִיץ;

פֹּה אֶשְׁכַּב, וּמַצָּעִי – תַּרְמִיץ.