גילויים מפתיעים על הסילופים בספירת האוכלוסיה הערבית בארץ.

חומר שהוגש לוועדת החקירה

*

יש וגושפנקה ממשלתית רשמית מחוללת נפלאות. הואיל וכחה המשכנע אינו בהוכחה, אלא בעצם הוויתה הרשמית, עולה בידה לאחז עיני בריות ויהיו אלה משכילים שבמשכילים, מדינאים, אנשי מדע או חברי בית הנבחרים ואין זה חשוב, כפי הנראה, מהו הדבר המסתתר מאחורי הגושפנקה. תהיה זו עלילה, או מזימת זדון, יהיה זה שקר גס או סתם עורבא פרח, סופם להתקבל על לב הקהל, כי לא מהותם של הדברים קובעת כאן, אלא אופים הרשמי.

גבלס, שהיה אמן התעמולה הכוזבת, הסביר את שיטתו כיד הציניות הטובה עליו בזו הלשון:

“תשעים אחוז של בני אדם, ומשכילים בכללם, הם נרפים, המתעצלים לחשוב בדרך כלל או עמי־ארצות פתאים, המאמינים לכל דבר, הנאמר בסגנון אוטוריטטי. לאלה ולא אל עשרת האחוזים הנותרים, היודעים ומבינים כל דבר בעצמם, יש לכוון את התעמולה הפוליטית”.

העם היהודי הזה מבשרו את תוצאותיה של שיטה זו. מאז ומתמיד נהגו חוגים אוטוריטטיים שונים, דתים, פוליטיים, כלכליים או לאומיים להפריח כזבים על חשבון היהודים, אשר על כל דבר כזב ועל כל עלילה שלמו בנחלי דם…

ובדרך זו של עלילות ומזימות זדון החליטה משום מה, ללכת גם בריטניה הגדולה.

תחילה הכריזה קבל העולם, כי היהודים בא"י מנשלים את הפלחים הערבים מאדמתם. לאחר שעלילה זו הוזמה כליל, נאחזו השלטונות הבריטיים בא"י בטענה, כי הרבוי הטבעי הגבוה של האוכלוסיה הערבית בא"י אינו מאפשר בשום פנים את הקמתו של הבית הלאומי היהודי. וכדי שטענה אבסורדית זו תתקבל על דעת הקהל העולמית, ניתנה לה גושפנקה רשמית בצורת “נתונים סטטיסטיים”.

כל עוד הסתמכה ממשלת המנדט על הצהרת בלפור והמנדט, העמידו נציגי היהודים פני מאמינים בהעדיפם עצימת עין על דרישה אחר האמת. אולם, עתה, לאחר שזו מסתלקת בפומבי ולמעשה גם מהצהרת בלפור וגם מחלקו העקרי של המנדט, אין עוד טעם להמשיך בפוליטיקה של בת היענה…

יש לשים קץ, אחת ולתמיד לאגדה זו על רבוי טבעי בלתי מצוי בקרב האוכלוסיה הערבית. יש לגלות את להטי הסטטיסטיקה הבריטית בא"י. וזה התפקיד שקבעתי לעצמי: להוכיח כי הנתונים הסטטיסטיים של ממשלת א"י, הדנים בהרכבה של האוכלוסיה הא"י, אינם ראויים לאמון וכי המספרים המציינים את האוכלוסיה הערבית מספרים דמיוניים הם.

 

א. להטי מפקד 1922    🔗

בני אדם, אשר גדלו וחונכו בסביבה תרבותית ודמוקרטית רגילים לקבל כל חומר סטטיסטי, המתפרסם ע"י ממשלותיהם, כמוסמך הראוי לאמון. והצדק אתם, שכן במדינה תרבותית משמשת סטטיסטיקה אמצעי עזר יעיל לחקירת ההוי ולחקיקת חוקים בשטח חברתי, כלכלי ופוליטי. לפיכך אין הם גורסים בקורת, שיש בה משום הטלת דופי בנתונים סטטיסטיים ממשלתיים בכלל. אולם, כל אחד המכיר מקרוב את הסטטיסטיקה הרשמית של ממשלת א"י בכלל ואת נתוניה הדנים בהרכבה של האוכלוסיה הערבית בפרט, אינו יכול לכנותה אחרת מאשר מחושבת מראש או ביתר פשטות – כוזבת…

כי סטטיסטיקה שחציה מדע וחציה אמנות נותנת מקום גם לטעויות אוביקטיביות וגם לחשבונות סוביקטיביים ובידי שלטון אדמיניסטרטיבי־פוליטי היא משמשת, לעתים תכופות, מכשיר מסוכן עד מאד.

הדברים ידועים למדי ואף על פי כן תמיד ידה של הרשמיות על העליונה. אנשים מסתכלים במספרים ואינם טורחים להציץ אל הנעשה מאחוריהם.

ביחס משונה זה לסטטיסטיקה ממשלתית רשמית, ורק בו, אפשר להסביר את מסקנותיהן של ועדת פיל או ועדת החקירה האנגלו־אמריקאית, אשר הסתמכו במידה רבה על מספרי המפקדים משנות 1922 ו־1931, שהוגשו לפניהן ע"י האדמיניסטרציה הבריטית בא"י. יתר על כן, אפילו אנשי מדע כנוטנשטיין האמריקאי, ד"ר גראס מלונדון ואחרים, לא מצאו לנחוץ לבדוק את אמיתותם של המספרים וקבלום ללא ערעור כיסוד לקביעת הפרוגנוזה שלהם. אין פלא, איפוא, שהפרוגנוזה היתה מוטעית. יש להניח שגם בווין וחבריו בקבינט וכן בית הנבחרים הבריטי בכללו פועלים ודנים, ביודעים או בלא יודעים, על סמך מספרים כוזבים, שכן מספקי המספרים אינם אלא אותם ה"מומחים" מא"י שלבם לפוליטיקה ולא לאמת האוביקטיבית…

כך, הולכים וסובבים המספרים הסטטיסטיים של ממשלת א"י: מהפקידות המקומית אל אנשי הקבינט, מחברי הקבינט לבית הנבחרים, לעתונאים, מדינאים. הכל מסתמכים עליהם, הכל חוזרים עליהם, שנים על שנים, בכתב ובעל פה ודבר שבמחשבת זדון הופך בעיני העולם ל־"עובדה קיימת". יתר על כן, אפילו בא"י עצמה נשאר יחס סקפטי רק לגבי המספרים של שנת 1922, שעה שסיכומי המפקד משנת 1931 מתקבלים ע"י התושבים בבקורת קלה בלבד.

תושבי א"י הותיקים זוכרים עדיין את התנאים בהם נערך מפקד האוכלוסיה בשנת 1922. זכורים להם, היטב גם תכסיסיהם המגוחכים של השלטונות. אנשי השלטון בעצמם הודו באותם הימים, כי “לא סטטיסטיקה היתה כאן, אלא הכרח”.

אמנם, בלעדי מספרים סטטיסטיים כל שהם של היתה אפשרות לקיים הנהלה אדמיניסטרטיבית בארץ כבושה והסטטיסטיקה התורכית שמלפני מלחמת 18־1914, לא יכלה לשמש קנה־מדה לניהול עניניה השוטפים של הממשלה המנדטורית החדשה.

אולם עוד מטרה עמדה לעיני עורכי המפקד, והיא בעיקר השפיעה על תוצאותיו: כבר אז בשנת 1922 היתה השקפתם הפוליטית של פקידי השלטון הבריטי בא"י מנוגדת, מפני אי אלה חישובים, למטרותיה של הצהרת בלפור. כעבור עשר שנים אמרו לבסס את השקפתם זו האמצעות המפקד של 1931.

בחודש יולי שנת 1920 הגיעה ההנהלה האזרחית של ממשלת המנדט לא"י וכעבור שנתים, דהיינו ב־1922 נערך המפקד הראשון, שתוצאותיו משמשות יסוד לכל החישובים הסטטיסטיים של השלטונות, מאז ועד היום. אולם, לאחר שנסקור את התנאים והשיטות לפיהם נערך המפקד, נראה בבירור, עד כמה אין לתת אמון בו ובתוצאותיו המסולפות. נראה, כי לא היה ולא כלום בינו לבין תביעותיה המדעיות והמעשיות של תורת הסטטיסטיקה.

1) המפקד בוצע ללא הכנה אדמיניסטרטיבית מתאימה, וללא הכשרת האוכלוסיה, לילדי הארץ לא היה מושג בענינים אלה והם התיחסו למפקד, כמו לכל פעולת רישום, באיבה גלויה, בחששם מפני מסים חדשים או מפני תלאות אדמיניסטרטיביות אחרות.

2) לרשות השלטונות לא עמדו לא סטטיסטיקאים מומחים ולא פוקדים מוכשרים.

3) בטופסים לא נקבעו כל סיגים והנפקד היה חפשי לעשות בהם כעולה על רוחו – דבר העומד בניגוד לתביעותיה העיוניות והמעשיות של הסטטיסטיקה.

4) לתושבים מוסלמים אין כמעט שמות משפחה ולעתים מתווספים עליהם כינויים שונים. דבר העלול להכשיל כל פעולת רישום.

5) 95% מהתושבים המוסלמים לא ידעו קרא וכתוב וממילא לא יכלו למלא בעצמם את הטפסים כרצונם.

6) הועד הערבי העליון הודיע רשמית לשלטונות, כי התושבים הערבים אינם מוכשרים עדיין להבין שאלות סטטיסטיות ולא כל שכן להשיב עליהן. בחלקם הגדול אינם יודעים את גילם ואף לא את שמם המדויק.

7) הנשים אשר הוו למעלה ממחצית האוכלוסיה הערבית לא הופיעו כלל לפני הפוקדים ממילא לא השיבו על שאלות.

8) על הרשימות המוקדמות לא נערכה כל בקרת של ממש. מובן שלמפקד שבוצע בתנאים כאלה, לא היה כל ערך סטטיסטי עיני המשכילים שבין התושבים הערבים, היהודים או הנוצרים על עדותיהם השונות. ואף על פי כן, שנים עברו, התנאים נשכחו ומפקד משנת 1922 הפך למוסמך סטטיסטי בר סמכא ועל פיו נקבעו מסקנות סטטיסטיות ופוליטיות…

בהסתמכם על “מפקד” זה פרסמו השלטונות הבריטים בא"י את הנתונים הסטטיסטיים הבאים: מספר האוכלוסין בא"י בשנת 1922 – 757,182 נפש.

מספר המוסלמים – 590,890 נ.

כפי שראינו לעיל, אין למספרים אלה כל יסוד סטטיסטי אוביקטיבי. ורק מקרה, או כוונות זדון או שרירות פקידותית סתם הביאו לידי כך, שדוקא אלה ולא אחרים היו סיכומיו של המפקד. אגב נציין, שכעבור עשר שנים, דהיינו לאחר המפקד של 1931, הוכנסו בהם שינויים ניכרים:

המספר של תושבי א"י לשנת 1922 הוקטן מ־757,182 ל־649,048 והמספר הכללי של התושבים המוסלמים לשנת 1922 הוקטן מ־590,890 ל־486,177.

הפרש מסתורי זה, המגיע ל־104,713 נ. שנתגלה לפתע לאחר עשר שנים במנין האוכלוסיה המוסלמית, מה טיבו?

השלטונות מנסים לזקפו על חשבון הבדואים. יש להודות, כי צבור הבידואים מהווה, בדרך כלל, גורם נוח בפרקטיקה של להטים סטטיסטיים ובפרט במה שנוגע לחלקה המוסלמי של האוכלוסיה. על חשבונם של “נודדי מדבר אלה” אפשר לזקוף כל מספר שהוא, כי בידי מי יעלה לעמוד על מספרם האמיתי? ואף על פי כן לא בין “הנודדים” יש לחפש תשובה על “הפרש מסתורי זה”. לדעתי, ניטיב לעשות, אם נחפשה ב"קומבינציות הסטטיסטיות" הדנות ברבויה הטבעי של האוכלוסיה המוסלמית. שם נתגלתה, כפי הנראה, פירצה… אולם על כך בפרקים הבאים.

מר לופטוס, מנהלה החדש של המחלקה הסטטיסטית יודע, שלא הכל בסדר בממלכת הסטטיסטיקה הממשלתית ובדברו על מספרים משנות 1944־1931, מעיר: “בשעה שפרסמתי את האומדנא שלי לשנת 1944 הדגשתי מפורש ש”המספרים" שלי מהווים אומדנא בלבד העלולה להיות שונה בהרבה מקרים מהמספרים האמיתיים". (הבקר, 2.7.46)

אולם אין הוא מציין, גם לא דרך אומדנא, מה יכול להיות שיעורו של השוני הזה… אנו מצדנו מניחים, כי שיעור זה אינו קטן כלל ועיקר וכי בכחו לשנות לחלוטין את מושגי העולם החיצוני על הרכב האוכלוסיה בא"י.

 

ב. אומדנא קרובה למציאות    🔗

מכל ארצות האיסלם, הרי לרשותה של תורכיה בלבד, עמדה פקידות מסודרת פחות או יותר. עקב מלחמותיה התדירות נזקקה תורכיה לחילים רבים ולאספקה. את שני אלה היתה מגייסת מבין אוכלוסיתה המגוונת ולפיכך נהגה לערוך מדי פעם מפקדי אוכלוסין כלליים או איזוריים.

לפי הנתונים הסטטיסטיים של ממלכת תורכיה נאמדה אוכלוסית א"י ערב מלחמת 1914 ב־690,000 נפש, בקירוב. מהם: יהודים למעלה מ־90,000 נ. נוצרים קרוב ל־80,000 נ. (במספרים עגולים).

באם נתחשב ב"סיכום המתוקן" משנת 1922 נמצא שבפרק הזמן שבין 1914 – 1922 פחתה האוכלוסיה הא"י ב־40,000 נ. בלבד (במספרים עגולים).

41,000 = 649,000 – 690,000

אולם מספר זה אינו מתאים, בשום פנים, למציאות.

כידוע שכלה תורכיה במלחמת 1914־18 חלק עצום מנתיניה. אחוז התמותה בצבא התורכי היה גבוה מאד. מחמת תנאים סניטריים לקויים עלה אחוז הנפטרים ממחלות בלבד ל־40. גם בצבאות של מדינות אחרות עשו המגפות שמות.

כל גבר מבן 18 ועד בן 50 היה חיב לשרת בצבא במשך ארבע שנים רצופות. הפדישך התורכי ובני בריתו הגרמנים לא רצו בנוכחות צבא תורכי בקונסטנטינופול ופזרום כחילות מצב ברחבי האימפריה. על האוכלוסיה המקומית בכל מחוז ונפה הוטל למלא את מחסור הצבא בחילים ובאספקה. המוני הנתינים, שגויסו למטרות צבאיות, הן כחילים והן כאנשי עבודה, נקצרו כזבובים בסתיו. איזורים שלמים היו נהפכים לשממה.

בדו"ח על ארצות מנדט, שהוקרא ב־15 ליולי 1935, במכון לחקר המזרח שע"י אקדמית המדעים במוסקבה, נמסר, כי לאחר מלחמת 1914־18 היתה סוריה שוממה עד כדי להבהיל. המוני תושבים גוועו ברעב; גוויות מתים התגוללו בחוצות ולא היה שיובילם לקבורה; חורשות עצי זית וגנים נעקרו לחלוטין. שטחי הזריעה נצטמצמו במידה קטסטרופלית, לא היה זכר לבהמות.

באותם הימים היוו ארץ ישראל וסוריה הן מבחינה אתנוגרפית והן מבחינה גיאוגרפית, יחידה אדמינסטרטיבית אחידה. אותן התלאות שבסוריה היו גם מנת חלקם של תושבי א"י. גם עליהם רבץ עולה של האימפריה התורכית. יתר על כן, בא"י רדה בימי המלחמה ג’מל פשה העריץ. הצבא התורכי עשה בה כבתוך שלו: שדד רכוש, שחט בהמות, החרים תבואה ולא נותרו לתושבי המקום כי אם רעב ומגפות.

כזה היה המצב בא"י בשנת 1919, דהינו, ערב כניסתו של הצבא הבריטי. עובדה היא, שנערות בנות 12־14 היו נטפלות אל אנשי צבא בהציען את גופן למכירה במחיר פרוסת לחם… מכפרים רבים לא נשאר זכר וישישים וישישות, שדמותם דמות שלדים חיים שוטטו בין החורבות.

ועדת פיל מתארת את א"י בשנת 1919 כדלקמן: “כפרים שנהרסו בימי המלחמה עדיין עמדו בשממותם. בין התושבים שררה הרגשה כללית של חוסר בטחון. ועד העזרה האמריקאי המשיך בפעולות סיוע” (פרק י, עמ. 114).

תושבי הארץ טוענים בבטחון מחלט, כי א"י שכלה בימי המלחמה יותר משליש תושביה (ואחרת גם לא יכול היה להיות בתנאים ההם).

באשר לאוכלוסין היהודים והנוצרים ידוע בבירור, כי:

מספר היהודים פחת ב־ 40% מ־90,000 ל 50,000־55,000 נ.

מספר הנוצרים פחת ב־ 25% מ־80,000 ל־60,000 נ.

אל לנו לשכוח שהן היהודים והן הנוצרים נהנו מתמיכה במצרכים ובכסף שבאה להם מארצות חוץ ומצבם הכלכלי והרוחני היה טוב משל התושבים המוסלמים אשר כל עזרה לא ניתנה להם. ואם אחר כל אלה עלה אחוז אבדותיהם של היהודים והנוצרים לממדים גבוהים כל כך, נוכל להניח שאחוז אבדותיהם של המוסלמים הנתונים במצב של רעב בלתי פוסק וחסרי כל עזרה רפואית. היה אף גבוה מזה.

על כן תהיה זו מידה גדולה של זהירות ואוביקטיביות אם נקבע את אחוז אבדותיהם של המוסלמים ל־25.

ועתה הבה ונעשה חשבון:

מספר האוכלוסין בשנת 1914

(לפי הנתונים התורכיים מ־1914)

הוא: 690,000 נ.

ננקה את ממספר היהודים – 90,000

ואת מספר הנוצרים – 80,000 170,000 נ.

ונקבל את מספר המוסלמים – 520,000 נ.

עתה ננקה ממספר זה 25% – (אבדות) 130,000 נ.

ונקבל את המספר הקרוב למציאות – 390,000 נ.

למרות שאין אלה, אלא אומדנות בלבד, הרי נוכל להניח שהאוכלוסיה המוסלמית לא מנתה בשנת 1919, בשום פנים ואופן, יותר מאשר – 390,000 נ. כמו כן אין להניח שהרבוי הטבעי של האוכלוסיה המוסלמית בשנים שבין 1922־1919, הגיע למימדים ניכרים, שכן היו אלה שנים של תחילת ההתאוששות שלאחר שנות סבל ותלאות בלתי משוערים. יתר על כן, אוכלוסיה יהודית ונוצרית גדלה במידת מה תודות לאי אלה אלפי חוזרים, אשר נמלטו קודם לכן למצרים. אולם המוסלמים לא חפשו מפלט מחוץ לגבולות א"י, ובין השבים לא ניכר מקומם.

מהאמור לעיל נוכל להסיק, כי אף אחד ממספרי המפקד של שנת 1922, לא המקורי – 757,281 ולא “המתוקן” – 649,048 אינו משקף את מצב האוכלוסיה הא"י בימים ההם ואינו יכול לשמש אפילו כאומדנא.

המתחיל במצוה אומרים לו גמור. ואם עלו שלטונות הארץ על דרך תקונים, ימשיכו בה עד הסוף. פירוש הדבר הוא, שבשנת 1922 לא עלה מספר תושבי א"י על 520,000 נ. והמוסלמים לא מנו יותר מ־390,000 נ. האמת מחייבת אמנם לקבוע את אחוז אבדותיה של האוכלסיה הא"י בכלל ל־33 במקום 25 אחוז. לא עשינו זאת, מכיון שלא רצינו להתרחק יותר מדי מהמספרים הממשלתיים, שכח השפעתם, על שום היותם רשמיים הוא גדול ולא כל שכן על אלה שכל מושג אין להם מהתנאים השוררים בארץ־ישראל.

סטטיסטיקאים רשמיים ולא רשמיים, היודעים היטב מה ערכו הסטטיסטי של מפקד 1922, מיעצים לעבור עליו לסדר היום ולהתחשב אך ורק במספרים משנת 1931. אולם עצה זו אינה אלא צביעות מתחסדת וגניבת דעת חסרת בושה. שכן אילו גם הנחנו לרגע קט, שהמפקד משנת 1931 היה מושלם יותר מבחינתו הטכנית־חיצונית (ודבר זה מוטל בספק) הרי לא היינו רשאים להתעלם מההשפעה שהיתה למספרי 1922 על תוצאותיו הסופיות. יתר על כן, המספרים משנת 1922 שמשו ומשמשים עד היום הזה קנה מידה לחישוביה הסטטיסטיים של הממשלה והפרכתם תשרת את האמת האוביקטיבית ותסייע להפיל את בנינה הרעוע והכושל גם בלאו הכי של הסטטיסטיקה הממשלתית הרשמית. גילוי התרמית משנת 1922 ישפוך אור גם על מחשבת הזדון המסתתרת מאחורי המפקד משנת 1931.

 

ג. “מפקד” 1931    🔗

בטרם נבוא להעריך את המפקד משנת 1931, הבה נזכר באוירה של הימים ההם. שנתים לפני כן התחוללו בארץ מאורעות הדמים. המונים מוסתים התפרצו לתוך ישובים יהודיים, שדדו, אנסו, רצחו ככל שהשיגם ידם, כשקריאה אחת בפיהם: “אל דאולה מענה!” ז. א. הממשלה אתנו! מחוללי המאורעות ומכווניהם העיקריים נהלו הסתה גלויה בכתב ובעל פה ללא חשש מפני תגובת השלטונות. יש להניח, שבטחונם לא בטחון שוא היה. עם תום המאורעות לא פגה המתיחות. הכל ציפו לבאות. אותם הימים הופרחה העלילה על נישולם של פלחים ערבים על ידי היהודים העשירים. בארץ בקרו ועדות, “מומחים” מיניסטרים. פקידי הממשלה “הכינו” מספרים, ועדות ו"מומחים" פרסמו דינים וחשבונות. ועדת שאו, סימפסון, הספר הלבן של פספילד, הערותיה העוקצניות והציניות של האדמיניסטרציה הא"י כלפי התושבים היהודים, כל אלה רק הגבירו את המתיחות. ערב המפקד היתה האוירה טעונה חומר נפץ פוליטי עד כדי אקסטזה.

אליבא דמדע, אין אוירה כגון זה מאפשרת עריכת מפקד אוביקטיבי. ואף על פי כן עשו השלטונות הכל כדי שהמפקד יוצא לפועל. למה?

למקרא הדינים וחשבונות הנ"ל ונוכח התנהגותם הטנדנציוזית הגלויה של השלטונות בימים ההם נוכל בנקל לקבוע את מטרותיו של המפקד.

1) לתת ביסוס מטימטי להגבלות על עליה יהודית ועל רכישת קרקעות ע"י יהודים.

2) להמציא מכשול טבעי להגשמתו של הבית הלאומי היהודי בצורת “רבוי טבעי” של האוכלוסיה הערבית.

3) להכשיר את הקרקע להקמת מועצה מחוקקת פלשטינאית על בסיס של רוב ערבי מכריע.

בתום המפקד פרסמו הבריטיים את המספרים הבאים:

מספר תושבי א"י (הבדואים בכלל) לשנת 1931 – 1,033,314 נפש.

מספר התושבים המוסלמים בלבד לשנת 1931 – 759,702 נ. (הבדואים בכלל).

העתונים המקומיים מיהרו להצביע על מספר המוסלמים כמוגזם עד כדי אבסורדוית (ד"ר פרויז, “דבר”, Palestine and Near East ינואר 1932).

מיודענו מר לופטוס מנסה עכשיו להסביר לנו, שמספר זה נתקבל לאחר שאל המספר היסודי משנת 1922 הוסיפו את סיכומי החישובים הסטטיסטיים של מחלקת הבריאות לשנים שבין 1922־1931 (הבקר, 2.7.1946). מקור זה, שמחלקת הבריאות שמו, אינו מעורר, בדרך כלל, אמון רב וחישובי הילודה והתמותה שלו לא כל שכן. אולם אם מר לופטוס מסתמך עליו בכל זאת, יבוא נא ויספר לנו גם על השיטה לפיה מהלת מחלקת הבריאות את חישוביה. על כל פנים אנו רשאים להאמין, כי גם סטטיסטיקאי אחראי ומומחה כמותו יודע בודאי, כי אין כלל אפשרות אוביקטיבית לנהל רישום סדיר ומדויק בקרב אוכלוסיה פרימיטיבית או פראית למחצה וכי אפשרות זו היתה עוד יותר קלושה בין השנים 1922־31 כשבין תושבי מרבית הכפרים הערביים לא היה אפילו אחד שידע קרוא וכתוב. אלא שמר לופטוס עובר על אמת מדעית זו בשתיקה.

אולם, אנו מצדנו רשאים להניח, כי לא רישום סדיר ומדויק שימש מקור לחישובי מחלקת הבריאות, אלא אומדונותיו השרירותיות של מר הרון מנהלה, אותו הרון, אשר לא הסתיר כלל את רגשותיו האנטי ציוניים והאנטישמיים.

ובאשר למספר היסודי משנת 1922 – הרי ערכו ה"אוביקטיבי" נתברר למדי מהפרקים הקודמים וכפי שראינו הרי אינו כלל מספר אחד אלא שני מספרים: 590,090 נ. במהדורה הראשונה משנת 1922 ו־ 486,177 נ. במהדורה “המתוקנת” משנת 1931.

אגב, אם גם נניח לרגע קט שהמספר הרטרוספקטיבי משנת 1922 כולו אמת ורק אמת, הרי נוכח מחישובים מאוחרים יותר, כי בזה לא תם עדיין סדר ה"טעויות" המחושבות מראש של הסטטיסטיקאים הממשלתיים שבא"י. די לבחון, בחינה אריטמטית רגילה, את חישובי הרבוי הטבעי של האוכלוסיה לפי האחוזים, כפי שנמסרו על ידי מחלקת הבריאות בפרק הזמן שבין 1922־31, כדי שנתקל ב"טעות" ארטמטית, המגדילה את מספר התושבים המוסלמים ב־ 73,250 נ. בניגוד לכל חוקי החשבון (ראה טבלאות 1, 2).

אולם נחזור אל המפקד משנת 1931.

את האוירה שקדמה למפקד כבר תיארנו בראשית הפרק. עתה נסקור בקצרה את התנאים בהם הוא נערך.

מהנסיונות שנעשו בארצות שרוב אוכלוסיהן מוסלמים ניתן להסיק, כי לפי שעה מן הנמנע להוציא לפועל ספירה סטטיסטית של ממש בקרב אוכלוסיה שכולה או רובה המכריע אנלפבתים חשוכים החיים באוירה של בורות ואמונות תפלות. מכולן רק תורכיה האימפריאלית, שצרכיה הצבאיים חייבו הנהגת רישום התושבים ומקורותיהם הכלכליים, הצליחה מפעם לפעם לקבל נתונים סטטיסטיים פחות או יותר מציאותיים על מספר נתיניה ומקורות מחיתם. וגם זאת רק תודות להשפעתו הדתית של השולטן – הוא גם חליף המאמינים.

מצרים הנתונה לשלטונה של בריטניה ידעה במשך השנים האחרונות 4 מפקדים, שסיכומיהם הלמו אך במעט את המציאות. (ראה להלן). הצרפתים, שהכירו במהרה את התנאים שבמושבותיהם, הסתלקו מהנסיון לערוך ספירה לפי מתכונת אירופית בקרב הערבים האפריקאניים, הואיל והמציאות השתקפה מתוצאותיה כמתוך “ראי עקום”.

את תושבי אפגניסטן, למשל, אומדים ב־5, 7 ב־10 מליון נפש; בפרס נע המספר בין 11, 15, ואף 19 מיליון נפש; בעיראק בין שלושה לארבעה מיליון; בסעודיה בין שלושה וחצי, חמשה, או שבעה מיליון, ובעבר הירדן בין 200 אלף, 250 אלף עד 350 אלף נפש.

אפילו בסוריה ובלבנון אין כל תקוה לערוך מפקד סדיר פחות או יותר. תושבי סוריה טוענים, שמספרם מגיע לארבעה מיליון נפש ואנשים שמחוצה לה אינם מעריכים את אוכלוסיתה ביותר משלושה מיליון נפש. (ויש להניח, כי אינם רחוקים מהמציאות). את תושבי לבנון אומדים ב900 אלף או ב"למעלה ממיליון"… הנטיה להפרזות מפותחת מאד אצל בני המזרח הכלל ואצל ערבים בפרט. אף המשכילים שבהם עלולים לטעון, מבלי להדבר תחילה בינם לבין עצמם, כי מספר הערבים בעולם מגיע ל־60, 80 ואף 100 מליון נפש.

לנטיה מזרחית זו להפרזה היה חלק רב בקביעת מספר המוסלמים בא"י בשעת המפקד של שנת 1931. לדעת מר מילס, שעמד בראש פעולת המפקד “גילה חלק ניכר מהאוכלוסיה יחס איבה למפקד ולעריכתו”. הפלחים, שטרם שכחו את המפקדים מימי התורכים ואת התלאות שפקדום כתוצאה מהם, השתמטו מלהשיב תשובות ברורות והניחו, בדרך כלל, לפוקדים לעשות כטוב בעיניהם. אוכלוסיה בלתי מפותחת או אפילו פראית למחצה הנתונה במצבים כגון אלה, רובה ככולה תחת השפעתו של ראש הכפר – מוכתר – עם הארץ כמותם, הנכנע ללא ערעור וללא הרהור להוראותיהם של הפוקד או של השייך הכל יכול… יותר ממחצית האוכלוסיה הערבית – נשים, אולם, שום פוקד לא יעיז לחקרן חקירה אמצעית, כי דבר זה הוא בניגוד למקובל. לא מן הנימוס הוא אפילו לחקור אודותן חקירה בלתי אמצעית. רשאי אתה לשאול אודות החמור, הפרה וכדומה, אך בשום פנים לא אודות האשה, הבת… אף השאלות אודות הילדים אינן מתקבלות בעין יפה, מחשש לעינא בישא. אך אלוהים לבדו רשאי לספור נפשות… אללה נותן ואללה נוטל…

מר מילס ראה, כפי הנראה, מה קלושים הם הסיכויים לערוך בתנאים כאלה מפקד לפי כל חוקי המדע הסטטיסטי והשאיר, אם מרצון או מאונס, את עריכת הספירה בקרב האוכלוסיה הערבית – לפוקדים בני עדתם…

שונה לחלוטין היה המצב בקרב האוכלוסיה היהודית. היהודים שכולם כאחד יודעים קרוא וכתוב נחקרו חקירה אינדיוידואלית. יתר על כן, הם היו רשומים גם קודם לכן הן בפנקסי הקהילות והן בספרי מחלקת ההגירה ובמשרדים שונים אחרים. חלק מהתושבים היהודים החרים את המפקד ועקב בעירנות אחר פעולותיהם של הפוקדים היהודים. מכאן, שהפוקדים היהודים עמדו תחת בקורת קפדנית הן מבפנים והן מבחוץ. אולם תחת איזו בקורת עמד הפוקד הערבי?

הפלח הפשוט, אילו גם רצה לא היה בידו לבקר את מעשי הפוקד מכיון שלא ידע קרוא וכתוב. לא כל שכן כשיחסו למפקד היה בדרך כלל אדיש או אפילו עוין, כמצוין בדברי מילס.

פוקדים בעלי השקפות פוליטיות מסוימות, הפועלים בקרב צבור של עמי ארצות, עלולים להוות אלמנט מסוכן עד מאד. על טיבם של הפוקדים הערבים כתוב בד"ח של ועדת פיל, כי "החוליה המקשרת בין הכפר לבין השלטונות הוא המוכתר, שנאמנותו לכפרו גדולה מאשר לשלטונות. לרוב אין הוא יודע קרוא וכתוב ובעת טפלו בתעודות רשמיות הוא נעזר מדי פעם במי שהוא ממשכילי הכפר. בזמנים של מתיחות פוליטית הוא מסתלק ממילוי תפקידיו הרשמיים או הופך לאיש כנופיה פעיל. כולם… עשו זיופים בכוונה תחילה ומתוך העמדת פנים הוגנת. כזאת היתה החוליה המקשרת בין הכפר לבין השלטונות גם בזמן המפקד, עוזריהם היו אותם המשכילים אשר גיסום קודם לכן לכנופיות.

אין ספק, שהידיעות המוקדמות, לצרכי המפקד בשנת 1931 וכן בשנת 1922 לא נתקבלו במישרין מהפלחים המוסלמים עצמם, אלא סופקו בידי אותם הפקידים, אשר השתמשו בסטטיסטיקה כבקרדום לחפור בו לטובת מטרותיהם הפוליטיות. מנהלי הפעולה ב"סקטור" הערבי נמנו על חוגי הלוחמים הגלויים בבית הלאומי היהודי, ועל מחוללי מאורעות תרפ"ט וקשריהם עם הפקידות הממשלתית הגבוהה היו אמיצים ביותר.

יתכן שמר מילס עצמו נמצא מחוץ לכל חשד, אולם אף הוא לא יכול היה לפעול בחלל ריק. עליו היה לבצע את תפקידו באמצעות מנגון אדמיניסטרטיבי בעל נטיה אנטי יהודית מובהקת. מנגנון הכולל גם ערבים ואשר לא מנע את שחיטת היהודים בתרפ"ט ולדעת היהודים אף לקח חלק בה, האם ממנו נצפה למפקד אוביקטיבי? ויתכן שדוקא מנגנון זה יעץ למר מילס למסור לערבים עצמם את עריכת המפקד בקרב עדתם. אגב, ידו של מנגנון זה היתה בהפרחת העלילה על “פלחים מנושלים על ידי היהודים העשירים”. עלילה, אשר העסיקה בשעתו את צירי בית הנבחרים (וכוח שנערך ב־17 לנובמבר 1930). להבנת שיטותיו של מנגנון זה מן הראוי להקדיש מלים מספר לעלילה זו.

ד"ר גרנובסקי מנהלה של הקרן הקיימת כותב בספרו, כי מספר האריסים, אשר היו מעורבים באיזו צורה שהיא בעניני קנית הקרקע על ידי היהודים היה – 688 וכולם עד אחד קבלו פיצויים מלאים. לעומת מספר מוחלט זה המציאו הסטטיסטיקאים הממשלתיים מספרים רשמיים דמיוניים, כיד הטנדנציה הטובה עליהם. מושל מחוז הצפון הודיע על 851 מנושלים, שלטונות נצרת על 1270. לועדת־שאו נמסר על 1746 ובבית הנבחרים דובר כבר על עשרת אלפים מנושלים. דומה היה כי מעתה יש לה לפקידות דרך בטוחה לחסל את הבית הלאומי היהודי אחת ולתמיד. כדי להאדיר את הרושם הזעיקו מומחה קרקעי מהודו, הרי הוא מר פרנץ', שנתמנה עם בואו, כמנהל המחלקה המיוחדת לטפול במנושלים שמספרם מגיע, כביכול, ל־3271. אולם מר פרנץ' היה, כפי הנראה, אדם עצמאי ובקיא בבעיות כגון זו. כצעד ראשון הוא מחק מהרשימה 2,607 מנושלים “מדומים” ולאחר חקירה נמרצת גם את הנותרים. הוא קבע בשנת 1935, כי בשנת 1934־35 היו 11 מנושלים בלבד וכפי שנתברר אחרי כן, היו אלה חוכרים עירוניים, שמימיהם לא ישבו על קרקע… לא עבר זמן רב ומר פרנץ' מצא, כי אין לו מה לעשות בא"י…

זו היתה דוגמה אחת מרבות, לפיה נוכל לשפוט על שיטותיה של האדמיניסטרציה הבריטית בא"י. קודם לכן תיארו את האוירה שקדמה למפקד של שנת 1931 ואת התנאים בהם הוא נערך. ועתה נשאלת שאלה, מדוע הועמד מספר המוסלמים על 759,712 (עם בדואים) ו־693,147 (בלי בדואים)? התשובה יכולה להיות רק אחת: כך רצו הסטטיסטיקאים הממשלתיים, כי גם למספרים אלה כמו למספרי 1922 לא היה כל יסוד סטטיסטי אוביקטיבי וגם אלה לא היו אלא פרי מקרה, כוונת זדון או שרירות פקידותית.

אולם מר לופטוס, מניח, כי מספר זה עלול היה להתקבל אחר שעל המספר היסודי משנת 1922 נתווספו מספרי הריבוי הטבעי של האוכלוסיה המוסלמית, לשנות 31־1922. הבה ונבחון, איפוא את חישובי הריבוי הטבעי של מחלקת הבריאות ואת טיבם.

 

ד. Figora ci Figora la    🔗

בטרם נעיין במספרי הרבוי הטבעי שבין השנים 31־1922, נברר לעצמנו לאיזה מספרים אנו מתכוונים. כי כמו המספר היסודי משנת 1922, כן גם מספרי הרבוי הטבעי זכו לשתי מהדורות אחת מקורית ואחת “מתוקנת”. והרי שתיהן לפנינו:

טבלה מס' 1

רבוי טבעי של האוכ. המוסלמית בא"י

בל נטעה. השינויים חלו במספרי כל שנה ושנה. שנה שנה וטעותה. כיצד יתכן הדבר? למחלקת הבריאות של ממשלת א"י פתרונים.

והרי גם אותה ה"טעות" האריטמטית שהזכרנוה בפרקים הקודמים.

טבלה מספר 2

התושבים המוסלמים בין 31־1922 בהתאם לחישובי מחלקת הבריאות

לפי המספרים הרשמיים מגיע מספר המוס. לשנת 1931 (בלי בידואים) ל – 693,147 נ.

ולפי הסטטיסטיקה של מחלקת הבריאות (בלי בידואים) ל–619,897 נ.

טעות זו מגיעה ל– 73,250 נ.

מה פירושה?

זאת ועוד: מס. המוס. לפי שנת 1922 הוא 486,177.

לפי שנת 1931 הוא 693,147

מתקבל, איפוא, שבין השנים 1922־1931 גדלה האוכלוסיה המוסלמית ב־

206,970 = 486,177 ־693,147

לכשנחבר את מספרי הרבוי של האוכ. המוס. בין השנים 1922 – 1931 נקבל סך של 133,699. ואם נחסיר מספר זה מהמספר 206,970 נקבל שוב את ההפרש של 73,271 = 133,699 – 206,970. המשתווה ל"טעות" שציינו לעיל.

אין גם כל אפשרות לזקוף את ההפרש בשיעור של 73,271 נ. על חשבון הגירה ערבית לארץ, כי השלטונות עצמם אינם מעריכים את שיעור ההגירה של המוסלמים ביותר מ־ 4%. יתכן, איפוא, שגם סיבת ה"תקון" משנת 1922, הנזכר בפרקים הקודמים (590,890 נ. לכתחילה, 486,177 נ. כעבור עשר שנים), יש לחפש לא בין הבידואים אלא בקומבינציות הסטטיסטיות הקשורות בחישובי הרבוי הטבעי.

את מספר האוכלוסים קובעים בדרך כלל על סמך מפקדים פריודיים בלתי אמצעיים ז. א. בדרך חקירה אינדיבידואלית של התושבים וכן על סמך רישום קפדני וסדיר של ילודה ותמותה בכלל ושל ילדים בפרט. דבר זה ניתן לבצוע בארץ בעלת אוכלוסיה מפותחת ורגילה לרישום ללא כפיה. אולם בשום פנים ואופן אין להשיגו בארצות נחשלות, איפה שנהוגה פוליגמיה (רבוי נשים), נשואים, ובפרט עם האשה שניה או השלישית אינם נרשמים, כמעט. רישון הילודה והתמותה ובפרט של תינוקות, מתנהל ברשלנות ויחס האוכלוסיה לפעולות רישום בכלל – עוין. וזו היא הסיבה, מדוע מגיע ההפרש בין האומדנות בארצות המזרח עד – 100%.

לפי תרבותו לשונו ומבנהו הסוציאלי דומה הפלח הארצישראלי לפלח המצרי, הסורי והעירקי שביניהם הוא משתרע מבחינה גיאוגרפית. השיפורים שחלו במצבו עקב תמורות פוליטיות וכלכליות מהשנים האחרונות, לא יכלו לשנות ביסודם את צורות חייו והן נשארו אותן כשל שכניו המצרי או העיראקי. כדאי, איפוא, להעביר השוואה בין התנועה הדמוגרפית בקרב צבור הפלחים בא"י ופלחי מצרים.

מאז 1907 הנהיגו במצרים רישום פריודי של האוכלוסין (כבר נערכו ארבעה מפקדים) וכן רישום הילודה והתמותה. כאמור לעיל, אין האוכלוסיה דהתם שונה מהאוכלוסיה המוסלמית דהכא. גם שם, כמו בא"י, נמצא את הפלח האנפלביתי, את המוכתר, שאינו יודע קרא וכתוב ואת הפיאודל הרודה בשניהם.

ב־ International Statistical Year Book dir=“rtl”>אשר הוצא לאור על ידי חבר הלאומים, נתפרסמו המספרים הממוצעים הבאים, על יסוד החומר הסטטיסטי הרשמי של ממשלת מצרים, על פי חישובי הילודה והתמותה, במשך עשר שנים:

הממוצע השנתי במשך 10 שנים הוא: 249,047.

ואם נסתמך על מספרי המפקדים במשך עשר שנים, שבין 1927 ו- 1937, למשל אזי נקבל:

ממוצע ב־10 שנים: 159,100 = 318,200:2

בקיצור, בארץ בעלת אוכלוסיה בלתי מפותחת נותנת סטטיסטיקה של הרבוי הטבעי מספרים כמעט ב־40% גבוהים יותר מאלה הניתנים ע"י המפקד. כלום אפשר להאמין בסטטיסטיקה כזאת?

אין כל יסוד להניח, שערכה האוביקטיבי של האינפורמציה על הריבוי הטבעי של מוסלמי א"י אחרי מפקד 1922 וגם אחרי מיפקד 1931, הוא גבוה מערכה של הסטטיסטיקה המצרית. כאמור, גם שם גם כאן אותה הבערות, אותם הפקידים, אותם המוכתרים הנבערים ואותם הפוקדים העושים כטוב בעיניהם.

מענין גם להשוות את אחוזי הרבוי הטבעי במצרים, עיראק וא"י, כפי שנמסרו רשמית, בין השנים 1942־1921. (לכל אלף)

עיראק

לפי הודעת חבר משרד העבודה הבין לאומי ד"ר השים יובארד, אין הרבוי הטבעי בעיראק עולה על 1%.

כידוע, גדלה האוכלוסיה בסוריה במשך 50 שנה ב־50%. ז.א. בממוצע אחוז אחד לשנה (2 מיליון בסוף המאה ה־19. 3 מיליון עכשיו)

די להציץ במספרים אלה כדי להבין עד כמה דמיוניים הם מספרי הרבוי הטבעי של האוכלוסיה המוסלמית בא"י. יתר על כן, הרבוי הטבעי הרשמי של המוסלמים בא"י – 23.5, 25.0, 29.0 – אי אפשר להסבירו בזה שרמת החיים של הפלח הא"י גבוהה מרמת החיים של פלח המצרי (שרבויו הטבעי הוא 11־12 על כל אלף). שכן השיפורים הסוציאליים לטובתו של הפלח הא"י בשנים 1921־30 לא יכלו עדיין לתת את אותותיהם במידה ניכרת. הועדה המלכותית של פיל מציינת: “הרמת דרגת התרבות של הערבים, כושרם ויזמתם… יכולה להיות רק ענין אטי ביותר, ואם בשנת 1925 התחילה תקופה חדשה של התפתחות, הרי בכל זאת חיים עדיין הערבים באוירת העבר” (פרק ג, עמ' 34).

כדי לטשטש במשהו את הרושם המוזר המתקבל למראה אחוז גבוה כל כך, ניסו השלטונות להשוותו לאחוז הגבוה ביותר מהאחוזים במצרים, דהיינו, לאחוז משנת 1838 והוא 1.7. אבל גם הוא נמוך בהרבה מזה שבא"י. אולם אם נשוה את אחוזי הרבוי במצרים ובא"י באותה השנה ב־1942 למשל, תהיה התמונה ברורה יותר: 1942 מצרים – 9.5 ארץ־ישראל – 25. ולפי המיפקד ראינו שהממוצע במצרים בין השנים 1927־43 היה – 11.5־12 לכל אלף.

ב"פלסטין פוסט" מה־14 בדצמבר 1945, במאמרו של מר לפבר, מובאת ידיעה מענינת על הרבוי הטבעי של האוכלוסיה בכמה וכמה ארצות בשנת 1940, ובארץ־ישראל, רבויה של האוכלוסיה המוסלמית בלבד, משנת 1943. לשם קיצור נשתמש רק בחלק מהמספרים:

“רבוי טבעי” כמו זה שניתן לאוכלוסיה המוסלמית בא"י ע"י הסטטיסטיקה הרשמית של הממשלה לא היה מעולם בהיסטוריה בשום מקום ובשום זמן. התופעה היא פינומנאלית, בלתי רגילה… להסביר ספרה זו אפשר אולי רק בעזרת המלים של העתון הרשמי “הביולטין החדשי הכלל של הסטטיסטיקה” תוספת אפריל 1944, המובאת בסוף (ראה סיום).

לפבר מציין את העובדה הבאה: “בעוד שבשנת 1927 הראתה הסטטיסטיקה בקבוצת הגילים עד 5 שנים, 100 אלף נפשות יותר מאשר בקבוצות הגילים מ־5 עד 9, הרי רק אחר עשר שנים בלבד, היו כבר בקבוצה הראשונה 171 אלף נפשות פחות מהקבוצה השניה”…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לא! הסטטיסטיקה הממשלתית בא"י אינה עוד נושא לתמיהה, אלא לבדיקה יסודית וקפדנית. אולם לתמוה יש על אלה הנותנים לה את אמונם המלא רק משום שהיא רשמית. ועדת החקירה האנגלו־אמריקאית היתה מורכבת, ללא ספק, מאנשים בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה ואע"פי כן נמצא בד"וח שלה את הדברים הבאים:

“בהתאם להערכה הממשלתית הרשמית גדלה האוכלוסיה הא”י מ־750,000 נ. לפי מפקד 1922 ל־1,765,000 בסוף שנת 1944. במשך תקופה זו התרבו היהודים מ־84,000 ל־ 554,000נ. או מ־13% עד 31% מכלל האוכלוסיה. שלשה רבעים מרבוי זה יש לזקוף על חשבון העליה, שעה שהערבים, אף כי האחוז שלהם ביחס לכלל האוכלוסיה פחת, הרי מספרם עלה בשיעור עוד יותר גדול. רק המוסלמים בלבד התרבו מ־589,000 ל־1,061,000 נ. מהרבוי הזה הנאמד ב־472,000 נ. רק 19,000 אפשר לזקוף על חשבון ההגירה הערבית לארץ. התפשטות העדה הערבית תודות לרבוי הטבעי מהווה, למעשה, אחד החזיונות המופלאים בתולדותיה הסוציאליים של א"י מאז שלטון המנדט". ההגיון מחייב, שנוכח חזיון פנומינאלי בשטח ביולוגיה ואטנוגרפיה כמו הרבוי הטבעי של המוסלמים בא"י, רק טבעי הוא שיתעורר רצון להתחקות אחר מקור המספרים. אולם הרשמיות משתקת את חוש הבקורת והמספרים מתקבלים ללא ערעור. מוזר.

 

ה. סתירות… הפרשים שרירות…    🔗

הבה ונעמיד זו מול זו את האינפורמציה של שתי מחלקות.

בדצמבר 1944 נאמדה אוכלוסית א"י כולה ב־1,764,253 (יחד עם 66,553 נודדים) לפי הנתונים של מחלקת הפקוח על המזון היו בסוף מרץ 1944 – 2,119,564 נפשות (יחד עם 117 אלף נודדים); פירוש הדבר: שההפרש שבין המספרי מגיע ל־ 355,311 = 2.119,564־1.764,253.

מענין לציין “טעות” נוספת, שלפי מחלקה ממשלתית אחת ישנם כ־66 אלף “נודדים” ולפי מחלקה אחרת 117 אלף. זהו אשר אמרנו קודם לכן: אלמנט נוח לקומבינציות סטטיסטיות…

אולם גם בלעדי הבידואים ההפרש הוא גדול:

304,864 = 2,002,564־1,697,700

ממנו, מההפרש, נלמד שוב ושוב, שאין לתת אמון אף לא באחד מהמספרים הללו. אולם הסנגורים של המחלקה הסטטיסטית טוענים כי מקור מספרה הגדול של מחלקת הפקוח על המזון היא החיבה המיוחדת במינה של המוכתרים לכרטיסי מזון ו"נקודות"… טענה זו אינה חסרת יסוד, כפי הנראה, אלא שכוחה יפה גם לגבי מספריה של המחלקה הסטטיסטית.

כי הרי זה שוב אותו המוכתר, אשר ערך את מיפקד שנת 1922 ואת – מיפקד 1931. אם במקרה הראשון מתגלה תיאבון הקיבה (אצל מפקח על המזונות) הרי במקרים אחרים היה זה תיאבון פוליטי, שלא קל להשביעו…

אבל אם נסתלק אפילו מהמספר הדמיוני של המפקח על מזונות – 2,119,564 ונתעכב על המספר של מחלקת הסטטיסטיקה – 1,764,523 עדיין הוכחות לנו שגם מספר זה הוא דמיוני לחלוטין. אולם לפני כן ברצוננו להראות על עוד “אי התאמה” אחת. הפעם נשוה את חישוביה של אותה המחלקה הסטטיסטית לחישובי מחלקת הבריאות.

טבלה מס' 3

האוכלוסיה המושלמית בהתאם לחישובי ילודה ותמותה של מחלקת הבריאות, המספר היסודי משנת 1922 – 486,177 נ.

האוכלוסיה המושלמית לפי הנתונים של המחלקה הסטטיסטית המספר היסודי משנת 1922 – 486,177 נ.

ז.א. כי לפי חישובי הילודה והתמותה צריך היה להיות לשנת 1943 824,785 נפש ולפי הנתונים של הממשלה – 946,973 נפש.

דהיינו, לעומת הרבוי הטבעי ניתן מספר יותר גדול ב־122,188 נפש.

אגב, מן הראוי לציין את אחוזי הגידול האגדתיים של הסטטיסטיקאים הממשלתיים: 45,50 – 63,73 – 37,28 – 43,29 וכדומה לכל אלף. “והאומדנות” הגבוהות ביותר מיוחסות דוקא לשנים שעד 1931, כשהשינויים הכלכליים טרם יכלו להשפיע על מבניהם הכלכלי והחברתי של האוכלוסין המוסלמים.

טבלה מספר 4

האוכלוסיה הנוצרית לפי נתוני המחלקה הסטטיסטית, המספר היסודי משנת 1922 – 71,464 נפש.

האוכלוסיה הנוצרית בהתאם לחישובי ילודה ותמותה של מחלקת הבריאות משנת 1922 – 71.464 נפש.

ז.א. כי מספר הנוצרים לשנת 1943 צריך היה להיות – 108.876 נפש, ואילו המספר הרשמי הוא – 129.466 נפש ז. א. הפרש של 20.590 נפש.

 

ו. ועוד השוואה    🔗

עתה נעמיד זה מול זה את מספרי התושבים הערבים בעיר ובכפר, בשנים 1922־44 כפי שפורסמו רשמית (בלי נודדים):

טבלה 5

סך הכל ערבים: ב־1922 – 540,425 בסוף 1944 – 1,095,483 נפש. ז. א. שבמשך 22 שנה גדלה האוכלוסיה הערבית מ־540,425 ב־ 1922 ל־ 1,095,483 ב־1944 דהיינו, ב־555,058 נפש או ביותר מ־100%.

לכשנחשב לחוד את העיר ואת הכפר נמצא: הישוב העירוני בפרק זמן זה גדל מ־177.856 ל־380,483, דהיינו, ב־202,987. ואילו הישוב הכפרי מ־362,569 ל־ 714,640 דהיינו ב־352,071 נפש.

אולם, לא די לקבוע שהישוב הערבי גדל ב־555,058 נפש. יש לקבוע את מקורות פרנסתה של האוכלוסיה הנוספת.

לפי הנתונים הרשמיים הווה הישוב הכפרי ב־1921 66.8% מכלל האוכלוסיה הערבית. ב־1931 67.4% מכלל האוכלוסיה הערבית. ב־1941 65% מכלל האוכלוסיה הערבית. מכאן, שהיחס בין הכפר לעיר כמעט ולא נשתנה במשך השנים הנ"ל. כל המעיין במספרים האבסולוטיים של העיר והכפר יודה, כי הראשון לא גדל על חשבון האחרון, כפי שזה קורה בכל הארצות העומדות בסימן של התפתחות כלכלית.

מקורות פרנסתו של ישוב עירוני בדרך כלל הם בעיקר: תעשיה, מלאכה ומסחר. בקרב הישוב הערבי בא"י עסקו ב־1931 בתעשיה לא יותר מ־12,6%. ב־1941 הוא עלה ל־14% ז. א. שבמשך עשר שנים גדל אחוז הערבים העוסקים בתעשיה ומלאכה ב־1.4 בלבד. אין בידינו נתונים על ערבים העוסקים במסחר. ידוע רק שבין השנים 1945־1931 עלה מספר הסוחרים היהודים מ־8,880 ל־35,000 וכי חוץ מהיהודים נמנים על מעמד הסוחרים בעיקר יוונים, ארמנים ואחרים. קיים כמובן גם מעמד סוחרים ערבי, אולם אין להניח שהוא גדל במידה ניכרת בפרק הזמן שבין 1941־1931; יש גם לציין, שמספרם של פועלים ערבים העוסקים בתעשיה ומלאכה הוא – 27,000 ב־1931 ומספר כל הפועלים הערבים ופועלי בנין ועבודות צבוריות בכללם, היה ב־1941 – 40,000. אם נשוה את האחוז מ־1931 (12.6%) לזה של 1941 (14%) וננקה מהאחרון את פועלי בנין ועבודות צבוריות נמצא שבתעשיה ומלאכה לא הועסקו בשנת 1941 יותר מ־9% לעומת 12.6% בשנת 1931. דין סטטיסטיקה סוציאלית־כלכלית בסקטור זה של האוכלוסיה הא"י הוא כדינה של סטטיסטיקה דמוגרפית. שתיהן כמעט ואינן ניתנות לבקורת.

אולם דבר אחד ברור: אין כל התאמה בין קצב העליה הכלכלית בישוב הערבי לבין רבוי האוכלוסיה, כפי שהוא נראה מהמספרים הרשמיים.

מבלי להכנס לפרטי פרטים אציג כאן שלש טבלאות לפיהן אפשר לעמוד על מצבו של המשק החקלאי הערבי במשך השנים הנ"ל.

השטח הכללי של קרקע המעובדת בארץ ישראל (במשק הערבי)

יוצא שמ־1935 עד 1944 פחת השטח הכללי של האדמה המעובדת ע"י ערבים. דבר זה היה מתקבל על הדעת אילו בא בעקבות אינטנסיפיקציה של המשק, אולם דוקא בסקטור הערבי כמעט ואין סימנים לכך.

תפוקת התבואות העיקריות במשק הערבי בשנים 1936־45

מהטבלאות אנו רואים מה דל הוא המשק הערבי. נדידה מהכפר לעיר כמעט ולא היתה – על כך מעיד גם היחס הקבוע בין האוכלוסיה הכפרית לעירונית. שטח האדמה המעובדת במשק הערבי פחת. ממה מתפרנס איפוא העודף הגדול הנאמד ב־352,071 נפש?

מקורות תעסוקה בעיר רק התפתחו במעט בפרק השנים 1944־1922. ממה, איפוא מתפרנס העודף הנאמד ב־202,987 נפש? התשובה פשוטה: עודף זה אינו קיים לא בכפר ולא בעיר. המספר –

כמות הבקר והצאן (משק ערבי)

מטעי הדרים

בענף חשוב זה חלה ב־10 השנים האחרונה ירידה גדולה.

הנה עוד “טעות” מענינת

ב"פלשטין פוסט" מיום 16 לפברואר 1947, התפרסם המכתב הבא:

המפות של מיניסטריון החוץ

“לפני ימים מספר קניתי סידרת מפות ארצישראליות, שהוצאו לאור ע”י מיניסטריון החוץ ב־1946.

בעיני במפה מס' 3, כיליתי לתמהוני הרב, ישוב ערבי מול אלונים – קבוץ בעמק יזרעאל, המוכר לי היטב הוא וסביבתו.

בהתאם למפה, מונה היישוב הערבי כ־250־500 תושבים. יישוב כזה אינו קיים ואף פעם לא היה באותו מקום. מומחים אומרים לי, כי אין זו “הטעות” היחידה.

בשים לב לעובדה, כי המפות הוצאו לאור ע"י מיניסטריון החוץ בשביל ועדת החקירה האנגלו־אמריקאית, – יש ענין מיוחד בציון עובדות כגון זו".

נ.מ.

 

ז. סיכומים    🔗

הבה נסכם עתה בקצרה את אשר מהווה הסטטיסטיקה הממשלתית בא"י: מפקדים ללא הכשרה וללא אחריות. הסתמכות על אינפורמציה מפי אדם שלישי ורביעי. מסירת פעולות ההרשמה בידי פקידים בעלי טנדנציה פוליטית מסוימת. סתירות על גבי סתירות. הפרשים המגיעים לעשרות ומאות אלפים בין חישובי המחלקות השונות. כוונות פוליטיות זדוניות. התעלמות מתביעותיה המדעיות והמעשיות של סטטיסטיקה בכלל. מספרים ללא הוכחה וללא הצדקה הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית. “תקונים” שרירותיים במספרים לאחר עשר שנים. “תקונים” בתנועת הילדוה והתמותה – גם הם אחר עשר שנים. הפקרות, שרירות, אי התחשבות בדעת הקהל. גוזמאות בהתאם למסורת המזרחית…

ברור, כדי לעמוד על מספר האוכלוסיה בא"י דרוש מיפקד תקין והוגן. יש להסתלק פעם לתמיד מהמספרים הכוזבים משנות 1922 ו־1931. את המיפקד יש לערוך בפיקוחם החמור של מוסד בין־לאומי כאונ"א ובאמצעות עובדים אוביקטיביים. הספירה חייבת להיות אינדיבידואלית. כמו כן יש לחקור היטב את מספר הערבים, אשר הגרו במשך השנים האחרונות לארץ עקב הפריחה הכלכלית, שבאה תודות להתישבות היהודית. כי שקר הוא, שרק 4% מהרבוי יש לזקוף על חשבון ההגירה. רק בעליה היהודית, מחויבת המנדט, לוחמת בריטניה בכל כוחותיה המזוינים. רק כנגדה גויסו צבא היבשה המונה למעלה ממאה אלף חילים, הצי והאויריה. אולם לפני ערביי הארצות השכנות הגבולות פתוחים. יתר על כן, הגירה זו מבוצעת בחסותם הבלתי רשמית של השלטונות.

אולם, עד שספירה כזו תיערך, יש ברצוננו להביא את האומדנות שלנו, אשר לדעתנו קרובות יותר למציאות וערכם המדעי רב מערך הסטטיסטיקה הממשלתית.

כפי שהוכחנו בפרק המדבר במפקד 1922, לא היו באותה תקופה יותר מ־390 אלף מוסלמים. למרות שהאוכלוסיה המוסלמית בא"י אינה נבדלת מזו של הארצות השכנות, איפה שהרבוי הטבעי השנתי אינו עולה על 10־12 לכל אלף תושבים, הרינו מוכנים להניח, כי תודות לעליה הכלכלית ולהון היהודי הרב ולשיפורים הסיניטריים והרפואיים (אשר אגב בסביבה פרימיטיבית אינם נותנים אותותיהם אלא כעבור תקופה לא קצרה) שהוכנסו לארץ בשנים האחרונות, נוכל להגדיל את הרבוי השנתי של האוכלוסיה הערבית ל־15 לכל אלף. ז.א. ב־25% יותר מאשר במצרים, למשל.

אם כן: למספר 390,000 נוסיף את הרבוי הטבעי במשך השנים מ־1919 עד 1931. נקבל שב־1931 היה מספר מוסלמי א"י 473,000 = 83,000 ועוד 390,000 (במספרים עגולים).

להבא, נהיה נדיבים עוד יותר ונעריך את שיעור הרבוי השנתי ל־20 לכל אלף, וזה נתן לנו לשנת 1939־47 עוד 161,000. ז.א. שלשנת 1947 יעלה מספר האוכלוסיה הערבית ל־634,000 נפש בקירוב.

באשר לאוכלוסיה הנוצרית, הרי לפי אותו החישוב היא תעלה עד לשנת 1947 ל־100,000 נפש (ערבים נוצרים מהווים 75% מכלל האוכלוסיה הנוצרית) ועל כן יעלה מספרם ל־75,000 נפש.

סה"כ ערבים יעלה איפוא, לשנת 1947 ל־705,000 = 75,000 + 630,000.

באשר לאוכלוסיה היהודית, הרי מר בווין בנאומו האחרון במארגאיד, העריכה ב־700,000 נפש לשנת 1947. כפי שנאמר בפרקים הקודמים, הרי רישום היהודים עמד תמיד תחת בקורת של רישום מקביל הן במוסדות הממשלתיים השונים (מחלקת הגירה ועוד) והן במוסדות היהודים (קהלות ועוד). האלמנט, אשר לא ניתן לבקורת הוא אותו צבור העולים, הנקרא בפי השלטונות הבריטיים “בלתי ליגליים”.

הנתונים הממשלתיים הדנים באוכלוסיה היהודית אומדים את מספר היהודים בא"י לשנת 1947 ב־608,230 נפש. אם ננהוג בצנעה, הרי נוכל בבטחון להעריך את מספר ה"בלתי ליגליים" שהגיעו ארצה במשך 25 שנה ל־100,000 נפש. אם נוסיף, איפוא, אל המספר הרשמי את המספר המשוער של “בלתי ליגליים” נקבל הערכה המזדהה עם זו של מר בווין 708,230 = 100,000 + 608,230.

(יתר על כן, הרי אנו לא חישבנו את הרבוי הטבעי של האוכלוסיה היהודית ה"בלתי ליגלית" והרי דבר זה מהווה כאן גורם חשוב, באשר רוב העולים הם צעירים).

אנו יכולים, איפוא, להניח בבטחון, שאילו נערך מיפקד סדיר ואוביקטיבי בין אוכלוסי א"י, אפשר היה להווכח, כי מספר היהודים כאן אינו קטן כלל ממספר הערבים וכי רק מחשבת זדון הדריכה את הממשלה הבריטית בחישוביה הכוזבים.

 

סיום    🔗

ארשה לעצמי לסיים את הערכת הסטטיסטיקה הממשלתית בא"י במלים של העתון הרשמי: “הביולטין החדשי הכללי של הסטטיסטיקה השוטפת”, אפריל, שנת 1947:

הוברר מחקירה שהוגשמה לא מזמן על ידי מחלקת הסטטיסטיקה, שבמשך השנים האחרונות לא נמסרו לידיעת השלטונות מקרים רבים של מות, ביחוד באיזורים הכפריים. השמטות אלה פוגמות בצורה רצינית את הנתונים של שיעור התמותה (בעיקר תמותת תינוקות) ואת הנתונים על הרבוי הטבעי. החקירה בענין זה עדין נמשכת". למקרא דברים אלה אי אפשר להמנע מכמה וכמה שאלות: כמה שנים לא קבלה מחלקת הסטטיסטיקה של הממשלה ידיעות על התמותה בכפרים הערביים? ומה פירוש המלים “במקרים רבים”? אם ישנן השמטות “רציניות” – כיצד אפשר לפרסם מספרים רשמיים? אם ממשיכים ב"חקירות" בענין זה – כמה זמן נמשכות החקירות ומתי מתכוננים לסיים אותן?… האם לפני או אחרי שועדת החקירה של אונ"א תסיים את עבודתה?

שאלת ארץ ישראל אינה, בעיקרה, שאלת מספרים. היא נמסרה כבית לאומי לעם היהודי ללא כל קשר עם מספר היהודים שישבו באותם הימים בא"י. אולם שעה שמספרים סטטיסטיים משמשים כלי שרת לפוליטיקה זדונית, שעה שמסלפים אותם בכוונה תחילה כדי לאחז עיני הבריות ולזרות אבק בעיניהם, הרי מחובתנו לשים קץ למעשים אלה. על העולם לדעת שגם הסטטיסטיקה של השלטונות הבריטיים בא"י בשקר יסודה ואין היא ראויה לשמץ של אמון.