[הספר הוא דו־לשוני, וכל שיריו מלבד סיפור אחד המובא כאן נמצאים בספרים: פעם היו בקישון, לנדוד אחרי רמזים קטנים, מבטן העיר העגולה]

וְרָאִיתִי, מַרְגּוֹ פָּארָן

שירים וציורים

התרגום לצ’כית

על-ידי פרופ' יִרִינָה שֶׁדְיִינוֹבָה ותלמידיה

מאוניברסיטת קארל בפראג,

כריסטינה תומאשו, יאנה דבוז’אקובה,

מרטין בוריסק, דניאל וואנייק,

נטלי וואלקובה, ג’ולי ראווינגרובה,

אנה סהנאלובה, מילאן ז’ונקה,

מיכאלה קולאז’ובה, דניסה גארציובה,

יאנה פולישנקה, סוזאנה האמטובה,

ראדקה הליסניקובסקה,

חנה קוסייקובה,

קתז’ינה סטודניצ’קובה, צצילי הינקובה,

חלק מהציורים שבספר הוצגו במרכז התרבות

של המוזיאון היהודי בפראג 2008

וכל הציורים שבספר הוצגו

במוזיאון הגיטו בטרזין (טרזיינשטאט) 2012

תודות

לפרופ' יִירִינָה שֶׁדְיִנוֹבָה

ולתלמידיה

מאוניברסיטת קרל בפראג

על התרגום לצ’כית

ועל הידע והתמיכה

שקבלתי

אז, במה עלינו לבחור? בכובד או בקלות?

מילן קונדרה, הקלות הבלתי־נסבלת של הקיום

באותו בוקר הלכתי להתפלל בבית הכנסת של המהר"ל מפראג, השכם בבוקר, במנין מוקדם. קודם הספקתי להאכיל כמה ברבורים וברווזים על הגדה הדרומית של הַוְּוְלְטָבָה. שנים לא נכנסתי לבית כנסת, ובאותו בוקר התפללתי בעזרת הנשים הלבנה, שיש בה כוכי הצצה, שמהם הנשים מסתכלות לתוך בית הכנסת. בקשתי לעצמי בתפילה בקשות, שקשרתי אל זמנים אחרים, גם אלה, שבהם טיילתי עם אמי אחרי שהגענו ברכבת לפראג, הגענו מהרי הַסּוּדֶטִים, מִקָּדַנְיְי, ואני אהבתי להתהלך על הגדרות, כבר אז.

ושוב שוטטתי לי בעיר העתיקה של פראג, לא יצאתי מגבולותיה. לקראת ערב, כשכבר התחיל להחשיך והייתי עייפה מהשוטטויות, נכנסתי לחנות קטנה ברובע היהודי. היה קר מאוד בחוץ, ורוח מטאטאת נשבה, כמו לפני שמתחיל לרדת שלג. המוכרת ישבה מאחורי דלפק, לבושה בסוודר חם וכהה, והיתה שקועה בעצמה, וחשבתי, שהיא מתכוונת לסגור את החנות עוד מעט. העפתי מבט סוקר, כדי להחליט על מה אסתכל. ראיתי ספרים גם של קפקא כמובן. על שולחן, שעליו היו מונחים גם ספרים אחרים, לא בערמות אלא ספר ספר, ועל מדף, שהיה קרוב לחלון הראווה, ראיתי ספר ציורי ילדים, שנספו בטרזיינשטט, והרי ציורים קרובים ללבי כל־כך. והעברתי דף אחרי דף, ציור אחרי ציור ונעצרתי.

ראיתי ציור, שנראה היה כמו ציור, שיכולתי אני לצייר; ים או אגם והחוף והחוף. הסתכלתי בציור הזה בפליאה. כך עמדתי שם. אחרי כעשרים דקות אמרתי לעצמי, שהרי אני צריכה לדעת מי הילד, שצייר את הציור הזה. וראיתי, שילדה בת שתים עשרה ציירה אותו, ושמה מרגרטה צימרמן. לא האמנתי למה שעיני רואות. בתעודת הלידה שלי כתוב מרגרטה ושם המשפחה של סבתי, עמליה, אם אימי, שם המשפחה שלה מנעוריה הוא צימרמן. התפלאתי. רעדתי, שיני נקשו, והלכתי משם מבלי לקנות את הספר.

באותו לילה ירד שלג כבד, והסתכלתי עליו מחלון בית המלון לעבר נהר הַוְּוְלְטָבָה, לעבר נקודות האור על הנהר, שהיה קרוב מאוד וגם לעבר המחוג הגדול, שמתנועע שם מעבר, בגדה השניה של נהר הוולטבה, ואז כתבתי לי בפנקס, שהבאתי איתי לצ’כיה ולתערוכה שהבאתי לְקָדַנְיְיְ את השיר:

פְּתוֹת שֶׁלֶג

בָּעַרְתִּי כְּמוֹ/פְּתוֹת שֶׁלֶג/לָבָן/שֶׁהָיָה בְּאֶמְצַע/מְעוּפוֹ/בֵּין/שָׁמַיִם לָאָרֶץ/

וּבָרֶקַע/הִתְחִיל לְהַחְשִׁיךְ/

הָיוּ בּוֹ/צוּרוֹת/גֵאוֹמֶטְרִיוֹת/מֻרְכָּבוֹת/שֶׁמַּזְכִּירוֹת

רַקְדָנִיּוֹת בַּלֶּט/קְלַאסִּי/וּבַרְבּוּרִים/בִּתְנוּעָה/בְּמֵי הַוְּולְטָבָה/בִּפְּרָאג/

וְהַבְּעִירָה/הָיְתָה בְּמֶרְכָּז/הַפְּתוֹת.

ואז חזרתי הביתה מפראג, וספרתי וספרתי את הספור הזה. וספרתי אותו גם לאנשים, שהיו לחברי, שמביתם רואים גם ים כחול; אישה אחת, חנה, ולבעלה הרב. והם הראו לי את הדרך חזרה אל הרובע היהודי שבפראג.

את הספור הזה ספרתי גם לאימי, כשבאתי לביתה, כשהוא עוד היה על ההר למעלה, בחיפה. והיא בכתה, ושאלתי “למה את בוכה, אמא?”, והיא אמרה לי “הילדה הזאת היתה בת־דודה שלי. היא נולדה בְּקוֹשִׁיצֶה שבסלובקיה, והיא היתה ילדת פלא, שידעה לצייר, לשיר, לרקוד וגם לשחק בתאטרון. הוריה באו איתה לפראג, כדי שתקבל מורים טובים”.

יתר השירים בספר, שתורגמו לצ’כית ע"י פרופ' יירינה שדינובה ותלמידיה מאוניברסיטת קארל בפראג, יתר השירים, נמצאים ב־3 ספרים אחרים, שכתבתי:

פעם היו בקישון

לנדוד אחרי רמזים קטנים

מבטן העיר העגולה