“אֲדֹם-הַפֵּאָה”

הוּא צֶמַח אַכְזָב –

לְפֶתַע הוּא נָע,

רוֹעֵד בַּמַּיִם,

בְּיַרְכְּתֵי-תֵּבֵל:

עַל אִי בּוֹדֵד

בְּיָם-דְּרוֹמִי

בְּיָם שֶׁאֵינוֹ יָם

לְפֶתַע –

הוּא אֹזֶן,

חֲצִי-אֹזֶן

זִיזִים,

רוֹטְטִים –

גֵאוּת שַׁבְרִירִית

שְׁקוּפָה

קָמָה

מִצְטַלְצֶלֶת בַּאֲטִימוּת –

הַלְלוּיָהּ!

הַצֶּדֶף

שֶׁתָּלִיתָ בְּאָזְנָהּ

הֵכִיל פְּנִינָה

קְטַנָּה

מְזַמֶּרֶת:

בְּכָל צִבְעֵי-הַקֶּשֶׁת –

זְרוֹעֲךָ הַקָּשָׁה,

הַחַמָּה,

לָפְתָה מָתְנֶיהָ –

הַלַּחִים הַקְּרִירִים

וּפִיךָ נִמְלָא קַשְׂקַשִּׂים

יְרֻקִּים, נוֹצְצִים

מִזְּנָבָהּ הַמָּתוֹק –

אֲשֶׁר נָשַׁקְתָּ.

1972