1, פ"י, — בָּזָא הנהר את הארץ, מימיו שטפו וכסו אותה, überschwemmen; inonder; inundate: גוי קו קו ומבוסה אשר בָּזְאוּ2 נהרים ארצו (ישע' יח ב, ז). — ואמר המשורר: בזאו נהרים בתוך קריה עליזה לאין קץ לתכונה וסוף פרצו גדריך רשב"ג, ציון גברת.  בחון בתחלואי עוני, בזאו לחיי נהרי מי עיני (רמב"ע, אקום להודות).  אלהים בעזך נחה אל מחוזך עניה שביה נהר צר בְּזָאָה אכלה הממה (עמנואל מחב' יז). — ובמשמ' בזז: וממון אחרים לא בזאו וכו' וכאשר באו לידם ממון אחרים בזאוהו (שם כח).