,  קל אינו נהוג.

— פִע׳, גִּדֵּף 1, פ״י, — בזה בדברי נאצה או במעשה, lästern; outrager; to revile: והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ײ׳ הוא מְגַדֵּף ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה (במדב׳ טו ל). כל היום כלמתי נגדי ובשת פני כסתני מקול מחרף וּמְגַדֵּף מפני אויב ומתנקם (תהל' מד יו-יז).  אל תירא מפני הדברים אשר שמעת אשר גִּדְּפוּ נערי מלך אשור אתי (מ"ב יט ו). את מי חרפת וְגִדַּפְתָּ ועל מי הרימות קול (שם כב).  שכשהיו המצרים רודפים אחרי ישראל היו מנאצים ומחרפים ומגדפים אבל ישראל מרוממים ומשבחים למי שהמלחמה שלו (מכי׳ בשלח ב א).  לפי שהיה מחרפם ומגדפם (סיסרא את ישראל) בנחיצה לכך מת מיתה גדופה (מד"ר במד' ד)

— פֻע׳, °גֻּדַּף, מגודף, — שגדפו אותו: לחיות חיים בזויים ומגודפים באבדת מלכותו (ר"י אברבנל, שופט' א).