* 1, פ"י, עבר גָּמַם, בינ' גֹּמֵם, עת' יִגֹּם, — חתך, בפרט חתך חלק העליון מעל פני דבר אחר, חתך חלק האילן מעל פני הארץ, וכיוצא בזה: אם רצה (לזרוע את שדהו שהיא נטועה אילנות) גומם (את האילנות) עד פחות מטפח וזורע ואח"כ משרש כלא' ב ד. אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית וכו' אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ שביע' ד ה.  בית שמאי אומרים אין גוממין אותו (את כרם רבעי) ובית הילל אומרים גוממין אותו תוספתא מע"ש ה יח. מברך בחורשין וגומם מעם הארץ ובלבד שלא יקוץ בקורדום שם שביע' ג כ. — ואת הסלע: מחצב (את הסלע) וגוממו עד פחות מהארץ טפח שביע' ג ו. — וגיד מהגוף: גיד הנשה מחטט אחריו וכו' ר' יהודה אומר גוממו עם השופי חול' עד:. — ועת': המדל בזיתים ב"ש אומרים יגום ובה"א ישרש ומודים במחליק עד שיגום שביע' ד ד. נודות יין ושמן וכו' אין מקבלין טומאה עד שיפח ויגם תוספתא כל' ב"מ ז ג. — ופעול גָּמוּם: היה מהלך בדרך ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה חול' נט.. 

— נִפע', * נִגְמַם, — שגממו אותו: אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן שביע' א ח. חוטיו החצונות שנפגמו או שנגממו והפנימיות שנעקרו בכור' ו ד. הקנונים הקטנים שיעורן ברובן וכו' נגממו שיעורן במה שהן כלים יו ד. כאן שנגממו (המסמרים) כאן שנעקרו שבת ס:. נגממו כותלי בית הרחם חול' ע.. ניטל (לחי) התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנין רמב"ם שחי' ח כג. — ובהשאלה: הגיע זמנה של ושתי ליגמם מד"ר אסתר, גם ושתי. 

— פִע', גִּמֵּם, — כמו קל: הכרם הזה בשעה שאינו עושה פרי מה בעליו עושין לו מגממין אותו מד"ר בראש' לח.