*, פ"י, מקור לָגוֹר וגם לִגְרוֹר, — כמו גָּרַד: זכוכית כדי לגרור1 בו ראש הכרכר (שבת ח ו).  נוטל אדם קורנס וכו' ומגירה לגור בה את הגבינה (שם יז ב).  דם שעל הככר גורר את מקומו ואוכל את השאר (תוספתא תרומ' ז יא).  הצר בכלי צורה כל שהוא וכו' עד שיגרור את כולו (שבת קג:).  אין גוררין במגררת בשבת רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו (שם קמז:).  שמנונית שעל גבי הסכין גוררו (ביצה טז.).  חולקו (את התנור) לשלשה וגורר את הטפילה (חול' קכד.).  מנורה הואיל  ויכול לגוררה ולהעמידה על חמש ליטרין (שבוע' מג.).  — והכתב מהניר: הטועה את השיטה וכו' גורר אחת וכותב שתים (סופר' ה ח).  הכותב את השם וכו' גוררו וגונזה (שם יב-יג).

— פִע', *גֵּרֵר, מְגָרֵר, — כמו גֵּרֵד: אם היו רגליו מלוכלכות בטיט או בצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש או מגררן כדי שלא יטנפו כליו (תוספתא שבת יז יט).  שהוא עתיד לשוף ולגרר ולכרכב (שם כל' ב"מ ב י). המגרר ראשי כלונסות בשבת חייב משום מחתך (שבת עה:).  טיט שעל גבי מנעלו מגררו בגב סכין ושעל בגדו מגררו בציפורן (שם קמא.).  מגררין מנעל חדש אבל לא ישן שם.  גורר (שטה) אחת וכותב שתים או שתים וכותב שלש ובלבד שלא יגרר שלש (סופר' ה ח).  לשבץ או לגרר (רמב"ם כלים ח ב).

— פֻע', גֹּרַר, — עשוי בַּמְּגֵרָה: אבנים יקרות כמדות גזית מְגֹרָרוֹת במגרה מבית ומחוץ (מ"א ז ט),  ועי' מְגֵרָה.

— נִפע', *נִגְרַר, — כמו נִגְרַד: מה שהחרש מוציא במעצד והנפסק במגירה הרי אלו של בעה"ב והיוצא מתחת מקדח ומתחת רהיטני והנגרר במגירה הרי אלו שלו (ב"ק קיט:).

— הִתפ', *הִתְגָּרֵר, — כמו הִתְגָּרֵד: סכין וממשמשין בבני מעים אבל לא מתעמלין ולא מתגררין (שבת כב ו).  אין מתגררין במגוררת ביו"ט ואין צריך לומר בשבת (תוספתא שם יז יט).