* 1, ש"ז, מ"ר מַפָּצִים, — כעין מחצלת ארוגה קנים וכיוצא בזה, ישמש לישיבה ולשכיבה: חבריי היו אומרים השק והעור והמפץ שטלאן זה על זה לא ביטלו זה את זה (ר' יהודה, תוספת' כלי' ב"ב ו א). שירי מחצלת שבעה טפחים ושירי המפץ ששה טפחים (ר' נתן, שם כלי' ב"מ יא יב). מפץ שעשאו לקורות (שם ז). ונותן לה (לאשתו) מטה ומפץ ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת2 (כתוב' ה ח). העור והמפץ מצטרפין זה עם זה (מעי' ד ו). שלשה מפצים3 הן העשוי לישיבה טמא מדרס של צבעין טמא טמא מת ושל גתות טהור מכלום (כלים כד י). מפץ שנתנו על גבי הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה (שם כ ה). העושה שנים (טפחים) מן הבגד ואחד מן השק וכו' חמשה מן המפץ ואחד מן העור (שם כז ג). וסדין ומפץ ומחצלת שהן עשויין אהלים (אהל' ח א). ונותן מיטה ומיטה ומצע לעשיר מיטה ומיטה ומפץ לעני (ב"מ קיג:). — ובמסהמ"א: אין נוטלין כל מה שיש לו (להלוֶה) אלא משיירין לו לפי כבודו כגון מפץ לעני ומצע לעשיר (ערוך, ערך סדר). לפי שהנהרות מתמעטין ביומי תשרי מן רוב החום שהיה ויש טיט בקרקעית המים בעיקר הנהר והיה משים המפצים כדי שלא ישקעו רגליהן בטיט (שם, ערך כף, בשם ר"ח). ואם היה עני נותנין לו מטה ומפץ לישן עליו (רמב"ם, ערכ' וחרמ' ג יד). — ואמר הפיטן: לארבע עבודות קדושת הקודש יחצו מפץ ויקדש מפשוט כלי פז (סדר עבודה, כ"י, Elbogen 134).