חַיֵּי-אָדָם / אברהם גולדפאדן

 

מַה מַר לַגֶּבֶר      לָשֵׂאת הַשֶּׁבֶר,

עַד בֹּא לַקֶּבֶר         מִיּוֹם הִוָּלֶד;

 

יָמִים וּרְגָעִים     הוּא עָתִיד לַפְּצָעִים,

אֵין קֵץ לִנְגָעִים      יִשְׂבַּע בֶּחָלֶד.

 

תַּאֲוָה צָרֶבֶת,     עָלָיו אֹרֶבֶת,

תַּרְבֶּה שַׁלְהֶבֶת,     עַל מוֹקְדֵי עֲצָמָיו

 

כֹּה תָמִיד בּוֹעֵרָה           לֹא תִכְבֶּה מְהֵרָה,

וְעַל הַבְּעֵרָה,          יִבְכֶּה כָּל יָמָיו –.

 

קִנְאָה תַעֲרוֹג כָּאָיִל,       אַל הוֹן וְחַיִל

וְגֹרְנָה יוֹם וָלָיִל,    כְּקֶבֶר פָתוּחַ;

 

תָּשִׂים עַיִן לָרֹעַ   חֵיל אִישׁ לִבְלֹעַ,

וּמִטּוּבוֹ לִשְׁבּוֹעַ,    רֶגַע לֹא תָנוּחַ.

 

עוֹד הַשִּׂנְאָה שֹׁלַחַת,      וְהִיא נוֹפַחַת,

אֵשׁ מִתְלַקַּחַת,      עַד אֲבַדּוֹן אֹכֶלֶת;

 

אַף תֵּעוֹר הַנְּקָמָה,         לִתְגוֹר בּוֹ מִלְחָמָה,

עֲדֵי בְּיַד רָמָה,       כָּל טוּבוֹ שֹׁלֶלֶת.

 

וּבְשֵׁבֶט עֶבְרָתֵהוּ,           בָּא הָעֳנִי אֵלֵיהוּ,

וּמִבֵּיתֵהוּ,             יַבְרִיחַ הָעֹשֶׁר;

 

וְהָרִשְׁעָה שָׁמָּה,  גַּם הִיא בְּיַד רָמָה,

תִּרְמוֹס לָאֲדָמָה,               כָּל צֶדֶק וָיֹשֶׁר.

 

וּלְשׁוֹן רְמִיָּה,      תַּעֲשֶׂה תוּשִׁיָּה,

בַּחֲלָקוֹת פִּיהָ,       תִּלְכּוֹד הָאָדָם;

 

הֵם כַּעֲטָרָה,       לְאָחוֹת הַצָּרָה,

רַק רָעָה וּמָרָה,     נַחֲלַת מַעְבָּדָם.

 

כֹּה יִסְבּוֹל בֶּן-מָוֶת,        פֹּה עוֹל הָעַצָּבֶת,

עַד רִדְתּוֹ צַלְמָוֶת,              גַּם אָז לֹא תַרְפֵּהוּ

 

אָכֵן הֲלֹא פֶלֶא,  אֵיךְ צָרוֹת כָּאֵלֶּה,

הָאִישׁ בַּל יֵלֶא,      לָשֵׂאת עָלֵיהוּ – ?

          *      *      *

אַךְ תִּקְוָה נִצַּחַת,           בְּלִבּוֹ פוֹרַחַת,

וְתַּךְ שֹׁרֶשׁ נַחַת,    עַל תֶּלֶם לִבֵּהוּ;

 

מֶנָּה נִצָּנִים,       יִקְטְפוּ נַעֲמָנִים,

כַּשָּׂב שְׂבַע שָׁנִים    כַּנַּעַר בְּאִבֵּהוּ.

 

עֵת אִישׁ קָץ בְּסֵבֶל,        וּנְתִיב חַיָּיו אֵבֶל,

כִּי נָפַל לוֹ חֶבֶל,      עָמָל וָטֹרַח;

 

הִיא תְנַחֲמֵהוּ,   וּתְאַמֵּץ כֹּחֵהוּ.

וּבְגִיל פְעָמֵיהוּ,      יֹאחֲזוּ אָז אֹרַח.

 

לֵךְ-תֹּאמַר-יְקַר עֶרֶךְ,     שָׁם שָׁם עֲלֵי דֶרֶךְ,

תָּבֹא בְּלִי פֶרֶךְ,      אֶל מְחוֹז חֶפְצֶךָ;

 

נַפְשְׁךָ עֹז דּוֹרֶכֶת,            כִּי עוֹד מְעַט לֶכֶת,

וְאֶרֶץ מְבוֹרֶכֶת,     לְנֶגֶד עֵינֶיךָ.

 

כָּבוֹד יִטְּפוּ שָׁמֶיהָ,         מֵי נַחַת מֵימֶיהָ,

וּמֵהֲרָרֶיהָ,             תַּחֲצוֹב פָּז וָכֶתֶם;

 

שָׁם אֹשֶׁר פֹּרֵחַ,  שָׁם עֹשֶׁר צֹמֵחַ,

שָׁם יִתְּנוּ רֵיחַ,       כָּל מֹר וָבֶשֶׂם.

 

וּבְלֵב מָלֵא גִילָה,            יִבְחַר הַמְּסִלָּה,

וּפְעָמָיו לַסְגֻלָּה,     לָרוּץ לֹא יִיעָפוּ;

 

וּבִמְרוּצָתוֹ,        יִשְׁכַּח צָרָתוֹ,

כִּי מְבַקְשֵׁי רָעָתוֹ,              אֵלָיו יִשְׁאָפוּ.

 

כֹּה נַפְשׁוֹ לֹחֶצֶת,            כֹּה רוּחוֹ רֹעֶצֶת

וַהֲלִיכָתוֹ עוֹד רֹחֶצֶת,        בַּחֲמָאוֹת  פִּיהָ;

 

עֲדֵי לְפָנֵיהוּ,       יֶחֱזֶה קִבְרֵהוּ,

אֲבָל הִיא תְנַחֲמֵהוּ,          וְעֵינוֹ צוֹפִיָּה.....

 

"– אָן אַתָּה, שֶׁבֶר,         עוֹד תּוֹלִיךְ הַגֶּבֶר!

הַמְעַט עָמָל וָשֶׁבֶר,            נָשָׂא בֶּחָלֶד –..?

 

פֹּה-יַעֲנֶה-בֶּן מָוֶת,          פֹּה קֵץ עַצָּבֶת,

כִּי טוֹב יוֹם הַמָּוֶת,           מִיּוֹם הִוָּלֵד –!"

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה