הרב ישראל משה חזן נולד באזמיר בשנת תקס״ח 1808. נכדו של ה״ראשון לציון״, ר׳ יוסף רפאל חזן. הועלה על־ידי אביו ירושלימה ב־1811 ונתחנך בישיבת זקנו בירושלים. ב־1842 נתמנה חבר בית־הדין. יצא כמה פעמים בשליחות לאירופה ובאחת מהן הוזמן לכהן ברבנות ברומא (1847), לאחר מכן כיהן ברבנות בקורפו ולאחרונה באלכסנדריה במצרים (1858). נפטר בביירות בטבת תרכ״ג, ינואר 1863, לשם יצא להינפש, ונטמן בצידון.

פתח בדברי פולמוס נגד הריפורמה בקונטרסיו: ״דברי שלום ואמת״ (לונדון, 1845. אנגלית ועברית, בעמודים מקבילים) וב״קנאת ציון״ (בשיתוף עם צ. ה. להרן באמשטרדם). ספריו האחרים, שהלכה וענינים אקטואליים משמשים בהם בעירוב הם : ״תהלות ותשבחות״ (עם עלייתו על כס הרבנות הראשית באלנסנדריה. ליבורנו, 1858); ״קונטרס קדושת יום טוב״ (על יום טוב שני של גלויות); ״נחלה לישראל״ (וינה, תרי״א; אלכסנדריה, תרכ״ב), ״שארית הנחלה״ (נגד שד״ל וספרו : ״ויכוח על חכמת הקבלה״. אלכסנדריה, תרכ״ב); ״כרך של רומי״ (״שאלות ותשובות״) ומהדורת ״תשובות הגאונים״, בצירוף הגהותיו (ליבורנו, תרכ״ט). פזורים בחיבוריו גם עיונים במוסיקה היהודית ומקורותיה.

ישראל משה חזן בספריה הלאומית

מקורות: קרסל, תדהר, ויקיפדיה