יובל
גלעד
נולד בח' בתשרי תשל"ב, 27 בספטמבר 1971 בחולון לאב מיקרוביולוג ולאמו המשוררת רות גלעד. גדל בבית של אוהבי ספר. האב קרא
מדע בדיוני והאם קראה שירה עברית. ילדותו עברה עליו בירושלים ובתל אביב.
ב-1999 השלים
את לימודי התואר הראשון בתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב וב-2003 השלים שם
את התואר השני. עבודת הגמר שלו עסקה בפואטיקה של אורי ברנשטיין. בעת לימודיו ועם פרסומיו
הראשונים התקרב לקבוצה הספרותית שהתגבשה סביב כתב העת 'עמדה', רן יגיל, עמוס אדלהייט,
א' אריק ואחרים.
פרסומו הראשון היה פואמה ארוכה בשם "אבל שותק", שנדפסה בעתון 77 (1995).
ב-2002 השתתף בכיתת השירה של הליקון ושיריו פורסמו בחוברות הליקון. מאז מתפרסמים שיריו
בכתבי העת שבו, קשת החדשה, מטען ועוד. שירו "וידוי" נדפס באנתולוגיה הקשב! שערכו רן
יגיל וירון אביטוב (2005), שבה כונסו שירים מחיי הצבא. עד כה ראו אור שלושה ספרים פרי
עטו: שירי נזיר (חלונות, 2000); בדידות ישראלית: שירים (2004); בית-קברות לשירה: שירים
(2009).
שירתו מינימליסטית, כעין "הייקו ישראלי", והיא עומדת בסימן של צמצום קיצוני
של יריעת הנוף וההוויה הישראלית. היא עוסקת בבדידות ובחוויית הקיום הישראלית. בתיאורי
הנופים ובתיאורי ערים ויישובים בשיריו ניכרת, כמדומה, השפעת שיריה הארץ-ישראליים של
אסתר ראב.
במשך שנים רבות ניהל את חנות הספרים "לנדסברגר" בתל אביב, שהקים סבו בשנות
השלושים של המאה העשרים, ששירתה במשך עשרות שנים את האוכלוסייה היקית של רחוב בן-יהודה.
ב-2009 נאלץ לסגור אותה בשל התחרות הקשה של רשתות הספרים הגדולות. גלעד פעיל גם כעורך ספרותי וכמבקר.
בשנת 2013 ראתה אור בעריכתו אסופה משירי המשורר הארצישראלי
מרדכי טמקין ("פרחי בדידות לבנים", שמואל טל, 2013). ביקורותיו נדפסות תדיר
בכתבי עת כ"עיתון 77", "עמדה", "עכשיו" ובאתרים מקוונים. חיבר מסות נרחבות על
הסופרים יותם ראובני, אמנון נבות,
ועוד.
נכתב על-ידי אלישע פורת עבור לקסיקון הקשרים
לסופרים ישראלים
[מקורות נוספים:
ויקיפדיה]