יותם ראובני נולד בי״א בכסלו תש״י, 2 בדצמבר 1949 בשם ז׳אן ריבֶן בעיר יאשי שברומניה.
למד בבית הספר היסודי בעיר הולדתו, ולאחר מות אמו ב-1957, עבר לכפר ביוולארי שבמזרח-רומניה.
עלה לישראל ב-1964 והתיישב באשדוד, שם למד בתיכון ״רוגוזין״ עד 1968. באותה שנה הפסיק
את לימודיו ועבר לקיבוץ משגב עם, שם השתלב בגרעין נח״ל, וממנו המשיך לשירותו הצבאי.
ב-1972 הצטרף למערכת עיתון הארץ כעורך דפוס והתפטר ב-1977. בשנים 1983–1987 שימש עורך במוסף
״7 ימים״ בידיעות אחרונות. ב-1987 החל לתרגם ספרים ובמקביל לכתוב ״היגדים״ (הוא התנגד
למונח ״סיפור״) וקטעי הגות. ב-2000 הקים את הוצאת הספרים ״נמרוד״, שבה לצד יצירותיו
ראו אור ספרי מקור, תרגום ועיון.
פרסומו הראשון היה הסיפור הקצר ״למה אמרתי מה שאמרתי על זכריה סטנקו״ (הארץ, 6.2.1970).
ספרו הראשון, בעד ההזיה (עכשיו, 1977), הוא קובץ סיפורי וידוי סוערים, החושפים עולם
הומוסקסואלי של סודות, עלבונות ומכאובים. בלשון ישירה, השוטחת זרם היגדים תיאוריים
והגותיים, מוצגת הוויה מורכבת, ספק מציאותית ספק בדויה, הכורכת זו בזו זעקת כאב מתוך
קדרות קיומית וכמיהה תמימה לאושר ולמימוש עצמי. הדמויות חוות הידרדרות ביחסיהן עם הסביבה,
מה שמוביל אותן לבדידות אנושה, המשמשת יסוד מרכזי לווידוי. בדברן הדמויות יוצרות עולם
הפורץ את גבולות היחיד אל אופקיה של הוויה אנושית, שבה נפגשים ומתנגשים מעגלים של תרבויות
זרות ורחוקות זו מזו. הסיפורים מציגים את השקיעה המכוונת אל תוך עולם ההזיה, כמענה
היחיד ללחציה הבלתי-נסבלים של המציאות. ביצירה זו היה לראשון הסופרים החדשים שהציבו
בגלוי את העניין ההומוסקסואלי במרכז העשייה הספרותית. דיווח מתוך התרחשות (1979) הוא ספר שיריו הראשון. במרכזו המתח בין נעורים לזקנה. הדובר
כלוא במנגנון מענה של זמן. מה שנראה בעיניו כהווה מבטיח, מתמוסס עוד בטרם הפך לעבר:
״יָשַׁבְנוּ בְּשֶׁקֶט וְיָדַעְנוּ/ כִּי זֹאת הַשָּׁעָה הֲכִי יָפָה שֶׁיָּדַעְנוּ…
יָשַׁבְנוּ וְרָאִינוּ אֵיךְ חוֹמֶקֶת לָנוּ/ הַשָּׁעָה הֲכִי יָפָה שֶׁיָּדַעְנוּ/
הַשָּׁעָה הֲכִי יָפָה שֶׁנֵּדַע./ יָשַׁבְנוּ וְרָאִינוּ וְיָדַעְנוּ״ (״השעה הכי
יפה״). מכאן נולדת תחושה כבדה של החמצה, שממנה נרקמת הוויה של הסתגרות אפופת בדידות
וכיליון נפש. בתוך כך מתעוררת השתוקקות להשתחרר ולהימלט: ״מִי שֶׁרוֹצֶה יָכוֹל לִזְכֹּר./
מִי שֶׁרוֹצֶה יָכוֹל לָעוּף״ (״יד קרה״). זה הבסיס ליציאה אל דרך המשלבת בין שוטטות
נטולת כיוון מוגדר, שמטרתה בריחה מדאגות וחיפוש יד מלטפת, לבין התבוננות נוגה בבני
משפחה, שבחלקה היא ביטוי עז של געגוע לאם המתה ובחלקה היא דיאלוג נוקב עם האב הנוכח.
מעל הדמויות הממשיות שבחיי המשורר מרחפת שוב ושוב דמותו החמקמקה של האל, המוצג בשלל
מופעים כהזוי, חסר אונים, קטוע איברים, מוצא להורג ובעיקר כמי שהותיר את הדובר נטוש
ומאוכזב: ״פַּעַם הָאֱלוֹהִים הָיָה נוֹגֵעַ בִּי/ מַשְׁהֶה אֶת יָדוֹ עַל רֹאשִׁי…
עַכְשָׁיו הָאֱלוֹהִים כְּבָר לֹא נוֹגֵעַ בִּי״ (״ידו הרכה של אלוהים״).
בספר שיריו השני, עצב שנאגר בחלום (1982), מתחלפת תחושת ההחמצה ב״הַהֵעָדְרוּת הַגְּמוּרָה
שֶׁל הַהַחְמָצָה״ (״החמצה״), שמתגלה כמציקה עוד יותר. היא מלווה בעצב שנאגר בחלום
ומכה בהקיץ במשולב עם עצב הנאגר בהקיץ ומכה בחלום. ניכרת התהייה העצמית על מהות הקיום,
והיא מקבלת ביטוי בכעין דיאלוג בין המשורר לבין הילד הפנימי, שלעתים מתאכסן בבטחה בתוכו
ולעתים נגרר בעל כורחו על ידו. זוהי שירה מפוכחת החושפת את ההכרה המרה בדבר המוות המתדפק:
״הַמָּוֶת כְּבָר קָרָא לִי כַּמָּה פְּעָמִים״ (״המות כבר קרא לי״), כאשר מנגד מופגן
הצורך האינסופי באהבה. פשר המעשים (2005–2010) הוא רומן מונומנטלי בן שבעה כרכים: הרואיקה, היפנוטיקה, אקוסטיקה,
מיסטיקה, ארוטיקה, נרקוטיקה, אופטיקה. בהשראת בעקבות הזמן האבוד לפרוסט, יוצא המספר
למסע אל ערב ארוך אחד שבו מתקיימת חתונה באשדוד. הרומן כולו הוא היזכרות ממרחק שנים
באותו לילה, שבו מובלים אל טקס כלולותיהם בני הזוג דיתה ומייקי, היא חשפנית במועדון
לילה והוא נרקומן, אירוע שיסתיים במותם של כל האורחים. בכל אחד מכרכי הרומן מתחקה המספר
אחר יושבי שולחן אירוח אחר באולם. הרואיקה (2005) הוא החלק הראשון ברומן הגדול, ובמרכזו
כמה דמויות, בהן ז׳ני קפטיין גיבורים, קצינת צה״ל שתפקידה היה לשכב פעם אחת עם כל אחד
מחיילי הצבא שקיבלו אות גבורה, ולבסוף זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים. מרכזיות דמותה
מכוונת להגחכת האתוס הצבאי שביסודו הדרישה הנלעגת לגבורה. מעשה החתונה, עם קריסת האולם
על יושביו, משמשים מטפורה למצב החיים.
הפואטיקה של ראובני עוסקת במעשה הבנייה תוך שהיא מפנה עורף למוצר הסופי, המוגמר. דחיפות
האמירה קודמת להסדרתה, מה שמתקבל כפרוזה אסוציאטיבית הגותית. זוהי כתיבה בהולה, שבמרכזה
מספר או דובר המתבצר באני ומתנער מכבלי הקולקטיב. האני כלוא בעולם של מנודים, אך מקפיד
להשקיף מנגד. הוא מעמיד רישום ייצוגי, החושף את כיעורה של החברה הישראלית שמתנכרת לקבוצות
המיעוטים שבה, בעיקר להומוסקסואלים. מעשה הכתיבה עצמו מתגלה כניסיון לספק צורך של יצירת
קשר עם סוג של אנשים שלא נמצא דרך לבוא עמם במגע אלא בהתפרצות של כתיבה.
יצירותיו התפרסמו בכתבי העת עכשיו ופרוזה ובמוספי הספרות ותורגמו לצרפתית, לאיטלקית
ולרומנית. כמה מספריו הנוספים הם התפכחות, סיפורים (1979); חסד: מחול הונגרי, שתי נובלות
(1984); ימי דגון, רומן (1985); יומן לילה 1, 2, 3, 4, יומנים הגותיים ומקבצי היגדים
(1987–1989); יובל, רומן (2003); הרוצח השכיר של העם היהודי (2012). משלל תרגומיו:
מרסל פרוסט, סדום ועמורה, עיון (2002); זכריה סטנקו, כמה שאהבתי אותך, רומן (2002);
קנוט המסון, שבילים סבוכים, רומן אוטוביוגרפי (2008); דומיניק פרננדז, ביד המלאך, רומן
(2009).
מספריו האחרונים: האוטוביוגרפיה של ז׳אן ריבון (2015) שהיה בין חמשת המועמדים הסופיים
לפרס ספיר. קובץ שיריו האחרון – בעיר ההגירה (2019). בשנת 2018 פורסם מחדש
ספרו בעד ההזיה ומבקרים רבים כתבו כי ההדפסה מחדש של הספר אפשרה להם לראות עד כמה הספר
היה חלוצי באופן שתיאר את הזהות החד-מינית.
ראובני
זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1982). בשנותיו האחרונות כתב דברי
ביקורת על ספרי שירה למוסף ספרים של עיתון הארץ.
יותם ראובני נפטר בי״ז בְּכִסְלֵו תשפ״ב, 21 בנובמבר 2021.
האמנות היא הגאולה : על מצבו של פנחס שדה (תל אביב
: נמרוד, 2011) <ראיונות עם
פנחס שדה>
הרוצח השכיר של העם היהודי (תל אביב : נמרוד, תשע״ב 2012)
שירים 1970–2012 (תל אביב : קשב לשירה, תשע״ג 2013)
האוטוביוגרפיה של ז׳אן ריבן (רמת גן : עילמור : אפיק - ספרות ישראלית, 2015)
<עריכה – עמיחי שלו>
אשדודים (רמת גן : עילמור : אפיק – ספרות ישראלית, תשע״ז 2017)
<עריכה – עמיחי שלו>
עריכה:
פטר קמנצינד : סיפור / הרמן הסה ; תרגם ש. הרברג
(ירושלים : שוקן, 1977) <התרגום נערך מחדש על-ידי יותם ראובני>
ויקטוריה : תולדות אהבה אחת / קנוט המסון ; מנורבגית –
פסח גינצבורג (ירושלים : שוקן, תשל״ח 1978) <התרגום נערך מחדש
על-ידי יותם ראובני>
ברכת האדמה / קנוט המסון ; מנורבגית – ניסן טורוב
(ירושלים : הוצאת שוקן, תשל״ט 1979) <התרגום נערך מחדש על-ידי
יותם ראובני והותאם לשפה העברית בת ימינו, תוך שמירה על
רוח התרגום המקורי>
מסתורין / קנוט המסון ; מנורבגית – פסח גינצבורג (ירושלים
: הוצאת שוקן, תש״ם 1980) <עריכה מחודשת של התרגום –
פנחס שדה ויותם ראובני>
פנחס שדה (תל אביב : נמרוד, 2002)
<הספר כולל שתי שיחות עם פנחס שדה שנערכו ב-1993 על ידי יותם ראובני>
אברהם ב. יהושע (תל אביב : נמרוד, תשס״ג 2003)
<ראיונות - יותם ראובני> <שתי שיחות עם אברהם ב. יהושע, שנערכו
בשנת 2002>
דויד אבידן (תל אביב : נמרוד, תשס״ד 2004)
<ראיון - מנחם בן ; הערות - יותם ראובני>
<שיחה שנערכה בשנת 1993>
תרגום:
פגישה עיוורת / יז׳י קושינסקי (תל אביב : יתד, תש״ם 1979) <רומן>
<נדפס מחדש בהוצאת תמוז-מודן ב-1988>
תא טייס / יז׳י קושינסקי (תל אביב : תמוז, 1980)
ימים שקטים בקלישי / הנרי מילר (תל אביב : יתד, תש״ם 1980)
יומן האושר / ניקולאה שטיינהרדט (תל אביב : נמרוד, תשס״ז 2007)
<תעודה אנושית שנכתבה בהיותו בכלא ברומניה, ומספרת את סיפור התנצרותו
ואת התפתחותו הרוחנית כאיש ימין המזדהה עם התנועה הפשיסטית>
למה אנחנו אוהבים נשים / מירצ׳ה קרטרסקו (תל אביב : נמרוד, תשס״ז 2007)
<״אוסף סיפורים קצרים שפורסמו בירחוני הנשים החשובים ביותר של רומניה״>
מסנוור : הכנף השמאלית / מירצ׳ה קרטרסקו (תל אביב : נמרוד, תשס״ז 2007)
<רומן המתאר את התבגרותו בבוקרשט>
הפרק האחרון / קנוט המסון (תל-אביב : נמרוד, 2007)
שינויי גישה קטנים / ראזוון פטרסקו (תל-אביב : נמרוד, תשס״ז 2007)
<סיפורים>
סתר, שאול.
כאילו בשום מקום.הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 669 (כ׳ בכסלו תשס״ו, 21 בדצמבר
2005), עמ׳ 28.
על ״ברכת האדמה״ לקנוט המסון בתרגום ניסן טורוב ובעריכת יותם
ראובני
בר-יוסף, חמוטל.ברכת האדמה של
קנוט המסון בעריכת יותם ראובני. ידיעות אחרונות, תרבות, ספרות ואמנות, קיץ
1977 <חזר ונדפס בספרה טעמי הקריאה : רשימות
ביקורת ספרותית (מבשרת ציון : צבעונים, הוצאה לאור, 2006), עמ׳ 325–328>
על ״ויקטוריה״ לקנוט המסון בתרגום פ. גינצבורג ובעריכת יותם
ראובני
בר-יוסף, חמוטל.ויקטוריה של
קנוט המסון בעריכת יותם ראובני. ידיעות אחרונות, תרבות, ספרות ואמנות, סתיו
1980 <חזר ונדפס בספרה טעמי הקריאה : רשימות
ביקורת ספרותית (מבשרת ציון : צבעונים, הוצאה לאור, 2006), עמ׳ 311–315>
על ״מסתורין״ לקנוט המסון בתרגום פ. גינצבורג ובעריכת פנחס שדה
ויותם ראובני
בר-יוסף, חמוטל.מסתורין של קנוט
המסון בעריכת פנחס שדה ויותם ראובני. ידיעות אחרונות, תרבות, ספרות ואמנות,
י׳ באלול תש״ם, 22 באוגוסט 1980, עמ׳ 22; כ״א בחשון תשמ״א, 31 באוקטובר 1980, עמ׳
20 <חזר ונדפס בספרה טעמי הקריאה : רשימות ביקורת
ספרותית (מבשרת ציון : צבעונים, הוצאה לאור, 2006), עמ׳ 316–324>