סביון ליברכט נולדה בב' בשבט תש״ח, 13 בינואר 1948 במינכן, גרמניה כסבינה סוסנובסקי להורים יוצאי לודז', פולין, שעברו את השואה בגרמניה. אביה היה אסיר בבוכנוואלד, אשתו הראשונה ובתו התינוקת לא שרדו את השואה. עלתה עם הוריה ארצה ב־1950. בשנות ילדותה המוקדמות חיה בבית דגן ומאוחר יותר עברה המשפחה לבת ים, שם למדה בבית ספר יסודי ובתיכון. בצבא שירתה בקיבוץ ניר אליהו ואחר כך בלשכתו של קצין קשר גיסות השריון בקסטינה. בתקופה זו החלה לכתוב את הרומן הראשון שלה על בת קיבוץ שעוזבת אל העיר. לאחר שחרורה נסעה ללונדון והחלה בלימודי עיתונות. במקביל למדה גרמנית וכתבה את הרומן השני שלה. אחרי שנה וחצי חזרה לישראל, שינתה את שמה לסביון והחלה ללמוד ספרות אנגלית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.
    לימדה אנגלית בתיכון ביפו ובמסגרות למבוגרים, למדה פיסול בבית ספר לאמנות בבת ים והחלה בכתיבה עיתונאית בירחון את. בהמשך נרשמה לסדנת כתיבה בהנחייתה של הסופרת עמליה כהנא־כרמון, שמסרה את סיפורה ״תפוחים מן המדבר״ ליעקב בסר, עורך עתון 77, והוא פירסם אותו בירחון (גיליון 58 (1984)). קובץ סיפוריה הראשון, תפוחים מן המדבר, ראה אור ב־1986 בהוצאת ספרית פועלים וזכה להערכת המבקרים, שהצביעו על יניקתה מעגנון ומכהנא־כרמון, וזיכה אותה בפרס אלתרמן (1987).
    יצירתה כוללת סיפורים קצרים, נובלות, רומנים ומחזות. היא נחשבת אמנית הסיפור הקצר, וקובצי סיפוריה הם מן העדויות המובהקות לתחייתו המחודשת של ז'אנר זה בספרות הישראלית. הסיפורים שלה כתובים במתכונת ״הסיפור הקצר העשוי היטב״, בנויים משלל פרטים תואמים המעוצבים בקפידה. יצירתה משלבת את החברתי־אקטואלי עם האישי־פסיכולוגי, וכן את הריאליסטי עם הסמלי, מפיקה ביד מיומנת משמעויות עמוקות ממציאות שגרתית.
    חטיבת סיפוריה העוסקים בשואה הקנו לה את מעמדה כאחת מבכירי סופרי הדור השני לשואה. נוסף על העיסוק בשואה, הנושאים המרכזיים ביצירתה הם יחסי יהודים־ערבים, הוויה של דתיים, מקומם של נשים בישראל, המפגש עם ה״אחר״ כמפגש מכונן, וכן קריסתה של מערכת היחסים הזוגית הממוסדת. ליברכט בונה עלילות קצביות ומותחות, שרמזיהם ניתנים בפתיחה ומתלכדים בהדרגה עד לאקורד הסופי, באופן המקנה לסיפורים אופי תשבצי ומגרה לפענוח.
    בעקבות תפוחים מן המדבר פירסמה שלושה קובצי סיפורים מצליחים נוספים. ב־1998 ראה אור רומן ראשון מפרי עטה, איש ואישה ואיש. הרומן מגולל את סיפור התאהבותם של חמוטל, אישה ישראלית נשואה, ושאול, גבר נשוי, ישראלי לשעבר המתגורר בארצות הברית. הזוג נפגש במחלקה הסיעודית  שבה מאושפזים אמה ואביו. בעודם חווים את השבר הנובע מן ההתמודדות עם גוויעת הוריהם, הם נאחזים זה בזה כדי להתגבר על הבדידות, הייאוש וחוסר האונים. ההתאהבות החדשה מחזקת את חמוטל גם במאבק בינה לבין בעלה ובנותיה, שכלפיהם היא חשה ניכור וזרות. בין ההתאהבות לבין מות אמה עורכת חמוטל מסע של הבנה והתפייסות עם עצמה ועם הסובבים אותה, שהופך לטקס חניכה נשי המאפשר לה לגבש את זהותה העצמאית.
    ב־2000 פירסמה את הקובץ נשים מתוך קטלוג, ובו שלוש נובלות המתמקדות בחייהן של נשים ישראליות. קובץ זה הדגיש את עמדותיה הפמיניסטיות. הוא עוסק בעובדת זרה החווה התעללות מינית, באם שכולה המתאבלת על בנה ובקשישה ניצולת שואה, ומשלב פוליטיקה מגדרית, העולה מתוך שוליותן של הנשים המתוארות בחברה, לצד פוליטיקה חברתית־מדינית. על קובץ זה הוענק לליברכט באיטליה הפרס על שם עמליה רוזלי (2002).
    הרומן השני שלה, הנשים של אבא (2005), מגולל את סיפורו של מאיר, צעיר שנולד בישראל וגדל בארצות הברית המגלה לפתע כי אביו, שזה שנים ארוכות חשב אותו למת, חי בתל אביב ומאושפז עקב מחלה סופנית. הגילוי מחזיר את מאיר, סופר בתחילת דרכו המתקשה לכתוב, אל זיכרונות ילדותו. הוא מתחיל לשחזר את ילדותו בתל אביב, ובעיקר את אירועי החורף, כשהיה בן שבע ובילה עם האב חמישה חודשים ללא בית, נגרר אחרי כיבושיו המיניים וניסיונותיו למצוא לשניהם מחסה בביתן של נשים זרות. הוא יוצא למסע לגילוי האמת על אביו ומשפחתו, שבאמצעותו הוא מתמודד עם הטראומות של ילדותו, עם אביו ועם חייו כאדם בוגר.
    מספריה האחרים: סוסים על כביש גהה (1988); סינית אני מדברת אליך (1992); צריך סוף לסיפור אהבה (1995); סואד (2000); מקום טוב ללילה (2002). עיבדה שלושה מסיפוריה למחזות: סוניה מושקט בבימויו של איציק ויינגרטן (״הבימה״, 1998); סינית אני מדברת אליך בבימויו של עודד קוטלר (״בית ליסין״, 2005), שזיכה אותה בפרס מחזאית השנה ל־2005; ותפוחים מן המדבר בבימויו של עודד קוטלר (״בית ליסין״, 2007). תירגמה לעברית את סיפוריה של הסופרת הפמיניסטית הרדיקלית גרייס פיילי, שפורסמו בקובץ בערוב אותו יום (2001), ואת המחזה המים זוכרים לשילה סטפנסון (הועלה בתיאטרון ״בית ליסין״ בבימויו של הלל מיטלפונקט, 2000). כתבה שלושה תסריטים שהופקו לטלוויזיה: שם נרדף (עם עליזה אולמרט, 1989); כידונים ואורכידיאות (1991); האסיסטנט של אלוהים (1992).
    ספריה תורגמו לכמה שפות אירופיות ולסינית.

לכתבות נוספות על סביון ליברכט בספריה הלאומית

נכתב על־ידי שי רודין עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים 
[מקורות נוספים: גרנות, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה]