פרץ בן משה סמולנסקי, סופר עברי, ממבשרי התנועה הלאומית העברית, נולד בעיירה מונאסטירשצ׳ינה בפלך מוהילוב בבלארוס (רוסיה הלבנה) בט״ז באדר ב׳ תר״ב, 26 בפברואר 1842* למשפחה שמוצאה מן העיר סמולנסק, ומכאן שם המשפחה. כ־5 שנים למד בישיבה בשקלוב (״שכולה״ בסיפוריו), ושם למד גם רוסית וגרמנית ונתוודע לספרי ה״השכלה״. כשנתיים נמצא במחיצת חב״ד בליובאוויץ׳ (״צבוע־אל״) ובוויטבסק, וכשנה נדד כדרשן בערי רוסיה הדרומית. בשנים 1862–1867 התגורר באודסה, לימד עברית בבתי־עשירים, השתלם בשפות ובמדעים והתרועע עם משכילי־העיר. אז החל בכתיבה: כתבות ב״המליץ״; הקונטרס ״ביקורת תהיה״ (תרכ״ז) – על עיבודו העברי של מאיר לטריס את ״פאוסט״ ; ״הגמול״ – עיבוד סיפורו של ליאו הרצברג־פרנקל על השתתפות היהודים במרד הפולני של 1863. ב־1867 עבר בגרמניה ואוסטריה ונפגש עם רבנים, חוקרים ועסקנים, אורתודוכסים ורפורמיים. לבסוף השתקע בווינה, כמנהל מחלקה עברית בבית־דפוס גדול. ב־1874 יצא לעמוד על מצב היהודים ברומניה ודיווח על כך לחברת ׳כל ישראל חברים׳.
    עיקר פעלו ב־18 שנותיו בווינה היה הירחון העברי החשוב השחר, שהוא הוציאו בעמל רב. הוא הרבה במסעות באירופה לשם מימון העתון, ומילא חלק ניכר ממנו בעטו. 12 כרכי השחר כוללים את מיטב יצירותיו שלו ושל טובי הסופרים דאז, בהם: י״ל גורדון, מ״ל ליליינבלום, מ״ד ברנדשטטר, דוד כהנא, שלמה רובין, אליעזר בן־יהודה ועוד. השחר נפוץ בעיקר ברוסיה, והשפעתו על קוראי עברית היתה מכרעת. ב־1878 הוציא גם שבועון עממי בשם המביט, ובעצמו כתב את חלקו המדיני והפליטוניסטי, שבו נכלל גם סיפורו המפורסם ״יללת הרוח״ (שתורגם לכמה שפות). ב־1881 בא לרוסיה לאסוף מנויים להוצאת כתביו, ונתקבל בהתלהבות ע״י המשכילים, ובייחוד ע״י הנוער הלאומי, שהושפע ממנו ביותר. אלה הגישו לו עט־זהב ועליו חרות הפסוק: ״ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה״ (ישע׳ לה, י; נא, יא) – וזאת לפני התעוררות תנועת ״חיבת־ציון״ ברוסיה. סמולנסקין הצטרף לתנועה עם הקמתה, ופנה לחברת כי״ח לעשות כן. היה גם בין מייסדי אגודת הסטודנטים הלאומית ״קדימה״ בווינה, ובסיפורו ״נקם ברית״ תיאר את המשבר הרוחני בקרב הנוער המשכיל והנוטה להתבוללות, בהשפעת הפרעות.
    יצירתו מתחלקת לפרוזה סיפורית ולפובליציסטיקה, ותוכנה שאוב מנסיון חייו. הגדול בסיפוריו הוא התועה בדרכי החיים, שארבעת חלקיו פורשים יריעת חיי יהודים על כל שכבותיהם בדורו. גיבור הסיפור, יוסף היתום, נודד ומספר על הרפתקאותיו. בחלק הראשון מתוארים ה״חדר״ והקנאות הדתית בעיירה; בשני – הישיבה, החטיפות לצבא והמעבר ל״השכלה״; בחלק השלישי – החסידים (בצבעים שליליים ביותר), ובח הרביעי – ביקורת על חיי היהודים במערב־אירופה, על ה״השכלה״ ועל הרפורמה. בשמחת חנף מיוצגים שני טיפוסי משכילים, על רקע חיי המורים העבריים באודסה (״אשדות״); האחד קל־דעת ורודף־תענוגות, והאחר — מהרהר בגורל עמו וחותר להיטיבו. הסיפור גדוש שיחות פילוסופיות, רובן סביב יצירות גתה, שיקספיר ואחרים. קבורת חמור הוא הטוב והמגובש בסיפורי סמולנסקין, ויסודו במעשה שהיה בשקלוב. משכיל קל־דעת נרדף באכזריות ע״י בני־עירו הקנאים, המפרידים בינו לבין אשתו. הוא הולך מדחי אל דחי והופך מלשין. ראשי־הקהל שוכרים רוצח להרגו, הוא נקבר ״קבורת חמור״ ואשתו ממירה את דתה. בגאון ושבר מתוארים טיפוסי משכילים יהודים ממערב אירופה, במסגרת קובץ של 10 סיפורים מפי 10 מהגרים שנקלעו לאניה המפליגה לאמריקה. גמול ישרים חוזר לתקופת המרד הפולני, ומתואר בו מצבו הקשה של הלוחם היהודי בקרב לוחמים בני עם זר ועוין, תוך העלאה על נס של המשכיל המקדיש את כשרונותיו לעזרת בני־עמו. הרקע לרומן הגדול והאחרון של סמולנסקין, הירושה, הוא יהדות רומניה והעיר אודסה. סמולנסקין מוקיע את רדיפת הבצע והתענוגות שהיתה אפיינית, לדעתו, שם, במסגרת סיפור מעשה מסובך ורצוף הרפתקאות ומעשי־אהבים. סיפוריו נכתבו רובם בחפזון, לצרכי השחר, והם לוקים בעלילה מסובכת ומלאכותית, באריכות יתרה ובמגמתיות גלויה, ומלווים בהטפה ובהתפלספות רבה. סיגנונם העברי מליצי, אף שהתאים לקורא העברי של אז ולצרכיו. סמולנסקין נחשב בזמנו למספר החשוב ביותר בספרות העברית המקורית. נעשו נסיונות, שלא עלו יפה, לקצר ולעבד את סיפוריו. עיקר חשיבותם של סיפוריו – בהיותם חוליה בשרשרת הרומן הראליסטי העברי מחיי ההווה, שראשיתה עיט צבוע של מאפו.
    ערך היסטורי נכבד לפעולתו של סמולנסקין כפובליציסט. בשנים בהן הגיעה ההשכלה למשבר פנימי, שנתבטא ביאוש גמור של נושאיה מקיומה של ספרות ותרבות עברית ובהתבוללות מרצון, בישר סמולנסקין את עליית שחרה של הלאומיות העברית החדשה. סמולנסקין הושפע מכתביהם של נחמן קרוכמל, ש״ד לוצאטו, ש״י רפפורט ומשה הס – ראשי הזרם הלאומי־רומנטי בהשכלה העברית, והוא שהשמיע את דעותיהם – בתחום זה – ברמה. כבר במאמרו הראשון בהשחר, קבע סמולנסקין כמטרה לאומית: ״להגדיל את תפארת שפת עבר״, ולעומת המתבוללים קרא: ״נהיה ככל הגוים, להוקיר את שפתנו וכבוד עמנו״. הלאומיות במשנתו פירושה מכלול הערכים הרוחניים המתבטאים ביצירה העברית לתקופותיה (מאמריו הגדולים ״עם עולם״ [השחר, ג׳] – ביקורת על הרפורמה, ו״עת לטעת״ [שם, ו׳, ח׳, ט׳] – ביקורת ה״משכילות״ הישנה, מבית־מדרשו של מנדלסזון, שלפיה היהודים הם כת דתית, שקיומה תלוי בשמירת מצוות־הדת בלבד). הרפואה למכת האומה היא לא בהעברתה לחקלאות ולעבודת־כפים, אלא בהקמת בת״ס לרבנים ולמורים ברוסיה ובמערב־אירופה, שיקימו מנהיגים חדשים שיחזקו את רוח העם. דעותיו אלה הרחיקו מעליו משכילים רבים ואת כלל החוגים החרדיים, אך התפשטו אט־אט בקרב הנוער, ובייחוד בין אלה שפרשו מהישיבות, אך נרתעו מן האנטי־לאומיות של ה״משכילים״ הקיצוניים.
    לאחר פרעות 1881 העמיד סמולנסקין את רעיון ישוב א״י במרכז הפעולה הלאומית, וקרא – ב־25 מאמרים שנדפסו בכרכים האחרונים של השחר – לכוון את ההגירה היהודית לא״י, אף אם ישא המאמץ פרי לאחר מאות שנים. הוא הזהיר שאם לא יפעלו במהירות, יפרוק העם הערבי את עול התורכים ולא יוותר על א״י לטובת היהודים. כן הזהיר שהאנטישמיות הגוברת תביא תוך מאה שנה כליה על יהודי אירופה. מאמריו הם שהכשירו רבים מן המשכילים לרעיונות ״חיבת ציון״; רבים מרעיונותיו מצאו ביטוי ספרותי משוכלל יותר אצל אחד־העם ותלמידיו דור לאחר־מכן.
    השקפת עולמו של סמולנסקין רחוקה היתה מגיבוש, והוא הושפע על נקלה ממאורעות שונים בזירה היהודית במזרח־אירופה ובמערבה. מדתיות קנאית עבר למשכילות קיצונית, ואח״כ נתגבשה בו ביקורת לאומית על ההשכלה. תפיסת היהדות שלו היתה, בהשפעת הס, לאומית, אבל לא במשמעות פוליטית אלא כאורח־חיים, שהדת היא ביטויה. מכאן ביקרתו על הרפורמה, שלא רק התנגדה ללאומיות היהודית, אלא ניסתה לתקן במישרין את הדת. לדעתו יש לחולל שינוי בחיים הלאומיים, וכתוצאה יבוא השינוי בדת; ובזה הקדים את אחד־העם. גם לרעיון שיבת־ציון לא בא מיד. לכתחילה האמין בתחיה לאומית יהודית בגולה, ושיבת־ציון כתכנית ממשית שבתה את לבו רק משנתאכזב מפעולת כי״ח ובהשפעת פרעות 1881/2. אבל גם אז לא העריך את הקפו של המפעל והקשיים המדיניים הרתיעוהו מייד כשנתגלו. הוא חשב תמיד בלהט ובמושגים מיידיים, ותגובותיו עושות לא אחת רושם נחפז ושטחי. חשיבותו הגדול הכפובליציסט, בהיותו משקף נאמנה שינויי הלכי־רוח אפייניים לזמנו ומגבשם לדפוסים של תגובה חברתית. רבת־חשיבות היתה גם הטרנספורמציה של רעיונות שנתגבשו ביהדות מערב־אירופה ללשונם ולסיגנון־מחשבתם של המשכילים העברים במזרח.
    קבצי־כתביו יצאו כמה פעמים (תרמ״ז–תרנ״א; תרס״ד–תרס״ה [ההוצאה השלמה ביותר]), וכן יצא אוסף־מאמריו, ב־4 כרכים (תרפ״ה–תרפ״ו).
    פרץ סמולנסקין נפטר בגיל 43, בט״ז בשבט תרמ״ה, 1 בפברואר 1885 במֵראן (מראנו) בדרום טירול (כיום באיטליה) ונטמן בעיר מגוריו, וינה, והשאיר אחריו אישה, ליאונורה. עצמותיו הועלו לקבורה בהר הרצל בירושלים בתשי״ב 1952.
* על־פי יוסף קלוזנר נולד בשנת ת״ר 1840.

פרץ סמולנסקין בספריה הלאומית

יצירות פרץ סמולנסקין בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי יהודה סלוצקי עבור האנציקלופדיה העברית
[מקורות נוספים: קרסל, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה,
Jewish Encyclopedia,The YIVO encyclopedia of Jews in Eastern Europe, Еврейская энциклопедия Брокгауза и Ефрона, Электронная еврейская энциклопедия]

• התועה בדרכי החיים : או, תולדות יוסף היתום מעיר מדמנה (ווין : דפוס י. שלאָססבערג, תרכ״ח–תרל״א)
• קבורת חמור, או, מדחי אל דחי : ספור (וויען : דפוס ל׳ האהן, תרל״ד) <״נדפס בפעם ראשונה ב״השחר״ שנה רביעית״>
• התועה בדרכי החיים : או, תולדות יוסף היתום מעיר מדמנה ... (וויען : דפוס ג׳ בראג, תרל״ו)
• קבורת חמור : או, מדחי אל דחי : ספור (וויען : בדפוס געאָרג בראג, תרמ״ג)
• נקם ברית : מעשה שהיה והוה ויהיה בכל מקום ובכל זמן : אודות המקרים הרעים בעסטרייך (וויען : דפוס געאָרג בראג, תרמ״ד) <בחתימת: צנ״ה> ״ראה אור בפעם הראשונה ב״השחר״ שנה העשתי עשרה [תרמ״ג], חוברת י׳, י״א וי״ב״. צנ״ה, סופי תיבות של פרץ בן משה> <חזר ונדפס בווארשא ובווילנא בתרס״א, תרס״ה ותר״ע>
• דער שטאָדט מסור, אָדער, בעגראבען קבורת חמור / בעארבייטעט פון יצחק ראבינאָוויץ (איש קאָוונאָ) (ניו יאָרק : היברו פאבלישינג קאָמפאני, [תר״ן 1890 לערך]) <תרגום ליידיש של קבורת חמור>
• התועה בדרכי החיים : או, תולדות יוסף היתום מעיר מדמנה (ווילנא : קאצענעלענבאָגען, תרס״א)
• קבורת חמור : או, מדחי אל דחי : ספור (ווילנא : מ׳ קאצענעלענבאָגען, תרס״א)
• ספורים ופילוטנים : הנדפסים במכתב עתי שלו ׳המביט׳ בשם עלי חמד (ווילנא : בהוצאת בית מסחר הספרים של מרדכי קאצענעלענבאָגען : בדפוס האלמנה והאחים ראם, תרס״א 1901)
• שמחת חנף, או, אהבה התלויה בדבר : ספור (ווארשאָ : בהוצאת מרדכי קאצענעלענבאָגען בווילנא, 1910)
• נקם ברית : ספור (ניו יורק : קדימה, תרע״ח) <עם הקדמה מאת ראובן בריינין>
• התועה בדרכי החיים (ורשה : אחיספר, 1929) <עם מבוא ותולדה מאת ראובן בריינין>
• קבורת חמור : או, מדחי אל דחי : ספור (תל אביב : רואי, תרצ״ה)
• התועה בדרכי החיים (תל אביב : מ. ניומן, תש״ה) <הסדיר והתקין דב קמחי>
• צרור אגרות של פרץ סמולנסקין אל יהודה ליב גורדון (יל״ג) (ירושלים : קרית ספר, 1959) <בצירוף מבוא והערות הסבר על ידי גדליה אלקושי>
• קבורת חמור, או, מדחי אל דחי (ירושלים : מוסד ביאליק, תשכ״ט 1968) <ההדיר והוסיף מבוא דוד ויינפלד>

על המחבר ויצירתו:

• ׳אהבת ארץ מולדת׳: פרץ סמולנסקין ושיר המולדת הראשון – 10 ביוני 2016 באתר עונג שבת (עונ״ש) של דוד אסף
• ׳עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת׳: בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין – 17 ביוני  2016 באתר עונג שבת (עונ״ש) של דוד אסף
• עוד על קבורותיו של פרץ סמולנסקין – 1 ביולי 2016 באתר עונג שבת (עונ״ש) של דוד אסף