לילי רתוק, נולדה בתל-אביב בא' בתמוז תש״ה, 12 ביוני 1945. בשנת 1964 החלה ללמוד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, ובו עשתה את שלושת תאריה. מ-1968 ועד לפרישתה ב-2013 נמנתה עם סגל ההוראה של החוג. בד בבד השתתפה בעיצוב התוכניות להכשרת מורים בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה, ובכתיבת פרסומים דידקטיים. בשנות השמונים ערכה מגזין ספרותי-רדיופוני בגלי צה"ל.
    בעבודתה המחקרית מסתמנים מספר מוקדים הקשורים זה בזה. האחד – חקר הסיפורת הלירית העברית במאה העשרים המשתלשלת מגנסין ואילך. היא ערכה את קובץ מאמרי הביקורת על יצירת גנסין (1977), חיברה מונוגרפיה מקיפה על יצירתה של עמליה כהנא-כרמון (1986), ספר פרשני על יצירת אהרן אפלפלד ('בית על בלימה', 1989) והציגה את תכונות הז'אנר באופן עקרוני בספרה 'הסיפור הלירי העברי' (1990). המוקד השני הוא חקר ספרות הנשים – תחום שלילי רתוק הייתה מחלוצי העיסוק בו בישראל. היא ערכה את האנתולוגיה הקול האחר: סיפורת נשים עברית (1994) בצירוף אחרית-דבר מקיפה, חיברה את הספר מלאך האש על שירת יונה וולך (1997), וכן פרסמה שורה של מאמרי מחקר ופרשנות, מהם עקרוניים ומהם מוקדשים ליוצרות מסוימות בשירה ובפרוזה (אסתר ראב, יוכבד בת-מרים, אלישבע, זלדה, דליה רביקוביץ, יהודית הנדל, סביון ליברכט, רונית מטלון). מוקד שלישי הוא האינטרפרטציה של יצירת הספרות, בעיקר בשירה, ויצוינו בהקשר זה מאמרי פרשנות רבי רגישות ומעוף מפרי עטה על שיריהם של ביאליק, רטוש, אמיר גלבע ונתן זך ועל הסיפורת של יואל הופמן. בנוסף על ספריה, השתתפה בעריכת האנתולוגיות ובכתיבת המדריך-למורה של ״שורות ושירים״ ו״לאורך השורות״.
    בשנים האחרונות פנתה לעסוק במספר תחומים חדשים. ביניהם: סוגיית הביצוע הקולי של השירה בידי קוראיה כחלק מתהליך הפרשנות שלה; מאפייניהם של השירה הרליגיוזית ושל שיח האהבה בספרות; קשרים בין הספרות לבין הצילום, בעיקר לנוכח התופעה המתרחבת של שילוב תצלומים כחלק אורגני מן הטקסט הכתוב.
    רתוק היתה כלת פרס נעמת למחקר ע״ש בבה אידלסון ב-1988.

נכתב על ידי אבנר הולצמן עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים.
[צילום: מוטי קיקיון]