יהודה שטיינברג – סופר עברי ויידי, נולד בליפקאני שבבֶּסַרַבְּיָה בז' באדר תרכ"ג, 26 בפברואר *1863 בבית חסידי אדוק. משגילה סימני התפקרות פרץ סכסוך ממושך בינו לבין אביו, ובגיל שבע-עשרה השיאוהו אשה כדי "להחזירו למוטב". לאחר נישואיו עבר לבית חותנו בכפר ליד העיירה שְטֶפַנֶשְטִי שברומניה, שהייתה אז מרכז חסידי. הוא התקרב ל"צדיק" המקומי, שהיה מצאצאיו של ר' ישראל מרוז'ין, וספג את ההווי החסידי בגירסתו הכפרית העממית. באותה העת התיידד גם עם משכיל מקומי, וזה סיפק לו לקריאה ספרי השכלה שפתחו בפניו עולמות חדשים אם כי לא פגמו באהדתו הבסיסית לחסידות. כעבור שלוש שנים חזר לליפקאני, ומאז עסק לפרנסתו בהוראה. משהחריף המתח בינו לבין אביו עבר ב-1889 לעיירה הסמוכה יֶדִינֶץ, אך גם בה לא נמלט מרדיפותיהם של קנאים שהתנגדו לחידושיו הפדגוגיים. מתוך עבודת ההוראה צמחו ביכורי כתיבתו, וספרו הראשון, "ניב שפתיים" (1893) הוא שילוב של מקראה וספר לימוד לתורת הסגנון העברי. לאחר מכן ניסה כוחו בכתיבת מְשָלִים, תחילה ביידיש ואחר כך בעברית, וקובץ ראשון מהם ראה אור בשם "בעיר וביער" (1896). הספר עורר רושם רב ופתח בפני שטיינברג את דלתות הקהילה הספרותית בווארשה ובאודסה. מאז נעשה אחד המשתתפים הקבועים, הפוריים והרצויים בכל האכסניות הספרותיות בעברית וביידיש, ופרסם מאות סיפורים, מִשְלֵי חיות וצמחים, אגדות אמנותיות, מעשיות חסידיות, ספרוני סיפורים לילדים, וכן מקראות וספרי לימוד. כל אותן שנים הוסיף להתייגע בהוראה בעיירות בסרביה (מ-1897 התגורר בעיירה ליאובה), ורק ב-1905 הצליח להיחלץ מעיסוק זה משנתמנה כַּתָּבוֹ-באודסה של עיתון יידיש הניו-יורקי "די ווארהייט" (האמת). שטיינברג נקלט בחיבה בין סופרי אודסה, אך עד מהרה נתגלתה בו מחלה ממארת, שהביאה למותו בייסורים בז' באדר ב' תרס"ח, 10 במארס 1908. כתביו העבריים קובצו בארבעה כרכים בידי יעקב פיכמן (1910־1913). כן הופיעו אחרי מותו קבצים רבים של סיפוריו ביידיש, רובם מתורגמים בידי אחרים.
תרומתו של שטיינברג לספרות העברית מצויה בכמה תחומים. בסיפוריו התגלה כאמן מובהק של הנובלה הריאליסטית המצטיינת בקומפוזיציה מתוחכמת ובלשון תיאור עשירה ומרובדת (כגון בסיפורו הנודע "בימים ההם", המגולל את קורותיו של ילד יהודי שנחטף לשירות בצבא הרוסי). במעשיותיו החסידיות השורשיות, נטולות האירוניה, טבע חותם משלו במסגרת הזרם הניאו-חסידי בספרות העברית. אך עיקר חשיבותו נעוצה בתרומתו החלוצית הענפה ורבת הגוונים לספרות הילדים העברית: במשליו המצטיינים במיזוג בין תמימות אגדית וחריפות מדרשית; בסיפורי הווי מחיי ילדים יהודים, ובאגדות המשלבות מוטיבים מן ההיסטוריה היהודית עם פלאי דמיון מופלגים. הביקורת העברית הכתירה אותו עוד בחייו בשם "אנדרסן העברי", ואחרי מותו הגדיר אותו ח"נ ביאליק (בהקדמתו האנונימית למקראה "פסיעות קטנות", 1914): "האמן המופלא ליצירות ספרות מיניאטורות בשביל ילדים".
[* לפי מקור אחר נולד בראשית טבת תרכ"ד, סוף דצמבר 1863]
[כתב: אבנר הולצמן]
[Originally prepared for The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe]
[מקורות נוספים: שאנן², קרסל, לקסיקון אופק לספרות ילדים, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור]

ספריו: