זלמן (זלקינד) שניאור נולד בי״ז בשבט תרמ״ז, 11 בפברואר 1887*
בעיר שְׁקְלוֹב שברוסיה הלבנה. מצד אביו היה קשור בקשרי משפחה לשושלת אדמו״רי חב״ד.
מגיל רך ייעד את עצמו ליצירה ספרותית, וכבר בגיל שתים־עשרה ושלוש־עשרה יצא לווארשה
ולאודסה כדי להציג את עצמו בפני גדולי הספרות העברית. חייו הספרותיים הממשיים החלו
ב־1902. באותה שנה התיישב בווארשה, עבד בהוצאת ׳תושיה׳ ופרסם את שיריו הראשונים בעברית
וביידיש. ב־1904 עבר לווילנה, הועסק במערכת העיתון הזמן
וגיבש את ספר שיריו הראשון עם שקיעת החמה. הופעת הספר ב־1906 הותירה רושם רב,
ובתגובה ישירה לה חיבר ח״נ ביאליק את מסתו ׳שירתנו הצעירה׳,
שבה סימן את שניאור כראש וראשון למשוררים הצעירים דאז, ודימה אותו ל׳שמשון צעיר שגדלו
לו בן־לילה כל שבע מחלפותיו׳, גור־אריה שזינק מן היער כשטרפו מפרפר בין שיניו. מאז
ואילך נקבע דיוקנו של שניאור כמשורר הגבורה, העוצמה הארוטית והגבריות הכובשת. באותה
תקופה עשה נסיונות גם בסיפורת של התלבטות נפשית ברוח הזמן, שכונסה בקובץ מן החיים
והמוות (1910).
ב־1906 יצא שניאור למערב־אירופה, שהה בשווייץ ולמד ספרות ומדעי
הטבע באוניברסיטת סורבון בפאריס. שירתו חרגה אז מן הצורות הליריות המצומצמות אל הפואמה
התיאורית־ההגותית הרחבה, שנעשתה סימן ההיכר המובהק שלו ואף השפיעה על המשוררים בני
דורו. הפואמות שלו מגוללות מראות נוף כבירים (׳בהרים׳), מתמודדות עם מרחבי ההיסטוריה
היהודית (׳עם צלילי המנדולינה׳) ועם תולדות המין האנושי כולו (׳משא דממה׳), תוהות על
דיוקנו של איש הרוח (׳משירי הגורל׳) ומעצבות מעין מיתוס אוטוביוגרפי של היחיד הגא והבודד
היוצא מן הפרובינציה להיטמע בציוויליזציה העירונית המודרנית (׳פרקי יער׳). רושם גדול
עשתה הפואמה ׳ימי הביניים מתקרבים׳ (1913), שנכתבה על רקע פרשת משפט בייליס אך נתפסה
בדיעבד כנבואה על התמוטטותו של העולם האירופי הישן במלחמת העולם הראשונה ועל הרצחנות
הגויית משכבר הימים המוסיפה לארוב ליהודים מאחורי מסווה הקִדמה והתרבות. באותה מידה
הרשימה הפואמה ׳וילנה׳ (1917), המנון תהילה עשיר לעיר שבה פרצה שירתו של שניאור אל
המרחב. עם זאת, מתחת לשפיעה הרטורית הנאומית־דברנית הבוטחת, הגרנדיוזיות של התיאורים
הצבעוניים ורבי ההדר וגילויי האדנות של האֶרוס הגברי משוקעות בפואמות של שניאור נימות
קודרות של חרדה, שיממון ופסימיות קיומית.
את שנות מלחמת העולם הראשונה עשה שניאור בברלין בתנאי מצוקה כנתין
רוסי בארץ אויב. ב־1919 יצא לארצות הברית וקשר קשרים עם עיתונות יידיש שם. בשובו לברלין
כינס במהדורת פאר בת שלושה כרכים את כתביו העבריים בשירה ובפרוזה (1923). ב־1924 התיישב
בפאריס וחי בה עד תחילת מלחמת העולם השנייה. שני ביקורים שערך בארץ־ישראל ב־1925 וב־1936 בניסיון לקנות אחיזה בה לא עלו יפה, והרחיקו אותו מן המציאות המתהווה בארץ ומקהל הקוראים
החדש שצמח בה. אף שלא חדל מכתיבת שירה עברית, הרי בין שתי מלחמות העולם חל בכתיבתו
היסט כפול: מן השירה אל הפרוזה ומן העברית אל היידיש. ב־1927 כונן קשר ארוך־טווח עם
העיתון היומי הניו־יורקי הנפוץ פאָרווערטס, והחל לפרסם בו בהמשכים שבועיים פרקי
סיפור ריאליסטיים־הומוריסטיים המעוגנים בזכרונות ילדותו מעירו שקלוב. ההתלהבות העצומה
שבה התקבלו יצירות אלה בקרב המוני קוראים ביססה את מעמדו כמספר הפופולרי והמבוקש ביותר
בספרות יידיש בת הזמן. ב־1929 כינס אותן בספרו יהודים שקלוביים וב־1930 נוסף
עליו הספר הדוד ז׳ומֶה. בעקבותיהם בא הרומן נח פנדרי (1938–1939), בהיקף
של חמישה כרכים, המתרכז בחייהם של בעלי גוף ויצרים מפשוטי העם. לאחר מכן חיבר רומן
היסטורי מקיף, קיסר ורבי, אף הוא בחמישה כרכים (1944–1952), המתרחש בתחילת המאה
התשע־עשרה ומפגיש על דפיו את נפוליון בונפרטה ואת מייסד חסידות חב״ד, רבי שניאור זלמן
מלאדי. חלקים מן הרומנים האלה פורסמו בעיתונות העברית מאז 1933, וכונסו בספרים מ־1944,
לכאורה בתרגומו של שניאור עצמו אך בפועל ככל הנראה בתרגומם של אחרים ששניאור רק עבר
עליו בקולמוסו לצורך ליטוש וגימור. יצירות נוספות נשארו פזורות על דפי העיתונים ביידיש.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט שניאור מפאריס. מקץ תלאות רבות
נחלץ מאירופה דרך ספרד והגיע לארצות הברית ב־1941, שם הוסיף לשקוד בעיקר על כתיבתו
השופעת ביידיש. עם הקמת מדינת ישראל, שעוררה בו התרגשות נלהבת, חידש את מאמציו להיקלט
בארץ. לאחר ביקור ב־1949 בא ב־1951 לישיבת קבע, והשתקע ברמת־גן. יצירתו השירית העיקרית
מאותה תקופה היא לוחות גנוזים, שהתהוותה במשך עשרים שנה והופיעה כספר ב־1951.
זהו אפוס רחב יריעה המבקש לחשוף ולשחזר, כביכול, את השירוֹת העבריות העתיקות, האליליות
ברוחן, מימי בית ראשון ולפניו שאבדו ונגנזו עם עריכת התנ״ך, ובכך להחיות את היסודות
הייצריים הקדומים שפיעמו בעם ישראל מראשיתו. על אף קרבתה של היצירה למוטיבים ׳כנעניים׳
שרווחו באותם ימים בתרבות הישראלית המתהווה, ואף־על־פי שעוררה עניין ואף הציתה פולמוס
נרחב בביקורת, לא היה בה כדי לקרב את שניאור באמת אל לבה של תרבות זו או להקנות לו
מחדש מקום משמעותי בתוכה. אף־על־פי שעם השתקעותו בארץ זכה לאותות כבוד והוקרה (פרס
ביאליק ב־1951, פרס ישראל ב־1955), שָׂבַע בשנותיו האחרונות בעיקר רוגז ואכזבה על מה
שנראה לו כדחיקתו מן המעמד המרכזי שהיה ראוי לו. בשנים אלה התמסר לכינוס של כתביו העבריים.
תחילה קיבץ את שיריו בארבעה כרכים בהוצאת עם עובד (1951–1953). לאחר מכן הכין מהדורה
מקיפה יותר של כתביו בעשרה כרכים בהוצאת דביר (1957–1960): שירים ופואמות, רומנים,
מסות וזכרונות ספרותיים, והספיק לראות בהופעתם של הכרכים הראשונים.
זלמן שניאור
נפטר בי״ב באדר א׳ תשי״ט,
20 בפברואר 1959 בעת ששהה בניו־יורק. כעבור שנה הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בתל־אביב
ליד קברו של ביאליק. הימחקותו מן הזיכרון התרבותי הייתה מהירה ונחרצת, ושיכחתו הגמורה
היא, כמדומה, הדוגמה הקשה והחריפה ביותר להיעלמותו של מי שהוכר בחייו כקלאסיקון עברי
חשוב.
ניסיונות בודדים להחיות את יצירתו היו פרסומם של הרומן אנשי
שקלוב ב־1999 עם אחרית דבר מאת דן מירון, ושל מבחר משיריו
ב־2011 עם אחרית דבר מאת חנן חבר. בשנת 2015 ראה אור ספרו
המשומדת בתרגום מיידיש על־ידי בלהה רובינשטיין, בסדרת
״רטרו״ בהוצאת דביר ומכון הקשרים. הרומן התפרסם בהמשכים בכל מוצאי שבת בפאָרווערטס,
העיתון היידי־יהודי שראה אור בניו־יורק, בין ינואר 1940 לדצמבר 1941. ב־1948 הרומן
הודפס לראשונה כספר אך לא תורגם לעברית עד שנת 2015. הרומן מספר את סיפור מערכת היחסים
הסאדו־מאזוכיסטית והטראגית של נער נוצרי ונערה יהודייה בעיירה שקלוב בתחילת המאה העשרים. * תאריך
לידתו של זלמן שניאור שונה ממקור למקור. התאריך נקבע על־פי המידע שנחקק על גבי
מצבתו.
[צילום: הנס פין, לשכת העתונות
הממשלתית]
מן החיים והמות : רשימות וספורים 1903–1905 (ורשה : תושיה, תר״ע)
העז : ספור (ורשה : ספרות, תרע״א 1912)
שירים ופואימות : 1900–1913 (אודיסה : מוריה, תרע״ד)
וילנה : פואימה (ניו־יורק, תר״ף)
גשרים : שירים ופואימות : 13–1900 (ברלין : הספר, תרפ״ב)
וילנה (ברלין : הספר, 1923) <פואימה עם ציורים מאת הרמן שטרוק>
במצר : קבץ ספורים תרס״ג–תרע״א (ברלין : הספר, תרפ״ג)
חזיונות : שירים ופואימות תרע״ב–תרפ״א (ברלין : הספר, תרפ״ד 1923)
שירים (ירושלים : קהלת, תרפ״ט) <ערוכים על ידי לוין קיפניס>
לילדי ישראל : שירי ילדים (פריס : ועד היובל, תר״ץ)
פרקי יער (תל־אביב : דביר, תרצ״ג) <שירים>
אנשי שקלוב (תל־אביב : עם עובד, תש״ד) <יצא לאור מחדש בהוצאת
דביר בתשי״ח 1958, ומהד׳ מתוקנת בתשנ״ט 1999 – ראה להלן>
פרקי יער (ניו־יורק : הוצאת היובל, תש״ה) <שירים>
פנדרי הגבור (תל־אביב : עם עובד, תש״ו–תשי״ד) 3 כר׳ <התוכן:
חלק א. הדלקה – חלק ב. במאסר – חלק ג. על חוף הדניפר>
לוחות גנוזים (תל־אביב : עם עובד, תשי״א)
שירי ז. שניאור (תל־אביב : עם עובד, תשי״א–תשי״ג) 4 כר׳ <התוכן:
כרך א. שירים – כרך ב. פואמות, תרס״ג–תרע״ז – כרך ג. פואמות ב. תרס״ט–תשי״א – כרך
ד. לילדי ישראל : שירי ילדים ... הציורים מעשה ידי נחום גוטמן>
ח. נ. ביאליק ובני דורו (תל־אביב : עם עובד, תשי״ג) <מהדורה
מורחבת יצאה לאור ב־1958>
הגאון והרב (תל־אביב : עם עובד, תשי״ג) <רומן על הגאון מוילנה
והרב שניאור זלמן מלאדי על רקע המאבק בין שני הזרמים ביהדות מזרח־אירופה>
פנדרי הגבור : מחזה (תל־אביב : יבנה, תשט״ז)
דור דור ואנשיו : סיפורים (תל־אביב : יבנה, תשי״ז 1957)
אורלן, חיים. רשימות וציונים: מי חיבר את שיר המצבה בביאליסטוק
– ביאליק או שניאור? הדואר, שנה 44, גל׳ כ״ג (כ״ח בניסן תשכ״ה, 30
באפריל 1965), עמ׳ 412–413 <ענה על כך אהרן צייטלין – להלן>
אינדלמן, אלחנן. שירת שניאור ופגישותי עם המשורר. הדואר,
שנה 55, גל׳ ל״ו (ח׳ באלול תשל״ו, 3 בספטמבר 1976), עמ׳ 592–593.
ינון, משה. עם העלאת עצמותיו של ז. שניאור. ספר הדואר
: מבחר מאמרים ליובל הששים, תרפ״ב–תשמ״ב / בעריכת יעקב ק. מיקלישנסקי,
יעקב קבקוב (ניו־יורק : הוצאת ההסתדרות העברית באמריקה,
תשמ״ב 1982), עמ׳ 290–291.
יניב, שלמה. הבלדות של זלמן שניאור. בספרו: הבלדה העברית
: פרקים בהתפתחותה (חיפה : הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשמ״ו 1986), עמ׳
225–227.
ירושלמי, אליעזר.משורר
הגבורה והיצרים. בספרו: באהלי ספרות
(תל־אביב : הוצאת ממעמקים ע״י הוצאת מחברות לספרות, תשכ״ו), עמ׳ 47–60.
לוז, צבי. דיוקנאות מ״שירתנו הצעירה״ :
יעקב שטיינברג וזלמן שניאור. בספרו משוואות שיר : מסות על שירה ופרשנות השוואתית,
תקופת התחיה (תל־אביב : עקד, תשמ״א 1981), עמ׳ 31–43 <על שיר ט״ו מן המחזור ״מחולות״
של יעקב שטיינברג והשיר ״אני אינני מבכה את החיים״ לזלמן
שניאור>
לוין, ישראל.נקם האחרית בשירת זלמן
שניאור. בספרו: תנים וכינור : חורבן,
גלות, נקם וגאולה בשירה העברית הלאומית (תל־אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998),
עמ׳ 201–206.
ליף, חיים. פגישות עם ז. שניאור.
ספר הדואר : מבחר מאמרים ליובל הששים, תרפ״ב–תשמ״ב / בעריכת יעקב ק. מיקלישנסקי,
יעקב קבקוב (ניו־יורק : הוצאת ההסתדרות העברית באמריקה,
תשמ״ב 1982), עמ׳ 294–295.
קצנלסון, גדעון. בעקבות ובניגוד לעקבות.
מאזנים: ירחון לספרות, כרך כ״ח, גל׳ 4 (1969), עמ׳ 275–283 <על שירי הנעורים
של זלמן שניאור>
על ״געזאמעלטע שריפטען״, תרס״ט
בעל־מחשבות (איזידור־ישראל אלישיב). שריפטען פון ז. שניאור.
בספרו: געקליבענע שריפטען (ווילנא : שלמה שרעבערק, 1910), באנד 1, זז. 195–200.
על ״שירים ופואימות״ (תרע״ד)
לחובר, פישל. שירי שניאור. בספרו שירה ומחשבה : מסות ומאמרים (תל־אביב : דביר, תשי״ג
1953), עמ׳ 39–52 <נחתם: תר״פ>
על ״פנדרי הגיבור״
גיל, משה. פנדרי הגיבור.
גליונות, כרך כ׳, גל׳ ט׳ (שבט–אדר תש״ז), עמ׳ 146–148 <חזר ונדפס
בספרו כתבים נבחרים/ עריכה, מבוא וביבליאוגראפיה
מוערה על־ידי גדליה אלקושי (ירושלים : אגודת שלם על ידי ראובן מס, תש״ל), עמ׳ 131–133>
על ״לוחות גנוזים״
בנארי, נחום.ז. שניאור
ב״לוחות הגנוזים״. בספרו: ערכי רוח וספרות : על סופרים, ספרים
ואישים (תל־אביב : מדור לספריות שע״י מרכז לתרבות ולהסברה, ההסתדרות הכללית של
העובדים העברים בארץ־ישראל, תשי״ד), עמ׳ 94–95.
ברזל, הלל. חומר ורוח. בספרו:
גבהות הכיסופים: שירה מתקנת עולם: עיקרי השקפה
ואמונה מ״צדקיהו בבית הפקודות״ ועד ״הכול הולך״ (תל־אביב : אגודת הסופרים העברים
בישראל, תשנ״ג 1993), עמ׳ 11–32 <על ״לוחות גנוזים״>
גיל, משה. לוחות גנוזים.
גליונות, כרך כ״ה, גל׳ ז׳ (כסלו–טבת תשי״א), עמ׳ 47–49 <חזר ונדפס
בספרו כתבים נבחרים/ עריכה, מבוא וביבליאוגראפיה
מוערה על־ידי גדליה אלקושי (ירושלים : אגודת שלם על ידי ראובן מס, תש״ל), עמ׳ 137–141>