הלל
ויס.
עלילה : ספרות הכליון הישראלית / הלל ויס. – בית אל : ספרית
בית-אל, תשנ״ב 1992.
170 עמ׳. The plot : in contemporary Hebrew literature
/ Hillel Weiss
ספר זה הוא לקט של עיונים, מסות,
ובעיקר דברי ביקורת, שנכתבו מאז הביקורת על ״לגעת במים לגעת ברוח״ לעמוס עוז, בתשל״ג
(1973), ועד ״עד הסוף״ למשה שמיר, בתשנ״ב (1991).
הספר מעיד כי ההיסטוריה של עם ישראל, היותו עם שונה מכל העמים ותהפוכות
גורלו, עולים בעומקם, בהיקפם ובמשמעותם על יכולת ההתמודדות של סופרים בישראל. אמנם
יש לציין, כי הטרילוגיה של משה שמיר, ״רחוק מפנינים״, כמו גם חלק מיצירותיו של אהרן
מגד, הן יוצאות דופן מבחינת היותן מחייבות את הקיום היהודי–הישראלי, הגם שהן מודעות
למרכזיותו של תהליך הכליון. יחד עם זאת, לא היותן של היצירות ״ימניות״ או ״שמאלניות״ הוא שמעניק להן ערך ספרותי, גם לא מידת הקרנבליות שהן משקפות, או היקף החולי ועומקו.
רק עוצמת ההתמודדות, רגישותה, מקוריותה והשתקפותה בעולם היצירה, היא היכולה להוות תנאי
לערך הספרותי. עם זאת: אריגתה של ההתמודדות במסלול ידוע מראש, גורמת לרפיון הערך.
מאז כתבתי את ספרי ״דיוקן הלוחם״ (הוצ׳ האוניברסיטה בר–אילן 75׳)
נתחוור לי, להוותי, עניינו של עיקר הסיפורת הישראלית החברתית: סיפורת זו, המתמודדת
עם ההיסטוריה הקרובה והרחוקה של עם ישראל ועם זהותו הישראלית–היהודית של הפרט בהווה,
עוסקת בשלילת סימני הזהות היהודית–הישראלית–הציונית, תוך שינוי מיקודי השלילה מסופר
לסופר ומתקופה לתקופה. יש ששלילת היהדות כהמשך שלילת הגולה היא עיקר, ויש ששלילת הישראליות
או הלאומיות היא עיקר. אבל לעולם סובבים הסופר ובני לווייתו במלכוד המבטא שלילה כמצב
כפייתי, והבחירה בכליון היא סם החיים של היצירה. תאוות השלילה היא ביטוי לפחד מן היהדות
ומן התחייה הלאומית, הלבושה בכתונת המשוגעים של הנורמליות. פחד זה מעביר את הסופר על
דעת יצירתו, המודעת באופנים שונים לבעייתיות הקיום היהודי.
קשה מאוד להגיב על יצירות של סופרים שהם מוכרים באופן אישי, חלקם
בני גילך, שותפים לחוויות הלאומיות ולדרך הכוללת. כלפי רובם ככולם, הגם שאני רחוק מאוד
מדעותיהם הנשמעות והמתגלמות ביצירותיהם, אני חש רגשות הבנה וידידות. בשיחותינו המזדמנות
אין בדברינו כעס או שנאה, אלא נסיונות להבנה. אפשר שהדבר מעיד על ניתוח לא נכון של
היצירות, או על רובדי קשר הקיימים על אף היצירות או מעבר להן. יש מן הסופרים, כמו מאיר
שלו ויהושע קנז, שבחרו בכיוונים הפותרים אותם כביכול מן ההתמודדות עם הנושאים הלאומיים.
אך גם הדרך האקסיסטנציאלית או הניהליסטית שבחרו, היא תגובה עקיפה על מצוקות הזמן.
תקוותי היא, שהקריאה בספר תגרום להרהורי ראי״ה מתחדשת של ״התקופה
הגדולה״ ושל שפעת המציאויות המקושרות בה, ותסייע להרחיב ולעצב את אופק הציפיות של הקורא
ושל הסופר בישראל.
פרקי הספר נדפסו בעיתונים ובכתבי–עת שונים, והם מתפרסמים כאן בתוספת
תיקוני עריכה.
תודתי נתונה לאמונה אלון ול״ספרית בית–אל״, שבזכותם הספר.
ב״ה, אדר א׳ תשנ״ב הלל ויס
הלל
ויס.
