משה שמיר, סופר, מחזאי, מבקר ועורך נולד בי״ב באלול תרפ״א, 15 בספטמבר 1921 בצפת למשפחת
פועלים. האב היה מחיילי הגדוד העברי שהשתתפו בכיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.
ב-1924 עקרה המשפחה לתל אביב, שבה קיבל את חינוכו בגימנסיה הרצליה ובקן השומר הצעיר.
בזה האחרון ספג, אולי יותר מכל בני דורו, משנה ציונית מרקסיסטית, שהשפיעה על אורח מחשבתו
ופעולתו גם לאחר שכפר במרקסיזם ואף הצטרף (אחרי מלחמת 1967) לימין הציוני הרדיקלי.
כחבר פעיל בתנועת השומר הצעיר הצטרף ב-1941 לקיבוץ משמר העמק, שאותו עזב ב-1947, לאחר
שהקיבוץ ביקש להטיל צנזורה על הרומן הראשון שלו, הוא הלך בשדות (ראה אור ב-1947
אחרי שפרסומו הושהה). מנעוריו נרתם לעריכה. ייסד וערך את על החומה (1939–1941),
ועם שלמה טנאי ייסד וערך את כתב העת ילקוט הרֵעִים (1943–1946), שבו התגבשה
הקבוצה הספרותית שנקראה לימים ״דור תש״ח״ הספרותי. שמיר היה מקובעי דרכה הרעיונית והאמנותית
של קבוצה זו. במלחמת העצמאות היה חבר בפלמ״ח, אך עסק בעיקר בעריכה. ב-1949 ייסד וערך
את כתב העת של צה״ל במחנה, שממנו הודח על ידי דוד בן-גוריון לאחר שפירסם מאמר
מחאה על פירוק הפלמ״ח. ב-1950 ייסד וערך עם אהרן מגד את דו-השבועון משא, שגם
ממנו נפרד לאחר פירוק המרכיבים של מפ״ם והפיכתו למוסף הספרות של העיתון למרחב,
ביטאון אחדות העבודה.
מאז פרסום הוא הלך בשדות היה שמיר לסופר הפופולרי ביותר של התקופה.
לפופולריות זו הוסיפה הצלחת עיבוד הרומן למחזה, שהוצג (בבימויו של יוסף מילוא) על בימת
התיאטרון ״הקאמרי״ בעצם ימי מלחמת העצמאות. בשנות החמישים היה שמיר לסופר הישראלי המרכזי.
הוא פירסם סדרה של רומנים שנחלו הצלחה מסחרית גדולה וזכו לשבחי הביקורת: תחת השמש
(1950); במו ידיו (1951; רומן ביוגרפי שבמרכזו האח אלי, שנפל בקרבות הראשונים
של מלחמת העצמאות); מלך בשר ודם (1954; רומן היסטורי על הקמת ממלכת החשמונאים
על ידי אלכסנדר ינאי); כבשת הרש (1956; רומן על פרשת דוד ואוריה החתי); כי
עירום אתה (רומן המשך לתחת השמש, 1960). כמו כן הוצגו מחזות רבים שלו על
בימות התיאטרון, בהם קילומטר 56 (1949); בית הלל (1951); ובעיקר המחזה
ההיסטורי מלחמת בני אור (1956), שאף הוא זכה להצלחה. בה בעת פירסם כרכי סיפורים
קצרים (נשים מחכות בחוץ, 1952; החוט המשולש, 1956), ספרי רפורטאז׳ה (החל
בפורצי דרך ירושלים, 1948), סיפורים לנוער ולילדים וכן מסות ביקורת ורשימות
הגות ותגובה, שמבחר מהן כונס בקובץ בקולמוס מהיר (1960).
בשנות החמישים לא היתה נוכחות חזקה מזו שלו בספרות הישראלית הצעירה,
אך משנות השישים ואילך הואט במידה ניכרת הקצב הקדחתני של פעילותו הספרותית. ב-1966
פורסם הרומן הגבול, וב-1976 במו לבו, סיפור חייו של לובה, אביו של הסופר.
מ-1973 ועד 1992 עבד על יצירתו הסיפורית הגדולה האחרונה, הטרילוגיה רחוק מפנינים
(יונה מחצר זרה, הינומת הכלה, עד הסוף). באותה תקופה פירסם עשרות ספרים, שכללו
מהדורות חדשות של יצירותיו העיקריות, אוספי סיפורים, אוספי מאמרים ומסות של ביקורת
ספרותית, רפורטאז׳ות פוליטיות וגם ספר שירה (כמעט, 1991). פירסם יותר ממאה ספרים.
ספרו האחרון, יאיר (2001), הוא רומן ביוגרפי על אברהם שטרן, מייסד הלח״י שנרצח
בידי הבולשת הבריטית.
ב-1956 פירסם את מאמרו ״שברי לוחות״, שבו מתח ביקורת נוקבת על הקומוניזם,
על המרקסיזם ועל בית גידולו האידיאולוגי והספרותי, ״השומר הצעיר״. מכאן ואילך החלה
דרכו כהוגה דעות חברתי ופוליטי שניתק מן הקוטב המרקסיסטי וקרב והלך בהדרגה לתפישה ציונית-לאומית
רדיקלית, שהכפיפה ניגודים מעמדיים וכן כמעט כל עניין אחר למה שנראה לשמיר עיקר העיקרים:
ביצורה של מדינת ישראל, מימושו המלא של המפעל הציוני, שליטה יהודית בכל ארץ ישראל.
אחרי מלחמת 1967 היה (עם נתן אלתרמן, שאליו היה מקורב לאורך
דרכו הציבורית) בין מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא הצטרף לסיעת ״לעם״ במפלגת
הליכוד, ואחרי המהפך של 1977 נבחר לכנסת כנציג של מפלגה זו. ואולם ב-1979, לאחר ששנה
קודם לכן התנגד להסכמי קמפ דיוויד, פרש מן הליכוד והיה בין מקימי מפלגת התחייה. אף
כי פרש מן הפעילות הפוליטית ומן הכנסת ב-1981, הוא נותר עד מותו מבטא חריף של גישת
הימין הציוני הרדיקלי, ועל כך שילם מחיר כבד של התנכרות אליו ואל מפעלו הספרותי מצד
האינטליגנציה הישראלית מחוגי השמאל. גם שינוי הסגנונות והטעמים בפרוזה הישראלית בשנות
השישים והשבעים הביא לפיחות ניכר במעמדו. מותר להטיל ספק הן בצדקת ההערכה המופחתת הזאת
והן בהתמדתה, וכבר מתרבים הסימנים לכך שההכרה ביצירותיו העיקריות (הוא הלך בשדות,
מלך בשר ודם) כבנכסי צאן ברזל של הספרות הישראלית מתחזקת והולכת.
שמיר היה בעיקרו מספר אפיקן רחב יריעה
וארוך נשימה. אף כי בשנות החמישים הוא מילא תפקיד נכבד גם כמחזאי שהעלה על הבימה את
המציאות הישראלית, אם באמצעות ייצוג ישיר ואם באמצעות משלים היסטוריים (מלחמת בני
אור), אישיותו היוצרת מצאה את ביטויה המלא בסיפור כשם שמצאה את ביטויה הסגנוני
המובהק בלשון עשירה, שצירפה למרכיב הדיבורי-השיחתי (זה בלט בה כמעט רק בקטעי הדיאלוג)
מרכיבים ספרותיים שנחצבו מרובדי השפה לדורותיה, אך בעיקר מן העברית הספרותית של הקלאסיקה
העברית המודרנית שמסוף המאה הי״ט (לרבות הנוסח שקלאסיקה זו שיוותה לרובדי לשון קודמים,
כגון בספר האגדה בתרגומם העברי של ביאליק ורבניצקי). שמיר הצליח ללכד את כל
אלה לסגנון סיפורי אישי חי, ריתמי, מלא מרץ ומתח. סגנון על-דיבורי זה הלם היטב את נוסח
הסיפר שלו, שהעמיד את עולמם של הגיבורים ושל לשון תקופתם בפרספקטיבה של מספר אפי בעל
טווח ראייה ארוך, המוסיף להצגת הגיבורים וקורותיהם פרשנות, התבוננות, רקע. אלה האחרונים
תבעו ריבוד ניכר בסגנון לשם יצירת רווחים בין תודעת הגיבורים לתודעת המספר. הסיפר של שמיר היה ריאליסטי-מימטי-פרטני;
ואולם הריאליזם של שמיר היה מודרך על ידי הבנה מורכבת, דיאלקטית של המציאות. מבחינה
זו חותם החינוך המרקסיסטי שהפנים בנעוריו לא נמחק מיצירתו גם כאשר ״שבר״ את לוחותיו
של המרקסיזם ויצא לדרכו האידיאולוגית לעבר הקצה הימני של המנעד הציוני. שמיר הבין שכל
מעשה שעושה אדם כבחירה גורר אחריו באורח בלתי נמנע תוצאות. גם בחירה באי-עשייה, במחדל,
היא במערכת סיפורית זו בחירה שתוצאותיה הן הכרחיות. המעשה והאדם נבחנים אצלו במבחן
התוצאה. מבחינה זו הציג כבר בהוא הלך בשדות מערכת סיפורית מרותקת ומשולבת בכל
פרט שבה. הרומן כולו עומד בסימן תהייתו של וילי, אבי הגיבור אורי כהנא, על הסיבות והתהליכים
שגרמו בסופו של דבר לבריחתו של הבן מאחריות להיריון מזרעו ובהמשך – למעשה, שהיה ספק
מעשה הקרבה ספק מעשה התאבדות (בעיבוד המחזאי נהפך זה למעשה הקרבה הרואי). שום גורם
בחיים האישיים, הציבוריים והלאומיים אינו מושמט מחשבונו הנוקב של המספר: התפתחותה של
החברה הקיבוצית, השבר המשפחתי שהביא לנתק בין האב לאם, המתח בין עיר לכפר במפעל הציוני,
המאבק בבריטים ובערבים, האימפקט של מלחמת העולם השנייה ושל השואה (המיוצג בעוצמה רבה
על ידי דמותה של מיקה, הנערה מ״ילדי טהראן״ הנושאת את זרעו של אורי ברחמה), הווי הפלמ״ח
הנע בין הרפתקנות לנכונות להקרבה, מפעל ההתיישבות החלוצית בארץ וכו׳. כל אלה השתלבו
בסבך של אינטראקציות ועמדות נפשיות, שהמספר השכיל להאירן כל אחת לעצמה וכולן בצירופן,
ולקולען זו בזו בעלילה סיפורית קוהרנטית, מרתקת ומורכבת. הגיבור (בניגוד למה שנאמר
עליו בשעתו. הביקורת הספרותית הסתלקה זה כבר מאמירה זו) רחוק הן מאידיאליזציה והן מסטריאוטיפיות.
כל המשגים, הבחירות המוטעות, שנעשו לאורך דרך חייו פוגמים בדמותו. עם זאת, למרות כל
חסרונותיו ובריחותיו מאחריות, אורי כהנא הוא האיש הצעיר שהגורל ההיסטורי הטיל עליו
את העול של כיבוש ארץ ישראל – ברגליו המהירות ובמעשיו הנמרצים – למען העם היהודי ולשם
הקמת המדינה היהודית. תוצאות חייו – כוננות למאבק על הקמתה של חברה יהודית חדשה והעובר
שייוולד ללא אב – מוטבעות בחותם כוחותיו וחולשותיו, והן בבחינת נקודת מוצא למאבק ולהתפתחויות
דיאלקטיות חדשות. באינטרמצי הליריים המפרידים בין החטיבות השונות של הרומן מבחין המספר
הבחנה חדה בין התעוררות האביב בטבע ובאדם (זו שעל רקעה ניצתת תשוקתו של אורי למיקה)
ובין היובש של הסתיו, המותיר רק את התוצאה בת הקיימא, את הפרי שהבשיל, את הזרע שהפך
לעובר. הפרספקטיבה המכריעה היא זו של הסתיו. תבניות סיפוריות דומות ניתן למצוא בכל
הרומנים של שמיר עד לטרילוגיה החותמת רחוק מפנינים, שבה נפרשת הרשת של ההתפתחויות
הדיאלקטיות על פני כל ההיסטוריה הציונית שלמן שלהי המאה הי״ט. לאלה נוספה, בעיקר בשני
הרומנים ההיסטוריים של המספר אך גם ברומנים ככי עירום אתה וכן בטרילוגיה, ראייה
המדגישה ניואנסים חדשים. זוהי ראייה שאף היא דיאלקטית, אלא שהיא מעמתת את ״הגיון המדינה״,
היכול להביא גם למעשים של עריצות, עם הצו המוסרי. הבחירה המוסרית מתרחשת כאן לא רק
בחיי היחיד, אלא בחיים הלאומיים בכללותם. שמיר מציג כאן תמונה מורכבת, שבה נבחנת ה״הכרחיות״
של מאורעות היסטוריים, ולעומתה – הכפירה של מי שאינו מודה בהכרחיות זו או של מי שמוצא
את עצמו קורבן שלה (כגון אוריה החתי). למעשה, ניתן להסיק משני הרומנים ההיסטוריים,
מלך בשר ודם וכבשת הרש, ביקורת על דפוסי החיים וההכרעות החברתיות והמדיניות
שהלכו והתגבשו בעידן בן-גוריון. שמיר נמצא בהם בדרך לשבירת כליה של השקפת עולם הרואה
את ההיסטוריה כאילו היתה נוצרת מכוחן של התפתחויות אובייקטיביות והכרחיות. עדיין הוא
ממוקד בבחינת אקט הבחירה של היחיד והרבים ובתיאור תוצאותיו; אבל הבחירה נידונה עכשיו
במסגרת שיקול מוסרי ולאחר מכן גם חזוני-לאומי. אין כל מקום לספק במרכזיות של הרומנים
של שמיר, הן בהתפתחות הכוללת של הרומן העברי לדורותיו והן בהתפתחות הסיפורת הישראלית.
אפילו כנקודת מוצא איתנה ויציבה לדחייה ולהפלגה בכיוון אחר (על ידי מספרים כעמוס
עוז וא״ב יהושע) מילאו רומנים אלה תפקיד מכריע בדינמיקה
של הסיפורת הישראלית ושל התרבות הישראלית בכללה.
ב-1982 הוענק לו פרס מץ על מכלול יצירותיו וב-1988 הוענק לו פרס
ישראל לספרות. משה שמיר נפטר בראשון לציון בד׳ באלול תשס״ד, 21 באוגוסט 2004 ונטמן
בבית העלמין קרית שאול בתל-אביב.
הוא הלך בשדות : רומן (מרחביה : ספרית פועלים, 1947) <הופיע
במספר מהדורות, עיבודים וכן על-ידי הוצאות ספרים שונות> <זכה בפרס אוסישקין> <תורגם
לאנגלית>
He walked through the fields / translated by Audrey
Hodes (Jerusalem : World Zionist Organization, 1959)
ידידיו הגדולים של גדי : וסיפורים אחרים (מרחביה : ספרית פועלים, 1947)
פורצי דרך ירושלים : פרקי עלילות נחשון (ח״מ : חמו״ל, 1948)
<איורים, אריה נבון>
קילומטר 56 : ערב בשלוש מערכות (מרחביה : ספרית פועלים, 1949)
עד אילת : מסיפורי הימים (מרחביה : ספרית פועלים, 1950) <איורים,
אריה נבון>
תחת השמש : רומן (מרחביה : ספרית פועלים, 1950) <מהדורה חדשה
ערוכה ומתוקנת יצאה לאור בהוצאת עם עובד, תשל״ה 1975>
במו ידיו : פרקי אליק (מרחביה : ספרית פועלים, 1951) <הופיע
במספר מהדורות וכן בהוצאת עם עובד> <זכה בפרס ברנר> <תורגם לאנגלית>
With his own hands / translated by Joseph Shachter
(Jerusalem : Institute for the Translation of Hebrew Literature, 1970)
אחד אפס לטובתנו : סיפורים (תל-אביב : טברסקי, 1951) <איורים,
שמואל כץ>
בית הלל : מחזה בשלוש מערכות מוצג על-ידי ׳הבימה׳ (תל-אביב : נ. טברסקי, תשי״א
1951)
נשים מחכות בחוץ : י״ג סיפורים (מרחביה : ספרית פועלים, 1952)
מלך בשר ודם : רומאן היסטורי (מרחביה : ספרית פועלים, 1954)
<זכה בפרס ביאליק> <תורגם לספרדית, לאנגלית, לאיטלקית ולפורטוגזית>
Rey de carne y hueso : novella / tr. Berta Barsky
de Maislis (Buenos Aires : Editorial Candelabro, 1957)
The king of flesh and blood / tr. David Patterson
(London : East and West Library, 1958) <also published in New York : Vanguard
Press, 1958>
Un re di carne e sangue : romanzo / tr. Elena Monselise
Ottolenghi (Milano : Feltrinelli, 1959)
Rei de carne e osso / tr. J. Guinsburg e Alberto Guzik
(São Paulo : Editôra Perspectiva, 1971)
סוף העולם! : קומדיה מחיי הארץ בשלש מערכות (תל-אביב : המרכז לתרבות וחינוך,
תשי״ד) <איורים, אבא פניכל> <הביא לדפוס, ז. יוסיפון>
מלחמת בני אור : מחזה היסטורי מימי ינאי המלך (מרחביה : ספרית פועלים, 1955)
<הופיע במספר מהדורות. מהדורה חדשה יצאה לאור על-ידי הוצאת אור
עם, בתשמ״ט 1989) <תורגם לצרפתית>
La guerre des fils de la lumiere : piece
en quatre tableaux, un prologue et un epilogue / tr. Y. Ben-Porat en collaboration
avec R. Ascot. (Paris : Caracteres, 1956)
החוט המשולש : סיפורים (חיפה : מועצת פועלי חיפה, תשט״ז) <הופיע
גם בהוצאת ספרי גדיש, בתשי״ט 1958 ובהוצאת ספרית פועלים, 1960>
כבשת הרש : סיפור אוריה החתי (תל-אביב : דבר, תשי״ז 1956) <מהדורות
נוספות יצאו לאור על-ידי ספרית פועלים ומהדורה חדשה על-ידי הוצאת עם עובד בתשל״ד>
<תורגם לאנגלית>
David’s stranger / tr. Margaret Benaya (London
: New York : Abelard-Schuman, 1964)
כולם ביחד : סיפורים לילדים בשני קולות (מרחביה : ספרית פועלים, 1956)
<זכה בעיטור אנדרסן> <הסיפור למה בכתה זיוה בחג הביכורים, תורגם
לאנגלית>
Why Ziva cried on the Feast of First Fruits
/ tr. Tamara Kahana (London : New York : Abelard-Schuman, 1960)
מאגדות לוד : סיפור ומחזה (מרחביה : ספרית פועלים, 1958) <איורים
- אריה נבון>
חמישה מערכונים (תל-אביב : מרכז לתרבות וחינוך, 1959) <הופיע
במספר מהדורות>
כי עירום אתה : רומאן (מרחביה : ספרית פועלים, 1959) <מהדורה
ערוכה ומתוקנת הופיעה בהוצאת עם עובד בתשמ״ח 1988>
בקולמוס מהיר (מרחביה : ספרית פועלים, 1960) <מאמרים ורשימות>
הגלגל החמישי (מרחביה : ספרית פועלים, תשכ״א 1961) <איורים,
שמואל כץ> <מהד׳ חדשה יצאה לאור על-ידי הוצאת עם עובד בתש״ן 1990) <תורגם לאנגלית>
The fifth wheel / tr. Aubrey Hodes (London
: Bodley Head, 1961)
The fifth wheel (Berkeley, Calif. : Benmir
Books, 1986) <illustrations by Shmuel Katz>
הגבול : רומן (מרחביה : ספרית פועלים, תשכ״ו 1966) <מהד׳ חדשה
יצאה לאור על-ידי הוצאת זמורה, ביתן בתשנ״ז 1997>
בעקבות לוחמי סיני : אנשים ונופים במבצע קדש (תל-אביב : פרסומי קצין חינוך
ראשי, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, תשכ״ז 1966) <איורים, שמואל
כץ>
חיי עם ישמעאל (תל-אביב : ספרית מעריב, 1968) <תורגם לאנגלית>
My life with Ishmael / tr. Rose Kirson (London
: Vallentine Press, 1970)
נס לא קרה לנו (תל-אביב : א. לוין-אפשטיין, תשכ״ח 1968)
יונה מחצר זרה : רומן (תל-אביב : עם עובד, תשל״ד 1973)
סיפורים (תל-אביב : משרד הבטחון, ההוצאה לאור : ספרית תרמיל, תשל״ד 1974)
אל מול פני המלחמה החזקה (ירושלים : שקמונה, 1974) <מאמרים>
הממלכה המאוחדת : דוד ושלמה (תל-אביב : ספרית מעריב, 1976)
<איורים חיים רון ובהשתתפות גבריאל ברקאי>
בלבן, אברהם. יסודות מיתולוגיים ורומנסיים
בסיפורת של ״דור המדינה״. דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, חטיבה
ג׳, כרך ב (1989), עמ׳ 251–258 <על יצירתם של משה שמיר, עמוס
עוז ועמליה כהנא-כרמון>
ברזל, הלל. מיתוס קרבן ותחייה בסיפורי
שמיר. בספרו: סיפורת עברית מיטאריאליסטית
(רמת גן : אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת מסדה, תשל״ד 1974), עמ׳ 53–55.
ברזל, הלל. המספר כהיסטוריון רומאנטי:
עיון חוזר ביצירתו של משה שמיר. בצרון: רבעון לספרות הגות ומחקר, שנה י׳,
חוב׳ 43–44 (1989), עמ׳ 12–34.
גוברין, נורית.ההתקבלות הטראגית : משה
שמיר (1921–2004). מאזנים, כרך ע״ח, גל׳ 6 (תשרי תשס״ה, אוקטובר 2004),
עמ׳ 3–5.
גולן, ארנה. ריאליזם סוציאליסטי : ״עד
אור הבוקר״ מאת משה שמיר. בתוך: בין בדיון לממשות : סוגים הסיפור הישראלי
(יחידה 2) (תל אביב : האוניברסיטה הפתוחה, תשמ״ד 1984), עמ׳ 64–143 <על הסיפור
שפורסם לראשונה ב״ילקוט הרעים״, חוב׳ ג (סתיו תש״ו), עמ׳ 6–30 וכונס בספרו ״נשים
מחכות בחוץ״ (ספרית פועלים, 1952), עמ׳ 7–32>
גלסנר, אריק. כיצד מזיקה ומועילה ההיסטוריה
ליצירתו של העברי החדש: מסה על חמשת הרומנים הראשונים של משה שמיר. עמדה,
חוב׳ 12–13 (2004), עמ׳ 55–67; פרק ב׳: ״מלך בשר ודם״, כבשת הרש״, הרומנים ״ההיסטוריים״.
עמדה, חוב׳ 14 (אביב 2005), עמ׳ 28–38.
גרנות, משה. ״הנכונות לחיות עם האמת
שלך – אפילו אתה בודד״. מאזנים, כרך ע״ח, גל׳ 6 (תשרי תשס״ה, אוקטובר
2004), עמ׳ 6–7 <קטעים מראיון עם משה שמיר> <חזר ונדפס בספרו: שיחות עם סופרים
(תל-אביב : קווים, 2007), עמ׳ 123–148>
גרנות, משה. משה שמיר: ביקורים אצל עגנון.
מאזנים,
כרך פ׳, גל׳ 5–6 (תשרי תשס״ז, ספטמבר 2006), עמ׳ 37–38.
דר, יעל. מה לפירוק הפלמ״ח ולסיפורי
ילדים? : משה שמיר ויגאל מוסינזון כותבים לילדים על רקע
היריבות הפוליטית בין מפא״י למפ״ם במלחמת העצמאות. בתוך:
פוליטיקה במלחמה : קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות / עורכים
– מרדכי בר-און, מאיר חזן (ירושלים : יד יצחק בן-צבי ; המכון לחקר הציונות וישראל
ע״ש חיים וייצמן, אוניברסיטת תל-אביב ; העמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי,
תשע״ד 2014), עמ׳ 580–598.
הולצמן, אבנר. לעבר האדם או מעבר לספרות: אוכמני, שמיר והוויכוח על ריאליזם סוציאליסטי בספרות העברית.
עלי-שיח, חוב׳ 36 (1995), עמ׳ 127–140 <חזר וכונס בספרו אהבות ציון
: פנים בספרות העברית החדשה (ירושלים : הוצאת כרמל, תשס״ו 2006), עמ׳ 346–359>
זהבי, אלכס. משה שמיר כסופר ילדים.
ספרות ילדים ונוער, שנה 32, חוב׳ ב (122) (שבט תשס״ה, ינואר 2005), עמ׳
16–17.
זמורה, ישראל. פרקים קטנים: ראשית הסוף לויכוח
אחד. הארץ, י״א בתמוז תש״א, 22 ביוני 1945 <על
׳ילקוט הרעים׳>
טאוזינגר, רונה. ׳צדקה
ממני׳ – על סיפור גנוז מאת משה שמיר. בתוך: ארצות הצבי : מחקרים על נוף ואדם בספרות העברית,
מוגשים לצבי לוז / עורכים – זיוה שמיר,
אבידב ליפסקר (ירושלים : כרמל, תשפ״ב 2021), עמ׳
379–398.
טבול, ראובן.
הביוגרף היהודי.מקור ראשון, שבת, ג׳ באלול תשע״א, 2 בספטמבר
2011, עמ׳ 15 <מעבר ליכולת הדיוק החדה בתיאור דור הפלמ״ח, ידע משה שמיר להדהד את
דמות היהודי הקלאסי. מיתוס הצבר נבנה אצלו על בסיס העיירה החב״דית וימי הזוהר התנ״כיים.
שבע שנים לפטירתו>
מהלו, אביבה. על ״דור בארץ״ ועוד:
ריאיון עם משה שמיר ז״ל.
מסד: מאסף לענייני ספרות והוראתה, גל׳ 3 (תשס״ה 2005), עמ׳ 91–101
<ראיון עם משה שמיר ז״ל על מקורות ההשפעה שהביאו ליצירתו הענפה, על הקיבוץ, על
התנועה, על ההשראה הספרותית, על ״דור בארץ״ ומידת שייכותו לדור זה>
מירון, דן. נאמן לעצמו עד תום: עם מותו
של משה שמיר, אב מייסד של הספרות הישראלית. ידיעות אחרונות, המוסף
לשבת - ספרות, י׳ באלול תשס״ד, 27 באוגוסט 2004, עמ׳ 28, 30.
מלכין, יעקב. מכתב למשה שמיר. על החומה, מארס 1944
<על סיפורי שמיר ב׳ילקוט הרעים׳>
מלכין, יעקב. ילקוט הרעים ג - ברכת קורא על התוספות.
על החומה, ינואר 1946.
מלכין, יעקב.לדרכם של הרעים.
משמר, כ״ד באלול תש״ו, 20 בספטמבר 1946, עמ׳ 4, 6 <עוד על ׳ילקוט הרעים׳>
פלדמן, אהובה. משה שמיר. בספרה: שנאה (לא) כבושה : על
שנאה עצמית יהודית בספרות העברית בת זמננו (תל-אביב : תמוז, תשס״ז 2006), עמ׳ 77–93>
קריץ, ראובן. סיפורי ״ילקוט הרעים״.
בספרו: הסיפורת של דור המאבק לעצמאות (קרית
מוצקין : פורה, תשל״ח 1978), עמ׳ 63–104 <דיון, בין היתר, בסיפורים ״הגמגום
שני״״, ״עד אור הבוקר״, ״מפתחות אבודים״ וכן שתי רשימות פתיחה שנכתבו, כנראה, בידי
משה שמיר וכן מסה ״עם בני דורי״, שפורסמו ב״ילקוט הרעים״>
ראובני, יותם. הוא הלך וחזר בשדות. ידיעות
אחרונות, 7 ימים, א׳ בסיון תשמ״ז, 29 במאי 1987, עמ׳ 70–73.
שביד, אלי. נוער ישראלי באספקלריה כפולה
: על סיפורי משה שמיר וס. יזהר. בספרו: שלוש אשמורות (תל-אביב : עם עובד, תשכ״ד 1964),
עמ׳ 185–201.
שוהם, חיים. בין הווה לשלילת-העבר :
הדראמות של משה שמיר. בספרו: אתגר ומציאות בדראמה
הישראלית : עיונים במחזות: שמיר, שחם, מגד, מוסינזון, אלוני והאזרחי (רמת
גן : אוניברסיטת בר-אילן, תשל״ה 1975), עמ׳ 25–70.
שריד, יוסי. דברים לזכרו של משה שמיר ז״ל (בית
הסופר 23.08.2004). מבוע, גל׳ מ״ב (חורף תשס״ה 2005), עמ׳ 80–82.
Feldman, Yael S. ״The
most exalted symbol for our time״? Rewriting ׳Isaac׳ in Tel Aviv. Hebrew
studies, vol. 47 (2006), pp. 253-273. <על מוטיב העקדה בספרות העברית ודיון
במסתו של משה שמיר ״אדיפוס ואברהם״ שנדפסה לראשונה ב׳על המשמר׳ וכונסה בספרו
בקולמוס מהיר>
Nash, Stanley L. The clash of ideologies and
heroes in Moshe Shamir׳s trilogy ״Rahoq mi-Peninim״ : the anti-British dimension.
In: Between History and Literature : studies in honor of Isaac Barzilay
/ edited by Stanley Nash (Tel Aviv : Hakibbutz Hameuchad, 1997), pp. 65-80.
על ״הוא הלך בשדות״
אופק, אורי. ההולכים בשדות מבקרים את ״הוא הלך בשדות״.
במעלה, כרך י״ח גל׳ 5–6 (405–406) (ח׳ באדר ב׳ תש״ח, 19 במארס 1948), עמ׳
96.
אחי-אמנון. ההולכים בשדות מבקרים את ״הוא הלך בשדות״.
במעלה, כרך י״ח גל׳ 5–6 (405–406) (ח׳ באדר ב׳ תש״ח, 19 במארס 1948), עמ׳
96–97.
בליבוים, רבקה. צבע היצירה: בחינה לשונית-סגנונית : מילות הסיבה ב׳מלך
בשר ודם׳ ו׳הוא הלך בשדות׳ למשה שמיר. בקורת ופרשנות, חוב׳ 38 (קיץ תשס״ה
2005), עמ׳ 261–278.
בן-עמוס, אבנר.מי הוא שהלך בשדות? : בחיפוש
אחר הצבר האמתי. בתוך: גָּלוּיוֹת ישראליות : מולדת וגלות
בשיח הישראלי / עורך – עופר שיף (קריית שדה בוקר : מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות,
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע״ה 2015), עמ׳ 196–203 <על המחזה שהועלה בתיאטרון
הקאמרי ב-1948>
ברגשטין, פניה. ״הוא הלך בשדות״.
בספרה: רשימות (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשי״ב
1952), עמ׳ 273–279 <נחתם: 1949>
ברקוביץ׳, אילן.
״מישהו הלך״ : גלגולי שמותיו של הרומאן ״הוא הלך בשדות״ למשה שמיר.
הארץ, תרבות וספרות, כ״ט באלול תשס״ה, 3 באוקטובר 2005, עמ׳ ה 7 <נדפס
גם ב׳מאזנים׳, כרך ע״ט, גל׳ 3 (אלול תשס״ה, ספטמבר 2005), עמ׳ 2–3>
גור, ישראל [י. אחי-נחמן]. ״הוא הלך בשדות״.
במעלה, כרך י״ח גל׳ 13 (413) (ב׳ בתמוז תש״ח, 9 ביולי 1948), עמ׳ 260–261 <על
המחזה בתיאטרון הקאמרי>
גלוזמן, מיכאל. האסתטיקה של הגוף המרוטש
: על תרבות המוות ב״הוא הלך בשדות״. סדן:
מחקרים בספרות עברית, כרך ה (תשס״ב 2002), עמ׳ 347–377.
גן, שמעון.על המחזה המקורי.
מאזנים, כרך ה׳ (כ״ח),
חוב׳ ג׳-ד׳ (אב-אלול תשי״ז,
אוגוסט-ספטמבר 1957), בעיקר עמ׳ 235–237 <גם על המחזה ״מלחמת
בני-אור״>
הלפרין, חגית. ספרות, ביוגרפיה ופוליטיקה
: החרם על ״הוא הלך בשדות״ והשתקפותו ב״על סוסו בשבת״ למשה שמיר.
סדן: מחקרים בספרות עברית, כרך ה (תשס״ב
2002), עמ׳ 378–400 <כונס גם ב׳פרויקט
בן-יהודה׳>
מלכין, יעקב.
עצבון הימים והספר : עם ספרו של משה שמיר ״הוא הלך בשדות״. דבר,
י״ט באייר תש״ח, 28 במאי 1948, עמ׳ 3.
מלכין, יעקב.
״הוא הלך בשדות״ : עם ספרו של מ. שמיר. דבר, כ״ו באייר תש״ח,
4 ביוני 1948, עמ׳ 4.
נאמן, ג׳אד. שדות הבדיון הדומיננטי. מדעי היהדות, כרך 39 (תשנ״ט
1999), עמ׳ 77–89 <על הגרסה הקולנועית של ״הוא הלך בשדות״>
נגיד, חיים. ההולכים בשדות התיעוד והבידיון
: על הוא הלך בשדות ובערבות הנגב. בספרו: בגנות האשליה : הז׳אנר התיעודי בדרמה העברית (תל
אביב : אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לאמנויות ע״ש יולנדה כץ, החוג לאמנות התאטרון
: ספרא, בית ההוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל, 2009), עמ׳ 113–130.
פוסק, אביגדור ו.ג. ׳הוא הלך בשדות׳ מאת תומרקין : על ספרות עברית
ופיסול ישראלי. מדעי היהדות, כרך 39 (תשנ״ט 1999), עמ׳ 91-110.
קורצווייל, ברוך. ״הוא הלך בשדות״ : (פני הסיפור
העברי החדש – לאן? מאמר ראשון). הארץ, 3 בספטמבר 1948 <כונס בספרו חיפוש
הספרות הישראלית : מסות ומאמרים / ערכו צבי לוז וידידיה יצחקי (רמת-גן : אוניברסיטת
בר-אילן, תשמ״ב 1982), עמ׳ 138–144>
קינר, גד. ההצגה ׳הוא הלך בשדות׳ ומקומה בתיאטרון
הישראלי. מדעי היהדות, כרך 39 (תשנ״ט 1999), עמ׳ 67–76.
רובין, רינה. הצבר ופליט השואה - מתח בלתי נמנע. משואה,
כרך 28 (תש״ס 2000), עמ׳ 329–341.
רנאל, צבי. הערה ל״הוא הלך בשדות״. במעלה, כרך י״ח,
גל׳ 19 (419) (י״ט בתשרי תש״ט, 22 באוקטובר 1948), עמ׳ 395 <על המחזה בתיאטרון
הקאמרי> <הגיבו על כך הדסה גורדון וחמדה שולמן בגל׳ 22 (422) (י״ז בחשון תש״ט,
19 בנובמבר 1948), עמ׳ 446 ותגובה של צטקה בכרך י״ט, גל׳ 1 (425) (י״ג בטבת תש״ט,
14 בינואר 1949), עמ׳ 10>
שאנן, אברהם. לדרכו של הסיפור העברי החדש.
מולד, כרך א׳, גל׳ 4 (תמוז תש״ח, יולי 1948), עמ׳ 241–243.
שה-לבן, יוסף. הקשר לקרקע בספרות הישראלית
הצעירה. קטיף: ילקוט לדברי ספרות,
הגות ואמנות, כרך ב׳ (תשכ״ג), עמ׳ 131–141.
שוורץ, יגאל. 1948 - הוא הלך בשדות,
משה שמיר. בספרו: הידעת את הארץ שם הלימון פורח : הנדסת האדם ומחשבת
המרחב בספרות העברית החדשה (אור יהודה : דביר, 2007), עמ׳ 239–366.
שטייר-לבני, ליאת. דמות הצבר המיתולוגי בסרט ״הוא הלך בשדות״
- קריאה מחודשת. כיוונים חדשים, חוב׳ 15 (טבת תשס״ז, ינואר 2007),
עמ׳ 290–304.
Dekel, Michal. Citizenship and sacrifice: the tragic
scheme of Moshe Shamir׳s He walked through the fields. Jewish social
studies: history, culture, society n.s., vol. 18, no. 3 (Spring/Summer 2012),
pp. 197-211. *
בליבוים, רבקה. צבע היצירה: בחינה לשונית-סגנונית : מילות הסיבה ב׳מלך
בשר ודם׳ ו׳הוא הלך בשדות׳ למשה שמיר. בקורת ופרשנות, חוב׳ 38 (קיץ תשס״ה
2005), עמ׳ 261–278.
הכהן, עדן. אכזר מכל המלך? סגולה: מגזין ישראלי
להיסטוריה, גל׳ 10 (אדר תשע״א, מארס 2011), עמ׳ 66–68.
חבר, חנן.תיאולוגיה
ומעמד ב מלך בשר ודם למשה שמיר. ספרות ומעמד : לקראת
היסטוריוגרפיה פוליטית של הספרות העברית החדשה / עורכים אמיר
בנבג׳י, חנן חבר (ירושלים : מכון ון-ליר בירושלים
: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע״ד 2014), עמ׳ 167–203 <חזר ונדפס בספרו
בכוח האל : תיאולוגיה ופוליטיקה בספרות העברית
המודרנית (ירושלים : מוסד ון-ליר : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע״ג 2013), עמ׳ 133–167>
כנעני, דוד.
״מלך בשר ודם״.על המשמר, ב׳ באדר א׳ תשי״ד,
5 בפברואר 1954, עמ׳ 5 <מתוך דברים במסיבה עם הופעת ספרו של מ. שמיר
בהוצאת ספרית פועלים>
מנדלסון-מעוז, עדיה. אל השררה :
״מלך בשר ודם״ ו״כבשת הרש״ לשמיר. בספרה: הספרות
כמעבדה מוסרית : קריאה במבחר יצירות בפרוזה העברית של המאה העשרים (רמת
גן : אוניברסיטת בר-אילן, תש״ע 2009), עמ׳ 153–176.
סדן, דב. דרך מרחב. בחינות
בביקורת הספרות, חוב׳ 7 (קיץ תשי״ד), עמ׳ 25–36 <חזר ונדפס בספרו בין דין
לחשבון, עמ׳ 283–300>
קורצווייל, ברוך.״מלך בשר ודם״ למשה שמיר.הארץ, תרבות וספרות, י״ז בסיון תשי״ד, 18 ביוני 1954, עמ׳ א-ב
<כונס בספרו חיפוש הספרות הישראלית : מסות ומאמרים / ערכו צבי לוז וידידיה
יצחקי (רמת-גן : אוניברסיטת בר-אילן, תשמ״ב 1982), עמ׳ 144–156>
ראובני, אהרן. ׳מלך בשר ודם׳ ומבקריו.
בספרו: עיון ובקורת (ירושלים : תל-אביב : הוצאת ספרים מ. ניומן, תשכ״ז),
עמ׳ 179–196 <ויכוח עם ברוך קורצווייל,
דב סדן ושלמה צמח על הרומן של משה שמיר>
שנפלד, רות. ״מלך בשר ודם״ מאת משה שמיר :
בין הרומאן לבין ההיסטוריה. בתוך: בין היסטוריה לספרות
/ הביאה לדפוס – מיכל אורון (תל אביב : דיונון, תשמ״ג 1983), עמ׳ 20–28.
Hever, Hannan. Jerusalem,
theology and social class: Moshe Shamir׳s historical novel The King of Flesh
and Blood. In: Polish and Hebrew literature and national identity
/ edited by Alina Molisak and Shoshana Ronen (Warsaw : Elipsa, 2010), pp. 236-250.
בלאט, אברהם. ״כבשת הרש״ של משה שמיר. בספרו:
בנתיב סופרים (תל-אביב : המנורה, תשכ״ז 1967),
עמ׳ 133–136.
חנני, חסיה. בעית העימות בין יחיד לבין שלטון : עיונים ב״כבשת
הרש״ למשה שמיר. קטיף: ילקוט
לדברי ספרות, הגות ואמנות, כרך י״ב-י״ג (תשל״ח 1978), עמ׳ 152–167.
מנדלסון-מעוז, עדיה. אל השררה :
״מלך בשר ודם״ ו״כבשת הרש״ לשמיר. בספרה: הספרות
כמעבדה מוסרית : קריאה במבחר יצירות בפרוזה העברית של המאה העשרים (רמת
גן : אוניברסיטת בר-אילן, תש״ע 2009), עמ׳ 153–176.
טרסי-גיא, אסתר. ״כבשת הרש״ : בשולי קריאת
רומן היסטורי. בספרה: ביקורת זוטא : הערכות ספרי ילדים ונוער (תל-אביב :
מ. ניומן, תשכ״ט), עמ׳ 151.
אבינור, גיטה. הוא הלך בשטח ההפקר. על המשמר,
דף לספרות ולאמנות, י״א בניסן תשכ״ו, 1 באפריל 1966, עמ׳ 5, 6.
הולצמן, אבנר. מבוי סתום. בספרו
מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל-אביב : הקיבוץ
המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 320–321 <הובא לראשונה ב׳מוסף רדיו לספרות׳,
יוני 1997>
נסים, קובי. הם באו מן השדות. על המשמר, כ״ט בכסלו תשנ״ב, 6
בדצמבר 1991, עמ׳ 21.
סיון, אריה. כמעט שירה. ידיעות אחרונות,
המוסף לשבת, י״ג באלול תשנ״א, 23 בינואר 1991, עמ׳ 24.
רון, איתי. האם לבו של סלע פועם כשהוא בודד. הארץ, כ׳ באלול
תשנ״א, 30 באוגוסט 1991, עמ׳ ב 9.
שבתאי, אהרן. כן ליעקובי, לא לשמיר. מעריב,
השבוע, כ׳ באלול תשנ״א, 30 באוגוסט 1991, עמ׳ 56–57.
על ״עד הסוף״
אוריין, יהודית. שלושה שהם אחד, אחד שהוא שלושה. ידיעות אחרונות,
המוסף לשבת, כ״ב בכסלו תשנ״ב, 29 בנובמבר 1991, עמ׳ 21.
אורן, יוסף. טרילוגיה על רוח טהורה. נתיב,
שנה ד׳, חוב׳ 27 (1992), עמ׳ 43–52.
גוברין, נורית. ״הזכרונות חיים - והחיים הם
זכרונות״. מאזנים, כרך ס״ו, גל׳ 7–8 (סיון-תמוז תשנ״ב, יוני-יולי 1992),
עמ׳ 19–21 <חזר ונדפס בספרה קריאת הדורות : ספרות עברית במעגליה (תל-אביב
: גוונים, תשס״ב 2002), כרך ב׳, עמ׳ 167–172>
גרנות, משה. הסיפור האמיתי של דובה ויהודה
צ׳רקסקי. הארץ, י״ב בשבט תשנ״ב, 17 בינואר 1992, עמ׳ ב 8.
הולצמן, אבנר. אין החיים שלנו לעשות בהם כחפצנו.
הארץ, י״ב בשבט תשנ״ב, 17 בינואר 1992, עמ׳ ב 8 <חזר ונדפס בספרו מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל-אביב : הקיבוץ
המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 84–88>
ויס, הלל. משה שמיר חוזה שחורות. מעריב,
השבוע, ו׳ בטבת תשנ״ב, 13 בדצמבר 1991, עמ׳ 56–57 <חזר ונדפס בספרו עלילה – ספרות הכליון הישראלית (בית אל : ספרית
בית אל, תשנ״ב 1992), עמ׳ 92–98, בשם: ספר היאוש>
אורן, יוסף. יאיר - הענבל בפעמון הדורות.
נתיב: כתב עת למחשבה מדינית, חברה ותרבות, שנה 14, גל׳ 81–82 (ספטמבר 2001),
עמ׳ 52–58 <חזר ונדפס בספרו הקול הגברי בסיפורת הישראלית
(ראשון לציון : יחד, תשס״ב 2002), עמ׳ 11–25>
אחימאיר, יעקב. עוצמת הנימה הדקלרטיבית. מעריב, מוסף שבת - ספרות
וספרים, י״ט באלול תשס״א, 7 בספטמבר 2001, עמ׳ 28–29.
כפכפי, איל. ריאליזם מדיני ואוטופיזם בלתי מעשי. מפנה: במה לעניני
חברה, חוב׳ 35 (2001), עמ׳ 34–38.
צימרמן, עקיבא. יאיר - בשר ודם. הצופה, המוסף, ה׳ באלול תשס״א,
24 באוגוסט 2001, עמ׳ 12.
שביט, יעקב. בארגמן ובמחשך. הארץ, תרבות
וספרות, כ״ט בתמוז תשס״א, 20 ביולי 2001, עמ׳ ב 13.
שגב, תום. ״המחתרת מייצרת משוגעים, ואולי אפילו להיפך - משוגעים מייצרים
מחתרת״. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 448 (ט׳ בתשרי תשס״ב, 26 בספטמבר 2001),
עמ׳ 1, 13.
שמיר, זיוה. הוא היה גיבור. ידיעות אחרונות,
המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, י״ד באב תשס״א, 3 באוגוסט 2001, עמ׳ 26–27.
על ״ילקוט הרעים״ בעריכת משה שמיר ושלמה טנאי
אוכמני, עזריאל.וויכוח גדול עם ילקוט קטן.
משמר, ה׳ בחשון תש״ו, 12 באוקטובר 1945, עמ׳ 4, 6 <על ׳ילקוט הרעים׳> <חזר
ונדפס בספרו לעבר האדם : דברים בשולי ספרים
והזמן (מרחביה : ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1953), עמ׳ 228–236>
על ״דור בארץ״, אנתולוגיה של ספרות ישראלית, בעריכת עזריאל אוכמני,
שלמה טנאי ומשה שמיר