אליעזר בן–יהודה נולד בלושקין, פלך וילנה, בכ״א בטבת תרי״ח, 7 בינואר 1858 לאביו, יהודה–ליב פרלמן ואימו פייגה לבית וולפסון. אביו מת עליו בהיותו בן חמש ונתחנך על ידי אימו בעיר הולדתו. בגיל בר מצוה עבר לפולוצק (פלך ויטבסק) ללמוד שם בישיבה. ראש הישיבה הוא שהכניסו לעולם ההשכלה, היינו לחקר הלשון וקריאת ספרי ההשכלה העברית. משנמאסה עליו האכילה על שולחנות זרים, שהייתה מקובלת בישיבה, הלך לעיירה הקרובה, גלובוקוייה, אצל דודו, שם למד בשקידה לימודי קודש, ובמסתרים לימודי חול. לאותה עיירה הגיע באותם הימים שלמה נפתלי הרץ יונס, בעל תעשיה זעירה, לפנים חסיד ועתה משכיל וסופר, שקירב את בן–יהודה לביתו ואף למד כאן רוסית מפי בתו של יונס, דבורה. בעצתו של יונס הלך לגרמניה לשם השתלמות בלימודים. להפצרת אימו, שאליה סר בדרכו, הלך לדווינסק, שם התגורר ידידה. בדווינסק סיים (1877) את בית הספר התיכון. באין אפשרות ליהודי להתקבל לאוניברסיטה רוסית הלך לפאריס ולמד רפואה באוניברסיטה (1879).
    לפני צאתו לפאריס נתפס להשפעתו של פיוטר לאברוב וטרחתו להקלת סבלו של העם הרוסי. אף זיקתה הקלושה של הספרות העברית למציאות בימיו עשתה כדי להרחיקו מההשכלה העברית וספרותה. ברם, כתב–העת ״השחר״ של פרץ סמולנסקין, ובייחוד הפובליציסטיקה של העורך, מלחמת רוסיה–תורכיה (1877–1878) וכן התעוררות התנועה הסלאבופילית (היחלצות לעזרת הבולגרים) החזירוהו לעברית וללאומיות היהודית. מאמרו הראשון (״שאלה נכבדה״) שפירסם ב״השחר״ (ניסן תרל״ט/1879) היה ביטוי לאידיאולוגיה הלאומית שלו, שנצטרפה ממיזוג שני היסודות: שיבת–ציון ושיבה לעברית.
    מקץ שלוש שנים לבואו לפאריס החלו להיראות בו סימניה של מחלת השחפת. מכיוון שביקש לעלות ארצה נטש את לימודי–הרפואה והתחיל לומד בבית מדרש למורים של חברת ״כל ישראל חברים״, לשם הכשרתו כמורה (בייחוד לחקלאות). משהוחמרה מחלתו, הלך לאלג׳יר וישב שם כשנה. משם החל לשלוח את מאמריו לעיתונות העברית בחוץ–לארץ ול״חבצלת״ הירושלמית. לבסוף הוזמן על ידי עורך ה״חבצלת״, ישראל דב פרומקין, לעלות ולעשות עמו בעריכת העיתון. בדרכו לארץ נשא את בתו של ש. נ. ה. יונס, דבורה, ויחד עלו בראשית תרמ״ב (סתיו 1881) לארץ–ישראל.
    בירושלים, החל להשתתתף בקביעות ב״חבצלת״ ואף נתחבר לסופרים והמשכילים שם, ובייחוד ליחיאל מיכל פינס. עם עלייתו פתח במאבקו להשלטת הדיבור העברי, תחילה בביתו ולאחר–מכן בארץ כולה. היה במייסדי החברה ״שפה ברורה״, שהיתה א–פוליטית מיסודה, אולם בעלת מגמה אחת ״לשרש מקרב היהודים יושבי ארץ–ישראל את לשונות העלגים, הזשרגון האשכנזי והספרדי וכו׳, המחלקות את לבות המדברים אותן ועושים אותם כמו לו היו בני עמים שונים וגורמים פירוד הלבבות נורא בדעות, מנהגים וכו׳״.
    דרכו בעיתונות פתח בן–יהודה בהשתתפות קבועה ב״חבצלת״. בתרמ״ד (1884) ייסד את עתונו הראשון ״מבשרת ציון״ – והוא עדיין במחיצתו של פרומקין וה״חבצלת״. לאחר שנה, בראשית תרמ״ה (סתיו 1884), הקים את עתונו העצמאי הראשון ״הצבי״, כשבועון – ומאז מתחילה עיתונותו שנתקיימה עד מלחמת העולם הראשונה. עיתונות זו, שיצאה מטעמים שברשיון, בשמות שונים (״השקפה״, ״הצבי״, ״האור״ ועוד), היתה הראשונה שהכניסה רוח מודרניסטית, בניגוד לקודמתה שהיתה טבועה, על כל גווניה, בחותמו של הישוב הישן. עיתונותו זו היתה לו סדנה לחידושי הלשון שלו, וכן הכניסה הרבה תרגומים לספרות העברית (בייחוד מצרפתית, מהם שיצאו בספרים מיוחדים). דמותה הציבורית של עיתונות זו היתה: תמיכה בישוב החדש ובפקידות ״הנדיב״ במושבות, הטפה נמרצת לעברית כלבוש אופייני לישוב העברי החדש ואף שימשה כעין חממה לעידוד סופרים ועיתונאים מבני הישוב. הנוסח הפאתטי והצעקני, שסיגלה לעצמה עיתונות זו, בשלבה המאוחר – ובייחוד בימי בנו איתמר בן אב״י, לא היה לרוחם של ראשי המדברים בספרות העברית בחוץ–לארץ. מכאן היחס השלילי, בדרך כלל, לעיתונות זו, למרות כל החיוב בפעלו של בן–יהודה למען הלשון, הדיבור העברי, המילון וכו׳. בימי פולמוס אוגנדה היה לוחם נמרץ למען אוגנדה ואף זה הוסיף לאי האהדה אליו. בשל מלחמתו בישוב הישן נטפלה אליו הרשות התורכית ובגלל מאמרו של חותנו ש. נ. ה. יונס, שהיה בו כביכול קריאה למרד, אסרה אותו (תרנ״ד). מאסרו עורר סערה בכל העולם היהודי ובייחוד מאחר שאישי הישוב הישן הודיעו בגלוי, שהם מסתייגים ממאמר זה. ב–1909 הפך את ״הצבי״ לעיתון יומי, שיצא לאחר–מכן בשם ״האור״. הוציא גם את עתון הילדים העברי הראשון בעולם כולו (״עולם קטון״. תרנ״ג) וכן עתון פדגוגי (״בית הספר״. תרס״ח), ״האיכר היהודי״ לחקלאות (תרנ״ז) ועוד.
    עם יצירת עיתונות העליה השניה, שכל עצמה היתה בניגוד לבן–יהודה, התמעטה השפעת עתונותו על הישוב החדש וטובי הסופרים בארץ ומחוצה לה התחילו משתתפים בעיתונות הפועלים. המשך לנוסח בן–יהודה היה גם בעתון ״דואר היום״, שנוסד ב–1919 והודרך על ידי בנו א. בן אב״י. אולם קמעה קמעה משעבר העיתון לידיים אחרות כמעט ולא נמצא יורש לנוסח זה בעיתונות הארצישראלית. בתרנ״א מתה עליו אשתו דבורה והוא נשא את אחותה, חמדה, שעלתה עם אביה ש. נ. ה. יונס מקץ שנה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לאחר שראה כי השלטונות התורכיים מתייחסים בחשד לפעלו הפרו–עותומני, יצא לארצות הברית (1915). בשנות שבתו שם שקד, בעיקר, על המילון שלו. בתרע״ט חזר ארצה והמשיך בעבודת המילון ובחיי הציבור בישוב ובירושלים, תוך השתתפות
בפובליציסטיקה ב״דואר היום״, שנערך על ידי בנו.
    במפעל חייו – מילון הלשון העברית הישנה והחדשה – התחיל הוגה בעודנו בחוץ–לארץ (שם אף חידש את התיבה ״מלון״). מילון זה נועד לכלול ״כל מלות הלשון העברית שבתנ״ך, התלמוד והמדרשים, ספרות הפוסקים, המחקר, המדעים, השיר והמליצה מכל הזמנים עד היום הזה״. המילון התחיל להופיע ב–1908 (בגרמניה) ועם מותו היו חמשה כרכים בדפוס, ואילו הכרכים: ה–ז, היו כמעט מוכנים לדפוס. הכרכים ח–ט היו כתובים בחלקם, ואילו לשאר הכרכים השאיר חומר ומראי–מקומות. בטירחת המשפחה הופיעו הכרכים ח–ט בעריכתו של מ. צ. סגל, והכרכים י–ט״ז, לרבות הכרך המיוחד של המבוא הגדול – על ידי נ. ה. טור–סיני (נסתיים ב–1959). נוסף לכך הוציא ב״י מילונים קטנים לשימוש עממי בצירוף תרגומים לכמה לשונות, שהופיעו בכמה מהדורות. אף הקים עם ד. ילין וד. מזיא את ועד הלשון העברית (1890), שבימי המדינה הפך לאקדמיה ללשון העברית.
    בראשית שנותיו בארץ הוציא כמה ספרי–לימוד (״ספר ארץ ישראל, על טבע הארץ הזאת, ימיה, ונהריה וכו׳״. תרמ״ג: ״קצור דברי–הימים לבני ישראל בשבתם על אדמתם״. תרנ״א ואילך; ״מקרא לילדי בני–ישראל״, יחד עם ד. ילין, תרמ״ז; ״קובץ מאמרים לקריאה״ – מאמרים בצרפתית מתורגמים לעברית. תרס״ד) וכן יצאו במקובץ מאמריו לטובת אוגנדה (״המדינה היהודית״. וארשה, תרס״ה). בניו–יורק יצאו: ״עברית ולעזים״ (תרע״ח), ״עד אימתי דברו עברית״? (נדפס בשנית בצירוף מנגנון מדעי בכלל המבוא הגדול למלון). כמה מתרגומיו שנדפסו בעתוניו יצאו בספרים לחוד (״סביב הארץ בשמונים יום״ לז׳ול ורן. תרס״ח–ט; ״ימי פומפיה האחרונים״ לא. ל. בולוור. תרס״ה; ״עלובי–החיים״ לו. הוגו, בשם: ״הגנובה״. תרס״ה, ועוד). בן–יהודה התחיל מכנס את אימרותיהם בעברית של אבות הלשון העברית שלאחר המקרא. מתוך אסופה זו יצא אך ספר אחד: ״עקיבא בן יוסף״ (עם הערות ושינויי נוסחאות. תש״ה). קובץ מאמריו בשם: ״כל כתבי אליעזר בן–יהודה״ (א: החלום ושברו; ב: ישראל בארצו ולשונו) יצא ב–1941 (כאן נכלל גם מה שיצא באסופה הקודמת).
    אליעזר בן–יהודה נפטר בירושלים בכ״ו בכסלו תרפ״ג, 16 בדצמבר 1922.

לכתבות נוספות על אליעזר בן–יהודה בספריה הלאומית

יצירות אליעזר בן–יהודה בפרויקט בן–יהודה

מקורות: קרסל, תדהר, אתר האקדמיה ללשון העברית, לקסיקון אופק לספרות ילדים, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия

• החלום ושברו : מבחר כתבים בענייני לשון / ההדיר וצירף מבוא והערות – ראובן סיון (ירושלים : מוסד ביאליק : ספריית ׳דורות׳, תשל״ט 1978)