ראובן בריינין, מבקר ומספר, פובליציסט ופליטוניסט עברי, נולד בליאדי, פלך מוהילב שברוסיה־הלבנה (בלארוס) בפורים תרכ״ב,  16 במארס 1862. קיבל חינוך מסורתי, אבל בשנתו ה־15 נעשה משכיל. למד לימודים גבוהים במקצועות המתמטיקה (במוסקבה) והפילוסופיה (בווינה). רשימתו הראשונה ״גסיסת־הסופר״, על שעות־חייו האחרונות של סמולנסקין, שנדפס ב״המליץ״ (תרמ״ח, גליון 59), עשתה רושם. שנה אחר־כך פירסם ב״המליץ״ רשימות מחיי העוני שבעיירה היהודית. ב־1892 עבר להתגורר בווינה כדי להשתלם בלימודים. ב־1894 יסד בווינה את הירחון ״ממזרח וממערב״, שבו ביקש להרחיב את גבולותיה של הספרות העברית ולגשר בין המזרח והמערב ובו פירסם מאמרים על הלמהולץ, טולסטוי, ניטשה, איבסן, ביחד עם מאמר על הגר״א, ועוד; אבל מירחון זה יצאו רק 4 חוברות (1894–1899). ב״לוחות־אחיאסף״ פירסם כמה רשימות ושורה של ביוגראפיות והערכות של תאודור הרצל, משה גידמן, מוריץ לצרוס, ג. קרפלס, ועוד. בתקופה זו כתב את שני ספריו: ״פרץ בן משה סמולנסקין״ (תרנ״ו) ו״אברהם מאפו״ (תר״ס), שעשו רושם חזק ויצאו בכמה הוצאות (ביחוד הראשון). מאמרו המקיף על יל״ג, שפירסם בכרך הראשון של ״השלוח״, עורר התנגדות חריפה מפני הביקורת השלילית, שמתח בריינין על גורדון כמשורר, וכן פירסם בריינין ב״השלוח״ (כרך ג׳ תרנ״ח,וכרך ז׳ תרס״א) את מאמרו על ״סמולנסקין בתור מבקר״. הוא היה הראשון, שעמד על ערכו של שאול טשרניחובסקי. ב״המליץ״, תרנ״ג (גל׳ 164), קידם בברכה את שירו השני של טשרניחובסקי ״משאת נפשי״, וכן כתב הקדמה נלהבת לספר שיריו הראשון של טשרניחובסקי, ״חזיונות ומנגינות״ (תרנ״ט). עם ייסודו של השבועון ״הדור״ על־ידי דוד פרישמן הירבה בריינין להשתתף בו ברשימות ובמאמרים. הוא ערך את לוח העשור של ״אחיאסף״, תרס״ג, שבו פירסם את מאמרו ״רעיונות על־דבר יסוד־סנהדרין״, ומאמרים על בראנדס, אנטוקולסקי, איזראלס, ראובן אשר ברודס, ועוד. כן השתתף בקביעות במאמרים בשאלות הזמן והספרות ב״הצופה״ הווארשאי, שיצא בשנים 1903–1905. עם סגירת העיתונים העבריים בימי המהפכה ברוסיה (1905) התחיל כותב בעיתונות היידית. ב־1911 עבר לאמריקה ויסד שם את השבועון ״הדרור״, שלא יצאו ממנו אלא 14 גיליונות. משם עבר ב־1912 לקנדה וערך שם את ״קענעדער אָדלער״ ביידיש, ובשנים 1915–1916 ערך את עיתון ״דער וועג״. כן היה ממייסדי הקונגרס היהודי הקנדי (CJCCC) והספרייה היהודית הציבורית במונטריאול. אבל לאחר שנים אחדות (1916) חזר לניו־יורק והוציא כאן את הכרך הראשון של ״כתבים נבחרים״ (תרע״ז) שלו ואת החלק הראשון מ״חיי־הרצל״ (תרע״ט), שבהם הגיע עד פתיחת הקונגרס הראשון. כמו־כן ערך כאן במשך כמה שנים (1919–1926) את ״התורן״ השבועי והחדשי. בסוף־ימיו השתתף בעיקר בעיתונות ביידיש ומיעט לכתוב עברית. מסעו לרוסיה ודברי־הסניגוריה שלו על השלטון הסובייטי שם עוררו עליו קיטרוג קשה בעיתונות העברית, ואף דבר זה הרחיק אותו מן המחנה של הסופרים העבריים.
    בשנות ה־90 של המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 היה בריינין, מראשי המדברים בביקורת העברית ומכרוזי ה״מהלך החדש״, האירופי־המודדני, בספרות. למקום זה זכה בריינין לא בלא יסור. הוא עורר לשינוי־ערכים בספרות ותבע מן הסופר העברי עוז־רוח וחוש אסתטי. ביקורתו עוררה מחשבות והלהיבה לבבות, אך לא היכתה שרשים ולא השפיעה לאורך ימים מפני שבריינין, אף־על־פי שהיה בעל פאתוס ודמיון, חסר היה אידיאל ספרותי, שבשבילו יעבוד ולו יקדיש את מיטב־כוחו: ״האידיאל של האידיאלים שלי הוא מעורפל, לא ברור כל־כך, יען כי יש לי אידיאלים לאין קץ״ (כל כתבי, כרך ג׳ עמ׳ 249). יש לציין, שבריינין היה גם אמן־הביוגראפיה ובעל סיגנון מבריק ומעודן. מבחר מתוך כתביו יצא בניו־יורק בשלושה כרכים: כרך א׳ (תרפ״ג); כרך ב׳ (תרצ״ו); כרך ג׳ (ת״ש). הוא גם תירגם לעברית את ״ירמיה הנביא״ למוריץ לצרוס ואת ״פאראדוכסים״ לס. נורדאו.
    ראובן בריינין היה נשוי ובעל משפחה. המשוררת חוה שפירא ניהלה עמו רומן משנת 1899, אך הוא סירב לעזוב את משפחתו למענה וקשרם נותק במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא נפטר בניו־יורק בי״ח בכסלו ת״ש, 30 בנובמבר 1939 ונטמן במונטריאול, קנדה.

ראובן בריינין בספריה הלאומית

יצירות ראובן בריינין בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי חיים תורן עבור האנציקלופדיה העברית
[מקורות נוספים: קרסל, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור, Yiddish Leksikon, Yivo Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, Jewish Encyclopedia, Encyclopaedia Judaica, Электронная еврейская энциклопедия, ויקיפדיה] 

ספריו: