יוסף קלוזנר, חוקר ספרות, היסטוריון, מבקר ועורך. נולד בא׳ באלול תרל״ד, 14 באוגוסט 1874, בעיירה אוֹלְקֶנִיקִי שבפלך וילנה. ב־1885 עבר עם משפחתו לאודסה, ובגיל צעיר נכנס לפעילות בתנועת חיבת־ציון ובאגודות לטיפוח הדיבור העברי. בשני תחומים אלה, העברית המחודשת ודרכי הפעילות הציונית, פרסם את מאמריו הראשונים (ב־1893), ומייד לאחר מכן הופיע חיבורו הראשון בביקורת הספרות, חוברת הספד והערכה על י״ל גורדון (1894). בשנות נעוריו באודסה התהוותה ידידותו האמיצה עם המשורר שאול טשרניחובסקי, שנמשכה כל ימי חייהם. בשנים 1897–1902 למד באוניברסיטת היידלברג, ובד בבד עם רכישת השכלה מגוונת ביסס את מעמדו כמבקר בולט של הספרות העברית הצעירה. בתחילת 1903 נתמנה לעורך הירחון החשוב השילוח במקום מייסדו אחד־העם, ושימש בתפקיד זה כל ימי חייו של הירחון – עד 1919 ברוסיה ולאחר מכן, עד 1926, בארץ־ישראל. בצד עבודתו זו פרסם בשנות שבתו ברוסיה שורה של ספרי עיון ומחקר בהיסטוריה היהודית ובתולדות הנצרות, אסופות של מאמרים פובליציסטיים שעמדו בסימן דבקותו בלאומיות העברית, מאמרי ביקורת וסקירות על מצב הספרות העברית. כמו כן היה שותף ליוזמות שונות בתחום מדעי היהדות, ביניהן האנציקלופדיה היהודית בעברית אוצר היהדות, שלא חרגה משלב התכנון המפורט (1906), והאנציקלופדיה היהודית ברוסית, שתרם לה ערכים מקיפים. ב־1919 עזב את אודסה ועלה לארץ־ישראל. מ־1925 עד 1950 כיהן באוניברסיטה העברית בירושלים, תחילה כפרופסור לספרות עברית חדשה ומ־1943 כבעל הקתדרה לתולדות הבית השני, שהייתה משאת נפשו האמיתית כל השנים. בצד עבודתו האקדמית עסק בפעילות ציבורית מגוונת מתוך זיקה אמיצה לחוגי הימין הרוויזיוניסטי. ב־1949 אף הוצב כמועמד הימין לכהונת נשיאה הראשון של מדינת ישראל מול חיים וייצמן. בשנותיו האחרונות שימש קלוזנר עורכה הראשי של האנציקלופדיה העברית. הוא נפטר  בתל־אביב אור לי״ד בחשון תשי״ט, 28 באוקטובר 1958 ונטמן בירושלים.
    בשנות שבתו בירושלים פרסם קלוזנר עשרות ספרים. בראשם יצוינו ששת הכרכים של היסטוריה של הספרות העברית החדשה (1930–1950; מהדורה מורחבת 1952–1958) – סיכום מפורט של מאה שנות ספרות ההשכלה העברית מראשיתה בגרמניה ועד מנדלי מוכר ספרים. על אף מגבלותיו של חיבור זה, בעיקר מחמת גישתו הביוגרפיסטית הקשוחה, הוא משמש עד היום בסיס עובדתי חשוב להמשך המחקר בספרות זו. בספרו קיצור תולדות הספרות העברית החדשה (מהדורות שונות מ־1934 עד 1955, וכן בתרגום לאנגלית) שרטט תמונה תמציתית של הספרות העברית מן המאה השמונה־עשרה ועד אמצע המאה העשרים. כמו כן חיבר ספרים מונוגרפיים על המשוררים שאול טשרניחובסקי (1947), זלמן שניאור (1947), דוד שמעוני (1948) וח״נ ביאליק (1950). מאמרי הביקורת שלו על סופרי זמנו ועל הקודמים להם כונסו בשלושת הכרכים של יוצרים ובונים (1925–1930). לאחר מכן הוסיף עליהם את הכרכים משוררי דורנו (1956) ויוצרי תקופה וממשיכי תקופה (1956), שניהם במסגרת המהדורה הכוללת של כתביו המקובצים.
    הגותו ההיסטורית, הלאומית, החברתית והספרותית של קלוזנר, וכן הפרקטיקה שלו כמבקר וכעורך, ניזונות מתפיסת־יסוד שניסח בספרו יהדות ואנושיות (1905 ואילך). היהדות הקדומה שבטרם הגלות הייתה בעיניו שלמות אידיאלית של ייחוד לאומי עם פתיחות אוניברסלית, זיקה בלתי־אמצעית לטבע וכיסופים לגאולה משיחית לשם הגשמת שלטון הצדק בעולם. תנועת ההשכלה הכשירה את הקרקע לריפויו של העם היהודי ממחלות הגלות, והציונות היא המכשיר הנעלה להשגת תחייה לאומית בארץ־ישראל, שבעקבותיה תבוא גם הגאולה האנושית הכללית. לפיכך ראה קלוזנר את עיקר תפקידו בעידודם של הסופרים העברים למזג ביצירתם יהדות ואנושיות לאור חזון התחייה הלאומית. יצירה טובה בעיניו היא זו המשקפת חיוניות אנושית בריאה והרמוניה עם הטבע, וככל שתתקרב הציונות להגשמת הנורמליזציה בחיי היהודים, כן תתקרב הספרות העברית לשיאי־יצירה גאוניים. לכן טבעי הדבר שהמשורר שבו ראה קלוזנר את המממש האידיאלי של הגות זו היה שאול טשרניחובסקי, ובצידו זלמן שניאור, ונראה כי שניהם היו חשובים בעיניו מביאליק, בו ראה את מגלמו המובהק ביותר של ׳סבל הירושה׳ הגלותי.
    תיאור חי ומלבב של מהלך חייו ושל דמותו בעיני עצמו מצוי בספרו האוטוביוגרפי דרכי לקראת התחיה והגאולה (1946). קריקטורה אכזרית של דמותו שורטטה ברומן שירה (1970) מאת ש״י עגנון, שהיה שכנו ויריבו. דיוקן מפורט שלו הועלה מתוך שילוב של חיבה ואירוניה בספרו של בן־אחיינו, עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך (2002).

לכתבות נוספות על יוסף קלוזנר בספריה הלאומית

יצירות יוסף קלוזנר בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי אבנר הולצמן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: קרסל, תדהר, ויקיפדיה, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור, Yiddish Leksikon, The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, Электронная еврейская энциклопедия] 

ביבליוגרפיה
איריס פרוש, קנון ספרותי ואידיאולוגיה לאומית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 1992.
 

ספריו: