אחד-העם (אשר צבי בן ישעיהו גינצברג) נולד ביום י״ז באב תרט״ז, 18 באוגוסט 1856, בעיירה סקווירא (פלך קיוב) באוקראינה. בילדותו למד בחדר ונודע כעילוי בלימוד הגמרא. בבחרותו למד גם דקדוק עברי ומתמטיקה מתוך ספרים עבריים, וכן פילוסופיה של חכמי ספרד, ספרות ומדע.
בשנת 1884 התחיל להשתתף באספות תנועת חיבת-ציון באודסה, ובוועידת קטוביץ של חיבת-ציון ביקש להדגיש את אופיה הלאומי של התנועה. לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1897, היה אחד העם ליריב חריף של הרצל ושל תפיסתו המדינית. דעתו היתה כי הבעיה המרכזית של העם היהודי אינה
״צרת היהודים״ - שנאת היהודים והרדיפות שמהן סבלו, כי אם ״צרת היהדות״, שאיבדה את קנייניה הרוחניים.
בשנת 1889 פרסם בכתב-העת ״המליץ״ את מאמרו ״לא זה הדרך״, שעליו חתם לראשונה בשם ״אחד העם״. במאמר זה קרא לשינוי בגישת תנועת חיבת-ציון להתיישבות בארץ-ישראל. לדבריו, ארץ-ישראל אינה מסוגלת לקלוט את המוני העם מן הגלות, ואף לא את רובם, ולכן לא תיפתר בעיית היהודים עם הקמת בית לאומי לעם היהודי בציון; תנאי החיים הקשים בארץ-ישראל לא יעודדו אנשים לעלות, ועל תנועת חיבת-ציון לחנך יהודים כך שירצו לחיות בה למרות התנאים הקשים.
במרכז שאלת התחייה הלאומית הציב אחד העם את רעיון הציונות הרוחנית, אשר לפיו יצירת מרכז רוחני בארץ-ישראל, כלומר עבודה מעשית, חינוכית ותרבותית שמטרתה לרכז את האומה בציון, תביא לאחדות לאומית ולתחיית הרגש הלאומי - לשאיפה לעשות את הציונות
״מרכז הרוח״ לכל חלקי האומה הפזורים בגלות, שסכנת התבוללות נשקפת להם. מכיוון שאי-אפשר שארץ-ישראל תקלוט לתוכה את כל מיליוני היהודים שבגולה, גם אם יהיה לה ערך מדיני וכלכלי היא לא תוכל לפתור את הבעיה הכלכלית של העם, אלא רק את השאלה הלאומית-רוחנית שלו.
עם זה צפה אחד העם כי יבוא יום אשר בו יגדל הקיבוץ היהודי בארץ-ישראל ויתחזק, ואז יוכל לייסד בה מדינה שאינה רק מדינת היהודים, אלא מדינה יהודית - בעלת רוב יהודי אשר יאפשר יצירה תרבותית חופשית והתפתחות חיים לאומיים של העם.
לפי תפיסתו של אחד-העם, עבודת התחייה הלאומית מתחילה ב״אדם שביהודי״, הזקוק לשיפור מידותיו בשל המידות הרעות שדבקו בו בשנות הגלות. לדעתו, הדת היהודית בחלקה המעשי פסקה מלהיות גורם מאחד לעם היהודי, ושוב אין היא יכולה לרכז סביבה את כולו. לעומתה המוסר היהודי, שהוא מוסר אנושי שהרוח הלאומית הטביעה בו את חותמה המיוחד, הוא החשוב בנכסי התרבות של העם היהודי.
אחד העם היה מהראשונים שהפנו את תשומת לבה של התנועה הציונית לבעיית היחסים עם הערבים בארץ-ישראל. במאמרו
״אמת מארץ-ישראל״, שנכתב בעקבות ביקורו הראשון בארץ-ישראל, בשנת 1891, כתב כי טעות היא לראות בערבים
״פראי מדבר״ ש״אינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם״, וחזה כי אם ידחק היישוב היהודי את רגלי הערבים היושבים בארץ-ישראל - יתנגדו לו בתוקף.
בשנת 1889 יסד אחד העם את אגודת בני-משה, שהתקיימה שמונה שנים והשיגה כמה מיעדיה: בקונגרס הציוני השני, בשנת 1898, התקבלה בהשפעתה ההחלטה העקרונית לקיים פעולות תרבות וחינוך ברוח לאומית בארץ-ישראל ובפזורה; האגודה הניחה יסודות לבתי-ספר עבריים ברוח אחד העם, שעל-פיה יהודי אינו דווקא מי שמקיים את ההלכה היהודית, אלא מי שמזדהה עם הלאומיות ונותן לכך ביטוי בעלייה לארץ-ישראל ובשימוש בשפה העברית. למרות ההתנגדות העזה לתפיסה זו, בפרט בחוגי היישוב הישן, הוקמו ברוחה מוסדות חינוך שהעניקו לתלמידיהם השכלה ברוח לאומית ובשפה העברית. אגודת בני-משה גם השתתפה בייסוד המושבה רחובות כדוגמה למושבה עברית עצמאית שאינה מקבלת תמיכה.
ב-1896 נתמנה אשר גינצברג כעורכו של הירחון ״השלוח״ ובו פירסם דברי פובליציסטיקה רבים. הוא ערך את כתב-העת עד לשנת תרס״ג
(1903). בשנים 1915-1918 פעל עם חיים ויצמן להשגת הצהרת בלפור.
בשנת 1922 עלה לארץ-ישראל. הוא גר בתל-אביב ועד שנת 1926 היה חבר הוועד הפועל של עיריית תל-אביב. אחד העם
נפטר בתל אביב בכ״ח בטבת תרפ״ז, 2 בינואר 1927.
אורן, יוסף. תחילת חילופי אגרות בין
מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי לאחד העם. בתוך: גנזי מיכה יוסף, כרך א׳
(תש״ם), עמ׳ 5–28 <חזר ונדפס בספרו שבבים
(תל אביב : יחדיו, תשמ״א 1981), עמ׳ 109–135>
אטר, משה. אחד העם נגד בן יהודה:
ויכוח לשוני או ציוני? הדואר, שנה 66, גל׳ י״ב (ז׳ בשבט
תשמ״ז, 6 בפברואר 1987), עמ׳ 18–21.
אפשטיין, זלמן.אדם
ויהודי.השלח, כרך ל׳ <חזר ונדפס בספרו:
כתבי זלמן אפשטיין / בצירוף מבוא מאת יעקב פיכמן (תל-אביב : אגודת
״עונג-שבת״ - אהל שם, תרצ״ח), עמ׳ 200–202.
ברש, אשר. רנ״ק ואחד העם.
הדים, כרך ד׳, גל׳ ה׳-ו׳ (תרפ״ו-תרפ״ז), עמ׳ 13–14 <חזר ונדפס
בכתבי אשר ברש, כרך שלישי (תל אביב : הוצאת מסדה, תשי״ז), עמ׳
21–22>
ברש, אשר. אחד העם : שרטוטי
פורטרט. כתובים, גל׳ א׳ (תרפ״ו),
עמ׳ 1 <חזר ונדפס
בכתבי אשר ברש, כרך שלישי (תל אביב : הוצאת מסדה, תשי״ז), עמ׳
21>
גוברין, נורית. אחד העם וחבורתו
כנגד מדיניות הרחבת הלשון. קשר, גל׳ 37 (אביב-קיץ 2008), עמ׳
60–63.
גוטשלק, אלפרד. אור התבונה ואור הירח : שפינוזה ואחד העם.
בתוך הגות עברית באמריקה, כרך שני / בעריכת מנחם זהרי, אריה טרטקובר, חיים אורמיאן (תל אביב : הוצאת ברית עברית עולמית ע״י הוצאת יבנה, תשל״ג 1973), עמ׳ 198–209.
גולדשטיין, יוסי. אחד-העם וההסתדרות הציונית בראשיתה.
מלאת: מחקרי האוניברסיטה הפתוחה בתולדות ישראל ובתרבותו, כרך ב׳ (תל-אביב : האוניברסיטה הפתוחה, תשמ״ד), עמ׳ 381–386.
גולדשטיין, משה. משנתו של אחד-העם לאור ימינו. טורים לחינוך ולהוראה, גל׳ ח׳ (אלול תשל״ח, ספטמבר 1978), עמ׳ 38–39.
גולן, ארנה. אחד העם והספרות היפה.
על המשמר, דף לספרות ולאמנות, 22 ביולי 1977, עמ׳ 6, 7 <חזר ונדפס בספרה
בעבותות הביקורת : פרקים בתולדות ביקורת הספרות העברית ובסיפורי עגנון (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 2006), עמ׳ 64–70>
גינזבורג, שי.׳אמת מארץ-ישראל׳ : מושג האמת אצל
אחד-העם. בתוך: רגע של הולדת : מחקרים בספרות עברית
ובספרות יידיש לכבוד דן מירון / עורך חנן חבר (ירושלים : מוסד ביאליק, תשס״ז
2007), עמ׳ 260–275.
גליקסון, משה.ליובלו של אחד-העם.
העולם, שנה 8, גל' 8 (364) (י"ד באדר תרע"ד, 12 במארס 1914), עמ'
1–2 <כונס בספרו
כתבי מ. גליקסון (תל אביב : דביר, תש"א 1941), כרך ב: אישים במדע
ובספרות, עמ' 146–149 ובאתר
פרויקט בן-יהודה. התאריך בחתימת המאמר, 24 בפברואר 1914 הוא לפי
הלוח היוליאני>
הלפרן, יחיאל. מאבק על שלמות
רוחנית : אחד-העם. בספרו: המהפכה היהודית
: מאבקים רוחניים בעת החדשה (תל אביב : הוצאת עם עובד, תשכ״א 1961), כרך א,
עמ׳ 216–235.
לוריא, איה. דיוקנאות אחד-העם : דמותו של איש הרוח, פניה
של זהות לאומית יהודית חדשה. בתוך: שדמות ורוח : מחוות הוקרה
וידידות לאברהם שפירא / עורכים אביהו זכאי, פול מנדס-פלור, זאב גריס
(ירושלים : כרמל, תשע״ה 2015), עמ׳ 115–129.
סימון, אריה. אחד העם והמסורת.
מצודה,
ספר א (כסלו תש״ד, דצמבר 1943), עמ׳ 147–153.
פיכמן, יעקב.אחד העם
: ליובל הששים.כנסת : דברי
ספרות / העורך – ח״ב ביאליק (אודיסה : בהוצאת הקרן לתמיכת סופרים מיסודו של הלל זלטופולסקי,
תרע״ז), עמ׳ 275–284.
רוזנבלום, נח ח. פרקי ההיסטוריה היהודית הקדומה בתפיסתו
של אחד העם. בתוך: הגות עברית באמריקה, כרך שני / בעריכת מנחם זהרי, אריה טרטקובר, חיים אורמיאן (תל אביב : הוצאת ברית עברית עולמית ע״י הוצאת יבנה, תשל״ג 1973), עמ׳
210–234.
רוזנבלום, נח ח. אחד העם והידע ההיסטורי. בתוך:
ספר היובל לכבוד שלום בארון למלאת לו שמונים שנה (חלק עברי) (ירושלים :
האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, תשל״ה 1974), עמ׳ שלא-שנב.
רייזין, מרדכי זאב. מה שהיה לי
אחד העם. בספרו: דפים מפנקסו של ״ראביי״ : רשימות, ביקורות,
זכרונות ונוספו עליהם מעט אוטוביוגרפיה ועוד כתבים (ברוקלין, נויורק :
האחים שולזינגר, 1941), עמ׳ 283–291.
רמון, עינת. ציונות תרבותית כחלופה לרפורמה בכתבי אחד
העם. בתוך: מעבר להלכה :
מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל / עורכים יעקב ידגר, גדעון
כ״ץ, שלום רצבי (קריית שדה בוקר : מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות,
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע״ד 2014), עמ׳ 108–140.
רפפורט, בנציון. מושג היהדות
במשנתו של אחד-העם. בספרו: טבע ורוח : מחקרים פילוסופיים
(ירושלים : מוסד ביאליק, תשי״ג 1953), עמ׳ 280–283.
שחר, דוד. [המורשת היהודית ומשמעותה החינוכית] : אחד העם:
״כל מה שנוצר ברוח האומה בכלל תורה הוא...״ - גישה אחדותית אינטגרלית
למורשת היהודית. בספרו: מורשת וחינוך : שאלת המורשת היהודית
ומשמעותה החינוכית בדור התחייה (רחובות : עידן, 2007), עמ׳ 15–30.
שרפשטיין, צבי. במערכות החיים: חלומו
של אחד העם. הדואר, שנה 44, גל׳ ל״א (ט׳ בתמוז תשכ״ה, 9 ביולי
1965), עמ׳ 570–571.
Goldstein, Yossi. The ideological test of Ahad Ha׳am – the struggle over
the character of Bnei Moshe. Journal of Jewish studies, vol. 67, no. 2
(Autumn 2016), pp. 392-407.
Nash, Stanley L. Ahad Ha׳am : wordsmith and moral force; on the 50th anniversary of his death.
Jewish Book Annual, vol. 34 (1976/1977), pp. 88-93.
אחד-העם (אשר צבי בן ישעיהו גינצברג) נולד ביום י״ז באב תרט״ז, 18 באוגוסט 1856, בעיירה סקווירא (פלך קיוב) באוקראינה. בילדותו למד בחדר ונודע כעילוי בלימוד הגמרא. בבחרותו למד גם דקדוק עברי ומתמטיקה מתוך ספרים עבריים, וכן פילוסופיה של חכמי ספרד, ספרות ומדע.
בשנת 1884 התחיל להשתתף באספות תנועת חיבת-ציון באודסה, ובוועידת קטוביץ של חיבת-ציון ביקש להדגיש את אופיה הלאומי של התנועה. לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1897, היה אחד העם ליריב חריף של הרצל ושל תפיסתו המדינית. דעתו היתה כי הבעיה המרכזית של העם היהודי אינה
״צרת היהודים״ - שנאת היהודים והרדיפות שמהן סבלו, כי אם ״צרת היהדות״, שאיבדה את קנייניה הרוחניים.
בשנת 1889 פרסם בכתב-העת ״המליץ״ את מאמרו ״לא זה הדרך״, שעליו חתם לראשונה בשם ״אחד העם״. במאמר זה קרא לשינוי בגישת תנועת חיבת-ציון להתיישבות בארץ-ישראל. לדבריו, ארץ-ישראל אינה מסוגלת לקלוט את המוני העם מן הגלות, ואף לא את רובם, ולכן לא תיפתר בעיית היהודים עם הקמת בית לאומי לעם היהודי בציון; תנאי החיים הקשים בארץ-ישראל לא יעודדו אנשים לעלות, ועל תנועת חיבת-ציון לחנך יהודים כך שירצו לחיות בה למרות התנאים הקשים.
במרכז שאלת התחייה הלאומית הציב אחד העם את רעיון הציונות הרוחנית, אשר לפיו יצירת מרכז רוחני בארץ-ישראל, כלומר עבודה מעשית, חינוכית ותרבותית שמטרתה לרכז את האומה בציון, תביא לאחדות לאומית ולתחיית הרגש הלאומי - לשאיפה לעשות את הציונות
״מרכז הרוח״ לכל חלקי האומה הפזורים בגלות, שסכנת התבוללות נשקפת להם. מכיוון שאי-אפשר שארץ-ישראל תקלוט לתוכה את כל מיליוני היהודים שבגולה, גם אם יהיה לה ערך מדיני וכלכלי היא לא תוכל לפתור את הבעיה הכלכלית של העם, אלא רק את השאלה הלאומית-רוחנית שלו.
עם זה צפה אחד העם כי יבוא יום אשר בו יגדל הקיבוץ היהודי בארץ-ישראל ויתחזק, ואז יוכל לייסד בה מדינה שאינה רק מדינת היהודים, אלא מדינה יהודית - בעלת רוב יהודי אשר יאפשר יצירה תרבותית חופשית והתפתחות חיים לאומיים של העם.
לפי תפיסתו של אחד-העם, עבודת התחייה הלאומית מתחילה ב״אדם שביהודי״, הזקוק לשיפור מידותיו בשל המידות הרעות שדבקו בו בשנות הגלות. לדעתו, הדת היהודית בחלקה המעשי פסקה מלהיות גורם מאחד לעם היהודי, ושוב אין היא יכולה לרכז סביבה את כולו. לעומתה המוסר היהודי, שהוא מוסר אנושי שהרוח הלאומית הטביעה בו את חותמה המיוחד, הוא החשוב בנכסי התרבות של העם היהודי.
אחד העם היה מהראשונים שהפנו את תשומת לבה של התנועה הציונית לבעיית היחסים עם הערבים בארץ-ישראל. במאמרו
״אמת מארץ-ישראל״, שנכתב בעקבות ביקורו הראשון בארץ-ישראל, בשנת 1891, כתב כי טעות היא לראות בערבים
״פראי מדבר״ ש״אינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם״, וחזה כי אם ידחק היישוב היהודי את רגלי הערבים היושבים בארץ-ישראל - יתנגדו לו בתוקף.
בשנת 1889 יסד אחד העם את אגודת בני-משה, שהתקיימה שמונה שנים והשיגה כמה מיעדיה: בקונגרס הציוני השני, בשנת 1898, התקבלה בהשפעתה ההחלטה העקרונית לקיים פעולות תרבות וחינוך ברוח לאומית בארץ-ישראל ובפזורה; האגודה הניחה יסודות לבתי-ספר עבריים ברוח אחד העם, שעל-פיה יהודי אינו דווקא מי שמקיים את ההלכה היהודית, אלא מי שמזדהה עם הלאומיות ונותן לכך ביטוי בעלייה לארץ-ישראל ובשימוש בשפה העברית. למרות ההתנגדות העזה לתפיסה זו, בפרט בחוגי היישוב הישן, הוקמו ברוחה מוסדות חינוך שהעניקו לתלמידיהם השכלה ברוח לאומית ובשפה העברית. אגודת בני-משה גם השתתפה בייסוד המושבה רחובות כדוגמה למושבה עברית עצמאית שאינה מקבלת תמיכה.
ב-1896 נתמנה אשר גינצברג כעורכו של הירחון ״
