_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בימים ההם

מנדלי מוכר-ספרים

לתוכן הענינים

 

ספר ראשון

 

פתיחתא

 

א

 

אמר מנדלי מוכר-ספרים: אין יהודי בא מדרך שלא ירגיש שברון-מתנים וכאב-השדרה ופיק-ברכים מרוב לחץ וישיבה בדוחק ­– שבעה אנשים על מקום אחד.  משעת כניסתו לתוך העגלה היהודי מפקיר עצמותיו ורגליו נעשות אסקופא נדרסת לכל.  אבל לא עליכם, רבותי, מכאוב כמכאובי, שהייתי חושש בכל אבי-גופי בתחלת ביאתי לשיחור, עיר גדולה בכרכי-הים, אחרי טלטולים והרפתקאות ויסורים רבים.  על עצמותי היו מרגישות באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים על הכתוב "נשיתי טובה" – זו המרחץ, והיינו מרחץ כפשוטו וכמשמעו בכל פרטיו, עם אצטבאותיו הרחבות ועם כלונסאותיו הארוכים לתלות עליהם מכנסים ופוזמקאות וכל כלי-גבר, ועם רופא מומחה, היושב בזוית ונר דולק לפניו, מגלח ומקיז דם כדבעי לאחינו בני-ישראל.  לטובה זו הייתי צריך באותה שעה, וחבל על אותה טובה ושאר המתנות הטובות, שנשתבחו בהן העיירות הקטנות  במקומנו, שאינן מצויות בכרך שיחור, ובשביל כך בלבד קשה ישיבת כרכים ואין דעת יהודינו הכסלונים והקבציאלים סובלתן.

כיון שראיתי, שאין לי תקנה במקום הזה על פי דרכי, עשיתי מה שכל יהודי עושה בשעת הדחק – הסחתי דעתי ממכאובי ובטלתים כאלו אינם.  ואחרי תפלת-ערבית יצאתי מהאכסניא לצורך משאי-ומתני ולהתראות עם התגרים ואנשי-שלומי.

רוח שאינה מצויה באה פתאם מצפון ועמה חושך ענן וערפל, ובני-אדם נחפזים, מבולבלים ומבוהלים.  בימינו אלה נשתנה בכלל וסתו של אויר-העולם, הפכפך ומשוגע הרוח, כשער השטרות העולה ויורד לסירוגין בבתי-ועד לסוחרים, וכדור הזה כלו, שמתהפך במעשיו ודרכיו.  עוד בשלהי דקייטא נעשה פתאום שנוי-וסת באויר – נשיאים וקור ורוח.  השמש קדרה, פנה זיוה, פיה הודה, כל העולם שומם ואימה חשכה גדולה נופלת עליו.  שעירים מרקדים בגנים ומחבלים ואוכלים את יתר הפליטה שם; כשוד משדי באים החזירים, נוברים  ומכרסמים ועוקרים מארץ שורש כל צמח בשניהם וכלה הם עושים את עבודת האדם.  העצים התנצלו את עֶדְיָם מימות האביב ועמידתם דלים וריקים, כמלמדים, בלי "עלים".  כלם מתנודדים ומזדעזעים, נאנחים ונאנקים ומטפחים בכפותם על ראשם המוקרח, ולא נודע שהם פרחו לשעבר גם עשו פרי להנאת הבריות.  החיה מבקשת לה מפלט במחילות-עפר, הזבוב – בנקרת הכותר, ורבים מהבריות עוזבים משכנותיהם, ופניהם לקצוי-ארץ וימים רחוקים.  אבלה האדמה ונאסף ששון מן כל בשר; כלם עצובי-רוח ומצטערים וחרדים: עוד מעט ויבוא החורף, האדון הנורא, ויכה את הארץ חרם... והנה זה עברו ימי החג, המועדים חלפו והחורף הגיע, אפס לא ברעש ולא בסוּפה, לא אכזר הוא ובעל-חמה לעינים, והוא רחום, מתרצה ומתפייס לארץ ולדרים עליה באור פניו; הנפש תשוב למנוחתה וטועמת טעם משונה כצפיחית בדבש וחוץ ביחד.  הזבוב נראה בארץ, יחוג וינוע כשכור ויצא במחול-קוזקים על אחד החלונות, גם יתושים קמו ובאו כתות-כתות מן המחבואים, מתהוללים ומזמזמים ועושים חינגא-והלולא בחוצות, ועץ שטה לקח והוציא פרח, למזל-טוב, ויצץ ציץ שם בתוך הגן.  ובן-אדם מתעה את נפשו כדרכו ומדמה, שנסים נעשים לנו בעולם וחש עתידות טובים לו – ובכן אביונים ישמחו וקבצנים יעלוזו: יש תקוה לאור יקרות וזרחה להם שמש צדקה וחם להם, אם ירצה השם.  ופתאם, הוי ואבוי, נגלה החורף בעזוז-נוראותיו, והנה הוא הולך וסוער, גוער ומתגעש בזעם אפו, משיב הרוח ומוריד גשם עם שלג וכפור כפתים על ארץ ויושבים ומכביד עליהם עבטיט.

הרוח סוער ומשליך קרחו כמחטים בבשרי, ואני מרכין ראשי ומחזיק בקפוטתי, שלא יחשוף שוליה על פני, והולך לי יחידי בלילה כפוף ושחוח אל שלמה הישראלי, מכירי ומיודעי מימים רבים.

 

ב

זה שלמה האיש דר לפנים בכסלון והכסלונים היו מפרנסים אותו בכבוד.  לא שהיו מבזבזים עליו מממונם, חס-ושלום! אפילו פרוטה אחת לא הוציאו לצורך פרנסתו מכיסם, מפני שהפרוטה חביבה לו להכסלוני כנשמתו ואינו מאבדה לדעת ברצונו עד שכופין אותו וממרטין פאותיו, וראשית חכמה אצלו – הפרוטה, היא מגדלתו ומרוממתו ומכשרתו להיות תעלא בעידניה, חצוף ועז-פנים, פרנס העדה וקופץ בראש.  אלא שלמה מחבר הוא ועשה את הכסלונים מעין לספוריו, כלומר שהיה מסתכל בהכסלונים ומבין אל כל מעשיהם, כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי-החיים למיניהם, ולאחר שהיה צופה ומביט להכסלונים ונגלו לו תעלומותיהם, ארחם ורבעם, שבתם וקומם וכל דרכיהם של מין הברואים הללו, היה מצייר אותם בעט סופר כמו שהם בטבעם וצביונם, ומספר עליהם נפלאות ודברים הרבה משמחי-לב ומאירי-עינים, ודבריו אלה היו נקראים בכל עדת ישראל ומביאים לו פשיטי דספרא לפרנסת ביתו.  ולכאורה לא היה להם להכסלונים פתחון-פה לערער על מעשה זה של הישראלי, הואיל וזה נהנה והם לא חסרים, ואף-על-פי-כן לא היתה דעת הכסלונים נוחה ממנו וקראו עליו תגר, מטעמים שאינם ידועים לנו עד עכשיו.  בדין הוא שכופין על מדת-סדום, והחובה היתה מוטלת על בית-דין לכוף את הכסלונים למעשה זה, שנעשה בם בלי דררא-דממונא מכיסם, לסתום פיהם בכל תוקף-עוז כדת ישראל ולכפתם כבהמה ולהניחם לפני הישראלי, שיהא מצייר אותם בעל כרחם לטובת הנאתו ולהנאת אחרים, אלא שהוא מחל על זכותו והתיאש מהם.  וכל כך למה? משום צער-בעלי-החיים, שאין לצער כל בריה ואפילו יתושין ופרעושין; והשנית, מפני שהוא בעצמו מאס בענינו זה, לטפל עם כסלונים תמיד, ואפילו דבש אם תשׂבּענוּ והקאוֹתוֹ; והשלישית, הרי לכל תּכְלָה קץ,  ואם שפע הספּורים ממקור הכסלונים לעולם? ראה שלמה, כי מקורו זה התחיל מתעפש ומסריח ושרץ צפרדעים ובריות שפלות קטנות מאד, שאין כדאי לטפל בהן, ושמועה שמע, שמיני בריות חדשים מקרוב באו אצלנו, כסלונים ברוחם והם תחכמונים , גוונין הרבה להם ופום ממלל רברבן, ומעשיהם זרים ומשונים, הכל מבקשים לידע מה טיבם ולעמוד על אפים, אבל עדיין לא עלה עליהם עט לציירם כראוי, ועדיין קרקע-בתולה הם וממתינים לביאת סופרם; לפיכך הפקיר שלמה את כסלוניו ויצא נקי מק"ק כסלון.  אם שמחו התחכמונים בשלמה ושמח גם הוא בהם, וכמה שהה אצלם, ומה הגיע לו מהם בעבודה שעבד עמם בעטו ובקסתו – לא ידעתי.  אפשר, שנפשו קצה גם בהם, והיה נוח לו לפשוט נבלה ולא בריות שמותן, רק זה בלבד ידעתי, שהוא עכשיו בעיר שיחור, מרביץ תורה בבית-מדרשו, ושם דירתו.

אחרי כל התלאה בדרך ורוב עמל לחפש ולמשש באפלה נכנסתי, בעזרת השם יתברך, אל הבית בזהירות יתרה.  וממילא מובן, שנכנסתי מן הצד, דרך בית-המבשלים, כהלכת גובריו יהודאין בעלי נימוס ודרך-ארץ.  היהודי נכנס כמנהגו בחשאי, כפוך ונכנע ולא נשמע קולו בבואו, וכמו מעפר יצמח אחר כן נגד פני בעל-הבית, והיה כדוב אורב לטרפּו, לחטוף אותו פתאם, עד שלא תשׂפיק לו השעה להסתר ממנו.  מנהג ישראל זה הוא זכר לעניות ואביונות בגלות מימות-עולם.  משרבו הקבצנים פושטי יד אצלנו והמקבלים מרובים על הנותנים, התחילו מבקשים לחם וחוזרים על הפתחים בכל תחבולות ערמה של הצידים, ובאים בעקיפין ובחשאי, שלא יהא רֶוַח והצלה לבעל-הבית, הבהול על ממונו.  וכניסה זו כיון שירושת-אבות היא נתקימה אצלנו עד עכשיו.

הריני עומד בפרוזדור שעה קלה בשתיקה גדולה, ממשמש בקפוטתי ופאותי,מרים הכובע מעל ראשי ומניח עליו ה"ירמולקי", כנימוסו של עולם, ואגב עיני משוטטות בחדר זה שכנגדי.  בני-אדם מסובים שם אצל שלחן ארוך ומפה לבנה עליו.  איש זקן יושב על כסא כבודו בראש, שלשה גברים לשמאלו ואשה כבודה עם בתולות לימינו.  על הספסל לפני השלחן עומד מוליאר רותח מפיק הבלא ותמרות קיטור כעין האפר, שעולות ומתאדמות כערפלי-טוהר מנוגה העששית, שמשתלשלת ויורדת מן התקרה.  אורה וחום ורוב נחת ונעימות בבית, שותים חמין ומספרים זה עם זה בחבה ורעות.

לאחר שהתקנתי עצמי בפרוזדור נכנסתי לתוך חדר זה ועמדתי אצל הפתח מחריש ושותק.

– מי כאן, מי כאן? – קרא הזקן ולא זע ממכון שבתו.

– אין כאן כלום...  יהודי כאן...  ערבא טבא! – משיב אני בשפה רפה ועומד כבתחלה על מקומי.

– מה הוא סח שם? – שאל הזקן משתומם, והרי זה קם ממקומו והולך ובא אלי.

– מה הוא סח? לא כלום... ערבא טבא, אומר אני.

– ערבא טבא – יפה הוא וטוב מאד; אבל, רבי יהודי... מה הוא מבקש ומה רצונו?

– מה רצוני? איני רוצה כלום.  כך הוא, בדרך אגב...  הואיל ואתינא להכא, אמרתי בלבי, כדאי הוא לילך ולראות את פני מכירי מאז.  מה שלומך, רבי שלמה? זה כמה שנים לא ראינו איש את חברו.  שנינו נזדקנו ברוב הימים.  אתה שערותיך הלבינו ואף-על-פי-כן לא נשתנית הרבה.  מיד הכרתיך במצחך הגבוה ובקוצר ראייתך, אלה הן העינים המבהיקות ואלה את השפתים, שרוגז ושחוק כאחד משמשים בהן בערבוביא, זוהי ההתלהבות וזוהי תנועת הידים בשעת הדבור, כמו בימי הנעורים.  נער-זקן אתה, במחילת כבודך! –   ואותי? אותי כלום אין אתה מכיר? – סיימתי בשחוק של חבה, מתמתח לפני בכל מלוא-קומתי ומחזיק בזקני.

– המתין נא, המתין לי מעט – אמר שלמה והעמיד פניו עלי – עתה ידעתי: רבי מנדלי... אחי רבי מנדלי מוכר-ספרים אתה! – ברוך בואך! למה ביאתך בחשאי דרך מבוא אפל לאחורי הבית, ועמידתך כעני בפתח?

– וכי צריכים להשמיע קולי-קולות בפעמונים וצלצלי-תרועה, להודיע ולהודע, שפלוני הולך ובא בפומבי?! אגב סלח נא, רבי שלמה, שהכנסתי בנעלי טיט ורפש לתוך ביתך וכל הרצפה טנפתי.

– אין בכך כלום.  הטיט אצל בני ישראל הוא זכר ליציאת-מצרים – השיב רבי שלמה, אוחז בזרועי באהבה ומעמידתי לפני בני-ביתו, קורא בשם לשלושת הגברים ואומר: אלה סופרים עברים, רעי ואוהבי הנאמנים.

– סופרים עברים ואוהבים נאמנים! – תוהא אני בלבי. וחתולים צרורים בשק אחד, נושכים וממרטים ושורטים זה את זה, עלו במחשבתי ועקמתי את חוטמי עקימה משונה. 

ברשות בעל-הבית ישבתי אל השלחן – וכוס חמין לפני.  בין המסובים לא היו עוד הדברים שמחים כבתחלה, ולאחר שעה מועטת נשתתקו כלם.  שתיקה זו מצויה על פי רוב אצל הבריות בביאת פנים-חדשות לתוך חברתן.  בה נשמעת נבחה-חשאית של הכלב הרע, הרובץ לפתח לבּנו, ופירושה: חדש, שנאה, תחרות וצרות-עין, ורמז בבקשה: ברח דודי לעזאזל או לכל הרוחות שבעולם – והניחות לי!            בעין טובה ובתמימות אינן פוגשות זו את זו אלא הבהמות. בהמה עומדת על אבוּסה והרי באה אחת ומושיטה ראשה לתוך האבוס, אין חברתה מוחה בידה ושתיהן אוכלות כאחת וממלאות כרסן בנחת-רוח. ואל תתמה על מדת בהמה זו, שלכך היא בהמה, בריה כסה ושפלה בלא דעת ותבונה, לא כן בני-אדם, הם מראים את ערמתם וחכמתם, שנתּנה להם מבראשית, ופוגשים זה את זה במדה אנושית  על-פי דרכם. שתיקה זו קשה היא לפנים-חדשות ונוטלת מן האדם השליטה באברי גופו, אין חשבון ואין רצון ואין דעת בתנועות הידים והרגלים והעינים, וכל פנות שהן פונות זרות ומשונות. החוטם עומד ככלי מלא בושה וכלמה ואינו יודע להיכן יהא נפנה מפני הטירוף; ומבוקה ומועקה בלב, והנשמה אף היא מתלבטת ומתבטת כצפור בתוך כלובה וצר לה מאד.

 

ג

יתברך רבי שלמה, שנתעורר ברחמים וינובב את המסובים והתחילו כלם כאחד מדברים בקול.  הכל יודעים שהמחברים פּטפטנים הם ודברנים יותר מנשים, וכיון שפותחים את פיהם נעשה כמעין המתגבר ותשעה קבין מלין יוצאים ממנו. אף אני "בפצח פצחתי" והריקותי להם ניב-שפתים עד בלי די. וזה נתן חני בעיניהם ונעשינו מיד, כמנהג היהודים, ידידים אהובים.

– נחזור לעניננו הקודם – אמר רבי שלמה ובקש לעורר חבריו – בפני רבי מנדלי נוכל להוציא כל רוחנו, אין כמותו מבין ובקי בהלכה זו. אדרבה, ישמע ויחוה דעתו אף הוא.

– במה עסקתם, רבותי, ומה חידוש בבית-מדרשכם? – שאלתי בפנים מאירים.

– במה חברים עוסקים? בספרים ובסופרים – השיב רבי שלמה – ילמדנו, רבנו מנדלי, הכתיבה בעצמה מה היא ולמה היא? זו תמצית הענין, שעליו היינו דנים בתחלה.

– ומה אמרו חכמים בדבר זה? – חלקתי כבוד לבני-החבורה לדבּר בראש.

– רוח ממרום היא באנוש ולאו כל אדם זוכה לה – הורה אחד מהחברים, והשני תנא דמסייע לו.

– ואני אומר, לא כן! – טען השלישי - הכתיבה היא דבר שצריך הבנה ולימוד, ומי שבינת אדם לו ולמד, הוא כותב.

– מדת הכתיבה – עניתי אף אני חלקי ונתכוונתי לבדח את השומעים – אינה אלא שגעון, מין חולשה ואולת קשורה בנפש, כתאותם של אותם הבריות לירד לפני התבה ולהפליא את הצבּוּר בגרונם.

  רבי מנדלי מבקש לעקור את הכל! – אמר רבי שלמה, משיק אצבע אל חוטמו לאיים אותי ופניו שוחקות – איני מכניס ראשי במחלוקת על החלק הראשון מן שאלה זו, שנחלקו בה חברי, לומר הכתיבה מה היא, והריני מזמן את פי להרצות על החלק השני מענין זה: למה   היא? – בינת-אדם היא הרת-המחשבות, והמחשבות אינן מתגלות ונגמרות כל צרכן אלא על פי הדבור, בו יקרם עליהן בשר ועור והולכות ומשתלמות בצורתן הראויה. ולפיכך זה כל יתרונו של האדם, שהוא מדבר. והדבור בפה, בשביל שהוא צייר וצר צורות להגיוני הרוח, זקוק לאמצעים עוזרים אף הוא, לעשותו מוכשר לכך, מעולה ומתוקן יפה-יפה.  ועזר כנגדו היא הכתיבה או הדבור שבכתב.  הכותר מקפיד ביותר על לשונו, בורר דברים ראויים לחפצו ומסדרם סדור נאה, חורז אותם ומצרפם מעט מעט במתינות ומתכוון ליחד החומר והצורה ביחודא שלים, כיחוד הגוף והנפש בכל בעלי-האברים, בלי חסר ויתיר.  אמור מעתה, מתוך הדבור שבכתב נתפתח לשבח הדבור שבעל-פה ונזדככה המחשבה ותרבה הדעת.

– כל זה לא עלינו נאמר – קטרג אחד מבני-החבורה – אלא לשון סתם, תוכחה ומוסר, עצה ופלפול וסברא, דברי-הבאי וגוזמא, שבחים משונים וזלזולים מופלגים, הכל כמו בישיבת הבטלנים שבלשכת התנור בבתי-מדרשות, וזה מעיד על קטנות-המח וריקות-הלב.  לא די שהוא עקר ואינו מוליד כל מושג חי ורעיון חדש, אלא שאינו מרגיש אפילו בחסרונו, ולפיכך אף הפחות שבכותבים נוטל גדולה לעצמו, חכם הוא בעיניו משבעה משיבי-טעם ומשתמש בלשון אנכי תמיד: כך וכך אומר אנכי, כך וכך סובר אנכי וכך וכך יועץ אנכי... כלם עם סגולה הם, מוכיחים נפלאים, ממציאים משונים וגדולי העצה, אנשי-השם ומחוקקים.  כל אחד חומר לו הר סיני, ללמד לעמו חוקים ומשפטים ולהשמיענו עתרת דברים, שתחלתם אנכי וסופם אנכי.

– אי, אי, אי! – נתעוררתי על המקטרג בדחיה עצומה. בלבי הייתי יודע שהדין עמו, אף על פי כן נתעקשתי ונשאתי לשוא נפשי על קדושת שם כבודכם, זרע קודש, המסלסלים בקודש.

– הכתבנים אצלנו – קטרג עוד אחד מהחבורה – בעצמם אינם כותבים דבר חכמה כלאחר-יד ובהבטה עליהם, על דבר... ועל דבר... מוכיחים ומקניטים אחרים, מעודדים ומעידים, שראוי מאד מאד לכתבם.  ובענין שהם עסוקים בו אינם נותנים דעתם לשמוע מה שאמרו עליו הקדמונים שהיו לפניהם, כדי שיסתייע מכלם ויצטרפו הדברים לבנין שלם אחד ממסד עד הטפחות, אלא כל אחד אדם-הראשון הוא בשעתו ומתחיל מבראשית, והאלף-בית חוזרת ומתחלת תמיד.  אין זכרון לראשונים אצלנו, וגם המעשים בימינו כחלום עוברים ונשכחים.  מאורעות הרבה בימי חיינו אינם נכתבים בספר לפנינו מטעם זה בלבד, משום שטועים ומאמינים שזוהי עבודת הכותב דברי-הימים לעתיד לבוא –  לצרוף בדברים ולברר וללבן; אבל עד עת קץ הרבה מהם כלים ואובדים. ואם יעמוד חוקר קדמוניות בתוכנו ויאמר לבנות בית ישראל מאבני זכרון מנופצות, הרי יהא הפרוץ מרובה על העומד ובית עכביש בנינוֹ, אם לא שנאמין בתמימות, שחוקרי קדמוניות אצלנו נביאים הם ואנשי-הרוח, ובחלום וחזיון-דמיונם הם רואים ראשונות ובוראים יש מאין כרצונם; על כל פנים די שתתן להם קופא דמחטא, ואת הפיל לעייל בה הרי זה יבראו בעצמם.  אבל מי יודע אם יעמדו כמותם בדורות אחרונים...  וכותב קורות העתים ביגיעת נפש ובינת אדם, שיהיה בימים הבאים, הוא יחייב את סופרי ישראל בזמננו ויתנם לחרפה, בשביל שלא עשו חיי עמנו מעין לספריהם ולא מסרו די חומר להבונים אחריהם, ויהבלו במאמריהם ובספוריהם בדברים של מה-בכך, ובחזיונות שוא לא היו לעולמים אלא בדמיונם.  וביותר עתידים ליתן את הדין אותם הסופרים – הוסיף על דבריו, רומז בעיניו ומורה באצבעו על רבי שלמה – סופרי זמננו שהם יודעים את רוח בני עמנו ומכירים מעשיהם ומנהיגהם של הקטנים עם הגדולים והיו מתרשלים לרשום כל זאת בכתב אמת.

– רבותי, רבי מנדלי מתירא שמא תשרפוהו בהבל פיכם! – אמר רב שלמה בפנים שוחקות, כשראה שאני מטורף וצורתי משונה מתמהון ובלבול החושים – שלום לך, רבי מנדלי, ושלום להכתבנים! המחברים, בשעה שיושבים ודורשים, האש מתלהטת סביבותם, ואין זו אש אוכלת, חלילה, ללהב יוצאת ולדליקה, אלא היא רתיחת דמם ורוחם, וכל דבריהם של תלמידי-חכמים, אפילו בשיחות-חולין, כגחלי-אש.  יודע אני אתכם, חברי, שאינכם בעלי-דין קשים כל כך בלבכם כמו בפיכם, ולא כנגד כל הסופרים, חס-ושלום, דברתם אלא כנגד מקצתם, ואם היום גברה מדת-דינכם יותר מבשאר הימים, ידעתי למה היא.  שעה זו שעת זיקין וזועות ורוגזה בחוץ ונתרגזה גם רוחכם ביותר.  ומבּשׂרי אחזה זאת, גם עלי נפשי תשתוחח מפני הרעש והזועות, רוחי כים נגרש בקרבי ואתרגז היום. לא יום רצון עתה, אחי! – אף זאת יודע אני, שבכלל אלה העתידים ליתן את הדין, לדעת חברנו זה, על שהיו מתרשלים בכתיבת דרכי-החים בזמנם, גם אני במשמע, ועלי הוא רמז בדבריו. אבל מה שיוכל ללמד עלי זכות הוא מעין זה שאירע, לפי האגדה המסורה, לארונו של מחמד התלוי באויר, מפני שהוא נתון בין שני מגניתים מכאן ומכאן, ולפיכך...

רבי שלמה הפסיק דבורו מפני שטף זה של רוח קרה, שנדחקה ובאה פתאם מחוץ לתוך החדר ומכהה אור העששית, וקול דברים ובהלה בין בני הבית נשמע בפרוזדור. אשתו ובנותיו של רבי שלמה הרי הרגישו בעצמן, מיד לאחר שתית החמין, שהן כמיותרות במושב גברים, שיש ביניהם דברי-תורה, ועמדו ממקומן ונשמטו מן החדר. נשים של תלמידי-חכמים ודאי יש להן חלק לעולם-הבא, מפני שאין להן כלום בעולם-הזה אצל בעליהן. הרבה דברים בגולם וחלופיהן בתלמיד-חכם: גולם מרבה שיחה עם אשתו, קל-וחומר עם אשת חברו, ותלמיד-חכם אפילו עם אשתו אינו מדבר.  גולם כשהוא מטייל עם אשתו פוסע לצדה פסיעה קטנה ויוצא ונכנס אחריה, ותלמיד-חכם פוסע פסיעה גסה ורץ לפני אשתו ויוצא ונכנס לפניה.  גולם נותן הלבוש על ידי אשתו ומשמשה, ותלמיד-חכם אשתו מלבשתו ומשמשתו.  גולם כשמזמן אורחים לביתו לשחק בקוביא אשתו מצטרפת למנין ומשחקת עמם כל הלילה, ותלמיד-חכם כשחבריו באים אצלו אשתו מוזגת להם כוסות של חמין ומשמשת אותם, וכיון שגמרה עבודתה אין לה עוד מקום ביניהם, והיא ממהרת והולכת מעיניהם.  וכך היה הדבר באשת רבי שלמה ובבנותיו.  אנחנו עסקנו בשלנו, עד שנשמע קול דבריהן וזרם שפעת הרוח, שנדחק ובא בזעף, וקול הגפת הדלתות בפרוזדור – ונתעוררנו כמי שנעור משנתו.  לאחר שעה קלה נכנסה אחת מהבנות ולחשה לאביה:

– אבא, בחור אחד בא... ללון הלילה בבית-הספר הוא מבקש.

– מה, בחור מן השוק, ולינה הוא מבקש! – קרא רבי שלמה משתומם ומתרגז – לא בחנם הוא וערמה יש בזה.  כמה עושק וגזל בעיר על ידי מרמות כאלה – יבוא!

בחור עני, דכא ושפל רוח, כבן שבע עשרה שנה, נראה מפתח.  שמלתו לעורו מטולאה, לחה ורטובה מגשם, והוא עומד מרעיד וכובש פניו בקרקע.

– מאין הרגלים בחור, ומה לך פה בחצי הלילה? – שאל רבי שלמה בפנים נזעמים.

– מקום ללון – גמגם הבחור בלחש – גר אני.

– וכי מלון-אורחים בית-מדרשי? – לגלג רבי שלמה – הא מנין לך? לשון ערומים ידעתי.  לך לשלום!

כשם שנכנס הבחור בחשאי כך יצא בחשאי, נכנע ונענה ואינו אומר כלום אלא שותק ומביט אלינו בעיניו – ואִי שמים, כמה מגלות של פגעים ויסורים, כמה יגון וצער, הכנעה והשתפכות-הנפש ותחנונים נתפרשו בהבטה זו!...

פני רבי שלמה הכסיפו לאחר שיצא הנעלב, והיה יושב משומם, שותק ומחריש בנפש עגומה. וצורתו נשתנתה כל כך, עד שלא הכרתי בו את רבי שלמה זה, שראיתיו קודם, ולפני סבא מדוכא כחרס הנשבר ועור פניו מקופל ומקומט מזוקן.  אף עלינו היתה שוֹרה רוח של עצבות, זה גוהק וזה פוהק וזה מעטש ואין דובר דבר.  בחוץ הולך וסוער הרוח, מתדפק על החלונות ונושב מן החרכים, תוקע ומריע ומיבב בארובות-העשן ומתאמץ להתגנב אל הבית.  עמדנו ויצאנו בפחי-נפש והלכנו איש לביתו.

 

ד

למחרת נתכנסנו שוב בבית רבי שלמה בערב ונתודע לנו, שהוא חש בראשו ולא יצא כל היום מפתח ביתו.   אף-על-פי-כן נכנסה אצלו אשתו להודיעו אודותינו, ומיד זימן אותנו לתוך חדרו.  החדר אינו מרווח הרבה, אבל נחת-רוח שורה בו, טוהר ונקיון בכל זויותיו, ומתוך כתליו וכליו וארונות-הספרים נכּר, שדירת-קבע הוא לתלמיד-חכם.  רבי שלמה ישב בהסבה אצל שלחן הסופרים, שקוע במחשבותיו ועיניו סגורות, ולפניו נייר כתוב ומחוק בהרבה מקומות וקולמוס, שעדיין לחלוחית של דיו בו.  כשנכנסנו לא היה מרגיש בנו מתחלה, ואחר כך נתעורר וקבל אותנו בסבר פנים יפות.  קיימנו בו מצות בקור חולים כמנהג יהודים.  בנוהג שביהודים, כשבאים לבקר את החולה הם מהתלים התול של חבה בו ובמחתו, שאינה מצויה לדעתם אלא בדמיונו, בכדי להפיג צערו וכאבו, ואומרים לו דברי כבושין, איש על פי דרכו.  זה אומר: יהודי שפקח הוא ובעל אשה ובנים מה ראה לשטות זו, שיפול למשכבר ויהא חולה, – בתמיה! וזה אומר: בטל את מכאוביך והסר דעתך ממחלתך, שלא תפארת היא לך, זכוֹר לבוגרותיך והשתדל לרקד במהרה בימינו, אם ירצה השם, ביום חתונתן, ומביא לו ראיה מעצמו ובשרו, מהסטומכא שלו, מחולי-מעים ומדוה-שוקים ומיסורי תחתוניות, שהיו מצירים לו מאד, אף-על-פי-כן... אין כלום, והוא חי וקים, ברוך השם! – בשעה שחברי היו מאריכים בדברים כיוצא באלה, וכל אחד בא אגב במיני רפואות משונות, כמומחה ובעל-נסיון, והוא ערב בהן, הייתי מבליע דברי בנעימה, מקצר ואומר: אי, רבי שלמה! – כדי לקיים מנהג ישראל בלבד ולצאת ידי חובתי.  בענינים כמו אלה ובכל מיני נחמות וברכות לכל מאורע אני, כידוע, הדיוט שאין כמותי.

רבי שלמה מזיז עצמו ממקומו והולך ומוציא מקופסא חבילה קטנה, מתירה ומניחה לפנינו בדברים אלו:

– הסתכלו, רבותי, במה שיש בה לפניכם.

– כפתורים אנו רואים – אומרים אנו פה אחד – כפתורים של עצים לבנים.  ומה קא משמע לן?

– אלו הם הכפתורים משמלתי האחת לעורי, כשהייתי גולה בילדותי ממולדתי במדינת ליטא, כארבעים שנה קודם לכן – אמר רבי שלמה במנוד ראש.

– אבל מה שייך ענין כפתורים לחולדת גופך, וזכירה זו עכשיו למה היא? – קשה לנו קושיא גדולה.

– אוי, שייך ושייך וסמוכים הם מאד, והלואי שלא נשכח זכרם ממני אתמול – מתאנח רבי שלמה במרירות וחוזר ויושב על כסאו, מעצם עיניו ושותק וצולל בתהום מחשבותיו, ואחר כך הוא מעמיד פניו עלינו ומתחיל ואומר:

– הריני מתודה לפניכם, רבותי, שמתוך חמימות מזגי במדה יתרה נכשלתי אתמול בעבירה חמורה וברחתי מפני בנזיפה נער מסכן, נעזב ונודד, עירום ורעב, שהיה בא ומבקש לינת-לילה אצלי, בבית-מדרשי, בליל חושך ורוח וגשם וצנת שלג.  לא, רבותי, לא במרמה בא, והוא באמת גר ונודד, ולא עוד, אלא מבחורי הישיבה שבליטא הוא.  כל זה נתברר לי מיד לאחר יציאתו – מתוך עמידתו בכובד-ראש והלבשתו וגפה של בקשתו בעצמה.  בבקשה זו לא יבוא אחד מבני המקום הזה, ולא תעלה אפילו על דעתו, אלא דוקא איש גולה מירכתי ליטא, שבתי-כנסיות ומדרשות וישיבות שם הם אכסניות לבחורים עניים, ואני בעצמי הרי הייתי משתמש בם לצורך זה בימי בחרותי כמה פעמים.  בלילה העבר נדדה שנתי וסבלתי יסורים של גיהנם ממוסר ומרדות בלב ומחזיונות מבהילים ואיומים.  איקונין של הבחור העלוב הזה ואיקונין של עצמי, כשאני עוד נער, בהלבשה זו כמותו, היו באים ומרחפים לנגדי כל אותו הלילה ומכאיבים את רוחי בענוּיים קשים.  נרעש ונפחד עומד לפני העלם האומלל, מחריש ושותק, בלי נשמע קולו, עיניו הן בלבד מספרות צרות לבבו, ותחנוני נפשו מגידים פניו היפים – מספרים ומתחננים: רחם נא נפש נענה ורעבה, הוה סתר לעירום וילין עמך הלילה באחת הפנות! עומד הוא בלב נשבר ומיחל לעזר – אבל תחת עזר בא רוגז, וצא צא אומרים לו.  נאלם ונכלם הוא יוצא ונוטה שכמו, כחלש מרכין גוו וממתין למכת מכהו החזק ממנו.  זה יוצא וזה בא בצלמי כדמותי ומזכירני: הכר-נא, רבי שלמה! כך טולטלת אף אתה בנעוריך מבית-הישיבה וכך באת גם אתה כעוף נודד לאחת העיירות לבוש בלה עם כפתורי-עצם לבנים, והייתי מבקש רחמים לתת לך מקום בבית-מדרש אחד להניח ראשך, ואיך נבלתּ בהתנשׂא ושכחתּ זאת היום;  איך רם לבבך עתה, כטוב לך, בחסד עליון, ולא ידעת את נפש הגר ושפל הרוח, שבשפלותו היית גם אתה! אם לאספהו לביתך אפשר לא היית יכול, למה לא פתחת ידך לאחיך האביון, לתת לו די שכר-לינה באחד המלונות.  על כל פנים לא היה לך למנוע ממנו נדבות-פה, דברים טובים ונחומים, ואתה לא דייך, שפטרת אותו בלא כלום, עוד גרשת אותו מפניך בחרפה.  – לא עליכם, אחי, מכאוב כמכאובי ממכשול עווֹני אתמול וגם היום!

– אף על פי כן לא תצטער הרבה – נחמתי את רבי שלמה – כאלה וכאלה עמנו מעשים בכל יום ואין מבני-אדם מהרהר אחריהם. צא ולמד, אותם הסוחרים הגדולים, שולחנים מפורסמים, גבירים ועשירים מופלגים אצלנו, שלוחצים את משרתיהם ורודים בם בפרך, אלה בעצמם מי הם? רובם ככלם הם מרשתים, עולים משפלותם ועומדים ברום-עולם.  בנעוריהם היו משמשים בחנויות ובפונדקאות ואכסניות ושומעים חרפתם מבעליהם לבשתם ולבושת ערות אמם מאה פעמים ביום. כך היא מבראשית במנהגו של עולם, הכל השכחה מצויה אצלם, מי שהרצועה בידו מלקה ואינו זוכר שברצועה זו לקה הוא בכבודו ובעצמו אתמול.  כרס רחבה ועזות וממון מעבירין את הזכירה, ועל קופה של שרצים, התלויה לו לגביר מאחוריו, מכסה הזהב, ועכברא דשכיב אדינרי סגיד לו.

– אין דברי תנחומותיך מספיקים לי – השיב רבי שלמה – הרע אינו פוסק להיות רע בשביל שהוא תדיר.  להלבין החטא במה שהוא מצוי אצל הבריות, הרי הוא דומה כאלו נאמר, למשל, שחסרון השמיעה והדבור והראיה אינו מום, בשביל שכמה וכמה חרשים ואלמים וסומים מצויים בעולם, ואם הדבר כך הוא, על כרחך אתה אומר, שיצר-הטוב בצדקתו ויצר-הרע ברשעתו שניהם פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו – לא, רבי מנדלי, אל תנחמני הבל, את פשעי אני אדע, וחטאי אני מרגיש בנפשי.

– מאורע זה מוסר שדי הוא לך על שאתה מתרשל בכתיבת קורות ימי חייך לזכרון בסדר – אמר אחד מהחבורה – כמה פעמים היינו מעוררין אותך על זה ולא שמעת לנו.

– העלם הזה בשליחותו של מקום בא לעורר אותך ולהזכירך ראשונות – מסייע עוד אחד לחברו הראשון – ואתה הרי נתעוררת עכשיו ונזכרת על-כרחך בהכפתורים הישנים מכמה שנים, יהי רצון ויזכרו לפניך גם כל מנהגי חייהם של עמנו בימים ההם ולא יטבעו בתהום נשיה.   

– סוד זה שבסתר לבי מי גלה לכם! – אמר רבי שלמה ופניו מתלהטים – על משכבי בלילה, כשהייתי שוכב גלוי עינים וחזיונות הבהילוני, דממה בבית וסער גדול בחוץ, נצנץ בי הרעיון, הפייטני הזה ובעל-האגדה שבלב, ודרש אותו המאורע בהעלם, שרמז ממרום הוא לי.  ומאותה שעה אינו פוסק ודוחק אותי ואומר: כתוֹב! עתים יש בחיי אני אדם, שמכריחות אפילו את המקשן בהנהגת העולם להאמין במצאיות כח טמיר ונעלם, שכל המעשים נחתכים על פיו והכל נהיה ובא בשעתו ובתנאים, שהותנו עמו במחשבה תחלה.  דומה שכך הוא מזלי וכך נגזר עלי, שתהא דרכי בעולמי וכל הבא עלי בסוּפה וסערה.  ים זועף חיי, ימי ושנותי גלים הומים ונפשי אניה סוערה תמיד, אף הכרת עצמי מתחלת אצלי בסערה. – הימים ימי האביב.  פתאם עלטה היה ובמשעון הגנים, בין שיחים ודשאים דשנים ורעננים, רץ ילד עוּל ימים יחף וערום, אך כתונת בד לעורו וכובע על ראשו.  עתים הוא אץ ברגליו ועתים עומד.  עיניו משוטטות על כל סביביו ואזניו קַשובות וזקופות כאזני ארנבת.  הילד הלז אני הוא ולא אחר.  זאת הפעם נפקחו עיני ונגליתי אלי בצלמי ודמותי – נגליתי ונשתוממתי על כל המראה לפני.  אני בעצמי הוא ואין נפש חיה סביבותי, מלבד שמים ממעל והארץ מתחת, גדר מזה וגדר מזה. והנה רעש, קולה המולה ברמה, והקול מתגלגל והולך למרחקי ארץ ומתפוצץ שם לקולות רבים אדירים, ותניני אש ושרפים מעופפים רצוא ושוב ברקיע – הוא קול רעש אופן ורכב אלהים, אמרתי בלבי, ה' צבאות רוכב בערבות, עורר השוט וחוצב להבות אש.  ועמוד אבק וקשר ומוץ גם יחד עולה מן הארץ, סובב הולך ומורדף כגלגל לפני סופה.  עוד מעט וגשם-נדבות נתך ארצה, גשם חם אף נעים משיב נפש.  נטפי מטר גדולים מתופפים על צמחי הגנים; החציר והבצלים והשומים הרכים כופפים ראשיהם כילדים בחיק אמותם ומתרחצים ובתנעוגים.  בחוץ יזלו לפגי מים, בשבעה דרכים יצאו איש ממקומו ובדרך אחד ישטפו אחרי-כן שטוף ועובר, יהמו יחמרו וירעשו ויערב לאוזן קול שיחם.  והנה זה נגלה אופן רכבּוֹ, מרכבת-יה, אופן גדול ונורא שם במרחבי-מרום, אפס חציוֹ נראה, כתבנית הקשת, בתוך הענן, יפה הוא בשלל-צבעיו ונחמד למראה.  ונוגה כאור לפאת ים, השמש יצא שם כחתן מחופתו בערפל, מביט לארץ ותצהל, קורץ עינו לעבים – ויתאדמו... זאת היא ראשית דעתי את עצמי, את האלהים ואת תבל ארצו.  בקולות וברקים נגלו לי כל אלה בראשונה, ובינת אדם הופיעה אלי מן הסערה.  המראה הגדולה הזאת חרותה על לוח לבי, לעולם לא אשכחנה.  את החזיון הזה לפני ושפת הבריאה סביבותי הייתי מבין אז ומרגיש בלבי – לב ילד תמים.  ידעתי שיחת הצמחים וזרוּעי הגנה, השיר שהמים הנוזלים מבעבעים ואומרים, ומה הצפרדע מקרקרת, שקועה עד צואר באגם נרפש ולוטשת עיניה הגדולות – הבינותי היטב, הן אני נעניתי לה ובקול כמוה קרקרתי מטוב לב.  ובבואי לחצר בית-מעוני ויצא העגל מן הרפת ויתמודד, משפיל ראשו ומגביה זנבו וגועה, ותצא גם התרנגולת מאחת הפנות עם אפרוחיה וינקרו באשפתות, דוגרים ומצפצפים, והתרנגול הולך עמם קוממיות הלוך וטפוף ומשקר עינים וקורא בגרון; אף את החתול ראיתי יורד מתחת הגג, מתרפק על הכותל וקופץ והומה – הנה ידעתי מה הם אלה ומה שיחם, ועניתי לכל אחד מהם כלשונו, גועה והומה ומצפצף בקול רם.  אלא מכה זו, שאבי הכני על הלחי, לא ידעתי מה היא ולמה היא ומה לאמי שכך נתנה עלי בקולה, כשראתני בא בפתח רטוב מזרם מים.  מה בקשו הם בזמן ההוא ומה בקשו מלמדי ובני-אדם אחרי כן - היה קשה לי להבין...

 

ה

רבי שלמה סומך ראשו על יד הכסא ושותק שעה קלה. מתוך רשמי פניו וריסי עיניו נכּר, שלבו זועף, ואנו יודעים על מה הוא זועף. שביל חייו היה מלא קוצים ואבני-נגף, מתעקם ועולה לראשי צוקיו ויורד לתהומות עמוקות. ועכשיו בפתיחת החבילות של צרות ישנות ובנגיעת האצבע במכות, שלא נתרפאו עדיין, על-כרחו ידוה הלב וגדול הכאב מאד. ולאחר שנתקררה רוחו פתח ואמר:  

– רואה אני לגמור לכם עכשיו דבורי, שנפסק אתמול בתחלתו. זה כמה קולמוסי נתון בין שתי דעות מתנגדות בתוך לבי, כארונו של מחמד תלוי ועומד, לפי המסורת, בין שני מגניתין. בזמן שהאחת מושכתו כלפי מה שהיה בעבר, זו שכנגדה מעכבת על ידו ומושכתו למה שנעשה עתה בימינו, ושתי רשויות הללו מדיינות זו עם זו בקרבי, כשני חנונים קופצים על קונה אחד ופוסלים בפניו זה את סחורתו של זה. זאת אומרת: רחמנא ליצלן מאותה סחורה חדשה ומיני תכשיטים של זמננו בישראל! כל מה שאתה רואה אינו אלא רמאות ואחיזת-עינים, חרס מצופה  כסף, נאד נפוח וריק, כחל וסרק ופירכוס מבחוץ וסחי ומאוס וכיעור מבפנים. אין טיפוס גמור בטיבו ואופיו העצמי, הכל גולמים הם, כגלמי-עץ לשעשוי תינוקות, פושקי שפתים, מתופפים תוקעים ומצלצלים ומשמיעים קול, לא מרוחם אלא על ידי מעוררים חיצונים, הנח להם והרי לך כלי חמדה עתיקים, מעשי אבות כלם ורוחם עומדת בתוכם... וזאת צווחת ואומרת: כלך אצלי! לסחורתי הבט ואל תפן למה שעבר ובטל מן העולם, לא תהיה חובר חבר וידעוֹני ודורש את המתים.  ועל זאת הרי ידוו כל הדוים, שהרבה מהיהודים מניחים חיי-השעה בהוה ולבם להעבר, הולכים ופניהם אחורנית, אינם רואים את הדרך, נכשלים ונופלים והעולם חשך בעדם.  בכל מנהגיהם – בבתיהם ובבתי-כנסיותיהם ובספרותם כמתי-עולם הם, מתים הם בחייהם וחיים במיתתם. היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח ויתפאר במצבה יפה – וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים; אזובי-קיר נעשים ארזים, ודג-הרקק – לויתן בבית-הקברות.  כמה שאין ההוה שלם ונאה כראוי, סוף סוף הרי בו עיקר המציאות, שתהא נוחה לו ולצרכיו המרובים, ועל-כרחו לשתף עצמו בעשׂיה זו במועדה ובזמנה עם שאר בני-דורו.

–המתינו לי מעט – אמר רבי שלמה, כשראה שאנו מבקשים להכנס לתוך דבריו – יודע אני, שאם מבקשים לבוא עלי בתשובה זו: "אין אחת משתי הדעות האלה בפני עצמה מתישבת בשביל שזו כזו מתרחקת, ככל חד-אַפּין, לאחד משני הקצוות, שישנם לכל המעשה בעולם, ותמים דעים ורב-אפּין אוחז בזה וגם בזה ויצא את כלם".  אבל זה אינו מצוי אלא במי שהוא חכם גדול מגאוני הדור, והוא כשכיר-יום מוקצה לכל מלאכה, שמזדמנת לו בשוק, ואינו מבחין.  מה לו העבודה בחומר ובלבנים או החפּוּשׂ והחיטוט באשפה, מה לו בר או תבן, ומה לו מקק-מטפחות ומקק-ספרים או קופה של גללים ודיר של בהמה, לוֹ הכל שוויון ובלבד שיעבוד ויקבל שׂכר.  ואני הריני מהבינונים, שאינם קופצים על כל העבודות הבאות לידם, ועובדה זו, שנוטלים להם, הוא אומנותם כל הימים, מבלים בה כחם וזמנם עד זקנה ושׂיבה.  מצורף לזה – הריני מתודה לפניכם – אני עצל מטבעי, יֶשְׂנִי יותר ב"עמוֹד והתבונן" מב"קום ועשׂה", והמחשבה רבה בי על המעשה; וכיון שיארע לי עכוב-מה בעבודתי הריני פוטר עצמי ממנה בשמחה. ולפיכך כשהדעות נחלקו בי ושתיהן אוחזות בקולמוסי, זו אומרת כלו שלי וזו אומרת כלו שלי, הוריתי כמאן-דאמר, שיהא מונח עד שיבוא אליהו. והנה זה בא... הבחור הזה בסערה בא והחזירני להעבר, ורוחי עומדת עתה באותו העולם, שהייתי דר בו בנעורי! זקן ושׂבע רוגז, בלב נגוע ופצוע מאבני בליסטראות במלחמת החיים ובלויתו של נסיון קשה חזרתי לעולמי זה מבתחלה, והדמיון העלה לי בקסמיו, כבעלת-אוב זו בעין-דור, תמונות וצורות ופרצופים והרבה דברים משונים וישנים מימי קדם, והם עולים ומביטים בו בזעם; שגלוי וידוע להם למה אני מתכוין בחזירתי זו אליהם, ולמה הם מתבקשים – הם יודעים, שהריני בא ליטול אותם ולהעמידם כמופת לרבים לראוה בם. עולמי זה, אוי ואבוי, קטן הוא מאד. שם לא ינצו הרמונים, לא תפרח החבצלת, אין שמחה וקול ששון ולא יראו בו בפלגוֹת נחלי דבש וחמאה, ובני האדם שם יהודים פשוטים: בעלי זקן ופאות וקפוטות ארוכות, כחושים וכמושים ודלים, כפופים ודווים ומדוכאים, חרדים ונפחדים, ועמם לא שרא נהורא. צר לי מאד, רבותי, לטלטל העצמות היבשות ולהטריח ישני-עפר אלה לעלות על הבימה בכבודם ועצמם, ומי יודע אם עוד יזכו לתשואות-חן מאת רואיהם.  רבים מבני עמנו הרי שרויים היום בצער על חוטמם, שעומד ומכריז עליהם: אלה זרע ברוכי ה' המה! ואלמלי היכולת בידם היו מחליפים אותו באחר – ופתאם והרוח נשא היהודים מאחת הפנות, יהודים עתיקים בכל פרטיהם ודקדוקיהם עם תרי"ג דברים משונים, שאבד עליהם כלח ושנחת טעמם, להלבין את פניהם בפרהסיא.  לא, אחי, לא התולים עמדי היום, ואני אומר לכם דברים של טעם, שהם היו מעציבים את רוחי בתחלה, ובשבילם הייתי יושב משומם ומעיין עיון גדול.  ובאמת מה לי לספר על חיינו בדורותי? גדולות ונצורות! הרי לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוכסין, אפרכוסין ואסטרטיגין ובעלי-מלחמות לא היינו; על יעלות-חן ועלמות יפהפיות לא עגבנו; להתנגח כעתודים איש עם חברו או לעמוד כעדי-ראיה על דם אחרים בדוּ-קרב לא נסינו; וכיצד מרקדין עם כלות ובתולות במשתה-היין לא ידענו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו; לקצוי-ארץ וימים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו; בסוד משחקים ומשחקות לא באנו, ועל שׂרים ושׂרות ותענוגות בני-אדם ממוננו לא בזבזנו.  קיצור הדברים, כל הפרפראות לספור המעשה, שיהא ערב וממשיך לב הקוראים – כל אלה אינן אצלנו, ובמקומן יש לנו חדר ומלמד וריש-דוכנא, שדכנים וחתנים וכלות, רברביא עם זעריא, טפלא ונשיא.  יבמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסים, חוזרים על הפתחים לערבי-שבתות ולמועדים ולראשי-חדשים ולימים, בטלנים וגבאים, מקבלים וקופות של צדקה, כל מיני פורענויות וכל מיני דלות ועניות ואביונות ומיני פרנסות משונות.  זו חיינו, אוי ואבוי! חיים עכורים, שאין בהם נחת וקורח-רוח, לא הוד ולא זיו ולא נוגה להם;  חיים, שטעמם כתבשיל תפל מבלי מלח ותבלין ומעדנים לנפש.

– טעות הוא בידך  – ערערנו על רבי שלמה  – נאמר, שאין תבלין בחיי היהודים כדבריך, אבל כנגד זה יש בהם בנותן טעם מיוחד, שאין כדוגמתו.  מין גבינה יש, שהיא כרוּם זוּלוּת לבני אדם, וחכמי האכילה מהדרים עליה ואוכלים אותה לתאבון.  מרירות זו שבחיינו היא כל בחם, ויפה היא למבינים הרבה יותר מאותה המתיקות, שהנפש תקוץ בה לפעמים עד כדי הקאה. הדובשנין אינם מאכל תאוה אלא לתינוקות.  חיי כנסת-ישראל אף-על-פי שנראים כעוּרים, שחורים וסמרטוטין מבחוץ, אבל נאים הם בפנים. רוח כביר בתוכם, רוח שדי הוא נושב תדיר ומכה בהם גלים, לטהר ואתם מכל זוהמא ורקבון. הזיקין והזועות, שמתרגשים ובאים עליהם לפרקים, הם ממרקים אותם ומחדשים את כחם.  – דיוגינס הוא ישראל באומות-העולם, ראשו בשמים ועל אל-אלים יחשב נפלאות, והוא בעצמו דר בחבית ותחום דירתו מצומצם, ד' אמות.  תחת גל עפר ואפר בחדר ובבתי-ישיבה ומדרשות מתלהטת אש תורה ומחלקת אורה וחום בין כל העם, מן הקצה אל הקצה, וכל בנינו, הקטנים עם הגדולים, לומדים ויודעים ספר.  חיים כמותם להם נאה ולהם יאה להכתב בספר הזכרונות.

– ולדעתכם  – השיב רבי שלמה  – תינח חיי העם בכלל, אבל חיי בפרט מה הם ומה שמץ דבר חדש נשמע בם, שיהיו ראויים לכתבם בפני עצמם. מה שאירע לי אירע לאלפי בני-אדם אצלנו, והדברים עתיקים ושכיחים. וכי יש עוד אומה אחת בעולם, שכל דרכי חייהם של אישיה, משעת יציאתם לעולם ועד נשימתם האחרונה, יהיו נמשכים והולכים כמו אצלנו על פי נוסח אחד? הגידול והחינוך והלימוד, סדר התפלה והניגון לכל זמןר מהזמירות ולכל פיוט מהפיוטים ולכל פזמון מהפזמונים והסליחות, הכל בנוסח קבוע ומיודח, ואפילו במאכל ומשתנה הנוסח אחד.  הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו, שבשעה אחת מן השעות, יום הששי בערב, למשל, יהיו כלם בכל כדור הארץ אוכלים דגים, תבשיל של "לוקשין" ולפת; ביום השבת צנון וחזרת ורוטב של כרעים וכבד עם בצלים וביצים ודייסא מצטמקת עם קולית עצם חלולה והגדולה.  ביום זה לביבות, וביום זה כעכין ופת הבאה בכיסנין ושומשומין, וביום זה חלה הבאה בכרכום, קלועה וצהובה.  בשעה שהאחד פותח את פיו ומנגן "כל מקדש" או צועק בקול רם "חי וקים" באספמיא, מיד הניגון הזה והקול הזה חוזר ונשמע בארגניתנא שבסוף העולם.  אנו צבּור וגל של נמלים, שאין בפרט אלא מה שבכלל.  בספר תולדות בעלי-החיים קבעו חכמים פרק מיוחד בשביל מין הנמלים בכללן, ולא בשביל נמלה אחת בפני עצמה.

– לכאורה יש בדבריך ממש – השיבו בני-החבורה – חיי היהודים נראים כאלו נוסחם אחד כמו אצל הנמלים, אבל באמת חלוק רב ביניהם. הנמלה מצווה ועושה תפקידה כשאר בני-מינה והיא ב"בל-תסור" מן הצבּור אפילו כחוט-השׂערה, מה שאינו כן בבני-אדם.  מדה אחת, שמוטבעת בטבע כלם, ע' פנים לה אצל היחידים, וכל אחד מקיים אותה על פי דרכו משונה מחברו. כל אדם טיבו מתפרש בדבורו, בשחוק שפתיו בקריצת עיניו, בהילוכו ובמאכלו ומשקהו, אף-על-פי שאלו דברים מתת אלהים לכל המין הנבא בצלם. ועוד יותר האדם נכּר בסגנונו: ענין אחד יוצא מקלמוסו של זה כך ושל זה כך, ואין שני סופרים כותבים אותו הדבר בסגנון אחד.  לחנם כל טענותיך ומענותיך, רבי שלמה! לכתוב מאורעות חייך אתה צריך והיא חובתך.

– חובתי היא רק כנגד עצמי ולא כנגד אחרים – בקש רבישלמה להסתייע כנגד חבריו במה שאפשר – לכתוב בשבילי דעתי מסכמת, והיו הדברים מונחים ביחד עם הכפתורים האלו לי לציצית, וראיתי אותם וזכרתי את העבר ולא אחטא.

 – לא, רבי שלמה! – נענו כלם ואמרו – לכתוב ולהדפיס! – המתחיל בחשבונו אומרים לו גמוֹר – אמר רבי שלמה בשחוק נעים על שפתיו – צאו וחשבו את כל ל"ט מלאכות של מחבר יהודי: לכתוב ולקבוץ על יד חתומים והסכמות: להדפיס ולהגיה ולחנך ולהכשיר וללמד את "הבחור הזעטצער", ולעשות לוח-הטעות עצום ורב כמספר התבות בספר; לחזור על הפתחים ולחלק ביעקב, והשפיל עצמו לפני קל-שבקלים ולידע מה להשיב להצייקנין ולהקמצנים, ולחנן ולבקש ולהשתחות בדחילו ורחימו לאגורת כסף, לכבוד המקום ולכבוד התורה ולשם יחוד לישנא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל; ליתן כרכים הרבה לידידים  ולמוכרי-ספרים בהקפה עולמית עד ביאת הגואל; ואחר כל הבא עליו למכור את כל הנשאר לעתיד לבוא כסמרטוטין – ארבעים ליטרא בפרוטה.  לא, אחי, אני איני מומחה למלאכות אלה.

– כלום שכחת, שיש מנדלי מוכר-ספרים בעולם, ולא בראוֹ הקדוש-ברוך-הוא לבטלה! – השמעתי את קולי כבר-סמכא בגאוה ובגודל-לבב – אף אתה, במחילת כבודך, לא חשבת את סר המלאכות עד גמירא.  את החילוף שכחת, הוא הגלגול, שספרי ישראל מתגלגלים והולכים, בעונותינו הרבים.  ספר של פלוני הולך על ידי ומתגלגל בתחינה של שרה בת-טובים, התחינה מגולגלת בקינה, והקינה במנורות נחשת, והמנורות בשופר, והשופר בסליחה ובמחזור, והם בשן של שועל, ב"כלי-בו" ובטלית-קטן, וכך הם חוזרים מגלגול לגלגול עד שמתמרטטין ומתמרקין ומתמקקין ונעשים סמרטוטין.  ויש עוד מיני חבורים, שבעוונות מחבריהם הם מונחים כאבנים, רחמנא ליצלן, ואין להם שום תקנה, אלא לעשות מהם כלים לרקיקה, אבל – אין רוקקין על כתב אשורית.  עמוֹד עמוֹד, רבי שלמה, וכתוֹב, וכל מה שיש לעשות בגמר הכתיבה הריני מקבל עלי ואל צוארי.  כל אותו הענין באמת הוא מן השמים. וראה, שאף אני באתי אליך פתאם בסערה.

רבי שלמה שתק ותקע לי ידו בחבה, כמבטיח ואומר: עלי לעשות כרצונך!

-----------

ברוך רבי שלמה ששמר הבטחתו ורצה לזכּות אותי בשנה הבאה בספורי-מעשיות כתובים בעצם ידו.  והריני מוכן ומזומן להדפיסם, אם ירצה השם, זה אחר זה כסדר.

 

פרק ראשון

לא רחוק מעיר דלפונה כפר קטן יש.  זה הכפר יערים סביב לו.  דרך היערים הללו נהר גדול עובר, ועל אותו הנהר בית ריחים עומד, ובשביל כך נקרא הכפר – כפר ריחים.  בעבר הנהר האחד שלשה בתי-אכרים קטנים ושפלים מציצים מבין שיחים ודשאים, ובעבר השני כנגדם, ליד היער, עומד בית יחידי, כתליו קורות של עצים, חלונותיו קטנים וגגו הישן שופע ועולה.  שם דר עם כל בני ביתו חנא חוכר הריחים, שחכירה זו ירושה היא במשפחתו, בתורת חזקה, מאבות לבנים.  אין כפר ריחים זה אלא קן בודד לו במסתרים, מופרש מן הישוב ואין דרך הרבים עובר עליו, אלא שבילים צרים נמשכים ממנו כרצונות דרך היער, עולים הרים, יורדים בקעות, והולכים למושבות ולכפרים סביביו. ואם בני-אדם אינם מצויים שם, ולא תחרות ולא קול המון בו כמו בכרכים ובעירות, יש שם המונים המונים של רמשים, חיות ועופות באגמים, בשדות וביערים; ואתה שומע שיחות בעלי החיים: שריקה ונהימה, שירו וצוחה בימות החמה, ונביחה ויללה של זאבים רעבים בימות הגשמים, גם נהם דוב תועה ובא פעמים מירכתי צפון עולה באזנך.  ובערבוביא זו של קולות משונים נשמע קול המולה של מימי הנהר, כשהם נופלים מלמעלה על אופני הריחים – קול רעש וקול טחנה.

הנה חג האביב.  יום אחרון של פסח  – יום טוב, חם ונעים, החמה בצאתה פזרה ענני בוקר ונשקפה ממעונה, מן השמים, במאור פניה אל האדמה.  יציריו של הקדוש-ברוך-הוא כלם, מקטנם ועד גדולם, מקיצים משנתם הארוכה, שנת החורף, ויוצאים שׂשׂים  ושמחים איש לעבודתו. פרחי-אביב רעננים שולחים ראשיםה מבין חציר ועשבים רכים, מתגנבים ומביטים להעולם באהבה. ערבי נחל מזדרזים ומתעטפים בטלית ירקרקת, מרכינים ראשם ומסתכלים באספקלריא מאירה של מים כנגד פניהם. עופות אלו, שנדדרו למדינות הים, לארצות חמות, שבים מהגולה כתות-כתות ובאים לכאן, למקומות מנוחתם הראשונים. אוזות-הבר שטים ומתלבטים שם בסתר קנה ובצה, ובני-אוזא הפראים פורחים סביב הסוּף, עולים ויורדים שם ברעש וצוחה.  סנוניות טסות קל מהרה כה וכה באויר העולם, עסוקות בבנינים ובתקונם של קנים חדשים גם ישנים.  ברוך הבא! זוג דודינו החסידות אף הוא כאן.  זו החסידה עקרת הבית, עומדת על רגל אחת בראש האילן, מצדדת ראשה ומתבוננת לקנה הישן שם, וזה דודה, צח ואדום, ארך-הרגלים, מטייל לו קוממיות באגם, נותן עינו באחת הבצאות, שכנסת צפרדעים מקרקרת שם בצבור; ופתאם חרטומו משתרבב, פיד-פיד  – וציד בפיו! יקיצה ותחיה בכל מקום, זחילה, קפיצה וריצת רגלים, רנה דיצה וצלצל כנפים    אביב ויום-טוב בעולם!

אותה שעה כל בני ביתו של חנא בחוץ.  על האטצבא אצל הבית בא וישב חנה בכבודו ובעצמו, תיכף ליקיצתו משנת-צהרים לכבוד החג, הותרה קפוטתו והוא יושב ומביט לעולמו של הקדוש-ברוך-הוא וגוהק. בניו הגדולים עומדים עליו בכובד-ראש ומספרים בגשר, שנסתחף בכפר הסמוך; בנסיעה מחר ב"כי טוב", לקנות בעיר דברי-צורך בשביל אדוני הכפר ובשביל עצמם; בסוסתם זו הזקנה, בת שלשים ובעלת עינים כהות, שהיא רובצת לה מנגד על פני דשא, מתפרקדת שם בנחת-רוח ומחליצה עצמותיה היבשות, וכיוצא בהם בצרכי הבית.  והבנים הקטנים שטים ומשוטטים וטרודים מאד קצתם עומדים אצל בית-הרחים על הגשר ומסתכלים במים השוטפים תחתיו דרך מבואיו המפולשים כגוש-זכוכית אחד ונופלים בכח ובהמולה גדולה למטה, ושם הם מתפוצצים לכמה וכמה טפות דקות, מזהירות לאור השמש בגוונים משונים כזוהר ספירים ואבנים טובות ומרגליות; וקצתם מעמידים כלים לקבל לתוכם שרף הנוטף מעצי ברושים דרך הסדק, שנעשה בהם בימי אדם.  הכל חוגגים והכל שמחים! זה צוציק הכלב, כרסני וקצר-הרגלים, בעל עור לבן מנומר בחברבורות שחורות, אף הוא לבו שמח; אף הוא מרגיש, כי יום זה מכובד מכל ימים  – היום הרי היה מלקט עצמות תחת השלחן ונהנה מסועדת יום-טוב.  הנה הוא מגביה זנבו לכבוד הרגל ורץ רצוא ושוב כמטורף, נובח לו בתוך כך נביחה דבדיחותא  – שירה זו שהכלבים אומרים מתוך רוב שמחה.

ובשדה-יער מאחורי הבית יושבת לה על קורת עץ, מוטל באדמה, אשת  חנא החוכר, אשה נאה באה בימים, ואצלה בתה כבת עשרים וחמש, וכנגדן מסובים תחת השיחים שני בניה: ריבה כבת חמש עשרה, יפת-תואר וטובת-נראה ונער קטן בן שתים עשרה.  מתוך פניהם נכּר מיד, שהם משונים מאלה שבחוץ לפני הבית.  הללו שמחים, תוכם כברם כלוֹ אומר יום-טוב, והללו, היושבים כאן, שרויים בצער ונראים כמתאבלים ואומרים קינות לתשעה-באב.  האם והבת שתיהן נראות מבולבלות, רבות מחשבות בלבן וזו מחכה את זו בדברים, שתפתח פיה ראשונה.

– לאה! – פתחה האם ואמרה לאחר שארכה לה השתיקה  – ימי החג הרי הם יוצאים, ומה עוד?...

– ימי החג יוצאים וצרות באות, הצרות הישנות.  כך כך, אמי  – מחר אלף מזה למקומי.

– ואם תתעכבי אצלי עוד שנים שלשה ימים מה בכך? – מבקשת האם את בתה בדברי תחתונים.

– אי אפשר לי, אמא, אי אפשר! – משיבה הבת ומנענעת בידה.

– אי אפשר לה! – אמרה האם בדמע  – רע ומר לה כאן, אצל האם!...

– והלא רואה אַת שבאתי אליך, אמי!

– אמנם באת, וברוכה אַת שבאת, אלא... האֵם לבה מרגיש, מרגיש שהבת מצטערת וקשה לה ישיבתה כאן כישיבה על גבי גחלים, היא שותקת ועיניה מדברות.  כל הבטת עינה מדקרת-חרב, את תנועת פניה לונה, תוכחת-חמה מסותרת.  אוי, אוי לי!...

– אמא!

– אוי לה לאם! מה היה ביד האם השוממה לעשות אחרת? והרי בעניי לא נשאר לי כלום אלא למות ברעב, והילדים האלה מה היה בסופם?

– ועכשו מה הם? – אמרה לאה, נאנחת מקרב לבה.

– עכשו? עכשו איידיל הרי כלה היא, ודוד'ל...

– ודוד'ל עצם בגרון, קוץ מכאיב בעין כל אדם כאן.  איידיל כלה היא, כביכול, אוי לאזני שכך שומעות!... איידילי, סגולתי, מה לך? – קפצה לאה ואמרה ברגש לאחותה הקטנה, שתעותו פתאם פניה והלבינו כסיד  – לבך שוב כואב, שוב מחלת-לב?...

– אין דבר, לאה! אין זה אלא כאב עובד, דקירה בעלמא.

– לכי, בתי  – אמרה האם ברחמים  – בואי נא ושכבי בבית.  ואתה, דויד'ל, לך-נא עמה ותכסה אותה שם במטפחתי.

הילדים עומדים ממקומם והולכים שניהם עצובים וכפופי-ראש.

– אוי, מה היה להם! – אמרה לה באנחה, מנענעת בראשה  – עלובה איידיל שכּלה היא, כלה אמולה ואומללה. שושנה רכה וענוגה – פרחה רגע ונתכמשה!

– לאה, לא אוכל עוד נשׂוֹא! לבי פצוע ואַת זורה מלח על פצעי.  חוסי נא, חוסי, לאה!

– דייך, אמי! בואי ונראה היכן הוא שלמה.  לאן הוא הולך והיכן הוא מסתתר כל הימים?

– כלום אני יודעת היכן? משעת ביאתו לכאן, בתחלת חורף זה, קבע עתים לתורה: היה לומד בפני עצמו בהשכמת-הבוקר, ואת הבנים מבני-הבית היה מלמד ביום, ואני רואה ושמחה ומתגאה בלבי בבן יקיר זה.  ועכשו נהפך פתאם והיה לאיש אחר.  הגמרא מונחת בקרן-זוית והוא אינו עושה כלום, אלא שותק ומהרהר, וכותב ומושך בקולמוס. וכלום אני יודעת כתיבה זו מה היא ולמה? משבאו הימים החמים ונראו הדשאים הוא הולך ומטייל יחידי ביער ותמיד הוא שקוע בהרהורי לבו. שמא אַת יודעת מה? אין לו תקנה אלא להשׂיאו אשה, אבל דומה, שלאו בר-מזל הוא.

– זו מנין לך, אמי?

– אוי לי אם אומר.  שלש כלות בזו אחר זו היו משדכין לי בשבילו, ואני הייתי חוזרת עליהן לבדקן.  ומה מצאתי? כלה זו עיניה טרוטות, זו חוטמה שקוע, חרומה, וזו צולעה על ירכה.  דומה, שכך נגזר עליו משמים... ואם להשיאו בעלת מום אי אפשר, פשוט משום צער בעלי-החיים, מה תקנתו? לחזור להישיבה ולעסוק שם בתורה אינו רוצה.  אני אומרת לו, חזור בני! והוא אומר: אי אפשי בישיבותיך וכדומה להן מדברי "תכלית", שהמציאו לתקנת בני-ישראל; די לי בנהמא דכסופא, באכילת "ימים" על שלחן אחרים, בהתאבקות בעפר ובמיעוך עצמות על ספסלי בית-מדרש עד עתה, לחזור ולהתמעך שם עד כדי להיות סמרטוט, למה לי? הרבה סמרטוטים יש אצלנו חוץ ממני, סמרטוטים מכל המינים וגוונים משונים... שמא אַת יודעת פרוש המלות האלה? כך לשונו של בחור זה, בחור בן שבע-עשרה שנה! שמעת מימיך דברים כיוצא באלה? אני לו  – בישיבה, והוא לי  – בסמרטוטים... ראי נא, לאה, הרי הוא בעצמו לפנינו שם, הוא הולך ובא! חייך, לאה! לך נאה לדבּר עמו, הלא אחותו אַת.

עלם יפה-עינים ורחב-מצח ושער ראשו תלתלים יוצא מתוך היער, הולך ובא ועיניו בספר, שהוא קורא בו בכוונה, ואינו נותן דעתו לכל דבר.

 

הסח-דעת זה לך, שלמה, מה הוא? – אמרה לאה, עומדת לפניו בדרך.

– לאה! – קרא שלמה ברגש והציץ על אחותו, ומיד חזר ונתן עיניו בספר.

– דומה, שאין אתה אותה שעה בהאי עלמא, אלא שם בעולמות העליונים – אמרה לאה, מהתלת בו ומניחה ידה על ספרו – בבקשה ממך, אמור לי מה ראית שם?

– שם הכל לא כמו שרואים כאן – אמר שלמה, נושא עינו ומסתכל בפני אחותו – כאן אוי ואבוי...

– עבר חג! מחר אני הולכת לדרכי – אמרה לאה ודמעה בעיניה – מה שיש לנו לדבּר נדבר עכשו.  בוא, שלמה!

האם עומדת והולכת באמתלא לראות שלום הילדים בבית, והאח והאחות מטיילים ומסיחים שניהם, ושיחתם היא שיחה מרה ועגומה.

ובינתים פנה היום.  מעט מעט ישקוט זיו שׂדי והקולות שם יחדלון. בזה אחר זה מתנוצצים הכוכבים – הנרות הללו בשמים.  יער ושדה שותקים והכל נח.  רוח-אביב חם ונעים מגפף את כלם ומישנם ברחמים.  הזמיר ישיר להם שיר ידידות, הצפרדעים מקרקרות להם קרקורים מני קדם – ויצוריו של הקדוש-ברוך-הוא מתנמנמים.  הנה ינום גם הנהר מתחת צללי אילנות וגומא הסוככים עליו, מתכסה בערפלי-אד וקיטור ונרדם – ומנוחתו שלמה.  אלא דג חצוף מתרגש ועולה פעמים, מרעישו וסוטרו על פניו.

ובני ביתו של חנא החוכר שינה אין לפניהם.  הכל טרודים אותה שעה בלוית הפסח, ושילוח חג זה, אותו ומטלטליו וכל כליו, נותן בנפש יהודי תוגה וגעגועים עצומים.  רבונו של עולם, כמה חן ונועם יש בקדירה זו של פסח למי-לקריצה,  בבקבוק המשומר ליין-צמוקים, בפחין ובכלי-חרס ובכדים ובגביעים! גביע זה שבכל הלילות הוא חולין, צנצנת פשוטה, הלילה הזה של פסח הוא כוס – כלי קדש. נראה הוא, יפה הוא ופניו מבהיקים. פה לו, כביכול, וידבר.  ויש שהוא מזכיר לבעליו דורות ראשונים, שהיו משתמשים בו בזמנם, ונושא שלום מאבות ומאמהות לבניהם אחריהם... ואם בכלל קשה לו לאדם מישראל היציאה מיום-טוב לחול, זו של פסח קשה לו ביותר. במוצאי-פסח פקעה חירותו ומבן-חורין שוב נעשה עבד!

למחרת יצאה מכפר-ריחים עגלה, וזו הסוסה הזקנה, שנתפרקדה אתמול מטוב לב על העשבים, מושכתה בכבודה ובעצמה.  על גבי חבילות וכר גדול בראש העגלה יושבת לאה, ונער אחד מבני חנא יושב במקום המחמר ובידו שוט, משום מראית-עין בלבד, ולא לבייש בו, חס ושלום, אותה הזקנה, כפלים ממנו לימים, שהיתה משמשת את אבי אביו, עליו השלום.  מכובדה זו מתנהלת בנחת ובחשאי, בקידה והשתחויה ובקפיצה משונה כראוי לה.  וצוציק הכלב כשכן קרוב לא יעזבנה.  פעמים הוא בא ועומד כנגדה ומתלבט בין רגליה, ופעמים הוא קופץ ותולה עצמו בצוארה ונובח לה באזניה, ואחר כך מגביה זנבו ורץ בזריזות יתירה למרחוק ועומד וממתין לה שם בדרך בלשון נטויה ובנשימה קצרה מרוב עמל ויגיעה.  ולאחר כמה שעות של טלטולי הדרך נכנסה העגלה בזיע ובזועה ובהמולה לרחובה של עיר דלפונה.

 

פרק שני

בין שורה של בתים, המקיפים את רחובה של עיר, זה השוק הגדול, שנשתבחה בו דלפונה, עומד בית אחד, צורתו כצורת שאר הבתים, אלא שהוא מסויד מבחוץ. בני העירות הקטנות נימוסיהם ומנהגיהם ותבנית בניניהם שווים אצל כל אחד ואחד, כדרך חייהם של חיות ועופות ובנין קניהם, המקובלים אצלם מששת ימי בראשית.  וכדאי לתאר כאן לדוגמא אחד מבתי עיר דלפונה בכל פרטיו – למען ידעו דורותינו הבאים את הבתים שבהם ישבו זקנינו בזמניהם וראו שם חיים, הם ובניהם, הקטנים עם הגדולים, ובנותיהם עם בעליהן, הסמוכים על שולחנם.

כשאתה פותח את הדלת, מיד אתה נכנס מן השוק לתוך בית דירה מרוּוחה, ושם בכותל כנגד פניך אתה רואה פתח, שדרך בו נכנסים לתוך פרוזדור אפל, בלא חלונות ובלא תקרה  – זהו מקומם של עצים ושאר דברי-צורך, ופעמים הוא משמש גם לדיר של בהמה בחורף בשעת הקור הגדול, או כשהיא מעוברת וסכנה לה ללין ברחוב כדרכה תמיד.  מצד אותו הפתח סמוך לכותר מקומה של כירה גדולה לבישול ואפיה.  כירה זו בי-כוכא לה מלמטה, הוא לול של תרנגולות, שם הן מטילות ביצים ודוגרות, שם הן מתנמנמות בלילה ובהשכמת-הבוקר יוצאות ומטיילות בבית, ועולות על שלחנות וספסלים ומטות כרצונן. סמוך להכירה  – תנור ארוך וגבוה, עשוי לבנים זכוכזכות, שמסיקין אותו בשביל לחמם את הבית בימות-הגשמים, ושני ספסלים עומדים אצלו לצדדיו, זה שמעמידים עליו תמחוי של בשר נקרא "ספסל הבשר" וזה ששופתין עליו תמחוי של חלב נקרא "ספסל החלב".  שני התנורים הללו, הסמוכים זה לזה,  ודופן של נסרים עם דלתים, הבא אחריהם, נמשכים בזה אחר זה לאורך כל הבית ומבדילים אותו לשנים.  חציוֹ הוא אותו בית-דירה הגדולה והרחבה וחציוֹ מתחלק לכמה וכמה חדרים קטנים, שהם דירות לזוגות של בני-הבית ולשכנים.  בבית-דירה זו הגדולה, כמין פעמון של חרסית יורד כנגד התנור מן התקרה ושתי טבעות לו בשפתולמטה, זו לעומת זו, ותולין בהן נברשת, כמין מחתה מעשה רשת, ומביעירם על גבה קיסמין יבשים, להאיר את הבית בלילות, חוץ מליל שבת, שלכבודה מדליקים נרות של חלב במנורות על השלחן, ובמנורת נחושת בעלת ששת קנים, התלויה בתקרת הבית.  נברשת זו נותנת כשמש אור וחום, שמחה ועונג לאנשי הבית.  לאורה משתמשים בלילות החורף ועושים מלאכה, או יושבים בכנופיה ומשתעשעים בשיחות נאות.  נשים מנשי הבית, ופעמים גם אחת ושתים מהשכנות, יושבות יחדו על ספסל הבשר או על ספסל החלב עסוקות במריטת נוצות, ואגב גם ברכילות ולשון-הרע.  במוצאי-שבת מעמידים את השלחן לפני נברשת זו, הכל מסובין אצלו ואחד קורא לפניהם מתוך ספר "גדולת יוסף" ו"ספר הישר", שומעים בנחת-רוח ואוכלים לתאבון בולבוסין מבושלים.  בלילי חנוכה  – הקטנים מגלגלים על השלחן את החזרזר, הוא כּידוֹר-עופרת, והגדולים משחקים בקלפים ואוכלים צפיחיות בשומן.  וכשמטגנים עורות זמנים של אוזים, יושבים ומספרים ספּורי-מעשיות כל אותו הלילה ואוכלים דלדולי-משמנים באהבה.

ולמען ידעו דורותינו הבאים אף זאת, שאבותינו לא היו מבזבזים ממונים על כלי-בית.  בביתו של אבינו-זקננו נמצאו על פי רוב הכלים האלו: ספסלי-עץ פשוטים וארוכים אצל הכתלים.  שלחן ארוך בעל ארבע רגלים, שכּוּלו אדום, ועל גביו באמצעיתו מצוירת כמין טבלא רבועה עם משבצות שמונה על שמונה לבנות ושחורות בסירוגין, לשחוק האשקקי.  וארון עץ בעל שלש צלעות תלוי ועומד על גבי כלונסאות בזוית בין התקרה ובין קרקע הבית, ודרך חלוניו נשקפים גביעי כסף וכוסת של ברכה, הדס לבשׂמים , מנורה לחנוכה, קופסא נאה לאתרוג, קליפת-שבלול, יפה לכמה מיני תחלואים, טס מעשה-צעצועים וכלי-זכוכית לבנה למרקחת ומגדים,  ותריס כפות קטנות מוזהבות  – "מתנת דרשה" לזקננו ביום חתונתו.  ברומו של כותל תלויה אספקלריה, שאי אפשר להסתכל בה בשום אופן אלא אם כן עולים על גבי ספסל, ולאחר כל הטרחה הזו רואים את עצמם בה משונים מאד  – פנים ירוקים ולסתות נפוחות כל מי שחש בשניו.  האספקלריה הרי כל עיקרה אינו אלא לנוֹי ולא להסתכל בה בשביל פירכוס, חס ושלום, ומיהו בדיעבד כשטרחו ועלו על הספסל לא הפסידו, עומדים ורואים שם על-כל-פנים את התמונות, התלויות למעלה משני צדיה: תמונת גאון פלוני מעוטף טלית ותפילין ותמונת שר-צבא רוכב על סוס, נאכל חציוֹ מזבובים, גם תמונת "מזרח", משובשת בגייסות של בעלי-חיים משונים, שעדיין לא באו לעולם.

ולמען ידעו דורותינו הבאים גם זאת, שבית זקננו היה מתוקן לכמה דברים בצרכי האדם.  מלבד שהיה משמש לבי-בישול, לחדר-המשכב ופעמים לבית-תפלה, שמש גם כן לבית-משקה.  לשם היו באים אנשי המקום, ובימי השוק גם בני הכפרים, לשתות יין-שרף בקינוח גלוסקאות וביצים שלוקות ודגים מלוחים.  ובערבי קַלֶנְדָא, זמן ראש-השנה שלהם, נתקבצו שם בנותיהם, בתולות ובחורים יחדיו והיו יושבים ומפצעים אגוזים, מפטפטים ודוחקים זה את זו בצד ובכתף ומצחקים ומתהוללים ומרבים בזמירות כנהוג, עד שלבסוף שפכו עליהם את הקיתון והבריחום מן הבית, גם כן כנהוג.  ואם בית-זקננו ראוי לתיאטרון, פשיטא שהוא ראוי לקסרקיטון.  אין מקום טוב הימנו ללמד שם בלילי החורף אנשי החיל תכסיסי-מלחמה  – הבית מלא חום ואורה, העין רואה והמיד מוצאת את הלחי ואותו המקום... המוכן לפורענות.

וכדוגמתו של בית זקננו זה הוא ביתו המסויד של רבי חיים, אחד מבעלי-הבתים החשובים בעיר דלפונה.

להיות בעל-בית אמיד בדלפונה די לאדם שתהא לו דירה ופרה ופרנסה כל-שהיא, אבל להיות אהוב ומכובד על הבריות לא די לא לאדם אפילו בעושר גדול הרבה מזה.  לפנים בליטא  – אפשר שעכשו לא כך הוא  – תלמיד-חכם קודם לבעל-כיס.  עם-הארץ, אף-על-פי שיש לו כסף וזהב עם-הארץ הוא, וכדאמרי אינשי: מזנב החזיר אין כובע-דרבנן נעשה לעולם.  אמת, הדיוט קופץ תמיד בראש והוגה דעות בקהל עדתו, אבל זה אינו אלא מפני שרוחו גבוהה ונפשו רחבה מטבע ברייתו והכל שומעים את דבריו על-כרחם ושותקים ובלבם הם בוזים ומשקצים אותו.  אין אדם זוכה שם לכבוד אלא אם כן הוא חכם וירא-שמים.  לא הכיס מכבד את האדם אלא תלמודו.  כך הוא המדה בליטא בכלל, ובפרט בעיר דלפונה, שהיא מקום תורה מעולם  – עיר שכל בניה לומדים, שבתי-מדרשותיה מלאים תלמידי-חכמים, זקנים ואברכים, בחורים ופרושים, הפורשים מנשיהם וגולים ממקומם כדי לעסוק בתורה, אוכלים "ימים" וחיים חיי צער; עיר, שבעלי-מלאכה ורבים מהמון עם מתכנשים עם בבית-המדרש, יושבים ועומדים סביב לשלחנות, בין מנחה למעריב, לשמוע דברי תורה מפי הדרשנים, שדורשים לפניהם, איש אצל שולחנו, זה מקרא וזה מדרש-אגדה, זה "עין יעקב" וזה חכמה ומוסר; עיר שבכל שבת ויום-טוב לפני המנחה המגיד עומד על הבימה מעוטף בטלית אצל ארון-קודש ודורש לפני העם בנעימה, מתבל את דבורו במשל ומליצה, בפסוקי נביאים, בשיחות חכמים וחדודיהם, ומצית בלב כנסת-ישראל אש אהבת קדש להשכינה.  זכה אדם להיות מרוצה להקהל בעיר שכמותה, ודאי מדותיו טובות ומעשיו רצויים.

ורבי חיים, שאנשי מקומו כלם נהגו בו כבוד, היה איש חכם ומוכתר בנימוסיו. ואם כל קנינו, קנין כספו של רבי חיים בדלפונה, לא היה נחשב כלום במקום אחר, כנגד זה ברי הוא, שקניני נפשו שלו, אלמלי דר בעיר גדולה, היו מתגלים שם ביותר והנחילוהו כבוד וגדולה במדה מרובה.

בעצם ימי השחרות, שבני-אדם מאומות-העולם רובם עדיין פנויים, הרי כבר הספיק רבי חיים להעשות אב-זקן ושרה אשתו אם-זקנה למזל-טוב.  לפי חשבון השנים למפרע, מבנו השביעי עד בנו בכורו, שהוא בעל אשה ובנים ועדיין סמוך עמם על שלחן אביו, משמע, שרבי חיים הקדים ונעשה נשוי כשהוא ילד.  ושרה הלא היא היתה מספרת תמיד, כשהיתה עדיין קטנה ובעלה נער קטן הבהילו אותם והכניסום לחופה בימי-הבהלה, רחמנא ליצלן.  ובהלה זו מה היא ואיזו היא? דיוק זה ליהודי למה לו? בהלה זו או בהלה זו היינו הך.  איה סופר ואיה זוכר את כל הבהלות? אפשר, שרה היתה מדברת באותה בהלה, בזמן שגזרה המלכות על בני-ישראל גזירת עבודת-צבא.  באותה שעה התחכמו היהודים והבהילו להכניס תינוקות לחופה מטעמם ונימוקם זה: כיון שאתה הקטן כח לך להיות בעל מלחמה, להיות בעל אשר לא כל שכּן!

רבי חיים, זמנו היה חציוֹ לו לפרנסתו, וחציוֹ לתורה ולצרכי-צבּור.  כמה שנים היה בעל טסקא של בשר במקומו ונוהג ברבנות מטעם המלכות, שלא על מנת לקבל פרס; והיה שונה לתלמידי-חכמים בחנם גמרא ופוסקים בכל יום.  הכל היו משכימים לפתחו, זה נכנס וזה יוצא, עוד זה מדבר וזה בא.  כל דבר לא נעשה בעיר חוץ מדעתו.  בכל דברי-ריבות היה הוא המכריע.  בכל צרה שלא תבוא על הצבור היו נמלכים עמו ונהנו ממנו עצה ותושיה.  ומאורע אחד, שיבוא כאן למשל, יסביר לנו יותר מדברים הרבה טיבו של רבי חיים וכבוד גדולתו במקומו.

פרק שלישי

המעשה היה בימות-הגשמים.  במוצאי-שבת לאחר הבדלה בני-הבית יושבים סביב לשלחן אחד אצל התנור, שהוסק יפה-יפה ומתחממים כנגד אורה של הנברשת, גם אחת מהשכנות, הקרובה אל הבית והמלאה חדשות כמרון, יושבת בתוכם.  הנשים עתים חשות ועתים ממללות ומורטות נוצות בכוונת הלב, ואחד מהבנים קורא לפניהם מעשה יוסף הצדיק ואחיו בלשון יהודית.  הכל שומעים ונהנים ומתמיהים על גבורותיו של יהודה  – ארי זה שבשבטים שאג ונזדעזעה אל ארץ מצרים.  החתול מצמצם ישיבתו בירכתי התנור החם, מיסב ומלקק את כפו ומנענע את אזניו, וכמדומה שאף הוא נהנה.  הכירה מבוערת ותבשיל לסעודת-ערבית מתבשל עליה, וקדירה מלאה בולבוסין רותחת שם לאכילת ארעי קודם הסעודה.  רבי חיים מהלך בבית אילך ואילך מעוטף עדיין בגדי שבת ומנגן "אליהו הנביא" ברגש.  וכשמסיים ואומר "במהרה יבוא אלינו" והנה קול רגלים  – וטובי-העיר באים בפתח.

– שבוע טוב!

– שנה טובה!

וחכמים יבינו מדעתם, שטובי העיר הללו לא שנו ממנהג בני אדם בעלי-צורה להיות חולקים כבוד זה לזה בשעת כניסה ולומר אחד לחברו" בוא אתה בתחלה.  ובין כך וכך הדלת פתוחה כדי שעה שלמה ואנשי הבית כמעט שלא נזקו מפני הצינה.  וכך היו נוהגים מנהג דרך-ארץ בשעת ישיבה.  כמה כרכורים כרכרו, כמה גרירות גררו את הספסלים וכמה דחיות דחו זה את זה ונדחו זה מפני זה עד שישבו לבסוף.  שרה,  בעלת-הבית, מכבדתם בשתית חמין, הם מיני פרחים ומיני עשבים שלוקים, במקום תה, עם חתיכות סוקריקין מעשה קונדיטון  – במקום סוּקר.  הכל יושבים שותקים ומחרישים כנימוס, נושפים בכל פה בכוסות של חמין ושותים מעט-מעט בבליעות קטנות ובהפסקות בין בליעה לבליעה.  ואחד מביער את מקטרתו  – היא כפיפה-גיפסית עקומה כשופר וצמיד-פתיל של כסף על ראשה האחד  – מכניס פי הקנה, הנתון בראשה השני, לתוך פיו, "עושה פימה-פים-פוּם" ומעלה עשן.  שנים מהפנים החדשות גונחים גניחה קלה, ממשמשים בחוטמם ובזקנם, והדבּור מתחיל ומתגלגל ביניהם מענין לענין עד שבא לבסוף לגוף הענין המתבקש.

– אח-אח-אח! – נאנחים כלם  – גזירת הבגדים הרי באמת גזרה קשה היא  – יהודים יהיו לובשים מלבושי נכרים, וכובע עם מצחת-עור בראשם!  כמה משונה הדבר וכמה מכוער הוא!  ומה טעמו של דבר?  למה הוא, רבונו של עולם, למה ולמה?!  מה מועיל "להם" ומה ירויחו "הם" בזה, אם היהודים ילבשו בגדי אשכנז?  במה יש לישב קושיא זו?...

– אומרים, יש טעם לגזרה זו, ודברים בגו  – אמר בעל-המקטרת בעקימת-שפתים, מבליע עשן ומוציאו אחר כך מתוך פיו עגילים עגילים  – דבר זה נתגלגל ובא, ממי אתם סבורים, ממי? – ממונטיפיורא.

– רבי בּר!  מה אתה סח?

– אני סח מה שאתם שומעים.  ומה אם אומר לכם, שמועה זו שמעתי מפי רבי ברוך ברבי הלל, איש נאמן לכל הדעות?  רבי ברוך עתה בא מהירידים והוא בעצמו ובאזניו...

– גם אני שמעתי מעין שמועה זו  – נכנס לתוך דברי רבי בּר אחד מהמסובים, יהודי פזיז זריז ומזורז, מדבּר ומתנענע בכל אבריו  – המתינו, רבותי, המתינו לי מעט ואזכור מה שמועה שמעתי...

– במחילת כבודך, רבי יוסיל, אל נא תבלבל את הספור  – מבקשים אותו חבריו  – שמע ורבי בר יספר.

– אומרים  – התחיל שוב רבי בר מספר בנחת ובמתינות, מטעי כל מלה שמוציא מפיו  – שם בעולם, כלומר, בין באי הירידים, שם הכל אומרים: כשראה מונטיפיורא, שרע רע המעשה, נמלך בדעתו ובא ואמר כהאי לישנא: אדוני המלך! מכור לי את יהודיך ואני נותן לך דמיהם כך וכך מיליונים...

– מאה אלפים, שמעתי, מאת אלף מיליון! – נכנס שוב רבי יוסיל לתוך דברי רבי בר, ולא לדייק בסכום הכסף נתכוון, אלא להודיע לחבריו, שאף הוא יודע מה נעשה בעולם ולא נופל הוא מאחרים.

– למאי נפקא מיניה? – חזר רב בר על דבריו, עוקם חוטמו כנגד רבי יוסיל ואומר  – אני נותן לך כך וכך מיליונים, אומר מונטיפיורא. – מהיכא-תיתי! משיבו המלך.  קיצור הדברים, שני הצדדים גומרים הענין בתקיעת-כף ונקיטת-חפץ כדבעי, ומונטיפיורא עומד ונותן דמי קדימה...

– חס ושלום, מאת אלף מיליון הוא משלם תיכף ומיד במזומנים! – עמד רבי יוסיל וצווח בנדנוד אבריו כמנצח עם חברו בהלכה.

– יד לפה, רבי יוסיל, ודום, במחילת כבודך! – משתיקין אותו חבריו ומבקשים מחילתו בזעף.

– קיצור הדברים  – חוזר רבי בר לענין ספּורו ואינו חושש לדברי רבי יוסיל  – הוא נותן, כלומר, מונטיפיורא נותן דמי-קדימה, והמוֹתר הוא מתחייב לסלק לזמן המוגבל בקבלת הסחורה , לומר, – היהודים. ובכן הכל שריר וקים, והצדדים נפטרו זה מזה בשלום. לאחר פת-שחרית הולך לו המלך, כדרכו בכל יום, להסינאט ודעתו זחה עליו.  – אדוני המלך! שואל לו המיניסטר, מפני מה דעתך זחה עליך, ולשמחה מה זה עושה? – כך וכך המעשה, החזיר לו המלך בשחוק נעים ופניו צהובים. עשיתי היום עסק טוב, בכך וכך מכרתי היום את יְהוּדַי.  – אדוני המלך! אמר המיניסטר, נבהל ומשתומם וסופק את כפיו.  מה זאת עשית? המקח מקח טעות! ותוך כדי דבורו הוא מוציא חשבון צדק מדיפתראות ופנקסאות של מלכות ומראה לו בבירור, שחור על גבי לבן, שסחורה  זו, כלומר  היהודים, הרבית שלה במשך כמה שנים עולה הרבה על מקח שויה, שהוא נוטל עתה.  – ומה לעשות? אמר הלך ופניו נתכרכמו, דבר מלכות הרי גזירה הוא ואין להשיב.  התחכּם נא אתה והמצא תחבולה לנגד עסק ביש זה.  הלא מוח מיניסטר לך. – אדוני המלך! אמר המיניסטר, לאחר שנמלך בדעתו שעה קלה, מצאתי! יש עצה.  גזור על היהודים בכל מדינות מלכותך, שילבשו בגדי אשכנז, ובלבד שתמהר בגזרתך זו ואַל תחמיצנה.  – משטה אתה בי?! אמר המלך בזעם.  מה ענין שמיטה אצל הר סיני? אני לך ביהודים ואתה לי בבגדים, שלא כענין.  – אדרבה, כענין! – אמר המיניסטר, עוֹצה עיניו ורומז באצבעו. אני אדבר עמך בלישנא דחכימא, מגלה טפח ומכסה טפחים, ואתה תבין כוונתי.  כיון שהיהודים, הט אזנך ושמע, כיון שיהודיך ישנו את בגדיהם, ממילא, שומע אתה, ממילא מתבטל כל הענין... ולמה? מטעם זה שאתה לו... לאותו הסוחר, ביהודים, ועכשיו כשתגזור...  שומע אתה להיכן הגזרה מגעת?... לחכימא די ברמיזא. דוק ושכח.  – אוי! אמר המלך וקפץ מתוך רוב שמחה, עצתך אמונה, ראוי אתה לקבל עליה מטבע זהב!... שמעו נא, רבותי, סוף דבר  – אמר רבי בר, מדשן את מקטרתו במסמר של ברזל ומפיח בה ברוח שפתיו  – בעצם הזמן המוגבל הנה זה בא, כלומר, מונטיפיורא אל המלך...

– לא כך היה מעשה, לא כך! הוא לא בא בעצמו אלא שלח מלאכו לפניו להודיע... – לא יכול רבי יוסיל להתאפק וחפז ונכנס שוב לתוך דברי רבי בר בשעה זו, שעיני כלם תלויות לו ומצפים לשמוע מפיו אחרית דבר.

– הס, במחילת כבודך! חוס ורחם, רבי יוסיל, כבוש עצמך ובלום פיך בשעה זו  – מתחננים לו חבריו כלם פה אחד.

– הנה זה בא  – הולך ומספר רבח בר, מכפיל תיבת "בא" ומתיז אותיותיה כמתכוון להכעיס את רבי יוסיל, ומשחק מרוב הנאה  – הנה בא זה האדון כמו שאמרתי לכם, רבותי.  ליום הכסא בא הוא בעצמו ואמר: אדוני המלך! הֵילָךְ המוֹתר מדמי הממכּר ותן לי כפי המדובר את הסחורה שלו , יקחהו בשם אלהי ישראל.  – מונטיפיורא לא היה מסרב הרבה והלך לו.  הוא הולך ובא לעיר פלוֹנית, מבקש יהודי  – ואין.  הולך הוא לעיר שנית, לעיר שלישית, רביעית  – ואין.  קיצור הדברים, הוא בא לק"ק כסלון, וגם שם אין! לא ניכר בחוצות אפילו יהודי אחד בסימניו  – היהודים מלובשים בגדי אשכנז, כלם אשכנזים!...

– פלאי פלאים! – קראו המסובים, וכל אחד משתומם ועוקם פניו על פי דרכו  – ודאי לא דברים בעלמא הוא.  קול המון כקול שדי.

– לא כל דבר, שהבריות מספרות, ממש יש בו  – אמר רבי חיים, ומעקימת פניו היה ניכר, שאין השמועה הזו מתקבלת לו, ולפי דעתו בדותא היא.

– היה מעשה אם לא היה, בין כך וכך הגזרה היא גזרה – אמרו כלם מתאנחים ונאנקים – בשלמא הקפּוטא, עליה אין אנו מצטערים כל כך, אפשר להטיל בה עוד תפר אחד, עוד כפתור אחד, והיא לא תפסל, חם ושלום, כשתהא סדוקה לאחוריה, אבל הכובע, הכובע מה?  אי שמים, איך נחליף כובע-דרבנן, פאר ראשנו זה, ב"קרטוּז"!  הבה עצה, רבי חיים.

– מתבונן אני עתה – נענה רב חיים ואמר, לאחר שהיה שותק שעה קלה ומשפשף את מצחו – מתבונן אני בכח מעשיהם של חכמינו ומשתומם, היאך העמידו על דעתם ואִזנוּ ותקנו תקנות יפות ומועילות, כשהשעה היתה צריכה לכך. להוציא מרשות לרשות בשבת אסור – הרי לך עירוב, חוטה מתוח בראשי כלונסאות, וההוצאה מותרת.  אסור להלוות ברבית – עמדו והתקינו היתה-עסקא, וכיוצא בה תקנות הרבה... לי עצה, רבותי! – כלום ידעתם כובע בעל אזנים מהו?

– מה שאלה היא! – תוהים כל המסובים ומעמידים פניהם על רבי חיים – כובע-ישראלי זה בימות-החול, וה"שטרימיל" פאר ראשנו בשבת ויום-טוב מי אינו יודע?

– כובעך רבי יוסיל, במחילת-כבודך, יהא לנו לדוגמא! – אמר אחד מהמסובים, פושט ידו ומסיר הכובע מעל ראש רבי יוסיל כמשחק בו – כובעך חדש ונחמד למראה.  ראו: כובע זה שתי אזנים מעור חולד, ממולאות באניצי-פשתן, זקופות לו לצדדיו, ופסיקה אחת של עור חולד כרוחב חצי טפח נמשכת מאוזן לאוזן מלפניו במקום הפדחת, מהודקת בו על ידי תפריה יפה-יפה.

– והיכן כתוב בתורה – אמר רבי חיים בניחותה ופניו שוחקות – שפסיקה זו צריכה להיות מחוברת להכובע מלפניו, מלמעלה ומלמטה? די לה שתהא תפורה להכובע מלמטה בלבד, כדי שתהא נוחה להטייה.  והדבר תלוי בדעת בעל הכובע: רוצה – הפּסיקה זקופה וכובע כובע ישראלי כהלכה.  רוצה – מפשילה כלפי מטה ונעשית כמין מצחה זו לכובעו, ויוצאים בו אליבא דכולי עלמא.  ומה איכּא למימר באמת כנגד יהודי בכובע זה?

– אמת מה שאומרים: אם תורה כאן גם חכמה יש כאן.  יאריך האל ימיך בטוב ובנעימים, וחיית ורבית, רבי חיים! – אומרים טובי העיר בפנים שוחקות מתוך הנאה.

הכובע הזה עם פסיקתו המופשלת כמין "מאהילה" נתקבל אחר כך בכל תפוצות ישראל, ועדיין יהודים כשרים מחזיקים בו, וזה שידוע לכּל בשם "כובע נפּוֹליאוֹני".  ואנחנו חייבים לידע, שאותו הכובע לידתו בדלפונה, ובספר קורות המלבושים, מן עלה תאנה של אדם וחוה בימי בראשית עד בגדי בני-אדם בימינו, יכתב על שם רבי חיים ממציאו הראשון.  אפשר נפוליאון חבש כובע כמין זה בראשו, אבל ברי הוא, שרבי חיים לא היה לו שום עסק עם נפוליאון, וגם את כובעו לא ראה מעולם.

ולרבי חיים היו דורשים גם בעד החולים.  רופא לא היה בדלפונה, אלא גלב מומחה, מקיז דם ומעמיד עלוקות וקרני-דאומנא.  כיון שחלה אדם מישראל מיד בא אליו הגלב הזה, מחץ לו מתנים זרוע אף קדקוד והטיף ממנו דם רב בכל כלי אומנותו, וברך אותו אחר כך ברפואה שלמה.  וכשלא הועילה ברכתו, והחולה כחו תשש ביותר, היו באים בבכי ובתחנונים לרבי חיים, שיטריח את עצמו וילך לבקר את החולה ולהתבונן אליו, ורבי חיים על-כרחו היה הולך ומתבונן. ולא מפני שלמד חכמת הרפואה הוחזק במקומו למומחה, אלא מפני שהיה בעל-נסיון.  איש-מכאובות וחלש היה רבי חיים מנעוריו.  מלבד חולי-מעים ותחתוניות, שבאו לו בירושה מאבותיו, לא היה חסר בימיו שאר מיני מחלה, כגון דקירה במתנים, דחיקה בחזה, כאב-ראש וחולשת האברים, שעכשיו קורין לה חולשת עצבים, והיה נמלך עליהם פעמים ברופאים מפורסמים כשנזדמנו למקומו, ופעם אחת חלה מאד עד שהביאו אליו רופא מובהק מהגליל, כשהיה נוטה למות, ונעשה לו נס ונתרפא.  ומיני יסורים הללו, שנתנסה בהם בימיו, הם הם שעשו אותו למבין בתחלואים ולמומחה בעיניו ובעיני הבריות במקומו.  ובאמת במה גרע כחה של חכמת הרפואה מזל חכמת המשפטים?  בעיר פלונית סמוכה לדלפונה דר בן-אדם, ורבי אהרן שמו, והוא אינו בעל-תורה, ובאסכוליות שלהם לא למד מימיו, ואף-על-פי-כן נתמחה במקומו ליודע דת ודין, ומי שעסקיו רעים, חס ושלום, בא ומוסר דינו אליו. וכל כך למה? מפני שרבי אהרן היה תפוס בכמה וכמה בתי-אסורים בחייו, בשביל שחשדוהו בגנבות, בגזילות ובמעילות ובמלשינות ודלטוריא ובשבועות-שוא ובשאר אשמות כיוצא בהן, ועל ידי כך נתודע לרשות, ועמד לפני שופטים ושוטרים ונעשה בעל-נסיון וקנה לו תחבולות ערמה ומבין מה לכתוב ומה לדבּר בשעת-הדחק ובכל צרה שלא תבוא.

אבל רבי חיים היה מתבקש דוקא לחולים מסוכנים, שוכבים על המטה ואין בהם כח להזיז אבריהם, – ולבעלי מכאובים שכיחים, שאין בהם שכיבה, נמצאו בדלפונה מומחים אחרים, וכל אחד אומן במקצוע שלו.  לכאב-עינים נתבקש רבי פישל.  מין קילורין היה לו, מסורת אבות, שאין לגלות סודו, והיה נותן ממנו לרפואה טפות מועטות בחנם לשם מצוה.  לרזון וצמוק הריאה היתה פטריכי, הגויה הזקנה, נותנת מיני עשבים, ותרייקא לשתיה.  לשעמום-המוח ולנכפא לא היה מומחה גדול מיאַש הקדר.  ללחוש לעין-הרע ולכאב שינים, להתכת-שעוה וגלגול-ביצים על כרסו של חולה – זו היתה אומנותה של גיטיל הגבאית, שכל הצועניות, ואפילו בעלי-השמות, להבדיל, היו בפניה בקליפת-השום. ולמיני קדחת, קדחת- אביבית וקדחת-רביעית, היה מועיל המלמד ליפּא הראובני, אדם שלם באמת, שלא נמצא רבים כמותו, ועליו יסופק בפרק הבא.

 

פרק רביעי

זה ליפא-הראובני היה מאותם אנשי הרוח, יחידי סגולה, שנתברכו מתחילת ברייתם במתנות טובות: בדעת ובכשרון ובלב טוב ולא חסר להם בעולמם אלא מזל בלבד.  כיון שיצאו מאוצר הנשמות להתגלגל ולבוא לעולם, מיד נטלם המלאך הממונה על ההריון והטילם כגרגר של תבואה לאחד ממקומות-החשאים, שאין שם שלום מהדברי הראויים לצמיחת כחות הנפש וגידולם.  רוחם זו, מתת אלהים להם, שואפת לאור עולם, להתהלך ברחבה, ללמוד ולעשות, אבל מכשולים הרבה לפניה בדרך.  יש, כשנכשלו ונתמוטטו רגליהם כמה פעמים, רוחם הולכת ומתרופפת, אבד סברם ובטל סכּוים, ומתוך יאוש ובטלה נעשים להוּטים אחר יין, משתכרים ומתבזים.  ויש נופלים וקמים, מתרגזים ומתרגשמים ומלחמה עולמית להם במכשולים ופגעים רעים.  העלובים האלה מתוך רוב עוני וצער לבם אינו פנוי להתלמד אחד מעניני חכמה ואומנות על בוריוֹ, אלא קופצים על כל דבר הבא לידם לעשותו. אבל כל מה שהם מוציאים מתחת ידם אינו מתוקן כל צרכו, וככל דבר הבא לעולם בידי שמים צריך עשׂיה.  עליהם נאמר: בעלי מאה מיני מלאכה ומחוסרי ברכה והצלחה.

וליפא-הראובני היה אדם כחוש ובעל ראיה קצרה, עניו וצנוע ומרבה בשתיקה, נוח לבריות ורוח הבריות נוחה הימנו.  טיבו ומנהגיו המתוקנים, דירתו הנאה וכלי ביתו הנקיים הכריזו עליו, שניצוץ חכם-חרשים יש בו.  הוא ידע לצייר ולעשות כל מלאכת חושב וחורת בעץ ובאבן ובנחושת, לא כדי לקבל שכר על מלאכתו, אלא משום הנאה וקורת-רוח שהיתה לו בעשׂייתה, ולא עוד אלא שהיה היתה לו חובה, כמצווה ועושה מטבע ברייתו.  אנשי מקומו היו משתמשים בקניני נפשו בכל שעת-הכּוֹשר, והיו מכבדים אותו בקום-ועשׂה מעשי צעצועים לארון-הקודש, בציור תמונת "מזרח" עם כפתוריה ופרחיה ומיני בריותיה, שעלו במחשבת היוצר ועדיין לא נבראו בעולם, בחקיקת מצבות ובפתוחי-חותם.  בתולות וארוסות היו באות ומטריחות אותו, שיצייר להן בטובו פטורי-צצים מעשי-חורי לרקום כדוגמתם במשי מטפחות לחלות-לחם של שבת וחריטים לתפילין של חתנים.   ואם מומחה הוא לדברים הרבה ואיש טוב הוא גם כן ומיטיבי לכּל בחינם, נשים מה חטאוּ שיהא ליפא-הראובני אסור להן בהנאה, שלא להשתמש בו אף הן  לקדחת, דרך משל? בקשוהו – וכתב מיני לחשים על שקדים או על כלי-חרס בדיו, מחקו את הכתב במים והשקו את החולה, עברו הימים – ונתרפא... ומלבד כל מיני אומנות האמורים היה ליפא=הראובני גם מלמד תינוקות.

ולמלמד תינוקות עשה אותו רבי חיים.

שלמה, בנו של רבי חיים, עוד בילדותו היה נכּר בסימניו, שבעל נפש ושׂכל חריף הוא, מהיר ומזורז. בשנה אחת למד אצל משה-כוורא, מלמד דרדקי, קריאה יפה ומהירה ונכנס למקרא, מתחיל, כמנהג ישראל, מפרשת ויקרא, מה שילדים בני-גילו אינם מספיקים להתלמד אלא בשמך שתים-שלש שנים.  כל בני-ביתו של רבי חיים ואנשי-שלומו מהנכנסים והיוצאים שם, היו מחבבים את שלמה'לי בשביל בדיחות דעתו ותשובותיו המחוכמות על קושיות ואבעיות ידועות לחדד את הילדים, וביותר בשביל שהיה מהיר להכיר בטביעות-עינו כל תנועה זרה ודבּור משונה של אדם ומפליא לחקות אותם בכל פרטיהם מעשה אמן, עד שהרואים כמעט שלא נתפקעו משחוק.  ולחקות את גיטיל המתורגמנית, הדרשנית הזו בעזרת נשים – זה היה משׂושׂ-דרכּו.  מעוה פניו – ונראתה גיטיל כביכול בצורתה ובצביונה ובמעשיה;  כיצד היא מנשקת את המזוזה בכניסתה, וה"יופּא" שעליה בית-ידה האחד קולט לתוכו יד ימינה, והשני נעור וריק ותלוי ברפיון; כיצד היא עוקמת שפתיה ואומרת: "אל למושעות!" ברוב חן;  כיצד היא כופפת את גבה כחתול עד שכתף אחת עולה ואחת יורדת, פיסת ידה תחת סנטרה ואצבע אחת על לחיה, וכיצד היא מקמטת פניה ומנענעת חוטמה, נושאת עיניה למרום ומדברת בלשון תחינות, בהזכרת שם שמים ומלכות ובדברי תשבחות והודאות: "השבח והגדולה למלך אל חי וקים, רבון העולמים, ברוך הוא וברוך שמו, פודה ומציל ופרנס את עמו ישראל בחסד וברחמים..." מתבלת דבּורה בשברי פסוקים, במשלים ומדרשי חכמים מספרי "נחלת צבי" ו"רבינו בחיי". הכל רואים בתעלולי שלמה'לי ושוחקים, ואף אמו ממלאה שחוק פיה, אלא שבתוך כך היא מטפחת באצבע על חוטמה, ככועסת כביכול, מזהירתו ואומרת:

– המתן נא, המתן, בחור נאה! אני אספר לאבא, אספק לו ותדע מכאן ולהבא מה מתן-שכרו של המחקה אחרים, גדולים וזקנים ממנו לימים.  – רבונו של עולם, הלואי שלא אדע צער ויגון בימי כשם שלא אדע מה טיבו של זה ומה יהא בסופו! מכות גדולות ומדוה מצרים לשונאי אם אדע מה הוא...

אבל אבא ידע טיבו של בנו זה וערכּו.  ידע שאם ילמוד כל אותם הלמודים הראויים לו לאדם בסדר נאה ואצל מלמד הגון, זה הקטן סופו להיות גדול בישראל.  ובכלל הלמודים הראויים לאדם לא נכנסו אצל היהודים בימים ההם, וביחוד אצל יהודי עיירות קטנות כדלפונה, ידיעות העולם, דברי חכמה ולשונות אלא מי שנתמלאה כרסו לחם ובשר, דהיינו גמרא ופוסקים, וקנה לעצמו גם ידיעה בתנ"ך ומעט כללי הדקדוק, כפרפראות לגופי תורה – הרי זה משובח: חכם הוא, למדן הוא, מושלם בכל המעלות, ושאר הדברים אך הבלי העולם הם ומיותרים.  אבל כלום היה באותו זמן מי שלמד בניו תנ"ך מלבד הפרשה הראשונה מסדר השבוע?  האבות מנעו בניהם לא מן ההגיון בלבד, אלא גם מן המקרא וחששו ללומדיו משום מינות.  הדבר תמוה מאד, ובק"ן טעמים האמורים בו אין אחד מספיק ליישבו כהוגן לזכותם של ישראל, ורבים אפשר שלא יאמינו בו כלל, אבל כך היה המעשה וכך הוא בעוונותינו אצל הרבה יהודים גם בימינו – לשעבר לא היו הרבנים בקיריאם במקרא וגם עכשיו אינם יודעים רבנן מקרא שכתוב.  ואף-על-פי-כן אין להרהר אחריהם, חס ושלום, ודאי טעמם ונמוקם עמם, שאין דעתו של אדם פשוט ראויה לסובלם, ושמא אפשר להיות תורני מופלג ומורה-הוראה גם בלא פסוק וכתבי-הקודש... ורבי חיים הוא רצה לשנות ממטבע, שטבעו חכמים בחנוּך, וללמד את בנו בתור נסיון כל התנ"ך, לרבות אפילו התרגומים מן "בראשית" עד "ויעל", ובסדר נאה דוקא.  רבי חיים בעצמו היה בעל-מקרא ומליץ גדול בזמנו.  דברי מליצתו מתקו מדבש לפי אנשי-שלומו ואמרו עליו, שבעל לשון הוא.  לא נתקשה רבי חיים אלא במלמד, איזה ממלמדי מקומו יכשר להשלים חפצו?  בקש ולא מצא גם אחד, ולבסוף עלה במחשבתו ליפא-הראובני ואמר: זה הוא! – וליפא-הראובני נהיה מלמד בִּדְבָרוֹ. אותו הוכיח רבי חיים מלמד לבנו והתיר לו לקבל עוד תלמידים מועטים, כדי שתהא מצויה לו פרנסתו, לחיות הוא ואשתו ובתו הקטנה בצמצום ככל אחיו המלמדים מזרע ישראל.

והזיווג עלה יפה. הרב והתלמיד שניהם היו מכוּונים ונאים זה לזה.  הרב מלמד באמונה והתלמיד לומד בשקידה.  בשעת הלימוד היה הרב יושב בראש ומלמד מפיו וידיו עסוקות באחת מהמלאכות הנאות, כגון ציור ופתּוּח-חותם, ומלאכה זו לא היתה מבטלתו מדברי-תורה ומעכבת דרך הלמוד, אדרבה, היא היתה מזרזתו ביותר, והיתה יפה לנפשו ככוס יין לגופו של פועל הדיוט.  מלאכת-מחשבת היתה מרוממת את רוחו, מיישבת דעתו, מוספת בלבו אהבה למקום ולבריות וממתקת את דיבורו.  באותה שעה נתוסף לו ניב-שפתים והיה מסביר כל דבר מצלמודו על בוריוֹ.  פיו נעשה כנחל נובע, מפיק מרגליות ועיניו מתלהטות מאור תורה.  והתלמיד רוחו מתלהט אף הוא, כלתה נפשו לתורת רבו ושותה בצבא את דבריו.  הלימוד לא היה עבודה קשה, כדרך אותו הלימוד הנהוג, שהרב והתלמיד שניהם סובלים יסורים זה מזה.  וזה מתיש כחו של זה; הרב בהול להכניס תורה בלבד תלמידו בקולי-קולות, בנזיפה וביד חזקה, והתלמיד הנזוף על-כרחו נעשה רמאי ומראה עצמו כאלו תורת רבו נכנסה בלבו, ושניהם שרויים בצער ואין נחת לזה מזה, ומבקשים: יהי רצון שתגיע במהרה השעה להפטר זה מזה! לא כך ליפא-הראובני, הוא לא היה מטיל אימה על תלמידיו, לא צעק עליהם ולא הכלימם בדברים, אלא מלמד בשובה ונחת, והלימוד היה כשיחת רעים אהובים, שאחד מייחל לדברי חברו ומרגיש ויודע תעלומות לבו – שיחה, שיש בה נחת-רוח לזה שמדבר, וגם להשומע ינעם, ושניהם מתאוים שתהא שיחת-שעשועים זו הולכת ונמשכת שעות הרבה.  אם לא הבין שלמה'לי דבר שלמד, מפני עומקו, לא נתבייש, והיה שואל את רבו וחוזר ושואל, ורבו לא כעס עליו, אלא חוזר ושונה לו הדבר כמה פעמים עד שנתברר יפה-יפה.

והנער שלמה'לי הולך וגדל וטוב, כמו נטע-שעשועים, על ידי השגחה מעולה.  ואם דעתו מתרחבת מיום ליום, אף-על-פי-כן ילדות עדיין יש בו, כראוי לפי שנותיו.  לא הרי שלמה'לי בבית רבו כהרי שלמה'לי שבשוק.  כשהוא לומד, ראשו ולבו שקועים בתלמודו ומעמיק להבין כל דבר על תכליתו.  וכיון שמניח את הספר מידו ויוצא, מיד הוא תופס במעשי-נערות והוא נער שובב לכל דבר.  אמת, האדם לא כשם שנראה אחד ברוחו ובנפשו כך הוא מטבע ברייתו.  אדם דו-פרצופין ויותר הקדוש-ברוך-הוא בראוֹ, ונפש כל איש רשויות משונות זו מזו משותפות בה בערבוביא.  אלא עירוב-רשויות זה אינו שוה בכל בני-אדם והוא משתנה אצלם בפחות ויותר.  ובנפש שלמה'לי היתה הערבוביא במדה מרובה, הורמיז ואהורמין חולקים בה ואין מכריע ביניהם.  שלמה'לי היה קשה ורך, בעל חמה ובעל דעה מיושבת, גבה-לב ושפל-רוח, קפדן ורחמן, וכיוצא במדות הפוכות אלה.  איש נלהב היה שלמה'לי מטבעו, דבר קל אך נגע אל לבו – והדליקוֹ.  דברי נביאים וחידודם במראה הנבואה הלהיבו את דמיונו ונתנו לו ענין רב לענות בו.

"וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵב עַל-כִּסֵא רָם וְנִשָׂא

וְשוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל.

שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ

שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד...

וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר:

קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת...

וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים...

וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָן.

וָאֹמַר: אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי,

כִּי אִיש טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי

וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵב".

 

הדברים האלה, שאמר ישעיה בנבואתו, העירו לב שלמה'לי והתחיל מצייר במחשבתו את השם יתברך, ומדמה לו בדמיונו מלאכי-השרת בעלי כנפים, ונתאוה לידע כמה דברים סתומים, שהיו מנקרים במוחו ודורשים פתרון.  לשאול את רבו היה קשה לו, מפני שאין הדברים מענין תלמודו.  פעם אחת גמר בלבו להרצות הדברים לפני הרב, ובשעת הרצאתם היה רוחו סוער ופניו מתלהטים, אבל הרב שתק ולא השיב כלום, אלא נענע בראשו ועקם את שפתיו, כאומר: אין לנו עסק בנסתרות! וכשהיה שואל פעמים דברים מופלאים ממנו ליהודים בעלי זקן, היו משיבים אותו תשובה אחת: הס, ריקא, שוטה שבעולם! נער אין לו אלא לשמוע לעשות ולקיים מה שכתוב ומה שמצווים אותו; נער צריך ללמוד והלתפלל, ובאם לאו, המקום יפּרע ממנו, ושם, בעולם הבא, ילקהו מכה רבה בשוטים ופולסי-דנורא.  ומפני השוט נתפחד שלמה'לי מאד.  לא בשביל הכאב אלא בשביל הבושה, שיש בזה להמוכה.  שלמה'לי ראה אלהי הצבאות בדמות אדון גדול ונורא, נוקם ובעל חמה, אוחז רצועה בידו, ועל כל דבר פשע הוא מכה מכת אכזרי.  ובכל פעם שעבר עבירה קלה בשוגג, כגון שדלג על תבה אחת בתפלתו, שכח ולא ענה אמן, או שתה מים ולא ברך שהכל, לא רקק ב"עלינו" או נתחכך ופרע ראשו ­– נתבהל ואמר בלבו: "אוי, אוי, לי כי נדמיתי!"

ואין צריך לומר ימים נוראים, שאף הדגים במים מתפחדים מאימת הדין, באותו זמן היתה אימתו של הקדוש-ברוך-הוא מוטלת על שלמה/לי ביותר.  כל סדר העבודה באותם הימים: ההשכּמה לסליחות, הזריזות והריצה לבית-הכנסת ולבית-הקברות, היבּוב והבכיה, הניגון העצוב של תפלות ובקשות ופנים זעומים ועצובים של אמא ושל כל בני הבית, כאלו נכונו להם שבטים ומזומנים להמתח על העמוד ולהיות סופגים את הארבעים – כל הדברים האלו הטילו עליו אימה יתרה, ומרוב צער ופחי-נפש לא היה ניחא לו כל עצמו של יום-טוב כלו, לא הדגים והלפת ולא התפוח בדבש ושאר המאכלים הערבים.  בהול ורצוץ היה כל הימים הללו, ודמיונו מראה לו חזיונות מבהילים: הנה אל מלך יושב על כסא דין, שרפים עומדים ממעל לו וגם השטן בתוכם.  קול קורא ואומר, להביא את ספר הזכרונות ולשקול מעשיהם של בני-אדם למצוא חשבון.  וינועו שערי שמים מקול הקורא ומוסדי ארץ ירגזו – הוא רואה זאת בלבו ואומר: "אוי, אוי לי כי נדמיתי".

והואיל והרעות והטובות שבעולם כרוכות אלו באלו, היו כרוכים גם בימים הנוראים דברים מפיגים מעט את המרה-השחורה שבהם.  בכלל הדברים הללו הם "אנשי-הישוב", אלו המוכסין שבכפרים, שהיו באים על יום-טוב לעיר עם כל ביתם,וביאתם הרעישה את כל העיר כלה, משמחת לב בניה ומנעימה המרירות שבחייהם, ונתמזגה והיה טעמה כפלפלין ובצלים בדבש.

ספר דברי-הימים לישראל תובע מאת הכותב, שענין זה, האמור כאן, יתפרש יפה-יפה ולא לקצרו, כדי שלא יהא הספר חסר כלום, והדורות הבאים – אוי, מי יודע – אפשר שלא יבינו, והדברים יהיו סתומים וחתומים.

 

פרק חמישי

החודש השביעי, חודש תשרי, הוא חודש של ימים-טובים לבית-ישראל. בשני הימים הראשונים יום-טוב של ראש-השנה, ובעשור לחודש הזה יום-כפורים הוא.  ואלו הימים נקראים "ימים נוראים" או "ימי הדין", שבהם העולם נדון.  בימים נוראים הללו שמים רועשים, אלהים יושב על כסא קדשו ומלאכים יחפזון ויאמרו: הנה יום הדין! ספרים נפתחים לפניו וחותם יד כל אדם בהם.  כל באי עולם עוברים לפניו כבני-מרון, והוא שוקל מעשיהם וסופר ומונה וכותב את גזר-דינם: מי יחיה ומי ימות, מי בחיות רעות ומי בפרעות, מי ינוח ומי ינוע – מי ביבשה ומי במים לארבע רוחות השמים.

עוד חודש ימים קודם ראש-השנה תקיעת-שופר נשמעת בבתי-כנסיות,  ורמז יש בה: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוארכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק... הביטו לנפשותיכם והטיבו דרככם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה".  וכל בית-ישראל מתחילים לפשפש במעשיהם, שעשו כל השנה, ומשתדלים בתחבולותיהם להתרצות לאביהם שבשמים: הם עומדים בבתי-כנסיות בלילות ואומרים "סליחות", מבקשים להם סניגורים ומליצי-יושר בתשובה ותפלה וצדקה וגם בזכות-אבות, שימליצו עליהם לפני כסא כבודו של אל עליון, שופט כל הארץ, ויצאו זכאים בדינם.  והימים ימי הכניסה ליושבי הכפרים, שבאים עם בני-ביתם להעיירות הסמוכות, לעמוד לפני בית-דין של מעלה ולבקש רחמים מלפני שומע תפלות עמו ישראל, שיחדש עליהם ועל כל בני-אדם השנה הבאה לחיים טובים.

ודלפונה העיר באותם הימים לא כמו שהיא בכל ימות השנה.  שבכל השנה היא נשכחה ועזובה מאין עובד ושב, והחיים בתוכה הולכים לאט כזוחלין ומי-מנוחות, ולפני ימים נוראים היא נפקדת והומה מבני-אדם, הבאים לתוכה מן הישוב.  עגלות טעונות טף ונשים, כרים וכסתות וחבילות ושקים מלאים מזון, ותרנגולים כפותים, הולכות ונמשכות ברחובות.  עלי-הבתים זקנים עם נערים יוצאים לקראת בני-הכפר הנכנסים, כל אחד לקראת שה שמתאכסן אצלו, עומדים לפניהם ושואלים בשלומם.  אלו ואלו בבת-אחת מדברים, והדיבור הולך מסוף העיר ועד סופה ומתפוצץ לכמה וכמה קולות משונים – גסים, דקים, דקים מן הדקים, דקיקים וצרודים.  מצד היוצאים הרבה שאלות נשמעות: אחינו, אנשי מקום פלוני, למה שהיתם כל כך? הא למה? והא למה? והנכנסים מצדם עונים ומספרים מאורעות ומעשי-נסים, ואת כל הקורות אותם בדרך: סדנא של עגלה נתפקעה פתאם, סוס כרע נפל, גשר נסתחף, תרנגול כפות הותרה הרצועה שברגלו ופרח, אשה מעוברת חבלי-לידה אחזוה, עגלה נהפכה ונטבעה בטיט, והכל חייבים בברכת "הגומל" שיצאו בשלום מן הסכנה.  כלבים-כוּפרים , אלו הגרים, שנגררו ובאו מן הכפר עם בעליהם, מרגיזים עליהם את הכלבים האזרחים, והנה נביחה ונשיכה, מריטה וחרוק-שינים בעדתם.  כלבי המקום עינם צרה בגרים הללו ונשאה כבושה להם בלבם.  לכאורה אחים, בני אב אחד הם, ופה ושינים של כלב לכלם, אבל ברוחם ובמדותיהם משונים הם מאד.  כלב-כוּפרי – כלב הוא כמו שברא אותו הקדוש-ברוך-הוא, הדיוט ועושה תפקידו בלא שום ערמומיות, נביחת הצבועים ושל חנפים לא ממדותיו היא, בלב ולב אינו נובח ואינו יודע אלא את קונו וביתו, חורץ לשונות לעני ולעשיר כאחד בלא משוא-פנים.  אמת, כשנותנים לו עצם אינו נוער כפיו מתמוך בשוחד זה, חוטף את העצם ואוכלה, אף-על-פי-כן הוא עושה את שלו ונובח, נובח בקולו כדבעי, נביחה לשמה, לא נביחה בעלמא שמשתמעת לתרי אפי ואינך יודע מה פירושה ולמי הוא מתכוין.  וכנגדו כלב-עירוני הרי זה בן-תרבות, קצת מנומס וקצת רמאי ומתירא מפני חוטרא.  אינו חורץ לשונו אלא לעני לבוש קרעים ולחלש, שאין כח בו לעמוד בפניו.  נכנע הוא מפני בעלי-זרוע, ולפני עשיר הדוּר בלבושו הוא מכשכּש בזנבו.  פרוסת לחם שוחד סותמת את פיו והוא שותק ועושה רצונך.  בא אחר ומרבה לו שוחד הרי הוא נשמע לו ועושה רצונו של זה.  מטייל הוא בעיר, ברחובות ובשוקים, בין יושבי-קרנות ובין חנויות ומקולין, מרחוק מריח אוכל ויודע לכוון את השעה ואת המקום שישי למצוא בהם פרנסתו.  מתקרב לבריות לצורך עצמו, מתרפס ועושה חונף בכשכּוש-זנב ובנשיאת-כפים.  ופעמים כשהוא נובח אינו אלא כמזכיר בנביחתו, שלא ישכחו שישי כלב בעולם – להוי ידוע, שלשון כלבים ושינים לו ויכול לנשך בשעת הצורך!...

הכוּפרים והעירונים אלו הכלבים שונאים זה לזה.  כל זמן שהם מצויים יחדו בעיר נביחה וצעקה בתוכה, תגרמות וקטטות, מהומות ומהלומות – ומחלוקת או "שאלת-כלבים" זו אינה פוסקת.  פתרוסי, למשל, כלב כופרי, בור ועם-הארץ, שכל חכמתו אינה אלא שמירת בית אדוניו בכפר, רובץ עתה ברחוב העיר לפתח הביתף שאדונו מתאכסן שם.  עיניו – הלובן שבהן מעורה בוורידין דקים של דם, ומביט בזעם, עתים הוא מחכך כרסו בקרקע ומצפצף בלחש ובעינים סגורות למחצה מרוב הנאה.  ופתאם רץ לו כסלוחי, אחד מטובי כלבי העיר, גבה-קומה ודל-בשר.  ריח של דגים ממולאים בטעם יהודים הריח מרחוק, גם ריח של בשר צלוי לכבוד יום-טוב בבית-המבשלים, ונתאוה להם ובא, שמא יהא מזלו משחק לו באותה שעה ויחטוף מן התבשילין כל שהוא.  אבל פתרוסי דעתו לא היתה נוחה מזה – ”כלבא, למה אתה חצוף כולי-האי ונכנסת לתוך רשותי?   ומה מדה היא לחזור על הפתחים, כלב בטלן, ולהכניס ראשך וחוטמך למקום, שאין מזמינים אותך? דע את אשפתך, כלב, ושב שם, ולטייל ברחובות מי התיר לך?" וכהרף-עין הוא קופץ עליו מאחוריו, נושכו בשיניו ותולש ממנו מלוא-כפו שׂערות, וכסלוחי נזדעזע כלו, מקפל זנבו תחת ירכו, נושא רגליו ובורח בצעקה גדולה ומרה.

וכך אירע לו לקטינא, כלבא עניא, קטן ובעל גב עקום וחיגר ברגלו האחת, שניזון מקופת זבלים ומאשפות קהל-ישראל.  הולך לו קטינא ובא כדרכו לבית יהודי ואינו חושש כלום.  לא הספיק להריח ולחטט באשפה, החזיק בו נפתוחי, כלב-כופרי בריא ובעל שער, והכהו מכה רבה עד שגעה קטינא בבכי ונס ונמלט על נפשו, פסוח ודלוג, רגלו הקטועה תלויה באויר ואחוריו שפויים ושפופים, ומילל וצועק תמרורים.  כך נענשו הרבה כלבי העיר, כלבים גדולים וידועים, והשעה עת צרה לכלבים עירונים – אין לבוא אל בית יהודי!... אבל כיון שאחד מכלבי הכפר איקלע למקומם אל יתיאש מן הפורענות.  אחיו העירונים מקיפים אותו, חורקים שן, מורטים ונושכים אותו ונפרעים ממנו על עלבונם שבעים ושבעה.  קול המולה בדלפונה, צוחה ברחובותיה.  כלבים צועקים ונערים שובבים מתכנסים ובאים, זורקים עליהם אבנים ומשסים זה בזה ומרבים המחלוקת בקהל הנבחנים.  אמהות בהולות עומדות בפתחי הבתים, רומזות באצבעותיהן וקוראות לבניהן, כועסות ומקללות. יהודים בחוץ מתפחדים ומתמוגגים, אוחזים בשולי קפוטתם, מרימים פעמי רגליהם ונחפזים ובורחים.

קיצור הדברים, דלפונה הומיה.  היא מתעוררת לחיים חדשים ונראית כבריכה קטנה זו, שבתחלת ימי האביב היא מתמלאת על גדותיה ומימיה שוטפים ברעש.

ובשעת מהומה זו קרון מלא וגדוש נכנס לעיר, וכל בני ביתו של חנא, איש כפר-רחיים, בתוכו.  הסוסה הזקנה כל הדרך היתה מושכתו, מושכת ועומדת לסירוגין.  הגיעה קרוב לדלפונה, חגרה בעוז מתניה, ולכבוד דלפונה ולכבוד כל המסובים בכאן על הקרון היא מפשלת זנבה, זוקפת אזניה, מרימה טלפיה ודוהרת ונכנסת לתוך העיר טפופה ונטוית-גרון בקפיצה, בדיצה וחדוה ובקול רעש האופנים.  וצוציק הכלב רץ לפניה כמבשר ואומר: פנו דרך, בין חנא בא! בית חנא בא! וכמה שלא טרוד הוא בשליחות-מצוה זו, אף-על-פי-כן הוא נזהר מאד ושומר עצמותיו מפני כלבי העיר, הסובבים ברחובות, שלא יזיקוהו בהבל-פיהם.  נפגשו – הם תוהים על קנקנו, מריחים בו בחוטמו, ואינו שוהה הרבה, אלא כיון שמריח ותוהה בקנקנם מפני הכבוד, מיד הוא מתפטר מהם ורץ לדרכו, ואותה הזקנה אחריו, ברעש ובפומבי עד שמגיעים לבית רבי חיים, שחנא בעל-הרחיים ואשתו ובניו ובנותיו וחתניו מתאכסנים שם מכמה וכמה שנים.

עולם חדש ועסקים חדשים נפתחו לפני שלמה'לי באותה שעה – המלאכה מרובה והוא אינו עצל, יש לו שהות הרבה, ברוך השם, והרבה יש לו מה לעשות, במה להסתכל ועל מה להתבונן.  ישקול לו הקדוש-ברוך-הוא שם בשמים את עונותיו עם זכיותיו ביום דין ויכתבהו בספר-זכרון לפניו כרצונו, ועכשיו כשהוא חי יהנה וישמח בחייו.

ובכן מתחיל שלמה'לי סדר העבודה של יום כהלכתה.

עמדה הסוסה ובני-ביתו של חנא יורדים, מטפס שלמה'לי ועולה לתוך הקרון.  חבריו, מבעלי חבריא השובבה, עולים עמו ושנים תלויים ועומדים בין האופנים מאחורי הקרון ואוחזים בו בידיהם.  מושכים בעבות-העגלה וגוזרים על הסוסה, שתעקור רגליה ותלך.  מניפים עליה שוט ומכים אותה ברצועה, שורקים בשפתים, צועקים וקוראים קול אחד: הייא, הייא!  והעלובה הזו פוסעת על-כרחה פסיכות מועטות לפני הבית, מתאנחת ועומדת.  בני-החבורה בודקים את זנבה המדולדל וכל אחד תולש ממנו שעות כפי כחו.  תלשו – יורדים מעל הקרון ומתחילים סדר העבודה בצוציק.  מדברים עמו בלעגי-שפה ובלשון אחרת, לשון כלבים, ובוחנים אותו בלמודים, כיצד הוא נובח? וכיצד הוא מרקד על כפיו האחרונות? מתחילה עומדים ומתעסקים עמו מנגד בפחד וביראת-הכבוד, משליכים לפניו פרורים ופתותי-לחם ואומרים לו בהכנעה: חטוף ואכול, צוציקיל, חטוף ואכול! חטף ואכל – הכל נהנים ומשחקים.  אחר-כך מתקרבים אליו מעט-מעט עד שלבם גס בו שוכחים מנהג דרך ארץ. וסופה של התקרבות זו זריקת אבל, קול נביחה דקה וזעקת שבר – שבר רגל או שבר עצמות.

אף על בני-ביתו של חנא, איש כפר-רחיים, נותן שלמה'לי דעתו.  מסתכל בפנים החדשות הללו, והכל, הקטנים עם הגדולים, נראים לו משונים.  הילדוֹת – נעלים ופוזמקאות גסים ברגליהן, ומלבושיהן חדשים, מנומרים בגוונים ובציורים וציצים משונים; מעמידות עיניהן הגדולות כשל עגל ובמיטות, ואצבע אחת נתונה בפיהן.  הילדים מלובשי בגדים חדשים, כתונת ומכנסים וארבע-כנפות ומצנפת ו"חלטיל", עומדים תלויי-ראש בבושה ובהסתר-פנים, אוחזים בראש חוטמם וממשמשים בנחיריהם, מדברים אליהם ואינם עונים, צועקים להם ושותקים, ופתאום שׂחוק משונה יוצא בכח מפיהם לתוך פיסת-ידם, שוחקים ומקנחים את חוטמם בכנף-בגדם.  ולא זו בלבד, אלא אף דבּוּרם ומאכלם של בני-הכפר משונים.  אין דבּוּרם  אלא התלבטות שפתים, ואין אכילתם אלא לעיטה.  הלעיסה ותנועת הלסתות בשעת האכילה נעשות אצלם שלא כדרך בני-אדם העירונים, ובכל גמיעה וגמיעה פיהם נעשה מפוח ומנפח בקול.  גם בעורם ובבשרם טבע הכפר את חותמו.  אמת, פניהם פני אדם ובשרם בשרו, ואף-על-פי-כן נראים משונים מאלו של עירונים, והרי הם לגביהם כאוז-הבר בפני אוז-הבית; מחומר אחד קורצו גם שניהם ונבדלים זה מזה במראם ובטעמם.  חנא בעצמו לא היה אדם גס והדיוט, אבל בפני רבי חיים נתמעטה דמותו, ושלמה/לי היה מבחין מיד מה בינו לבין אביו. גם בטוֹיבּא-סוֹסי  אשת חנא נסתכל שלמה'לי וראה שאינה כאמו.  טויבא-סוסי אשה כרסנית היא, בריאת בשר ורחבה.  ידידה ופניה מפוחמות.  הלוּכה ממש יש בו, ואתה מרגיש, שהיא מציגה כף-רגלה על הארץ והולכת.  וכשהיא מדברת היא פוצה פה, והדיבור יוצא מבין זוג שפתים עבות ומנסר באוזן.  הדיוטית גמורה היא, עגלה לא מלומדה, אבל לב טוב לא ואשה יראת-ה' היא.  בוכה בשעת הדלקת הנרות ערב-שבת, ומיללת כשהיא שומעת דבר יוצא מפי המתורגמנית, אף-על-פי שאינה יודעת פירושו.  וכנגדה שרה אמו היא דקת-בשר, צנומה ותשושת-כח, ידיה קטנות ומצוחצחות ומסורגות בוורידי-תכלת דקים, פניה מלובנות כפני צנועה ודפתיה דקות.  כשהולכת נראה היא מרחפת, אך רוח היא ולא בשר.  אשה חכמה היא ומלומדת, יודעת כל מיני תחינות, חדשות גם ישנות, תחינות ארץ-ישראל ותחינות שרה בת-טובים.  דיני חנ"ה, שנצטוו עליהם נשים, והכתובים יהודית בספר "מעין טהור" לבעולות ובתולות, שגורים על פיה.  היא קוראת בספרי "צאינה וראינה" ו"מנורת-המאור" ו"קב-הישר", וכיוצא בהם, מורה הוראה לנשים בבית-הכנסת ומלמדתן מה להתפלל, אימתי עומדין בתפילה ואימתי רוקדין קדוּשה, וקוראה לפניהן דברי תפלות ותהלות.  ותפוח-לימון מוכן לה בעזרת-נשים במקום מוצנע, ושאר מיני סמים חריפים יש לה שם, ליישב נפשה ונפש נשים מתעלפות.

ובאמת אי אפשר היה שלא להתעלף כשהיתה שרה קוראת.  כל מלה יצאה מלבה מוטעמת ברגש, בנגינה ובנעימה ונכנסה אל הלב, בכתה – הכל בכו עמה, וקולה זעזע לבבות, ואפילו לב אבן היה נימוח.  כדאי הוא להביא כאן קצת מדברי התחינה בשעת עשיית פתילות לנרות יום-הכיפורים:  נר אחד לבית-הכנסת, הוא "נר נשמה", ונר אחד להדלקה בבית, הוא "נר החיים".

שרה עומדת בכובד-ראש ונשים שבשכונתה מקיפות אותה, היא נוטלת חוטים לעשות מהם פתילות עבות, כנגד ראשי האבות והאמהות של ישראל, כדי שיהא אורן מרובה, ועל כל חוט וחוט, שהיא נוטלת ומניחתו, היא קוראה בדמע, בקול זיע ובכוונה, ממעמקי לב בנוסח זה:

"רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך, אל רחום וחנוך, שבזכות הנרות, שאנו עושים לכבוד שמך הגדול, נזכר ונפּקד לפניך בערב יום כפורים זה לטובה ולברכה ונזכה להביא נרות לבית-מקדשך כשנים קדמוניות.  ועל ידי הנרות הנעשים לכבוד נשמות הצדיקים יתעוררו הקדושים והטהורים האלו ויודיעו זה לזה עד האבות והאמהות התמימים, והם ילכו ויודיעו זה לזה עד אדם וחוה, שבעדם אני מניחה חוט זה בראשונה.  יקומו מתוך קבריהם ויתפללו עלינו, שתהא השנה הבאה שנה טובה ולא ישלוט עוד מלאך-המות בנו ובכל הבריות.  את החוט השני הריני מניחה לשם אבינו נח.  יבקש נח רחמים עלינו, ומי שענ הלו בשעת המבול הוא יעננו ויציל נפשותינו מאש וממים וישמרנו מפגעים רעים ומשעות רעות.  החוט הזה הריני מותחם לשם אברהם אבינו; כשם שהצלת אותו, רבונו-של-עולם, מכבשן האש, כך תטהרנו מכל עונות ופשעים, והנשמה שבּנוּ תשוב לאביה שבשמים בקדושה ובטהרה כביאתה לתוך גופנו טהורה ונקיה.  ובזכות החוט, שאני מניחה לזכר אמנו שרה, יזכור לנו אלוהינו את צערה הגדול בשעה שניטל ממנה יצחק בנה יחידה וכצאן לטבח נעקד על גבי המזבח.  תבוא היא ותמליץ עלינו לפני כסא כבודך, שלא נהיה באותה שנה אלמנות, חס ושלום! ושלא יגזלו מאתנו את ילדינו, שגדלנו כאפרוחים של תרנגולים בצער גדוּל בנים..."

באמירת הדברים האלה געו הנשים בבכיה, מתכוונות כנגד המעשים באותם הימים, שהיו חוטפים ילדים קטנים מעל משכבם בלילות בחדר הורתם למסרם לצבא, ועד שנתבגרו היו רועים במקומות רחוקים ממולדתם, בין אנשים זרים מעמי הארץ, וסבלו רעות רבות וצרות; מהם מתו לא בקיצם, ומהם נתפזרו לכל רוח או נהרגו במלחמה, והנשארים נטמעו בין הגויים ולא שבו עוד לעמם ולמשפחתם.  שם בכו אלמנות עשוקות, אמות שכולות, זכרו מחמדיהן הגזולים מלפניהן והורידו כנחל דמעות.  קול שועתן בוקע רקיעים מלאכי-השרת שם מר יבכיון.  ושרה שוב נוטלת חוט, מרימה קולה בבכיה גדולה, מקוננת ואומרת:
"ובזכות הנעקד על גבי המזבח ופשט צוארו תחת השׂכּין תרחם על בנינו, ותזכנו אבינו, האב הרחמן, לשכור מלמד לבנינו ללמדם תורה ומעשים טובים, כמצווה עלינו, למצוא חן ושׂכל טוב בעיניך ובעיני כל הבריות, ויהיו עיניהם מאירות בתורה כאור שבעת הנרות, שהיה מדליק הכהן הגדול בבית-המקדש... חוט זה הריני מניחה לשם יעקב אבינו.  כשהם שהצלת אותו מכל שונאיו ומיד אחיו מיד עִשָׂו
כך תצילנו בזכותו מכל משטינינו ומקטרגינו, שלא ישחירו את פנינו בדברי מלשינות ועלילות בדויות... ובזכות אמנו רחל, שלכבוד שמה אני מניחה חוט זה, תקיים לנו מה שהבטחת אותה "ושבו בנים לגבולם" ותוליכנו מהרה לארצנו, אמן... חוט זה לכבוד משה רבינו, רועה נאמן... לכבוד אהרן  הכהן... ולכבוד דוד מלך ישראל... חוט זה לשלמה, שבשעת חנוכת הבית התחנן לפניך, רבונו של עולם, ואמר: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא... והתפלל אל הבית הזה אתה תשמע השמים... ועשית ככל אר יקרא אליך הנכרי".  בזכותו תקבל ברמים את תפלתנו... וזכות כל הצדיקים והחסידים מימות אדם הראשון ועד הנה תעמוד לנו ביום דין ולכל באי עולם ותיטיב לנו הכתיבה והחתימה, אמן סלה".

עתה יבוא וילגלג מי שימצא את לבבו, יפתח פה ויאמר, שהדברים האמורים כאן דברי שטות הם.  הבו, עלי-עליה, הבו נרות נשמה, הבו נרות הרבה כהנרות הללו! הבו לנו רחשי לב, אם יש עמכם, ודברים טובים יוצאים ממעמקי נפש,  רגשי קודש ודברי תחנונים ואהבה – אהבת תורה וחכמה ואהבת הבריות! ובמי אתם מוצאים כל אלה? ביהודיות, בבנות ישראל מהמון-עם, שלמראית-עין הן בריות קטנות ושפלות ועניות בדעת.  את תחינותיהן של היהודיות הללו הלא ישמעו אותם בני-האדם וידעו לב עברי מה הוא, ידעו ויבושו – וישתתקו סלהּ!

 

פרק שישי

לא עברו שתי שנים לשלמה'לי מזמן שהתחיל לומד תנ"ך ועדיין קטן הוא, וכמה טלטולים נתטלטל וכמה מעשים ודברים נפלאים ראה בטפחות ימיו, כזקן מופלג בזקנה, שכימי מתושלח שנותיו!  עד למקומות הישוב ומדבריות רחוקים הגיע, והיה מטייל בארם-נהרים ובארץ כנען ןבמצרים, גם בפרס ומדי ובשושן הבירה ובשאר המדינות מהודו ועד כוש, וראה ושמע שם נוראות הרבה, נסים ונפלאות עד אין מספר.  שמא תאמר, רבי חיים צרה באה עליו פתאם, והיה אנוס לעקור דירתו ולנוד ממקומו עם בני-ביתו, או דלפונה נשפטה באחד מהשפטים הרעים: באש, ברעב ובמגפה, או בכל מיני פורעניות אלו כלם, ותושביה יצאו מתוכה והלכו ונצפזרו, כדרך יהודי הגולה, לארבע רוחות העולם – חס ושלום!  לא אירע כלום, אין שטן ואין פגע רע.  דלפונה – דלפונה היא לה כשהיתה, התושבים תושבים המה להם כשהיו, וגם רבי חיים רבי רבי חחים הוא לו כשהיה.  הכל, ברוך השם, כקדם, איש על מקומו ואיש על מכונו, ושלמה'לי אף הוא יושב תחתיו ולא יצא מחוץ לעיר אפילו פסיעה אחת.  אם כן, היאך יתקיימו בו ישיבה וטלטול ביחד?  דבר זה, שאין לו מקום אצל אומות-העולם וקשה להן להבינו, מצוי הוא אצל היהודים.  אצל בני-ישראל בלבד משתכח, שיהא אדם יושב כל ימיו בישיבה, מסיח דעתו מדברי דרך-ארץ, הצטרכים לחיי העולם-הה, לחיי נחת ככל הבריות, ויהא מסיע את נפשו ומחשבותיו לעולם אחר ולזמנים אחרים בדורות ראשונים;  אצלם בלבד אפשר, שיהא אדם מבטל את ההוה מפני העבר, מניח דברים קיימים, שהחושים כלם מרגישים בהם, ויהא עוסק במה שאינם קיימים ומורגשים אלא בזכרון וכח-הדמיון.  אדם שיושב כאן וראשו באספמיא אין אתה מוצא אלא בישראל.

שלמה'לי, שעדיין נער קטן הוא, אפרוח מוטל בביצתו ואינו מכיר לא כל מקומו ולא אל שכניו הדרים עליו – זה הקטן רוח דמיונו נשאתהו במראה למדינת-הים וממלכות רחוקות: לממלכת סיחון מלך האמורי ולממלכת עוג מלך הבשן, לאשור ולבבל בארץ שנער.  הוא בדלפונה ורוחו ונשמתו באלוני ממרא, במדבר ובערבה, בהר ובשפלה ובחוף ים-המלח ותחת אשדות-הפסגה.  לפניו אנשים, שמדברים לשון-הקודש, ארמית, לשון תרגום, ואשדודית.  במקום משכן נשמתו – בני-אדם יושבים באהלים, רוכבים על אתונות ועל גמלים, וחמורים רובצים בין המשפתים;  אוכלים רקיקי מצות וצפיחית בדבש ושותים מים מנאדות, הולכים יחף ובלא מכנסים, עטופי מעילים וסדינים, ונזמים על חוטמיהם, הכל כדרך העולם.  את טבע ארץ כאן עם מיני צמחיה ומיני חיות ועופות שבה לא ידע שלמה'לי.  מה לו ולשיפון ולכוסמין ולבולבוסין, שהם לחמו ותבשילו בכל יום תמיד?  את תבואת השדה של מקומו לא הכיר, ליער ואילנות שבו לא התבונן, והוא לא ידע ולא ראה במראה לבו אלא דודאים, נטף ושחלת וחלבנה, כרמים ותמרים ותאנים ורמונים וזיתים, עצי-שטים ועצי-גופר.  ממיני החיות ידע את התחש בימי משה, את הארי והנמר, שמלמדים את בני-ישראל גבורה ועזות, ואת הצבי, שמלמדם לרוץ כמותו דחופים ומבוהלים, את שור-הבר, הרובץ על אלף הרים, ואת הראם, הגדול כהר תבור, שלא הכניסו לתבה בשעת המבול אלא חוטמו.  ממיני הרמשים ידע את השפיפון, את השמיר, שנברא ערב-שבת בין-השמשות ובו נבקעו האבנים לבית-המקדש, וביצי-כנים.  וממיני העופות ידע את התור ותרנגולא ברא, שהביא את השמיר, ובר-יוכנא, שביצתו נפלה פעם אחת וטבּעה ששים כרכים ושבּרה שלש מאות ארזים, וזיז שׂדי, שהעוף הגדול, שמכהה גלגל-חמה בכנפיו.  קיצור הדברים, שלמה'לי הורתו ולידתו כאן וחי שם... זמנו זמן עבר ועולמו עולם שכבר היה, כאן הוא גר, ותושב הוא שם.  הוא בא לבית יולדיו רק לשעה קלה כאורח לאכסניא שלו, אוכל ולן בו הלילה, ולמחר הוא משכים והולך שוב לשם... דרך חייו הוא כדרך חייהם של אלפי שלמה'לים אחרים רק לזכר – זכר לחיים כאבות, כך חיו האבות בזמנם, כך היו עושים, לקיים מה שנאמר ואפילו מה שלא נאמר, וכך וכך היו נוהגים בימים ההם.

אבל לעשות דרך החיים קבע, שלא יהיו כל המעשים אלא משום זכר לראשונים; לעמוד באמצע הסתוריה ולא להלוך הלאה הליכה ישרה אלא כגלגל החוזר במקום אחד – חייהם של אלה אינם חיים אלא חלום.  אבותינו שישבו על נהרות בבל ולבם ונפשם במקום מקדשם, כשחזרו מגלותם הרגישו בעצמם ואמרו: בשוב ה' את שיבת ציון והתחלנו שוב לחיות חיי עם כבתחלה ראינו, שכל מעשינו שם בבבל לא היו אלא שיח ודבר-שפתים – כחולמים.

לפיכך אין לצמוה כלל אם בחיים מטורפים הללו, שאינם אלא חלום, נראים דברי הבאי והבלים, הפורחים באויר, ואם בחיים אלו כביכול יש מקום וכר נרחב למזיקין ולמיני בריות משונים ולבהמות בצורת אדם, וכיוצא במיני פראים אלו, שמתקבלים על דעת לא צלולה ומיושבת, כאלו ממש יש בהם.

אלמלא ציצית ומזוזה וקריאת-שמע, שלש שמירות מעולות אלה מפני המזיקין, שהניחו דעתו של שלמה'לי, היה מת בילדותו מפחד ואימה, שהטילו עליו הברואים הפראים הללו...

כדאי הוא שלמה'לי להסתכל בחיי הבלו וחלומותיו ולידע, כיצד התחיל מאמין במציאות שידין ורוחות ובגלגולי נשמות ונוראות הרבה כיוצא באלה, ועל ידי מי נתגלה לו סוד זה, כשהוא עדיין קטן.

לעיר דלפונה היה בא לפרקים בהיסח-הדעת יהודי אחד, גדל-הפאות, ארך-הזקן וסתום-העין ומראהו נורא מאד.  ביאתו עשתה רושם בעיר והכל הכריזו עליו: הנה זה בא – רבי אליה בעל-שם בא! אנשי המקום היו מרבים לספר בדברי נפלאותיו של רבי אליה, בקמיעותיו ובסגולותיו הבדוקות והמנוסות.  העידו עליו שבמקום פלוני ופלוני גרש את הרוח שנכנס בפלוני, ואת נשמת מת, שנתגלגלה בבעלי-חי פלוני, ובזמן כך וכך היה לו עסק "עמהם", עם המזיקים, שמתייראים מפניו אימת-מות, ונתנו טעם לעינו הסמויה ואמרו: כשרבי אליה מקהיל את השידין בשביל דבר-מה, שיש לו אליהם, נוטל שק שומשמין ומפזרם לארבע רוחות השמים, וגוזר עליהם בדברי-לחש ובהשבעה ללקוט את השומשמין עד אחד ולהחזירם לתוך השק, שאם לא יעבידו אותם בפרך ורגע אחד יהיו בטלים ממלאכה אי-אפשר להם שלא יזיקו.  פעם אחת שכח ולא העסיקם בלקיטת שומשמין, חברו עליו כתרנגולין של בית-בוקיא ונקרו את עינו.

כיון שראה שלמה'לי את רבי אליה בעל-שם זה, ששמע עליו דברים נוראים, נזדעזעו כל אבריו מפחד.  אמת הדבר, הוא בעצמו לא ראה את רבי אליה עוסק עם הקליפות בסיטרא אחרא ולא היה עמו במחיצתו אותה שעה, אבל עינו הסמויה של רבי אליה הלא היא העידה בו, שכך היה המעשה המסופר עליו, ואם לאו למה היא נסמית? לאחר ימים היה מעשה וזכה לראות את נוראותיו של רבי אליה הוא בעצמו ובעיניו.

ביציאת שלמה'לי וחבריו מן "החדר" בלילות החורף, בתשע שעות, היו מהלכים לאור פנסים של-נייר שבידם בקול רנה ובשמחה, תוקעים איש לתוך פיסת ידו, המקופלת כחצוצרה, ומתופפים בלסתותיהם הנפוחות.  וכיון שהגיעו קרוב לבית-הכנסת הגדול, שהמתים מתפלללים שם בכל לילה, לדברי יהודים בעלי-זקן, נסתתם פיהם ועברו עליו בחפזון ובמורא גדול, אוחזים בציצית וצועקים "שמע ישראל" במעמקי לבם.  ולאחר שיצאו מן הסכנה, בעזרת העונה לעמו בעת שועם אליו, התחזקו בני-ישראל כדרכם, פצו פה ואמרו שירה בגאון ובקול ענות גבורה.

וכשחזר שלמה'לי פעם אחת מחדרו בליל קר, בחורף, ונכנס כדרכו תמיד לתוך הבית ברעש ובאומץ-לבב, מיד עכבוהו ברמיזה ובפנים נזעמים, ונחנק בברכת "ערבא טבא", שעמדה כעצם בגרונו.  רוצה הוא לדבר, אבל מרחוק רומזים לו באצבע על פה, לאות שהשתיקה יפה, והוא מבין שלא בחנם הוא ודברים בגו.  בבית אור כהה, אמו אינה שם, אף מהגברים אין אחד.  הילדים יושבים עגומים, איש בקרן-זוית לעצמו.  ומה יעשה?  עמד על ראשי אצבעות רגליו ופסע בחשאי ועלה על גבי התנור להתחמם שם מפני הצינה, ואין מרגיש בו.  מן החדר, שמשמש לדירת אחיו הגדול ואשתו, בעבר התנור, אור גדול נגה לעיניו.  נשתטח מלוא-קומתו, מתגנב ומסתכל ממקומו לראות מה נעשה בתוך החדר שם.  ראה ונשתומם ובשרו סמר מפחד.  הנה מטתה של גיסתו עומדת לפנים מן הוילון ואגוריאות של מחטים מתנצנצות לאור הנר תלויות עליו מראשו ועד סופו.  וזה הספסל העומד תמיד סמוך ליד התנור נסתלק משם ועל מקומו גומא בקרקע כקבר פתוח.  וכדמות אדם נורא מראהו אוחז ביד תרנגול שחור, מקטיר מיני סמים ומעוה פניו העויות מבהילות, ובינתים הוא מכה את התרנגול בראשו ומלחש בקול הברה משונה: "אֵיָה-בֵּיָה, סְטִיטָיָה, אַגְרֶפְטִי, מֵרוּם, שְׁמַרִיאֵל", לוטש עיניו ומצדדן אילך ואילך, מנפח בפה ומלחש ואומר: מַצַפַץ, מְצָפָץ, מַצִפַץ, מָצָפָץ, מְצֵפֶץ, מְצֶפָץ, מְצָפֵץ, מְצִפֵץ", בועט ברגלו.  מנענע בידו, כאלו הוא מתגושש עם אויבו, ובכל מלה "מצפץ" שהוא מוציא מפיו הוא מכה באגרופו את התרנגול על ראשו מכה רבה, עד שהעלוב הזה גועה ומגרגר ומפרפר מפני הכאב.  אף מאחורי הוילון נשמע קול צעקה ואנקה שובר לבבות, ובן-אדם משונה זה התחיל מנענע את גופו ביותר, שוהה את נשימתו ומוציא קול דברים בנהימה, כאלו הקול יוצא מתוך כרסו, נוהם ואומר "תִּלְמְכָא חַיְשְה וּבְסוּסְבִּיק פְּסַלְמִגְיָא", ובשעת אמירת הלחשים אוחז את התרנגול בגרגרתו ומסבבו סביב לראשו, כמו שעושין לתרנרגול-כפרה בערב יום כפורים, חונקו ומטילו לתוך הגומא ומכסהו בעפרה – והספסל חוזר למקומו כבתחילה.  לא הספיק לסתום את הגולל – נשמעה מאחורי הוילון צעקה גדולה, ועמה קול בכיה דקה.  אמו ואשה אחת מושיטות ראשן כאחת מבין היריעות, מבשרות ואומרות: מזל-טוב, נולד בן זכר, הלואי, רבונו-של-עולם, לאורך ימים!

– צזך-טוב! – הלזיר אותו בן-אדם, מנשם בכבדות.  הרבה נפתולים נפתלתי היום "עמהם" ויכולתי.  מכאן ולהבא זרעא חייא וקיימא יהא להיולדת הזו, וה"בענעהמעניש" – צרה זו לא תבוא עוד.

לא היה יודע שלמה'לי מאי "בענעהמעניש", וכל אותו הענין שראה מהו? לאחר ימים מועטים שמע ליהודים בעלי זקן, שהיו מספרים בלילית המרשעת, שהיא גוזלת ילדים קטנים ממטתן של יולדות, וקראו לענין זה בענעהמעניש בלשונם.  וכל זה היו מספרים בכובד-ראש ומסתייעים ממעשה שכתוב – מעשה נורא, שכל שומעו תסמר שׂערת בשׂרו.

"בעיר קטנה גאלינק הסמוכה לחעלעם היה איש אחד ושמו רבי גבריאל.  אשת רבי גבריאל ילדה בן זכר, ושלח לרבי אליה בעל שם, רב מחעלעם, לקרוא לו שיבוא למול את הילד.  המעשה הזה היה בחודש סיון, בחמישי בשבת.  בו ביום הלך רבי אליה, וכשבא בערב לתחומה של עיר ראה שם קבוץ גדול של מכשפים ומכשפות יותר ממאה אלף, לשונות של אש יוצאין מפיהם וגם מסביב להם אש מתלהטת, וכלם עומדים ומשחקים עם הילד הזה היוּלד.  מיד קרא למשרתו ואמר: מהר ותן לי מים מכדי!  וקודם שנטל את ידיו אמר דברי-לחש בקדושה ולקח שבעה שׂכינים ושבעה טבלאות ושתי חלות-לחם ושבעה נעלים, ובכל נעל נעץ סכין אחד, ואחר כך חלץ נעליו מעל רגליו ורחץ שתי פעמים את ידיו במים, וזקף את אגודלו של ידו הימנית ואמר: בכחו של השם הקדוש פלוני ופלוני הריני מבטל את הכשפים של האנשים והנשים, המכשפים והמכשפות, שלא יזיקו להילד. – ובשם הזה הרג רבי אליה את כל המכשפים ועמד ולקח את הילד להביאו אל אביו ואמו.  כיון שבא ונכנס לתוך ביתן תיכף הזכיר את השם הקדוש "שמשיהו" וראו כל הנמצאים בבית, אלא קש ואניצי-פשתן.  זהו אחיזת-עינים רחמנא ליצלן, ואך נראה שהוא אדם.  לקח רבי אליה את הילד שהציל מן הקליפות, ילד ממש, והחזירו לאמו. [1]

מאותה שעה היתה דעתו של שלמה'לי מסוכסכת, וכל מה שבעולם נראו לו שאינם אלא אחיזת-עינים.  הכל אין בהם ממש ותוכם לא כברם.  עוד מעט ויכנס הרוח בפלוני ופלוני, הבריות היפות, או הרוח כבר נכנס בהם, אין הם בני-אדם אלא למראית-עין, ובאמת נשמתם סמרטוט היא ואניצי-פשתן, וגם הוא בעצמו סמרטוט, חציר יבש ואניצי-פשתן.

 

פרק שביעי

מומחית לסיפורי-מעשיות מבהילים היתה יחנה-סוֹסי, שנקראה "ליבציכי", על שום ליבצי בעלה.  מתשעה קבין שיחה לכל הנשים בעולם חלק גדול ביותר נטלה יחנה-סוסי.  ובאמת אמרו, לא ברא הקדוש-ברוך-הוא את יחנה-סוסי אלא בשביל להשלים בה טפוס של אשה כתיקונו – שתהא פטפטנית מופלגת ומספרת לשון-הרע שאין ברבבות נשים כמותה.  והרבה השפיעה אותה הפטפטנית על שלמה'לי בספוריה הנוראים.

לבציכי זו, שדרה בשכונתו של רבי חיים, היתה מצויה אצל שרה אשתו.  שואלת ממנה פעמים מכלי-המבשלות לתשמישה: אלפס, מרדא, עריבה, כברה וכיוצא בהם.  וכמעט בכל יום תמיד בבוקר היתה באה אצלה ונוטלת גחלת-אש מעל הכירה.  גפרורין, כגון אלה שבימינו, עדיין לא נתפשטו בעולם, והיו משתמשים במיני תחבולות וכלי-הדלקה משונים.  ליבציכי גורפת לתוך מחתה שלה אותה גחלת לוחשת, בין גחלים עוממות שם, נופחת בה בהבל-פיה, ובתוך-כך היא מפטפטת, מספרת ולועזת.  יום אחד בשבוע היה מוכן לתגרה בין יחנה-סוסי ושרה, ואותו יום חל כמעט תמיד ביומא דשוקא, שבו היו שתי השכנות הללו אוחזות במציאה אחת ומריבות עליה.  לעולם לא היתה התגרה נמשכת יותר מיום אחד, בהשכמת-הבוקר הרי זה באה ליבציכי צהובה ונוחה לשרה, נופחת על גחליה במחתה כדרכה ומרבה שיחה.

בלילי-חורף הארוכים היתה ליבציכי באה אצל שרה פעמים ויושבת עמה כמה שעות עסוקה במריטת נוצה או באריגת פוזמק, נמלכת בה בדיני התחלת עקבוֹ ובכמה נירים יהא הפוזמק הולך ונפחת לסופו.  ובשעת-מעשה אינה בטלה מרכילות ולשון-הרע.  היא מספרת נפלאות גדולות ומעשיות, שנעשו בעולם ובה בעצמה ובאביה-זקנה, עליו-השלום, ונשבעת בכל מיני שבועות, שכל דבריה אמת וצדק.  היא חורזת מספור לספור, ופעמים שני ספורים מתערבים אצלה ובאים כאחד.  על כל מה שנאמר יש לה מעשה שהיה.  כשהיו מדברים פעם אחת בקדחת פתחה יחנה-סוסי פיה ואמרה:

– בקדחת אתם מדברים?  שמעו נא מה שאירע לה, לחבלנית זו, בקוּם של חלב!  מעשה זה כדאי הוא להכתב בין חדושים ונפלאות שב"לוח".  בפסח הפונדקי היה הדבר.  פסח זה, בן-כפר, אדמוני ובריא! יושב לו פסח פעם אחת על כד מלא קום ועסוּק בכל חושיו באכילה כבהמה.  וכי מה עושה אדם גס כמותו? כשהוא יושב לו כך ועיניו ונפשו בתוך הכד אורח אחד נכנס לפונדק.  תאמרו: מי הוא אורח זה?  המתינו לי מעט ותדעו.  פסח אוכל והאורח עומד כנגדו, מסתכל בו ואינו מסיח כיניו ממנו.  ופתאם, כשהיה פסח שואב מלוא כף קום ומגיש אותה לפיו, קפץ האורח וטפח לו על ידו בכח גדול ונפלה הכף לתוך הכד.  בן-אדם!  אמר לו האורח, רואה אתה נקודה קטנה ושחורה צפה על פני הקום?  זו אינה נקודה פשוטה.  מזלך שחק לך, שהקדמתילהפיל הכף מידך עד שלא הספקת לגמוע מה שבתוכה.  רצונך לידע, נקודה זו מה היא? דע לך!  קדחת היא.  חבלנית זו הפכה את עצמה לנקודה שחורה ונתכוונה להכנס ביחד עם הקום לתוך כרסך.  עתה עמוד בן-אדם, ותראה נפלאות!  מיד הוא נוטל שלפוחית, מערה לתוכה את הקום עם הנקודה, סותמה ותולה אותה מעל התנור.  פסח רואה את זאת ודן בעצמו שאותו האורח ודאי מאנשי-מופת הוא.  כבּדוֹ במאכל ומשתה וגם כסף נתן לו כמתנת-דו, וליום הכּניסה נכנס לעיר, התפלל בצבור ועלה לתורה וברך ברכת-הגומל... תאמרו: יחנה-סוסי, מה היה בסוֹפה של השלפוּחית?  רבונו-של-עולם, הלואי יהא סופם של כל שונאינו כמוה!  הקדחת הקדיחתה כל כך עד שהיתה רותחת ומתנודדת מנשיבה קלה.  קשים היו יסוריה של הקדחת בתוך השלפוחית, שהיתה שרויה שם בדוחק, עוד מעט ונתפקעה.  גרם החטא וניקבה השלפוחית במחט ופרחה הקדחת!  כך תהא נפשי, רבונו-של-עולם, פורחת בכל טוב, אמן סלה!

שמע שלמה'לי מעשה זה והדיר עצמו מקום, שהיה אוכלו מתחילה לתיאבון.  ובכלל היה שלמה'לי אוכל את שאר המאכלים בדאגה ובשממון, מסתכל בכל נקודה קלה שנראית לפניו בקערה וחושש לה משום קדחת.

ומעשה בליבציכי ושרה, שהיו יושבות אצל תנור חם באחד מלילי-החורף והיו מורטות נוצה ומספרות זו עם זו בנחת-רוח ובנעימה.  החתול רובץ כנגדן על ירכו, מכשכש בזנבו ומזין עיניו הירקרקות מזיו פניהן.  האח לפניהן מבוערת, הבנים מתחלפים ומשׂימים עליה קיסמין יבשים והבית מתמלא אורה.  באותו הלילה נעשה פיה של ליבציכי נחל נובע והיתה מדברת על הבריות, על העוף ועל הדגים ועל הבהמה, וכשהגיע הדבר לפרתה של שרה נענעה עליה בראשה ואמרה:

– על פרתך אתַ קובלת, שרה, שאינה שופעת די חלב?  אלוהי ישראל עמך!  מה פרתך שתחייב אותה?  הכשפניות הן הן גוזלות את חלבה.  ואני עצה טובה נותנת לך לבשל את המסננת, שאין תחבולה יפה הימנה.  כשהייתי עדיין בתולה היה מעשה בזקני, שאותה שנה שהיה מעשה בברבור מפוטם, מליץ יושר יהא עלינו – זקני עליו-השלום.  מעשה כגון זה לא היה ולא נשמע עוד בכל העולם.  אי אפשר היה להזיזו ממקומו מפני כובדו.  כל כך היה מסורבל בבשר – אותו הברבור.  עתיד היה להשפיע כמה וכמה כדים שון ודלדולים לאין מספר.  בשעה שנטלו אותו מבית-המטבחיים, והוא שחוט, עמד פתאום על רגליו, מצפצף בקול ונס ונתעלם מעינים!  מי ברבור ומה ברבור, לא היה ברבור – נפש אדם נתגלגלה בו!... מה אני מדברת? אני מערבבת מעשה במעשה, בשר בחלב! בחלב הרי אני רוצה לספר:  בפרתו של זקני.  פתאם אין הפרה שופעת חלב!  ואני עדיין בתולה באותה שעה – ירך נופלת ושדים צומקים, גוף כחוש ומדולדל ובטן ריקה, עור ועצמות – זו כל הפרה כלה.  זקנתי, עליה-השלום, היתה כועסת מאד על הפרה ואומרת:  אין מזונותיה עלי, עפר תאכל פרה סוררת ומורדת זו!  ושתיהן סרבניות – אין זקנתי נותנת מזונות ואין הפרה נותנת חלב.  ואלמלא פטריכי  מי יודע מה היה לבסוף.  פטריכי זו, תהא כפרתנו, כעסה על חברתה הכשפנית ובאה ולחשה לה לזקנתי, שהיא, אותה הכשפנית, גוזלת חלב פרתה.  ובשׂכר גמיעה של יין נתנה לזקנתי עצה טובה ואמרה לה: "טעמאַ!  בין השמשות תבערי אש בכירה, ועל תרנוס, שלש-הרגלים, תהי שופתת קדרה ומשימה בתוכה את המסננת עם שערות תנשמת וקלחין של ירקות, שאני נותנת לך.  הדלת ותריסי-החלונות יהיו נעולים יפה-יפה, וכל אדם לא ימצא בבית אלא את.  ואם מתייראה אַת, רשאית יחנה-סוסי להיות עמך בבית.  כשתתחיל הקדרה רותחת תשמעי דפיקה בדלת, ואחר הדפיקה קול קורא, מתחנן ואומר: פתחי טעמא, פתחי נא לי!  ואת דומי והחרישי.  קול המכשפה הוא.  צירים וחבלים אחזוה ובטנה כואבה, והיא משתטחת בתפלה ומדברת לך תחנונים, פעם בקול בעלך ופעם בשאר מיני קולות, ואַת הזהרי והזהרי.  טעמא, לא תשמעי לה!" – וכך היה הדבר רשום בזכרוני כאלו הוא נעשה לפני עתה.  השמש שוקעת.. בבית חושך אפלה.  אני וזקנתי, עליה-השלום, עומדות אצל הכירה.  הקדרה יושבת על התרנוס והאש תחתיה.  וכיון שהתחילה רותחת: תוך-תוך – וקיש-קיש בדלת!  זקנתי לוטשת עלי עינה מפחד, בולמת פיה, ושפתיה בין שניה, אף אני מתפחדת ולבי בופק – תוך-תוך!  פתאם כקול זקני נשמע בחוץ, דומה לו בכל פרטיו, והוא מתחנן ואומר: טעמאַ, פתחי נא! שמעי נא, טעמאַ, ופתחי לי! זקנתי קופצת פיה עוד יותר, נותנת אצבע על שפתיחה ורומזת, כלומר: החרישי, יחנה-סוסי!  אני שותקת.  הקדירה רותחת.  אש ועצים הרבה תחתיה.  וקול זקני, כביכול, הולך וחזק מאד.  מתדפק ומדבר, פעם בתחנונים ופעם באף וחימה.  המכשפה הארורה היא עשתה זאת בערמה.  דומה, שמעיה רותחו בשעת רתיחת הקדרה, עוד מעט ותתבקע כריסה.  נשתתק זקני ונשמע קול עז, גרגור חזיר, נביחת כלב והמית חתול... שומעת את, שרה – הפסיקה ליבציכי פתאם את ספורה, מסתכלת בחתול, הרובץ בשלום על הספסל כנגדה, מכשכש בזמנו ומלחך כפות רגליו הקדומות – שומעת את? זה החתול שלך לא נהירא לי. כסבורה אני, שגלגול הוא...

ומיד נתנה עליו בקולה: ברח, ברח!

נרעש החתול מקול גערתה וחפז ונס ונפל בתוך הנוצות ויצא משם מכוסה כלו בנוצה, ומראהו כמראה שד משונה מאד.  בבית-אימה, הכל רודפים אחריו, והוא מדלג על השלחן, מקפץ על הספסלים ובצרה גדולה הוא!

מאותה שעה ואילך הבריות נראות לשלמה'לי גלגולים.  ברבור אינו ברבור, חתול אינו חתול – אדם אינו אדם ובהמה אינה בהמה.  אלא זה נתגלגל בזו ובזו בזה.  ועולמנו זה כלו אינו אלא עולם הדמיון!

 

פרק שמיני

כאן, בעולם זה שבהוֹוה, שלמה'לי שוטה הוא, אינו מבחין ויודע כלום: ושם באותו העולם שעבר, להיכן שנשׂאו תלמודו, הוא לומד ויודע אפילו את הנשכחות.  כאן אינו מן הישוב ושם בן העולם העבר הוא לכל דבר: בדעותיו ובדבּורו, בהלוכו ובנענועי-גופו.  הבריות ומעשיהן, הנמוסיות והמנהגים ודרכי החיים, שכבר היו, הכל עולים לפניו מתהום העבר.  שם נחלקים על ביצה, שנולדה ביום-טוב.  מדיינים ומנצחים זה את זה.  לויים מחזירים על הגרנות ונוטלים מעשר, ובהערב-שמש כהנים נכנסים לאכול בתרומתם, וישראלים – נותנים לקט, שכחה, פאה ובכּורים, תרומות ומעשרות, ולוקים מלקות ארבעים. אין עולמו של שלמה'לי אלא העבר, בו חיי-רוחו, וכאן חיי-גופו.

כשחזר שלמה'לי פעם אחת מאותו העולם ובא כאורח לאכול ולשתות בבית הוריו, שמע בכניסתו קול צעקה ובכי, כמו שבוכים למת.  ומיד ראה, אמו סופקת כפיה, ושופכת נפשה בבכיה.  דוד ואיידלה, שני בניה הקטנים, עומדים מרחוק בזוית, רואים את אמם בוכיה, פותחים את פיהם ובוכים גם הם.  לאה, אחותו הגדולה, יושבת כעוטיה על ספסל-החלב, שוממה ועצובה ומורידה לארץ ראשה.  מיד נתמלאו עיניו דמעות ובכה אף הוא.

– אוי, מדת-הדין פגעה בנו – עונים הילדים בבכי וחוככים ראשם בשתי ידיהם.

– אי–אי-איק! – גונח החכם שלמה'לי, בן אותו העולם, וגורף את חוטמו.

– ספוד, שלמה'לי, ובכה! – אומרת לו אמו בלשון של "תחינות" ומניחה שתי ידיה על ראשו – תבוא נא תחינתנו לפניך, אבינו שבשמים, שים בנאדך דמעות תינוקות של בית-רבן, שלא חטאו, ורחם עלינו! אוי, נערי בני ישראל עמך יובלו לאסכוליות, ומה היא בסופנו?!

– ווי, ווי! – מר צעק שלמה'לי וגעה בבכיה, וידיה של אמו עדיין על ראשו.

שמע שלמה'לי בן אותו העולם, שבעולמנו זה יש לגויים אסכוליות, בתי-ספר, כביכול, ושם מיסרים את התלמידים בשוטים.  זוהי כל התורה כלה שלהם.  עכשו כשנתודא לו, שנגזר על נערי ישראל ללמוד באסכוליות, נתחלחל מאד.  אותה שעה נראה לו, אנשי-חיל מזוינים תופסים אותו, מותחים אותו על העמוד ודשים בשרו בשוטים.  וכיון שראה כך צעק ווי-ווי בקול גדול.

ואמו לא על זה שמכים התינוקות באסכוליות היתה בוכה, שהרי גם בחדרים מכים בשוטים וברצועה, אלא על אסכוליות גופן בכתה, שאינן נאות לישראל.  ואם, חס ושלום, תתקיים הגזרה – תשתכח התורה מישראל, והיהדות מה תהא עליה?

העיר ק... נבוכה וליהודים שם אבל גדול! היו מרננים על אחד המשכילים, ולילינטל שמו, שממנו ומחבריו שכמותו כל הרעה הזו.  אדם זה הולך מטעם המלך ושריו בכל ערי הישוב של היהודים ,מקהיל קהילות ודורש לפניהן בשבח האסכוליות.  יהודי ק... היו מקללים אותו כאחיהם היהודים בכל מושבתם. כמוהם היו מתאספים יחד ונמלכים מה לעשות, והסכימה דעתם להיות גוזרים תענית על הצבור, לומר תהלים ולעורר שוכני-עפר בקבריהם, שיבקשו עליהם רחמים.  המלמדים פניהם הושחרו כשולי-קדירה, שהיו דואגים וחרדים לנפשם.  האסכוליות הרי יקפחו פרנסתם, ואם ריוח והצלה לא יעמוד להם מאת המקום ברוך-הוא, הלא יהיו נפוחי-רעב ובלא עתם תהא קבורתם.  ומכאן אתה למד, שלמה רגשו המלמדים כל כך והתריעו על אותה הגזרה.  אנשי העיר היו עומדים בתפלה, מתענים ואומרים מזמורי תהלים בבתי-כנסיות, ונשים נשתטחו על הקברים בבית-הקברות ושפכו נחלי דמעות.  אף תינוקות של בית-רבן היו מתענים.  תענטית זו על האסכוליות בה התחיל שלמה'לי מתענה בפעם הראשונה בחייו.  כל ימות-הקיץ באותו זמן היו ימי אבל ומספד, ואפילו הגויים המועטים שבעיר נראו כאבלים.  הגוים והיהודים יושבי העיר התפרנסו אלו מאלו וחיו בשלום, כל אחד משתתף בצערו של חבירו ובשמחתו.  היה משתיה של נשואין בבית יהודי, שלחו לו הגוים מכיריו מתנות: זה תרנגולת פטומה וזה כמה עשרות ביצים, מי חלת-לחם ומי חלת-דבש, פירות וירקות, איש כמתנת-ידו.  וכך נהגו בהם גם היהודים.  ולפיכך הבכיה ליהודים באותה שעה נגעה גם עד נפשם של הגוים שכניהם, והיו מתמיהים, הבכיה הזו להם מה היא ולמה?!

– אי, ריצקא, שמא אתה יודע למה יהודינו כך צווחים כאלו הם מתקטלים.

– הת השד "חפּוּן" הם יראים, שלא יחטוף אותם.

– לא כך, ריצקא! זמן "החפון" עדיין לא הגיע.  שנים, או אפשר שלשה חדשים ליום כפור שלהם.  ראו, הנה חַיְקַא באה! נשאל את פיה.

– עמדי, חיקא! מה את נחפזת וסופדת כך? החרדה הזו מה היא?

– איי-ויי, מיקיטא! צרה גדולה, גדולה... אין פנאי! הנה בּערקא בא. שאל אותו ויאמר לך – משיבה חיה גרוּנא, כשהיא נחפזת ורצה לבית-הקברות.

– אי, בערקא, שמע נא! מה היה? מה ליהודים, שמיללים כך, מה?

– אוי,-אוי, בני-אדם טובים! זה לנו עת צרה.  עתידים לחטוף ילדינו... אסכוליות עלינו! – עמד בערקא והתחיל מברר לגוים בלשונם, כפי שאפשר לו, את ענין אסכוליות; ואוי אוי להן, שנפלו לפיו של בערקא וקבלו צורה משונה.  שמעו הגוים והניעו ראשם, "הצטלמו" ורקקו שלש פעמים, כמצטערים ומודים, שגזרת האסכוליות גזרה רעה היא.

והיהודים, שהיו מתענים וקורעים שמים בתפלה ותחנונים, אף-על-פי-כן לא סמכו על הנס, ועד שתעמוד להם זכות-אבות והמקום ירחם עליהם קדמו לעשות מה שבידם והשׂיאו את בניהם הקטנים – והשעה שעת "בהלה" גדולה! אלו השדכנים, שלוחי המקום, טרחו בשביל בני-ישראל באהבה והבהילו להכניס קטנים וקטנות לחופה.  וכל כך למה? כדי, אם חס ושלום תתקיים גזרת האסכוליות, לא ימצא בכל גבול ישראל אף ילד אחד, אלא כל ישראל כלם נשויים, כלם "יהודים קטנים"! וכדי שלא יהיו האבות מעלים במוהר הבתולות, נפלה הברה בעיר, שיקחו את הבתולות לעבודת המלכות בקולוניות רחוקות.  ואם שלמה'לי נשאר פנוי ולא נכנס לחופה בשעת הבהלה, ודאי משמים עכבוהו – בת-זוגו לא נמצאה לו אותה שעה בעיר.  וכלום יש תשובה אחרת מזו? אמו היר היתה רוצה ומתאוה מאד, ואם אביו היה חוכך בדבר, לבסוף הרי היה עושה רצונה של אשתו, שבדברים הללו דעתה של אשה מכרעת.  ושלמה'לי מסתברא שלא היה סרבן באותה שעה ולא היו צריכים לכפאו שישא אשה.  אדרבה, היה עושה זאת בשמחה מטעמים הרבה.  למה יגרע מכל הנערים כגילו? הם זכו לכלות, ולמה לא יזכה לכך גם הוא? וכמה היה שלמה'לי מתקנא תמיד בנער שהוא חתן! אמת, אין לחתן זה חתימת-זקן ועדיין מייסרים אותו בשוטים עם שאר התינוקות בבית רב, אף-על-פי-כן יש בו קצת מעין דברים שבאדם מגודל: הוא רואה את עצמו כאילו יצא מכלל ילדים ומתגאה על חביריו.  עוד מעט והוא בכבודו ובעצמו אב לבנים... ובלאו הכי, שלמה'לי חשקה נפשו בכלה, פשוט מפני הנאה שיש בענין זה להרהר בו – אני הבחור יש לי כלה... כלה זו כולה שלי... אני לדודה ודודה לי! וראוי שתדע שהבחור שלמה הרי היה "באותו העולם", ירושלמי גמור לכל דבר, ושם באותו העולם נשואי קטנים וקטנות הם מעשים בכל יום.  וגם הלכות אשות הרי היה שונה מילדותו ויודע למה כלה נכנסה לחופּה.  ולא זו בלבד אלא ניצוץ פייטני היה בו, וניצוץ זה פעמים ללהב יוצא והלב נכוה בו.

אבל בין שתאמר כך או כך, והנער שלמה'לי נער ולא נשא אשה בשעת הבהלה.  גם זו לטובה! ימים הרי הודיעו, שבחנם היתה הבהלה.  נערים לאסכוליות בעל-כרחם לא הכניסו, ובתולות לעבודה בקולוניות גם כן לא חטפו, הכל היה כבתחלה – המלמדים במעמדם ונערי ישראל בחדריהם, לא נשתנה דבר.  בכמה כרכים אמנם העמידו אסכוליות ליהודים, אבל תלמידים היו שם מועטים, וכלם בני עניים מדלת העם – והגם בני עניים קרויים אדם?!

גם אותו האיש לילינטל נתעלם ונשכח שמו ושם בעלי-סייעתו, ואלמלא מעשה שהיה לא היה שלמה'לי נזכר בהם ולא עלה על דעתו שהללו עדיין מצויים בעולם.

מעשה ובא לעיר באחד מימות-החמה יהודי זקן, שפל-הקומה ועב-הכרס ובעל צורה נאה, והיו הכל אומרים: אורח הגון בא לעירנו, רבי נחום איש רוזיבי בא להתפטר ממנו בשלום! והכל היו יודעים אלו דברים: "בא להתפטר ממנו בשלום", מה פירושם.

כשרבי נחום איש רוזיבי השיא את בתו הצעירה ונשאר אלמן לעת זקנה, הסכימה דעתו לעלות, בלא נדר, לארץ-ישראל ולמות שם, וכיון שעד יום המיתה אדם צריך פרנסה, יתר עליו היהודי, שהוא צריך גם לישא אשה, ובכל הוא צריך לממון, והכסף יענה לו את הכל, ומה יעשה? עשה רבי נחום מה שיהודים אחרים במאורע זה עושים – היה מתהלך כמה שנים מעיר לעיר בכל תפוצות ישראל להתפטר מהם בברכת הפרידה ובקבוץ נדבות, ואם אפשר, להעמיד על המתנדבים את נדבתם קבע בכל שנה.  פרנסה בגון זו של "התפטרות", פרנסה יפה ונקיה היא אצל היהודים.  מי שהולם למיתה בארץ-ישראל מעלתו גדולה משאר מיני מקבלים ובטלנים ואפילו מן הנשרפים והעגונות.  אדם זה רואים אותו כאלו הוא ירושלמי, וריח של בית-הקברות ועפר ארץ-ישראל הרי זה נודף ממנו.  הוא אוכל ושותה ופרה ורבה כחי – וחשוב כמת.  רבי נחום הלך וסבב ערי ישראל זה כמה שנים ולא טרח, חס ושלום, בחנם.  היו נוהגים בו כבוד באכילה ושתיה, מזמינים אותו מי לפת שחרית ומי לסעודת ערבית, וכשנתפטר מלפניהם היו נותנים לו גם כסף וצידה לדרך.  ובשכר זה הבטיח להם רבי נחום להתפלל עליהם על קברו של מאיר בעל-הנס, ולשלוח להם מעפרה של ארץ-ישראל.  רבי נחום לא בייש את העיר ק... ובאחד מימות הקיץ בא להתפטר גם מלפני יהודיה שם.

בלילי קיץ רגילים בני עיר ק... לאכול סעודת-ערבית לאור הלבנה, וכשהיא מתכסה ואינה, אוכלים לאור הנר של חלב, ששויו פרוטה.  אין מאריכים בסעודה ותיכף לברכת-המזון קריאת-שמע על המטה, או מפסיקים שעה קלה ויוצאים לפלות את כליהם תחת כפת-הרקיע.  ובליל קיץ אחד, כשהלבנה היתה זורחת במלואה וזיוה נאה, נשתנה סדר הסעודה בביתו של רבי חיים. השלחן ערוך יפה ונרות של נחושת דולקים כבלילי שבת ויום-טוב.  שינוי זה נעשה לכבוד רבי נחום רוזיבי.  רבי חיים הזמין אותו אצלו לסעודת-ערבית.  היו מאריכים על השלחן בדברי שיחה על כותל-מערכי ועל מערת-המכפלה, על הר הזיתים ועל קבר רחל אמנו ועל שאר חורבות וקברים הרבה, ומפטירין בשיחה מתוקה על תאנים ותמרים ורמונים, על הגפן ועל פרי הגפן וחרובים.  המסובין נראים כאוכלים ובולעים רוּקם, ועיניהם מבהיקות מרוב הנאה.   ורבי נחום דברני הוא, מדבר ומספר, כאלו הוא בא עתה משם וראה את הכל בעיניו.  הוא מספר והכל שומעים לו באהבה ויראת-הכבוד ומתקנאים בו בלבם, שהוא זכה לעלות לשם.  כלום ארץ-ישראל, ירושלים, בטוי שפתים בעלמא הוא! לכאורה זו הארץ ארץ היא, וזו העיר עיר היא: אדמה ועפר, אשפה וטיט כמו בכל מקום.  כך נראה הדבר, ובאמת לא כך הוא.  ומה היא? דבר זה אין הפה יכול לאמרו.  הוא דבר שבלב.  בני-נכר לא יבינו את זאת, והיהודים מרגישים ומבינים.

מדברי-שיחה בקודש באו המסובין  לידי שיחת-חולין. רבי נחום הרי הוא שט בעולם וחזר על כמה וכמה בתי ישראל להתפטר מהם מתוך ברכה וקבלת נדבה. והרבה ראה ושמע בכל המקומות שהיה שם.  ווילנא היתה לראש-פנה בדברי השיחה.  רבי נחום היה מספר נפלאות על רבניה הנוראים ועל "קציניה" המשונים, על בתי-מדרשותיה ועל בחורים עניים שבישיבותיה, ומסיים בפרוצות ופורנאות המצויות באחת הסימטות שם, שהצנועים חוששים להלוך שם בלילה.  על הראשונים היה מדבר בקול רם, מתלהב ואומר: אַו-אַי! ועל האחרונות השפיל קולו ונאנח בלחש: אוי-אוי! ולבסוף נתמלא חמה על מיני בני-אדם, שקרא להם בשם "ברלינים". אלו הם מסייעתו של לילינטל בעל האסכוליות – אמר בעקימת-שפתים והתחיל מספר בגנותם ומלגלג עליהם, שהם משונים ומעשיהם משונים.  בחדרי-חדרים, שאין מי רואה אותם, הם יושבי בגלוי-הראש ואוכלים בלא נטילת-ידים.. כל תורתם היא "לשון" ומליצה, מתלהבים וקוראים ומשלשים: הה, אהה! במאמר אחד.  אומרים" הגדול שבהם מוחט את הפתילה, כורכה בלחם ואוכלם ביחד, נועץ נר של חלב בתוך דייסא ואוכלה לתיאבון... נוח היה לבריות הללו שלא באו לאולם, – חותם רבי נחום באנחה: אָח-אח!

פרוצות ופונאות, שאמר רבי נחום, היה שלמה'לי יכול לשער מדעתו מי הן.  בודאי הן מיני קליפות, לילין וסירניות, שהרבה שמועות שמע עליהן, שמדיחות את הבריות בתעלוליהן, ולפיכך יפה עושים הווילנאים, שחוששים להלוך באותן הסימטות בלילה.  אבל הברלינים, שאינם שידין ורוחין, אלא יהודים ממש, יהודים שיושבים בביתם בגלוי-הראש ואוכלים בלא נטילת ידיים – מיני בריות הללו אי-אפשר לו להבין.  היכי תמצא? יהודי – ובלא כובע! יהודי – ואוכל בלא נטילת-ידיים!! כלום נשתטו הברלינים ויצאו מדעתם? כלום אינם יודעים מה שמור להם שם בגיהנם: פחים, אש וגפרית ופולסין דנורא!... ומלבד העונשין הללו כמה משונה הוא יהודי בלא כובע, צורתו אינה צורה! אבל הדברים הללו אמר רבי נחום, אדם זה, "שמתפטר" ועולה לארץ-ישראל, והוא לא ישקר חס ושלום.  על כרחו קבל שלמה'לי גם שמועה זו, ומעכשיו נתפרש לו השם בליני, כלומר, יהודי בלא כובע, יהודי שאינו נוטל ידיו, כורך פתילת הנר בלחם ואוכלם ביחד.

 

פרק תשיעי

שלמה'לי הרי הוא כבן עשתי עשרה, תורת רבו ליפא הראובני כבר למד ממנו, והוא יוצא להתלמד מעתה מאביו בעתים מזומנים ותחת השגחתו.  ללמוד בעצמו וללמד את בניו, ואפילו בנים של אחרים, מצוה על כל אדם מישראל, ועל זאת יתפלל יהודי בכל יום, שיהא ספוק בידו לקיימה.  ורבי חיים קיים מצוה זו.  הוא היה מלמד לבניו, כשיצאו מבית רבן, לכל אחד ואחד בזמנו עד יום חתונתו.  וכמה שהיו עסקיו מטרידים אותו היה קובע שעה אחת או שתים ללמד להם דף גמרא בכל יום וגם לחבריהם בחנם.  כך היה נוהג גם בחתנו, בעל לאה בתו, ובחבריו, וכך נהג גם בשלמה'לי בשעתו.  סדר הלמוד כך היה: לאחר תפלת שחרית אביו שונה לו פרק אחד משנה בבית-המדרש, וכל היום שלמה'לי יושב בביתו ולומד שיעורו בגמרא ובמפרשים, שהיה חוזר עליו לפני אביו, כשנפנה מעסקיו, פעמים ביום ופעמים בערב. ופעמים היה אביו מעיר אותו משנתו קודם שעלה עמוד-השחר ומהלך עמו ללמוד תורה בבית-המדרש.

אמת, קשה היה על שלמה'לי לעמוד בלילה כשהשינה מתוקה כל כך; אבל בדיעבד, כיון שעמד וירד מעל המטה, נהנה מאד.  שעה של קורת-רוח היתה לו שעת הליכה לבית-המדרש והלמוד שם בלילה.  הנה הלילה שירה עמו, חוט של פיוט נמשך עליו, מעורר רוחו של יהודי וממלא נפשו געגועים ורגשי-קוד בהמון נסתרות ואגדות מני קדם, שנאמרו בו.

כיון שהגיע חצות-הלילה רוח צפונית מנשת ומלאכים במשמרותיהם מתחלפים ברקיע – משמר יוצא ומשמר נכנס.  רוח צפונית זו נוגעת במלאך גבריאל והוא נותן ששה קולות, ואחר קריאה זו מכריז של מעשי בני-אדם שעשו ביום מתוך פנקס פתוח לפניו.  ממנו באה הרוח ונוגעת בכנף התרנגול, הנקרא גבר על שם גבריאל, המשמש לפני הגבורה, ובשעה שגבריאל, "הגבר העליון", קורא במקום, הגבר התחתון קורא בארץ.  אותה שעה הקדוש-ברוך-הוא יורד משלש מאות ותשעים שמי-השמים לטייל בגן-עדן ולהשתעשע שם בנשמותיהם של צדיקים.  כתות של שרפים וגדודי הכרובים על פתחו של גן-עדן כיון שרואים הליכות מלכם בקודש מקלסים ואומרים:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם

וֱהִנָּשְׁאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם

וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד!

הס! הנה זה בא מלך הכבוד, אלהי צבאות נראה בכבודו! אילני גן-עדן מרננים וזולפים בשׂמים, ובכל מקום מוקטר לשמוח.  מלאכים עומדים לפניו שורות-שורות ברתת וזיע, שותקים ומחרישים.  והאל הגדול ברחמיו העצומים משגיח ממקומו לנשמות קדושיו התמימים והישרים, עומד ומסתכל בהן ומנענע בראשו. ופתאם הוא נותן קולו ושואג כארי.  הוא שואג ובוכה על ביתו שחרב, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה ובניו בגולה – ושתי טפות של דמעות רותחות נושרות מעיניו לתוך ים אוקינוס הגדול.

כך בוכה הקדוש-ברוך-הוא במרומיו שלש פעמים בלילה, בוכה ואומר: בני, היכן אתם? אהובי, היכן אתם? בכי זה שלומי-אמוני-ישראל מרגישים בו ואינו מניח להם לישון.  עומדים מעל מטתם ל"תיקון חצות", שופכים את נפשם לפני אביהם שבשמים, אב הרחמים, ולבם, לב עברי, טועם אותה שעה מעין מרירות ומתיקות וחימוץ מעורבים ומתובלים ביחד.

שלמה'לי הולך באשמורת-הלילה, העיר שקועה בשינה, ירח וכוכבים עומדים במשמרותיהם ברקיע.  דומה לו, שהעבודה רבה אותה שעה במקום.  רוח קל כשיחלוף על פניו – הוא אומר בלבו, רוח צפונית נושבת ממרום, אותה הרוח, שהיתה נושבת לשעבר בכנור של דוד, התלוי למעלה ממטתו, והיה מנגן מאליו.  קעקעו תרנגולים באחד הבתים – רוח צפונית באה מתחת כנפי הגבר של מעלה ונוגעת בכנפי הגברים של מטה.  זעו עצים בגנים – אילני גן-עדן מרננים.  צפור מצייצת שם – זו בת-קול מנהמת כיונה.  ראשו נמלא טל ושערותיו רסיסי לילה – אלו דמעות נושרות מעיניו כביכול.  בדממת הלילה נשמע לו קול דממה של שכינה, מתאבלת על בניה, וצערה זה ועצבונה נראה לו בצורת הלבנה העצובה.  דומה, סוד אלוה באופן מתהלך, ונשמת שדי מנשמת בחשכת הלילה.  רוחו של שלמה'לי הולך ומתרגש, לבו מלא שירה וגעגועיו קודש, והוא מתעורר ולומד תורה לשמה בנחת-רוח ובנעימה.

משעת יציאתו של שלמה'לי מבית רבו רוחו הולך ומשתנה מיום ליום.  עכשיו יש ברשותו לשהות יותר כאן בעולמנו זה, והוא מסתכל ומבחין במה שלפניו.  הרבה דברים, שמתחילה היה רואה אותם ואינו יודע מה הוא רואה, או שלא היה מרגיש בהם כלל, עכשיו הוא עומד עליהם ורואה אותם כצורתם.  לא די, שעולמו זה, שהוא חי בו, מצומצם מאד, היה מצמצמו מתחילה עוד יותר.  מכל רחובות עירו הקטנה לא היה לו אלא רחובו של בית-הכנסת, מכל בתיה – אלא בית רבן ובית-המדרש ובתי-תפילה, ומכל בני-אדם שם – אלא היהודים, ולא כלם, אלא דוקא אותם שמבית-מדרשו.  עולמו זה היה די לו, ולא עלה על דעתו לומר: צר לי המקום.  וכי לא כך אמרו חכמים – העולם הזה דומה לפרוזדור, ומה לו ליהודי אם הפרוזדור צר ואינו יפה כל כך? מצטמצמים מעט חיים בדוחק ובהיסח-הדעת מספר הימים, שיש לחיות בדירת-עראי זו.  וצא ולמד הסתפקות מתולעת.  תולעת זו רואה עולמה בתוך החזרת ונעים וטוב לה.

עכשיו שלמה'לי נותן דעתו על כל מה שלפניו ותוהא כאיש נעור משנתו וכל דבר נראה לו חדש, כאלו היום נולד.  הרי עיר קטנה עומדת לה על הר גבוה לפניו.  חוץ מרחוב-הכּנסת יש בה עוד רחובותיהם מיושבים.  ויש עוד רחובות קטנים הללו, שאין יהודים דרים שם, והם יפים ביותר, גם עצים שם, גנות ופרדסים.  העמקים הולכים ומתפשטים למרחוק מסביב לעיר ומלאים זיו, חן ויופי.  שם גני-ירק, שדות וחורשות של אגוזים, גם מקומות מראה שם, ובין אגמים ובצאות, מגדלי דשאים, קנים והושענות, גומא וסוף – בריכות מים ומעיינים הולכים, ואוז-הבר ושאר עופות-הבצה מצויים שם לרוב, ומעבר העמקים והלאה הרים נושאים ראשיהם, ושדות ויערים קטנים וגדולים נמשכים למרחוק עד שמתעלמים מן העין.  על כל הדברים הללו שלמה'לי מעמיד עיניו, מסתכל בהם ותוהא, כאלו הוא רואה אותם בפעם הראשונה.

וברוב הימים נתודע לשלמה'לי, שעיר מולדתו זו של הדוכס ויטגנשטין היא והוא לוקח מס מבעלי-בתים יהודים, השרויים על אדמתו; שהגוים הדרים כאן אף הם בעלי העי, ככל יושביה היהודים, וחות-דעת להם כמוהם, ואפשר דעתם שקולה עוד יותר. ואם כן, קשה לו, קדושת השם - ק"ק זו להעיר מניין לה? האמת, השוק והחנויות שבו, התגרים והסרסורים והסמרטטורים[2], בתי-יין ואכסניות, הם ומשרתיהם ומשרתי-משרתיהם כלם של יהודים, אבל האדמה, השדות והגנים בכל גבול העיר סביב, הרי לגוים הם!   אגוזים ואוכמניות (יאגעדעס בלע"ז) יוכיחו.  בני-ישראל באים לתוך היער לתלוש אגוזים וללקוט אוכמניות, וכדים וקדישות בידיהם, ואימה גדולה נופלת עליהם – הנה עֵשׂו בא, גוזל כליהם מהם ומכה אותם ביד חזקה! הפחד הזה מעכיר רוחם.  היער ודשאיו הנחמדים וכל עץ בו, הרי מבהילים אותם.  מקול עלה נדף תתבלע דעתם, וקול צפור מזעזע את לבם, וכל אחד מתפלל וצועק בלבו, שאֵל  יעקב יהא בעזרו, כאלו הם תועים במדבר וצרה קרובה.  והרי הוא בעצמו כמעט היה בכל רע, כשהלך פעם אחת בחברת נערים לקצץ בנטיעות ולפאר בהן את הבית לכבוד חג השבועות.  כיון שתלש ענף אחד מאילן של אגסים בלבלובו, אצל הגדר של אחד הגנים, מיד שני גויים קטנים יצאו כנגדו בקצף גדול וכלה היו עושים עמו אלמלי נפל בידם.  נתן לו הקדוש-ברוך-הוא כוח ברגליו ונס מפניהם קל מהרה כצבי, מניח את חבריו בעת צרה על יד שומר ישראל, שירחם עליהם.

ועוד דבר זה רואה שלמה'לי וחדש הוא לו, שיש יהודים, שמניחים הויות דאביי ורבא ועוסקים בויות העולם, והם חיים וקיימים.  כסבור היה, שאין ליהודים בעולמם אלא גמרא, ללמוד ולפלפל בישוב דברי חכמים ומפרשיהם, יהודים מחדדים זה את זה בהלכה, וזה שואל לזה: באיזו מסכת אתה לומד וכמה דפים למדת? ולבסוף הוא רואה שטעה.   מתחלה היה תמה על הדבר, יהודים בטלים מתלמוד-תורה נראו לו כמיותרים. ולאחר-כך נחה דעתו ואמר: טאַ! ודאי רצה הקדוש-ברוך-הוא, שיהיו גם יהודים אלה בעולמו!

ומי היה מעורר את שלמה'לי לתור ולהתבונן במה שלפניו? הלא הוא השטן, היצר-הרע הזה. הכל מודים, שיש לאדם שני יצרים – יצר-טוב ויצר-רע.  לא נחלקו חכמים אלא בזה, מי משניהם קודם, כלומר: יצר לב האדם טוב או רע מתחלת ברייתו? ומי מהם בעל-לשון ודברני ביותר, ויודע ביותר היאך להתחבב על האדם והיאך להתנהג במשאו-ומתנו עמו? להכריע בין החולקים אנו מניחים מקום להחקרנים, שהם מחויבים לידע-הכל, ואפילו מה שעדיין לא בא לעולם.  יאמרו מה שיאמרו בטבע ברייתם של בני-אדם בכלל, ואנו אין לנו אלא שלמה'לי ומי שכמותו, ובמה שנעשה בהם אנו מדבּרים.

עסקיו של שלמה'לי עם יצריו מתחילים אצלו משעה שנשתחרר ויצא מאותו העולם שעבר – לעולמנו זה.  מה שנעשה ביהודי קטן שם, באותו העולם, אינו תלוי לא ביצר-טוב ולא ביצר-רע.  שם יש מיני מורים פדגוגים, משגיחים ומיני נפשות משונים, שמלמדים אותו מנהיגים ומדריכים אותו בכבודם ובעצמם בלא סיוע של יצרים הללו, וקובעים בלבו תורתם וחכמתם ומוסרם בחוזק-יד, באותיות וסריטות ובמוראים גדולים.

 

פרק עשירי

שלמה'לי היה בעל מזג חם בטבעו.  ניצוץ פיוטי היה בו, והתחכם לו היצר-הרע ובא וליבה ניצוץ זה והעיר בלבו אהבה להטבע הנאה – תחבולה יפה להרחיק את האדם מאותו העולם הקרוש ולפזר ערפלי תוהו-ובוהו שבמוחו.  בטכסיסי ערומים בא על שלמה'לי, מכסה ערמתו ביראת-שמים ואומר לו בחסידות: בחור! שא עיניך וראה חכמתו של הקדוש-ברוך-הוא ביצוריו, – בירח וכוכבים בשמים ממעל, ובנפש חיה וצמח האדמה מתחת; בגווני הקשת בענן, וברסיסי-טל מצהירים בדשאים.  שמע קול אלוהים ברעמים וזועות ולחישתו ברוח חרישית, בזמזום זבובים ודבורים ובטיסת יתושים! ושלמה'לי מתרצה לו ומתפתה, מפסיק ממשנתו, מהרהר ואומר: מה נאה העולם! ובהמשך הימים יצרוֹ מוסיף ומושכו לטייל בשדות וביערים, בהרים ובקעות, והוא מתגנב ויוצא מחדרו והולך כחתן לקראת כלה להתענג מזיו התולדה.  יעלת-חן זו מאירה לו פניה, מספרת עמו מבין שבלים לוחשות של דגן, חטה ושעורה, רומזת לו בנענועי הענפים של אילנות ומן פסי-אור, הבוקע בסבכי היער ומתמשך והולך, הוד והדר תשוה עליו.  היא מראה לו את יקר-תפארתה, עדיה ותכשיטיה וכל כלי-חמדה.  הוא משתטח על מרבדים של שדא, וכר של אזוב מעשה רוקם מראשותיו, והיא משיבה עליו רוח עדנים, מסלסלת שערותיו ונושקת לו, ועושה לפניו הלולי-וחינגי.  הזמיר מרעים בקולו נפלאות ובעלי-השיר בקהל צפרים עונים לו כל אחד בקולו, מי בצפצוף ומי בשריקה, מי בנעימה דקה של כנור ומי בנהימה של פנדורא, מי בתרועה ומי בתקיעה, גם קול צאן, צהלת סוסים וגעיית בקרים נשמע בתוכם.  עופות יוצאים במחולות על האילנות, צפרי-כרמים מקושטות בשוהם יקר וצבעונים טסות ומרקדות באויר, הצרצור והחגב רוקדים בבין חציר באדמה. ששון ושמחה, יופי ועונג בעולמנו! – שלמה'לי מתרגש,לבו מתמלא נעימות וטוב לו.  אלמלי היה מתכשר בדעת ובמלאכת-מחשבת כראוי לו, היו רגשי לבו משתפכים במליצה ופיוט, או בציור ונגינה: עכשו כשאין בידו כלום אלא מקרא וגמרא, היה מתעורר בשעת השראת-הרוח עליו ושופך נפשו בניגון של זמירות לשבת ושל מזמוטי חתן וכלה, והיה אומר גם "ברכי נפשי" בקול רם, בכוונה גדולה ובנעימה.

לכאורה הכל יאה ונאה, ומה נאמר ומה נדבר על יצר-רע זה שחסיד הוא במעשיו ולשם-שמים הוא מתכוון?!

אמת, בעיקר הדבר הבל היופי של התולדה ואין ראוי לאדם מישראל להפנות אחריה ולאבד זמנו עליה בחנם אפילו רגע אחד, כדעת "יש אומרים" מחובשי בית-המדרש התמימים והישרים; אלא מה שאינו ראוי ליהודי גדול, בעל אשה וטרוד בעסקי פרנסה, אפשר להתיר לנער קטן.  בוא, פרא-אדם, והתעלס עמה, עם התולדה, היפהפיה הזו! השתטח אצלה, נער שובב, על גבי עשבים וראה מה נאה עוף זה, מה נאה ילק ופרת-משה-רבינו, הרוחשת שם! סוף סוף הי קטן אתה ודעתך קצרה.  אבל דע, שוטה שבעולם, לכל דבר יש שיעור.  אל תשכח, בחור, שבן-ישראל חייב בתלמוד-תורה.  זכור, מנוול, שלבו של בחור יהודי צריך להיות פנוי לגמרא.  הרי "שור שנגח את הפרה", "ביצה", "קידושין" ו"מכות" אף הללו יש בעולם! אלמלי היה שלמה'לי זהיר בכך, היו טיוליו נמחלים לו, אבל הוא לא נזהר, ופעמים שהה הרבה בשדה ואיחר סעודת-הצהרים.  אביו לא הרגיש בכך, מפני שהיה טרוד תמיד בעסקיו, וחוץ משבת ויום-טוב לא היה סועד ביחד עם בני-ביתו.  ואמו אף היא טרודה היתה בהליכות ביתה, וכשגערה בו פעם אחת, מאיימת עליו, שתספר לאבא, העמיד פניו כפני תם ואמר לה: כל אותן השעות הרי הייתי יושב ולומד בבית-המדרש, בעזרת-נשים שם.

ולאחר שהורגל שלמה'לי בבטלה ובטיול וברמאות נעור יצר-טוב מתרדמתו והתחיל פורט לו את חטאיו, מיסרו ואומר: לא דיך שבטלת מן התורה, רמאי וגונב דעת אתה! ודעת מי אתה גונב? דעת אמך, אם הורתך! עבירה זו הרי חמורה היא ותהא נדון עליה בלהבי-אש של גיהנם.

ומדינה של גיהנם הלא היה שלמה'לי מתירא מאד.  ספר "שבט מוסר" וכיוצא בו ספרי-יראים, היה קורא בהם, הרי הם כארכיטקטונים בקיאים מדדו כל שבעה מדורי-גיהנם, מוצאיהם ומובאיהם לארכם ולרחבם, ומספרים נוראות על מלאכי-חבלה שם, על פולסין דנורא ועל נחלי אש וגפרית, שבעלי-עבירה נדונים בהם; והכל בפרוטרוט, כעדי-ראיה, שבעצמם היו שם.  רע רע הגיהנם, ומה יעשה שלמה'לי וינצל ממנו?

עושה שלמה'לי תשובה, מתפלל ומתחנן לפני המקום ברוך-הוא ומבטיחו, שיעזוב דרכו הרעה ומעתה יהא יהודי כהלכה, ישב על התורה ועל העבודה בבית-המדרש וידיר הנאה מן העולם.

אבל אין זה אלא דבר-שפתים.  אם חלי-ומרגיש האדם וטוב טעם לו, לא עליכם, אין הפה מבטלו.  אם מעשה שטן, לבו של אדם מתאוה ליהנות מזיו עולמו של הקדוש-ברוך-הוא, אין ביד כל ספרי-מוסר למאס העולם בעיניו ולהשניאו עליו.  אדרבה, יהא מוסיף באהבתו, ונפשו תצמא לו ביותר.  הרבה דברי-חמדה וצורות נאות ליצר-הרע, לבדח בהם ולהדיח את האדם.  שמא אין אתה רוצה בכך, הרי לך כך וכך, ושמא אין אתה, שלמה'לי, רוצה בזו, הרי לך פראדיל, בתולה נאה ויעלת-חן!

פראדיל עדיין קטנה היא, רכבה בשנים. הוריה קרובים לרבי חיים קרבות משפחה, וזה כמה שנים שבאו ונתישבו בעיר ק...  רגילה היתה פראדיל לבוא לבית רבי חיים והיתה משחקת שם עם הילדים, ובשביל יפיה וטובה נתחבבה על הכל.  בעיני שלמה'לי היתה פראדיל ריבה סתם, ריבה אחת ששמה פראדיל.  ופתאם כמו מעפר נצמחה לפניו יפת-תואר בדמות אותה פראדית – ונפשו חשקה בה! זרם דם רותח שוטף ועובר בכל גופו ופניו מאדימים ומלבינים בבת-אחת.  לבו חומד ומתאוה להסתכל בה, אבל – אי, רבונו-של-עולם, אתה מעכב! להסתכל בפני אשה הרי עבירה היא, והוא הרי נדר לו, שלא יחטא עוד.  יצר-רע בא להתיר לו את נדרו ומפתה אותו בלשון תרמית, שאין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא עם בריותיו על דברי אהבה, ומביא ראיות ומעשי אבות ואמהות בדורות ראשונים ואחרונים, ושלמה'לי מסרב לו ואומר: לאו, איני שומע לך! ותוך-כדי-דבור הוא נושא עין ומביט ביפתו כלאחר-יד הבטה אחת, ואחר כך היה שונה ומביט אחת ושתים, אחת ושלש ואילך.   מורא שמים הולך ומסתלק מעט-מעט ואין עליו אלא מורא האדם.  מתיירא הוא מפני מראית-עין, שאם ירגיש בו, חס ושלום, מי שהוא ויתבונן למה שבלבו, נוח לו שיקבר חיים.  ומעכשו הוא נזהר כגנב וחודש בכל אחד מאנשי הבית, שמא הוא יודע תעלומות לבו, כאלו עשוי כלי-זכוכית, והרהוריו וכל מה שנעשה בו מבפנים נראים בחוץ.

אבל לחנם היה מתיירא.  אפילו היה אפשר להסתכל בתוך לבו, לא היו יודעים הרהורים הללו, שמתרגשים בו, מה הם ומה פירושם.  אהבת-נשים, מעין עגבות, אין סתם יהודי בקי בה.  לא היו עוגבים מצויים בישראל מעולם, ובפרט באותו זמן ובמקום זה, בעיר קטנה ק... וצאל בעלי-בתים חשובים.  שקר החן והבל היופי, אמר הכתוב, ואהבה-עגבנית לא לעולם עומדת.  הבונה עליה חיי משפחה ואשרוֹ הרי הוא כבונה על חול הים, ובית עכביש מבטחו.  היום אַת שושנה פורחת ומחר אַת נובלת ומתכמשת; היום נפשי חשקה בך ומחר – באחרת.  היא תכּנס עמי לחיים ואַת תהי כפרתה ותלכי למיתה! להיות נשוי ולהוליד ולפרנס את בניו ולגדלם – מצוה היא על כל יהודי; לחבב את אשתו ולכבדה בשביל שהיא אשתו, בעלת-הבית ואם הבנים, שטורחת ומטפלת בהם – זוהי חובתו הקדושה, והוא מקיימה ונותן נפשו עליה.  ודבר זה הוא חיי בית-ישראל ואורך-ימיו, והוא שעמד לאבותינו ולנו בכל עת צרה וצוקה.  בשעה שרע ומר, חושך ויגון ליהודי בעולם – טוב ונעים, אורה ושמחה לו בביתו, אצל אשתו ובניו.  אמנם כן, אהבה עגבנית, בעבועית של בורית זו, שמתפקעת והולכת מנשיבה קלה, לא היו יודעים אבותינו בימיהם.  ואפילו אם תמצא לומר, שעכשיו היא מצויה אצל בני הדור החדש, אין הגדולים מעלים על דעתם, אפשר שהיא מצויה גם בקטנים.  ילדים וילדות למין אחד נחשבים אצלם.  הם משחקים זה עם זה יחדו, או אומנות ומורות שלהם משחקים בהם, נושקים ומגפפים אותם, והם – אינם מרגישים!...

אלמלי מעשה שלמה'לי היה באדם גדול, לא היתה אהבתו אהבה מסותרת וצנועה, אלא מתגלית בפניו ובדבּורו ובמעשיו, ואף פלונית מצדה היתה יודעת, שהוא אוהבה.  אהבה כגון זו היא אש אוכלה, שבוערת ומתקיימת על ידי חמרים דולקים, וכבה כשהחמרים הללו נעשים אודים עשנים.  אבל לא כך שלמה'לי; אהבתו צנועה, מסותרת לפני-ולפנים בחדרי לבו ומספקת לו לעצמו, – היא אש אלוהים זו, שהסנה היה בוער בה ולא אוּכּל, היא נוגה השכינה, שכינת השיר באדם, היא תשוקה לנוי ואהבת היופי בראשיתו. יופי זה שבדמדומי הרקיע בשעת בקיעת אילת-השחר; זה שבפטורי-ציצים והנץ השושנה, באודם עלומים ובשחוק מרפרף על שפתי-חן.  אהבה זו היא "נר תמיד" בלב פפייטנים, בחירי עליון;  היא שלהבתיה מחממת את הנפש ומעוררתה להשתפך בתפלה זכה ולבכות פעמים בחשאי לפני רבון העולמים.

פעם אחת לא נזהר שלמה'לי, ועוד מעט ונתגלה סודו.  ובשבת-נחמו היה המעשה.

שבת-נחמו הרי הוא יום שמחה וסעודה לבני ישראל הקטנים עם הגדולים.  שבוע אחד או שני שבועות לפניה הקטנים משמיעים על הסעודה, מתקבצים חבורות-חבורות וכל אחת ממנה לעצמה אחד מן החבריא לפקח על התמחוי.  ומאותה שעה ואילך זמן הבאת מכולת לילדים, כל אחד מביא מכל הבא לידו בכשרוּת או בגנבה.    הכל מתקבל ברצון, ואין בודקין למזונות.  זה מביא פרוסת חלה, תפוח ירוק, שלא נתבשל כל צרכו, ולפת גנובה מן המוכן ל"צימיס", וזה מביא קשוא גדול, שמרוב בשולו נתכרכמו פניו, וחתיכת לחם צנומה.  אחד בא בצנון ובצלים ואחד בזנב של מליח.  כך עושים באותם הימים בנים שובבים הקטנים, והגדולים, מבן שלש עשרה ומעלה – נכנסים לחופה.

ופעם אחת, בשבת זו, לאחר שינה של צהרים, קול ששון וקול שמחה נשמע ברחוב לפני בית רבי חיים, קול מצהלות ילדים וילדות, שנטלו חלקם מן התמחוי.  קצתם, שפם שחור לפיהם מאכילת אוכמניות מבושלות, ונראים משונים, וקצתם נפוחי-לסתות ומסורטי-חוטם – סימנים מובהקים לגבורתם היום במלחמה.  היו ילדים כמתאוננים, שלא הסתפקו בחלקם ועינם רעה בשל אחרים; זה לזה אומר, שלו טוב ורב, ושלי רע ומעט ואינו ראוי לאיכלת כלב.  ידים הרי יש להם, גם צפרנים להם, וחוטמים הרי חלק הבורא-יתברך לבני ישראל מן המובחרים, עמדו ונלחמו וסרטו זה את זה, כמנהגו של עולם.  אלא מיד עשו שלום ביניהם, שהיום קצר והשחוק מרובה, ואם לא עכשו אימתי?

גם פראדיל בין המשחקים.  ואותו היום היתה יפה ביותר ושלמה'לי לא שׂבעה עינו לראות ולהסתכל בה.

על אטצבא לפני הבית שם יושבות בכנופיא נשים שכנות, גם שרה וגיטל , אם פראדיל, וליבציכי המפורסמת בתוכן.  נשים פה להן ומדברות והוגות בגרונן וזו לפני זו שופכת שיחה וכל מה שבלבה.  אשה אחת מעוברת, שכרסה בין שיניה, וכתמים מכורכמים על פניה, קובלת על הדחיקה בכרס למטה מן החזה, כמדומה לה שסעודת שבת, הערוכה מבעוד יום, הרעה לגופה.  כל בשרה שופע זיעה, ראשה מוטה לאחוריה ומנשבה עליו בקצה סינורה, והיא באחד: אוי, מי ישקני מים קרים!  אף אותה היהודיה החולנית שם, שהיא גוהקת ופוהקת, רוקקת ומקנחת חוטמה, יהודיה כחושה, דקת-בשר וקולה צרוד עדיין מבכי בקינות לתשעה-באב, מתאמצת להוציא דבר לפני חברתה בכל כחה, לוחשת וגונחת ומושיטה לשונה מקוצר רוח נשמתה.  יהודיה מכובדה שנשרו ריסי-עיניה והן מלופלפות, ראשו של תינוק מונח בחיקה והיא מעיינת בו ומראה נגעיו גם לחברותיה, לשמוע מה דעתן ואיזו קילורית יפה לו.  ליבציכי עסוקה בעבודה ואין לה פנאי אפילו רגע אחד כדי נשימה.  הנשים מרובות ועליה לומר מלה לזו ומלה לזו ולתבּל דבּוּרה  במעשה שהיה, והכל במהרה ובנשימה אחת מלא מחשבה תחילה.  ולא זו בלבד, אלא גם עינים לה ואף הן מבקשות תפקידן, לראות מה לפנים ומה לאחור וכל מה שנעשה שם.  ומה חידוש הוא, אם מתוך רוב עבודה דעתה של ליבציכי מתטרפת פעמים, פותחת בכד ומסיימת ב"הינדיקי", מערבבת מעשיות משונות ביחד וסומכת על חכמת-נשים, שכל אחת ואחת תהא נוטלת מאותה ערבוביא מה שמרומז כנגדה ונאה לה.  הרי לפניכם ערבוביא זו למשל:

 למען השם בלא דחיקה! זכורני, כשנשמט קצה הלשון בגרונו של המגיד אמר לו זקני, עליו-השלום: כבוש מה שבקרבך ואל תדחק הרבה להוציאו... כשרוח בטנך הציקתך, לא עליכן, פתחי פיך והקיאו.  החוטם ביב הוא, אמרה זקנתי, עליה השלום, החזיק בו וגרפהו... כך, כך, הוא מחזיק בה! רדף והשיג ומחזיק בה הבחור הנאה הזה!

דברים מעורבבים הללו של ליבציכי נאמרו כנגד היהודיה המעוברת, וכנגד היהודיה, שמקנחת חוטמה, וגם כנגד שלמה'לי ופראדיל, שראתה אותם בשעה דבּורה משחקים יחד והוא רודף אחריה.

– אוי, גיטילי, איני יכולה עוד להתאפק – אמרה ליבציכי, מנענעה בראשה לאמה של פראדיל – אוי, כמה יפה היא, פראדיל שלך!  אין להסתכל בזיו פניה כמו בפני החמה!

– אל נא תכניסי בה עין-רעה! – משיבה גיטיל מתוך דברי שיחה שבינה ובין שתי נשים על מר גורלן.

– תוך-תוף-תוף – רוקקת ליבציכי שלש פעמים, עוקמת חוטמה ורומזת לאותה היהודיה החולנית – כמה פוהקת ורוקקת היתה... זקנתי, להבדיל בין החיים והמתים, בשעה שלחשה לעין=הרע, ואני בתולה אותה שעה.  יפה הייתי להפליא ובריאת-בשר.  הכל היו רצים אחרי.  והיה פתאם מעשה... ברוך מזכיר נשכחות! הלא אַת, שרה, בודאי זכורה אַת... ראי נא, שרה – מפסיקה פתאם דבּוּרה ומורה באצבעותיה – ראי נא שם את הבחור שלך! כעגל אחר הפרה רודף הוא אחריה, אחר פראדיל... ומה את סבורה? זיווג נאה... הלואי, רבונו-של-עולם, שיחנה-סוסי תאמר מזל-טוב לך, שרה, במהרה!

– מה סלקא דעתך, יחנה-סוסי? בעצם ימי הילדות!

– בודאי זכורה את, שרה, אותו מעשה לשעבר, בשעת הבהלה.  בת כמה שנים הייתי, לפי חשבונך, בשעת חופתי? בן-זוגי שלי היה בשעת אותו מעשה כבן שמונה או תשע, נער קטן!

– אלמלי נזדמנה פראדיל בשעת הבהלה לא עלינו, כשנגזרה גזירת האסכוליות, היתה דבר בעתו! ודאי לא משמים הוא ואין לדבּר עכשו בזה.

– עיני יחנה-סוסי לא נסתמאו עוד.  רואה אני ורואה! – דברים הללו, שאמרה יחנה-סוסי, היו מכוונים להיהודיה, בעלת עינים מלופלפות, שחלקה לה כבוד כלשאר הנשים כאן, והסיטה לא ראשו המנוגע של התינוק עד למתחת חוטמה. ליבציכי הית המעיינת בו בבקיאות ומנשבת עליו בזהירות.  התחילה מספרת עליו מעשה באריכות ונתבלבלה ונסתבכה בו עד שהסיחה דעתה משלמה'לי.

ראוי היה שלמה'לי לברך ברכת "הגומל" על הנס, שנעשה לו, שאלמלא הוסבכה ליבציכי במעשה, היה נפגע, חס ושלום, בהבל פיה, כאותו החתול העלוב בשעתו.

 

פרק אחד-עשר

אדם כיון שנתפתה ולקק בעטיוֹ של יצר-הרע מאותן החמודות שבעולם-הזה, מה טעם יש לו ב"ביצה"? כלום יהא חוזר לאחור – לאותו זמן העבר ולאותו המקום, שהוא זר ורחוק ממנו, בשעה שרואה לפניו כאן עולמו של הקדוש-ברוך-הוא מלא חן, יופי ונועם, שממשיכים את לבו להתעדן בהם? עכשו נתרחק שלמה'לי מאותו העולם הקדמוני, שהיה דר בו לשעבר דירת-קבע, ואין דעתו פנויה עוד לגמרא בלבד כבתחלה, והוא מתאוה לראות חיים בהוה וליהנות מן העולם.  את שיעורו בגמרא הוא לומד, דבר יום ביומו, אבל לא בעיון ולא ברצון, אלא באונס ובחפזון, כדי להפטר ממנו ולהיות בן-חורין לטייל אחר-כך רוב היום.  הוא קונה לו חברים חדשים, כערכו ושלא כערכו, צעירים או כבירים ממנו לימים – היינו הך, ובלבד שיהא אפשר  לו לבלות עמם זמנו בשיחה ובטיול ושעשועים כלבבו.

שלמה'לי בא פעמים אצל אייזיק נפחא, לבי-נפחא שלו, וביחוד ביום סגריר ויום מעונן, שמעציבים רוחו של אדם.  אותה שעה היה יושב שם בקרן-זוית, שקוע בהרהורי-לבו ומסתכל.  עלטה.  מפוח גדול וישן מנשב בקול דממה-צרודה, ובכל נשיבה ונשיבה לתוך כור-הברזל ניצוצות עולים מתוך גחלי-אש וכבני-רשף מעופפים ורוקדים שם.  שלמה'לי מסתכל, ואותו המחזקה שכתוב בתורה עולה על דעתו: השמש באה.  אברם יושב בעלטה עצוב ומתנמנם – והנה תנור עשן ולפיד אש לפניו! בני-רשף מגביהים עוף ורוקדים, והרהורי שלמה'לי, ילידי דמיונו, עולים אחריהם.  מיני צורות ופרצופים משונים נראים לו, מרפרפים בתוך מחולת-המחנים של ניצוצות, והולכים ומטפסים על הכותר מנגד.  הפרצופים מתחלפים, באים ועוברים בזה אחר זה, וצורת פראדיל נצנצה לפניו באחרונה.  הוא מכוון כל מחשבותיו להזין עיניו מזיוה, ועד שנפשו נמשכת לה בחבלי-קסם, בעבותות-אהבה, פניה לא היו עוד.  ופניו המאירים של אייזיק ראו עיניו, המפוח נושב וייזיק מרבה פחמים להגדיל המדורה וממהר ומוציא מתוך להבי-אש עשת ברזל מלובן, אוחזו בצבת על גבי הסדר ומקיש עליו בקורנס, ובחור בריא ובעל-כתפים כנגדו, פטיש חזק בידו, מקיש עליו בזרוע כחו.  אייזיק מקיש אחת והבחור שתים, אייזיק הופך את הברזל מצדו אל צדו והבחור מקיש – קיש-קיש, ונצוצות נתזים הימנו.  יש ויש מה לראות ומה לשמוע בבית-מלאכתו של אייזיק.  יפה מלתא דבדיחותא ודברי חידוד למלאכה, שעל ידם היא נעשית בשמחה ובזריזות.  ופטפטנים ודברנים ומספרי מעשיות היו מצויים שם תמיד מן הבאים לשם עשיה ותקון כלי-תשמישם.  זה בא במחרשתו ובחרמשו ובקרדומו, וזה בא במנעול שבור וללטוש סכינו.  אחד בא בסוסו והנעילו נעלי-ברזל, ואחד בא בשביל רקועי-עיגולין של ברזל על אופני עגלה.  אייזיק היה בטבעו דברני, עניו ונוח לבריות, ונכנס בשיחה עם כל אדם.  וביותר היה אוהב את החקירה ולתכלית כל דבר היה חוקר, למה דבר זה דוקא כך, ולמה הוא אינו כך? החוטם, למשל, למה נחיריו למטה ולא למעלה? האויר של מעלה הרי נקי הוא ויפה יותר לנשימה.  הוא שואל והוא מתרץ: הבורא יתברך שמו, שומעים אתם רבותי, עשה כך בחכמה, כדי שטפות הגשם לא יהיו יורדות לתוך החוטם.  וכיוצא בו הרבה שאלות על סדר העולם והנהגתו של יוצר בראשית היה שואל בכובד-ראש ובקימוט-מצח: למה הוא כך, ולתכלית מה הוא כך? ומיד מצא לו תשובה והסביר לשומעו בפנים שֹוחקות טעמו של דבר, על פי חקירה, שכך צריך להיות, וכך טוב ונאה, והקדוש-ברוך-הוא יודע מה הוא עושה.  החתול בשביל כך צפרניו חדות, כדי שיהא יכול לטפס על הכתלים.  ולכך ניתן זנב לסוס, כדי לגרש מעל גבו את הזבובים.  הזבובים אף הם לתכלית זו אגפיים להם, כדי שיתעופפו עד שתבוא עליהם הרעה.  אייזיק לא היה בן תורה.  לא קרא ולא שנה, ואף-על-פי-כן לא ננעלו בפניו שערי החקירה, ובני-עירו היו קוראים לו חקרן. אמור מעתה, שתלמוד וחקירה שני דברים משונים הם.  אפשר להיות מלומד ולא חקרן, ולהיות חקרן ובור ועם-הארץ.

אמת, מה נהדר היה אייזיק נפחא, כשהיה משמש כל ששת ימי-המעשה בבית-מלאכתו, חגור אפוד-עור מנוקד ומחוסר קפּוטה, עומד שם על דוכנו ואומר דברי חקירה.  אבל אשרי עין ראתה אותו בשבת ויום-טוב בין-השמשות, בחצר בית-הכנסת, לבוש קפוטת-משי ו"שטריימיל" בראשו,כדרך בלי-בתים חשובים.  יהודים עוטרים אותו והוא עומד ודורש לפניהם כשידו נתונה באבנטו.  רבים דוחקים עצמם ובאים לשמוע מה אייזיק החקרן אומר.  מתחלה נפלה הברה מתוך החבורה על ה"צימיס", ונחלקו הדעות בהוראת שם זה, ומענין לענין נתגלגלה השיחה ובאה ל"פוסטירנק", מן לפת ידוע.  בא אייזיק והסביר אל פי חקירה, מפני מה הפוסטירנק הה מאבד טעמו מיד לאחר הרעם הראשון בתחלת הקיץ.  והוא הולך ומגבב דברים עד שמתאבך ונתקע בהיזמי-והיגי.  ועומד ושואל: היזמי-והיגי אינם נזרעים והם גדלים מאליהם, כל כך למה? ותוך-כדי-דבורו חוזר בו ואומר: הא לא קשיא כלל! אדרבה, מפני שאינם נזרעים, מהאי טעמא הם גדלים מאליהם, וטפשים יוכיחו, שאף הם גדלים מאליהם.  הקדוש-ברוך-הוא, שומעים אתם, יודע, שאלו ואלו צריכים להיות בעולמו.  דבריו מתקבלים בשמחה והכל שוחקים.

והשמחה גדולה ביותר בשעה שאייזיק ולייזקי, החקרן השני בעיר, מנצחים זה עם זה בחקירה.  לייזקי הוא בן כפר, מי שהיה פונדקי, שבא ונתישב בעיר, כדי לדור בזקנותו בין יהודים, להתפלל בצבור ולקיים תורה ומצוות ככתוב.  אדם ישר הוא ובעל-צורה – לחיו האחת נפוחה וחוטמו סתום ומנשם בקול.  ולפיכך כשהוא מדבר קולו עמום, וכשהוא מתרגש מצייץ בקולו כצפור.  הוא יודע ספר ומעיין בספרי-מחקר ישנים, והוא ואייזיק נחלקים תמיד.  לייזקי מביא ראיות לדבריו מספרי חוקרים קדמונים – מן אריסטו, מספר "צל עולם", "שער השמים", "ספר הברית" וכיוצא בהם.  יש בו מדעת אחרים ואין בו כלום מדעת עצמו.  וכנגד זה אייזיק נפחא אין לו לא אריסטו ולא ספר הברית, אלא מעמיד הכל על דעתו והולך תמיד לשיטתו.  וביחוד רבה המחלוקת בין שני החקרנים הללו בסוגיא של "קרני דאומני".  קרנות אלו מפני מה נדבקות בבשר ואינן נופלות?

לייזקי אומר:

– שמעו, רבותי! הדבר כך הוא: עלידי אור הנר, שמנצנץ כהרף-עין בתוך הקרן, היא, כלומר הקרן, מתרוקנת מן האויר.  עכשו, תנו דעתכם, רבותי! אנן הרי קיימא לן, שהטבע שונא את הריקוּת, והואיל וכך הוא, שמעו נא, והואיל וכך הדבר, הרי נמשך הבשר למלאות החלל הריק שבקרן.

– מה לי אוֹר-הוֹר ומה לי ריקוּת-בוקקוּת! – אומר אייזיק, שוחק מטוב לב ומחזיק בזקנו – ומתחלה, מה רבי לייזקי סבור, לא היתה הקרן ריקה? כלום אויר ממש יש בו? ואם כדבריך, הלא ינסה נא מעלתו ויעלה וישתטח על גבי האויר.  נפול תפול, רבי לייזקי, כרגע ויתקעקע חוטמך! וחוץ מזה, מה לשון היא – נתרוקנה על ידי אור הנר, שנצנץ בה?!

– לא לשוני היא, אלא לשון חכמים – אומר לייזקי בקול עמום, שיש שמץ כעס בו – כך אומר אריסטו, רבותי, שומעים אתם, כך אריסטו אומר!

– אוי-אוי! – נענה אייזיק ואמר – הבהילני באריסטו! ואם אריסטו אומר, מה בכך? כלום רב הוא ומורה הוראה בישראל?!

– אבל מה תאמר אם כך כתוב בספרי ישראל, בספרי-חכמה שלנו? – אומר לייזקי, מתרגש ומצייץ בחוטמו.

– אתה אין לך תמיד אלא מה שכתוב שם ושם – משיב לא אייזיק בניחותא – תמיד אתה עומד מצד חכמים שלך ומדבר בשם אחרים.  ואני מצד עצמי אני עומד זה כמה שנים, ברוך השם, אני עומד בבית כור-הברזל שלי.  שם בוערת אש גדולה הרבה יותר מאור הנר שלך, ואף-על-פי-כן אין כלום, אין נעשה שם דבר, מה שנעשה בקרן.  – ולמה?

–ע-ע, מה לי לדבּר עם נער זה? – אומר לייזקי, מנענע בידו מתוך רוב כעס והול לדרכו, שלא לשמוע היאך אייזיק מסביר לבני-החבורה טעמו של דבר, שיש בקרן, על פי דרכו.

ואייזיק נפחא, יהודי זה, שבני-בנים לו, ברוך השם, מבתו הבכירה, הסמוכה על שולחנו היא וזרעה ובעלה התורני החריף – באמת נער הוא, נער-זקן, שכמותו מעטים מאד בישראל.  לאחר ראיית פניהם הזועפות של יהודים בעלי אשה, נשברי-לב ודכאי-רוח, שמטילים אימה ועצבות באנחותיהם הרבות וזורקים מרה תמיד בדברי-כבושין, במוסר ותוכחות, היו פנים יפות ומאירות של אייזיק נפחא משמחות לב שלמה'לי, כנוגה השמש בשעת יציאתו מתוך הענן וערפלי-חושך.  דבורו ושיחו וכל חקירותיו היו ערבים עליו כמדרשי-אגדה, הבאים בגמרא לאחר דברי הלכה חמורה.  תינוק של ישראל, שמקצרים ימי ילדותו ועושים אותו ליהודי-קטן קודם זמנו, כמה הוא נהנה ושמח בחברתו של אדם, שבעצמו הוא מתילד ותינוק הוא בכל דרכיו, שמאיר פניו לו, משחק ומדבר עמו כלשונו.  צמאה נפשו של תינוק לאדם זה כצמח-השדה לטפת מים בחרבוני-קיץ.  הוא חוזר ומתילד בחברתו ומתדבק בו בכל לבו ובכל נפשו.  אבל חבל על זקנים-נערים, שאינם מצויים אצלנו לרוב, ומיום ליום הולכים ומתמעטים עד שלא ישאר מהם גם אחד.  בימי שלמה'לי נשארו עדיין שנים בעירו – אייזיק נפחא אחד, והירציל קייליס הנגר אחד, ושניהם השפיעו מרוחם על שלמה'לי להיות לו חיי ילדות ארוכים.

הירציל הנגר אף הוא היה בא בשנים ואב לבנים.  אייזיק היה כחוש וארוך והוא כחוש וקטן, אייזיק היה קר-רוח ומתון, וקולו ישר הולך בשעת דבּורו מתחיילתו ועד סופו, כדרך החקרן, והירציל רתחן בטבעו, וכשהוא מדבר ומתרגש קולו מתחלק לכמה קולות, עולה ויורד ומסתיים בצוחה ובשריקה גדולה.  דבורו נעשה קטעים-קטעים וסופו ברמיזה ובנענועי-יד.  כל דבר שלא כרצונו מקניטו, והוא רותח ומרפרף בכל אבריו, נוח לכעוס, להשתנות ברוחו ולהשתגע, כדרך הפייטנים אנשי-הרוח.  דומה, רוח אמן מקשקש בו, מבקש לצאת מחדרי-לבו, שהוא כלוא שם, לפועל כפיו – לעשות מלאכת חרש ויוצר.  מלאכת נגר לא היתה לו לשם פרנסה בלבד, אלא ביותר לשם תענוג, שהיה לו בה בעשיית החומר לכלי.  הוא טורח לפאר מעשי-ידיו בצעצועים ופתּוּחים נאים, מה שלא היו דורשים ממנו, כדי שיוציא מתחת ידו כלי יפה ומתוקן.  ראה, ליפא-הראובני צר ציור "אושפיזין" והקיפם בצורות משונות של מיני חיות ועופות, עמד וצר אף הוא את "רבי יוסי" על פי מה שמסופר עליו בגמרא.  רבי יוסי (זה שבציורו צורתו עגומה, זקנו קצר ומחודד ושיבה זרקה בו, מתעטף בטלית ומוכתר בתפילין) מתפלל בחורבה אחת מחורבות ירושלים, ושם בת-קול מנהמת כיונה (מין בריה בדמות יונה משונה ופיה פתוח), מנהמת ואומרת: אוי, שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות! – ראו מבינים מעשה הירציל ותמהו.  לדבּר על רבי יוסי עוד נמצאו להם מלין, ועל היונה, כשהתבוננו על יונה מנהמת זו, פערו פיהם – רבונו-של-עולם, מה נאמר ומה נדבר, נפלאה צורתה!...

הירציל היה יודע גם לנגן בכנור.  ולא לחתן וכלה בחופתם היה מנגן, הרי לכך היו משתמשים בבעלי "כלי-זמר": בפייטיל היהודי לימות-החול, ובקונדראט הגוי לשבת, שלפני החתונה, בבית הכלה; אלא שהיה מנגן אצלו, בביתו, להנאת עצמו, ובכל שעה שהיה רוצה.  והרי זו לדוגמא.  ימות-החמה בין-השמשות.  העדר בא מן השדה, הפרות חלובות ורובצות ברשות-הרבים.   מתוך הקימוניות עולות ברפיון תמרות-עשן, נשים מבערות אש ומבשלות תבשילין לסעודת-ערבית.  מתוך בריכה אחת מרחוק קרקור צפרדעים עולה, וזבובים ויתושים טסים ומזמזמים באויר, – אותה שעה עודמ הירציל בגזוזטרא שלפני ביתו יחף ובלא בגדים עליונים, אלא בכתונת ומכנסים בלבד, ונפשו משתפכת על הגיון בכנור.  ילדים מתקבצים ובאים, פרוסות-לחם וחצאי-ביצים שלוקות בידיהם, זוקפים אזניהם ומעמידים עליו עיניהם.  הוא מנגן בידו ומזמר במפיו ומתהולל בילדים.  ופתאם כמו סער בנפשו, מעביר הקשתנית על נימי הכנור ופוסק.  חוזר ומעבירה – והנה עברה וזעם.  עוד מעט – והנה יצא הקצף.  שבת משֹושֹ כנור, וקול הירציל בזעף ורעש הולך בכל הרחוב וינועו החלונות מזעפו.

גן של ירקות ושל אילני-מאכל היה להירציל אצל ביתו, מטעי ידיו להתפאר.  אמרו, ספר הרפואות יש לו, שהוא נמסר בחשאי מאבות לבנים בבני-משפחתו, וכתוב בו טבע כל מיני צמחים ודשאים ורפואתם לכל מחלה ומחלה.  וחבל שנצטוו עליו באלה ושבועה, שלא להשתמש בו.  ואלאמלא כך, היה מעלה רפואה שלמה לכל החולים ולא הוצרכו עוד למלחשים, לגוֹיות זקנות ולבני-קדר, לא להם ולא לתרייקאות ולחשים שלהם.  ובכלל לא היה דרך חייו של הירציל כדרך חייהם של שאר יהודי מקומו.  ביתו לא היה בית-יין כבתי שכניו.  מלבד שתים שלש פרות, גם צמד בקר וסוס היה לו וגוי טראכים שׂכירו לכל עבודה בשדה, נחלת אבותיו.  ואין צריך לומר, שהיה מגדל כלב בתוך ביתו, וזה היה כלב ישראל היחידי בכל העיר.

לבית-הכנסת לא היה הירציל בא להתפלל בצבור אלא לעתים רחוקות, לא מפני שמורא שמים לא היה עליו, חס ושלום! אדרבה, היה ירא גם מפני מזיקין ורוחות, אלא לא בא מפני שהורגל בכך, בבלי כוונה רעה.  אלמלי אחד מבני העיר עבר אפילו פעם אחת ולא בא לתפלת מנחה בזמנה, היו הכל מרננים אחריו ומעלים עליו כאלו גזל את הקדוש-ברוך-הוא תפעלה אחת, והירציל היה גוזל אותו, כביכול, כמה וכמה מאות תפלות ואין פוצה פה כנגדו; וכל כך למה? מפני שהכל היו חושבים את הירציל שהוא בריה קלה ומשונה ונער, שאין דעתו מיושבת עליו.  ולא זו בלבד, אלא שהיו מתיראים גם מקול שאגתו.  וכשבא פעמים לבית-הכנסת היה עומד כדרכו מאחורי הבימה בתוך נערים שובבים, והיה פטפוט והמולה, דיצה וחדוה שם.  השמש משמיע קולו, כדי לצאת ידי-חובתו, קורא ואומר: הס! ובעלי-בתים חשובים מקישים על השלחנות שלפניהם ואומרים: אי-אי! וקולם כקול קורא – ובכלל...

הירציל כטל המתבקש לעולם היה לשלמה'לי.  שני אלה משונים בשנים ושווים ברגשי לבם.  אותו הדבר, שהיה מקשקש בתוך שלמה'לי וממשיך את לבו, שלא לדעת מה הוא ומה כוונתו ולאן הוא מושכו; אותו הדבר, שאין דוגמתו בכל היהודים הנאנחים והנאנקים, שצר לו המקום ביניהם ורע רע לו עד להתעלף – הוא הוא שנשמתו של שלמה'לי הריחתו, מעשה שטן, בהירציל הנגר.  וכפי שיתברר להלן לא מצא יצר-הרע חבר לשלמה'לי יפה יותר מהירציל זה.

 

פרק שנים-עשר

אייזיק נפחא והירציל הנגר, אף על פי שהיו בעלי-אומנות, נמנו בכלל בעלי-בתים חשובים, ובתור המעלה הזו היו חידוש גדול חבריהם האומנים, כאותם היהודים, שזכו לרביד זהב על צוארם – בדורם, ולזכות "אזרח" בדור שלאחריו, ולמעלת "יועץ המלכות" בדורנו זה, שסופרי הרשות, הסקריפטורין הקטנים, חלקו להם כבוד לאכול אצלם דגים בשבתו ומועדים בימים ההם, ושהשרים הגדולים מוחלים לשעה על כבודם ומתרצים להם, לבוא אל המשתה, ומרקדים עם נשיהם ובנותיהם בזמן הזה.  ובאמת כלום לא חידוש הוא, אומנים –  והם בעלי בתים; יהודים – והם חשובים כבני-אדם!...

והדברים הללו דברי-אמת, כיהודים אצל אומות-העולם, כך היו האומנים נבזים ושפלים אצל היהודים.  אפשר, הם שפלים אף עכשו, אבל אינם מושפלים עד שאול תחתיה כבראשונה.  עכשו אין בעלי-מלאכה בכלל שנואים על העם, והוא מתנהג עמם בכבוד, באמת ובתמים כדרכו, יצאו השחצנים, גסי-הרוח הללו, שאין תוכם כברם ומתנהגים בתרמית וערמה כדרכם.  ולשעבר היו שנואים ובזויים לכלם, ובפרט במקום תורה כעיר ק... אומן היה פסול במשפחה, וכמה פמעים נפסל החיתון ונתפרדה החבילה על ידו.  יחוס משפחה היה הדבר המתבקש ביותר בחיתון בעלי-בתים אמידים.  היו מעלים רבנים, תלמידי-חכמים, שוחטים וחזנים ובטלנים ישני-עפר מקבריהם ומעלימים את האומנים קרוביהם.  מוזג ופונדקי-הכפרי ובעלי-אכסניא שבכרכים, אנוני ופרגמטוטוס ומלוה-ברבית לא די שהם כשרים ואין בהם משום חילול-משפחה, אלא שהיא היתה משתבחת בהם.  הם הם היושבים בראש הקרואים לסעודת אירוסין ונשואין  וראשי המדברים בבתי-כנסיות, במרחצאות ובחדרי-הקהל, וטעמו של דבר זה הוא: שערי הפרנסות הרי ננעלו בפני היהודים ולא הניחו להם אלא מעט, ואלה, שהחזיקו בהן, היו מספיקות להם לחיות בעצמם ולהועיל לאחרים.  בהיות להם דברים, על ידי פרנסתם, עם בעלי-נכסים, אדוני-הארץ ושרי-המלכות, היה בידם לעשות טובה ליחיד ולכלל ישראל בעת צרה.  ולא פעם אחת בלבד ריוח והצלה עמד ליהודים על ידי בעלי-אכסניא ומוכסים ומלוי-ברבית, הם הבנקירים שבימינו.   פונדקי-הכפרי ביתו היה פתוח לאורחים עניים, משהיו אוכלים ושותים נתן להם נדבה וצידה לדרך, ועל הרוב היו הפונדקאים משׂיאים בנותיהם ולתלמידי-חכמים מבחורי הישיבה.  ולפי דרכם של כל אלו האמורים ומעשיהם בדורם היו מה שזבולון ויששכר, שבטי ישראל, היו בשעתם; זבולון היה עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה.

פרנסי הקהל היו נוהגים שררה על האומנים ברמה, והבדילום לרעה מכל בעלי-הבתים בדברים הרבה. פועל לא היה רשאי ללבוקש בגדי-משי ו"שטריימיל".  בבתי-מדרשות היה מקומו על הספסלים שבשורה אחרונה מאחורי הבימה, ולתורה היו קוראים לו "החבר" ולא "מורנו", ולא היה עולה למנין ז' גברי הקרואים, אלא נוסף עליהם, וקראו לפניו שלשה פסוקים, וכנגד זה שתי התוכחות, שבתורת-כהנים ושבמשנה תורה, וכל הקללות הכתובות שם, כלן היו נקראות ונתונות לו.  אסור היה לו לבוא בקהל, בהתאסף נכבדי העדה, ואת פיו וחות-דעתו לא שאלו מעולם.  על דבר פשע כל-שהוא גערו בו בנזיפה וסטרו אותו על הלחי.  וכשהיה מעיז פניו ברבים נמנו עליו להלקותו מכת-מרדות בחדר הקהל.  את בניו חטפו ומסרום לצבא כופר נפש של אחד מחובשי בית-המדרש ובר-אבהן.  וכאן השם "בר-אבהן" נאה מאד, שממנו משמע, שיש אדם שאינו "בר-אבהן". ומי הוא? זה בן-עני, שנצטרף בפנקס הנולדים לאחים בני אב אחד, והוא לא "בן אביהם" ולא אחיהם, אלא אח לצרה, שיפדה אותם מעבודת-הצבא ויהא כפרתם!

ואף ביניהם לבין עצמם היו הפועלים מושפלים באותם הימים.  דרך למודם של דברי אומנות מתחילתה היתה שלא כהוגן, וגררה אחריה לבסוף תולדות רעות הרבה.  תלמידו של פועל נתחייב לעבוד כמה שנים עבודת משרת, גם עבודת שפחה ועבודת אומנת בבית רבו ולקבל מהלומות, מריטות-שער ומכות-לחי מידו ומיד אשתו, בעלת-הבית, בכל עת ובכל שעה וכמה שירצו.  ואם את המלאכה גופה לא למד, הידיעה לו מניין? סופו שהיה בימיו פועל-הדיוט, מר נפש ואומלל, ולפכח צערו התחיל שותה כוס--תנחומין ונעשה שכור.  ידים לו – ומכה.  וכיון שנתן לידיו רשות לא היו מבחינות והכו פעמים גם את אשתו, בת-זוגו.  ואוי לתינוקות, שמזלם הרע הביאם לידי רב זה בזמנו! והתינוקות, שבאו להתלמד מהדיוט שכמותו, מי הם? יתומים, בני-עניים, עזובים ועלובים, שלא קראו מימיהם – עמי-הארץ גמורים!

ואף-על-פי-כן, כמה שיתה עמידתם של פועלים רעה, נמצאו ביניהם הרבה אנשים טובים, אנשי לבב ובעלי דעת – ואביונים שמחים.

עד כמה שבית-דירתו של אומן היה נראה עגום ושמם מבחוץ, היתה פעמים השמחה במעונו מבפנים, בשעת העבודה.  הנה עומד לו, למשל, איציק החייט וכובש מלבוש, מעשה ידיו, המונח לפניו על השלחן, פותח ב"מארש" ומרקיד את המכבש שבידו לפי נענועי קול נגינתו.  והבחורים, הפועלים, אחוזי מחט, כשהם יושבים סביב לשולחנו ותופרים, מסייעים ועונים לו, כל אחד בקולו, וכל אחד בגרונו, ומפי כלם יוצא "מלך עליון" בגילה ברינה ובשמחה רבה.  ומיד עוקם אחד מהם את פניו, לובש צורה עגומה ובקול עצוב חורז ואומר חרוזי בדחן לכלה "בַּכֶּסֶה"  ליום חתונתה.  הבחורים קצתם עונים ככלי-זמר בקול דממה ובנעימה דקה ואבלה, וקצתם גועים כנשים בבכיה – ובבית תאניה ואניה, תאנית-חתולים בנשף-חשקם, ואחריתה כרכור ורקידה.  הבחורים שאסורים בבטול מלאכה, מרקדים ריקוד מיושב לפני הכלה.  ובמקום שושבינות, דורון זה שנותנים כנהוג לזוג בשמחת החופה, זה צובט את זה ואחד משמט לאחוריו כובעו של חבירו, וחותמים בקריאת מזל-טוב בקול ששון. בעלת-הבית משימה לפניהם קערה גדולה מלאה בולבסין חמים, מבושלים בקליפתם, וכדאי היה לעמוד אותה שעה ולראות, היאך הבולבסין נקלפים, נזרקים לתוך הפה ונבלעים במהירות מופלגת כהרף-עין.  מהירים באכילת בולבסין כפועלים חייטים וכיוצא בהם אין דוגמתם בכל העולם.  ואין בזה שום חידוש, שהרי הבולבסין – אוי לנפשם – מזונם בכל יום.

דברי שיר הרבה יש, שהפועלים אמרום מעצמם, בשעת השראת רוח השירה עליהם, ומהם יצאו ונתפשטו בעולםונעשו שירי-עם.  אלו הפועלים, שהיו מחזירים על הכפרים, ערבבו בשיריהם מלות הרבה מלשון הגוים עד שהיו פעמים חצים יהודית וחצים רוסית.  השירים הללו יש בהם שירי-אהבה.  אמה עבריה, למשל, עדיין בבתוליה, מתגעגעת בגלותה, בבית-המבשלות, על דודה, מזכרת שעות טובות ונעימות, שהיו מטיילים שניהם כזוג של יונים אהובים, פעם בסבכי יערים ופעם בבר ובקמה, ומתעלסים באהבים.  או בתולה סתם משתוקקת לחתן ונמשכת לו בכל נפשה, כתינוק זה שפושט ידיו כנגד הלבנה לחברה בזרועותיו.  ויש בהם שירת כלה לחמותה הרעה, שירת יתומה עלובה לאם-חורגת, ושירת-טירונין לעבודת-הצבא, שנפטרים בבכיה ממחמדי-נפשם – הנשויים מנשיהם ובניהם, וילדים קטנים, נשואים על כפים של "הדודים", פולמוסטים זקנים, מעוטפים עטיפת עורות כבשים, ארוכה פי שנים ממדת גדלם – מאבוֹתם  ואמוֹתם ומאחיהם ואחיותיהם.  הקטנים הללו קרויים באותם השירים "יתומים עלובים", המטולטלים כעלים נושרים מאילנות לירכתי-צפון, לבין נכרים, אכרים גסים ובורים, להיות שם רועי-חזירים, ושם ימותו, והוריהם לא ידעו את קבורתם עד עולם. – ויש בהם גם שירי-זעם והתולים על בעלי-כיס, על פרנסי העדה ועל המשמשים בקודש.  בשיריהם אלה הניחו הפועלים את כל חמתם במיני בריות הללו ונפרעו מהם באלות וקללות, בהתול ודברי-חידודין על הלחץ והענויים הקשים שהתענו תחת ידיהם, והיו מכנים להם שמות לגנאי, כגון: בעלי-טובות, בריות נאות, בעלי ידים יפות וכיוצא בהם.  ומכאן אתה אומר, שהפועלים מעין נשמה פיוטית להם וילדוּת יש להם גם בזקנוּתם, ולפיכך הם מצויים אצל נערים ומחבבים את הסופרים הפייטנים.

ילדים אף הם אומנים בטבעם.  האומנות חביבה עליהם ועובדים תמיד ברצון – בונים, מפסלים ופוסלים ומציירים, וכיוצא באלה.  תינוק של בית-רבן בוקע עצים באיזמל ועושה טפוס, מתיך בו עופרת ומוציא חזרזרים לחנוכה, עושה כלי-געש והלמות-המנים לפורים, מצייר צורות תמוֹרים ופטורי-ציצים ומדביקם על החלונות לכבוד חג השבועות.  אלא לא די שאין מכשירים כשרון-המעשה בהם,  מאבדים אותו לדעת בחוזק-יד.  אומרים לילדים: מוטב שתלמדו ואל תשעו בדברי-הבלים! וכשילד מזדמן אצל בעלי-אומנות, הוא יושב ונהנה ממעשה-ידיהם ומדברי-שיחם ונגינתם והגיונם.  לאחר שמעלה על דעתו את כל הכעסים ודברי רוגז ותוכחות שמגיעים לו בבית-רבו, בבית-המדרש ובבית הוריו, הוא רואה את עצמו אותה שעה כאן כאלו יצא מיגון לשמחה, מאפלה לאורה.  עיניו רואות ידים עסקניות, אזניו שומעות שיחה נאה ולבו נהנה ושמח.

ילדים אומנים הם, ואומנים – ילדים.  אלו ואלו מצוּוים בכבוד ומורא: ילדים – בכבוד הורים ומורים ויראתם, ואומנים בכבוד בעלי-בתים ומוראם.

אייזיק נפחא והירצל הנגר בזכות-אבות יצאו מכלל בעלי-אומנות ונמנו בין בעלי-בתים שבעיר.  הם התיחסו למשפחה נכבדה והיו קרובים לגדולי העיר.  אבותם הורישו להם בתים בשוק, המקום המשובח משאר הרחובות, ומקומות בכותר מזרחי שבבית-המדרש.  שניהם היו שכניו של רבי חיים, בית אייזיק מימינו לבית רבי חיים, ובית הירציל משמאלו.  והשכנים הללו היו דרים בשלום.  מבקרים זה את זה ברגלים ומועדים של שמחה.  בנו של הירציל, בן-ציון, היה חבר לאחיו הגדול של שלמה'לי.  ורבי חיים היה מלמדו בחנם שעה אחת או שתי שעות ביום, כשנפנה מעסקיו.  מה שאייזיק והירציל היו רשאים בקפוטה של משי וב"שטריימיל" בשבת ויום טוב – לא קשה כלל: זכות-אבות עמדה להם.  קשה הוא זה, שבניהם של אבות חשובים ונשואי-פנים יהיו בעלי-אומנות.  אומרים: "רוח-רעה, לא עלינו, נכנסה בהם בילדותם, שבטלה אותם מתורה ומשכתם לדברי תעתועים ומעשה-נערוּת.  ילדים היו בקטנותם וילדים נשארו, לא עליכם, בזקנותם.  רוח רעה זו היתה מקשקשת בהם, מקשקשת ומקשקשת.  ומה היה בסופם?  לא כלום – בעלי מלאכות.  אף-על-פי-כן... אינם כאותם ההדיוטות.  סוף סוף בני בעלי-בתים נכבדים הם"!

ולילדים-זקנים הללו הביא יצר-הרע את שלמה'לי.  זו היתה הדחיפה האחרונה מן הדחיפות הרבות, שהיה דוחף את שלמה'לי ומוציאו מאותו העולם העבר.  עכשו לא ישב עוד תדיר כתרנגולת-דוגרת על "ביצה".

 

פרק שלשה-עשר

אייזיק והירציל שניהם נתחבבו על שלמה'לי.  אבל לאייזיק היה לבו מושכו בשביל בי-נפחא שלו.  מבי-נפחא זה היה שלמה'לי נהנה יותר מחקירותיו של אייזיק.  וכנגד זה הירציל הנגר כמו שהוא במנהגו, בהלוכו ובדבורו ובשגעונותיו, הוא גופו היה מהנה את שלמה'לי הנאה מרובה.  רתחן זה הרי הוא בעצמו בי-נפחא, רוחו כתנור אש תמיד בוערה בו.

שעותיו הפנויות של שלמה'לי היו נתונות פעמים לבי-נפחא של אייזיק ופעמים להירציל, הכל לפי תקופות השנה ולפי רוח היום.  בתקופת תשרי, למשל, עת גשמים וטיט-חוצות, או סתם יום סגריר ומעונן, רוח לח וקר נושב, השמים מתקדרים, מתעטפים בעבים כבשׂלמה בלה ומטולאה, טלאים שחורים על גבי טלאים אמוצים-כהים, ופניהם זועפים וזורקים מרה-שחורה בכל הבריות, – אותה שעה שלמה'לי בא לבי-נפחא, מצמצם ישיבתו בין הכלים, המונחים בזוית, יושב דומם שקוע בהרהוריו, שוקט ומביט ממקומו.  נושב המפוח, מתלהבים הפחמים, הברזל מתלבן וניצוצות נתזים – ושלמה'לי אסור בחבלי-קסם.  רוחו טס לעולמות מופלאים ורואה מראות יפות וצורות נאות מהרהורי-לבו.  גופו כאן, בבי-נפחא, ונשמתו שם בערבות-עדן ובמשכנות שלום, אורה ושמחה – שלמה,לי בורא עולם טוב ונחמד למראה ומשרה נשמתו בעולמו הנאה, שברא בדמיונו.

ובאותם הימים שהשמש זורח ובהיר בשחקים, דשואה האדמה ונאה עולמנו זה, ושלמה'לי מתענג מזיוו בכל נפשו ובכל חושיו, – אותה שעה לבו מושכו להירציל, שביתו והכליו, רפת-בקר ומתבן ולולין של עופות נועם וחן-הכפר עליהם, ושמנהגו ודרכי-חייו הכל שלא כדרך בני העיר.  ראית מימיך יהודי, בעלי-הבית חשוב, שמטפל בעופות ובהמות ויש לו כלב בביתו?  יהודי בעל אשה ובנים ובית-דירתו בשוק, שהוא אינו ישן לאחר אכילת "טשאלינט" בשבת, כדרך העולם, ומטייל עם בנו מחוץ לעיר?

שלמה'לי קנה לו חבר, את בן-ציון, בנו של הירציל, והוא וחבירו היו מחבבים זה את זה.  בן-ציון מדות בן-עיר ומדות בן-כפר נתיחדו בו.  היה יודע ללמוד מעצמו משנה וגמרא, אלא שהתרשל בלמודו והיה ממעט בתורה ומרבה בעסקי בית ושדה.  בעל לב טוב ושותק היה מטבעו, מדבר מעט וברמיזה ועושה הרבה.  רמז – ושלמה'לי ידע מה הוא רומז.  יושב לו, למשל, בן-ציון ביום קיץ אצל פתח ביתו בחוץ, כחום השמש בגבורתו.  הכלב משתטח על גחונו לרגליו, ומנשם בקושי מרוב החום, ופעמים הוא מרים ראשו, מושיט לשונו וצודה – ופתאם זבוב בפיו.  ומצדו רובצת תרנגולת פרושׂת-כנפים, ומתחתיה צפצוף אפרוחיה עולה.  עת מנוחה היא למשפחה זו לאחר מרוצתה וביקורה באשפתות עד עתה.  כלתה רגל מן השוק, אין עובר ושב.  הפרות רועות בשדה והתינוקות כלואים בבית-רבן, והגדולים גוהקים ופוהקים, זה בביתו וזה בחנותו,  וצמאים למים, למים קרים.  על אחד הכתלים חתול מטפס ועולה, ובאמצע הכותל הוא נח; הופך פניו לאחוריו ומביט ונמלך בדעתו מה יעשה, יטפס ויעלה או יחזור וירד? אותה שעה שלמה'לי יוצא בחשאי מתוך הבית לאחר שנתפטר מתלמודו בשיעור הקצוב לו ליום.  עומד ומצפה ונושא את נפשו למרחוק, לקו ירוק של ראשי אילנות בשיפולי כפת-הרקיע.  ומיד הוא רואה את בן-ציון יושב פתח ביתו, וקפץ ובא אצלו.  בן-ציון עומד ממקומו, רומז בעקימת חוטם והולך – ושלמה'לי אחריו.  שניהם שותקים ויודעים, הליכה זו טיול ארוך הוא להם מחוץ-לעיר.

בדרך הלוכם בתחומה של עיר נכנס בן-ציון עם חבירו לתוך הגורן, לראות ערמה של חשש חדש, שהוא לשם.  אוירו של גורן מצונן ונעים, וריח טוב של חשש עולה ונבלע באברים.  החברים הללו מסכימים בלבם לדעה אחת ומתפרקדים על הערמה ומחליצים עצמוֹתם בנחת-רוח: שוכבים ומביטים לסנוניות שפורחות ויוצאות, פורחות ונכנסות, ומצפצפות וטסות סביב קניהן מתחת הגג של תבן, ופיות פתוחים, חרטומים מכורכמים של אפרוחים ערטילאים מבקשים אוכל, שלוחים מתוך הקנים לעומתן.

יוצאים החברים מן הגורן והולכים ובאים למישור גדול.  שדות זרועים מישירים והולכים בו לארכו ולרחבו עד למרחוק, ונוי ויופיי בכל מקום.  שם כוסמת צחה ואדומה מלבלבת, וחטה צהובה כעין הזהב כמסגרת לה מסביב, פרחי-נועם כעין התכלת נוצצים בבר ויפים לעינים, ובריות משונות, יצירי-כפיו של הקדוש-ברוך-הוא, פורחות ורוקדות ומנתרות שם בצפצוף בזמזום ובקול זמרה.  בן-ציון מתבונן לשדהו שם ונהנה, השׂעורה אביב וטובה.  והוא פונה והולך משם ושלמה'לי אחריו שניהם פני-להבים פניהם, שניהם שותקים ומדושני-עונג והולכים ובאים לאחו.  שם רועים סוסים כבולי רגליהם הקדומות.  תחת ערבה גדולה מדורת-אש בוערת, טראחים אופה באוּר בולבסין ומשֹים עליה מעת לעת ענפים יבשים מעלי עשן, כדי לגרש את היתושים.  סוס אחד מקרוב כיון שראה את בעליו, את בן-ציון, היה זוקף את ראשו, מדלג ופוסע כמה פסיעות ברגליו הכבולות וצוהל – זהו "ברוך הבא!" בלשון סוסית.  בן-ציון מחזיר לו שלום, מעביר ידו על גבו ועל אחורו, מזרז את טראחים ומצווהו על דברי העבודה ופונה והולך ושלמה'לי אחריו, והם הולכים ובאים לפני-ולפנים בתוך יער גדול.

משעה ראשונה שראה שלמה'לי יער צומח עצים נקבעה בלבו אהבה לו ויראה מפניו.  עדיין בקטנותו שמע עליו שמועות נוראות, שהוא מקום גזלנים וחיות רעות, גם שדים ומזיקים מצויים בו.  ומעשה בבנות העיר,  שהיו לקטות אוכמניות ביער, בא דוב ואכל את האוכמניות מתוך כליהן, ועד שהוא אוכל נחפזו וברחו.  ולא מפני חיות רעות ומזיקים בלבד, אלא היער בחזקת סכנה לבני ישראל גם מפני גוי קטן וכלבו.  בהכנעה וכובד-ראש היה בא עם חבריו ביער ומביט לכל רוחותיו.  מקול עלה נדף נזדעזעו כלם, משֹימים כף לפיהם וזה מצביע לזה, מתקו ואומר: הס! – אמת, כשהיה מטייל אחר-כך בכנופיה של הירציל ובן-ציון, והכלב עמהם, לא היה לחוש עוד.  נזדמנו לפניהם בני גויים שם, היו אלו ואלו אומרים "יומא טבא", וכלביהם מלקקים ומריחים זה בזה, והולכים לדרכם.  ואף מפני השדים לא היתה עוד סכנה כלל, הירציל הרי ידע לחש למזיקים ואימתו עליהם.  והוא בעצמו היה מספר, מעשה במזיקים, שהעמידו רוח סערה ביער והתרומם כגלגל, ושם ערמה גדולה של חשש ונתכוונו לזרות אותה לכל רוח, השליך סכין בתוך הגלגל ולחש עליהם לחש ידוע לו מן כתב-יד, שהולך ונמסר בסוד מאבות לבנים במשפחתו, ונתבהלו ונסו מפניו למקומות-מדבר ולא ישובו משם עד עולם.  אף-על-פי-כן אימת היער שהיתה עליו בראשונה רשומה נשתייר בלבו, ובכל פעם שנכנס בו היה מרגיש יראת-הכבוד מפניו.

שלמה'לי היה מדמה את היער בדעתו כבריה חיה, כמין אומה כביכול.  נתקבצו להם במקום אחד המונים-המונים אילנות, זקנים וצעירים, גדולים וקטנים.  כל אחד פרט בפני עצמו הוא למראית-עין, אבל "בעיקר" אחד סבוך בחבירו ואגודתם בארץ יסדו.  ינשב רוח קל,  מיד הכל מרגישים, מנענעים זה לזה בראשיהם ומתלחשים יחדו.  קטן וגדול אינו שותק, "רוח אחד לכלם".  הפיח בהם ויתעוררו כלם.  הך כאן ונשמע הקול שם... ורוח סערה, רוח צפון חזק כשיגע בהם, ברעש גדול הם משמיעים קול להודיע בעולם את צערם ואת לחצם.  אותה שעה היער הולך וסוער, וראשי האילנות הומים כגלי-ים.  כל נפש חיה בו נחפזת בהולה ומבוהלה ובאה בחורים ובמחילות-עפר.

יודע שלמה'לי את היער ומכיר את טבעו, ועיניו ראו אותו "בימי הרעש", ולפיכך הוא נכנס בו תמיד ביראה אפילו כשהוא שוקט ושאנן, אפילו בעת רצון, כשמזמין לבוא ולנוח בצל קורתו ומקבל את אורחיו בחבה ובפרי-מגדיו – בדומדמניות ובאוכמניות, ומשמחם בנגינות ובשירי-זמרה.  עכשו הוא יושב עם חבירו בעבי-היער תחת אילן גדול, לאחר שטייל בשדות הפרזים ונתייגע בדרך והמנוחה נעימה לו מאד. 

החברים חוזרים לעיר בין-השמשות ונכנסים לבית-המדרש בחשאי, שלא ירגישו בהם, וגומרים עבודת היום בתפלת מנחה.

שלמה התחיל מסדר סדר העבודה אצלו בבית אליבא דהירציל. שוקד הוא על עבודתו בגן-ירק שמאחורי ביתו, רובץ בין התלמים ומנכש בצנון, בבצלים ובקשואים, ותיכף לתלישת העשבים הרעים הוא בודק את הירקות לראות אם הגדילו.  מתעסק בגידול יונים ועושה להן קנים של תבן בעליה, וגם עופות מזמרים מצויים אצלו בתוך כלוב.  מרביץ תרנגולות בסל על ביצים מתחת המטה ושוחה עליה כמה פעמים ביום לראות, היאך אפרוחיה מתבקעים ויוצאים.  היה מעשה בברבורה אחת, שנתחבבה על בני-הבית בשביל יופיה ובקשו עליה רחמים מלפני אמם, שלא ישחטוה לחג הפסח, וברבור ובת-זוגו שהיו בבית נשחטו תחתיה.  לימים דגרה הברבורה והמליטה שנים-עשר אפרוחים בבת-אחת, וקבּל שלמה'לי הטורח על עצמו להיות הוא מטפל בגידולם.  ואמת הדבר, שלא התרשל, חס-ושלום, ועשה מלאכתו באמונה.  הרבה טרח בשבילם כל הימים, הרבה יותר משאביו ואמו היו מבקשים, וזה גרם פעמים לדברי רוגז ביניהם מעין שיחה זו:

– שומעת אַת –  אמר רבי חיים בתרעומת לאשתו, שכדרך היהודים לא קרא לה מעולם בשמה אלא אַת – המעשה בברבורה מעשֹך הוא.  ממך היה הדבר.  לברבורים קטנים נתאוית.  עכשו הבחור שלך בטל מתלמודו ואין דעתו אלא על הברבורה, עליה ועל אפרוחיה.

– ממני, הוא אומר! – מתרעמת שרה ואומרת – נפשי חשקה בברבורים!  הכל היו מבקשים רחמים על הברבורה, וכשיארע דבר-מה הקצף יצא עלי, אני חייבת.  מחיר, כמו שאני בת-ישראל, מחר, בלא נדר, אני קוראה להשוחט, לכשתרצה, וישחוט את הברבורה, אותה ובניה ביום אחד!

– אל נא באפך – מדבר לה רבי חיים רכות – אין לומר דבר לפניה, מיד היא כועסת.  לשחוט אפרוחים רכים, נקיים הללו, למה? צער בעלי-חיים!

– ולזה זה אתה מבקש ממני? – אמרה שרה ברוגז – אם בעל רחמים אתה, למה אתה אומר לי?...

– אני אומר כלום – הפסיק רבי חיים את אשתו, מתרצה לה ומתנצל בשחוק של חבּה  – אני אומר כנגד זה...  אומר אני, משנעשה אפוטרופוס לברבורים הסיח דעתו מתלמודו ואינו עוסק אלא בהם, פעם הוא אצלם בחוץ ופעם ברחובות.

– אני יודעת מה אתה? – אמרה שרה ודמעות בעיניה – הוא רוצה שילד יהא כלוא בבית כל היום.  אין אני יכולה לכלוא אותו.  אתה הרי אבא אתה, תן דעתך עליו ושמור צאתו ובואו מבוקר עד ערב.

– דייך, דייך! – אמר רבי חיים, פושט אצבע והודף בה בצדה של אשתו ושוחק לה בידידות, ואשתו מתפייסת לו ושוחקת אף היא - ושלום להם.

שלמה'לי מתאוה להדמוֹת להירציל גם במלאכת מחשבת.  מה הירציל צר צורת רבי יוסי ובת-קול שמנהמת כיונה, אף הוא בקש לצייר צורה מן הצורות, ולא עלתה לו, והוא מתנצל בינו לבין עצמו ובפני אחרים, שהוא מחוסר כלי-אמנות הראוים, ואין אומן בלא כלים.  בחרושת-עץ הוא צריך איזמל חד, וזה שזכה בו בגורל הרי הוא של עופרת, רך ופגום, ולמלאכת הציור צריכים למיני צבעים אדומים וירוקים, ולפיכך אינו חייב אם לא תמים פעלו­ֹ.  דיו שהוא מאמן ידו לעשות פנסים של נייר, מנקיות-האזנים וסריגת "בעזרת-השם" על פני האגרת, סריגה מסולסלת סלסולים-סלסולים וסופם צפור משונה.

 

פרק ארבעה-עשר

דרכו של שלמה'לי בחיים עד לפרקו זה אם אינה סוגה בשושנים על-כל-פנים היא ישרה בלא רכסים והדורים, וקוצים אף הם אין בה.  ומכאן ואילך הרך מתעקמת, בורות ומהמורות וגם קוצים בה.  וכל שהיא הולכת ומתרחקת המכשולות מתרבים, עד שנעשית משובשת במעלות ומורדות, בהרים ובקעות, וקשה לעבור בה.  המכשולות הראשונים לפני שלמה'לי בדרך הן צרות הכלל.  צרות רבות ורעות נשתלחו על עיר ק... ואף הוא היה בצרה עמה.

המקור שהשפיע ביותר פרנסה לקהלת ק... ועשה אותה לשם ולתהלה בכל העיירות שבליטא, היה מין בד אַסטרחנקי, ובייחוד מן בד לצעיפי הנשים.  "אסטרחנקי" הוא בד עבה,  צבוע ירוק-כהה, נגלל וכרוך כריכות-כריכות והיה משמש לבגדי עניים.  ולא מצינו בפנקסאות של עיר ק... טעם לדבר, למה נקרא אסטרחנקי.  ובד של צעיפים היה דק ומגוהץ, וארכו ורחבו כמפה זו, שמקנחים בה הידים.  שני מיני בד הללו הגרדים שבעיר היו עושים.  הנשים היו משימות על הסבכה שבראשן צניף לבן זה ומתכוונות להניחו כך שיהיו שני ראשיו יוצאים להן מאחוריהן כשתי לביבות רבוכות, ואצל כל אחת לביבה קטנה וקצרה כסניף בצדה.  ומטפחת היתה מקפת כעיגולין של חבית את הראש הצנוף הזה.  וראשיהן היו מתעבתים מלפניו זה בזה בקשר אחד וחוזרים והולכים, כל אחד לצדו כלפי האוזן, ונתחבים שם.  אצל נשים זקנות וצנועות היה קשר זה כטוטפת בין עיניהן, והבחורות היו מצדדות אותו קצת לאחוריהן.  נשים של עשירים היו לובשות בשבת ויום-טוב מטפחות-משי ישמעאליות או טורקיות, ובחול מטפחות-צמר מצוירות וידועות בשם מטפחות-תפוחים.  המחותנים מצד החתן היו שולחים סבלונות להכלה מטפחת-טורקית ומטפחת-תפוחית, ומצד הכלה היו שולחים להחתן "שטריימיל" לשבת. 

כך היו האמהות-הזקנות שלנו מתקשטות בימים ההם.

האמהות הקפידו על הצעיף שיהא תמיד מלובן ומגוהץ וחלק.  חליקת הצעיף היתה נעשית בידי שתי נשים, בעלות-בית, שנשתתפו במלאכה זו לצורך עצמן.  סדר החליקה כך הוא: שתי נשים זו עומדת כנגד זו מרחוק כמלוא אורך הצעיף, כל אחת במקומה אוחזת בקצות הצעיף לרחבו בשתי ידיה.  ועל דרך זה הצעיף מתוח לארכו בין שתיהן כמין מרזב.  ומכניסים בו כדור גדול של אבן או של זכוכית ושל ברזל.  אחת מרימה קצת את זרועי ידיה והכדור שופע ויורד מצדה ומתגלגל ובא לצד של חברתה, ומיד זו מרימה קצת ידיה והכדור חוזר ומתגלגל לזו שכנגדה.  וכך הכדור מתגלגל וחוזר בצעיף, עד שמחליקו יפה-יפה.

מי שלא ראה שתי הנשים בשעת חליקת הצעיפים, היאך הן עומדותזו כנגד זו בכובד-ראש, בנפנוף ידים וכתפים, בבליטת-כרס ובצידוד ראש, בעיקמת-חוטם ובסיקור-עינים, והיאך הן שוחקות זו לזו במתק-שפתים ומרירות כאחד, וזו שולחת לזו מדובשה ומעוקצה, דברים נעימים ושנונים – מי שלא ראה זאת לא ראה טוב מימיו.  אין דומה להן במשחקים ומשחקות בבתי-קרקסאות, ובכל בתי-תיאטראות שלנו בזמן הזה הבל הם בפניהן.

את הצעיפים הללו הגרדים של גויים בעיר היו אורגים אותם בבתיהם, ותגרים יהודים מאנשי המקום לוקחים אותם בכסף ובפקעיות של חוטים, שהגרדים צריכים להם.  תגרי ק... היו על הרוב חתנים סמוכים על שולחן חותניהם או אברכים שׁכּלוּ להם מזונותיהם בבית חותניהם, והפרוטה עדיין לא כלתה מכיסם.  ואף בניו הנשויים של רבי חיים היו מתעסקים בסחורה זו.  הצעיפים היו עוברים לסוחרים גדולים ונתפשטו על ידיהם בכל ערי ליטא.  צעיפי ק... עשו להם שם גדול בעולם וקונים רבים קפצו עליהם.  הפרנסה היתה מצויה בעיר ורבים היו נזונים ממסחר הצעיפים.  כך היה הדבר מתנהג והולך מאבות לבנים, ופתאם – והנה גזרה רעה.

נגזרה גזירת ההלבשה – יהודים חייבים בלבישת בגדים כמנהג "אשכנזים", ויהודיות אסורות בתספורת ובתגלחת ראשן.

וכיון שיהודים מתלבשים ונעשים אשכנזים הדין נותן, שהיהודיות נעשות אשכנזיות.  אמת, בעיר ק... הגזירה עוד לא נתקיימה.  פאות ו"שטריימיל", ראשים מגולחים וצנופים עדיין שם כקדם, אבל בשאר עיירות וכרכים – שם או ואבוי! יהודים מעלים כובעי הגויים על ראשם ויהודיות מורידות מעל ראשן הצעיפים ולובשות צניפות-ליטאיות, מיני סמרטוטים משונים, במחילת כבודכם.  אין צעיפים, אין מסחר ואין פרנסה – והעיר ק... נבוכה.  הכל מרגישים בעניות, מרגישים הטווים, הגרדים והתגרים, הקטנים עם הגדולים.  מרגישים גם המוזגים; שאם אין לחם לגרדי – יין מניין לו? ואם הללו מתפרנסים בצער מרגישים גם החנונים ובעלי-אומנות והפועלים.  אין צורך ואין חפץ בהם למחוסרי-פרנסה.  העניות מתגברת וקבצנים מתחדשים ובאים.  יורדים מנכסיהם נעשים מלמדים.  והמלמדים כעשבי-השדה נוצצים בכל יום.  רע, רע מאד.  ובני-אדם כשרע להם הם בעצמם נעשים רעים, מתקוטטים ושונאים זה את זה, אחד יורד לחייו של חבירו ומוציא בלעוֹ מפיו, מחלוקת ודברי-ריבות בשעריהם.  אין נחת עוד ואין שלום בעיר.

בבטול הצעיפים הורע גם לרבי חיים.  בניו הנשויים קפחו פרנסתם.  גיסו, שמסחרו היה בחוטי פשתן, פשט את הרגל וברח, הפקיר את אשתו ובנו הקטן, ומזונותם היו על רבי חיים על-כרחו ושלא בטובתו.  ואף הוא בעצמו לא ראה ברכה בעסקיו.  בטקסא של בשר, שהיה חוכר אותה, הפסיד ממון הרבה, משום שבני העיר היו ממעטים באכילת בשׂר. נצטמצמה פרנסת ביתו פסקה השלוה במעונו.

שלמה'לי התחיל טועם מרירות בחיים.  עברה שלות הילדוּת.

וצרה, כיון שפתח פתוח לפניה היא גוררת צרות רבות אחריה.  ובאחד מימות-החמה, ימי השרפות בעיירות של ישראל, נפלה דליקה בעיר ק... ונשרפו בתים רבים, ובתוכם גם בית אביה של פראדיל.  בכל רחובות העיר תלי-תלים של אפר ועליהם קימוניות מעושנות כמצבות בבית-הקברות.  בני-אדם אומללים, ערומים ויחפים, צנומים ומצומקים כפגרים מתים, ומתגוללים בחוצות.  מקצתם מחטטים בערימות-האפר של בתיהם השרופים, מבקשים שארית כל-שהיא מכל מחמדיהם שהיו להם, כמי שמטפל בנבלה של סוסו ומסתפק גם בנעלי-ברזל שבטלפיו.  שמחתו של זה על מסמר ועל קדירה ועל בולבסין צלויים, שמצא בתוך האפר, היתה מדאיבה נפש רואיו הרבה יותר מצערם של אותם העלובים, שהיו יושבים בחבּוק-ידים שוממים ואבלים ותלויי-ראש.

את הוריו של פראדיל ובניהם הכניס רבי חיים לתוך ביתו, והיה המקום שם צר לכלם, אלא בשעת-הדחק צערו עצמם מחיי-רווחה, באונס או ברצון. לא נצטער רק שלמה'לי בלבד, ועוד היה נהנה בלבו, שעכשו הוא דר עם פראדיל בדירה אחת.  ויותר שהמקום צר, יפה הוא לו ביותר – הרבה פעמים ביום הרי יזדמן לו להיות נתקל בה,והסתכל בפניה, לשמוע את קולה, להזין עיניו מזרועותיה והערומותבעשיית מלאכתה ולהרגיש נשמח רוחה, ולא לחוש עוד מפני מראית-עין.  היה משתדל לשמש את הוריה של פראדיל בכל מה שאפשר, לילך בשליחותם ולהביא מה שמתבקש להם, ולשם נשיאת-חן נתכוון בזה.  וכדי לעשות נחת-רוח להם לא חס על עצמו והיה בא יום-יום בעגלת-יד לבית דירתם השרופה, בה בשעה שפראדיל היתה חוטטת שם, ותיכף לביאתו התחיל מחפש – מחריש ושותק, וכל מה שבא לידו שם הוא נותן בעגלתו.  ואף מציאתה של פראדיל היה נוטל מידיה בחשאי ונותנה לשם.  וכשנתמלאה העגלה טרח בה בהולכה לביתו, הוא מושך ופראדיל דוחה, שניהם מזיעים ופניהם מאדימות ושניהם שותקים.  וכך היה סותר תנור וכירים ומסיע את הלבנים לביתו.  שמחת הגבור, כשהוא חוזר בפומבי מן המלחמה בשלל רב, בכסף ובזהב, לא הגיעה לשמחת שלמה'לי, כשהיה מושך בסיוע של פראדיל את עגלתו טעונה לבנים, גרוטאות ושברי ברזל וכיוצא בהם פכין ומסמרות מוצלים מאש.  מרה היא האמת וחייבים לאמרה – שרפה זו, שרבים הוזקו בה והיו בצער גדול, שלמה'לי, שהיה כמצטער למראית-עין, החזיק טובה לה בלבו, כיורש זה, שבוכה, כביכול, בשעת פטירת אביו העשיר ולבו שמח.

אבל לא היו ימים מועטים ונגעה בשרפה גם עד נפשו של שלמה'לי.  הוריה של פראדיל, שאבדה להם כל תקוה להתקיים בעיר ק... נתפטרו משום והלכו למקום אחר, והיתה פרידתה של פראדיל קשה על שלמה'לי, שהורגל בה זם ימים רבים, ונצטער עליה צער גדול.

 

פרק חמשה-עשר

ומצרות וכל מיני פורעניות מתרגשים ובאים בזה אחר זה על עיר ק... כגלי-ים.  מי כישראל מלומדים בצרות, שעל כל נחשול שעומד עליהם לטבעם בים זועף זה, הם מרכינים ראשם כקנה, וחוזרים ומרימים אותו כשישתוק הים מעליהם.  ברוך שאמר לישראל: "כי תעבור בנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכוה!" גזירה יוצאת על הצעיפים – ודאי גזירה רעה היא.  והיהודים? היהודים מתרגלים בה, דוחקים עצמם מעט, רעבים מעט, מצערים עצמם מעט מצרכיהם ובוטחים, שבעזרת השם אפשר שיחיו גם בלא צעיפים.  דליקה נפלה בעיר – אמת, זוהי צרה גדולה.  אבל הקדוש-ברוך-הוא הוא אבינו וישראל בני-רחמנים.  והנה כתבים נכתבים ומשולחים נשלחים, ויהודים מצפים וממתינים – ואין עוזר.  משולחים הלא אף הם בשר-ודם, שנשים ובנים להם ולאכול ולשתות הם צריכים ככל בעלי-החיים.  בא החורף הקר, ודירת-עראי בחוץ אי אפשר עוד – היהודים על-כרחם נדחקים ובאים לתוך בתים.  ואם צר המקום – אין בכך כלום.  מצמצמים עצמם ויושבים ישיבת-אחים בדוחק.  מחלקה-מהלכת באה ורבים מתים – גוזרים תענית ומתענים ואומרים תהלים.  אביונוּת מתגברת ואביונים מתרבים – מי שרוצה ואפשר לו הרי יקח מקלו ותרמילו וילך למדינת-הים ולארבע רוחות העולם.  עולמו של הקדוש-ברוך-הוא גדול הוא, ואהלין ארץ חמדה ורחבה היא, והמלמדות סחורה טובה שם.  נושאים יהודים את רגליהם והולכים לשם ונעשים מלמדים ושלום להם לכאורה.  קפצה עליהם הגזירה, שאסור ללמוד תורה אלא בהרמנא דמלכותא, ומחדרים אימה – מתחכמים ועושים תחבולה, הקדוש-ברוך-הוא מרחם – והמלמדים מלמדים.

כך היו בני העיר ק... מבלים השעות הרעות, שהתרגשו ובאו עליהם.

ובאותם הימים באה לעיר שמועת הקולוניות – המלכות נותנת ליהודים אדמה להתישב עליה ולעבדה.  שמועה זו, כשנתגלגלה כפקיע ונמסרה מפה לפה, נתגבבו עליה גירסאות משונות הרבה זו על זו ונסתבכו לבסוף כל כך, עד שהיה קשה להתירן.  מה קולוניות והיכן קולניות ונתינת אדמה כיצד? – בסוגיא זו נתבלבלו הדעות, ובכל מקום, בשוק ובבית-המדרש ובחצרו, כנופיות כנופיות בני-אדם נחלקו בה ברוגז ובגדופים ובקול צוחה.

– בבקשה ממך, רבי זליג – טוען חייקיל החיגר, שנותן נפשו על הקולוניות – אמור נא לי אתה הפילוסוף, החקרן הגדול והנורא, ה"בּע-בּע" שלך מהו? וה"עט-עט" שלך מה פירושו? דבר זה, שהוא עץ חיים ליהודים, אין מבטלים אותו בקימוט-מצח ולא ב"עט-עט" ו"בע-בע". דבּר עמנו בלשון בני-אדם.

– מה אומר ומה אדבר עמך, חייקיל, אם אתה... במחילת כבודך – החזיר לו רבי זליג בעקימת-פה, קומץ בשתי אצבעותיו מן הטבּק שבּבי-טבּקי שלו ומשׂימו באפו – אינך מבין כוונתו של דבר והתמצית שבו.  נותנים קולוניות! ולמה? כלום נותנים בלא שום טעם:  הילך חייקיל והיה רוזן ובעל-נכסים?!  עט, ומאה פעמים עט!

– דברים הללו ממש אומר אני גם לפייבוש שלי – נכנס לתוך שיחה זו יעקל מבני-בניו של המגיד - להיות רוזן אתה מבקש, פייבוש?  לאו!  ענין זה, אומר אני, יש בו מעין דברים שבגוי... גוי פגן, שסופג ארבעים, במחילת כבודך.  ולא עוד אלא, כפי שאומרים, על התרשלות בעבודת-האדמה ועל אחת משאר עבירות קלות ימסרו את החוטא לעבודת-הצבא, או ישלחוהו לארץ גזרה, לסיביר.  פייבוש, אני אומר לו, מלמד אתה, ובמלמדות אתה עוסק כל ימיך, היה מלמד גם להבא, ואַל ישיאך דמיונך דברי-הבלים, שנתעברת הלילה, למשל, וגוי בבטנך... לא, פייבוש, הידים ליעקב לא ידי עשׂו הן.

– אין חפץ לנו בפלכים הקרובים, – בת-קול מפוצצת מתוך כנופיא אחרת שלפני בית-המדרש – בפלכים הללו אין אנו רוצים, אפילו אם יתנו לנו מלוא בתיהם כסף וזהב.  מוטב שנלך לאותם המקומות, לייקטרינוסלב ולחרסון.

– יהי כדבריכם! – נשמעו עוד קולות הרבה יוצאים משם – אבל הכסף, הכסף, הכסף?!

– כסף נותנים!... יש כסף!... וכסף יהיה!... הסו ושמעו מה אומר רבי חיים!  רבי חיים מה הוא ומא? יקראו אסיפה, אסיפה הבו לנו!

וזהו דבר הקולוניות, כפי שנתברר באסיפת העדה:

רבים מיהודי "רוסיא-הלבנה" וממגורשי הכפרים שם נתישבו, על פי בקשתם בשנת 1806, בתמיכת כסף ובדבר מלכות על אדמתה בחבל "רוסיא-החדשה", לעבוד את האדמה כרצונם.  ובשנת 1810 גזרה המלכות, שלא ישלחו עוד היהודים להתישב שם, כי אפס כסף לצורך הישוב.  לאחר תשע שנים חזרה והתירה להם את הישוב, אלא שכל צרכיהם עליהם.  ולפי החוקים מן 1835 ומן 1847 הורשו היהודים להתישב בתור אכרים על אדמת המלכות בכל תחום מושבם של ישראל, וביחוד בפלכים ייקטרינוסלב וחרסון, והוצאותיהם יתן הקהל מטקסא של בשר.  וכיון שהקהל חייב בצרכיהם הניחו הנאספים את דבר הישוב בצריך-עיון עד האסיפה הבאה.

האסיפות הבאות היו לבטלה, ככל האספות, שאין בהן ממש, אלא שיחה בטלה ולהג הרבה.  לכסף היו צריכים וכסף אין לעדה.  ולא דיה שעניה היא ודלה, אלא היא גם חייבת מסים וארנוניות, שגובין ממנה בזרוע.  כל יושביה, מקטן ועד גדול, שרויים בצער וזה לזה שואלים:  מה יהא בסופנו? בלשכת-התנור שבבית-המדרש יהודים מסיחים בביאת המשיח, מודיעים ומחשבים "קץ" חדש, שרב פלוני, גדול בישראל, מצא בפסוק אחד.  שמועה טובה זו מרחיבה דעתם, התקוה מנצנצת מתוך עיניהם והם מתרגשים ואומרים: חזקו אחים ונתחזק – אל יאבד ישראל!

וטובי-העיר מתאספים יחד לפרקים, יושבים ונמלכים על עסקי העדה, ולבסוף הם עומדים, נאנחים ואומרים:   הושע השם את יהודיך.  אוי, עמידתם דלים וריקים!

ומעשה בטובי-היער, שהיו מסובים בבית רבי חיים בליל חורף, והקרח באותו הלילה נורא מאד.  הלבנה מזהירה  ברקיע ומרגליות מנצנצות באדמה – מנחה היא שלוחה לה מאת כוכבי-אור, כלוית-חן לשמלת-שלג חדשה שעליה.  לא נברא לילה זה אלא לעונג וטיול-דודים, אבל תענוגות בני-אדם לא ליהודי ק... הם – שקט ודממה בחוץ ונפש אדם אין שם.  יושבים טובי-היער סביב לשולחן אצל תנור חם ומסיחים בעניני העדה.

ועד שהם מסיחים, נאנחים ונאנקים, הדלת נפתחת מחוץ, וזרם קר בעמוד-אד כהה פורץ לו דרך לתוך הבית, וקול פסיעות נשמע בחריקה משונה, ומתוך עמוד-האד דמות אדם מבצבצת ויוצאת.

– ליפּא!       אומרים כולם פה אחד – "שלום עליכם", ליפא!

ליפא מבני בעלי-בתים הוא. כבן ארבעים שנה. פקח הוא וחדדן. שקוד וטוב-לב תמיד, כאחד מאותם העניים השמחים אפילו בשעת דחקם.  נחמד לבריות ואהוב לכל אנשי העיר.  כשבאה השמועה על הקולוניות לא פתח פיו בפלפולי-הבל ולא התחכם הרבה כאחרים, אלא מיד נשא רגליו והלך לעיר-המחוז ומשם לעיר-הפלך לידע ולהודע מה נשמע בענין זה ומה לו לעשות.

בשפה רפה משיב ליפא שלום לכל אחד ואחד, מבדר כנפות אדרתו, מנער חצנו וזקנו מגלידי-שלג ועומד ומתחמם כנגד אוּרה שך האח המבוערת.  הכל מתבוננים לו באהבה ופתאום פותחים כולם את פיהם בשחוק, מראים באצבע על רגליו ואומרים:

ליפא, מה זאת?

"לאפּטיות"! – משיב ליפא בניחותא.

ימי "פורים" עוד לא הגיעו, ואתה הרי זה מתחפשׂ ומשחק לפנינו – אומרים לו ושוחקים בקול גדול.

ולא על חינם היו שוחקים.  "לאפטיות", מנעלים אלו קלועים מן גמי, האכרים ההדיוטים שבליטא נועלים אותם על גבי מטליות ברגליהם, ויש להם רצועות, שכורכים אותן סביב השוֹק התחתון, מן הקרסול עד הארכובה.  ויהודי אפילו עני שבעניים ניחא לו, שיהא תפוח-עקבו מגולה או שילך יחף בצינת שלג ולא ילבש "לאפטיות", והרי הן עליו כשעטנז ואכילת חזיר.  יהודי לבוש "לאפטיות" אינו מצוי כלל אלא פעמים בימי משתנה ושמחה – לץ מתחפש כאכר בפורים ובדחן בשמחת החופה.

– אני איני מתחפש, אלא הריני עכשו אכר באמת – משיב ליפא ועל שפתיו שחוק ערומים: –  כדי שלא להטריח עצמי, להודיע זאת בפי לכל אחד ואחד מבני עירי ולהרבות שיחה עם כל אחד מהם, נמלכתי בדעתי לנעול לאפטיות ברגלי – הרי הן לפניכם, אחי בני ישראל, ראו ודעו מעצמכם מה אני, והניחו לי.

– אם הדבר כך הוא – אמר לו רבי חיים, מסתכל בן בחבּה ובכובד-ראש – ספּר נא לנו, ליפּא, ספּר הכל בפרוטרוט ונשמע.

ליפא אינו מסרב הרבה ומברר להם ענין הקולוניות בהלכתו, בכל פרטיו וחוקותיו התלויים בו.  מספר כל מה שעבר עליו עד שמצא לו חברים כלבבו ועשו אגודה אחת להתישב יחד בקולוניא שם בפלך חרסון.

– וכסף? – שואלים לו טובי-היער ומעמידים עליו פניכם תוהים ובהולים – וכסף מאין תמצא? קופת העדה הרי ריקה היא.

– תנוח דעתכם! – אומר להם ליפא בנחת – מלאך אינו עושה שתי שליחוֹת, ויהודי, שזריז הוא ביותר, עושה שליחוֹת הרבה בבת-אחת. בעשה[3] שהייתי עוסק בענין הקולוניות, אגב עשני הקדוש-ברוך-הוא שליח לזווג בת פלוני לבן פלוני, נעשיתי שדכן ונשׂכּרתי.  מכסף השדכנות נתתי לקופת-האגודה שלי וקצת שלחתי לפרנסת אשתי וביתי, והמוֹתר לצרכי הישוב אקח ממטלטלין וכלי-בית שאמכור, ושמא לא יספיקו לי ואצטרך עוד לכסף מועט, בטוח אני בכם, רבותי, שתהיו בעזרתי.

שרה הגישה לפני המסובים דלדולים של שומן, יין וגלוסקאות והזמינתם לסעוד את לבם.

– לשנה הבאה – אמר ליפא לשרה בשחוק ידידות – אשלח לך, אם ירצה השם, במתנה אווזים שמנים מן הקולוניא שלי.  שם, כפי הזמר שמזמרים היום, שם,

צִוָה הַשֵׁם הַבְּרָכָה, וְלֹא בְיֹקֶר הַמַּכֹּלֶת –

עֵז בִּתְרֵי זוּזֵי, וּבִקְשִׂיטָה תַּרְנְגֹלֶת.

 

פרק ששה-עשר

קשים ורעים היו עסקי פרנסתו של רבי חיים באותו החורף, שבו מדובר בפרק הקודם.  מתוך פניו היה נכּר, שהשעה דוחקתו מאד.  פנים שוחקות לא היו לו לרבי חיים מעולם.  לא היה מרבה שיחה, ואף בביתו היו דבריו מעטים.  היו הבנים מתהוללים וצוחה בבית, כיון שנשמע קול רגליו בפתח מיד נשתתקו כלם.  ולא משום שהיה בעל-חימה ופגיעתו רעה כאותם האבות הרתחנים, חס ושלום! פניו לא היו שוחקות אבל לא נזעמות וזועפות, מצחו הגבוה מקומט – מפני רבות מחשבות בלבו, עיניו מבריקות – מפני אור-תורה שבו.  לא לזרוק מרה באנשי-ביתו היה מתכוון, אדרבה, בלבו היה מרחם אותם ומצטער על הדממה, השרויה בביתו מפניו.  חש אחד הבנים באחד מאבריו יצאה נפשו עליו.  ידעו בני-ביתו את מדותיו הללו והיו מכבדים אותו ונשמעים לו מאהבה. – אלא באותו החורף נשתנה רוחו שינוי גדול ופניו נעשו פנים כועסות.  בשעת הילוכו בבית אילך-ואילך, וידיו לאחוריו לא היו פסיכותיו תכופות בלי הפסק כדרכו תמיד, אלא היה פוסע ועומד, פוסע ועומד, נושך שפתו בשיניו, לוטש עין ומסתכל בזעם וממשמש בזקנו, שהרבה שערוֹת לבנות נראו בו.  זקנה קפצה עליו קודם זמנו.  כבן ארבעים ושלש היה אותה שעה. 

הטקסא של בשר היא קפּחתו.

משעה שנתרוששו בני עירו התחילו ממעטים באכילת בשר.  ולא זו בלבד אלא  מהם הכניסו בחשאי בשר-חוץ, שלא לשלם את המכס, וגרמו לו בזה הפסד מרובה.  האיסור שעל בשר-חוץ לא הועיל כלום, שהעניות והרעב קשים מאד והטקסא הרי לא מסיני היא.  גם השומרים הוסבבים במבואי-העיר למשמש כל העוברים-ושבים ולהוציא מהם בשר-חוץ, שנמצא אצלם, גם הם לא הועילו ועוד הביאו עליו קללות, איבה ומשטמה, תרעומות ודמעת-העשוקים.

לא היו ימים מועטים ופסק רבי חיים לשלם דמי החכירה של בשר, אבד ממונו וממון אחרים בענין רע זה, ונפתח פה לעזי-פנים שבעיר ללעוז עליו ולבזות אותו בדברים שלא בפניו וגם בפניו.

רבי חיים, שפיקח היה בהויות-העולם, עדיין לא היה מתיאש בשעת-דחקו, והיה עושה בתחבולות להחזיק בעסקו ולהמתין עד שתעבור העת הרעה.  אלא כרוב חכמתו, כך רוב גדלותו, קשה היה עליו לשמוע חרפתו מפי בני-אדם קלים ושפלים, שאימתו היתה מוטלת עליהם בראשונה ולא היו מעיזים לפתות פה בפניו.

ולצרה זו בעסקי פרנסתו של רבי חיים נתוספה צרת הבת – צרת לאה בתו.  טובת-שכל ובעלת-נפש היתה לאה, ודבריה נשמעים בהנהגת-הבית.  רבי חיים השׂיא אותה לאיש ממשפחה מיוחסת, והיא ובעלה היו סמוכים על שלחנו.  בעלה היה איש טוב, אוהב לה ורצוי לכל אנשי-הבית.  רבי חיים היה קובע עתים ללמדו תורה, אותו ואתחבריו, חתניהם של בעלי-בתים אמידים במקומו. החברים הללו מלבושם והילוכם העידו עליהם, שבני כרכים וערים גדולות הם.  מנהגיהם היו שלא ברוח בני עיר קטנה, ונתנו בזה פתחון-פה לאנשי המקום להתרעם עליהם ולומר, שהם מבעלי העולם החדש. מה שראו אותה שעה אנשי ק... בנימוסי "עולם חדש", היה נראה עכשיו כישן-נושן אפילו למי שהוא מבעלי "העולם הישן".  דברי התרעומות על בני-החבורה הביאו לידי מהומות וקטטות בין חתן וחותנו ובין איש ואשתו, פסק שלום-בית ונתפרדה החבילה.  גם רבי חיים היה עוין את חתנו וממאס בו, והדבר הגיע לידי כך, ששלח אותו מביתו להוריו – ולאה נתגרשה מבעל-נעוריה באותו החורף.  למראית-עין היתה לאה שוקטה, כאילו בעלה נשכח מלבה.  אבל רבי חיים הרגיש בה, שהיא מרת נפש וקשת-רוח, ונתמלא עליה רחמים.  והיה מחייב את עצמו שבשבילו בתו האהובה שוממה.  אלמלי היתה לאה מודיעה את צערה ונגעי לבבה בדבּוּר-פה, היה אף הוא מפיג את צערו בדברי פיוס ונחומים ורווח לו.  אבל לאה היתה שותקת, ושתיקה זו היא שעקצתו.

רבי חיים נתדלדל מאד ופניו נפלו מרוב צער.  בני-ביתו מרגישים, שמשענתם האחת רופפת ואוי-אוי להם.  עוד נחשול אחד בים של צרה ושבר והם יפלו כלם לתוך תהום רבה.

קשים היו אותם ימי החורף לרבי חיים, קשים ורעים מאד. 

בליל  פורים היה רבי חיים יושב אל השולחן בראש בני-ביתו ומתחזק לקיים סעודת פורים כהלכתה בשמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, כדרכו בכל שנה ושנה.  עניים באים, ורבי חיים נותן.  נותן בעין יפה ובברכות-טוב.  באים גם בני בעלי-בתים ומטפחות בידם ומבקשים צדקה בשביל אחרים – בשביל קבצנים חשאים, שירדו מנכסיהם והם ובניהם מחוסרי-לחם ורעבים, בשביל מלמד אחד, שתש כחו לעת זקנה והוא בעירום ובחוסר-כל, ובשביל פלוני איש חסיד, בעל אשה ובנים חמשה, בלא מזון ומחיה כל השנה ובלא פרוטה לצרכי חג הפסח הבא – ורבי חיים שומע ונותן.  נותן ברחמים רבים ומכבדם בפרפראות של פורים.  באים בכנופיא "כלי-הקודש": שמשים בבתי-כנסיות ומשמשים בבתי-מרחצאות, חבורת "כלי-זמר" ובדחנים, קברנים, בטלנים, וכת ליצנים – ורבי חיים נותן לכלם ברוח נדיבה ובסבר פנים יפות.  ושׂרה אף היא עסוקה אותה שעה בקבלת מנות מקרובים ושכנים, שנערים ובתולות, בחורי ישיבה ושפחות מביאים בקערות מכוסות.  המנות הן מיני תופינים ומעדנים; שומשניות בדבש, לחמניות-משולשות, וממתקים מעשה-אופה בדמות בעלי-חיים כביכול וצעצועים משונים, ושמות ושתי, זרש ואסתר המלכה כתובים עליהם בסיקרא ונופת-צופים.  שזיפים יבשים, או מעט שקדים ואגוזים הם פרפראות לגופי המנות הללו.  פעמים בא במקום אותם המטעמים מליח מתובל וכבוש בחומץ ודבש – מנחה היא שלוחה מאת בן-אדם, שיש בו מדעת בעלי-בתים, שהם פשטנים הם להם, שקר החן והבל היופי ואין להם בעולמם אלא דברים של ממש... הבנים מעיינים במנות המובאות ומדיינים זה עם זה בחילוף וחזרת המנות – תחת הלחמנית יחזירו שומשמנית ותחת ושתי – אסתר המלכה ותחת שנים שלשה שזיפים – תפוח אדום אחד.  הדעות חלוקות, זה אומר כך וזה אומר כך, ובאים פעמים לידי מצה ומריבה ומקבלים זה מן זה גם מכת-לחי ואינם חוששים.  הלילה הזה הרי ליל פורים, ומי יקפיד על מכת-לחי, דבר קטן זה, בשעת חדוה?

לכאורה לא נשתנה הלילה הזה בבית רבי חיים והכל כאשתקד, ואף-על-פי-כן אינו כך.  אלה הם העניים ואלה האביונים, הבאים הם לא נתמעטו, חס ושלום, אלא המתנות לאביונים נפחתו.  מן האורחים הרבים, אנשי-שלומו של רבי חיים, שהיו באים לשעבר אצלו לסעודה והיו אוכלים ושותים עמו ומרקדים כל אותו הלילה, לא באו עכשו אלא מעטים מבני משפחתו הדלים.  רבי חיים מנגן "שושנת יעקב" והמסובין מסייעים לו בקולם, אבל אין קולו זה כשהיה לשעבר, בנגינתו נשמע כקול בכי יוצא מתוך נפש דאבה, מעין קינות לתשעה-באב, "שושנת יעקב" זו היא כשושנה קטופה, יפה היא עדיין למראית-עין, אבל תוכה נחר, נס ליחה ומקור חיים בה הולך ומתיבש – היא גוססת!  רבי חיים מתאמץ לכבוש עצבותיו, מתלהב ופונה לקרוביו הדלים בדברי נחמה ואומר: "חזקו, יהודים! בטחו, בטחו, מאמינים בני מאמינים, ולא תיראו, הנה אֵל ישועתנו הוא ידאג לנו!" אבל אין הדברים אלא דברי-שפתים.  הדאגה בלבו מוצצת דמו כעלוקה, וצעד ויגון מציצים מתוך עיניו.

שרה מרגישה בצרת נפשו ומתרגזת.  היא פורשת לירכתי הבית, כאלו לצורך עשיית מלאכתה שם, מניחה ידיה על פניה ובוכה בחשאי.

ולאה אף היא מרגשת בצערו של אביה ויודעת פרישה זו של אמה מה ולמה היא, אלא היא מושלת ברוחה ויושבת על מקומה, מציצה ברחמים על הילדים ונותנת ליד כל אחד מן המטעמים והמגדנים.  יאכלו האומללים ויתעדנו! ואמנם על משכבה בלילה נתלחלח הכר מדמעותיה...

 

פרק שבעה-עשר

שבוע אחד לאחר פורים, משמים נשקף השמש בזיוו, מודיע להחורף גבורתו ומזיהרו על-ידי רוח קל וחם הזהרה ראשונה, שכלה זמן דירתו בארץ – וצא-צא יאמר לו! והחורף עושה כנגדו מה ששכן רע עושה – מדחה יציאתו מיום ליום בשקר וערמה.  יומם בפני השמש נראה כמקבל עליו את הדין, מקפל כביכול את כליו, את השלגים שלו, מתפטר מפניו בדמע, מבכה על אלה, שלבנים היו ונעשו שחורים, ומוריד "פלגי-מים".  וכיון שהשמש יפנה ויבוא בערב למלונו הוא מביט אחריו בזעף, חוזר ומוציא כליו ומשליך קרחו כבתחילה.  אבל אוי לו ואוי לקרהו, בא קצו, הוא עובר ובטל!  – זמן פתיחת הדלתות והחלונות הרי הגיע ליהודים, זמן הוצאת השלחנות והכלים מן הבתים החוצה לשפשף אותם ולהגעילם לכבוד חג הפסח, ומי משגיחה באכזרי זה, שהיה נוהג נשיאותו ברמה וירד מגדולתו?...

ובעיר ק... העבודה אותה שעה מרובה.  הכל, אנשים ונשים, גדולים וקטנים, עסוקים בצרכי הפסח.  בני-ישראל שטים בשוק בין קרונות ועגלות לקנות חטים ובולבסין, תרנגולים וביצים, שׁעֵשׂו  איש-שדה מביא מן הכפר ליעקב אחיו יושב העיר.  בית-הריחים, שבתוך היערות מחוץ לעיר, אבניו הרי זה הוכשרו כהלכות הפסח, ואנשי העיר מביאים לשם חטים בשקים ובסלים מכוסים במחצלאות וסדינים ויושבים ולנים שם יום או כמה ימים וממתינים עד שתגיע שעתן.  כל המקדים ומביא הוא קודם לחבירו בטחינה.  בתי-נחתומים עומדים מתוקנים לאפיית מצות: מודדי הקמח, מנסכי המים, הלשות, המקטפות והמרדדות, הנוקדים והאופים ובודקי המערוכים והטבלאות – כלם שם במעמדם.  בכל מקום: ברחובות ובבתים, מרגישים עקבות חג הפסח הבא.  קול הברבור נשמע בחוצות וקול תינוקות של בית-רבן לומדי "שיר השירים" עולה מ"חדרים", וקולם ערב ומשמח לב יהודי.

ובית רבי חיים, שבפרוס-הפסח היתה העבודה מרובה שם לשעבר מבשאר בתי העיר, עכשו הוא שמם ודממה בו ואין זכר להכנת יום-טוב.  רבי חיים שוכב בחדרו על המטה ושתי ידיו מראשותיו.  פניו מלבינים כסיד, עיניו משוטטות בבלבול-הדעת ומנשם בקושי.  שרה יושבת על מקומה בבית בחבוק-ידים, עצובת-רוח ועיניה מאדימות.  כשאחד מהבנים פוצה פה ומשמיע קול היא משתיקתו ברמיזה.  הילדים מצמצמים ישיבתם בקרן-זוית, מציצים משם ברתת וזיע ושותקים ומחרישים.  לאה, היא לבדה מתנודדת והולכת אילך-ואילך עסוקה בצרכי-הבית.  והיא מרת-נפש, רבות אנחותיה וכובשת יגונה בפני אנשי-הבית.

מבחוץ נפתחה הדלת ברעש ואיש בריא, גבה-קומה ובעלי-צורה נכנס בפומבי לתוך הבית.  שני בני-אדם הולכים כעבדים אחריו, אחד נושא בידו מקלו ותרמילו, והשני – אבוב ארוך של מקטרתו ופיו של אבן-אקדח.  מיד בכניסתו הציץ האיש על בני-הבית ועמד תוהא ושותק ומחליק שערות שפמו הארוכות.

– יאסני-וויעלמאזשני פּאַן (אדון מאד נעלה)! –  אמרה שרה, ממהרת והולכת לקראתו.

– פּאַני ראַבינאווא (אדונה הרבנית) – פתח האיש ואמר לשרה ברחמים רבים, כשראה, שעיניה מלאות דמעה – מה לך?

שרה בוכיה והדבור נסתלק ממנה.  וזה האיש מניח לה עד שתתישב דעתה עליה ובא וישב אל השולחן, ממשמש בשפמו ועיניו מתלחלחות ומבהיקות.

– הוי, אנטוסיא, הבה מקטרתי!

ומשרתים יחפזון, אחד מביא מקטרת מלאה טבק, והשני מקיש בעשת-ברזל על צור, שחתיכת ספוג יבש מונח על גבו.  ניצוצות נתזין, הספוג ניצת ומצית את הטבק, והאדון יושב ומעשן.

אותו האדון ממשפחת אצילים פולנים הוא ושמו יאהן, ולו ולאחיו נכסים בסביבות עיר ק... וכפר "ואסי-ציץ" הוא אחוזת-נחלתו.  ביום ראשון בשבת ובימי מועדיהם הוא בא לעיר במרכבתו, רתומה לשני צמדי סוסים, שנים בראש ושנים מאחור, כדרך הרוזנים.  בא בפומבי ועמד על יד בית-כנסיה שלהם, שבקצה השוק, מכוון כנגד שורה של בתי-ישראל שם.  לאחר התפלה היה רגיל להלוך משם ברגליו לבית רבי חיים ושוהה שם כדי שתי שעות בשביל עסקיו עם חנונים וסרסורים ותגרים ועם חייטים ונגרים, שהיו מזדרזים ובאים אצלו.  את רבי חיים היה מכבד מאד, מחבבו ומוקיר אותו בשביל חכמתו וישרת-לבו.  בשעת דחקו היה נמלך ברבי חיים חביבו, וכשהיה לו דין-ודברים עם מי שהוא היה אומר: "דא רבינא!" (עד הרב יבוא דבר שנינו) – כך היה קורא לרבי חיים.  וכל מה שאמר רבי חיים היה מקבל ברצון מפני שהיה מובטח בו, שהוא דיין אמת ואינו נוטה משורת הדין והצדק כמלוא נימא.

ומלבד כל אותם הדברים היה יאהן חומד ומתאוה לבלות כמה שעות בשיחה עם רבי חיים, במילין דשמיא ובמילי-דעלמא.  רבי חיים היה מספר פעמים מדרשי-אגדה, משל ומליצה, דברי-חכמים וחידודיהם, ויאהן היה נהנה מהם הנאה מרובה ומשבּחם. היה רבי חיים טרוד במשאו-ומתנו עם בני-אדם אצלו בחדר לא היה יאהן מפסיקו, אלא יושב בבית, קנה-מקטרתו בפיו, מעלה עשן וממתין עד שיפּנה רבי חיים.

יאמרו הפקפקנים מה שיאמרו על אהבת הפולנים ליהודים, וחבּה זו, שיאהן היה מחבב את רבי חיים, נאמנה מאד, מקוּימת במאורעות הרבה ומאושרת גם עכשו בפניו העצובות ובעיניו הדומעות, כשהיתה שרה מספרת לו את רוע מעמדה ושמרוב צער ויגון בעלה חולה.

– שמא אני יכול לבקרו? – שאל יאהן.

– אלך אצלו ואראה – משיבה שרה – ואם אינו מתנמנם אומר לו, שרצונך לבקרו.

לאחר שעה קלה חזרה והכניסה אורח זה לחדרו של בעלה. 

– מה אתה, פאן ראבין?! – אמר יאהן, עומד אצל הפתח, מנענע בראשו כתוהא ופניו שוחקות כביכול – דומה, שאין דעתו של רבי מיושבת עליו והוא כמתיאש! היכן אומץ-רוחו? היכן חכמתו?

– יש עתים, ששוא חכמת-אדם – משיב לו רבי חיים בשחוק מעושה ומר.

– אבל הרי יש אלהים, שבידו להושיע בכל עת תמיד! כלום צריך אני להוכיח את הרב בדברים, שידעם יותר ממני? – אמר יאהן ובא וישב על הכסא כנגד רבי חיים.

כחצי-שעה שהה יאהן בחדרו של רבי חיים, ואחר-כך נפטר ממנו בלב נשבר ויצא מן הבית והלך ובא למרכבתו אצל בית-הכנסיה.

למחר, בערב יום, באה עגלה עד בית רבי חיים ושני עבדיו של יאהן הוציאו משם והכניסו לתוך הבית שקים מלאים חטים ובולבסין, גם תרנגולים ושני ברבורים.

רבי חיים כוחו תשש מיום ליום, כנר שהולך וכבה, עד שתש מאד ולא יכול לזוז ממקומו כילד.  אנשי-הבית שרויים בצער גדול, אינם אוכלים ושותים ואינם ישנים בלילות.  קרובים ורעים ומכירים באים לבקר את החולה, וכל אחד דברי תנחומים בפיו ורפואות בלשונו.  גם רופא-אמן מעיר קרובה הביאו להחולה.  הרופא בא, קרא שם למחלתו, כתב לו "עלים" – סמים לתרופה וקבל שׂכר, וכל זה לא הועיל, ככל רפואות של הדיוטות ושל נשים רחמניות זקנות.

נורא היה אותו הלילה בשבוע זה שלפני הפסח.  רבי חיים שוכב מבולבל ועיניו סגורות.  פיו פתוח למחצה, שפתיו מצומתות.  קול גניחה מנסר בתוך לבו וכמעט שהוא מנשם.  פעמים פניו מתעקמים והוא מתאנח ברוחו הקשה ורע-רע לו.  שרה שוחה עליו, מדברת לו, והוא אינו שומע ואינו משיב דבר.  שרה יושבת, מורידה ראשה ובוכה בחשאי.  לאה בתו יושבת מראשותיו, יגון בלבבה והיא כובשת דמעותיה, ועתים היא מתנודדת ומזדעזעת בכל אבריה.

על ספסל ארוך, אצל התנור, יושב שלמה'לי מנגד ואומר תהלים לאור כהה של נר.  תפלה זכה חרישית יוצאת מעמקי-לבו ברגשי-אש ודמעות רותחות ועולה מרום לאל חנון ורחום, אבינו שבשמים.  הוא מתפלל, הוא בוכה, הוא מתחנן ומהרהר ואומר בלבו: אַל נא, חוסה נא, חמול נא ואַל תקח ממני ומהילדים הקטנים, השוכבים בירכתי-הבית עצובים ונדהמים, את אבינו!  עשה עמו ועמנו נס ושלח לו מהרה רפואה-שלמה!"  ובשׂכר זה הוא נודר נדר להמקום ברוך-הוא לקיים דברי תלמוד תורתו ולעבדו באמונה ובאהבה.  שלמה'לי מתפלל וטוען עם הקדוש-ברוך-הוא, ובתוך כך הוא נושא עין ומביט ממקומו לאביו, מצפה בלבו, שמא נעשה לו נס והבריא.  תשועת-השם הלא היא כהרף-עין.   ושוב הוא אומר מזמורי תהלים.  שוב הוא מתחנן וטוען עם רבון העולם ושוב הוא נושא עין ומביט – והנה האח, האח, ראתה עינו! אמא ממשמשת ברגלי החולה, רומזת ללאה בשמחה ואומרת לה בלחש: זיעה, זיעה מבצבצת ויוצאת!...

– או-מ-מ-ם! – יוצא מפי שלמה קול הברה בכח, שמשמעותו: "אודך, אֵל טוב, כי עניתני!"

שעה מאוחרת בלילה.  קול קריאת תרנגולים באחד המקומות הולך מרחוק נשמע בבית.  החולה מכוסה בכרים וכסתות.  שרה שוקדת ומכסתו עוד בבגדים בשביל שיזיע יפה-יפה, ועיניה ליה בהלל ותודה.  לאה נוטלת את הילדים שנתנמנמו על הספסלים ומשכיבה  אותם על משכבם ואומרת לשלמה'לי, שילך אף הוא וישכב על מקומו. שלמה'לי עיף מרוב צער ועינוי-נפש באותם הימים, ראשו כבד עליו, תנומה על עפעפיו, והוא הולך ומטיל עצמו על המטה כמו שהוא בבגדיו ונרדם מיד.

לפנות-בוקר נתישבה דעתו של רבי חיים.  התחזק וישב על המטה.  אשתו ובתו עומדות עליו ותומכות בו.  הוא מסתכל בפניהן, נתאנח במרירות, נושא עיניו למעלה ואומר בשפה רפה:

– אבי יתומים ודיין אלמנות, בידך אפקיד...

לא השלים דיבורו והוא נופל ומשתטח על המטה, גונח – ומת!

שרה ובתה נשאו קול יללה.  לא היו יודעות, שזיעה זו של החולה לא באה אלא מתוך צער בשעת יציאת-הנפש.

שלמה'לי שכב אמש ברוח שוקטה, בוטח בחסד עליון, שהחלים את אביו, והקיץ בבוקר – והנה הוא יתום!... אין אב!...

 

לספר השני

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הספר "תולדות אדם" מאת ר"ר אליהו בעל שם, סימן פ"ו

[2] במקור: "והסמרטטורים"

[3] ככל הנראה צ"ל: "בשעה"