רקע
יעקב שטיינברג
בבוקר אביב

צא בעוד בוקר החוצה, באחד הבקרים הזכים, עת חג‑הגידול של הטבע כבר התכונן על האדמה. שב באור החמה והבט אל אגלי הטל הדולקים באור חשאי וטהור, כאילו השמש עלה בבוקר נדבות מיועד ופקח גם לטללים עין רואה, אשר ניתן לה להשתאות אל החיים החדשים המתרגשים לבוא; יריעת השמים, הטהורה מכל עב וקצה ועד קצה, רקומה כולה תכלת אחת עדינה, כאילו מלמטה, מחלל אוהל החיים, נשקף לעומתה דבר‑מה נאצל אשר ישק אותה כולה אור כחול ומזוקק. ובּנעום לך הבוקר תשהה רגעים בלי חלום וּבלי דאגה, כאילו התחיל פתאום תחת שמש יום ארוך אשר ילך למישרים; גם בשרך יקל עליך מדי געת בו השמש, השולחת לעולם רפאות אשר לא נהיתה עוד כמוה. הרוח הצח יעבור חרש על פניך ומנבכי לבבך תפרוץ בלי‑משים אנחה מתוקה, כאילו אי‑מזה יאחז בעולם את דרכו דבר‑מה חדש וסתום, ואתה טרם תדע לקרוא לו בשם, טרם תאמין בו עד תום. אתה תעיף עיניך מסביב, כמחפש עדות, פתרון, כתר לראות דבר‑מה אשר יצפּה כמוך אתה. הה, עיניך תשׂבענה מהר מראות ברמזים, בערב רב הפתרונים הנדחקים אליך מכל עבר! הכל יביע לך אומר רב, הכל יחלק לך ביד נדיבה את בינת היום הגדול הזה. מקרוב ומרחוק, במלוא תחום עינים, רעננו דשאים; גע בגבעול באצבע קלה, ועברך רוח לטיפה, כרוך אותו כמשַׂחק על ידך – ודמית אולי לראות את קנה הירק כרמז מעט מן המעט, כחוט צח המצפה לאורג‑פלאים; תצמיד עיניך אל משטח הדשאים ונוכחת חיש מהר בלי יודעים, כי הנהו מעוטף כולו בנוי מיוחד של גידול: הקנים הזקופים, הרכים ושקופים אף הם, שומרים כל אחד בחיקו עלה דק, נאצל, החרות ברשת גידים רבה; קוי הגידים, הישרים כאחים, בולטים לעין העולם, כאילו יש מי שסופרם, מאגד את כתבתם לסוד אחד, מוקירם כיקר חידה ומבין את חידתם; העלה נטוי קוממיות, מראהו כמו פנס צר הדולק בעצם היום באור ירוק, מדי שאפו אל על הוא מתכופף כמתפנק וצר לעצמו בקצהו לשון דקה מן הדקה, הנראית כשלוחה לדבר‑מה, כעורגת אף היא לשארית מעטה, לגורל אשר הנהו מצער. הה, תמהון בן‑רגע, אשר כל תנחומות אמונה מלומדה לא תשווינה בערכו! הזהו עשב השדה אשר יילחך ויירמס וייבש לאבק עפר? על מה עטה עליו הטבע חן, הראה בו לכל עין תעלומות פריחה, צר אותו כמרבד מנוחה, כאילו אף הוא מזומן לשתף את עצמו על‑ידי כל‑שהוא בתמורות המקרבות את החיים החולפים עד לשולי גבול לא נודע? הלחינם בא כל היופי הזה, התפל בלי רמז אשר יתקיים? האם הטבע, אשר לִמְדָנו מאז ומעולם להודות רק ביש הבא מיש אחר, הוציא מן הכלל הישר הזה את מראות עינינו, את רוחנו המתרשם, את לבנו המכה גלי‑רזים על לא‑דבר? היצא דבר‑מה לעין הסופגת רשמים ולנפש, המצרפת את רשמי העין לדמיון ולחלום – ומוצא לו אין? אך עצור עד בוא עת במחשבה הזרה הזאת, פן תעוות אתה, בן אדם, את כל הישרה הטובה אר עשה אלהים! הבוקר הולך וטוב למראה עינים, העולם נחמד לעונג ולהשכיל. הנה חרג מעפר רך יצור אדמדם וסגלגל, הנקוד בכוכבים שחורים. זאת היא חיפושית קטנה מקושטת, בת שעשועים לאביב, אשר קורָא לה שם חמודות: פרה של משה רבנו. הבט, איך יצאה הלזו לשׂרך במהירות את דרך יומה הראשון, ראשה הקטוע מגשש בחפזון ונקודות עיניה נטויות לעומת מרחקים לא ידועים, מתהום אל הר, מהר אל תהום. גבה החלק, הנכפף לכל קצותיו, עטף אודם כהה וצפוף, צבע יקר, מכונס, בלתי‑שכיח כמעט; הוא מתנוצץ, גב גמדים זה אשר עוּבד ביד‑אמונים כגב מגן קטן, הוא משובץ בנקודות שחור מעולפות, המבליטות ביתר שאת את האודם העמוק, אף מכוסה הנהו משני קצותיו, מימין ומשמאל, בדוק שקוף, בלתי נראה כמעט לעינים. והנה נפתחו הגפּים השקופות לכנפים והיצור הנחמד, המתוכנן כפלא יצירה, מרחף רגע באויר, מראה באור העולם את היופי אשר העמיסה עליו יד נעלמה. אתה שולח יד והנה הוא נצוד, כלוא בכף; ובטרם תתענג וכבר בלעת את יצור התעלומה הקט, אשר הטבע שלחו להיות רמז לא ארוך, להתנוסס רגע כנס לא מובן. כף ידך קמוצה למחצה ורועדת כאפריון מות הרועד ברוח, ואתה כחס להשיב אל העפר את מסוה הגוף הנבאש, אשר נפח בלי‑יודעים את סודו המתוק, זה אשר נועד ולא בשבילו. על מה לבוש המחמדים לכל אשר חולק לו חיים במסכנות? איך נכנס רז בצלם, בחן, בתואר הרמש האטום הזה, אשר נקרע רק לרגע חולף מן החומר הדומם? איך נאמת לעומת חזיון זה את החוק החורץ, כי אין הבריאה עושה לבטלה? כל דעת לא תלמדך להבין, בשלמה ניתנה כסות החיים היקרה לאביון היצורים, אשר שב עד ארגיעה אל תהום החדלון. אך אולי יצא מן הרמש הזה פתרון לזרים, לך בן האדם, לכל העולם? אולם הנה זה מת ואתה עיניך עורגות ומסביב המית חיים רבים. האין זבובים קלים עפים כחצי רקמה שלוחים? הכי על כן יארך יעף חוזר זה, יען כי המטרה היא מחצי החיים הקטנים האלה והלאה? הנה צפרים הגביהו עוף; אף מעופם לא ידע שבעה. אין חכם בחכמת הטבע אשר יפתה אותך להאמין, כי כוח הכנפים אשר לצפרים ניתן להן במידה קצובה, לפי צורך הקיום אשר לבנות האוויר האלה. בסתר חדרך אולי תרכין ראש בפני החוק המביש הזה, אשר בדו נבונים ואשר על פיו יתכלכל עולם נפשע, המקבל אור, כוח וצבעים רק לדרך קצרה הנגמרת על גבול הכליון. אבל מדי כלותך את מבטך בשביל העוף הפורח באויר הריק, לא תמלט את נפשך מנפול בפח התמהון. נדמה לך, כי נהיית עד לכוח נוסף ומיותר, העושה את המות, זה המכלה את כל הכוחות, לבלתי מובן שבעתים. בכל אשר תפנה תכשילך החידה הזאת, אשר לעומתה גם חידת התאומים של לידה ומיתה הנה כאפס. הנה נתך צליל עפרוני על ראשך הנבוֹך מהרהורים, ואתה נזכר, כי בכל מעוּף עין נפסדים לא רק ברוּאים, אף נמחק תארם למען תת מקום לחדשים, כי אם גם שאָר‑חיים רומז ומושך את הלב מתנדף למען חולל שאר‑חיים המושך את הלב מחדש! הדומם משנה את צורותיו בקולות ובלפידים, הצומח קרב אל הגוויעה בצהלת צבעים, החי הולך לקראת המות בהמית נפש כבירה. הנה מות אשר ילווהו חצוצרות ללא בשורה, יופי ללא נחת, חלומות ללא תקומה! – אך אל נא תתן בבוקר נעים זה את חיל מחשבותיך למות. עוד יגדל אף ינעם הלך נפשך ככל אשר תביט לראות: הנה נאלמה על האחו הפרה החולמת, אשר שתי עיניה הגדולות מעולפות בתום סתום; מסביב לה מכרכר העגל, משתולל מחדוה לאין שחר, והיא, האם הנוחה והכבודה, העמוסה בשר לטרף וחלב לזרים – נוע לא תנוע, כאילו בבוקר חמודות זה תועה בתוך עורקיה העצומים, כמו בנתיבות דוממות, אד ערפל של בוקר פלאי אחר, של בוקר האַלמות הרחוק. הנה ניצבו על בליטות השובך יונים רכות ומעונגות, על דמותן נסוך שלום בהיר, לוקח לב, כאילו אין ביניהן אף שכולת גורל אחת; הנה נמלה כבדת ראש וקלת רגלים תאחז את דרכה על הארץ, תעבור מכשולים אף תשוב פעם בפעם על עקבותיה, כאילו במוחה תוצת ותכבה חליפות אש התבונה המצעידה אותה למקום נוֹד. הכלב כונן אליך את צעדיו, שיחת לרגליך אותות תודה אשר תכיר בהם אחד מאלף, הוא קפץ, לקק, נבח למען באר את אשר לא יבואר; וככלות כל אלה רבץ על ידך והעמיד בך את עיניו הנוצצות, הנבונות יותר מכדי שיעור החיים אשר לחיה המאומנת הזאת. איזה מבט זר, תובע שיתוף, דורש מענה, מבט עינים מלא הכנעה ולהב כאחת, מבט חד הולך נכחו כחץ אור בהיר, גלוי ומרגיז גם יחד! הוא לא ייגע עד אם יקרה דבר‑מה אשר יעורר את הכלב מן התרדמה בהקיץ וישיבהו אל אדמות. הנה רגז הכלב לשאון עגלה דוהרת על אם הדרך. הוא נחפּז ממך והלאה ואתה תשמע מרחוק קול נביחה שוקק, כאילו יגרש עבדך הנאמן את הזר העובר מהסתפח בנחלה אשר לא‑לו – נחלת עולמים אשר כולכם גם יחד טרם תדעו אי גבולה; אתה מהרהר בלי‑משים בידיד עולם זה אשר חננך בו הטבע המעוות ארחותיו, הטבע המחלק מנת חיים בצמצום ועוטף את המנה הזעומה הזאת בהלך נפש, בחזות רבה, באמון אשר למעלה מחיים. בעין מעולפת תביט אחרי הסוס המושך את העגלה הלאה, באבק העולה. כל השלש מצטרפים בדמיונך לדמות סמל: דמות העגלה, הסוס והאיש האוחז במושכות כתפוש מחשבה כבדה. כולם יחד חרגו ממעגל הבדידות, התלכדו למעשה תנועה מחַדש, נישׂאים ביעף משותף, בטוח, שואל למרחקים. האם לא יתעלם גם על התמונה הרגילה הזאת דבר‑מה אשר לא תשיחנו עד תום בדברים רגילים? בתנועה המשותפת יש תמיד גילוי של און חדש, אשר הטבע לא חלק ממנו לכל ערער וערער אשר בתבל; דרך הרבים מכזיב את קוצר ההשגה הטבוע בגופים. מה רבים בעולם הזה אביוני הקיום הנעזרים איש באחיו למען פרוץ גבולות בל יכירו, הנוסעים כצבאות, הרצים כעדרים, העפים כמחנות! דומה כי יש מפקד אחר, חוץ מן הטבע הגלוי השם מסגר על תאיו, המונע כוח מעיף, המכנס את אסיריו אחד אחד לתוך החדלון; הלזה, הרועה אשר לא נכירהו, ירעה בתבל את כל הדברים ללא שם ודמות המרחפים מעל לחיים, אף ישמרם ליום פקודה אשר איננו יום פקודת המות. כי אם נמאן להאמין בהבל הזה, אשר אמנם לא ייאמן, איך נשכיל לתאר את הטבע כאחד, כשלם במדותיו, ככולל את הכל– וכל אשר לו צורת חיים מתיפּה לאין שחר, מתאַגד לאין חפץ, מתעתד ללא תכלית?

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!