צא בעוד בוקר החוצה, באחד הבקרים הזכים, עת חג‑הגידול של הטבע כבר התכונן על האדמה. שב באור החמה והבט אל אגלי הטל הדולקים באור חשאי וטהור, כאילו השמש עלה בבוקר נדבות מיועד ופקח גם לטללים עין רואה, אשר ניתן לה להשתאות אל החיים החדשים המתרגשים לבוא; יריעת השמים, הטהורה מכל עב וקצה ועד קצה, רקומה כולה תכלת אחת עדינה, כאילו מלמטה, מחלל אוהל החיים, נשקף לעומתה דבר‑מה נאצל אשר ישק אותה כולה אור כחול ומזוקק. ובּנעום לך הבוקר תשהה רגעים בלי חלום וּבלי דאגה, כאילו התחיל פתאום תחת שמש יום ארוך אשר ילך למישרים; גם בשרך יקל עליך מדי געת בו השמש, השולחת לעולם רפאות אשר לא נהיתה עוד כמוה. הרוח הצח יעבור חרש על פניך ומנבכי לבבך תפרוץ בלי‑משים אנחה מתוקה, כאילו אי‑מזה יאחז בעולם את דרכו דבר‑מה חדש וסתום, ואתה טרם תדע לקרוא לו בשם, טרם תאמין בו עד תום. אתה תעיף עיניך מסביב, כמחפש עדות, פתרון, כתר לראות דבר‑מה אשר יצפּה כמוך אתה. הה, עיניך תשׂבענה מהר מראות ברמזים, בערב רב הפתרונים הנדחקים אליך מכל עבר! הכל יביע לך אומר רב, הכל יחלק לך ביד נדיבה את בינת היום הגדול הזה. מקרוב ומרחוק, במלוא תחום עינים, רעננו דשאים; גע בגבעול באצבע קלה, ועברך רוח לטיפה, כרוך אותו כמשַׂחק על ידך – ודמית אולי לראות את קנה הירק כרמז מעט מן המעט, כחוט צח המצפה לאורג‑פלאים; תצמיד עיניך אל משטח הדשאים ונוכחת חיש מהר בלי יודעים, כי הנהו מעוטף כולו בנוי מיוחד של גידול: הקנים הזקופים, הרכים ושקופים אף הם, שומרים כל אחד בחיקו עלה דק, נאצל, החרות ברשת גידים רבה; קוי הגידים, הישרים כאחים, בולטים לעין העולם, כאילו יש מי שסופרם, מאגד את כתבתם לסוד אחד, מוקירם כיקר חידה ומבין את חידתם; העלה נטוי קוממיות, מראהו כמו פנס צר הדולק בעצם היום באור ירוק, מדי שאפו אל על הוא מתכופף כמתפנק וצר לעצמו בקצהו לשון דקה מן הדקה, הנראית כשלוחה לדבר‑מה, כעורגת אף היא לשארית מעטה, לגורל אשר הנהו מצער. הה, תמהון בן‑רגע, אשר כל תנחומות אמונה מלומדה לא תשווינה בערכו! הזהו עשב השדה אשר יילחך ויירמס וייבש לאבק עפר? על מה עטה עליו הטבע חן, הראה בו לכל עין תעלומות פריחה, צר אותו כמרבד מנוחה, כאילו אף הוא מזומן לשתף את עצמו על‑ידי כל‑שהוא בתמורות המקרבות את החיים החולפים עד לשולי גבול לא נודע? הלחינם בא כל היופי הזה, התפל בלי רמז אשר יתקיים? האם הטבע, אשר לִמְדָנו מאז ומעולם להודות רק ביש הבא מיש אחר, הוציא מן הכלל הישר הזה את מראות עינינו, את רוחנו המתרשם, את לבנו המכה גלי‑רזים על לא‑דבר? היצא דבר‑מה לעין הסופגת רשמים ולנפש, המצרפת את רשמי העין לדמיון ולחלום – ומוצא לו אין? אך עצור עד בוא עת במחשבה הזרה הזאת, פן תעוות אתה, בן אדם, את כל הישרה הטובה אר עשה אלהים! הבוקר הולך וטוב למראה עינים, העולם נחמד לעונג ולהשכיל. הנה חרג מעפר רך יצור אדמדם וסגלגל, הנקוד בכוכבים שחורים. זאת היא חיפושית קטנה מקושטת, בת שעשועים לאביב, אשר קורָא לה שם חמודות: פרה של משה רבנו. הבט, איך יצאה הלזו לשׂרך במהירות את דרך יומה הראשון, ראשה הקטוע מגשש בחפזון ונקודות עיניה נטויות לעומת מרחקים לא ידועים, מתהום אל הר, מהר אל תהום. גבה החלק, הנכפף לכל קצותיו, עטף אודם כהה וצפוף, צבע יקר, מכונס, בלתי‑שכיח כמעט; הוא מתנוצץ, גב גמדים זה אשר עוּבד ביד‑אמונים כגב מגן קטן, הוא משובץ בנקודות שחור מעולפות, המבליטות ביתר שאת את האודם העמוק, אף מכוסה הנהו משני קצותיו, מימין ומשמאל, בדוק שקוף, בלתי נראה כמעט לעינים. והנה נפתחו הגפּים השקופות לכנפים והיצור הנחמד, המתוכנן כפלא יצירה, מרחף רגע באויר, מראה באור העולם את היופי אשר העמיסה עליו יד נעלמה. אתה שולח יד והנה הוא נצוד, כלוא בכף; ובטרם תתענג וכבר בלעת את יצור התעלומה הקט, אשר הטבע שלחו להיות רמז לא ארוך, להתנוסס רגע כנס לא מובן. כף ידך קמוצה למחצה ורועדת כאפריון מות הרועד ברוח, ואתה כחס להשיב אל העפר את מסוה הגוף הנבאש, אשר נפח בלי‑יודעים את סודו המתוק, זה אשר נועד ולא בשבילו. על מה לבוש המחמדים לכל אשר חולק לו חיים במסכנות? איך נכנס רז בצלם, בחן, בתואר הרמש האטום הזה, אשר נקרע רק לרגע חולף מן החומר הדומם? איך נאמת לעומת חזיון זה את החוק החורץ, כי אין הבריאה עושה לבטלה? כל דעת לא תלמדך להבין, בשלמה ניתנה כסות החיים היקרה לאביון היצורים, אשר שב עד ארגיעה אל תהום החדלון. אך אולי יצא מן הרמש הזה פתרון לזרים, לך בן האדם, לכל העולם? אולם הנה זה מת ואתה עיניך עורגות ומסביב המית חיים רבים. האין זבובים קלים עפים כחצי רקמה שלוחים? הכי על כן יארך יעף חוזר זה, יען כי המטרה היא מחצי החיים הקטנים האלה והלאה? הנה צפרים הגביהו עוף; אף מעופם לא ידע שבעה. אין חכם בחכמת הטבע אשר יפתה אותך להאמין, כי כוח הכנפים אשר לצפרים ניתן להן במידה קצובה, לפי צורך הקיום אשר לבנות האוויר האלה. בסתר חדרך אולי תרכין ראש בפני החוק המביש הזה, אשר בדו נבונים ואשר על פיו יתכלכל עולם נפשע, המקבל אור, כוח וצבעים רק לדרך קצרה הנגמרת על גבול הכליון. אבל מדי כלותך את מבטך בשביל העוף הפורח באויר הריק, לא תמלט את נפשך מנפול בפח התמהון. נדמה לך, כי נהיית עד לכוח נוסף ומיותר, העושה את המות, זה המכלה את כל הכוחות, לבלתי מובן שבעתים. בכל אשר תפנה תכשילך החידה הזאת, אשר לעומתה גם חידת התאומים של לידה ומיתה הנה כאפס. הנה נתך צליל עפרוני על ראשך הנבוֹך מהרהורים, ואתה נזכר, כי בכל מעוּף עין נפסדים לא רק ברוּאים, אף נמחק תארם למען תת מקום לחדשים, כי אם גם שאָר‑חיים רומז ומושך את הלב מתנדף למען חולל שאר‑חיים המושך את הלב מחדש! הדומם משנה את צורותיו בקולות ובלפידים, הצומח קרב אל הגוויעה בצהלת צבעים, החי הולך לקראת המות בהמית נפש כבירה. הנה מות אשר ילווהו חצוצרות ללא בשורה, יופי ללא נחת, חלומות ללא תקומה! – אך אל נא תתן בבוקר נעים זה את חיל מחשבותיך למות. עוד יגדל אף ינעם הלך נפשך ככל אשר תביט לראות: הנה נאלמה על האחו הפרה החולמת, אשר שתי עיניה הגדולות מעולפות בתום סתום; מסביב לה מכרכר העגל, משתולל מחדוה לאין שחר, והיא, האם הנוחה והכבודה, העמוסה בשר לטרף וחלב לזרים – נוע לא תנוע, כאילו בבוקר חמודות זה תועה בתוך עורקיה העצומים, כמו בנתיבות דוממות, אד ערפל של בוקר פלאי אחר, של בוקר האַלמות הרחוק. הנה ניצבו על בליטות השובך יונים רכות ומעונגות, על דמותן נסוך שלום בהיר, לוקח לב, כאילו אין ביניהן אף שכולת גורל אחת; הנה נמלה כבדת ראש וקלת רגלים תאחז את דרכה על הארץ, תעבור מכשולים אף תשוב פעם בפעם על עקבותיה, כאילו במוחה תוצת ותכבה חליפות אש התבונה המצעידה אותה למקום נוֹד. הכלב כונן אליך את צעדיו, שיחת לרגליך אותות תודה אשר תכיר בהם אחד מאלף, הוא קפץ, לקק, נבח למען באר את אשר לא יבואר; וככלות כל אלה רבץ על ידך והעמיד בך את עיניו הנוצצות, הנבונות יותר מכדי שיעור החיים אשר לחיה המאומנת הזאת. איזה מבט זר, תובע שיתוף, דורש מענה, מבט עינים מלא הכנעה ולהב כאחת, מבט חד הולך נכחו כחץ אור בהיר, גלוי ומרגיז גם יחד! הוא לא ייגע עד אם יקרה דבר‑מה אשר יעורר את הכלב מן התרדמה בהקיץ וישיבהו אל אדמות. הנה רגז הכלב לשאון עגלה דוהרת על אם הדרך. הוא נחפּז ממך והלאה ואתה תשמע מרחוק קול נביחה שוקק, כאילו יגרש עבדך הנאמן את הזר העובר מהסתפח בנחלה אשר לא‑לו – נחלת עולמים אשר כולכם גם יחד טרם תדעו אי גבולה; אתה מהרהר בלי‑משים בידיד עולם זה אשר חננך בו הטבע המעוות ארחותיו, הטבע המחלק מנת חיים בצמצום ועוטף את המנה הזעומה הזאת בהלך נפש, בחזות רבה, באמון אשר למעלה מחיים. בעין מעולפת תביט אחרי הסוס המושך את העגלה הלאה, באבק העולה. כל השלש מצטרפים בדמיונך לדמות סמל: דמות העגלה, הסוס והאיש האוחז במושכות כתפוש מחשבה כבדה. כולם יחד חרגו ממעגל הבדידות, התלכדו למעשה תנועה מחַדש, נישׂאים ביעף משותף, בטוח, שואל למרחקים. האם לא יתעלם גם על התמונה הרגילה הזאת דבר‑מה אשר לא תשיחנו עד תום בדברים רגילים? בתנועה המשותפת יש תמיד גילוי של און חדש, אשר הטבע לא חלק ממנו לכל ערער וערער אשר בתבל; דרך הרבים מכזיב את קוצר ההשגה הטבוע בגופים. מה רבים בעולם הזה אביוני הקיום הנעזרים איש באחיו למען פרוץ גבולות בל יכירו, הנוסעים כצבאות, הרצים כעדרים, העפים כמחנות! דומה כי יש מפקד אחר, חוץ מן הטבע הגלוי השם מסגר על תאיו, המונע כוח מעיף, המכנס את אסיריו אחד אחד לתוך החדלון; הלזה, הרועה אשר לא נכירהו, ירעה בתבל את כל הדברים ללא שם ודמות המרחפים מעל לחיים, אף ישמרם ליום פקודה אשר איננו יום פקודת המות. כי אם נמאן להאמין בהבל הזה, אשר אמנם לא ייאמן, איך נשכיל לתאר את הטבע כאחד, כשלם במדותיו, ככולל את הכל– וכל אשר לו צורת חיים מתיפּה לאין שחר, מתאַגד לאין חפץ, מתעתד ללא תכלית?

למען הווכח כי יתר החיים איננו כאַין וכי, להפך, כל החיים הגלויים עומדים מקדמות עולם בנסיון של חילוף צורות רק בכח של היתר הנעלם הזה; למען אַמת פעם אחת לבלי חת את הרמזים הנטפלים אלינו פעם בפעם מעל פני החיים, אלה הרמזים הקרבים למעוף עין קצר ומתנדפים בטרם תביע שפתם דבר ניחומים ברור; ולמען נחול למצער נצחון אחד יחידי במלחמה הארורה אשר קורָא לה קיום, זה קרב האימה המוזר אשר כל הלוקח בו חלק ידע מראש כי יפול לאחרונה שׁדוּד – למען הציל את המעט הזה משן הכליון עלינו לעשות בערמה, ולהקיץ פעם אחת בימי חלדנו בעצם חלום האהבה. החיים יפילו עלינו את תרדמת החשק העזה, למען עשות על ידינו את משלחתם; כאַשׁף, המשׁבּיע את האוֹב באשוּן הלילה ומעלה בדומיה צללי שאול, כן יעשה שר ההוויה את קסמיו רק אחרי עטפו את עין החי באד אביונה; הוא מרגיז את תואר הגורל מחביון מרחקים רק אחרי אשר יתעלף לב האוהב וראשו הכבד משכרון יט באפס בינה אל ערש המאויים. אמנם כל החיים כולם הם טמירים בסוד, נשגבים ביקר, כבירים בגורל; אבל כל זה הנהו כה מרוחק, מיועד להמון חיים לא‑נחקרים, משותף לנצחים אשר אין להם קץ. אפס קצהו של סוד הקיום מכסה ארצות ולאומים, יקר ההויה טס כצל מכדור עולם אחד אל משנהו, ותואר הגורל עומד לכס משפט רק לעתים רחוקות. הטבע, ההולך בגדולות ובנצורת וברחוקות, בוז יבוז לזה אשר הנהו מצער, בלתי מתחדש, נידון להפסד. אנחנו, אשר רגעי חיינו חוצצו, נקלים הננו בעיניו הצופות למרחקים; הוא לא יביא אותנו בסודו, לא יתן לנו לגשת שעל אחד נוסף אל המקום אשר שם אמיתו נכונה, מטרתו מובנה, עלילתו נשלמת. הוא לא יירא את מרדנו בימי העמל, את מרינו לעת הזקנה, את קללתנו ביום המות. אם נאבה ואם נמאן – הוא יעשה בנו עד תום את חפצו אדיר הכוונה. את זה אשר ישאל מאתנו הטבע – למלאות פני תבל – את זה אנחנו עושים בהמון, בצפיפות, כצאן הנדחקים; את אשר עלינו להבין לעתיד, לגרום לשכלול הצורות, להגביר את תמצית החליפות – את כל זה אנו ממלאים כמו מאלינו, מבלי לשלם לנצח כעין מס לגולגולת. הטבע תובע את משפטו מעדת יצורים רבה, כופה בבת אחת את רצונו על כל העם, ממלא מעט מזער מן היעוד הנעלם על‑ידי צירוף צורות של מיני חיים שלמים. אי רגע בין חיינו אשר בו יעמדו לנו כוח בשרנו ואומץ רוחנו לעשות דבר‑מה מובן עד תכלית, קולע אל מגמה ברורה, מתאחד איחוד ישר עם מלוא כל החיים? כל מעשינו הם, להפך, נפרדים גם בתוך חוג הקיוּם אשר ליצור הבודד. הם חסרי מובן גם ביחס לגורל‑חלוף אחד, הם אובדים ללא תכלית גם בתוך היקף השגה של החי הנבדל. אם יש חשבון הרינו בא בהעלמה, מעבר לקלעים; אם יש למעשׂים בינה הרי היא בינת צירופים, בחלקם של היצורים הבודדים נופל דבר‑מה שאינו מרובה על הרמז, על ההרגשה הסתומה, אשר הנפש לא תאבה לתת בה אמון. הה, לו היינו בידי היוצר חומר בראשית הנלקח אחרי כבוד אל האָבנים! לו נועדנו, כי ייעשה בעצם עלומינו דבר‑מה אשר אין להמיר, כי נחולל בעולם הזה כל‑שהוא אשר לא תתכן ביחס אליו העלמה, לא ישוער אבדן השגה, לא יצדק חוסר שילומים! לו נעשה בנו הפלא הזה, כי אז מלאה הארץ דעה. אם יש תוכן למעשה היצירה או כל היקום הוא ריק מכל תכלית – אם כה ואם כה היינו אנחנו, מדי שרתנו פנים אל פנים את הטבע, יכולים להציץ אל העיקר, אל זה ההולך ישר, בחמדת גורל או בלעדיה, אל אחרית כל המעשים. ואמנם אבי כל הבריאה אִנָה לנו בחיינו רגעים כאלה, רגעים נחפזים ומעולפים, אשר כל היודע אהבה ידע גם את מתקם, את סודם ואת גולת הכוונה היקרה הצפונה בחובם.

אנחנו, בזויי הטבע, נלקחים אחרי כבוד בימי האהבה, שם, במעבר הצר שבין עבר לעתיד, בין זה אשר כבר נולד ללא‑גורל ובין זה אשר יִוָּלֵד לגורל לא נודע, בין זה אשר כבר נהיה שעבּוּד לצורה ובין זה אשר הנהו עדיין חרוּת ויכולת – שם הכרח הוא, כי יגונב דבר‑מה מעולם אחר, כי תתבולל נשימת החי ברוח הרזים הבאה מעבר העברים. במקום אשר אלהי היקום יקדיש לנו מחבואים למען נהיה נכונים, יאסוף את כל נדחי רגשותינו למען נטהר, ילביש אותנו אש מאויים למען לא ניכּוה – שם הלא יפלא המחזה כחדש. שם הוא מקום הבחירה אשר הטבע יקריב אותנו אליו בדעת, בחשבון מראש, במזימה נמהרה אשר לא תדע דאוג לאחרית היצורים, המתענים כולם ממפח נפש אחרי כלות תור אהבתם. ראה וחשוב: את כל און הקיום יוציא החי בהבל ובמחשך; יום ירדוף יום, כריקים הנחפזים להדוף איש את רעהו לתוך תהום החדלון, המעשה מיגע את עושהו, כמתנקם את נקמת מנוחתו אשר שוּדדה לשוא, הבטלה מוסכת רוח עוועים, כאילו תפל הוא מאין כמוהו הדבר לשקוט בעולם הזה, להתיחד אתו, לדרוש את קרבתו; הטוב והרע גדלים ללא חמדה, כילדי‑תאומים אשר גם אביהם לא יכיר להבדיל ביניהם; האושר לא ישכיח את אימת המות, הדמיון אינו מבטל את כזבון החיים; בינת המעשים תועה כאד קל אשר כל רוח תוכל להטותו, לפזרו או לתת לו צורה חדשה, ולעומתה גילוי החיים עומד נקפא כעווית עקשות אחרונה, כנאמן לבלי לתת לאחר טוב ממנו לרשת את מקומו – ואת כל המעּות הזה רואה הטבע ומחריש. הוא איננו מתקן, יען כי המלאכה עוד יש אשר תצא כלולה מלפניו, הוא איננו דואג ליציריו, יען כי הדאגה תחלוף כליל ברבות העתים. המצוקה, התעתועים ועלבון הדעת תובעים ואינם מקבלים מענה, רק יען אשר אינם נתבעים; כל האון הטבוע בחומר, כל ההבעה החרותה בצורות, כל ההכרה היוקדת ביצירי החיים – כל זה יגיעו כבר מלא ונשכח בטרם עוד יכיר את מקום גלגולו האחרון. ואולם יש דבר הנתבע בלי הפוגות, הדורש מקום אחרית, המשוחרר מכל כפיה. זהו כוח ההפראה אשר הטבע יקראהו בחנופה, מקום ההריון אשר הטבע יכוננהו בחביון חלומות, פרי האביונה הנזרע בעונג וברצון, פנים אל פנים למול הוד כל החיים העתידים. פתאום נמוג לאפס חוק הברזל אשר ליצירה, זה הגוזר על החי להתענג, לדעת בינה ולשער את הטוב רק במידה קצובה לפי קצב חייו; זרע חיים חדש עומד להזרע – והנה נתקפלו לרגע איש באחיו כל כוח ההמשך, כל שפע הגילויים, כל היכולת אשר לעתיד לבוא. זה אשר יִוָּלֵד הנהו כל העתיד; בלעדיו לא ישוערו כל המון הגלגולים אשר יבואו אחריו, כל פלאי הבריאה לא יצאו מן האפס אם לא יהיה להם פעם אחת היצור הנולד הזה למרמס. פה, במקום אשר ממנו תוצאות לכל, יינתן דבר‑מה אשר ישקל כנגד הכל. הטבע שוקל בד בבד: על כן יש בין רגעי האהבה רגע אחד קצר כמעוף עין אשר בו ימסו אסורי ההשגה, כאשר יהיה אולי באחרית העתים; הנשיקה, הנמוגה באפס קול על שפתי נאהבים, מבשרת לטבע את הבשורה האחת והיחידה אשר אליה תצא נפשו, על כן יבואו נישאים ביעף שלומי העונג הרב, אשר הבשר ילא מהכיל אותו, מעצור את טעמו, ממצוא בעולם הזה שני אשר ישוה בערכו. הלחש, המפתה לאהבה, חודר למרחקי מרחקים ומעורר מתרדמת חדלון את כל צללי העתיד, על כן ישיתו למראשותי חבוקים כל המון הנבראים אשר בחובם הגורל, התנחוּמים, שלום הבינה האחרון.

האביב עלה על הארץ צוהל ופורח. שפעת הדשאים, גאון היערות ומשטח המים נאחזו איש בעקבות רעהו כגובלים בתוך היקף מסוגר, כקובעים בו מעגל למחולות‑מחנים; השמים הכחילו מבעוד עת, השמש הלהיב את כל חלל האוויר, הרוחות השאננות עברו כה וכה כצירים שלוחים; היום נסגר ביקר כחדר מלך, הערב בושש לכרוע על סף הזהב, הלילה התהלך שפי לאור כוכביו במחנה האביב אשר נרדם. ובטרם בוקר שוטטו זהרי היום הרחוק, אשר נבחר מימים; השמים הגביהו מסילה לשמש, הצמחים גדלו עם תפארתם, עפר האדמה הריץ חיים ממחבואיו; עוד יום אחד עמד כן, כולו רחב חיים וחבור עדנים כולו; האור אשר רב כאילו נבע ממקור עצמו, גלי החיים כאילו אוו לשחק על פני הארץ עד עולם, השקט אשר נהיה בצהרים סגר את היקום בתוך מסגרת עולמים, אשר אין מתוכה מנוס. ושוב נמוג היום כּמעגל נחת המתפרד למען הלכד אחרי כן מחדש, הערב שת ככל אשר יכול נוספות אור ורגש החליפות וצבעים, הלילה כיסה באד תעלומה על צללי החיים הנפרדים, אשר נפזרו איש איש למקור חייו. והנה יצא מחביון העתיד עוד יום אחד חדש, כלול באביבו, וכל החיים נשקפו לעומתו צמאים לאורו, נדחקים להכּלא בזרועותיו, חרדים להצטרף אתו יחד לדמות אחד. ושוב נראו כל הנבראים כקרובים לא נפרדים, חצי החיים כשלוחים מקשת בינה אחת, חלל העולם כפתוח לאושר אחד. אכן כל זה הוא רק מחזה מול מחזה: הכל, מדי לכתו לפנים, חוזר במסלול החליפות הישן; כל המכונס בתך תחום ההויה נראה כמו כן כעומד מבחוץ, כמחכה לתור, כמשולל ישועה. האמנם כל כשרון היצירה, היוצא יום יום עד תום, כל היופי הנראה כמתגלם בכוונה אחרונה, כל היצורים המתאוים באשר הם שם לקץ כל הפלאות – האמנם כל זה הוא רק מנחה שלוחה לאח רחוק, אשר גם שער לא נוכל את בואו, את מקום חייו, את דמות גורלו? התכונה כבר רבה לעת הזאת, העין צופה מקרוב, קרואי החיים צוהלים על לא‑דבר. אין זאת כי הרוח, אשר הטבעה בבריאה, היא ארוכה במאד מאד והיא לא תקצר מחכות; כי כאשר הרגיל הטבע את כחותיו לחולל גידול בתוך גידול, מעגל בתוך מעגל, קיום נבדל בתוך צירוף כל החיים – כן השכיל לשמור גורל בתוך גורל. על כן לא נשגה אם נאַמץ את דמיוננו להשכין את כל היקר בתוך היקף חלדנו, לא נעוות את הישרה אם נשכיח מלב את אחריתנו, אף לא ניגע לריק אם נפקח עינים לראות את הטוב המוכן, את הערך היוצא, את התועלת הנשקפת. כי הנה האביב בא, וכל יסודות העולם ישאו על גביהם לראות את החיים הרעננים; במקום אשר ינוח אור השמש, ירחש עפר אדמה, יסוֹך את נסכו האוויר הטוב – שם קיים היצר את כל מאוייו, שם נתאחדו לחטיבה אחת בלתי‑נפרדת כל הדרוש, כל הנכסף, כל אשר ייראה בחלומות. במקום אשר יעמק שורש, ישתטח דשא, תרום צמרת – שם תרד, תתפתל אף תעל למרומים דרך המטרה המשותפת לחולף ולעיקר גם יחד. במקום אשר תרבץ אבן, יאפיל נקיק עפר, ישתפך פלג מים – שם תדלג רגל על פני מכשולים, תקפוץ על עברי תהום, תדרוך בלי חת במים עזים. מי הנבחר למקום האושר, מי הנחפז בדרך מטרה, מי האמיץ לכבוש מעצורים? זהו יצור התמותה, אשר הטבע צירף לכוחו הדל את המון כל הכוחות אשר מעולם ועד עולם; זהו הקרוץ מחומר, אשר הטבע קיפּל בטפחות ימיו את דרך‑הגלגולים הרבה; זהו החי הנבער, אשר הטבע זרע ברוחו את אושר ההשגה. מי האַמיץ לכוח ואנחנו כולנו נרפים, מי מהיר למטרה ואנחנו אובדי דרך, מי נולד לאושר ואנחנו אמרנו נואש? אכן האוהב הוא המאושר, הוא הרץ על אם כל הדרכים, הוא אשר הפקד לעבור בראש כל היצורים על פני כל מכשולים. אך אי צלמו ונחזנו, אשרו ונחמדהו, אחרית דרכו ונשיגנה? צלמו עוטה בבת אחת את תארי כל היצורים, אל אשרו התלקטו כל מאויי החיים, אחרית דרכו תאבד באבוד אחרון הימים. אך אי מקום כבודו מסביב ונבקשהו, מה שמו מקרוב ונכנהו, מה יפעל לעינינו ונעריצהו? מקומו במלוא כל הארץ, שמו נישא על כל שפתים, פעלו יראה על כל בשר. שלמה לא נודעו עקבותיו, איככה לא ינוס מפניו צל היגון, מדוע לא ינון אשרו בראש הומיות? על כן לא נודעו עקבותיו יען כי צעדו גמא מרחקים באין אורים, היגון לא נס מפניו יען כי אהבתו ינקה בסתר את כל התמצית הטובה אשר לחיים, אף אָשרו לא נודע לזרים יען כי בינו ובין כל הנבראים ניצבו כנד הררי החלומות הגבוהים.

הנה נפקחו עינינו למצוא עוד מזימה אחת יקרה בין מזימות הטבע המכוונות כולן לצרף את הניגודים, להקיף משטר במשטר, לשאת שני הפכים אל מגמה אחת נשגבה. האהבה שואפת אל מחבואים ורוחה בכל; האוהב אשר הכל בעיניו כה פתור לטוב, כה גדול לערך, כה כלול לאושר – ימאס כמו כן בתשואות, יקוץ בפנים חדשות, יראה לעתים את האור כהופך את כל העדנים ללענה. היְלֵל מראש גגות, השירה ממרום העפאים, הקול הנוער או הצוהל היוצא מצוואר נטוי בגאון; להג האהבה של האדם השוטף ברוב דברים, העולה על אפיקיו בהמון ספרים, המכסה בארשת סתומה את מעשי הרזים של האמנות – כל אלה מבשרים לכל, מפתים על ימין ועל שמאל, מגלים עד תום דבר אהבה כולל, משותף לכל היקום, עומד בעין מעולם ועד עולם. ולעומת זה דמות האהבים היודעת בושה, החותרת אל מקום מקלט, המחפשׂת לשוא בין אחיותיה אחת אשר תשוה לה. הנה יעוד האהבה העומד לעולמי עולמים ויחוד הנאהבים המתקיים רגע אחד קצר; הנה מתק החבה אשר כל פה ימלל ערכו עד בלי די, יביע לו תהלה בכל קול שיאה ובכל לשון געגועים – ולעומת זה שכרון הנשיקה האלמת אשר גם האוהב לא ידע להשיח אותו לנפשו. במקום אשר הכל נקהל לעזור, לתת תעצומות לטוב, להגביר פי אלף את ההשגה – שם גם ימך הכל באפס יד, יאבד החן עד ארגיעה והרהור נוחם אחד יפיל את כל התקוות חללים. זה אשר הנהו הריון, צו עליון הנעשה בהכרח, גמול קבוע אשר שני יצורים ישלמו בכפיה לטבע – נקרע פתאום מכל החיים הגלויים, נהפך בין‑רגע ליצירת תעתועים שלא מעולם זה, יגורש בעבור עתו מתוך הנפש היצור מפלצת ללא שם, אשר אין לו אב ומודע בין כל מאויי החי. מלאך האהבה התמים הנושא את זרע העתיד, הבא להשכין שלום, לכפר את אבדן החלוף ולהראות את תואר הקיום המתפשט לאין קץ – הוא הפך בלי‑משים שׂטן ערום, המעלה בנפש דמות של חיים אשר הם בעצמם מובנים ביקר בינה, בששון גורל, בגמר השגה. אוהב הנולדים הזה, המיעץ בשפת חלקות לצרור בצרור ענוה אחד את כל זה אשר קוו לו לשוא, יגעו בו לריק, כאבו עליו עד בלי די, ולהעביר את הכל ככליל מוֹרשׁה לדור אשר יִוָּלֵד – הנה הוא הפך פתאום את תארו ויהי ליצור האבדוֹן, הוא מסית לנסות תקומה בבית החומר הצר, לרשת בלא עת את אשר יחולק בין נין ונכד, להקריב עונג בעונג עד אפס מקום אשר שם יעברו הבינה הצפונה לעתיד, הכוח הנועד בשביל ההמשך, ההכרה בדבר המות. הנה זה אך קרא לשכוח, לכבוש במשכב דודים את הפנים הנסוכים כלימה ולהריץ בדהרות פראים את הדם הנבאש מכעש, ממזימה, מיאוש – ובין‑רגע ירעיד יד אל יד, יחריד לב מול לב אף יקריב פנים אל פנים, כאילו שני הנאהבים טהורים מחבוֹק, שלוים מכרות ברית, נפלאים גם מהבין האחד את השניה. רגע יענה את השנים בסגור זרועותיהם, כשני אויבים המחכים יחד לעונג אחד אשר אין בו די, ומשנהו יאסוף לתוך עיניהם דמעה טהורה מכל סליחה. הוא, הנעלם המגלה על ידי אהבה את החיים הנולדים, כאילו נטל עליו לבחון ברגע פלאים אחד את כל טעמם, את כל כוחם, את כל ערכם של החיים המולידים; על כן, ברבות לפניו המלאכה לקרב יצורים, להפרות ולהביא את ההפראה לידי תמצית מצומצמת מכל כוח, מכל רגש, מכל שמץ חיים מתוכן להמשך – הוא מנער בחפזון את היצור האוהב, מעורר את כל היצרים המתגרים, מקבץ כל נדחי הנפש למראשותי המשכב הלוהט. הה, מה האיום ונאדר מגע הבלהות של האביונה! זהו רגע נצחים אשר יחלק לרבבה, להמון חלקי עתים אשר אין להם ספוֹר. בו גלומה די עת להתענג ולהשיב עונג, לצמצם את הנפש באושר לא מקּוּוה ולכלות אותה בתקוה לא נמלאה, לחשׂוֹף כל עדנה ולכסות כל שממון; מדי ארוך חליפותיו יאריך האושר לבלי חוק, יקרבו הדברים איש אל אחיו, יעטה הכל דמות נצחים; בטרם ועבור הרגע הזה עוד ירדוף גל את גל בים ההשגה, היגון יהפוך את ערפו לנוס באין רודף, וצירים דחופים יביאו בשֹורות מארץ האַלמוות. הכי רק רגע אחד ארך נצח המהפכה הזה? גבהות אוהב עלתה מרומים וענות החי ירדה תהומות; הכרת חושים חדשה ישבה למשפט אף הרשיעה את כל אשר אין לו תקומה, אשר לא יתפאר בשריד אמת, אשר נמכר לצמיתות למות; יד חרדה שקלה במאזני הגורל את כל אשר אבד בתוהו, הושחת לאין חפץ, נתאַבך לאבק אוולת – והנה נמצא המשקל נכון, מתאים בד בבד, שוה ומשוה את כל אבדן החיים לעומת המתק האחד הזה המשובב, המפייס המרומם. הכי רק רגע זה היה והנה הוא כבר חלף, ואתה לשוא תחפשהו, לחינם תחקרהו, על לא דבר תאבל לזכור את נשכחותיו? אולי כל זה היה בעיניך כה קצר יען אתה יצור בודד בלתי‑נחשב, אשר השגת גורלו אפסה עד ארגיעה; מי יודע אם לא גלומים בעונג הזה כל השילומים, אם לא מעדניו ימתקו כל החיים, אם לא בכוחו תחרוג מחביון החליפות דמות האלמוות.

זקנה ושיבה, כשהן כרוכות יחד בחוט שיש בו ממש, עושות את שביל האדם מושלם וכליל‑דמוּת מתחילתו. מאריכי‑ימים נוהגים באורך‑עמל לא רק לקראת זקנתם; דומה הדבר, כי מי שנוחל זכות יתרה ורואה מנפשו את כל מופתי הגלגולים אשר לחיי אדם – חש את הגזירה הטובה בעוד מועד, בזמן הבחירה של ימי הנעורים, והוא עושה שלא מדעת לפי הצו הנעלם, מאַלף את יצריו לדרך ארוכה ומדריך את כשרונותיו לפי הקצב הכבוש של המרחקים הגדולים. נאד הרוח, אשר האחד ישאנו במו זרועותיו החרדות כמלוא כברת גורל קטנה, והשני יעמיסנו על שכמו מדי צאתו לנוע בכל האפיקים הגדולים והקטנים אשר ליובל שנים – נאד הרוח הזה נעשה אולי לפי מתכונת קבועה מראש; הצפויים לאחרית נמהרה עושים את פיו כעין המשׁרקה, כביכול, ומי שנטל עליו לרעות את נפשו עד זקנה ושיבה – חס על כליו ועל הנמצא בו, ואינו מתופף אפילו על דפנות הנאד המתוח.

הטבע מתכּן את הכל יחד מראשית מעשהו, אפילו מבחינת דברים הנחתכים על –נקלה לפי המקרה. מידת החיים של האדם התחלואים עלולים לכאורה לשמש לה מספריים חותכים, אף היא מקבלת מראשית ברייתה את כל סימניה המיוחדים. היוצרים, לכל סוגיהם, מטביעים בעל‑כרחם על יצירותיהם את חותם החפזון או המתינות; כל שגר‑ספרים גדול, וכמו כן כל החטיבות רבות‑ההיקף אשר לאמנות ולחכמה ולפעולה, מגלים כמעט תמיד סימן נאה של שלוות‑סליחה, מין התחסדות של יצורים עשׁירי ימים; לעומת זאת אתה מבחין בכל יצירה מצומצמת, זו שיוצרה הטיל בה כוח למעלה מן השיעור, כעין תסיסה לשמה, כעין כפירה מתאוה כלפי יסודות החיים. אומרים: מיכאל אנג’לו יצר במזל הנשגב, את רפאל ליווה כל ימיו המעטים מלאך החן; האין השנים האלה עדים נאצלים: האחד לשעבוד‑עתיד, ארוך ורחוק, והשני – לחרות החסד של האדם הנכרת בחצי ימיו והוא חייב לעולם הזה רק את חובת התפארת אשר לרוח? אמנם מעגל היוצרים הוא כאחד ממעגלות החיים לערב רב של מקרי סנוורים; בונה העולם משליך את חוקיו והוראותיו כפתים, ואלה נרמסים לפעמים עד‑תום גם ברגלי היצור שאליו הם שלוחים. אבל האין עיננו רואה מין הבדל בראשית בין המלאים והקטועים בזמן? גיטה נהל את עטו, עט החלמיש, ובכל כתביו אפילו הגעגועים כבושים כדברי בינה; שקספיר, הדומה לו מבחינת ההסתכלות שאין לה שיעור, זו הרואה בכל גילוי וגילוי קטן כדי פתרון לעולם מלא – הגביר את שאר רוחו בין השיטין וכרך בכל שורה רמז ותאור למעלה מן התכלית כמעט. מנדלי שלנו, שרוח הבדיחה דחקה לכאורה אפילו את מפסלת השמיר שבידו, וסגולת הסבלנות שלו – סבלנות של יהודי – מהולה היתה בהתאפקות שמדעת – רשם את סיפוריו מתוך אורך‑עשיה המקהה כמעט את עינו של הקורא; ולעומתו היו היינה וברנה נרתחים כל ימיהם בחריפות עצמם, ועסקי‑החן שלהם היו מרובים אפילו מכדי מידת ההתיפּות המצויה – מימי מנדלסון ואילך – אצל כל ישראלי המשרת לפני קדשי עכו"ם.

הכשרון, המכריע אצל בעליו מבחינת כל התכונות, אין לו שליטה על סגולת הנחת של ישישים מלידה. הללו העומדים לזקוֹן בגזירה עילאית, רואים את עצמם על סף הנעורים כמפויסים בידי שמים, משולים בעיני עצמם בימי העמידה לאנשי המאסף הצועד ביתר רווחה בקצה המחנה; הם הולכים את דרך המערכות ביחידות, הרחק מאספסוף הזקנים הבטלים, אלה שנשארו בעולם הזה מתוך שכחת גורל; כל האדם קצר‑הימים נוהג בשגעון החפזון, והם דרכם כבושה מעט מתוך בושה חשאית, כדרך הילדים הקשובים אשר אמם תבדילם בעין טובה מאחיהם; והם משלמים בסתר ובגלוי גמול‑סליחה לאחיהם המקופחים.

בארצנו, במשכנות הערבים ובגבולותיהם, אתה רואה רק ברואים, אף נמחק תארם למען תת מקום לחדשים, כי לפעמים דרך‑הילוך של צמד חמודות מעם הארץ: אב עטור תרבוש או אם רעולת שחורים מהנים קטון צאצאים שחום בטיול‑חוצות רך ונעים. אם בן‑שלוש יתנהל לרגלי אביו – והיה לבושו חלוק‑פסים ארוך, המשוה עליו מעט פרישות פלאית של גבר המזרח, כפת‑רקמה תרד על ראשו כעדי‑ילדות חנון ונחשב גם יחד, וכף היד הקטנה תנוח בתוך יד האב כמו במחבוא‑שלום אילם וכבד; ואם בת‑שלוש הלוך וטפוף תלך ליד אם – וטהר שער ראשה קלוע הצמות מחן ומאמון, פניה הסגלגלים יחרישו לעברים ויתאפקו בלי הפוגות מצחוק ומששון ילדים, ורק רגליה היחפות, השוקקות מדי רגע אל מפרשי‑הלבוש אשר לאם, ישיחו מעט רוך ובטחון ותאות חיבה. וככה יארך לתומו הילוך הנעימים; כעין טיול‑רחמים טוב ודומם, ללא דבקות‑גיל וללא מכשולי‑משובה; השליט מן ההורים נאלם לנפשו, הרך מן הילדים לא ירגז לרגעים מחצי אהבה, הכל הולך כשורה, שורת המזרח הקצובה והארוכה; כל רמז לא בא, רמז לנעוות הורים או לעקשות ילדים. ופתאום נפל דבר; עין המסתכל לא תראנו כמו; בינת הזר לא תנחש את בואו. הכבש הקטן את אביו הגדול לשהות לא‑נחשבה? החרשה יד הפעוטה תלם פסול ביותרת הגלימה אשר לאם? כמוס החט ואין יודע. ואולם לפתע פתאום תתנער יד מכה; פרצוף רך ובוטח יתעוות עד היסוד בו, גוף קטן יכרע ויתפלץ מחתף מהלומות, הפה הקרוע ישווע שוועת סנוורים עזה עד אם כלא המכה את רשעו והשיב את ידו הנעוה.

למראה ענות ילדים כזאת, שכולה כפיה ועוול, אדם טועם מין שממון בראשית שאין לו תקנה. כל מדות האוון שבעולם הן בבחינת חטאים אחרונים לעומת הפשע הקדמון הזה, אשר נולד עם זריחת הנפש של האדם. על פני חלקת הילדות, אשר הטבע יעד לה לתנובה פרחי ששון, ירד מימות עולם גשם‑מלחה של דמעות, דמעות שוא נמהרות הנמוגות ללא זכר, ללא ראשית לקח וללא אחרית נחמה. מה צלולות הדמעות האלה, הנקוות בחפזון כה רב לבית‑העין הטהור; הן לא יגרפו מחביון הנפש חלאת משטמה או גרעיני זהב אשר לנוחם; אף כל רוגז עכור, זה המהול לרוב בפתרון אנוש, לא יעיב את זהרן הריק. הן רק דמעות חיות, יצירי בראשית סתומים מתקופת השפע של הבריאה. בן‑שחץ אחד מעוולות האדם יפרה במעוף‑עין את המן – היא היללה – והן נולדות לאלפים ולרבבות; הן לא יביאו אתן לעולם כל כפרה, ושמש היקום תוביש אותן עד ארגיעה; הרואה בהן לא ינוחם – הוא רק יעמוד רגע ריק מאותה ציפית הפלאים העולה מכל מעשי האדם, הטובים והרעים גם יחד. לנוכח דמעות ילדים, החמודות ללא תכלית, יישנה דבר מוזר ורחוק, כעין הבל ריק וערב יליט בבת אחת את בבואת הנצורות אשר לעתיד: כי יש בעולם המון יצורים עתיקי דמות אשר שכלם נבדל מבינת תבל, כביכול, וחפץ קיומם אינו כלול בתאות החיים הנכוחה אשר לשאר הברואים; כאלה הן גם דמעות הילדים, זה המראה היקר והנבוב אשר מאחריו יעמוד עולם שתום‑גורל וחדל‑שילומים, מין בית‑עולה שקט אשר בחלונותיו, החמודים כעיני ילדים, עולות ללא חשבון וללא תעוד‑קיום המון דמעות ניגרות.

הילד הבוכה היה בעיני אבותינו כעין עמוד‑קלון קטן, שהדמעות ממרקות את זדון פרצופו; אף אנחנו רואים את העולם כפשוטו, לאמור: לפי בינת החיים שבזמננו, וקול הילד המתיפּח נתקע לתוך אזננו כתאניה בטלה במקצת, כבליל קולות‑ילדות התובעים בבת אחת ובלשון סנוורים גם חסד גם משוּבה. ואולם עדיין לא אמרנו אל לבנו, כי זו התרעומת הקלה, הנסוכה על פני ילד מתפייס והולך הוא ארשת חרטומים קטנה שיש בה ממש‑אמת. אלה העפעפים התמים, הנטויים לאחר גשם הבכי כשתי קשתות קודרות, הם אות‑ברית לשבט הפתיות המולך מעולם ועד עולם. מכל צעצועי הנסיון של האדם – הילד הוא הצעצוע האחד, החי והיקר, אשר על פיו נחתך זה מכבר גזר דיננו לכלימת נצח; תור הילדות של הצאצאים הוא לכל אב ואב יום ארוך, שראשיתו שחר ותקות חיים חדשים ואחריתו לילה ושכחה ועזובת גורל. הלא גם התמים בבני האדם יראה בילד הרך כעין רמז לעדנת חיים מופלאה, העלולה להתקיים בעולם הזה; הבשר הצח תובע מאת כל אב ומחנך ראי‑נפש טהור; העינים הנאורות, שלא למדו עדיין לבטל אף דמות אחת מרובו של עולם, שואלות שפה חדשה ודברים נכוחים; הרגלים, הנזירות מתפלות ומשממון, ירוצו אל חיק הורים בצהלה עזה המפורשת כחידת כל הטובות שבעולם; הצחוק הצלול מבשר מכל פינת בית דלה, כי גלגל החליפות עלה עוד הפעם נאדר ונעים ויקר: – והנה כל זה בא לעולמנו כפירוש‑חיים ישן ההולך וחוזר עם תרמית כל דור.

כל מידות הרחמים הנעלות נולדות מרפיון הילדות; והיא עצמה, הילדות הגלמודה, לא זכתה בעולם אלא לסבר פנים או לרגש רחמים עקש, המתחפש שבע ביום בערמה או בנקמה. הילד מלמד את האדם הנלוז את החן והחיבה הישרים; זו ידו בלבד, כשהיא נוגעת מגע אמון ביד הורים, מאצילה כהרף עין לקח לא‑ישוער; זו עינו, המגביהה להביט אל זרים כאל ידיד‑תבל, מקימה מחדש את מערכת האמונות המתמוטטת; ואחרון אחרון – זה נס גידולו, המראה בגלוי את נדיבות הטבע ואת תעצומות העתיד, מנחם מאליו סכלים ונבונים מעצבון כל עבר – והוא עצמו, הילד המכפר, אין לו כפרה בעולם הזה אלא בפשעי יד‑הורים ובשגגות לבם של מחנכים נמהרים. כולו תאוה וגיל, גידולו צוהל, נפשו שואלת, עינו חוקרת את מלוא היקום בלא מחיר ובלא עמל; משובה שלו כאושר, גאוה לו כנתונה מעצם המזל, אהבה לו עם כל חפץ – והוא עצמו רואה את גמולו, אם טוב ואם רע, מבעד אד של דמעות.

מי פלאי וגבור וידרוס כמו‑רגע בגן המושגים? בכל המון המתפרצים, הצועקים לשנוי ערכין, רק מעטים הם המחדשים התאבים לשנוי מושגים; הערכין הם ולדות, לעומת האב‑המושג – וכאשר יהיה בחיים כן יקרה גם בתורת החיים: יש גבורים לרוב להכות ביד נמהרה בילדים עבריינים, אבל אין אמיץ לב להדיח ממקום כוחו את המחנך הפושע. אין אדם נתפס על‑נקלה לתשובה המרחיקה את שכרה, ומי שזומם לנקום נקמת כליון במושג נעוה‑שלטון, כגמול על הטעות שגרם להמון דורות מוטעים – אין לו ברירה אלא לצוות את נקמתו גם ליורשים וממשיכים; ואף בסוף הדורות, כשמושג רקוב נתפורר ונתפזר מאליו באבק בעולם – עדיין מכיתתו הדקה נישאת בלי ראות באוויר החיים, סובבת בלי הרף את מקום חיותה הקודם ויורדת, כמזרה שלא מעולם זה, על פרחי מושגים חדשים.

אחד המושגים האלה, המולכים ברשעם מימות עולם, נקרא בפי אדם בשם: ענות ילדים. זהו שליט חנף וערום, וככל השליטים מבני סוגו – הוא מיטיב למשרתיו ומתאכזר גם חינם להמון עבדיו הקטנים אשר לא ראו מימיהם את פניו. לאבות הוא מדבר בנחת, בצחצחות מליצה שדמות להן לפעמים כרחמים צלולים והרואה רואה במצולתן עולם רחוק שכולו טוב – אך לטף הוא מחלק דרבונות קהים ומכאיבים מכל מכאוב, שפע תוכחות עכורות מחירוף וכעס ורוע נתעב, רוע הלב האווילי של האדם הרואה את עצמו כמוליד, כביכול, ומתיר לעצמו בכל שעה אביונה בנפש הילד, מין אביונה מתוך אונס שכרוכים בה כפיה וצער ובושת. זה האב, שעוד בבחרותו הוא יודע על פי רוב לעקם מעט את שפתיו מול כל ילד מתיפּח, כאילו נודע לו לאותו בחור היטב מאוד שאין יסורים שלמים רשאים להיכנס לתוך גבולות הילדות – אב זה יש שהוא משכיל עם משכילים, לאמר: אחד ממשרתי המושגים השולטים, והוא אומר בלבו, מדי עמדו אל מקור הילד השופע דמעות, כי ענות ילדים תמה היא מהרע, קלה היא מהיצמד אל מקום בנפש, רכה היא משמור זכר ושארית; כל המון החיות של היסורים, זו שנותנת לכאורה מקום לשער שרעה גמורה מצויה גם בכאב הטף, כל החיות המבישה הזאת אינה ראויה כלל בעיני הבוגר השופט. כנגדה יש לו הוכחות אפילו מטבע הדברים, והוא הולך ומונה: הנה ילד מילל; התשמע ביללה השוטפת הלזו את קול הצער הנצרף, המשיח רק כאב או יאוש, המהבהב לפני עין השומע כגחלת לוחשת ששרדה משריפת הנפש הכואבת? זאת היא ברובה תלונה, הוה אומר: משהו יוצא מן הלב עם התחלת צרה; אנחת סתרים של גבר היא פרי בשל מזו לאין ערוך, פרי יגון שכולו לשד מרורים והוא אינו נושר אלא זמן רב לאחר שכלתה ניצת היסורים הקלה; – וכן גם בבכות ילדה את בכיה בהמון תאות רחמים קולה ערוך חליפות לרוגז ותחינה, והוא דומה כמעט לשמלת תמרורים עשויה תחרים למען האשה הקטנה; הלא אם תמשילהו לדמעת אשה, הבאה על כל מכאוב, והיתה גם הדמעה הרגילה כראי תלאות קטן אשר אם יש אדון לכל סבל והביט בו וראה את אשר יראה, בכי הילדה הרב יקל בעיניך כמשובת ילדות שטופת דמעות אשר אין בה דבר מלבד חינה; כי איככה תדבר בילד הקטן הרעה הגדולה, והוא טרם יראה את בשרו ללא תקוה, ככלי חיים שאין לו חילופין? הענות, כאורחת איומה ולא קרואה, מצויה רק בבית‑הנפש הספון של המבוגר ולא באותן מלוּנוֹת החמד המפוֹרצות שבהן מתלוננים פרצופי הנפש החולפים לשעתם של הילדות. צא וראה כמה שלוה נסוכה לפעמים על הילד בחליו: הרע במדוים אינו מכה את הרך בשנים אלא כדי מכאוב, ומה שעוכר את הלב, מה שמקיף את ערש הדוי מעברים – אינו בנמצא כלל אצל החולה הקטן; הלזה רואה את הוריו כסדרם, בכוחם ובטובתם. ואף את שאר כל העולם הוא רואה בעת מחלה כעטוף עדנה יתרה, משל לגור חיה, חמוד עינים, הנשקף בכלובו מבעד שריגי הברשת ובמבטו רק תמהון וגעגועים; משוך אליך דרך החרכים את כפו הרכה והיית בעיניו התמות והנאות כמושיע, כמשיב עולם אל כל טוּבוֹ. ככה הם הוגים בלבם ובכל לשונותיהם, הם הם הבוגרים המנשאים עד מאוד את עולמם וכל הצפון בו, עד למכאוביהם הנסתרים ועד לצללי יגונם הנדחים.

אולם הענות וערכה מחולקים בעולם הזה בסדר הפוך: כל הצעיר מחברו תאות יסוריו גדולה יותר. אפילו העולל, הזועק ללא הבין בשעת רעבונו והעמום לכאורה לאין תכלית בשעת מחלה, ספוג אימה למעלה מן המשוער, והשיעור המרובה הזה שוטף אותו בן‑רגע ומכסהו כמפולת רבה; אך כמו צעד מאצל הנגמלים מתחילה מיד הענות הצלולה והחריפה, הענות היוצרת המשווה על עולם האדם פרצוף תּמה ומעונה ומחוכם. מה ראשית לימודים לילד? הוה אומר: אמונה; בפיו יגיד אמא ואבא, ובלבו יגיד בלי הרף כי יש דואג ומיטיב ועושה כל. פגע ראשון, לבשרו או לנפשו, יחרידנו אל מיטיביו, ובאין נחת שלמה בן‑רגע – ונשלפה מיד עווית ענויים, סימן בראשית של הצער הדומה לסימן המכה בבשר התינוק; איוב ראשון בעולם הוא כחנף לעומת בן‑טיפוחים זה שהרע חטפהו מידי הטוב. כל תהפוכות אנוש לא ישווּ כדי משבר זה, בהשבר אמונה שכולה מתום; פה חסרים כל ציוני היחוד של המבוגר ודרך הפלצות משתרע לאין גבול. מה שמרומם במרמה את המעונה הרגיל בעיני הבריות – הדוי המפורש, הנתון בחלקו של היחיד ועושה את היחיד לצועק בשם עצמו – חסר כולו אצל הילד הסובל, להוותו ולפלצות חושיו. גם סכל, שנעשה רגיל לחשב את הבל החיים, למד לראות דברים כצפויים לכליה; לעומת זה אין הילד פיקח אלא לגבורות עולם. חרות בדמיונך את תואר הנבון הקטן הזה אשר ידיעת עולמו זכה מכל ספק, כמין שטיח רקמה שיצא בטהרו מבית‑האורג; כתם‑צרה קל שבקלים יראה פה בכל כעורו כזוהמת זועה שאין לה תקנה. פלפול הנחמות, לכל שמותיו, עזר רק למבוגרים; בן חמש נדון להתיר את הסבך הנפתל של צער וחיים בלי כל מכשיר ביד. ומדי עמדו כך – חכם‑נועם קטן הטועם לראשונה את אוולת היסורים – הוא אומלל ומרותח שבעתים מכל ישיש הנאנק במכאוביו באישון לילו האחרון; ובמעמד זה, במקום שנפגשים איש ברעהו יראה ובטחון שאין במלוא תבל מָשְלָם, מתחילה יצירת אנוש, זו שאף היא חציה בטחון סתום וחציה יראה גלויה – ושניהם זכר ילדות. ממנה, מתקופת הילדות הנראית לכולנו – בכוחה של טעות אלוהית – ישרה כנחת ותמימה כאושר והיא לאמיתו של דבר משוסעת יותר מכל עונת בגרות, מתחילים מתפתלים שבילי שימורים נסתרים, ובהם ינהל הילד – בד בבד עם צעצועיו הגלויים – צעצועי דמיון קטנים אשר רכש לו מיד נסתרה בימי צרה. וכאשר תדע האם מה חלי ומה צער אשר תמורתם העניקה לילדה מתנת צעצועים, ואם אלה גם יהפכו עד מהרה בידי השובב לגלמי עץ נשכחים – כן ידע האב‑הטבע מה דכא ומה מצוק ראה את ילדו לעת מצוא, בטרם שלח לו ממחבואיו את דמיונות הנחמה הראשונים.

יש מלים אשר נשתאה אליהן כאל חידות. בית‑האוצר של השפה אשר לכל עם ועם מלא מפה לפה המון שמות רגילים, אשר מרוב שימוש נתרגלה אליהן האוזן הרגל גמור; אלה הם רבבות הכינויים של הדברים אשר כוח ההשגה שלנו תופס את מהותם המלאה גם בשעה שהם נשמעים לאזננו בריבוי ובחפזון. השפה המכונסת בדיבור או בכתב חדלה משכבר הימים להיות אוסף של בית‑נכות, במקום אשר העין משתוממת, חוקרת ומסתלקת לבסוף מתוך קוצר השגה; מלות השימוש שלנו דומות יותר לכלי בית רגיל, אשר רבים כמוהם בכל מושב אדם. ואולם יש מלים אשר נשארו בודדות בתוך סדר המערכה של השפה: צלצולן נשאר זר לאוזן השומע, אף על פי שלפעמים הן כבירות בימים מהמון המלים האחרות, כלומר מאלה אשר הלשון הביאה לידי סיום גמור את המושג האצור בקרבן. המלים המוזרות האלה הן הן הנותנות צביון מיוחד לכל שפה, הן המחיות את הדמיון ומשוות הדר בינה מיוחד על כל עם ועם. תפיסת העולם, עד כמה שהיא מיוחדת לעם זה או אחר, מתגלמת רק במלים המיוחסות האלה, אשר פרושן המלא הוא בלתי נחקר, כאשר לא תחקר במלואה תכונת החיים של אומה שלמה. אלה הן יצירות לשון עקשות, אשר בקשי רב אפשר להעביר אותן ממדור חיים אחד אל השני; ביחס אליהן לא ישוער תרגום נאמן, לא תתואר כל הסתגלות למקום ולזמן. רוב המלים הן קלות‑דעת, משוות לפעמים על עצמן טעם נוסף מדי עברן לכלי שני של תרגום; אבל הללו, מלות היחוד של השפה, הן הנאמנות אשר כל כבודן פנימה; רק אל העם, אשר אתו קשור גורלן, הן מדברות בלא לב ולב, רק לו הן שולחות רמזים, מעוררות אצלו נשכחות‑בינה, ואחרון אחרון – מזכירות לו עוון.

אחת ממלות הערך המעטות האלה היא המלה הקצרה: “הבל.” היא היא אשר נשארה חתומה מיום הבראה ועד היום הזה. כל השפות אשר בעולם ניסו לרכוש את העיקר האצור בקרבה, אף לאחת מהן לא נתנה היפהפיה הזועפת הלזו את חסדה. כל עם ועם הטיל עליה מרות בינה משלו, וראה פלא: היא נתפלגה להמון מושגים, היא מלאה את העולם בהמון תארי אמת מוסר, אשר אחד מהם לא ישוה אל השני! אף אצלנו, במקום מולדתה, היא נשארה מופלאה ומעולפה, וכל אחד רואה בה ביחידות מנוחם נפשו. בכל התוכחות הצפונות בחובה אין אף אחת אשר תראה לעין רוחנו כעיקר בולט, כמושג השימוש בשביל הרבים. דמיון היהודי, אשר בשבילו נבראה המלה העזה הזאת למזכרת עוון, ולא למצות מקרבה את מלוא המכוּון. יש אשר נשאל את עצמנו: מה הוא מרי החטא אשר תקף בימי קדם את אחד מיוצרי בראשית של השפה והעלה מנבכי דמיונו את המלה הנפלאה הזאת, אשר צורתה כה ישרה וצלצולה כה קל, כמעט רופף, כאילו נוצר ללחוש אחרון, כאילו יצא באין כוח מתוך נפש גוועת בעווית נוחם אחרונה? אכן עמל שוא יהיה הדבר אם ננסה לנסח בקצרה את המושג של ההבל העברי. הוא מציין דבר‑מה אשר הנהו תכונת עם מדור ודור, הוא משולב מהמון חטאים אשר מקורם במעוות אחד בלתי נתפס. כל עם ועם חוטא, כנראה, על פי דרכו, ולחטא הגורל שלנו ניתן השם הפלאי “הבל,” זה אשר כל אוזן שומעת מבחינה בו בן‑רגע דבר‑מה מחפזון הנפש, מתעתועי החושים, מרמית המעשה הבלתי נתפסת אשר נקל לשעבד אותה בלב ולב גם אל האמת וגם אל התכלית. מי הם “המהבילים” אשר בכתבי הקודש? לא אלה אשר השחיתו את פני החיים, אשר נתעו אחרי יצרם, אשר החליפו טוב ברע. כל אלה קבלו תוכחתם במלים ברורות, שקולות כנגד עוונותיהם. אבל מי שהוא מן הקדמונים נסתכל פעם בפני הדור וראה חטא אשר איננו חטא, מין תכונה מבישה אשר באלף דבּרות מסיני אין להקים לה סייג, אין לעקור אותה משרשה. זה היה מעשה ההבל אשר מלת הכּינוי שלו נתּנה בלחש, באין כוח, באפס תקוה.

נסה נא לנחש את המלה הזאת עשרת מוֹנים, ובכל פעם יטעם חוש הלשון שלך משהו של הקלוקל הקדמון. הה, זה איננו הרע הגלוי, הנבדל, אשר ילך כלעומת שבא, אשר יפגע באחד מן העם והשני יינקה ממנו. זהו דבר‑מה אשר הנהו צמוד לכל אחד מאתנו, החופף על כל מעשינו, השמור לנו לרע מראשית חיינו ועד אחריתם. זהו החסרון לחיות עד תכלית, לקבל דבר מבלי ערעור, לדבוק באמת ובתום לב. לכל המדות האלה יש בכל השפות שם אחד מצרף; בשפת העם הנבחר אין למושג הזה כל שם, ורק חסרונן של כל תכונות הנפש האלה מבכּה השׂפה שלנו בשם “הבל.”

לא בידי כל עשיר הופך העושר להיות עודף של יכולת. רוב האנשים, הצוברים עושר גדול, לא ניתן להם למדוד בתפיסה נכונה את הטבע ואת החיים, ועל כן נדמה להם כי ככל אשר ירבו הכסף והזהב כן יהיה ביכלתו של גוף אדם אחד לעשות מהם כלי‑שרת, וכי נפש אדם יחידה יש ביכלתה למצות בלי‑הפוגות נחת הולכת‑ורבה מן העשירות המופלגה. גם ברבות הזהב כחול עוד יש לפעמים בינו ובין בעליו כעין שיווי‑משקל; עוד נשארת השערת‑סנוורים אחרונה, זו הלוחשת תנחומים לקשי‑עורף ולאווילים, לאמר: עוד יש אשר יועיל הון ביום‑עברה. כל אלה, העשירים הרגילים, חיים עם עשרם בשלום אשר אין לו שחר; עשרם מונח בבית האוצר וממאן להעשות הויה חיה בפני עצמו – כדרך כל חומר הנמצא בידים לא‑אמונות. לעתים קרובות אתה רואה את יורשיו של קורח כשהם שומרים את ערימות זהבם בישוב‑הדעת ובאמון של סריסים; לעתים קרובות עוד יותר אתה מבחין בהיסח‑הדעת הגמור הנסוך על פניהם של אמידי‑אמידים, ואתה משער לנכון, כי האנשים האלה ישנים בשלוה כדלים וממלאים את משאלו לבבם הקטנות אגב חדות‑חפזון, כאנשים אשר החיים לא העדיפו להם כל‑דבר.

פליאת‑היגון של הזהב מתחילה מן הרגע אשר העושר הכבד נעשה למעמסה; האדם הנאצל עלול להרגיש מועקה בנפשו לנוכח העושר המונח ככוח אשר אין לו הופכין, כחומר אשר יכלתו סגורה בקרבו ואין פותח אתה. רגש המעמסה הזה הוא אות הגורל הראשון לכל איש אשר לו שאר‑רוח; אם יש לאיש חומר אשר לא ייעשה בו – בא שממון דומה לבחילה ומזעזע את היצר: קום ונסה, קום ועשה! גם פה, כמו בכל מקצועות היצירה, מכריעה התפיסה הנאצלה. בעל‑הון רגיל דומה לאדם מן השוק, אשר כל מראות החיים וכל מה שנתנסה בהם אינם יוצרים בשבילו אף מוצא‑שפתים אחד מיוחד; לעומת זה יש איש עשיר אחד מרבבה אשר עשרו הגדול או הקטן תובע אותו בכל פה, באותו הפה הלואט אשר לחומר האילם. מה הדבר אשר יגידנו העושר? פחות מכל יהיה זה דבר‑מה דומה למוסר כליות; יותר מכל ידמה זה לחרי‑אף – כעס תמרורים של אדם הנאחז, כמונו, במצודה הצרה של החיים ועליו, ללא‑הועיל, חותם הגבהוּת של העושר. גם פה, כמו בכל מקצועות החיים, מביאים לידי יצירת רגש האפסות ורגש היכולת הצמודים בנפש אחת; רק לא אהבת התועלת! העשיר המפזר צדקות אוחז במעשיו הטובים מתוך זה שהוא רואה את הונו והנה הוא ללא‑הועיל; הוא עושה את זה מתוך הכרח, ככל יצור מושלם בסגולותיו אשר לוּמד מפי הטבע לנסות דבר‑מה בכל הכוח המסור לרשותו. ככל יוצר מרחם גם העשיר על נפשו, בשעה שהוא מוציא את זהבו לקומם חיים זרים; אבוי לו אם יקפוץ את ידו – הוא ילך תוהה וערירי שבעתים, החידה של יצור הולך למות בעתרת של יכולת אשר אין בה חפץ – תאכלנו בכל פה. זוהי דרך הכוח של כל הישרים והנדיבים, הכוח הלוחש לבעליו בלי הפוגות: הבינני, חייני ואל אהיה לך למעמסה! וגם פה, כמו בכל מקום שיש עודף של כוחות, באה לעולם תקנה בדמות צורה חדשה. ככל היוצרים הנדיבים גם העשיר הנדיב אינו מסתפק בזה שיראה את עשרו עושה זיקים לאלפים ולרבבות; הוא מחפש בשבילו מקומות קבע, לבושים למשמרת. העשיר, המנדב לשם חידת חייו, בהכרח שירגיש קורת‑רוח דומה לפתרון במקום שהדבר, היוצא מנדבת הכסף, יש בו כעין פתרון‑חיים. התאוה הסתומה להשארת נפש ממריצה אף היא את האדם, אשר אינו חס על עמלו, לחפש אחרי דברים שהם בבחינת מראי‑מקומות לחיים חדשים; וסוף סוף מקבלת גם נדיבות‑הלב את תיקונה המלא רק בדברים שיש בהם קיום וצורה.

א

לאט לאט נעשתה השירה העברית – במובן החיצוני, לכל הפחות – לנס גאוה, אשר יניפו אותו ביום חג. או יותר נכון: שירתנו הנה עכשיו מין סֶרְוִיז של כבוד, שבכל ימות השנה אין נוהגים בו שימוש ואין זוכרים בדיוק את מספר כליו היקרים; רק ביום מועד, בהתאסף יחד בני המשפחה, יש אשר יבחינו פתאום כי השולחן דל וכי כל דבר לא הוצג לראוה. אז יזדרז מי‑שהוא להוציא מתוך ארון הספרות המאובק כלי אחד או שנים מאלה הנמנים על הסרויז היקר, מביא הכלים ינופפם באויר לעין כל הרואים ויכריז בקול חוגג: דעו וראו, כי אלה הם כלים יקרים מכל יקר!

זהו, בערך, כל היחס אל השירה העברית. כי – הודו ואל תבושו: כמו בימי אד“ם הכהן כן גם בימינו אלה, אין הקורא העברי מבדיל בין יצירה ליצירה; הוא רק מבדיל בין משורר למשורר. אך בזה עוד לא די. הבקורת העברית לימדה את הקורא שלנו כמו שמלמדים חומש ב”חדרים" מן הטיפוס הישן; מרוב שינון היה הילד תופס סוף סוף, כי חומש “ויקרא” הוא קשה ונכבד מאד מאד, כי מדובר שם על הקרבנות, על מצורע, ושם גם ה“תוכחה” הנוראה. אבל הפסוקים כשהם לעצמם? בדמיון הילד היו אלה כולם דומים, כולם חלקי‑דבר מקוטעים ומעוקלים, שאין להם צורת‑דבר בפני עצמם. כדבר הזה קרה גם לקורא העברי: בימי אד“ם הכהן הלהיבו את דמיונו בה”אמונה והחכמה;" החרוזים הבודדים של משוררנו הישן הזה היה אולי כחצץ גם בפי הקורא בן הזמן ההוא, אבל לפסוקים הלא לא שמו לב. העיקר היה לדעת, כי אד“ם הכהן דבר רמות ונשגבות, כי מיכ”ל המליץ על שיר‑השירים, משלי וקוהלת, וכי האריה יל“ג טרף בשיריו החזקים את הבערות, את הקנאות ואת הרבּנים, וכי הוא המשורר בעל השם האיתן והמצלצל הזה: יהודה ליבּ גורדון –היה דומה כמעט בכל לאחד המשוררים אשר אצל הגויים: הוא כתב “במצולות ים”!; הוא חיבּר “בין שיני אריות”! בתור חומר לשיר שימש לו גם נושא היסטורי: “צדקיהו בבית הפּקודות”! – ולאחרונה בא חיים נחמן ביאליק… לשוא אתה מאמץ את דמיונך לזכור מאמר בקורת אחד – אשר בו נגש המבקר אל עצם הענין אשר שמו: השירים של ח. נ. בּיאליק. מליצותינו פזזו גם כה וגם כה, אך התוכן היה תמיד אחד: ביאליק הוא ביאליק. רוצה לומר: לנחשים (לנחשים!), אשר יצר את האפּוֹס הנשגב אשר שמו “מתי מדבר”… היש איזה הבדל בין עצם החרוזים היפים אשר בשיר המכונה “ביום סתו, בקרן חשכה” ובין עצם החרוזים היפים אשר בשיר המכונה “לבדי”? לא, על זה לא דיבר איש. האם החרוזים אשר ב”בשדה" נאוים ונעימים הם לקריאה כמו החרוזים המתוקים אשר ב“ביום קיץ, יום חום”? היש דבר אשר נקרא לו עלילת‑אנוש רבּה, והוא בא לפעמים לידי גילוי גם בחרוזים הנקיים מכל דיבור ריק? ואם הדבר הזה ישנו במציאות, אז שאול נשאל את המבקר ואת קוראו גם יחד: האם בשיר הקטן “חוזה, לך ברח!” ישנה עלילת‑אדם יותר מאשר ב“מגילת האש”? על כל השאלות האלה לא תמצא מענה, כי כל השירה העברית, וגם ביאליק בכלל, הנה בשביל המבקר וקוראיו ממש אותו הדבר מה שהיה לפנים חומש “ויקרא” בשביל הרבי ותלמידיו: ידיעת הפסוקים חסרה לגמרי, ואין מבדילים גם בין פרשה לפרשה.

האם כל אלה הם רק דברי עיון, שיש בהם ענין רק לותיקים המצויים אצל עסקי ספרות? כמובן, בשביל יהודים הרואים את השירה העברית כדבר‑מה המשוה אותנו אל כל העמים, כחזיון המעיד על התמדת הגניוס הלאומי שלנו, ואחרון אחרון, כרכוש ספרותי שקודם היה חסרונו מורגש ועכשיו נתמלא – בשביל אלה אין הבדל גדול בין השגה להשגה. העיקר הלא ההופעה, הרכוש, קול הלאום היוצא מן השירה בתור עצם כולל, או מן המשורר הגדול בתור עצם נבדל. אבל את מושג החיים של השירה העברית אפשר לגרוס באופן אחר. בודאי ובודאי ששירה טובה הִנֶהָ גם רכוש ספרותי, לעתים, כטוב הרוח, אפשר להתגאות עליה, אפשר לעשות אותה גם כלי‑שרת בחיים הלאומיים של העם. אבל אמת לאמיתה ישנה במובן רק אחד: בשירה העברית נתגלמה שארית הישרות האחרונה של היהודים. ישרות היא לכאורה מלה תמימה, שאינה מחזיקה הרבה, אבל היא היא הנחוצה לנו לפתרון החידה של השירה העברית. החריפות, זו המרגישה מעט ורואה הרבה, היהודים נתנו לה כמה וכמה גילויים נאדרים: במהר“ם שיף ובשירי היינה, בּ”נודע ביהודה" ובכתבי בּרנה; בכמה לשונות – וגם בעברית – יצרו היהודים ספרות אדירה של דיבּוּר – של דיבור חריף, נערץ, רחב כמעט לאין שיעור. הכל היה בכוח הדיבור הזה של היהודי: גם אש הנפש, גם חִצֵי ההגיון, גם הלמות הפטיש של המלה העצומה, המפקירה את עצמה כולה לשם רגע אחד של השפּעה. רק דבר אחד היה חסר: העלילה, רוצה לומר: גילוי הנפש של האדם העושה ואינו מדבר. היתכן? להיות כאילם בספרות, שכל כוחה אינה אלא בדברים? אמנם כן: מזה מוטבע עצם החיים של כל שירה. השירה האמיתית חדלה להיות דברי שפתים ומהווה בגלוי את עלילת הנפש, שאין בה לכאורה תפיסה. ביחס אל היהודים גדל הפלא הזה שבעתים: כל גילויי החיים של היהודי, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו קליפּות מעל לקליפּות, והגרעין היה על פי רוב מצער; הדברים היו מגובבים, החילופים מרובים, שלשלת העבר היתה נמשכת בלי קץ – ולעומת זה היה קורטוב העלילה מתעלם מן העין, לובש ופושט לבושים, היה יקר מציאות עד כדי לעבור בירושה מדור לדור. זאת היא תקופה ארוכה של כשלונות, מיום חתימת התנ"ך, תקופה עקרה אשר לא חסרו בה גם עוז‑רוח, גם נשגבות, גם דמיון, אבל חסר בה דבר אחד: העלילה המוותרת על הלבושים, על הגלגולים ועל החילופין, במלה אחת – העלילה של האדם הישר.

השירה העברית החדשה הביאה גאולה לרוח העברי: היא יצרה את השורה. חרוז ריק של שיר רגיל, כשחרוז זה מצורף מדיבורים שאין בהם חידוש, הרי הוא פחות במעלה מפסוק רגיל של דברי אנשים, שיש בו לפעמים מחכמת הרגע. אחרת היא השורה הנמרצה של משורר: בה גלומה מכסת דברים, הגדולה לאין ערוך מכמות חיים שאדם מחוכם ביותר עלול להכניס לתוך דבריו. והנה רק בשורה הבודדה, רק בה בעצמה, בא לידי גילוי השינוי לטובה אשר חל ביצירה העברית. כל תקיפותו של יל“ג היתה מאפע, אלמלא היה משקיע פה ושם את גדלו גם בשורות הבודדות; ערכו היה נהפך לזכרון, כאשר קרה ללילנבלום ולאחרים מבני זמנו. לולא הכוח האדיר אשר ביאליק שיקע בשורות הבודדות של רבים משיריו, היה צפוי לו גורל כעין גורלו של פרוג, רוצה לומר: היה נשכח מן הלב. אבל ביאליק איננו פרוג: הלז דיבר בחרוזים הרבה דיבורי נשגבים, אבל השורה הבודדה שלו היא עניה ממעשׂ; ביאליק, להפך, התקרב בכוח האמת שלו אל התנ”ך, שכולו חיבור פסוקים נכוחים וישרים.

ב

השורה הטובה, הכלואה על פי רוב במסגרת הכרח של חרוז, יש לה גמר יצירה משלה. היא נבראת לעצמה, אוצרת בתחומה המצומצם תמצית רבת‑ערך של בינת משורר, ובתור מאמר מוסגר, שמלים מכוּונות שומרות עליו משני קצותיו, היא עוברת מדור לדור כתעודה קטנה ונפלאה של רוח אנוש. שורות טובות מסוג זה אינן יכולות, כמובן, להיות גם בעלות ערך אחד; השורה האידיאלית היא כעין חי נושא את עצמו, כעין ספר רב‑לימודים בזעיר‑אַנפּין. למען חדש אותה בזכרון אין צורך בסרח העודף של הדברים, הקבועים במסגרתה הצרה, אין צורך לדעת במוקדם את התוכן, אין הכרח לנחש את ההתלהבות, את הרגש או את מראה העינים אשר גרמו בשעתם ליצירת השורה הזאת. “לבכּות ענותך אני תנים, ועת אחלום שיבת שבותך אני כנור לשיריך” – השורה הזאת, משיר של ר' יהודה הלוי, קיימת בפני עצמה, מענגת בנועם של צירופי החלקים, מעוררת דמות שלמה, כעין דמות של קורל המתיחסת על דבר‑מה, על סתם‑חיים. הדברים נאמרו במקורם על ציון, אך יצור‑אדם זר, הרחוק מן המשורר מרחק של דורות ומרחק של מכורות, מקרב אותם מיד אל דמיונו ומבטא על ידם את זה אשר ירחש הלב לכל מולדת, ובנוסח שונה קצת – לכל אהובה ולכל רע. “הלוך בלאט למדני בְּקָרי” – שורה קצרה משיר קצר של ח. נ. ביאליק, אך היא שומרת אמוּן גמור לרגש נבון ויקר אשר נטמן בקרבה. פה רק ארבע מלים והן כאילו יצאו ביחד מתחת מכבש עצום של בינה. זכרונם משכיל, קיצורם הנמרץ מאמץ במסבּה צפופה אחת את אורך הרוח של הטבע, את המשך הסנוורים של הדברים שאין בו ציפּיה למפרע, ואחרון אחרון – את ההשגה הבטוחה, אך האילמת כמעט, אשר האדם משיג לעצמו בזמן שחושיו נתונים לטבע. תן את המלים האלה אל לבך, ונודע לך דבר‑מה כפי השגתך; אם תגרע מהבינם לא יהיה הדבר, בכל אופן, תלוי בזה, שהשורה נאמרה לפניך ביחידות בלי קשר עם תואר הנביא עמוס, שהמשורר לקח אותו לנושא בשביל השיר הקטן. “ופליאות מצצו לב ולא אבו להגלות” – שורה מסונטה של שניאור, שתכנה, על פי השורה הבודדה הזאת, נשאר לנו זר לגמרי. אך אם יש חיבוּר של מלים שהנהו מהות, תואר לרזי חיים, רשת אלהית לרחשי נפש בלתי‑נתפסים, אז אתה צריך להכתיר את השורה הזאת בעטרת כל כבוד! פלא הפלאים של כל שירת אמת הוא בזה, שהשורה כוללת דבר והיפוכו: היא גורמת עונג כשהיא מדברת על צער, היא נוסכת בדידות על ידי זה שהיא מתארת בכל חן את הרעות, את האהבה, את חמדת החיים. גם השורה הזאת, הבת המהוללה לאם‑סונטה נשכחת, מדברת לכאורה על פלאות שאין להן פתרונים, אך יחד עם זה היא כולה גילוי, כולה פתרון נעלה, היא הופכת תוהו ובוהו – של הנפש – ליצירה קטנת‑מדה שיש לה צורה, צירופים וקילוח דם עז, השוטף בתוך איבריה הקטנים והנחמדים.

שורות כאלה, דומות במעלה לשלש הנזכרות, יכולות לכאורה לאַמת את ההנחה, כי כל פסוק נמרץ של שירה עיקר מהותו הוא בזה, שהוא כולל גם רעיון נמרץ. אבל זאת היא טעות של השגה, השכיחה אצלנו ביחס לכמה דברים. קל להגיד: פה גלום רעיון יפה – כמו שרגילים להגיד: האדם הזה הוא טוב; אבל דוֹק ותראה, כי דרך הבחנה כזאת מצויה בראש ובראשונה אצל הילד, רוצה לומר: אצל זה שחושיו אינם מפותחים עוד. מה הדוד הזה? – “דוד טוב! דוד רע!” – ככה נשאל הילד וככה הוא עונה. האיש המבוגר, זה שטעמו ונסיון חייו שניהם נכונים, מבחין את חברו על פי התנועות, על פי הצפיפות שבין הדברים והמעשים. אמנם גם האדם המנוסה יודע להחליט, כי פלוני הוא טוב ואלמוני הוא רע, אבל הוא מקבל את ההנחה הזאת בהעלמה, הוא מבליע אותה בתוך צירופי הרשמים החיים שהוא מקבל מן האדם החי. וכך הוא הדבר גם ביחס לספרים. הילד קורא לשם סיפור המעשה, והקורא התמים – לשם הרעיון. אך יש גם קורא נבחר, זה אשר החיים לימדו אותו היטב וברור, כי היושר והתהפוכות מקורם בצורות הדברים, וכי לאחרונה בא המשפט, המובן, המוסר – כולם דברים בלתי חשובים בעצם, כיון שהצורה כבר נקבעה, ואחריה אין כל תפקיד יותר. תקרא לפני קורא כזה פסוק נבחר של שורה. יכול להיות, כי עם מלת ההתחלה כבר יופיע בעיניו זוהר הציפּיה הגדול. היתלהב האיש רק מתוך אמוּן של אוולת? לא, הוא רק ירגיש למפרע את האופי של הצורה, מקצה, מן הקו הראשון. כזה לא יקרה אף פעם אם המלה הראשונה תעיד על התוכן הרב, אם שמה יהיה “אלהים,” “גורל,” “מאויים.” אבל כזה יקרה לפעמים, אם המלה הראשונה היא רגילה ובה בעצמה אין כל תוכן, ובה רק דבק מקצת מן הצורה העתידה להתגלם לפני עין הרוח. ובכן: הנה נקראה השורה עד תומה והקורא הנבחר התענג. ברגע קצר של הקשבה הוא תיכּן את צירופי הדברים והנה הם תמים, תפס את התארים ואת המשלים והנה הם כה אחוזים זה בזה, ואין בהם מה לשנות ולא עולה כלל על הדעת לשנות בהם דבר‑מה. וכל השורה, אף כי היא קצרה עד מאד, היא גם חדשה בתכלית החידוש וגם חלקיה אינם מראים כל מקום תורפה, כל מקום חיבּור. איך חוברו החלקים להיות לאחד? זאת היא החידה וזה הוא סימן היצירה.

הקסם, הצפון בשורה יפה, הוא התאמת החלקים המפתיעה והמובנה גם יחד. האם משתעשעת בעולל הערום ואבריו הקטנים נראים לה כה נחמדים: הם כה קצובים, כאילו עשה אותם הגורל בדפוס יצירה מיוחד, אבל הם גם קרובים כל כך אל הלב, כאילו לא יכלו כלל להיות אחרים. האין האם משעשעת את דמיונה גם בזה, כי פני העולל מפיקים כבר חכמה, כי בגדלו היה כה נבון, כה נבחר וכה טוב? כזאת תיתכן, כמובן. אבל בינתים והעולל הרך הוא כה מתוק לנשיקות, לשעשועים, לקול זמרה והלך וחוזר אשר האם לא תלא לתת על ערשו הקטן. האם לא יקרה לנו כדבר הזה גם עם כל שורה של שירת‑אמת? אנחנו תופסים סוף סוף גם את הרעיון הגלום בשורה הערבה; עוד יותר: אנחנו מעלים על לבנו גם את ההשערה, כי היצירה שלמה, מחוברת משורות טובות כאלה, הנה בודאי דבר‑מה מחכים, נבחר וטוב במאד לקריאה. אבל בינתים והשורה הקטנה היא כה מתוקה לזמר היוצא פעם ושתים מן הפה, היא משעשעת בחלקיה הזעירים שכולם קצובים. אולם במה דברים אמורים – כשהשורה היא מעשה יצירה שלבנו קונה אותה משמיעה ראשונה; אבל רוב השורות נשארות בשבילנו זרות פחות או יותר, הן נשמעות לאזננו כמוצא שפתים של אנשים זרים. אנחנו מחוננים אותם לפעמים בהקשבה, כמו שאנחנו מאצילים לפעמים מבט חיבה גם לילדים זרים, אבל ברית לא נכרות אתם. כי סוף‑סוף – מה לנו ולהם? הרעיון הצפון בהם? אמנם כן: בשורות כאלה, שאינן שירה, הרעיון הוא לפעמים כה עיקרי, כה נחשב וגם רב‑ערך על פי מהותו. אבל כל זה אינו נותן להן זכות יתרה, גורלן אינו נוגע אל לבנו ואין שומרים להן אהבה. די לנו כי שמענו אותם פעם; הרעיון אין לו רמזים, אשר רק בגללם הדברים הולכים ונשנים כחדשים. הפלא הזה צפון רק בצורה. בתור משל מחכים בנידון זה יכולות לשמש לנו שתי שורות, שתכנן שוה אך צורתן שונה האחת מן השניה. בכתבי הקודש, באיוב, נאמר: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!” זאת היא שורה אחת, פסוק שעל פי צורתו הוא שירה יפה להלל; השורה האחרת היא מדברי חז"ל: “חייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה!” ההבדל ניכר לכל עין בוחנת, אף על פי שהרעיון הוא אחד, אף על פי שבדברי החכמים מבוטא הרעיון ביתר בהירות, מבוטא כמעט עד‑תום.

ג

מכל מפרשי העולם רק ממשיל המשלים אין מלאכתו רמיה; חידת החיים אינה נפתרת, היא ניתנת להרחבה, ועל כן רק המשל יש בכוחו לפרוץ את גדר הסנוורים הסובבת את האדם. גם גרגר ההויה הקטן ביותר נשאר סגור ומסוגר בפני השגתנו, ואם תשתמש בהמון מושגים לאין קץ, למען באר את מין הגרגר הזה, לא תניח גם את דעתך וגם את דעת השומע. אתה מנסה, למשל, למסור כדבר‑השגה שלם את תואר האדם אשר הטבע הולידו, נתן לו לראות חלומות בימי הנעורים, לחולל עלילות בימי הגבורה ולשוב אל העפר – בהגיע ימי הזקנה ולטבע אין יותר כל חפץ ביצור האדם שנדלדל. איך תגיד את זה, אם ברצונך למסור את הדבר בצורה שלמה, שיעורר גם עצב וגם ישקיט את הלב, רוצה לומר: שגורל האדם יהיה כלול בדברים כמו שהוא כלול בטבע? בכדי למלא את רצונך יש לך שתי דרכים. הדרך הראשונה היא דרך ההרחבה הרגילה: אתה יכול להוסיף על מושג האדם המון מושגים אחרים. למשל: “האדם נולד ומת בכפיה; בימי הנעורים לבו ער וחולם רק למען יימשך בכוח אדיר אחרי האשה אשר יקים ממנה זרע; ועל כן הוא דבק בימי העמידה בעבודה, יען כי הטבע כופה אותו לדאוג לילדים אשר הביא לעולם.” ועוד ועוד לאין קץ ולאין נחת. ככל אשר תרבה מושגים, כן תעלה וכן תרד כף‑המאזנים. מושג אחד יגדיש את העצב, המלוה את גורל האדם, השני יחסיר מתואר הכפיה הצמוד אל האדם. שיווי‑המשקל של האמת לא יושג בשום אופן בדרך הזאת. אבל הנה לפניך הדרך השניה, דרך המשל או דרך ההשואה. בין כל המון הדברים אשר בעולם, אשר לכולם גורל רב‑חליפות, עליך למצוא דבר‑מה אשר תמשיל ממנו על האדם. אתה צריך למצוא משל אשר יתאים בד בבד אל הנמשל – לא בפרטים, כמובן, כי אם בהיקף השגה. בנידון שלנו מוטב לך להשתמש במשל הישן אשר בכתבי הקודש: “האדם עץ השדה.” במשל הזה מצאה ההשואה את תיקונה המלא, ואף על פי שבמובן הידיעה ניתן לך מעט מאד, הנה ההכרה שלך נתעשרה עושר רב: דומה שכפות‑המאזנים נושאות בד בבד ועין רוחך רואה את גדול‑הפלאים אשר בעולם: את שני הדברים אשר אמיתם משותפת! זהו גמר כל הפתרונים. הוא משעשע את דמיונך לשער, כי כשם שיש שני דברים הרחוקים זה מזה במקום ובערך חיים וקרובים זה לזה בבינת גורל משותפת, כן יכול היות כי רוח אחת כוללת את כל המון הדברים, כל המון החיים, כל המון העולמות אשר כוח השגתנו מתיגע לחינם למצוא להם היקף אחד של אמת. בזה כלול הערך הבלתי משוער כמעט של הערך של המשל הנהו באופן כזה ערך מוסרי נעלה: רק על ידו יוודע לאדם, כי הדברים אשר בעולם אינם מקוטעים ואטומים, אינם שחיפי‑גורל יבשים אשר יד המקרה פזרה אותם על ימין ועל שמאל. אלמלא המשל, אז לשוא היו כל תעצומות המדע וכל שיקול‑הדעת הבלתי פוסק של האדם. היינו כמודדים את העולם מבלי היות בידינו ציונים לקבוע את המידות; היינו מאספים עושר רב של חקירה, מבלי היות בידינו לקנות במחירו גם את הפתרון אשר הנה מצער; ואחרון אחרון: לא היינו משיגים את התכלית האחרונה אשר לכל ידיעה, לאמר – כי כל הדמויות אשר בעולם נתונות בדמות אחת משותפת. הרעיון על דבר אחדות העולם איננו אלא סכום כל המשלים אשר הקיפו מלא תבל ומצאו בכל אחים דומים, אשר נקל לאחד אותם במחי‑דמיון אחד. אבל חוץ מערכו המוסרי הנה המשל הוא גם יפה, כי הנהו תמיד ציורי; הוא מפתיע, יען כי המשל הנבחר יוצר את הקירוב שרק אפשר לשער בין שני דברים הרחוקים ביותר; והוא גם קובע לעצמו יצירה. אצל כל העמים, בגנזיהן של כל השפות אשר בעולם, מצויים משלים חשובים להפליא העוברים מדור לדור בצורה שלמה, עם תמצית חכמתם הבלתי נפסדת. הם דומים למטבעות הזהב שכוחם יפה בכל הזמנים אצל כל העמים ושאין דבר מוציא אותם מן העולם, חוץ ממפולת של תקופה הקוברת אותן מתחת לעיי שפה, תרבות ומולדת. וכך הוא הדבר גם ביחס לסופר בודד. כל זה שרגילים לקרוא בשם רעיונות נוצצים, דיבורים נישאים על פי כל דור, פתגמי חכמה הקובעים לעצמם צורה מיוחדת – כל זה הוא, על פי רוב, עושר של יוצרים, שיצא לדרך הדורות הרחוקים כשהוא ארוז בנרתיקי ברזל של משלים. סופרים שכוחם לא היה יפה במשלים הם ראשונים לשכחה; גם הגדולים שבהם, אלה שרגילים לסמן אותם בשם פילוסופים אדירים וצחי סגנון, אינם נשכחים מפי הדורות רק הודות לזה, שכל תורתם גם יחד של הגדולים האלה איננה אלא משל אחד אדיר אשר נשאו בצירוף אחד על כל החיים. ומכל סוגי הסופרים השונים המשוררים הם ממשלי המשלים בחסד עליון; הם, כותבי השורות הקצרות, קונים לעצמם חיים, ערך וחשיבות לבלי ערעור רק בעזרת המשלים; רק המשל משנה את דמות האדם, הכותב חרוזים, ובמקום להיראות בעיני הבריות כבדחן, כלץ מפיח שעשועים או, לכל היותר, כסופר שקלות דעתו מותנית למפרע בגלל צורת החרוזים – הוא מופיע פתאום כשופט נשגב אשר לדבריו המשקל, הקצב ומשפט הבכורה.

במה דברים אמורים – כשהמשל הוא ראשון במינו, שהוא לקוח מן הדברים החיים. בזה יוכר כל משורר: הוא עוטה לכאורה שבע חליפות אבל כל מעשי העולם הזה הם כערומים לפניו. הלא כתבו כותבים בלי מספר, הלא תוארו המון דברים בלי קץ, הלא הכל כמעט כבר מצא לו תיקון במשל, בציור אומר חזון – אבל כל זה לא איכפת. כל המון היצירה אשר מעולם לא גרע מאומה מגורל המשורר אשר יקום באחרית הימים, ויהי גם היקף יצירתו מצער במאד מאד. כי מעשי העולם כשם שאינם מפורדים, כן אינם מתישנים. את הסוד הזה יודע כל משורר, וכשהוא שם עין בדבר מן הדברים, הוא רואה אותו כחדש. אבל בזה כלול התנאי הראשון לכל יצירה: להביט בגוף הדברים. ההשכלה, כוח הדמיון ועוצם הביטוי אמנם מעלים ומורידים במעלת המשורר, אבל קודם לזה – העין הצמודה אל הדברים הרחוקים כמו אל הדברים אשר בהיקף של ארבע אמות. כמובן, הכשרון להיות משורר נתינתו מידי הטבע, על כן כל התחבולות, שאוחזים בהן לבאר את מעשה היצירה הזה, שאולות על פי רוב מאת המשורר עצמו. אבל הענין הלא ברור כשאתה בודק מעשי שירה בלתי‑מוצלחים: אתה רואה מיד, כי המשורר הזה – אם תקרא לו בשם משורר – לא עצר כוח להרחיק ראות את גופי הדברים, והוא לקח לשימוש דברים שהיו מקופּלים בתוך לבושם שניתן להן בכוח הדמיון של איש אחר. גם משורר אפיגון כזה ממשיל משלים, רוצה לומר: אף הוא שואף לתת לדברים סדר וקצב ומשפט; אבל על פי רוב הוא בעצמו אינו מרגיש, כי הוא לוקח את הדברים מתוך סדר קבוע, כי דמיונו נאחז בענינים קצובים, שחותם המשפט עליהם מפנים ומאחור. בהכרח הוא שמשורר כזה מצרף מלים שהן מצורפות זה כבר; והסימן הזה – של צירוף בתוך צירוף – הוא מכשול היצירה לכל דור של ירידה; בדיבּור הרגיל מכנים סופרים ומשוררים מסוג זה בשם כותבי מליצות.

ד

השורה, המהווה דמות יצירה בפני עצמה, הנה תמיד, בלי יוצא מן הכלל, משל נאמן המרחיב את ההשׂגה במהירות פלאים של ברק. על ההנחה הזאת לא צריך להקשות מזה, שרוב השורות יש בהן רק מעשה ציור ואין בהן לכאורה כל משל – כי, בעצם הדבר, כל ציור הנהו אף הוא משל מתעלם או, יותר נכון, מתכּוֹנת של משלים קטנים המצורפים לחטיבה אחת. המשורר אומר: “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע” והוא הולך וחורז ברוח זאת שורות חמודות, שכולן יחד מצטרפות לציור כולל, אבל כל מלה ומלה מן השורות האלה ממשילה דבר‑מה בפני עצמה; על ידי ניתוח הדברים אפשר להווכח, כי אין בתנ“ך פסוק של ציור שיהא אמור בנשימה אחת, רוצה לומר: שהדבר המצויר יינתן – אם אפשר להגיד כך – חלק ונבדל; להפך, אמרות הנביאים הן תמיד מקלעת, מעשה משזר של משלים קטנים. מספרי החקירה של המלומדים יוודע לך, כי כזאת היתה צורת הפיוט של הנביאים: לעשות את השורה משני חלקים מקבילים, ואף כל חלק בפני עצמו מחובר על פי רוב משתי מלים מקבילות; אבל בזה לא צריך לראות רק סימן חיצוני של פיוט. העיון הנפשי בכתבי הקודש מראה לך בעליל, כי היכולת השירית של המשוררים האלה הגיעה עד לקצה שׂיאה; ממנה ולמעלה אין להשיג יותר שלמות. כי יש רק אמצעי אחד למשורר, שהנהו אצלו גם ראשון וגם אחרון: להקביל דבר אל דבר. “לא עדת כפירים ולבאים יכסו שם עין הערבה.” אין משורר מנסה להוציא את הדברים מקליפּתם, כי עמל שוא היא העבודה הזאת. הדמיון מנסה רק לקרב, ויותר שהקירוב הזה מתקבל עד ארגיעה על הלב, יותר הוא יפה. ובכן, כל משורר מתאר לך דבר‑מה על ידי זה, שהוא מראה לך את שיתוף החיים של שני ענינים. אבל מלאכת השירה הזאת מגיעה לפעמים למרום מעלתה: במקרה כזה אין המשורר מניח כל פרט מבלי שימשיל עליו; הוא אומר: “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה.” הדברים הם מעטים פה, אבל המון הציור הוא עצום; המלים בכלל כאילו אינן פה וישנם רק דברים חיים, שלכל פרטיהם שיתוף‑גורל גמור. דוק ותראה, כי אין פה מלה שנגררה עם שטף הלשון; זהו משורר שכוחו מלא, שאין העיפות שולטת בו: אין לו צורך לנוח באמצע ההסתכלות וליצור לעצמו גשר מרגוע קטן בדמות מלה שלוקחים אותה מן המוכן. “אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.” זהו דמיון שכל העולם פתוח לפניו, ואין דבר עומד למעצור אם הוא רוצה לענג אותך באופן נעלה, להכריח אותך שתאמין אמונה גמורה באיזה דבר, שתראה דבר‑מה כמציאות גמורה. למען פעולה כזאת הוא מקרב שני דברים הרחוקים זה מזה בתכלית הריחוק; הוא מקרב אותם עד למראה עינים אחד, משותף: “אמת מארץ תצמח!” מה לעומת היכולת הזאת כל התאמצות של אנשים המתיגעים למצוא קוים חדשים בגופי הדברים עצמם? כל התנ”ך, במקומות היצירה המובחרים שבו, הוא נקי ממחדשים, מנוברים, מדוברי רמות ההופכים והופכים את הענינים, מבלי להוסיף לדברים כל דמות. במקום החדש יש בתנ“ך – סגולה יותר יקרה: ההשואה המעוררת אמון. כי, בעצם הדבר, החידוש הנהו אף הוא השואה, אבל השואה בלתי מתאימה, שברגע הראשון אתה מסרב לתת בה אמון. ואחרון אחרון: בתנ”ך אין כמעט המשך דברים במובן הרגיל. במקום שהכל חצוב ומלוטש בפני עצמו, אין צורך בטיח הדברים; במקום שההשואות השנונות מצמצמות כל חצי‑פסוק בפני עצמו, בהכרח הוא שכל פרק יהיה כעין נוף הררי, קרוע לגבעות גבעות של משלים נאדרים.

גם בספרות העולם יש דוגמאות לצירוף מצומצם כזה של שירה: הקומדיה האלהית של דנטה, מקומות נבחרים של שקספּיר, ובדורות האחרונים – השירים הקטנים של בודליר הצרפתי. אצלנו, בספרות שלאחרי התנ"ך, מצוינים בסגולה הזאת מספר שירים של התקופה הספרדית, “מתי מדבר” וקטעי שירה אחרים של ביאליק, ועוד יצירות בודדות אחרות מן השירה החדשה. על כל היצירות מסוג זה טבוע חותם מיוחד: כל שורה בהן מעידה על צמצום הנפש של היוצר. כי בשביל שמשורר יגיע למדרגה כזאת לא די לו בכוח הדמיון ובכוח ההתרגשות, לא די לו שידע לתאר את הדברים במלים נחשבות, לא די לו גם בזה שיהא מחונן בכשרון, כלומר, שידע להבדיל בין טפל לעיקר. אל כל זה צריך שהמשורר ידע עוד דבר אחד נוסף, והוא: לראות כל דבר באופן כזה, שיהיה קשר של שיתוף‑חיים בין הרואה ובין מראה העינים! אשה צרפתית אחת רשמה בספר זכרונותיה פתגם מלא ענין רב עד מאד. היא כתבה, בערך, כדברים האלה: בימי נעורי, כשהגברים היו נושאים אלי את עיניהם, הייתי אף אנכי עונה לפעמים במבט משתתף; וראה פלא: לא התואר הטוב של המסתכל בי היה הדבר אשר המריץ אותי להיענות, אף לא החוצפה היתרה המפיקה תאוה, רצון לכבוש, עוז לב אשר ילעג למעצורים; אף לא פנים הנסוכים רוח דמיון, אלה הפנים המביעים בלי אומר לאשה, כי עד כמה שכבר מתקה לה האהבה – הנה יש אחד אשר ימתיק לה את האהבה שבעתים. לא, על מבטים כאלה לא ידעתי משום‑מה לתת מענה. רק פעם בפעם הייתי נתקלת בגברים שהיו מביטים עלי באופן מיוחד: לנוכח מבט כזה היה לי כל פעם הרגש, כי האיש המביט עלי יש לו למפרע איזה שיתוף בחיי. את הדבר הזה אין לסמן כמו במלים, הוא נשאר כמוס משכלי. אבל למבטים האלה הייתי עונה בכל פעם בחפץ לבי. דוק ותמצא, כי אם תשנה פה את הנושא, ובמקום האשה תקבע את המלה “טבע,” אז תצא לך פרשת דברים אשר אין כמוה לטוב, למען סמן את היחס אשר בין המשורר ובין הטבע.

המשורר בעל הכשרון מסתכל בדברים – רוצה לומר: בטבע – באופנים שונים. כליון נפש, תאוה לשפוך את יתרון הכוחות, העין הרואה, המשמשת מתחילת בריאתה בית‑קיבול רחב – כל אלה הם סיבות הגורמות ליצירה. אבל הטבע אינו נוטה עוד כל צרכו למשורר כזה; לאחד כזה, ויהי גם חפצו אדיר, נענה רק הטפל שבדברים, רק הפרטים המהווים את המקרה, את החלוף, את הלבוש הקבוע לאורך ימים מסוים. משוררים כאלה הם להוטים, נמלצים, מטביעים לעין כל על יצירותיהם את החוצפה אשר לא תעמוד בפני כל והמציירת בעוז‑נפש את זה אשר בשמים ואת זה אשר בתהום; אבל למרות כל אלה גורלם הוא בלתי נחשב; הם דומים לדון ז’וּאַנים המכריעים במבט אחד את בת הָאָמָה. הטבע בשלמותו חתום בפניהם; הדיבור, המגלה בדברים פנים חדשות, איננו עולה על שפתיהם; הצירוף שבין הקרוב והרחוק, זה שנותן לכל יצירה את הנועם היקר מכל יקר, זה שהנהו מטרה בפני עצמו, באין צורך לו להתלות ברעיון מרכזי של יצירה מקיפה, הצירוף הזה מתחמק מאת השגתם. על כן יצירותיהם, בתור דברים שלמים, קובעות ענין לעצמן, לפעמים הן גם נשגבות, אבל הפרטים, חלקי הדברים המצוירים, השורות הבודדות – אלה הם ערב רב ללא פרצוף, שגדול לא ניכר ביניהם לפני קטן, מכיתת חיים שרק הטיח העליון – הרעיון המקיף את כל היצירה – עושה אותה לחטיבה מיוחדת. בשעת הופעתן עושות יצירות כאלה רושם חזק; אבל הקריאה הראשונה מוצצת מתוכן את הרעיון המקיף, שהוא הוא כל חייהן, ומשאירה אותן פגרים מתים. אחרי עשר או עשרים שנה עולה מהן ריח בליה, שאינו נותן לקורא בן הדור החדש לגשת אליהן. ההנחה הזאת מאומתת על פי דוגמאות לאין מספר. בכל תקופה, וביחוד בתקופה שתסיסת חייה ניכרת לעין כל, מתרבות יצירות טובות מסוג זה, השוקעות – במהירות בלתי צפויה מראש – לאבדן השכחה.

המשורר, הרואה כל דבר כאילו הוא שלו, קונה לעצמו זכות פלאים להיות בבת אחת אדם יחידי ואדם ראשון בעולם. ביחס אליו אין יותר נכון ואין יותר טוב; אין מי שיכחיש אותו, אין מי שיגיד לו: הרחקת יותר מדי לצרף, להעיד דבר על דבר. אצלו הכל מובן, המליצה נעדרת ממנו לגמרי. הוא לא יכתוב: “אם הררי נשף עלינו נערמו,” אף על פי שזאת היא מליצה נשגבה, אף על פי שהצירוף הזה, “הררי נשף,” כבר קנה לו חזקה ואפשר להגיש אותו לדמיון הקורא כדבר שהאמון נתון לו למפרע; אבל הוא יכתוב: “צנח לו זלזל על גדר וינם – כה ישן אנכי.” הוא יכתוב את זה, אף על פי שהוא מבלבל על ידי כך את דמיונם של המון אנשים, כשהוא כופה אותם לראות בשני דברים שונים מוסר השכל אחד, נושא בד בבד צירוף חיים משותף המתאים עד למלוא השערה – שני דברים שכולנו רגילים לראות את האחד במזרח ואת השני במערב! כה הוא כותב, הכל אצלו כחדש והוא איננו מחַדש. ככה חדש הוא תמיד הטבע – בכוח הצרופים, מבלי לחדש יש מאין, מבלי להרכיב מין בשאינו מינו.

ה

מלאכת‑המחשבה של השורה התפתחה אצל עם העברים הקדמון באופן נעלה מאד; אחרי כן לא הושגה הדרגה הזאת בפיוט, לא על ידי היהודים – בשירת ספרד ובשירה החדשה – ולא על ידי המשוררים של אומות העולם. לצמצום יצירה זה ללא‑דוגמא גרמו כמה דברים, וקודם כל הטבע של ארץ יהודה הקטנה. האוויר השקוף גורם לתפיסת עין בהירה; הדברים הרחוקים נראים כקרובים והעין תופסת פה את הצורות בשלמותן, בלי טשטוש כל‑שהוא, בלי אותו ערבוב הקצוות של הדברים המצוי בארצות ששם פרוש האד לעתים קרובות. האדם, שנפשו היא ילידת ארץ כזאת, אינו מאַחֵז דבר בדבר; כשהוא הוגה הוא תופס כל ענין כצורה גמורה, כשהוא מדבר הוא משתמש במלים מהוקצעות, שאינן נוחות להשתנות. אבל לעומת ההשתלשלות, החסרה לו בהגיון ובשפה, הוא נעזר במשל, כיון שהוא רגיל לאחד על ידי טביעת עין אחת את הקרוב עם הרחוק. שער עוד את סדר היצירה של השירה העממית אצל עם כזה, השוכן בארץ שהנה יותר מדי שקוּית אור ופחות מדי מחוּננת בפנות מחבואים. החורשה אינה מצויה פה, ההולך אחרי המחרשה הוא הלוּם שמש, עם פנות היום הדמדומים הם קצרים, ואין בידי האדם סיפק לחלום ולהגות. גם בערים הבתים הם כולם אבן, הם אטומים וצרים וסגורים כמעט לגמרי בפני העולם; העץ אינו עולה פה בנקל, ועל כן אין שעשועי‑אדם ברחוב, אין מקהלות הנמשכות שעות רצופות. את הנביא, את השופט וגם את ההולך בטל – את כולם אתה מוצא רק במקום אחד קבוע: בשער העיר, ליד חומת האבנים הנותנת צל. במקום כזה לא תיווצר שירה: פה לא תיראה האשה, אין פה מחבואים לחלום, אין מרחב להזות. אבל הנה הלילה ירד והירח עלה. היגע משתטח למנוחה על תל חול או על צור ערום, והוא רואה את העולם ההדור שבעתים לנוגה הירח הכלול; העצים נראים כמו ביום במלואם, הם נחרתים בדמיון כמו מאליהם; נוסף על זה הם נראים כמחודשים, כיקרי ערך יותר מאשר ביום. הצורים החשופים, שדה‑הטרשים, עצי הזיתים הכחושים – כל זה נעשה נאוה אם מעט ואם הרבה; והנה באה שעת‑הניגודים: בזכרון עוד חי זכר היום המיגע, המלא שרב עד אפס מקום, המבליט עד תום את הצורות הדלות והחשופות של נוף ארץ יהודה; ולעומת זה הלילה מלא הרזים, הקריר, המשיב את הנפש עד ארגיעה, הנוסך מסביב יופי גמור ומרגוע שלם. שעת‑הניגודים הזאת מולידה את כליון הנפש, וכליון הנפש הוא הוא המחולל את השירה. ובכן הלילה הוא מקום הולדת השירה, והוא קובע מראש את תכונותיה. השירה היא ראשית כל קצרה, עשויה שורות חטובות עד מאד, העלולות להיות נשמרות בזכרון; גם השורה הבודדה מרותקה בחלקי ציור מוצקים, למען תעמוד כן, למען תימסר בתומה מפה לאוזן. אבל גם ברגע הווצרה אין השורה יוצאת כדיבור אנוש רגיל, המספר דברים כהויתם. הלילה איננו מציאות, הוא כעין משל מלא רזים הנישא על כל החיים. לאור הירח יש יכולת השגה אחת ביחס אל הבלתי משוער וביחס אל הדבר הקרוב עד מאד. שיקול‑הדעת, אשר בארצות החמות הוא צלול רק בערבים, איננו מתאוה בלילות בדברים כפשוטם: הוא נוטה יותר להשוות, להמשיל, לראות את הכל באור יקר. עוד יותר: בלילה שולטת רחבות הלב, לאדם המדמה לא צר להוליד דמיון ולאבד אותו עד ארגיעה; פה מקור הברור הנפלא של שורת הפיוט אשר לעברים הקדמונים. ביום יש לכל דבר ערך של קנין, וגם הלב חס עד מאוד על זה אשר הרה ואשר הגה ואשר ביטא. בלילה אין ריבות בין אדם לאדם בגלל מוצא‑פה ראשון, אין עקשות, הדיבורי שוטפים וחוזרים. בפסוקי שירה על אחת כמה וכמה: כאור הירח הנמוג ועומד בעין, כן עלול חרוז השירה, הנולד בלילה, להשתנות, לפשוט וללבוש צורות ולשוב אל מוצאו הראשון: אל מקור האמת אשר בדמיון.

העברים לא ידעו את אמנות הבניה והפיסול, אבל לעומת זה הם סמלו את הצורות באמצעים אחרים; המושג, התואר וגם הלך‑הנפש – את הדברים המופשטים האלה צייר להם דמיונם באופן כה ברור ובולט, עד כי אפשר להגיד, כי היהודים הקדמונים אף הם חיברו קן לקו ויצרו צורות ומונומנטים, אלא שהם השתמשו במלים במקום אבנים. על זאת מעידים לא רק ספרי השירה אשר בתנ"ך, כי אם גם השפה העברית בעצמה. מליה של השפה הזאת מהוקצעות מתחילת ברייתן, הן אבנים שלמות ולא חול ניגר כחומר המלים של השפות הגרמניות והסלויות. המלה העברית משתנה אך מעט; אפשר להקציע אותה על ידי כינויים, אבל לא לפורר, רוצה לומר: למזג ולערבב עם מלים אחרות. אופן הבניה של המשפט בשפה העברית נעשה על ידי סמיכות; המלים הבודדות נדבקות אחת אל השניה, אבל אינן נעשות בליל אחד. כתוצאה מזה – הצלילות ללא דוגמה של הפראזה, הציוריות הגמורה, האפשרות לחלק גם את המשפט היותר קצר לקוים בולטים. “ידע שור קונהו וחמור – אבוס בעליו; ישראל לא ידע – עמי לא התבונן” – פה מרהיב הכל את העין; חלקי השורה מענגים אותך, גם אחרי שעמדת מאה פעמים על מובנם. עין הרוח מסתכלת בהם ללא חשוב, כמו שעין הבשר מביטה להנאה בפינה יפה של בנין. בזה כלולה הסגולה האחרונה והנעלה ביותר של השורה העברית: להיות בנויה וכלילת יופי גם יחד! הדבר דומה, כי מתוך עיון של השגה בכתבי הקודש אתה בא בהכרח לידי הנחה עיקרית, שאין לפרוך אותה: כי השירה היא כולה צורה; גם בהיקפה, כשהיא ניתנת לנו בדמות יצירה שלמה, וגם בחלקיה ובשורותיה הבודדות. לא שהתוכן איננו עיקרי או שהוא בלתי נחשב, אלא שהמלה הבודדה, שתי המלים הנסמכות והמשפט הקצר – כולם הם מעשה צורה בפני עצמם, כולם מכילים עד‑תום את זה אשר כלול בהם. בשורה העברית אין שטף הדיבור בנמצא; כמו בבנין כן יש בשורה הזאת חלונות, אבל אין מקומות חלולים: יש מקומות שהפסוקים נעשים שקופים עד מאד, התוכן הולך וחוזר, כאילו בכדי לתת מרגוע לעין: “כל גוים סבבוני; בשם יהוה כי אמילם! סבוני גם סבבוני; בשם יהוה כי אמילם!” – אבל אין מקומות שהמלים ישפילו את עצמן לשמש את התוכן הרחוק, שיבוא לאחרי כן ושאיננו לעת עתה במלים עצמן! המלים אשר הנחילו לנו אבותינו הן כולן בנות גבורה; הן לוּמדו לקשט את עצמן. כשאתה מכריח אותן, כבנות אָמָה, לשרת זרים אז הן סוגרות על עצמן, נרדמות, חֲדֵלות לתת כל הבעה.

עם חתימת התנ“ך לא נחתמה תעודתה של השירה העברית ולא תמו דרכיה; לשירה הזאת כבר היו ימים של חידוש יצירה ועוד נכונים לנו ימים כאלה – בעתיד קרוב או רחוק. אבל דבר אחד ברור, כי בשחר כל תקופה חדשה השורה הבודדה היא היא המתעוררת לחיים בראשונה, והיא היא המעלה על עצמה בראשונה עבטיט של מליצות בתקופה של שיתוק יצירה. התוכן, ואפילו האידיאה הגדולה, אינם מצילים; די להשוות שני פרקים בתהלים: האחד הוא “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים;” והשני, דומה לראשון על פי תכנו, הוא “אשרי תמימי דרך.” הראשון הוא קצר, את תכנו אפשר למסור בשתים‑שלש מלים: אשרי הצדיק ואוי לרשע; והשני הוא ארוך, תכנו הגדוש מוסר, כנראה, המון מושגים ומאויי‑לב שנעשו קנין, בתקופה ידועה שלפני החורבן, לחוגים רחבים של עם היהודים. והנה הפרק הראשון הוא כליל יופי, כל שורה בו היא יצירה בפני עצמה, המרחיבה גם היום את דעתנו: “והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבּול.” פרק שירה זה נכתב בלי ספק, בתקופה קדוּמה בערך, בזמן שהמושגים “צדיק” ו”רשע" היו בבחינת ראשונים, בזמן שעין המשורר תפסה את צורתם כצורה חיה. הפרק של “אשרי תמימי דרך” נכתב בתקופה מאוחרת יותר, בזמן שהמושגים האלו זקנו והולידו הרבה דומים להם: בשביל לחדש בדמיון בתקופה זו את המשג “צדיק” או “רשע,” לא היה שוב צורך בצמצום הנפש; להגיד דבר‑מה על‑אודות זה לא היה עוד בגדר של צמצום הנפש. גם המלים וגם המושגים כבר היו מוכנים, צריך היה רק לכפול מלים, לצרף מבטאים, לדבר גבוהות; על כן נקבע פרק של מליצה בתוך התנ"ך עצמו. כיום אתה קורא בו ואין לך כל יחס אל הדברים: התוכן לא הציל אותם.

ו

בנוגע לעתידות השירה העברית אפשר לנחש רק שלמות‑יצירה אחת: את השלמות הבלתי‑נפסדת הכלולה בשורה הטובה. ההנחה הזאת מתאמתת למפרע על ידי שני גורמים. הראשון הוא השפה. שפתנו העברית היא שפה מסוגרת, מלותיה בדלות, הן כולן בעלות צורה ואין הן נגררות על נקלה אשה אחרי אחותה. בכתבי הקודש לא מצוי הדיבור הנאוה, זה המשמש צנור לרעיונות מופשטים ולרגשות בלתי‑נתפסים; העשבים האלה לא עלו כלל על השדמה הברוכה מאד של השירה העברית הקדומה, במובן מקיף זה אפשר להשוות את השפה אל הארץ: גם ארץ יהודה איננה מגדלת בשפע את העשבים הסבוכים, העומדים ימים רבים בעין; משטח הירק, המכסה באביב את השפלה ואת מדרון הגבעות, הנהו בעיקר עתרת פרחים קטנים, המון יצוּרי‑ארץ נחמדים, אשר לכל אחד צבע ותואר ושם, ואשר העין תבדיל אותם לטוב מאותם גידולי השפע הבלולים יחד בשם הפקר אחד: חציר. ועוד זאת: אין נוף בארצנו אשר העין תופסת את דמותו בהעלם אחד, במהירות, בהיסח הדעת; הנוף הוא פה תמיד מסוגר, משביע את העין בחלקיו. גם בשפה העברית (ועל כן גם בשירתה) נעדרת לגמרי תכונת המרוצה; הכתיבה הקלה, הממושכה, המשתרעת על שטח של כמה גוילים, שהסופר מנהל אותה בלי עמל ושהקורא רץ בה מבלי לאבד את שלמות הענין – כתיבה כזאת לא תתואר כלל להיות מוצלחה בעברית. את הרומן, את האפוס הגדול, הכתוב ברבבות שורות הרודפות אחת את השניה – השפה העברית לא עצרה כוח ליצור כמו אלה; רק את השחת קוצרים לערמות, אבל את הפרחים קולעים רק לזרים. על כן נוצרו אצלנו לפנים רות ותהלים.

הגורם השני, אשר אף הוא יתוה את עתידות השירה העברית, אם לטובה ואם לרעה – הוא תואר הנפש אשר יתהווה בעתיד אצל היהודים. יש כידוע רבים האומרים, כי לספרות העברית (או לספרות אשר ביודית) נכון עתיד גדול אך יען וביען כי היהודים נפוצים במלוא‑תבל; הם חושבים לדבר טבעי, כי רוח העם, אשר ינק מכל המקורות, ייטיב גם ליצור בתור סינתיזה, בתור תוצאה מכל מתכונת ורוח וצורה אשר בכל ספרות. הם חושבים, כי הרעיונות, שמוח היהודים קולט, ההרגשות הדבקות בלבבם, צירופיי החיים השונים שהיהודים עדים להם בכל הארצות – כי כל זה בדין הוא שיהווה מזיגה נפלאה בספרות המיוחדת לעם הזה. מה גדולה התרמית הכרוכה בסלף הזה! המציאות מראה לנו את ההפך, וההגיון אומר, כי אין חוק המזיגה נוהג כלל וכלל בשירה. אין שירה אמיתית מתהווה כל זמן שאין הרעיון נהפך להשגה; ואולם בתור תוצאה מכל נדודיהם ומכל הסתכלותם העלו היהודים רק תפיסה חריפה, אך לא השגה גדולה. איזה רעיון מעוות: לחשוב, כי ילד שמחנכיו מרובים גם נפשו כבירה! השירה היא אהבת הנפש – כלפי החיים, כלפי מובנם הבלתי‑נתפס, כלפי עתידם הבלתי‑מתואר, וכל אהבה כוחה עז רק כשהיא עוברת דרך צנור אחד; מתוך מזיגה של השפעות רבות יצרו היהודים בלשונות שונות שירה של “תוספות,” ולא יותר.

בשביל שהשירה העברית תיטיב את עתידותיה, דרוש תנאי הכרחי אחד: שגם נפש היהודי תיטיב את הליכותיה. היהודים הם עם עז, אשר כשרונותיו הם רבים ועצומים; אבל דוק ותמצא, כי הכשרונות נתרוקנו ברובם מכל תוכן. הכשרון מתפתח בתור תוצאה של תכונות נפש ידועות; אך יש שתכונות נפש מיטשטשות והולכות, או נמחקות לגמרי, והכשרון, בתור הרגל וכלי‑שימוש, נשאר בעין. חזיון כזה מתגלה לפעמים בצאצאים שדופים של משפחה מיוחדת, המנחילה הרגלים מוצקים בלי תכונות נפש. זהו מחזה מעציב ומבעית גם יחד; היורש, העמוס מעמסה ארורה זו, מעורר זוועה במעשיו הנבובים, בעלילותיו החשודות, במדבריו העזים הנשמעים כתרמית חן של שטן; וראה פלא: יש תמימים המפטירים אחרי מנוגע כזה: “איש כזה וכשרונותיו – עד כמה חבל!” – אך מי אשר בינה בלבו יסור במנוד ראש; הוא ידע, כי לפניו יצור אדם מופלא המזוין בכשרון נבוב, חנוט, אשר אין בו רוח חיים!

כזה הוא היהודי. וכל סודה של תחית השירה העברית החדשה היה כלול בהתאמצות נפש אחת: להחיות את הכשרון, למלאות אותו תוכן. לא לחינם אתה רואה, כי כל הנסיונות ליצור שירה עברית – מיהודה הלוי עד ביאליק – התחילו קודם כל בזה, שפנו אל שפת הצורות של התנ"ך; אף למשורר עברי אחד אי‑אפשר היה לשער, כי מותר לו להשאר במחיצה אחת עם ספרי היראים, הפוסקים והתוספות – במלה אחת, עם אלה אשר לכל חריפתם, יכלתם ודבקותם לא היה די תוכן, די עלילה, די השגה; במשך דורות רבים נשארו שני המחנות נפרדים, בלתי משפיעים כמעט אחד על השני. בזמן שבטולידה אשר בספרד נולדו החרוזים של “ציון, הלא תשאלי,” אלה השורות שכולן חיים של ממש, ובתור שירה עוד יותר מחיים – הילכה את קולה בכל תפוצות ישראל החריפות האטומה, הפתיות החנוטה ורבת הכשרונות גם יחד של הפוסקים ומחברי ספרי המוסר, אשר רבו לאין ספורות גם בספרד עצמה. וראה: גם בימינו אלה נבדלה השירה העברית הבדל גמור מן הפרוזה; לא השירה הרחיקה כל כך ללכת בכשרון, אלא הפרוזה לא למדה מן השירה את הנאמנות, את הביטוי האטי, הכבד, מלא‑התוכן.

מי שרואה חזון לשירה העברית, רואה חזון גם לעם היהודים. לשניהם דרך‑נצורות אחת: במקום התפיסה המהירה צריכה לבוא ההשגה. בימינו אלה היהודי מרחיק ראות; הוא בן לעם זקן. ואולם לא בעיניו שלו רואה היהודי את הדברים הקרובים אליו, רוצה לומר: את הטבע, את החובה, את הרעות. בשביל לקבוע יחסים אל הדברים האלה משתמש היהודי בדעות זרות, במשקפים של השגה שהוא שואל מאת שכניו. והנה בכדי שיהודי ישוב אל החיים, עליו לשוב קודם כל אל הדברים הקרובים. הרעיונות, ההפשטות וההזיות – אף הם נעשים מחלקי חיים קטנים, שיש בהם ממש; אבל היהודי קונה את כל אלה מן המוכן, הוא אינו עוסק בעשיתם. על כן אין ערך לרעיונות היהודי: הרעיונות שלו אינם חדשים. כי החידוש שברעיון הוא בחלקיו, בצירופי ההשגה הכלולים בתוכו. היהודי צריך להתחיל מחדש, לשוב להיות כילד, לאחוז במציאות מסוגרת, כמעט נשכחת, מציאות אשר תפיל עליו לימים רבים איסורי שכחה. כשרונות היהודי לא ימוגו באופן כזה עד תום; הם ירדמו, הם יינקו באופל הנפש את התוכן החסר להם כיום הזה. אם יקום כדבר הזה, אז אשרי אשר יראה באחרית הימים את הכשרונות האלה בהקיצם! בכל מקצועות החיים יניף היהודי יד כבדה, נאמנה, העושה רק עלילות. השירה, כראי כל הכשרונות גם יחד, תסכם אז בתואר ובמשל את כל חליפות העולם, את כל צירופי ההשגה הנולדים אצל האדם השלם, זה העומד פנים אל פנים לנוכח הדברים והמעשים. אז יהיה בכוח השירה העברית לעשות כזאת; היא תיעשה לשירת אנוש מקיפה. לעומת זה היתה השירה העברית החדשה עד ימינו אלה שירה אשר לה רק צליל אחד נאמן: צליל הגעגועים של הנפש הכמהה לשוב אל מקור הדברים.

בכל המעשים הגדולים יש שמץ של תפלות; גם עלילת השחרור של השפה העברית איננה נקיה מעוון הגורל הזה. בשולי הכוונה הרוממה נאחזה גם פה האוולת האטומה, אשר קשה לחלץ אותה כמו את היצור מרבה‑הרגלים המבליע את עצמו בבשר החי. הכוונה לכתיב החסר של הלשון העברית, ההולך ונעשה מנהג תפל בארץ‑ישראל.

ראשית כל קשה להבין במה תומכים את הגיונם האנשים המהבילים האלה הכותבים נֹעַר כמו נַעַר; אם תשאל אותם, אז יגידו לך, כי הכתיב החסר הזה מיוסד על חוקי הדקדוק, ותורת הדקדוק אף היא מיוסדת על הכתיב אשר בכתבי הקודש. אבל די לקרוא דף אחד בתנ“ך למען הווכח, כי המסורה לא שמרה כל משטר בנוגע לחסר ומלא, וכי המון פסוקים לאין מספר כוללים את החסר ואת המלא בערבוביה גמורה. מי שידיעתו בעברית היא כחוט השערה יודע אף הוא, כי אותיות התנועות חסרו לגמרי בכתב העברי הקדמון וכי דרך התפתחותן היתה ארוכה מאוד ונגמרה בתקופה של אחרי חתימת התנ”ך; על כן רק פלפול של הבל היא ההנחה האומרת, כי הכתיב החסר מיוסד על חוקי דקדוק מסוימים שיש להם מטרה ברורה. אבל לו גם היה כדבר הזה, רוצה לומר: לו גם ידענו ברור מאוד, כי הדורות הראשונים היו רואים כיֶתר הפוגם את הצורה כל “וו” הנתחבת לתוך ה“בינוני פועל,” גם אז היה צריך לכנות את מעשה המחסרים היום בשם אוולת שלאחר זמן. הגע בעצמך: לכתוב “כֹּתֵב” (ולו גם בניקוד, בשירה) ולהחיות על ידי כך אסוֹציאציה של תקופת האבן! באופן אחר תבעה העין את שלמות הצורה של המלים בזמן שהיו חורתים בחרט על גבי לוחות של צור, ובאופן אחר לגמרי תובעת העין את השלמות הזאת לגבי המלים השוקקות על גבי הנייר הדק! מלה חסרה כמו “כֹּתֵב”, כשהיא קבועה בדפוס, נראית קטועה, בעלת‑מום, אוילת‑פרצוף. היא חסרה דבר‑מה במובן הפשוט; בלי משים אתה מקבל ממנה רושם כמו מדבר מלאכותי, מזויף. הצורה והתוכן נושאים תמיד בד בבד, ומי שכותב “אֲגֻדָה” כמו “אַגָדָה” מכריח אותך לחשוב, כי בשעת כתיבה לא היתה לו כל כוונה של מציאות, כי לא חשש לטעות, לטשטוש המושג, לתמהון מעורר גיחוך. איש כזה מקלקל את הדמות, והחטא הזה שקול כנגד הלכה למשה מסיני! באין ברירה אנחנו כותבים בכתיב החסר את המלים שהן במובן ידוע גופי מסורת; אלה הן על פי רוב שמות, מלים שנפשן צרורה בקרבן ללא‑פגם מימות כתבי הקודש. את אלה, הנעימות והנאהבות, אין אנחנו רשאים לסרס, להוסיף עליהן סרח של עודף לשם נוֹחוּת‑הבנה קלה. אבל כל צבאות המלים שעל שפתנו – אלה, בהמוניהם, הם חיילים רגילים הדורשים מדים רחבים, נוחים, עשויים לפי טעם הזמן.

הכתיב החסר מזלזל בערך המציאות של המלים, מכשיל שלא לצורך את הביטוי הממהר אל תעודתו, אוטם מתוך כוונה חולה את המלה הנוצרת להיות בהירה בכל חלקיה. אבל בארץ‑ישראל נעשה המעוּות הזה חמור פי כמה וכמה, והוא יוצא ללמד על השגה שמחוץ לתחומי הלשון, על השגה הרואה קצרות, הבונה לעצמה תאי‑שבי קטנים על כל מדרך כף רגל. פה, במקום שעיקר התעודה הוא לפשט את כל העקמומיות של היהודים, מעקמים האנשים האלה את אם‑האמת של רוח האדם ואת צאצאיה – את הלשון ואת מלותיה; הם לא נתנו אל לבם, כי עצם החטא של דורות אין‑מספר של יהודים היה כלול בזה, שהם היו מעלים בכוונה תחלה עבטיט של פלפול על הדברים: אף הם, המחסרים, חושבים בתומתם, כי בעקרם “וו” ברוכה מתוך לב המלה הם משאירים את המקום ריק. לא, במקום אות התנועה החסרה מתגנבים מאליהם התפל, הבלתי‑מובן, הבלבול הבא ברוב ענין. ועין הילד אנוסה לאמץ את כוחה למען הוציא את כל הספיח הרע הזה, הזולל ביקר ההשגה שלו, ואף הבוגר מוכרח להשתמש בקפיצה של דמיון בכדי לפסוח על פגע ההתחכמות הזה. על סבלם של מתלמדים, של אנשים אשר ידיעתם בעברית קצרה, אין להרבות תאורים: זהו סבל תמהון שאין לו כפרה; השכל ילא להודות בו, והרוגז, שאסור לשתף אותו אל כל עמל חדש, קובע לו פה מקום ברחבות. אבל כל התקלות האלה יחד אינן שקולות כנגד המארה האחרונה, הנגרמת על ידי הכתיב החסר. חידוש הלשון צמוד בארץ‑ישראל אל כל המעשים המתחדשים, ושיטה זו של המחסרים, שתפסה, כנראה, מקום קבוע גם בבתי‑הספר, מאצילה – מותר לומר – על כל חיינו אשר בארץ הזאת כמין צל של בדיחות. הדבר דומה כאילו אנחנו עושים פה מעשה לצים, יוצאים חידות קטנות בשביל פתרונים של תינוקות, מאַחזים את העינים בשביל לשחק ולהתבדח. במקום לדבר ישר, כדרך אנשים אשר דעתם צלולה מרוב מטרה ברורה, אנחנו מעקמים את זווית הפה ותוקעים לתוך אוזן השומע: “אֲגֻדָה!” – כלומר: לך ונַחֵש, גרום לך הנאה אווילית של משחק מחבואים! ככה אנחנו כותבים ומדפיסים ספרים, והמון ילדים ובוגרים מנחשים אמנם בתמהון ובאָלות וברוגז לבב; ואולם ברגעי רוגז יש שאתה מנסה לנחש את הדבר הזה עד תום; ברגעים כאלה נדמה לך, כי האנשים האלה הופכים את חיינו בארץ הזאת למין משחק במחבואים.

בדברי פיוט השורה הבודדה היא המכריעה במובן הערך: זאת היא הנחה שאינה סובלת כמעט ערעור. אבל ביחס לדברים שבפּרוזה יש רבים המחשיבים בראש וראשונה את הנושא. כשני לו במעלה הם רואים את הקשר הטבעי שבין חלקי החיבור ואת יושר ההבעה ההולך ונשנה מדף לדף, ובתור כמות בטלה כמעט הם תופסים את הפסוק – זה חוט הארג הבודד אשר ביריעת הפרוזה הרחבה. אל החרוז היפה של שירה מקביל לכאורה הדף המוצלח של פרוזה; אבל בעצם אין הדבר הזה נכון. הברכה בת‑השמים היא ענוות‑לב, וכשהיא שרויה על דברי ספרות אתה מוצא אותה רק אחרי חיפש מרובה – בתוך התא הצר של הפסוק הבודד; הקללה בת‑התופת מהרסת עד היסוד, וכשהיא מבליעה את ארסה בדברי ספרות הרי היא פוגעת קודם כל בתאי‑ההתחלה של הפסוקים הבודדים. במובן זה אין בין פרוזה לשירה ולא כלום.

נמשיל על דברי ספרות מן האדמה אם כל חיים. אל מה ישׂא האיכר את עיניו ביום קציר – לטובה ולרעה? לא למידת השדה: זאת נתונה לו מכבר, ואין לשנות; גובה הקנים אף הוא אינו סימן לברכה גמורה, קומתם הנמוכה של קני הבר אינה מעידה על רזון. אך הנה שלח האיכר את ידו וקטף שבולת מקנה ולבבו חרד מציפּיה: רק ברגע זה, פנים אל פנים מול השבּולת הבודדה, ידע האיכר את אשר לפניו. ביד חרדה הוא מנסה להוציא גרעינים מתוך התרמילים, וכשהוא מוצא אותם אז יֵאוֹרו פניו: כי הנה הם, הגרעינים הקטנים, אבות כל ברכה, פרי כל עבודה אשר הצליחה! ועוד רגע שני: הבחינה טרם תגמר. אל מחבוא כף היד ייאספו הגרעינים, יבואו במספר: הנתנה שבולת אחת בודדה הרבה או מעט? הגדלו הגרעינים אם קטנו? ההתליעו או צבעם עומד בעין, זה צבע בראשית של גידול? לפי סימנים רבים כאלה יתעצב האיכר או ישמח אל לבבו. אבל יש אשר במעוף עין תפול אימה גדולה על האיכר: ידו, אשר חיפשה אחרי הגרעינים, נשארה ריקה, והנה היא הבעתה הגדולה, מלת הזוועה הקטנה, אשר השפתים תלאינה לדובב אותה: שדפון! השדה רחב ונסב, קני השבלים ידוֹדו ברוח, יהמו ויספּרו דבר‑מה, כצירי אדמה נאמנים. אבל כל זה שוא, קש‑מרמס, מעשה עמל אשר עלה בתוהו.

דומים לזה הם גלגולי הבחינה אצל הסופר. עם גמר עבודה לא ערך הנושא הוא המכריע – כי רוח היא בסופר הקצובה לו מאת הגורל, ואין לשנות. השבט והחסד אינם תלויים גם בזה, אם גבוהה קומתם של הרעיונות, או אם, להיפך, ארשׂת החיים התכנסה לתוך תפיסת דברים התמימה ורגילה למראית עין. ואולם ככל אשר תקטין את מקום הראות, כן ילך המשפט הלוך וקרוב: עליך לשלוף את המאמר הבודד, כאשר יוציאו את השבּולת מתוך הקנה, ולבחון אותו בתור חטיבה מיוחדת. בו, בפסוק הנפרד מחבריו, טמונים גרעיני היצירה. התפיסה של האמן זורעת פה את אמיתה הראשונה, איש‑האמת קובע פה את כוח תפיסתו המצומצמת. בהם, בגרעיני האמת הקטנים האלה, תלוי הכל: הקציר המבורך, מראה הקמה אשר עלתה יפה ומרהיבה את העין. לפי זה, לפי הכוח הפּורה של הפראזה הבודדה, אתה משער את הערך המוגמר של יצירת אמן; מלות התאור כשהן לעצמן אין בהן בכדי להשלות אותך – תהיינה המלים מה שתהיינה: יפות, מקושרות אחת לרעותה על ידי מעשה אריגה נאה. כל זה ללא הועיל: כי הלא גם השבולת הריקה יש לה טווי נאה והוא חדשה ורעננה למראית עין. וככה יצא מלפניך המשפט גם בנוגע לחיבור של סופר; בלי גרעינים אין ענין גם בקמה המלאה. ספר, המצורף ממאמרים שדופים, אין בו לכלכל את רוח האדם; הנושא, ואפילו הדפים שיש להם שיעור קומה של כתיבה, אינם מעלים ואינם מורידים, כמו שבשביל האיכר, אשר את שדהו הכה השדפון, אין הבדל בזה אם הוא זרע חטה או שבולת שועל ואם עלתה הקמה עד לידי שיעור‑גידול גמור. יתר על כן: הנוי החיצוני עלול לגרום רוגז נוסף.

מי שגורס בדברי הספרות את המושג יצירה, בעל כרחו שיתחיל את הבחינה מתאי החיים, ולא מן הקרום העליון. לנבון‑ספרות כזה לא יֵצַר ביותר, אם הסופרים בני דורו יקצרו במידת ההיקף, ימַעטו בנשגבות ובשעשועים וגם לא יעצרו כוח לשלוח את רעיונותיהם למרחוק; לכל זה יש שילומים: בהטעמת המציאות ובהרגשה הנכונה של טבע הדברים, אשר נקל לנו לקבל גם מאת ספרות תמימה ביותר. כי עיקר הבנת העולם הוא סוף‑סוף בזה, שהאדם יחזה את העולם מבשרו, ולא ממחשבות לבו התועות; וכך הוא הדבר גם בנוגע לדור ולחיי העם כלו: גם בשבילם, כמו בשביל היחיד, טוב הוא המשל הלקוח מחיי האדמה, הלקח היוצא מן התקומה והכשלון אשר בטבע, הנחמה הנשקפת לכל עין תמימה מתוך התוהו ובוהו המבדח של הגורל. אם כה ואם כה – כל הליקויים אשר בספרות הם בלתי נחשבים לעומת השדפון. זאת היא מחלה אשר מחוללה מקנן בסתר הדם, לעומתה נראות כל מחלות הכתיבה האחרות כבנות חלוף, אשר הנגע שלהן עלול לפשות רק בקצה העט של הכותב. השדפון שבספרות אינו רזון‑האמצעים; הוא, להפך, כמו השדפון אשר בטבע, איננו מונע את הגבעולים ואת הקנים מלהשתגשג, אבל הוא ממית את הגרעינים בעצם הוולדם, או הופך אותם לאבק באשה. זאת היא עקרות של הפסוק: צרוף המלים נעשה יבש, מרחיק עדות, בלתי עלול לעורר את הדמיון. הגרעין, הצפון במלה הבודדה, נראה כחצץ, ואף הכוח המדמה החזק ביותר אינו מסוגל לטחון אותו למזון של תפיסה.

תמצית החזיון הוא בזה, שמכת השדפון פוגעת על פי רוב בהמון סופרים בבת אחת. זאת היא מחלת הדור. היא מופיעה, כנראה, בתקופות מיוחדות במינן, בשעה שבני אדם נוחים לתנועה, לרוגז ולשעשועים – אבל נפשם, במעמקיה, קופאת על שמריה וחסרת עלילה. קרקע הנפש של הדור נותנת אז בספרות את הלשד אשר בשטח העליון; על כן כל מיני הגידולים, אין שרשם מעמיק באדמה, מוציאים עלים וקנים, אבל אין בכוחם להשאיר שריד בשביל גרעינים. גם בזה נאמן עד תום המשל הלקוח מחיי האדמה: השדפון אשר בספרו מכה בעיקר את הבינונים. הסופרים הקטנים, עשׂבי השדה, פורחים ועולים בנקל גם בשעה הזעומה הזאת; המסורת הספרותית, שזוהי אם כל קיומם, הולכת ומתקיימת על ידם: כשם שלא יחדלו גרעיני הזרע אשר בעשבים הדלים. כמו כן נבדלים לטובה הסופרים המעטים אשר כשרונם מרובה; כמו עץ השדה החזק מעמיקים אף הם את שרשיהם, וכתיבתם נושאת פירות. האמוּלים ביותר הם הבינונים, המצוּוים לגדל את המזון העיקרי בשביל הדור: אלה, כשהם מוכים בשדפון, מאבדים את כל עולמם. דומים הם לקמה בשׁלה אשר גבעוליה נכונים ושבּליה נבוּבות, כי אפסו מהן גרעינים. הזר, כי יצא לטייל בשדה, יעיף את עינו במראה הקמה המלאה; אבל ביום קציר תיגלה לעין כל המאֵרה.

שר‑הסופרים שלנו מזלו דומה לפעמים למזל המלמד אשר בסיפור‑בדים אחד ידוע. הָיה הָיה מלמד דל בישראל ולו כתריסר נערים תלמידים קשי‑עורף ולא‑חמוּדים; והנה רק במקרה אחד יחידי היו כולם יחד נחפּזים לעשות את מצוות פיו. כשהיה המלמד גומר בפני תלמידיו סעודת‑לחם דלה והיה פולט בחשאי מבין שפתיו, כאומר ולא‑אומר: הגישו לי “מים‑אחרונים!” כרגע היו כל הסרבנים העצלים נרעשים ממקוותיהם, היו נדחפים ברוב‑מהומה וברוב מרוצה לחבית המים אשר במסדרון הבית והיו מביאים כל אחד ספל וצנצנת מלאים על גדותיהם.

כדבר הזה יקרה אצלנו פעם בפעם – מדי היסגר מעגל‑חיים אחד קטן או גדול, ולשר הספרות שלנו נחוצים עד‑ארגיעה מעט “מים‑אחרונים” למען צאת ידי חובה אחת קטנה ונהוגה, למען טהר פעם אחת אחרונה את דמות החיים אשר הלכה לעולמה. לפי השכל נחוץ בשביל השליחות הברורה והקצרה הזאת רק שליח אחד מיוחד, לפי טבע הדבר אין מטיפים את הנטפים האחרונים והיקרים האלה מתוך כד מלא מי‑רחצה; אך די שתישמע במחננו קריאה ממלוא‑גרון: “איננו!” – והמון אנשים מריצים את עצמם אל המים עם הכדים ועם הפחים ועם כל כלי אשר לו בית‑קבּול. וראה זה דבר: כל מביאי‑ההספּדים האלה מהוים כעין כתה מסודרת, מוכנה מראש לתפקיד רב‑התכונה. בחוש הבחנה, המיוחד לאנשי מקצוע מובהקים, הם מחלקים ביניהם למפרע את העבודה, מבלי לבוא בדברים האחד עם השני; אותן ד' האצבעות של תפיסת דמיון שבני‑הדור מקדישים לרוב הנפטרים המפורסמים, די בהם שתתכנס עליהן כל עדת המספידים הרבה ושתרקיד שם ברווחה את כל לשונותיה. זאת היא כעין ברית‑חשאים של כַּשָפים. ברוב הימים הם נחבאים, ועטם החלוד נעוץ מתחת לזנבם הצנוע; רק ביום עברות, עת אשמדאי‑המות בא לקחת לו טרף מבין הסופרים או העסקנים או אנשי השם – רק אז הם נעורים כולם יחד במקום אשר הם שם. רק אז הם עושים כולם בבת אחת אבל כבד, אבל חרטומים, אבל להטים; רק נפטר אחד מפורסם – ועל מקום מצבתו הצר נאחזת בנקל רגל העגל של כל אחד מן האַשָפים האלה.

לא ראית אצלנו מספידים אשר יכחישו אחד את דברי חברו; שלום ושלוה שוררים ביניהם, אך לא שלום המות הסוכר פי דוברי‑שקר ולא שלות האבלים אשר מיום היות אדם זו דרך לה לדבר במשלים תמימים, לקוחים מעצב ואמת גם יחד. האנשים המספידים שלנו משלימים ביניהם מתוך ערמה, לבל יבולע לחלקם; גם זוללי הדיבורים ביניהם אינם להוטים למצות את ענין ההספד עד‑תום. אדם שמת – טבע הדבר מחייב שיְבַלַע בזעיר‑אנפין את כל מידות הנפש ואת כל כוחות החי; על הדבר הזה עמדו חכמי ההספד שלנו והנהיגו שיהא כל אחד מהם מספיד ביחידות מידה אחת או תכונה ידועה של הנפטר. על ידי כך, כמובן, אין אחד מהם נכנס בגבול השני; על‑ידי כך נוצרת עם כל מקרה‑פטירה אילוסיה של אבידה עולמית, והאנשים האלה מהגים את להגם לבטח, כמו בשעת חירום. כמה הם יודעים לפורר, לראות בעיני זבוב על נקודה כמקום‑משען תלול, אשר אפשר משם לנענע בחן את הגפַּים הקטנות של הדמיון! הקורא משתומם מתוך תמהון‑לב; אי‑פה ואי‑שם כבה גפרור – ומכל הרוחות באים ביעף יודעי‑דבר ומתחילים להאריך לשון על כל תכונות האש לסוגיהן. השומע ישום וישאף אף ישכח לאחרונה כי רק גפרור בודד כבה לבטלה וכי עוד לא “אָפסו גפרורים בקופסה.”

ויום אחד ימות איש אשר ראינוהו כולנו כיקר מחננו הקטן. אז, רק אז, בהתפוצץ תופי ההספדים, אתה מוכן בכל לבך להגדיל בבת‑אחת עקב על כל העדה הזאת. מקרה מות של איש מורם מעם הנהו קודם כל ענין לענות בו – והצריחה המקוננת מפריעה, מבאשת, עושה במעוף עין אחד שמות ברגשות האבל. יותר שדמות הנפטר הִנֶהָ זכר שיש בו חפץ, יותר דרושה בשבילה, כלכל דבר של מציאות, הערכה נכונה; ההפלגה בשבח ובערך מוציאים אותנו מתחום החיבה ומעמידים אותנו בפני דבר‑הבאי; והלב, כמובן, איננו הומה במקום שהמקוננות מפיחות עד לשמים את צעקתן הכוזבת. אמנם כן: הכזבון, בכל מקום שהוא בא להגדיל רושם, הוא נופל – להכעיס – כאבן‑מחנק על המקום הנחוץ, הנאמן, זה שאליו היה צריך להסב את העינים. תמצית ההוקרה ביחס לאדם גדול הוא לא בזה שאנחנו משתדלים לראות אותו בתור בחינה יוצאת מן הכלל; להפך, ההוקרה, כמו האהבה, היא תוספת‑מעט לזה אשר הנהו מובן, טבעי, הולך בדרך הישר של החיים. אם תגיד: הלזה בעשותו אחת יצאו שתים, בהגידו אחת ויהי ההד רבבה – אז תתגלם מדבריך דמות משונה; אך המשונה איננו יקר. כהנה וכהנה עושים המספידים שלנו בעמדם לפני מתם הגדול; הם מיחסים לכל דבר ערך יוצא מן הכלל, רוצה לומר: בלתי‑ממשי. על ידי כך הם גורמים ליקר שלא יהיה יקר.

שפתנו הבליעה ככל יכלתה את מלת‑ההרחבה “אני;” האיש הפועל מסמן את עצמו בעברית בתור עצם נעלם למחצה מצורף אל הפעולה, ועל יד כך נשמר מאליו המדבר מכל העויה ומכל העמדת‑פנים. השפה העברית, אשר הנה כאחת אצילה ומכבידה בצורותיה המצומצמות, יצרה את כל המון הכינויים במגמה גלויה – להרגיל את העושה ואת המְעַשה שלא יהיו נגררים כילדים בשעה שהם עושים שליחוּת של דבר, של דמיון או של פעולה. “אני אומר” – זהו סולם קטן, אשר שני שלביו הקצרים דורשים התכוננות והארכה יתרה; גנזי שפה, כשהם נותנים מתוך הכרח מקום להמון כלי‑ילדים כאלה, גורמים חליפות דוחק ובושת‑פנים בשביל העצמים הרבים והעצומים אשר במציאות. השפה העברית לא אבתה שיהא אדם מגיד “אני” בהזדמנות כל‑שהיא ויראה את עצמו בכל מלוא‑קומה; היא חיבלה המון תחבולות למעט בהבל‑פה ובמתק‑שׂפתים. כחץ מקשת, שאינו נראה בשעת מעופו, כן מצוּוה המדבר, לפי רוח שפתנו, לקלוע ישר אל המטרה מבלי שייראה לעין אותו חלק ה“אני” המצורף אל המדובר.

הסתר‑פנים זה שכּופה על מדבריה העברית העתיקה, אינו יכול, כמובן, לשמש נוסח‑תרבות קבוע בשביל יהודים המונים דורי‑דורות של חיים מטורפים; עם כל זאת כדאי להשתאות אל הדיבור האַנונימי שהיה נהוג בספרותנו בימי הבינים וראוי להשתומם על השינוי שבא בנידון זה בספרותנו החדשה. הדבר דומה, כאילו אותו היהודי הפתלתול הטיפוסי, שכל החיות שבו היתה באה לידי גלוי בשעה שפניו היו להוטים לשיחה וידיו חוצבות תנועות לשם דיבור – היהודי המהביל הזה, שכבר העמיד בינינו גלגולים בדמות נואמים ומוכיחים לאידיאות מכל הסוגים, הולך וכובש עכשיו גם את דף‑הכתב אשר בעברית. כי, בעצם הדבר, אותו ה“אני” הרוגז והמתחנף, ההולם עכשיו בבתי‑מלאכה של כותבי‑עברית, יותר משהוא מתרברב לשם רושם והמרצה, הוא בא תמיד בתור התחלה רועשת לדברים שאין להם חשבון מדויק ותכלית מסוימת. תן קורנס בידי ילד ותראה, כי הוא יכוון את עצמו פעם בפעם להקשה ראשונה; בין הקשת‑חשובות אחת לשניה משׂתררת המבוכה, הקורנס מתופף לצדדין ואינו ממלא כמעט כל שליחות. האדם המבוגר, הרואה אחרית דבר כראשיתו, אינו מחבב יותר מכל את ההתחלות עם פעמוני ה“אני” התלויים לצווארן; השהות הזאת שאדם שוהה עם כל דיבר מתחיל, הטית כל הגולם הרוחני כלפי השומעים, מפקד ההערכה שהסופר עושה לעצמו מרגע לרגע על ידי הבטת‑הנאה אוילית לתוך ראי‑הכיס של ה“אני” – כל זה מבדח לגבי סופר אחד, מטרף את הרושם ואת הערך של סופר שני ומעורר דאבון דומה לבחילה כשהדבר נעשה מעין ליקוי‑גברות שכיח אצל רבים. הענין הגדול יש בו במידה ידועה משום כפרה בשביל כל מין זרות של סגנון; אבל אתה תמה למבטא התפל של אנשי דור המבול בשעה שאתה רואה אחד המתמכר להנאת הפרצוף והוא מוציא מפיו לסירוגין דברים רגילים שנוח להם לבוא מצומצמים ואנונימיים. האיש הקדמון היה מוכרח לחלק כל מושג לחטיבות קטנות ולהקדים לפני כל חלק לשון נוכח; רבים מסופרינו עושים כיום הזה את המלאכה הקשה הזאת, רק בכדי להתרברב על חשבון החומר אשר בידם – זה אשר לעתים קרובות אין בכוחו לשאת כל עול.

השיירה הקטנה שלנו עושה את דרכה לעיפה בדמדומי החיים החדשים, ואולם פעמוני‑הפה הנבובים, אשר על צוארי הרועים העוּלים, מצלצלים בצהלה רבה: “אני” – “אני” – “אני”. ראש מאויינו, כשאנחנו מדמים לצירוף מתוך האופי היהודי את הסיגים הכבדים, הוא לראות את היהודי הולך ומתכנס כלפי עצמו; לעומת נוסח הגאולה של קיבוץ גלויות יש קול הלוחש במסתרים: קבּץ את פּזורי נפשנו! והנה מי שמקוה או מאמין, כי ארץ יהודה כבר שמה סתר לאנשינו הראשונים השוקטים לעתיד – אולי ימצאם, את הנגאלים האלה, ההולכים אחורנית, בין הנשכחים בעיר ובכפר; ואולם את היצר השב אל‑תוך חיתוליו אין למצוא עדיין אצל כל אלה אשר שפתותיהם מטיפות לתעודה ולעתיד. פה אתה רואה והנה שׂאת הנפש גדלה משהיתה; כל חזית החיים של האדם עשויה פה בדמות דלת רחבה, כל הרכוש נצבר על הסף כל הלהט מרקד על הקו החיצון של מבוא השּׂפתים.

מפני צמצום שפתנו עדיפה צורת הקטנות לספר העברי יותר מאשר צורת הרחבות. רבים, הרואים בכרך שופע שולים מעין המשך של מסורת, מגלים לא כהלכה את הפנים הרחבים של ספרינו העתיקים; הגמרא היתה נכתבת ונדפסת על גבי עלים עצומים לא בכדי להאדיר את המסכת, כי אם בכדי ליחד את הדף. הספר היה לפנים שם‑מסתורין כולל, ולא היה נפסד משימוש של פעם אחת; כשם שאין סובאים מהות של אדם חי בלגימה אחת, כך היו אבותינו מניחים ספר מידם בכדי לשוב אליו לעת מצוא. אגב חטף אחד היו קוראים דף‑גמרא, היו מגידים פרק במשניות; בכדי לשים כבוד ליחידות‑הלימוד האלה, שהיו בבחינת ספרים‑צאצאים של ספר אחד גדול, היו משוים להן שיעור של מידה. לפני יהודי, כשישב אל גמרא פתוחה בדף פלוני‑אלמוני, היה דומה למלומד בימינו, האוחז בידו ספר אחד לקריאה ועל שלחנו מפוזרים מסביב המון ספרים שונים; בגמרא אחת יחידה היה משום כבוד‑מקום של חדר ספרים, בדף אחד יחידי היה משום ריבוי‑העיון. וכן היתה נכּרת חשיבות הדפים הזאת גם ביתר הספרים גדולי התבנית –מן הרמב“ם עד ה”טורים" ועד ה“אלשיך.” לא כן הדבר בימינו, כשהקורא מודד לעצמו בבת אחת מדת‑עיון בשביל קריאה של ספר שלם; הדפים, שחדלו לעמוד ברשות עצמם, נאה להם להצטמצם ולהיות אחוזים זה בעקב זה.

הספר של עכשיו, שאין לו דפים קרואי‑שם, הוא התובע שישימו לו כבוד נגד הקורא על ידי הרחבת הכּרס; אבל הדף הבודד, בספר עברי של זמננו, דורש שינתן בכלי צר, בכדי שלא יגרום לסופר מהילה. אין עם מכונן לכל צורת‑מצוא את שפתו; והנה את ההילוך של שפתנו מסמל הפרק ולא הספר, צעדה הבודד מידתו כמידת הפסוק הקצר. בהלך של סגנון ובשטף של לשון מגמא סופר לועזי פני דפים רחבים; היצירה והחכמה הן בשביל הכתיבה הזאת רק יצרים מגרים, המפתים את השפה שיהיו לה פתחון‑פה ונדיבות. הכותב בשפת‑עבר הוא, להפך, איש אשר לשונו תתנהל בכבדות; לא מחוסר מלים או מקוצר סגנון, כי אם מסיבה אחרת מופלאה עד מאוד: – מפני הצורך לחסר ממשמעות המלים. ברוב המקרים מתכוון הכותב בעברית להגיד פחות ממה שאצור במשפט הנמרץ היוצא מפרי‑עטו; צירופי מלים בעברית משׂיחים מאליהם, בדרך הקצרה של הרמז, חכמת לשון מיוחדת, וסופר ממדרגה רגילה סוחב בנתיב‑הכתיבה שלו המון שאריות כאלה, אשר הוא לא הולידן, לא הכירן ולא חפץ בהן. כתיבה תמה בעברית עושה אותה אחת משתים: או שהסופר מגדיל את מושגיו, או שהוא מלקט מלים וצירופים בזהירות ובענוה רבה; אם כה ואם כה אין בחפזון ברכה לסופר העברי. דוק ותסכים, כי בכל הספרות העברית לכל תקופותיה אין בנמצא אף ספר אחד נחשב, שהמכתב שלו יהיה רחב וקל ושוטף – כשם שקשה, להפך, למצוא בספרות לועזית ספר נבחר שיהא כתוב אגב גדלות‑מושׂגים וקיצור‑סגנון המצויים בכפיפה אחת במכתב של כתבי הקודש.

הסופר העברי אנוס לכתוב בדי‑שהות; כשהוא ממריץ את עטו – לא ימלט כל כשרון את כתיבתו מריח של מליצה. ואולם עמל סופרים כזה דורש לעצמו גם גמול מיוחד של עיון נוסף; בדף נרחב, בן הארבעים שורה חסר אחת, נראה הסופר העברי כמוכר בזול, כנותן המון חליפות‑כתיבה בפרוטה אחת של עיון‑כתיבה. חוק משוה הוא, כי מה שהוא נצרף ומצורף – לא יהיה סיפק בעיני הקורא להשקיף על זה בהעלם אחד. והנה בדף מפוטם של ספר עברי, האוצר לפעמים חליפות‑סגנון, המשיח הגיון של חיים רבים, המעביר בזו אחרי זו דמויות שונות של הלך‑נפש – בדף‑תערובת כזה על הקורא לרוץ, להוקיר את הפרטים ולתפוס בלי משגה את היקר הכולל! גמול‑צדק כזה מצד הקורא צפון, כמובן, רק לסופר אחד מרבים; כל הרבבה האחת והיחידה של קוראי עברית דנה את הדפים הגדולים, שמוגשים לה בספרים המעטים, כדברי מליצה התובעים עיון לעיפה. כמו כן אין ספר עברי רחב‑פרצוף זוכה, שיהא הקורא בו שוקק בקריאתו מדף אל דף; משטח אדירים של פסוקים עברים משכיח, מבליע ראשית ואחרית, יוצר דמיון של גשר ארוך לאין תכלית. הסגנון העברי, שמשקלו כבד, דורש סגולות‑עזר בכדי ליצור בינו ובין קוראו הלך‑לב של חלקות, של חנופת‑נועם כשרה; מדפים קטנים הבאים בהבטחה קלה של מועט המחזיק את המרובה, אפשר לפעמים לכונן גם בשביל הספר העברי את אַפריון‑הקריאה הענוג, אשר מסתופף בו פוקח עין טובה וצלולה ונותן את לבו לדברי‑כתב ספורים, השטוחים לפניו במספר כדברים חמודים.

הספרות העברית, הירקרקה ונעות החן, מסובבת גבר לא‑גבר. רוב הימים היא רובצת ללא חלומות יצירה על האָבנים השוממות, וראשה הפרוע מלא הגיג‑כשפים אחד: למהול נסך‑רזים ולהשקות ממנו בערמה את בחיר‑לבה הסוטה, למען תעברנו בלי ידועים אהבת פתאום. ובלילות העגומים היא יוצאת להתהלך בארץ; שיקוי הרמיה מתעלם בין קיפולי‑אדרתה הבלה, ידה היגעה רומזת רמזי‑לילה ללא ממש, ועל שפתיה העבשות מהבהב באפלה צחוק כלאים של רוגז וחנינה. ואל צללים, צללי אנשים, היא נושאת עינים דולקות‑עורגות – אנה הלך, אנה פנה דודי? – ‘מה דודך מדוד?’ – דודי רך וערום, נסער וכוזב, צח מבטלה ואדום מהתלהבות! לבו כחליפות, ידיו כנאדי רוח, בטנו כערמת הזיה; רגלו קלה בראש דרכים, לשונו רצה כחיצי גבור, דמיונו רועה על כל שפיים; וכולו מחמדי זרים.

העולם בוכה למשפחותיו, וסירי הבשר המסודקים של הגויים לוחשים בבושת פנים על פני האש הגוועת של סוף תקופה. גם הסיר הקטן של הספרות העברית מבעבע ללא חמדה על פני מדורת קוצים קטנה; אנשי המעגל שמסביב מאריכים שבת בלילות השממון ופעם בפעם הם מעבירים מפה לאוזן לחש‑עצה, שעה לשעה הם שולחים על פני העלטה הריקה קול משוע ומתחנן: אַיכּה, הקורא?! – ואולם אין איש ביניהם אשר יהס בדיבור תוגה אחד את כל המית השוא של הלבבות האלה: אין עצה כנגד אהבה כוזבה ואין משועים בעקבות אהוב בורח! במקרה של בגידה, בין אם היא אסון יחיד ובין אם היא כשלון רבים, רק אחת היא תרופת‑הכבוד המשמשת מעין ראות לעתיד: השכחה; שכחה ללא ערמה, זו שאינה מתראה אלא מאמצת את האדם להוסיף ולעשות בתום‑לב את כל חליפות חייו, משאירה פתח פתוח למזל: גדולות אם תיעשינה על ידי האיש – ועברו לפעמים דרך בן‑השער הזה ועוררו מחדש את האהבה. גם מרבים לא מנע הגורל את הנחמה הזאת, היקרה והשוממה גם יחד; הספרות העברית, אף על פי שהיא משמשת מדוֹר‑רבים וסחר הרוח שלה יש לו עליות וירידות בשוק הקהל, לא תמצא חסד בכפיה, תשועה בתחנונים ודברות‑קוראים על ידי תוספת להטים או חיבה כלפי המון קטן זה, הנעכר והמתאנף, המצוי אצל השפה העברית. הללו, ככל המון בית ישראל, זעף הגלויות בעצמותיהם, טורח של בושת מעפּר כנגדם בחוצות הגויים, קשי‑ימים דק ואוילי, מעין שחק בלתי נראה של מאזני גורל עתיקים, רועף על גבם גם בתוך כתלי ביתם; אומללי‑חוץ כאלה אין דרכם לקבל טובת הנאה מאת קרוביהם אגב בת צחוק של תודה. להפך, הירא בחוץ הוא נרהב בפנים הבית; הידים הזריזות מתוך כפיה לגבי זרים – אמוץ הפחד סר מעליהן בן‑רגע מדי אחזן בספר עברי; העינים, עיני יהודים המצוּוֹת במדינה ובשוק על מבט כל‑יכול, נעשות לֵאות כנגד אותיות‑עבר וחשק ונדיבות זרים להן בשעה כזו מתוך הכרח טבעי כמעט. מתן לתמימים – דבר נאה זה לא היה מעולם חלק הספרות העברית; חוק עולם, חוק עולמנו העומד על יתרון כוח כלפי חוץ ועל יתרון תעתועים כלפי פנים, דן מלכתחילה את הסופר העברי שיהא מצוי אצל קורא מהסס, העוין מתוך עיפות של בחילה או, לכל הפחות, מביט במנוד‑ראש על נצורות קטנות. על אחת כמה וכמה בשעת צרה, בזמן שאיברי היהודי נעבדים בחוצות החיים עד לידי זעת נפש, וזעף הטמטום הולך וגובר שבעתים בתוך העדה..

היהודי, אח לנקלי החלשים שבעולם הזה, חרד עד‑בלי‑די על חיבת זרים; כשזו ניתנת לו הוא מתגבר והולך, כשזו נעדרת ממנו הוא חש, כביכול, אפסות בבשרו ובדמו. והנה אמוני הספרות, המקבלים עליהם שכחה, משוים על כל העם כעין חן של דוגמא טובה, עושים מעשה שיש בו כעין נסיגה ממקום תורפה אחד של האומה, הזעקה, הבקשה, האזהרה – כל פולחן החרדה הזה מצד הסופרים וחובבי ספרותם אינו אלא הרגל תמים ושבא לנו בירושה מאבותינו מרביצי התורה; ואולם הספרות העברית, לפי מהוּתה היקרה, רחוקה מן התורה כרחוק עברנו הקלוקל מן עתידנו המשוער, זה שיכניע כאחד את גאון לבנו הזר והמוזר ואת יצרנו המבוהל והעיקש. ספרותנו היא בבחינת דפוס אדם לאופי היהודי, כעין מכבש לצמצום תכונות; צורות, יושר יקר‑ערך, קצב בונה‑עולם – אלה הם המושכלות הטובים של ספרותנו, בכוח או בפועל. לא גינה אשר תחרב באין משקה אותה יום יום, כי אם מקום מחצב חדש לנשמת האומה; הלזה מסוגל להיות עזוב עד עת‑מועד.

הרעה עוד לא כלתה אל הספרות העברית ופה ושם בתחום הפּרוזה והשיר עושה הכשרון שליחות קטנה או גדולה; ואולם המסתכל רואה בספרותנו קודם‑כל את המחסור ברוח היפה ובכל תעצומותיה, וזה נוטל ממנו כל כוח של השערה, כמו מראה אסון או חידה. המכתב הספרותי שלנו הוא כחוש, בין שהוא כשר ובין שהוא פסול מבחינת החוקים של הליטרטורה; זה על פי רוב דיבור קל ולא הגות כבדה, הפטרה של דברי רשות ולא הסברה של חובה. הסופר העברי מבדיל בין מלים למלים ובין נושאים לנושאים, אבל כור‑המבחן שלו הוא בן מדור אחד; יש לו ענין ראוי לספרות ויש לו סדר דברים, וכל השאר הוא בבל‑ייראה – לא התאור המוסיף חן, לא החידוש הנותן ערך, לא הנאצל הגורם אמון. הכותב מגיע אצלנו לעתים לידי זה, שיהיו דבריו ישרים או נעימים עד כדי שימצאו חן בעיני קורא, אבל אינו שואף אל מדרגה שלמעלה, שיהיו הדברים חדשים בעיני עצמו; על כן יוצא בספרותנו כל כך הרבה יגיע כפים ומעט בה עד מאוד עמל הנפש. אתה משתומם לראות את החריף היהודי כשהוא מגלה את עצמו בכתיבת עברית כרַגָז או כבעל הגזמה; את הנטיה היהודית לבחינות הלב – כשצר כוחה בתחום ספרותנו מלגלות פנים כהלכה ברגשות או במאויים; את ההרגל היהודי לקרב רחוקים אל רחוקים – כשהוא מתעצל על האָבנים לדמות דברים ביושר ובדאגה ובכשרון. בן‑גזענו הכותב לועזית מנער פעם בפעם את כל ערימות הדשן של הרוח היהודי למען העלות זיקים וברקים, ואצלנו מספּק לו הסופר את כוחו מן הגרה המחלחלת בתוך הספרות של השנים האחרונות. אי‑חן ואי‑פליאה נעשו אותות תדירים כל כך לכתיבה עברית, שקורא בלתי מבחין עלול לחשוד בכמה וכמה כתבי‑סופרים כי הם מעשי זיוף והיקר; הפשטות העליונה זו הדומה לרמץ יוקד שאינו מעלה לא עשן ולא להבה, היא נחלת יחידי יחידים, ואולם סתם סופר, הכותב דברים גם נכוחים וגם דרושים, גזירה היא עליו כי יקנה לעצמו חן תלוי בנס שיהיה כולו שלו. כשמגדירים ספרות אין נוהגים לשבח אותה בזה, שהיא טובה וחרוצה אך לא מחוכמת ביותר; ואצלנו, העם הנבון עד לחריפות או החריף עד לבינה, הולך ומתכנס אוצר של כתבים הכולל כל מיני בחינות שבעולם, אך מעט מאד מן היפעה העלולה להצטרף אל כל הבחינות האלה גם יחד. אחרת היא, כמובן, כשאותו עצם ששמו ספרות, הוא בגיל הילדות; הבדיחות אשר ב“ספר השעשועים” נראות לנו כדברים לעת ולדורות, אף על פי שדרך הסיפור שלהן הוא גם שאול מאחרים וגם פשוט ביותר; החידות של הראב"ע נשקפות אלינו ממקומות המחבואים כילדים חריפי מוח הצפויים לגדולות; ואולם דורנו, כשאינו יודע לסלסל נאה לא את חוטי המחשבה אשר ירש מאבותיו ולא את הקש שהוא לוקט מלבבו, הוא רפה מאויים וחסר בושה – אותה בושה יקרה של אנשי‑עט החוששים למשקל הכתיבה שלא יגרע ולאיפת הרעיונות שלא תהיה זעוּמה.

כעין רמז של ביאור לחזיון הזה אתה מוצא ביחס שבין הסופרים העברים וקוראי דבריהם הנדחים. סתם סופר, בתורת איש מן האנשים, אינו איש מחשב קצין ומוקיר עתידות; רק העין החיה, הצופה בו בברק תודה או התפלאות, מעוררת אותו להעלות ברק חדש על דיבור הסופרים הנכתב. לחן הפה של הקורא הוא עונה בחן נוסף של כתיבה, זה שדרך הסופר לדלות אותו ממעמקי הנפש כשהיא נסערת מדמיונות אהבה וגורל. קוראינו, עד כמה שהם מציאות עלובה ולא מפלצת מציקה של דמיון אין בכוחם לתת את המחיר הנאצל הזה, הנמצא רק בלבבם ובעיניהם של אוהבים; ואילו למצער אפשר היה להאמין אמונה נואשת, כי הבוז הוא נחלת הספר העברי. גם זאת היא לעתים חלקת גיבורים, המגדלת פרחי מרורים. את הסופר העברי אין יודע ואין מכיר; זהו הרגל‑מורשה אצל היהודי – לעיין בספר עיון נמרץ או קל מבלי להעלות על הדעת את המחבר, את שמו ואת ערכו כנותן תנובת נפש. גם חובב ליטרטורה משלנו נוטל ספר ומניחו לאחר קריאה בידים ריקות, וכל מתנת תודה או הכרה אין לו בשביל השליח המהיר הזה, אשר הביא לו מעט טוב מן הספרות העברית. כך פותח גם כיום רבן בפולניה או בגליציה ספר דינים ושואל להלכה בטריפות. גם לקורא הבודד, הקורא בספרים מדף אל דף, מהווה הספרות העברית רק מהות קטנה של שימוש; זהו הגלגול האחרון והעלוב של “והגית בו יומם ולילה.”

מה יניע בנפש הסופר העברי את גלגל היצירה הכבד? לא מים רבים של תשואות והערצה, לא אור החשמל של אהבה. הסופר אינו מלך נאמן לקוראיו המעטים, ואינו שם נישׂא על‑פה בשביל המוני יהודים. יצירה של סופר עברי כשהיא יפה היא בבחינת נזם זהב באף מת, וכשהיא רגילה בצורה ובערך היא בבחינת הבלים; לא לחינם נשמע זה דורות על דורות מתוך הספרות העברית קול משוע וקובל, העולה גם מגרון ניחר של נכשלים וגם מלבבות מלאים של יוצרים. מכל צומת היחסים ניתן לסופר העברי לשם הליכה אל אנשיו רק יחס דק כחוט השערה; הוא דומה למהלך על החבל או עומד על ראש כלונס צנום. מימי המשוררים הספרדים, או מימי רמח"ל ועד ימינו – ממשילה על עצמה ספרותנו היפה את משל האדם הדופק בלילה על בית המשפחה ואין עונה לו, כי כולם נרדמים על משכבותיהם ללא‑הקיץ; זהו מחזה מוזר ולא נשלם במהרה בלילות אפלים, עת האחד דופק דפוק וחזור על החלון ועל הדלת, באצבעות‑חרדה וביד נואשת, בתפיפת תחנונים ובשאון עוועים, ומן הבית אין קול ואין אות. לחינם יקשיב העומד בחוץ רב קשב, לחינם ינסה מחדש וידפוק רב דפק; בבתי שכנים הקיצו אנשים, יש אשר גם חלון יפתח באחד הבתים ואחד נעלם משרבב את ראשו החוצה ושואל לתוך האפלה: הה, פלוני אלמוני! האם לא שגית, היש אנשים חיים בבית אשר אתה דופק עליו עד‑בלי‑די?

בתורתם כתוב: ודבק סופר בזמנו. אפילו לתינוקות של הספרות אין הללו מתירים להשתעשע אלא בצעצועי מליצה שנשרו אך תמול ושלשום מאילן המתנות של הפיוט; על אחת כמה וכמה לבחורי הסיפור או השיר שהגיעו למצות פריה ורביה ספרותית. את אלה הם משדלים כשדכנים, לאמר: כמה נאה כלה זו ששמה מציאות בת‑הווה; מצחה הגלוי ללא קמט רעיון, שפתיה ארגמן בראשית, תלתליה ינעמו מעברים ללא צמות, זה מבנה‑בתולים עיקש אשר למראהו תסוג לפעמים מאליה גם יד גבר חושק; מי פתי ולא ייפּתה? קחנה לך – ונערים שוקקים יתמכו את מוֹטות החופה כמנהג, ורב נכבד מטעם דת‑התקופה ישא את ברכת הקידושין; ואף בחותן איתן תזכה ששמו קהל, ובחותנת שומרת‑בנים אשר שמה בקורת.

רבים הם הזוגות הכשרים האלה, שניתן להם גם מוהר גם ברכה ליום כלולותיהם, וחוצות מגוריהם ישתרעו באין מכלים לאורך ולרוחב של פני נוף הספרות; אך זר כי יעבור במושבתם ביום לא‑חג, יום שניכרים בו אותות – וננעצו בו המון עינים מבעד החלונות, עינים מקנאות‑מרחוק אשר ליושבי‑בית, עינים חושקות‑מרחוק אשר לבעלים צמודים‑אל‑רעיונותיהם. זאת אחריתם, אחרית רגילה של ברית‑נישואין מתוך חשבון; זה גמולם, גמול ישרים לא‑נבונים אשר האמינו למפתי הבל ועשו את הזמן לסוכנת‑בית רוקחת ואופה ומרבה‑שיחה והוא, הזמן האמיץ ועושה‑כל‑ראשית, לא נתגלגל מעולם בתואר של אשת חיל השואפת נכונות לימין בחירה. רק רֵעַ‑לעיתים יש אשר יהיה הזמן לאיש יוצר או לכל חרוץ ועושה תכונה בחיים; פה כנאצלים שני הרעים גם יחד, והדיבור ביניהם לא יסוב גם לעת מצוא על התועלת הנשקפת לאחד מאת רעהו. כי מיטב הרעות היא גם בברית היקרה הזאת רק אותה הציפּיה הנאלמה לקרבת לבבות גמורה שאינה עתידה להתקיים במלואה; ואף ציפּית‑אמונים זו אינה מפורשת ואינה יודעת לעולם את כוונת עצמה. אנחנו כולנו נאמנים כל ימי חיינו לשר העתים, ולפי הלבוש וסבר הפנים ומערכת מעשינו אנו נראים תמיד כמחכים לאורח יקר, הוא הזמן – שיבוא וימצאנו שמחים וערים לבואו; אבל רק ריקות שבין נשים ולאים שבין סופרים מחליפים את חמודות החיבה האלה בעבודה גסה של התרפּסות‑אָפנה. זו האשה הטורחת למען אָפנת השמלה וזה הסופר המדקדק בנושא החיבור – שניהם יחדו מצמצמים את מושג הזמן האדיר כדי מושג נלעג של זמניות; הלזו, הזמניות הבשׂרית, כביכול, הנובלת וצומחת כאחת כבשר גופנו, הכפופה לפי טבעה החולף לרוב יצר ולרוב מחלה – היא היא הניתנת בכל התקופות לסופרים אוהבי‑עזר ככלת‑נועם בנעוריה וכאשת‑פתיוֹת ואשת‑רש לכל שארית‑ימיהּ. את הסופר האחד מרבבה היא מעשירה במוֹהר‑נושׂאים, מתרפקת עליו יום‑יום בחן לא‑נובל למען יעשה בלי הרף הון‑יצירה שכולו טוב בעולם הזה; אבל את האחרים בכל הרבבה היא עושה בלי כל נפלאות של יסורים לבעלי‑נשים חדלי חליפות, לגברים נדכאים היושבים בנויהם על אשפתות‑הנישואין והוזים לשוא על נאפופי סתרים. רבים הם לאין ספור בכל תקופה, סופרי הזמניוּת האלה שראשיתם צהלת‑כלולות, בעוד שעת מציאות מסוימת בבתוליה וכל עלם לכשרון‑סופרים נראה בעיניה כגבור כתיבה ראשון בעולם – ואחריתם תפלות‑מדנים, לאחר שאותה מציאות תשׂבע במהרה את היד העושה בהיתר במערומיה, והיא מתחילה לשאת עין אל כל זר. מי לא יכיר את האשה ערמוּמית‑המאויים, זו שמגע יד טרזן ינעם לה לפעמים מחשקי בעל מלאים? כזאת תהיה המציאות בימי ביכוריה: שוטמת בגלוי את סופריה הסובבים אותה בתאוריהם הכשרים, שנודף מהם שעמום‑חזרה, בוחלת בסתר בכל הגברים הנלעגים האלה אשר לא ידעו את סוד האשה, ואם סוד זה ידוע לכאורה מימות עולם, לאמר: טובים לאשה רק מעשי האהבה הבאים מרחוק – ממרחק הדמיון, מנבכי הרגש, ממצוּלת הדמויות. אז מתחילים המדנים. הזמניות מתנכרת, מראה לבחירה פנים מגושמים משממון; הסופר מאריך בפיתויים שאין בהם עיקר. מנסה את כוחו בחדשות לא תצלחנה, סוטה כה וכה מאחרי המציאות למען הוָשע בקנאת נשים. הספרות אֵם כל משפחות הסופרים, מתמלאה ספרים וחלקי ספרים שניכּרת בהם קודם לכל המבוכה, מבוכת בעלים שאשמו לרעיותיהם על לא דבר, רק בעטיה של המארה הטבועה בכל הרגל. והספרות, היא הסבתא מימות‑קדומים אשר בחיקה ימצאו כפּרה ושכחה כל הבל וכל שגיון היוצאים מדמיון אדם, מטילה אגב בת‑צחוק נוגה דור סופרים שלם לחדר גנזיה, ותם החזיון. אך עוד מעט וחזיון מתחיל מחדש: בא אביב‑מציאות חדש למדינה, וזוגות סופרים פרים ורבים, ואֵם הספרות מברכת ובת‑צחוק של נצוּרות שפוך במלוא פניה. כי זה העולם, בכל שפעת חייו המהבילה ופזורה לאין הכיל, אינו עומד על אהבת מרחקים המולידה נצורות ויקרות, אלא על משטר לידה רגיל ומצוי לכל דורש.

ואולם יש תקופה נבחרת מתקופות, חלקת‑עתים עידית שמיעוטה בור ובטלה ורובה תנובת‑חליפות, תקופת זריחה או שקיעה שכולה אותות כמועד אלוהי; הזמן יעמוד במילואו, כאב החיים הגדול והגלוי, וגוי ואדם ישכחו את הזמניות הענוגה כשכוח איש את שוכבת חיקו ביום חרדה; הענוה והכסילות והזקנה כאילו מתבטלות בעולם, אין שמח בנועם זמנו כענו, אין מתפאר על ערך‑זמנו ככסיל, ואין מפרש את הבל זמנו כזקן; כולם גאיונים וצעירים ונבונים למען העתיד – אז יאָמר לפעמים גם על סופר כי דבק בזמנו. לא רוח היצירה ולא הנושאים ולא תארי הדמיון יתחלחלו בבית יוצר איתן בתקופה חרדה כזאת, כשם שחלל הבית ומערכת הכלים לא יתפלצו עם היות סער בחוץ ויש אשר גם יהיה להם מראה קופא שבעתים; רק הכל יחדו יהיה לאחר – כאילו צפוי בבת‑אחת מכל העברים, כהיות הדברים עם מאור הברק. זה מעוף העין האדיר, המתגלה חליפות עם ברקים ועין הרואה תופסת אותו בנס מתוך הרחבת‑ראיה – גם נער בשחרותו ינחש את פליאותו בשעת סופה וגם ידע להבין כי אין כוח לגנוז את תארו של הפלא הזה, מין תואר של זמן גדול האצור במעוף עין אחד; והוא הדבר המתרחש לפעמים ביצירת סופר בתקופה גדולה: הכל על מקומו, כל כלי היצירה כתומם, ומעוף‑העין המבוטא נראה אדיר ומשומר שלא כדרך שאר החליפות שבעולם. מי לא מצא בספרים רגעי‑נצח שקופים כאלה? רבים הם עד מאד בכתבי הקודש, והמונה אותם בחרדת גיל ימנה כאחת גם את כל התקופות החרדות אשר עברו על שבטי ישראל הנספּים ועל עם יהודה הקיים לעד.

אפילו חטיבת חיים נואשת מטובה, כאותה מכשלה יהודית ששמה ספרות עברית, ראויה עדיין שינסו אליהו מליצת פתרון אחרונה; אוהבי הבהירות, לאמר: קלי החובה, רשאים להגיד כי אין אדם מכניס לתוך בית‑נפשו תואר נזעם שנוצר במתכוון מערפלי מליצות אבל מליצת סוד, כידוּע, שׂנוּאה ביותר ובעיקר על כל אלה שפיהם מלא זמזום דיבורים קלים; הללו אינם רואים את להבת הרעיון, רק עשן המליצה, כביכול, הוא המדיח את דיבוריהם מן המסילה הרגילה, כאותו עשן להבה המבריח בכוח עצמו את היתושים הרוקדים, בנחת ובזדון גם יחד, מסביב לכל מקום דמדומים.

תחילת המכשלה של הספרות העברית, מימי דור המאספים ואילך, מקורה אולי בהפחתת האמונה בישראל; אך כל מדוויה הגלויים של ספרותנו, הן מבחינת היצירה של הסופרים והן מבחינת היחסים מצד הקוראים, לא היו עלולים להתרגש עליה – אלמלא לקה המשכיל הישראלי, זה כארבעה או חמשה דורות, גם בכפירה אחרונה שבאחרונות, זו שמבטלת בלי‑יודעים את האמונה בהשארת הנפש ואת התאוה לשאר‑נפש. רמח“ל, איש משורר שמפאת זמנו ואופיו לא היה מסוגל כלל לזנות אחרי הכפירה הממארת, כתב את המון שורותיו הנאמנות בגבורה ובאוות‑לב וטבע בכולן את הכונה של אריכות ימים – ואם כי זמנו ודעתו לא נתנו לו מאליהם השגה בדבר הערך הגמור של השירה; בעל “שירי תפארת,” איש שכשרונו הפיוטי ידע ללכת בגדולות ובגבוהות, מנע מחרוזיו את התואר המלא, זה שנותן לדברים את חיי עצמם, וכל חיבורו הפיוטי הגדול לא נוצר, כנראה, אלא מתוך חיקוי, לשם התחרות או התפארות כנגד הגויים עשירי הפיוט – סימן שכוונת היצירה הלקויה של אותו הדור עגבה כבר על הנושא ועל המהודר‑בזמנו ולא האמינה ביותר בהשארת הדברים. אותה תקופה, זמן שהעננים העתיקים על שמי האומה התחילו זעים ממקומם, נתקיים עוד בידי הרבנים סגנון כתיבה אלמוני, עשוי מדורות ועשוי לדורות, ובעל ה”שולחן ערוך" האחרון כתב את חיבורו בלשון נאה וצרופה, דומה כמעט במעלה לסגנון העליון של הרמב"ם; אולם סופרי הספרות השתמטו כבר גם בימים ההם מחובת המותר, זו המוסיפה בלי‑ראות תגים אל מלים ודוחקת בלי‑דעת כוונה יתרה לתוך פסוקים, המון עמל תעלומה שאינו אלא פרי השערה – השערת אב‑לבנים – כי תכלית כל פועל הוא העודף, השארית העשויה כקורטוב של נחלה. כזאת לא עשו, מלבד מעטים, גם רבוני הספרות החדשה; רובם הסתפקו במליצות רגילות, שכן איש החסר בריאות נפש שלמה – וזו לא תתואר בלי תאות‑סתרים להשארת הנפש – דומה לחולה הרואה את ימיו מעטים והוא מתעב את היגיעה הכרוכה בחידושים. ומאז ועד ימינו הולך ונשנה הליקוי הזה: הכותבים סומכים על כשרונם, איש איש כפי זכותו, ונתבעים לנושאי‑הדור, דור‑דור כפי טעמו; אך הדבקות שבכתיבה, העושה כל סופר לנדבן לא‑קרוא או לפועל חרוץ שלא מעולם זה או לאמודאי נשכח במעמקי נפשו, זו חסרה במחנה האנשים האלה, גֵרֵי הרציונליות או הבהירוּת הישראלית החדשה שמחקו, בד בבד עם כל מיני כתמי סוד עתיקים, גם את אבקת השרשים הקדושה ששמה: האמונה בהשארת הנפש. על אבידה זו לא דובר כמעט בפירוש, היא אבדה כלאחר יד, כנראה, בימי משבר הגורל ומשבר האופי שנתרגשו על היהודים במאת השנים האחרונות, לאחר ששימשה את אבותינו שימוש לאין‑ערוך במשך דורות אין מספר. אבל תוצאותיה, ולו רק בספרות, היו כדי זוועה; אלמלא עמידתה‑לתפארת של הלשון העברית, מין שיח שלא מדעת שאינו אלא עודף יקר בן דורות יצירה קדומים, היתה כתיבתם המון סופרי ישראל תחוחה כעיסה נמהרה או תפלה ונקשה כלחם הנאפה מעיסה כזאת. זה הרעיון הבא במערומיו למחצה ופרצופו לא‑ערוך ועיניו לא דרוכות; זאת ההשגה המטמטמת לסירוגין, כאשה‑בביתה המפהקת לחפצה; זאת הכוונה המעלה גרה בדרך התגלותה הקצרה; זה הסגנון המשוער מראש, המונח כפת משומשת בסל: כל אלה מעידים על בעליהם, כי לא ראו מימיהם בדמיונם צורת אורח מעולם חדש, זה העולם הנעשה קיים בזמן שאנו כלים, ועל כן לא ראו את עצמם חייבים בשיפור כלים. ולמטה מכך: יש סופר שעטו אמיץ ורוחו עזה וכתיבתו גרף לזרם של יום מחר; משל לגבר אמיץ זרועות ושלם נשימה הטובע כמו צעד מאצל מי‑ברכים. כי כל ספרותנו לא היתה אלא ספרות‑הווה, וכל סופרינו – מלבד יחידים, כמובן – לא למדו את השחיה במי העתידות העמוקים; הדיון בדבר העתיד, הנפוץ מאין כמוהו בספרותנו, לא היה אלא בבחינת נושא, ותאות המאמינים נעדרה מספרותנו ולא עשתה אצלנו את העיקר: את חשיבות הדיבור, את המעטה היקר המשוה על הדברים דמות של אורך ימים. גם בכמה מצורותיה היפות לא נגאלה ספרותנו מזולות, כי מארת הזמניות חלה בכל צדדיה, מן הצורה ועד הכוונה, ורוממות הענינים היתה רק כזַהֶבֶת על פני דברים הקרובים לבליה.

וזה לעומת זה: הקורא העברי נהג, לכאורה, כמנהגו אל עולם וביטל אגב ראיה ראשונה את הדברים שנולדו להיות בטלים עד‑מהרה. מסגולות החי להבחין בערכין ובדברים את המשך החיים הטבוע בקרבם; אנו מונעים את מבטנו משברי כלים ומבלויי גופים שגמרו את חיותם, אנו מתעבים כמעט את החולה המפורכס ומלגלגים כמעט לכל רפה המקושט לא לפי‑כוחו, אך בחרדת גיל אנחנו נצמדים אל הילד הרענן, זה שכפות המאזנים לחייו גדושות משקלי גורל. מבחינת ראיה ראשונה זו עשה אולי קוראנו כמשפט; הוא מצא לרוב בספרותנו דברים‑לזמנם והוא לא דן אותם כמלאי חיים ונותני חיים; הלא כן עשו כל יושבי תבל ביחס לספר הספרים, מותר נפשו של הגזע אשר ממנו יצא הקורא הלז: ספר “ויקרא,” למשל, הגדול כמאורע‑לזמנו בכל ספרי החומש, לא זכה לעולם שיהא לו ערך חיבה שקול כנגד יצור קטן מבני התהלים, מסוג “ה' רועי.” אך הקורא‑קוראנו צירף להבנת‑בראשית זו, שבטבע הראיה, גם משהו מלעיג או מלעיז, עשוי כולו בידי אדם‑יהודי. אותו נוטל‑ספרים‑עברים הלא היה אחד מרבבות יהודים שחדלו ממילא להטיל בעולמם את הלשׁד הקרוּי השארת הנפש, כדבוֹרים שאינן מטילות דבש באין כוורת; לא ארץ היונקת מנפש העובד, לא מלאכות שמצויּיה בהן השבחה לדורי דורות, לא בנין‑חיים מתחדש הזקוק למותר האדם; יהודי כמותו, אף אם נאמר עליו בכל ספריו כי גזעו חי לעד, היה לפי מהותו קצר חיים, וככל קצרי החיים נעשה נמהר במשפטו. זה הספר הרך, ללא גוף ועמידת הגוף; זה שמהותו חבויה בתוך אותיות אִילמות והוא עצמו נראה מראיה ראשונה כאגודת עלים מתים; זה הספר העברי ששׂפתו עושה אותו במקצת לגלגול מך של ספרי יראים בלים: – יצור לשון שכמותו, שברוב המקרים הוא עניו מכדי קרוֹא בשערו כי הוא מכשיר ללימודים, נעשה בעיני היהודי לפחוּת‑כלים שענוֹם מתועלת מנסים בו לשעה את ידם, לגרוגרת צמוקה שבטלים מכל מחיה מוצצים ממנה מתוך בושה.

בפני תהילת‑ביאליק תקום – ואם גם תחשׁבנה למטרוֹניתא נעות‑יחשׂ; סוּת‑מִשְיָה ייטב בעינך עד‑מאד – ואם גם תראה את השׁוֹבל הרב נגרר עד‑בלי‑די על פני אבק חוצות; שבע ביום ינוד לבבך למראֶהָ האומר אדנות וחיל ומעט פתיות‑נשים עילאית, מין פּתיוֹת‑בראשית, הטובה בשעת תאוה ונצחון מכל חכמה, אך פעם בפעם גם תתאפק בפניה, תאהבנה כמו‑רגע אהבה שחה ונכלמה, כנער פותה הנושא עין אל אשה גדולה, וכנער הלז תשאל ותשיב לנפשך אמרים: מי הגבר בין‑גברים אשר יעד וארש לו בעלומיו את הגבירה הנאדרה הזאת – רבתי בבית, שרתי בחוצות?

מחזה מול מחזה בספרות: יל“ג משתכח, אחד‑העם מתהלל; הארי”ה גווע כיחיד אלמן, ואם כי הוצאת‑הנדבה של ספריו כוללת גם את שיר‑הכבוד הראשון לישראל, את הפואימה “בין שיני אריות,” זו שכתב הדפוס שלה כולו אותיות מאירות, פתוחות לרווחה, התובעות כביכול רחמי קריאה; שמו של אחד‑העם בוקע והולך, ואם כי מחבר ה“פרורים” היטיב מתחילה בחמודותיו הקטנות רק את לבם של מתי‑מספר, בני‑מסיבה, אנשי המקום. היא היא החדשה: לפנים קידשו כשרון, מהיום והלאה ירוממו את האישיות; אד“ם ומיכל ויל”ג היו עניי עירם, והון‑תפארתם נתלקט אגורות אגורות מתפוצות רוסיה וגליציה; תהילת אחד‑העם יצאה מאודיסא, והוטלה כחובה על שאר הספרות כל ידי מקורבים, מעריצים, נכנעים. זוהי החדשה הגדולה בספרות יהודית קטנה: איש סופר, אב למספר מאמרים חבויים במאספים, מתחיל לקבל מס‑כבוד, מין מלך ראשון של תקופה, המולך בחסדם של תאבי‑מלכות. אך הנה הולך ובא גם משיח התקופה, זה אשר מלכותו תיכון לדורי דורות: האברך ביאליק נקרה לבוא אל מחנה הנשיא אשר באודיסא. בבגדיו מחלחל עדיין ריחן של מכלאות “הישיבה,” בילקוטו רק אבן‑קלע אחת, אֶל הצִפּוֹר – אך באופיו שופעת תכונת‑שׂררה. הוא לא למד עדוֹן לדרוך בגת אנשים, וטבעו כבר כטבע מושל‑מלידה: כל הנוגע בהליכותיו, ביחסיו, בדבריו, – נוגע בלי‑משים בשמן המשחה הנאצל אשר לא ימח במהרה. גם גדול המסיבה, אחד‑העם – אשר עור אופיו, כביכול, הוא יבש וחלק ואינו מדבק לעצמו אף כל‑שהוא מאבק הפריחה של הדור – אף הוא מנצנץ כמעט ממשׁחת ביאליק. את המַתְמִיד, לאחר שנות מספר של השפּעת ביאליק, הוא מעריך עד‑בלי‑די, בכוח אמון שכפה עליו המשורר. הוא, איש לא‑אמון לגבי השירה, משייך פתאום פואימה בת‑חרוזים לסוג הקנינים הגדולים של האומה, – לא כמו שעשה לסיפור “לאן” של פייארברג, סיפור שהיה בשעתו אח דומה במעלה להמתמיד. להערכה גדולה הכריע כאן ביאליק האיש, זה האיש ביאליק אשר מיום בואו בשערי השלוח לא טעם כמעט את הזכות הערטילאית של שירים בודדים. הוא כבש תמיד את הלבבות לפני כבשו את טעם הקוראים; כדרך מנצחים מלידה עשה את כל מקורביו לנאמנים, ואת כל ההמון ואשר מאחריהם – למאמינים. דברו היה כדבר איש‑ממשל: מבטיח ומצווה כאחד, משסע את עצת‑היחיד של השומע; לא חונף מכוּון של עושה‑הצלחה, זה הנוגע רק במקום‑תורפה או בענין‑תועלת של איש השיחה, אלא חונף עילאי של עושה נפשות, מבט מצביא נאצל העושה בבת אחת טירונים זרים לאנשי‑צבא חרופים. שיחת ביאליק, כדרך כל הכוחות הפועלים בעולם הזה, לא הצטיינה דוקא בהפלאה, לא הבריחה מעל פניה אפילו את סברות‑הלב של שומע צנוע; היא נשתפכה כסם חדש בדברי החולין של אנשי המסיבה, היתה בהם מרגע לרגע להומם ולהקימם מחדש על רגליהם – לאמר מעשה שליט שאין חפצו לבטל את האחרים אלא לעשותם כלי‑שרת. כל ההשפעה העצומה הזאת של ביאליק, שעבדיה ויודעי‑כוחה ראו אותה כהשפעת מעשים, כפרי שירים נביאיים ועבודת‑חכמה נעלה מכל נעלה – זו יצאה ברובה מאישיות תקיפה, שלמען תהילתה – היא כיבוש גורלה – לא נצטרכה אלא למחנה ראשון של יצירות; מה שבא אחרי כן לא היה אלא הערצה המפללת מאליה למה שיבוא מיד היוצר, הצובאה על ארמון המלך למען הריע לנסיך.

אד מתוק עטף מאז את ביאליק, אותו ואת כל אודיסא העברית, המתברכת לנפשה ולספרותה. זה היה מעין אוויר מעוּבה מסביב לגֶרֶם שמימי; חִיצֵי מבקרים לא חדרו לתוכו, שׂיח רוגן של קורא רחוק התבולל בו ללא כל סימן. אך מחסור זה לא גרם כל תקלה לביאליק; חסור חסרו לו גם התפלות המיטיבה של הבקורת, גם זעף‑הברכה של הסביבה, גם קנאת‑הסגולה של אחים‑לעט – והוא לא עבש מעט מזער מרוב מנוחה. גם מבחינה זו היה ביאליק שליט מידי שמים, אחד מן העריצים הענוים אשר יסופר עליהם באגדה: – מושל צדיק החולש על רבים ושומע בלי‑חשׂך בקול היצרים הקטנים, המצווים לאדם את הטוב. מין סָלָדִין בממלכת השירה, מהלך בלילות הבדידות על פני תחומי עבר ועתיד ותר לאור פנס‑היצירה אחרי צירופי‑פיוט כשרים, המצפים לגמולם.

בכרך הראשון של “ספר הדמעות,” שנערך על ידי ד"ר שמעון ברנפלד ויצא לפני זמן בברלין, אתה מוצא בין שאר הדברים גם את סיפור המאורעות על השמד הגדול, אשר בא על יהודי אשכנז בימי מסע‑הצלב הראשון. המחבר, ש. ברנפלד, השתמש לשם תאור המאורעות האלה בקטעים לקוחים ממגילה כתובה בידי אחד בן‑הזמן; שם האיש הפלאי הזה היה ר' שלמה בר' שמעון. יותר לא נודע על‑אודותיו; אבל פרי עטו, שנשתמר כשמונה מאות שנה בתור כתב‑יד הוא יצירה שאין דוגמתה כמעט בספרות העברית שלאחרי כתבי‑הקודש. הדברים שבמגילה הזאת מוסבים על הרג ועל רטט לבבות שלפני יציאת נשמה, אך סגנון הלשון, במקומות הנבחרים, הולך בנחת ובשלוה גמורה של מעשה תאור: “הנשים הטהורות היו זורקות את המעות בעד החלונות אל האויבים כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהם.” אחרי כל תקופה של גבורים יש תמיד רבים המתאוים לרשום על ספר את מעשי‑הגבורה, למען יעמדו לדור אחרון; רובם משתמשים לשם זה בכמה סגולות בבת‑אחת – בחימה, בקינה, בתפילה לאלהים. בכוחן של כל מידות הנפש האלה אפשר ליצור סליחות וקינות ופיוטים; אבל מי שלבו מרותח מן הנמנע הוא שימסור את הדר התקופה. הגלגול האחרון לכל גבורה היא השלוה, ואותו שלמה בר' שמעון הנעלם רשם את דבריו בשלוה של אפופיאה גמורה.

תקופה של גבורה באה כחתף, כסופת ברקים ורעמים ולא כיום סגריר. הפורענות של מסע הצלב הראשון באה כגלגל סופה: היא תפסה לכתחילה קהלות מועטות בערך, וצמצום מקום זה גרם גם לצמצום הכוחות. יהודי מגנצא וסביבותיה נלכדו בפח, בבת‑אחת כמעט. שחיטות והריגות – מלות הגורל של ספרות ישראל בימי הבינים – אלה היו רגילות על כל לשון לפני הימים ההם; גם המושג של קידוש‑השם היה אף הוא חדל‑עלילה. זאת היתה כעין תוספת של קדושה, שהיו משַׁוִּים על כל מיני יהודים נהרגים לאחר מותם, רוצה לומר – לאחרי מעשה. מקדשי השם בעצמם מתו על פי רוב ללא דעת, בפינות נידחות, עמוסי אסון. בשביל כל אלה זה היה רק המות, עם בלבול העולם הבא בעקבו. רק השמד של מסע‑הצלב הראשון יצר את המחזה, וככל מחזה הוא נראה ברור היטב, עד לימינו הרחוקים. האסון הפך להיות גורל: אנשי מגנצא מקדשים את השם בדעה צלולה. הם אנשי מלחמה; לא מוּגי לב המצפים עד הרגע האחרון לפלא, להצלה בידי שמים או בידי אדם. קיבּוּץ הגבורים, הצפופים בחדר העליה אשר בטירת ההגמון, יודעים את אשר לפניהם: הגויים, הצרים על הבית מסביב, הנם בשבילם בני אדם אויבים שואפי נקמה. אלה ניצבים מול אלה מערכה; שני המחנות חורשים מזימה במידה אחת. למטה “התועים” העצומים, בידיהם חרבות וכלי‑משחית, למעלה היהודים המסוגרים – אנשים, נשים וטף; בשני המחנות – הרוח נלהבת, רוממה, היד דרוכה. העלילה שולטת על הרגעים הנעלים של הקרב האחרון: “וימצאו (היהודים) תועה אחד בחדר ויקומו כולם, אנשים ונשים, ויסקלוהו באבנים וימות.” אין אף תועה לבב אחד; רק נער אחד – “והוא היה קטן ונעים מאד” – הלך לו ונחבא תחת תיבה אחת. כל השאר יודעים כי אין להוואש, כי יש עוד דרך להמלט והיא – הדרך אל שער השמים. הה, לא למות בידי האויב: זאת המא מפלה, מאפּליה, המות הנתעב אשר אין ממנו מפלט. רק למות אחד ביד רעהו: זאת היא כעין מערה נסתרה מתחת לחומת החיים, דרכה אפשר לצאת למרחב, להמלט עד לחיי‑נצח. מי לא יאבה ללכת בדרך הקשה הזאת, אשר אמנם חושך ישופנה מעברים? כולם מוכנים. האויב יאות לתת חנינה, צריך רק “להצחן בצחנתם;” אבל אסורי המבצר אינם מקבלים את החנינה. דעתם צלולה עליהם, והם יודעים להבחין בין מפּלה לנצחון; עינם חדה עד הרגע האחרון, כיאות לגבורים: גוילים של ספר תורה קרוע מעוררים בלב הנשים את קצפּן הרב מהכיל, והן קורעות את בגדיהן. אף ביניהן אין כושלה: “והנערות לקחו את המאכלת וחדדוה, שלא תהא פגומה, ופשטו צוארן.” העלילה היא בעצם עוזה: במבצר הרבה חדרים קטנים, והיהודים, הכלואים בתוכם, הם כעין גדודים קטנים הפזורים על שדה מערכה אחד. המחנה הוא אחד; רוח אחד ועצה אחת לכולם. קול נעלם, כמצביא עליון משותף לכולן, מבשר לכל הלבבות גם יחד כי הגיע רגע הנסיגה. המאכלת עושה את מלאכתה, כמו על פי צו מפקד מפנים הנצורים את פניהם ופונים עורף. לאן? לחיים. לאן? לערבת חיים חדשה, אשר הם מאמינים בה בכל לב. רק הנער הקטן אשר נחבא תחת תיבה אחת, עוד מפגר. “אז הרימה (האם) את קולה ותקרא: אהרן, אהרן, איפה אתה?” אין די זמן ושער השמים רחב ופתוח גם לאחרון הילדים. כל חלקי המחנה כבר נסוגו, קול צעדיהם לא ישמע עוד, כי מעבר לחיים הנם. גם האויב לא ישׂיגם; על שדה המערכה נשאר רק אגף אחד, המאסף לכל המחנה: “חדר אחד (במבצר) היה חזק מעט.” אך גם אלה רואים, כי חזקו מהם האויבים – “ויזרזו עצמם;” זוהר הגבורה מפיץ את הקרנים האחרונות: “הצדקניות היו משליכות את האבנים דרך החלונות על האויבים, והאויבים מסקלים כנגדן באבנים והיו מקבלות האבנים עד שנעשה בשרן ופניהן חתיכות חתיכות והיו מחרפות ומגדפות את התועים בשם התּלוּי. ויגשו התועים לשבור את הדלת” – תמה העלילה.

לו זכתה הספרות העברית (במובן הרחב, משנת תתנ"ו לאלף החמשי ואילך), היה נעשה לה מעשה השמד של מסע‑הצלב הראשון למקור של שירת גבורים. בכל תולדות ישראל אין למצוא ימי עלילה מצומצמים כאלה; עוד יותר: זאת היא עלילה צלולה לאין ערוך, האופפת בחשוקי מות עדה שלמה, עד קטון הילדים. היא נקיה מכל דופי של התהדרות. בחוג הקסמים התלכדו כאיש אחד גבורים הדורים, טהורי עין כקדושים: אבל גם המגילה הקטנה של אותו הנעלם ר' שלמה בר' שמעון הציגה ציון עולמים לאותה אפּופּיאה עברית אשר קוֹרא לה: מסע–הצלב הראשון.

ספר “שירת ישראל” למשה אבן‑עזרא דומה הרבה לפי הצורה לשאר ספרי המחקר, שנכתבו בידי חכמים יהודים בלשון הערבית, אבל לפי מהותו הוא ספר יקר‑מציאות: אין לו כל נגיעה לחוקי הדת, ואין בו אפילו כל‑שהוא מאותה תמצית החיים של ימי‑הביניים, שהקדמונים היו כוללים אותה בשם מצורף נאה: חיזוק האמונה. זהו ספר בן שמונה מאות שנה, והוא כולו חילוני; לא רק במובן הנושאים. גם תפיסת‑הדברים בעצמה הִנֶהָ צלולה, כדרך כל שׂכל השופט את המציאות.

את דמותו של המחבר המיוחד במינו הזה קל לכאורה להבליט על ידי קוים חיצוניים אחדם: איש זקן, שיש בו הרבה מאוד מן ה“לימוּדיות,” נתגלגל בסוף ימיו לארץ זרה, לא הרחק אמנם ביותר ממולדתו, מדרום ספרד הערבי, אבל שינוי המקום פגם את מלוא חייו: הוא נהיה בבת אחת גם דל וגם נשכח. והנה האיש הוא זקן אמיץ‑רוח וקשה‑עורף במידה לא מעטה; הוא אינו רוצה לשכוח, כי במיטב ימיו חיבּר המון שירים לעת מצוא, וכי אלה כלולים יחד בדיוואן השירי שלו. הוא רוצה על כן להבריח מנגד עיניו את מפלצת השכחה ומתעתד לכתוב באחרית ימיו עוד חיבור אחד אחרון, אשר בו יוכיח, קודם כל לעצמו, כמובן, כי מעשה חייו היה בו ממש. אבל הוא היה משורר, וככל משורר בן אמת הוא נתן תוקף לעצמו על ידי זה שהרים את ערך השירה בכלל. זאת היא דמות חיים אחרונה ומובנה של משה אבן עזרא; אבל הדבר כשהוא לעצמו נשאר חידה ללא פתרון. רוצה לומר: לא מובן הוא הערך הגמור אשר משה אבן עזרא מיחס לשירה בכלל. “האל יתברך” נזכר כמה פעמים גם בחיבור החילוני הזה, אבל רק בתור פתגם של חן; הכוונה נתונה בעיקר ליופי אשר בצורה. הצורה נהיתה פה למציאות, חליפותיה הן ענין לעיון דק מן הדק, על הכשלון ועל ההצלחה אשר בחס לצורה ייחרץ המשפט בהכרה מלאה וצלולה. לא נחוץ אפילו להתחפש, להקדים או לסיים: ירא את האלהים; רפיון רוח כזה יתואר רק בזמן שהענין הנדון משאיר מקום פנוי. אצל משה אבן עזרא השירה נעשית בלי‑משׂים חזוּת הכל. היא בעצמה, על כל גוניה השונים. יוצאת דרך כל שערי העולם הזה, אבל בזה עוד לא די. מתוך התלהבות של הוקרה משׂיח אבן עזרא את סודו הכמוס. בתום לב הוא מספר, כי החכם‑המשורר – עדיף מנביא! אתה נפעם מאומץ לב זה של יחיד בדורו, אבל בעוד רגע אתה מבין, כי למשורר הזקן הזה, המגן על ערכו באחרית ימיו, יהיה המשפט המפתיע הזה גם פשוט וגם נחשב עד מאד. הנביא מקבל מאת האלהים; בזה אין להאריך. אבל המשורר הוא מקורי, שואב מתוך נפשו, צר צורות. פה הגעת לעצם ההפתעה; למקום ההעזה הנעלה ביותר אשר בכל ספרות ישראל של ימי הבינים. יש בזה כעין שחרור מעול המסורת, שידוד‑הכוונה של חיי היהודים. כמובן, זה נעשה בחצי הכרה ונאמר בחצי קול, אבל התאמצות הרוח ניכרת לכל עין. הדיבור היוצא הזה בדבר המקוריות נשאר ללא הד; בכוחו לא היה לזעזע את פועל הנפש העיקרי של היהודים: את מעשה השימוש במקורות היצירה שכבר היו לעולמים. ואולם החזיון כשהוא לעצמו הוא מרהיב ומתמיה עד מאד: מצד אחד כל ספרות ישראל שלאחרי התנ"ך, הבנויה כולה על יסוד אמת אחת – על ההרכבה; הרגל‑טבע זה של היהודים יצר את כל התלמוד, את ספרי הפוסקים, את הפילוסופיה ואת המוסר של ימי הבינים; ולעומת כל שפעת החיים העכורים האלה טפּה אחת צלולה של סם‑חיים חדש: מקוריות. בבת-אחת ניטל הערך מעת הדת, מאת ההרגלים, מאת כל הספיקולציה החריפה של דורות רבים; דומה שאפשר להתחיל הכל מחדש, לראות את העולם כמו שהוא – במלה אחת מובנה לא‑מובנה; לצור שירה. אמנם גם לשירה יש חוקים מעיקים, סייגים שאולים מאת השירה הערבית, אבל אל תתמה על החפץ: האדם הוא בן‑דורו ואת אמיתּו הגדולה הוא גילה כמו דרך אגב, מתוך התאמצות בת‑חלוף של הרכה. אף הוא ידע לדובב רק פעם אחת את מלת הקיום: מקוריות; הוא לא יסף, ואחריו לא יספו היהודים דורות רבים.

הנה קו מענין, קו למופת כמעט: כל אלה אשר צמצום המחשבה ניתן להם לאושר, לתועלת, לשימוש של יצירה – דיברו בלשון נפתוּלים או, לכל הפחות, הגו את מחשבתם החותרת בשברי פסוקים שלא היו כלל וכלל דבוקים האחד אל השני על פי סדר של התחלה וגמירה; להפך, סדר הכתיבה של אנשים מרוכזים כאלה הוא כעין חשש יצירה בלתי פוסק. מה שנאמר כבר לכאורה על כל חליפותיו, מציץ פתאום מבין פסוקים חדשים, מזכיר את עצמו במלת‑רמז נוספת, מזדווג במין תאוה עוורת אל ענינים רחוקים וחדשים, רק למען הכפיל את עצמו בדיבורים שונים. משלי אמת. המאמתים את תכונת היצירה הזאת, יש רבים וקרובים מאד – למן כתבי‑הקודש, המוקדמים והמאוחרים, של כל העמים, עד לדיבור הפה החי של אדם, ויהא גם אדם מן השוק, אשר מחשבתו פנויה ביותר לענין אחד. בספרים כאלה, וגם בפי האנשים ממין זה, הולכות מלות ההטעמה וחוזרות בלי קץ עד להרגיז, עד לעורר את החשד כי המלמד להועיל או האיש הדובר אליך הוא קצר שפה; אבל לא כן הדבר. זאת היא רק צפיפות החיים הנדחקת לתוך מחשבה אחת מרוכזת, זהו כל העולם אשר נטל עליו להעביר את כל מראותיו בראי‑השׂגה אחד. מחשבת האדם, שבית‑קיבולה צר לעומת מלוא כל העולם, נעשית מטת‑סדום בשביל כל אלה אשר סיגלו להם הסתכלות אחת יחידה, המוכרחים בכל פעם להזכיר – לעצמם ולאחרים – כי כל ענין, אשר אותה המחשבה היחידה לא עשתה לו חשבון, לא לקחה ממנו משהו בשביל האמת הכוללת – הענין ההוא לא יחשב כלל בין ענינים, ואולי לא יצויר כלל במציאות. זהו אושר ועמל‑לא‑אנוש גם יחד – להתמכר כל החיים למעשה ריכוז כזה, אשר אף פעם לא ישביע את רצון האמת עד תום, כי העולם הוא סוף‑סוף יותר מדי כביר ואטום מאשר נוכל לצרור אותו בכנף מחשבה אחת, מאשר ייכלא כולו באבן שואבת של השגה אחת. על כן יש אשר נראה לפנינו לפעמים מחזה גבורה המעורר קנאה וחמלה גם יחד: איש מוזר אחד, אשר הגה מחשבה אחת עזר בשביל כל העולם, בשביל עם אחד שלם, או בשביל נפשו לבדו, הנה הוא עמס את כל עניני העולם הזה, הקטנים עם הגדולים, על דבּשת מחשבתו הצרה מהכיל, והוא מוליך את המטען הרופף הזה בקוצר‑רוח רב, כשהוא כורע חליפות לימין ולשמאל למען הרים את אשר יישמט מעל גב נפשו – זה גמל המדבר המסובל, המתנודד על פני חול החיים. הנה מסע היגון הנמשך בלא דרך וכמעט ללא מטרה, ואשר יתּם רק בעת אשר המות יבוא להבריך את הנפש למנוחת החדלון.

כזה היה, כנראה, גם א. ד. גורדון. הרחק בכוונה את כל חומר ההגיון המסובך אשר היה בשביל א. ד. גורדון דבר שבמקרה, דבר‑מה אשר בו נאזר למען הוסיף עוד לתאות מחשבתו היחידה; אל תצרף לעצם הענין גם את הרעיון בדבר העבודה, זה אשר לכאורה היה אצל א. ד. גורדון ציר הסיבוב, תכלית לעמל המחשבה, פתרון גאולה לחידת המוראים של חיי היהודים. עצם הדבר אשר בו הגה א. ד. גורדון כל ימיו, במחשכי הנפש, עד לבלי השאיר כל פתחון פה לחרטה, תוך כדי התאמצות המביאה לידי השגת החושים, הדבר הזה היה המעוּות של נפש היהודי. היש בזה משום חידוש, הכי רק מאתמול נודע הדבר, כי נפש היהודי הִנֶהָ חולה ורעה? אמנם כן. אנחנו שוכחים, כי כל אלה אשר ביקשו ארוכה לאיש היהודי נתכוונו בעיקר לדרכי החיים; כמו‑כן אנחנו מסיחים את דעתנו מן האמת האיומה, כי גם עכשיו רצוננו מכוּון, באונס או בשגגה, רק להביא את התמורה – את הארץ החדשה, את מקור המחיה הטהור, את העמל לגורל מיוחד אשר ילביש אותנו גאון ככל העמים. אלה הן בוודאי הדרכים הטובות, והדבר הלא ברור, כי מלא‑דרך אל המטרה אפשר להגיע בזמן מן הזמנים רק בדרכי חיים. אבל המעוות עומד בעין, והאיש אשר השיג את זה פעם אחת בכל כוח מחשבתו, הוא לא ירף להגות במעוות הזה כל ימי חייו. הטוב – הלא גם את הטוב נעשה – נדמה כחיקוי, כמוגבל רק לראיה ולשמוש, כמונח בקרן‑זוית. בן העם הזר הוא לעומתנו לא רק יליד ההצלחה. זאת היתה הטעות של כל מתקני הגורל אשר בקרבנו, ונפשו של א. ד. גורדון נקטה לגמרי באמונה התפלה הזאת. לא, אלף פעם ואחת לא – ככה חושב א. ד. גורדון, ואלף פעם ואחת הוא שׂח תחת עול הביטוי ומשתדל למצוא מלים פשוטות, אשר יביעו כן את רעיונו.

א.ד. גורדון סבל יסורי ביטוי – אבל יכול להיות שזה רק תרמית השגה. אופן הכתיבה שלו, ככתיבת כל אדם המחיה את מחשבותיו, התאים בהכרח אל זה אשר רצה לכתוב; ואולם זה אשר נטל על א. ד. גורדון להגיד היה דבר אשר לא ייאמר עד תום. צריך היה להגיד, כי חיי היהודים הם רעים – למרות הצדקה והחסד ומדת הרחמים; כי מעשי היהודים הם בלתי נחשבים – למרות ההשפעה, חריצות השכל ותיקון העולם; כי בינת היהודי עקרה היא מהבין את ארץ הגזירה אשר שמה נתעו חיי הנפש של האיש היהודי – למרות זה אשר היא, הבינה הזריזה של יהודי, פרשה את כנפיה על מלוא כל העולם. כל זה יוגד על נקלה, אבל הנפש לא תשבע ממנו. אתה רוצה לעצום את עיניך ולמצוא ניב כל‑שהוא אשר יכלול את הכל בבת אחת. דומה אתה לראות לפני עיני רוחך גורל חיים אשר הושחת תארו, אשר ערבב לבליל אחד טוב ורע ותהפוכות רחוקות ומשונות – הה, מה מלים כי יעזורו, כי יגלו דבר‑מה חדש! הכי חפצת לעזור או לגלות? לו נמצא ניב‑קסם אשר ישכין שלום, ישכיח, ישיב את הנפש לקדמותה. “לגשת פשוט אל העבודה” – חוזר א. ד. גורדון במקומות רבים. כן, הנה הוא הדבר: ברית האהבה, אשר בין היהודי ובין העולם נתקלקלה, הפכה להיות בדידות ושממון; כל התפלות, אשר בחיי משפחה כזאת ללא‑נחת, הנה הן לעינינו: החדוה, הנדיבות והסבל נגוזו ואינם; העולם הוא נבדל, זועף וזועם כל הימים, ולעומתו חורש היהודי מזימות לעשות לנפשו. מה לעשות לאהבה כזאת אשר נכזבה משכבר הימים, אשר אולי כבר היתה לאין, למשל ולשנינה בשביל כל עמי הארץ? אפשר להחזיר את התועים למוטב; חכמים מיושבים יודעים להשכין שלום בין נאהבים נפרדים. אבל יש אשר האוהב האומלל בעצמו יכסה את פניו בשתי ידיו והוא הוגה הגות כבדה: מה הוא הדבר החסר, הדבר אשר אין לתקנו, אשר לזכרו יעוף בן‑רגע החלום על‑דבר החיים החדשים? כזה אתה רואה אותו, את א. ד. גורדון: יושב ותוהה מלא כלימה, ועל שפתיו בת צחוק של עזרה רחוקה מאד מאד. הוא אשר השלים, מצא דרכים, קירב לכאורה את הנאהבים הנפרדים – את היהודי ואת הטבע. “לגשת פשוט” – הה, לוּ אפשר היה כדבר הזה! פיו מילל: לתקן, לעבוד, לשוב אל הטבע; העין צופיה בנחת על זה אשר נעשה לתקן את המעוות, הדמיון משער את ההצלחה אשר תעמוד לימיננו ברבות הימים. אבל הלב מתאוה לאהבה שלמה, הנכסף לחיי אמת מהרף‑העין הראשון – הומה ומתודה ואינו מוצא לו מנוחה.

הכוכב האלמוני, אשר עלה על פאת שמינו בנתיב עקלתון – מנבכי אוקראינה דרך יפת של אשכנז – דרך כמו רגע ומשנהו בלב הרקיע היהודי, המגוֹאל בענניו, וצנח ביעף‑פתאום אל התהום – תוכני הדורות הבאים יגידו מה שיעור אורו ומה מנת גדלו. אנחנו, המון דורו, רבים ושונים מרמוז אחריו רמז אבל אחד; אנחנו, אשר החרדנו על ראשינו את כל המזלות, הטובים והרעים, נבוכים אנו מכוון את נפשנו אל המזל המיוחד הזה אשר היה תם וישר וקצר. אבל שעת ההסתלקות היא שעת הדמות גם ליחיד היחידים; היא שקויה צבעים מאליפים שהעין שולטת בהם בבת אחת, דוגמת ריבוי הגונים אשר לשקיעה, וככל אשר ילכו קרניה הלוך ועמום כן תלך ותעלם אמת אחרונה שאינה חוזרת – מתנדף שבח‑השבחים אשר כגדלו כן לפעמים אמיתו.

מי שתר בלבו אחרי שבח‑השבחים למען ארלוזורוב – אל יצרף חשיבותו אך ורק מתוך מאמריו וספריו, אל ילקט חטיבות‑ערך בשדה פעולתו – זה אשר קצהו האחד נעוץ בתוך המחנה החדש והמסויג, ההומה מבחורינו תופשי הסוציאליזם, וקצהו האחר גובל אל פזורי ישראל העתיקים; אף הערוגה הישרה ומלאת הזרעים, שארלוזורוב התקין עד‑ארגיעה בחלקת הטרשים של המדינאות היהודית, אף ערוגה זו, קצרת הימים, לא תוכל ללמד כתומה לכל יהודי את מרבית פרשת ארלוזורוב. אמנם גם יהודי שביהודים, זה הטופל ברוב המקרים שנאת חנם גם על המעשים, ראה את ערוגת ארלוזורוב כגדלה בנס של יחיד וכיונקת מנפשו של עושה, כביכול; ואולם אפילו אנשים מסביבתו, היודעים את יקר אמיתו, משיגים על פי רוב את ערך ארלוזורוב כערך שבצירוף. מדינאוּתו הקצרה, שלא זכתה לגדולה שבאריכות ימים ולתפארת שבריבוי דרגות, נראית לכאורה להערכה רק לפי קויה החיצוניים; והללו, ככל קוּרי המעשים הנמתחים בתחום החיים של היהודים, אינם סובלים השואה כנגד עלילותיהם של בני עמים אחרים – ועל אחת כמה וכמה כנגד תעצומותיהם של שועי‑מדינאות יהודים, אלה שהיו רועים ביד רמה עדרי אדם של עכו“ם. מה רבים בקרבנו התמימים המונים באצבעות חרדות את הכַּתָּפים הגבורים אשר מזרע ישראל, אלה אשר נשאו גושי מלכות של עכו”ם, מחיל אל חיל או מתחום חיים אחד למשנהו! הנה דיזרעאלי, שחום הפנים ושחום הנפש, כביכול, איש מתהדר כמליץ, עטור תלתלים והזיה, עז – כדרך בני שם – רק בשעות היחוד, יועץ פלאי וקונה עולמות יותר מאשר בונה ומחולל עלילות – והוא העביר במו ידו הצנומה את בריטניה, הגדולה והזרה, עד לנתיב הקיסרות ועד לתעלת היקר אשר עם ים‑סוף הקדמוני ובדורו קם באשכנז האברך לסל, ובעודנו למד ותאב ומתפנק ביפי רוחו – צר צורה לעם העמלים, יצר חטיבה גמורה מדלת המדינה ונתן לה שם והילוך ותאות עתיד ואחריו, כעבור יובל שנים נלקח שם אל המערכה היהודי ראטאֶנוי, איש לא‑פרוע לכוח או למחשבה, עקוד אל ספרים ואל הגיונות לא‑מתקיימים – והוא תיכן ואיזן ביחידות את גנזי החמרים אשר לארץ, וכהולך בלי‑משׂים הלך באחרונה לרצות את פני תבל למען כל העם היגע והחרד והזועף אשר בגרמניה; והנה עוד רבים ושונים, יהודי שלום נבונים או יהודי מרי שוקקים – ורובם תמכו או הריצו ממלכות, עשו באמונה או בתאוה במקום החיות של המדינות והאריכו בחכמה או בערמה את יום הפריה של האומות.

דיזרעאלי ולסל וראטאֶנוי – וארלוזורוב, הרך והמתחיל, מכריע כנגדם מבחינת האחריות שכולה שלו. הללו, יהודי ההצלחה הזרה, נעזרו לא רק בתנאים מזומנים ובמכשירי מתנה, אלא גם האחריות – מאזני‑התמיד לכל המעשים שבעולם – נלקחה על ידם מן המוכן, מתוך הלך הנפש של האומה שרצתה בהם לשעתם. דומים היו למשחקים על הבמה המבליטים דמות מן הדמויות בכוח כשרונם ואינם תלויים בשום פנים בחליפות גורלה של הדמות הזאת ואפילו את חובת הרושם הם היו מטילים, דוגמת המשחקים, לא על עצמם אלא על קהל הרואים בלבד. הם, המְעַשִים, צריכים היו ליכולת זרה ומוזרה, שאין מִשְלָה כמעט: זו החסרה כל דאגה מראשיתה ועד אחריתה הבאה כשמן בכל הגלגלים האדירים ובכל סתרי מכונה, המרויחה רווחים לאין שיעור בכוח המשכה השלם, מבלתי היותה נפסקת על ידי חרדה הבאה מבפנים. מכאן ההעזה המתמיהה, רהב החידושים הסהרורי; כמה וכמה מיהודי המנוף האלה, שהוציאו את יכלתם למעלה מן הטוב ומן הנחיצות, מסוגלים היו לכך רק בגלל היותם פטורים מאותו רגש, בן שברים וחליפות לאין קץ שאנו קוראים לו בשם דאגת הכלל. יש לשער כשטן על דרכם רק את היראה האחרת, יראת גורל עצמם, ואת זו מנצח על פי רוב כל איש עלילה בבת אחת, בראשית דרכו. – ההפך מאלה היה ארלוזורוב: בנתיב פעולתו הקטוע מתגוללים עדיין, כיתומים נאלמים, כמה אותות ומופתים קטנים המעידים על היראה הנאצלה אשר נשא בנפשו. הוא הלך את דרכו ישר, העמיד כנגד כל הבל כשלון פנים שלוים – אבל הוא עשה את שלותו למען אחרים, למען ידעו אחים קרובים ורחוקים כי גם עתיד יהודים, ככל העתידות שבעולם, קובע לעצמו מתחילתו עמל מזוקק, הטהור מסיגי מקרים ומתאוות נסים; בצאתו היה כליל רצון כמנהיג שכיח, ובאהלו הפך והפך בחשאי באותן גרוטאות הכוח החלודות שניתנו לו מרשות הרבים של היהודים. הוא פקפק וחזר בו, ראה את הבלי פעולתו והחריש; לא מתוך שכחת נפש, כדרך המעפילים, כי אם כאחד מן היהודים אסירי העתיד הנשבעים בדור הזה לחבלי תמימות ולאלם של מעשים ישרים. שלום‑גומלין זה, הרווי תוגה ויפעה גם יחד, שבין ארלוזורוב הנסתר וארלוזורוב הנגלה, הוא שעשה אותו למנהיג יהודים ראשון הנקי כאחד גם מכפירה וגם מהתחסדות. תום זה, הנוגע עד הלב, העיד על דרגה גבוהה יותר מאשר דרגות השתדלן והנשיא והמשיח לשעה, אלה סוגי המנהיגים המצויים עד היום הזה בישראל. ארלוזורוב בא לגדולה בדם עצמו, אבל לא רק מבחינת כשרונותיו, אלא גם מתוך הכרח עצמו ושארית הישראליוּת שנפלה בחלקו. הוא עשה בכוונה אחת למענו ולמען אחרים, אבל נהוג נהג את עצמו אולי יותר מאשר את האחרים – יום יום וכמושך בעול, על כל החליפות שבאמונה ותוחלת ועל כל תעלומות הצער המיוחד של היהודי, זה הצער שלפרקים ראוי לקבוע לו שם מופלא: הבושה או החרדה בפני המציאות שבעולם הזה.

בדור הזה אנו מנחשים – למען סעוד את רוחנו – את מציאותו של טיפּוס יהודי חדש, זה אשר בא בדרך נס בסוד הגדולה של הגזע העברי וטעם לעומת זה בכל חושיו את התפלות אשר דבקה בהמון סגולות של הנפש היהודית; והוא איש התומך יום יום בקרב נפשו את ההתאפקות – החדשה והבאה לו מקרוב – ואת ההסתגלות התמה לכוחות עצמו, והוא אחד אשר התחיל חומד את עמו במערומיו, כביכול, ללא פחד, בושה או קנאה וללא יתר לבושים של דת או מידות, כי אם כחמוד החי את גלגל החיים הגדול אשר מסביבו.

החן אשר לטיפּוס הזה, יציר דמיוננו, הוצק אולי על חיים ארלוזורוב.

הארץ היא רבת‑טוב ורבת‑נוף, ואנשיה נמהרים. כל דבר‑שפתים אשר רגש אדם יתגלע בו במהירות או בחן, הזמר והריב וסיפורי‑בדים מצודד בארץ הזאת את הלבבות ומזעזע בנקל את אנשי הערבה, אלה צאצאי ההידמאקים הערומים והעזים למראית‑עין. בלב שדות, בערוב היום בקיץ, תזמרנה שם עלמות קוצרות בקולי‑קולות ערבים; האיש אשר ישמע את שיר‑הקציר המהולל הזה, השולח תאנית‑אושר עד לאפסי מרחקים, ידע בעליל, כי אין במלוא‑עולם דבר אשר ייטב כשיר הזה להיות משל להתגלות‑עם מהירה, מפליאה וחמודה. המריבה היא באוקראינה כעין תשוקת‑עם, ביום חג מחוללים אותה במקום מחולות רגלים, היא מתלקחת על פי רוב לא מזיק שנאה או מחפץ נקמה, כי אם מתוך שממון של אנשים השמחים להצריח את רגשם איש לעומת אחיו; ללא תמהון ובעינים צוחקות אפשר להסתכל בעב‑ענן כזה של אנשים נצים בתוך אספסוף פרוע, נרהב וצוהל – כי באחרונה ירד מטר המהלומות עליז ומהיר כגשם קיץ, נשיקות‑שונאים, כאור שמש על עלים רטובים, נופלות לבסוף כל פנים רטובים מפצעים ומזעה, ומחזה השעשועים הנה הוא תם. להג החן הוא דבר‑חפץ בכל הארץ הרחבה הזאת; הערמה, הגעגועים ואף שיחות‑רוכלים – הכל בא בלוית דיבור‑פה נרחב, נפתל ומאריך משלים; עוורים הדיוטים כתינוקות ישיחו שם במקהלות‑עם דברים לאין‑שחר, שירי‑עם, אשר יציצו באוקראינה כעשב השדה, יגידו באפס עלילה המון געגועים והמון תמהון‑לבב; בשירים הנבוכים האלה נזכרים תמיד ה“קוזיקינה” וה“קרוצ’ינה”, סמלים לגבורה ולשפלות החיים אבל שני אלה הם חדלי‑שם, סתומים כזכרונות העבר. דומה, כי לעם הזה הובטח בראשית גורלו דבר‑גבורה אשר לא נתקיים; זה מאות בשנים הנהו כעין עם ממזר, אשר גבולותיו לא הוצגו ועלילות‑לאום לא הכבידו את נפשו.

העם באוקראינה הוא סנטימנטלי, כדרך עמים הבטלים במשך דורות רבים מכל יגיע לאומי. ה“חוחול” רוקד ומרקיד את רגשותיו, עושה קישורי‑חן לאזור הצבעונין אשר על מתניו, מוביל את שור המחרשה חליפות מתוך רוגז או חנינה, סובב בשווקים של יהודים כשעיניו משוטטות בערמה וכשפיו, מתחת לשפם המשוּרבּב, מוכן בכל רגע להיות פולט שיחה ומהתלות. הוא הוא ה“ערל” האוהב לעמוד מאחורי חלונות של בתי‑מדרשות, בשעה שהומיה בתוכם תפילה של יהודים, הוא העושה את ענין ישראליו לצחוק ולקלס ולשעשועים, ובנותיו השפחות הן הן המלמדות את לשונן לדבר יהודית ומפקירות בלילות על מפתנם של בתי יהודים אהבה הומיה, הצורחת כילל חתולים ולואטת עדנים בשירי‑רוך. אך למראה העם הזה, המרגיל את עצמו בצחוק ובשעשועים ובמהתלות, אל נדמה לחשוב, כי בימי מבוכה תרחק נפשו מאכזריות רבה; הדבר יהיה להפך. הרגשנות, במקום להתגלגל ביום אכזרי במדת הרחמים, דרכה לכסות בקצפה על כל המידות הבודדות של נפש האדם – על הכלימה, על החרטה, על הדאגה. תקופות הזוועה אשר עברו על היהודים באוקראינה הראו לדעת, כי את מדורת הענויים הלוהטת ביותר העלו האנשים הרגשנים, אלה הקובלים בשירי‑עם על האושר אשר איננו מלא ועל העדנה אשר תכמה אליה הנפש. האיש הנמהר באוקראינה הוא נמהר לשוד ולרצח, צריחת השלום שבשעת ריקוד הופכת להיות הידד היום ביום פרעות; הסנטימנטליות, כשהיא מלוה את התועבה, היא דומה לאותו הילל הערב שהחתול לואט בשעה שהוא טורף. ה“חוחול” הוא רך‑לבב יותר מאשר איש‑העם ברוסיה, אך המיתה המשונה של היהודי איננה עלולה להיתאר בנפשו כדבר שיש בו ממש; הנפש ההומה – היא היא הסנטימנטליות – מוצאת תמיד חפץ בדברים המעוררים לבכי ולהתפעלות, המרמזים לקץ כל הקצין, וכל טבח יהודים הוא עולם מלא של חידושי‑חיים נוראים כאלה. האיש הפיכח הוא רק איום בשעת נקמתו; בעל‑השדה ובעל‑הבית באוקראינה, בשעה שנפשו שכּוֹרה, מבטל ביעף‑ידים של התלהבות כל עולמו, ועל כן נעשים בטלים ומבוטלים לפניו בן‑רגע כל המוראים אשר ידו תחולל באנשים חיים. יתר על כן: כשהוא מרבה שוד הוא מגיע לבסוף לשכרון אחרון של סנטימנטליות נתעבת: הוא רואה את עצמו כמעונה, ככפוי בידי הגורל, כטובח בהכרח יצורי ארורים. ואז הוא מתהולל, מלהיב את אפו עד‑בלי‑די; ברגעים כאלה הוא – המענה, הרוצח, הרומס ברגלים, הנורא בכל נורא, הוא האדם הסנטימנטלי – רוצה לבוא על שכרו; ההרג לא נחשב בעיניו. זהו גבול הרע בשביל הנוקם, בשביל הקנאי, בשביל השונא; האיש באוקראינה עובר קל‑מהרה את גבול כל הנקמות, הוא חומס וחונק ומענה ומרים תאנית‑צהלה ביחד עם אנקות המעונים. זהו חיבּוּק‑התופת של תלין וקרבנו, זהו חיבוק‑התענוגים האיום אשר העם באוקראינה, איום החיבוקים, קונה לעצמו מתקופה לתקופה במחיר ענות‑לא‑ניקמת של יהודים.

תקופתנו, כחיה מרודפת בלי‑חשׂך, זוקפת פעם בפעם את צווארה היגע ונחיריה שואפות רוח בחרדה. והנה בא ממרחקים משב‑אוויר לאה וחם, עמום ולואט כעבר, והחיה הפצועה נושמת ושואפת בתאות צמאון ועיניה מתמלאות לרגע אחד רווחה והזיה: זה המזרח, היודע כאחד תמהון בראשית וסוד הקיום, שולח לקראת המערב צרי תפל ומתוק; אשר יטעם ממנו יהיה כשוכח את יקר היסורים, כנבדל להרף עין מחרון הגורל, כפודה את נפשו בלא‑דבר מעקת הציפּיה אשר בעולם הזה. ואולם רק תשועה תבואנו ולא נצחון; כי התשועה היא למזרח והנצחון למערב.

יש בעולם מידת אמת הטובה בכל דמויות הבינה, וזוהי ההשואה או המשל החג חוגים במרחב הדמיון ושב תמיד אל מקור הדברים, כצפור למודת‑קן היודעת לשוב מכל מרחקי מעופה. כזה הוא המזרח. דמיונו גדול וחכמתו רק קן מחסה לנשמת אדם. המשפחה הנאצלה הזאת, היודעת מאין כמוה את המליצה הנדיבה, זו המפרשת על נקלה את כל התעלומות, נשאה תמיד את אֲזֵנָה הקדמוני כשומר ולא כלוחם; שפתה הרוממה לא השיחה מעולם את הדברים עד‑תום, הגידה תמיד אמת מעולפת אשר גדלה כמלוא עולם וטבעה רך וקטן כטבע נחמה. מתוקה היא הנחמה ואינה צלולה כטיפה אחת של פתרון, ולא גם פתרון רמיה; איש המזרח מלמד נשגבות, חוקק חוקים נעלים, פורשׂ בכל שווקיו את שטיחי המוסר היקרים – אבל כל אלה הם צידה לדרך למען שיירה קצרה המתנהלת תומה מלידה ועד קבר. חכמת בני‑קדם מתקפלת מאליה תחת מראשותי האיש היחיד, אבל היא אינה ממרקת את הבל החיים אשר יגון ממנו לכל באי עולם. הסיני או ההינדוסי עלול להישגב בחכמת עמו, אבל הוא רואה אותה כשאר העצמים המצויים בעולם הזה, שכל אדם מתקין את עצמו כנגדם לפי ערמת חייו. ריח העתיד, הנודף מקטון פרחי החידושים של המערב, אינו מתהלך בין ארזי הלבנון אשר למזרח; חיי אדמות הם שם מעגל בראשית, ולא דרך מטרה. הכל שב וחוזר אל מקומו: אל ההכרח אשר לא יתוקן, אל נצח הסנוורים אשר לא ישונה. העוני והנדיבות, היסורים והעונג, הטוב והרע – כל אלה הם במזרח מעשה‑עולם ולא עמל הווה למען הדורות הבאים. גם הדת, גברת בני קדם, מצוה את הטוב רק למען מנוחת הלבבות ולא לשם תיקון הבריאה. איש נדיבות על הפּרת או הגנגס לומד בכל מאודו את תורת הצדקה ולבו לא יזוע למראה ענות אדם: רגש הרחמים, הצורב את הלב, מצוי רק בחוצות המערב, על אף כל התועבה המתהלכת שם קוממיות. רגש זה הוא בעצם מעין חובת עתיד, לאמר: הרחמן אינו אלא מי שמדמה בנפשו את כל יקר החיים – ואיש‑המזרח לא השכיל מעולם לעשות חשבון עתיד. הוא מגיע על נקלה לידי קדושה, כי זוהי תכונה המתקיימת בכוח השכחה; אבל הטוב המחדש, פרי הזכרון הנעלה, הוא ממנו והלאה. הוא רואה און ושומע אנחה ורוחו לא תקצר, יען כי לא ינחש דבר העלול לרשת את מקומם; רשע יעשה פתאום מעשה צדקה וצדיק מעשה רשע, יען כי אין באיש המזרח אף מידה אחת זהירה, חמורה, משותפת כולה לחשבון החיים הגמור. כל מה שנוצר שם מן הצורות הנעלות, הוא נעים עד תום ומראהו משכיח את הבל הקיום, אבל אינו מאציל על המתבונן את התאוה העזה ואת העצב מתוך יופי; שירי המזרחיים, ואפילו אם אתה מוכן לקלוט אותם בכל כליון נפשך, אינם משאירים בלב תביעת קיום יתרה; אף הם, ככל בחינות המזרח, תלויים במוגבל, במנוחת ההכרח, בגעגועים החולפים של גורל לא‑נחשב. בספריהם יש רוב בינה, אבל אין בהם כל רמז לאותו יתר ההשגה שיש בו כעין קפיצה לדורות; גם בתורותיהם מתגלה צדקה רחבה ורבת תהפוכות, הגדולה לפעמים ככל המון החיים, ואולם לעומת זה אין בהן יפעת מוסר צלולה, אשר המתבונן בה יראה את בבואת החיים הבאים.

קלי‑עולם מבין הנכרים וקלי‑הגזע מבין היהודים שרויים זה דור שני ושלישי במין תמהון של נחת, לאחר שנמוגה לעיניהם, כביכול, חידת התנ“ך – כי הנה נתגלו בשפת הבבלים המון מזמורי אמונה, ופסוקיהם דומים מאין כמוהם לפסוקי תהלים; בלוחות החוקים של חמוּרבּי הבבלי חרותים ציוויים אשר קיצורם נמרץ וקדוש כחיצי הנצח אשר בעשרת הדברות בתורת משה; ובספרי סנסקריט – הה, שעשועי תמהון! – רשומים לעין כל קורא אמרות‑דת ערבות אשר תאומים הן כנראה לדפי התוכחה המתוקה שבספר דברים, ושם גם עומדים בעינם פתגמי‑מוסר והמון מליצות‑צדקה אשר לעומתם יחבא כמעט גם קול הנביאים. פתרון חפּזון זה, המתימר למצות את כל מעלת התנ”ך מתוך מסורת היצירה של ספרי המזרח, אינו רואה את תאות הנצחון האצורה בכל כתבי‑הקודש של היהודים. סתם תורה בודהיסטית או פרסית או ערבית – מטיפה את דבריה כאם‑רחמניה וקרובה, אבל לא כרע רחוק ונעלה, אשר דבריו לא לקח מתוק, כי אם קצף הקודש המר. מכאן השלוה הזעומה שבכל תורות המזרח והחרון הצלול שבספרי העברים הקדמונים. הקצר בנביאים, כעין אחד נחום, הוא בבחינת אש אוכלת ואשו היא מחוץ לדרך הטבע, לאמר: יתר תאוה ויתר כליון‑נפש שאינם ניתנים לאדם אלא אם הוא רואה למען היקום אחרית טובה ורחוקה; הגדול בספרי המוסר של עמי‑הקדם אינו אלא פרי נסיון ואהבת תשועה. השאיפה לנצחון, זה בחיר רעיונות האדם, נתגלגלה מתוך תוכחת הנביאים ונצמדה כרז עליון אל המדע ואל השירה ואל מלחמת היצרים אשר באירופה. והוא הוא, רעיון זה שהנהו כאחד גם כליון‑נפש, גם אימת הוֹוה וגם חרדת עתיד – נתפרט ונדלדל בקרב היהודים של הדורות האחרונים; הללו נעשו נמהרים לכל רמז קל של עתיד, וקצף הקודש הפך להיות אצלם תאות שפתים וחרון צהלה.

החיים פתוחים מזה ומזה, אל העבר ואל העתיד, וקול הזכרון הולך אלינו משני העברים גם יחד. אמנם כדבר מציאות אנחנו מכירים רק את זכרון העבר. עינינו הרואות, כי צמח, העולה מן האדמה, נאמן כולו לחליפות אשר נהיו בשכבר הימים וזכרונן נאצר בגרעין אשר ממנו יצא הצמח; כל ארחות חיינו זרועי זרע הזכּרון, אשר השאיר אחריו העבר המת. הבינה באה לעולם רק מדי תחרוג להדמות לדבר‑מה אשר הצליח כבר או היה כבר פעם לאמת; הנפש מתעוררת להיטיב או להרע מדי יפקדנה הדמיון, זה ראי‑הקסמים המצמצם את זכרונות העבר. אבל זכרון השלוח מן העתיד? אמנם כן: יש תנובה ושדה לה אין; יש פתרון אשר יקדים לבוא לפני לידת החידה, ויש קול המעורר לתקוה או ליאוש בטרם יבואו הדברים אשר בגללם החרדה או גיל הציפיה.

“זכור את העתיד” – עולה אלינו קול ממרחקים נעלמים, ולקול הטמיר הזה נשמעים עמים שלמים ואנשים בודדים מתעלים על ידו למעלת גבורים. האוזן הנבחרה, המאזינה לקול הפלאים הזה, קולטת חליפות ורזים אשר אין מָשְלָם בכל גנזי המציאות; בגללן היא שוכחת את ההרגל, את מוסר האבות, את דרך הזהירות אשר בה ידריך העבר את כל החי. כי רק לנו, העומדים בפני העתיד כבפני נד ערפל, העבר הוא אליל, יועץ רב‑מזימות, כור הנסיונות הגדול; אלה אשר ניתן להם להביט אל העתיד – רואים מעבר החיים והלאה. מה איום וחדש המחזה; שם פסל העבר נטחן לאבק נשכחות, חכמתו נסכלת וכל הנסיונות עולים בתהו הגדול אשר ממנו נוצר העתיד. אנחנו כולנו כורעי ברך לפני פסל העבר הזה ומשא נפשנו העז הוא למצוא חן בעיניו הערומות, אבל הנה בינינו אחד אשר חפנה עורף ללא‑אל ויבוז לכל כוהניו יחד.

למי נועד קול הזכרון הזה, העולה בלי חשׂך? העבר הכילי חס לבלי אבּד אף ניצוץ בינה אחד היוצא מרקבון מעשים, והוא שוקל כל נסיון ומונה כל מידה טובה; הוא צורר את זכרונותיו למשמרת לכל צומח, בכל חי, בכל מוח אדם. לא כן העתיד אשר לעלילותיו אין חקר, אשר חכמתו לא ניתנה עוד לשער. הוא שולח את זכרונותיו, המקדימים לבוא לפני הדברים, בדמות גלים המגביהים לשוט ונתלים על מרומי החיים הנישאים. רק במקום אשר גבהות עם שלם תרים את שיאה, שם תועים גם זכרונות העתיד. משם בא הקול הטמיר הזה, התובע בנפש כל אומה מבלי דבר אליה כל דבר ברור. כל עם מתהפך בצירי גורלו רק למען הבין את קול התעלומה הזאת; בגללו הוא נלחם את מלחמותיו, מחדש בעווית מהפכה את צורת חייו ומחפש בלי הרף עזר ביצירה. על כן רב הוא משחק החיים על פני כל עם ועם. אנחנו, היצורים הבודדים, יצאנו מרחם העבר עמוסים במלוא עול הזכרון; מה ישתעשע, מה ירפרף או מה יוסיף ארשת על הפנים הנקשים, אשר חרות עליהם מכתב הגורל הברור? אבל העמים העצומים נשקפים כילדים רכים לעומת אביהם העתיד; הוא המשעשע אותם מרחוק בקול מלא רמזים, כאשר נעשה גם אנחנו מדי ניתן קול ללא מלים כנגד הילד. ואולם מה רב‑חליפות הוא הקול הזה, השלוח מאת אבי כל החיים העתידים; הוא המחולל בלב עמים את התקוות אשר אין להן שחר, את היגון הלוקח לב אשר לאומה שלמה, את נהי העם הבודד הערב כדמעה צלולה אשר בעיני הילד. מה דלים פני העם אשר אזניו אטומות משמוע את קול העתיד! הוא לא ייאהב, לא ירוחם; הוא מעורר רק רחמים או בוז, העם המתפלש בעפר הזכרונות של העבר ואת פניו לא ישא אל אור הזכרון אשר לעתיד. זהו ילד בלי צחוק, אשר לא ידע לפרוש את זרועותיו הענוגות בתנועת חן; זרים לא ינחילו לו חיבה. רק גורלו הוא האחד אשר יטפל בו במצוקה ובתמהון לבב. אבל אבוי לגורל הלזה! אף שיר גיבורים אחד לא יצלצל מעל לערש של הילד המביש, אף לא לחש תקוה, אף לא חלום נאוה אחד. לאחרונה בא יום הגמול: גורל אשר הפך ויהי לכלימה. בעולם הזה, העומד בנסיון של כל המוראים, אין לאומה הזאת מָשְלָה: טוב לעם כי ימות בטרם היותו בגורל הזה.

אבוי לך עם אשר זכרון העתיד נשכח מלבך! עיניך התוהות מביטות מבלי ראות מאומה, תחת אשר עמים אחרים ייטיבו לראות עד כלות נפש; כל מבט סתום מעיניך יארך כימי דור, ובטרם תתבונן והנה דורות רבים וחשוכים עברו על פניך, ונפשך, בהקיצה פעם מתרדמת השכחה, היא כה זועפה, כה נבוכה, כה מבישה, כי הנה רגע היקיצה הוא הנורא מכל, הוא הגמול האחרון – הגורל, אשר הבכּיר עם אומלל, מתעורר פתאום בחרדה, כאם אשר נפקחו עיניה לראות את אשר היה לילדה, לא‑ילד.

אנשים מורים היו משיחים אגב הרחבת ענין בדבר חטאי‑שפתים של תלמידים, ולדברי כולם היה נוסח‑עדנה משותף של מחנכים זהירים ומרַצים. שעה רצויה שוחחו הטובים והנעימים, והיו מספרים מעשים בתלמידים שחטאו בפיהם כלפי המורים, והללו שלטו ברוחם והטיפו דברי תוכחה והפכו דין מר למוסר‑השכל מתוק; בעינים הבהיקו זיקי נצחון ומפה ומשם היה איש‑מסיבה שולח דברי הסכמה: אין מורה מטיל עונש אלא בשעה שרפו ידיו; – אין תכלית טובה למחנך מאשר למוגג מקרה‑שערוריה במחלקה למחזה של שלום וענות‑לב ואהבת‑נועם. כך גם במסיבת האנשים האלה, הרואים את מלאכתם כמכוּונת לתועלת‑עם חדשה, נתקיימה לבסוף אותה האמירה היקרה והחשודה בדבר חטא ועונש, לאמר: אין כפרה טובה לחטא מאשר חרטה.

החרטה היא אֵם כל חטאת. אמנם נפש האדם יצרה לעצמה רגש מחטא, המשמש ליחידי סגולה כעין שופט אחרון וקנא, אבל זהו שליח איום ויקר‑מציאות אשר קוֹרָא לו בשפתנו בשם הנוחם; מי שמפלצת זאת ממרקת את עוונותיו הוא בבחינת חוטא נעלה, המקבל עונש מידי שמים. את הנוחם אפשר לכנות בשם רקבון, המשמיד את החטא. הוא פועל לאט, צורף ומוסך רעל כאחד; ממנו יגון וענוות‑עולם, ראשיתו רפיון מאויים ואחריתו גבורת נבונים. לא כן החרטה: היא אינה אלא מידת‑נפש של חלשים, המסתפקים במועט. מקום מחצבתו של הרגש התפל הזה הוא בית‑העבדים; שוט הנוגש מכה, והמעונה מתפלץ וצורח: עויתי! העבד מתחרט עד עבור זעם; אף קל הדעת מתחרט עד‑ארגיעה. אין לך פעולת‑רמיה יותר קלה מאשר להוכיח אנשים נמהרים בדברים, להדליח לרגע את עיניהם, להכריע לרגע את לבבם ולהעלות על מצחם צל חולף של בושה; כל אלה הם אותו לא‑נחשבים של חרטה. איש מרבה נסיון יודע, כי בכל עוית‑חרטה כזאת אין משום תיקון הלב; להפך, מי שקל להתחרט ננעלים בפניו שערי תשובה. “האומר אחטא ואשוב” אינו הזיה של פלפול, כי אם פסוק שנון המגדיר את כשלון החיים של המון בני אדם, שאין מסייעין בידם לחולל עלילות. בחלל החיים, ובחלל חיינו אנחנו בעיקר, עצמו מרוב האנשים הערומים, המצרפים אל כל עוון גם חרטה קטנה אשר אין בה בכדי עונש; מעטים מביניהם אוכלים יותר מדי מן הנופת הזה, ומקלקלים לגמרי את קיבת המוסר שלהם, אבל הרוב הגדול נשאר בישרו לא‑יושר. מחנות עצומים של אנשים כאלה מהווים עם מתלהב אשר אין בו בטחון; מידת החרטה מרגילה את האדם להתחרט שבע ביום על הרע ועל הטוב גם יחד.

מידת החיים הזאת היא בשביל ילדינו מעין סם נבאש. כשאתה מוציא מפי ילד יהודי דיבור של חרטה ואתה מוחל לו על ידי‑כך את חטאו – אתה מרגיל אותו, להוות נפשו, לחשוב, כי מלים שקולות כנגד מעשה; ואולם צא וחשוב, מה אצלנו בבחינת תיקון הנפש יותר מאשר לחרות בצפּוֹרן של עונשין וסבל רב, כי מעשה אשר נעשה ואשר ייעשה אין לו תמורות ברגשות ובמאויים ובדיבור‑פה. דרך המחילה בשביל ילדינו איננה דרך העתיד; מורה נדיב‑לב אשר, כאלהוֹן קטן, ישליך את עוונות לתלמידיו למצולות ים ויטהר אותם לפניו על ידי כפרה חורטה – ממשיך את המסורת האיומה שלכל עדת בני ישראל: לשאת בעולם הזה באחריות לחצאין ושליש. טובים מזה לילד החוטא ולעמיתו בזיון וקצף ועונש; אלה הם פגעים לשעה, אבל הדבר דומה, כי מוטב לנו לשקע בלבבות ילדינו אבנים כבדות, ובלבד שישמשו משקולת למעשים. אנו עתידים, אם נזכה לכך, לפייס את גורלנו; אבל בכדי להגיע לידי כך עלינו לחדול לפייס את עצמנו, לחדול לפייס בנקל את ילדינו הגדלים לדור חדש.

לא יתואר כי לכל המון המידות והמנהגים של היהודים יימצא המקום בארץ יהודה הקטנה; גם השבת, זאת סגולת‑החיים הכבדה והיקרה של אבותינו, תאַבד במושבותינו אשר בארץ רבים ושונים מן הקדשים הדבקים אליה כיום הזה. אם נמשיל על הגליות, כי ככל יוצאי‑חוץ עטפו גם הן את ילדיהן – ילדי רוחן – בלבושים ובסחבות, למען יחם להם בדרכים ובנדודים – עלינו לנחש ולשער, כי בבית המולדת הצר ינסה הטף אשר לרוחנו להתנער ולהתפשט, כי הגדולה והבחירה ביניהם – הלא היא השבת – תתרחץ, תחליף את עורות‑השועלים אשר על כתביה בגלימת‑תכלת קלה, וכן גם עשה תעשה את צפרניה.

אוולת הגורל היא, כי עם שאויביו משקצים אותו וגורמים לו דאבון‑לב – מעלה אף הוא זעף ושממון על כל הקדוש לו; נפש העם דומה בזה לראש‑משפחה, המקבל יסורים בחוץ ושופך אימה בבית. אימת‑שממון כל‑שהיא היתה צמודה גם אל השבת; הנחת שבערבי שבתות היתה בת משטר, יגיעת דורות, אחוזת תנומה. הנרות המבורכים הזהירו באור שלום, השולחן הצחור והארוחה הנדיבה שתלו במסיבה שאננה את האב הרודם, את האם הנוחה ואת הילדים הנכאים כמעט; אבל עיגול הנועם הזה גדלו היה רק כמלוא השולחן. מעבר ממנו היתה עלטה, זעף כלים ודברים אשר אין בהם חפץ. רק החריש האב מלסלסל את ברכות המזון ורק המתיקה האם אנחת לב שלאחרי סעודה – והנה קמו מעל השלחן אנשים חולי מנוחה, נואלים ונפחדים בקרב יצורי הכלים והרהיטים אשר במעונם הקטן. עוד מעט פסוע כה וכה, ומסביב כבר נהיה מרגוע; רוח השבת פרשׂה כביכול, את כנפיה בחדרי יהודים, והנה היא תלויה כמו שהיא – נושנה, כבדה ויגעת שלטון. מכבדה ימכּו גם הנרות: העין נרתעת מהביט בשלהבת השבת של הנרות, הרוקדת באין עזר את ריקוד המות, וכל חלל האויר מלא פחדים וגוויעה. ומתוך ליל הרזים הזה יבקע יום השביעי, יום מוזר בטובו ובכוח שלטונו, בכל הליכותיו הכבדות והריקות גם יחד. ענוים ישׂבעו בו, אך לעליזי חיים ישים יום השבתון הזה מועקה בלב ובמתנים. רינה לאלהים ומלבושי משי ושממון מתוק מן הבוקר ועד הערב – הנה יום קדוש ליגיעי‑כוח; זה לא חג לאנשי חיל וילדים, כי אם שעת‑הפסקה ארוכה בין ששת ימים לששת ימים. בכפר עכו"ם נכסף כל הטף ליום הנבחר אשר בשבוע, ואולם בבתי יהודים מענים את הילדים במצודה של שבת, לבל יחליקו מתוכה כדגים קטנים דרך חורי הרשת; העצבת, הבאה עם ערוב יום השביעי, משיחים אותה בכל מאודם רק נשים זקנות ויהודים יודעי‑דאגה. מה שתם להיות עם חשכה – זה לא גיל המנוחה, כי אם נועם השכחה; מה שמתרגש לבוא מחדש – הוא לא העמל הרב או הנוגש, כי אם טורח החיים הדל והמתועב. ניגון ההבדלה הוא לא ילל נבער לששת ימי השבוע השבים לסבל ולעבודה, כי אם יגון מבכּה על יום השבת הבהיר והנעלה והמיטיב אשר חדל מהיות לו עדנה. ואף זאת הקדרות השרויה בליל מוצאי שבת בקינים של יהודים נכאים, אינה אות לטובה, לאמור: קשה עלינו פרידתך, יום נחמד! – כי לעומת זה ירבה הגיל בליל הפרידה אצל יהודים מגודלים לכוח ולשפע; פה מצויה בלילי שבתות שמחה סואנת, כאילו נשבר עול וניתקו מוסרות של יום קשה מנשוא; ובליל זה, שהיהודים דלי‑דם מלאו געגועים קודרים על יום‑החרם המרגיע אשר עבר, הנהיגו יהודים תמימים וחסידים ריקודים ומשתה שמנים, כאות בשורה ליום‑איסורים אשר חלף ואיננו.

לא יתואר כי בארץ ישראל לא תיעשה השבת טובה ונוחה מעט יותר; פה, במקום אשר המלכה הזאת מלכה בנעוריה וזכות המלכות ניתנה לה מאת השמים והארץ וכל צבאם – היא תיכלם משמור ימים רבים על דמותה את תכריכי החוקים ואת פעמוני האזהרות אשר תלו בנכר על נזרה. ביום אשר יחדלו היהודים בארץ יהודה להיות ערים יותר מכל האדם, יחדל גם יום השביעי להיות יום משמים ומשכיח; הוא ישוב להיות זכר למעשים ולחיים.

ממכלאות צאן אדם אשר בשיקאגו נתגלגל לעיר הקודש אשר ביהודה איש משׂכּיל ואמון על דעות. פעם, אגב שיחה במסיבת מרעים, נשאל האיש אחת ושתים בדבר תואר החיים אשר לאנשי אמריקה; השואלים הֵתַמוּ בחידות: מה היא בעצם אותה אוולת‑ישרים מיוחדת הצמודה אל הגזע החדש הזה? בבוא אלינו מעבר לאוֹקינוֹס אנשים נמרצים – היש לנו לפחוד בגאותם, לחשוש שבע ביום למעשיהם שאין בהם טובה מלאה, או להכנע לפניהם למראית עין כמו לפני תקיפים תמימי‑לב? לב רבים הלא יהגה חרדה מתוקה לזכר צלם החיים של אמריקה – במה איפוא מקור הרגש הזה: האם אנחנו, אשר עבר עלינו בארץ יהודה אביב חיים קצר, מצפּים עכשיו לאחינו בני אמריקה כי יביאו עלינו את הקיץ הארוך, עם השפע ועם המלאכה הרבה ועם החוֹרב המשכיח ראשית ואחרית גם יחד? האיש הנשאל ענה מתחילה בגאוה תמימה, כדרך בן אמריקה: כל סוּפת החרדות הזאת איננה אלא אות מבשר, כי זוג התאומים המהולל – הרוח והשלטון – הולך ובא ממרחקים! כעבור רגע הצטחק האיש כאשם, וענה ואמר:

בארץ ההיא, אשר קורָא לה אמריקה החרוצה והתפלה, הדברים הם גדולים ועצומים, אבל אינם מעדיפים על עצמם. אין להגדיר את זה עד כדי תפיסת זרים, אבל הדבר יובן פחות או יותר אם אגיד, כי האיש הרואה את הכּמוּת השלמה של חיי אמריקה איננו בא לידי אהבה או לידי קנאה. כלי המלאכה וכלי ההנאה של החיים הם מרובים מאוד בארץ ההיא, אבל החיים שבצרוּף אחד כאילו נתונים שם רק לשעתם; המוֹתר מן החיים, זה שאיננו בגדר של שימוש, איננו נאצל שם לא מאלוּף הדולרים ולא מגבּוֹר הפועלים, המשׂתכר לשׂבעה ולחסכון. עוד פעם ועוד כעין דיוק חדש: חיי אמריקה מרעישים את עולמם, אבל אינם משׂיחים את נפשם; מרחוק הם נראים במלוא כוחם, אבל תמציתם איננה מעוררת את הדמיון, תכליתם איננה בגדר של חידה. גם העושר של אמריקה הנהו רק דבר שבהשואה, לאמור: להם רבּוֹאות רבבה; אבל כל זה הון ולא שפע. אפילו החרוּת הטובה של יושבי תבל זאת אינה נראית כמתנת גורל, אשר אין חקר לעתידותיה; על כן מצער הוא כליון הנפש הנגרם על ידי קריאה בספר הקורות של אמריקה. לעומת זה מעורר ספר היסטוריה של עם אנגליה בלב הקורא קנאה ומאוויים ורחשי רזים: בתאוה עזה אתה שואף אל קרבך את רוח החיים הנושנים האלה, אשר לשעתם היו אף הם ענוים מעוֹני ומסבל, ואתה יודע ברור כי מה שלוקח את לבך הוא לא עצם הגבורה ותהפוכותיה, כי אם אותו עודף החיים שעמים רבים, גדולים וקטנים, מכניסים לתוך כיס הגורל של ההיסטוריה האנושית. קורות אמריקה בעבר וכל תעצומותיה בזמן הזה לקוּיות במידת חסכון מוזרה: הן מלאות על גדותיהן ואינן עוברות עליהם.

החיים מעדיפים על עצמם; לזה קורָא: דבר ועתידו. אמריקה, במובן ידוע, מוציאה את כל כוחה להוֹוה, לסדרים, למציאות כמות שהיא. בני העולם החדש הם חרוצים, אבל שנאתם נתונה אל התועים יותר מאשר אל העצלים; הם חובבים את הבטחון ומשקצים יותר מכל את הרמזים. ברכתם השגורה היא, כידוע: עשׂוֹת חיים; אבל מעטים שם אלה הרוצים להיות אנשים, רוצה לומר: להיות נחשבים בעיני עצמם. אין איש רוצה להיות נחשב בעיני עצמו יותר מאשר בעיני חברו; זה גורם כי מרובה שם הפעולה ומעטה העלילה. זה גם נעשה גורם לחינוך ילדים מיוחד במינו: ההורים אוהבים את צאצאיהם עד מאוד, כחלק מן “החיים העשויים;” אבל האב אין לו תאות‑רזים להאדיר את דמותו על ידי דמות הבן. אותה עמידה ברשות עצמה של ילדי‑אמריקה, זו המפליאה ומרהיבה את בן‑אירופה, איננה חריצות חדשה כלפי העתיד, כי אם תוספת של שעבוד ביחס להווה. כל זה ועוד כמה סגולות‑הרגל אחרות – כמו מוסד ממלכה השוה לכל נפש ומוסר חברה שאין לו עליות וירידות – כל תרבות‑נושנים זאת מקורה בחסכון: בן‑אמריקה איננו תורם בעין יפה בשביל העתיד. מזה הבהירות, הקנאה לסידור‑חיים ושויון הנפש לסדר עולם. אישנו, בין שהוא גר הכרך ובין שהוא תושב השדה, הנהו נלהב לגדולות וקר‑מזג לנצוּרות; הוא מעריץ את העסקים ואת העבודה לא רק בגלל התועלת, כי אם בעיקר מפני שהיא יכול לזוּן בהם את עינו הפקוחה ולתפוס אותם כריבּוּי של חיים. אותה מרבּית החיים האחרת, זו המצורפת אל המציאות בדמות ערפלי עתיד, אין איש בן‑אמריקה מחשב; הוא רק מפטפט על‑אודותיה המון מלים רכות ומתוקות. בין עתּוֹת החיים העתיד הוא בשבילו כעין בּייבּי מתוק, אשר מזמן לזמן נעים לתנות אתו על לא‑דבר אהבים ושעשועים. בדרך זו מתהווֹת שם הדרשות על האמונה, על מרחבי הצדק הרחוקים, על גן‑עדן המוסר של עתיד‑לבוא. אבל שמש ההזיה נוטה לערוב, הבּייבּי – העתיד הנחמד – הולך לישון בערשׂ השכחה; האמריקני שב להיות דומה אל הדומים לו – אל ההוֹוה המבוגר ואל העמל הנשלם.

רבים מבינינו, המזים עדיין יום‑יום אל תחת שׂפמם ממי‑הבוֹשׂם של התחיה, שבים לאט לאט אל המעגל הישן של היהדות. פה, בקרפף, פרוּש זה, שאדמתו היא רבת‑יחשׂ מדם ומדמעות ומספיחי הקדומים של כתבי‑הקודש, מתגוללים על כל צעד ושעל שיירי האמונות והדעות של אבותינו, וכל אדם מישראל רשאי גם בימינו לבחור לו מהם, לצרכו או להנאתו, כל שׂריד אמונה מתּממת וכל פליטת דעה מעוולת; ואולם בין השיירים האלה, שברובם הם פסולים מרוב שימוש ושם‑קדשם הישן מחוק כבר מעל צורתם, יש גם מספר נוסחאות העומדות עדיין בשלמוּתן והן מיועדות, כנראה, לראות חיים עד יום אחרון, עד אשר תתכּוֹנן ביהודה מסורת חדשה. הללו, נוסחאות הגאוה של היהודים, הן אולי החלמיש האחד שנוצר בידי הגלויות, הכוח החיוני שבהן הוא אולי התמצית החריפה ביותר שנבראה על ידי אבותינו מים דמעותיהם הגדול. טעם העבר של אלה מתוק בפי היהודי בן‑זמננו מטעם העתיד של הענוה, זו המחכּימה את האדם גם בצרה ועלבון; וכל הטועם מהן פסול במקצת ליום המחרת של האומה, כשכור הפסול ליום מחרתו.

אחת הנוסחאות האלה, הפגומות אם מעט ואם הרבה מבחינת האמת, הוא המאמר הנאדר על דבר הלב היהודי. הוא עצמו, עתיק היומין, כובש את דיבורו ומגלה את כל יהירותו במשפט אחד קצר, לאמר: הלב היהודי הוא הטוב שבלבבות; ואולם הוא הוליד צאצאים ובני‑צאצאים, והללו ממלאים את חלל עולמנו הגוּת ערבה ותמימה. בפי האחד מהולל רגש הרחמים של היהודי, כאילו ברור הדבר כי רגש זה – הרך והנמהר, הגונח להנאתו וכושל להותו בדרך המרוצה אשר מן החמלה אל מעשה‑העזר – משמש בנפש היהודי אב ולא תולדה, עיקר‑חיים הצלול עד היסוד בו ועומד בפני כל המידות הרעות של האדם – ולא הרגל‑לב המכוּון לתעודתו מששת ימי בראשית של הגלות; השני מזכיר לכל מי שבוחן את הטבע היהודי, כי יש רוֹך לא‑ישוער לחושיו של הישראלי, לאמר – מין תכונה נאצלה של ימות המשיח, המביאה את האדם לידי עלבון זוועה למראה הדמעות ומשמע היללה, הגורמת לו שיהא רואה את העולם שדוּד בשעה של אכזריות, החותמת את מוצאי פיו מלהגיד לנוכח כל כאב ויגיעת‑חנם וביטול‑חיים: אף זה טבע תחת השמים!; השלישי פותר בלחש ואומר, כי על‑כן היהודים פוחדים פחד מפני המות – יען אין אדם בארץ אשר יתעב כמוהם את שיקוץ הכליה, זה המתגלם כאחד בפצעי המות ובתחלוּאי הרשעה; הרביעי מבשׂר, כי זה שפע הרחמנות שבישראל נשתפך לעולמם של עכו"ם והשקה את אמונתם והעלה בספרותם שרטונות לאותה החרדה הקדושה אשר שמה בישראל חליפות: כליון‑נפש ויראת אלהים ואהבת הצדק. כל אלה וכל אחיהם גם יחד אינם ממלאים אלא את צו אביהם, הלא הוא המאמר המפורסם על דבר לב‑החסד אשר ליהודי.

האומה, דוגמת היחיד, אין דרכה לגלות את סתרי הלב; כל מקום שאתה מוצא כינויים בולטים למידות הלב – סימן שאתה עומד ברשות שמיעוטה מדור‑אמת לחיבה, ורובה מקלט‑ערמה לפחדים ולספקות. שכינת ישראל, גם בימי מרודיה, לא ניטל ממנה אור עיניה. מתוך ספרי יראים רומזות לנו – דרך רקמת הסוד של מוּסר וחסידות – כל מיני אזהרות חמורות, שאינן בעצם אלא נסיונות בחינה לגבי הלב היהודי. הללו נתחברו ברובם בימי‑הבינים, לאמר – בזמן שמעלת החסד היתרה של האדם הישראלי היתה בבחינת מוסכם אלוהי, ואף על‑פי כן התחכמו גם אז חוקרים כפוּתי רוח לפתור את החפּזון התוסס בכל מדוֹרי הלב של העם הזה עד לתחתּי תחתיים. הללו, חוקרים פרושים משאר כל האומות, היו בעולמם כאדם הראשון בשעתו, שלא ידע את כוח ההשואה; הם לא יכלו להשוות את ישראל לעמים לשם בחינה, מכיון שיצרי עכו"ם היו בעיניהם מחוץ לכל תואר, ועל‑כן לא יצאה להם מעולם כל מידה נכונה; השלילה הפכה בידם למוסר והנוֹחם לחסידוּת. ואולם אף הם דרשו מתוך חילה והשתוממות כמה וכמה דרכי התנהגוּת של היהודי – החל בהתלהבוּתו המוּפרזת, שאינה באה לפרקים מתוך גבורת הרגש אלא מתוך חולשת המזג, מזג זה שאינו מעמיד מחיצות של ממש בינו ובין הדברים, וכלה בהתמדתו המופחתת, זו אשר בגללה קיבּלו כל מעשי התועלת של היהודים צורה מבוהלת של חנינה והיו בכל דור בגדר נדבות הנקבצות ביד הפורענות, היא הגבּאית הישראלית של כל התקופות.

דומה הדבר, כי הרבה תשבחות סגולה של היהודים יקפצו את פיהן עם בוא היום הגדול והנורא אשר בו יקום העם הזה לענות‑עמל; ואולם יד העתיד, אם תיכּוֹן ככל חפצנו, לא תחוס גם על האגדה התמה והתמימה בדבר הלב היהודי, זו שהיא כעין כבשׂת הרש לעם ישראל. כל הכזבים הנאצלים האלה, אשר תמכו את יסודם בתכונה אחת גדולה ונכונה – הלא הוא כליון‑הנפש הישראלי – והפכו במרוצת הדורות כל מידה של חפזון למידה של התלהבות וכל צדקה נמהרה לחסידות‑לב קיימת – כל אלה ימוֹגו באפס יד בפני אלם האמת אשר יבוא כצרי לישראל; ולא ישאר מהם בלתי אם הריח הדק אשר לנחמות מתות.

נגינה ביחידות חדלה זה כבר מהיות דבר שכיח בין היהודים. מכל כלי-הנגינה המשׂיחים את הלב – מן החליל נעים-הכפר ועד הפלייטה האצילית – השאירו היהודים לעצמם לשם שימוש רק את הגרמוֹפוֹן האווילי ואת הפּסנתר המהודר, הרעשן והמתפאר לשוא. אבל לעומת זה מוכנים נערים וזקנים יהודים בכל יום לעכּל בציבור ובצפיפות גדולה עד מאוד את מזון הנפש הרוֹסס אשר קורא לו: נגינה. הדבר נעשה כמעט לתכונה, לסימן טוב של מזג עממי חם ונעלה.

ביקור אחד בקונצרט, בתוך אחיך הנבהלים, יעורר בך ספק ותמהון: כל מצח עמוּם וכבד, הפנים מביעים בגלוי קוצר-רוח, העורף המתכּווץ מספר לך על-דבר התאפקות שלא מתוך נחת רוח. חסרה גם השלוה בעינים, זו המעידה על הקשבה תמימה, על מרגוע הלב של האדם הנוהה אחרי הצלילים בלי כל כונה. ואולם ביחד עם זה אתה מרגיש, כי כל המון האנשים אשר באולם מצייתים לערוּת אחת משותפת ומובנה לכולם עד מאוד. מה שמה כי תכנה אותה? את זה לא תוכל להגיד, יען כי התכּוננוּת החושים הזאת לא נוצרה לשמה, לשם יחוד עם שפע הנגינה. היא הובאה מן החוץ; גרמו אותה: פרסום שם המנגן, הצורך להיות בין הבאים, היראה הכמוסה של היהודי מפני המחסור – ואפילו כשהמחסור הזה הוא רק מחסור בנשפי נגינה. הנגינה בעצמה מענגת, כמובן, רבים מבין הקהל; אבל מה שכלכל את נפש כולם, סיפק להם את התעוררות החושים, עורר בהם רגש של חובה – זה היה דבר-מה מוכן למפרע. מושג הנגינה כאילו נתבּדל, נעשה חומר ראוי לתפיסה ולעשׂיה. היהודים הזריזים האלה הלכו אל נשף המנגינות בשביל לקיים מצוה, בכדי להצטרף אל אחרים, למען המלט מרגש האכזבה הנגרם על-ידי הפסד. פה היא נקודת ההבחנה הניתנת לראיה גמורה: הם נוהרים כולם אל המנגינות לא כדי לזכות, כי אם כדי שלא להפסיד. גם בקונצרטים אשר במדינות הים אין הקהל מצטרף כולו מיחדים חומדי-נגינה לתומם; אבל ענין היחיד אינו נמחה שם כליל מעל הפנים. לעומת זה הנשפים שלנו הם נלהבים כל-כך יען כי הם מעשה רבים: סלד-הלב של שומע בודד אינו צריך לחפּשׂ אחרי הד נפשו של שומע אחר; כולם יושבים מין ישיבה שיש בה עשׂיה, ועושים את שלהם.

עם גמר המנגינות הם מוחאים כף. במחיאות-הכפּיים הנשׂגבות של אחינו היהודים יש תמיד דבר-מה המעליב ומבייש גם יחד. זהו מן פרעון ללא חשבון של מבלי עולם. למראה השכר הזה, הניתן שלא כדין, אתה נפעם וזועם בלי-משׂים; ככל דבר שאינו מתאים אל המציאות מעוררת בך גם ההתלהבות הזאת, על כל ספיחיה, אי-רצון, אי-אמון, אי-סבלנות. השילומים האלה, אשר אין הנאה קודמת להם במידה נכונה, נעשים בן-רגע לסמל של קריקטורה, לדכי נואש של יצור מסכן אשר אין לו הבנה לצור כהוגן את הצורה הקלה של הבעת תודה. כי הנה זה עכשיו נגמרה המנגינה הארוכה והכבדה: מי שהבין אותה כבר שילם די מחירה בהקשבה מכוּונת, מיגעת; אשר לא הבין – עינה את נפשו שעה ארוכה בחששות על דבר תכליתן של יצירות-נגינה כאלה – בין כה וכה וגמר המנגינה הוא גם רגע המרגוע הנכסף, העולה בד בבד עם גמר השילומים למנגן. אבל כזאת לא תהיה אצלנו: מחיאות הכפיים מתפוצצות פתאום כרעם, כבשורה אווילית שלא מעלמא הדין. לפניך מין שקר מהביל ונשגב גם יחד: המון אנשים שולחים התלהבות תעלומה לאוויר העולם, מרעיפים תודות לאין חקר על ראש איש מנגן אשר הכביד את שבתם אתו באולם. אבל הנה הגיע התור למנגינות הקצרות, הזולפות למשעי, המתוקות לכל אוזן שומעת, העושות לרגע אחד את כל איש אקראי למניד-ראש על אושר, למבליג מתוך מתיקות על כל יגון. רגע ומשנהו ארכה המנגינה ונדמה. יש עין רטובה מהתעוררות, יש כף מתרוממת למחיאות, לשם צורך העולם. אבל הבאים בנשף הם יהודים והם מריקים את כל כלי נפשם: הם מוחאים כף לבלי קצב. הזר הרואה אותם מצטחק, מהרהר אולי בנדיבות על התלהבות המזג של הקהל, אשר כרוב הענוג אשר שׂבע כן ירבה להשיב תודות. אבל מה שנאת את ההתלהבות הזאת, אתה שומע בודד! היא מענה אותך כחרפּה, כשכרון בּוֹשת של אחרים רודפי-רוח, כצלם בלהות של הון הולך לאיבּוּד על לא-דבר. הנאמנה ההתלהבות הזאת? שבעתים ירע לך אם תאמין בזה: כי למה יסכּוֹן ההמון הקלוֹקל הזה, המפיח התלהבות אדירה על-נקלה – על פי כנור, על לוע פסנתר? מה יתן ביום צרה, מה יוסיף ביום נצחון?

היהדות הגרמנית, בת-רוּחמה לכל עדת ישראל, כרעה למעצבה במרומי העולם: מימינה עם אדיר, נוהם במעגל מצרים וזועם מסנוורי נקמה; משׂמאלה אוהביה אשר בטחה בהם עד יום אחרון, והם כולם כנבוכים וכערופי רוח; ועל ראשה – אבינו-גורלנו, זה שר ישראל אשר בעת צרה יהיה כריק וכפוחז ולא יזכור רחמים רבים ולא ידע עצה נכונה ולא יבין נוחם לאמתו. כבתולה פתיה, אשר כתומם ישיגוה יחדו הפחד והאסון, כן נפלה לארץ היהדות הגרמנית; לא כגבר אשר הכין את נפשו בעוד מועד, כי-אם כאיש ערום ונרפה אשר קיוה לשנות את טעמו בחפזון, ביום בוא ההפכה, והנה נשתבש עליו גלגל המזלות והריץ את הרעה לפני זמנה.

מוסר ההשכל, היוצא מאידם של יהודי גרמניה, הוא זר ומפתיע מאין כמוהו ועלול להפוך על פיהו את פך השמן האחרון של הגלות. גם גירוש ספרד בשעתו לא היה במידה כזו מאורע פתאום, נחשול סופה, גזירה שאין לפניה אזהרה ואין לאחריה חנינה; אפילו הריגות אוקראינה, אלה שבימי חמלניצקי ואלה שבימי פּטליורה, נתכו כשואה רק על ראשי היהודים ולא הולידו בלבות המעונים חידת אימה יתרה. המאורעות הללו, העקוּבּים מדם, לא היו ממזרים כי-אם בנים כשרים, כביכול, לשנאת ישראל; דורם ידע את דרכם, צפה מראש את דמותם, רעד בעוד מועד לזכרם, כאותם העלים על העץ המתחילים ברעדה לפני עצם הסער, בעוד הרוח משכל את כנפיו בקצה העולם. היושבים באהלי יעקב לא ידעו מימי-הבינים ואילך טעם של מפּולת – על הפחד האווילי ועל טמטום החושים הנגררים אחריה; חידוש-גלות זה קרה עכשיו לראשונה בגרמניה; שם נפלה לפתע פתאום חומת בטחון של יהודים שהיתה עטופה עד חציה שׂריג זכויות והרגלי אזרחים. צרת גרמניה שבימינו תירשם בתולדות ישראל לא כפגע גדול מפגעים, כי-אם כמכשלה ראשונה למנין; סופר הקורות יעיד על כל הגלויות, כי לא נלקח מהן מעולם חסד הטבע האחרון, הלא היא ציפית הלב שלפני הרעה; רק על גלות גרמניה יסופר לדור אחרון, כי לא קמה עוד כמוה עדת אנשים אשר לא ידעה להבחין בחליפות העתים. יום אחד התהלך שבט ישראל והוא נושם ושואף, כביכול, בקול מבשר, ובמלוא כל פניו שפוכים תפנוקי נכר – ולמחרת היום צפד גרונו ופניו חמרמרו כפני עבד אשר הקיץ מחלום טוב; עוד אתמול כבד כרכוב ביתו מן האזובים אשר למסורת זרה, נפשו היתה לו כְחַלת-כלאים נאצלה והטף אשר בחיקו היה לנגד עיניו כפרי מולדת – והיום יציץ לבדו מפתח ביתו ויתבונן עד בוש לראות אם לא נשאר מכל נפות אשכנז שביל נבדל ונשכח, זה הצפון מאז ליגיעי-כוח או ליהודים יודעי-ענוּתם; עוד תמול ושלשום מתקו לו מריבות צדק, אשכלות מליו עברו בכל הארץ כמרכולת יקר, וזו היהדות העתיקה, חַיַת הקודש, נגררה אחריו בשלשלת, ככלב מוֹרשה נאלם המאציל על הנוהג בו מעט חן ויחש ועקשות אין דומה לה – ועתה הנה ישב דוּמם ומשמים, מבחוץ קול ענות זרים, ומבפנים ירבץ לעומתו זה יצור הקדומים אשר קורָא לו יהדות, שערו סומר, עיניו כלפידי נצח, לועו פתוח כעתיד אין-חקר, והוא נראה כאילו יפליט עוד מעט ילל חרון.

יש אבלים מיוחדים בעולם המתאבלים על מתים ומתיהם לא ראו מעולם חיים גמורים: אלה הם אוננים יהודים המבכים זמני ישועה וזכויות טובות וחסד לאומים. אין אבל רמיה כאבלם ואין דמעות ריק כדמעותיהם; הקטן בשבטי עכו“ם יודע את העדנה שלאחרי בליה, זו המתעלמת כהד חמודות וכתוגה ערבה בשירי גבורים; ואולם היהודי הרַגָז או המתראה, שאין בידו מתנות שלמות, אינו יורש מאומה מאבדותיו היקרות; לא גאות זכרונות ולא ענות נסיון. דברים שטבעם מלא – קצם נכון ומותם ציוּן אמת; אצל היהודים אתה מוצא הרבה תקופות טובות שדמותן כדמות הנפש של היהודי, לאמר: מעט רוממות ועדיים למראית עין – ורוב שטח ורוב בנין שאינם יוצאים לעולם מבחינת העצב והפלא והיגיעה. כזאת היתה גם תקופת הפּדות של יהדות גרמניה, מראשיתה – בימי מנדלסון הישראלי הפילוסוף קטן-התואר המשעשע את חכמי הארץ ופותח את לבם לחיבת יהודים – ועד אחריתה – בימי הלצים הישראלים שבעידן הרפובליקה, המהלכים בקרב עם הארץ ועל עיניהם התוהות אֲפֵר כשר של מוכיחי-צדק וקנאי-תרבות. בכל ימי הרמיה האלה לא כהתה שם יראת עכו”ם גם בלב יהודי אחד, אם עושה הון או ספרים או חידושי-תקופה, ולא נס ליחה של תכונה ישראלית אחת, אפילו אחת מאלה שמשכנן סמוך למדור הפרצוף. זאת היתה תקופה ארוכה, אבל לא אמיצה ומתונה, כדרך יצורים המאריכים ימים; כולה חפזון של התרוממות, נרגנות של שמד, תאוה של הצטדקות; רבים נלחמו לה בחרף-נפש, ואולם אף אחד לא שב אל מקורו, אל שדה היהדות הנטוש – כדרך מנצחים ישרים השבים לאחוז במחרשת המולדת; רבים שמחו את שמחתה, ואולם אף אחד לא פתר במסתרים את ריב הנצח אשר בין יקר ליקר, בין טוהר גזע לטוהר גזע, ובין מידות החיים התמות של אשכנז לבין תשוקות חלדה האחרונות של היהדות. גם תקופה גאיונה זו, כהמון תקופות אחרות בישראל, היא רבת שמות, דלת מסורה ועניה מאין כמוה במעשי פתרון; היא העשירה יהודים בחומר וברוח, אבל היא לא האצילה על יהודים רבים כבוד חדש – זה שמקורו תמיד החיים הגמורים.

נערי-נביאים אדומים התהלכו בחוצות ברלין, דרכו ברגל קלה על גללים של כסף-נייר והיו מנבאים חד אל רעהו: הרבולוציה הולכת! – ואולם נבואתם, עליזת הסנוורים, לא נתקיימה. מאז עבר רק מחזור קטן של שנים רעות, וסיר גרמניה, הרותח בלב אירופה, השחיר מחימה ומרעב ומנקם. הזמן ההפכפך מעד בחוצות ברלין ושפך לארץ את פך השמן של הרבולוציה. זמן-מה עוד תסס השפך מאליו על מרצפתה החלקה של בירת אשכנז; קהל חתולים צנומים, מיללי המרד הותיקים, נקהלו על יד מי-האפסיים והיו מלקקים בחץ לשונם את הנוזל היקר, ואולם עוד מעט ומקרוב ומרחוק התחילה מגיעה שעטת רגלים כבדה: העוויל הגרמני רודף אחרי אברך יעקב, למען ענוש אותו על חטא קטן ונורא – על חטא הדיבורים הריקים.

מה רבו בימים ההם הדיבורים הריקים אשר חוצפתם היתה עגולת רגלים כעין השממית ושלחה את אצבעותיה הדקות לרוחב ולעומק, אל העבר ואל העתיד! באווירה של גרמניה המנוצחת נצטבר לאט לאט כעין שממון צורב, זה המצוי לאחר כל משחק מביש ותפל. ואולם אלה אשר קראו בארץ ההיא לחידוש החיים לא היו בבחינת טורפים ודורסים; הם לא זנקו בהוד ובאימה מתוך היער העבות של העם דוגמת גבורי ההפכה של הצרפתים; הם לא התאוו לראֵם המלכות, לצבי ענף-הקרנים של האצילות, לאיל הנגח של הכהונה; הללו, גֵרֵי המרד הכשרים של אשכנז, לא היו בעצם אלא חתולי בית, וכל מלאכת הטרף שלהם כלתה אל הבלי העם הקטנים. הם צדו את ההבלים האלה כצוד את העכברים, ולא הרפו מהם עד שטמאו אותם במות שמצה. תוכחתם לא היתה ראויה לשמה, מפני שהיה בה הרבה מזדון הנקמה; אמיתם נסרחה על שפתיהם כנפל אמת של לצים. הם לא הלהיבו את הלבבות, דוגמת המורדים הישרים המקנאים לעתיד, אלא הוציאו את חום נפשם לבטלה מתוך יללת מחנים מסביב לישן – קריאות קנאים משאירות לפעמים הדים, אך יללת הוללים סופה שהיא מעוררת יללת מענה גם במחנה השני. גרמניה לא גידלה מעולם מצחצחי חיים ומוקירי לצון; אשת חיל זו, היושבת בחדר הפנים אשר בבית אירופה, שומרת בלבה רק זכרון אחד – מר ומתוק גם יחד – על דבר חטא העגבים אשר הביא עליה לפנים איש פלאי ולץ, הוא היינה מזרע יעקב. ואולם שאר מוכיחי גרמניה היו תמיד מסוג המטיפים, אלה שאינם פוטרים את עצמם ממורא הצבור. והנה נהיה בארץ הזאת הפלא המבדח והמביש: אנשי גזע, הטבועים עד חצי נפשם במסורת אומה, נטלו על עצמם לדקור בדרבונות של גידופים את הצלם השמן והמגושם אשר קוֹרָא לו תפלוּת אשכנז! אנשים תמימי דמיון, ללא חכמת רזים של לצים או קנאים, הלכו להפוך לב עם; את ידם הכבדה לא מרחו במור האהבה, אם חכּם לא עשו ממתקים ובעיניהם לא העלו אף רשף אחד יקר. הה, אף חצי תאותם לא באה לידם, זו תאותם לא תאוה; לב אשכנז, הלב הגדול והנקשה, רק פּרפּר תחת ידם הצובטת.

באין אהבה יפשע כל מוכיח. שוט המוסר של מחדשי גרמניה לא היה קלוע ממשי האהבה, אלא מרצועת העור של שעיר עזאזל; הללו, הרצועות הטמאות, ניחתו בבשר עם אשר נתמסמס בימי מלחמה; הם השמיעו צליף פרוע, זה הצליף המבזה אשר קיר גבולות לא יקהה את קולו והוא הולך ונשמע לאזני עמים זרים. והנה השוט הזה, המר והנמהר, נמסר לסירוגין גם לידים נמהרות של יהודים. דיבורי ריק, קלים כגידופים, כיסו כארבה את שמי גרמניה; דומה היה, כי רגב עצום של תליינות דיבורית נשחק לאלפי פירורים והללו נפזרו בידי משחקים על פני ארץ רחבה. הן הדיבור של היהודי היה כאן ללא הועיל: הזמן היה מר עד-בלי-די. תאות הנפש של היהודי, המרתיחה בשעת ויכוחים, היתה אף היא כעוכרת: העם הגרמני היה מזה-יאוש – וכל הנלהבות, ואפילו נלהבות הפה, היו בעיניו כזיקי חדוה של זרים; הוא היה מזה-רעב – וכל שפע, ואפילו שפע של דעות חדשות, גרמה לו קנאת סנוורים. כאן הגיע לידי מורא ליקוי ההשפעה של היהודי: – כל אותה ספרות עלונים נפוחה, שהיהודים יצקו לתוכה את לעגם המיוחד – הצף תמיד למעלה – היתה מדברת כדבר חכם אל רשע. כל התוכחות המאליפות היו רעות וחלקות, כביכול, והנפש השומעת – אילו רצתה לקרב אותן אל עצמה – לא יכלה לאחוז בהן. ואולם מאות האברכים היהודים,שהלכו מטוב-לב להיות בין מלעיגי גרמניה, היו מדברים בעיקר להנאת עצמם. פה צפונה חידת הכשלון: היהודי, שיצר בעולם טבע שני – מין פלסתר של טבע – ושיוה על הדיבור יקר רמיה של עלילה, התיפּה ימים רבים לעיני כל גרמניה בחינו זה, הטוב ואינו מיטיב.

רבים מבכים עכשיו את הרוחניות היהודית, שנגזרה עליה כליה במדור אחד גדול שבאירופה והיא כמצניעה מעט את שיחה ואת טעמה גם בשאר כל העולם; ואולם תאנית אמת זו כשרה רק כאבל אחים ולא כאבל אומה. דמות האומה הישראלית, אף-על-פי שהיא נתונה עכשיו בעולם המרבה מיום ליום חנופה וכעס וחמס, מתקינה את עצמה בימינו למידות של ויתור, וראשית לגז הויתור תהיה זו הרוחניות היהודית, המשמשת בידי ישראליים רבים כמין עסק, מעין בית-משרפות לחמרי רוח משכרים. כי גם היהודי בן זמננו לומד על-פי רוב רק למען עשות דברי לימודים לביתו; ויש שהוא מפלפל את לימודיו, כשם שיהודי בן תקופת ארבע הארצות היה מערבב פלפל ביין השרוף. מפלצת הגורל עשתה לנו בשניה ויצרה המון יהודים מוכרי משקאות חריפים; הללו פזורים בגויים כאבותיהם אנשי היי“ש, ואף הם מוזגים מתוך חביותיהם לבני עכו”ם הבאים לקנות אצלם שׁכרה.

‘תורה לשמה’ – פרח מסתורין זה עלה לפריחה בביצת השפל אשר בימי הפרושים, וכבר מטרפיו הראשונים עלה ריח מריחות הקדם – חריף ומשומם גם יחד. כל הדברים במזרח יש בהם גילוי וכיסוי בפרצוף אחד, וכפל-משמעות כזה היה גם למושג של לימוד התורה: למד למען תקיים, למד למען תתקיים. וככל אשר שפלו הדורות כן הלכה ונשתלטה הנוסחה הכפולה והערמומית הזאת, שהרבתה את הלימודיות בין היהודים וביטלה אצלם את הידיעה. לבסוף נעשתה הרוחניות בישראל מעין ראי-מבריק מצד-פנים ואטום מצד-חוץ; כנגדה לא ראה הרואה אלא את עצמו, דרך גלמה המזהיר לא נראה העולם אף כמלוא נימה. הספר הפך לראי נשים, היהודי הלמד התחיל מתיפּה, כאותה אשת הרמון הנאלמת בצהרי יום קיץ על שפת אגם מים רוגעים. ואולם כל זמן שהיהודים עסקו בלימוד תורה בלבד – לא היתה נפשם דומה אלא לשבויה המתקשטת מתוך בטלה ועגמה בכל מין רוחניות מוזרה, כדי לשעשע את שליטה, את אשף הגלות הגיבן והמאריך ימים; עוון הזנונים בא לאחר כך, כשנפתח לפני היהודים העולם וכל גמוליו, והלמדנים שבהם התחילו מעשׂים את רוחם לעיסה של נחתומים הנפוחה היטב היטב. איש-הרוח היהודי, האחד מרבים, נושא עליו רבב-זוהמה של חטא קדמוני מיוחד: הוא הוא המתחכם בלי יודעים להפחית מן הלימודיות את כבדה ואת עצבונה. העילוי שלנו הוא רב כשרונות, המתמיד שלנו הוא עשיר בלימודים, אבל שניהם אינם אלא פטריות דלות-שורש ורחבות-ראש; גם הצדיק שבלמדנים האלה, זה הממית את עצמו באהלה של תורה, הוא בבחינת מוקיון הנהרג בשעת עשית להטים. החכמה היהודית אינה באה בצבעה ובריחה; היא כמעט תמיד רבת סממנים, ומוהל ריחותיה יש בו משהו מיקר זנונים, זנונים שפירושם תמיד: תאוה או התלהבות או חקר רב הבאים בצדיה. את אנשינו התורניים מנוולת עניות נפש שאין לכנות אותה כמו: הם חמריים עד מאוד בתוך תחומי תחומים של רוחניות. מבחינת יסודם הם דומים במקצת לנשות הפקר, המרבות אהבים לא רק בשעה שלבן ריק מכל אהבה, אלא גם בזמן שנפשן משובשת משנאה או בחילה; לפיכך אתה רואה המון יהודים מלומדים שסחי יצרם עומד בעינו כגביש ואינו מתמוגג אף כל-שהוא כנגד להבה של תורה; ולפיכך אתה רואה המון אנשי-רוח מבין היהודים שעוורון חושיהם נשאר קרוש ואטום למול אור המדעים, דוגמת תבלול זה של העוור שאינו זע כנגד אור החמה. חכמת האנשים האלה עושה על-פי רוב לעצמה ומבהיקה לאחרים, תחת היותה מצווה להאיר לעצמה ולעשות לעולם. חכמה זו יודעת לפתות כקדשה או כמכשפה, אבל אין בכוחה לתת דבר משלה, ולו רק דבר שנקנה מתוך נסיון. שבע ביום ראינו את פרצופה החד והחנף, אבל מעולם לא חשנו את מציאותה מתוך החיים עצמם. היא אינה מגידה את שם מולדתה הישראלי, כאותה זונה ששארית ישרה כופה אותה להתעטף בשמות זרים כנגד עוגבים; היא אינה נעזרת בעם מחצבתה. אף-על-פי שהיא תובעת לעצמה יתר תאוה ויתר כשרון בזכות טבעו המיוחד של היהודי; היא אינה יודעת לנחם, אף-על-פי שהיא מפשקת שפתים ומחליפה בנקל סוד-עולם אחד בסוד עולם שני; נמנע ממנה גם להשׂיא עצה ביום צרה, מכיון שבזפק שלה, הממולא בכל מדע, אין מאום מן הידיעה הנאצלה והטובה אשר מקומה בלב.

הרוח היתה מעולם עטרתם של אצילי ישראל. אולם רק בתחילתה היתה תפיסה רוחנית זו מצומצמת באמת, אז בזמן שהוציאה את כל כוונתה למען ראות בעולם נפש אחת ודברים רבים; לפנים בישראל לא נחשבה הנפש למשהו מופשט ומשוער שאין בו כדי לשׂבּר את האוזן, כי-אם לממשות המורכבת, כביכול, מחומר ומרוח גם יחד; ועל-כן יכלה התפיסה העברית הקדומה לנסח חשבון אחרון של העולם בדמות נפש אחת ודברים רבים, בניגוד לחשבון ראשון של חומר אחד וצורות שונות. במשך הדורות שיכל עם היהודים את כלי-חייו היקרים, וזה נופת הקדומים אשר לתפיסה העברית נתקע בזה אחרי זה באבנט הרועה-האמורא אשר בסביבות נהרדעא, בכיס האדרכּמונים המסותר אשר ליהודי בן מגנצא, ובמחבוא השטריימיל אשר לרבן בן פולין. לבסוף התליע הנופת, נתמסמס והבליע את עצמו, הוא וכל תולעיו יחד, בבשרו ובדמו של היהודי בן הדורות האחרונים.

טול מן האנטישמיות את מיטב כזביה – ועדיין היא מחלה שיש בה מעט מן האמת אשר למדווי העולם הגדולים; טול ממנה את תעצומות פשעיה – ועדיין היא אחד משגיונות האדם אשר הטבע לא מנע מהם נפש ורוח חליפות; טול את טומאתה מבין כל שוליה – ועדיין היא רחבה מכל אחוה ועמוקה מכל דעת. נסה נא להזים אותה עד תכליתה – והיא תעמוד כאליל כבד הנעלה מכל נוחם; הסירה מעליה ברוב עמל את כל לבושי עברה – ובן-רגע תצמח לה אדרת חדשה מאטון התקופה; הרימה את לפּיד העתיד אל עצם דמותם – וכהרף עין יצא מלפניה רוח אדיר המפרק הררי אמת ומשבר סלעי משפט. ואם תעשה לה סייגים לאין חקר – היא תכריע את כולם; ואם תקים לה הרבה אויבים מבין צאצאי הערמה והחכמה – היא תפיל את כולם חללים. אין זאת כי חוק בה, חוק עולם אשר לא יעבור; או תועלת מבישה אשר לא תכזב.

אומות העולם יצרו מתוך עונג דמיון את דמות האגדה של היהודי הנצחי הפוסע על פני תבל ועקבותיו מרחפים כצל; לעומת זאת רשאים אנחנו ליצור מתוך צער-נקמה את תואר האנטישמיות כשממית נצחית המדלגת מארץ לארץ ומפריחה בחלל כל העולם את קוריה המעוכים והמאוסים. ואולם יש אשר רמז מרמזי גורלנו כופה אותנו לנחש, כי בלעדי האנטישמיות היינו אולי כצוענים, לאמר: עם אובד בחדלון, אבק אדם אשר לא תתכן כנגדו כל מידת הסתכלות. זו האנטישמיות, הטמאה בידי טמאים, כשרה בעיני הטבע הדואג לתקן כל מעוות מתוכו. תפיסת העמים אלה לעומת אלה ניזונה בבת אחת ממראות רבים: מן העבר – על גבורותיו ופשעיו; מן העתיד – על תשוקותיו וחלומותיו; הארץ מאצילה דמות מתארה ומחיי עמלה, הלשון נותנת את שיחה ואת טבעה, הדת מראה את נפשה ואת לבושה, וכל אלה מצטרפים יחד לדמות הסתכלות רגילה, זו המכעיסה ומפייסת כאחת את הזר המסתכל רק עם היהודים התהלך בתבל ללא מידה נכונה. ארצו ולשונו נצפנו בבית הגנזים של העבר או של העתיד; על דתו התימרו עמים רבים כי לקחו את מיטב נפשה ואת יקר לבושה, ושאריתה היתה בעיניהם כקליפה ללא ליח. חדלו איפוא כל המראות מישראל; קהילת יהודים נעשתה מבחינת טבעה כעין מושג שובת: לא מלחמות נגף, לא פשעי אומה; לא קנאת הווה ולא תחרות עבר; כולה היתה כמין טבעת סטוּרנוּס המצורפת מחלקי הויה קרושים. כל מועדיה, הלוהטים עדיין בחן-עצב אין-דומה-לו, קבלו את מורא-הודם מן החוץ: – “כל נדרי” ספג את רטט הנוחם של האנוסים, ליל הפסח המה מחרדת קודש בגלל עלילת הדם, כל תפילה בציבור קנתה לה יחוד ותאות נפש בעוון אזני עכו“ם אשר שתו עליה מסביב. עדת יעקב במגנצא או בקורדובה יכלה להידמות לחבר אנשים ריקים ותמימים, יצורי קינים לא-עזים אשר שיח חייהם צורם ללא חמדה את האוזן – אלמלא להטה של שנאת ישראל אשר הפך את יום הקטנות הזה לליל חזיזים. ענות הזוך של רש”י, דהרת הפלפולים של התוספות, צדקת התמיד של נזירי התורה – כל אלה לא היו מגיעות אלינו כמופתי אומה והבל זהרן היה בעינינו כמוץ הזוהר הנושר מרקיע החיים בכל ליל ארוך של תקופה – אלמלא עמדו בחייהן במזל אדום של אימה, אלמלא נתגלגלו אלינו בבוא חליפתן דרך מחילות של דורות טבוחים. גם הבית היהודי, זה שנתערה במושבות הגויים כנוה-שלום מנואץ ופרוש גם יחד, עלוב מבחוץ ומדושן מבפנים – אף לו עשו את רוב קסמיו מלאכי האיבה, ששמרו על עציו ואבניו מֵעַש השממון. ברק חרבם של נוצרי לילה אלה הקרין את שצף העבדות שעל פרצוף הגברים, את תום היצר של הנשים, את עזובת הילדות של הצאצאים. קמטי המצח של היהודי המרודף סמרו והיו לקווי עוז בנשוב בהם רוח-בוז חזקה; הדמות הישראלית שבתפוצות הגולה לא היה לה משלה אור-מזלות, ועין רואה לא היתה עלולה להביט בה ולרצות את מהותה עד כדי תפיסה גמורה; צורת האדם של היהודי – הלאה בעמלה והחרדה במנוחתה – דינה היה שתכרת עם זמנה ומקומה; זאת היתה חשכת גורל, וכל המון היהודים הכשרים, שקיימו בגופם המון תלאות וקיימו בנפשם צבא מצוות לאין חקר – נדונו לכאורה להקבר באדמה הזרה מחוקי-זכר וחדלי-תכלית. ואולם היהדות של ימי-הבינים, הגרה והאומללה, העטופה כאחת סחבות נכר וגלימות מולדת – היתה בת-בתה של יהדות נביאה, אשר נתנה את כל רוחה ואת כל חלומותיה למען העתיד; כל צבאות העולם, כביכול, לא אבו שכוח את עולה של גברת הדתות, והעולם, המשלם גמולות רעים, יצר את האנטישמיות – את שמש האומה של היהודים.

מאדים זה של האנטישמיות מקיף את מסלולו כדרך מאור-בראשית: הרואה אותו בשיפוּלי הרקיע של החיים יודע לנכון, כי דרכו של זה לחזור לרומו של האופק. בימינו הוא הולך סובב את הארץ במסלול רם, וחלקי יהדות רבים נזכרים, נפקדים, נרתעים בכוח משיכה פלאי לקראת עתיד נעלם. נוראה-נשגבה התמונה: שבטי יעקב, צאצאי אומה כביכול, חונים בכל כנפות הארץ; הללו שרויים בצל המנוחה: בטנם מלאה למכביר ורוחם הומיה עד בלי די, ואולם אף מליץ אחד מני אלף לא יוכל למצוא פשר לרצון חייהם: – ביתם כמלונת אורחים מעולם אחר. אלהיהם תפל כמת שחזר לתחיה, טוהר לבבם כחטאים סלוחים. ולעומתם רוגשים קיבוצי יהודים באור זלעפות, והם נראים במלוא שפעתם כה עקשים ונקלים ודווּיים – אשר העין תדמה אותם לרבבות עם.

אנחנו נזהרים מנגוע באצבע קלה בזדונותיה ובשגיונותיה של האנטישמיות המהבילה, כאלו היינו לקויים במורך לב של עבדים שאינם רגילים להרהר אחרי גידופי בעליהם. אמנם כל הכתוב בחרט האנטישמיות מושך את עינינו ומרקיד את לבנו; אבל כשאנו מקשיבים לדיבות מנדינו – אין לנו בגלוי אלא בת-צחוק משקצת, זו הנחשבת אצל הגויים כאחד הסימנים המגונים של היהודים המשכילים. לא יקר-מציאות הוא ברחובנו הטיפוס של מומר לאנטישמיות, זה המתפנק בקרב אחיו על קיא השקר של בוזי היהודים; אבל רק יהודי אחד מאלפי רבבה עלול לשמוע דברי קנטור כאדם שלם, כלומר שיתיחס אל הדברים חליפות בזעם ובלעג ובהודעה כבושה. ובין כל הוגי הדעה שלנו אין למצוא כמעט אף אחד, שיאמץ את לבו וילך גלוי עינים וגלוי פנים אל מקום הנחילים העצומים של האנטישמיות ויהא רודה משם, מתוך עולם מוזר זה שכולו זעף וזמזום ועוקץ, את מעט הדבש היקר שאינו בא אלא מתוך כוורות של שונאים.

כי הנה כל הטוב של הגזע העברי מצוי במידה שוה כמעט אצל יהודי כל הארצות. לא כן הרעות; הללו יש שנתהוו מתוך הזדווגות-כלאים של אופי יהודי ואופי נכרי, ויש שהוטבעו בנפש היהודית בתקופות שונות של שמד ונגישות, בזמן שהחומר הנפשי הוא כמסוס וכל חותם-חיים שוקע בו עד למעמקים; נוספו על כל אלה מחלות הבהלה: כל תקופה גדולה, שנתרגשה לבוא בארץ מן הארצות, עשתה את הלב היהודי כעין מפוח ויצרה בו חום טפל ומשחית. בן-עמנו השתאה עד להשחית גם בתקופת חורבן וגם בתקופת גאולה; אמנם הנפשות העזות שבין היהודים לבשו עם כל מאורע עולם אדיר מעין אפיקורסות חדשה ויקרה ותיבלו את תפיסתן בחריפות מזוקקת. אבל המון עמנו באשר הוא שם היה נוטה תמיד לצהלה ולבהלה; זה דורות על דורות לא חדלנו מהיות עם אומלל, והאומללים מתמלאים בעת צרה חשדים גדולים ומתרוקנים מכל חשדיהם בעת טובה. והנה כל חולשות האופי האלה למיניהן הן בעיקר נגעי המקום של גלויותינו. הם הם נגעי-חוץ גלויים ומביישים ותובעים, כביכול, תחבושת ערמה למען כסות עליהם. כל הכתוב בידי יהודים ומוסד על יהודים אין בו אף רמז לשעות התפלות העוברות על בית ישראל, כשהבית עתיק הימים הזה מתמלא אדים של מחלות נפש וריח-עובש של שיבה מעוטפת ומסותרת מחלחל באוויר עד לבלי נשוא. כל הספרות הגדולה, שנבראה על ידי יהודים לשם עצמם, חסרה את השְׁחור, זה הצבע העז של וידוי וכלימה וחרטה; בתוך ארבע אמות של יהודים לא נראה בדורות האחרונים דבר-מה דומה לקלון-עם. מטיפי העם הזה דאגו למידות טובות, אבל איש לא הוציא הגה על התכונות; ברחוב היהודים, המלא ערב רב של תוהי-לב, נקבעה מעין תמימות מעושה ונלעגה, זו המשערת כי היהודים אינם חסרים אלא רצון טוב בכדי שיהיו טובים.

לחקר סתום זה של תכונות היהודים מביאה האנטישמיות הכוזבת המון רמזים. מתוך השעטה הגדולה של שונאי ישראל, הממלאה פני תבל, אתה שומע לפרקים את הפסיעה הקלה של האמת; גם האיבה המתלקחת על לא-דבר משאירה אחריה מעט אפר חם, ולזה יש צבע, מקום וריח-סביבה; גם השטנה השובבה ביותר, הנמוגה כנביחות כלבים, משאירה אחריה הד-שממון מיוחד המעיק על לב באמיתו. היללה האנטישמית מגבירה לאין-חפץ רק את קולותיה האדירים, אבל שיחה התוסס יש לו בכל ארץ לשון-כזבים מיוחדת, וזו מקבלת השפעה גם מהליכות היהודים, מארחות נפשם, מסתרי אופים. מתוך כך אנו מצוּוים ליצור בעל כרחנו מחקר זר ומוזר של אנטישמיות. עם ישראל הוא בן קיבוצים, ואין לך קיבוץ יהודי שלא יכחיש את סגולותיו המיוחדות שיש בהן משום פגם; כל חלקי העם כאילו קשרו כולם יחד קשר על שכינות מקומותיהם, שברו כל אחד ביחידות את כור הליקויים יקר הבחינות. לא נשאר לנו איפוא אלא לדלות את המכיתה האבודה מתוך מצולותיה של האנטישמיות הרחבה והנרפשת.

חזיון “הדיבוק”, שנכנסו בו עלילה מעטה והמון בּדים, אוצר בקרבו גם שתים שלוש תעלומות-חפץ; אחת מהן היא האגדה בדבר ה“דיבוק” עצמו, זו ששימשה לפנים ברחוב היהודי סמל לאהבת גבר ואשה. מחבר החזיון, איש תמים ונועז מעט, לקח גם מזה אשר יבוא לפעמים מאליו ביד תמימה – מעצם המזל של החיים.

לא רק הנוטר שלוש-הראשים – דת-משה והתלמוד וספרי היראים – גרם לכך, כי איש ואשה יכלו להתראות פנים רק בנתיב הטהרה של המסורת; בבנין הנושנות של היהודים היו הנערים תאי-חיים צרים ואטומים, שנכפרו כולם מבית ומחוץ בכופר אחד. רוח החדשות, הנושבת לקראת פניו של כל בן שבע-עשרה, התגנבה כמעט לתוך נפשו של בחור יהודי רק בהפּתח אשנב קטן לחובות הנועם של המסורת: ביום בר-מצוה, בליל-התנאים, בשבוע של שבע-ברכות. לעומת זה דמתה הנערה במושב הקינים של אבותינו לעליית גג או לעזובת מרתף; בנפשה נשבו באין-רואים רוחות קלות, לעתים שררה שם עלטה הרת געגועים. שטח נעוריה של בתולה קטנה בת-יהודים דמה לחצר הטובה והדלה שמאחורי בית-עיירה, במקום שיש מעט הפקר וגידולי-ארץ לא-צפויים; בתוך מדור הנערות הזה, שספרי המוסר השכיחו אותו מלבם הקשה, חיכתה הנערה עד בוא עתה להיארס ולהשתאות ערב אחד לבחור מיועד ומוזר, עד בוא לה מועד להנשא ולצלול בבת-אחת לתוך מקוה צר ומסוגר של תעלומות בשרים. איזה קסם מסורת מפליא לעשות: ליצור לכל נערה ונערה, מדור למשנהו, תואר אחד של גבר הבא כשליח מצוה, ללא עצת אהבים וללא תחבולות דודים; האהבה השכיחה, זו המשיחה בנקל את סודה בין נשיקה לנשיקה, התרגשה פה לבוא במחבואי-מחבואים של אחד מרבבה, ולא באה במספר בין היצרים של העם. גם האהבה הקוסמת. העוטה יקר לאחד נבחר, כל כוחה היה במקום הזה לעשות נפש של בן-ישיבה לנוכח זוהר-הפנים של בת-מלמד, ואף הנפש הבודדה הזאת נחלצה חיש-מהר מתוך ידיה הרפות. ואולם יש אשר יצור אדם בן-עיירה טורַף בצפרני האהבה הנצחת, זו הטורפת כה וכה בכל מרחבי תבל; היא, אשר קורָא לה אהבה גדולה או אהבת עולם, עשתה לפעמים בין יהודי עיירה מעשה זר ומשחית: היא הקריבה נפש אל נפש. בארץ החיים הלזו, אשר לא היו בה מבואות-סתרים לנאהבים, הערימה האהבה הגדולה ללכת בדרך תחתיות, זו המובילה מן המתים אל החיים.

בין יהודי העיירה, כמו בקרב כל גזע אנשים ירוד, נטל בעיקר על הגברים לשאת את אות הדראון; מנפשם נכרתה הגבורה, תאות הנקמה לא היתה להם עוד, רגש המרד חדל להיות לו שֵׁם ביניהם. אמנם גזירה היא מלפני שר החיים, כי כל מידות הכוח האלה לא יחלפו כליל מקרב אנשים חיים; אבל יהודי האלף הששי הפנו את כל אומץ לבם האחרון כלפי בורא העולם, כביכול. גבורתם השלימה את חוקה בעבודת אלהים, המורד ביניהם היה האחד מרבבה אשר נער את ידיו מדתי אל, המתנקם ברחוב היהודי הלך ועשה בנפשו מעשה שמד. את חייהם חיו אבותינו, עם הגברים, בלב דל וברוח נכאה; על האהבה הם לא ידעו עד-מה. בספריהם לא נשאר לזכרה כל הגוּת וכל דמות. לעומת זה היה חן הגזע שמור בבנות ישראל עד-בלי-די; מעיניהן הרחבות, השקטות יותר מאשר עיני אחים ואבות, נשקף זוהר ענו וחם ונחמד כאחד. נועם גֵוָן כאילו מלל כבוד לגזע, בשרן הזך הרחיף זוהר כל שהוא על מלוא כל החיים התפלים. כי יש אשר תשא בלי משים משל על חיי עם אשר לבוז: שמש האנשים ירד, ירח הנשים עלה. עלמות הכבוד בעיירה נשאו בחובן טוהר מאוויים מלא ורענן, זה המצפה ליד אמיצה של גבר למען היפּתח וזנק בזרמי חיים עזים; הגבר, יוצא התא היהודי, היה בא תמיד בתואר אחד, דומה בכל לתואר האחרים, על כן נָשַמו כל כך פני האהבה בעיירה; אבל העלמה יש אשר ידעה אהבה גדולה – מעולם אחר, נעלם, מעולם שאין בו ממש, כשם שהעלם ידע גבורה רבה ביחס על העולם העליון אשר שם האלהים. נפשה דבקה בנפש אדם, אולם ללא אהבים וללא דודים; הרואים השתאו אל האהבה הגאיוֹנה הזאת, כנו אותה בשם פלצות ודיבוק.

כעין אוולת-עם היא בישראל לרומם את המתכחשים ולזכות אותם בעל כרחם בשאר-גאוה. איש מן העדה כי יאטום את לבו לשפת הלאום – והוציאו עליו יהודינו רק דיבה חונפת ואמרו כי הוא נוהג זלזול בעברית; מתבולל יהודי – זה הטיפוס האנושי המפוצל הנפש, אשר מימי פילון האלכסנדרוני ועד ימינו לא השכיל עוד הטבע לתכן למענו תכלית צלולה וישע מוגמר – אם ישתאה כמתפלץ לעווית-החידושים של התקומה היהודית, והעיד בו כל אחד מן הישראליים הלאומיים כי לא הגיעה עדיין שעתו של זה לרדת אל אחיו; אם לא יאבה בספרותנו עשיר או טפסר או חובק-עולם – ומצמצו אנשינו על הדבר בשפתיהם, כאילו טעמו נופת שלא-מעולמם, ונחפזו למיין את עוורי-חייהם אלה כגאיונים אשר לא אבו לתת לנו את כל לבם. כל אלה אינן בעינינו חולים עקשים אשר לא יבינו לטוּבם; אנו רוגשים כנגדם חליפות בכעס ובתחנונים ובתמהון – אבל מעולם לא ידענו כי הללו טעונים רחמים כאחוזי-מארה, ראויים למנוד-ראש כדלים וחצופים.

פי אוולת ידבר כזב – אך כזב זה רצוף תמיד המון רזי-חיים, קטנים ומבישים, שאין להם כוח ועת-מצוא לצאת לעולם והם נאחזים בעל כרחם בזנב השקר הזריז. גם אוולתנו זו אינה מכזבת אלא מבחינת המתכחשים; על הנאמנים, כביכול, היא מטילה המון רמזי-אמת, והמבין יבין מתוכם פתרון-דבר. על הראשונים מה היא אומרת? – זלזול. הריקן היהודי המצוי, זה שמקצתו גנדרן ומקצתו רגז, המתכחש כילד כנגד שוחריו וכל ימיו הוא נשאר בכל זאת כפוי ונטרד ומבויש כל-שהוא – מקבל פתאום, רק תחול עליו מלת-החנופה: זלזול, קדם לאין-ערוך אשר לא שערו למענו גם הוא וגם אחרים. היה היה דל מראשית עולמו, והנה נעשה בעל-שפע המזנב מאונס בערכי-חיים; פעור-נפש, מאמין בלשד אחרים, תומך כל היום אשוריו – והנה קורָא לו פתאום: בועט, קופא בטח על מכונו, רואה ערכין ולא יאבה; בהול על מרעהו כצבי מודח מעדר, ירא-מות ככרות משבטו, זוקף אזנים לכל חרדה – והנה ניתכה עליו תהילת-הבאי, והמסכן, היושב על עקרביו הרבים ומחנק אותם בחשאי, הפך בלי משים להיות איש לא-יחון, אחד שתולים בו דבר, בעל בעמיו הכשר למנין ואינו מצטרף. רק דבר-להג אחד דיברה בו האוולת – והנה נעשה לו נס ועוול כאחד, וגם ענותו וגם קלונו נעלמו יחד כתומם.

ויושבי ציון הנוֹאלים ואומרים זלזול לכל עווית-מאוּן של יהודי עיקש – מתוודים בלי משים אגב אוולתם על היותם צדיקים לשעתם, גרים חורגים לתחיה, חכמים וחרוצים יותר מאשר תמימים ונצרפים. הרואה את חברו מואס בטוב – יחשבנו לסכל, ידמהו לאחוז-עוועים; למה לא ידעו אנשינו לגמול לכל מתכחש את היחס הנאמן הזה, המתבקש מאליו כטבע של דבר, ותחת זאת יבואו על כל סרבן עלוב בתלונה חונפת או סולחת, זו שתמיד מרוממת מעט את הנתבע ומשקצת כמעט את התובע? אילו החרישו, כהחריש שוֹע כנגד נאצת המסכן, ונחשבו אף הם כשועי תחיה; אבל בדברם הם מדברים סרה בנפשם, מעידים על עצמם כי הם חיים עדיין בדמיהם אשר מאז. צא וחשוב מה כוח להם במולדת: ברית העדה, סמלי אבות התלויים מעליהם כמשי יקר של דגלי קדומים, המון פרפרי חלומות אשר עין עם מן העמים לא ראתה כמוהם לרוב בשעה אחת יחיד של גאולה, לוָי בעברית, הנופל על ראשם כמין צלילים מן השמים; ובהיות שיחם ושיגם בתוך העולם הזה, הערב כילדות ותקיף כבחרות ונבון עד תכלית כמורשה – הם רואים לבקרים יהודים אחים, דומים להם בצלם ובריב חיים, והללו לא יושיטו אצבע קלה למען אחוז באחד הסמלים אשר במולדת: – היש עוד שעה נועדת מזו למען יעמוד בכבודו הנושע למול האובד, מפוקח הנפש למול המתנוון, טועם החיים למול הכּילי חסר-הלב? אבל כזאת לה היתה ביהודה: – הכופר הולבש גאוה, כאילו אין בכל המקום הזה איש נלבב אשר יכירנו בעניו.

גם אבותינו לא סיפרו לנו, גם בעינינו לא ראינו כמעט גבורה יהודית שסופה נצחון מפורש, בקרב המעשים ובקרב הארץ. אמנם כל גבורה, זו שצריכה לשמה המיוחד, הולכת וטובה ככל אשר יקרבו צעדיה אל המות; אבל בשום מקום בעולם אין בנמצא כלל טיפוס של גבור שכּוּל, זה המתעלה לשעה בגבורתו וחוזר בלי גמול לשפלותו. מעטים על אדמות קברי-גבורים עקרים שאינם מזדקפים אף לדור אחד כדיק חוצץ, ומעטים עוד מאלה מעשי-גבורים שאינם נזקפים על שום חשבון; רק יהודים – מוורמיזא שבימי מסע הצלב הראשונים ועד אותה עיירה נדחת שבפולין הקיימת, ששם הכו יהודים חמרמרים מכה אחת קטנה בצריהם – רק הם לבדם מתקינים בעולם הזה סוג מיוחד של גבורת אנשים, הלא היא גבורת החלשים, ואינם רואים בכל זאת שכר שצדה. הכל מתוכן לכאורה לשם ראוה ותגמולה: זירת חיים ירודה בתוך עמק-בכא של יהודים; אדי משטמה, כענני תמיד שלא מעולם זה, עוטפים מעברים את מקום המשחק, משחק של גבורים מרודים, שאין שעתם מגיעה אלא אחת לשמיטה או אחת ליובל: עצם המעשה, מעשה יהודים המתגוששים ללא-ערמה עם גורלם, בא כמפתיע, כאחת הזרות או כאחד ההפכים החביבים על מסתכלים – וכל זה בצירופיו דומה מאין כמוהו למחזה, נכון ונמהר גם יחד, מתוקן כביכול עד-תום למען אוהבי חזיונות: אהה! כתום המשחק יתפרדו כל הצובאים ללא תשורה, כהיפרד ממקום חינם; ובכיסם של היהודים הללו, שהפכו כחרטומים את כף-ידם לאגרוף, אין אפילו קשיטה מן הקשיטות שמפייסים בהן גם משחקים אווילים.

הוה אומר: אף זו הנותנת שגלויות ישראל אינם דומות אף כל-שהוא לשאר תחומי החיים הירודים שבעולם. כל צורות ההסגר האחרות, כגון גוי-למס, גוי-בשבי, גוי-בעבדות – גוזרות בעיקר ובראשונה על הקיבוץ, ובכוחה של מארה זו נידונים גם היחידים לבושת, לשעבוד, לעין רעה של שליטים; גלויותינו הן לעומת זה מקומות בזויים בכוח עצמן, ושם ישראל הקרוא עליהן לא הוא החותך עד כדי חוט השערה את כל המון הנפסדות שמייחסים לכל יחיד מרחוב היהודים. דומה הדבר שאנחנו בעצמנו, מאין כוח לסבול את עילת חרפתנו הראשונה והנכונה, יצרנו לשקר את האגדה המבישה בדבר צרעת הבושת הפורחת בשם ישראל העתיק. הפכנו את סדרי גורלנו ואמרנו: על כן אומללנו בגויים יען וביען נמנינו על עדת ישראל; אבל אולי היפוך הדברים הוא אמת: מדי לכתנו הלוך והתבזות בעיני הגויים – העטינו ברבות הימים כלימה גם על העם הנבחר אשר יצאנו מקרבו, הוא ישראל – אהוב האלהים לכל דמויותיו בנצרות ובאישלם ובנותיהם, הוא יעקב – קטון גויים אשר חצב עד עיפו בטרשי ארצו, למען חשוף מקורות לשיר ודת והלך-נפש הטוב לכל הנשמה היגעה. דברי ימינו, ללא פירושיהם של היסטוריונים יהודים, מעידים לתמהוננו, כי כל כינוי-לשמצה של יהודי התייחס, על כל המושגים הנקשים האצורים בקרבו, אל האיש היושב בגיטו, ושם ישראל היקר והסגור – ככדור צבעונין בידי תינוקות – נקלע בפיהם של כמרים קנאים בחרדה ובתאוה גם יחד. לא על מורשתנו נבזינו, כי אם על טבע-האדם החדש שיצרנו לעצמנו, זה אשר אחד מני אלפיו נבטא אם נאמר, כי הורדנו, כביכול, לעיני הגויים את ערך כל החיים.

קורטוב אלמוֹני אחד של אלמוּת העולם די בו לכאורה ליישב כל עקמומיות המארה שבגורל היהודים, ואף על פי כן יש שאתה דוֹלה מזכרונות האומה אחת מן הגבורות הנכלמות, אלה שכל כוחן לא עמד להן בשעתן לקרב את דמות היהודי כדי שעל אחד אל מקור החנינה שבאדם, ואתה צופה ללא כוח בינה: – למה נגרע קסם מן הגבורה הישראלית? הנה זבח משפחה בהיכל תפילה באשכנז, הזבוחים הם אבות על בנים, נשים וטפן; המעשׂ, אשר לא יקום עוד להיות כמוהו, הוא בצהרי יום קיץ, ברבות האור ודרכי החיים ברורים ותרמית הגמולות אשר למות היא מאפע; הזמן – כאלף שנה לאחר חורבן ירושלים, לאמר: לאחר נבול לעדת יעקב כל מידת תקוה שיש בה ממש; אין בכל המעשים אף מעשה אחד אשר יכונן אם מעט ואם הרבה את המות הזה, רק אחרון-אחרון: בחוץ, מסביב לבית הכנסת הנדגל הזה, הבנוי כמו חומה בצוּרה, צובאים הטועים, הם הנוצרים עם כמריהם וצלמיהם; הם מפתּים מבחוץ; היטבלו למען תחיו; ומבית – הקהל, על נשים וטף. מה פה החידה אשר עוד מעט ותיהפך לזוועה? רצון התקיפים משׂתער מבחוץ על החלשים: – אם יתקיים – והיה הכל כלא היה; אך אם יסער באימה גדולה ויגוע לאחרונה לבטלה – – אך ראה אף ראה: פנימה, בבית הקודש הריק מכל תקוה, עוברת מיד ליד המאכלת הנוצצת, מאכלת יהודים כשרה שבלהבה טבוע לא להט הכוח, כי אם ברק הגבורה הצרופה, זו שעומדת כולה על תאוה אחת ללא גמול: ללכת בקרי עם רצון זרים.

מעט אבק של תועלת די בו כדי לכסות על כל המון העוול הנעשה ליהודים בתחומו של עם פלוני-אלמוני. אף על פי כן יש שאתה שוהה ועומד על אותו מאורע בן-עיירה שאירע בפולין המדינה, זה שכלוּל כולו בסיפור קצר ובלתי שכיח על דבר יהודים מגודלי זקן שגמלו מעט מכות למעניהם. קטן המאורע הזה עד מאוד, ואפילו בצירוף הנקמה הגדולה שעשתה המדינה בגבוריה הקטנים אשר מקרב היהודים; ואולם ראוי הוא עד מאוד שיעורר לשם נוֹחם את כל הראשונות של הגורל היהודי: – מה פשרן של כל הגלויות האלה שאין בכוחן לשוות ערך כל-שהוא על הגבורה? רבים הם היצורים שאין הצלה בגבורתם; אבל אחד ומיוחד הוא היהודי שגבורתו היא חסרת-כל. הרואה בה לא יאבה לחוֹנן ולהשתאות; השומע אותה ישמענה כספּוּרי נמלים מפליאים, אלה הנרמסות בַשֶׁלִי על כל נפלאותיהן.

המעטפה – ערבּוב אפוֹר וצהוֹב, מזיגת צבעים עמומה המתפרשת מיד לעין כסמל של תוגה מלאה ואנוּשה, זו השוחרת גאולה רק מעבר המנוחה אשר במות. גליון המכתב, הצפון מבפנים, נראה ככמוּש מתחילת ברייתו; הוא כולו נייר עוני, מהבהב לפני העין כנקוּב מתוך תוכו, כאילו הקיא זה כבר מחוּבּו את הרוֹך הטמיר והלבן, זה המפתה מעל כל גליון נייר רענן את היד הכותבת. הכתב – מעשה דיוֹ כחוּלה ושקופה, צבע מושאל וזר, המשמש במרחקי ההוויה שמים וימים ונראה כאן כחולה גון, כמחולל, כמפיץ מנפשו נצנוץ בלהות. ולאגרת דיבּוּר מתחיל זעום: אחי השוכח; וכתוב בה לאמור:

רבים עוד בינינו האומרים, כי נשכחנו מלבכם עד-תוֹם; רק זאת עוד נדבר בכם – ולא במלים כמעט, כי אם ברמזים, באנחה, בזעף עינים הכלות למרחקים. ימין ישראל הכרוּתה, המוטלת בלב אוקראינה מסוֹאבת מפצעה וריקה מדמה, יש שהיא מרתיעה עוד מאליה את אגודת אצבעותיה, ואף זו הזרת הענוגה תזוע לפעמים זיע לאין חקר, כנמשכת בלי יודעים אל סוד חייה אשר מלפנים. הטף אשר בקרבנו לא ידעו כמעט לדמות לנפשם את בית ישראל, אף לא בדמות אחת יחידה מכל גלגוליו; אך ילד יהודי יש אשר יבכה בפינת בית בעיירה וגעה בבכיו ללא-הנחם, ללא דלג מיבבה לתלונה, כדרך ילדים המתאַוים בשעת בכים למופת של פיוּס – כי אם משוֹך בקרן שפתיו החמודות ללא תכלית, בּכה והיאנק חליפות, בּכה וצרף חליפות יללת לב סתומה ומחרידה, בּכה והיאלם חליפות והבט בעינים קמות אל הקיר החוצץ. אב קשוב בבית, האם המיטיבה מהלכת סחור סחור לילדה ובחוצן נפשה כל תנחומותיה גם יחד – אך הילד כנבדל, כמיותם, כמשוע לאין עוזר. ומדי שמעך את בכיו הממושך, המתוּכּן כביכול לדרך רחוקה מכל רחוק – יש אשר תשען בדממה אל החלון, הבט וזעוֹף למרחקים, ובלבך מחלחל פתרון הדבר לאמר: הלא זה הוא בכי תינוקות מישראל, המצרפים תמיד מיבבת לבם לכל נהמת שפתם; הלא זה בכים של ילדי יהודים באוקראינה, הם המשולים לגרגרי דובדבנים מחוברים בדרך גידוּלם אל ענף קטוע. ואף זקנינו יש אשר יבכו כבכי הנואש הזה – לא בדמעות עינים, כי אם במנוֹד יד המשׂיח בבת אחת עלבון זקנה ועלבון נשכחים. זו תנועת הביטול הרגילה של יד זקנים, התובעת מעט וסולחת הרבה – אפסה כמעט מבתי יהודים שבאוקראינה; דומה שלא ראינו זה שנים על שנים זקן יהודי, רוה ונטרד גם יחד מזקנה, כשהוא מרתיע את כף ידו כנגד ראשם של אנשי הבית ומטיל עליהם מתוך החוֹפן המצומק – זה משכן החליפות הקט והאחרון אשר לשׂיבה – מעט טורח הקל מהישָקל, מעט תלונה לא-נפתרת, מעט עצה לא-נדרשת. זקנינו ישלחו תמיד את מנוד-ידם אל הקיר, אל המרחק אשר מעבר לכל עיי חייהם; הם לא ידבּרו דבר בקול, כי מי עוד פתי בוטח בקרבנו אשר יקשיב לדברים רחוקים; אך תנועת ידם הפוקדת, גם בשעה שטעמה הנגלה הוא זעף ישישים רגיל שברגילים, מתפרשת תמיד מאליה כתלונה שלוחה אל שארית ישראל אשר הקיאה אותנו מלבּה. וראה אף ראה: כולנו נבונים לפרש את מנוד היד הזה; יען כולנו, מאנשינו עד טפּנו, אין לנו עוד כל רמז אחר אשר יצטרף ממעט זכות ותלונה וממעט חשבון נכון.

וכך אנו הוגים: נשכחנו עד-תוֹם מלבכם, ואתם המשכיחים לא ידעתם כמעט בשכחתם זו, הנושבת בפנינו כצינת מות. משול הדבר לדוגרת תמימת חום המשמיטה מתחת מחסה נוצתה את אחת מביציה-בנותיה, והיא לא תדע; מַקוֹרָה אוויל-אושר-ודאגה כשהיה, וקרקוּרה עולה לרגעים כבשורת רויה מלאה. כך אנו הוגים בדממה; אך דבּר לא נדבּר. כי נגמלנו כולנו מרחוקות, מחסד רמזים, מתלאה אחרונה של תקוה. גם ארור לא נאור אתכם בלבנו, כי חכמנו כולנו כזקנים סלחנים, אלה הממשילים מנפשם הדועכת על כל זוועה יוקדת אשר בחיים. אך יש אשר נתאַוה עוד בסתר לדעת אם הצבתם לנו ציון, כדרך שעושים יהודים מדי צררם בצרור כל צרה נשלמת אשר חדל לה אורח בחיים. הה, אילו סוּפּר לנו על דבר יום צום אשר קבעתם למען זכרוננו, אילו הובאנו בכוח כשפים אל אחד מבתי המדרשות אשר בגבולכם ושמענו באין רואים מפי זקניכם, מגידי סליחות, את נהמת הקינה החדשה אשר עשיתם למעננו, לספּוֹד לנו יום אחד בשנה. הנראה עוד בעולם מחזה נאדר ונורא כזה אשר יערכו תפילה חטופה לנשכחים, אשר ימללו בלי היכּלם פסוקי קינה למען אנושים לא-מתים, כדרך שממללים פסוקים לא-רוחמים למען מתי אמת? הדמיון ישיאנו להגות במחזה, כי עוד שׂרד גם לנו מעט דמיון נקם: הנה אנחנו ניצבים עליכם ללא דמות, ללא קול, ללא צל – כי הלא חסרנו זה כבר תוֹאר עם, קול אחים, צל עבר וצל עתיד; אתם לבושים כל לבושי נפשכם, כדרך החיים הנדים למתים, ואנחנו רק חלוּק הוֹוה אחד לבשרנו, חלוק לא לבוש אשר הושאל לנו מידי התקופה הנמהרה אשר במקומנו, ואף הוא יידרש מידנו בצאת התקופה הזאת מארצות החיים; אתם פּרצוּפכם נפוח כמעט מרויה, כדרך יורשים מחדש, כי ירשתם זה לא כבר את חלק נפשנו – ואנחנו אזננו האחת קשובה לתפילתכם ואזננו האחרת לקול טפּנו אשר בלב אוקראינה, אלה בנינו המתים בחייהם את מות עמם, חיות אדם חמודות ואטומות אשר לא ידעו להרגיש את המר והעז אשר בכל מות. ופתאום, בעוד זקניכם חולצים לאטם את עצמותיהם עם מלמול סיום, יכּנס בנו רוח שגעון, כדרך צללי מתים המתהוללים רגע קט בבית-המדרש, מדי הגיע זמנם להתחמק עם עמוד השחר. הללו ישבעו הילולים מדי כבּוֹתם את נר התמיד, ואנחנו לא נדע שׂבעה מדי נזחל סביבכם באין רואים ונשלח לעומתכם לשון לצים; מפנים ומאחור נרקיד את כנפות בגדיכם, ואתם לא תרגישו; נישוב חרדות במצחכם, ואתם לא תדעו מה העווית הזאת לכם עם כלות תפילה; ירוק נירק בפניכם רוֹק אשר לא ייראה ולא יימצא, ועל אזנכם נריע תרועת בלהה גדולה ונלעגה עד אם קמתם והלכתם, ואף אנחנו נתחמק בלי קול אל מקומנו אשר מעבר לגבול היערות.

תואר הרוֹך והתפארת והתוגה לעם זקוף גורל. הזמן, המשנה פני-כל, החליף עשרת מונים את תארי האומה הזאת, ואשר נקרא לראשונה בגבורה גוּר-אריה – לבש לאחרונה את סוּת הענוה היחידה של בתולת-ישראל; ואלם תואר הצבי התנוסס חליפות גם בין תארי-החן הקדומים, כשנפש העם נבעה על פני רמותיה כמעין חי, וגם בין כינויי החיבּה המאוחרים, לאחר שכנסת ישראל היתה כעין ברז-תמיד לאלהים והדלף האלוהי דולף מקרבה ללא חשבון, ללא חליפות שפע וצמצום, ללא המית הסתרים של מבּוּע – והוא הוליד על דרכו במרוצת הימים, כדרך נוזלים לא חיים, גם ביצות-אפסיים רחבות גם מצולת-אפסיים לא-עמוקה. לפנים חיבּלה את השם הזה הרוח אשר בכתבי הקודש, ושם היה טעמו שלם ויקר; כנגד הרואה בו נשב מבין שלוש האותיות משב טמיר וחריף, כעין קילוח אוויר העובר בנס בין הבדים אשר לקרנים ענפות; ההוגה אותו שמע, כביכול, קול טלפים על פני במות הרים, ועם אמירת השם הזה, אשר תחילתו חטף וקול שריקה קלה, קמה מאליה בלב האומר מעט הלמוּת ומעט המיה, כאילו ראה האיש לעינים את צבי הגבעות בדָרכו את רגליו לקפיצת דרך ראשונה. לעומת זה נעשה השם הזה באחרית ימיו, מדי הרימו ראש מבין הפּיוטים המסובכים, תמה ומוזר כחית השבי, ותועפות קרניו הוחלפו ביפעת שׂריגים שכוּלה הזיה; יהודי, שלא מעולם המראות, הגה אותו באותיותיו בשריקת חפּזון אטומה, כזקן מרחוב היהודים שנזדמן לו לראות בדרך-עברו חיה זקופה בכלוב והוא ממאס בה מעט מחמת יראה ומסתלק מאצלה בלי כוונה.

אך גדול כוחו של מושג-ראשונים – ולעתות בצרה, כשיהודים מרודפים מתכנסים מאליהם תחת דמות אחת של זועה, אז יש אשר מתא פיוט עתיק, הלא היא קינת דוד על שאול ויונתן, מושיטה יד נעלמה את לבוש היגון הנאצל, ויהודים אובדים, אלה אשר אסונם, על פי רוב, אין לו פירוש-אמת אחר מלבד אבדן ואבדנם בא תמיד בצורת כליה שפלה של נטרפים או נדרסים – היהודים הללו רבים רואים אותם פתאום מרוּדפים רדיפה גדולה ונאדרה; תחת היותם, הם וכל טוּבם וכל משוּגת חייהם, רק בּליל מדרס – הם נלחצים מאליהם, כחיות שלוחות על פני ערבות הציד, לתוך זרם זועה, צלעותיהם נופלות ועולות מרוּץ ומנשוֹם, ראשם מוּרם ועל מצחם מתאבּכים שׂריגי הזיה: – הוא הצבי המרוּדף אשר ייף ברוּצו מרודפיו. היש עוד פלא כזה בכל מחזור החידות אשר ליושבי הגלויות? בימי טובה, טובת יהודים אביונה שיש לה לכל חליפותיה רק לבוש אחד לא-נחשב הנקרא שוֹבע, אין הדמיון רשאי לכאורה לנחש את היפּוּכה של טובה זו אלא כדלוּת משכּלת; בתור המנוחה, מנוחת יהודים דווּיה שבעליה חוששים לה מבוקר עד ערב ואינם פוסקים להגות במדוויה גם מדי עלותם על יצועם, אין אדם מן הגלויות מסוגל לשער את הצרה המתרגשת בלתי אם בדמות נגישׂות, הן הן הנגישׂות אשר יסופר עליהן היטב בספר קורות ישראל, לאמר: ראשית פעולתן כאיזמל בבשר החי, ואחרית בּשׁתן – עינים כלות אל צוררים, אשר תקוה מהם כי ייהפכו ביום מן הימים למענים שבעים; בתקופת גדוּלה, גדוּלת יהודים הדומה מאוד לקבּיים שאולים לפי טבעה ולפי יצר ההסתכלות שהיא מעוררת אצל אחרים, אין מפּלת יהודים מצטיירת אלא כגירוש נקלה שאינו מצריך את חורבן המקום – לא הרס, לא כיבּוּי מזלות, לא עקירת שרשים, כי אם ביעור יהודים בלבד, מעין עמל מטאטאים לפני חגיהם של גויים: – כל אלה הן המשוערות של המזל הישראלי ומהן תיבּנה דמותו בצרה. אך הנה הגיעה שעת פּורענוּת, והיהודים ואויביהם, הראויים לכאורה גם יחד לשם-תאוֹמים בזוי של מעונים ומענים, נהפכים בלי-משׂים לנרדפים ורודפים. כהרף עין נהיתה רדיפה, עם כל ההמון הכרוך בה: התשוּאות, הציפּיה עד כלות נשימה, נחרת המרוץ אשר זרם הרוח ישסענה להמון קולות; התחום תחוּם החיים של היהודים שבעליו הביאו במשך דורות במספר את כל גבשושיותיו, היה פתאום למרחב זרוע תהומות, והמרחב כאילו יסוֹב לאין גבול, די שאת על פניו צוררי ישראל בני שבעים לשון; הפחד הישראלי – משהו דליל ורגיל כאויר, המתכנס על-נקלה בזוויות עיניהם של יהודים ותועה בלי יודעים ברווח שבין אצבעותיהם – הפך להיות אימה גדולה, אשר רוח המרחב ישסענה לקרעים ויגלגלם מעברים גם על ראשי הגויים. והאומלל הלז, אשר בגללו כל התכוּנה, הוא היהודי-בצרה; מה שם אשר נבחר לו לעת כזאת מכל שמות יגוניו? האם נענה אחריו במנוד-ראש: זה פזורה? הנאמר לו: צאן-טבחה, עדר אובד? הנכלימהו על פי תהום, לאמר: בזוּי גויים?

הנה חלק מישראל אשר בארץ הגרמנים נחל תבוסת-יהודים, והכבוד אשר לפני התבוסה הזאת עודנו שמור בזכרוננו, על הנקלות והמדומות אשר נצטרפו אליו ועשוהו לחטיבה דוקרת עינים. הנקלות, או הנראות כנקלות, לא ניתנו להימחות, והן תבעו מאת יהודי אשכנז עודף של יגיעת מוח והמון הליכות יתרות, כדי שהפּסוּל יהא בטל בששים נוספים; והמדומות שבעליה זו גרמו חליפות למצליחים הללו סחרחורת-מרומים, זו שסופה לפעמים קיא-נפש ועועים של פרצוף והטלת שכם אל שכם כל זר המצוי בקרבת מקום. הנקלות אינן ראויות ואינן זקוקות למיון מפוֹרש, שהרי הן דבקות מאליהן אל פועל ידיהם של יהודים העושים תכונה רבה בקרב הגויים והן כעין גילוי מציאות של אָלת הגלות; והמדומות, שאף הן נגררות מאליהן עם כל תולעת יעקב המכרסמת מעט בשדה זרים והן מדליקות לפעמים את עוֹרה בזהרורים כעורן של תולעי-אש – לא נתבטאו מעולם בכל נצנוצן ובכל אפסותן כפי שנתבטאו באותה ספרות, מבושׂמת ונזעמה כאחת, שהצמיחו ישראלים באשכנז. גם אלמלא נסתמנו אצל יהודי אשכנז כל המרוֹרים האחרים, כגון אותה חלחלת המרומים והפחד מפני הזכרונות שמעבר הישראלי והאימה שנשבה כנגדם מתוך כל פה פעוּר ברחוב הגויים, אלה המדווים הרעים שעשו אותם חמרמרים גם בימי גדולתם – הרי די היה באותה ספרות בלבד לרמז על כל הנקלות והמדומות שבהצלחת הגלויות. אמנם כן, נקלה כמעט ומדומה לאין ערוך היה סוד גדולתם של יהודי אשכנז; עד שבאה מפלתם וגאלה אותם מכל גילויי טובתם החדשים, שמות טורדים שנולדו כל אחד במומו ובפסלתו, והטילה עליהם תואר קדומים לרוך ולתפארת וליגון: – הלא הוא הצבי ישראל.

רבּת-גפּים ורבת שלוחות, וחדרי-לב אין: – עיר במזל עכּביש.

ברחובותיה אדם יכול ללכת הילוך של קצב רק לשיעורין, כאותו אמודאי המונה את נשימותיו מתחת למים. מדי צעדך ברחובות האלמונים האלה, החסרים גאות-עבר ודאגת-עתיד, אתה כפוי להפקיר משהו שבהרגשת חיים, לראות את עצמך כהולך בין חלכּאים. גם אם תהלך בעיר המבוקעת הזאת מבוקר עד ערב – לא תשׂיגך לאחרונה העיפות הערבה, זה שיש בה רמז לסיום קטן של חיים; כאן אין חוצות-ראשית הרומזים לחידוש, המוליכים את זרם חייהם ללב-עיר טמיר ומסוגר; כאן אין מבואות-אחרית אפופי-שלום – זה שלום הסְפָר, הדומה תמיד לפתרון, אשר בשולי כל נוף ובקצוי כל כרך. במקום הזה שכולו ישוב, דוגמת יצור תחתון שבטבע שכל גופו אינו אלא עיסה אחת של בשר – נשכחו לעולמים הגן והדשא והכּכּר: – הגן, המפריד בין איברי העיר הדבקים, המשווה יחוד נאצל על תחום גדול מסביבו; הדשא המוֹריק, כברת שמים תחתונה, כביכול, הגוזר ואומר גם בקרית האבן כי היקף החיים המלא מתפשט והולך מכל אלי כל; הכיכר הטובה והרחבה, חמדת ערים, הקוסמת קסמי מרחב ורווחה וגדלוּת. כל הכבוד הרב הזה לא נתבקש להיות בעיר הרבה הזאת, אשר חוצותיה ירוצו בדי-ריק, משוֹאַת-מהומה אל שוֹאת-מהומה – וגן לא יפריד ביניהם ולא יעניק להם, בצאתם מחיקו, אוויר מבושם ומחודש; וכיכר יפת-חיק לא תקבלם, בהשתפכם לתוכה, כצאצאים יגעי-כוח אשר זכרו לאחרונה את אמם המולכת עליהם.

בארץ יהודה הקטנה, יפת הצחיח, התובעת מקריותיה דמות-משׂגב וחליפות-צבעונין מעטות ועזות – יצאה לגורלה עיר שטוחה, ממשפחת הזוחלים, ומלאה את רחובותיה אספסוף בתים שלא נברא להם שליט. הם עומדים בישרם ובמשטרם, כאילו יש ארמונות-מורשה או היכלי-עתיד המולכים עליהם; אבל בתחום-הבינים אשר להם מתעבה כל היום אוויר הסרק של מקומות ישוב אנוּשים, אלה המונים את כל כבוד חייהם רק לפי חידת גדלם. פה אתה רואה את הרחובות הלאים, אשר חללם מלא מפה לפה, מקיץ אחד עד למשנהו, פסולת הרוח אשר למשכנות אדם; כּכּפּה נשגבה לא תתנשא לעומתם יומם, לשוות עליהם מלמעלה ענוה והוד גם יחד; רוח-רזים, רוח גנים, לא תחלוף עליהם לילה, להדיח מחיקם את יזע הפיגולים. בוקר יקיצו צחיחי-נפש: כל עדתם השוממה יונקת טעם חיים רק מן השם, שם העיר, של משפחתם הפרה ורבה נאחזת בעקיפין בשורש הדל האחד אשר שמו: עיר פרזות. תארם כי יגע עד הלב – ודל הרגש כרגש הרחמים החולף; כי יש אשר יחוֹן המסתכל את תאומי-רחובות אלה, אחים למשפחה צפופה ולא-רוחמה, והרהר בגורלם, גורל עיר: מי תיכּן במקום הזה, בשולי ארץ אשר כולה עלפון-עבר, את הטיפּוס האחד והיחיד של רחוב נחפז ויגע כאחד. זה הנאחז תמיד בעקב רעהו, הממליט מכל הוויתו רק בתים לשבת ודרכים למהומה, הניבּט למלוא ארכו רק בפרצופי רחובות דומים לו לתואר ולתפלוּת, המאמץ את כוח שטפו עד כדי מילין – ולא יגיע לעולם למקום סתרים של עיר, לא ילָחץ כמרוּחם לנד-אילנות, ולא יעביר את שטפו הדלוח דרך הכיכר הצלולה והגדולה – למען צאת מן העבר האחר מזוקק ומחודש לתכלית? רק בלילות היחוּד אשר בעונת הגשמים, עת רוחות רווים מתפלשים במלוא כל הארץ, וטפות המטר ידפקו אל כל עבר וקולן כקול רזים קטנים הנופלים משמים – אז יש אשר גם העיר הזאת, לוחכת העפר, תעמוד פתאום רחוצה ומשובצת אגלים, כאילו שטף אותה ממחבואיה לשד חיים; רחובותיה יסוֹבּוּ לעברים כדרכים זכּות, גגות בתיה ירוֹנו יחד את רינת הגשם, החוזרת חלילה כרינת נצח, אילנותיה הבודדים ידובבו על פני כל הקריה בלשון העלים העז – ודמות טובה תדבק לשעתה גם במקום הזה. האמנם השׂיגוה פתאום, בליל סועה, נצורות או חליפות? לא, זאת היא רק מסכת-חלוף הנתלית על פני הדברים בשעות הרחמים ובשעות הזעם אשר לטבע, עת לא יוּכּר שוע לפני דל ועיר פרזות לפני קריה עזה.

מי ינוּב בחוצותיך, תל-אביב? האיש הישראלי המצוי, זה שאיננו שובת לעולם מדרכי חייו, ימצא בך את מיטב ישרו: את ההתמדה; הפיקח אשר בקרבנו יראה פה לנגד עיניו את בחירת השגותיו: את הקו ההולך במערומיו ולא יתבושש. ואולם הילדים אשר עִמָנו לא ימצאו מחסום לנפש; העיר הזאת המיותמת מראשי פינות ומחליפות תחומים כשטח של כברה – אשר אין לה שאָר קריה, המפוצלת עד-תוֹם לרחובותיה, המיותמת מראשי פינות ומחליפות תחומים כשטח של כברה – תרקידם ללא תכלית כאשר תרקיד הכברה את עדשיה. לקח מאליף לא יצמיח פה נצורות; גם חלום-העם הגדול, אם נציגנו מול עין-הנפש אשר לטף, יעמוד אילם ומבוּיש בפני דמות העיר אשר עשינו: עיר אשר חוצות חייה רודפים איש אחיו – ומלפניהם ומאחריהם אין תכלית-הוד, אין תואר-נשגבות, אין פתרון למען מישרים חדשים.

א

אילו תמו כל הגלויות ואחרוני הנקלים שבישראל היו עוברים בנס את הגשר הצר והארוך של שיבת ציון, הלוֹך ועבוֹר מן התהום האחרונה של היהדות עד הגיעם אל האושר הקדמון של הגזע – כי אז נשארו מדוֹרי הגלות הריקים מאדם על סחבותיהם ועל גויליהם הבלים, ויד מחפשת עד-בּוֹש לא היתה חופנת שם אלא מעט נשכחות-חיים ענוגות. כל שטיחי-הבחירה הקדומים, שארגו בהם אצבעות שחוּמות בנהרדעא ובפוּמבדיתא; כל עטרות המעונים, עם פעמוני-ההזיה וגדילי-האמונה, אשר ליהודי ווֹרמיזא וקוֹרדובה; כל המטלטלים המסולאים בדמעות-העופרת ובקדושה הנקשה אשר ליהודי פּוגרומים וירידים – כל אלה גם יחד לא היו מצטרפים לקרן ירושה הקיימת בעולם הזה; על אחת כמה וכמה שלא היה בהם כדי לעכור בחרטה כבדה את רוחם התמימה של הנינים הרחוקים אשר ייאָחזו בארץ יהודה בחיים חדשים.

יתאר לו הדמיון רוח אנוֹש מיטיבה-ראות העוברת בחזון את כל דרך הפזרון של היהודים וגדר לה מזה ומזה ערימות ראוה של יצירות הגלות: כבר המחזה הראשון – התלמוד – יעורר תמהון משומם. הרוח הרואה בו תנוד מחידת זעוה אחת למשנֶהָ: האם כל המון אמוראים אלה, חכימי מזרח הבטלים ולא-מבוטלים, רק עשנו בעצם נרגילה עצומה אחת של תורה, שעברה מפה לפה במשך דורות, והיא עצמה לא באה לעולם אלא להתוות באוויר סלסולי עשן נמוֹגים? או אורגים חרוצים אלה ארגו מפי הגבורה בד נקשה לאין קצה ולאין מידה והלבישו את העדה הדלה, היושבת על נהרות בבל, המון תכריכי לצים? אם כה ואם כה – וכל הפּרוּר הגדול והנורא הזה, אשר יאָמר עליו כי מבשליו נתכוונו להרתיח בו צרי אחד נאדר לשדוּדי מולדת, יעלה באף ריח תפל של סמי רפואה עבשים מיוֹשן; אמנם הרוח תנסה לראות עד-ארגיעה בצרוף אחד את הגמרות החמרמרות, את המדרשים הרנים ואת התוֹספתא הענוגה – וכל אלה יתוארו פתאום כבנין גדול ולא נשׂגב, אשר ללבניו לוקח כל תבן ההלכה ומעט עפרות זהב של האגדה; אבל הנכנס פנימה נפשו נעשית בעל כרחו חידודין מפחד בושה, כמי שמתהלך בחדרים אפלים מלאי אנשים ומדמה לחוּש מסביבו תעתועי גופות וכל מיני תנועות הבל של משתטים ושולחי לשון. רגע ומשנהו – וכל הבנין ישקע תחתיו והיה להר-תורה אחד גבוה שאינו מגדל עשׂבים אלא בתחתיתו, מקום לו כמזח המשנה השטוחה והתמה, וכל כותרתו העליונה, הזורקת ללא הרף לבּה מתה, אינה מכוסה אלא באבנים עקרות.

התלמוד נמנה על הגידולים המטפסים ולא על המפעלים הנשגבים. התנ"ך נגמר בתכלית הגמר, ככל דבר של קדושה או מעשה גורל; ההוספות האחרונות אבדו על לשונן העברית, ואיש מחכמי החזון בישראל לא חיקה אחרי כן את רות או את ספר דברים. לעומת זה לא נסתתמו מעינותיו של התלמוד, כאילו היו פצעים נוזלים בקרקע האומה, ובמשך דורות היה כל העם מושך לכל פינות החיים את שוּליה של היריעה המטורפת הזאת: – אות לאי-סיפוק, לתמהון לב של יורשים שנפל בחלקם גולם ירושה לא-יוצלח. גם הקדושה, זו בחינת הערך המתמידה של יצירות עם עתיקות, אינה בחינת אמת גמורה לגבי התלמוד; היהודים העריצו אותו בלב ולב, לא מתוך נחת שבדעת צלולה; דבקותם שדבקו בו היתה עקשנית מדי, משתעיד על חיבּה שקטה ובוטחת; משנת התלמוד, על נעימתה השוקקה והתפלה גם יחד, היה בה, כביכול, אחד מששים שבמחיתת שגעון. היחוּד, שקנה לו לימוד זה, גדול היה מדי מהיות כוח שבחובה או בהתמסרות. כל המון גלגלי הפלפולים, שהסתובבו במהירות עכורה על צירי דינים זעירים ועתיקי ימים, לא היתה להם דמות-משנה בטבע הדברים אלא אחת ויחידה: הלא הם ציורי התעתועים העצומים שבמוח החולה, הסובבים נקודת זכרון רחוקה מימי הילדות.

למה יאָמר נכס או יצירה? הנכס עלול לעורר קנאה, היצירה הגדולה יש שהיא מנחילה לבעליה גם תהילת גאוה. התנ“ך נתן לעם העברי את הגמולות השתים גם יחד, התלמוד חי כל ימיו, מחוץ למכלאות היהודים, כאשם-עולמים והיה אנוס להטהר מתקופה לתקופה. הגויים העלו אותו על מוקדי אש: הם היו בוערים ואכזרים, אבל מעט מזער מחוק הטבע היה אתם; היהודים גרמו יומם ולילה את חרשׂיו: הם היו קנאים רק לו, הפכו אותו בהבל פיהם לערך לוהט, שמו את עצמם מרצונם במצור עולמים מתחת ליריעות התחשׁים הללו של המזרח, שכוחן לא היה עומד בפני חבטה אחת של מקל הגיון – אבל הם חיו במזל חסר טעם. מעבר מזה מלומדי עכו”ם משתטים, הקורעים מידי עדה אומללה את צעצועה השסוע והעטוף סחבות; ומעבר מזה יהודים דחוקי גיטו המשננים שינון עולמי, מבלי להרגיש אפילו את טעם הגרעינים המתוקים היורדים פעם בפעם דרך גרונם עם הגרה הגדולה. – פיו של יהודי בן זמננו ילא מרחמים ומחסד-בנים להביע כמו את פתשגן התמונה הזאת. כאילו רופא אליל נצב כאן לנוכח חולה עיקש, מחוכם ומיואש; כאילו התלמוד – זה שׂיג בן אלף לילה ולילה, שריחו לא נמר אלא מרוב ימים – הכה בשממון לבב לא רק את היהודים, כי אם הפיל פחדים גם בין הגויים. צל של דבר תקיף וזר סרוח ברחוב היהודים ושוליו יורדים אל השווקים וחנויות הממכר, מקום שם נפגשים אזרחים עם ישראלים; מעין זכר של מגפה שחורה בזעיר-אנפין, המטרידה את מוחם של נזירים וכמרים; מין בּוֹרות רעל ברחובות זרים, שמגרשים משם מתוך חמלה אווילית גם את היהודים האומללים. אבל גם חוסן הצללים התחיל חולף מאירופה; צמקו המגפות, נסתתמו בורות הרעל ותלייני התלמוד נבלעו בתוך יריבי הריפוֹרמציה. היהודים, מוכי כל האנושיות, נשארו לנפשם עם מזלם המדולדל, ובידם החרשׂ הגדול להתגרד בו – התלמוד.

ב

מן התנ“ך אל המשנה שלב-מוֹרד; מן המשנה אל התלמוד – שלב חלקלקות. המשנה היקפה גדול, אבל היא עשויה בצבת אחת של שלימות; חלקיה הם מצומצמים ובהירים, ואינם רועצים ברוב דברים את סמוּכותיהם, את פסוקי החוקים שבכתבי הקודש; אמנם במשנה נותן כבר את אותותיו הראשונים החטא האחרון של היהודים, זה הפלפול שלשונו קלה ונלהגת ואפיו קשה וגוזר גזירות; אבל כל סעיפיה הפעוטים של משנה מוקפים בסכר של דמות, וגם נהר המוֹר של האגדה אינו מתיז אל מעבר לסכר גבוה זה אלא שברי גלים. פנימה, בתוך המשבצות הקטנות האלה, שׂוֹרר כעין צמצום של שעת חרום; הלשון שקופה וחוסכת מאליה שברירי ספקות וויכוחים; הדיבּוּר הוא כאן רע נאמן להגיון ולזמן – לראשון הוא מיטיב ככל יכולתו על ידי זה שהוא תמיד ברור ותמיד גומר, לשני הוא מסביר פנים על ידי קיצור; “הלכה כפלוני” – ואין סרח עודף לשם נחת התלמידים; “וחכמים אומרין” – ואין שם ואין זכר, קיצוּר נעלה שיש בו אחת מששים מדמות-הסיום הרגילה בתנ”ך: נאום יהוה. לעומת זה מצויה על פני כל התלמוד אריכות אטומה, שאינה מבחינה בשעטת הזמן; כל המוטה הגדולה של דיני התלמוּד לא היה בכוחה לשוות על היהודי תכונה של אסיר עולמים, זה שעד יום מותו אינו מוליד כל שינויים; את הפלא המהביל הזה עשה הפלפול האחד והמיוחד במינו, פלפול השולל, כביכול, את הזמן. יקר הזמן הוא יקר החיים; התלמוד שלל מאת היהודים את היקר הזה, הרגיל אותם לחיות אלף שנה כמו יום אחד. מזמן היהודים ניטל כוח השׂררה; זאת היתה מידה חדשה בעולם: זמן שטוח היורד אל תחתית החיים, כאותו האוויר הנרפש השוקע למטה אל פני האדמה. הזמן היהודי צפן את חינו האחרון אצל הטף והנשים; עקרת-הבית חישבה עמל ומנוחה וחידושים, כדרך יצורי אנוש; הילדים התחמקו מיראת הוריהם ולמדו בחטיפה, מתוך משחקים גנובים, את הכושר המתוק של הזמן, אב שראה את בנו משחק היה בא לידי כעס תעתועים: מחזה נסיון זה העיד במשך דורות, כי כל אב ובוגר בישראל דומה לחולה פרוע שמתקצף למראה יצור אדם המתנהל לתומו בשביל הבריאות.

כל הדורות, מרב אשי עד הרמבמ“ן מדסוֹי, אינם שונים כמעט אחד מן השני בגון ובדמות. הגזע הזקן, זה שנשא מנעוריו על גבו את מטען אלהים הכבד, נעשה חלוש וכחוש; עורו נתכסה פצעים משׁוֹט החוּמרות, עיניו מלאו לפלוף ממוֹץ הפלפולים, והוא – כסוס לא-ירוחם לעת זקנה – לא ראה לפניו עבודת חיים אחרת אלא לסובב במחזור-תמיד את הגלגל הגדול של התלמוד. כל התקופות האלה, אף על פי שידי עשיו עמלו לצבוא אותן בארגמן-דמים ובשחור-זוועות, לא ניכּרו אחת על פני השניה; הן ארוכות וקצרות כאחת, ואין כלי-בחינה למדוד על ידו את עתּן, את ערכן, את גורלן. גאון מפומבדיתא ורב מלובלין אינם אחים לתולדה אחת כי אם תאומים לכרס אחת של גלות; אפשר למנות אותם בשמות, אבל לא להקים ביניהם חציצה עשויה מראות ומעשים. גבורים ופושעים לא התהלכו כמעט על פני השטח הגדול הזה, וכל המון בית ישראל בימים לא-ימים אלה לא נכתם בשום סם היסטוריה אחר חוץ מצרות. בגדרות כאלה, שעל דבר מציאותן יודעים רק פגעים ופורעניות ולא שחצי הגורל הטורפים, אין ההיסטוריה רועה צאן-אדם; קורות היהודים, מאביי עד חיבת-ציון, הן חוט לוהט מאש או לח מדמעות, אבל אין בהן גבישי עלילה המשמשים עושר-ירושה לבנים. וכעין סימן לכך: – “מגילות” הגלויות לעומת “שופטים” או “מלכים” של ימי התנ”ך; דברים כנגד דמויות, צרות שאין בהן ממש כנגד עינויי גורל נשגבים.

המרגלית הטהורה בת-הגלות – מסירות הנפש של היהודים – מזהירה בשלל רמזים קדושים; לאורה אנחנו רואים את נשמת הגזע והנה היא משליכה מעליה ביום נמהר את בגדי העידים מימי דלותה ונשארת בכתונת אמונה קדומה. ביום המות נתקפלה כל הגלות לאבן עקידה חצובה מנחלת יהוה; הספר הנאור, אשר העם את ברק המאכלת, היה ספר התורה – זו מתנת אלהים הקלה, אשר ניתן לאדם לשאת אותה בחיק נשמתו – ולא מסכת המסכות של הש“ס, זו הקדוּשה הכבדה של בתי מדרשות; וידוּי-הגבורה היה הפסוק שמע ישראל, הקצר והמתוק כחלום הנצח, פסוק לקוח כלשונו הטהורה מספר דברים – ולא ברכה או תחינה או תפילה מתחתיות הדת של התלמוד; ואף צידוּק הדין שלאחרי הנסיון נתכנס כולו לתוך התפילה הנוטפת רוֹך ונקם אשר קוֹרָא לה “אב הרחמים”; זו נערכה בלשון צחה ושקופה, נאמרה עברית נאמנה ותמימה, כללה בחובה פסוקי תנ”ך היצוקים קנאה ותלונה ותאות צדק – והיא לא נמהלה בניבים שטוחים או מתעקלים מן הארמית, לא גררה אתה שׂיח-קדושה לשם הנאת מצוה ולא קלטה כל תחנון או סליחה לפי נוסח הדורות המאוחרים. הגלות ארכה עד מאוד, אבל היא לא הכתה שורש-בראשית; היא כאילו לא רצתה ליצור מתוך עצמה דבר שיהיה שקול כנגד סוד החיים של אומה; כל הגלויות כולן כאחת מוכנות היו להקריב לשם עת נעלה – לשם ימוֹת-המשיח – את כל מצוותיהן וחומרותיהן, המסוּרבלות והדקות גם יחד; הן נתנו ליהודי שלום-בית יקר, קדושת משפחה טמירה, חיבת דת מתוקה – אבל הן לא עצרו כוח, כמו מתוך גזירה עילאית, ליצוק מתוך הררי תורתן שלשלת קטנה של תולדה. כאלפּים שנה – זמן כבד הניתן להישקל רק במאזני אלהים – דיברה הגלות בכל הלשונות, ראתה תמורות חיים, חיקתה פרצופי עמים, האזינה לחוקות טבע חדשים – ומכל נסיונותיה לא הוגה צרוף חדש לשם הכבוד או לסוד התמיד של הגזע. מכל ימי התלמודים ומתוך כל חכמת המזימה של יהודי הגלות אין אתה דולה אף רמז אחד לעיקר מתחיל; הגלות היתה רק מוסיפה והולכת – על עבודת אלהים, על חריפות המוח של היהודי; היא התחפּשה כל ימיה – לפני אל האומה, לפני עכו"ם, לפני הטבע הזר, אבל אין אנו מוצאים אותה בשום מקום ובשום זמן שכחת נפש כיוצרת.

ג

מיום חתימת התלמוד ואילך נדד היהודי בארצות נכר ושכמו עמוס תעצומות המסורת; אבל הלך יגע זה לא הרגיש כי נפתח שׂק-מזלו וכל מטלטליו, הגדולים עם הקטנים, נפזרו על אם הדרך כבליל חוץ שאין לו תקנה; ומאותה שעה הוא נבדל מכל הגויים ונדון לעקרוּת. עם מן העמים, כל זמן שאינו בא לידי אפיסת-יצירה גמורה, אוצר את מרבית תרבותו כחומר היולי ואינו מוציא לעולמו אלא דמויות דמויות, כדי שימוּש וכדי מראות חיים; אולם האומה הישראלית, מיום שהיתה בכל ארץ גלות לעדה חשוּכת-עושר ושומרת הון, נכסיה נעשו מקובצים וגלויים וניטל מהם סוד עתידם. אדם מישראל עטף את עצמו בכמה וכמה לבושי דת ומוסר, ומלפניו ומאחריו היה סרוח עד קצה כל הגלויות שוֹבל הקדשים; הוא ביזה את הנכרי, את האיש הנבער והמסוגר של ימי הבינים, חשבו לעובד-אלילים אובד עדי-עד; אבל הוא לא ידע כי הוא עצמו אינו מתקדש אלא מן המוכן.

מושג העם, לפי הכרח שאין אנו יודעים את פתרונו, שולל את החשיבות היתרה מן הבצרון, מן החוקים המתקיימים, מן הסדר הישר. דור פלוני או אלמוני שולט בשטח זמנו על ממגוּרות דת מלאות או על מכמני תרבות גדולים – לו ההצלחה ולו הדרת הפנים; אבל אמת המידה, הנלקחת באחרית הדורות, היא דבר-מה בלתי נתפס כמעט, שאפשר לכנותו בשם הלך הנפש או גבורת הלב של האומה. חוק נעלם, הנובע אולי מתוך השארוּת החיים הקיימת בעולם הזה, כופה אותנו לראות את התעלוּת החיים לא בהתמדת הקיום ובכל תחבולותיה הנערצות, כי אם בתעודת הקיום התולה את עצמה בדברים רחוקים או נעלים. את תהילת הנצח ישׂאו לא עמים מאריכי ימים, כי אם עמים שהרחיקו את חייהם, אלה שחרגו לעתים אל בחינות הנצח – ואם גם הביאה אותה הערגה הזרה הזאת לידי משטר הפכפך, לידי מדנים רעים ולידי שיתוּק גורל. החופש, שדמיון החי דבק בו בגלל היותו כעין דרך פתוחה למרחקים ולחידושים; השירה והבניה, חכמות הדמיון הבוראות ניב לעצמים; כיבוש הטבע, המגדיל את בחינות החיים – כל אלה הם דמויות לגורל עמים וסכר בפני שטף השממון של חליפות אדם. והנה כל התבלין החריף הזה אינו עולה בשפע על שולחנם של יורשים שבעים: – הגיטו, אף-על-פי שלא נוצר מתחילה אלא במזימת רשע של זרים, נעשה במרוצת הימים למדוֹר שׂבעים שאין כמוהו בכל העולם. היהודים, שראו את עצמם כנעלים מכל האדם, לא היו אווילי-דת, כביכול; הקל מביניהם, שינק חלב-אם המתוק מאמונת אל-יחיד, נכנס מעל סף בגרותו אל היכל-הצדקות של חיי אדם. נוצרי ימי הבינים ישבו בחוצות-זמן אטוּמים ועבדו בבתי יראה לאלהים חדשים, אשר חמדו עוד את הזמרה ואת התהלוכות ואת הקטורת המשכּרת; היהודים התהלכו לפני אלהיהם בצעדי אנוש רגילים ומתוך מחשבה צלולה, כבנים המתהלכים בחדר אביהם; כאן שלטה רק מידה של דרך-ארץ ומידת היחס הזאת, כשהיא רצופה על שטח של מאות שנים, היא משווה על פרצוף ההיסטוריה כעין אווילות-תמיד.

אבותינו שבגלות הנחילו לנו המון כלי-שימוש, ועל כולם טבוע יקר הזכרונות; יהודים תמימים שבכל דור ודור עתידים להתפאר בירושת-כלים זו – כלי דת, כלי מוסר, כלי דרך-ארץ – אשר ייאָמר עליה בצדק ובגאוה, כי היא המטען הגדול ביותר שעבר מעולם אבות לעולם בנים. החשבון יהיה רווּי עוד יותר אם ייזכר כי התלמידים לא השליכו לתוך אש חדשה את חרשׂי הקודש של רבותיהם, למען גלום אותם מחדש, ותלמידי התלמידים לא גרעו אף הם והיו מביישים מדור לדור את חוק הטבע, זה המשנה בלי-הפוגות את צורות החומר. מה רב משטח הראוה, מה רבים הכלים; מזווית נפש של יהודי תמים אחד אתה יכול לאסוף מהם מנין צפוף שיכסה, כסוֹת והוֹתר, את כל שטח הצווּיים והמשפטים שבכתבי הקודש! אבל חן הזכרונות, המעוור עיני יורשים, אינו יכול לדון עם מרדוּת בנים שתקיפה ממנו. זו מעבירה עין זעומה על שׂדה הדמים של כנסת ישראל ומחפּשׂת על פניו לשוא שרטון פלאים, כאחד משרטוני הנצח שבתורה ובנביאים; היא מעלעלת ביד חרדה בספרים קדושי-כרס ורואה רק שׂיח מובן שאין להציל מפיו אלא מוּדעוֹת בלבד; היא מטה אוזן שוקקה לנבכי הדורות ושומעת הדי בכי טרופים והדי נחמה מדודים, אבל לא קול-כּלאַים אחד, ערבוב יגון וגורל, אשר יספר סיפורו-תכלית על עולם הגלויות אשר כמוהו לא היה ולא יקום. והיא שואלת את נפשה: מי פתי ויאמין כי תוגת אבות, כשהיא באה ערטילאית ולא מזוגה בדמויות, יש בה משום תכונה או סגולה או ברכה?

קיום ישראל בפזרונו הוא נס אלוהי, אבל נס זה, כברק רחוק, מאיר רק את שולי הגלות – את הזמן שבו נדחו גולי יהודה לאספּמיא ולרומא והם מהגרים גבורים לפני אלהים, נודדים ראשונים שלא פחדו לשׂאת אתם בשבילי העולם את צרורם היקר – את שם היחוד; הם הלכו, נאורים ונכנעים, לקראת הזוהר הגוֹוע של היוונוּת, והמאור שבנפשם היה חידה, כמנורה המאירה ללא חפץ בעוד-יום, והכנעתם נראתה לעיני נכרים קצובה ושקולה, כאלו היתה מידת חיים חדשה; הם באו כיצורי אדם מוזרים, ומזרוּתם נדף עדיין ריח חריף של פרי מרחקים. ואולם רק הדורות הראשונים חיו בישימון הגלות כאנשי מדבר, כשהם בוזי-ישוב ושזופי שמש דמיון; הבאים אחריהם התערו בחול וקבלו עליהם עול של טבע שני. הם סחרו והולידו ונדדו לקראת טבּוּרה ומזרחה של אירופה; מפרצי ים-התיכון רחקו מתת באזניהם שריד הד של מולדת, העמים הסובבים אותם לא היו עוד גויי רומא, יורשיהם של מחריבי המקדש, אלה שבמסיבתם ישב יהודי הגולה כששלום על פניו ובקרבו חרון וקנאה וגדלוּת אין אונים: – שם, באחת מארצות הקנאות, נשמע עוד כאלף שנה אחרי גלות ירושלים שיר לויים, זה אשר קוֹרָא לו “ציון הלא תשאלי”, והוא כליל סגולות כדמות הנוצרת על אדמת מולדת, והוא ערב מאין כמוהו בשל געגועי מולדת רחוקים; הללו, אדוני היהודים החדשים, היו סלוים וגרמנים, גויים עוּלי-מזל אשר לא חלק להם בריב האֵלים הגדול. שׂנאת אדום, זו שהיתה לפנים כפגיון מתחת למדי היהודי, נדונה כאן לפירושים ולסמוּכות של מקראות; הקנאה לא מצאה כאן יהירות תרבות שכנגד וקהתה עד-ארגיעה; ואחרון אחרון – גדלות הנפש הזעומה של היהודים נתביישה כאן מאליה בפני פרצופי הערלים התמימים ונדחקה בעל כרחה לתוך בתי-מדרשות. אותה ישיבה-במארב של בחירי הגלות הקדמונים, זו שכגמול לה היה הולם לב עז ונמהר, עבר זמנה ובטלה חידתה; במקומה באה הדירה היהודית, הקבועה ובדלה כמאורת-עבדים; הסחר והמלאכה חדלו להיות מעשה עזר של נודדים ונעשו עיקרי פרנסה. הגעגועים הגדולים, אלה שמתכונתם לקיים בנפש רק מידות גדולות וספורות, עברו ובטלו מן העולם היהודי יחד עם הגיטו שבאלכסנדריה וברומא, מקום שם חתרו תחת כסאה הנאדר של האלילות והכניסו גרים תחת כנפי השכינה הקרובה; ולא לאט כיסה את עין הגלות, כארבה המכסה את עין השמים, המון מידות חיים – קטנות וטובות, חריפות וערמומיות, אך ביניהן מעטו מאוד מידות נפש גדולות שאין להן תיקון בעולם הזה אלא ביצירה.

ד

בסוף המאה השמונה עשרה, בשעת גילויים לעולם, נתגלה באירופה גם סוד הגבורה האחרון של היהודים: החריפות הישראלית, זו חומץ בן-יין שתוסס ואינו משכר, התחילה נשפכת כמים לרוב על פני שדות החיים של הגויים, וטפּין טפּין ממנה נתזו פעם בפעם גם לתוך בבת העין של האנושיות.

צנורות הגזע הם מן הדברים שאין להם שיעור, וגם החריפות היהודית – זו מידת הנפש שטוב ורע משמשים בה תוך כדי גילוי אחד של אופי – היא אולי בת-זקונים, מחוצפת ויצאנית, לתכונה רחוקה אחרת, נעלה וקצובה יותר. עוד המספר הקדמון של החומש היה מרדף, כביכול, בערבות מואב את החידה המתחמקת הזאת, חידת עדה אשר הקימה המון נצורות אלהים ולא רבצה לאחרי ימי יצירה ככפיר שלאנן ורודם, רק הוליכה מסביב לבמותיה הגדולות תאנית תנים. על פני מרחקי תקופותינו הוצגו למידת כלאים זו ציוני שמות רבים: איש האלהים בספר דברים קבב אותה מתוך חימה עצורה בשם נצח: קשי עורף; הנביאים הפכו והפכו בה ורוממו למענה על לשונם המון נשגבות והמון תוכחה; הפרושים, הסולת היבשה של העם, קבעו לעצמם מתוך גזירה עילאית שם נרדף לתכונת הגורל הזאת של האומה; בדור החורבן, כשמחנות עצומים של עברים-יהודים התגרו מלחמה באויביהם והתגרו אותה שעה גם ביצר מלחמתם, נתקפלו כל מוראותיה של עווית העדה במלה אחת שכולה זכות וכולה חובה; קנאים. ורק לאחר כך, כשהגיעה הגלות והתחילו משתכחים מישראל שמות המזלות של האומה, נטשטשה גם מידה זו, סבלה חיבּוּט ארוך של גלגולים והיתה בת-בלי-שם; ולאט לאט, כאותו גביש מלח נמס שצורתו נפסדת ומהותו נשארת, היא נתמזגה בחשאי במלוא השם יהודי, והערימה לקדש על עצמה – לעיני בן-ברית – ולתעב על עצמה – לעיני הנכרי – את השם הכולל הזה.

חריפות הנפש של העברים הקדמונים היתה מידת-מזרח טהורה ומצומצמת: בה חוּבּרו יחד תאות אלהים וערמה כלפי שמים. בראשיתה, בהיות לה עדנה, הוגה על ידה האלהים האחד והיחיד – בצרוף המון דמיונות כהונה ונכאי מוסר; לעת אחריתה, כשהסוד הגדול בדבר אחדות העולם נעשה שגור בכל ארץ יהודה הקטנה, היא התחילה מהבילה מזקנה, כביכול, ופוררה ללא תכלית-אנוש את האמונה הגדולה אשר יצרה בנעוריה. אולם החריפות היהודית הפכה להיות באירופה תאות ערמה כלפי דברים. האלהים, האל הנאצל שבא לעולם בזכות האבות האצילים, היה השרטון; מסביבו היה ים חיים מלא גלי ערמה קטנים. לא ערמה קלילה כרמאוּת, זו שאינה אלא ספיח בחיי היחיד, כי אם הערמה הדבקה בלב שראשיתה תמיד זכות וסופה תמיד חובה, תחליתה תאות-עשיה נמהרה והמשכה תהפוכות והזיה, קלסתר פניה מקרין מהתמסרות ותוכה חמרמר מעשתונות חשבון. העברי, שצפה לפנים עד לאחדות האין-סוף של העולם, הפך להיות יהודי הצופה אל סבך הדברים, אל טובם ואל כחשם. הוא תפשׂ הרבה, בן הגיטו התמים מדעת וערום מתוכו, ובכל עניני העולם הזה – במסחר, ברעוּת ואפילו בתפילה – היה עושה הרבה על חשבון עצמו ומעט מאד על דעת העולם; התמימות, זו אשר הלך-חייה הוא כעין בריח קדמוני שלא ינתק, לא היתה מצויה אצלו כלל; הוא רחק גם מן הסכלות הישרה, זו שתאבה כל ימיה בגלוי ומבקשת תשעה קבּים של שכר. היהודי, גם בתקופה החשוכה והרעה של ימי הבינים, היה בעצם בהיר דמיון ומסור לנפשו; משום כך הוא נעדר כל ימיו ממקום המידות הקשות וגם לא יצר בכוונה חדשות מהבילות, אבל לעומת זה אחז במהירות בדברים קיימים הנותנים כבר ריח של הנאה, והיה רואה בכל רובד גלוי שבחיים כעין מצע למזל עצמו. – ולאחרונה, כשחכמת התפיסה של היהודי התחילה מתגלה בספרות הגויים, התחיל המעוּות הזה מציץ בשבע עינים: כתביהם של אחינו, הלועזים שירה בלשונות הבחירה של אירופה, נוצצים תמיד בראוה יתרה, חריפותם צפה על השטח העליון כשפך של שמן, אמיתם וכחשם גם יחד אינם בני יצירה כבודים החבויים פנימה בתוך רקמת החיבורים.

בכתבים נכרים של יהודים נמצא תמיד דבר אחד יקר ועודף, והוא הוא הגורם להם כי ירבו גם יחד קוראיהם, חונפיכם ואורריהם. זהו כליון הנפש שגם פושעי אופי מישראל אינם נקיים ממנו. הוא טבוע כחותם יחשׂ אחרון על פני דפים טפלים, צובט את הלב הנכרי באמיתו – האמת האחרונה אולי שנשארה לבני יעקב מאבותיהם ולא נתחמצה מן השמרים של הגלות; בגללו זוכה לפעמים מחבר יהודי, שאינו אלא שכיר חרוץ של התקופה, להגיע אל גבול ההצלחה לפני כמה וכמה אבּירי יצירה; כליון נפש זה שובה את הלבבות באירופה ככל דבר יקר-מציאות האוצר בקרבו את חינוֹ של גזע זר. הגמולות הגדולים, הנלקחים בלי הפוגות בכל דור מספר תהלים, מאיוב, מישעיהו ומספר שיר השירים – אינם אלא אחים גדולים לאין שיעור לאותו מס הדבקוּת שמשלמים רבבות קוראים לספרי תערובת של יהודים, ספרי שירה ורוֹמנים הבנויים ללא תכלית, מגודלים בלשד זרים, מבושׂמים בוידויי ערמה מלוקטים ואין בהם תוקף אמת אחר חוץ מאותו החשק השוקק לכלל עולם ומלואו, לחשוף תיקון לא-ישוער, לפרוט בנשימה לוהטת אחת את שם השמות של המציאות. נַחַש ישראלי זה הוא ערב ומופלא לגויים; אבל חוץ ממנו כל היוצא מפי יהודים בספרות העמים הוא לכל היותר משוח לשעה אחת טרופה; כל מעשה בן-ערך, שאדם מודד לו אריכות ימים משוערת, הוא בעיקר הבעה של בטחון חיים; האמנות על אחת כמה וכמה. והנה בטחון החיים של יהודי הגלות אינו בשום מקום ובשום זמן הרגשה סתומה ועודפת ואינה תובעת מבעלה תיקון על ידי מעשים מאריכי ימים. אין יהודי מסוגל להשיח ביצירה קצובה ודבקה אל עצמה את הרגש הפלאי של בטחון החיים, את היתר הנעלה של בטחון החיים הזה הרומז לנו לפעמים מפרצופיהן של חיות הבר וממעשי האמנות של גאונים; להפך, היהודי אמיץ החושים ביותר משרה בעל כרחו עם כתיבתו חשד ומוּטה ומבוקה. גזענו, לפי קיומו בעולם הזה, לוֹוה ואינו מלוה לאחרים מן הקנין היקר אשר קוֹרָא לו הויה; העדות הקיימת בדבר נצח ישראל – סותמת את דבריה ואינה מפרשת את העווית המשחיתה כל פרצוף-נפש מישראל מתחת לאפר של חריצות או פּיקחות.

א

מעגל התחיה הולך ונשלם, ועוד מעט וייסגר גם השער האחרון אשר קורָא לו: שער חשבון הנפש. גם פה, כמו בכל מעגל חיים, העבר והעתיד הם הקצוות השנים השואפים להתלכד; יעברו עוד ימים ושנים – וערב היהודים אשר בארץ יהודה ייסגר מאליו במסגרתו ויחדל כמעט לחרוד אל דברים רחוקים; הישוב יעמוד בצלמו – ולפני הצלם החי הזה יהינו לבוא רק חשבונות חיים שיש בהם ממש, רק דברים המצטרפים מיד לאחד הערכין הרגילים; המדינה הקטנה והמפונקת, מקלט-אחרית לרגזי-יהודים יגעים, תיקר בעיניה כבת-זקונים, תתיפה ותתחלה חליפות, לא תאבה השקט למען עצם חייה ולא תדע צפּות לעתידה בעינים לא-כלות. כשרידי פתאים יהיו בתוכה הישרים המעטים אשר יוסיפו לשלם מדור לדור את שארית החוב אשר חבה הנפש הישראלית; ואחרון אחרון – בחוצות עריה, אשר יעמדו כמעוּנות בזוהר השמש הגדולה, יתהלך בכבודו ובעניו טיפוס-אנוֹש מופלא, דומה לאחד אשר גילה את סוד חייו רק לחצאין. הוא לא יהיה כאבותיו אשר חיו עד-תכלית בריב עולמם – הללו ידעו את הציפּיה המלאה, את תקות העני, את רוגז המוֹרשה הגדול; כי על כן הם היו יהודי הזירה, מפוטמים מדורות לגורל-ראוה, מיותמים מן הרוח-האב ומן האדמה האם למען היות בנים לאב מתנכר אשר שמו יהוה אל צבאות. לא כן יהיה דינם אשר בארץ יהודה, אשר ימצא מעט פדוּת ואת כל שארית ענוּתו ישכיח ללא-תקנה: הוא ישתעשע בתקוה לא-באה; כל רואהו יכיר בו את האיש אשר לא שלמו גלגוליו והוא מאסף הרגלים וערכי-חיים אל צרור נפש נקוב. במסתרים יאכלנו עש התפלות הישראלית, והוא לא ידע; בגלוי ינוד תמיד בין הפזיזות המתעקשת – תכונת הסנורים אשר ליהודי-דורות – ובין האמוּן האטום העולה אליו כאד מן האדמה אשר תחת רגליו. יום יום ילא מעט מערמה נסתרה, חלק כל חולה-לשעבר אשר רופאיו לא השיחו לפניו את כל מחלתו.

יובל שנים עשתה התחיה העברית בחומר וברוח, והתוכחה העזה – הדמות בעלת הכנפים אשר בה מתגלגלים מתחילה כל חיים מתחדשים – נישׂאה ועברה שפיים רבים, ראשונים ואחרונים – משיא פינסקר עד הר-ההר של אחד-העם וביאליק, מהר-העברים של הרצל עד אחד הגבנונים אשר שמו א. ד. גורדון. זאת היתה רוח מוסר מוזרה אשר לוּקחה מנאדות רבים, ספגה חרטה מכל שבטי ישראל החטאים, אררה את העבר בכל לשונות הלהג הישרליות, ברכה את העתיד בכל המליצות השבויות בידי יהודים בתפוצותיהם. אבל גם המוסר, כאחותו הברכה, דרכו להביא בתחילת שליחותו רק משמנים. גם רוח-תחיה זו, אף על פי שנבראה מהבל ענוּתם של יהודים פזיזים, שמרה חוק וטבע ולא דברה לראשונה אלא על העוונות הגלויים, אלה שכל עין רואה את כובד משקלם: פינסקר ולילנבלום נתנו לעדה הסבר ראשון – את כסל העבדים המתאוים לנוב בעבדותם. אלה היו דברים מובנים ועזים, כמו בעת אשר ידובר על מעוּות או על אסון והחייבים במעוות או הנגועים באסון מתחלקים לקרובים ורחוקים; יהודי מגלות הבכא של רוסיה או רומניה לא היה רשאי לקבל את האוֹטוֹאמנסיפּציה של פינסקר כמליצה של נביאות, דוגמת יהודי מגלות המעדנים של אנגליה או ארץ השפלה. גם אחד העם, שהרחיק את תוכחתו עד לכונת המעשים של היהודים, גם ביאליק שקוֹנן ורינן חליפות על נשמת האומה – גם שניהם לא ראו בחזונם נוחם אחד לכל העם, על שבטיו ועל יחידיו. הם דיבּרו פנים אל פנים רק אל היושבים בלב היהדות; מלבד אלה חיו יהודים רבים ושונים על סְפָר היהדות, חיו בני-שם מעבר לכל גבולותיה. הללו לא נזעקו, כביכול, למלחמת התחיה, אבל זכו בכל זאת שייטבע לכבודם מטבע-זכרון עם הפסוק המלטף: עבדוּת בתוך חירוּת – לאמר, יהודים שוֹעים אשר נמצא פסוּל בכבודם, יהודים נישׂאים אשר נפל צל באשרם. גם הרצל, שבא וראה את כל היהודים השועים לסוגיהם כצאן טבחה הבוטחות עד בוא-מועד במרעה שאנן – אף הוא לא כלל את כל הגלויות לתחום אחד אלא לשם הנפת הדגל ביום עצרה; עם פּנוֹת היום הגדול נפוצו היהודים איש לנפשו ושבו להיות כשהיו: זריזים בתחבולות כנערי העולם הזה ומרותקים לתכונותיהם כעתיקי-יומין. כך נפתחו ונסגרו למישרים כל השערים לתחיה העברית, שער לפנים משער; עד שבא שעתו של שער החמישים, ועליו שוער צנוע וכבד פה, אחד א. ד. גורדון, אשר לא עצר כוח לקרוע את הדלתות לרווחה.

ב

מחפשי הגאולה הראשונים, דוגמת גרץ הגדול, לא מצאו בהיסטוריה הישראלית אלא צד אחד: את זכות היסורים. בכוחה של חרות הבחירה, הניתנת בשיעור מרובה לכל בורא יש מאין, הם קצצו מן הגורל היהודי, המושפל והשפל גם יחד, את רוב קלונו ורוב שממונו, ופרצופיהם של יחידי-ישראל לא הביעו עוד דבר מלבד הענוּת וגבורתה, העלבון וחכמתו, המשטמה וערמתה הצרופה. שנאת היהודים, גלגולה הראשון – והנבחר מבחינת השם – של האנטישמיות, לא היתה בעיניהם אלא מין קטב נוגף: שליח המות ולא תולדת החיים. המות וכל שליחיו אינם זוכים להעשות מוּשׂכּלים; היהודי המרודף היה איפוא מוכה-מגפה ומקורות חייו אי-אפשר היה להציל דבר מלבד זוועה. כל מצפה ומצפה בהיסטוריה זו נעשה מאליו נקודה שחורה משחוֹר או מזהירה לאין-ערוך – הכל לפי רשעת הגויים או קידוש השם של היהודים; אבל גם האופל וגם הזוהר אינם משמשים תחום לתפיסה נכונה. כל ההמון הישראלי, על כל חלקו בחטאות הגלות, לוּקח ממשפט אנוש: לא דנו אותו אלא על עבירות של ימי מלחמה; אופיו, כמהותו של איש-צבא, לא נראה משובח או נפסד אלא לפי טעם המחנה. ועוד אות אחרון, רב רמזים ורב הכרעה: ההיסטוריה הישראלית לא ידעה כמעט את השם: אדם; על כסא קדומים זה היא הושיבה יצור זר, יהודי מלאחרי החורבן, ועשתה לו חוק-חיים אחר, חוק מצמצם, כביכול, שאינו דן ואינו מעניש אלא על היהדות בלבד, שאינו מחייב ואינו שולל אלא את דרכיה הטובות או הרעות של יהדות זו.

קהילות מגנצא, ווֹרמיזא ודומיהן, כמסופר בקונטרסי-הספירים של ימי הבינים, הערו פעם בפעם את נפשן הטהורה אל חלל תקופה שכולה נכר, קורנת עד לסנוורים מאמונת-תאוה של גויים. הללו, שנעשו מעין חותם-יחשׂ בקורותינו, השכיחו מלב את הכרח החיים הגדול והממושך, זה שעשה את מעשהו בנפש היהודי וברא לכל עלבון ולכל צרה תולדות מבישות. רשעת הגויים ביהודים תישקל במאזני אלהים, כי כבד משקלה ממשפט אנוש; אבל לנהר הרשעה הזאת, שהוליך את גליו הזידונים על פני אירופה, היו המון אפיקים קטנים לשמותיהם: בוז, נאצה, תמהון-זוועה ודומיהם. כאן, במחבואי כל תקופה ותקופה, פעל לרע גם משהו מן האופי היהודי; היהודים המגורשים, שהיו שבעים ושבע בבחינת גרים בכל תקופה, לא יתכן שהעבירו את כל הרגלי פרנסתם ואת כל תחבולות גידולם רק בכוח ההכרח האחד הבא מן החוץ. הכותב בדמע את תולדות ישראל אינו פטור מלחשב את איד-הגומלין שבין יהודים ונכרים; מעבר האחד – הנדכאים, חלקם רק חמס; מעבר האחר – אנשי קריה נוצרים, רובם אספסוף השׂשׂ ביום הפכה אל שלל, אך מיעוטם אזרחים שקטים או נבונים, אנשי דת לסוגיהם הטובים והרעים, אף גם מספר יקירי-קרת אשר עיניהם פקוחות לראות צלם כל אדם. כל העדה הזאת, הפורסת מצל חייה כעין מקום-מחסה למנין יהודים, מתנערת כמה מונים בכל תקופה כמו מחלום רע, מעוה את פרצופה כאחוזת חולי, דורכת את שריריה עד לחמס, וכולה אומרת בולמוס אחד: הבה אקיא את היהודים. פעמים היא ממלאה את תאותה, פעמים היא חוזרת ומשיבה את יהודיה אל מקום האופל שבבית-בליעתה; אבל גם לאחרי בחילת הבולמוס עדיין הולך ותוסס בקרבה רוגז עכור. האומנם כל זה לא היה אלא מין קצף שלשם שמים? השלום, שר-הקדוּמים אשר לכל חיים, לא דרך מעולם על שביל-הבינים הצר אשר בין יהודים ונוצרים; מספר דברי הימים לא שמענו שׂיג אנשים מדמדם והולך, מעורב מקולות יהודים המתפייסים מאליהם ומקולות בני עשו המפיגים את כעסם מתוך נחת או שעמום של שכנות. כל חליפות המרי שבין יהודים לגויים דובבו את עצמן תמיד באמרים עזים: הכעס כמאכלת, הבוז כעין ראי המאיר מתוכו, הכנעת היהודים אף היא מין מעשה מקשה, כביכול, ואינה מתמוגגת במקצת חלקיה לעייפות או לשכחה. בין גויים מתהוים, הנתונים במשך תקופות ליצרי נעורים קלים; בכל נפות-אירופה הפתוחות, אשר בין הריינוס ובין שפלת הים הצפוני, שדה חיים הזרוע כולו מוקשי טמיעה – התהלכו בני יעקב עקשים וזהירים, פסחו על כל מלכודת שלום בת יומה ולא נלכדו אלא במצודת השמד הגדולה. היהודים האלה, העיפים מסבלותם מיום הלידה עד יום המות, לא עוּלפו מעולם בדרך הילוּכם, חזרו תמיד מאליהם לבית שבים כמו לתוך מארב יקר לאין ערוך. האין בכל הגבורה הזאת גם מעט ממארת-הנפש – לאמר, נפש אשר נעתקה מאזור התום של היצרים, מקום שם החליפות והפשרה והחרטה, ונתקעה בקוטב האחרון של החיים, מקום שם רק ההתמדה העיקשת?

ג

הפשרת היהדות, שנמשכה מאות בשנים, הדיחה את הנשמה הישראלית מקוטב הקפאון ועשתה את נהר חייה כמראה נהר קפוא בראשית אביב: מבוּקע לגלידי קרח ומרוּתח ממי תהומו. אביב ממושך זה – תחילתו נעוצה אולי בימי בשׂוֹרת-התבל של שבתי צבי – הכה את נפש היהודי בתרמית חליפותיו; שמש התחיה של העם המפוזר, אילו גם יצאה מנרתיקה בכל כוחה, לא יכלה לחמם בבת אחת ובמידה אחת את כל המון האיים המהוים את ממלכת הרוח של היהדות. אוויר הדת נקרע איפוא לזרמים חמים וקרים; הרגלי הרוח נתערבבו אלו באלו, על מסוֹסם הישן ועל חידושם האפיל; מושגים קלילים או משעשעים, שאינם אלא בועות אביב ולפי מהותם אינם ראויים כלל לשימוש קיים, עשו כאן ברית דבקות עם מידות חיים נזעמות משיבה; חפזון התמורות של ירחי אביב נעשה כאן מאליו הכרח לדורות, והעין הממצמצת, השואלת בוקר וערב לאותות האוויר, לא יכלה לשוב מהרגלה והיתה לעין היהודית המוּדעת בגויים, זו הנתבעת ראשונה – לפניה כל צירי הנפש – עם כל מקרה קל שבקלים. שיקול הדעת של אדם מישראל, שלפנים – בימי העמידה של היהדות – עלול היה לשמש את בעליו בצמצום ובמישרים גם יחד, נעשה ברוב המקרים פזיז או חרד או מערים, כדרך מאזנים שמשמשות בהן יד מרעידה, וכל סחר-הרוח אשר מיהודים לגויים כאילו נעשה רובו בידים נמהרות או מחוצפות. הפרצוף היהודי נהיה מודע ומתנכר כאחד – במידה שלא היתה כמוה אצל יהודי הזמנים הקדומים; חותם זה, המירא כמעט גם אחים מלידה, לא יכול היה להיטמע בפניהם אלא לאחר שכל העדה נדוֹנה ונכלאה בתחום-בינים במשך תקופה ארוכה מדי: – עמים רבים זכו שתעבור עליהם כחתף אותה רוח תזזית ששמה הפכה או התחדשות או שינוי-הערכין; רק עם ישראל, לאחר חורף-יהדותו הגדול, נשתקע מאונס באזור האביב הפרוץ לחליפות. אזור מוראים זה שבין תקופת אמונה לתקופת אמונה, בין בטחון-רוח למשנהו, בין חומות-חיים לחומות-חיים – הוא האזור המסוכן ששם הכל ביכורים, אמוּן אפיל, אמונה לחצאין; היהודי, ששהה זמן רב מדי על מעברות הזמנים, לקה לבסוף בשכרון נדנודים.

אביב הזקונים של היהדות גרם להודים לא רק נדודי מקום, מעיר-מושב נושנה לקרית-המון חדשה, ומיבשת אירופה ליבשת אמריקה; הללו היו נדודים של מטה, כביכול, וכנגדם הלכו ונמשכו נדודים של מעלה – נדידת הנשמות מן הקוטב אל אזורי המרכז, מנוה-הישימון הבדל של היהדות – מקום-מרעה דל שהצמיח פה ושם דקלים-תנחומות, מעטים במספר – אל גני התרבות הפתוחים של אירופה, אלה שנפש היהודי, יוצאת המצודה העתיקה, ראתה אותם אגב מבּט ראשון כמופקרים במקצת לכל עובר ושב, כאחוזת-מורשה עצומות שיורשיהן התירו בהן דריסת רגל מתוך הסח-דעת או מתוך לאוּת שבעשירות. מכאן ואילך נעשה היהודי באמת לאזרח העולם, לאמר – לאדם הרואה גבולות כמצות אנשים מלומדה. כל אחד מן הנודדים האלה, שהחוֹק והרֶשַׁע הצרו יחד את צעדיחם, היה בבחינת-מה נודד של מעלה, ולא היה דומה עוד בהדבה לאבותיו הגולים אשר כיתתו את רגליהם מעיר לעיר וצרורות נפשם על שכמם; הללו שנקראו בפי הגויים בשם בני היהודי הנצחי, הלכו ממדינה למדינה וחורף היהדות בעצמותיהם – החורף הנקשה שאינו מצמיח חדשות ומשמר גם את הסחי הישן בעטיפת כפור מבריקה; הלזה, היהודי בן הדורות האחרונים, נשכח לו זה מכבר קיץ הקדומים של עמו, אף ירחי החורף הגדולים אשר לגלות נמחו מספר חשבונו, והוא כולו אינו אלא צמח נמהר של בין-הזמנים, ללארר לשד השימורים של קיץ רוה וללא יפי האיזמרגדים של חורף הדור. כל רקמתה של נפש היהודי בן-זמננו, התפוחה והרכה, מעידה עליה, בי נרקמה כולה בירח ניסן, זה השרוי במזל תאומים של גשם ושמש, ולא זכתה לשרב תמוז האוכל מבשר הצמחים את עסיס הביכורים התפל.

יתר תאלותיה של נשמת העם הזה הלא הן כתובות בכתב המשטמה הקדמון על ספרי הימים אשר לעמים רבים. הדלה שבאומות, שלא נחשבה אלא אָמה מאחורי הריחים של הגורל,ראתה ביהודי את היתר ואת הפחת שאין להם משל בעולם; ומופלא מכל מופלא היה לעיני הגויים אותו גידול מהיר שבנפש היהודי, מעשה הצמיחה הנראה כמעט לעיני בשר. כל גויי אירופה אלה, הדבקים מיום היות גויים אל אדמת נפותיהם אשר באזור הממוצע, ידעו רק את הקרקע המצמיחה תנובה מירחים רבים ואת נפש החי העומדת בדמותה מהפכה עד להפכה; רק דור של יהודים, חלקה זיבורית של בני אנוש שהעלתה עוד תמול שלשום רק חרולי דלוּת וספיח יבש של תורה נושנה, נתברך פתאום לעיניהם בעושר, בכשרונות, במאויים נאצלים,גילוי-פלאים זה, שלא מעולם היגיעה הרגיל, היה בו בלבדו להקהיל עליו משתאים ועוינים; אבל עד-מהרה נצטרף אליו גם פלא הכמישה הנמהר. דור יהודים זה לא התנחל בשדה-חיים ידוע לשם ולגבולות, לא הקים דבר למשמרת, לא הפיק לשד מעשרו; עשיריו נראו גאים ולא-בוטחים, בעלי כשרונותיו רדפו נצורות בראש חוצות, אציליו אהבו חנופה או עזות כריקים. הגלגול האחרון הכביד: היהודי העונד ריק בעשרו וטפל בכשרונותיו – היה לחידה מאירה; הפתאים שבין הגויים אמרו מרמה, הבינונים אנרו ערמה, וטובי המזג החרישו כהחריש אל להטי מוּקיוֹנים. ואף הם עצמם – היהודים המתחדשים האלה\ אשר ברכת-תופת בנפשם להתגדל ולא לגדול – לא ידעו היטב את סודם,לאמר: כי אררם גורלם באביב לאין-הפוגות, וקיצם – זמן הטוֹבה והעמל גם יחד – נעצר מבּוֹא

ד

אילו ניתן פה לתמימים שבישראל – היו משיבים את חמת הבקורת מעל האדם הישראלי בתשובה קלה אחת: כזה הוא האדם, והליקויים מצויים אצל כל אומה; מה שנראה לכאורה כתכונת נפש מבישה הדבקה רק באוֹם מסוים אינו בעצם אלא הבהוב-צבעים הנגרם על ידי הסביבה המיוחדת. משל לאהבה וקגאה, משטמה ורחמים, מות וגבורה – אף אלו דמויותיהם שונות אצל כל עם ועם ומהותם קבועה ועומדת מיום היות אדם; אין פּייטן מהביל ואומר: הבה אעשה דמות אהבה שתהא משותפת לכל באי-עולם, אלא הוא אומר: אתאר אהבת גבר ואשה כאשר חזיתי את האהבה בקרב בני גזעי.הקורא במגילת שיר השירים – אף על פי שהוא שומע געגועים מפי השולמית, ורואה רוֹך וסמלים ומשלים שאינם מצויים אלא בארץ יהודה – מכוון את לבו מאליו לאותה האהבה העזה כמות המתהלכת בכל כנפות הארץ: אף הקורא בתוכחת הנביאים אינו עלול כלל לשער, כי שוֹעי יהודה חטאו בכוח יצר מיוחד, מושחת או נפתל, שלא נראה במוהו אצל בני עם אחר – אם כי בירמיהו וביחזקאל מסומנים המון מעשים ויצרים המפיקים ריח רע משלהם, והחטאים הם חטאי המקום, כביכול. הוה אומר מעתה: מעוּות-הנפש של היהודי הוא ישראלי לפי צבעו וטעמו בני-החלוף, והוא אנושי לפי שרשיו; תיקון נפש היהודי תלוי במזל הדורות, שמקצתם חייבים ומקצתם זכאים, גמר הטוב לאחרית הימים.

הדברים נכוחים בשביל כל הדורות, מלבד דור הגאולה. העווית הגדולה, ראשית-הפלאים של כל מהפכת עם, אינה עושה שליחות חולין, כדרך זעזועי-החלוֹף שבכל תקופה רגילה; היא עצמה מתחללת מאליה אם תּיקרה להיות בין חנפים, לאמר – בזמן שהעדה, ההולכת מגורל אל גורל, מעמידה פנים כאילו היא מחליפה סיר חיים אחג במשנהו. לא לרוב טובה ייקרא מהפכה, לחן החיים החדשים לא יאָמר תחיה; הטובה מצויה בכל הדורות, החיים מתחדשים בחינם בכל תקופה שאננה. דור של תחיה סימנים מיוחדים לו לאין ספוֹרות, כשם שמתרבים אותות האויר בשעת סוּפה של ברקים ורעמים; אבל הסימן המובהק לשעת התעלומה הגדולה, בה יתחדש עם בסופה, היא הנשימה הכבדה, מין לחץ לב סתוּם הדומה לפחד ולנוֹחם גם יחד. איש איש מקרב העדה הנצרפת הזאת יראה פתאום את נפשו מעוטלת מחנופת הדורות, מתלבעה עד לכאב בתוך הרגלים-הרגליה – שנהיו כולם בבת אחת נקשים וטפלים וניטלה מהם הזריזות הרגילה. הנה הוא האות הכביר: אוויר-העם נזדעזע, ולחץ הזרמים פועל בלי-הרף ודוחף החוצה את הקליפות המרוסקות שנשרו מעל הדברים; החנופה המקובלת, מוֹך הדורות, מתמוגגת והולכת, ומידות הרוּח של העם מונחות פתאום במערומיהן, נעווֹת-זוקן וחדלות-אוֹנים. נתפרד מה שהיה לפנים אגודה אחת של מסורת, ואין עוד לדון אותו ברחמים, בהשואה, בזכות אבות; מה שהיה קודם רע והכרח, טפל ומקודש – אינו תלוי עוד במערכת המזלות של העדה; הוא נראה קודר ומובדל לעצם קלקולו, אין כל סליחה לכפּר עליו: תמו ההשואות מעמים רחוקים או קרובים; איש ההפכה, הנתון בסופה, עומד שעה אחת יחידי בעולם. הוא לא יציץ דרך אשנב נפשו החוצה; מה לו גוי וגוי ולאומים אחרים?

הולך וכלה לעינינו התוֹאַם הגדול והנורא של היהדות, זה שהקריב חלאה לגבורה, עקשות-עוני לקדוּשה, תאות-ערמה לצדקה, ועשה את כל המידות הישראליות הבלולות למסכת אחת מופלאה אשר תזדעזע, בנגוע יד בקורת באחד מקוּריה. עד למקום טבּוּרה. רבים הרואים במחזה הזה, אשר לא נראה אולי כמוהו מימות עולם; אלה חרדים ואלה שמחים. אבל הסוד והגבורה והתוחלת של תחית ישדאל כלולים לא בעקירת העבר ולא בהוקרת העתיד, כי אם בראית-אמת של היהודי החדש. אף כאן, עם ניסוח-הצמצום האחרון של חידת הגאולה, לאניתנו לעמנוהשואות-לקח מאצל גויים אחרים – שכן אף עם אחד, בן לגזע נאצל כעם העברי, לא כלל כמוהו המון דברים בדי-ריק, ולא קרע ככילי להמון קרעים את מעט התוֹם אשר בעולם הזה. אף עם אחד, מאלה שזקקו בשעתם את בינת החיים, לא המיר כמוהו קטנות בגדולות ולא מיצה מן ההבל שיעור כזה של תנחומים לא-מתקיימים. אף עם לא עמל כעמנו למען מושגים, ועמל דורות זה – הנוטף דם מעוּנים ולשד-תמצית של מוחות, הרואה את כל זרעו כצאצאי אל עליון – הוליד בת-זקונים חצופה ונעות-שכל, אשר לא יימצא לה כל שם בלתי אם שם נחנופה: – לא החנופה-האָמה אשר בין אדם לחברו, כי אם החנופה המשמשת דברים, בת למלך-הכּזב ולמלכה-הערמה. משבאה זו לעולם היהודים – חדלו גבולות, נמסו אסוּרי-הטבע מעל הדברים; בני-עש המון עצום ורב מן הארבּה אשר במצרים, כרסמו כל נפרד, כל מוגבל, כל הבדל. זוהי – לפי תמציתה או, למצער, לפי החלק הנפסד שבטבעה – החריפות היהודית: ראיה שתופסת הרבה ומבדילה מעט. החסר, הפסול, המשונה – לא יגיעו לעולם לקצה אָפקם, למקום אפסוּתם; המושג הערב, שבין כך הוא מתרברב מאליו בעולם הזה,מתקיים והולך מבלי התאפק, כדרך האמיתיות שאין טבע-הזמן שוקד עליהן; אפשר לקרב ולרחק עד לאין תכלית, להתעלל בנפש הדברים, האמיצה והאילמת – ומה בצע בקבע-הנצחים אשר בדת ובדבקות הסנוורים אשר בחיי הגזע? עולם דברים, נראים ובלתי נראים, מרד לאחרונה ביהודי, המון מושגים נדחים ממסלולם, נושנות יגעות-קיום, ערכין לבושי בזב או כלאים מתפרצים מפני אדוניהם היהודי, אדון כל החריפוּת והמשוּגה.