טול מן האנטישמיות את מיטב כזביה – ועדיין היא מחלה שיש בה מעט מן האמת אשר למדווי העולם הגדולים; טול ממנה את תעצומות פשעיה – ועדיין היא אחד משגיונות האדם אשר הטבע לא מנע מהם נפש ורוח חליפות; טול את טומאתה מבין כל שוליה – ועדיין היא רחבה מכל אחוה ועמוקה מכל דעת. נסה נא להזים אותה עד תכליתה – והיא תעמוד כאליל כבד הנעלה מכל נוחם; הסירה מעליה ברוב עמל את כל לבושי עברה – ובן-רגע תצמח לה אדרת חדשה מאטון התקופה; הרימה את לפּיד העתיד אל עצם דמותם – וכהרף עין יצא מלפניה רוח אדיר המפרק הררי אמת ומשבר סלעי משפט. ואם תעשה לה סייגים לאין חקר – היא תכריע את כולם; ואם תקים לה הרבה אויבים מבין צאצאי הערמה והחכמה – היא תפיל את כולם חללים. אין זאת כי חוק בה, חוק עולם אשר לא יעבור; או תועלת מבישה אשר לא תכזב.

אומות העולם יצרו מתוך עונג דמיון את דמות האגדה של היהודי הנצחי הפוסע על פני תבל ועקבותיו מרחפים כצל; לעומת זאת רשאים אנחנו ליצור מתוך צער-נקמה את תואר האנטישמיות כשממית נצחית המדלגת מארץ לארץ ומפריחה בחלל כל העולם את קוריה המעוכים והמאוסים. ואולם יש אשר רמז מרמזי גורלנו כופה אותנו לנחש, כי בלעדי האנטישמיות היינו אולי כצוענים, לאמר: עם אובד בחדלון, אבק אדם אשר לא תתכן כנגדו כל מידת הסתכלות. זו האנטישמיות, הטמאה בידי טמאים, כשרה בעיני הטבע הדואג לתקן כל מעוות מתוכו. תפיסת העמים אלה לעומת אלה ניזונה בבת אחת ממראות רבים: מן העבר – על גבורותיו ופשעיו; מן העתיד – על תשוקותיו וחלומותיו; הארץ מאצילה דמות מתארה ומחיי עמלה, הלשון נותנת את שיחה ואת טבעה, הדת מראה את נפשה ואת לבושה, וכל אלה מצטרפים יחד לדמות הסתכלות רגילה, זו המכעיסה ומפייסת כאחת את הזר המסתכל רק עם היהודים התהלך בתבל ללא מידה נכונה. ארצו ולשונו נצפנו בבית הגנזים של העבר או של העתיד; על דתו התימרו עמים רבים כי לקחו את מיטב נפשה ואת יקר לבושה, ושאריתה היתה בעיניהם כקליפה ללא ליח. חדלו איפוא כל המראות מישראל; קהילת יהודים נעשתה מבחינת טבעה כעין מושג שובת: לא מלחמות נגף, לא פשעי אומה; לא קנאת הווה ולא תחרות עבר; כולה היתה כמין טבעת סטוּרנוּס המצורפת מחלקי הויה קרושים. כל מועדיה, הלוהטים עדיין בחן-עצב אין-דומה-לו, קבלו את מורא-הודם מן החוץ: – “כל נדרי” ספג את רטט הנוחם של האנוסים, ליל הפסח המה מחרדת קודש בגלל עלילת הדם, כל תפילה בציבור קנתה לה יחוד ותאות נפש בעוון אזני עכו“ם אשר שתו עליה מסביב. עדת יעקב במגנצא או בקורדובה יכלה להידמות לחבר אנשים ריקים ותמימים, יצורי קינים לא-עזים אשר שיח חייהם צורם ללא חמדה את האוזן – אלמלא להטה של שנאת ישראל אשר הפך את יום הקטנות הזה לליל חזיזים. ענות הזוך של רש”י, דהרת הפלפולים של התוספות, צדקת התמיד של נזירי התורה – כל אלה לא היו מגיעות אלינו כמופתי אומה והבל זהרן היה בעינינו כמוץ הזוהר הנושר מרקיע החיים בכל ליל ארוך של תקופה – אלמלא עמדו בחייהן במזל אדום של אימה, אלמלא נתגלגלו אלינו בבוא חליפתן דרך מחילות של דורות טבוחים. גם הבית היהודי, זה שנתערה במושבות הגויים כנוה-שלום מנואץ ופרוש גם יחד, עלוב מבחוץ ומדושן מבפנים – אף לו עשו את רוב קסמיו מלאכי האיבה, ששמרו על עציו ואבניו מֵעַש השממון. ברק חרבם של נוצרי לילה אלה הקרין את שצף העבדות שעל פרצוף הגברים, את תום היצר של הנשים, את עזובת הילדות של הצאצאים. קמטי המצח של היהודי המרודף סמרו והיו לקווי עוז בנשוב בהם רוח-בוז חזקה; הדמות הישראלית שבתפוצות הגולה לא היה לה משלה אור-מזלות, ועין רואה לא היתה עלולה להביט בה ולרצות את מהותה עד כדי תפיסה גמורה; צורת האדם של היהודי – הלאה בעמלה והחרדה במנוחתה – דינה היה שתכרת עם זמנה ומקומה; זאת היתה חשכת גורל, וכל המון היהודים הכשרים, שקיימו בגופם המון תלאות וקיימו בנפשם צבא מצוות לאין חקר – נדונו לכאורה להקבר באדמה הזרה מחוקי-זכר וחדלי-תכלית. ואולם היהדות של ימי-הבינים, הגרה והאומללה, העטופה כאחת סחבות נכר וגלימות מולדת – היתה בת-בתה של יהדות נביאה, אשר נתנה את כל רוחה ואת כל חלומותיה למען העתיד; כל צבאות העולם, כביכול, לא אבו שכוח את עולה של גברת הדתות, והעולם, המשלם גמולות רעים, יצר את האנטישמיות – את שמש האומה של היהודים.

מאדים זה של האנטישמיות מקיף את מסלולו כדרך מאור-בראשית: הרואה אותו בשיפוּלי הרקיע של החיים יודע לנכון, כי דרכו של זה לחזור לרומו של האופק. בימינו הוא הולך סובב את הארץ במסלול רם, וחלקי יהדות רבים נזכרים, נפקדים, נרתעים בכוח משיכה פלאי לקראת עתיד נעלם. נוראה-נשגבה התמונה: שבטי יעקב, צאצאי אומה כביכול, חונים בכל כנפות הארץ; הללו שרויים בצל המנוחה: בטנם מלאה למכביר ורוחם הומיה עד בלי די, ואולם אף מליץ אחד מני אלף לא יוכל למצוא פשר לרצון חייהם: – ביתם כמלונת אורחים מעולם אחר. אלהיהם תפל כמת שחזר לתחיה, טוהר לבבם כחטאים סלוחים. ולעומתם רוגשים קיבוצי יהודים באור זלעפות, והם נראים במלוא שפעתם כה עקשים ונקלים ודווּיים – אשר העין תדמה אותם לרבבות עם.