התנועה החדשה / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

באירופה המערבית, בין העמים המזויינים זיוּן כבד, וכל-עוד הם נושמים תחת משא כלי-הזין; באירופה המערבית, במקום שהעתונות של שׂנאה בין עמים, דתות וגזעים נוגסת ונושכת בכעס-פראים את חח-ברזל שעל פיה; במקום שממשלות משתמשות באנטישמיוּת ככלי-רעם בשביל היכלות- הזהב, במקום שזקן וצעיר מתהפכים בחלומותיהם על דינאַמיט… באירופה המערבית הזאת נכרת עכשיו תנועה חדשה… על-פני הים הסוער-הגועש פורחת יונה, ועלה ירוק של שלום בפיה.

בכל מקום קמות חברות של מוסר, המבקשות שתחדל המלחמה הנצחית בין דתות, עמים, גזעים ומעמדות; שבני- האדם יוציאו את נשק-המרצחים מידיהם; שכל אחד יוציא מתוך לבו את הרשע היושב בקרבו – את האנוכיות; שבני- האדם יתחילו לחיות חיים מוסריים – חיים של יושר, של רחמים.

הם מאמינים במוּסריות, שאיננה הברק-החוזר מלהב-החרב המושלפת, ואיננה נעוצה ברוֹבים מתוצרת קרוּפּ, ואיננה נתונה באגרוף הקמוּץ, ואיננה הולכת יד ביד עם תועלת-עצמית, עם שוביניזם ועם שנאה דתית!…

והם מאמינים, כי האדם חייב להתעורר משנתו הנוראה ולראות סוף-סוף את האור הבוקע לעיניו! הוא חייב להרגיש סוף-סוף כי הוא אדם, וכי לא האנוֹכיוּת בעלת הצפרנים והמלתעות, אלא המוסריות האנושית הטהורה צריכה להיות המצפן המוליך את הספינה על-פני הים!

אתם מניעים ראשיכם בפקפוק! הפּעֶסימיזם שלנו, שעלה וצמח כפטריה-של-כלבים על אשפתו של הזמן האחרון, צמח לילי הוא ומַפנה את ראשו הצדה מפני כל קרן-אור…

והעיקר, הרי זה בניגוד לדעתם של הפוסקים האחרונים! כנגד דאַרוין, ספּעֶנצעֶר וליפּעֶרט, כנגד שלושת העמודים, התומכים את שמי-המדע אפילו בישיבות ובבתי-המדרשות.

אומרים, כי אותו בטלן-לץ עצמו, שהראה על-גבי כף-היד כיצד צרפת ופרוּסיה נלחמו ביניהן, וברקיקה אחת שרקק על היד הטביע כמה גדודים של חיילים משני הצדדים, הוא-הוא גם שהסביר פעם אחת, מהיכן באות המוֹדוֹת המרובות כל-כך של בגדי הנשים.

כל בעל בית־חרושת – אומר הוא – עומדת אצלו חבית מלאה פיסות-פיסות של דוגמאות־בד; מדי פעם בפעם הוא שולח ידו ומוציא פיסת-בד אחת, מייצר בדים הרבה לפי אותה דוגמה – וכך נוצרת מוֹדא חדשה!

ולאחר שסיים את כל החבית, הוא מהפך אותה על פיה, מתחילה מוֹדא חדשה לחלוטין, כזו שהיתה עור בימיה של סבתא יחנא!

איני בטוח שכך באמת הדבר אצל בעלי בתי-החרושת לאריגים, אך בתעשׂיה הפילוסופית ודאי שכך הדבר!

שיטות ישנות קמות לתחיה וחוזרות ונעשות בחינת מודא חדשה…

במשך הזמן מאבּדת השיטה החדשה את בריאותה הטובה, מתחילה משתעלת, נחלית בקצרת – נופלת למשכב, נופחת נפשה ומוּבלת לקבורה, ובמקומה קם לתחיה שוכן-עפר אחר; פילוסופיה חדשה מימיה של סבתא יחנא – וסבתא יחנא, אם עדיין היא בחיים חיתה, רוקדת מרוב שמחה, שהנה זמנה שלה חזר ובא!

דומה, ״כל דאלים גבר״ פילוסופיה ישנה-נושנה היא, עוד מימיו של אדם הראשון… פילוסופיה ערומה וגלויה, תורת-היער על כל אכזריותה – הכול תלוי באגרוף! העולם הזה אינו אלא לביבה גדולה אחת; מי שהוא חזק יותר, הוא המצליח להקדים ולנעוץ בה את שיניו; מי שפיו רחב יותר ושיניו גסות יותר, הוא הנוגס ממנה נגיסה גדולה וטובה יותר… או כפי שהיו אומרים: העולם הזה כבי-הילולא דמיא – חטוף ואכוֹל, חטוף וזלוֹל!

השיטה הזאת עתיקה כעתיקותם של חיי-הפראים מאז ומעולם.

לא פעם כבר נדמה היה, שהמוּסר הזה, היושר הזה של שינים וצפרנים, כבר נתבלה ונתרטט; שכבר הכנסנו את הסמרטוט היקר הזה אל בית-הנכות, וכבר עלה עליו העובש; נדמה היה שאנחנו, בני־האדם, כבר הגענו לכלל הכרה, שאין הדבר הזה נאה אלא לחיות טורפות ולפראים המהלכים ערומים; ואילו אנחנו ראוי לנו לבקש את אשרנו במשהו אחר, גדול, גבוה יותר… ואף-על-פי-כן – – רק נדמוֹה נדמה לנו! בעלי בתי-החרושת של המאה התשע-עשׂרה: דאַרוין, ספּעֶנצעֶר, ליפּעֶרט, וכל הנגררים אחריהם והמדחיפים מאחריהם, חידשו את התורה הזאת!

דארוין התבונן וראה, כי על־ידי חנוּך והרגל, על־ידי חיים באופן מסויים, באקלים מסויים, בתנאים מסויימים – משתנה גופם של אנשים וחיות, ומתוך כך עלה בדעתו לחדש את השיטה הלאַמאַרקית הישנה, האומרת כי האלוהים לא ברא מינים שונים ומיוחדים, וכי מידו לא יצאו אלא חיים בצורה אחת ויחידה; וכי כל המינים, המשפחות והסוגים יוצאים זה מזה במשך הזמן – מין אחד מן הקודם לו; סוג אחד מסוג אחר שקדם לו; והדבר תלוי בשנוּיים השונים המזדמנים בתנאי החיים… ובכן – מה הדבר הזה מפריע לנו? למה לנו היחוּס הנבוב? אדרבא, הרבה יותר מכוּבּד הדבר, שבכוח עצמנו עלינו משפל המדרגה, בכוח עצמנו עלינו למעלת האדם, את הזנב אִבּדנו, וכל-כך הרבה שׂכל, כל-כך הרבה יושר רכשנו לנו! לא אחד מחפשׂ בוַדאי בשנתו את הזנב שאבּד, בדומה לאפיקורוס זקן, המחפשׂ את היארמוּלקה בשנתו, לא אחד רואה בחלומו את היער… אך במשך הזמן סופם של החלומות ושל חפוש-יום-אתמול-כי-עבר שיחדלו, שיעלמו ויישכחו…

אמת אמנם, שבספר בראשית מסוּפּר ספּוּר-המעשׂה הזה באופן אחר… אלא שמעשׂה-בראשית אינו כתוב בפשטות, ״כדבר אִיש אל רעהו״ – הוא מלא סודות; אני רואה משהו אחר, והאלשיך, עליו השלום, אף הוא רואה משהו אחר… מי יודע, שמא כוָנתו של הכתוב… מי יאמר ומי יגיד מה כוָנתו של הכתוב? אם ״חמץ״ יכול להיות על-פי קבלה יצר-הרע, ו״מצה״ יצר-הטוב, אף-על-פי ששניהם אינם נזכרים במעשה- בראשית; הרי יתכן שתהיה ״חוָה״ כוח-הדמיון, הפאַנטאַסיה המניעה את האדם לבקש אמיתוֹת חדשות, דרכים חדשות; ויהיה ״עץ הדעת״ – התרבות, ו״הנחש״ – הפקפקנות, הנטיה לפקפק בכל דבר ולשאול: מפני-מה ומדוע, הדבר שאינו מניח לדמיוננו להרדם ומכריח אותו, שיהא מקים כל שעה ושעה שיטות חדשות, בתי-קלפים חדשים, ש״השכל־הישר הפשוט אינו צריך אלא להשיב בהם הבל-פיו, ומיד הם נופלים״…

לפני דורות היו נוטלים לו לדארוין כזה ושׂורפים אותו על־גבי מדורה. ואילו בזמנים הקרים הללו לא קרה דבר, אלא הוא חי את כל חייו שנועדו לו בידי שמים, ועוד נמצא לו מלומר דתי אחד, שפירש את הכתובים כך שיהיו מתאימים לתורתו שלו; כמובן – למען הכתובים עשה כן, שלא יתבדו, חלילה…

אלא שדארוין נפל עוד על המצאה אחרת. שהרי אפשר להקשות: מפני-מה קצת מן השנוּיים המופיעים חוזרים ונעלמים והם כלא היו, ואילו אחרים מתחזקים ומחזיקים כברזל ופלדה? בידוע, שלא פעם יארע שנולד עגל בעל שני זנבות, או עם שני-ראשים או שש רגלים – מפני-מה אין נשאר מכל זה שום זכר, ומפני מה כיוָן שנראתה בעולם הקרן הראשונה, מיד נתחבבה על כל הבהמות וכולן התקשטו בקרנים? והתשובה לכך היא: כל דאלים גבר! החיים אינם אלא מלחמה שאינה פוסקת, יחיד כנגד יחיד, מין כנגד מין ומשפחה כנגד משפחה… הכול נלחמים תמיד, ומי שהוא חזק יותר הוא הגובר – ולפיכך העגל בעל שש הרגלים אבד ונעלם מן הארץ, משום שארבע רגלים הן די והותר, וביחוד – ראש אחד! אבל הפר שצמחה לו פתאום קרן בראשו, ומסתבר שנעשׂה מיד שור-שנגח, הוא באמת קיים ״פרו ורבו״ כהלכה… והגיעו הדברים עד כדי כך, שנתמלא כל העולם פרים בעלי קרנים, ושאר כל הפרים שנשתיירו בלא קרנים נעלמו מן העולם – או שמתו ולא הניחו אחריהם יורשים או שנאכלו בפשטות על־ידי בהמות אחרות, שכן מחלומו של פרעה בפרשת מקץ נראים הדברים, שלפנים היו הפרות אוכלות זו את זו כדרך בני־אדם לכל פרטיהם! מהיכן צצה וצמחה הקרן הראשונה – דבר זה יודעים השדים והרוחות, העיקר – הקרן צמחה ועלתה כפורחת, והפר המאושר הראשון שזכה בה היה נושׂא חן בעיני הפרות, הוא העמיר תולדות הרבה ולכולם הוריש את הקרן… ואם אירע לפעמים, שאחר מן הולָדות בא לעולם בלא קרן – אחת דתו ללכת לאבּוּד, בדומה למי שיוצא בלא כלי-זין למלחמה עם אויבים מזויינים יפה-יפה! הבּוֹאשים, דרך משל, היו חיים לפנים בדומה לשאר כל חיות ובהמות; פתאום התחיל בוֹאֵש אחד מזיע ופולט ריח רע – משל לבעל-תשובה, שאפילו צדיק גמור אינו יכול לעמוד בדל״ת אמות שלו… במשך הזמן נאכלו כל שאר הבּוֹאשים, ורק מפני הבּוֹאש הזה התחילו בורחים, והוא ויורשיו נשארו בחיים, והם פרים ורבים, וריחם כבר מורגש אפילו בספרות… הסרפּד היה לפנים צמח כשאר כל הצמחים, אך לפתע-פתאום ובלא שום סבּה כלל התחיל סרפּד אחר דוקר ומַכווה; במשך הזמן נרמסו כל הסרפּדים האחרים ונדרסו ונקטפו, ורק המַכווה והדוקרני נשאר! וכן כל החיות והבהמות! קצת מן הסוסים אפשר שלא היו להם לפנים זנבות. והנה אותם הסוסים שלא היו להם זנבות היו הזבובים עוקצים אותם, והינצל ניצל רק אותו סוס, שהיה יכול להגיע בזנבו עד לראשו ולגרש את הזבובים.

כללו של דבר, מלחמה שאינה פוסקת, ויש רק צורך בנשק, בכלי־מלחמה!

אלא כל-זמן שכל זה אינו נוהג אלא ביער ובשׂדה, בין חיות ובהמות… לא איכפת לי; ולא כדאי אפילו לחפשׂ ולהגיע עד חקר-הדבר, מהיכן באו השנוּיים הראשונים – הקרן הראשונה, הריח הרע הראשון, הזנב הראשון… לא כדאי לנו לבלבל את מוחנו בגלל הדבר הזה, כבר מזמן-מזמן יצאנו מן היער, ואצלנו בני-האדם, נדמה, הפוכים הדברים. הנה צץ לה לוַשתי המלכה כמין קרן על המצח, לכאורה כלי־זין נאה במלחמה שבין הגבר והאשה, וביותר בין הנשים בינן לבין עצמן, ואף-על-פי-כן –היה כוחו של המוסר גדול יותר מן הקרן: אחשורוש שקל, בשׂכלם של יועציו, ומצא שהאשה ראוי לה להיות נשמעת לו לבעלה, וכל גבר ראוי לו להיות שׂוֹרר בביתו, ואפילו הוא חכם כאחשורוש וגם שכּוֹר כמותו; ואם הוא מצווה, שהפלונית שלו תכּנס, על־פי הפשט הפשוט, פשוטה ומופשטת מכל לבוש ועיטוף… אמנם, אמת הדבר, השלטון שיש לו לבעל כל-זמן שאשתו נמצאת בבית, אינו איתן ביותר… אך ה״יושר״ גבר בכל זאת על הקרן, וּוַשתי היתה אנוסה לוַתר על כתר-המלכות ולהניח את מקומה לאסתר המלכה.

לעתים קרובות נולדים אנשים בעלי שינים חדות, או אגרופים קשים, או בעלי נשמות של בּוֹאשים או של שוּעלים – אך אנחנו היינו סבורים תמיד, שבשבילם יש לנו בתי־כלא, בתי־סוהר ולפעמים (יישאר נא הדבר בסוד) גם צרור שבטים לחים או לוהטים… עד שמתפטרים מהם… חיינו שלנו, סבורים היינו, כבר הם נמשכים והולכים כמי-הנהר הטהורים… לפעמים נופלת לתוכם אבן כלשהי, עגה כמה עוגות מסביבה, אך מיד היא נעלמת עם עוגותיה גם יחד, ראי-המים מתיישר והמים מוסיפים להלך ולהמשך טהורים ובהירים, כטוהר השמים ובהירותם… אמנם, בעומק גדול יותר שׂוֹרר קור ושׂוֹררת אפלה, והשבּוּט אינו מניח לו לקרפּיוֹן לישוֹן, אך במשך הזמן, סבורים היינו, נציץ גם לשם… במשך הזמן יגיע האדם לידי הכרה, כי האדמה יש בכוחה להזין אנשים פי-עשׂרה יותר ממה שיש בעולם, וכי אנו צריכים לאמץ את שׂכלנו ואת ידיעתנו לא בשביל להוציא את פרוסת הלחם זה מפי זה, אלא בשביל לנצל יותר את כוחות-הטבע, שלפי-שעה אינם משמשים אותנו אלא במידה מועטת ביותר. סבורים היינו, כי האחד יוציא את ידו מכיס חברו, והשני יחדל מלמשוך בחטמו של הראשון, ושניהם יחד יפנו אל מפלי-המים, הרועשים ורועמים וזועפים, על שאין מנצלים את כוחם והם מאַבּדים את עצמם לריק… סבורים היינו, כי הנה בקרוב תתקיים נבואתו של ישעיהו על השלום הנצחי, ובעולם כולו יהיו אנשים מחַבּקים ומנַשקים זה את זה, ואפילו מלאכי-עליון יהיו מתקנאים בנו…

אך הנה באו ספּעֶנצעֶר עם ליפּעֶרט ואמרו: לא כי! שני הפילוסופים הללו עם כמאה מדחיפים מאחריהם, מוכיחים באותות ומופתים, כי מלבד מה שאנו יוצאי -היער, אנו חייבים גם לחיות כבר לעולמים לפי השולחן-ערוך הנוהג ומחייב ביער… והשולחן-ערוך הזה אין בו אלא סעיף אחר בלבד: כל דאלים גבר! ואידך – פירושא: אגרוף, צפּרנים, מלתעות, רציחה, ערמה, בגידה, נבלה – כל מה שאתם מבקשים….

אותה החרב האחת תלויה מעל לראשי כולנו! האגרוף הוא אצלנו גם היושר וגם הישרנות גם יחד! כל החיים, ואפילו של האדם, אינם אלא מלחמה נצחית… יוסי כנגד שמואל, יהודים כנגד נוצרים, צרפתים כנגד גרמנים, לבנים כנגד שחורים, כנגד צהובים – הכול חייבים לשלוח תמיד זה ידיו בשׂערוֹתיו של זה וזה ידיו בשׂערותיו של זה, ולמרוט את החטמים, ומי שהוא חזק יותר, הוא המעמיק לנעוץ את שיניו בלביבה…

האגרוף ימיו כימות עולם, כימות היער והחיות הרעות שבו, אלא שהשיטה יש לה עכשיו שם חדש! ״המאבק על הקיום״, כך נקרא הדבר! זה הוא השבּוּט, המתחבט בתוך מימיו של ספּעֶנצעֶר, זו היא המפלצת, המתלבטת בתנועות-פראים כאלה במי-הירוֹקה הכבדים של ליפּערט…

מלחמת-עולם בין אנשים, עמים וגזעים! ואתה אַל תתערב בדבר הזה, ידאג כל אחד לנפשו!

כך היו הדברים מעולם, וכך הם חייבים להשאר לעולם! והשיטה שיטה פשוטה עד מאד:

היוָנים היו לשעבר ממיתים ילדים חולים ובעלי-מומים, כדי שיקום דור שכּולו גבּוֹרים; והמאה התשע-עשׂרה רוצה להפטר בעזרת כוח-ההתחרות, המקומם אדם באדם, מכל הלא-יוּצלחים שבין בני-האדם, בשביל שיישאר דור שכולו רמאים ומנוּוָלים פקחים ומפוקחים…

החיים אינם אלא מלחמה נצחית – מי שנופל, וַדאי שכּוֹר היה, או שבאמצע המלחמה נתחשק לו פתאום לפהק… החיים הם כאותו כלונס גבוה שבמוֹקוֹטוֹב, שכולו מרוּחַ סבון, שיהיה חלק וחלקלק; ומי שמצליח לטפס אף-על-פי-כן ולעלות עד לראשו, מקבל פרס נאה: צילינדעֶר עם שעוֹן…

ובמשך הזמן יהיו הכול יודעים לטפּס!

                                                                                                    ***

האנוֹכיוּת, הדאגה הנצחית לעצמו בלבד, מילוּי קיבתו של עצמו– הנה אלה הם, לפי

הפילוֹסוֹפיה הזאת, השמרים המתסיסים, השאוֹר שבעיסה ההיסטורית, שעליו האנושיות תוֹפחת ומַתפּיחה, ושבלעדיו היתה נשארת מונחת כאומצה של בצק מיובש בקרן-זוית של העריבה – ועכשיו היא מתרוממת ועולה ועוד מעט תעלה ותגלוש מעל לשולי העריבה! ה״אהבה העצמית״, הנה היא, לפי ספּעֶנצעֶר וליפּעֶרט, היא היושבת תמיד ליד גלגל-הטויה, הפלך בידיה ואין אצבעותיה פוסקות מלטווֹת בשבילנו את חוט הציביליזציה!

אפשר מפחידה אתכם העובדה, שהבד הנארג מן החוט הזה מלוכלך מזיעת-עניים ואדום מדמי-נקיים? מה חשיבות יש בכך? הרי מן הבד הזה נעשׂים חלוקי-שינה יפים כל־כך, וכן זיגים ושאר מלבושי-פאר בשביל עשרה נבחרים… מלחמה נצחית, התחרות נצחית בין אנשים, עמים וגזעים; ואנשים עמים וגזעים יהיו נופלים ונושרים כתפּוּחים רקובים מעל העץ, עד שלא יישארו בעולם אלא בעלי בתי-חרושת מוכשרים של מאַנטשעֶסטעֶר!

אתם שואלים, אם כל זה מוסרי הוא?

מוסרי? – משיבה לכם הפילוסופיה הזאת – וכי קיימת מוסריות בעולם? והפילוסופים שלנו בקיאים בסוֹציוֹלוֹגיה כאדם הבקי בתוך ביתו, והם מוכנים להטביע אתכם במיליון של עובדות, ולהוכיח לכם שכל עם ועם יש לו בזמנו שלו ובמקומו שלו דעות אחרות, מידות אחרות, ומה שלגבי האחד הוא אדום, לגבי השני ירוק הוא, מה שמוחזק אצל אחד מצוָה, מוחזק אצל השני עבירה… כיצד אפשר שתהא קיימת מוסריות? כיצד יכולה היא לשמש מנוע במכונתנו, להיות קטר, המוליך את קרונות כל הדורות?

אצלנו מודדים באַמוֹת ובקבּים ושוקלים באוּנקיות; ברוסיה מודדים באַרשינין וברבעים ושוקלים בזלוֹטניקים. באירופה נתקבלו המטר והקילו… הפראים מודדים בידיהם, ויש מהם שאינם יודעים כלל לשקול… ואף-על-פי-כן לא יעלה על דעתו של שום אדם לחשוב ולומר: שמא אין מידה ומשקל קיימים כלל?

אנו יש לנו 9 ספרוֹת עם 0; לפנים היו סופרים עד 20, הרומאים היו להם ספרות מיוחדות בשביל 20, 30 וכן הלאה. קצת מן הפראים אינם יודעים לספור אלא עד 5, שש כבר הם נחשבים הרבה, או שאומרים 5 ועוד 1… ואף-על-פי-כן אין שום אדם מסופק בכך, כי שתים ועוד שתים הן בכל־זאת רק 4 לא 3 ולא 7…

אנו משתמשים בכסף של נחושת, כסף וזהב; בקצת ארצות משתמשים גם בניקעֶל; היוָנים היו להם גם מטבעות של ברזל, שבטי הפראים עושׂים מסחר וחליפין בשברי זכוכית, בקונכיות, בקמצוצים של אורז, ואף על-פי-כן כולנו ממוננו חביב עלינו מגופנו, וכולנו יודעים, שהכסף קיים…

אך כשיש מנהגים שונים ודעות שונות אצל עמים, כבר מתחיל העולם מפקפק, אם קיימת מוּסריוּת; וכבר יתּכן, כי ״איוב לא היה ולא נברא״, או שהמוּסריוּת נעוצה בחוק-ההתחרות-החפשית – בכברה הזאת, שהיא מפילה מתוך נקבובותיה את כל הפעוט והקטון, ומשמרת בתוכה את כל הגדול, הגס והשמן… בכברה הזאת, שהיא עתידה במשך הזמן לכבור ולברור לנו כמה בעלי בתי־חרושת של מאַנטשעֶסטעֶר ולהפיל מתוכה ארצה מאות מיליונים פועלים…

מה יש לה למוּסריוּת הזאת בשביל העני והאומלל, הנופל תחת משאו? לא יותר מן ההיתר: טפּס ועלה גם אתה! תפוֹס וחטוֹף גם אתה בדומה לבעל ההגדה של פסח, אין השיטה הזאת יודעת אלא לשון אחת: ״קח את המצה!״ הלביבה מונחת באמצע הרחוב, הזדרז וחטוֹף ואכוֹל!

                                                                                                    ***

ונדמה היה, שהפילוסופיה הזאת פילוסופיה טובה היא רק בשביל אנשים עשירים או בשביל עמים חזקים, שהפילוסופיה הזאת אפשר לה רק שתהא מונחת בתוך כיס-חזה תפוח מרוב שטרות-כסף ותהיה נסמכת על יער של כידונים, ואילו בני-האדם העניים והעמים החלשים, העלולים לאבוד על נקלה ולעבור מן העולם במלחמה הנצחית, הללו יהיו מחזיקים באידיאלים האנושיים הישנים, ביושר הישן, במוּסריוּת הישנה… אך נתברר, שכל מי שנדמה לו כך לא היה אלא טועה… כאמוּר, חודרים כבר כהיום הזה ונכנסים ספּעֶנצעֶר וליפּעֶרט אל בית־המדרש שלנו, גורסים את משנתם בכל הישיבות…

הפרוש לשעבר, מי שהיה חי מתעניות, כבר הוא יודע כהיום הזה שהאֵבר הטוב ביותר של האדם הוא הקיבה, ושכל שאר האיברים אינם אלא משרתים, ורק היא, הקיבה, עושׂה את דברי-ימי-העולם, ורק האהבה העצמית היא האורגת את מסכת התרבות!

                                                                                                    ***

על ברכיו של ספּעֶנצעֶר יעלה ויצמח דור חדש שכולו חוטפים-ואוכלים, חוטפים-וזוללים…

כיצד צריך לחנך ילדים? ילדים – אומר ספעֶנצעֶר – יש לחנך באופן כזה, שיהיו מסוגלים להיות מאושרים… שיהיה בכוחם לנצל את כל הנחת, שימציא להם הטבע; שיהיו מסוגלים לספוג לתוכם כמו ספוג את כל התענוגות, שימצאו בדרך חייהם…

                                                                                                    ***

כי על כן, אם כל אחד לא יתן את דעתו אלא על עצמו – יהיה לכולם טוב ונוח, מן הסתם!

ספּעֶנצעֶר וליפּעֶרט נעשים אלוהינו החדשים!

אך גם דבר זה אין בו חדוּש!

המצריה הצעירה, שהיו מטילים כל שנה, מימים ימימה, אל הנילוס כקרבן לנהר הקדוש, האמינה אף היא עצמה בקדושתו…

העבדים האמריקאניים נלחמו בשורה אחת עם אדוניהם-משעבדיהם כנגד אותם שבאו לשחרר אותם משעבּוּדם.

האכרים הזקנים שלנו אומרים עד היום, כי טוב היה לעבוד ״פּאַנשטשיזנאַ״ מלשלם עכשיו מסים…

ואנחנו, אנו העם העני, החלש והמפוזר בכל העולם, מתחילים מאמינים גם אנו, כי האידיאל של בני־האדם הוא המלחמה הנצחית בין אדם ואדם, עם ועם, גזע וגזע…

השיטה של דאַרוין-ספּעֶנצעֶר-ליפּעֶרט, או הליבּעֶראַליזם – של-נייר בכללו, עברה על-פני כל אירופה כולה כמין מגיפה. חופש פרוּשוֹ הזכות, לכבוש לעצמו מקום ליד שולחן-המטעמים; לבחור – פירושו לקנות קולות בעד בצע-כסף ויי״ש, הפּארלאַמעֶנטים הם בּוּרסאות, שבהן המפלגות עושות מקח-וממכר בניירות פוליטיים, מקום שהצירים-הנבחרים מוכרים אלו לאלו את הקולות הקנויים בהנחה עצומה… ה״עתונות החפשית״, גאוָתה של המאה הי״ט, אינה אלא ביב גדול של שקר ורמאות…