(הוּמוֹרסקה מרה)
יהודי מכּר מתיישב על-ידי על ספסל בגן קראַשינסקי ושואל אותי, מפני מה אני כל-כך עצוב.
– גרעֶץ הלך לעולמו! – משיב אני לו.
– ברוך דיין האמת – אומר היהודי. – וַארשאי הוא?
––––––––
שאלה זו, שתשעים אחוז יהודים היו שואלים אף הם במקומו, היא המידה לכך, כמה עמוקה תהום זו, שלתוכה נפלנו! את מי אין היא יודעת, וַארשה היהודית? מי אינו תופס מקום במוחו של רחוב נאַלבקי, מי אינו מונח על קצה לשונו של רחוב ואַלוֹבא? על מי ובמי אין מדבר רחוב גז’יבּוֹב האַריסטוֹקראַטי?
בשביל שואַרשה תהא מסיחה במישהו אין צורך בכך, שיפסיד את אשתו ואת ילדו במשׂחק-הקלפים, או שיטפס ויעלה על העמוד ברחוב אוּיאַזדוֹבא… די להיות סוס של כרכרה ולפּוֹל על-גבי פסי-הטראַם…
אף-על-פי-כן מעט הוא להיות גרעֶץ, את תולדותיו של העם היהודי לכתוב!
ולאחר שנודע לו לשכני מפי, מה גרעֶץ כתב, הוא אומר:
– אַה! היסטוריה! – ובקול כזה, כאילו תמה והתפלא על מישהו שאכל שתיים-עשׂרה ביצים שלוקות בבת-אחת.
ולאחר שהוּא רואה, שאני כמעט יוצא מגדרי, הוא שואל בתמימות גמורה:
– ומה תועלת יש בה בהיסטוריה?
––––––––
– אתה יהודי? – שואל אני.
– נדמה כך! – מחייך הוא, כמו שרוצה לומר: קצת יותר ממך!
– ואתה אוהב יהודים?
– אלא מה? אני שׂונא אותם?!
– אתה יודע, שאלכסנדר מוקדון מצא בדרכו, שהיתה כולה נצחונות, מדינה שלימה, שהיתה כולה נשים?
– וכי מה שאלה היא זאת! הרי זה – נדמה לי – מאמר מפורש בעין-יעקב, ואפשר שהרבי בחדר ספּר לי דבר זה.
– אתה יודע, אימתי מלכות בית-דויד ומלכות ישׂראל נתפלגו? אימתי נעשׂה העם היהודי האחד לשני עמים?…
– אימתי? למה לי לדעת אימתי?… ספּוּר-המעשׂה הזה מסוּפּר ב“פסוּק”.
– ולהיכן נעלמה מלכות ישׂראל?
– מלכות ישׂראל – קיימא לן – נמצאת מעֵבר לסמבטיון…
– ולהיכן נעלמו היהודים שגורשו מספרד?
– הם ברחו ונתפזרו.
– ואלה שגירשו אותם פעמַים מצרפת?
– וכי היכן יהיו? מקצתם ברחו בוַדאי למקום מן המקומות, והשאר התגנבו ונכנסו לשם בחזרה. מה שאלה היא זו!
– אתה יודע, מה יהודים סבלו, וסובלים עד היום, בפרס, ברומניה?…
– בפרס אין אני יודע; בדבר רומניה מסַפּרים מדי פעם בפעם בבית-הכנסת, מתוך “הצפירה”. שׂערות הראש תסמרנה!
– ועל ה“קרייץ-צוג” יודע אתה משהו?
– שאל אותי משהו קל מזה!
– אין אתה יודע גרמנית?
– גרמנית היא זו?! מילא – חסרה לי מלה אחת!
– ו“מסעי הצלב” יודע אתה?
– מה לשון היא זו?
– הרי זו לשון הקודש! אי אתה יודע כלל שעל-ידי מסעי-הצלב נהרגו אלפי יהודים, קהילות שלימות נחרבו ונהרסו עד היסוד…
– אתה מתכוון בוַדאי לשנת ת"ח, ימי חמילניצקי!
– על היהודים במאַרוֹקוֹ יודע אתה משהו?
- במאַרוֹקוֹ? לא, לא שמעתי!
– ורוצה היית לדעת?
– מילא, לדעת! וכי מה יש שם חדש? מיני צרות אחרות? שם הצרות משתלשלות ובאות באופן אחר? האמינה לי – סדנא דארעא חד הוא… אני מודה להשם יתברך, כשאני שוכח את הדברים האלה. (הפסקה. ולאחר אנחה:)
– ואמור נא, הרי אתה קורא עתון, מה חדשות נשמעות בעולם?
––––––––
– לא, – אומר אני אל שכני, – אתה אינך אוהב יהודים.
– והראָיה לדבר? שאין אני נותן ממון לתרומות? אין לי! הדייטש"ן יש להם, והריהם נותנים!
– לא לכך אני מתכוון.
רואה אתה, טבעו של בשׂר ודם הוא, שהוא רוצה לדעת כל דבר שנוגע לידידו הטוב, לקרובו הקרוב. כשאתה פוגש, דרך משל, קרוב שלא ראית אותו כמה שנים, אין אתה מתעייף מלשאול ומלחזור ולשאול! מה היה מצבו במשך כל הזמן הזה, ומה עבר עליו; ואתה שואל אותו, מה שלום אשתו ושלום ילדיו. אם מישהו מבני-הבית שלו היה חולה, אתה רוצה לדעת מה היתה מחלתו, ואם היו לו יסורים גדולים, וכמה זמן נמשך הדבר, ואיזה רופא או איזה מלחש-לחשים הביאו את הרפואה; אם רופא – אם היתה התרופה מין בקבוק אדום או ירוק, ואפשר דוקא לבן… ואם מלחש-לחשים – אם רק ליחש מה שליחש, או גם עטף את החולה בעשן-קטורת… ולאו דוקא בדברים חשובים כגון אלה… כשאתה רואה את מכרך-ומודעך במלבוש חדש, רוצה את לידע ולהוָדע, כמה שילם בעד אַמה, וכמה דמי-תפירה; ואתה מגבּיה אפילו כנף, ובודק אם לא הוֹנוּ אותו חלילה בבּטנה…
– אמת, – מחייך היהודי, – דבר זה אינני יכול להכחיש.
– כן, – נכנס אני בדבריו בנעימה של נצחון, – וכשיש לך אחים, אומר אני, בכל העולם כולו, אין אתה רוצה לדעת כלל מה שלומם ומה מעשׂיהם; ואף-על-פי שאחיך סובלים כבר אלפי שנים, אין אתה מתעניין לדעת, מה עלתה להם ומה היה גורלם בכל הזמן הזה.
– ומכאן, – מוסיף אני ואומר, – מוכח, כי “עם כל ישראל אחיהם” מברכת-החודש אתה אומר באותה כוָנה ממש כמו “לשנה הבאה בירושלים”…
––––––––
– ואם אני מרגיש אף-על-פי-כן שאני אוהב יהודים?
– יש לך טעות.
– דברים סתם…
– אני אוכיח לך, אלא שתענה לי בלב שלם על כמה שאלות.
– שאל.
– אתה אוהב את קרוביך?
– לא את כולם.
– מפני מה לא את כולם?
– מילא, מה שאתה שואל! ואם קרוב שלי עושׂה לו סמוך אלי מסחר בדיוק כמסחרי שלי, כאילו חסרים מסחרים בעולם, נדחק לתוך תחומי שלי, מושך את הקונה מתוך חנותי, מוציא את בלעי מתוך פי – לא אהיה שׂוֹנא לו? או כשיש לי – מצד אשתי – קרוב שכּוֹר, או מחלל שבת בפרהסיא – שאהיה אוהב אותו?!
– וחוץ מהם?
– וחוץ מהם – כן! את כל הקרובים שאני מכּיר!
– ואלה שאין אתה מכיר אותם?
– אינני יודע! יש לי למשל שאר-בשׂר שלי באמריקה, לא ראיתי אותו מעולם בעיני!…
– ואותו, באמת, אתה… פותח אני לו.
– שׂונא לא, אבל אוהב גם-כן לא. הרי אין אני יכול כלל לתאר לי אותו! לך אהוב חורו של כעך, כשאיני מכיר אותו!
– ויהודים בכלל מכיר אתה ויודע?
היהודי שלי הרגיש עצמו פתאום כעכבר במלכודת, הוא מתחבט: לכאן ולכאן.
– הוא שאמרתי, – אומר אני לו, – אין אתה אוהב את כלל ישׂראל, מפני שמכלל-ישׂראל אין לך שום השׂגה כלל! חורו של כעך! (הפסקה).
– במה, – שואל אני, – אתה סוחר?
– במיני מזונות, – משיב הוא זועף.
– ואתה חי כבר בעולם הזה כשנות חמישים?
– ארבעים וחמש! – מתקן הוא.
– יהא ארבעים וחמש; ובכל ימי חייך הכרת מקרוב בערך 200 יהודים… מהם אתה מטיל כמחצה אל המים, – אותם שאינם יראי-שמים, אותם שמקדימים הודו לברוך שאמר או להפך… ואין צריך לומר, אותם שאינם מתפללים מכּול וכול… אפיקורסים – אל האֵש!… מן השאר אתה נוטל עוד כמות שאינה מבוטלת ומטיח בכותל: עם אחד יש לך עסקי משפט, השני הוא המתחרה שלך – חודר חדרי בטן, השלישי אמר עליך מה שאמר, לרביעי אתה חייב כסף, החמישי אשתו התקוטטה עם הפלונית שלך… השאר, כמה שנשאר עוד מכל זה, אפשר שאתה אוהב…
הוא משתקע בהרהורים, חושב, ואני נוגד את הברזל כל זמן שהוא חם:
– לאהוב פירוּשוֹ לדעת, להכיר! לאהוב את כלל-ישׂראל פירוּשו לא להיות קשור אל עשׂרים או שלושים יהודים, אלא אל שלשלת כל הדורות כולם, ואל כל הדור הזה, שהוא מפוזר ומפורד בכל העולם… העם משוּל לחרוּט…
– מה זה שוב?
– יהא כמו “ראש של סוכר”: למעלה – אברהם אבינו! וכל שלמטה יותר רחב ורחב יותר… אך “ראש-הסוכר” שלנו אינו, לאמיתו של דבר, חרוּט נכון: באמצע כירסמו העכברים מה שכירסמו, והמים לחלחו והמיסו מה שהמיסו… ככל שנמוך יותר, מסתבך ומתפלג הגוף יותר ויותר… בין החלקים השונים שלנו עוברים נהרות וימים, מתמשכות ערבות, משׂתרעות ארצות… לאהוב יהודים פירוּשו: לאהוב את כל הגוף הזה כמות שהוא! לאהוב פירוּשו: הכול להכיר, הכול לדעת, הכול לשמור בלב, במוח, בדם!
––––––––
– אין להכחיש, – אומר שכני לאחר כמה רגעים, – משום נותן-טעם יש בדבר הזה!
– יש בו, – אומר אני לו, – יותר מנותן-טעם, יש בזה הכרח. זהו אחד מן היסודות, שכל היהדות, כל “ראש הסוכר” שלנו, עומד עליהם…
רואה אתה, הרי אנחנו עם עתּיק אנו, ואף-על-פי-כן, לענין זה עמים אחרים חכמים יותר מאתנו. ולא רק עמי אירופה, שהם כותבים, קוראים ולומדים היסטוֹריה; לא רק הרומאים, היוָנים, העמים העתיקים המלומדים, ששמרו את ההיסטוריה שלהם כבבת-עין. ואף לא רק המצרים, פרס ומדי, שחקקו את תולדותיהם על-גבי אבנים, על-פני קירות, על פּיראַמידוֹת, אלא אפילו העמים הפראים באמת הבינו גם הם מה זו היסטוריה.
בני השבטים הפראים באפריקה ובאמריקה מתהלכים עוד עירומים כאדם וחוָה בגן-עדן, ולא יתבוששו; ולשם נוי וקישוט הם תולים חשוּקי-נחושת באפם, קונכיות בשׂפתם העליונה או התחתונה, אצעדות של עור ברגליהם, ונוצות של תרנגולות או צפרים בראשיהם! בשׂרם המעורטל מצוּייר ציורי-קעקע בכל מיני דמויות צבעוניות, ומשוח בשומן. ואפילו האנשים הפראים הללו יודעים כבר גם הם, שהיסטוריה דבר הכרחי הוא! ומפני שהגברים טרודים תמיד במלחמה, בדיִג ובציִד, חייבות הנשים לזכור כל מה שעבר על השבט ולספר את הדברים בכל שעת-כושר – –
– אפשר באמת מנהג-עכו"ם הוא?
– והתורה במה היא מתחילה, לא בתולדות?
– על כך באמת אומר רש"י: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה…
––––––––
– ולשם מה היא דרושה אף-על-פי-כן, ההיסטוריה הזאת?
– יש לך אֵילוּ ילדים שיחיו? – משיב אני בשאלה!
– יש לי, ברוך השם!
– מי – בבקשה ממך – חכם יותר, אתה או ילדך שראה אך עכשיו את אור העולם?
הוא מביט אלי בכובד ראש.
– הגדיים אומרים תמיד, שהם חכמים יותר מן התישים…
– אבל התישים מה הם אומרים? האם תמסור בידיו של נער בן שש או שבע שנים את רכושך, את עסקיך?…
– בוַדאי שלא! וכי חסר-דעת אני?
– מפני מה לא?
– הייתי צריך תיכף ומיד לקנות לי תרמיל של עניים.
– וכי מה, נער בן שש או שבע שנים אינו יודע לנהל עסקים?
– בוַדאי שלא! וכי מה, נסיון יש לו?
– ומשום כך, כנראה, אין מוציאים לו לזוג צעיר במהרה כל-כך את הנדוניה, ואין מוסרים אותה לידיהם בבת-אחת, משום שלמסחר דרוש נסיון, והאברך רק זה עתה יצא מאחורי תנור וכירים!
– בוַדאי שכך!
– מחפשׂים בשביל שכזה יועץ, שותף מבוגר יותר.
– בוַדאי! אתה סובר, שאצל יהודים פשוטים אין כבר שׂכל מכּול וכול?
– חס ושלום! אין אני סובר כך כלל. אך אמור לי, בבקשה ממך, אך במשך הזמן נכון שהגדיים נעשׂים תישים?
– בוַדאי! כשרואים את מנהג העולם, קונים נסיון, לומדים להבדיל בין טוב לרע, כבר מחכימים מזה.
– שומע אתה, פילוסוף אחד אמר, כי יום אתמול הוא מורהו של היום הזה.
– בשביל אמירה זו דרוש פילוסוף? הרי נער מנערי החדר יודע דבר זה! נסיון! העולם (נאנח הוא אנחה עמוקה) מלמד-להועיל הוא, מורה יקר!
– בשביל לקנות נסיון, נדמה לי, דרוש זכרון?
– בוַדאי –
– ואם מישהו נחלה, חס ושלום, בטיפוס, והוא שוכח הכול?
– הרי זה באמת רע מאד… וחייבים להתחיל הכּוֹל מחדש, מאלף-בית… הרי הדבר הזה ממש אירע לו לר' ששת.
– ומה הדין, אם אחד, רחמנא ליצלן, אין לו שום זכרון כלל, נולד בלי זכרון?
– וכי יארע כדבר הזה?
– דרך משל!
– וַדאי שהדבר רע ומר; שכזה לא יכול ללמוד ולדעת לעולם שום דבר, לא יוכל לעולם להחכים… אפילו יחיה ימים רבים, כימיו של מתושלח… אם אין זכרון אין נסיון.
– ונער בן שש שנים בעל-זכרון, אפשר שיהא חכם ממנו?
– בוַדאי!
– רואה אתה איפוא! אבל דבר אחד עוד חייב אתה להבין, שלא אדם בלבד, אלא גם עם צריך לזכרון! וזכרונו של עם הוא ההיסטוריה שלו! בלא היסטוריה – כאדם בלא זכרון – אין עם יכול להחכים, להיטיב עצמו. מהיכן יקבל העם “נסיון”, ובימים קשים – עצות ובטחון, אם כל דור ודור עם צרותיו ושׂמחותיו, חסרונותיו ומעלותיו נחתכים מן המסכת כמו חתיכת בד שבנול, וכל מה שיורד אל הקבר פרח מן הראש?!
– באמת, – אומר הוא, – בעת רעה אנו מאבדים את עשתונותינו, ואנו הופכים למין עדר של כבשׂים; וכל מי שרוצה ונוטל לעצמו קרנים, נעשׂה תיִש ושליח-צבּוּר העובר לפני המחנה!
––––––––
– שמע בעצתי וקנה לך גרעֶץ…
– וכסף?
כאן נשארתי בלא מענה בפי.
לפי האמונה הפרסית, קיימים שני אֵלים: אחד הורמוז שמו (להבדיל, יצר-הטוב שלנו), אֵל טוב ורחום, הקריבהו אל פצעך וירפאהו! הוא אינו אלא יוצר אור ובורא רחמים, עושׂה חכמה ושׂכל ובורא שאר כל הדברים הטובים, הדרושים לצרכיו של האדם.
והשני – אהרימן (יצר-הרע שלנו, אל אפתח פה לשׂטן!), אֵל רע הוא, האוהב חשכה, בדומה לחולד או לעטלף, אכזר כטוֹרקומַדה בשעתו, וידידם הטוב של השוטים, שרגליהם מהלכות אחורנית. בדבּוּר אחד – אלהים ישמרנו ויצילנו מאֵל כזה!
וכבר אתם מבינים מדעתכם, שאלמלי אהרימן, וַדאי שהיה העולם כמין גן-עדן אחד: בני-אדם היו חיים בשלום ובאהבה כאחים-תאומים, ואפילו איש ואשתו לעולם לא היו מאחלים זה לזו רעות. אנשים היו מתרוצצים ברחובות ומחפשׂים – לא עסקים לעשׂות, לא מעשׂי-רמאות להונות את הבריות, אלא אך ורק מצווֹת ומעשׂים טובים. היו קוראים ומכריזים: “מי ערום, יבוא ונלבּישנו; מי רעב, יבוא ונאכילנו; הוי כל צמא – בואו למַים, ליין ולקוֹניאַ”ק… איש איש כחפץ לבו! חביות שלימות יין-כרמל!"
על חבית הבּיר"ה בהיידלבּרג היה בוַדאי כתוב “כל דכפין ייתי וישתה”, בדיוּק, להבדיל, כמו שכתוב בהגדה שלנו.
והנשים לא היו נושׂאות על ראשיהן נוצותיהן של צפרים שנורו במיוחד לשם כך! והיו מתנגחים רק בהלכה, אם… מותר להצליף באגודת-זרדים – – בבית-המרחץ!
ולהפך, – אילו היה קיים רק אהרימן בלבד, היה העולם כולו כמין גיהנום אחד, שהיה צף ומהלך על-פני ים של דמי-אדם ומפיץ ריח של בשׂר-אדם מעושן וצלוי ושׂרוּף עד אל כל שבעת הרקיעים.
ואם העולם אינו לא גן-עדן ולא גיהנום, אם מזמן לזמן כבים מזבחות האוֹטוֹדפה, נאלם צלצול האזיקים והתותחים אינם מנהמים בלא הפסק; אם לא כל תמרורי-הדרכים הם עצי-תליה, ומתכנסת לפעמים אסיפה בהאַג, שבה מדברים על שלום; ואם קיימים בעת ובעונה אחת בתי-סוהר ובתי-חולים, חברות צער-בעלי-חיים ואנטישמיים, קונגרסים עולמיים ושוֹביניזם; אם הבּוּרים שולחים אל האנגלים ברכות לשנה החדשה עם פּוּדינג בתוך קאַרטעדש, הרי זה משום כך שהורמוז ואהרימן קיימים בזמן אחד, וזה דוחק את רגליו של זה, והאחד מדליח את מימיו של חברו ועושׂה בהם כאדם העושׂה בתוך שלו.
כל זה יודע אני לא כל-כך מתוך ספרים פרסיים עתיקים בתרגומיהם השונים, כמו מתוך פיו של מכּר אחד שלי, פרסי זקן, שהוא גר בדיוק ממולי בבית אחד עמי; בדרך מקרה נתקשרו בינינו קשרי הכּרות, ומאותו יום ואילך אנו אחוזים ודבוקים זה בזה, כשנַיִם ארוכי-אף, ששניהם אינם יכולים לשמוע את נביחתם של כלבים… ואנו מפטפטים לעתים תכופות…
כשאני נפגש עם הפרסי, אנו מברכים זה את זה בלבביות יתירה.
– מה שלומו של הזקן שלכם? – שואל הוא בחיוך. ואני משיב בעינים מושפלות:
– לפי שעה, שקט! והורמוז מהו עושׂה?
– הוא ישׂיג את שלו! – בטוח בעצמו הפרסי, – הוא מוכרח לנצח! – והאוֹפּטימיסט הזקן מוחט לו את חטמו בקול גדול ובבטחון רב, ומנגב את פניו במטפחת-משי גדולה כל-כך, שהיתה מספקת בשביל לשמש להורמוז דגל.
פעם אחת אף-על-פי-כן לא היה בטוח.
– מי יודע, – אומר הוא, – מי יודע! אהרימן ערום הוא, מאד מאד ערום! ממולח, עד כמה שיכלתו של אֵל מגעת!… כל זמן שאהרימן היה נלחם כנגד הורמוז מלחמה גלויה, הייתי בטוח שעתיד סוף-סוף לבוא יומו של הורמוז, יום שכולו טוב וכולו ארוך, יום שלאחריו לא יבוא עוד לילה לעולם! אבל נתתי את לבי לראות – –
– מה נתת לבך לראות?
אנו מתיישבים על ספסל (בקיץ ובגן היה הדבר) והפרסי הזקן נאנח.
– נתתי את לבי לראות, – אומר הוא, – שאהרימן שינה את טכסיסיו, ופגיעתו נעשׂתה באמת רעה ומסוכנת… הוא מרמה! הוא מתחפשׂ! הוא מעמיד פנים של נכנע ומציית להורמוּז, דבש וחלב תחת לשונו, ומרמה אותו כולו מראשו ועד כף-רגלו… והורמוּז, הטוב והמאמין, מניח לו לסובבו בכחש…
– היתּכן הדבר?
– שמע, – אומר הפרסי, – אביא לך כמה דוגמאות מטכסיסיו:
הנה, למשל, לפנים, כשרצה הורמוז לגרום לעולם נחת-רוח גדולה, הפתעה, וברא אשה יפה להפליא, היה בא אהרימן, והיה נוגע בה, להכעיס, באצבעו הטמאה במצח, בלחי, ודי: – מנגיעה יחידה זו כבר צומחת ליפהפיה קרן, פורחת בה צרעת… אך מה מועיל לו הדבר? מיד רואה זאת הורמוז, והוא שולח קרן אחת מרחמיו, מיד הקרן ההיא נושרת, הצרעת פורחת לה ואיננה, והיפהפיה נעשׂית עוד יותר יפה, עוד יותר נעלה… כהיום הזה אהרימן עושׂה לא כך: הוא משׂים עצמו, כאילו הוא מרוצה ומאושר בכל מה שעושׂה הורמוז!
הוא חוטף ומתעטף בזיג וחובש צילינדעֶר לראשו, מופיע לפני היפהפיה וסח לה בבת-שׂחוק: גברתי (אוֹ עלמתי)! אני מברך אותך, שזכית לחסדו של הורמוז אדוני. אַת ראויה לכך… כל העולם של בני-תמותה ראוי לו לכרוע ברך לפני יפיפוּתך בת-האַלמות!
ובזה די! היפהפיה נעשׂית שוברת-לבבות קרה וגנדרנית…
הורמוז מתעורר לפעמים ורואה, היאך אדם עני עובד עבודה קשה ואין לו פרנסה. ולב טוב הרי יש לו, כספים באוצר אף הם אינם חסרים, והריהו חוטף ושׂם כמה קוֹפּיק"ות בתוך צרור ומשליך אותם לאותו עני…
תחילה היה אהרימן שולח גזלנים או גנבים, או דליקה, בשביל לשלול מן העני את מנתו של האֵל הטוב. אבל הדבר הזה לא פעל כלום: הורמוז מתחיל נותן ונותן, ואם הוא רוצה דוקא, הריהו מעמיד את המזל בפתח ביתו של העני, והלה נעשׂה אדם עשיר ומאושר!
כהיום הזה עושׂה אהרימן לא כן.
הורמוז נתן לו לעני כמה קוֹפּיק"וֹת, יפה מאד! אין הוא נכנס במריבה עם אחיו הגדול ממנו! אדרבה, הוא לומד ממעשׂיו ומתדבּק בדרכיו, אף הוא רוצה להיות טוב ומיטיב! והוא מוסיף ומַטיל לו להעני עוד צרור אחד – הכול דרכמונים של זהב טהור!
העני נעשׂה גביר אדיר, שׂק הזהב גדל והולך, ויותר שהוא גדל והולך – יותר הוא נעשׂה כמין מַגניט, יותר הוא מושך אליו עוד ועוד! והגביר העשׂוּי החדש בין העניים הרבים האמיתיים אי אפשר שיהיה מאושר! העושר והפחד אפילו לישון בשלוָה אינם מניחים לו… האביונים מסביב בוַדאי שאינם ישנים!…
הורמוז מבקש לתת למישהו מתנה טובה, למשל – גבורה, שיהא לבו כלב הארי! – אדם שכזה יש בו צורך בכל עם, בכל תקופה!
לפנים היה אהרימן רוצה גבור שכזה לאַבּד, לשחוט – והיה משלח בו מחנות-מחנות של רוחות ושדים, שיחטפו אותו ולא ישאֵר ממנו זכר! אך הורמוז לא היה מניח לו לעשׂות בו כלה: כנגד המחנות של שדים ורוחות שולח הוא מחנות של מלאכים, הם מגרשים את השדים והרוחות כלעומת שבאו, אל הגיהנום, והגבור נשאר גבור…
כהיום הזה נוהג אהרימן מנהג אחר – –
הוּרמוּז נותן גבורה, אהרימן מוסיף עוד מעט, וגבורנו שקבּל את מתנתו של הורמוז נעשׂה הרפתקן ופרא-אדם, מפני שפורץ מתוכו הכוח הנוסף, המרץ המיותר; ובמקום להביא תועלת לעמו הוא גורם לו הזקים גדולים ביותר!…
החמה שוקעת, ובזה הגיעה בשביל הפרסי השעה לשוב לביתו. הוא נפרד ממני:
– עוד דבר זה, – אומר הוא בקומו – רוצה אני לומר לך: אדם צריך לאכול, ליהנות מן האכילה, בורא לו הורמוז מעיִם – המעי הדק והמעי הגס; המעיִם האלה נחוצים מאד, בלעדיהם אין החיים קרויים חיים! מה עושׂה אהרימן? הרי לא יבוא אל אדם ויחתּך את בני-מעיו מקרבו – והריהו מוסיף את המעי העיור, עוד חתיכה! והחתיכה הנוספת הזאת היא דבר מסוכן, וממנה מחלות וצרות צרורות!
––––––––
הפרסי הלך לו, ואני הרהרתי: האם אין הוא צודק?
הורמוז, יצר-הטוב, נותן בלבנו רגש לאהוב את קרובינו, את עמנו, את אומתנו המסכנה, שלמענה אנו רוצים לעבוד ולחיות ולמות; מה עושׂה אהרימן, או יצר-הרע? הוא מוסיף עוד מעט רגש, ונעשׂית הלאומיות – לאוּמניוּת, והרגש החם והחזק – קנאוּת-הבל מעוררת-גועל, שאינה לא מחממת ולא מאירה, אלא בוערת בחשכה ועלולה לשׂרוף את כולנו!…
נודד עלוּב, נע-ונד, מחפשׂ קורת-גג מעל לראשו, מקום-מנוחה מועט, להניח בו את הראש ואת הגוף ולחלוץ את העצמות, בשביל לקום יחד עם שאר כל האחרים, אל העבודה החדשה, – הכל למען הכול!… את הרעיון הזה נתן בלבו הורמוז… מה עושׂה אהרימן? הוא עושׂה את קורת-הגג, את מטת-המרגוע, מטרה נצחית, נעלה, אידיאַל. ואנחנו…
אנחנו נסוגונו במאה ועשׂרים שנה!
וחבל באמת על הזמן!
(תמונה)
הנפשות: המורה והתלמיד
המורה (באמצע ההרצאה): ובכן, חַי החוֹלד מתחת לפני האדמה. קרוביו הקרובים, כפי שראינו, חיים על פני האדמה, נושמים לרוָחה באויר. הוא חי את חייו הרגילים בתוך האדמה. לפרקים, – ודבר כזה יארע לפעמים לעת-קיץ בלילה, – מתעוררים בו געגועים אל חיי החופש שעל פני האדמה, והוא עולה ויוצא לטייל. ביום, בשעה שהשמש זורחת, לעולם אינו עושׂה כן. אבל נראה הדבר, שאפילו האור החלוש של הירח והכוכבים בלילה אף הוא אינו נעים לו, שכן טיולו על פני האדמה אינו נמשך זמן רב, ואולי יש לו על פני האדמה שׂונאים הרבה והוא בורח מפניהם וחוזר ומסתתר בחשכה.
התלמיד: היכן, למעשׂה, הוא נמצא?
המורה: אצלנו – בכל מקום. הוא מתגורר במשטחי-הדשא, בשׂדות, ביערות, כמובן, לא מלמעלה, מלמעלה חיים אחרים, הוא חַי מתחת למשטחי-הדשא, מתחת לשׂדות וליערות… בשעת הדחק, כשהוא מוצא מתחת לפני האדמה מים, ואפילו על פני האדמה, בשעה שהוא יוצא בליל-קיץ לטייל – הריהו שׂוחה. כשיש צורך, הריהו יודע לשׂחות גם כן… למראה העין אינו מכוער ביותר – בלי צוָאר, עגלגל-סגלגל; ורגלים גדולות ורחבות יש לו, לחפור בהן באדמה. לבושו לבוש נאה: פרוַת-משי קצרת-שׂערות. חוטמו אף הוא מעוּדן: מרחרח הכול למרחוק, גם אזנו רגישה: שומעת כל המתרחש מסביב. ואמן הוא: חופר תעלות מופלאות ביותר מתחת לאדמה; מעון ומבצר גם יחד! ויש לו גם עינים יפות מאד. שחורות, לוהטות אך קטנות, כגרגרים של פרג, והוא יכול תמיד להבליע ולהצניע אותן בתוך הפרוָה הרכה, עד שהן נעלמות לגמרי. במשך זמן רב היו סבורים לפיכך, שאין לו עינים כלל! ושאין הוא רואה. אבל נתברר, שהדבר הזה אינו נכון… ושאין הוא אלא מסתיר את עיניו, שכּן כל זמן שהוא חַי מתחת לפני האדמה אין הוא יכול להשתמש בהן… בתוך האדמה שׂוררת, כמובן, חשכה… ואפשר משום כך הוא יוצא תכופות לטיוּל על פני האדמה, שיוכל לפחות רגע להשתמש בעינים! שאלמלא כן, היה מאבּדן לחלוטין!
התלמיד: כיצד?
המורה: כזה הוא חוק הטבע! החוק הזה אומר: כל מה שאינו מביא תועלת, שאינו עובד, הולך לאבּוּד, וסופו כליון; כל שהוא חַי חייב לעבוד, ואם הוא עובד – הוא ניזון. החיות החמות, שיש להן דם אדום (ואליהן שייך החוֹלד גם כן) יש להן לב, המספק לכל האברים דם; הוא דוחף ודוחק את הדם אל כל הפנות, אל כל התאים של הגוף, ומזין אותם בזה. אם רוצים, דרך משל, להשתחרר מתלתוּל שעל הגוף, כורכים עליו ומהדקים מסביבו חוט-משי דק; בזה האופן מפסיקים לו את אספקת הדם, אין הוא נזון ואינו יכול לחיות; מחמת רעב הוא מצטמק, מתייבש, והוא מת ונופל, כעלה מת הנושר מעל העץ. והלב אומר להם לאברים: “כאכילתכם כך עבודתכם!” כלומר: כפי שאתם אוכלים, כך אתם חייבים לעבוד! ואמנם, אֵבר שאינו עובד – סופו אובד. יקרה, שיש הכרח לחבוש לו לחולה יד פצועה, או רגל, שיתרפאו במנוחה, היד או הרגל החבושה אינן עובדות ואינן נעות במשך זמן מסויים, ואחר כך, כשמורידים את התחבושת, רואים שהן מיוּבשות, הרבה יותר רזות מן היד השניה, או מן הרגל השניה…
התלמיד: והמוח?
המורה: המוח אף הוא דינו כך. אנשים, שמחזיקים אותם כלואים זמן רב לבדם בחשכה, מאבדים את השׂכל האנושי, את היכולת לחשוב מחשבות… והוא הדין גם בעינים. המוני יצורים, החיים כבר זמן רב בחושך מתחת לפני האדמה, אין להם עוד שום סימן של עינים… אבל הללו וַדאי שכחו כבר לחלוטין, מה טעמו של אור. הם אינם רואים עוד אור אפילו בחלומם. הם אינם מתגעגעים עליו עוד…
התלמיד: ואותם שאינם שוכחים והם מתגעגעים?
המורה: הללו מוצאים מוצא. החולד מתפנה ויוצא מזמן לזמן אל אור העולם… השמש כבר היתה מכאיבה לו, והריהו מסתפק בירח ובכוכבים… ואילו אחרים…
התלמיד: מה עושׂים אחרים?
המורה: גם בעמקי המים שׂוררת חשכה. מבעד לכמה האמות הראשונות חודר עוד זוהר ירקרק, מרעיד, מפוזר פה ושם. אך ככל שהמים עמוקים יותר, כן גוברת בהם החשכה. והימים עמוקים הם, מאד עמוקים. בים הגרמני מצאו מקומות עמוקים עד חמש מאות מטר, בים התיכון – עד ארבעת אלפים מאתים מטר, באוקינוס האַטלנטי מדדו מצולות עד שבעת אלפים, ובאוקינוס השקט – עד שמונת אלפים ושלושה עשׂר מטר. אילו השקיעו שם אחד מהרי ההימַלאִים, לא היה בולט אלא שׂיאו בלבד… אפשר לשער כמה גדולה שם החשכה על-גבי הקרקע! ואף-על-פי-כן חיים שם יצורים ענקיים, כגון דג הפּאַפּוּג, והם רואים!
התלמיד: כיצד?
המורה: הם יוצרים לעצמם את אורם שלהם עצמם. כיצד מאירה גחלילית בחשכה? היא מוציאה מתוכה אור. ואותם הדגים יש להם עינים כאלה, שהן מקרינות מתוכן אור. והם רואים לאורם של עצמם…
התלמיד: כולם?
המורה: לא! ישנם כאלה, ששכחו את האור, והללו אִבּדו את עיניהם!… בשביל ליצור לעצמו אור משלו, חייב יצור להתגעגע על האור!
בגן קראַשינסקי. שני צעירים. שניהם מדברים יידיש. אלא שאחד מדבר יידיש ליטאית – והשני יידיש פולנית. הראשון שואל, השני משיב.
– נוּ, אתה עדיין אינך ציוני?
– לא.
– אַנטי?
– חלילה, מפני מה אַנטי? לפחד מפני ה“גאַזאֶטאַ פּוֹלסקאַ”?
– אלא מה?
– אני יודע מעט מדי!
– דהיינו?
– הנה… לפנים הייתי מתפלל בכוָנה… והתפילה עיקרה – ירושלים וירושלים! ארץ-ישׂראל וארץ-ישׂראל!
אלא שאינני יודע, אם לא שכחו את ירושלים וארץ-ישׂראל משום כך שהתפללו כל-כך הרבה; או שלא חדלו מלהתפלל רק משום כך, שאין יכולים לשכוח את ירושלים ואת ארץ-ישׂראל?
ב“חדר” הייתי לומד. “ארץ זבת חלב ודבש” – ארץ שיש בה פלגים של חלב ודבש – כך היה המלמד מפרש לו – וחלב עם דבש אוהב הילד אהבת נפש! וכי יודע אני? אפשר משום כך באה שׂמחה בלבי כששמעתי על “חבּת-ציון”?
את הזמנים שלאחר מכן משתדל אני לשכוח… תקווֹת גדולות לעתיד אף הן אינן מצויות… ובשעה שהלב מתמלא צער, בורחת לה הנשמה ופורחת אל שנות הילדות, כיונה אל ארובּתה… אינני יודע, אם הכול עושׂים כן, אני עושׂה כך, ולפעמים זה מועיל ומגרש את המרה-שחורה… וזוכר אני, היאך כל חברי שלי היו רצים בשׂמחה ובשׂשׂון אחרי מנגני הגדוד, ובכלל אחרי הצבא. בואַרשה רואים מחזה כזה לעתים נדירות יותר, והריהו מעניין יותר – וילדים רצים… ואינם מספיקים להשׂביע עיניהם במראה הכידונים הנוצצים; ולרווֹת אזניהם בקולות-הנחושת החזקים והרמים של החצוצרות, שהן כהולכות לכבוש עולם שלם. אני האחד, זוכר אני, לא הייתי שׂמח. נדמה היה לי, שאילו התנפלו עלי, על אבא-אמא שלי, על אחַי ואחיותי, לא יהא החיִל רואה ולא שומע, ויהא מהלך הלאה, ומנגן הלאה, והולך הלאה לכבוש עולם ומלואו… ואותה שעה היו דמעות נקווֹת בעיני… פשוט, מתוך קנאה: היכן הוא צבאי שלי, מנגני שלי? אם יש לאחרים, מפני מה אין גם לי?
הייתי מקשיב, בעינים עצומות ובנשמה מלוהטת, לספּוּרי-מעשׂיות על ימות-המשיח. הרבי בחדר היה מסַפר, סבתא בבית, או בבית-המדרש – נערים קשישים יותר. כמה הייתי אוהב את “המלך המשיח”! בכל טוב ויקר הייתי מפארוֹ ומקשטוֹ! מדודה עשירה (כבר היא בעולם האמת) תלשתי את הפנינים מעל צוָארה. מן הגעֶנעֶראַל שהיה דר מולנו – הסירותי את הנוצות הלבנות שעל קסדתו… מן הכוהן הגדול את החושן והאפוד לקחתי! וכי ידעתי במה אצא ידי חובה כנגדו? עולם שלם הייתי מוכן להעמיד ערום ויחף למענו! אבל לא תמיד כך. לפעמים לקח יותר את לבי משיח בן יוסף, שהוא עתיד לפּול, לההרג… ונשׂאתי את עיני למרום: מפני מה? משום מה? ולשם מה צריך להתערער ולפול גשר הברזל? והייתי מהרהר: בשעת יציאת מצרים לא הניח הקדוש ברוך הוא למלאכים לומר שירה: מעשׂי ידי – אומר הוא – טובעים בים… ולעתיד לבוא… כל-כך בלי רחמים? במה הם גרועים מן המצרים?
– מחשבות של ילדים!
– כשרות יותר ממחשבות המגודלים. וגם אמיתיות יותר. אלה הם החוטים, שמהם מתחילה רק מתרקמת נשמתו של אדם, נשמה חדשה וטהורה…
עוד זוכר אני: במערת המכפלה, הקנויה מאת בני חת, שהוציאו בדבריהם הרכים כחמאה ארבע מאות שקל כסף… במערת המכפלה הזאת יושב אברהם אבינו ונשען בראשו אל חיקה של שׂרה אמנו… האגדה מספרת כך… ואני רואה בחוש, היאך אמנו שׂרה, עם ראש קטנטן-קטנטן, יושבת ומעבירה אצבעותיה הארוכות, אך דקות ושקופות, בין תלתלי-הכסף של אברהם אבינו… כך יושבים הם ושניהם יש להם עינַיִם עצומות, ופקוֹח יפקחו את עיניהם רק כשיִשמע שופרו של משיח, והשומרים התוגרים יהפכו מפחד לאבן…
והיה לבי נמשך אל מערת המכפלה… אל סבא, אל סבתא…
אך גם זה לא תמיד!
לפעמים הייתי מתפלא: מפני מה זה יש לו לאברהם אבינו תלתלים, מלבד הזקן והפאות?
ולפעמים הייתי גם מצדד בזכותה של הגר, והייתי מתאַווה לעולל לה לשׂרה אמנו תעלוּל! ואני מסַפּר לחברי את חלומותי ודמיונותי: למוד אלמַד תורכית, אברח לארץ-ישראל, אתייצב לצבא, אהיה חייל, ולכשיגיע תורי לעמוד על המשמר לפני מערכת המכפלה, אניח בלילה, בשעה שלא יראה אדם, את הרובה, אתגנב אל תוך המערה, אגש על קצות האצבעות ואתן לה לאמנו שׂרה באַפּונה הקטן – –
אך לבטא: “סטירה באצבע צרדה” לא היתה בי ההעזה.
– מוטב ריחה של טבּק! – סיים מישהו במקומי…
– קונדסים!!
– זמנים טובים היו הזמנים ההם!… ומה עוד ידעתי על ארץ-ישׂראל?
אל הכותל המערבי, שמעתי, מתקבצים מארבע פינות העולם ובאים לבכות, האבנים חלקות מרוב דמעות…
והייתי מתאווה להגיע אל הכותל המערבי… להיות שם בתשעה-באב! בין קהל מארבע פינות העולם להטיל ראשי-ברקנים, בּעֶרעֶלי“ך בלע”ז!
ולפעמים נמשך לבי יותר להדלקה ולהילוּלא שעל קברו של ר' שמעון בן יוחאי! נשים מסירות מעל כתפיהן את הסוּדרים התורכיים הסַסגוניים והיקרים ביותר, מטבילות אותם בחביות של שמן-זית ומדליקות! – – מלבד שאר כל ה“הבדלות”, האבוקות ופנסי-הנייר הצבעוניים! הוֹ-הוֹ!
ועוד דבר. בחצר – אותו זמן גרנו ברחוב הפראַנציסקאַני – היה גר גם שוחט, אברהם מאַניס היה שמו, והיה שם-דבר, אברהם מאַניס זה. כל פעם שהיה פוגש בי, היה צובט לי בלחיי צביטה של חבּה; אני הייתי קצת עילוּי, והוא – מתמיד זקן! את השם אברהם מאַניס זוכר אני. אך את מראה פניו אינני זוכר עוד. עוצם אני את העינים, ואין אני רואה אלא זקן לבן וארוך, מאד מאד ארוך. זה היה הזקן הארוך ביותר ברחוב הפראַנציסקאַני, ובן ב“מנין” הגדול. לפעמים רואה אני עוד עורף וצוָאר סומקים מאחור, עם חטיבת חזה מגודל-שׂיער מפּנים – הוא האחד והיחיד היה לובש כותונת עם בית-חזה פתוח ועם פתילים מידלדלים… יותר מזה שוב אינני רואה… והנה אברהם מאַניס זה לקתה ראיתו לעת זקנה, הניח את החלף והכין עצמו לנסוע לארץ-ישׂראל – –
ב“מנין” היה רעש. לומדים עיינו בדבר, אם מותר לו לאדם מישׂראל למנוע עצמו מחבלי-משיח וגאולה בידי הגואל, ודפדפו במאות גמרות וספרים, לכאן ובכאן, – והתנגחו בהלכה, והתלקחו במחלוקת… וכּוּחים סוערים כאלה היו רק בנוגע לחטא שחטא אדם ביום-הכפּורים שחל להיות בשבת, והיו נמשכים עד כדי כך ועד כדי כן, שקם אחד מזקני ה“מנין” והעיד לפני הקהל, כיצד היו נוהגים לפני שנים! וכך היה גם כאן! המנהג הוא, שכל מי שרוצה למנוע עצמו מגלגול-מחילות, נוסע לארץ-ישׂראל…
בינינו הנערים היה גם-כן ויכוח, אבל ממין אחר… אחדים נכנסה בהם רוח של השׂכלה… אחד מחברי היה מלעיג: “כל מקום שיהודי יכול להגיע לדרגת געֶנעֶראַ”ל שם ארץ-ישׂראל" – כן! הוא היה רואה תמיד בחלומו סוס-רכיבה עם כתפות!
ובבית בשעת סעודת-הצהרים היו מדיינים בדבר: כיצד יבוא אברהם מאַניס, הבטלן הזקן עם העינים העיורות למחצה, ויגיע לארץ-ישׂראל? אמא שואלת: כיצד נוסעים לארץ-ישׂראל? אבא אומר: מן-הסתם בדרך קוֹנסטאַנטינוֹפּוֹל… והיכן נמצאת קוֹנסטאַנטינוֹפּוֹל? הרחק, הרחק! והמציא מין סדר-מסעות על-פני הרים ועמקים, אלא שמירל הזקנה הפסיקה את קביעת הסדר הזה. מירל הזקנה היתה המשרתת שלנו, והיא אמרה, בשעה שהכניסה את צלי-הבשׂר על בצלים, שבחצר אומרים בוַדאות גמורה, כי “רוֹני” אשתו של אברהם מאַניס נוסעת אף היא… “רוֹני” תמצא את הדרך, אומרת אמא. והכול מודים, כי “רוֹני” אפילו האֵש לא תהיה לה שליטה עליה!
את השם “רוני” זוכר אני בגלל דבר-חדוּד של אברהם מאַניס. כשהיה חוזר מבית-המטבחים בשעה מאוחרת בלילה, היה דופק על הדלת: קומי רוֹני בלילה!
ואהוֹב היו זוג הזקנים אוהבים זה את זו אהבה רבה ויתירה!
אברהם מאַניס היה בעל-התקיעה שלנו – –
ואת מלבושיהם היו מניחים כנראה על כסא אחד… ופעם אחת בראש-השנה בא אברהם מאַניס אל התקיעות בכותנתה של רוני במקום הקיט"ל! וחייך עוד: “אין בכך כלום, טעות שכזאת1 רוֹני אשה צדקת היא!” אך לתאר לעצמי את רוני גם-כן אינני יכול; אני זוכר רק: קטנה, עליזה, אַפּוֹן שקוף וכעשׂוי נייר ועם קול של צפור. אך “רוֹני בן-אדם היא, עמה יבוא ויגיע!”
כלפי מה אני מספר כל זה?
כן… רוני חזרה מקוֹנסטאַנטינוֹפּוֹל… היא חלתה מגעגועים וקבּלה פחד מפני הים… ואברהם מאַניס נסע הלאה…
רוֹני נפרדה ממנו ועזבה אותו!
כשראתה בדרך שיבתה את הווייכּסל – בכתה משׂמחה! ברחוב ממש רקדה – אחר-כך מיהרה ורצה אל בית-העולם והכתה כף אל כף בידיה הקטנטנות: קברותי היקרים שלי, קברותי האהובים שלי! ועליה השלום, לסבתא שלי, ספּרה בנחת-רוח גדולה ובדמעות בעינים, שהיא זכתה, השבח לשמו יתברך, לנגוע במו ידיה ממש בּאניה, שהפליגה ישר אל ארץ-ישׂראל…
היא נגעה בקיר האניה ונשקה ליד, כמו שעושׂים במזוזה!
– ספּוּריהן של נשים!
– לא, אתה יבש מדי, אין אתה מבין את הדבר! ספּוּריהן של נשים או ספּוּריהם של גברים, אך הענין אחד הוא, חצי נשמה כאן, חצי נשמה שם…
– אבל הרי אין מדבּרים באנשים ונשים זקנים, הבורחים בשביל להנצל מגלגול-מחילות… לא על מיתה, על חיים מדברים אנחנו!
– וכי יודע אני? זו היתה גירסא דינקותא… ענינים מן החדר… וכהיום הזה מה אני יודע? מה יתנו ומה יוסיפו לי העתונים?
אני קורא מה שמזדמן לקריאה… אני עצמי בפּוֹליטיק"א אינני מבין… אך כך סתם, מה נעשׂה שם ומה נשמע משם?
אחד אומר: יק“א ורוֹטשילד הורגים את הקוֹלוֹניות בכנפיהם הכבדות שפרשׂו מעליהן… האפוטרופסות סם-המות היא! כבר מזמן היינו זוכים שם לפיתום ורעמסס – טפוּ! כמה נתכרסמה הגלות הזאת אל תוך עצמותינו, רצוני לומר, כבר היינו מגיעים לכך, שיהא כל איש יושב “תחת גפנו ותחת תאנתו”… בא שני ואומר: לא, החסרון הוא בזה, שמבקשים להפוך בן-לילה סוחר לעובד-אדמה… לעשׂותו אכּר מבלי ללמדו תחילה… בית-ספר חקלאי דרוש! פתחו בית-ספר חקלאי ויהיה שׂשׂון ושׂמחה… בא אחר-כך “הכתוב השלישי” ואומר: מה אתם מבקשים? חלב-צפרים? יונים צלויות? הכול מתקדם על הצד היותר טוב! מחיה נפשות! ובאותו הרגע, בשעה שאני קורא את הדברים האלה, בא ונכנס עני פושט-יד… מי אתה? מי שהיה קוֹלוֹניס”ט בארץ-ישׂראל…
את ה“חלב ודבש”, כנראה, לא יכול לעכּל!
הם שותקים רגע, והדובר יידיש ליטאית אומר:
– נוסדה חברה חדשה לחקירה, לתור את הארץ…
– הלוַאי!… ונדע דברים ברורים!…
– שהרי כבר אמרתי לך: בפוליטיקה אינני מבין… שלום לך!
– שלום גם לך!
לפנים, בשנים הטובות, היו “שדים בעליות הגג”; לצים היו מרקדין בחצרות הבתים, נשמות מעולם הדמיון היו חוטבות עצים בכל היערות; מתוך כל החורבות היו רוחות-רעות קוראות “קוּקוּריקוּ” כטוב שבתרנגולים, ואֶפּיקוֹרסים ששבקו חיים, או “אשכנזים” שנטמנו מאחורי הגדר – היו מתרוצצים על-גבי הגגות בצורת כלבים והיו מייללים ומבקשים תקוּן לעצמם!
הימים היו ימים רוֹמאַנטיים באמת, הכול “רוחות ערטילאין” בנוסח שילר, ומלאכים אפילו – גם הם נתגלו לעתים לא נדירות ביותר! אדרבה, הם היו “מופיעים” לעתים קרובות ביותר ובשעה הנכונה, למחות את דמעותיה של אלמנה, לשמור את רגליה של יתומה מדרך חלקלקות… הם היו מתגלים לפעמים אפילו לרשע בחלום הלילה והיו מזהירים אותו הזהר והזהר, שלא יגדיש את הסאה! מלבד זה היה מגיע ומופיע לפתע-פתאום אליהו הנביא, היה מטיל לו לסוחר-דנציגאי שירד מנכסיו שׂקיק מלא כספים בעד החלון, היה גומר חתיכת-עבודה של בעל-מלאכה, ולאחד בטלן גמור – היה מזמן מציאה כשרה…
––––––––
מה היה יהודי חסר בימים ההם?
“מי יאכילנו בשׂר” לא היתה שאלה כלל! מתחת לכל הגשרים היו מסתופפים בני-בקר מכוּשפים!! כסף? בכל המרתפים הישנים טמונים היו אוצרותיהם של בתי-תיפלה ומנזרים בשנים קדמוניות, וכל יום עם שקיעת-החמה היו מתגלים מַטמונים! שׂמחות? הלוּלוֹת? בכל החצרות היו משתובבים לצים, עושׂים מעשׂי-קוּנדס: היו מטילים אֵלו באֵלו קליפּות של ביצים ובולבוסים; – ממש צחוק עד להתפקע… מלבד זה היו בריתות-מילה בלבד יותר מכל שאר סעודות-מצוָה כהיום הזה! ובכל הפונדקים היו כליזמרים מנגנים בלילות! כך היו השדים מנגנים למזמוטי חתן-וכלה שלהם!…
“הקפות” עושׂים כהיום הזה פעם אחת בשנה ורק במנין של עשׂרה, ובימים ההם היו לו לכל בעל-עגלה שכּוֹר עשׂר פעמים בשנה הקפות מסביב לעץ אחד ביער מן היערות!
כנגד שעבּוּד מלכויות – פּאַספּוֹרטין, גבולות וכיוצא בהם דברים קשים, היו לה לחכמת-הקבּלה רצפּטים שונים, כיצד להיות רואה-ואינו-נראה: פ“ח תעניתים, תקצ”ז סגוּפים, תרפ"ג שמות, ומיד: גירא בעיניך, סטראַזשניק1, הריני בהול כמפני החתול!
אם נתגלה לפעמים מין המן-הרשע, צורר היהודים – נמצאה רפואה למכּה. ליבּ שׂרה’ס עם אולרו, שהיו מחתך הימנו פסים-פסים!…
מלבד מה שהיום או למחר עתיד לבוא “משיח-צדקנו”; עד שאתה פונה כה וכה – גשר-של-נייר, גלוסקאות על ענפי העצים, תחית המתים וכיוצא בהם וכיוצא-יוצא בהם שאר דברים טובים!
מה היה חסר העולם הזה, מאחר שהיה קשור ומקושר כל-כך עם העולם הבא? כל אדם היה יודע ורואה “היכי דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי”; היה יחס וקשר-גומלין בין השמים והארץ: חלום או מלאך או מין התערבות אחרת מצד ההשגחה הפרטית; בין השמים והארץ היה נטוי גשר, אם לא של נייר – על-כל-פנים של קורי-עכביש.
הדמיון הציב סולם למן הבצה שלנו ועד לרקיע-השמים התכול-הטהור, ובריות בני-האדם עצמו עיניהם, פערו פיותיהם והיו מטפּסים ועולים בכל ארבעתם!
ומאחר שהיו חיים יפה, היו גם כותבים יפה (ואפילו שלא על-מנת לקבל פרס), הסופרים אף הם רגלם האחת היתה נצבת בעולם הזה ורגלם האחרת בעולם הבא… ובעולם הבא (קבלה היא בידינו!) אנחנו הננו התקיפים… כל האומות אין להם אלא “שׂרים”, ואנחנו – רבון-העולם הוא עצמו ה“שׂר” שלנו! ובעזרתו של רבון-העולם היו כל ספּוּרי-המעשׂיות נגמרים בכי-טוב; ה“קורא הנכבד” היה נרדם מיד בלי שום נדודי-שינה כלל, והיה רואה בחלומו כל ש"י העולמות!
אצל מחבּר שכבר נתפּקר היו החלום, השד, המלאך ושאר כל ההתערבויות מן השמים לובשים צורה של ירושה שהניחה דוד מאמריקה… אך בין כך ובין כך, הנצחון היה מלא ושלם ומחַיה-נפשות. הבחור הטוב נשׂא לאשה את הבתולה הכשרה עם נדוניה ועם מתנות-דרשה כדת משה וישׂראל! והבחור הרע יצא אבל וחפוי-ראש – כנס מן הדליקה!
––––––––
זמנים אחרים – שירים אחרים…
הפריצים ביראו את היערות, והנשמות העלובות מעולם הדמיון אין להן היכן יחטבו עצים… אם מזדמן לפעמים כלב על הגג, הרי זה כלב פשוט, משוגע או בעל מרה-שחורה, ואינו נובח ואינו מבקש תקוּן לעצמו… על הדרכים הסלולות עם ציוּני-הדרך אין להם לשדים שום שליטה; חסל סדר “הקפות”! עם הלצים יחד נעלמו בני-הבקר המכושפים… מסילת-הברזל גרמה להם לשלושה מכל ארבעה פונדקים שייסגרו, והשד יודע, היכן השדים עורכים את הילוּלות-חתונותיהם!… אליהו הנביא אינו מתגלה, מי יודע אם אין הוא מתגלגל במקום מן המקומות בתורת “שכוּח” באחד מחדרי הצינוק בסיבּיר, או אם אין הוא יושב בירושלים ואוכל את הדיסה הדלילה-הכשרה של יעבץ, מעצמות יבשות עם כמה גריסי-חכמה של שליידן, והולך כל ערב-שבת לבית-המרחץ על חשבון החלוקה, תחת השגחתו הפרטית של יוסף ריבלין…
מלאך אינו נראה בעד כל הון דעלמא… היתומות והאלמנות כבר פסקו אפילו מלקווֹת לעזרתם, וקרוב יותר שתמצאנה לפרקים תועלת ועזרה-בצר מ“אברכי הזהב”, שירשו מן הפריצים הפולנים הקדמונים כירושה-של-הפקר את ה- “Jus primae noctis”.
יחד עם הפאַרמַקוֹלוֹגיה הישנה עבר גם זמנם של הרצפּטים הישנים של הקבּלה להיות רואה-ואינו נראה; צדיקים כליבּ שׂרה’ס אינם נולדים, אוצרות אינם מתגלים, ומציאות כשרות, שהיו לפנים מחצית הפרנסה, מוליכות כהיום הזה ישר אל בית-הסוהר…
חסל סדר רוֹמַאנטיק! חסל סדר פּוֹאֶזיה! החיים יבשים, מנוּגבים מכל לחלוחית של דמיון! אמנם, לפעמים מתגלות רגליה של אֶאוֹסאַפּיה במקום שדים; קצת נשמות הופכות להיות דופקי על-שולחן ובמשך הזמן אפשר שהיו עושׂים אותן אפילו גבאים בבית-הכנסת; במקום “משיח-צדקנו” האחד יש לנו כמה וכמה שכאלה, המבקשים למשוך ולהוציא אותנו מן הגלות… אף-על-פי-כן, לא הרי זה כהרי זה!
את רגליה של אֶאוֹסאַפּיה מוצאים תכופות מאד במקום שלא היה ראוי למצאן; משׂרות טובות יש להם רק ליחידי-סגולה, לא יותר מאחד לאלף מכל מלחכי-הפנכה! ופרחי-המשיח כבר ירדו, כמאמר הבריות, אל סמטת-הסנדלרים; כל בחור מבחורי הישיבה מלמד עצמו לרכב על – כנסת ישׂראל…
משהו טוב והגון אינו בא לעולם!
“זמנים חדשים, צפרים חדשות, רננים חדשים”!
הספרות, קיימא לן, אינה אלא בבואה מן החיים; אין היא יוצרת יש מאַיִן. מי שמשקיף לתוכה, הוא המשתקף בתוכה; אחד רב, אחד בדחן, אחד גביר ואחד בטלן, ואפילו חתול, הכול משתקף כהוָיה; ולפיכך לא פלא הוא, שעם הזמן החדש נתעוררה בספרות העברית מרידה וקול ברמה נשמע:
“ריאליזם!”
חסל סדר רוֹמַאנטיק! חסל סדר פוֹאֶזיה!
––––––––
בשעה שרוח-סערה נישׂאת על-פני הים, ואפילו בשעה שהים כבר רוקד בגלָיו כנגד הרקיע ורוקק בפניו, וכבר טובעות אניות וצוללות כעופרת – עדיין אין רועד מעט האויר שבתוך הסדק הצר של הצוּר, שבו הסתתר השבלול הרך. הוא שוכב לו במנוחה ובנעימות בביתו הגדל עמו; ורק לאחר-מכן – הרבה-הרבה לאחר-מכּן, בשעה שהים כבר חזר לשלוָתו ושוב הוא חלק כמראָה, וכבר מהלכות בו ספינות חדשות מפוֹאָרות, עם תרנים חדשים, דגלים חדשים – רק אז מתגנב בדוחק משב-רוח כלשהו אל תוך ביתו של השבלוּל. רק אז הוא נרעד, והוא משרבב את ראשו הלבן עם עיניו הגדולות-הטפשניות, לראות: מה טיבה של רוח-סערה זו, המבקשת להחריב את ביתו!
בסמטת-הסנדלרים, יתרחש, כבר שכחו חדשה מן החדשות, והיא עדיין לא גוּנבה אל אזנו של האסיר, הסגור מאחרי דלתים ובריח! ולא פעם יארע, שבשעה שהאסיר המסכן רוקד משׂמחה, שה“נביא” נולד ובא לעולם, כבר מהלכים פרה ועגל בבית-הקברות ומלחכים את העשׂב מעל קברו של הנביא!
או – למשל – אֵיישישוֹק! אימתי כובע נכנס שם במוֹד"אַ?
בשעה שבּפאַריס כבר הוא מוטל בתיבת-האשפה…
ואִי אתה יכול להקשות קושיות לפני הקדוש-ברוך-הוא ולומר לו מה תעשׂה; כבר נגזרה גזירה מלפניו, שכזה יהיה מזלם של השבלול שבנקרת הצוּר, האסיר מאחרי דלתים ובריח, והטרזן, היפהפן שבאֵיישישוֹק!
וגזירה היא, שכזה יהיה גם מזלה של “אמנו הזקנה” – הספרות העברית…
בשעה שהכריזו והודיעו ב“ביתנו הישן בפינה הנדחת” על ה“ריאליזם”, והקירות הישנים עם הרצפה והתקרה, והדרים בתוכם בכלל זה, נרעדו מן הקול הקורא, כבר השליכו ספרויות אחרות, מאושרות יותר, את הריאליזם מאחרי גוָן… הן כבר עברו אפילו על-פני המאַטריאַליזם, הדיקאַדנטיזם והסימבּוֹליזם, וכבר הן מצטעצעות בבן-זקונים חדש – באוֹקוּלטיזם, אך גם הוא פניו משום-מה מוּכּוֹת-ירקוֹן, אינו מוֹצץ מן הדד מציצה מספקת, ואף הוא לא יאריך ימים הרבה…
מה יהיה לאחר האוֹקוּלטיזם? או: מה משמעותם של השמות הקדושים, של כל ה“איזמים” הללו? שאלו את מי שתשאלו, אך לי הניחו, אני סובר שדי לצרה בשעתה, בשעה שהללו יכּנסו במוֹד"אַ אצלנו, בשעה שיפהפן ספרותי חדש או שבלול יעלה ויקפוץ לראש הגגון הישן עם שופרון של זהב בפיו המתוק-העדין ויתקע ויודיע לה לכנסת ישראל על “משיח צדקנו” חדש, על “איזם” חדש!
אך לא בזה נעוץ הצד המצחיק!
המצחיק בעיקר הוא זה, שאֶת הצוָאה הספרותית החדשה הזאת היבא לנו בן-אביגדור!
בנוגע לבן-אביגדור העולם מחוּלק: דוּבּנוֹב ב“ווֹסחוֹד” ובן דויד ב“המליץ” אימצוט את ריאָתם ונפחו את בן-אביגדור כמין ריאה-וכבד בשעת בדיקה; עשׂו אותו לכל הפחות מין ויקטוֹר הוּגוֹ! (הזקן ימחל לי דברי אלה, אם הוא מתהפך שם בקבר); ושאר העולם, ובעיקר הנוֹבליסטים הגדולים והקטנים “שלנו”, או – בדברים גלויים – האשפה שהשליך המטאטא של בן-אביגדור מתוך הרפת, מוכנים להשקיעו ולהטביעו בכף אחת של מים פושרים! הם כופרים-בעיקר בנוגע לכשרונו… והאמת נמצאת גם כאן, כדרכה, בשביל הזהב: המוֹזאַ של בן-אביגדור היא תרנגולת ספרותית טובה, המטילה כמעט בכל יום ביצה… ומן הביצים האלה לא תתבקע שום נפש חיה, מפני שהן לא באו לעולם אלא מתוך התגרדות מרובה בכתלו של אחד-העם… אך הללו אף-על-פי-כן ביצים הן, ולא כדרורי-אדמה או גללי-בקר, שהרשעים הספרותיים שלנו מטילים בהם את ביציהם המיקרוֹסקוֹפּיוֹת… בן-אביגדור יש לו כּשרון, אין הוא חסר אלא השׂכלה… לאמיתו של דבר עדיין צעיר הוא, ועדיין היתה השעה מספיקה לו לקנות תורה וחכמה, אלא שמוכרי-הספרים אינם מניחים, הם אומרים שבסחורה טובה יותר אין צורך… לסחורה טובה יותר אין דורש… אך לא בזה הענין… הדבר המצחיק הוא בזה, שבין כל הביצים, שהטילה המוּז"אַ של בן-אביגדור עד עכשיו, עדיין לא נמצאה ביצה ריאליסטית אחת וגם לא תימצא, משום שבן-אביגדור על-פי טבעו הוא אידיאַליסט בעל-חלומות – פּאַלסטיניֶץ אידיאלי-נאַציוֹנאַלי… על-פי טבע הוא קולט אנחות מן האויר! ונוסף לכך נתברך באזנים כאלה, שהוא שומע היאך היערות עומדים בתפילת שמונה-עשׂרה, או היאך משה רבינו דורש דרשה בסגנונו של אחד-העם…
נוּ, אדרבה, תארו לעצמכם ריאליסט, שאינו מתיישב הרבה בדעתו ותולש מתוך תולדות היהודים בספרד מטלית של פרוָה קרוּחה, ומכבּסה ומצחצחה באוֹדיקוֹלוֹן ליבּראַלי, וצובעה ועושׂה אותה צוָארון-של בּוֹנה בנוסח על-ביתי, והוא כופה הר כגיגית ואונס את הגבור, את דוֹן מיגוּאל האומלל, שיתנבא בספרד שלפני ארבע מאות שנה בסגנונו של לאַסקר, או שיחטוֹף בולבוסים ליבּראַליים צלויים בעודם בחומם מתוך פיו של וירכוֹב שבימינו!… אילו היה בן-אביגדור ריאַליסט, היה מבין אפילו במיעוט השׂכלתו לפחות דבר זה, שלפני ארבע מאות שנה עדיין היה מוקדם-מדי, ואילו כהיום הזה כבר מאוחר-מדי לפרנס את קהל-הקוראים בקש וגבבא של מלים…
או: תארו לעצמכם ריאליסט, שהוא מצרף מין תערובת לפטם בה פּלסטינצים לפי הרצפּט של אחד-העם, ועיקר התערובת – סוּבּין מן הספּורים היהודיים-היסטוריים של רעֶקעֶנדוֹרף, שיש בהם (בינינו לבין עצמנו) דמיון להיסטוריה היהודית בדיוק כשם ש“לפני ארבע מאות שנה” יש לו דמיון להיסטוריה היהודית-ספרדית.
אותו בן-אביגדור עצמו מדפיס את “דניאל דירוֹנדוֹ” – כוס-של-כסוּפין אידיאלי-נאציונאלי. הוא מדפיס: את שיריו של סאַמוּעֶלי, שבהם ה“משורר” טוען טענותיו לפני הגלים בלשון רוֹמאנטית-בטלנית-פּילוֹסוֹפית כל-כך, שאדם הכהן היה מתקנא בו; ואת חבלי-לאחר-הלידה הפיוטיים-רומאַנטיים של פרישמאן, שבהם אין להם למתים מה לעשׂות, אלא לקרוא בחצי-הלילה אל בית-הכנסת הגדול משורר עברי מאוֹהב לעליה-לתורה!
אותו בן-אביגדור עצמו מתאר את פיה הקטן-החינני של נעלה של אשתו של מנחם הסופר תאור אידאליסטי נחמד כל-כך, שהוא נוגע ממש עד הלב!
בן-אביגדור הוא דוקא, כפי שאני מכירו, אדם ישר! הוא איננו – נדמה – אחד בפה ואחד בלב… והנה בזה דוקא נעוץ הצד המצחיק – בזה שבן-אביגדור המסכן הניח לו לעצמו אבן-נגף בדרכו, ובאבן-נגף זו הוא נתקל ונכשל בכל צעד ושעל!
“כתבו מתוך החיים!” צועק המו"ל של “אפרים קוּ” או המחבר של “אהבה וחובה”, השולח את גבורו לאמריקה להשתלם ואינו מניח לו לכתוב אל אהובת-נפשו מכתב, עד שהוא מאַחר את המועד, עד שהיא מתה עם המכתב בידה במחלת השחפת!
“צלמו, למדו להכיר את החיים שמסביבכם, אל תשעו אל החלומות”… רצפּט כזה רושם מחברו של “מנחם הסופר”, של החמור הקטן האומלל, הרובץ, מסכן, לחוץ ודחוק תחת כובד המשׂא של המגמה הריאליסטית, עד כדי כך, שאין רואים אצלו אפילו קץ-קצה של אחת מאזניו האידיאליסטיות המגודלות!…
אין עושׂה רעה לאדם אלא הוא עצמו!
אך מה יוצא מזה, שהענין כולו מצחיק? “אין אחר מעשׂה בית-דין כלום”, ובן-אביגדור “פוסק” הוא, הדרגה הספרותית העליונה… וריאַליזם חמוּר עוד יותר מדין מפורש בשולחן-ערוך!
––––––––
כמובן, כל שטר יש לו שובר בצדו, אִסוּר הנשך והרבית – יש כנגדו היתר-עיסקא, כנגד הבּל-ייראה ובל-יימצא – יש מכירת חמץ, כנגד אִסוּר הטלטול בשבת – ערובי-חצרות, והדין בשולחן-ערוך, שלכאורה הוא עומד איתן כחומה בצורה, יש בו אף-על-פי-כן פשפש ומבוֹי נסתר, ולפחות “יוצא-מן-הכלל” אחד… והוא הדין בכלל הגדול של הריאליזם, אף הוא יש בו פרצה וסדק.
אין הכלל הזה נוהג, למשל, בחשבונותיהם של “חובבי-ציוֹן”, בדינים-וחשבונות על הקוֹלוֹניוֹת, בתאוּר מעמדן ומצבן… חלק זה מן ה“ספרוּת” עולה יפה דוקא מרחוק! ומן ההכרח הוא, שיהא נכתב בדיו אידיאליסטית-אדמדמת-חגיגית! יתר על-כן – ככל שהכותב רחוק יותר ממקום-המעשׂה וממראה-העינים, כן יפה יותר לו ויפה יותר לעולם!
יפה נכתבים הדברים האלה מאוֹדיסה, יפה יותר – מוַארשה, יפה ביותר – מדינאַבּוּרג, ביותר-ביותר יפה – מאֵיישישוֹק, ויפה מבכולם היו הדברים נכתבים מאחורי הרי-החושך! מרחוק מתערבים ה“אני חייב” עם ה“לי חייב”, ב“הכנסה” חוֹלקוֹת הקוֹלוֹניוֹת של רוֹטשילד מכבודן ומזיזַן לקוֹלוֹניוֹת של “חובבי-ציון”; מרחוק קשה להבחין בכך שה“הוצאה” היא של “כל ישׂראל” חוץ משל רוטשילד, וכל האינונטר הוא של רוטשילד, חוּץ משל “כל ישׂראל”… מרחוק עושׂה גם קופת-הברזל של “חובבי-ציון” רוֹשם לא רע; על כל פנים אי-אפשר לגלות בה שום נקב או סדק, לנעוץ בהם את הקטנה שבאצבעות… מרחוק אין רואים אפילו מי הוא הצועק “מי פּאַכאַלי”, השור עצמו, או הזבובים שבין קרניו. והעיקר, כל סרסור בעסקי הקוֹלוֹניוֹת – מרחוק הוא פּאַטריוֹט נלהב, התוגר – אבן-טוב, הערבי – בריאה של משי, וכל הקוֹלוֹניסטים שלנו הם לכל הפחות גבורים כמו המכבים בשעתם, והנה-הנה עוד מעט יתרחש שנית הנס באסוּך השמן!
אבל כשאתה מתקרב – ישמרנו ויצילנו השם. דומה, כל החושים נדברו תחילה לשטות בך! הקופה, נראה לך, עשׂויה “מעשׂה-רשת”, כלומר, כולה נקבים-נקבים גדולים, וה“עוסקים בצרכי צבּוּר” יש להם אצבעות בדומה לשאר כל בני אדם! אין אתה חושד חלילה בשום אדם, אף-על-פי-כן כמין עצבות מעיקה על לבך, ולפעמים עיניך מתעמעמות עד כדי כך, ש“מעשׂה-הרשת” נראה לך פתאום כמין טוי של קורי-עכביש, ואתה רואה בדמדומי דמיונך: כמה עכבישים גדולים, והמוניות-המוניות של בני-ישׂראל עלובים בצורת פגרי-זבובים שנמצץ לשדם… אתה מסיר עיניך מעל הקופה ומשׂים אותן בפאַטריוֹט הגדול, בסרסור-הקוֹלוֹניוֹת, בנותן-העצות הראשי, ושוב דומה עליך שטעית, ומוכן אתה להשבע עכשיו, שאין זה אלא אחיו ממש של יוסי ריבלין!
התוגר גם הוא מאבד חנוֹ בעיניך; הוא מצליף בבמבּוּק על פיסת-הרגל ומוצץ ב“בּקשיש” את הדם מן העורקים… הערבי, הבריאה של משי, נראה לך, רחמנא ליצלן, כגנב נורא המועד לרצוח, והמכבים שלנו – כהוָיה, כאילו זה עתה יצאו ממחבואיהם מתחת למטות!
אך מה ענין ריאליזם ל“חובבי-ציון” בפלסטינה? תאומים כאלה אפשר שיוָלדו רק במוחו החולה של מנחם הסופר… פלסטינה היא פלסטינה, וריאליזם אינו נוהג אלא בנוֹבילות… וכמובן, לא באלה של יעבץ, מפני שהוא כותב נובילות גם-כן בפלסטינה…
––––––––
אך אל נא תחשבו, כי ריאליזם, אף-על-פי שאינו נוהג אלא בנובילות, דבר-של-מה-בכך הוא! האמת היא, שבהתחלה היו הכול סבורים כן!
– מאי כולי האי – היו אומרים – יהא ריאליזם! ובלבד שאין דורשים כשרון, ואף לא “לשון”, לא “מליצה”, ואפילו דקדוק לא, ושלם, אפשר, ישלמו, ובגלל “ריאליזם” לא יהא שדוּך מתבטל!
אדרבה – בשׂמחה רבה! “לא בשמים היא” – ריאליזם אינו צריך לגבהי-רקיעים, “ולא מעבר לים” – אין אתה צריך להרחיק עדותך; אין צריכין לא לאהוב ולא לשׂנוא, אין נזקקין לא למטרה ולא לתכלית! הכול טוב ומקובל, סביב-סביב מוטלים נושׂאים כאבני-השׂדה וכצרורות-האדמה! כל מקום שאתה שם, כל דבר שאתה רואה – קח ותאר!
אם אתה דר, דרך משל, בוילנא – תאר את הבוץ! אם אתה שכוּב בבית-המדרש מאחורי התנור – העמק חקוֹר בחיי המקקים, או תן עיניך באשת השמש, המגישה את מעדני-הבחורים בעד האשנב! מי שמכיר בוגרת, גרושה או אלמנה, אחיות המתאמצות להוציא זו מידי זו את חתנה, מורים החיים בדוחק משׁעוּריהם ומושכים, בשעת-הדחק, בעט-סופרים – ישב ויכתוב ויתאר אותם! הוסף על כך מעט “חפשיוּת”, והעולם נעשׂה כמעט עולם-של-הפקר, ואם אתה רוצה – בא “שוֹטר” ומוריד ידו למקום שאין צריכין – לית דין ולית דיין!
אבל דעה זו לא היתה אלא טעות! הריאליזם הוא בשביל אחינו עבודת פרך, ולאחר כל נהרי-נחלי הזיעה, לאחר כל העמל והמאמצים – עדיין לא נלבנה מן החמר הריאליסטי אפילו לבנה שלימה אחת לבנין ה“פיתום ורעמסס” העברי! פשוט – אין הדבר עולה יפה!
נתברר, שיותר קל למלא שׂק נקוב מליצות ריקניות, ויותר קל להחכים מליפּרט בתרגומו של פרישמאן, ולנחש, למשל, כמה אצבעות יש בכל יד לחיה הפרישמאנית-ליפּרטית, שיש לה ארבע ידים – ועשׂר אצבעות יותר ממה שיש לבן-אדם.
ונתברר, שיותר קל להוציא טפּה של רעיון מכל המאמרים והרוֹמאנים של זינגר, למצוא גרגיר של בר בכל ערימות המוץ הביקורתי שלו, וקל יותר לגנוב מפראַנצוֹז את “יזכור” שלו, לסחוב מגי די-מוֹפּאַסאַן את “השעור הצרפתי האחרון” באֶלזס-לוֹתרינגיה תחת הממשלה הפּרוּסית ולעשׂות הימנו “שעור עברי אחרון” לאחר החורבן תחת העוֹל הרוֹמי, או – שיותר קל במשך זמן קצר להשחית את קורטוב הכשרון של עצמו, אם ישנו, ולהשאר, למשל, עם צורות-המשקל של היינה ובלי רוח כלשהי של שירתו בפרט, ובלי שום רעיון בכלל… שיותר קל אפילו להקים בנין “שיטה” שלימה מחלומותיו של הבעש"ט, או לשזור שוט ספרותי מספרי-החול של בן-אביגדור – כל זה קל יותר מלכתוב נובילה ריאליסטית!
––––––––
ולא רק בן-אביגדור בלבד נכשל באבן-הנגף, שהטיל הוא עצמו לעצמו בדרך, ונפל עליה…
סאמוּעֶלי נשתקע בבדחנות עד למעלה מן האזנַיִם, ואף-על-פי שהן, ברוך השם, ארוכות למַדי, לא יוכל עוד שום אדם למשוך ולשלות אותו מתוך הבצה הזאת… כל מלה מעלה ריח של משׂחק-פורים, של חרוזי-בדחנים, של “אליקים צוּנזעֶר”… לא יפה מזה עלה הדבר בידו של טביוֹב; אותו טביוֹב עצמו, שזכה לשמוע באזניו הוא ממש, מפי אנשים שהבינו מתוך דבריו של הבּארוֹן הירש, שכל מטרתו ומגמתו אינה אלא לעשׂות גויים מיהודים, וכשקם זינגר ומיחה כנגד הדבר הזה, קם הוא (לטביוֹב כוָנתי) ופער עליו פה, עד שבלע אותו כמעט, אותו גביר עצמו, המסכּן, אף הוא נשתקע בבדחנות בטלנית, ומיד לאחר מכאן נפל לתוך ה“מַיִם שלנו”, אל תוך הירוֹקה של הפילוסופיה הפסיכולוגית ילידת-הבית שלנו, ונפל דוקא ראשו כלפי מַטה… שמא אין אתם מאמינים? הרי לכם: ב“השדכנות בתור שדכן” שלו עושׂה אחד מטעמים בשביל “המליץ” – מאמרים שיש בהם לב ויש בהם אֵש, וחותם עליהם לא שמו הוא, אלא, למען טביוֹב, שם בתו בת השלוש-עשׂרה! במאמרים הללו מתאהב צעיר אחד, ונושׂא לאשה את בתו של כותב המאמרים, והיוצא-לנו-מזה צריך להיות, שאילו למדו הבחורות עברית, היו הבחורים כותבים יפה יותר… לא טוב מזה היה סופו של הצד-שכנגד שלו, זינגר! אותו זינגר עצמו, שהיה עלוּל למות על קדוּש-השם, אלמלא החזיק בו טראַכטמן בקצות בהונותיו והוציא אותו מתוך פיו של טביוֹב, אף הוא ניסה את כוחו בריאליזם!
הוא ישב וכתב את “קרבן היום”! מעשׂה קצר ביותר, על שני מיני נייר: על נייר ואֶלין ועל נייר פשוט, ודפוס יפה למַדי.
שני מחותנים מתכנסים יחדיו, בשביל לדבּר בענין שדוּך שכבר נתקשר. קריעת ים-סוף היתה לו לשדכן, עד שהצליח לכנס אותם יחד, את שני הסוחרים הללו (שאין להם אלא קורט של פנאי ומבקשים כּוֹרים שלימים של כבוֹד), ולבסוף, כשנתרחש לו, למסכן הזה, הנס, ומזרח עם מערב נזדמנו לפונדק אחד, נתגלע בין המחותנים וכּוּח בענין… נוּ, שערו אתם בענין מה?
– בענין הנדוניה?
לא!
– מלבושים?
אף זה לא!
– מזונות?
כבר אתם מתרחקים ביותר-ביותר! כבר לא תצליחו לנַחש, רואה אני, מה שיכול לעלות בדעתו של ריאַליסט! הוכּוּח נתעורר דוקא בענין ארגנטינה ופלסטינה; מחותן אחד דעתו הולכת אחר הבּארוֹן הירש, והשני הולך עם כל העדר, והוא נאבק למען בן-אביגדור, טביוֹב, יהל"ל, יעבץ, צדרבּוֹים, גמזו עם “הנדיב הידוע”, רוֹטשילד, גם יחד; אין הוא יכול לשׂאת את השם ארגנטינה! ובעלי מרה-שחורה ורגזנים היו, כנראה, שניהם, ונפלה מריבה ביניהם, וחירפו וגידפו זה את זה בדומה לגבוריו של וייסבּרג, ואפשר אפילו שהודיעו זה לזה את נחת זרועם. ושמא, לפחות, תוכלו לנחש מה היה בסופו של דבר?
– השדוּך נפרד?
עוד מעט!
– אחד הגיש מסירה על חברו?
שוב אתם מתרחקים מן האמת.
– נעץ לו סכין לחברו?
הוי, אין לכם השׂגה כלל בריאַליזם!
– אלא מה?
השדכן מת! מבינים אתם: הוא התרוצץ והתייגע כל-כך, ורעב הרי היה, וזינגר לא היה יודע, במה יגמור, והלך המסכן, לשדכן מתכוון אני, ומת; ברוך דיין האמת, הניח אשה וילדים…
וראו נא: דומה, דברים פשוטים מאד: פלסטינה וארגנטינה, וּוכּוּח בענין זה, מחותנים ושדכן… הכול ריאליזם בלבד, והמעשׂה הזה מעלה אף-על-פי-כן ריח של בית-המרחץ הישן…
שמא מבקשים אתם לדעת, כיצד הריאליסטים החדשים-הטריים שלנו מתארים יפיה של אשה? הרי לכם:
“אשה צעירה, בת עשׂרים וארבע בשנים, בעלת קומה תמירה וכחושת-הגו: קלסתר-פניה צחור, ועל לובן לחייה החירות מופיעים פה ושם כתמי-שמש (בהרות-קיץ); אפה הרחב מפאר ומאיר את קלסתר-פניה, ונחיריו (של האף) משולים לגביעי-שושן נחמדים. עיניה שחורות ולוהטות, ומתוכן נשקפת חוּצה נשמה רותחת ולבב מלא חיים… פיה קטנטן ושׂפתיה מלאות ורחבות ואדומות כדם… צוארה הצח והרזה מגוּלה, והיא לבושה שׂלמת-שינה…”
הרי לכם, והודו אתם עצמכם, ש“ריאליזם” אינו לגבי המחברים שלנו אלא אבן-נגף להכּשל בה ולשבור קרקפת!
––––––––
ראויים הם לרחמים, המחברים שלנו, הנוביליסטים המסכּנים שלנו!
האריסטוקרטים שלנו, העורכים רצוני לומר, מנצלים אותם יותר ממה שניצל לפנים הפריץ הגרוע ביותר את האִכּר, ויותר ממה שניצל פרעה את בני ישׂראל! לגבינו הספרות אינה לא פרה ולא עז, אינה נותנת אפילו טפּה אחת חלב, להרטיב בה את שׂפתי המשורר הצרובות. אין היא “קרדום לחפור בו”, שמכניס הכנסה כלשהי, כגון מים לבשל בהם דיסה, וחוץ משנַיִם-שלושה מו“לים, שיש להם, או שנדמה שיש להם, פרנסה בכבוד, אפילו מנחם-הסופר המפורסם אין בכוחו לתקן את מנעליה של זוגתו! לשם מה איפוא עובדים? על מה מתייגעים? אילו היה לפחות לסופרים שלנו רעיון שיהיו מתאהבים בו, שיהיו מוכנים ומזוּמנים ליתן את חייהם עליו, להאבק עד לטפּת-הדם האחרונה; אידיאל, שיהא נותן להם כוח, מרענן את הדם הנרפה, מחלץ את העצמות הבלות… אבל דבר זה אין להם, לצערנו! – אל נא תחשבו, ש”לאומיות" ו“פלסטינה” הם יותר מ“נושׂאים” לכתיבה; אל נא תחשבו, שהם מתייחסים אל הענינים האלה בכובד-ראש מרוּבּה… חשיבותם של הנושׂאים הללו כחשיבותן של “שׂריפה” או “מחלוקת” שנפלו בעיירה, או כ“סערה” אחרת שמתעוררת בכוס-המים הקטנה שלנו…
עבודת-הפרך, הנעשׂית בעזרת התנ“ך ועשׂרה ספרי-מלים ביד, הרי היא נעשׂית, רק למען קורטוב הכבוד בלבד, ובעד הטפּה היחידה הזאת של משקה-הנצח, למען “החכם הסופר” בחיים ומסגרת שחורה ב”הצפירה" או ב“המליץ” לאחר מאה ועשׂרים שנה, עוד יש העזה לבוא ולדרוש – מלבד זמן, דיוֹ, עט ונייר – עוד “ריאליזם”!
––––––––
לפנים היתה לפחות בקורת רחמנית! הגבאית הזקנה הזאת (שהיה אפשר לקנות אותה לא בשלושה דרכים בלבד, אלא בכמה וכמה דרכים) – היתה חולקת ומחלקת לפחות כבוד באַמה! ומפני מה לא? רחמנות מידה יהודית היא, “כל ישׂראל עריבים זה בזה” כלל גדול הוא בישׂראל, שכן באמת – “זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי-חכמים לא-כל-שכן”! והזקנה הזאת מוצאה היה מבית-המדרש, והיתה יודעת את הדבר הזה, ובשביל כל מחבר ובשביל כל ספר ידעה למצוא דבּוּר חמים, מליצה פושרת!
הגבאית הזקנה ויראת-השמים ידעה ברכה גדולה אחת בשביל כל מושכי העט: “פרו ורבו ומלאו את הארץ!” יהא פשפשים, ובלבד שיכניסו חיוּת כלשהי בביתה של אמא הישישה… יהא עפּוּש, ובלבד שיבוא ריח כל שהוא באפה.
וכהיום הזה אפילו הדבר ההוא אבד מן העולם והיה כלא היה! אפילו קריטיקוּס נזכר, ש“יזכור” הוא חבוּרו של קארל אֶמיל פראַנצוֹז, הנ“ץ ב”הצפירה" חייב ומחוייב דוקא לסַפּר, שהוא קרא בזמן מן הזמנים בספר מן הספרים הגרמנים דבר שהוא דומה ל“שכול ואלמוֹן”, גרוֹסגליק מתלבש חוצפה דקדושא והולך ומוכיח, ש“גלית הפלשתי” אינו אלא כתב-פלסתר פשוט, ואפילו אותו זינגר עצמו, שאמרנו מקצת שבחו בפניו לעיל, אף הוא יצא לפני זמן מועט ב“הצפירה” ב“דבר כל חזון”, שבו הוא בוכה בדמעות שליש על החורבן: שהמו“לים מלומדים פחות מכשעוּר, המחברים – כמעט ולא-כלום, והגבירים התומכים בספרות – בורים גמורים… ואחד “איש-יהודה-קריאות” (איזה שם משמות בחר לו!) מוכיח ב”המליץ", שאותו זינגר עצמו הלך וחזר והדפיס על שמו פיליטון של טביוֹב…
עכשיו אמרו אתם בעצמכם, כלום בטוח אדם בימינו בחייו? האם לא הקיץ הקץ על עולמה של הגבאית הזקנה?
––––––––
אלא שהמחברים חזקה עליהם שימצאו מוצא לעצמם, ולא ילכו חלילה לאבּוּד גם בימי הריאליזם. אסון אמיתי ארע לו, המסכן, למלאך אחד!
צריכים אתם לדעת שאחד מן המחברים “שלנו” היה לו בביתו שׂרף, מלאך שכּולו אש להבה, שהיה עובד בשבילו עבודת-פרך כחמור-גרם; הוא היה אנוס להכתיב לו מאמרים, שירים, מליצות, בקורות, וכל מה שאתם מבקשים… וכך נמשך הדבר זמן מרוּבּה, עד שנקטמו אזניה של הכד! כידוע, ברצות הבורא גם מטאטא יורה, הפצצה הריאליסטית נפלה והתפוצצה בד' האמות שלנו, מה עשׂה המחבר דנן? קם וגירש את השׂרף בעצוּמוֹ של החורף, במזג-אויר שאינו ראוי אפילו לכלב, בדומה לבעל-עגלה אכזר, שמגרש סוס זקן בלא עור, בלא בשׂר ובלא עצמות!
השׂרף, מסכּן, היה מהלך מפתח אל פתח, אצל כל מחבר התחנן, אל רגליהם התחבט… “ואין מאַסף אותו הביתה”, שום אדם אינו מניח לו לעבור את הסף! חסל סדר “מלאכים”! “ריאליזם” – מצעקים! ומייעצים לו, שישוב ויעוף השמימה!
אך שוב ועוף – בשעה שהוא קופא כולו מקור! שוב ועוף – ונערי-הרחוב קטפו לו בינתים את הנוצות מתוך כנפיו הצחורות-לפנים! אל הווייסל רצה להטיל עצמו; כל-כך מיואש היה!
והיה עושׂה כן, אלמלא שני אלה: ראשית, כהיום הזה הווייסל קפואה ונוקשה כשירתו של הפרופיסור יוסף הלוי, ושנית, אני הוא שמצאתי אותו! מתוך רחמנות לקחתי אותו עמי והבאתיו אל התמחוּי, נתתי לו מעט מרק חם עם כיכּר לחם, ובשׂכר זה ישבתי עליו מעט ברכיבה ויצאנו לשוט על-גבי גגותיהם של “כלי-הקודש” האמיתיים של וארשה!
––––––––
השעה היתה שעת-לילה (לאור היום הייתי מתבייש לרכוב על בריה משונה ועלובה כל-כך) ומ“כלי-הקודש” היתה עולה ומתרוממת חשכה גדולה כל-כך, אפילה מעוּבּה כל-כך, שלא ראיתי ולא-כלום! אך כנגד זה מלאו אזני משמוע! הרבה מאד שמעתי…
השׂרף היה רגיל לנסוע ברכבת, לעלות ולרדת במדרגות, ואת העפיפה שכח כמעט לחלוטין… ומלבד זה הוא גם עיף ותשוּש! לפיכך הוא מתעכב ליד כל ארובת-עשן, נושף ושואף בכבדות, ובינתים אני שומע דברים המשׂמחים את הלב.
ואני מרוצה בזה! אילו היה זה מלאך צעיר, שכוחו עמו, ודאי שהיה ממריא עמי ישר אל השמים, מעל לעננים, מעל לקשת, והיינו טסים על-פני שבילי-החלב, בין הלבנה והכוכבים.
אני מודה ומתודה, שאני כשלעצמי, תלמידה של האסכולה הישנה, שבטבעי אני רוֹמנטיקוֹן מוחלט שאין לו תקנה, הייתי נהנה מכך, הייתי שואב מלוא חפנַיִם נחת! אך מה תועלת ריאליסטית היתה יוצאת לי מזה? אני אהיה מייצר רוֹמַנטיקה ואידיאליזם, בשעה שבן-אביגדור צועק: “ריאליזם!”, זינגר מכריז ומודיע: “חכמה!” וכל “קהל-הקודש” רוצה – קש וסוּבּין?! שום מוכר-ספרים לא היה נוטל כהיום הזה סחורה כזאת אל ידו, ואף לא ב“קוֹמיס” ועל-מנת-שלא-להחזיר!
כנגד זה בנסיעתי על-גבי השׂרף אני מלקט פנינים ריאליסטיות שחורות מתוך הפיח המרוּבה שבכל ארוּבּות-העשן, ומהן אקשור מחרוזת לצוָארם של “אחינו העניים והעלובים”, של “עם ישׂראל”, של “כנסת ישׂראל”! זה יהיה רוֹמאַן ריאַליסטי בחרוזים, או בלי חרוזים, אבל דוקא על נייר-ואֶלין, שהריאַליזם יהיה עבה עוד יותר, ונוסף לכך מכורך כריכה בעל-בתית של עור ודוקא עם אותיות-זהב על הגב! שיהא הקהל מלקק אצבעות!
אך כל זה יהיה לאחר זמן; אַל תמשוך את החכּה לפני הדגה! לפי שעה אין אני בא אלא לעורר בכם את התיאבון באחד מששים מטעמו של הגן-עדן!…
מתוך מה ששמעתי מתוך ארובות-העשן אסַפּר לכם לפי-שעה בשׂורה-טובה, שתדשן לכם את המיח בעצמותיכם! ההנה תהנו, כשם שנהניתי אני!
אני מודה ומתודה, שעד עכשיו הייתי סבור, שהספרות אין לה שום פעולה כלל על אנשי-שלומנו; ש“הקורא הנכבד” אומר: “דבּר, דבּר, אני אתגבּר!”, שאין אנו אלא משׂחקים בהטלת אפונים אל הכותל. אבל התברר נתברר מתוך ארובות-העשן, שאין הדבר כן… ב“הפרדס” כתב אחד-העם “פרוֹרים”, ובאחד מן הפרוֹרים “הוכיח”, שאמונה דומה דמיון גמור לחבית; ויתר על-כן, שהכלל הישן “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו” אינו נוהג כאן, בחבית דנן… החבית קדושה, אפילו היין הופג טעמו, אפילו אחד מוזג-רמאי מילא אותה מים, או משהו גרוע ורע מזה… משום שהעיקר – אומר אחד-העם – אינו המשקה, אלא החבית!
אין אני מחוייב לחזור ולספר לכם את ראָיותיו; ראשית, מספיק כש“אחד-העם” אומר, שנית, אין מסוגלת להוכחות כאלה אלא לשון-הקודש עם ביטוייה הפילוסופיים החלקלקים; ואילו הז’ארגון, שכל תיבה שלו יש לה רק משמעות אחת, ודוקא – ברורה וּוַדאית, לא-יצלח הוא לצורך פרכוסי-לשון כאלה; ושלישית, לא בדבר זה בא אני לדבּר כאן! אלא אני ואתם צריכים לשׂמוח, שכשם שבן-אביגדור הוא פוסק בריאליזם, כן “אחד-העם” הוא פוסק בפילוסופיה, ומיום שכתב על החבית קבּל על עצמו כל קהל-הקודש עול מלכות שמים…
הכול נעשׂו יראי-שמים! תמו כל האפיקורסים הותיקים, כל הביכנֶרים, הדאַרוינים והספֶּנצֶרים שלנו ילידי-הבית… לא שׂריד ולא זכר! בכל ארובות-העשן אין משׂיחין אלא בהקדוש ברוך-הוא; בארובת-עשן אחת לא שמעתי אפילו דבּוּר אחד בלי הזכרת שמו יתברך.
התמוגגתי כמו בחמאה; דומה היה עלי, ששוּב אני קורא רומאן על הבת-מלכה!
בארוּבּת-עשן אחת, דרך משל, שומע אני:
– התהילה לאל, סכום נאה הרוַחתי באתרוגים מארץ ישׂראל!
בארוּבּה שניה – אני שומע הפּוּכו של הדבר הזה, אך הכול בהזכרת שמו של רבון העולמים!
– הדבר עלה, ברוך השם, יפה-יפה, קטפתי את הפטוֹמות, ארזתי את הקוֹרפיים בתיבה של ארץ-ישראל, והנה – התהילה לשמו יתברך, עשׂיתי יום-טוב נאה מאד…
בארוּבּה שלישית שומע אני:
– ברוך השם, הוּר-ר-ה, רבונו-של-עולם! חסל סדר בּוֹגדאנוֹב! סיגריות משלנו! יחי שלומיאל ושוּת', יחי!
וברביעית:
– מיעבץ, ברוך הוא, שאינני ראוי לקרוא בשמו יתברך, אפשר גם-כן למשוך פרנסה… סחורה עוברת לסוחר היא, כגון שירי-המעלות, תיקונים לליל-שבועות, סליחות ותחינות, להבדיל…
– שיעוּרים – שומע אני בארוּבּת-עשן חמישית – מצויים, ברוך השם, ובפרט מזמן שפסקתי מלעשן בשבת בפרהסיה… מ“כל ישׂראל חברים” ממשיכים גם-כן משהו יניקה, שהשם יתברך יחזיר עוד את המזכירות אצל “חובבי-ציון”, או, אם לא כן, משׂרה לפחות אצל הבּאַרוֹן הירש, אז בוַדאי ובוַדאי שאהיה מקלס ומשבח ומהלל לשמו יתברך! והייתי נוטל עלי אפילו להיזהר ולהקפיד שלא לטעום מאכלי חלב עד שש שעות שלימות לאחר אכילת בשׂר!
השׂרף שלי מרעיד פתאום, כנראה מן הצינה, ואנו טסים ועוברים אל ארוּבּה אחרת:
“סבור הייתי (שומע אני) שכבר הגיע קצי, הרעב מהפך לי את המעיִם, חפץ למַשכּן אין לי, בהקפה לא יתנו לי… מה עושׂה הקדוש-ברוך-הוא? הריני גונב כף של כסף”…
השׂרף מרעיד שוב, והפעם כבר מתוך פחד, מפני שמהומה כזאת ורעש כזה נתעוררו פתאום ברחובות, ומרוב פחד נפלנו למַטה.
אך בשעת נפילה שמעתי, במה הדברים אמוּרים ודבוּרים: רבני ירושלים הגישו מסירה על בן-יהודה!
ועל הנפילה הזאת הצטערתי מלב ונפש! לשם מה ומפני מה? וכי מה חדשה היתה ונהיתה כאן? וכי אין ענין המסירוֹת ענין יהודי? צאצאיו של אברהם אבינו, עליו השלום, רחמנים בני רחמנים הם, בידיהם שלהם לא ימלקו לעוף את ראשו מעליו, לשם כך דרוש להם שוחט מיוחד, אבל – מפני מה לא יפול “הוא” בידיהם של אחרים?
אמנם, הדין אינו כן, למסור ישׂראל בידי עכו“ם, נאמר ונכתב בפירוּש, אסור ואסור, אך על-פי דין גם רבּית-דרבּית אינו ענין כשר ביותר, ואף על-פי-כן יהודים עושׂים חיים ומשׂיאים את בניהם ובנותיהם מרבּית קצוצה, ונשיהם מתקשטות בינתים במשכונות, ועמודי השמים אינם מתמוטטים כלל! אלא באיזה אופן אחר אפשר להפטר מבעל-תחרות מגוּנה, להגיע ל”שלישי" בעליה לתורה, להפּטר מחוב, לסתום למישהו את הפה, שלא יהא מגלה סודות מן החדר, או לבער אפּיקורוס, המביא את כל המגיפות ומרעין-בישין אל עיירה יהודית טהורה? והיאך יהיה אפשר בלא זה לנהל מחלוקת בענין רבנים ושוחטים? חור בראש שנעשׂה בפמוט של השולחן רפּא יתרפּא! וכי אפשר להזמין אצל קרוּפּ או אצל מישהו אחר תותחים יהודיים מיוחדים? אם כּן, מה אפשר לעשׂות? אדרבה, תנו כלי-זיִן טובים יותר! האדם אף-על-פי-כן דמו לא דם-דגים צונן, ואפילו הדגים עצמם – אף הם איש את רעהו חיים יבלעו!… וכל אותם הבריות, ששׂערות-ראשם וצפרני ידיהם ורגליהם תסמרנה מן העובדה, שהמסירה נמסרה דוקא בידי רבנים ודוקא בירושלים, כל אותם הבריות אינם זוכרים, כנראה, מה שירושלים היתה לפנים, והם מכירים רק את הרבנים של ימינו ומקומותינו, מקומות שבהם מורה-הוראה בדיני-תורה המירוֹבוֹי2, עסקי העיר שייכים אל ה“פּני” או אל “טובי העיר”, והרב אין לו שליטה אלא בשאלות-נשים וקורקבן של תרנגולת, ואף בזה דוחק את רגליו כל מלמד-גמרא; מקומות שבהם הרב חי בעיקר ממתנות-לאביונים, מדמי יום-טוב ופורים וחנוכה ושבת וברית-מילה; מקומות שבהם עיקר-הפרנסה בא מבית-המזיגה-של-שבת משמרים ומנרות, והמשׂכּוֹרת הכשרה אינה אלא תוספת לפרנסה.
אמנם, לפנים בירושלים לא היו מוסרים מצויים; לא היה לפני מי להגיש מסירה, וגם – לא היה צורך בזה, משום שבמלקוּת ובארבע מיתות בית-דין היה אפילו המחמיר שבמחמיר יכול לצאת ידי חובה! אך כנגד זה בתקופה קדומה יותר, במצרים, הגישו מסירה קודם-כל על משה רבינו! ולאחר מכן, כבר בירושלים, תחת שלטונם של הרומאים, בזמנם של דייני הגזירות, בזמן שאַדמוֹן נעשׂה תנא, הן נעשׂתה אותה מסירה גדולה וקדושה לפני פּילאטוּס!
באותה שעה באמת שתלו את המסירוֹנת הקדושה בישׂראל, את השתיל הרך, שבכל תקופת ימי-הבינים אכלנו את פירותיו הטובים… פילאטוּס רחץ עד מהרה ובבת-אחת את ידיו במים טהורים ונשאר נקי-כפים עד היום הזה, ואותנו רחצו ימי-הבינים השחורים בדם לבנו במשך מאות בשנים, ולאחר כל זה – אל אלוהים הוא לבדו יודע, מה פנים יש לנו עוד כהיום הזה!
ומי היה אז המוסר? אבות-אבותיהם של הרבנים שלנו; הפּרוּשים, הרבנים של הימים ההם, שהיו תמיד תמימים עם השלטון, טובים וכשרים; שנידוּ את הבריונים, התגנבו ויצאו כמתים מבעד לשער העיר הנצורה אל הרומאים, ולאחר שנשׂאו חן – לא ביקשו אלא שיתנו להם את יבנה וחכמיה, את הרבנות, את הישיבה, את השטריימ"לין עם הגזירות!
כמובן – רב של ימינו, בטלן וכבד-פה, שאינו יודע צורת מטבע, מפני שאשתו נותנת לו כל ערב שבת חלקו, פרוטה של נחושת לטבּיקי; התלמיד-חכם שאין בו דעה, שהוא חרד ורועד מפני שמש, קצב ובלן והוא כאסקוּפא הנדרסת לגרוּע שבחייטים – רב כזה אין בו סכנה… בשופרות ובחרמות מפחידים היום תינוקות של בית-רבם, ומגיעים עם זה, כמו עם “מציאה” שנזדמנה, ישר אל בית-הסוהר… אך אל נא תסברו, שהרב שלנו בטבעו הוא כזה! שהפּרוּשים לשעבר, עם צפרנים ועם ניבים טורפניים, נעשׂו כבשׂים; שבכרמנו אנו, על הקרקע של “אתה בחרתנו”, המזוּבּל בנאציונאליזם, אין גדלים אנשים מסוגו של טוֹרקואֶמאַדה! כל זה אינו אלא “סרעֶדאַ זאיעֶדאַיעֶט”, ובדומה לתרנגולו של פּאַפּירנה ב“משלי הזמן” טוען השקט והשלֵו שברבנים לפני רבונו של עולם, בינו לבינו, ושואל:
לָמָּה לֹא נָתַתָּ לָנוּ
רְעָמֶיךָ וּבְרָקֶיךָ?
הַדְּרָשׁוֹת – הוֹי מַה מּוֹעִיל בָּן,
אִם אֵין חֹד בְּצִפָּרְנֶיךָ?
נָא, הָשִׁיבָה אֶת הַתֹּפֶתשָׁם לְמַעְלָה, פֹּה בַשֶׁפֶל!
תֵּן מַלְקוֹת, אַרְבַּע מִיתוֹת תֵּן,
סַיִף עִם גַּרְזֶן וָחֶבֶל!
לְפָחוֹת מִין מַעֲרֹפֶת!כֹּחַ תֵּן, וְגַם קַרְנַיִם!
וּנְכַלֶה מִתּוֹךְ הַכֶּרֶם
הַקּוֹצִים, הוֹי אֵל שָׁמַיִּם!
הנה, כאן קבור הכלב!
שום עלוקה לא תמוֹץ אפילו טפה אחת ויחידה של דם, כל זמן שהיא מוטלת בתוך הצלוחית… היא נדבקת בזנבנבה החינני אל הזכוכית החלָקה, והיא מניעה עצמה נענועים עד הלב! צורת-מטבּע אינה יודעת, לספּוֹר שתיִם אינה יודעת! אך נַסה והתר את הפתיל, הוצא אותה מכלאה והנח על גופך!
נַסו נא ותנו לרבנים שלנו את השלטון בידיהם, וראה תראו, כיצד הרועים הללו רועים את הצאן! ואפילו כהיום, בדור הזה, כאן אצלנו, מקום שהרב אין לו כוח אלא בעניני קידוּשין, מילה וּשטריימי"ל, נמצא אף-על-פי-כן רב, שהלשין על קהלו שלו עצמו יחד עם כל קהל ישׂראל: שבלי רב, קיטל וטלית, נשבעים כל היהודונים לשקר, משום… משום שאם הרב בא אל ההשבעה, הריהו מקבל רוּבּל-כסף שׂכר-הליכה!
קחו אותו רב עצמו ושלחו אותו לירושלים, מסרו בידו שלטון על הקהל על-ידי החלוקה, תנו לו דריסת-הרגל וכוח-השפעה כלשהו אצל התוגר, והוא יטיל חרם על רוֹטשילד בגלל בתי-הספר, ישלח אפילו את יעבץ אל סיבּיר הטוּרקית, ומעשׂים-טובים יעשׂה כיוֹאננא ד’אַרק היהודית – הרבנית דבּריסק! הוא יעשׂה אפילו שותפות עם התוגר ב“עבודת הבורא”; התוגר יכּה בבּמבּוּק על כפות-הרגלים מלמַטה כלפי מעלה, והרב יכה במקל ורצועה, בשופר ובמקוֹש בבית-הכנסת על הראש, מלמעלה כלפי מַטה, ועל-ידי כך תשתמר על הצד היותר-טוב “הנקודה היהודית” בלב היהודי באמצע!
––––––––
ומה אתם מצעקים? אתם לא פיללתם שדבר כזה ייעשׂה בירושלים?
לאיזה דבר טוב מזה יכולים אתם לקוות מעיר, שנעשׂתה זה דורי-דורות כלי-רקיקה ופח-אשפה, בית-חולים ומקום-בדוּד לכל קהילות-ישׂראל מכל העולם כולו? כל מקום שהיה בטלן, נרגן, מוקצה-מחמת-מיאוּס, שוחט שנסתמא, מלווה-ברבּית שירד מנכסיו, כל מקום שהיה פושט-יד, נגוע או צרוע, פליט-הקהל, או רבנית זקנה ואלמנה, רב שיצא מדעתו, כל מה ש“אין לו תקנה אלא קבורה” – כל זה רקקו, טאטאו ושילחו לירושלים…
כאן אצלנו היו רבים מהם שוטים פשוטים בלבד, אך אוירא דארץ ישׂראל מחכים, והרי הם נעשׂים מוסרים… וש“אוירא דארץ ישׂראל מחכים” אינו מאמר בעלמא, אינו ביצה שנתרוקנה מתוכה, יש לכם סימן וראָיה מיעבץ, זה טרייטשקי או אילוֹבייסקי היהודי… כאן היו הדעות שונות ומחולקות בעניין כשרונותיו, וכיום שוב אין שום אדם מסוּפק בכך, שבארץ ישׂראל נתחכם בחכמה האמיתית. ואם רבני ירוּשלים לא יטילו עליו חרם מחמת התחרות בלבד, או לא ישלחוהו למקום שהפלפלין הטורקיים גדלים, סופו שיעלה ויגדל ויהיה עכביש גדול וחכם מאד, היושב בדיוק בירושלים, בלבה של ארץ ישׂראל, שהיא (על כל פנים) טבורו של העולם היהודי, ורשתו תהיה פרושׂה מהודו ועד כוש – מאיישישוֹק ועד הוֹצאֶפלוֹץ, לצוד בה זבובים… ואם יעבץ החכים, מוחות-של-גמרא אמיתיים על אחת כמה וכמה!
––––––––
פתאום ושלא-בצפוי הרעים הרעם ביום בהיר רק על “חובבי-ציון”! הוי, בכמה עלה להם הדבר, עד שהרקיע הרבני נתבהר ונתטהר ונתככב לפניהם! לשם כך קיימו וקבּלו עליהם “בני משה” שולחן-ערוך ישוּעי גדול עם הסעיף הראשי: להיות יראי-שמים, כדי למצוא חן בעיני המון-העם! סלוּצקי, המסכן, התעפר בעפר רגליהם של הרבנים! עולי-רגל חתמו על “חשבונות-הצדק” של ה“חלוקה” בירושלים; בעמל רב ועל חשבונם-הם נשׂאו והעלו אל מגדל-עופל רב קטן ושכוּח ועשׂו אותו רב-הכולל, “גראַן-ראַבּעֶן” שפניו כפני משה רבינו! ב“המליץ” של ועֶרמוֹנט כבר התחילו נושׂאים-ונותנים אפילו בענין מסירת כל החדרים, כל חנוּכו של הדור החדש וכל עסקי הקהילה בידים רבניות (אף-על-פי שביעבץ וברעֶקעֶנדוֹרף אפשר לצאת ידי חובה, לכל הדעות)! בדבּוּר אחד – עשׂו הכול, בשביל שהרבנים יאמרו: “הן!”, כדי ש“חובבי-ציון” יהיה להם “הן” מצד זה ו“הן” מצד זה, והכבשׂים יניחו לגזוז עצמם בלא פעיה…
– ולבסוף, הרי לך!
הישוּעים הנושנים לכדו את החדשים בחרמם; בן-יהודה יושב תפוס בבית-הסוהר, בית-החרושת של מלים עבריות סגור, ואתה לך ושאל לו קושיות לרבונו של עולם!
––––––––
אך אל נא תחשבו, חס ושלום, שאני בא להתוַכּח כאן, או להילחם חלילה, עם “חובבי-ציון”; ראשית, מה אנו ומה חיינו? מהיכן בא ומגיע לץ לעמוד ולריב עם אדונים כאלה, שהם משגיחים בו בשׂולטן כמו שמשגיחים בחתול, ואינם מצפים למשיח שיבוא, אלא עומדים בעצמם ובונים את גשר-הנייר ואומרים לה לכנסת ישׂראל: “בטלן, חטוֹף וסטוֹר! והזדרז, שכן אם יהיה ישוב, לא תוכל לעולם עוד לסטוֹר!” (מלה במלה מתוך “כוורת”). ושנית, אני עצמי הנני “חובב ציון”, אם כי באופן אחר; ושלישית, יש בחברה זו מלבד “בני-ציון” – גם “בנות ציון”, והללו לא רק לץ שכמותי, אלא אפילו הרע שבשׂונאי-ישׂראל מוכן לגפּף אותן… והרביעית – וזה העיקר – אין זה לפי מוחי, אין זה לפי כוחי!
וַדאי שמעתם, שלפנים, בזמנים הרומאנטיים הישנים, היו מצויות – מלבד כל אותם הדברים הטובים שפרטנו בראשית הפיליטון – גם חיות ובהמות מכושפות, שהיו מחריבות חורבן גמור ערים וכפרים… ומצד שני, מצד בני האדם, נמצאו כנגדן הרפתקנים – גבורים, מן הגבורים האמיתיים, שהיו מקריבים עצמם לטובת הכלל, אף-על-פי שבימים ההם עדיין לא היו עתונים מצויים ושום אדם לא הודיע בקהל אפילו על אנחה אחת לטובת האחים המסכנים…
גבור כזה היה יוצא בחרבו ובקשתו, אחד ויחיד, בלא חברות, בלא תמיכות, בלא פרוטה של פשיטת-יד; משום אדם לא נטל רשות, משום אדם לא לקח להוצאות הדרך, והיה נפגש פנים אל פנים עם החיה הרעה! הרבה גבורים נפלו, אבל אחדים מהם הצליחו אף-על-פי-כן לשחרר את הכפר החלש, או את העיירה הנבהלה, מן החיה המכושפת!
אך רע היה מצבו של הגבור, כשהיה לו עסק עם “דרקון”.
דרקון הרי זה שפיפון מכושף, או מין נחש ארסי, עם או בלי כנפים, אבל עם כמה תריסרים ראשים… כל ראש יש לו פה מיוחד, ארס מיוחד ומעלה-יתירה מיוחדת – לאחר שפוסקין אותו הוא חוזר וגדל תוך כדי דבּוּר! לנַצח דרקון כזה לא היה אפשר, אלא אם כן פסקו לו את כל ראשיו בבת-אחת!
מין דרקון כזה הם “חובבי-ציון”, ולא, חס ושלום, מפני שהם “חובבי-ציון”, אלא מפני שהם חברה! בתורת חברה יש להם אלף ראשים, והראשים הללו מעלה-יתירה יש להם, שהם פזורים ומפוזרים בכל ארבע פינות העולם… ולך חפשׂ בשבילם סַיִף לקצוץ את כולם בבת-אחת!
אך אם אתם סבורים, שהמעשׂה באותו דרקון הוא “משל כחרס הנשבר”, משום שהדרקון דומה לאיוב הצדיק, עליו השלום, והוא בחינת לא היה ולא נברא, ושהוא, הדרקון, יכול היה להרע רק לאלה שהאמינו בקיומו, בשעה ש“חובבי-ציון” חיים וקיימים, והם עובדה בדומה לאנטישמיות, הריני מבטיחכם, שבדבר זה דוקא המשל אמת ונכון! שכן, בינינו לבין עצמנו, הרי “ציון” זוֹ ו“חיבת-ציון” זוֹ אף הם אינם אלא משל, לא היו ולא נבראו, ו“חובבי-ציון” אף הם אין בכוחם להרע אלא לאלה שמאמינים להם ונותנים בהם אמוּן!
אם אפשר למצוא הבדל, הרי הוא נעוץ רק בזה, שהדרקון היתה לו רק קיבה אחת, קיבה כוללת אחת בשביל כל הראשים, ולפיכך היה צוֹרֵך מעט, בשעה שבחברה של בני-אדם יש לו לכל ראש קיבה מיוחדת משלו; כל ראש חייב לדרוש, לנגוס, ללעוס ולזלול בפני עצמוֹ, ועל חשבונו המיוחד של עצמו, ולפיכך – עולה לנו כל חברה כל-כך הרבה, כל-כך ביוקר! לפיכך בעניני “צדקה” אין הריאליזם נהוג, את החשבונות מוכרחים לעשׂות “מרחוק”, אין מועיל במנעול ובריח, ולא לחינם מצעק ד"ר סקוֹמוֹרוֹבסקי, שלגבי “ציוֹן” הריאליזם הוא סַם-המות, שלגאול צריך רק את האידיאליסטים, ואת השאר צריך להשאיר לכל הרוחות והשדים בגלות החשכה!
––––––––
לא, אחַי! מוכן אני לסכּן את חיי ולצאת למלחמה על הגדולה שבחיות ובבהמות, כן בחיים וכן בספרוּת, ומוכן אני אפילו לדרוך להם לנחשים ולעקרבים על זנבותיהם, ואפילו להכניס אצבעי בין שיניהם של המוסרים, אך להלחם בדרקון, במחילה, דבר זה איני יכול! מפני שדרקון עם כמה תריסרים של ראשים אי אתה יכול אפילו לתפסו בדבר-שקר, מה שאומר ראש זה אינו מחיב ראש אחר! ובפרט כשדרקון מפיח דברי-התפארות וכולו חלוּל-מנוּפח-ורך עד כדי כך, שאין לה לסכּין שליטה עליו כלל. ומלבד זה הוא מחליף את ראשיו מרגע לרגע, ובמהירות עצומה כל-כך, שהעינים מסתנורות…
שלושים וחמישה ראשים מצעקים: רוצו, חושו, אוצו לפלסטינה… הארץ מזילה שם למענכם חלב ודבש, התוגר מצפה לכם בידים פרושׂות, הערבי נפשו יוצאת אליכם!… וכשנמצאים כמה מאות או כאלף צייתנים המקבּלים את העצה והם נוסעים וגוֹועים במחסור, מתעורים ממַים רעים, מתייבשים מרעב, ופרוטותיהם כלות מן הבקשיש; וכשמלקים נשים בבּמבּוּק – על שדיהן המעורטלים, ונערות-שנתפתתו על-ידי פטריוֹטין מתרבות כעצי-היער – מתרומם ראש אחד, השלושים-וששה במספר, ומכריז ומודיע: אנחנו אמרנו מיד: אל תרוצו! מקרא מפורש הוא: בשוּבה וָנַחת תוָשעוּן! עמא פזיזא, רחמנא ליצלן!…
שלושים וששה ראשי-פיליסטרים מטומטמים וסתומים מכריזים בקול: “פאנאטיזם! שולחן-ערוך! רצועות ארוכות וזקנים ארוכים! רבנים!” ואחר-כך, כשהקהל מתבונן על סביביו, ומוצא את הזמר הרבני הנושן עם התנועות החשוכות מאוסים ונמאסים, מתרומם הראש השלושים-ושבעה ואומר: “אדרבה, איפּכא מסתברא! אמת, יש בקרבנו כמה עטלפים שואפי-חושך, אבל אנחנו בעצמנו, אנחנו, “חובבי-ציון”, באמת… אדרבא, למַד אפילו את שליידן! הנה אנו בעצמנו מדפיסים את ליפּרט!”
שלושים ושבעה ראשים צועקים: חסל סדר יפת! חסל סדר יוָן, איש לאהליך, ישׂראל! תרבותנו שלנו עצמנו! וכשמתקרבים יותר ושואלים: מי היא ומה התרבות הזאת? משיב מוח פתוח מן הראש השלושים-ושמונה: עורבא פרח! וה“גמרא” מפרשת, שה“משנה” לא נתכונה אלא – “לרקוד בכסיות לבנות”, אבל מתימַטיקה – “מהיכא תיתי”… ותוך כדי דבּוּר מתארגן נשף למען “יהודה”, חובבי-ציון נלהבים משתתפים ברקודים – לרבות חובבות-ציון נלהבות, והכול נוהג כמנהג אירוֹפּה עם כל המפרשים, אפילו עם צלבי-הצטיינות בשביל הרקדנים…
ובכן, לך והתוַכּח, אם אינך יודע מי הוא בעל-הדברים שלך! ונוסף לכך הכול מסתתרים מתחת למסכות, שלושים וששה שטריימ"לין, וכנגדם ביבשה: שלושים וששה ז’אֶטונים מאוניברסיטאות שונות! ואפילו רביים גם הם כבר חולמים על “ישוּב”, אף הם מרחרחים בחטמיהם, אף הם כבר הריחו ריח של עצם-ובשׂר!
והכל מסתתרים מאחורי פרגוד אחד, מאחורי אותה “אהבת-ציון”… מילא, אילו לפחות היה תאבונם לא כל-כך גדול… אך לפי שעה תאבונם גדול כים!
––––––––
כבר אמרתי וחזרתי ואמרתי, שלפי טבעי אין אני לץ, אלא דוקא בעל-בכי, ורק פרנסתי השחורה שלי היא-היא שעשׂתה אותי לץ ומתלוצץ. והריני אומר לכם עוד הפעם: לפי טבעי הריני בעל-בכי גדול, ועם כל זה, אף-על-פי שעד עכשיו לא נתעוַרתי מחמת שוחד, ועדיין לא בכיתי כמעט ולא כלום על גלות-השכינה, ואפילו דמעות של נייר לא שפכתי, אין בכוחה של המסירה הנוראה הזאת לסחוט מתוך עיני אפילו טפּה אחת! כבודם של הרבנים אינו נוגע לי, ועל ירושלים, כעיר, כבר מזמן ותּרתי! ואני יודע, שאלו רציתי לשפוך לפחות דמעה אחת על כל מסירה יהודית, הייתי מביא שנית מבול על העולם, והיו המים מרובים יותר מבכל הספרוּיות שלנו…
הייתי יכול לנגוע בהתיישבות עצמה, – אך לה לא יזיק הדבר. אני מאמין באמונה שלימה, שהילד הצעיר הזה לא יתרפא רפואה גמורה ולא יתחיל לגדול ולהתפתח, עד שלא ישחררו אותו מן הספחת שעל ראשו…
עד שלא יסגרו את בתי-החרושת של הפאַנאַטיזם המצורע-המלוכלך, עד שלא יבטלו את בתי-המלאכה של כדורי-שׂטנה ואבק-מלשינות ותותחי-שקרים, עד שלא יחדלו ה“קולות הקוראים”, שנשמעים מתוכם: כמה מטבעות, עצותיו של ועֶרמוֹנט והשׂכל-הישר של צדרבּוֹים… ועד שלא יסגרו אפילו – את בתי-החרושת של מלים עבריות חדשות, העשׂויות על האבנַיִם…
––––––––
משוקע בהרהורים, שאינם נאים כלל ללץ מתלוצץ שכחתי לגמרי את המלאך-המַסיע, והוא נעלם בינתים!
אני קורא, אני צועק, אני מצטרד, אין קול ואין עונה!
אפשר שבעל-הבית הישן שלו הלך ולקחוֹ בחזרה מתוך רחמנות? או שמא בא מחבּר אחר, שלא מן המוֹדרניים, ופרשׂ עליו את כנפי-השגחתו? או אולי חלילה הגיש מישהו מסירה עליו?
דבר זה יודע אך בורא-העולם לבדו. אך אני חייב לסיים את הפיליטון שלי; לעוף על-פני הגגות – יכולתי עוד, אך להלך ברגל בתוך האשפה – לָאו!
שלום! להתראות בזמנים טובים יותר!
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
בכל קיץ מתרבות השׂריפות בערי־השׂדה, אך בשנה הזאת היתה לנו מגיפה של שׂריפות.
לא דבּרו על בתים שנשׂרפו, אלא על רחובות וערים שעלו בעשן!
אלפי משפחות נשארו בלא גג מעל לראשון, אלפי בעלי־מלאכה – בלא סדנאות, בלא כלים לעבודה; אנשים בעלבּתיים היו אנוסים לפשוט יד ולבקש פרוסת־לחם.
אף לעיתים רחוקות נגמרה השׂריפה בלא קרבנות אדם.
קראנו על אנשים, שהתרוצצו משוגעים מפחד על־פני הרחובות הבוערים ולא מצאו את הדרך להימלט מתוך השׂריפה.
על הורים ששכחו את ילדיהם בתוך האש והעשן והצילו מזרן של קש או גזר־עץ.
על בעלי־בתים שׂרופים, שהחזיקו בידיהם המפוחמות כמה רובּלים…
מי אשם במגיפה הנוראה של שׂריפות?
אשמה בוַדאי הדלוּת, הבונה בתים מעץ ומקש, ולא מאבן ומברזל.
אשמה השמש הלוהטת, שיבּשה את כל זה כשבבים להדלקה.
אשם אותו אדם, שלא היה זהיר ושיחרר את שביב־האש הראשון.
אשם הרוח, ששׂיחק באש והטיל את לשונות־הלהבה ואת עמודי־העשן מקצה־העיר האחד לקצה האחר.
אך אשם גם המושׂג בדבר “הילד המוצלח”, האידיאל של ילדים טובים ומחונכים, שהיה נוהג לפנים ועדיין הוא נוהג עד היום בערי־השׂדה, שבתיהן בנויים מעץ ומקש…
איזהו ילד טוב ומחונך? לא כזה, שהוא מטיל את אנפילאותיו על גג הבית הנמוך ביותר, בשביל שיטפס ויעלה אחר־כך להורידן משם; ואפילו לא כזה, שהוא מרגיש בתוכו מעט כוח מיותר והוא מבקש להוציא את מרצו ב“דליגה” על־פני הרחוב! ואפילו לא כזה, שהוא מקפץ על־פני החדר בבית מקרן־זוית צרה אחת לקרן־זוית אחרת!
אוי ואבוי לו לאותו ילד, שמצאוהו רוכב על תיש־העיר, מקפץ על־גבי הקרשים שהוכנו לבנין בית.
מחונך ושקט פרוּשו – ללכת בדרך הישרה בפסיעה מדודה, כיהודי יראה שמים ביום השבת, לא להתעכב ברחוב ולא להטיל מבט־עין במה שמתהווה מסביב, ובפרט לא להתחמק ולצאת מתוך העיר ולראות היאך האילנות גדלים, או היאך השבלים מתנועעות בשׂדה.
לרחוץ בנהר פעם יתירה חטא הוא; צחוק ילדותי רם ועליז סימן הוא לילד פרוע, לקונדס מאוס! ואין צריך לומר מי ששורק שריקה כלשהי או משיט סירה של נייר על־פני ביב־השופכין! בשביל לשׂחק בכדור צריך הנער באמת להיות “שגץ” מחוצף…
ילד טוב ומחונך יפה אינו מתנודד על הכסא, אינו מציץ החוצה מבעד לחלון, אינו נצב בפתח הבית; התנועה היחידה שהיא מותרת לו, הרי היא להתנועע בשעת התפילה ולהניע את אגוּדלו בשעת הלמוד; חוץ מזה שב במקומך ואל תניע אבר, היה תם ותמים ושאינו־יודע־לשאול; שב במנוחה, אל תשמיע קול ואל תוציא הגה!
הנה, זהו ילד טוב וּמוצלח!
אם בישׂראל שׂמחה, כשהיא רואה שבנה כבר נראה, בלי עין־הרע כזקן ורגיל! על־כל־פנים כבן אדם מבוגר!
עוד יותר גדולה השׂמחה, אם מתעקם אצלו עמוד־השדרה עם הגב מרוב התמדה; ואין צריך לומר, אם הילד כבר לקה במחוּש מסויים בדומה לכל מלמד־תינוקות!
אידיאל של ילד הוא – גוף רך ולבן בדומה לאטריה, פנים צהובות בדומה לשעוָה, ועור שקוף כמו זכוכית… נוסף לכך חייב כולו להיות מעוקם כשופר…
ילד יהודי אמיתי הוא נקרא; אפּוׂן נוזל ועינים מטפטפות יש לו; על כרעים של חֵמָר הוא עומד; אך הוא מאיר ומזהיר ואלף חינים יש לו! באמת בצלצל ירקרק נאה, שנבט ועלה על־גבי האשפה בגושן שבמצרים…
והילדים השקטים והשתקניים הקטנים, סופם שהם גדלים ונעשׂים חתנים…
הכול מסביב עשׂו את חובתם בשלימות: האב סטר, האם צבטה, דודים ודודות גערו והטיפו מוסר, ומלמדים – הלקו, עד שיצא מכל זה החתן־דנן…
לשוא מתאמצים הנעורים החיים לעורר בלבב המיוּבּש איזו תשוקה, חשק אל החיים; נשימתו של הקיץ הרענן נושבת על אֵפר, טל־הבוקר נופל על עץ רקוּב.
החתן־דנן עיניו מתברקות אולי בשעה שהוא מקבל במתנה שעון, יאַרמוּלקה; בשעה שהוא עושׂה סיום של מסכת, שׂורף את החמץ, או ביום שיהודי מותר לו לטעום לגימת יי"ש יתירה, כלומר – בפורים, זכר לתלית המן! ואפשר גם בשׂמחת־התורה!
עיף ומנומנם הוא מתייצב מתחת לחופה, וכשהוא מתעורר כבר הוא אברך!
עדין לא צמחה לו שׂערה אחת ויחידה מעל לשׂפתו העליונה, וכבר הוא רשום בחברה־קדישא!
עוד קודם שהוא מתרגל אל “מעמדו” החדש, אל ה“עיר” שלו בבית־הכנסת, אל “עליה” מכובדת – כבר הוא אב לילד חולני, שיעשׂה דרכו בחיים באותן תחנות עצמן של סטירה וצביטה ותלישה ובעיטה ודחיקה ומלקוּת…
אלא – עדיין לא הגענו אל הילד.
האב נעשׂה בינתים בעל־בית’ל אמיתי ונחמד! אין הוא מתערב בעסקי הקהל; אין הוא מבקש לדעת, מה ומה מתרחש בקלפי; וכי דאגתו היא זו, מי יתמנה גבאי בבית־המדרש! אין הוא מחַווה דעה לשום אדם, הוא יש לו אשתו שלו, ביתו שלו, גמרא שלו על־גבי עמודו שלו והריהו יושב שליו כיוׂנה זו, אלא שהחטוטרת גדלה יותר ויותר ובכבֵדו הוא מתחיל לחוש…
אין אנו רוצים ללווׂת את האברך השקט והצנוע בדרכו השקטה והצנועה עד אל תוך הקבר. אנו מתעכּבים באותה שעה, שהוא נמצא במיטב שנות־הפריחה שלו – אברך צעיר ונאה, כאמור – בעל בית משלו, אשה משלו וילדים בלי עין־הרע, עם “עיר” משלו בבית־המדרש. אברך מלא חן! דומה כולו לדג מלוח שהוציאוהו ממי־המשׁרה:
בסמוך לרקותיו מתחת לקרום הדקיק מזדקרים עורקים כחולים.
כשהוא נוטל את נַטלת־הנחושת בעלת הידותים לנטילת־הידים, שתי ידיו רועדות אצלו.
כשהוא מהלך על־פני הרחוב על כרעי־הקש שלו, אין ידוע אם הוא צולע, או שמא תקפה אותו הצינה ועיקמתוּ!
העינים מושפלות לאדמה – שמא, חס ושלום, תבוא לקראתו אשה!
הראש כפוף מעל ללוח היבש הקרוי “חזה”, שלא יהא דוחק, חס וחלילה, את רגלי השכינה!
את ידיו אינו מטלטל בהליכתו, אין זו מידת דרך־ארץ, אין זו מידה יהודית!
הנה – בעל־בית’ל שקט ומנומס כזה גדל ועולה מילד שקט ומנומס…
וכשהעיירה מיושבת הרבה בעלי־בתים כאלה, והיא בנויה עץ, וימות החום יבּשו את העץ, ואחד שכּור אִבּד ניצוץ־אש ממקטרתו, ומזדמנת נוסף לכך גם רוח מצויה… כבר מבינים אתם מעצמכם את השאר!…
האברך שלנו מַיִם לא יהיה נושׂא, על הגג לא יהיה מטפּס; גרזן או כלונס אל היד לא יקח…
האברך שלנו עומד לפני ביתו שלו ורועד כמי שתקפתו הקדחת! הוא רועד, אך אינו נוקף אצבע… אינו מתערב… אם רבון העולם יהא רוצה, יפנה את הרוח לצד אחר, או יוריד מן השמים גשם טורד… ואם לָאו, אם זכות־אבות לא תועיל והאש תגיע עד ביתו שלו, אותה שעה… הוׂ! אותה שעה הוא ישתגע ממראה עיניו ויציל גזר־עץ או מזרן של קש…
את הדברים האמורים לעיל השמעתי באזניו של אברך־משי אחד, בשעה שהיינו ישובים על־גבי אבן, שׂריד־ופליט של רחוב שנשׂרף, והיינו מבכים את החורבן החדש.
-אתה קל לך לדבר כך – משיב לי האברך – ואני רוצה לספר לך מעשׂה שאירע לו לדוד אברהם’ל שלי!
פעם אחת יצא בשעה מאוחרת בלילה, במוצאי־שבת, משלוש־סעודות יצא, להביא קנקן מים חיים מן הבאר…
מחסידי בעֶלז הוא, וחסידי בעֶלז כידוע מאחרים בנשף בשלוש־סעודות…
הלילה ליל חם היה, ונתחשק להם לשתות מַים חיים, טריים.
מי ילך אל הבאר? והטילו גורל! ונפל הגורל על דודי שלי אברהם’ל!
מילא, הגורל נפל, הריהו הולך.
הוא נגש אל הבאר, שואב ומעלה קנקן מים והולך בחזרה וכולו רעדה, שלא יתנפל עליו חלילה כלב! שכן בשעה מאוחרת בלילה, כשיורד השקט על השוק, נשמעת יללת הכלבים מן הפרבר, עד שעובר רעד בכל הגוף.
ולפעמים יקרה, שעולה בדעתו של כלב לצאת לטייל ולעבור ברחוב ולתלוש כנף מקאפּוטה של יהודי.
קצוּרו של דבר – הריהו הולך.
לרוץ אינו יכול, קנקן המים כבד למדי; לשפוך ולחזור עם קנקן ריק מתבייש הוא!
ובכן – מתרחש לו נס!
הוא רואה מרחוק, שמשהו מתנוצץ אדמדם. “אוצר” סובר הוא, ודבר זה מחדש בו את כוחו והוא רץ וניגש לשם עם קנקן המים! לא היתה לו שהות להעמיד אותו!
הוא בא וניגש קרוב יותר, והריהו רואה, כי ביתו של משה־אהרן בן השוחט מתחיל אך זה עתה בוער; אתה מכיר את הבית ההוא? זה כשנות ארבעים הוא שוקע ומוסיף ושוקע אל תוך האדמה, עזים מקפּצות על גגוׂ.
והגגון בוער בקצהו האחד, עוקץ ממסגרת הקש דולק כמו נר…
דודי אברהם אינו מרבה מחשבה, ממהר ושופך את קנקן המים על מקום הדליקה וצועק בקול: “גוַאלד!”
מה סבור אתה? סוף כסופו של המן היה לו!
במשך שנה תמימה היו סוחבין אותו אל המשטרה ואל בית־המשפט בתורת עד! אתה מכּיר את דודי אברהם? עד נאה, לא כן? ראשית, שוכח הוא להסיר את המגבעת – ומסירים אותה מעליו עם הראש ביחד; אחר־כך רואים, שנכנס במגפים עמוסים בוץ, מטלטלים אותו החוצה, שינגב אותם; סובר הוא, שציווּהו ללכת הביתה – הולכים וסוחבים אותו שנית בהשגחת שוטרים, שלא יברח. ובינתים אין הוא יודע לדבר בלשון גוייש לא דבּור ולא חצי דבּור. וכאן מצוים לו שיספּר, ברחוּק כמה אמות ראה את האש, ושימדוד על־גבי השולחן ויראה, כמה גדולה היתה האש…
והוא אינו מתחיל להבין כלל, מה מדבּרים אליו! ולאחר שמסבירים לו וכבר הוא מבין את הנדרש ממנו והוא מבקש למדוד, רואה פתאום ראש־העיר שיש לו לדוד אברהם ידים מזופתות ומשליך אותו החוצה – שירחץ לו את ידיו ולא ילכלך את המפה הירוקה!… מה סבורים אתם, הדבר נמשך שנה תמימה; דודי שלי אברהם לא היה עוסק במסחר, ולא לומד, לא אוכל ולא ישן, ומרוב צרות נשתקע במין מרה־שחורה שסופה מחלה!
הטוב ביותר – אומר אברך־המשי שלי – לגבי יהודי הוא שלא להתערב! שׂטה ועבור!
רואה הוא מישהו עושׂה תגרה במישהו ברחובה של עיר – הימלט!
מדברים בקול רם וישׁ חשש מריבה, שׂא רגלים!
אתה מהלך בלילה ומישהו שובר מנעולים, -הסתלק!
הבורח בעוד מועד, לעולם לא יתחרט!…
לאחר דבּוּר מושך וטיוּל ארוך אמנם הודה לי במקצת, שלא היה הרקיע מתמוטט, אילו לא היה דודו שלו אברהם’ל שוכח להסיר את כובעו מיד על סף בית־העיריה ולא היתה עולה בדבר, אילו דודו שלו אברהם’ל היה רוׂחץ תחילה את ידיו ומצחצח את המגפים (הפּוכו של דבר סבוּר הוא: תחילה לצחצח את המגפים ואחר־כך לרחוץ את הידים).
ומודה הוא, ש“דינא דמלכותא דינא”, ואם המלכות רוצה, שהרצפה בבית־העיריה והמפה על השולחן יהיו נקיים, אין הכרח לעשׂות דוקא את ההפך מזה.
אך שיהיה יהודי חזק ובריא “כמו גוי”, ירשום עצמו כחבר במכבי האש ויעלה ויקפוץ בשעת־מעשׂה על־גבי גג בוער, דבר זה אינו בגדר האפשר!
דבר זה לא היה וגם לא יהיה!
“מפני מה לא?”
מסביב לנו נתכנסה בינתים חבורה של “נשׂרפים” ו“נשׂרפות” (הללו האחרונות עמדו מן הצד מרחוק), והכּל יחד הודו בכך, שיהודי אי־אפשר שיהיה חזק כמו טורקי, דרך משל, משום שאדם בן־תורה אי־אפשר בשום פנים שיהיה כל־כך מגושם!
– אדם ירא־שמים – נכנס בדברים אחד מלמד – מן ההכרח שיהיה כשל־ברך!
– מי שיושב ולומד תורה – אומר שני – מי שמרגיש רק טעם בלמוּד התורה, שוּב אי־אפשר לו ליתן דעתו כל־כך על הגוף! מי שרוצה להיות בריא וחזק, חייב לאכול בשעה הקבועה, לישון בשעה הקבועה, ללכת לטייל כשעה ביום – כל אלה דברים שלא נבראו בשביל היהודי…
– אני הולך פעם אחת בשנה – אומר יהודי שלישי – לתשליך, ויש לי די והותר!
– בהן־צדקי – נשבע מישהו – שבשבת ללכת להתפלל, אף זה קשה לי לפרקים; בית־הכנסת הגדול מרוחק, וללכת סתם לארכו של הרחוב, מה ענין הוא?! קח ולך סתם על־פני הרחוב! ובכן, הריני מתפלל לפרקים בביתי ביחידות…
– רבותי – השיבותי להם – אל נא תקשרו כל בהמה אשר לא־טהורה בלָאו שבתורה! התורה איננה אשמה כאן ולא כלום… וכי אין שוים לענין זה גם בעלי־המלאכה היהודים, החייט והסנדלר, חוטב־העצים וחוצב־האבנים וכל שאר בעלי־האומנות מאחינו בני ישׂראל? וכי הם, שאין להם עסק רק עם התורה ועם יראת־שמים בלבד, שאינם טועמים טעם אלא בחטיבת־מלאכה העשׂויה כהלכה – וכי הם עובדים בסדר מסויים, וכי הם אוכלים וישנים ונחים בשעה הקבועה?
– אמת – מודה לי מישהו, אלא שהערב ירד ואינני רואה מי הוא זה, – כזה הוא כבר הדרך היהודי, הכּל עד לכוחות האחרונים…
– אבל אין זה כל־כך טוב שיהיה כך, אומר אני ומבקש להוכיח להם, שהיהודים בארץ ישׂראל היו באמת בריאים וחזקים “כמו גויים”, ושניהלו גם מלחמות, גילוּ גבורות, והיו חיים כשאר כל האדם.
אני מבקש לעבור ולסקור כל תולדות עמנו, למן אברהם אבינו שנלחם מלחמה ראשונה עם חמשת המלכים, ועד החשמונאים, שהכּו את היוָנים… אני מבקש להרחיב את הדבּור, להתלהב, לצטט את דבריה של ציפה אשת החייט:
מַדוּעַ מַגִּיעַ גַּן־עֵדֶן, יׂאמְרוּ לִי,
אַךְ־רַק לַצָּהׂב וְלִידוּעַ־הַחׂלִי?
גַּבְרִיאֵלְטְשִׁי, אֶשְׁאָלָה, מַדּוּעַ?
הַאִם תְּשׁוּשִים, חֲלוּשִים מִקַּצֶּרֶת
הָיוּ הַשְּׁבָטִים הָעֲשֶׂרֶת?
הַאִם לֹא תִּזְכּוֹרָה? הַקּוֹל שֶׁמַּשְׁמִיעַ
שִׁמְעוׂן עַד כִּסְאוֹ שֶׁל פַּרְעׂה הוּא מַגִּיעַ,
וּפַרְעֹה – מִמּוֹרָא עַל כִּסְאוׂ מִזְדַּעְזֵַע…
וְרָץ נַפְתָּלִי, בַקַּרְקַע לֹא נוׂגֵעַ,
כְּרוּחַ שָׂדֶה עַל רָאשֵׁי הַשִבּׂלֶת…
וְשִׁמְשׁוׂן הַגִּבּוׂר, שֶׁלָּשֵׂאת הוּא יָכׂל אֶת
הַשַּׁעַר עִם שְׁתֵי דַּלְתוׂתָיו עַל הַשֶׁכֶם…
* * *
ביקשתי לדבּר ולדבּר, על שלושת הגבורים של דוד, שהבקיעו את מחנה האויבים והביאו לדוד מים חיים! על אֵהוּד… על אלף אחרים, אמיצים וגבורים; אבל נתברר, שכל הדבּוּרים לחינם.
הם יודעים את כל זאת.
– בּא, בּא – אומר יהודי זקן בעל זקן־כסף בהיר ומופלא – בּא, בּא, תן לנו ארץ! תן לנו אדמה, תן כפרים, תן אויר רענן…
– יהודים – צועק מישהו בעברו סמוך אלינו – יהודים, מעריב להתפלל!
הקהל נתפזר, וזה היה מזלי; לשוני כמו הפכה גזר־עץ, מבלתי יכולת להוציא הגה מן הפה!
בדבר חוּצפה יהודית / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
אין לנו, על שׂונאי ישׂראל, אלא להשתגע!
שכן באמת – מה אפשר לעשׂות?
הכספים לנשפי-רקוּדים פוחתים והולכים! זמריות חדשות, שיהא בכוחן להמציא ערב של יצר-הרע במחיר רובּל אחד, אינן באות. ליצנים חדשים – שיהא הקרקס נעשׂה מעניין יותר, אינם מופיעים. והפוליטיקה מעוררת גועל-נפש, עד כדי הקאת המרה הירוקה…
פּוֹליטיקה כהיום הזה מהי? לא כלום!
בפּאַריס עוסקים במסכת אַסוּמפּציוֹניסטים; השד יודע, מה טיבה של חבורה שחורה זו!
ה“פשעֶגלוֹנד טיגוֹדניוֹבי”, שבעיני ה“רוֹלאַ” הוא מוחזק עתון יהודי, אומר שהאַסוּמפּציוֹניסטים הם כת נסתרת של כמרים-נרגנים, המבקשים להפוך את כל הקערה הצרפתית הריפּוּבּליקאנית על פיה, וה“קוּריעֶר ואַרשאַבסקי” דנן, עתונו של לעֶוועֶנטאַל, מי שהיה אפוטרוֹפּסוֹ של בית-החולים היהודי, אומר להפך: האַסוּמפּציוֹניסטים הם יונים צחורות ושליווֹת, המסתופפות בגבהי-מרומים על חודיהם של מגדלי-כנסיות ואנין פוצות פה ומהגות…
ואתה לך ודע את האמת!
מאַפריקה אין שומעים דבר, אלא ויסעו ויחנו. אלה זזים לכאן ואלה זזים לכאן, שני בּוּרים נפלו, ארבעה אנגלים נשבּו. הדבר נעשֹה מאוּס ונמאס!
אנגליה התחילה משתּנקת באמצע בליעתה את הבּוּרים; לא להקיא ולא לבלוע!
אילו הניחו לפחות הבּוּרים חומץ-נפץ מתחת ליוֹהאַניס-בּוּרג, בשביל לפוצץ אותה ולהעיפה באויר! היה יורד ונופל, לפחות גשם חם של יהלומים…
מסין באים ומגיעים מיני שקרים כאלה, מיני גוזמאות כאלה, שאילמלי העובדה, שבפרבר הקרקאי ישנה חנות פתוחה עם שלט שכתובות עליו אותיות סיניות, ואילמלי העובדה שבאותה חנות עומד עמידה גמורה ומפורשת סיני חי-וקיים, עם צמה סינית אמיתית, שלמראָה תוקפת את הנשים קנאה גדולה; ואילמלי העובדה, שהוא עומד ומוכר, כפי שהוא עצמו מעיד, טיי סיני נקי עם תוספת, -היו הבריות אומרין: “איוב לא היה ולא נברא!” -אין מלחמה בסין, ואין סין עצמה קיימת כלל! אין זה אלא חלום-לילה, מעשׂה בדוּי מן הלב; בדומה לשלושת האחים הצרפתיים “שויוֹן, חרוּת, אַחוָה”, שבמשך זמן רב היו משטים בהם בכל העולם כולו.
הכול -הבל, תוהו ובוהו!
אלא מה עושׂין? על מה כותבין בעתונים?
ישבו איפוא ושפשפו את מצחם עד כדי כך ועד כדי כן, שנמצא הנושֹא להפוך בו ולהפוך בוֹ, נמצא הענין לענות בו ולבלות בו את הזמן; ובלבד שלא נחשוב על עצמנו, ובלבד שנפּטר מן הנציונאלי, מן הציוֹניזם ומכל שאר יצירי-הרוח של הגיטוֹ, המפחידים את בני וַארשה יומם ומאיימים עליהם בחניקה לילה… עסק חדש נמצא להם - החוצפה היהודית!
אמנם, הענין אינו ענין חדש! אלא שאפילו ווֹרט, הוא החייט הגדול ביותר בפּאַריס, המנענע את כל וארשה כולה כנענע את הלולב, אף הוא אינו מחוייב, גם לא פעם אחת בשנה, להמציא מודאַ חדשה; אלא הוא נוטל ישנה ומחדש אותה. והמוֹדא הישנה חוזרת ונעשֹית חדשה, חוזרת ומקבלת נוֹי, ונעשׂית שוב מגניט, המושך ומוציא מן הנשים את הלב ומן הגברים את מעט המטבעות שבכיס…
השאלה בדבר החוצפה היהודית שאלה ישנה היא עד מאד; ישנה ונושנה בדומה להתבוללות היהודית-פולנית, או הפולנית-יהודית, עם תכניתה הישנה, שהתבטאה בדבוּר אחד: “שאַ! שאַ!”, יהא שקט! שלא יהא הקול נשמע! שלא תהיינה תנועותיך נראות! לא פאה, לא כנף-קאפּוֹטה, לא מלָה ביידיש! ובפרט בבית-הקפה ובבית-הטיי!
כך היתה משמעות הדברים!
לשׂאת לולב עם אתרוג ברחוב-העיר -פוּי, חוצפה יהודית! ההוא עם נרות-של-פרוטה מודלקים ועם אגודות-זרדים – מותר לו! כובע-של-פרוָה סדוּק באמצעיתו ועם שׂרוכים – מחַייה נפשות; כובע הנקרא “פּריבֶסוּבקה” – ישמרנו השם! עזות-פנים היא להראות בה ברחוב! ואין צריך לומר – לדבר דבּור כלשהו של יידיש ברחוב, בחשמלית, בקרון הרכבת – זוהי כבר חוצפה שבחוצפה!
במשך זמן רב היה כל משׂכּיל יהודי-פוֹלני או פולני-יהודי יורק ימים תמימים ולילות מימים ב“חוצפה”…
אך דרכו של כל דבר שמחמת רבּוּיו הוא נמאס, והחוצפה אף היא נמאסה! ושכחו אותה… עכשיו, בזמנים הרעים, שוב נזכרו בה, גררו והוציאו מן התנור הישן קדירת-חמר שבורה מלאה נזיד-חוצפה צונן וקופא, חיממוהו וחידשוהו, הוסיפו לי מעט מלח והוסיפו לו מעט פלפל… והרי לכם, בחורים עם נערות, טעמו כי טוב! אכלו ומַלאו את פיותיכם ולא תהיו מדברים על גיטוֹ, ציוניזם, נציונאלי, ולא תהיו מכרסמים ובולעים את הדברים הנוקשים ההם, שהקיבה הפולנית-יהודית או יהודית-פולנית עלולה להתקלקל מהם לעולם, עד כדי כך שקאַרלסבּאַד לא תועיל לה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
וחוזרת ונשאלת השאלה הישנה: הישנה חוצפה יהודית, או לאַו?
אחד אומר: הן, אחד אומר: לָאו, ושלישי סובר: לשעבר היתה וכהיום הזה איננה!
וכל הצדדים מביאים ראיות, מסתמכים על עובדות.
הנה אחדות מהן:
ישנה בוַארשה “צדקת גדולה”, לא יהודית, לא נוצרית, אלא צדקה גדולה כללית. קרוֹא קוראים לה “ואַרשאבסקעֶ טוֹבאזשיסטווֹ דוֹבּרוֹ-טשיננוֹשטשי”. להניח לצדקה-גדולה הזאת עזבונות-בתים וכספים רשאי כל אדם, אפילו המחוצף שבמחוצפים – יהודי! “שוער” הבית, המהלך מזמן לזמן ועובר מפּתח אל פּתח עם רשימה לקבלת תרומות למען הצדקה-גדולה, אף הוא אינו מבדיל בין דייר לדייר ואינו חוקר אימתי חל פסח של זה ואימתי חלה פסחא של זה. כל מי שנותן ממנו הוא נוטל ואותו הוא רושם.
כללו של דבר – החברה נוטלת מכל הנותנים; אך נתוֹן, אומרים, אין היא נותנת לכל המבקש… ואין פלא בדבר! ראשית, אנחנו יש לנו “בית-הקהילה” משלנו, אנחנו יש לנו נשפי-רקוּדים וקוֹנצרטים משלנו לצרכי צדקה, ואפילו “כדורי השלג” משלנו לטובת עניים מישֹראל! לשם כך מייסדים אנחנו “צדקה-גדולה” יהודית חדשה, על-פי רשיונה האדיב של הממשלה…
והשנית, מוכיחים ה“רוֹלאַ”, ה“ניבאַ פּוֹלסקה” וכיוצא בהם עתונים תמימי-דרך, הצדקה מקורה באהבה בלבד, והאהבה היא מוֹנוֹפּוֹלין של הנוצרים, כידוע; על-כן הצדקה-גדולה הזאת, המבוססת על אהבה לאביון, חברה נוצרית היא… אלא מה? יהודים אף הם נותנים לפעמים כסף? וכי על מה אין יהודים נותנים כסף?
כללו של דבר – ישנה צדקה גדולה שלקוֹח היא לוקחת אצל כולם, אבל נתוֹן היא נותנת לא לכולם – עובדה!
העיקר הוא בזה, כל מקום שיש בו חברה, מן ההכרח שיהיו שם גם גבאים, שתהא שם גם קלפי… ועיקר השאלה אינו בזה מה החברה הזאת עושֹה, -אם בונה היא בתים, אם מחלקת היא צדקה לעניים, וכדומה, אלא – מי צריך להיות הנבחר בקלפי?
כל זמן שיהודים נתקהלו ביום הבחירות ועשֹו יד-אחת עם הליבּראלים, שהיו מזכים את היהודים, לפני הבחירות ולאחר הבחירות ( כלומר: במשך שנה תמימה, שהרי חברות ובחירות-לחברות ישנן הרבה) בחיוך טוב וברמיזה טובה, היה טוב, היו הליבּראלים מחזיקים את החברה בידים!… ואולם השנה באו יהודים מועטים אל הקלפי, ויצאו בין הנבחרים כמעט אך ורק מיוחסים לבנים ואותודוֹכּסים שחורים…
ונתעוררה מחלוקת:
יש אומרים, שהיתה זו עזות-פנים מצד יהודים, שלא באו המונים-המונים אל הקלפי והניחו את הליבּראלים בלא עזרה, ואחרים אומרים: בעד חיוך, שכבר קפא על הפרצוף הליבּראלי הזקן, היתה להם ליהודים העזוּת שלא לבוא אל הקלפי… כבר הם יודעים, שהחתוּלה הפגוּרה למחצה לא תהיה נוקפת עוד זנב למענם…
מספר שתים:
קיימת בוַארשה חברה, שהיא נותנת לבעלי-בתים אשראי לבתים…
בעלי-בתים יהודים ישנם בוַארשה שליש; מנהלים יש לחברה שלושה. היו דרי נאַלעֶבקי וּגזשיבּוֹב מתפלאים, משום מה כל שלושת המנהלים לא יהודים הם… וכשנסתלק אחד משלוֹשת המנהלים, נתיישבו בדעתם, שינַסו להצביע בעד יהודי…
הצלחַ לא הצליחו בדבר… לא כל בעלי-הבתים היהודים חפצו ביהודי; רבים התייראו מפני “טשינוֹבניק יהודי”…
יש אומרים, שהיהודים לא היתה להם ההעזה לעשות יד אחת בשביל לבחור מנהל יהודי; ואחרים אומרים, שהיתה חוצפה בכך, לרצות דבר כגון זה!…
מספר שלוש:
ישנם בוַארשה פַּסלים יהודיים, הרבה פסלים יהודיים. ונתחברו עם כמה חברים נוצרים ונתכנסו לאסיפה, ודנו ונמנו וגמרו: הואיל ועד היוֹם אין להם לפסלים אגודה מקצועית משלהם, ייסדו אגודה מקצועית.
והם הגישו כפי הדרוש, כתב-בקשה; בא רשיון, והעיריה הזמינה את הפּסלים לישיבה, שיפתחו את האגודה המקצועית.
נדמה, הכל בסדר גמור; פקיד העיריה פותח את האסיפה, מציע שיבחרו ראשי-האגודה, גזבר, מזכיר… קופצים ועומדים כמה הפּסלים הנוצריים והם מכריזים ומודיעים לו לפקיד העיריה, שאין הם יכולים ליסד אגודה מקצועית עם היהודים יחד בשום פנים ואופן, שהיהודים אינם יודעים את המלאכה, הם לא-יצלחים במקצועם, עושׂים ומוכרים סחורה זולה אל השוק, וכיוצא באלה טענות, כפי שכתוב ב“רוֹלאַ”, כפי שכתוב ב“ניבאַ פּוֹלסקאַ”, וכפי שכל נוצרי ירא-ושלם אומר…
וסופו של דבר – הנוצרים עזבו את האולם…
הפּסלים היהודיים שלנו לא חפצו לייסד את האגודה המקצועית בלא החברים הנוצריים, הלכו ודחו את האסיפה… התחילו באים בדברים, טוענים טענות, מסבירים: באשר-בכן – אין זה מדרך היושר, לא מן הצד האנושי! היהודים – עם מועיל הם, הפּסלים היהודיים – בעלי-מלאכה מועילים; והאנטישמיות עלילה מגונה היא, וכדומה… ובזה עבר בינתים פרק זמן…
ואותו פרק זמן עצמו, שהפּסלים היהודיים השתמשו בו בשביל להשחיר בעיני חבריהם הנוצרים את האנטישמיות, השתמשו בו הפּסלים הנוצריים שמוּש מחוּכּם יותר: הם טרחו והגישו בקשה משל עצמם וקבּלו רשיון לייסד אגודה נוצרית, ובזה נתבטל הרשיון הכללי הקודם…
אותה שעה רק התחילו הפּסלים היהודים שלנו חושבים בדבר אגודה יהודית מיוחדת!
יש אומרים, פליאה היא שלא היתה בהם ההעזה להשאר באסיפה הראשונה ולייסד את האגודה בלי החברים הנוצריים…
ואחרים אומרים, כי חוצפה יהודית היא, בזמנים הללו, לייסד בוַארשה הפולנית אגודה מקצועית יהודית…
אלא מה? לחכות צריך!… האנטישמיות הרי סופה להבּטל בזמן מן הזמנים… היא תהיה מוכרחת להבּטל!
ואותו זמן, לכשתבּטל האנטישמיות, יתקבּלו בעלי-מלאכה יהודיים לאגודות המקצועיות הנוצריות! אלא מה, האגודות המקצועיות הנוצריות יש להן דגלים נוצריים קדושים; כל אגודה מקצועית, צעֶך בלעז"ז, יש לה פטרוֹנה הנוצרי הקדוש, והימים-הטובים הנוצריים משלה, -לא יהא אלוהי היהודים מתכעס, אם היהודים ישתתפו בכל אלה! ראיה לדבר, הנה עדיין לא נפגע ברעם מן השמים שום יהודי היושב ליד אילן-האשוח של חג-המולד! ואם לָאו, תמצי לומר שהיהודים לא ישתתפו בימים-טובים של האגודה, לא ישֹאו את הדגל. מאי כולי האי? וכי מעט אנו מוַתרים על דגלים, על ימים-טובים?!
ולאחר שהאנטישמיות תעלם מן העולם – שוב לא יהיו צרות מן הסקציה החדשה של בעלי-מלאכות, המבקשת להיות נקיה מיהודים, המתעלפת מריח השום או הבצל…
ולאחר שהאנטישמיות תעבור ותבּטל מן העולם, יהיו מקבלים רופאים יהודיים אל ה“פּוֹגוֹטוֹביעֶ ראַטוּנקוֹבעֶ” (עזרה רפואית מהירה), ותהיה לפחות עגלה אחת של מרק כשר אצל “החברה למניעת פשיטת-היד”, ולסימן של כשרות לא יהיו מחַצרים בחצוצרה בעגלה הזאת, אלא יהיו תוקעים בשוֹפר…
ובלבד שתתבטל האנטישמיות במהרה בימינו! – נאנח ה“עולם”…
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
והנה, מאחר שהתחילו מדברים על החוצפה היהודית, לא במהרה כל-כך תחדל כל לשון מדבּר בה!… תכונה זו כבר היא נרמזה מאז ומעולם בכל שאלה יהודית, שתהא מתמשכת ונמשכת כזפת, מבלי שיהיה אפשר להפּטר ממנה! והרי הדבר פשוט הוא: מקום שעושׂים משהו, סופה של עשׂיה שתהא נגמרת ביום מן הימים, אבל מקום שמדבּרים ואין יודעים אלא לדבּר בלבד – מה הפלא שאי-אפשר להפסיק ולהפּטר מתשעת קבּין של השׂיחה! נזכּרים איפוא, שלפני זמן לא-רב עורר אחד מן הסופרים היהודים-פולנים או הפולנים-יהודים שלנו, אדם בשם “אוֹזן מספר 2”, בחוברת שלו את השאלה: מפני מה אין אנו אוהבים את היהודים? והשיב: מפני החוּצפה היהודית!…
בחברה מספר בינתים מישהו מעשׂה:
הוא קנה כרטיס לרכבת ונכנס אל הקרון, מצא לעצמו מקום והניח את צרורו, ונגש אל החלון להפּרד עוד הפעם מעל מכּריו.
כשזזה הרכבת חזר אל מקומו וביקש לשבת, אך המקום כבר היה תפוס וצרורו שלו היה מתגלגל על הרצפה.
– אדוני, – אומר הוא, כמובן בפולנית, אל נוצרי שתפס את מקומו, – הרי…
שומע הוא תשובה ברורה: פּאַשוֹל ווֹן!… 1
כבר הוא מתכעס מעט, והריהו אומר עוד פעם: מה פרוּש? הרי זה מקומו, צרורו שלו היה מונח שם…
– פּאַשוֹל ווֹן, זשידזשיעֶ!
אומר הוא: מה פרוּש? שלם שילמתי בשווה עמך; וזכותי הריהי כזכותך, וכיוצא באלה דברים…
שולח ההוא יד…
והריהו נסוג מפני היד שנשלחה, ומצפה שיכּנס הקוֹנדוּקטוֹר.
בינתים הוא מתבונן על סביביו, ורואה שבקרון ישנם הרבה יהודים ומעט מאד נוצרים.
“על כל צרה שלא תבוא”… מהרהר הוא…
הקוֹנדוּקטוֹר נכנס בינתים; שומע טענתו, ושואל את הקהל, כיצד היה הדבר; אם אמת ונכון, מה שהיהודי מסַפר.
הנוצרי שתפס את המקום שותק ומחייך חיוּך של בחור-חמד מופקר.
היהודונים שבקרון שותקים. ורק כמה הנוצרים שבקרון נכנסים בדברים, שלא ממין הטענה:
– עם היהודים הללו – אומרים הם – אי אפשר לנסוע יחד בקרון אחד: תמיד אי-סדרים ותגרות. תמיד יש להם טענות, נדבקים כאותה זפת… צריך להקצות בשבילם קרונות מיוחדים, כמו בשביל בהמות…
הקוֹנדוּקטוֹר, שלא נודע לו ולא כלום, יוצא, כמובן, בלא-כלום…
הנוצרים מוסיפים ומסיחים בכך, כמה לא יתּכן לנסוע עם יהודים ביחד; היהודים שותקים. אחד מהם לא יכול בכל זאת להתאפק! זה היה יהודי לפי חוטמו, אבל נוצרי על-פי שׂפמו!
חוצפה יהודית אמיתית! הכריז והודיע בלשון פולנית-יהודית מובהקת! בשל כל דבר של מה-בכך עושׂים רעש, מרימים קול צעקה!
ואחר ספּר ספּור-מעשׂה אחר:
הריני הולך, – אומר הוא, – ברחוב, ופוגש מכּר שלי מאחת מערי-השדה, לפנים היה אצלי בבית. הכרתי אותו כסוחר, ודוקא כסוחר גדול; אשראי גדול היה לו!… והיה באמת קונה אצלי… עשׂינו עסקים – לא רע… היה עומד על המקח, אבל משלם במועד הקבוע.
פתאום פסק מלקנות… חושב אני, הוא עבר אל המתחרה שלי… רוצה אני לכתוב לו… היוֹת והיוֹת… אין זה נאה… אגדיל לו את האשראי… אקטין לו את המחירים… וכדומה… אבל שכוֹח שכחתי… הריני אדם טרוּד כידוע לכם…
אך כשאני פוגשו פעם אחת ברחוב, הריני נזכר, זכרון, ברוך-השם, יש לי! הריני ניגש אליו, שלום עליכם!… כיצד מדבּרים עם יהודי מעיר שׂדה?… שלום עליכם… עסק הריהו עסק!…
אני רואה, בגדיו קרועים-בלוּאים! אצלי הוא היה במלבושים בעלבּתיים; חושב אני, אֵלי היה בא בבגדים שלמים, אבל ברחוב, – יהודי מאחת מערי-השׂדה, בידוע, לובשים קריעה-בליאה, הם לנים בבתי-מלון עלובים, סועדים בבתי-התמחוּי הזולים… כזה הוא טבעם.
כללו של דבר – “שלום עליכם!” – “עליכם שלום!…”
חושב אני כך: לנסוע עמו הביתה איני יכול, בושה היא בפני המשרת הנוצרי; והריני מזמינו לקפה שחור… מן-הסתם לרחוב נאַלעֶבקי, אל קאַנאַריק…
לנסוע עמו במרכבה – לא נאה; הרינו מהלכים ברגל, אף-על-פי שרגלי, כידוע לכם, רועדות מחולשה… אלא מה – התגברתי גם על כך!
כבר אנו יושבים ולפנינו הקפה… אומר הוא לי, הוא רעב!
אומר אני להגיש משהו… רואה אני, – הוא זולל, בולע ברעבתנות!
חושב אני – יהודון מעיר שׂדה, אוכל על חשבון הזולת, והריהו בולע!… אלא, – כבר הוא עתיד לשלם בעד זה כפל-כפליִם!
אני כמעט שאני קופץ מתוך עורי, אבל להתאַפק אנוס אני… סוף סוף, הריני נושם לרוָחה! הוא גמר, בעזרת האל, את האכילה, ניגב את שׂפמו בכנף הקאפּוֹטה…
שואל אני אותו: מה נשמע? ורוצה להגיע לדבר-עסק.
נאנח הוא!
שואל אני: “מה אתה נאנח?”
משיב הוא, שהוא פשט את הרגל עוד לפני שלוש שנים, יושב בלא פרנסה… מתגלגל נע-ונד בוַארשה, מחפשׂ משׂרה כלשהי…
העזה של קבצן!… הולך הוא ומשיב לי “שלום עליכם!”, הולך הוא עמי לשתות קפה שחור! שומעים אתם חוצפה! הוא שואל אותי עוד, היכן אני גר! הוא רוצה עוד לבוא אלי!…
ועוד מעשׂיות כאלה מסַפרים על חוצפה יהודית!
-
לך לעזאזל! ↩
“והמַכּה הרביעית של המצרים – נאמר בטייטש-חוּמש – היתה ערוֹב”. והטייטש-חומש מפרש: ערוֹב זוהי ערבוביה של כל מיני חיות קטנות עם גדולות ושקצים עם רמשׂים, הן אלה שעל-פני האדמה והן אלה שמתחת לפני האדמה, ואפילו מן הימים ומן המדבריות… כולם באו מצרימה, והיו הולכים בּוֹאש עם חפרפרת, ושוּעל עם שפן וחזרזר דוקרני עם צפרדע חלקלקה וכדומה כל מיני זוללים, נברנים ונשכנים, והתפשטו על פני כל ארץ מצרים. וכשהיה מצרי מתעכב ברחובה של עיר ומבקש לטעום כלום, או שמצרית ביקשה לשׂים כלשהו אל פיה בשביל להחיות את נפשה, או שעבר ריש-דוּכן נושׂא ארוחת-הצהרים לילדיהם של המצרי והמצרית היושבים ב“חדר”, מיד היתה חיה מן החיות קופצת כנגדם וחוטפת את דבר-המאכל מידיהם, ואפילו את בלעם מן הפה הוציאה… שאר חיות קטנות הסתופפו בחוֹרים ובסדקים שבכל בית, וכשהיה ריח של מאכלים בא באַפּם, היו יוצאים ממחבואיהםּ וחוטפים מעל-גבי השולחנות, מן הצלחות ומן הקדירות… והחיות הקטנות ביותר נתגנבו ונכנסו להן למצרים מתחת לבגדיהם והיו מכרסמות את עורם מעליהם… והיו רוֹעבים המצרי והמצרית בבּית וברחוב והילדים הקטנים היושבים ב“חדר”, והחיות עם החיוֹנוֹת נעשֹוּ שמנות וכבדות בשׂר יוֹתר ויותר… התולעת גדלה והיתה לשועל, והארבה היה לאריה…
רבינו בחיי כותב, שהנס של ערוֹב היה על-פי דרך הטבע; כשהגיעה השעה לגאול את ישׂראל, שלח רבון העולם רעב על החיות שבחוֹרים ובסדקים, במערות ובנחלים ובאגמי-המים, והרעב היה דוחף אותם ודוחק בהם שיצאו ממקומותיהם אל מקומות הישוב, והמחנות החדשים-לבקרים היו דוחקים את המחנות הקודמים, מן הכפרים אל העיירות, מן העיירות אל הערים, מן הערים אל הכרכים, עד שהגיעו אל ארמונו של פרעה…
כל זה היה בשכבר הימים!
עכשיו אפשר גם-כן כבר הגיעה השעה לגאול את ישׂראל, אך המכּות יורדות לא על המצרים…
ורעב בא, והוא דוחף ודוחק את החיוֹת ואת החיוֹנוֹת מן הכפרים אל העיירות, מן העיירות אל הערים, מן הערים אל הכרכים ועד אל הכּרכים הגדולים ביותר, והן רעבות והן תופסות ומוציאות מן הידים ומן הפה ומבית-הבליעה, ולא המצרי הוא הרוֹעב, אלא כנסת-ישראל – עליה ירדה עכשיו מכת-ערוֹב…
והערוֹב של כנסת-ישׂראל כהיום הזה רע ומר הרבה יותר מן הערוֹב ההוא של המצריים… אותן החיוֹת והחיוֹנוֹת לא היו חוטפות אלא דברי-מאכל בלבד ולא היו חוטפות דברי-הלבשה, מפני שהחיות הגדולות עם הקטנות התהלכו ערומות ולא הוצרכו לבגדים, והחיות הגדולות עם הקטנות כהיום הזה לבושות קאַפטנים של ראַצימוֹראַ עם שוּלים של משי, שטריימ"לין כסוּפי-שׂיער וגרבים של משי… והנקבות שבחיות האלה לובשות מלבושים וגרבים של משי… והנקבות שבחיות האלה לובשות מלבושים של משי וּקטיפה עם סלסלה בּראַבּנטית יקרה ועם נוצות-צפרים מעֵבר-לים, ואנפּיליות של כסף ושל זהב, מלבד שאר תכשיטין… והחיות גם בימינו נעשׂוֹת שמנות-וכבדות בשׂר יותר ויותר, וגדלות לאורך ולרוחב, ומתרבּות כדגים שבמים וכצפרדעים שבמצרים ופושטות את בגדינו מעל בשׂרנו, ורק אחר-כך הן מוציאות את בלענו מן הפה…
וחוצפתן של החיוֹת והחיוֹנוֹת גדילה מיום ליום, ורעבונם גדל משעה לשעה.
ואם אלמנה באיזה מקום ממקומות-העפּוּש חיה בדחקות ומושכת את יניקתה מעֵז, בא הגבּאי ומשׂיח לה עצה טובה הריהי מוכרת את העֵז, קונה לעמצה פּיִס-של הגרלה ואת השאר היא מוסרת לה לחיוֹנת בעד הבטחה – לזכות בגורל… לזכות, כמובן, זוכה במקום מן המקומות אחד עשיר מלא ושׂבע, והאלמנה עם ילדיה לשונם יבשה מאין טפּת חלב…
ואם בעל-בית עני בישׂראל חי עשׂר שנים עם אשתו ואין להם, לא עליכם, שום ילד, והוא אומר: “אהבתי את אשתי” ואינני רוצה לגרש אותה, בא מישהו ונותן לו עצה טובה, והוא נוטל ורושם את ביתו הקטן על שמו של הרבי הקדוש, בשביל שיזכה לבן-זכר… לבן-זכר, כמובן, איננו זוכה, אך הרבי הקדוש עוצם תחילה עיִן אחת, ואחר-כך את השנייה, ויורשו מגרש את בעל-הבית העני מתוך דירתו והוא מתגלגל נע-ונד עם אשתו העקרה ברחוב העיר…
והטובע בשבולת נאחז בשבולת… ופריץ שהחכים ונתעוֹררה בו קמצנות והוא מוציא מידי יהודי את החכירה ונותן אותה נדוניה לבתו, נוסע היהודי עם אשתו והילדים וכל שברי-הכלים ובא העירה… ועוד קודם שהוא שׂוכר לו דירה, העגלה הטעונה מעט המטלטלים עומדת עדיין בטבורו של השוק, האשה והילדים מתהלכים מסביב לעגלה או יושבים ונאנחים – כבר הוא מחפשׂ פרנסה, כבר הוא רץ ונכנס אצל הרבי הקדוש, שנתעכב עוד, למזלו, יום אחד בעיר, וקונה לו בעד הפרוטה האחרונה את ברכתו של הרבי… הברכה, כמובן, אינה מתקיימת, היהודי הכפרי אין לו במה ייאָחז, האשה הבריאה הופכת לו ל“עפּוּש”, מין “לא –עליכם” ו“לא-תוּצלח”, התינוקות אף הם נופלים למשכב לעיתים קרובות ביותר… אבל כוס חלב בשביל חולה, תרופה או ח"י גדולים בשביל חיוֹנת אחרת – שוב אינם בנמצא!
ואם אברך צעיר, בעלה של “עפּוּש”, או לא של “עפּוּש” הגיע שעתו לחדול מלהיות סמוך על שולחן חותנו, הוא ואשתו וילדיו עמו, ואת הנדוניה הוציא מידיו החותן, או שותף נטלה, או פריץ בלָעה, או שהלכה כך-סתם לאבּוּד, וכאן מרכריזין ומודיעין: יעמוד! – הטרח נא עצמך ולך התייצב למבחן-הצבא, ולשרת עכשיו בצבא אינו מוכשר, אינו יכול, שכּן היכן יניח את הפעוטות, את הטף? הריהו מבטח עצמו ביטוח כפול: הוא קונה לו מאת החובש מום מן המומים היפים לשחרוּר, ומן החיוֹנת הוא קונה לו בעד הרוּבּל האחרון פּיִס-של-הגרלה… והעלה מעלה הוא, הבישגדא הזה, דוקא פיִס שמספרו קטן, והמום לפי שעה גם-כן לא הועיל – הוא הולך לשרת בצבא, והאשה עם התנוקות גוֹועים בינתים ברעב…
ומאיזה “עפּוּש” נדחקת ובורחת חיוֹנת כזאת עד שהיא מגיעה לוַארשה, והיא קובעת לה את ישיבתה ברחוב פלוני אלמוני. והימים ימים נוראים, כלומר, הימים שלפני מבחן הצבא, והחיונת משתמשת בשעת-הכושר הזאת וכותבת מודעה בחינת נוח-בשבעה-שבּוּשים ומפיצה אותה בכל הרחובות היהודיים בחצרות הבתים, באשר-בכן הוא “מומחה למבחני-צבא”, מספרים גבוהים יש לו… וגם, אם יש צורך בכך, יודע הוא להנמיך את הקומה, ומגדיל כל מוּם-שהוא מן המומים… ובעלי-מבחן באים אליו מכל הרחובות, ואם אין “בעל-המבחן עצמו” מאמין, הרי יש לו, עד מאה ועשׂרים שנה, אב שמאמין, אם שמאמינה, ודודות אחדות שמאמינות, וממשכּנים את הכר שמתּחת לראש, את המלבושים שמעל הגוף נכנסים בחובות וסומכים על חסדי שמים, נוטלים “גמילות-חסדים” – ומשתוים כמנין “פטור”, ומנערים לה לחיוֹנת את הכיסים כמו בשעת “תשליך”, ונשבעים שאין יותר ונותנים דמי-קדימה ופתח-חרם על השאר…
וכשמגיעה השעה וה“נבחן” הולך לעבוד בצבא, אין מטבע לקנות לו ככר-לחם או כותונת לעורו…
וכשבאים ימי רעה ב“גרר”, הפרנסה יורדת, וזפת להפיק ביער אין מניחים, סלים לקלוע אין יודעים, והאִכּר אֵין לו במה לבוא העירה ולקנות דבר מן הדברים, ומונחת ונרקבת שארית מעט-הסחורה בחנות, ומעט המאפה מעלה עובש אצל הנחתום… והיהודי מגרר יש לו בטחון ואינו זז מגרר, ואפילו ל“הוצאות הדרך” אין לו, שיהא יכול לזוז ולצאת מגרר; והריהו מביט בעינים בוהות אצל הצלחת שברקיע-השמים, ומתחילה פרשת “ויהי רעב בארץ” – ואף לחם-סובין נחשב מאכל, עם קלפות-בוּלבוסים לתוספת… וסובלים רעב, ונושׂאים מחלות, ומחלה-מידבקת מתפשטת והולכת, וגרר מתחילה מחפשׂת חטאים, חוזרת בתשובה, מחציתה של גרר עולה לקברי-אבות, מחציתה האחרת מסעירה את בית-הכנסת הגדול בקולותיה והגע מגיע הקול אל “חיוֹנת” אחת היושבת ב“עפּוּש”, מרחק כמה פרסאות מגרר, והיא ממהרת לבוא…
והיא נוסעת ומגעת, ומתעכבת בפרבר, מיד בבקתה הראשונה, ושׂוכרת את הבקתה מידי האִכּר, ומטהרת אותה במיני בשׂמים, וקובעת מזוזות בפתחים, וקמיעות ליד ארובות-העשן, ומניחה ספרים קדושים על ספּי-החלונות, ופותחת אחר-כך אשנב קטנטן לצד גרר ולוקחת – כסוס וכפרד הוא לוקח כל הניתּן… הוא לוקח את שלו, והמגיפה לוקחת את שלה!
והרבי מגרוֹדז’יסק אינו קם ונוסע, הוא מושל בכפּה במקומו, והיה זוכה לגן-עדן בגרוֹדז’יסק, אלמלי המשוּלח מן הישיבה בלומז’ה, הבא מזמן לזמן אל העיר, דורש דרשה ברבים ולוקח מידיהם של יהודי גרוֹדז’יסק, באמת אותו משלוֹש-הפּרוּטה שהצדיק מגרוֹדז’יסק מַשליך עליו יהבו, ואין הוא יכול להתיאש ממנו בשום פנים ואופן…
ומתחילה מלחמה בין “תורתו” של הצדיק מגרוֹדז’יסק ובין דרשותיו של המשולח מלוֹמז’ה! ונאסרו דרשותיו של המשולח. ולא מן השמים יצאה בת-קול ואסרה מעשׂיו של צד אחד והתירה מעשׂיו של הצד האחר, אלא “כפתורי הנחושת”, אלה שדבריהם נשמעים בעולם הזה, הם-הם שהתערבו בדבר והודיעו פסק-דינם!
אבל כוחה של ישיבת לומז’ה הרי גדול הוא, וגדול עוד יותר יצרוֹ של המשולח אל משלוֹש-הפּרוּטה של היהודי הגרוֹדז’יסקאי, ויהודי למדן מוצא עצה בכל עידן, ומה הוא עושׂה? הריהו יורד ובא אל גרוֹדז’יסק ככל ביאותיו הקודמות, דרשה אינו דורש ברבים, אבל תורה ללמד רשאי הוא? תורה מתוך החומש הפשוט!
ובשבת פרשת “כן יהי מזלם של שניהם” התיישב המשולח של ישיבת לוֹמז’ה ליד השולחן בבית-המדרש. ומסביב לשולחן התיישבו בעלי-הבתים הגדולים והנכבדים, והמשולח עם בעלי-הבתים הגדולים והנכבדים יש להם חומשים פתוחים לפניהם, ומסביב לקהל שחומשיהם פתוחים לפניהם עומד מעגל של בעלי-בתים פחותים מהם, ומסביב להם בעלי-בתים פחותים עוד יותר, ורק מאחריהם בעלי-מלאכה וסתם יהודים… והמשולח פותח בפסוק אחד ומסביר על-פי פשט, ומקשה קושיה ומשיב עליה, וכמו מתחת לפני-האדמה צצות ועולות שתים קושיות אחרות, אחר-כך ארבע, אחר-כך שמונה, והן מתקשרות ומסתבכות זו בזו, ומתחברות יחד לדרשה גדולה, דרשה מחוּכמת לתורה הקדושה, והדברים שׂמחים ומאירים ומסעירים, והקהל חושב: הרי זה מתוק מדבש, והמשולח חושב: משלוֹש-הפּרוּטה של היהודי הגרוֹדז’יסקאי שלי הוא…
ודומה היה, שכבר נצח, אך לא על נקלה אפשר לנַצח חיה קטנה מן המין “ערוב”…
החיה הקטנה מתיישבת אל “השולחן”, שום בן-אדם אינו בא! בחלל החדר נישׂאים הריחות של בורא-מיני-בשׂמים – היכן הם החרטמים, שיריחו מהם? הכנס יכניסו “קוּגל” – מי יחטוֹף את ה“שיריִם”? ומי יעמיד ייִן? ואת מי יברך?
– מה אירע? – שואל הרבי את רוח-הקודש שלו, את הגבאי, והגבאי משיב:
– המשולח של ישיבת לומז’ה דורש ברבים!
והרבי אומר:
– לך והודע במקום שיש להודיע!
והגבאי משיב:
– אין הוא עומד על-גבי הבימה ואינו אומר בעל-פה, ליד השולחן הוא יושב ומלמד, ואומר מה שאומר מתוך פרשת-השבוע…
פניו של הרבי מוריקות! הידים רועדות, העינים לוהטות.
– לך – אומר הוא בקול צרוּד מכּעס – לך אל בית-המדרש אל ה“עולם” ואמור להם בשלו האותיות 1, שאני אוסר ללמוד מפיו!
והגבאי הלך ואמר, וה“עולם” נזכר שיש לפחד וחייבין לפחד מפני קללתו של רבי, ואפשר שהמשולח לא היה לו פּאַספּוֹרט; והתרומם התרומם המשולח ממקומו וברח, והתפזר נתפזרו בעלי-הבתים, והגבאי סגר את החומשים…
ונַצח ניצח סוף כל סוף הרבי, משלוֹש-הפרוטה שלו הוא!
-
חרם. ↩
הלוָיה / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
עיר גדולה כל-כך כמו וַארשה, מן ההכרח שיהיו בה אנשים גדולים; וכשבני-אדם גדולים הולכים לעולמם, מן ההכרח שתהיינה לוָיות גדולות.
ובשבוע שעבר היו ביום חמישי ושישי לוָיות גדולות!
ריקים היו הרחובות, המסעדות, בתי התוּפינים ובתי הקפה; בגנים אפשר היה לו לאדם שיעבור כל השולחן-ערוך, משלנו או משלהם, בלא עדים; כנגד זה היה מלא בית החיים, רוחש ורועש היה בית-העלמין.
ומי ומי לא נפגשו שם ביום החמישי וביום השישי?
בעל-הבית עם הדייר, המַלווה עם הלוֹוה, העובד עם המעביד – הכל הסתכלו זה בזה ונאנחו:
– מה ערך יש להם – הרהרו בלבם – לאהבתנו ולשׂנאתנו, להתחרותנו ולעזרתנו, לטענותינו, ולסכסוכינו, לחוזינו ולשטרי חובותינו?
לפתע-פתאום התחילו הכול מרגישים עצמם בני-אדם! כמובן, לא לזמן מרובה! לא לזמן רב “החי יתן אל לבו”! החיים עשׂויים ברזל ופלדה, והמוסר – “גבוה ורך ומנופּח”. בשעריו של בית –הקברות נכנסים ונפגשים לפעמים בני-אדם, אך יצוֹא יוצאים הם כבר חיות רעות.
אך טובה גם שעה אחת של צלילות-הדעת אצל משוגעים פרואים! יום של לוָיה, יום –כפּור, ואפילו יום כפּוּר-קטן!
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
האם אני צריך לומר לכם, של מי היו הלוָיות הגדולות? הרי מגדול ועד קטן יודעים, כי התבקש נתבקש לישיבה של מעלה ר' זיינוולה, זקן הדיינים של וַארשה, כמעט רבה של וַארשה, והובא לקבר ישׂראל ביום החמישי!
התעורר נתעוררו המתים בקברותיהם:
– מי זה מגרש – מתאוננים הם – את השינה המתוקה מעל חורי-עינינו, את שנתנו המתוקה, בלא חלומות ובלא הרהורים רעים?
– האם נתגלה מישהו מלמעלה ומתחת לצעדיו רועדת האדמה?
– למה תרקודנה המצבות כשכּורות מיין?
– ומי צועד בין המצבות, האם הולכים גייסות אל המלחמה?
כך שואלים המתים. וההספּד משיב להם:
– ר' זיינוולה הולך ובא אליכם, ר' זיינוולה!
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
– חייבים אנחנו לקבּלו יפה! – מהרהרים המתים.
וכי דבר מועט הוא, ארבעים שנה “כמעט מרא-דאתרא” בוַארשה!
כמה קידוּשין סידר!
כמה גיטין, גיטין אמיתיים וכשרים, נתן בחדר-הקהילה, וגם אצלוֹ בבּית!
כמה פעמים ישב על כסאו של אליהו! כמה חליצות רקקו לפניו!
וכמה דיני-תורה פסק, כמה פשרות עשׂה, וכמה נולדים ונפטרים רשם לתוך הספר ומחק מתוך הספר!
ומי ימנה מספר להכשרים שהוציא! לפני הפסח – לטחנות, לתנורי נחתומים, לקמח-מצות, לחנויות למצות, לצלחות-נייר למַצוֹת ובכל ימות השנה – ליינות, לבשׂרים ואפילו לחמאה העשׂויה מכל מיני ירקות וסממנים!
וכמה נשים, וכמה כפות וסירים אסר והתיר!
לא החי, ועל אחת כמה וכמה המת, לא יביאום במספר.
קום וספור את הכוכבים ברקיע-השמים!
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
והמספיד מספיד ואומר:
“את השחיטה החזיק ביד רמה!”
“לא הניח, שכל מי-שהוא מאיזה-מקום-שהוא יבוא, ואפילו הוא מביא עמו סמיכה של מאה רבנים, ויטול חלף ויהא מוליך-ומביא!”
“כל זמן שהיה הוא בחיים, היה יהודי בוַארשה יודע, מה הוא אוכל, את בשׂרו של מי הוא אוכל!”
וגם –
“לילדי ישׂראל דאג, שיהיו להם מלמדים… הרבה מלמדים! הרבה תורה, מעט תורה, ובלבד שלא תהיה העברי שלו עברי ליטאית – הֱיה מלמד! והמלמדים נתרבו כחול-הים, ילדים למדו להתפלל ולדעת פסוק בחומש, ויהודים היתה להם פרנסה!”
“ומרוצה-לקהל היה! בעל לב טוב ובעל עין טובה – טוב ומיטיב לכּל! בשביל כל אדם היה מבט-עין ידידותי בעיניו, חיוך מתוק על פניו הזוהרים, דבּוּר טוב על לשוֹנו החלקה, ויד חמה שלוחה – לקראת כל דייט”ש צונן, לקראת כל חסיד לוהט, לקראת כל מתנגד יבש-כחרס – לפיכך גם באו כל-כולם אל הלוָיה, ואילו היו כל הדמעות נוטפות ושוטפות אל תוך הקבר, היה הארון, שעתידים להורידו לתוכו, צף ועולה עליהן.
והמתים מעולם האמת נאנחים: אמת, אמת!
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
בהפסקה שבין הפסד לשני התהפך מת אחד, שעדיין היו לו צלעות שלימות, ושאל:
– כל מיני קולות שומע אני, מפני מה אין אני שומע את קולותיהם של תינוקות של בית רבן, של ילדי התלמוד-תורה?
ומת אחד שכל-כולו עדיין חדש הוא, כמעט לא נגוע כלל, משיב לו:
– את הקונדסים הללו לקחת ללוָיה?
הם עלולים להתעכב באמצע הרחוב ולשׂחק שׂה-וגדי, הם עלולים להתכתש, להשליך אבנים אל המטה, לפגוע במת הקדוש!
ואת בית-הקברות היו הופכים תל-שממה! הם היו מדלגים על-גבי הקברים, מקפצים מעל למצבות…
וגם, מה שהוא העיקר, הרי חרפה ובושה היא בפני המשטרה – הרי הם קרועים ובלויים, ופניהם רזים ומצומקים.
כך אמר המת החדש!
ומי יודע, מה בלבולים היה המת בודה על הילדים מן התלמוד-תורה, אילמלי התחיל ההספד השני.
“כשמת אחד מן החבוּרה, ידאגו כל בני החבוּרה” – על המאמר הזה עמד המספיד.
גמרא היא, גמרא מפורשת, וגמרא מפורשת הפקר היא; עליה הכול רשאים לעמוד, להפוך בה ולהפּך אותה, ראשה כלפי-מַטה ורגליה כלפי-מעלה, ובפרט באזניו של הקהל דק"ק וַארשה…
והמספיד מפרש:
– אם מישהו מן החבורה הולך לעולמו, מצוּוים כל בני החבורה לדאוג לעניניו, לעסקיו…
– אמת, אמת! – מניעים שוב המתים את קרקפותיהם הגרמיות: חייבים להתחלק בהכנסות מן הנולדים והנפטרים, מן השוחטים ומן הסנדקאות ומכל מיני הכשרים – – –
אמת, אמת!
כל זה היה ביום החמישי.
_______________
ביום השישי לא שמעו המתים כמעט כל כלום.
הובא לקבורה גביר יהודי, בעל-צדקה נודע – וַאוועֶלבּעֶרג!
אף ההספדים נאמרו פולנית, ויהודי, לאחר שקוברים אותו כראוי באדמה, הריהו פוסק מלדבּר פולנית, ואפילו מלשמוע!
נשתקעו איפוא המתים העלובים במחשבות, וכך חשבו:
– האדם הזה אדם גדול היה, אבל אומלל; הרבה זרע, אך כמה מזה יעלה ויצמח וכמה מזה ישׂא הרוח?!
האדם הזה היה לו זהב, אך יקר יותר מזהב היה לבו, וקשה מאבן היה מזלו:
שלום היה אוהב, ובעיצומה של המלחמה שבק חיים! והלך מן העולם בלא תקוָה, שיגיעו ביום מן הימים לידי שביתת-נשק, אם כבר לא לשלום!
ושוב מהרהרים המתים:
– כמה יהודים גרים בבתּיו הזוֹלים של וַאוועֶלבּעֶרג?
– כמה אחוזים ילדי-ישׂראל ילמדו בבתי-הספר שלו?
– כמה יהודים וכמה שאינם-יהודים, מן העיר הזאת ומערים אחרות, הולכים אחרי מטתו?
– כמה מן המיליוֹנים שלו יישארו מעֵבר מזה, וכמה יעברו לעֵבר ההוא?
– ומי – מוסיפים המתים ומהרהרים – יהיה מסַדר את עסקיו ודואג להם?
רבנים לא יחסרו; מכל הצדדים יהיו מתאספים ובאים. עם הזקנים גדולים וקטנים, עם המלצות של חסידי-אומות-העולם, מבעד לסדקים יידחקו ויכּנסו, דרך החלונות וארובות-העשן יבואו פנימה – וקבּל יקבּלו אותם, אנוסים יהיו לקבּל אותם, יבואו פנימה – ויקבּל יקבּלו אותם, אנוסים יהיו לקבּל אותם, אך וַאוועֶלבּעֶרגים כאלה, עם מעלותיהם הגדולות, ועם טעוּיוֹתיהם הגדולות, כאלה מהיכן נוטלים אותם?
לבבות-זהב כאלה מן הראוי שיהיו גדלים על כל אבן, אך לדאבוננו גדלות אבנים על-גבי לבות-הזהב!
___________________________________
שתי לוָיות גדולות היו!
ואנשים גדולים תופסים מקום גדול, הן בחייהם והן במותם! ארבע לוָיות עניות היו אנוסים, איפוא, לדחות למוצאי-שבת אחר ההבדלה! הגדולים סתמו את הדרך אל עולם-האמת!
האם אין עצה לכך?
דירותיהם של החיים יש להן שני מיני כניסה:
כניסה חגיגית, פרוזדור בהיר ומאיר – בבתים גדולים פרושׂ כולו שטיחים פרסיים וטוּרקיים, ומימין ומשׂמאל צמחי-נוי יפים ביותר; בדרך זו נכנסים אורחים נכבדים, אורחים עשירים; אורחים שבשבילם מוכנים אצל בעל-הדירה הנכבד מיני-יינות ומיני-תופינים וסיגריות-האַוַאנה אמיתיות – –
ומבוֹי אחוֹרי אפל, כניסה אפילה דרך המטבח, בשביל קרובים, ובשביל עניים-סתם, שבשבילם יש לפעמים מטבע קטנה, ולעתים תכופות ביותר המחאה אל השמים: מי שמפרנס מבּיצי-כנים עד קרני-ראמים הוא יפרנס גם אותך, ורשאי אתה לאכול עפר מן האדמה; ולפעמים דבּור טוב: לך לך סתם אל כל הרוחות הרעות!
מפני מה לא יהיו לו גם לבית-הקברות שני מבואות? עניים נחפזים אל מקום-מנוחתם, לשם מה יהיו מעכּבים בידם, למה יהיו מחזיקים אותם עד לאחר השבת?
עשׂוּ שתי כניסות!
אחת מרוּצפת, רחבה, בשביל רבנים, ראשי הקהל, בעלי-צדקה וסתם גבירים ובשביל חצי וַארשה (בתורת מלַים, רוצה אני לומַר!), עם שער גדול-גדול, ואחר-כך עם שביל מרופד חול-זהב ישר-ישר אל קברות-העשירים, אל קברי-המשפחה הנכבדים!
ודרך שניה, שוקעת בבוץ, צרה (בסך-הכל בשביל אלמן אחד או אלמנה אחת, עם כמה יתומים ושנַים-שלושה שכנים!), עם שער קטן, אפשר לצאת ידי חובה בפרצה שבגדר – בשביל העניים!
ואם רוצים אתם, שהלוָיות לא תתערבבנה בבית-הקברות, הרי יש לכם עם כל רמיזת-עין טוּר של “כפתורים נוצצים”, של שוטרים – עשׂו מחיצה! אותם השוטרים עצמם, השומרים עליכם בשׂמחת-תורה להקפות וביום כפוּר ל“כל-נדרי” ב“היכל האשכנזי”, ישמרו גם על קברותיכם!
___________________________________
ועכשיו שמעו מעשׂה שהיה:
מה בין בני לבן-חמי? בשעה שהגביר היהודי וַאוועֶלבּעֶרג לא דאג כמעט ולא-כלום לספרוּת יהודית, ר' זיינוולה קלעפּפיש, זכרונו לברכה, עשׂה למענה הרבה!
וכך הוָה:
לפנים היה רב בעיר אחת, אם אינני טועה – בעיר פלוֹצק. והיה הרב ההוא מחבּר של כמה ספרים ונוסף לזה עני-ואביון, וכמובן – בכפליִם, גם בתורת רב וגם בתורת מחַבּר. ואת חדוּשי-התורה שלו, או דברי-המוסר, לא יכול להוציא לאור…
מילא, כל זמן שאדם חי, הריהו חי ומקווה; אך קודם הפטירה ביקש הרב שיכתבו לו על מצבתו הבטחה, שהוא יהיה מליץ-יושר, כלומר, שהוא ישתדל שם למעלה בשמים, בשביל האדם שיהיה משתדל כאן למַטה על הארץ בשבילו ויוציא לאור את חבּוּריו…
ודבר זה עשׂה ר' זיינוולה; הוא אסף כסף והדפיס!
אצל אלמנתו של ר' זיינוולה נשתיירו אמנם מן הכסף הזה 60 רוּבּל, והיא מבקשת למצוא עוד כתבי-יד (כלומר, כתבי-יד מחבּריו של הרב מפּלוֹצק) בשביל להביאם תחת מכבש הדפוס ולהוציאם לאור עולם.
__________________________________
ר' זיינוולה, כפי הנראה, כבר וַדאי יש לו עולם-הבא!
שלוש פעמים ביום “אשרי” אמוֹר אמר; ממאכלות אסורים ומשחיטת-חוץ שמר במשך ארבעים שנה רצופות – את כל וַארשה הגדולה כולה; עם דוֹחקי-הקץ, בדומה לאותם הציוֹנים, לא היה חלקו; והרב מפלוֹצק, המליץ-יושר שלו, אף הוא שווה משהו וכלשהו; ועל-כן, כשאני עוצם את העינים, רואה אני בחוש, היאך נשמתו הצחורה של ר' זיינוולה מתרוממת על כנפי-יונה מן השל-ראש וטסה ישר אל גבהי-המרומים, אל הגן-עֵדן, אל כסא-הכבוד
אך מה יהיה על נשמתו של וַאוועֶלבּעֶרג?
הצדקה שלו היו בה כל-כך הרבה מגרעות
ומלבד זה, מי יודע, אם אפשר שיקנה לו אדם עולם-הבא בעד כסף, ואף אם כסף-של-צדקה?
התרחש נתרחשה העובדה בוַארשה, בפרבּר הקראקאי בחנותו של שולחני יהודי.
המעשׂה שהיה מעשׂה פשוט היה, אך כמה שוֹנה ומשוּנה ורבגוָני נשתקף בעתונות!
קרה קרה הדבר יום בהיר אחד לפני הצהירם. בחנוּת יושב בר-זבובא, מחשב מחשבות-תוהו ומצפה ללקוֹח. בחדר הסמוך יושב מנהל-הפנקסים בהרת-קיץ ומהרהר, הקולמוס מאחורי אזנו, היאך לרשום מעשׂה-ספּקוּלציה שנעשׂה בנייר-ערך מסויים. בחוץ ליד החלון, שמוצגים בו לראוָה כל מיני מטבעות של כסף וזהב, תעודות באַנק, כרטיסים וניירות-ערך מכל אירוֹפּה, התעכב מר סמַרטוּטרחציץ, הוא מסתכל במיני הכספים השונים ופונה ימינה ופותח את דלת החנות. הוא מברך בגאוָה כדרכם של “שליאַכציצים”, בר-זבובא מרכּין עצמו הרכנה כפולה, כיהודי וכסוחר. סמַרטוּטרחציץ מבקש נייר-ערך בּמחיר מסויים, בהרת קיץ שומע בחדר השני מה טיב ההזמנה ומיד הוא מופיע על הסף, שמא תזדמן בשבילו שליחוּת לבית-עסק סמוך; בקופתם שלהם, יודע הוא, מונח לא הרבה יותר ממה שמונח בחלון-הראוָה, ולעיתים תכופות ביותר צריך ללכת ולהביא ממקום אחר. סמַרטוּטרחציץ אינו מרגיש בבהרת-קיץ. סוחרים מהלכים בחשאי, מנהלי-פנקסים – בחשאי-חשאין. נייר-הערך במחיר שביקש סמַרטוּטרחציץ דוקא נמצוֹא נמצא, בר-זבובא מגישו וסמַרטוּטרחציץ מבקש שירשמו לו חשבון. בר-זבובא מתכופף מעל לשולחן ורוצה לכתוב, אך באותו רגע ממהר סמַרטוּטרחציץ ומוציא מכיס חזהוּ אקדח. בתנועה אינסטינקטיבית מתכּוֹפף בר-זבובא ויורד אל מתחת לשולחן, סמַרטוּטרחציץ יורה בינתים ופוגע, במקום בחזה, כפי שקלע, הרבה יותר גבוה, לא הרחק מן הכתף, במקום שמונחת הכתפיה. הכדור חדר, מכוּרבּל בכתפיה, לא עמוק ביותר. אותו רגע ממש רץ בהרת-קיץ מבוהל ותופס לו לסמַרטוּטרחציץ בידו השׂמאלית ומגמגם: מה כבודו עושׂה? (כמובן, בפולנית), וסמַרטוּטרחציץ משיב לו מתוך שתיקה, בכדור אל המצח… סמַרטוּטרחציץ בורח עם נייר הערך, בהרת-קיץ זז ומתקרב אל חלון הראוָה בראשו השותת דם, ונשאר תקוע בחלון – ובר-זבובא, שלא ראה כל זה מאחורי השולחן, מתעורר פתאום, קופץ מעל לשולחן, ויוצא מתוך חנותו ורץ, רודף אחרי סמַרטוּטרחציץ! סמַרטוּטרחציץ רץ לאורך הרחוב, בר-זבובא אחריו; סמַרטוּטרחציץ קופץ ויורד, רץ הלאה, נכשל באבן ונופל, בר-זבובא מגיע אליו בריצה, וכן משטרה, שנזדמנה בינתים למקום, ובשכבו על-גבי הקרקע יורה לעצמו סמַרטוּטרחציץ כדור שלישי אל תוך פיו…
הגיעה “עזרה מהירה” ולקחה גם את סמַרטוּטרחציץ וגם את בהרת-קיץ אל בית-החולים, את נייר-הערך של כמה אלפים לקח בר-זבובא בחזרה, ולא היה לו אלא היזק בחלון הראוָה, שכמה וכמה ניירות שם נשטפו בדמו של בהרת-קיץ.
את בר-זבובא נתּחו נתּוּח קל ובביתו, את פיסת הכתפיה עם הכדור שבתוכה גנזה המשפחה למזכרת. בשבת עלה בר-זבוּבא לתורה ובירך ברכת הגומל, ואשתו שבעזרת-הנשים נשתפכה בקול-בכיה, שכּמותו לא נשמע זה זמן רב בהיכל של האשכנזים, אחר-כך הותקפה התקפה של פּלחַת, מיגרעֶ“ן בלע”ז – –
השאר יוָדע לכם מן העתונות.
עלינו להוסיף רק, כי בבית-החולים, בשעה שהפשיטו את סמַרטוּטרחציץ, נשרו מעליו פאה-נכרית וזקן מלאכותי!
“רץ-הרחובות” היה הראשון שכתב בעניין זה, כי-על-כן הוא “רץ-הרחובות” הזריז; הוא מעלה, אומרים עליו, את החדשות, כדייג המעלה את הדגים בחכּה!
" סמרטוטרחציץ – הכריז והודיע – אינו חלילה רוצח מלידה ומבטן. מוצאו ממשפחה וארשאית עתיקת-יומין כשרה, וקיבּל חינוך מהוּגן ביותר. לאחר שגמר ארבע כיתות של בית-ספר עממי, הכניסוהו לבית-מסחר, שממנו עבר למשרד של מסילת-הברזל, שבו היה משתכּר בזמן האחרון עד 100 רובּל לחודש. לאשה נשא את בתו של הממונה עליו, שמצא חן בעיניו הודות לאפיו הטוב, וכמו כן הודות לעבודתו המסורה והנאמנה, ועם אשתו חי בכל אותה תקופה של שלושת רבעי שנה חיים של אושר. היא אחת מן הנשים היפות ביותר של וארשה, בלונדינית ששערותיה בהירות-בהירות ועיניה תכולות כתכלת השמים לטוהר, מעט רזונת ועור פניה שקוּף, אך מעיניה יורד ומתפשט על פניה חיוך חינני-ילדותי רב-קסם ומלא-אושר. היה היוּ כל הסכּויים, שיהיה סמרטוטרחציץ אדם מאושר כל חייו, אך דרכי ההשגחה מופלאים ונסתרים מעין-האדם. בנשמתו של סמרטוטרחציץ הסתתרה מחלה נוראה, שהוא, בדומה לכל החולים במחלה זו, התאמץ להסתירה מידיעת המשפחה, ובייחוד מידיעת חבריו, ובשביל להמם עצמו ולשתק את קולות-היאוש שבנפשו נתן בכוס עינו ונעשה שותה-שכּור. אל אשתו אהובת-נפשו התחיל מדבר בעינים מושפלות, ולעיתים תכופות ביותר היתה גם מרירות יתירה בקולו. במשרד היה יושב שעות על-גבי שעות שקוע ברעיונות, כשהוא כוסס את בית-היד של עטו או כשהוא מצחצח, כביכול, את צפרניו, תכופות היה נעלם מכּל וכל ומופיע רק כעבור זמן רב, כולו מלא-יאוש ומדוכדך עד היסוד בו ועיניו מוקפות קשתות של כחלת, כמי שנתענה לילות רבים. ביום האחרון שלפני המעשׂה לא בא אל המשׂרד כלל. כמה מידידיו נפגשו עמו ברחוב ובירכוּ אותו לשלום, אך הוא לא ענה לברכתם… מי הוא האיש שהיה קל-דעת עד-כדי-כך ומסר לידיו של אדם כזה אקדח טעון כדורים, דבר זה עדיין לא נודע…"
“מספריִם של ברזל” העתיק מ“רץ-הרחובות” את כל הידיעה עם ההערות ועוד הוסיף:
כפי שמספרים לא ירה האדון ס. (“מספרים של ברזל” אינו פורש את השם במלואו) ישר אל בר-זבובא. אילו קלע אליו באמת, ודאי שלא היה מחטיא את המטרה. לפי שהוא מפורסם בין חבריו כטוב שבקלעים. אשתקד בנשף-סילוועֶסטעֶ"ר, לחר סעודת-ערב דשנה ושתיית-לחיים בלא קץ ומספר, ירה עשר פעמים ובתשע מהן קלע אל אַס-פּיק ולא החטיא כחוט-השׂערה. הפעם ירה בבהלה ולכל עבר, באקדח היו שמונה כדורים. אחד ניקב את דמות-דיוקנו של משה מונטיפיורי, הקבועה על כל קיר של יהודי. ובדיוק בחטמו של הזקן פגע. שני כדורים ניקבו שתי שמשות בחלון שבחדר השני, כדור אחד קלט בר-זבובא, אחד בהרת-קיץ, אחד הוא עצמו, ושאר שני הכדורים ירה מתוך האקדח החובש בבית-החולים. כשחזרה לס. צלילות-הדעת ונתחוור לו מה שעשה בשגעונו, ברח מן החנות ועל-פי טעות נטל עמו את נייר-הערך ההוּא, שבו עטף את האקדח; וכשתפסו אותו, החזיר תחילה את נייר-הערך ואחר-כך ירה בעצמו. יודעי-דבר האומרים, שהאסון לא היה מגיע עד כדי-כך, אילולי היו שני היהודונים, בר-זבובא ובהרת-קיץ, פחדנים כאלה! עד כדי להתפקע מצחיקה העובדה, כי ברגע שהוצא האקדח מן הכיס נעמדו שניהם כנטולי-לשון ולא צעקו “געֶוואַלד”, מה שדרכו של היהודי לעשׂות בכל מקרה של סכנה. רק בר-זבובא צנח והתחבא מתחת לשולחן, ומנהל הפנקסים שלו, הנאמן כמו כלב, רץ להציל את חלון-הראוָה (דבר ראשון אצל היהודונים שלנו – הכסף!) וכבר נשאר בחלון ההוא.
וכתוספת:
“בר-זבובא, שהוא אדם עשיר, התרפא בביתו. הרופא הנודע… הוציא לו מיד את הכדור; בלי ספק מבוטח בר-זבובא מפני תאונות וסופו שירוויחו עוד משהו בעסק הרע. כנגד זה ס. המסכן ובהרת-קיץ מוטלים בבית-החולים והרופאים מחפשׂים בהם את הכדורים ואינם יכולים למצוא אותם”.
“מלחך-הפנכה” מסַפּר את ספּוּר-המעשׂה על-פי המקורות הנזכרים לעיל, משבח את הערותיהם של “רץ-הרחובות” ו“מספּרים של ברזל”, ואף הוא מוסיף חטיבת-מוסר משלו.
"רציחה – אומר הוא – אינה נתונה בטבעו של אדם מן הגזע הסלאַווי. אנחנו הננו על-פי טבענו רכים מדי, נוחים מדי, ונשמותינו רבות-חנינה מכדי שנוכל לשפוך דם, ובפרט למען בצע-כסף. דבר זה יש בו ריח של בני-שם, של אסיה! ולפיכך, אם סמרטוטרחציץ אינו חולה חלי-מוח, כפי שהעתונים כותבים, ורופא בית-החולים, כפי ששמענו, מכחיש, ואם לפי שקרוביו של סמַרטוּטרחציץ מבטיחים, אין נסוכה בדמו אף טיפת-דם זרה אחת, הרי הספּוּר שלפנינו מקבל דמות אחרת מכּל וָכל. אנו בטוחים בכך, שבּר-זבובא פגע בכבודו של סמַרטוּטרחציץ. אנשי-העֶסק שלנו נוהגים בכל אדם מנהג של גסות-רוח, מביטים בלקוח מלמעלה כלפּי-מטה, ובפרט בר-זבובא, עם יהירותו המיוחדת (החוצפה היהודית!). אנו מקווים, ששום אדם לא יבין את דברינו לרעה ולא יראה בנו אנטישמיים. אך העובדה עובדה היא, יוהרה יש בהם ביהודים. הם בני-אדם ויש בהם מגרעות ויתרונות ככל שאר בני-אדם, אך חוצפה יש בהם יותר מבשאר כל העמים. הספרדים ראוי להם לבוא וללמוד מהם חוצפה. אפילו האיזראַאֶליט הוַרשאי אינו מכחיש את הדבר הזה. סמַרטוּטרחציץ בוַדאי שליאַכציץ הוא, וכתם שהוטל בכבודו של שליאַכציץ אין לנַקותו אלא בדם. שאלתו האידיוֹטית של בהרת-קיץ: “מה אתה עושׂה, פריץ?” וַדאי עוררה עוד יותר את חמתו, ובפרט לאחר שבהרת-קיץ תפסוֹ, כפי שאומרים, בדש-בגדו – והוא ירה עוד פעם. את היריה השנייה כבר אי אפשר לזקוף על חשבונו! מחמת חרון-אף גדול לא ידע עוד מה הוא עושׂה!
כל זה בטוח וּוַדאי אצלנו, כל זה יאַשר אחר-כך בית-הדין. השאלה היא רק, אם נכון עשׂה בר-זבובא, שהוציא בכוח מסמַרטוּטרחציץ, לאחר שהלה ירה בעצמו, מתוך ידו הקפואה-למחצה, את נייר הערך!… מי יודע, אימתי נפגע סמַרטוּטרחציץ בכבודו, קודם או לאחר ששילם בעד נייר-הערך? ואולי בא סמַרטוּטרחציץ אל חנותו של השולחני למכּוֹר, ולא לקנות את נייר-הערך?
בר-זבובא, אף-על-פי שהוא יהודי, אפשר שהוא אדם ישר; ישרו של אדם אינו תלוי בדתו, אלא באפיוֹ. אך ראשית, בצרוף-מקרים כזה! אפשר הוא רואה עצמו רשאי לקחת את נייר-הערך תמורת תוצאות הנתּוּח שנעשׂה לו, או תמורת שטרי-הכסף שנתלכלכו בדם בחלון-הראוָה, ואפשר בעד כמה החדשים שיהא משלם לבהרת-קיץ משׂכורת-חינם? במקרה זה לא היינו מאמינים לו לנכבד בר-זבובא על דברתו, ובייחוד בזמנים הללו, כשהשׂנאה היהודית כנגד הנוצרים התגברה כל-כך, בעטיים של הרצל ושותפיו, המפיצים את הציונות…
“ירקרק שדותינו” מוסר מלה את ספקותיו של “מלחך-הפנכה” בדבר נייר-הערך ומעיר לכך:
“בין-כך ובין-כך, דבר מופלא הוא, כיצד השלטון היהודי גדל והולך בוַארשה שלנו מיום ליום. “מלחך-הפנכה” מרגיש בישרו נכונה, כי את נייר-הערך שדד בר-זבובא והוציאו מן היד שהיתה כמעט כמתה, אלא שאין לו אומץ-הלב לומר דבר זה בגלוי ובמפורש, והוא פוזל אל היהודים ואומר דברי-מחאה לדתם אפילו. לא בדת ולא בדם, אומר הוא, נעוץ ישרו של אדם, אלא באופי. אבל, כלב-שׂטן-אדם שכמותך, מנין בא האופי, אם לא מן הדת ולא בירושה מן ההורים? אלא ש”מלחך הפנכה" יש לו כמה מאות מנויים יהודיים, ואותם הוא מפחד לאבד; היהודי טרוּף, הגרוֹש שלוֹ אהוּב. ואפשר נעוצה בכך אמת גדולה, שהרי באמת הגרוש הזה שלנו הוא… שכן הגרוש של מי נמצא בידיו של היהודי?
אך אנחנו, כעתון חפשי וישר-עם-עצמו, אומרים בפירוּש: בר-זבובא לא השאיר את מנהל-הפנקסים שלו שותת-דם, אלא משום שהרגיש, שניתנה לו הזדמנות לחטוף נייר-ערך חשוב! מה? – שואלים אתם – בר-זבוּבא, האדם הישר הנודע בר-זבובא, יהא עושׂה כן למען בצע-כסף? אוי, שוטים, פתאים נוצריים! וכי אין אתם יודעים, כי את עגל הזהב עשׂה לאלהים אהרון, אהרון הכוהן, אהרון הכוהן הגדול, וכי מאז נעשׂה עגל-הזהב מושל ושליט על כל נשמותיהם? כשפורצת דליקה, אין היהודי מציל את אשתו, ולא את ילדיו, ואף לא את הגמרא הקדושה שלו, אלא את שׂקיק-הכסף!
ואפשר יהא “מלחך-הפנכה” שלנו, נרגע, אם יישבע בר-זבובא בקיטל ובטלית, שנייר-הערך שלו הוא? אם-כן חייבים אנחנו להזכיר לו, כי במאה הי“ז והי”ח שׂרף הבישוף בסַאנדוֹמיר 18 יהודים בבת-אחת על שבועת-שקר!
יודעים אתם, למי היינו מאמינים – דוקא לבהרת-קיץ המסכן, ודוקא בלא שבועה! אך במה הדברים אמורים? אילו היה מתכחש לטעותו והיה מקבּל את דתנו הקאתוֹלית הקדושה. ומזמן שהכדור נגע לו במוחו, הריהו רוצה בדבר הזה; הריהו מתגעגע על האמת! את האחות הרחמניה אנטוֹנינה הוא תופס מדי פעם בפעם בידה ונושק עליה בשׂפתים לוהטות ובכל לבוו. “אצלנו – אומר הוא – אין מלאכים טובים, נחמדים ורחמנים כאלה בנמצא!” “אצלכם – אומר הוא – טוב יותר, הכול טוב יותר!” ואפשר שמזמן כבר היה זוכה להגאל מן היהדות הכבדה והמכבידה, ונשמתו שלו היתה מתרוממת על כנפי-קדושה אל אהבת-אלוהים ואל רחמיו הגדולים, אילמלא הפאנאטיזם היהודי, שאינו סר הימנו לרגע אחד! או שבּר-זבובא בא אליו לבקוּר, או אמו או אחותו, אין מניחין לו להשאר עם האחות הקדושה אפילו רגע אחד לבדו…
אימתי כבר יחדל השלטון היהודי בעיר ושלטונם בבתי-החולים שלנו?
מנקודת-ראות אחרת לגמרי מטיף את דבריו “העטלף”:
"שוב מעשׂה-שוד לאחר מעשׂה-רצח, עוד נשמה קאתולית נתלכלכה בדם, ובשמים בוכים המלאכים לפני כסאו של השם יתברך: אימתי יהיה סוף לדבר הזה?
ובגלל מה היה הדבר? בגלל כסף!
בגלל כסף בא נוצרי, שהוא חייב לאהוב ולמחול לכל אדם, לידי בכך שירה בעצמו ובאחרים… והמאבד-עצמו-לדעת שוכב בבית-החולים בידיו ובצפרניו החדות של האשמדאי, והכדור הסתתר אצלו במוח, כחטא המסתתר בנשמה, ואין הוא יכול אפילו רגע אחד להגיע לידי צלילות-המחשבה, להאנח אנחה מטהרת, במחשבתו לפחות לחזור בתשובה… והיצר הרע צוחק, והיצר הטוב עומד מרוחק בפינתו ומסתיר את עיניו… והשׂטן מן הגיהנום עומד מוכן ומזומן לעקור את הנשמה החוטאת מן הגוף החוטא, ולסחוב אותה אל הגיהנום לצער נצחי, ליסורים נצחיים, לאש נצחית!
ולא יקברו אותו אפילו קבורת-נוצרים, ולא יזו מים טהורים וקדושים על קברו, כמו חיה יטילוהו לשׂק ויקברוהו מאחורי הגדר…
ומי אשם בדבר הזה?
אל תחשבו כי אשמים חבריו, שבמשׂחקו אתם אבּד את הנדוניה שקבּל, לא “העופות הטמאים”, שבגללם עזב את אשתו הישרה-והכשרה, או אבא-אמא שלו, שלא לימדוּהוּ לעבוד ולחסוך ליום-צרה, ואף לא הוא עצמו עם כל פזרנותו. אשם בכל זה דאַרווין! אשמים כל אלה שנתנו יד לתרגמו ללשוננו! אשמים כל אותם שלימדו, כי מוצאו של האדם מן הקוף, ואין בו נשמה אלא כל-כמה שיש בחזיר או בבהמה לא טהורה אחרת. אשמים כל אותם שרוקנו את השמים מן הגן-עדן, מן המלאכים ואפילו מאלוהים עצמו, וציוו אפילו את הגשם, שירד לא מן השמים, אלא מן הענן! אשמים כל אותם שהפרידו את המצפון, את הישרנות, את המוסר, הפרדה גמורה מן הדת, וציון שיהא האדם מחפשׂ אותם בלבבו, בלבד, בלב האדם, מקום שהשׂטן עצמו תקוע עמוק-עמוק. אשמים כל אותם שאמרו, כי האדם לא נוצר להכנעה, לצער וליסורים, ולבד שיהיה מאושר בעולם הבא, אלא ציווּ לו לחפשׂ אושר בעולם הזה, בביב הכללי של כל התאווֹת, של משׂחק הקלפים ונשים מופקרות. אשמים כל אותם שלימדו, כי כל בני האדם שוים הם, וכי כל השׂפתים רשאיות לשתות מכוס היין, וכי כל הידים רשאיות להשתלח אל קערת הלביבות.
הם-הם האשמים, ועל נשמותיהם שלהם יפול הדם הנשפך, הם-הם הצללים החוטאים, המסתירים את השמש הקדושה של האמונה האמיתית…
כאן, בעולם הזה, אם סמרטוטרחציץ ישוב לאיתנו, ידבר עליו הקטיגור; בעולם הבא ידבר הקטיגור על דאַרווין, העֶקעֶל, בּאַקל וכלבים אחרים, שנשכו ונישכו את הנשמה הנוצרית מתוך האדם…"
ו“הפעמון החֵרֵש” מצטט את “העטלף” הישיש במדור “מתוך העתונות” ומעיר באותיות גדולות-יותר מצדו:
"דברים יקרים מפז ומיהלומים! אך מפני שסמרטוטרחציץ יצא מכלל סכנה, ובהרת-קיץ לא נהרג מיד במקום, הרי לבנו הנוצרי ניבּא לנו לאמור, שהאלוהים הטוב והרחמן יהיה טוב ומיטיב ומלא-חסד לגבי סמרטוטרחציץ, ומותו של סמרטוטרחציץ (שהרי ימים רבים לא יאריך עוד) יהיה לו לכפרה על עוונותיו.
לעינויי נצח יהיו נידונים רק אותם שהרעילו את העולם בפילוסופיה המזוייפת שלהם, והגלו את האדם אל המדבר של חוסר-האמונה".
"אין אנחנו – אומר הוא – תלויים בשום צד. על מצפוננו אין מכבידה אפילו פרוטה יהודית יחידה, אין אנו רוצים ואין אנו צריכים, ברוך השם, להחניף לשום צד, ואנו יכולים להביע את האמת כולה בפה מלא. אין אנו יודעים ואין אנו רוצים לדעת מי הוא סמַרטוטרחציץ זה, עד כמה היה מן האמונה הקדושה-הטהורה, מה היו חייו בחוג משפחתו וכמה חובות היו רובצים עליו. סמרטוטרחציץ שוכב על ערשׂ הדוָי, הוא חולה מחלתו אשר ימות בה, ואנחנו מאחלים לו דרך צלחה! אין אנו מאמינים, שהאלוהים יטריח עצמו לעשׂות למענו נסים ויביא לו רפואה שלימה, בשביל שבית-המשפט יהיה לו במה לעסוק ובשביל שהשערוריה הזאת, שאחד מן השליאַכציצים ירה ביהודי ואפשר גם חטף עוד ממנו כמה רובלים, תעבור שוב ותתפשט על-פני העולם! דבר זה מבקש בוַדאי האיזראַאֶליט הוַרשאי, הרוצה לעורר רחמים על עדרו. אם נייר-הערך הוא של סמרטוטרחציץ, הרי אבוֹד אבד, יהודי לא ירחם על האלמנה הנוצרית ולא על היתום, העתיד להיוָלד ולקבל בירושה שם נאה, כאות קין על המצח! אך לא זה העיקר. הדבר חשוב הרבה יותר מאלמנה עזובה או יתום או יתומה… ואין זה הגרוֹש הנוצרי הראשון ולא האחרון בידים יהודיות! חשוב הרבה יותר הדבר, שהבּנקאים היהודיים מעבירים על דעתם כמעט את כל הגברים שלנו, את כל בנותינו ואת כל נשותינו! הבנקאי היהודי מסיר אותם מן הדרך הישרה, הטובה, שולל מהן את כל המידות הטובות והנאות וכל המעלות, שינקו לתוכם עם חלב אמם, שעברו אליהם בירושה עם דם אבותיהם, ואת הדבר עושׂה הבנקאי לא בנשך ובתרבית שלו, לא ברמאותו שלו, זה הוא ענין בפני עצמו! עשׂו עושׂה הוא את הדבר הזה בחלון-הראוָה שלו, שבו הוא מעמיד לראוָה את היצר-הרע בדמות של זהב, כסף, תעודות בּאַנק וכל מיני ניירות-ערך. חלון-ראוָה כזה בעיר נוצרית עניה, רעבה, מדולדלת, הריהו גרוע יותר ממזבח-אלילים בבית-אלוהים הקדוש! והיכן הוא פותח את חלון-הראוָה שלו? ברחובות הבלתי-שקטים ביותר, במקומות שהם מלאים וגדושים פועלים, ההולכים אל בתי-החרושת וחוזרים מהם; נשים המטיילות או הולכות חוזרות מבתי-הכנסיות; נערים ונערות, הממהרים אל בית הספר או ממנו… כל אלה מתעכבים על-יד חלון-הראוָה של הבנקאי ועומדים ומביטים ופניהם מחוירות מתאוָה, והעינים נדלקות, והמחשבות הרעות שהיו רדומות במשך שנים, מתעוררות למשול, להשׂרר, להשתולל… הפועל הישר הולך אל בית-החרושת לעבוד, וחלון-הראוָה מלחש לו: שלח ידך! והוא הולך ומסית את חבריו לכל רע שבעולם! נערה עניה ומטפחת קרועה על ראשה הולכת אל בית-המרקחת להביא תרופה בשביל שכנתה הישישה החולה, והחלון-הראוָה מעכב אותה, ומלחש אל תוך אזנה: לכי שובי, החניקי את החולה, וקחי לך את צרור-כספה מתחת לכּר! אשה צעירה עוברת, הוי! כמה יהלומים יכולה היתה לקנות בעד הכסף הזה! ובעיניה משתלהב החטא! כבר היא יודעת, מי יתן לה כסף זה. בעלה וילדיה מצפים לארוחת-הצהרים, והיא סוטה מן הדרך הישרה, הולכת למקום שהולכת, מאחרת וחוזרת הביתה בנשמה שׂרופה אל סעודת-הצהרים השׂרופה… ונערותינו שלנו, עם תיקי-התוים מתחת לבית-השחי, שומעות כאן לפתע-פתאום מוסיקה אחרת, מוסיקה-של-גיהינום… ופקידינו לומדים כאן לשׂנוא את עבודתם בעד כסף מוּעט ולפשוט את ידיהם ליותר…
זה הוא הגיהינום, שפתח לנו יוּדא בעיר נוצרית, ועוד הכריח את הבּנקאים הנוצריים שילכו בדרכיו ויעשׂו כמותו! קצת מחלונות-הראוָה הנוצריים עולים עוד על היהודיים! הרי אי-אפשר להניח את כל סחר-הכספים בידים יהודיות, שירוקנו אותנו וינצלו אותנו כמצולה שאין בה דגים וישלחו את זהבנו וכספנו אל משיחם החדש, אל הדוקטור הרצל אל הבאַנק הקוֹלוֹניאַלי שלו!"
בחריפות הגדולה-ביותר אולי יצאה “חולצת-הכפיה”:
"אימתי כבר יגרשו את הסוחרים היהודיים מן השוק הנוצרי? ילכו וישובו כולם אל הגיטו, ושם יחנקו זה את זה!
הלאה, חלונות-הראוָה היהודיים! ואל נא תחשבו, כי אלה הם חלונותיהם של בר-זבובא או של בר-כדורא. למחר תמצאו אותם פושטים יד מאחורי חומה וגדר. שלוחיה של הקהילה היהודית הם, של אליאַנס איזראַעֶליט, של הקרן היהודית, של הבּאַנק הקוֹלוֹניאלי! לא לחינם מורגש בשנים האחרונות מחסור רב כל-כך בכספים! ד"ר הרצל עצר את האשראי והוא אוסף 25 מיליון דוֹלר, בשביל לקנות את ארץ-ישראל מידי השׂוּלטן! וארץ-ישראל אינה אלא אמתלה, התכּוון מתכּוונים הם לקבר הקדוש, שהם מבקשים לחללו, או להטיל עליו מס יהודי, כמו שעשׂו לפנים ברוסיה הקטנה!
היום ההוא אינו רחוק! דבר זה מרגישים אנחנו ומרגישים אחרים, נוצרים שאינם עוצמים עיניהם מראוֹת! ולא רחוק היום, שבו כל זה יגָלה, ואותו יום – אוי לבית-הקהילה (רחוב גזשיבּוֹבסקה 26), אוי לכל הציונים, אוי לנתנזוֹנים ואוי לגרוֹסגליקים!
אין אנו משסים, חס וחלילה, למעשׂי אלימוּת, אך הלבבות הממורמרים מתפקעים, ולידי מעשׂים טובים אין הדבר יכול להביא".
כעבור כמה ימים כתב “רץ-הרחובות”:
סמרטוטרחציץ איננו עוד בין החיים!
האל הרחמן גאל אותו משגעונו הנורא!
שהיה משוגע – דבר זה כבר ברור וּוַדאי עכשיו כאור היום. והראיה הנצחת לכך – הכנסיה נתנה רשות לערוך קבורה קאתולית!…
אנו צדקנו, דברינו נתאמתו! כדורו של בהרת-קיץ עדיין לא נמצא!"
סבתא יחנא / י"ל פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
צלצול בפתח, כמו בשעת דליקה; והדלת נפרצת, כאילו דחף אותה אדם שיש לו שלושה דבּוקים בגופו.
מה אירע? סבתא יחנא מן “הערים והעיירות” באה והגיעה!
– ברוכה הבאה, סבתא! שבי נא!
אני מרמז לה על כסא, אך היא מחפשׂת בעיניה ספּה…
– אין לי, סבתא!
היא מחייכת, מתיישבת בכורסה, הכורסה מצפצפת מתחתיה, בוַדאי מרוב נחת…
רגע אנו יושבים כך בשתיקה, זה כנגד זו, ומסתכלים זה בזו.
סבתא יחנא לא נשתנתה: יהודיה, בלי עין-הרע, גבוהה, אבל כפופה. במקצת, שלא לדחוק את רגלי השכינה, ובמקצת סתם-ככה – וכי כיצד זה אדם מחזיק עצמו גבוה כפי שהוא באמת? ומלבד זה: דאגת-פרנסה, צער גידול-בנים – נכדים ונינים: רבים באו לעולם, רבים יצאו מן העולם, רבים נתפזרו על-פני העולם ורבים עדיין תלויים כריחים על צוָאר… אף גם צעירה איננה עוד!
מה היא רואה בי – דבר זה אינני יודע! אך אני אינני יכול לשׂבוע די ממראה ומחוּדד, העינים עודן אפורות, אך מימיות ביותר. צא וחשב, כמה דמעות שפכו, כמה לילות מנעו שינה מעצמן… הן מביטות ברצינות אך לא בתקיפות, ואפילו בחומרה לא, ובאותן העינים העיפות והיגעות, כמו להכעיס לרוב השנים, מתעוררים לרגעים ניצוצות מופלאים; בין הקימוּטים שעל הפנים מתחיל מרצד זוהר שקט; מתפשט חיוך דק, עדין… הרבה אהבה, מעט-מזעיר לגלוּג – אך אותה שעה סבתא יחנא מרכינה את ראשה ומנגבת את הניצוצות ואת החיוך מעל פניה ביד גרמית ויבשה.
לבושה של סבתא יחנא הריהו כפי שהיה לפנים, בשנים שעברו: שביס משוּבּץ אבנים טובות, מטפחת-חזה ורקומים עליה נשר של זהב וכל מיני ציצים ושושנתות מסביב, על צוָארה מחרוזת של אלמוגים; ומעל המחרוזת משתלשלת ויורדת טלטוֹלת, שעם כל תנועה מתנועות גופה של סבתא יחנא, היא מיטלטלת וסונטת בחטמו של הנשר הרקום שעל-גבי מטפחת-החזה.
מתחת לשביס מציצים החוצה תנוכי-האזנים שאינם-נקובים; העגילים, ולאמיתו של דבר: העגליוֹנים, לפי שהם גדולים וכבדים ביותר, תלויים משני צדי השביס על שני קישוּרים, מתנודדים לכאן ולכאן מתוך חרוּת גמורה, וכל דבר שאומרת סבתא, הרי הם מסכימים לה ועונים כנגדה: הן-הן, הן-הן!
– מה שלומך, סבתא יקרה? – שואל אני אותה ברוב חבּה, לאחר שהסתכלתי בה כל-צרכי.
– ככה – משיבה היא בחיוּך – רבון-העולם כהיום הריהו מי שהיה רבון-העולם אתמול ומי שיהיה רבון-העולם למחר – חיה אנוכי!
– ובאת אלי, סבתא יקרה, בשביל לספּר לי מעשׂיות?
– לא, חתולי הכשר שלי! מעשׂיות חדשות הרי אתה בודה בעצמך מן הלב!
– לא אני, סבתא יקרה! לא אני. כפי שאני קונה, כך אני מוכר!
– ואתה עצמך, נרתיקי וצרורי שלי, לא נאה לך לרדת לפעמים ולבוא אל סבתא? כבר שכחת את עוגיות-השומשמין שלי, את צפּחיות-הדבש, את סוכריות-הגבישים?!…
– לא שכחתי, סבתא יקרה! אפילו אזני-המן שלך נראים לי לעתים קרובות ביותר בחלום-הלילה! בכל גלגולי שלי, ובפרט מזמן שנגזר עלי להתגלגל בדבוֹרה, מתגעגע אני עליך! ורוצה הייתי ללכת אחריך צעד בצעד, בפולין, בליטא, בבּסרביה, בגליציה, ברומניה – – אלא שאינני יכול!
– מי שרוצה יכול!
– לא, סבתא יקרה! זוכרת אַת אֶת החיות שפגע אלכסנדר מוקדון בדרכו? החיות היו קשורות בחבל אל הקרקע… מתנועעות היו, אבל במקום אחד. להרחיק הרבה אי-אפשר; וכשמכרסמים את החבל ומפסיקים אותו – נפסקת מיד החיוּת! בא המות!
סבתא יחנא מתעוררת בשׂמחה:
– אתה מאמין בזה?! בחיותיו של אלכסנדר מוקדון מאמין אתה? אָמוֹר אמרו לי…
– אין הדברים אלא דברי-משל! כוָנתי היתה לסוס בבית-האולפן לרכיבה: במעגל עצמו גם-כן אין חופש; השוט שורק ומצפצף ומזכיר. אך לצאת מן המעגל אי-אפשר בשום פנים… יד חזקה מחזיקה בחבל! פרנסה, סבתא יקרה!
– מסכן שכמותך… אף אתה בענין פרנסה. הוי, סדנא דארעא, כנראה, חד הוא! מפני מה אין הנכדים שלי כותבים לך קושט, דברי אמת?
– וכי יודע אני? צער רב, סבתא יקרה, הם גורמים לי בדבר הזה… אפילו בבּית מרמים אותי! הנה כתבתי בדבר “לינת הצדק” בוַארשה: וכּוּחַ בענין מגיד; אין מקבלים ציונים שחלו! זוכרת אָתּ?! ומה מתברר? “לינת הצדק” אין לה כלל מגיד, לא היה שום וכּוּחַ, ציונים חולים מקבּלים לינוֹת. כל שאר חולים… לא דוּבּים ולא יער! אפילו הרב משעֶדליץ, אומרים, סבתא יקרה, אף הוא אינו שחור כפי שתיארתי אותו! או רבנים אחרים!
– צחוק הוא! – מחייכת סבתא – האם אתה חושב כך באמת ובתמים?!
– בנאמנות, סבתא יקרה!
היא משתקעת בהרהורים, ובעוד אני מסתכל בשביס שעל מצחה, עולה בדעתי לשאול:
– אמרי נא, סבתא יקרה, פנינים אמיתיות?
– מי, הרבנים?
– לשביס אני מתכּוון…
היא נאנחת:
– לא, דבוֹרתי-יקירתי… את האמיתיות כבר מזמן מכרתי – אותן הוצאתי לפנים לצרכי מחלתו של הזקן שלי…
– מה שלומו של הזקן ומה מעשׂיו?
– עובר-ובטל, המסכן!
– ומה בריאותך אתּ, סבתא יקרה. באת אולי אל רופא?
– באתי כמה שאלות לשאול אותך!
– שאלי, סבתא יקרה!
__________
היא מרכינה במקצת את ראשה, מסתכלת בי בכוֹבד-ראש ואומרת:
– הזכרת את הרב משעֶדליץ!… אמור לי, בבקשה ממך, מה זה פתאום נתת עינך דוקא ברבנים, דבקת בהם כזפת של סנדלרים! אני קוראת את דבריך! מה אעשׂה? את הטייטש-חומש עם כל התחינות כבר אני יודעת בעל-פה! – ורואה אני, דבּוּק הוא שנכנס בך. מן גלגוּל של מגיד-מישרים! ולא של מגיד רע כלל וכלל! להגיד לאדם פשעו, להטיף מוּסר, יודע אתה יפה-יפה! אך כלום תמו חוטאים מן הארץ ורשעים אין עוד חוץ מן הרבנים? וכי גרועים הרבנים יותר משאר כל בני אדם?
– לא, סבתא יקרה, גרועה יותר אינם! אך התקלה היוצאת מהם גדולה יותר, חילול-השם גדול יותר!
– כך נדמה לך!
– לא, סבתא יקרה! אמת לאמיתה היא, והרבה טעמים לדבר!
שמעי נא, סבתא! אם מישהו אינו נזהר באש, דרך משל, הרי הוא משלם קנס; אך מה דינו של שומר-הלילה עצמו, שהוא מפזר ברוח ניצוצות ממקטרתו באמצעיתו של הרחוב ובסמוך לגגות של קש?…
– נו, בוַדאי.
– או כבשׂה-סתם שהיא תועה! אמנם, חבל מאד על הכבשׂה! אף-על-פי-כן, רק כבשׂה היא! או שתחזור, או שיטרפנה הזאב! אך מה דינו של הרועה עצמו, שהוא סוטה מן הדרך?
– בוַדאי – מודה סבתא – הוא מטעה את כל העדר!
– וחילוּל-השם, סבתא, אף הוא גדול יותר! אם יהודי פשוט חוטא, בין שהוא חוזר בתשובה ובין שאינו חוזר בתשובה, הריהו חוטא בעצמו ולעצמו; אבל אם הרב עושׂה כן, השומר שהעמידה התורה על-יד הפתח, מה הבריות אומרין? כך התורה אומרת! על כל פנים, כך התורה מתרת! כל מה שהוא עושׂה, לא על דעת עצמו הוא עושׂה! ספר הוא כותב ומצדיק את מעשׂיו כל זמן שהוא חי ובני דורו חיים, הרי העולם קוראים ומחייכין… לאחר שנים, הדור הולך ואיננו, הרב נעשׂה קדוש ומקודש, וספרוֹ מטפס ועולה ונדחק אל תוך ארון הספרים בבית-המדרש!
– האם זה באמת כך?
– בוַדאי! יהודי פשוט כשהוא חוטא, הריהו מקבּל, לפי גודל החטא רבב על נשמתו, פגימה גדולה או קטנה! ואפילו הוא מקבּל חטוטרת? גם במשפחה מהודרת מזדמנת חטוטרת!
– מסכן! – נאנחת סבתא יחנא, משפּילה עיניה ומשתקעת בהרהורים.
פתאום היא מגביהה את עיניה ונעשׂית מליץ-יוֹשר.
– שומע אתה, זמזמן שלי, גם אצלם לא טוב המצב! אצלנו במסחר, כל מה שהסחורה פוחתת והולכת, החנונים מוסיפים ובאים! ואצלם כל מה שהתורה פוחתת והולכת, הרבנים מתרבים יותר! לא הכל יכולים לעשׂות סחורה במי-סודא! ולפיכך יש באמת שלושה רבנים על כל עיר…
– ולפיכך קונים את התורה במכירה פומבית! ושׂורפים אותה באשה של מחלוקת…
– דלוּת עושׂה פסלוּת, דבורתי שלי! הרעב אינו מעורר לטב!…
היא שוקעת עוד יותר בהרהוריה; העינים האפורות מתעטפות דוק של ערפל… אני מבקש להשׂיא אותה לענין אחר ופותח בשאלה:
– מפני-מה היהלומים שבעגילים שלך נראים נטולי-חיים כל-כך… אין הם מפיצים כלל שום אור ושום גוָן!
– לא אבנים אמתּיות הן, חתלתולי שלי! בתמוּרתן של האמתּיוֹת פדינו בנים מן הצבא…
_________
סבתא יחנא מוציאה מן הכיס שבשׂמלתה התחתונה מטפחת-אף גדולה ומנגבת את מצחה…
– על יהודים טובים, אומרת היא, אינני רוצה לדבר עמך כלל וכלל, הרי אין אתה מאמין בשום דבר!
– סבתא יקרה, כך אמר לך בוַדאי שׂונאי שלי. אני מאמין!
– במה, חתולי שלי, במה שעיניך רואות? אם-כן, מכּירה אני אחד שהוא פילוֹסוֹף גדול ממך – להבדיל, עוזרו של החובש! ההוא אפילו כשהוא כבר רואה את הרוּבּל, אין הוא מאמין למראה עיניו; עד שהוא מקבּל את הרובּל לתוך ידוֹ ממש! אז הוא מאמין… ואתם כולכם כאלה, כך אתם מאמינים…
– לא כולם… אחרים, סבתא, מאמינים!
– במה, כתונת-פסים שלי?… דבּר דבּורים ברוּרים!
– במה? יהיה לי קשה להסביר לך, סבתא יקרה! אך נַסה אנַסה! שמעי, אני מאמין בצדם האחר של הדברים!
– מה הוא זה? מה מַסכת היא זו, שלא שנינו כמותה? במין בּטנה של המלבוש אתה מאמין?
אני מתחיל חושש, שנפלתי בפּח!
– אנַסה להסביר לך, סבתא, אך במשל!
– אדרבא, דוקא במשל! במשלים אתה מצליח לפעמים!
וכך אני מסיח עם סבתא יחנא:
– האם יודעת אַתּ, סבתא – כך שואל אני – כיצד נוהג כלב כשהוא רואה מראָה?
– שאל אותי מַשהו, שנקל יותר להשיב עליו!
– אם-כן, אומַר לך אני, סבתא יקרה! כלב שרואה עצמו פעם ראשונה במַראָה, הריהו מתעבּר וכולו רותח מכּעס. הוא נובח נביחה גדולה וקם וקופץ כנגד המַראָה! אם יניחו לו, הריהו הופך את המַראָה לגל של שברי-זכוכית! יש לך מראָה, סבתא?
– מַראָה אפשר שיש לי, אבל כלב על-כל-פנים איני מגדלת בתוך ביתי!
– זכר לטיט! לא מעט סבלנו מכלבים! אך משום מה כועס ומתכּעס הכלב? הוא סובר, כלב אחר הוא רואה!
כלב גם הוא כלל גדול נקוּט בידו: כלב אחד בּבית ולא שני כלבים בבית, שאם לא כן המנה האחת מתחלקת לשתים!
אך הכלב הרי מטבעו חכם הוא, והריהו קופץ כך ומגרד בשיניו ובצפרניו עד כדי-כך, שנודע לו ומתחוור לו, שהכלב הזה, כלומר הוא, והכלב ההוא, כלומר זה שבמַראָה, שניהם אינם אלא כלב אחד! והוא נרגע והולך, אלא שמכאן ואילך הוא שוכח את המַראָה ומשכּיח אותה מלבו!
– ויפה הוא עושׂה – אומרת סבתא יחנא – הלוַאי ועשׂו כך גם כלותי נשי-בני ושכחו אף הן את המַראָה…
– דבר זה, סבתא יקרה, כבר ענין אחר הוא! אך האם נתת דעתך על כך, סבתא, כיצד נוהגים נכדיך הקטנים במַראָה?
סבתא יחנא מסמיקה מרוב נחת.
– נכד אחד יש לי – אומרת היא – שלמען המַראָה הוא מוכן לותר גם על לביבות מלוּבּבות! אפילו הוא עומד באמצע בכיתו, אם אך מקרבים אותו אל המַראָה – מיד עיניו הדומעות מצחקות, משל לחמה הזורחת בשעת גשם-קיץ! ואילו ראית, כמה הוא שׂמח, טופח בידיו הקטנות, צוחק וצוהל! כמה הוא נמשך אל המַראָה, מחדד כנגדה את שׂפתותיו האדומות ומבקש לנַשק את “הבּוּבוֹנת” שבמַראָה!…
עצבות יורדת עלי…
– אהבי אותו, סבתא יקרה! – אומר אני. – הוא יהיה אדם טוב, נכדך זה! הוא מחייך, הוא אוהב את זולתו, את זה שבמַראָה, את חברו! אם יהיה אדם מאושר? איני יודע. אבל אדם טוֹב וַדאי יהיה. – ונכדיך האחרים?
– שוב יש לי נכד, שטבעו אחר לגמרי! אין הוא מחייך כנגד המַראָה, אינו טופח בכפות-ידיו, אלא רוצה הוא כבר לדעת, מה יש ומה נעשׂה בצדה האחר של המַראָה! הוא שולח את ידיו אל המסגרת, מבקש להזיז, להרים… מושך עצמו אל הצד, מבקש להכניס ראשו ולהציץ אל מה שמתחת, מן העֵבר האחר! ואם אין מניחים לו לעשׂות כרצונו, הריהו בוכה – ספינה מטוֹענת זבדה ושמנה אבדה לו בים הגדול! ואין הענין הזה נמאס עליו כלל!
– זה הקטן גדול יהיה, אדם בתפארתו, סבתא יקרה! אדם, המבקש לראות מה יש מן העֵבר האחר, מן הצד העיקרי!
– לראות את קוּרי-העכביש של המַראָה שלי? – צוחקת סבתא יחנא.
– אל נא תצחקי, סבתא! במשל אפשר שיהיו בו רק קוּרי-עכביש, אבל אדם רוצה נכדך להיות! את עצמו עדיין אינו מכּיר, וכבר הוא מבקש לדעת, מעין בא ויוצא ההוא… אפשר הוא נושך גם את כף-רגלו?
– דבר זה לא… בלשונו – יארע שהוא נושך לו! – מחייכת סבתא.
– עדיין הוא נושך לפעמים בלשונו שלו, וכבר אין מנוחה בנפשו; מהיכן באה אי-מנוחה זו?
– סקרנות היא!
– סקרנותו של האדם בלבד! כלב אינו עושׂה כן, אף לא החכם ביותר! אף לא הכלב המאוּלף והמאוּמן ביותר, ואף לא כלב עושׂה-נפלאות! הצד האחר של הדברים אינו נראה להם אפילו בחלומם! ואנחנו כולנו, סבתא, משולים לתינוקות; העולם, סבתא, משול למַראָה – –
– הנח לי אהובי שלי – אומרת סבתא ומניעה ידה; דבר זה אינו בשבילי, לא לפי כוח-תפיסתי… זקנה מדי אני!
סבתא יחנא משתקעת שוב בהרהורים. אני רוצה לשעשע אותה ושואל:
– והנשר שלך, סבתא יקרה, באמת זהב טהור?
– היה היה - מתעוררת היא – בזמנים הטובים, בשעה שגם העטרה בטליתו של הזקן שלי היתה גם כסף טהור, גם זהב טהור… כיום הזה – –
– להיכן נעלם הכל?
– בן גאלנו מעבודת הצבא! אפילו את כלי-השולחן של כסף מכרנו! ואת הכסף והזהב מן הטלית פרוֹם פרמנו, וזהב-ניצוציות מדומה רקמנו במקומו…
באמצע דבריה משתלט עליה קוצר-רוח:
– אך למה לי כל דברי-השטות הללו… משל לכאן, משל לשם – מה ענין המשל אל היהודים הטובים?
– הדבר הזה, סבתא יקרה, אף הוא נובע מן המשל! האם יש לך איזה נכד רופף, סבתא?
– וּלואי ולא היה לי, כשם שיש… הרגלים, מסכן, מעוקמות אצלו…
– מה היה, איפוא, אילו בא הנכד הזה, סבתא, בוקר אחד בהיר וישב במטתו, וספּר לנכדים האחרים ספור-מעשׂה כזה:
באשר-בכן, מספּר הוא, בלילה בא מישהו ועורר אותו, נניח שהוא מתאר בספוֹרוֹ, כי מלאך בעל-כנפים בא ועוררו (ואתּ כל הלילה כולו לא עצמת עין, ויודעת יפה שלא נשמע בלילה שום קול ולא היה כּל זיז וכל ניע, את יודעת שהוא ישן כל הלילה כולו!) והוא קפץ מעל המטה (ברגליו המעוקמות, החולות!) ורץ אל המַראָה והתמתח אליה והשׂיג אותה (ואַתּ יוֹדעת, כמה קטן הוא וכמה גבוהה המַראָה) והפך אותה על פניה (ואַתּ יודעת, שאין לו כלל הכוח לכך, ואפשר שלעולם לא יהיה לו)… וראה שבצד האחר כתוב בכתב-מלאכים (ואַתּ יודעת, שאין הוא יודע אפילו כתב רגיל של עברי-טייט"ש!) באש שחורה על-גבי אש לבנה – –
– רבונו של עולם! – צועקת ואומרת סבתא יחנא, צוחקת למחצה ופוחדת למחצה – שׂערות ראשי תסמרנה עלי, מה סופו של הדבר הזה?
– עדיין אין הדברים גמורים, סבתא יקרה! הוא מסַפר, מה כתוב שם בכתב-המלאכים!
“שם כתוב – אומר הוא – שהוא-הוא הילד הטוב ביותר מכל הילדים… וכל הילדים חייבים להצפין בשבילו ולתת לו את כל צפּיחיות-הדבש, את כל סוכריות-הגבישים, ואפילו את הכעכים של סעודת-הבוקר!…”
– כך! – אומרת סבתא – אם-כן, הרי אין זה אלא רמאי מלידה ומבּטן! שכזה – אומרת היא – הרי הייתי מלקה אותו במקל וברצועה!
– אַל נא תחפזי, סבתא שלי! לא במהרה כל-כך מותר לקחת מקל ורצועה ולהלקות! אפשר מין מחלה היא!… ילד חולני, ויש לו חלומות חולניים… צריך רופא להזמין, אפשר צריך להוליכו אל ההקדש ולהניחו שם… אפשר מין מחלה הוא זה, רופאים יודעים מחלות כגון אלה!
– כך?
– ודבר זה, סבתא יקרה, הוא הוא שאני אומר; יהודים טובים צריכים לרופא. חולים – ילָקחו אל בית-החולים, אל ההקדש, רמאים – במקל וברצועה! מלקוּּת ארבעים יתיר אחת! שכן “כלחוך השור” ילחכו את כל עריך ועיירותיך, ולא יניחו פאת-עשׂב ירוקה אחת!
________
ושוב משתקעת סבתא יחנא בהרהורים, ואני שואל:
– והטלטוֹלת שלך, המשתלשלת מן המחרוזת?
– מה ערכה ומה שוֹויה, אסימון ישן שחוּק! באדרכמון האמתּי, בצרוּף כל כלי-הבית ומעט בגדים, שילמנו בעד נכד שלש מאות רוּבּלים קנס… ועוד חסד עשׂה עמנו הקדוש ברוך הוא שהסכימו לקבּל את הקנס…
כבר אני חושש לדבּר על תכשיטים ושואל:
– ואַתּ סבתא, יש לך פנאי בשביל שאלות כאלף במיוחד לבוא לכאן?
– אם יש לי פנאי? וכי מה יש לי עוד, חוץ מפנאי? וכי מה יש לי לעשׂות, חתלתולי-אהובי שלי?!
– וחנות-האריגים שלך? הרי היתה לך לפנים, סבתא יקרה, חנות גדולה של בדים ואריגים?
היה היתה לי! משוּלה חנות למינקת… מיניקה, מיניקה, עד שהיא מצטמקת… הילדים ינקוּ, גדלו, התחתנו… קנס שילמתי – הכל מן החנות היחידה הזאת. ונצטמקה באמת! החנות הגדולה היתה לחנות קטנה, לקטנה ביותר… ואחר-כך דוכן של סחורה, שולחן קטן, סל-נצרים – עד שנסתיימה בלא-כלום!
– ו“צרור” השארת לך, סבתא?
– וּלוַאי והיה לי שׂכל לעשׂות כך!… הבנים והבנות, אף הם מצבם לא טוב… הנכדים, כנגדם, אפשר יהיו לאנשים… אנשים חדשים… לא נפדו מן הצבא, בלא בלבולי-מוח, אלא עובדים! זה אצל בעל-מלאכה וזה בבית-חרושת… לא כולם, אבל רובם עובדים… רבים מהם הלכו בדרכי אבותיהם, כמאמרם, מעשׂי אבות ירשו בנים, רבים נתפזרו על-פני העולם…
– תבוא הברכה במעשׂי ידיהם! ואַתּ, מה מעשׂיך אַת, סבתא יקרה?
– מעט אני משגיחה על הזקן… מעט אני סורגת פוזמקאות… אוֹפה עוגיות-שומשומין בשביל הנינים… וליום-טוב – כמלפנים, צפּיחיות של דבש… ובלבד שחיים, ובלבד שממשיכים, וברוך השם יום-יום! ועכשיו הרי אני כאן…
וכיון שכבר אני נמצאת כאן, הייתי רוצה לשאול, אבל כבר לא אותך, בדבר שגרוֹנוֹת… אך אתה הרי אין אתה מאמין כלל ברופאים!
– אני מאמין, סבתא יקרה – יש בהם הרבה אנשים ישרים וכשרים! אני אֶמצא לך אחד מהם!
– יש פנאי, עוד נתראה.
בינתיים היא נפרדת מעלי.
אני מלווה אותה, וכבר אני רוצה לסגור את הדלת, אך על הסף היא פונה פתאום ואומרת:
– יודע אתה, מה אוֹמַר לך? התקנא אין אני מתקנאה בך… תמיד עם המטאטא ביד!
– מה אפשר לעשוֹת, סבתא יקרה? כל מקום שהמזל מעמיד את האדם, שם הוא עומד ושומר!
– ואפילו “דבורה” – מחייכת היא.
– הרבה שלוחים למקום – ואפילו דבורה.
אלוהי, עד שלא נוצרתי / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
לא אני בלבד אדם ירא-שמים אני ומתפלל, אלא גם מעשׂי-ידי, הפיליטון שלי “בערים ובעיירות”, אף הוא פותח בתפילה! אך נחתך לו חבל-טבּורו, מיד הוא משלב את שתי ידיו זו על-גבי זו ופותח את פיו הקטנטן ואומר בלשון-הקודש:
– אלוהי,
עד שלא נוצרתי אינני כדאי!
ועכשיו שנוצרתי –
כאִלו לא נוצרתי!
יש בזה מעט מן החרוז, אך כנגד זה הרבה מן האמת!
על מי משפיע הפיליטון? מי שומע לשׂכל מליו ומתקן את דרכו? הנפגע קופץ וצועק ככרוכה: עלילה היא! ומי שלא לו נתכוונו הדברים – מהו אומר? הנה, מימרה נאה! ואדם שהשׂכלתו נאה וחינוכו נאה מצמצם את שׁפתותיו הבלות ואומר: פוֹי.
אדם שהשׂכלתו נאה וחינוכו נאה אינו זקוק למגיד-מישרים! ההוא יש לו מצפונו שלו, מצפון נוח וטוב, כחתלתול-בית צחור ומחונך יפה ומקוצץ-צפרנים תמיד, שלעולם אינו שׁורט, אלא מלטף את הנשמה!
***
האדם יש בו גוף ויש בו נשמה. לכאורה, הרי הנשמה עיקר, אף-על-פי-כן יוצא ההפך מזה. כשהגוף סובל סבל כלשהו, מיד מרגישה בזה הנשמה והאדם רץ למקום שיש לרוץ, לעקור שן, לחתוך גדוּל מיוּתר, לשׂרוף בברזל מלוּבּן בשׂר-חי שעלה במקום מן המקומות… לשאול בעצמו של רופא, לאיזה מקום-מַרפּא לנסוע. אך ברחובה של עיר לא תראו לעולם, או לפחות רק לעיתים רחוקות ביותר, אדם מהלך בשלוָה ואֵבר מאברי גופו מרקיב והולך!
אך נשמות מרקיבות, נשמות שיש בהן גדוּל זר, אותן תמצאו על כל צעד ושעל. ומפני מה? מפני שהגוף יש לו מי שידאג לו, ואילו הנשמה אין לה מי שירגיש בחליה וידאג לה.
כשאתה פוגש חברך ברחוב ואומר לו: מפני מה פניך רעים כל-כך? הרי הוא מקבל את דבריך כמטבע כשרה, כאות-דאגה מצד ידי, ונותן דעתו על רוע פניו. אך נַסה נא ואמור למישהו: “משום מה נשמתך שלך חיורת כל-כך, אפורה כאֵפר או ירקרקת כעין הרקב או צהבהבת כעלה נובל בסוף ימות-הקיץ?” – אם לא על פניך יברכך, אם לא באבי-אביך יקללך!
***
בקול רווה-רחמנות אומר אני לאדם שתלמודו נאה וחינוכו נאה: “שמע, אירע לך, שישנת זמן מרוּבה… בשיר-זמר זר יִישנו אותך, ואתה הוספת לפזם בשנתך את הפזמון הזר השטוּתי… ובשעה שאתה היית ישן ומפזם את הפזמון הזר הטפּשי, בא יתוש אחד של נחושת ונכנס באפך, ומן האף אל קדירת המוח, ובמשך הזמן נגס ואכל חטיבה הגונה מתוך הקדירה הזאת, ואתה הוספת לישון ולפזם את הפזמון הזה האוילי, עד שהעירו אותך רעש וצעקה: ביתך בוער! ואתה התעוררת חצי-אדם, עם מחצית-המוח, ופקחת זוג עינים אויליות, ופערת פה רקוב (בשעת שנתך הממושכת אבדו לך השינַים) ואתה מוסיף לפזם את שיר-הערשׂ שלך, וכולך רועד מפחד, ואתה מדשדש במקום אחד ככבשׂה תועה, סחור-סחור, סחור-סחור” – –
ובקול רווה-רחמים מוסיף אני ואומר לו עוד, לאדם המחונך יפה בעל המוח האכול-למחצה: “חדל מלשיר את שיר-הערשׂ… עת השירה עברה משכבר… הא לך, קח ריחה של טבּק, ותזוֹרר כהלכה והיתוש האוכל את מוחך יצא מחטמך והרפא תירפא!”
והוא מתכעס!
צפורן בקטנה שבאצבעותיו כשהיא נקרעת שלא כראוי, הריהו הולך לרופא שיעשׂה לו נתּוח, וכשיושב היתוש בקדירת-מוחוֹ ואוכל וכבר אכל כמחצית הקדירה, אין מרגיש בדבר והוא שר ומתכעס כשמבקשים להביא לו רפואה!
***
וכשאני פוגע ביהודי גלותי פשוט ואני נגש אליו ואומר לו: “צא מתוך המלונה!” הריהו מעמיד בי זוג עינים תמהות! אומר אני לו: שמע, אתה ישנת… סבלת וסבלת כל-כך הרבה, עד שנרדמת וישנת… ובשנתך היית נאנח, ולא שר בשירים… שיריך-אתה שכחת מזמן-מזמן מחמת רוב צרות, ושירי זרים לא למדת לשיר… אך בשעה שישנת באה לילית היפה והנוראה והטילה עליך כשוּף. היא כרכה לך שלשלת-ברזל על צוָארך, בשעת שנתך, סחבה אותך והביאתך אל מלוּנה צרה ואפילה ואמרה: היה כלב! ונתוּן לכשוּף שהטילה עליך, ענית ואמרת: הרי אני כלב! ואת לשונך שירבבת, וזבובים צדת, או בלילות בהירים כנגד הלבנה נבחת…
אך מפני שלא שרת שירי-נכר, לא היתה לו לכשוּף שליטה על נשמתך. היא רק התכרבלה והצטמקה והסתתּרה אי-שם עמוק-עמוֹק במוח או בלב, שלא תפּגע במחשבות כלבּיות, שלא תשרבב לשון בשביל לצוד זבובים!…
היהודי קורע עוד יותר את עיניו ואני מוסיף ואומר:
– שמע, מציד זבובים אי-אפשר לו לאדם שיחיה.
וללחך מפנכאותיהם של זרים אין זה כבוד לאדם.
ומלוּנה אפילה אינה בית-מדור לאדם – ואתה אינך כלב!
אתה עוּרה רק, ותתעורר גם נשמתך, היא תתפשט בכל הגוף ותגרש את המחשבות הכלביות – ואתה תחזור ותהיה אדם – –
משיב הוא לי:
– לא תצליח להסיר את לבי מעל בני-מיני, כלב אני ומנאמנותי לא אזוז!
והוא מראה לי – את שיניו!
***
במורד ההר, אל אחיו העני שבעמק, רץ מר איש-טוֹב. בקושי הכרתי את דמותו בצל-הלילה העובר; ביום הוא מפחד מפני אשתו, הארוּרה הזאת מיוחסת היא, אותו היא סובלת בדוחק גדול; ושם קרוביו העניים אל ייזכר ואל יפּקד לפניה! ועמוּס ומעוּמס הוא, איש-טוֹב, צרורות ושׂקיקים לרוב. צרור קטן סוּכר, קמצוץ קפה, זוג מכנסים ישנים, צילינדר מקוּמט – מתוך כיסי-מעילו מזדקרים עוד בקבוקים – מעט רפואות, על כל צרה שלא תבוא, מעט מעשׂי-מרקחת, במיוחד בשביל הילדים – מעט סוכּריות…
בכיס-החזה, בטוח אני, הוא נושׂא עוד כמה כרטיסים לפחמים, החורף מתקרב; מחצית התריסר כרטיסים לארוחות צהרים ולחם ותמחוּי… ותריסר שלם של כרטיסים בשביל כל המשפחה לבית-המרחץ!
מסכנים – הם זקוקים לכך… העניות אינה מביאה לידי נקיון…
וחיוּך מתוֹק של רחמנות מרחף לו מסביב לשׂפמוֹ; ומרגע לרגע הוא נושׂא עיניו לשמים, כאילו הוא מעיד על עצמו את הכוכבים, שהוא עושׂה כל מה שבידו לעשוֹת – – –
– איש-טוֹב – תופס אני לו בידו – משום מה אין אחיך יכול לדאוג לו בעצמו?
– אחי? משום מה? – מגמגם הוא. – משום מה?
– כן, משום מה?
– משום שבמשך שנים רבות – משיב איש-טוֹב – לא פתח חלון בביתו ולא נשם אויר צח… והוא גר בעמק, בעמק השפל והרטוב… לעלות בהר מתיירא הוא, ראשו מסתובב לו למעלה, אומר הוא, והבית מלא קורי-עכביש, ומתעופפים העטלפים, ומסתבּכים בשׂערות-ראשיהם של בני-הבית…
– יודע אני – אני משיבוֹ – אחיך המסכן חולה בנשמתו. לעלות בהר אינו רוצה, לאויר צח אינו משתוקק… קוּרי-העכביש, סובר הוא, עשׂויים חבלים של ממש, כמוסרות העגלה, והוא בידיו החלשות לא יעצור כוח לנתק אותם… העטלפים, חושב הוא, נשרים הם, והוא חרד, שמא חס-וחלילה יפצחו את מוחו ויאכלוהו…
– יודע אני – הריני מוסיף ואומר – הרי גם אתה בין קורי-העכביש נולדת, בין העטלפים גדלת – מי שיחרר אותך?
– מי? אני היה לי מעט שׂכל…
– מר איש-טוֹב, שמא תתן לאחיך לא צדקה, אלא שׂכל? השׂכל יבריא אותו יותר מאלה התרוּפות שאתה נושׂא בכיסך. צדקה דרכה שהיא יורדת לצרור נקוב… לתת שׂכל, לגלות את האמת, ללמד – זוהי ברכה, זהו נס-אלישע, אסוּך-השמן שאינו פוסק, אלא ממלא את כל הכלים שבבית ואף הוא עצמו נשא מלא!… אמור לי, כיצד נשתחררת אתה עצמך, היאך יצאת מבין הקורים והעטלפים!…
– אין הוא רוצה לשמוע לי… אין הוא, הריהו אומר, מקנא בי עם הארוּרה שלי…
– וגפרורים – שואל אני – יש לך?
– לשם מה?
– קח – אני אומר – והצת את הבקתה העלובה של אחיך… שׂרוף את מחלתו של אחיך…
– ישמרנו השם! אל יהי חלקי עם מציתי-בתים! – מתכעס מר איש-טוֹב ובורח.
לבו הטוב צריך לתת צדקה, הוא צריך שיהיה לו אח עני! שאם לא כן, מהיכן יזכה לעולם-הבא?
והאח העני אינו יודע, שנשמתו חולה!
***
“אלמלי משמרין ישׂראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלין!” שוב גמרא, ושוב דבר-אמת!
שתי שבתות כהלכתן, ואפילו שבת אחת של נשמה-יתירה אמתּית!
נשמה-יתירה, שתהא מרגשת, שתהא יודעת, עד כמה ההיא, הנשמה של ימות-החול, היומיומית, חולה היא!
מהיכן נוטלים אותה?
***
אלוהי,
עד שלא נוצרתי אינני כדאי,
ועכשיו שנוצרתי
כאילו לא נוצרתי – – –
שכּן באמת, מה תקנתי?
ידידים טובים / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
ישמרכם הוא, ברוך שמו, מפני ידידים טובים!
מכּרים, רואים אתם, עדיין אינם אסון. אם אתה מברך עשׂרה אנשים יתירים במשך היום, הרי זה עשׂוּי להזיק רק לכובעך; נשמתך שלך אפשר שתהא יודעת על כך לא יותר ממה שהיא יודעת אותם כדרורי־הלחם, שאצבעותיך מגלגלות ומטלטלות על־פני השולחן לאחר גמר הסעודה.
ואפילו ידידים — אפשר שתצמח מהם לפעמים תועלת כלשהי!
אדם שיש לו ״התבודדות״ עם ״חשבון-הנפש״, מגרד לפעמים בצפרניו את נשמתו ומעמיק לחטט עד כדי-כך, שהכרח הוא לו שיהא מתגעגע לפרקים לידו הנאמנה והמיטיבה של ידיד, לצרי־המרפא של ריע – ״היום אני לו, למחר הוא לי״ מהרהר הוא. ובאמת, מה היה גורלו של כל אדם, אילמלא נמצא לו תמיד מישהו המוכן לעמוד לו בשעת צרתו; הרי היה יוצא מן העולם, בלי שתרנגול יקרא קריאה כלשהי.
אבל ״ידידים טובים״– –
כונתי לשכּאלה, שאין הם רואים עצמם חייבים לצלצל קודם כניסתם והם יוצאים ידי חובה בדפיקה קלה, בדומה, רחמנא ליצלן, למלאך-המות… שאינם חייבים, בדומה למלאך-המות, לשאול אם אין הם מפריעים… שהם בקיאים בכל פינה מפינות ביתך, כיהודי שהוא בקי ב״אַשרי״, ובכל פינה מפינות נשמתך – כמו שבקי בה מצפונך הרע של עצמך! דבר זה, רואים אתם, הריהו כבר אסון! קללה שאינה כתובה בתוכחה שאינה ידועה ממקום אחר ושלא תהא ידועה לשום אדם מישראל!
והואיל ואני ברוך ומבורך בכל טוב, הריני מבורך גם בידידים טובים.
אחד ידיד טוב יש לי, שהוא בא אלי כמה פעמים בשבוע, לשאול אם אין לי במקרה להלוות לו כמה פרוטות קטנות. 5 קופיקות כבר הלואה הן; למעלה מן 25 אין השגתו מגעת, או אין הוא סומך על ידידותי שהיא עשויה לשאת יותר. פעם אחת, כשראה אצלי מראה מלוטשת חדשה, עם מסגרת-זהב סביב ועם קישוטי-כותרות, עמד והסתכל והסתכל, עד שהתיישב בדעתו ופרץ ואמר פתאום: שלושים קופיקות! והגרוע ביותר שבדבר – הוא מחזיר! האדם הישר הזה, הידיד הישר הלוֹוה ומשלם, מוריד אותי כמה פעמים בשבוע אל הבוץ, שבו התולעים הקטנות חיות וחושבות על קוֹפּיקות, על כעכים שמחירם קוֹפּיקה, ולכל המרוּבּה – על ארוחת־צהרים בעד 5 קוֹפּיקות בבית־התמחוּי! אני מבקש להחריב את העולם ולבנותו מחדש, והוא מדבר על קוֹפּיקוֹת…
וידיד שני יש לי, שאינו בא אלא משבת לשבת, אך כנגד זה – לא בידים ריקניות, צרור הוא מביא עמו. כל ימות השבוע הוא מהלך ברחובות, בבתי־הקפה, בבתּים ובגנים, ומלקט את כל לשון-הרע שמדברים עלי, אחר-כך הוא מביא לי את כל הצרור לכבוד שבת…
ואת הצרור הוא מתיר בידים רועדות, בפנים המביעות צער-לב גדול ובשפתים צהובות-כחולות. הוא מתיר את הצרור, והתולעים של לשון-הרע מזדחלות ומתפשטות על-פני כל החדר, עד למעלה אל מדף-הקיר, מקום שבו כתבי-היד שלי מוטלים – הירושה שלי שאני עתיד להניח לו לעולם – ומיד מתחיל קול נגיסה ולעיסה מחריד-נפש, התולעים שולחות שיניהן בכתבי-היד שלי… והוא עומד וזרועותיו משולבות לו על חזהו היבש כלוח-עץ, ונאנח: עולם של רשע! ועוד הוא מתכעס אגב כך ורוקק: פוי! כמובן – כל מקום שהוא עומד שם! וכי מה נפקא-מיניה יש לו בזה… ולעתים קרובות ביותר אני מרגיש, כאילו עלי עצמי רקק…
ידיד שלישי יש לי, שהוא מבקש לאבד אותי כולי! הדור הזה, אומר הוא, לא דורי הוא. ובבטחונו של נביא-אמת הוא אומר את הדבר הזה, או בבטחונו של שוטה אמיתי… רוצה הוא להוכיח לי, שצריך הייתי להוָלד או כמה דורות קודם זמני, או דורות רבים לאחר זמני… צריך הייתי לרעות את הצאן במדבר בדורו של אברהם אבינו, או להוָלד רק בעתיד הרחוק-הרחוק, לעתיד־לבוא, – ובינתים חייב הייתי להתעופף עם כל הנשמות המיועדות לדורות ההם בספירות-החלל הגבוהות ביותר, על- גבי כדורי-אויר פורחים, וללקלק מלח או סוכר־גבישים מרוב תענוגות השופעים מן החן-והחסד העליונים-שבעליונים. ואם לא כן, אומר הוא, חייב אני להתהלך בעולם הזה עם קרע- שבלב, בחינת ברדיטשבסקי. ועוד ועוד דבּוּרים כגון אלה…
אך ידיד אחד יש לי, שערכו כערכם של עשׂרה! ידיד רציני-חמור-שתקני. הוא בא, מתיישב כנגדי ושותק. גבותיו מושפלות, שמא חלילה תשׂרופנה עיניו את כל העולם כולו. השפתים מנושכות, שאם לא כן, מי יודע, אילו מלים-כדרבונות היו מתמלטות משם. וכפות-הידים מאוּגרפוֹת; גם בלא רתיחת-הדם מוכן-ומזומן הוא להחריב ש״י עולמות בבת־אחת!… וכך הוא יושב ושותק. מתחת למצחו, כך רואה אני בחוש, הולך ומתרקם ״כתב־האשמה״ כנגד אלוהים ועולם. יום יבוא, והוא ישמיעו, את כתב־האשמה הזה, בקול רעם אדיר וחזק… אך עדיין אין השעה כשרה לכך; יומו עדיין לא הגיע… לפי שעה הוא שותק, או מטיל כמה מלים בחלל־האויר…
הוא יושב ממולי ושותק, ואני מתחיל חושש מפני שתיקתו, עצבוּת יורדת עלי, מרה-שחורה. אני מרגיש, צל כבד מתרומם ועולה מתוכו, ואני סופגו אל תוכי בעינים… וככל שאני מרבה לספוג ממנו יותר, מן הצל, יותר אפל, יותר שחור נעשה הכול בתוכי, מסביבי – הכול נעשה אפור, שחור, ויחד עם זה – רקוב ומתולע. לפעמים אני מתכעס: מה אתה מבקש ממני ז
ממך? – משיב הוא בקול שאינו נשמע כמעט – לא- כלום! אך עשרים וארבעה גרושין עולה קב של בולבוסין!
***
סהדי במרומים, אין אני אוכל בולבוסין. אדם חלוש אני, הרופאים אסרו עלי. אין אני רואה אותם כמעט כלל בעיני. מה עסק יש לי עם תפוחי־אדמה. אילו, לפחות, – ענבים! אך מה תועלת יש בזה! הוא שותק, ועולה ומתּמר ממנו האֵד האפור הרקבובי, ואני סופגו אל תוכי ובולעו.
ואני מרגיש, שאני חייב להתגונן מפני הצל הזה, לעמוד על נפשי כנגד המרה-שחורה, כנגד התולעים הרקבוביות, המתחילות זוחלות ומרחישות במוחי…
חייב אני לעורר אותו עצמו, להמריד את נפשו בתוכו על־ידי משהו טוב וגבוה ונעלה יותר מן תפוחי־האדמה… ואפילו יותר מענבים… מפשפש אני במחשבותי, מבקש בזכרוני את היפה ואת הנעלה ביותר, ורוצה לשפוך לו כל זה ולפזר לפני עיניו המימיות-הנחבאות עם התולעים האפורות במקוֹם האישונים, ולומר לו: הנה, ראה! כמה יפה העולם! אף-על-פי שהבולבוסים יקרים. רוצה אני להגיש לו את מיטב הפרחים אל חטמו – קח, הריחה נא! עוד ישנם צדיקים בסדום… ודבש גם־כן… וראשים שהם חושבים מחשבות; ולבבות, שהם פועמים; וידים שהן עובדות… כמובן – לטובת הכלל… ואני אומר לו: אמנם, יקרים תפוחי־האדמה, אך ״איזראעליט״ הוארשאי שלנו התפייס עם המלה ״זשיד״ והכשיר אותה, על־פי "לינדע״ ועל־פי מקורות היסטוריים אחרים! אכן, אין חסרות סבות לעגמת־נפש: אנגליה חזרה בה ולקחה בחזרה את ״אוּגאַנדה״: הפראַקציה עם הסעֶצעֶסיה תהיינה אנוסות לחפש להן אבנים חדשות כנגד האוֹרגאַניזאַציה; ה״גוֹניעֶץ״, שעל נאמנותו סמכנו ובו בטחנו, עשה יד-אחת עם ה״רוֹליאַ״ והחליפו ביניהם פּרוֹספּעקטים… ב״יריד של בעלי-המלאכה״ לא הניחו ליהודי להיכנס, ו״הס!״ – העתונות הפולנית ה״מיוהדת״ לא פצתה פה ולא צפצפה! כל זה אמנם אמת ונכון, אבל פלדמאַן, זה מגליציה, פלדמאַן שלנו – קנה לו שם גדול ב״צל״ שלו שהציגו בתיאטרון. זה מוצלח הרבה יותר מן ה״צדיק״, שהיו מציגים בימות-הקיץ בגני העיר. שם היתה בוקעת ועולה בהירות משעממת מן הקאַפּוֹטה של הצדיק, כאן הכול עטוף ומעוטף צל אפור מוֹדעֶרני…
לא נכון הדבר, שספּר צלו של טשעֶכוֹב ב״הזמן", כי צלו של פלדמאַן אין בו טעם וריח יהודי, ואם, דרך משל,אין בו טעם וריח יהודי? אבל פילוסופיה יש בו? מלא וגדוש פילוסופיה!
עובדות – אומר פלדמאַן – אינן הולכות לאִבּוד. שוכחים אותן לפעמים, או משׂימים עצמם כמי ששכח, אך משמגיע הרגע הנכון, – הרי הן צפות ועולות. מעשים-טובים טבעם שהם מקרינים מתוכם נחת נצחית, מנצנצים כעין העטרה שעל הראש… ומעשים רעים – ישמרנו השם מהם ויצילנו מעושיהם! מהם מתמר ועולה אֵד, מתרומם צל המהלך אחריך עקב בצר אגודל, עד שלבסוף הוא פוער את לועו ובולע אותך!… בדומה לנחש… בעודך חי!… אתה מסתגר לפעמים בחדרי-חדרים עם צעצוע חדש, עם תקוָה חדשה, עם אושר חדש, ואתה אומר: אני ראוי לכך! נשמתי בהירה כיונת-כסף, זכּה כשלג חדש שנפל מן השמים, ונעימה-רחימה כקרן הלבנה… נמצא לך ידיד טוב, שיש לו זכרון ויש לו אף מריח, והרי הוא מריח באפו זה והוא בא ומזכיר לך. הוא פותח את הדלת ומניח לו לצל להכנס. והכול הופך להיות אפור ואפל ושחור, ותולעים נראות לך מרחשות לפני עיניך! ואפשר להסתדר גם בלא הידיד הטוב… מפני שהצל נמצא בתוך-תוכך אתה! מן המעשׂה שנעשׂה משתייר אצלך משקע על קרקעיתה של הנשמה, ושם מוטל הוא, הצל, מכורבל, מקופל ומקופלל, כמין קוֹקן שהופרש מן המעיִם… ושם הוא מוטל וממתין, ומצפה ואורב… וכשאתה מיישר את קומתך, מתרומם מעל האשפה, שנפלת עליה בזמן שנתגלגלת מעל ערשׂ-הדוָי, ואתה קם ועומד, מוכן לצעוק באזני העולם: להד״ם! לא דוּבּים ולא יער! מעולם לא חטאתי!
לא, שום אדם אינו יודע, שום אדם לא ידע! ושטר־החוב, שיש בידי על חיים ועל אושר עדיין לא נפרע לי, ואתה פותח את פיך ומבקש לנשום לרוָחה, לינוֹק, לספוג את החיים החפשיים ומאושרים, – אותו רגע הוא קם פתאום מרבצו, מתמתח, מתחיל גדל וגדל… והוא גדל וצומח ומתפשט בכל איבריך, בכל הסדקים והחריצים שבנשמתך… והוא גדל והולך, גדל ומוסיף… ופורץ ויוצא לך מפיך, מאזניך ומעיניך… ויוצא ומתפשט לך על פניך, והם משחירים; על־פני חדרך, והוא מתמלא אפרורית ושממה; על־פני העולם, והוא מוּכּה ירקון ושדפוֹן… והחיים אינם חיים עוד, והאושר – לא אושר… ואין לך אלא להטיל עצמך אל הוייסל…
והא ראיה: נערה!
נערה אחת, מסכנה, אירע לה אסון בין הריה של שוייץ, דהיינו, היא שכּחה עצמה מעט למעלה מן המידה, הרחיקה יותר מן הראוי! אך שום בריה אינה יודעת. במשך הזמן נשתכח הדבר אף ממנה עצמה… שותפה לדבר-העבירה כבר מזמן-מזמן נתגלגל ונפל מעל-גבי הור-ההר ולא נשאר ממנו שריד ושארית… והיא מבקשת לשוב ולפרוח שנית. הגיעה השעה, הרי היא צועקת: להד״ם! רוצה להתחיל מחדש! אך פלדמאַן שלנו, פלדמאַן הגליצאי, אינו מגיח. הצל שלו אינו מניח… כל פתח ושער סגורים ומסוגרים; אף-על-פי-כן בא ידיד טוב, כזה שיש לו חוש-הריח האמיתי, והוא מעלה בחטמו את זכר הדבר שנשתכח, והוא מכניס לשם את הצל, והוא גדל והולך ומתפשט, הצל הזה, ובולע את הנערה עם הלהד״ם גם יחד! פיף פאף – היא יורה לעצמה כדור אל ראשה – – מבין אתה?
לא כדאי הדבר – משיב הוא – אם חצי קב בולבוסין מחירו 12 קופיקות!
***
דמי קפא בי! אילו המציא לפחות, משהו אחר! רעיון נשתקע בלבו, רחמנא ליצלן!
אך לא כל־כך במהרה אני נכנע! בבולבוס אין אני מניח לירות בי ולהרגני! אם אין פלדמאן נראה בעיניך – הרי לך מעֶטעֶרלינק! מעֶטעֶרלינק עם להקתו שלו… עם אשתו-שלו עצמה, המשחקת בלהקת הזאת… יפה ביותר ורעננה ביותר איננה עוד, אבל רבת-רושם, והעיקר, הצוָאר הצחור כצוָאר הברבור. ובאמת היא חשׂופת-מחשׂוף כדבעי… אילו שׂיחקה בתפקיד של סמרטוטרית, המלקטת סמרטוטים ביום־חורף, וַדאי שהיתה מופיעה על הבמה פרומה כולה, העיקר הוא, איפוא, צואַר הברבור. ואחר־כך רק האפוֹן המחודד, הסנטר המחודד… ולבסוף המשׂחק הצרפתי… אמנם, הצרפתית היא יותר מדי מהירה ויותר מדי אמיתית… לא הלשון הצרפתית, המקובלת בפי המטפלות והגבירות הוַארשאיות… והדברים במקצת עמוקים ביותר ובמקצת גבוהים ביותר לגבי בעל-הבית שלנו, גס-העור, גם מעורפלים ביותר, וראה זה פלא: עיורים-מלידה רואים יותר ממה שרואה בעל-בית עם עינים פקוחות; וחרשים-מבטן שומעים יותר ממה שהוא שומע באזנים פקוחות ב״קונצרט המיסטי״ בפילהאַרמוֹניה, ואף-על-פי-כן! מעֶטעֶרלינק, להקתו שלו-עצמו, עם אשתו שלו-עצמו, ואַפּוֹנה המחודד עם צוַאר-הברבור… ועל כל זה — צרפתית. ומלבד כל זה –המעיל הקליל המתנפנף במוֹנאַ-ואַנאַ על־גבי הגוף המעורטל… סודי-סודות! ומה היה, אילו נקרע לעת-חורף כזאת חלון בתיאטרון- הקיץ ורוח שאינה-מצויה מתפרצת פנימה? הא?
ובעל-הבית שלנו רץ… מאנשים מקומיים הוא דורש מוסר וצניעות ובגדים מרוּכּסים עד מתחת לסנטר… ומלבד זה הוא דורש עוד, שיהא הכּול עשׂוי חלק ושטחי כאגם של אוָזים, שאינו בוש לא בגבשושיות- החול הבולטות מתוכו ולא בתולעים הרוחשות על־גביהן… פלדמאן, המסכּן, אף-על-פי שגבוריו מדברים פולנית יפה,
מפחד לצאת ידי חובה בצל עצמו ומוסיף עליו עוד ידיד טוב, בשר-ודם פשוט, הפותח לפניו את הדלת, ושהיה יכול, לאמיתו של דבר, למלא את תפקידו גם בלי הצל כולו… כשהוא יודע, הריהו מגלה בעצמו ואומר מה שיודע! ואם א י נ ו יודע – הריהו בודה מלבו! אבל מעֶטעֶרלינק! ממנו לדרוש?
– אולי, אילו לא היה מחירו של קב בולבוסין 24 קופיקות!
***
מהרהר אני לי: הנה כך, אתה שונא תיאטרון, הא לך ספרות! ואני מסַפּר לו גדולות, היאך הכּול גדל אצלנו כעל-גבי שמרים! בדומה למלפפונות בימות־הרעמים, בדומה לשׂעורים באור־הלבנה. ה ״איזראעליט״ אמנם תקפה אותו אי-מנוחה… הרי יש בזה התחרות לגבי הפּוֹלנית… אך מי נותן דעתו עליו?! ״הצופה״ מבקש לעבור ולעלות על "הצפירה״ והוא נרתם עם ״השילוח״ יחד ליצוּל אחד! אמנם יש בזה חשש של ״כלאים״, אך נסוע יסעו! ״הצפירה״ תתן כל יום שישי ספרות: גבוהה ורכה כפשטידה של סבתא – אולי רק לא שמנה כל-כך! – ונוסף לכך חזרת וחרדל וכל שאר פרפראות של בקוֹרת… אפשר יכתוב מישהו ״לידידתי״… ״המליץ״ בודאי אף הוא יחגור מתניו, ו״הזמן״ אף הוא… ו״הצפירה״ עם ״הצופה״ יזדרזו, להכעיס להם, ויבטיחו עוד אולי גם מיני מעדנים עם ממתקים… ואפשר יבטיחו גם – על-פי הנוסח האמריקאי – כסיות עם מגפים… ו״עזרה״ בעזרת הצד האחר… וגליונות-של-חג. ו״לוח- אחיאסף״, שעוביו כעובים של ״אלף לילה ולילה״… והלוח הוא פרי-רוחם של בני-הנעורים ממש… והאצבעות הצעירות- החכליליות פורטות לא רק על מיתרי-הנבל ומלווֹת את דברי- השירה על געגועים לאור, לאויר ולכל טוב… הן משתלחות גם לפּוּבּליציסטיקה… הנה, ראה! ברוֹכוֹב כורך את אחד-העם עם ברדיטשבסקי בכריכה אחת ומגישם יחד, כשתי ספוגיות בחמיצה אחת, ונמצא כי ספרותנו שלנו גם גדילה וגם אינה גדילה. ד״ר טהון מדבר על משמעת ומפלגה, ומוכיח על־פי קאַנט ושוֹפּעֶנהוֹיעֶר, שהמפלגות מורכבות מפירורי-נשמה בלבד, משום ששאר כל הנשמה אנו משׂימים אותו במקום אחר… ד״ר ניימארק משׂיא עצה לד״ר הרצל, ליק״א ולאחד־העם, שיושיטו אלו לאלו את ידיהם והוא יקשור אותן יחד בציצית כשרה, ובלבד שיהיה שלום על ישראל! שכּן, לאמיתו של דבר, ״אלוּ ואלוּ דברי אלוהים חיים״. האסון הוא רק ב״שפעת קלגסים״ – שאין האחד מבין את לשון חברו… ועוד חכמים אחרים עומדים שם ודורשים ברבים – –
אך הוא מפסיק את דברי:
ומה דעתם של החכמים על היקרות של הבולבוסים?
***
האומנם כך הדבר? האם באמת יש להם לבולבוסים חסידים ומעריצים יותר משיש לה לפילוסופיה? אכן, הם נבלעים בקלות הרבה יותר מן הפּוּבּליציסטיקה הטובה ביותר, אבל מה שיכות יש ביניהם ובין החכמים? הם אינם מייחדים את הדבּוּר אפילו על דברים חשובים הרבה יותר. למשל, מה יעשה העולם בלא קולו נעים-הצלצול של הקיסר וילהעֶלם? מהיכן בא הצי היפאַני עם החוצפה היפּאַנית גם יחד? אין הם מאַבּדים אפילו מלה אחת בענין המשפט אנגליה נגד טיבּט. ואף לא בשאלה, מפני מה לא קבּלה הבּאַרונית זוּטנעֶר את פרס־נוֹבּעֶל בעד פעולתה להשכנת השלום? האם משום שהיא שייכת גם למגינים על כבוד ישראל, ומה דבר שאינו מַרבּה-שלום? ואינם מספרים ולא-כלום אפילו על המתכת-המאירה החדשה… הצל ״אוגאנדה" שיצא מתוך עיניו של ד״ר הרצל, כיסה את כל אלה ערפל וחושך, ולבסוף בוַדאי גם בלע אותם…
מה, איפוא, אעשׂה? האם אכּנע משום-כך לידידי הטוב?
אם אין השנה שנת-ברכה – אומר אני לו – לבולבוסין, הנה שנת־ברכה היא, כנגר זה, למצווֹת ולמעשים-טובים והברכה נכּרת ממש מיום ליום! בית-החולים – גמור! אמנם, עדיין ועדיין חסרים מגפים חמים ובגדים בשביל חולי -שחפת, שהם צריכים לשבת על -גבי הגזוזטראות או ליד חלונות פתוחים, אך ראשית – שמש בלא כתמים, ובפרט בית-חולים בלא לקויים – אינם מצויים בעולם. והשנית, אפשר גזוזטראות וחלונות פתוחים – לאו-דוקא! אפשר נחדל לגמרי מלהאמין לדבריהם של הרופאים, שהם בינם לבין עצמם מנהלים וכּוּחים, תובעים זה את זה לדיני-תורה לפני חבריהם, ואם החברים מוצאים שאחד מהם אינו בר-הכי, אינו ראוי למלחמת-בינים, הריהו רץ, בדומה לפריץ׳ל הפולני הגרוע, למסור דינו בידי הרשות… בתי-החולים ״אחיעזר״ ו״עזרת יתומים״ חיים כאח ואחות ממש, כלומר, הם מריבים כמעט מדי יום ביומו, אך לידי נטילת סכין ושחיטה בידים אין הדברים מגיעים! ובעזרת השם, גם לא יגיעו לידי כך! עכשיו דורש ד״ר פוזנאנסקי ב״היכל האשכנזי״ פעם בשבועים דרשה בתולדות ישראל; ומי שהיו עוד אתמול מתבוללים, ועדיין לא יצאו בשלמות מעולם- הדמיון, באים ושומעים, ושמיעה זו עשׂויה – כך מאמין לפחות ד״ר פוזנאַנסקי – להיות להם לרפואה שלימה… מוסיף עליהם חברת-הצדקה החדשה לנערי- החדר! והקוֹנצעֶרט שהוא עתיד איה״ש להתקיים לטובת בתי-התמחוי ועוד ועוד…
ואין אני רוצה להיות אוֹפּטימיסט, אין אני אומר שהנשמה הבעל-ביתית התחממה לפתע-פתאום, התלהבה והתלקחה מעצמה והשתלהבה בלא סבּה! יודע אני, שלהיות בעל-בית הרי זה דבר קל, ומי שזכה לכך זכה, והוא חי בשלום עם אלוהים ועם אדם, ואינו בא לכלל סתירה ומריבה עם שלושה רבעים מעשרת הדברות… אבל עד שמגיעים להיות בעל-בית, עד שמגיעים מ״אין ואפס״ לזמר של ״מנוח ונחלה״! אותו זמן, זמן המעבר, הוא זמן סוער ורוגש והוא משייר משקע על קרקעיתה של הנשמה…
ובמשקע הזה מסתתר הצל! מקוּפל ומכוּרבּל, מצומצם ומצונף, מוטל הוא וממתין ואורב ומצפה. וכשהוא רואה, שבעל- הבית מבקש לנשום נשימה של רוָחה והוא הולך ליהנות בשדה- החליקה בגן הסאַכּסי לאורו של לפיד, מיד הוא גח ויוצא… מבקש הוא, בעל־הבית, להחליק מעט על-פני השלג החדש שירד זה עתה, עם ״בת־רננים״ אחת שהשאירה משהו בהריה של שוייץ, או הביאה משהו משם, או ממקום אחר, – מיד קופץ הוא, הצל, ויוצא ומתפשט על-פני השלג החדש הצח, כמטפחת שחורה על-גבי תכריכים צחורים… והנה – "צדקה תציל ממות״! בעל-הבית דנן למד לפנים בחדר, או שמישהו לוחש ואומר לו… ובשביל שהשׂמחה יומם והשינה לילה לא יהיו מופרעים, וצוַאר-הברבור של מרת מעֶטעֶרלינק לא יוּעם… ובשביל – שהעולם יישאר עולם, חייבים או לעשׂות פּיף-פּאף!, או משהו אחר לעשׂות, משהו טוב… שכן שׂכר-המצוות נפרע עוד בעולם הזה, שׂמחה נכנסת ללב, והצל יוצא ונעלם! לפחות לרגע אחד! ולרגע יחיד זה נעשׂה הכּול שקוף וברור, כאגם של אוָזים; רואים את החול שבקרקעית, את התוֹלעים החמודות שעל-גבי הגבשושיות! ובקיץ זורחת החמה, בקאַרלסבּאַד, במאַריעֶנבּאַד, על הריה של שוייץ… בחורף נוצץ השלג וצוארוני-הבּוֹנים נוסעים במזחלות רתומות לסוסים אבירים, או מחליקים על-פני הקרח, מקום שבת-חוָה מוֹעדת לפעמים ונופלת ומתרומם קול צחוק עליז… אף-על-פי שמן הצחוק הזה נולד צל חדש…
ואם עדיין לא הכּול ברור ומזוכך, אם הצל לא נעלם עדיין לחלוטין, ועדיין יש בה בשמש החיה כתמים, ניגשים אל שׂפת התהום, ומאהילים ביד השטוחה על- גבי העינים ומציצים כלפי- מטה: האם אין הוא בא משם, הצל הזה? ההבטה לשם גורמת קצת סחרחורת, אף-על-פי-כן מביטים… וכלל גדול הוא: ״יגעתי – ומצאתי״ – מי שמביט, סופו שהוא רואה משהו! אי־נקיון יש שם! רצפות שלא נשטפו, בדוחק מים לנטילת- ידים, ראשי-ילדים שלא נסרקו ולא נחפפו… ורצים, ומסַפרים את הדבר הזה ב״חברה ההיגיעֶנית״, ומיד, ממש תוך- כדי- דבור – שופטים ושוטרים! ומורידים אל התהום תריסר ״משגיחים״ אפיטרופסים, שיהיו משגיחים על הנקיון, מדברים על רחיצה ושטיפה, על שפשוּף וקרצוּף… על סבון ירוק, וכותונות, לאו-דוקא משבת לשבת… ובקן של המרה-שחורה החברתית יהיה מעתה הכול נוצץ ומתנוצץ, מאיר ומבריק…
והוא מפסיק את דברי ושואל: – אף־על־פי שמחיר הקב של בולבוסין הוא 24 קופיקות?!
ואתה לך דבר עמו! דבוק, רחמנא ליצלן, נכנס בו!
התנועה החדשה / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
באירופה המערבית, בין העמים המזויינים זיוּן כבד, וכל-עוד הם נושמים תחת משא כלי-הזין; באירופה המערבית, במקום שהעתונות של שׂנאה בין עמים, דתות וגזעים נוגסת ונושכת בכעס-פראים את חח-ברזל שעל פיה; במקום שממשלות משתמשות באנטישמיוּת ככלי-רעם בשביל היכלות- הזהב, במקום שזקן וצעיר מתהפכים בחלומותיהם על דינאַמיט… באירופה המערבית הזאת נכרת עכשיו תנועה חדשה… על-פני הים הסוער-הגועש פורחת יונה, ועלה ירוק של שלום בפיה.
בכל מקום קמות חברות של מוסר, המבקשות שתחדל המלחמה הנצחית בין דתות, עמים, גזעים ומעמדות; שבני- האדם יוציאו את נשק-המרצחים מידיהם; שכל אחד יוציא מתוך לבו את הרשע היושב בקרבו – את האנוכיות; שבני- האדם יתחילו לחיות חיים מוסריים – חיים של יושר, של רחמים.
הם מאמינים במוּסריות, שאיננה הברק-החוזר מלהב-החרב המושלפת, ואיננה נעוצה ברוֹבים מתוצרת קרוּפּ, ואיננה נתונה באגרוף הקמוּץ, ואיננה הולכת יד ביד עם תועלת-עצמית, עם שוביניזם ועם שנאה דתית!…
והם מאמינים, כי האדם חייב להתעורר משנתו הנוראה ולראות סוף-סוף את האור הבוקע לעיניו! הוא חייב להרגיש סוף-סוף כי הוא אדם, וכי לא האנוֹכיוּת בעלת הצפרנים והמלתעות, אלא המוסריות האנושית הטהורה צריכה להיות המצפן המוליך את הספינה על-פני הים!
אתם מניעים ראשיכם בפקפוק! הפּעֶסימיזם שלנו, שעלה וצמח כפטריה-של-כלבים על אשפתו של הזמן האחרון, צמח לילי הוא ומַפנה את ראשו הצדה מפני כל קרן-אור…
והעיקר, הרי זה בניגוד לדעתם של הפוסקים האחרונים! כנגד דאַרוין, ספּעֶנצעֶר וליפּעֶרט, כנגד שלושת העמודים, התומכים את שמי-המדע אפילו בישיבות ובבתי-המדרשות.
אומרים, כי אותו בטלן-לץ עצמו, שהראה על-גבי כף-היד כיצד צרפת ופרוּסיה נלחמו ביניהן, וברקיקה אחת שרקק על היד הטביע כמה גדודים של חיילים משני הצדדים, הוא-הוא גם שהסביר פעם אחת, מהיכן באות המוֹדוֹת המרובות כל-כך של בגדי הנשים.
כל בעל בית־חרושת – אומר הוא – עומדת אצלו חבית מלאה פיסות-פיסות של דוגמאות־בד; מדי פעם בפעם הוא שולח ידו ומוציא פיסת-בד אחת, מייצר בדים הרבה לפי אותה דוגמה – וכך נוצרת מוֹדא חדשה!
ולאחר שסיים את כל החבית, הוא מהפך אותה על פיה, מתחילה מוֹדא חדשה לחלוטין, כזו שהיתה עור בימיה של סבתא יחנא!
איני בטוח שכך באמת הדבר אצל בעלי בתי-החרושת לאריגים, אך בתעשׂיה הפילוסופית ודאי שכך הדבר!
שיטות ישנות קמות לתחיה וחוזרות ונעשות בחינת מודא חדשה…
במשך הזמן מאבּדת השיטה החדשה את בריאותה הטובה, מתחילה משתעלת, נחלית בקצרת – נופלת למשכב, נופחת נפשה ומוּבלת לקבורה, ובמקומה קם לתחיה שוכן-עפר אחר; פילוסופיה חדשה מימיה של סבתא יחנא – וסבתא יחנא, אם עדיין היא בחיים חיתה, רוקדת מרוב שמחה, שהנה זמנה שלה חזר ובא!
דומה, ״כל דאלים גבר״ פילוסופיה ישנה-נושנה היא, עוד מימיו של אדם הראשון… פילוסופיה ערומה וגלויה, תורת-היער על כל אכזריותה – הכול תלוי באגרוף! העולם הזה אינו אלא לביבה גדולה אחת; מי שהוא חזק יותר, הוא המצליח להקדים ולנעוץ בה את שיניו; מי שפיו רחב יותר ושיניו גסות יותר, הוא הנוגס ממנה נגיסה גדולה וטובה יותר… או כפי שהיו אומרים: העולם הזה כבי-הילולא דמיא – חטוף ואכוֹל, חטוף וזלוֹל!
השיטה הזאת עתיקה כעתיקותם של חיי-הפראים מאז ומעולם.
לא פעם כבר נדמה היה, שהמוּסר הזה, היושר הזה של שינים וצפרנים, כבר נתבלה ונתרטט; שכבר הכנסנו את הסמרטוט היקר הזה אל בית-הנכות, וכבר עלה עליו העובש; נדמה היה שאנחנו, בני־האדם, כבר הגענו לכלל הכרה, שאין הדבר הזה נאה אלא לחיות טורפות ולפראים המהלכים ערומים; ואילו אנחנו ראוי לנו לבקש את אשרנו במשהו אחר, גדול, גבוה יותר… ואף-על-פי-כן – – רק נדמוֹה נדמה לנו! בעלי בתי-החרושת של המאה התשע-עשׂרה: דאַרוין, ספּעֶנצעֶר, ליפּעֶרט, וכל הנגררים אחריהם והמדחיפים מאחריהם, חידשו את התורה הזאת!
דארוין התבונן וראה, כי על־ידי חנוּך והרגל, על־ידי חיים באופן מסויים, באקלים מסויים, בתנאים מסויימים – משתנה גופם של אנשים וחיות, ומתוך כך עלה בדעתו לחדש את השיטה הלאַמאַרקית הישנה, האומרת כי האלוהים לא ברא מינים שונים ומיוחדים, וכי מידו לא יצאו אלא חיים בצורה אחת ויחידה; וכי כל המינים, המשפחות והסוגים יוצאים זה מזה במשך הזמן – מין אחד מן הקודם לו; סוג אחד מסוג אחר שקדם לו; והדבר תלוי בשנוּיים השונים המזדמנים בתנאי החיים… ובכן – מה הדבר הזה מפריע לנו? למה לנו היחוּס הנבוב? אדרבא, הרבה יותר מכוּבּד הדבר, שבכוח עצמנו עלינו משפל המדרגה, בכוח עצמנו עלינו למעלת האדם, את הזנב אִבּדנו, וכל-כך הרבה שׂכל, כל-כך הרבה יושר רכשנו לנו! לא אחד מחפשׂ בוַדאי בשנתו את הזנב שאבּד, בדומה לאפיקורוס זקן, המחפשׂ את היארמוּלקה בשנתו, לא אחד רואה בחלומו את היער… אך במשך הזמן סופם של החלומות ושל חפוש-יום-אתמול-כי-עבר שיחדלו, שיעלמו ויישכחו…
אמת אמנם, שבספר בראשית מסוּפּר ספּוּר-המעשׂה הזה באופן אחר… אלא שמעשׂה-בראשית אינו כתוב בפשטות, ״כדבר אִיש אל רעהו״ – הוא מלא סודות; אני רואה משהו אחר, והאלשיך, עליו השלום, אף הוא רואה משהו אחר… מי יודע, שמא כוָנתו של הכתוב… מי יאמר ומי יגיד מה כוָנתו של הכתוב? אם ״חמץ״ יכול להיות על-פי קבלה יצר-הרע, ו״מצה״ יצר-הטוב, אף-על-פי ששניהם אינם נזכרים במעשה- בראשית; הרי יתכן שתהיה ״חוָה״ כוח-הדמיון, הפאַנטאַסיה המניעה את האדם לבקש אמיתוֹת חדשות, דרכים חדשות; ויהיה ״עץ הדעת״ – התרבות, ו״הנחש״ – הפקפקנות, הנטיה לפקפק בכל דבר ולשאול: מפני-מה ומדוע, הדבר שאינו מניח לדמיוננו להרדם ומכריח אותו, שיהא מקים כל שעה ושעה שיטות חדשות, בתי-קלפים חדשים, ש״השכל־הישר הפשוט אינו צריך אלא להשיב בהם הבל-פיו, ומיד הם נופלים״…
לפני דורות היו נוטלים לו לדארוין כזה ושׂורפים אותו על־גבי מדורה. ואילו בזמנים הקרים הללו לא קרה דבר, אלא הוא חי את כל חייו שנועדו לו בידי שמים, ועוד נמצא לו מלומר דתי אחד, שפירש את הכתובים כך שיהיו מתאימים לתורתו שלו; כמובן – למען הכתובים עשה כן, שלא יתבדו, חלילה…
אלא שדארוין נפל עוד על המצאה אחרת. שהרי אפשר להקשות: מפני-מה קצת מן השנוּיים המופיעים חוזרים ונעלמים והם כלא היו, ואילו אחרים מתחזקים ומחזיקים כברזל ופלדה? בידוע, שלא פעם יארע שנולד עגל בעל שני זנבות, או עם שני-ראשים או שש רגלים – מפני-מה אין נשאר מכל זה שום זכר, ומפני מה כיוָן שנראתה בעולם הקרן הראשונה, מיד נתחבבה על כל הבהמות וכולן התקשטו בקרנים? והתשובה לכך היא: כל דאלים גבר! החיים אינם אלא מלחמה שאינה פוסקת, יחיד כנגד יחיד, מין כנגד מין ומשפחה כנגד משפחה… הכול נלחמים תמיד, ומי שהוא חזק יותר הוא הגובר – ולפיכך העגל בעל שש הרגלים אבד ונעלם מן הארץ, משום שארבע רגלים הן די והותר, וביחוד – ראש אחד! אבל הפר שצמחה לו פתאום קרן בראשו, ומסתבר שנעשׂה מיד שור-שנגח, הוא באמת קיים ״פרו ורבו״ כהלכה… והגיעו הדברים עד כדי כך, שנתמלא כל העולם פרים בעלי קרנים, ושאר כל הפרים שנשתיירו בלא קרנים נעלמו מן העולם – או שמתו ולא הניחו אחריהם יורשים או שנאכלו בפשטות על־ידי בהמות אחרות, שכן מחלומו של פרעה בפרשת מקץ נראים הדברים, שלפנים היו הפרות אוכלות זו את זו כדרך בני־אדם לכל פרטיהם! מהיכן צצה וצמחה הקרן הראשונה – דבר זה יודעים השדים והרוחות, העיקר – הקרן צמחה ועלתה כפורחת, והפר המאושר הראשון שזכה בה היה נושׂא חן בעיני הפרות, הוא העמיר תולדות הרבה ולכולם הוריש את הקרן… ואם אירע לפעמים, שאחר מן הולָדות בא לעולם בלא קרן – אחת דתו ללכת לאבּוּד, בדומה למי שיוצא בלא כלי-זין למלחמה עם אויבים מזויינים יפה-יפה! הבּוֹאשים, דרך משל, היו חיים לפנים בדומה לשאר כל חיות ובהמות; פתאום התחיל בוֹאֵש אחד מזיע ופולט ריח רע – משל לבעל-תשובה, שאפילו צדיק גמור אינו יכול לעמוד בדל״ת אמות שלו… במשך הזמן נאכלו כל שאר הבּוֹאשים, ורק מפני הבּוֹאש הזה התחילו בורחים, והוא ויורשיו נשארו בחיים, והם פרים ורבים, וריחם כבר מורגש אפילו בספרות… הסרפּד היה לפנים צמח כשאר כל הצמחים, אך לפתע-פתאום ובלא שום סבּה כלל התחיל סרפּד אחר דוקר ומַכווה; במשך הזמן נרמסו כל הסרפּדים האחרים ונדרסו ונקטפו, ורק המַכווה והדוקרני נשאר! וכן כל החיות והבהמות! קצת מן הסוסים אפשר שלא היו להם לפנים זנבות. והנה אותם הסוסים שלא היו להם זנבות היו הזבובים עוקצים אותם, והינצל ניצל רק אותו סוס, שהיה יכול להגיע בזנבו עד לראשו ולגרש את הזבובים.
כללו של דבר, מלחמה שאינה פוסקת, ויש רק צורך בנשק, בכלי־מלחמה!
אלא כל-זמן שכל זה אינו נוהג אלא ביער ובשׂדה, בין חיות ובהמות… לא איכפת לי; ולא כדאי אפילו לחפשׂ ולהגיע עד חקר-הדבר, מהיכן באו השנוּיים הראשונים – הקרן הראשונה, הריח הרע הראשון, הזנב הראשון… לא כדאי לנו לבלבל את מוחנו בגלל הדבר הזה, כבר מזמן-מזמן יצאנו מן היער, ואצלנו בני-האדם, נדמה, הפוכים הדברים. הנה צץ לה לוַשתי המלכה כמין קרן על המצח, לכאורה כלי־זין נאה במלחמה שבין הגבר והאשה, וביותר בין הנשים בינן לבין עצמן, ואף-על-פי-כן –היה כוחו של המוסר גדול יותר מן הקרן: אחשורוש שקל, בשׂכלם של יועציו, ומצא שהאשה ראוי לה להיות נשמעת לו לבעלה, וכל גבר ראוי לו להיות שׂוֹרר בביתו, ואפילו הוא חכם כאחשורוש וגם שכּוֹר כמותו; ואם הוא מצווה, שהפלונית שלו תכּנס, על־פי הפשט הפשוט, פשוטה ומופשטת מכל לבוש ועיטוף… אמנם, אמת הדבר, השלטון שיש לו לבעל כל-זמן שאשתו נמצאת בבית, אינו איתן ביותר… אך ה״יושר״ גבר בכל זאת על הקרן, וּוַשתי היתה אנוסה לוַתר על כתר-המלכות ולהניח את מקומה לאסתר המלכה.
לעתים קרובות נולדים אנשים בעלי שינים חדות, או אגרופים קשים, או בעלי נשמות של בּוֹאשים או של שוּעלים – אך אנחנו היינו סבורים תמיד, שבשבילם יש לנו בתי־כלא, בתי־סוהר ולפעמים (יישאר נא הדבר בסוד) גם צרור שבטים לחים או לוהטים… עד שמתפטרים מהם… חיינו שלנו, סבורים היינו, כבר הם נמשכים והולכים כמי-הנהר הטהורים… לפעמים נופלת לתוכם אבן כלשהי, עגה כמה עוגות מסביבה, אך מיד היא נעלמת עם עוגותיה גם יחד, ראי-המים מתיישר והמים מוסיפים להלך ולהמשך טהורים ובהירים, כטוהר השמים ובהירותם… אמנם, בעומק גדול יותר שׂוֹרר קור ושׂוֹררת אפלה, והשבּוּט אינו מניח לו לקרפּיוֹן לישוֹן, אך במשך הזמן, סבורים היינו, נציץ גם לשם… במשך הזמן יגיע האדם לידי הכרה, כי האדמה יש בכוחה להזין אנשים פי-עשׂרה יותר ממה שיש בעולם, וכי אנו צריכים לאמץ את שׂכלנו ואת ידיעתנו לא בשביל להוציא את פרוסת הלחם זה מפי זה, אלא בשביל לנצל יותר את כוחות-הטבע, שלפי-שעה אינם משמשים אותנו אלא במידה מועטת ביותר. סבורים היינו, כי האחד יוציא את ידו מכיס חברו, והשני יחדל מלמשוך בחטמו של הראשון, ושניהם יחד יפנו אל מפלי-המים, הרועשים ורועמים וזועפים, על שאין מנצלים את כוחם והם מאַבּדים את עצמם לריק… סבורים היינו, כי הנה בקרוב תתקיים נבואתו של ישעיהו על השלום הנצחי, ובעולם כולו יהיו אנשים מחַבּקים ומנַשקים זה את זה, ואפילו מלאכי-עליון יהיו מתקנאים בנו…
אך הנה באו ספּעֶנצעֶר עם ליפּעֶרט ואמרו: לא כי! שני הפילוסופים הללו עם כמאה מדחיפים מאחריהם, מוכיחים באותות ומופתים, כי מלבד מה שאנו יוצאי -היער, אנו חייבים גם לחיות כבר לעולמים לפי השולחן-ערוך הנוהג ומחייב ביער… והשולחן-ערוך הזה אין בו אלא סעיף אחר בלבד: כל דאלים גבר! ואידך – פירושא: אגרוף, צפּרנים, מלתעות, רציחה, ערמה, בגידה, נבלה – כל מה שאתם מבקשים….
אותה החרב האחת תלויה מעל לראשי כולנו! האגרוף הוא אצלנו גם היושר וגם הישרנות גם יחד! כל החיים, ואפילו של האדם, אינם אלא מלחמה נצחית… יוסי כנגד שמואל, יהודים כנגד נוצרים, צרפתים כנגד גרמנים, לבנים כנגד שחורים, כנגד צהובים – הכול חייבים לשלוח תמיד זה ידיו בשׂערוֹתיו של זה וזה ידיו בשׂערותיו של זה, ולמרוט את החטמים, ומי שהוא חזק יותר, הוא המעמיק לנעוץ את שיניו בלביבה…
האגרוף ימיו כימות עולם, כימות היער והחיות הרעות שבו, אלא שהשיטה יש לה עכשיו שם חדש! ״המאבק על הקיום״, כך נקרא הדבר! זה הוא השבּוּט, המתחבט בתוך מימיו של ספּעֶנצעֶר, זו היא המפלצת, המתלבטת בתנועות-פראים כאלה במי-הירוֹקה הכבדים של ליפּערט…
מלחמת-עולם בין אנשים, עמים וגזעים! ואתה אַל תתערב בדבר הזה, ידאג כל אחד לנפשו!
כך היו הדברים מעולם, וכך הם חייבים להשאר לעולם! והשיטה שיטה פשוטה עד מאד:
היוָנים היו לשעבר ממיתים ילדים חולים ובעלי-מומים, כדי שיקום דור שכּולו גבּוֹרים; והמאה התשע-עשׂרה רוצה להפטר בעזרת כוח-ההתחרות, המקומם אדם באדם, מכל הלא-יוּצלחים שבין בני-האדם, בשביל שיישאר דור שכולו רמאים ומנוּוָלים פקחים ומפוקחים…
החיים אינם אלא מלחמה נצחית – מי שנופל, וַדאי שכּוֹר היה, או שבאמצע המלחמה נתחשק לו פתאום לפהק… החיים הם כאותו כלונס גבוה שבמוֹקוֹטוֹב, שכולו מרוּחַ סבון, שיהיה חלק וחלקלק; ומי שמצליח לטפס אף-על-פי-כן ולעלות עד לראשו, מקבל פרס נאה: צילינדעֶר עם שעוֹן…
ובמשך הזמן יהיו הכול יודעים לטפּס!
***
האנוֹכיוּת, הדאגה הנצחית לעצמו בלבד, מילוּי קיבתו של עצמו– הנה אלה הם, לפי
הפילוֹסוֹפיה הזאת, השמרים המתסיסים, השאוֹר שבעיסה ההיסטורית, שעליו האנושיות תוֹפחת ומַתפּיחה, ושבלעדיו היתה נשארת מונחת כאומצה של בצק מיובש בקרן-זוית של העריבה – ועכשיו היא מתרוממת ועולה ועוד מעט תעלה ותגלוש מעל לשולי העריבה! ה״אהבה העצמית״, הנה היא, לפי ספּעֶנצעֶר וליפּעֶרט, היא היושבת תמיד ליד גלגל-הטויה, הפלך בידיה ואין אצבעותיה פוסקות מלטווֹת בשבילנו את חוט הציביליזציה!
אפשר מפחידה אתכם העובדה, שהבד הנארג מן החוט הזה מלוכלך מזיעת-עניים ואדום מדמי-נקיים? מה חשיבות יש בכך? הרי מן הבד הזה נעשׂים חלוקי-שינה יפים כל־כך, וכן זיגים ושאר מלבושי-פאר בשביל עשרה נבחרים… מלחמה נצחית, התחרות נצחית בין אנשים, עמים וגזעים; ואנשים עמים וגזעים יהיו נופלים ונושרים כתפּוּחים רקובים מעל העץ, עד שלא יישארו בעולם אלא בעלי בתי-חרושת מוכשרים של מאַנטשעֶסטעֶר!
אתם שואלים, אם כל זה מוסרי הוא?
מוסרי? – משיבה לכם הפילוסופיה הזאת – וכי קיימת מוסריות בעולם? והפילוסופים שלנו בקיאים בסוֹציוֹלוֹגיה כאדם הבקי בתוך ביתו, והם מוכנים להטביע אתכם במיליון של עובדות, ולהוכיח לכם שכל עם ועם יש לו בזמנו שלו ובמקומו שלו דעות אחרות, מידות אחרות, ומה שלגבי האחד הוא אדום, לגבי השני ירוק הוא, מה שמוחזק אצל אחד מצוָה, מוחזק אצל השני עבירה… כיצד אפשר שתהא קיימת מוסריות? כיצד יכולה היא לשמש מנוע במכונתנו, להיות קטר, המוליך את קרונות כל הדורות?
אצלנו מודדים באַמוֹת ובקבּים ושוקלים באוּנקיות; ברוסיה מודדים באַרשינין וברבעים ושוקלים בזלוֹטניקים. באירופה נתקבלו המטר והקילו… הפראים מודדים בידיהם, ויש מהם שאינם יודעים כלל לשקול… ואף-על-פי-כן לא יעלה על דעתו של שום אדם לחשוב ולומר: שמא אין מידה ומשקל קיימים כלל?
אנו יש לנו 9 ספרוֹת עם 0; לפנים היו סופרים עד 20, הרומאים היו להם ספרות מיוחדות בשביל 20, 30 וכן הלאה. קצת מן הפראים אינם יודעים לספור אלא עד 5, שש כבר הם נחשבים הרבה, או שאומרים 5 ועוד 1… ואף-על-פי-כן אין שום אדם מסופק בכך, כי שתים ועוד שתים הן בכל־זאת רק 4 לא 3 ולא 7…
אנו משתמשים בכסף של נחושת, כסף וזהב; בקצת ארצות משתמשים גם בניקעֶל; היוָנים היו להם גם מטבעות של ברזל, שבטי הפראים עושׂים מסחר וחליפין בשברי זכוכית, בקונכיות, בקמצוצים של אורז, ואף על-פי-כן כולנו ממוננו חביב עלינו מגופנו, וכולנו יודעים, שהכסף קיים…
אך כשיש מנהגים שונים ודעות שונות אצל עמים, כבר מתחיל העולם מפקפק, אם קיימת מוּסריוּת; וכבר יתּכן, כי ״איוב לא היה ולא נברא״, או שהמוּסריוּת נעוצה בחוק-ההתחרות-החפשית – בכברה הזאת, שהיא מפילה מתוך נקבובותיה את כל הפעוט והקטון, ומשמרת בתוכה את כל הגדול, הגס והשמן… בכברה הזאת, שהיא עתידה במשך הזמן לכבור ולברור לנו כמה בעלי בתי־חרושת של מאַנטשעֶסטעֶר ולהפיל מתוכה ארצה מאות מיליונים פועלים…
מה יש לה למוּסריוּת הזאת בשביל העני והאומלל, הנופל תחת משאו? לא יותר מן ההיתר: טפּס ועלה גם אתה! תפוֹס וחטוֹף גם אתה בדומה לבעל ההגדה של פסח, אין השיטה הזאת יודעת אלא לשון אחת: ״קח את המצה!״ הלביבה מונחת באמצע הרחוב, הזדרז וחטוֹף ואכוֹל!
***
ונדמה היה, שהפילוסופיה הזאת פילוסופיה טובה היא רק בשביל אנשים עשירים או בשביל עמים חזקים, שהפילוסופיה הזאת אפשר לה רק שתהא מונחת בתוך כיס-חזה תפוח מרוב שטרות-כסף ותהיה נסמכת על יער של כידונים, ואילו בני-האדם העניים והעמים החלשים, העלולים לאבוד על נקלה ולעבור מן העולם במלחמה הנצחית, הללו יהיו מחזיקים באידיאלים האנושיים הישנים, ביושר הישן, במוּסריוּת הישנה… אך נתברר, שכל מי שנדמה לו כך לא היה אלא טועה… כאמוּר, חודרים כבר כהיום הזה ונכנסים ספּעֶנצעֶר וליפּעֶרט אל בית־המדרש שלנו, גורסים את משנתם בכל הישיבות…
הפרוש לשעבר, מי שהיה חי מתעניות, כבר הוא יודע כהיום הזה שהאֵבר הטוב ביותר של האדם הוא הקיבה, ושכל שאר האיברים אינם אלא משרתים, ורק היא, הקיבה, עושׂה את דברי-ימי-העולם, ורק האהבה העצמית היא האורגת את מסכת התרבות!
***
על ברכיו של ספּעֶנצעֶר יעלה ויצמח דור חדש שכולו חוטפים-ואוכלים, חוטפים-וזוללים…
כיצד צריך לחנך ילדים? ילדים – אומר ספעֶנצעֶר – יש לחנך באופן כזה, שיהיו מסוגלים להיות מאושרים… שיהיה בכוחם לנצל את כל הנחת, שימציא להם הטבע; שיהיו מסוגלים לספוג לתוכם כמו ספוג את כל התענוגות, שימצאו בדרך חייהם…
***
כי על כן, אם כל אחד לא יתן את דעתו אלא על עצמו – יהיה לכולם טוב ונוח, מן הסתם!
ספּעֶנצעֶר וליפּעֶרט נעשים אלוהינו החדשים!
אך גם דבר זה אין בו חדוּש!
המצריה הצעירה, שהיו מטילים כל שנה, מימים ימימה, אל הנילוס כקרבן לנהר הקדוש, האמינה אף היא עצמה בקדושתו…
העבדים האמריקאניים נלחמו בשורה אחת עם אדוניהם-משעבדיהם כנגד אותם שבאו לשחרר אותם משעבּוּדם.
האכרים הזקנים שלנו אומרים עד היום, כי טוב היה לעבוד ״פּאַנשטשיזנאַ״ מלשלם עכשיו מסים…
ואנחנו, אנו העם העני, החלש והמפוזר בכל העולם, מתחילים מאמינים גם אנו, כי האידיאל של בני־האדם הוא המלחמה הנצחית בין אדם ואדם, עם ועם, גזע וגזע…
השיטה של דאַרוין-ספּעֶנצעֶר-ליפּעֶרט, או הליבּעֶראַליזם – של-נייר בכללו, עברה על-פני כל אירופה כולה כמין מגיפה. חופש פרוּשוֹ הזכות, לכבוש לעצמו מקום ליד שולחן-המטעמים; לבחור – פירושו לקנות קולות בעד בצע-כסף ויי״ש, הפּארלאַמעֶנטים הם בּוּרסאות, שבהן המפלגות עושות מקח-וממכר בניירות פוליטיים, מקום שהצירים-הנבחרים מוכרים אלו לאלו את הקולות הקנויים בהנחה עצומה… ה״עתונות החפשית״, גאוָתה של המאה הי״ט, אינה אלא ביב גדול של שקר ורמאות…
המאניפעסט הוא במה שנוגע ליהודים ולמצבם לא ברור, והצהרתו של ויטעֶ – צולעת על ירכה… הממשלה תשאף להביא לידי שווּי-זכויות של כל תושבי האימפּריה. המועד לכך אינו קבוע, וּויטעֶ, כפי שאנו יודעים מן העתונים, ידיו מלאות עבודה, ומלבד זה פתחו פתוח תמיד לפני אנשי העתונות, לפני כל מיני נציגים; כמעט אין לו שהות לישון… האם אין הדבר הזה נשמע כדברי האומר: משיח יבוא, הוא חייב לבוא, אבל אימתי?
והכרע תכריע בדבר הדוּמה. והיא תאמר אולי, בדוֹמה לתחיקה הפולנית לשעבר: אדרבא, היהודים מגיע להם שווי-זכויות, אלא שהם צריכים להוכיח שהם ראויים לוֹ, בחינם שותים רק מים, ואף גם זה רק בעיירות הקטנות; והנה – אם הפאות כבר מקוצצות; זקנים שאינם מגולחים עוטרים גם את פניהם של רוסים רבים, וקאַפטאנים ארוכים לובשים רוסים גם-כן, צריך איפוא רק לדרוש, שיהיו מתפללים ברוסית.
ושיגרו באמת טלגרמה אל ויטעֶ, ושאלו אם שווי-הזכויות היהודי מובטח, אך הוא, כאדם טרוד מאד – לא השיב… כנגד זה השיבו במקומו אחרים: הכוּליגאַנים, אנשי המאה-השחורה, היחפנים, קראו להם ככל שתקראו להם; עוזריה ומגיניה של המפלגה השלטת, שהיא חייבת ואף-על-פי-כן אינה רוצה לרדת, והיא מסירה מעליה כל צרה וכל מדווה בלחש-נחש הישן -נושן: כל מה שנגזר עלי, יחול על ראשיהם של היהודים…
אותם מעשי-החידודין הישנים, שהמפלגות המתקדמות לועגות עליהם, ואילו אנחנו, אנו היהודים, בוכים עליהם. הם מתגלגלים מצחוק, ואנחנו מצער ומבושה ומכאב, הם נהנים, ואנחנו שופכים את דמנו, את דם לבנו החם, אל תוך הבוץ…
––––––––––
והיהודים הזקנים, אלה שבחלומותינו כבר קברנום מזמן-מזמן, חיים עדיין ומתהלכים ברחובות… כהיום הזה מותר; מבפנים הנפש רועדת ומרעדת, אך כלפי-חוץ מראים סבר-פנים של חופש וחרות בעולם של הפקר…
פרעות! – מצעק אני לתוך אזנו של יהודי כזה; מבקש אני לראות, אם חי הוא באמת, או שמא אינו אלא מהלך בעולם הדמיון.
– ברוסיה! – משיב הוא לי בגאוה.
כלומר, הדם הנשפך שם דם זר הוא.
אני מניח לו ליהודי המת הזה ומוסיף ומהלך על-פני רחוב מאַרשאַלקוֹבסקאַ… המונים מהלכים. כל אחד מהם מנקרת במוחו השאלה: יהיו יורים, או לא? והלוֹך הולכים. הולכים אנשי-מפלגה מתלהבים, הנכונים באמת ובתמים להניח לו לכידון המזדמן הראשון שיינעץ בגופם, לקרוע את לבבם לפני הכדור הראשון שיפגע בהם… הולכים גם אגשים, הנסחפים עם ההמונים, אנשים שאין להם ולא-כלום משלהם, אך הם נמשכים, גם על-ידי אישים חזקים יחידים וגם על-ידי כוחו של ההמון, בדומה לאבק-הברזל הנמשך על־ידי אבן-שואבת, ועתידים הם גם להתפזר כאותו אבק למשמע פעמיהם הראשונים של סוסים ההולכים בסך, למשמע הד-קולה של היריה הראשונה, ואפילו למשמע צעקתו החזקה של שוטר, בשכחם שכהיום הזה השלטון ברחוב מסור בידי מישהו אחר, וכי השוטר המושל-היחיד ברחוב לשעבר ירד מגדולתו! ועוד אנשים מסוג אחר הולכים… ביחידות מהלכים הם, בחשאי כגנבים, פניהם כפניו של המצפון הגרוע ביותר ועיניהם מאירות באור ירקרק של חמת-פתנים – סוכניו של המשטר הישן מהלכים כך…
נשמע קול שירה, מתגלה דגל אדום, בוקעת צעקה: הסר הכובעים! ואיש ההמון, מתוך אהבה, מתוך שמחה, ותכופות גם מתוך רגילות בלבד לציית, תופס בכובעו והוא מוכן להסירו, אבל אם הוא נוצרי, הרי הוא שומע מאחוריו קול אומר:
-אל תסיר! זהו דגל יהודי… שירה יהודית!
ואחד מן המלחשים ניגש אל חברו ושואל:
-אולי להתנפל?
-לא, אנו מועטים מדי! – שומע אני תשובה.
––––––––––
בא וניגש אלי אחד יהודי שחציו חי וחציו מת והוא שואל:– האם יתכן שיהיה בוארשה פּוֹגרוֹם?
ואני מסתכל בו, ביהודי הוארשאי הזה שחציו חי וחציו מת וכל-עוד הוא נושם, ואני מתמלא רחמים עליו ואומר לו: לא.
-בוַדאוּת? – מביט הוא עלי בעינים בוהות.
-בוַדאוּת. הפּרוֹליטאַריוֹן בכאן מפותח יותר; מספרו של הלוּמפּעֶנפּרוֹליטאַריוֹן – קטן יותר. איש-העבודה שותה בהרבה פחות, אל הסוכנים החשאיים מתייחסים באי-אמון, ושמע: הרי צועקים: יעֶדנוֹשטש! (אחדות) ניעֶך זשיעֶ יעֶדנוֹשטש! (תחי האחדות), ומלבד זה – שני אנטישמיים גדולים הבטיחו באסיפה אחת שלא יהיו פרעות, הבטיחו על דברתם האנטישמית…
ונכנסת בו חיוּת חדשה, ביהודי הזה, פניו מאירות, עיניו מאירות, ואני מתכעס עליו פתאום ואומר:
ואולי כן יהיו פרעות… מי יודע, הרי נביא אינני!
ושוב הוא חי-למחצה ומת-למחצה… עיניו בוהות, הנה הנה הוא נופל…
אפשר נזמין אותו אל ההגנה-העצמית?
––––––––––
דגלים אדומים – המוני-המונים של פנים משולהבים, עינים מלוהטות – גבּוֹרים… משלהם ומשלנו ביחד! יעֶדנוֹשטש! ובלבבי שלי, לבבו הזקן והחולה של היהודי המסכן החי עוד, נוקבת ומנקבת השאלה:
-האם יושיעו גם לי?
הולכות מפלגות אחרי מפלגות, נישׂאים דגלים אחרי דגלים – דגלי שלי, האהובים-והיקרים עד הרגע האחרון: חופש! יום-עבודה של שמונה שעות! יחי הפרוֹליטאַריוֹן… ואף-על-פי-כן עכשיו, ברגע הזה, כשהפרעות תלויות בחלל-האויר, אין הם אהובים-ויקרים לי כל-כך… עכשיו זה מעט-מדי בשבילי!
שנים עוברים ואחד מהם מלמד את השני:
– מלחמת־המעמדות מן ההכרח שתתערב במלחמה הלאומית רק כמה שהדבר הזה נוגע למלחמת־המעמדות – –
עד כמה המלחמה הלאומית יכולה להיות נוגעת למלחמת-המעמדות, לא שמעתי. מסביב רעמו הקולות: יעֶדנוֹשטש! הבתים רעדו…
אבל גם אני רועד…
––––––––––
נעימַת דברי לא נשאה חן. ״היתכן, בשעה הזאת, בשעה שנופל הקיר, דלתות בתי־הסוהר חורקים ומבקשים להפתח, וגם יפּתחו היום או מחר, בשעה שהעתונים יוצאים (בערי הבירה) בלי הציוּן ״ברשיון הצנזורה״, בזמן שעשׂר פעמים ביום מתכנסים כנוּסים ואסיפות, ומדברים על הכול גלוי וברור באזניו של הטשינוֹבניק הזקן… כהיום הזה אתה מדבר על כובעים שהם מסירים או שאינם מסירים״. מחלו לי… מחלו לי, שאני יש לי עינַיִם משלי, ועליהן משקפים משלי, ואינני יכול לראות ואינני רוצה לראות בעיניכם שלכם, קל-וחומר – במשקפיכם שלכם! וכשאני רואה בחלל-האויר כובעים מתעופפים – הרי אני אנוס למשול לכם משל בכובע… ובחלל-האויר, רואה אני, מרחפים כובעים בלא ראשים, בלא אנשים… טראגי-קוֹמדיה רואה אני, משחק של פורים!
בראשי שלי מסתובבים, ככנפיה של טחנת־רוח, רעֶסקריפּטים, מאניפעֶסטים, כנוּסים, אסיפות, דברים שכולם טובים ומשׂמחים, וכולי מלא צער, ובדיחוּת-הדעת של הולך-לתליה… אני רואה קהל רב הולך אל בית-המרחץ, כמי שהולך לרחוץ את כל חטאיו, ואפילו צרור-זרדים להצליף עצמו הוא מחזיק בידיו, אלא שלבנים נקיים אין לו! בצאתו מן ההבל החם, מן ההתלהבות הפתאומית, ישוב ויכניס עצמו אל תוך הכוּתוֹנת הישנה, אל תוך הלבנים המלוכלכים הישנים… יום חדש, אומרים אתם, – אתם מאמינים, אני אינני מאמין! האם יש לכם הזכות לדרוש ממני אמונה?
ולא אתם בלבד, קוראי שלי, דורשים אמונה…
העולם הישן, זה שכבר הורדתם אותו, כפי שנדמה לכם, אל הקבר, וכבר סתמתם עליו את הגולל וכבר אתם חוזרים, כפי שנראה לכם בחלומכם, מהלוָיתו, וכבר אתם תולשים עשׂבים ומטילים על קברו – העולם הישן הזה אף הוא היה דורש אמונה…
על־גבי מדף גבוה של ארון אכול תולעי-עץ עמד ספרון קטן אכול-עש בשלושה רבעיו, והוא דרש אמונה, שתאמינו כי עדיין חיים בזמנו שלו, ועדיין אתם חייבים לנהוג על־פי עצותיו…
הרב והצדיק דרשו אמונה, שתאמינו כי השמים האלה, שבשבילכם הם סגורים, בשבילם הם פתוחים… הרופא שליד מטתו של החולה היה דורש שתאמינו בסודותיו, בחכמת-הרפואה המסתורית שלו, שאין הוא רשאי לגלות אותה לא לחולה ולא לקרוביו הקרובים ביותר. גם הסוחר, העשיר בכלל והקאַפּיטאַליסט בפרט, דרשו אף הם אמונה, שכל פרוטה משלהם הרויחו בכשרות! והבּיוּרוֹקראַט על אחת כמה וכמה דרש אמונה! אתם חייבים להאמין לו, שהוא יודע הכול, עושׂה הכול לטובתכם, בפרט כשאתם משלמים בעד השרוּת, ואם התחלתם מטילים ספק בדבר, התחיל הוא, ברצינות יתירה, כועס ומתכעס, ואבא כשהוא מתכעס, הריהו משכיב על הברך ומצליף… ״חושׂך שבטו — שׂונא בנו״, כלל גדול זה כבר שלמה המלך ידעוֹ…
ואם העולם החדש שנפתח זה עתה דורש גם הוא אמונה, הריני אומר לכם, שהעולם החדש אינו עולם חדש, אלא מלמד שהתחפש בפורים, לשם -מצוָה, וכיפתר את הקאַפּוטאַ בהפּוּך כדרך הגויים, מימין לשׂמאל, והיה סבור משום-כך, שלא יכירוהו…
כן, לא אתם בלבד, הקוראים, מבקשים אמונה…
בעל־הבתים, המציפים את האסיפות ומקשיבים לדבריהם המתוקים של הדימוקראטים-המתקדמים, המעמידים הכול על הצדק; להכרזותיה הנלהבות של הדימוקראטיה הלאומית, הנושׂאת את הדגל הלבן; לדבריו הנושכניים-השורפניים של הנואם הפרוֹליטאַרי ולדבריהם של עוד ועוד נואמים מכל המינים, ולאחר כל נאום הם מוחאים כפים וצועקים ״בּראַבוֹ!" – אף הם מבקשים שיאמינו להם; שיאמינו להם כי יש להם: ראשית – השקפות פוליטיות, והשנית – רגש אמתי של צדק, אף – על -פי שהם משתמשים בדם -פועלים למטרותיהם, ושלישית – אוהבים באמת אהבת-נפש את הפרוֹליטאַריוֹן השובת, העומד לפניהם וסוֹטר על פניהם בשוטים של אש ומוסיף ויורק עוד בפרצופם השמן…
והנואמים נציגי המפלגות?
הנה עולה ומתייצב יהודון בעל שׂפם וממטיר אש ולהבות,הוא אומר, שהוא פולני מלידה ומבטן, כי בבית שבו עמדה עריסתו היו מדברים פולנית, כי שיר-הזמר הראשון ששמעו אזניו היה שיר-זמר פולני – וכל מאוַייו, מטרת כל חייו, תקוָתו היחידה, הרי הם לזכות בתואר: ״אזרח פולני״… ועם זה אין הוא מבקש אלא דבר מועט! הוא מבקש, כי אני וכל אותם שהיו ישובים שם ליד שולחן-העתונות, וכל הקהל שבאולם הפילהאַרמוֹניה, תהיה לנו אמונה בו, ונאמין לו שהוא מדבר בשמו של ה״בּוּנד״, וכי ה״בּוּנד" שלח אותו לומר את הדברים האלה, וכי הפרוֹגראמה הזאת שלו היא הפּרוֹגראמה של ה"בּוּנד…
ובא־כוחם של הס. ד., שאפילו אסיפה מכוננת מיוחדת בשביל פולין אינו רוצה, דורש כי יאמינו לו שהוא פולני טוב ובוער ולוהט כאותו שמבקש למשוך אל טחנתו שלו את כל מימיה הרועשים והשואגים של המדינה המסוערת ומַכּה-גלים, בשביל שיהיו מסוֹבבים את הגלגל היחיד של ״בּוֹזשעֶ צוֹש פּוֹלסקי״.
והנציג של פּ. פּ. ס., הרוצה באסיפה מכוננת מיוחדת בשביל וארשה ואינו מזכיר אפולו במלה אחת את ליטא, רוסיה הקטנה, ליפלאנד וכיוצא בהן, דורש ממני כי אאמין לו, שאין הוא רוצה, ראשית, בשום-אופן להתפלג מעל רוסיה, ושיש בו, שנית, מידת-הצדק לגבי כל העמים שבעולם, ושלישית, כי אפשר שתהיה אסיפה מכוננת אחת בפּטרבּוּרג ושניה בוַארשה ושתיהן תהיינה מבצעות אותו דבר עצמו, שכן החיים כבר יהיו מורים כיצד דבר כזה נעשׂה!
ויהודון אחר שחטמו חוטם פינטשוֹבאי, ואפילו בעל זקן, מייצג את הדימוקראטיה הפוֹלנית הלאומית-המתקדמת, ואומר שאין העולם יכול להתקיים אלא על החופש והשויון במידה שוָה לכל בני-האדם, ולפיכך מן ההכרח הוא, שבכל פולין כולה, שיש בה שליש האוכלוסין יהודים, תהא שלטת בה הלשון הפולנית בלבד, ויהיו קיימים בתי-ספר פולניים בלבד, והוא מתעלם מלראות, כי השליש היהודי הזה, פרט לקומץ קטן ביותר של עוזבי-עמם ״שספגו את שיר-הזמר הפולני עוד בעריסתם״, רוצה בתי־ספר יהודיים, רוצה בהכרת הלשון היהודית, ולפחות בענינים הפנימיים המיוחדים להם, – הנואם הזה דורש ממני שאאמין, כי מוחו מוח צלול והגיוני הוא, כי צודקת הדרישה ״פולנית-לפולנים״, אבל אין צודקת הדרישה ״יהודית ליהודים״…
ואחד משלנו, הבונה את ירושלים שלו על הלאומיות היהודית, רוצה שאאמין לו, כי פּיצוּלה של המדינה הרוסית הגדולה למדינות קטנות, שסופן להתפלג במשך הזמן לחלוטין, לא יביא לידי פיצוּלם של ההמונים היהודיים במדינה, וכי לעולם לא תבוא שעה, שבה יהיו היהודי הליטאי והפּוֹלני, שגם בלאו-הכי אינם חיים בידידות יתירה, זרים זה לזה כיהודי הגרמני לגבי היהודי הצרפתי, ולא יהיו מביטים זה בפניו של זה, כאותם חתול ועכבר!
ואפילו שולחן-העתונות, שאינו דורש אלא את הדבּוּר החפשי וכמעט שהוא יוצא מדעתו בשעה שמדברים כנגד שיר-הזמר "בּוֹזשי צוֹש פּוֹלסקי״ ורוקע ברגליו ומצעק כמו בבית-משוגעים: ״לרדת! לרדת! סתמו את פיו! ״ – אפילו השולחן הזה של שליחי העתונים דורש ממני שאאמין לו, כי דרישת-החופש היא לו דרישה רצינית וכי הוא מתכוון לחופש בשביל הכול…
ואותם היוצאים עמי יחד מן האסיפה, אף הם מבקשים ממני אמונה: שאאמין כי ההחלטה של האסיפה, שידרשו שיוּוי-זכויות בשביל היהודים, מן הדין שתהא מרגיעה אותי בשלימות, אף-על-פי שלפני בית המערכת של ה״גוֹניעֶץ״ עומדת אסיפה עממית פולנית גדולה ומצעקת, בין שאר צעקותיה: ״פּרעֶטש ז זשידאַמי״ (הלאה היהודים)… ואף-על-פי שהמאה-השחורה שולטת בכל מקום ובגלוי, הפרעות ביהודים מתפשטות והולכות, ושני ועדי-כפר פולנים כבר דרשו, שיגרשו את היהודים שבתחומם…
וכל בעלי־הבתים, משלנו ומשלהם, דורשים ממני שאאמין, כי יושר הוא וצדק שיהיה הפרוֹליטאַריוֹן בוער באש, ויהיו הם צולים על האש החיה הזאת תפוחי אדמה גזוּלים; כי יושר וצדק הוא, שיהיה הפועל העני בלילה האפל אבוקה חיה, שלאורה יהיו הם סופרים ומונים את כספם השדוד וחותמים על שטריהם המזוייפים…
והמשטרה הוַארשאית רוצה, כי אאמין לה, שהמאַניפעֶסט הוא מאַניפעֶסט גם לגבּיה, בשעה שהיא דוקרת ויוֹרה בהמון לא מזוּיין, גברים וזקנים, נשים וילדים, ברחובות העיר… שכל כוָנתה אינה אלא להשכין שלוָה ושקט ברחוב, ולפיכך היא חייבת לדקור ולירות; בשעה שהיא נותנת חופש גמור להפגנותיהם של אנשי הדימוקראטיה הלאומית השחורה…
ופּטרבּוּרג דורשת, שאאמין כי המאַניפעֶסט שהשׂיגו אותו על־ידי צעקות, מחאות ושביתות, אי-אפשר שיהיה מתגשם אלא לאחר שהצעקות, המחאות והשביתות יחדלו! רעש-הרחובות מפריע לה לממשלה בעבודתה!
יאמין בכל אלה מי שיש בו אמונה… אני אין לי, ומפני שאין לי הריני כותב פיליטונים על כובעים… על כובעים בלא ראשים, בלא אנשים.
חסל! יותר אינני נכנס בעסקי מחלוקת עם הממשלה הישנה. כל זמן שהממשלה הישנה, שלא רצתה להודות בשום פנים כי אמנם ישנה היא, נלחמה כנגד המאַניפעֶסטים, היה ענין לענות לה במאמרים ראשיים, בפיליטונים – בכל מיני מאַניפעֶסטים ספרותיים, ולכתוב יודעים אנו יפה יותר מהם! אם צד אחד ביקש אשראי, השיב הצד שכנגד חדוֹת וקצרות: לאו! אם היה צד אחד מחרף ומגדף: מוחות מלאים חלומות, מחרחרי ריב, דימאגוגים וכדומה שמות גנאי, היה הצד השני משיב: מוחות מטומטמים, נרגנים, רמאים, פרובוקטורים! על־גבי הנייר היתה תמיד ידנו על העליונה; לכך יש לנו ידים זריזות יותר, לשונות חדות יותר, סגנון חפשי יותר. לא לחינם אנו אנשי העט והקסת! אולם עכשיו נתיישבה הממשלה הישנה בדעתה, וחזרה והוציאה והשחיזה מחדש את כלי-הזין הישנים; מצב מלחמה, קתות-רובים, כידונים, מאסרים, שילוּחים, בתי-דין צבאיים. ועל כך שוב אִי אתה יכול להשיב בעט ובדיו! יבוא עליה מידי מי שיבוא, יבוא עליה מידים אחרות, ואנחנו, אנשי העצה ואנשי העט והקסת, נתעסק בינתים בענינים משלנו, כשרים ושקטים – עד יעבור זעם! עד שהשמים יתבהרו והעבודה החשאית שבמחתרת תחזור ותעלה לאור היום.
ענינים משלנו יש להם גם הם רשות לדרוש לעצמם תשומת־לב.
––––––––––
וענינים פנימיים משלנו אין בהם מחסור.
הוַעדה שנתמנתה על-יד הגעֶנעֶראַלגוּבּערנאַטוֹר הוַרשאי, בשביל לעבּד את החוק החדש למועצות עירוניות בפולין, ושהפסיקה את עבודתה עם ההכרזה הראשונה על מצב -מלחמה – הועדה הזאת חידשה עכשיו את עבודתה, וכבר נתכנסה לכמה ישיבות.
בישיבה האחרונה נתעוררה השאלה: מה יהיה היחס בין הקהילה היהודית-הפולנית ובין מועצת-העיר? ושני היהודים היושבים בוַעדה הזאת, שני עמודי-אש של ההתבוללות היהודית-פולנית, הביעו את דעתם, שאין הקהילה היהודית צריכה להיות כפופה למועצת-העיר בשום דבר וענין; שהקהילה היהודית צריכה להתנהל כרשות בפני עצמה, משוחררת מעניני העיר הכלליים. כן גם יש לשחרר מזיקה
למועצת-העיר את כל חברות-הצדקה, – והעיקר: דעתם זו נתקבלה בועדה. ועוד הצעה נשמעה: ראש-הקהילה בוארשה יעמוד בראש כל ראשי-הקהילות העצמאיים בערי-השדה, או בדברים ברורים יותר: מוצע בזה ארגון חפשי של כל קהילות ישראל בפּוֹלין, עם וארשה בראשן.
שוב אתם רואים, כי ״לעולם אי אתה אוֹמד, מה לבו של יהודי חוֹמד״, מתבוללים בוַעדה ממשלתית דורשים ארגון יהודי עממי חפשי, ואפילו בלא "סיים מחוקק״!
––––––––––
אך האם מרשה כדבר הזה החוק הקיים בדבר הקהילות היהודיות?
החוק הקיים בדבר הקהילות היהודיות מרשה הכול ולא-כלום! וקרוב יותר – לא־כלום, כי לפי-שעה נחשב עדיין כמתנגד-לחוק כל מה שהחוק לא התיר בפירוש, והחוק שעליו אנו מדברים כאן ישן מאד, מצומצם מאד וגם – בדומה לכל שאר החוקים – עשוי טלאי-טלאים, ולא בידי מטליא מומחה.
במשך כל אותו זמן, שהחיים נשתנו שנוּיים כבירים כל כך, הממשלה כמעט שלא נתעסקה בקהילות היהודיות. והואיל ואי-אפשר שיהא התינוק הגדל נועל תמיר את נעליו הראשונות, הצליחו הקהילות המפותחות (וארשה, לוֹדזש, ואחרות) להרחיב מפעם לפעם את זכויותיהן, על־ידי רשיון מיוחד של העיריה; הרחיבו והעמיקו את תכנן, ומה שכבר השׂיגו החזיקו ביד נאמנה והוסיפו לפתּח. במשך הזמן פסקה הקהילה מלהסתמך על החוק, והנימוּק היחיד בכל הניירות אל הממשלה היה: ״היות ועל-פי הנוהג… ובלשון רוסיה: פּוֹ פּרימעֶרו פּרעֶזשניך ליעֶט״. עכשיו, שכל הישן-נושן צף ונשטף, והולכים ומתארגנים, מבלי להשגיח בכל הריאַקציה המשתוללת לפי-שעה, חיים חדשים, המצריכים צוּרוֹת-חוק חדשות מתאימות, נשארות הקהילות היהודיות ערטילאיות ובלא מסגרת חוקית, ודרושה חוקת-קהילות חדשה, שתהא מתאימה לצורות-החיים החדשות. ואמנם, ראש-הקהילה בוארשה מינה ועדה של כמה נציגים, שיעבּדו הצעת-חוקה חדשה לקהילות היהודיות בפולין.
על כך שאין ראש -הקהילה הוַרשאי מנמנם ועושׂה מה שמוטל עליו לעשׂות, ראוי הוא לתודה רבה; אבל מצד אחר הרי הצעת-חוקה לקהילות ישראל, שתהיה מעוּבּדת על-ידי ראש-הקהל הוַרשאי דהאידנא, יש בה צד של סכנה בשביל החיים היהודיים הלאומיים.
נציגי הקהילה של הזמן הזה, כאנשי פוליטיקה ישרים, אסור להם לשכוח:
1 ) כי החוק צריך להיות לא בשביל וַארשה עצמה, אלא גם בשביל ערי-השרה. יתר על־כן: ערי־השׂדה מעונינות בדבר הזה עוד יותר, הואיל והן עתידות להיות כפופות לוארשה.
2 ) כי הם, הנציגים של עכשיו, נבחרו על יסוד חוק-בחירות ישן ביותר, שאינו מתאים עוד כהיום הזה אפילו ברוסיה עצמה, חוק שנתן את כוח-ההכרעה בידי אנשים אמידים בעיקר.
3 ) כי הבּחר נבחרו בשביל לנהל רק מה שכבר היה קיים: לנהל חשבונות, להחליט על הוצאה והכנסה, לקבל כספים ולהוציא כספים לפי תקציב ידוע ומאושר, אך לא בשביל לכוף על הצבּוּר צורת-חיים חדשה, לקשור את חיי היהודים בחוק ממשלתי חדש; דבר זה אינו שייך למאַנדאַט שלהם, על כך לא קבלו כוח-הרשאה משום אדם! וגם –
4 ) כי תקופת-כהונתם של הנציגים דהאידנא נסתיימה בשנת 1905, ואלמלא מצב-המלחמה והמהומות, שבגללם נדחו הבחירות לועד-הקהילה, אפשר שכבר היינו יודעים שכל הקהל איננו רוחש אמון גמור אל הנציגים האלה, שהם עשירים, ישרים, פעילים, אך בורים גמורים או בורים-למחצה בענינים יהודיים…
ועל-כן מן היושר הוא:
בשביל לדון בהצעת־החוקה – לקרוא מערי-השׂדה ומוַארשה עצמה את האינטעֶליגעֶנציה היהודית האמתּית.
––––––––––
פר-ר-רך!
החומות רועדות.
רעמו של הקדוש-ברור-הוא אינו חזק עד כרי כך. וַדאי רעידת-האדמה, שבר-ענן!
– גברתי!
אין היא שומעת דברי. היא רועדת, אצבעותיה ואפרכסות-אזניה החוירו, העינים קמות, הפנים בלא טפת-דם אחת, אגל-דמעה כבד על המצח, היא שוקעת עמוק-עמוק בכורסה.
מַיִם! – צועק אני, אך קולי מתחרש מקולם של שלושה צרורות-יריה.
היריות כבר נדמו.
גופה כמו משותק; חרדה מרחפת עוד על השפתים החיורות. ולאחר כשעה תמימה, כשחזרה רוחה אליה, שאלה בקול רווי דמעות:
– מה זה?
– מלחמה, גברתי!
– אך האיבה הזאת! מהיכן באה האיבה הזאת?
––––––––––
– את רוצה אהבה, גברתי?
– אהבה, רחמים… האַרמוֹניה…
– דברים טובים הם, גברתי!
האַרמוֹניה, שירת-מלאכים, מנגינת-שמים…
אך מה לעשׂות, גברתי, אם יד גסה ומחוצפת קלקלה את ההרמוניה? אם בתוך-תוכה של האחוה מישהו ניזוק, ודם נשפך – אז, גברתי…
–מה אז? – שואלת היא בעינים שעדיין לא נרגעו, אך בשפתים שכבר התחילו מאדימות כלשהו.
–אז, גברתי, האהבה, הרחמים, האחוָה הסולחת – כולם פשע הם?
– פשע?
– בוַדאי. תני לה, לאהבה הרכה, הדמועה, הנושקת-נצח, שתהא היא המושלת, ולא יהיו החיטה והשיפון גדלים! היא לא תניח לכלות את הקוצים, והם ישחיתו כל חלקה טובה. עצי פרי לא יהיו צומחים, ציצים ופרחים לא יהיו נובטים, צמחי-בר ועצי-סרק יתפסו את מקומם. ״אל תגעו!״, אומרת האהבה.
והתפּשט יתפּשטו אך ורק האנשים המשוּלים לקוצים. צמחי -האדם הפראים והפרועים… ובשביל טובים, ישרים ועדינים יהיו מוכנים ועומדים עצי-תליה ברחובות העיר, ויהיו עצי -התליה נשטפים בדם בני האדם הישרים ביותר… “אל תגעו!”, אומדת האהבה.
ועל־יד עצי-התליה תהא עומדת, ולטובים, הכשרים, הישרים והעדינים תהא מקריאה את הוידוּי, והבטח תבטיח להם כל מה שנפשך מבקשת – לעולם הבא… אך העולם הזה יהא שטוף תמיד בדמם של הטובים ביותר, של היפים ביותר, של הנעלים ביותר…
– הו, אלי! – מכריזה היא ואומרת פחוּדה ומסתירה את עיניה, שאך זה נתנוצצו, בידיה הצחורות כשיש.
– אלוהים, גברתי, עשׂה את שלו, מלבד אהבה ברא עור משהו.
– מה?
–הדבר הזה שאַתּ מכנה אותו איבה, ולמעשה אינו אלא הצדק!
כלי-הזמר המחוצף, שהתנשף ברשעוּת אל תוך הסימפוניה האנושית, מן ההכרח שיאלם… ההאַרמוֹניה, שנתערבבה ונתפרעה בכוח האלימות, מן ההכרח שתּהא מוחזרת בכוח.
היא מסירה את כפות-ידיה מעל עיניה.
– ואז? – שואלת היא. – לאחר שתוחזר?
– אז, אם הדבר יהיה ביום מן הימים, תמשול האהבה!
––––––––––
העולם, כאמור, הוא העולם הישן-נושן…
נשתנו רק הכרזות, הסיסמאות, המלים המצלצלות; האופן שבו כל איש-מפלגה, כל סוכן-מפלגה, מושך אל חנותו שלו, הללו נשתנו, אך החומר למפלגות, האדם, הוא לא נשתנה…
ומפני שהאדם לא נשתנה, רוצה הוא שיהיו מאמינים לו! מי שקופתו ריקה, מוכרח לחיות על האשראי! אנוס לחתום על שטרות, ולעתים קרובות שטרות של שוא, שאין כלל בדעתו לפרוע אותם ביום מן הימים!
כבר אינני מדבּר על הבּיוּרוֹקראטיה (רקקו ג׳ פעמים!), המשקיטה את העם בפרעוֹת… על אנשי-מדינה, המחלקים בין העם הרעב-לחופש תפריטים, שמפורטים בהם כל מיני מאכלים טובים, ואין בדעתם להגיש מהם ולא-כלום, ואינם עורכים אפילו את השולחן, ואפילו אֵש בכּירים אינם מעלים…
מדבר אני, להפך, על הצד שכנגד… יקברו ההולכים למות את מתיהם, אני מדבר על החיים, על אותם ההולכים לקראת החיים וקוראים להם ומעלים אותם מתוך התוהו-ובוהו הבּיוּרוקראַטי, על אותם המכריזים כל חמשה רגעים ״לחיים״! ולא על גביע היין הבּיוּרוקראַטי, המהוּל בדם, אלא "לחיים, קוֹנסטיטוּאַנטה״, ״לחיים, יום-העבודה של שמונה שעות״, וגם – “לחיים, הקוֹנסטיטוּאַנטה הוַארשאית!”
על הפּ.פּ.ס. מדבּר אני.
הפּ.פּ.ס. דורשת ממני שאאמין לה, כי לאחר שתתגשם התכנית המדינית שלה יהיה חופש, חופש לכול, לכל עם, לכל יחיד ופרט! ״אנחנו – אומרת מרת ס– קי בקולה הצלצלני המתגנב אל הלב – אנחנו הפּ.פּ.ס., אם ננצח, לא נהיה קטנוניים כל-כך וצרי-לב כל-כך, שנפריע למישהו בהרגליו, שנשנה בכוח את טעמו, שנגביל את חופש -הדבור שלו״ – ואולם-האסיפה, קהל הפּ.פּ.ס., מוחא כפים: בראבוֹ! כלומר: בוַדאי שכך! ובאותה אסיפה עצמה משנה הנשיאות של פּ.פּ.ס. בשרירות-לב את סדר הנואמים שנקבע… מרחיקה את הנואמים שאינם של פּ.פּ.ס. ככל האפשר יותר ויותר! בשעה שהיא מניחה לנואמי הפּ.פּ.ס. לדבּר כל כמה שהם רוצים, אף-על-פי שאזני כל קהל השומעים כבר תפחו משמוע אותם, היא מגבילה את זמנם של הנואמים שאינם של פ.פ.ס…
פּ.פּ.ס. דורשת ממני, שאאמין, כי המלחמה הלאומית אינה ולא-כלום, כמעט ולא-כלום, העיקר היא מלחמת המעמדות, כי על כן ה״פּ״ הראשונה של ״פּ.פּ.ס.", המרצע המתבלט מתוך השׂק, אינה אלא לנוי, כלל וכלל לא לתשמיש, ולא באה אלא ״משום שה״ס״ אנוסה לסמן את הטעֶריטוֹריה, את תחומי המקום, שבו שרוי העם, שאיננו אלא חלק מן המחנה הפרוֹליטאַרי הכללי! והסיסמה היא: פועלי כל הארצות, התאחדו! שכן קשר-הדם, הרגש הלאומי, רופף אצלו הרבה יותר מקשר-המעמדות הסולידאריות של כל הפועלים, – ואף-על-פי-כן אין הפּ.פּ.ס. רוצה בשום פנים לבוא לעמק השווה עם הס״ד ועם ה״בונד״, הדורשים שתהיה קוֹנסטיטוּאַנטה אחת בפּטרבּוּרג בשביל כל הפּרוֹבינציוֹת, מקום שכל מפלגות-הפועלים תוכלנה ללכת יחד ולהוציא בכוח מידיה של הבּיוּרוֹקראַטיה את החופש השלם והגמור בשביל כל העמים, את האוֹטוֹנוֹמיה הנרחבת ביותר בשביל עמים היושבים על אדמתם, ואוֹטוֹנוֹמיה תרבותית בשביל עמים שנעקרו מעל אדמתם! והפּ.פּ.ס. דורשת, מבלי לשׂים לב לכך שהיא מפריעה לאיחודם של הפועלים, שתינתן תיכף ומיד קוֹנסטיטוּאַנטה מיוחדת לפּוֹלין, אף-על -פי שהיא יודעת היטב, שאם אותן הפּרוֹבינציות, המנתקות את החוטים הספוגים דם, שבהם קשר אותן ההכרח אל האימפּעֶריה, ינותקו לפני המועד, סופו של הפּרוֹליטאַריוֹן, עם הראַדיקאַלים והליבּעֶראַלים יחד, באותן הגוּבּעֶרניוֹת, שיוחלשו עד כדי כך, שלא יהיה אפילו כדאי להעמיד כנגדם כמה פורעים מן המאה -השחורה״.
אני לכשעצמי אין לי ולא-כלום כנגד זה, שהדם בעורקים פועם לעתים בחזקה יותר והרגש הלאומי קורא בקל רם יותר מכפי שרצוי לו לחבר התיאורטיקון של פּ.פּ.ס! אך משום-מה דורש הוא ממני, שאאמין בדבר, שהוא עצמו אינו מאמין בו?
הפּ.פּ.ס. מבקשת עוד אשראי גם בענין אחר: היא רוצה שאאמין לה, שהיא נלחמת לא רק בדימוֹקראַטיה הלאומית החשוּכה, אלא אפילו בכנסיה היא עושה מלחמה! שכּן לא רק הדימוֹקראטיה הלאומית רוצה לרקוד את ריקוּדה על חרבותיו של המבצר הישן, שהפּרוֹלַיטאריוֹן כבש אותו ברעב, בזיעה ובדם, אלא גם הכמוּרה רוצה לנעוץ את דגלה על העמדה הכבושה. “הלאה הכנסיה!” צועקת פּ.פּ.ס; ועוד פעם: "יחי הנואם!״ הפילהאַרמוֹניה כולה רועדת! שכן באמת, "האהבה והאחוָה שהכומר מטיף להן אינן אלא צליל ריק וחלוּל מכל תוכן!״ – מוסיף ואומר הנואם – "זהו הנחש הערום, הרוצה להעביר את הפּרוֹליטאַריון על דעתו, שלא יוכל להגיע אל הגן-עדן שלו״… ועוד הפעם: בּראַבוֹ! הידים בצקוֹת מרוב מחיאה, פּ.פּ.ס. נוהמת כאריה! ופתאום, שקט! באולם הושלך הס, כמו בבית-עלמין, הפנים המחודדות מתכסות ארשת של מחשבה, האזנים מתחדדות ומזדקפות כמו לקראת שופרו של משיח, העינים מתמלאות תקוָה, שמחה, תענוג, וקרני-אוֹר, ברק מופלא של כניעה וכבוד… מה אירע? מי הוא המדבּר, שכך מקשיבים לו? מי הוא המדבּר, שדבריו משתפכים כל כך אל הלבבות, אל לבות-הגבּוֹרים של הפּ.פּ.ס.? המדבּר הוא כומר, נזיר! ועל מה הוא מדבּר? על אותה אהבת-הכנסיה, שלפני שעה קצרה בלבד הלעיגו עליה, המיתו אותה בהבל-פה וקברו אותה קבורה מדומה!
ופּ.פּ.ס. רוצה שאאמין לה, שהיא מתכוונת גם אלי, שגם לי, היהודי המסכן, דאוֹג תדאג! אפילו בפנקסיהם של אנשי פּ.פּ.ס. נכתב כך ונדפס כך. אדרבא, יהודים אף הם בני-אדם הם! בראש הפּ.פּ.ס. עומדים, בלא עין-הרע, הרבה יהודים ויהודיות… משמונה נואמיה הרשמיים של המפלגה – 6 יהודים ויהודיות מלידה ומבטן!…
רבונו של עולם, – מהרהר לא אחד מן הפועלים היהודיים שבאולם, – למה זה יהא קיים ה,בונד״? לשם מה צריך להתפלג?
ואף -על-פי-כן – אף-על-פי-כן אין השטר, שהפּ.פּ.ס. מוציאה לנו, שטר אמיתי… זו היא תעודת-בּאַנק, שקופתה של הפּ.פּ.ס. אין ביכולתה ואין בדעתה לפרוע אותה…
ראשית – אין תעודת-בּאַנק זו מוּראית אלא כלפי פנים, בין ארבע עינים… בהחלטה אין אנחנו נזכרים! הנואמים הטובים והחזקים ביותר, המדברים על שחרור עמים, בפרטם את כל העמים שעתידה הפּ.פּ.ס. לשחרר – אותי לא פירטו, עמי שלי לא הזכירו… וכבר אמרנו לא רק בעניני הפרוֹליטאַריים דוּבּר שם! סיעֶרוֹשעֶבסקי דבּר, ובהתלהבות דבּר, על תפקידם היפה והגדול של הלאומים, ושוב — לאומי שלי לא הזכיר. אני מאמין ללבו, הוא טוב, הוא רך, הוא ישר ונעלה, אך שׂפתים יש לו מופלאות ומוזרות: אין הן יכולות להניח לו לביטוי הלאום היהודי, כשהוא מבקש כבר לצאת מן הלב, שיעבור ביניהן, והביטוי הזה הולך לאבוד אי־שם בחלל הפה, משתקע בנקב של שן מקולקלת, או נחנק בגרון…
אין אני מאמין לפּ.פּ.ס., ואינני מאמין לה דוקא משום שיש בין נציגיה כל כך הרבה יהודים מן המין הידוע, ובין הנואמים הרשמיים כל כך הרבה מאותם היהודים עצמם. אני מכיר ויודע את העבדים הותיקים, מוכרי -העם וסוהרי -הלאום הישנים – המתבוללים הישנים!
עמוד-התיכון הנשי הגבוה ביותר, שעליו נשען מקדשו של הפּ.פּ.ס., יהודיה מלידה ומבטן, דבּרה לא בפילהאַרמוֹניה בלבד, אלא גם במקום אחר… ושם הכריזה והודיעה, שהיא ״פולניה״, שכּן פולני אינו מושׂג-שבדם, אלא מושׂג-שבתודעה; ״מי שמרגישה עצמה פולניה, הרי היא פולניה!״…
להזכּיר חייבים אנו עוד נואם אחד של פּ.פּ.ס., שנולד יהודי אף הוא, אלא שהחליף את הדינר! הוא אמר: ״חברים, האם עת נכונה היא לדבּר על עמים ולאומים, שעה שהמדוּבּר בפּרוֹליטאַריון?״ את הנואם הזה מכירים אנו גם-כן!… במקום אחר אמר לנו: ״אני מודה ומתוַדה, יש לי שתי נשמות, אחת פולנית והשניה (שמעו: השניה!) יהודית״… והוא צודק משום כך, שאינו רוצה לדבּר על השאלה הלאומית, אין הוא רוצה להיגלות לפני הקהל כמין מטוטלת, הנעה לכאן ולכאן, מנשמה אחת אל חברתה! כמין יצוּל אמצעי, שנשמה אחת מושכת אותו לכאן והשניה מושכת אותו לשם!
– והאדון ד.? לאמיתו של הדבר לא האדון ד., אלא החבר ד.! הרי זה פועל, פועל יהודי מבּטן אמו! בתורת פועל הוא שׂמח, ואין הוא יכול לכבוש את השׂמחה בקרבו והוא אנוס להוציא את הסמרטוט הזה לרשות הרבים, – הוא שׂמח, שהוא, הפועל העני הפשוט, יש לו הזכיה להמצא באולם הפילהאַרמוֹניה, שנוצר בשביל אנשים עשירים בלבד… וזה מדבּר כבר אפילו יידיש גם -כן, זה מן ההכרח שיהא כבר נוגע גם בי…
״והיה – אומר הוא – עם יהודי חפשי מבחינה מדינית! אך במשך הזמן חלו שינויים שונים…״
על כן? האם אנחנו עם אנו או לאו?
תשובה על כך אין הוא יכול לתת! כי על כן – כי על כן הפּ.פּ.ס., שה״פ״ שלה גדלה והולכת מרגע לרגע על חשבון ה״ס״, אין לה פנאי לשאלות כאלה של מה-בכך!
––––––––––
רבותי, אינני מאמין! לא אהיה מאמין לפּ.פּ.ס., כל זמן שיהיו בה כל כך הרבה יהודים מן המין הידוע. יהודים צעירים, אך רקובים יותר מן המוזגים והחוכרים והמתוכים, שהיו נושקים את ידו של הפריץ. ואני מייעץ גם לפרוֹליטאַריוֹן היהודי: אל תאמין! מקומך בארגון הפועלים היהודי!
היזהר –אומר אני לו – מפני הפּ.פּ.ס., כל זמן שישנה בגופה מכת-ההתבוללות היהודית הנושנה!
––––––––––
העולם הזה מה הוא?
פרוזדור אל העולם הבא! כאן חולפים ועוברים, שם נשארים לאורך ימים.
כאן לעבוד? כאן לאהוב? כאן לדאוג למחר ולמחרת-המחר? יבנו להם בעלי-המיליונים גלי-עד ומצבות-ענק; בשבילנו העניים מספיק ציוּן של לוח-עץ קטן למראשותינו…
חיים ״ובלבד להמשיך״, ״ובלבד שיעבור היום״… בערב-יום-טוב נאנחים: בבר עבר החג!
למחר אך פוקחים העינים, כבר מהרהרים בדאגה: במה נחייה עצמנו ביום הזה, ולפני השינה נושׂאים כפים לשמים: ברוך הוא וברוך שמו – עבר יום של חיים!
––––––––––
לקצר את הזמן בפּרוֹזדוֹר אסור. לקפד את פתיל-החיים אסור לה ליד היהודית – כל זמן שהקב״ה טוֹוה את החוּט הרי הוא טוֹוה ואין להתנגד לרצונו – על כרחך אתה חי! ומקיימים את החיים ב״מה שלא יהיה״, בתוספת של ״מה שלא יזדמן״.
ואם התגרית שבשוק מביאה לה לבעלת-בית תרנגולת הביתה, נוטלת בעלת-הבית את התרנגולת אל ידה, ממששת וממשמשת בה ושוקלת אותה, ולבסוף היא שואלת: מה אצא בה ידי חובה, סעודת שבת אחת?
ואם רואים אתם משהו מבריק, עובר לפני עיניכם זוהר נוצץ, הרי זו קאפּוֹטה של אַטלס – לשם מצוָה, לשם העולם הבא, בגד לכבוד שבת ויום־טוב…
––––––––––
ובלבד להמשיך… שנות הילדות אינן אלא הקדמה לחוּפה… וכשמגיע יום החופה, מלבישים לו לחתן תכריכים, החתן והכלה צמים ואומרים וידוּי – כבר הם מכינים עצמם ליום -המיתה…
ושׂערות-השׂיבה הראשונות מה הן? ״הזמנה אל הבית-דין של מעלה!״, דין וחשבון למסור!
ועוד: ״יהיו חייך טובים, בשביל שתהיה מיתתך קלה״, ״זכור את המות, בשביל שתוכל לחיות חיים טובים״ – זה הוא המוסר…
––––––––––
בני־אדם נודדים. בני־אדם מתים. קהילות נבנות, קהילות נחרבות, אלה צצות ואלה נובלות…
ובלבד להמשיך!
לשכור עסקים לתשעים ותשע שנים?
לדאוג לדורות הבאים?
בתי-צרקה בנויים חומות-אבן?
להשתרש במקום מן המקומות? שני ציצים גלותיים פורחים בלבו של היהודי: "ובלבד להמשיך!״, “ובלבד לצאת ידי חובה?”
החיים אינם עומדים עמידה של ממש; המתים ממתינים לגלגול-מחילות… ומי שרוצה ללכת ביתר בטחון – זוחל על כל ארבעתיו!
––––––––––
סידקית.
הכול סידקית: החיים, המסחר, העבודה…
בלא אהבה, בלא בטחון, בלא מחר ובלא לאחר -זמן – הכול צללים רוטטים, רוטטים וחוטפים…
מן האויר ואֶל האויר… הכול נע ונד; היהודי, עבודתו, חייו, הפוליטיקה שלו.. נע ונד במקום וגם בזמן… בין הקניה והמכירה אין לו לסוחר שהוּת לנשום נשימת-בינים… להחזיק את הסחורה, עד שיגיע יומה, עד שתתייקר, אין זה לפי כוחו…
למד מישהו, כיצד נועצין את המחט בבד, מיד הוא נושׂא אשה, פותח לו בית-מלאכה – אם לא עכשיו אימתי? פתוח עומד הקבר וממתין לו!
הכול עשוי ברגע אחד ובשביל הרגע האחד: מיד ליד, מאיש לאיש, ובלבד להמשיך! הלאה!
צדקה ומעשים-טובים, חיי מפלגה, פוליטיקה – חצאי -אמצעים, רבעי-אמצעים, אניצים בודדים, חוטים…
כנסת ישראל יושבת ומאַחה ומַטליאה… ובלבד לצאת ידי חובה של חיים…
––––––––––
והוא הדבר בספרות, באמנות… הקו, הניצוץ, הרישום, הרשימה, הציוד, התמונה, צלום-הבזק – היכן היצירה? האִכּר חורש את שׂדהו וממתין… זורע ומצפה… הזרע נובט ועולה, הוא מביט ורואה ולבו עולה על גדותיו משׂמחה, – הוא מחכּה; השבלים הופכות זהב – ורק אז הוא בא עם המגל ביד!
אנחנו קוצרים לא את הזהוב, אלא את הירוק… לעתים אנו מחטטים ומוציאים בצפרנינו את הגרעינים, שאַך זה הספיקו לנבוט, ואופים מהם לחם!
סידקית, קטנוֹת וזמניוֹת: ״מה שלא יהיה״ עם ״ובלבד שיהיה משהו״… עשׂבים ירוקים! הללו נובטים והללו נובלים – האם יגדלו גם צמחים ואילנות?
––––––––––
״יחידי -הסגולה״ הזקנים, מעט ארזי הלבנון המתים והמאוּבּנים, מביטים מלמעלה אל העשׂבים והאזובים שלנו ונאנחים: אלה הם נכדינו!…
––––––––––
…ואל נא תחשבו, שאני רואה את גבכם, ומסמא את עיני האבק המתרומם מתחת לכפות רגליכם.
אתם לא עברתם על פני מבלי שארגיש בכם; ובשביל להציץ באהבה אל פניכם החיורים ואל עיניכם הלוהטות, אני אנוס תכופות ביותר לחזור על עקבי… בינינו נמשך המאבק בין ״מחר״ ו״למחרת-המחר״…
אני הנני בנו של העם הנודד הנצחי הנבחר…
ולשון ״הנבחר״ היא לי רצינות גדולה; רצינות של דם,של גאוָה טראגית.
אותנו בחרו להיות ללעג ולקלס, לאוי ואבוי, למכות ולפוּרענוּיוֹת; אנחנו החלשים והמעטים ביותר…
אתם אינכם מרגישים בזה? אתם מוּמחים לכאב-המעמדות…
מוטל אדם ברחוב, והוא עלול להוציא את נשמתו בלא עזרה בין המומחים, הוא מוחלש וכל עוד רוחו בו –
– לא עניני שלי, רופא־שינַיִם אני!
לא אני צריך לעשות משהו, אני מרפּא רק אַפים…
אחר מומחה הוא לאזנים בלבד, ועור אחר מתעסק במחלות עור, ואחד אומר: – מקצועי שלי הוא: הקיבה!
והאדם נאבק בינתים על נשימתו, והוא עלול להוציא נשמתו בכל רגע.
––––––––––
עמי שלי נבחר ללעג ולקלס, לאוי ואבוי, למכות ולפוּרענּויות! אך בזה מרחיקים אותו עד אל הגבול הרחוק ביותר של הצדק האנושי, אל העמדה הרחוקה ביותר בדרך אל החופש האנושי, אל הנצחון האחרון על הכוח הגופני, על האלימות הגופנית, וגם – ה״רוב״, זה שבשמו אתם מדברים ולו אתם מבקשים להביא אושר רב. אך הוא אינו אלא אחת מצורות מלחמתו של עמי למען החופש.
באות-קין סימנו את מצחו של עמי, ובזה נתקלל לנדידה נצחית – וגם נתברך.
בידו תחבו על-כרחו את הדגל האדום ביותר ואמרו לו: – לך! הרחק יותר ויותר ללכת, עם כל המשחררים. עם כל לוחמי-העתיד, עם כל הופכי-סדום… אך לעמוד ולנוח עמהם יחד – זאת לא תוכל… האדמה תהיה בוערת מתחת לרגליך! על כל צעד ושעל שלם תשלם את הוצאות-הדם היקרות של כל תהליך מהפכני, אך בהכרזות-החופש תהיה מוזכר אך מעט מאד, או בכלל לא-כלום…
אתה לך והוסף לשפוך את דמך!
אתה החלש ביותר והמעט ביותר, ולא תהיה נגאל אלא בסוֹפֵי כל הסופים…
כל זמן שתישאר אבן אחת מאבני החומות הישנות, תהא מוטלת ומעיקה על שכמך אָתּה!
כל זמן שיהיה דם – נשפך, רצון – מדוכא, כנף – מקוצצת, יהיו אלה כנפיך שלך, רצונך שלך, דמך שלך… אתה לא תהיה נגאל אלא בסוף, בזמן שהאדם יהיה נגאל מאדמתו! בזמן שתולעי-האדם יתרוממו ויהיו לנשרים.
––––––––––
אל תהיו מתגאים בדגלכם האדום, אין הוא אלא בבוּאתוֹ החלשה של הדגל האדום-מדם בידו של העם הנבחר!…
של העם, שנתקלל ונתברך להיות נגאל בסופי הסופים, להיות שופך את דמו תמיד, להיות ההצעה – המרחיקה -לכת ביותר, המוגשת לאלוהים ולחיים…
עם עמי שלי אני הולך, מזוֹהר דגלו מלהטת נשמתי, ואני קורא: יהודים מכל הארצות, התאחדו!… ארוכה ומסוכנת הדרך – התאחדו! התלכדו!
––––––––––
החיים שמסביבנו גדלים ועולים, כבצק התופח יפה, אך אצלנו שרויה שלוָה, – כמעט כשלוָה שבזמנים הטובים הישנים…
הפּ.פּ.ס. מכנסת בפילהאַרמוֹניה אלפים על אלפים – בגלוי ובעוז נשמע דברה החזק, דברה המפוצץ; חבויות ובסודי -סודות הן אסיפותיו של ה״בּוּנד״…
נ׳״ד (הדימוֹקראַטיה הלאומית) אינה שותקת – כנוּסים ואסיפות והפגנות – מפני מה ישנים הציונים שלנו?
״בלא הבדל של דת״ נפתחה חברה ללימוד קריאה וכתיבה, ״חסל סדר האנאלפביתים!״ – מכריזים ברמה, ומבית אל בית, מפתח אל פתח מהלכים אינטליגנטים ואינטליגנטיות ושואלים: האין יש בבית הזה מישהו שאינו יודע לקרוא, שאינו יודע לכתוב, ויש לו חשק ללמוד? ומלמדים בחינם. נותנים ספרים בחינם ומכשירי כתיבה בחינם, ומבקשים ברחמים: למדו, התלמדו! עם הרוצה לקום לתחיה חייב לדעת קרוא וכתוב!
היכן היא ״חברת-אלף-בית״ שלנו? מה עושים האינטליגנטים שלנו?
אגודת מורים, אגודת בתי-הספר – בכל החזית נמשכת מלחמה למען פולנית, למען לשון -העם! צריך לשחרר את הילד החלש מן העול הכפוּל ללמוֹד את ראשית לימוּדוֹ בלשון זרה!– אכּרים שבכפרים מתכנסים יחד, מגרשים את הלבלרים הזרים, את המורים הזרים – פולני צריך להיות בית-הספר.
מי צועק מַשהו או עושה משהו למען יידיש?
חברת ״בעלי-הבתים״ פנתה אל העיריה וביקשה, שהעיריה תתן אוּלמות להרצאות בשביל העם. הגעֶנעֶראַל ביבּקוֹב הבטיח, – אל נציגיה של הקהילה היהודית לא פנה איש בענין זה…
בשביל העם הפשוט נפתחת אוניברסיטה חפשית, במטרה:
להרים את רמת-השכלתם של ההמונים;
להעמיק את התרבות בין הפועלים ובעלי-המלאכה;
לתת להם את האפשרות לבלות שעה בנעימים בדרך יפה ומועילה!
ולשם כך נערכים:
הרצאות שיטתיות בהשׂכלה כללית;
הרצאות פומביות על נושׂאים מדעיים -עממיים בשביל המונים נרחבים;
הרצאות ושעות-מקרא מיוחדות בבתי-ספר שליד בתי – חרושת– –
מלבד זה יאפשרו לו ל״קהל הפשוט״ בקוּרים במוזיאונים, בתערוכות, בבתי-חרושת ובמוסדות כלליים צבוריים. יאוּרגנו גם חוגים לתיאטרון, למקהלה ולתזמורת…
היכן הוא בית-העם שלנו, אולם-ההרצאות שלנו?
שם מתעוררים החיים החדשים החפשיים, הכמוּרה אף היא אינה יכולה לישון עוד כלפנים. בימים אלה היתה אסיפה של כמרים. ויודעים אתם, על מה דנו ומה החליטו? לא על עניני-שמים! לא בדבר הכשרים על סחורה מן הסחורות!
הם דנו בשאלה, כיצד לשתף פעולה עם העם…
איש-הדת, החליטו, אינו משוחרר מחובות כלפי הארץ והעם…
הם מיחו כנגד כתב-העת הרשמי שלהם בוַארשה, המתעסק רק בדיני-התעניות ובמנהגי-הכנסיות, ואינו יודע כלל לומר משהו בענין החיים החדשים המתעוררים מסביב!
הם החליטו להילחם יחד עם כל העם למען האוֹטונומיה לפולין… למען אדמיניסטראַציה פולנית-טהורה, למען הלשון הפולנית, למען אסיפה מחוקקת מיוחדת בוַארשה! ושהבחירות לאסיפה זו תהיינה כלליות, ישירות וחשאיות…
ואת הפועל – אומרת הכמורה – אסור להוציא מן היד; צריך להכניס את הסוציאַליזם תחת כנפי הכנסיה, שכן – שמעו, שמעו! – הכל צריך להיות בשביל העם ועל־ידי העם!
ולפיכך – אומרת הכמורה – צריך להרים את מצבו המוסרי והכלכלי של העם, את הרגש הלאומי שלו – להעמיק, לעורר בו את ההרגשה והצורך של עזרה עצמית – – –
והרב שלנו מראַדוֹם אינו מניח אפילו בשלושים לאחר הפרעות להכריז תענית־צבּוּר – –
מפני מה הולכים לאבּוּד שירי-העם היהודיים? מפני מה חייבים בעלי-כשרון יהודיים לשחק ״בר-כוכבא״ ו״אשה רעה״? היכן הן הוצאות-הספרים היהודיות?
ולהתכנס אין יכולים; ה״היכל האשכנזי״ סגור, ה״קהילה״ מסוגרת, וה״עולם״ שלנו ישן שינה מתוקה…
קולות פריקה ופריכה.
הסערה תולשת את הגג. אֵילי-ברזל נוקבים את הקירות, היסוד הרקוב משכבר הימים מתערער והולך – –
״מפי עוללים ויונקים״ – ילדים עוברים בסך ברחובות העיר ודגלים אדומים בידיהם; הסירו כובעיכם, אתם הזקנים, הפקחים והזהירים! כבר נמצא קוֹזאַק רך-הלב, "קוֹזאַק הנגזל״ האמיתי שלא הסכים לירות במפגינים! "זאַצנעֶס? – פּוּסקאַי סוֹבּיראַיוּטסיאַ!״
הצי עומד באש – תזמורת צבאית עוברת ברחובות ומנגנת את המאַרסיליזה! חיילים קוראים את מאַרכּס בקסרקטינים – בדרישות פוליטיות יוצאת המשטרה! יתר על-כן! אפילו עבדים לעבדים שהם עבדיהם של אחרים – גוביה של הקהילה הוַארשאית, יחד עם הקבּרנים של בית -העלמין, אף הם מתארגנים, וכבר בחרו צירים! – הכול בוער ולוהט. בירות בוערות, באש להבה נתונות ערי-השׂדה! בפינות האפילות של חיי האדם מופיע אור! לאור אבוקה בודקים את החמץ, משליכים החוצה את העובש הישן-נושן, כל הרקוב והמרקיב, כל הרועד והמרעיד, כל השחור, כל המתבטל ואינו עושה, כל הבוכה -תמיד ומקווה -תמיד ואינו פועל – –
חיים חדשים נרקמים, נבראים על חורבותיו של הישן – ואנחנו היכן אנו?
הקיצוניים ביותר – אומרים – הם היהודים! בּלי להרהר הרבה הם הורסים את הישן, או מסייעים בידי ההורסים, בלא רחמים הם מסתערים על צורות-החיים הישנות, כל המוסדות הכלכליים והמוסריים: משום שכל אלה היו רק מעיקים עליהם ומחניקים אותם. אין הם יכולים לאהוב את מה שהיה, מפני שהוא ספוג כאבם וסבלם; אין הם יכולים לבכות להולך ונהרס, לרחם עליו ולהצטער עליו – מפני שהוא מוכתם בדמם! כך אומרים, ואף-על-פי-כן – היכן אנו עומדים?
אנחנו, הסופרים היהודיים, הצריכים ללכת בראש, לפני המחנה – היכן הוא ארגוננו שלנו? משום מה אנו פזורים ומפוזרים כאותן שׂיות אובדות?
היכן היא ״אגודת הסופרים״? היכן הוא ה״שריפטשטעֶלעֶר-פאַרבּאַנד״?
האם אין לנו ענינים, מוסריים או כלכליים, שמסביבם אנו צריכים להתלכד?
האם עדיין אנו מאמינים בכל הישן, המעיק, המאפיל, המפריד בשביל למשול, – או שאין אנו מאמינים בעצמנו, ברוחנו, במטרותינו, וכל מוסרנו אינו אלא: "חטוף שכר-השורה ואכול, חטוף שכר-השורה ושתה״, יום־המחר אינו יום?
אימה חשכה ירדה על הסימטה הספרותית: העתונות הצהובה הולכת! הצעד הראשון לדרך הכפיה נעשׂה! במוט של ברזל פרצו חור של ממש בחומת המבצר, שבו הרגישו את עצמם שלוים כל כך, בטוחים כל כך…
“למחות!”
הזקנים, הגדולים, המזהירים, אנוסים לצאת במחאה.
ואני זקן, גדול, מזהיר, ונוסף לכך גם אדם חלוש!
בנוגע לתיאטרון היהודי צודק אש, כן יצדקו כל ישראל! ואעפי״כ, כשהאריה ב״בר-כוכבא״ של גולדפאַדן מתייצב לפתע-פתאום על כפותיו האחוריות ומפהק, והקהל של ליל-שבת ומוצאי-שבת מוחא כף אל כף בהתלהבות, או כשה״נערים״ ב״משפחת צבי״ של פינסקי, המחזיקים בקושי את הגרזינים ואת הכלונסים בידיהם הרופפות, צועקים ומכריזים בקול: ״אנו מנצחים! אנו מנצחים!״ והקהל התיאטרוני הנזכר למעלה מצעק: ״הוּראַ!״ — אף אני מוחה כפים עמהם יחד, עד שידי בצקות מרוב מחיאה, ואני מצעק ״הוּראַ!״, עד שגרוני ניחר, אף כי יודע אני בבירוּר, שהנערים מרעידים אפילו מפני כלי-הזין שהם עצמם מחזיקים אותו בידיהם – פנים כאלה יש להם, הסטאַטיסטים ברחוב חמקנלנא 9; ואף כי אין ספק בלבי, שהאריה ב״בר-כוכבא״ רוצה, המסכן, לאכול, ולא לפהק…
וכי מה ראיוֹת נוספות דרושות לכם: ברחוב, כשהקהל מתחיל רץ, מיד אני עוקר רגלים, בין שאגי רואה רובה ובין שאינני רואה! אין לי אפילו שהות להסתכל לאחורי ולראות! ואם אני מסתכל לפעמים, קודם שאני יורד לרחוב, ורואה בני-אדם מהלכים בערדלים ועם מטריות, שוב אין אני נושא את עיני לשמים, אלא נועל ערדלים ונוטל מטריה בידי!
ולפיכך משנשמעה הזעקה ״לצאת במחאה״ – אמרתי אני: ״לצאת במחאה", אף-על-פי שחתימתי על המחאה חתמתי ביד רועדת, ובשעת מעשה היה לבי נוקפני ומכה כלבבו של גזלן…
שכן ״ביני ובינך״, הקורא היקר, בארבע עינים ומפה לאוזן, מרוצה אני דוקא מן העשׂבים השוטים ומן הגידולים המרים שהתחילו גדלים ועולים בגן-עדן הקטן שלנו… סימן טוב ומזל טוב! העתונות הצהובה הופיעה? – מחייה נפשות! ומכאן רק כקפיצת-החתול למעשי-שאַנטאַזשה? – עוד יותר טוב! זוהי ההוכחה הטובה ביותר, שאנו מתפתחים, שספרותנו שלנו מתפתחת, שעל אפם וחמתם של הציונים והס״סוֹבצים גדלה ספרותנו בגלות כעל שמרים!
ואסביר לכם את הדבר במשל; הרי יודעים אתם, אני מעין גלגולו של המגיד מדוּבּנאַ! תארו לעצמכם, קוראי היקרים (כל הקוראים יקרים לי), משפחה שהיא גרה במדבר – אחת ויחידה במדבר-ערבה! חייב, איפוא, ראש-המשפחה, מסכן, להיות הכול-בכול יחד! גם אב לילדים, גם מורה להם, העוֹנש והמצליף לפרקים… ואם נפל, לא עלינו, אחד הילדים למשכב והוא חולה, אנוס האב להיות גם רופאו; ובחרפתנו, גם חוֹקן לעשות לו… ואם מתגלה, חס וחלילה, משהו מעין הגרדת בראשו של הילד, הוא מוכרח במו ידיו ממש לעקור לו את השׂערות אחת אחת… ואם מת, לא עלינו ולא על כל ישׂראל, ילד מן הילדים? נעשׂה לו אביו קבּרנוֹ! ואם הפרה נחלית ומוטלת בלא תנועה? הרי הוא אנוס להיעשות גם רופא-בהמות! ואם הכלב שבחצר דעתו מיטרפת עליו והוא מראה סימנים של כלב שוטה? נעשה בעל-הבית שלו קוטל-כלבים לשעת-הדחק! ואם מצטברת אשפה בחצר? הריהו אנוס לחגור את הסינור וליטול את המטאטא ביד ולכבד את החצר! ואותו אדם עצמו חייב להיות אף-על-פי-כן האב המטיל מורא ויראת-הכבוד, המקדש על היין בלילי-שבתות ומבדיל במוצאי-שבתות ודורש מן הילדים קיום מצות ״כבּד!״
אך לאחר שהמשפחה גדלה ומסתעפת? לאחר שהפינה הנידחת הזאת הופכת להיות כפר, והכפר נעשׂה עיירה, והעיירה מתפתחת לעיר, לכרך, והכרך מתפשט כמין מדינה – הרי שכל העבודות הנזכרות מתחלקות לכמה וכמה בעלי-תפקידים! אחד הוא האב ואחר הוא המורה; ראשדוּכן, בשביל להצליף להם לנערים רעים על אחוריהם, במחילה, אף הוא תפקיד נפרד; ומתגלים אנשים שנתמחו במיוחד בעשׂית חוקנים, מומחים לעקירת שׂערות במקרים של גרדת, רופאים מכל המינים; וגם אנשים מיוחדים המתעסקים בקבורת המתים, קברנים, וגם – קוֹטלי-כלבים מיוחדים!
והמעשׂה הזה עצמו הוא שנעשׂה ושהיה מוכרח להעשׂות בספרות.
לא מצעירי הצעירים אני, ועדיין אני זוכר יפה אותו זמן, שלא היו בבית-המקדש העתוֹנאי שלנו אלא שנים-שלושה כוהנים בלבד! וכל העבודות היו ממתינות לידיהם: גם כתיבת השירים וגם כתיבת הפרוזה; והם-הם שהיו כותבי המאמרים הראשיים, מחברי הפיליטונים, מצרפי החדשות, ולפתע-פתאום היה אחר שכזה הופך להיות חכם מחכמי המדעים והיה מסביר מה טיבו של הרעם, מהיכן הברק יוצא ולהיכן הוא הולך… בלשון קצרה: אחר שכזה היה צריך ללבוש את שבעת הלבושים, לרבות הפעמונים, ולהכּנס לקדשי-הקדשים ולהקטיר את הקטורת על מזבח-הזהב, ומיד לאחר מכן לצאת ולרוץ לשחוט פר ולהקריבו על־גבי המזבח, ומיד לאחר כך לתפוס מכבדת ולכבד את רצפת העזרה!
אוי ואבוי היה לאותה עבודה!
כהיום הזה, לאחר שקיימו פרו ורבו, ובפרט בימי העתונות החפשית מהשגחתו של סטוֹליפּין, כבר זכינו, השבח לאל, שתהא העבודה מחולקת! כל אחד יש לו פינתו שלו, מומחיותו שלו. אחד שר בשירים, השני מספר ספּוּרים, השלישי כותב דברי חכמה, הרביעי מתבדח, החמישי או אולי השישי או השביעי – מוליך באמת את האשפה!… גם זה דרוש!
אמנם, יארע שמוליכי-האשפה כותבים גם שירים…
אבל ראשית, בידוע שכל היוצא מן הכלל אינו בא אלא להעיד על הכלל כולו!
והשנית, כל חתול יש לו חודש -מארס שלו, וכל לב, ואפילו לבו של מנקה -הארובות, יש לו חודש -מאי משלו! וכל אחד בחדשו לבו מתרכך בו כל כך והוא שר לו מעצמו: טיו-טיו, טיו-טיו… והשלישית – אל נא תפחדו! סופו של מוליך-האשפה שיגיע אל השכל הנכון! סופו שיכיר מה מקצועו האמיתי, שיתברר לו מה התעודה שבשבילה נוצר ובא לעולם הזה! לא במהרה כל כך אדם מכיר את עצמו, ועד שיוצאים אל הדרך הנכונה, יארע לפעמים שיהיה מישהו שר בשירים על־פי טעות! במשך הזמן יתברר הדבר!
הספרות שוב אי-אפשר לה שתהיה עוד מעין כל-בו, בהדומה לסימטה שבעיירה קטנה! מן ההכרח שנהיה כמין רחוב גדול שבעיר ממש! הביב המוליך את המים העכורים עובר בצדדים, מימין ומשׂמאל. מי שהוא מטבעו דבר-אחר ורוצה לשכב בבוץ, מהיכי תיתי, רבץ ושכב! ומי שאינו רוצה בזה, יעבור באמצע, ויהיו בגדיו נקיים בכל עת! הרי זה המשל השני!
אמנם, משל עדיין אינו הוכחה! אבל כדי לקרב אל הדעת יש בו!
ומה שנוגע לעצם הענין, לעתונים הצהובים, שאחד מהם כבר התנפל על סופר, אין בזה אסון גדול!… הסופרים, בדומה לנשים, היו תופסים עד עכשיו מקום שאינו לפי טבען של בריות בני-אדם, מקום שאינו נאה להם בחיי החברה! מקוּבּל היה, סופר או שאינו ולא-כלום, צרה צרורה, משלחת רעה, או שהוא אחד עליון, מלאך מן השמים; בין כך ובין כך, אדם לא נחשב לעולם! להכּנס בתגרה עם אשה, וביחוּד ברחובה של עיר, לבוא-חשבון בגלוי עם סופר – דבר זה נראֶה היה משום-מה מוזר, משונה! מפני מה? כבר הגיעה השעה לחדול מן המנהגים הישנים האלה! להוציא את הדעות הישנות האלה מן המוח! אשה אף היא בשׂר-ודם היא, לא פחות ולא יותר, וסופר אף הוא אדם, לכל הפחות חייב הוא להיות אדם… ואם עורב אחד מנקר לו לעורב אחר את עינו, מה האסון שאירע כאן? דוקא אצל אחרים? זה מותר?
והעיקר, דבר זה מביא תועלת גדולה לקהל! הקהל חייב ועתיד להתרגל לרעיון, כי הסופרים הם אנשים, העובדים ומביאים את לחמם בעטם, בדומה לזה שמביא את לחמו בקרדומו ולזה שמביא את לחמו במחטו… ואם יארע שיגנוב סופר שׂרוכי נעלים בחנות, או מעיִם באיטליז, הריהו חייב מאסר, בדומה לשאר הגנבים, אם הם חייבים מאסר על גניבה… ואם אין הוא גונב, והעתונות הצהובה קצרה רוחה להמתין עד שיארע משהו באמת, והיא בודה דברים שלא היו, ומגיעים הדברים לידי לשון הרע ולידי רכילות, בלבולים וכל מיני שקרים, – הרי זה משמח עוד יותר!
והקהל חייב להיגמל קודם-כל משגיאה חמורה, והיא: כשם שהוא מעריך את הסופר הערכה גבוהה ביותר או הערכה נמוכה ביותר, כן הוא מפריז לגובה או לנומך בהערכת כל מלה מודפסת. או שהוא רואה בכּוֹל רק ״דברים של מה -בכך״, ״ספּוּרי-מעשׂיות״, בטלנות, או להפך: נבואה קדושה, שאין לסור ממנה ימין או שׂמאל, שאין לסטות ממנה כקוצו של יוד! אין הם יודעים, שהאדם כותב כמו שהוא מדבר: הכּוֹל לפי הענין והכול לפי האדם… בחיים הרגילים, כשפותח אדם את פיו ואומר דבר מן הדברים, אין צועקין תוך כדי דבור: שקרן! אף אין מרקקין גימ״ל פעמים קדוש לשמע דבריו. מהרהרים במקצת ושוקלים מעט, שואלים לדעת הבריות ואוספים ידיעות, הכול כדרך בני אדם! מי זה יהא סומך על דבריו של איש אחד, על דעתו של אדם בעלמא? אך כיון שדבריו של מישהו הופיעו בדפוס, מיד נוטים לקבל אותם כאמת השמים…
ודבר זה רע הוא!
הדבּוּר המודפס ראוי היה שיינתן לו אשראי לפנים, בזמן שהעט היה נתוּן בידו של אדם אחד בעיר ושנים-שלושה במדינה, ודוקא בידיהם של אנשים גדולי-רוח! בתקופה שמיניסטרים וגדולי מדינה היו מאשרים את התעודות בחותמת או בהטבעת צורת-הבוהן המלוכלכת בדיו על-גבי הנייר, במקום החתימה… בזמן שטבעת-החותם עוד מילאה תפקיד נכבד, בדומה לתפקידה בימיו של אחשורוֹש! החשבת המלה הנדפסת, עד כדי גדוּלה וקדוּשה, היתה לה הצדקה בזמנו של גוּטנבּרג וזמן מה לאחריו, בשעה שבעולם כולו לא היו אלא שני בתי -דפוס, ומתחת למכבש היו יוצאים ספרי תנ״ך, ספרי ש״ס, או חכמת יוָן: אריסטוֹ! כהיום הזה – שעה שכל הנערים כותבים, ובכל הרחובות מדפיסים הדפוסים, צריך הקהל ללמוד ולדעת: להעריך! לייחד לכל אחד את מקומו, לעתים רחוקות רק להתייחס באמוּן, לעתים רחוקות לתת אשראי, ואל המדרגה הגבוהה הזאת יגיע הקהל רק הודות לעתונות הצהובה! הילד צריך לפול, בשביל שילמד ללכת!
ועל כן חוזר אני ואומר: תחי העתונות הצהובה!
אדרבּא, תהא מחטטת באשפה – בחיים הפרטיים, רצוני לומר – אין זה מזיק! כנגד זה יכול להתמרד רק המוּסר הבעל ־ביתי של מנעוּלי-פלדה וחלונות חסומים -אטומים… המוסר שלא היה אלא כסות-עינים לחנופה, צביעות, להתחסדות ולכל-רע… רק הגבאית הזקנה בעלת החטאים הצעירים היתה מבחינה בין חטאים שברשות-הרבים, בפרהסיא, ובין חטאים בחדרי-חדרים, בין ארבע עינים!
מה פירוּשם של חיים פרטיים? חיים פרטיים חי אדם במדבר, או פּרוּש ביער, ואפשר גם בטלן לפנים מאחורי התנור. אדם בין בני אדם לעולם אינו חי חיים פרטיים. כל מי שעושׂה משהו – ובפרט מי שכותב! – חי חיים צבּוּריים, פּוּמביים! והוא יכול להיות או מזיק או מועיל, ויכול, וגם צריך, להיות מוערך כערכו… אמנם, מלאכת ההערכה שייכת לשופט, ההאשמה מסורה בידו של הקטיגור, המלשינות – בידי המלשין, והתליה – בידי התלין… ולכל אלה המלאכות ישנם מומחים גם בספרות… ואחד אוהב סתם לנתח איברים מן החי… ומה תעשׂה לו?!
אולם לביקורת צבּוּרית גלויה חייבים לעמוד כולם, וקודם-כּל האדם הכותב! מי שמדבּר אל הקהל שייך אל הקהל! הצבּוּר יש לו הרשות לדרוש, שמזמן לזמן יהיו פושטים את הטלית מעל אותם היורדים לפני התיבה, אותם העומדים ליד השולחן, ויראו לו מי הם המתפללים בשבילו, מי הוא זה התוקע לו בשופר!
לשעבר היו אומרים: לבקר צריך את היצירה, לא את היוצר, את החבּוּר, לא את המחבּר. היום אנו אומרים: יש לבקר את המחבּר, בגלל חבּוּרוֹ! משום שפרצוף-פניו של המחבר הנסתר ביותר צף ועולה מבין השיטין, מבין האותיות! כל כמה שיהא מסתתר, וישׂים דברו בפי מי שישׂים ויצווה לו לדבּר כל מה שיצווה – הוא המדבּר את הדברים, לבו שלו הוא האומר את האמוּר! כאיש – כן דברו! וכדבר – כן אומרו! וכתב-הפלסתר, אם הוא מסתמך על עובדות אמיתיות, אינו אלא מפתח להבנת יצירתו של סופר! אולם חשיבות יתירה נודעת לכתב-הפלסתר הבדוי, השקרני! השקר הזה יביא, כאמור, את הקורא לידי כך, שילמד להעריך, להבין ולהבחין, להכיר בין אריה שביער ובין אריה ב״בר-כוכבא״ של גולדפאדן, בין נשר שמתחת לרקיע-השמים ובין נשר שעל-גבי המטבע!
ר׳ נחומ׳קה אומר: לא נברא העולם הזה אלא בשביל הרצון, ולא נברא הרצון אלא בשביל הברירה! לברור, לבחור חייב אדם!
ורק עכשיו באים עיקרי הדברים:
אם הסופרים נבדלו ונפלגו ביניהם, חייב גם ״הקהל״ להבּדל ולהפּלג, כבר הגיעה השעה שיחדל לחיות ״צבּוּר״ של קוראים, ״המון״ של קוראים! זה המון קוראי -העתונים ובולעי -החוברות (ספרים יצאו מכלל המוֹדאַ), שאין לו חתּוּך-איברים משלו, פרצוּף-פנים משלו, וכל-כולו אינו אלא מין חומר נטוּל-צורה! כל סוג של סופרים, ואפילו כל סופר, צריך שיהיה לו קהל-הקוראים שלו.
ונשען על קהל-הקוראים שלו, יהיה גם הסופר הוא, יהיה אדם!
אין הוא חייב אפילו להיות טהור כבדולח, בשביל שלא ילכלכוֹ הבוץ המושלך בו… מספיק, אם יהיה לו פרצוף-פנים אנושי – בקיצור: פרצוף! ויהיו לפחות קוראיו שלו יודעים, כי פניו אינם שחורים מטבע-בריתו, וכי בוַדאי עבר כאן אחד גביר מן ״העתונות הצהובה״ והתיז עליו בוץ והוא שלכלך את פניו! ואנשיו שלו יהיו ממהרים, זה עם כלי מים בידו וזה עם מגבת בידו, לנקות ולטהר את איש-אמונם – והס, ושקט, בלא מחאות…
נדמה, כל-כך פשוטים הדברים!
ואף על פי כן, האם רוצים אתם לראות מתים שפניהם מצהיבות ומוריקות? הגיפו את התריסים בעצם היום, או כבּו את המנורות והנרות בערב, העמידו צלחת מלאה מגנזיה והצליפו עליה בשרביט של ענף! או, מה שבוַארשה קל יותר להשׂיג – כנסו יחד כמה תופשׂי-עט וקראו באזניהם קטע של “עתונות צהובה”– –
האם אין לנו קהל-קוראים, או אולי אין לנו פרצוף אנושי?
א
קישינוב פעלה על וַארשה כרעם ביום בהיר מן השמים הטהורים והזהורים ביותר.
וַארשה נרעדה. בבּוּרסה, בתיאטרון, בקרקס, בקונצרטים ובגינות – שלא להזכיר כלל בתי-כנסיות ורחובות – לא שמעו אלא שאלה: “אמת?” ותשובה: “אמת!”. ובעיניו של השואל כבה הזיק האחרון של התרוָה האחרונה, לשמוע את התשובה: “לא היו דברים מעולם!”
אחר-כך נשתלטה על כולם תאוָה אחת ויחידה, לדעת הכּול, הכּול, כל פרט וכל פרט מן הפרט; לשתות את הכוס עד תומה ולמוץ את התרעלה כולה, אך ה“קוּריעֶר וַארשאַבסקי”, הבאר היחידה, שממנה וַארשה שואבת כל מה שהיא יודעת, סגרה את פיה, רצתה או היתה אנוסה לסגור, או גם כך וגם כך…
בינתים עשׂתה וַארשה המסוערת את שלה: שלחה לקישינוב 20 אלף רוּבּל במזומנים ושני עורכים מישׂראל… כסף יכלה אולי וַארשה לשלוח יותר; עורכים אין לה יותר; לפי שעה אין לה…
הכסף וַדאי שהיה בו צוֹרך בקישינוב, והעורכים אולי גם הם היתה מהם תועלת. אחד מהם הצליח עוד למצוא כתב-יד עתיק ולפרסם אותו מלבד הכּתּבוֹת. השני מילא ספר גדול זכרונות, אוצר שיספיק לאורך ימים… אך גם מזה צמחה לה לוַארשה תועלת: לעורך השני הזה, שהוא לאמיתו של דבר הראשון, חכּתה וַארשה כחַכּה למשיח…
וכבר הדיעו הדברים, לא עליכם, לידי חרפות ובושות.
הנכבדים והחשובים, בעלי-הצילינדרים, יושבי קיר-המזרח ב“היכל האשכנזי”, קרוביהם הקרובים ביותר של אותם הגדולים והמרוממים, שאינם רואים עוד את קישינוב, ואף לא את כנסת ישׂראל… כאלה שהם עתידים כהיום או למחר לחדול מלשלם את מס-הקהילה ולהסתפק בשאר כל המסים, שמשלמים שאינם בני-ברית – כל אלה התחילו פתאום מרגישים, שיש להם עגמת-נפש משלהם, פחד משלהם, שאלת-חיים משלהם, שה“קוּריעֶר וַארשאַבסקי” לא ישיב עליה… שלא ידבר עליה, ואם כן ידבר, יהא הלב כואב למשמע הדברים…
אך מהיכן אפשר לקבל ידיעות?
רבים נטפלו בסודי-סודות אל ה“נוֹבוֹסטי”; אחרים למדו לפנים בחדר, ובלב שותת-דם ושׂפתים מנושכות צבאו על מוכר-העתונים היהודי ברחוב. חוטפים את “הצפירה”, עתון קרוב ומשלנו, ואחרים, הרוצים לחסוך קופיקה אחת, שולחים ידיהם אל “הצופה”, עוד אחרים, שלמדו פחות או שכחו יותר, יורדים, לא עליכם, עוד מדרגה אחת ומוציאים את ה“פריינט”…
ורצים, ורצים הביתה בלב מפרפר, ומסתגרים בחדרי-חדרים וקוראים. ומי שאין לו חדרי-חדרים, והוא מרעיד מאימת אשתו, ומתבייש מפני המשרתת הנוצרית, תופס לו לעתון ונוטלו עמו אל הגן, מתחבא בפינה נידחת ושותה את הסם… או שהוא קופץ ונכנס לתוך חשמלית ומניח לה שתהא מוליכה אותו לפראַגה; בדרך רואות עיניו את הוייסל הידוע והמוּכּר לו ואינו מכיר אותו, משום-מה הוא לו אחר, פחות מוּכּר ופחות ידוע.
איך שלא יהיה, חיים. היד המחזיקה את העתון רועדת; העינים, המציצות פנימה וחוששות שלא לאבּד אות אחת, ממצמצות. ושׂפתים לבנות מרטטות: בּוֹשעֶ, בּוֹשעֶ (אלוהים, אלוהים)!
בינתים מוציאים את השעון, מטילים מבט-עין על התאריך שבראש העתון, אם אין כאן טעות בזמן! ואַחר נועץ את שיניו בשׂפתיו – האם אין כל זה חלום רע?…
אך השׂבּע לא השׂבּיע העתון הזה…
הרגש מרגישים כי דרוש יותר מזה! ישנה נפה, המעבירה רק את הדליל שבידיעות, ואת הסמיך היא מעכבת אצלה… ישוב רק העורך, העורך האמיתי!…
ועוד קודם שהוא בא ומגיע, כבר מוחלים לו את כל חטאיו כנגד ההתבוללות, כנגד ה“איזראַעֶליט”, כנגד ההיכל האשכנזי וכדומה, ובלבד שיבוא, ובלבד שיספר…
כאמור: חכּו לו כחַכּה למשיח…
ומשיח זה לא הניח שיהוּ ממתינים לו הרבה.
הוא בא ודבּר.
ירמיהו חדש, חורבן חדש. איכה חדש תכלית החידוש… “שבט מוסר” חדש, עם גיהינום בוער חדש!
לבבות שכבר נתייבשו מתחילים שותתים דם… אלוהים הוא היודע, באיזו פינה בתוך האֵפר נשתמר ניצוף של יהדות, ונתלבה ונשתלהב עכשיו והוא מציץ מתוך העינים… שׂערות הראש מסתמרות, שׂפמים עשׂויים כלפי מעלה וגבוהים-גבוהים מתרככים ומשתפלים כלפי-מטה ומסתירים את השׂפתים המרעידות… על פניהן המפוּדרוֹת של גברות כבודות מתמשכים זרזיפים-זרזיפים שלימים של דמעות עכורות…
והנשימה נעצרת. לבבות דוממים ומשתתקים! - -
הקינה נגמרה, והיא נישׂאת בחלל-האויר… ואבלה, כמו בכנפים שאינן נשמעות, היא מתחבטת ומתלבטת עוד מסביב לקירות, נוגעת בהולה בציוּרי-דיוֹקנאותיהם של מלכים פּוֹלניים, בציורי-נופיהם של הרי שוייץ, סביבות הרהיין ושאר יצירות-אמנות - -
ופתאום הרימה כנסת ישׂראל שבּוַארשה את ראשה, ומכל הפיות הפתוחים פרצה נהימה אחת:
– הלאה ה“קוּריעֶר וַארשאַבסקי”!
– – – – – – – –
וה“קוּריעֶר וַארשאַבסקי” נפחד ונרעש…
וזה היה כבר החרם השלישי.
הראשון היה על מין מסויים של טיי, השני על בית-חרושת ידוע של סיגריות, ורק השלישי על ה“קוּריעֶר וַארשאַבסקי”…
וכל שלושת החרמים נמשכו והועילו, כמה שנמשכים ומועילים תמיד כל החרמים הפּוֹלניים כנגד סחורות מגרמניה…
ה“קוּריעֶר וַארשאַבסקי” עזר לו לעצמו…
פתאום, ביום-קיץ בהיר אחד, פירסם את דבריו של הכוהן הגדול מקרוֹנשטאַט… משהו איחר, “אך מוטב שתאחר, משלא תשחר”… אחר כך, כשהתנהל בּסוּדעֶבּנַאיאַ פּאַלאַטאַ הוַארשאית המשפט בדבר הפרעות בטשעֶנסטוֹכוֹב, וחלק מעורכי-הדין לימדו זכות על הנאשמים, בזה, שבפולין אין אנטישמיות קיימת, אלא כששמעו כיצד הכו גברת כפרית-אִכּרית, דרש כבוד-הפּרשים האצילי, שישבּרו כמה שמשות בבתיהם של יהודים וכמה שינַיִם בפיותיהם של יהודים, בשעה שהחלק השני של עורכי-הדין אמר: לא-כי! היתה אנטישמיות וגם תהיה, והיא מוכרחה להיות, מפני שהיהודים מרמים ומעוולים, מוצצים את דמו של העם הפולני, עד שגוברת בו המרירות והוא מַכּה – הדפיס ה“קוּריעֶר וַארשאַבסקי” רק את דבריהם של הראשונים, זילף רק את סם השינה המתקתק-החמצמץ, ועל השאר עבר בשתיקה.
כפי שאתם רואים, נטל ה“קוּריעֶר וַארשאַבסקי” את עצמו באזניו והוציא עצמו מן הבוץ… אך בנוגע לטיי ולסיגריות כבר אנוסה היתה הרבנות הוַארשאית להתערב!
הכּול מתקדם, הרבנים אף הם!
לשעבר היה רב בישׂראל כמעט כולו רוחניות… אני אומר “כמעט”, שכן הרבנית היתה אף-על-פי-כן מבשלת לפעמים מהכנסות הרח"ש או השמרים דיסה לארוחת הערב, וגופו של הרב אף הוא נהנה מזה… ועסוק בעניני-שמים בלבד לא היה רב יכול להיות, שכן מיד נכנס ראשדוכן ומשכוֹ לרב בכנף-בגדו למַטה, ושאֵלוֹ אם הקורקבן כשר… אך אל הרחוב לא היה הרב יוצא. ראשית ברחוב יש בוץ ושלוליות של מים, ורבנים פולניים היה להם מונופולין, מלבד על שמרים כשרים, גם על הליכת-יחף… וסתם כך, כיצד יהא הרב מתערב בעניני העיר, בשעה שאין הוא יודע צורת-מטבע?
במשך הזמן נשתנה הכּול… הרבנים שבימינו בקיאים בהויות העולם… מתרוצצים בבתי-המשפט לקבל שבועות, ומקצצים ברוסית כבראשי-כרוב… הם מחליפים מכתבים עם רבני חוץ-לארץ, אם אי-אפשר, למשל, לאסור סוגים מסויימים של סאַרדינים בגלל חשש של שומן-חריזים, ולהתיר סוגים אחרים, הרוצים שיהיה להם הכשר עם השגחה פרטית… בדבר חמאה של מיני עשׂבים יש לשאול בעצתו של חימאי… ואם מתגלע סכסוך בענין טיי לפסח, והסכסוך הופך למחלוקת, באים ומכניסים את השאלות-ותשובות אף אל העתונים… ושוֹחים בדפי העתון כמו במים שאין להם סוף. ולא בכתב-רש"י, כפי שרבנים היו כותבים בענין עגונות ושנים מעוּבּרות, אלא דוקא בעמוד הרביעי בין המודעות ובאותיות-מרובּע גדולות וצעקניות, בשווה עם סיגריות “מוֹנא-וַאנַא”, אבוקות ריחניות, זיקוקין צבעוניים, או מודעות על חדרניות ומשרתות וכדומה…
עכשיו הם צריכים עוד להתערב בעניני חרמות…
והם התערבו, ופירסמו אף הם מודעה על מחילה וטוב-לב, ואהבה, והם, על דבר זה הריני ערב לכם, לא יתחרטו על הפירסום הזה…
ב
כחץ מקשת עבר כל הטוב וכל הנעים…
עבר הקיץ עם מעונות-הקיץ, עם ערבי-הקיץ השקטים העמוקים והבהירים, עם השׂדות הירוקים, עם השׂדות הזהוּבּים… אם כי זרים!
אבדו בחלל-האויר גם ניגוני-סיני הנלבבים, הפיוטים של ברזל ופלדה, תקיעת-השופר הקדושה, יחד עם הדבש ועם הגזר המתוק שבסוכה…
והושענא-רבה אף הוא עבר… שוב יוסיפו לחבוט, אך לא אנחנו, ולא ערבי-נחל, ולא על-גבי עמוד-העץ… אם יהיו חובטים, יהיה באמת דם נוזל!
והפתקה של הושענא-רבה כבר ישנה, אלא שלקרוא אותה אין יכולים. על-גבי נייר שמימי היא כתובה, בכתב-מלאכים היא כתובה! מי ינוח ומי ינוע? מי יהיה מוּכּה ומי יהיה מוּגלה? מי יהיה שׂרוף, ומי יהיה רק נשׂרף? ומי יאסוף נדבות: אני בשביל אחרים, או אחרים בשבילי?… ובלב מלא מועקה מטילים מבט-עין צדדי באשה ובבת…
ורחוק, רחוק מאד המרחק לכל-טוב!
רחוקים השמים, רחוקה – פלשתינה, ורחוקה אפילו אוּגאַנדה, המפחידה כבר ממרחקים בקדחת-החוזרת: מהלך אדם ברחוב, ופתאום הוא נופל ונרדם… גרוע יותר, נדמה, ממכת הארבה… רחוק אפילו עד לחנוכה, זה היום-טוב למחצה עם האוֹקאַ הגדולה היקרה ועם התאורה הזולה עד כדי צחוק, ועם הנאומים הנלהבים הזולים עוד יותר, על פלשתינה, על אוגאנדה, או עלס דום העתידה להתהפך, ועל עמורה העתידה להיות נבלעת באדמה…
והימים נעשׂים קצרים יותר מיום ליום, עצובים יותר, רטובים יותר וחסרי-תועלת יותר.
ומגיפה פשטה בין הילדים, בין השׂיוֹת העלובות… לפחות הכּוֹל יש להם חלק במחלה במידה שוָה, בלא הבדל דת, ושלא לפי חשבון האחוזים…
קר, עצוב, רטוב ומגיפה על ילדים שלא חטאו, אך בחלק אחד של העתונות הפוֹלנית, בחלק האדוּק, נשמע קול שׂשׂון ושׂמחה וקול חיים רבים!
על כר-הדשא הזה, שבו רועה הבקר האמיתי, הבקר הכשר והישר המאיתי, שם המרעה רענן ורטוֹב וזרוּע כולו ציצי-נחת, ריח-ניחוח לאף, תאוַה לעינים!
זמן רב עוד, רב מאד, יהיה צורך בעתונות האנטישׂמית! מתברר, ש“העולם יש בו עשׂרה מיליון יהודים, והמחצה מזה מתגוללים בטשעֶרטאַ”! חמישה מיליונים יהודים וַדאי שלא במהרה כל כך יהיו נטעמים, יהיו ממירים את דתם… לא בנקל כל כך אפשר יהיה לעכּל אותם… כללו של דבר – העסק נשאר עסק! איך שלא יהיה, את החיים כבר יהיו ממררים!
“והאינטעֶנדאַנטסבוֹ, יאריכו ימיה, התחילה קונה אספקה ישר מן הפריצים בעלי-האחוזות; קבּלנים יהודיים ומתווכים כבר לא ייראו, ברוך השם, ולא יימצאו!” אך בשביל שהיהודונים לא יהיו מרמים, ולא יהיו מעמידים פריצים כמוֹכרי תבואותיהם, דורשת האינטעֶנדאַנטסבוֹ המחוכמת מכל מי שמספק כמות מסויימת של אספקה, שיוכיח כי אותה תבואה צמחה בשׂדהו שלו! אין ידרש, שתהא התבואה זרועה וקצורה בידיו של המוכר; מספיק שהשׂדה יהיה שלו. ולדתוֹ של המוכר אין האינטעֶנדאַנטסטבוֹ שואל כלל, לאמיתו של הדבר, לזה אין היא זקוקה… בעלי-אחוזות יהודיים יש מעט (כשרוצים בכך, מצעקים שהם מרובים מדי), חוכרים יש אולי יותר, אך גם הם מתחילים כבר יורדים במספר: בעל-האחוזות הגדול ביותר, הרוזן זאַמוֹיסקי, שהיה אוהב עד עכשיו, כפי שהיו כותבים, מלבד סוסים וזמריות, גם חוכרים יהודיים באחוזותיו, וכנגד זה היה שׂונא כמרים וכנסיות, נעשׂה כהיום הזה, השבח לאל, בעל-תשובה. הכנסיות הנמצאות בתחומי עיירותיו וחַווֹתיו נעשׂה בהן תיקון הבדק על חשבונו שלו. כמרים מתקבלים אצלו בכל שעה ושעה, בכל מיני כבּוּדים… כנגד זה, כל מקום שנגמר חוזה-חכירה יהודי, וילך, כבר בא במקומו של היהודי חוכר נוצרי! רק 10 חוות עם 22 טחנות נמצאות עוד בידים יהודיות, וגם אלה לא לזמן מרובה: הגאֵל תגאֵל הארץ! רואים אתם? כל מקום אותם האידיאלים עצמם – גאולת הארץ!
ולא האדמה בלבד צריכה להגאל, אלא המסחר אף הוא! הפריץ השוטה לשעבר היה מתבייש במסחר (חוץ מן המסחר בסוסים מזוייפים), כהיום הזה בא הכפר אל העיר ודוחק במרפקיו, ודוחה את המיותר, את הזר… ברחוב נאַלעֶבקי, לפני שער הברזל, ברחוב גזשיבּוֹב אפילו מתרבה מספר החנויות הנוצריות-הטהורות, ואפילו עסק-הכספים חדל אף הוא מלהיות מוֹנוֹפּוֹלין בידים יהודיות. כבר ישנם כמה בתי-בּאַנק נוצריים, ועכשיו נפתח עוד אחד: בזשוֹסקוֹ ושות'… והיתה חנוכת-הבית נאה ביותר, ישרה-וכשרה ואדוקה…
ואף-על-פי-כן, דחיקת רגליהם של היהודים ודחיפתם מעבר לגבול אינו ענין קל כל כך. ההגירה היהודית גדילה אמנם מיום ליום, אך בכל זאת לא כל כך במהירות, כפי שהלב הכפרי הכשר-והישר דורש זאת! והמרפקים הכפריים נדחקים לפעמים, תחת לדחוק… טוב יותר היה, אילו נתבטלה ה“טשעֶרטאַ אוֹסעֶדלוֹסטי” והיהודים היו מתפזרים על פני רוסיה כולה, שיהיו מפוזרים ומפורדים ומפוררים… שיהיו בכל מקום, אך בשום מקום לא רוב, בשום מקום לא כוח… יהודים כל כמה שהם מועטים יותר במקום אחד, טוב יותר להם וטוב לעולם!..
הרי לא כל כך קל הוא – נאנחים הם – להפּטר מיהודים. ישנה תזמורת בפילהאַרמוֹניה ויש הכרח שיהיו, מלבד מנגנים גרמניים וצרפתיים, גם כליזמרים יהודיים! עשׂו תערוכה של סידקית – היהודון מוכרח לבוא עם סחורתו! ובפאַבּיאַניצעֶ, עיר שהאנטישמיות תופחת בה כעל-גבי שמרים ומתמשכת כמין חבל על צוָארו של היהודי, עיר שכבר יש בה חברת-אשראי נוצרית-טהורה, - הולך אף-על-פי-כן אחד מאחינו בני ישׂראל ובונה לעצמו בית בן שלוש קומות, כאילו לביאת הגואל אינו ממתין כלל, כאילו הוא חושב, שנכדיו שלו עוד יהיו מקלקלים כאן את האויר בריח של שום ובצל!
ולא הגרזן, המקצץ את העצים, הוא האשם העיקרי, אלא היער עצמו, הנותן את הקת לגרזו! בוַארשה ישנו בית-ספר יהודי למלאכה, ושם מלמדים אומנים נוצריים את ילדי ישׂראל לעבוד כל עבודה! ובפאַבּיאַניצעֶ, מי בונה את הבית היהודי? כמובן, בנאים נוצריים! ומה הוא היוצא-מזה? מניחים לו ליהודי לגדול ולהתפשט, ומאבּדים על ידי כך את העולם הזה ואת העולם הבא גם יחד! משום שהאומן הנוצרי בבית-המלאכה היהודי בוַארשה, וכן גם הבנאי, הבונה בפאבּיאַניצע את הבית היהודי, שניהם אנוסים לשבות ביום השבת! הוא אשר אמרתי: בכל מקום אותם האידיאלים – “גוי ששבת” אף אצלם יש בזה משום סכנת נפשות…
אך בין דברי ההסתה הקטנים השטותיים יש גם משהו חשוב: כמו, למשל, שאלת השחיטה…
יש בוַארשה, כמו בכל מקום, חברה “צער בעלי-חיים”, שכבר אינה יודעת, מה מעשׂה תעשׂה בשביל להעסיק את עצמה… להתרוצץ ברחובות ולעצור בעלי כרכרות, שהם צולפים את סוסיהם למעלה מן הראוי, או אוסרים סוסים שהם חולים, או מעמיסים על סוסיהם יותר מכפי כוחם, דבר זה אינם רוצים לעשׂות… דבר זה עושׂה כל שוטר רגיל! בכפר, ולהתחיל ענינים עם האִכּר, הרי זה מסוכן עוד ביותר, אפשר שיהיו מקבלים בשׂכרם דבר-ביזוּי שמנמן בתוספת אגרוף בגב או בפרצוף… מתלבטת איפוא החברה ומתחבטת, הרי דרוש לה משהו לעשׂיה, מוכרחים ליצור משהו של חומר, לרשמו בדין-וחשבונות השנתיים, הנשלחים אל החלונות הגבוהים והעתידים לעבור אל ההיסטוריה!… הולכת היא איפוא, החברה, ונוטלת על עצמה, למשל, את קטילת הכלבים ברחובות, ואת הרחקת נבלותיהם של כלבים וחתולים שנתפגרו… אך בזה לא די לה, והריהי מתמסרת גם לענין השחיטה. השחיטה היהודית, אומרת החברה, יש בה עוול! להמם צריך, ולא לשחוט!
בבית-המטבחים שלהם, כלומר – בבית-ההימוּם שלהם, נופלים השוָרים מהוממים לחצאין, ועוד קודם יציאת הנשמה מפשיטים מהם את העור. אך עם הקצבים ומפשיטי-העור הנוצריים אין החברה מעיזה להתחיל ענינים; עם יהודים הדבר קל יותר. אף יש כאן ספרות מוכנה ומזומנה. וכי מעט כתבו כנגד השחיטה? צריך רק לתרגם ולהציע במקומות המתאימים…
מה שכתבו בעד השחיטה, לא קרא אפילו ה“פשעֶגלוֹנדטיגוֹדניוֹבי” המלומד-מאד! ועל כן הוא שׂמח כל כך, שהחברה “צער בעלי-חיים” מתמסרת לדבר מועיל כל כך, כמו ביטוּל השחיטה על-פי דיני ישׂראל.
ראשית, דבר הידוע לכול הוא – כך הוא כותב – שהשחיטה היא דבר לא אנושי. האנושיות שבאדם דורשת: הימוּם במכת גרזן בראש, ואם מעט באחת – עוד אחת… עד לפעם השלישית והרביעית… ואת העור בינתים אפשר להפשיט…
שנית, ה“פּשעֶגלוֹנד” מתפעל מאד מארצות חוץ-לארץ, ואם אסרו בשווייץ את השחיטה, אין הוא יכול לראות אותה בעין יפה!
וליהודים – אומר הוא - גם כן לא יעשׂו בזה רעה. לבשׂר-טריפה קל להתרגל, והא ראיה: בשוייץ כבר התרגלו! מלבד, כמובן, השוטים האדוקים ביותר, המביאים להם בשׂר מאוסטריה…
“כנגד זה – מוסיף וכותב ה”פּשעֶגלוֹנד" – היה מסחר הבהמות מסתדר יפה". מה חסר לו למסחר הבהמות, ובמה אפשר לסייע לסידוּרו? דבר זה אין הוא כותב, אך כשהוא אומר, הרי הוא אומר, ואתם יכולים לסמוך עליו… אך מעציב הדבר, שהממשלה דהאידנא לא תפגע במנהג דתי.
האמנם כל החברה כולה מורעלת בשׂנאה הטפשית ביותר אל היהודי? או אולי הטובים שומעים ושותקים?
ג
נגוּנים רבים אינם מצויים בתיבת-זמרה. ואם מנגנים עכשיו את הזמר “גוי ששבת”, הרי שיהא חוזר והולך, עד כדי להשתגע.
שטעֶפאַנוֹב כפר הוא. ואם שטעֶפאַנוֹב כפר הוא, הרי שיש לו פריץ, והפריץ יש לו טחנת-רוח, חוכר את טחנת-הרוח יהודי, שובתת הטחנה בשבת, והיא סובבת-הולכת ביום אל"ף!
ושטעֶפאַנוֹב, כידוע, איננו לא בארץ-ישׂראל ולא באוּגאַנדה; ואף לא באנגליה, שבה משתדלים מאד מאד לדאוג לפרנסתו של יהודי, ואף לא בצרפת, שבה מרדפים את אנשי-הכמורה השחורים, וקרובים הדברים לסגירת הכנסיות. שטעֶפאַנוֹב הוא כפר מאחורי לוֹמזשעֶ, ולוֹמזשעֶ היא עיר בפולין, מדינה ששולטים בה העתונים “רוֹליאַ”, “קרוֹניקאַ רוֹדזיננאַ”, “פּשעֶגלוֹנד קאַטוֹליצקי” ו“ניוואַ פּוֹלסקאַ” וכיוצא בהן…
מפני מה סובבות-הולכות כנפיה של טחנת-הרוח הקאַטוֹלית על האדמה הקאַטוֹלית ביום אל“ף והן עומדות בשבת? מפני שטחנת-הרוח על האדמה הקאטולית מוחזקת בידי יהודי. מפני מה מחזיק בה יהודי? מפני שנתן רוּבּל יותר שׂכירות. מפני מה נתן רוּבּל יותר? האם משום שהוא אוהב יותר את הפריץ? אוי ואבוי לאותה אהבה! אילו היו אוהבים את הפריץ, הרי לא היו מדברים על פלשתינה! ואפשר משום שיהודי צריך פחות ורוצה פחות להרויח? חס ושלום, יהודי צריך יותר! חַשבּנוּ בעצמכם: דגים ממולאים לשבת, חלה לבנה ליום-טוב, ולפורים – עם זעפרן, חדרים בשביל ילדים, מקוָאוֹת בשביל נשים, ומלבד זה – מס-הקהילה בשביל שוחטים ורבנים לעיירה הסמוכה, דמי-שקל בשביל ד”ר הרצל לווין, לתמוך בהאַקאַטה שבבּרלין… אלא מאי? דוקא להכעיס! אך ורק להכעיס לכנסיה הנוצרית! נחת-הרוח הגדולה ביותר יש לו ליהודי, כשהוא רואה היאך טחנת-רוח נוצרית סובבת-הולכת ביום אל"ף ועומדת ושובתת בשבת, הקדושה לו ליהודי…
והוא הדבר שאירע במַפּחה של אותו הפריץ, באותו כפר עצמו. מה לו ליהודי ולנפחות? מאז קילל הקב“ה את אדם הראשון ויוצאי חלציו, שיהיו אוכלים את לחמם בזיעת אפיהם, משתדל היהודי שכל אותה קללה כולה תחול על ראשיהם של הגויים, והוא יקנה את כל מעט הנפט שבבּאַקאַוּ, או יהא סוחר בברזל ישן. עשׂיו היה עמל כל ימיו על הבכורה, יעקב הוציא אותה מידיו בערמה, במחיר נזיד עדשים. ממצרים, מקום שהיו אנוסים לעבוד, ברחו אל המדבר, מקום שהיו משׂיגים, בלא יגיעה כלשהי, מן ושׂלָיו מן השמים ומים מן הסלע. בארץ-ישׂראל עבדו הפלשתים והגבעונים, והיהודונים היו מטיילים להם, “עולים לרגל”… אחר-כך נמאס עליהם גם הדבר הזה, הלכו ושיחדו את טיטוס שיגלה אותם מארצם, שיחריב את בית-מקדשם, שהיה דורש קרבנות, ואת ארצם, שהיתה דורשת עבודה, ויפזר אותם אל בין האומות, שתהיינה להם פרנסות קלות – נפט בבּאַקאַוּ, מכנסים ישנים, שטרי-הגרלה מזוייפים וכיוצא בהם… אך כשבית-המדרש רוצה להכעיס לה לכנסיה, הולך יהודי ומעמיד עצמו אפילו להיות נפח! והריהו מפשיל לו את שרווליו ומפרזל את סוסיו של הפריץ, וכמובן ביום אל”ף, משום שבמשך כל השבוע כולו אין להם לסוס ולמצליף שהות לכך!… וביום אל"ף, הפעמון בכנסיה מצלצל והקורנס היהודי מבלבל בצלצוליו את צלצולי הפעמון! אבל בשבת – חס וחלילה! בשבת עומדת המפחה בשטעֶפּאַנוֹב, בדיוק כמו בבּוֹגושיצעֶ, בּווזשעֶשטש והשם יודע היכן עוד עובדים נפחים יהודיים – סגורה ומסוגרת, ואפילו אתה כותשו וקוצצו, רודו ומשׂרפו, בשבת אין הוא עובד!
להפך, כל מקום שאפשר להזיק לו לנוצרי, על ידי חילול-שבת, מחללים גם את השבת. הרב כועס, והקהל צועק וגוער, אך כל זה אינו אלא למראית-עין; אין עושׂים זאת ברצינות. להפך, יודעים שבלא זה אי אפשר שיהיה לו למסחר היהודי קיום כנגד המסחר הנוצרי!
מי שיש להם מידות מזוייפות ומשקלים מזוייפים, סחורה רעה ומחירים גבוהים, אין להם אלא לחכות לשעת-הכושר, לימים שבתי-העסק והחנויות הנוצריים סגורים. לפני זמן לא רב, - יודעת “ניוואַ פּוֹלסקאַ” לספר, - נתרחשה ברחוב מאַרשאַלקוֹבסקה קוֹמדיה שכזאת:
אל יהודון אחד הגון למדי, המחזיק את חנותו פתוחה בשבת, נכנסו שלושה יהודים מן הרחוב והשתחוו לפניו וקדדו לפניו ב“בוקר-טוב!” נאה, וכך אמרו לו: “ר' יהודי, מפני מה אתה מחטיא את נשמתך ועושׂה סחורה ביום השבת הקדוש? האם נשמתך עשׂויה אניצים של פשתן ולא עמדה בהר סיני ולא שמעה, כי בששה ימים עשׂה האלוהים את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש?”
ועל כך השיב היהודי ההגון למדי, המחזיק את חנותו פתוחה ביום השבת, וענה בהשתחויה ובקידה שכנגד ו“בשנה-טובה!” ופתח ואמר: “רבותי, שׂאו את רגליכם על שכמיכם ולכו אל כל הרוחות הרעות”… ובאמרו כך, היה מחייך חיוך ידידותי ביותר.
ושלושת היהודים ההגונים למדי יצאו מן החנות והיו מחייכים, וזה לזה היו מרמזים בנחת-רוח: יצאנו ידי חובה כנגד האלוהים וכנגד הבריות – הוא אינו רוצה, ואם הוא אינו רוצה, גם אנו יכולים להסכים שלא לרצות…
וחנויות יהודיות רבות-רבות עושׂות עסקים טובים בשבת, ועל כן אנוסים הסוחרים הנוצריים להחזיק את חנויותיהם פתוחות ביום אל"ף!…
מסכנים!
ואף-על-פי-כן מתפתח ומתגבר המסחר הנוצרי. הנה, דרך משל, מרתיח-הסבון הזה מרחוב ווֹלסקה 13. ה“רוֹליאַ” יודעת, מה עשׂו היהודים המתחרים, בשביל להעביר מן העולם את הסבון הקאַטוֹלי. אך הדבר לא הצליח בידם… מרתיח-הסבון גדל ועולה וכבר הוא מספק סבון אל בתי-החולים…
אך כנגד זה גדלות ועולות אצלנו פרנסות אחרות. לשעבר היו יהודים מסתובבים ליד בתי-בּאַנק – והיו חיים מהם, ואסרו על הדבר הזה. היו להם ליהודים בתי-מזיגה, בכל קרן-זוית חדר-מזיגה – עמדו והכריזו על מוֹנוֹפּוֹלין! היו עוסקים בהלוָאה-ברבית, על-פי היתר-עיסקא, כהיום הזה, חוץ ממה שנעשׂה בסודי-סודות – חס ושלום, מושיבים בבית-הסוהר! ייצור הסבון אף הוא יוּצא מידי היהודים, ווֹלסקה מס' 13 ודאי יבלע אותו… אך הקב"ה, כידוע, מקדים רפואה למכה: במקום כל זה צומחת ועולה ספרות!
אורח היה אצלי, קרוב רחוק, עני מרודה, לא עליכם.
– באתי לבקש אותך לחתונה…
הוא משׂיא את בתו השביעית. את הנדוניה כבר השליש, בגדי-חתונה – עשׂה, ה“ניירות” כבר מוכנים, ורק לסעודת-הנישׂואין חסר הוא עדיין. לפחות כמה פוּנטים דגים…
– האם אתה לוקח לפחות – שואל אני – חתן שיהא מפרנס את בתך?
– ועוד איך יהיה מפרנס! – אומר הוא.
הוא עצמו עדיין הוא מן העולם הישן, הוא היה מוכן לסמוך על האמונה ועל הבטחון האלוהים, הוא יודע, שאין הקב"ה עוזב את ברואיו וזן ומפרנס לכולם.
– הנה, אומר הוא, כפי שאתה רואה אותי, הרי אני חי בעולמו של הקב"ה זה ארבעים שנה בלא קוֹפּיקה אחת! ואוּמנוּת מן האוּמנוּיוֹת גם כן אין בידי, הרי אתה יודע! והנה, עיניך הרואות – חי אָני!
כיצד הוא חי, זהו ענין לעצמו…
אבל הבת כבר היא מן העולם החדש, היא רוצה דוקא אדם המושלם, אחד שיהיה זן ומפרנס… והוא מצא לה אחד שכזה… אמנם, הדבר נמשך במקצת למעלה מן המידה, היא נזדקנה במקצת, הבת; אך מה שלבה מבקש, מצוא מצא לה!
– מה הוא זה, שהוא עתיד להיות חתנך? – שואל אני.
– סופר! – משיב הוא בגאוָה.
– סופר-ומונה, כלומר, “נאמן” ביער?
חס ושלום! מפני מה ביער? וכי חולה הוא, חס ושלום, מה?
– אלא מה, בעיר, מנהל פנקסים ססית-עסק?
– בעיר, אבל לא בבית-עסק, בבעל מלאכה גסה לא היתה בתי רוצה. אמנם אין היא אלא תופרת פשוטה, אבל טעם מעודן יש לה, הזמנים הללו! סופר בעתון הוא!
– מה שמו?
הוא אומר לי שם, שלא שמעתי אותו עד היום הזה.
– כשרון חדש?
– חדש שבחדשים. זה עתה ממש יצא מתחת לחוט ולמחט… הוא משתלם עוד במקצת בדקדוק-הלשון ובכללי-הכתיב. אך כבר מחזיקים בו שבעה עורכים ואומרים לו: עט-סופרים לך, עוזר תהיה לנו! סוֹקוֹלוֹב מושך אותו בכנף-בגדו, שילך אל האנציקלוֹפדיה. “אחיאסף” צועקת, בלעדיו אין היא יכולה לסיים את ה“לוח”, “האור” רוצה בו שיהיה לו למזכיר; אם רק תהיה ההכנסה הכנסה לש ממש, - כותבים לו, - שלם ישלמו לו 40 רובל לחודש לכל-הפחות! וכהיום הזה מוציא רייזן מאַסף, והוא מבקש ממנו לפחות נוֹבילה. מה פירוש, אומר הוא, הרי צעיר אתה, ומחובתך לעבוד יד אחת עם צעירים. ואם לא, רוצה הוא לפחות שיר כלשהו, יהא גדול כגורגרת דרבי צדוק, ובלבד ללפּת בה את הקובץ!… ועכשיו “העולם” – 2.500 רובל כבר יש להם, וכיוָן שהם מגיעים עד 30 אלף, מיד הם ממַנים אותו עורך! בתכלית הפשטות!
– ולפי-שעה? – מפסיק אני לו את חלומותיו הטובים.
– הרי אמרתי לך: לפי שעה לומד הוא ומשתלם בדקדוק-הלשון ובכללי-הכתיב…
מילה, - מוסיף הוא באנחה, - אילו כבר היה יודע את דקדוק-הלשון וכללי-הכתיב גם כן, היה דורש תרפ"ט אלפים… וידי לא היתה משׂגת להגיע אליו; הוא היה כובש את כל העולם כולו!
– ובן כמה הוא? – שואל אני.
– כבן תשע-עשׂרה.
– ועתידים עוד לקחתו אל הצבא?
– חס ושלום – אומר הוא – הרי הוא בעל-מום!
ד
היום, כל כמה שלא תהיה התחלתו יפה, אין להאמין לו שכך יהיה גם בסופו. הוא עולה ומתרומם לפעמים עם פנים של מליץ-יושר, ויורד ושוקע – כפורענות מן השמים!
המשורר הגדול אוֹסיאַן אמר פעם את הדבר הזה בדרך-משל:
צייד אחד – תיאר – שכב פעם בבוקר בהיר ומאיר לנוח על העשׂב הריחני, ביער הרענן, הירוֹק, הטבול אור-שמש, בצלו של עץ – אחד קדמון, גדול ועבות, שהרדים אותו ברשרוש עליו הרעננים, ועורר בו את החלומות הנפלאים ביותר בשירי הצפרים שקיננו בין עפאיו, - כפי שרק אֵם בלבד מסוגלת ליישן את בנה-יחידה האהוב בשיר-ערשׂ מתוק-כדבש…
אך לא זמן מרובה נמשך הדבר!
הצייד נתעורר לקול רעם! וכשפקח את עיניו, כבר היה כמעט שׂוחה בתוך נהר של מי-גשמים מן ההרים שמסביב…
ואם לא די לכם באוֹסיאַן, הרי לכם ספור-מעשׂה מהוֹמעֶל:
אותם הצריכים לראות הכּול, אין בטבעם להגביה ראש ולהביט למעלה, ולא ראו את הפּוֹגרוֹם, אף-על-פי שכבר היה מרחף על-פני העיירה בחלל-האויר, כאותו עיט העג למעלה ותר אחרי טרפו! אך הלבבות היהודיים כבר היו מפרפרים. הם הרגישו, כי מתקרבת השעה שבה ירד “גשם אלוהים”, מבלי להביט ביפיו של היום!
ומה צריכים אתם לראָיוֹת מרוּבּוֹת? פיקח אחד אמר פעם: אל תאמינו לו ליום הנאה ביותר! ומאז אין בעל-בית אמיתי יוצא מפתח-ביתו בלא מטריה…
ורציתי רק לומר לכם, כי גם אני עצמי עבר עלי יום כזה, יום שנפתח כפתח-תקוָה מלא נחת, והסתיים נתסיים – כסתימת גולל!
ונחת-הרוח היתה לי מיד בבוקר בשכבי עוד במיטה, משום שאני רגיל לעבור על הדואר, מכתבים ועתונים, בעודי במיטה, והללו באמת הביאו לי את הישועות והנחמות.
ראשית, לא קבּלתי משום אדם מכתב-תביעה, אף-על-פי שאני חייב חובות עד למעלה ראש, כפי שיאה ונאה לו לסוחר זעיר… או שהנושים שלי נתעשרו יותר מדי, ולא נאה להם לתבוע חוב קטן; או שנתרוששו עד כדי כך, שאין להם דמי-דואר למשלוח מכתב-תביעה; או שמזמן כבר רשמו את חובי בצד ההיזק והניעו עליו בידם תנועה של ביטול - - -
שנית, טלגרמה נעימה ב“קוּריעֶר וַארשאַבסקי”, וכן גם בעתונים האחרים, המתחרים בו. ולא הטלגרמה עצמה נעימה כל כך, כמו שנעים מה שחסר בה.
בבחירות האחרונות בפּוֹזנאַ היה מעשׂה, ובוחר יהודי לא הניח בשום פנים, שיהא נבחר נשׂיא פולני; הוא התעקש, שהוא רוצה דוקא גרמני… ועכשיו תארו לעצמכם, שחוץ מכמה עתונים אנטישמיים-בגלוי, לא שכח שום עתון למחוק את יהדותם של הבוחרים!…
אין עולה בדעתי לחשוב רגע אחד, שהעתונים הללו כך אמרו לעצמם: “אם דורשים, על פי דינו של השולחן-ערוך של ההתבוללות, שהיהודים לא יהיה להם פּאטריוֹטיזם משלהם, אלא דוקא משל אחרים, צריך איפוא להיות קיים, ליד הפּאַטריוֹטיזם היהודי-פּוֹלני, גם פּאַטריוֹטיזם יהודי-גרמני, וכן יהודי-אנגלי, יהודי-צרפתי, יהודי-אמריקאַני וכיוצא בהם, ואם כן – גם פּאטריוֹטיזם יהודי-אדוק! באוֹסטריה חייב להיות קיים ערבוב של כל מיני פּאַטריוֹטיזמים יהודיים. לשם מה איפוא נהא מבליטים את היהודי?” כאמור, לא עלה כלל דבר כזה על דעתי! הלך-מחשבות כזה וַדאי שכבר היה ישר ביותר ומחוּכּם ביותר לגבי עתוני-רחוב יומיים ממין מסויים. ישרנותם ניכרת רק ביחסם אל החזקים, שאינם מניחים שינשכו אותם, וחכמתם של העתונים הללו היא ציץ-שׂדה, שלעולם אינו גדל למעלה ממרגלותיו של ההר, מקום שהבקר רועה… אלא מאי? מתחשבים במנוּי היהודי! ואף על דבר זה יש לברך, הרי סימן הוא, שאנו מתגברים, וכשאנו קוראים דבר-עלילה על יהודי, שוב אין אומרים: "בזה מתכוונים לההוא, להיהודי המגונה, ולא לי, מפני שאני הנני יהודי יפה! כבר יודעים, שכל היהודים יפים לגבי עצמם ומגונים לגבי זרים! אפילו בהיכל האשכנזי, מסַפּרים, מדיינים בשעת הקריאה ומחליטים, באילו עתונים יש לתמוך, ואילו מהם יש לעקור מן השורש… האין בזה נחת-רוח גדולה?
שלישית, נפל לתוך ידי חוזר סודי, שהוא מייעץ: אנו, היהודים, נעשׂה יד אחת, ונפסיק את חתימתנו על ה“קוּריעֶר ואַרשאַבסקי”! אף-על-פי שאני יודע ידיעה גמורה, שה“קוּריעֶר וַארשאַבסקי” אינו טוב יותר ואינו רע יותר מכל חבריו; אף-על-פי שאני יודע בוַדאוּת גמורה, שהחוזר הזה אין מוצאו מצדנו, אלא הוא בא מצד מתחריו של ה“קוּריעֶר וַארשאַבסקי”, המבקשים שהפלג היהודי יהא נופל על גלגל טחנתם שלהם, אף-על-פי-כן אני שׂמח! אחרים חושבים שהננו כוח! מחוץ למחנה מאמינים באחדותנו! וידוֹע יודע אני, שלא דבר אחד בלבד כפו עלינו מבחוץ! הציוני הראשון, דרך משל, היה קטיגוֹר אחד, שספּר על גבולות פתוחים!
הריני חוזר אל העתונים, והנה נודע לי, שהאנטישמיים הגלויים נחלו, לא עליכם, מפלה גדולה. אחרים במקומם וַדאי שהיו יוצאים מזה בשן ועין, ואפילו הם, הנשענים על העם ועל הכנסיה, אף הם ירגישו את הדבר יפה-יפה.
והמעשׂה שהיה מעשׂה נאה הוא: כמלח לעינים וכחומץ לשינים, כן היא להם מאז ומעולם ה“גאַזעֶטא האַנדלוֹבאַ”, הנתונה איך-שהוא בידים יהודיות, ואף-על-פי שהיא יוצאת בחריפות גדולה למדי כנגד הציונות וכנגד הלאומיות (היהודית, כמובן!), היא מדברת לפעמים דבּוּר טוב כלשהו על “האזרחים בני דת משה”, ולעתים קרובות ביותר יש לה גם ריח של חוצפה יהודית. חוצפה יהודית גילתה זה לא כבר, למשל, בשעה שהיתה הזדמנות ללקק עצם פּאַטריוֹטית שמנה. העיריה של וַארשה קבּלה הלוָאה מחוץ-לארץ בסך 33 מיליוֹנים לצרכי-העיר, ודרשה העתונות, שתהיה גם היא מיוצגת באסיפות שבן ידונו בענין ההוצאות וההכנסות. ראשית, יש בזה מן הכבוד, שנית, יש בזה סימן של חרות, שלישית, כאמור לעיל – עצם ללקיקה: לאחר אסיפות שכאלה מגישים משהו לקינוח-ישיבה! והרביעית כל מקום שיש בו חשבונות, אפשר שיפלו בו טעויות, וטעויות צריכין לטשטש, ומטשטוש ומעזרה-לטשטוש ניזון העתונאי… מה עושׂה ה“גאזעֶטאַ האַנדלוֹבאַ”? בעצם עיצומה של ההתלהבות ונכונות-ההקרבה העצמית לטובת הכלל, היא יוצאת ומשׂיאה לעיריה עצה-טובה קרה ומקפיאה, שלא תניח לחנופּה הפּאַטריוֹטית הגסה שתצוד אותה ברשתה, ולא תקרא לעמי-ארצות להשתתף באסיפות שנועדו לדיון בדברים, שאין הם מבינים בהם ולא-כלום! אין צריך לומר, שכל “נושכי-העט” ומושכי-החוטים, סוֹחרי-הפּאַטריוֹטיזם והאנטישמיים, כגלויים וכנסתרים, המוכרים את סחורתם בדומה לסיגריות מחוץ-לארץ, בסודי-סודות ומתוך המחבוא, וסתם פושטי-עור – כל אלה יצאו מכליהם! מאה נמרודים יצאו כנגד השועל היהודי האחד, וה“גאַזעֶטא האַנדלוֹבאַ” – ראה זה פלא! – לא נבהלה. להפך, עוד היתה בה העזה לצאת במאמר קשה כנגד ההנהגה בבתי-החולים…
כותב המאמר ההוא מאד ומאד אינו מרוצה מן ההנהגה והסדרים בבתי-החולים. נוהגים שם בחולים לפי השיטה הישנה, לפי הפילוסופיה הישנה מימי חבריו של איוב, לפי השקפה הסוברת שכל מחלה אינה אלא עונש מן השמים, ולפחות מירוק העווֹנות הקשים.
ומי שמאמין כך, מה נשאר לו עוד לחולה לעשׂות? לחזור בתשובה, לדפוק על-חטא על לוח-הלב, לשמוע דברי מוסר מפיהם של אנשים כשרים-וישרים, ובשעת מעשׂה לומר וידוּי, ולפשוט את הצוָאר כנגד חלפו של מלאך-המות…
עכשיו, - סובר בעל-המאמר, - הגיעו ימים אחרים, אנו משתתפים בצערו של החולה, אנו רוצים לרפּא אותו, לחזקו, להחליש לפחות את מכאוביו, לעודדו ולהיטיב את מצב-רוחו, לגרש ממנו את המרה-שחורה, להכניס בו חיים ועליצות. אך בבית-החולים שלנו הכּול להפך. הכּול מטיל על החולה פחד ומורא ודכאון. ראשית-כּל, בית-החולים אינו אלא כמין בית-סוהר, עם “ראיונות” פעם אחת בשבוע בשביל הקרובים הקרובים ביותר. שנית, כל מה שמקיף את החולה יש בו כדי להטיל עליו מרה-שחורה, הכּול אפור, או שחור, למן הרופא ועד החובש, למן הקירות ועד לאחות הקדושה ואפילו עד לצלב השחור שבאולם…
כאן כבר הוכרעה הכף! היתּכן, יהודי יש לו העזות להטיף לנו מוסר, ללמד אותנו כפירה ועוד לחַווֹת את דעתו בדבר צבעו של הצלב?
אך מה מתברר? האנטישמיים הגלויים כשלון גדול נכשלו! המאמר לא היה כלל מאמרו של יהודי; אלה היו, כפי שנתברר, ראשי-תיבות של סופר פולני-אמיתי מדורי-דורות, אדם שאין טפה-יהודית אחת בעורקיו…
ומן המכשול הזה שואב אני גם-כן נחת. בּקש בּיקשו לחלוט שוב את העתון היהודי-ההתבוללותי היחיד שלנו ברותחין, כמו שחולטין את החזיר, והנה פתאום – נוצרי הוא המחבר!…
נחת-רוח היתה לי גם מ“פשעֶגלוֹנד טיגוֹדניוֹבי”, אף-על-פי שלפני זמן קצר התחיל רועד ומרעיד, שלא יחזיקו אותו חלילה עתון פילושמי, ואף-על-פי-כן מוֹצא אני אצלו ידיעה, שהיא ממוגגת ממש את לבבי, כחמאה הנמוגה ביום הקיץ! “הקריינית הפולנית הטובה ביותר – כותב ה”פשעֶגלוֹנד" – היא, כפי שכבר אמרנו לפני כמה שנים (וה“איזראַעֶליט” העתיק בוָדאי ברוב נחת) העֶלעֶנאַ האַרקאַווין, ואם מישהו יכול להתחרות בה, הרי זו רק מאַריה גלוֹס". וידוֹע יודע אני, כי שתיהן, גם העֶלעֶנאַ האַרקאַווין וגם מאַריה גלוֹס, בנות ישראל הן; אמנם, אף אחת מהן לא תוכל ולא תרצה לדקלם משהו משל ביאליק, או משל רוֹזנפלד, אבל – כבוד יש בזה! יהודי מתבולל צריך לצאת מכליו מרוב שׂמחה למקרא ידיעה כזאת!
ועכשיו כמה דברים קטנים: אי-שם בעיר מערי השׂדה באו שתי פריצות לחתונה יהודית, אצל בנו או בתו של גביר אחד, והן עמדו, להכעיס לה ל“רוֹליאַ”, ליד החופה עם הבדלות בידיהן! אני מאמין, כי איך שלא יהיו חייו של הזוג, שלהבתן של הבדלות-החופה, הנתונות בידיהן של הפריצות הנוצריות, תהיינה מאירות ומזריחות להם את דרך החיים כל ימיהם – למן “ויבעו” עד “ויחנו”…
וכהיום הזה עוד נצטרפו שלושה פריצים ותרמו 250 רובל לבית-הכנסת הגדול שבּקרוֹשנעֶוויצעֶ. ההיכל האשכנזי בוַארשה אין לו אלא הזכיה לקבל נדבות מידיהם של נוצרים חדשים, שנטבלו זה עתה, ושם-נתקבלו תרומות מידי נוצרים אמיתיים, וּוַדאי גם כשרים וישרים, ושוב: ה“רוֹליאַ” מתפקעת מכעס!
יתר על כן: לוַעד של הפילהאַרמוֹניה במלאוָה נבחר יהודי גם כן, וה“רוֹליאַ” חרדה ורועדת, שמא ישׂתרר על כל הפילהאַרמוֹניה כולה ויצווה לנגן ולשיר מה-יפית.
והפילהאַרמוֹניה הוַרשאית? בין האמנים בעלי-השם העולמי, שהיא מביאה השנה, יהיה אחוז היהודים גדול יותר מאחוז היהודים שבין אנשי-הסכּינים ברחוב דזיקא! וה“בעל-כרחו יענה אמן” אף הוא נתקיים. ה“וויעֶק” האנטישמי רוצה להכניס לפני גמר השנה רוח-חיים בין עמודיו ולעורר ענין אצל קוראיו, והריהו נותן שורה שלימה של מאמרים בשאלה היהודית.
ולמי מוסר ה“וויעֶק” האנטישמי את קביעת פרצופו לפני ראשית השנה החדשה? לידיו של אחד משלנו! אחד בשם אוֹהר קבּל את הדבר לידו, והוא שופך, שופך כמעט כל יום, כ“על-פי פקודה” – יהודי עושׂה את מלאכתו בשלימות, כפי שדורשים ממנו, בכל לבבו!
ועוד דבר: יש תקוָה, שמראשית השנה החדשה יופחת מספר הסוסים ברחובותיה של וַארשה. ראשית, גדל והולך מספר האוטומובילים; ושנית, עתידים להתיר את הסוסים מקרונות-הטראַם ולהניע אותם בחשמל, או אולי באויר דחוס שהוא מרוּבּה כל-כך בוַארשה.
כך התחיל אותו יום בבשׂורות טובות, אך מה היה בסופו – דבר זה קרוצ אני לסַפּר לכם. יצוא יצאתי מביתי ברוּח מרוממת, וחזוֹר חזרתי – על כל שׂונאי ישׂראל!
לא הרחק מן הבית, מיד ברחוב “החם”, כמעט שיצאתי מכלי!
מחזה באמצע הרחוב:
התקהלות ליד בית-החרושת למיטות-ברזל.
באמצע ההתקהלות עומדת אשה עם סנור מלוכלך, - פועל אם פנים נפחדות, - ושוטר עם “שאלת-חכם” על פניו הרחבים. הקהל המצטופף סביב נוצרים הם. יהודים עוברים בחפזה; כל מקום שמתקהל קהל, שם פרצוף יהודי מהווה סכנה. אני יש לי, תהילה לאל, פרצוף-פנים טאַטאַרי, והריני נעמד שם ושומע, מה המעשׂה!
והמעשׂה הוא מעשׂה בנפח, שהניח את ידיו השחורות מברזל על פניה הצחורים של גברת.
הגברת צועקת: “וו אוּטשאַסטוֹק!” והפועל, כנף-בגדו בידו של השוטר, מתחנן על נפשו. הוא איננו אשם. סבור היה, הגברת הזאת בת-ישׂראל היא.
הגברת צועקת בקול רם עוד יותר: “וו אוּטשאַסטוֹק!” עכשיו פגע בה פגיעה עוד יותר גדולה. וכי היא דומה ליהודיה? מפני מה הוא אומר, כי סבור היה שהיא בת-ישׂראל? - - -
השוטר נוטה להאמין, שבאמת יש כאן “טעות גוי מותר” –
הקהל מתבונן בגברת, בוחן ובודק, אם באמת אין בה דמיון לבת-ישׂראל - - -
פתאום צועק השוטר בקול גדול: מה התקהלוּת מתקהלת כאן? הכּול נסוגים כלשהו ולאט לאט, ואני נבהלתי פתאום וברחתי. ועד היום איני יודע, במה נגמר הענין הזה. רחמנא ליצלן, לפעמים יורדת הנשמה אל תוך הרגלים!
ברוֹח ברחתי לרחוב טוואַרדאַ, ונצבתי ברגלי הרועדות, שהנשמה ירדה לתוכן, ליד תחנת הטראם הצהוֹב. רואה אני אדם עומד על ידי, נדמה לא משלנו, ומתרתח ופולט כל פעם “פּשא קרעֶוו!” (דם כלבים) והצדק הרי הוא עמו. הטראם הצהוב אפשר שיהא אדם ממתין וממתין לו, ולבסוף מתכעס והולך בלא כלום. ועולה בדעתי עסק טוב: ביחד לקחת כרכרה. השכן שלי מסכים, אך יותר מ-7 קוֹפּיקות אין הוא רוצה לתת בחלקו! מפני מה? מפני שאין הוא נוסע לרחוב נאלעֶבסקי, הוא המקום שאני, כמובן, צריך לו, אלא הוא צריך לנסוע יותר רחוק. יהא כפרתי, הא לך 13 קופ'. כרכרה מתקרבת, הוא קופץ ונכנס, אני עובר לצד השני ונכנס ויושב.
– אין אני, - אומר לי שכני, - אנטישמי, לפי שעה עוד לא, עוד שנים רבות נהיה זקוקים לחריפות-שׂכלכם, אך בנאַלעֶבקי שלכם, במחילה מכבודך, אני מקבל נזלת!
אני מנצל את ההזדמנות שבעל-הכרכרה מתקן משהו ברתמה, וקופץ מעל הכרכרה וחוזר אל תחנת-הטראם, 13 קוֹפּיקות אינן רכוש גדול!… בקושי גדול עמדתי על רגלי עד שהגיע הטראם, והריני נוסע… ופתאום – עמוֹד! מה אירע? הטראַם אינו יכול לעבור, - לוָיה! אני קם ממקומי – רחוב משחיר מאדם רב, מלא וגדוש, ובראש הארון…
שכן שלי אומר: לוָיה יהודית שחורה!
שני מעיר: בוַדאי עשיר, בעל-צדקה!
– זו היא הצרה, - צועק מישהו בכעס, - שנלחמים בעניים שבהם. והעשיר נשאר ועוזר! צריך להתחיל בעשירים…
– ועוד איך להתחיל!
– בוַדאי!
היהודים, שהם כשלושה רבעים מנוסעי הטראם, שותקים, והעגלון מעיר מצדו:
– מי יתן לי חלק בירושה הזאת?
– שום איש לא יתן! אם לא תקח, לא יהיה לך!
גם זה לא רע, מה?
אך את החטיבה האחרונה והשמנה והטובה ביותר בלעתי רק לפנות ערב.
זה היה בדרך שובי, גם כן בטראַם, מן הכפר ווֹליאַ, שסידרתי בו ולא סידרתי את מעט הענינים שלי; הפּיוֹת הבטיחו לשלם, והעינים – הכחישו…
ונסוֹע נוסע אני כבר במחלקה השניה, בין יהודים, אך לפני יושבת חבורה נוצרית: כומר עם אשה. מן הכומר אין אני רואה אלא עורף שמן; הגברת כנראה מחוץ-לארץ היתה, או מאחת מערי-השׂדה, מפני שהכומר היה מסביר לה הכול, כל מה שהעינים רואות: זה הוא זה, וזאת היא זאת…
וזה – מעיר הוא אותי מן המחשבות המרות על פרנסתי – הוא בנין הכנסיה של ווֹליאַ.
– נבנה עכשיו מחדש? – מתרוממת מעט הגברת ממקומה ושואלת.
– וכמה צרות היו לי – נאנח הכומר וערפו מתקפּל קפּוּלים-קפּוּלים – באיסוּף הכספים…
הדבר עלה לו בקוֹשי רב. יתר על כן, בכמה וכמה בתים נעלו בפניו את הדלת, מתחת לחטמו ממש. למה לנו – אומרים הם – בתי-כנסיות? אלה הם דברים ישנים-נושנים! דרושים בתי-חולים, בתי-לינה, וביחוד בתי-ספר…
– מגיפה! – נאנחת הגברת, - בצרפת הכנסיה מרוּדפת ומגוּדפת.
– גם צרפת איננה אשמה. צרפת היא בתה הבכורה והאהובה ביותר של הכנסיה… אשמים הם היהודונים, המפיצים את כפירתם גם כאן וגם שם! סבוּרה את, בתי, אין הם יודעים את האמת? עם הפכפך הוא, הכול רק להכעיס! אך לא לעולם יהיה להם יום-טוב שאינו פוסק…
– כיצד?
– בצרפת תהיה מהפכה! ויהודוֹנים – חיק!
והוא מעביר את ידו על צוָארוֹ.
– וכאן?…
את התשובה לא שמעתי, אך הרגש אני מרגיש אותה.
בשעה תשע בערב קבּלתי הזמנה לאסיפה “ברשיון”, שהתחילה בשעה שבע, כלומר, בשתי שעות קודם לכן. אני מתבונן בחותמת הדואר: היא עוד משלשום. אני שואל את נושׂא-המכתבים, מה פירוש הדבר, והוא מחייך: מכתבים “חשודים” אומרים למסור ככל המאוחר, לפחות באיחוּר של יום אחד. כן ללכת, לא ללכת – אני מציץ החוצה מבעד לחלון: הרחוב שקט. אני מוציא את ראשי מבעד לאשנב: אין נשמע דבר, אלא מרעים לרגעים קול צלצולם של זוגי המגררות – אין יורים ברחובות. הישיבה בבית כבר מרגיזה, האדם מרגיש עצמו תלוש מן החיים, משולח לפינה נידחת, שכוּח מן הבריות, מאלוהים ומן העולם גם יחד.
אני הולך.
השלג חורק חריקה מפחידה מתחת לרגלים. מעל לראש רקיע-פלדה אפל ונמוך עם מחצית של ירח בצבע כסף עמום, כאילו מישהו נגס ממנו את המחצית האחרת או הפיל אותה ביריה. וכך הוא נודד לו הלאה, הירח – בעל-מום. פה ושם נראות קבוצות של כוכבים מצטופפים יחדיו מפחד. הרחובות ריקים, התריסים מוגפים.
ליד קרן-זוית של רחוב עומדים שני חיילים מעוטפים באפוֹר, קר להם והם משתעממים. הם רוקעים ברגליהם בשביל להתחמם, מפהקים, ואחד מהם, שומע אני בהתקרבי אליהם, אומר לחברו:
-כמה הייתי רוצה לירות עכשיו לפחות יריה אחת!
-משעמם! – מודה השני.
השבח לאל, כבר אני נמצא באסיפה. האולם מלא מפה אל פה. מישהו – הנואם השני או השלישי – ניצב על האלמימר ועומד באמצע דרשתו. בקול של קינה ובלשון של קללה הוא נושׂא את דברו:
“בתים בניתם ולא ישבתם בהם… עצים נטעתם, ומפּרים לא טעמתם; בדים ארגתם ותפרתם, וזרים לבשו אותם, ובעצמותיכם חדרה הקרה; דגן ושיפון טחנתם, ומעולם לא אכלתם לשׂוֹבע! ואת בניכם ובנותיכם מבין זרועותיכם הוציאו, ולעבודת פרך, זרה וקשה, לקחו אותם”…
אני מכיר את ה“תוכחה”, הרי זו היא התוכחה שלי, שבה קיללו אותי, אותי, ואף-על-פי-כן אין הנואם מתכוון אלי… ולא אלי הוא מתכוון גם בשעה שהנעימה משתנה, בשעה שעולה ומתרומם עד לשמי-קורה צליל-הפלדה של דבריו:
-אך הנה עתה הגיע יומכם! אתם תהיו השופטים והדיינים… ואתם שפוֹט תשפוֹטו… מידה כנגד מידה!
כקול השופרות מעל לחומות יריחו כן נשמע קולו!
אך לא לי הוא מתכוון. ואני שוקע בהרהורי שלי ואני חושב:
-האם אומנם כבר כל-כך קרוב היום ההוא?
מוֹסקבה נשתתקה… המתרסים נהרסו… הדם ה“נקי” וה“שאינו-נקי” כוּסה שלג נקי וצח. שביתת הרכבות לא הצליחה, השביתה הכללית – עוד פחות מזה. הריבית גדלה. העתונות מחוץ-לארץ מאחלת לגראַף ויטעֶ מזל-הצלחה; ניירותיו שלו אף הם עלה ערכם! דוּרנוֹבא עולה עוד על ויטעֶ! בתי-הסוהר מלאים וגדושים, בבתי-החולים אין מקום להטיל סיכּה אחת; מן החוגים עולים הקולות עד לב השמים…
סדום אמיתית עם “הכּצעקתה” שלה, אלא שהקב"ה עם מלאכיו שלו אינם יורדים מן השמים…
האם מאמין הקהל לדברי הנואם?
אני משתכּל מסביב ומתחיל אף אני מאמין.
מספר הבורחים הנמלטים מן הצד ההוא, מעיד על המצב: קודם שספינה טובעת, בורחים מתוכה עכבריה. ואולם-האסיפות מלא עכברים-בורחים כאלה.
הנה הם, אנשי העתונות, העומדים מסביב ל“אַלמימר” ומצפים בקוצר-רוח עד שיגיע תורם לדבר, אלה המלומדים המוֹדעֶרניים… אין אלה אותם האנשים האורגים בסתר חביונם את הרעיונות לימים יבואו; אלה הם האנשים ההוגים את מחשבתם כשׂכירי-יום ובשביל צרכי היום! מוכרי-לאחדים… היד השניה, והיד השלישית. אך כנגד זה הם אנשים בעלי חטמים של שועלים או של ארנבות, ובחטמים הללו הם מרחרחים מיד ומרגישים להיכן הרוח מנשבת!
אלה הם גלגולים של אותם הבריות הסוגדים תמיד להוֹוה, למה שנולד זה עכשיו. הגלגולים של אותם הבריות, שהגינו לפנים על העבדוּת, שהוכיחו שחור על-גבי לבן, שהקב"ה בכבודו ובעצמו ברא את העֵדר, ואת הכלב שיהא שומר על העדר, ואת הרועה, שיהא גוזז את העדר; או: אדונים, עבדים ושוטרים ביניהם.
אלה הם גלגולים של אותם הבריות, שהיו במאוחר יותר נושׂאיו של הליבראלי הבּעלבּתּי, שהטיפו את התורה על כוחה וקדושתה של האמנה ה“חפשית”, שהוכיחו את חוּקיוּתן וצדקתן של שלשלאות שאינם נראים בעינים בלתי-מזויינות, של שוד ורמאות; בלשון קצרה: שהיו כולם ביחד מכבסים את הכביסה הבּעלבּתּית המלוכלכת בקצף-הסבון הלמדני שלהם. וכהיום הזה כולם הם כאן! כהיום הזה מטילים הם את הגשר של קוּרי-עכביש למדניים מעל לתהום שבין שׂוֹבע ורעב, שבין חושך ואור… והם – חזקה עליהם שיודעים הם מה הם עושׂים!
הנואמים נואמים; גפרית ואש שופעות מפיותיהם. בעינים לוהטות ולהט-החרב המתהפכת בידיהם, בדומה לכרובים, הם נושׂאים את בעלי-הבתים ומוציאים אותם מן הגן-עדן! הבּטל תבּטל הזכות-היתירה שלהם: העבודה השׂכירה… כי על כן “כפולה-שלושה היא קללתה של העבודה השׂכירה!”. “בלב רגז עובד הפועל, שאינו מקבל את הערך המלא של עבודתו”, “גועל-נפש וחרון-אף מתמלא האדם החי, האנוס לעבוד בדוֹמה למכונה שאין בה רוח-חיים; האנוס להיות נכנע לגלגל, למנגנוֹן המוּכני, בלא יזמה, בלא רצון ומשום כך גם בלא חשק לעבודה!”
וגם “ארורה העבודה המחולקת חלקים-חלקים, המפוררת פירורים-פירורים; העבודה שבה האדם אינו עושׂה אלא תנועה אחת ויחידה, מדודה וקבועה, לעתים גם מבלי לדעת, למה היא משמשת”…
“נמוך יותר מן הבהמה ירד משום כך האדם… אנו רוצים להרים אותו משפל-מדרגתו!”
“כּבוֹד לָאָדם!” – “בּוּז לבּעל-הבּית!” מהמה כל האולם, אך באמצע המיתו של ההמון הסוער מתגלגל ובא קול-רעם מן הרחוב… האם פצצה היא, שהניח אות פּרוֹבוֹקאַטוֹר, או יריה-בטעות של תותח? אבל על כל זה מתגבר קולו של הנועם!
“אך יומו של הצדק העולמי הנה הוא בא! אנחנו נהיה השופטים!” - -
ובתוך קהל הפועלים יושבים בעלי-בתים, עם פנים מטופשות, עינים מטופשות-בוהות, והם שומעים את חרפתם ומוחאים כפים: “בּראבוֹ!”
ומתנדנדים כרסיסיהם, כמו מרוב נחת-רוח! מעולם עוד לא היו מכוערים עד כדי כך!
“העבדות, העבדות החדשה, המוֹדעֶרנית, מן ההכרח שתעבור ותיבּטל מן העולם!”
“בּראַבוֹ, בּראַבוֹ!” וידים עמוּסוֹת טבעות של זהב נישׂאות כלפי מעלה ומוחאות בּראַבוֹ! ושרשראות-הזהב מרקדות על-פני חזיות הקטיפה מרוב נחת-רוח!
הרי אלה הם אותם בעלי-בתים גאיונים עצמם, שהיו אך אתמול מטיפים לאינדיבידוּאַליזם ול“מוּסַר האדוֹנים” על-פי ניטשעֶ, שלא יכלו לשׂאת ולסבול את זיעתו של העם העובד, שהתרוממו והגיבהו עצמם, בדומה לאֵלים שבענני-העננים, גבוה-גבוה מעל ל“המון העם”, שהיו רואים כל דרישה לשׂכר גבוה יותר כהעזה, וקיצוּר יום-העבודה – כחוסר-בושה פּוֹשעני, שכל הפועלים היו מוּחזקים אצלם גנבים פשוטים וציוו לבדוק בכיסיהם ובבגדיהם בכל כניסה ובכל יציאה מבית-החרושת…
ועכשיו? עכשיו הם הם בורחים ממחנהם ועוברים לכאן! עכשיו הם מוחאים כפים וצועקים בּראַבוֹ. ואם רוצים אתם, הרי הם מכּים על לבם “על-חטא”, הולך ובא, כנראה, יום-הדין, הולך ובא!
הנה מעמידים, בדומה לערב יום-הכפורים, קערות! בשביל שבויים, בשביל פצועים, בשביל משפחותיהם של שבויים, בשביל מי ששוּלחו לארץ-גזירה, וגם – לצרכי נשק!
ובעל-הבית מטיל מטבעות; למען אָבדנוֹ שלו מטיל הוא.
מעולם לא היה מאוּס ונמאס עלי כל כך.
והבריות השחורות באות גם הן.
לאט-לאט ובחשאי הם נכנסים. חרש-חרש, כפי שנאה ויאה לבריות קדושות; בנחת-בנחת, ככוהני-מקדש אמיתיים.
הנה ניגש אחד מהם אל האלמימר להטיף. ברוח נוצרית-סוציאלית מטיף הוא.
אתמול עוד נתן את ברכתו למשעבדים ולכובשים. עוד קידש את מעשׂיהם. ראשיהם של רמאים פיקחים משח בשמן-המשחה, ידיהם של החוטפים לא-להם בירך; על כוס מלאה דם וזיעה בירך בשם ומלכות. וכהיום הזּה?
"אנו כבר מזמן אמרנו את הדברים האלה.
“כי-נקל לגמל לעבור דרך חור המחט מבּוֹא עשיר אל מלכות האלוהים”…
במשך הזמן בוא יבואו עוד משעבדי-עולם ויאמרו: “ההם כבר הם חלשים מדי; ערפם כבר הוא כפוף ורקוב מדי, אין עוד בכוחם לשׂאת את כסאותינו; אתם עודכם צעירים ובריאים, התכופפו ותנו לנו לעמוד על גביכם…”
הכל בוא יבוא במשך הזמן!
ובינתיים, בלכתי הביתה, אני עובר ברחובות דוממים.
קר ושקט רקיע-הפלדה, עם כוכבוניו המתנוצצים קרים כקרח ועם הירח השסוע למחצה…
מפחיד שורק השלג מתחת לרגלים ולקראתי הולך ובא קוֹזאַק:
- טי קוּדא שליאַעֶשסיאַ? (להיכן אתה משׂרך דרכך?)
אני מוציא מרוב פחד סיגריה ומגיש לו.
-ספּאַסיבּוֹ, בּאַרין! (תודה, אדון!) – משיב הוא לי ומתנדנד והולך לו הלאה.
ואַרשה הנוצרית נעשׂתה לפתע-פתאום אדוקה: מעל לכל פתח ושער, חלון וחלון-ראָוה, בכל מקום – איקוֹנות קדושות. ואַרשה הנוצרית האדוקה מתחילה מפחדת מפני ואַרשה הרעבה, פונה אל הרחמנות הנוצרית, אל היושר הנוצרי ואל האחוָה הנוצרית, ומרמזת באצבע הזעירה ביותר אל השכן היהודי: ההוא רגיל לכך, והעונש יהיה קל יותר…
לפי שעה אין מבנינים עדיין את הרמז.
אחד יאַשקאַ בן שלוש-עשׂרה, שמצחונו תלוש ואזנו משוסעת, ואחד כיוצא-בו יוֹסקעֶ, שעיניו מתרוצצות וחטמו מסוֹרט, אינם משגיחים ב“להבדיל” שבין השתי-וערב ובין הארבע-כנפות, ושניהם כאחד הם חוטפים בקבוק מוֹנוֹפּוֹל ומטילים אותו אל הרחוב המכוסה קרח. ה“מים החיים”, שהיו עשׂוּיים לחמם כל-כך הרבה נשמות אדוקות. נתּזים לחינם בהחלט מתוך הבקבוק המפוצץ, עבירה גמורה על “בל-תשחית”, ושברי הבקבוק מחליקים בצלצול ובבירוּק, כמַשהו אמיתי וטוב, על פני הקרח…
נשמת-אשה אדוקה, שנוּפּחה מפיו של האלוהים-בעל-הרחמים בגוף שפניו מחוטטים ותפוחים למחצה, ממשמשת בבקבוק מסותר מתחת לסוּדר וממהרת לקרן-זוית וכבר היא מבקשת לברך ולטעום, - יאַשקאַ ויוֹסקעֶ הרגישו בכך: עמדי, מכשפה זקנה! אין אנחנו גנבים! והם מוציאים לה בחזקה את הבקבוק מתחת לסוּדר, פְּרָך! הזכוכית משמיעה קול-נפש, היי"ש ניתז - - - - ומגודל השׂמחה על הנצחון יאַשקאַ ויוֹסקעֶ מתחבּקים ומרקדים ברגלים יחפות-למחצה על-פני הקרח והזכוכית…
– – – – - -
חבורה גדולה מהלכת. רצינים, מיושרים, “פּריבעֶסוּבקוֹת” עם כומתות וכובעים במעוֹרב, מהלכים על-פני הרחוב, עיניהם שלוחות לפניהם, הישר!… שמא מהלכים הם לקראת המשיח?
בתוך הקהל נשמע קול: “אַי, אחים טובים! להיכן אתם הולכים? מה אתהם עושׂים? ברחוב הפראַנציסקאַני המיתו היהודים כומר! בואו!” הקהל נרעד לרגע. אך מישהו תופסו לנחש ההוא בדש בגדו: “באיזה בית-חרושת עובד אתה, אחא?” הוא שותק ואגרופים מדרדרים ויורדים על ראשו הפיקח….
– – – – - -
מה קרה?
האם מספיק באמת, שיהא געֶנעֶראַל זקן חולה-קצרת מתעכב, בדרך מווילנא לפאריז, ועומד על הנעֶבאַ ומכריז ואומר מלה אחת: “אמון” – בשביל שיהיו מתרחשים נסים?
האם לא לחש בזה, שלא ברצונו, לחש כנגד עין-הרע, האם לא גירש בזה כשוּף קשה והסיר סיוּט כבד מעל הלב? ובזה יצא הקהל הרב מתוך ה“הינעֶר-פּלעֶט”, מתוך התרדמה-הקשה?
כי על כן הכול להפך מן הרגיל: עיורים רואים, חיגרים רצים, חרשים-אילמים משמיעים קולם…
ובאמצעו של החורף, מתחת לקרח העבה ביותר, הכּול מתעורר: כתף אל כתף, אחים! הינשׂאו, הינעו, פוֹצצו והשמידו! השמים קוראים לכם!
– – – – - -
ולפי שעה הכול קצת מפחיד, וביותר לעת-ערב…
הרחוב הריקן והמת מציץ אליך לתוך החלון בעינים עיורות ומוקפות-כחלת, בפנס אחד ויחיד, שנשתייר שׂריד ופליט מכל חבריו… והשלהבהב המסכן בתוכו מרעיד, מפרפר, מתחבט כבקדחת; קד, נד, נוטה לצד ומט, תכופות תבלענו החיה הרעה – הלילה; והוא מפחד מפני המות, ובתוך גסיסתו הוא מתרומם לפתע בשארית כוחו, כדג מתחת לסכין, מתנשׂא וקופץ – כמה זמן תימשך הגסיסה?
אי-שם הרחק-הרחק מתפוצצת שמשה של חלון-ראוָה, - ואולי יריה היא? יריה “מקרית”… בקצה השמים קופצת ומתרוממת לשון-אש ושוקעת ונעלמת… וקולות רחוקים חנוקים נשמעים - -
אך הס!
הנה נשמעים צעדים בטוחים ואיתנים על-פני הרחוב…
הגיון-המדינה הוא הצועד בדרך הישר, עם “אותות ומופתים” בידו… אותו ומופתים נאמנים, ודאיים, חותכים… של אש!
– – – – - -
מה עוד?
מתפזרים הרעיונות במוח, כאותם ניצוצות, כאותם צפרים מתחת לרקיע השמים…
מישהו דופק על הדלת?
החיים? או אולי ה“אורח חיים”?
שניהם לא.
חברים…
אך מה פרצופים יש להם להללו!
– חוֹיזיק, - שואל אני לו לקשיש שבהם, - כמה לוגין חומץ שתית היום?
וחויזיק, בחולצתו השחורה עם כפתור-העצם הגדול, עם עיניו המימיות ופניו הדומים לקלף, מתיישב ומעביר ידו הרועדת על ראשו המגודל שׂערות אפורות-אפר, והוא נאנח:
– “חלום שחור ומר!”
– וכי מה קרה?
– “אני, משיב הוא, אינני גבור, ואין לשנות”…
“ישנם אנשים גדולים וחזקים, שידיהם ברזל וצפרניהם פלדה, והם ניגשים אל צור-הסלע שעל שׂפת-הים ותולשים ממנו חטיבות-חטיבות ומטילים אותן כלפי הרקיע, ומבקשים על-ידי כך להוריד לעצמם את צלחת-הפז מן השמים”…
“ישנם גבורים קטנים מהם, והם משׂחקים בגלגלי-ברזל, כמי שמשׂחק בכדור-משׂחקים”…
“ישנם עוד עושׂי-נפלאות, המייראים לחינם את “הקהל הנכבד” ומטילים בחלל-האור כדורים של נייר, כדורים של כּרטוֹן, אך מאחורי הקלעים מכה מישהו בפח, וסובר הקהל, שכך רועמים הכדורים”…
“ישנם סהרוריים, המטפסים בידיהם בלבד על-גבי חומות-בנין זקופות”…
“אני אינני לא זה ולא זה…. לא גבור, לא תחליף של גבור”…
“אני הנני חוֹיזיק”….
“אני הנני אדם, אשר”….
“אדם, אשר יש לו גם-כן לב וריאה וכבד”…
“אך כשלבבי כואב בי, אין לי הרגל נבואי לקום ולרוץ בקול גדול לרחוב-העיר ולצעוק: יכנס הרוח באבי-אבי-אביכם! וגם, כשהריאה מתחילה נרקבת והמררה משתפכת, אין בי הטבע לטפס ולעלות על מגדל מכבי-האש ולצעוק משם כלפי-מטה: דליקה!… שהרי אין האש בוערת, אלא בי-בתוכי בלבד”…
“אותה שעה אני אוהב דוקא התבודדות”…
“והריני שוכב לי, בדומה לדוב במאורתו, ונושך לי, מרעבון-לב, את כפותי; הררי-הררים נישכתי לי מהן”…
“ורק לאחר שהוקל לי, אני קם ויוצא”.
“בשביל מה? בשביל לצפצף על הקהל”…
“לנהוג את בחורי-הישיבה הגבורים, עם ה”עמודים" כנשק בידיהם נגד ארון-הקודש, דבר זה אינני יכול… אך תנו לי חבורה של נערי-חדר, עם תופונים עשׂויים בידיהם, ואלך עמהם אל ראש-הקהל להשמיע לו מנגינות-חתולים… דבר זה יודע אני"…
“אין אני שייך למה שאתם מכנים בשם “חיים”, ןה”חיים" אינם שייכים לי. אני יורק על ה“חיים”, ואף זאת רק מרחוק"…
“ביני ובין ה”חיים" עובר נהר, ואפשר רק שלולית היא העומדת בינינו"…
“מעל לשלולית אני יורק, מעל לשלולית אני מראה אצבעות משולשות, ארבע בבת-אחת, דבר זה יודע אני! ולפעמים – לשון לבנה, אתם יודעים, אני חש בקיבתי”…
“אם אין רואים ואין שומעים אותי יפה, הריני מזדקף ועומד על גבי קבים ושורק… אין זו עמידה טבעית ביותר, אך השריקה נישׂאת למרחוק… היא נשמעת יפה!”
“והקהל צועק: בּראַבוֹ! בּיס!”
“לא זה שנפגע צועק, אלא אחרים… זה שנפגע מקלל”…
“אף על פי שלא אני האשם; אני יורק אל העולם סתם; אשמה רק הרוח, ההשגחה הפרטית… אבל הוא מקלל אותי, והקהל צוחק, מתפקע מצחוק”…
“לפעמים מתפקע מצחוק גבאי של צדקה”…
“בקופסת-הצדקה חיטט, והעלה מתוכה מטבע של זהב; הוא ראה, שאחד בנקאי הטיל אותה פנימה, ולא השגיח בכך, שהיתה זו מטבע מזוייפת… וסחב אותה… והיה מתיירא, שמא יערכו אצלו חפּוּשׂ וימצאוה, נטל את המטבע ובלע אותה לפי שעה… והרי אני קם כנגדו על-גבי הקבים, עם פנים של יראת-שמים ועם לשון שלוחה החוצה, ועם ארבע אצבעות משולשות בשתי הידים, - והוא צוחק, והוא מצחק בחזקה, והוא מתפקע מצחוק: מחצית אחת ימינה, המחצית האחרת – שׂמאלה, המטבע – באמצע… רואה פתאום הקהל שהיא מזוייפת, ומתפקע כל הקהל כולו מצחוק”…
– נו, אף זה ענינו הוא! – מבקש אני לנחם אותו.
– "מילא – נאנח חויזיק ואומר – כל זה היה טוב, כל זמן שעשׂיתי המ שעשׂיתי מעֵבר למי-הפלג ההולכים לאט, או מעבר למי השלולית העומדים; היו רואים אותי, היו שומעים אותי, והיו צועקים: “בּראַבוֹ! בּיס!”
“ועכשיו – ים!”
“התייצב על גבי קבּים, הגלים עולים ומכסים אותך!”
“לך ושרוֹק – בשעה שים רותח ומרתח”…
“לך ירוֹק – בשעה שהוא עצמו יורק, וישר עד לב השמים; לך עשׂה משהו, בשעה שענקי-המים מתהוללים, מתרוננים, ופורצים אל מלוא העולם, ונושׂאים על-גביהם גלגלי-טחנות וחטיבות של סכרים על כתפיהם”…
“לך ועשׂה משהו!”
– – – – - -
חויזיק נאלם. ולא טוב יותר, מתברר, לידידי המשורר…
גם אני בחלומי, אומר הוא…
“ענין מייגע ומעייף”…
“שכן מה אני? אדם עם חליל”…
“עם חליל-קסמים”…
“מעץ-מכושף לוּקח החליל… מקצה החורש, כפוף מעל לפלג עומד הוא, סופג לתוכו את רשרושו של החורש הצעיר החלוּם, את צפצופן של מחנות צפרים, המתעופפות תחת הרקיע התכול, בולעות תולעים ואומרות שירה, וכרסיסיהן הצחורות מרטטות אצלן מרוב נחת-רוח, מרוב תודה… מעץ-חליל”…
יושבים אנחנו בצלו של העץ, בקצה החורש, בסמוך לפלג הטהור; אני מחלל בחליל, ולב-הצפור שלה נמוג, נמוג ממתק…
והרי היא משעינה את ראשישה המתוק על ברכי, ומביטה היא אלי כלפי-מעלה בעינים שקטות-מתוקות, עיני אחות-כלה, הנוצצות באושר שקט, בדומה לצפור שמצאה תולעת, ואני סופג את הנחת שבעיניה ומחלל מגודל רגש השׂמחה, מגודל רגש התודה, שזימן לי אלוהים את העינים הנוצצות הללו ואת לב-הצפור השׁר הזה, שהם שלי, שלי בלבד…
חזה רועד מנחת; דמעות עולות בעינַי מגודל התודה, ואני מחלל בחליל…
וזה עושׂה רושם, רושם חזק! קודם-כל – עליה… היא שולחת אלי את ידיה הצחורות ברעבתנות, בחשק… צמאות משתלחות אלי שׂפתותיה-אלמוגים!
ולא רק עליה עושׂה חלילי רושם…
אַוזה צחורה שטה על-פני הפלג והיא מתעכבת, וקנה-עשׂב דק ירקרק במקורה… ואין היא בולעת אותו, שוכחת אותו ומפנה אלי את צוָארה הצחור ומביטה, ושותקת…
פרה שהבכירה באה ויוצאת מן החורש השקט, עם עיני-עגלה כשרות אמיתיות, עם פה חינני-רירני עדנדן ועם זנבנב של שׂער-משי, המתנפנף באויר הריחני-השקט…
וצפרים בעלות כרסיסיהם צחורות וצהובות מתעכבות בטיסתן בחלל-האויר ומקשיבות:
– מי היא הצפור שם?!
“אני נושׂא חן”…
“אני נושׂא חן וכוחי גדל והולך; הגיעה השעה ללכת אל העולם, לחלל בחליל לפני העולם… להכשיף את העולם, להקסים את החיים, אלא מה!”
ולאחר שהנערה שלי נרדמת אני נושק לה בחשאי ל“היי שלום!” על מצחה הצח והצר, ומוריד בחשאי את ראשה מעל ברכי ומניחו על-גבי צרור של עשׂב; היא נאנחת בשנתה, אין הדבר הזה נוגע בלבי, מטרות נעלות יותר מרמזות לי… אני נעלם, אל העולם אני רץ עם חלילי שלי, עם חליל-הקסמים שלי, שנלקח מעץ-המכושף, הגדל בקצה החורש, ליד הפלג השקט"…
– ובכן, חַלל באזני העולם!
– חַלל! והרי העולם מחַלל, ולא בחליל!
“החיים עצמם עורכים קוֹנצעֶרט!”
“לא בחלילים, לא באַבּוּבים, לא בכלי-נגינה של עץ ולא בכלי-נגינה של רקועי-פחים”…
“תותחים מנגנים, מכונות-יריה מזמרות, וצליליהם – פגזים, כדורי מות!”
האוֹפּעֶרה של החיים התחילה, מנגינת-עולם נשמעת!
“ומה אעשׂה אני בחלילי”…
הוא מפסיק ומניע תנועה של ביטוּל בידו החיורת…
– – – – - -
– לי לא טוב יותר! – נאנח הפילוסוף…
שנים שלמות בילה בחדר העליה שלו למעלה… לאורן של קרני-שמש מועטות, שחדרו מבעד לשמשות ירקרקות יומם, ולאורו של נר-חלב מפרפר לילה, ישב כל ימי חייו, והיה מהרהר ומחפשׂ למצוא, מה הוא הדבר ה“ישר”…
ולאחר שכבר נזדקן והכסיפו שׂערותיו, לאחר שיבּשו השנים את ליח-עצמותיו והניסו את כוח-הדמיון ממוחו, נפל על ההמצאה וגילה את התגלית, כי “ישר” הוא מה שאינו עקום…
והוא רצה לקפוץ ממקומו מגודל השׂמחה על המצאתו, אלא שעצמותיו התחילו חורקות!
היינו הך! העיקר שלא לחינם השלכתי מאחרי גוי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה חיים!
הוא שלה פנינה מתוך הים של תוהו-ובוהו… והוא אדם טוב, לא בשביל עצמו בלבד מצא אותה, הוא יתן אותה מתנה לעולם… כל כמה שהוא חולה וזקן ובודד, עדיין יש בכוחו לתת שי לעולם כולו…
והוא יורד בקושי מעל המדרגות, זוחל על ארבעותיו מפניה לפניה; העצמות מתפקקות בקול… אך, השבח לאל, הנה הרחוב…
– רבותי! – מתחיל הוא לדבר - -
אך קולו נחנק…
גלי-גלים של בני-אדם מתנחשלים ברחוב, אלפי לשונות קוראים:
– אנחנו רוצים! אנחנו דורשים!
“מי שואל מה זה ישר?”
כולנו משתתקים… כל אחד מאתנו מרגיש את המשׂא, הם – שך המחשבות הכבדות, ואני – של השנים…
מישהו דופק!
מי שם? החיים?…
לא… רק נדמה היה!
צעדים כבדים, אך בטוחים, נשמעים ברחוב; הגיון-המדינה מהלך, עם אותות ומופתים מהלך הוא… איתן, זקוף, נוקשה, כברזל…
תקוָה ופחד / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
…לבבי עמכם.
עיני לא תשׂבע מראות את דגלכם הלוהט; אזני לא תיעף משמוע את שירתכם האדירה.
לבבי עמכם; שׂבע צריך להיות האדם, ולאור הוא זקוק… וחפשי הוא חייב להיות, ולהיות השליט על עצמו, על עצמו ועל עבודתו.
וכשאתם נושכים את האגרוף, הרוצה לדחוף לכם את דברכם החפשי, את מחאתכם הלוהטת, בחזרה אל תוך גרונכם, בשביל שלא יישמעו – אני שׂמח; ומתפלל אני אל האלוהים, שתהיינה שיניכם חדות. וכשאתם עולים בסך על סדום העתיקה ורוצים להרוס אותה, מהלכת נשמתי עמכם; והבטחון, שאתם עתידים וחייבים לנצח, ממלא את נפשי ומחמם אותה ומשכּר אותה, כיין ישן…
ואף על פי כן…
ואף על פי כן אני מרגיש פחד מפניכם.
אני פמחד מפני משועבדים שהם מנצחים, הם עלולים להיות למשעבדים, וכל משעבד חוטא כנגד הרוח האנושית…
כלום אין מדברים ביניכם על כך, שהאנושות צריכה לצעוד בסך, כמחנה ערוך לקרב, ואתם תנגנו לפניה את המאַרש בדרך צעידתה?
ואף על פי כן האנושות אינה מחנה-מלחמה.
החזקים יותר מתקדמים והולכים בראש, הנלבבים יותר מעמיקים להרגיש, הגאים מגביהים לגדול – האם לא תקצצו בארזים, לבל יגביהו לצמוח מעל לאזוב? האם לא תפרשׂו את כנפיכם מעל לבינוניות? האם לא תשריינו עצמכם בשויון-הנפש ותגנו רק על העדר הגזוז?
אני מפחד מפניכם.
בתורת מנצחים עלולים אתם להיות לביורוקרט: לחלק לכל אחד את בלעו לפיו, בדומה לעניים שבהקדש; למדוד לו לכל אחד את עבודתו, בדומה לשיעורי-העבודה שבקאַטוֹרגה. ותשמידו את יוצרם של עולמות חדשים – את רצונו החפשי של האדם, ותסתמו את מקורו הטהור ביותר של אושר-האדם עלי אדמות – את היזמה האנושית, הכוח המעמיד אחד כנגד אלפים, כנגד עמים ולאומים… ותמַכּנו את החיים ותצוו לבלות אותם בקסרקטינים.
ואתם תהיו עסוקים בחיקוּק ובתיקוּן: ברישום, באימוד ובהערכה… בקביעת מידות וחוקים: באיזו תכיפות ובאיזה חוזר מותר לו לדופק האנושי לדפוק, עד לאיזה מרחק מותר לה לעין האנושית לראות, כמה מותר לה לאזנו של אדם לקלוט, ומה חלומות מותרים לו ללב המתגעגע שיחלום?
בשׂמחה לבבית אני מביט ורואה, איך אתם הורסים את חומותיה של סדום הישנה; אך לבבי רועד עם זה, שמא תבנו על חרבותיה סדום חדשה וגרועה יותר – קרה יותר, אפילה יותר!
לא יהיו בתים בלא חלונות; אך בערפל תהיינה עטופות נשמות…
קיבה ריקנית לא תימצא, אך נשמות תהיינה רעבות… צעקות-כאב לא תהיינה נשמעות, אך הנשר – הרוח האנושית, תהיה עומדת, יחד עם הפרה ועם השור, ליד השוקת וכנפיה קצוצות….
והצדק, שליוָה אתכם בדרך-הקוצים והדם אל הנצחון, עזוֹב יעזוב אתכם, ואתם לא תרגישו בזה: לכך מנצחים ושליטים עיורים הם, ואתם תהיו מנצחים ושליטים. ואתם תשקעו באי-צדק ובעוול ולא תרגישו בביצה שמתחת לרגליכם… איתנה עמידתו של כל מושל, כל זמן שלא נפל…
ובתי-סוהר תבנו לאלה שיושיו את ידם, להראות לכם את התהום שלתוכה אתם שוקעים… ועקור תעקרו מן הפה את לשונותיהם של אלה, שיבואו להזהיר אתכם מפני אותם שיבואו אחריכם, בשביל להכחיד אתכם ואת אי-צדקכם ועוולכם…
באכזריות תגנו על שיווי-הזכויות של העדר לעשׂב שמתחת לרגליו ולמלח שמעל לראשו, ואויביכם יהיו: אנשי-סגולה, אנקי-רוח, ממציאים גאוניים, נביאים, גואלים, משוררים ואמנים…
כל מה שמתהווה, מתהווה בחלל מסויים ובזמן מסויים….
במקום נמצא ועומד מה שכבר נתהוָה, הקבוע והמבוסס, ולפיכך: הקפוא והמאובן, מה שצריך ואנוס לעבור מן העולם…
הזמן הוא השינוי, הוא המחליף וּמפתח; הוא הצמיחה והפריחה הנצחית – המחר הנצחי…
ולאחר ש“המחר” שלכם, שאליו אתם שואפים, יהפוך ויהיה ל“היום”, תהיו אתם מגיניו של יום אתמול, של מה שהתנוון, של מה שהולך למות… תהיו אתם הדורכים על נבטיו של יום-המחרת ותשמידו את ציציו, ותשפכו סילוני מים צוננים על ראשיהם של אנשי-הרוח, נושׂאי הנבואה, החלומות והתקווֹת החדשות…
היום הזה אינו רוצה למות, בדם שוקעת כל שמש…
אני רוצה בנצחונכם, אני מקווה לנצחונכם, אך אני מפחד ורועד מפני נצחונכם.
אתם תקוָתי, אתם פחדי.
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
באירופה ואצלנו מאחורי התנור / יצחק ליבוש פרץ
תרגם: שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מי שמסיר עינו מעל החיים הרותחים באירוֹפא ומעיף מבט-עין אל המתהווה אצלנו מאחורי התנור, יש לו ההרגשה של תייר-נוסע, החוזר לאחר סערה וסגריר הביתה, אל בית ישן-נושן ושקט ושלו.
בחוץ נתגלעה מריבה בין רקיע-השמים הקדוש ובין האדמה החוטאת. הרקיע קימט את מצחו כמו גויל עתיק, וחולפת על פניו עננה אחר עננה; כל אחת כבדה מחברתה, שחורה מחברתה ושופעת-מים יותר מחברתה ומעינה של ההשגחה העליונה מתמלטים הברקים בזה אחר זה, ומידו של הקב"ה יוצא רעם אחר רעם…
הנה הוא פוגע במתבן ישן; עצי הבנין היו יבשים ומיובשים עד כדי כך, שהיו סבורים, הבנין הזה יאריך ימים ושנים עד קץ הימין, והנה הוא מתלקח ועולה באש ככפיס היבש, ונופל ומתפורר; והנה מתפתלוֹת לשונות אש בין עמודי עשן מסביב לארמון חדש וחדיש; וקרוב לוַדאי, שגם ממנו לא יישאר זכר כלשהו. וכאן משתפכים במורד-ההר מי-הגשמים הקוצפים-הסוערים, משתברים ומתגברים במרוצם וסוחבים עמהם בכעסם את כל האבנים והגדרות ואבני-התחומין העומדים להם לשׂטן בדרכם.
אך השבח לאל, כבר אנו נמצאים בבית. כאן הכל משעמם, אך שקט ושלו; מחניק במקצת, אך חמים – כאן האדם בטוח בחייו…
שם יהיה הרעם מתפוצץ, כאן מפצפץ לפעמים גזר-עץ בתנור… שם נדמה היה, שהקב"ה מבקש לגעול את האדמה באש ולשטוף אותה במים טהורים, כאן יושבת סבתא הזקנה ומורטת נוצות… שם רקיע-השמים והאדמה נלחמים זה בזה, וכאן שתים דודות זקנות מתוַכּחוֹת בשאלה, מה טוב יותר: צנון מותך או צנון מרוסק…
ואין הן נראות כלל נוראות כל כך! גרבים של צמר בידיהן, קני-סריגה מאחורי האזנים, המשקפים מורמים על המצח…
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
לויתנים חיים בים; חידקים חיים בטפה אחת של מים… בטפּה האחת משתקפים כל החיים, אבל – קטנים ביותר, מיקרוֹסקוֹפּיים, ולפעמים גם… הפוכים וראשם כלפי-מטה.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _
הרי לכם עובדות:
אירופא יש לה אריסטוקרט ואנחנו יש לנו אַריסטוֹקרטים. גם המיוחסים האלה וגם המיוחסים ההם שׂונאים את השׂכלת-העם. כאלה כן אלה אומרים, שהעם יפה לו שיהא מאמין הרבה ויודע מעט. כאלה כן גם אלה אומרים, כי בתי-ספר, וביחוד אוּניברסיטאוֹת, כי מדע, וביחוד דבר-אמת גלוי ומפורש בלא עיטוף, הם מאכל קשה כל כך, שאין בכוחו של העם לעכל אותו… וכי דבר מעין זה גורם לו קלקול הקיבה, נדודי שינה וחלומות רעים… ואף על פי כן, מה גדול המרחק בין האריסטוקרט ההם ובין שלנו! האריסטוקרט בפּרוּסיה, דרך משל, ה“יוּנקעֶרים”, כפי שהם מכוּנים שם, הם בעלי-אחוזות עשירים משנים קדמוניות, אריסטוקרט שדמם טהור וכחול; עם יחוס-אבות המגיע לפעמים עד לחיות ולעופות שבתיבתו של נוח! הם זוכרים עוד אותם ימים רחוקים וטובים, עת כל ענין הקריאה והכתיבה היה שייך להם בלבד, ובפרט הזכות לשלוט! בארץ לא היו אלא שני מעמדות: קומץ קטן של פריצים, שבידם היה בכול והשלטון על הכול, והמוני איכרים, שעבדו הרבה ולא היה להם ולא כלום. אותו זמן היו היוּנקעֶרים רואים טובה בחייהם. ואם עם-האיכרים היה דורש דבר מן הדברים, לא בכריעה על הברכים, לא בבית-הכנסיה ולא מן האלוהים שבשמים – היו משיבים לא בשוטים.
כמובן, מצבם של היוּנקעֶרים גם כהיום הזה אינו רע ביותר; עד היום הם-הם העמודים, שעליהם הרקיע הפּרוּסי נשען…
המשׂרות הגדולות ביותר במדינה, באַדמיניסטראַציה, בצבא וביחוד בחצר הקיסר, נתונות בידיהם, ומלבד זה עדיין יש להם המון נכסים, שעברו אליהם בירושה מן הזמנים הישנים הטובים, ועדיין לא הספיקו, לצערנו, להעביר אותם בשכּרוּת ובהוללות…
מפני מה שׂונא היוּנקעֶר הפּרוּסי את השׂכלת-העם? מפני מה הוא מקבל נקיפות-לב מן הדבר ההוא, שהוא מכנה אותו בשם “דימאַגוֹגיה”? מפני שהוא יודע, כי מידה שהעם יחכים יותר, בה במידה יקטן יותר חלקו השמן…
ואֵילו אריסטוקרט יש לנו? מי מצעק אצלנו, שאנו מגלים יותר מדי ל“המון-העם” הפשוט? מי הם אצלנו החלב-החמוץ ומי השמנת? דמו של מי סומק ודמו של מי כחלחל?
דומה, בכל שורה קטנה ביותר של דורות יהודיים תמצאו את כל שלבי הסולם, שרגל יהודית רשאית בכלל לעלות עליהם! תמצאו מתווך ורב, רופא ודוֹקטוֹר ממש, ומלווה-ברבּית ועוד משהו גרוע מזה, וגביר וסבּל… מי הם איפוא האריסטוקרט שלנו?
האריסטוקרט שלנו הם: מלמדים שהשׂכילו ללמוד מעט דקדוק עברי, עוזרו של בלן שטעם משיריו הרוֹמאַנטיים של לעֶטעֶריס, ואברך בעל-בתּי צעיר, עגל מַרבּק, שקלט כעשׂרים שעורים של אוֹלעֶנדוֹרף… הנה, הבריות הללו וכדומיהם, הם היוּנקעֶרים שלנו! הבריות הללו כבר יודעים הם סודות כאלה, שאסור לגלות אותם לעם… הבריות הללו אומרים, שהחלב-החמוץ, המון-העם, מן הראוי שתהא פרוכת מופשלת מעל לעיניו ויהא מונהג על ידיהם!…
אלה הם היוּנקעֶרים שלנו בתפארתם…
האם שמעתם על שביתת-הרכבות האחרונה באמריקה? הפועלים ועובדי-הרכבת דרשו שׂכר גדול יותר, בעליה של הרכבת לא הסכימו לתת, נתיישבו הפועלים בדעתם בדעתם ופסקו מלעבוד… דבר זה נקרא בלשונם – “שביתה”… המחלוקת נמשכה זמן רב, הפועלים נתעוררו מחמת רעב לעשׂות מעשׂי-חבּלה, שבּרו קרונות, שׂרפו תחנות… בעלי-הרכבות ביקשו עזרה מעם הנשׂיא, שלחו חיילים מזויינים ברובים… ירו, דם נשפך… אך דבר זה ענין של מה-בכך הוא… בימינו אלה אין דבר נערך לפי כמות הדם שנשפכה למענו…
בימים הללו כל החישובים וכל החשבונות אינם נחשבים אלא בכסף! בכסף נערכת העבודה; בכסף נערכות הידים והרגלים שמאַבּד פועל בשעת עבודתו ליד המכונה, ואפילו אדם חי שלם, אם הוא נמעך לפעמים בין גלגליה, אף הוא נאמד בכסף… ובפרט באמריקה, שבה שמין בכסף אפילו נשיקה, שקבּלה נערה שלא ברצונה…
הכול נחשב ומחושב בכסף; ולפי חשבון של כסף לא היה ערכה של השביתה אלא דבר מועט: בעלי הרכבת המושבתת הפסידו 3 מיליו דוֹלאַר, סוחרי הפירות בקאַליפוֹרניה, שלא יכלו לשווק את בחורתם, הפסידו 5 מיליו דוֹלאַר; ביחד היה היזקם של הקאַפּיטאַליסטים 8 מיליון דוֹלאַר. וכנגד זה היה להם לפועלים הפסד של 10 מיליון דוֹלאַר! בסך-הכול היה ערכה של השביתה בכסף שלנו סך 35.000.000 רובל!
אצלנו גם-כן היתה שביתה… בקישינוב… ושביתה כפולה… הבעל-טקסא פסק מלשלם את השׂכירות לדיינים, והדיינים פסקו מלפסוק שאלות.
השּביתה עלתה בוַדאי, כפי שאומרים, “ח”י גדולים בתוספת כיסן", ועף על פי כן התעלף אחד הדיינים ברחובה של עיר מחמת רעב…
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
והנה “שאלת-הפועלים”! באירופא, כשאדם בעל-בתּי נזכר בשאלה זו, מרעידות בו הידים והרגלים… אדם חרד בישׂראל אינו חרד כל כך מאימת השופר בימי אלוּל, ובימי זקנותו מאימת המלאך דומה, כשם שחרד שם בעל בית-חרושת מאימת הפועל הרעב! הבעלים יודעים, שהפועל אינו נוהג לצום בה“כ ואין כלל בדעתו לזכות בחיי העולם הבא על-ידי צומות… ואם הוא רעב, שוב אין הוא רוצה להודות בכך, כי הקב”ה הוא שלא הטריפו יום זה לחם חוקו, אלא הוא סובר, כי בעל בית-החרושת יש לו מעיִם שאין להם סוף… כשאשתו נחלית, והילדים מתחילים משתעלים, שוב אין הוא אומר כמלפנים, בימים הטובים היפים ההם, שהפורענויות הללו באו עליו כעונש מן השמים, אינו מכה עוד על לוח לבבו “על חטא” ואינו רץ לבקש מן השטריימל, שיתן לו “תשובה” על חטאיו… אלא נדמה לו דוקא, כי דירתו הרעה היא האשמה בדבר, הקבר הרטוב שהוא דר בו גרם לו! ודמה לו, כי בעל בית-החרושת חייב להקים למענו ולמען חבריו בית-מגורים אנושי!… ואם בנו אנוס בשנה העשׂירית לחייו ללכת לעבודה, שוב אין נדמה לו כמלפנים, כי העבודה היא דבר קדוש וכי בעד העבודה משלמים שׂכר טוב בעולם הבא, אלא הוא כועס על כך, שלאחרים יש גימנאַסיאות ואוּניברסיטאוֹת ואחר כך משׂרות טובות, ואילו לילדיו שלו אין ולא-כלום מכל זה! ועוד הוא מוסיף ואומר, כי בעלי בתי-החרושת מתחרים בסחורתם על חשבונו, וכי שלושה רבעים מן הסחורה הם חלבו ודמו… ואם כמה מיליונים סבורים כך, הרי זה מר כלענה!
אך כל האמוּר הוֹיה כך באירופא… אצלנו אין בנמצא מכל זה שום דבר, אנחנו אין לנו בית-חרושת, אין לנו פועלים… אנחנו רשאים, נדמה לי, לישון במנוחה… ואף על פי כן יש לנו “שאלת-פועלים” פעוטה משלנו… קטנטוֹנת, נחמדוֹנת, מלאת-חן… שׂפתים תושק!
אנו תומכים בפועלים שבארץ-ישׂראל…
יום-יום מכריז ומודיע “המליץ” על נדבות בשביל הפועלים!
וזה דבר טוב! מלבד מה שהפועלים תהיה להם בזמן מן הזמנים ובת-הנאה כלשהי מן הכסף הזה, הרי זהו לפי שעה הפרסום הטוב ביותר, שאפילו אמריקה אין לה כיוצא בזה!
מישהו בר-חצפא צעיר דרש דרשה במקו מן המקומות, ואין איש מרחם עליו להודיע על כך בעתון דבּוּר או חצי דבּוּר, והרי הוא בא וכותב בעצמו: “היות ודרשתי בהוֹציפּלוֹץ דרשה באזני המשׂכילים ולבות השומעים נמוגו מרוב נוֹעם מתק העריבות, הריני מנדב ח”י גדולים לטובת הפועלים". “המליץ” מדפיס את הדברים האלה, וכל העולם כולו מתפעל מן הדרשן החדש המפליא לעשׂות.
שאלת-הפועלים היא אפילו סגולה בדוקה להרבות את דורשיו של רופא מתחיל; אם יש לו ידיד טוב, שיהא תורם וחוזר ותורם לכבודו, כבר לא יהא הקהל שוכח אותו…
אך גמר את האוּניברסיטה, מנדב ידידו, מרוב שׂמחה על כך שהמוח החריף הזה גמר את חוק-לימודיו בתורת-הרפואה – ח“י גדולים! הגיעה עת דודים והדוקטור שלנו נתארשׂ, בשעה טובה ומוצלחת – שוב ח”י גדולים… הגיעה השעה והוא רשם את הרעֶצעֶפּט הראשון לחולה הראשון שלקה בנזלת – שוב ח"י גדולים חדשים תכלית החדוּש! ובדרך זו תמלאינה אזניה של אירופא היהודית כולה מכבודו של הרוֹפאוֹן החדש, שאילמלי שאלת-הפועלים היה אנוס להתרוצץ ברחובות העיר ולצעוק: “אני שלמה!” ולתחוב את כתובתו לידיו של כל עובר ושוב…
או סופר צעיר שמכר – לא את העם, הלה כבר מזמן מכור ומסור… אלא את עצמו, בעד כמה רובלים נדוניא! מי היה יודע על כך? התוֹדה והברכה לשאלת-הפועלים! בעשׂרים גליונות בזה אחר זה מברכים אותו ברכת מזל-טוב, ובעד כל ברכה מקבלים הפועלים ח"י גדולים…
והמדור הזה גדל והולך מיום ליום!… גבירה שהטילה לבעלה הגביר מחבת בראשו, אם פגעה בו – מנדבת אמה של הגבירה, כלומר חותנתו של הגביר, ח“י גדולים! ואם החטיאה את המטרה ולא פגעה בו – מנדבת המשרתת, העומדת לימינו של בעל-הבית, ח”י גדולים! ואם המשרתת עוזבת את הבית וכרסה בין שיניה, מנדב אחד מידידיו של בעל-הבית ח"י גדולים…
ובכן, הגעו בעצמכם, היש בכוחה של שאלת-הפועלים כגון זו להזיק למישהו?
יש אומרים, שיש לנו גם כאן הרבה בעלי-מלאכה עניים, שבכסף הזה אפשר היה להקים להם סדנאות-עבודה, לקנות להם מכונות חדשות.
אך אנחנו אין אנו יכולים להתקיים בלי משהו שישנו באירופא, אנו צריכים לשאלת-פועלים קטנה, רכה, וזכה, חמימה ונעימה – משלנו!
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _
באירופא היו פּאַנאַמוֹת ופּאַנאַמינוֹת… וכל אירופא כוּלה היתה רותחת ומתרתחת כיורה!
בצרפת היו מיניסטרים מעורבים במעשׂי-גניבה והלכו לשבת בבת-הסוהר; באיטאַליה שלחו סעֶנאַטוֹרים את ידיהם בקופת המדינה, וכל איטאַליה כולה היתה מפעפעת! בספרד נשתרבבו אצבעותיהם של אריסטוקרט רבים ונשתלחו לגנוב, ולא עברו על הדבר בשתיקה! בשיקאַגוֹ אסרו קוֹנסוּל אויסטרי בשל עניני כספים; באנגליה נפל בפח, מסכן, אחד לוֹרד…
בכל מקום – שערוריות, רעידת האדמה!
אצלנו היתה פּאַנאַמינוֹנת – והס!
אנשים קטנטנים ביותר עשׂו חברונת קטנטונת לקנית אדמה בארץ-ישׂראל… פחות מאלף חברים ובסך-הכל מאה פראנק מכל אחד… במשך הזמן, חישבו ומצאו, תהא האדמה גדלה וגדלה, וכל אחד מאלף החברים תהיה לו מושבה משלו בארץ-ישׂראל… כל חייט, כל סנדלר, כל קבצן למינהו, מיהרו ומכרו את תכשיטי הנשים, את כלי המיטה, ואת השאר לקחו בהלוָאה ברבּית – והכניסו את 100 הפראַנקים… לידיו של מי? מן-הסתם לידי יהודי… מה יש כאן לשאול…
לא עבר זמן מרובה, עד שקנו חלקת אדמה, ושם קראו לה “עין-זיתים”… ובמשך שנה היו טסות ומגיעות מארץ-ישׂראל בשׂורות טובות כאותן יונים צחורות, להשיב את נפשה העיפה של כנסת ישׂראל… ואותם האנשים הטובים עצמם שיסדו את החברה, הם הם שעבּדו את הגן, הם הם שנטעו את הכרם… “כרמנו – כתבו – גדל ועולה כפורחת מיום ליום, אנשים רואים ואינם מאמינים למראה עיניהם”… “אך ורק בדרך זו – כתבו – עתידה לבוא הגאולה”, “אך ורק על-ידי יסוּד חברות כאלה אפשר שנגאל מן הגלות”.
והנה עלה על דעתה של החברה לשלוח אדם לארץ-ישׂראל, לראות את עין-זיתים; וכשבא לשם – חשבו עיניו: לא היו דברים מעולם!
כל 100 הפראַנקים שהכניסו המכניסים – על קרן הצבי! אך הס! שערוריות אין עושׂים! שום אדם לא נמבר לערכאות… אלא מה, נתגלה כי מצב הדברים הוא בדומה לזה שהיה פעם בחלם!
בחלם נעלם פעם חלב מתוך הסיר… ושום נפש חיה לא היתה אשמה בכך! החתול נתפגר עוד קודם המעשׂה, בעל-הבית ובעלת-הבית עדיין היו בתוך שש שעות שלאחר אכילת בשׂר, ועל נאמנותה של המשרתת ראוי היה לו אפילו לרב שיישבע…
בהונגאריה היתה לפני זמן מועט מחלוקת גדולה בענין חופה וקידושין. האריסטוקרט, שיש להם שם דעה גדולה, אומרים שענין הנישׂואין נעוץ בו סוד גדול, צד שבקדושה, בחינה עליונה, שמַימית, ואף על פי שאמרו, ארבעים יום קודם יצירת הוָלד מכריזין בת פלוני לפלוני, מן ההכרח הוא שיהא השטריימל מברך על כל זיווּג וזיווג בפני עצמו ומאַשר אותו בברכתו!… אך המון-העם אומר, שענין הנישׂואין הוא דבר פשוט ואנושי, ושאין שום סודות נעוצים בו, ואין דרוש לכך אלא שיהא הוא רוצה ושתהא היא רוצה, ושיהא המאַגיסטראַט רושם ששניהם הודיעו לפניו שהם רוצים; בשביל שיהיו יודעים, מי ממי עתיד להתגרש ביום מן הימים, ומי יהא יורש את מי וחייב בהזכרת נשמתו…
בהונגאריה יש פּאַרלאַמעֶנט, שיושבים בו נבחרי העם, ובת-האדונים, שיושבים בו אדונים גדולים – אריסטוקרט. שום חוק אינו נכנס שם לתקפו, אלא אם כן נתקבל תחילה בבית-הנבחרים, ונתאשר אחר כך בבית-האדונים, ואחר כך – נחתם ביד הקיסר. אין צריך לומר, כי בית-הנבחרים רצה, שהנישׂואין יישארו ענין אזרחי, ולא סוד קדוש… אך בית-האדונים לא רצה בכך, ולא נכנעו בדבר הזה, עד שלא הכריחו אותו באבנים ובבוץ שהשליכו לכרכרותיהם המודרות ובשמשות מנופצות. הם נכנעו – והיום-או-מחר עתיד הקיסר לחתום על החוק, שחופה וקידושין אפשר להם שיהיו נעשׂים בלי השטריימל…
אצלנו אירע גם-כן משהו בדומה לזה, אבל… בהפּוּכוֹ, ראשו כלפי-מטה!
בעיר מסויימת ביקשו ה“אשכנזים”, כלומר הליבּעֶראַלים המשׂכילים שלנו, להכניס את החופה דוקא אל תוך בית-הכנסת הגדול, הַיְשַר אל ארון-הקודש… והאדוקים שבעיר לא הניחו לעשׂות כן! בשביל החופה – אומרים הם – יש די מקום על תל-האשפה, בחצר בית-הכנסת…
רואים אתם, איפוא, בדיוק ההפך ממה שראינו בהונגאריה!
את עמדם של האדוקים נקל להבין… הם אינם רוצים שום חידושים כלל… מלבד זה הם יודעים, שעל-פי דינינו מספיק שתהא היא מושיטה אצבע ויהא הוא שׂם עליה טבעת, שאין שוֹויה פחות מפרוטה אחת, ויאמר “הרי אַתּ”… באותו מעמד צריכים, כמובן, להיות עדים, שלא יהא הוא מכחיש אחר כך ואומר לא היו דברים מעולם; ומנין של יהודים טוב עוד יותר; אך כשם שכל אדם מישׂראל רשאי לירד לפני התיבה ולומר “ברכו!”, כך כל אדם מישׂראל רשאי לסדר חופה וקידושין…
ומה שה“אשכנזים” רוצים שיהא דוקא הרבּינר מסדר חופה וקידושין, ודוקא בסמוך לארון-הקודש, בהיכל עם המקהלה, דבר זה קשה להבינו…
דומה, מבני המעמד הזה מתייצבים תחת החופה חתן וכלה שאינם תמימים ביותר, חתן שכבר נתגלתה כל קרחתו וכבר נתגלו לפניו כל הסודות, וכלה שכבר היא יודעת על פּוֹל דעֶ קוֹק, על זוֹלא ואחרים, ויודעת אפילו כיצד אין ילדים נולדים; ודומה, לא אנשים מתחתנים שם, אלא שני צרורות של כסף… לשם מה איפוא דרוש כאן הרב-המטיף?
אך לא זה הדבר המעניין אותנו כרגע…
דיינו, שכל אותה שאלה, שעשׂתה את כל הוּנגאריה כולה כמצולה רותחת, נשתקפה בטפּת המים שלנו… בראשה כלפי-מטה!
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
אף על פי כן, אל נא תהיו סבורים, שכבר זכינו למנוחה שלימה שהכול רוצים בה! חובבי-ציון האדוקים נלחמים כנגד חובבי-ציון הליבּעֶראַליים… מה הוא סלע-המחלוקת, קשה לקבוע מתוך מאות כתבי-הפלסתר, המופצים במכתבים או מתפרסמים בעתונים… אך קרוב לודאי, שהשאלה היא מעין זו שכבר שמענו: מה טוב יותר, צנוך מחותך או צנון מרוסק?
רעיונות על אודות הספרות / יצחק ליבוש פרץ
תרגם: שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
בחבורה ספרותית, שהתאספה אצל קבלן אחד, הודות לאשתו היפה ולקפה הטוב, עורר מישהו את השאלה: לשם מה כותבים? בעל-הבית, מאחר שהפסיד ליד שולחן-הקלפים, הפנה את ראשו הכבד עם עיניו הדלוקות-תמיד, ומרוגז הטיל לחלל החדר: מי שאינו יודע לחיות, כותב!
– אבל – התחילה גבר הבית, בבקשה בעיניה היפות, הכמוהות-תמיד, את האורחים הספרותיים סליחה-ומחילה על בעלה – אבל…
אולם לא סיימה את המשפט. סופר זקן, שהיה יושב בסמוך לה, תפס לה בידה המחוטבת-יפה והמעורטלת:
– גברתי, הספרות בכל זאת אינה אלא תחליף לחיים, חיקויי לחיים – כשם שהספורט אינו אלא תחליף לעבודה…
– בוַדאי – הסכים לדעתו משורר צעיר, שהיה ישוּב לצדה האחר של הגברת, ורק לפני זמן מועט הקדיש לה כרכון שירים מודפסים על נייר יפה-למהדרין ורוויים געגועים – בוַדאי, חזר ואמר וקולו התחיל מרטט במקצת, “אילו ההיא, שאליה אני מתפלל, שאותה אני מעריץ, אילו ההיא…” ולאחר הפסקה קצרה של שׂיחת-עינים רבך-משמעות סיים, בהשפילו את עיניו, בשביל להסתיר את הברקים הבוקעים מתוכן, ואמר: “הייתי אני חי את שירי הנעלה, הייתי חי אותו, ולא שר…”
הסופר הזקן נעשׂה עצבני, ביקש לומר משהו מר ועוקצני, אך המהנדס, שהיה טורף את הקלפים ליד שולחן-המשׂחקים ועמד לחלק אותם, נתעכב בחיוך על שׂפתיו ואמר: "אני מוציא את רעיונותי אל הפועל: אני בונה ארמונות, גשרים למסילות-הברזל - -
– או בתים להשׂכרת דירות! – הפסיקו בנעימה לגלגנית בעל-הבית. – מוטב שתחלק את הקלפים.
המהנדס מחלק את הקלפים; ועושׂה זאת שלא בזריזות, מרוגז.
הגברת משפילה את עיניה, אך חוזרת ופוקחת אותן שוב, מקשיבה להמשך השׂיחה בין הסופרים על אודות הנושׂא שפתחו בו. בשׂפתים פתוחות למחצה, בפנים מלוהטות מעט ובעינים יוקדות היא בולעת כל דבור ודבור.
ליד משׂחק הקלפים: פאַס! פאַס! אחר כך – ליציטאַציה, ומיד שקט של שיקול הדעת.
אחד סופר בעל גוָן סוציאלי עם אהדה מובהקת אל השכבות הנמוכות ואל הנשים הנאות של השכבות העליונות, פורשׂ בינתים את כנפי דמיונו.
– תנו לי את הכוח, את השלטון – מכריז הוא בהנשׂאו על-פני החדר, ועיניה של הגברת מלווֹת אותו – תנו לי את האפשרות והיכולת להחריב ולבנות…
ופתאום:
– סליחה!
הוא דרך על שוֹבלה של הגברת. ולאחר שהיא סולחת לו במבט-עין חמים, בהטילה בזריזות את השובל באחת מרגליה אחורנית, הוא ממשיך ואומר:
– אילו הייתי אני השליט והמפקד; אילו היה העולם כולו חומר ואני הפֹּסל…
ועוד הפעם: סליחה!
הוא התנגש בטס הטיי, שהכניסה המשרתת. קריאת פחדים של הנערה, קול צלצול של הכוסות המתנפּצות, צלצול ממושך נעים-הצליל של הטס. הנערה מזדרזת להרים את שנפל, המשורר הצעיר בעל הבלורית רץ אף הוא לשם ומתכופף לעזור, - התנגשות של שני מצחים צעירים חזקים; ברקים בעיניה של הגברת…
המשורר הצעיר מתיישב כבר בקרן-זוית אחרת; הנערה אספה את הכלים, יצאה להביא טס אחר טיי, ואחד “צעיר מוֹדעֶרני” מדקלם בינתים בקול של חליל:
תנו לי ארמון של בדולח בלב-ים… נוצות של טוָס, מחרוזות פנינים, כלי-אלגביש, ותנו לי לשוט בסירה של צדף על פני הים התכול – ואני שוב את עטי…
אחד רוֹמאַניסט היסטוֹרי משיב לבעל הגוָן הסוציאלי:
– צר לי בחיים הללו… החיים אינם אלא בית-סוהר… בשביל לעוף לקראת העתיד לא נתן לי אלוהים כנפים, לבדות מן הלב, ספּוּרי-מעשׂיות לסַפּר – אין אני יכול… לפיכך אני הול אחורנית. ההיסטוריה כובסת טובה היא; היא כבּסה את הזמנים הישנים יפה-יפה… מכל כתמי הדם ומכל סימני-הזוהמה טיהרה אותם. ובזמנים המטהרים והמכובסים למשעי לחיוֹת ליצור – זוהי נחמתי היחידה…
כבר הביאו טיי חדש, ובהאָנחוֹ בקול רם אומר בעל-הבית:
– כותבים, משום שרוצים לאכול…
הגברת, שכבר היתה מרוגזת ממשיכה-הטיי הקוֹלנית של בעלה, משתוממת.
– לא נכון! – קופץ ממקומו הסופר הזקן. – מדפיסים אמנם למען הלחם, אבל קודם-לכן יוצרים, קודם-לכן יש לו לסופר מחשבות של יצירה; מחשבות חזקות מדי, גדולות מדי, מוקדמות מדי… (במב ארסי אל המהנדס) משיהיה אפשר להוציא אותן מיד, באותו רגע, אל הפועל… וגם… וגם…
הוא מתחיל מגמגם, והגברת לוחצת ידו בעדינות רבה…
המשורר הצעיר בעל הבלוֹרית רואה מרחוק ומשפיל את עיניו, בהסתירו את מבטי הזעם.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
צר המקום שבו נטעו אותנו החיים, או המקום שבו הם מוליכים אותנו ככפותים בחבל קצר, וקצרים מדי הם שנות חיינו. מה ערכו של הקו האחד, או של הנקודה האחת, בתמונת-חיינו. מה ערכו של הקו האחד, או של הנקודה האחת, בתמונת-העולם העצומה, הבלתי-מובנת? ומה מהר נעלמות שנות-חיינו בתוך נצח הזמן! מאחרינו – עבר שאין ערוך לו, שלא הכיר אותנו ולא ידע, ולפנינו – עתיד אינסופי, שלא יזכור אותנו.
על כן חולם האיש האדוק על חיי עולמים: תקופה קצרה של גיהינום, ואחר כך, לאחר צע הגיהינום ומירוּק העווֹנות – גן-עדן שאין לו סוף… הוא חולם על תחית-המתים, אם אין ברצונו להפּרד מעל האדמה לעולמים… ורוצה אחד להאריך את חייו עלי אדמות על-ידי שם גדול, ואחר – על-ידי מצבה גדולה; בונה לו מלך מצרים פּיראַמידוֹת-ענק, מקדש הסיני את קבורותיו, מניחים עשירים קרנות-ברזל לצדקה, מזמינים לעצמם מצבות של אבן-שחם ואותיות-זהב עליהן – וכך הם ממשיכים את חייהם מחוץ לזמנם.
עורכים בני-אדם מבעות על-פני העולם; כבמחזה-קסמים עוברים לפניהם עמים, ארצות ומדינות, וכך הם עוקרים את חייהם מן המקום שבו ניטעו…
ובחיים עצמם, מלבד מה שהם מוגבלים בזמנם ובמקומם, בתכנם של החיים, גם-כן אין האדם מרוצה. לא רק באורך וברוחב רוצה הוא להמשיך את חייו, אלא גם בעומק. ולעתים קרובות הוא רוצה שהחיים יהיו אחרים – להחליף אותם רוצה הוא, לשנות…
אך ורק לעתים רחוקות מאד יכול אדם לעשׂות זאת במציאות… הרוב הגדול של בני-אדם אנוס לבוא לשם כך אל הספר, אל הספרות. נותן הרוֹמאַן ההיסטוֹרי את העבר, האגדה – את העתיד היפה-יותר, המאיר, והרוֹמאַן – את חיינו בהווֹה, אך יפים יותר, נעלים יותר, עמוקים יותר…
ובעזרתה של הספרות משחרר אדם את עצמו מבית-הסוהר : יכול הסנדלר לטעום ולחיות חיי פאר של אבירים או הצילים… יכול החלש ללכת יד ביד עם אלכסנדר מוקדון לכבוש את העולם. או שהוא יושב עם נאפולי און בסאנקט-העֶלעֶנאַ וחי שנית את חוָיוֹתיו בוַאטעֶרלוֹ; והעני-ביותר מתעשר כרוֹטשילד, וממטיר על העניים-ממנו מטר של מטבעות-זהב; והאדם הצנוע ביותר נעשׂה שותף לסערות-התאוָה החזקות ביותר. באלפי פנים ובכל גוני הקשת נראים החיים. בלי לזוז מן המקום שאתה שוהה בו, אתה מטפס ועולה בהרים הגבוהים ביותר, מטייל בעמקים היפים ביותר, שׂוחה על-פני ראי התכלת של אגמי-תפארת. בחדר-המרתף הצר והחשוך ביותר צומחים ועולים גני-נוי, מתרוממים ארמונות, עמודי-פאר, פיראמידות, ספינקסים… עם הספר ביד אתה מטייל בערפליה של לונדון ושומע את שריקתן של מכונות-ענקים; רואה אתה את כל הפריצוּת המבריקה ומלאת-הכן של בבל החדשה – פּאַריז; ואתה מרקד בחגיגת-אילנות יפּאַנית, תחת גשם-עדנים של ציצי-דובדבנים צחורים ריחניים… בפרק השני אתה מוצא הררי-שלג, קרחונים, קוֹסטאַנטינוֹפּוֹל עם כפּות-הזהב של מסגדיה; ושמא רוצה אצה לראות את אַספּאַזיה ופלאיה? לראות כיצד קליאוֹפּאַטרה מתה מנכישת-נחש, או ריך משה שוב את הלוחות, או שמא לבקר אצל האֵלים היוָניים בהר-אוֹלימפּוֹס? ואולי מבקש אתה לשמוע, כיצד מוחמד מטיף את תורתו, או כיצד בּוּדה מלמד את חוקיו?
הכול נותנת לך הספרות-האמנות!
ולעתים קרובות יארע, שאין האדם מבין את חייו הוא.
בתוך-תוכו של לבו חבויים זרעים של ורדים אדומי-אש; ואין הוא יודע במה יעירם. מחניקות אותו פנינים – ואין הוא יכול לבכות אותן החוצה, והן חוזרות ונקפאות ויורדות נופלות אל תוך לבו, כאבנים קשות. ובפינות-הלב האפלות ביותר רוצים רגשות לנבוט, בדומה לפרחים, ואין להם קרן-אור והם נובלים, והופכים לכאב שאין כנוֹתוֹ… ובא המשורר – והוא מַזה טל על הורדים שבלב והם משתלהבים, והם זורחים מתוך עיניו של האדם, והם מפיצים ריח-עדנים. במלת-קסמים הוא פותח את הסכרים וזרם-הכסף של הדמעות פורץ ועולה, וטוב לו ללב וקל לו, הוסרו מעליו האבנים, ובהירות-מזהירות מביטות העינים, ומאושר האדם שהוציא את כאבו בדמעות, והוא נותן צורה לערפל המטושטש של רגשות-לבבו, והם קמים לתחיה. ועמוקים, ויפים, ומרוממים נעשׂים החיים כענבים שבשלו מברכת השמש.
הגיבור ההיסטורי משנה את חייו ומחליפם כרצונו. האדם-התולעת מוטל מרוצה בגומת-העפר שלו, במקום שבו היתה לידתו ושם תהיה מיתתו; לרוב בני-האדם נותן המשורר מה שהטבע מנע מהם.
האמנות היא תחליף לחיים, אך לעתים מאד קרובות – יותר עמוק, יותר נעלה ויותר אמיתי מן החיים עצמם…
ולשם כך אנשים קוראים ספרים.
_ _ _ _ _ _ _ _ _
ואף-על-פי שאתם דורשים מן האמן הספרותי את החיים, את הזמן ואת המקום, שמכם הם נמנעים, אין אתם מבקשים ממנו אף-על-פי-כן, שיתן אותם כמות שהם במציאות. שאילמלי כן, הייתם, מסתפקים, בנוגע למקום, בגיאוגראפי, שהיא מתארת את כל חלקי-העולם, את כל הארצות; המוסרת לכם במספרים את גבהם ואת היקפם של הרים, את עומקם ואת עיקולי-מהלכם של נהרות; המתארת בדיוק כל מה שצומח וחי בכל איזור ואיזור. אך כל זה פועל על שׂכלכם ולא על עינכם, אתם שומעים את כל אלה, אך אינכם רואים, אין אתם יכולים לתאר לכם את המראות ואתם דורשים, ש“יהיו הדברים ניצבים לנגד עיניכם”. נכון, אך משום מה אין אתם מסתפקים, למשל, בתצלום? משום שתצלום הוא מעשׂה מיכאַני. אין אתם רוצים לראות את הדברים, כפי שהזכוכית הקרה שבמצלמה רואה אותם; אתם מבקשים לראותם בעינו של אמן, מוּארים באור נשמתו, חיים ברוחו, ולפיכך, כשאתם מבקשים את העבר, אין מספיקה לכם ההיסטוֹריה, אלא רוצים אתם את הרוֹמאַן ההיסטוֹרי. וכשאתם כמהים אל העתיד, לא כאיש-מפלגה או בפוֹליטיקוֹן, כשאתם רוצים לראות את העתיד – תרווה את צמאונכם האגדה האמנותית, המעשׂיה, ול האוּטוֹפּיה המדינית, כמו למשל זוֹ של בעֶלאַמי.
ואף-על-פי-כן הכריזו ודרשו אך לפני זמן מועט: ריאַליזם! קהל-הקוראים התחיל דורש בכל תוקף מן המשורר, שיתן לו את החיים כמות שהם; את המציאות. לא מקושטת, לא משופרת. ועל פי דרישתו של הפריץ הגדול – הקהל – התחילה הספרות מצלמת. סופרים עלו על הגגות והתחילו מתבוננים משם ברחוב, מסתכלים בעוברים ושבים, חוטפים ורושמים תנועות, קולטים מלים; עמדו מאחורי דלתות נעולות, הקשיבו בעד חור-המנעול למה שמסיחין בפנים החדר. העבודה נעשׂתה מיכאַנית, והאמנות הפכה לאוּמנות של חיקוי. אך זו היתה אי-הבנה פשוטה. אם צריך לבדות מן הלב – חשוב הספּקים הספרותיים, בשעה שהשירה היפה דבר שבמוֹדאַ – אין צריכין להגיון, להתפתחות מתקבלת-על-הדעת של סבּה ומסוֹבב, כל כמה שהדברים בדויים יותר – יותר הם משובחים. ואנשים התחילו לצייר קודם שידעו לעשׂות רישום; וברה לעולם תשפוכת של צבעים בלי קוֹנטוּרים, בלי קוים ונקודות, ותכופות עוד כיסו את כל זה בערפל מסתוֹרי, בשביל שלא יוכל אדם לחפשׂ בערפל מה שחסר שם. ואותה שעה בא הקורא, שביקש לראות ולא היה לו מה לראות, שחיפש חוָיה ולא נמצאה לו, וצעק: ריאַליזם! ולומר נתכוון: למדו לרשום, קודם שאתם מתחילים לצייר! בשביל שתוכלו לצייר את ההוֹוה, את העבר ואת העתיד ביד בטוחה, שתהיה לכל דבר דמות משלה.
אבל לראות מבקשים בעינו של האמן, ועינו של האמן רואה את המציאות לא כמות שהיא, אלא הרבה יותר מציאותית, משום שהוא רואה את התוכן הפנימי שלה, רואה את יחסה אל העולם ואת תלותה בנשמת העולם, ובמה שמתהווה מאחורי הקלעים של העולם.
משום שאצל האמן האמיתי הראיה והתאוּר אינם הולכים בד בבד. בדומה לזכוכיות סַסגוֹניוֹת שונות שבקאַליידוֹסקופּ, מונחים בעומק לבו של המשורר, מתחת לסף-ההכרה שלו, רשמים שונים, התרשמויות מזמנים שונים, ועם כל התרגשות-לב חדשה נוצרות תמונות חדשות, ורק אז הן מתוארות. כמו אבק-ברזל מונחות שם התרשמויות שהמוח שכח אותן, והשקפת-העולם האמנותית היא האבן-השואבת, המושכת אותן ומצרפת אותן לצורה מסויימת.
אך החדש יכול לעלות ולבצבץ רק בזמן שהגרעין הישן, שהוא צריך לעורר אותם, נרקב והולך ומת; שכן המבצבץ ועולה אינו בריאה חדשה, אלא תחיתו של הישן בצורה חדשה.
החומר בשביל האמנות הוא המציאות. כל רגע שנתפס, כל התרשמות לחוד – הוא הקאַליידוֹסקוֹפּ; השקפת-עולמו של המשורר נותנת את המבנה, והיוֹפי בא מקרני-אורה של נשמת המשורר. בארמון היפה הלבנים חלקים מיכאניים הן, המבנה – ענין טכני הוא, והתכנית, אם אינה חיקוי – שירה היא.
השירה מן ההכרח שתהיה מקורית, שיהיה עליה חותם אישי.
השיאה היא אישיות.
תלויים שני כדורים קטנים, מטוֹענים חשמל מתנגד, שניהם סמוכים זה לזה, על שני חוטים מיוחדים בחלל האויר, - ואין הם פועלים כלום, אלא נמשכים זה אל זה ונדחפים זה מזה. כך רגע לאחר רגע.
רגע אחד רצים זה כנגד זה באהבה ובגעגועים – אחדות שתהיה, להתחבר רוצים הם; ורגע שני הם קופצים זה מזה בשׂנאה ובגוֹעל והם מתרחקים זה מזה ככל האפשר.
וכן הדבר בין עמים.
לכּל זמן, אומר שלמה.
זמנים של משיכה הדדית וריצה זה כנגד זה, וזמנים של התרחקות ודחיה באים בחילוּפין.
אלה הם מוֹמנטים היסטוריים; תיזה ואנטיתזה.
ברגע של משיכה הדדית גובר הרגש האנושי, הנלבב, לכל מה שהוא אנושי. משתזרים מחוטי-זהב נלבבים האידיאלים הכלל-אנושיים ונארגים האינטרסים הכלל-אנושיים…
ברגע של דחיה נמשך כל עם בחזרה אל עצמו, הוא רוצה בהתבודדות, בחשבון-הנפש, להעמיק חקר בנשמתו של עצמו, רוצה לדלות מתוך האוצרות שמתחת לסף-ההכרה. אותה שעה פונה כל עם אל העבודה בביתו הוא, והוא מפתח את עצמותו שלו; והוא טוֹוה ואורג את החוטים המתמשכים מפנימיותו, מנשמתו, את העממי, את הלאומי המיוחד לו.
והסינתיזה?
אנושות העתיד, שתהיה מורכבת מעמים יחידים חפשיים, עצמאיים ועצמיים.
רחוק העתיד; זמן רב יימשך עוד התהליך ההיסטורי של משיכה הדדית ודחיה, - התקופות הללו מתחלפות במהירות גדלה והולכת, אף-על-פי-כן נמשת כל תקופה כזאת זמן ארוך למדי, וחיי האדם כל-כך קצרים…
חי אדם את חייו הקצרים מתוך זכרון קצר באחת מן התקופות, והריהו סובר, שכך הם כל הזמנים; ואם התקופה נגמרת בחייו עוד, והוא עצמו אינו מסוגל עוד להשתנות, - כבר הוא מוּרגל, כבר מאוֹבּן, - הריהו רוצה להמשיך את התקופה היוצאת ולהאריכה על כרחה! ואם אינו יכול, - ידיו של אדם קצרות מדי, רפויות מדי, - הריהו מתיישב לו ועוצם את העינַיִם, שלא יראה לפחות מה שמשתנה בלא השתתפותו ושלא ברצונו, והוא יושב בחבּוּק ידים וחולם לו את דורו שלו, את התיזה שלו…
זו היא הדיאַגנוֹזה שלכם, המתבוללים… ועכשיו, אומרים, התעוררתם מחלומכם, פקחתם את עיניכם ואתם מבקשים עבודה…
זהו נצחוננו אנו.
אנו הרגשנו תכף ומיד, שאביב-העמים חלף-עבר, שהחורף ממשמש ובא, רוחות רעות מבשׂרות את בואו, ומיהרנו לחזור הביתה.
החורף הולך ובא, רוחות מבשׂרות את בואו – העבודה מרוּבּה מאד, צריך לטוּח את הסדקים בקירות, לתקן את הפרצות בגג, לתקן את בדק החלונות, להכין חמרי הסקה ושמן למאור וגם – לחם… ואנו נגשנו מיד אל המלאכה בביתנו…
אתם נשארתם בבתים זרים, באולמות זרים, אבני-נגף הייתם לפני רגליהם של אחרים.
שם רב כל-כך האור, רב העושר, ובבית עניות ואפילה…
וחיים זרים חייתם, עבודת זרים עשׂיתם. ורמזו לכם רמיזה, שאין אתם רצויים, שאין חסרות שם ידים לעבודה. והלכתם אתם והתפזרתם, שתהיו מועטים יותר במקום אחד, אפשר יניחו אתכם עמהם…
ואם נפגשו שנים מכם במקום אחד, מיד נרתעתם זה מזה – שלא להיות שנַיִם יחדיו, שלא להיות יתירים ומיותרים בעיני הזולת. ואם עבר מישהו מכם לפני מראָה, וראה פתאום את הבבואה של עצמו, מיד נרתע לאחוריו. את המסכה של עצמו לא הכיר; סבור היה, אחר מהלך כאן…
ולאחר שגם היחידים נעשׂו מיותרים, וגם בשביל היחידים חסרו סכין ומזלג ליד השולחן הזר, והכּעכּוּע גם הוא לא הועיל – הסתלקתם אל הצד, התיישבתם בקרן-זוית מוצלת ומאופלת, את עיניכם עצמתם וחלום חלמתם, וכך נרדמתם.
ועכשיו נתעוררתם! עבודה מבקשים אתם, ושוב אצלנו!
אמנם, זהו נצחוננו, אך רגלינו לא נעמיד, כמנצחים, על צוַארכם, ואת פתח ביתנו לא נסגור בפניכם; ליד שולחן-העבודה שלנו לא תהא עבודה חסרה בשבילכם – קבּל נקבּל אתכם, נתן לכם לגשת לעבודה, אך ננהג בכם מנהג קבּלהו וחשדהו… שמור נשמור על אצבעותיכם…
שלא תהיו אוסרים וזורעים כלאַיִם, שלא תהיו טוֹוים ואורגים שעטנז, שלא תהיו מבריחי-מכס המכניסים בגבולנו דברים האסורים…
כי העבודה אצלנו עבודה של חשבון-הנפש היא, עבודת הקודש, וכשרה היא צריכה להיות וטהורה…
הזמנים משתנים… לפנים היה כל גר מעורר אצלנו שׂשׂון ושׂמחה, היה ממלא אותנו גאוָה: ראו, מי זה חזר אלינו!
כהיום הזה שוב אין אנו עניים כל-כך!
אם רוצים אתם לקחת מאתנו: חמימות, הרגשת בית, מה שיש לנו – כל-מה שאתם רוצים…
אם רוצים אתם לתת לנו, חייבים אנו לדעת מה: מטבעות-זהב או אסימונים?
הזמנים משתנים!
שירים / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
כתּב מסויים קובל במאמר ראשי ב“ווּהין” הקיוֹבי (גל' 2) על הירידה הגדולה של השירים ברחוב היהודי:
“לפני עשׂרים או עשׂרים וחמש בשנים הייתם שומעים, היאך נערי ישׂראל ההולכים מן ה”חדר", תינוקות המשׂחקים בחול, או נערות המטיילות עם כיוצאות-בהן או משתהות לפני המראה, שרים:
אין דער סאָכֶע
ליגט די מזל-ברכה..
לפני עשׂר או חמש-עשׂרה שנה כבר היו שומעים בכל מקום:
עוֹד לא אָבדה תּקוָתנוּ –
התּקוָה הנוֹשנה…
כמה שנים לאחר-מכּן:
מיר הייבּעֶן די העֶנט און שוועֶרן ביי ציון…
עוד יותר מאוחר:
ברידער און שוועֶסטעֶר פוּן אַרבּעֶט און נויט….
ובשנים האחרונות:
חַוָה, או-אוי-אוי, חוה!
או גם:
האַט אַ ייד א ווייבּעֶלעֶ…"
הכל שרים, למקטון ועד גדול: הלב נמלא ועובר על גדותיו מרוב זוֹמבּאַרט, ועולה זוֹמבּאַרט ומגע עד אל הפה ופורץ מן הפה ולחוץ; מתוך כל העינים הוא קורן, מעל כל פנים הוא זורח כמין נחת…
מאמרים ראשיים, פיליטונים, רשימות, - העתונוּת אומרת שירה: זוֹמבּאַרט! וכל תפוצות ישׂראל כולן! אם עֶגלה בת-יומה משמיעה את קולה ברפת יהודית, הריהי גועה: זוֹמבּאַרט! אם מעורר אתכם לפנות-בוקר קול שׂכוי, הריהו קורא: זוֹמבּאַרט! ואם מתחמק זוג צעיר מביתו לעת-ערב ויוצא אל הגינה לטיוּל של חבּה, הריהו מהגה ומתנה, לאור הירח הזולף: זוֹמבּאַרט!
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
הדבר הזה כבר נתון בתוך הדם – לא בדם הטהור, אלא בדם הגלותי המסואב – שנהא מבקשים לכל דבר הֶכשר. בלא הכשר אסור לו ליהודי לשחוט בהמה ולא למכור אוֹקיה של בשׂר כשר, ולא חמאה של צמחים, אסור לו לטעום משהו וכלשהו מתרנגול-הוֹדוּ, ובפרט לא – לחיות! אבל על החיים דרוש כבר הכשר מן הצד האחר גם-כן, מגאוֹן נכרי גם-כן, הרי אין זה ענין הנוגע לעולם הבא בלבד!
ובזמן שהלחץ קבּל את צורותיו הקשות ביותר, בתקופה של חוקי-הנצוּל הגרועים ביותר, בימים ששילמנו בעד מים ואויר ובעד מעבר בדרך-המלך; בעת שרכוּשנו היה הפקר, ביזה לקטן וגדול ולכל הבא ונוטל, ועבודתנו עמוסה מסים ותשלומים כבדים; בעת שמכל צד פשטו את עורנו מעלינו, מצצו את דם-התמצית שלנו ואת שארית הלשד מתוך העצמות הישנות, - באותו זמן עצמו התרוצצנו אנחנו, כאותם עכברים מסוממים, אל כמרים וסתם-מלומדים, והתחנַנו שיתנו לנו כתב-עדוּת, שאין אנו נַצלנים, שאין אנו מוצצי-דם. לכל-הפחות - שעל-פי טבענו אין אנו כאלה, שהמום הזה לא דבק בנו מן הלידה…
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
עם מפוּזר ומפוֹרד, עם נודד, המבקש בכל מקום עבודה למען פת-הלחם, האוכל מכל התנוּרים או רוֹעב בכל אזוֹרי-העולם; המכסה בזיעתו ובדמו כל כתם של האדמה. ועם-עולם זה אינו יכול, אגב, בשום פנים לשכוח את הארץ, שבּה עמדה עריסתו ההיסטורית; לשם נמשך לבו, לשם יוצאת נפשו. כשהוא מתפלל, הרי: ירושלים וירושלים! כשהוא לומד, הריהו מתעמק בחוקיה ומשפטיה של ציוֹן. כשהוא משתקע בהרהורים, הריהו רואה תמונות ומראות מארץ-ישׂראל. גאוָתו: הכוהנים והלויים ומלכי-בית-דויד. אהבתו: רחל אמנו. “ארץ המולדת” – לא לשונו היא. “ארץ אבות” – לשונם של פרי-למוּד ומקראות; “ארץ-ישראל”, “ארץ הקודש” – זה הוא יודע, שם הוא מבקש את נעוריו, את טהרתו, את קדושתו. ואם עבר יהודי את דרך החיים בשלום, וצבר לו הון שיספיק לו עד לסוף ימיו, השׂיא את בנותיו והביא את בניו לידי מעמד הגון – יהודי, שב לך במנוחה ועבוד את הקב"ה בתורה ובתפילה! אך לא! משאלה אחת עדיין לא נתמלאה, כמיהה אחת – עדיין לא באה על ספּוּקה! והוא קם ונושׂא את עצמותיו הזקנות לשם… לשם…
ואם מגרשים מכאן, ורוֹטשילד נתן כסף בשביל קוֹלוֹניות בארץ-ישׂראל, משנסת “חבּת-ציון”, צנועה זו, את מתניה, והיא רצה אל מאה רבנים לקחת הכשר בשביל עגונה עלובה זו, וגם (הרי נעוצה בה חטיבה של עולם-הזה, הממשלה שלהם!) אל כומר הם רצים! שיתן גם הוא את הסכמתו.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ואם רוטשילד אינו מועיל, ואין העם יכול להגאל בבת-אחת, בן-לילה, ויש הכרח שהגאולהתשתהה, משתלט קוצר-הרוח על המשיחים הזעירים הללו, ידיהם פנויות, והם מחפשׂים עסק לעצמם, ורואים: ישנו שטח-פעולה – שטח-פעולה חפשי (כביכול!) לעבודה, הלא הוא “עבודת ההוֹוה” – אמנם לפי הבקוֹרת הציונית ה“מדעית” אין לה לעבודה זו ערך של ממש; אתה זורע והרוחות נושׂאות את זרעיך, האדמה מנביטה כלשהו והברד בא ומכה ומשדף… אבל לפעול חייבים אף-על-פי-כן… הידים ידים עסקניות, והלב חומד, ובכן – לאוּמיוּת, לפי-שעה בלא “מולדת”, תרבות – לפי שעה בלא מבנה כלכלי מיוחד, הרי לנסות אפשר ומוּתר!
ולא היה חסר אלא ההכשר! ואצל מאַרכּס אין למצוא אותו. מנקודת-ראות מאַטריאַליסטית אין לאומיות כזאת נראית כלל.
אלא מאי, אתה חי?
לך צעק חי וקיים! כיוָן שהרופא בעל-הכתפות רשם אותך שאתה בר-מינן, שוּב אין חייך קרויים חיים….
דבר מוזר:
עמים נקרעים כמו בד רקוב, רוצים להתפורר ונוטים לנפול בדומה לחורבות ישנות, בקושי מצליחים להחזיק אותם תפוסים בתוך גבולותיהם; בקושי שומרים בצבאות רבים וביערות של כידונים על התפיסה המוגבלת שלא יפּרדו מתוכה – פורשׂים רשת של שיטות-פאַספוֹרטים וחוקי-אזרחות ופקודות-זרים, וסיעות-סיעות של מורים נוטעים נטעי- פטריוטיזם בלבבות צעירים, וסיעות לא-קטנות מאלה של “מלומדים” מזייפות לו לכל עם את ההיסטוריה שלו. - - -
ורק עם אחד ישנו בלא היסטוריה מזוייפת, ובכלל – בלי היסטוריה… בלי בתי-ספר משלו, בדוחק מוצאים בניו מקום בבתי-ספר של הזרים; בלי צבאות וגבולות ובלי ארץ, והוא מרובּה-לשונות: ערבוב של לשונות משלו ולשונות זרות, - והעם הזה חי ואינו מתערב בכּלים של אחרים; וכשמגיעים לדבּר בעם הזה, ורוצים לעשׂות משהו למען קיומו שלו – רואים צורך לרוץ ולבקש הכשר: מזוֹמבּאַרט.
– יעֶנקל, זוֹמבּאַרט אומר שמוּתּר שיוֹשר הוא לעשׂות כן.
– זוֹמבּאַרט אומר, שבּרלין היתה מאַבּדת מחצית הכנסותיה, אלמלי היהוּדונים שלנו.
– זוֹמבּאַרט אומר, שהתרבות האנושית היתה מפסידה הרבה, אילו אָבדו היהודים מן העולם…
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
רצוני שלי אינו לא כלום, חוש-החיים שלי אינו שווה פרוטה, כל אותם הנסיונות, שעמדתי בהם למען היהדות, כל אותם הקרבנות שהקרבתי למען יחוּדי, כל הפרישוּת שלי, מסירוּת-הנפש וקדוּש-השם – אַיִן ואפס! העיקר – זומבּאַרט מתיר!
ובדחילו ורחימו שרים:
זוֹמבּאַרט, אוי-אוי-אוי, זוֹמבּאַרט…
סוף-כל-סוף, כשנוגעים לרעה ביהודי באיישישוק, נחרד לב יהודי בלוֹנדוֹן, בניוּ-יוֹרק… האשכּנזי היהודי מכפתר את מעילו, שהיוּנקעֶר לא יראה ולא ירגיש בכך, אך לבו רועד…
אך העיקר הוא: זוֹמבּאַרט מסכים!
ותרועת-שׂמחה וקול מצווה נישׂאים על-פני כל תפוצות ישׂראל:
– לתרגם את זוֹמבּאַרט!
– יהודי, יש לך שלוֹש-פרוטה? תן, צריך לתרגם את זוֹמבּאַרט!
מי הוא זוֹמבּאַרט?
אוֹטוֹ באַוּאֶר אומר: פרופסור לתורת-המסחר; בפרק אחד של מאַרכס, אומר הוא, יש עמקוּת יותר ממה שיש בכל ערימת הספרים של זוֹמבּאַרט.
מלומדים יהודים אומרים, שאותו זומבּאַרט לקח את הציטאַטי"ן שלו ממקורות יהודיים מן היד החמישית והששית; הכול מלא שבּוּשים וזיוּפים…
איך שלא יהיה – זוֹמבּאַרט הוא תופעה, אך אני איני יכול לבסס את יהדוּתי על תופעה; יהדוּתי חייבת להתקיים ולעמוד ולבלות את כל התופעות. היהדוּת שלי אינה מין רכיבה וּפסיחה על-גבי עקרונות, היא נעוצה בתוך דמי, היא נשימת-אפי, ו“עקרונות” צצים ונובלים כפטריות וכמהין…
– “בקורת מדעית!”
אני מכיר אותה. בינה ובין החיים קיים אותו יחס, שבין הדקדוק והמלון, ספרים מתים – מצד אחד, והלשון החיה – מן הצד השני. בלי דקדוק ובלי מלון קשה לקנות את ידיעתה של לשון זרה; אך אוי ואבוי לו לעם, המשמר את לשונו בגבולות הדקדוק והמלון… החיים חפשיים, הלשון חיה ומתחדשת ומתקדמת; הדקדוק והמלון אנוסים להזדנב אחריה, ולא להפך!
אני אינני זקוק להסכמות!
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
יהודי, יש לך שלוֹש-פרוטה? תן לספר-ילדים.
“אופן פּריפּעֶטשוֹק” גם הוא שיר הוא.
הרהורים בעלמא / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
א. ראובן, שמעון ולוי
“אַל תקרי בניך אלא בוניך”; הכל בונים!
וַדאי זכורים לכם מן החדר האחים ראובן, שמעון ולוי… לעניננו אין לנו צורך, לפי שעה, אלא בשלושה אלה.
אם ראובן, שמעון ולוי בני-אדם מן הישוּב הם, הרי הם מהרהרים, בדומה לשאר כל בני-אדם, בענין תכלית. גשם, שלג ורוחות-סערה, ואין מקום להניח את הראש, צריך איפוא לבנות בית, ואם לבנות – הרי בית גדול, שכבר תהיה הכנסה גם-כן. אנחנו, בדיירים שלנו, ננהג מנהג טוב יותר…
ראובן הוא הבכור, והריהו עומד ראשון לבנות. תכנית לעשׂות אין לו פנאי: שׂערות ראשו לוהטות מרוב הבהלה; על הבית כולו, כשלימוּת, אינו חושב, הכול חלקים חלקים, חטיבות חטיבות. חטיבה קטנה של בנין, עוד חטיבה אחת ועוד חטיבה – ובית-החומר גדל והולך, לאורך, לרוחב – גדל מספר החדרים, וכמעט לגג הגיעו. אלא שדבר אחד שכחו: לא הניחו חללים לחלונות ולפתחים, לא השאירו חדרי-מעלות בשביל המדרגות… חיש, חיש! בגרזנים ובכליפות! מכים בקירות-החומה, קורעים חלונות ופתחים, פותחים חללים למדרגות…
מה קול הפרוּק? בית-החומה מתמוטט… לא החזיק מעמד…
ראה שמעון את הדבר הזה ולקח מוסר, ועשׂה תכנית; יש לו ידיעה ברורה והשׂגה גמורה מכל הבית, הוא יודע היכן יהיו דלתות והיכן יהיו חלונות, באיזה מקום יהיו המדרגות ואפילו באיזה מקום יעמדו התנורים… אך יותר מדי זמן אִבּד במחשבה-תחילה ובשרטוּט, החורף ממשמש ובא! אסור לפיכך להוסיף ולאַבּד זמן – הבית צריך להבּנות בבת-אחת! מטילים איפוא על המגרש את כל החמרים, אבנים ולבנים ומרצפות, עצים וברזל ושאר מתכות… בבת-אחת עובדים בכל אַמה ואַמה, בכל קומה, על הגג ובמרתף ובחדר-המדרגות, מקימים את התנורים – תכף ומיד צריך לקום הבית.
שדים אינם באים לסייע במלאכה, גמדים אינם עוזרים – ובני-האדם מפריעים זה לזה. מפריע הבנאי למניח-הרעפים, ושניהם מפריעים לנגר – פורצת מריבה, נפסקת העבודה, מונחים הלוָחים מתחת ללבנים ונרקבים, מחלידים הברזל ושאר מיני-מתכת מתחת ללבנים וללוָחים – והבונים מתכתשים ותולשים זה לזה את שׂערותיהם! עומד שמעון ופוכר את ידיו, ומקלל את מזלו הרע: העבודה אינה מתקדמת ולא כלום!… הלבנים כבר מתחילות להתפורר, והחורף הולך ובא, הולך ובא!…
לוי הוא החכם שבהם; הוא יודע: צריך להכין תחילה תכנית ואחר-כך לבנות לפי סדר ובהדרגה, בזה אחר זה – אך מה יעשׂה ואין לו חמרי-בנין כלל…
ראובן, שמעון ולוי… האם לא יבוא עוד מישהו אחריהם?
יעקב הרי היו לו בנים הרבה…
ב. יסוד וגג
ואם רוצים אתם לראות, כיצד בונים יסוד וגג גם יחד, התבוננו ב“מוסדות התרבות” שלנו! אך הזדרזו, משום שהם הולכים ונעלמים! כפטריות וכמהין צצו ועלו לאחר הגשם, כזבובים הם נופלים וכלים ביום אחד.
אמנות קומה עליונה היא, היסוד הוא – הפּרימיטיב של העם, הבדיחה שלו, המעשׂיה שלו, שיר-הזמר שלו. דומה איפוא, גלוי וברור, מה שיש לעשׂות? אִספו, רשמו, העלו על הנייר! התאספו חבורות חבורות, למדו לקרוא את הדברים ולשיר יחדיו, דקלמו, בלו בנעימים, יצרו את האוירה למשהו אמנותי… הגאון יבוא אחר-כך וייצוֹר!
אך דבר זה אינו אלא יסוד, זה יכול לעשׂות גרמני, צרפי, אנגלי, אבל לא יהודי. היכלי-אמנוּת צריך להקים, והיסוד עם הגג יחדיו, ובכל מקום, בכל תפוצות ישׂראל – ונשמע פתאום קול-תרועה בכל מחנה ישׂראל: קומו, קומו לעבודת הבורא, להחיות את האמנות היהודית! ונשמעים הדברים ומעוררים הד בלב היהודי כשופרו של משיח, ומניח הסנדלר את המרצע והחייט את המגהץ, ועוזב בחור-הישיבה את הגמרא והכול שוטפים ומשפשפים את גרונותיהם לקראת קוֹנצרטים ומיני אוֹראַטוֹריוּם… באים עוד לעזרה גם הנידחים מן הצד ההוא ומסייעים בידיהם – יישר-כוח, תחי האמנות היהודית! החוזרים-בתשובה מקריבים עצמם למענה! שמעו, היאך הם מחַצרים את שיר-הערשׂ של האלמנה, זה עשׂוּי ממש לעורר מתים מקבריהם; שמעו, כיצד הם מתופפים את השתפכות-הנפש החסידית – כקול הרעם בגלגל… ועוּגב-ההלוויה הגרמני! יחי! הכול כמנהג אירופה, השיר היהודי בתוך פראַק ובתי-יד לבנים!
ובחוריה של איישישוֹק אף הם אינם עומדים מרחוק – והם מגדלים לעצמם צפרנים ובלוריות, ושותים חומץ – בשביל לרזות, ומרמזים לילות תמימים אל הלבנה – וכל יום ויום נולד שיר חדש של הלך-נפש, ודראמה של “הוֹי” ו“אוֹי”, וחברת-האמנות שרה ומציגה – ובכל כרך ובכל ק"ק כבר נמצאים שותפים למעשׂה-בראשית, ליצירת האמנות היהודית, עד – שמשתלט השעמום, והרגשה של הבל מתיישבת בלב, ומתעוררים בפיהוּק כמו מתוך חלום רע – חסל! פוֹר התפּוֹררה חברה… ברוך דיין האמת…
הנה כך נבנה גם התיאטרון היהודי…
בהנחת היסוד עבד גוֹלדפאדן, שׂם לבנה על-גבי לבנה: את שיר-הזמר היהודי הנלבב, את החדוּד היהודי החריף, געגועים, רחמי-לב – והכול תם ותמים, עממי – אבל כיצד יתּכן בלא גג? בא מיד גוֹרדין, וקופץ ומכסה את הבנין בדרמות מן-המוכן! העם וחייו של העם עדיין לא נתנו את החומר הזה, - אך לשם מה יש לו לאדם ידים? בשביל לקחת! – והעולם גדול כל-כך, עשיר כל-כך – ישנו שעֶקספּיר, ישנם אחרים, ויוצאת הפקודה: יעֶנטי, חדלי מלהיות ביש-גדאית ושחטי את בעלך!דבוֹשה, אַי דבוֹשה, טלי את המקל בידך, העמידי פני גבּוֹרה והיי מלך ליר היהודי! יואל, חיים שמעֶרִיל, גבּוֹרים תהיו! הראו גנוּני גדוּלה, ואם צריך – שחטו, סַממו והסתממו! ודפקו במלים בדומה לפטישים, ועם זה, מהיכי תיתי, שיר-זמר גם-כן, רקידה כן-כן, וּשתי-יי"ש על אחת כמה וכמה!
ובא היהודי, וביחוּד הצעיר היהודי, אל התיאטרון – ברוך הוא וברוך שמו, שזכּנוּ ליום הזה – תחיה לעם היהודי, כנסת-ישׂראל זכתה לתחית-המתים – תיאטרון יהודי!
אך יצוֹא יוצא הוא, היהודי הצעיר, צונן משום-מה! משום-מה לא נכנס ולא-כלום אל תוך לבו, משום-מה לא נכנס ולא-כלום אל תוך מוחו; משום-מה נשאר שווה-נפש כל-כך, בלא שום התעוררות כלל, כמו לפני כן – מפני מה?
אפשר שאין הוא יכול להשיב לעצמו תשובה ברורה. אפשר שאין הוא שואל עצמו את כל השאלה הזאת כלל, אפשר שאינו יודע כלל, שהדברים צריכים להיות לא כמות שהם. אך בין שהוא יודע ובין שאינו יודע, בעומק לבו הוא מרגיש שכל זה אינו אלא שקר! שכל זה אינו אלא קורי-עכביש, ושכל זה זר לו, מאד ומאד זר, כל דבּוּר, כל תנועה, כל העוָיה, וכן האפּוּר והשׂחקן.. ותודה לשיר-הזמר, ותודה לחדוּד ולבדיחה הגסה, ותודה לרקידה, שאלמלי הם היה הכול שעמוּם אחד, שיש בו כדי להמית. גויים לבוּשים קפוטות, גוֹיות שמדברות יידיש. מחשבות זרות והרגשות זרות, והסתבכויות זרות ומוזרות, ומיד משנתּנת לו הזדמנו – הריהו בורח אל האמת – אל התיאטרון הגוֹיי האמיתי, שבו כל דבּוּר יש לו משמעותו הממשית, כל תנועה – טבעית ואמיתית, וכל המתהלכים על פני הבימה הם אנשים חיים, שבעורקיהם נוזל דם ממש, ולא מים מהולים בצבע, מקום שבו בוכים – משום שיש דבר שמכאיב, וצוחקים בשעה שיש באמת שׂמחה וסבּה לצחוק! ושם הוא לא ידרוש רקידה באמצע המשׂחק ולא שיר-זר גס ושמן – דבר זה היה פוגע בו ומצערו, כחלוּל-הקודש היה נראה בעיניו. הרי זה תיאטרון – תיאטרון אמיתי! וכיוָן שהוא הולך לשם, הריהו נשאר שם, והתיאטרון היהודי נופל ונופל…
וכי אחר המצב בספרות?
וכי אין כותב אצלנו בחור בן י"ג שירי-אהבה ושירי-יצירה גם יחד? וכי אין תינוק שבעריסה מתפלסף ומתפלמס, ולעתים קרובות על נייר נטול-עץ?
אך לא זה העיקר.
אנחנו עומדים עוד במלאכת המרתף. בשנת 1890 לא היה אלא היסוד בלבד. קומץ של אנשים נגשו אל המלאכה. הם לא נדברו ביניהם. האחד לא הכּיר כלל את חברו. הם לא קראו זה את זה ולא הזמינו. כל אחד בא מעצמו, ועמד בקרן-זוית שלו לעבוד. ורק בשעת העבודה – הרגישו זה בזה וראו והכירו זה את זה, והושיטו זה לזה ידים, ולעתים קרובות – גם חזרו כל אח למקומו… מי האוּמן ומי שויליה? מי הרבי ומי התלמיד? היכן האסכולא? מי מוצאו ממי, אפשר שלום-עליכם ממנדלי – אפשר! ופתאום, באמצע עבודת-היסוד – גג מעל לראש! “תולדות הספרות היהודית עד שנת 1890”.
הכול, ברוך השם, בלי בר-מינן; שום אחד מן החיים לו נשמט בשנה 1890 העט מידו – ו“תולדות הספרות”!
מאמר או מסה היו מספיקים – והנה “תולדות”, גג שלם!… וכמה נזדרז לעשׂות! שום אחד עדיין לא סכּם את עבודתו – ו“תמונות” שלמוֹת! כל אחד מצוייר או משורטט עד לאבנט אך שום אחד לא הגיע עד אל הלב, ואין צריך לומר עד אל הראש…
ג. הבונים בפני-עצמם
עם-עולם נעשׂינו, עולם שלם הפרינו בדם לבנו, בכל מקום בתי-עלמין משלנו, בכל מקום קברים של מומתים על קדוּש-השם, אך העבודה נעשׂית בפינות מרוחקות, בכל ארץ בפני עצמה, בכל כברת-ארץ לחוד וכל אחד בפני עצמו, לפי קורטוב היהדות שלו, לפי פירור השכינה שתופס מוח-הצפרים שלו –
היכן הוא הרעיון היהודי הלאומי הכללי?
מי עובד בשמה של השקפת-עולם יהודית?
בונה המתבולל בקרן-זוית משלו ומניח את היסוד לאשרו על רגשי החמלה והרחמים של הזולת, על צל-של-חיוּך שעל פני השאינו-יהודי, והוא מתפלא שארמנות-יום-אתמול שלו כהיום הזה הן חורבות ומַפּוֹלות! הוא מניח את גוזליו בקניהם של זרים בתקוָה שהאחרים יטעו ויחשבו אותם לשלהם ויחממו אותם, ויפרנסו אותם וילמדוּם לעוף ויקחוּם מהם אל העולם החפשי, והוא מתפלא, שאותם גוזלים, כיוָן שגדלה נוצתם, נוצתם שלהם עצמם, מיד הכירו אותם ודחקו אותם מתוך הקן…
בונה היהודי האדוק בקרן-זוית משלו וסומך על חסדי השם, ולא בונה ממש אלא גודר. ונעשׂה אצלו הבית היהודי כמין חורבה ישנה, אך קדוֹשה, שהוא עצמו אסור לו לנגוע בה בידיו הפשוטות. ידי בשׂר-ודם חוטא, ואף לא חלון לפתוח, ואת האבק לא לנגב, ואין הוא עוסק אלא בגדוּר ובעשׂית סייג לסייג…
לדוּר אין הוא יכול בבית היהודי, והוא חי על-כן בחוץ, ועובד בגדוּר מחוץ לבית סביב, והוא מתפלא, שילדיו קלי-הרגל, מאֵין להם בית משלהם לחיות בו, קופצים מעֵבר לגדר אל תוך עולם-ההפקר ונעלמים במקום מן המקומות במרחקים, - והוא בוכה ויושב שבעה…
ומה שקורין “שׂמאל” אף הוא בונה בפני עצמו… רועד, כאותו שד למַראֵה מזוזה, כשמזכירים ענין כלל-ישׂראל, וזיעה קרה תכסנו כשמבקשים להכניסו בפוליטיקה של כלל-ישׂראל, ובוהה בעיניו לקראת העתיד, מתוך צפיה למשיח מיוחד של הפּרוֹליטאַריוֹן - -
רק הם יהיו נגאלים, את השאָר הוא משליך לכלבים…
את השאָר מטיל לידים זרות גם הציוני, גם הטעֶריטוֹריאַליסט וגם דובר-העברית…
כל אחד נטל עצמו לקרן-זוית משלו ירושלים שלו, מזבח שלו ועמו שלו, ואת השאר הוא מפקיר…
עובד כל אחד בפני עצמו, עיור מלראות את האחרים, ואם מתקרב אַחר יותר מן הרצוי – הרי הם דוחקים זה את זה במרפקיהם: הם מפריעים זה לזה…
משנתקלה בפריזמה של העולם, נתבקעה ונתפלגה נשמת-העולם היהודית לקרנים בודדות, יחידות-גוָן, עם צל בין קרן לקרן…
רואים בעלי עינים רעות את הצללים בלבד וסופגים אותם ונשמתם מתעטפת במעטה של החושך, מתחַתּלת במרה-שחורה… ובעלי עינים טובות מאלה רואים קרן מן הקרנים, אבל רק אחת הם רואים! בנוגע לכל השאר – עיורי-צבע הם…
ומעולם לא נכסף הלב היהודי המדמים אל נביא, כהיום הזה אל הנביא, שיתייצב על פסגת ההר הגבוה ביותר, ויראה את העולם, ואת נשמת-העולם היהודית יגלה בתוכו; שיקרא לבונים בשם העולם כפי שהיהודי צריך להבינו ולהרגישו, ויתן לכל אחד את חלקו בעבודה מתוך היהודי-הכּללי ומתוך נשמת-העולם היהודית, כל אחד בפינתו שלו, לפי כשרון ידיו ולפי כוחו שלו, ויראה לכל אחד מהו חומר-הבניה שלו…
האם יבוא? ואם יבוא, הישמעו לו? ואם ישמעו – היאמינו?
החכמים יודעים, כי אֵיברים שאין משתמשים בהם זמן רב, שאין עושׂים בהם עבודה במשך זמן רב, פוסק הדם מלפרנס אותם.
תחילה חדלים אֵיברים כאלה מלגדול, אחר-כך מתחילים הולכי-בטל אלה להתנוון ולהתייבּש, מקטינים והולכים ומצטמקים, עד שמתגמדים לגמרי וכלים לחלוטין….
מתהלך בעולם הזה ראש יהודי – הוא לא פסק מעולם אפילו רגע אחד מלעבוד, אם אין מניחים לו מקום על-פני האדמה, הריהו מתרומם אל רקיע-השמים, נוקב וחודר אל בין הגלגלים, מתוַכּח ומתפלמס עם הפמליא של מעלה –
בשעת-שינה הוא יוצר את חלומות-החופש הנועזים ביותר; בשעת עבודת-פרך הוא רוקם רעיונות-גאולה ומשיח צדק, - בגיהנום עובד הוא ובורא מלאכי-רחמים, המנגבים את מצחו בכנפים צחורות, שנטבלו בגביע-הדמעות העומד לפני כסא-הכבוד…
מתהלך על-פני העולם הראש היהודי, זה הראש הגדול, שגדל למעלה מן המידה, עם עינים גדולות, ולחיים צומקות, ועל-גבי גוף קטן וגמדני, כמעט בלי ידיים…
רגלים יש לו – לא רעות, שהרי הראש אינו פוסק מלרוץ ומלהיטלטל בעולם; אך עבודה בשביל הידים לא נמצאה זה זמן רב, רב מאד; והן נצטמקו, כמעט אין לתפוס אותן בעינים; זכויות מגדילות דרושות לכך…
מתהלך לו ראש כזה ומטיל אימה על בני-אדם שראשיהם זעירים, אך גופותיהם – חזקים, וידיהם – כגזעי-אילנות…
אלוהים יודע, מה רעה הראש הזה חורש עלינו!
האלוהים הוא היודע, מה רעה נשקפת מתוך העינים הגדולות הללו!
מה משׂיחות השׂפתים הזרות, האם אין הן מקללות?
ונמנעים מלהפגש עם הראש הזה, משתדלים שלא להתקל בבריה משונה זו, במפלצת זו המעוררת פחד וגועל-נפש גם יחד…
ואם נפגש עמו אדם על כרחו, על-פי מקרה או מתוך הכרח, משתלחת לעתים קרובות יד כבדה וסוטרת לו לראש הזה על לחיוֹ…
“והידים ידי עשׂו”… פסוק ישן-נושן הוא, ואמיתו קיימת עד היום הזה.
שותק הראש, עם שׂפתים מהודקות, ועינים יבשות, - הרי זה פאַטאַליזם, ואף זו השקפת-עולם היא… להתאבּן, לא להגיב…
מופיעות דמעות עינים, מתפרצת אנחה מן הפה – הרי זו תופעה אנושית היא…
מופיעה בעינים משׂטמה, פולט הפה קללה נמרצת, דבּוּר קשה, דבּוּר ביאַליקאי, מתאגרפות כפות-הידים הקטנות לאגרוף קטן עוד מהן – אף זה מתקבל על הדעת; דם הוא באדם, והריהו מתרתח….
הולך הראש על תקופת-תחיה לידים, לאגרופים ולצפרנים – הרי זו אחת ממאות הצורות של חלומות-הגאולה הנלבבים ביותר.
לא היפה שבהם, לא הטוב שבהם – אף-על-פי-כן חלום, והרי לפי-שעה אנחנו העם היחיד, שהוא ניזון מחלומות… זה המן היחיד, שהורידו בשבילנו השמים במדבר הגלות. שפע של חלומות…
אבל מצחיק, שומעים אתם? מצחיק נעשׂה הראש הזה, הראש הגדול הזה, כשהוא קופץ ומתיישב על כתפיו של אחר ומצווה לידים זרות, שהן תנקומנה את נקמתו…
ברגע הראשון מתרוממת היד ההיא: פקודה של ראש! אך מיד היא חוזרת ונופלת כלפי-מטה: פקודה של ראש זר!
ואם היד ההיא מתרוממת עוד פעם, הרי זה בשביל – להוריד את הראש הזר הגדול מעל הכתפים ולהשליכו… די בראש של עצמו, כל כמה שלא יהיה קטן…
אל נא תעשׂו מעשׂה-צחוק, רבותי!
אל תפחידו את האדון דמוֹבסקי בידיו של מייוּקוֹב!…
“והידים ידי עשׂו” – פסוק ישן-נושן הוא, אבל אמיתו קיימת עד היום הזה…
מאחר שניסעָלוֹביץ' הניח את נשקו והתחיל כותב תחינות בכייניות, הרי אני מניח את תאוָתי לפולין-של-הכתר ומסתלק, לטובת הפריץ דמוֹבסקי, מן ה“מולדת” הפולנית במובן הציוני נוסח גרינבוים…
אנוס אני, ודבר זה כבר אני רואה בעליל, להפּרד מעל הפריץ דמוֹבסקי….
כל זמן שלא היה במולדת ולא כלום, לא פרוֹר אחד של עולם-הזה, לא שום עצם לגרמה, ורק דמיונות, חלומות, תקווֹת ודבּוּרים, היתה לי עם הפריץ דמוֹבקי, אף-על-פי שמעולם לא היינו רועים חזירים בבקעה אחת, שייכוּת מסויימת: אני הייתי חולם חלומות, והוא – חולם חלומות, אני הייתי הוגה דמיונות, והוא – גם הוא לא יותר מזה,. ודבּר, כל זמן שהיה מוּתר, או דומה היה שמוּתר, - היינו מדבּרים שנינו, ולפעמים אפילו יחד, באותה “פילהאַרמוֹניה” עצמה…
אמנם במלאכה זו הייתי אני השותף הגדול יותר… לחלום, לקווֹת, להתלהב ולשלהב דמיונות – דבר זה, מקדמי-קדמונים, עניני שלי הוא, מוּמחיוּתי שלי. וחלומותי שלי מכוּנפים יותר, מרחיקים-נשׂוא יותר; פּאַן דמוֹבסקי היה נושף ושואף מרוב יגיעה ומשׂתרך אחרי בקושי…
ובקווּי, בחלימה ובאידיאלים בכלל, אין קנאה שׂנאה שכיחה כלל.. אין זה רכוש ממשי, אין לו זוהר של שלטון ולא צלצול של כסף… כאן אי אפשר ליתן שוחד וליטול שוחד. ואין בו אחיזה של ממש, אי אתה יכול לשׂימו בצלחת בגדך, או להצפינו בתיבה, מאחרי מנעול ובריח, ולומר: ראֵה זה שלי! – חלומות הפקר הם!
אנחנו במדבר היינו, ובחולותיו הלוהטים חלמנו את החוקים האנושיים ביותר בשביל הארץ שהיינו עתידים לקבל…
אך הואיל ובמקום המן היורד אל הרעבים מן השמים, במקום המן היורד כל יום חדש וטרי והוא מספיק לכל אחד ואחד כפי צרכיו, הורידו כאן מפּטרבוּרג עצם לגרימה, היא הדוּמאַ העירונית – פקעה השותפות ופסקה!
המולדת לא שלי היא!
זוהי הנהלת-משק של הכנסות מערים ומעיירות, וכאן כבר טוען הפריץ “כולה שלי” והוא מציל את מולדתו שלו.
אמנם, את הערים והעיירות הללו בניתי אני, כמעט אני לבדי, ושלושה רבעים מן ההכנסות יבואו מכיסי, אבל הנהלת-משק – דבר זה כבר יש לו נגיעה לענין המולדת, ואת המולדת, כפי שהיא כהיום הזה, ברא הפריץ…
אני הבאתי למדינה את המטבע, אני נתתי לה את המלאכה, אני הנהגתי בה את המסחר, אך כל זה אינו המולדת…
דמי נשפך כאן, כמים הנגרים, אך היכןאין דמי נשפך? ולשם מה, לאמיתו של דבר, נשפך הדם הזה? לשם איזה אלהים, מין חלום, מין פזמון, אך לא למען “המולדת” – למענה נשפך דם-פריצים טהור…. מה לי ולמולדת?
לא אני חילקתי את פולין, לשם נרגנות ועסקי-משפחה, לא אני הבאתי בשביל הכתר הפולני ראשים זרים מרחוק… לא אני הבאתי את המוֹדוֹת ואת המשפט האזרחי מפאריס, ולא אני – דת וישוּעים מרומא, לא אני המתנתי משחרוּר האכּר, עד שיבוא מפּטרבוּרג…
פריץ-תחיה, התרבות הזאת, המולדת הזאת – שלך היא. ומאחר שהיא שלך והשליכו לך עצם – פצח! מתקרב יהודון – נהם! לנהום הרי אתה יודע….
נחמתי היחידה היא, שבפוליןזאת, שהיא שלך, לא רק אני, העובד ועוסק במסחר בעיר, אין לי בה חלק, אלא גם האִכּר, החורש וזורע את השׂדה בכפר, אף הוא אין לו חלק בה! שהתרבות הזאת, שאתה יוצר בהשקפות-עולם זרות ובחוקים זרים, אין חלק בה, מלבדי, גם לכל המרגישים והחושבים כבני-אדם, ולא כפריצים - -
אני יודע גם, שבפולין ההיא, העתידה לבוא, היה יהיה לי חלק. והאדם החושב-כאדם אף הוא, והאכּר אף הוא היה יהיה להם חלק… אך על חשבון מה שיהיה מחר אין יכולים לגרם עצם היום…
לא כך, פריץ-תחיה?!
כאלה הם הימים הללו: ניסעֶלוֹביץ' כותב תחינות, ואני – מסתלק! השליכו לך עצם – פצח!
מה חסר לה לספרותנו? / י"ל פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
א
קודם-כל – מסורת.
המטריאליסט האדוק מחייך; יחייך לו!
גליד-הקרח אינו מרגיש, שהוא עצמו נמס והולך, והוא מבקש סמלים חדשים, ימים-טובים חדשים. פוליטיקה מפלגתית. אך בּקש מבקש הוא; והוא נמס והולך.
אמנות היא נשמתו של העם, אישיותו הלאומית. האמנות האנושית-הכללית עתידה רק להבּרא עם האנושות ביחד; לפי שעה אין היא קיימת ואישיותו של העם, נשמתו של העם, נקבעת על-ידי המסורת.
לכוּ וחפשׂו את ספרותנו בנרות, אם תמצאו בה מסורת; לא, לא תמצאו. אין אתם שומעים בשום מקום את הֵדם של הקולות מהר סיני, אינכם רואים את זוהר השכינה שמעל לכרובים, האָלם נאלם הדבּוּר הנבואי. תנועת-התחיה שלנו הגיעה בקושי עד אל ר' נחמן מברסלב….
“להריק את האוצרות הישנים אל כלים חדשים”, “לתרגם את כל ערכי-התרבות הישנים”, “לתרגם- לָשיר מחדש (כפי שדרש אחד) את התנ”ך" – אלה היו הסיסמאות בטשעֶרנוֹביץ. והמציאות: ספרות אירוֹפית שנבחרה שלא בחכמה ותורגמה תרגום רע.
טראגי-קוֹמדיה היא: אדם זקן, מכסיף ומלבין, הולך אל ילדים אל ה“חדר” ללמוד מהם.
עם עתּיק העתּיק שבעמים, וספרות צעירה, הצעירה שבספרויות!
מי אתה, הסופר היידישאי הצעיר?
ילד בלא אב, ילד בלא אֵם; ומחר – בלא “עברי”.
לא רק ביידיש צריך ליצור, יידיש עצמה צריכה להוָצר; ולכך חסרה המסורת.
הכול תמצאו: את ה“הוָי” במגפיו ובערדליו, את ההשקפה הפקחית-החולנית על החיים, מן הצד (“”אני אינני מתערב. אני חכם למַדי!") נוסח טשעֶכוֹב, מוֹפּאַסאַן שנקלט מתרגום רוּסי ולא נעכל כראוי, קאַריקאַטוּרא של סאַנין נטוּל-הכשרון וכל מה שלבכם מתאווה לו…
היכן היא המחשבה היהודית? השכינה? אם ישנו עם, שהוא מחליף את לשונותיו, עם נודד בלא גבולות שמוּרים ונטורים, בלא מבנה כלכלי משלו, והעם הזה חי אף-על-פי-כן, סובל ואינו אובד מן העולם; חלש הוא, והחזקים עם האדירים ביותר קמים עליו לכלותו והוא אינו נכנע, - הרי מן ההכרח הוא שעם כזה יהא שומע אחרת ומרגיש אחרת, ושתהיה לו השקפת-עולם אחרת, והשקפה אחרת בדבר עתידם של העולם, החיים והאדם, - כלום משתקף הדבר הזה בספרותנו?
כלום יש מי שרואה בעינים יהודיות, שמרגיש בלב יהודי, האִם נשמע במקום מן המקומות קולה של הנשמה היהודית?
האִם נשמע במקום מן המקומות קולה של הנשמה היהודית?
לאחר מעשׂה קישינב הכריז ביאליק העברי על אלוהי ישׂראל שהוא ירד מנכסיו. הליטראטים היידישאים לא היה להם אלוהים מעולם… ומהם שאינם פוסקים מלבקש להם אלוהים…
באים אנשים (מעוּט רבים – שנַיִם) מבּרלין… בבּרלין היו, את ביסמאַרק של אבן עם מגפים של פח ראו, את שׂדרת-הנצחון במו רגליהם עברו – גראפים ומַרקנגראפים של שיש… הזינו את בבות-עיניהם בתפארת כרכרות-החצר הרכות, המקושטות זהב, ובמראה השׂפם המדוּנג כלפי מעלה, ונתפעלו מן הכוח השופע מן השוטר ומן היוּנקעֶר שותה-השכר – באים בריות-בני-אדם הללו אל הגיטו שלנו ושואלים לאירופּה…
לא אירופּה חסרים אנו… יידיש חסרה, “עברי” חסרה…
ב
צעירה היא ספרותנו; ותכופות ביותר ילדותית…
ילדים צעירים יש להם העוָיוֹת; וקוראים לכך: הלכי-רוּח…
ילדים מפטפטים – והרי זה נעשׂה בקוּש-אלוהים!
בחלם מבקשים נערים לכלוא את הלבנה בתוך חביות-המים, והרי זה מעשׂה בראשית, מעשׂה-מרכבה הקדמון…
הצעירים הללו יש להם כשרון, אבל חסרה להם ידיעת המידה של כוחם הם וכוחם של האחרים; של קרוב ורחוק, שטחי ועמוק… וקלי-דעת הם הילדים והם משׂחקים באש… ובאש הזרה נשׂרפות נשמות..
ילדים שנשארו לבדם, מפשפשים אצל המבוגרים בארונות ובמגרות, ומתחפשׂים כגדולים, ורצים אל הרחוב לראוָה. יורד כובעו של אבא עד למַטה מן האזנַיִם, נגררות כנפי-הבגדים בתוך הבוץ, יוצאת נערה קטנה בפאה-הנכרית של אמה, בשׂמלה של אחותה הגדולה, בתכשיטיה של האחות הכּלה… והרי לכם משׂחק-פּוּרים ילדותי ביום-חול פשוט…
והילדים-היתומים שלנו עושׂים את הדבר הזה בחפציהם של מבוגרים זרים: וזה הוא פלגיאט…
והמקורי?
עם עתיק, עבר קורן ומזהיר, דרך-ענוּיים ארוּכּה ורבת-קרבנות לקראת עתיד שחלמו עליו נביאים… וה“הוָי” משקף את הרגע-כמימרא של היום הזה (הרשימה), את ההעוָיה; ורקוּדם של תולעי-יוֹחנא – הלכי הנפש.
עם מפוזר ומפורד, עם-פלאים, עם-עולם, עם הנצח, וספרות של צלוּמי-רגע, שאינה יכולה בשום פנים לצאת מתוך העיירה הווֹהלינית, הליטאית, והפולנית… ואם מבקש התרנגול-הודו לצאת מתוך העוגה שעגו לו, הריהו מתחיל פוזל לצד הנצרות… כך היא ההתפתחות המהירה ומזורזת בתוך הרגע ובתוך התחום הצר.
מן הצאינה-וראנה ומתחינות צצות ועולות מעשׂיותיו של אד"ם בוילנא… בא מנדלי באוֹדעֶס ונותן את ההמונים היהודיים הפשוטים, יהודים ויהודיות שבשוק, בבית-המדרש, בהֶקדש ובבית-הכנסת… בא דינזוֹן מזאַגעֶר ומביא דראמות שקטות מחיי הנעורים וטראגדיות מחיי-הילדות שבבתי-ישׂראל… ושלום-עליכם מקיוב מציג את הסוכן-הנוסע, את היהודי התמים-הטפשי-הפקח-מדי, הנדחק מן העיירה הקטנה ונמשך אל הכרך הגדול, והוא מגלה את הטראַגי-קוֹמדיא של טוביה החולב.. מיד לאחר-מכן באה המהפכה של הלמדן בבית-המדרש… כמו בעד שער פתוח מתפרצים אל הספרות הצעירים עם נושׂאיהם החדשים יותר: אַש נותן את הוייכּסל, את רחוב-הקצבים, את המהגר, את בית-הבושת; נוֹמבּרג מכניס את האינטליגנט השבור בנפשו; וייסנבּרג מפשפש בעיירה ורואה אב עם בנים בפרבר ורואה מגרשי-חול,חוּרשה, נהר וענן… צעירים יותר באים עם צבעים, מביאים את הים, זריחת-החמה ושקיעת-החמה, אכּרים, צוענים, גנבים… מתבהרים ומתגלים “שני עולמות” – הרוֹמאַן נולָד; והדראמה כבר מזמן ישנה.
אך היכן הם היהודים הספרדיים? היכן הם לוטשי-היהלומים מאמסטרדם? והמתיישבים בארגנטינה ובארץ-ישראל? מה מעשׂהו של רוטשילד בפאריס, ומה שלום לוצאטו ברומא?
עם נע ונד, וספרות שהיא משולה למים שאין להם תנועה.
חסרה נקודת-המצפה הגבוהה, שמעליה ייראה כל זה…
הנביא עומד על מצפה, ורואה איך לרגליו מתפתחות ומתהפכות מדינות וערים, עוברים בסך צבאות ועמים… ואנו את של עצמנו אין אנו רואים…
הוא רואה את העתיד; אנו רואים את יום-המחרת הקרוב-ביותר בעינים של בני-נווּן או במשקפים של סוציאל-דימוקראַטים…
ג
שלא נגיע לידי אי-הבנה.
אין אני מדבּר על הסתגרות בגיטו רוחני. צריך לצאת מן הגיטוֹ, אך עם רוּח משלנו, עם רכוש רוחני משלנו, ולהחליף: לתת ולקחת, לא לפשוט יד.
גיטו משמעותו חוסר-אונים; שלוּב-תרבויות – זוהי האפשרות היחידה להתפתחותה של התרבות האנושית. אם עתיד לבוא האדם, הרי מן ההכרח שיהיה המזיגה, הסך-הכול, התמצית מכול צורות-התרבות והשקפות-העולם הלאומיות.
“לקחת ולא להתבטל” – זהו הדבר העיקרי, וזהו הדבר הקשה ביותר לגבי עמים חלשים ולא-עצמאיים. מן הסופר היידישאי יש לפיכך לדרש יותר. כאן עצמיוּת היא אופי אמיתי, הצורה המקורית – הצורה הגבוהה ביותר של כוח-הרצון!
ולא הדבר המצוּיר, המפוּסל או המתוֹאר צריך להיות יהודי. צריך לצאת מן הגיטו ולראות את העולם, אבל – בעינים של יהודי… יהודית צריכה להיות נקודת-הראות, שמעליה מסתכלים בבעיה האמנותית; האור המוסרי-הפילוסופי, שבו נראית התופעה המסויימת… אמנוּת פירושה סוּבּיקטיביוּת; אם רוצים אנחנו באמנות יהודית, הרי שאנו צריכים לאמן שהוא יהודי…
הרי לא שאלת הלשון בלבד היא העיקר; הרי לא זה העיקר, שהכלב ייקרא לא “כלב” ולא סוֹבּאַקא" ולא “פּיעֶס”, אלא דוקא “הוּנט” בליטא ו“הינט” בפּולין ובמדינת ווֹהלין.
אין אני מדבר אל אותם שנלחמים על הזכות לכתוב כתובת על-גבי מכתב ביידיש, להעיד בבית המשפט ביידיש, לטעון את טענותיהם ביידיש… לא אל אותם שמסתפּקים בתקוָה לשווּי-זכויות של יידיש בדואר, בבית-המשפט ובמועצת הקהילה, והם מרעידים מפני המלה “נשמה” והם מפחדים פחד-מות מפני הדבּוּר “כלל ישׂראל”… אלא אל אלה אני מדבּר, הנלחמים על הזכות לתרבות משלנו, על הזכות ליצור ערכי-תרבות יהודיים – וכאן שוב לא די בדבּוּר-יידיש בלבד, יש הכרח לומר משהו!
ואם אין לכם מה לומר, רשאים אתם לדבּר יידיש מן העריסה ועד הגסיסה, ובכל שעה ובכל מקום: בבית וברחוב, בבית-המדרש בשעת קריאת-התורה וב“פילהאַרמוֹניה” בשעת הקוֹנצרט וגם בתיאטרון הגדול באמצע האוֹפּרה (האִידיאַל הגדול ביותר!) – אך מה שתאמרו יהיה לא יהודי, אלא גוֹיי.
ונוסף לכך – בנאלי, מחוּקה, בלא חיים…
וזוהי הטראגיקוֹמדיה.
אנו עומדים איתנים כחומה בעד היידיש! אנו מוסרים את נפשנו למען היידיש; גם כנגד צורת-הלשון הישנה, וגם כנגד כל צורות-הלשון החדשות הזרות, ואין אנו נותנים דעתנו על-כך, שלעינינו ממש מתייבש ומתנדף התוכן היהודי, התוך היהודי; דועכת וכבה הנשמה היהודית, או, כפי שהיו רגילים לומר – “הנקודה היהודית”; אנו מוצפים פלאַגיאַטים, סוּרוֹגאַטים, סמלים מזוייפים וסחורות מזוייפות. ואנו שׂמחים; “אירוֹפיי למַדי” – אומרים!
היכן הוא המקורי, העצמיי – היהודי?
בנשמה זרה אי אפשר לחיות. מרצון זר אפשר לקבל השפעה, ואפילו עד כדי כניעה גמורה – לחיות ברצון זר אין יכולין.
לפיכך מרבים אצלנו כל-כך לזרוע וממעטים כל-כך לקצור; לפיכך יש בשבּלים שלנו כל-כך הרבה קש וכל-כך מעט שיפון… לפיכך מרובות אצלנו כל-כך התקווֹת המאכזבות וכל-כך הרבה כוכבים נופלים משמי-מרום…
ילדי הכושים, הלומדים בבית-הספר האירוֹפי, מגלים כשרונות לא-מצוּיים – בכיתות הראשונות; כל זמן שמספיק לתפוס מה שהמורה אומר, ללמוד על-פה, לזכור ולחזור על מה שכתוב בספר – הם הראשונים לידיעה ולהצלחה. בכתה הרביעית, החמישית – חסל! כאן כבר דרושה אינטליגנציה חיה, עצמיית; דרושה אינטוּאיציה, - כוח-רצוֹן, - ואת אלה אבּד הילד הכושי בבית-הספר הזר… הוא תירגל עצמו כל-כך הרבה בלמוד על-פה ובחקוּי, עד שהמקור העצמיי יבש ונסתם, והתהליכים שמתחת-להכרה - האינטוּאיציה - פסקו.. ומבית-הספר יוצא גמד רוחני – אדם שחור ונטול כוח רוחני, מלובש בנוסח אירוֹפּי: פראַק, צילינדר, כסיות, וקידה אירוֹפית, אך יבש כעץ וריק…
“גמדוּת” היא גם קללתה של ספרותנו ביידיש. יש בה מנינים שלימים של גאונים מפגרים: מיני פושקין, גיטה, שעֶקספּיר וכל כיוצא בהם…
“ילדי פלא” אינם נעשׂים “בני-אדם”…
ד
מי שאין לו אלוהים הריהו מבקש לעצמו אלילים, והללו אינם נותנים תורת-חיים.
לכל היותר אפשר לו לתאר; לכתוב אי-אפשר; “ליצור” משמעותו אמונה, דת.
ממילא אין לו לזה גם השקפת-עולם; הידיעה החיוּבית אינה יכולה לתת אותה, זו אינה נוצרת אלא על דרך האינטוּאיציה והיצירה השירית…
ומי שאין לו השקפת-עולם, ממילא אין לו עולם שלם, אלא עובדות נפרדות ותופעות שאין ביניהן קשר; משול הוא למי שמשׂחק בחול. הרי לשם כך אמנות – משׂחק היא! ואין במה לקשור את הזמנים, והיום אינו נובע מן האתמול, והמחר – לא מן ההיום… אחרי – אפילו המבול".
ואין אידיאל נשׂגב יותר מן ה“אני”. בלי נקודת-הראות הגבוהה יותר אין השקפה כללית, אין ראִיה שבפּרספּקטיבה, אלא הכול מונח על-פני השטח האחד, פרושׂ ושטוח; טבע מת, מכניקה חיה וכל כיוצא בזה – היינו הך, הכול “מוצג” הוא, הכול יכול לשמש “נושׂא”, מכל דבר אפשר להצמיח רשימות, שירים, אם יימצא רק האור האפלוּלי-המרטט, כמה מלים צלצלניות, כמה חרוזים…
ומי שאין לו לא עבר ולא עתיד, - מתהלך בעולם כאסופי בלא אבא-אמא, בלא מסורת ובלא חובות לגבי מה שיבוא, לגבי העתיד והנצח. ממילא הוא עובד את עצמו, ומודד ושוקל הכול במידה של עצמו ובמשקל של עצמו, ואין לו אל מה ישאף: כפי שהנני – הנני, ורוצה אני שיהיה לי הכול, ורוצה אני להנות מהכול…
"להנוֹת – זהו הדבּור הנכון…
יש הלכי-רוח, אך האופי איננו; יש חשקים, אבל הרצון חסר. לא אהבות גדולות ולא משׂטמות גדולות… פלירט, יחסים קלילים.
היה היתה “אשת חיִל” ו“שולמית”, ואותה שאורבת וצדה, ה“הומיה וסוררת”.
אבל עכשיו – האֵם כבדת-ראש יותר מדי, יפיה אינו משום כך יופי ספרותי, אנחנו אין לנו דבר עם ה“נצח”, ענין “קיום המין” אינו שייך לאמנים, לדבר זה דואג הבעל-בית שיחיה… האֵם-האשה מן ההכרח שנהיה נאמנים לה, ואנחנו רפרפניים ביותר לה צריך לבנות ביִת – מקדש, הכירה והתנור הם המזבח שלה. אנו די לנו בקני-צפרים. – ולא “שוּלמית” – היא בריאה וכשרה יותר מדי, פשוטה יותר מדי. אנחנו זקוקים לביישנות-של-בתולה, לחן-של-כלה.. אבק-פרפרים…
לא אהבה, הצלחה אצל נשים היא האידיאל…
מפני מה אין מוקיעה זאת הבקורת?
מפני שאין לנו בקוֹרת!
גן יש לנו, אך גננים לא; והריהו גדל פרע, אין עוקר את העשׂבים השוטים, אין מטפּח את הצמחים הטובים, אין מסמיך את הרופף, אין משקה את הצמא…
יש צעירים מבקשי-דרכים, ואין מי שיראה להם את הדרךהקרובה ביותר. אין מי שיעזור להם למצוא את הדרך הבטוחה ביותר…
וקהל-המונים ישנו, והוא רעב לדבר אלוהים וצמא, ואין מראה לו את ההבדל בין טהור ואשר איננו טהור – והריהו נוטל מכל שהוא מוצא ומסַמם עצמו…
ואם מופיעה פעם ביובל יצירה גדולה יותר, עמוקה ורצינית יותר, לא יימצא אדם שיסביר אותה, שיקרב אותה אל ההמונים; מדברים על-זה, שאפשר להתייצב לעומתו כגדול לעומת הקטן, כבן-חוץ-לארץ וכבעל-טעם לעומת בן-העיירה, ולהצביע על כמה חסרונות הנמצאים אצלו…
ומתהלך חוסר-האונים הירקרק-הצהבהב והמצומק, מלא כעד וקנאה, וכל מקום כשהוא רואה תינוק שלחייו אדמדמות הוא רץ אליו וקוטף לו אחת מאזניו – מתוך כעס!
ואף-על-פי-כן “נוע תנוע הארץ” - -
במשׂחק-ההתוּלים הזה לא תגָמר הטראגדיה היהודית…
אנחנו שוֹב נשוב אל התנ"ך, אך תחילה יש לחדול מלהביט אליו מתוך שפופרתו של ועֶלהוֹיזעֶן…
ה
ולפני הסיום חייב אני למנוע עוד אי-הבנה אחת.
“לשוב אל התנ”ך" אין פירוּשו להשאר ולעמוד במקום שנגמר התנ"ך.
היהדות אינה בחינת מקווה מים עומדים, לא אגם של ביצה. “מים חיים” קרוּיה היא, התורה. בהר סיני הראו לו למשה “כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחַדש” – כל מה שנשמה יהודית עתידה לטווֹת ולארוג וליצור.
היהדות אסור לתפוס אותה תפיסה סטאַטית, אלא דינאַמית – בהתפתחותה, לאמור: בכל מקום בכל העולם כולו ובכל הזמנים; מבלי למחוק פרט יהודי-אמיתי אחד.
“יידיש” היא יהודית, ויהודית היא דרכנו, הדרך האחת אל –האדם. אל האדם האלוהי, אל האלוהים האנושי; אל האדם-העליון, אם תרצו – “אדם עילאה” אף הוא מושׂג יהודי נודע.
בשום מקם לא לקפוא ולהתאבן, בשום מקום לא לעמוד ולהפסיק…
שום אסון: הגזירות הרעות ביותר, הפרעות הקשות ביותר, המחסור, הרעב, הלעג והקלס – כל אלה אינם הצדקה לנסיגה: רק יותר אופי דרוש, יותר רצון. אך באבן, והיא תתן מים; לחַץ על הזיִת בכוח ויתן את שמנו. כזה הוא מזלנו מאז ומעולם: לחיות וליצור בתנאים הקשים ביותר ולא לסטות מן הדרך.
דרכים אחרות בשביל אחרים הן.
ואם סטינו לרגע אחד מן הדרך, אם טעינו ותעינו, - יש הכרח לחזור עד אל הנקודה הוַדאית ביותר, ובדרך הוַדאית ביותר, בדרך שבשבילנו היא הבטוחה ביותר, ללכת הלאה…
אך לא להתעכב, לא לעמוד בדרך…
בשום מקום לא להתאבן, בשום מקום לא לקפוא ולא לשקוט על השמרים; בשום מקום לא להפסיק את החוט, אלא להוסיף ולהוסיף ולטווֹת. ואם אבד, במקום מן המקומות, החוט הנטווה, יש לחזור, לבקשו ולמצאו ולהוסיף ולטווֹת, הלאה והלאה לטווֹת, מדור אל דור לטווֹת ולארוג לדורות עולם, ובכל מקום, ולעטוֹף את העולם בטלית של אורה!…
שום קטע משטח האדמה, שום רגע מרגעי הזמן, ושום מעמד ממעמדות העם, אין להם זכות מיוחדת לעצמם, אין להם מוֹנוֹפּוֹלין על יהדות; אלא הכל, בכל מקום ובתנועה בלתי פוסקת!
מי שיש לו עינַיִם פקוחות רואה ויודע, ששמירת-הדת המעשׂית-העיורת, היחס העם-ארצי אל מצווֹת ועבירות, הפחד ויראת-הכבוד מפני הדבר המודפס מלפני זמן, זה היחס השׂורר בשכבות הנמוכות של העם; - עבודת-האלוהים המוקרנת באור-התורה של הלמדנות, קיום-המצווֹת מתוך ידיעה והמנעוּת מן העבירה מתוך בקיאות, וכן תלמוד-התורה הרבני; - הנשמה המעורטלת, הכוָנה הפנימית של איש-הקבלה; המתפשטת מ“גוּף המצוָה”, מן הסמל, הרוחניות החסידות המופשטת; וגם – השקפת-העולם הפילוסופית המוֹניסטית הטהורה של המשׂכיל היהודי האמיתי – כל אלה גם יחד הם יהדות, האצלה גסה יותר או עדינה יותר מן הנשמה היהודית…
ולמצוא את התוֹך, את עצם-הענין של היהדות בכל המקומות, בכל הזמנים, בכל החלקים של עם-העולם המפוזר והמפורד; למצוא את הנשמה של כל זה ולראות אותה מוקרנת באור החלום הנבואי על העתיד האנושי – זה הוא תפקידו של האמן היהודי.
ליצור פירוּשו עלית נשמה; ורק הנשמה היהודית יכולה להיות רוח-הקודש שלו, השכינה שלו, מקור-התעלותו היחיד והמקור של כוח-יצירתו.
היא צריכה להיות בבת-העין שבראשו, שבה הוא רואה את העולם ואת העבר, ההווה והעתיד שלה…
למען הנשמה היהודית הוא צריך להיות מוכן לחיות ולמות…
ולא להתרחק מן העולם, אלא קצת, קצת מן המקצת, ההתבודדות; שעה קטנה של חשבון-הנפש, של מציאת עצמו, של התבדלות מתוך הזר והנוסף-הטפל, דבר זה פירושו: לשוב אל התנ"ך..
שיבה אל הנקודה הוַדאית ביותר, ומשם בדרך היהודית אל האדם…
א. הסכנה
על סדר היום – כפי שאומרים בלשון העתונאים – עלתה, בין שאר כל הצרות, שאלת השמד.
ודעת-הצבּוּר היהודית, שברגיל היא סבלנית, התחילה מגיבה.
בחוץ-לארץ – בדרך גאה ותקיפה יותר.
אסיפות-מחאה, החלטות רבות רוגז; מתחילים לרמוז באצבע על הפורשים, לפרסם את שמותיהם…
ואצלנו, בתוך הדכאון, התגובה שקטה יותר: כמה רשימות-עתון; ציטאַטין מרשימות סטאַטיסטיות על השמד מעתוני חוץ-לארץ; בתוספת אנחת-יתום יהודית, ובתוספת דמעת-אלמנה…
אצלנו אין זו אלא “אחת מכל שאר הצרות”.
בראש עומדת אצלנו שאלת ההגירה, שאלת הטשאַרטעֶר. אחר-כך: גזירות ישנות, חדשות, מחודשות ומפורשות-מחדש. ופרעות כלכליות שקטות, וחרמים גלויים, ו“מנוחת יום ראשון”. ובעלי בתי-חרושת יהודיים המגרשים מבית-החרושת את הפועלים היהודיים, וגם הקהילה הוַרשאית…
יש במה להתעסק לבד השמד..
ויהודונים – מהרהרים אגב כך – לא יהיו חסרים… ואם כמה עלים רקובים נושרים מן העץ, מה בכך…
תנועה של שמד – מתנחמים – אינה מצויה; תורה של שמד אין מטיפים, תעמולה של שמד אין מתנהלת, לא בהמונים עוזבים את היהדות…
אחד אחד, ונוסף לכך על קצוֹת האצבעות, כגנבים, הם מתחמקים אל הכנסיה; ומהם שאינם פוסקים מלשלם את מַס-הקהילה היהודי, שלא תיגלה חרפתם ברבים. תכופות מאד נשאר הדבר בגדר סוד אישי, עד ליום-המיתה או ליום-הקבורה, ולכל הפחות סוד משפחתי…
מישהו עזב והלך – חרפה היא, ואפילו מכאוב-לב! אך אגב-כך מהרהרים רגע, שלא בכוָנה, הרהור כזה: אף-על-פי-כן, קצת נתרוַח בצפיפות שלנו… נסתלק מתחרה יהודי מן השוק, נתפנה מקום לסטודנט יהודי באוניברסיטה, בגימנסיה; קל יותר לנשום…
ואף-על-פי-כן, מנקודת-ראות לאומית גבוהה-יותר, אין להתייחס אל הדבר בקלות כזאת; בין שהיא מידבקת ובין שאינה מידבקת – “מגיפה” היא מכל-מקום…
ולא במספרם של הפורשים נעוצה הסכנה, אלא בקלות, ואפילו בקלות-הראש של השמד…
ההיסטוריה שלנו ידעה עד עכשיו על אנוסים: מעוּנים, שאִבּדו את הכוח למות על קדוּש-השם, תחת לחץ היסורים הנוראים והענוּיים שמעל לכוח אדם…
אנו רגילים לשמד כתגובה לאחר תנועה של משיח-שקר: החוט האחרון המקשר אל היהדות פקע, - הכול עולה בעשן…
אנו יודעים ומבינים ענין הקאַנטוניסטים, החטוּפים. וחייבי-המיתה מן הימים שעברו, שהוחזקו במרתפי-צינוק אפלים ונאשמו בעלילות-שקר, ובמעט מי-הזיה שקבּלו עליהם הצילו עצמם ממיתת-חינם בתליה…
ולא באנשים מסוגו של שפינוזא, שהפנַאטיזם שלנו עצמו הוציאו מחוץ למחנה, אנו עוסקים כאן… ולא באנשים מסוגם של היינה ובּרנה, שבגיטו הצר והאפל לא יכלו לפרושׂ את כנפיהם…
יש לנו כאן ענין בקטנוֹת: בחוגים הללו, שבהם נתקל האדם עיִן בעיִן בפרוֹר הקטן שבקטנים של עולם-הזה, ומיד הוא מדלג מעל ליהדות, כמי שמדלג מעל לגבעול-קש…
שוב אין הדבר הזה טראגדיה, ולא דראמה; בחוגים הללו נעשׂה הדבר כמין קוֹמדיה קלה, כמשׂחק התוּלים! ומשהו נרקב בוַדאי ב“מלכות הדנית” שלנו; היהדות נעשׂתה בחוגים מסויימים חלשה מדי ואינה יכולה להתגונן שם כנגד מעורר-השמד הקטן ביותר…
בחולשה שלנו נעוצה הסכנה…
ומשום כך השאלה בדבר “הדרכים המרחיקות מן היהדות” חשובה כל-כך….
ב. יש להבהיר את הדבר
– “היהדות נחלשה!”
אבל – מה זה “יהדות”?
– “אנחנו יהודים!”
אבל – במה?
אנו אומרים תכופות ביותר:
– אנחנו רוצים, שבנינו ובני-בנינו ישארו יהודים..
אבל מה יש לנו למסור להם?
מה תהיה הירושה שנמסור להם?
ואם הלך מישהו, כנגד רצוננו, ועזב אותנו, אנו אמרים לו:
– פרשת מאתנו!
אך כשנשאלת השאלה:
ממה הלך ופרש? במה בגד? את מי עזב? – מה טיבה של אותה יהדות, שהלה עזב אותה?
מתחילים לגמגם.
ומגמגם כל אחד על-פי דרכו ועל-פי אופנו.
וגמגום אחד סותר את האחר, ולא תשובה ברורה אחת מבטלת את התשובה הברורה האחרת.
והדבר כך הוא, מפני שכל זמן, כל מקום, כל מעמד ותכופות אפילו כל אדם יחיד מישׂראל, יש לו יהדות שלו ורוצה שיהיה לו מוֹנוֹפוֹלין על היהדות.
נוטלים מוסדות, שבהם מתלבשת, במקום מסויים ובשעה מסוימת, הרוח היהודית – במקום הרוח היהודית עצמה.
נוטלים סמלים, המשתנים לפי הזמן ולפי המקום – את הלשון של הדת והפילוֹסופיה והשקפת-העולם והמוסר היהודיים, וכיוצא באלה, ומעמידים אותה במקום התוכן היצירתי…
נוטלים במקום האדם, שהוא חי ומתפתח, את לבושו המת, שהוא מחליפו לפי המקום והזמן.
דוחקים ודוחסים באגרוף את הנצחי אל תוך הרגע החולף…
חיים אנשים, אם כי ממין אחד, במקומות שונים ולפי זמנים שונים – יש לכל אחד מהם יהדותו שלו של ד' אמות שלו, של חייו שלו מהירי-החלוֹף.
ותכופות יותר נעשׂים חלוּפין של שטות: הזר והטפל מתקבל כעיקר משלנו, מה שאינו אלא חקוּי בהשפעתם של אחרים מוחזק כמקורי, כ“הלכה למשה מסיני”…
וכי לא זכתה הזשוּפּיצה הפולנית להיות מקודשת?
וכי אין ענין ה“כפּרות” אצל רבים חלק חשוב מן היהדות?
וכי זה, שהוא כופר בשדים שהובאו מפּרס ובמלאכים שהועלו מבבל, אינו חשוב אצל רבים גרוע יותר ממשומד?
– – – – – – – – – –
מ“יסודות” חולפים, מסימנים וסמלים זמניים, חייבים אנו, אם מבקשים אנו להגיע אל מטרתנו, להסתלק הסתלקות מוחלטת.
אנו מחפשׂים את הנצחי.
את ה“תוך”, את “עצם הענין”.
יהדות היא השקפת-העולם היהודית.
ואם תרצו:
רעיון-העולם, המבקש את התגלמותו בחומר, באותה צורה שבה הוא משתקף בנשמה היהודית.
יהדות היא זוֹ –
היוצרת בזמנים של עצמאות, חופש וָכוֹח, מוסדות לשם גלוּיה וגלוּמה של עצמה, - ואותה שעה היא: שׂמחה ואושר עולם-הזה!
היוצרת בזמנים של מלחמה מוסדות להתגוננות, לשמירה – על עצמה ועל השייכים לה, ואותה שעה היא: קרב ושירת-גבּוֹרים!
והיא האנוסה, בזמנים של חולשה וכניעה, להצטמצם להסתתר ב“נקודה היהודית”; להמתין ולהחזיק מעמד, בשתיקה, עד יעבור זעם, עד שיבואו ימים טובים יותר – ואותו זמן היא: תקוָה, סבל וענוּי, חלומות-משיח ועולם-הבא.
ואותו זמן היא דורשת קרבנות…
ויהדות זו, שלמענה אנו דורשים קרבנות, מן הדין שתוגדר הגדרה ברורה ובהירה…
לפנים היו מאמינים, שהאדם נולד בחינת לוח חלק (טאַבּוּלא ראַזאַ), והחיים באים בצפורן שלהם וחורתים עליו; כהיום הזה כבר יודעים, שהאדם עצמו אף הוא פעיל, שהחיים הם תהליך של מלחמה בין האדם וסביבתו, האדם והטבע, שהאדם בא לעולם ועמו סבל-ירושה מן המוכן, עם גרעיני-זרע של רצונו שלו, של כוחו שלו המיוחד לו, עם כושרו שלו למלחמת-החיים, המכריע בזה שינַצח או שינוצח…
והוא הדבר באומה.
במה באנו אנחנו לעולם? מה רוצים אנחנו? מהו חוט-התרבות, שאנו שוזרים אל-תוך אריג-העולם? מהו הצליל שאנו מכניסים בהרמוֹניה של העולם? מה יהא חסר אם נהא חסרים אנחנו?
מהו “יהודי” ומהו “לא-יהודי” – במה אנו נבדלים מאחרים?
מה יש לנו להגן עליו? לשם מה להקריב את עצמנו? על מה להלָחם?
מה הםחיינו, מה הוא מותנו?
ג. ה“מוֹדרנה” – מאמר המוסגר
השאלה “מה היא יהדות?” נשאלה איפוא, אך אל התשובה אין להגיע על נקלה.
תופסים לו לאדם בשרווּלו, מעכבים אותו בדרך.
ה“מוֹדרנה” שלנו, האדם המוֹדרני שלנו, אינו רוצה בשאלה זו…
“רוח היהדות”, “יהדות אמיתית”, “מוסר היהדות” – כל זה זר לו לאדם המוֹדרני, נדוש ומיושן…
“האֵל היהודי היחיד עם כל כלי-הקודש”, “הלאומיות של אתה בחרתנו” – חלומות הם של ימי-הבינים האפלים…
והאדם המוֹדרני זקוק לאור ולצבעים; יהא אפילו אור מלאכותי של במות-ישׂחק, ויהא אפילו גוניהן של בועות-סבון, ולאמיתו של דבר – רק כאלה…
אור-יום וצבעים אמיתיים יותר מדי באַנאַליים הם לגביו, לכך יש לו לאדם המוֹדרני עיניִם חלשות מדי ועצבים חלשים עוד יותר.
והאדם המוֹדרני יוצר לו את הלאומיות המודרנית משלו.
“את הישן-הנושן חייבים להרוֹס. חבּלנים חייבים לבוא לעקוֹר חוט-ברזל לאחר-חוט-ברזל, אבן לאחר אבן, לגלות בפני כל הקהל את כל העפּוּש, ולהראות שאין כאן מבצר כלל, אלא חורבה ישנה”….
“לצרכי מלחמתנו הקשה והמרה למען קיומנו אין אנו יכולים להשתמש בה”…
אך כאן כבר פלט האדם המוֹדרני דברים שאין להם שחר…
שכן האדם המוֹדרני לא יצלח כלל למלחמה, אינו מתאים לחלוטין אל מחנה-הלוחמים, ואף לא להיות אחד מן ה“אומה”, עד כמה שהאומה דורשת עבודה וקרבנות…
את שני אלה אין האדם ה“מוֹדרני” יכול לתת…
העם המוֹדרני, כפי שהאדם המוֹדרני מתאר אותו לעצמו, אסור לו, קודם-כל, לדרוש קרבנות; דבר זה דורש ה“עֵדר”, בעם כל אדם חפשי הוא… ומה שכל אדם יחיד חפשי בעם המוֹדרני-חפשי עושׂה, כל זה קחו וצרפו יחד, ושׂימו הכל בתוך שׂק אחד, ותצא התרבות הלאומית הרצויה… לא צריך לציין, לא צריך לעשׂות שום דבר…
– – – – – – – – – –
מי האדם המוֹדרני שלנו?
התיבה שלנו מודגשת במיוחד, שכן האדם המוֹדרני האירוֹפּי ידוע ונודע…
ראשית – בכך שכבר מזמן חדל מלהיות מוֹדרני, יצא לחלוטין מן המוֹדא… והא ראיה: אצלנו רק עכשיו נכנס אל המוֹדא; ואנו מאחרים תמיד…
וכבר נעשׂה אפילו מרגיז ומשעמם: “הכושי עשׂה את חובתו, הכושי יכול ללכת….”
האדם המודרני מצא כמה קוים דקים בחיים, כמה גווני-צבע עדינים; גילה כמה רטטים מעודנים ביותר בנשמתו של האדם, כמה עקומות קטנות, קטנטנות, מתנודות-הדם של לב האדם, גילה כמעט-דמעה בעינו של האדם וכמעט-חיוך על פניו של האדם – והלך לו אל בית-המחוללות…
היו לפנים אידיאלים גדולים, שאנשים היו מקריבים עצמם עובדים בו עבודת-פרך… “פאַטריוֹטים” – קבלנים, המסַפּקים עליהם: “מולדת”, ונתברר – בית-כלא, שהמעמדות העניים חמרי-מזון לצבא וצוברים הון-תועפות… “משפחה” – ממכּר גוף-האשה בדרך חוקית… ועוד ועוד כיוצא באלה…
והאדם המודרני ברח, ולהיכן להמלט לא היה לו, והתחיל מתעסק בלא-כלום או במיני הצטעצעוּת וקטנוּת, והיה שעה קטנה אדם מעניין…
לבדוק ולהעריך מחדש את הערכים הישנים, למלא את הכלים החדשים, המדעיים, תוכן חדש או תוכן מחודש בחיים החדשים; ליצור מוסדות חדשים, סמלים חדשים – כל זה אינו ענין לאדם המוֹדרני, המלא רגשי-גועל ובעל העצבים הקרועים….
אבל כששואלים: ממשי או לא, אמיתי או מזוּייף רעיון זה או אחר, מטרת-חיים זו או אחרת, השקפת-עולם זו או אחרת? – כל מקום ששאלות כאלה נשאלות אין האדם המוֹדרני מבקש את רשות-הדבּוּר…
הוא אינו סותר ואינו בונה, אינו הוגה ואינו מתפלסף…
וגם – וזה אסונו הגדול ביותר:
אין הוא חפשי!
הוא נתּץ לו את אלוהי-חייו, ובכל רגע הוא עובד פירוֹר-אבק אחד מאלוהיו המנוּתץ, והוא מאמין שהוא חפשי מאלוהים…
הוא מאמין, שאין הוא עובד לשום אלוֹהוּת שהוא עובד אותם קטנים עד כדי כך, שאין הוא מספיק לראותם, והם מתחלפים בתכיפות כל-כך, ובמהירות יתירה כל-כך, שאן הוא מספיק להשהותם רגע אחד בזכרון.
האדם המוֹדרני אין לו חיים, אלא רגעי-חיים; ולפיכך אין לו אופי, ולא רצון, אלא קפריסוֹת ו“חשקים”…
וכל זה מתרוצץ בקאליידוֹסקוֹפ של המוח המבולבל…
אין הוא גוּף מתואם ומסודר כהלכה! אפשר הוא יפה, אבל דומה כל-כך לתולעת…
שורה של חוליות מצורפות, חשוקים בודדים בתוך שׂקיק…
וכל חוליה יש לה מעט ידיעה ורציה משלה – ורק העור בלבד מקשר אותן… ומי שאינו יכול לתאם את עצמו, לעשׂות את חייו הוא חיים של מטרה ותכלית, אי אפשר לדרוש ממנו, שיתאֵם תופעות שבעולם, שימצא את התכליתיות שבמוסדות כגון מעמד ואומה….
אנשים גדולים הולכים בדרכם שלהם, ולא אחרי העֵדר; האדם המוֹדרני תועה בלא דרך…
האם זהי הליכה מתוך חופש?
בדרכים כאלה הולך העריק, מי שברח מעבודת-פרך, ובכלל – אנשים בלא דרך…
“תוהו לא דרך” – אינה דרך, ואף לא אל השמד.
ד. הסכנה המוֹדרנית
(המחצית השניה של “המאמר המוסגר”)
יצאתי אולי בחריפות גדולה מדי נגד ה“מודרנה” שלנו, - הרי אלה הם “בני-הנוער” שלנו?
לצערי, אלה לא “בני נוער” הם ולא “שלנו” הם…
משלושה שרשים זרים ורחוקים צמחו.
אין אני מתכוון לשום אחד במיוחד, אלא לכל ה“מוֹדרנים”….
כלום אינכם זוכרים את הגעגועים לבלתי-אמצעיוּת, שנתעוררו ונתלקחו פתאום לפני חמישים שנה וכשם שבאו לעולם פתאום כך, יצאו מן העולם פתאום?
בתרגום רוסי: “בּעזפּוֹסרעֶדסטוועֶננוֹסט”.
האידיאל הזה היה האַמעֶבּא' בעל החיים החד-תאי הנמוך ביותר, שהוא קולט ופולט בלי-הרף ובבת-אחת. בלא סימן של השהיה פנימית; של בית-קבּול, שבו יצטבר החומר הנקלט מן החוץ, וחלק ממנו ישתנה ויהיה לראשית-תודעה, להתחלת-רצון, וכל השאר יהא נפלט במקום הנכון ובשעה הנכונה ולפי התכלית הרצויה. אלא מיד, תיכף באותו רגע! כל דקה ושניה בפני עצמה!
וזוכרים אתם את מימרתו התפלה של השלאַכטשיץ הפולני הישן: “יאַקוֹ”ש ט“וּ בּעֶנדזי”ע? כלומר: איך שהוא היה יהיה הדבר, מעצמו בוֹא יבוֹא, אין אדם חייב לנקוף אצבע קטנה.
ישנן סכנות כלכליות, מדיניות, - אך בינתים ירד בחוץ שלג חדש, רתום את הסוסים אל המגררה נאַ-שפּיץ, צרור כמה בקבוקים יין-שמפּאן וצא ב“קוּליג” מ“חצר” אל “חצר”!
והשלישי – אחרון אחרון חביב!
הלא הוא ה“נאַפּלעֶוואַט” הרוסי-האינטליגנטי, שהיה במוֹדאַ לפני זמן מה. - -
ואם תרצו, קחו עוד מן האוצר הצרפתי-הישן: “אחרי – אפילו המבוּל!” והתיזו על כל זה כמה טפות של “אמנות חפשית”, והרי לכם המוֹדרנה" שלנו - - -
וכיוָן שאני, פריָם של שנים-שלושה שרשים זרים ורחוקים ורקובים, הנני לגבי עצמי מקור הצדק ואי-הצדק, ואני חפשי ופטור מן החובות כלפי אחרים, כלפי מה שגבוה יותר ומה שעתיד לבוא אחרי, ועד היום הזה עדיין אין אני מכור לשום צד, - הרי זה סימן, ששום צד לא רצה לקנות אותי, ואני אין לי מה שירצו לקנות בי.
– – – – – – – – – – – – –
אצל עמים חזקים וחפשיים אין לך דבר שאין לו מקום, ואפילו מה שהוא מוֹדרני…
העבודה העיקרית והאמיתית נעשׂית בידי אחרים.. הגבולות נשמרים ומורחבים בידי הצבא, המדינאים מסכסכים ומשׂיגים בשביל מדינתם שוָקים חדשים, בתי-החרושת מציפים אותם, בכל כפר עובד בבית-הספר המורה הכפרי… ישנן קתידראות ובתי-אולפנה, ישנו הספר הרציני ואיש המדע, וישנוֹ המוֹדרני גם-כן; והוא משעשע!
אדם המוֹדרני עושׂה אף הוא – באמנות, כמובן וגם – לפי שעה..
לפי שעה, - משום שהוא, האמן המוֹדרני אין לו עבר; הוא מתכחש לו. אין לו אסכּוֹלה, הוא יורק עליה… ו“האמנים הישנים”? כבעלי-מלאכה עבדו, הזיעה מורגשת ביצירתם!
וגם עתיד אין לו; אין הוא יוצר אסכולה. אין לו כלל תביעה ודרישה לכך; אין לו מה למסור לתלמידים.
וה“הוֹוה” שלו היה קצר כל-כך; דעך וכבה, לא זכה להגיע אפילו עד ימות הטכניקה…
כנגד זה – חפשי היה, כאותו פרפר! פטור מלמוּד, פטור מחטוּט. פטור מכל “נקודת-ראות” שהיא; ומעולם לא היתה לו פּרספּקטיבה נכונה, ואידיאות עם אידיאלים לא כל שכן, הרי אלה הם ה“אביזרים” המאוסים והבזויים! “מָשהוּיין” אינם נמדדים ואינם נערכים, שום אחד מהם אינו נדחק מפני חברו ואינם עומדים זה למעלה מזה, אלא הכול על-גבי קרש אחד!
והם חפשיים אפילו מן – העצם": אין צריך אפילו לרשום צורה כהלכתה, טיחה ומריחה – ומשׂחַק-צבעים!
ודבר זה בדו הפלישתרים מלבם, שפּוֹרטרט חייב להיות דומה, ושרקיע-השמים לעולם אינו ירוק כעשׂב השׂדה…
הוא נותן את ה“דברים”, את ה“מַשהוּיין”, כפי שהוא רואה אותם, וגם – כפי שהוא רואה אותם בדרך-העברה, בעינים שלא ישנו כל צרכן, ותכופות בעינים מעורפלות. כך הוא מעלה את הדברים מדף-הצבעים אל הבד.
ובמהירות!
המתים (ואלה שנולדו מתים ) רוכבים מהר!
מי יש לו פנאי לסימפוֹניה? הדראמה מייגעת. הטראגדיה – ממש אנטי-תרבותית. האדם המוֹדרני אינו יכול לסבול.
ובלא סבל אין אמנות רצינית.
ויש רק רפרופי-צבעונין ופרפרים מתים נעוצים על סכּוֹת.
ואם בא מישהו ואומר:
-אין זו אמנות אמיתית, אין בה כוח-חיים, זהו משׂחק ובלוּי–הזמן! אין בטבע שמים ירוקים כעשׂב, אן דוּבּים סגולים, ואוָזים אין להם יותר משתי רגלים..
ואומר להם": הדבר היפה מן ההכרח שיהיה נשׂגב, ולפחות – אמיתי, ולכל הפחות לא בסתירה גלויה אל ההגיון!
הריהו מעקם את פניו, הבן-יחיד…
-“אתם אין לכם רשות הדבּוּר! רק אמן, ואחד בדומה לי, יכול להיות שופטי ומעריכי!”
אני אסור לי לומר: העור מתפקע והמגפים צרים לרגלַי; אני אינני סַנדלָר!
וצוחקים; לתלות לא צריך בשל כך!
האמן חפשי הוא: אני גם כן. הריני הולך לי; ואין אני קונה את – זוג המגפים….
– – – – – – – – – –
אבל מספּרים, שבארץ יוָן נתרחש מעשׂה כזה:
ספּאַרטה נתונה במצור.
מחנה גדול מסביב לחומות
ומיום ליום נעשׂה המצב קשה יותר, חמוּר יותר, מסוכן יותר…
שולחת ספּאַרטה לאתוּנה לקבל עזרה…
שולחת אתוּנה לספאַרטה לעזרה רק אדם אחד בלבד, ונוסף לכך גיבּן-פיסח.
מה זאת?
שאלה זו שאלה ספַרטה גם-כן!
והשתוממה וחרקה שן!
אך נתברר, שהגיבּן הפיסח הוא פּינדאַר… המשורר, הזמר!
והתייצב לו פינדאר בספאַרטה באמצעיתו של השוק והוא שר שיר-מלחמה! מעורר השיר הד בכל הלבבות; ומתעוררים הלבבות המדוכדכים ומתמלאים רוח-גבורה…
ופתאום נעשו הכּול גבורים, למקטוֹן ועד גדוֹל. שפלי-ברך וחדלי-כוח תפסו נשק, והעיפים והיגעים העפילו ועלו על החומות ומשכו הקשתות – והאויב הושב אחור…
מאַתוּנה בא לעזרת ספּאַרטה פּינדאַר המשורר!
אך אילו שלחו בני-אתונה לאנשי ספּאַרטה משורר מוֹדרני משלנו?
– "אַי, ציצים מציצים מבין הדשאים, יש יין בבית-המסבּאה… הסתלקו עם כל הקטנות והנושנות, חדלו לכם מן החורבות - -
"למה החומות?
"קראו לחבּלנים.
“אל תשאֵר אבן על אבן”…
שאר דברי שירתו ודאי היו נחנקים בגרונו, מלחץ – החבל!
– – – – – – – –
כבר טובה מזה העצה הבטלנית!
אל ה“חדר” לכו, תורה למדו, תהלים אמרו…
השיבו את יום-אתמול כי עבר-חלף…
שמוֹע שמעתי לפנים את צייטלין דורש בלשון אחרת!
– שוב אין אתם יכולים להחזיק בישן-נושן, טלו את הספר החדש, הקשיבו לקול הנביאים החדשים – רק שם אחר יש להם, “אמנים” הם נקראים…
אני חושב, שלא הוא בלבד ולא ה“אכסניה” בלבד אשמים בכך, שהוא שינה במופתע כל-כך את דעתו והחליף את דרשתו בהפּוּכה.
מי שמשׂים הכול בתוך שׂק אחד ונוטל אחר-כך והופכו ושופכו ובודק את כל האוצר, והוא רואה: מעט רפרוּפיוֹת של קלות-ראש, מעט פירות-של-שבת שנתייבשו, צללי-אודם מרצדים, אוָזים פרפרניים ירוקים כעשׂב השׂדה ומעט… מטבעות מזוּייפות - תוקפת אותו אימה.. מיד הוא משׂים ידיו על ראשו, מיד הוא מבקש לחזור אל הערכים הישנים.
ה. רוצחי האלוהים והדת
קם דוֹן קישוט שלנו, - נביאו של יום-אתמול, ויוצא עם סאָנשוֹ-פאנסה משרתו עם הבעל-בית הזעיר, ממלא דברו ופקודתו, והם מפלגים אל העולם, להלָחם בטחנות-הרוח השׂטניות שלוֹ, להציל את הדת היהודית, שם-שמים לקדש, ולאמיתו של דבר –
הם מחללים ומשחיתים הכול.
לגבי הרגש הדתי החי, המושך את הלב (או שמן הראוי לפחות שימשוך את הלב) אל היפה, הטוב והנשׂגב ביותר, אין משום סכנה בכך שה“אפּיקוֹרוֹס”ל הקטן, שהרגש הדתי מפריע לו לפעמים בקבלת ההנאה, מייסר לפעמים את כליותיו לאחר מעשה -החטא, חוזר בו לפעמים מן השביל הצדדי שלו ויוצא אל הדרך האנושית הגדולה… והוא מתכעס ונעשׂה קצר-רוח, ועוקר את הרגש הזה מן הלב, משליך אותו לתוך בור וסותם עליו את הגולל ומעמיד, לשם בטחון, אבן על הקבר הרענן ומתייצב, מעשׂה-גבור, על-גבי המצבה למעלה ומכריז-ומודיע בתרועה לעולם כולו:
– מתה הדת! גם אני השתחררתי מן העול הזה! אכלו, שתו, שקו ושׂמחו אל לבבכם!
הלזה אין בו סכנה:
הפילוסופיה של “אכול ושתוֹ כי מחר נמות” קלת-דעת היא משיהיה בכוחה למשוך אחריה עולם מלא!
אין סכנה בעם-הארץ הקטן, הילדותי, היונק את חלב-המדע מתוך הבקבוק; המאמין לכל רישדוכן ולכל ספר מודפס ומחזיק עצמו חפשי מכל דת…
אין סכנה במוח הרופף, המתבלבל מן ההמצאה הקטנה שבקטנות, משתּכּר מן התיאור החדש הפחוּת-ביותר של תהליך פיסי או חימי, ורץ כולו שׂמח ובני-מעיו שׂשׂים בו, ויוצא אל הרחוב, אל יושבי-הקרנות ומכריז-ומודיע להם בצהלה:
שמעו שמוֹע, הסוֹף לדברים שלמעלה מן הטבע! כל השערים נפתחו, בכל הפינות החשכות זרח אור! אין מלאכים, אין שדים ואין אלוהים. בשום מקום לא! אל תאמינו להם, לרב ולרבנית!
הניחו לו רק ללמוד עוד! הוא יתּקל באותן החומות עצמן מסביב למדע שלו, באותם השערים עצמם, הסגורים ומסוגרים; הוא יתחיל מתאַווה אל המדע הנוסף, העתיד לבוא, וההרגשה-המוקדמת של המדע העתיד לבוא היא תהיה כמיהתו שלו ודתו שלו…
ואין סכנה בפועל מר-הנפש, הנתון במלחמתו ללחם ולאור, והוא מתרעם כשהוא רואה שהמתווכים הרשמיים בין האלוהים והאדם (אצלנו הרב והבעל-דרשן והמטיף בבית-התפילה הקטן) מתייצבים לצדו של המדכּא אותו ומקדשים בשם אלוהים את הגזר, ומסבירים, על-פי התורה, את הסדר הקיים כרצונו של הקב"ה וכסדר נצחי, ואוסרים כל מלחמה כנגד אי-הצדק, שתהא אורה כטריפת-החזיר, - ומתוך שהוא מאמין לדברי המתווכים, נעשׂה הוא, הפועל מר-הנפש, בתוך כעסו, אויבה המושבע של הדת; והוא רואה עצמו חייב לסלק את אלוהים ואת תורתו מעל הדרך לנצחון; ועושה, - כהפגנה ראשונה! – את יום כפּור ליום של שׂמחה ואכילה ושתיה - -
לאחר שהוא ינצח, והוא יהיה המקיים את בּית-הכנסת ועובדיו, - יהיה הוא וסדרו הסדר הנצחי, יהא הדרשן דורש למענו, יהיה הרב פוסק הלכה לפי רצונו…
סכנה לגבי הדת יש, למעשׂה, רק במי שמפסיק את התפתחותה; ולא חשוב, באיזו נקודה שבדרך: בתורה, במשנה, בגמרא, בשולחן-ערוך… בתקופה של פריחה, או בתקופה של כמישה…
את החיים אין מפסיקים, הם מתקדמים, ומה שנתעכב ונפסק – נעזב מן החיים, פוסק מלחיות!
ואם אין אני מת עם דתי יחד, הריני נושׂא אותה מכאן ואילך לא עוד כחוק של חיים! הריהי נעשׂית דבר-של-שוא! הריני אחר בחיי ואחר באמוּנתי…
הרי יש לי אבן ואבן, איפה ואיפה!
מנקוּדת-ראות דתית האלוהים נצחי הוא ובלתי-משתנה, ואולם האדם מתפתח, השׂגתוֹ את האלוהים משתנה – מתפתחת וגדלה עמו יחד…
אך אם מישהו מפסיק את ההתפתחות בהשׂגתו את האלוהים והוא עצמו מתפתח ומתקדם, הרי שהאלוהים שלו הולך ומצטמצם יותר ויותר, ובמשך הזמן הוא נעשׂה קטן ומצומצם עד-כדי-כך, שהאדם חושש שמא יאבדוֹ, והוא תופר ומתקין לו, במשך הזמן, שׂקיק קטן, ומשׂים אותו בתוכו ונושׂאו על צוָארו כקמיע, כמין “שמירה”.
כשהוא מאבּד, לאחר זמן מסויים, את האמונה בקמיעות, הריהו נושׂאו עוד, במשך זמן מה, מתוך זכר-שבקדושה… עד שהוא שוכח, מה היה לו לפנים הקמיע הזה, והוא משליכו אל הגרוטאות, כדבר של שטות שאין בו תועלת.
אך אם גדֵלה השׂגתי את האלוהים בתוכי עמי יחד, הריני משנה גם את לשוני, שבה אני מדבר עם אלוהי שלי, ואת הסמלים, שבהם בּאה אמונתי לידי גילוי…
המפסיק את השׂגת האלוהים שבתוכו – הוא-הוא הרוצח היחיד של אלוהים ואמונה!
ו. מי אשם?
ה“חומש”, זה שאתם לקחתם אותו בחכירה, אינו יודע דבר בענין אמונה! הוא מדבּר על חקירה, ידיעה ועשׂייה.
אתם, בשמו, מרעידים מפני חקירה, ידיעה ועשׂייה ודורשים אך ורק אמונה!
ואתם צודקים.
משום שה“חוּמש”, כפי שאתם רואים אותו, בלא ראִית-הראשונות, בלא בקשת הגרעין החי, אין לו אלא לבקש אשראי, אמונה!
ה“חומש” שלכם שוב אין יכולים לחיות אותו אלא ללמוד אותו, להאמין בו.
החומש (לא החוּמש שלכם) מדבּר על החיים.
לחיות פרוּשו: להתנועע, להתפתח, להתקדם, לשנות את כל הסוֹבב לפי הרצון ורוח-הזמן, ואתם מצוים לעמוד במקום אחד!
וכשאתם עומדים, מתחלף אלוהים חיים, כפי שנצטייר בתקופה היסטורית מסויימת, ונעשׂה, בתקופה אחרת, לאליל שאין בו רוח-חיים; והצורות הקודמות של יחסים בין אדם ואלוהים נעשׂות עבודת-אלילים, ואתם קוראים לזה “יהדות”!
חיים פרוּשם תנועה.
לעתים קרובות מאבּדים את הדרך, ויש הכרח לחזור ולחפשׂ אותו.
לעתים קרובות מוכרחים לחזור ולהרים את שנשכח, את שנאבד – שאם לא כן אי-אפשר ללכת הלאה ולהתקדם…
אך להפסיק מללכת אסור לעולם!
התחלות ראשונות, - שאריות ממה שהיה ועבר זמנו, חייבים, אם הם מפריעים, לסַלק מן הדרך, - ואתם מתפלאים על כך שילדיכם המבקשים לחיות, עושׂים זאת בנגוּד לרצונכם!
חוּרבות ישנות-נושנות, שׂרידים של ארמונות ובניני פאר ישנים, נשמרים כתעודות היסטוריות, או מתוך זכר שבקדושה, - לגוּר בהן יכול רק האדם הבורח מן הישוב, המתייאש מן החיים, ואתם אין אתם יכולים להבין, מפני מה ילדיכם עוזבים את החורבות והולכים להם מעמכם, אם כי לא הישר, דחופים בכוח, לחפשׂ אור וחיים בבתי זרים.
עוד יותר טראגי-קוֹמי הוא הדבר, שבעוד אתם סבורים, כי מצילים אתם את בית-הכנסת, למעשׂה אינכם אלא עובדים את הכנסיה הנוצרית.
הרי הכנסיה היא-היא שהתאמצה להפסיק את התפתחותה של היהדות, לגרש אותה מן החיים; מן היער ומן השׂדה ומן העיר החפשית גירשה אותה, בגיטו סגרה אותה ובחומות הקיפתה… שלא יהיה לה מגע-ומשׂא עם החיים!
הרי הכנסיה היא-היא שכרתה תהום בין החיים ובין היהדות; בין היהדות ובין העולם; בין היהדות ובין המדע…
הרי הכנסיה היא-היא ששללה מן היהדות את הרצון, את היכולת להתפתח ולהתקדם, לפחות עם החיים יחדיו!
הרי הכנסיה היא-היא שהתישה אותה, הושיבה אותה מחשכים, ואת היהדות מושחתת-המראה, היהדות שנחלתה, היהדות האנוסה לרעוד מפני קו-אור מן החוץ, מפני משב-רוח רענן מן העולם החפשי, הניחה לדראון, כאות וסימן לקללת אלוהים על עמו ישׂראל שהיה ברוך לו בימי קדם, כהוכחה לאלוֹהיוּתה של הברית החדשה ולעונש הנצחי על כפירה בתורה החדשה - -
ואם אתם מוסיפים, גם לאחר שחומות הגיטו נפלו, ועושׂים רצונה של הכנסיה ומכריזים על הקאַריקאַטוּרה של היהדות הגדולה והגאה שלפנים, הרוצה והחייבת להשתלט על העולם ועל החיים, כעל התורה האמיתית והנכונה; ואת יהדות-הגיטו, שנועדה רק ללמוד אותה ולהאמין בה כסגולה לעולם-הבא, בלא שום יחס אל החיים – אתם מכריזים כקדוֹשה וכאלוֹהית –
סבורים בניכם, שדבריכם דברי אמת, וזאת היא היהדות האמיתית, והם מקיימים, שלא מדעת, את המקרא “ובחרת בחיים!” – ועוזבים אתכם ואת יהדוּתכם גם יחד!
ואימתי הפסקתם את התפתחותה של היהדות? ברגע של הכמישה הגדולה ביותר, של השקיעה העמוקה ביותר!
“אוּמה זו משולה לעפר ומשוּלה לכוכבים”… יש לוֹ לכל דור עפרו שלו וכוכביו שלו, ואתם אספתם את עפרכם בשׂקים ואת הכוכבים כבּיתם! מה יש בה ביהדותכם שלכם מן הרמב"ם, מסעדיה גאון ומאחרים שכמותם?
מפרוכת-הירושה הפקעתם את כל חוטי הזהב, שהם רקמו לתוכה, את כל הגוָנים, שיד האמנים שלהם קישטה אותה בהם, כביתם, וחטיבה של אריג אפוֹר וגס הגשתם לבניכם אל שׂפתותיהם, ואתם מצוים להם לנשוק את קדושתה!
גירשתם מיהדותכם את האלוהים החי, ועל כסאו הושבתם אלוהים משכבר-הימים, אשר זנח חיים; ומן החוק האלוהי גירשתם את רוח-החיים ואת המלה נטולת-הרוח קידשתם; ומן היהדות הזאת גירשתם את העם ביפיו התמים – לא לומדי-תורה הם! ואת האשה בת-החן הברחתם – לא לנשים נכתבה התורה! ועוד קודם לכן גירשתם את הרוצה לדעת ולחקור – האמונה צומחת וגדלה בחשכה, באפלה… את רוח-החיים גירשתם – ומבקשם אתם, שיהדותכם תחיה, בשעה שאתם עצמכם חיים לפי מידות וכללים אחרים לגמרי… האם משׂאכם-ומתנכם לפי היהדות הם? כלום אין אתם נוסעים ברכבות, הבנויות על-פי חכמת הרפואה שהיא לחלוטין בניגוד לאמונתכם, שהיא הורסת אותה בכל צעד ושעל?
ועוד אתם מבקשים להכריח את בניכם, שיוסיפו וימשיכו גם הם את עצלות-מחשבתכם, את סלוּפכם ואת כפילוּתכם, ואם אין הם יכולים לעשׂות כן, והם אנוסים לעזוב אתכם ואת יהדוּתכם – מי אשם בכך?
והמסקנה?
“את היהדות יכולים להציל רק בית-הכנסת ומנין של בטלנים!”
ז. הרפסודת והמבצר
אחזור ואספר לכם מעשׂה בנזיר הודי גדול.
לפנים – סיפר בּוּדאַ – היה מהלך על שׂפת הנהר נודד אחד.
דרך ארוכה וקשה היתה לו, והגדה שבה היה מהלך היתה משובּשת.
במערות היו שודדים מסתופפים, ביער – חיות-טרף אוֹרבות, בכל מקום הסכנה רובצת.
ובגדה האחרת של הנהר שלום ושקט, הגדה ההיא – בטחון ושלוָה, והשלוָה – חפצו הגדול של בּוּדאַ!
אלא שהנהר רחב היה ועמוק…
עומד הנודד מלכת, קוצץ כמה אילנות צעירים, כופת אותם יחד ועושׂה מהם רפסודה, ושט ועובר את הנהר, ומגיע אל הגדה השקטה, שבה כבר תהיה דרכו בטוחה…
אך הנודד ההוא חכם היה וכך עשׂה:
משעבר והגיע לגדה האחרת, אמר אל הרפסוֹדת:
“רפסוֹדת שלי, רפסוֹדת יקרה שלי, אַתּ הצלתיני משודדים, את שחררתיני מחיות-טרף, לא מסרת אותי למי-הנהר הזדוֹנים,אסיר-תודה אני לך, הרי אַתּ קדושה לי, מצילָתי, ולא אעזבך עוד!”…
ואת הרפסוֹדת על כתפו לקח ונשׂא אותה ביבשה…
האם אתם מקנאים בו?
האם אתם מקנאים באדם, שנטל את הרפסוֹדת, מעשׂה-ידיו, והטילה על שכמו? שהלביש את רעיון-ההצלה שלו לבוּש-נצח ברפסֹדת-של-עץ?
ונוסף לכך עולה עכשיו הדרך במעלה-ההר! וקשה הדרך, ואת השׂכל המאיר, זה שהמציא את הרפסוֹדת, השלכתם אתם אל מתחת לרפסוֹדת…
“בית-הכנסת עם מנין בטלנים!”
– – – – – – – – – –
ו“בית-הכנסת עם מנין בטלנים”, הרפסוֹדת הנישׂאת על הגב בדרך היבשה – כזאת היא רק כהיום הזה, היהדות שלכם.
לפנים, ולא כל-כך רחוק הוא ה“לפנים” הזה, היתה יהדותכם שלכם יהדות של גדוּלה, תפארת וגבוּרה!
מבצר לנשמה היהודית!
הטירה, שכל עולם הכנסיה שׂם עליה מצור, והיא לא נכנעה.
סתמו את כל מוֹצאיה ומוֹבאיה, דרכי הלחם ודרכי המים, הרעילו את כל המעינות מסביב, ואת כל עצי-פירותיה עקרו מן השורש – אך “יהדות” אינה נכנעת!
מורעבים, צללי-אדם מתעטפים ברעב, מגינים על החומות, שבתוכה מצאה לה הנשמה היהודית מסתור…
לשעה קצרה הסתתרה, “עד יעבור זעם” – עד שתעבור שעת הפורענות…
פרוּש הדבר היה:
שמו האחד של הקדוש ברוך הוא עדיין לא נתקדש בעולם, לפשרה בין היהדות והאלילות אין אנו מסכימים. חַכּה נחכּה!
פרוּש הדבר היה:
משיח עדיין לא בא, לא נגאלה תבל. חטאים היא שטופה, מוצפה דמעות ודמים! לא דבר-האלוהים מושל עכשיו בעולם, לא צדקתו… חַכּה נחכּה!
ובאתם אתם, ואת המבצר של שעת-חרום “עד יעבור זעם”, לטירת-הנצח הפכתם, את אמצעי-הבטחון – לתכלית ולמטרה! ולאחר שהמצור הוסר, לאחר שהרודנים פסקו מלהרעיש את החומות, גם בשעה שבחוץ שׂורר החופש, ואפשר את החומות לפתוח ולצאת, ואת הנסתר לגלות לעיני-כל ולהשמיע באזני כל העולם את דבר ה', יש בפיכם רק דבר אחד להשמיעו באזני העולם:
– קדוש המבצר!
מה הוא זה אלוהיכם? מהו צדקו ומהי צדקתו? מה צורה ומה דמות יש לערוך לעולם ולחיים בו, למען יהיו טהורים וטובים בעיני אלוהיכם? כיצד הייתם אתם מביאים את הגאולה לעולם?
ואתם עומדים ומלמלמים: “איזהו מקומן”…
ואת התוך אבּדתם ואת חומות המבצר קידשתם! את הכוָנה שכחתם, ושוב אתם מוסיפים לשאוף אל תוך ריאתכם את האויר החולני, הטחוב והמחניק של מרתפי-המבצר כמו קטורת שבקדושה!…
הנשמה נתפוגגה, - במלים יבשות אי-אפשר לבוא אל העולם, - ולפיכך מסתתרים אתם עם יהדותכם מפני העולם!
ואילו קם העולם, זה שאתם צריכים לכבוש אותו, ובא אליכם מעצמו, ונפל על ברכיו לפניכם וביקש מכם: משלו בנו! – לא הייתם אתם יוצאים ממרתפי-מבצרכם, את הבגדים הבלים מעל גופיכם לא הייתם מסירים, ואת ראשכם לא הייתם מַטים אל העטרה המוגשת לכם…
הרי לא תאמרו לו לעולם: הנח את האנטיסֶפּטיקה שלך והשתמש באפר-הפרה האדומה!
הנַח את תורת-הרפואה, ואם תפרוץ מגיפה – עשׂה לך נחש-נחושת! הנח את שיטת-שבע-השנים בחקלאות שלך ועשׂה שמיטה בבת-אחת על-פני כל העולם כולו! הקימו מקדש עם קרבנות ואם עפר מתחת לרצפה בשביל אשה סוטה!
את הנשמה המַתּם, ועם גופה של היהדות מלפנים, שהיתה גדולה וגאה, אי אתם יכולים לבוא אל העולם, ועל-כן מתחבאים אתם מפני העולם!
וכשבא הדור הצעיר, ששיחרר עצמו בחזקה ובכוח מתוך מרתפי-המקלטים, והגיע אל החיים, אל העולם, לא היה בפיו דבּוּר כלשהו בשביל העולם והחיים! ונכדיהם של הלוחמים למען האמת היהודית באו אל העולם ואל החיים כפושטי-יד, צמאים לדבר אלוהים מפי זרים. קופאים וקופואים באו, וערומים… ובגדים זרים השׂיגו להם, בדוחק את ערוָתם לכסות! ועל-יד תנורים זרים תפסו להם מקום בערמה, ליד האש הזרה להתחמם! ופיותיהם פעורים לרוָחה, ואזניהם נטויות וקשובות לשמוע אמיתוֹת זרוֹת!…
ובמשך כל הזמן הלכו מאתנו כל הטוב ביותר, כל היפה ביותר, כל החזק ביותר, כל המסוּגל ביותר לחיים! והצללים האפילו אצלנו יותר מיום ליום, ודחוס ומרקיב יותר נעשׂה האויר, עד להחנק - -
אך רע מזה היה, לאחר שחלק מהם חזרו אלינו – ודבר-הזרים בפיהם!
דרך רחבה, המרחיקה מן היהדות, פתחו הללו, דרך רחבה ומסוכנת – הלא היא הדרך הלאומית המסולפת!
ח. “ככל הגויים”…
“תחיה!” מלה קטנה, אחת ויחידה, ובלא תוספת, בלא תנאים של זמן ומקום… מלה קטנה וגרעין היא, שממנו עתיד לצמוח ולעלות עולם, עולם יהודי….
ואדירה וגאָה היא המלה הזאת, ולא חדשה; הרי זה דבר-הנביאים הישן! דבר-המשיח!
נצחיים הם הרעיונות, הם רק מַחליפים, בהתפתחותם, את הצורה.
אך הדבּוּר הזה בכל טהרתו עדיין לא נאמר…
בשעה שהכנסיה המוּתּשת אספה ידיה, בשעה שחומות הגיטוֹ, שהיה בית-כלאנו ומבצרנו גם יחד, נפלו והתפוררו, - היתה היהדות מדוכדכת מדי, חלשה מדי, - לזמן-מה נשארה, בלא נשימה.
מחפש מישהו את הדופק ואיננו מוצא, או שהוא חרשרש ואיננו שומעוֹ, הריהו אומר:
– היא מסתלקת מן העולם, היהדות!
ואמנם, חבל לו עליה:
– לשעבר היתה נגידה עשירה כל-כך, נתנה לעולם אלוהים במתנה!
והוא מתנחם: ירושה הריהי מניחה, היהדות:
– יחוּס גדול! שטר-נצח על הכבוד שהעולם חייב לפרוע לה!
ומסיים מתוך יאוש:
– לחיות לעולם אי-אפשר! והזמנים של הדת (ולגבי דידיה אין היהדות יותר מזה!) עברו וחלפו לחלוּטין… אפילו הכנסיה, החזקה יותר, הצעירה יותר, אף היא נופלת… צריכין, איפוא, להביא אותה, את היהדות, לקבר-אבות, תכריכים נאים לתפור לה ובבית-העלמין המיתולוגי מקום נכבד למצוא לה… הרי “יהוה” גדול מיוּפּיטר!
אחֵר יש לו יותר רגש-שבקדושה והוא מייעץ:
– לא לקבור אותה צריך, אלא לחנוֹט! תאוּבּן ותוּקפא נא, כמות שהיא – לעולמים! מצבה היסטורית, בשביל חוקרי-קדמוניות – שׂמחת-עולם!
ופּרוּש הדבר:
– הסתלק נסתלקה לה, יצאה בדימוס האומה היהודית, הקימו לה את יהדותה שלה מצבה על הקבר!…
אך יש אחרים, שעדיין אינם רוצים להסתלק…
לא בנקל כל-כך מתה אומה…
“לא הרי הדם כהרי המים!”, החוש הלאומי חי וקיים.
לפעמים הוא מהומם, מקול-זעקתה המחוצפת של חטיבת עולם-הזה, והוא משתתק לרגע, - אך כנגד זה הוא מתעורר אחר-כך חזק עוד יותר ומייסר בקול רם יותר, בחוזק-יד יותר!
ולהיכן אפשר להסתלק?
לא פתוחים הם הפתחים והשערים!…
קיבתם של הגויים אינה רחבה כל-כך וחזקה כל-כך; “יחידי סגולה” – בנקאים גדולים, מדינאים, מלומדים מפורסמים, זמרים, כנרים… את אלה היא מקבלת ומעכּלת עוד, איך-שלא-יהיה… את כולם לעכּל אינה יכולה.
ואם נשאר “הצרוֹר”, הריהו מושך אליו בחזרה, כמגניט, אינו נותן מנוח…
ומי שאינו ממיר את דתו למען בנים ובני-בנים, הריהו מהרהר כך:
להתקדם חייב אני, אצל היהדות להשאר איני יכול, זרם החיים סוחף הריני אנוס איפוא לקחתה עמי!
אבל לא בשלימוּת!
הרי היא כל-כך גדולה, כבדה עד אין-שעור, וגם – כל-כך לא-יפה!
להקטין אותה צריך, הרבה מאד להקטין ולקשט…
וניתוחים סובלת היא.
מנַתחים בצורות מתות, טפּת דם אינה נראית, ואנחה אינה נשמעת!… אפשר מנהמת במקום מן המקומות השכינה בתוך חורבה – מי זה שומע לה?
וכמה בנקל אפשר לתלוש דפים מתוך הסידוּר! כמה יפה נראים הספרים בתוך הארכיון! כמה יפה מנוּקה נראה עכשיו הבית היהודי, קח והעמד בוֹ עצי-אשוח לחג-המולד, הוא הולם יפה!
חתיכת-היהדות הנותרת תישאר בבית-הכנסת, ודאוֹג ידאג לה – הרב…
אך הרב מן ההכרח שיהא נראה כבן-אדם… מדיו של הכומר יפים כל-כך, עשׂו לו משהו בדומה לזה… ובית הכנסת מן ההכרח שיהיה לסינאגוגה, שיהיה להיכל… ההוא דלוּת הוא, ודלוּת מעוררת גועל-נפש…
ובלא פיוטים, בלא קרבנות ובלא ארץ-ישראל צריכה להיות התפילה, ואפילו מתורגמת לגרמנית, ולא “מחרידה”… הרי זו “עבודת אלהים”, לכל הפחות פעם אחת בשנה…
אמת, כל זה אינו מושך, כל זה אִבּד משהו ממה שהיה בו כוח-משיכה – ימשוך איפוא העוגב, מקהלת-נערות תמשוך את בני-הנוער בציצית ראשיהם… והניגון-מסיני, השקט והנלבב, אך הצנוע, מן ההכרח שישוּנה, חובה היא שיהיו קולות-תרועה! בדומה לקולות שבכנסיה!
ואם אין יכולין בשבת, יהא ביום אל"ף!
משהו מוכרח להשתייר!
ומנתּחים ומחַתּכים, משנים ומשפּרים ומזליפים במי-בושם – אך המת נשאר מת… הזקנים מחזיקים מעמד ומושב, איך-שהוא, מתוך זכר-שבקדושה… בני הנוער בורחים, הריפורמה פושטת את הרגל…
בא אדם “חדש” ומעמיד פנים שמחות לצרה ולתוכֵחות; הוא כנגד כל ריפורמה:
- אל תגעו! הנשמה פרחה לה, הצורה נשארה, העיקר הוא מַתּן הצורה!… את היין שותים וגומרים, או שהוא מתפוגג מעצמו, נצית היא החבית!
החזק היטב את החבית, ומזוג לתוכה יין חדש! קל להשׂיגו! סוחרי-יינות אינם חסרים… מתחלפות רק הצורות, לשעבר היה אריסטוֹ, כהיום הזה – ספּנסר, למחר - יהיה מי שיהיה…
אך החזק היטב את החבית!..
חַפשׂו רק מרתּף חָפשי ובטוח, להעמידה שם!
וגם “רעיון-החבית” רעיון הוא - -
אך כיוָן שהגיעה שעתו האחרונה של “רעיון”, הריהו פוסק מלעמוד במוֹדאַ.
החוזרים מאירוֹפה, בין אלה שגורשו משם בחזרה, ובין אלה השבים מעצמם, מתוך רחמים אל העם העני והמעוּנה, ומתחוך געגועים שנתעוררו בלב, הביאו לנו את הבשׂורה:
– אתם עם!
דבר זה, לאמיתו של דבר, ידענו משכבר, שום לשון בעולם אין לה כל-כך הרבה מלים לציוּן אומה ועם כמו הלשון העברית, חדשה היא רק התוספת:
“ולא יותר!”
הם לא הרגישו יותר, ואצל הזרים לא ראו יותר!
“עם ולא יותר” – כאן מתחילה הסכנה!
ט. ההבדל
מי שחוזר ממקום מן המקומות ורואה את המסורת היהודית שלנו בעינם של זר, או לפחות במשקפים זרים, רואה משהו מוזר ומשונה.
ומי שאינו מבין את המוזר והמשונה, מהו אומר?
– לא נוֹרמאַלי!
“מקום שחסר בו המושׂג, שם נוצרת המלה!”
אך “לא נוֹרמאַלי” יתּכן שיהיה גם מתחת לנוֹרמה וגם מעל לנוֹרמה, “לא נוֹרמאַלי” אפשר שיהיה שגעון וגם גאוניוּת.
לא נוֹרמאַלי הוא גם הפושעי-התוֹרשתי, ויחד עם זה גם הנבואי-המהפּכני.
שאין אנו עם נוֹרמאַלי ידענו תמיד:
עם לבדד ישכּוֹן – גוי אחד בארץ – חטיבה אחת בעולם…
צריך איפוא להעריך את ה“לא-נורמאלי” הזה…
על הכּוֹל, שלא להוציא את עצמו מן הכּלל, חייב אדם להביט בעין פקוחה וחפשית. הכול צריך להעריך, גם את האדם וגם את האומה, עד כמה שאפשר, הערכה אובּייקטיבית.
בשעת ההערכה משוים דברים זה כנגד זה, אך לא בשביל להשווֹת זה אל זה, לתאם זה אל זה במיטת-סדום, אלא בשביל למצוא את הצדדים שאינם-שוים, את המיוחד שבכל אחד ואחד.
כך, לאמיתו של דבר, עושׂה גם האדם הפרט.
כל מה שהאדם גבוה יותר, לעתים קרובות יותר הוא מתעמק בתוך עצמו, מסתכּל בו בעצמו, שואל עצמו: לשם מה? למה?
אין הוא נכנע לשום אדם יחיד זולתו, אין הוא מבקש משום אדם הצדקה לחייו או הסכמה לקיוּמו, הוא לא יבסס את הצדקת-קיומו על התועלתיות שבּוֹ לאדם זולתו או על ההידמוּת אליו.
הוא מתעמק בתוך עצמו, הוא מבקש למצוא את האני שלו כולו, ואת שמצא הוא מבקש לטהר מן הטפל, ואת העיקרי לפתּח, לטפל בו, להעמיד לו את ההתפתחות כמטרה וכתכלית. ולשם כך הוא מוכן להאבק, להלחם עד טפּת דמו האחרונה, להקריב את חייו…
בתהליך הזה משקיף האדם על עצמו מעל מצפה גבוה עוד יותר: מן הגוֹבה, שאליו הוא צריך, על-פי טבעו, לשאוף.. מן ה“אני” שלו בנקודה האחרונה של דרך חייו.
ה“אני” שלו, שהוא מתארו לעצמו כך, הוא צווּיוֹ שלו. הוא שוֹפטוֹ שלו.
אין הוא עומד בפשיטת-הרגל, ועברו שלו נותן לו רק את החומר, שלפיו יכּיר את עצמו. אין הוא מחַסל את חייו, וה“אני” שלו כמות-שהוא בהוֹוה איננו שוֹפטוֹ ומעריכוֹ – ה“אני” שלו כמות שהוא עתיד להיות, הוא שאיפתו ואמונתו, והוא המצדיק את חייו…
והוא הדבר בעמים…
אם אני מחפּשׂ את יהדותי, הריני מחפּשׂ אותה למעני, הריני מחפּשׂ אותה למעני, הריני מחפשׂ אותה בעתיד, על-יסוד החומר בעבר-של-יצירה…
על ההוֹוה, על “החומש עם רש”י" הנלמדים, אני פוסח – זהו הדֶקאַדאַנס שלנו – תקופת הכמישה אצלנו.
שופטו של האדם היחיד אינו אלא האדם-העליון שלו; ושופטה של האומה – רק עתידה הלאומי – זהמה בשעה שהוא נכנס אל הים – אל תוך האנושיות החפשית…
כעתידו הלאומי של עמנו אני מעמיד את יחוּדו שלו (אם יש למי שהוא “אתה”, הרי הוא “אתה בחרתנו” שלו!), ואני שואל:
האם אני פחוּת-ערך מאחרים או רב-ערך מאחרים? שאין אנו שוי-ערך עם אחרים, דבר זה יודע אני.
– – – – – – – – – – העבר שלי מזכיר לי:
לא תעבוד אלוהים אחרים, אך את אלוהיך האחד והיחיד תעבוד.
בלבה של ארצך, בירושלים, תבנה לו מקדש.
שלוש פעמים בשנה תבוא אל המקדש, להראות לפני האלוהים, להקריב לו את קרבנך, להודות לו, להתפלל אליו ולעבדו…
עם אחד, ארץ אחת, מקדש אחד, חוקה אחת, אֵל אחד…
והכול מנוסח יחדיו, בנשימה אחת….
בכל מקום אחר אסור להקים מקדש או מזבח. בשום מקום אחר אין להקריב קרבן, ולוּ גם לאֵל היחיד, ואין להקטיר קטורת על-גבי המחתה, - וכל העושׂה כן חייב – מיתה!
ואף-על-פי-כן – “ביתי בית-תפילה ויקרא לכל העמים”…
וכי יבוא הנכרי והתפלל בבּית הזה, ישמע אלוהים בשמים ממכון שבתו ורצה את קרבנו, וכל שיקרא בשם האֵל היחיד – הוא בנו… ומציון תצא תורה ודבר ה' לכל העמים…
הרעיון האוניברסאלי – הלאומי!
כלום יש דבר כזה לעמים אחרים?
כלום יש להם לגרמנים, לצרפתים, לאנגלים, לרוסים או לעמים אחרים השקפת-עולם לאומית? דת לאומית? או רעיון אוניברסאלי לאומי?
ישנה “פילוסופיה גרמנית”, כלומר: ספרים פילוסופיים כתובים בידי גרמנים בגרמנית… רעיון פילוסופי-גרמני אינו קיים.
ישנם אידיאלים צרפתיים למען ולטובת האומה הצרפתית: גדולה תהיה צרפת ומתפשטת, ומהוללת, מוצפת עושר וזוהר…
ישנם אידיאלים של אנגליה: אני בית-החרושת, וכל העולם שוק-סַחרי!
וכן כולם… כולם…
“נוצרים” הם…
אף-על-פי-כן, הנצרוּת לא איחדה אותם. הם לא בראו את נצרותם; הטילוה עליהם על כרחם, או שקבּלו אותה ברצון, אך היא לא קפצה מתוך מוחם, לא עלתה מתוך דמם…
אלה הם עמים, שהכנסיה כבשה אותם לנצרוּת…
צץ זה הדבר הזר ועולה כלפי מעלה, ואל תוכה של הנשמה אינו חודר… עם החיים הממשיים אין לו מגע-ומשׂא כלל: הוא חדל מלהיות תופעה סוציאלית. הוא נעשׂה “דת”, “אמונה”… הוא נעשׂה מפתח לפתוח בו את שערי הרקיע לאחר המיתה, לא אמצעי לכבוש בו את החיים, אין הוא אלא “מלכות השמים”, לא אדמה ולא חיים על-פני האדמה; הוא מתכחש לעבודה ולהתפתחות…
זוהי אמונה ולא רצון; זהו ותּוּר, פרישה, הסתלקות; גאולה מן החיים לא למען החיים…
מתעטפים בו איפוא מבחוץ, מעל לחיים כמו במין גלימה; מתחת לגלימה שׂורר החוק הרומי, האמנות היוָנית, הטכניקה האירופית…
ארבעה מקורות שונים יש לחוק – והחמישי הוא הלאומיות, המקדשת כבר את כל הפשעים כנגד אחרים בתורת – פטריוטיזם…
ועל כן, אם אומה אירופית רוצה באמת להשתחרר, היא אנוסה קודם-כל להשתחרר מן הכנסיה הבינלאומית… אם היא רוצה להתקדם בחיים, על כרחה היא חייבת להסתלק מן השמים, מן הדת…
אנחנו, עם בלא רכוש, בלא שׂפה אחידה, עם דחיפה לתרבות ועדיין בלא תרבות, אנחנו – בתורת “עם ככל העמים ולא יותר” – אין אנו ולא כלום!
וכמה קל לעזוב לא-כלום וללכת!..
י. עוד דרכים
לא וכּוּח אקדמי מתנהל בינינו ובין אחרים.
רק אדם שטחי אינו רואה את הקשר שבין גורמי-תרבות והשקפת-עולם.
העולם כפי שהוא משתקף בעיני היהודי הוא שלימות אורגנית אחת ויחידה בכל חלקיה ופרטיה, ולפיכך אחראית מבחינה מוסרית.
העולם כפי שהוא נראה בעיניו של עובד-האלילים הוא מין יצור בעל חולי-נופל, שולטים בו רוחות מפוזרים ונסתרים, שאינם כפופים לשום חוק, ולפיכך אין להעמיד לפניהם שום דרישות מוסריות.
ובדרך שבין האלילות אל היהדות מתקרבים יותר ויותר אל השלימוּת, אל ההכללה… מגיעים אל אֵלים ואל חצאי-אֵלים. נעשׂה העולם כמין שׂדה-קרב למלחמה ביניהם, ונקרא החזק שבהם, המנצח שבהם – יופּיטר, אך דעה להביע יש להם רשות לכולם, הכול מתערבים בהנהגת העולם, וכל אֵל בזמנו שלו או במקומו שלו, במקדשו שלו או ביומו שלו – הוא חוק וצווּי.
והנה, משהפליגו בדרך והתקרבו יותר אל היהדות, באה למראית-עין מפלתה של האלילות, סמלי-האלים, החטובים בעץ, החצובים באבן, המצויירים על הקירות ועל הבדים - הפכו אבק-הרס ועפר-רקבון – אך בידי מאות רשוּיות, בידי מאות אלים ובעלי-צווּי, מתנהל העולם אף-על-פי-כן… אל האחדות הגמורה לא הגיעה, חוץ מן היהודים, שום השקפת-עולם לאומית…
שום אומה ולשון אינם מקבלים על עצמם את עול מלכותו של האחד והיחיד.
כל אלה כולם אינם כלפי ההשקפה היהודית אלא פרוֹבינציאליזמים, פילוסופיות ביתיות, שנוצרו לשמוּש עצמי… על-כן אין האידיאה הנעלה-יותר יכולה להכנע לנמוכה הימנה, ואין הדם הנעלה-יותר יכול להתמזג עם הנמוך הימנו…
וזאת היא הצעקה לתחיה!
תנו לי לדבּר בקול רם ובגלוּי את שיש לי לדבּר, תנו לי לעבוד מתוך חרות וליצור ערכי-תרבות לפי השקפת-העולם שלי, כל-כך הרבה נתתי לכם לשעבר, הניחו לי עוד פעם לתת! - -
ולא במקום מסויים מתנהל המאבק הזה. אנו כבר מזמן עזבנו את עריסת-הילדות הלאומית; בטובתנו או שלא בטובתנו, נעשׂינו עם-עולם, ואין מאבקנו מותחם בתחומה של ארץ, מאבק-עולם הוא!
ולא בעם זה או בעם אחר אנו נאבקים, ולא בקבוצה של כמה עמים, אלא יהודים ושאינם-יהודים עומדים זה כנגד זה, הדם היהודי כנגד הדם שאינו-יהודי…
ואם הדם היהודי, שמבחינה דתית הוא מוֹנוֹתיאיסטי ומבחינה פילוסופית מוֹניסטי, אינו יכול להתערב עם דם אחר; והשקפת-עולם נעלה-יותר אינה יכולה להכנע לנמוכה הימנה, הרי אנו חייבים להלחם על הזכות ליצור ערכי-תרבות משלנו - -
והנה באים אותם שלמדו מפי זרים ויש להם עצות טובות וקלות; טובות וקלות, אבל שטחיות…
במשך זמן ארוך סתמו את פינו וכפתו את ידינו, לא הניחו לנו לדבּר ולא נתנו לנו לעבוד. באים הם ומייעצים לנו: לך ובקש תחנונים… התבולל, אומרים הם, לשם מה בית-יוצר מיוחד לערכים משלך?
אני יש לי הערכתי שלי על הטוב והרע. באים הם ומייעצים לי: בדוק ועשׂה שינוי-ערכין!
נלחם אני למען האמת – באים ומלגלגים על ה“תעודה” שלי - -
אך הסכנה הגדולה ביותר צפויה מן הנחפזים להבטיח ומן המפריזים לראות שחורות…
הנה ביתך פתוּח לפניך, למחר אני מביאך לשם!
וכשבא יום-המחר והבית לא נפתח – נמצאו רבים שברחו מאתנו, שוב לא נמצאה להם תקוָה של הצלה…
או:
כל מה שאתם עושׂים בנכר הריהו כבנוּי על-פני המים, על-גבי החול, וכל רוח מצויה תשָאנו עמו…
ומגיעים לאזלת-יד, ויוצאים לבקש תרבויות זרות, נכסים זרים, ואם ההוא מתנה תנאי: הודה לנו, שהמשיח כבר בא – מהרהר ההוא:
החכם יותר – הוא המוָתּר…
אם לא היה הדבר בחינת כדור־פורח לנסיון, ואתם רוצים באמת ובתמים לחזור אלינו, נתוֹן נתּן לכם כמה עצות:
ואין אתם צריכים לראות בזה עלבון: אתם נתתם לנו עצות במשך זמן רב כל־כך, דברי־מוסר הטפתם לנו, וזמן רב כל כך דברתם אתנו כדבּר מלמעלה למַטה.
בשמה של אירופה – אתם מכירים את כל מקומות המרפא שלה! – בשמה של ה“קידמה”, שאתם לקחתם לכם את המוֹנוֹפּוֹלין עליה, בשמה על ה“האזרחות”, שאתם עשׂיתם עצמכם גבּוֹרה ולוחמה היחיד – בשם כל אלה הטפתם לנו מוסר, ובשם ה“אנושות” – זו הרי לא ירדה כלל מעל לשונכם.
תנו לנו על־כן זאת הפעם האחת לכם עצה לתת, ובשמו של ההגיון הפשוט!
אם אתם חוזרים אלינו באמת, משום, כפי שאנו מבקשים לקווֹת, שנתעוררו בכם מעט געגועים, נתעורר בכם רגש־החובה כלפי העם שאתם בניו, ואתם מבקשים באמת ובתמים לחזור ולקשור את החוטים, שנתּקתם ביניכם ובין קרובי־בשׂרכם, אחים ואחיות, ואפשר גם אבא־אמא – אם אתם עושׂים זאת בלב שלם, אנא עשו זאת גם בדרך כשרה.
קודם־כל הגמלו מן הרכילות, מלשון־הרע, מהאשמת מתנגדיכם בהאשמות־שוא…
הנה בהכרזה שלכם, שבה אתם מכריזים־ומודיעים, שאתם רוצים לחזור ליידיש, אתם כותבים: ונשתּמש בה באמת ובתמים, בלא פניות ובלא כוַנות צדדיות, בלא נרגנות ובלא אינטרסים מפלגתיים, כדרך שהליטוַאקים עושׂים…
ו“ליטוַאקים” הם כל אותם שלא שׂיחק להם המזל להוָלד ב“גז’יבּוֹב” הקדוש, כל הנאַלבקי, דז’יקא וכל הסביבה, ויוצאי ערי־השׂדה, וכל אותם שעדיין הם יודעים “עברי”, וכל אותם שאינם מתביישים במעט ה“עברי” שהם יודעים…
ואותם הדברים עצמם נאמרו באספות…
ומה היה, אילו הטחנו לכם את ההאשמה המזוהמת הזאת חזרה בפניכם?
אילו אמרנו אנחנו:
אין גישתכם ליידיש גישה כשרה ותמימה, יש לכם פניות וכוָנות צדדיות, דעתכם נתונה לנרגנות מפלגתית, אין אתם מתכוונים להגדה אלא לכופתאות – לכבוד וללחם הבאים מן ההמונים! וחטמכם הרגיש ריחו של צלי־בשׂר!
הנה ההמונים מרימים ראש, הנה הכול מתקדם בתהליך הדימוֹקראַטיזציה, הנה יקבּלו ההמונים, אם לא היום הרי למחר או למחרת־המחר – זכות־בחירה אל הדוּמה העירונית… קוּריות תהיינה, ועסקים טובים יהיו בדוּמה, לא יתּכן שלא יהיו. וחבל לכם על כל הטובה הזאת, ורוצים אתם למשוך אליכם את הקהל בחזרה… ועורכי־הדין הצעירים שלכם, והרופאים הצעירים שלכם, שחזר ונתעורר בהם משהו של אהבה אל ההמון הפשוט, גם הם אינם כשרים ותמימים… יש להם פרנסה מן ההמונים! שטרות מנאַלבקי, בקוּרים של מחצית־הרוּבּל… גויים אינם באים… ויורדת עליהם אימה: מה יהיה להבא? שמא חלילה כל ההמון מתנער מאתנו? מי יהיה מזין אותנו, מלביש ומנעיל אותנו?…
לדבר זה נתכוַנתם, הנאת עצמכם לנגד עיניכם!
וכי לא יהיו הדברים האלה קרובים לאמת יותר, מבוססים יותר מהאשמתכם? נראה, שהעוּבדות מעידות על־כך.
ואף־על־פי־כן אנו לא חשבנו כך, לא רצינו לחשוב כך, אנו מבקשים להושיט יד, – לקבל אתכם בסבר פנים יפות.
חדלו לפחות מלהאשים האשמות של שוא, חדלו מלחשוד חשדות של שוא בידיעה ובכוַנה תחילה.
והעצה השניה היא: שתיקה!
כל זמן שלא חזרתם בתשובה שלימה, לא הקשבתם, לא הסתכלתם ולא למדתם לדעת מה שנעשׂה ונשמע בבּית, מה שנוצר אצלנו בזמן העדרכם – הרי כל דבּוּר וכל מלה שלכם חטא הם. ואם אתם מופיעים עוד לפני הצבּוּר הפּולני ומדברים על שׂנאת־פולין שלנו, על התלישּות שלנו, וביחוּד על הפאַנאַטיזם, על החשכה שאנו שרויים בה – הרי זו מסירה של שקר!
אין אני רוצה לפגוע בכבודכם, לעשׁות שלום עמכם רוצה אני, אבל להתכחש אל האמת אינני יכול, אינני רשאי!
מהיכן יודעים אתם, מה מתרחש אצלנו?
זה זמן רב לא הגיע אל אזנכם קול־הברה יהודי, זה זמן רב לא ראתה עינכם תמונת אות יהודית, – מהיכן יודעים אתם, מה נעשֹה ונוֹצר בבית־היוצר שלנו, מה נטווה על גלגל־הטויה שלנו?!
האם ידבּר צרפתי על רעיונות ואידיאלים צרפתיים על יסוד הספרות הגרמנית?
– אַ־בּא! רד! – היו הצרפתים צועקים.
ואפשר שהיו מהרהרים: מטורף…
ואילו המקור היחיד של הצרפתי היקר ההוא היו חוברות־ההשמצה, כתבי־הפלסתר ועלוני־ההסתה, שבהם עוררה הממשלה הפרוסית, ברצותה להביא לידי המלחמה הצרפתית־גרמנית, אצל הגרמנים שׂנאה או גועל נפש אל הצרפתי – כאן וַדאי שקריאות “א־בּא!” לא היו מספקות עוד.
“נשמה מכורה, בוגד!” היו צועקים.
וכלום היה מעיז פולני לנאוֹם בפוזנא נאום־בחירות על יסוד ספרות האַקאַטית ועלוני־אגודה אוֹסטמאַרקיים?
וכלום היה רוּתיני בא לאסיפה בדבר שאלת־האוּניברסיטה בלבוב, למשל, ודורש דרוּש על יסוד “עובדות” לקוחות מתוך “טשאַס” הפּוֹלני, וכלום היה מטיף לדעותיו של פרוֹפיסור טוואַרדוֹבסקי?
ואילו חזר פינלאַנדי, לאחר זמן ארוך של שרות בפּטרבּורג, ובא הביתה, ובהתערבו במלחמת־הבחירות היה מגיש לשומעיו את הדעות הלקוחות מתוך מאמריו של מעֶנשיקוֹב ב“נוֹואַיה ורעֶמיאַ”!
אין אני יודע פינלאנדית, ואינני יודע, כיצד היו מכנים דבר זה בלשונם; אצלנו נקרא הדבר: מסירה של שקר, מעשׂה־בוּכנר, רכילות של בראַפמן!
אתם, אנשים משלנו, ובשעה של יציאה איש איש לעבודתו, חושבים עלינו ומדברים עלינו לפי מקורות זרים, לפי מקורות פולניים־רעים.
אתם יודעים יפה מאד, שלא פולין היא המדברת מתוך המקורות האלה, אתם יודעים שחלקה הטוב ביותר והישר ביותר של פולין – פיו נסתם באגרוֹף, לידי דבּור חפשי מגיעים רק ה“עֶנדעֶק” הפולני והפורש היהודי!
אחרי מי אתם חוזרים ואומרים אמן? למי מכרתם את נשמותיכם?
בואו, ראו, שמעו, למדו, העמיקו חקר, ועד אז – שתוקו!
העצה השלישית בוא תבוא… ל“תינוק שנשבה” צריך לתת את תרופתו טפּין־טפּין.
את הכותרת שיניתי, בגלל מכתב אלמוני, שקבּלתי בתוך תיבת הדואר שלי.
אני מתרגם לכם את המכתב הזה מלה במלה; המקור בפולנית הוא.
“אנחנו אין אנו “גרים” – ממחה האלמוני – אנו נעשׂינו, ורק לזמן קצר, כזרים”. "הודות לחינוך (בלשון זרה, בבית־ספר זר); הודות לרעיונות ואידיאלים שנעשׂו (שהיו?) מוֹדרניים (מתוך ספרויות זרות) ואחר־כך עוד – הודות עמידה מיוחדת פוליטית (?) וסוציאלית (שמעו! כסף מצלצל!!!) התרחקנו יותר מדי, בשעה שההמונים נשארו מפגרים מאחרינו (שקר! – בדרך אחרת הלכו!)
“עתה אנו מתקרבים בחזרה ורוצים להטיף לאידיאות שלנו, לחַלק חלק כחלק את תרבותנו” (איזו טובה גדולה!)
“גרים” במרכאות אף הם פירושם לא היה אלא אנשים שהלכו להם, אבל בגלל מלה לא כדאי להתעקש; אני משמיט אותה ברצון…
ותהיה נתונה העצה השלישית דוקא לאלה, המבקשים לחזור ולהטיף לאידיאות שלהם, להכניס את תרבותם שלהם… אנחנו, כאמור, מפרשים: להטיף לאידיאות זרות, לנטוע תרבות זרה… אנחנו אומרים: כל הדרכים מוליכות אל האדם, אלא שכל עם יש לו דרך משלו, ואתם אומרים: להמיר את הדרך! לעשׂות חלופין בערכי־תרבות! אנחנו מבקשים לפתּח את שלנו ואת המיוחד לנו, אתם מצוים להשליך אותם החוצה ולקחת אש זרה אל המזבח…
לפי שעה אתם דורשים דרשות אלה בפולנית, באזני האינטליגנציה – בחינה־כללית, ובעוד זמן קצר תוַתּרו ותּוּר גדול, תתגברו על גועל־נפשכם כלפי לשון־יידיש, ותבואו לדרוש ביידיש באזני העם – את עיניו תפקיחו, תשוו את שלכם לשל הזר ותסיתו למעשה־החלופין!
אנו את פיכם לא נסתום.
אך עצה רוצים אנחנו ליתן לכם מראש, את העצה השלישית:
השווּ ביושר ובצדק, חלופין אף הם עסק, אבל – עסקוּ באמונה, הין־צדק ואיפת־צדק! אותה סחורה עצמה בשתי כּפּוֹת־המאזנים!
השווּ שווה לשווה! דברים שווי־ערך קחו!
כשאתם מדברים על כלי־קודש, בקשו בין הרבנים שלנו “מאַצוֹך”, ובין הרבניות “גוֹספוֹדיני”, הצביעו על מגיד, שהוא דורש ברבים: אל תקנו אצל גויים… שחדו משגיח ועֶטעֶרינארי משלנו – שוחט־ובודק… תפסו ביד גבאית, שהיא חוטפת ילד נכרי להכניסו בבריתו של אברהם אבינו… וכל זמן שלא תעשׂו כן, לא נחליף. עם כלי־הקודש שלנו יש לנו חשבון משלנו, אך להחליף – לאו! עסקים רעים אין אנו מוכנים לעשׁות!
אמונות טפלות?
השוו את הקדיש־יתום שלנו ואת פרק המשניות לעלית־הנשמה עם האמצעים שאחרים משתמשים בהם לשם אותה מטרה…
או קחו את הגיהנום שלנו, מקום הענוּיים שלנו בעולם הבא, עם המכסימום של י"ב חודש, והשוו אותו עם הגיהנום הנכרי, הנצחי…
שמא אין ה“סדוּר” נושׂא חן בעיניכם? או המחזור?
“ובכן תן פחדך יי אלהינו על כל־מעשׂיך; ואימתך – על כל מה־שבראת…”
“ויעשׂו כולם אגודה אחת לעשׂות רצונך בלבב שלם!”
כך מתפלל יהודי. אתם יש לכם תפילה נאה מזו?
ומה מבקש יהודי בתפילתו מתוך סדוּר? שלום, שלא יישפך דם, וגם – צדק:
“וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן־הארץ”.
אתם יש לכם תפילה טובה מזו?
ולמשיח מצפה יהודי, שיבוא לגאול את העולם מפחד ויסורים, מהתנגשויות בין עני ועשיר… שהכול יספיק בשביל הכול, בלשון העממית אומרים: שיהו לחם ומלבושים גדלים על האילנות…
אתם יש לכם אידיאלים מכוּנפים יותר?
כלום השויתם פעם את שירי העם שלנו לשירי עם אחרים? ואת ספּוּרי־העם שלנו לאלה שהאַחים גרים אספו? האם מצאתם אצלנו את השודדים ההם, אותם רמאים מחוּכּמים בעלי המגפים של ז' פרסאות?
עניני חוק?
השווּ את השבת, יום המנוחה לכול, לאלהים ולאדם, לאדון ולעבד, ולבהמה, עם המוסד הדתי – ראשון־בשבת. קחו את היחסים החוקיים שלנו בימי־קדם אל הנכרי בקרבנו, היוצא מן הכלל היהודי אך בענין קרבן־הפסח, והשווּ אותם אל היחסים לנכרי בימים האלה – במאה העשׂרים (הרי אתם אוהבים כל־כך להציץ כל הזמן בשעון־הזמן!) אצל העמים החפשיים וההומאניטאַריים ביותר (הרי אתם מחפשׂים את כל הטוב רק אצל אחרים)…
והרי אלה דוקא הם ערכי התרבות שאתם טיפים ומשׂיאים עצה להשליכם מאחרי גונו, ואנחנו מרימים אותם על נס ומפתחים אותם; אבני־הפינה, שאנו מניחים כיסוד למקדש־התרבות שלנו, הניצוצות, שאנו אוספים ומשלהבים לאש גדולה!
האם באמת ובתמים מבקשים אתם להחליף? האם לא נהיה אנו המפסידים?
אבל מיצקעֶוויטש!
אנו מכירים את מיצקעֶוויטש ומרכינים את ראשנו לפני הנביא־למחצה: אנחנו היו לנו שלימים, וגם – יהיו לנו עוד בזמן מן הזמנים! אנו מכירים מלבד מיצקעֶוויטש גם גדולי־רוח אחרים, שעֶקספּיר, הוּגוֹ, שעֶלי – כלום חסרים אתם, העולם גדול ועשיר! אך עושר זה אינו משחרר אותנו מן היצירה העצמית. לא רק להיות צורכים, כפי שאתם עושׂים, רוצים אנחנו, אלא להיות גם יוצרים! אין אנו רוצים להיות, כמותכם, טפּילי־תרבות. אין אנו רוצים לעמוד מאחורי חלונות זרים של בתים מוארים זרים. כל בית מן ההכרח שיהיה לו מנורה שלו, אור שלו.
וגם השווּ! עוד לא חמשים שנה שלימות אנחנו עובדים, השווּ את התקדמותה של הספרות היהודית הצעירה שלנו עם התקדמותן של ספרויות עשירות אחרות, של עמים עצמאיים עשירים, במשך אותו זמן עצמו!
– אתה בחרתנו?!!
אל תצעקו!
אצלנו הדבר פשוט ואנוֹשי: התרבות האנושית של החלש והמדוּכּא!
מוסרם של אלה, הבונים את עתידם לא על כוח גופני, ואת זכותם – לא על כוח האגרוף!
“חויזיק לא הכיר את אבא שלו”, הרי על “אתה בחרתנו” זה (אך במשמעות גרועה יותר) בנו את ההתבוללות שלכם, עוד בברלין.
איזה זכרון קצר יש לכם! בשוט הזה הרי הצלפתם אתם, זה לא כבר, את הציונים!
אנחנו, בני הנביאים – הכרזתם ואמרתם – אין אנו צריכים לארץ־מולדת, אין אנו בונים מדינה; אלה יכולים להתקיים רק על הדכּוּי והשוד!
“אנחנו בני־עדת־משה המשוּלים למלאכי־עליון, אין אנו רוצים בשפיכות־דמים, ואנו דוחים מעלינו בתיעוב את הרעיון של צבא ומשטרה”.
“אנחנו, בני האצילים, שמוצאם מאברהם, יצחק ויעקב, לא נהיה מוכסים וגובים”.
ולמעשׂה –
פשטתם יד בשביל לקבל את הכרתן של מדינות זרות, ומחיתם על כך שאין ניתנות כיתפוֹת ליהודים בצבאותיהם של עמים נכרים, והתאוננתם שדוחקים את רגליהם של היהודים מן המשטרה וממשטרת־המכס… וכי מה אין אדם עושה למען הפרנסה?
אבל – קופץ ועובר הארנב מערוגה אל ערוגה, מתרבות למדיניות – אבל מדינה בתוך המדינה! – היתּכן? שׂערות הראש מסתמרות!
אל תצעקו. מאֶנשיקוֹב אומר כן. מאַרקוב מטיף לכך: המדינה יודעת רק לשון אחת, תרבות אחת… “גוֹסוּדאַרסטווֹ וגוֹסוּדאֶרסטואֶ” נקרא הדבר ברוסית…
אל נא תוסיפו לחתות גחלים אל האש, שעליה ניצלה עוד זמן מרובה, וכולנו:
אנחנו, הפולנים האמיתיים, ואתם – באמצע!
– אל נא תצעקו!
שוב שיניתי את הכותרת
בגלל אותו אלמוני ותּרתי על המלה “גרים”, אם כי היתה נתונה במרכאות; ובגלל הודעה בבטאונה הפרטי של ההתבוללות השחפנית המקומית (על הבטוי הזה אינני יכול לוַתּר!) מחקתי עוד מלה אחת, את המלה חוזרים־בתשובה.
יהיה סתם הבאים!
ואפילו לא סתם:
ה“איזראַעֶליטאַ” מכחיש את נצחוננו (וזאת עושׂה עוד מישהו ולא פחות חשוב ממנו). אמנם כן, כתוב יכתבו יידיש, דבּר ידבּרו אל העם בלשונו הוא, אבל בכל זה אין צריך לראות אלא הוצאת הנשק מידי האויבים, כדי להשתמש בו באמת במלחמה כנגד אותם האויבים! והתלקח תתלקח מלחמה חדשה חזקה. בנשק שלנו יבקעו את חומותיו של הגיטו הרוחני שלנו! מעל המגדל הגבוה של התרבות היהודית יורידו את דגל־מחנה־יהודה, ויניפו את הדגל הרבגוָני של ההתבוללות, הדגל שמתחלפים בו צבעיהם של כל העמים!…
ובכן – לא תרבות אוֹבּיקטיבית יתנו, כפי שדבּרו. לא אַריתמטיקה, פיסיקה, חימיה, ולא רק דקדוק פולני והיסטוריה… אלא דוקא פוליטיקה־של־מפלגה! רק “ליטואַקים” אסור להם לעשׂות כן, רק עליהם נאסר הדבר; הם יש להם אינטרסים משלהם! אבל אתם עושים הכול לשם־שמים… מה שמותר לו ליוֹביס אסור לו לשוֹר, או להפך!…
בין כך ובין כך – “פלשתים עליך, שמשון!”
ואני מוֹדה, זוהי סכנה – ליידיש!
הנה, ראו, לוקח מומחה שלהם ליידיש, ספּעֶציאַליסט – מין “לעֶקטוֹרֹ”, ומוציא מתוך הפיליטון הראשון שלי כמה מלים, ומתרגם אותן לפולנית, ויוצא מזה – המקום, ברוך הוא, ימחַל לו!
אני כותב: לשׂאת אל העם “קידמה” ו“אזרחות” ולקבל בשׂכר זה לחם וכבוד – –
ולפי התרגום נאמר: לתת לעם השׂכלה וכו' ולקחת את לחמו וכבודו…
עכשיו תארו לעצמכם, כשיבואו האנשים האלה, שכבר הם מתגעגעים וחולמים בפולנית, ויתרגמו את רעיונותיהם ליידיש, מה יצא מכל זה?
מה שיצא מן הרעיונות האלה – לא דאגתה של סבתא שלי היא, אבל היידיש תהיה לא ללשון־זארגוֹן בלבד, אלא ללשון־סוּרסית תהפוֹך
אַלחַ יאַלחו אותה!
אלא אם־כן יהיה להם שׂכל וישׂכרו להם ליטוַאק.
אבל זוהי הסכנה היחידה!
לגבי העם אין אתם מסוכנים לחלוטין! הרעיונות הבורגניים־הגבוהים שלכם, השקפות־העולם הקאַפּיטאַליסטיות שלכם אינן בשום פנים בשביל העם. כשאתם מדברים על קידמה, מתחשק לו לשומע לצחוק; כשאתם מזכירים “דימוֹקראַטיזם”, אף הצחוק אין בו די. מביטים לכם אל פניכם, לראות אם אין אתם עצמכם מסמיקים…
אתם – ודימוֹקראַטיזם!…
ונניח שאני טועה, ודברכם יגיע באמת אל אזנם של “ההמונים החשוכים” – אל העם, יודעים אתם, מה תהיינה התוצאות? רוּ – סי – פי – קא – ציה!
פולנית תזרעו, צמוח תצמח רוסית!
אתם משתוממים, ואף על פי כן הדבר פשוט כל־כך!
יחסנו אל פולין יחס פשוט הוא, יחס של לוֹיאַליוּת. אומר יותר מזה: יחס של אמונה ואהבה.
אמנם, הם מדינאים רעים, ולאמיתו של דבר לא הם, אלא אותם מסובבי־גלגל מועטים, שהגל־החוזר העלה אותם על החוף… לפנים צפּו הפריצים, אף הם “מדינאים” כאלה, שהממשלה הרוסית תשחרר להם את האִכּרים; עכשיו מצפּים, שאנשי המאה־השחורה יתנו לנו רמיזה לשיווי־זכויות בדוּמה העירונית… ובדיוק עכשיו ראו להם דמוֹבסקי ושות' צורך להזכיר לנו את הפּוֹגרוֹמים הפולנים מן הימים שעברו, שאנו שכחנו אותם משכבר וגם רצינו לשכוח…
אבל אלה הם דברים של מה־בכך; את אלה אין אנו רושמים על חשבונו של העם הפולני…
ויחסינו, כאמור, אל העם הפולני הם יחסים ברורים כאור הצהרים. ישנם שני עמים בּמקום אחד.
העם הפולני – הרוב; העם היהודי (לאמיתו של דבר חלק מן העם היהודי) – המעוט.
אֵיך נפגשו שני העמים?
הסכם היה.
היתה שעת־כושר היסטורית: אנחנו לא היה לנו מקום ללכת לשם; הפולנים לא היה להם מעמד־בינים, ולפיכך לא היו להם ערים.
ופתחו לנו הפולנים את שערי הארץ, כלומר: לא שללו מאתנו את זכותו של כל אדם באשר הוא אדם, לנוע חפשי על־פני אדמתו של הקדוש ברוך הוא, בשעה שעמים אחרים עשׂו לנו כן, ואנחנו עשינו את שלנו ופתּחתנו את המסחר, התעשׂיה; בנינו ערים, אומרים: אף את המטבעות הכנסנו אנחנו למדינה…
בין כך ובין כך – שדוּך…
שדוך בין שני עמים!
ב“כּתוּבּה” לא נאמר על טמיעה אפילו דבּוּר אחד! ועל הסתלקות מן היהדות – לא מלה אחת ויחידה!
להפך: בפירוש הוּתנה – עצמאות: קהילה; החדר והישיבה הם בתי־הספר שלנו; הבית־דין – בית־המשפט שלנו; הפרנס – המטפּל הסוֹציאלי, והועדים –
הקוֹנגרסים שלנו!
* * *
וכל היחוס שלכם, “יעֶנקעֶל” של מיצקעֶוויטש, שקשקש על הצלצלים את תהילתו של הפריץ, היה יהודי בדל ונבדל מן הפולנים! היה מתפלל, ושולח את ילדיו ללמוד בבית־ספר משלו, העירה שלח אותם, והוא עצמו עם אשתו נסעו לימים נוראים העירה. וכל השנה כולה, בתוך בית־המזיגה, היה יושב ולומד “תורה” בחדר קטן ומיוחד, תורתו שלו. אמנם, הוא השתתף ברגשותיו של הפריץ, איחל לו הצלחה במלחמתו: שלא יפול הפריץ הטוב תחת עול קשה וזר! ולאלוהים התפלל למען הפריץ: אל תתן לו, אלוהים, לנפול. הרי הוא אדם טוב, ומקום נתן לי להניח בו את ראשי… בשעה שכל האחרים שדדוני וגרשוני!
זו היתה התפילה למען הפריץ. ולעצמו, מלבד פרנסה, בריאות ושלום, התפלל וביקש: ירוּשלים, משיח, עולם־הבא!…
יעֶנקעֶל זה, שחי ביחסים טובים כל־כך עם הפריץ, לא היה מוכר בעד כל הון דעלמא את הזקן והפיאות שלו. נשבּוֹע היה נשבע עליהם, ושׂערה אחת שנתלשה בספר היה טומן… דבּר היה מדבּר – יידיש! את בתו מוכן היה לדקור בסכין, ובלבד שלא לתתה לפריץ… ועל בן “מתבולל” שיצא מכלל ישׂראל – היה קורע קריעה ויושב “שבעה”, כמו על מת, ושמו לא היה נזכר עוד בבית…
ובפריץ (באותם הימים הפולני היחיד בעל־הדעה) לא היה הדבר הזה פוגע – –
ומה נתחדש בזה היום?
הפולנים התפתחו והתרחקו הרבה מאוד מן הפריצים שב“פּאַן טאַדיאוּש”, אנחנו התפתחנו והתרחקנו הרבה מיעֶנקעֶל צימבּאַליסט – היחסים צריכים להשאר כמו שהיו.
אנו עומדים על בסיס של הבנה אחרת לחלוטין במושׂג מדינה.
לפי הבנתנו אנו אין המדינה מין מולך, שעל המזבח שלו צריך להקריב את עצמיותם של עממים שונים ואת תכונותיהם המיוחדות של מעוטים לאומיים.
לפי השׂגתנו אנו, תפקידה של המדינה הוא דוקא להגן על המיעוטים ועל יחוּדם כנגד התנפלותו של הרוב… אך אפשר שבשביל אחרים, שלא חונכו על הצווּי: “חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ” – השׂגה זו מוֹדרנית ביותר, אידיאליסטית ביותר.
על־כן נקבע את היחסים עם הרוב הפולני על־יסוד ההסכם!
ונשאל רק שאלה אחת: אם אפשר על־יסוד ההסכם להעמיד בסימן השאלה את זכויותינו בהנהלות הערים, שאנחנו, בתורת מעמד־הבינים, בנינו אותן? ואם אפשר להגביל אותנו בשליטה על ההכנסות שאנו, הרוב הגדול בערים רבות ושונות, מכניסים לקופת העיריות?
לא. ואף־על־פי־כן עושׂים כן, מפני שאין אנו פולנים!
האם יכולים אנו להיות פולנים?
אנו יכולים לאהוב את הפולנים; אפשר שיהיו לנו (ואמנם יש לנו!) אותם האינטרסים הפּוֹליטיים־סוציאליים והכלכליים. לפולנים ממש אין אנו יכולים להיות, בעורקנו נוזל דם יהודי…
אבל אתם אומרים שאנחנו יכולים, שאנחנו חייבים לעשׂות כן…
ואנחנו איננו מאמינים.
אך אם יעלה בידיכם להוכיח לנו, שאנחנו איננו אנחנו, שהיחוּד הלאומי שלנו איננו יחוּד, שאינו קיים או שיש צורך והכרח להשמיד אותו, שאנו חייבים לרקום עלינו עור חדש ולהכניס בתוכנו נשמה חדשה, כך דורש עולם־הזה שלנו, הכלכלה שלנו, העסק שלנו, זכויותינו שלנו – שאנחנו חייבים להסתלק מהשקפת־העולם שלנו, מלשוננו, מכל מה שהוא שלנו, למען נזיד־העדשים האזרחי… שהכל מתחלף ויכול להתחלף, בדומה לכסיה, לכותונת – –
אך אם הכּול נתוּן ועומד למכירה, מפני מה לא לקחת מחיר גבוה יותר?
אם לשון זרה וספר זר, הרי רוסית טובה יותר! הלשון נפוצה יותר, הספרות, כהיום הזה לפחות, עשירה יותר, ובית־הספר – עם “זכויות”!
אם להכנע למדינה – מפני מה “אוֹיטשיזנאַ” ולא אוֹטעֶטשעֶסטווֹ"?
אם הכתובּה אינה כתובּה, מפני מה לא לבקש אשה בריאה יותר ועם נדוניה גדולה יותר?
אם נתגאלת לאכול בשׂר־חזיר – יהא השומן מטפטף ומזהיר!
אנחנו מאמינים בנו בעצמנו! אנחנו אין אנו יכולים להיות אלא יהודים, לא פחות ולא יותר, ובתורת מיעוט מדוכּא אנו חייבים בסוֹלידאַריוּת עם כל המיעוטים והעממים המדוּכּאים.
אך מי שיכול להפוך בין־לילה ולהיות פּולני, יכול להפוך בין־לילה ולהיות גם רוסי…
האם אתם פותחים את הפתח לכך?
נ.ב. אתם עצמכם, מה תעשׁו, אם תשארו זמן ממושך יותר בבּרלין, בפּטרבּוּרג?
בימי הבינים היו נערכים בינינו ובין אחרים – וכוחים. בשם האחרים היה טוען הכומר; בשמנו היה משיב הרב. בא הרב וסתם את פיו של הכומר; קם הכומר והעלה את הרב על המוקד.
ועל־כן שתקנו זמן רב.
והיו הם טוענים במשך שנים רבות, ואנחנו – שותקים במשך שנים רבות, ונשארו הם הצודקים אפילו בעיני אנשים משלנו, שהלכו, לפי הרצפּט שלכם, ללמוד “תורה” בסביבה הזרה…
צריך לשנות את הטכסיסים; אסור לשתוק.
כללו של דבר, להשיב חייבים; אבל לא לכם!
אליכם קשה להתייחס בכובד־ראש!
אתם שרים לפני כל כובש ומדכּא את ה“מה־יפית” הישן, בשעה שאנחנו מציעים לעולם הפוליטי את ההצעה המרחיקה־לכת ביותר: להשווֹת את זכויותיהם של ה“רב” וה“מעט”, של ה“אזרח” וה“גר” – ואתם עודכם בעיניכם המתקדמים ואותנו אתם רואים כראות נסוגים ושמרנים!
אתם צפים על־פני גל־החיים, בדומה לקצף קליל. ואתם רועדים, כמראות־דמיון; העין נלאית מראות, והיד אין לה במה להאחז! בלא ממשות! אם מתקינים לכם גראמוֹפון – נשמעים קולות זרים. מה יש לכם משל עצמכם? מה אתם עצמכם אומרים?
וכמה ארעיים אתם, כמה משתנים!
בוַארשה “סירעֶנאַ” הוא הסמל, ומיצקעֶוויטש – הנביא קוראת לכם הבּוּרסה לבּרלין, נעשׂה “די ואַכט אַם רהיין” השיר הנלבב – ו“דוֹיטשלאַנד איבּעֶר אַללעֶס!”; הבּוּלואַר, הזוֹנה ושאַנטעֶקלער נעשׂים כול־וכול בפּאַריס. בפראָג אוֹחז בכם בולמוס של “זלוֹטאַ פּראַהאַ”, ובבּוּדאַפּשט – התרבות הלאומית הטהורה ביותר הם היין והטשאַרדאַש! וכשאתם מתגלגלים לזמן ממושך לוינא, אתם מקימים לו לד“ר לוּעֶגעֶר מצבת־זכרון! אך בכל מקום אתם הנציגים שלנו, ומנהליה של הקרן הבינלאומית – והדימוקראטית! – של יק”א!
בשום פנים אין להתייחס אליכם בכובד־ראש. הריני נפרד מכם לשלום! אין אני סבור, שבקרוב ובמהרה יתקפני שוב היצר־הרע להכּנס בפולמוס עם זיקיות, המחליפות צבעיהן!
אך בשעה פרידה חייב אני לומר לכם עוד את הדבר האחרון, ליתּן את העצמה האחרונה:
איך שלא תדברו עם העם, יהודית־פולנית או פולנית־יהודית – בדרך־ארץ דבּרו!
דרך ארץ בפני העם העתיק, העתיק ביותר, שלכבוש ארץ ולהגן עליה מפני חילות־העולם האדירים עד טפת־הדם האחרונה ידע בדומה לכל שאר העמים! והרבה יותר טוב ויותר יפה מכל שאר העמים! ואחר־כך – שלשלת ארוכּה־ארוכּה של דורות לוחמים, שנלחמו עד לטפת־הדם האחרונה על אמונתם ודעותיהם!
דרך־ארץ בפני עם, שתולדותיו הן טרגדיה עולמית אחת של גבורה: תקופה של מסירת־נפש, קדוּש־השם ויסורים על־אנושיים למען האידיאה.
אין זה פלא, שאתם, אנשי עולם־הזה קלי־עולם, קמתם והלכתם לכם: אתם ברחתם מאותם המלמדים תורת־חיים והם אנוסים לסבול, אל אותם המלמדים תורת־סבל והם חיים חיי תענוגות! טובים מכם, מקצתם גם מנושׂאי־הדגל, נתעייפו והם מבקשים להם מקלט הרחק ממקום המלחמה והעמל והסבל. לא אחד מאלה ש“נתפקחו” רוצה לוַתּר על הירושה, ובלבד שלא יהא חייב לפרוע את החובות; משׂא הוא על הגב!
ואתם התרחקתם והלכתם לחלוטין! אשריכם!…
ועוד אתם באים, כאותם עורבים שחורים, ומקרקרים לנו: אבדון!
אין זה מפחיד אותנו.
כבר שמענו כדברים האלה מפיהם של כיוצאים בכם במצרים, בפרס, באשור, בבבל, ביון וברומי – כבר אנו רגילים בכך – –
לא מפיכם אנו חיים, לא מפיכם עולמות נחרבים ועולמות נבראים!
הטיפו למה שתטיפו, הרוח ישׂא את דבריכם!
אך בדרך־ארץ!
אם אין אתם רוצים לסבול עם העם יחד, קומו וצאו לכם! אם אינכם יכולים לאהוב אותו עוד, יסתפּק בלא אהבתכם! אך בכבודו חייבים אתם!
הרכינו את ראשיכם הקלים לפני הלוחם הנצחי, לפני העם הנצחי!
אַפּים אַרצה!
ויש לה לעתונות הפולנית, זו שרשות־הדבּוּר כהיום הזה שלה היא, כלבי־גישוּש לבלוֹש בעתונות היהודית… משוּמדונים כאלה…
תוקפים אותו לפעמים, משוּמדוֹן כזה, געגועים על מעט יהדות.
הוא רואה לפעמים בחלומו מזוזה!
בשבתו על נזיד־העדשים, שבעבורו מכר את יחידתו – את נשמתו – הוא נזכר לפעמים בבצלצל יהודי חינני – ועולות הדמעות ונקווֹת בעיניו…
וגם כך סתם ובעלמא, בלא שום סבּה מתעוררים לפעמים הגעגועים וצובטים את הלב, – דבר מוזר ומופלא, היהדות הזאת!
ורוצה הוא לעקור אותה בכוח מלבו, ורוצה הוא לגרשה מתוך החלומות; ורוצה הוא לקרוע את הנימה האחרונה ביותר – –
והוא עושׂה, – בדומה לכל המשוּמדים שבימי־הבינים, – כל־מיני מעשׂים רעים…
ואם בזמנים הללו אי־אפשר לו למומר שיהא נעשׂה אינקויזיטוֹר ראשי, הרי הוא נעשׂה כלבלב־בּלוּש, מחבל קטן, חורץ־לשון והולך־רכיל.
אם אי־אפשר לשׁרוף באש יהודים שלימים בבת־אחת, הרי הוא שׂמח לקרוע מעל גופו כלשהו ומשהו של בשׂר ועור!
* * *
בא לו כלבלב כזה, כולו שואף ונושף, בעיניו דולקת הרעבתנות ולשונו משורבבת ותלויה לו, – ומתנפל על ה“פריינד”, נועץ שיניו ונוגס נגיסה כלשהי ועוקר “חתיכונת” מתוך פיליטון שלי כנגד ההתבוללות… ומיד – בורח ונעלם…
קורא לו טבּחו של ה“גוֹניעֶץ” ואומר: – הצדה!
ומיד מוטל הכלבלב לרגליו, והחתיכונת, רטובה וממורקת ברוק הכלבי, כבר היא נמצאת בידו של הטבּח… “רוטב” אין חסר במטבח, תמיד משהו מיטגן במחבת הגדולה – והריהו מהפך את החתיכונת לכאן ולכאן במרחשת, וכבר מוכן! מאכל־מלכים בשביל “הקורא היקר”!
בתפריט נקרא הדבר:
“רעיונות מנוּוָלים”.
כמובן:
מתוך פה כזה, מתוך ידים כאלה, ועם רוטב כזה!
* * *
מסוֹר מסר, כי “אם יש להכּנע לסביבה, הרי מוטב לסביבה הרוסית… כי אם לשון זרה, הרי מוטב הלשון הרוסית”.
ולא מלה אחת על־כך, שכל זה נאמר לחסידי־ההתבוללות המכוּרים ל“דידך” – לפי מוּסרם הם ולפי הפסיכולוגיה שלהם!
ולא רמז על־כך, שהאשמתי את המתבולל, כי הוא, הסובר שלאומיות היא דבר שאפשר לקנותו ולמכרו, להחליפו ולהמירו – שהוא ורק הוא עלול למכור, להחליף ולהמיר “אוֹיטשיזנאַ” ב“אוֹטעֶטשעֶסטבוֹ”!
כי רק הוא, שאך אתמול יכול היה לפשוט מעליו את יהדותו ולהעלותו על עצמו עור חדש, פולני, עלוּל היום, ואם לא היום – הרי מחר או למחרת־המחר – להשיל מעל עצמו את העור הפולני ולהיות לרוּסי!
ולא מלה אחת על־כך, שעל יחסינו אנו אל העם הפולני נאמר ברור ומפורש, שהוא הויה ויהיה לוֹיאַלי, נאמן וטוב, שאנו סולידאַריים עם העם הפולני לכל אורך חזית־השחרור…
חתיכות אלה לא נגס הכלבלב… עכשיו נוסף עוד על־כך הרוֹטב של מטבח־ה“גוֹניעֶץ”, מתוך המרחשת הרוחשת עולמית:
זיוּף קטן:
במקום “מדינה”, בענין הכניעה למוֹלך מדינה, המבקש לדכא את כל המעוּטים, הכניסו את המלה: סביבה, חברה… במקום “מלוכה” מופיעה המלה – עם!
* * *
אבל כל אלה הם מעשׂים בכל יום. לכך אנחנו רגילים, ועל־כך לא היינו מאבדים אפילו דבור אחד, לא היינו מאבדים אפילו טפּת־דיוֹ אחת, אלמלא…
אלמלא הנשמות יראות־האלוהים שיש לנו בתוכנו.
אלמלא הנשמות הקטנטנות, שאינן פוסקות מלרעוד ומלחרוד, ואינן חדלות מלגמגם: למה יאמרו הגויים… והנה הם באים ומייללים, שטופים זעה של פחדים:
– שתקו, אל תדברו!
– אל תעירו ואל תעוררו עלינו את חמתו של העם הפולני, – הוא ירעיב אותנו, העם הפולני!
ולהם חייב אני לומר: אל תרעדו ואל תעליבו את העם הפולני!
לא ה“רוֹלאַ”, לא ה“גוֹניעֶץ” וכל כיוצא בהם ואף לא הליבּראליזם המוחלד והצבוע מחדש של ה“פּראַוודא” – הם העם הפולני.
הם מדברים, והעם הפולני־לאמיתו – שותק.
כשהגיע הוא, לשעה קלה, לרשות־הדבּוּר, נשמעו דבּוּרים אחרים מכּול וָכוֹל…
“עשׂה, כפי שאתה רוצה לעשׂות, ובלבד שתעזור להשתחרר; דבּר כפי שלשונך רגילה, אך דבּר כאדם בן־חורין…”
ממולך־המדינה לא נשמעו דבּוּרים כגון אלה…
והקצב עזב את הסדן – באו ה“גוֹניעֶץ” וכל כיוצא בו וקפצו ועלו עליו.
והם הם ראשי־המדברים…
ואם, – אל אפתח פה לשׂטן, – אם הם יוסיפו עוד לדבר זמן רב… אם לנזקנו שלנו וגם – לא פחות מזה – לנזקו של העם הפולני, יוסיפו עוד האנשים האלה לדבּר זמן רב וישסו ויחרחרו ריב בשמו של העם הפולני ובשמו יהיו חונקים ומחניקים – –
הרי – איני רוצה להעלות את הדברים על דל שׂפתותי – הרי אז ישלחו אתכם לפּטרבּוּרג…
ברכבות מיוחדות, בדומה למוזגים מגליציה בנסיעתם לוינה!
יהיו צועקים, שאתם עושׂים פוליטיקה יהודית ואתם תעשׂו את שלכם, אתם בעלי נשמות קטנות ופחדניות של “למה יאמרו הגויים”! רחמים תבקשו בפטרבּוּרג, וגם זאת – ברוסית תבקשו רחמים, כשהם שההם ביקשו בגרמנית!
היו שקטים!
על סדר היום – –
אבל מוטב שנדבר בלשון פשוטה:
צרת היום היא החרם.
עובדות אינן מניחות שיבטלו אותן. עובדות אסור להעלים מהן עין: אסור לעצום עין רגע אחד.
אמת, הצד השני אינו כל־כך עקבי בחרם. ואף־על־פי שהתאבון גדל עם האכילה, כמאמר הצרפתי, הנה אין השינַיִם חדות ומסוכנות ביותר…
אבל אנו יושבים בסמוך לנהר והמים גואים ועולים, אסור להוריד את היאַרמוּלקא מעל לעינים ולישון. הרוח אינו מסוכן, המים עדיין אינם עמוקים ביותר, אבל לשטוף ולהציף בית־ישׂראל קטן יכולים הם, ודבר זה אסור לזלזל בו.
ובפרט שהעת עת רעה. ואפילו היזק של פרוטה קטנה היזק הוא!
ואם לא נהיה מתגוננים, עלול להתרבות מספרם של אותם הדגים דגים במים עכורים, עלול לגדול ולגדול מספרם של הללו המבקשים ליהנות ולהתפרנס מכל מהומה!
הפועל עומד מרחוק, הפּאַטריוֹט הפולני האמיתי עומד מן הצד ופוכר את ידיו. הוא רואה את החלוקה הרביעית של פולין. אבל הללו עדיין אין להם בשעה זו שום דעה. אין קולם נשמע, ורק למחר יגיעו אל רשות הדבּוּר.
אך כהיום הזה גדלות צפרני־הטרף אצל שויאֶנטוֹכוֹבסקי. ליפּאַצאֶויטש צועק:
– בית אחרי בית חנות אחרי חנות נוציא מידיכם!
העתונות משסה. העתונות של ב' פרוטות נקראת בתאבון, הרעל משתפך… טובות אינן נשמעות.
ב“קוּלטוּראַ פּוֹלסקאַ” דבּרוּ בעד וכנגד, אך על הדברים שנאמרו בעד עברו בשתיקה. ואותם שנאמרו כנגדנו – נדפסו בכל מקום.
שמא אתם רואים כדברי־טובה עלינו את מה שכתב עלינו הפריץ הישיש ב“קוּריאֶר פּוֹלסקי”?
הוא אדם בעל לב טוב, הזקן הזה…
אין הוא רוצה לגרום נחת־רוח וכבוד לליטאים הללו, שלמענם יהא הוא סר מדרך האהבה הנוצרית!
ואולם אנחנו, העקשנים, אין אנו רוצים אהבה וחבּה. אדם מחבב בשׂר, גבינה וכיוצא בהם, בשביל לאכול אותם ולעכּלם. אנו רוצים צדק ומשפט. ואת הללו לא נשׂיג על נקלה כל־כך בלא האבקות.
“רחמים וחבּה” הם האידיאל של כלבלב־בית, הניזון משׂרידי השולחן. בדבר הזה רוצה להסתפק ההתבוללות. אם היא רוצה, תושיט ידה לקבל קצבה…
אנחנו אנוסים אנו להתגונן!
אך להתגונן בלא פחד.
הפחד מביא לאזלת־ידים, לאִבּוּד־החושים, לשתּוּק גמור, או, מה שמסוכן עוד יותר – לידי פרפור וטלטול־אֵברים של חולה־נופל. מכים – ראש בקרקע!… מטלטלים ידים ורגלים בחלל־האויר, בלי לפגוע במישהו פגיעה כלשהי!
שודד בא לשדוד אותנו, אל נא נשליך לו את רכושנו, את רוחנו, את בריאותנו, את רצוננו, את יכלתנו האחרונה להתגונן.
מבקשים לקחת מאתנו ביד חזקה את כל־יש־לנו; והפחד עלול לייבּש את מוח־עצמותינו, למצוץ את דם לבּנו, לבלבל את דעתנו!
כך רצים, בשעה שפורצת דליקה, פרות וסוסים ישר אל תוך האש.
עובדות יש לשקול, להתבונן בהן ולהעריכן, בעינים בהירות ועקשניות.
עובדות צריך להבין!
ומאחר שהבינו אותן, ומאחר שההבחנה הובחנה כראוי, כבר נמצאה הדרך לרפואה וכבר נטלה מן הסכנה מחציתה.
מַחלו לי, ששתקתי זמן מרובה כל־כך. באמת, כבוד גדול הוא, ואפילו אושר גדול, לעמוד על הדוכן ולהשתמש באפשרות לדבר אל קהל גדול, יקר ואהוב עד מאד, – אל הקהל היהודי. אבל אדם הרי בכל־זאת אינו אלא בשׂר ודם, והוא מתעייף ומתייגע, באים הרופאים ומשלחים אותו אל מקום האויר הטוב, אל ההרים. והם גוזרים גזירה שאין לעבור עליה: להסיר הכול מן הלב ומן המוח, הכול לשכוח, ורק אויר טוב לנשום, ולרחוץ, ולרוץ… שאם־לא־כן…
וכבר אין אתה רוצה לשמוע את ה“שאִם־לא־כן” ואתה נחפז ומשׂיג פּאַספּוֹרט של חוץ־לארץ ונוסע לשוייץ, אל ארצם של האנשים הישרים והשוים, האנשים שלעולם־כמעט אינם מתגאים, אנשים שמשקלם במידה הנכונה ומידותיהם שקולות נאה, מיושבים בדעתם ופשוטים במעשׂיהם, אלא שיש להם הרים גבוהים, שׂדות של שלגים, נהרות מושכים ומתפשטים במשובה ומפלי־מים סוערים־סואנים; ומורדות־הרים תלולים ותהומות עם עמקים גני־עדן, ומזג־אויר משתנה ומתחלף כל יום וכל שעה, שאפילו אצל היפהפיה המוֹדרנית ביותר אי־אתה מוצא מזג־רוח מתחלף כזה…
אך לשכוח הכול בבת־אחת הרי אי־אפשר. ראשית, היכי תמצי שלא יזדמן לך יהודי מכר ומודע? ישנם מרחצאות, ישנם מימות שונים לשתיה, והמקום מן המקומות המפורסמים, ממילא אין יהודים שלנו חסרים שם!
אתה מוציא ראשך מן החלון, מעמיד רגל אחת על המדרכה, וכבר מישהו תופס לך בדש בגדך:
– את הבחירות אישרו?
הכונה לבחירות לעיריתה של וַארשה.
– דוידזוֹן יכּנס? גרוּמאן יצא?
ואפילו במקומות הגבוהים יותר, שאין אנשים משלנו מגיעים לשם, והבחירות אינן נחשבות שם, אף גם שם לא קל לאדם להשיל מעליו את עורו. משול אדם לקדרה של חרס; מאכל שבישלו בה, בו היא ספוגה. ולמה משול אדם מישׂראל? לקדירה שטיגנו בה צרות צרורות…
אתה מתעורר בבוקר, מעיף עין מבעד לחלון הפתוח אל ההרים; אתה רואה את ההרים הירוקים, המגודלים, הרחק מאחריהם – את כפּוֹתיהם הלבנות של הרי־השלג, – הנה־הנה הם, יהודים של ראש־השנה ויום הכפּוּר בכפּותיהם הצחורות, מיד יתחילו מתנועעים… יאמרו וידוי ויכּו “על חטא”…
אתה מזדרז ויוצא אל ההרים, עוד לא עלה היום – שומע אתה עזים מצלצלות במצילותיהן טובות־הצליל – עדיין אין אתה רואה אותן, קולות הצלצולים יורדים מגבהי־הגבהים, מעל לערפל הלבנבן, שההרים חגרו להם במתניהם, או שענדו להם כענק לגרגרותיהם, ואתה סבור, כי הנה מצלצלים כך לתפילת־מנחה בככר הסאַכּסית, כל כך עדין הקול – וכל־כך נורא… “היה שקט! אני כאן עמך! את קולי אתה שומע כאן! לשעת־מנחה אני נוח ורך. למחרת, לשחרית, ארעים קולי ברעם!”
ואם אתה יורד לבקעה מוצלת, אשד־המים רועש, צועק; הנה, עליך הוא צועק כך!… צעדת צעד אחד מחוץ לשורה! משני עבריו של ההר המבותר מזדקרים כלפי־מעלה פה ושם שׂיחים יבשים נטולי־עלים, מרוטי־זלזלים, עצים מגומדים ששרשיהם מעורטלים ובולטים כלפי־מעלה, בודדים, מפוזרים, מרוחקים זה מזה – יהודים בלא פרנסה ומחיה! ובורח אתה למעלה־למעלה – אגם שחור, בתוך אגן־אדירים מים שחורים. אך לא, הרי זו קסת־הדיו, שמתוכה מעלים ומוציאים גזירות קשות ואכזריות: רדיפות, גירושים, השמדות…
ואם פורצת רוח־סערה, מכה הרעם ומתגלגל מאה גלגולים על־פני רכסי ההרים… הן הוא, המולך על ככר־הסאַכּסים, הודיע מראש: למחר יהיה מרעים רעמים…
אף־על־פי־כן מתרגלים, במשך הזמן שוכחים. המקום כל־כך גבוה, נישא כל־כך מעל לכּול, ושׂדות־השלג צחורים כל כך, טהורים כל כך, והפלג – כל־כך כסוף ומשתפך בזהרו… והנשימה כל־כך קלה, והרגלים רצות מאליהן במרחביה…
והלב מושך יותר ויותר למעלה ולמעלה, עד שהשמש זורחת בתוך הערפל ובתוך הגשם – והנה, חלף עבר הגשם… למטה, למרגלותיך, מעל לרכסי ההרים, מתקמרת הקשת כסרט־צבעונין סַסגוֹני, שקט כל כך וחינני… אך מרחוק עדיין נישׂא קול רעש, עוד מידרדרים מעל ההרים למטה אל הערוצים שברי־סלעים, אבנים כבדות, – הסערה חולפת ועוברת. הקשת מבשׂרת: שלום! נשבע אלוהים, לבלתי הבא עוד מבול על הארץ… והנה משתחררים מתחת לערפל קני־הנשרים – הבקתות, המודבקות אל צלעי ההרים; הנה משתחררים ונראים גשרי־הברזל, הקמרונים הקלים, שהטיל הגאון השוייצרי מעל לערוצים ותהומות – העננים השחורים נעלמים, הרי־השלג מצחירים עוד יותר, שׂדות־השלג נרחבים עוד יותר – בזמן הסערה ירד שלג חדש…
הכול קר, אבל נקי… כל כך נקי, שגם אתה מרגיש עצמך נקי ומטוהר, כחוֹרש הזה, המכוסה שלג, כשמים הללו, שעוד רטבוביתם עומדת בם – פני־הכלה, שנגבו מעליהן זה עתה את הדמעות…
ואמנם, אתה שוכח…
אבל אני אינני רוצה לשכוח. דבר אחד משמיע עוד את קולו מתוך הלב, מתוך הנשמה שהובאה מן הבית: זמר־העם – אני מתחיל מזמר. אדם הנמצא עם עצמו, רשאי הוא לשיר גם בלא קול נאה ביותר… אך אין הזמרה עולה לי יפה…
אין בו בשיר־העם היהודי הנלבב ריח השׂדה והיער, גבהי־ההרים, עומק־התהום, צליליו של ה“אִין” המשתפך ומכסיף עד לשגעון, לא ברק ולא רעם…
"בַּחוּץ הַיּוֹם דּוֹלֵק, עָכוּר,
וַעֲרָפֶל בַּבַּיִת…"
כּאן ה“חוץ” – חפשי, בלי סוף חפשי ונרחב, מאיר, רועש, מלא־חיים, ובבּית, בקן־הנשרים שבראש ההר, שואלים אותך:
– לימונאד? יוּגוּרט? את שירו של העם העל־לאומי, העל־ארצי; את שירו של העם האומלל, עם־העתיד המוֹדרני למעלה מכל העמים, נשיר בבית…
* * *
שוכחים כאן, שוכחים כאן שכחה גמורה עד כדי כך, שבשעה שיושבים ליד השולחן, ליד השולחן המשותף, הגדול, ושומעים גרמנית, צרפתית, איטלקית, שוויצית, רוּמנית – אין עולה כלל על הדעת, ששלושה רבעים מכל זה הם יידיש, יידיש פשוטה… לשם מה יהא אדם בחיק הטבע החפשי מתחפשׂ ומתכחש לעצמו? ואף־על־פי־כן, סיר־העבדות הספוג נותן ריחו! ואז… אני חוזר ובורח אל ההרים…
* * *
לחיות תמיד בין ההרים אי־אפשר אף־על־פי־כן…
זכרונות באים ועולים…
נזכר אדם, כי הנה שם, בעמק, בגיהנום, סובלת הנשמה היהודית. והנשמה היהודית יש בה תהומות עמוקות יותר ושׂיאי־הרים גבוהים יותר, ויפי־חיים, וסערות, והלב מתעורר אליהם בכמיהה! והיא מצעקת, הנשמה היהודית, בכל עורק שבי, בכל טיפת־דם שבי:
– הביתה…
לא, לא “הביתה”, ביתי איננו בשום מקום ובכל מקום, אלא:
– בחזרה! בחזרה!
וכשבאים בחזרה… וכשבאים בחזרה – טובעים מיד בהלך־רוח של ימים־נוראים; הכול כל־כך אלוּלי, עגמומי. השמים והארץ, הרחובות והבתים, הכּול אפור וערפלי ורטבובי, כמשהו המתאפק מלבכות ויהיה אנוס אף־על־פי־כן לבכות…
והכול הולך וטובע בהלך־הרוח הזה: הפליאה, מפני מה לא אישרו את הבחירות אל מועצת־הקהילה, הפחד מפני הבחירות אל הדוּמא, והדאגה: סוף כל סוף, במי בוחרין? ומה יאמרו הם? גדול הפחד: כבר אין מניחין לקנות מיהודים ספרים, למחר יהו אוסרין קניית בדים ואריגים, ולמחרת־המחר – כל מגע־ומשׂא… וחמישה־עשׂר אלף טופסי־הפרעות בטשענסטוֹכוֹב, וה“תגרות” הקטנות הכא והתם… אך כל זה, ואפילו דאגת־הפרנסה, נבלע ונטבע בהלך־הרוח שלפני יום הדין.
לעתים קרובות ביותר שומע אתה בנאַלעבקי אנחה יהודית, שאין לה שום שייכות אל המצב הקשה בעונה זו. לעתים תכופות ביותר אתה נפגש עם יהודי מהורהר ברחוב דזשיקאַ, ואתה מרגיש בעליל, שהפעם הפסקת לו את הרהוריו על חשבון־הנפש, ולא את הרהוריו על פשיטת־רגל קטנה. ברחוב טוַארדאַ מוכרים סליחות ומחזורים, ברחוב הפראַנציסקאַני בוקע משעה לשעה קול שופר מתוך אחת החצרות… ונשים חיוַריניות אתה מוצא ברחוב, חיוריניות מאד… לבושן על־פי המוֹדאַ, פרחים מלאכותיים, צחורים או שחורים, בכובעיהן הנאים, גלימותיהן החכליליות מתבדרות בלכתן, אך בעיניהן – לחלוחית של דמעות הנקווֹת ועולות, על פניהן ארשת של יראה ותחינה נלבבת, ובקולן – הד של תפילת שמונה־עשׂרה חשאית של ראש־השנה…
העולם ערפלי, אפרורי ורטבובי. ובגן הסַאכּסי מטיילים לכאן ולכאן אינטליגנטים למחצה ולרביע לא־מעוסקים, פועלים בלא עבודה, נערות בשׂדרת־המחט לפני, אחרי ובאמצע העבודה. פרצופי־פנים חיורים, מאומצים, מעוקשים, שׂפתים מנושכות, מהודקות, עינים דוֹקרניות, שכל עצמן אומרות: להכעיס… מרגעים לרגעים נפתח זוג שׂפתים ופולט בדיחה, עוקצנית, כעסנית. נשמעת אמירה כלשהי, המבקשת להשפיל משהו, לחַלל משהו, לעוֹלל בעפר…
כך נלחם חלק מסויים מן הנוער שלנו בהלך־הרוח של ימים־נוראים, כך מתגונן הראדיקאל שלנו, האפוּי־זה־עתה על גחלי חוברות־התעמולה, כנגד ההרהורים וההרגשות של ימים־נוראים…
משום מה? לשם מה?
* * *
יש בני־אדם חפשיים.
יש אנשים חושבים, בעלי מחשבות עצמאיות; אנשים עם רגשות משלהם ומושגים משלהם, עם כמיהה משלהם, שאינה נותנת להם מנוח; עינים, החודרות מבעד לערפלי־הזמן העבים ביותר; אזנים, השומעות צלילים הבאים מן העולמות הרחוקים ביותר… הללו אינם יכולים להתפלל בצבּוּר, ולא בשעה הקבועה. הללו אינם יכולים לילך עם כל הקהל… אלו הם מחפשׂיהן הנצחיים של דרכים חדשות, סולליהן התמידיים של מסילות לא־נודעו. הללו לעולם אינם הולכים בדרכים הכבושות… מסוכנת דרכם; בלא מדריך ומנהיג, על־פני צורי־הרים, סלעים ובקיעים ותהומות. הם מעפילים ועולים למעלה מגבול צמיחתם של שיפוֹן וחיטה, למעלה מתחום קינונם של יונים וממחוז זמרתן של צפרי־שיר… מסוכנת דרכם, אך הם הולכים לבדם ועם עצמם בלבד, על אחריותם שלהם ובסיכונם של עצמם בלבד…
יש בני־אדם – נשמות מופשטות… נשמות שאינן סובלות לא צורות ולא סמלים, והן עצמן תוֹכן הן, הכוָנה עצמה, הן נושמות רוחניוּת וחיוּת בתחום הרוח – הללו אינן צריכות למחזור־תפילות. חייהן עצמם כבר הם מחשבה ותפילה…
ויש אנשים בעלי רצון. בשׂפתותיהם נגע מלאך ברצפה מעל המזבח. את נשמתם הדליק באהבת־אלוהים ובזעם־אלוהים – ומזמן לזמן מתהלכים אנשים־אבוקות כאלה על־פני העולם ויוצרים… הכּול, העולם והאדם, אינם לגביהם אלא כחטיבת החומר לגבי האמן – צורות חדשות חייבות להיוָצר, צורות ישנות אנוסות לעבור מן העולם, החומר נילוש מחדש…
האם אתם שייכים לאחד מן הסוגים האלה?
לא…
אין אתם נַעלים מעל לרעיון הדתי, אלא נמוכים הימנו… אין אתם כופרים משוכנעים; אתם מאמינים בכפירה. אתם לא מצאתם השקפת־עולם נעלה יותר. הרסתם בקרבכם את הנעלה והיפה, ומבקשים אתם לעקרו עוד מן השורש, אף־על־פי שאין בידכם זרע טוב יותר לזרוע…
קרקע צחיחה מבקשים אתם להיות…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
* * *
שמעו לעצתי, ואל תתגוננו כנגד הלכי־הרוח של ימים־נוראים… הרעיון שקיים משהו גבוה יותר, שלפניו צריך האדם להתייצב לפעמים, לכרוע ברך ולומר: חטאתי, לא אוסיף לחטוא; מכאן ואילך הריני פונה ללכת בדרך העולה, אליך… הרעיון הזה אינו שמרני, אינו מתנגד לרצון־ההתקדמות שלכם, ולא לכל מה שאתם שואפים אליו!
הרעיון הדתי צריך לעורר רעדה לא בכם, אלא באנשים אחרים מכּול וָכוֹל; מפני הרגשת היש העליון, העל־אנושי – חייבים לפחד אנשים זולתכם.
בדרך־טעות החלפתם את התפקידים…
לכו להתפלל!
אל תתגוננו מפני דמעות נלבבות… אם יש מאַסף להן ואִם אָיִן – אתם תינשׂאו ותירוֹממו!
הטו אזנכם אל ה“ניגוּנים מסיני”; הם אנושיים כל־כך, טהורים כל־כך. עני הוא העם, לא בית־התפילה. עני הוא העם, לא רעיונותיו הדתיים; בכתרי־מלכים אין אתם מוצאים יהלומים כגון אלה; פנינים כאלה גם במעמקי־הים לא תמצאו…
העניות לא תגונה.
ואם עניים אתם עד כדי כך, שאין לכם מקום קבוע בבית־התפילה; ואין לאֵל ידכם לשלם אפילו בעד מקום־התפילה; ואין לאֵל ידכם לשלם אפילו בעד מקום־תפילה ארעי במנין, ואתם הולכים אל הפּארק, או אל ה“לאַזיעֶנקי” – לכו!
אך קחו עמכם סידור־תפילות קטן.
קחו והציצו לתוכו. דפדפו בספר התנ"ך הקטן וראו: היש בו במקום מן המקומות צו או פקודה, כי תהיו אתם רעבים ללחם? האם ציוָה אלוהי ישׂראל בפרק מן הפרקים, כי יהיה אדם רועד מקוֹר? והגיעו נא עד אל דברי הנביא, והקשיבו לדבריו; האם אין הם עולים בד בבד עם תקווֹתיכם האדירות ביותר, האם אין הם עולים בקנה אחד עם חלומותיכם הרחוקים ביותר?
* * *
ואֶת הסידור הקטן פתחו וראו, – האין הוא מתפלל את תפילתכם שלכם?
חפשיים מבקשים אתם להיות?
וכפירה שהטילו עליכם על כרחכם אינה כפיה? אינה עול מכביד, בדומה לדת שבכפיה?
– דין־דין־דין!
אני קופץ ממקומי ופותח את הדלת, – ידיד טוב בא. היום יום־טוב, והוא משום־מה אינו יוֹמטוֹבי כלל.
– רב־תנועה, – אומר הוא ותופס מקום־ישיבה, – הוא ההמון היהודי…
– משל לחול היבש, – מסייע אני עמו. – והוא משתנה בקלות יתירה, כאותו מזג־אויר!
– ועוד, – אומר הוא ומציץ לי ישר לעיני:
– יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש מאַבּד עולמו בשעה אחת…
יודע אני, למה הוא מתכוון.
נתחשק לי רגע אחד להיות מעורר־לתפילה, להכריז ברבים: “לכו אל בית־הכנסת להתפלל”, וכבר אִבּדתי את קטורת־השבחים, את מחצית הפרסום שהיה לי.
מצילתי שלי שבפתח הדירה אינה מצטלצלת לעתים קרובות ביותר. אבל הרחוב רוטן.
מדבר אני, וכבר מתנועעים קצת ראשים מימין לשׂמאל ולהפך, ולא מלמעלה למטה ולהפך. מצית אני אש, – לא כל העפעפים נישׂאים אלי, לא כל העינים מתלקחות. כותב אני, הרי הם קוראים ורוטנים…
– נמצא – אומר אני לאיש־שׂיחי – שעדיין לא הגיעה שעתי לשוב למנוחתי. עדיין יש לי מה לתקן בעולם הזה. שירי שלי עדיין אינם מוּשרים בחצרות, את זמירותי עדיין לא קלטה שום תיבת־זמרה, לקול מנגינותי עדיין אין זוגות רוקדים, ואמהות אינן מיישנות בהן את תינוקותיהן. מתחילה איפוא היאבקות חדשה?!
ידידי שלי אין בדיחתי מוצאת חן בעיניו. עצוב הוא מסתכל לתוך עיני:
– אין להכיר אותך ממש! “נעשׂה אחר לחלוטין” אומרים… “לא עוד אדם משלנו!”
* * *
כאילו הסתרתי בזמן מן הזמנים את פרצוף־הפנים היהודי שלי מפני הקהל; כאילו מכרתי לפעמים את מישהו במכירה הכללית של החמץ; כאילו התקשטתי פעם בנוצותיו ובגוָניו של הקהל, או נשׂאתי את דגליו ברחובות העיר…
אך ניתנה אמת להיאמר! מידה גדולה של אהבה אלי היתה בהם, ונתחלפה למידה גדולה של רחמנות והשתתפות־בצער:
– המסכן, אומרים הם, נעשׂה אדוק!
אני קם, מתחיל מהלך על־פני החדר ושופך את כעסי ומרירי:
– אני לא נעשׂיתי אדוק! רד אל הרחוב ואמור להם!
לא הטפתי להם מוסר־של־שטריימל, לא ניסיתי לכפות עליהם צורות דתיות…
אמור להם, שאין מפחיד אותי הרעיון החפשי, ואפילו הוא מושיט ידו ליטול את הצלחת שברקיע…
אמור, האדם המתהלך תועה בעולם וסימן־שאלה שותת דם בלבבו – ידידי וחברי הוא…
אמור להם, יודע אני כי המלאכים הנופלים מן הרקיע אינם מן המלאכים הקטנים; הקטנים שבהם נשארים עומדים תמיד בשורותיהם ומרקדים קדוש־קדוש־קדוש…
אמור להם שמפחיד ודוחה אותי רק ה“לאו!” הקהה, המטומטם; מרגיזה אותי רק האפיקורסות הזולה, מתוך חוברת שמחירה פרוטה. מקנטרת אותי דלותה המוּזהבת של צפור־העופרת, שמילאה כרסה “שמות” מוֹדרניים זולים והיא מצעקת: הנה אני עפה, הנה אני מתרוממת! ובאמת היא מוטלת בבוץ.
אמור להם, ממעל לדת ישנם עולמות. אך מלמטה לה – אוּרווֹת־סוסים וגדרות־צאן ומכלאות־בקר; ולחשוב מחשבה חפשית – ענין דראמטי הוא, להשתקע בספקות – ענין טראגי הוא! אך הבטיחות העם־ארצית המעוּצה אינה אלא מחזה־ליצנות…
וראשים מיובשים ומרוקנים דרכם שהם מתנועעים ומיטלטלים לכאן ולכאן, כראשי הסיכּוֹת בעטיפת־ראשה של סבתא־יאַכנאַ לפני עידן־ועידנים.
אמור להם, כי לבי דווה על תלישותם מן האומה… עם עדיין אינו אומה, כשם שערימה של אבנים צבורות עדיין אינה היכל. ומצערת אותי תלישותם מעצמם, מן התוך־שבתוך שלהם עצמם… ואמור להם, שבהשליכם מאחריהם את ירושת הדורות, ירושתם של אדירי־אדירים, הם מרוששים את עצמם, הם נעשׂים קבצנים גמורים – –
* * *
אמור להם אתה עצמך! – מפסיק דבּוּרי איש־שׂיחי – אך דבּר דבּוּרים ברורים, ואל תהא מטיל ברקים נוצצים.
הוא קם ויוצא, כנראה בעליל – בחמת־זעם.
* * *
לא, ואלף פעם לא!
אין לי מחשבות לעשׂות אִמהוֹת־דפוס, ואין אני מבקש לעשׂות אתכם יציקת־סטיריאוטיפ של רעיונותי שלי! – אין אני רוצה לעשׂות אתכם תיבות־זמרה לשירי, אין אני מדבר אל תוככם כמו אל תוך פוֹנוֹגרפים, שתהיו חוזרים, לאחר שיכוננו אתכם בקפיץ, ואומרים מלה במלה מה שהושמע לכם, תמיד אותם הדברים עצמם… רעיונות מן ההכרח שיהיו חיים! צומחים וגדלים!
מי שזורע אינו מטיל בקרקע אלא גרגרים! לא פת־לחם לעוסה, ולא גבעולי פרחים.
ואם האדמה אינה חלמיש־צור; לא אדמת־שׂריפה ולא חולות נעים ונדים, אם היא אמהית ופוריה, הרי היא קולטת את הזרע בשלוָה, סוגרת אותו בחשאי בחיקה, ומפרנסת אותו ומגדלת, ומשקה חיוּת משלה, וכשמגיעה השעה – הנבט נדחק ועולה, ומשתחרר ועולה וצץ וגדל ופורח!
ובכם, כמו בכל יהודי, אם לא יותר מזה, רואה אני נרות של חנוכה, נרות של שבת, נרות של חג – אך נרות כבויים. רוחות רעות היו מנשבות…
לא אורכם מבקש אני להיות, אלא החוזר־ומדליקכם רוצה אני להיות! בברקים רוצה אני להדליק אתכם… להאיר לכם ולאחרים חייבים אתם עצמכם!
* * *
ועוד – “שכינתא בגלותא!”
נסו, לכו אל בית־הכנסת ושחררו אותה מידים רעות!
* * *
כל זמן יש לו טראַגדיה שלו ופאַרסה שלו; רצינותו שלו ובדיחתו שלו.
ולפני עידן ועידנים, כשבתי־המדרשות ובתי־הכנסיות עוד היו מלאים תורה וכבוד יהודי, שעה שהתורה עוד היתה באמת, כפי שמושר בשיר־העם הישן, מיטב הסחורה, והיחוס הבעל־בתי – ראשי־השבּוּטות שבכותל־המזרח – היו מושלים בכפּה של הקהילה… היה מתרחש שאחד “זוג” מן “ההמון”, מן הקהל האפור, הוא –חטיבה־של־בעל־עגלה, והאשה – רוקחת מיני־מרקחת, קמו יום אחד ונטלו את בנם – ואין צריך לומר מה טיבו של בן שכזה! – והואיל ולא היה להם מה להפסיד – גילחו את פיאותיו, הלבישוהו בגדי מלכות ומסרוהו לגימנסיה!
ועשׂה הענין רושם…
הדבר נתארע בקרבת ימות הפורים, והאויר אויר של חוֹיזיק היה, – הולכים שני בעלי־בתים ליצים, שלא ידעו מרוב שׂובע ומרוב טובה במה יתבדחו, ולובשים באמצעו של השבוע בגדי שבת ויום־טוב: נעלים מצוחצחות על־גבי גרבים צחורים, קאפטן עם שולים של כסף, שטריימיל עם שׂערות של כסף, ממחטות צרפתיות אדומות בידיהם, – והולכים לבקר אצל הזוג.
דירתם של הזוג בחדר מעוקם מתחת למדרגות של זרים. רוקחת מיני־המרקחת היתה עומדת ומלהטת בסמוך לתנור, כשהיא בוחשת בתרוָד גדול קלחת מלאה גרגרי־שׂדה; והאב, חטיבת בעל־העגלה, יושב ומתקן שוט של סוסים.
הדלת נפתחת מבחוץ, בעלי־בתים באים…
נכנסים היהודים ופניהם פנים של כובד־ראש, ומברכים ברכת “בוקר־טוב” בהרחבה. הזוג עומד בפיות פעורים ואינם מעיזים להשיב.
מה פירושו של הכבוד הגדול הזה? במה זכו?
תופסים שני היהודים בכּפתּור של פרוַת הגוֹיים שעל בעל־העגלה:
– אל נא תתפלא, ר' יענקל…
“ר' יענקל”? ר' יענקל רועד מפחד!
– ואל נא תהא מרעיד, ר' יענקל, אין אנו מתכּוונים, חס וחלילה, לרעה, אלא הדבר כך הוא: שמוֹע שמענו, כי מסוֹר מסרת את בנך יחידך אל השקוֹלעֶס1. מסתבר איפוא, שבוַדאי יסיים את למוּדיו וסופו מתמנה שׂררה גדול, ויהיה קרוב למלכות… ובאנו אנחנו לבקש ממך, שתשתדל ודוקא בכוח של כבּוּד־אב, שלא יהא עושה רעות לישראל!
דופק ר' יענקל דפיקה קולנית באגרוף על לוח־לבו:
– כל זמן שאני חי!… ומתייפּח בבכיה – –
ורוקחת מיני־המרקחת מתחילה מתייפּחת בפינתה שלה בסמוך לתנור, במקום שהתחבאה מפני האורחים המכובדים, נותנת ידה על לבה המגולה ופורצת בנעימה בכיינית עמוקה מתוך הגרון החנוק:
– אלא־אם־כן אין אני אמו שלו!…
הסטודנט עצמו לא היה בבית.
כך היה לפני עידן ועידנים.
וכהיום הזה? כהיום, בזמן של פרישה ועזיבה, נתאספו במקום מן המקומות כמה פרחי־סטודנטים, שעדיין אין להם מה לגלח על סנטרם, עם חלב־האם, או יותר נכון – חלב־המינקת על שׂפתותיהם, והוציאו קול־קורא אל עם ישׂראל:
– הם לא יעזבו ולא יפרשו!
הם לא ילכו אחר כל־הטוב ולא יעזבו את כנסת ישׂראל עלובה ומסכנה. הם נשארים! למען כנסת ישׂראל הם מסתלקים מן מיני־המרקחת! אין הם רוצים!
סבורים אתם אולי, שכאן צוחקין? המתינו מעט!
אמנם זה מצחיק במקצת; משום שהקול־הקורא איחר את זמנו! מניוֹתיה של ההמרה יורדות בבורסה מיום ליום. הן חדלות ממש מלהיות סחורה עוברת לסוחר!
אין נותנים מיני־מרקחת כלל!
אומרים להם למשומדים שיהיו בוחרים, במקומות שיש בהם קלפיות לאומיות – בקלפי היהודית. ואפשר הדבר, שיהיו אנוסים לשלם ברוסיה את התשלום המיוחד בעד נרות, ובפולין – את מס־הקהילה. שלושה משומדים זקנים יושבים במיניסטריון להשׂכלת־העם, והנה קאַסוֹ מגרש אותם. ואת החדשים רושמים בתעודות ההמרה: “איז יעֶברעֶיוֹב” – וכבר הוא חתום לנצח! להישאר יהודי כבר אין זה כהיום הזה מסירות־נפש גדולה… אבל – צעירים דעתם קלה! ושוב בלשונו של שלום־עליכם:
– ילדים דרכם שהם מפטפטים!
אך את הבדיחה האמיתית בידחה רוקחת מיני־המרקחת של ימינו, מרת פּוֹטיפטת – הפּוּבּליציסטיקה שלנו. בבת־אחת התרוממה ממקומה, העינים מתחת למשקפים – בנצנוץ מתנוצצות, הידים – משתלחות לצדדין, הפה נפער והשמיע קול־צעקה:
– שקצים!
מה פירוש, – מתלהבת היא, – והיהדות כשלעצמה אין לה שום ערך?
* * *
הבדיחה היא בזה שלא הכיר חוֹיזיק את בנו־יחידו שלו! התרנגולת שדגרה זמן־רב כל־כך מאחורי הקירות הזרים – לא הכירה את ביציה המתות!
מרת פּוֹטיפטת, הרי אלה הם הגידוּלים שלך!
מי זה ביטל את היהדות כעפרא דארעא, אם לא אַת, מרת פּוֹטיפטת?
אַת צובעת לך לקראת כל עונה ועונה את מעט שׂערותיך בצבע אחר; ואין את זוכרת אפילו, מה צבע היית צבועה בזמן שהרית וילדת את הביצים הללו ואחר־כך חיממת אותן בכנפיך!
ואני אזכיר לך את הדבר הזה, הגברת!
לפנים הייתי צובעת עצמך בגוָנים של חיבת־ציון. בזמנו של אחד־העם עם יהדותו העברית־העתיקה, ישׂראל ואורייתא וארץ־ישׂראל חד הם; בכרמך, בשׂדרותיך המוּצלות, היו מתהלכים ומטיילים להנאתם: משה, ישעיהו ו – אחד־העם… באהבה ובריעות ובידידות גדולה!
אבל, הרי גזירה היא שתהיינה דעות מתלקחות ונשׂרפות בבת־אחת כחשש וכקש יבש, ונסתיימה דליקתם של חיבת־ציון והאחד־העמיות כשלהבתו של זנב־הנר, אחר־כך נשאר עוד מעט עשן – וכל הענין יצא מן המוֹדאַ. הפילוסופיה של אחד־העם באיצטלה של חיבת־ציון עם הבטנה הספּעֶנצעֶראית הושלכו אל בית הגרוטאות; ואַת, הגברת, החלפת את צבעך להיותו ציוני, על־פי המוֹדאַ הוינאית, החלפת יהדות במדיניות ישרנית ושקטה־שקטה ונכנסת דרך הכניסות האחוריות… צריך לדאוג לאותם היהודים, שאינם רוצים ואינם יכולים להתבולל…
באו עליך בטענות, שאַת מרקדת והולכת אחורנית ואַת מתכחשת לקידמה, והתחלת מתגוננת בראדיקאליות, מה פירוש? הרי אנו ממרידים את ההמון, מנערים אותו מן החלומות המשיחיים, מירושלים הבנויה בנסים… מן היהדות הישנה! מן הקדוּשה הישנה! אנו רוצים מדינה ולשון! ככל הגויים!
והיהודי הזה, שהיה יודע תמיד שישנם בעולם עובדי־אלילים, בּוּדיסטים, מוּשׂלימים, נוצרים ויהודים, היהודי שראה עצמו נציגה של אחת מהשקפות־העולם המועטות, ושל הנעלה שבהן – של היהדות, שהיא עתידה, בסופו של דבר ולפי מיטב אמונתו, לנצח ביום מן הימים ולשכנע באמיתּה את כל העולם, – היהודי הזה ירד פתאום ונפל עד למדרגתו של אחד מבני שבעים האומות, שראוי לו להתקנא אפילו בבּוּלגארים! ואין צורך לומר בסרבּים! פשוט – עם ככל העמים… ורק במשהו־מן־המשהו גבוה יותר מן הצוענים.
והיתה גם תקופת־ניטשה כלשהי.
– אין אנו רוצים לסבול עוד! מוסר־הסבל הוא מוסר־העבדים! אנו רוצים מוסר־אדונים, כוח, רוב, שלטון, אדנוּת!
והאם לא החלפנו ולא שינינו את הערכין? האם לא עשׂינו את ארץ־הקודש למולדת סתם, ואת לשון־הקודש, לשון התורה והנביאים – ללשון של מקראות וללשון־רחוב?
ואחר־כך, עטופה בגלימה של מלומדת, לימדת:
– כאן אי־אפשר לעלות ולהגיע עד אל הרכושנות הגדולה ואי־אפשר לרדת עד אל בית־החרושת! כאן הכול נידון לגווֹע לאט־לאט, כאותו נר הגוֹוע וכלה, כאן אין תקוָה, כאן מוכרח לבוא שמד!
הכול ראית מראש בדיוק מדוקדק, כאותו לוח־של־מאה שנים!
ואחר־כך שוב בנוסח הלאומי, בנוסח ככל־הגויים:
– אין אנו אלא עם ככל העמים, לא פחות ולא יותר.
– אומה, בלי קשר ובלי תלוּת של דת ושל השקפת־עולם… אין אנו אומה תקינה, אם־כן מבקשים אנו להיות אומה תקינה! אין אנו רוצים לשׂאת עוד על כתפינו שום משׂאות של מוֹניזם, מוֹנוֹתיאיזם; די נשׂאנו חטוטרת זו! אין אנו רוצים להיות משׂוּאה ואבוּקה לאומוֹת־העולם. “אתה בחרתנו” – דבר זה בדו המתבוללים מלבם (ובוַדאי הגניבוהו הם אל הסידור!), את ענין ה“תעוּדה” המציא פּרוֹפיסור גרמני (וַדאי היו הנביאים הפּרוֹפיסוֹרים הגרמנים הראשונים). הפילוסופיה באמריקה הרחיקה לכת עוד יותר: משומדים יכולים אף הם להיות יהודים לאומיים… בארץ־ישׂראל תעלה שאלה זו על סדר־היום, וּוַדאי שיימצא לה פתרון ליבּעֶראַלי! חירות הדת! האמונה עניין פרטי היא, האומה מושׂג סוציאלי היא!
ובכּומתה האדומה השמעת קולך:
"יהדות… נשמת־העם… מסורת, השקפת־עולם המיוסדת על מוצא וגזע – הכול מטבעות שחוקות. במדינה הסוציאלית יהא רק אספן המטבעות אוספם אל אוספוֹ, את הדת, את המוּסר, את השקפת־העולם.
– האומה אינה אלא תוצאה של צורות־הייצוּר ושל מלחמת התגוננותה ומלחמתה לזכויותיה… לא, למען הערכים הישנים־נושנים אין אנו שולפים את החרב מנדנה. אנו רוצים בית־ספר יהודי ללמוּד אלף־בית, כתוֹבות ביידיש על מכתבים הנשלחים בדואר… "אם נסתכל מנקודת־הראות החמרנית־ההיסטורית, נראה – "
זוכרת אַת, הגברת, מה ראית מנקודת־הראות הלזאת? לא, אינך זוכרת? אבל פּטפּט פיטפּטת, נכון? כתוּכּי החוזר על מה ששמע…
ועכשיו שוב לא הכרת את הגידוּלים שלך:
הפוליטיקה הציונית נתפקקה. המדינה הסוציאלית נדחקה לזמן ארוך־ארוך. הצרות והסבל היהודיים גדלים והולכים מיום ליום, ואם “ככל הגויים” – למה? לשם מה?
וצריך אדם להיות באמת גדול־רוח, שיהא רוצה להקריב עצמו למען כנסת־ישׂראל! אם כן, מה אַת צועקת? על כן זו היא הבדיחה, בדיחת העונה:
חייבת את לשוב ולצבוע את השארית מן המעט שבשׂערותיך – בצבע אפוֹר! הצבע היהודי־האפוֹר הפשוט…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
* * *
יודעת את מה, הגברת, למה לך להוסיף ולשׂחק ולהוסיף ולפּטפּט? מוטב שתחזרי בתשובה שלימה באמת, שובי להיות יראת־שמים באמת, שלמי לזמן את המסים המגיעים לו וחזרי בתשובה בימי התשובה, הרי ערב יום־הכיפורים היום, אמרי איפוא: על חטא… הכי באגרופך הקטן והרזה על לוח־לבבך היבש ואמרי בחשק… הרי כל־כך הרבה שנים חטאת!
אמרי בפה מלא!
וכשתגיעי אל “בטפשות פה” – הכי על לוח־לבבך ביתר תוקף!
-
אל בית־הספר הנכרי ↩
כבר קראתי: אל בית־הכנסת! ועכשיו רוצה אני לקרוא: אל המקווה! אך לא, לא אל המקווה! המקוָאוֹת בוַארשה מלוכלכים ביותר, ומסוכנים ביותר לגבי הבריאות, והמקווה החדש בפּראַגה – השם יודע, אימתי יהיה גמור. אפשר אותה שעה שוב לא יהיה צורך בו…
אני קורא אתכם ללכת אל הווייסל.
אל אחרים (כפי שאומר אַשׁ) מדברת היא פּוֹלנית, אלינו מדבּרת היא – יהודית!
לכו להתרחץ בווייסל.
קרוב לשלוש מאות שרצים יש לכם על גופכם.
קרוב לשלוש מאות, משום שהרבה מן החתימות מזוייפות הן. לשם מצוה זייפו!…
אבל – אל הווייסל לכו! רחצו מעל גופכם את התולעים!
ואולי – אני אין אני יכול לחיות בלא ספיקות – אפשר אין זו חולאת התולעים, אלא – פחד!
האגדה ההודית העתיקה, זו שמלפני בּוּדאַ, מספרת:
אַטמאַן (הנשימה, הנשמה, אלוהים) היה לבדו!
אחד ויחיד על־פני כל ה“לא־כלום”, על־פני התוהו־ובוהו, הריקנות.
עלה פעם אחת בדעתו, שהוא אחד ויחיד ולבדו, ורעדה עברה בו.
רעדה של פחד.
פחד, שהוא אחד ויחיד על־פני כל ה“לא־כלום”, כל הריקנות האֵינסוֹפית… ואז ברא אַטמאַן מתוך פחד את העולם! בדומה לשׂממית, המוציאה מתוך עצמה קורים ויוצרת מטווה מסביב לעצמה.
בדומה לכל הגופים המאירים, המשלחים סביב וסביב לעצמם קרני־אור ויוצרים מסביב־מסביב לעצמם רשתות־אור…
כך פלט מתוכו אַטמאַן את כל העצמים הנבראים והקיף עצמו בהם, –
כך ברא את העולם!
והאחדות היתה לרבּוי; היחיד היה לחברה שלימה!
וחברה אינה מפחדת!
כך אירע לו גם למשׂכיל היהודי־הפולני שלנו, בעל־התואר וחסר־התואר, הוא בודד; מכאן הלך לו, לשם לא הגיע.
מאִמו עזוב הוא, ממניקתו מגורש הוא, והריהו בודד, תמיד בודד ויחיד.
יתום גמור ועזוב…
והוא מהלך תועה בתוהו־ובוהו, בריקנות שבין שני עמים…
בין העם, שהווייסל מנהמת לו פולנית, ובין העם, שהווייסל מנהמת לו המיה אִמהית כל־כך – ביידיש! והבדידות היא מקור הפחד!
והוא רועד מקול עלה נידף, מקול עלוֹן מלוכלך בצבע־דפוס; והוא נרעד מלחישתם של נחשי־נייר…
וליצור עולמות מתוך עצמו, להקרין משהו מתוך עצמו, להקיף עצמו דברים, דברים של ממש, שיהיו ביטוי ל“אני” שלו, לנשמתו, לרצונו – דבר זה אינו לפי כוחו!
בני־כלאים, בעלי־חיים שנולדו ממין־שלא־במינו – בידוע שעקרים הם; אם לא בדור הראשון, הרי לכל המאוחר בדור השני או בדור השלישי! והרי הם מהלכים תועים בתוהו־ובוהו שבין שני העמים והם מרעידים. הנשמה העקרה עטופה פחד ואימה. סמרמורת בעור גופם, מבטי־פחד בעיניהם וברכיהם דא לדא נקשן… הולכים הם וחותמים על מחאות – מתוך פחד; ומוכנים הם לבגוד – מתוך פחד.
אך בין שהם תולעים ובין שהם – בּוֹאשים, שלוש מאות הם במספרם!
ה“רוֹליאַ” אומרת: מעט מדי! ה“פּראַבדאַ” מודה לאלוהים, שכל כך מועטים הם; מגיעות להם זכויות, זכויות אזרחיות, ולמאכל־תאוָה זה יש לה פיות מוכנים רבים משל עצמה!
אך בשבילנו קרוב לשלוש מאות – יותר מדי הם!
בעלי־בתי־חרושת ופועלים
אסור לנו לבנות את חיינו על יוֹשרם של אחרים, על רחמיהם של אחרים.
הזמן שבו נשמעו אבותינו לעצתה של מטרוֹניתא רחמנית אחת ולבשו שׂקים על ראשיהם ויצאו לרחובותיה של רומי וצעקו והפגינו בלילה:
“אי שמים, לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אֵם אחת אנחנו? לא אֵל אחד בּראָנו? מפני מה אתם גוזרים עלינו גזירות רעות? מפני מה אתם שופכים דמינו?”
הזמנים ההם חלפו־עברו.
זלילת־עמים כללית הדדית הקיפה את כל העולם, ובמלחמה האכזרית הזאת לא תצליחו לעורר את רגשי היוֹשר; לא תצליחו להעיר את המצפון…
ועוד פחות מזה אפשר לבסס את העתיד הקרוב על רגש החוק והצדק… וביחוּד על זכות ה“חזקה”!
לא איכפת כלל, מי הקדים לבוא לכאן ולהתיישב. אם אותם שהווייסל מדבּרת אליהם פּוֹלנית, ומלכיהם מלכי־חסד היו ומכניסי־אורחים גדולים, ונתנו לנו, בעד תשלום מסויים, להכּנס אל הארץ הזאת, כפי שמלמדים ב“חדר” הפולני…
או, לפי תוצאות החקירה החדשה: תחילה באנו אנחנו, אנו, שהווייסל מנהמת אלינו יידיש, ואנו הבאנו לכאן ציביליזציה גבוהה, והכנסנו תרבות לארץ, ואת הפּגנים הבאים אחרינו לימדנו לעבוד וליצור… ורק לאחר־מכן, משקבּל ההמון את הנצרוּת, נהפך עלינו הגלגל ועשׂו לנו, בשם הכנסיה, מה שהיה נהוג לעשׂות ביהודים: שללו מאתנו את רכושנו, את כבודנו האנושי, עשׂו אותנו מתווכים ומוזגים, ובחסד רב מסרו לנו את הכנסיה הרוּתּינית בחכירה…
היינו הך!
אנו רגילים בארץ־ישׂראל שלנו לקבל מן הטורקי את הפּאַספּוֹרטים האדומים… אנו יודעים, מה פירושם של זכויות וצדק בין העמים…
ואם כבר חדלנו פעם מן התקוָה לחיות כחוכרים ומוזגים בחסדו של הפריץ, ואם אין אנו יכולים עוד להיות סוחרים־מוכרים תחת פירמוֹת של אחרים; ואם כבר אנו דורשים זכויות ליהודים; ואם אין אנו יכולים לשכב עוד לרגליהם של אחרים וליילל ככלבים: רחמוּ, רחמוּ! – חייבים אנו, עד כמה שאפשר הדבר בגלות, להלָחם ולהשׂיג, לפחות, את עצמאותנו הכלכלית!
מי שרוצה לחיות ואינו יכול ואינו רוצה לשעבּד, ונמאסו עליו ה“מזונות” בבית הכנסת־האוֹרחים, מן ההכרח שיהיה חזק מבחינה כלכלית, ושלא יהיה תלוי בשׂערה, העשׂויה להיות ניתּקת בכל רגע של זעם הזולת…
אנו חייבים לייצר, ובפני הפועל שלנו מן ההכרח שיפּתח, לפחות, בית־החרושת היהודי!
אל נא יוָסף לחרם מן החוץ גם חרם מבפנים!
אך לפני זמן קצר בלבד היה הדבר הזה קשה, כמעט בלתי־אפשרי היה. הפּוּבּליציסט ניחר גרונו מרוב קריאה: בוגדים! העתונים מלאים היו צעקות־חמס. ואף־על־פי־כן היה השידוּך בין הפועל היהודי ובין בעל בית־החרושת היהודי נדחה ונדחה. הפועל היה שובת; בעל בית־החרושת היה מגרש.
הסיבה היתה פשוטה.
כשנתבלטו מתוך הערפל האפלולי האינטרסים המעמדיים, היה הפועל היהודי ראשון להבחין בהם, ראשון להרגיש בהם.
חברוֹ הנוצרי יש לו מסורת של עבודה גופנית מתוך שיעבּוּד. ובית־החרושת הוא בשבילו שיחרור מעבודה קשה עוד יותר; הוא בא מן הכפר! ומשיעבּוד קשה וגדול עוד יותר. הוא מכיר את הפריץ עם האוֹרדינאַריה1 שלו ועם השוטים, ואת מנהל־המשק עם המגלב שבידו… ורובם הם “בּעֶזגראַמוֹטני”2…
כנגדו היהודי, אולי בנו של רב או של סוחר דאנציגאי, או סתם בנו של בעל־בית, הוא “גראַמוֹטני”3, עצבני, בלא מסורת של ציוּת ועבודה קשה, חפשי לחלוטין מכל משמעת פנימית, – בחור שכזה בא מבית־המדרש, מן ה“שטיבּל”4 מתחיל תיכף־ומיד להביא את המשיח, לבנות את המדינה הסוציאליסטית…
בעל בית־החרושת אינו יכול ואינו רוצה לתת להחריב עצמו, אינו מסכים אפילו לגרום לעצמו חסרון־כיס! צעק חי וקיים: יהדות, רגשות לאומיים! “עסק הוא עסק”, והוא מחליף את הפועל היהודי הבלתי־שקט בפועל הנוצרי השקט, שלא נתעורר עדיין.
ואילו ניסה מישהו לדבר אל הפועל היהודי: אל תחריבו את הנאַלעֶבקִי, אל תהיו רצים לפני המחנה, לכו צעד בצעד עם חבריכם, התעשׂיה היהודית עדיין חלשה היא מדי –
יהדות? רגשות לאומיים? – – הייתם שומעים תשובה – ערפל ואֵדים הם, המערפּלים את מלחמת־המעמדות…
כהיום הזה המצב נשתנה במקצת.
הפועל הנוצרי השׂיג את הפועל היהודי, ואפשר עבר אותו, ובמשמעת מפלגתית הוא חזק יותר. כבר הוא שובת לעתים קרובות יותר, דורש שׂכר גדול יותר, מעמיד דרישות תקיפות… והפועל היהודי – רוֹעב… ויהודיי יותר גם־כן נעשׂה… חוץ מכמה דוֹגמַטיקוֹנים מוחלטים, כבר מבין הפועל היהודי, כי יהודי הוא.
הוא התחיל מרגיש בעצמו!
כבר הוא יודע, כי מלבד שאלת־הלחם ושלא בקשר לשאלת־הלחם עוד קיימות שאלות־חיים אחרות, אפשר לא־פחות מכאיבות; כי מלבד הצער והסבל הלוהטים של עבודת־פרך וחרפת־רעב ישנן שאלות לא־פחות מהן לוהטות ומכאיבות של עמים וגזעים משוּעבּדים; וכי החיים אינם קו ישר, אלא סבך של אלפי בעיות, וכי כולן יחד הועמדו לפני הזמן לפתור אותן בבת־אחת…
הפועל היהודי התחיל מרגיש והיה מוכרח להתחיל להרגיש, כי בורידיו זורם דם יהודי, ומעוררת אותו לחיים נשמה יהודית, והוא מדבר יהודית, קורא ספר יהודי, עתון יהודי, אומר חידוד יהודי, מזמר זמר יהודי וגם (קשה להכחיש את הדבר!) הוא מתגעגע אל כל מה שמתגעגעים עליו כל היהודים, אין הוא יכול לנתק עצמו מעל הגזע ואינו יכול אפילו לרמות עצמו בחלומות של התבוללות ואינו יכול ללכת בדרך, המוליכה מבית־הכנסת אל הכנסיה…
הוא רוצה וחייב לקשור את האינטרסים המעמדיים עם האינטרסים הלאומיים שלו ולמצוא את המזיגה ביניהם…
כהיום הזה עשׂוי השידוך להצליח.
אם הסיסמה היא “נעזור לעצמנו!”, הרי מן ההכרח הוא – בתי־חרושת יהודיים פתוחים לפועלים היהודיים!
אני נכנס אל יהודי מַכּר שלי – קצת עשיר ועסקן ציבורי; אחרים, ברצונם או שלא ברצונם, נסעו להם למקומות שונים, והוא מתרוצץ, מַכּרי שלי, על־פני החדר, פניו מאירות, עיניו מתנוצצות והוא משפשף את ידיו זו בזו.
– ברוך השם! ברוך השם!
– איזו נחת־רוח במשפחה? שמא השׂאת בן או בת? או שמא נוסף נכד או נכדה?
והריהו נעמד כמי שנעלב:
– סבור אתה באמת, כי יהודי שכמותי, לחלוטין לא אדום, אינו דואג כלל וכלל לעניני הכלל ואינו שׂמח בשׂמחתו?
– חלילה, אין אני סובר כלל… אך מה טובה באה עליו על הכלל?
הוא שותק ואני מנסה לנחש:
– איליוֹדוֹר חזר בתשובה? שופך קיתונות של דמעות ומבקש מחילה על דמם של ילדי ישׂראל שנשפך בגללו?
היהודי מניע ידו תנועה של ביטול.
– אַי – הוא מבטל ואומר – המשוגע הזה! הוא מפטפט בשביל להכעיס למישהו!
– אלא מה? הנה, טרעֶפּוֹב הפסיק את הגירושים עד לאחר החורף!…
– וכי כמה זמן עוד יימשך החורף?
שוב אני מבקש לנחש:
– על־פני הנעֶוואַ מנשבת רוח נוחה יותר? כבר הרגשת בזה?
היהודי נעמד לפני, משׂכּל את ידיו על לבו היהודי ואומר בענוָה:
– אני איני מרחיק כלל לראות עד כדי כך…
– אלא כאן זכינו למעט נחת, במקום?
כבר הוא משתדל לסייע עמי לנחש:
– אין אתה מתעסק כלל בחרם על המסחר היהודי? – שואל הוא, – אין אתה קורא עתונים?
– את עתוני־הרחוב?
הוא קורא פולנית, הוא היה מקבל את ה“נייעס”, היו שולחים לו מבלי לצפות שיזמין, והיה שולח את הגליונות אל המטבח; מטבחו כשר הוא, והמשרתת יהודיה. שתקרא איפוא. הוא מנהל את הרחוב (“עסקן ציבּוּרי”), מה חשוּב לו לדעת מה הרחוב חושב? כבר הוא חושב למענו ובשבילו…
מעורר אני אותו:
– נוּ, ובכן, מה בדבר החרם? הוא משתכּך והולך?
– תדע לך שכן הוא! – מאַשר הוא בגאוָה. – החרם יורד ויורד: לא בבת־אחת, לאט־לאט, אך ירוֹד הוא יורד, נחלש מיום ליום. מתחילים מוחאים כנגד החרם: לא כולם חטאו!
– ישנם צדיקים בסדום? יש מתנגדים? וכנגד מי הם מתקוממים?
– כנגד הרצון הפולני!
– ואתה אין לך חלק בפולין?
– אני? אנחנו?
– ולדעתו של האִכּר הפולני – שואל אני – שאלו? ולדעתו של הפועל בבית־החרושת הקשיבו?
– הנה, לזה מתכוון אתה?
הוא יושב ומשתקע בתוך כורסה ואומר:
– אתך הרי אי־אפשר לדבר… אלה הם פולין? ומיד הוא חוזר וקם ממקומו:
– אבל יש גם מי שמוחה כנגד החרם בגלוי…
– מפני שהוא גורם נזקים?
– לשני הצדדים! ומוחים כנגד הנהגת החרם בבתי־הספר… כנגד הרעלת לבותיהם הטהורים של הילדים… וכנגד גירוש הילד היהודי מבית־הספר הפולני אל בית־ספר אחר, ואפשר אל היהודי… וכנגד גירוש היהודים מן העבודה בתרבות הפולנית בכלל. אנו מביאים תועלת, בדבר זה מודים הם…
– ואנו עובדים בחינם!…
הוא משׂים עצמו כאינו־שומע.
אני מוסיף ושואל: ומה בנוגע לתגריות היהודיות? מה בדבר הדוכן היהודי עם מאפה… עם פירות?
– לאלה גם־כן יגיעו! – אומר היהודי בבטחון – אך לאט־לאט… מתחילים לראות את האמת…
– שאין עניין החרם מוסיף כבוד ותהילה לשמם של הפולנים בחוץ לארץ… שאין בזה מן החכמה הפוליטית, לדחות מעל עצמם 13–14 אחוז מן התושבים ולהכריח אותם לחפש להם עזרה מחוץ לארצם… התחילו לראות, כי גם מצד פטרבורג אינם בטוחים, משהו התחיל שם זז… לפני כל אפשרות של מלחמה הם נעשׂים ליבּעֶראַליים יותר…
– אם־כן – קורא היהודי שלי בשׂמחה – הרי אתה קורא פולנית גם־כן? הרי אתה יודע הכול! אמור, איפוא, נכון שהחרם יורד?
אני מודה לו: החרם יורד! לאט־לאט, אך הגל שוקע, חוזר בו. השׂיא עבר.
– אבל, שואל אני, מה יהיה על החרם החשאי, על הוצאת פת־הלחם מן הפה בחשאי ובצנעה?
– הנה, דבר זה – משפיל היהודי את קולו – דבר זה היה לפני יאַגעֶללוֹ, ודבר זה יהיה אחרי יאַגעֶללוֹ… לדבר זה רגילים אנחנו… ובלבד שלא יקימו רעש ומהומה…
– ואם הפריץ יתחיל עוד פעם כועס?
– על מה?
– וכי דאגה היא על מה?
– יהיה צועק שוב… ועל־כן, באמת, לא צריך להקניט אותו… צעקות אין בהן טובה בשבילנו…
הנה, זו היא כל התורה: שקט שיהיה! בחשאי מותר לעשׂות בנו הכול…
– ומה יהיה – שואל אני – על הפועל היהודי, המוצא לפניו בית־חרושת סגור? ומה יהיה על בעל־המלאכה היהודי, היורד יותר ויותר לדרגה של מטליא־טלאים, אל עבודת־ההדיוטות, אל שיטת־ההזעה? ומה יהיה על הסוחר היהודי, הנשאר בלא עזרה ובלא אשראי ובלא ידיעה ממה יוציא לחמו? ומה יהיה על המהגר היהודי, שהוא רץ ככבשׂה תועה?…
– על כל אלה – משיב בעל־הבית – צריך באמת להרהר פעם… היום אינני פנוי לכך… אצטרך פעם למצוא שעה פנויה לשם זה… אהיה אנוס למצוא שעה פנויה… היום אני הולך לברית־מילה…
והוא קם מיד ממקומו ואומר בגדלות: – כבּדוּ אותי בסנדקאות!
“מה שהננו, הננו”…
אבל לָמֵה נמשלנו?
“נמשלו ישׂראל לכוכבים, נמשלו ישׂראל לחול”…
אנחנו, אומרים, מאירים לעולם ככוכבים, ואנחנו מפוזרים ומפורדים ככוכבים; אין כוכב אחד נפגש עם חברו; יחידים מאירים הם… כל כמה שלא יהיה מספרם גדול…
ואנו דומים גם לחול, לחול שעל שׂפת־הים; יבשים, לחוּצים זה אל זה, לא־פּוֹריים וגם – דרוסים ודרוכים בכל רגל…
נמשלנו גם לזיתים! מה זית מוציא שמנו על־ידי כתיתה, אף ישׂראל כל כמה שכותתין אותם יותר, יותר שמן הם מוציאים…
ועוד גמרא עתיקה אחת: נמשלו ישׂראל לדגים… שמקום כינוסם הוא מקום שחיטתם! לא לחינם מרעידים בכל מקום ה“יאַהוּדים” האזרחים, שכבר התרגלו אליהם, מפני זרם חדש של אחים־מהגרים; יודעים הם: הקיבה הגוֹיית אין בכוחה לעכּל יותר מדי…
“פן ירבה” – זה הוא פחדם של כל הפרעוֹנים, של כל מצרים…
ולא לחינם נמשלנו גם למלח הארץ. אנחנו נותנים לה את הטעם… בלעדינו אין לטעום טעם בכל העמים שנילוֹשו מעפר האדמה; אבל להיות נמלח למעלה מן המידה אין שום עם רוצה…
לא לחינם נמשלנו גם לשׂאור שבעיסה…
מוטלים להם עמים במנוחה, כל אחד בעריבה שלו, ואנו נוספים אליהם מעט־מעט, שיהו תופחים, שיהו גדלים ועולים. אבל יותר מדי אין רוצים; שלא תהא העיסה גולשת ועוברת על שׂפת העריבה!
ונמשלנו, אם נפנה למשל מודרני, גם ואולי יותר מכול – לנשמות ערטילאיות: מחשבות מופשטות, רעיונות אויר, רוחניוּת בלבד – אידיאַלים!
והידים, הידים העובדות, המגשימות את הרעיונות, המלבישות את האידיאוֹת בשׂר ועור, המממשוֹת את האידיאלים – ידי עשׂו! לנו אין מניחים לגשת אל שולחן־העבודה!
ואנחנו מסתובבים תמיד בין תרבויות זרות – מסתובבים אנו נכרים, שכוחים, ערטילאיים וערומים, ופושטים יד לבקש – תרבות!
מצרים יש לה זכרון רופף. יוֹסף נשכח עד מהרה, וערי־המסכנות שבנה ומילא בר לשנות הרעב, נסגרים בפנינו. וגם פיתום ורעמסס, – חֵמר מצרי עם זיעת־אפינו ודם־לבּנו, הם – תרבות מצרית!
ולעולם אין לנו שום דבר משלנו. ואנו קונים מעבדיו של אבימלך מים מן הבארות שחפר יצחק, ואני חוזר וקונה מידי גרוֹמילוֹ את כותוֹנתי שלי לעורי, ששדד ממני בשעת פרעות, ועוד אני משול לעלוקה, החיה על חשבון אחרים, המוצצת את דמיהם של אחרים… ואם ה“פן ירבה” מתחיל מפחיד יותר, נעשׂים אנחנו בפיו של הטוב בבניה של פולין: עכברושים… ואנו נמשלים גם לתולעים… ורצוי לו יותר שיהיו עמים אחרים – חיות רעות – דורסים את עמו וטורפים את בשׂרו, משנהיה אנחנו התולעים מכרסמים בו…
ולפעמים נדמה:
בורא העולם הסתכל פעם וראה: אדם אינו בנמצא כאן, רק עמים, והם הולכים ומתעצים, העמים, ומתחפרים יותר ויותר באדמה ומתגדרים, והם קופאים ומתאבנים, ואין יכול להיולד האדם, זה האדם החפשי, שהוא עתיד למלא את כל הארץ, לכבוש אותה ולמשול בה לבנותה בנין אנושי… ויקם, בכעסו הצודק, ויעקור את הקשה שבעצים, את ארז הלבנון, ויסדקו ויעשׂהו יתידות־יתידות, ובכל עם מעוּצה, בכל סדן קפוּא תקע אחת מן היתידות…
אנחנו הננו היתידות התקועות בסדנים הזרים. בתוכנו – געגועים וכמיהת־לב לשוב אל הלבנון, וצלעוֹתיו של הסדן הזר מעיקות: צא! צא! והקוּרנס הגדול מלמעלה מכה: למטה! הכּנס! עמוק יותר! וסדוֹק!
ובמשל סאלוני:
אנו משולים למנענעים…
היה לו לבורא פסנתר משלו – עמו ישׂראל, שלכל מגע ידו היה משמיע לפניו תושבחות ותהילות!
ואירע, שהפסנתר זייף פעם צליל מן הצלילים…
והרי אל קנא הוא – ורוצץ את הפסנתר ברעמו; התיבה – מפוצצת, המנענעים – מפוזרים ומפורדים… ומוטלים הם בכל מקום באבק־הגלות, באשפת־הגלות, נאלמים ונקפאים, בלא צליל…
ואף־על־פי־כן, אם נלחץ מנענע ביד זרה, מיד הוא מתעורר ומוציא את צלילו, את האיכה שלו, את קינתו, את קריאת־כאבו וזעקת־געגועיו שלו…
ונס מתרחש: כנעוֹרים על ידי קסם, מתעוררים ברעדה כל המנענעים המפוזרים והמפורדים, ומשמיעים את צלילי־קינותיהם וקולות־נאקתם, ונשמעת הבכיה ומתפשטת על־פני כל ארץ מצרים…
כי לא יד הבורא נוגעת במנענע, אלא יד אדם גסה לוחצת עליו…
והידים – הידים הנוגעות בו – ידי עשׂו…
עשׂו מנגן!
היחס בין הפרט והכלל, בין היחיד ובין הלאום, הוא אצלנו אחר לגמרי, הפוך לגמרי, מזה שאנו רואים אצל עמים אחרים.
גם זו היא אחת מן הצוּרוֹת, שבה נתלבשה הטראגדיה הלאומית שלנו.
הטראגדיה של אומה, שעדיין לא הגיעה להגשים את האידיאלים שלה בחיים ואינה יכולה לרדת מעל הבימה, ואין לה הכוח הגופני להגשים אותם והיא אנוסה לשבת בחיבוק־ידים על שׂפת היום ולצפות עד שתזרח חמתה…
הטראגדיה של עם, שיש לו מאכּסימוּם של אידיאַלים, עם מינימוּם של כוח־הגשמה! והוא אנוס לצפות לידים זרות, והוא עצמו חי “לפי שעה” (אתם מכירים את חטיבת הנצח הזאת!) כמיעוט בין רוּבּים קנאתניים ותאבי־שלטון של עמים אחרים…
הכלל שלנו, במה שנוגע לאידיאַלים, הוא הגבוה ביותר. אולם האידיאַלים הם – חלומות נבואיים, נשמות ערטילאיות, בלא בשׂר, בלא עצמות ובלא דם. זרע האידיאַלים עדיין לא נזרע בקרקע, עדיין הוא משׂחק לכל הרוחות המצויות תחת השמים.
והפרט?
הפרט, היהודי היחיד, חייב לחיות לא להלכה, אלא למעשה וממש! הוא אנוס לפעול, בשביל לקיים את חייו בסביבה הזרה, ומי יודע כמה זמן עוד תהיה זרה! והריהו בונה בגלות־מצרים התמידית את פיתום ורעמסס בשביל פרעה, מלקט בעצמו את התבן ונאנח: אולי ירחם…
כך חיים בעבדות.
והעבדות מנמיכה… חודרת אל הבשׂר, אל הדם ואל הנשמה…
אצלנו הפרט נמוך מן הכלל. עד לאין־ערוֹך נמוך יותר. ואצל אחרים – להפך!
בכל מקום הפרט גבוה יותר, טוב יותר, מוסרי יותר מן הכלל…
חיי הפרט נתונים לבקרתה של דעת הקהל, להשגחתם של המשטרה ובית־הדין; נקבעים על־פי מידות־מוסר מקובלות בציבור, באומה, במעמד או במקצוע… כנגד זה עמים וגזעים נוטלים לעצמם חופש מרובּה! אין עליהם השגחתו של מי שהוא גבוה מהם! גרמניה יראה את האלוהים. אבל אלוהים מסתגל בגרמניה אל האינטרסים הגרמניים. הוא נעשׂה בן־בית, שוכן בשלוָה ובשקט בכנסיה הלאומית…
עמים בנעוריהם עדיין רוֹמאַנטיים הם! מדברים על אנושיות ועל צדק אנושי, על תרבות אנושית! כיוָן שנזדקנו, מיד נעשׁו מעשׁיים יותר! הראשון שהסיר את הצעיף השקוף, שהעלים רק מעיניהם של קצרי־ראיה גמורים, את הפנים האמיתיות – היה ביסמארק, גאונה של המאה הי"ט.
הוא שׁם את יד ימינו על חרבו ואמר: הצדק בימיני!
זכות־עמים – עצמתם הגופנית, האגרוף. המלחמה מתעדנת, השוד נעשׁה ענין פּאַטריוֹטי… ובין מערכה פּאַטריוֹטית אחת וחברתּה יושב הקהל באור מלא, ומאחורי הקלעים נמשכים מעשׁי־הרמאות – עוסקים בפוליטיקה!
כמה חף־מפשע וישר ותמים נראה לעומת כל זה ה“אזרח” היחיד, כמה טהורים ומוסריים חייו הפרטיים! הוציאו מן הכלל את מי שטבעו טבע של פושע – אסונו של האדם, הכורע ונשבר תחת כובד משׁאה של מורשת אבות פושעים…
הוציאו מן הכלל את היחסן בעל־הנכסים, שהוא מוּרם ונישׂא מעל לעם, שכבר טעם את כל התענוגות ורוצה למַצוֹת מן החיים על כרחם עוד ועוד ולדחות את יום אבדנו הגופני והמוסרי…
הוציאו מן הכלל את מי שהחברה עצמה הנמיכה, הורידה לשפל־המדרגה והשליכה מאחוריה, אל תהום החשכה והפשעים, משום שלא רצתה לשנות ממידות־מוסרה המקובלות.
הוציאו את כל אלה מן הכלל, ותקבלו את האזרח בעל המוסר הבינוני! שכבודו הוא – לעמוד בדבּוּרוֹ, הן צדק והין צדק! והאידיאל שלו – חיים כשרים, שקטים…
פושעני יהיה, וחוש־הרמאות וצמאון־הדם יתעוררו אצלו, רק לאחר שתעשׁו אותו בדרך מלאכותית אדם מוּרם־מעם, או לאחר שתשליכוהו בלא רחמים מתחת לרמת החברה ומידותיה, או לאחר שתרחיקו אותו מן החברה ותשלחו אותו כנושא־תרבות אל אחרים, בין אל גזעים צהובים ובין אל גזעים שחורים, או –
כשתעשׂו אותו שליח־צבּוּר, כשתשלחו אותו לנהל משׂא־ומתן עם עמים אחרים!
ואם לא כן – הרי הוא כבשׂה תמה, חי את חייו הריקניים, השקטניים, עם חבּותיו שלו ובביתו שלו, עם מעט הידיעה ומעט האמנות. והוא עובד באמונה את עמו, את אוּמתו!
מה מראה הדברים אצלנו?
יש לנו כל מיני ימים-טובים.
שנים טובות – מעט; ימים טובים – ישנם!
יש לנו כל מיני חגים:
יש לנו פסח – זכר ליציאת מצרים!
חג ההשחרור!
עבדים התקוממו!
עבדים קמו ממקום עבודתם, עזבו את סיר-הבשׂר עם השוט גם יחד ויצאו אל הערבה, אל המדבר; להיות אנשים חפשיים; להיות לעם, לבנות ארץ!
יש לנו שבועות – זמן מתן תורתנו!
הרי עוד כהיום הזה אנו מתגאים בה; עוד כהיום הזה היא משמשת מטרה לשיקוּציו של המצפוּן האירוֹפּי השחור; לא לחינם שׂונאת המפלצת המוסרית את המראָה הנאמנה!
הרי אנו חיים עכשיו בזמן של מלחמה, נסו נא ותנו לעמים הבּאַלקניים, לעיניה של כל אירוֹפּא, המתערבת במלחמה הזאת, את חוק-המלחמה שבתורה:
“כי תצוֹר אל-עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשׂה, לא תשחיתת את עצה; כי האדם עץ השׂדה, לבוא מפניך במצור?”
– – – – – – – – – –
החוק הזה ניתן, במדבר, בתקופה של “וַיסעו – וַיחנו”, בדרך מעבדוּת לחירות, מארץ-גושן לארץ-ישׂראל.
עדיין לא ירשו את הארץ, וכבר הם בונים “מדינה סוציאלית” במחשבתם… עדיין היו גרים בערבה, בסוכות, וכבר יצרו את האידיאַלים האנושיים ביותר, ולא נסתפקו אלא בין “אפס, כי לא יהיה בך אביון” ובין “כי לא יחדל אביון מן הארץ!”
ועל כן אנו חוגגים את חג הסוכות… על כן חביבה עליהו הסוכה הצנועה, העלובה; ואנו מקבלים בה את פני האושפיזין שלנו, האורחים היקרים והאהובים מימי העבר הרחוקים והיקרים ביותר!
נוסף על חג מאוחר יותר, ולפיכך כבר חג-למחצה בלבד…
חנוכה!
העם נפל, כבה, היה לאֵפר!
אך בתוך ערימת האפר נשאר ניצוץ עומם; וכשהגיעה ההשפלה הלאומית לעומק-עומקהּ, נשתלהב הניצוץ והיה ללהבה, והיה בית-יעקב לאש, ויוָן – לקש! ולזכר הנצחון הגדול והנפלא הזה –
תאוּרה צנועה וקטנה, כמה נרות בפרוטה!
אך הנה נוסף עוד –
פורים!
היום-טוב של – “אמירה” ו“העלמה”!
שאילמלא כן, לא היה הנס מתרחש:
הגורל נתון בידו של אחשורוש… ובכן – – –
אילו מרדכי לא היה אומר מה שידע על בגתן ותרש, לא היה לובש את לבוש המלך ועל סוסו לא היה רוכב!
אילו היתה אסתר כן מגדת, אילו לא היתה אסתר מכחשת את עצמה ועמה, והמן לא היה בא עם אחשורוש למשתה אשר עשׂתה…
– – – – – – – – – –
והדבר המעציב ביותר הוא: כל הימים-הטובים, אומרים, עתידים להבּטל, ורק פורים בלבד לא יעבור לעולם!
הוא החג של “גילוי-אוזן” ו“כיסוּי-דברים”!
ולזכר עולם:
החג של מסכות ושׂחקני-פורים…
והענין הזה נכנס בדמנו!
על גלוּי-האוֹזן עמדים אצלנו הרבה מאד דברים: צאו וסעו מעו על-פני תפוצות ישׂראל…
ו“כיסוי-הדברים”, ההכחשה וההעלמה?
ישנה בעיר יהודית גדולה בית-ספר, והוא בית-ספר יהודי לנערות יהודיות, האמהות נושׂאות עדיין פיאות-נכריות, והאבות – שטריימלין עם קאפוטות של אַטלס… לא נערה נוצרית אחת ויחידה אפילו. בא ונכנס אל בית-הספר הזה מורה יהודי ושואל:
– מי יודעת יידיש?… מי יודעת אלף-בית?!
“אין אסתר מגדת”!
ההערמה וההכחשה נכנסו בדם!
(מכתב גלוי)
לפני כמה שנים לא היתה שערורית המילה מעוררת רוגז רב כל כך. על הפתח התדפקו שאלות נכבדות וחשובות יותר והיו ממתינות לפתרון… וה“עולם” היה הרבה יותר קיצוני, הרבה יותר חפשי בדעותיו…
צעקתו של אב: אין אני רוצה, שימולו את בני המת, כנגד דעתי ורצוני… ומחאתו של אמן, שנרעד בשמעו על אודות קיום מצוַת-מילה בתינוק מת – שניהם היו נשמעים כהתפוצצותן של שלחופיות-דגים בתוך התפוֹצצוּיוֹתיהם של תותחים… בשעה שדומה, כי הנה-הנה נחרב כל העולם הישן וכבר נושׂאים חומר ולבנים לבנינו של עולם חדש, – בשעה כזאת לא זו בלבד שהשאלה של מהילת תינוק מת, והשאלה אם המתים המוּלים שנקברו עד עכשיו לא ירגישו עצמם נעלבים, לא היו עושׂות רושם, אלא גם עצם הענין, השאלה כן או לא לבטל את המילה – היתה עושׂה רושם מועט ביותר…
אלא שהדגל האדום נשמט מתוך היד, והריאַקציה השחורה-ביותר ניצחה לכל אורך הקו. בתי-סוהר מלאים, מקומות-השילוח מלאים, ב“מזרח הרחוק” מלבינים בחמה אלפי שלדים – והאדם האפור, האדם הבינוני, הרוב המדוכא, שעיניו תלויות רק בדגלון המראה להיכן הרוח נושבת – הנה, הקהל הגדול-הגדול הזה הטיל עצמו בבת-אחת – ימינה…
והנה – חג גדול ברחוב הימני… ובשׂמאלי, אם אין נאנחים ואין בוכים, – שקט שם, שלוַת בית-הקברות…
ובתוך השקט הזה נשמעה פתאום זעקתו של אבי הילד המת, ומחאתו של האמן עוררה הד בכל הלבבות. והענין נעשׂה שאלה כללית! והצד הימני, מששמע קריאת-אזעקה מצד שׂמאל, יצא מיד באגרופו. והאדם האפור התייצב מיד, בלי להרהר הרבה, לצדו של האגרוף… והעתונות הצהובה, המשרתת את ההמון, פתחה את פתחי-פיה…
והתחילה הטראַגיקוֹמדה. שכן אִמרו מה שתאמרו, היו ממתנגדיה או מחסידיה של מצוַת-המילה, – אך טראַגיקוֹמי הוא האב, המוסר את ילדו, ונדמה – את ילדו האחד והיחיד, לאדמה שיהא נרקב בה, והוא מאיים במשטרה, אם לא יורידו את הילד אל הקבר בשלימות, אם תחסר חתיכה כלשהי של עור מגויתו של התינוק בן עשׂרת החדשים…
וראַגיקוֹמית היא הרבנות, האומרת: אנו חייבים למסור אתנפשנו על קיוןם מצוַת-מילה בתינוק מת, מלבד, מלבד, – אם המשטרה תצווה לקבור אותו כמות שהוא…
טראַגיקוֹמי הוא ההמון הגדול, הרואה בקבורתו של תינוק מת בלא מילה סכנה לעם היהודי; ובפרט המתבולל, שהוא מפחד שמא חלילה יאבד את מחציתו השניה: שמא ישאר “פולני” בלי “בן דת משה”, אם לא יהיה תומך ברבנות…
טראַגיקוֹמי הוא המשׂכיל היהודי, יליד-ביתנו וגידוּל-אשפתנו, המניף אגרופים מאיימים כנגד כל העולם, מכין פצצות כנגד האפיפיור וכל הכנסיות, חבלי-תליה לכל השׂרים והמלכים, אך משמגיעים הדברם אליו עצמו, נוא נרעש ונפחד…
וטראַגיקוֹמי הוא עם, שהשאלה בדבר ילד מת שלא נימול עשׂויה להפוך אצלו שאלת-חיים ועלולה להביא לידי חורבנה של קהילה…
אפשר הדבר, שבעוד כך וכך שנים יהיה הבית ברחוב גז’יבּוֹבסקה מספר 26/28 תל-שממה, אבן על אבן לא תישאר, שדים ושעירים ירקדו שם וישחקו באפר ויפזרו אותו על-פני שבעה ימים, לכל קצות-תבל. ובתשעה-באב תשב שם יהודיה, היא שחורה ולבושה שחור, על-גבי גבעה של חול, ועם “צאינה-וראינה” בידה ישוֹב תשב, ותהמה, המיה בכיינית תהמה:
אשקא דריספק חרוב ביתר, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אקמצא ובר-קמצא חרוב ירושלים, ועל לא-כלום על כמעט-לא-כלום של תינוק קטן, של תינוק מת קטן, חרבה וַארשה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר של אירופא…
ובמקום אחר יהיה עומד בנין רם ונישׂא… אורבת-עשן גדולה תהא מתרוממת מתוכו, כמתוך בית-החרושת הגדול ביותר, מבעד לאשנבים יהיו בוקעים ועולים לפידי-אש גדולים, כמו מתוך כבשן, מעל לארובת-העשן יהא מסתלסל עשן כבד-שמנמן של בשׂר-אדם, עצמות, מיח ודם, כמו מעל-גבי מזבח – קרעֶמאַטוֹריום, שבו יהיו המתים נשׂרפים…
ולפני הקרעֶמאַטוֹריוּם יהיו קבועם פסלי-זכרון: אביו של המת ועוד כמה חפשים-בדעותיהם…
שאלת ביטול המילה עדיין לא הגיעה שעתה אצלנו…
ישנם עוד הרבה מאד יהודים אדוקים, ואפילו אדוקים מאד-מאד. אלוהיהם אינו אלהי ישעיה, ירמיה ויחזקאל, ותורתם אנה זו, שהיא עתידה לצאת מציון ולהאיר לעולם כולו.
שום גזע ושום עם אינו חפשי מאַטאַוויזם, בדברים העוברים בירושה, מרגשות שהם נתונים בדם; ואנחנו, עם בלי תרבות עצמאית – על אחת כמה וכמה…
ואלוהים המחבב קרבנות מושל בנו עדיין, אלוהים המבקש עוד ריח-ניחוח של חלב-אֵילים… כמובן, לא חלילה מולך; ילדים שלימים אין הוא דורש. רחום הוא, חנון הוא… הוא מסתפק ב“משהו”…
ותקח צפּוֹרה צור… בדוּק ומנוסה!
ואם מזדמן ברית-מילה בראש-השנה, הרי הבעל-תוקע הוא גם הבעל-מציצה… עודו נוטף כולו מי-טבילה מן המקווה, וכבר הוא תופס לו לשופר ומקרבו את שׂפתיו הרטובות מדם הנימול – תקיעה…
– – – – ועוד ועוד זאת: אם ישנם “יהודים-גם-הם” ו“יהודים בסתר בטנם”, מפני מה לא יהיו יהודים של סמל ויהודים של אות-ברית? המילה סמל היא; אות, שהאדם הזה שייך לעם היהודי.
אמנם, ענין המילה עתיק יותר מן העם היהודי… אך מי זה זוכר את הימים הראשונים-הקדמונים? נימולים לא היהודים בלבד; קרוב ל-200 מיליון שאינם-יהודים נימולים גם הם… אך רוב היהודים חיים בין נוצרים לא-נימולים!
ויהודי-הסמל הוא יהודי עני ברוחו, מאד מאד עני. כבר אין לו שום תוכן יהודי. התוך של נשמצו היהודית נתפוגג; הנקודה היהודית המאירה קבורה בתוך אפר זר, והיא מתלקחת לעתים רחוקות רק, בשעת פרעות ביהודים, או ביום של יאָרציי"ט… כשהולכים לקבר-אבות…
לא שבת ולא יום-טוב, ולא תשעה-באב; לא שׂמחה יהודית ולא אבל יהודי. ואף-על-פי-כן חי עדיין הרגש העממי, הרגש הגזעי. ומפני ניתוק גמור מן הגזע, מפני יציאה גמורה מתוך הגיטו, חרדים עדיין… והסמל הזה צנוע ומוצנע עד כדי כך, אין הוא גורם בייוּש. ןבשביל להרגיע את המצפון האפיקורסי-החפשי, יש לו ליהודי הזה מאמר-הרופאים: פּרוֹפילאַקטיקה… ואם הוא שומע משהו כנגד הסמל הזה, דומה עליו, שמסירים מעליו את כותנתו האחרונה לעורו ומציגים אותו, עירום ועריה, באמצעיתו של השוק… והוא מרגיש עצמו פתאום עוד יותר בודד, בלא אבא-אמא, בלא קרובים, בלא ידידים טובים…
ועוד צד אחד ישנו בשערורית-המילה… היציאה כנגד מילה ביידיש, בלשון-אמא… הדבּוּר בפרהסיה, באזני כל הקהל כולו! החוברת הפולנית “הלאה הבּרבּריוּת!”, המאמרים כנגד מילה ב“איזראַעֶליט” הפולני, ועוד יותר מזה המאמרים האפיקורסיים ב“השלוֹחַ”, ב“השחר” לשעבר, ואין צריך לומר ב“החלוץ” לפני שנים, היו הרבה יותר חריפים, ה רבה יותר חזקים, משכנעים, אבל – היו כתובים בלשון שלא היתה כספר הפתוח להמוני העם הגדולים. והמון העם הגדול, סובר בעל-הבית שלנו ומשרתו האינטעֶליגעֶנט הבעלבּיתי, אסור לו שיהא פוקח את העינים.
אין דבר, אילו הונהגה למחר זכות-בחירה כללית, לפחות לדוּמה העירונית, או לוּ גם לקהילה היהודית בלבד, היה אותו בעל-בית עצמו, אותו עולה-לגדולה והמשׂכיל העוזר עמו, מתייצב לפני נותן-הלחם ונותן-הכבּוּדים החדש ועומד על כפותיו האחוריות, ובעיני-הכלבים היתה נדלקת מין מסירות כזאת, מין נאמנות כזאת, וכל-כך הרבה חנופה…
אך לפי שעה אין אלה אלא מנגינות-עתיד…
לפי שעה יש בידיהם חטיבות גדולות ביותר של עולם-הזה, שראוי להצפין אותם מעיניהם של ההמונים: לא להראות, בשביל שלא לעורר את הקנאה, בשביל שלא תשלוט עין-הרע, בשביל שלא תשתלח חלילה יד לקחת משהו… וצריך להשגיח, שלא יתגנבו אל ההמונים רעיונות מסוכנים!
ובפרט יציאה בגלוי כנגד חוק דתי יסודי כזה!
המוני העם בלי דת, כמה נורא!
לא כאן, במכתב גלוי, המקום לדון בשאלה זו מבחינה סוֹציוֹלוֹגית: מהיכן בא ענין המילה – בדרך כלל, עוד קודם מתן-תורה, ולא רק אמל היהודים בלבד. השאלה היא מהו אופיה של המילה אצלנו?
להסביר את המילב בפּרוֹפילקטיקה, הרי זה ראַציוֹנאַליזם. להסביר אותה בסמליות – לכך נדרש מוח מעורפל. ועינים משונות ביותר דרושות לו לאדם, בשביל לראות בניתוח הזה כשלעצמו שירה או יופי.
צודק היהודי הפשוט: המילה קרבן היא.
הנביאים עמדו והתקוממו נגד הקרבנות. אבל הנביאים היו אנשים, שהאלוהים שׂם את דברו בפיהם, בהגיעו רצפת-אש אל שׂפתותיהם, אנשים שביקשו לגרש את ענני-השחור בימי קדם מקרני-אורו של יום-המחרת הרחוק ביותר, שכבר היה מאדים ועולה על הריהם הגבוהים, בשעה שהעמקים עדיין היו עטופים צללי-לילה. ואנשים שכחי-עצמם, שדבּרו אל העם בשמם של רעיונות נעלים, בשמו של האל היחיד…
לכך לא יצלח האמן המוֹדרני… הלזה, שאינו יודע לצאת מתוך עצמו ולהתעלות על עצמו, הרוצה להחליק על-פני החיים כקרן-אור צוחקת על-פני המים; הלזה, כשהוא מתייצב כנגד יסודות דתיים עתיקים, עתיקים ביותר-ביותר, יהא נראה תמיד כאותו דון-קישוט, היוצא למלחמה כנגד כנפיהן של טחנות-רוח; או כאותו ילד, המניף שוט-רכיבה כנגד הלבנה ואינו יכול לנגוע בה…
יראי-השמים באמת ובתמים, האדוקים בתום-לבב, יש להם על מה להרגיש עצמם כאן נעלבים ונפגעים…
אך מצד אחר, אם אמנם המילה קרבן היא, הרי היא צריכה להיות קרבן מרצון: להכריח אדם שיביא קרבן אין יכולין, אין רשאין…
עוד יותר מסוכן הוא, להעמיד את כל היהדות על מצוָה אחת. לומר, שבלי המצוָה הזאת, בלי הסמל הזה, תהא היהדות בטלה ומבוטלת, הרי זה לא פחות ולא יותר מלפגוע בדבר הנעלה והקדוש ביותר, הרי זה לומר: היהדות אין לה תוכן, אין לה נשמה –
– “אני לא הייתי נושׂא את ידי לביטוּל המילה” – אומר נוֹמבּרג, והוא צודק בפני עצמו. בפרט כהיום הזה, כשהחיים היהודיים מוקפים כל כך הרבה סכנות, בזמן שאלפי שאלות-חיים אחרות אינן מוצאות לא פנאי, לא מוח ולא יד…
יותר מזה, כל זמן שהרוב היהודי הגדול רואה את ענין המילה כסימן המוּבהק של השתייכות לעם היהודי, חייב, לפי הכרתי הפנימית, כל יהודי חפשי-בדעות, באשר יהודי הוא, להכּנע לדעה הזאת, בשביל לא להינתק מן העם… כנגד זה בתורת אדם חפשי בדעות יש לו הרשות, ובימים הטובים מימינו גם החובה, להילחם כנגד ההשקפה הזאת – בכוח הדבּוּר במשכנע.
ולפיכך אם מישהו דבּר הענין הזה, אסור ליטול ממנו את רשוּת הדבּוּר, ואם רוצה מישהו לסתום את פיו של אמן בסמרטוטים, חייבים אנו לצעוק לו: אנשי עולה, סלקו ידיכם!
(הוּמוֹרסקה וַרשאִית)
סירוֹטאַ (האם חייב אני להוסיף לכם: החזן ברחוב טלוֹמאַצקעֶ?) סיים את התפילה; הוא חזר במיוחד מניו-יורק.
בחשאי מתקנאים בו:
– סכום-כסף נאה הרויח שם! הלוַאי עלינו ועל עסקנינו לפני החגים!
ימים רעים היו הימים שלפני החג: חרם, עדיין מלחמה, וגם – מזג-אויר רע.
– אילו היתה לי גרגרתו שלו! – נאנח אחד מוחרם מרחוב מאַרשאַלקוֹבסקא…
ניו-יורק נעשׂית מגניט לא רק לגבי סופרים…
סירוֹטאַ סיים את תפילתו.
הקהל המקומי מתחמק ויוצא בחשאי. יודעים הם מה לומר, אך לא כיצד לומר: הצורה הפולנית של איחולים לכבוד יום-טוב, ובפרט “”ויעֶלקאַנוֹץ"1 – עדיין לא נמצאה.
ה“ליטואַקים” מנגדם יוצאים מבית-התפילה ברעש:
חגים ומועדים לשׂמחה! חגים ומועדים לשׂמחה!
הקהל המקומי רוטן לא-מרוצה:
– כמה הומים ומהמים.. – ו’דוֹמוּ בּוֹזשים2 - לא סימן של דרך-ארץ…
ועולה עוד בדעתו של אחד ליטאי להכריז בקול:
– לשנה הבאה בירושלים!
בזה כבר הגדיש את הסאה. וממלמלים בפולנית כבר בקול רם יותר; כבר מחוץ לבית-הכנסת המפואר, על-גבי המדרגות:
– הכל תפשו… תחילה את הנאַלעֶבקים… ועכשיו את בית-הכנסת הגדול… ואת השׂדרה הראשית – מתאונן אחר – בבית-הקברות…
הוא הלך לקבר-אבות וראה:
– “ליטואַק ליד ליטוַאק”…
* * *
הזוג האחרון:
אחד מקומי – צילינדר, עניבה צחורה, כפפות, מגולח למשעי, אך פניו לא חגיגיות ביותר, – כבר הוא עומד למטה בסוף המדרגות וממתין לו לשני, אף הוא מקומי (אף הוא בצילינדר, עניבה צחורה, כפפות זקן מסורק נאה-נאה וגם הוא פניו לא חגיגיות כלל), שעדיין הוא צולע ויורד על קבו.
– אתה הולך הביתה? – שואל זה השני, שעה שכבר הגיע אל המדרגה האחרונה; ומאחר שלא נשמעה שאלתו, הוא חוזר ושואל בקול רם יותר:
– אתה הולך הביתה, מוֹריץ?
הנשאל מתעורר כמתוך הרהורים של עצבות
– ואתה, איגנַאץ?
הם מתעכבים רגע אחד:
– הביתה? מה אעשׂה בבית? יש לך סדר, מוֹריץ?
– אי… – מניע מוריץ את ידו. – אצל אשתי, בת עושׂה-המוֹכין!
הוא אמר לה:
– מן היושר הוא, לקנות מעט מצוֹת לפחות.
מיד עמדה ומדדה אותו באחת מעיניה הירקרקות למן ראשו ועד לרגלו העקומה: – מה הוא הדבר הישר בעיניך?
הוא מנסה לעמוד על עמדתו:
– למען הילדים!
היא הולכת עם הילדים אל האופרה; כבר הזמינה תא מיוחד…
– ושלי – נאנח מוריץ ואומר – בת-הרבנים? היא שואלת, אם אני רוצה, שהמשרת הנוצרי יברח משיראה מצות…
נאנחים שניהם:
– עבדים משלו בנו… ומתעוררת השאלה:
– להיכן הולכים? – מלגלג ואומר מוריץ, - אל הנַאלעֶבקים, אל הרחוב הפראַנציסקאַני… “כל דכפין ייתי וייכול”. מישהו – –
– אחד ליטואַק – –
– יזמין אותנו אל הסדר…
והלוך הולכים הם, כנראה מתוך הרגל בלבד, מהורהרים ומשׂיחים בחשאי לעומת כיכּר-התיאטרון.
– לא היינו צריכים לעקור מן הצד ההוא…
– לא היינו סובלים כל-כך הרבה מן החרם…
– לפני החג היה לך פדיון כלשהו, מוריץ?
מוריץ מדחק בכתפיו:
– מה זה עולה על דעתך, איגנאץ…
כבר הם מגיעים, מתוך שתיקה, אל רחוב הסנאטורים.
מישהו מהלך לפניהם, צעיר, צעדיו גמישים, הגוף מתנענע מרגל על רגל. ובמקצת מוּכּר הוא.
– נדמה, העורך-דין…
– כן, שאר-בשׂרך שלך, אַלבּרט… קבּל את הדת הפראַבוסלאַוית…
– למען בתו של השופט… היא נתאהבה בו אהבה עזה כמות.
– בחור נאה הריהו באמת…
– בחור – זהב! והיא – גם כן, יפה, בריאה. "רוצה אתה – אומרת היא, הריני מוכנה, למענך, להתגייר…
– מצאה את השעה הנכונה!
הם מתגעגעים על חברתו של אדם, קוראים אחריו בקול:
– אדוני הסניגור!
והם מסתכלים בו:
– מאימתי אתה מדבּר יידיש, אַלבּרט?
– מזמן שנטבלתי…
– עכשיו רשאי הוא! – סוֹבר מוריץ.
– צפור-דרור – ברחוב!
– בבּית גם כן… עם מבקשי-עצה יהודיים – יהודית…
– ואפילו בפני האשה?
– אשתי שלי?
– ואפילו באזי המשרת?
– אפילו באשניה של הנערה המשרתת! – מצחק אַלבּרט ומתעכּב ליד שער אחד.
– כאן אתה גר, אַלבּרט? – שאל מוריץ.
– כאן, כן?! – שואל איגנאץ.
בקולם נשמעת מעין אמירה: חבל, אנו נשארים לבדנו…
– כאן, - משיב אַלבּרט, וכשהוא תופס למה הדברים מרמזים:
– יודעים אתם מה, בואו ועלו אלי! אשתי שלי מכינה איזו הפתעה בשבילי… עוד בבוקר גרשתנו מן הבית… לפני עשׂר שלא אשוב הביתה… ותטעמו גם אתם…
– כוס טיי יהיה?
– וקנוּח-שתיה גם-כן. כשמדובר על הפתעה…
– חזיר מטוגן?
– מאכל זה מגישים לכם בבית! אומרים לכם: בשׂר-עגל, והרי אתם אוכלים…
מאחר שאינם יודעים מה יעשׂו בעצמם, ומאחר שכמעט יראים הם להישאר עם עצמם, עם מחשבותיהם הנוגות שלהם, הריהם הולכים.
הגיעו למעלה, מכניס אותם אַלבּרט אל חדר-העבודה שלו. והוא עצמו הולך לברר, אם כבר מותר להכּנס…
מוֹריץ ואיגנַץ מתיישבים בחדר-העבודה האפלולי ליד שולחן-הכתיבה, והם מבחינים בפרחים חדשים באגרטלי-ברוֹנזה חדשים.
– עבודת “בצלאל”! – משתומם מוֹריץ.
– השטיח אף הוא! – אומר איגנאץ קול רם כצועק כמעט, – ראה נא: אם אשכחך ירושלים…
– את הדברים האלה – מסביר אַלבּרט שכבר חזר בינתים – קנתה אשתי שלי, מאַריאַ אנדרעֶיעֶוונאַ שלי… מה? יהודיית קצת יותר משלכם?
– והלואי אשתי שלי, בתו של עושׂה-המוכין!
– ומיד – מפסיק להם בעל-הבית – תבוא ההפתעה. מנחש אני, מה יהיה הדבר הזה… זה יהיה… זה יהיה – – –
אותו רגע נפתחת במהירות הדלת אל חדר האכילה, זרם אור נשפך בבת-אחת אל חדר העבודה האפלולי. מבעד לפתח הפתוח לרוָחה מתגלה שולחן צחור ערוך לסעודה… כלי כסף וכלי אלגביש… ובקבוקי יין – – –
– וּמַצות! וּמַצות! – צועק מוריץ משתאה ומשתומם…
– ראה, ראה! – צובט אותו איגנאץ בצלעו – קערה עם ה“מינים” ערוכים עליה – –
בעלת-הבית התייצבה בינתים בפתח, בלונדינית זוהרת:
- מילוֹסטי פּרוֹסים! 5
אַלבּרט מציג את האורחים; והיא מסבירה פנים:
- אוֹטשען פּריאַטנוֹ! 6 הכינות איפוא גם לי הפתעה!
מכירים ומברכים זה את זו.
– שבו, רבותי! – אומר אַלבּרט.
– ניעֶט פּוֹדוֹזשדי! 7 והיא מגישה לו הגדה עם תרגום רוסי – טי פּרעֶזשדעֶ פּרוֹועֶריי… פּראַווילנוֹ-לי…8
מוריץ מקבל בינתים עוד צביטה מאיגנאַץ:
– ראה נא את הגביע הגדול הזה, ראה נא!
– עֶטו – פונה אליהם מַריאַ אאנדרעֶיעֶוונאַ – דלאַ פּרוֹרוֹקאַ אִיליאַ… יעֶווֹ, – אומרת היא, – יאַ סטראַשנוֹ ליוּבּליוּ…9 ואגב כך היא מצלצלת אל חדר-הבישול:
– עוד שתי מערכות-כלים בשביל האורחים היקרים!
ירוד ירדו משם איגנאַץ ומוֹריץ כבר בשעה מאוחרת לאחר חצי-הלילה, והיו מחזיקים זה בזה, שלא יפלו…
לילה זרוע כוכבים.
– למעלה מתנצנץ! – סח לי מוריץ מתפעל.
– ליל שמורים! – מסביר אגנאַץ.
והם מתייצבים ועומדים עוד רגע.
– אומר אני לך, סופו שיחזור אל היהדות; והיא עתידה להתגייר – –
– שמא כן, ושמא לאו, – משוב מוֹריץ; ובהציצו אל השמים:
– אך יהי רצון, שתמיר את מזלי לטובה, כשם שמומריך, רבונו של עולם, יהודים טובים הם!
מִזְּמַן עָבַר חֲצוֹת הַלֵּיל;
מִישֶהוּ דּוֹפֵק בַּדֶּלֶת
בְּאֶצְבָּעוֹ קַלּיל בָּהּ יַךְ…
מִי דּוֹפֵק קַלּוֹת כָּל-כָּךְ?
מִי לִי לְעֵת כָּזֹאת שׁוֹאֵל?
מֵעַל עֵינַי שֵׁנָה גוֹלֵל?
אָזְנִי אֵינָהּ שׁוֹמַעַת,
אוּלָם הַלֵּב, תָּמִיד הוּא עֵר..
הוֹ, מִי הוּא זֶה הַמְעוֹרֵר
וְאֶצְבָּעוֹ נוֹגַעַת לֹא-נוֹגַעַת?..
וברכּוּת נלבבת כל כך…
אין זה גבר, נגיעה קלילה זו אינה מאצבעותיו של גבר.
ולא דפיקתה הקדחתנית של אשה היא, הבאה בצל-הלילה, נישׂאה בכוח החשק והחטא…
אֵם דופקת כך, אחות.
אך אחותי שומרת את ערשׂ-חליה, ואמי שלי רחוקה, מה רחוקה…
ואני שואל, בלא מבטא-שׂפתים שואל אני:
– מי דופק?
ויודע אני, כי זו הדופקת ולבי שומע, תשמע גם ותאזין לקול לבבי בלא צליל- שׂפתים.
והיא שמעה, גם ענתה לי:
– אני!
רחל? שולמית? שׂרה בת-טובים? מי מן הדמויות האהובות עלי?
אך שאוֹל אין אני שואל; וכבר תקפוני געגועים.
צמאון לראות אותה, רעב…
אני פותח ונותן לדמות להכּנס.
ורק עכשיו מעלה אני בדעתי, שלא העליתי עדיין אור, ואני מבקש לעשׂות כן.
בתנועת-יד קלה היא מונעת אותי מלעשׂות חפצי:
– אין אני ההוֹוה – אומרת היא – שתהא רואה אותי יפה יותר נוכח האור הזורח…
– אני הנני העבר- אומרת היא – שחזר אל עולם-הצללים שלו…
– ועם זה הנני גם העתיד, שעדיין לא התבקע מתוך עולם- הצללים… די לי בקרן-האור החיורת, המסתננת מבעד לסדק שבין הוילאות.
האם עדיין עיני עצומות, שאין אני רואה ורק קולה אני שומע?
והיא לוחשת:
– עיפה אנוכי… מן הדרך הרחוקה. הרשה לי לשבת, לנוח רגע…
– מן הדרך הרחוקה? – חוזר אני ושואל בחשאי.
– מן העתיד בחזרה… לשם מוליכה דרכי, ודרכו של העם… העם אינו הולך אחרי, ללכת לבדי אין אני יכולה, לבדי אין אני אלא דמיון-חלום; ואנוסה אני ללכת בחזרה…
ולאחר שהיא נאנחת אנחה קלה:
– ובשביל דרכי לשם, אל העתיד, נתן לי שמו יתברך כנפים, והן נושׂאות אותי… מעל לעולמות של חלומות, של הרהורים זוהרים… בדרך חזרה, כשאני מתגעגעת על העם ומוכרחה לשוב אליו, אין הכנפים נשמעות לרצוני… אך מַפנה אני את פני אחורה, מיד הן נמתכּוצות… מיד הן מתכּמשות, כנפי שלי… ואנוסה אני להלך ברגל; ואני מתעיפת…
היא עוצמת את עיניה, ואני נדמה לי: אלוהים כבּה ברקיע-השמים שלו שני כוכבים מאירים…
– הרשה לי לנוח – מתחננת היא – אני אנוסה ללכת לשם… אליו… אל העתיד… אנוסה אני לשוב ולצאת אל הדרך… עדיין אין לי מקום ביניכם… תן לי לנוח, ובמנוחתי תשובנה תצמחנה כנפי שלי, אל הדרך הרחוקה, מה רחוקה… אליו…
היא נאלמת. ואני מאמץ את עיני ורואה את הדמות.
אורירית היא, רשת של צללים ואורות.
נזכר אני:
"צְלָלִים שֶׁל מַה שֶּׁכְּבָר עָבַר,
שֶׁל עִנּוּיִים וָפַחַד…
וְקַרְנֵי שֶׁמֶשׁ נִרְקָמוֹת בְּיַחַד
עִם מַה שֶּׁעוֹד לֹא הֹעֲלָה בָּרֶשֶׁת,
עִם מַה שֶּׁהוּא רַק מְקֻוֶּה"…
תוקף אותי פחד.
– מי אתּ? – צועק אני בקול רם. היא פוקחת את עיניה, כבר נזדרחו שוב ככוכבים, ועונה בקול-עוגב:
– כנסת ישׂראל!…
קורא אני בשמחה:
– אַת חַיה? את קיימת? יש בך ממשוּת?
אך היא כבר נחה די הצורך, כבר חזרו וצמחו לה כנפיה, פרחה ונעלמה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.