אך האב, היקר והנאמן, ייקר ויאָמן בעיני הילדים רק על-פי דמותו העולה בראי המשפחה; ובמשפחותיהם של יהודי עיירה, המלאות מפה אל פה חליפות אכזבה ותעתועי דלות, יהיה עד-מהרה שטח הראיה המתוכן בין האב והילד כשטח החלודה אשר על פני ראי אביונים נושן, ובקצה הילדות כבר ישגה גם נבון הילדים בכל הנוגע לדמות אביו. כי הנה האם, הצרורה בעניה, תדרוך עוד לעתים את מבט גאותה הנשארת רק למען חלל במבטה את פני אישה ולמען נסות אליו לעיני הילדים את תוכחת הנשים אשר אין לה מענה, תוכחה בלא-עת התומכת את טענותיה הקדומות במליצות הפה של חתן נעלה ובאמון המחמדים של כלה ענוגה; והנה הדודים הסוחרים לרוחה, המבטלים מרחוק את פרצוף האב הצנוע; והנה הדודות המכלימות, המשלחות אשה וילדיה באחרית ביקור ובפיהן דבר לפרידה: הינוב עוד זה בעלך? והנה לאחרונה כל העיירה הנפתלה, ההולכת רכיל וגורסת כנויי שמות תפלים, העוכרת בפירושיה כל צלם בהיר בגברים, המרחמת להבל כל איש שואף חיים על-פי דרכו. הנה הנם כולם, מוגיעי האב ונושיו, הגודרים בפני אב-המון-תבונות מהתודע פנים אל פנים אל הבן. זה הבן ידע רק אבהות מושפלת כל ימי שחרותו; ובהגיע גם הוא אל צומת התבונות הראשה, מקום שם העלם מוצא את מקורו וצופה במקור את תבנית מזלו, וגעגועי הבגרות ימריצוהו לחוש אמת – או אז יפקוד את אביו בזכר גדול.

ככה זכר האלמוני את אביו, ואת טעם התפלות אשר הטעימוהו רבים בילדותו עם כל שמץ אבהות הנאצל עליו מאת אביו; ומסת הזכרון הנושן נקרתה להיות הפעם הזאת בשעת התרומה החדשה, בשבת האיש על ספר מספרי התנ“ך והוא מקיים נדר-עיון ליום יום, כדבר אשר קבלו עליהם רבים ביהודה. וכהיות תמיד נסתר ונמרץ כאחד זה הקשר בין המשל והנמשל, אשר אין לדעת מי משניהם ראשון ומי העלה את חברו בכוח כה רב מזכרון הדמויות העמוק, כן היה גם עתה במסת הזכרונות של האלמוני; כי בטרם עוד יעשה לאביו זכר שלומים מלא – והנה פקדהו זכר אחר, ויגון התנ”ך היוצר עלה וירש את עצבון האב המוליד. אף הוא, ספר התנ“ך היה אב-המון-בינות, אבי כל האומה אשר תוכל עוד להקריב אליו ילד מילדיה. והאלמוני חידש לפניו את ילדותו, בלמדו את כתבי הקודש הענוגים ורוחו מוגשת תמיד להבלי נחושתים. תארי דמיון קצרים ונאוים, דומים לפסוקי הגיון של אב מתאפק, הוזנחו במקומם ללא חפץ, מופקרים חינם לשכל הנובל של מפרשים ראשונים ואחרונים; כמהתלות חוצות נפרמו חידות נביאים יפה-פיות, רק למען הוציא מקרבן את דרש הרמיה של שוטי שמים חשוכים או את עקשות הלשון התפלה של מדקדקים. וזו ראות הספור השמימית המתעלמת בפסוקים נעלים וקצובים היתה למשנת גמגום נמהרה, נגמעת בחפזון כיורת הספרים הרזה ונתזת עם גמיעה כמרק חוקם של תינוקות לא-חרוצים. וככה נעשה פרק התנ”ך, מסכת היצירה הנשלמה, צומק וכורסם למרבית משבצותיו, דומה במראהו הקרח לעלה החי על הענף אשר עברה בו לסירוגין שן התולעת; זדון הבורים ועש הלמדנים עשוהו ככברה, ומשנת הילדים, – החטופה והנמהרה גם יחד, – משולה היתה בסופה למערכת דברים של אב חכם הנשלחת לתעודתה בידי בנים כסילים ולא-זריזים: ערוכה ושקולה היתה בצאתה מפי המדבר הנחשב, ובהגיעה בפי השליחים נהפכה לשיח תחרים מתפרד אשר השומע לא יציל ממנו בלתי אם שתים שלוש משבצות דברים. וכמו חופת מבטחים גדולה, חופה ללא-מוצא על פני זווגי משוגות רבים ושונים – נבראה שיטה, אחת מדיבות האדם המחפות בכזב אחד גדול על המון תהפוכות אולת; ודבר הדיבה היהודית הזאת, אשר תחילתה אולי מימי המדרשים הגדולים, רעבי הרוח הראשונים בישראל המתחילים לסחוט את מלות התנ"ך – היה על כל עמל הלשון העברית, לאמור: מליצה היא בכתבי הקודש, ובדרכי המליצה ינוס הקורא ויסתבל הַמְעַיֵן ויהפוך את פניו הלומד.

והגות האלמוני כבדה כמו משטמה בזכרו את דיבת המליצה על כל אגפיה, האגפים אשר נמתחו לכל ספרי התנ"ך ויכסו בצלם את מרבית המשל הקדמוני, מיטב המורשה של הדמיון העברי והמון חמודות לשון טהורות וצלולות. ובזכרו זאת תמך כיגע את ראשו, זרועותיו מוסבות מזה ומזה לעברי הספר ועיניו המתאפקות רואות את לב הגוילים המשובץ בתוך עטורי הפירושים. ופתאום חרד לקום ממקומו, כאילו מראה הפירושים הגודרים גדרות מסביב אלצהו לרגע להתרחק גם מן היקר התיכון, כאוהב אשר יבחר לפקוד מרחוק את לב האהובה הנצורה. הלוך והתרחק, הלוך וקרוב צעד בקרבת השולחן הקטן, הנוצר על פניו את כל צומת התעצומות של היהודים, בעיניו עוד עומד להב העיון הקודם ואת לבו כבר חורכת מחשבת שממון אחרונה, לאמר: אף פה ביהודה, במקום אשר געגועי הבגרות המחודשים ימריצונו לחוש שנית אמת, הסתבלנו בעטורי הפירושים העוכרים כל צלם בהר בדברים.