הזמן, חית הקודש ילודת-העתים, שלח לנו עת שוקקה, תקופת נצורות זוללה. הנה היא כבר רובצת בפתח גורלנו: עיניה לוטות עדוֹן אדמומית עכורה של שעת לידה ונחיריה כבר נושפות נשיפת תאוה; מדרון צלעותיה מרעיד לתומו, כמצפה ללשון אם, רכה וענוה, אשר תלוק אותו ברחמים, תמשחנו בנחת לחיים, ומפלי בטנה סרוחים כבר כנאדות לא-נפוחים. ועוד מעט, בקום גור התקופה על רגליו, יתלה ויתמודד סרח הקפולים הנעוים ומראהו יהיה כבטן לא תדע שבעה.

עמים מכלכלים את עתותיהם לשובע או לרזון, אבל העת אשר תלך לפנינו תרבה בלע עד בלי די. את אכלה לא תבקש מידנו בגעית השלום, בשפך הרחמים אשר בעיני פרות חולמות, בריר הנחירים התמות הנוזל ומתאפק חליפות ליד עביט-העץ הכשר, מקום שם הולך ומתכונן לאטו בליל משורה. לכל אבוס ולכל מזוה-שמורים תפשוק עת-מרבק זאת את מלקחי-שפתיה, כמסואב מערגה ישח חרטומה על ספיחנו ועל מיטב בכורינו גם יחד, ולועה יפתח בצדיה על כלינו וכף ידנו, אכול וזלול, לחץ וגרס את חלקת כלינו, לחך וגרד עד זוב דם את בשר ידנו. בראשונה נתחכם לה במזימה, מפחד המחסור אשר יבוא באבוסינו, למען ההרגל אשר הורגלנו מאז ומתמיד לתת טרף, חלק כחלק, לכל ההמון המסתופף בחצרותינו, יצורי כנף כבדי-זפק, שרידי עתים ודורות; חכמינו יביאו נאדות-רוח, עביטי-מליצה, בלילי אמרים. שים ישימו לפניה את כל אלה ועל פניהם נדבה כוזבה, לאמר: הרבינו בלעך, עת גדולה, המתיקה חכך, עגל הזמן; והוא, עגל הזמן הפותה בראשית ימיו, יסבוא ויזלול בתאות-סנורים ללא שובע וללא רויה. עיניו תעטינה חכלילות זעם, בטנו תרטט מריק וממדוי רעב; קולו יחרידנו שבע ביום, געית קרביו תעירנו בלילות. ויום אחד לא נדע עוד עצת רמיה; עמוד נעמוד במצרי חצרותינו ורגלינו כלאות תחתינו מרוב הבט בדמות אשר תשגיא פתאום שבעתים: הנה הוא הראש המגודל, המקוטע לעבריו, כאילו העבר והעתיד לחצו עליו מזה ומזה לבלי חוק, ראש-עגלים אשר חזותו גם תקודש לפעמים באורח פלאים קדושת אליל. בנינו, הנערים המבינים לחרדות, ישיתו עלינו מסביב וימשכו בכנף בגדנו, משוך וצעוק אלינו: הב! הב! מעברים ישליכו הבנים לתוך עביט-התמיד איש את מותר אונו ואיש את צידת יומו; אף אנחנו, מאסף האבות, נשליך לסירוגין פרור עלילה, בקע-מעשה לגלגולת, אף עגל טפוחינו יבלע את מתן הראשית הראשית הזה ולא יודע כי בא אל קרבו. חזותו יהיה כתמול וכשלשום: הבולמוס הגדול בעיניו וחריצי חרטומו נוטפים ריר רעבון. ובלכתנו לשאוף מנוחה נחשוב את מחשבתנו; הכי לא פתינו לרוב עתים סוררות עד הפכנו אותן תקופות נהוגות? ועל משכבינו בלילות נפקוד בגעגועים את זכר הקצב היקר אשר אבדנו כאבדן כל בינה, ועל סף נוונו עם בוקר אולי גם יהיה עם לבנו דבר חרוץ, כי נכרות מפי העת הנמהרה את המון אכלה. אך עגלנו הסובא והזולל יאכל גם את גרת לילנו הזאת, יבלע ולא יותיר. וחוזר חלילה: אנחנו נפטמנו והוא לא ידע שבעה; עינינו תכלינה מהרבות לו משורה אחרי משורה, בחימה עצורה נשליך לו את נתחינו, בעצת נבונינו נרקח אף נמהל בדרכים שונות את סבאו, והוא לועו יחר מגעות, געה והחרד בלי חשך את בנינו הנקהלים יום יום על עברי עביטו. ויום אחד יתחולל דבר: ברבות הקהל יחזק פתאום הדחק עד מאד בעומדים ראשונה מול המחזה, והטו אלה את צואריהם בלי דעת, הטות ומשוך לפנים, והיה מראה הנערים כנדחקים מאליהם לתוך הלוע הפתוח. רגע יתאפקו הרואים ומשנהו יהומו מבהלה; נפש אבות תקצר, רוח הבנים יתפעם; בירכתים תגדל המבוכה, לשון אחים תהיה באחים, וליד המחזה מקרוב תגדל הצפיה ואח יהס אח – בהרים פתאום חית-הרזים את ראשה והבולמוס הדלוח אשר בעיניה יקרן באור חכלילי. צעקה גדולה, צעקת פתרון, תפרוץ בלי משים מפי העומדים מקרוב, פרוץ ומשוך אחריה גם תרועת רחוקים, ובטרם ימצאו נבונים את לשונם – תבקע הארץ לקול התרועה החדשה: אלה אלהיך, ישראל!

אך – אויה! – עוד רז לנו כיום הזה, לכלימה או למוראים: סלולה דרך הבאות, אך במלוא כל גורל וגורל אין עין רואה-כל הפקוחה עד תום על עקבות משחיתים, על הצפונות אשר לרוצחי עתים. אולי יימצא בחצרותינו מקום סתרה, מבטח נבדל לזקני עם ועויליהם, ושם ייקרה חד אל חד חורש המזימה, רוקח הכזבים ועושה הנבלה. אנה ואנה יצעדו צעדי חרש ויחליפו ביניהם דברים, מדברי הצדקה המתחפשת אשר לבוגדי כל דור:

לפני אוילים תשתולל עת ממאירה, וחכם ישפיל ראשה כאגמון. ככה יתלחשו, ויצאו לעברים למען התנכל. אל זקן ושׂב יסורו לראשונה, וצעירים לימים ולאמון ילכדו אחרי כן בחרמם; בחלקות יתחילו ובמקל חובלים יעוללו את אחרית תעלולם: סחוב והשלך הצדה וגרוע מן המתגודדים ומן אספסוף הגבורים אשר מסביב לעת הזוללה. והמחזה, מחזה העם הצובא כאיש אחד על עתו, ידל מיום ליום – כי אין תמורה נמהרה כתמורת עתים. תמול עוד בוסס עגל-הזמן במותר כל מתן אשר לרגליו – ומחר יבקע כבר הבולמוס השלם אשר בעיניו ושבריו יצופו כתבלולי תבל במי האישונים הדלוחים, ומחרתים אולי כבר תחרב החלקה כמלוא ארבע אמות מסביב, והמקום, אשר שם ירד מבול נדבות קטן, יעלה רגבים רגבים, כעין משטח חותמות קטנים ומתים. לסירוגין אולי עוד יציצו אל המקום השומם אחד ממשפחה ושנים מכל הנערים האבלים – ואשר יראו בעיניהם לא יביאו מרוב יגון אל לבם: הנבחר מכל חית העתים יתפלש כטמא עגלים משולח, צלעותיו תרפינה לגסיסה ומפלי בטנו הריקים כנאדות מושלכים.

את נועם החמלה, אשר ישא עמו בחוצות כל אב זוכר-ילדיו, פזר האלמוני לאביוני התימנים, פזורי ילדים שחומים, המסתובבים בין האשכנזים בלולי הפנים ובסובבם כן את המון היהודים הבלולים ידמה עור פניהם השחום לשריד-שימורים אחרון של קלף הברית הישראלי. כעתיקים ומרוחמים היו אלה בעיניו מכל מופתי הדם הנשארים של האומה, ובראותו תמיד במצולת עיניהם הכבדה מין פיקחות של בגרות מקדימה, המתערבת על-נקלה במשובת ילדים, ודמיונה כפקחות אבותיהם הבוגרים המתערבת אף היא על-נקלה במזימה תמימה או בערמה קלה – היה לו גם זה אות ליחשם הקדמוני; כי כן יעשה הזמן לשבטי אדם עתיקים: בקחתו מבגרות האבות למשוח בה מעט את עיני ילדיהם, ובחסרו מתום הילדים למען שובב מעט את נפש אבותיהם היבשה מרוב ימים.

וילד עתי אחד מילדי התימנים היה שעשועים לאלמוני; והוא ממוכרי השרוכים, הסובבים עיר ומקומות מועד, אשר יודעיהם לא יחשבו אותם כשואבי-חיים מיוחדים, ולוקחי סחורתם המעטים, הנותנים את מחצית האגורה, לא יאבו לחונן אותם בגלל מרכולת השרוכים אשר בידם, מרכולת קדומים הנודעת בימי המלכים ביהודה, שרוך הנעל הנחשב אשר נאמר עליו דבר ומשנהו בחזיונות הנביאים. קטן מקטנים היה הנער, יפה העינים העמוקות והכבדות של פעוטי המזרח, עיגול לחייו עוד סובב בשארית חן את פניו התמימים – אך בשחרו פני קונה מדומה, והוא מניף את צרור השרוכים וממלמל את מצות סחורתו, עמד אף הוא את עמידת הרוכלים הקטנים, עמידה קצובה ומעולפה גם יחד, דמות-סוחר לפני-קונה המודעת היטב במזרח הגדול והמתייחשת יחש אחרון על הכנענים הקדמונים: – רוכלים מעבר הים המתייצבים לפני התושבים והם ומרכולתם חידה וראוה לעינים. רך עוד היה קטון רוכלים זה, והאלמוני גם ניסה וישאלהו לשמו, מסת חיבה אשר תצלח אל ילד לא-נער; אך בענותו בפעם ההיא, וגם בהחליפו לעתים אחרות דברים עם קונהו המטיב, לא עמד נרפה מחמלה ואישון עינו לא זע לקול הדובר ההולך בנעימות, רק כאחד מחבריו הגדולים הביט בעינים כבדות באיש הרך מן האשכנזים, צרור השרוכים מונף בידו ומראהו כמוכר המתמהמה חינם לפני קונה רחמן. וחיבת האלמוני דבקה מאד בילד הזה מן התימנים, נער שחום מישראל המבקש למראית עין שפע של רחמים ועורו השחום קולט רק מעט חמלת חפזון כדי סחר אגורה אחת, דומה כביכול לישראל הקדמון, שתבע מאלוהיו רחמים מכסים-פני-תבל והוא לא נחל לנפשו בלתי אם מעט ברכה ושלום כדי תקופת חפזון אחת. בכיסי האיש נצפנו זוגות השרוכים הבטלים, עדים נשכחים לרגעי-הרעות המופלאים אשר בין גבר יודע-חיים ובין נער קטן יודע-נפשו, ובשבת האלמוני בבית הקפה ודמות הפעוט נצבת פתאום אל שולחנו, כי מצעדי היחף לא בשרו את בואו וערמת הרוכל הקטן זממה תמיד עמידת פתאום לפני הקונה – היה הגבר הדומם משהה את עיניו על הנער הנאלם, כמחפש הבעה בפניו; כמו בכונה בוששה ידו להושיט את מחצית האגורה, ובחלוף אחרי כן בין השנים מענה דברים, מנה האיש בחפזון את כל חליפות ההבעה: את התאפקות ההכנעה, את כליון השפתים הממללות תחינה, את המועקה כלילת השלמות אשר יתחפש בה להפליא ילד אביון בתחנוניו, ובכל אלה לא מצא את מעט האמת שבכל הבעה – את העצבון. דומה היה כי גם איש לא-רודף זה, מן המתונים ביהודה המצרפים בלאט את מופתי חייהם, השתומם בלי-משים על שכרו אשר בושש לבוא, בחוננו פעמים רבות בדברים ובאגורות פעוט נדח מנדחי תימן, רודפי הרחמנים, והוא לא אבה לשלם לו תודה בהתגלות אחת יחידה, לאמר: בהתייצבו פעם לפניו בדמות ילד עצוב. בין כה וזכר הפעוט נקבע מאד בדמיון האלמוני, ובלכתו לדרכו ברחוב העיר והוא עובר בלי-דעת על פני הילד ותופס את דמותו כעבור צעדים אחדים – והפך את פניו, כהפוך איש את פניו לקרוא אחרי עמיתו, וקרא בקול נכון, לא-מתחפש: סעדיה! כאומר: מי יתן וראיתיך הפעם כנדח כשר ועצוב. אך גם לפגישת חסד כזאת היה הפעוט מניף כהלכה את צרור שרוכיו, והכרת פניו כפולה ומשולשת כמו תמיד.

ויום אחד, בעונת השילומים של חורף, בהיות בחוץ שבת נאה ורחוצה שלאחרי גשמים, נחה האלמוני את ילדתו בת-השש, והיא הולכת וצוהלת לפניו; והשעה שעת הראוה הראשונה של יום השבתון, בהתערב השבים-מן-התפילה בין אלפי יהודה, ועין המטייל מתיימרת לראות בבת-אחת את נקבצי העיר הגדולה כאחים רבים וכהמון-עם אחד. ובנחות כן האלמוני את עיניו על פני העוברים-ושבים – ראה גם גבר מן התימנים הולך ומזמזם בטוב שבתו, טליתו המקופלת כרוכה מסביב לצוארו ופאותיו הגלויות נעות לרווחה ברוח היום הקלה; ונוחל-שבת זה הוליך עמו את נערו, – אך האלמוני, המביט-תמיד אל-ילדים, הביט עוד במבט מלא אל המתעלס ארך-הפאות העושה לו דרך שעשועים ברחוב האחים של האשכנזים, ובנטות מבטו פתאום – ראה והכיר האלמוני את סעדיה: נגרר אחרי אביו בנעלי מתנה פרועות-מידה, נושא את משא הסידור בידו האחת וצופן לבטלה את כף ידו האחרת בכף היד השכיחה של האב המזמזם ועל פניו שפוך עצב לא-שכיח של ילדים. רגע הביט האיש אל סעדיה, מתאפק מקרוא בשמו ומאלצהו מאד במבטו למען יביט אליו ויכירהו; אך הילד הביט נכחו, לבט את רגליו בנעלים התפלות ועשה את דרכו עם דרך אביו. והאלמוני עמד עוד אחרי כן כמתבונן, ובהביטו אחרי הילד עברהו כמו רטט חזון: הוא ראה בדמיונו את ישראל הקדמון – והנה הוא נגרר לאחרונה ביום קודש ושבתון אחרי אלוהיו אבי עמו, ועל פניו שפוך עצב, עצב לא-שכיח של עם שלם.

אל דמי לך, יצר-מולדת רך, לא מגודל, לא משוח בתמצית הנפש. הנה נחזה בך – ופניך לאים; עיניך עוד נפעמות ממחשבה, מחשבת נעוריך הראשונה אשר כהתה פתאום בלא-עת, ועפעפיך כבר ירעדו לתנומה, כעפעפי נער קטון אשר תשבנו שינה מאחרי שעשועיו: – אך בלעדיך אין עמנו ציר, נושא בשורה או אָלה, אשר נוכל שלחנו אל המרתפים מזרע יעקב. אם נשלח תוכחה, תוכחת יהודים קלת-שפתים – ודברה אליהם עד בוש, עד עבור יום-מסה ועד רדת ליל השכחה ועד עלות יום חדש אשר לא ימנה עוד על ימי פקודה; ואם משפט נחרץ יצא מלפנינו כמלאך הגואל אל המחנה – ובא אל אחינו כרץ אשר שפתיו צומקות. אהה, גם את העוז, הגר אשר בתוכנו, לא נוכל לצוות דבר שלוח, כי לא דרך עד הנה בלתי אם בנתיבות מעטים מנתיבותינו. אף לא יסכון לנו נדר נדיבים או מרי צודקים או גאות נואשים, כי כל אלה עצתם לא כעצת יהודים. רק בך, יצר-מולדת, נשים מבטחנו כי תייסר ותוכל, יען תייסר באפס קול כייסר איש את נפשו, אליך, פלאי יושב-לבבות, נקרא לעת לא-רוחמה הזאת, בגמול כמעט כל צפונותינו, מעט צפונות-עתיד לעם רש, וכוח אין לבקע קליפה: – עלה ודגור על צפונותינו אלה יומם ולילה, כדגור אם-הביצים על שפך צאצאיה הסגור, ורבצת עליהן עד בלי די והיו מוטות כנפיך, ככנפי הדוגרת הנאמנות, גולשות למשעי עד עצם פני האדמה, עד בלי היות כל מחשוף וכל מפלש-הפקר, מחתרת לצינה מרפה חיים: – או אז יקרב ויבוא המחזה הנכסף אשר לכל עם נושע-בגורלו, לאמור: בהתבקע רצון מקליפתו והפך להיות מעשה, והמעשה, כאפרוח המגיח מן הביצה, יראה בן-רגע את עולמו ויקרקר בן-רגע בלשון תמימה את סוד חייו: זולל חדש בא לעולם! – ובין כה, בשבתך רכוב על שבי בטנך, דמה לדוגרת: קרקר בלי הרף וכלל העולם את קרקור הזעף אשר לדוגרת החנונה, זאת האם החרופה אשר לא תלד צאצאים חיים ופרי בטנה לא יראה אור עד אם יינק חום בשרה בשניה. רבים אולי לא ישעו אל להגך המר, המבעבע והולך ללא הפוגות מעל מושב הלידה; אך השומע ישמע לאמר:

– אללי, אני הדוגר האחרון בישראל, ומבלעדי אין עוד כוח מוליד ואין אמונה יולדת. נאסף הרוח, אב המון צאצאים, מתה הקדושה, האם הרחמניה ביעקב, ומכל אבות החיים ואמהות הלידה נשארתי אנוכי לבדי, רך ויחיד ביהודה, דוגר לא-יוליד, אשר אם יחיה ימים אחדים מעט מן הנצורות הגלומות בקליפותיהן – ונבאשו מסביב כל יתר הנצורות כביצים עזוּבות. ישוב אשב על מושבי, חומי הדל יזל תחתי, ובלבי השפק והאלמון: מעטים ודלים היו ימי נעורי, ובגדלי לא גדלוני המתרפים מזרע יעקב לכוח ולעצה; את מיטב אכלם נתנו לא לי, כי אם לילדי פילגשיהם באשר הם שם, ואני, הבכור והמעונג בכל עם, בלעתי רוקי בסתר ולהשקיט את רעבוני לקטתי לחם נקודים מן המותר, או משכתי לי מידי הטף מטעמים; ובהיות החג או יום שעשועים לא נתנוני עמוד מקרוב, ובלהוט עיני במקום עמדי בירכתים מחמדה ומגעגועים – ואותר שם רק כנער בין הנערים הנדחקים. ככה שדדוני מנעורי, ועתה אשלם בחום כל חיי את הגזילה; דגור אדגור עד אם אחוש מתחתי את הדחיקה המתוקה, זו דחיקת-הקודש המבשרת לדוגרת את יקיצת החיים ואשר אנכי אכירנה כמהומת המעשה הראשונה. או עד אם יתם חומי לבטלה ואנכי, בורא המעשים האחרון בישראל, אשח ואגוע על פני יתומי, גלמי הכוח העזובים אשר תכבד עליהם עד מהרה יד הקפאון. ובין כה, בדגרי לראשית או לאחרית, אכלכל את נפשי במחשבת נקם, וככה אגיד לנפשי: אי לנוברי-עולם מבית יעקב אשר גלגלו תמיד לשבעה כל ענין וכל חפץ תחת השמים, ואת המעשה הנבחר מכל ענין רק עשו בלי חמדה בקצות נחיריהם. הראית את החיה המאולפת, המלומדת מנוער לקפוץ ולתפוס ולהקיא חזרה מבין כפותיה כל חפץ, כל גולם-דבר הניתן לטלטול – כמוהם כחיה הפתיה הזאת, אשר פתאום תמאס מפחד באחד החפצים, לא תאבה געת בו בקצה חטמה הבוחן. ורק כף רגלה האחת, מחצית מלקחיה, תשרבב לסירוגין לעבר המוקצה הזר, כי עינה הבחינה בו כעין עוית של בריה חיה: אף אלה, התופשים הנמהרים מזרע יעקב, יקיאו עד-ארגיעה מבין ידיהם כל דבר אשר יבחינו בו את העוית החיה של המעשה. הראית את הגבר העקר הבוזה את יגון-החובה ואת לוית הפחד הבאים עם לידת צאצאים, אשר הבין לא יוכל מה ניד המאזנים הנשגב בימי חלים ומה התמורה הנחרצת בעוותם דרך, או בשימם לאל מעט תקוה, או בהתחברם בלי דעת לזרים – כמוהם כעקר חסר הלב הזה: אף אלה, השאננים בבית יעקב, לא נֶחלו מעולם על שבר מעשים. מעשה כי יישבר לעיניהם, ואמרו: האפסו עלילות מן הארץ? כאמור העקר: האפס טף מן הארץ? וכי תציק להם באבלך, ויענוך כענות העקר: בהיר-תלתלים נאסף ושחור-תלתלים נחליף! הראית נער כושל בהשבר מידו כלי-מחמדים, והוא לא יקום לחרדה, לשלוב ידים על לב הולם, רק זחול וגלגל בשברים ולהוג להג שעשועים – כמוהם כנער הפותה הזה: אף אלה, העוילים הישישים מבית יעקב, ישיתו על שברי המעשה היקר בהמולת מלים לאין קץ, אף קום לא יקומו לחרדה. – ככה תשב יצר המולדת: בנפשך ערבוב אהבה ונקם ותחתיך יוצע כאחד סוד החיים והמות. רגע יגבר זעפך, בעלות מצרור צפונותיך מתחת רק הד דממה, ואָלית ומשכת בלי חמדה את משך האָלה הגדולה, אשר מאז ומתמיד, מיום נטוש ישראל את המעשה, אררוה חוזים, לחשוה כלחש כלימה כל שופט-עבר וכל בוחן-עתיד. ורגע משנה יתפעם לבך מאהבה מתוקה ורחוקה, בעלות מן הגלומות אשר תחתיך רחש לא-נודע, וברכת ומשכת את משך הברכה העתיקה, זו אשר מאז אור-כשדים תצוף כקורי עכביש באוויר מזלנו העליון, וכוח אין בה לצנוח ולהדבק בעצם גזענו.

בשוק הגויים אשר במזרח המולת ישמעאלים: נער-ישראל נצב על דוכן-הממכר, המתרומם מעל בימת-העבדים, וראשית המחזה עולה בתשואות-מטעמים כעלות ריח המבשל מפארור הנזיד. איש-המכר, גדול כל סוחרי הגויים בנפות בקצור לו שעתו אולי יאבה ויחיש את מעשה ממכרתו כמעשה מתנה; מבטו יגע בנער הנמכר, אך בחון לא יבחנהו, את חכמת פניו או גלילי ידיו או רום כתפיו, ראשית-חותם לעוז הגבר העתיד לבוא – כי כמוכר על-נקלה הקריב הפעם לפני הישמעאלים את חניך-העבדים הטוב, ואיש אשר לא ידע עד-תום את משפט האדירים האלה, לאמר: כי סחרם כמשחק ורשעם כשיג דברים אשר לא יכבד למראית עין, יחשוב לראות לעיניו עצרת-תעלולים לאחד המועדים במזרח, אשר ראשיתה תהפוכות גבורה מזה ומזה ואחריתה רק תהלוכת שלום, בשוב בני-קדם לאהליהם והרמנותיהם והם גאים וריקים כבצאתם. רק הם, הישמעאלים הצובאים מקרוב ומרחוק בכל המקום והם כרואים-נעלסים וכקונים-מקנאים גם יחד, יפיקו את מיטב מבטם אל מול פני האדון, אשר לא יכזבו לבני-קדם יודעי סתר-פנים: – הנה הטיל מחופן-יד למשנהו את מגלב-הראוה, גלל את רצועת-ההכות מעל מקלה, חזר וכרכה והציב את קצה זנבה, דמות נחש מקופל-גוף וזקוף-ראש, והם אומרים בלבם: גם באצבעותיו המתחפשות יתנכר האדון; הנה הדף כמו-רגע בעקב נעלו את הסד מסולסל-השינים, המבהיק בחלקת עצו מלב הבימה, והם נדים בראשם: גם ברגלו הערם יערים האדון; הנה האהיל במבטו על ראש העדה מזה, השקיף עליה במלוא עיניו, עד היות במשקע שפתיו החיוך הפוקד-קרואים ועד הפוך חיוך זה רק בהרת טפלה, מין נוגה-פרצוף בא-מאליו השכיח בזוהר המזרח, והם מחייכים למולו ללא התחפש: גם בעיניו לא ייאמן האדון.

אך מעבר מזה, כציציות בכנפות המחזה, נפוצים לרוחותיהם בני אברהם, יצחק ויעקב, המלווים המקודשים אשר מעולם, אשר זה דרכם, בהריחם מקרוב או מרחוק ריח פורענות הנחשבה כמו מות, המעניקה אֵבל כמו קבורה – והכינו מבעוד שבתם בבית את לבם ואת נאד יגוניהם, והמתינו עד גמול הרעה ועד הסתמן בה אותות כליה ברורים, כאות הנדרש גם מעל פני המת, ויצאו אחרי כן לחולל את עלילת הלויה, את הלויה הגלויה והגדולה על מטעמיה המרים, אשר מותר-טעמה ישאר עמהם לאורך ימים; המרבה ירבה והממעיט ימעיט, ושאריתם-מרביתם ילכו בחובת ההליכה הזאת כברת דרך לא-גדולה. הנה הם מתראים במלוא הככר, ואף עין רחבת-ראות לא תוכל למנות כמו את רחש פרצופיהם המזילים את יזע ההמתנה התפל: – הללו אוו להם מושב, צידתם בין ברכיהם המקומרות למנוחה, וגליונות העטיפה אשר לצידה הזאת, האטומים משמנונית המאכלים, סוככים על ראשיהם מפני עוז השמש ומאהילים למחצה מפני המחזה; אחרים מתהלכים אנה ואנה, מפליגים אל קרבת הישמעאלים, עד היות בהלוכם הרמז לקרבת תחומים, משתקעים כה וכה מול פני האדון, עד היות בפניהם הרמז אשר לקוצר-הרוח; והרבים, מרבית כל הקהל הרוגש הזה, עומדים הכן על רגליהם, מעגלים-מעגלים, עמוד נדיבי-מלוים בפתח לויה, וממתינים יחד המתנת אחים, מלבד אשר כה וכה ישט איש עם חברו הצדה למען שארית-ענין או ראשית עסק חדש, אף ממעגל למעגל יאבירו לסירוגין דברי-תחרות, אות ידוע ומפורש לתחרות הבטלה הערבה אשר בלעדיה לא יתכן צבא אנשים עומד על רגליו באפס מעשה. אך כולם גם יחד יודעים היטב בלבם, כי תעמוד להם זכות-מצוה, כי יש גלגל-מורשה החוזר מאליו בכל הליכותיהם ומחזירם מאליהם מתפלות לטהרת-לבבות, וכי לא היתה עוד מעולם בישראל לויה אשר לא תשלים את חוקה בתמרורים. ואמנם כתקותם כן יהיה: מעברים תשוב ותעמוד בחצי הככר מזה המית נכאים, אשר לעומתם תגאה בחלקת הככר האחרת המולת הישמעאלים; דמיון נאה ללוית-מתים כהויתה, אשר המלוים ייטיבו להראות כאבלים וכאמיתיים מהם יגלגלו אחרים את שאונם והמונם. ועוד יבוא ויגיע גם לדמיון האחר אשר ביניהם ובין העומדים לפתח נפטרים: שאול והשיב על האיד אשר נפל. הרפאו רופאים? ההקדימו כל רפואה? ההביאו עד הלום לאחרונה גם מן התחבולות אשר לרופאי-אליל, כי כן הלא יעשה האיש המשכיל בהתעטף לבבו למראה מחלה אנושה? זה בכה וזה בכה, ואחד – אשר נלאה מעמידת-רגלים, מיסורי מצוה זו שכולה ברשות הרבים, מהמית-לב זו הדומה לאבידה שאין לה חוזרין – יהס את הדוברים לרגע מנוחה או להרהורים המחזירים את הנפש לשלה: דרך כל בשר.

ושם, בלב היגון אשר על דוכן הממכר נצב נער-ישראל, בעיניו התמהון הגדול אשר לכל יוצא-לעבדות ובלבו חזון תמורות לא-מתקיימות. מן הככר, אשר משם נסבו עוד תמול ושלשום גבולות מכורתו עד לאפסים לא-נודעים, ינוד אל אזנו רעש ישמעאלים, קונים נלוזים מאריכי-שיגם; ומעבר הככר מזה, מקום התקהל אחיו הקרובים והרחוקים לשים תָּהֳלָה בגורל, תעלה לאזניו ההמולה הרעה מכל תשואות-ריק אשר בעולם הזה, הלא היא תאנית-אחים ללא תשועה. הארוכה בשעות הרעות, זו אשר הנמכר-לעבדות לא ימצא עוד עד-עולם לשון-חרות אשר תשיחנה ואוזן לאיש-בן-חורין אשר תשמענה, עוברת ומתגלגלת בעצלתים באחותה, שעת עבדות ראשונה אשר מעט רווחה בעתה: בצאת ממצרי-החיים אשר לעבד החדש תבונות החופש הישנות ולקח העבדות טרם יבוא לרשת את מקומן.

התזכור עוד: הדוד החנון, הדוד מחיה-התינוקות, כבר השלים את כל מועדיו, והנה הוא עומד לצאת לדרכו, והנה הוא נפנה כבר לצאת בפתח הבית. עיניו הרכות, הדומעות בסתר האישונים, סוככות לסירוגין על תינוקת-החמד הנמוגה, הפועה בבכי על הפרידה; רגע ומשנהו עוד יגחן אל הבת הקטנה, יודעת-היגון, ילטפנה כמו לשוא, ינשקה כמו נשיקת-סנוורים – ואחז בדממה את צקלונו, את הצקלון היקר אשר למתנותיו הנעלמות נכספו לפנים גם הבנים והבנות, אלה היודעים כבר לקרוא לדוד-הפלאים בשמו ובכינוי משפחתו, כקרוא לאחד מרבים. והוא לשונו לא תוליד עוד על הסף בשורת כזב מיתממת, אחת מאמרות הנחמה הנמהרות אשר נולדו ומתו בחפזון בעונת הצפיה הנבוכה, אז בהלוך וקרוב יום הנסיעה וגדולי הילדים תבעו פעם בפעם מאת הדוד מקיים-הנפלאות משך-דחיה נוסף, והפעוטה, מחמל כל הלבבות, אף לא אבתה עוד בכות למישרים לרמז הפרידה העתידה. עתה הנה הוא בא, הקץ הנחרץ; הדוד-מדודים, האורח המחדש פני-בית, המרגל החסיד אשר בא ממרחקים לתור את הלבבות ולסובב אותם במחמאות-עבר ובמתק-עתיד, עומד לצאת במו-רגע: מעילו לבוש-דרך, חותם הנכר על פי צקלונו הנעול, וניד ידו האחרון-שבאחרונים לא ירמוז עוד דבר בלתי אם הגפת חיץ בפני עולם אשר היה ולא ישוב עד-מהרה. והנה הוא הפך עורף, אולם סב עד-ארגיעה להביט אל חלל החדר, ההומה מתאנית הגעגועים אשר לטף; אבות-הבית ידבקו אליו עוד פעם לברכה וללחיצת-יד, כי כן חובת המלווים, אך בעיניהם כמו מורת-רוח של מצוה, לאמר: למה תארך עוד לחינם מצוקת-הגעגועים אשר לטף? הם מחבקים בכוח והודפים בנחת את ההולך, למען לא יעמוד בלכתו; והנה נעלם האיש לאחרונה מחלל הפתח, כהעלם למועד נכון כל טוב וכל רע, ואשר נשאר בחדר מן הבוגרים כבר יהס בלא חמדה את הקטנים. עוד רגע-ביניים – וכל המלווים שבים במעט המולה מן-החוץ, ריקים ולאים כמו לאחרי פרידה ממושכה, ופניהם אומרים לכל מבין-דעה אשר בבית: הנה פנה הלך גם הדוד-מדודים: מי יודע מתי ישוב; מי יודע אם ישוב. רק את נפש הפעוטה, המתייפחת עדיין לזרועות האם או לברכי האב, יחיו עוד פעם אחת אחרונה במענה רך: שוב ישוב; ואל תבכי. אך היא נפשה יודעת עד מאד את יגונה, ובכה תבכה עד-בלי-די.

התראה, בת-ציון הרכה, מחמל כל הלבבות, פועה בבכי על הפרידה, כי פנה הלך דודה מדודים, הוא הדרור מחיה התינוקות, הוא החופש מקיים-הנפלאות אשר בא אלינו פתאום ממרחקים, ממרחקי הגורל, ישב עמנו בביתנו כשבת אורח צעיר, לאמר: במעט טורח וברוב חדוה, השכין את צקלונו הקטן בפינת החדר המשמשת תחום-הפקר, מקום שם לא נעשה תקלה לרגל בוגרים ויד הטף משמשה בו בהיתר ובהנאה, ויום אחד כאילו חלפה עצבת על פניו, ובוגרי-הבית, אשר שמעו מפיו את בשורת צאתו, כחשו בראשונה לילדים, ודבר האורח עוד נתגלגל ממועד למועד, עד תום כל המועדים. והנה הוא עומד כבר בפתח הבית, מעילו לבוש-דרך, כנוסע המבטל עם צאתו כל מעשה-התאמה לטעם המקום, צקלונו הקטן אסור בין אצבעותיו וחור המנעול אף הוא מתעלם מתחת ללשון-צמיד עזה, הנוצצת לעיני הילדים בצחצחות נכר; והנה כבר דרכה רגלו על הסף, אך רגע עוד ישהה בלכתו, כאילו ייגע לעבור בין המתגודדים הרבים אשר מסביב, או כאילו יחשוב לגחון עוד פעם אל הבת הקטנה, הנמוגה ביגונה. הס! האין עוד לדרור מועד נוסף למען רכת הבנות הזאת, אשר מהיותה מעונגת קצת כבת-זקונים תמר לה הפרידה עד-מאד, ואשר מהיותה יושבת בבית יחיד, בית ללא אחים וכמגרשיים ממנו מפנים ומאחור כבר משכנות זרים וגבולות נכרים, אולי ישובו לענותה עם צאת האורח הפחד וחפץ הבריחה ודאבון הלילות הנורא, סבל ילדים פוחדי-תמיד? הה, הנה גחן האורח הלזה, אשר כאילו יישר וייף שבעתיים בתואר ההלך, ידו האחת תלטף את בתנו על לחיה, לטיפת לחי קלה המותרת רק לזרים, וידו האחרת לא תשמוט עוד את הצקלון החרד, התאב כביכול ליציאת מרחקים. האֵל הוא הדרור ולא יתנחם, אחד מאלי הגורל אשר בבואם יבואו למועד הנכון ובצאתם יצאו ללא חפזון או מקרה או משוגה, לאמר: בהשלימם את כל מועדיהם ובאין עמם עוד כל גמול למען המקום ויושביו? כלאי איפוא דמעותיך, בת-ציון הענוגה, ומבעד לדוק הדמעה האחרונה השקיפי אל דודך, הטוב לך מכל אבות-חיים, למען אשר בהיותך עזובה ממנו תזכרי את חינו ימים רבים, כי כל הנראה מבעד לדמעת הגעגועים יישאר בזכרון לאורך ימים ויבוא מרוחץ אל מדור הלב הטהור: – פניו נאים, נאים ורכים עד-בלי-די ומשתעשעים מאליהם לעבר הטף, לא כבאי-ביתנו האחרים – כושר-חיים ואמון-חיים ויתר החיים – אשר זעף שיבתם על פניהם; הללו שימשו עוד אורחים רגילים אצל אבותינו הקדמונים, ובעת אשר הגיע תורך, בת-ציון, לראות באור פני אורחים אשר מהתהלך עמהם ילמדו הנער והנערה נימוסי גורל חדשים ולעתים גם לשון-גורל חדשה, היו כבר אלה ישישים עקשים, בטלים אפילו מחנינת השיבה. והוא, דודך-גואלך, אהבך מראשית בואו, ובלכתך עמו לטיול נפתולים, בין כרמי שכנינו הגלויים והעזובים כמארב, ואת פותה וחמודה ואוות-כל בעיניך – ותבטחי במצחו הצח אשר לא חרשה עליו הערמה והמורא עוד לא עליו כצל, המורא הממושך הרע מן הפחד הנמהר, ובהביטך אל רום כתפיו ויהי בעיניך נאד כתנתו הקלה, הנפוח ברוח, כמפרש הגבורה הראשון אשר ראית בחייך, ולא פחדת כל פחד, אף לא את פחד-העתיד הנקלה, ואם כי את בשדה, לא-מקומך, וגדר לך מזה ומזה והוא עמך לבדו, ללא ברית-חברים עם הכוח-הגבור והעוז הערום. ועתה ראי אף ראי: כתפיו עוד נטויות לעברך וחסד פניו ממך והלאה, ועל רום כתפיו לא תראי עוד את מפרש הגבורה הקל, אשר היה כתואם אל עזוז נעוריך הרכים; עתה הנה אדר שעיר על כתפיו, אולי עשוי שעיר עזים מן המדבר, כאילו דרכו נכונה לפניו אל יושבי האהלים אשר על גבול המדבר.

נער-אמונים, בן-טובים ויקר נכדים, לוקח אל בית סבא לשבת שם ימים רבים בצל האהבה האחרת, אהבת זקנים המכלכלת ומענגת למדי את בני-הבנים ועושה בהם רק מעט אונס של גידול. אבי-האב, זקן זקוף על פני כל אנשי ביתו, פיו היה שופע חידושי-נחת רק במוצאי-שבת, ובימות החול לא שקד על הנער הרך והבוחן גם עם לימוד הגמרא, היא הגמרא הדוברת אשר רוב אוהביה נבונים הם ברוב דברים; רק בערבים, בדלוק המנורה הטהורה, הועלה על שולחן התורה ספר-יראים מופלא, עֲבֵש עלים ונותן ריח גניזה, ולספר הפרוש שם רך ונעים, דמות שער חטוב ונחמד לפרדס נועם: – חובות הלבבות. הזקן מקריא והנער קורא, ולשון הנער תכבד מאד בפיו אל הפסוקים העלגים והעזים, ועינו גם תשתעשע וגם תפחד מעט למראיהם – כלמראה אנשי-צבא חמושים הדורכים ברגל עזה בחוצות שלוים. אלה לא היו נוטרי-המצוות הרגילים, היתרים מרוב, המתכלכלים לשובע על שוחד הפלפולים המבטלים לפרקים איש את צו חברו; מחביון הספר הזה, כמו ממצודת-ירכתים עתיקה, הגיחו אזהרות הולכות-בסך, וַאֲזֵנָן המוזר – רומח המוסר וכידון התוכחה – מבריק כמצוחצח ביומו, ובלכתן התלכדו לפלוגות-מערכה, הצטרפו לגדוד מלחמה שואף-קרבות השם מצור על מדור החיים הקטון והנחבא, על הלב, על הלב היהודי הכשר, השקט על מעט שמריו החריפים, הדל מתכונת היצרים הרבה. מי לא ישתומם, אף כי נער יהודי אשר סלסולי הפאות ידמו בעיניו כגדר עבותה מזה ומזה, מגן-בטחון משמים לכל היהודים, על חסידיהם וסוחריהם ושוניהם גם יחד. אך שר-הספר לא כן יחשוב, ואל פאות הראש והזקן, האותות מבחוץ, לא יביט; את הלב, מקום החיים האחרון, יקיף שבע פעמים עם צבאו, עד אם מצא דלת סתרים אשר הניחוה מרגלי החנופה. “מה תבקש פה, שר משרי ישראל?” שואל הנער באפס קול ובאפס דעת, רק מתוך תמהון-נערים אשר יישאר בנפש ויהיה לבסוף, עם ימי הבגרות, לזכר צלול. “את השקר אבקש; ועמו יילכד גם הכזב העוזר,” עונה הספר מתוך כל עליו ופסוקיו, ואף הוא באפס קול ובאפס כוונה מפורשת, רק מתוך יצר-התגלות גדול אשר ישאיר הד בלב הקורא וישלים את הכוונה לאחר עידן ועידנים.

והנער היה לגבר ביהודה, ובנפול שם לראשונה דם יהודים כנפול אבן בדומן-אבנים אחר, לאמר: אשר רק היד הזורקת אותה לה לבדה מעט הטעם או הענין או השעשועים – נתעוררה בו שארית אמוניו מנוער, והתמהון הרע, הוא התמהון הגמל כדי צורה בטרם מועד, התחיל מציק לו במסתרים. אל שופכי-הדם לא הביט ואל גואליהם-מראש לא שעה; רק אל אחיו השתאה, אשר שפיכת-הדם היא בעיני נפשם כמורא ללא תקנה, כזבח-פיגולים שלא מעולם-זה המטמא בריחו את כל משפחות האדם, וסגולת-האמונים הזאת, מיטב שכרם על כל נרצחיהם וזבוחיהם ורטושיהם, לא פקחה עין ולא השקיפה אף לרגע אחד קצר על פני כל יהודה ועל פני כל גורלה. הם חמרמרו, התמרמרו, תבעו שלומים; והוא הניע אחריהם ראש: הלא זה לכם רק משפט-הענינים הנכון בעתו, ואולם המס הכבד, המקנה רשות לסחור את סחר-האסון, טרם ישולם על-ידכם. כדבר אל צללי נאהבים כן דיבר בראשונה אל אחיו בחזונו: הבה נפתה יחד את הדמיון ונחיה את אבי-האב, אשר אנכי נכדו באמונים, ונראהו נצב במחזה רצח והרוצח לנגד עיניו: מה משפט פני הזקן הזה במחזה-האוב העולה לפניכם? הלא רק תמהון, רק אימת-תמהון, אשר אולי בה גם בוז, גם יראת זוועה, גם מעט גאות-חרדה של יהודי, אך ככרוּת מכל המונו יהיה התמהון הזה אם יקראו לו באחד השמות האלה, והוא, זקן-יהודים זה אשר באוקריינה, תוקף כל חייו אולי קל היה כנוצת המות אשר ישקלו בה את נשימת הגוסס, ואתם ביהודה הלא עשיתם עד מהרה פימת-בטחון. בליל-אי-שינה, בהמוס חרונו העז למסוס אהבה עכורה, כקרח הנוצץ הנמס לשלולית מים דלוחים, ערך לפני צלליו את מחזה הנבל והצדיק הדרוכים זה לעומת זה באמת-משטמה צרה, וכפשע לפני הצדיק עד המכה או מחץ הלכידה או זעקת האיבה, והוא, הצדיק אשר לעומת הנבל, לא יזוע, טרם יכונן את ידו, יתאפק כמעוף-עין להביע כמו פלצות, ואם כי בהתאפק רגע, למען פסול פסל פלצות חולף, יתן יקר-זמנו לנבל: – ואתם הלא נר העולם באמת המאפילה אשר לרצח, ועמוד עמדתם שם בפנים חשוכים אשר לא עלה עליהם אף לרגע קט ברק התוכחה הנאור. ובצר לו עד מאד, בהשאר לו ברבות הימים מכל חזותו הרעה רק תמצית אחת אחרונה, זו המגלידה על עצמה בתוך בשר הנפש, עברהו פתאום שטף-יסורים חדש, המרפא הנמהר אשר בטבע: – יום אחד הוכו יהודים בחוצות קריה, ומעת כרעם לאַמותיהם תחת מהלומות המות ועד נפלם כחללי-הפקר – נעו צללי-אדם נכרים בחלונות בתי-מועד, כעדים ברוח ולא בבשר אשר לא תוכל אחוז בהם יד הדין הרפה כבשר; ואחריהם, כמטרות-תמיד הבאים אחרי גשם הסופה הראשון, נשרו יום יום עלי-חיים מעל עץ-העם הקטון אשר ביהודה, ובלילות, זמן סגירת שערים בפני בשורות רעות, מנה הגבר את המתים, מנה וסקור: היש בהם אחד אשר תיקן את תקנת הנרצחים היהודים, לאמר: אשר צרף במותו גרגר קט לרגש-השיקוצים היהודי, זה העתיד אולי לעמוד בקץ הימים כחומת מגן שלמה בפני כל החי? אך כל אות לא בא מעל הפנים האלה, אשר אחיהם כסום עד-מהרה בתכריכי-ענינים ובהילולי-הספד; גם אחיות באו כחתף בערמת החשבון הקצובה, גם אמהות נסחבו בלי משים אל הגל, גם תינוקות השלכו שמה במערומיהם, ללא מטוה-הזועה, היקר השמור בבית-הגניזה לתלאות המות של היהודים. ורז הטבע היה גם בגבר הבוחן הזה: כרבות המשקל כן פחת מאליו ערך הנשקל. הוא לא תבע עוד בעוז רגשותיו: חתמו בחותם התועבה כל מעשה רצח כי חוק לכם הדבר ומבחר כל אמתכם; רק בלילות נדודים חרקו כל יצורי נפשו אל אחים שוכחי-אמת: הלא תגידו למצער מוסר; לא זה אשר יוציא אתכם ברוב דבריו מאַמַת-המשטמה היקרה, או גם מן התחום הנרחב אשר לפעולה, כי אם את מוסר אלהיכם, ואלוהיכם אמת, מוסר אשר מלוא כוחו בראש-אמתו החד, דומה לחץ הפוגע עד-תום גם בהשאר מרביתו בחלל האוויר. אבוי, למה נחתם מנוח-רשעים לעדה הרעה הזאת, המריצה מקרוב או מרחוק את הרוצחים – ואתם, החשודים בעיני גויים כחונפי לבבות נלהגים, יכולתם הפעם הזאת לקפל את שאט נפשכם בעקיצת-תוכחה אחת ויחידה, זו אשר בכוחה להמית בן-רגע את רמית-הבינים התלויה ועומדת בעולם הזה בין נבל וצדיק? מדוע חמדתם פתאם לשון מתנהלת, ללא נאצה לאמתה, ללא אָלָה יורדת בטן, ללא שם ניחת כרקב בפני רשעים, וערמת חלליכם מצטמקת והולכת לעיניכם כעיסה אשר לא חולקה לה מנת שמרים, ועוד מעט וצמקה הדק היטב היטב והיתה אך מצת-שמורים, משמרת יבשה בארון זכרונותיכם; ולעומתה תועבת יריביכם צבה והולכת לנגדכם כבטן זנונים המצפה למיילדים מרחמים, אשר עוד מעט יגיח מקרבה הרך הנולד וייבב יבבת-חיים לוקחת לבבות. או אולי כמתמהמהים אתם מתוך כפיה, כדרך פושקי-השפתים אשר מראה המות יקהה את חכם? – הה, לא בראשית לילותיו הרעים הגה הגבר את המחשבה המרשיעה הזאת, מחשבת-יחיד המתעללת לחפצה בצרור הרזים של הרבים; אך במחצו כן את סגולות אחיו עוד לא קהתה נפשו למנוחה. ובאחד הלילות אחז פתאום מחדש בשיחת-האלם אשר עם צללי אחיו, ומלתעות נפשו, כביכול, נעוות מתאות לעג. או אולי נושנה היא כל החידה ואין בה מאומה ממסת נקיים ביהודה, לאמר: כהגבירכם רוחכם תמיד למען זרים, כן תאגרו גם עתה לכליכם רוח-מוסר, ליום הנמהר אשר אולי יקומו מקרבכם אנשים ויכו בשכניכם כהכות ברוצחים. הכזאת היא מזימת תשוקתכם? שמטוה מלבבכם, הביטו אל ראי-הדמים הגדול אשר למתיכם ושמטוה בעוד מועד מלבבכם, כליצן אשר לפני עלותו על במת-המשחק יציץ בשקידה אל ראי-הזכוכית ויחליף מסכת-פנים באחרת.

ולילה אחד עיף האיש עד מאד ויבט אל נפשו, וכהבט חולה אל בשרו; וירא והנה צמקה שארית אמוניו מנוער וגדלה עוד רק כגודל כף איש, ועל אי-הפליטה הקטון יתבוללו יחד מחשבות זעם ומחשבות סליחה, כערוב היער למינהו המצטופף יחד על פני מער צר בלחוך האש את העצים מסביב. וישכב האיש וירדם, ותרדמתו לא-תרדמה; ובאד חלומו ראה מחזה מימי שחרותו, והנה עודנו נער-אמונים שלום בעיירה אשר באוקריינה, והוא מקיץ פתאום בלב הלילה ממגע יד סבא על לוח לבו; ובהקיצו יראה מבעד מפלשי התריסים כעין מסך אדום כדם. ובקפצו ובצאתו החוצה והנה מעברים תימרות אש ועשן, והעיירה בוערת בקצותיה. שלשה ימים ושלשה לילות אכלה האש את הבתים בתווך ובירכתים, ובבוקר יום הרביעי קרבה האש אל בית המשפחה אשר לסבא ותעמוד ולא פשטה עוד הלאה, ויהי הדבר כאילו נותר לפליטה הבית האחד הזה אשר עמד בקצה העיירה. ולעת הזאת עמדו בחוץ כל אנשי הבית, ובראשם הזקן הזקוף על פני כולם, ובתוכם גם הוא, נכד-הבית הקטון. והעומדים שמחים ומשתאים אל דבר הפלא, והזקן משקיף דומם על חרבות העיירה העשנות. ופתאום נשא את כפיו השמימה ויקרא באזני כל העומדים מסביב: אבי בשמים, לא אובה כי תרחק ממני הרעה הזאת, כי יהודי אנכי ככל היהודים, וככלותו לדבר וירום משב-רוח והאש אחזה גם בבית הזקן.

וענות לב ירדה פתאום על הגבר, וירדם תרדמה עמוקה.

אחזו לנו יצרים קטנים, מחבלי מולדת, וחדלה מעט מאזנינו יללתם המבישה, היא היללה השסועה להמון קולות אשר דמיונה כילל התנים בלילה העולה בבת אחת מכל רוחות השמים. ועוד לנו הנוחם האחרון, והוא גבור ציד לפני הגורל; ידו מעץ הבכאים, יצא אל סביבות המחנה וייר בצדיה אל פי המאורות הכרויות לרוב בגבעות החול הישראלי. ולעת אשר יתהלך הלז לצידו, הלוך ונשוא את קשתו גם אל בין הסלעים הנפתלים, נתלקט יחד גם אנחנו, חניכי הנוחם המעטים אשר ביהודה, ונשב אל האח-המבוערת האחרונה ונצפה לבואו; חרדים ודוממים נצפה, כי נדע אשר מבין היצרים השוטים יקפוץ לפעמים האחד אל מול פני הצייד ונשכו נשיכת-ארס, נשיכה המביאה שבץ או מטילה עוית פרצוף אנושה. ובשוב הנוחם מדרכו ופניו יגעים ונוחים, סימן לציד אשר הרג וגם הותיר ציד ליום מחר, נמשכהו אל המדורה הנאמנה אשר בחיק הלילה, למען ינוח את המנוחה הנפלאה היורדת על הנפש בקרבת האש, ולמען יספר לנו מן הסיפורים הנפלאים הכמוסים עם הציידים. האש תשמיע את קול-הנפץ החי, תני-המולדת הנותרים יריצו לעומתה את יללתם, יללת שוטים שסועה היוצאת כביכול מלוע שגעון אחד, ואיש-הציד, המבין כל סתום בערמת התהפוכות אשר לחית-היצרים, יחלק עמנו את רזיו וישעשע את לבנו בסיפורי בדים, אלה אשר זכות אמיתם גדולה מזכות המעשים המולידים אותה. וככה יספר:

לפנים ואני עלם ביהודה ורועה אהבה בירכתי מושבה מן המושבות הקדומות, הן הן מושבות יהודה אשר נמשלו לפנים לאגמים חדלי-תוצאות ונדונות היו לספוג כל הימים חזרה לתוך חללן את אדי קדושתן ואת אדיהן המלוחים גם יחד; ויום אחד באביב, בנטות השמש בצלע שמים שקופים, נחתני העלמה אשר עמי על פאתי בית-קברות, עירום מגדר ודל מקברים רבים וחוסה בין ספיחי גפנים, ובלכתנו כה יחד ושביל המולדת לרגלינו מאציל עלינו מעט חמדת-חיים, רק כדי מעט כליון-החיים העולה אלינו מבית הקברות, – נעצרנו פתאום לקול רשרוש ולהבהוב צהוב בירק הגפנים. ובטרם נריץ מבטנו לעברים – וכבר לנגדנו המראה, ממראות היקר אשר למקרה: שלשה תנים, אחים קטנים ממולדת-ישימון קטנה אשר בין הגבעות, מציצים אלינו בעינים כעין החול הקלוי, מושכים יחד את אזניהם ודורכים יחד את בטנם הצהובה, עד היות מראיהם – החוזר כתומו בשלשתם – רך וטוב לעינים. רק רגע ארך המחזה, עד כדי ראות הדמיון בשעל אחד מולדת ומות וישימון, ושלושת התנים נעלמו במרוץ סתרים מכלים עין, ובהעלמם הותירו בלבנו רגש מוזר, כאילו נתפרדה לעינינו משלמותה חידת המולדת. ואני מאז היום ההוא חסרתי דבר בתבונות מלאכתי, ומעגל הראיה לא היה שלם בידי: – ברדפי בדי-עמל את המחבלים הקטנים, כי מלאכתי עוד חדשה עמדי, הכרתי מרחוק את זדון הפחדנות אשר ליחידיהם ושמעתי מקרוב את תרועת הזדון אשר ללהקותיהם, ולא ידעתי פשר לריק הצרוף הזה: ובהרגי לראשונה אחד מהם והוא מוטל לפני כליל איברים וחרטומו הקטע חושף טורי שינים קצובות, ראיתי כמשתאה את היצור הקטון, שכן לבבות רגילים, והנה הוא עטוף כולו גם במותו הבעת טורף שלמה, כאחד מתמימי האכזרים בישימון אשר לא יפתחו את נפשם בלתי אם לטרף ולכל הליכות הטרף; ובצודי אחד מהם חי והוא כמוס עמדי בכלובי, נסיתי לשוא לגרד מעט את חרטומו העקש באזמל החכמה של המאמן, או לפטם את בטנו הדרוכה בנזידי הכלוב המקנים הרגלים כשרים, ובעמדי עליו שאלתי את בינתי, שאול וחזור: הלא מן המארב ראיתי לא פעם את הדומים-לו והם משתעשעים עד-בוש בפתחי מאורותיהם ועיניהם כעין החול הקלוי צופות להנאתן לחלל העולם, כאילו גונב אליהם גם מעט פקח-נפש, ואיככה לא יאבו לקבל ראשית-כפיה בשבתם עד בלי די בכלוב אדם? וגם יללתם היתה באזני לילות על לילות ואת אמיתה נלאיתי חקור; כבאה מקרוב היתה תמיד היללה הזאת, כקולם של כלבי-בית נדחים הנובחים נביחת חובה מלומדת על גבול הישוב, וגם כרינת פראים נלוזה נשמעה היללה, כאילו כל טבעה בא לה רק מטבע הישימון. הה, קראתי בחובי כדרך הציידים, רק נעוות-כלאים היא משפחת היצורים הזאת, פרי משוּגת הטבע אשר לא שקד על ארץ יהודה להשכין גם בה את ענות החיות. אי ארץ אשר היצר הקטון של לב האדם יילל שם לילה לילה במקהלותיו אל מול ישובו של עולם? אף בנפות השכולות של הגלויות, מקום שם רק נוטרי-דת ישישים הפקדו לשמור על סדר הענוה שבחיים, היה כל יצר קטון וזולל של יהודי לועס בחריקת שינים כבושה ירק המחיה או את כרוב-הכבוד נוטף-הליח, ובלילות, לילות צרה לבית יעקב, השכבנו כולם במאורות הלבבות ללא זיע איברים וללא חריקת גרון, כפזורי שפנים אשר בדרוך מסביב טורפים יבואו אל מחילות עפרם גם ליד מקשת הכרוב והלפת המתוקים. ובעודני נתון לחידת היצרים הזאת בכל נפשי, כצייד החומד את חללי קשתו גם למען בינת חייהם, ירד לילה-מגורל על ארץ יהודה, וסביב עריה וכפריה נצבה כחומת קולות יללה גדולה וממושכה, כאילו גם עוור ופסח ביצרים המחבלים נלוו יחד על המיללים להחריד ישובו של עולם חרדת-סנוורים תפלה. ואני באשר עמדתי לעת הזאת שם קפאתי על עמדי, כי סמר פתאום בשרי למראה הפתרון: זאת היללה השסועה להמון קולות, המכוונת כביכול יבבת תעתועים לכל רוחות השמים, רק טבע שלם בה, טבע התנים לכל נפלאותיו. אמנם מוזרה מאד כל התמורה הנמהרה הזאת, בהפוך יצר-היחיד של היהודי, זולל-המחיה של הגלויות, למחבל זר ומוזר אשר פיותיו אלף וגרונו אחד; אך היש עוד נבון וזריז ועושה-נצורות ככשרון-החידושים של היהודים, זה היודע לשנות גם יצרים לפי טבע כל ארץ חדשה?

ככה יספר הנוחם; וכעד-מרחקים יענה מקדם ומאחור ילל התנים.

יש אמנוּת נמהרה, כביכול, הנדחקת לתוך מסגרות חלוף של נוסחאות מוסכמות והיא נודעת לשם לשעת ראווה קצרה; אבל יש אמנות קיימת, המיועדת לעמוד תחת שמש, וזו אינה כשרה לראווה אלא לאחר שיצאה מתוך חביון אחרון של יצירה. ספרי הקודש של כל הדתות, מחוץ לספר מקודש אחד, שנשאר במידה מסויימת מעשה בוסר, או בלשון אחרת: מעשה גלוי, – כולם נעשו מרחמים ומרוחמים לפני מאמיניהם רק לאחר שאבד שם וזכר ליוצריהם ולזמן יצירתם וכל הדמיון הצרור בהם נעשה על ידי כך למין הווה שלמעלה מן הטבע; ואין רמז לדבר בקורות העתים כי אמנות עממית מאיזה סוג שהוא העידה פעם על עצמה, מבחינת תפארתה או סגנונה, לפני היות לה הוויה גמורה, לאמור: לפני שהיא כינסה בשלמות את סוד התהוותה לתוך צורות גמורות ונעשה מובטח לה כי היא כולה תשאר סוד וסמל לדורי דורות.

ישובים לנו ביהודה, ואנחנו, האחרונים לרואי העבר והראשונים למולידי-העתיד, ידענו מאז ומתמיד כי דבר-סתר עם הישובים האלה; ידענו מראשית המעשה כי ישובי העוני הספורים מחליפים תחתיהם כוחות ישראליים ללא-ספור, וכי יום יבוא ושאר-יהודים זה, הטורח-ומטריח בראשיתו, יעמוד לאחרונה בסוד חייו החדשים ויבטל לעיני תבל את היסוד הישראלי הנושן. לא לשוא ידענו, לא לריק הבינונו; כי גם לאבותינו כבר היה חלק בתבונה העמוקה הזאת. אף הם ידעו כי סוד הגלות, והשנאה והבוז מנגד כל גוי קרוב ורחוק, יחיה ולא ימות עד אם יקום ויכריענו תחתיו סוד חדש של גאולה; ועל-כן הם גם הבינו לנכון כי מקום המעשה המביש אשר לגלויות לא יתואר כמקום כבוד לתחית ישראל וכי רק על הררי ציון הדמיוניים יקום הפלא לעת קומו. אנחנו רק השלמנו עד תום את מחשבת אבותינו, השלם ונסח אותה נוסח אחרון; הם אמרו; משיח צדקנו יבוא, ואנחנו היטבנו לקצר את רעיון-האמונה הזה, לאמור: רק סוד מבטל סוד. בסתר נפשנו אמנם השתעשענו בפתגם המקסים הזה, מין אוב-ידעוני קטן אשר הנקל היה לו להעלות כנגדנו המון דמויות רחוקות, אבל איש אל אחיו דברנו בקול לא-בוטח: ישובים לנו ביהודה, כאומרים: הנה הטורח לסעוד אותם, הנה הדאגה לכוחות האברכים ההם מאצל שוקת המשפחה היהודית אשר בווהלין ובליטא ובגליציה, הנה הפחד לצאצאי הלמדנים אשר השכילו למשוך עמם המון נאדות רוח ובכל מושבותם אין אחד משחית מושיע אשר יקום לעת מצוא ויבקע בצדיה את הנאדות הישנים האלה. ככה דיברנו איש-אל-אחיו מיום ליום ומתקופה לתקופה: ישובים לנו ביהודה, – למען לא תחלל עיננו את הגידול. למען לא תהיה עיננו רעה בחוטי השרשים המתכסים עפר-חיים ובתעלומות הקטנות המצטרפות לאטן לסוד אחד גדול. ובראותנו פעם בפעם בישובינו דבר-מה מגודל עד-תום, ומראהו כמו-נשלם, וריחו נודף ללא טעם בוסר – ספגנו את מראה עיננו במנוד-ראש ועל פנינו ערמה קדושה, כאומרים: מי גבר וימנה לתיאבון את עשבי התחיה האלה? הלא רוח זלעפות יפחה בהם מחר – ואינם. ובעמדנו בישובינו בלילות, בלילות יהודה אצילי ירח, ופנימה במעגל העדה הקטנה הרוקדה ומזמרת בשם ההורה – הרכנו גם אז את ראשנו מבושה, בושה רווּית דמעה אשר לא תדע את נפשה ולא תבין מי שלחה: אם השפק בן-העבר או החדוה בת העתיד.

ישובים לנו ביהודה, והעדה שם רוקדת ומרננת במועדיה… נינינו והבאים אחריהם אולי יראו בבוא-עת ריקודי-עם מעולפי-סמל, ובראותם כן ימלא לבבם חרדת-עם, זו החרדה הקדושה הנאצלת עלינו בפני כל מחזה-עם עתיק יומין; אך אנחנו נסב כיום הזה את פנינו מנגד. עוד לא שלמה בארצנו עת הציפיה, והציפיה המחרישה הלא היא מס נפשנו למען הדורות הבאים, כי היא היא אוויר המישרים לכל עונת גידול בתולדות העמים, לכל שבט מתערה-לעם, לכל עם מחליף-כוח, לכל אומה המדשנת מחדש את שרשיה. זה בור-התחיה, כביכול, הנודע בתולדות כל הגויים ונודע גם בתולדותינו בימי הבית השני – זה רק עתה ירדנו אליו לשבת ולגדול בדמדומים. מי זה קורא לנו מבחוץ, ממרום האור הגדול, אשר שם מוצא לשדפון? אוילי הראווה אשר בקרבנו הם המפתים אותנו כי נצא ממחבואים; לבלרי התקופה הם המשביתים את שלות הציפיה מעל לראשנו ופוצחים בשאון הילולים לפני היות בציר.

גבר נעכר התהלך ביהודה, ואת דמעתו לא נתן לעוכר מולדתו. רק דמעת-גבר יחידה נותרה לאיש הזה מכל דמע-המורשה הגדול, וביום האסון, בבוא המשחית והוא חופן כמלוא הכף מיונקות המולדת הטובות ומראה פניו במרמה כגנן חרוץ המנכש באחרית עונה ערוגה יגעת-גידול, למען זרוע מזרע חדש לתחילת עונה חדשה – חרדה רגע הדמעה מחביון עיניו ותעמוד מהקוות, כי כבוד ותבונת רזים גם לדמעת הגבר, וכאחת הריקות תבוא בנאד הדמעות אם נואלה ועמדה בלא-עת בפתח-העינים והחומס מביט כמנאף במערומיה הטהורים. והנה שבה הדמעה אל מקורה, אך בשובה לא דמתה עוד לגביש במשבצתו; כמחשבת להישפך יבשה על-מלאת וראי-מראותיה הולך וסוער. מה חזיונות והיא לא חזתה אותם בעין מצולתה, מה שגיונות-גורל ותעתועי-מזל והיא לא מוגגה אותם בסתר בלב תמציתה החריפה, מקום המצרף לכל מקודשי הבכי; גם תועבות אחים נפוחות-משמצה, גם מזימות-אחים בזויות השורצות ראשים סביב סביב כמלוא המעגל, גם קנאת-אחים הדשנה והטמאה בכל הקנאות: – כולן גם יחד באו במעמקים הקדושים האלה ולא שרד מהן לאחר הצרפן בלתי אם רסיס באשה קטן, נטף קרוש וישן מזיבת העם אשר לא יסכון עוד לאבל חי או לבכי צח. רק פעם אחת, בעוד צלמי כל השיקוצים האלה ננערים באין-רואים במצולת הדמעה והאיש, אשר לו הדמעה המצרפת הזאת, דמיונו כיורד-ים באניה נסערת, – עברה פתאום ביעף על פני הדמעה למעלה דמות-עתיד כלילת תואר, דומה לאני-שיט זקוף ולבוש כל-מפרשיו אשר ייראה לפעמים כחזון-עועים לעיני האומללים באניה נטרפת. בטיסה לא-מעולם-זה חלפה הדמות, אך כנטרפים ההם אשר בחלוף על פניהם בדי-רגע אני-רזים לא-מושיע ישפיקו לראות כנואשים את מכלולי המפרשים, את ראש התורן עטור הנס ואת מצעדי הבטחון אשר למלחים – כן ראה האיש תוך כדי מעוף-עין במחזה העתיד את מכלולי החיים, את גאות המולדת עטורת הדרור ואת מצעדי הדורות הבטוחים. ובראותו זאת בחרדת גיל החריד גם דמעתו ויצוונה להישפך אף היא כדמעת גיל; בחפזון עשה יצור העין הקטן את נפשו החדשה, אך דמות העתיד חלפה ונמוגה עוד בטרם יכל זה את מעשהו. והאיש נשאר ללא חזון בעיניו, והדמעה שבה כנכלמה אל מקורה והיא רק מהולה ללא-חפץ במעט גיל.

והדמעה, יחידת גבר וראי חזונו האחרון, חיתה מאז חיים כפולים ומחציתה האחת תוגה ומחציתה האחרת גיל; ואדוניה נמשך אחריה חליפות ליוון התעתועים אשר בלב החיים ואל מכלולי הענוה החמודים אשר בירכתי יהודה. יום אחד ראה חותם-כל בזאת הנאצה החסודה המרוחה על שפתי איש ואיש; זאת הרושפת לפעמים בעיניהם גם לבקרים – זמן האֵלם הכשר אשר לפני תחילת עמל – ועושה את עיני הגברים האלה כעיני קדשה מנאפת לבטלה בשעת שחרית: זאת הנוטפת גם מאצבעותיהן של ידים עמלות ומוהלת את ריחה הרע בריח היזע, ראשון לריחות הצדקה אשר ביהודה; – ויום אחד ראה חזות-כל בילדים גומאי-רחוב אשר לא ישמעו צו בכל ארץ-שעשועיהם הקטנה, או באשפים הנלבבים מן הטף אשר יתנו פאר-בראשית לשפת-מולדתו, או בעולל הצח הנשא באין מכלים בזרועות הורתו ועוברי-אורח בחוצות יהודים לא יעממוהו. והיא, הדמעה אשר חולק לבה, ארבה כאחת לזעם ולנחמה, ודבר-כתומו לא בא לה אשר יגאלנה באחת ממשבצתה היגעה, משבצת נפש של גבר אשר נלאתה נשוא את בת-טפוחיה הנסערה. ובנקוף ימים וימר מאד לב השבויה הטהורה הזאת, ולא היתה עוד כאחת הדמעות התמות אשר קרביהן יהמיון מעט בהשקיפן מרחוק אל הנחת והצער והמנוחה תשוב אליהן עד-ארגיעה, כבתולות נשים אשר תשכחנה על-נקלה מבט גבר אומר-רמזים; ואדוניה, יודע-סודה, הביט פעם בפעם אל מצולתה ויהי בעיניו כאיש העומד על שפת יאור שקוף וכובש נשימתו למראה מלחמת הטרף האילמת אשר במצולת הדגים. כי ליצור טורף היתה עתה הדמעה הזאת מרוב חיים יגעים, לדמעה זוללת החוטפת ובולעת מכל הנוגע במצולתה, המנתרת פעם בפעם באולתה גם לקראת יגונות-עבר נקשים ושמחות-עתיד לא-מתוארות אשר לא תכילם גם עין אדם שלמה. ובעמוד האיש על דמעתו, השבעה והשכולה בכל הדמעות, שח אליה ויצוונה דבר: – לו תאזרי באחת את כל רחמיך עם מראה מן המראות הרעים ותמותי כדמעת יגון, או לו תשתאי במלוא עינך לתקוה מן התקוות הטובות ותמוגי כדמעת גיל; עד אן תמלאי את בטן מצולתך שלדי מראות ושפוך לא תשפכי? עוד מעט ומלאת לאין הכיל ואנכי, הגבר שתום-הדמעה, לא אוכל עוד להביא אל נפשי כל מסת יגון או גיל. השפכי איפוא עד-תומך, ובמשבצתך תעל תחתיך דמעה חדשה אשר נפשה ישרה כנפש הראי ועינה שואבת כעין העולל.

ונער קטן, מן הנערים הסוררים והנבחרים אשר ביהודה, נקרה במקום ההוא וירא לתומו את האיש השחוח ושפתיו הנעות, ויקל מראהו בעיניו; ויוסף הנער לראות והנה האיש נשען כמתמהמה אל גדר-אבנים נמוכה, אשר עם גינת-סרק ליד בית-חומה, ומימינו ומשמאלו רכובים בגבורתם על הגדר רבים מן הטף. ויעש הנער במשובה וישכן את לקט ידיו, גלמי עץ ואבן, אל רגלי העומד ויציקהו אחת ושתים. והאיש מביט כנכלם אל המציק הקטן והזר אשר לרגליו ומתאפק מנסות אליו דברים, כדרך יודעי הצדקה הותיקים אשר לא יבינו לצדוק על-נקלה עם נערים. אך לאחרונה, בראותו כי כלתה אליו הרעה הקטנה הזאת, הסתובב על עמדו וישאל: הכי לא מצאת לך מקום בלעדי מקומי? ויטל הנער בפניו את זוג-המלים הדוקר: מה-יש! כאומר: הכי לא אדון אנכי לכל מקום אשר אבחר? והאיש הנעכר, אשר תמורת מולדתו מחרות לעבדות לא משה גם ברגע זה מנגד נפשו, קרץ פתאום בשפתיו ברוב-לעג, וקולו מר גם לאוזן הנער השומע: שפל לך, נערי; הכי לא ידעת כי עוד מעט ויבואו אחרים ויהיו אדונים בכל המקום הזה? – והנער הביט בדובר מחריש וזועם, ואחרי כן נרתע אחורנית ויטל בפניו בשניה את זוג-המלים האחר השכיח בחוצות הילדים: פרא-אדם! ובן-רגע נשא את רגליו ויברח, ורכוש צעצועיו עי-הפקר לרגלי יריבו. אך האיש לא ידע עוד עד-מה, כי דמעתו הגדולה עלתה במחנק הגדול בגרונו ותעמוד בפתח עיניו ותמת מות-טהורים.

האיש הרש, אשר כבשתו היחידה נלקחה ממנו במצות העשיר החומל על כל-עדריו, אטם רגע את אזניו משמוע את געית יחידתו; ואחרי כן סב וילך אל אהלו והוא מעפר ומעלה אבק ברגליו, למען לא יראו ילדיו את הגזילה גם במראותיה האחרונים, הנחתמים בזכרון. ובכור הילדים, הנער אשר ראה את הכבשה, לא הבין למזימת הרחמים אשר לאביו, ויאהל על עיניו ויתאמץ להביט לעבר הדרך אשר בה התרחק הגוזל. ויהי הנער מביט עד-בוש אל תימרות האָבק ואל נפתּוליהן לפנים ולאָחור, ועל פניו נחרתו חליפות עוית היאוש ועוית הציפיה, כי יום לוהט מאצל המדבר היה היום ההוא והלהט הרוטט נשא את האבק כצעיף מתנודד ולא נתנוֹ לרדת באחת ארצה. ואביו, בראותו כי מצוקת בנו תארך עד-בלי-די, החרידו לשוב אל מלאכת יומו; אך הצו יצא הפעם מפיו לא כמשפט כל הימים, כי אם במליצת דברים יתרים, לאמר: הכי לא ידעת כי רבה הדאגה בבית הרש גם בלעדי הכבשה הנגזלת הזאת, אשר היתה לנו לנחת ולא למחיה? – ויפן הנער ללכת אל מלאכתו, והוא מסב עוד את פניו אחת ושתים אחורנית. ויעברו הימים, והנער הולך וגדל והוא שופך יום יום את יזע עורו על רגבי אדמה אשר יפלחנה במעדר או במחרשה, עד מלאות גם לו נסך-הבשר אשר ישלם כל עלם אכרים מיום צאתו לשדה ועד נחלו את נחלת אביו. ויהי גם העלם הזה למראית עין לאכר מחריש מדבר ומתעלם מרחוקות ומתאפק מטובות, אך גורלו, גורל-גזירה אשר מצא בנפש איש עניו חוט זכרון דק, אחרון למטוה-זכרון שלם מימי השחרות – טיפס ועלה בסולם הרזים וישתקע שם בנפש ללא-צאת. והאיש העניו, בשבתו בשדה למנוחה בקצה מענית והוא רואה במרחק עדר כבשים מתלהלה, הגולש בלי-הרף מאדי הזוהר וממקומו לא ימוש – לא הביט אל שפע הצאן החי כהבט איש-איכרים בעינים קמות אל כל אשר מעבר לשדהו; אף לא חלפה בעיניו כמו-רגע שנאת-נפש, מעטה ועזה, דומה כמעט לשיח-העין של חיה. רק דמיונות וגעגועים וענות-לב שלפני דמעות לא-נשפכות – בלִיל הקנאה הנרקח בנפשות עלובות-עבר – רק רגשות רבים כאלה עברוהו מדי ראותו כבשים מלחכים ירק, בני-צאן פותים ופקוחי עינים אשר האיכר, איש לא-אדון בחיק השדה, יתן את ידו כחופנת בשפע בשרם החי ויחוש מעט אדנות, מעט מראשית האדנות הקדמוניה של האדם. וככל אשר רבו הימים כן רחב ונסב בקרבו זכר הכבשה ההיא, כבשת הגזילה מימי ילדותו, עד היות דמותה בנפשו כדמות אבידה מתמול שלשום. את אביו, בעודנו בחיים, הקיף לעתים ברמזי עינים, כתובע מאת הנגזל הראשון שיחות וזכרונות אשר יכזבו את זעם אמיתם; אך במות האב וילדיו הוא כבר אבו לשמוע מפיו משלי דברים – סיפר להם על הכבשה, חית המורשה האבודה, כאשר יסופר לדור שלישי: ספּר אמת והוסף את המליצה, פאר-השימורים אשר לאמת. הכבשה הנגזלת לא תוארה עוד כהויתה החמודה למדי בבית איכרים, כמחית בשר-וצמר חיה אשר לא ימירוה ימים רבים באחרת, כי אם כסגולת משפחה אשר ערכה כבר צפון מראשית דורות. והמספר לא הגיד לשומעיו את דבר רעותו את הכבשה בפאתי השדה הדל, כדי שמירת בטלה הריקה ממלאכה, והוא מחרחר כנגדה בזעם-רועה מדי המשכה כלועסת אל פאת השבלים, רק העד העיד עליה את האב, את הראשון בקדמונים, את האחד הנעלם אשר ידע את הכבשה נפש אל נפש, זה הידוע בין גידולי הדורות כאות מבשר מרד, אם גדול ואם קטן; תינוקות, נעמנים צומקים בבית-דלים, נשאו עין כנגזלים, ונערים, פרחי עבדים בבית-איכרים, ידעו פתאום שם מפורש משמות הגזילה אשר תחת השמים. ואחד הנערים, יורש האדנות אשר בכל משפחה, גם כהה באביו על אשר לא פנה לבקש צדק מבעוד-עת. וייטבו הדברים מאד באזני-האב, כדרך דברים הגבוהים והעזים מן המעשה אשר ייעשה, וילך בכוחם וישאל לנביא; ויגידו לו את שם נתן הנביא. וימצאהו יושב לבדו בחדר ופניו דרוכים מפני איש המתמהמה לפתור דבר. ויאמר: דבר לי אליך, הנביא. ויאמר: דבר, אך ספּר את דבריך במראות, כי לא יבין לחשוף ענינים איש המחרשה. ויחל האיש לספּר כאשר הורגל מאז עם ילדים: איש עשיר היה ולו עדרי צאן ובקר; ויבוא אורח לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו. – ויהי בראות הנביא את ראשית המראה בדברים התמימים – ותאורנה עיניו מאליהן מראשית החזון; ויקשב הנביא קשב רב וישמע את משך הסיפור על הרש אשר לו הכבשה היחידה. ויבוא גם משל המשלים: ויבלע הנביא את הדברים כתומם, ויגל את פניו ויצטחק. וימהר וישלח את האיש לביתו ויברכהו לפני צאתו.

ובישראל מלך בימים ההם מלך עז וחמוד, והוא גבר במלוא אהבים ונקמות; ואשר ידעוהו בימי נעוריו זכרו את דמותו כעלם אדמוני ויפה עינים אשר הרוך המתחפש בכל הליכותיו, הוא הרוך הנורא והיוקש הקורן לפעמים כשמן משחה מעל פני גברים רודפי-עונג. וכרוב חמדתו כן אהב המלך הזה את כל החמודות העזות למיניהן, מן מזימות הערמה המענגות בסתר לילות ועד תעלולי הנקמה המשכרים בצהרים, ומן קנאות בנות-מלכים היוקדות בבית הנשים ועד כלימת-בשרים לקוחה מיפת נשים זרה ושדודת-יומם. אף לעת ערב שלח המלך הזה רבים מלאכים לקחת את האשה היפה אשר ראה את בשרה ברחצה, ובשבעו כמעט את יפיה הרבה עוד את חמודותיו כמנהגו ויעש נקמת-ערמה באישה, שר בן-חיל מאום זר אשר לא ירצחנו גם מלך בלתי אם בתככים. ובעבור שבועות וירחים והאשה כבר יושבת בבית הנשים עם אמהותיה ועם עוללה, בן זנוני המלך – וירך פתאם מאד לב המלך ויזכור את נתן הנביא ויתאב לבואו. כי נתן הנביא הביא לו תמיד את היקרות בכל החמודות, בעשותו על ראשו העז והחמוד אימת תוכחה כאפריון לכסא המלכות, בתתו לו לשבת כנכלם ממוסר ורוך-הרזים הגדול שופע באחת מפניו ומנפשו; ועתה הנה יתמהמה לבוא, ואם כי חטאת המלך היא ראשית דעת לכל הנביאים. אך יום אחד בא הנביא; שחוח ממעמסת חזון צעד לעבר הכסא, ובגשתו אל המלך פתח במשל כליל-חמודות:

שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש.

הים התיכון, עין העולם הקדמוניה, ישתרע בזוהר הדק של אחרית הקיץ, הוא המסך השקוף במזרח העולם אשר הדמויות נראות מבעדו כמשלימות יחד דמות אחת… רצי הגלים המאליפים נסוכים באין-רואים אומן אחים, אשר איננו לא קצב-האמונים של החי ולא תואם-הגלמים של החומר; המים הרבים, הגאולים מקפאון ושלוחים לתאות חיים אחת ויחידה, תאות תנועה, נוהרים ומקומם אחד, עולים ויורדים בחיק עצמם, פולטים מחביון אונם יודעי-התמורות קוים וצבעים וחוזרים ובולעים עד-ארגיעה את כל אלה לתוך המונם הנוזל, זו מכיתת היצירה מימי בראשית אשר היוצר פדה אותה משבי המנוחה ולא נתנה לבוא בגלגולי החיים הקצובים. ככה נע הים לנפשו; נוהר ומתמודד על כל תחומיו וזמניו גם יחד, ומימיו חיים ואינם-חיים. ומעברים, בכל תחומי המים המשתוחחים אל קצות השמים, אין ארשת דבר להאציל על המרחב המתפרק על עצמו; הכרת עבר או עתיד או מקום; אין אנית-מפרש שואפת רוח ואין אני רם-צלעות יורק עשן. רק הים נע לנפשו, וגלגול המרחקים החוזר אינו פוסק.

ובצפון העולם נפל דבר בעת ההיא: גוי חרוץ הלך לפקוד את כליו, ויפקד גם הצדק, כדור השעשועים הצומק, ויגמא פתאום אוויר-נשמות לרויה. זקנים השקוהו פה-אל-פה הבל שפתיהם האחרון, צעירים נפחו בו במלוא לחים העזה, ובצבותו עד-תום ונפשו שבה נשלמה בקרבו והוא מתוח מעבריו כתוף עומד לאורך ימים – ויקל עד מאד ויעף ויעל לאוויר העליון. והרוח נשאהו על-נקלה, נשוא ועבור על פני ערים עמומות וכפרים נכלמים, ויסיעהו דרומה-מזרחה, אל כנף הארץ שמה שאפו תמיד כל דמיונות האדם, ויביאהו לאחרונה עד מעל הים הגדול הסובב את ארץ יהודה. ובהגיעו שמה כחום היום, שעת ערבוב זוהר ואדים, וירף מעט הרוח ויסב אנה ואנה על פני משטח המים. והכדור הנפוח, אשר נד לאטו בין אברות הרוח, צפה רגעים רבים בתאוה אל תאות המים הנוצצים מתחת, כי נשמת הצדק אשר בקרבו הרגישה בן-רגע קרבת אחים בינה ובין המון המים העזים, יצר-הבינים מימי בראשית המתרפק על עצמו ללא תכלית. אך מהיות לבושו מעשה בני-אנוש ונפשו נלושה חליפות בין אצבעותיהם – השתוקק עד-מהרה גם ליצורי אדם, וידדה כה וכה על פני מפלשי הרוח לתור אחרי אניה. ויהי כי נטה בדרכו גם מלב הים, שוט ועבור מזרחה עד ראות כמהבהבים את חולות החופים אשר לארץ יהודה, וירא לאחרונה ספינה שפלה המרעידה את תרנה אל צלעות הגלים והיא כמדדה ונמוגה גם יחד על רצי המים. רגע אחד קפא כדור הצדק השוקק על פני גלגל הרוח, והוא כשואל את נפשו: איפה קו-המטרה ההולך ומשתלשל באין-רואים מאצל חרטום כל אניה יודעת דרכה, כהימשך מאחור המענית הגלויה אשר תחרוש האניה בכל מים? אך מחפצו כי עז להשתעשע בידי אדם לא שעה עוד אל תמהון נפשו, וישתוחח וישתלשל באפס קול אל סיפון הספינה. והספינה – הים ינחנה בדד כתיבת-נח אחרת אשר הוקמה אף היא במצריה על סף עולם דועך, ואנשיה – אנשים ונשים וטף – פרצו לבוא אל מקלט האנוש עד בלי הותיר עוד מבחוץ כל נפש אדם חיה. וברדת הכדור אל בין האנשים הצפופים – ויפול לראשונה לידי איש זקן, כי בכל עדת הפליטים יסתופף תמיד גם איש-שיבה היודע לרפות מעט את אימת האחרית; והזקן שכל אל הכדור את אצבעותיו הרפות ויבט בו בעינים נאורות, עיני יהודי הנחפזות להעלות שביב בינה בראשית כל ראיה. ויאמר, כאמור יהודי דעה בחפזון בהיות במו-ידיו דבר-חפץ, והוא מדבר באחת אל בליל אדם, כי בין הנלכדים באַמת המקום גם אבות עירומים מכל תוחלת וגם עוללים העטופים ערגת סנורים בחיק אמותם: – הנה ציר ממרום, אחרי אשר בצאתנו לא דבקה עוד בעקב נעלנו פסולת כל תקוה ומקדם לא נדע פתח חיים איהו. ובדברו לחץ כמעט קט את קווצות זקנו, מאזני הזקנה המרטטים, אל עורו של הפלאי העגול ההומה סביב סביב המית סתרים ופה אין לו לדובב אף במעט גלויות. ויילכד הכדור מיד ליד, ואיש מן הגברים הרקיד בו את אצבעו; ויען הכדור מקרבו קול כקול-התוף העבה אשר יאבה לנגוע רק בדלתות האזנים ולהמוג אחרי כן בחוץ על כל שבריו. ויביאהו למו ידו גם בחור, מעוילי היהודים החדשים אשר הכרת פניהם בלולה ללא הכיר, וימעכהו בלי משים בכפות ידיו, מעוך וסחוט מקרבו בלא-יודעים פליטת אוויר. ואחרי כן עוד נסו אליו את עיניהם מקרוב ומרחוק כל שאר העדה, ומן הנשים הלאות, הנראות כנושאות את הסבל הנורא, לאמר את בלִיל הדאבה המתחבר ממותר כל סבל אשר לאח ולבעל ולילד – מן הנשים האלה היו אשר העבירוהו בדי-רגע על חזן במגע הסתרים הנאלם אשר לאהבה, ומן הנערים היו אשר תלוהו בנס בין קצות אצבעותיהם, ללא הקשב וללא שמוע, כי אם למען לקוח לנפשם בדרך-רזים מראה או זכר או חידה לימים הבאים. והוא, כדור הצדק הרענן בראשיתו, נפח בלאט את נפשו נטפים נטפים, והיום נטה בין כה וכה לערוב.

וכצאת הכוכבים היתה מבוכת-תמרורים על הילדים אשר במעי הספינה, ואחד מן הילדים הבוכים געה בבכי ממושך ומדאיב לב, בכי לא-משווע אשר ילד יהודי ישפוך לפעמים בעניו כי רב, והאוזן, אוזן השומע, לא תבחין בו פשר מצוקה או גם משובת-נכאים מתמוגגת מאליה בדמעות, ורק הלב, לב השומע, ידאב עד לכלימה ושממון אין-אונים, כאילו עולם משוקץ מיסורים עשה בנכלים ויבך על נפשו דרך פי תינוק. ובראות האם כי אפסה ממנה כל נחמה להושיע את ילדה, ותזכור דבר ותחפז בעמל בין הגויות ותחפש אחרי כדור השעשועים ותמצאהו לאחרונה בנקיק בין הצרורות, מושלך לאין-חפץ לסנוורי לילה. ותקחהו בחפזון במלוא כפה, כהילקח דבר אשר ישרת, ותביאהו אל בנה ותתנהו בחיקו, והיא עומדת עליו לראות אם תרף הדאבה הזרה מבכי הילד. ויהי כמו-רגע ויתאפק הילד וישם את כפות ידיו הרכות מסביב לכדור וגם את מלוא זרועותיו הדביק אליו לתמכו, ואחרי כן התיפח מחדש כדי יבבה קצרה וצוהלת, כדרך ילדים המתפייסים אל מתנה בשעת בכיים. ויילחץ הכדור, כלי השעשועים הגווע, במחבוא אשר על חזה הילד ויתפקע בנפץ קל, ואוזן האם לא קלטה אותו בלתי אם כרעש מתנפּץ-פתאום המשעשע ילדים. אך תקותה לא באה, כי שמוט שמט הילד באימה גדולה את נבלת הכדור, והיא בראותה גם את עוית החרדה בפניו ואת פיו הפתוח לצעקה חדשה וגדולה – ותרם את ילדה אל לוח לבה ותעתר עליו מנשיקותיה ומן הנחמות הדחופות אשר בפי אם, ותרמוס ותרקד את עקבה כנוקמת על הסחבה הנובלת אשר לרגליה. אך היא לא השכילה לעשות כן את נקמתה המתחפשת, כי רגלה נרתעה חליפות לעברים, בנוד מתחת כשכורה אנושה הספינה השפלה, נופלת הירכים וצבת הבטן.

כשערים נפתחים כן עשרים וארבעה המבואות אשר למצודת-הספרים הקדושה: – יום-תקופה תמים נשלם בעולם, וכצירים שבים ממשלחתם כן ימהרו החזיונות השלוחים לשוב לעת-ערב אל הקודש פנימה, איש נוכח שערו ואיש נוכח ספרו. ראשונה יבואו המשלים הקטנים והצרופים, כלילי-טוהר כילדי טפוחים, הפזורים כל הימים ברחבי העולם ומלאכתם הענוגה להפרק בלאט על הלבבות אשר ליחידי אדם ולפתחם ללא מגע-כפיה, כפתוח דבורים את גביעי הפרחים, ולהמליט אל קרבם תארי חיים חדשים, לב ולב ככוחו וכבית-קבולו. המונים המונים יטוסו וישובו אלה מכל משכנות האדם הרעננים באשר הם שם, כשוב הדבורים עם פנות היום אל הכוורת מן הגנים ומן האפרים, ורבים גם בהם אשר גפיהם, כביכול, מעוכים כמעט מהתנגש עד-בלי-די אל לבבות קשוחים או אל דמיון נקשה, מגולל בתוך עצמו כעלה יבש; טורים טורים צפופים ימהרו לעבור כל המשלים האלה, טף-הברכה אשר לכתבי הקודש, אשר מהיותם מאז המון דורות רק נושאי דבשם לא יוכר על פניהם כל עוצם נוגש וכל דעת גדולה, ומהיותם צחים ומעונגים ישוקו לא-נכלמים אל מחבואיהם הקדמונים, איש אל בית-פרקו ואיש אל תא-פסוקו. וכתומם לעבור יבואו החזיונות הגדולים השבים מעם גויים ולאומים רבים; הם הם נושאי-המראות הידועים לשם, הנאהבים בתוכחתם ובנחמתם גם יחד, וביניהם גם יצורי-חזון תמימים אשר חזות עיניהם המעולפות מעידה בהם כי בנשאם מדברותיהם על עתידות ורחוקות היו כחולמים ולא הביטו נכחם אל גוי ואדם; ביניהם גם שרפים נזעמים הגוררים בכבדות את אברותיהם המגואלות באבק עולם, גם כרובים חסודים הנושאים בשקידת פלאים צרורות רחמים להשיבם בטהרם אל בית גנזיהם אשר במצודת הנצחים, גם שנאני-שלום לא-נכתמים המתנהלים לבדם לעברי התהלוכה עם משאם הטהור מכל טהור, משא כל התחינה והתפילה והרינה אשר העולם הקיאן לעת הזאת וספר-המנוחות הגדול – אביהן-מחוללן – ישוב יאספן עד בוא מועד. רבים כאלה וכאלה בתהלוכה הנעלמה הזאת, תהלוכה מתכוננת בדמדומי עולם אשר קצותיה עוד ירגשו באפס קול בקצוי צפון או בישימון סהרה או באיי הים וראשה כבר הולך ומתכנס בחפזון לתוך מבואות המצודה, כהתכנס צבא אין-מעמד-לו לתוך מצודה אחרונה; אך מרביתם, מרבית כל הצירים הנאמנים האלה אשר זה דרכם בקודש לצאת חמושים עם שחר כל תקופה ולנוס עם ערב מנוסת-יגון, הם מלאכי מוסר ישישים ויגעים. הם הם נאמני התנ“ך הראשונים והאחרונים אשר יצאו בעלומיהם להגיד פשע לבית ישראל וילכו אחרי כן בעקבות העם הנד, הלוך והכהות מעט אור נפשם בתמורות הנדודים, ככהות עין נודד בחליפות אור ואויר, הלוך וסחוב את כנפיהם עם הקהל ומצוא אזנים קשובות רק בבתי מדרשות הומים, מדי דברם מקרב ההפטרה המתנכרת והמעולפת מקצותיה ניגונים, ורבוץ אחרי כן שבועות או ירחים בארון ספרים מעלע אבק. עתה הנה הם הולכים עם כל אחיהם לשוב אל מכורתם הגדולה אשר חוללה אותם למכביר, בלדתה למועדי-בינים גם צאצאי יפיה האחרים, והם לבדם אין בפיהם הנחר דבר מן הדברים אשר בנים שבים ישיבו להורתם גם בלי הישאל. אך ככל אשר יקרבו אל המבואות כן תחיה מעט מעט רוחם, כי יגע בהם האור היוצא למרחוק מן הספרים, האור האחד ויחידי בעולם המצרף בדי-רגע את כל ההמולות הרחוקות ליגון אחד קרוב, יגון-התנחומים של התנ”ך אשר משאו יקל לנפש ממשא הנחמה האטום. וכה ילכו כולם, הלוך והתכנס לתוך המבואות מסביב, ושאוף כבר על פתחי השערים מן הרוחות הכלואים למשמרת מבפנים ונדוף לא יתנדפו החוצה, כי האמת, חותם אלהים שומרת עליהם מבחוץ: – הם הם רוחות התנ“ך, מעלימי שמם ומפליאי חיים, היודעים סוד משדי לחדש פעמים אין ספורות את צבאות התעודה, קרוצי-ממלים, ולעשותם תאבים ועזים וערוכים כביום היולדם, בשובם חליפות מסוב פני תבל והם כמושים ומצוררים איש בתוך נפשו ואבק העולם עוטף אותם כאות אחריתם. אך לאחרונה, כתום כל השבים לעבור ולבוא, תיראה עוד במרחקים דמות מלאך או שרף או שטן-משדי, והוא המאסף האחרון אשר יתמהמה לנוס גם ממערכות תבל הרוסות. הוא לבדו ואין עמו אחר קרוב למחשבתו הקודרת; כי גם בלדת אותו רוח התנ”ך לעת אחרית לא זעקה עוד בחבלי לידה בלשון נעוריה העברית, הקלה והעזה והמדלגת על-נקלה מכאב קרוב לתקוה רחוקה, רק פעה פעתה בלשון ארמית חבורת הלחשים, לשון ירח כבדת-רזים המתעלמת על פני ארץ יהודה בדמדומי תקופה. ושם לא קֹרָא לו, ודמותו – הגואלת או העוכרת – לא ראה יצור-אנוש במלואה, וגם לא אלה המרופדים מכל דמויות הפחדים, רק זרועו המתוארת בנס בעלטת תקופה כותבת על קיר חיים שתים שלוש דלתות בכתב ארם מקוטע ואיום, דומה במראהו להבהוב פגיון אימה מעשה דמשק. הוא הכותב: מנא, מנא – על כל חומת גורל דחויה, אשר התומכים אליה לא יבינו עוד את ראשית שברם, והוא ההולך פה לבדד בשובו מתפוצות יעקב הנדונות לבלי השיב. אך כנפיו תרעדנה כה וכה ברעד שוקק אחורנית, כי הזכרון, המחריד לפעמים גם אחרית נחרצה, יטלטלהו פתאום טלטלת רחמים או חרטה. אך צרה היא תבל וצרה היא שבעתים לעת אסונה, בהשבר מרבית דמויותיה המגדילות בנס את התחומים; רק רגע יתהה האלמוני הלז, אשר רפרף עם-ערב כעטלף לא-ידע מנוחה על כל החומות הנכריות הנותנות את צלן לבית יעקב, וזכר ומנה את כל מקומות מועדיו, לא יחסר מקום: מן אשכנז הפוצחת זועה ברעם בהיר המתגלגל עד קצות שמים, ועד אוקריינה השפלה אשר סכר זוועותיה נבקע פתאום מעברים לאין הכיל; ומן גויים עצומים אשר תבוסת יעקב מתגוללת כבר בין כליהם הרבים עד עת-מצוא, ועד קטני עמים המחביאים את מזימתם על יעקב כהסתר ילדים דבר משובה, הסתר וגלוֹת כאחד וחמוד הדבר שבעתים. ככה יזכור וככה ימנה, עד אם ירפה מזכרונותיו; כולן, כל משפחות ישראל החוסות אל חומות והנשענות אל גדרות, נקראו כבר להתייצב ולפתור את הכתובת: מנא, מנא. וברפות ממנו אור הזכרונות יכסנו כמו צל העיפות, הוא צל הנחרצות האטום העוטף ביום פקודה גם את שופט-כל-הארץ וגודר את הדרך הנוחם מגשת אל האב שבשמים. ובצלו כי-רב ילך האלמוני את קצה דרכו, הלוך וסוב אל ירכתי המבואות והתכנס אל ספר הירכתים אשר שמו: דניאל.

בית-אב אחד קטן ישב בעניו בתל-אביב אשר ביהודה: איש ואשה ונכדה לא-בוגרת, יתומה מאם ונדחת מאב. והאיש המזקין ישר קומה ורחב זקן ומדבר כמו צחות בלשון אשכנז, המדינה אשר בה ישב ישיבת-ביניים ממושכה, אך בעיניו היה רשף-התמיד הטפל אשר לאיש מתראה ואוהב-שלומו, ורשת הקמטים על מצחו רעדה על-נקלה לכל מוצא פיו, – ארשת חפזון רגילה, המעידה גם על תאות-קטנות נמהרה, המציינת זקנים בטלים מבין יהודי פולין המדינה; וכל רואהו, בהביטו אל הטפחות הרעננות אשר בלחיי האיש בן הששים, הבין על נקלה את סוד כל טובו, לאמר כי הוא אחד הבעלים המעבידים נשים גבורות וחרופות, אחד הריקים המאושרים – והם לרוב גברים אמיצי ראש ונרחבי עינים – הסובאים להנאתם את כל הנחת שבבית המשפחה. והאשה היתה קטנת קומה למאד מבעלה ושערותיה עשויות כצעיף מתוח עד לקצות צדעיה, הרגל אשה הממעטת בכונה את דמותה; שפתה בלולה, יהודית מאריכה שולים בנוסח לשון אשכנז, והליכותיה ברוב אמרים ובפזיזות לא-נבונה – בהיותה עובדת כל היום לביתה ולזרים והיא נסערת בלי הרף לשברירי מלאכה גדולים וקטנים, ורק הדיבור עם נפשה ינהלנה כמו עם מטוה החובה אשר בידה, עבודת שתי וערב של אשת חיל חלשה המשתכרת למען בעלה.

ורצון החיים הוא מאז ומעולם, כי לאיש העמוס דאגות קטנות תקרב הדאגה הגדולה אף היא רק בדמות שברים ולא במלוא תארה; האשה הקטנה, העושה יום יום בתבונת לבה לדאגות הבית הרבות כעשות אשת איכר בתבונת כפים לצאצאי העוף אשר בחצרה, לא שמרה בזכרונה ראשית יגון כבד על דבר בתה העצורה באשכנז, כי אם בהמון מזימות אם פקדה יום יום את ענין בתה, וברוב אמרים וביראת אהבה – יראת אהבה היודעת להפציר על תכלית – התחננה אל בעלה ותאלצהו לנענע כנגדה בשעת סעודה את ראשו הכבד, כאדם שדעתו נתונה לענין רחוק והוא חושך גם את ראשית עצתו לעת מצוא. ויהי כעבור כשלש שנים מעת בוא המשפחה ארצה – וירבו השמועות על דבר המלחמה המתרגשת לבוא; ותקם האשה על בעלה וגם בכתה עליו בכי קצר אשר נבלע עד ארגיעה בפניה המצוררים, והאיש הרים את פניו הגדולים והוא מזרה את זקנו לצדדין, עד האמן אשתו כי ישיח כרגע דבר-מעשה. ויאמר: מה אכתת את רגלי ורשיון-עליה לא אשיג; רק סוחר בשטרות-גורל אנכי בארץ הזאת. ותלפת המסכנה משמוע את דאבון בעלה ותגרר מאליה מעם השולחן והלאה, ותעש את מעשיה כל שארית היום ההוא בפנים מחרישים, דומים לפני אדם המתאמץ להעלות אחרי יאוש תקוה חדשה; אך גם ביום המחרת ובימים רבים אחרים היתה כבוששת לבוא ממקומותיה, וסודה אף הוא נתגלה לאחרונה בפזיזות לא-נבונה, במסרה שטר כסף על יד בעלה. והאיש השקיף אליה רגע נלהב ומשתאה, כדרך אנשים חדלי-מעש אשר מראה מכסת-כסף לא-צפויה ימלאם בן-רגע חרדה אוילית ומתוקה. אך ממלוא רשת פניה הזילה האשה את תקותה רביבים רביבים, ודבריה לא ברוב אמרים, כאילו זכתה להבין לאחרונה את ענינה הגדול: ותאמר: נמצא בחור, איש עתי לגאול בחורה בערמת נשואין, והוא יקום ויסע לאשכנז במלאות מכסת הכסף הדרושה. וייעשה הדבר; כי יש אשה דלה מנשים והמון רחמי אם נסוכים על פניה כמבוקשה האחד בחיים, והרואה בה רואה כמראה מבדח ומעורר נדיבות גם יחד, כמראה ילד המתחנן הרבה ותובע רק מעט מן המעט. במקומות כביסתה, מלאכת פרנסתה מימים לימים, פרעו לה מראש פרעון-נדבה נשים שונות, גם כאלה היודעות רק חסדי ביתן והמחוננות דלים רק לעת מצוא אחת – במוגג ארשת המסכן או המסכנה את קליפת הבטחון הדקה אשר לחלק אמהותן, והיא, האמהות חולת החרדה אשר לכל אם ואם, מציצה פתאום מתוך עטיפתה הפגומה ומראה מעורר רחמים כאפרוח קרח מנוצה; מכתביה, אגרות הבת הכתובות אשכנזית פרועה והומיה, לחוצים היו בחופן ידה לתעודה ותחינה, וגם שכנים מסביב נלכדו ברשת מרחמנות אשר פורשה לימים רבים עד לאפסי הרחוב. וגם בעל-הבית ואשתו – זוג-האורחים מאמריקה היושבים שאנני-קנין בעיר הנחת אשר ביהודה – נדבו כערך הדבר ועזרו לבחון את הדבר עד תכלית ולבחון לאחרונה גם את הבחור הגואל. ויהי כי עברו ימים והבחור כבר יושב למעשהו בארץ השבי – וירע פתאם המעשה מאד, ותוצאותיו נדמו להיות תוצאות מרעה אל רעה, כאשר תהיה לעתים בחיים אחרים מעשים הנהלכים אל קצם ברוב מזימות ועמל: כי החלה מלחמת גויים מאשכנז האדירה, הנמהרה בכל גזרותיה, וגם בהאמן הבשורה כי יש עוד אניות שטות בפאתי הימים הקרובים ליהודה – ותהי עוד האם כעלה נדף אשר יד עוצרת לא תשיגנו בחרדתו, ועד השכנים ועד כל יודעים הדבר הגיעה החרדה.

ויום אחד הגיעה הבשורה האחרונה, בלשון הטלגרף מגידה בטחון גם באד המלחמה, כי אנית הגאולים יצאה לדרכה ובוא תבוא לעת מועד, ליום השבת הקרוב; והאם ספקה כפיה לשמועה ראשונה וגם עם השנות הבשורה בפני שכנים שונים. ויחשבו לה האנשים את הדבר למשובת שמחתה הפרועה, המעורבת בחרדה; וגם בבית היתה עוד הזקנה ימים מספר כאיש עושה תהפוכות אשר בהסוב מעמו אסונו יתעקש עוד לדבר בו ולזכור את אותותיו. שבע ביום שלחה ידה אל מכתבי בתה, ופסוקי התנחומים עקצוה עתה, לאחר מועד, כפסוקי עדות מכלימה העולים בזכרון הפושע לאחר קבלת העונש; היא ספקה כפים לנפשה, או בכתה בכי חשאי ושופע דמעות בהיות כפיה נתונות למלאכת בית, ובהביט בה נכדתה בתמהון, נכדה יושבת בית-זקנים הטופלת על סבתא זרות זיקנה – השיבה לה אמנם הזקנה מבט תבלולים מתוך-דמעות, זה הרגיל רק אצל ישישות המשובשות ברוב ימי עוני. בעלה מצאה פעם בבואו בדמעותיה אלה ופניה כמגואלים מסחי יגון; הוא לא גער בה, כי תקפה עליו חולשת לב למראה רעיתו, כדרך גברים מתראים וחוסי-נשיהם אשר טלטלת זועה תגע בהם מדי ראותם את אשת החיל בחולי או במכשלת יגון גדולה. והיא, הנדרשת לו תמיד, התחפשה מאליה ואמרה בקול רחוק מכל דמעה: הלא תכין בעוד מועד כרטיס-כניסה לנמל, כי יום שבת יום בוא הספינה. ובזאת השכילה מאד לנחמו, כחכמת הלב אשר לנשים כאלה; כי לגבר כערכו ינעם מאין כמוהו כל דבר קניה, במזומן ובבטחון, כדבר מעשה קל אשר יש עמו עמידת כבוד. והאיש קנה את הכרטיס ויחביאהו במקום בחדרו, חדר המעון היחיד; ובבוקר יום השבת נטל את צרור טליתו ללכת אל בית הכנסת, ולאשתו אמר: את תלכי בלעדי אל הפגישה, וגם בעל הבית ואשתו הולכים לקבל את פני הספינה, – ועל הכרטיס שכח להגיד לה מקומו איהו. וכעבור שעה קלה אחרי צאתו החלה האם לחפש אחרי הכרטיס, והנכדה עוזרת על ידה; וכאשר לא מצאתהו – נחפזה ממעונה החוצה, להשיח את הטורח האחרון הזה לפני נדיביה, בעל-הבית ואשתו אשר חכו לה ללכת עמה יחד אל הנמל. ובראותם אותה ענודת שמלה ושערותיה חלקות על ראשה כצעיף דק ומתוח ופניה רועדים בכל קמטיהם מדאגה ותמהון – הצטחקו שניהם כנגדה בלי מלים, כרואים מאד את חדותה או חרדתה, וישלחוה לחפש שנית. ובהכנסה מצאה את נכדתה מעיילת מפתח במנעול מגרה אשר בשולחן בעלה, ותמהר אליה ותוצא מידה את צרור המפתחות, והיא מגידה בכל כוח קצפה: הכי רשות לך מסבא לנגוע במגרת השטרות? – והיא חפשה מחדש בכל החדר ותצא שנית החוצה אל ידידיה. ואלה נעתקו כבר ממקומם, מאצל גדר האבנים המצוננת, והאיש שלח לה את עצתו, המלגלגת והמנחמת, דרך הליכה: הלא תרוצי אליו אל בית הכנסת ויגידך את דבר המחבוא; ואנחנו נצא לפניך אל הנמל. והיא מהרה לעשות כן בקבלה את הצו, ודרכה במרוצה ושמלתה מרשרשת מעט ברחוב השקט; ובהתימה את כל המלאכה המשונה הזאת, ובצאתה כפרועת פנים מבין יהודים מתפללים – התכנסה לחדר מעונה בקוצר נשימתה ותשב עוד רגע להנפש, עד אמור לה נכדתה: סבתא, למה תשבי בשעה כזאת? – אז שאלה לה את צרור המפתחות מיד הנכדה, ותקלס עוד עוד בדברים ובברכות את תבונת הילדה לנחש את מקום הכרטיס, ולאחרונה, בהחזיקה בידה את היקר הזה, יצאה כמבוהלת מביתה ותעש את דרכה במשנה מרוצה, הלוך ורוץ והשתוקק בכל מאדה להדביק בדרך את ההולכים לפניה, ואם אמנם ידעה כי לא יתכן עוד הדבר. ובהגיעה ככושלת עד שער הנמל הסגור – הריצה את שתי זרועותיה אל בין מוטות הברזל, והיא נושפת בקול למול השוער המתעלם כדי-רגע ועיניה יוצאות אל הקהל אשר מבפנים ואל זוג ידידיה אשר מצאתם עינה בתוך הקהל. בן-רגע הבחינה בהם, וגם את הבחור העומד עמהם ראתה בקצה¹ עינה. והוא, נושא-בתה הנכלם והירא, נסוג לעיניה אחורנית, והוא חוזר ומסיים דברים אשר לא שמעתם אזנה: במעלה הים, בפשוט השמועה הכוזבת כי ישיבו את הספינה למקום מוצאה ואת נוסעיה לארצותיהם וגם לאשכנז המדינה, נבהלה הנערה מאד לנפשה ויאחזה שבץ-לב ותמת בדרך.

לעת התבוסה היה ביהודה איש לא-עניו וסר-מכלימה, מן האנשים הרואים את הכרח הנכוחות גם בתהפוכות האושר והאסון. והאיש, אדון חייו מיום בואו בגברים, אב לילדים רבים; גדולים אשר יסכנו כבר לעלות במעלות חייהם בהיות להם תומך, וקטנים היונקים עוד את לשד האהבה הנאצל. והימים בארץ מרים, כשלף לענה הגדל בשדה בין קציר למזרע חדש; ומסת העונה, זונה לא-נשכחה ביהודה, סובבת עיר ועיר ובפיה הפרוע פזמון התאוה הישן על פת הלחם; ופליטי המחסור אף הם, ערוב בשדה החיים, רומסים ברוצם גם משלח-יד רענן ומלאכה נטועה על שריגיה. וכרבות מסביב מצוקת המחיה, ורבים כבר בקצות כל העדה הזועפים ליום מחר – נגעה הרעה גם עד האיש הזה, ואותות החרדה נכרו גם בו; בשעותו אל ילדיו אוכלי-לחמם היה לפעמים כמתאוה להפיק את אנחתו החוצה, אנחה נשמעת בכל שברי קולה אשר האב הנאנח צורר בה כאחת את ודוי חולשתו ואת האזהרה לנפשו. וזו הצדקה היהודית, המונעת מראש מבעליה יאוש מגבורה או מחולשה, כפתה גם אותו לראשונה להיות יום יום כאיש לא-חושב ונסוך הרהורים; בלכתו ברחוב נעצר פעם בפעם בלי-משים בלכתו, בשבתו עם ידידיו אל שולחן בית-משתה התנהג לא-פעם בלהג או בשתיקה והיה כעוכר במו-חפצו את מנהגו, ובעשותו את מלאכתו, מלאכת תאוה הצריכה לאדנות חיים לא-פוסקת – אפפה אותו לסירוגין בחילת מות קטנה או גדולה, והוא נבהל ופרקי אצבעותיו כמתעלפים והוא מתאפק מברוח בריחה אנושה מחובת יומו. אך מהיותו איש לא-עניו לא נתן טעם כוזב לכל התלאה המבישה הזאת, כעשות רבים אחרים אשר בהתרפותם בעת רעה יחשבו את עצמם לחולי זמנם. ובזאת הרע לנפשו שבעתים; כי גאות היחיד, מעדני גבר, מפטמת את תולעי הלב מראשיתם, ועושה אותם לבסוף לפתנים מצוחצחים הנכנעים רק לחכם חרטומים.

אכן המרודף-מני-עוני לא ירוץ נכחו עד-בלי-די, עד עיפו למתנת אביונים ועד נפלו טרף לחית הרחמים, רכת העור ושולפת הצפרנים; כי אם סוב יסוב לעברים, כחיה הנמלטת בין המצרים, ויחפש מחבוא-ישרים מרעב. אך האיש הלז, בדלול מיום ליום בטחון יום-מחרו, לא יכול לעשות ברצונו העצור את המעשה אשר עניי-יהודים רבים יעשו על-נקלה ברצונם השלוח, לאמר: להתנער באחת מגאוה ומיאוש גם יחד ולצאת לרחוב, הלוך בצעדה כאיש-מטרה וטלטל זרועות כאיש-נחפז וקמוץ לפרקים אגרוף, כחופן שם רצון פרנסה. ברצותו להביט אל פחד עתידו, למען יאלצהו מעט המראה, הרגיש בן-רגע שובע-חיים זר ומוזר, כעין שובע הגוף החונף הבא אחרי רעבון לא-נשקט; בעמדו חליפות על ילדיו כאב ריק, חדל-אבות, היה לפעמים הדבר אשר הרהור כל-שהוא, כזבוב נוגע ואינו-נוגע במצח הגוסס, הטריד גם אותו לראות במחזה את האב השכיח, – אב יהודי המגיע עד-הלום לעמוד כאב נפשע על ילדיו, והוא נאחז עוד לאחרונה בתוחלת אחרית, תוחלת יהודית ריקה מכל ריקה והוא מתפרץ בכל מאודו החוצה, רוץ ובקש פתרון לתוחלת התעתועים הזאת בשווקים וברחובות ובאבק רגליהם של רחמנים: – אך גם בשעה כזאת, שעת נסים יהודית, דומה היה בעיניו למנמנם בקור קפאון אשר נמנום המות ערב עליו. ומפה, מן המראה הממשיל המעלה לפני איש הדמיון מנוחות מות, מעט היתה הדרך למחשבת מות ברורה וקצרה, מחשבת טורף-נפשו המכילה כאחת, – כפסק-דין של מות – את הגזירה ואת פעולתה. ובחשבו כן, להגאל בחפזון במות אשר כזה, לא אסף אליו את זכרונו ואת דמיונו מראות את פני ילדיו ופני גורלם; ויהי להפך: כהרף עין לאחר נדרו חזה את כל ילדיו יחד כשלשלת נאהבים, ובמעגלה עמד הוא עצמו דומם ובדל, כמצפה לראות את המעגל הזה הולך וצר ונעשה עניבת מחנק לצוארו. על פניו נח ברגע ההוא כעין צל, אשר לא היה בלתי אם ארשת תמהון לחזוק השכול אשר בנפשו; כי נפשו לא נסתה להתחמק מנדרה, כמסופר בספרים חנפים, לזכר נערים ונערות הדבקים בנפש אביהם כדבקם באהבת אמם. ובעוד רגע המריץ את בינתו, כעושה עוד מעשה גבר אחרון ויהי כמתקן משוגת נבונים זרים; ובלכתו באשר הלך, למחצית היום האחרונה אשר הכילה עוד כל גבולות חייו, השלים את מחשבתו: אכן רק כזאת היא חזות הילד בחזון האב ההולך לטרוף נפשו… יקרה היא מקרוב עוד אליה לעולם בכלימת חיים מוזרים, גאולים משבי נדר אדיר; ואשר יגיד ספר ומשנהו על נחשול הרוך וטלטלת הרחמים – רק מקרים לא-יקרים הם אשר יקרו את המתחפשים באחריתם, מרהיבי הנדרים למען חללם.

ובלב הלילה, אשמורת אמונים לכל טורף-נפשו, נעל האיש את דלת מבואו האחרונה ויכן בידו, יד אדם, את סוד מותו; ומאהבתו תמיד ראש-אמת בכל דבר – זכר בלי-משים את אלהים, כי לאלהים לבד סוד המות. ובזכרו את אלהים ראה פתאום בחזונו את העולם ומלואו, והמראה כמראה-דמיון גדול של ילד; הלוך והתכווץ במהירות פלאים והפוך לבסוף תמונה אחת בדלת, תמונת מקום או חפץ אחר יחידי. ובהיות כן נשאר האיש דבק לאחרונה רק בדמות המולדת; והוא לא יכול עוד לקרוא לה שם בהמית נפשו הדועכת, ורק תאות חייו הנשארת התרפקה על הדמות כהתרפק עולל על אם: ברוך לא-מתואר, לא-מלומד, לא נצרף בחכמת אנוש. וכעולל בכל פלאי גידולו כן נדחף גם הוא – עולל-לא-מעולם-זה – מפלא תחיה למשנהו, עד שובו לראות איש ולבינת גבר. ובראותו מחדש התבונן בדמות המולדת ויראנה כמו, כאם הבנים האמולה אשר תעלולים לה מבית ונושים לה מסביב מבחוץ; כאם שוקדת ומרה ככל אם, אשר חייה תלויים לה כל הימים מנגד ולבה אל נעריה ונערותיה אשר אולי יסכנו כבר לעלות במעלות גורלם בהיות להם תומך מכוחות המולדת, ולבה לטפה הרב אשר ילוקח אל זרות ותהפוכות ורעות בהכרת מפיו לשד האהבה הנאצל אשר קורָא לו: מולדת. והוא, איש עצור על עברי פי מות, הוריד ראשו ויחשוב מחשבה נתונה לא-לו, מחשבת גבר המאירה מאליה גם באד המות: – האמנם תבוא ותגיע יהודה למועדי חיים ארוכים וכל המון פחדיה כיום הזה יכלו לעדנת מולדת חדשה, כמכאובי האם בחליה אשר ישולמו אחרי כן לילדיה ברוך שבעתים? – ובחשבו כן נענע את ראשו נענועים קצובים בין חיים ומות.

מגדל עם, אשר יסודו תקוות-גזית ממחצב שרים, הולך ושוקע לאטו אל תחתיות העבר. תהום הנשיה כבר מכסה על צלעותיו, מעשה תשבץ מכל לוחות החרשים בישראל; רק ראשו, העטור מעשה גבלות כחץ המגדלים אשר למגדלי אדום, מבצבץ עוד על פני התהום וזוקר את חודו מתוך הערפל. ואל החוד האחרון הזה, הנמוג כמעט מראית-עין, ישוקו עוד מבחוץ המון דמיונות פרידה כצפרים עפות…

אך פנימה, בלב החץ הצר, הדומה למושב-המצרים אשר למוליך-הפעמונים במסגדי-אדום, יושב עוד בסתר גמד-גאולה עקש; בהחל לשקוע תחתיו עופל התקוה לא אבה הנואש הקטון הזה לקפוץ¹ קפיצת הצלה אל היבשה הישראלית, ככל אשר עשו יתר גמדי-השרת לשמותיהם, ובתוכם גם שני מוליכי-הפעמונים הנעימים והנאהבים, האחד לחיבת המולדת והאחד לחיבת הדרור. הוא נשאר לבדו בקנו האפלולי, נעצב ממחנק כלאו ומגשש באפס אור על פני הקירות המחוספסים, אשר ציוריהם ופתוחיהם המסולסלים רשומים כולם מן העבר האחר הפונה החוצה; רק הדרך אל-על עוד נותרה לפניו, דרך כל מחפש מוצא לאור ולאוויר, ובטפסו עד קצה דרכו הגיע עד הקצה העליון הדק מן הדק, אל חוד הפסגה הנמוג אשר גם אצבעות ישראליות נלאו מהאחז בו ומגבול בו גבולות-תבלולים. ומשם נגלתה לו מבעד חרכים לא-סתומים חזות שמים קטנה, היא חזות השמים אשר גם בראות אותה הרואה רק כגודל כף-איש ידע לנכון כי חלק לו עוד בכל החיים.

מבעד החרכים העליונים נשקף גמד השרת העליון, ולעיניו האד המתאבך על פני התהום הישראלית; ובאד, הדומה מרחוק לאד החלב הדמיוני אשר עם אוויר ההשכמה, רוחשים גמדי-גאולה מכל הדמות אשר שרתה לפנים במגדל העם; והמראה מגבוה כאילו עכברי שדה מלקקים כפות רגליהם עם בוקר, לפני החבאם בערפל. אשר יראה וישמע פה מגבוה לא יהיה בלתי אם תנועות-עצלתים וציוץ-מנוחות, וגמד-הגאולה הקטן נאלץ גם הפעם לגאול את המראה הנכון מתוך גלגולו המתנכר, כדבר אשר ניסה תמיד לרבים מחזיונות-העם ופעליו; בן-רגע יבין וידע כי שם למטה המון חפזון והמון תאניה, ובהבינו כזאת גם יסיתהו לבו כמו-רגע לנסות זעקת עזרה אל אחיו, פליטי המגדל – כי טובה תאנית אחים בלולה מזעות אובד צלולה. אך בפתחו את פיו הקט, אשר לא לוּמד מעודו לזעקה, יעבור את דל שפתיו רק הגה סתום וכבד, זעקת עזרה קטועה ולא-שלוחה אשר לא תצמחנה לה כנפים באין עמה בצרוף אחד גם שם הזועק וגם שם מקומו. מה יזעק לעזרה יצור לא מפורש בחיים, אשר מקומו לא ייאמן ואשר שמו הנכון טמון עוד בחביון מהותו, ואם כי יודעיו ראו לו כנויים רבים, רכים ותמימים, כראות העין שבטי ירק ענוגים עם עלות ראשית כל נביטה מחיק האדמה. מה רבו כינוייו בפי אחיו ומה רחקו כל אלה, הסובבים בחוצות הגאולה, מנחש את שמו לנכון, כלהקת אנשי קרת, חדלי שדה וגן, השׂמים עינים בשלוחות הנבט ומבטאים לשוא שמות מאליפים למען הכרת הגרעין. בחפזון נקלה קראו לו הקוראים גם תאות-מולדת, גם קנאת-מולדת, גם עקשות-מולדת, והיא לא כן, כי מחשבתו הרכה והמעונגה חשׂכה כוחה ולא פנתה לעמול למען נטעי-לאום אלה העזים בלשדם; בצרוף-הבל אחד כינו אותו המכנים גם מבשר-ריקות, גם מחלל-נמצאות, גם נשבע-על-מדומות, וכזב כל השמות האלה ככל כזב השמות הרגיל בבית יעקב לעת תקופה. אך כרבות שמותיו הכוזבים כן השכיל הגמד הנאמן להבין כי הוא בן-בלי-שם, יצור לעת חדשה אשר יוגיע עין במראהו הסתום ואשר לא יגיע לעתידו אם לא יברא מנפשו את שמו הנכון, שם משמות הולכים-בראש אשר גם אבי-כל-החיים לקח מהם ויענדם ככתנות-אור לכל מעשיו. וככל כורה-בנפשו כן הלך גם הוא לבדידותו מן הנמוכות אל הגבוהות, עלה מן היסוד אשר שם התקוות הראשונות, הקפואות ברוב-עצמן תחת המעמסה, וטפס בצלעות המגדל אשר שם כל מלאכה על המונה ועל להגה, ועלות לאחרונה אל קן הפסגה אשר לא יכיל עוד דבר בלתי אם אויר גאולה – הוא אויר החיים החדש אשר מהיותו קל מכל הנצורות האחרות יעלה רק מעלה מעלה, מעל ראש המון דורות.

ככה זכר זה גמד-הגאולה את גלגוליו, בהשקיפו מבחוץ על אחיו הנחבאים אחד אחד באד גורלם ובעמלו בבית נפשו לחפור ממעמקים את זכר שמו המתעלם. בין כה ומגדל התקוה הולך ושוקע בלי-הרף, כאילו נפתחה תחתיו תהום-התהומות, זו המזומנת מאז ומתמיד לכל תקופה גאיונה בישראל; ובראותו זאת לבש הגמד האובד גאות-משנה, כדרך כל יצור נאצל הדואג לתאות נפשו לנוכח המות, ובמשנה תאוה הזעיק אל דמיונו שמות משמות מפוארים, והוא מדבר בקול הולך ישר אל נפשו, כדבר הבודד-במות: – הכבוד אנכי ושמי כבוד-עם? אך אנכי הן אביתי לראות את העם הזה יושב בשפל רוחו עד תום עת רבה ועד לא ימצא עוד בין בניו גם אחד המתפאר בכבוד הרוח? – או העצה אנכי ושמי: עצת-עם? ואנכי הלא ראיתי כל מתאפק-בעם כנכון שבעתים לעתיד מכל דובר תושיה? – או האומץ אנכי ושמי: אומץ-עם? ואנכי הן לא אחת הסיבותי את פני מאומץ העם הזה, אשר לא ידמה לברזל מתמתח תחת הלמות המקבת או לזהב מתרדד תחת יד הצורף, כי אם פור יתפורר לרסיסים נדחים ברדת עליו המכה? – או אולי אנכי רק המעש הנאמן, או הרעיון החרוץ, או הרצון העניו, או אחד אחר מכלי הכושר התמימים אשר אין להם תמורה ביום-תקופה נמהר ואשר כולם יחד אחוזים זה בזה למען עמל-עם אחד כליל-מטרה? אך אנכי הן ראיתי את רוב אחי, המון גמדי-גאולה המתעלסים בתעודתם, ובפיהן לא חסר מאומה מרוממות כל השמות האלה? ולמה זה איפוא אנכי – אנכי אשר כמו נולדתי ללא עת נכונה, ללא תעודה מודעת, אף ללא בינת הצלה ביום אבדון? – וכהתימו לדבר כן כבר הגיעהו חץ המגדל השוקע עד אל פני המצולה, ורק כהרף-מחשבה אחד עוד היה בינו ובין התהום; אך זו מחשבתו האחרונה היתה גם מחשבת-ענוה, כענות-השלומים התמימה אשר לכל גווע-במות. וככה חשב: – אולי רק יושר אנכי ושמי: יושר-לב.

ככל אשר יארכו צללי הזכרונות לעבר הנשיה כן עוד ידבקו אליהם מעבר מזה מראות-חיים, מראות-משלים, דומים לצמוקי ענבים מכרם רחוק אשר הלוקח אותם יקחם למען לשד השמורים הצפון בבשרם הצומק. גם מראה תחתיות מתהום הילדות יש ויתגלה פתאום לעת-מצוא, כאילו משכו לסוד אהבים מראה אחר אשר מעולם הנמצאות, למען הוליד ולדת יחד חידת-בינה חדשה.

אד מגפה על פני העיירה. לראשונה, בדבוק עוד הקטב רק בתושבי הבשטנים אשר בעבר הנהר, הם זוללי המלפפונים הצהובים הזונחים זכר כל מחלה – תפול תמורת-פתאום בארשת הימים, החדלים להיות ימים-מאלוה הממלאים חללו של עולם, ימים לבנים-מכל-ימים אשר באחרית קיץ; הם נראים עכשיו ככפופים בגזירה על גנות הירק המצהיבות, כמייחדים את עצמם לסגור סגור-פחדים על תחום עיירות נקובות-בשמותיהן, אלה אשר אבא יביאן לפעמים במספר באזני אמא, למען הבין אותה את דבר המיחם ההולך ומרתיח מבוקר עד לילה ונותן מי-שמורים מזוקקים. אחרי כן יבואו אימים קרובים, מוראי-מות נשלמים באופל לילה מעבר רחוב או רחובותים אשר אמא תבשרם בפחדה כי-רב גם באזני הילדים, מדי שובה כל-בוקר מהליכת-כפיה אל חלון שכנה; אף אבא עוד טורח ברמזים ולחשים, סימן לרעה מגששת אשר המשכיל לא יחריש אל פחדיה וגם יתאפק מבטא את דמותה במלוא אמירה, רק דעה מדעת גברים הוא מסיח מדי פעם בפעם בשעת סעודה, כמטעים את כוונת הנחמה גם לטף: רק המרפה ידו מן המיחם הוא המסתכן לחולי זה! – ולפתע פתאום יצא קול מפורש בחוצות: חלתה ותאנש האלמנה.

דבר או עצת דבר או תואר דבר כי יפול באוויר-אימים המר – ונמוג מעליו בן-רגע לבושו החוצץ, כהשרף על-נקלה גזר עץ באש עזה, ורק בדל-המהות האחרון ינצנץ עוד כנגד העין כגחלת לוחשת של אמת. זה תואר האלמנה היה תמיד מתארי הכבוד העבשים שבעיירה, דומים לפרחי-משמרת יבשים החביבים בלא ריח וידועים בלא שם; רק אמידים-לשבת, הקונים ביום השישי חומץ-מטעמים, כמלוא הבקבוק החתום – הזכירוהו עם חשבון צרכי-שבת, מדי אמרם בניד-ראש כנגד הילד הנשלח: לך ודע את דרכך, כי רחוקה היא חצרה הרבה של המיוחסת הלזו ובית-החומץ שם בפאתי עולם! – ורק יהודים שרידים ממסלסלי-פאות כללוהו לפעמים בכוונה בגרת זכרונות, במנותם בין נפטרים ותיקים גם את בעלה של אותה אלמנה מיוחסת וירודה מעושר בית-אבותיה, הוא הוא בעלה הראשון שהלך לעולמו לפני עידן ועידנים והיה מנעוריו חסיד בטל, עוקר עיניו מביתו. והנה זה התואר הספוג נשכחות, מין פאר-אלמנות לא-יקר של אלמנה נחשבת, מיוחסת כפלים יחוס-עצמה ובדלה כפלים לאחר שני בעלים נפטרים – עמד פתאום לעין-כל עז וטהור וברור: יהודים, מחשבי מעשים, חשבו פתאום לאלמנה הכורעת-למות את חצרה הרבה, זו שעמדה להחלק נחלאות נחלאות ליהודים נדחי-רחובותיהם; הם ראוה כאשת-חיל העושה מלאכה בבית-חומץ, לא נדע כמותו בעיירות, ושולחת בקבוקיה למרחקים, ספורים וחתומים מיד הממונה מטעם המלכות, היושב עמה בעליה במרום ביתה; הם הללוה כחכמת נשים אשר השכילה לקרב קרבת-אמונים את ילדיה השונים, כאשה יושבת אל כסא-חוטיה למטוה אחד. נשים, זוכרות רחמים, זכרו לה את חסדה המפליא עם הטף האחרון, בעמדה בימי מרודיה עם בעל אכזר ומתראה, מתנכל לרווחיה בכל עתותיו ומערים תמיד בסתר על ביתה וחצרה, מורשת בית-אבותיה ומוהר נשואיה הראשונים, והוא עושה גם אז לביתה וחן-טפה גדול בעין הרואה מנעימות ילדים שבעי-ביתם, אשר ישולם להם כאחד חוק אבות ונדיבות אמהות. וגם ילדים, ילדי יהודים הכרותים מן האדמה, אם-האמהות המחרישה, ומשתאים רק לאמם-יולדתם מדובבת-חסדה – דימו להם אף הם את האלמנה הקרבה-למות, זו שפרצופה כאילו טבוע היה מקודם רק בראי הבקבוקים הירקרקים, המלאים נסך מתולע של חומץ-מטעמים; הם ראוה בלא-יודעים כאם מוזרה ונאמנה מכל אמהות, עמוסת-צאצאים ללא אב-דואג ועמוסת-נכסים ללא-הועיל, ומשפטה בשעה הזאת – משפט מות אשר אין לו חקר – להלקח פתאום מתוך רשת כל-חייה, ובהלקחה ישמע קול כקול קריעת-כל-החוטים, קריעת-צורה נמהרה המבעיתה ילדים. ואף הרופאים, עושי האמת העליונים שבעיירת יהודים, חרדו מאליהם למקרה-מרחוק זה, אשר אחרים דומים-לו יובאו בפי רצים עד סף ביתם; לראשונה יסופר בגיל-חרדה על לכתו בדרך הארוכה של הרופא בן-הנכר, הזר גדול-הצורה הבא מביתו אשר בירכתי הגנים, ובן שעה יואיל ויזדמן גם רופא-החולים האחר, הקטון היהודי אשר חכמתו תאיר בעיניו וגבו אסור לחטוטרת של גבן.

וילד הבית, ילד יהודי האץ אל תהפוכות-עיר ולא אל סבך צמחים ומהמורות בשדה, רץ הפעם ברגל גנובה אל מקור המות אשר נתגלע מעבר כל הרחובות: כמו לא-רבה היתה הדרך, רק כמטחוי קשת המות ביום מגפה, אך כצעדי ילד בחדר אפלה – המהירים והכבדים גם יחד – כן היתה לו הליכה זו ברחובות הצלמות. ובדרך מזה ומזה דלתות סגורות. מחזה אומר שבתון-בעתה בעיירת יהודים, זו הפוערת תמיד את דלתות בתיה במשך כל הימים החמים, כזקנה הפושקת פה בחמה; ובקצוי הדרך, אשר משם ייראה כבר באלכסון בית החצר אשר לאלמנה, ייקרה עוד שער-דלתים צהוב, סגור ונעול על שתי דלתותיו. הילד יודע וזוכר, כי פה מבוא למדור-אכסניה, משמש לכלי-רכב העולים לעיירה, אך דבר-שהיה זה מתמול שלשום הוא רחוק וסתום בדמיונו, ומראה הצהוב אשר לשער מבעית אותו מקרוב ומנגד ככתם מות, גדול לאין שעור כמו עין מול עין. הוא עוקר את רגליו והולך נכחו, כי כן כוח הילד להשלים את תאותו גם בדי זועה; אך בהקיפו כבר את חצר האלמנה יפחידנו פתאום פחד תמהון, העז שבעתים מכל פחד הציפיה אשר ידע בדרך: – לאזניו יגיע רגע שקשוק רגלים, כאילו זקנים וזקנות, הנועלים סנדלי-רווחה לרגליהם, פונים כה וכה בחדר חפצם הבדל, ורגע משנהו עוד יישמע כמו קול-תבלולים זר ומוזר, דומה לחריקת גרון כבושה, כאילו כל הטף נוסך-התאניה נלקח בעוד מועד ממראשותי אם מתה, הנתעבים אף הם עד לבעתה ביום מגפה, וכדובר-יתמות לא שרד פה בלתי אם אחד יחיד מגדולי הבנים, בחור נכלם מזעוק על אב וכובש את יצרו האחרון מקרוב עד המחזה ובכות בכית פרידה מרה, בכית שמורים הנזכרת מדור לדור. והילד, האחד אשר רצה את סוד המות אשר לאלמנה, סב וירץ לאחור, וברוצו לא פנה עוד לראות מאצל בית החצר את הזקנות המטהרות ואת הזקנים הנושאים בלויה.

אז, בהלוך גויים נסערים למלחמותיהם, שככו לבבות רבים ביהודה, – כשוך בעצם-יום חליפות הבית לעת היות בחוץ סופה עזה והיושבים-דומם לכסאותיהם משיחים מעט את מבטם רק להבהוב הברק ולגלגל הרעם. וכהיות לעת סופה כה וכה בבתים איש מרעיש-נפשו המתנכר למנוחת הצפיה אשר עם שולחן-היושבים, אחד אשר לבדו יצעד צעוד ושוב בדרך החדרים המעטה, צעוד ובדה דמיונות-פחדים לנפשו וכבוש את צעדיו עד להעלים כמעט את זכרו מקרוביו או שכניו אשר עמו בתוך בבואת הסופה הסתומה, – כן שרדו בימים ההם גם ביהודה מעט אנשי דמיון אשר בהתהלכם כה וכה בארץ העלימו כמעט מכל אחיהם את רעש נפשם, וכל הרואה בהם חשבם ללא-אמת לאחדים מן הרבים הסתומים ביום עלטה. אך נבון-כל התקופה, – אם אבי כל הימים כבר הקימו לעת ההיא למען יהודה, – חזה גם את האנשים ההם וידע כי נאבקים.

ואיש מן הנאבקים האלה הלך באחד הערבים ונשא את ילדת שעשועיו במחבוא זרועותיו, והוא צועד לעבר ביתו בתחילת גשם, – גשם נצורות ביהודה אשר ככל הברכות המתחילות בארץ הזאת יבוא לעתים בענני הוד וירעיף כנכלם רק פזורי מטר לא-נחשבים. ובלכת האיש שמח ומתאפק עם ילדתו, כשכור עליז בראשית שכרונו הזוכר עוד את המשא היקר אשר בידו, היה רק כאחד ההולכים ברחוב הנאחזים בגשם הראשון, אשר גם אלה אם מעט תאות-ארצם בלבם ייטיבו על-נקלה את רגשותיהם למראה נסך הברכה היורד משמים. אך בעוד רגע ומשנהו תקף את האיש רגש-משנה, בנפול כבר מנאדות אדים קלוחי מים כמו שתי-וערב, חבורים יחד לרשת מתנודדת בכל אפיקי הרוח; ורגשו כרגש הגדול הניתן בכל דור ודור למקצת אנשים בארץ הזאת, למען ידעו למצוא, – כמצוא דברים שלמים לכל נפש – את ברכותיה וצפונותיה המגלות היטב רק את ראשיתן. הגשם הלך וחזק, עד להציף בסנורי-מים את פני האיש הדורך בצהלת לבו ועד לדובב בתאנית-תמהון את חמודת זרועותיו – ואם כי מסת הדרך לא ארכה עד כה בלתי אם מגבול רחוב אחד למשנהו; והצועד צעד עוד נכחו במטר הגדול, המחריש אזנים ומרעיש נפש, צעוד והיכשל ברגליו והיסחף בכוח-התאומים של מים ורוח, והוא עבר כבר גם את רחוב הבינים המבדיל, המקום הפתוח לרוח-משנה, והוא טרם יזכור דאגה לגוו ופחד לבתו אשר יחשבנה כנפשו. זה המון הגשם, אשר אין יודע מראש אם יארך כדי טובה שלמה או יחדל פתאום כראשית דבר, נסך על האיש קסם-דמיון מוזר כאילו עשהו לרגע קט כאחד העברים המוזרים אשר לפנים ביהודה, אלה אשר בנחשם משמים אָלת מוסר או חזון ברכה או בשורת עתיד שכחו והשכיחו במועל נפשם את כל המזלות האחרים למען המזל האחד, וכל העם אשר מסביב, – המנחש היטב את כל פחדיו האחרים, – כאילו נלחץ באהבה ובשכחה בזרועות רוחם, כילד לא-נשאל הנישא בכפיה בסופה ובתלאות חוצות. ככה שכח גם האיש את בתו, בלחצו אותה בלי-דעת בחסות אהבתו ובתתו אותה מפגע למטר לא-נכלא. והוא חרד לאחרונה ממנוחת שכרונו רק בהיות פתאום ברק לא-צפוי ורעם עז ויחיד, – תאמי הוד ומורא הנולדים לפעמים לפתע פתאום בלב ענני גשם מלאים ומספרים באור ובקול על מכורת השמים אשר למים הנתכים; ובעקב חלוף-האיתנים באה כעין דממה, היא הדממה המדומה לאחרי רעם אדיר אשר גם המון הגשם הנפלא ידמה בקרבה לשיח מעולם-זה. רק אז שמע האיש את נאקת ילדתו מאצל שכמו.

מסדרון בית אסף את השנים, ומדוי השואה, – הטחב והצינה ופחד אותותיהם – התחילו מציקים לאב הדואג, אב אוהב את צאצאיו אהבת בשרים-ונפש אשר מרוב דמיון הוא כאילו משווה לנגדו את כאב ילדו בתוך בשרו. ונוסף על אלה עד-מהרה גם שממון נפש תפל; האיש דומה היה לשכור עם פוגת שכרונו, החש עוד כמעט בסחרחורת החושים ושכלו הצמא כבר מלקק נטפים נטפים מן אבל-התמיד של החיים. תלונות הילדה, המבקשת חסות בין ברכיו, הכעיסוהו כעס על הגשם, מררוהו מרי על שואת הדרך, חבורת מים ורוח, אשר אין לדעת אם תארך או תקצר ואשר אין לעבור בה גם עם ילדת-יקר אחת יחידה עד בית-המחסה האחד, עד הבית-ביתו אשר רק שם תשוער מחדש שכחת רווחה. הגשם המה, ברקים רחבים הבהירו את שוליהם בתוך האור הכהה של בית המדרגות; רעמים כמתגודדים, הבאים חליפות מלב השמים ומקצותיהם, ספרו על לילה דבק-בגשמיו, – ליל-נקמות למען כל צחיח המולדת אשר בלכת האיש בחיקו לפני שעה קצרה אהבהו אהבת אושר, כבדהו כבוד פלאים. עתה היה הלילה ליל בלהות. ובאמור הילדה דבר-פחדה – חרד האיש אל דמיונו למען ראות את אשר עולל לבתו לעת כזאת: – באין מזל מולדת ההופך בלהות לנצורות, באין מרחב מולדת הסובב מצרי כל יחיד, באין אומר מולדת היוצר כמו תאוה חדשה להשכיח מעט גם תאות אב, כהשכיח לפעמים יקר-חיים את יקר-חיים אחר. ובהתחנן הילדה על ביתה ותחנוניה תחנוני בת רכים הבאים כתומם בנפש אב – חרד האיש עוד חרדה אחרונה אל דמיונו, וירא את אשר נואל לעשות לבתו לעת כזאת: – בהיות רק אַמת-היחיד כמצפה לכל ההווה, והוא גחן אל בתו ויבט בה רגע ארוך, רגע קסמים של אב המודד באין-רואים את האומן הקורן מילדיו…

ערב בא, ערב חורף מפליא בדידות, המייחד את הבית הקטן ליגונו וכורת אותו מסביב מעל כל העולם אשר בחוץ. עששית הקיר תלויה בפינת הירכתים אשר בתחום התנור המוסק, הרחק מנגד לכל חלונות החדר המעלים צינה גם מבעד תריסיהם המוגפים, הם תריסי העץ המטולטלים אשר באין אבא בבית הגיפם מבעוד ערב גדול-הילדים עם אחיו ובריחי הכפור הנטושים על מזוזות החלונות מכבידים על ההגפה ומביאים את העושים לידי חרון-מלאכה ראשון; ובאין אבא בבית לוּקח גם השולחן אל מקום החמימות אשר עם ספת העץ הרעועה, הפרושה בערית קרשיה אל קיר התנור. פה ינעמו לילדים יחד פאתי החדר הבדלים, הכרותים אף הם מכל שפעת החדר האחרת; עיגול האור וסכך החמימות כאילו אסורים אף הם יחד אל כרעי השולחן לבלי סוב הצדה, הסבתא סורגת-הגרב ממתיקה היטב את אושת מחטיה המדומה רק למראשותי הספה, אמא חופנת בכף הבדיל משיירי תבשיל של צהרים ובפניה כל נחת ענותנותה, באין אבא לנוכח פניה אשר יענה לסעודתה במנוד-ראש, – וכל דחק המשפחה הזה הוא כדבר-בעתו המתכונן מאליו בליל חורף שורר, שעה שאביוני ילדים בבתי יהודים עושים להם זבול-צפופים בפינת חדרם ונאלמים ללא משובה וללא חרדה, כאילו הם זוכרים לקח מאורח החיה התמימה האחת המתהלכת בחצרות העיירה, הלא היא התרנגולת יודעת-החשכה העושה לה מרבץ-בלילות על אדן קורה. רק אחד הילדים, בעיפו להביט אל החניתות הקטנות השולחות בלי הרף את פיהן הממורט אל החוט הנפתל, יסב לפעמים את ראשו לעבר חלל החדר והביט בלי צדיה אל מנורת התקרה, מאור כל-המשפחה הגדול, המבהיקה מן האפלולית בדופן זגוגיתה רחבת הכרס; ובלי משים יראה גם כעין נצנוץ מתוך משענת הכסא המרוחק, זה כסאו של אבא העומד ככלי אין חפץ ללא-שיעור מקום וללא שכנות שולחן, – ואז ישאל על אביו, האב המתהלך בין כפרים אשר דמיון השלום של ילד יהודי לא יאבה ולא יוכל לזכור תמיד את אורחותיו המתעלמים, הרעים גם מארחות סכנה. האם תתן רק מענה רך, היא אנחתה המלטפת מנגד את פני הבן השואל, אך הזקנה מרקידה ריקוד-משנה את צנורות הסריגה הממורטות, העקומות אף הן בקצותיהן משׂיבה, ושפתיה יביעו דבר-מה אשר לא יגיע כמו אל אוזן הילדים, – כאילו שפתי-זקנה אלה, ההפוכות כלפי חלל הפה, ישלחו גם את דבריהן בדרך הפוכה, לעבר חלל החיים אשר בקרב הזקנה. ובהיות התכונה המעטה הזאת תמריץ האם את ילדיה לפרידת שינה, כי כן דרך ילדים מאחרים-בלילה אשר שיח-ושיג לא-צפוי או משובת-פתאום יביאו אותם כמעברות אל חוף משכבם. בעלפון לבם יעלו הילדים על משכבם, כי זה ניד שפתיה של הסבתא, ניד חוזר והולך עם הסבת-הפנים הקצובה לעבר כל ילד וילד, כאילו כיבה אחד אחד בלבם את להבי המחשבה הקטנים אשר התלקחו עם זכר אבא; במנוחת-משנה הם נרדמים, כילדי אביונים שוכחי-יומם אשר לא ידעו כמעט את רגע הגעגועים המרפק בין תרדמה לשינה, ובנומם כן כולם עד לאשמורה סתומה, שעה שנפש נערים קטנה ממוגגת בכוחה כי-רב כל רקמת חלומות, יקיץ פתאום אחד הילדים, ובהקיצו פתאום ימאן לשכוח דבר, לא כדרך אנשים בוגרים אשר בהתעוררם בלילה יחפשו בן רגע מזימת תרדמה חדשה; כתינוק חולה המקיץ בבת אחת עם מכאובו ובכיו – כן יקיץ הילד עם זכר אביו ועיניו הצלולות נעות סביב סביב לכל החשכה, כמדמות לראות או להבחין בכסא-אביו.

בחליפות הימים נדמה לפעמים יום ליום בהמון מראות ובכל טעם החיים; אך בסוד הלילות יש אשר שנים לילות ייבראו כאחים תאומים, והבכור היוצא לראשונה מרחם הזמן יצפה לאחיו כיובל שנים. זה האיש האלמוני אשר הקיץ על משכבו ביהודה בתוך הלילה יחוש אף הוא בלבו זכר אב, ועיניו הצלולות נעות סביב סביב לכל החשכה; הוא יודע כי האב-המזל, מזל-המולדת, איננו לעת הזאת בדמותו ובצלמו בכל גבולות הארץ, והוא מחפש בעיני דמיון את מקום שבתו לפנים – כאשר חיפש הנער ההוא במבט לא-רואה את כסא-אביו. רגע יחכם מנער, יערים מזימה על שנתו הנודדת וילחש לנפשו; אבינו, אב גם לכל שארית ישראל האחרת, מתהלך בגבולות זרים; אך כלחשו כן ימריץ את לבו להואל מרוב יגון, כלב נער המתחמץ למראה אב-אביון מתחסד הגומל חסדים עם רחוקים. ולחשו הולך ולוהט אל לבו: רק מארת אביונים הוא יצר הרחמים אשר לאבינו, זה אב לא-כאבות המוצא לו מתקופה לתקופה תואנת-קרובים למען נדוד למרחקים. – ובעוד רגע ולב האיש האלמוני, נער פותה ככל הנערים הקטנים, פורע את לבושיו עם בכיו וזועק ממשובת געגועיו: לא אובה כי זה אבי, מזל-מולדתי, ישאף למרחקים למען לא-בנים, ודבר צאתו תמיד באחד הבקרים בערפל, ובצאתו בסתר כאיש מתחמק מעם אנשי ביתו, לא ישאיר לילדיו גם ברכת מוסר, ערבון-פרידה מאב חנון לבנים משכילים; ובהקיץ הילדים למקומותיהם בחדר המולדת יקיצו רבים לדאבון אהבה נכזבה ויצאו איש לבדו כנכלמים, אשר היה אביהם לא כאיש-בעמיו. אי לך, אב נמהר מאבות: האם לא ידעת מה אחרית אהבה משחיתה כזאת, אהבת בנים ערים לאב הפכפך עד-בלי-די, מתקרב כאוהב ומתרחק ככוזב? שתים רעות, כסוגים השנים השכיחים בקרב הילדים, ישרישו פה עד-מהרה בלבבות: הנאמנים, המצפים-תמיד, יקנאו אותך יום על יום והיו כגברים מקנאים אשר ישטמו או יתעבו לאחרונה רק את נפשם; והפוחזים, הנמהרים לכל כחש, ישטו אל תאות חיים אחרת והיו לאחרונה כנשים מקנאות אשר יבוזו לבעל מתנכר כמו לבוגד. אבוי! – הלב הפותה ידבר פתאום תחנונים, כנער בוכה-על-דבר האָץ בבכיו מכעס לחנינה –: ארחמך גם הפעם, אב נאצל אך לא-חנון, ומתוק לי מאור-פניך אחת ליום נבחר, וטוב לי אם אראה בימי פרידה את מוטות צלך המתרחק ימינה או שמאלה, אל הרחוקים אשר ממשפחתנו או אל השכנים המתכבדים השמים גם לך כבוד מזימה למען הכעס ילדים נמוגים בלא-אב, ואף בזאת אשפיק אם אנחש עתה בקרב הלילה רק את מקום כסאך, מקום שם ישבת עמנו לפנים באחדים מפאתי המולדת.

ימים על ימים הגה האלמוני ביגון המולדת ובקלון תמורותיה אשר לא ידעו רחם; ובאחד הלילות חלם חלום גדול ונורא, – מן החלומות היקרים, המביאים במשפט ערגת אדם, אשר בהקיץ מהם החולם לא יזכור תעתועי נפשו הנמוגים כי אם מראות ממראות שונים. אף זה הוא דבר ממזימות הטבע התמימות, הטבע המרחם על-נקלה ותרופת רחמיו רק אחת: המראה המרחיק את הסובל או המתגעגע מעל פי התהום הצרה אשר ליחיד.

בחלום האלמוני והנה שדה שלג לאין-מצרים ותחומיו הלבנים אחוזים זה בזה מכל העברים עד מעבר לפאתי הרקיע, רקיע מקופל של ליל חורף אשר ענן אחד ישר יכסנו ואדמת השלג מתחתיו נראית גלויה ורחבה ממנו לאין תכלית. מסביב אין כל, וניד החיים האחד הוא הרוח המזעזע קני עשב בודדים, שבלי חורף מתות המתנערות בכל מקום גבנון מקברן הרך; ומסביב אין קול, רק יבבה שרועה, – איומה ולא-נאמנה כצלם מות רחוק – סובבת את אופק הרקיע הצר ונכנפת לתוך רצועת הדרך המפולחת בשלג, היא דרך המזחלות המישירה העושה את הערבות הלבנות מזה ומזה לתאומי ישימון אחד. ופתאום יבוא עוד קול אחד מנגד לקול היבבה, ראשית רעד לא-ברור אשר השומע אותו בלילה בשדה יכירנו בלי-משים כקול תכונת אדם ההולכת וגוברת מרחוק; ובהיות קול החיים מן העבר האחד יארך פתאום בעוז משנה גם קול היבבה אשר מן העבר האחר, ואשר היה בראשונה משך אימה ללא מגמה הפך להיות משך אימים מתקרבים מן המארב. ובין הרגעים, בהקרע היבבה הדקה ללא הד זועה ותאומי הערבה מעברים ינוחו בתומת השלגים, יזדכך שאון המרחקים על כל צליליו המבשרים חיים: קול שחז הולך-ישר מעל פני השלג כצחצוח שכין אדירה, הולם פרסות דומה להלמות פרועה של לב אדיר, הדי שוט עולה ויורד באויר, וצהלת סוס גוברת בראש, – צהלת גרון לא-צלולה המהולה בנחרת נחיריים כבדה; ובהלוך בדממה השעטה והצהלה של סוס האדם, הסוס השועט והצוהל לחיים ולמות, יילוה על אלה עוד רחש סתרים אחד, זה רחש אדם שולח תכונתו לפניו והוא טרם ייראה בצלמו ודמותו. אך עוד מעט, בגבור פתאום מנגד יבבה ממושכה כתרועת אויבים יוצאים מן המארב, יתגלה גם האדם; הוא בא זקוף בחיק המזחלת. עיניו תרות את מוצאי הערבה, פיו מרעיף את חסד אדנותו על ראש הסוס; בעוד רגע יקפוץ לארץ, יסוב את צואר הסוס, יחליק אחת ושתים על העור המיוזע ויקריב את פניו כנגד הנחיריים הנושפות בכל תבונת כוחן; וכיודע את מענה סוסו יתיר בחפזון את הרתמה וישוב ויעלה על רכבו. והנה הוא עומד שם שנית זקוף ובודד, נשקו בימינו, קולו מאיץ בסוסו הדוהר לנפשו לאחד העברים, ויד שמאלו מאהילה לתומה על עיניו המונות מספר לצללים המתרגשים ובאים על פני הערבה. אין עד לאור עיניו; מבעד הענן הם גם הכוכבים, צאצאי השמים המדומים. אך בעיניו עתה אור גבורה, גבורת האדם האחת והיחידה אשר בראותו יחד ראשית מלחמה ואחרית תבוסה תכונן במו ידה החרוצה את כל מעברות הבינים. האיש אשר על הרכב המת, הכרות מסוסו, יכונן את נשקו, רובה האדם אשר למד מן האלים את ראש כוחם בברק וברעם, ובהקף כבר בן-שחץ ראשון את מצפה המזחלת – יכריענו האיש מרחוק.

אור זיקים ונפץ הדים בערבה, ולב האיש יאדיר רגע לקול הנשק; כי ברית היא מעולם בין איש ונשקו להאדיר תמיד איש את אחיו. שנית יתור הנצור את צריו, ובחוגו לאט עם רובהו במקום עמדו יראה למעוף עין אחד את נבלת החיה – פגר אויב ראשון הנעשה כמו דיק מגן קטן למען הנצור. אף חוק-מעולם זה יתן זכר מעט בלב הקלע המתבונן לקלוע אל האויב החי האחר, הרץ ומתקרב והפגר בדרך מרוצתו; אך בעברו לצד הנבלה הנטושה כרץ לא-פוסח וזיקי האש מאדימים בראשו ללא רעוד – יתמהמה האיש כמעט משלוח את כדורו, ימית אחרי כן את השועט מקרוב ועל פניו יחלוף כעין ניד שפתים אומר מחשבה: בן-זאבים. דומה כי הבל התקוה אשר לכל נואש ניסה להפליא גם פה את מעשהו הזר, והנלכד בין זאבים שכח כמו רגע למען תקותו את טבע הזאבים. עתה יחוג עוד עם רובהו לעברים, הרוג בחיות ומנה בדעה ברורה את מספר הנשארות; אך לבו איננו עוד תמים עם מעשהו כבראשונה. מחשבה נסבה מאליה בנפשו, מחשבה מוסבת על עולם-ומלואו אשר כמוהו יחשוב בכפיה כל קרוב-למות, כאילו כל הולך-באמת-למות אנוס ביד הטבע לשוות על מלוא היקום את תמצית תמרוריו המיוחדת; וככה יחשוב האיש, בקלעו עוד אל זאבים כבוטח ובהשכיחו כבר מזכרונו את שארית חציו המעטים במספר ממספר אויביו: – אבוי לנלחם על נפשו ואויביו הם כתומם זאבים זונחי החללים; איש רובה אנכי מימים רבים ולא ידעתי בלתי אם מסת קרב אחת, לאמר: ההורג לרוב באויביו מדאיב במראה החללים את האויב הנשאר, ואף הוא אם יפול יתגדל לנפול כאחד הגבורים. עתה קם ויהי עולם חדש, בהתגלותו מגלגול זוועה אחד למשנהו; עתה היו כולם זאבים וכזאבים לא יחשבו את חלליהם; ובהיות כזאת לא יהיה גם איש גבור כגבורתו…

האלמוני, האיש ביהודה אשר ידע חלק רב בנסתרות התבוסה, נשא בימים ההם מלוא-חלקו גם בתעלומות הזכרונות. כי הטבע, ראש וראשון לכל שוכחי הצדקה, מחונן משנה חנינה את נפש המאושר המלאה: ברצותה תדמה לה דבר רחוק או מוזר בפאתי דמיונה, וברצותה תאסוף אליה גם את כל שלוחות דמיונה הלאות. והזכרון הנאמן, – הציר אשר לא יאבה לשוב חנם על עקבותיו – מסובב כה וכה את הנפש התפוחה והסגורה, ומזמזם מבחוץ את יגונו או תוכחתו כזמרת מרחקים ערבה; אך הנפש הריקה כאילו קולטת בכפיה את כל הבא למלאותה, ואם רחבה היא מהיות מחבוא לא-נחשב לנצורות יום יום אשר ליחיד – ועשה הטבע למענה בתבונה גדולה וללא רחמים וברר לה זכרונות שלמים, לא מצוררי-פנים ולא עלגי-לשון, הממלאים אותה מן הקצה אל הקצה כמלאות המים השלמים תמיד את הנאדות.

אז, בשכוח רבים ביהודה את תעתועי הצפיה אשר לפני יום ההתגלות, ובשכחם עוד את שוחד התאוה הגדול המסלף מחשבות גורל, וברבות מחדש ביהודה גם כאלה האומרים: נתחכמה ונבחר לנו מכל מסת המולדת רק כראות עינינו וכאות טבענו – זכר האלמוני ימים מלפנים, ימי-ראשית אחדים בבואו לארץ ובשבתו כרואה בודד לנפשו במצודת בחורים עניה ורוחמה, היא חוות-ירכתים קטנה אשר באחת המושבות. הקרואים-למולדת במקום ההוא נמנו לחבורה קטנה כשנים עשר איש, מעין מקימי-שבטים בעצם חייהם המעטים והנדחים, לפני הולידם את העם הרב הבא אחריהם; בית אחד היה לכל החבורה המסתופפת הזאת, אשר לא נודעו עוד ביניהם תושבים-לצמיתות, ותכונת אהבה אחת אפפה את כולם, מן הצעיר בצעירותו המביט לאדמה חדשה ועד הראש, יהודה שמו, אשר כבר ידע להתבונן אל טרשי השדה כאל סוד נושן של טבע דברים. וכזאת היתה תכונת האהבה ההיא: להשתאות במלוא-נפשם לכל דבר המתרגש עליהם במקום המולדת הקטן, ואם גם רגיל ועניו הדבר והוא מבקש, כביכול, רק העפת-עין בלבד – דומים מאד בזאת לבחורים בימי אהבתם הראשונה אשר תואר העלמה יתראה לעיניהם יום יום רק ברמזים חדשים. בשבתם ברוב-עדתם אל שולחן-התמיד יש ונפעם האחד במאור עיניו למראה ככר הלחם התמימה המתכרכמת בטובה עד לירכתיה, או לטעם הזית הצורב, או לתוספת המנה החוזרת המוגשת כמנחה ביד נערת העדה היחידה, היא נזירת הבית המבשלת אשר לא תעניק גם בעיניה מותר חיבה לאחד הבחורים; ובסעדם לעת ערב למועד רווחה, דומים בשלותם ובמראיהם הדל למעטים ונדחים אשר יעשו בלא-מורא תחנת ערב ולילה על בדל ארץ נכריה, ואיש-התור מחלק להם בדממה את חלוקי החינין הלבנים, מאכל המנחה המר המושך עליהם ערב ערב מעט חנינה חדשה מעם עתיק הקטב החונה במקום, – והפכו פניהם ברגע ההוא נכונים וברורים שבעתים; ובשבת הבחור יהודה, העניו בנגלות מכל אחיו, אל פאת השולחן, ומנורת העדה הדלה מוקרבת למען עיניו, והוא רושם בעט על ספרו מספרי משק שלובים כרשמו לילה לילה בענוות כבודו, – אז נראה האיש כהוגה באחת הגות מקומו ונכאיו, חלקו בהגות המולדת הגדולה אשר תקצר עיניו מראות את אחריתה, וכל בחוריו יחד נסבים עליו מרחוק, כמעיינים בספריהם או כעוברים בשעל אנה ואנה בין מצרי החדר, ואף הם כנסוכים כולם הגות, הגות-מולדת לישראל הדומה עדיין בימים ההם לשפך ערפל רפה הנובע מתוכו, ועיניהם דורשות פעם בפעם אל הרושם ההוגה ובמבטם אהבה שאננה: – היא האהבה יקרת התמימות, רחש נפשם של בחורים, הנגמלת פה ליהודה עבור היותו כמושך על כל העדה את הגות האהבה אשר למען המולדת, והיא היא אהבת בחורים מתאפקים לגבר עניו, השכיחה בעולם האהבים הגדול, אשר רבים יראוה ולא יבינוה – גם בהיות לנגד עיניהם מקרוב או מרחוק אשת החן היוצרת אהבה בגלגולים.

אך גלגולי האהבה הנגלים דבקו בבחורים ההם בהגיע להם מועדים לקדחת והם לוהטים על משכבם בעצם היום ונפשם, הפעורה בכוח החולי, לא תתבושש בכל הגיגיה הבלולים. צפחת המים למראשותי החולה העזוב לעצומותיו, דממת שמורים על פני מיטת הירכתים הצרה, והראש הפרוע בשערות עלומיו ישעה ויצנח חליפות כנסער במסת צפיה; רגע תפקחנה העינים וצבען יהיה צהוב עכור, כצבע הרמץ החי אשר נגלה זה עתה מתחת אפרו, והן מביטות נכחן במבט עמום וישר, הוא מבט הרואים בחולי או בחזון או בקרבת המות אשר לא יפחד להתייחד בפני זרים, כי לא יבדיל הזר אף חלק מן הדבר הנראה אליו; ופתאום ניע שפתים וניב נמוג-ממלים, ואחריהם חיוך רצון על פני השפתים הנאלמות, – כאילו התרחשו פה כהרף עין במחזה לא-נראה מורא-התאוה אשר לפני התגלות וכליון הנפש המתוק אשר לאחריה. רגעים שלובי-יחד באים ועוברים, רגעי חולי המנצנצים, כביכול, בנצנוץ עמום וחיים יחד בדמות אשכולות; אחים מן העדה הקטנה נכנסים ויוצאים, ובצאתם תשוב עת החולה לזהרה החי והדומם, כשוב אשכול הענבים הגדל אל זהרו הרוגע בסור מעליו היד הנוגעת; היום הולך ורפה ורהב החולי הולך וחזק. האיש על-משכבו נאנק, חורש בחזקה את מצחו הצרוב, ממולל כנואש את ידיו הצונחות לעברים, אף ישים פעם בפעם לפניו סתר דאבה: – דומה הדבר כאילו אחרי ההתגלות באה בלי-משים שעת התבלולים הקטנים העולים מאליהם בעיני נאהבים נפגשים, וזה הנאהב הקודח נאנח חליפות ממדנים בלולים ומתאפק לאחרונה במחסור כל תקוה. ופתאום תקרענה שפתיו והוא נותן את קולו בזמר ובשיר דברים; הוא מזמר פסוקים ממזמורי תהלים ועל פניו עדנת נצחון, כאילו הבין פתאום מנפשו מה דרך הדיבורים אשר ייטיב להתנהל בה בדברו באין-רואים אל חזון המולדת הקדום. הוא מזמר וחדל. כאוהב השומע לאחרונה מענה שלומים נכון, הוא מזמר ומתעלף ללא הגה וללא זיע עפעפים וללא רפרוף נשימה, וארשת רזים על מצחו: – דומה לאוהב נצרף מצפיה אשר כמהה אליו לאחרונה עלמה עזה באהבה.

עם רב הם העניים, וגלגל התקופה נדחה לפעמים ממסלולו כשהוא נתקל בזעקת העם הכבד הזה; כדגת הנהר הם העניים, ובשוב זרם המחיה הנפרץ אל אפיקו הצר – יילכדו רבים מהם בגבים הרחוקים, ואחריתם אבדן באשה. אך תומכי-עולם הם האביונים; משולים הם לדבורי אדם נאצלות המלומדות מנפשן לעשות למען כוורות העם. בהיות קיץ בארץ ילקטו עניי העדה נעימות מולדת ככל אשר תשיג ידם, ואת הנותר לא ישימו בכליהם; אך האביונים, היונקים נטפים נטפים מן החיים, מגלים בכל דור ודור מחדש את דרך הקיום הצרה הנודעת במלוא סודה רק לנזירות הדבורים, ובגדול כמעט משא רכושם מהנשא בדרכם הצרה – הם חוזרים ומטילים את הלשד המעט הזה כדבש מתוק לעינים.

מעוות נודע הוא במשתה החיים אשר אין יקר לזולל, ומעונגי הקיץ במולדת יושבים לעת סתיו שפונים בבתיהם מפחד העריה; ונוסף עוד מעוות אחר בחיי העם, אשר אין שמחה-בחלקם לרעבים ואין כל זכרון צפון עמהם ליום דל מדלים. ואלה ואלה, הזוללים והרעבים, פוגמים בטעם הדברים, רק האביונים, המושכים בסתר את סוד התאוה על כל הערכין הנפוצים ועל תמצית כל ענין וכל חפץ, מחזירים את טעם העולם לתיקונו, – גם בזמן שכוורת האומה היא כמו ריקה, וכל הנגלות נמקים ושבים אל עפר האדמה כצמחים לאחר קיץ, ורוח המולדת נושבת בחוץ פרצים ומעפרת שרידי תקוות ורקב מעשים. הנאות מעטות להם לאביונים בחייהם, וכולן כמו אקדמות קטנות לעיקר-מאוויים גדול אשר לא יבוא בצלמו ובדמותו וגם לא יבשר כמצודד את מועד בואו; דומים הם בזאת לאוהבי-האשה הטובים והתמימים, אשר בהיות מלוא-תאותם בדמיהם וחן-אהבתם בעיניהם ידעו עוד להתברך בנשיקה הבודדה האחת, אשר לא תחדל מהיות נשיקת ראשית, וכל ארשת הבשרים הגדולה אשר לאשת בריתם לא תאבה להתייצב בחזונם כעונג אמונים. כי עם עז הם מעולם האביונים, אוהבי החיים הבוטחים; בלעדיהם יאכל וירוה כל העם בזנונים, ואיש-מן-העם ידמה לרודף פלגשים הלז השוכח כי אין רעב באהבה וכי התאווה הנעלה אף היא תתמכר לצמיתות רק לטועמיה; בלעדיהם אין בריח-שלום בין תקופת רויה ועונת מארה, ואין אותו הנעלם המשווה על עדה שלמה מראה של שפע אמון, גם בהיות בחלקיה הדראון והכזב והכפירה המבישה, דבר הדומה למראה עיר-תלפיות, אשר הרואה יראנה מרחוק כאחוזת יפעה, והיא – עוני ותמרורים לא מעט בקרביה ורצי הדאגה בכל רחובותיה. במקום האביונים שם שורר בערבוב שמחה ויגון חוק היעוד, זה המשווה מרחוק גאים וענוים ומפיג גם מקרוב את קלון הניהנים, הזוללים לעיני היושבים-בתענית, עד היותם כמעט רק כבריאים האוכלים את אכלם לעיני החולים; הם הם האביונים הגוהרים על הטובה הנפסדת, כדבורים המתעלפות לתאותן על הפרח הרפה, עד אם יהיה הפלא וישתנו פני הטובה המעטה הזאת ויסופר עליה מדור לדור כמו על אגדת חיים, והם הם היוצרים את כל הערכין הקטנים, צאצאי המולדת החמודים ברוח-אמונים ובמוסר-אהבה. כי ככה תפעל חכמת האביונים גם במולדת: – כעין ילקוט האשפים תלוי באין-רואים על שכמם, ומתחת לרגלי השבעים והרעבים גם יחד הם בוררים את כל היקר הנופל לארץ.

אכן גם תבוסה נמהרה נכונה לפעמים על-נקלה לאביונים: – נאורים הם בכל תחומי העוני הבלולים, חכמי מהתלות הם לנוכח הדאגה נעוות-הפנים, כחרשים הם במועדיהם הרעים לזעקת המחסור, אך בהגיעם כשבויים אלמים אל החצר הפנימית של הדלות – ירפו פתאום כל סגולותיהם. שם, במקום שהדלות חובקת-הרגלים פוסקת מהיות שממית יושבת-בצפיה, והיא מתחילה מדלגת סביב סביב לטרפה בחפזון של שתי וערב, והיא מכוונת את העוקץ, היורה רוגז משחית, כנגד לשד המוח של הטרף המפרפר – שם יגעלו באחת בגועל המות גם האביונים הטהורים, והשפק האכזרי, מחלת האחרית של הטהורים, ישבית את נפשם. כי תומכי עולם הם האביונים, ובזאת גם כזב גורלם: – בהיותם אבות נאמנים מאד לביתם ולטפם ולמורשתם – תכבד נפשם עד-בלי-די מן המותר הזה והם לא ימנו להוותם בין קלי-עולם, אלה העלולים לפעמים לחמוק ולעבור בין הקורים המרעידים-והולכים של רשת הדלות; לאמר המופלאים מבין אבות יהודים המדמים לראות בעיני כל ילד ממתיק-והולך את פתשגן החיים החדש – תחלש כמעט דעתם ממותר התקוה הנמלצה הזאת, והם לא ימנו להוותם בין ערמומי-עולם, אלה המקוים למעט ותובעים הרבה.

אש אוכלת, חמת אלהים הנאורה, עולה בלילה בכל גלגולי מראותיה: לשונה הכבדה שורפת מקרוב, מכלימה עד-תום את פני הדברים הנרחבים ומחזירה אותם על-נקלה לאפר תמציתם הקדמון; להבותיה מרצדות כצירים באוויר העליון ומטילות לעברים את אור הבלהות הנאדר, אור הבינים הגדול המתגלה ברעדה בין חיים ומות, תעלומת כליה, נתונה במראה עינים, אשר בהיותה כאחת נמלצת וחמודה מכל דמויות הכליה האחרות – תעורר בלב הרואים הרחוקים חדות אימה מתוקה ואוילית, היא השמחה-לאיד אשר ידע כל רואה דליקה ואשר נפשנו תגלום בה בלי-יודעים את מיטב מחשבתה בדבר כל החיים וכל כליהם הנובלים הטעונים תמיד כליה צורפת ולידה חדשה; וגצים גצים עפים מאש גדולה בלילה, מגיעים עד קצה מרחקים רבים ומסובבים שם אופק רקיע רוגע, כבים ומזהירים חליפות בתוך כיפת עולם בדלה לסנוורי לילה, ורק ערים-בלילה מעטים רואים עוד את הזיקים החרישים, הבאים מדליקה הומיה במרחקים, ואלה מחשבתם תאיר פתאום ברעדה לנוכח המראה, כאילו נגע בה האור הגדול אשר בין חיים ומות.

ובאכול חמת הגבורה בצפון העולם את הצר הנלחם ואת כל כליו הנובלים, ובהיראות תעצומות הגבורה הזאת להמון רחוקים כנפלאות אנושות אשר יעשה עם בודד ועז בין חרות ואבדן – ראה גם האלמוני ביהודה המון גצים מן הלהב הצפוני, הרחוק מיהודה כמלוא כל תארי הריחוק המצויים בעולם הזה, והמראה לעיני האלמוני כמראה אשר יחזה לפעמים איש מקיץ יקיצת-רזים בלילה: עיניו נפקחות בן-רגע אל מול חלקת החלון ומבטו, הער מצפיה, יראה לראשונה בעד הזגוגית העמומה לא את כוכבי הלילה, כתב הרשפים הנושן, כי אם זיקים עפים וכבים, אותיות אש מרעידות על פני כתב הכוכבים הקבוע, וכל הדבר נפלא ושלם לעיני הצופה, כאילו אל-עולם, השולח חזון בלילות, קם פתאום בטוהר הלילה וידו השוקקה כותבת ומוחקת כתובת-רזים חדשה, כתוב וכסות בה על סתרי הכוכבים הנושנים. פקוח עינים גם האלמוני על יצועו, ועין דמיונו בוררת ועורכת ופותרת את האותות העפים ובאים מצפון, השלוחים לתעודה, כביכול, לאמור – תעודת השכל קטנה, אולי מעטה כטיפה מעטה בים הגדול, תעודת בינה נמוגה אשר סופה להיות כלא-היתה בהתבוללה גם היא על-נקלה בים המושכלות אשר מעולם, אשר הולכים אליו תמיד רזי כל הדברים והוא איננו מלא. וככה יערוך לו האלמוני את בדל הכתובת הנפתרת: יש עם בצפון – ומעברו האחד חומת אוקינוס לבנה, לא משטח ים חי ומתפרק ורומז כימי התקוה החמים אשר בדרום; מעבריו האחרים עמים לא-אחים, אשר ידמה אליהם בנימוסים עזים ומעטים, אך לא ישווה להם בשויון-הגזע, זו שכנות המשפחה התומכת לפעמים בסתר את תקות החלשים והדלים; ומערפו – גוי כביר ונזעף ומתמם, דומה מאד לדוב היער אשר פתע יאחז ופתע יפליט טרף, ואשר גם בהיותו נצב בלי משים לקראתך בסבך היער תחשבנו רגע כעובר לתומו במעטה פניו השעיר. והנה היתה מלחמה נמהרה וכבדה גם-יחד בין העם הקטן, צבי הצפון וענף הקרנים, ובין הגוי הרב, דוב הגויים הפותה מבטחון, ההולך גם לקרב בעורו זה הכבד, הטוב לו כבית מחבואים, והוא מזדקף לאטו אל אויבו ולא יחוש את רוב מכותיו. ובהיות המלחמה הזאת היה גם המחזה אשר לא ישוב להיות בלתי אם אחת לתקופות, – הוא הקרב אשר יערכו זה למול זה הרצון, הקם בכל עת, והיצר החם רק מתאות עונתו, היא מסת אלהים המפורשת אשר ייבחנו בה ערכי האון לסוגיהם, והבחינה אין יודע מה כבודה לנבחנים ומה גמולה לשאר באי עולם. כל באי עולם יחזו במחזה, כי בתת הגורל לרואים תפארת חנם כזאת אולי עוד יציג לעיניהם בלא-יודעים, עם פתיות הזועה אשר למחזה, גם מעט חכמת גבורים, חכמת המור הריחנית אשר לא יסוף ריחה גם עם רקב החללים; כולם כל אוות עיניהם אל נגלות המחזה, אך אחד האלמוני ביהודה המתאוה לראות גם את הנעלם אשר בכוחו נתכנו כל עלילות הגבורה כגשר צולח מעשה אמן. וככה יאמר האלמוני אל לבו, בשכבו על יצועו בלילה וחליפות לנגד דמיונו גם מעט או הרבה ממשטח התכונות אשר לעמו, – כי לא יכון כל חקר בלתי אם יעמדו יחד לבחינה דבר מול דבר: – אין זאת כי היתה לעם הקטן הזה תכונה אחת חזקה, לא-פגומה לכל ערכה ולכל מידתה, ובכוחה נמתח הגשר התלוי-בנס אשר קורא לו גבורה, זה אשר יזכה לשמו לעולמים רק בהיותו נטוי על פני תהום רבה. מה שם לה לתכונה הזאת, למען נבטאהו לברכה? עוד מותר בה בתכונה ההיא גם מאהבת מולדת; כי רבים יאהבו מולדת, ואהבתם לא תצלח לנטות עם הגורל בכל אימותיו. וכטוב ערכה מאהבת המולדת, השומרת עוד כמעט את ענות ראשיתה, כן אולי ייטב ערכה שבעתים גם מאהבת החירות הנובלת, המנומרת כבר בהמון גווניה החדשים כפרח באחרית עונתו. אין זאת איפוא כי תכונת אמונים אחרת היתה בלי-חשך עם העם הקטן, אֵם תכונות ישרה-בסתר מכל יושר המידות הגלויות, דומה לאם בנים אשר כל מעשי צדקה עטורים לא ישוו אף במעט לצדקתה השפונה, אם הרחמים הגדולים אשר רק את בנה בחירה תביא לעתים בלא-יודעים אל צומת המזלות, מרוב רצות יחד את אורך ימיו ואת גודל חייו. הנה ככה הגיע העם הקטן עד-הלום: לעמוד בתקופה הזאת, פוערת התהומות, על פי תהום רחבה מכל האחרות ולהיות כולו כמנסה את קפיצת הגבורה אל העבר האחר, אשר שם אולי גודל החיים לאורך ימים. ועוילי עמים רבים, בנים מרחם לאמהות נרחבות או נבהלות, משתאים אל המחזה כאל מסת הנצורות אשר יעשה לפעמים לעיני רואים, לחגא ולשעשועים גם יחד, אחד זר ואמן העקוד אל מלאכתו; והעם הקטן ביהודה, הנכלם עתה מאד על דבר כל תכונותיו הנרהבות והנבהלות, מביט במחזה כמסתיר דמעה.

הכזב הנעים, הוא המאסף לכל השטנים האוהב אהבת-בוז את העייפים, ארב לאלמוני בכל נפתולי יגונו – כארוב מאסף הציידים לחיה בורחת העוכרת את כוחה במנוסת תעתועים. וברפות לאט לאט כוח היגון אשר לאלמוני, כי תמו ימי המצרים וכל חונפי התבוסה למיניהם חדלו לכלכל בלא-יודעים את היגון הכבד הזה – נראה הכזב בכל אֲזֵנו ותכונת דרכו להתייצב כשטן בשביל האחרון, מקום שם מוצא-הכפיה מן היגון אל כל בינת-עתים אחרת. וברמזו במתק עיניו הנרחבות, עיני כזב השואבות בלי-משים כל הזיה רחוקה, שלח לקראת המתקרב מאמר חונף, ראשון, זה המשמש דיבור-מתחיל לכל הכוזבים הוגי-המחשבות:

– העולם מתחדש.

האיש נרגש בן-רגע מתמהון; כי בפלגות גורלו הרבות הבין תמיד לשאוף רק אל התשועות הנפרדות, תשועה לתקופתה ובמעגל חידושה המיוחד, מובלעת בתוך חוטי החיים הדקים ומאצילה גם מעט נצנוץ מחדש על רקמת העבר הקפואה, – ומימיו לא ראה מפתח עולמו התחדשות דומה להישנות-חיים בלתי משוערת, מין תחיה מתבקעת מביצי עבר עבשות אשר הדוגר עליהן יהיה הגורל המביט לפנים ולא לאחור. אך עוד זה נתון לבחילת בינתו, בעשותו גם לה דמות אמת – והכזב נשא שנית את קולו, קול נכון ושש-לספר אשר גם נבוני-אדם מעטים לא ישמעו כמוהו מפי האמתות הלאות תמיד כמו לאחר עמל. והאיש שומע: עין בינתו עצומה, כעיני הצמא המשתוחח אל מקור מים לא-נודע בטהרו, ולבו שותה בצמאון-בחילה את הדברים המפכים. וככה שח הכזב:

– בעולם המתחדש יזחלו גם הכפותים-לתעודה בעקב החוגגים; שעה אחת, שעת-עולם לא-קצרה, ישובו המון בני עמך להיות חולים מתנכרים מתהלכים בחוצות הגויים בחלים ובצהלת לבם, זו צהלת הלב היתרה המצויה, – כגמול רזים – אצל אנשים חולים המעלימים חלים ומאריכים ימים עד-בלי-די בחלים הנעלם; וזה מקוה ישראל במזרח אשר אמרתם כי ירוץ אליו ממרחקים כל איש איתן או טהור ביהודים – יעמוד ימים רבים מעלות על גדותיו ועל פניו תשלם לאט לאט ירוקת הקדושה. ואשר רבים מכם, השוכחים את מחזורי הדברים, ראו כמורד האחרית וכל מוצל ממנו כקם מן האנושים היהודים – יתגלה ויובן ויאומת למועד ההוא כמאפלית חלוף, כליקוי-מזלות לזמנו אשר צאן אדם נבהלו מפניו עד-תום וגם מהרו אל דיר הצאן הנבדל כמו לעת הלילה. האם מעטו בעולם הרג ורשע ומופתי זועה אשר בשלום מחזורם נתגלו כולם רק כלחץ הגלגל בין ירידה לעליה, כשחק הגלגל המתיז זיקי מוראים? זה הגלגל החוזר מוריד ומעלה, ובהֵעָלותו יעלה גם רבים מקרבכם, אתם המשקעים זה דורות את כל בינתכם בתואר עולם בלתי-משוער, דומה לבובת-ילדים מתפרקת על-נקלה אשר רק מהיותה בובת-צעצועים לא יבחלו בה גם במומיה הרבים; ובשבת גם אלה במרום הגלגל ידמו באמת לילדים לקוחים ממשחק כבד ונתונים על מרכב גבוה, – אשר בראשונה ירעימו פנים ולאחרונה יצהלו מפחד מתוק. מה יצהלו פניהם ההולכים ובוטחים, ואם גם לבם הבודד ידאג ויכמה וישתאה מעט אל זחל אומה הרוחש שם במזרח בתבונת-גבהות של פרפר; הצהלה הגלויה והבהלה הנסתרת לא ירהבו זו בזו, אף לא יכירו בבריתן הדוממה אשה את אחותה, – משולות לתהפוכות הגלגל הסובב המתלכדות בלא-יודעים למחזור שלם, אהוב הטבע וחפץ כל גורל. זאת תהיה מחדש ההתגלות הישראלית המופלאה, המכלימה והמחכימה גויים, לאמר – בלמדה אותם להועיל את פלא הנפשות הנקטפות, אלה הנפרדות בכל יפין מעל שרשיהן והן מרטטות אחרי-כן אגודות אגודות בכל צורות נכר, משולות עד-תום לפרחים נקטפים הנותנים את ריחם בבזיכים זרים. גויים יחרשו למראה, ובני עמך, – שאר כל העם הרב אשר אל-עולם חלק לו מקדם רק שדה מולדת נעבד – ימצאו מחדש את לחמם במלוא הגלגל הגדול, את לחם הקנאות הישראלי הנחטף והנגנב והנגזל בגלל היותו לחם-מאפה רך ונעים.

אך הזכיר הכזב את שם המולדת, כדרך הכוזבים אשר לא יבחנו בדברם את כבוד מליהם – והאלמוני נבוך מגעגועים. ובאד הגעגועים נמוגו מהר גם שניהם, הכזב הנעים וקולו הנכון…

מכל חקרי האהבה, הדוגלים בשמותיהם הברורים, ימעט עד-מאד זה אהב-הלב הנאלם הפוקד לפעמים איש-ואשה לשעת-בינים קצרה ועוטף אותם יחד באד תעלומה. מעש אהבים אין בכל היעוד הנרפה הזה, ועל כן לא יצלחו לו גם האותות השנים אשר לכל ראשית אהבה, חיל האשה וגיל הגבר; חיבת-פתאום כזאת צרה היא מהכיל את השפק העז, את עוזר-הנאהבים המצביא בסתר המון ערמה ורוך וכליון נפש, אף נמהרה היא תמיד מהחל וכלות תחבולת חשק קטנה או גדולה. אחר גם יחש משפחתה, כי קרובה היא לגבהות הנפש מאשר לנבכי המאויים; אחות היא בלי יודעים ליצורי השירה למיניהם, אלה מופתי היצירה הקטנים אשר אינם מעשים כי אם משלים למעשים ופלא שוכן בהם בכל זאת להאציל מחן בינתם על משל כל-החיים בשלמותו.

באחד הימים החדשים, ימי רעה ראשונים הגורפים אחריהם ממקור התקופה הנפתח זרמת נצורות עכורה, נכנס האלמוני אל בית-קפה להשבית יגונו בצהרים; כי ככה עשה האיש יום יום לשעה הזאת, שעת הנשכחות היתרה אשר בחצות היום, שעה הגלגל הגבוהה בצהרים אשר גם כעס וגם ששון ייראו בעתה הקצרה כמראה של מטה. ובלכתו אל ירכתי האולם והוא סוקר בצדיה את היושבים, כדרך עין אדם השוקדת היטב בכל מקום מבוא – ראה בעברו פני אשה טובת עלומים, והפנים מתוודעים אליו בחפזון במאור הבעה מלא, לאמר לא במבט רגיל של אשה זרה המיטיב או גורע הבעה בכוונה, כי אם כמבט הילד הצופה פני זר אשר פניו ועיניו יהיו רגע לאחדים. ובשבת האיש על מקומו עוד המה כמעט בקרבו זכר השילומים המעונגים האלה, חלק יחידי גברים מנשים בוחנות-זרים; אך כדרך גבר בוחן הרפה האיש עד-מהרה מן הרמז הנמוג הזה. רוחו לא הוסיפה לחקור, עינו נפנתה רק אחת ושתים כדוברת לעבר האשה היושבת לנפשה ומראה כזרה ולא-מתנכרה; בשגם כל המקרה נולד בהבל הדלוח של בית-קפה, מקום שם רבים ימליטו מרפיון נפשם ורבים יאמצו להם מרוב ענים נפלים תפוחים של רוך וחיבה, דומים בחייהם הקצרים למדוזות הללו הנבראות ממסוס נוצץ. מי גבר ויחפש את אחד מפרפרי מזלו הקלים בקרב ממזרי אולם אלה, הנרמסים על-נקלה בין כרעי השולחנות השאולים? – האיש שגה איפוא כרגיל בלהג החוזר של העתונים, השקיף על פני השולחנות המסתאבים ומתחדשים חליפות, והוא גם הצמיד אליו לאחרונה את העמית אשר ישוחח עמו את שיחת יומו, – שיחת צהרים מוזרה, בדלה מכל ענין עיקש ומכל דאגת יחיד, זולפת בטהרה כביכול על פני שולחן אבן קטן שבבית-קפה, שיחת קרבן בעצם הצהרים אשר המביאים אותה לרצונם הם ברוב המקרים אנשי-לב דלים וחסודים והם מקריבים את מותר דמיונם לרוח עולם בלתי-נראה, זה האחד הנעלם הדורש מעם האדם שיעשה קבע את התרוממות לבו. והנה כמנהגם יום יום נגעו המשוחחים גם בעניני המולדת, אשר היו בעת ההיא כילדים אהובים הכואבים מאד בראשית מחלה; אך הפעם היתה עם האלמוני כמו תשוקה יתרה. בדברו על התבוסה דלה ביד שוקקה את שלוחותיה אשר מפנים ומאחור, וברמזו פעם בפעם על צרי העתים אשר אין לו חקר – המתיק כל תקוה, הכניע בכוח דמיון גם את טבע הדברים הרע והאכזרי, זה המתגלה תמיד ברוב כוחו בראשית כל צרה; וככל אשר ארכה השיחה בפחדיה ותנחומיה כן התגלם ברוח האלמוני תואר דמיון משונה: דומה היה לו כי הוא נשתנה בסתר ואיש עמיתו לא ידע. ורגע אחד, – בהאירו את עיניו למול איש שיחתו והוא מדבר טובות ונפלאות על תחלואי המולדת, כאב אל ערש ילד חולה המספר פתאום חזון מרפא מתוק – נתבהר הדמיון הזה גם בנוגה משל, והאלמוני אמר בסתר לנפשו: – כשנים אנחנו הנועדים בתאות חברים לקראת מערכה, והאחד בטרם צאתו שתה מן היין המגביר ולרעהו לא הגיד. זכר האשה טובת העלומים שטף פתאום בעוז משנה את לב האלמוני, כאילו גאה ממשל היין; עתה לא היה עוד במופת האהבים הנמר כל כחש, כל הבל, כל גאות-חנם. הוא פרפר בלב כמכוה גורל קטן, דומה בזאת לכל מופתי האהבים הקטנים אשר בבואם לראשונה כמו ריקים בצלמם ובדמותם ישובו שנית בצלם הזכרון והם יקרים ונאמנים שבעתים. האיש קם ממקומו, ובנדבות רגעיו הרוגשים לא אבה לדרוך את עיניו אל ירכתי האולם ולתור בצדיה אחרי האשה הזרה; הוא גם לא נואל לבחון בעין הדמיון את נטף הנפש המעט מן המעט המצוי כסם חשק חריף בכל מבט מחשבת של אשה. רק מחשבותיו גאו, בדברו עתה שנית ושלישית על המולדת; משא דבריו התנשא, עשה לשונות צבעים, – כלהבת אש בהיזרק לתוכה חומר בועד חדש. גאון האהבים הקטן נשרף כליל בנפשו ועשה כמו רגע אור עז בדמיונו, זה הזבול החיצון הסובב כל נפש יקרה; כי כן יעשה כל גבר מגברים לכל להטי המזל הנאוים והקטנים ולא ישאיר מהם שריד לתחבולות חיים. גם סלסולי דבריו היו הפעם כחדשים, מעין סלסולי אפר ענוגים לאחר שרפת מחשבה; וכה אמר לאחרונה לרעהו, בפנותם יחד לעבר המוצא והאלמוני עוד רואה שארית מוקד בלבו: – האין גם בזאת כמו צדק לא-נחקר, אשר המולדת תהיה לנו מעתה ולימים רבים כמו זרה ולא-מתנכרה, דומה לאשה אוהבת בסתר אשר תחונן את אהובה לעין רבים במבט מחשבת – ואהובה יתחזק מאד בכוח המבט הזה, המדבר דבר לימים צפונים, לאחרית עונג ואמונים? – ובכלות האלמוני את דבריו והנה הוא עומד ליד שולחן הפדיון, ובקרבתו האשה הזרה המדברת בלשון-נכר אל הנערה המלצרית. הוא ראה עוד רגע את מבטה-אליו, מבט כולל את מאור כל הפנים אשר דיבור השפתים הזר כמו שם לו סתר-משנה; ואף הוא הביט בה בלי-חשך, מעת דברה כמתנכרה ועד צאתה כזרה, ולבו המה מיגון תעלומה.

ובימים ההם בוסר המלחמה בפי כל; ורבים מן היהודים בוחנים בסתר את דמיונות עתידם, והנה קהתה רוחם מאד והם מדדים בלי-כוח בסבך הסתומות הגדול הסובב את שני טורי הגויים הנלחמים, – תחת אשר בעלות לפני שבועות וירחים אד המלחמה הראשון היו עוד הדמיונות האלה יצורים-בעתם, כעין העטלפים העוורים הנועדים לרחף את כל רחף לילם בין מכשולי החשכה הבלולים. ומן הבוחנים היהודים יש אשר אמרו בדברים מרים: מי יתן ושב והושלך כל בליל הסתומות האלה אל כור הגורל החתום ולא יהיה עוד לעולם לרקמת עתיד ברורה; כי מי יודע אם לא תהיה הרקמה החדשה הזאת לתכריך אבדן אחרון למען כל עמנו, העם השוקק הזה אשר לא יאבה ולא יבין ולא יסבול אחרונות. טוב לנו איפוא כי תחדל פתע מסת המלחמה, וישבנו גם אנחנו להיות פתאום כאשר היינו – עומדים ונעים חליפות בעולם פרוץ, ועינינו רואות כמו לפנים את מיטיבינו ומנדינו גם יחד. והאלמוני לא נמנה עם אלה המייחלים לפרשת דרכים קרובה, אף לא רצה את מחשבתם, – זו הרואה בחזון את העם המשחית והנה הוא עומד בקצה המלחמה הנמהרה בפשיטת בגדיו המגואלים, ובחפזו אל שלומיו הטובים ישכח לנצל את כיסיו ולא יקח עמו גם את האיבה הממורטה אשר עשה למען היהודים, – איבת המות אשר לא גומד ארכה והיא נתקעת רק בחלב הישראלי, כי אם ארכה כחנית הקרב הנכונה המבתקת את הבשר עד הלב ומכתה האחת אנושה. אך במאוס האלמוני בחזון הזה, אשר היה בעיניו נין או נכד להבלי יהודים ישנים, לא ידע עוד מדוע ולמה יבחר לראות את פקעת המלחמה נגללת והולכת עד קצה חוטה האחרון, – והוא אולי דומה בתשוקתו הזאת לילד לא-בינות, אשר בנפול מידי אמו פקעת החוטים הנסרגים ישמח ויגיל וגם יאבה כי תבושש לעשות היד העוצרת. וברצותו לבוא עד תכלית דעתו – הלך לראשונה בדרך המחשבה, הדרך הקלה והסלולה והמוזרה בכל הדרכים, אשר בלכת בה איש למגמתו יראה תמיד לימינו ולשמאלו המון חושבים כמוהו והם תרים להם המון מגמות הפוכות; וגם מהיות הדבר הנדון דבר-לעתיד – לא דבקו בו הוכחות המחשבה כדי צלם ודמיון ומראה, כדרך כל עולל עתיד אשר יבוא בצלמו ודמיונו ובמראהו רק בצאתו מרחם הגורל. ובעיפו לאחרונה ממופתי המחשבה, קהל נרגנים הזונחים בריבם את מבקש עזרתם, פנה אל הדמיון, אשר מרוב בטחון באמתו הוא מהלך יחידי בכל תהפוכות העולם, דומה בעיניו הנאורות ובאזניו הקשובות ובטוהר רחמיו לרבים מן היחידים בעולם הזה. ויענהו הדמיון.

ובעצת הדמיון החל האלמוני במלאכה, והמגמה ברוחו ליצור איש-יהודי בצלם עתיד משוער ולפחת בו את הנשמה הנמרצה, אשר תתמכר גם בימים החדשים ההם לכל מדומות הגורל הישראלי. ויהי אך לבש גולם עתי זה את בשרו הרך ואת עורו הנרחב, ואך הקריב האלמוני חד אל אחד את כל ההפכים הרבים אשר יסכנו יחד ביצור יהודי – והנה חלפה בכל האיברים החדשים תנועת מצוקה רפה, דומה לצמרמורת הבשר הנסתרה אשר ידענוה עד-בלי-די באדם נואש הדרוך עוד לכל מעשיו הבלולים; ובהסתמן גם הפרצוף – והנה הוא כמו כבוש ועזוב לנפשו וכמו חסר מעט את אור הפנים הישראלי, זה מותר הנפש בראי הפנים המשמש ליהודי בכל הדורות גם יחש גאון, גם הכרת קלון, גם עין חיים חדשה אשר לא ידעוה גויים; ובאור לאחרונה גם העינים – והנה מלוא הפרצוף כפרצוף העוור המתגלה בלי יודעים בזעף הכנעה ובענוות אסון נזעמה, פרצוף זונח כל תקות-רבים ומדובב לעצמו את תוחלת חייו. כעמוד לפני חידה בלולה כן עמד האלמוני לפני גולם העתיד, יצור מתחלחל ודרוך גם יחד אשר בפניו תבונות יאוש ובושת מזל, והוא דומה בפחדיו הערים לחיות הערבה הנבהלות המסתופפות על גבול הישוב ובאפן עולה מרחוק ריח אחיהן אשר בשבי אדם. – וכעבור ימים רבים נתן האלמוני גם את הדבר בפי הגולם העתי הזה, ובעשותו כן כמעשה אמן הטה את אזנו לשמוע, – כי כן יעשה גם אמן, אשר לא יאבה בדברים גלויים בלתי אם אחרי כלותו את כל רזי מלאכתו.

וקול האוב דיבר לאמור: למה החרדתני בצלמי ממדומות העתיד – ואני גם בבואי בחיים לא אהיה עוד בלתי אם כקטע-אדם, או כגידם הלז אשר רק שרוולו המת יורד על חרפת מומו? כי לפני השלימו את חוקם יהודים שנואים והשנאה שלוחה אל כל נפשם התפוחה, ובעתי – יהודים צומקי נפש אשר רוח הגויים ידון בם בלחש בוז, כדבּר שלמי הגוף על בעלי המומים. תשואות השנאה ונפתולי השמות יחדלו לימים רבים מגאות אל מכלאות יעקב, כי בנשוך עוד לפעמים את איש נכרי צפע מן הצפעונים הנותרים אשר לשנאת ישראל – והביט אל העם המשחית היושב בלב אירופה, ושב ורפא לו והלך לדרכו וחזר לעולמו אשר לא חלק בו עוד ליהודים הנפלאים ההם, תופשי העולם הגדולים. בארצו הטובה והתמימה ישב בעת ההיא העם הגדול, בחיר כל הגויים החרוצים ואח לכל העמים המעמיקים מלאכה, ושפרירי גורלו פרושים כטהורים על ראשו; והוא רק תמול שלשום עשה את הדבר – בקומו על היהודים ובעשותו בם שפטים נפלאים, לא רק במשיסה ובהרג ובכלימות מצוקה המזנבים תמיד ביהודים בימי עברות, כי אם גם בענותו אותם בנחת ידו ובהריצו אותם בתבונת עיניו מדחי אל דחי, כענות וכהריץ המאמן החרוץ את החיה אשר תלמד, – בנפתולי השוט הפותה ואכזר – את השעבוד העומד לעולמים. ככה ישב בטוב ארצו, ומשל תהילתו מים עד ים, לאמר: קם מאַמן גבור לפני אלהים ויבז לפחד היהודים המכסה את עין הארץ. כאבותיו הקדומים מאד, אוסרי הצבאים בחבלי הרסן, אשר בשבתם אל האח המבוערת נשאו קולם בשיר עלילות, שיר וספר את גבורותיהם ואת שובם משלגי הערבה במזחלת הצבאים, שיר והריע הידד על הבל כל האדם האחר אשר טרם ידע את הרסן, סוד האַדנות הראשון בעולם – כן ישב גם העם המשחית אל גלגלי מכונותיו, אחרי צאתו חרוץ שבעתים מכל מלחמותיו, וגלגל אל גלגל יריע אומר: כבוד לאדוננו אשר מצא את סוד האַדנות האחרון בעולם, כי עשה לו את עבדו ובן-בוזו מקרב היהודים ענפי-הקרנים, אשר דהרו חינם בערבות הגויים; תהילה לאדוננו הבורא בריאה חדשה, יצור-אנוש לא-אדם אשר כעשו כנהי החיה הסתום ומשפטו יאור וידעך בעיני בעליו. – ואף אנחנו, יהודים הרועים על גבולות עמים אחרים, נריח תמיד מרחוק את כל איש-נכרי, ככל החיה למינה אשר למדה לעולמים את מזימת כל האדם ותואר אנוש יפחידנה בלי-משים גם מרחוק. רק לעתים, כי ייקרה לנגדנו איש-נכרי חולם או נכמר או אחד אשר תו הקדומים על טוהר מצחו, איש אשר לא יגע לרעה בשבויי עולם כמונו – והבטנו בו בעינים הומות מתחינה, כאשר יעמוד לעתים צבי נדח לנוכח אדם עובר ונשימת אפו עולה גלים גלים חמים.

ובדבר כן האוב והוא מיוחם מאד מרחמיו ההומים – ולא נשא עוד האלמוני את הקול המדבר; ויך על ראש הגולם וירוצצהו וישיבהו אל אבק הדמיון אשר משם לוקח.

ערב אחד, בכלות יום ללא-מוצא, יצא האלמוני אל הגזוזטרה אשר לפני מעונו וישען אל המעקה ויבט מגבוה אל שלוחות העיר המעולפות באור פנסים; והמראה לנגד עיניו כמראה עיר נדגלה בלילות, בהיות אורותיה בקרבה כהמון תבונות נעלסות אשר לאדם ונוגה הלילה האחר חופף עליה ממעל כתבונת העולם הרוגעת. ובהרחיקו להביט לאור הירח והוא רואה גם את בריח הפרדסים הכהה, הנמתח מירכתי העיר עד לגבעות השדה – הרפו עיניו פתאום מן המראה הרחוק ומבטן שב והתרפק מקרוב על משבצות הרחובות החבורים, כמבט החולה הנואש אשר ינוס בפחד מפני דמות הימים הבאים וישוב בחפזון אל מחבואי היום הקיים.

יגון-פתאום אחז את האלמוני, יגון חרישי הצף על דממת הנפש ומעלה בה רק גבים גבים של הרהורים. ודמות היגון היתה כה ברורה, עד כי זכר האיש על-נקלה תמונת צייר המתארת ברבור צף על פני אגם רוגע, וגם זכר אחרי כן את רעתו עד אחריתה; והוא קרא ליגונו שם נבדל ותמים, כשם התמונה ההיא אשר ראה לפנים: עצב אחרון. כנזהר עמד האלמוני ויתאפק מאד אל הרהורו הקל, כאילו יאוש המולדת השווה אותו בלי-משים לכל הצפויים אלי-מות, אשר אין להם עוד קנאת עבר ואהבת עתיד, וכפה גם אותו רק לדאוב בהרהורים ולא לרגוש במחשבה, – גם בזכרו מאחור כעש ומשוגה ומעוות. זה הרהורו הראשון תהה על הדומים-לו, הם אובדי הטובה או הבטחון אשר שברם יבואם לפתע פתאום ואשר למחרת אידם לא חלק להם עוד ביסודו של עולם; אף הוא לא יוכל עוד מעתה ולכל ימיו לכנות כמו את תקוותו אשר היתה ואשר אפסה להיות. אשר יזכור עוד – זה דבר המולדת; אך גם המולדת ונעימותיה אולי לא היתה באהבתו הגדולה בלתי אם טבעת חובה מקדשת, והאבן הטובה בטבעת היה יהלום נבדל השופע את האור והיקר למען אורו. מה איפוא הדבר ההוא, – אשר במשך דור ומשנהו ראה את אחיו היהודים רק מגששים למצוא אותו, בהיות עוד תמיד עטיפת הגלות על עיניהם והם נראים בתשואותיהם כעוטי סנוורים נעלסים המשחקים משחק חפושים? האמנם כן היה, – אשר הגורל, לוקח הערבונות, ערך משחק כבד כזה למען עמו, כאומר: גששו למצוא את הדבר אשר הסתרתי מעיניכם ובמצאכם את הדבר שוב אשיב לכם את המולדת, והדבר אשר תבקשו למצוא הוא חפץ המולדת?

מגע רך כפף פתאום את הרהורי האלמוני; זה היה ריח הפרדסים בהנשאו עדנים עדנים עם רוח הלילה. האיש הזדקף רגע על עמדו למען נשום לרווחה, ובנשמו כנכלם את בושם הלילה היה כמתאושש לקראת נחמה, כי ריח הפריחה ומראה הפרחים מזכיר לאדם את עדנת-העולם הסתומה; והזכרון, עבד-הנפש, נעור למלאכתו וישב על האיש המון מלים רכות, דומות לריחות אשר בשובבם את הלב לא ידעו להגיד דבר. הוא עמד וצפה בהן בעין דמיון, והכר הכיר אותן על-נקלה; זה היה בליל קל וריחני מאד, כעין שפע אוורירי של ורדים עבשים, אותו נשר מלים מזרי הנביאים אשר יגישו אותן בעבשונן הריחני אל לב יהודי צומק כהגש צלוחית של בשמים אל אף המתעלף. צחוק קל עבר ברטט על שפתי האלמוני וראשו שב וירד בחפזון אל חזהו, כאילו נתן בזה אותו לזכרון כי ישבות ממלאכתו. ובעמדו אחרי כן בודד מאד לנפשו, – ללא זכרון פועל נחמה, ללא ריח עבר המזכיר עדנת אומה עתיקה – מנה בלא חמדה את מעט רשמיו האחרונים, לאמר: אכן נפלאת, עמי, גם בנחמה. יש וגם הגוי הנכרי, בעבור קטב תבוסה בחוצותיו, יתאוה לשאוף ריח נחמה המשובב את הלב והגד לא יגיד דבר; אך מקור כל הריחות ההם הוא תמיד פועל אבות, נטוע בארץ ונראה לעינים, – בשפע הפרדסים האלה אשר אראם או אנחש את מראיהם מדי אריח מקרוב את ריחם הנודף. ולפניך, עמי, יקטירו ריחות הנחמה הכרותים זה עידן ועידנים ממקורם, ריחות ערטילאים הנודפים חינם בעולם כאור הכוכבים וכעדנת הנביאים המשובצים במסילות הנצח. הנוהגים בך, אשר הסחרחורת היהודית תאחזמו בהרימם עין אל עתיד קרוב, יטפסו כשוכני עצים עד לאמיר אשר לאשל עברך הגדול, ומראיהם יהיה לעתים כסנאים הנמלטים אל בין הענפים העליונים מדי ראותם את האדם, פחדם החי, מתהלך ביער; ובהתנודדם כבוטחים במעלה האמיר הם משיבים משם את ריח הקדומים ואת המון העלים החנוטים. – ובהרהר האלמוני את הרהורו האחרון – ויחפוץ עוד להכלים מאד את הבל העם הזה; אך לבו לא נתנו לחשוב עזות פן יפגע בקודש ובחנינה הדבקים כריחות בכל תעתועי היהודים.

טבעת היתה לאלמוני, חפץ-ירושה קטן הנמנה על צפונות אדם. ובהגיע ימי אין-חפץ, ימים כחלומות רעים אשר אין בהם חשבון, פקד האיש את טבעתו וישאנה אל הצורף קונה הזהב. ובלכתו לדרכו בעצם היום היה כהולך בדמדומי דלותו, דומה לחולם הנפעל באפלולית חלומו; ובמסרו את טבעת הסגולה למסת המכירה ואבן המשבצת נתלתה כהפוכה ביד הבוחן – עמד עוד האיש כחולם ולא השתאה אל ראשית הערמה הקטנה המכלימה את יהלום טבעתו. והצורף הרקיד את הטבעת אחת ושתים בחופן ידו, כאילו פשט מעליה את יתר ערכה הנודע לה מבעליה, ויתננה אחרי כן על כלי מאזנים קטן וישקלנה למשעי כשקול זהב, ואת גביש היהלום לא סקר כדי ערכו ולא נתנו ישר לנגד עיניו. ויקוב הקונה לאחרונה את המחיר והוא מצער מאד בעיני המוכר. ויאמר האלמוני: אין זאת כי לא החשבת את היהלום וגם בהביטך אליו לא הגבהת אותו לראות את אורו. ויענהו הצורף משל ומליצה, כדרך הצורפים האוהבים את מחשבת מלאכתם: כאיש בטובתו כן אבן טובה מאירה ביד בעליה, אך כאיש ברעתו כן אבן-החן הנמכרת, ועין הצורף תאבה לבחון את היהלום ההפוך אם לוטש היטב ואורו שפוך בו עד קצותיו. – והאיש לא ידע אם להג רמיה בפי הקונה, וימכור את טבעתו בלא מחיר וילך לדרכו עם מעט כספו ועם מרבית יגונו.

ויעברו ימים ומכסת השקלים אזלה בלא חמדה מיד האלמוני, כי אחרית תוגה לכל אתנן דלות כזה הנלקח מקדשי ירושה; ובאזול הכסף חשב האיש כי הזמן יפדהו במהרה גם מכעסו אשר כעס על נפשו בדבר המעשה הנמהר. אך בחפשו מחדש מוצא לכסף מחיה והוא עוטה בגלוי גם ענות כלימה גם רהב תחנונים, ככל הדרוש ביום מחסור לדל זומם – הציקתו עוד בסתר לבו בושה נושנה ועכורה, בושה חסרת טעם הרע מכל סוגי הבושה האחרים הדבקים במעשים. דבר החפץ הקטן, אשר מכרו בלא-מחיר, נעשה עתה זכר רע וכבד, דומה לאבן משקל קטנה המכריעה בחפזון את כף המאזנים האחת בהיות האחרת ריקה; האיש זכר תמיד, גם בהיותו עסוק עתה למראית עין בנסיונות עוני מחפירים, כי געל מורשת אבות וגועל המורשה לא הביא לו רווח מצמיח ישועה ורק עממהו לימים ספורים בריח הרווחה החולף. כל ענותו עתה, כל כלימות הדלות אשר נתנן ללא ספור למען לחם העוני, נתנן על ימין ועל שמאל בחפץ כל מכלים – ישרה עתה בעיניו לאין ערוך מעוון המתן ההוא אשר הוציאו באולתו מיד הורים ואבות הורים, הם המתים הישרים לעולמי עד, שוכני העבר התמימים אשר לא ידעו כל מענה רך לחימה העזה הזאת אשר בנפשו, כי אין החיים יודעים לכפר את פני המתים; ומלבד זאת קרה לזכר יגונו את אשר יקרה לכל הגיונות מבישים המציקים לאב או לאם, לאמר: אשר בושת הנפש תלפות לאחרונה גם את כל חקר המשפחה. בהביט האיש אל ילדיו לא חשך מנפשו גם כלימת אב, המרפה כליל את הנפש. כי הנה טבעת הזהב, הזהב אשר לא ימירנו הזמן, נמכרה עבור ימי רווחה ספורים, ימים אשר הילד ישכחם כליל ברוב ימיו הבאים; וזה היהלום המאיר, אשר לוטש קדום, מבוהל ברוחו או במלאכתו, לטשו לזר-יהלומים ויעשהו כליל-ראש וחרום-צלעות – אף הוא, גביש המשפחה המסורס, נלקח מצפונות המשפחה, הוא ומשבצתו בזהב. ובהתאחד בלב האלמוני לאחד המכאובים השנים, על עלבון האבות ועל עלבון ילדיו, וישפל בעיניו מאד ויהי כאיש אשר הנוחם והדאגה ישיתו עליו כאחד. רבים הם הנובלים בדרך הזאת, ההולכים כן עד גבול ימיהם בעצלתים ובכלימה וכגדר להם מזה ומזה העבר הנעלב והעתיד העלוב; אך האלמוני, איש עשיר חיים אשר כל עשרו מנעוריו בלבושי ההתחדשות הרבים, ניחש גם הפעם כי יש ישועה למוכה יגון, והישועה היא בגלגול היגון, לאמור: בהפריד אותו היחיד ביסורי גויעה מעולמו הקטן ובהביאו אותו בחבלי לידה חדשים בעולם הרבים, – הוא פלא הגלגולים המהולל הנאמן מאד על המאמינים העתיקים, המקוים לגאולת נפשם.

והימים ביהודה כחלומות רעים, ועל גוילי העתונים הרחבים יתוארו בוקר בוקר תעתועי הזועה הנעשים ביהודים בנפות אירופה האובדות, דומים לבעותי החלום הזרים אשר גם החולם ידע להביט בם רק בעודנו שובת ממאור עיניו. ובצאת האלמוני בוקר בוקר אל תשואות הקריה, הרוצצות דלים, ראה על דרכו ידידים וזרים והם שלוחים לנפשם כתמול שלשום, – כאילו לא באם חלום אידם, האחרון עתה בליל גורלם, ולא סגר את עיניהם הפקוחות-תמיד ולא עורר בם את תבונת המראות העמוקה המציקה אצל החולם עצום-העינים; ובדברו אליהם על הנעשה – עלו פחדיהם כמתרוננים, כאילו עמם הוא עלם-גויים אשר בבוא עליו לראשונה צרתו הגדולה יתמה על חפץ הגורל החדש וינהג גם מעט שעשועים ביסוריו, כמנהג העלם הטועם יסורי אהבה ראשונה; ובסור האלמוני אל בית הקפה, לעת האסף שם רועי העתונים, ושמע מפי המשוחחים נאומי לעג על הצוררים ועל רווחת האדם העומדת לעולם, – ובשמעו זאת השווה בדמיונו את כל אלה לעלמה נדחת ממאהבים רבים, אשר בגעול אותה גם מאהבה האחרון תתיצב מחדש לפני המראה ותרקיד את תלתליה הנובלים, כאומרת: הגברים חולפים והאהבה לעולם עומדת! – ובגמול כל הרשמים האלה בלב האלמוני – עשה לו את משלו אשר גאל בו את נפשו; וכה אמר בדמיונו: לא כעלם עמכם ולא כעלמה עדתכם, ואהבת הגויים העומדת לעולם לא תדבק בכם עוד, כאשר לא דבקה באבותיכם עטורי-הזקן ובאבות אבותיכם הקדומים, העבשים בקדושתם על יאור התורה הגדול. כי עם-למשל אתם מעולם, לאמר: עם אשר לא יובן כהמון גויים אחרים במראהו ושיגו האחד, וכל המשולים בעולם הזה לא תדבק בם כל אהבה, האהבה המשיבה את הדברים אל מקורם הטהור, ובדבקה בם במשוגה – תרגז באחריתה ותריב בהמון משלים מכאיבים; ומשלכם הוא משל היהלום אשר גורל קדום, מבוהל ברוחו או במלאכתו, לטשו ככוזב ויעשהו כליל-ראש וחרום-צלעות.

אז, בשחת כבר התבוסה כל תקוה קרובה ביהודה, לא נתנה עוד הארץ את אותותיה נמרצים כולם; כי גם התקופה הרעה, – התקופה היולדת אשר לא נכיר פנים אל פנים את גורלה המוליד, – לא תדע או לא תאבה לברוא תמיד לידיה פנים חמרמרים. וביהודה, אשר הרתה בימים ההם חליפות לחרון וליאוש ולכלימה, המליטה רוח העם את ממזרי בטנה, את המדנים הרבים והקטנים אשר היו לפושקי שפתים מראשית ילדותם ואשר הערימו מאד גם על הורתם; ובעיפה מלדת את כל אלה – קראה יום מועד ותצא לטופף בחוצות, ואת ילדי המדנים הנכלמים כלאה בבית.

ממרום הגג ראה האלמוני תהלוכת רבבה, נדגלה באנשים ונשים וטף, וזקני הקריה עוטרים עליה מפנים והנערים הרנים צמודים אל שוליה מסביב. מראה האדם הרב, הנלכד במצרי הרחוב האחד, הרהיב בראשונה את האיש הצופה, כי צבא אדם רב הוא מראה ממראות הרזים אשר הרואה בהם לא יבקש את חשבונם ורק יכיר בהם את תאות העולם; רינת הילדים הבלולה, זו אשר בהישמעה יישמע מתוכה תמיד גם קול העתיד הסתום, אצל ברגע הראשון על האלמוני כעין מבוכת פלאים, כאילו מחיק הרחוב צפה ועלתה כנגדו אבהות-אלף, רגש-אבהות קדוש להמון ילדים יחד אשר לא יכילנו לב אדם יחיד בלתי אם בחגי עם קדושים; גם שלטי הבד על מקלותיהם הדלים, המון דגלי צרה קטנים אשר ברבותם מאד יסכנו יחד כנטפי דמעות, אף הם עוד רחפו רגע לפני עין האלמוני כהמון גלגולים לא-נכונים, אלמי-פה כגמלים, אשר צרת העם המבוהלת מצאה בן-לילה בדרך גלגוליה הראשון והיא רשמה עליהם בחפזון את אמריה הבלולים; ועל כל אלה עלה קסם-הלכת של תהלוכת יהודים, יהודים באלפיהם ההולכים אל מגמה בזקניהם ובנעריהם ומגשימים לעין הרואה, במצרי רחוב אחד, את כל משאלות השלמות הישראלית הפזורות מדור המדבר ועד הנה. – אכן רק רגע שכח האיש ולא זכר כי יש דבר אשר קורא לו ראות יהודים והוא מין הדרכת הפרצוף, לרוגז או לשמחה או לערמה, אשר הטבע נתנה היטב לנשים למען גאול אותן ממעשים רבים ואשר באחוז בה אנשים תהיה להם רק כבערות חיים נלעגה; ובזכרו זאת לא ראה עוד את זקני העדה כהולכים בראש בשארית כוחם, למען יראה אויב מן המארב את מצחותם הנובלים ויבין בלבו כי נושן מאד חרי כל הקהל הזה, וכיושנו כן יהיה עוד לאורך ימים; כלוקחי כבוד ראה אותם אחרי כן האלמוני, לוקחי כבוד ובושים גם יחד מחלק כבודם בתהלוכת המשובה הזאת, דומים בלי-משים, – בהגבירם את צעדם כגבורת האנשים הצועדים אחריהם או בהניעם מראש את שפתיהם למען לכוד את סלסולי הרינה השלוחים מאת הילדים, – לנשים זקנות הקוראות בככר השוק למחולות מחנים והן מחוללות עד-בוש בחג הנשים ובפניהן גאות זקנה מבויישת. ואף הילדים, – אלה בחירי הדור הקטנים אשר בהקהלם יחד לא יקל כבודם והמון חייהם עוד ייף מאד בגדול קהלם, – אף הם היו כנלעגים באשמת נפשם, מין קהל נפשע של נערים יהודים אשר נצמדו בין-לילה לטבע הוריהם המתראים; הם רננו בכל תפוצות התהלוכה את פסוקי הכעש הקצובים, אך אָלותיהם המושרות עוררו בזכרון השומע מחזה של נערים יהודים המשתעשעים בצום התשיעי על פני ככר החצר של בית המדרש וזורקים לעברים וללא-מגמה את אגסי הברקנים, זרוק ואסוף מחדש את המזיקים הנכלמים. ואשר בתווך, האנשים והנשים המתנהלים ללא כבוד נאלמים וללא רהב תרועה, אלה צעדו באשר צעדו ודבר לא נאצל מעליהם, – מלבד רמז אחרון אשר לא יבוטא בדברים, כעין סיום של משל נבער ומכאיב לב.

ושמש החורף, מאדימה במלוא טבעתה ללא צל שולים וחופפת כנעלה על פני קצוי הרקיע הירקרקים, ירדה בהדר עדנים אל בין צבעי השקיעה הרכים, ורוך היום האחרון נאצל כדבר אשר לא יבוטא, רק כסיום למשל רזים המיטיב לכל לב. ובהיסגר שפת השמים על פני השמש השוקעת – התפשט במלוא חלל האוויר אור חכליל, מהול למשעי בירקרק הרקיע העליון, ולאור התמהון הזה שקט העולם ויהי כעומד באחד מרגעיו החמודים, לעת צאת כל רמזי החיים בצלמם ובדמותם ולא עת עוד לבחון באיבה ובאהבה או להבין ביגון ובשמחה. ובהתנהל עוד התהלוכה באור החכלילים הזה ותמוג כמעט מהיות מראה עינים נכון; וכל רמזי האיבה והאהבה אשר לקחה עמה בצאתה, איבת אויב ואהבת מולדת, צפו ונמוגו לאטם בתוך חכלילות העולם, – דומים בצרופם לכף עננה קטנה, מחציתה צחורה ומחציתה כהה, השטה ונמוגה בלאט בשפרירי הערב.

בימים ההם חלה ילד מילדי האלמוני, והוא האחד אשר אביו אהבו עוד אהבת סתרים על פני כל ילדיו ובגבור מחלתו בחפזון והאם צופיה כל היום לחדר החולה וכוח רחמיה עוד כחדש עמה – ולא נתנה אבי המשפחה לקחת את חלקה בליל השימורים הראשון; ויעשה כן במצוה ובאהבה גם ללילות הבאים, ולא פתר לאשתו בדברים את עקשות חפצו. ותשמע האשה פעם בפעם בקולו, כי בהיות הסכנה הנמהרה בבית המשפחה תקטן בעיניה האם האוהבת בפני האב הרחום; ובלבה אמרה כי כן דרך האיש הזה להעמיק כוח עד מאד בכל נסתרות הרעה והטובה הבאות מיד הגורל, תחת אשר בכל נגלות הגמול והמחסור ינהג לעתים כאיש נרפה.

והאלמוני כבר ידע בסתר את סוד דמיונו כדעת דבר אשר לא יוגד לאחר; כי אמנם יש דברים אשר ידע אדם רק לנפשו, מהיותם אחוזים בהמון נימי נפש, ונתינתם לא תתכן כאשר לא ייתכן מתן הנפש עצמה. עוד בעצם היום ההוא, בשובו הביתה ובבשר לו אשתו את מחלת הילד, התאפק מהחיש את צעדיו לחדר המשכב; רק רגע ארכה שהות הביניים הזאת, וגם מבוכת מחשבה היתה אז בקרב האיש, אך בעברו אחרי-כן את הסף ובצעדו אל מראשותי המיטה – זכר את הגות האבל אשר הגה מן הבוקר על דבר המולדת, ובזכרו זאת נראה לו יגון המחלה המתחיל כמבעית או נורא לאין תכלית, דומה לזועה ולא לצרה המוקפה מסביב פזורי חיים ומקבלת מהם גם מעט חנינה. הוא השתוחח על הילד ויחפוץ בכל כוחו למחות מעל פניו כל הבעה זרה, אך גם חנינת פיו הראשונה היתה כערמת חרדה, לא כתקות אב טהורה, – כדברו תמיד אל ילדיו בימי ענים. ובשבתו אחרי כן על שפת המיטה, והוא מלטף בדממה את יד החולה, נאלם רגעים ארוכים מדי, די זמן לבחון היטב בהרהוריו אשר סובבו כולם על המחלה ועל תהפוכותיה המתרגשות לבוא בעת החלשה הזאת, עת דקת רבדים, כביכול, אשר בהקרעה מהר מכובד הרעה תפתח תחתיה התהום הרובצת מתחת לכל עתות החיים. לבו התחיל הולם והוא מהר להתרומם ממקומו, כאילו לא רצה עוד לעוות את דרך מחשבותיו בחוג משפחתו; הוא קרא בנחת לאשתו, אך בבואה לקראתו לא ידע לכונן לעיני הילד הנבט עמידת הורים שלובה ושאננה, זו הידועה לנועם ולאמונים בכל חדר ילד חולה; כי האם הקרבה שאלה ברמז עיניה להבעת פניו הקשים, והוא כמעט אשר ענה לה בדברים: – לא אדע מדוע נבהלתי הפעם במלוא נפשי. – הוא התאפק מהסיר את הלוט מעל תהום נפשו החדשה, ותחת זאת הפציר בה אז לראשונה, כי לא תחלק עמו את משמר הלילה; ושאר כל היום ההוא עד היות הלילה הרים אליה פעם בפעם את עיניו ומבטו מזהיר כחדש, כי בהחילו לדלות את דבריו מעומק נפשו כבר השתקף גוונם החדש בראי העין החיצון, דמיון לברק המים המבשר את דרך הדלי בתוך הבאר העמוקה; אך מדי פעם כלא את דבריו בחובו ולא הגידם בקול לאשתו, דמיון לשואב המים אשר בשאבו מים עכורים ישוב ויהפוך את הדלי אל פי הבאר. ובהיותו כמחריש כבר חרגו דבריו ממחבואם והוא דיבר אל אשתו באפס קול: – אשר אמרתי לך כי נבהלתי במלוא נפשי הוא יגוני הנכון, יען הייתי היום כאבי או כאחד מהמון היהודים האחרים אשר בנפול ילדם למשכב יחרדו בכל נפשם לרמז המות הרחוק; ואני עד היום גם בכל אהבת ילדי יכולתי לשגות בדאגת האהבה הזאת רק בחלק מנפשי, כמו נעתמה מעט מאֵד המולדת החדש, האופף כאד בוקר, – לא כאבותי וכאבות אבותי, צלולי נפש ואדונים לכל נפשם, אשר המון כל אמונתם וכל אלוהיהם הגדול וכל יחוד עמם העקש האצילו על נפשם רק רעיון דבקות, רק רעיון צלול מיושן אשר אין בו מן החומר התופס מקום בנפש. על כן נפעמתי מאד מדי ראותי כי נפשי מלאה הפעם אך אימה על כל גדותיה, כאילו לא שרד בקרבה גם מדור אחד אחרון אשר יעמוד ולא יירא מות, לאמר – מהיותו כזר וכנכרי לרגל אהבה אחרת.

כימים אחדים עוד נתן האלמוני את מחשבתו לדברים החדשים האלה כי לא שלח אותם בדרך השיחה הגואלת. ובאחד הלילות שמר את מיטת הילד ויבט אל מבוכת המצוקה הסתומה אשר על פני החולה, וחקר מבטו חקר אב נפלא ונורא, זה היודע לראות במלוא אהבתו מראשית החיים ועד אחרית המות. ובהבט כה האב המתאפק – עבר פתאום זעזוע כבד בכל גוף הילד, אחד מזעזועי המחלה הסתומים אשר עצמת אימתם לא תעורר את החולה ולא תקרע את עיניו, כאילו לא ידע בבואם ובלכתם, והם הם הבוראים מעולם בכל אגדות מות את דמות המלאך השלוח לקפד חוטי חיים. האב כיסה פניו בכפות ידיו, אך אימת המות לבשה דמות אהבה, ובהיותה כדמות נפתח לפניה שער הנפש, כי הנפש פתוחה לרווחה לפני כל הדמויות. ואבי הילד צפה וראה והנה דרך המות אשר בו הלך ילדו נמתח כשביל אור לאין קץ והוא, האב האלמון מילדו, מהלך ימים רבים על פני שביל האור הזה, הלוך ממשכנות החיים והגיע עד מעונות השמים המדומים, הלוך ושוב וייחל ליום אשר בו ייפתח גם לפניו שער שמים. הוא לא יאבל עוד על דבר במלוא נפשו, כי לא ידע עוד את האבל המלא הזה הרע גם מאבל המות הגדול; רק מעט מנפשו יתן לכל יגון החיים, ושאר כל נפשו כנרצעת לנשמת ילדו, אשר אף היא תרחף במעון הנשמות המדומה ותחכה ליום התראות מדומה; גם אבל המולדת לא ירע לו עוד מאד, כי בקטון מחדש נפשו יביט ויעמול ויחיה כעבד נעתם, לא כהמון אחיו היהודים האדונים למלוא נפשם.

וכאשר ישב כן הוסיף לשבת בלב הלילה; ובבוא האם התמה באהבתה, ותשלחהו ברחמים רבים, כי לא ידעה את אשר היה לו בלילה ההוא.

כגלגלי ראוה הנבראים זה מעבר זה בהכות האבן על פני המים – כן עשה הגורל בחפזון את מעגלי התבוסה מסביב לעמים רבים; זה מעבר זה עשה אותם, ואת מעגל-הסוגר החיצון התוה לאחרונה מסביב לצרפת הרחבה, הארץ המתנודדת ברוחה, העוברת על גדותיה מיובל ליובל כעבור על גדותיו יאור משקה, היא צרפת אשר מעת היותה ממלכה שלמה מים-עד-ים לא נכלאה עד-תום בתוכה אף לתקופת פרישות אחת, לא השלימה היא ועמה יחד אף עונת קפאון קצרה, תקופת דראון או עונת עריצות שיש בהם מעין טעם מוקדם לממרורי המנוחה הבאים מידי כובשים. ובמלאות גם המעגל האחרון וכל אשר מעבר לו פנימה, כל קטון עמים לתבוסתו, נמוג כמעט ממראה עינים, כהמוג האופן בתוך האופן – דעך פתאום כל תו הגורל הסובב את ארץ יהודה, ואבלי המעגל הקטון הזה החלו מדברים בלשון התמרורים הבלולה, אשר לא יוכר בה עוד מוסר עם לנפשו.

והאלמוני, איש עיקש לנפשו כל ימיו, לא רצה את שבתון הנוחם הזה, ובהגיע שמועת צרפת עד אחריתה והשומעים ביהודה נדים מנוד-ראש סתום וגדול, זה שאחריו באה סגירת הדמיון לשעה ארוכה – סובב האלמוני בין מרעיו למען מצוא עוד אוזן קשבת ליתר דבריו; אך בהחילו לדובב נשכחות – נתנוהו שומעיו להציב שנים שלושה שערי שיחה אשר בלעדיהם יתעו המשוחחים ללא מגמה נכונה, ובעמוד אלה על מכונם, והם נישאים ונשקפים למרחוק, התרחקו עד-מהרה כל-האחרים מן האלמוני, תרו להם ענינים ממעגל המלחמה החיצון, ושיחתם נסבה מאד כשיחתם תמיד כל היום. ובעמוד האיש לבדו על יד שעריו, אשר קישטם ללא הועיל בדמות המזלות אשר ליהודה, הרפה ממנו רגע קט חרון תמהונו, והוא הבין בנפשו אל כל חבריו אלה הנמשכים בחבלי קסם אל כל שיחת אימים גדולה; אכן לא מעטים בעולם הזה האנשים אשר בעמלם ביושר גורלם על פת לחם ועל שלום בית – יקדשו להם במסתרים גם שעת הזיה מוזרה, ואשר הם הוזים הוא בולמוס עולם במלחמה או הפכה, רוח זועה העוקרת את היגיעה מתוך הידים ואת הדאגה מתוך הלבבות. אך בהבינו את חירות הלבבות הזאת, מין עליצות רוח של אנשים חיים אשר מתו בבת אחת כל יצרי עתידם, זחיחות דעת של אסיר הנכנס לחדר הקהל של בית-הכלא, התלהבות העין של עם אנוּש-מולדת הרואה עמים שדודים למכביר – לא אבה עוד האלמוני לסתום מאין שומע את מערכי לבו; הוא עשה בערמה והרחיק לדבר אל מרעיו על נפוצות המלחמה, אך בשובו בעקבה אחורנית, אל המועדים אשר לפני התקופה ואל החזיזים אשר לפני הסופה, התמהמה שם לחפצו וידבר אליהם לאמר: התזכרו את לילות החזיזים הראשונים, בקום אדון-עולם חדש ואנחנו כולנו יושבים בתפוצותינו וערפנו אל המראה הגדול, דומים לנשים המלהגות לאור ירח אדמדם, מבשר סופה, ועיניהן מוסבות מעבר הברקים אשר בשולי השמים? כמרבית הנשים ההן, הפורשות מן המעגל לבל ירך לבבן בטרם סופה – כן היו גם מרבית תפוצותינו, באטמן את עיניהן ובאמרן בלבן כי תקומנה לעת בוקר להתפנק מלב טוב, לאמר: עמקה תרדמתנו ולא ידענו בחלוף סער; ואשר שרדו עוד בחוץ וחליפות דבריהם איש אל מרעהו הרחוק, כאשר ידובר ממרחק אל מרחק בליל פחדים – הם הם אשר נתנו כזב ביעקב וגם זרעו רמיה בין הגויים. הם ראו במו עיניהם את הכוח, המתרגש ובא בכל תועבות רזיו ובכל נפלאות ערמתו, והם לא ביטאו את הדבר האחד הזה, הוא הדבר הקצר אשר אם ייאמר ישמש בלי-משים סימן לתקופה חדשה, לאמר: חיים באים לרשת חיים; על האותות המלווים הם נשאו את מחשבותיהם ואת מדברותיהם, ואיש איש הגדיל את יקר טעמו למען שקץ את שפך הצבעים הבהולים אשר לרתח החיים החדש, אבל איש לא הביט אל המראה כהבט החי אל החי, מן העין אל אישון העין. הככה יעשו אנשים: לגעול ולבחול ולקרוא קלון קלון, – תחת אשר הגבר הזה דרך רוחו תמיד לראות בכל הדברים את כוחם; הכן תגדל איולת יעקב לספר ברבים על תועבות הנשפכות פתאום על חלק עולם, מין נוזלים באושים הנתכים על אשכנז, כגפרית על סדום ועמורה, ומטביעים במחנק טבע אדם וגוי ורוממות אשכנז המהוללה? ואלה היו בני יעקב אשר לוּמדו מנוער עמם לראות בכל את האחד, והאחד הוא הכוח, אישון החיים של כל הדברים; ואלה הלא היו יהודים טועמי חיים, הטועמים היטב מאז ומתמיד את חייהם המנודים, והם יכלו להמשיל משל מנפשם ולהזהיר את כל באי עולם, כי יש עם אשר תארו כצנינים ותארו נתעב בעיני זרים – וכל בזויי הלבושים האלה הם סימן לשמצת הבטחון אשר לכוח חדש. הה, כל תופשי התקופה היהודים לא נשאו לגויים את המשל הנמרץ האחד, כי כבטוח נשים בגברים כן בטחו גם המה בגויים, לאמר: שמוע ישמעו מפיהם את הלהג הרב וידעו בלי משים גם את המעשה המבוקש. ויהי להפך: עמים רבים שקטו לגורלם, הגורל לאין-שחר המפיל סנוורים על גויי ארצות למען הנחותם למסת מלחמה.

בין תקופות הגבר, שרובן מתחילות ונגמרות בתחומי חיים חיצוניים, יש תקופת ביניים אחת המביאה את בעליה למרכז חייו ומוליכה אותו קרוב קרוב למרכז כל הדברים. זהו משך הזמן המוזר אשר בו האדם עושה את מיטב עמלו וכופר במיטב העולם; אשר האנשים רמי הגורל יקרבו אל נצורותיהם הגדולות או אל משוגותיהם האחרונות, ואנשי הסגולה הרגילים ימעטו ללמוד וללמד, – בהתרחקם מרוב מכרים וידידים ובהשאירם להם רק אחד או שנים בפאת עולמם הפנימית. היא תקופת החיים אשר על העומדים בה ייאמר לפעמים מפי צעירים, כי עקשים הם מדעת עוד אנשים נחשבים או ספרים נודעים. ואמנם נכון הדבר הזה, והנסיון יראנו תמיד באור החיים הברור; כי בבוא הגבר בימים כאלה לא יראה עוד את כבוד האנשים הנודעים כפרי נאמן על גידולו, וגם את דף הספר לא יראה עוד כמקלעת גידול חיה, מין צרור עלים ופקעים במחובר שהעין חייבת מאליה בכבוד פריחתו.

והאלמוני לא איש רודף ספרים מנעוריו, כי רוחו העמיקה לשכון במלאכתו והליכותיו עם אדם ואדם היו לו כספר-תמיד; אך גם בבואו בימי העמידה לא זנח את המון הספרים הקטון, ספרים ביהודה הפושטים כמו רגע ומתעופפים מהר אל השכחה. ואשר ראה לנפשו מקריאת הספרים האלה היה לרוב דבר בחינה; בעלעלו בספר מן הרומנים, או גם בפזרו את אור בינתו לחקרי סופרים, היה כאיש הקולט מפי עמית חדש שיחת דברים, למען נסות אחרי כן היטב את איש שיחתו לפי הזכרון, – בזכרו מלים נמרצות ופסוקי כוונה ובבחנו בזאת יחד את טעם השיחה הכוללת. ולא מלב ריק ולא ככסיל מתעבר על ספרים נהג האלמוני את סבל הקריאה הזה, קריאה המוציאה את הספר ואת קוראו גם יחד מכלל אמונים; איש מוכיח דבר מפי דבר היה האלמוני, ואת תכלית התוכחה האלמת הזאת ראה למרחוק, בהאמינו כי בכוחה ייצרפו בלאט כל האמתות אשר ביהודה. ואולי עוד רבים כמוהו ביהודה, יהודים הנגועים אף הם במותר היהודי והם אומרים עד-בלי-די משל ותבונה מדבר אל דבר, – במקום אשר יהודים נגועים אחרים יבקשו עד-בלי-די חשבון ותלונה, וגם המה, ככל המוננו המתנסה עמנו כיום הזה, מצפים בלא-יודעים לשמם אשר יקרא להם העתיד; אם יקום משלנו ותצא תבונתנו – ואמר עליהם הדור האחרון: יקרים היו אלה בארץ, בהפכם את נגע רוחם לכשרון רוח חדש ובעזרם בכשרונם לכל אחיהם לשוב אל הנמשל ואל הנבון האחד; ואם ירבו ימינו בארץ באפס עתיד, כרבותם לפנים כן גם במרבית תפוצותינו – ובאו גם האנשים ההם במספר כל היהודים האנושים, אשר ניסו גלגולים לרוב ולא השיגו לאחרונה את גלגול המתאפקים.

ובימי המלחמה, ימים שמחשבת אדם מהססת לנגוע בתבונת הדברים הרגילה, הרבה האלמוני לקרוא ולהבין בספרים, נדחי ספרים ביהודה אשר אף הוא אספם אליו לעת מצוא, ללא ערובת החמדה הנצמדת אל ספרים מיד קונה. עתה כאילו התאנה אליהם שבעתים, באין ענינים אחרים לחתות עוד יום יום את כעש המולדת החריף, זה המשאיר בנפש חום שכרון ומשביח גם את רעבון המעשים, כהשביח היין את מצוקת הרעב. יום יום עגמה רוחו עם ספריו, כאילו נלחצה אליהם באהבת תלונה אחרונה: יום יום כבדה רוחו על ספריו, כאילו העיקה עליהם בחריפות הכבדה של הרוח היהודית. וכאיש סגולה בימי העמידה מצא במהרה תכלית תוכחה קצרה, וככה הגה על הספרים: – שנים ידעתי דרכי דמיון בספרים: האחד הדולה מן הזכרון הנעלם, זה העשוי תאים תאים של מראות, והאחד ההולך אחרי הזכרון הגלוי, זה היודע שמות ומושגים. ובספרים אשר ביהודה ראיתי לרוב רק את הדמיון המדבר, השליח לשמות ומושגים אשר דוגמת כל השליחים אין לו כל חלק בשליטה ובצרופי החיים. עוד לפני דורי דורות לא ידעו כבר בישראל בלתי אם את בעל הדמיון, איש המדבר שונות או רחוקות להפליא, ולכוח המדמה לא נודע עוד בעת ההיא כל כנוי; כי זה הזכרון הנעלם כבר שבת אז בישראל, וכל פרי עמלו אשר עמל לפנים למען נער-ישראל, כעמלו עד-בלי-די למען כל גוי וגוי ובנעוריו, – כבר צפון היה למשמרת בסמלי הדת המעולפים ובתאורי הקודש אשר בספרי הקדומים. ועתה אראה בספרי יהודה והנה נעדרה מהם לרוב רקמת התאור החיה, זו הבונה בכל ספרות גם את בשר החכמה היקרה, כהבנות בגוף החי מרקמה כזאת גם בשר העין הרואה. ולעתים אחשוב לי, כי בהיות תעצומות סופרים כאלה, הבוראים את חליפות השיר והספור והמדע בלשון הבוגרים המהירה והכוללת, יהיו לעומתן כן גם תעצומות העושים האחרים, לאמר – אשר יבראו את כל חליפות חיינו בלשון המושגים המהירה והגלויה, ולא ירקמו תחתיהן את בשר הרקמה הזן את עצמו בלאט ובמסתרים. ואף זאת אחשוב עוד בעצבוני, כי מיטב משלינו יכהה כמעט אם נקריבנו כמו רגע לאור הספרות; כי למה נגרע לעת כזאת כל דמיון נעלם מספרותנו – ואנחנו הלא ממשילים עלינו את משל הגורל הנעלם, זה הנרקם גרעינים גרעינים של חיים.

מכר היה לאלמוני, איש עושה חילו ויודע עתותיו, אחד האנשים הישרים אשר צרור-מעשיהם ועולם-מושגיהם שקולים תמיד זה לעומת זה כשתי כפות המאזנים. והאלמוני אהבו לעתות שיחה ולעניני ידידות קלים, ולא רצה אותו בכל פועל רחוק ובכל מעשה נרחב, דברים אשר על פני שטחם אין להבדיל בנקל בין מקומות-התפיסה ובין מקום-העיקר האחד והיחיד; כי האיש הכשיל לרוב את שכלו הישר בדברים רחוקים, ברצותו לראות גם אותם לפי טבעו ובתפסו את המועט מן המרובה ולא את העיקר מן המורכב הטפל. לעת נסיונות כאלה נפסל עמית זה בעיני האלמוני כיהודי מבקש-טובה הבורר לצרכו מסממני הדברים ואינו מקבל את הדברים בשלמותם; וזה רגש התרעומת היה מתגלגל לפרקים גם בטעם של איבה קלה, – בשעה שהשנים היו נתונים יחד לחקרי אומה או עמלים באחת בסבלות התקופה, והאלמוני, על חמתו ועל חולשת דעתו, התנהג כלועג ומכעיס ללא תכלית, או כמרחיב דברים לראוה: – רק יען אשר עמיתו המיטיב-לנפשו הגזים לטובה או ברר ללא טעם קיצור-דבר.

היה יום מהומה, כי נפל מגדל צרפת; ורבים מאנשי יהודה, חוסים מדומים באור צרפת, נעתמה רוחם ביום ההוא מאבק ההריסות, כהיות כן לאנשים הקרובים למקום המפולת. וגם האלמוני התאפק מהגות תמהון או אימה, כי הוא הכין זה כבר את לבו לקראת הבאות האלה, ולא חשבן לאותות רזים המרפים או המרשיעים את ידי הלוחמים האחרונים. אך בבוא הערב, ערב ללא אור-חדרים הפרוש מיומו ונאמן כליל למזל החשכה, התייחד האיש על מרפסת ביתו, ובשבתו נגד אפיקי השמים הגלויים ערך מעט את הגיגי לבו, הגיגי לב של אב ונבון בישראל המקבל מראש על עצמו ועל ביתו את כל האימים המשונים אשר יבואו לכפר, כביכול, על הבלי הדור ועל אמוניו המשונים, – דומה מאד בשלות הכפורים הזאת ליהודי בן-אלהיו מלפני דורות אחדים, זה שהיה רואה בכל נחשול של פורענות סימן לתגבורת העוונות. ובעודנו יושב כן אל מחשבותיו – והנה כצעדי זר מגשש בדרך החדרים האפלולים, והאלמוני מכוון בחזקה את עיניו לעבר הפתח פנימה; ובהתקרב האורח, והוא האיש המכר, ראה האלמוני מאופל את פניו והם צרורים ועזים כפני איש אשר יגיד או יבקש דבר נמרץ. האיש צנח על כסאו ובפיו אקדמה קצרה: כן, כאחד המעיד על מחשבותיו כי רבו בדרך לכתו; אבל אחר זאת הטיח את עיקרי שיחתו קטעים קטעים, בצררו אותם בכעש כבד למען יפלו בכל כוחם באזני השומע: בין תבין – ילדים לי שלושה וקץ האבדן קרוב לבוא; – ואם שמורים לנו עוד ימים מספר, לא נוכל לעשות בהם בלתי אם תחבולה אחרונה; – ואם נתחפש לעיני צוררינו, לא תנחת בנו מכתם הראשונה; כי ברוב תמהון, ואף גם ברוב בוז, תחדל מכה. – והאיש שילב את רגליו לישיבת צפיה, כמחכה לתועפות דברים מאת חברו; אך הלז ענהו לראשונה רק תוכחה קצרה: אין זאת כי מרוב פחד תדבר את כל אלה. ובשמוע האיש את הדבר על פחדו התרגש לקום ממקומו, כאילו מצא פתאום קיצור ענין לענות בו, שורש-שיחה כתאות יהודים העושה עלים ופרחים למכביר בטרם תעשה פרי בכורים של תחבולה. הוא צעד כה וכה על המרפסת ובפיו שיחה יהודית חיה, זו אשר נפש וגוף בה והשומע אותה לא יבזנה עד-בלי-די גם בחסור בה כל מחית עצה; כי לא יבוזו לחי עד-בלי-די. הוא השיח בנשימה ארוכה אחת את פחדו ואת עצתו – פחד ועצה אשר שניהם אינם גופי דברים לעצמם, כי אם בחינות מבחינות הנפש היהודית, לאמר: אשר ייתכן בהם כל רחק, כל דהרת תהפוכות, כל צומת נסים כמו בנפש היהודית עצמה. לא פחדו כפה את נפשו להגות אימה, כי אם נפשו כולה מאסה פתאום ללא-תכלית ברובו של עולם, זה הכולל בטבורו את יהודה-המולדת ומעבריו מדינות מדינות, אשר למגינים ואשר לכובשים; ולא עצתו אשר לחשה לנפשו דבר-שגעון, לאמר: כבוא המנצחים יוגד להם מפי היהודים: פנינו כאיש אחד למקלט חדש, היא אלסקה בקצה הצפון, ואתם אל תדפקו בנו חינם עד בוא מועד – כי אם נפשו כולה דהרה עתה לקצוי צפון, פרושת אברותיה, מתיימרת לשאת שמה באברותיה את נפשות הילדים השלושה ואת נפשות כל בית ישראל אשר ביהודה.

ובהשאר האלמוני לבדו – הטה את מחשבתו ולא נתן לה לדלוק אחרי הנלעג; כי הלז השאיר אחריו בלכתו עולם ערפל קטן. גולם תעמולה ככף איש, והאלמוני ראה תאוה לנפשו לרדות את הדמות מן הערפל. ולאט לאט הסתמן ועלה צלם הפחד היהודי; זה לא היה איש פוחד לנפשו, כי אם איש-ונפשו יחד המהולים בפחד-תמיד, דומים בצרופם העתיק לחית השדה הנפחדת אשר פחדה לא ידמה ולא ישווה לאחת מסגולותיה האחרות, יען מרחם תביא עמה את כל נפשה החרדה ולמותר לה כל פחד שכיח, פחד-לעתים, הוא הוא צבי השדה, יפה המשלים, אשר ברעותו על כנף הערבה יביט לעברים בעינים כמהות ומלאות, אישון עינו נוצץ בטוהר צלול ומבטו אומר שלות בראשית, – ובטרם תבוא חרדה מעברים והנה הוא כבר דוהר למנוסה, לפחדו לא ישעה ורגע-בינים לא יעבור לעיו חינם עד מלאות פחדו: כי נפשו היא אשר תנוס, נפשו היא אשר תחיה במנוסה את בחינת חייה האחרת. הוא הוא גם איש-ישראל הרועה על כנף ארצות ואישון עינו לעתים כעויל אישונים, טהור או תמים ונשכח לנפשו; ובנגוע בו חרדה כמעט – ידהר למנוסה, ורגע-בינים לא יעבור עליו במחשבת הפחד הרגילה בעולם הזה: – כי לא לפחד ישועה; נפשו היא אשר תחיה במנוסה את בחינת חייה האחרת.

מכר האלמוני התאושש מיומים; כי פחד-יהודים הוא גלגול מלא של נפש יהודית, וכעצם הנפש הזאת נוח אף הוא לבקש מקומות-הצלה בכוח עצמו. ביום השלישי דלה כבר בקצרה חדשות מנעימות, דומה לאיש נתעה הבורר לו לאטו שביל-מוצא חדש; ובערוב היום סר בשניה אל בית האלמוני, והוא שאף מאד מדומות באפלה הזרה הזאת אשר עם תחילת ערב, – אופל צר ולא-משתרע בעיר-חומות אשר לא יתגוון מעט כאופל השדה מול שולי השמים החיים. לראשונה הרבה שיחה, וגם הלאה עוד ללא-תכלית את איש-עמיתו בדברי הוכחה נובלים, מסוג אלה המשתייכים כתומם על מדומות-החילוף אשר מתמול ושלשום; ורק לאחרונה, בעיפו באפלה לריב כמתראה ורעהו לעומתו כחשוך מלים, סר גם אליו מרי הזמן הנאמן, זה רפיון הלב לעת-צרה אשר מרבי-הלהג יחושו אותו לפעמים ככאב שבעתים, כאילו הם מוציאים בלא-יודעים את הגרעין המר מכל קליפותיו. ובהציק לו מאד הרגש הזה – גחן מעט, כמבליג על ערכו, וישאל חרש את האלמוני: – הבינני ואחכם מפיך: מי ינצח? האלמוני צחק בקול. זה אמון ההכנעה מפי איש יהודי, דומה לו בגיל-העמידה ושונה ממנו ביצר הכבוד, הביא אותו בלי-משים לידי צחוק מחמדים, כאילו דבר מחמדים הוא אמון יהודים כזה וכל רואהו יצחק בכל לב; אך לבו רטט גם לזאת אשר נשאל באמונה לקץ החידה. יום יום שמע האלמוני באמור אויל אל אויל ובודה-שיחה אל רעהו: מי ינצח מן הגויים השנים? ועתה הנה חרדה רוחו לשאלה המודעת הזאת, כאילו פליטת ילדות עוד שכנה בקרבו, אהבת-עולם לא-נשקטת החדה את כל הדברים כחידות חדשות, יצר לא-מתבושש המזדווג בתאוה גם אל הדברים הגלויים. הוא צחק שנית כנגד אורחו ואמר: חידת המלחמה הולכת אל קצה באותות ובמופתים, ועל פיהם נקל אולי לנחש את האחת מן השתים; אך כן יעשו רק צופי התקופה הזרים, בנים למשפחת אדם אחרת. אנחנו מעוני-בינים, וכשר הדבר כי יהיה לנו קץ המלחמה הזאת כקץ החיים והמות, אשר איש לא יהין לנחש אותו למען נפשו ונפשות קרוביו; רק דבר ננחש: מה אנגליה ועממיה, היא האומה אשר עוז לנו מעט בעוזה הגדול, – ודמיון יהיה בזאת למעשה אדם אשר ביום רפיון יטה אוזן אל רחש כוחותיו בגויה וברוח, ובהקשיבו כן ינחש את החיים במלואם ואת המות בקצות השולים הרחוקים. וזה הנחש הטוב לאנגליה: יתר החיים שת עליה מסביב כשולים רחוקים; אכן גרמניה היא אמיצה לכוח, ואבני ההריסות הכבדות יזעקו כן בקול גדול, אך העם היושב באנגליה עז הוא לעתים מכוחו הגלוי. אלה היריבים השנים מגשימים בטוהר צורה, כביכול, את שני טפוסי הבגרות השלמים המצויים מאז ומתמיד בעולם הזה; הם הם בהירי גברים או עזי עמים, המזדמנים לפעמים יחד לבמת חיים ורואיהם המיטיבים-לראות יחזו בהם מחזה לאין-ערוך, ריב גברים או מלחמת עמים אשר מעבר הלוחם האחד הכוחות המלאים ומעבר הלוחם האחר הכוחות הטמירים. אך טוב לנו כי נגלגל מחזה מלחמה במשל שלום, כי גורל נמהר למלחמה ואמת קיימת במשל. במסיבת ידידות, בהתאסף יחדו שוחרי אדם רגילים, ישבו לפעמים שני הטפוסים ההם שבת מתחרים, וסביבם נסערה מעט רוח המסיבה מאַוַת נשים ביפין ומקשב אנשים דרוכים; ושם תחזה העין הרואה בגבור תמיד לראשונה האחד האמיץ, – האיש המביע דבריו כנמרצים, המקרב בגלוי אישוני נשים, המכלה כביכול בבת אחת את אדנות האנשים המקשיבים. ולעומתו ישב מתחרו ומכת פיו לא-נאמנה; חליפות ינהג מנהגו אל המסובים וחליפות יריב אל יריבו, ומראהו כה וכה גם כקיטע גבורה או כגידם ברוחו. אשר יענה יוכיח, אך דבריו כקטועים או כמרחיקים או כמאריכים מדי שולי מחשבה: כנבחר יביט בשעות עיניו אל יפת נשים, כשופט יהיה עת יתלה את עיניו גם בשומעים – אך איש ואשה יראוהו כאוסף כוחו, כדובר נצורות תחת נמרצות, כמושך את עצמו ואת אחרים לעתיד לבוא. ואז תתחולל במסיבת צופים כזאת תנודת רוחות עזה, מעין צפיה קדושה שבין אמונה לאמונה: – מעבר האחד הגבור המוציא את גבורתו, מעבר האחר העז הממשיל את עוזו; האחד הכופה לאמונה תמימה, והאחד המעורר לאמונה זרה. ובחלוק כן לב המסובים ומרביתם יבגדו חליפות בזה ובזה מן המתחרים, כי לא ידעו לפתור דבר באין פתרון נצחון – הלוך תלך החידה בדרכה ואל קצה לא תתקרב; האמיץ יפליט בלי-חשך את כוחותיו המלאים, ועם כל פליטת כוחו ישב רגע כחוגג או כיגע, כאילו כלתה מלפניו כל מלאכת הריב והגבורה. וזה העז, אשר יתר-החיים סומך אותו לרגעים, יענה לרגעים רק את חלקו וישיב את המסיבה אל להטיה. ובבוא לאחרונה קץ המסיבה – ובא כראוה גדולה ומוזרה, כי זה האמיץ יקום פתאום ממקומו, כמציב בכוחו את גבולו, וזנח את הריב כזנוח גולם מלאכה לא-נשלם, ויצא את הבית בגאוה מהולה בחרי-אף, – זאת הגאוה המרה המודעת מאד בקרב האמיצים: ואחריו ישב עוד הגבר העז האחר, ומזימת עיניו הזרה תביע לרבים מן המסובים כמו פשר נצחון. אך הוא לא ידע עד מה; רבים יפתחו את פיהם לדבר בכל אשר קרם, והוא לבדו יחיש שיחה אחרת חדשה – כי יתר-החיים מושך תמיד את נבחריו אל העתיד.

כהולך אל טובו כן הלך האלמוני לקראת מעונו; כי גברים רבים, רכי-לב וידועי-רצון, יוקירו כן את ביתם לתקופה מזומנת בחייהם, – לאחר שנכזבו באחרית נעוריהם מהקים להם שם או נחלה ובקרב נפשם עוד נצנצו לרוב יצרים טובים. שרב הצהרים גם כפה על האיש תשוקת שבתון רגילה, אותה תאוה כשרה לצל בית אשר כל אב-למשפחה, פוסע עם-תיקו בחצות היום, נעשה בכוחה למין אדון שואף-צל אשר יכירנו כל רואה. ובסוב האלמוני אל רחוב מגוריו הצר ולהט החומות כבש כמו-רגע את רוח הים הקטועה – החיש את צעדיו לעבר ביתו הקרוב, ולשארית צעדיו האחרונים כבדו מאד פניו מחום ומכבוד גם יחד, כגבר יגע אשר עוד מעט תיפתח לפניו דלת מעונו בשלום ובכבוד. אך בבית המדרגות קידמה את פניו כעין מהומה קלה; הוא רצה לפנות בלי-משים בדרך המדרגות העולה, כהרגלו מאז לפסוח על מהומה קטנה או גדולה, אך נשים נצבות חסמו לפניו כמעט את הדרך, והוא נעצר על הרחבה לפני דלת מעון אשר בקומה התחתונה. ובעמדו הבחין לראשונה בבורא המהומה המרעים את קולו, קול מפי גוץ כבד כתפים הפועל בכוח אימה; ובן-רגע, מהיותו מהיר להסתכל או מנחשו דבר לפי קצף הלשון הלועזית, תלה האלמוני את עיניו בכרטיס-השם אשר על הדלת, והוא ראה מעין מעשה-חלול מבדח על גב שלט הקרטון הרבוע: – מתחת לטור של כתב לועזי, הנמתח ביחידות בלב הכרטיס, נשרטו בכתב עפרון אותיות עבריות דולגות, שרטוטי שברים דקים שיצאו מיד ילד או מידו של נער נחפז מתוך יראה. האיש כמו חייך רגע לנפשו, כי ניסה לפענח את השם לפי פזוריו המשונים אשר בעברית; אך הקול החוצב השיבהו אל המחזה, כפה אותו להיות עד כואב לחציבה טמאה בקדשי העדה החדשים, מושגי הקודש אשר לא היו עוד לחלמיש אוּמה. הוא הגביה בלי-משים את התיק, כעושה אותו חיץ לפני עיניו, וברגע זה שמע את המגדף צועק צעקת זדון מפורשת: באגרופים אדוש לו את הפרצוף לעבריין הלז! – הצועק שנה ושילש את האזהרה המרעימה הזאת, כאילו רחבת המסדרון האפלולי צרה מהכיל עוד דבר מאימות פיו, ובהוסיפו לצווח השחה את זרועותיו המאוגרפות כנגד הנצבות, וכחצי מנין נשים ניתרו כה וכה מסביבו והבהילו מפיהן דבור לועזי להסכמה: מותר להתעורר על חוצפה כזאת! – והאלמוני נסוג בינתים לאטו במעלה המדרגות, כשהוא פוסע מתחילה כמו אחורנית גבו לפנים ופניו אל המחזה ותיקו עוד מורם כמגן; רק עם מפנה המדרגות עשה את הליכתו רגילה והיה הולך ועולה בצעדים מהססים, כמתכוון להאריך בעליה ולכלות מקרבו את זכר התאונה המבישה. ובהיותו כמצליח ודמות השמצה הראשה כמבוטלת כליל בעיניו, בטלה ומבוטלת במשל ובהשערה ובבזוי שבדמיון, הכל בכוח היהודי המיוחד היודע לבטל בכל תאונה מבישה את פרצוף-הדברים העיקרי – מצא לו עוד האלמוני שהות ותאות-דמיון להרהר במראות הלוי של המחזה. זה פרצוף המגדף, כבד הפה ומבליט העינים המאדמות, נמחה כליל מנגד עיניו – ואם כי ניתן בנקל להשערה מגשימה אחת, לאמר: לראות אותו, למשל, כיהודי אלים גוף האנוס מעודו לכבוש כל-חימה, אחד יליד מזרח שישב באשכנז בשנים הרעות, יהודי מחריש אל-חזקים המתאנה לאחרונה ביהודה גם אל נערים חומדי משובה ושופך בפרוזדור אפל של יהודי, באין משיב דבר, זעם נלעג ואימות לא-מתקיימות; ורק הנצבות על המחזה רחפו עוד כחיות לעיני האלמוני – נשים ביהודה המרכינות ראש בפני חוצפה יהודית, חוצפה נלעגת מנתעבות הגלויות אשר גם הקל והקלה ביהודה חובה להם כי ימאסוה על-נקלה. בשארית רשמיו אלה התקרב האיש אל דלת מעונו, ובצלצלו בפעמון מחה בלי-משים את הזיעה מעל פניו, כמיטיב את עצמו להכנס פנימה באפס כל רוגז. אך בפתח קדמוהו יחד אשתו וצעיר בניו, ובנוח כף ידו על ראש הנער, מעשה אב המשתמש בלטיפה לשם תיקון לבו, נלחץ אליו נערו בן-העשר מתוך שהות יתירה, והאב הנבוך הרים את עיניו אל האם כשואל פשר דבר; ורק הביט בה הבחין בעיניה צל כבד, זה השוהה באישון העין לאחר בכי. והנער עוד נלחץ אליו, כופה את אביו לכבוש כן את צעדיו ולהביט כמנחש אחרי אשתו המתרחקת; כמו רגע ארך מסע המשפחה הדומם מן הפרוזדור אל החדר הסמוך, וברגע הבינים כבר הבין האלמוני את פרשת המאורע, כאילו זו נגולה לפניו בלשון חשאית, לשון ללא-מלים אשר בה ישיח כל מאורע לראשונה את נפשו. ובעמדם כבר שלשתם בחדר והנער שולח את זרועותיו לפניו, ממשיל לפני אביו את רהב הזר המתפרץ אל מעונם ופורץ גם אליו לתפשו או להכותו – עמדה האם עמידת צפיה, עיניה נסוכות אד דמעה ופניה רכים מאד, כפני אשה אשר נתרגש עליה עלבון ונוקם עלבונותיה בא והגיע למועד.

הערב מצאם יחד על מרפסת הבית; אך במסיבת שיחה ממושכה כזאת לא ניסתה עוד האשה הוכחות תלונה אל בעלה, ורק העלתה מדי פעם בשפעת דברים את דמות המעליב – כמתפרץ במהומה אל בית זרים, כמרעים בגאות חוצפה בפני אשה, כדורך סחור סחור לאם למען תפוש את נערה המתפלץ אשר לא ידע מאומה מפשר הזועה. ואף האיש לא הוסיף עוד דבר לבחינת המאורע, כי התאורים המוסבים על הגבר המשוקץ השיחו לכאורה גם את רגשותיו, רגשות הבעל היושב לנוכח אשתו בסוד אחד של בוז וכעש ותמיהה; אך לשמע התאורים לא נעם לו קול אשתו, כאילו העלתה בלא-יודעים צלם גברות רב בחינות אשר לא תכילנו עוד הבחינה המשקצת האחת של המאורע. הוא הסב את השיחה; ובשוב השיחה מאליה אל ענינה – ניסה עוד לגלום בצורה אחת אחרונה את כוונת בגרותו המתאפקת, לאמר: איש ביהודה לא יוכל לתת מסערת נפשו לכל מגדף ולכל נעוה מנעוי הגלויות; הלא כדוגרים אנחנו – והדוגרים על מלאכתם לא יתנו מענה גם לנערי זדון הסובבים אותם כמציקים. – ובעודנו מתאושש מעט בנפשו על דבר משלו אשר עזר לו לאחרונה – ואשתו ענתה ואמרה בחפזון: הלז הלך אחרי כעשו לעת אשר נפגע כרטיס דלתו; ואתה חכמת מאד למראה עלבון אשתך. – האיש התרומם ממקומו, נדהם ונגאל כאחד, כאילו גם יקרו לו הדברים המעליבים האלה המכפרים מעט על משוגת יומו; הוא פרש לשינה, אך בראשית הלילה נדדה גם תנומה קלה מעיניו. רגש, אשר לא ידע כמוהו מעודו או מימי נעוריו הרחוקים, הביאהו לרגעים לידי בחילת לב; הוא ראה את עצמו פתאום כאחד מרבבה, אחד מן הרבבה הישראלית המודעת שבכל הדורות המלבישה את כושר פחדנותה שני יקר של מלים. וברצותו להגאל מן הרגש המביש הזה ביקש לנפשו עצבון אחר, עצבון לא-מכלים המקרב את התרדמה; ולאט לאט נדדה רוחו למרחקים, כדרך אנשים הנודדים נדודי רוח בעקבות שנתם הבורחת, והוא זכר את אשתו בעלומיה, – יפת עין ישראלית, אשר בשבתם יחד בעיר הסלווים גאלה אותו ימים עלי ימים בגאות עיניה ממצמוץ הבוז של עיני נכרים. ראשו התרומם פתאום מעל הכר והוא ישב במיטתו בקוצר נשימה, דומה בישיבתו ובעזובת זרועותיו לאיש בימי העמידה אשר אחזהו בלילה בולמוס לב.

המתמידים בבתי-קפה רואים לעתים את פסולת היצר של האדם כאשר לא יראוה רבים גם בלב השווקים ההומים מתככים. בבתי מועד אלה, המשקרים לכל עובר, יושב לו הנוכל משלם-האגורה ומראהו כמשוח לשעה ומשקהו לפניו כאתנן נסך מיד משרת; עברו ועתידו כשני משלים מדומים, וברווח-הבינים הקטן מציאות קצרה התובעת את גילויי אדנותה. אם אחרה לבוא מנחת המאכל או המשתה – והקיש האיש לעין-כל בפרקי אצבעותיו והחריד היטב את המלצר; ואם נגעל דבר בצלחת או בכוס – ונגעלו בן-רגע גם אישוני הנוכל ונעצו את ברק קצפם בפני בעל-הבית, האיש היודע יום-יום את הברקים הנתעבים האלה.

והאלמוני, איש אשר גם בארץ הסלאוים לא ידע במו-חייו מסת חרפה עזה, ענה תמיד בקרב נפשו לחרפת מלצרים זאת, חרפת יום-יום השאננה כטורח מלאכה והמתנדפת חינם כבזיון עבדים. אכן עז וחריף היה מאז ומתמיד מענה נפש זה, אך ברבות הימים, בלכת האיש לקראת ראשית זקנה ואחריות ענוה, לא ענה עוד בנפשו קול-יחיד לכל תעלולי נוכלים; הענוה, הרואה לרוב נכוחות, ידעה גם להגיד לבעליה כי למראה צער או בושת של זרים חובה על הגבר לכלכל את מענה נפשו במידה ובקצב, יען אשר בעשותו אחרת ידמה מאד לילד המגיע לידי חולשת לב למראה עינויים או מריבות. – ובאחד הימים ישב האלמוני בענות גבר בבית עתותיו, בית-קפה ארוך כאולם כבוד וצר כאולם מרזח, מקום רב ירכתים המושך על-נקלה את שותי השכר המתגודדים; ופתאום החריד האיש את גליון עתונו וגם מתחו כחיץ לנגד עיניו, כי דיבור נכרי צרם פתאום את אזניו, קול צורם מראשית-ראשיתו אשר לא יישמע כמוהו בלתי אם מקרב מריבה מרה. רגע תמים שהה האלמוני במין מחנק דמיון, כשהוא ממאן לפרש את הקול המזנק הזה, קול כנושך השלוח מנכרי אל יהודי, קול לא-צפוי, הבא לפעמים מפה בהיר של נכרי ומצליף על פנים בהירים של יהודי, – אחד מרבבות הקולות, לגוניהם ולשיקוציהם המופלאים, אשר מלאה מהם לפנים ארץ הסלאוים ואשר בין עושיהם, – לא ייספרו מני-רוב, – גם כלבים-לתומם שבעליהם משסים אותם על ידי רמז-עין בנערי יהודים עוברים לתומם. ואחרי רגע החליף האלמוני את אלם נפשו בערמת נפש אחרת; הוא שירבב בלא-חפזון את גליון העתון, כמי ששמע קול נצים והוא מושך עינים לאות למקום הפרוע, וכל כוונתו המעטה רק לתקנת עצמו; אך עיניו, כעיני הפחדן, לא נחו מיד על קבוצת הסובאים המסתופפים בשכרונם בקרבת מקום. הוא ראה לראשונה רק את בעל-העסק המוכר, יהודי מטובי גברים יהודים, גזוז הזקן הקשה ואמיץ הזרועות החשופות; הוא ראה אותו כמה מונים בזה אחרי זה, בעברו כמדדה בשבילי הכסאות הפרועים ובעמדו מדי פעם לפני שותי השכר עמידת נפקד חדשה, אזנו נטויה במלוא חללה, גלילי זרועותיו כנאספים לתוך עצמם, ושערות זקנו הגזוז כמו זרות מסביב לפניו המאדמים. וזה מראה היהודי כאילו השפיק עתה לאלמוני, – יהודי שורר בגלמי גופו ויושב בתוך עם-יהודה, ועל פניו המנואצים אין קורטוב של לעג או תמהון לנוכח הגרים הסבואים האלה, המנסים לשחק גם פה, – על במת יהודה המטוהרת, – את משחק הפגולים הישן אשר שמו ותכנו: נכרי מנאץ ויהודי מנואץ. ובהרהרו כן והוא כמו הוזה הזית תוגה קצרה ונמרצה – רחב מבטו בלי-משים לעברים, והוא ראה מסיבת הסבואים לפרצופיה; רק כעומד על מחזה ראה אותה ומבטו ריק, כביכול, קולט את המראה ואינו פולט כל בטוי כנגד ההוללים, אף לא כנגד אדום-הפרצוף ועכור-העינים האחד, זה שבתבוסת שכרונו המלאה הפליא להמיט תבוסת נאצה שלמה על ראש היהודי. ואגב זה נתפס האלמוני שנית להזיה קצרה ונמרצה; לקול העכור היוצא מפי המנאץ וחוזר ואומר לסירוגין: נבזה, נבזה, נבזה – הרהר האיש באותו הרגל, ששנותיו אלף או אלפים, הרגל מעשה-טבע אצל ערלים שכורים הנותן להם להתגבר גם בשעת הפסולת האחרונה של שכרונם ולמרוט את נפש היהודי בדעת ובחשבון. ובעודנו חושב זאת – נפל דבר: מדבר הביזויים הפנה ראשו לעבר האלמוני ופרצופו כאילו נתחלק; עיניו ננעצו בעיני האלמוני ופיו המתעקם הפליט כנגד בעל-הבית את הנאצה הכפולה, זו המקופלת בחשאי בכל לשונות הגויים: נבזה בן-יהודים! – האלמוני התרומם ממקומו, גל של דם מחץ את לבו, אבל לא פשט בארובות ידיו לסמר את אגרופיו; רק נפשו, נפש יהודי, עשתה כמו שמץ דבר וכינסה לתוך עיניו הבעה עזה. הוא נדחק לצאת מבין הכסא והשולחן ואויבו העכור קם אף הוא כמתנודד, צועד ככושל ותומך את עצמו חליפות בכסא ובשולחן. רגע ומשנהו עשה האלמוני את מנוסתו המתחפשת, ובמשך הרגעים השנים התאמץ ועשה כגבורת כל אצילי ישראל, לאמר: העלה על ערפו כעין עב-ענן של בוז או ביטול תרעומת לימות המשיח. ובצעדו אחרי כן מעבר לדלת – לא פנה אל הרחוב אשר דרכו חזר-יום-יום אל ביתו; הוא שם את פניו אל הרחוב האחר השקט, ובשקט הערב המתקרב, לנוכח הים הצופה אל השמש השוקעת, מנה על-נקלה את הדברים ולא מצא בהם כובד יגון מיוחד, ורק שממון נפש מיוחד היה עמו במלואו, זה אשר ירגיש כל אדם בצאתו מעל פני שכורים הוללים ואשר דרכו להתמוגג לאחר תחום הליכה קצר. אך בלכתו את מהלכו הרב לא פג הפעם שממון נפשו; הוא זכר פתאום את מספר שנות מגוריו ביהודה, עשרים שנה אשר יעודן כלול היה לכאורה בהשכחה או בחניטה של הבזיון הישראלי. עתה דומה היה כי נגרע דבר מן היעוד הזה, והעמל מתחיל מבראשית.

חזון היה לאלמוני, מן החזונות המושיעים הידועים לאנשי דמיון.

ובחזון האלמוני מראה ללא חידות, כעין מראה אחרית המשיר את צלליו בעצם רדתו אל תהום העבר; ובמחזה, כאשר יהיה לעתים בחלום לילה נמרץ, המון תמונות-ירכתים דוממות ודמות אחת יחידה המתגלמת כליל לעין הרואה; והדמות דמות איש ישראלי הצועד והולך לנוכח פניו, והתמונות העוטרות עליו מן הירכתים הם מושבות הגויים לארצותיהם שטוחים ומקופלים תחתיהם כציורי גלילות על מפה עתיקה של כתיבת הארץ. הרואה, הוא האלמוני, מכיר ומבין בחזונו את המחזה המתמם הזה, אשר כל המון הגויים נראים בו כדוממים ופשר ההבעה ניתן כולו להלך הישראלי; כן גם יכיר איש על פני מפה עתיקה את הסימנים התמימים, המסמנים ישובים וערים, ועינו לא תשתומם לראות שם ציור אחד יחידי, רב מידה או מתואר-למשעי, המסמן עי מקדש או חורבת-מלכים. מבין-פתאום הוא גם חולם-החלום וגם חוזה-החזון, והאלמוני אמנם יבין בלי-משים כי זה ההלך הישראלי הולך ומתרחק מארצות הגולה, מכל מושבות הגולה גם-יחד. וכמו בחלום אשר שמץ דבר מובן יגאה פתאום בדמיון החולם, כן הגדיל אחרי כן האלמוני לראות את צעדת ההלך, הכבדה והדרוכה כאחת, ואת גלמי אבריו הדרוכים והיגעים גם יחד; דומה לו לרואה, כי מן עולי כורש המנוחמים ועד אחרון החלוצים הנרגשים לא היה עוד כהלך הישראלי התמים הזה, איש יהודי המבטל לראשונה את אחדות העולם המדומה של היהודים, אחד המגיח לעת שיבה רעה מן הרחמתים הזבים של הגויים כהגיח העולל מן הרחם הזן של האם. הנה הוא פנה עורף לכל עולמו האחד והולך נכחו אל כל עולמו האחר; רק מאמין השלם עם אלהים חיים, – אם ישוער מאמין אשר כזה, – זונח כן את אפסות העולם הקיים, הנשאר עוד להמון זרים ושונים, והולך למנוחת עולם הבא. אין זאת איפוא כי דבר אחרית נגע באיש הישראלי הזה, לא ככל סיומי הבלהות האחרים אשר בעתם רק נטרד המזל הישראלי מערוץ גלות אחד למשנהו ונדנוד הטלטלה הכמיר לשעתו את בית יעקב; בעתם עוד ארך חזיון התוגה על במת תבל, והקצים המדומים לא היו בלתי אם הפסקות תחבולה למען העם המשחק הזה, אשר בפתח גוי אחד יצא ובפתח גוי אחר חזר, כצאת וכחזור על הבמה כל המשחקים המתחפשים, ובחזרו והנה להטי הבעה חדשים בפניו המשוחים. אך עתה, כשוך החזיון, ילך לו הלז לעבר פניו, ואשר אונה לו באחרית הדברים עולה מאליו בדמיון, כעלות בזכרון תמונת חתימה אשר למחזה משחק: – כל העמים הגדולים, עושי הפחדים על במת תבל, סבוהו ברמחים נטויים, כתרוהו בזעף זלעפות, הריעו עליו הידד נקמה: אתה הגוי! והעמים הקטנים, כמקהלה במחזה תוגה עניו, מכל ירכתי תבל: אתה הגוי! – ועתה הנה שכך כליל החזיון; המשחק ירד כחוק מעל הבמה: בעיניו אימה גדולה ומעושה, אפשר יעלנה ראש-המשחקים בעיניו לעת התרת העלילה הרעה, אך בפניו רוממות גורל מעושה ונלעגה, כזאת אשר ראש-משחקים יעטנה ערב ערב בלא עמל; ובצעדו מן הבמה והלאה והוא כלאה ונובל ומבקש-מנוחה – אולי יירק פעם ושתים לעברים מדי זכרו את חפץ גאותו, את רוממות התעודה הזאת הנקנית בצבעי הכחל ללהטיהם, השלוחה מעל במה חורקת תחתיה והמכמירה רק את הקרובים אשר מבני משפחת המשחק, אלה המגלגלים עינים דומעות אל המון הצופים האחרים ודמעתם על-לחיים נלעגת ואומרת: הביטו וראו! – עתה גם זה עבר; גם סוב לא יסוב עוד את פניו לעבר במת הבכא ההיא, אשר עלה עליה לראשונה בחסד תארו וביקוד עיניו ואשר לא אבה לרדת מעליה עד-בוש, עד נבול ממשחת הכחל כל עור פניו; גם רוק על עברו יחשוך עתה מפיו, – כי כן יראה האלמוני מניד כתפיו, ניד קצוב אשר כמוהו יהיה רק לאיש ולגוי המרחיקים ללכת מגורל אלי גורל. ובהביט האלמוני באחרונה אחרי ההולך – יאחזנו רגש מוזר: לא יגון הוא זה, אשר כמוהו ירגיש אדם בלוותו במבטו את ההולך לבלי שוב; אף לא תשוקת עין, חרדת לב, אנחת שפתים מרוב התאפק – מראות רגש שכיחים שאדם מלווה בהם את כל היוצאים לדרך סכנה. שאנן ורך ונסוך עצב קל היה האלמוני בהביטו אחרי הדמות ההולכת; רבים רגעים הביט כן בדממה ובשלוה, כאילו הביט אחרי השמש השוקעת אשר כל הרואים בה ידעו כי תשוב לעת בוקר.

יש נשים זקנות, מעונגות מאד עלי יגון, המביאות את קולות נפשן ממרחק נעלם.

בעיר הגדולה ביהודה נודעה בין עוברי-חוצות אשה רוכלת אחת, מוכרת כעכים נודדת אשר השומע קולה הכירה על-נקלה מרחוק. בשבתה עם סל הממכר בקרן רחוב, נתונה בצל החסד של קיר, עפעפיה מתעבים כסוחרות על אישוני עיניה ופיה פעור למחצה מתוך עלפון מנוחה – והיה מראה כאֵם נכדים בוטחת מדור האמונות בישראל שהיו נכנסות ביום חופתן למדור התחינות והיו מוצאות שם מן המוכן עולם ובורא-עולם של נשים; אך בהתנערה משבתה הטילה לרוב את סלה למרום זרועה מתוך טלטלה נמהרה, ודמות חפזונה שונה מן החפזון הלאה של רוכלים; ובעברה אחרי כן רחובות למעש סחרה – היתה מטילה קול צרוד כנגד כל עובר-ושב, וכרוזה היה יוצא תמיד מעצם גרונה בכופל צורה שוקק: קנו כעכים, כעכים טריים! – קול גרון זה כאילו קפץ בבת-אחת דרך כל מדורי הפה, כאילו מנע עצמו מבטל את כוחו בין השפתים הנובלות; מכוון היה לכאורה לעורר בהלת קניה קטנה – והוא רק עכר את סחר בעליו. קטני ילדים, מושכי-אמם, הרפו לפעמים ממשיכה תובעת – מדי פגוע בהם מקרוב החתף הצרוד אשר מפי הרוכלת; ואֵם, מתחסדת-פתאום אל ילדה, רק תציץ כעוברת אל סל המתן הזה, מקום שם רוחשים עגילי כעכים קטנים ומעונגים, ותתאפק משעות אל הרוכלת התובעת אשר קולה כמקיץ רחמי-חובה. ובפתחה לעתים את צרור כעכיה לאחד הקונים – והיה זה לרוב אחד תם-ונמהר מבין הגברים, קונה אוסף אל-חופניו אשר לא יחוד מאומה אל המוכר, אחד מן הבחורים הזוכים המתהלכים מאז בחוצות יהודה אשר פניהם יהיו כמרוחמים גם בקנותם דבר במחיר. עם קונים כאלה, כופים בענווה אל סלה, הרגילה הרוכלת הזקנה את לשונה לצרף דבור-פה אל ספירת הגלגלים הקטנים, וגם דבורה האחד והשגור הזה לא היה כאמירת רוכלים רגילה הממתיקה כביכול את שהות הקניה, כי אם צרור-מלים קטן ללא כוונה נוחה וברורה; וכה היתה אומרת: קנה עוד היום; רק עוד היום. – ובדברה כזאת לא היה עוד קולה צרוד וחוצב, כי אם עמום וממושך מאד, דומה לקול אם-זקנה המתפייסת באמירת מוסר אל נכדה לאחר כלות משובתו; רבים אף לא הטו אוזן לשמוע את המוסר המתמיה הזה, כי גברים בימיהם האמיצים לא יחשבו הרבה את זקנת הנשים הפשוטות, ואחד מרבים כי נאחז בדבריה והביט אליה כשואל – ולא נתנה לו הזקנה מענה נוסף, ורק שפתיה נעו מאליהן עד עלות כפיה מתוך סל המכירה ועד התבולל האיש הקונה בהמון עוברים אשר ברחוב הגדול. ברחוב הגדול הזה קבעה לה מקום-תמיד ליד קיר בית אשר בקרן זוית, ובבואה לחנות בצל הקיר לא המירה אף יום אחד את עתותיה; מבוקר עד צהרים נדדה כרוכלת ברחובות מרחובות שונים, ורחוקים אשר לא ידעוה השתוממו לעתים על כרוזה הצרוד העולה מחצרות בית-ספר אשר מקצוי העיר, כרוז רוכלים אין-דומה-לו החוצב על ראשי ילדים ומשמים בלי-חשך את הטף; אך בפנות כמעט שעת הצהרים ובנטות הצל מן הקיר – מצאוה יודעיה יום יום בקרן הרחוב אשר יעדה לה זה ימים רבים לשבתה, מכונסת עם סלה בשולי הצל הפושט, עושה את עפעפיה כסוחרות על עיניה, פוערת פה כישישה משמימה ומתאפקת מכרוז את כרוזה. דומה היה כי צו מתחדש ימריצנה יום יום לשמור את מועדה הנכון; כי גם בימי הקיץ הגדולים, ימים המגביהים שמשם עד כלות הצהרים, לא אחרה לבוא למקומה זה אשר בפרזות הרחוב ולא הלכה לתור לה צללי בתים זרים. סבלה נראה לעין וטעם שבתה לא-מובן, – כשהיא מתכנסת אל הקיר המצל לעת עתה רק על עצמו, כפה הצומקה טורחת ברעדה לשרבב את מטפחת הראש, סלה כמרוחק ממנה ופרוש חינם לחמה, והיא כולה כישישה מיואשת מחולשה שכרעה לשבת ושמטה בפרזות של רחוב את צרורה. היא לא תשעה אל עוברים, וקונה מקיץ רוכלים לא ייקרה לה; גם בארוך אחרי כן הצללים ובאה שעת הרצון של יום קיץ, כשילדים מובלים חורגים מכף אמותיהם ובחורי פועלים דורכים לראוה ברחוב הגדול – לא תעשה עוד הרוכלת עד ערב את רצון סחרה. רק מטפחת ראשה חוזרת מאליה למרום מצחה ופניה כמו הולכים ונמוגים מנחת של קרירות; עיניה מביטות בלי-חשך אל עוברים ושפתיה זעות משפל שבתה; אם יגהר קונה לא-קרוא על סלה – ומנתה לידו בשתיקה את עגילי הכעכים הענוגים ושפתיה יזועו אחרי כן בעקבות ההולך, כאילו היא נזכרת ולוחשת לאחר מועד את דברי החידה הקצובים: קנה עוד היום; רק עוד היום. ככה היא יושבת תמיד, מפגע תמיד לעיניהם או לרחמיהם של יודעי הרחוב הזה; ויום אחד היתה גם לטורח ולשיחת תמהון – כי נשמעה פתאום השריקה הגדולה המניסה את כל הקהל מפרזות הרחוב, והמשגיחים על המנוסה מצאוה יושבת תחתיה במקומה, גבה אל הקיר וידה טורחת ברעדה במטפחת ראשה, כי היתה עדיין שעת חמה. הם צעקו אליה והיא לא קמה; הם הרימוה, אותה ואת סלה, והיא היתה כמתיראה, כישישה אשר לא תדע את נפשה. ובהיותה כבר כנדחפת – עוד ענתה לרוב דברים נלעגים ונמהרים, וקולה הצרוד דומה לקול כרוזה; וכה צעקה אל הגברים הדרוכים מבהלה: “גם פוגרומים ידעתי, גם בנים שכלתי באלה, עם מעפילים נסחבתי בספינה, לא אזכור עוד את מספר השבועות, ולמה תסחבוני גם אתם? הניחוני ואשב לי.” ובהגיעה לאחרונה אל מסדרון הבית הקרוב – היתה פתאום כמבוהלת, ונדחקה לעמוד עם סלה במקום האפלולית אשר מאחרי כל העומדים.

ובאחד מימי הקיץ האלה, בשבתה כמשמימה בין אור וצל, לוקחה במו-רגע מן החיים; כי נגע בה משמים אחד מגלמי המות השלוחים מאוירונים.

ערב ערב, בעלות מתיבת הרדיו הכנה רינת-ראוה של חזנים לא-מתפללים, ישב האלמוני כנעצב ומקשיב קשב נסתרות. בערבים הכהים האלה, בשבתו בדד כראש-משפחה מתאפק אשר בנים ובנות לא יסובו אותו בכל-עת באהבתם, ידע את הנוחם המתון והרך המותח בלי-הרף בלב הרהורים נוגים. רגשו לא היה כרגש החרטה העז והקצר; אשר הציק לו עתה היה תולע לב מתייחד, דומה לתולע משי מתעטף במסתרים אשר לא ישבות עד אם כילה לטוות את כל חוטו הענוג.

באחרית השנה יהיה בארץ יהודה כעין חורב מעט גם על האדם, והרהורי נוחם, קלים וענוגים, יפקדו את הלבבות, – ואף הם מאותות העונה הסתומים המשיחים באחת אחרית וראשית, דומים באורם ובסודם החולפים לנפילי הכוכבים הנושרים לרוב בלילות תשרי ולחזיזים החרישים המחליקים באפקי השמים בראשוני הלילות של חשון. ובשבת האיש בדד בערבים הכהים, והוא מתראה כראש-משפחה הזומם בנחת את מזימת ביתו – זכר וידע את דבר הנוחם הרגיל הזה, העתיק אולי במינו כמין החזיזים אשר בראשית הסתיו, נוחם עתי לרבים מן-העם אשר לא יחתו מפניו כל-יודעיו; אמנם כן, ביהודה נצורת החום יהיו רבים בימי הקיץ האחרונים כאנשים המתחרטים על-לא-דבר, או כאנשים המשתאים פתאום אל עצם החיים; ובטרם תבוא בחוץ רוית הגשם החדשה יהיו רבים אחרים כאנשים לאים בבית נפשם. את כל משלי הטבע והאדם האלה זכר וידע האלמוני, – איש מתבונן הנפעם זה כעשרים שנה מרוח ארץ יהודה; אך הוא ידע כמו כן כי בכל שנות שבתו ביהודה לא אפפהו עוד כנוחם הסוכן הזה, המותח בלי-הרף בלב חוט הרהורים אחד. זה הגיג הנוחם הסתום היה יהיה לאחרונה לרעיון ברור אשר אולי יעשה גם כנפי תבונה, כי על כן משול תולע המשי אשר בתום המטווה ייהפך מגולם עוור לפרפר בן-כנפים; אך בראשונה נתכנו לאלמוני ערבים משמימים רבים, – באחרית השנה הממושכת אשר ביהודה, באחרית שנה סתומה אשר בלב מלחמה, לעת חסותו עוד עם כל אחיו ביהודה הנצורה, בהתאפקו עוד עם בנים ובנות באחד הערוצים החשוכים אשר למעברות הזמן.

ערב אחד האזין האלמוני לזמרת חזנים מתמרת, אשר לא שמע עוד כמוה ליגון בכל הערבים הקודמים, זמרת מלים מסתלסלת המתעטפת בכל סלסוליה ביגון אחד סתום; ובדרכו את אזנו ללמוד את רצי המלים מקרב הרינה המתאבכת – שקטה פתאום נפשו למנוחה תמימה, כאילו נחלצה פתאום מכל קורי עצבונה למראה עוצב המסורת הישראלי, עוצב עתיק ימים הסובב כזרם רחב ומובדל-לעצמו את תקופת השנה של חיי היהודים. תיבת האמונים שלחה שלוח וחזור את תמצית היקר של תפילה אין-דומה-לה: אשמנו מכל עם, ובאסוף האיש אל אזניו את שלוש המלים האלה, הדומות יחד ללב זועף של תפילה זועפת – עצם את עיניו ופקח את דמיונו לראות דברים רחוקים, אלה הנראים בדמותם ובסודם גם יחד. הוא ראה לראשונה את השנה הנודדת של היהודים, הגרה בארצות נכריות, היוצאת מפמבדיתא ונכנסת למגנצא ומבלה בדרכה הארוכה את שרידי הריח הדבק בה מן השדה, הנמלטת מספרד בגלימת אצילים אחרונה, ואף דשי הגלימה הפרועה הזאת, הרקומים עוד ציצי יצירה וחותמות שרים, הולכים ודהים עד לכתה ובואה ימינה לאמשטרדם עיר הכנענים ועד הגיעה שמאלה באניות אימה אל מבואות אפריקה החשוכים. ובכל נדודיה, בשנותה את טעמה הדווי לפי משפט גויים חדשים ובהחליפה מעש וסחר ודאגה לפי טבע ארצות זרות, לא המירה השנה היהודית הזאת את אחריתה; גם בנבול פרחי חגיה האחרונים וסוחרי יהודיה נלאו לנצור נגד עיני זרים את שבתותיה המעונגות – עוד ידעה לנכון את המועד האחרון אשר לקץ השנה, ולבה הוכן לקראת זרם העוצב הישראלי החוזר ועובר על פני גדותיה. כל אחיותיה, שנות עם ועם, כפופות בעונה הטובה הזאת לאדמה ועל פניהן תאות האסיף; מפי אחיותיה יישמע יומם קול מאלמי אלומות, והיא חנטה את הימים הזכים והנוחים האלה לימים נוראים ובלילה תרים את קולה מכנף כל ארץ ובפיה תפילה זועפת אין-דומה-לה: אשמנו מכל עם. זה הוידוי השלם, הדומה לוידוי מות העוכר את שומעיו, בא מפולין ואגפיה, מן הגולה המלאה מפה לפה, ובפרזות אמריקה הרחוקות אף שם יגאה הקול ממעונות יהודים פזורים, יעלה כזעקה וירד כיבבה: אשמנו מכל עם. הנה הוא מתיפח גם פה, על פני חוצות יהודה, שופע מתוך תיבת הזמרה בכל סלסולי יגונו כאילו נכון לו ביהודה לב שומע אשר ישמענו למשעי, הנה הוא בוכה ומסיים את בכיו ללא שובל הבושה הנגרר אחרי תפילות ישראל בחוצות זרים. הנה שב ומתיפח מראשיתו השיר הקצר הזה, המתחטא בעד כל העם וקולו כבכי הלב הגדול אשר לכל העם; ולב האיש השומע לא יאבה לפתור אותו כוידוי זך של היהודים, וידוי המבטא את ראש כל חטאותם, המספר בלשון היגון הברורה את דבר היבדלם מעל כל משפחות העמים. הידבר עם וידוי אחרית אשר כזה? אין זאת כי רק השנה היהודית היא המקוננת בסתר התפילה הקצרה, שנת היהודים הבושה אשר בהתקרבה אל אחריתה לא תוכל לגווע בשלום, בנפחה את נפשה אל אויר החיים ובתתה את זכרה כאחד מן חשוקי הזכרון של האומה; היא היא הבוכה את בכי הנוחם הגדול, – השנה הגרה, הנודדת, היורדת ביגון אל שאול העתים של היהודים.

באחד הימים, בתקופת החדשים הנצורים אשר ביהודה, נפעם בית האלמוני מחג ילדים; וברדת היום ובחדר הילדים נטשו כל תשורות הצעצועים על מקומן, כי החוגגת הקטנה כבר זנחה אותן במוצאי חגה למעצבה ראשונה – עמד עוד לראוה נסיך המצולה הקטן, הוא דג הזהב אשר הובא לתשורה באגן זכוכית מעוגל, מזרה צבעים כגביש, ואשר מאז בואו הוצג בלב השולחן ותחתיו פרושה לתפארת-תמיד מפת שמורים קטנה מעשה תחרים. עתה, בכלות אור היום ונוגה הערב בא מהול בקורים חכלילים, כאשר יהיה לפעמים בדמדומי יום סתיו, התנוסס בזיך הצלעות מול חלל הפתח ובמצולה הזקופה אשר בתוכו התמודד עוד דג הזהב אנה ואנה בטרם לילו, וניד שעשועים מהיר טלטלהו עתה רק מרגע למשנהו, לעת אשר הילדה הגוהרת עליו נאנחה אנחה קלה מרוב תענוג והשתאות. לבדה היא הילדה בחדר תשורותיה, וכדרך ילדים בדבקם אל-דבר ביחידות – לא תשמע את הקול הקורא אליה, קול האם המצווה לה מרחוק, מאצל דלת המסדרון, כי תבוא להחליף אמירת-שלום של פרידה עם האורחות ההולכות, בת-ואם מן הקרואות אשר הביאו לתשורה נעלה את דג הזהב. עוד רגע ישוקו שם מאד הדברים, דברי נשים המשוחחות עד-תום בפתח מסדרון, בקצה השובל של חגיגה מסתיימת; אך הילדה הקשובה בת השש לא תאזין ולא תשמע, כי בעמדה פה אל מחמד תשורותיה תאזין ותשמע את קול החיים הפלאי המתעלם בניד שעשועים, היא לשון המצולות המתהדרת חרש בזהב קשקשים ובכסף סנפירים. ויעברו ימים ובית האלמוני נפעם שנית, כי גדול הבנים בישר להוריו את דבר צאתו בצבא המתנדבים. ואביו, אשר דימה לראות את שורש ההחלטה בדמיון הצעיר ולא בלבבו, חשב לנכון כי מסיבת משפחה וחליפות שיחה בענין הגדול אולי יעניקו למתנדב הנסער גם מחובת הלב היציבה, זו שיוצאי צבא נכרים זוכים כנראה לקבלה בחשאי ובחפזון בשעת אמירת שלום של פרידה. ויעשו כן בביתו וסעודת הצהרים הנפעמת נקראה בשם מסיבת פרידה; והאב, אשר רצה אמנם כי תקום ותארך שיחת חיבה למלוא השולחן, למען ירגיש הבן את ערך מעשהו לא בגאות יחיד כי אם בענות כבוד של יקיר משפחה, לא התאפק בכל זאת והשיח את מזימת כוונתו בפני כל היושבים הגדולים עם הקטנים, – כדרך יהודי הבהול על פי רוב להשיח עיקר-דבר. וכה אמר בפתיחת הסעודה, אחרי אשר הבן כבר הרבה דברים מן הענין האחד: העושה דבר בכוח הדמיון הוא רק שליח עצמו, אך העושה מתוך התעוררות הלב הוא בבחינת אחד מרבים; נטוש איפוא את דברי דמיונך, בחורי, ונחייה פה יחד התעוררות לב. – אמנם כמו היתול חיבה היה בדברים, אך המתנדב בן-העשרים, בחור יהודי הקרוא לכוחו, לא נמנע מהשיב דברים מחוכמים, והראה אף הוא, – בראי הקסמים של הדבור היהודי, – את בחינת המעשה שהוא עומד לעשות; וגם בדברו אחרי כן כה וכה נסבו דבריו בלי-הרף בכוח הדמיון. לאט לאט נתבטלה כליל מחשבת האב אשר חשב להיטיב לבנו: זאת לא היתה עוד שיחת פרידה מתחפשת שבשעת סעודה, שיחה תמימה ומתממת המהולה בחיבת הורים ובמזג המשפחה של אחים ואחיות והטובה לבן ההולך מאמרות החיבה המפורשות; ויהי להפך: הבן הרבה לדבר בענין הגדול, ובדברו כן בכוח עצמו לא השגיח עוד היטב ברמזי פנים של אב ואם והיה הולך ומתאר נפלאות מלחמה בפני אחים ואחיות קשובים. ובמצרי תאור אחד, לעת אשר לא ידע עוד המשך או תעצומות דמיון נוספות, המריצהו דבור-פה מתפנק של האחות הקטנה למהול את תאורו גם במתק האימה השכיח באגדות ילדים. זאת המחוכמת בת-השש קראה פתאום ברהב ילדותה: אתה תהרוג הרבה במלחמה! – ואחיה, אשר צחק אליה עם יתר הצוחקים, עשה חיש מהר אמרים חדשים במבוכה הצוהלת הזאת, ומשיח שפתיו כמו נגלמה פתאום דמות המלחמה ההורגת, היא דמות ההרג השנואה בקרב היהודים מכל דמויות המות האחרות. האם נפנפה בכף ידה מול הבן המדבר ושפתיה המליטו בלי-משים צוו מול הילדה המאזינה: קומי ולכי לך אל חדרך! – ובסרב הקטנה בקול רם והיא קוראת בעניה בשם אחיה הגדול – נאנחה האם כאנוסה לקום בלא-עת מעל השולחן, אספה כמלוא משאה ממערכת השולחן וגם נהגה אחריה בשלום את הילדה הנכנעת. והאב, אחרי השארו לבדו עם כל עוילי משפחתו, ישב כנבוך או כנעצב; בשעה זו לא ראה את עצמו אב נכון ביהודה, אב בגבורים אשר התחיל ספירת דורות חדשה ואשר בנו הפועל אחריו כבר רואה את ההסברה הדבורית של העולם כעשויה ברובה בידי אביו, והוא מקיים על ידי כך כבוד-אב חדש אשר כמוהו לא היה עוד בקרב יהודים. הדמדומים כבר התרגשו לבוא, וזה הבן היוצא לצבא דבר עוד על מלאכות המלחמה בתאות בחורים, בתאוה של מסביר חדש; רק לאחרונה, לעת אשר כהתה ראות העין מפנים אל פנים, התאושש האב ואמר בלשון ענוה של יהודי רגיל: המות הוא מות-אדם בכל מקום. – אך תשובת הבן המדבר דחתה עוד לשעה קצרה את שתיקת ההפסקה הנכספת, זו שבכוחה לכלות בשלום כל שיחת מסובים הנעוצה בדמדומי ערב.

ופתאום, בעוד עוילי הבנים מקשיבים ועונים בשארית דמיונם ואביהם עוד מתרפה מקום קימת אב נחרצה – חדרה עד-הלום זעקת חרדה מן החדר הסמוך, והקול קול הילדה הזועקת את זעקת השבר הסתומה של הילדים: אמא, אמא, אמא! וכחרדת כל המשפחה לבת הקטנה כן חרדו גם הם ממקומותיהם, ובבואם אל חדר הילדים צבאו גם הם בלי-משים על בזיך הצלעות המתנוסס, מקום שם גהרו יחד האם והילדה, זאת בהשקיפה חרש על מצולת הבזיך וזאת ביבבה חרש אל כתף האם: אמא, אמא, אמא! – האב כאילו התאושש עתה מרפיונו ומר בלשון אב מסביר את דבריו הברורים: הוא מת – איכה זה מת פתאום הדג? – אך הוא עמד ולא פעל דבר, מגולגל בן-רגע ביהודי מבויש אשר נבלת חיה מתה תשקץ לו את כל מראה עיניו מסביב. ובניו ובנותיו עמדו עמו כנכלמים, כאילו זה מראה המות הנכון לעיניהם השיבם במחיתה נמהרה אל אביהם היהודי, מושך שלשלת המורא היהודית. רק האם עוד צפתה רגע בשים-לב אל תהום המצולה הזקופה, מקום שם התמודד כמתעלף דג הזהב ובטנו, המופזה עוד בפז חייו, שקועה אל קרבה לבלי התרומם. ואחרי כן נשאה מלב השולחן את אגן הזכוכית, ובתה הילדה הולכת אחריה הלוך ובכה.

לעת התאסף המתנדבים התייצב בתוך העדה הקצובה גם איש זר לא-צעיר לימים, מן הזרים המבישים או האוילים המצויים ביהודה בכל מושב אבות ובכל דרך בנים. עוד בעמדו מאחור והוא גבוה בקומתו הצנומה מעל כל הבחורים וערפו הדק נטוי כקשת לעבר דלת הלשכה – נראה היה כקרוב מאד לתור הנכנסים, ובהמליטו מפרק למשנהו מלים לא-נדרשות ולשונו לועזית מתובלת המשתייכת אל אחת הנפות הצפוניות של אשכנז – היה כמבטל במתק שפתיו תוכחת-עינים של אחד הבחורים, אחד המקבל על עצמו מבעוד עת את העמידה הכשרה של טירוני מלכות. ובארוך הזמן הוסיף הזר המטריח להמליט את דבוריו, מדבר מאליו ללא חפץ שומעים, מכוון את מוצא-פיו כנגד איש הקרוב אל הדלת הנצורה ומתערב עם ראשוני הממתינים; ובקום אחרי כן מבוכה סתומה, המקדימה לבוא לפני רוגז, ואחד מן החבורה מתח לאחרונה את פיו לנזיפה, נזוף בזו המבלע ראשית משטר של טירונים יהודים ודבּר עברית נמרצה המצלצלת כשרשרת של ציווּיים קצרים – נתגלה בלי-משים מחזה: ארך-הצואר אסף אליו את גלגל צוארו ואת פיקת גרגרתו העמיד לראוה; כמו רגע עמד דומם בזקיפה וגם תמך את שתי ידיו במוצאי המתנים, כמעשה איש גבוה וצנום בהתכוננו לתת ליריבו מענה רב, אחרי כן פתח את פיו ולחייו הנופלות שקעו ועלו חליפות ולשונו בפיו היתה אנגלית: – הוא דבר אנגלית ברגש ובקצב מיוחד, כמייחד אותה למערכת כוונות הערוכה בנפשו – כאשר יעשו רבים יהודים בדברם לשון נכריה נחשבת. עיני כל השומעים נסבו אל פניו, כי בדבורו השוקק היה כעין יתר-הבעה, תפל ונרגש כאחד, אותה חשיבות תפלה שכל לשון מאצילה על עצמה לפעמים בכור שביה, כשהיא נתונה בפיו של דובר נכרי; לאחרונה, אחרי דברו למדי, התחמק שוב ממקום למקום, השעין את קומתו הדקה אל דלת הלשכה, שלב את זרועותיו כראשון לממתינים ועיניו הצרות אשר כעין החוּם העלו על עצמן שעור של חיוך.

בין כה ובבית האלמוני לא נשלם עוד סדר המועדם, כי הבן המתנדב עוד סר למועד כל שבוע לעירו ולבית משפחתו, ואמו עוד ראתה את הביקורים הקצובים האלה ככל קצב חיים אחר אשר מטבע האשה לקצוב כנגדו מידה של קביעות בביתה ומידה של מנוחה בנפשה. אך האב, גבר נאמן ליסוד מעשיו ורפה אונים כנגד חליפות החיים הכוזבות, היה חרד או מתאפק עד-בלי-די לעת ביקורי בנו, – בשבת בתוכם זה לבוש המדים ונרהב הפנים והוא מביא לידי גילוי בכל תנועת יד ובכל תנופת דבור את רוח הבכורה הפועמת בקרבו, אותה תכונת הבוחן הגלויה של בנים יוצאים אשר למראה ירחב ויפחד לב הורים. לא האם הוסיפה עתה להתמכר שבעתים לרחמיה או לצפות בכוונה לביטוי חיבה מחודש מעל פני בנה בכורה, וגם בקום הבחור לפרידה לא ידעה לרוב דבר שפתים חדש, ואשר שאלה אותו אז במאור עיניה היה כמו נוסח חוזר: למתי איפוא מועד בואך הקרוב? – האב הוא אשר עמד במעמד כזה ברפיון לבו, וגם שאל לפעמים כמתחפש: למתי איפוא נקבע מועד צאתכם למחנה הרחוק? – גם בעמקי נפשו לא ידע האלמוני מה טעם הבולמוס המדאיב הזה התוקף אותו עתה למראה בנו, חלוץ הטירונים הכשרים המצפה וצפוי לגורלו: – האם תכונת גבר יהודי היא זאת, קוצר הרוח של יהודי אשר מהיותו נרפה או כוזב למעשים הוא גם מתמלא מבוכה מדאיבה בתחילת כל מעשה? או אולי תשוקה היא זאת, תשוקה נבוכה של גבר מזקין, לראות במהירות ובשלמות את עויל המלחמה היהודי בדמותו ובצלמו, דמות בחור המוחץ אויב ומגן על עמיו, – תחת אשר האב לא היה גם בימי עלומיו בלתי אם אברך נגאל עם אברכים, לאמר: עושה את המעשה הקל בכל מעשי הגברות? אם כה ואם כה – והאלמוני לא צפה בנחת לקראת ביקורי בנו הנוחים, מטעמי חיים של יום השבתון; ולמעמסה כמעט נעשה לו הדבר מיום שבחורו צרף אליו מן המחנה עמית למועדים, ואל שולחן המשפחה ישב ביום הביקור גם זה הגבר הצנום, מושך הלחיים בשעת הדבור, הזר המטריח את חיוך עיניו רק לעומת גברת הבית הפוקדת אותו לפרקים בלשון יהודית מנומרת בחודי מלים של אשכנזית, או לעבר תמת הבנות בת השש החומדת לה לשעשועים את שצף שפתיו המגלגלות לכל עת מצוא בלשון אנגלית. ואף האב, הזועם בחובו, מזמן לעצמו רגעים של בדיחות דעת, למראה זה הזר הנוטל מפניו כל רז של הקשבה בשוב צליל העברית לשרת מסביב לשולחן. משך סעודה שלמה הגה בזאת האלמוני ביום-האורח הראשון, ובהגותו כן כמתבדח עלה לפרקים במוחו גם רעיון כבד, לאמר: אז, בתחילת הנס של הלשון העברית, בקום מחדש השפה העזה הזאת, – והעזים לא יקומו על-נקלה אחרי נפלם, – ומילותיה הקצרות, מעשה שן או גביש, נאלצו בכל קיצורן להעביד בקרבן, במהירות ובשלמות גם יחד, את חילופי המזלות של שנות אלפים ואת חידושי הטעמים והמושגים הבדילים בין עברים קדומים לבין כל סוגי יהודים נמהרי שפתים, ובעשות כן השפה הזאת והנה היא כנפילת הלשונות הנופלות מן השמים הגבוהים אשר לאלהי המזלות, או כמזר נאור מאד אשר שב אל מסלולו וחוזים בכוכבים לא בשרו את בואו, – אז, בהתעורר להיות הנס הזה לעיני מעטים ביהודה, הלא ככזב לא-יובן היה באזניהם הדבר לוּ הוגד להם כי יבוא יום ואיש ישב ולא יעפעף עין למשמע הלשון העברית, והאיש ההוא יהיה יהודי, ממתיק הלשונות הנודע בקרב כל הגויים.

ובאחד מימי הביקורים, בשבתם יחד אל שולחן המשפחה והבן הבחור נותן מפרק לפרק את פניו כנגד פני האורח ומחליף אתו שיח אנגלי, מרומם ונבדל על פני כל אמרות השיחה השוטפת אשר בעברית – כבש האלמוני את מנהג נימוסיו, כי אמר בלבבו: אף זה האיש הזר לא הוקיר נימוס אל שולחני וגם את בחורי, הצעיר ממנו לימים, השבית מנימוסיו לעיני כולנו. ובחשבו כן פני ואמר דבר אל בנו, – ולא נתן עוד את דעתו לשקול אם אין האורח עלול בכל זאת לתהות על פסוק עברי, פסוק מבליט כוונה הנאמר בהטעמה נבדלת. וככה אמר ושאל: מה מצאת בגבר הלזה שכה דבקת בו לכל ביקוריך בבית? – והאלמוני גם ניחש מראש את המענה, כדרך איש השואל שאלה שקולה, ואשר שיער ביותר היה נימוק החנינה, לאמר – כי בנו יתאר בקצרה, ברמזים ובמבוכת בחורים, מין משך-חיים יתום של גבר עצור במחנה, גבר לא עול ימים, זר לא-מרוחם אשר ביום ביקור לא יחיש את צעדיו העירה בלתי אם יקחנו אחר לצדו. אך הבן ענה כצוחק וכזורה את אמריו: הלא מפי בחורינו לא אלמד אנגלית; הוא היודע. הביטה אל סרטיו השנים: על לשונו בדיבור ובכתב לוּקח אל לשכת האנגלים. – ובשמוע האב את מענה בנו לא הרהר עוד דבר וגם לא הכין את לבו לקראת הגות חדשה; רק דומה היה לו כי עמל הרהורים כזה טוב אשר ידחנו לימים אחרים ולמועדי גורל חדשים.

אך האב, היקר והנאמן, ייקר ויאָמן בעיני הילדים רק על-פי דמותו העולה בראי המשפחה; ובמשפחותיהם של יהודי עיירה, המלאות מפה אל פה חליפות אכזבה ותעתועי דלות, יהיה עד-מהרה שטח הראיה המתוכן בין האב והילד כשטח החלודה אשר על פני ראי אביונים נושן, ובקצה הילדות כבר ישגה גם נבון הילדים בכל הנוגע לדמות אביו. כי הנה האם, הצרורה בעניה, תדרוך עוד לעתים את מבט גאותה הנשארת רק למען חלל במבטה את פני אישה ולמען נסות אליו לעיני הילדים את תוכחת הנשים אשר אין לה מענה, תוכחה בלא-עת התומכת את טענותיה הקדומות במליצות הפה של חתן נעלה ובאמון המחמדים של כלה ענוגה; והנה הדודים הסוחרים לרוחה, המבטלים מרחוק את פרצוף האב הצנוע; והנה הדודות המכלימות, המשלחות אשה וילדיה באחרית ביקור ובפיהן דבר לפרידה: הינוב עוד זה בעלך? והנה לאחרונה כל העיירה הנפתלה, ההולכת רכיל וגורסת כנויי שמות תפלים, העוכרת בפירושיה כל צלם בהיר בגברים, המרחמת להבל כל איש שואף חיים על-פי דרכו. הנה הנם כולם, מוגיעי האב ונושיו, הגודרים בפני אב-המון-תבונות מהתודע פנים אל פנים אל הבן. זה הבן ידע רק אבהות מושפלת כל ימי שחרותו; ובהגיע גם הוא אל צומת התבונות הראשה, מקום שם העלם מוצא את מקורו וצופה במקור את תבנית מזלו, וגעגועי הבגרות ימריצוהו לחוש אמת – או אז יפקוד את אביו בזכר גדול.

ככה זכר האלמוני את אביו, ואת טעם התפלות אשר הטעימוהו רבים בילדותו עם כל שמץ אבהות הנאצל עליו מאת אביו; ומסת הזכרון הנושן נקרתה להיות הפעם הזאת בשעת התרומה החדשה, בשבת האיש על ספר מספרי התנ“ך והוא מקיים נדר-עיון ליום יום, כדבר אשר קבלו עליהם רבים ביהודה. וכהיות תמיד נסתר ונמרץ כאחד זה הקשר בין המשל והנמשל, אשר אין לדעת מי משניהם ראשון ומי העלה את חברו בכוח כה רב מזכרון הדמויות העמוק, כן היה גם עתה במסת הזכרונות של האלמוני; כי בטרם עוד יעשה לאביו זכר שלומים מלא – והנה פקדהו זכר אחר, ויגון התנ”ך היוצר עלה וירש את עצבון האב המוליד. אף הוא, ספר התנ“ך היה אב-המון-בינות, אבי כל האומה אשר תוכל עוד להקריב אליו ילד מילדיה. והאלמוני חידש לפניו את ילדותו, בלמדו את כתבי הקודש הענוגים ורוחו מוגשת תמיד להבלי נחושתים. תארי דמיון קצרים ונאוים, דומים לפסוקי הגיון של אב מתאפק, הוזנחו במקומם ללא חפץ, מופקרים חינם לשכל הנובל של מפרשים ראשונים ואחרונים; כמהתלות חוצות נפרמו חידות נביאים יפה-פיות, רק למען הוציא מקרבן את דרש הרמיה של שוטי שמים חשוכים או את עקשות הלשון התפלה של מדקדקים. וזו ראות הספור השמימית המתעלמת בפסוקים נעלים וקצובים היתה למשנת גמגום נמהרה, נגמעת בחפזון כיורת הספרים הרזה ונתזת עם גמיעה כמרק חוקם של תינוקות לא-חרוצים. וככה נעשה פרק התנ”ך, מסכת היצירה הנשלמה, צומק וכורסם למרבית משבצותיו, דומה במראהו הקרח לעלה החי על הענף אשר עברה בו לסירוגין שן התולעת; זדון הבורים ועש הלמדנים עשוהו ככברה, ומשנת הילדים, – החטופה והנמהרה גם יחד, – משולה היתה בסופה למערכת דברים של אב חכם הנשלחת לתעודתה בידי בנים כסילים ולא-זריזים: ערוכה ושקולה היתה בצאתה מפי המדבר הנחשב, ובהגיעה בפי השליחים נהפכה לשיח תחרים מתפרד אשר השומע לא יציל ממנו בלתי אם שתים שלוש משבצות דברים. וכמו חופת מבטחים גדולה, חופה ללא-מוצא על פני זווגי משוגות רבים ושונים – נבראה שיטה, אחת מדיבות האדם המחפות בכזב אחד גדול על המון תהפוכות אולת; ודבר הדיבה היהודית הזאת, אשר תחילתה אולי מימי המדרשים הגדולים, רעבי הרוח הראשונים בישראל המתחילים לסחוט את מלות התנ"ך – היה על כל עמל הלשון העברית, לאמור: מליצה היא בכתבי הקודש, ובדרכי המליצה ינוס הקורא ויסתבל הַמְעַיֵן ויהפוך את פניו הלומד.

והגות האלמוני כבדה כמו משטמה בזכרו את דיבת המליצה על כל אגפיה, האגפים אשר נמתחו לכל ספרי התנ"ך ויכסו בצלם את מרבית המשל הקדמוני, מיטב המורשה של הדמיון העברי והמון חמודות לשון טהורות וצלולות. ובזכרו זאת תמך כיגע את ראשו, זרועותיו מוסבות מזה ומזה לעברי הספר ועיניו המתאפקות רואות את לב הגוילים המשובץ בתוך עטורי הפירושים. ופתאום חרד לקום ממקומו, כאילו מראה הפירושים הגודרים גדרות מסביב אלצהו לרגע להתרחק גם מן היקר התיכון, כאוהב אשר יבחר לפקוד מרחוק את לב האהובה הנצורה. הלוך והתרחק, הלוך וקרוב צעד בקרבת השולחן הקטן, הנוצר על פניו את כל צומת התעצומות של היהודים, בעיניו עוד עומד להב העיון הקודם ואת לבו כבר חורכת מחשבת שממון אחרונה, לאמר: אף פה ביהודה, במקום אשר געגועי הבגרות המחודשים ימריצונו לחוש שנית אמת, הסתבלנו בעטורי הפירושים העוכרים כל צלם בהר בדברים.

מי זה דופק על פתחי זכרונות ומעורר בדמי הליל את נדיבי הילדות? האלמוני הוא המבקש לבוא עוד הפעם אל מראות ילדותו החנוטים בנפשו בכל קצב אמתם הקדוש, ובהתקרבו כמחפש אל אחד מכוכי הזכרונות – ישטפוהו מקרוב בשמי החניטה הטובה. רגע ישהה אל ריח השמורים, ישתאה אל תכריך הקצב, יתבונן אל יושר ההבעה השלם הנאצל מעל הזכרון הנדרש; אחרי-כן יגהר על ישן-העבר הקטון, הטמון בעפר החיים של הילדות, וידובב בלאט את שפתיו החתומות:

חוצות העיירה, הצופנים את סרח חצרותיהם מאחורי בתיהם הדלים, יכלו בפאת העיירה האחת אל רחוב נכרים, מבדיל בתים וחושף גנים; ובמפסעת ההולכים הצרה, העשויה לרחבה צמד קרשים והעוברת לרוב ארכה מתחת למוטות עצים, לא ידרכו רבים מעם הארץ במגפיהם העזים, כי בכל רחוב המחמדים הזה, אשר מספר בתיו יספרם גם נער נבער מגבעות הערלים אשר על שפת הנהר, לא ישכנו בלתי אם שועי שלמונים נסתרים, נשכחים מאדם במקום הזה ומוצצים את כיסי היהודים במקומות מזומנים אחרים, אל כל מפתח צר של דלת לשכה. רק אחד השוכן פה לשם ולדורשים רבים, ואל ביתו ינהרו גם בבקרים יהודיות עוטות לבוש שבתן, – גם בבוקר החול של העיירה, אשר כל עובר-ושב ברחובות מרוחקים מתהלך שם בלי-משים כנעקר מביתו ומכל פשר עניו. נשים, חושכות אגורות מקמח שבת, ישכימו לבוא אל-פני הבית הזה, המבליט מחביון עציו אכסדרה משובצת חלונות; ועל מדרגות העץ האחדות, – השומרות שנים על שנים שיירים של צביעה אדומה, צבע השררה של מפתן שועים, – יתמהמהו יחד נשים כואבות ונשי אמידים נחפזות אל חלין, עד בוש לשונן לדבר עוד אשה אל אחותה ועד פתוח לפניהן את הדלת הקלה משרת זר כאויב, נודע-מאז ומתנכר-תמיד, צופה פני באים בחפזון ובודק את נעלי רגליהם בזעף כלימות גלוי. ואחרי כן, כטוב כבר הדלת הנפתחה, יבוא לעת-מצוא גם גבר מן היהודים, זקן פכח מטורח פרנסה הנותן את כל אחרית עתותיו למדוי השיבה הסתומים וזוכר את חליו הברור בראשון בשבת כתום עלפון החושים של יום שבתון; אף זה ישב להמתנה באולם הכניסה שופע הכסאות, סרח רב של בית שועים הריק מרהיטים ומקשב חדרים סמוכים, המכלה עד מהרה את תאות עיניהם של יהודים ממתינים. ובשבתו יקרב אל טור היושבות, ישמע שיחת הנשים הלוחשות ביניהן על רופא האחרית שמעבר לקיר, זה הגבר הרם מן הרוסים העליים אשר כל חולי-תמיד בעיירה יבואו אליו בתור לאחר הנזרם ללא-מרפא מרופאים ישראליים, – ישמע וירכין ראש ויקיים את הדברים; ואחרי-כן יוסיף עוד שמוע ויחליק בלאט את זקן שיבתו, כמבטל דרך שתיקה דברים בטלים, כי אשה לרעותה אמרה כפתיה, ככלות שכלה בשממון ההמתנה: ואולי גם אוהב-ישראל הוא מכל רופאינו גם יחד! – ופתאום תהיה דממה ובאולם הרחב יחלוף לרוחה קשב דק להפליא, מין ערבוב דק מן הדק של אימה וכלימה – עת מעבר לקיר יגיע קול נקישה, וכל הקרואים לשלמונים אשר באולם ידעו בלי-משים כי הרופא הוא המקיש שם על השולחן בפרק האצבע, נקישת לעג של אצבע אחת, כנגד יהודיה סוררה, אמיצה מעוּני, המנסה בפניו לחסר זוז אחד מזוזי האתנן השמורים. והנה קדמה במבוכה החרישית הזאת שעתו של הגבר, כי הרופא השורר פקדהו לכניסה לפני רוב הנשים: ובצאתו יצעד עוד כמלוא מפסעת הקרשים בצל השררה של הרופא, כי במלוא הדרך הזאת ירבץ הגן הכבד מאחרי גדרו הגבוהה, האחוזה כרכוב מסומר במסמרים. חולשת רעבונו כבר מחלחלת בדעתו, אך הוא נעצר פתאום מלכת, מביט לימין ולשמאל אם אין מכשול בושה מלפני עובר-ושב יהודי, ומטיל לבסוף את פרצופו אל קיר הגדר, עד כדי חריקת צמרמורת בזקנו, ומציץ בעד החרכים. רגע יביט כמתמהמה אל טורי העצים, נושאי-הפירות הקצובים ומשוחי הגזע, ולמראה השפע הטהור הזה, אשר לא כשפע הפירות הנובל בערימות על פני ככר השוק, ינוע זקנו בלחץ שביו, כמזכיר לבעליו בחפזון את המנין המשומר של שבעת המינים; אך בהבחינו מבין הטורים בדמות הנוטר, הוא נוטר הגן הכבד הנודע לתהילה ולמחיתה בעיירה, אף הוא גבר מידות מן הרוסים העליים המבריח ילדים יהודיים מכל צל הגדר מסביב – ירתיע את פניו אחורנית וימהר שנית את דרכו לאחוז הלוך וסוב אל רחוב העיירה המפולש, ופניו אל בית המדרש לתפילה נמהרה. ובלכתו עתה בנתיבות-תמיד של יהודים – יאלצהו זעף חולשתו להשתומם בדעתו על הרופא הזר והמוזר, הגבר נדיב התואר המזיל אל שולחנו את זוזי השמורים של נשים יהודיות, השוע הקוסם לחולי העיירה הנמוגים אשר מוני נצורות בבית-המדרש ימנו את נכסיו בעיר ובשדה ונשים משוחחות בשממון המתנה אף יחודו לו שם אוהב ישראל. ובהוליכו כן את הרהוריו לבית-המדרש, בית המשמרת לצורות הדמיון של העיירה, הולך ונשלם בדמיונו צלם השוע הנכרי הממוגג בכל דור ודור את לב ישראל, נכרי שורר בקטנות או בגדולות הנוהג חיבת שלמונים עם יהודיו וכופה אותם, את רעבי החיבה אשר מעולם, לחקור ולחשוד גם יחד במופלא החריף הזה: – דוגמת החיה הרעבה המתמוגגת לנוכח משאת מפיצה-את-ריחה. אך הנה נכנס הזקן לבית-המדרש, עוטף את טליתו לסוּגר תפילה, כורך את רצועת התפילין לרתוקות הקודש, – צדקות רגילות למען אל ישראל אשר יהודי זקן ורגיל יעשן כדת ולא ידחה מפניהן את מראה עיניו, – והוא משגיח בפניהם של שרידי המנין ומושך עם לחש תפילתו את שיח שפתותיהם המבשר חדשה, פסוקים פסוקים בכל הפסקה כשרה שבין מזמור למשנהו, והוא נוחל את פשר הדבר, לאמר: תמול, בפנות יום השבת, שעה שבריוני נערים בעיירה עושים להם מסת גבורה ופורצים בגניבה ובמזימה לגנים זרים, נתפס נער בן-פלוני בגן הכבד, נתפס ביד הנוטר והשלך החוצה מעל פני הגדר, השלך ונפל ולא הוסיף עוד קום. והוא, אסיר תפילה, אשר עברה עליו זה-עתה בקורת הקודש של שמע ישראל, דוחה מתוך הכרח את רצון הדבורים ההומה בקרבו, ורק פיו מבליע מאליו דבר קצר בלשון הקודש: היתכן? כאומר: הלא זה הרופא מן הנכרים דפק גם הבוקר באצבעו על השולחן, דפק על-אודות זוז מן זוזים כתמול שלשום? וברדת עליו דממה, בעמידת הכוונה של שמונה עשרה, עוד קולט המתפלל את כוונת האנחות המהלכות על פני בית-המדרש לאמר: איכה תשא עוד העיירה פנים אל שוע הנכרים הזה, ואיכה יהלכון עוד רגלי יהודים בצל השררה אשר לגן הכבד.

יש ימים ביהודה, ימי-בראשית לגשמים, אשר הרואה יראה אותם בהוד בוקר על שפת הים הגדול, הוא מפתן העולם המשומר ומקום הפרזון הקדמון למוצאי בקרים נפלאים. רבים ושונים הם ימי-תחילה אלה, והמראה הנאדר עוטר את כולם מבוקר; והרגיל ביניהם הוא יום היורה הנכון, יום נודע וקבוע לתכונת גשמים אשר לפניו ירוץ בסופה ליל-רוחות מקבץ עננים. ביום אשר כזה יתעלם הבוקר הקודר וערבות השמים יתקשרו עד-מהרה באד הגשם מן הקצה ועד הקצה, עד למזרח השמש ועד לפאתי הדרום, המתמהמהים תמיד לקראת ענניהם, ומטרות חפזון דחופים, נבוכים מרוח ומכל שפע ענין חדש, יעצמו לרגעים ויסערו חליפות לעברים, למקום אשר תשפל שמה חשרת העבים הנמהרה. אולם בעצם עונת החורף יתייחד לפעמים יום-מימים, יום נכון לבדו לתועפות חורף ובמספר ימי סגריר לא יבוא. כי הנה פלגי המים כבר נקוו וחרבו למועדיהם, אף השאירו תחתיהם מרבדי חולות מטוהרים ושטוחים, להיות אף הם מנעימי-חורף ביהודה; והנה כבר גאה מעט גם דמיון האדם, כאשר יהיה לתקופת כל שנה, מתארי עבים שטים יומם ומבלהות רוחות עפים בלילות, והמון הגשם ענה ימים ולילות לכל יושבי יהודה את קולות הטבע הסתומים, קולות לפחדים ולדמיונות אשר מרביתם יחסרון פה בכל תקופת קיץ לירחים שלמים; אף אהבת השמש תשוב תפרח ביהודה, אחרי נבלה כל ימי הקיץ כנבול כל אהבה הזונחת רוך ומחמדים, ואהבת העולם הזאת לא תבושש לתת על פני האדמה את פרחי העדות הצהובים והאדומים, אישוני המחמדים הקטנים הנפקחים בעצם החורף: – או אז יבוא בלי-משים יום מימים נכּרים. יום עצרת לברכת גשמים חדשה אשר בבואו ובצאתו יבוא ויצא גם אחד ממזלות החורף המיטיבים שנה שנה ביהודה. לפניו ישקוט הערב אל-מול צבעי שקיעה עזים ועצורים, עזים מאשר תמול שלשום ועצורים ללא מוצא על פני שולי הרקיע, באין חתימת עב להוליך את פזורי הארגמן עד למרומי השחק; והלילה יקדיר מעט את אורו, כי הכוכבים יעמדו באד או הירח יהלוך כמעולף, ולבוקר עוד יזרח שמש בטהרו, ורק פאת המערב תבשר משפל את דבר התמורה: שם ירבץ ענן שחור מרבץ שלם אחד, ומלוא מעבהו הכבד, הנמתח למישרים, אינו נגרע מקרן העולם בצפון עד קרן העולם בדרום, ענן שריון עז להפליא אשר אשיותיו השחורות ממלאות את מצולות הים עד לאין-אפסים ואשר בטרם גשם, ובטרם עוד יתלכדו במעלה השמים בני-עבים זעים לעברים, ישעה הוא לבדו אל-פני תבל – רב ומחריש, ללא רוח דופק באגפיו, ללא מפלשי אד מבהירים בגבו הנורא. ללא סלסולי עבים יוצאים-נמוגים מאצל גבולו העליון. כה ירבץ לבדו, ענן אדיר בלי- מגרעת אשר אין לדעת את מועד גשמיו; מלפניו עוד ירחב הרקיע החשוף, אך מתחתיו כבר יוריקו וישחירו רצי ים קרובים ורחוקים ומרחקי המערב, אשר מעבר לכל המצולות, הולכים וכלים לאטם – כאשר יהיה תמיד יומם לפני סופת גשם גדולה, בהסגר כל חבל ארצנו לעלילת חורף, ממפתן הים ועד קצה המדבר. ופתאום יזוע רוח סתרים, כאנחת היקום בכלותו להתאפק, וכל משטח הענן כאילו ימיר בבת אחת את חלקת פניו, המשחירה משחור, והיה לטורי עבים בלולים, – קודרים עד לזועה בתחתית הים, מתאבכים ועולים למרום הרקיע, ונפוצים כיריעות עב חדשות לעבר השמש המתעלם. וכל אשר יתלכד תמיד עם סוד הטבע לפני גשם רב, – הצפיה ומחנק התאוה ומותר כל ההרגשה הסתומה, – ישיח עתה את נפשו בצמרות עצים נרעשים, וברמות הים הקמות, ובעיני האנשים המשתאים אל פחד העבים האדירים. רק כמו רגע ומשנהו תארך תעלומת האדמה הזאת, הנושאת את יצרי הטבע הכמוסים אל שעת ההתגלות ואל מקום העלילה; וכתומה, וצבא העננים יתבוללו לעב ממטיר אחד – ונגול גם הגשם מכל העברים.

כְּצִפּוֹר בְּיוֹם סְתָו, אֲשֶׁר תָּשִׁיר שִׁיר-נְדוּדִים

טֶרֶם תַּרְחִיק נְדֹד לְעֵבֶר יַמִּים, –

כֵּן שִׁירִי, נַפְשִׁי, שִׁירַיִךְ הַגַּלְמוּדִים

מִבֵּין שְׁבִילֵי גַּן הָאָדָם הַנְּשַמִּים.

מִבֵּין שְׁבִילֵי גַּן הָאָדָם הַנְּשַמִּים

לִקְרַאת הֶעָתִיד, נַפְשִׁי, הַאֲבִירִי;

מֵעַל לְעִיֵי גּוֹי וְגוֹי וּלְפִגְרֵי עַמִּים

בִּשְׁמֵי הַחֲלוֹם יֵחָרֵת שְׁבִילֵךְ הָעֲרִירִי.

בִּשְׁמֵי הַחֲלוֹם יֵחָרֵת שְׁבִילֵךְ הָעֲרִירִי,

וּלְמוּל כְּנָפַיִךְ יִמּוֹג דּוּמָם יָם הַדָּמִים;

עַד אִם כִּכְלוֹת יְגוֹן עֵינַיִךְ אָז תַּכִּירִי

אֶת אִיֵּי יָם הֶעָתִיד הַנַּעֲלָמִים.

הָהּ, אִיֵּי יָם הֶעָתִיד הַנַּעֲלָמִים!

מֵרָחוֹק תִּרְמְזוּ מִבַּעַד וִילוֹנוֹת-אוֹר עֲנֻגִּים,

אַךְ זֹהַר לִבְלִי גִיל, כְּחִידַת כָּל הַיָּמִים,

אֶת דְּמִי חוֹפֵיכֶם עוֹד יְכַס כִּבְרַק אַלְמֻגִּים…

גם אלה ימי חורף בארצנו, – בנשוב הרוח הצלולה מנגד הים, מאצל קשת האופק הרוגעת אשר ביהודה, והשמש הסובבת בשפל דמיונה כרעיה אוהבת-מרחוק, אשר חום אהבתה יקטן וינעם ויטהר מלהטי הדבקות הקרובים. אלה הם הימים הקצרים והנחמדים, והחי יתן אותם אל לבו מן הבוקר המתנהר לאטו ועד הצהרים השקופים בחומם, אשר לא יעלו את אד הנגוהות העכור, ועד הערב הצח באחריתו, המרפד את שמשו באודם ירקרק, – זכר פלאים לכל מראה-משנה של ראוה ועדנה. הם הם ימי הגעגועים הצלולים ועדנת האמונה אשר בחורף, ברצות אדם רב את דרכו ויחידי אנשים, המתפתים על-נקלה לרמזי הטבע הטובים והרעים, יערכו לעת כזאת מחדש את כל דמיון חייהם, – להיותם רואים כגרם מעלות את הנעורים, או כשריון את ימי העמידה, או כמו מנוח-תנחומים את הזקנה. ויחיד מן יחידים ילך לו ביום חורף כזה, יום נעים למופת אשר טוב ונקל לחוד על-פיו את ימי העתיד הרחוקים, המרומזים בכל חזון, – וזכר והבין פתאום מה דבר האושר והטוב והרחמים אשר קרב לעתים אל לב הנביאים ויעמוד לפניהם כשאוּל ממראה עינים ומתאמת עד תכלית בכוח המשל. וכהבינו כן ישתאה בלבו, לאמר: הלא הוא גם הדבר היקר האחד אשר אָצלו להם הנביאים מן החורף עוּל-הירחים.

בחורף בורא-העתים, בזעום או בנעום יום מיום ולילה מלילה יפעל רוח וגשם ומצרי חשכה, חדלה ארץ יהודה לנבול בדמיון היהודי כבדל אדמה צחיח, כאבר שולים מגוף העולם אשר זיבת לשדו לא תצלח לכלכל ברווחה תקופות שנה נחשבות. שנה שנה ישובו אל מעגלותיהם הפכי הדמיון השנים, אשר לקיץ ואשר לחורף; בשרב, ובימי הזוהר התמימים הגובלים אליו מפנים ומאחור, ישובו אל אמתם הקטועה, המעלימה חליפות רבות, כל צלמי האבות והנביאים והמלכים, וכל-הכתוב לדמות בספר תפארתנו חוזר ונכלל באמון-התנ“ך הגדול, כאילו חרט הקיץ המלובן בשרב עובר שנה שנה בחריצי האותיות הקדומות ומעלה על פניהן מחדש הבעה מזהירה; ובעצם חורף, וגם מכל ימי הנחת הצלולים המבתרים להפליא את החורף לתקופות תקופות קצרות, כאילו סגולת השנה נשלמת ממתן למתן, ימיר מעט את מראהו כל צבא החליפות הקדמון אשר ליהודה ואפרים, כמראה לבוש קיץ אשר לא יאמן כתומו לעת החורף, ואם גם ייקר ויעמוד בערכו; וזה ספר התנ”ך, עד הנצחים האיתן, כמו נחשדהו בחוסר ובהעלמה או נתעצב על שמץ תכלית אשר נפלג מתכליתו השלמה והיה כלא היה, – כחשד וכעצבון המהולים בכל בחינת עולם האדם. כי כל מעשה התנ“ך הוא חזיון קיץ נשלם ומאיר עינים, ועל במותיו הגלויות מעטות הן חליפות החורף הלאות, רבות הטורח ובלולות הקצב, המתחילות במבוכת הרוח או במצוקת הגשם ונגמרות בסתר חידה מעבר למסך החום אשר בבית. אוהל התנ”ך הוא מחוז העלילה ולפתח האוהל לא תנגף העלילה מזעף אנשים ומשממון הקור; זקן האבות לא ינוד בסופה, וחידות הנביאים לא יתמוללו ביום סגריר, ואוזן המלכים שומעת תוכחת כלימה כשמוע אגדת מוסר מסתלסלת, – כי תכלת השמים מעל לראשיהם, תכלת הקיץ ביהודה המשאילה בלי-משים לכל אימה ולכל חידה ולכל גמולות-עתיד את גון הגורל המרגיע.

רב הוא הקיץ ביהודה, – להמון הזוהר ולראות השלוה, ולכל רחב הבינה הסתומה הכלולה בזהרי העולם הגלויים, – ואת אחיו החורף, המחזיר את מבוכת עולם לקדמותה, הגלה מקדושת חגים ומזכרון מועדים ויניחהו ערום ונכלם בתוך פסוקים צרים של כתבי הקודש, לבלתי הותיר לו כל דבר רב גם בספר הצדקה הזה, – הגומל דמות נצחים לכל יהודה ולכל עמה, – מלבד רמזי מראות הבאים בזכות אחרים. לחרפי ארצנו, הכוללים תמיד בתפארתם את עדנת השנה ואת זעף נעוריה, אין כמעט זכר-מישרים אחד בכל התנ"ך, ונחלתם בעבר הישראלי הרחוק היא מעטה ומעולפת, כאילו אבותינו העברים, – הצפויים מני נוער אלי-בינה, המתייחשים כבר בראשית בגרותם על ממלכת אביונים טהורה ונזירה, – נחפזו תמיד מן הערב הרב של החורף אל אחדות הקיץ הנאורה, וכאילו גם האל היחיד והמטוהר, זה אדוניהם לנצח נצחים, אבה את ירחי החורף הבלולים רק למען מלאכו הסוחף, הוא המטר נושא-הגמולות. אך הנעלבים בעבר הם הששים תמיד אלי עתיד; על כן גם תגדל בחרפי ארצנו עדנת האמונה משנה לשנה, – כאילו זה חורף אשר שודד עוד יקח מיד אחיו הקיץ מועדים וחגים ומן מיטב הנצורות אשר לעמם האחד.

דומה הדבר כאילו מתי-עולם יבואו בחצות הלילה להסתופף בבית-הכנסת הגדול, – בהיות ליל אשמורות ארוך על פני העיירה, ליל החושך הקשוב מכל מחשכי הסתיו, והאשמורה התיכונה תגיע עד-הלום קשובה ומחרישה שבעתים, הד לא יעלה בחוצות שוממים וחלון לא יגיה בכל תפוצות הבתים מסביב, ובבית הכנסת הגדול, הנעול בלילות וגובה ויראה בהיכלו הריק, יהל נר-התמיד הנשא, הדולק מלילה עד לילה, וטור החלונות אשר במזרח הבית ידמדם החוצה, ירמוז מנגד אל בית-הקברות ויפת אל המתים. והנה הם באים להסתופף באין-רואים בהיכל הקודש, – מתי-עולם אשר שמם לא יחונן עוד בעיר ובמשפחה ושארית עפרם לא תתבולל עוד בשדה הקברים, ומתי תמול ושלשום אשר קורי אהבתם וקנאתם עוד יתעו בחלל החיים ומצבת-מורשה עוד תכון על קברם; הנה הם באים לחסות פה לבדד עד תום הלילה ולהתלחש בקרב עדתם עד עלות השחר, – ואל אחיהם אשר בתפוצות העיירה לא ישעו לרעה או לטובה, כי לא אחים קרובים הם המתים לחיים.

בלילה, בנפול על האנשים הרהרוי אמונים בטרם תרדמה, זכר האלמוני את משל המראה הזה; ואת הנמשל לא העלה לרווחה שלמה בדמיונו ורק נתון נתן לו לדמדם מרחוק בפאתי רמזים, – כאשר ירפה תמיד אדם מאחרית חפצו מדי בקשו משלים למען המות או עיד החיים: פתוח יפתח את דמיונו לפני המשלים הצלולים, ואת עצם הימם ההם, אשר למות ואשר לחיים, יזניח בלי-משים בצל המחשבה האטומה. אך צלילות הדעת שלפני שינה, הרגל הזדככות של יהודים בין יומם ולילה, הציבה מאליה בנפשו תארי דברים ברורים, והוא התחיל חושב ומצרף דבר לדבר, עד הגיעו אל חשבון כולל ועד הפטירו לאחרונה באנחה, – אף זה ממעשה ההרגל של יהודים על משכבם, הרגל אנשים נוצרי-הגות ומפקירי-מעשים הנראים בעיני עצמם כנפסדים במקצת; היא היא האנחה רכת-המשמעות אשר גם יהודים לומדי-תורה וגם יהודים מורי-דרכים יפיקו בה בלילות את מוסר יומם. אך שנתו לא באה; זו אנחת-התשובה של לילה, אשר אולי גם לתלמידי רבי יהודה החסיד בדורם כבר השתמשו בה לתקנת שינה, לא הועילה בליל זה לאלמוני, – ליל הרוח העזה ביהודה אשר איש על משכבו לא יוכל לכוון עמו יחד מחשבה קלה או מכפרת, הנמוגה מאליה אל צלעות הדברים, כי אם רעיון עז העוקר דברים עם שרשם ומדיח גידולי חיים מעל ערוגותיהם הקצובות וגורף את כולם יחד לגל-עד גדול. ובנדוד שנת האלמוני לרעש הסופה הגוברת, המבכירה באין-רואים את ענני החורף הרעננים, אלה אשר כוחם עמם לפשוט מים עד אפסי המדבר ולשוות על כל יהודה יחד מראה ארץ מקופלת תחתיה באחדות בראשית – לא כיהה עוד האיש ברעיונותיו השוטפים, רעיונות לילה נסערים אשר זעפם וקדרותם לא יעלו בד בבד עם אד המחשבה העולה מלב החושב: אף זה דמיון לענני שמים נזעמים עד-בלי-די, אשר אד האדמה הרך יולידם והם עוטים מאליהם את ראות הזועה הגדולה. לא כאשר ראה אותם יומם ראה עתה את יבושת היהודים האלה, לאמר: כאחת מגלויות ישראל אשר יבשה לעת-מצוא בערוצה הנבדל, ובהיותה לאבקת אומה, כביכול, אבקת-שימורים אשר תמצית כל תכונותיה עוד שמורה עמה גם בגלגולה זה החנוט, עוד תקוה לה לשוב אל לשדה ואל ריחה, – ביום אשר תישפך כתומה אל אחד ממקוי ישראל החיים או לעת אשר ירטיב אותה טל השחר ביהודה; ולא כאשר שפטם יומם הבין עתה ביהודים המכושפים האלה, יהודי המערב הישראלי אשר בכוח קסם לא-נודע נתגבשו אצלם סיגי עבדות והבלי אדנות ליהלום קשה-צלעות התלוי כחותם על לבם העקר. עתה ראה את צלמם הנמרץ ככולל בשלמות את התעלומה החולה ההיא הנובטת והולכת, – כבוהק לא-ימחה הנחקק לאטו בחלקת הפנים, – בכל צלמי יהודים לדרגותיהם, הלא היא תעלומה של הצלם היהודי המשתחק ומתחפש כאחד, מין פרצוף אדם אשר הטבע, – העושה במסתרים, – מפעיל על-פניו בגלוי ובצירוף אחד נביטה וכמישה, שחיקת קוים וסלסול קוים חדשים, הכתמת המצח במזרה האבק הזה והבהרת העין באור ההתחדשות הזאת. היא היא תעלומת פנינו נגד כל הגויים אשר אין אדם בארץ להגיד מה פשרה לעת הזאת ומה תכליתה לקץ הדורות, ואשר שמץ ממנה נזכור בלי-משים מדי נראה על-ימין ועל-שמאל יהודים גונבי-נפשם הנושאים את גנבתם בין שניהם.

ולפתע פתאום רפתה מאד רוח האלמוני, כי לזמרת הגשם הקצובה כמו מתקה נפשו בהרהוריה; דמויותיו התרחקו לאטן כגושי עבים משפילים, ובקרבו פשטה ענות סליחה אחרונה, כזאת הכתובה בצוואת רבי יהודה החסיד למצוה ולזכרון למען יהודים נוצרי-תורה וכזאת השכיחה גם עתה אצל יהודים נוצרי-הגות הזורקים לילה לילה את החטאים ואת המשוגות ואת קליפות המעשים ומשאירים לנפשם ליום מחר רק את תוכם-של-דברים.

כמאמין-באלהים כן גם אנכי, האלמוני המאמין-בעתיד: את איד החיים לא אראה כציר שלוח-מקרוב, ולתשועה אצפה תמיד כי תבוא מרחוק. כהבט המאמין אל רקיע השמים כן אביט אנכי אל נד העתידות, וכאשר יקרב איש אל אלהיו בשארית נפשו הזכה – כן אעשה לי אנכי מתמצית האדם הצלולה ראי-רחוקות; והתפילה אף היא תעלה על שפתי לעת-מצוא, כי זאת אילת המצרים אשר לאדם תרוץ מכל לב אם ישלחוה לדרך רחוקה.

ובאיד המלחמה התפללתי גם אנכי על הנצחון; וכערמת כל המתפללים, המאדירים את שם אלהיהם למען עורר חמלה, עשיתי גם אנכי לראשית תפילתי, ובמתק שפתים הגדתי את צפונות דמיוני, לאמר: ידעתי, העתיד, כי כל דרך אשר תבחר תצדק באחריתה; ואחת לך אם תועים ירחיבו חנם את המסילה כהרחב מעגל, או אם אומללים יעמיקו נדוד בגיא צלמות, או אם גאיונים בלא-עת יתורו להם סביב הר וגבעה לרומם את מעגלותיהם; ואף בדל הדרך הזה אשר בימי אימותינו ירוץ נכחו אל אחת מצומות דרכיך הקרובות, ואתה – העתיד-עתידנו, – לא תכלימהו אם ישקה עדיך בדם ודמעות שוד גויים רבים, אשר יטנף ימים רבים את פעמי רגליך, ולא תחשוב לו למותר אם יביא לך שי חרות עמים חדשה, – הדבר האחד מן האדם אשר נעם תמיד לכל צלמי העתיד למיניהם, הקדומים אשר האריכו ימים בארץ והחדשים אשר נמחו עד מהרה עם כל נצורותיהם. על כן גם לא אתפלל אליך על דבר עמים רבים, כי תכלית מעשיך תדלג בלא-יודעים מעם אלי עם, ואשר יכונה היום באזנינו בשם-תאומים, לאמר: נצחון-ותבוסה, – אולי יתלכד מחר לשם-בראשית אחד, וזכר לא יהיה עוד למכורותיו השתים, המעליבה והנעלבה; גם פלס המנצחים יהיה לאבק, גם הסד אשר ברגלי המנוצחים ירקב בלי-משים – ואתה לבדך תחפון לעת-מצוא מן המכיתה הנשארת הזאת ותזרנו בשויון נפשך לעיני דורות באים: היא היא פרוכת התולדה המבריקה, המתחדשת מתקופת-עתים לתקופת-עתים, אשר יסופר עליה לעמים כי היא רקומה קורים קורים של משלי אבות וכי מאחוריה יסתופף קודש-הקדשים של העבר; הוא הוא קטב החידה של מתי הנצחון והתבוסה המפתה מחדש מנצחים ומנוצחים. – אך יש עם אחד בארץ אשר ענוּתו לא תצלח ולא תיבש לאבק תולדה, ורק רסיסיה-אלף מתגעלים כתומם על-פני חלקת כל מסילה העולה אל העתיד; הוא העם אשר הלמות-התמיד לסד רגליו תשוה הד נושנות על כל תקופה חדשה. שאל את זקניך, אבירי העתיד אשר היו לפניך, ויגידו לך כי זה קול הפגולים האחד השבית תמיד את פזמון ההבדלה שבין דור למשנהו וכי תקופה רעננה הוכתה לפעמים גם בתמהון הנורא, הנודע בתולדה, רק בגלל הקול הנחר הזה, קול זקונים אשר בהיותו לנפשו כמו אטום ועבש מכל רגש – ימיט על השומעים הזרים אימת רמזים ובלהות שממון. התאבה גם אתה להיות אביר עתים כזה, כי תשבר בראשונה חרב רשעים גדולה ותמגר רוח גאיונים עזה ואת פלס הענקים הנורא אשר בידם תשים בין עיי ראוה – והסנדל המסומר אשר לעבדות הישראלית ידפוק אחרי-כן בעקבותיך לאמר: הבל הבלים, כבר היה לעולמים? ואתה אל תדמה לך, כי בעתך הנאורה ימוג בלי-משים קהל השמורים הזה ושרידי אנשיו, אשר נכרת מעליהם צל פחדם, יפיקו את צלמם באפס קול, – דמיון לשברי לאומים רבים המתעלמים מן העין בזוהר תקופה נצחת. רבים מאחיך, מציבי עתים כמוך, נפתו להאמין בהפשרת השלום של הצלם הישראלי, אך בנטותם כמעט במעגלותיהם לימין או לשמאל – והנה מסביבם בכורי התקופה הנעוים והחריפים, יהודי הכלאים המובהקים אשר עלפון מאויים בעיניהם הקודחות והסד אשר ברגליהם יתאר מתחת את לשון העועים של העבד הקדמוני; ומן המרחק הציצו תמיד לנגד אחיך האורבים הישראליים, רוצחי-עתים לתאוה אשר בדמם אולי רתחה ונסתמאה הנקמה היהודית והיתה לבחילת תעתועים המקיאה וזוללת בלי הפוגות. וכזאת יקרך גם אתה, העתיד-עתידנו; אשר בטרם תנדוף מאפך קטורת העמים העליזים – וחבל עדות מעדות ישראל הנדפות ישיתו עליך בהמולת מחנים, ישוטטו סביבך בגיל אשר לא תבין או ברעדה אשר לא תוכל שאת, והאחת המריעה חלקות על מבוא אזניך תחלוף ותוריש את מקומה לזאת האחרת המושכת את כנף גלימתך בתחינה אלמת; ובעוד האיש היהודי האחד נושא עליך מרחוק את כל הקללות הנמרצות אשר לאוררי-עתים, מן הנביאים זועמי-זמנם ועד חדל-האומללים מקלל יומו – ישרוק אליך האחד מקרוב לאמר: הבל-הבלים, כבר היה לעולמים.

עוד לא גונב אלי דבר מעיני אחי אשר אתברך בו לאמור: הנה מבט ההתמדה הקורן לנוכח-הדברים. גם בירחים הצרים האלה, אשר אין בהם כל שעשועי גוּרל מלבד הפכי הגורל השנים, הגדולים והנזעמים – עוד אראה לרוב מסביב עיני יהודים המפזרות את אורן לעברים.

גם עתה עוד אבוא לשבת באספותיהם הנעוות, הנפוחות מלהג קודח, ובשבתי בתוכם לא אתרפה חינם מתמהון גבר ומגאות איש; רק כעד משתומם אקשיב אל משא-דבריהם הנע-ונד אל כל מגמה קרובה כנוע וכנוד חלום בהקיץ על מאויים לא-מתקיימים. ואזני כי תצוד לפעמים ממדברותיהם את חפץ הנאום הברור, זה המושך את השומעים בשלשלת החליפות ושואף למראית-עין להגיע במשך התנועה הזאת אל גבול הענין הנכסף – הן יהיה זה תמיד רק רצון ההרחקה הנפשע, התאמצות הרוח המתחפשת המכוונת מראש לדרך רבה ולא למטרה רצויה, מעשה-תחרות כמעשה הרץ קל-הרגלים השואף אל ציון-המטרה האחרון רק למען השיב את רוחו; הלא היא תאות תבונה הפוכה המתכבדת ברבוי הדברים ומתענגת על תערובת הענינים, והיא גם מכנה לאחרונה את סיפוקה בשם הכוזב הנודע: חריפות, לאמר: חפץ הרוח אשר אין לו תעודה ולא יביא מאומה מדרכיו. ובשבתי כן בתוכם המשלתי עליהם לא-פעם את משלי הרחוקים, ובאלה אמנם לא בחרתי על-דבר היותם זרים-באים-מרחוק, כי אם על-דבר האור אשר יפיקו לי מרחוק בדרך החץ הישר והמהיר; הן כקרן האור הוא המשל השלם. ובזאת דמיתי מאז ומתמיד לילד עושה-נצורותיו המכוון צעצוע על צעצוע כנגד קרן-האור המזומנת לפניו, ובהתענגו בלאט לנפשו על זיווג-הפלאים של המאיר והמאור ועל הסתום והנאור הנבלעים זה בזה ללא-עמל – לא ידע את חידת האור ולא יבין את מותר דרכו, ומראה הקרן הזאת, אשר מעולם אחר, יהיה כמראה-חמודות רגיל וקרוב. ומכל המשלים ההם, אשר המשלתי לנפשי בכל עצרת-עם ומצפונות רוחי, כי חוללתי אותם בכעש ובערמת שממון טיפחתי למשעי את צלמם, ואשר יראה חיים בכמו אלה לא יצלח ליצירה; ואת האחד אזכור ואחשבהו עד-עתה ליליד דמיוני, ואם כי פשוט הוא למאד ונראה לרבים כאסופי בן-בלי-שם, כאחד ממשלי השיחה המשומשים השגורים בפי מכעיסים; אולם אמת ונכון הדבר כי אנכי ילדתיו בעצבון ואת אמיתו לקחתי מן ענוּת היהודים הקיימת, היא ענוּתנו כפרת-נפשנו אשר כל המשל הנצרף היוצא ממנה מוצא לו תמיד נמשל-כנגדו בין הסיגים הרבים של הרוח היהודי. ודבר המשל ההוא היה לאמר: זאת התאוה החולה אשר נתאוה כולנו לראות את רוחנו הווה מכל אפסי ארץ, וזה החפץ הצובט של היהודי להבהיל דבר מקצה המערב לעת אשר היהודי האחר גלגל ענין מכנף מזרח – אלה השנים יחד הם רק נפץ קטן מראי הרזים הגדול של הטבע, ראי-הפיפיות המוזר הבולע לרווחה את צלמי הדברים הראשונים וחוזר ופולט אותם בצמצום לתוך צלמי הדברים האחרונים. רק ימשוך היהודי ברסן רוחו, למען ינוע מעט לאשר יצוּוה – ונס ממאיר יתרחש במעמד הדל הזה: נדודי עולם יתנו את אותותיהם הקדומים. כל מדרך כף רגל יחזיר מאחור פליטת בהלה: כל עין אשר עששה מחליפות נמהרות של בטחון ופחד, כל תבונה אשר חרגה מטבע כוחה מרוב ראות לעברים ומתור אחרי מפלט מתעלם ואחרי גבולות כוזבים – גם העין העששה הזאת של יהודי מגנצא וגם התבונה הרגזה הזאת של יהודי ספרד האחרונים – יקיאו פתאום מאבק כליונם, – המפוזר בשבע גלויות, – מבט נע-ונד; והנה השלמה שוב בנפש היחיד בבואה לצלם הפרצים אשר קורא לו: עם יהודים. דומה הדבר כאילו כל פה יהודי הנוקב שמץ דבר מגורל או מתעית החיים או ממפלט הדברים המשוער במרחק העתים – מתעוות מאליו לכל עברי המדומה והמשוער, דמיון לעובר המעביר בצלמו המעולף את כל שלשלת החומות של חיי המכורה.

עוד לא גונב אלי דבר מעיני יהודים; ואם אמנם דמיתי לי לא-פעם בסתר, כי ראי-משנה היא עין לעין, וזו איבת המרחקים, אשר קיפלתי בה את כל המזימות הטובות של העתיד הישראלי, אחזנה לעתים נשקפת למולי ממבט תמים או מעין מתאפקת. ולעתים עוד אדמה לי, כי כל איש זוכר-אמתו יתוודע פעם אל מקרהו הטוב, הגומל לו את העדות הטהורה אשר לא תכהה עוד לעולם; וכזאת אולי עוד יקרני גם אני: אשר יוכיח לי דבר מן הדברים הבאים כי זה ראי-המורשה האכזר הולך ונדחק מתוך שער העין של היהודים, הולך וצולל לתוך תחתיות הנפש הסוגרות על בלען לנצח נצחים.

האותות גאו; והשכל השופט, כמזר אשר מחצוהו מרחוק גלמי עולמות לא-נראים, נסח ממסלולו החוזר ונתעה אל בין ערפלי התקוה המלחכים את עפר החיים.

ובעצם ימי המבוכה האלה, המחרידים מבוקר והכוזבים עד ערב, זכר האלמוני יום-יום לחלק עם בתו הקטנה את פרידת הערבית החמודה אשר ליד ערש השינה; ובלכתו כאורב נלבב אל חדר הדמדומים, והוא ממתיק ערב ערב בדמיונו לחש השכּבה חדש, ניחש תמיד מראש כי ברגע הקצר האחד, בגחנו על בת-השש כאב נדיב-בחפזון, יהפוך קל-מהרה את ברכת ההשכבה השגורה לשיח אהבה נחמד וקצר אשר כמוהו לא ידעו מעולם אוהבי ילדים חדשים וישנים. אכן למועד היחוד הזה נתעוררה יום יום בנפשו נדיבות האב, זו המשולה כמעט לגאות אוהב; כאוהב הבורר לו סוד אהבה – כן התיימר האלמוני בלבו, כי הוא אב אחד מרבבה אשר מצא על פני מעברות הדמדומים את חקרי הטף הענוגים, אלה העולים בין יום ולילה בחביון הערש השאננה וגולשים בתהלוכה חרישית אל מורדות התנומה; וכאוהב משתאה אל לא-נאהבים – כן השתאה האלמוני בלבו, לכל אב ואם לא-נבונים אשר בהחישם מאד את מנוחות הלילה ידרכו את קולם על ערש ילדם ויבהילו בלי-משים את הגיונות הילד ויניסו בלא-יודעים את טורי התהלוכה לכל עברי הדמדומים. וככה הגה לעתים במסתרים, בשלמו לנפשו עוד גאוה אחת חדשה: הלא לב קשוב אשר לאב או לאם ישעה לפעמים אל הצעדה הנפחדה הזאת, אשר בין יום ולילה, ובגחנו על היצור בן השש יפתח בלאט את כל מבואיו ונחה בסתר אל קרבו את כל השבויים הענוגים עד אחד, – ואדוניהם לא ידע היטב את הדבר, והוא הולך ונרדם ונשימת שפתיו כבר לואטת לנפשה למישרים, ורק עפעפיו התמימות ירעדו לרגעים כנבהלות, כאילו זה השער האחרון אשר על העין עוד מצפה בחרדה לחקרי הילד האחרונים אשר יצאו להתהלך עם ערב והם בוששים לשוב עם לילה.

ויום אחד פשטה עם ערב שמועה חדשה, מן השמועות הרעות האורבות מבוקר במער העין של עוברים ושבים. ובגשת האלמוני עם חשכה אל משכב בתו, להרעיף עליה לחשי ההשכבה, היתה השמועה הרעה בכל רוחו ויגונו הולך ומחלחל בלי הפוגות, כי זה תמיד רוע השמועות החדשות ליסר את השומע הנאמן בכל המשחק האוילי של הנוחם והכעש, תחת אשר מעשה הצרה הנשלם מביא לפעמים לאדם גם את מנוחת ההכנעה. ובעמדו כן על הילדה, כאיש תמרורים אשר לא יצליח עוד להנעים את קולו גם על ראש ילד אפוף תרדמה, ראה את יקירתו המפונקת והנה היא שכובה לשעשועים במער המשכב התיכון, ראשה עוד נסוג במשובה ממעלה הכר ולמרגלותיה תרצד בהן הרגל האחת מתחת למחבוא השמיכה. זאת היתה דמות ילדה קטנה בכל חמודותיה הטהורות, כאשר תראנה העין החובבת ברוב הערבים הנעימים אשר לטף: – לבושה חלוק הלילה הרחב, הנותן לבשרה כמו מראה עדנה מופלא, כמראה בת-נשים קטנה המיועדת לתפנוקי דור רחוק, ועל הלבוש הנראה הזה תרחף עוד בעין-רואים ראוה אחת אחרת, היא חטאת הרוך הטהורה והמתוקה המתחדשת ערב-ערב על ילדות המתפנקות בערש שינה, מין רווית ערבּים זכה מתלתל המצח ועד בוהן הרגל, ונאספת לאחרונה לתוך זהורית הלחיים של הפנים הנרדמים. – בעין רואה-שבעתים הביט הפעם האב הנעצב אל בתו הנוהרת, כי גבר בצרה יראה תמיד במלוא יכלתו את אור העולם; ובהביטו כן אל ערש החמודות ובכוננו בלאט נפשו את מאזני האבהוּת, – הלא הם מאזני הרחמים אשר כל אב למשפחה נכונה ישקול בהם לעתות בצרה את יום המחרת, בערכו זה לעומת זה את כוח ידיו ואת תשועת ילדיו, – עברהו פתאום פחד מביש, עוקד ידים ומסלף בזועה את אישוני העינים. לראשונה עמד כנכלם, בהביטו אל בתו הקטנה במבט הנבוך של הורים הנשפלים פתאום לעיני ילדיהם; אך כשלוח אחריו תמיד הפחד המתוח את חץ המחשבה – כן נמחץ גם לב האלמוני עד-מהרה מהלמות מחשבה עזה. הוא חשב וראה כי בכל חידושיו, אשר מתא ותכן והשלים יחד עם רבים מתחדשים מבית ישראל, לא חידש בכל-מאומה את בחיר הכלים, את סגולת הראש אשר בגנזי כל אומה, ואלה מאזני האבהות, – אשר אב מן הגויים יוכל להעלות עליהם ביום דאגה גם גבורה, גם תאות נקם, גם גאות מות, – נשאר בידו דלים וצרים, כהיותם לפנים בידי אבותיו לכל דורותיהם.

כימי דור שלם התרפה האלמוני אל עם הארץ, כל ימי שבתו ביהודה כאזרח מחריש המתאפק אל הפכי העתיד אשר במולדתו; ולקץ הימים הנחיל לו המקרה מודע ערבי, את אחמד נער-הפרדס.

כנער בן חמש-עשרה התוודע אחמד לראשונה אל האלמוני; וכבר במעמד הראשון, בעמוד השנים הבאים-מן-העיר במער הפרדס אשר עם בית-המים, הכין האורח בלי-משים את דעתו לקראת התוודעות חדשה, כי בעל-הנחלה נשא את קולו וקרא אחת שתים ללא בהלה של אדנות; אחמד! איפה אתה? – והנה בא והתקרב בשביל הבינים הרחב של הפרדס נער כליל-קומה, זה השכיר מן הערבים אשר בעליו קרא אליו בשניה אל חביון העצים בעברית רכת-הברה של האשכנזים, והקול לא התחזק גם הפעם לתוספת שררה. והנער נחפז כמעט בלכתו; אך בהחישו את דרכו היה כמודד צעדיו, וחלוק הפסים הכתום, היורד עד כפות רגליו, הבריק בנוגה השמש למלוא ארכו ולא התבלט מהליכת החפזון. ובגשתו אל העומדים התקרב אליהם כמלוא קרבת אנשים, הגיד את ברכת השלום העברית והפליא בבת אחת את עיניו כנגד השנים, הבט ועשות כתומו את פלא המבט של איש המזרח, זה המבט היודע להעמיד את אורו חלק כחלק כנגד כמה רשויות. רגע שהה בשתיקה ולא הבהיל את מוצא פיו לקראת בעליו; אך כנער חרוץ אשר לא יפסח על ענין גם במצרי זמנו, הרים אל הזר האורח את עיניו – עינים שחורות המטפטפות את גון הענבר ואישוניהן עמוקות ללא מצולה. ולאור העינים האלה, הזהבהב, והאטום, נפעם האלמוני ולא יכול כמעט לעצור את עיניו למול הנער הערבי הלז, המביט אליו בחנופה של הכרה חדשה, המתעדן מקרב לבושו הכתום במסת נמוס, – ואם כי חלוף המבטים הזה ארך רק רגע קצר והשנים-מן-הפרדס, השכיר ובעליו, התחילו משוחחים ביניהם את שיחת הענינים השוטפת, זו אשר חלק השכיר בה נראה היה כנכבד בין השנים, אולי בגלל אומץ לשונו של השכיר המדבר עברית צלולה עם כוח שנינות של פסוקים קצובים. ובכל הרגעים ההם, בארוך שיחת הענינים ובנודה מקרוב ומרחוק בין מחבואי העצים, עשה האיש האורח כה וכה את צעדיו, הביט כזר-מן-העיר אל מערכי הדברים המכונסים בשערי פרדס גדול, אך בהתהלכו כן להמית הרוח הקלה ולזמזום הדבורים החוזר ובדעתו כי הוא נשאר לשעה בטלה של המתנה, זנוח ומבוטל עד בוא מועד – היה הוא, להפך, דבק בכל כוח דמיונו בזוג האנשים ההם, השכיר ובעליו, וחלק הנער הערבי בכל חקר הדמיון הזה נראה היה גם הפעם נכבד יותר מחלק בעל-הנחלה היהודי. כי במאמץ דמיונו זכר האלמוני דבר מימי בחרותו, ואת הזכרון הרחוק והתמים הזה עשה כולו פתרון לחידת הנער זהוב-העינים: – הנה הוא גר ותושב בעיירה, בן נדח החוזר ומסיים בבית-הורים את בחרותו השסועה, זו שרוב חלקיה עברו עליו בחדרי הבכא השכוּרים של כרך ההשכלה; ובהתהלכו לרוב רק בחדר הירכתים הנעלס, הנשקף אל-פני הרחוב, והוא מעלה שם בשממון את גרת למודיו הבלולים ומדמה לפעמים בעצלתים גם עתידות לא-מתקיימות – ישופנו כה וכה בבית חתול רך ומדמדם, אשר חנופת רזים קדמוניה באישוניו הזהבהבים וחום רזים קדמון בעורו הכתום; אחרים מן המשפחה ישגיחו אליו ברצון או בנחת של בטלה, והסבתא מעונגת השיבה גם תלין לפרקים את כף ידה הצנומה בין רצי העור של החיה הכבושה, הממוגגת לעת כזאת את נפשה בלשון סתומה, ערבוב רוגז ותפנוקים, – והוא האברך המשכיל אל בחינות, אשר ראה את בחינות החיים בדמות נחילי רשפים, לא יוכל לשאת את מבט העינים המרשיפות של החיה הנכספת הזאת; ובצנחו לעתים קרובות אל משכב יום, מזומן לאחת ההזיות הממושכות הבוחשות לו בערבוב אחד עבר ועתיד – והנה בא ומתפשט קול כאורב, וכפות הרגלים של החתול המתגנב ישרטו שפי את כל מעברות החדרים, עד אם האוזן תשמע דריכה שלא-מעולם-זה, כעין הזיה מופלגת המגולגלת בתנועה חשאית, הזיה עילאית המבטלת בלי-משים את הזית כל הנרדפים והשכיחים ההוזים על משכבותים.

ובעוד האלמוני שוגה בדמיונו – ובעל-הנחלה כבר נצב על ידו ומחדש אליו את חובת הנמוסים; וכאיש מקיץ בחפזה כן שאל האלמוני שאלה חטופה: איכה הגיע שכיר ערבים עול-הימים ללשון עברית שלמה? – ויענהו הנשאל: הלא תראה מרחוק, במער הפרדס האחר, כצלעי אוהל עשוי עורות: שם לי משפחת ערבים נוטרת, ממשפחות הבדוים הנאמנים; והנער גדל בין עצי הפרדס הזה ויהיה עמי לדובר עברית. – ובשמוע האיש את המענה אחז בענין ויאמר למראית עין: הבה אלכה לרגעים אחדים עד מקום האוהל; ולבדי אלך לי, למען אתבונן בהם מעט מן המארב. – ובעברו כשדרה אחת ללב הפרדס – סב הצדה והוא הולך ותר ומחפש אחרי עדורי עצים, למען מצוא את מקום הנער העודר, כי המעדר היה ביד השכיר הצעיר בצאתו אל בעליו. ובמצאו אותו לאחרונה, כי הלך אחרי קול המעדר המקיש באדמה, ראה אותו מוצב כפוף גב ופשוק רגלים, חלוקו הכתום מופשל לו מזה ומזה על שוקיו, ועל פניו הדרוכים מעמל אין כל סוד לראווה – מלבד סוד היזע הקדמון אשר לאדם העובד.

כנטות היום וסביב יתהלך נועם ערבית, היא צינת הערבּים בטרם קיץ המבשרת יום נוח למחר ומקיימת כן ביהודה את אחרון החסדים אשר לאביב, – אז יש וממארב העולם יבוא פתאום רוח זר, לא מנפנף, אשר מגעו כמגע הלחש הלוהט. אחת ושתים יעבור משב הנכר הזה, ובעברו והנה כבד האוויר מסביב וזה אד השקיעה אשר עם השמש היורדת, המתמוגג בערבים ענוגים מעל פאת הים, יעמוד פתאום תחתיו בגון הצהוב העבש, וצלם השמש אף הוא נשקף מבעד האד צהוב ונכמר בלא-עת, והמראה כמראה פרצוף ישיש בראי המשפחה הנובל.

ובבוא הלילה והכוכבים כמעולפים וירח כנחושת עמומה יעמוד בתוך המעגל, מעגל הלכת של הירח הנברא בלילות שרב, – יעלה רוח הקדים ויכס את פני הארץ. כשפך גלים יבוא, ואת קצב הרוחות השכיחים לא ישא בכנפיו; רק טוס מרחוק וזרום אחרי כן לעברים רבים ונוד לאחרונה כנד מחנק – כן יהיה דרכו מפאת סתרים בין המזרח והדרום. ואיש אשר ישהה בחוץ למול מפלי האויר האלה, הנשפכים אחד אחד כשפך נאדות, וזכר למשל ולרמזים רבים את כלי הקדומים של המזרח, את נאד העורות הנפוח הקרוץ כגולם בראשית, אשר בתארו כעין המכלא הקטן ובפיו כעין הלוע הכבוש נתגלם לא זלף הרוחות הקלות והחמודות – כי אם קיא הקדים הכבד, הרוח הפולט חום כעורות חדשים, המתקפל לאלפי גלמי מחנק קטנים ונתעבים. הנה הם מתבקעים מסביב, נאדות השרב המגיעים עד-הלום באין-רואים, ולכל זיע אויר נוסף יזוע ויקפא תחתיו גם לב הנושם, וכל אשר לו רקמת בשר בחי ובצומח נהיה רגש אחד ודמיונות אחדים, – הוא הרגש הכולל האופף את כל היקום בליל הנאדות אשר לפני יום לוהט, והם הם דמיונות המצוקה הסתומים על דבר ההשגחה הנבונה להרע, השגחת האלים או הטבע המתגלה לפתע פתאום בעולם ומכינה בגלוי שואת סופה או מסת מחנק. מעבר מזה, במערב העולם, יתגלמו המופתים האלה לרוב באימת המרומים אשר לברק ולרעם, ואקדמת הציפיה, בהכון כל המראות הזידונים, היא קצרה וחרדה להפליא; על כן יפעל שם דמיון האדם בדמויות שלוחות ורום התכונה וקוצר ההשגה הם אותותיה הניכרים. ומעבר מזה, ביהודה אשר במזרח, יהיו ימי החרבונים למופתי טבע עמומים וממושכים, ולילות השרב ההולכים לפני הימים האלה הם רק מסת ענוים, כביכול, מחזה להטים מייגע הניתן לעניי ארץ לפני בוא יום התלאובות הגדול; גם ביום הקדים הנורא, בצהוב ובנבול גבעולי דשא למול העין הרואה, לא ירהבו אותות הטבע באדם בגלוי ובכוח גדול, כי אם רחף ירחפו סביב וישימו לו מחנק רב מנשוא, – ואף בלילה אשר כזה, בהיות כה וכה אויר סנורים, כאילו תבלול נשחת עלה על רוח החיים הצלול, יפעה לאין-הכיל רק לחש הסתרים, בשפל יתעיבו רוחות הדרום את נשימת החי והצומח, ובמרומים תבחין העין רק אד לבנבן המתחמק כל הלילה בשבילי הכוכבים, דוק של טוהר-ורוך לא-נחשב הצף תמיד לתומו על פני כל מצוקת חיים רחבה. ובהיות כן מערב עד בוקר כל התעלומה החרישית הזאת – יפעה דמיון האדם בלאט ולא יחרד מסתרו; כי חרדת היצירה רק לדמיון הרואה נפלאות.

אך יש ואיש יאחר להזות בלילה, כי אכף עליו המחנק, ובשבתו כנעכר לא ידע היטב אם עברו על שפתיו קלוחי האויר היבשים או אם נפשו צללה בלי-משים במקוה ההשגה האטום והפושר, זה המזומן בלילות שרב ליחידי אדם במזרח. ובשבת כן ההוזה הלז והוא לאה מלבקש לו משחק דמיון והוא ער מלסכסך מחשבה במחשבה – יחשוב כאחד האדם על העולם הבהיר והאכזר הזה, אשר מורהו ואדוניו העליון, הוא הטבע המורה-לכל, ילמדהו מתקופת שנה לתקופת שנה את השגת החיים האחרת, את זאת החומדת לה זדון לעיני כל באי עולם. הנה זה רוח החרבונים, המגיח עם ערב מאוצרות חום נעלמים ומתלקח עד בוקר לשלהבת-יה לא-רוחמה – הוא העוכר ללא חפץ את העולל בערש ומצמית במהרה את עשבי השדה, למען לא תקום להם שארית עד נקוף כל השנה הזאת ועד בוא תקופת הצומח האחרת; והוא הוא אחד משליחי הטבע המחזרים במלוא עולם, אשר בלחש ובקול ובמופתי מראות ילמדו את האדם היטב להיות כמוהם, לאמר – אשר יפליא גם הוא בזדון קדומים את כל פרקי מעשיו הקצרים.

ימים נסערים הם גם ימי חידה, ולעת כזאת ירבו השואלים והמשיבים כחול אשר על שפת ים סוער. ולעומת המון המתווכחים הרגילים, התמהים ומנחשים פתרון כדרך בינונים, רק כדי לצאת ידי חובת ענין – ישנה עוד כת-צבעונין של משתוממים, והם-הם הטף הפרוע מתמהון הגובר לראוה בכל תקופה משובשת. הללו פורצים כילדים שובבים בסייגי ההסברות המקובלות, מריצים את דמיונם אל הנוראות או המופלאות שבדור, וקולם השוקק נישא ובא כתרועת פרחחים מאצל כל הופעה מתמיהה: הייאמן? ההיתה כזאת מעולם? –

נסה לסכסך את טענתם באחד מפתגמי החכמים ואמור להם, למשל, כי בין המשוער לפי המציאות ובין הבלתי-משוער אין על פי רוב אלא כחוט השערה, – והיית בלי-משים בעיניך אתה כאחד הבא להשתיק פחזות נערים בכוחה של ערמת זקנים; ענה להם בסבר-בינה, כי המתמיה מתמיה בעיקר במידה ובצורה ולא בתוכן ובמהות, וכי אחת היא כמעט המהות בחטא בן-יומו ובתועבה הגדולה, – והיית בעיני המשתוממים כזקן מט-לטמטום שכבדו עיני רוחו מהביט בחידות; ואחרון-אחרון: הנבא להם כי מחר לא יוודע עוד האות הזה, וכי על אותה אבן-מיטאור גדולה, שנפלה בלהטה משמי העוונות העליונים, יגלגלו מהר בפשעיהם הקטנים כל מיני עבריינים בני-יומם ובני-עירם – והיית באמת כאחד ממבלי הנצורות שבעולם, אלה המזכירים ביום לידה את יום המות ולכל נפלא יאמרו: אין חדש תחת השמש.

ומי יודע אם כל מענה-הבינה הזה הוא באמת ממין הטענה; הלא בעצם הדבר יודע גם כל משתומם, ואפילו אם הוא מענוי הדור, כי תחום המעשים השכיחים ובלתי-שכיחים ששמו מציאות, – ואם גם נצרף לתחום הזה את כל פאתי-המחשכים המרוחקים ששם מתרחשים הרזים והגבורות והזוועות למיניהם, – הוא עולם מתגבש, ואל שטח-נוד המתמלא ומתחסר ללא עמל וללא משטר. לא ישער איפוא גם תמים, כי עולם העלילות של האדם קונה לו בנס נוף-עוונות חדש, מצמיח בבת אחת הררי נפלאות, או ממטיר לפתע פתאום גפרית של יצרים משחיתים על שדמות רחבות של נפש האדם; רק זאת ישאל השואל הבוחן: איפה הוא מקום-המארב ששם מתלקט באין-רואים אותו רהב הסנוורים של היצרים, כשהוא חותר מתחילה כמה חתירות ללא תכלית, כדרך כל הנבראות בימי העוּבּר שלהן, והוא מציץ לבסוף, ביום השלימו את צורתו, אל פני שטח המציאות: – בדמות רציחות מהבילות, אכזריות ללא ישע, זוועות תעתועים אשר לא כדרך האדם והחיה גם יחד? – והשואל שואל ומסיים: אילו יכולנו למצער להשקיט את תמהוננו בהשוואה. כי כל המופלאות שבעלילות אדם, בין שהן תועבות-סנוורים כדי מעשה סרק ובין שהן מזימות היוליות שלא מעולם זה, שטבע-הדברים עצמו מכלה אותן תמיד לפני הגיען לידי לידת-מעשים – לא היו מתמיהות אותנו ביותר אילו ראינו להן אח במציאות, ולוּ יהא אח זה צעיר מהן בכוח ובזוועה ובתעלומה.

כל תמהון מוסב תמיד על חוסר השוואה, ובעלי התמהון הגדול שבכל דור ודור היו מתנחמים לחצאין מתמהונם אילו הבינו, – מדי צאתם לחפש אחרי השוואותיהם, – לתור בדי חפזון את ההיסטוריה על כל אגפיה, הקדומים והמאוחרים, ולעומת זה היו צועדים שעה ארוכה בשלי בחדר-החדרים של נפש האדם, – ותהא זו נפשם הם עצמם. מעין תרמית מוסכמת דבקה מעולם בבעלי המוסר ובבעלי המחקר, ואלה מתחילים למדוד את מידות האדם משני העברים אשר לסף נפשו: הנגלה והנעלם, או המוכר והבלתי-מוּכּר, כפי שהם נקראים בלשון הדורות האחרונים; החשבון, לזכות ולחובה, מוסב תמיד על הנגלות והנסתרות, לאמור – או על המעשים הקטועים שברשות המציאות, אלה החסרים על פי רוב משמעות שלמה, או על חרסי-הנפש “מעבר-הנפש” ש“מעבר-לסף”, נסתרות החי שאינן מאירות מגופן, ושרובן, אולי רובן הגדול, אינן ראויות כלל לשם-הרזים הזה, מכיון שעין בעליהן שולטת בהן שליטה של ראיה גמורה. רק לאלה, אל מעשי אנוש שמחציתם כפיה ומחציתם מקרה וחוט רצון דק עובר בהם, ואל חרסי הנסתרות שבכוחם רק לשרוט את הנפש – נצמדים בעמל עין החוקר ודמיון הממשיל ובינת המדריך; רק העין האלוהית של הדתות הגדולות ראתה תמיד עוד דבר נוסף: את הרהורי הלב המתרחשים בלי הרף ומעלים בנפש מראות של עונג וזוועה ללא תכלה. הנבואה, לכל צורותיה, ידעה מעולם על מחשבת האדם הרעה כל היום, או בלשון דמויות אחרת; הלך-הנפש הבלתי-פוסק, הים הקטן של עשתונות האדם שאינו פוחת על-ידי זה שהוא פולט מעשים ורצונות. אח ומשל לכך מצוי בעולם החיה: הבט לתוך עין החיה במנוחתה – וראית מבעד האישון, בין אם הוא מזהיר מעֵרות ובין אם הוא עכור מתנומת חושים, את ים התמיד שבנפש הטורף, את ההרהורים ההיוליים הבלתי פוסקים. וכל דת גדולה, בשעה שגילתה חכמתה, בארה מעולם את אידי היסטוריה כחליפות סער ומנוחה של הנפש האנושית, כדבר יוצא מאת ההשגחה להסעיר לדור אחד המון ימים קטנים של בני האדם למען ינוח אחרי כן לדורות אחדים הים הגדול של המין האנושי.

צא וראה: כל הדתות הגדולות שבעולם, אלה שכסו את עין הארץ בהבליהן וביקרותיהן, דנו את יצר האדם לא לפי טבע המעשים הכלים תוך כדי התגלמותם, כי אם לפי הרהורי הלב המתרחשים בלי הרף; מה שאפשר, מה שיתואר, מה שייאמן – שלוש מידות הוויה אלה, הרחבות מני ים, לא נתלו על ידי הדת על חודים צרים של מציאות או על גבשושית הערפל של נסתרות הנפש; כזאת עשה המחקר בכל שיטותיו העקשות, והסברותיו על אודות המוסר מרעידות וצונחות מעל הכנים שלהן ונהפכות למכיתה – עם כל רוח מצויה של אכזריות המנשבת בעולם, עם כל צעד סואן של עריץ חדש, עם קולו המנסר של כל גואל מחדש, ואפילו לריחה החריף של שיטה חדשה הצומחת בפרדס הפילוסופיה או בשדה האמונה. ואולם לעומת זה העמידו הדתות המוכּרות, בנותיה של דת העברים, את כל נפלאותיהן, – גם בשכר וגם בעונש – על הזיות הלב של חולם בהקיץ ועל דמיונות הרוח של אדם פרוש ממעשים. האמונה והאהבה של הנצרות, בזמן שרואים אותן במלואן, אין להם שטח אחר להשתרע מלבד לב האדם השלם – בשעה שלב זה הומה ומתרחב מדמיונות; אף האיסלם העניק ברכה כחפץ לב מאמיניו, ולא לפי הרצון הנקשה של העולם הנגלה: זו צדקת המות, הנאמרת לחסידי מלחמותיו, אינה צדקה נתפשת לאיש אחוז-מעשיו, כי אם אחת מדמויות החלום של המזרח, וזו איילת-החן אשר בגן-עדנו אף היא לא נבראה מזכרונות עונג יוצאי-הרמון, כי אם מנפתולי הדמיון, דמיון-התמיד של הגבר. רק דת העברים היא לבדה עשתה בערמה גדולה ואדירה והתיימרה בפי נביאיה לשביח את ים הנפש של האדם: מחוקקיה הציבו בידם האחת סייגים לאין-ספור, למען לא יזח עוד לעולם הים הזה, וידם האחת כלכלה את מאמיניהם במזון אלוהי מיוחד, – מזון מרוכז ומצומצם אשר לו טעם מיוחד, אשר רפאות בו לחריפות החיים המיותרת. אמנם במאוחר הצמיח גן-הקבלה פירות חדשים, שלא ממין הקדמונים, וגם כרם-החסידות גידל לדורות מספר שיחי-גרגרים אשר כמוהם לא ראתה עוד עין בקרב היהדות, – אבל דת העברים השלמה עמדה בקיומה והתיימרה לצרוף לאט לאט מתוך הנפש הישראלית את הצדקה ואת הזוועה אשר לא מעולם זה: אולי את שניהם גם יחד.

לכואב ולחולה וגם לנעלב – ניתנת היכולת להשליט את רוחם על האנשים הסובבים אותם; אם נלכדת בפח האסון – הטבע מפייס אותך פיוס כל-שהוא ומקבץ אל סביבך רבים או מעטים השומעים לקח מפי אנחתך, המביטים במבטך הדוה כמו במראה. אין מאזנים למכאוב זרים, כשם אשר אושר לא-לנו הוא מאפע; אבל המעשה הרע אשר יקרה לאדם עלול עוד יותר מן הטוב להלך תמהון, לעורר נשגבות, לשים כבוד. רוב האומללים צועקים רק כדי לעורר חרדה או רוגז; אבל יש מעטים המקיימים במלואה את חובת הלבבות המיוחדת לסובלים. לאלה העומדים עליהם הם מראים אורך-רוח, כעין גשר בל-ימוט של חיים התלוי על פני תהום של יסורים; למראשותיהם של אלה היודעים טוב-טעם שבשעת צרה, הולך ונוצר דבר-מה אשר הוא למעלה ממוסר-השכל: הלא הוא החזיון. בת-צחוק המרצדת על שפתים אשר חרש אותן הסבל, אור העינים המתבולל בתוך העננה אשר על פני המצח, לחש נדיבות הבא עם להג האנחה, ואחרון אחרון: אותו מבט-סתרים של מעונים גדולים, הרואה כביכול את רפיון ההווה וצופה לשילומים רחוקים, – כל אלה הן חליפות יקר אשר אין משלן בחיים הרגילים. זאת היא התפארת היוצאת מן הסבל, הגות-רוח זכה שרוחצה לטוהר במי הנפש – בדמעות. שעה שהיא קיימת היא מעוררת בלב הרואים רוך של חיים, מתק בל-ישוער של סליחה ומין חפץ לראות-בנחמה העז מכל המון החיים; לאחר זמנה היא מהבהבת עדיין בהעלם וממלאה בלי-יודעים את מזג הלבבות בכמה רגשות נאצלים של האדם. גם עדת אנשים רבה, אשר שתו עליה מכאובים עזים, כפופה לבחירה הזאת אשר בין אסון משחק כחיים ובין אסון אשר הוא עקר כמות; אבל עדה שלמה, כשנטל עליה לערוך את אחד מחזיונות התוגה אשר בעולם הזה: להיות לקוחה ממשפט, עקובה מדם בכל דרכיה מסביר, המומה תוך כדי מכות-גורלה מלעג זדים ומלהג גאיונים, – הרואים בחזיונה הם לא רק אנשים מעמים זרים, כי אם בעיקר בניהם וניניהם של אלה המתגלגלים לעיני-עולם תחת השואה; העם הרב משחק את משחקו הגדול, לתוגה או לגבורה, אך ורק למען יורשיו. משחק הולך-למרחוק כזה אינו עולה לעולם על במת חיים רגילים ואינו מסתיים עם הורדת-מסך קבועה; רק שעת נסיון, קרועה להמון רגעי חרדה וצפיה, היא היא במת החזיון. במקום עוצר זה ובשעה המחוללת הזאת נטל על העדה המעונה למלא חובה, – לשכל תנועה, לאזן אנחה, להשקות שאר-אמונה את דמעת היסורים הספורה. זאת היא במת-חזיון נפלאה אשר קיר-ירכתיה הוא ההווה ופניה הגלויים פונים לעבר העתיד; משחקיה ממלאים למראית עין הם לבדם את המקום הנשא, אך המון רואים לא-נראים יסובו עליהם מכל עברים.

אבוי לך, עם משחק-ענויים, אם אסונך יטלטל אותך כגוף מובס, אם תאנק בבושת יסוריך במלוא גרונך הנחר מיאוש; חרוֹק שניים או להוֹג חרטה או הבט לשוא במבט עמום לעבר מעניך, – כל אלה באים מן הכאב, וכאבך לא יחשב במאומה לדור אשר יבוא. יש דבר אשר בניך ישוקו אליו כדבורים אל הפרחים: – הלא הוא תואר פניך. מסוה הבלהות, אשר עטית ביום צרה, לא יחלוף יחד אתך כליל; הוא ישאר למשמרת, ודור אחרי דור יבחל בו, יחרד למראהו, יבוש בגללו נגד זרים. אוולת היא לך להאמין כי עוית פניך אשר שרדה מן היסורים, תעורר בלב הבאים אחריך כעין רגש של רחמים; האנשים הרחוקים, העתידים ללכת בעקבותינו, כמוהם כילדים הקטנים המפחדים ומתענים בתוך חדר החולה, ואשר מעבר לדלת וחוצה נשכח מלבם כל הדבר. לעומת זה יש גמול לאסון ההופך כולו להיות מחזה בשביל הדורות הבאים, המראה דמות יקרה של כאב נשכח-תוך-כדי-אמונה, של יגון סולח מעט להווה ודבק הרבה בעתיד, של מוכה-אלוהים נבון. זאת היא מורשה נבחרה: לצפון בדם יורשינו את הרגש כי החיים הם עזים מעט יותר מאשר הם היו לפי כוחנו; פי שבעה תיף התרומה הזאת אם תבוא מאבות לבנים בדרך הצרה של המכאובים, כאילו ניתנה עם נשיקת אמון נאצלת על יד ערש הדוי. רגש הרוך, המתעורר בלב אדם עם דמיון דורות רחוקים, גורם לדמיון שיהא מתאר את הנולדים אחרינו כהמון ראשים נחמדים הצופים בנו באהבה מתפנקת ותובעת; רק מי אשר חסר אותו אלוהים כל רוח גבורה – הוא ישאיר בשביל היצורים הרעננים האלה פרצוף מושחת וערב רב של קולות הרחוקים, להשכיל אותם כמו שמקנים דעת לילדים: על ידי משל ומשחק.

פינסקר, המסיים את דרך חייו רק כאחד מקברניטיה המפוזרים של חיבת-ציון, הכותב עוד לשמה רק דברי אמת מסודרים, דברי אדם שהיה ראשון-לראשונים ואין לו עוד אל מי להידמות. דומה הדבר כי הוא חסר באחרית ימיו גם את כפית היצר של החכמה; וכדרך אדם שלם ההולך ומצמצם בבת-אחת את כל בחינותיו – הריהו ממעט מאד ברמזי נפש גמורים, כאילו דרך כתיבתו עשויה במתכוון להזכיר לאנשי דורו כי לא יוסיף עוד לדבר כאחד הגדולים, אחרי אשר דבר פעם כאחד חכם ונבון ומגלה-רזים. אך בהכלא כל בינותיו השלמות – עוד נשארת לאישיותו הקסם האחרון, זה שבזכותו מבדילים גם קלי-עולם בין החכם העיף ובין עושה-החכמה הרגיל: הוא האור אשר בדבריו, האור האחד והיחידי אשר לנפשו השלמה. – והנה ר' שמואל מוהליבר, הרב מטעם חיבת-ציון השומר על חלקת התחיה הקטנה מפאת מזרח, המקום אשר משם יבואו להשחית מכרסמי-הפלפול הידועים בימים ההם בשם קנאים-חשוכים; הוא שומר לאטו, רק בכוח של מטה-רבנים הנבוב כמעט מקצותיו, הוא אינו מרים אפילו קול גדול של תוכחה, כי האיש הוא איש-התורה המתון. אבל לעת הפריחה הראשונה הוא הוא המוריד מעט רביבי קדושה על נצני התחיה המקדימים; הוא לא הועיד את עצמו לנצורות, משיצא אל סף התקופה החדשה וכף ידו סוככת כמעט על עיניו מפני חידת הדברים הבאים, – אבל הוא הואיל לתת שם-שמים לרעיון הגאולה הארצי. ואמנם הוא חוזר ולוקח לעצמו מאת הרעיון השופע הזה גם כבוד וגם יחוד וגם שבט-רועים נאצל; ולאחרונה, לאחר שעברה שעתם של תומכי רעיון הנדיבים והגיע זמנם של רועי-התנועה הקרואים, הוא נראה כחוזר מעט על עקבותיו; הליכותיו ביחס לעבודת-החול של חיבת-ציון נעשות עכשיו מרוחקות ומעולפות במקצת, תחת אשר היו לפנים קרובות ונמרצות ביחס לעבודת-הקודש של הרעיון. הוא עוד בראש הקרואים, אבל גם בשבתו בתוכם הוא כאחד נבדל; דומה שהוא לבדו מוסיף לכוון את הדברים לשם שמים, כאילו הם עומדים עדיין בראשית קדושתם. – והנה – האיש הנאמן משה ליב לילינבלום, אחד מטפוסי הנאמנים שבכל תקופת חידושים, אחד מבעלי העבר המופלאים שאינו נעשה לעת זקנה זקן מתגדל; הוא אינו מזכיר אפילו לחבריו את טובו מימים-עברו; וזה אשר נאבק לפנים עם כוחות-העבר במקום המחשוף הנורא שבין שתי תקופות – עכשיו הוא אינו מחשב אותו, את המאבק הגדול הזה אשר פעל אולי למען שר-התחיה עמל של דור שלם. הוא עובד עכשיו עבודת-חוק גלויה המובנה קודם-כל לו לעצמו, והוא שב וזוכר לפעמים את כל בינת עברו רק כדי להסתפק בתמציתה החוזרת. – והנה הברון היושב לחידה בפריז. הוא האחד אשר נעשה כבר בימים ההם כעטור-דמיון; בני-זמנו מייחלים לו ביגון ולא ברוגז, ועל כן אינם יודעים להטיל בו דופי; ומשבוששה פעם בפעם לבוא העזרה הישנה או הישועה החדשה ודמעותיהם החריפות של הנכזבים נטפו על התואר הדמיוני של הנדיב – חרדו מיד בני-החבורה והשכילו ביניהם לשלוח צירים לפריז, כדי לראות את התואר הנכסף פנים-אל-פנים. ובינתים ראוהו הרבים מרחוק כמלהיב ומכהה חליפות את ישועתו, ולפי נוסח הרבים אשר בימים ההם היה הברון כיהלום הנוצץ מתוך קורי עכביש; דומה היה להם כאילו אשף-הגורל הקנא ציוה עליו מסביב את השממיות שבין טווי-החיים, והן גם טוו עליו מסביב את הרשת הדקה של קורי-עכביש, זו אשר יוצריה לא נלאו מחדש את קוריה הנקרעים. ודמיונם, כדרך הדמיון של ראשית תקופה, צדק גם לדורות הבאים; אך הוא דמה ליהלום לא רק לפי אור-ישועתו המתהפך, אלא גם לפי סוד ערכו, ערך של עושר ורצון שאינו ניתן להיות מוחלף בשלמות במטבעות של מעשים.

אלה, ועוד אחרים דומים להם, עיצבו את התקופה לפי יכלתם המוזרה, יכולת של יהודים המפחיתה תמיד מכוח עצמה ככל שכוחה הולך ונעשה מורכב יותר. הם היו המעשים, מעוצבים מן החומר הראשון של התקופה, זה המזכה את הנוצרים-ממנו בגון חדש או אפילו בצבע-אישיות מגרה; ועמהם היו העושים הראשונים של חיבת-ציון, אף הם מסובכים ומסבכים ודומים בעצם שעת פעולתם לאותו הטפוס הנודע של יהודי בעל-פעולה המגדיל תמיד משהו מסביבו, המטיל כביכול אדמומית של גרוי בעור-החיים של הסביבה והוא נראה משום כך כמשאיר חריץ-חיים לדורות, – אבל שמותיהם של אלה, כשמות כל אנשי-המעשה, החולפים, נבלעו מאליהם במכיתת הסיום של התקופה; ולבסוף היו עוד שליחי-פריז, מנהלי הנדיבות המופלאה: אחד הירש, למשל, המרגיז עד בלי-די את טף האכרים-והיוגבים המתייתמים ביהודה ובגליל, אחד אוסובצקי המרגיע מתוך מבוכה ואינו מביא את הדברים לידי שכחת-שלום, ואחד ארלנגר בפריז, זה הקרוב לכסא-הנדיבות והוא כעין נדן חרב המפחיד ביותר את כל עדת הנכבדים של התנועה, שלא ידעו עדיין מה תארה של חרב-שלטון שלופה. וכל אלה יחד מהווים עדה אחת נפלאה המרשיעה ועושה צדקות במין ערבוביה שאין לה שחר, העושה את כל אשר ביכולתה למען העלם יְקָר שאינו בן-זמנו; מה שכתוב היה בגויליה המעטים של מגילת פינסקר, לאמר: הפירוש-מתוך-אהבה לשתי התוכחות שבתורה, לא נגנז אמנם לשעתו כמדרש-פליאה יקר או כספר-טמירין שמתירים אותו רק ליודעי-חן, אבל המגילה באה לעולם בנרתיקה המסוגר, ואפילו גדוליהם-למדניהם של חובבי-ציון, שיצאו מגלות רוסיה, לא שננו לעצמם פסוקים מתוך אותו “חובות-הלבבות” החדש; כולם כאילו הסתירו מעין עצמם ומעין אחרים את המטרה אשר לא-תאמן, מטרה מבעיתה מרוב רחק אשר אליה שאפו כמעט כולם יחד; הם שאפו אליה במסתרים או בגלוי, איש איש לפי אפיו הנגלה או המתחפש, ושיחם והגיגם היו מהול תמיד בפחד סתום, – פחד המלכות הגוזרת של רוסיה ופחד המלכות הקיימת ששמה גלות-ישראל. רוב העם מקצותיו לא אבה עדיין דעת מאומה מן החדשות המעוררות, – והאנשים הפועלים היו דומים איפוא למקדימי-קום המבליעים את אושת צעדיהם למראה הנרדמים-המעולפים, רוב אנשי המשפחה הסרוחים עדיין על משכבותם. אבל למרות חפצם יישמע קול העתיד מתוך גרונם הנחר, כשהם זועקים בלי-קול איש לאחיו על תקומת-התחיה, כשהם מדברים אל עדותיהם בנות עמם בשבעים לשון; והם עצמם נשארו כולם גלויים ומובנים לדורות: – ואם כי בזמנם עשו רובם את מעשיהם או הגדילו את דעותיהם אגב רוגז בלתי פוסק המטשטש את הכוונה, רוגז אנשים המשכימים קום בשעת-שחרית צוננת ומעורפלת והם כאילו בלתי-נראים כמעט גם לעצמם וגם לאחרים.

הנה פינסקר, האיש שקיים את גבהותה, לאמר: את חזונה של חיבת-ציון, והוא אחד מאנשי הפלאים השקטים שעין לא שזפתו בשעת התעלותו; חזונו הוא גם אמתו, הוה אומר: אחד שמעטים כמותו גם בין החוזים; הוא נביא-אמת לעתיד וגם מגלה את אמת-העבר, לאמר: יחיד-יחידים שאמת גמורה בידו. אבל למראית עין, לעין הדור הראשון שלא אגר עדיין די חריפות נפש חדשה המספיקה למסס את הצרי החדש והקשה של הרופא מאודיסה, הריהו רק גדול שזכה להיות גם בר-מזל, כמי שקונה לו את הערצת הדור בחפזון בלתי-מובן; הוא כאילו השיג בבת-אחת את הכל – ולא יסף; דומה שלילינבלום מיטיב ממנו לראות את מצב הענינים העומדים ליכולת הדור, והרבים והשנונים של התקופה מתהלכים בקרב הדברים ומלהיבים יותר ממנו; אבל הוא מקובל גם על הגדולים המחשבים לעצמם זכות-בראשית, בדבריו המתונים מרגישים בני החבורה לא פשרה של אדישות כי אם טעם של אמת עצורה; ובגזירותיו המעטות, המכוונות לצורך השעה הקצרה, רואה גם לילינבלום, – הכפות מרצונו הטוב לזמנו, – כוונה אמיצה המרחיקה לפעול. אך אבוי – חיבת הדור עמוסה עליו לשוא, כמעט לשוא: הוא אינו הוגה גדולות לאחר הנצורות אשר פעל. ומלבד זאת השיג אותו הגורל ליד המצרים, כשהוא חולה אנוש, וכל אותה הסגולה יקרת-המציאות, זו שאנו רגילים לכנות אותה בשם: השפעה-מתוך-אהבה, כאילו תלויה ללא-חפץ באוירו האחרון ולאט לאט היא נעשה, – האהבה הלא-רגילה הזאת מצד יהודים נרגשים לאחד שלם ולא-רוגש, – למין לויה בטרם-מועד לכבוד ההולך-למות הגדול. וכנעילה רועשת אחרונה, נעילת-פעולה אוילית לחכם-החכמים של התקופה – ענין גדרה, זה שנעשה בשביל פינסקר למין דמות מפלצת, מין חידה קשה אשר כלכלה ברוגז ובכליון עינים את אחרית גורלו. וככה נשלמה לפינסקר, החוזה הראשון של הגלויות, דמות-חיים המצווה לעמוד בזכרון כל האומה; משל העתיד הרחוק עוד ינעים אותה למישרים במשך הדורות, אבל דמיון הדורות הקרובים, שיהיה מסוגל עוד לראות את רשמי התקופה ההיא, יחזור ויסתכל בדמות-החיים של פינסקר מתוך תמהון ושממון גם יחד: גבור ללא גבורה מפורשת, אהבה ללא עלילות-גמול מאת האהוב; כבוד-איש רב כמעט מהכיל, – כי זה אינו כבוד שבדרך-המלך, הבא מאת הרבים, אלא הערצה מצועפת מצד יחידים והיא באה לפרקים בצורת אגרות שלוחות מאת נדיבי-עם, קרויים מורשים, – ואיש-הכבוד השובת ילא אפילו להמציא למעריציו נימוקים, ועל שפתיו היגעות שגורה רק התנצלות: אין זמנו פנוי! אמנם כן, התנצלות בינונים זו היא המוציאה את פינסקר שבשנות התשעים ממבוכתו, מבוכת נפשו של אדם שהציץ פעם לתוך עין-הגורל של האומה האומללה, האומללה, כביכול, מדעת עצמה; מתוך זעף-לא-זעף הוא מקיים את אחרית גורלו והוא מגיע כמעט למחשוף הזמן שבין שתי התקופות: לעת שפשטה חיבת ציון בערים ובעיירות, אך נפשה כבר מגולגלת בירוקת-החלודה שעל גבי קערות-הנדבות שבערב יום-כיפור, – וחיבת-העתיד החדשה של הרצל ממשמשת ובאה בחוצפה קדושה ומושיבה את אמה, החיבה הישנה, בבית-העבר של האומה.

ולעומת פינסקר – לילינבלום היודע את עתו, הנכון תמיד לקטנות; הוא צמוד בכל השגתו לא רק אל הערך ההולך ומתרחב של חיבת-ציון, כי אם גם אל מוסרה ההולך ומצטמצם, ההולך ונעשה חד וצר כחודה של חנית, עד שאפשר לרטש בו את כרסם של כל השמחים אלי-גלות; אבל הוא גם מזכירה הנרצע של התקופה המחדשת אשר לעם הדל, תקופה טורחת בכל רוח וחומר חדש, הדומה לעבד שנקנה על-ידי משפחה ירודה בשאר כספה ומעניקה לו מבוקר ועד ערב גם את העבודה וגם את מורת-הרוח אשר לעבודת-עניים. בכל יום נכונות לו קטנות ואכזבות-הכלימה הנגרמות על-ידי הקטנות, – ו“גדרה” היא בשבילו לא רק אחד השתילים האלוהיים של המולדת הצפויה, כי אם גם “קאלאניע” עם תריסיר בילויים, מין ענין-לענות בו של בעל-עסק עני. הוא יודע את הכל, מבין למלוא אמתה והפסדה את אותה התרוצצות-הנפש בין מעשה למעשה שעכרה את מיטב כוונותיהם של חובבי-ציון; אבל הוא מתאפק, כאילו הוא יודע את משלו, לאמר: כי נמכר לצמיתות. הוא גם עוצר ברוחו ואינו מביא את הדברים לידי דיון חריף, שבו עלולים בני-החבורה לחשוף את חולשותיהם איש נגד רעהו; אבל דומה שהוא עושה כך לא מתוך זהירות, מטעם היותו איש-הלשכה, כי אם לשם אותו מחשוף-העתיד הקטן שנתגלה לו בחזון. בין כל העסקנים של הדור לא היה כמעט אף אחד שידע לוותר מתוך אהבת הדבר הכולל; אפילו פינסקר מוכרח היה לעשות שקר קטן בנפשו בשעה שיעץ לאכרים להתרפס לפני הירש הסוכן. לא כן לילינבלום: הוא התאפק במלוא נפשו וכבש את מעט זעמו אשר נשאר לו מימי עלומיו.

העסקנים של התקופה ההיא, שרבים מהם השאירו לנו בכתב דברי-חזון שלמים, נכשלו במעשיהם על כל מדרך כף-רגל; דומים היו לאנשים שחלומותיהם בהירים ושנתם מטורפת. העדה, אשר לשמה נעשו המעשים הנאצלים והיגעים של חיבת-ציון, היתה חלק של עם שבע-ימים ורוגז אשר התנודד זו הפעם המאה מתוך גלותו המטורפת; זה ההסבר, שנעשה בהרבה לשונות, וזה כסף-הנדבות המנומר, שנקבץ בהרבה מדינות, שיוו לדבר כעין מראה של רחבות – אבל בכל השטח הדמיוני שהדמיון היהודי התרגל לצרף מכל מיני קהילות-ישראל, לא היה עדיין אף מקום-ישר אחד, מקום-מישרים שבתחומו, הקטן או הגדול, משלימים אנשים שלמים את דרכם. אפילו האיש בן-יהודה, הנזיר המוזר אשר נדרו הטהור ללשון העברית מזכיר משום-מה את נקיון הקלף היבש, הגבור המתחיל-וגומר אשר חג לו בשביל עצמו חוג גורל שלם, – אף הוא נראה כמוכן לתמורות משונות; הוא, שיעודו כולו בממלכת הלשון השקופה, אינו עומד כנגד המסתכל כששתי עיניו מישירות את מבטן; פעמים נדמה כי עין רוחו האחת מרחיקה לראות את אחרית-הטובה של הלשון העברית ועין רוחו האחרת מישירה בלי-חשק להביט אל סדר-החיים של יום אחד יחידי. כי זו העלילה המתחילה של התחיה הובילה את שליחי העם למסעות-חזון ולמעשים בלתי-צפויים, והנוסעים הללו, – שאבותיהם ואבות-אבותיהם לא יצאו מעולם ממעגל-השבתון של הגלות, – התאוננו, חשדו, תבעו פעם בפעם שהות של הפסקה. איזו דרך של חתחתים קטנים וצפופים; כמה חוגים חגה העגלה מסביב לגדרה הקטנה, זו שהיתה כמעט בת-זקונים והוריה ואחיה ודודיה, – שהיו מפוזרים מאודיסה ועד פריז, – עלולים היו לכאורה לקבץ לה מוהר באפס-יד. רק אנשים סבלנים ורואי-מטרה נבונים נשאו כל הזמן על מקומם. אחרים יצאו מקוצר רוח או לרגלי חשדים; רוקח הסתבך לאין-מוצא, שפ"ר, – שרוחו היתה כבדה בכל ספריו ותרגומיו, – נחשד כאן כעושה מתוך קלות-דעת, צדרבוים ראה פתאום את עצמו מועל בכסף הקדשים. אך רבים כאילו הטילו על עצמם בכוונה חשדים, ובלבד שיתנו להם דרור מן הקרון הגבוה והמתנדנד הזה שהיה ימים רבים לשנינה בפי רבבות פתאים של הגלויות. כל מעשה קל וכל אמירת-פה היו עלולים לגרום פולמוס סכסוכים; וזו רוח האביב הבאה ממרחקי התחיה לא היה בכוחה לנפנף נועם בעינים היגעות ובפנים הנזעמים, – בדומה ליהודים הנוסעים לירידם ורוח השדה אינו משנה את חותם פרצופם.

ואחרון אחרון: מלבד החושדים והחשודים, שתכלית מעשיהם היתה מובנה למדי, היו עוד אחרים שנכנסו למעשה-הרבים ונעשו מיד קפדנים, נקיי דעת עד לרפיון-ידים – כאילו זו חיבת-ציון, שכבר התחילה מולידה מתוך עצמה כל מיני בחינות של ראי, עיקמה לאלה את מראה אפים: האנשים האלה נכנסו לפעמים לחיבת-ציון רק משום שהרגישו שיש כאן עסק-גאוה חדש של האומה, ובהכנסם ניטל מהם בבת-אחת הכשרון לדעת עת-לכל-חפץ, להשתמש בנחת או בערמה בתועלת האנשים המשותפים. והם, בתורת יהודים, הלא גדלו בכוח הכשרון המיוחד הזה, בו עשו הון או השכלה, בעזרתו הלא עקרו רבים מהם את עצמם לישועה מארץ אחת לארץ אחרת, יצאו ועברו על-נקלה על-פני אשפתות אבותיהם. את כל אלה הם ידעו בבוא יומם, ואת כל אלה הם שכחו בבוא יום-העם.

הוא התחיל בכשרון ובהצלחה: אחרי שתים-שלוש שנים כתיבת נובלות נעשה לאברך-השעשועים של הספרות הרכה אשר באידיש. אנשי הספרות אינם מצליחים – כידוע – לפי תוֹאם כשרונם בלבד; גם בתחום היצירה הספרותית מכריע על-פי-רוב מבחינת ההצלחה לא כשרון-המעשה של עט הסופר, כי אם שיא-העינים של האישיות הפועלת. יש אנשים היודעים לגלות על-נקלה את היקר המשותף אשר לאנשים הסובבים אותם; אף אַש כוון מלכתחילה את מעשה יצירתו אל הדברים העלולים לקנות בבת אחת את הלבבות, או – אם לסמן את זה בדבור נאצל – אל המזל המשותף של בני הדור.

ראשית מעשהו היתה כמובן לחרוז נובלה קטנה אחרי נובלה ולהכניס לתוך כל אחת כעין פלפלת, – זו שבלעדיה לא היה מתוּכּן בימים ההם שום דבר של ספרות יפה. כל המתחילים המוכשרים של הזמן ההוא כאילו גילו במעוף-עין אחד את הדרך הקלה אל הלך-הנפש של התקופה; אבל שלום אַש נכנס לעולם הספרות עם אשרו המיוחד. לא עברו שנים מעטות והוא נתגלה לעין-כל כאחד גבה-עינים, – בעולם ספרות זה שבאידיש שכלל בתחומיו המעטים אנשים יוצאי-עוני שהוסיפו לדרוש אל עוני החיים של היהודים. אלה הנובלות אשר כתב לא נבדלו הרבה בכוח או בתפיסת הדברים ממעשי-העט של חבריו; אף-על-פי-כן היתה בהן תוספת אחת נחשבה: בכולן היה הקול המספר נשגב הרבה מן המידה הרגילה. הנובלות לא חסרו בהן גוזמאות של סגנון, מתיקות נוער תפסה בהן לסירוגין את מקום הרוך הצח אשר לאמן; אבל הן דובבו את החיים היהודיים כמו בכוח של זמר, בקצב מזוייף אך מנעים עד מאד. זאת היתה הכללה פיוטית ראשונה באידיש, זו הגורמת גבהות-לב לקוראים והצלחה לסופר; היא הבליטה, אגב נושאים מרובים, סמל אחד משותף, – והקורא, שנתנו לו בפעם הראשונה את הסמל, לאמור: את גאות-החיים המתקבלת מתוך קריאת ספרים, התעורר מאליו לחובב את הסופר ולקרוא לו בשם גדול. אבל על-ידי ההכללה הפיוטית התעלה מבחינה מסויימת גם הסופר עצמו: לא היתה לו כל יראה מפני הכשלון, מפני הגחוך, מפני אי-ההתאמה; כוונת תאוריו היתה להמון דברים בבת-אחת, וכאן ההגזמה היא תמיד מין אמת חדשה, – דומה לאמת ראשונה של השחרות והנוער. כבר בספוריו הראשונים היה שלום אַש הולך ומגזים בנוסחאות-התאור של הטבע ושל הבחור היהודי (בכור הנושאים של כל המספרים בימים ההם); אבל בכל נובלה קצרה התכוון לכלול, להראות את תנועות החיים של היהודים לא אגב עצבות או גחוך, כפי שאתה רואה את התנועות האלה אצל איש יהודי יחיד, כי אם אגב קצב מושך את העין – כפי שאתה רואה כל מיני תנועות משולבות הנעשות בבת-אחת על-ידי המונים. והנה עברו רק שנים מועטות – ולשלום אַש לא היה חסר אלא השם: עיקר מזלו הספרותי כבר היה מתוכן ועומד בעין. הוא קרא את קובץ ספוריו הגדול בשם “עיירה” – ובבת-אחת נתגלה כי האברך החדש הזה, אשר מקוטנא בפולין, נקב בצלילות-בטוי מפליאה את שם המזל הצנוע אשר לבני הדור. הבנת-לב רבה ענתה כהד לצלצול השם היקר הזה: שלום אַש נעשה בן-שעה כמעט לחטיבה מיוחדת, לדמות-סופר שאינה סובלת כל גרעון ואינה נתונה אפילו להשוואה. אפילו ח. נ. ביאליק של הימים ההם כלוא עדיין בתחום של אהבת-יחידים או של הערצת-מבינים; ביאליק התחיל מבשר את המזל העולה של תחית-ישראל, שדחק את אורו מתחת לענני בוקר, – אבל שלום אַש הראה את המזל השוקע, וצבעי השקיעה האדירים מושכים את העינים ביתר עוז וביתר געגועים מאשר הקרנים המבצבצות של הזריחה. ספר “העיירה”, שאינו בעצם אלא אוסף סיפורים משולבים יחד לפי הלך-רוח אחד, נסך על כל-קוראיו שכרון, עצבות וגאוה. זה היה הספר המתוק באידיש, אח-תאומים ל“אהבת-ציון” אשר בעברית, אחד הספרים הפועלים גם על הקוראים הנבחרים כחנופה אדירה. את הערצת ההמונים קונים בנקל על ידי זה שמציגים לראוה את חטאיהם הגדולים: גורמים להם למקבלי המוסר שיוכלו להשתאות אל עצמם; אבל יש דרך-הצלחה מסוג זה הבטוחה עוד יותר: לגלות לפני ההמונים את צדקותיהם הגדולות. את ספרו של אַש קראו הקוראים מתוך אנחה מתוקה: עשַרנו ולא ידענו את דבר עשְרֵנו! דור שלם כאילו מצא בלי עמל את תיקונו: להתגאות ולהתאבל על עבר השווה באבל ובגאוה. אחרי דורות של חצאי מזלות נמלא מזל מקיף, שהלך ושקע על סף שמים הנטויים על פני-כל. יהודים מדולדלי מזל מצאו פתאום את האושר המוצץ ומנעים את הלב – את מלוא-החיים אשר היה בעבר; מעכשיו אפשר היה לשוחח שיחות ערבות שלאחרי סיום תקופה, לשער השערות מתוך המית-לב של בטלה, ואחרון אחרון – לחיות על החשבון הנאדר של העבר.

שלום אַש נתן איפוא שיח ושיג לתקופה שלמה. ומיד, – ללא שיעור עניוות שלאחרי הצלחה, ללא קביעת עתים למען הכשרון, התחיל המצליח הגדול הזה לחפש אחרי ענינים כוללים חדשים; בכתיבתו הלכה ופחתה מאליה אַות-הדמיון התמימה של תור-נעורים, זו הכרת הכשרון הראשונה שהאמן המתחיל מקבל כביכול חינם מידי הטבע; ספריו נקראו מעכשיו בשמות גדולים, מכיון שקריאת-השם המפרסמת היתה עלולה אף היא לתת את חלקה במגמת הסופר, לאמר: לעורר שיח-ושיג. העמודים הרבים לאין-ספור נדמו עכשיו יותר ויותר למצע עלים תלושים שנצברו משלכת עצים שונים; אך לעומת זה עצמו ובלטו ללא טעם אמנות מספיק הכוונות והמגמות של הסופר, כדבר אשר יקרה תמיד לכל סופר בעל-כוח המתחיל בשאר-רוח ומונע את עצמו אחרי כן מחובת ההתחדשות, ולאחרונה, לאחר שכל סוג הכוללות השונים לא גדלו ביחידותם, ואף כולם-יחד בצירופם לא היו אלא מין טף רגיל הנושא עינים מבויישות אל האח הגדול אשר ב“עיירה”, – הגה המחבר הנמרץ מגמה נמרצה חדשה: – לכפות על בני-הדור שיח-ושיג קדום; לעשות כמעשה המשל אשר באגדה ולהוציא מתוך כלי-הקדושה החתום, הצפון בתהומות העתים, את שם-הבינים הגדול, הוא שם ישו שבא לעולם בשעת הדמדומים של כל הזמנים והבדיל לנצח בין שם ויפת.

לפנים התפארה הספרות העברית באיש הסופר, הגבר הצנוע כנגד העולם ועשוי-בלי-חת כנגד נפשו; עוד ריב"ל וקלמן שולמן, אחד אמיץ ואחד נוח, היו מעין אחים-במורשה לאותם “הסופרים” הקדמונים שגלגלו את אמתם במחשך העתים של הבית השני ועשו אותה לבסוף לעיקר ההשתלשלות של האומה. רק במשך הדורות האחרונים התחיל מתפתח גם בספרות העברית הטיפוס של הליטראט, איש חרוץ ויודע-להתהלך שהליכותיו נחשבות על-פי-רוב יותר ממעשיו. דוד פרישמן היה הליטראט הראשון והדגול בספרותנו, ואם כי נִצְרַף פעם בפעם על-ידי התבודדות עם השירה הלירית ואם כי יצר את תרגומיו המופלאים לקין ולזרטוסטרא – תרגומים שיש בהם מקדושת הגבורה של יצירה.

מימי הרנסנס ואילך התחיל מתגלה הליטראט בעיקר בשלוש הספרויות הגולות של הימים ההם: האיטלקית והצרפתית והאנגלית. גורמים שונים הולידו את הטיפוס הזה; אבל אחד ילד אותו: זה היה “שאר-הרוח של חדר-המדרגות”, לאמר: אותה פקחות המכשלה של האיש הביישן שאינה נענית לבעליה כהרף-עין כשם שהיא נענית לאיש-החברה הזריז. היא היא שהקימה וגיבשה את מעמד הליטראטים, הכשירה אותם להליכותיהם בסלוני הספרות, משחה את שפתיהם בחיוך של אנשים נדרשים ונתנה להם לאחרונה קהל שומע – בניגוד לאיש הסופר השוחר-את-עמו, המבטא בלי-יודעים את יצר הגזע. כנגד סלוני החברה, ששימשו מאות בשנים מקום-אמונים ומקום הצלחה רק לאצילים מלידה, הלכו ונוצרו הז’ורנאלים, – אף הם אהלי מועד, אבל קהל-הקרואים נתחלף כאן בקהל-קוראים וארי-החברה כביכול נהיה פה למתבודד של שולחן-כתיבה, איש-רוח מוצלח ומצליח שאין השהות פוגמת בדבריו החריפים והוא רשאי למסוך את אמרות פיו, בכל זהירות ובכל שהות, מפיה הנובע של נוצת אווז. קנאת ההצלחה, אותו הכוח שידו בכל חליפות החברה, היא שגידלה והגדילה גם את מין הליטראטים; כוח חיצוני הוא שטבע את חותמו על אצילי העט האלה, אצילים כרותים מעבר רחוק ומעתיד לא-קרוב שלא ירשו מגזעם מיטב-מורשה ולא היה בזכותם להוריש לגזעם מיטב-יצירה. והוא הוא הנותן עד היום הזה את אותותיו בהליכותיהם: בריבוי סגולותיהם הטובות ובמעוט אמתותיהם.

הדמיון יתאר לך את האיש הליטראט כעקר-הבית של הספרות, צרור מפתחות בחגורתו – לשערי חן, למקצועות ספרות, לענינים חדשים-לבקרים – אבל מפתח אחד אינו מצוי בצרורו: הלא הוא מפתח עצמו. הוא תמיד בהווה, והוא שוכח איפוא את תחילתו ואינו ממצמץ לעבר אחריתו, – אף הוא כאותה עקרת הבית הטרודה אשר “שולחן ערוך” תמיד לנגד עיניה. לו אין חלק כמעט בזכרונות הרוח המוסבים על העבר ועל העתיד, הם הם הזכרונות המציקים והיקרים שרק האיש הסופר מתענה ומתנסה ומתעלה על-ידם. הסופר מהרהר ביום-יבוא, בו אולי ימלוך טעם נרחב אשר קצה השובל שלו יתקפל כמשאון על פני יצירות רבות – וביניהן גם הרבה יצירות קטנות והדורות; והנבחר בסופרים נותן לפעמים לבו לזכור גם את יום המחרתיים, בו אולי ישב לכסא גדול-מלכים של בינת-אדם, מלך לא-אסור במסורת אשר יאמר הרף להמון צורות עבר. הסופר הוא התמה אל העולם, המפחד-כל-היום לנפשו, והזכרון העז הלא ניתן רק לתמהים ולמפחדים. ואחרוני הפחדים של הסופר: הפחד הסתום מפני החונף והשקר האורבים לו מימין ומשמאל בזויות פיו; אימת-התמים בפני הכזב הדבק לכל מעשה-אדם וצמוד לכל מראה עיניו; ומנוסת-הבהלה החוזרת אשר ינוס הסופר בכל דרכיו מפני השטן בן-כל-הדורות, זה המכונה בדורותינו גלויי-השמות בשם מודה או אקטואליות. הלזה, הליטראט הרואה את לוח השעון של ההוה כציור הנצח, אינו יודע כל פחד; הוא בורר לו את קהלו, עטו – הזהיר ככלי מקצוע – אינו נתעה בכל ימי חייו ואינה מפנה לעולם אף קו כתיבה אחד לעבר הנעלם, לתחומם של האנשים עלומי הדמיון וההשגה העלולים לזרות הלאה דברים כתובים שאין בהם מחידת האדם הכותב; עט זה, הפיקח ואינו-חכם, עיקר גאותו תמיד על הקוראים המרובים במנין, ראש בטחונו הם בני-אדם טפלי עולם – והוא נרתע בבהלה שעה שמציץ אל חודו אחד מן הקוראים המופלאים, שומרי הגאוה של כל ספרות וספרות, קוראים שאינם רואים בספרות דבר-לשעתו והם משתאים משום כך בחמלה לכל סוג הכתיבה של הליטראטים. אבל על כל הסגולות האלה, שהטוב והרע משמשים בהן יחד, מחפה לאחרונה – ביחוד אצל ליטראטים מצליחים – תרמית אחת כוללת: זוהי ההתראות. הסופר – אות האמת האישית על מצחו, לקללה ולברכה גם-יחד; והנה הסופר, כשחסד היצירה בוגד בו והוא מעלה בדעתו היגעה לעשות את עצמו מתראה, לאמר: שעה שהוא מעביד בכפיה את רצונו ואת דמיונו ומזייף אגב כך לעצמו הכרח של כתיבה, הוא חטא-הזנונים הנודע של יצירה – הריהו נעשה מיד מגוחך, אומלל, חדל-אישים, כאותה אשה תמת-אהבה המתפלצת למעשה נאופים כדי לעורר את קנאת אהובה הסר. ואולם הליטראט, אשר כל ימי חיי עטו הוא מתראה – ואינו מתייחד – עם דברים ונושאים ואפילו עם השגות ודעות, הריהו נעשה בימי הצלחתו או בימי העמידה הספרותית שלו לאיש מתחפש על-נקלה: – האוירה של כתיבתו נעשית דומה בהדרגה לאוירה הרגילה של חיי יום-יום, מקום שאדם איתן בחברה אינו מחשיב את חיוכו ואינו מתפלץ לזעם עצמו, והוא מדבר אמת וכזב לתועלת עצמו ולבדיחת לב השומעים.

ספר תולדותינו, המופלא בכל ספרי האסונות, חסר עדיין את פלא האסון אשר קוֹרָא לו: הקומוניסטים היהודים; למועד, בו ירשם סיפור המדוחים הזה כחזוּת ברורה, יתברר אולי הרבה מספיח היצר של היהודים ויתלבנו גם שעשועי הרשעה המתחוללים לעתים על חלקת חיים שכוּלה ישראלית. עכשיו, בעוד אנחנו מבקשים גאולה גדולה לאור ישועה קטנה, נלאה ממצוא את בן-השער הסוגר על שגיונות גזענו; ואולם גם בדורנו נהיה כאווילים אם נשתאה עד-תּוֹם אל מעשה הקומוניסטים היהודים. מבטנו, המרדף בחרדה את האחים האיומים האלה, ראוי לו שיהיה דומה במקצת למבטו של הבריא המלוה את המת. זהו מבט המתחיל בעצב וגומר: דרך כל בשר; גם בראי עינינו עלינו לראות תואר כזה, שתחילתו תוגה וסופו נוחם-בראשית: דרך כל רוח יהודי.

כל ישועות העולם, הראשונות והאחרונות, יש בהן משהו מהבל האגדה של המלך סלדין, הוא הגבור אשר בספר אלף לילה ולילה; כולן תיכּנוּ רק מערכה חדשה של דברים, גם אלה אשר ניצבו בעיתּן כצלמי פרווים ועל פניהן חיוך מסתורין, כאילו עבדים להן כל מזלות האלמות. הללו באו לעולם בצורת דתות והמטירו על צחיח החיים גשמי תורה; הללו פרצו לבוא בשער הדמים והרתיעו את אווירו של דור אחד בפזמונות אדירים; ורבות מביניהן, ישועות ענוה, לא אבו להתחפּשׂ והעמידו בגלוי את גאולת העולם על דברי נחמה – הטובים או כנים או מתוקים מכל אשר היו לפניהם. כולן – כרוב מאמיניהן כן מעטו גמולותיהן; אף אחת מהן לא באה בשעתה בלי קללת חינם, זה שפּירושה – בכל דור, בכל נסיון, בכל מעשה חיים – ברית גורל עם המקולל; אף אחת מהן לא מנעה מנפשה עמל-ערמה, להטי-נקמה, שעשועי-גבורה – כל אלה מופתי אדם טפלים, המעידים תמיד ובכל מקום, כי עוית החיים עומדת בעינה ואינה מניחה לשום בריה למצוא נקודת-משען למען חדשות; ואחרון אחרון – כולן דמו לילדים הנולדים בצעקה ומבשרים על ידה כי הם שותפים למעשה בראשית: כל הגאולות צעקו חמס ברגע גיחן מבטן הגורל, ובשרו מאליהן כי הן נעשות שותפות לסדר העולם. אשר אזנים לו שמע את הצעקה המבשרת; הלז לא מאס בגאולה החדשה, כשם שאין מואסים בעולל לאחר שרואים את חלקו בדמוּת העולם; הוא רק הפך בלבו את הגאולה החדשה לאחת מחליפות החיים. המוני אדם, אלה הנושאים גם את דמות עצמם בלא-יודעים, התלהבו ולא אוּכּלוּ, נשאו את עיניהם אל החדש ולא הסירו את ידיהם מעיקר חייהם. אף הם, הבוערים והתמימים והאמיצים אשר בכל עם ועם, נחלו מאבותיהם את סוד ההבחנה ומאבות אבותיהם – את דאגת החיים הכנה, זו המצמצמת מאליה את כל בחינות הדיבור.

רק היהודים לקו זה דורות רבים באהבה זרה ומוזרה: הם אוהבים את הדיבור כאהוֹב יצוּר-אדם את הגלוי, את הפּריון, את הבטחון. הם שוקלים אותו במאזני המעשים, מתארים אותו בפלס העתיד, נשבעים לו כמו לאליל בורא. הם קובעים את מיטב נפשה של דתם למען העמיס ערך לאין ערוך על התפילה בת השׂפתים; את מושגם העליון, מושג התורה, הם צירפו מן הזכויות הדלות אשר להגות ולשׂיח ולהילוּך הקול; את ערכם זה, מוֹץ העולם התחתון, הם תקעו גם בגן עדנם אשר לצדיקים, הם חיפּוּ כל מצוה קלה, כל חוק פוחז וכל גרגר של מוסר בתלי תלים של רמץ מלים; הם מגלים לעתים בדיבּוּרי אנוֹש פנים שלא כהלכות המציאות רק למען הלבין את הפנים האלה בדיבּוּרים נאים יותר; לבם יגיל מחדות הדיבור, רוּחם יכאב ממלים, והיאוש – זה מנקה האשפּתּות הבא לגרור מתוך חצר נפשם את נבלות המלים – אף הוא בא ודופק על פתחם באגרוף המליצה. מקרב עם כזה, אשר חצץ הפה לו כאבני משקולת, יצאו הקומוניסטים היהודים.

פשענו הולך לפניהם, אסוננו הביא אותם עד הלום. שר המרד החדש קרא: הנני – ובחורי ישראל נזעקו מסביבו מתוך חבלי יצירה; הוא פיזר על ימין ועל שמאל עקרבי מלים – ואברכי הרחוב היהודי ראו את כל הנברא בצלם כנשוּך לאין מרפא; הוא עבר כמתרונן דרך שתים ושלש סימטאות-חיים – ולעיני יהודים רבים קם עתיד אשר כלה את כל מלאכתו. המרד הפיח את כזבי נעוריו, כדרך כל בריה אשר נשמה באפה – ודרדקי ישראל נחפזו לדקור את אמם, כי אמרו: אפס אדם יָשָן מן הארץ. הם, הרואים במלים את תמצית היקום, טעמו כהרף עין את טעם ימוֹת המשיח, ימים אשר אין בהם לא צער-עבר, לא רחמי-הוֹוה ולא הכרח-מסורת. הם השתוללו עד-תּוֹם, כי על כן אין קץ לשפע השכּרון הבא מדיבּוּרים; ולאחרונה, עת נערמה מסביבם שלכת המלים החדשות, הם כרעו ונפלו ונרדמו שנת ישרים, ללא חלומות נוחם; רק נחרתם אימה ושממון.