דומה הדבר כאילו מתי-עולם יבואו בחצות הלילה להסתופף בבית-הכנסת הגדול, – בהיות ליל אשמורות ארוך על פני העיירה, ליל החושך הקשוב מכל מחשכי הסתיו, והאשמורה התיכונה תגיע עד-הלום קשובה ומחרישה שבעתים, הד לא יעלה בחוצות שוממים וחלון לא יגיה בכל תפוצות הבתים מסביב, ובבית הכנסת הגדול, הנעול בלילות וגובה ויראה בהיכלו הריק, יהל נר-התמיד הנשא, הדולק מלילה עד לילה, וטור החלונות אשר במזרח הבית ידמדם החוצה, ירמוז מנגד אל בית-הקברות ויפת אל המתים. והנה הם באים להסתופף באין-רואים בהיכל הקודש, – מתי-עולם אשר שמם לא יחונן עוד בעיר ובמשפחה ושארית עפרם לא תתבולל עוד בשדה הקברים, ומתי תמול ושלשום אשר קורי אהבתם וקנאתם עוד יתעו בחלל החיים ומצבת-מורשה עוד תכון על קברם; הנה הם באים לחסות פה לבדד עד תום הלילה ולהתלחש בקרב עדתם עד עלות השחר, – ואל אחיהם אשר בתפוצות העיירה לא ישעו לרעה או לטובה, כי לא אחים קרובים הם המתים לחיים.

בלילה, בנפול על האנשים הרהרוי אמונים בטרם תרדמה, זכר האלמוני את משל המראה הזה; ואת הנמשל לא העלה לרווחה שלמה בדמיונו ורק נתון נתן לו לדמדם מרחוק בפאתי רמזים, – כאשר ירפה תמיד אדם מאחרית חפצו מדי בקשו משלים למען המות או עיד החיים: פתוח יפתח את דמיונו לפני המשלים הצלולים, ואת עצם הימם ההם, אשר למות ואשר לחיים, יזניח בלי-משים בצל המחשבה האטומה. אך צלילות הדעת שלפני שינה, הרגל הזדככות של יהודים בין יומם ולילה, הציבה מאליה בנפשו תארי דברים ברורים, והוא התחיל חושב ומצרף דבר לדבר, עד הגיעו אל חשבון כולל ועד הפטירו לאחרונה באנחה, – אף זה ממעשה ההרגל של יהודים על משכבם, הרגל אנשים נוצרי-הגות ומפקירי-מעשים הנראים בעיני עצמם כנפסדים במקצת; היא היא האנחה רכת-המשמעות אשר גם יהודים לומדי-תורה וגם יהודים מורי-דרכים יפיקו בה בלילות את מוסר יומם. אך שנתו לא באה; זו אנחת-התשובה של לילה, אשר אולי גם לתלמידי רבי יהודה החסיד בדורם כבר השתמשו בה לתקנת שינה, לא הועילה בליל זה לאלמוני, – ליל הרוח העזה ביהודה אשר איש על משכבו לא יוכל לכוון עמו יחד מחשבה קלה או מכפרת, הנמוגה מאליה אל צלעות הדברים, כי אם רעיון עז העוקר דברים עם שרשם ומדיח גידולי חיים מעל ערוגותיהם הקצובות וגורף את כולם יחד לגל-עד גדול. ובנדוד שנת האלמוני לרעש הסופה הגוברת, המבכירה באין-רואים את ענני החורף הרעננים, אלה אשר כוחם עמם לפשוט מים עד אפסי המדבר ולשוות על כל יהודה יחד מראה ארץ מקופלת תחתיה באחדות בראשית – לא כיהה עוד האיש ברעיונותיו השוטפים, רעיונות לילה נסערים אשר זעפם וקדרותם לא יעלו בד בבד עם אד המחשבה העולה מלב החושב: אף זה דמיון לענני שמים נזעמים עד-בלי-די, אשר אד האדמה הרך יולידם והם עוטים מאליהם את ראות הזועה הגדולה. לא כאשר ראה אותם יומם ראה עתה את יבושת היהודים האלה, לאמר: כאחת מגלויות ישראל אשר יבשה לעת-מצוא בערוצה הנבדל, ובהיותה לאבקת אומה, כביכול, אבקת-שימורים אשר תמצית כל תכונותיה עוד שמורה עמה גם בגלגולה זה החנוט, עוד תקוה לה לשוב אל לשדה ואל ריחה, – ביום אשר תישפך כתומה אל אחד ממקוי ישראל החיים או לעת אשר ירטיב אותה טל השחר ביהודה; ולא כאשר שפטם יומם הבין עתה ביהודים המכושפים האלה, יהודי המערב הישראלי אשר בכוח קסם לא-נודע נתגבשו אצלם סיגי עבדות והבלי אדנות ליהלום קשה-צלעות התלוי כחותם על לבם העקר. עתה ראה את צלמם הנמרץ ככולל בשלמות את התעלומה החולה ההיא הנובטת והולכת, – כבוהק לא-ימחה הנחקק לאטו בחלקת הפנים, – בכל צלמי יהודים לדרגותיהם, הלא היא תעלומה של הצלם היהודי המשתחק ומתחפש כאחד, מין פרצוף אדם אשר הטבע, – העושה במסתרים, – מפעיל על-פניו בגלוי ובצירוף אחד נביטה וכמישה, שחיקת קוים וסלסול קוים חדשים, הכתמת המצח במזרה האבק הזה והבהרת העין באור ההתחדשות הזאת. היא היא תעלומת פנינו נגד כל הגויים אשר אין אדם בארץ להגיד מה פשרה לעת הזאת ומה תכליתה לקץ הדורות, ואשר שמץ ממנה נזכור בלי-משים מדי נראה על-ימין ועל-שמאל יהודים גונבי-נפשם הנושאים את גנבתם בין שניהם.

ולפתע פתאום רפתה מאד רוח האלמוני, כי לזמרת הגשם הקצובה כמו מתקה נפשו בהרהוריה; דמויותיו התרחקו לאטן כגושי עבים משפילים, ובקרבו פשטה ענות סליחה אחרונה, כזאת הכתובה בצוואת רבי יהודה החסיד למצוה ולזכרון למען יהודים נוצרי-תורה וכזאת השכיחה גם עתה אצל יהודים נוצרי-הגות הזורקים לילה לילה את החטאים ואת המשוגות ואת קליפות המעשים ומשאירים לנפשם ליום מחר רק את תוכם-של-דברים.