עוד לא גונב אלי דבר מעיני אחי אשר אתברך בו לאמור: הנה מבט ההתמדה הקורן לנוכח-הדברים. גם בירחים הצרים האלה, אשר אין בהם כל שעשועי גוּרל מלבד הפכי הגורל השנים, הגדולים והנזעמים – עוד אראה לרוב מסביב עיני יהודים המפזרות את אורן לעברים.

גם עתה עוד אבוא לשבת באספותיהם הנעוות, הנפוחות מלהג קודח, ובשבתי בתוכם לא אתרפה חינם מתמהון גבר ומגאות איש; רק כעד משתומם אקשיב אל משא-דבריהם הנע-ונד אל כל מגמה קרובה כנוע וכנוד חלום בהקיץ על מאויים לא-מתקיימים. ואזני כי תצוד לפעמים ממדברותיהם את חפץ הנאום הברור, זה המושך את השומעים בשלשלת החליפות ושואף למראית-עין להגיע במשך התנועה הזאת אל גבול הענין הנכסף – הן יהיה זה תמיד רק רצון ההרחקה הנפשע, התאמצות הרוח המתחפשת המכוונת מראש לדרך רבה ולא למטרה רצויה, מעשה-תחרות כמעשה הרץ קל-הרגלים השואף אל ציון-המטרה האחרון רק למען השיב את רוחו; הלא היא תאות תבונה הפוכה המתכבדת ברבוי הדברים ומתענגת על תערובת הענינים, והיא גם מכנה לאחרונה את סיפוקה בשם הכוזב הנודע: חריפות, לאמר: חפץ הרוח אשר אין לו תעודה ולא יביא מאומה מדרכיו. ובשבתי כן בתוכם המשלתי עליהם לא-פעם את משלי הרחוקים, ובאלה אמנם לא בחרתי על-דבר היותם זרים-באים-מרחוק, כי אם על-דבר האור אשר יפיקו לי מרחוק בדרך החץ הישר והמהיר; הן כקרן האור הוא המשל השלם. ובזאת דמיתי מאז ומתמיד לילד עושה-נצורותיו המכוון צעצוע על צעצוע כנגד קרן-האור המזומנת לפניו, ובהתענגו בלאט לנפשו על זיווג-הפלאים של המאיר והמאור ועל הסתום והנאור הנבלעים זה בזה ללא-עמל – לא ידע את חידת האור ולא יבין את מותר דרכו, ומראה הקרן הזאת, אשר מעולם אחר, יהיה כמראה-חמודות רגיל וקרוב. ומכל המשלים ההם, אשר המשלתי לנפשי בכל עצרת-עם ומצפונות רוחי, כי חוללתי אותם בכעש ובערמת שממון טיפחתי למשעי את צלמם, ואשר יראה חיים בכמו אלה לא יצלח ליצירה; ואת האחד אזכור ואחשבהו עד-עתה ליליד דמיוני, ואם כי פשוט הוא למאד ונראה לרבים כאסופי בן-בלי-שם, כאחד ממשלי השיחה המשומשים השגורים בפי מכעיסים; אולם אמת ונכון הדבר כי אנכי ילדתיו בעצבון ואת אמיתו לקחתי מן ענוּת היהודים הקיימת, היא ענוּתנו כפרת-נפשנו אשר כל המשל הנצרף היוצא ממנה מוצא לו תמיד נמשל-כנגדו בין הסיגים הרבים של הרוח היהודי. ודבר המשל ההוא היה לאמר: זאת התאוה החולה אשר נתאוה כולנו לראות את רוחנו הווה מכל אפסי ארץ, וזה החפץ הצובט של היהודי להבהיל דבר מקצה המערב לעת אשר היהודי האחר גלגל ענין מכנף מזרח – אלה השנים יחד הם רק נפץ קטן מראי הרזים הגדול של הטבע, ראי-הפיפיות המוזר הבולע לרווחה את צלמי הדברים הראשונים וחוזר ופולט אותם בצמצום לתוך צלמי הדברים האחרונים. רק ימשוך היהודי ברסן רוחו, למען ינוע מעט לאשר יצוּוה – ונס ממאיר יתרחש במעמד הדל הזה: נדודי עולם יתנו את אותותיהם הקדומים. כל מדרך כף רגל יחזיר מאחור פליטת בהלה: כל עין אשר עששה מחליפות נמהרות של בטחון ופחד, כל תבונה אשר חרגה מטבע כוחה מרוב ראות לעברים ומתור אחרי מפלט מתעלם ואחרי גבולות כוזבים – גם העין העששה הזאת של יהודי מגנצא וגם התבונה הרגזה הזאת של יהודי ספרד האחרונים – יקיאו פתאום מאבק כליונם, – המפוזר בשבע גלויות, – מבט נע-ונד; והנה השלמה שוב בנפש היחיד בבואה לצלם הפרצים אשר קורא לו: עם יהודים. דומה הדבר כאילו כל פה יהודי הנוקב שמץ דבר מגורל או מתעית החיים או ממפלט הדברים המשוער במרחק העתים – מתעוות מאליו לכל עברי המדומה והמשוער, דמיון לעובר המעביר בצלמו המעולף את כל שלשלת החומות של חיי המכורה.

עוד לא גונב אלי דבר מעיני יהודים; ואם אמנם דמיתי לי לא-פעם בסתר, כי ראי-משנה היא עין לעין, וזו איבת המרחקים, אשר קיפלתי בה את כל המזימות הטובות של העתיד הישראלי, אחזנה לעתים נשקפת למולי ממבט תמים או מעין מתאפקת. ולעתים עוד אדמה לי, כי כל איש זוכר-אמתו יתוודע פעם אל מקרהו הטוב, הגומל לו את העדות הטהורה אשר לא תכהה עוד לעולם; וכזאת אולי עוד יקרני גם אני: אשר יוכיח לי דבר מן הדברים הבאים כי זה ראי-המורשה האכזר הולך ונדחק מתוך שער העין של היהודים, הולך וצולל לתוך תחתיות הנפש הסוגרות על בלען לנצח נצחים.