הזמן, חית הקודש ילודת-העתים, שלח לנו עת שוקקה, תקופת נצורות זוללה. הנה היא כבר רובצת בפתח גורלנו: עיניה לוטות עדוֹן אדמומית עכורה של שעת לידה ונחיריה כבר נושפות נשיפת תאוה; מדרון צלעותיה מרעיד לתומו, כמצפה ללשון אם, רכה וענוה, אשר תלוק אותו ברחמים, תמשחנו בנחת לחיים, ומפלי בטנה סרוחים כבר כנאדות לא-נפוחים. ועוד מעט, בקום גור התקופה על רגליו, יתלה ויתמודד סרח הקפולים הנעוים ומראהו יהיה כבטן לא תדע שבעה.
עמים מכלכלים את עתותיהם לשובע או לרזון, אבל העת אשר תלך לפנינו תרבה בלע עד בלי די. את אכלה לא תבקש מידנו בגעית השלום, בשפך הרחמים אשר בעיני פרות חולמות, בריר הנחירים התמות הנוזל ומתאפק חליפות ליד עביט-העץ הכשר, מקום שם הולך ומתכונן לאטו בליל משורה. לכל אבוס ולכל מזוה-שמורים תפשוק עת-מרבק זאת את מלקחי-שפתיה, כמסואב מערגה ישח חרטומה על ספיחנו ועל מיטב בכורינו גם יחד, ולועה יפתח בצדיה על כלינו וכף ידנו, אכול וזלול, לחץ וגרס את חלקת כלינו, לחך וגרד עד זוב דם את בשר ידנו. בראשונה נתחכם לה במזימה, מפחד המחסור אשר יבוא באבוסינו, למען ההרגל אשר הורגלנו מאז ומתמיד לתת טרף, חלק כחלק, לכל ההמון המסתופף בחצרותינו, יצורי כנף כבדי-זפק, שרידי עתים ודורות; חכמינו יביאו נאדות-רוח, עביטי-מליצה, בלילי אמרים. שים ישימו לפניה את כל אלה ועל פניהם נדבה כוזבה, לאמר: הרבינו בלעך, עת גדולה, המתיקה חכך, עגל הזמן; והוא, עגל הזמן הפותה בראשית ימיו, יסבוא ויזלול בתאות-סנורים ללא שובע וללא רויה. עיניו תעטינה חכלילות זעם, בטנו תרטט מריק וממדוי רעב; קולו יחרידנו שבע ביום, געית קרביו תעירנו בלילות. ויום אחד לא נדע עוד עצת רמיה; עמוד נעמוד במצרי חצרותינו ורגלינו כלאות תחתינו מרוב הבט בדמות אשר תשגיא פתאום שבעתים: הנה הוא הראש המגודל, המקוטע לעבריו, כאילו העבר והעתיד לחצו עליו מזה ומזה לבלי חוק, ראש-עגלים אשר חזותו גם תקודש לפעמים באורח פלאים קדושת אליל. בנינו, הנערים המבינים לחרדות, ישיתו עלינו מסביב וימשכו בכנף בגדנו, משוך וצעוק אלינו: הב! הב! מעברים ישליכו הבנים לתוך עביט-התמיד איש את מותר אונו ואיש את צידת יומו; אף אנחנו, מאסף האבות, נשליך לסירוגין פרור עלילה, בקע-מעשה לגלגולת, אף עגל טפוחינו יבלע את מתן הראשית הראשית הזה ולא יודע כי בא אל קרבו. חזותו יהיה כתמול וכשלשום: הבולמוס הגדול בעיניו וחריצי חרטומו נוטפים ריר רעבון. ובלכתנו לשאוף מנוחה נחשוב את מחשבתנו; הכי לא פתינו לרוב עתים סוררות עד הפכנו אותן תקופות נהוגות? ועל משכבינו בלילות נפקוד בגעגועים את זכר הקצב היקר אשר אבדנו כאבדן כל בינה, ועל סף נוונו עם בוקר אולי גם יהיה עם לבנו דבר חרוץ, כי נכרות מפי העת הנמהרה את המון אכלה. אך עגלנו הסובא והזולל יאכל גם את גרת לילנו הזאת, יבלע ולא יותיר. וחוזר חלילה: אנחנו נפטמנו והוא לא ידע שבעה; עינינו תכלינה מהרבות לו משורה אחרי משורה, בחימה עצורה נשליך לו את נתחינו, בעצת נבונינו נרקח אף נמהל בדרכים שונות את סבאו, והוא לועו יחר מגעות, געה והחרד בלי חשך את בנינו הנקהלים יום יום על עברי עביטו. ויום אחד יתחולל דבר: ברבות הקהל יחזק פתאום הדחק עד מאד בעומדים ראשונה מול המחזה, והטו אלה את צואריהם בלי דעת, הטות ומשוך לפנים, והיה מראה הנערים כנדחקים מאליהם לתוך הלוע הפתוח. רגע יתאפקו הרואים ומשנהו יהומו מבהלה; נפש אבות תקצר, רוח הבנים יתפעם; בירכתים תגדל המבוכה, לשון אחים תהיה באחים, וליד המחזה מקרוב תגדל הצפיה ואח יהס אח – בהרים פתאום חית-הרזים את ראשה והבולמוס הדלוח אשר בעיניה יקרן באור חכלילי. צעקה גדולה, צעקת פתרון, תפרוץ בלי משים מפי העומדים מקרוב, פרוץ ומשוך אחריה גם תרועת רחוקים, ובטרם ימצאו נבונים את לשונם – תבקע הארץ לקול התרועה החדשה: אלה אלהיך, ישראל!
אך – אויה! – עוד רז לנו כיום הזה, לכלימה או למוראים: סלולה דרך הבאות, אך במלוא כל גורל וגורל אין עין רואה-כל הפקוחה עד תום על עקבות משחיתים, על הצפונות אשר לרוצחי עתים. אולי יימצא בחצרותינו מקום סתרה, מבטח נבדל לזקני עם ועויליהם, ושם ייקרה חד אל חד חורש המזימה, רוקח הכזבים ועושה הנבלה. אנה ואנה יצעדו צעדי חרש ויחליפו ביניהם דברים, מדברי הצדקה המתחפשת אשר לבוגדי כל דור:
לפני אוילים תשתולל עת ממאירה, וחכם ישפיל ראשה כאגמון. ככה יתלחשו, ויצאו לעברים למען התנכל. אל זקן ושׂב יסורו לראשונה, וצעירים לימים ולאמון ילכדו אחרי כן בחרמם; בחלקות יתחילו ובמקל חובלים יעוללו את אחרית תעלולם: סחוב והשלך הצדה וגרוע מן המתגודדים ומן אספסוף הגבורים אשר מסביב לעת הזוללה. והמחזה, מחזה העם הצובא כאיש אחד על עתו, ידל מיום ליום – כי אין תמורה נמהרה כתמורת עתים. תמול עוד בוסס עגל-הזמן במותר כל מתן אשר לרגליו – ומחר יבקע כבר הבולמוס השלם אשר בעיניו ושבריו יצופו כתבלולי תבל במי האישונים הדלוחים, ומחרתים אולי כבר תחרב החלקה כמלוא ארבע אמות מסביב, והמקום, אשר שם ירד מבול נדבות קטן, יעלה רגבים רגבים, כעין משטח חותמות קטנים ומתים. לסירוגין אולי עוד יציצו אל המקום השומם אחד ממשפחה ושנים מכל הנערים האבלים – ואשר יראו בעיניהם לא יביאו מרוב יגון אל לבם: הנבחר מכל חית העתים יתפלש כטמא עגלים משולח, צלעותיו תרפינה לגסיסה ומפלי בטנו הריקים כנאדות מושלכים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.