נער-אמונים, בן-טובים ויקר נכדים, לוקח אל בית סבא לשבת שם ימים רבים בצל האהבה האחרת, אהבת זקנים המכלכלת ומענגת למדי את בני-הבנים ועושה בהם רק מעט אונס של גידול. אבי-האב, זקן זקוף על פני כל אנשי ביתו, פיו היה שופע חידושי-נחת רק במוצאי-שבת, ובימות החול לא שקד על הנער הרך והבוחן גם עם לימוד הגמרא, היא הגמרא הדוברת אשר רוב אוהביה נבונים הם ברוב דברים; רק בערבים, בדלוק המנורה הטהורה, הועלה על שולחן התורה ספר-יראים מופלא, עֲבֵש עלים ונותן ריח גניזה, ולספר הפרוש שם רך ונעים, דמות שער חטוב ונחמד לפרדס נועם: – חובות הלבבות. הזקן מקריא והנער קורא, ולשון הנער תכבד מאד בפיו אל הפסוקים העלגים והעזים, ועינו גם תשתעשע וגם תפחד מעט למראיהם – כלמראה אנשי-צבא חמושים הדורכים ברגל עזה בחוצות שלוים. אלה לא היו נוטרי-המצוות הרגילים, היתרים מרוב, המתכלכלים לשובע על שוחד הפלפולים המבטלים לפרקים איש את צו חברו; מחביון הספר הזה, כמו ממצודת-ירכתים עתיקה, הגיחו אזהרות הולכות-בסך, וַאֲזֵנָן המוזר – רומח המוסר וכידון התוכחה – מבריק כמצוחצח ביומו, ובלכתן התלכדו לפלוגות-מערכה, הצטרפו לגדוד מלחמה שואף-קרבות השם מצור על מדור החיים הקטון והנחבא, על הלב, על הלב היהודי הכשר, השקט על מעט שמריו החריפים, הדל מתכונת היצרים הרבה. מי לא ישתומם, אף כי נער יהודי אשר סלסולי הפאות ידמו בעיניו כגדר עבותה מזה ומזה, מגן-בטחון משמים לכל היהודים, על חסידיהם וסוחריהם ושוניהם גם יחד. אך שר-הספר לא כן יחשוב, ואל פאות הראש והזקן, האותות מבחוץ, לא יביט; את הלב, מקום החיים האחרון, יקיף שבע פעמים עם צבאו, עד אם מצא דלת סתרים אשר הניחוה מרגלי החנופה. “מה תבקש פה, שר משרי ישראל?” שואל הנער באפס קול ובאפס דעת, רק מתוך תמהון-נערים אשר יישאר בנפש ויהיה לבסוף, עם ימי הבגרות, לזכר צלול. “את השקר אבקש; ועמו יילכד גם הכזב העוזר,” עונה הספר מתוך כל עליו ופסוקיו, ואף הוא באפס קול ובאפס כוונה מפורשת, רק מתוך יצר-התגלות גדול אשר ישאיר הד בלב הקורא וישלים את הכוונה לאחר עידן ועידנים.
והנער היה לגבר ביהודה, ובנפול שם לראשונה דם יהודים כנפול אבן בדומן-אבנים אחר, לאמר: אשר רק היד הזורקת אותה לה לבדה מעט הטעם או הענין או השעשועים – נתעוררה בו שארית אמוניו מנוער, והתמהון הרע, הוא התמהון הגמל כדי צורה בטרם מועד, התחיל מציק לו במסתרים. אל שופכי-הדם לא הביט ואל גואליהם-מראש לא שעה; רק אל אחיו השתאה, אשר שפיכת-הדם היא בעיני נפשם כמורא ללא תקנה, כזבח-פיגולים שלא מעולם-זה המטמא בריחו את כל משפחות האדם, וסגולת-האמונים הזאת, מיטב שכרם על כל נרצחיהם וזבוחיהם ורטושיהם, לא פקחה עין ולא השקיפה אף לרגע אחד קצר על פני כל יהודה ועל פני כל גורלה. הם חמרמרו, התמרמרו, תבעו שלומים; והוא הניע אחריהם ראש: הלא זה לכם רק משפט-הענינים הנכון בעתו, ואולם המס הכבד, המקנה רשות לסחור את סחר-האסון, טרם ישולם על-ידכם. כדבר אל צללי נאהבים כן דיבר בראשונה אל אחיו בחזונו: הבה נפתה יחד את הדמיון ונחיה את אבי-האב, אשר אנכי נכדו באמונים, ונראהו נצב במחזה רצח והרוצח לנגד עיניו: מה משפט פני הזקן הזה במחזה-האוב העולה לפניכם? הלא רק תמהון, רק אימת-תמהון, אשר אולי בה גם בוז, גם יראת זוועה, גם מעט גאות-חרדה של יהודי, אך ככרוּת מכל המונו יהיה התמהון הזה אם יקראו לו באחד השמות האלה, והוא, זקן-יהודים זה אשר באוקריינה, תוקף כל חייו אולי קל היה כנוצת המות אשר ישקלו בה את נשימת הגוסס, ואתם ביהודה הלא עשיתם עד מהרה פימת-בטחון. בליל-אי-שינה, בהמוס חרונו העז למסוס אהבה עכורה, כקרח הנוצץ הנמס לשלולית מים דלוחים, ערך לפני צלליו את מחזה הנבל והצדיק הדרוכים זה לעומת זה באמת-משטמה צרה, וכפשע לפני הצדיק עד המכה או מחץ הלכידה או זעקת האיבה, והוא, הצדיק אשר לעומת הנבל, לא יזוע, טרם יכונן את ידו, יתאפק כמעוף-עין להביע כמו פלצות, ואם כי בהתאפק רגע, למען פסול פסל פלצות חולף, יתן יקר-זמנו לנבל: – ואתם הלא נר העולם באמת המאפילה אשר לרצח, ועמוד עמדתם שם בפנים חשוכים אשר לא עלה עליהם אף לרגע קט ברק התוכחה הנאור. ובצר לו עד מאד, בהשאר לו ברבות הימים מכל חזותו הרעה רק תמצית אחת אחרונה, זו המגלידה על עצמה בתוך בשר הנפש, עברהו פתאום שטף-יסורים חדש, המרפא הנמהר אשר בטבע: – יום אחד הוכו יהודים בחוצות קריה, ומעת כרעם לאַמותיהם תחת מהלומות המות ועד נפלם כחללי-הפקר – נעו צללי-אדם נכרים בחלונות בתי-מועד, כעדים ברוח ולא בבשר אשר לא תוכל אחוז בהם יד הדין הרפה כבשר; ואחריהם, כמטרות-תמיד הבאים אחרי גשם הסופה הראשון, נשרו יום יום עלי-חיים מעל עץ-העם הקטון אשר ביהודה, ובלילות, זמן סגירת שערים בפני בשורות רעות, מנה הגבר את המתים, מנה וסקור: היש בהם אחד אשר תיקן את תקנת הנרצחים היהודים, לאמר: אשר צרף במותו גרגר קט לרגש-השיקוצים היהודי, זה העתיד אולי לעמוד בקץ הימים כחומת מגן שלמה בפני כל החי? אך כל אות לא בא מעל הפנים האלה, אשר אחיהם כסום עד-מהרה בתכריכי-ענינים ובהילולי-הספד; גם אחיות באו כחתף בערמת החשבון הקצובה, גם אמהות נסחבו בלי משים אל הגל, גם תינוקות השלכו שמה במערומיהם, ללא מטוה-הזועה, היקר השמור בבית-הגניזה לתלאות המות של היהודים. ורז הטבע היה גם בגבר הבוחן הזה: כרבות המשקל כן פחת מאליו ערך הנשקל. הוא לא תבע עוד בעוז רגשותיו: חתמו בחותם התועבה כל מעשה רצח כי חוק לכם הדבר ומבחר כל אמתכם; רק בלילות נדודים חרקו כל יצורי נפשו אל אחים שוכחי-אמת: הלא תגידו למצער מוסר; לא זה אשר יוציא אתכם ברוב דבריו מאַמַת-המשטמה היקרה, או גם מן התחום הנרחב אשר לפעולה, כי אם את מוסר אלהיכם, ואלוהיכם אמת, מוסר אשר מלוא כוחו בראש-אמתו החד, דומה לחץ הפוגע עד-תום גם בהשאר מרביתו בחלל האוויר. אבוי, למה נחתם מנוח-רשעים לעדה הרעה הזאת, המריצה מקרוב או מרחוק את הרוצחים – ואתם, החשודים בעיני גויים כחונפי לבבות נלהגים, יכולתם הפעם הזאת לקפל את שאט נפשכם בעקיצת-תוכחה אחת ויחידה, זו אשר בכוחה להמית בן-רגע את רמית-הבינים התלויה ועומדת בעולם הזה בין נבל וצדיק? מדוע חמדתם פתאם לשון מתנהלת, ללא נאצה לאמתה, ללא אָלָה יורדת בטן, ללא שם ניחת כרקב בפני רשעים, וערמת חלליכם מצטמקת והולכת לעיניכם כעיסה אשר לא חולקה לה מנת שמרים, ועוד מעט וצמקה הדק היטב היטב והיתה אך מצת-שמורים, משמרת יבשה בארון זכרונותיכם; ולעומתה תועבת יריביכם צבה והולכת לנגדכם כבטן זנונים המצפה למיילדים מרחמים, אשר עוד מעט יגיח מקרבה הרך הנולד וייבב יבבת-חיים לוקחת לבבות. או אולי כמתמהמהים אתם מתוך כפיה, כדרך פושקי-השפתים אשר מראה המות יקהה את חכם? – הה, לא בראשית לילותיו הרעים הגה הגבר את המחשבה המרשיעה הזאת, מחשבת-יחיד המתעללת לחפצה בצרור הרזים של הרבים; אך במחצו כן את סגולות אחיו עוד לא קהתה נפשו למנוחה. ובאחד הלילות אחז פתאום מחדש בשיחת-האלם אשר עם צללי אחיו, ומלתעות נפשו, כביכול, נעוות מתאות לעג. או אולי נושנה היא כל החידה ואין בה מאומה ממסת נקיים ביהודה, לאמר: כהגבירכם רוחכם תמיד למען זרים, כן תאגרו גם עתה לכליכם רוח-מוסר, ליום הנמהר אשר אולי יקומו מקרבכם אנשים ויכו בשכניכם כהכות ברוצחים. הכזאת היא מזימת תשוקתכם? שמטוה מלבבכם, הביטו אל ראי-הדמים הגדול אשר למתיכם ושמטוה בעוד מועד מלבבכם, כליצן אשר לפני עלותו על במת-המשחק יציץ בשקידה אל ראי-הזכוכית ויחליף מסכת-פנים באחרת.
ולילה אחד עיף האיש עד מאד ויבט אל נפשו, וכהבט חולה אל בשרו; וירא והנה צמקה שארית אמוניו מנוער וגדלה עוד רק כגודל כף איש, ועל אי-הפליטה הקטון יתבוללו יחד מחשבות זעם ומחשבות סליחה, כערוב היער למינהו המצטופף יחד על פני מער צר בלחוך האש את העצים מסביב. וישכב האיש וירדם, ותרדמתו לא-תרדמה; ובאד חלומו ראה מחזה מימי שחרותו, והנה עודנו נער-אמונים שלום בעיירה אשר באוקריינה, והוא מקיץ פתאום בלב הלילה ממגע יד סבא על לוח לבו; ובהקיצו יראה מבעד מפלשי התריסים כעין מסך אדום כדם. ובקפצו ובצאתו החוצה והנה מעברים תימרות אש ועשן, והעיירה בוערת בקצותיה. שלשה ימים ושלשה לילות אכלה האש את הבתים בתווך ובירכתים, ובבוקר יום הרביעי קרבה האש אל בית המשפחה אשר לסבא ותעמוד ולא פשטה עוד הלאה, ויהי הדבר כאילו נותר לפליטה הבית האחד הזה אשר עמד בקצה העיירה. ולעת הזאת עמדו בחוץ כל אנשי הבית, ובראשם הזקן הזקוף על פני כולם, ובתוכם גם הוא, נכד-הבית הקטון. והעומדים שמחים ומשתאים אל דבר הפלא, והזקן משקיף דומם על חרבות העיירה העשנות. ופתאום נשא את כפיו השמימה ויקרא באזני כל העומדים מסביב: אבי בשמים, לא אובה כי תרחק ממני הרעה הזאת, כי יהודי אנכי ככל היהודים, וככלותו לדבר וירום משב-רוח והאש אחזה גם בבית הזקן.
וענות לב ירדה פתאום על הגבר, וירדם תרדמה עמוקה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.