גבר נעכר התהלך ביהודה, ואת דמעתו לא נתן לעוכר מולדתו. רק דמעת-גבר יחידה נותרה לאיש הזה מכל דמע-המורשה הגדול, וביום האסון, בבוא המשחית והוא חופן כמלוא הכף מיונקות המולדת הטובות ומראה פניו במרמה כגנן חרוץ המנכש באחרית עונה ערוגה יגעת-גידול, למען זרוע מזרע חדש לתחילת עונה חדשה – חרדה רגע הדמעה מחביון עיניו ותעמוד מהקוות, כי כבוד ותבונת רזים גם לדמעת הגבר, וכאחת הריקות תבוא בנאד הדמעות אם נואלה ועמדה בלא-עת בפתח-העינים והחומס מביט כמנאף במערומיה הטהורים. והנה שבה הדמעה אל מקורה, אך בשובה לא דמתה עוד לגביש במשבצתו; כמחשבת להישפך יבשה על-מלאת וראי-מראותיה הולך וסוער. מה חזיונות והיא לא חזתה אותם בעין מצולתה, מה שגיונות-גורל ותעתועי-מזל והיא לא מוגגה אותם בסתר בלב תמציתה החריפה, מקום המצרף לכל מקודשי הבכי; גם תועבות אחים נפוחות-משמצה, גם מזימות-אחים בזויות השורצות ראשים סביב סביב כמלוא המעגל, גם קנאת-אחים הדשנה והטמאה בכל הקנאות: – כולן גם יחד באו במעמקים הקדושים האלה ולא שרד מהן לאחר הצרפן בלתי אם רסיס באשה קטן, נטף קרוש וישן מזיבת העם אשר לא יסכון עוד לאבל חי או לבכי צח. רק פעם אחת, בעוד צלמי כל השיקוצים האלה ננערים באין-רואים במצולת הדמעה והאיש, אשר לו הדמעה המצרפת הזאת, דמיונו כיורד-ים באניה נסערת, – עברה פתאום ביעף על פני הדמעה למעלה דמות-עתיד כלילת תואר, דומה לאני-שיט זקוף ולבוש כל-מפרשיו אשר ייראה לפעמים כחזון-עועים לעיני האומללים באניה נטרפת. בטיסה לא-מעולם-זה חלפה הדמות, אך כנטרפים ההם אשר בחלוף על פניהם בדי-רגע אני-רזים לא-מושיע ישפיקו לראות כנואשים את מכלולי המפרשים, את ראש התורן עטור הנס ואת מצעדי הבטחון אשר למלחים – כן ראה האיש תוך כדי מעוף-עין במחזה העתיד את מכלולי החיים, את גאות המולדת עטורת הדרור ואת מצעדי הדורות הבטוחים. ובראותו זאת בחרדת גיל החריד גם דמעתו ויצוונה להישפך אף היא כדמעת גיל; בחפזון עשה יצור העין הקטן את נפשו החדשה, אך דמות העתיד חלפה ונמוגה עוד בטרם יכל זה את מעשהו. והאיש נשאר ללא חזון בעיניו, והדמעה שבה כנכלמה אל מקורה והיא רק מהולה ללא-חפץ במעט גיל.
והדמעה, יחידת גבר וראי חזונו האחרון, חיתה מאז חיים כפולים ומחציתה האחת תוגה ומחציתה האחרת גיל; ואדוניה נמשך אחריה חליפות ליוון התעתועים אשר בלב החיים ואל מכלולי הענוה החמודים אשר בירכתי יהודה. יום אחד ראה חותם-כל בזאת הנאצה החסודה המרוחה על שפתי איש ואיש; זאת הרושפת לפעמים בעיניהם גם לבקרים – זמן האֵלם הכשר אשר לפני תחילת עמל – ועושה את עיני הגברים האלה כעיני קדשה מנאפת לבטלה בשעת שחרית: זאת הנוטפת גם מאצבעותיהן של ידים עמלות ומוהלת את ריחה הרע בריח היזע, ראשון לריחות הצדקה אשר ביהודה; – ויום אחד ראה חזות-כל בילדים גומאי-רחוב אשר לא ישמעו צו בכל ארץ-שעשועיהם הקטנה, או באשפים הנלבבים מן הטף אשר יתנו פאר-בראשית לשפת-מולדתו, או בעולל הצח הנשא באין מכלים בזרועות הורתו ועוברי-אורח בחוצות יהודים לא יעממוהו. והיא, הדמעה אשר חולק לבה, ארבה כאחת לזעם ולנחמה, ודבר-כתומו לא בא לה אשר יגאלנה באחת ממשבצתה היגעה, משבצת נפש של גבר אשר נלאתה נשוא את בת-טפוחיה הנסערה. ובנקוף ימים וימר מאד לב השבויה הטהורה הזאת, ולא היתה עוד כאחת הדמעות התמות אשר קרביהן יהמיון מעט בהשקיפן מרחוק אל הנחת והצער והמנוחה תשוב אליהן עד-ארגיעה, כבתולות נשים אשר תשכחנה על-נקלה מבט גבר אומר-רמזים; ואדוניה, יודע-סודה, הביט פעם בפעם אל מצולתה ויהי בעיניו כאיש העומד על שפת יאור שקוף וכובש נשימתו למראה מלחמת הטרף האילמת אשר במצולת הדגים. כי ליצור טורף היתה עתה הדמעה הזאת מרוב חיים יגעים, לדמעה זוללת החוטפת ובולעת מכל הנוגע במצולתה, המנתרת פעם בפעם באולתה גם לקראת יגונות-עבר נקשים ושמחות-עתיד לא-מתוארות אשר לא תכילם גם עין אדם שלמה. ובעמוד האיש על דמעתו, השבעה והשכולה בכל הדמעות, שח אליה ויצוונה דבר: – לו תאזרי באחת את כל רחמיך עם מראה מן המראות הרעים ותמותי כדמעת יגון, או לו תשתאי במלוא עינך לתקוה מן התקוות הטובות ותמוגי כדמעת גיל; עד אן תמלאי את בטן מצולתך שלדי מראות ושפוך לא תשפכי? עוד מעט ומלאת לאין הכיל ואנכי, הגבר שתום-הדמעה, לא אוכל עוד להביא אל נפשי כל מסת יגון או גיל. השפכי איפוא עד-תומך, ובמשבצתך תעל תחתיך דמעה חדשה אשר נפשה ישרה כנפש הראי ועינה שואבת כעין העולל.
ונער קטן, מן הנערים הסוררים והנבחרים אשר ביהודה, נקרה במקום ההוא וירא לתומו את האיש השחוח ושפתיו הנעות, ויקל מראהו בעיניו; ויוסף הנער לראות והנה האיש נשען כמתמהמה אל גדר-אבנים נמוכה, אשר עם גינת-סרק ליד בית-חומה, ומימינו ומשמאלו רכובים בגבורתם על הגדר רבים מן הטף. ויעש הנער במשובה וישכן את לקט ידיו, גלמי עץ ואבן, אל רגלי העומד ויציקהו אחת ושתים. והאיש מביט כנכלם אל המציק הקטן והזר אשר לרגליו ומתאפק מנסות אליו דברים, כדרך יודעי הצדקה הותיקים אשר לא יבינו לצדוק על-נקלה עם נערים. אך לאחרונה, בראותו כי כלתה אליו הרעה הקטנה הזאת, הסתובב על עמדו וישאל: הכי לא מצאת לך מקום בלעדי מקומי? ויטל הנער בפניו את זוג-המלים הדוקר: מה-יש! כאומר: הכי לא אדון אנכי לכל מקום אשר אבחר? והאיש הנעכר, אשר תמורת מולדתו מחרות לעבדות לא משה גם ברגע זה מנגד נפשו, קרץ פתאום בשפתיו ברוב-לעג, וקולו מר גם לאוזן הנער השומע: שפל לך, נערי; הכי לא ידעת כי עוד מעט ויבואו אחרים ויהיו אדונים בכל המקום הזה? – והנער הביט בדובר מחריש וזועם, ואחרי כן נרתע אחורנית ויטל בפניו בשניה את זוג-המלים האחר השכיח בחוצות הילדים: פרא-אדם! ובן-רגע נשא את רגליו ויברח, ורכוש צעצועיו עי-הפקר לרגלי יריבו. אך האיש לא ידע עוד עד-מה, כי דמעתו הגדולה עלתה במחנק הגדול בגרונו ותעמוד בפתח עיניו ותמת מות-טהורים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.