רקע
יעקב שטיינברג
המגדל השוקע

מגדל עם, אשר יסודו תקוות-גזית ממחצב שרים, הולך ושוקע לאטו אל תחתיות העבר. תהום הנשיה כבר מכסה על צלעותיו, מעשה תשבץ מכל לוחות החרשים בישראל; רק ראשו, העטור מעשה גבלות כחץ המגדלים אשר למגדלי אדום, מבצבץ עוד על פני התהום וזוקר את חודו מתוך הערפל. ואל החוד האחרון הזה, הנמוג כמעט מראית-עין, ישוקו עוד מבחוץ המון דמיונות פרידה כצפרים עפות…

אך פנימה, בלב החץ הצר, הדומה למושב-המצרים אשר למוליך-הפעמונים במסגדי-אדום, יושב עוד בסתר גמד-גאולה עקש; בהחל לשקוע תחתיו עופל התקוה לא אבה הנואש הקטון הזה לקפוץ1 קפיצת הצלה אל היבשה הישראלית, ככל אשר עשו יתר גמדי-השרת לשמותיהם, ובתוכם גם שני מוליכי-הפעמונים הנעימים והנאהבים, האחד לחיבת המולדת והאחד לחיבת הדרור. הוא נשאר לבדו בקנו האפלולי, נעצב ממחנק כלאו ומגשש באפס אור על פני הקירות המחוספסים, אשר ציוריהם ופתוחיהם המסולסלים רשומים כולם מן העבר האחר הפונה החוצה; רק הדרך אל-על עוד נותרה לפניו, דרך כל מחפש מוצא לאור ולאוויר, ובטפסו עד קצה דרכו הגיע עד הקצה העליון הדק מן הדק, אל חוד הפסגה הנמוג אשר גם אצבעות ישראליות נלאו מהאחז בו ומגבול בו גבולות-תבלולים. ומשם נגלתה לו מבעד חרכים לא-סתומים חזות שמים קטנה, היא חזות השמים אשר גם בראות אותה הרואה רק כגודל כף-איש ידע לנכון כי חלק לו עוד בכל החיים.

מבעד החרכים העליונים נשקף גמד השרת העליון, ולעיניו האד המתאבך על פני התהום הישראלית; ובאד, הדומה מרחוק לאד החלב הדמיוני אשר עם אוויר ההשכמה, רוחשים גמדי-גאולה מכל הדמות אשר שרתה לפנים במגדל העם; והמראה מגבוה כאילו עכברי שדה מלקקים כפות רגליהם עם בוקר, לפני החבאם בערפל. אשר יראה וישמע פה מגבוה לא יהיה בלתי אם תנועות-עצלתים וציוץ-מנוחות, וגמד-הגאולה הקטן נאלץ גם הפעם לגאול את המראה הנכון מתוך גלגולו המתנכר, כדבר אשר ניסה תמיד לרבים מחזיונות-העם ופעליו; בן-רגע יבין וידע כי שם למטה המון חפזון והמון תאניה, ובהבינו כזאת גם יסיתהו לבו כמו-רגע לנסות זעקת עזרה אל אחיו, פליטי המגדל – כי טובה תאנית אחים בלולה מזעות אובד צלולה. אך בפתחו את פיו הקט, אשר לא לוּמד מעודו לזעקה, יעבור את דל שפתיו רק הגה סתום וכבד, זעקת עזרה קטועה ולא-שלוחה אשר לא תצמחנה לה כנפים באין עמה בצרוף אחד גם שם הזועק וגם שם מקומו. מה יזעק לעזרה יצור לא מפורש בחיים, אשר מקומו לא ייאמן ואשר שמו הנכון טמון עוד בחביון מהותו, ואם כי יודעיו ראו לו כנויים רבים, רכים ותמימים, כראות העין שבטי ירק ענוגים עם עלות ראשית כל נביטה מחיק האדמה. מה רבו כינוייו בפי אחיו ומה רחקו כל אלה, הסובבים בחוצות הגאולה, מנחש את שמו לנכון, כלהקת אנשי קרת, חדלי שדה וגן, השׂמים עינים בשלוחות הנבט ומבטאים לשוא שמות מאליפים למען הכרת הגרעין. בחפזון נקלה קראו לו הקוראים גם תאות-מולדת, גם קנאת-מולדת, גם עקשות-מולדת, והיא לא כן, כי מחשבתו הרכה והמעונגה חשׂכה כוחה ולא פנתה לעמול למען נטעי-לאום אלה העזים בלשדם; בצרוף-הבל אחד כינו אותו המכנים גם מבשר-ריקות, גם מחלל-נמצאות, גם נשבע-על-מדומות, וכזב כל השמות האלה ככל כזב השמות הרגיל בבית יעקב לעת תקופה. אך כרבות שמותיו הכוזבים כן השכיל הגמד הנאמן להבין כי הוא בן-בלי-שם, יצור לעת חדשה אשר יוגיע עין במראהו הסתום ואשר לא יגיע לעתידו אם לא יברא מנפשו את שמו הנכון, שם משמות הולכים-בראש אשר גם אבי-כל-החיים לקח מהם ויענדם ככתנות-אור לכל מעשיו. וככל כורה-בנפשו כן הלך גם הוא לבדידותו מן הנמוכות אל הגבוהות, עלה מן היסוד אשר שם התקוות הראשונות, הקפואות ברוב-עצמן תחת המעמסה, וטפס בצלעות המגדל אשר שם כל מלאכה על המונה ועל להגה, ועלות לאחרונה אל קן הפסגה אשר לא יכיל עוד דבר בלתי אם אויר גאולה – הוא אויר החיים החדש אשר מהיותו קל מכל הנצורות האחרות יעלה רק מעלה מעלה, מעל ראש המון דורות.

ככה זכר זה גמד-הגאולה את גלגוליו, בהשקיפו מבחוץ על אחיו הנחבאים אחד אחד באד גורלם ובעמלו בבית נפשו לחפור ממעמקים את זכר שמו המתעלם. בין כה ומגדל התקוה הולך ושוקע בלי-הרף, כאילו נפתחה תחתיו תהום-התהומות, זו המזומנת מאז ומתמיד לכל תקופה גאיונה בישראל; ובראותו זאת לבש הגמד האובד גאות-משנה, כדרך כל יצור נאצל הדואג לתאות נפשו לנוכח המות, ובמשנה תאוה הזעיק אל דמיונו שמות משמות מפוארים, והוא מדבר בקול הולך ישר אל נפשו, כדבר הבודד-במות: – הכבוד אנכי ושמי כבוד-עם? אך אנכי הן אביתי לראות את העם הזה יושב בשפל רוחו עד תום עת רבה ועד לא ימצא עוד בין בניו גם אחד המתפאר בכבוד הרוח? – או העצה אנכי ושמי: עצת-עם? ואנכי הלא ראיתי כל מתאפק-בעם כנכון שבעתים לעתיד מכל דובר תושיה? – או האומץ אנכי ושמי: אומץ-עם? ואנכי הן לא אחת הסיבותי את פני מאומץ העם הזה, אשר לא ידמה לברזל מתמתח תחת הלמות המקבת או לזהב מתרדד תחת יד הצורף, כי אם פור יתפורר לרסיסים נדחים ברדת עליו המכה? – או אולי אנכי רק המעש הנאמן, או הרעיון החרוץ, או הרצון העניו, או אחד אחר מכלי הכושר התמימים אשר אין להם תמורה ביום-תקופה נמהר ואשר כולם יחד אחוזים זה בזה למען עמל-עם אחד כליל-מטרה? אך אנכי הן ראיתי את רוב אחי, המון גמדי-גאולה המתעלסים בתעודתם, ובפיהן לא חסר מאומה מרוממות כל השמות האלה? ולמה זה איפוא אנכי – אנכי אשר כמו נולדתי ללא עת נכונה, ללא תעודה מודעת, אף ללא בינת הצלה ביום אבדון? – וכהתימו לדבר כן כבר הגיעהו חץ המגדל השוקע עד אל פני המצולה, ורק כהרף-מחשבה אחד עוד היה בינו ובין התהום; אך זו מחשבתו האחרונה היתה גם מחשבת-ענוה, כענות-השלומים התמימה אשר לכל גווע-במות. וככה חשב: – אולי רק יושר אנכי ושמי: יושר-לב.


  1. “לקפות” בטקסט המקורי, צ“ל לקפוץ – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!