טבעת היתה לאלמוני, חפץ-ירושה קטן הנמנה על צפונות אדם. ובהגיע ימי אין-חפץ, ימים כחלומות רעים אשר אין בהם חשבון, פקד האיש את טבעתו וישאנה אל הצורף קונה הזהב. ובלכתו לדרכו בעצם היום היה כהולך בדמדומי דלותו, דומה לחולם הנפעל באפלולית חלומו; ובמסרו את טבעת הסגולה למסת המכירה ואבן המשבצת נתלתה כהפוכה ביד הבוחן – עמד עוד האיש כחולם ולא השתאה אל ראשית הערמה הקטנה המכלימה את יהלום טבעתו. והצורף הרקיד את הטבעת אחת ושתים בחופן ידו, כאילו פשט מעליה את יתר ערכה הנודע לה מבעליה, ויתננה אחרי כן על כלי מאזנים קטן וישקלנה למשעי כשקול זהב, ואת גביש היהלום לא סקר כדי ערכו ולא נתנו ישר לנגד עיניו. ויקוב הקונה לאחרונה את המחיר והוא מצער מאד בעיני המוכר. ויאמר האלמוני: אין זאת כי לא החשבת את היהלום וגם בהביטך אליו לא הגבהת אותו לראות את אורו. ויענהו הצורף משל ומליצה, כדרך הצורפים האוהבים את מחשבת מלאכתם: כאיש בטובתו כן אבן טובה מאירה ביד בעליה, אך כאיש ברעתו כן אבן-החן הנמכרת, ועין הצורף תאבה לבחון את היהלום ההפוך אם לוטש היטב ואורו שפוך בו עד קצותיו. – והאיש לא ידע אם להג רמיה בפי הקונה, וימכור את טבעתו בלא מחיר וילך לדרכו עם מעט כספו ועם מרבית יגונו.

ויעברו ימים ומכסת השקלים אזלה בלא חמדה מיד האלמוני, כי אחרית תוגה לכל אתנן דלות כזה הנלקח מקדשי ירושה; ובאזול הכסף חשב האיש כי הזמן יפדהו במהרה גם מכעסו אשר כעס על נפשו בדבר המעשה הנמהר. אך בחפשו מחדש מוצא לכסף מחיה והוא עוטה בגלוי גם ענות כלימה גם רהב תחנונים, ככל הדרוש ביום מחסור לדל זומם – הציקתו עוד בסתר לבו בושה נושנה ועכורה, בושה חסרת טעם הרע מכל סוגי הבושה האחרים הדבקים במעשים. דבר החפץ הקטן, אשר מכרו בלא-מחיר, נעשה עתה זכר רע וכבד, דומה לאבן משקל קטנה המכריעה בחפזון את כף המאזנים האחת בהיות האחרת ריקה; האיש זכר תמיד, גם בהיותו עסוק עתה למראית עין בנסיונות עוני מחפירים, כי געל מורשת אבות וגועל המורשה לא הביא לו רווח מצמיח ישועה ורק עממהו לימים ספורים בריח הרווחה החולף. כל ענותו עתה, כל כלימות הדלות אשר נתנן ללא ספור למען לחם העוני, נתנן על ימין ועל שמאל בחפץ כל מכלים – ישרה עתה בעיניו לאין ערוך מעוון המתן ההוא אשר הוציאו באולתו מיד הורים ואבות הורים, הם המתים הישרים לעולמי עד, שוכני העבר התמימים אשר לא ידעו כל מענה רך לחימה העזה הזאת אשר בנפשו, כי אין החיים יודעים לכפר את פני המתים; ומלבד זאת קרה לזכר יגונו את אשר יקרה לכל הגיונות מבישים המציקים לאב או לאם, לאמר: אשר בושת הנפש תלפות לאחרונה גם את כל חקר המשפחה. בהביט האיש אל ילדיו לא חשך מנפשו גם כלימת אב, המרפה כליל את הנפש. כי הנה טבעת הזהב, הזהב אשר לא ימירנו הזמן, נמכרה עבור ימי רווחה ספורים, ימים אשר הילד ישכחם כליל ברוב ימיו הבאים; וזה היהלום המאיר, אשר לוטש קדום, מבוהל ברוחו או במלאכתו, לטשו לזר-יהלומים ויעשהו כליל-ראש וחרום-צלעות – אף הוא, גביש המשפחה המסורס, נלקח מצפונות המשפחה, הוא ומשבצתו בזהב. ובהתאחד בלב האלמוני לאחד המכאובים השנים, על עלבון האבות ועל עלבון ילדיו, וישפל בעיניו מאד ויהי כאיש אשר הנוחם והדאגה ישיתו עליו כאחד. רבים הם הנובלים בדרך הזאת, ההולכים כן עד גבול ימיהם בעצלתים ובכלימה וכגדר להם מזה ומזה העבר הנעלב והעתיד העלוב; אך האלמוני, איש עשיר חיים אשר כל עשרו מנעוריו בלבושי ההתחדשות הרבים, ניחש גם הפעם כי יש ישועה למוכה יגון, והישועה היא בגלגול היגון, לאמור: בהפריד אותו היחיד ביסורי גויעה מעולמו הקטן ובהביאו אותו בחבלי לידה חדשים בעולם הרבים, – הוא פלא הגלגולים המהולל הנאמן מאד על המאמינים העתיקים, המקוים לגאולת נפשם.

והימים ביהודה כחלומות רעים, ועל גוילי העתונים הרחבים יתוארו בוקר בוקר תעתועי הזועה הנעשים ביהודים בנפות אירופה האובדות, דומים לבעותי החלום הזרים אשר גם החולם ידע להביט בם רק בעודנו שובת ממאור עיניו. ובצאת האלמוני בוקר בוקר אל תשואות הקריה, הרוצצות דלים, ראה על דרכו ידידים וזרים והם שלוחים לנפשם כתמול שלשום, – כאילו לא באם חלום אידם, האחרון עתה בליל גורלם, ולא סגר את עיניהם הפקוחות-תמיד ולא עורר בם את תבונת המראות העמוקה המציקה אצל החולם עצום-העינים; ובדברו אליהם על הנעשה – עלו פחדיהם כמתרוננים, כאילו עמם הוא עלם-גויים אשר בבוא עליו לראשונה צרתו הגדולה יתמה על חפץ הגורל החדש וינהג גם מעט שעשועים ביסוריו, כמנהג העלם הטועם יסורי אהבה ראשונה; ובסור האלמוני אל בית הקפה, לעת האסף שם רועי העתונים, ושמע מפי המשוחחים נאומי לעג על הצוררים ועל רווחת האדם העומדת לעולם, – ובשמעו זאת השווה בדמיונו את כל אלה לעלמה נדחת ממאהבים רבים, אשר בגעול אותה גם מאהבה האחרון תתיצב מחדש לפני המראה ותרקיד את תלתליה הנובלים, כאומרת: הגברים חולפים והאהבה לעולם עומדת! – ובגמול כל הרשמים האלה בלב האלמוני – עשה לו את משלו אשר גאל בו את נפשו; וכה אמר בדמיונו: לא כעלם עמכם ולא כעלמה עדתכם, ואהבת הגויים העומדת לעולם לא תדבק בכם עוד, כאשר לא דבקה באבותיכם עטורי-הזקן ובאבות אבותיכם הקדומים, העבשים בקדושתם על יאור התורה הגדול. כי עם-למשל אתם מעולם, לאמר: עם אשר לא יובן כהמון גויים אחרים במראהו ושיגו האחד, וכל המשולים בעולם הזה לא תדבק בם כל אהבה, האהבה המשיבה את הדברים אל מקורם הטהור, ובדבקה בם במשוגה – תרגז באחריתה ותריב בהמון משלים מכאיבים; ומשלכם הוא משל היהלום אשר גורל קדום, מבוהל ברוחו או במלאכתו, לטשו ככוזב ויעשהו כליל-ראש וחרום-צלעות.